– – ועוֹד איננו יוֹדעים מתי יגָמר המצוֹר, מתי תיפסק המלחמה. אך זאת הננו יוֹדעים כּבר עתה: עם הפסקת מלחמת-מארב זוֹ לא תיפסק עוֹד היאָבקוּתנוּ על זכּות חיינוּ. גדוֹלה מזוֹ: אך יוּקם החוֹק והסדר, כהבטחת השלטוֹן – אז תתחיל המלחמה. לא על בּטחוֹן הדרכים והמטעים, ולא על בּטחוֹן-החיים של יוֹשבי ציוֹן, אלא על זכוּתוֹ של העם העברי לבנוֹת את חייו בארצוֹ. והמלחמה הזאת תדרוֹש מאתנוּ לא פחוֹת קשיוּת-עוֹרף, עֵרוּת-חוּשים, תקיפוּת-אוֹפי, אוֹמץ-רוח מאשר דוֹרשת מאתנו העמידה על הנפש בימים האלה.

מי ינצח במלחמת המארב – בזאת אין לפקפק. ברגע שהשלטון יגלה רצוֹן נאמן ותקיף, במוֹעד הנכוֹן, בּהתמדה ולאוֹרך כּל החזית, כּפי שהוא מגלה באיחוּר זמן ולפרקים בּלבד ובשטחים ידוּעים בלבד, בּרגע זה תיפסק מלחמת המארב, אך מי ינצח בהיאָבקוּת הפוֹליטית העתידה לנוּ? והן השאלה הזאת – היא המדריכה את המנוּחה, כי מה לנוּ בטחוֹננו אנוּ ושלוֹמנו אנוּ, אם לא ינתן לנוּ למלא את התעוּדה שקיבּלנוּ על עצמנוּ וּלהשלים את המפעל?

וידענוּ מתוֹך הנסיוֹן: אפשר שבהיאָבקוּת הפוֹליטית תהיה חלוּקת הכּוֹחוֹת אחרת מאשר במלחמת החוֹק של הימים האלה; אפשר שכּמה וכמה כוֹחוֹת פּולִיטיים המאוּחדים אתנוּ כּרגע בּדרישת הקמת הסדר, יהיוּ בּמחנה אחר בשעת ההכרעה הפּוֹליטית; אפשר שנראה כּוֹחוֹת גדוֹלים קמים נגדנו אפילוּ מבּין המגינים על החוֹק והסדר בּרגע זה; אפשר שאפילוּ כּמה וכמה מהידידים הנאמנים לא יבינוּ לנוּ הבנה מלאה; אפשר שכּמה כּוֹחוֹת שוֹנים יתחבּרוּ נגדנוּ, וּבכל זאת, על אף כל הנסיוֹן המר, על אף כּל הפּכּחוֹן שבּראִיתנוּ, ידענוּ בעוֹמק-לבּנוּ ידיעה בּרוּרה וּמוּחלטת: אנו נצא מנצחים מההיאָבקוּת הפּוֹליטית, תימשך כאשר תימשך, ויהיוּ הכּוֹחוֹת שכּנגד כּאשר יהיוּ. ולא רק יען כּי התחַיבוּת האוּמה הבּריטית והתחַיבות 52 מדינוֹת-עוֹלם תעמוֹדנה לימיננוּ, ולא רק יען כי טוֹהר מפעלנוּ וגדלוֹ יעמדוּ לימיננוּ, ולא רק יען כּי ישׂראל בּכל תפוּצוֹתיו יעמוֹד לימין מפעלוֹ, ולא רק יען כּי גם הישוּב הזה, אשר עוֹד מִצער הוּא בּעינינוּ הרוֹאוֹת את העתידוֹת, מהווה כּבר עתה גוֹרם בחיי הארץ אשר אין לבטלוֹ ואין לזלזל בּוֹ, – אלא משוּם שאתנוּ כּוֹח עצום וכבּיר, אשר שוּם שליטים ושוּם “מוֹרדים” לא יוּכלו לו, והוּא המבטל את כּל החשבּוֹנוֹת, הוּא המנצח בּכל המלחמוֹת – כּוֹח החיים, הכרח-החיים.

שני עמים יעמדוּ לפני כּסא ההיסטוֹריה ויתבּעוּ – האחד זכוּת-יחיד שלוֹ על הארץ הזאת ושלילת הזכוּת מן השני, והשני את זכוּתוֹ לעבוֹד בּארץ הזאת ולבנוֹתה לפי כּל מידת כּוֹחוֹתיו. בּדין גדוֹל זה יהיה הנצחוֹן לנוּ בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר, בּיסוּרים פחוֹת אוֹ בּיסוּרִים יוֹתר.

האוּמה הערבית – יש לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפתחוּת והיצירה גם אם ארץ-ישראל תימלא עִברים. ואף לאוֹתוֹ חלק האוּמה הערבית היוֹשב בארץ-ישראל לא תאוּנה כל רעה, ואי-אפשר שתאוּנה כל רעה כשתימלא הארץ עִברים. האוּמה הישׂראלית – אין לה אפשרוּת הקיוּם והגידוּל וההתפּתחוּת והיצירה בּלתי אם בּארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בארץ-ישׂראל לא יוּכל לשכּוֹן לבטח בּארץ זאת, אם היא לא תימלא עִברים. זאת הוֹכיחוּ, הוֹכיחה שאין למעלה ממנה בטרַגיוּתה, עשׂרת שבוּעוֹת אלה. בזאת ננצח. כי הכרח-החיים של האומה בּעדנוּ. כּי לגבּינוּ וּבשבילנוּ – זהוּ משפט לחיים אוּ למות ולא כן הוא לגבּי התוֹבע השני, יהיה תכנה של מלחמתוֹ כּאשר יהיה – רצוֹן שׂררה, שׂנאת זרים, קנאה בּמי שעוֹמד על מדרגה אחרת של ההתפתחות, אוֹ גם טעמים שפלים יוֹתר אוֹ אפילוּ טעמים נעלים יוֹתר – אין משפט לחיים אוֹ למות כּרוּך במלחמתוֹ.

בּזאת ננצח, אם רק ימָצאו בּנוּ קשיוּת-העוֹרף, ערוּת-החוּשים, תקיפוּת-האוֹפי, אוֹמץ-הרוּח – לתביעת תביעתנוּ ולהגנה.

ה' תמוז תרצ"ו (28.6.1936).

עם בּוֹאוֹ של הנציב העליוֹן החדש (פּלוּמר) פירסמה העתוֹנוּת העברית שוּרה של דרישוֹת מדיניוֹת ומשאָלוֹת. בּתכנן הממשי של הדרישוֹת האלוּ וכן בּנימוּקן כּמעט שאין הבדל בּין העתוֹנים השוֹנים. העתוֹנוּת העברית דרשה לאחוֹז באמצעים אשר יסייעוּ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ־ישׂראל. גם העתוֹנים הערבים פּירסמוּ דרישוֹת לנציב, ואף הן דוֹמוֹת בּיניהן בּתכנן הממשי ובנימוּקן, – כּי הנציב העליוֹן לא יסייע להקמת הבּית הלאוּמי העברי בארץ־ישׂראל.

לפי התקנוֹת של חבר הלאוּמים ורוּחן נמסר מנדט על איזוֹ ארץ לאחד מחברי חבר־הלאוּמים, מפני שאוֹתה הארץ נחשבת מטעמים איזוֹ שהם לבלתי מבוּגרת עדיין לעצמאוּת שלמה (סעיף 24 של חוּקת חבר־הלאוּמים) והמנדט נמסר לכל אוֹתוֹ זמן, שהארץ נחשבת לבלתי מבוּגרת לעצמאוּת. לפיכך אין הנהלה מנדטוֹרית אלא הנהלה זמנית; הזמן אמנם אינוֹ קבוּע, מפני שבּיטוּלוֹ של המנדט צריך לחוּל בשעת “בגרוּתה” של הארץ, ואין לקבּוֹע מראש מתי תבוֹא שעתה. אוּלם, כּי שעת “בגרוּת” כּזאת בּוֹא תבוֹא בּזמן מן הזמנים, דבר זה בּרוּר וּמוּכח. אחרת היוּ מכריזים על הארץ לא כּארץ מנדט אלא כּמוֹשבה. וּמתעוּדתה של המעצמה בּעלת המנדט היא, כּי הסיוּע אשר היא נוֹתנת לארץ, – בּנסיוֹנוֹתיה האדמיניסטרטיביים, התרבּוּתיים והכּלכּליים, בּידיעוֹתיה, בּהגנת כּוֹחוֹתיה הצבאיים, – יביא את הארץ לאוֹתה מדרגת ה“בּגרוּת” שתהא ראוּיה לעצמאוּת השלמה.

זהוּ הטעם הבּין־לאוּמי היחידי האפשרי בשיטת המנדטים בּכלל, בפרטים, בּענין ארץ־ישׂראל, הוּכנס בּמסגרת הכּללית תוֹכן עוֹד יוֹתר מוּגדר וקבוּע. המעצמה בעלת המנדט מחוּיבת להכשיר את התנאים להקמת הבּית הלאומי העברי בּארץ־ישׂראל, ולדאוֹג לעניני האוּכלוֹסים הערבים וּזכוּיוֹתיהם.

הנה כּי כן, תעוּדתוֹ של הנציב בּארץ־ישׂראל מוּגדרת בּאוֹפן בּרוֹר למדי. אין הוּא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ להקמת הבּית הלאוּמי העברי בּלבד, ואין הוא רשאי להקדיש את כּל עבוֹדתוֹ לדאגה לאינטֶרסים של האוּכלוֹסים הערבים בּלבד. תעוּדתוֹ היא לדאוֹג לזה ולזה גם יחד, אוּלם בּמסגרת רחבה יוֹתר עליו לדאוֹג להרמת מצבה הכּלכּלי של הארץ, לחינוּכה התרבּותי והמדיני המוּדרג – שתהא ראוּיה לעצמאוּת שלמה. הנאמנוּת לרוּח המנדט דוֹרשת מאת הנציב שלא יסיח דעתוֹ בּיחוּד מהמטרה האחרוֹנה. לאוֹר ההנחוֹת האלה נראה תפקידוֹ שוֹנה מכּפי שהיתה רוֹצה העתוֹנוּת בּארץ. עבוֹדתוֹ צריכה להיוֹת לא הפּעוּלה להקמת הבּית הלאוּמי העברי ולא נגדוֹ, אלא הדאגה לארץ בשלימוּתה.

דרישתם הראשוֹנה של התוֹשבים כּוּלם מאת הנציב היא איפוֹא הבטחת השלוֹם הפנימי בּארץ. עד עתה ניצלה ארץ־ישׂראל מגוֹרלן של מָרוֹקוֹ וסוֻריה. בּזה אשרה הגדוֹל. משנה אוֹשר לאוּכלוּסים העברים – בּאשר הם מיעוּט ולכן הנם יוֹתר רגישים לכל זעזוּע פנימי העלוּל להתחוֹלל.

בּעד השלוֹם הזה חייבת הארץ תוֹדה מרוּבּה לפּוֹליטיקה של סמוּאל, ועוֹד יגדל ערך תוֹצאוֹתיה של פּוֹליטיקה זוֹ, כּי הוּשׂגה בּעזרת כּוֹחוֹת־צבא מוּעטים. הבטחת השלוֹם הפנימי גם להבּא, המתבּטא לא רק בּמה שקוֹראים לו “הבּטחוֹן הציבּוּרי”, כּי אם ביצירת אַתמוֹספירה שלא יהא בּה מקוֹם לנגע הקרבוֹת – היא אחת החוֹבוֹת העיקריוֹת של הנציבוּת.

חוֹבתוֹ השניה של הנציב בעבוֹדתוֹ היא סידוּר המצב המשפּטי הפּנימי של הארץ. החוּקים אשר בּהם ממשיכה הארץ לחיוֹת חוֹקקוּ על־ידי שלטוֹן כּוֹשל בּהתפּתחוּתוֹ; החוּקים נחקקוּ בּעוֹד המצב הבּין־לאוּמי של הארץ היה שוֹנה בּתכלית מאשר הנהוּ כּיוֹם. פּלשׂתינה היתה אחד הגלילוֹת העזוּבים והכּוֹשלים בהתפּתחוּתם הכּלכּלית והתרבּוּתית. מקוּבּל לשמוֹר על החוּקים של השלטוֹן הקוֹדם, כשחוֹשבים שכּיבּוּשה של הארץ הנהוּ ארעי ולזמן קצר, ויתכן שתשוּב לשלטוֹנה הקודם. בּמקרה זה לא יוֹשבי ארץ־ישׂראל, לא חבר־הלאומים ואף לא תוּרכּיה עצמה חושבים על החזרת הארץ לידי תורכיה.

אין איפוֹא כּל יסוֹד לכך, שהארץ אשר בּראש הנהלת עוֹמד אחד העמים התרבּוּתיים בּיוֹתר, תתנהל לפי חוּקים ישנים נוֹשנים, אוֹ לפי “חוּקים זמניים” וּ“פקוּדוֹת”, מבּלי שידע איש אם יש להם התוֹקף המלא של חוֹק ואם אין. לפיכך טעוּן עצם מתן החוּקים בּארץ בּדיקה יסוֹדית, כּדי להתאימוֹ אל ההכּרה המשפטית והאזרחית החדשה של האוּכלוֹסים ואל המצב הבּין־לאומי הפנימי החדש של הארץ.

בּין החוּקים והמנהגים האדמיניסטרטיביים של הארץ ישנם כּאלה – וגם הם מוֹרשה מן התוּרכּים – העוֹמדים בּניגוֹד גמוּר למוּשׂגים של זמננוּ על החטא ועל העוֹנש, גם בּניגוּד גמוּר לתפקידה של אנגליה כּאן. כּל אסיר – בּלי הבדל עווֹנוֹ – מוּבא בּכבלים. היחס אל האסוּרים בּבתי־הסוֹהר והיחס של השוֹטרים הוא “קוֹלוֹניאלי” בּהחלט. יחסים כּאלה אינם יכוֹלים, כּמוּבן, לפתח בּהכּרתם של יוֹשבי ארץ־ישׂראל את רגש הערך העצמי – יסוֹד ראשי וראשוֹן לעצמאוּת. אוּלם יש עוֹד דבר־מה גרוּע ואיוֹם הרבּה יוֹתר. בּלי כּל סיבּוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל – מהוּמוֹת פּנימיוֹת, מלחמה מן החוץ – בּימי שלוֹם שקטים חוֹרץ בּית־המשפט הארצישׂראלי דיני מות; בּמשך ימי נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יצאוּ לפוֹעַל למעלה מארבּעים מיתוֹת בּית־דין כּאלה. הוֹצאת פּסק־הדין נעשׂית לעיני הציבּור בּטקס פּוּמבּי. על מיתת בּית־דין – שאין בּה מרפא ושאין תקנה לה אם בּית־דין טעה, – ועל היסוּרים המוּסריים של הנדוֹנים למות, – על כּל זה כּתוּבים כּרכים רבּים ואין כּמעט למצוֹא קרימינַליסט רציני בּזמננוּ, שיצדד בּזכוּת עוֹנש המות, ולא רק מנקוּדת המבּט של מה שקוֹראים “סנטימנטליוּת”, אלא פּשוּט מנקוּדת המבט של התקלה וההפסד אשר הוּא מביא לחברה, אשר להגנתה, כּביכוֹל, הוּא קיים. דעה מוּטעית היא זוֹ, כּי בּיטוּל עוֹנש המות אפשרי ורצוּי רק בּארצוֹת הקרוּיוֹת תרבּוּתיוֹת ואינוֹ אפשרי בּארצוֹת בּלתי תרבּוּתיוֹת. דוקא בּמקוֹמוֹת כּאלה, אשר כּבוֹד האדם והאיסוּר המוּחלט לנגוֹע בּנפשוֹ טרם חדרו די צרכּם למַעבי האוּכלוֹסים, חילוּל איסוּר זה מצד הסמכוּת העליוֹנה הנהוּ עווֹן מִשנה. לפני זמן מה נתקיימה באנגליה ועידת מנהלי בתי־הסוֹהר וכל הלך־הרוּח בּועידה זוֹ היה חדוּר ההכּרה על חטא מיתת בּית־דין, על התפקידים החינוּכיים של דיני העֳנשים. וּבועידה זוֹ השתתפוּ עסקני אוֹתה הממשלה, אשר בּידיה הופקד המנדט על ארץ־ישראל.

אמת ישָנה אוֹמרת: אין מדינה מתנהלת לפי חוּקיה כּי אם על ידי פקידיה. על אחת כּמה וכמה צוֹדקת אמת זוֹ בּארץ המשוֹללת עדיין אוֹרגַנים דמוֹקרטיים להנהלה, כּלוֹמר, בּיקוֹרת הציבּוּר. לפיכך, תעוּדת הנציבוּת היא לבדוֹק את ההרכּב של הפקידוּת הארצישׂראלית, ולהיוַכח באיזוֹ מידה היא חדוּרה הכּרת התפקיד אשר הוּטל על אנגליה למלא בּארץ. בּארץ־ישׁראל אינם רשאים לכהן פקידים המביטים על הארץ רק כּעל “קוֹלוֹניה”, ושאינם מבינים כי הנהלתם דרוּשה לארץ רק לשם השׂגת עצמאוּתה ורק עד היוֹם ההוּא. כּמוֹ כן אינם רשאים לכהן בארץ פקידים שאינם מוֹדים בּעיקרים המפוֹרשים של המנדט והמתיחסים באיבה בין לחלקו המדַבּר על הקמת הבּית הלאוּמי העברי וּבין לחלקוֹ המדבּר על שמירת זכוּיוֹת הערבים יוֹשבי הארץ. ואם בּקרב הפקידוּת בּארץ יש כּאלה, חוֹבה להמירם מיד בּאחרים.

העצמאוּת המדינית היא עוֹד לפנינוּ – ואין לך דרך יוֹתר נאמנה אליה, מאשר הנהגה מקוֹמית עצמית. כּל ההגבּלוֹת הקיימוֹת בּיחס אליה, – מינוּי ראשי הערים, העדר בּחירוֹת בערים, חוֹסר פרינציפּ של בּחירוֹת בּכמה ישובים כּפריים גדוֹלים – כּל זה צריך לתקן מיד. צריך להרחיב את הספירה של ההנהגה העצמית ואת האבטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת הנבחרים. דֶצנטרַליזציה של האדמיניסטרציה צריכה לרשת את מקוֹם הסיפּוּח המלאכוּתי של ישוּב אחד למשנהוּ. ישוּב חדש המתפּתח מסיבּוֹת איזוֹ שהן באוֹפן מהיר, צריך להשתחרר מן הקשרים הישנים, הבּוֹלמים הבּלתי־נחוּצים, אשר בּמציאות כּבר השתחרר מהם. צריך להצעיד קדימה בּכל הכּוֹחוֹת את דבר יצירת הישוּבים האבטוֹנוֹמיים, וכן צריך גם לעזוֹר ליצירת הקשרים החפשיים מתוֹך הסכּם בּין העדוֹת האבטוֹנוֹמיוֹת לאלה אשר מצאוּ, כּי קשר כּזה רצוּי ונחוּץ להם. תכנית מעין זוֹ, שעלתה על הפּרק לפני זמן מה בּצוּרת התאחדוּת העיריוֹת העבריוֹת נתקלה, כּפי הנראה, בהתנגדוּת, בּכל אוֹפן לא נתמכה מצד הממשלה הלוֹנדוֹנית – וּבזה נתגַלה חוֹסר ההבנה של אוֹתה המטרה אשר אליה צריכה הארץ להגיע ושל הדרכים, שבהן אפשר להגיע אל המטרה הזאת. אין בּית־ספר טוֹב לחינוּך ממלכתי מהנהגה מקוֹמית עצמית. ואין לך, אם אפשר להגיד כּך, שלד של עצמאוּת ממלכתית טוֹב משל האוֹרגַנים להנהגה עצמית. כּיוֹם השלד הזה מלא ענינים מקוֹמיים וּמחר הוּא יכוֹל לשמש כּלי מחזיק בּרכה לענינים הממלכתיים וכתוֹם זמן המנדט לא תפּוֹל הארץ בּזרוֹעוֹת האַנַרכיה.

על קטיגוֹריה זוֹ נמנה אִרגוּן האוּכלוֹסים לא לפי מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם, כּי אם לפי לאוּמיוּתם.

אם האדמיניסטרציה תדע להצעיד קדימה את הארגוּן מסוּג זה, תוֹכיח את ידיעתה להתחשב עם העוּבדוֹת של ארץ, אשר יוֹשבים בה שני לאוּמים. ארגון האוּכלוֹסים לפי הפּרינציפּ הלאוּמי מקטין את שטח החיכּוּכים בין שני הלאוּמים – ההסכּם בּין שתי יחידוֹת מאוּרגנוֹת הוּא תמיד הרבּה יוֹתר פּשוּט וקל מאשר בּין המוֹן מפוּרָר. הנסיוֹן של אבטוֹנוֹמיה לאוּמית – שהוּא כּבר בּן עשרוֹת בּשנים, – הוֹכיח, כּי מוֹסדוֹתיה של האבטוֹנוֹמיה משוֹלָלים סמכוּת ממשית אם הם משוֹלַלים כּוֹח מכריח, אם להנהגתם אינם מסוּרים מקצוֹעוֹת מסוּימים של עבוֹדה, כלוֹמר: אם הממשלה אינה מפרישה להם חלק מכּוֹחה וּמתפקידיה.

הועד הלאוּמי של יהוּדי ארץ־ישׂראל, זה שנבחר בּאסיפת־הנבחרים של כּל הישוּב העברי בארץ והמרכּז בּתוֹכוֹ את כּל צרכיו האבטוֹנוֹמיים של הישוּב הזה, צריך לקבּל מיד את אישוּרוֹ הרשמי ואת האפשרוּת הכּספית והמשפּטית למלא את תעוּדוֹתיו. והקהילה הדמוֹקרטית היהוּדית – זה התא המקוֹמי של הארגוּן האבטוֹנוֹמי הארצי – צריכה להיוֹת מוּכּרת על־ידי הממשלה ומזוּינת בכוֹח הטלת מסים וּגבייתם לפי צרכיה והחלטוֹתיה. ולכשיוַצר ארגוּן אבטוֹנוֹמי דמוֹקרטי זה של כּל שדירוֹת הציבּוּר הערבי – צריכה זכוּת זאת להינָתן לוֹ, כּיאוּת לצרכיו.

אחת מתעוּדוֹתיה העיקריוֹת של האבטוֹנוֹמיה הלאוּמית היא העבוֹדה התרבּוּתית, אוּלם לעת עתה, – כל עוֹד ארגוּן לאוּמי זה אינוֹ קיים, אוֹ כּל עוֹד לא מסרה הממשלה לרשוּתוֹ את העבוֹדה הזאת – הרי החוֹבה לדאוֹג לרמה התרבוּתית של האוּכלוֹסים חלה על הממשלה. כּיום חלק חשוּב מן הישוּב, ביחוּד מבּין הערבים, עוֹדוֹ שקוּע בּבערוּת חשוּכה, ועל הנציבוּת הוּטל להסב תשוּמת־לב מיוּחדת לענף זה, להמשיך ולהרחיב את העבוֹדה אשר החל בּה סמוּאל.

שני ענינים הקשוּרים ברֶפוֹרמוֹת של החוּקה הארצישׂראלית, ראוּיים מפאת חשיבוּתם לתשׂוּמת־לב מיוּחדת – מתן חוּקה סוֹציאלית ורפוֹרמה קרקעית. הוֹדוֹת לזרם העבוֹדה העברית וההוֹן העברי, זרם בּלתי מצוּי בּפינה נידחת בּמזרח, זזה ארץ־ישׂראל הרבּה קדימה בּדרך התפתחוּתה הכּלכּלית. הנה נראו התחלוּת חשוּבוֹת של תעשיה, הפרולטריון העירוני גדל, אף העבודה השכירה בכפר אפיה נשתנה. נסיוֹן יוֹם־יוֹם מוֹכיח לנוּ, כּי ארץ אשר חייה מפַכּים כּמוֹ בארץ־ישׂראל, אינה יכוֹלה להישאר בּלי חוּקים מעוּבּדים לפּרטיהם בּכל הרצינוּת הדרוּשה. הֶעדר חוּקים כּאלוּ אינו רק נזק בּלתי אמצעי למעמד הפּוֹעלים, אלא גם סכּנה בּלתי פּוֹסקת לבּנין הכּלכּלי השלֵו. הפּוֹעל הנוֹ בּלתי מוּגן, אינוֹ מוּבטח למקרי אסוֹן, לימוֹת זקנה ולימי מחלה ונכוּת; הוּא מוּכרח להשגיח בעצמוֹ על כּל פּרטי זכוּת השביתה והשמירה עליה, ועד למוֹדוּס של קבּלת פוֹעלים לעבוֹדה וּפיטוּריהם, למן מספר שעוֹת יוֹם העבוֹדה ועד לגוֹבה משכּוּרתה. מתן חוּקים סוֹציאליים לא יבטל את מלחמתוֹ של הפוֹעל, אבל הוא יתוה לה לכל הפּחוֹת מסגרת ידוּעה, יקבע יסוֹד ידוּע, שיבטיח את דרישוֹתיו האלמנטריות. וּמשוּם כּך, העדר חוּקה סוֹציאלית פּירוּשוֹ חוֹסר קביעוּת בּיחסים הכּלכּליים, וּמכּאן חוֹסר קביעוּת בּבּנין הכּלכּלי של הארץ וחוֹסר קביעוּת בּעליית העבוֹדה וההוֹן.

הרֶפוֹרמה בּשיטת המטבע בּארץ וּבמכסי האימפּוֹרט והאכספּוֹרט צריכה להקל על התפּתחוּת תעשׂיה בּריאה. בּלי שההתפּתחות הזאת תיזָקף על חשבּוֹן הצרכּן – בּטיב הסחוֹרוֹת וּמחירן. אבל הבּסיס להתפתחותה הכּלכּלית של הארץ נשארת החקלאוּת ועל כּן צריך להקדיש תשׂוּמת־לב מיוּחדת למצבה האגרָרי.

השינוּיים בּמסים האגרָריים (העוֹשר), גמירת הקדַסטר (ספר הקרקעוֹת) אשר מזמן רב החלוּ לסדרוֹ – הנם יסוֹדוֹת ראשוֹנים לרפוֹרמה האַגררית בארץ. אוּלם אלה הם רק יסוֹדוֹת ונעלה מעל כּל ספק הוּא, שדרוּשים כאן תיקוּנים עיקריים יוֹתר. צריך להרחיק את המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר עדיין בּכל הארץ, משטר אשר על פיו האדמה המעוּבדת בּמשך מאוֹת בּשנים בּידי עוֹבדיה נקראת על שמם של אחרים, ולא תמיד יש לעוֹבדים מוּשׂג בּרוּר על המצב המשפטי הנכוֹן של אוֹתה האדמה, אשר הם רוֹאים אוֹתה כּאדמתם הם. האדמה צריכה להיוֹת שייכת לעוֹבדיה. יחד עם זאת צריך לאחוז באמצעים להחשת התפתחות הקואופרציה היצרנית והצרכנית בקרב החקלאים ולהגברת האינטנסיביות של המשק החקלאי (השכלה אגררית לחקלאי). על כל הקרקעות הבלתי־מעובדות צריך להכריז כרכוש הציבור.

הקרקעות האלה צריכות להיות מסופחות אל הקרקעות שנשארו אחרי חלוקת הלטיפונדיות (אחוזות גדולות) ואל הקרקעות השייכות לממשלה, הקרקעות הציבוריות האלה מחכות לעובדיהן, כי אדמת ארץ־ישראל הבלתי־נושבת שייכת לא ליהודים יושבי הארץ כיום, ולא לערבים יושבי הארץ כיום – כי אם קדושה היא לכל אותם היהודים המועמדים להתישבות, הבעלים בכוח, בשבילם ולשמם ניתן בעצם כל המנדט.

הרפוֹרמה הקרקעית תיטיב את מצבם של הפלחים, תשַנה את כּל האתמוֹספירה החברתית בּארץ ותביא הרוָחה, – גם כּספית וגם מוּסרית, – בעבוֹדת המוֹסדוֹת העברים אשר תעוּדתם היא לגאוֹל את האדמה.

אלה הם עתה תפקידיה של האדמיניסטרציה בּארץ, עליה להשכּין שלוֹם פנימי, להכניס תיקוּנים בּתחיקה, לבקר את הפּקידוּת, לתת חוּקה סוֹציאלית ולהנהיג רפוֹרמה אגררית ולשׂאת בּאמוּנה בּדאגת החינוּך – וּביחוּד החינוּך החקלאי המשקי – של כּל הארץ. ואם בּדרך זוֹ תלך, הרי שלא תישאר לה עבוֹדה רבּה בּענין הקמת הבּית הלאוּמי העברי בּארץ־ישׂראל והגנת הזכוּיוֹת והאינטרסים של האוּכלוֹסים הערביים.

ואשר למילוי חֹובת בּנין הבּית הלאוּמי העברי, תישאר אז לאחר הגשמת הרפוֹרמוֹת האמוּרוֹת רק חוֹבה דחוּפה אחת על הנציבוּת: לפתוֹח את שערי הארץ לרוַחה בּפני העליה היהוּדית וּלשחרר אוֹתה מכּל ההגבּלוֹת והגזירוֹת שסביב שָתוּ עליה.

תעוּדה של הנציבוּת הארצישׂראלית היא איפוֹא להשתמש בּמנדט כך, שילך הלוֹך וקטן במצעוֹ עד אשר יבוּטל לגמרי הצוֹרך בּוֹ, ויביא את הארץ לידי עצמאוּת שלמה והקמת הבּית הלאוּמי העברי בּתוֹכה.

א' חשון תרפ"ו (19.10.1925)

לדין וחשבון של ועדת המנדטים / משה בילינסון

הדין-וחשבּוֹן של ועדת המנדטים אשר על יד חבר-הלאוּמים נִפלָה השנה לטוֹבה מן הדין-וחשבּוֹן שפּוּרסם על-ידי אוֹתה ועדה בּשנה שעברה. כּפי הנראה, לא לשוא היתה מוֹרת-הרוּח שהתעוֹררה בּחוּגי היהוּדים לרגל אי ההבנה שנתגלתה בּדין-וחשבּוֹן מאשתקד. כּפי הנראה, מתחילה גם עבוֹדתה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּג’ניבה להראוֹת אוֹתוֹתיה. כּפי הנראה – וצריך לחשוֹב שזה היה הגוֹרם העיקרי לשינוּי הלָך-הרוּח של הועדה – הצעד קדימה, אשר צעדה עבוֹדתנוּ העברית בּארץ בּמשך השנה האחרוֹנה, לא יכוֹל לבלי לעשוֹת רוֹשם.

הועדה זכרה, כּי תעוּדתוֹ הראשית והראשוֹנה של המנדט היא לא ההנהלה האדמיניסטרטיבית של הארץ, כּי אם מילוּי תפקיד מדיני, וכי התפקיד המדיני המוּטל על ממשלת המנדט הוּא: בּנין הבּית הלאוּמי העברי בארץ-ישׂראל. וּמנקוּדת-ראוּת זוֹ – שהיא היחידה שצריכה להיוֹת מַכרעת בשביל חבר-הלאוּמים – בּדקה הועדה את כּל התעוּדוֹת שהוּגשוּ לפניה, ואשר על חלק מהם לא נתנה תשוּבה כּלל, משוּם שהן בּניגוּד לרוּחוֹ של המנדט. מאחר שהועדה סיגלה לה נקוּדת-מבט זוֹ, מוּבן מדוּע סוּלקוּ הצדה בּפעם הזאת כּל ההערוֹת של אשתקד בּדבר הניגוּדים שבּין האינטרֶסים היהוּדיים והערביים וּבדבר הניגוד שבּעצם המנדט, ולמה זכתה עבוֹדת ההתישבוּת העברית להערכה יוֹתר אוֹבּיקטיבית וצוֹדקת.

הרבּה מן ההערוֹת הממשיוֹת של הועדה, מתאימוֹת אל הדרישוֹת אשר עמדה עליהן הציבּוּריוּת העברית בּתוֹקף וּללא ויתוּר במשך השנים האחרוֹנוֹת. הועדה ציינה את הצוֹרך בעבוֹדה יוֹתר נמרצת בּשטחי בּריאוּת העם וההשׂכּלה העממית; בסעיף הדן על החינוּך מוּדגשת בּיחוּד צדקת הדרישה העברית לזכּוֹת בּחלק יוֹתר גדוֹל מהתקציב להשׂכּלה של הממשלה. הועדה העירה את תשׂוּמת-לבה של הממשלה על הצוֹרך בּחוּקים להגנת העוֹבד, בּהתאם להתפתחוּתה המהירה של התעשׂיה בּארץ. בּני-סמך מתוֹך חבר הלאוּמים תמכוּ בדרישת הפוֹעלים העברים שהוּצגה זה כּמה שנים ואשר עד עתה טרם חדרה כּראוּי אף בּקרב חוגים רבּים בּישוּב. הועדה ציינה שעל הממשלה למלא את הסעיף 6 של המנדט, בּדבר מסירת קרקעוֹת הממשלה ואדמת בּוּר ליהודים.

מלבד סעיפים חיוּביים אלה שבּדין-וחשבּוֹן, יש בּוֹ סעיפים שליליים. הראשוֹן שבּהם הוּא הסעיף בּוֹ מאַשרת הועדה את שיטת סידוּר העליה הנהוּגה כּיוֹם – שיטה אשר הציבּוּריוּת העברית לכל זרמיה חוֹשבת שהיא איננה צוֹדקת, אינה מביאה תוֹעלת בּמוּבן הכּלכּלי, וּכמוּבן המדיני היא גם מזיקה. הסעיף השני השלילי בּדין-וחשבּוֹן הוּא ההערכה בּדבר הקוּבלנוֹת של “אגוּדת ישׂראל” הערכה שיש בּה מעין פּתח להסכּמה. הועדה לא רק שדרשה בּיאוּרים מאת בּא-כּוֹח המעצמה בּעלת המנדט בשאלוֹת שעוֹררה “אגוּדת ישׂראל”, אלא גם הגידה מראש כּי לפי דעתה אין הממשלה מחויבת להכּיר בעדה דתית יהוּדית אחת בּלבד. בּמלים אחרות, אם הממשלה משוּם מה תחפוֹץ להכּיר בּכמה וכמה קהילוֹת יהוּדיוֹת, אין ועדת המנדטים רוֹאה בּכך ניגוּד למנדט, זאת אוֹמרת: רצוֹנה של “אגוּדת ישראל” להרוֹס את אחדוּתוֹ של הישוּב העברי בּארץ, קיבּל משענת מן החוּץ.

אוּלם הסעיפים הללוּ, המעידים שאין הועדה מבינה עדיין את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ די צרכּן, אינם יכוֹלים לבטל את הרוֹשם הכּללי של הדין-וחשבוֹן – כּי הרעיוֹן הציוֹני ועניני הציוֹנוּת צעדוּ צעד חשוּב קדימה בּרכישת דעת חבר-הלאוּמים.

ולמרוֹת זאת, כּשם שבּשנה שעברה לא רפוּ ידינוּ אחרי חַוַת-דעתה הבּלתי צוֹדקת של הועדה, כּך אין אנוּ חוֹגגים בּתרוּעוֹת נצחוֹן את דבר ההבנה שגילתה השנה.

גם ועדת המנדטים וגם חבר-הלאוּמים אינם חיים בּחלל-האויר הריק של הנוּסחאוֹת המשפטיוֹת המוּפשטוֹת. בּג’ניבה אינוֹ יוֹשב טריבּוּנַאל בּין-לאוּמי, על-לאוּמי, המגשים את פּרינציפּי האמת והצדק. ג’ניבה אך משַקפת את היחסים הממשיים של הכּוֹחוֹת המדיניים, היא מתווכת בּיניהם וּלכל המוּטב היא מוֹציאה את המסקנוֹת מהם. בּגלל קיוּמה של ג’ניבה לא חדלוּ מלהתקיים הכּוֹחוֹת המדיניים ולא פּסקוּ מלהשפּיע זה על זה. אי-הצדק הפּוֹליטי לא יחדל – והוּא יתקיים כּל עוֹד לא יהיה העוֹלם לריפּוּבּליקוֹת סוֹציאליסטיוֹת מאוּחדוֹת. ערכּה של ג’ניבה הוּא, כּי הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּחברה וּבממלכוֹת יכוֹלים עתה לבוֹא לידי בּיטוי על בּימה בּין-לאוּמית, וגם לחלש בּמוּבן המדיני יש בּמה בּין-לאוּמית ויש לוֹ התקוה כּי הוֹכחת צדקתוֹ תגיע לאזני שוֹמעים. בּבחינת מה יש לדַמות את חבר-הלאוּמים לפרלמנט בּין-לאוּמי; ואם הפּרלמנט הפּנימי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ פּוֹתר שאלוֹת מדיניוֹת וסוֹציאליוֹת, ולא תמיד הוּא יכוֹל למנוֹע פּתרוֹן שאלוֹת מחוּץ לכתליו וּכל כּוֹחוֹ הוּא רק בּזה שהוּא נוֹתן לכּוֹחוֹת הממשיים הפּוֹעלים בּעם לקבּל את בּיטוּיָם החפשי וּלאַפשר את העבוֹדה המשוּתפת בּיניהם – בּפּרלמנט של ג’ניבה על אחת כּמה וכמה.

תוֹצאתוֹ הסוֹפית של עניננוּ הארצישׂראלי תהא תלוּיה בּיחסי הכּוֹחוֹת הממשיים של שלוֹשת הגוֹרמים המשפיעים על חבר-הלאוּמים בּפּרובּלימה הארצישׂראלית והם – אנגליה, הערבים והיהוּדים. וּמכּאן המסקנה: האינפוֹרמציה המדינית בּג’ניבה הִנָה ענין נחוּץ מאד וצריך לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתמשיך את עבוֹדתה בּמגמה זוֹ גם להבּא וּביתר מרץ. אוּלם עוֹד יוֹתר נחוּצים לנוּ מעשׂים ממשיים שהם הם הגוֹרמים הראשיים להשפּעה המדינית. הדרך לעלייתנוּ המדינית היא הדרך להתבּצרוּתנוּ החברתית – דרך תגבּוֹרת הכּוֹח העברית בּארץ-ישׂראל ומחוּצה לה.

א' טבת תרפ"ו (18.12.1925)

וג’ווּד, ידיד התנוּעה הציוֹנית, ציר הפּוֹעלים בּפּרלמנט הבּריטי, הגה את הרעיוֹן להכריז את ארץ-ישׂראל כּאחד הדוֹמיניוֹנים של האימפּריה הבּריטית. ויהיה זה הדוֹמיניוֹן השביעי בּמספר בּתוֹך מסגרת מלכוּת בּריטניה. הצעה זוֹ בּאה לשנוֹת מן הסטטוּס-קווֹ הבּין-לאוּמי שבּוֹ נתוּנה עתה ארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, היא מחייבת את יציאתה מתחת חסוּת חבר-הלאוּמים. הרעיוֹן הזה עוֹרר תשׂוּמת-לב מרוּבה בּחוּגים הציוֹניים ויש המוּכנים לתמוֹך בּוֹ, בּאשר הם רוֹאים בּהגשמתוֹ אפשרוּת להתקדמוּת המפעל העברי בּארץ-ישׂראל.

המקבּלים את רעיוֹנוֹ של וג’ווּד יוֹצאים מהנחה פּשוּטה מאד: אנגליה תתן להתישבוּת היהוּדית עזרה אקטיבית, כּשבּרוּר וּמוּחלט יהיה שארץ-ישׂראל תישאר לעוֹלם ועד בּמסגרת האימפּריה, ומאידך – ליהוּדים כּדאי לתת את ההתחַיבוּת הזאת, בּאשר הם מקבּלים על-ידי כּך את העזרה הפּעילה של אנגליה; יחד עם זה לא תסבּוֹל עצמאוּתם על-יד כּך, – והדוֹמיניוֹנים יוֹכיחוּ. כּלוּם עוֹמדת הנחה זוֹ בּמבחן המציאוּת?

נניח, שרצוּי לאנגליה להשאיר את ארץ-ישׂראל לנצח בּמסגרתה. הרי אחת משתים: אוֹ היא מניחה, שיצירת המרכּז היהודי בּארץ-ישׂראל, בעזרתה וּבהשגחתה, תוֹעיל לה לשם כּך, אוֹ היא איננה מעריכה את הגוֹרם היהוּדי וּמחפשת לה דרכים אחרוֹת להתאַחזוּתה בּארץ. אם כּך אוֹ אם כּך – אין לה שוּם צוֹרך בּשינוּי המצב הבּין-לאוּמי הנוֹכחי, בּאשר התחַיבוּת היהוּדים להפוֹך את ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן אנגלי דוקא אינה מעלה ואינה מוֹרידה. אם אנגליה מכּירה בהתחַיבות, שקיבּלה על עצמה בּתוֹקף המנדט, ואם היא מעריכה את הישוּב היהוּדי כּנקוּדת אחיזה, הרי המשטר הקיים נוֹתן לה את האפשרוּת השלמה לעזוֹר ליהוּדים. וּלהיפך: אם התחַיבות המנדט אינה בּעיניה אלא פּיסת נייר ולישוּב העברי אין בעיניה ערך, הרי גם בּהכרזת הדוֹמיניוֹן לא תמצא מניע חדש לעזוֹר ליהוּדים. כּי מה נוֹתנת לה ההכרזה זאת? האם יש לה כּיוֹם יסוֹד-מה לחשוֹש, כּי בּהתחזק היהוּדים בּארץ, ישכּחוּ את עזרתה ויפנוּ לה עוֹרף? ואם יש לה יסוֹד לחשש כּזה, מדוּע יעלם מלבּה כּשתהיה בּידי הכרזת הדוֹמיניוֹן? מי כּאנגליה יוֹדעת, שחוֹזים בּין עמים וּמדינוֹת אינם אלא בּיטוּי למצב הכוֹחוֹת ברגע ידוּע וּמתוֹך שינוּי יחסי הכּוֹחוֹת משתנים גם החוֹזים. אם אנגליה שוֹאפת להישאר בּארץ לעוֹלם ועד, לא בּהכרזוֹת שלנוּ ולא בּחוֹזים שלנו תחפשׂ לה דרכים לכך, ולא על אלה תישעֵן.

וּמאידך: שינוּי המצב הבּין-לאוּמי הקיים עלוּל אך לקלקל לאנגליה, אם נניח שלא לשם תפקידי המנדט ולא רק לתקוּפת המנדט היא בּאה הנה. שינוּי זה פירוּשוֹ לגבּי אנגליה לעוֹרר מחדש את כּל שאלת ארץ-ישׂראל, לעוֹרר מחדש את השאיפוֹת שנרדמוּ, לגרוֹם אי-נעימוּת לחבר-הלאוּמים וּלהחלישוֹ, לשלם “פּיצוּיים” למדינוֹת אחרוֹת (צרפת, איטליה), לחדד את השאלה הדתית הקשוּרה בּארץ-ישׂראל. ועוֹד: הכנסת הצהרת בלפוּר לטוֹפס המנדט גרמה לאנגליה צרוֹת לא מעטות בּיחסיה עם עמי ערב. נניח שכּדאי היה לה הדבר, והנה הכרזת הדוֹמיניוֹן, מתוֹך תפיסת וג’ווד, אשר היא העוֹמדת כּאן לבירוּר, פּירוּשה הדגשת אוֹתם המוֹמנטים – המוֹמנט היהוּדי והמוֹמנט האנגלי – אשר כּבר עוֹררוּ תסיסה ידוּעה בּקשר להצהרת בּלפוּר, זאת אוֹמרת שגם כאן בּערָב, כּמוֹ שם בּאירוֹפּה, הדבר עלוּל לחדש את החששוֹת הנרדמים. למה נחוּץ כּל זה לאנגליה? כּלוּם המצב הבּין-לאוּמי עתה – השגחת חבר-הלאוּמים – גוֹרם לה צרוֹת רבּוֹת? כּלוּם אין בּמצב זה, היוֹצר לארץ-ישׂראל וּלהנהלתה מוֹדוּס פּוֹליטי מיוּחד בּמינוֹ, גם מוֹמנטים של הקלה לאנגליה?

עוֹד יוֹתר מסוּפקת התנוּעה הציוֹנית. הרבּה מן הנימוּקים הקיימים לגבי אנגליה כּוֹחם יפה גם לגבּינו. גם לנוּ אין צוֹרך בּאוֹתה הסערה העלוּלה לקוּם מחדש בּצרפת בּאיטליה, בּעוֹלם הקתוֹלי, עם שינוּי המצב הקיים. עוֹד פּחוֹת מזה נחוּצה לנוּ הסערה הזאת כּאן. יתר על כּן: ויתוּר על חבר-הלאוּמים, אם הוּא עלוּל להכבּיד על אנגליה בּשעת מעבר ממצב בּין-לאוּמי אחד למשנהוּ, עלינוּ הוא עלוּל להכבּיד גם בּשעת מעבר זוֹ וגם בּשעוֹת שתבוֹאנה אחריה. כּי אז נישאר אנוּ, עם חלש, פּנים אל פּנים עם מדינה עצוּמה, בּבדידוּת גמוּרה, ללא אפשרות כּלשהי של דרישה בּין-לאוּמית, של עזרה וּתמיכה והגנה מצד מישהוּ. נכוֹן, שהאפשרוּת הזאת ותוֹצאוֹתיה המעשׂיוֹת אינן גדוֹלוֹת גם כּיוֹם – חבר-הלאוּמים אינוֹ הכּוֹח השליט בּחיים בּין-לאוּמיים, ואוּלם אפשרוּת-מה יֵשנה. נשק פוֹליטי כּלשהוּ ישנוֹ בּידינוּ כּיוֹם בּיחסינוּ עם אנגליה. ויש להניח שערכּוֹ ילך ויגדל. ולמה נוַתר עליו. למה נשמיטוֹ מידינוּ? מה תמוּרתוֹ?

אם נכוֹן הדבר, שהכרזת הדוֹמיניוֹן אינה חשוּבה לאנגליה, בּאשר גם עתה אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת בּארץ רחבוֹת למדי, אם נכוֹן הדבר, שאנגליה לא תרויח מן השינוּי הזה, הרי אין להניח שהיא תתן לנוּ דבר-מה נוֹסף על מה שהיא נוֹתנת, אוֹ עלוּלה לתת, במסגרת הפוֹליטית הקיימת. עיקרוֹן פּוֹליטי חשוּב זה do ut des (אני נוֹתן למען תתן אתה) טוֹב הוּא כשלחילוּפין עוֹמדים ערכים ממשיים ולא הכרזוֹת אשר ערכּן בּמלים בּלבד.

