– – ועוֹד איננו יוֹדעים מתי יגָמר המצוֹר, מתי תיפסק המלחמה. אך זאת הננו יוֹדעים כּבר עתה: עם הפסקת מלחמת-מארב זוֹ לא תיפסק עוֹד היאָבקוּתנוּ על זכּות חיינוּ. גדוֹלה מזוֹ: אך יוּקם החוֹק והסדר, כהבטחת השלטוֹן – אז תתחיל המלחמה. לא על בּטחוֹן הדרכים והמטעים, ולא על בּטחוֹן-החיים של יוֹשבי ציוֹן, אלא על זכוּתוֹ של העם העברי לבנוֹת את חייו בארצוֹ. והמלחמה הזאת תדרוֹש מאתנוּ לא פחוֹת קשיוּת-עוֹרף, עֵרוּת-חוּשים, תקיפוּת-אוֹפי, אוֹמץ-רוח מאשר דוֹרשת מאתנו העמידה על הנפש בימים האלה.

מי ינצח במלחמת המארב – בזאת אין לפקפק. ברגע שהשלטון יגלה רצוֹן נאמן ותקיף, במוֹעד הנכוֹן, בּהתמדה ולאוֹרך כּל החזית, כּפי שהוא מגלה באיחוּר זמן ולפרקים בּלבד ובשטחים ידוּעים בלבד, בּרגע זה תיפסק מלחמת המארב, אך מי ינצח בהיאָבקוּת הפוֹליטית העתידה לנוּ? והן השאלה הזאת – היא המדריכה את המנוּחה, כי מה לנוּ בטחוֹננו אנוּ ושלוֹמנו אנוּ, אם לא ינתן לנוּ למלא את התעוּדה שקיבּלנוּ על עצמנוּ וּלהשלים את המפעל?

וידענוּ מתוֹך הנסיוֹן: אפשר שבהיאָבקוּת הפוֹליטית תהיה חלוּקת הכּוֹחוֹת אחרת מאשר במלחמת החוֹק של הימים האלה; אפשר שכּמה וכמה כוֹחוֹת פּולִיטיים המאוּחדים אתנוּ כּרגע בּדרישת הקמת הסדר, יהיוּ בּמחנה אחר בשעת ההכרעה הפּוֹליטית; אפשר שנראה כּוֹחוֹת גדוֹלים קמים נגדנו אפילוּ מבּין המגינים על החוֹק והסדר בּרגע זה; אפשר שאפילוּ כּמה וכמה מהידידים הנאמנים לא יבינוּ לנוּ הבנה מלאה; אפשר שכּמה כּוֹחוֹת שוֹנים יתחבּרוּ נגדנוּ, וּבכל זאת, על אף כל הנסיוֹן המר, על אף כּל הפּכּחוֹן שבּראִיתנוּ, ידענוּ בעוֹמק-לבּנוּ ידיעה בּרוּרה וּמוּחלטת: אנו נצא מנצחים מההיאָבקוּת הפּוֹליטית, תימשך כאשר תימשך, ויהיוּ הכּוֹחוֹת שכּנגד כּאשר יהיוּ. ולא רק יען כּי התחַיבוּת האוּמה הבּריטית והתחַיבות 52 מדינוֹת-עוֹלם תעמוֹדנה לימיננוּ, ולא רק יען כי טוֹהר מפעלנוּ וגדלוֹ יעמדוּ לימיננוּ, ולא רק יען כּי ישׂראל בּכל תפוּצוֹתיו יעמוֹד לימין מפעלוֹ, ולא רק יען כּי גם הישוּב הזה, אשר עוֹד מִצער הוּא בּעינינוּ הרוֹאוֹת את העתידוֹת, מהווה כּבר עתה גוֹרם בחיי הארץ אשר אין לבטלוֹ ואין לזלזל בּוֹ, – אלא משוּם שאתנוּ כּוֹח עצום וכבּיר, אשר שוּם שליטים ושוּם “מוֹרדים” לא יוּכלו לו, והוּא המבטל את כּל החשבּוֹנוֹת, הוּא המנצח בּכל המלחמוֹת – כּוֹח החיים, הכרח-החיים.

שני עמים יעמדוּ לפני כּסא ההיסטוֹריה ויתבּעוּ – האחד זכוּת-יחיד שלוֹ על הארץ הזאת ושלילת הזכוּת מן השני, והשני את זכוּתוֹ לעבוֹד בּארץ הזאת ולבנוֹתה לפי כּל מידת כּוֹחוֹתיו. בּדין גדוֹל זה יהיה הנצחוֹן לנוּ בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר, בּיסוּרים פחוֹת אוֹ בּיסוּרִים יוֹתר.

האוּמה הערבית – יש לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפתחוּת והיצירה גם אם ארץ-ישראל תימלא עִברים. ואף לאוֹתוֹ חלק האוּמה הערבית היוֹשב בארץ-ישראל לא תאוּנה כל רעה, ואי-אפשר שתאוּנה כל רעה כשתימלא הארץ עִברים. האוּמה הישׂראלית – אין לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפּתחוּת והיצירה בּלתי אם בּארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בארץ-ישׂראל לא יוּכל לשכּוֹן לבטח בּארץ זאת, אם היא לא תימלא עִברים. זאת הוֹכיחוּ, הוֹכיחה שאין למעלה ממנה בטרַגיוּתה, עשׂרת שבוּעוֹת אלה. בזאת ננצח. כי הכרח-החיים של האומה בּעדנוּ. כּי לגבּינוּ וּבשבילנוּ – זהוּ משפט לחיים אוּ למות ולא כן הוא לגבּי התוֹבע השני, יהיה תכנה של מלחמתוֹ כּאשר יהיה – רצוֹן שׂררה, שׂנאת זרים, קנאה בּמי שעוֹמד על מדרגה אחרת של ההתפתחות, אוֹ גם טעמים שפלים יוֹתר אוֹ אפילוּ טעמים נעלים יוֹתר – אין משפט לחיים אוֹ למות כּרוּך במלחמתוֹ.

בּזאת ננצח, אם רק ימָצאו בּנוּ קשיוּת-העוֹרף, ערוּת-החוּשים, תקיפוּת-האוֹפי, אוֹמץ-הרוּח – לתביעת תביעתנוּ ולהגנה.

ה' תמוז תרצ"ו (28.6.1936).