עם בּוֹאוֹ של הנציב העליוֹן החדש (פּלוּמר) פירסמה העתוֹנוּת העברית שוּרה של דרישוֹת מדיניוֹת ומשאָלוֹת. בּתכנן הממשי של הדרישוֹת האלוּ וכן בּנימוּקן כּמעט שאין הבדל בּין העתוֹנים השוֹנים. העתוֹנוּת העברית דרשה לאחוֹז באמצעים אשר יסייעוּ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל. גם העתוֹנים הערבים פּירסמוּ דרישוֹת לנציב, ואף הן דוֹמוֹת בּיניהן בּתכנן הממשי ובנימוּקן, – כּי הנציב העליוֹן לא יסייע להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל.

לפי התקנוֹת של חבר הלאוּמים ורוּחן נמסר מנדט על איזוֹ ארץ לאחד מחברי חבר-הלאוּמים, מפני שאוֹתה הארץ נחשבת מטעמים איזוֹ שהם לבלתי מבוּגרת עדיין לעצמאוּת שלמה (סעיף 24 של חוּקת חבר-הלאוּמים) והמנדט נמסר לכל אוֹתוֹ זמן, שהארץ נחשבת לבלתי מבוּגרת לעצמאוּת. לפיכך אין הנהלה מנדטוֹרית אלא הנהלה זמנית; הזמן אמנם אינוֹ קבוּע, מפני שבּיטוּלוֹ של המנדט צריך לחוּל בשעת “בגרוּתה” של הארץ, ואין לקבּוֹע מראש מתי תבוֹא שעתה. אוּלם, כּי שעת “בגרוּת” כּזאת בּוֹא תבוֹא בּזמן מן הזמנים, דבר זה בּרוּר וּמוּכח. אחרת היוּ מכריזים על הארץ לא כּארץ מנדט אלא כּמוֹשבה. וּמתעוּדתה של המעצמה בּעלת המנדט היא, כּי הסיוּע אשר היא נוֹתנת לארץ, – בּנסיוֹנוֹתיה האדמיניסטרטיביים, התרבּוּתיים והכּלכּליים, בּידיעוֹתיה, בּהגנת כּוֹחוֹתיה הצבאיים, – יביא את הארץ לאוֹתה מדרגת ה“בּגרוּת” שתהא ראוּיה לעצמאוּת השלמה.

זהוּ הטעם הבּין-לאוּמי היחידי האפשרי בשיטת המנדטים בּכלל, בפרטים, בּענין ארץ-ישׂראל, הוּכנס בּמסגרת הכּללית תוֹכן עוֹד יוֹתר מוּגדר וקבוּע. המעצמה בעלת המנדט מחוּיבת להכשיר את התנאים להקמת הבּית הלאומי העברי בּארץ-ישׂראל, ולדאוֹג לעניני האוּכלוֹסים הערבים וּזכוּיוֹתיהם.

הנה כּי כן, תעוּדתוֹ של הנציב בּארץ-ישׂראל מוּגדרת בּאוֹפן בּרוֹר למדי. אין הוּא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בּלבד, ואין הוא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ לדאגה לאינטֶרסים של האוּכלוֹסים הערבים בּלבד. תעוּדתוֹ היא לדאוֹג לזה ולזה גם יחד, אוּלם בּמסגרת רחבה יוֹתר עליו לדאוֹג להרמת מצבה הכּלכּלי של הארץ, לחינוּכה התרבּותי והמדיני המוּדרג – שתהא ראוּיה לעצמאוּת שלמה. הנאמנוּת לרוּח המנדט דוֹרשת מאת הנציב שלא יסיח דעתוֹ בּיחוּד מהמטרה האחרוֹנה. לאוֹר ההנחוֹת האלה נראה תפקידוֹ שוֹנה מכּפי שהיתה רוֹצה העתוֹנוּת בּארץ. עבוֹדתוֹ צריכה להיוֹת לא הפּעוּלה להקמת הבּית הלאוּמי העברי ולא נגדוֹ, אלא הדאגה לארץ בשלימוּתה.