מצדדי הדוֹמיניוֹן השביעי מצבּיעים על קנדה, אפריקה הדרוֹמית וכו' ושוֹאלים אוֹתנוּ: כּלוּם רע בּארצוֹת אלוּ? כּלוּם יש מצב בּין-לאוּמי בּטוּח יוֹתר? הנה מה זאת אוֹמרת להיות דוֹמיניוֹן אנגלי! וּבזאת הם מגלים אך את ההפשטה שבּמחשבה הפוֹליטית, בּאשר הם שוֹכחים שארצוֹת אלוּ טוֹב ונוֹח להן לא משוּם שהן נקראוֹת דוֹמיניוֹנים, אלא הן נעשׂוּ לדוֹמיניוֹן ממוֹשבה, משוּם שטוֹב ונוח היה להן בּכך, משוּם שהן מהווֹת כּוֹח ממשי המכריח את ארץ-האָב להתחשב אתן, וּלהניח להן את העצמאוּת הפּנימית השלמה. ואם ארץ-ישׂראל העברית לא תגיע לכוֹח כּזה, אז יהיה זה רק ענין לאנגליה, בּיחוּד כּשינוּתק הקשר בּין ארץ-ישׂראל וחבר-הלאוּמים. כּי המצב המיוּחד הזה שבּוֹ נתוּנה ארץ-ישׂראל, אַל יהיה קל ערך בּעינינוּ, בּאשר לעת עתה, עד שנתחזק בּארץ ונהיה לכוֹח ממש, הוּא הוּא המציל אוֹתנוּ, על כּל פּנים בּשטח המשפטי והאידיאוֹלוֹגי, – בּהרגשת העמים, בּהרגשת עם ישׂראל, בּהרגשת הערבים וּבמידה ידוּעה גם בּהרגשת הממשלה האנגלית עצמה ושליחיה בּארץ, – מלהיוֹת מוֹשבה אנגלית בּלבד. ואם ישתנה המצב הזה ומשקלנו המעשׂי טרם הספּיק בּינתים לגדוֹל במידה ניכּרת – שוּם שם של דוֹמיניוֹן לא יצילנוּ.

אין זה מן הנמנע, שבּהתפתחוּת העתידה תהיה ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן במסגרת האימפריה הבּריטית. ואוּלם הדבר תלוּי בּכמה גוֹרמים, אשר עכשיו אין לחזוֹתם מראש. כּיוֹם האימפריה הבּריטית היא המדינה החזקה בּיוֹתר בּעוֹלם, ואוּלם אין נביא שיוּכל להגיד בּבטחוֹן גמוּר, שכּך יהיה גם בּתקוּפת הדוֹר אוֹ הדוֹרוֹת הבּאים. ואין נביא שיחזה מראש את ההתפּתחוּת הפּוֹליטית של האימפריה. יתכן שתתפתח בּאמת, לפי מגמוֹת טוֹבי מדינאיה, לברית-עמים מיוּחדת בּמינה, ואולם אין זה מן הנמנע שתצטרך לצמצם את רכוּשה מחוץ לאירוֹפּה או שההתפּתחוּת הסוֹציאלית והפוֹליטית באסיה תכריח אוֹתה לחפש צוּרוֹת פּוֹליטיוֹת חדשוֹת לחיים משוּתפים של עמיה. בּיחוּד אין להגיד עתה דבר מסוּים כּלפי אוֹתם שטחי המזרח, אשר בּהם קשוּרה ארץ-ישׂראל. אילוּ היה הבּטחוֹן, שגם שכנוֹתיה של ארץ-ישׂראל – מצרים ועירק – תיהפכנה לדוֹמיניוֹנים אנגליים, אז היה בּרעיוֹן “הדוֹמיניוֹן השביעי” יוֹתר ממש. ואוּלם מה יהיה מצבה, אם כּזאת לא תהיה, אם הארצוֹת השכנוֹת תגענה לעצמאוּת מוּחלטת ואוּלי גם תיכָנֵסנה לקוֹנסטֶלַציה פּוֹליטית מתנגדת לאנגליה? התוּכל ארץ-ישׂראל לבדה להיוֹת כּאן “היד הארוּכה” של אנגליה, ללא משענת בארצוֹת ערב, אוּלי בּתוֹך סביבה אשר התנגדוּת ואכזבה שׂוֹררוֹת בה? התוּכל ותרצה אנגליה לתמוֹך בּ“יד” זו וּלהגן עליה?

רעיוֹן הדוֹמיניוֹן השביעי, אילוּ התגשם, היה מכניס את התנוּעה הציוֹנית ואת הישוּב העברי לתסבּוֹכת פּוֹליטית מסוּכּנת, היה קוֹבע כּבר עתה, בּתחילת התפתחוּתוֹ של הישוּב, את המסגרת הבּין-לאוּמית שלוֹ, היה מגבּיל אוֹתוֹ בּהסתגלוּתוֹ הפּוֹליטית, המוּכרחה להיוֹת חפשית כּכל האפשר, היה אוּלי מעמיד אוֹתוֹ בּניגוּד לכּוֹחוֹת אשר דוקא אתם שוּתפוּת גוֹרלוֹ היא אמיצה בּיוֹתר. כּל זה ללא שוּם צוֹרך וללא גמוּל ממשי וּרציני.

דוקא משוּם שמפעל ההתישבוּת היהוּדית עוֹדנוּ כּרגע אך בּראשיתוֹ, דוקא משוּם שאין להניח כּי הישוּב יגיע, כּשהוּא לעצמוֹ, גם בּהמשך הזמן לכוֹח פּוֹליטי גדוֹל העוֹמד על רמה אחת, ולוּ גם מבּחינה יחסית, עם האימפּריה הבּריטית או עם ארצוֹת ערב, – אין עליו לקבּוֹע את גוֹרלוֹ הפּוֹליטי המוּחלט. עליו לשאוֹף לעצמאוּת מכּסימלית – כּלכּלית, תרבּוּתית, פּוליטית. מתוֹך איזוֹ סיטוּאַציוֹת, מתוֹך איזה צירוּפי הכּוֹחוֹת, בּאיזוֹ צוּרה פּוֹליטית יתגשם הדבר, – אין אפשרות ואין צוֹרך לקבּוֹע כּרגע. אין שוּם טעם לכך, כּשבאים עכשיו וּמעוֹררים שאלוֹת מסוּבּכוֹת שאינן טעוּנוֹת פּתרוֹן.

יש להניח שוג’ווּד הגה את רעיוֹנוֹ מתוֹך רצוֹן טוֹב לתת “דחיפה” למפעל הציוֹני וּלבססוֹ על יסוֹדוֹת פּוֹליטיים ממשיים יוֹתר. ואוּלם גם הפעם – כּמוֹ בּזמן בּיקוּרוֹ בּארץ, כּשעמדה כּאן לבירוּר שאלת הבּחירוֹת העירוֹניוֹת והוא דרש מן הפוֹעלים שיוַתרוּ על הקוּריוֹת [חטיבת בּחירוֹת מוּסגרת בּתוֹך חטיבה כּללית] הלאומיות ויארגנו קוּריוֹת מעמדיוֹת – לא גילה חדירה אמיתית למציאוּת הפּוֹליטית המסוּבּכת של הארץ. מה שנראה בּעיניו כּיסוֹד ממשי של המפעל הארצישׂראלי, עומד בּסימן שאלה, דוקא בּממשיוּתוֹ, לאוֹר היחסים העוּבדתיים בּין בּריטניה הגדוֹלה, התנוּעה הציוֹנית ועמי ערב, וּלאוֹר הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. ואשר אלה מן המחנה הציוֹני אשר קיבּלוּ את רעיוֹנוֹ, אין זאת כּי אם “מחלת הפּוֹליטיקה” אוֹ יוֹתר נכוֹן “מחלת הסנסציה הפּוֹליטית”, אשר דבקה בּהם, היא שדחפה אוֹתם למשחק המיוּתר והתמים הזה.

כ“ט טבת תרפ”ט (19.1.1929)

הליגה למען הדוֹמיניוֹן / משה בילינסון

קבוצת מדינאים אנגלים, בּני כּל המפלגוֹת, התארגנה בּ“ליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי” וּפירסמה מכתב בּעתוֹני לוֹנדוֹן. יש לציין בּרצוֹן שנמצאוּ בּאנגליה אנשים בּעלי שם וּבעלי עמדה פּוֹליטית, אשר דעתם אינה נוֹחה מאוֹתה “עמדה נייטרלית”, שהממשלה האנגלית נוֹהגת בּה כּלפי המפעל העברי בארץ-ישׂראל, עמדה אשר יש בּה משוּם סילוּף המנדט.

בּמכתב הליגה יש כּמה נקוּדוֹת חשוּבוֹת, אשר ההכּרה הפּוֹליטית האנגלית כּאילו נזהרה עד עתה להכּיר בּהן. יש בּוֹ הוֹדאה מפוֹרשת וגלוּיה בּערך הרב של ארץ-ישׂראל לאימפֶריה הבּריטית, בּערך המכריע של המפעל היהוּדי לגוֹרל ארץ-ישׂראל. אכן, לא הצדק המוּפשט ולא נדיבוּת לב, אלא ענינים חיוּניים של האימפּריה הבּריטית, הם שהניעוּ את ממשלת לוֹיד-ג’ורג' להבטיח בּשנת 1917 את עזרת אנגליה למפעל הציוֹני. ענינים חיוּניים של האימפּריה הבּריטית הם שהניעו את כּל ממשלוֹת אנגליה, ללא הבדל מפלגה, להכריז על נאמנוּתן למנדט. הפעם מעידים על זאת לא הציוֹנים, אלא מדינאים אנגלים, היוֹדעים את עסקי ארצם והרחוֹקים מאד מ“שלטוֹן הדמיוֹן המוּפרז”, קל להסיק מסקנוֹת מן העדוּת הזאת – כּלפי העמדוֹת ההדדיוֹת של ממשלת אנגליה והסוֹכנות היהוּדית, כּלפי חוֹבוֹת אנגליה וזכוּיוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית.

מחבּרי המכתב מסיקים את המסקנוֹת הללוּ בּצוּרה של שוּרת דרישוֹת מעשׂיוֹת. אלה הן בּרוּבּן דרישוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית זה זמן רב. ואוּלם היא לא הצליחה להביאן לידי מעשׂה, כל יוֹם מביא אתוֹ הוֹכחוֹת נוֹספוֹת למצב הפוֹליטי העלוּב של הסוֹכנוּת היהוּדית. התנוּעה הציוֹנית נאבקת בּכל כּוֹחוֹתיה עם המכשוֹלים המרוּבים העוֹמדים על דרכּה, וּמצד הממשלה אין היא נפגשת לא בּהבנה ולא בּרצוֹן מעשׂי לעזרה. אחת הסיבּוֹת שגרמוּ למצב המשוּנה הזה יש לחפּשׂ בּחוּלשת הסוֹכנוּת היהוּדית באנגליה גופא, בּאשר היא סמכה יוֹתר מדי על “העבוֹדה הפּנימית” בּמשרד המוֹשבוֹת ולא ידעה לגייס לעזרתה את כוֹחוֹת הציבּוּריוּת האנגלית. הנסיוֹנוֹת שנעשוּ בּעבר לגיוּס זה לא נתנוּ פּרי רב, ואין בּטחוֹן מראש שהנסיוֹן החדש – הלא הוּא “הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי” – יהיה מוּצלח יוֹתר. אסוּר להזניח את העבוֹדה הפּוֹליטית אוֹ להפסיק אוֹתה, אסוּר לסגוֹר אוֹתה בּכתלי המשׂרדים. מה שלא נתנוּ להסתדרוּת הציוֹנית הנסיוֹנוֹת שקדמוּ לליגה זוֹ, יתכן שיהיה בּכוֹחה לתת.

נכוֹן הוּא הבּיאוּר המדיני בּוֹ הוּארוּ בּמכתב הליגה היחסים שבּין בּריטניה הגדוֹלה ובּין ההסתדרוּת הציוֹנית, וצוֹדקוֹת הן הדרישוֹת אשר הליגה מציגה לפני ממשלת המנדט, וּלעוּמת זאת עלוּלה הסיסמה הכּללית בּה יצאה הליגה לעוֹרר ספקות חמוֹרים. בּין בּריטניה הגדוֹלה ובּין ההסתדרוּת הציוֹנית נכתב ונחתם חוֹזה, שבּוֹ התחיבה ממשלת אנגליה למלא את ההתחַיבוּיוֹת, אשר עתה דוֹרשת הליגה נאמנוּת להן. על החוֹזה הזה סמכוּ את ידיהם רוֹב העמים והמדינוֹת של העוֹלם כוּלוֹ. הוּא קיבל תוֹקף בין-לאוּמי. שמוֹ של החוֹזה – המנדט הארצישׂראלי. בּמה היה פּסוּל החוֹזה הזה בעיני המדינאים האנגלים הללוּ? כּלוּם אין בּוֹ יסוֹד מספיק לדרוֹש מאת ממשלת המנדט שתעזוֹר עזרה פעילה להתישבוּת היהוּדים בארץ-ישׂראל? למה היה נחוּץ להיאָחז בּסיסמה חדשה, המסוּפקת מבּחינה בּין-לאוּמית וגם מבּחינה אנגלית? המדינאים האלה יכוֹלים לענוֹת על הבּחינה האנגלית: תשאירוּ לנוּ לדוּן בּדבר, וגם את הדאגוֹת הבּין-לאוּמיוֹת נקבּל על עצמנוּ. נניח לרגע, שהם צוֹדקים בּתשוּבה הזאת. ואוּלם ישנה עוֹד בּחינה אחת, הלא היא הבּחינה הציוֹנית, היהוּדית, וכאן רשוּת הדיבּור וגם רשוּת ההחלטה לתנוּעה הציוֹנית. על-ידי הכנסת סיסמה חדשה בּתסביך היחסים האנגלוֹ-ציוֹניים – הלא היא סיסמת “הדוֹמיניוֹן השביעי” – הוּכרז המפעל הציוֹני בארץ-ישׂראל לענין אנגלי. אוּלי ישנם יתרוֹנוֹת ידוּעים – לרגע החוֹלף – בּחידוּש הזה, ואוּלם יש לוֹ גם חסרוֹנוֹת כּבדים, אשר תנוּעה המרחיקה ראוֹת אין בּרשוּתה להתעלם ממנוּ. הסרת הצוּרה הבין-לאוּמית מן המפעל הציוֹני – הרת-סכנוֹת היא, גם כלפי העתיד המדיני של הארץ, גם כלפי יחסיה עם שכניה וגם כלפי העם העברי עצמוֹ, המפוּזר בּתפוּצוֹת הגוֹלה. אי-אפשר להתעלם מכּך, שהצביוֹן האנגלי הטהוֹר, אשר רעיוֹן “הדוֹמיניוֹן השביעי” נוֹתן לפעוּלה הציוֹנית, עלוּל להכניס מבוּכה קשה בּלב היהוּדים המתיחסים, בּהשפעת האוירה המקיפה אוֹתם בּארצוֹתיהם, בּחשדנוּת או בּאי-ידידוּת כּלפי אנגליה. נניח שהחשדנוּת הזאת איננה מבוּססת ואינה מוּצדקת, ואוּלם עוּבדה היא. והיהוּדים האלה יכוּלים להיוֹת היוֹם יהוּדי רוּסיה, פוֹלין, גרמניה, מחר הם יכוּלים להיוֹת גם יהוּדי צרפת וארצוֹת-הבּרית. איחוּד תפוּצוֹת-הגוֹלה ההוֹלך וּמתהווה, מתוֹך מעצוּרים ומכשוֹלים לא קטנים בּלאו הכי. סביב ארץ-ישׂראל והמפעל הציוֹני בּה – איחוּד שאיננוֹ חמרי בּלבד, אלא גם איחוּד נפשי – עלוּל לעמוֹד שוּב בּסכנה רבּה.

וּמשוּם כּך אי-אפשר לברך בּלב שלם על יצירת “הליגה למען הדוֹמיניוֹן השביעי”. יש מקוֹם לחשוֹש, שהבּרכה שבּה לא תיהפך לנו לקללה.

ט' אדר א' תרפ"ט (19.2.1929)

א. מכתב מק־הון וטהרת הדמוקרטיה

הבּירוּר והליבּוּן של השאלה הארצישׂראלית – שאלת היחסים בּין היהוּדים, הערבים והאנגלים – מתרכּזת כּמעט תמיד בּשטח פוֹליטי בּלבד. מדבּרים על “שלטוֹן בּית”, על “פרלמנט”, על “ממשלה לאוּמית” בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך הגבּלוֹת שוֹנוֹת, מתוֹך סמכוּת רחבה אוֹ מצוּמצמת של המוֹסדוֹת הרפרזנטטיביים. הגישה הזאת אינה מוּצדקת כּלל על־ידי המצב המיוּחד של ארץ־ישׂראל.

דרישוֹת מנהיגי הערבים ל“ממשלה לאוּמית” מבוּססוֹת קוֹדם כּל על ההתחיבוּיוֹת האנגליוֹת בזמן המלחמה. ישנוֹ מכתב של מק־מהוֹן. והנה: אם רע הדבר ואם טוב, אוּלם עוּבדה היא, שלהבטחוֹת שניתנוּ בּזמן המלחמה, בּעצם ימי־הקרב, כּשהמדינאים והעמים היו מוּכנים, לשם הצלתם, להציע כּל מיני תכניות והצעות וּבּלבד שיגבר כּוֹחם – אין כּוֹח מחייב גם אחרי המלחמה, אם המעוּנינים בדבר לא דאגוּ לכּך שההבטחוֹת האלו תקבּלנה צוּרה קבוּעה, עד כּמה שאפשר צוּרה בּין־לאוּמית, גם בּזמן כּריתת בּרית השלוֹם. איש אינוֹ יכוֹל לדעת בּוַדאוּת גמוּרה את המצב הצבאי והדיפּלוֹמַטי בּסוֹף המלחמה ואת השינוּיים העלוּלים לחוּל בתמוּנה הבּין־לאוּמית וּבּיחסי הכּוֹחוֹת. למדינוֹת ההסכּמה היוּ התחיבוּיוֹת מסוּימוֹת לגבי רוּסיה, ואוּלם המשטר הצרי נפל ואתוֹ בוּטלוּ התחַיבוּיוֹת המלחמה של הארץ ההיא. הבטחוֹת ידוּעוֹת ניתנוּ לאיטליה בּנוֹגע לים האדריאטי אוּלם הן ניתנוּ בּטרם הצטרפוּ ארצוֹת הבּרית למדינוֹת ההסכּמה – וּבן־בּרית חדש וכבּיר זה סירב להכּיר בּהן ועל כֻן לא נתמלאוֻ בּמלוֹאן. הבטחוֹת ניתנוּ ליון – ולא רק בּשעת המלחמה אלא כּבר בּשעת כּריתת בּרית־השלוֹם – וג’מל פחה התקוֹמם נגדן, שינה את המצב האוֹבּיֶיקטיבי וּמדינוֹת ההסכּמה נכנעוּ. כּשנתפרסמה הצהרת בּלפוּר היה תכנה, בהכּרת המדינאים האנגלים, הרבּה יוֹתר רחב מן המנדט הארצישׂראלי שאושר אחר כּך. איש – מלבד הציוֹנים עצמם – לא הבין את ההצהרה אחרת מאשר הכרזת “המדינה היהוּדית”. וּבכל זאת נוֹצר, אחרי המלחמה, מצב בּין־לאוּמי אשר לא איפשר פירוּש כּה רחב של ההצרה, והציוֹנים השלימוּ עם המנדט. ואילמלי היוּ הציוֹנים דוֹאגים לכּך שיהיה להם מנדט, כּלוֹמר שהצהרת בּלפוּר תלבּש אחרי המלחמה צוּרה בּין־לאוּמית מסוּימת, היה ערכּה של ההצרה זאת לא יוֹתר גדוֹל מערכוֹ של מכתב מק־מהוֹן. אם רע הדבר ואם טוֹב אוּלם זהוּ המצב. ויש לוֹ גם הצדקה אוֹביֶקטיבית. הבטחוֹת־המלחמה אינן חוֹזים, הן רק שטרי־פקדוֹן שיש עוֹד הרבה לעבוֹד כּדי לקבּל את ערכּם במלוֹאם.

חסר־ערך בּאוֹפן מיוּחד הוּא מכתב מק־מהוֹן, אשר עליו מסתמכים מנהיגי הערבים וגם כּמה מהאנגלים, וּבין אלה – משוּנה הדבר למדי! – גם פילבּי אשר הקדיש בּזמן המלחמה את כּל כּוֹחוֹתיו כּדי לשים את הבטחת מק־מהוֹן לאל, כּשהיא לעצמה – סתמית ההבטחה הזאת וּמשוֹללת גם אישור רשמי של ממשלת בּריטניה. המדינוֹת האחרוֹת, שהיוּ אז בּנוֹת־בּרית לאנגליה ועל כּן היוּ רשאיוֹת להשתתף יחד אתה בּסידוּר המפה הגיאוֹגרפית שלאחרי המלחמה, גם לא ידעוּ על קיוּמה ולא כּלוּם. המכתב הזכּיר גם בּפירוּש את הצוֹרך בּתיקוּנים ידוּעים בּתכנית חוּסיין ואין ספק שהתיקוּן הראשוֹן היה צריך להיוֹת בּהוֹצאת סוּריה (אשר הכילה בּתוֹכה אז גם את ארץ ישׂראל) מתוֹך “ממלכת ערב” החוּסיינית. על כּך מעיד המשׂא־וּמתן שהתנהל בּדיוּק בּאוֹתוֹ הזמן גוּפא בּין מדינוֹת ההסכּמה על דבר ארץ־ישׂראל דוקא (הסכּם סַייקס־פיקוֹ). על כּך מעיד גם המשא־וּמתן שהתנהל עם ההסתדרוּת הציוֹנית, כּמעט בּגלוּי, על כּל פנים לא בּסוֹד מוּחלט, בּמשך יוֹתר משנה, בּטרם הגיע הדבר לידי פרסוּם הכרזת בּלפוּר. על כּך מעיד הנסיוֹן לקוֹמם את ג’מל פחה נגד ממשלת תוּרכיה. בּמשך כּל הזמן ההוּא לא מחוּ אנשי חוּסיין נגד הוֹצאת ארץ־ישׂראל מתוֹך הממלכה העתידה שלהם מפני טעם פשוּט – כּי אחרת לא הבינוּ כלל את מכתבוֹ של מק־מהוֹן וּמראש השלימוּ עם “איבּוּד” הפרוֹבינציה הקטנה הזאת. ולא רק לא מחוּ אלא הכּירוּ, בּאוֹפן רשמי וּמוּחלט, בּתכנית הציוֹנית (מכתבוֹ של פייצל לד"ר פרנקפוּרטר בּזמן ועידת וירסאל).

והאם רק הוֹצאת ארץ־ישׂראל הפריעה למילוּי הבטחת מק־מהוֹן? הלא ממלכת ערב היא לא קמה בּין כּך וּבין כּך, ולאו דוקא משוּם שבּינתים התפרסמה הכרזת בּלפוּר, אוֹתוֹ פילבּי, המזכּיר עכשיו את מכתבוֹ של מק־מהוֹן כּדי ללחוֹץ על הציוֹנים, הוּא גרם הרבה יוֹתר מהם לכשלוֹן תכנית חוּסיין, ואם תתבּטל הכרזת בּלפוּר, האם על־ידי כּך תתאחדנה כּל מדינוֹת ערב תחת שלטוֹן חוּסיין הזקן, היוֹשב בּאי קפריסין?

לדרישה “הבּין־לאוּמית” של מנהיגי הערבים אין כּל יסוֹד – על כּל פנים כּלפי ארץ־ישׂראל. בּנקוּדה הזאת אין הם רשאים אפילו להגיד כּי מי שהוּא “רימה” אוֹתם, כי יצרוּ אצלם בּכוָנה אשליוֹת, וסירבוּ אחר כּך להפוֹך אוֹתן לעוּבדוֹת. בּנידוֹן זה גם לא היוּ מעוֹלם כּל אשליוֹת.

בּפי מנהיגי הערבים – וּלעתים קרוֹבוֹת גם בּפי ציוֹנים – ישנה טענה אחרת: העיקרוֹן הדֶמוקרטי, אשר היהוּדים לוֹחמים בעדוֹ בּכל מקוֹם וּמקוֹם, העיקרוֹן של הגדרה עצמית אשר ציוֹנוֹת מבוּססת עליו, הם המחייבים הנהגת משטר רֶפרזנטַטיבי בארץ־ישׂראל. העיקרון הדמוֹקרטי קדוֹש הוא – למרוֹת כּל הנסיוֹן הקשה אשר הוּעמד בוֹ אחרי המלחמה בּכמה מדינוֹת אירוֹפה. כּל התוֹרוֹת של הקוֹמוּניסטים ושל הפשיסטים על ליקוּיי הפרלמֶנטריזם, על החסרוֹנוֹת של שלטוֹן העם, אין להן שחר, כוּלן נוֹצרוּ למטרה מסוּימת: להצדיק את שלטוֹן העריצים על המוֹני העם. אמנם, לפרלמנטריזם ישנן כּמה וכמה מחלוֹת ואוּלם אין לחפש כּל תרוּפה בּשלילת הפרלמנטריזם עצמוֹ. כּדי להבריא את החוֹלה אין הוֹרגים אוֹתוֹ. העם לא יתחנך לשלטוֹן עצמי בּלתי אם בּדרך של שלטוֹן עצמי. שלטוֹן העריצים דוֹחה רק את התהליך הטבעי הזה, ועוֹשה אוֹתוֹ לקשה יוֹתר וּמכאיב יוֹתר. ואם שלטוֹן הרוב – וזוֹהי הדמוֹקרטיה – אינוֹ נוֹח לפעמים למיעוּט, הרי יש להבטיח את זכוּיוֹתיו הידוּעוֹת של המיעוּט אוּלם אין לבחוֹר בּשלטוֹן המיעוּט על הרוֹב, לא רק משוּם שאין צדק בּדבר, אלא גם משוּם שאין כּל תקוה שהרוֹב ילמד פעם את מלאכת השלטוֹן המסוּדר, המוֹעיל לכּלל והחפשי מן הדיכּוּי המיוּתר של המיעוּט. גם הטענה נגד הדמוֹקרטיוֹת, אשר אנוּ שוֹמעים לעתים קרוֹבוֹת מפי דַבּרי “העמים השליטים” נגד העמים הבּלתי־מפוּתחים, כּי רק השכבה העליוֹנה של העם הבּלתי־מפוּתח תיהנה מהמשטר הדמוֹקרטי שינתן לוֹ והשכבוֹת הרחבוֹת יסבּלוּ הימנוּ – גם הטענה הזאת אין בּה ממש. אין אמת־מידה הנוֹתנת לעם אחד ולוּ גם לעם המפוּתח, את הרשוּת לחנך עם אחר, ולוּ גם בּלתי־מפוּתח ולוּ גם לטוֹבתוֹ, ואין לשדירוֹת הרחבוֹת של העם “הבלתי־מפוּתח” כּל דרך להגיע לשלטוֹן, בּלתי אם דרך המלחמה בשכבוֹת העליוֹנוֹת שלוֹ, ורק משטר דמוֹקרטי יכוֹל להבטיח את צוּרוֹתיה האנוֹשיוֹת של המלחמה הזאת. גם העיקרון של ההגדרה העצמית של כּל עם ועם קדוֹש הוּא. לכּל אוּמה יש זכוּת על המוֹלדת שלה, ואין להרהר אחרי זכוּת זוֹ.

בּמה דברים אמוּרים? כּשהעם הוּא בּביתוֹ והבּית בּיתוֹ בּלבד ואין הוּא מתנקש ברכוּש זר, בּכל סידוּר פנימי של העם דוֹרשים הסוֹציאליסטים והדמוֹקרטים – והיהוּדים על פי רוֹב אתם – משטר דמוֹקרטי, כּלוֹמר משטר של הרוֹב. אוּלם אם עם שבניו מרוּבים יחליט לכבוֹש את אדמתוֹ של עם אחר אשר מספר אנשיו קטן הוּא, הן כּוֹח ההצבעה יהיה אמנם על צדוֹ של העם הגדוֹל ואוּלם מי מטוּרף ויגיד שעקרוֹן הדמוֹקרטיה חגג כּאן את נצחוֹנוֹ? כּשכּבשה גרמניה את בּלגיה – והעם הגרמני עמד אז כּמעט כּוּלוֹ על צד ממשלתוֹ – הן התקוֹמם כּל העוֹלם נגדה, – ודוקא בּתוֹקף קדוּשת הדמוֹקרטיה. המספר הרב של הגרמנים בּהשוָאה עם המספר הקטן של הבּלגים לא הוֹעיל לגרמניה אלא להיפך החמיר פי כּמה את מצבה בּהכּרת העמים. רשאי כּל עם להגיד: אני מסדר את עניני כּטוֹב בּעיני, ואם גם הדבר אינוֹ טוֹב בּעיני אחרים. אוּלם אין רשוּת לעם להגיד: אני מתערב בּעניני עם אחר מכּיון שאם יצטרפוּ האוּכלוֹסים של שני העמים יחד ויהא הרוֹב על צדי, ולא זה בּלבד, יש מקרים שאין כּוֹחוֹ של הרוֹב יפה גם אם הרוֹב הזה הוא בביתוֹ, ואוּלם הבּית הזה נוֹגע בּבחינת מה לעמים אחרים. ישנוֹ לא רק עם כּשהוּא לעצמוֹ, בגבוּלוֹתיו הוּא, אלא גם עם בּיחס לשכניו. יש ועם אחד מחוּיב ל“הצטמצם” כּדי לתת אפשרוּת של נשימה לעם השכן, כּדי לתת לפולין אפשרוּת מוֹצא לים מוּכרחים היוּ לחתוֹך חתיכת אדמה גרמנית, על תוֹשביה הגרמנים, מבּשר גרמניה וליצוֹר ממנה פרוֹזדוֹר פוֹלני לים. אפשר כּי בּמקרה זה טעוּ החוֹתכים, אפשר כּי אין פוֹלין זקוּקה כּלל לים, ואפשר היתה דרך אחרת לספּק את הצוֹרך הזה אם ישנוֹ – אוּלם העיקרוֹן כּשהוּא לעצמוֹ הן ודאי צוֹדק הוּא: מחוּיב עם לוַתר גם על דבר שלכאוֹרה יש לוֹ זכוּת גמוּרה עליו, אם בדבר הזה תלוּיים צרכים חיוּניים של עם אחר, אם לפני ההכּרה הבּין־לאוּמית עוֹמדים שני מוּמנטים אלה, אחד מוּל השני – ויתוּר־מה מצד עם אחד, וסיפוּק צרכים חיוּניים של עם אחר – אין היא יכוֹלה בּלתי אם לבחוֹר בחוֹבת סיפוּק הצרכים החיוּניים. בנוֹגע למדינוֹת שבהן חיים עמים רבּים הסתלקוּ מזמן מהעיקר הדמוֹקרטי – כּלוֹמר מעיקר הרוֹב – בּטהרתוֹ, אם יבוֹאוּ היוֹם הפוֹלנים אוֹ הצ’כים לפני בּית־דין בּין־לאוּמי – לפני הקוֹנגרס הסוֹציאליסטי, אוֹ לפני חבר־הלאוּמים – ויגידוּ: הלא אתם מכּירים בּעיקר הדמוֹקרטי, בּאיזוֹ רשוּת אתם שוֹללים מאתנוּ את זכוּתנוּ הדמוֹקרטית (הן רוֹב אנחנוּ בּארצנוּ) לסגוֹר את בּתי־הספר של ה“זרים”, – של היהוּדים, של הרוּתינים, של הגרמנים – לא ישמע איש לדבריהם והסתמכוּתם על העקרוֹן הדמוֹקרטי תיראה כלעג לעקרוֹן. בּביתך, בּגבוּלוֹתיך, תעשׂה לפי רצוֹנך, ואוּלם אל תגע בזכוּיוֹת אחרים, אַל תגע בּרכוּש אחרים, ולפעמים תדע גם לוַתר על דבר־מה מזכוּיוֹתיך כּדי לאַפשר את סיפוּקם של צרכים חיוּניים אשר לזוּלתך – זהוּ עקרוֹן הדמוֹקרטיה ועקרוֹן ההגדרה העצמית של כּל עם ועם.

ב. הזכוּיוֹת על הארץ

ואם יש צדק בּהגבּלת זכוּת הרוֹב וה“הגדרה העצמית” שלוֹ כשהנידוֹן הוּא סידוּר חיי עם, הרי כּשהנידוֹן הוּא קיוּם עם על אחת כּמה וכמה. וכך עוֹמדת השאלה בּנוֹגע לארץ־ישׂראל. הישוּב הערבי איננוּ בּעלים יחידי של הארץ הזאת. הארץ שייכת גם לעם העברי, היא שייכת לוֹ בתוֹר מוֹלדת שלוֹ . מדוּע? משוּם שבּהכּרת העם העברי – וּבעצם בּהכּרת כּל האנוֹשוּת – הארץ הזאת היא המוֹלדת של היהוּדים; משוּם שלא היתה ליהוּדים מוֹלדת אחרת, איננה ולא תהיה; משוּם שהעם העברי נידוֹן לכלָיה אם ישָאר משוּלל מוֹלדת; משוּם שאין הארץ הזאת מיוּשבת ויש בּה די מקוֹם להקים בּה מוֹלדת עברית. אלה הן עוּבדוֹת היסטוֹריוֹת ועוּבדוֹת אנוֹשיוֹת, עוּבדוֹת המציאוֹת החיה, עוּבדוֹת הטרגדיה הלאוּמית שאין דוּגמתה בתוֹלדוֹת האנוֹשוּת, ושוּם רוֹב ערבי בּארץ־ישׂראל אינוֹ יכוֹל לשנוֹת בּהן מאוּמה. ואם כּך הוּא המצב, אם באמת הארץ הזאת שייכת לא רק לישוּב הערבי אשר בּוֹ כּי אם גם לעם העברי, הרי אין כּוֹחוֹ של העִקרוֹן הדמוֹקרטי יפה לה ואי־אפשר לתת לישוּב הערבי את הרשוּת השלמה “לסדר” את הארץ הזאת כּטוֹב בעיניו, כּל עוֹד סידוּר כּזה להחניק עם אחר, אשר זכוּת לוֹ על הארץ הזאת. המחשבה הזאת יכוֹלה לקוּם – בתוֹר תביעה מוּסרית, דמוֹקרטית – רק אצל אנשים אשר אין להם בטחוֹן גמוּר בזכוּת היהוּדים על ארץ־ישׂראל, אשר הרגשה להם כאילוּ היהוּדים באוּ הֵנה לבית זר וּבעֵצם קיוּמם כּאן הם גוֹזלים מבּעל הבית הזה דבר מה שאין להם רשוּת עליו. האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר להרשוֹת לגרמנים מרוּבּי המספר לכבּוֹש את ארץ הבּלגים מעוּטי המספר; האנשים האלה, המבינים שיש חוֹבה לתת לפוֹלין אפשרוּת של מוֹצא לים, ולוּ גם על חשבוֹן הגרמנים היוֹשבים על אדמת הפרוֹזדוֹר, האנשים האלה, המבינים שאי־אפשר לפתוֹר שאלה של מיעוּטים לאוּמיים בדרך של הצבעה, אוֹתם האנשים אינם רוֹצים להבין שגם את שאלת ארץ־ישׂראל והמשטר בה אי־אפשר לפתוֹר בעזרת העיקרוֹן הדמוֹקרטי ועקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב בּלבד. מהיכן אי־ההבנה הזאת? האוֹמנם רק מפני שאין בּידי העם העברי הכּוֹח הפיסי המספיק, כּדי להכריח שיוֹדוּ בּזכוּתוֹ וּבבעלוּתוֹ (המשוּתפת עם הישוּב הערבי) על הארץ הזאת?

ויש עוֹד טענה אנוֹשית: במה אשם הערבי הארצישׂראלי אם לעם העברי שבּעוֹלם אין מוֹלדת? מדוּע מחוּיב הוּא לשלם את החוֹב ההיסטוֹרי הזה? בּמה חטא הוּא, שאנוּ שוֹללים ממנוּ זכוּת זוֹ שישנה לאחיו בּארצוֹת השכנוֹת, להסתדר בּארצוֹ כּטוֹב בּעיניו? ועל השאלה הזאת אין תשוּבה. אם נגיד: אנוּ, הציוֹנים, נסדר את ארץ־ישׂראל בּצוּרה כזאת שתהיה ארץ יפה ונוֹחה לתוֹשביה, עשירה בּתרבּוּתה, מפוּתחת בּתעשיה, מתקדמת בּיחסיה החברתיים, – ולא יהא משוּם תשוּבה מספיקה על הטענה היסוֹדית. בוּלגריה או יוּגוֹסלביה מסוּדרוֹת פחוֹת מגרמניה אוֹ אנגליה, וּבכל זאת אין לגרמניה וּלאנגליה הזכוּת לבוֹא לארצוֹת אלוּ וּלסדר אוֹתן. אין תשוּבה לשאלה ההיא וגם לא יכוֹלה להיוֹת, ואין אנוּ מחוּיבים לתת אוֹתה. כי אין אנוּ אחראים לעוֹלם הזה על כּל פרטיו, אין אנוּ אחראים לזה שפלוֹני נוֹלד דוקא בּמקוֹם ידוּע, ולא במרחק של כּמה קילוֹמטרים ממנוּ. בּמה אשם הגרמני אשר בלוּתרינגיה, שנוֹלד בחבל ארץ זה דוקא ועל כּן פתאוֹם הפך אזרח צרפתי, ואינוֹ יכוֹל להיוֹת שוּתף בקיבוּץ הגדול של העם הגרמני? בּמה אשם הגרמני היוֹשב על אדמת הפרוֹזדוֹר הפוֹלני, שהוּא כרוּת מעמו? בּמה חטא הפוֹלני בּארצו, שאין חבר־הלאוּמים נוֹתן לוֹ לסדר את מדינתוֹ כּטוֹב בּעיניו וּלסגוֹר את כּל בּתי־הספר של “הזרים” שהם למוֹרת רוּחוֹ? וּבּמה אשמים אנוּ, היהוּדים, והמוֹלדת שלנוּ, אשר אלפים שנה היינוּ קשוּרים בּה וּמוֹלדת אחרת בּמקוֹמה לא מצאנוּ לנוּ, כּי היתה הארץ הזאת מיוּשבת גם על־ידי תוֹשביה הערבים? אין תשוּבוֹת לאי־צדק זה, אשר “מן השמים” הוּא. כּך גזרוּ סדרי ההיסטוֹריה ואין להתעלם מהם. הכּל יחסי, גם היחסים בּין העמים, ואסוּר לגרוֹם אי־צדק כּביר, ללא תקנה כּל שהיא, לעם אחד בּתוֹר עם, כּדי לשמוֹר על צדק של “מאה אחוּז” (והוּא גם מוּפשט בּהרבה) כּלפי כּל איש ואיש של עם אחר. אסוּר לשלוֹל מעם ישׂראל את זכוּת קיוּמוֹ כּדי לקיים לכּל פרטיה את זכוּת ההגדרה העצמית של התוֹשבים הערבים בּארץ.

כּי גם את זאת אין לשכּוֹח: יש הבדל יסוֹדי, הבדל מכריע, בּין מצבם של ערבי ארץ־ישׂראל, בּתור אוּמה, וּבּין מצב היהוּדים, בּתוֹר אוּמה. ארץ־ישׂראל אינה נחוּצה לערבים מבּחינה לאוּמית. הם קשוּרים במרכּזים אחרים. שם – בּסוּריה, בּעירק, בּחצי־האי ערב – מוֹלדת האוּמה הערבית. אם גם ארץ־ישׂראל תיסָפח לארצוֹת אלוּ, לא יוֹסיף להם הדבר מאוּמה. פרוֹבינציה קטנה נוֹספת בּין שטחי־אדמה עצוּמים ולא יוֹתר. ואם הם יאבדוּ אוֹתה – לא יאבדוּ ולא כּלוּם. לנוּ, ליהוּדים, אין מוֹלדת אחרת, אין מרכּז אחר, בּכּל העוֹלם כּוּלוֹ, ואם נאַבּד את הארץ הזאת, – הכּל איבּדנוּ. אי־אפשר להתעלם, כּשדנים בּשאלת ארץ־ישׂראל, בּצוּרת משטרה, מן העוּבדה היסוֹדית והמכרעת הזאת, נוֹכח חוסר ערכּה של ארץ־ישׂראל לאוּמה הערבית, נוֹכח הערך המכריע של אוֹתה הארץ לאוּמה העברית, יש לנוּ הזכוּת לדרוֹש מן הערבים, בּתוֹר אוּמה, את ה“ויתוּר” הקטן לשם קיוּמנוּ, ולנוּ הזכוּת לתבוּע מכּל העוֹלם שיעזוֹר לנוּ במילוּי הדרישה הזאת.

רבּוּ בּזמן האחרוֹן אנשים, בּבּית וּבּחוּץ, המוֹדים בּאי־האפשרוּת לפתוֹר את השאלה הארצישׂראלית על יסוֹד העקרוֹן הדמוֹקרטי אוֹ עקרוֹן ההגדרה העצמית של הישוּב הערבי בּלבד, והם מתאמצים להשלים בּין שני מוֹמנטים אלה: בּין זכוּת העם העברי וּבין זכוּת הישוּב הערבי. בּכל התכניוֹת האלוּ סוֹבבת ההשלמה מסביב לכּוֹח השלישי – אנגליה, חבר־הלאוּמים. הכוֹח הזה צריך לצמצם את סמכוּת הנציגוֹת הדמוֹקרטית ולשמוֹר לעצמוֹ את זכוּת הויטוֹ על כּל הענינים הנוֹגעים בהקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. תָכנן של התכניוֹת האלה הוּא על פי רוֹב אוֹנאה פוֹליטית אוֹ אשליה, אשר יסוֹדה בּאי־רצוֹן להבּיט בפני המציאוּת בעינים פקוּחוֹת וּלהגיע אל המסקנוֹת האחרוֹנוֹת שהיא מחייבתן. כּוֹחוֹ של “שלטוֹן בּית” – בשלימוּתוֹ. ואם מישהוּ עוֹמד מן הצד וּמשגיח וּמפקח, ולא בּענין מצוּמצם אחד, אלא בּדברים הנוֹגעים לכל עתידה של הארץ, הרי חדל “שלטוֹן הבּית” להיוֹת שלטוֹן מעשׂי והוּא נעשׂה לדבר שבּפיקציה, בּיחוּד כּש“השלטוֹן” הוא בּידי גוּף פוֹליטי חלש כּישוּב הארצישׂראלי, וה“עוֹמד מן הצד” הוּא ענק כּבּריטניה. כּל עוֹד יֵשב בּארץ הזאת הנציב העליוֹן האנגלי וּלרשוּתוֹ תעמוֹד כּל הפרֶסטיג’ה העצוּמה של אנגליה וכּל כּוֹחה התרבוּתי, הכּספי, הפיסי, משוּנה לדבר על השלטוֹן הדמוֹקרטי: ההכרעה תהיה תמיד בּידי הנציב. אמנם, הסידוּר הדוֹמה לזה קיים בּכמה ארצוֹת ויש לוֹ לפעמים ערך מעשׂי וחינּוכי גם יחד. אוּלם ערך זה ישנוֹ רק כּשהשלטוֹן מחוּלק בּין הרשוּיוֹת חלוּקה ברוּרה ומסוּימת, כּשמדינה גדוֹלה וחזקה שוֹמרת בּארץ ידוּעה על עניניה היא, נוֹתנת בּעד זה לארץ הזאת גמוּל ידוּע (נאמר בּצוּרת הבּטחוֹן הפנימי והחיצוֹני), ואוּלם את כּל הענינים הפנימיים היא משאירה, כּוּלם אוֹ בּחלקם הגדוֹל, לתוֹשבי־הארץ עצמם. הסידוּר הזה מן הנמנע הוא בּארץ־ישׂראל כּל עוֹד חוֹשבים בּרצינוּת על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי ואינם מתכּוונים לעשוֹת אוֹתוֹ פלסתר. אין לך מקצוֹע, אין לך שטח חיים, מלבד ענינים פנימיים של כּל עם ועם, אשר אַתה יכוֹל להגיד עליהם בּודאוּת גמוּרה: הענינים האלה אין להם שייכוּת להקמת הבּית הלאוּמי ועל כּן מוּתר להוציא אוֹתם מסמכוּתוֹ של הנציב ולמסוֹר אוֹתם לסמכוּת בּיאוּת־הכּוֹח הדמוֹקרטית של תוֹשבי הארץ. על פי רוֹב מדגישים את העליה וההתישבוּת בדברים אשר אנוּ מעוּנינים בּהם בּיוֹתר ואשר אוֹתם יש לשמוֹר שמירה מיוּחדת. ואוּלם כּלוּם אפשרית היא העליה אוֹ ההתישבוּת בּלי סידוּר עיניני־הארץ האחרים, בּלי סידוּר מתאים של מכס וּמסים וקרקעוֹת וּבנק חקלאי, וּבנין כּבישים, ויבּוּש הבּיצוֹת, והדאגה לבּריאוּת וכוּ'. אצלנוּ מדבּרים לעתים על “הענינים המשוּתפים של הארץ בּכללה” אשר אוֹתם צריך וּמוּתר למסוֹר ל“פרלמנט הארצישׂראלי”, ואוּלם, מנקוּדת המבט של כוּח הקליטה (וזהוּ המוֹמנט המכריע בּשבילנוּ) האמת היא, שדוקא את הענינים הפנימיים של כּל עם ועם אפשר היה למסוֹר לדיוּן הפרלמנט (אלא שלכך אין שוּם טעם ואיש אינוֹ דוֹרש זאת), בוֹ בזמן ש“הענינים המשוּתפים” הם הם הקוֹבעים את פני הארץ, מבּחינה כּלכּלית, כּלוֹמר מבּחינת כּוֹח קליטתה. המפעל הציוֹני אינוֹ קם בּחלל ריק, ואין לך דבר קטן אוֹ גדוֹל, קרוֹב לעניני העליה וההתישבוּת אוֹ כּאילוּ רחוֹק מהם אלף פרסה, שאינוֹ עלוּל לפגוֹע בּהם פגיעה קשה.

מלבד זה: כּל מתכני התכניוֹת של הפרלמנט המקוים כּי יש אפשרוּת למצוֹא צוּרה של פרלמֶנטריזם אשר לא תפריע לנוּ, שוֹכחים, כּי רק בארצות מפוּתחוֹת מאד, רק בארצוֹת של תרבּוּת פוֹליטית גבוֹהה וּמסוֹרת פוֹליטית עתיקה, הפרלמנט הוּא הגוּף הציבּוּרי המחליט בּאמת והמכריע בּאמת בּחיי המדינה. למעשׂה, הרי הכּוֹחוֹת המציאוּתיים של החברה, העוֹמדים מאחוֹרי גבּם של המפלגוֹת והזרמים אשר בפרלמנט, הם המכריעים. בתוֹלדוֹת כּל הפרלמנטים קרה לא פעם, שאין מפלגוֹת הרוֹב יכוֹלוֹת לשנוֹת את סדרי החברה לפי רצוֹנן, מפני שהכוֹחוֹת החברתיים העוֹמדים מאחוֹרי גבּן של מפלגוֹת המיעוּט חזקים הם יוֹתר. הקוֹל הפרלמנטרי אינוֹ עדיין הכּוֹח החברתי הממשי. ואם גם תמצא בארץ־ישׂראל צוּרה של פרלמנט או של “ממשלה מעוֹרבת”, אשר כּאילו תטשטש את דבר היוֹתנו מיעוּט בארץ; אם אפילוּ ישבוּ היהוּדים עם הערבים בּמוֹסד מחוֹקק על יסוֹדוֹת פַריטֶטיים, תמיד יהיה ההפסד שלנוּ, כּל עוֹד נהיה כּעשׂרים אחוּז מתוֹשבי הארץ והערבים כּשמוֹנים אחוּז. בּמצב זה יהיוּ מנהיגי הערבים תמיד מוּכנים לחזק את עמדתם הפרלמֶנטרית על־ידי “פעוֹלת־רחוֹב” ממין זה, שעבר עלינוּ בחוֹדש אב.

על כּן: אוֹ אנחנוּ מוַתרים על זכוּתנוּ על הארץ הזאת וּמוֹדים בּזכוּת הישוּב הערבי “להגדיר את עצמו” בּתוֹקף מספרוֹ כּרגע – ואז המסקנה ההגיוֹנית, הדמוֹקרטית בּאמת, היא: עצמאוּת גמוּרה של הארץ. אוֹ אנחנוּ עוֹמדים על זכוּתנוּ לבנוֹת בּארץ הזאת את הבּית הלאוּמי לעם העברי – ואז אל נשלה אחרים ואת עצמנוּ על ידי נציגוּת פיקטיבית פחוֹת אוֹ יוֹתר על־ידי נציב אנגלי בּעל סמכוּת ידוּעה. אם הסמכוּת הזאת קטנה וּמצוּמצמת תהיה, אין בּה ערוּבּה כּל שהיא שלא יפריעוּ לנוּ בּמפעלנוּ, ועוֹד מסקנה נוֹספת תהיה לנוּ בּכל צוּרת פרלמנט שהיא: שחרוּר אנגליה מהתחַיבוּיוֹתיה כּלפי העם העברי וּכלפי מפעלוֹ בּארץ, כּלוֹמר איבּוד מעט הרכוּש הפוֹליטי (הוּא היחידי, הרציני) שיש לנוּ ושהשׂגנוּ אותו אחרי עמל של דוֹרוֹת וקרבּנוֹת של דוֹרוֹת.

ג. מלמטה למעלה

אין ארץ־ישׂראל שייכת לישוּב הערבי בּלבד, והיא איננה שייכת לעם העברי בּלבד. זכוּיוֹת היהוּדים על הארץ שאינן מוּטלוֹת בּספק, אינן זכוּיוֹת שלטוֹן על כּל שעל אדמה אשר בּה ועל כּל איש הגר בּה. הישוּב הערבי בּארץ – הוא עוּבדה, אנוֹשית ומדינית, אשר למדיניוּת האנגלית ולַמדיניוּת הציוֹנית אסוּר להתעלם ממנה. גם זכוּיוֹת הישוּב הזה על חייו בּארץ, על חיים חפשיים ועצמאיים, אינן מוּטלוֹת בּשוּם ספק. ולא רק זכוּיוֹת האזרחים הבּוֹדדים, אלא גם זכוּיוֹת הקיבּוּץ, זכוּיוֹת הגוּף הלאוּמי. התישבוּת היהוּדים אינה יכוֹלה ואינה צריכה לפגוֹע בּמשהוּ בּצרכי הישוּב הערבי וּבשכלוּל חייו, והשלטוֹן המנדטוֹרי מחוּיב לדאוֹג להתפתחוּתם ולשכלוּלם.

אין הפרלמנט הארצישׂראלי משמש תשוּבה כּל שהיא לשאלה הזאת, שאלת התפתחוּת הישוּב הערבי. חוֹסר הנציגוּת הפוֹליטית לא הוּא המעכּב את שכלוּל חיי הערבים, והקמתה לא תתן לוֹ תוֹקף ודחיפה. אין צוֹרך להיוֹת נביא כּדי לדעת מה יהיו פני הפרלמנט הזה, בּרגע הנוֹכחי ועוֹד הרבה הרבה שנים אחרי כן, אם בּינתים לא תיעשה עבוֹדה אחרת לגמרי בּקרב הישוּב הערבי, עבוֹדה חיוּנית, מעשית וחינוּכית, אשר כּיוֹם הזה יהיה הפרלמנט אך למכשוֹל לה. המוֹני העוֹבדים של הישוּב הערבי נתוּנים בּמצב של שעבּוּד כּלכּלי, סוֹציאלי ונפשי. בּקביעת העוּבדה הזאת אין שוּם הערכה שלילית של העם הערבי. כּל העמים – מלבד אוּלי העם העברי, בעל מבנה סוֹציאלי ורוּחני מיוּחד במינוֹ – היוּ נתוּנים, וּבחלקם עוֹדם נתוּנים גם עתה, בּמצב זה בּמשך אלפי שנים. מנהגי השעבוּד ומוּשגי השעבוּד שוֹלטים בחיי הישוּב הערבי, אין לעוֹבד הכּרה עצמית, הכּרת זכוּיוֹתיו בּחברה ותפקידיו לעתידה. הוּא לא רק שאינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב, אלא הוּא חוֹשב בּתמימוּתוֹ את עצמוֹ ראוּי לעמדת־עבד זוּ אוֹ דוֹמה לזוֹ שהוּא תוֹפס עתה. השליט שוֹלט עליו לא בּכוֹח בּלבד, לא בּתוֹקף כספוֹ אלא מתוֹך הסכּמתוֹ הנפשית של המשוּעבד. לא דת ודתיוּת אלא קלריקליוּת שוֹלטת על נפשוֹ של הפלח, מתוֹך התמזגוּת שלמה עם השעבוּד הסוֹציאלי. אין בחיי הישוּב הערבי שוּם תא חברתי חיוּני, שוּם גרעין יצירה חפשית, בּאיזה שטח חיים שהוּא. ארגוּן העוֹבד אינוֹ קיים, אוֹ הוּא מזוּיף אוֹ מדוּמה ומשוּלַל כּל ערך מעשׂי וחינוּכי. בראש הישוּב הערבי עוֹמדת כנוּפיה של תקיפים, בעלי־אחוּזוֹת, נוֹשכי־נשך, פקידים, כּוֹהני־דת, אשר טרם גילוּ כּל סימנים של התענינוּת אמיתית בּגוֹרל עמם. מעוֹלם לא דאגוּ להשׂכּלת ההמוֹנים, לשיפוּר תנאי חייהם, להטבת תנאי עבוֹדתם, להיפך: תמיד נלחמוּ בּכל מגמה של שכלוּל המצב בּקרב ההמוֹנים. הכּנוּפיה הזאת, המנצלת את המוֹני העם והמדכּאת אוֹתם, היא תקיפה וחדוּרת הכּרה עצמית, הכּרת זכוּתה לשלוֹט על ההמוֹנים וּלנצלם – בּאוֹתה המידה שההמוֹנים משוֹלַלים כּל הכּרה עצמית. טרם קמוּ לישוּב הערבי אנשי־הרוּח אוֹ בּני־הנוֹער הנוֹשאים את סבל העם על שכמם. רק שאיפה אחת גילוּ החוּגים השליטים, והיא השאיפה להנאה עצמית, לרכוּש, לעמדה חברתית. ועל כן יש רשוּת שלמה להסיק, שגם השאיפה המדינית שלהם (“הממשלה הלאוּמית”) אינה אלא רצוֹן להגביר וּלהבטיח לעצמם לעוֹלם ועד את שלטוֹנם על המוֹני העם, כּדי לנצלם וּלדכּאם ללא הפרעה כּלשהי.

בּתנאים אלה אין הפרלמנט יכוֹל להיוֹת וּלעוֹלם לא יהיה מכשיר להתפתחוּתוֹ של הישוּב הערבי, מכשיר להתקדמוּתוֹ וּלשחרוּרוֹ. הפרלמנט הזה יעשׂה הכּל כּדי לעכב את ההתפתחוּת וּלהפריע לשחרוּר. אפשר להניח מראש וּבודאוּת, שאף חוֹק אחד המקל על חיי העוֹבד והמגן עליו לא יעבוֹר בּפרלמנט הזה (עד כּמה שיהיה חפשי בּהחלטוֹתיו). הפרלמנט הזה יהיה, למרוֹת כּל הסיסמאוֹת הלאוּמיוֹת והדמוֹקרטיוֹת, אשר בהם דוֹגלים עכשיו מצדדיו, מכשיר של הריאַקציה הפוֹליטית והחברתית.

ומה הוּא המוֹצא? איך להבטיח את התפתחוּת הישוּב הערבי בכוֹחוֹתיו הוּא? כּיצד לספק את צרכיו החיוּניים של כּל אזרח ואזרח ושל הישוּב כּוּלוֹ, בּתוֹר גוּף לאוּמי? כּלוּם אפשר לעשׂוֹת את כּל התיקוּנים הדרוּשים לישוּב הערבי בּכוֹח הממשלה המנדטוֹרית בּלבד, מבּלי שתהיה לישוּב האפשרוּת לגלוֹת את כוֹחוֹתיו העצמיים? בּדרך פוֹליטית ארצית מרוּכּזת ודאי אין לחפש את המוֹצא הזה. דרך זוֹ תהיה בהכרח דרך הזיוּף והשלטת תקיפים. אוֹתוֹ נחוּץ לבקש ביצירת תאים חברתיים מחוּדשים. לא מלמעלה אלא מלמטה, לא בהקמת מוֹסדוֹת פוֹליטיים, אלא ביצירת חיים.

והאם בּמקרה הזה הִמצאנוּ, אנחנוּ הציוֹנים והסוֹציאליסטים, את הדרך הזאת, כּדי “לרמוֹת” את מישהוּ, כּדי להסיח את הדעת מן הדרך האחרת, מפני שהיא לנוּ בּלתי רצוּיה ומסוּכּנת? והנה גם אנחנוּ, בעבוֹדתנוּ אנוּ, הלכנוּ והוֹלכים בּדרך הזאת. בּתוֹר ציוֹנים התאכזבנוּ מזמן, עוֹד לפני עשׂרוֹת בּשנים, מהדרך הפוֹליטית בּלבד. חדל הלב מלכת אחרי הוֹדעוֹת ממשלתיוֹת והכרזוֹת ודוֹקוּמנטים וגם מוֹסדוֹת. כּל עוֹד אין רוֹאים בּכל אלה עזרה וסיוּע לעבוֹדה הממשית, ליצירה הישוּבית. אף על הצהרת בּלפוּר ועל המנדט לא סמכנוּ. העיקר היה תמיד בשבילנוּ – ונשאר גם אחרי כל ההצהרוֹת – בעבוֹדתנוּ אנוּ, ביצירה האטית. המתמדת, הסבלנית של תאי הישוּב העברי. אילוּ היה בא אלינוּ מישהוּ והיה מציע לנוּ “שלטוֹן”, שלטוֹן שלם, גמוּר, “ממשלה לאוּמית”, על הארץ הזאת אוֹ על חלק ממנה, ואוּלם היינוּ חוֹזים מראש, שהשלטוֹן הזה קשוּר בּעיכּוב התפתחוּתנוּ, בהפרעה ליצירתנוּ הישוּבית – היינוּ דוֹחים את השלטוֹן ובוֹחרים בישוּב. אמנם גם בקרב התנוּעה הציוֹנית יש אנשים – מתי־מספר – אשר כאילוּ הם מוּקסמים על ידי חיצוֹניוּת של שלטוֹן, וסימניו הדיקוֹרטיביים יקרים להם מהעבוֹדה הישוּבית, ואוּלם רוֹב התנוּעה הציוֹנית, ותנוּעת העבוֹדה ביחוּד, מתיחסים בלעג ל“פוֹליטיים טהוֹרים” אלה. דוּנם של קרקע, בית־ספר משוּכלל, חינוּך אנוֹשי־יהוּדי המתקיים בארץ על עבוֹדתוֹ, תרבוֹת עצמאית – אלה יקרים לנוּ יוֹתר מ“וָזָרות יהוּדיוֹת” והגם על “מדינת היהוּדים” אין אנוּ חוֹלמים, כּי אם על סיכּוּם אוֹרגני של מאמצי העם העברי לחיי העבוֹדה והיצירה העצמאית.

וּבתוֹר סוֹציאליסטים – כּלוּם לא התאכזבנוּ מן הפוֹליטיקה הצרוּפה, ויהיה ביטוּיה בּקלפי אוֹ בּבָּריקַדה? האם איננוּ רוֹאים, יוֹתר ויוֹתר, את דרך ההצלה להמוֹני העוֹבדים בעבוֹדה פנימית, מעשית וחינוּכית, בּארגוּן, בּהתלכּדוּת, בּגיבוּש, ביצירת כוֹח חברתי ממשי, אשר קבוּצה וקוֹאוֹפרטיב חקלאי, קוֹאוֹפרטיב יצרני, אגוּדה מקצוֹעית יציבה, קוֹאוֹפרטיב צרכני הנוֹשא את עצמוֹ, תרבּוּת חדשה, רגש הסוֹלידריוּת החי באמת בּלבּוֹת אנשים, חשוּבים לוֹ הרבּה יוֹתר מן הנצחוֹן הפרלמנטרי ומן המהפכה בּכוֹח?

וההכּרה הזאת – הכּרת היצירה האוֹרגנית, “מלמטה למעלה”, בּתוֹר יסוֹד החברה החדשה – איננה נחלת התנוּעה הציוֹנית בּלבד ופוֹעלי ארץ־ישראל בּלבד. הציוֹנוּת, ותנוּעת־העבוֹדה אשר בּה בּיחוּד, באוּ להכּרה הזאת כּמעט בּדרך האינסטינקט, מתוֹך נסיוֹן קשה וּמכאיב, דרך אכזבוֹת וּמפלוֹת. ואוּלם כּיוֹם הזה – בּיחוד אחרי מלחמת העולם ותקוּפת התסיסה הסוֹערת שבּאה בּעקבוֹתיה. על כּל המהפכוֹת שלה. – היא ההכּרה האנוֹשית השלטת בּכל התנוּעוֹת החברתיוֹת בעלוֹת כוֹח היצירה, הן לאוּמיוֹת והן סוֹציאליוֹת. סיסמה כּי תצלצל בּאזני מעמד או לאוֹם – פרלמנט, דמוֹקרטיה, מהפכה – לא יתיחסוּ אליה היוֹם בּאוֹתוֹ האֵמוּן וּבאוֹתו האמוּנה שנהגוּ להתיחס אליה בּימים עברוּ, אלא ינתחוּ את תכנה החיוּני, את אשר היא נוֹשאת בּכנפיה וישאלוּ קוֹדם כּל על כּוֹח יצירתה בּחיים ממש. ואם יוּכח, כּי הכּוֹח הזה אפס הוּא אוֹ גרוּע מאפס, לא יתמכוּ בּסיסמה ולא יעזרוּ לנצחוֹנה.

לא בּמקרה ולא מתוֹך רדיפה אחרי רוַחים, אלא מתוֹך אמת פנימית העוֹמדת בהתאמה גמוּרה לתפיסתנוּ הציוֹנית ולתפיסתנוּ הסוֹציאלית, נציע לישוּב הערבי, לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי לשם חידוּשוֹ, לשם התפתחוּתוֹ והתקדמוּתוֹ, דרכים אחרוֹת מדרך הפרלמנט, דרכי ההליכה “מלמטה למעלה”.

פירוּשן בּחיים הפוֹליטיים, בּחוּקת הארץ הוא: יצירת תאים חברתיים אוֹרגניים, מוֹעצה כּפרית, דמוֹקרטית, עממית, המסדרת את חיי הכּפר; מוֹעצה עירוֹנית, דמוֹקרטית, עממית, הדוֹאגת לעניני העיר ולתוֹשביה; איחוּד מוֹעצוֹת כּפריות ועירוֹניוֹת ליחידוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר, הדוֹאגוֹת לענינים מקוֹמיים, המשוּתפים למחוֹזוֹת. ארגוּן ארצי של כּל הישוּב הערבי, בּתוֹר גוּף לאוּמי, לשם סיפוּק הצרכים הלאוּמיים הפנימיים; ארגוּן ארצי של העדוֹת הדתיוֹת לשם סיפוּק הצרכים הדתיים. “כּנסת ישׂראל” יכוֹלה לשמש דוּגמה לארגוּן כּזה, בּתנאי שישָמרוּ גם יסוֹדוֹתיה הדמוֹקרטיים. הממשלה המנדטוֹרית בּדקה וּבחנה, בּמשך שנים, כּל סעיף וסעיף של חוּקת הכּנסת שלנוּ. עליה גם לבדוֹק, וּבאוֹתה הדייקנוּת, את חוּקת הארגוּן הערבי כּדין, שהתקיף לא ישלוֹט בּה על החלש. על יסוֹדוֹת אלה זכוּת היא לישוּב הערבי לארגוּן ארצי.

אין לבנוֹת אנלוֹגיה בין הסוֹכנוּת היהוּדית וּבּין הנציגוּת של הישוּב הערבי. אין לערבי ארץ־ישׂראל אחים מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, הדוֹפקים על שעריה ושאלת פתיחת השערים שאלת־חיים היא להם. אין ערבים, מלבד ערבי ארץ־ישׂראל, אשר זכוּת מיוּחדת להם על הארץ הזאת. אין ערבים המשוּללים מוֹלדת ואשר ארץ־ישׂראל, היא לבדה, יכוֹלה להיוֹת ארצם. עצוּמים הם שטחי־האדמה העוֹמדים לרשוּת הערבים, וּוַדאי עשרוֹת בשנים תעבוֹרנה בּטרם יָפרוּ את כוּלם. ההבדל היסוֹדי שבּין המעמד החוּקי של היהוּדים והערבים בּארץ־ישׂראל הוא בּהתחיבוּיוֹת השלטוֹן המנדטוֹרי לדאוֹג לעליית היהוּדים הנמצאים עדיין בּחוּץ־לארץ וּלהתישבוּתם. ההבדל הזה נוֹבע מן המצב המיוּחד של היהוּדים, מן הצוֹרך החיוּני אשר להם בּארץ־ישׂראל וּמהעדר הצוֹרך הזה אצל האוּמה הערבית. “הסוֹכנוּת היהוּדית” היא נציגוּת של היהוּדים הנמצאים מחוּץ לארץ־ישׂראל ואשר להם זכוּת ורצוֹן לעלוֹת אליה. אין כּאן מקוֹם לאנלוֹגיה ומיוּתר איפוֹא לדבּר על הסוֹכנוּת הערבית, על אחת כּמה מחוּסר כּל טעם וכל הצדקה הוּא הדיבּוּר על “סוֹכנוּת מוּסלמית” אוֹ “סוֹכנוּת יהוּדית”. ואוּלם ישנה אנלוֹגיה בּין מעמד יהוּדי ארץ־ישׂראל וערבי ארץ־ישׂראל וצריך שתינתן אפשרוּת שלמה לישוּב הערבי לא רק להתארגן בּתאים מקוֹמיים, לא רק לדאוֹג, בּמסגרת אבטוֹנוֹמית, לעניניו הוּא (חינוּך, מוֹסדוֹת דתיים, מוֹסדוֹת צדקה וסיוּע), אלא גם להתיצב, בּתוֹר בּיאוּת־כּוֹח מוּכּרת ורשמית, הקבוּעה בּחוּקת הארץ, לפני ממשלת המנדט.

ההתפתחוּת הפוֹליטית העתידה – ענין לעתיד היא. ואוּלם אם בּאמת כּוֹחוֹת יצירה כּרוּכים בּישוּב הערבי, אם יש ממש בּכל התנוּעה הזאת, שהיתה עד־עכשיו שלילית ומהרסת בּלבד, כּלפי פנים וּכלפי־חוּץ, אם יש בּה מישהוּ הדוֹאג בּיוֹשר לעניני הערבים ולא רק למשרוֹת ולַעֲמָדוֹת חברתיוֹת וּלהגברת הרכוּש וּלהבטחת ההפקרוּת כּלפי העוֹבד והעמל, הרי גם מתוֹך הפרוֹגרמה הפוֹליטית “המצוּמצמת” הזאת נפתח להם שׂדה עבוֹדה פוֹריה לעשׂרוֹת שנים.

א' – ו' כסלו תר"ץ ( 8.12.1929 – 3 )

במוקש: ראו בכותר “בימי מסה”

א

לוֹנדוֹן וכל העוֹלם כּוּלוֹ קיבּלוּ את הדין-וחשבּוֹן של ועדת החקירה בּמלוֹאוֹ. רק אנוּ, תוֹשבי הארץ, קיבלנוּ לעת עתה אך תמצית בּלבד, כּשהיא עוּבּדה על-ידי הממשלה המקוֹמית. בּתמצית הזאת נשארוּ עוֹד עקבוֹת היד שעיבּדה אוֹתה מתוֹך מגמה ידוּעה. את הפירוּש הנכוֹן של המגמה הזאת נדע רק אחרי שכּל הדין-וחשבּוֹן יהיה לפנינוּ. כּרגע אין עדיין האפשרוּת להעריך כּראוּי את כל העבוֹדה של שלוֹשת האנגלים האלה – החבר הרביעי, סנֶל, הנהוּ פרשה לעצמוֹ – שנשלחוּ לארץ לחקוֹר את מאוֹרעוֹת אב ואת סיבּוֹתיהם. ואוּלם כּבר עכשיו ברוּר דבר אחד: שלוֹשת האנגלים האלה לא מילאוּ את שליחוּתם. הם נשלחוּ הנה בתוֹר שוֹפטים עליוֹנים – לחקוֹר ולחרוֹץ משפט על ממשלת הארץ, על הישוּב הערבי וּמנהיגיו, על מפעלנוּ ודרכינוּ. הם לא עשׂוּ את המוּטל עליהם. הם סרוּ מן הדרך. פסק-דינם אינוֹ פסק-דין כּלל.

עמדוּ היהוּדים בּפני בּית-דין זה והגֵנו על עמדתם. כּזאת עשׂוּ גם הערבים. אפשרי היה שהועדה תקבּל את עמדת אחד הצדדים ותוֹציא משפט צדק אוֹ משפט מעוּות. אפשרי היה גם שתתפוֹס עמדה נייטרלית. בּין שני הצדדים, על-פי השיטה הידוּעה של “שיווּי-משקל”. בּכל המקרים האלה היה זה פסק-דין וחוֹבה היתה – עלינוּ, על הישוּב הערבי, על הממשלה, על חבר-הלאוּמים – להתחשב בוֹ. בּמידה זאת אוֹ אחרת, ואוּלם מסקנוֹת אלוּ אינן כּלל בּגדר של תעוּדה המבוּססת על חקירה יסוֹדית ועל עקרוֹנוֹת ישוּביים ופוֹליטיים מסוּימים. לפנינוּ ערבּוּביה מיוּחדת בּמינה של עוּבדוֹת מסוֹרסוֹת אוֹ קלוּטוֹת מן האויר, של מוּשגים מסוּלפים ושל עיקרים, אשר בּבת אחת גם מקבּלים אוֹתם וגם מבטלים. התעוּדה שלפנינוּ מחוּסרת גם כּל קו מדיני, כּל עקיבוּת בּתיאוּר עוּבדוֹתיה וכל מַסקניוּת בּהצעוֹתיה.

הנקוּדה הראשוֹנה אשר בּתמצית הדין-וחשבּוֹן קוֹבעת: היתה התנפלוּת של הערבים על היהוּדים. את העוּבדה הזאת מאשרת הועדה ללא כּל ספק. והועדה מוֹסיפה: לא היתה להתנפלוּת הזאת כּל הצדקה. כּלוֹמר: היהוּדים לא התנפלוּ והם גם אינם אשמים בּהתפרצוּת הדמים. ואוּלם הן לא רעידת-אדמה היתה בּארץ. לא בּידי שמים הוּמתוּ המוּמתים. בּני-אדם הרימוּ את ידיהם על אנשים חפים מפשע. מי הם בּני-אדם אלוּ? מי הוּא החוֹטא הישר הבּלתי-אמצעי, וּמיהוּ שעזר וסייע? מי האשם?

היהוּדים אמרוּ: הקוֹלר תלוּי בּמנהיגי הערבים שהסיתוּ, וּבממשלת הארץ שהיתה חלשה ועיורת. הועדה אוֹמרת: לא. האשמוֹת נגד המוּפתי ונגד הועד הפועל ערבי לא הוּכחוּ. כּלפי הממשלה אין בּפיה דברי בּיקורת “קשים”. היכן איפוֹא פסק-דין? איש אינוֹ אשם? גם היהוּדים – הן ההתנפלוּת היתה עליהם והיתה בּלתי-מוּצדקת, – וגם המנהיגים הערבים וגם הממשלה? מה היא התשוּבה הזאת – טמטוּם, לעג?

וּבכל זאת יש בתמצית הזאת פסק-דין אוֹ דבר-מה דוֹמה לכך, אלא מפוּזרים הדברים בּפסקאוֹת שוֹנוֹת. וכנראה – לא בּשגגה נפזרוּ, בּין הסיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה גם: “תעמוּלה בּקרב הערבים ממין כזה, שעלוּל לשַסוֹת את הערבים” – בּמלים אחרוֹת: למאוֹרעוֹת קדם שיסוּי נגד היהוּדים. מישהוּ עשה איפוֹא את השיסוּי הזה שגרם לדם שישפך, מישהוּ ניהל את התעמוּלה הפוֹשעת, מישהוּ אחראי לה. מי הוּא? אם לא המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי ושליחיהם ועוֹזריהם, אם לא כּל אלה השליטים היוֹם בּרחוֹב הערבי – מי איפוֹא? התמצית קוֹבעת כּי בּעתוֹנוּת נדפסוּ מאמרים “מלהיבים ללא מידת ההתאפקוּת”. מי שהוּא הן כּתב את המאמרים האלה. אמנם הועדה מוֹסיפה שהם היוּ “משני הצדדים” – ואוּלם להערה אפיינית זוֹ, שבאה כּאילוּ להקל על העתוֹנאים הערבים, אין ערך משפטי והגיוֹני רב, בּאשר הן “הערבים התנפלוּ על היהודים” “ללא שוּם הצדקה” ולא היהוּדים על הערבים. משמע, שהמאמרים היהוּדיים היוּ בּכל זאת ממין אחר אוֹ שהיהוּדים הם ציבּוּר אחר, שאי-אפשר להביא אוֹתוֹ לידי מעשי פשע. איך שהוּא, המאמרים הערביים ולא המאמרים היהוּדיים הם שגרמוֹ למעשי-הפשע שפרצוֹ בּארץ. זאת היא העוּבדה. מי איפוֹא אחראי למאמרים הערביים האלה שגרמוּ לשפיכת דמים?

הועדה מוֹנה עוֹד כּמה סיבּוֹת שגרמוּ להתפרצוּת: “הרחבת הסוֹכנוּת היהוּדית”, “השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים שהוּכזבוּ”, ה“ההתמרמרוּת השוֹררת בּקרב הערבים בּשל אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”. כּך כּתוּב בּתמצית.

אשר לפִסקה על הסוֹכנוּת היהוּדית, הרי היא העתקה פשוּטה, ללא כּל בּיקוֹרת, מהטענה התפלה שהשמיעוּ טוֹעני הערבים בּועדת החקירה. בּהרחבת הסוֹכנות היהוּדית, שנעשתה לפי הסכּמת הממשלה האנגלית וּלעיני כּל העוֹלם, לא היה שוּם דבר תוֹקפני כּלפי הערבים. מלבד זאת החלוּ מאוֹרעוֹת דמים, למעשׂה, שבוּעוֹת רבּים לפני כּינוּס הסוֹכנוּת בּציריך, והם פרצוּ בּכל מוֹראיהם בּטרם הספיק הדין-וחשבּוֹן של הכּינוּס הזה להגיע ארצה. תמוּה מאד, כּיצד יכלה ועדה המתימרת להיוֹת רצינית, לבלי לראוֹת את העוּבדה הפשוּטה הזאת – הן די היה לעיין בּלוּח פשוּט, כּדי להיוַכח כּי אמתלה בּדוּיה היא הטענה הזאת, שבּאה בּאיחוּר זמן לכּסוֹת על מעשׂי דמים. ואוּלם נניח לרגע כּי כּינוּס ציריך היה בּאמת עלוּל לגרוֹם למאוֹרעוֹת, כּיצד הגיע שַמע הכּינוּס לקהל הערבים? הן מאוֹת אלפים אלה, שאינם יוֹדעים קרוֹא וּכתוֹב, לא שמעוּ מעוֹלם את השם “הסוֹכנות היהוּדית” ולא הגיע לאזנם ואין להם כּל מוּשׂג מה היא הרחבתה? בּרוּר שמישהוּ השתמש בּזדוֹן בּכּינוּס ציריך לשם הסתה. מי הוּא? אם המנהיגים הערבים לא עשׂוּ זאת, מי איפוֹא עשׂה?

“הוּכזבו השאיפוֹת הפוֹליטיוֹת של הערבים”. הכּוַנה היא, כּנראה, לשאיפוֹת של ימי-המלחמה. ההיה יסוֹד לשאיפוּת האלה? ההיה יסוּד לאכזבה? בּ“ספר הלבן” משנת 1922 (התעוּדה אשר עליה מסתמכת הועדה, בּמקוֹמוֹת אחרים) כּתוּב מפוּרש: “אין זה נכוֹן, שבּזמן המלחמה הבטיחה ממשלת ה.מ., כּי בּארץ-ישׂראל תקוּם ממשלה לאוּמית בּלתי תלוּיה – כּל ארץ-ישׂראל, עבר-הירדן מערבה, הוּצאה מתוֹך ההתחַיבוּת של מק-מהוֹן”. מי אוֹמר את האמת? הממשלה האנגלית, אשר חיבּרה את “הספר הלבן”, אוֹ העדים הערבים שהוֹפיעוּ לפני ועדת החקירה, מזוּינים בּ“אכזבתם”, התוֹבעת, כּנראה, לשם סיפוּקה, את דם בחוּרי הישיבה אשר בּחברוֹן?

הערבים מתמרמרים על “אי-הצלחתם הממוּשכת לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”. האם נכוֹן הדבר שאין לערבי ארץ-ישׂראל אף “מידה כּל שהיא של שלטוֹן עצמי”? בּאוֹתוֹ “הספר הלבן” מסוּפר, שכּל עניני הדת וּמוֹסדוֹת הדת וּרכוּש המוֹסדוֹת האלה נמסרוּ למוֹעצה הנבחרת על ידי מוּסלמי ארץ-ישׂראל. שם מסוּפר גם, שעל-יד מחלקת החינוּך קיימת ועדה שבה יוֹשבים בּאי-כּוֹח התוֹשבים. לשכוֹת המסחר עוֹבדוֹת בּקוֹאוֹפרציה עם מחלקת המסחר והתעשׂיה, מאז נתפרסם “הספר הלבן” נוֹספוּ ועדוֹת אלוּ לכמה ענינים אחרים. בּכל הערים קיימוֹת עיריוֹת נבחרוֹת. אי-אפשר להגיד שאין לערבים “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, כּשם שאי-אפשר להגיד (כּכּתוּב בּמקוֹם אחר של התמצית), ש“אין לערבים כּל אמצעי לבוֹא בּמגע ישר עם ממשלת הוֹד מלכוּתוֹ”. המוֹעצה המוּסלמית והועד הפוֹעל הערבי נמצאים בּמגע תמידי לא רק עם ממשלת הארץ (וּבאמצעוּתה עם ממשלת לוֹנדוֹן) אלא גם

עם חבר-הלאוּמים, ותזכּירי המוֹסדוֹת האלה נמסרים גם ללוֹנדוֹן וגם לג’ניבה בּאוֹתה הדרך שבּה נמסרים תזכירי הסוֹכנוּת היהוּדית או הועד הלאוּמי. אם הערבים לא ידעוּ להשתמש בּכל המוֹסדוֹת האלה אוֹ השתמשוּ בּהם לרע, והפכוּ אוֹתם לקיני-שלטוֹן של כּנוּפיוֹת ולמכשירי מלחמה בּיהוּדים – אין איש אשם בּדבר בּלתי אם מנהיגי הערבים עצמם (אם נסיח את הדעת לרגע מהעזרה שהוּשטה להם על ידי הממשלה). וּכלל לא נכוֹן, סירוּס ממש של עוּבדוֹת הוּא, אם כּתוּב בתמצית הדין-וחשבּוֹן, שהערבים “לא הצליחוּ” לקבּל מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי, לא פעם נעשׂו נסיוֹנוֹת שוֹנים ומרחיקים לכת לכך על-ידי ממשלת לוֹנדוֹן, בּהסכּמת הסוֹכנוּת היהוּדית – הוּצעה המוֹעצה המיעצת, הוּצעה המוֹעצה המחוֹקקת, הוּצעה הסוֹכנוּת הערבית, וכל ההצעוֹת נדחוּ על-ידי ערבים. ולפני הועדה גם הוּגדה בּבהירוּת גמוּרה סיבּת הדחיה: אין מנהיגי הערבים שוֹאפים ל“מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, אלא לשלטוֹן גמוּר על הארץ, על הישוּב העברי, על המפעל הציוֹני. ואין זה מעשה הוֹגן של הועדה, שהסתירה את העוּבדה הזאת והלבישה את השאיפה הזאת להשתלטוּת מַדים צנוּעים ומתוּנים של “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי”, ועל-ידי הסירוּס הזה הגיעה הועדה לסירוּס אחר – להעמיד את המנהיגים הערבים והמנהיגים היהוּדים בּשוּרה אחת, באשר אלה ואלה “הראוּ רק כּשרוֹן מִצער לבוֹא לידי פשרה”. האם את אוֹתם הדברים אוֹמרים – ועוֹשׂים! – הערבים והיהוּדים בּשטח הזה, בּשטח הפשרה שבּין שני העמים? האם אצל הערבים דבר-מה דוֹמה להחלטוֹת הקוֹנגרסים הציוֹנים ואסיפת הנבחרים? החתמוּ הערבים על “הספר הלבן”? השוֹלטת בּקרב הערבים הכּרת זכות היהוּדים להתישב בּארץ הזאת – בּאוֹתה המידה אשר שוֹלטת בּקרב היהוּדים הכּרת זכוּת הערבים בּארץ הזאת, זכוּתם לחיוֹת בּה, להתפתח, לגדוֹל בקרבּה?

אוּלם נניח גם הפעם לרגע כּי אכן היה לערבים יסוֹד ל“שאיפוֹת פוֹליטיוֹת” ואלה הוּכזבוּ, כּי אין להם “מידה כּלשהי של שלטוֹן עצמי” ולא הצליחוּ לקבלה, ועל כּן שוֹררת התמרמרוּת בּקרבם, אוּלם מי הם הערבים האלה ששאפו והוּכזבוּ, שהשתדלוּ ולא הצליחוּ? מאוֹת אלפים פלחים? הבא אחד מאלה לפני ועדת החקירה? תקיפים בּאוּ לפניה, שליטים העידוּ את עדוּיוֹתיהם, פיאוֹדלים ושוּאפי-משרוֹת (הן העדים האלה ועוֹרכי-הדין שלהם דיבּרוּ בּפירוש על משרוֹת!). ואם אלה הוּכזבוּ, הרי ברוּרה התמוּנה. של שאיפוֹתיהם הם זרעוּ בּקרב ההמוֹנים (כּמובן, בּצוּרה אחת זרעוּה: בּצוּרת “כּיבּוש מסגד” ו"הרוּגי ירוּשלים) את ההתמרמרוּת ודחפוּ אוֹתם למעשי פשע. בּרוּר איפוֹא למדי: קבוּצה קטנה של מנהיגים ערבים שיסוּ את המוֹני העם ביהוּדים חפים. וּבכל זאת: אשמתם לא הוּכחה.

היהוּדים אמרוּ: הממשלה, על-ידי חוּלשתה ועיורוֹנה, סייעה למאוֹרעוֹת דמים שיפרצוּ, ולא ידעה להפסיקם מיד. וּבפי חברי הועדה “אין דברי בּיקוֹרת קשים נגד הפעוּלוֹת שפעלה ממשלת ארץ-ישׂראל, לא לפני התפרץ הבּלבּוּלים ולא אחריהם”, אדרבּא: הממשלה “מילאה לפי מיטב יכלתה את תפקידה הקשה”. לכאוֹרה, פסק-דין, אבל אם נקרא בּעיוּן פסוּקים אחרים של אוֹתה התעוֹדה, נקבּל תמוּנה אחרת. “הועדה סבוּרה, כּי השלטוֹנוֹת הרחיקוּ לכת בּשיטת הקטנת חיל-המצב בּארץ-ישׂראל ובעבר-הירדן מזרחה”. בּמלים אחרוֹת: הממשלה השאירה את הישוּב העברי (הן הוּא היה הנתקף) ללא הגנה מספקת. וּכלוּם זה לא די, כּלוּם מַעל זה שמעלה הממשלה בּתפקיד הראשוֹן והעיקרי שלה, אינוֹ מספיק כּדי להוֹציא מפי הועדה דברי בּיקוֹרת קשים? האדמיניסטרציה, אשר קיבּלה את הנהלת הארץ מידי ממשלת לוֹנדוֹן ומידי חבר-הלאוּמים, האדמיניסטרציה, שהעם העברי הפקיד בּידיה את יצירתוֹ היקרה בּיוֹתר, הפקירה את חיי הישוב, את דמוֹ ואת פרי עמלוֹ – וּבכל זאת היא “מילאה את תפקידה” “לפי מיטב יכלתה”? לפי הצעוֹתיה מיעצת הועדה להשאיר בּארץ את חיל המצב הנוֹכחי (הנוֹכחי! – ולא זה שהיה כּאן לפני המאוֹרעוֹת) וגם לחקוֹר את “סידוּרה של מחלקת המשטרה בּארץ-ישׂראל” – סימן שגם כוֹחוֹת ההגנה, אשר עמדוּ לשירוּת הממשלה, נכשלוּ בּדבר-מה ולא עמדוּ על הגוֹבה, הוֹאיל והם זקוּקים לסידוּרים חדשים. ולא רק זאת, בּין הסיבוֹת שגרמוּ להתפרצוּת מוֹנה הועדה “שוּרה ארוּכה של מקרים בּקשר עם הכּוֹתל המערבי”. מתוֹך דברי התמצית לא ברוּר מי מאוּכלוֹסי הארץ אשם אוֹ אשם יוֹתר בּמקרים האלה. מי הגן על זכוּתוֹ וּמי השתמש בּכוֹתל למטרוֹת פרוֹבוֹקציוֹניוֹת. ואוּלם ברוּר כּי קרוּ בּארץ כּמה וּכמה מקרים מסוּכּנים בּקשר עם הכּוֹתל. מדוּע הרשתה הממשלה שהמקרים האלה יקרוּ? מדוּע לא התערבה בּעוֹד מוֹעד, טרם פרצה הדליקה? הועדה קוֹבעת כּי היוּ “מאמרים מלהיבים” (של שני הצדדים) וּבאוֹפן מיוּחד היא מציינת את תעמוּלת ההסתה שהתנהלה בקרב הערבים. היכן היתה הממשלה? מדוּע לא ראתה את הדברים האלה, שראוּ העסקנים היהוּדים והעתוֹנוּת היהוּדית. ראוּ והעירוּ והזהירוּ? כּלוּם לא היתה זאת קלוּת-דעת, רשלנוּת, חוּלשה, חוֹסר ידיעת תנאי הארץ – כּאשר האשימוּ היהוּדים את הממשלה והועדה מאשרת זאת? ואם כּך הדבר, אם הועדה עצמה מוֹדה. ולוּ גם בּעקיפין, בּכשלוֹנה העצוּם, הצבאי, האדמיניסטרטיבי, של הממשלה – מדוּע לא אמרה את האמת בּפירוּש, מדוּע היא מנסה להסתיר אוֹתה ואף להגיד, בּמלים מפוּרשוֹת, דברים אחרים לגמרי, שכּמה פסקאוֹת אחרוֹת בּאוֹתה התמצית סוֹתרוֹת אוֹתם? כּלוּם אין זה סילוּף של פסק-דין? וּבאיזוֹ רשוּת תדרוֹש הועדה מאת ממשלת לוֹנדוֹן, מאתנוּ, מאת הישוּב הערבי – שנקבל את הסילוּף הזה כּפסק-דין אוביֶקטיבי ונייטרלי?

ב

והמשפט שחרצה ועדת החקירה על מפעלם של היהוּדים, האם הוּא מבוּסס יוֹתר וּמַסקני יוֹתר?

בּתמצית כּתוּב: “הועדה סבוּרה, שהמפעל היהוּדי והעליה היהוּדית, שלא עלוּ על יכוֹלת-הקליטה של הארץ, העניקוּ לארץ בּרכה מרוּבּה, והערבים נהנו ממנה”. לכאוֹרה, בּרוּר, לכאוֹרה, המסקנה מפסק-דין זה צריכה להיוּת: חששוֹת הערבים לעליה היהוּדית חששוֹת-שוא הם, ואינם פרי של בּערוּת אוֹ של רצוֹן רע. מחוֹבת הממשלה לפזר את החששוֹת הבּדוּיים הללוּ ואסוּר לה לעכּב בּגללם את המפעל המביא בּרכה לארץ. היוֹשר וההגיוֹן דוֹרשים להסיק את המסקנוּת האלה. אוּלם הועדה הסיקה מסקנוֹת הפוּכוֹת. היא מציעה פיקוּח מיוּחד על העליה היהוּדית. בּהצעה הזאת היא מסתמכת על נסיוֹן העליה “המוּפרזת” של שנוֹת 1925 – 1926. אשר בּה ראתה, כּנראה, את ההעברה על עקרוֹן העליה שנקבּע בּשנת 1922 (כּפי שנזכּר בּמקוֹם אחר של התמצית). הכּוָנה היא, כּמוּבן, ל“ספר הלבן”, שבּוֹ כּתוּב: “העליה אינה יכוֹלה להיוֹת כּה גדוֹלה בּכמוּתה, שתעבוֹר על היכוֹלת הכּלכּלית של הארץ לקלוֹט את העוֹלים החדשים. חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יצטרכוּ להיוֹת למעמסה על תוֹשבי הארץ בּכללם ולא יצטרכוּ לשלוֹל משלוֹח-יד מאת איזוֹ שׂדירה שהיא בּקרב התוֹשבים הנוֹכחים”. מתי סרוּ היהוּדים מן העיקרוֹן הזה? מתי היוּ העוֹלים היהוּדים למעמסה על כּל תוֹשבי הארץ? התשוּבה, כּמוּבן, מוּכנה: העליה “המוּפרזת” של שנוֹת 1925 – 1926. העליה הזאת – אשר, דרך אגב, לא היתה כּלל “מוּפרזת” בּכמותה אלא בּלתי מחוּשבת וּבלתי מכוּונת בּמגמוֹתיה הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת, – אמנם גרמה למשבּר כּלכּלי קשה בּתוֹך תחוּמי הישוּב העברי, אוּלם רק בּתוֹך תחוּמיו הוּא ואילוּ לארץ בּכללה וּביחוּד לישוּב הערבי הביאה בּרכה רבּה. מאוֹת ואוּלי גם אלפי משפחוֹת יהוּדיוֹת – מהשׂדירוֹת האמידוֹת למחצה – נידלדלוּ ועזבוּ את הארץ והשאירוּ את כּספם כּאן, בּרוּבוֹ הגדוֹל בּידי הישוּב הערבי. אלפים מצעירי ישראל סבלוּ במשך שנתים ויוֹתר סבל קשה של מחסוֹר ורעב – ואוּלם הם סבלוּ ולא מישהוּ אחר. גשם זהב ירד לפתע על קוּפת הממשלה ועל הישוּב הערבי, והם גם ניצלוּ את הגשם הזה בּמלוֹאוֹ. הם לקחוּ מאת היהוּדים, מאת העליה “המוּפרזת” הזאת, כּל מה שאפשר היה להוֹציא ממנה, את אוֹנה ואת הוֹנה – מבּלי לעמוֹד לימינה, וּמבּלי לסייע לה אף בּמה שהוּא. בּתי-הספר הערביים, בּתי-החוֹלים הערביים, בּנינים ממשלתיים וּכבישים – נבנוּ ונתכּלכּלו בּכסף היהוּדים האלה. בּעלי-הכּסף שבּין היהוּדים נחרבוּ, העוֹבדים היהוּדים הפכוּ לאינוַלידים ואוּלם הארץ בּכללה – קוּפת הממשלה, הישוּב הערבי על כּל שׂדירוֹתיו וּביחוּד על שׂדירוֹתיו הפרזיטיוֹת – כּל אלה נהנו מן האסוֹן הזה, אשר היהוּדים התגברוּ עליו בּכוֹחוֹתיהם הם, מתוֹך עזרה פעוּטה של ממשלת הארץ. הן הכּבישים הללוּ, אשר לורד פלומר פקד להחיש (אך להחיש!) את בּנינים, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה של היהוּדים, לא היוּ אלא תרוּמה זעוּמה לעוֹשר הרב שהביאה העליה ה“נפרזת” הזאת לארץ. כּך ולא אחרת “סרוּ המוֹסדוֹת היהוּדיים מן העקרוֹן שנקבע בּשנת 1922”. זאת ולא אחרת היא התמוּנה הנכוֹנה של העליה ה“מוּפרזת” בּאספקלריה כּלל-ארצית. וּבכל זאת מצאה החכמה העליוֹנה של חברי הועדה את הנסיוֹן הזה יסוֹד מספיק כּדי ליעץ לממשלה לפקח על העליה, מנקוּדת-המבט הארצית-הכּללית, מנקוּדת-המבּט של הישוּב הערבי דוקא.

לשם הפיקוּח הזה יש “לבדוֹק מחדש את המכוֹנה האדמיניסטרטיבית” ואף ליצוֹר את האמצעים שעל ידיהם ימָלכוּ בּדעתם של בּאי-כוֹח האינטרסים הלא-יהוּדיים בּשאלת העליה“. כּלומר: בּקביעת תחוּמי העליה היהוּדית יש לשתף, אמנם רק בּדעה מיעצת, את בּאי-כּוח הערבים. אילוּ היתה הועדה אוֹמרת: מחלקת העליה שעל-יד הממשלה הוֹכיחה, שהיא אינה יוֹדעת להעריך את כּוח הקליטה הכּלכּלית של הארץ, ולכן יש להחליף את עוֹבדיה בּאנשים מנוּסים וזהירים יוֹתר, היוֹדעים לשמוֹר על עניני הארץ בּכללה, שניזקוּ, כּביכוֹל, על-ידי העליה “המוּפרזת” – היתה ההצעה מוּבנת. אוּלם הועדה שפטה אחרת. לא די בּפיקוּח הממשלה (וּמה פירוּשוֹ של פיקוּח זה מבחינת צמצוּם מלאכוּתי ובּלתי-מוּצדק של העליה, – זאת למדנוּ לדעת). נחוּץ שגם לערבים יהיה חלק בּפיקוּח הזה. הביאוּר לעצה הזאת ניתן בּפסקה אחרת של התמצית, שבּה מדוּבּר על הצוֹרך להבטיח לא רק את זכוּיוֹת הערבים אלא גם את “מעמדם”. מוּטב שיהיה בּרוּר לנוּ, בּכל האכזריוּת, מה כתוּב בּתעוּדה המדהימה הזאת. הועדה אינה דוֹאגת לאינטרסים של הערבים ולזכוּיוֹתיהם, בּתוֹר פרטים וּבתוֹר אזרחי הארץ, היא יוֹדעת היטב כּי מה שכּתבה בּתמצית על הבּרכה המרוּבּה של העליה היהוּדית ועל ההנאה שהערבים מפיקים ממנה – אמת כּתבה. אלא מה? היא אינה רוֹצה שהיהוּדים יתפתחוּ ויגדלוּ בּארץ. היא אינה רוֹצה שהם יהיוּ לכּוֹח בּארץ. היא רוֹצה לשים מכשוֹלים מלאכוּתיים בּדרך היצירה היהוּדית. היא רוֹצה שיד הערבים תהיה תמיד, גם בּעתיד הרחוֹק, על העליוֹנה, ש”מעמדם " לא יפגע. לא עניניהם ולא זכוּיוֹתיהם אלא מעמדם. ולשם כּך בּאוּ כּל הסילוּפים הללוּ על “הפרזת” העליה ועל ההעברה על “הספר הלבן” וכּל הסוֹלידריזציה הזאת עם חששוֹת הערבים “לאבּד את מחיתם” – בּגלל העליה היהוּדית המביאה “בּרכה מרוּבה” גם לערבים.