דרישתם הראשוֹנה של התוֹשבים כּוּלם מאת הנציב היא איפוֹא הבטחת השלוֹם הפנימי בּארץ. עד עתה ניצלה ארץ-ישׂראל מגוֹרלן של מָרוֹקוֹ וסוֻריה. בּזה אשרה הגדוֹל. משנה אוֹשר לאוּכלוּסים העברים – בּאשר הם מיעוּט ולכן הנם יוֹתר רגישים לכל זעזוּע פנימי העלוּל להתחוֹלל.

בּעד השלוֹם הזה חייבת הארץ תוֹדה מרוּבּה לפּוֹליטיקה של סמוּאל, ועוֹד יגדל ערך תוֹצאוֹתיה של פּוֹליטיקה זוֹ, כּי הוּשׂגה בּעזרת כּוֹחוֹת-צבא מוּעטים. הבטחת השלוֹם הפנימי גם להבּא, המתבּטא לא רק בּמה שקוֹראים לו “הבּטחוֹן הציבּוּרי”, כּי אם ביצירת אַתמוֹספירה שלא יהא בּה מקוֹם לנגע הקרבוֹת – היא אחת החוֹבוֹת העיקריוֹת של הנציבוּת.

חוֹבתוֹ השניה של הנציב בעבוֹדתוֹ היא סידוּר המצב המשפּטי הפּנימי של הארץ. החוּקים אשר בּהם ממשיכה הארץ לחיוֹת חוֹקקוּ על-ידי שלטוֹן כּוֹשל בּהתפּתחוּתוֹ; החוּקים נחקקוּ בּעוֹד המצב הבּין-לאוּמי של הארץ היה שוֹנה בּתכלית מאשר הנהוּ כּיוֹם. פּלשׂתינה היתה אחד הגלילוֹת העזוּבים והכּוֹשלים בהתפּתחוּתם הכּלכּלית והתרבּוּתית. מקוּבּל לשמוֹר על החוּקים של השלטוֹן הקוֹדם, כשחוֹשבים שכּיבּוּשה של הארץ הנהוּ ארעי ולזמן קצר, ויתכן שתשוּב לשלטוֹנה הקודם. בּמקרה זה לא יוֹשבי ארץ-ישׂראל, לא חבר-הלאומים ואף לא תוּרכּיה עצמה חושבים על החזרת הארץ לידי תורכיה.

אין איפוֹא כּל יסוֹד לכך, שהארץ אשר בּראש הנהלת עוֹמד אחד העמים התרבּוּתיים בּיוֹתר, תתנהל לפי חוּקים ישנים נוֹשנים, אוֹ לפי “חוּקים זמניים” וּ“פקוּדוֹת”, מבּלי שידע איש אם יש להם התוֹקף המלא של חוֹק ואם אין. לפיכך טעוּן עצם מתן החוּקים בּארץ בּדיקה יסוֹדית, כּדי להתאימוֹ אל ההכּרה המשפטית והאזרחית החדשה של האוּכלוֹסים ואל המצב הבּין-לאומי הפנימי החדש של הארץ.