תשוּמת-לב מיוּחדת ניתנה על ידי הועדה לשאלת הקרקע. הועדה קוֹבעת: היוּ “מספר מקרים, שבּהם נוּשלוּ חקלאים ערבים מעל אדמתם. הוֹלך ונוֹצר מעמד של אנשים מחוּסרי-אדמה, בּלתי-מרוּצים, העלוּלים לסכּן את שלימוּתה של הארץ. הועדה דוֹרשת בּמפגיע למצוֹא איזוֹ תרוּפה למצב. מסקנתה היא, שאין ארץ-ישראל יכוֹלה לכּלכּל ישוּב חקלאי מוּגדל מבּלי להביא שינוּיים רדיקליים בּ”שיטת האיכּרוּת" וכל זה אמת ויציב. אדרבא, אם יש כאן לתקן דבר-מה, הרי צריך להוֹסיף ולא להוֹריד: מעמד מחוּסרי-האדמה איננוּ “הוֹלך ונוֹצר”, כלוֹמר אין הוּא תוֹפעה חדשה, אלא הוּא קיים זה מאוֹת בּשנים, ואשר לשינויים הרדילקיים בּשיטת האיכּרוּת, הרי הם נדרשים לא רק לשם הגדלת הישוּב החקלאי אלא גם לשם הטבת המצב, הירוּד ללא נשוֹא, של העוֹבד החקלאי הנוֹכחי. זאת אוֹמרת: לצרה האגררית אין שוּם קשר עם ההתישבוּת היהוּדית, היא תוֹפעה הנוֹבעת מן המשטר הפיאוֹדלי השוֹרר בּארץ ואשר היהוּדים על כּל פנים אינם אחראים לוֹ. ואמנם, הועדה אוֹמרת גם את הדבר הזה, כי בתמצית כתוּב: “אין הועדה מוֹתחת ביקוֹרת על חברוֹת קרקעיוֹת של היהוּדים”. גם מן המשפט הזה אין לגרוֹע אלא יש להוֹסיף עליו; היהוּדים עשו כּל מה שהיה בּיכלתם כּדי לתקן את תוֹצאוֹת המשטר האגררי הנפסד: היהוּדים ניהלוֹ את מפעל ההתישבוּת שלהם בּרוּח השלוֹם, הצדק ושלילת הניצוּל, כאשר לא ניהל מעוֹלם שוּם עם אחר, – לרבּוֹת האנגלים – מפעל קוֹלוֹניזציוֹני. ואם כּך הוא הדבר, אם ישנה בּארץ צרת החקלאים העוֹבדים וּבצרה הזאת אין היהוּדים אשמים אלא להיפך, על ידי התישבוּתם הם הוֹפכים את המשטר האגררי הנפסד, אשר המוּפתי הגדוֹל והועד הפוֹעל הערבי וכּל אלה אשר אתם אחראים לוֹ – ויש לתקן את המעוּות, גם כּדי להיטיב את מצב העוֹבדים החקלאים הנוֹכחים, הרי יש צוֹרך בתיקוּנים אגרריים נוֹעזים, אשר יוֹציאוּ את השלטוֹן של הקרקעֹ מידי הפיאוֹדלים ויעמידוּ את האדמה לרשוּת העוֹבדים, יש צוֹרך בּעזרה רחבה לעוֹבד החקלאי למען יוּכל להעמיד את משקוֹ על הגוֹבה הטכני המוֹדרני. היוֹשר וההגיוֹן מצוים להסיק את המסקנוֹת האלה והועדה אמנם מציעה לבחוֹן את החקלאוּת על אפשרוּיוֹתיה, לכוֹנן בּנק חקלאי וגם לאחוֹז בּאמצעים כּדי לעצוֹר בּעד נישוּל האיכּרים, ואוּלם על עצם הפרוֹבּלימה האגררית היא עוֹברת בּשתיקה גמוּרה ומסקנוֹתיה גם מעוֹררוֹת רוֹשם, כּאילו הן מכוּונוֹת נגד ההתישבוּת היהוּדית, אוֹתה ההתישבוּת אשר איננה אחראית למשטר האגררי והיא סבלה וסוֹבלת ממנוּ לא פחוֹת מאשר האיכּרוּת הערבית העוֹבדת. לעוֹרר את הרוֹשם המוּטעה ההוּא, פירוּשוּ לסייע להפצת דיבּוֹת ועלילוֹת על ההתישבוּת היהוּדית.

הועדה מסתמכת, בּכמה מהצעוֹתיה, על המנדט הארצישׂראלי ועל “הספר-הלבן” –– וזה נכוֹן מצדה, בּאשר אלה הן התעוּדוֹת אשר עליהן מתבּסס שלטוֹן אנגליה בּארץ-ישׂראל. ואוּלם אוֹפן השימוּש בּתעוּדוֹת האלה מפיץ אוֹר בּהיר, יוֹתר מכּל הסתירוֹת והסירוּסים האחרים, על סילוּף-הדין אשר במסקנוֹת הועדה וּבכל גישתה לפרוֹבּלימה הארצישׂראלית. על “הספר הלבן” חתמה ההסתדרוּת הציוֹנית – והועדה מזכירה לנוּ את זאת. ואוּלם על אוֹתו הספר חתמה גם ממשלת אנגליה, שהיא חיבּרה את התעוּדה הזאת והיא האחראית לה. “הספר הלבן” מחייב אוֹתנוּ. ואוּלם הוּא מחייב גם את ממשלת אנגליה. כּאן שרשרת מדינית-הגיוֹנית שאין לשבּוֹר אוֹתה, אפשר לבּלי לקבּלה – כּזאת היא עמדת מנהיגי הערבים, אשר עליה חזרוּ גם לפני ועדת החקירה – ואוּלם רק מתוֹך זיוּף וצביעוּת אפשר לקבּל מן השרשרת את החוּליה המוֹצאת חן ולזרוֹק החוּצה את החוּליה האחרת שאינה לרצוֹן וזאת הדרך אשר בּה הלכה ועדת החקירה.

התמצית מצביעה על כּמה מקוֹמוֹת ב“הספר הלבן” אשר היהוּדים, לפי דעת חברי ועדת החקירה, עברוּ עליהם. להצבעה הזאת אין ממש. ואוּלם להתוכּח על זה, להוֹכיח שעליית היהוּדים אינה מסכּנת את “מחיתם” של הערבים, יש טעם אם מקבּלים באמת את “הספר הלבן” בתוֹר קו של הפוֹליטיקה האנגלית בארץ-ישׂראל. וּבספר הזה כּתוּבים, בּין שאר הדברים: “הטעם של התפתחוּת הבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל הוּא בּהתפתחוּת הנוֹספת של העדה היהוּדית הקיימת, בּעזרת היהוּדים הנמצאים בּחלקים אחרים של העוֹלם, למען תהיה למרכּז אשר כּל העם היהוּדי, בּתוֹר כּלל, יהיה מעוּנין בּוֹ ויתגאה בּוֹ, מטעמים דתיים אוֹ גזעיים. ואוּלם כּדי שלעדה הזאת יהיוּ הסיכּויים הטוֹבים בּיוֹתר להתפתחוּת חפשית, וּכדי שכּל העם העברי יקבּל את האפשרוּת המלאה לפתח את תכוּנוֹתיו וכּשרוֹנוֹתיו, צריך שיהיה ידוּע, כּי העם העברי נמצא בּארץ-ישׂראל על יסוֹד זכוּתוֹ ולא על יסוֹד של חסד”. איפה, בּכל התמצית הזאת, המוּנחת לפנינוּ, על תיאוּר העוּבדוֹת שבּה, על מסקנוֹתיה ועל הצעוֹתיה, איפה אפשר למצוֹא רמז כּלשהוּ לעקרוֹן זה של הפוֹליטיקה האנגלית, כאשר נקבע ב“ספר הלבן”? הן כּל הדברים האלה, אשר חברי הועדה מביאים אוֹתם מן “הספר הלבן” – על גבוּלוֹת העליה וכו' – אינם אלא תנאי העקרוֹן ההוּא – על ההתפתחוּת החפשית של הבית הלאוּמי לעם העברי בּארץ-ישׂראל, וּכלום מעשה הגוּן הוּא לעמוֹד על התנאי וגם להחמיר בוֹ, מבּלי לדאוֹג כּלל לעיקר ולשכוֹח אוֹתוֹ מן הלב, כּאילו אינו?

אין “הספר הלבן” אלא הערוֹת שניתנוּ מאת ממשלת לוֹנדוֹן לאדמיניסטרציה שלה בּארץ. ערך מוּגבל לתעוּדה הזאת. הממשלה נתנה, הממשלה שינתה אוֹ תיקנה, הממשלה חזרה בּה, ואוּלם ישנה תעוּדה אחרת, שאיננה תעוּדת הפוֹליטיקה הפנימית של אנגליה כּי אם תעוּדה בּין-לאוּמית ולה התחיבה אנגליה – בּפני העם העברי וּבפני כּל העוֹלם המאוּרגן בּחבר-הלאוּמים. על יסוֹד התעוּדה הבּין-לאוּמית הזאת נמצאת אנגליה בּארץ. בּרשותה לבוֹא גם עתה לחבר-הלאוּמים ולהוֹדיע שאין בּיכלתה אוֹ בּרצוֹנה לשׂאת בּשליחוּת הזאת. אוּלם אין בּרשוּתה – ועל כּן אין גם בּרשוּת שליחיה, וחברי ועדת החקירה שליחי הממשלה הם – לסלף את התעוּדה הזאת. ואת זאת עשוּ חברי הועדה. הם דוֹרשים מאת ממשלת אנגליה “לקבוּע איזוֹ הגדרה מדוּיקת בּנוֹגע לפירוּש הסעיף 4 של המנדט לארץ-ישׂראל” (סעיף הסוֹכנוּת היהוּדית) למען יהיה בּרוּר ש“המעמד המיוּחד שנקבּע להסתדרוּת הציוֹנית אינוֹ מקנה לה את הזכוּת ליטוֹל חלק בּממשלת ארץ-ישׂראל”. הועדה תוֹבעת “הוֹדעה גמוּרה, שזכוּיוֹתיהן ומעמדן של העדוֹת הבּלתי יהוּדיוֹת יהיוּ מוּבטחים ונשמרים בּמלוֹאם”. כּל מי שיקרא את הדברים האלה, מבּלי שידע את המנדט הארצישׂראלי, יבוֹא בעל כּרחוֹ לכּלל ההכּרה, כּי בּארץ-ישׂראל ישנוֹ בּודאי ישוּב יהוּדי רב-מספר, תקיף וּזדוֹני, שאינוֹ מתבּייש להשתמש בּאמצעי כּפיה והשתלטוּת גסה וּמי יוֹדע אוּלי אינוֹ נרתע לאחוֹר גם ממעשׂי פשע ודמים, וּלעוּמתוֹ שוֹכן בּארץ הזאת ישוּב ערבי, קטן-מספר, מדוּכּא וכפוף, והמנדט ניתן לאנגליה כּדי להגן על הישוּב הערבי הזה בּפני האכזריוּת וההשתלטוּת של היהוּדים. המנדט אמנם מטיל על ממשלת אנגליה את הדאגה לעניני הישוּב הערבי ואת השמירה על זכוּיוֹתיהם ואוּלם למנדט הזה מטרה אחרת, מאד בּרוּרה וּמאד מסוּימת: להקים את הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל. בּהקדמה למנדט מוּסבּר יפה מאד שהמטרה הזאת מוּצדקת על-ידי "הקשר ההיסטוֹרי של העם היהוּדי עם ארץ-ישׂראל. המנדט כּוֹלל לא רק את הסעיף הרביעי, המדאיג כּל כּך את חברי הועדה, אלא גם את הסעיף השני האומר בּחלקוֹ הראשוֹן: “הממשלה בעלת-המנדט תהיה אחראית לזה. שהארץ תוּעמד בּתנאים פוֹליטיים, אדמיניסטרטיביים וכּלכּליים אשר יבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי העברי”. וּבסעיף הששי נאמר: “ממשלת ארץ-ישׂראל תקל על עליית יהוּדים בּתנאים מתאימים ותסייע, בּשוּתפוּת עם הסוֹכנוּת היהוּדית, להתישבוּת צפוּפה של היהוּדים על האדמה, לרבּוֹת קרקעוֹת המדינה וקרקעוֹת בוּר שאינן דרוּשוֹת לצרכי ציבּוּר”, וגם אוֹתוֹ הסעיף הרביעי, מה הוּא אוֹמר? “סוֹכנוּת יהוּדית מתאימה תוּכּר בּתוֹר מוֹסד ציבּוּרי, שמטרתוֹ ליעץ לאדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ולעבוֹד בשוּתפוּת אתה בענינים כּלכּליים חברתיים ואחרים, אשר יכוֹלים לנגוֹע בּהקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי וּבאינטרסים של הישוּב העברי וּלסייע ולקחת חלק בּהתפתחוּת הארץ, תמיד תחת פיקוּח האדמיניסטרציה”.

כּל אלה הם דברים בּרוּרים, התחיבוּת בּרוּרה וּמסוּימת, חוֹבוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּימוֹת. בּאיזוֹ רשוּת סילפה וסירסה ועדת החקירה את תכנוֹ היסוֹדי של המנדט והאירה אוֹתוֹ בּאוֹר מזוּיף? בּאיזוֹ רשוּת היא התעכּבה רק על הסעיפים ופסוּקי-הסעיפים המבטיחים את זכוּיוֹת הערבים, מבּלי להזכּיר בּמה שהוּא את הסעיפים היסוֹדיים, המגדירים את זכוּיוֹת היהוּדים ואת חוֹבוֹת אנגליה כּלפי העם העברי? כּלוּם מילאה האדמיניסטרציה הבּריטית את חוֹבוֹתיה אלה? בּמה התבטאוּ ההקלוֹת לעליה היהוּדית? מה היתה הדאגה להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע? מה גוֹרל אדמוֹת המדינה ואדמוֹת הבוּר? מה ערך ניתן לעצוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, להשתתפוּתה בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים – גם להשתתפוּתם בּדבר הזה, אשר אוֹתוֹ חקרה, כּביכוֹל, ועדת החקירה, אשר בּכל אוֹפן, לשם חקירתה נשלחה הנה? או שמא גם דם היהוּדים, שנשפך בּחוּצוֹת הערים והמוֹשבוֹת, וגם יצירתם שנחרבה, גם אלה אינם “עניני היהוּדים” ואין לנוּ לתת עצוֹת לממשלה, גם בשעת פרעוֹת בנוּ?

בּכל שטח שעסקה בוֹ הועדה, בּין בּשטח מאוֹרעוֹת אב וּבין בּשטח הפרוֹבּלימה הארצישׂראלית כּוּלה, בּין בּדבּרה על הגוֹרמים הפעילים בּארץ – הממשלה, הישוּב העברי, הישוּב הערבי – וּבין בּדוּנה על העליה וההתישבוּת, סילפה ועדת החקירה את הדין, לא אמרה את האמת, גם אוֹתה האמת הנוֹדעת לה והמבצבּצת בּעל כּרחה מתוֹך דברי הדין-וחשבון שנכתב על ידה. הועדה לא חקרה את המצב כמוֹ שהוּא, לא באוֹר המציאוּת המדינית, הסוֹציאלית והחברתית ולא באוֹר התעוּדוֹת האנגליוֹת והבּין-לאוּמיוֹת הקוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה הבּריטית בּארץ. הועדה לא הבינה מי הם האנשים אשר טענו לפניה בּשם הישוּב הערבי. היא לא הבינה – אוֹ לא רצתה להבין – שכוֹחוֹת שחוֹרים, פיאוֹדלים, המדכּאים והמנצלים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ, נוֹשכי-נשך המוֹציאים ממנוּ את לשד עצמוֹתיו, הוֹפיעוּ לפני הועדה ללחוֹם את מלחמתם המיוּאשת על השלטוֹן, ללחוֹם את המלחמה הזאת כּנגד האוֹיב המסוּכּן להם בּיוֹתר: כּנגד המפעל הציוֹני, העממי, הפרוֹגרסיבי, הנוֹשא בּכנפיו את ההתקדמוּת ואת השחרוּר לארץ כּוּלה. הועדה התעלמה לחלוּטין מכּל המפעל הציוֹני, ממהוּתוֹ הלאוּמית והסוֹציאלית. החזיוֹן הזה של העם השב לארצוֹ, אחרי גלוּת של אלפי שנים, נשאר לה חזיוֹן סתוּם ולא חשה כּלל בּערכּוֹ האנוֹשי הנעלה. יוֹתר מזה: היא התעלמה מן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת המפוֹרשוֹת של בּריטניה הגדוֹלה בּפני המפעל הזה.

ועדת החקירה הזאת מעלה בּשליחוּתה. פסק-הדין שלה איננוּ פסק-דין. הוא סילוּף האמת. הוּא סירוּס הצדק.

ד' – ה' ניסן תר"ץ (2–3.4.1930)

א: סילופים ועלילות

מחבּרי “הספר הלבן” של אוֹקטוֹבּר שנת 1930 שׂמוּ להם למטרה לצמצם עד כּמה שאפשר את פעוּלת היהוּדים בּארץ, להריק את המוּשׂג “הבּית הלאוּמי” מכּל תוֹכן חי בּשביל העם היהוּדי וּמכּל תוֹכן מחייב בּשביל הממשלה האנגלית ולשמוֹר על כּיבּוּש ארץ-ישׂראל לכתר אנגליה ועל כן – בּאין שוּם אפשרוּת בּין לאוּמית אחרת – לשמוֹר על המנדט הארצישׂראלי. ומכּיון שהתוֹכן היחידי של המנדט הוּא הקמת הבּית הלאוּמי, וארץ-ישׂראל נמסרה להנהלת אנגליה אך ורק בּתנאי יסוֹדי זה של סיוּע להקמתוֹ, אין אפוֹא בּרירה אחרת למחבּרי “הספר הלבן” להשׂיג את מטרתם בּלתי אם בּעזרת סילוּפים. עמל רב, כּל הנסיוֹן הרב של הפקידוּת הקוֹלוֹניאלית וכל ההסתגלוּת המיוּחדת לרוּח הזמן (עמדה להם זכוּתוֹ של השם הסוֹציאליסטי המפוּרסם אשר לראש משׂרד המוֹשבוֹת) הוּשקעוּ בּעבוֹדת הזיוּף הזאת, המתחילה בּניתוּח המנדט.

למעלה מכּל ספק הוּא, כּי העיקר היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי הוּא: הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי. אמנם, המפעל הזה צריך לקוּם מתוֹך שמירת הזכויוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הישוּב הערבי, ואוּלם אין זה תפקיד שני, מקבּיל לראשוֹן ושוה לוֹ, כּי אם רק תנאי לוֹ, והוּא מאבד את כּל ערכּו וחשיבוּתוֹ (מנקוּדת-המבּט של המנדט) בּוֹ בּרגע שמתעכּב מילוּאוֹ של התפקיד היסוֹדי. אדרבּא: דייקנוּת זוֹ שבּה מציינים מחבּרי המנדט את חוֹבת השמירה הזאת והוֹלכים וחוֹזרים עליה, מוֹכיחה בּעליל, כּי התכּונוּ לדבר הרבּה יוֹתר גדוֹל, רב-היקף ורב-חשיבוּת בּשביל כּל הארץ מאשר אפשר לבטא בּמוּשג מעוּרפל בּמקצת וֻבלתי-מסוּים של “הבּית הלאוּמי”. תנאים אלה, שהציג חבר-הלאוּמים להקמת מפעל-היהוּדים בּארץ, מזכּירים בּרוּחם, בּמידה ידוּעה, את החוֹזים על שמירת זכוּיוֹת המיעוּטים בּפני העם השליט בּמדינה. והנה בּ“ספר הלבן” בּוֹלט הרצוֹן להסתיר וּלטשטש את האוֹפי היסוֹדי של המנדט הארצישׂראלי וּלהוֹריד אוֹתוֹ לדרגה של מכשיר אדמיניסטרטיבי בּארץ בּעלת שני גזעים. ואת הרצוֹן הזה אין להגשים אלא על-ידי צירוּפים מסוּלפים בּניתוח הפוֹרמלי של המנדט.

נוֹשא ההתחַיבוּת שבּמנדט. בּפני מי התחַיבה הממשלה האנגלית בּאמרה לסייע להקמת הבּית הלאוּמי? המנדט על רוּחוֹ ואוֹתוֹתיו ועל ההקדמה היפה שלוֹ בּדבר הקשר ההיסטוֹרי שבּין העם העברי וּבין ארץ-ישׂראל, אינוֹ משאיר כּל ספק שהוּא. נוֹשׂא ההתחַיבוּת הוּא העם העברי בּעוֹלם. ואמנם, מחבּרי “הספר-הלבן” לא רק מדבּרים על נאמנוּתם למנדט, אלא הם גם מצטטים (סעיף ג') את דברי רמזי מקדונלד בּפרלמנט האנגלי מיוֹם 3 בּאפריל, בּדבר ההתחַיבוּת הכּפוּלה של אנגליה: כּלפי העם היהוּדי וּכלפי התוֹשבים הבּלתי-יהוּדים של ארץ-ישׂראל. זאת היא הפעם האחת שהעם היהוּדי נזכּר בּ“ספר הלבן”. עוֹד בּאוֹתוֹ הסעיף השלישי כּבר מדוּבר על “הפוֹליטיקה שמטרתה להצעיד את האינטרסים של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, כּערבים כּיהודים”. והלאה, בּכל מקוֹם וּבכל הצירוּפים, נוֹשׂא ההתחַיבוּת איננוּ העם היהוּדי אלא אך ורק התוֹשב היהוּדי, אשר לעוּמתוֹ עוֹמד התוֹשב הערבי. על-ידי כּך מסתרסת כּל דמוּת המנדט, הקוֹנפליקט בּין היהוּדים והערבים מקבּל צוּרה של ריב גזעים הדוֹמה לכּמה מריבוֹת אחרוֹת בּפינוֹת נידחוֹת. ממשלת המנדט מוֹפיעה לא בּתוֹר שליח האנוֹשוּת בּפתרוֹן שאלה היסטוֹרית עצוּמה ואיוּמה, שפעוּלוֹת נמרצוֹת, נוֹעזוֹת ורחבוֹת-ידים הוּטלוּ עליה, אלא בּתוֹר אפוֹטרוֹפוֹס על שני חלקי ישוּב אסיאתי, פרוּעים וּפראים, המתקוֹטטים בּיניהם ואין הממשלה מצוּוָה אלא להשקיט את המריבה הזאת המשוֹללת כּל טעם בּעיני אנשי-שלוֹם מיוּשבים.

“הסתירה שבּין האינטרסים… בּארץ כּארץ-ישׂראל, שבּה האינטרסים… של שני חלקי האוּכלוֹסים הנם עתה שוֹנים אלה מאלה ומבּחינוֹת ידוּעוֹת גם סוֹתרים אלה את אלה” (סעיף 2) – כּך כּתוּב בּהתחלת ה“ספר הלבן”. דבר זה צריך להצדיק את חוֹסר הפעוּלה של ממשלת המנדט כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי והסגרת כּל העמדוֹת לקנאים הערבים, אשר בּ“ספר הלבן”. המציאוּת – האינטרסים הסוֹתרים – הכריחה אוֹתה לכך. והנה לפני זמן קצר היה בּירוּר מקיף בּועדת המנדטים בּשאלה הארצישׂראלית ושם דיבּרוּ על הסתירה המדוּמה הזאת, בּדקוּ וּמצאוּ – וזה נוּסחוֹ של בּא-כּוֹח ממשלת המנדט – כּי “ההתחייבוּיוֹת המוּטלוֹת על ממשלת המנדט אינן בּלתי-מתישבוֹת זוֹ עם זוֹ בּשוּם פנים”, וּבאשר המסקנה הזאת נחוּצה למחבּרי “הספר הלבן” למטרוֹת אחרוֹת (שיווי ערכּן של שתי ההתחַיבוּיוֹת) הרי הם מוּכרחים לצטט אוֹתה (סעיף 8) מתוֹך הסכּמה גמוּרה. וּבכל זאת אין זה מפריע להם כּלל לדבּר על סתירת האינטרסים בּהתחלת הספר וגם לחזוֹר על הסתירה הזאת בּאוֹתוֹ הסעיף השמיני עצמוֹ: “שתי ההתחַיבוּיוֹת שבהן נעוּצים בּהכרח (אפילוּ בּהכרח, כּלוֹמר דבר שבּגוֹרל הוּא, דבר מחוּיב המציאוּת, שאין כּל אפשרוּת להימנע ממנוּ) אינטרסים סוֹתרים זה את זה”.

חלוּקת סעיפי המנדט ל"יהוּדים" ו"ערבים". החלוּקה הזאת מוּטעית וּמלאכוּתית כּשהיא לעצמה, בּאשר אחת היא ויחידה המטרה של המנדט: הקמת הבּית הלאוּמי. כּל הסעיפים משמשים למטרה זוֹ גם כּשהם מנוּסחים בּצוּרה של הגבּלוֹת למטרה. העוּבדה שאין בּמנדט סעיפים “ערביים” מיוּחדים, ושהמשפטים המצַוים לשמוֹר על עניני הערבים כּלוּלים בּסעיפים היסוֹדיים של המנדט, מגלה למדי את כּוָנת המחוֹקק. החלוּקה אשר בּ“ספר הלבן” (סעיף 7) מטרתה להקים בּנין דמיוֹני שאיננוּ בּמנדט כּלל: שני חלקים לישוּב הארצישׂראלי ולזה וגם לזה ישנן זכוּיוֹת ועמדוֹת שהאדמיניסטרציה מצוּוה לשמוֹר עליהן, ללא תפקיד אחר. ואוּלם עיקר הזיוּף איננוּ בעצם החלוּקה בּלבד אלא בּאוֹפן החלוּקה.

אֵילוּ הם הסעיפים הנקראים בּפי מחבּרי הספר הלבן “יהוּדיים” ואֵילוּ הם “ערביים”? עד עתה בּרוּר היה לכל קוֹרא בּלתי משוּחד שסעיפוֹ היסוֹדי של המנדט הוּא הסעיף השני המדבר על חוֹבת הממשלה להעמיד את הארץ בּתנאים שיבטיחוּ את הקמת הבּית הלאוּמי היהוּדי, את פיתוּח מוֹסדוֹת השלטוֹן ואת שמירת הזכוּיוֹת האזרחיוֹת והדתיוֹת של הבלתי-יהוּדיים – הוּא הסעיף היהוּדי העיקרי, על-יד הסעיף הששי, המדבּר על הקלת העליה היהוּדית ועל העזרה להתישבוּת יהוּדים צפוּפה (מתוֹך הבטחת יתר חלקי האוּכלוֹסים מקיפוּח זכוּיוֹת וּמעמד). “הספר הלבן” מעביר את הסעיפים האלה, – דוקא את אלה, לסוּג “הערבי”. הוּא קוֹרא אוֹתם בּפירוּש “סעיפי המנדט הנוֹגעים לשמירת זכוּיוֹתיו של הישוּב הלא-יהוּדי (סעיף 7). גם בּפסקה השמינית חוֹזרים על אוֹתוֹ הזיוּף ואף בּהדגשה מיוּחדת: “ראשית יש לראוֹת שסעיף 2 מטיל על בּעלת המנדט אחריוּת לשמירת זכוּיוֹתיהם האזרחיוֹת והדתיוֹת של כּל תוֹשבי ארץ-ישׂראל”. על-ידי כּך מסרס “הספר הלבן” את כּל טעם הסעיפים האלה, מעביר את מרכּז-הכּוֹבד שלהם לשטח שאינוֹ שלהם, מוֹנע מאת היהוּדים להסתמך בּדרישוֹתיהם על הסעיף “הערבי” וּפוֹטר את הממשלה מהתחַיבוּת מוּחשית וּמששית כּלפי הקמת הבּית הלאוּמי כּי מה הם הסעיפים “היהוּדיים”, הסעיפים אשר הבּית הלאוּמי היהוּדי והאינטרסים היהוּדיים נזכּרים בּהם בּאוֹפן מיוּחד? מלבד הסעיף הששי, אשר גם הוּא נעשׂה ל”ערבי" בּספר הלבן הזה, הרי הם הסעיפים על הכּרת הסוֹכנוּת היהוּדית ועל חוֹבת התיעצוּת אתה, כּלוֹמר הסעיפים שאינם ממשיים ואינם מוּחשים, וּבעצם קל מאד לממשלה ולאדמיניסטרציה לעשׂוֹתם פלסתר. מחברי הספר אינם משאירים צל של ספק בּערך הסעיפים האלה – “ההוֹראה בּדבר ההסכּם עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּדבר מפעלים ציבּוּריים, הם רק רשוּת ולא חוֹבה”, על אחת כּמה וכמה רשוּת ולא חוֹבה היא לקבּל את עצוֹת הסוֹכנוּת בּדברים אחרים, כּלוֹמר: אם ישנם בּמנדט סעיפים מחייבים, סעיפים מעשׂיים, שתוֹכן חי להם וקשה לבטלם, הרי את הסעיפים האלה הכריזוּ כּ“ערביים” ואילוּ ליהוּדים השאירוּ את הסעיפים אשר “רשוּת הם ולא חוֹבה” והשימוּש בּהם כּוּלוֹ בּידי האדמיניסטרציה.

אוֹתה מלאכת הסירוּס והזיוּף נמשכה בּכל הספר, גם כּשהוּא משתמש בּתעוּדוֹת אחרוֹת השייכוֹת לפוֹליטיקה הארצישׂראלית, וגם כּשהוּא נוֹגע בּמציאוּת הפוֹליטית והישוּבית של ארץ-ישׂראל. “הספר הלבן” של שנת 1930 נסתמך על “הספר הלבן” של שנת 1922. הדבר היה נחוּץ גם כּדי ליצוֹר רוֹשם כּאילו פַספילד הוֹלך בּעקבוֹת המסוֹרת של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת וּבעצם אינוֹ משנה ואינוֹ מחדש כּלוּם, גם כּדי לקשוֹר את ידי הציוֹנים. אלה הלא חתמוּ על תעוּדת 1922, – ומדוּע יסרבוּ עתה לקבּל גם את תעוּדת 1930 שאינה אלא המשך לה? ועל כּן מצטט פספילד (סעיף 5ב) את “הספר הלבן” של שנת 1922 גם באחת השאלוֹת העיקריוֹת, היא שאלת העליה. בספרוֹ של צ’רציל כּתוּב: “חשוּב להבטיח שהעוֹלים לא יפלוּ למעמסה על תוֹשבי ארץ-ישׂראל וכּי לא ישללוּ משוּם חלק מהאוּכלוֹסים הנוֹכחיים את מִחיתם”. המצב בּרוּר. אם הסוֹכנוּת היהוּדית מקבּלת על עצמה אחריוּת להעסקת העוֹלים, אם ההוֹן היהוּדי והיזמה היהוּדית ייצרוֹ לעוֹלים מקוֹרוֹת-פרנסה חדשים, הרי העליה מוּתרת. התקנה קשה מאד וּבלתי צוֹדקת, באשר היא מטילה את כּל האחריוּת לעליה על היהוּדים וּלפי המנדט (הסעיף השני והשלישי) האחריוּת היא גם על הממשלה. ואוּלם התקנה בּרוּרה. פספילד מסתמך עליה וכוֹתב: “היסוֹדוֹת שנקבעוּ בקטע זה מחייבים שבּהערכת יכוֹלת הקליטה של הארץ בּכל עת שהיא, יוּבא בּחשבוֹן חוֹסר העבוֹדה שישנוֹ גם בּקרב הערבים וגם בּקרב היהוּדים”. כּדי להרשוֹת עליה חדשה לפי העיקר הזה לא מספיק שהסוֹכנוּת היהוּדית תקבּל על עצמה אחריוּת לקיוּם העוֹלים, שההוֹן היהוּדי ייצוֹר מקוֹרוֹת פרנסה חדשים, כּי אם ידָרש שגם בּקרב הערבים לא יהיוּ מחוּסרי עבוֹדה. עיקר חדש לגמרי. שוּם דבר דוֹמה לזה לא היה כּתוּב בּ“ספר הלבן” משנת 1922. וּבכל זאת כּוֹתב פספילד: “היסוֹדוֹת שנקבּעוּ בּספר הלבן של שנת 1922 מחייבים” וכו'.

יהוּדים וערבים, שני חלקים של ישוּב אסיאתי, רבים בּיניהם, והממשלה נתוּנה בּין שני המחנוֹת. על מה רבים, מה תוֹבעים אלה וּמה תוֹבעים אלה? שניהם דוֹרשים מממשלת המנדט דבר אחד ושוה בּערכּוֹ השלילי: “ללכת בּדרכים שהמנדט אוֹסר אוֹתם בּפירוּש” (סעיף 3). והנה היהוּדים דרשוּ תמיד למלא את המנדט ולשמוֹר אמוּנים להתחַיבוּיוֹת בין-לאוּמיוֹת של אנגליה, והערבים דרשוּ לבטל את המנדט וּלהפר את ההתחיבוּיוֹת. וּבכל זאת “שניהם” – הערבים והיהוּדים – עוֹמדים על דרגה אחת, שניהם תוֹקפים ודוֹרשים דברים אשר לא יעשׂוּ. בּאיזה דרכים הלכוּ, בּאיזה אמצעים נאחזוּ הערבים והיהוּדים כּדי ללחוֹץ על הממשלה למען תקבל את דרישוֹתיהם הבּלתי-צוֹדקוֹת? “הספר הלבן” משתדל ליצוֹר רוֹשם, כּי שוים היוּ הדרכים והאמצעים לאלה וּלאלה. למאוֹרעוֹת אב הוּא מקדיש שתי שוּרוֹת צנוּעוֹת, ללא פירוּש כּל שהוּא, ללא הערכה כּל שהיא: “אין צוֹרך לעמוֹד כאן על המאוֹרעוֹת העגוּמים של אשתקד ועל התנאים המדאיגים שבאוּ כּתוֹצאה מהם” (2). ולא די בתיאור הזה הסוֹתם לגמרי את אֳפי המאוֹרעוֹת הפוֹליטיים שהיה להם ערך מכריע לפוֹליטיקה הארצישׂראלית. תיכף אחרי הפּסקה המחפּירה הזאת מרשים להם מחברי התעוֹדה לקבוֹל גם על היהוּדים וגם על הערבים, ללא הבדלה כּל שהיא, בּמשפט משוּתף, על אשר לא נתנוּ לממשלה עזרה מספּקת “בעבוֹדתה לשם איחוּי הקרע שבּין היהוּדים והערבים במשך חדשי המתיחוּת ואי המנוּחה שבאוּ בּעקבוֹת המהוּמוֹת של אוֹגוּסט 1929”. כּך הוּא. בּימי אוֹגוּסט עמדוּ שני מחנוֹת בּארץ הזאת: אנוּ, אשר בנוּ פרעוּ, את אחינוּ הרגוּ ועינוּ, את יצירתנוּ הרסוּ, וּמנהיגי הערבים אשר הסיתוּ לפרעוֹת וקיבּלוּ על עצמם אחריוּת מוּסרית ופוֹליטית בּעדן. אנוּ תבענוּ צדק וּמשפט והתאמצנוּ בּכל כּוֹחוֹתינוּ לבלי לתת לאש שתאחז מחדש בּארץ וּבתוֹשביה. לא אנוּ הכרזנוּ על החרם. לא אחינוּ ארבוּ בּדרכים וּבסימטאוֹת מזוּינים בּרוֹבים וסכּינים. לא אחינוּ שפכוּ דמם של מכוּבּדי הישוּב הערבי ועוֹבדיו ואף של פקידי הממשלה, גם בחדשים שלאחר מאוֹרעוֹת אב. לא עתוֹנינוּ קראו יוֹם-יוֹם לפרעוֹת חדשוֹת. אנוּ נאחזנוּ בּכל אפשרוּת של שלוֹם והבנה, אנוּ חיפשנוּ כּל סימן שהוּא של אהבה ואחוה. לא כּדי למצוֹא חן בעיני לוֹרד פספילד עשינוּ זאת אלא בגלל צו האמת הנפשית שלנוּ, אשר לה אנוּ נאמנים גם כּיוֹם הזה, ואוּלם את הציוּן להתנהגוּתנוּ שקיבּלנוּ עתה מידי לוֹרד פּספילד עלינוּ לרשוֹם לפנינוּ כּעדוּת נוֹספת לאוֹבּיֶקטיביוּת שלוֹ.

בּסעיף השלישי מתאר “הספר הלבן”, בּצוּרה משוּנה בּמקצת, את דרישוֹת היהוּדים והערבים. היהוּדים תוֹבעים עליה והתישבוּת ללא מידה, הערבים דוֹרשים פרלמנט “שלם”, והממשלה אינה יכוֹלה להסכים לדרישוֹת אלה בּאשר הן סוֹתרוֹת את המנדט, שלוֹ היא נאמנה. מה היא ההקבּלה הזאת של הדרישוֹת היהוּדיוֹת והערביוֹת אם לא סירוּס המציאוּת, אשר תפקידוֹ לכסוֹת על כוָנוֹת הממשלה וכוָנוֹת “הספר הלבן” הזה? היהוּדים אמנם חששוּ מפני הפרלמנט ואוּלם הם חששוּ שמא יסגוֹר פרלמנט זה את הארץ בפני העוֹלה היהוּדי ויאסוֹר על ההתישבוּת היהוּדית. בּוֹ בּרגע שהממשלה מילאה כּבר את התפקיד המחפּיר הזה, עד כּמה שהדבר בּידיה. נעשׂה כּבר המעשׂה, המנדט כּבר הוּפר. ואם בּכל זאת הפרלמנט “השלם” לא ניתן, אין זאת כּי אם מתוֹך נימוּקים “אנגליים” בּלבד, שאין להם כּל שייכוּת למנדט ולנאמנוּת לוֹ. המשׂחק הוּא פשוּט מאד: תחת מסוה המנדט ימנעוּ מאת תוֹשבי הארץ את השלטוֹן העצמי השלם, ויחד עם זה לא ימלאוּ את התפקידים האמיתיים של המנדט. על חשבּוֹן היהוּדים ישָאר השלטוֹן השלם של הנציב האנגלי. המשׂחק הזה פשוּט הוּא מכּדי שלא יהא בּרוּר. הצוּרה אשר בּה מנסח לוֹרד פּספילד את דרישוֹת הערבים והיהוּדים היא, כּאמוּר, משוּנה בּמקצת: “לחינם ילחצוּ היהוּדים…” “אין כּל תוֹעלת גם לערבים לעמוֹד על דרישת צוֹרה של קוֹנסטיטוּציה…” וכאן שכח לוֹרד פּספילד לציין שהערבים אשר בּיקרוּ אצלוֹ בּחוֹרף שעבר, דרשו ממנוּ מלבד צוּרה ידוּעה של קוֹנסטיטוּציה גם הפסקת העליה היהוּדית ומניעת ההתישבוּת היהוּדית, ואת הדרישוֹת האלה, החשוּבוֹת מבּחינת המנדט לאין ערוֹך יוֹתר מדרישת הקוֹנסטיטוּציה, הוּא מילא בּיד נדיבה. על כּן יש כּנראה תוֹעלת “ללחוֹץ” על הממשלה האנגלית ו“לעמוֹד” לפניה על הדרישוֹת הידוּעוֹת, אלא שהלחץ צריך לקבל צוּרוֹת מסוּימוֹת, טראגיוֹת למדי, והדרישוֹת, אשר תקוה להן להתקבּל, צריכוֹת להיוֹת על חשבוֹנוֹ של מישהוּ אחר ולא על חשבּוֹן שלטוֹן אנגליה.

הסירוּסים והזיוּפים של “הספר הלבן” אינם מסתפקים רק בּניתוּח התעוּדוֹת וּבתיאוּר המציאוּת הפוֹליטית. הם עוֹברים לשטח אינסינוּאציה תפֵלה ועלילוֹת כּבדוֹת כּלפּי היהוּדים, אשר אוֹתם מתאר “הספר הלבן”, אמנם בּסגנוֹן “אנגלי” ואוּלם בּרוּר למדי, כּרוֹדפי שלטוֹן, שקרנים וּצבוּעים, המדכּאים את העוֹבד הערבי וּמנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ ומעבוֹדתוֹ. בּסעיף הששי מדוּבּר על הסוֹכנוּת היהוּדית: “בּיחוּד חשוּב לפַתח עוֹד יוֹתר את מאמצי הנציב העליוֹן להגיע לצוּרה של שיתוּף-פעולה והתיעצוּת יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית בּין ממשלת ארץ-ישׂראל והסוֹכנוּת היהוּדית – מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת… איננוֹ מזכה אוֹתה… להשתתף בּממשלת הארץ”. הבלטת “הנציב העליוֹן” וּ“ממשלת ארץ-ישׂראל”, אשר עליהם הוּטל התפקיד לפתח את היחסים עם הסוֹכנוּת, עלוּלה לעוֹרר חשד כּאילוּ מחבּרי הספר מתכּוֹננים להפסיק, אוֹ על כּל פנים להחליש, את קשרי הסוֹכנוּת עם הממשלה המרכּזית ולהגבּיר אוֹתם בּירוּשלים – דבר אשר היה עוֹמד בּהתאמה גמוּרה עם החלפת “העם העברי” בּ“תוֹשבים היהוּדים בארץ-ישׂראל”. השאיפה לשיתוּף פעוּלה “יוֹתר מוּצקה ויוֹתר הרמוֹנית” מצלצלת בּאזנינוּ, לאחר פרסוּם התעוּדה הזאת וּלאחר כּל תוֹפעוֹת הלואי של הפרסוּם הזה, כּלעג לרש. ואוּלם עיקר הסירוּס הוּא בּמלים: “מתוֹך התאמה עם העקרוֹן היסוֹדי שמעמדה המיוּחד של הסוֹכנוּת אינוֹ מזכּה אוֹתה להשתתף בּממשלת הארץ”. למה בּאה הפסקה הזאת, מה הוא הצוֹרך שדחף את מחבּרי הספר להדגשה זאת? בּסעיף השמיני יש לדבר בּירוּר מפוֹרש: “מטעם הסוֹכנוּת הוּגשוּ תביעוֹת הדוֹרשוֹת מעמד בהנהלה הכּללית של הארץ”. והנה: הדבר הזה בּשקר יסוֹדוֹ. מעוֹלם לא תבעה לה הסוֹכנוּת חלק כּל שהוּא בּשלטוֹן, וּמה יש כּאן לדבּר על “ההנהלה הכּללית של הארץ”, כּשגם הדרישוֹת האלמנטריוֹת בּיוֹתר להתיעץ עם הסוֹכנוּת בּענינים הנוֹגעים ליהוּדים מצאוּ תמיד אזנים אטוּמוֹת! השׂכר הזה לא בּא כּי אם להצדיק את “היד החזקה” נגד היהוּדים “המשתלטים”, כּביכוֹל, על הארץ כּוּלה, כּדי לתת, דרך אגב, חוֹמר נוֹסף להסתה הערבית, אשר דיבּרה תמיד על “השלטוֹן הציוֹני” בּארץ. ואוּלם גם הסירוּס הזה כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת העלילוֹת האחרוֹת על היהוּדים שב“ספר הלבן”.

בּסעיף הששה-עשׂר מסוּפר על המצוּקה הקרקעית של הפלח הערבי – כּך וכך מחוּסרי אדמה. תיכף אחרי הסטטיסטיקה הזאת בּאה הפסקה: “לא ידוּע כּמה מאלה הנן משפחוֹת שלפנים עיבּדוּ את האדמה ואשר אבדה להם אדמתם מאז”. המבין יבין. לא יבין? מחבּרי-הספר מוּכנים לברר את הדבר בּכל הבּהירוּת הדרוּשה. בּסעיף הסמוּך, השבע-עשׂר, מסוּפר על ריבּוּי הישוּב הערבי הכּפרי, ותיכף בּאה הפסקה: “האדמוֹת, שעליהן היתה מחיתם, פחתוּ כּדי מיליוֹן דוּנם. השטח הזה עבר לידי היהוּדים”. עכשיו אין מקוֹם לספק כּל שהוּא: לא שעבוּד הדוֹרוֹת, לא בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הערבים, לא ממשלת תוּרכּיה בּפּוֹליטיקה האנטי-סוֹציאלית שלה ולא ממשלת-המנדט בּאדישוּתה לצרכי הפלח, אלא היהוּדים, על-ידי מיליוֹן הדוּנם שלהם, גרמוּ למצוּקת הפלח, הם גזלוּ ממנוּ את אדמתוֹ! והם עשוּ זאת בּדרכים שאי-אפשר לבלי לגנוֹת אוֹתן. “הטענה, כּי פעוּלת ההתישבוּת היהוּדית על האוּכלוֹסים הערבים היתה תמיד מזיקה לאינטרסים של הערבים, איננה בּשוּם אוֹפן נכוֹנה בּשלימוּתה” (סעיף 18) – כּלוֹמר, שלא בּשלימוּתה ולא תמיד – היא נכוֹנה. אדרבא: “אחדים מן הנסיוֹנוֹת שנעשׂוּ כּבר כּדי להוֹכיח כּי ההתישבוּת היהוּדית לא הביאה לידי כּך שהאריסים הקוֹדמים של קרקעוֹת שנרכּשוּ על ידם לא הצטרפוּ למעמד מחוּסרי האדמה – נתבּררוּ לאחר חקירה כּבלתי מתקבּלים על הדעת, אם לא כּמתעים” (18). כּאן מרכּז-הכּוֹבד של “הספר הלבן” הזה. כּאן הוּטלה אשמה כּבדה בּיוֹתר נגד מפעל היהוּדים, רפש וּבוּץ, אשר גם ריח דם עוֹלה ממנוּ, כּי כּאן גם הצדקת-מה לפרעוֹת, כּאן אוּלי גם הבּיאוּר מדוּע עוֹברת התעוּדה הזאת על שפיכת דם-ישׂראל בּהצנעה מחפירה כּזוֹ. ואל תחשבוּ שהחקירה הממשלתית “גילתה” מקרים בּוֹדדים של אי זהירוּת היהוּדים אוֹ מעשׂי עוול מצדם, אשר יכוֹלים (ואוּלם יש תמיד לדוּן אוֹתם לכף חוֹבה!) לקרוֹת בּכל מפעל גדוֹל. לא כּל השיטה החדשה של ההתישבוּת היהוּדית זקוּקה לתיקוּן, בּאשר עוול טמוּן בּה והיא מוּכרחה להביא לקיפוּח העוֹבד הערבי. הן השיטה הזאת מיוּסדת על הלאמת הקרקע אשר הוּכרזה “לקנין עוֹלם לעם ישׂראל” ואסוּר למכוֹר אוֹתה (והקטיגוֹרים מוּכּי-הסנוֵרים שכחוּ לגמרי שהאיסוּר הזה קיים לא כּלפי הערבים, אלא כּלפי כּל אחד, גם כּלפי כּל איש אוֹ מוֹסד בּישׂראל) ועל קרקע הלאוֹם הזה יכוֹלים לעבוֹד רק יהוּדים. והדבר הזה עוֹמד בּסתירה גם לרצוֹן הציוֹנים לחיוֹת בּשלוֹם עם הערבים, שהוּבּע על ידי הקוֹנגרס השנים-עשר (סעיף 19) – ועל כּן היהוּדים הם צבוּעים ושקרנים, גם לסעיפי המנדט (20) – ושוּב צף ועוֹלה אוֹתוֹ הסעיף הששי המחייב את ממשלת המנדט לסייע להתישבוּת-היהוּדים הצפוּפה והוּא נהפך לפתע לסעיף המחייב את היהוּדים למכּוֹר את קרקע הלאוֹם לערבים ולהעסיק פוֹעלים ערבים – ועל כּן היהוּדים הם מפירי המנדט ומפירי השלוֹם, היהוּדים הם המתנקשים “בּזכוּיוֹתיהם וּמעמדם של החלקים האחרים של האוּכלוֹסים”.

בּדרכים כּאלה, בּדרכי הזיוּף והעלילה, לוֹחם “הספר הלבן” בּבּית הלאוּמי, בּמפעל חיינוּ. מתוֹך רוֹע-לב וערמה מיוּחדת נוֹצרה כּאן רשת של דיבּוֹת העלוּלוֹת כּיוֹם הזה לפגוֹע בּיוֹתר בּמצפוּנם של קוֹראים זרים. בּימי-הבּינַים התחכּמוּ שׂוֹנאי ישׂראל וּמצאוּ דבר שהיה המתאים בּיוֹתר להלך-רוּחוֹ וּלהרגשתוֹ של איש ימי-הבּינַים: היהוּדים משתמשים בּדם הילדים הנוֹצרים מתוֹך קנאוּת דתית. איש משכּיל של ימינו יתבּייש להשתמש בּנשק הזה. ועל כּן מוּכנה עלילה מתאימה לרוּח הזמן: היהוּדים עוֹשׂים עוול לעוֹבד זר מתוֹך עיורוֹן לאוּמי-קיצוֹני. הם מנשלים אוֹתוֹ מאדמתוֹ מחרימים אוֹתוֹ וּמרעיבים אוֹתוֹ, הם שעשׂוּ אוֹתוֹ למחוּסר-אדמה וּמחוּסר-מחיה לעוֹלם. בּלב מי יקוּם הרוּח לאטוֹם בזמננוּ אנוּ, בּפני עלילה כּזאת? וּלמי יהיה פנאי ואפשרוּת לחקוֹר את העלילה וּלברר מה מן האמת בה? מי יזכוֹר את מיליוֹני היהוּדים מחוּסרי-האדמה וּמחוּסרי-המחיה, המתנַונים בּנכר? ועל כּן טרם היתה בּכל הספרוּת של שׂוֹנאי-ישׂראל ושׂוֹנאי-ציוֹן תעוּדה מסוּכּנה וּמחפירה כּ“ספר הלבן” הזה. המפעל, אשר העם היהוּדי ראה בּוֹ את תפארת יצירתוֹ, הוּבא קרבּן על מזבּחן של מטרוֹת זרוֹת.

ב: העתיד הצפוי

אם הספר הזה כּמוֹ שהוּא יוּנח בּיסוֹד הפעוּלה הממשלתית בּארץ-ישׂראל – מה תהיינה אפשרוּיוֹת עבוֹדתנוּ, בּיחוּד בּעליה וּבהתישבות?

בּיקוֹרת חמוּרה נעשׂתה בּתעוּדה הזאת על העליה היהוּדית. התחכּמוּ וּמנו את העוֹלים שנכנסו לארץ שלא כּדין ונשארוּ שלא כּדין. לא התבּיישו להזכּיר – בּתעוּדה ממשלתית זוֹ – את המספר המפוֹרש של היהוּדים החוֹטאים האלה. דבר איוֹם קרה לממלכה: בּמשך שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת השתקעוּ בּארץ כּשמוֹנת אלפים יהוּדים וּמצאוּ בּה את פרנסתם כּנגד רצוֹנוֹ של מר חיימסוֹן. רק לגבּי היהוּדים נעשתה הסטטיסטיקה הזאת. כּמה ערבים נכנסוּ בּזמן הזה שלא כּדין מעבר-הירדן אוֹ גם ממקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר, נכנסוּ ונשארוּ ותפסוּ מקוֹמוֹת-עבוֹדה, על זה לא נאמרה בתעוּדה אף מלה אחת. הן בּית לאוּמי לעם העברי בּוֹנים בּארץ-ישׂראל, ועל כּן חוֹבה להחמיר בעליית היהוּדים דוקא – הדבר הן כּל כּך מוּבן וטבעי! מחבּרי-הספר לא הבינו אפילוּ, שהמספר הזה מעיד רק על חוֹמר-הדין המוּגזם והמוּפרז שנקטה מחלקת העליה לגבּי העוֹלים היהוּדים – הלא חוֹטאים האלה הסתדרוּ בּארץ ולא נפלו למעמסה על שוּם איש. אדרבּא: שלוֹש השנים האחרוֹנוֹת היוּ שנים של התגברוּת על המשבּר בּקרב הישוּב העברי. המסקנה ההגיוֹנית מן העוּבדה הזאת היתה צריכה להיוֹת זוֹ, שמחלקת העליה הממשלתית אינה יוֹדעת להעריך כּראוּי את אפשרוּיוֹת הישוּב, מפריעה לעליה היהוּדית ללא כּל הצדקה וּמכריחה אנשים שיש להם מקוֹם בּארץ, – ועל כּן רשוּת גמוּרה לחיוֹת בּה – להתחמק וּלהסתתר. “הספר הלבן” הוֹציא מסקנה הפוּכה: להחמיר יוֹתר, תיוָצר מכוֹנה ממשלתית מיוּחדת לבחירת העוֹלים. הם – פקידי הממשלה – ישבוּ בּתימן וּברוֹמניה, בּפולין וּבליטא, הם יחליטוּ מי מהמוּעמדים ראוּי להיכּנס ארצה. הם יבחרוּ את חברי “החלוּץ” ואת בּעל-המלאכה ואת איש המעמד הבּינוֹני אשר מוּתר לוֹ לעלוֹת.

אמַת-המידה לקביעת השדיוּל תהיה מעכשיו לא אפשרוּת-הקליטה של הישוּב העברי, אלא אפשרוּת-הקליטה של הארץ כּוּלה, והגוֹרם המכריע בּעיבּוּד הזה יהיה מספר מחוּסרי-העבוֹדה בּין היהוּדים וּבין הערבים. על-ידי כּך הוּטל למעשה על היהוּדים חוֹב מיוּחד שאין לוֹ כּל זכר בּמנדט, חוֹב מיוּחד שאינוֹ חל על שוּם עם אחר כּלפי שכניו אוֹ אפילוּ כּלפי אחיו. אמנם, ישנה הכּרה ליהוּדים שהתפתחוֹת ישוּבם גוֹרמת גם להתפתחוֹת הארץ בּכללה, ואוּלם מעוֹלם לא קיבּלוּ על עצמם את ההתחַיבוּת לבנוֹת בּידיהם, וּבידיהם בּלבד, את הארץ כּוּלה, לסדר וּלפרנס את כּל תוֹשביה בּטרם שניגשוּ לסידוּר אחיהם. הדרישה הזאת, המתעלמת ממצב היהוּדים בּגוֹלה וּמכּוֹחוֹת היצירה של התנוּעה הציוֹנית, אשר למעשׂה אינם מספיקים לתפקידיה היא, הדרישה הזאת מחרידה בּאי-הצדק שבּה. מעתה יהיו מוּכרחים הרוֹצים ליצוֹר מקוֹרוֹת-פרנסה בּארץ בשביל אחיהם, להספיק קוֹדם כּל מקוֹרוֹת פרנסה לערבים, היהוּדי הבוֹנה בּית-חרוֹשת והנוֹטע פרדס יהיה מוּכרח קוֹדם כּל, וּבשוּרה הראשוֹנה, להעסיק את הפוֹעל הערבי. לא הממשלה, אשר עליה הדאגה לארץ כּוּלה, לא הישוּב הערבי אשר עליו הדאגה לאחיו מחוּסרי-העבוֹדה, אלא דוקא היהוּדי והיהוּדי בלבד הוּא יהיה מחוּיב לפי הוֹדעה זוֹ להספיק עבוֹדה לפוֹעל הערבי. עקרוֹן זה לא רק שהוּא חוֹתר תחת כּל התפיסה של הבּית הלאוּמי וּבנינוֹ, לא רק שהוא מהווה סכּנה איוּמה לנפש התנוּעה הציוֹנית, שבּשבילה העבוֹדה העברית היא גם האמצעי העיקרי לריבּוּי הישוּב וגם הדרך היחידה ליצוֹר בּארץ אוּמה עברית מחוּדשת, אוּמה עברית עוֹבדת: עִקרוֹן זה יוֹצר גם בּשביל היהוּדים, בּאשר הממשלה תפקוֹד על נוֹתן-העבוֹדה היהוּדי ועל המוֹסד היהוּדי – ורק על אלה – מי ומי צריכים להיוֹת פוֹעליהם. העִקרוֹן הזה מוּכרח להביא, בּיחוּד לאוֹר המציאוּת הערבית והמציאוּת הפקידוּתית, לעיכּוּב רציני מאד של העליה היהוּדית. כּדי להגשים את העִקרוֹן החדש “צריך לברר בּדיוּק את מספר מחוּסרי-העבוֹדה וממשלת ארץ-ישׂראל תבחן היטב את השאלה של יצירת מנגנוֹן למטרה זוֹ” (סעיף 27). וכאן תתחיל הפשרה. הממשלה תכריז על ההרשמה של מחוּסרי-העבוֹדה היהוּדים והערבים. עם היהוּדים היא תגמוֹר מהר. אין היהוּדים מעוּנינים, גם מבּחינה כּלכּלית וגם מבּחינה פוֹליטית, להרבּוֹת את מספר מחוּסרי-העבוֹדה שלהם. אדרבּא: יש להניח שהישוּב יתאמץ להעסיק את כּל היהוּדים כּך, שלא יצטרכוּ אפילוּ להתיצב לפני הלשכּה הממשלתית. ואוּלם לא כן הדבר בּנוֹגע לערבים. מחוּסרי-עבוֹדה אלה יהיוּ תמיד בּעין, יהיוּ מוּכרחים תמיד להיוֹת בּעין וּמספרם יעלה ודאי, לתמיד, על כּל אפשרוּיוֹת-הקליטה של ההוֹן היהוּדי, הלאוּמי והפרטי, גם יחד. לרשוּת הפוֹליטיקאים הערבים המעוּנינים להכשיל את העליה היהוּדית תעמוֹד תמיד חבוּרת פוֹעלים ערבים, שלא יעזבוּ את משׂרדי הממשלה יוֹמם ולילה, ואם יעזבוּם – ישָלחו אחרים בּמקוֹמם כּדי להעיד על חוֹסר-העבוֹדה השׂוֹרר בארץ, והן שוּם ממשלה לא תוּכל להילַחם בּתוֹפעה זוֹ. ואילוּ התוֹפעה “הפוֹליטית” המלאכוּתית הזאת, חשוּבה הרבּה פחוֹת מתוֹפעה אחרת – כּלכּלית-טבעית – שמוּכרחה להיוָצר בּעקב העִקרוֹן החדש. הפוֹעלים הערבים, העסוּקים עתה בּמפעלים הערביים, יעזבוּ אוֹתם, כּדי ליהפך למחוּסרי-עבוֹדה וּלקבּל על-ידי כּך עבוֹדה בּמפעלים היהוּדים, שתנאי-עבוֹדתם טוֹבים ונוֹחים לאין ערוֹך יוֹתר. יתר על כּן: כּמה פלחים יעזבוּ את כּפריהם, כּמה בּידוּאים יעזבוּ את שדוֹת-המרעה שלהם כּדי להציף את תל-אביב וּרחוֹבוֹת, את השכוּנוֹת היהוּדיוֹת של חיפה וירוּשלים ואף את נהלל וּכפר-יחזקאל בּעוֹנה שאלה זקוּקים לידים נוֹספוֹת. ואם דמיוֹנוֹ של מי שהוּא יראה לוֹ שהנה כּל ההמוֹנים האלה מצאוּ עבוֹדה במפעלים היהוּדיים – יזכוֹר-נא, כּי מלבד המוֹנים אלוּ, עוֹד חוֹנים ערבים גם בּעבר-הירדן וּבסוּריה וּבמצרים וּבארצוֹת ערביוֹת רחוֹקוֹת יוֹתר. הן הפקידים הממשלתיים, אשר עליהם יוּטל להחמיר על העליה, ישבוּ לא בּארצוֹת האלה, אלא בּורשא וּבקוֹבנה. קל לתאר מה תהיה השפעת התוֹפעה הזאת על שׂכר-העבוֹדה, על מספר שעוֹת-העבוֹדה, על ארגוּן הפוֹעל העברי ועל כּל ההישגים הסוֹציאליים שלוֹ. והן בּהישׂגים אלה היתה הערוּבּה היחידה להתקדמוּת סוֹציאלית בּארץ כּוּלה.

ל“ספר הלבן” לא די בּחוֹבה (כּלכּלית? מוּסרית? סוֹציאלית?) של העבוֹדה הערבית אשר הוּא מטיל על נוֹתן-העבוֹדה העברי. למעשה הוּא מעיד בּאוֹפן בּרוּר למדי על רצוֹן מחבּרי-הספר למסוֹר את גוֹרל העליה העברית בּידי המנהיגים הערבים. הם הנם בּעלי הארץ, תוֹשביה החוּקיים, אִתם מן ההכרח להתחַשב. אם ירצוּ – יתירוּ את העליה, וּבמידה שירצוּ, ואם לא ירצוּ – ינעלוּ שערי הארץ. כּי כן כתוּב בּ“ספר הלבן” (סעיף 28): “כּל זמן שרוֹוחים חשדוֹת בּקרב הציבּור הערבי – וחשדוֹת כּאלה רוֹוחים בּאמת – כּי המשבּר הכּלכּלי שהתוֹשבים הערבים סוֹבלים ממנוּ, נגרם בעיקרוֹ על-ידי עליה יהוּדית יתרה, וכּל עוֹד קיימים נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן באוֹפן מתקבל על הדעת, שהחשדוֹת האלה מבוּססים היטב, יש רק תקוה מעטה לשיפוּר היחסים ההדדיים בּין שני העמים”. והן זה כּבר ידוּע, כּי על הממשלה לדאוֹג קוֹדם כּל “לשיפוּר היחסים” וּלהתאים לדאגה הזאת את כּל צעדיה, גם בּשטח העליה. ועל כּן די יהיה שיקוּם מישהוּ מהערבים ויצהיר, כּי יש לוֹ “חשדוֹת” – וגם הוֹכחוֹת מוּחלטוֹת לא תידרשנה. בּפירוּש כּתוּב: די שיהיו “נימוּקים ידוּעים שעל יסוֹדם אפשר לטעוֹן” וכו' (מה זהירה, מה בּלתי-מסוּימת, מה גמישה שׂפת הפסקה הזאת!) – כּדי שהעליה תיפסק, מהוּתם של ה“נימוּקים הידוּעים” האלה ברוּרה מן העקרוֹן של חוֹבת היהוּדים להעסיק את מחוּסרי-העבוֹדה שבין הערבים, בּטרם תינתן רשוּת ליהוּדים להיכּנס. כּל מפעל יהוּדי, חדש אוֹ ישן, גדוֹל אוֹ קטן, עירוֹני אוֹ כּפרי, אשר פוֹעלים יהוּדים בלבד אוֹ בּרוּבּם יעבדוּ בּוֹ, עלוּל, לפי רצוֹן האדמיניסטרציה וּלפי רצוֹן מנהיגי הערבים, לנתק את הקשר החי שבּין ארץ-ישׂראל והגוֹלה היהוּדית.

על-ידי גוֹרל זה שנשקף לעליה, נחתך בּמידה ידוּעה גם גוֹרל ההתישבוּת היהוּדית. אמנם, בּ“ספר הלבן” נכללוֹת שתים-שלוֹש שוּרוֹת – מעין אוֹרוֹת מאוֹפל – וּבשוּרוֹת האלה יש להיאחז בּשינים ממש, כּדי להפכן למציאוּת. השוּרוֹת הללוּ אוֹמרוֹת: “המוֹסדוֹת היהוּדיים יוּכלוּ להמשיך את פעוּלוֹתיהם בּלי הפסקה” על “רזרבה של קרקעוֹת אשר טרם יֵשבוּ אוֹתם אוֹ הכשירוּם” (סעיף 23). ואילוּ גם גוֹרל האדמוֹת האלה – לא מבּחינת הבּעלוּת, אלא מבּחינת השימוּש המכּסימַלי בּהן לשם חיזוּק הישוּב העברי – איננוּ בטוּח יוֹתר. בּאוירה של ההסתה שנוֹצרה על-ידי “הספר הלבן” וּבמשטר השעבוּד שהוּא מאיים על היהוּדים, יתכן שהממשלה תסרב, מתוֹך אמתלא של חוֹסר-עבוֹדה בּין הערבים, לתת רשיוֹנוֹת כּניסה לעוֹבדים יהוּדים חדשים לשם הכשרת הקרקע וּלשם בּנין המשקים, יתכן גם שהיא תבקש להשפיע על צוּרת המשקים בּרוּח ההבחנה בּין משקי ההסתדרוּת הציוֹנית וּבין משקי פיק"א (כּמוֹ היא קוֹראה, בּשגגה, את המוֹשבוֹת שבּהן משתמשים בּעבוֹדה ערבית) ותדרוֹש מן המוֹסדוֹת המיַשבים “חוֹפש” מוּחלט למתישבים להעסיק את מי שירצוּ, ותבקש ללחוֹץ, בּכל מיני דרכים, על המתישבים, למען ישתמשוּ בּחוֹפש הזה, כּדי שתקוֹמנה על האדמה הזאת מוֹשבוֹת כּזכרוֹן יעקב ולא, חלילה, כּנהלל אוֹ אפילוּ כּמגדיאל.

הקרקעוֹת שהנן כּבר בּידי היהוּדים מהווֹת גבוּל אחרוֹן לפעוּלתנוּ החפשית בּשטח זה. מכּאן והלאה: אסוּר. כּי אדמוֹת-הממשלה הראוּיוֹת לעיבּוּד אין בּנמצא כּלל וּבמידה שישנן אין הן מהווֹת ערך רב, וּבמידה שמהווֹת ערך רב, הנן נחוּצוֹת לממשלה בּשביל האריסים הערבים היוֹשבים כּבר כּיום עליהן וּלשם הרזרבה הקרקעית לדוֹרוֹת הבּאים – של הערבים. והאדמה הבּלתי-ממשלתית הראוּיה לעיבּוּד, שטחה הוּקטן בִּן-לילה בּשלוֹשה וחצי – ארבּעה מיליוֹנים דוּנם (דבר של מה בּכך) והיא בּעצם איננה מספיקה גם לתוֹשבי הכּפרים הערבים, אשר כּשליש מהם מחוּסרי-קרקע. כּל הנגב הוּצא מן החשבּוֹן. חלק גדוֹל של ארץ-ישׂראל – עבר-הירדן – הוּצא מן החשבּוֹן. והחשבּוֹן של האדמה המקוּצצה נעשׂה על שני יסוֹדוֹת מוּטעים: על יסוֹד חלקת האדמה בּת 130 דוּנם לכּל משפחה של הפלח ועל יסוֹד המחשבה שלכל משפחה כּפרית, ויהיוּ עוֹבדיה עסוּקים בּעבוֹדת-שכר בּעיר וּבכּפר – וכאלה הן אלפים מרוּבּים – נחוּץ משק אגררי שלם.

אמנם ישנם סיכּוּיים לעתיד. כּדי לגלוֹת אוֹתם נחוּץ “פּיתוּח חקלאי יוֹתר שיטתי, אשר יבטיח שימוּש יוֹתר טוֹב בּקרקע (סעיף 21). אנחנוּ הכּרנוּ מזמן בּפּרוֹבּלימה הזאת על כּל חוּמרתה. עוֹד לפני פּקידי הממשלה גילינוּ את העוֹני של הפלח הערבי ואת השימוּש הבַּרבּרי בּקרקע שבּידוֹ. אנוּ הכרזנוּ, לפני מוּמחי הממשלה, על קיוּם הפרוֹבּלימה הקרקעית של ארץ-ישׂראל, שהיא גם הפּרוֹבּלימה של ההתישבוּת היהוּדית. ואנוּ אמרנוּ שמשק-הפּלח הנוֹכחי מחניק, על-ידי גידוּלוֹ, אוֹתוֹ, את הפלח, ושוֹלל מן העוֹלים היהוּדים את אפשרוּת ההתישבוּת הנחוּצה לבנין הבּית הלאוּמי, אנוּ הצבענוּ על פתרוֹן הפרוֹבלימה: אינטֶנסיפיקציה של משק הפלח על ידי שבירת המשטר הפיאוֹדלי וּבעזרת ההוֹן העוֹמד לרשוּת ההתישבוּת היהוּדית. מה עשה “הספר הלבן”? הוּא קיבּל את הרעיוֹן היסוֹדי וסתם את הדרך להגשמתוֹ. הוּא השאיר את המשטר הקרקעי הפיאוֹדלי כּמוֹ שהוּא, אדרבא: הוּא חיזק אוֹתוֹ מבחינה פוֹליטית, על-ידי הנצחוֹן העצוּם שהוּא הנחיל למנהיגוּת הערבית, וּמבחינה כּלכּלית, על-ידי סטַבּליזציה גמוּרה של היחסים הקרקעיים כּמוֹ שהם בּרגע הזה: לטיפוּנדיוֹת שאסוּר לנגוֹע בהן, אריסים שאסוּר להזיז אוֹתם, משק בּרבּרי בּאכּסטנסיביוּת שלוֹ. “הספר הלבן” אינוֹ דוֹרש דבר לא מן השכבוֹת הערביוֹת השוֹלטוֹת ולא מן הממשלה. הוּא אינוֹ תוֹבע מהן שוּם התאמצוּת ושוּם קרבּנוֹת. ויחד עם זה, על-ידי אמצעים חמוּרים כּלפי המפעל היהוּדי, על-ידי איסוּר מכירת הקרקע בּלי רשיוֹן מיוּחד של הממשלה, על-ידי הפסקת העליה העברית, הוא אוֹמר לשבוֹר את המכשיר היחידי העוֹמד לשכלוּלוֹ של המשק הארצישׂראלי. הוא מתנקש בּמקוֹר-הבּרכה לארץ כּוּלה. בּמקוֹר אשר ממנוּ נשקף לארץ-ישׂראל גוֹרל אחר מאשר לארצוֹת שכנוֹת: התפתחוֹת אוֹרגנית, לא על-ידי הוֹן זר, המנצל והמשעבּד, אלא על-ידי הוֹן הבּא לארץ לשם בּנין, והנשאר בּארץ, כּלוֹמר, על-ידי הוֹן ארצי, מקוֹמי (אם כּי מקוֹרוֹ בּחוּץ-לארץ). ארצוֹת אחרוֹת, גם פחוֹת עניוֹת מארץ-ישׂראל, מוּכרחוֹת לנוּע על פתחי מַלוים-בּריבּית אשר בּעוֹלם כּוּלוֹ, כּדי להשיג את ההוֹן הדרוּש להן. הן משעבּדוֹת את כּל אוֹצרוֹתיהן ואת עתידן ומשלמוֹת ריבּית וריבּית-דריבּית. לארץ-ישׂראל, מלבד אזוֹרים מוּגבּלים, אין סיכוּיים להשיג את ההוֹן הבּין-לאוּמי הזה, אף בּתנאים הקשים בּיוֹתר, לשם התפתחוּת אגררית וּלשם שכלוּל מצב הפלח (הן אין שכלוּל זה דוֹמה לנמל חיפה!), והנה ההוֹן הזה, הדרוּש לארץ – ולא רק הוֹן בּלבד, אלא גם סיוּע של לימוּד-חינם, של דוּגמה וּמוֹפת – עוֹמד לרשוּתה של ארץ-ישׂראל, מפני עוּבדה אחת מיוּחדת לארץ הזאת: מפני הקשר שבּינה וּבין תנוּעת-השחרוּר של העם העברי. “הספר הלבן” עשה מצדוֹ הכּל, כּדי להוֹציא את ההוֹן הזה מן החשבוֹן, כּדי להרחיק אוֹתוֹ מן הארץ. על-ידי כּך הוּא דן – בּכוָנה אוֹ שלא בּכוָנה – את הארץ הזאת למצב של שיתוּק מוּחלט, לשעבּוּד, לעוֹני, לדלוֹת, כּי מקוֹרוֹת אחרים, מלבד הרצוֹן העברי לבנוֹת בּארץ הזאת את החיים החדשים לעם העברי, אינם ולא ימָצאוּ, “הספר הלבן” כּאילוּ מרמז על מקוֹרוֹת אחרים אלוּ (סעיף 25) ואוּלם בּזהירוּת וּבסתמיוּת רבּה, וּמתוֹך הדגשה, אשר משקלה רב יוֹתר מהרמזים הללוּ, שעל ארץ-ישׂראל לשׂאת את עצמה מבּחינה פינַנסית ושרבּוֹת הן הוֹצאוֹת האדמיניסטרציה בּקשר עם מצב הבּטחוֹן. לא לשוא קיבּל ה”טיימס", האוֹרגן של השמרנוּת האנגלית, בּרצוֹן את הפוֹליטיקה הארץ-ישׂראלית של לורד פַספילד, ואוּלם בּוֹ בּמקוֹם הבּיע את ספקוֹתיו הקשים דוקא כּלפי הנקוּדה הזאת, היא הנקוּדה היחידה החיוּבית, המבטיחה דבר-מה בּכל הספר.

בּכמה מקוֹמוֹת של “הספר הלבן” מפוּזרוֹת הערוֹת על אי-תוֹעלת של “לחץ”, על דיכּוּי ללא רחמים של כּל נסיוֹן לסכּן את מצב הבּטחוֹן, על הצוֹרך בּהבנה הדדית בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, על שוּתפוּת-הפעוּלה ועל היחסים הטוֹבים בּיניהם. “הממשלה מקוה” שפרסוּם הספר הזה “יוֹעיל להשליט את המנוּחה וּלחדש את האֵמוּן אצל שני הצדדים” (סעיף 2), “יאפשר לציבּוּר הערבי והיהוּדי להתפתח מתוֹך הרמוֹניה ושלוה” (סעיף 29) – כּך מתחילה וכּך מסתיימת התעוּדה. והנה – אשר “לאי-תוֹעלת שבּלחץ” ו“דיכּוּי המהוּמוֹת”, ערך טראגי להכרזוֹת האלה לאחר הנצחוֹן הפוֹליטי העצוּם של פרעוֹת אב, נצחוֹן שאיש ממסיתי הפרעוֹת האלה לא חלם עליו. ואשר להבנה ההדדית, ליחסים הטוֹבים, לשוּתפוּת-הפעוּלה בּין הערבים, היהוּדים והממשלה, הרי אתה עוֹמד בּפני כּל הדברים הטוֹבים האלה ואינך יודע: היתכן שהאנשים כּה מוּכּי-סַנוֵרים הם, שאינם מבינים מה עשׂוּ לנוּ ולארץ כּוּלה, אוֹ היתכן שהאנשים האלה כּה אכזרים הם שיוֹסיפוּ לעג על רשע?

מה הוּא מקוֹר הסכסוּך הארצישׂראלי מבּחינה פוֹליטית? מה מוֹנע את השלוֹם וההבנה ההדדית? – בּעיקר העוּבדה שהמנהיגים הערבים לא הוֹדו בּמנדט הארצישׂראלי, לא רק מצדוֹ הפוֹרמלי, אלא גם מצדוֹ המהוּתי, בּאשר לא הוֹדוּ בזכוּת היהוּדים לבנוֹת בּארץ-ישׂראל את הבּית הלאוּמי לעם העברי. מדוּע מקבּל הסכסוּך הזה צוּרוֹת כּל-כּך חמוּרוֹת? – משוּם שהמנהיגים הערבים, מתוֹך השערה “שהממשלה אתם” הסיתוּ את המוֹניהם, שהם הרוֹב בּארץ, למעשי-אלִמוּת נגד המיעוּט היהוּדי. איך אפשר היה לפתוֹר את הסכסוּך הזה? על ידי חיזוּק המיעוּט הנתקף כּנגד הרוֹב התוֹקף ועל-ידי נטיעת ההכּרה בּלבּוֹת המנהיגים הערבים, שהמנדט הארצישׂראלי – או בּמלים אחרוֹת: רצוֹן העם העברי לשוּב לארצוֹ – קיים ועוֹמד ואין סיכּוּיים ללחוֹם נגדוֹ, גם מפני שממשלת בּריטניה קיבּלה על עצמה את ההגשמה הנאמנה של המנדט. מה עשתה ממשלת המנדט בּ“ספר הלבן”? היא מנסה להצדיק את כּל האשמוֹת הערבים נגד היהוּדים וּלהוּסיף עליהן כּהנה וכּהנה. היא אוֹמרת להטיל על היהוּדים חוֹבוֹת, ששוּם ערבי לא תבע אוֹתן. היא מבקשת להעמיד את היהוּדים בּמצב של השפלה וליצוֹר בּשבילם משטר של שעבּוּד. היא קיבּלה את כּל הדרישוֹת של אנשי-הפרעוֹת וגם הוֹסיפה מצדה בּיד נדיבה. היא לא מצאה מלה אחת של גנאי לפוֹרעים בּיהוּדים. והיא הכריזה שאין מקוֹם בּארץ, לעת עתה על כּל פנים, לעליה יהוּדית, ועל כּן כּל החלוֹם ההוּא על הקמת הבּית הלאוּמי לעם העברי בארץ-ישׂראל הפך לחלוֹם שוא, שאין לוֹ יסוֹד בּמציאוּת. אם יחד עם זה חסר למחבּרי “הספר הלבן” אוֹמץ-הלב כּדי להגיד בּגלוּי שאין, גם לאוֹר “הספר הלבן” הזה, הצדקה כּל שהיא לקיוּם המנדט הבּריטי, ותוֹשבי הארץ, המשוּחררים מעתה מן המעמסה של הבּית היהוּדי, צריכים לשלוֹט בּה כּטוֹב בּעיניהם, הרי זאת היא עדוֹת לאי-יוֹשר פוֹליטי אשר חוֹבת ג’ניבה לעסוֹק בּה. ואוּלם אין לה ערך כּל שהוּא בּפוֹליטיקה המעשית בּארץ. וּפירוּשה של הפוֹליטיקה הזאת הוּא: ארץ זוֹ צריכה להישאר כמוֹ שהיא, ערבית, דלה, בּלתי מפוּתחת; עוֹבדיה צריכים להישָאר משוּעבּדים לשכבה קטנה של כּלי-קוֹדש וּבעלי לַטיפוֹנדיוֹת.

לאוֹר פסק-דין זה יש אמנם תקוה טוֹבה, אף בּטחוֹן גמוּר, שמנהיגי הערבים יסכּימוּ בּרצוֹן לעבוֹדה משוּתפת “מתוֹך הרמוֹניה ושלוה”, עם האדמיניסטרציה הארצישׂראלית. ואוּלם אין כּל תקוה שהמנהיגים האלה יסכּימו לעבוֹדה משוּתפת עם העם העברי. למה יעשוּ זאת? מי ומה יכריח אוֹתם? הן “הממשלה אתם” עכשיו כּבר ללא ספק כּל שהוּא, והיא מבטיחה להשתדל בּכל האמצעים וּבכל הדרכים שבּידיה להחניק את מפעל היהוּדים. החלש הוּחלש עוֹד יוֹתר – למה ירצה החזק דוקא עכשיו להתחשב בּוֹ? ואוּלי אין גם כּל תקוה שהיהוּדים יסכּימוּ, על יסוֹד “הספר הלבן” הזה, לעבוֹדה משוּתפת, מתוֹך הרמוֹניה ושלוה", בּינם וּבין הממשלה והמנהיגים הערבים. לא יסכּימוּ, באשר עליהם לחיוֹת אלא בּתוֹר אזרחים חפשים בארץ הזאת. לא יסכּימוּ, בּאשר עליהם לבנוֹת בּארץ הזאת את מפעל עמם. היהוּדים יוּכרחוּ להילַחם – מלחמה פוֹליטית וכלכּלית – בּתעוּדה הזאת.

ויש עוֹד גוֹרם אחד, שאף הוּא לא יסכּים למגמוֹת ההרס של “הספר הלבן”: הארץ עצמה, השוֹאפת להתפתחוּת כוֹחוֹתיה ולשחרוּרם. הנסיוֹן הזה להסיע אוֹתה מדרך פריחתה הכּלכּלית והסוֹציאלית, שבּה התחילה ללכת הוֹדוֹת למאמץ היהוּדים, למרצם ולהוֹנם, ולדחוֹת אוֹתה שוּב לעניוּתה וּלדלוּתה שמלפני המלחמה, הנסיוֹן הזה איחר לבוֹא. הוּא לא יוּכל להצליח.

שני כּוֹחוֹת דינַמיים אלה – כּוֹח השחרוּר של העם העברי וכוֹח השחרוּר של הארץ, – יתקוֹממוּ נגד “הספר הלבן” אשר בּוֹ כּלוּל גזר-דין שניהם יחד. והוֹכחוֹת אלה – לא המדיניות המסוּלפת של לוֹֹרד פספילד ולא הפיאוֹדליוּת הארצישׂראלית הגוֹססת – הן המכריעוֹת בּגוֹרל הארץ. מכּאן, מההתקוֹממוּת ההכרחית הזאת של כוֹחוֹת-החיים – סיכּוּיים לעתיד. מכּאן גם הבּטחוֹן שגזירת “הספר הלבן”, על אף כּל השלטוֹן העצוּם שבידי מחבריו, לא תקוּם ולא תהיה.

י“א–י”ב חשבון תרצ"א (2–3–11.1930)

החבר יבנאלי העיר כּבר על קלוּת הדעת המלוּוה באכזריוּת נוּקשה, אשר גילה סימפסוֹן בּדבריו על ה“חטאים” שחטאוּ העוֹלים היהוּדים. כּדאי לציין שסימפסוֹן, אם כּי הקדיש מקוֹם רב לעבירוֹת אלוּ, בּכל זאת לא הסתפק בּזה והראה גם על עבירוֹת אחרוֹת: ממצרים, מסוּריה וּמעבר-הירדן, כּשהציע להתנהג בּכל חוֹמר-הדין כּלפי העוֹלים העבריָנים, לא התכּוון לעוֹלים יהוּדים בּלבד. בּפירוּש ציין את העסקת הפוֹעלים הערבים שאינם מארץ-ישׂראל בּמפעליה, וּבפירוּש כּתב: מוּכרחים לעשׂוֹת צעדים, כּדי למנוֹע שרשימוֹת מחוּסרי-העבוֹדה תגדלנה על-ידי נחשוֹל המהגרים מעבר-הירדן“. ואוּלם “הספר הלבן” של לוֹרד פספילד, המסתמך על “דין-וחשבוֹן” של סימפסוֹן, לא חשב לנחוּץ להזכּיר את העוּבדוֹת האלה ואת העצוֹת האלה. כּל האשמוֹת וההגבלוֹת מכוּונוֹת אצלוֹ נגד היהוּדים בּלבד. ואין זה מקרה יחידי ש”הספר הלבן" מדגיש עוּבדוֹת וּמבטל עוּבדוֹת, כּדי להחמיר על תוֹצאוֹת חקירת סימפסוֹן לרעת היהוּדים וּמפעלם. דוּגמה שניה משמש ענין הפסקת העליה העוֹבדת בחוֹדש מאי. השתלשלוּת הענין הזה בהוֹדעוֹת הממשלה ידוּעה – החל מ“שוּם דבר לא קרה” של פספילד וגמוֹר בהוֹדאת שילס בג’ניבה, כּי העליה נפסקה בּתוֹר ויתוּר לדרישוֹת הערבים. “הספר הלבן” דן שוּב בּענין ההפסקה הזאת ומצדיק אוֹתה, כּי אסוּר היה לממשלה “לעשוֹת צעדים אשר יחמירוּ את המצב הכּלכּלי, מצב זה אשר לדעת חברי ועדת שאוּ כּבר נתן מקוֹם לדאגה”. ואוּלם חקירת סימפסוֹן הוֹכיחה, כּי הדעה הנאוֹרה הזאת של חברי ועדת שאוּ (האמתלא המאה ואחת להפסקת העליה) בּלתי-נכונה היתה, ועל כּן, האמצעי החמוּר של הממשלה נגד העליה היהוּדית בּחוֹדש מאי היה בּלתי מוּצדק, על כּל פנים מבּחינת ה“מצב הכּלכּלי המדאיג”. סימפסוֹן כּתב בּפירוּש: “אין כּל ספק, כּי בזמנן היוּ ההצעוֹת של מנהל מחלקת העליה והחלטת הנציב העליוֹן מוּצדקוֹת על-ידי סיכּוּיי העבוֹדה בארץ-ישׂראל”. “הספר הלבן” נזהר, כּמוּבן, מלהביא את הפסקה הזאת מתוֹך הדין-וחשבוֹן שבוֹ הוּא מתפאר.

ההבדל בּין שתי התעוּדוֹת בּוֹלט לא רק בּציוּן עוּבדוֹת צדדיוֹת, אלא גם בּתיאוּר המצב הכּללי, בּיחוּד בּשאלה העיקרית – היא שאלת ההשפעה של העליה היהוּדית על שוּק העבוֹדה הערבית. “הספר הלבן” השתדל ליצוֹר רוֹשם, כּאילוּ העליה היהוּדית “הנפרזת” משפיעה לרעה על כּלכּלת הארץ בּכללה, גוֹזלת עבוֹדה מפוֹעלים ערבים, ויתכן שהיא היא היוֹצרת את חוֹסר-העבוֹדה הערבי הזה וכו' וּבלעדיה היה הכּל שפיר בּארץ הזאת. חוֹקר מדעי – ויהיה הוּא גם מוּשפע למדי על-ידי שוֹלחיו ועל-ידי ממציאי החוֹמר שלוֹ – לא יכוֹל היה להגיד דברי-כּסל כּאלה, הטוֹפחים בּאוֹפן כּה בוֹלט על-פני המציאוּת הכּלכּלית של ארץ-ישׂראל בּמשך עשׂר השנים האחרוֹנוֹת. ואמנם, סימפסוֹן קוֹבע: “עד כּמה שהפוֹעלים היהוּדים עוֹבדים בּמפעלים המתנהלים אך ורק על-ידי הוֹן יהוּדי שהוּבא מן החוּץ – אין יסוֹד לדעה שחוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים בּא לרגל העליה היהוּדית וּמחמת ההתחרוֻת של הפוֹעל היהוּדי”. התנאי הזה של סימפסוֹן – עד כּמה" וכו' – נשמר למעשה, כּי מספר היהוּדים העוֹבדים בּמפעלים הערבים פעוּט הוּא בּמידה שאיננוּ בּא בּחשבּוֹן כּלל וסימפסוֹן גם אינוֹ מזכּיר אוֹתם. לעוּמת זאת הוּא כּאילוּ רוֹאה התחרוּת-מה בּין הפוֹעל היהוּדי וּבין הפוֹעל הערבי בּמשק הממשלתי. אף הדעה הזאת איננה נכוֹנה, בּאשר גם את העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה, הרכּבת וכו', יש לראוֹת מבּחינה פינַנסית בּחלק הגוּן – על כּל פנים בּחלק הרבּה יוֹתר גדוֹל מחלקה של העבוֹדה העברית בּמפעלים האלה – כּמשק עברי, בּאשר גם העבוֹדוֹת האלה בּאו הוֹדוֹת ל“הוֹן היהוּדי שהוּבא מן החוּץ” ונכנס – בּצוּרת מסים וּמכס – לקוּפת הממשלה. אילמלא היה הכּסף היהוּדי זוֹרם לארץ, לא יכלוּ העבוֹדוֹת האלה לצאת לפוֹעל בּמידה הנוֹכחית, ועל כּן חלה גם עליהן המסקנה שסימפסוֹן קוֹבע בּצדק בּנוֹגע למפעלים היהוּדים הטהוֹרים. ואוּלם גם יסוֹד ההנחה הבּלתי נכוֹנה הזאת, כּי בהעסקת הפוֹעלים היהוּדים בעבוֹדוֹת הממשלה יש לראוֹת התחרוּת בּפוֹעל הערבי על-ידי הפוֹעל היהוּדי, בּא סימפסוֹן למסקנה הכּללית ש“התפתחוּת הארץ לרגל העליה היהוּדית בּמשך תשע השנים האחרוֹנוֹת המציאה שטחים חדשים לפוֹעלים הערבים… מן הראוּי להסיק, כּי כּנגד התחרוּת מצד הפוֹעלים היהוּדים שהוּבאוּ מן החוּץ מכריעוֹת האפשרוּיוֹת המוּגברוֹת” וּבמקוֹם אחר: “למעשה, מצבם (של הערבים מחוּסרי-העבוֹדה) יוּטב על-ידי כּך (הכנסת הפוֹעלים היהוּדים), היוֹת והוֹצאוֹת ההוּן לשכר-העבוֹדה של פוֹעלים יהוּדים ייצרוּ בּיקוּש לעבוֹדת מספר מחוּסרי-עבוֹדה ערבים”. על כּן ברוֹר: העליה היהוּדית, בּמידה שהיא מקבּילה להכנסת ההוּן היהוּדי, אין בּה נשק לפוֹעל הערבי, כּי אם היא מביאה רק בּרכה ותוֹעלת. ואילוּ היה סימפסוֹן דן על השפעתוֹ של המפעל היהוּדי על מצב הפוֹעל הערבי לא מבחינת חוֹסר-עבוֹדה בּלבד, אלא היה גם חוֹקר את ההשפעה הזאת על תנאי-העבוֹדה ועל הכּרת העוֹבד, על קרן-העבוֹדה בּארץ, היה מוּכרח לבוֹא למסקנוֹת מרחיקוֹת לכת עוֹד יוֹתר.

ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים עוּבדה הוא. אמנם, אין מספרים מדוּיקים (שישנם כּלפי היהוּדים) ועל כּן מגזימים ללא מידה וּבמקוֹם 2000 – 2500 מוֹנים 30 – 35 אלף. ואוּלם חוֹסר-העבוֹדה ישנוֹ. מאין הוּא? הדין-וחשבוֹן נוֹתן תשוּבה ֹאשר אוּלי לא היתה מסַפקת חוֹקר בּעל דעוֹת סוֹציאליוֹת רחבוֹת יוֹתר, ואוּלם את סימפסוֹן היא סיפקה בּמילוּאה: התקדמוּת הארץ, המשפיעה, כּרגיל וכידוּע מארצוֹת אחרוֹת, לרעה על מקצוֹעוֹת ידוּעים הנעשׂים למיוּתרים (עגלוֹנים לעוּמת נהגי אבטוֹמוֹבּילים, מלט וּבּטוֹן לעוּמת אבן וכו') וּביחוּד בּיטוּל שירוּת-הצבא, שהיה מעסיק בּזמנים שעברוּ כּמה וכמה צעירים. בּכל אוֹפן, קשר אין לה עם העליה העברית, גם בּמשבּר הכּלכּלי שנתן את אוֹתוֹתיו בּארץ בּמשך השנה האחרוֹנה ושהתבּטא בּריבּוּי מספר מחוּסרי-העבוֹדה וּבירידת שׂכר-העבוֹדה. אין היהוּדים אשמים כּל עיקר. כּל מי שמטיל אשמה זוֹ – “טעוּת גמוּרה” היא בידוֹ. אילוּ היה סימפסוֹן בּקי יוֹתר בכּלכּלת הארץ הזאת, אילו היה תוֹפס יוֹתר את הדינַמקיה של הבּנין שלנוּ (ואילוּ – וזה העיקר – היה חפשי לגמרי בדעוֹתיו וּבמסקנוֹתיו), לא היה מסתפק בּכך, שאין ירידה זוֹ קשוּרה בּהתחרוּת היהוּדית, אלא היה מחפש גם את האחראי האמיתי, והיה מוֹצא אוֹתוֹ בּמאוֹרעוֹת אב, בּכל הפוֹליטיקה האנטי-ציוֹנית של הממשלה בּמשך השנה הזאת, בּצעדה הזדוֹני בּחוֹדש מאי. כּי זהוּ הכּלל של כּלכּלה מיוּחדת בּמינה זוֹ, של כּלכּלת ארץ-ישׂראל: הפסקת העליה היהוּדית, פירוּשה ריבּוּי מחוּסרי-העבוֹדה; דיכּוּי המפעל הציוֹני, פירוּשוֹ משבּר כּלכּלי בּארץ כּוּלה.

ועל כּן, אם חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים לא נגרם – וּבזה אין לסימפסוֹן ספק כּל שהוּא – על-ידי העליה היהוּדית (“עד כּמה” וכו'), הרי אין שוּם שחר ושוּם יסוֹד, לפי כּל חוּקי ההגיוֹן, לדרישה להפסיק את העליה היהוּדית, כּדי להקל על חוֹסר-העבוֹדה הערבי. ואמנם, סימפסוֹן אוֹמר בּמקוּם אחד של הדין-וחשבוֹן: “בּרוּר, כּי אין תוֹעלת למחוּסרי-העבוֹדה הערבים אם הוֹן יהוּדי לא יוּכל להיכּנס לארץ (הקשר אשר בּין הכנסת ההוֹן והכנסת העוֹבד היהוּדי בּרוּר הוּא לסימפסוֹן והוּא מבין כּי מי שמעכּב את העוֹבד, מעכּב גם את ההוֹן), וּמצבם לא יוּרע על-ידי כּניסת פוֹעלים עברים לעבוֹדה בארץ-ישׂראל, אם האמצעים לעבוֹדה זוֹ נוֹצרים עם כּניסה מקבּילה של הוֹן יהוּדי”. אם יש לדאוֹג לדבר-מה, הרי זה רק לכך, שתינתנה הבטחוֹת, כּי הפוֹעלים היהוּדים יהיוּ עסוּקים על-ידי הוֹן יהוּדי בּלבד. לפיכך מציע סימפסוֹן: “מוּצדק הוּא, שהממשלה תדרוֹש מההסתדרוֹת היהוּדית יצירת קרן-בּיטוח נגד חוֹסר-עבוֹדה יהוּדי”. בּאוֹר הנסיוֹן של עשׂר השנים האחרוֹנוֹת אין בּעצם מקוֹם להצעה הזאת, בּאשר הפוֹעלים שלנוּ אינם מוֹפיעים בּשוּק-העבוֹדה הערבי וּמעוֹלם לא דרשנוּ וּמעוֹלם לא קיבּלנוּ מהממשלה סיוּע כּל שהוּא למחוּסרי-העבוֹדה שלנוּ. תמיד נשׂאנו, אנוּ בעצמנוּ, בסבל הצרוֹת שלנוּ ועל-ידי כּך הוֹכחנוּ בּמעשים, שאנוּ יוֹדעים להיוֹת אחראים לפעוּלוֹתינוּ. ואוּלם ההצעה הזאת, אם כּי מיוּתרת היא וּמכבּידה, הרי היא נכנסת בּכל זאת לתוֹך המסלוּל ההגיוֹני של ההרצאה.