בּין החוּקים והמנהגים האדמיניסטרטיביים של הארץ ישנם כּאלה – וגם הם מוֹרשה מן התוּרכּים – העוֹמדים בּניגוֹד גמוּר למוּשׂגים של זמננוּ על החטא ועל העוֹנש, גם בּניגוּד גמוּר לתפקידה של אנגליה כּאן. כּל אסיר – בּלי הבדל עווֹנוֹ – מוּבא בּכבלים. היחס אל האסוּרים בּבתי-הסוֹהר והיחס של השוֹטרים הוא “קוֹלוֹניאלי” בּהחלט. יחסים כּאלה אינם יכוֹלים, כּמוּבן, לפתח בּהכּרתם של יוֹשבי ארץ-ישׂראל את רגש הערך העצמי – יסוֹד ראשי וראשוֹן לעצמאוּת. אוּלם יש עוֹד דבר-מה גרוּע ואיוֹם הרבּה יוֹתר. בּלי כּל סיבּוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – מהוּמוֹת פּנימיוֹת, מלחמה מן החוץ – בּימי שלוֹם שקטים חוֹרץ בּית-המשפט הארצישׂראלי דיני מות; בּמשך ימי נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יצאוּ לפוֹעַל למעלה מארבּעים מיתוֹת בּית-דין כּאלה. הוֹצאת פּסק-הדין נעשׂית לעיני הציבּור בּטקס פּוּמבּי. על מיתת בּית-דין – שאין בּה מרפא ושאין תקנה לה אם בּית-דין טעה, – ועל היסוּרים המוּסריים של הנדוֹנים למות, – על כּל זה כּתוּבים כּרכים רבּים ואין כּמעט למצוֹא קרימינַליסט רציני בּזמננוּ, שיצדד בּזכוּת עוֹנש המות, ולא רק מנקוּדת המבּט של מה שקוֹראים “סנטימנטליוּת”, אלא פּשוּט מנקוּדת המבט של התקלה וההפסד אשר הוּא מביא לחברה, אשר להגנתה, כּביכוֹל, הוּא קיים. דעה מוּטעית היא זוֹ, כּי בּיטוּל עוֹנש המות אפשרי ורצוּי רק בּארצוֹת הקרוּיוֹת תרבּוּתיוֹת ואינוֹ אפשרי בּארצוֹת בּלתי תרבּוּתיוֹת. דוקא בּמקוֹמוֹת כּאלה, אשר כּבוֹד האדם והאיסוּר המוּחלט לנגוֹע בּנפשוֹ טרם חדרו די צרכּם למַעבי האוּכלוֹסים, חילוּל איסוּר זה מצד הסמכוּת העליוֹנה הנהוּ עווֹן מִשנה. לפני זמן מה נתקיימה באנגליה ועידת מנהלי בתי-הסוֹהר וכל הלך-הרוּח בּועידה זוֹ היה חדוּר ההכּרה על חטא מיתת בּית-דין, על התפקידים החינוּכיים של דיני העֳנשים. וּבועידה זוֹ השתתפוּ עסקני אוֹתה הממשלה, אשר בּידיה הופקד המנדט על ארץ-ישראל.

אמת ישָנה אוֹמרת: אין מדינה מתנהלת לפי חוּקיה כּי אם על ידי פקידיה. על אחת כּמה וכמה צוֹדקת אמת זוֹ בּארץ המשוֹללת עדיין אוֹרגַנים דמוֹקרטיים להנהלה, כּלוֹמר, בּיקוֹרת הציבּוּר. לפיכך, תעוּדת הנציבוּת היא לבדוֹק את ההרכּב של הפקידוּת הארצישׂראלית, ולהיוַכח באיזוֹ מידה היא חדוּרה הכּרת התפקיד אשר הוּטל על אנגליה למלא בּארץ. בּארץ-ישׁראל אינם רשאים לכהן פקידים המביטים על הארץ רק כּעל “קוֹלוֹניה”, ושאינם מבינים כי הנהלתם דרוּשה לארץ רק לשם השׂגת עצמאוּתה ורק עד היוֹם ההוּא. כּמוֹ כן אינם רשאים לכהן בארץ פקידים שאינם מוֹדים בּעיקרים המפוֹרשים של המנדט והמתיחסים באיבה בין לחלקו המדַבּר על הקמת הבּית הלאוּמי העברי וּבין לחלקוֹ המדבּר על שמירת זכוּיוֹת הערבים יוֹשבי הארץ. ואם בּקרב הפקידוּת בּארץ יש כּאלה, חוֹבה להמירם מיד בּאחרים.

העצמאוּת המדינית היא עוֹד לפנינוּ – ואין לך דרך יוֹתר נאמנה אליה, מאשר הנהגה מקוֹמית עצמית. כּל ההגבּלוֹת הקיימוֹת בּיחס אליה, – מינוּי ראשי הערים, העדר בּחירוֹת בערים, חוֹסר פרינציפּ של בּחירוֹת בּכמה ישובים כּפריים גדוֹלים – כּל זה צריך לתקן מיד. צריך להרחיב את הספירה של ההנהגה העצמית ואת האבטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת הנבחרים. דֶצנטרַליזציה של האדמיניסטרציה צריכה לרשת את מקוֹם הסיפּוּח המלאכוּתי של ישוּב אחד למשנהוּ. ישוּב חדש המתפּתח מסיבּוֹת איזוֹ שהן באוֹפן מהיר, צריך להשתחרר מן הקשרים הישנים, הבּוֹלמים הבּלתי-נחוּצים, אשר בּמציאות כּבר השתחרר מהם. צריך להצעיד קדימה בּכל הכּוֹחוֹת את דבר יצירת הישוּבים האבטוֹנוֹמיים, וכן צריך גם לעזוֹר ליצירת הקשרים החפשיים מתוֹך הסכּם בּין העדוֹת האבטוֹנוֹמיוֹת לאלה אשר מצאוּ, כּי קשר כּזה רצוּי ונחוּץ להם. תכנית מעין זוֹ, שעלתה על הפּרק לפני זמן מה בּצוּרת התאחדוּת העיריוֹת העבריוֹת נתקלה, כּפי הנראה, בהתנגדוּת, בּכל אוֹפן לא נתמכה מצד הממשלה הלוֹנדוֹנית – וּבזה נתגַלה חוֹסר ההבנה של אוֹתה המטרה אשר אליה צריכה הארץ להגיע ושל הדרכים, שבהן אפשר להגיע אל המטרה הזאת. אין בּית-ספר טוֹב לחינוּך ממלכתי מהנהגה מקוֹמית עצמית. ואין לך, אם אפשר להגיד כּך, שלד של עצמאוּת ממלכתית טוֹב משל האוֹרגַנים להנהגה עצמית. כּיוֹם השלד הזה מלא ענינים מקוֹמיים וּמחר הוּא יכוֹל לשמש כּלי מחזיק בּרכה לענינים הממלכתיים וכתוֹם זמן המנדט לא תפּוֹל הארץ בּזרוֹעוֹת האַנַרכיה.

על קטיגוֹריה זוֹ נמנה אִרגוּן האוּכלוֹסים לא לפי מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם, כּי אם לפי לאוּמיוּתם.

אם האדמיניסטרציה תדע להצעיד קדימה את הארגוּן מסוּג זה, תוֹכיח את ידיעתה להתחשב עם העוּבדוֹת של ארץ, אשר יוֹשבים בה שני לאוּמים. ארגון האוּכלוֹסים לפי הפּרינציפּ הלאוּמי מקטין את שטח החיכּוּכים בין שני הלאוּמים – ההסכּם בּין שתי יחידוֹת מאוּרגנוֹת הוּא תמיד הרבּה יוֹתר פּשוּט וקל מאשר בּין המוֹן מפוּרָר. הנסיוֹן של אבטוֹנוֹמיה לאוּמית – שהוּא כּבר בּן עשרוֹת בּשנים, – הוֹכיח, כּי מוֹסדוֹתיה של האבטוֹנוֹמיה משוֹלָלים סמכוּת ממשית אם הם משוֹלַלים כּוֹח מכריח, אם להנהגתם אינם מסוּרים מקצוֹעוֹת מסוּימים של עבוֹדה, כלוֹמר: אם הממשלה אינה מפרישה להם חלק מכּוֹחה וּמתפקידיה.

הועד הלאוּמי של יהוּדי ארץ-ישׂראל, זה שנבחר בּאסיפת-הנבחרים של כּל הישוּב העברי בארץ והמרכּז בּתוֹכוֹ את כּל צרכיו האבטוֹנוֹמיים של הישוּב הזה, צריך לקבּל מיד את אישוּרוֹ הרשמי ואת האפשרוּת הכּספית והמשפּטית למלא את תעוּדוֹתיו. והקהילה הדמוֹקרטית היהוּדית – זה התא המקוֹמי של הארגוּן האבטוֹנוֹמי הארצי – צריכה להיוֹת מוּכּרת על-ידי הממשלה ומזוּינת בכוֹח הטלת מסים וּגבייתם לפי צרכיה והחלטוֹתיה. ולכשיוַצר ארגוּן אבטוֹנוֹמי דמוֹקרטי זה של כּל שדירוֹת הציבּוּר הערבי – צריכה זכוּת זאת להינָתן לוֹ, כּיאוּת לצרכיו.