אוּלם, לפתע בא שינוּי מוּחלט בדברי סימפסוֹן – כּאילו רוּח מחברי “הספר הלבן” נכנס בּחוֹקר מדעי, אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד זה. “פתרוֹן השאלה העוֹמדת לפני הממשלה בּקביעת מספר הפוֹעלים העברים שיש להכניס לארץ מוּכרח להיוֹת תלוי… בּחוֹסר-העבוֹדה בארץ-ישׂראל (בּכללה). אין זה נכוֹן, שיהוּדי מפוֹלין, ליטא אוֹ מתימן יוּכנס למלא מקוֹם-עבוֹדה ידוּע, בּעוֹד שבּארץ-ישׂראל יש פוֹעלים המסוּגלים למלא תפקיד זה ואינם יכוֹלים למצוֹא עבוֹדה”. מהיכן בא עקרוֹן זה, על כּל ההצעוֹת המעשׂיוֹת הקשוּרוֹת בּוֹ, על כּל התוֹצאוֹת המחרידוֹת למפעל הציוֹני הנוֹבעוֹת ממנוּ? אי הדרך אליו מכּל מה שהיה מסוּפר לפניו בּדין-וחשבוֹן? היכן הגשר? נחזוֹר שנית על מחשבוֹת סימפסוֹן עצמוֹ: העוֹלה היהוּדי מפוֹלין וּמליטא אינוֹ גוֹזל כּל מקוֹמוֹת-עבוֹדה מאת הפוֹעל הערבי, בּאשר הוּא מסתדר בּמפעלים יהוּדיים, והמפעלים האלה לא יוַצרוּ אם תיפסק העליה היהוּדית; העליה היהוּדית אינה גוֹרמת למשבּר כּלכּלי ולהרעת תנאי-העבוֹדה של הערבים; אדרבא: בּסוֹף החשבּוֹן, למרוֹת עקרוֹן העבוֹדה העברית ולמרוֹת “ההתחרוּת” (המדוּמה) בּמפעלי הממשלה, זוֹכה הפוֹעל הערבי מן העליה היהוּדית. מתוֹך שרשרת הגיוֹן זוֹ – איך צצה פתאוֹם המחשבה על תלוּת העליה היהוּדית בּחוֹסר-העבוֹֹדה הערבי? חוֹסר-העבוֹדה הזה ישנוֹ. חוֹבת הממשלה להקל עליו וללחוֹם בּוֹ. וּלכך יש אמצעים ודרכים – תקטין נא הממשלה את מספר השעוֹת בּמפעליה, תאסוֹר נא על עבוֹדת ילדים, תגבּיל נא את עבוֹדת הנשים, תחקוֹק נא חוּקים להגנת העוֹבד (מספר שעוֹת עבוֹדה מוּגבל, שׂכר מינימוּם), תנהיג נא שיטת מסים פרוֹגרֶסיביים וּתסדר בּכסף שיכָּנס לקוּפת הממשלה עבוֹדוֹת ציבוּריוֹת רחבוֹת-ידים, תדאג נא להרמת רמת-החיים של הפלח למען לא יצטרך להיזָקק לעבוֹדה צדדית, תסייע נא למפעל היהוּדים ותפתח נא את שערי הארץ לפני העליה היהוּדית וכ' וכו' – וּמאליו יתוּקן דבר חוֹסר-העבוֹדה. בּדין-וחשבוֹן של סימפסוֹן אין זכר להצעוֹת כּאלה. לא הספיק לוֹ אוֹמץ-לב אוֹ רוֹחב-דעה. ואוּלם כיצד הוּא מיעץ עצה זוֹ, אשר הנה, כּמה שוּרוֹת לפני זה, הוֹכיח לנוּ בעליל, שחוֹר על גבי לבן, שאין היא עצה כּלל ואם תתגשם עלוּלה היא רק להחמיר עוֹד יוֹתר את מצב שוּק העבוֹדה? כּיצד יעץ עצה זו, שהיא אפסית ומזיקה וגם עלוּלה למנוֹע בעד אמצעים אחרים, נבוֹנים יוֹתר וקוֹלעים יוֹתר, בּאשר הנה “נמצאה התרוּפה” ואין לדאוֹג עוֹד והממשלה והעשירים הערבים פטוּרים מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה?

החקירה סוֹתרת בּכל מלה וּמלה שלה את המסקנה הזאת, וּבכל זאת נעשתה המסקנה. דרך אַין וקשר הגיוֹני אַין. אוּלם בּיאוּר, אוּלי, בּכל זאת ישנוֹ, אם כּי הבּיאוּר המתבּקש אינוֹ מדעי כּלל ואינוֹ ראוּי כּלל למוּמחה אוֹביֶקטיבי וּבלתי-משוּחד.

דפים מרוּבּים בּפרק העליה של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן הוּקדשוּ להסתדרוּת העוֹבדים. הוּכח הקשר האמיץ אשר בּין ההסתדרוּת והעוֹלה העוֹבד. ניתן תיאוּר כּללי להסתדרוּת “העצוּמה”. נזכּרה השפעתה הרבה על התנוּעה הציוֹנית ועל המפעל הציוֹני. נזכּרה שאיפתה להכניס “סדר חברתי חדש” – בּצוּרת הקבוּצוֹת. השתמשוּ בּדין-וחשבוֹן המוּמחים – שהוּזמנוּ על-ידי הסוֹכנוּת בּהתהווּתה – כּדי להוֹכיח מה מוּטעית הדרך שבּה מוּליכה הסתדרוּת העוֹבדים את המפעל הציוֹני. נזכּר דבר איוֹם, אשר לא נשמע כּמוֹהוּ בּחברה הגוּנה – והוּא, כּמוּבן, זכה לתפוֹס מקוֹם ניכּר, יחד עם השאיפה הראוּיה לגנאי ל“סדרים חברתיים חדשים”. בּ“ספר הלבן” של לוֹרד פספילד: להסתדרוּת העוֹבדים ישנם בּתי-משפט משלה. למה בּאוּ כּל הדברים האלה – הנכוֹנים והבּלתי-נכוֹנים, – בּפרק העליה דוקא? מה בּין העליה העברית וחוֹסר-העבוֹדה הערבי מצד אחד וּבין דגניה, עין-חרוֹד וּמשפט-חברים מאידך גיסא? נזכּוֹר עוֹד פעם, בּמה מתחילה הפרשה הזאת על הסתדרוּת העוֹבדים בּפרק העליה – בּקשר שבּין ההסתדרוֹת והעוֹלה. על כּן: בּרוּח המקוּלקלת הזאת, כּמוֹ שהיא מתוֹארת אחר כּך, בּרוּח הקבוּצה וּבית-משפט עצמאי – מחנכת ההסתדרוּת את העוֹלה היהוּדי! כּזאת היא ההסתדרוּת וכאלה הם עוֹליה וזאת היא הסכּנה. בּעוֹלים כּאלה אין סימפסוֹן רוֹצה. לשם כּך, לשם מניעת הסכּנה הזאת, לא לשם הקלת חוֹסר-העבוֹדה בּין הערבים, נחוּצה הגזירה, נחוּצה התאמת השדיוּל למספר מחוּסרי-העבוֹדה הערבים נחוּצה לשכּת-העבוֹדה הממשלתית. מוּטב שהארץ תסבּוֹל, מוּטב שמספר מחוּסרי-העבוֹדה גם בּין הערבים וגם בּין היהוּדים ילך ויתרבּה, מוּטב שבּריטניה הגדוֹלה תעשׂה את התחַיבוּיוֹתיה פלסתר, מוּטב שמוּמחה מדעי יעשׂה מסקנוֹת כּוֹזבוֹת מחקירתוֹ – וּבלבד שתימָצא האפשרוּת לשבּוֹר אוֹ לכל הפחוֹת להחליש את הסתדרוּת העוֹבדים השנוּאה הזאת, אשר העיזה – בּארץ המזרח, בּארץ המנדט הבּריטי! – לחלוֹם על “הסדר החברתי החדש”.

זהוּ בּיאוּר ראשוֹן, וישנוֹ עוֹד שני, נוֹסף לוֹ. כּי בּארץ-ישׂראל ישנם לא רק פוֹעלים יהוּדים, על ארגוּנם הגאה, אלא גם ערבים תקיפים אשר יש להתחשב בּהם ולחזק את ידיהם. בּחוּגים הערבים שׂוֹררת “אמוּנה, כּי כּוָנת המוּסדוֹת היהוּדיים היא לדחוֹק בּהדרגה את רגלי הישוּב הערבי בּארץ-ישׂראל. יש להצטער, כּי רבּים המחזיקים בּסברה זוֹ. ואם כּי היא בּלתי מבוּססת, סוֹפה לקבּל אישוּר, אם יראו שמתירים עליית פוֹעלים יהוּדים, בּשעה שהערבי אינוֹ יכוֹל לפרנס את עצמוֹ. לכן… דרוּש להביא בּחשבוֹן את קיוּם מחוּסרי-העבוֹדה הערבים בּקביעת מספר העוֹלים העתידים להיכּנס”.

לשם מה נשלח סימפסוֹן לארץ? לשם חקירה מדעית אוביֶקטיבית, כּלוֹמר, לשם קביעת האמת כּמוֹ שהיא, לא כּמוֹ שהיא משתקפת בּמוֹח עקוּם וּבלב זדוֹני, לשם גילוי מה יש מן האמת בּכל הדיבּוֹת, החששוֹת, אי-ההבנוֹת, הדעוֹת הקדוּמוֹת הנפוֹצוֹת למכבּיר. וּבמקוֹם זה, בּמקוֹם המכריע, המביא להצעוֹת ממשיוֹת של הדין-וחשבוֹן שלוֹ, הכניס סימפסוֹן, בּתוֹר גוֹרם חשוּב לשרשרת המחשבוֹת שלוֹ, חשש-שוא, דעה קדוּמה, אשר חוֹבתוֹ היתה ללחוֹם בּה, מכּיון שכּל חקירתוֹ הוֹכיחה את אפסוּתה. הוּא עצמוֹ מעיד, בּאוֹתוֹ פסוּק גוּפא, על חוֹסר הבּיסוּס שבּה. על סימפסוֹן היה להגיד את האמת וּלבנוֹת את הצעוֹתיו על האמת הזאת. והוּא אמר את האמת. ואוּלם בּנה את הצעוֹתיו על שקר, מתוֹך ידיעה בּרוּרה שהוּא בוֹנה על שקר. סימפסוֹן היה מחוּיב, בּרגע שהוּברר לוֹ שישנוֹ בּארץ-ישׂראל חוֹסר-עבוֹדה ערבי, להראוֹת את האמצעים העשׂוּיים להקל על הצרה הגדוֹלה הזאת. והוּא מראה על אמצעי שהוּא יוֹדע נאמנה, כּי אין בּוֹ הקלה כּי אם נזק, והוּא עשה זאת משוּם שהסתגל לפתע – הוּא, המוּמחה המדעי – לדעוֹת הבּלתי-מבוּססוֹת השוֹררוֹת בּקרב חלק מתוֹשבי הארץ – אף לא חקר אם ה“דעה” הזאת אם דעה היא בּאמת, אוֹ שקר פוֹליטי הדרוּש רק לשם מלחמה פוֹליטית בּמפעל הציוֹנים. כּי בּיאוּר אחר, בּיאוּר שיהא נוֹבע מתוֹך החקירה עצמה וּמתוֹך ההרצאה על המצב – איננוּ. זהוּ הביאור. הרצוֹן להחליש את ארגוּנוֹ של העוֹבד העברי והרצוֹן למצוֹא חן בּעיני התקיפים הערבים – הם שהכתיבוּ לסימפסוֹן את הצעוֹתיו בּפרק העליה העברית.

ט“ו חשון תרצ”א (6.11.1930)

אחרי כּל דברי הספרוּת הרשמית שהציפוֻ אוֹתנוּ – מהוֹדעוֹת לוּק בּחוֹדש אב, דרך דין-וחשבּוֹן של שאוּ ודין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן עד “הספר הלבן” (וכל הספרוּת הזאת חטיבה אחת היא) – הנך נח בשעת קריאת החוֹברת של סטריקלאנד על “האפשרוּת להכניס שיטת קוֹאוֹפרציה חקלאית בּארץ-ישׂראל”, וּבקוֹשי הנך מאמין, כּי גם החיבּוּר הזה נוֹשא עליו חוֹתמת הפקידוּת הבּריטית. הן נדמה היה לנוּ – וכלוּם בּלי צדק? – כּי גם מחשבה ענינית, ישרת לב, לא תמצא עוֹד מקוֹם לה בּקרב החוּג הזה ואין איש בּוֹ יכוֹל לגשת אל השאלה הארצישׂראלית, בּלתי אם מתוֹך כּוָנה תחילה להזיק למפעל היהוּדים. ועל כּן יש בּכוֹח החוֹברת הזאת לא רק להאיר בּאוֹר כּן כּמה וכמה צדדים בּשאלה הארצישׂראלית, אלא להשיב, ויהא זה אך בּמידת-מה, את האֵמוּן שלנוּ בּנוֹשאי האימפריה הבּריטית.

מיוּחדת לחוֹברת הזאת התרבּוּת הגבוֹהה, האנוֹשית והאינטלקטוּאַלית, והתפיסה הסוֹציאלית הרחבה של הכּוֹתב, את עקבוֹתיה אתה מוֹצא בּכל עמוּד כּמעט. המעשׂה הקוֹאוֹפרטיבי והרעיוֹן הקוֹאוֹפרטיבי נערכים הערכה נעלה: יש בּכוֹחה של הקוֹאוֹפרציה לשחרר את עוֹבד-האדמה מעוֹל-החוֹבוֹת וּלהמציא לוֹ אשראי בּתנאים קלים ונוֹחים. יוֹתר מזה: עליה הוּטל לבנוֹת מחדש את כּל חיי העוֹבדים ולשנוֹת את כּל עתידה של הארץ. עליה לשאוֹף לתת חינוּך חדש לתוֹשבי הארץ וּללמד “אזרחיוּת” בּקהיליה אשר הרעיוֹן הזה טרם חדר לתוֹכה. הקוֹאוֹפרציה היא הגוֹרם הפעיל בּיוֹתר להתקדמוּת החקלאוּת, החינוּך והבּריאוּת הציבּוּרית, ועל כּן חוֹבת המדינה לא רק לעזוֹר לקוֹאוֹפרציה, לא רק ליצוֹר לשם כּך “מחלקת קוֹאוֹפרציה” מיוּחדת, אלא להעמיד גם את שאר המחלקוֹת לרשוּת הפעוּלה – בּה' הידיעה – של הממשלה בּארץ האגרַרית הנחשלת כּארץ-ישׂראל.

מה רבּים הם התפקידים אשר סטריקלאנד שׂם על הפקיד העוֹמד בּראש מחלקת הקוֹאוֹפרציה, וּמה גבוֹהוֹת הדרישוֹת ממנוּ. ה“רוֹשם” הזה אינוֹ יכוֹל להסתפק בּרישוּם הקוֹאוֹפרטיבים. הוּא צריך להשגיח, לסייע, לעזוֹר, ליעץ ולדאוֹג שהחברוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת תיבָּנינה על יסוֹדוֹת בּריאים, אמנם מתוֹך שמירה מעוּלה שלא תיעשינה למוֹסדוֹת ממשלה גרידא. ה“רוֹשם” ועוֹזריו צריכים לדרוֹש בּתי-ספר חדשים, אמצעים לשמירת הבּריאות, יצירת שטחי-אדמה להפגנת העיבּוּד המשוּכלל. ה“רוֹשם” צריך ללמוֹד הרבה, לנסוֹע לארצוֹת זרוֹת – לראוֹת שם את ההישגים ואת השיטוֹת הקוֹאוֹפרטיביוֹת. הוּא צריך לעקוֹב אחר הספרוּת המקצוֹעית. עליו לדרוֹש התמצאוּת דוֹמה לזוֹ גם מעוֹזריו וּלסייע להם, עד כּתיבת הספרים בּשבילם, אם הספרים הנחוּצים טרם נוֹצרוּ. הממשלה מחוּיבת לעזוֹר ל“רוֹשם”, לא רק לעבוֹדתוֹ, אלא גם לוֹ. היא צריכה להבטיח לוֹ מעמד שיעלה אוֹתוֹ לדרגת אחד הפקידים החשוּבים בּיוֹתר בּמדינה (לפעמים נדמה שסטריקלאנד עוֹשה מה“רוֹשם” שלוֹ את הדמוּת המרכזית של המדינה).

אפייני הוּא יחסוֹ של סטריקלאנד לחברי הקוֹאוֹפרטיבים. העיקר איננוּ ברכוּשם, אלא בּאוֹפי האישי שלהם. מוּטב לקבל לתוֹך הקוֹאוֹפרטיב איש שאין לוֹ מאוּמה, שהוּא מחוּסר-אדמה, חוֹכר אוֹ פוֹעל שׂכיר, וּבלבד שיתאים אפיוֹ לשוּתפוּת, מאשר להכניס אנשים משכבוֹת עליוֹנוֹת אם הם אינם מעוֹררים אֵמוּן. יש להתיחס בסבלנוּת ובּזהירוּת רבּה לפלחים, לבקש להבינם – הן האנשים פשוּטים הם, בּלתי מפוּתחים וגם חשדנים. צרכים מיוּחדים להם ויש להתאים את הקוֹאוֹפרטיבים לצרכים אלה. בּכל החידוּשים יש לבדוֹק קוֹדם כּל אם לא יהיוּ למעמסה על הפלחים אוֹ על נשיהם – גם בּחידוּשים, אשר תוֹעלתם אינה מוּטלת בּספק כּלל (למשל: החלפת המידוֹת התוּרכּיוֹת בּמידוֹת המטר). וּסטריקלאנד איננוּ סֶנטימנטלי כּלל. אסוּר להקריב את עקרוֹנוֹת הקוֹאוֹפרטיבים בגלל אָפיוֹ של הפלח. הקוֹאוֹפרציה איננה מלאכה קלה, היא דוֹרשת חינוּך ממוּשך, סבלנוּת רבּה, ואוּלם עליה להיוֹת גם חמוּרה (דייקנוּת בּתשלוּמים, הוֹצאת חברים שאינם משלמים, שמירת אֳפי הקוֹאוֹפרטיבים מזיוּפים וכו'), אחרת אין טעם לכל החינוּך.

איש בּעל השקפוֹת וּנטיוֹת כּאלה בּא לארץ לשם חקירה. הוּא נתקל בּאוֹתן הפרוֹבּלימוֹת שבּהן נתקל סימפסוֹן. אם כּי היקף עבוֹדתוֹ, כּפי שהוּגדר בּפקוּדה הרשמית, היה צר למדי, הרחיב את החוּג וּלמעשה נגע בּכל השאלוֹת שבּהן טיפל סימפסוֹן. והנה אין כּל השוָאָה בּרוּח החקירה וּבתוֹצאוֹתיה בּין שני דינים-וחשבּוֹנוֹת אלה.

הפרוֹבּלימה הערבית-יהוּדית. בּוֹ בּזמן שאצל סימפסוֹן מוּרגש כּמעט בּכל עמוּד הרצוֹן להקטין את פעוּלת-היהוּדים אוֹ להשפיל אוֹתה, ותוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת מתכּוונוֹת לשׂים לאל את מאמצם, אין למצוֹא שוּם דבר דוֹמה לזה אצל סטריקלאנד: כּוֹבד ראש, זהירוּת כּלפי יצירת זוּלתוֹ, דרך ארץ בּפני אנשים שעשוּ דבר-מה (והמעשה הזה איננוּ קטן כּלל בעיני החוֹקר) רצוֹן להבינם ולעזוֹר להם, תפיסה עמוּקה של הפרוֹבלימה המיוּחדת, שהתהוותה בּארץ מתוֹך הפגישה הזאת בּין אנשים השייכים לתרבּוּיוֹת ולרמות-חיים שוֹנוֹת.

ה“רוֹשם” של סטריקלאנד – והן כּבר ראינוּ מה גדוֹלה בּעיניו חשיבוּתוֹ של הפקיד הזה – כּשיעשׂה את נסיעת מחקרוֹ לחוּץ-לארץ, טרם שיגש לעבוֹדתוֹ בּארץ, עליו לבקר “בּכל אוֹפן” את החברוֹת היהוּדיוֹת בּפוֹלין, למען יבין יוֹתר טוֹב את אוֹפן העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית של היהוּדים בּארץ-ישׂראל. עליו ללמוֹד עברית למען יוּכל לבוֹא בּמגע עם החברוֹת היהוּדיוֹת (אל נשכּח: ה“רוֹשם” הזה צריך להיוֹת פקיד מ“מדרגה ראשוֹנה” ועל כּן אם תישמע עצתוֹ זוֹ של סטריקלאנד והיה זה המקרה הראשוֹן בּתוֹלדוֹת המנדט הארצישׂראלי שמאת הפקיד הגבוֹה תידרש ידיעת השפה העברית). ידיעת שתי השפוֹת (העברית והערבית) נחוּצה ל“רוֹשם” גם כּדי שהמשא-והמתן הפנימי בּמחלת הקוֹאוֹפרציה יוּכל להתנהל בּשפוֹת אלוּ, ועל כּן אפשר יהיה להימנע מהתרגוּמים לאנגלית. יחס זה לשפוֹת הארץ, נכוֹנוּת זוֹ לוַתר על “אנגליזציה” של עבוֹדת הממשלה – עוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכל הנסיוֹן האדמיניסטרטיבי שהיה לנוּ בּארץ עד כּה.

סטריקלאנד ראה בּארץ קוֹאוֹפרטיבים יהוּדים מפוּתחים (דרך אגב: הוּא מציין כּמה מחסרוֹנוֹתיהם, ואוּלם בּסך-הכּל “הגוּש של החברוֹת היהוּדיוֹת טוֹב הוּא וּבתוֹכן שׂוֹררת רוּח קוֹאוֹפרטיבית בּריאה”), וראה, כּי לערבים אין קוֹאוֹפרטיבים כּלל, על דעתוֹ לא עלה לדרוֹש מן היהוּדים שיעכּבוּ את פעוּלתם אוֹ יפסיקוּ אוֹתה, עד שיגדלוּ הקוֹאוֹפרטיבים הערבים, אוֹ לפטוֹר עד אז את הממשלה מכּל עזרה להם וּמכּל טיפוּל בּהם, סטריקלאנד מבין כּמוּבן שהפוֹליטיקה הזאת תהא בּלתי צוֹדקת, בּלתי תרבּוּתית וּבסוֹף חשבּוֹן מזיקה לא רק ליהוּדים, אלא גם לערבים. הטיפוּל בּישוּב היהוּדי צריך להיוֹת אחר מאשר הטיפוּל בּישוּב הערבי. אצל הערבים יש ליצוֹר, מתוֹך עבוֹדה קפדנית וסבלנוּת גדוֹלה, קוֹאוֹפרטיב אחרי קוֹאוֹפרטיב. איחוּדם בּאוֹרגניזם אחד, זאת היא שאלה לעתיד. גם השלטוֹן המחנך של ה“רוֹשם” צריך להיוֹת בּמחנה הערבים תקיף יוֹתר. אצל היהוּדים אפשר כּבר לקיים מעין אבטוֹנוֹמיה, – “מוֹעצה קוֹאוֹפרטיבית” (אמנם בדעה מיעצת) – אשר רוֹב חבריה נבחרים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים, והעוֹזר היהוּדי של ה“רוֹשם” נמנה בּהסכם אתה (העוֹזר הערבי נמנה על-ידי ה“רוֹשם”). גם הפרוֹצידוּרה כּלפי בּעלי-חוֹב שוֹנה היא. בּהלוָאה הממשלתית (בּסכוּם של מיליון לא"י) שתינתן לאיכּרי ארץ-ישׂראל כּדי לעזוֹר להם להשתחרר מעוֹל החוֹבוֹת – זאת אחת ההצעוֹת העיקריוֹת של סטריקלאנד – יש ליהוּדים חלק. רבע מן הסכוּם יוּכנס על-ידי הממשלה לבּנק המשכּנתאוֹת היהוּדי (אוֹ לקוֹנסוֹרציוּם של הבּנקים היהוּדים). בּמקרה שהבּנקים האלה לא ירצוּ משוּם-מה לקבּל את הכּסף, אין היהוּדים מאַבּדים גם אז את זכוּתם לעזרה ממשלתית זוֹ, אלא היא תינתן (כּמוֹ לכּתחילה אצל הערבים) בּצוּרה “ממשלתית” יוֹתר – ישר על-ידי קרן ממשלתית לכּל יהוּדי ויהוּדי הזקוּק לה והראוּי לה. והקרן-הקימת. זה המכשוֹל הגדוֹל בּעיני סימפסוֹן? אף רמז של גנאי אין בּדברי סטריקלאנד כּלפי המוֹסד הזה. להיפך: ישנה התחשבוּת מלאה בּמצבוֹ המיוּחד (אי-אפשרוּת של משכּנתא שלמה) ודרישה מאת הממשלה למצוֹא דרכים המאַפשרוֹת עבוֹדה משוּתפת עם המוֹסד בּהתאם לתקנוֹתיו.

האם אפשרית בּרגע זה עבוֹדה משוּתפת בּין הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים וּבין הקוֹאוֹפרטיבים הערבים? גם על השאלה הזאת עוֹנה סטריקלאנד מתוֹך יחס זהיר מאד לקיים, מתוֹך דאגה לבּלי להזיק לוֹ, מתוֹך התחשבוּת בּמציאוּת, כּמוֹ שהיא. אין הוּא מאמין, שהחבר הערבי בּקוֹאוֹפרטיב האשראי היהוּדי (אוֹ המעוֹרב) יכוֹל להיוֹת, בּאוֹפן טבעי, בּעל זכוּיוֹת שלמוֹת – רמוֹת-החיים, האוֹפי האישי, ודרכי-העבוֹדה שוֹנים הם יוֹתר מדי. על כּן רצוּי יוֹתר ליצוֹר קוֹאוֹפרטיבים ערבים מיוּחדים וּמוּבדלים. כּן אין להכניס תיכף וּמיד – כּל עוֹד הקוֹאוֹפרציה הערבית אינה מפוּתחת – חבר ערבי ל“מוֹעצה הקוֹאוֹפרטיבית” כּעבור ימים, כּשהקוֹאוֹפרטיבים הערבים יצדיקוּ את עצמם ויעמדוּ על גבהם, יהיה על ה“רוֹשם” לבחוֹר בּין הערבים איש מתאים למוֹעצה אוֹ אוּלי יהיה צוֹרך ליצוֹר מוֹעצה ערבית אשר תיפגש עם המוֹעצה היהוּדית לישיבוֹת משוּתפוֹת, בּנשׂיאת ה“רוֹשם”, כּדי לדוּן יחד על הענינים המשוּתפים. ואוּלם בּשטחים הידוּעים של העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית (מכירת-תוֹצרת בּשוּתפוּת) אשר אצל הערבים ישנה כּבר התחלה להם, יש אפשרוּת ויש צוֹרך להתאים כּבר כּיוֹם הזה את מאמצי היהוּדים והערבים, דבר שיחסוֹך הרבּה עבוֹדה מיוּתרת לערבים. אמנם, גם כּאן יש לבכּר ארגוּן פֶדֶרַטיבי (בטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ: ארגוּן משוּתף שלם). בּיחוּד ממליץ סטריקלאנד על יצירת הפדרציה של מוֹכרי תפוּחי זהב. אין שוּם “נימוּק קוֹאוֹפרטיבי” נגד המצאת הוֹן לחברוֹת היצרנים הערבים על-ידי הקוֹאוֹפרטיבים היהוּדים – אם אלה ירצוּ בזה מתוֹך “עניני הרמוֹניה ואחדוּת העבוֹדה”.

מתוֹך כּל היחס השוֹנה הזה לקוֹאוֹפרציה היהוּדית, הקיימת בּעין, ולקוֹאוֹפרציה הערבית, שצריכה עוֹד להיוָצר, ומתוֹך כּל ההצעוֹת הזהירוֹת של העבוֹדה המשוּתפת, ברוּר הקו הכּללי של סטריקלאנד בּפרוֹבּלימה היהוּדית-הערבית, זה הקו אשר התאחדוּ בּוֹ שׂכל ישר ואידיאליזם פעיל וּמעשי. אי-אפשר לאנוֹס את המציאוּת. כזאת היא. ואין גם כּל סיבּה לרצוֹת לשנוֹתה. שוּם דבר לא ניתן חינם. אין פרס לנחשלוּת וּלפגרוֹן, תהא סיבּתם מה שתהא. מי שרוֹצה לעלוֹת – עליו לעבוֹד וּלהצדיק את עצמוֹ. מי שעלה כּבר – ראוּי ליחס מיוּחד ואסוּר להנמיך את קוֹמתוֹ משוּם שמי שהוּא אחר טרם הספיק להגיע לאוֹתוֹ הגוֹבה.

השאלה העיקרית אשר לפניה עמד סטריקלאנד היתה כּמוּבן לא היחסים שבּין היהוּדים והערבים – בּאלה נגע רק דרך אגב. בּעיקר היה עליו לקבּוֹע את מצבוֹ של הפלח הערבי ואת הדרכים לתיקוּן המצב הזה. סטריקלאנד ראה את מגרעוֹתיו של הפלח הארצישׂראלי המקשוֹת על העבוֹדה הקוֹאוֹפרטיבית, ואוּלם יחד עם זה הוּא מעלה אוֹתוֹ, מבחינת ההשכלה וּמבחינה אינטלקטוּאַלית, על חברוֹ בהוֹדוּ, וּמעמיד אוֹתוֹ על מדרגה אחת עם האיכּר של אירוֹפה הדרוֹמית (הערה מוֹעילה מאד גם כּלפי פנים שלנוּ – כּלפי אלה, אשר אין להם אמוּנה שלמה בּאפשרוּת ההתקרבוּת בּינינוּ לבּין פלחי הארץ).

סטריקלאנד קוֹבע: מצב הפלח הארצישׂראלי רע הוּא, רע מאד. משקוֹ מפגר. מדוּע? אף רמז קל שבּקלים לא תמצא כּאן לכל העלילוֹת על הפעוּלה היהוּדית, שלהן הוּרגלנוּ בּדינים-וחשבּוֹנוֹת בּריטיים שוֹנים. סטריקלאנד אוֹמר בּפירוּש: “נחשלוּתוֹ של הפלח יסוֹדה בּהעדר האפשרוּיוֹת וההזדמנוּת, בּהעדר הבּטחוֹן בעבר, בּאי-היציבוּת של האוֹפי וּבעוֹל-החוֹבוֹת המעכּב את כּל פעוּלוֹתיו”. זהוּ העיקר: חוֹבוֹת. הם הגיעוּ עד הסכוּם הכּללי של 2 מיליוֹן לא“י. הם הצטבּרוּ בּיחוּד בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. גרמוּ לכך: העוֹנוֹת הרעוֹת, הירידה בּמחירי החקלאוּת, כּמה תכוּנוֹת שבּאוֹפי, קצת בּזבּוּז (חתוּנוֹת!), וּביחוּד הריבּית הבּלתי-אנוֹשית ממש – עד 200 אחוּז ומעלה, בּמצב כּזה אין לפלח עוֹבד-האדמה כּל תקוה, ועל כּן אין לוֹ גם כּל רצוֹן לשכלל את משקוֹ. החוֹק בּדבר מַכּסימוּם הריבּית של תשעה אחוּזים, אינוֹ עוֹזר בּמאוּמה, בּאשר יש מאה דרכים ואחת לרמאוּת וּלזיוּף. זהוּ האוֹיב האמיתי של הפלח – הנשך! עליו יש לאסוֹר מלחמה שיטתית. התחנה הראשוֹנה איננה מתן חוֹק (גם כּאן אוֹתוֹ הקו ה“סטריקלאנדי”: המעשי, היוֹצר), אלא יצירת קוֹאוֹפרציה לאשראי, בּנק מרכּזי לקוֹאוֹפרציה וכוּ'. על-ידי כּך ימצא הפלח אמצעים להוֹצאוֹת-שוּתפוּת. ואוּלם, מה לעשוֹת בחוֹבוֹת הישנים, איך לשחרר את הפלח מכּבלים אלה, המעכּבים כּל צעד שלו, מן העוֹל הזה שהפלח נידוֹן לסחוֹב אוֹתוֹ כּעוֹבד בּפרך? הקוֹאוֹפרטיב האשראי לא יעזוֹר כּאן. יש צוֹרך בּאמצעים אחרים – בּ”מעשׂי גבוּרה". אפשר לקרוֹא לאסיפת הקרֶדיטוֹרים וּלהציע לפניהם הסכּם “אנוֹשי”. אפשר להכריז על פשיטת-רגל של בּעל-חוֹב (דרך הגוֹרמת דימוֹרליזציה ויש להיזָהר ממנה). אך ישנוֹ אמצעי אחר והוּא העיקרי – הוּא המוֹעיל בּאמת, בּיחוּד בּשביל הפלח בּאיזוֹר ההשקאה. “אם הוּא רוֹצה, בּאמת וּברצינוּת, בּדבר מעשׂי, דעתי שעליו למכּוֹר חלק מאדמתוֹ”. לרעיוֹן הזה שב סטריקלאנד כּמה פעמים, בּקשר עם פיתוּח הארץ על-ידי ההלואה הממשלתית. יש לאַמץ את הפלח למכּוֹר בּעזרת סוֹכנוּת של קרן-ההלוַאה חלק מאדמת ההשקאה, למלא מדמי-המכירה את הדרישוֹת המתקבּלוֹת על דעתם של הקרדיטוֹרים, וּבשאר הכּסף, יחד עם הכּסף הנוֹסף מקרן ההלואה – לפַתח את האדמה שנשארה בּידוֹ. כּל אמצעים אחרים מסוּפקים הם ועלוּלים רק להביא לידי חוּרבּן גמוּר של משק הפלח ושל חברוֹת האַשראי שתרצינה לעזוֹר לוֹ בּדרך אחרת. סטריקלאנד גם מצבּיע בּאוֹפן מפוֹרש על הקוֹנה: יהודים. והוּא מצרף להצעוֹתיו תכנית של הפרוֹצידוּרה האדמיניסטרטיבית-המשפטית להגשמתן.

ההצעוֹת האלה מתאימוֹת בּכל הפרטים כּמעט לתפיסה “היהוּדית” של המצב בחקלאוּת הארצישׂראלית, כּפי שהיא בּאה לידי בּיטוּי, פעמים מספר. בּעתוֹנוּת העברית וּבתזכּירים ציוֹניים, וכל החקירוֹת שקדמוּ לסטריקלאנד התעלמוּ מן התפיסה המציאוּתית הזאת וּפסלו אוֹתה – ללא ספק מסיבּה אחת: משוּם שהביאה בּחשבון גם את צרכי הפלח וגם את צרכי ההתישבוּת היהוּדית. הן זאת אמרנוּ תמיד: צרת הפלח, מלבד חוֹסר הידיעה וּמגרעוֹת האוֹפי, היא בּחוֹבוֹתיו. אוֹיביו הם נוֹשכי הנשך. יש לוֹ אדמה (בּיחוּד בּאזוֹרי ההשקאה) בּכמוּת גדוֹלה מדי. הוּא אינוֹ מסוּגל לעבדה בּאוֹפן אינטנסיבי. אין לוֹ לכך אמצעים. וכל זמן שהוּא מחזיק בּעיבּוּד אֶכסטֶנסיבי, הוּא נידוֹן לחיי עוֹני ושעבּוּד. לשחרר אוֹתוֹ יוּכל רק הוֹן הבּא מן החוּץ וההוֹן הזה יכוֹל לבוֹא רק מידי מי שיקנה חלק מאדמתוֹ, כּלוֹמר, מידי היהוּדים, אם הממשלה תעזוֹר מצדה לסידוּר זה – על-ידי הפרוֹצידוּרה אשר סטריקלאנד מציין אוֹתה, על-ידי פיתוּח הקוֹאוֹפרציה ועל-ידי ההלוָאה – תינתן האפשרוּת הגמוּרה לסדר את חיי הפלח על יסוֹדוֹת חדשים ויחד עם זה תינתן אפשרוּת להתישבוּת יהוּדית שתלך ותגבּר. עד עתה שמענוּ רק דברי-לעג על התכנית הזאת. עד עתה שמענוּ, כּי לא המַלוים-בּריבּית אלא היהוּדים הם המרוֹששים את הפלח, שאין לוֹ כּל אמצעי אחר של תקוּמה מאשר עיכּוּב הפעוּלה היהוּדית וחוּרבנה. סטריקלאנד היה הראשוֹן בּין החוֹקרים הבּריטיים הרשמיים, אשר הבּיע רעיוֹנוֹת ועיבּד תכנית הקרוֹבה מאד לתפיסת היהוּדים, והוּא עשׂה זאת לא מתוֹך נימוּקים “פוֹליטיים”, לא משוּם שחיפש להתאים את “שתי התחַיבוּיוֹת המנדט”, אלא מתוֹך ראִיה מציאוּתית של המצב, מתוֹך שיקוּל האפשרוּיוֹת העוֹמדוֹת בּפני הפלח.

החוֹברת מסתיימת בּהצעה מיוּחדת בּמינה, אשר כּאילוּ לא היה צריך להיוֹת לה מקוֹם כּלשהוּ אחרי ההצעוֹת המעשיוֹת על סידוּר חוֹבוֹת, אשראי, בּנק הקוֹאוֹפרציה, מכירת קרקעוֹת וכוּ'. אפס, בּהצעה הזאת, על כּל שפתה הצנוּעה והעצוּרה, נשקף אֳפי המציע: איש המעשׂה וּבעל הנסיוֹן, היוֹשר והתרבּוּת. “הצעתי האחרוֹנה היא שתיוסד – אם אפשר – חברה ציבּוּרית, בּהשגחתה החלקית של הממשלה, ואם יהיה גם בּתמיכת הממשלה, להפצת החדשוֹת בּערבית בּתוֹך כּפרי ארץ-ישׂראל. הערבי הוא בּעל-שׂכל ואוּלם לפעמים קרוֹבוֹת אינוֹ יוֹדע לקרוֹא, רעיוֹנוֹתיו עלוּלים להיוֹת מסוּרסים על-ידי חדשוֹת מוּתעוֹת אוֹ מלהיבוֹת… החדשוֹת שתימסרנה (בּרדיו) אינן צריכוֹת להיות רק הוֹדעוֹת הממשלה אוֹ חוֹמר לימוּד. החדשוֹת הכלליוֹת, המגיעוֹת עתה אל הכּפר בּצוּרה מסוּרסת, תוּכלנה להימסר בּצוּרה נכוֹנה… התוֹצאה לא תהא בּלתי אמצעית ואוּלם אין לי ספק שבּסוֹף חשבּוֹן תבוֹא הממשלה על שׂכרה, הן מבּחינה כּספית הן מכּמה בחינוֹת אחרוֹת חשוּבוֹת יוֹתר”.

בּמלים אלוּ מסתיימת החוֹברת. ונדמה לי, שיש לנוּ רשוּת לראוֹת בּמשפטים עצוּרים אלוּ בּיאוּר יוֹתר קוֹלע לאסוֹן שקרה לארץ מאשר בּכמה דינים-וחשבּוֹנוֹת גדוֹלים של ועדוֹת וּבכמה הוֹדעוֹת הממשלה, ויש בּמשפטים האלה גם פסק-דין קשה וכבד על התנהגוּת הממשלה עד כּה.

כ“ח כסלו תרצ”א (18.12.1930)

א

המכּה היתה גסה בּיוֹתר וּכאילוּ הקיצתנוּ פתאוֹם. הראִיה שלי היא, אמנם, מעציבה ואכזרית למדי, אך חוֹשבני, כּי עלינוּ קוֹדם כּל להתרגל לראִיה פוֹליטית נכוֹנה ולראוֹת את האמת כּהוַיתה. ואין אני רוֹאה סכּנוֹת גדוֹלוֹת לנוּ – מאשלַיוֹת פוֹליטיוֹת, מעוֹלם זה של אשליוֹת, שבוֹ היינוּ עד עתה.

יש בידי הנחוֹת קבוּעוֹת בּגשתי לפרוֹבּלימה הפוֹליטית. אינני רוֹצה להסבּיר או להתוַכּח. אני רוֹצה להניח את ההנחוֹת שלי כּמוּשכּלוֹת ראשוֹנים לכל בּירוּר. ההנחה הראשוֹנה היא, שפוֹליטיקה אין בּה מקוֹם לסימפַטיה, לאהדה, למוּסר. יש ענינים של כּל עם ועם. הגוֹרם המכריע איננוֹ בּסימפטיה, איננוּ בּהסבּרה, אלא בּכוֹחוֹת ציבּוּריים, זה רע אוֹ טוֹב – אבל זוֹהי עוּבדה. חוֹשבני, שאין זה רע כּל כּך. כּל עם דוֹאג קוֹדם כּל לעניניו. סבוּרני, כּי מבּחינה זאת אין אנוּ טוֹבים מאחרים. אמנם, אנחנוּ חלשים מאד. אוּלם יש עמים חלשים ממנוּ, ואוּלי גם אוּמללים ממנוּ. אזכיר את הארמנים, את הכּוּשים. גם אנוּ לא עשׂינוּ מאוּמה בּשביל העמים האלה. ואם נמצא בין יהוּדי אמריקה מי שהטיל על עצמוֹ משוּם-מה את עניני הכּוּשים – רוֹזנוַלד, הגביר הגדוֹל – הרי אנוּ כּאילוּ רוֹגזים לוֹ קצת, ואוּלי בּדין אנוּ רוֹגזים. אין טוֹבוֹת ואין חסד בּפוֹליטיקה, ועל כּן אין, בּעצם, ערך רב להכרזוֹת ולתעוּדוֹת פוֹליטיוֹת. אין הן אלא סיכּוּם הכּוֹחוֹת, וּככל שהכּוֹחוֹת משתנים משתנוֹת התעוּדוֹת. על כּל פנים משתנית מהוּת התעוּדוֹת. התעוּדה יכוֹלה שלא להשתנוֹת בּלשוֹנה וּכתבה, אבל היא משתנית בּרוּחה, בּערכּה שבּמציאוּת. ועל כּן, בּבוֹאי להעריך את מלחמתנוּ איני תוֹלה ערך רב בּמלחמת-נוּסחאוֹת, שהעתוֹנוּת שלנוּ עוֹסקת בּה לעתים קרוֹבוֹת כּל כּך, בּיחוּד כּדרך המלחמה שבּין שטיין וּפספילד, אם כּך אוֹ כּך לשוֹנוֹ וּמשמעוּתוֹ של המנדט. אין לכך חשיבוּת גדוֹלה, משוּם שהנהגת העוֹלם אינה נתוּנה בידי יוּריסטים, אלא בּידי מדינאים. וכן אין ערך גדוֹל בּבוֹאנוּ לצטט את החוֹברת הראשוֹנה של מקדוֹנלד, משוּם שהנהגת-העוֹלם אינה נתוּנה בּידי אנשי-מוּסר. ואם גם נעמיד מדינאי על דברי שקר אוֹ צביעוּת, לא יֵקל לנוּ מכּך, עד כּמה קטן ערך ההבטחוֹת וההכרזוֹת והתעוּדוֹת, בּאין כּוֹח-מציאוּת אחריהן, אפשר לראוֹת מתוֹלדוֹת שנת 1917, הוּבטחה לנוּ אז מדינה יהוּדית. חוֹשבני, כּי עכשיו, אחרי גילוּי כּמה תעוּדוֹת וניתוּחן, אין שוּב לפקפק, שהוּבטח לנוּ לא פחוֹת ממדינה יהוּדית, ואילוּ לערבים הוּבטח לא פחוֹת מאימפריה גדוֹלה (אם תכלוֹל אוֹ לא תכלוֹל את ארץ-ישׂראל, זוֹהי שאלה לעצמה). עכשיו ראינוּ מה גוֹרל ההבטחוֹת האלה. אנחנוּ למדנוּ את התוֹרה הזאת של הכּוֹחוֹת הממשיים. אנחנוּ למדנוּ אוֹתה היטב בּפוֹליטיקה הפנימית והשלמנוּ עמה. עשינוּ אוֹתה יסוֹד לכל עבוֹדתנוּ. בּניגוּד לפוֹליטיקה הליבֶּרַלית, אמרנוּ: בּדברי-מוּסר לא נשנה את החברה, צריך לארגן כּוֹח, צריך לארגן את מעמד הפוֹעלים. לעבוֹדה הזאת ניגשוּ הסוֹציאליסטים, ורק בּדרך הזאת הם חוֹשבים להצליח. דבר זה עלינוּ ללמוֹד גם בּפוֹליטיקה הציוֹנית. בּפוֹליטיקה אין מקוֹם לדבּר על בּגידה. אין לחייב מדינה אוֹ עַם לעשוֹת תמיד אוֹתה פוֹליטיקה עצמה, שהיתה משוּם-מה נחוּצה לעם אוֹ למדינה בשעה ידוּעה, במצב-כוֹחוֹת ידוּע. אמנם, יש מקוֹם לדבר על רמאוֹת, על הכּוָנה להסתיר את השינוי שחל בּפוֹליטיקה. כּמקרה הזה הוּא עניננוּ – וחוֹבתנוּ לגלוֹת את השקר הזה, אבל גם בזה לא נקל בּיוֹתר על מצבנוּ. זאת היא ההנחה הראשוֹנה שלי.

ההנחה השניה שלי היא, שממשלת הפוֹעלים – אינני רוֹצה עכשיו לדוּן בזה אם היא ממשלה רעה אוֹ טוֹבה, – היא בּפוֹליטיקה החיצוֹנית קוֹדם כּל ממשלת אנגליה ואין לה ענינים אחרים מעניני המדינה. ולא זוֹ בּלבד, היא גם לא שינתה שוּם דבר ולא הכניסה שוּם חידוּש בּשיטוֹת וּבּמטרוֹת של הממשלוֹת שקדמוּ לה. מחידוּש בּנין הנמל הצבאי בּסינגפוּר ועד עניני הוֹדוֹ היא הוֹלכת בּאוֹתוֹ הקו, שהיוּ יכוֹלים ללכת – ואני מניח, שהיוּ גם הוֹלכים – לוֹיד ג’וֹרג' וצ’רציל. בּמקרה שלנוּ אני מסוּפק, אם היוּ עוֹשים זאת בּאוֹתה הצוּרה. אבל זאת היא שאלה אחרת. כּשאנחנוּ שוֹאלים: בּמה חל השינוי בּינינוּ וּבין ממשלת אנגליה, מביאים אנחנוּ הסברוֹת רבּוֹת לכך, מהן תפֵלוֹת בּעיני, כּגוֹן “פינה נידחת”, “צרוֹת רבּוֹת לממשלת הפוֹעלים”, “אנטישמיוּת” וכוּ'. אני חוֹשב, שאין כּל מקוֹם לדבר על האנטישמיוֹת הזאת, ואין לנוּ לא רשוּת ולא הוֹכחה להאשים בה לא את פספילד ולא את אשתוֹ. הם משתמשים בנוּסחאוֹת שיש להן ריח של אנטישמיוֹת, אבל זה משוּם שהם נלחמים בּמפעל הציוֹני. ועל כּן לא ראיתי כּל סימנים של אנטישמיוֹת בּאנגליה אוֹ בּמפלגת העבוֹדה.