אחת מתעוּדוֹתיה העיקריוֹת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית היא העבוֹדה התרבּוּתית, אוּלם לעת עתה, – כל עוֹד ארגוּן לאוּמי זה אינוֹ קיים, אוֹ כּל עוֹד לא מסרה הממשלה לרשוּתוֹ את העבוֹדה הזאת – הרי החוֹבה לדאוֹג לרמה התרבוּתית של האוּכלוֹסים חלה על הממשלה. כּיום חלק חשוּב מן הישוּב, ביחוּד מבּין הערבים, עוֹדוֹ שקוּע בּבערוּת חשוּכה, ועל הנציבוּת הוּטל להסב תשוּמת-לב מיוּחדת לענף זה, להמשיך ולהרחיב את העבוֹדה אשר החל בּה סמוּאל.

שני ענינים הקשוּרים ברֶפוֹרמוֹת של החוּקה הארצישׂראלית, ראוּיים מפאת חשיבוּתם לתשׂוּמת-לב מיוּחדת – מתן חוּקה סוֹציאלית ורפוֹרמה קרקעית. הוֹדוֹת לזרם העבוֹדה העברית וההוֹן העברי, זרם בּלתי מצוּי בּפינה נידחת בּמזרח, זזה ארץ-ישׂראל הרבּה קדימה בּדרך התפתחוּתה הכּלכּלית. הנה נראו התחלוּת חשוּבוֹת של תעשיה, הפרולטריון העירוני גדל, אף העבודה השכירה בכפר אפיה נשתנה. נסיוֹן יוֹם-יוֹם מוֹכיח לנוּ, כּי ארץ אשר חייה מפַכּים כּמוֹ בארץ-ישׂראל, אינה יכוֹלה להישאר בּלי חוּקים מעוּבּדים לפּרטיהם בּכל הרצינוּת הדרוּשה. הֶעדר חוּקים כּאלוּ אינו רק נזק בּלתי אמצעי למעמד הפּוֹעלים, אלא גם סכּנה בּלתי פּוֹסקת לבּנין הכּלכּלי השלֵו. הפּוֹעל הנוֹ בּלתי מוּגן, אינוֹ מוּבטח למקרי אסוֹן, לימוֹת זקנה ולימי מחלה ונכוּת; הוּא מוּכרח להשגיח בעצמוֹ על כּל פּרטי זכוּת השביתה והשמירה עליה, ועד למוֹדוּס של קבּלת פוֹעלים לעבוֹדה וּפיטוּריהם, למן מספר שעוֹת יוֹם העבוֹדה ועד לגוֹבה משכּוּרתה. מתן חוּקים סוֹציאליים לא יבטל את מלחמתוֹ של הפוֹעל, אבל הוא יתוה לה לכל הפּחוֹת מסגרת ידוּעה, יקבע יסוֹד ידוּע, שיבטיח את דרישוֹתיו האלמנטריות. וּמשוּם כּך, העדר חוּקה סוֹציאלית פּירוּשוֹ חוֹסר קביעוּת בּיחסים הכּלכּליים, וּמכּאן חוֹסר קביעוּת בּבּנין הכּלכּלי של הארץ וחוֹסר קביעוּת בּעליית העבוֹדה וההוֹן.

הרֶפוֹרמה בּשיטת המטבע בּארץ וּבמכסי האימפּוֹרט והאכספּוֹרט צריכה להקל על התפּתחוּת תעשׂיה בּריאה. בּלי שההתפּתחות הזאת תיזָקף על חשבּוֹן הצרכּן – בּטיב הסחוֹרוֹת וּמחירן. אבל הבּסיס להתפתחותה הכּלכּלית של הארץ נשארת החקלאוּת ועל כּן צריך להקדיש תשׂוּמת-לב מיוּחדת למצבה האגרָרי.

השינוּיים בּמסים האגרָריים (העוֹשר), גמירת הקדַסטר (ספר הקרקעוֹת) אשר מזמן רב החלוּ לסדרוֹ – הנם יסוֹדוֹת ראשוֹנים לרפוֹרמה האַגררית בארץ. אוּלם אלה הם רק יסוֹדוֹת ונעלה מעל כּל ספק הוּא, שדרוּשים כאן תיקוּנים עיקריים יוֹתר. צריך להרחיק את המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר עדיין בּכל הארץ, משטר אשר על פיו האדמה המעוּבדת בּמשך מאוֹת בּשנים בּידי עוֹבדיה נקראת על שמם של אחרים, ולא תמיד יש לעוֹבדים מוּשׂג בּרוּר על המצב המשפטי הנכוֹן של אוֹתה האדמה, אשר הם רוֹאים אוֹתה כּאדמתם הם. האדמה צריכה להיוֹת שייכת לעוֹבדיה. יחד עם זאת צריך לאחוז באמצעים להחשת התפתחות הקואופרציה היצרנית והצרכנית בקרב החקלאים ולהגברת האינטנסיביות של המשק החקלאי (השכלה אגררית לחקלאי). על כל הקרקעות הבלתי-מעובדות צריך להכריז כרכוש הציבור.

הקרקעות האלה צריכות להיות מסופחות אל הקרקעות שנשארו אחרי חלוקת הלטיפונדיות (אחוזות גדולות) ואל הקרקעות השייכות לממשלה, הקרקעות הציבוריות האלה מחכות לעובדיהן, כי אדמת ארץ-ישראל הבלתי-נושבת שייכת לא ליהודים יושבי הארץ כיום, ולא לערבים יושבי הארץ כיום – כי אם קדושה היא לכל אותם היהודים המועמדים להתישבות, הבעלים בכוח, בשבילם ולשמם ניתן בעצם כל המנדט.

הרפוֹרמה הקרקעית תיטיב את מצבם של הפלחים, תשַנה את כּל האתמוֹספירה החברתית בּארץ ותביא הרוָחה, – גם כּספית וגם מוּסרית, – בעבוֹדת המוֹסדוֹת העברים אשר תעוּדתם היא לגאוֹל את האדמה.

אלה הם עתה תפקידיה של האדמיניסטרציה בּארץ, עליה להשכּין שלוֹם פנימי, להכניס תיקוּנים בּתחיקה, לבקר את הפּקידוּת, לתת חוּקה סוֹציאלית ולהנהיג רפוֹרמה אגררית ולשׂאת בּאמוּנה בּדאגת החינוּך – וּביחוּד החינוּך החקלאי המשקי – של כּל הארץ. ואם בּדרך זוֹ תלך, הרי שלא תישאר לה עבוֹדה רבּה בּענין הקמת הבּית הלאוּמי העברי בּארץ-ישׂראל והגנת הזכוּיוֹת והאינטרסים של האוּכלוֹסים הערביים.

ואשר למילוי חֹובת בּנין הבּית הלאוּמי העברי, תישאר אז לאחר הגשמת הרפוֹרמוֹת האמוּרוֹת רק חוֹבה דחוּפה אחת על הנציבוּת: לפתוֹח את שערי הארץ לרוַחה בּפני העליה היהוּדית וּלשחרר אוֹתה מכּל ההגבּלוֹת והגזירוֹת שסביב שָתוּ עליה.

תעוּדה של הנציבוּת הארצישׂראלית היא איפוֹא להשתמש בּמנדט כך, שילך הלוֹך וקטן במצעוֹ עד אשר יבוּטל לגמרי הצוֹרך בּוֹ, ויביא את הארץ לידי עצמאוּת שלמה והקמת הבּית הלאוּמי העברי בּתוֹכה.

א' חשון תרפ"ו (19.10.1925)