וכן אין גם יסוֹד להסבּרה, כּי השינוּי בּא בּשל התקיפוּת המיוּתרת שלנוּ, כּפי שיגידוּ אנשי “בּרית שלוֹם”, אוֹ המתינוּת המיוּתרת שלנוּ, כּפי שיגידוּ הרביזיוֹניסטים. המלחמה בּנוּ איננה מלחמת-נוּסחאוֹת, וּבנוּסחאוֹת בּלבד, אֵילוּ שלא תהיינה, לא נפתוֹר את המלחמה הזאת. יש הסבּרוֹת רציניוֹת יוֹתר. לפני שבוּע ימים שמענוּ שתי הסבּרוֹת כּאלוּ בּבת אחת מבריילספוֹרד בּבית-העם, הוּא אמר: הפקידוּת הבּריטית רוֹגזת עלינוּ בגלל הבּקוֹרת שלנוּ. לתוֹפעה זאת אנוּ קוֹראים בּינינוּ הפרוֹבּלימה האנגלית, הוּא דיבּר על שלטוֹן עצמי, על מה שאנחנוּ קוֹראים בּינינוּ הפרוֹבּלימה הערבית. אלה כּמובן הסבּרוֹת רציניוֹת. אוּלם אני חוֹשב, שאינן עוֹמדוֹת בּפני הביקוֹרת. איני רוֹאה את האנשים היוֹשבים בּלוֹנדוֹן כּילדים קטנים, שאינם יוֹדעים מה הם עוֹשים, ועל-כּן הם מרשים שהפקידוּת תנהל את הענינים לפי רצוֹנה. יתר על כּן, אני סבוּר, שהפקידוּת האנגלית בּמזרח שלנוּ, מסוּרה מאד, חכמה מאד, גמישה מאד, יוֹדעת להסתגל לכמה וכמה מצבים. אני חוֹשב אוֹתה גם לנוֹעזה מאד ואמיצת לב.

לשאלת הערבים. אני חוֹשב, שבּריילספוֹרד קל לוֹ אוּלי לדבּר על הפרוֹבּלימה הזאת. אנחנוּ חיינוּ שנה בּאוירה זאת. אנחנוּ יוֹדעים ואנחנוּ רוֹאים בעינינוּ כּיצד גידלה הפקידוּת האנגלית את הפרוֹבּלימה הערבית בּפרצוּפה האנטי-ציוֹני, בּתפקידה האנטי-ציוֹני. אינני כּוֹפר, שהפרוֹבּלימה הערבית קיימת, אך היא קיימת בּשבילנוּ, ואינה קיימת בּשביל אנגליה. דרכּם של האנגלים, שהם יוֹדעים לשלוֹל את הזכוּת לשלטוֹן עצמי, כּששלילה זוֹ נוֹחה להם. בּשעה שדיברוּ פה על שלטוֹן עצמי, מוֹעצה מחוֹקקת, ידעוּ האנגלים לשלוֹל את השלטוֹן העצמי מתוֹשבי קפריסין, כּדרך שהם יוֹדעים לשלוֹט על הרוֹב בּעזרת המיעוּט, כּדוּגמת הוֹדוּ. הם יוֹדעים שלא לדאוֹג למצב הפלח בּארצוֹת אחרוֹת, בּעבר-הירדן, בּעיראק, שם השאלה אינה קיימת בּשבילם. ואני חוֹשב, כּי כּשבריילספוֹרד סיפר לנוּ, שהזרם האנטי-אימפריאליסטי בּאנגליה גם הוּא שגרם לשינוּי בּפוֹליטיקה הציוֹנית, טעה טעוּת עמוּקה.

וישנה הסבּרה אחרת, גם היא ערבית – מוּסלמי בּנגל. כּאן לפנינוּ סוּג של הסבּרה אימפרליאליסטית הבּאה בּשעה שאין רצוֹן לגלוֹת את הסיבּוֹת האמיתיוֹת של הפוֹליטיקה. אבל יש הכרח שלא להיפטר בלא הסבּרה וניתן איפוֹא מין בּיאוֹר שיכוֹל כּביכוֹל להתקבּל על הדעת, אבל אין לוֹ רגלים. הארגוּמֶנטַציה בּשם מוּסלמי בּנגַל – פירוּשה, שאנגליה מוּכנה, לשם עניניה, להחריב מפעל הצוֹדק כּשלעצמוֹ. אבל גם הארגוֹמֶנטַציה הזאת אינה נכוֹנה, משוּם שמוּסלמי בּנגַל עניני ארץ-ישׂראל נוֹגעים להם כּשלג דאשתקד. וּבכלל יש מקוֹם לפקפק בּניגוּד הזה שבּין המוּסלמים וההוֹדים המעוֹרר את אנגליה לרכּוֹש את אהדת המוּסלמים. נמצא, שגם הסבּרה זוֹ אינה עוֹמדת בּפני הבּיקוֹרת. עד כּמה אפשר לראוֹת בּהסבּרה על חשש מוּסלמי הוֹדוּ לקדשיהם בּארץ-ישׂראל משוּם פתחוֹן-פה אימפריאליסטי, אנוּ למדים מעוּבדה זוֹ: כּשהוהאבּים נכנסוּ בּשנת 1924 למֶדינה וּלמַכה והם פגעוּ כּמעט בּכל המקוֹמוֹת הקדוֹשים של המוּסלמים והרבה מהם הרסוּ לגמרי, והמקוֹמוֹת, כּאמוּר, מֶדינה וּמֶכה, וההריסוֹת בּאמת הריסוֹת ממש ולא פצצוֹת-שקר על מסגד עוֹמר – הרי העוֹלם המוּסלמי והעוֹלם ההוֹדי כּאילוּ הזדעזעוּ בּאמת. מוּסלמי פרס וּמוּסלמי הוֹדוּ שלחוּ משלחוֹת לחיג’ז, ואלה ראוּ שהנזקים גדוֹלים, ואף על פי כן הכּירוּ בּאִבּן-סעוּד כּשליט חיג’ז. על שוּם מה? על שוּם שכּך רצתה אנגליה. ואנגליה, היוּ לה מאה דרכים ואחת כּדי להתפשר עם מוּסלמי בּנגל. מכּאן, שאינני יכוֹל לקבל את כל ההסבּרוֹת האלה, על כּל פנים כּהסבּרה מלאה של האסוֹן שקרה לנוּ.

ב

כּדי לענוֹת על השאלה, על מה התנכּרה עכשיו אנגליה למפעל הציוֹני, חשבתי כּחוֹבה לעצמי לחזוֹר קצת אחוֹרנית ולשאוֹל, מדוּע נתנה אנגליה את הצהרת בּלפוּר ועזרה למעשׂה בּמשך כּמה שנים למפעל הציוֹני. גם לכך ניתנוֹת כּמה וכמה הסבּרוֹת. אני חוֹשב, שהסבּרה אחת, אנוּ פטוּרים מלהתעמק בּה – היא ההסבּרה שההכרזה ניתנת מתוֹך אהדה לעם העברי, בּשביל לתקן עיווּת שנעשה לוֹ דוֹרי-דוֹרוֹת. אין לכּפוֹר, שאנגלים בּוֹדדים יכוֹל היה גם הגוֹרם הזה למלא אצלם מקוֹם ידוּע, אבל בּפוֹליטיקה האנגלית אין מקוֹם לרגשוֹת כּאלה.

ויש הסבּרה שניה: כּדי לרכּוֹש את אהדת העם היהוּדי בּגוֹלה. וכאן שוּב לפנינוּ דוּגמה של פתחוֹֹן-פה אימפריאליסטי בּּשביל לכסוֹת על הסיבּה האמיתית. אני מפקפק אם כּוֹחה של ההכרזה היה בּאמת יפה לרכוֹש את לבּוֹת היהוּדים האלה, שהיוּ נחוּצים לאנגליה. מוּבן, שהיא לא התכּוונה ליהוּדי פוֹלין ורוֹמניה (זוֹ עמדה עמה בּקשרי מלחמה) אלא, נאמר, שהתכּוונה ליהוּדי אמריקה. אך הדבר היה כּבר אחרי כּניסתה של אמריקה למלחמת העוֹלם ואחרי המהפכה הרוּסית, ואינני חוֹשב, שבּרגע ההוּא היתה אנגליה זקוּקה לסימפַטיוֹת של היהוּדים. על כּל פנים עתה, בּשנה הזאת, כּשהתנוּעה הציוֹנית היא כּבר חזקה יוֹתר לאין ערוֹך משהיתה בּשנת 1917, והיא מרכּזת הרבּה כוֹחוֹת יהוּדיים – עתה לא התחשבה ממשלת אנגליה בּרגשוֹת העם היהוּדי.

ויש הסבּרה שלישית: כּדי להשתלט על ארץ-ישׂראל, החשוּבה מאד לאנגליה. אני מוֹדה בּאוֹתה חשיבוּת, שהרי הארץ הזאת עוֹמדת בּמרכּז ההשתלשלוּת של הפוֹליטיקה האימפריאליסטית. אך חוֹשבני, כּי אנגליה יכוֹלה להשתלט על ארץ-ישׂראל גם בּלי עזרת הציוֹנים, כּדרך שצרפת השתלטה על סוּריה ואנגליה עצמה על עיראק. כּדי להבין למה נתנה אנגליה את הכרזת בּלפוּר, אנחנוּ צריכים להתבוֹנן בּכּמה תהליכים פוֹליטיים מצדה של אנגליה בּחצי-האי ערב. זה למעלה ממאה שנה, שאנגליה עוֹסקת בּמקוֹם הזה. עוֹד לפני מאה שנה כּבשה אנגליה את עַדן ואת עַמן וגם הכריזה על חצר-מות כּמקוֹם של כּיבּוּש אנגלי. דבר עַדן הוּא בּרוּר בּהחלט, משוּם שמקוֹם זה קשוּר בסוּאֵץ. כּאן בּנתה לה אנגליה כּעין גיבּרלטר בּמזרח. את עדן כּבשה משוּם שהתכּוונה לכל מפרץ פרס. וּבאמת ריכּזה אחר כּך כוֹחוֹת גדוֹלים מאד בּמפרץ זה לשני עבריו. בּיחוּד היוּ לה ענינים בּעיראק, בּכללם גם ענינים מסחריים. התגלוּ גם עניני נפט. בּעיקר חשוּב לה המקוֹם הזה על שוּם קשרי תחבוּרה, בּתוֹר דרך לארצוֹת אחרוֹת, בּיחוּד להוֹדוּ, כּלוֹמר כּדרך שניה להוֹדוֹ מלבד סואץ. והיא רכשה לה אוֹתה מתוֹך מלחמה עקשנית וסבלנית מאד, עֶמדה עֶמדה. וכמוּבן שמלחמה זוֹ לא חסרה גם נימוּקים מוּסריים. היא האשימה את צרפת, שהיא מוֹכרת נשק לערבים, האשימה את תוּרכּיה, שהיא עוֹסקת בּמסחר עבדים; השתמשה גם בּרגשוֹת סֶפַרַטיסטיים בּין הערבים. כּוֹחוֹת רבּים השקיעה אנגליה בּיחוּד בּבּגדאד – כּאן לחמה בּחשאי ואפילו בּקוֹל בּכל העלוּל להשתלט על המקוֹם הזה, בּיחוּד בּגרמנים. כּשגרמניה קיבּלה בּשנת 1903 את הזכּיוֹן לבּנין הרכּבת, עשתה אנגליה כּל שבכּוֹחה, להכשילה. והדבר עלה בּידה. משוּם כּך התקרבה גם בּיוֹתר לרוּסיה. וכּאן גם אחת הסיבּוֹת למלחמת העוֹלם. מוּבן שהמלחמה פתחה סיכּוּיים בּלתי צפוּיים, רחבים וגדוֹלים מאד, לפני אנגליה בּנטייתה להשתלט על חצי-האי ערב והיא ניהלה פה אֵילוּ שנים פוֹליטיקה, שאפשר לכנוֹתה בּשם פוֹליטיקה של שגעוֹן ממש, אילוּלא היינוּ חייבים להניח, שהיתה זאת פוֹליטיקה חכמה מאד ועקיבה וּמַסקנית מאד. כּמה דברים בּפוֹליטיקה הזאת ידוּעים ודאי לכוּלנוּ, שהרי לא שנה ראשוֹנה לנוּ שאנו מתענינים בּארצוֹת האלה. בּכל זאת ראוּי לתת סקירה קצרה, לאסוֹף עוּבדוֹת יסוֹדיוֹת של הפוֹליטיקה הזאת.

ג

כּשפשטה המלחמה, ותוּרכּיה לא נכנסה עדיין לתוֹכה, ראה קיטשנר, שהכּיר את עבדאללה בּקאהיר, להתקשר עמוֹ מיד כּדי להכניסוֹ למלחמה. כּשתוּרכּיה נכנסה למלחמה שלח הוּא לעבּדאללה טלגרמה ושאל, אם חוּסיין וּבנוֹ מוּכנים, תמוּרת קוֹנצסיוֹת ידוּעוֹת, להיכּנס למלחמה לצד אנגליה. אוֹתה שעה עצמה התחילוּ האנגלים בּפוֹליטיקה גם עם הוהאבּים, עם אִבּן סעוּד, אף על פי שאִבּן סעוּד וחוּסיין אוֹיבים בּנפש ונלחמים זה בּזה בּמשך עשׂרים שנה. שלחוּ את אִבּן סעוּד וחוסיין אויבים בנפש ונלחמים זה בּזה בּמשך עשׂרים שנה. שלחוּ את אִבּן סעוּד ללחוֹם בּתוּרכּיה, והוּא בּאמת הסכּים לכך. ממשלת אנגליה שלחה אֵכּספֶדיציה וּבראשה עמד פקיד מזהיר, שהאנגלים מתאבּלים מאד על מוֹתוֹ, הוּא שקספיר, שקיפח את חייו בּאֵכּספדיציה זאת. כּשהאֵכּספדיציה לא הצליחה, פתחוּ האנגלים בּפוֹליטיקה מאוּמצת יוֹתר כּלפי חוּסיין והבטיחוּ לוֹ – מה שידוּע ממכתבי מק-מהוֹן – ממלכה ערבית גדוֹלה. למעשׂה הבטיחוּ לוֹ את כּל הממלכה, אלא שקבעוּ תנאי, שיתחַייב לקבּל עצוֹת מהאנגלים, שהמיעצים שלוֹֹ יהיוּ אנגלים בּלבד ואנגליה תהא לה עמדה מיוּחדת בּבּגדאד. אוֹתוֹ זמן נשׂאוּ ונתנוּ עם שליט עַסיר (שצריכה היתה להיוּת חלק הממלכה הערבית) וכּרתוּ עמוֹ בּרית והבטיחוּ לוֹ עצמאוּת שלמה. המשׂא-וּמתן עם חוּסיין בּא לידי סיוּם ידוּע. מק-מהוֹן שלח את המכתב המסיים שלוֹ בּצירוּף עשׂרים אלף פונט, כּדמי קדימה לתשלוּמים הבּאים. אוּלם מתוֹך שאנגליה הבטיחה את כּל עניניה, שכחה את עניני צרפת וזוֹ, משנתגלה לה הדבר, קפצה עליה רוֹגזה מרוּבּה וּממשלת אנגליה היתה מוּכרחה להיכּנס לכלל משׂא-וּמתן מיוּחד עם צרפת, שסיוּמוֹ היה בּהסכּם סַיקס-פיקוֹ, המתעלם מכּל ההבטחוֹת, וּביחוּד מהיקף ההבטחוֹת שניתנוּ לחוּסיין. בּהסכּם זה יש נקוּדה אחת הנראית לי חשוּבה: ארץ-ישׂראל צריכה היתה להיות בּחלקה הגדוֹל נייטרלית, ואף על פי כן הבטיחה אנגליה לעצמה מקוֹם מיוּחד בּחיפה וּבמפרץ עכּוֹ. אוֹתם הימים נשׂאה ונתנה אנגליה עם הציוֹנים והמשיכה בּיחסי ידידוּת יתירה עם אִּבן סעוּד, שלחה אליו משלחוֹת, בּיקשה ממנוּ כּמה בּקשוֹת, הבטיחה לוֹ הבטחוֹת שתתקיימנה אחרי המלחמה. אחת הבּקשוֹת היתה, שהוּא יֵצא להילָחם בּאִבּן רשיד, אחד הוַסַלים הערבים הנאמנים לתוּרכּיה. המשׂא-וּמתן הזה עם אִבּן סעוּד נעשׂה בּניגוּד גמוּר לרצוֹנוֹ של חוּסיין הזקן. היה אפילוּ מקרה, כּשממשלת עיראק – המפקדה הצבאית האנגלית בּה – שלחה משלחת לאִבּן סעוּד, שצריכה היתה לעבוֹר דרך חיג’ז, וחוּסיין לא נתן אוֹתה לעבוֹר והוּכרחה להפסיק דרכּה. ההיסטוֹריוֹן האנגלי מוֹדיע, שהיא שבה כּלעוּמת שבּאה, כּלוֹמר בּשלוֹם. אוּלם יש מקוֹם להניח, שהמנוּחה לא היתה בּתכלית השלימוּת ואפשר שגוֹרלוֹ של חוּסיין נקבע עוֹד בּשנים ההן, כּשניתנוּ לוֹ הבטחוֹת רחבוֹת כּל כּך. עם גמר המלחמה עמדה אנגליה לא בּלבד לפני סכּנה גדוֹלה, שיכוֹלה היתה לבטל וּלערער את כּל התאמצוּתה בּימי המלחמה. היא עמדה לפני הסכּנה של התהווּת ממלכה ערבית גדוֹלה, שהיתה אוּלי יכוֹלה להיוֹת חזקה יוֹתר מתוּרכּיה, שנהרסה בּימי המלחמה. ועל כּן ראתה אנגליה לשוּב וּלהתחיל בּאוֹתוֹ משׂחק ששׂיחקה בּוֹ עשׂרוֹת בשנים, היוֹם בּהצלחה, מחר בּלי הצלחה, עם תוּרכּיה. בּיחוּד גדוֹלה היתה הסכּנה הזאת על שוּם אפיוֹ של חוּסיין שלא היה בּרוּר בּיוֹתר. אנגליה לא היתה בּה ודאוּת, שהממלכה הזאת תהא נאמנה לה. המדינאים האנגלים היוּ על כּל פנים מוּכרחים להביא בּמנין את האפשרוּת שהממלכה הזאת לא תהיה כּל עיקר וַסַלית ונאמנה לאנגליה. ועל כּן, תוֹצאוֹת המלחמה היוּ בּשביל הערבים משוּנוֹת למדי. אפשר להגיד כּמה דברים על חוּסיין הגדוֹל – מה שקיבל על עצמוֹ מילא. והנה מה שיצא בּערך מאוֹתה הממלכה הגדוֹלה, שהבטיחוּ לוֹ – עַדן וחצר-מות וקוּביֵט בּידי אנגליה, נֶג’ד בּידי אִבּן סעוּד, עיראק לעצמה, סוּריה לעצמה, ארץ-ישׂראל לעצמה, עסיר ותימן נשארוּ כמוֹ שהיוּ, ונג’ד בּעצם גם היא כּמוֹ שהיתה. והרי שליט תימן, שליט עסיר, עמדוּ כּל ימי המלחמה לצד תוּרכּיה, והיוּ חיילים נאמנים לה ולחמוּ באנגליה. והם נשארוּ יוֹשבים בּמקוֹמוֹתיהם. ואִבּן רשיד עוֹד זכה להגדלת הנסיכוּת שלוֹ. לי אין על כּל פנים הסבּרה אחרת לכּך, שלוֹרנס וּפילבי נשׂאוּ ונתנוּ עם רוּסיה וצרפת. עם השריפים הקטנים האלה, ועם הציוֹנים וכּל עיקרוֹ של המשא-וּמתן היה לשם תכלית מסוּימת וּברוּרה – להשתלט על חצי-האי ערב ושלא לתת שתקוּם בּוֹ ממלכה ערבית גדוֹלה, שעתידה אינוֹ בּרוּר ואינוֹ בּטוּח. אנחנוּ מילאנוּ בּפוֹליטיקה האנגלית הזאת אוֹתוֹ תפקיד שמילא, למשל, אִבּן רשיד אוֹ שליט עסיר, מילאנוּ את התפקיד בּהפרדת הכּוֹחוֹת של הממלכה הערבית המתוּכּנת, שיכלוּ להשתלט בּמקוֹם הזה. בּמה שאנגליה חילקה כּך את חצי-האי ערב לא גמרה עוֹד – וזה דבר משוּנה למדי – את חשבוֹנוֹתיה עם חוּסיין. בּעצם מתחילה רק עכשיו, כּלוֹמר אחרי המלחמה, ירידתוֹ, כּי רק עכשיו מתחילים עוֹלים כּוֹחוֹתיו של אִבּן סעוּד. הכּת הוהאבּית נעשית כּת עליוֹנה, שלפי דעתוֹ של פילבּי כּדאי להצטרף אליה. אחרי המלחמה עוֹמדת אנגליה בּקשרים אמיצים עם אִבּן סעוּד וגם עם חוּסיין. היא נוֹתנת כּסף לזה ולזה. היא נוֹתנת נשק לזה ולזה, אף על פי ששניהם מלחמה נטוּשה בּיניהם. המלחמה הראשוֹנה פרצה עוֹד בּאביב 1919. סמוּך לגמר המלחמה תוֹמכת אנגליה כּאילוּ בּחוּסיין, אבל אינה נוֹתנת לוֹ עזרה צבאית. אדרבּא, היא נוֹשאה ונוֹתנת עם אִבּן סעוּד, הממשיך גם בעצם המלחמה הזאת לקבּל תמיכתה. שנת 1920 כּאילוּ מציינת את המפלה הגדוֹלה של החוּסיינים – פייצל מגוּרש מסוּריה, עבדאללה מעיראק. היה מקוֹם לחשוֹב, שבּאה השעה הגדוֹלה, שעת הנצחוֹן לאִבּן סעוּד, אך היתה זוּ טעוּת, מפני שבּשנה הבּאה, שנת 1921, שב פיצל לעיראק ועבּדאללה נעשׂה אמיר בּעבר-הירדן, אוּלם בּהבדל עצוּם: בּעוֹד שקוֹדם הכריזוּ על עצמם בּסוּריה וּבעיראק כּשליטים לפי רצוֹנם, שב עכשיו פייצל לעיראק ונעשׂה אמנם מלך, אוּלם שיבתוֹ היתה בּאניה צבאית בּריטית. ואילוּ עבּדאללה הוּקצתה לוֹ אמירוּת בּעבר-הירדן. אלה מעשׂי-צ’רציל, אשר היה בקאהיר ואחר כּך ביקר בארץ-ישׂראל. נמצא, ששניהם עלוּ על כּסאוֹתיהם בּחסד אנגליה, שנתנה גם מיד פיצוּיים לאִבּן סעוּד – הוּא הוּרשה לרכוֹש את אל-חייל ואחר כּך גם את ג’וּף בּצפוֹן. כּשם שהוּרשה, אוֹיב בּנפש לחוּסיינים, להתקרב גם לעיראק וגם לעבר-הירדן. נראה, שאִבּן סעוּד לא רצה להסתפק בּפיצוּיים האלה (לא בּרוּר על מה מגיעים לוֹ פיצוּיים, שהרי בּימי המלחמה לא עזר לאנגליה) והוּא התנפל על עבר-הירדן. מוּבן, האוירוֹנים האנגליים מעיראק הדפוּ אוֹתוֹ אחוֹרנית. סוֹפה של מלחמה זוֹ בּחוֹזים, שקבעוּ את הגבוּלוֹת של נג’ד והבטיחוּ את עיראק. הצד המשוּנה שבּדבר, כּי גם בּימי ההתנפלוּת על עבר-הירדן המשיך אִבּן סעוּד לקבּל, חוֹדש-חוֹדש, מידי אנגליה את חמשת אלפי הפוּנטים שלוֹ. ואילוּ חוּסיין, הוּפסקה תמיכתוֹ הכּספית. כּאילוּ בּיקשוּ האנגלים להגיד לוֹ: הרי הממלכה שלך, פייצל, בּעיראק ועבּדאללה בּעבר-הירדן ואתה בּחיג’ז וזה הכּל, ועליך להבין שזה הכּל. אך הזקן לא הבין. זכר האיש את שירוּתוֹ לאנגליה, זכר את מכתבי מק-מהוֹן, ולא הבין מה שאמרוּ לוֹ. כּשכּמַל פחה הסתלק מן התוֹאר חליף נראה לוֹ לחוּסיין ששׂיחקה שעתוֹ, עמד והכריז את עצמוֹ חליף – והדבר עלה לוֹ בּמחיר רב. זה היה, כּמדוּמני, בּמאי 1924, וּבאוגוּסט 1924 פרצה המלחמה של אִבּן סעוּד בּחוּסיין, ונמשכה, כּמדוּמני, שנה וּמחצה, וכל שנת 1925 עסק אִבּן סעוּד בּכיבּוּש חיג’ז. סוֹפה של המלחמה, שקלייטון חתם בּשם האימפריה הבּריטית על חוֹזה עם אִבּן סעוּד והכּיר בּכיבּוּשוֹ, ואילוּ החליף הגדוֹל נסע בּאניה צבאית בּריטית לקפריסין, וּממנה שב רק בּימים האלה, כּששוּב אין בּוֹ כּל סכּנה. משוּם מה אין בּוֹ שוּב סכּנה? האם משוּם שהוּא חוֹלה? – עברוּ מאז שלוֹש-עשׂרה שנה, ועכשיו כּל התמוּנה בּחצי-האי ערב השתנתנה בּתכלית. אמנם, פייצל יוֹשב בּעיראק ועבּדאללה בּעבר-הירדן בּחסד אנגליה ואוּלם היתה עוֹד שאלה אחת, שגם היא נפתרה בּמשך הזמן הזה, לפני שנתים. אִבּן סעוּד קיבּל הרבּה ושלא כּצפוּי. ומן הדין היה לשאוֹל, אם כּוֹחוֹ לא עלה יוֹתר מדי ואם אין בּוֹ לעתיד לבוֹא משוּם אוֹתה הסכּנה שצפוּיה היתה מחוּסיין.

בּשנת 1927 קרה מקרה משוּנה מאד – כּתבוּ חוֹזה עם אִבּן סעוּד והכּירוּ בּעצמאוּתוֹ הגמוּרה, וכּאילוּ הכּל כּתיקוּנוֹ, וּפתע פתאוֹם עיראק, כּלוֹמר הנציב האנגלי בּבּגדאד, התחיל בּוֹנה מבצר על גבוּל עיראק-נג’ד. מבצר עלוּב מאד, קטן מאד ואיש לא יכוֹל היה להסבּיר, לשם מה נבנה, אבל די היה בּוֹ להעלוֹת רוֹגזם של הוהאבּים, מה שנתגלה בּהתנפלוּיוֹת גם על עיראק וגם על עבר-הירדן. וכן אירע שאנגליה עמדה פתאוֹם בּמלחמה עם בּן-בּרית שלה, אשר לפני שנים מעטוֹת הכירה בעצמאותו וחתמה אתו חוזה-ידידות. התחיל משׂא-וּמתן בּענין המבצר הזה. בּא לועידה קלייטוֹן ואתוֹ באוּ גם בּאי-כּוֹח עיראק ועבר-הירדן, והיה בּזה משוּם רמז, שמדינאי גדוֹל מאִבּן סעוּד היה אוּלי מבין מתוֹכוֹ מה, בּעצם, רוֹצה ממנּו אנגליה ועל מה בּאוּ בּאי-כּוֹח החוּסיינים לועידת השלוֹם. אוּלם אִבּן סעוּד, כּחוּסיין בּזמנוֹ, לא הבין את השׂפה הזאת ולא רצה לוַתר על דרישתוֹ והרס את המבצר. המלחמה התחדשה, וכּאן ראינוּ דבר משוּנה בּיוֹתר. פתאוֹם מרד אחד הוַסַלים הנאמנים בּיוֹתר לאִבּן סעוּד, פייצל אל דרויש – מרד ללא סיבּה בּאדוֹניו, והתחילוּ מאוֹרעות-דמים בּמדבּר. היה זה כּבר בּשנת 1920. נראה שהשנה ההיא היתה שנה פַטַלית לערבים, כּשאחזם בּוּלמוֹס של מאוֹרעוֹת-דמים. היוּ מאוֹרעוֹת-דמים בּנג’ד. סיוּמוֹ של המרד הזה משוּנה מאד, שלא כּצפוּי. נראה, שאִבּן סעוּד עמד סוף-סוף על כּוֹנת האנגלים ורצונם, נזדמן עם פייצל של עיראק בּאניה אנגלית בּמעמדוֹ של הנציב העליוֹן האנגלי. וּבמארס 1930 כּרתוּ בּרית ועל החוֹזה חתמוּ אִבּן סעוּד והחוּסיינים בּבּגדאד. דוֹמני, שזה היה בּאמת מעשה אמנוּת דיפלוֹמטית גבוֹהה, המעיד על בּית-ספר של דוֹרוֹת: להביא את אִבּן סעוּד לכּריתת בּרית-ידידוּת עם החוּסיינים. אילוּ היה בּהם בּאנגלים חוּש בּיוּם דרמטי, היוּ צריכים להזמין גם את לוֹרנס ואת פילבּי לכרוֹת בּרית. אוּלם אנגליה אינה זקוּקה לביוּם כּזה. את המבצר שכחוּ הכּל. ואין נוֹתן דעתוֹ על כּך, אם בּנינוֹ נמשך אוֹ נפסק. אִבּן סעוּד קיבּל עוֹד כּמה פיצוּיים.

אף בּתימן, שאיטלקים ורוּסים עוֹבדים בֻה עבוֹדה מאוּמצת, אירעוּ לפני שנה מאוֹרעוֹת-דמים. מישהוּ מרד בּמישהוּ, והאוירוֹנים האנגלים מעדן היוּ מוּכרחים להתערב, וּלדכֻא. והנה אחרי זה, שלא בּלבד חוּסיין הזקן אלא גם אִבֻן סעוֻד קיבֻל את הלקח ולימדוּ אוֹתוֹ בּינה, ואחרי שהחוּסיינים והוהאבּים כּרתוּ בּרית-שלוֹם – השתנתה כּל הסיטוּאציה מזוֹ שהיתה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה. כּמעט כּל אלה ששולטים עכשיו בּערב, פרט לסוּריה, הם וַסַלים אנגלים, ולא בּלבד וַסַלים אשר יוֹשבים על כּסאוֹתיהם בּחסד אנגליה, אלא גם ידידים טוֹבים זה לזה. מכּבר הוּרשה אִבּן סעוּד להשתלט על אל-חייל, אִבּן רשיד כּבר מת, ויוֹרשיו הרגוּ זה את זה. מלבד תימן לא נשאר מקוֹם בּחצי-האי ערב, שאנגליה אינה שליטה בּוֹ בּמאה אחוּזים, ועכשיו, תחת הפירוּד וההפרדה שהיוּ לפני שלוֹש-עשׂרה שנה, בּא האיחוּד, הנחוּץ לאנגליה, בּעיקר לא כּל כּך כּשלעצמוֹ, אף אם גם כּשלעצמוֹ. איחוּד זה הוּא מחוּיב המציאוּת האנגלית, בּיחוּד בגלל קו חיפה-בּגדאד. כּבר העירוֹתי על חשיבוּתה של בּגדאד בּשנים שעברוּ בּשביל כּל הרוֹצה בּשלום בּמזרח שלנוּ. כּשם שהעירוֹתי כּבר על כּך, כּי האנגלים, בּכל החוֹזים השוֹנים הסוֹתרים זה את זה, שסידרוּ בּימי המלחמה, עמדוֹ גם על בּגדאד וגם על חיפה. הסכֵימה הזאת היא בּרוּרה למדי להבלטת הקו הזה ומשמעוּתוֹ. אין זה בּלבד קו מוֹצוּל-חיפה, ענין הנפט. גם זוֹ אמתלה אימפריאליסטית לכסוֹת על המטרוֹת האמיתיוֹת. יש מקוֹם לפקפק, אם הנפט הזה היוֹצא בּזמן הקרוֹב מתוֹך האדמה, יהיה לאנגליה. היא גם אינה שליטה על העינינים האלה. רבּים מעוּנינים בּמקוֹמוֹת-נפט אלה. אין זה בּלבד סוּאץ שני, הדרך להוֹדוּ. זוֹהי דרך בּטוּחה יוֹתר משוּם שמצרים אינה בּטוּחה יוֹתר, פוֹרט סעיד אינוֹ בּטוּח וכן גם פוֹרט פוּאַד, שנבנה כּבר על הצד שלנוּ של הסוּאֵץ, ושנבנה בּמאמצים מיוּחדים, אינוֹ בטוּח אף על פי ששֵם המלך נקרא עליו. והרי בּהוֹדוּ תלוּי כּל גוֹרלה האימפריאליסטי של אנגליה. והיא היתה מוּכרחה לחפש דרכים להגן על הוֹדוּ, לחפש דרכים אליה מלבד סוּאֵץ. חיפה-בגדאד אין זה סוּאֵץ חדש בּלבד, אלא גם הדרך לבּאקוּ ולבּרית המוֹעצוֹת. אינני סבוּר, שאנגליה מתכּוֹננת מיד למלחמה בּברית המוֹעצוֹת, לא לאלתר ולא בּעתיד הקרוֹב, אבל היא מוּכרחה לראוֹת תמיד לנגד עיניה את האוֹיב העצוּם הזה, שהשקיע כּל כּוֹחוֹתיו בּמלחמה בּאנגליה. אין ספק – כּאן גם הדרך לפרס, לתוּרכּיסטן וּלכל המזרח, מפתח כּל המזרח. ואנגליה רצתה לקבּל את המפתח הזה. ולא זוֹ בּלבד שרצתה, קבּלת המפתח הזה היתה בּאמת מטרתה בּימי המלחמה: שאחרי המלחמה יעבוֹר הקו הזה דרך ארצוֹת אנגליוֹת, לא ארצוֹת אנגליוֹת לפי השם, אלא ארצוֹת הנתוּנוֹת להשפעתה ושלטוֹנה של אנגליה. אין בּי ספק שאנגליה תמשיך את הרכּבת הזאת גם ממדינה למכּה. אחר כּך לג’דה. דרך אגב, אנגליה – גם אם אין זוֹ מטרה עיקרית – טרחה להעביר את כּל עליית-הרגל לטריטוֹריה אנגלית בּלבד. בּרוּר שהרכּבת קשוּרים בּה סיכּוּיים, רוָחים, פריחה חדשה, היא מחייבת איחוּד והיא גוֹרם עצוּם לאיחוּד ערב. ואפייני הדבר, כּי בּזמן האחרוֹן דוקא התחילוּ בּחוּגי ערבים שוֹנים לדבר בּמיוּחד על הפדרציה הערבית, סיסמה שחזרה ונשתכּחה כּבר כּמה וכּמה פעמים. וגדוֹלה מזוֹ: בּתוֹך הפדרציה הזאת אין המדבּרים בּה כוֹללים את סוּריה, שנשארה מחוּץ לתכנית בּגדאד-חיפה. והנה חוֹשבני כּי אנוּ מפריעים לאיחוּד הזה, לאנגליזציה הקשוּרה בּאיחוּד הזה. כּשם שהיינוּ נחוּצים, כּכל הנסיכים של עסיר ושל חייל, כּדי לשבּוֹר את האיחוּד הערבי לפני שלוֹש-עשׂר שנה, כּן אנחנוּ מיוּתרים עכשיו, ואוּלי גם מזיקים, כּשהאיחוּד הערבי מתקיים על יסוֹדוֹת אחרים לגמרי, על יסוֹדוֹת אנגליים. והספר הלבן אינוֹ מוּבן, לדעתי, אלא בּאוֹר ההתפתחוּת הזאת. בּאוֹרוֹ בּלבד אפשר להבין מה הם המשפטים של הספר על השאיפוֹת הסֶפַרַטיסטיוֹת של הציוֹנוּת וּביחוּד של הסתדרוּת העוֹבדים, וּמהי הפיסקה שבּספר על חידוּש חיי חברה. מפני שאנגליה רוֹצה בּקוֹלוֹניה ערבית-אנגלית שקטה, אסיאתית. וּכשם שלא ידעה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה מה פרצוּפוֹ של חוּסיין, ואיך ינהג כּשיהיה שליט ערב, לא בּרוּר עתה לאנגליה, מה יהיה פרצוּפנוּ בּעתיד הקרוֹב, אם עוֹד נתחזק בּארץ, גוֹרם לאיזוֹ התפתחוּת נהיה בּסביבה הקרוֹבה. זאת היא ההסבּרה והמציאוּת הפוֹליטית, שאנחנוּ עוֹמדים לפניה.

ד

הענין המשוּתף, אשר היה לציוֹנוּת וּלאנגליה לפני שלוֹש-עשׂרה שנה, ניטשטש. הפרשה האנגלית בּתוֹלדוֹת הציוֹנוּת כּאילו מסתיימת והוֹלכת. יש ידים להניח, שאילוּ לא אחזנוּ בשעת-כושר זו לפני שלוש-עשׂרה שנה ולא הגדלנוּ את הישוּב שלנוּ, ולא ריכּזנוּ את כוֹחוֹת העם העברי סביב המפעל בּמידה שהצלחנוּ לעשוֹת זאת, היה כּבר כּיום גוֹרלוֹ כּגוֹרל אִבּן רשיד אוֹ שליט עסיר. ואוּלם אנחנוּ, לא זוֹ בּלבד שהגדלנוּ פה את הישוּב ובּנינוּ כּמה וכּמה דברים, אלא גם התנגדנוּ ועמדנוּ בּפרץ, בּיחוּד בּמשך השנה האחרוֹנה. בּזה הצלנוּ מה שניתן להציל. התנגדוּתנוּ בּמשך השנה זאת הצילה את המפעל הציוֹני. אילוּ שמענוּ בּקוֹלה של “בּרית שלוֹם”, הרי לא זוֹ בּלבד שההווה והעתיד שלנוּ היוּ מוּפקרים, אלא התהליך הזה של הסתפחוּת לערב, שהיה מנת חלקם של כּמה מנסיכי חצי-האי ערב, היה מתקדם בּצעדים גדוֹלים לבלוֹע גם אוֹתנוּ. לאוֹר המציאוּת, מגוּחכת היא כּל הארגוֹמֶנטציה שאנחנוּ שמענוּ בּמשך השנה הזאת מצד אחר, מצד הרביזיוֹניסטים, שאמרוּ לנוּ קוֹדם, שהאנגלים הם ג’נטלמנים והם יוֹדעים לשלם בּעד השטרוֹת שנתנוּ אלא אנוּ צריכים לתבּוֹע את תשלוּם השטרוֹת, ושהאנגלים רצוּ ורוֹצים ומוּכנים לרצוֹת בּהקמת הבּית הלאוּמי, ואילוּ עתה כּשנתבּטלה כּל אוֹתה התוֹרה, הם אוֹמרים שהפקידוּת האנגלית בּמזרח היא קלת-דעת ואינה יוֹדעת את המטרה והדרך. כּך דרכּם של הרביזיוֹניסטים. אבל סבוּרני, כּי גם בּקרבּנוּ יש רבּים המוּכנים להסבּיר בּדרך כּך את המשבּר הגדוֹל הזה בּממשלת הפוֹעלים והם מוֹצאים את הסיפוּק הרב בּגידוּפים כּלפיה. אינני רוֹצה להצדיק אוֹתה בּמשהוּ, אבל אינני חוֹשב שהיא חידשה דבר-מה בּפוֹליטיקה האנגלית. אדרבּא, אלה העוֹשים את הפוּליטיקה האנגלית בּמזרח המשיכוּ אוֹתוֹ הקו, שהתחילוּ בּוֹ לפני שלוֹש-עשׂרה שנה. אמנם, עשׂוּ זאת בגסוּת מיוּחדת, ועשׂוּ זאת נוֹכח הסיסמאוֹת של הממשלה גם בּצביעוּת מיוּחדת, אבל למעשה לא היה פה שוּם חידוּש, שוּם התנַכּרוּת של ממשלת הפוֹעלים אלא המשך הפוֹליטיקה האנגלית בּחצי-האי ערב, משוּם שאנחנוּ היינוּ "קריגס-גֶוינלרֶים (מרויחי-מלחמה), הרוחנוּ הרבה בּימי המלחמה, בּתוֹקף המלחמה – בּעיני האנגלים, לא בּעיני האנשים שלנוּ – התיחסוּ בּכבוֹד למפעל הציוֹני. אנגליה התיחסה אלינוּ כּדרך שהתיחסה לאִבּן רשיד. משוּם שהיה נחוּץ לה, היא נתנה לוֹ נסיכוּת ידוּעה, כּלוֹמר, נתנה לוֹ להרויח בּמלחמה. הוּא הדין בנוּ. אמנם פה שגתה אנגליה שגיאה, עוֹד קוֹדם שידעה, כּי שגיאה היא – אחרי שנים רבּוֹת תדע אוּלי, שזאת היא שגיאה: היא שכחה, כּי מאחוֹרי המפעל הציוֹני עוֹמד כּוֹח חיוּני. עלינוּ הוּטל לתת תשוּבה, לפתוֹר את הפרוֹבּלימה של העם היהוּדי, זאת היא שאלת חיים וּמות לעם היהוּדי. אנגליה אינה יוֹדעת אוֹ אינה רוֹצה לדעת זאת אוֹ אינה מבינה עדיין.

ואם גם ראיתי את המציאוּת הפוֹליטית שלנוּ בּאוֹר עצוּב כּל כּך, אינני מתחרט על התקוּפה האנגלית הזאת, ואני מקבל עלי את האחריוֹת לבּרית עם האימפריאליזם, אף על פי שהמטרוֹת האימפריאליסטיוֹת של הפוֹליטיקה האנגלית בּרוּרוֹת לי לגמרי. כּך דרכּם של אנשי פוֹליטיקה, היוֹם הם מתקשרים עם כּוֹח זה, מחר עם כּוֹח אחר, ואינם מבחינים בּכּוֹח הזה, אם הוּא טוֹב אוֹ רע. בּיחוּד העם היהוּדי אסוּר לוֹ להניח להיסטוֹריה שתעבוֹר על פניו. גילינוּ כּוֹחוֹת גדוֹלים יוֹתר מאשר שליט עסיר. זה תהליך ארוֹך מאד והחיסוּל לא יעלה לה לאנגליה בּנקל. בּתהליך הזה אנחנוּ צריכים להשתמש בּכּל ההזדמנוּיוֹת, בּכּל האפשרוּיוֹת להגבּיר את עבוֹדתנוּ. תוֹלדוֹת הציוֹנוּת ידעוּ כּבר פרשוֹת רבּוֹת, ואם גם הפרשה האנגלית נגמרה, תבוֹא פרשה אחרת, ולא מן הנמנעוֹת הוּא שגם הפרשה הקרוֹבה תהיה שוּב פרשה אנגלית. כּי מה צריכה להיוֹת עכשיו מטרת הפוֹליטיקה שלנוּ? האוֹמר: להחליף את המנדטוֹר – נתפס לאוֹטוֹפיה גמוּרה ומגוּחכת. האנגלים לא ילכוּ מפה. אם אנחנוּ נגיד, שאנחנוּ רוֹצים בּמנדטוֹר חדש, אפשר אפילוּ שאנגליה תבוֹא לחבר-הלאוּמים והיא תדרוֹש מנדטוֹר אחר, אבל היא לא תלך מחיפה. ואם כּי ראיתם אוֹתי חוֹשב דברים גרוּעים על אנגליה, בּכל זאת אינני חוֹשב שהיא גרוּעה מארצוֹת אחרוֹת ושמנדטוֹר אחר – תהיה זאת צרפת אוֹ איטליה – יהיה לנוּ טוֹב יוֹתר ונוֹח יוֹתר ולא יבגוֹד בנוּ כּמוֹ שבּגדה בּנוּ אנגליה. אין בּי שוּם אמוּנה, שמישהוּ יעשה משהוּ לטוֹבתנוּ אנוּ ולא בּעניניו הוּא. וכאשר עניניו ידרשוּ זאת, הוּא יעזוֹב אוֹתנוּ לנפשנוּ.

ישנה עצה אחרת, רדיקלית מאד – לפֹוצץ את האימפריה הבּריטית. אינני יכוֹל לגשת לשאלה זאת מנקוּדת-מבט פוֹליטית בלבד, אם טוֹב אוֹ לא טוֹב לפוֹצץ אם בּכלל עצה זוֹ טוֹבה. בּעד המפעל הארצישׂראלי אינני רוֹצה לשלם כּל מס למישהוּ. כּשם שאני מסרב לשלם מס לפספילד, אוֹ לבריילספוֹרד, אם בּצוּרת עבוֹדה ערבית אוֹ בּצוּרה אחרת, כּך אינני רוֹצה בּדיבּוּר על התפוֹצצוּת האימפריה הבּריטית לשלם מס לאינטליגנט חצי-קוֹמוּניסטי מגרמניה. מנקוּדת-מבט פוֹליטית, אם הדרך הזאת עשוּיה להביאנוּ למטרתנוּ, אני פוֹסל את הדרך הנזכּרת, מפני שהיא דרך ארוּכּה מאד, וּמה שלא נעשה, הרי ה“פיצוּץ” הזה לא יבוֹא מחר אוֹ מחרתים ולא בעשׂר שנים אוֹ עשׂרים וארבעים שנה, והרי אנוּ אין אנוּ יכוֹלים לחכּוֹת זמן רב כּל כּך. מלבד זה, כּשלעצמי, נעשׂיתי אחרי התפוֹצצוּת רוּסיה זהיר מאד לגבי כּל מיני התפוֹצצוּיוֹת. אין איש יכוֹל לדעת מראש מה תביאינה ההתפוֹצצוּיוֹת האלה. אילוּ חלה ההתפוֹצצוּת היוֹם אוֹ מחר, היינוּ עוֹמדים לפני פרוֹבּלימוֹת, שלא היה אוּלי בּכוֹחוֹתינוּ לפתוֹר. עלינוּ לראוֹת את המציאוּת הפוֹליטית כּהויתה – מתהוה והוֹלכת ממלכה ערבית בּצוּרה של פדרציה אוֹ בּצוּרה של התקרבוּת אמיצה מאד. שמא הדין עם פילבּי, ואִבּן סעוּד יהיה בּאמת בּיסמַרק הערבי וישתלט, ודאי בּעזרת אנגליה, ולא בּלעדיה, גם על עיראק וגם על עבר-הירדן ואוּלי גם על סוּריה. לא נעסוֹק עתה בּצורה, אבל על כּל פנים זוֹהי המציאוּת – התהוות הפדרציה הערבית אוֹ התקרבוּת אמיצה מאד של ארצוֹת ערב בּחסוּת אנגליה.

המטרה הפוֹליטית שלנוּ צריכה להיוֹת, לדעתי, להכריח את הכּוֹחוֹת האלה להכניסנוּ למסגרת הזאת, להכריח את אנגליה להתחיל בּפרשה שניה של תוֹלדוֹתיה בּענין הציוֹנוּת. הדבר הזה לא יוּשג בּאפלציה למוּסר, לא יוּשג בּמסגרת הכּוֹחוֹת שישנם כּרגע. משוּם שזאת היא העוּבדה, הרי שהפסדנוּ את המערכה הזאת. הפסדנוּ, מפני שהיינוּ חלשים מדי, וּבכוֹחוֹת שיש לנוּ עכשיו לא נוּכל לתקן, ואנוּ חייבים להשלים עם הפסדנוּ זה לזמן ידוּע – אני חוֹשב לזמן ממוּשך, לכמה שנים – אך הפסד המערכה הפוֹליטית אין פירוּשוֹ הפסד המערכה הישוּבית. מה עוֹשה המנוּצח? הוּא צוֹבר כּוֹחוֹת חדשים, הוּא שוֹאף להיוֹת חזק יוֹתר. זוֹהי המטרה הפוֹליטית שלנוּ. בּדרך כּך בּלבד נוּכל בּמשך הזמן להכריח את אנגליה להתחשב בּנוּ, מפני שאנגליה היא אמנם אכזרית מאד, אוּלם אינה רק אכזרית, היא גם חכמה מאד. בּפוֹליטיקה שלה אין לה ענין בּאידיאלים, גם לא באידיאלים ציוֹניים. יש לה ענין בּכוֹחוֹת, והיא יוֹדעת גם להסתגל לכּוֹחוֹת, להביאם בּמנין, להתחשב בּהם, זוֹהי המטרה שלנוּ: להיוֹת עתה כּוֹח גדוֹל. ואם היה דבר של חידוּש בּניתוּח שלי, הרי אני יוֹדע, שכּאן אהיה דל מאד ולא אחדש דבר, לפי שזהוּ בּהכרח המצב הפוֹליטי שלנוּ, גם משוּם שהרבה דברים אינם בּרוּרים וּבהירים למדי. על כּל פנים, עלינוּ להיוֹת קוֹדם כּל כּוֹח גדוֹל יוֹתר בּארץ. והדבר הזה הוּא בּגדר האפשר גם בּמספרנוּ עתה. אנחנוּ שוֹכחים לעתים קרוֹבוֹת מאד, שכּבר הגענוּ לעשׂרים אחוּז בּארץ. וזהוּ כּוֹח גדוֹל מאד, המסוּגל להשתלט על כּמה וכמה ענפי מסחר וענפי עבוֹדה ומשק הכּספים של המדינה. וזאת התעוּדה הראשוֹנה: להתחזק וּלהתבּצר בּפנים. ואם נרצה ללכת בּעקיבוּת בּדרך הזאת, נהיה גם נתבּעים לקרבּנוֹת גדוֹלים. נהא, למשל, חייבים לרדת מאד בּרמת-החיים שלנוּ, בּשביל להיוֹת כּוֹח חזק יוֹתר. עלינוּ לפנוֹת בּסיסמאוֹת חדשוֹת לגוֹלה, לחנכה להכּרה ציוֹנית אבסוֹלוּטית, להכּרה ציוֹנית שישנה בּנוּ ושאינה עוֹד בּגוֹלה, שאנחנוּ בּעצמנוּ קילקלנוּ אוֹתה, להכּרה ציוֹנית אַבסוֹלוּטית שאינה תלוּיה בּכל עמדה, לא בּאנגלים אוֹ בּערבים אוֹ בּגוֹרם חיצוֹני אחר, שאנחנוּ בּעצמנוּ, התנוּעה הציוֹנית הכּללית בּמידה יוֹתר גדוֹלה, אוּלם גם תנוּעת העבוֹדה בּמידה לא קטנה בּיוֹתר, חטאנוּ הרבה, כּי תחת ההכּרה הציוֹנית האבסוֹלוּטית נתַנוּ שמוֹת מצלצלים, – התנוּעה הכּללית נתנה את השמוֹת בּלפוּר, צ’רציל, לוֹיד ג’ורג' ואחרים, אנחנוּ נתנוּ את מקדוֹנלד, בּריילספוֹרד וכו', נתַנוּ תעוּדוֹת והרגלנוּ את הגוֹלה לסמוֹך על התעוּדוֹת וןהרגלנוּ את הגוֹלה לחשוֹב, כּי משזכּינוּ בּתעוּדוֹת נוּכל לעשוֹת את העבוֹדה, ומשנעשוּ התעוּדוֹת פלסתר, שוּב לא נוּכל לעשׂוֹתה. עלינוּ לתבּוֹע מהגוֹלה המשך העבוֹדה בּכל התנאים, ונמשיכה. אוּלם אינני חוֹשב שנוּכל לשוּב עכשיו לתנוּעה כּדרך “חוֹבבי ציון”. לא בּכדי באה לפני שלוֹשים שנה המדיניוּת הציוֹנית לרשת מקוֹמם של “חוֹבבי ציוֹן”. אם גם נרחוֹש יתר כּבוֹד ל“חוֹבבי ציוֹן” מאשר לאנשי המדיניוּת הציוֹנית – כּמוּבן, מלבד הרצל – ואם גם ידענוּ כּי “חוֹבבי ציון” הם שהצילוּ את התנוּעה הציוֹנית ממשבּר ידוּע, מפשיטת רגל אידיאוֹלוֹגית וּמעשׂית. אוּלם עכשיו, אחרי שלוֹשים שנה, וּביחוּד אחרי התקוּפה האחרוֹנה, לא יתכן שנשוּב ל“חוֹבבי –ציוֹניוּת”, – כּלוֹמר, שאנחנוּ נשוּב לעבוֹדה ישוּבית בּלבד, ושנראה אוֹתה אפשרית בּכל התנאים בּהיקף הנחוּץ לנוּ ושהיא-היא שתביא אִתה את הגאוּלה. בּלי קו פוֹליטי בּרוּר, לא נוּכל עכשיו גם להתקדם למעשה בּצעדים הנחוּצים לנוּ, לא נוּכל בּלעדיה לקיים את התנוּעה בּגוֹלה.

עשׂיתי חשבּוֹן וניתוּח עצוּב כּל כּך, רצוֹני להוֹסיף לחשבּוֹן הזה עוֹד מלה אחת: מעוֹלם לא הייתי ציוֹני מאמין כּמוֹ בּימים האלה. אני יוֹדע, שסכּנוֹת גדוֹלוֹת מאד צפוּיוֹת לנוּ, ואנוּ נדרשים לעבוֹדה עצוּמה ונהא נתוּנים בּמצבים חמוּרים, שלא היינוּ אוּלי נתוּנים בשכּמוֹתם. אך המשבּר הזה דוקא, אוּלי הוּא יבריא את המפעל שלנוּ ויסיר מעליו דברים תפֵלים וּטפֵלים, בּטלנוּת, רשלנוּת וּבזבּוּז. הוּא גם יטהר בּוֹ כּמה דברים, גם יכוונוֹ לקראת פוֹליטיקה קבוּעה יוֹתר, נכוֹנה יוֹתר מזוֹ שעשינוּ בּה ושהיינוּ מוּכרחים לעשוֹתה עד היוֹם.

כ“ט כסלו תרצ”א (19.12.1930)

א

אילוּ היינוּ רשאים להעריך את איגרת מקדוֹנלד לד"ר וייצמן רק לפי ההכרזוֹת הכלליוֹת שבה, היינוּ יכוֹלים לגמוֹר עליה את ההַלל. העוּבדה עצמה, שממשלה כּבּירה, הטרוּדה מאד בּעניניה המרוּבּים, ישבה עם שליחינוּ אל שוּלחן אחד, הקשיבה בּסבלנוּת לבּיקוֹרת החריפה שלנוּ, הכּירה בּכמה מטענוֹתינוּ – עוּבדה זוֹ כּשהיא לעצמה, עלוּלה לגרוֹם לנוּ סיפוּק ונחת-רוּח. ואשר לנוּסחאוֹת הכּלליוֹת של התעוּדה, המדברוֹת על כּוָנוֹת הממשלה, הרי בּרוּבּן הן בּהירוֹת, בּרוּרוֹת וכּתוּבוֹת בּסגנוֹן ידידוּתי. ואמנם, מנקוּדת-מבּט זוֹ קיבּלה האיגרת את הערכתה השלמה בעתוֹנוּת העברית. ואוּלם לנוּ אסוּר להסתפק בּהערכה כּזאת. המשבּר הפוֹליטי הכּבד העוֹבר עלינוּ יהפך למשבּר-שוא, אשר רק יסוּרים בוֹּ ואין בּוֹ משוּם בּרכה לנוּ, אם לא נלמד ממנוּ כּלל פוֹליטי גדוֹל זה: להתיחס בספקנוּת לנוּסחאוֹת ולהכרזוֹת. בּה, בּספקנוּת הזאת, קניננוּ הפוֹליטי האחד שרכשנוּ לנוּ בּחדשים האחרוֹנים וּבעדוֹ שילמנוּ מחיר עצוּם.

כּשפוּרסמה הצהרת בּלפוּר ואחר כּך טוֹפס המנדט, עם ההקדמה היפה שבּוֹ, תקענוּ בּשוֹפר הגאוּלה. ואילוּ היינוּּ בּאים לנסח עכשיו את המנדט, ואילוּּ שׂררה עכשיו האוירה ההיא ששׂררה בּעוֹלם המדיני לגבּי הציוֹנוּת בּשנים ההן – משנת 1917 עד שנת 1922 – ודאי לא היינוּ גם עכשיו מוַתרים על ההקדמה היפה ההיא למנדט, אוּלם היינוּ מנסים לנסח בּאוֹפן אחר את הסעיפים המכריעים שבּוֹ, וּבמקוֹם ההתחיבוּיוֹת הכּלליוֹת “לסייע” ו“לעזור” וּ“להקל”, היינוּ קוֹבעים בּאוֹפן מפוּרש מעשי וקוֹנקרטי, מה הן חוֹבוֹתיה של האדמיניסטרציה הארצישׂראלית וכּיצד עליה לקיים את הסיוּע והעזר וההקלה. כּי מה בּצע בּנוּסחאוֹת יוּרידיוֹת וּפירוּשיהן, אם למדנוּ לדעת, שהעוֹלם מתנהל לא על-ידי יוּריסטים, אלא על-ידי מדינאים, הנתוּנים לכל השפעה של כּל מאוֹרע פוֹליטי. צעקנוּ חמס על הסתירוֹת אשר בּין מעשי האדמיניסטרציה וּבין רוּח-המנדט ואוֹתיוֹתיו – והצעקה הוֹעילה לנוּ מעט מאד. כּי העוֹלם עדיין איננוּ מתנהל על-ידי אנשי-מוּסר, הנאמנים לכּל הבטחה שהבטיחוּ, אלא על-ידי אנשים השוֹמרים על עניניהם. את הנסיוֹן הזה, הרב והמר, שלמדנוּ מתוֹלדוֹת המנדט, עלינוּ לזכוֹר גם בשעוֹת נצחוֹן.

לא הכרזוֹת ולא הגדרוֹת כלליוֹת קוֹבעוֹת את הפוֹליטיקה המעשית של יוֹם-יוֹם, אשר בה חיינוּ תלוּיים, אלא נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, חוּקים המבטיחים את המשא-וּמתן הכּלכּלי, החברתי, המשפטי. גם לשאלה, הנראית לרבּים כּשאלה המרכּזית של עבוֹדתנוּ – היא שאלת האדמיניסטרציה ויחסה לעבוֹדתנוּ – אין, לפי דעתי, פתרוֹן ממשי בּלתי אם על-ידי קביעת נוֹרמוֹת לעבוֹדה. הכּרה הזאת בּדבר הערך היחסי של ההכרזוֹת, היא בשבילנוּ, אשר התחלנוּ רק עתה בּחיים פוֹליטיים עצמיים, משוּם חידוּש. בּקרב העמים, שיש להם נסיוֹן מדיני כּל שהוּא, הכּרה זוֹ מוּסכּמת היא וּמוּבנת מאליה. לא יתוּאר, שתעוּדה פוֹליטית בּין שתי מדינוֹת, תכלוֹל בּקרבה רק דברים של הבּעת רצוֹן טוֹב, של כּוַנוֹת רצוּיוֹת והכּרת זכוּיוֹת מוּפשטוֹת. לא יתוּאר שיחתם חוֹזה, איזה שהוּא, – מסחרי, צבאי, מדיני, – בּין שני עמים, שבּוֹ יהיה כּתוּב, שהעמים האלה מכּירים בּזכוּיוֹת ההדדיוֹת וּמחליטים לחיוֹת בּשלוֹם זה עם זה אוֹ לעזוֹר איש לרעהוּ – ותוּ לא. כּל הדברים האלה, בּבחינת הקדמה הם, וערך להם אם אחריהם בּאים סעיפים מעשיים, פרוֹזאיים מאד – על המכס ועל יחידוֹת צבאיוֹת, על אוֹפן סידוּר הסכסוּכים ועל פעוּלוֹת מסוּימוֹת, המוּתרוֹת אוֹ אסוּרוֹת. ואין בּזה שוּם זלזוּל בכּבוֹד האנשים החתוּמים על החוֹזה, אלא יש בזה רצוֹן טבעי והכרחי לבנוֹת את היחסים ההדדיים על יסוֹדוֹת בטוּחים.

אמנם, אצלנוּ, כּשאנוּ בּאים להעריך תעוּדה פוֹליטית, ישנוֹ – וּמוּכרח תמיד להיוֹת – חשבּוֹן כּפוּל: מבּחינה מעשׂית ומבּחינת הפרֶסטיג’ה, כּלפי חוּץ וּכלפי פנים. אין אנוּ בּמצבוֹ של עם, אשר זכוּיוֹתיו היסוֹדיוֹת אינן נתוּנוֹת בּשוּם ספק, ועל כּן אין הן טעוּנוֹת כּלל אישוּר והכּרה. צרפת אינה מעוּנינת כּלל שבּחוֹזה שהיא כּוֹרתת עם איטליה אוֹ עם אנגליה יהיה כּתוּב, כּי לצרפתים יש זכוּת על אדמת צרפת. אדרבּא: סעיף כּזה בּחוֹזה היה נחשב לעלבוֹן ששוּם מדינה בּלתי תלוּיה לא היתה מסכּימה לוֹ. לגבּי דידן – שאני. אנוּ עוֹדנוּ לוֹחמים על הכּרת זכוּיוֹתינוּ היסוֹדיוֹת ועוֹד רבּים הכּוֹפרים בּזכוּיוֹתינו אלה. אנוּ עוֹדנוּ מתאמצים ליצוֹר לנוּ מעמד בּין-לאוּמי מוּכּר, ועוֹד מכשוֹלים רבּים פזוּרים על דרכּנוּ. על כּן יש לתעוּדוֹת פוֹליטיוֹת אצלנוּ ערך של פרֶסטיג’ה כּלפי חוּץ, וגם כּלפי פנים. יש בּאישוּר זה משוּם כּוֹח מעוֹרר לתנוּעה, כּוֹח מוֹשך את ההמוֹנים היהוּדים, אשר הכּרת חוּלשתם המדינית השתרשה כּה עמוֹק בּקרבּם, עד שיש צוֹרך בּדברי סעד וסיוּע מצד כּוֹחוֹת מדיניים מכריעים. ואוּלם חשבוֹן ה“פרסטיג’ה” הזה, שהוּא הכרחי ומוּצדק, אינוֹ יכוֹל לטשטש את החשבוֹן המעשי. גם את הלקח הזה עלינוּ ללמוֹד מן החדשים האחרוֹנים. אי-אפשר להכּחיש, כּי היתה השפעה עצוּמה להצהרת בּלפוּר ולמנדט על המוֹני עם ישׂראל, ואוּלם בהסתמכוּתנוּ על התעוּדוֹת האלה עברנוּ על כּל מידה המוּתרת לנוּ. בּכל תעוּדה “טוֹבה”, שאין בּה אלא הכרזוֹת ונוּסחאוֹת, כּרוּכה לנוּ סכּנה של חידוּש אשליוֹת, של הסתמכוּת מוּפרזת על עזרת חוּץ, של חינוּך מדיני מוּטעה. העם העברי לא יבנה את עתידוֹ בּארץ אם לא ישתחרר מן ההכּרה וההרגשה, שבּכוֹחוֹתיו הוּא בּלבד לא יוּכל לעשוֹת מאוּמה, ושבּוֹ בּרגע שהכוֹחוֹת המדיניים הגדוֹלים עוֹזבים אוֹתוֹ לנפשוֹ, אבדה תקוֹתוֹ. העם העברי לא יצא מן המיצר אם לא יתכּוֹנן לפוֹליטיקה עצמאית – מוּתאמת לכּוֹחוֹתיו, המתבטאת בּיחוּד בּפעוּלת-בּנין, ואם לא תצמח ותגדל בּלב העם ההכּרה, שאמנם אנוּ תלוּיים מאד-מאד בּכּוֹחוֹת חוֹץ, ואוּלם גם אחרי שהם פוֹנים לנוּ עוֹרף, עוֹד לא פסוּ הדרכים ולוּ גם תהיינה צרוֹת וקשוֹת מאד. בלעדי זאת – נהיה תמיד כּ“חוֹמר ביד היוֹצר”, ללא רצוֹן עצמי.

מלבד זאת: איננוּ רשאים עוֹד, כּשמוֹפיעה תעוּדה פוֹליטית חדשה, לשאוֹל את עצמנוּ להשפעתה הציבּוּרית על עמנוּ אנוּ בּלבד. שאלת ה“פרֶסטיגה” קיימת לא רק בּשבילנו. בּשנת 1917 היו הרבּה דברים סתוּמים לנוּ ולא הרבּינו לחשוֹב על השפעת ההצהרה על העוֹלם החיצוֹני, בּיחוּד על העוֹלם הערבי. אוּלי גם לא היה אז כּל מקוֹם אוֹביקטיבי לשאלוֹת כּאלה. עכשיו, בּשנת 1931, השתנה המצב גם מבּחינה זאת. בּעולם הערבי ובּמקצת גם בּעוֹלם החיצוֹני, השתרשה ההכּרה המסוֹרסת, המסוּלפת, ואוּלם קיימת בּתוֹר גוֹרם מדיני – שכּל תעוּדה טוֹבה ליהוּדים, ממילא היא רעה לערבים וּלהיפך. הנה, כּשהוֹפיע “הספר הלבן”, פרצה שמחה בּמחנה הערבי, אם כּי תכנוֹ של הספר היה אפסי לגבּי הענינים החיוֹניים של הערבים. די היה להם שהספר העליב את היהוּדיים. ואיגרת מקדוֹנלנד עוֹררה התרגזוּת בּמחנה הערבים, אם כּי אין בּה שוּם דבר המבשׂר רעוֹת לענינים החיוּניים של הערבים – די להם שהוּא הסיר את הדיבּוֹת והעלבּוֹנוֹת ממפעל היהוּדים. את התגוּבה הזאת – המעוֹררת כּוֹחוֹת בּמחנה המתנגדים, המלכּדת אוֹתם, העלוּלה להוֹציא מממשלת המנדט “קוֹמפֶנסַציות”, ואלה אוּלי מכריעוֹת יוֹתר מהכרזוֹת טוֹבוֹת לגבינוּ – אין אנוּ רשאים להוֹציא מן החשבוֹן. אין זאת אוֹמרת שעלינוּ לוַתר, מתוֹך התחשבוּת בּאחרים, על התעוּדוֹת ה“טוֹבוֹת”. עלינוּ רק לעיין, אם ערכּן המעשׂי שקוּל כּנגד הצדדים השליליים הכּרוּכים בּוֹ.

חוֹבה, איפוֹא, עלינוּ להעריך את איגרת מקדוֹנאלד לא רק מנקוּדת-המבּט של ההכּרה המחוּדשת בּזכוּיוֹתינוּ, שנשללוּ בּ“ספר הלבן”, של סילוּק דיבּוֹת, של העמדת דברים על אמיתם, אלא גם מנקוּדת-המבּט של ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת המעשיוֹת, שישנן בּאיגרת. הן גם את “הספר הלבן” לא דחינוּ בּגלל העלבּוֹן שבּוֹ בּלבד, אלא בּיחוּד בּגלל הסיכּוּיים לפרשת מעשׂים אדמיניסטרטיביים מסוּימים שהיוּ כּרוּכים בּוֹ.

ב

שני הישגים מעשיים ישנם, לפי דעתי, בּאיגרת מקדוֹנלד. הישג ראשוֹן: הגדרה מדוּיקת של המוּשג “ערבים מחוּסרי קרקע”, אשר לגבּיהם קיימת התחיבוּת מיוּחדת של ממשלת המנדט. לפי איגרת מקדוֹנלד אין מוּשג זה מתכּוון לכּל 29 האחוּזים של הפלחים הארצישׂראלים, אשר לפי הדין-וחשבּוֹן של סימפסוֹן אין להם קרקע (ונניח לרגע, כּי המספרים נכוֹנים) אלא רק לאלה הערבים אשר אפשר יהיה להוֹכיח, כּי הם נוֹשלוּ מקרקעוֹתיהם מפני שהאדמה עברה לידי יהוּדים, ולא קיבלוּ כּל אדמה אחרת שיוּכלוּ להיאחז בּה אוֹ כּל משלח-יד אחר שיהא משׂבּיע רצוֹן באוֹתה מידה. הגדרה זאת היא כּה מדוּיקת וּמפוּרטת, שנדמה, כּי ניצלנוּ מסכּנת תביעוֹת בּלתי מוּגבּלוֹת וּבלתי צוֹדקוֹת. ניצלנוּ מהוֹפעוֹת כּל מיני אנשים, שפעוּלתנוּ ההתישבוּתית לא נגעה בּהם כּלל אוֹ גם נגעה בּהם לטוֹבה וּבכל זאת היוּ יכוֹלים, לפי הביטוּיים הכּלליים והסתוּמים של דין-וחשבוֹן סימפסוֹן ו“הספר הלבן”, להוֹפיע בּפני ממשלת המנדט ולתבּוֹע את התישבוּתם בּשוּרה הראשוֹנה וּלעכּב את הפעוּלה ההתישבוּתית היהוּדית. בּמידה שישנם עוֹבדי-אדמה, שסבלוּ באמת מחמת עבוֹדתנוּ ונשארוּ בּלתי מסוּדרים, לא בעבוֹדה חקלאית ולא בּמשלוֹח-יד אחר – בּמידה זוֹ עלינוּ להכּיר בפה מלא, בּלי כּל מרירוּת והתנגדוּת, כּי קיימת חוֹבה לדאוֹג להם. הן הכרזנוּ תמיד, שאין אנוּ רוֹצים להיבּנוֹת מאסוֹנם של אחרים, ולהכרזה הזאת נישאר נאמנים גם בּמעשׂים. אם התקוֹממנוּ נגד נוּסחאוֹת “הספר הלבן” בּשטח הזה, לא התקוֹממנוּ נגד עצם הענין, אלא אך נגד הטלת הדוֹפי על כּל המפעל הארצישׂראלי, ונגד הספֶקולציה הדימוֹרליזַציה ועיכּוּבי פעוּלתנוּ, שנוּסחאוֹת אלוּ פתחוּ להם פתח רחב.

ההישׂג המעשׂי השני אשר בּאיגרת מקדוֹנלד הוּא: הכּרת אַמת-מידה חדשה בּקביעת חלקוֹ של הפוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּמוּניציפליוֹת, לפי השתתפוּת היהוּדים בהכנסוֹת הציבּוּריוֹת. על העקרוֹן הזה לחמנוּ בּמשך כּמה שנים ולחמנוּ לשוא, עתה הוּכּר בּעקרוֹן ויש בּוֹ בּלי ספק תריס נגד הניצוּל השיטתי של משלם-המסים היהוּדי. ואוּלם הנוּסח אינוֹ מלא ואינוֹ מדוּיק די צרכוֹ. לפנינוּ כּאן הכרזה יוֹתר מאשר נוֹרמה מסוּימת. כּתוּב בּאיגרת כּי “יש להביא בחשבון את תביעת הפוֹעלים היהוּדים לחלק הראוּי בּעבוֹדה המצוּיה. מתוֹך התחַשבוּת בחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת”. הבּיטוּיים אשר הדגשתי נוֹתנים מקוֹם לשימוּש גמיש מאד. לא מספרים ולא אחוּזים לפנינוּ, אלא הוֹראוֹת כּלליוֹת. אם נניח שלפי אַמת-המידה הקיימת (מספר מחוּסרי-העבוֹדה, לחץ פוֹליטי וכו') תקבּע האדמיניסטרציה את מספר הפוֹעלים היהוּדים בּמפעל ממשלתי גדוֹל – נאמר: בּנמל חיפה – למאה. ואחר כּך, מתוֹך “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת, תוֹסיף עוֹד עשרה אוֹ עשרים, לא יהיה בּידינוּ כּל נשק מספרי כּדי להילחם על זכוּתנוּ המעשית, ונצטרך שוּב להסתמך על “רוּחה” של האיגרת. בּכל זאת, עצם הכּרת העקרוֹן החדש הזה, – החדש לגבּי הפרַקטיקה האדמיניסטרטיבית כּמוֹ שהיתה עד כּה – יש בּוֹ משוּם הישג.

בּשאר השאלוֹת המעשיוֹת, בּמידה שהאיגרת נוֹגעת בּהן, ההישגים הם פוֹרמַליים בּלבד, בּבחינת נוּסחאוֹת והכרזוֹת.

שאלת העליה. שאלה זוֹ אוּלי החשוּבה בּיוֹתר בּשבילנוּ, עצב מרכּזי של כּל עבוֹדתנוּ. “הספר הלבן” ניסה לקשוֹר אוֹתה בּמצב העבוֹדה גם בּקרב הערבים כּלוֹמר, לתבּוֹע מהמפעל הציוֹני דאגה וסידוּר לארץ כּוּלה, להטיל את העוֹל – המוּטל על הממשלה ועל השכבוֹת העליוֹנוֹת של הערבים – על התוֹרם היהוּדי בּחוּץ-לארץ. הסכּנה הזאת טרם חלפה גם לאחר פרסוּם האיגרת. התעוּדה מחלקת את המשק הארצישׂראלי לשלוש חטיבוֹת: משק עברי, משק ממשלתי-מוֹניציפלי ומשק כּללי, כּלוֹמר, למעשה, משק ערבי. אשר למשק הממשלתי-מוֹניציפלי יצאנוּ, כּאמוּר, בּהישג-מה: “התחשבוּת” בּחלקם של היהוּדים בּהכנסוֹת הציבּוּריוֹת, ואשר למשק הכּללי, הרי נשאר בּתקפוֹ העקרוֹן של הספר הלבן – המצב הכּללי של העבוֹדה, הן בּין הערבים והן בּין היהוּדים. כּשהשאלה עוֹמדת בּשטח זה, אין לטעוֹן נגד השימוּש בּעקרוֹן הזה. כּאן צוֹדק הוּא. ואוּלם לגבי המשק העברי, בּיטוּיי-האיגרת הנם פחוֹת מסוּימים וּבּרוּרים. כּאן לא כּתוֹב, בּכל הפשטוּת, כּמשפטוֹ של המשק הכּללי: “יש להביא בּחשבוֹן את הגוֹרמים המשפיעים על הבּיקוּש של פוֹעלים יהוּדים”, אלא המשפט נמשך: “בּשביל עבוֹדוֹת, אשר בּהיוֹתן תלוּיוֹת בּהוֹן יהוּדי אוֹ הוֹן יהוּדי בּעיקרוֹן, לא תיעשינה אוֹ לא היוּ נעשוֹת, אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים”. אמנם, המשפט בּנוּי כּאילו בּצוּרת תיאוּר וביאוּר של המצב כּהוַיתוֹ – ההוּן היהוּדי מעוּנין בּפוֹעלים יהוּדים, אחרת לא היה בא, ועל כּן מוּתרת העליה היהוּדית לצרכיו. ואוּלם קל מאד לפרש את המשפט הזה גם בּתוֹר תנאי. האוּמנם כּל העבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּהוֹן היהוּדי לא תיעשינה אוֹ לא היו נעשׂוֹת אלא אם כּן היוּ נמצאים לכּך פוֹעלים עברים? האוּמנם לא היה בעל “נוּר” משקיע את הוֹנוֹ בּארץ, כּי אם בּתנאי שירשוּ לוֹ להעסיק רק פוֹעלים יהוּדים? האוּמנם היה עוֹשה כּן כּל בּעל פרדס? ומה על המפעלים הגדוֹלים, אשר הוֹנם אמנם יהוּדי בּעיקרוֹ ואוּלם היקף ארצי להם? תיאוּר האיגרת, אם תיאוּר בּלבד הוּא, איננוֹ מתאים, בּהחלטוֹתיו, למציאוּת הארצישׂראלית הרבגוֹנית, והמציאוּת עלוּלה לשבוֹר אוֹתוֹ בּכּל רגע. ועל-כּן עלוּל המשפט התיאוֹרי בּלבד ליהפך בּקלוּת לתנאי, זאת אוֹמרת, כּי נשקפת סכּנה שנצטרך אוּלי להוֹכיח, בּכל מקרה וּמקרה, כּי הוֹן פוֹלני – הוֹן קוֹנקרטי זה – לא הוּשקע (אוֹ לא היה מוּשקע) בּארץ, כּי אם על מנת להעסיק פוֹעלים יהוּדים. הוֹכחה בּלתי-אפשרית כּמעט בּהרבה מקרים – מלבד לגבּי ההוֹן הלאוּמי של הקרנוֹת – ולא נוֹחה מבּחינה פוֹליטית. אפילוּ לגבּי ההוֹן הלאוּמי.

החסרוֹן העיקרי של כּל הסעיף הזה, על הישגיו ועל סכּנוֹתיו, מוּנח, נדמה לי, בּחוֹסר נוֹרמה מספרית אוֹ נוֹרמה של עוּבדה מסוּימת. הסעיף מקיים את השגחת האדמיניסטרציה על העליה וּמגדיר את ההשגחה הזאת בּ“התחַשבות”, בּשיקוּל דעת, בּפירוּשים, וכל אלה קל להם, בּאוירתנו הידוּעה, ליהפך למקוֹר של שרירוּת לב.

ג

איגרת מקדוֹנלד מכּירה בּזכוּת הסוֹכנוּת לקיים את העקרוֹן של העבוֹדה העברית. בּהכּרה הזאת בּלבד לא הרוַחנו כּלוּם. אחרת גם לא יכוֹל להיוֹת. לא יתכן כּל חוֹק המכריח נוֹתן-עבוֹדה יהוּדי להעסיק דוקא פוֹעלים שלא הוּא בּוֹחר בּהם. השאלה היתה, אם לשימוּש בּעקרוֹן זה תהיינה תוֹצאוּת בּפוֹליטיקה הממשלתית לגבּי העליה. הסכּנה היתה, שמא תסגוֹר הממשלה את שערי הארץ בּפני העוֹלה היהוּדי, כּל עוֹד יהיוּ מחוּסרי-עבוֹדה ערבים בּארץ, ותשבּוֹר על-ידי כּך בּעקיפין את עקרוֹן העבוֹדה העברית. האיגרת טרם הוֹציאה אוֹתנוּ מגדר הסכּנה הזאת. כּתוּב בּה שהממשלה “תהיה מוּכרחה להתחשב” בּשימוּש העקרוֹן של העבוֹדה העברית – כלומר: תקח אוֹתוֹ בּחשבּוֹן בּקביעת הפוֹליטיקה של העליה שלה – בּמקרה שבּגלל השימוּש הזה “יהיוּ פוֹעלים ערבים נדחקים מעבוֹדתם אוֹ יחמיר חוֹסר העבוֹדה הקיים”. את החלק הראשוֹן של המשפט הזה יש, כּנראה, להבין במכּוּון נגד “כּיבוּש העבוֹדה”. בּמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, למשל, וּמשוּם שלא הוּסבר מהי עבוֹדת הערבים שאסוּר לדחוֹק אוֹתה, אם המכוּון הוּא גם לעבוֹדה עוֹנתית – אי-אפשר לחזוֹת מראש את היקף השימוּש בּפסקה הזאת. והיא איננה יחידה. המשפט יש לוֹ חלק שני: “אם יחמיר חוֹסר-העבוֹדה הקיים” – והחלק הזה כּל כּך גמיש הוּא, כּל כּך בּלתי בּרוּר וּבלתי מסוּים בּשימוֹשוֹ המעשׂי, שמוּצדקים, לפי דעתי, חששוֹת גדוֹלים מאד, והן כּל אלה אפשר היה למנוֹע על-ידי הוֹדעה פשוּטה וּברוּרה, ללא הגבּלוֹת, כּי עקרוֹן העבוֹדה העברית נכנס בּגדר הזכוּיוֹת האזרחיוֹת האלמנטריוֹת, ועל כּן אין לממשלה ענין בּוֹ, כּשם שאין לה ענין בּעקרוֹן העבוֹדה הערבית, הקיים למעשה, בּמשק הערבי. על כּל פנים, לגבּי התעוּדה אשר תפקידה היה “להסיר טעויות בהבנה ובתפיסה”. סעיף זה בכללו משונה למדי.

ואשר להתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים על הקרקע, נוּסחאוֹת האיגרת סתוּמוֹת בּמידה כּזוֹ, שאי-אפשר כּיוֹם להגיד אם התקדמנוּ בּשטח זה לעוּמת מה שהיה כּתוּב בּספר הלבן. בּודאי: הבטחה בּדבר “החקירה, כּדי לברר מה הן אדמוֹת הממשלה אוֹ אדמוֹת אחרוֹת, העוֹמדוֹת אוֹ אשר אפשר להעמידן בּדין לרשוּת ההתישבוּת הצפוּפה של היהוּדים” – ההבטחה הזאת טוֹבה לאין ערוֹך מהפסוּקים המוּחלטים של דין-וחשבּוֹן סימפסוֹן. ואוּלם כּל עוֹד החקירה הזאת לא נגמרה, אין לנוּ בּטחוֹן שתוֹצאוֹתיה תהיינה טוֹבוֹת מחקירת סימפסוֹן. ואף הסיכּוּיים “להגשת העצוּמוֹת” אין בהם כּל ערוּבּה, שהחקירה הממשלתית החדשה לא תתנהל בּדרך “האוירית” של סימפסוֹן, הן גם לסימפסוֹן הגשנוּ את “עצוּמוֹתינוּ”.

הפרוֹבּלימה ההתישבוּתית בּכללה הוּעמדה בּאוֹר של “תכנית הפיתוּח”. את עצם הרעיוֹן הזה עלינוּ לברך, לפי דעתי, בּקרב לב. הוּא מחוּיב-המציאוּת לפי המצב האגרַרי של ארץ-ישראל וּלפי המצב הפוֹליטי והחברתי של מפעלנוּ. כּשדיבּרנוּ על הסיוּע הממשלתי להתישבוּת היהוּדית, כּשמישהוּ בּקרב הציוֹנים דיבּר גם על “משטר קוֹלוֹניזַציוני”, התכּוונוּ – אם התכּוונוּ בּכלל לדבר-מה מסוּים ובּרוּר – לדבר זה שקוֹראים לוֹ עכשיו “פיתוּח הארץ”. אם אנוּ מעמידים שני עקרוֹנוֹת יסוֹדיים לעבוֹדתנוּ: מספר מתישבים יהוּדים גדוֹל בּיוֹתר, ושוּם נזק לעוֹבד-האדמה הערבי – הרי האינטֶסיפיקציה של המשק הערבי נוֹבעת מאליה. בּכמה מקרים היתה גם קיימת למעשׂה בּפרַקטיקה ההתישבוּתית שלנוּ, ההזדהוּת הזאת של התישבוּת היהוּדים והשבּחת משק הפלח. אמנם לא תמיד הצלחנוּ לשמוֹר על הקשר הראוּי והדבר היה לפעמים גם מלוּוה תוֹפעוֹת שאינן נכנסוֹת למסגרת מוּשגינוּ ושאיפוֹתינוּ, למשל: שכר-העבוֹדה בּמשק העברי שעזר להרבה ערבים לשיפוּר משקם. לא מחשבה ולא רצוֹן טוֹב חסרוּ לנוּ, אלא כּוֹח ממשי, כּוֹח מדיני להגשמת תכנית רחבה, מקיפה וּמחייבת גם את האחרים ולא רק אוֹתנוּ בּלבד. אם יעמוֹד לימיננוּ כּוֹח כּזה, חדוּר רצוֹן טוֹב והבנת צרכינוּ – לא רק צרכיהם של יהוּדי ארץ-ישׂראל, אלא של הגוֹלה – תהא בּוֹ בּרכה מרוּבּה שאין לשערה, גם לתנוּעתנוּ, גם לארץ הנחשלת הזאת בּכללוּתה, וגם לשיפוּר היחסים היהוּדים-הערבים. האם מבטיחה לנוּ האיגרת כּי הכּוֹח הזה יעמוֹד לימיננוּ, וכּי תכנית הפיתוּח לא תיהפך לרוֹעץ לנוּ, לגוֹרם המעכּב את עבוֹדתנוּ? הכּל סתוּם.

להגשמת תכנית הפיתוּח אפשר היה לגשת מתוֹך יצירת נוֹרמוֹת מסוּימוֹת לעבוֹדה, בּדרך התחיקה המפוּרטת: זה מוּתר וזה אסוּר לקוֹני הקרקע, זה מוּתר וזה אסוּר לאדמיניסטרציה, וזאת היא מחוּיבת לעשוֹת. כּל חוֹק וחוֹק היינוּ בוֹדקים וּבוֹחנים, בּין לחוּד ובּין בּמסגרת הכּללית של התכנית, ואז היינוּ יוֹדעים, אם טוֹבה התכנית ואם רעה. הממשלה חוֹשבת, כּנראה, ללכת בּדרך אחרת. אמנם, ודאי יקבּעו גם חוּקים, ואוּלם יוֹצר גם מוֹסד מיוּחד, ועדת הפיתוּח, אשר פעוּלתוֹ תהא מוּגדרת בּחוּקים ידוּעים – הן כּתוּב שסמכוּתה של הרשוּת החדשה תהא ריגוּלַטיבית ושיעשה הכּל כּדי להבטיח התערבוּת מעטה כּכל האפשר בּחוֹפש ההעברה של קרקעוֹת. בּכל זאת, הסמכוּת “למנוֹע בּעד העברוֹת שאינן עוֹלוֹת בּד בבד עם רוּח התכנית” תהא קיימת, וּבזה יפָתח פתח להפתעוֹת, העלוּלוֹת להיוֹת מרוֹת למדי. בּרוּר, שלמרוֹת הבטחוֹת האיגרת, הרבה, הרבה מאד יהיה תלוּי בּטיב הרשוּת החדשה, בּהבנתה, בּכוָנוֹתיה, איך תתפוֹס את “רוּח התכנית”, אם יספיק לה אוֹמץ להרחיב את מרוּתה על כּל הקרקע ועל-ידי כּך לפגוֹע גם בּעניני המעמד הערבי השליט, אוֹ שמא תראה את כּל תפקידה בּהשגחה על היהוּדים, פן יביאוּ נזק לתוֹשבי הארץ. כּל השאלוֹת האלה תתעוֹררנה אחרי שתקוּם הרשוּת החדשה, ויתפרסמוּ החוּקים “הריגוּלַטיביים” שלה. בּינתים, קוֹבעת האיגרת סדר, אשר פירוּשוֹ כּוּלוֹ שרירוּת-לב של האדמיניסטרציה – אם תרצה תעשה חסד אתנוּ, אם לא תרצה תעכּב את פעוּלתנוּ. כּתוּב בּאיגרת: “עד להקמת פיקוּח מרוּכז תהא לנציב העליון סמכוּת מלאה לעשוֹת את כּל הצעדים הדרוּשים להגנת זכוּיוֹת האריסוּת והחזקה, בּכלל זה זכוּת חזקה של היוֹשבים על האדמה בלי תעוֹדוֹת קנין אוֹ אריסוּת, בּכל תחוּמי ארץ-ישׂראל”. מיוּתרים הם הפירוּשים לסידוּר הקשה הזה, סכּנוֹתיו בוֹלטות לעין.

ד

על כּן: מה היא התעוּדה הזאת? מפלה? ודאי – לא. אין להשווֹת אוֹתה, לא בּנוּסחאוֹת ולא בּרוּחה הכּללית לספר הלבן. עדה היא לכּוֹח העם העברי ועל כּן עלוּלה היא להגבּיר וּלהרים את אמוּנתנוּ בנוּ בּעצמנוּ. נצחוֹן גדוֹל היא לעם העברי, לתנוּעה הציוֹנית, לשליחי התנוּעה. אלא מה? הנצחוֹן הזה הוּא לעת-עתה וּבעיקרוֹ נצחוֹן של פרֶסטיג’ה, ועל כּן כּרוּכוֹת בּוֹ כּל הסכּנוֹת של תיקוּן מדוּמה בלבד – הסתפקוּת, השלמה, פירוּק הזיוּן לפני זמנוֹ. כּשפוּרסם הספר הלבן כּתב ה“טיימס” על “הרגזנוּת שלא היה בּה צוֹרך” ואֶמֶרי התאוֹנן בּבית-הנבחרים, על “חוֹסר-הטקט” אשר בּביטויי פספילד. הדברים האלה הוּסרוּ מעל הפרק, הם אינם עוֹד, ואם גם הוּקל ללבנוּ, מחוּיבים אנוּ בּכל זאת לשאוֹל את עצמנוּ: כּלוּם על זאת נלחמנוּ? הן רצינוּ בּאפשרוּיוֹת של עבוֹדה בּלתי מוּפרעת, ואפשרוּיוֹת אלוּ עדיין מאתנוּ והלאה. אם נראה בּתעוּדה החדשה הזאת לא רק נצחוֹן של פרסטיג’ה, לא הסרת “הרגזנוּת” בּלבד, אלא נצחוֹן מעשׂי ומוּחלט – והפסדנוּ. אם נתנחם בּזה, שבּממשלה אדירה כּאילו מתנצלת לפנינוּ – ומה היינוּ עוֹד אתמוֹל ושלשלוּם? – ונגלה תמימוּת פוֹליטית. אם נשמח לאבל הערבים על האיגרת הזאת – ונעיד, כּי גם אנוּ נתפשנוּ להלך-רוּח תפל ונפסד זה של “הניגוּד התמידי” בּין עניני הערבים ועניני היהוּדים, וּלהערכת תוֹפעוֹת פוֹליטיוֹת לא לפי מהוּתן החיוֹנית, אלא לפי הרגשוֹת המתנגדים, השקענוּ הרבה כוֹחוֹת בּחלק הראשוֹן של המשא-וּמתן, פי כּמה חוֹבתנוּ לרכּז עתה את כּל מרצנוּ, תבוּנתנוּ, וספקוֹתנוּ בּפרק השני דוקא, בּעיבוּד הנוֹרמוֹת המסוּימוֹת להמשכת עבוֹדתנוּ ולהשגת הערוּבוֹת הממשיוֹת לכך, כּדי שנוּכל לבנוֹת את מפעלנוּ לא על רוּח מצוּיה של האדמיניסטרציה, אלא על יסוֹדוֹת מוּצקים של זכוּיוֹת.

י' אדר תרצ"א (27.2.1931)

א

הפקידוּת הממשלתית הגבוֹהה הוֹלכת ומתרוֹקנת מן היהוּדים המעטים שנשארוּ מתקוּפת סמוּאל. לא תמיד יש צוֹרך לפטר אוֹתם דוקא ואף בּגסוּת-מה כּפי שנהגוּ בּבֶּנטביטש. יש והם מתפטרים בּעצמם, אם כּי גם לכּך גוֹרמת הממשלה. כּי ידוּע: כּלל הוּא בּידי השלטוֹן – בּתקוּפה האחרוֹנה, מכּל מקוֹם – לבּלתי הרשוֹת לעוֹבדיו היהוּדים והערבים כּאחד עליה משרדית מעל לדרגה. משרוֹת גבוֹהוֹת – קוֹדש הן לאנגלים. לא חשוּב כּרגע מהוּ היסוֹד לכּלל זה: הדאגה לפקיד הקוֹלוֹניאלי, היהירוּת המניחה בּתוֹם-לבב כּי רק האנגלים מסוּגלים לכּהן בּמשרוֹת ידוּעוֹת, אי-אמוֹן פוֹליטי ל“תוֹשבים” והרצוֹן לשמוֹר את “עמדוֹת המפתח” בּידי אנשי השלטוֹן האימפריאלי. העיקר, זהוּ הכּלל.

אין ספק: יש פגיעה ועלבּוֹן בּחלוּקה הזאת של הפקידוֹת הממשלתית ל“עליוֹנה” ול“נמוּכה”, לפי תעוּדת הלידה אוֹ לפי הדת והגזע. הפרט הנפגע קשה לוֹ להשלים עם הגבוּל הזה שהוּנח לקריֶרה שלוֹ בּכוֹח הגוֹרמים שהם מחוּץ לתכוּנוֹתיו וּלסגוּלוֹתיו. כּוֹחוֹת לוֹ, לפרט זה, יכוֹלת בידוֹ – ושוּמה עליו לעמוֹד בּמקוֹם אחד ולראוֹת כּיצד אחרים, אנשים כּערכּוֹ ואפשר גם פחוּתים מערכוֹ, משיגים אוֹתוֹ ואף עוֹלים עליו, ונחוּתי-דרגה ממנוֹ נעשים למעוּלי-דרגה. מדוּע? מה הזכוּת?

נכוֹן: השיטה פוֹגעת וּמעליבה, אך האם התשוּבה הנכוֹנה לכך היא התפטרוּת?

אפשר שמחוֹבתנוּ היה להכריז מלחמה על שיטה ממשלתית זוֹ. וגם בּמקרה של מלחמה עוֹד יש מקוֹם לשקוֹל אם התפטרוּת היא צעד נכוֹן בּאֵסטרטגיה שלנוּ. מכּל מקוֹם: אם מלחמה, הרי גלוּיה, מפוּרשת, עם ארגוֹמנטציה, עם תזכּירים ומאמרים ושאלוֹת בּפרלמנט וכו' – בּערך כּך נלחמוּ הערבים בּפקידים היהוּדים, בּבֶּנטביטש בּיחוּד. אך את הקו הזה אין רוֹאים אצלנוּ, תהיה הסיבה אשר תהיה. אכן, ההתפטרוּת הבוֹדדה, אשר גם איננה מוּסברת כּראוּי לציבּוּר – ואין אפשרוּת לכך בניגוד לרצוֹנוֹ של המתפטר – והיא יוֹצאת לפוֹעל כּאילוּ בּחשאי וכּלפי חוּץ, יש לה אוֹפי “טבעי”, לפעמים גם אוֹפי של כּבוד. התפטרוּת כּזאת מאבדת כּל ערך ציבּוּרי חיוּבי. תוֹצאתה היחידה בּמסיבּוֹת אלה: אבדן עמדה, ללא כּל גמוּל.

יאמרו: כּבוֹד הפרט מצדיק את ההתפטרוּת. הפרט הזה איננוֹ חייב לשׂאת בּעמדה, אשר יש אתה משוּם פגיעה ועלבּוֹן. האוּמנם איננוּ חייב? והן איננוּ אדוֹנים בּארץ הזאת. עוֹד אין לפנינוּ דרכים רחבוֹת, סלוּלוֹת, צריך שתהיינה, זכוּתנוּ היא שתהיינה, וחוֹבה להילחם בּעדן, אך כּיוֹם הזה אינן. אכן, יש ואתה מוּכרח להשתמש בּשביל צר, יש ואַתה מצוּוה לחדוֹר. גם בּמקום שאנוּ רשאים להיכּנס בּראש מוּרם, כּי עמדה מעשית יכוֹלה להיוֹת חשוּבה מכּבוֹד, והכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל את הצדק המוּחלט הזה בּאדמיניסטרציה, אשר לא אנוּ שוֹלטים בה ולא אנוּ אחראים לה. הכּבוֹד האמיתי איננוֹ דוֹרש כּלל שהיהוּדי יעלה, לפי כּל כּללי הפקידוּת הרגילה, מדרגה לדרגה, הכּבוֹד האמיתי של העם הדוֹאג בּרצינוּת לעמדוֹתיו, דוֹרש שהמקוֹם אשר לתוֹכוֹ חדרנוּ וממנוּ יכוֹלה לצמוֹח לנוּ תוֹעלת, לא ימסר לאחרים.

והן הפקידוּת הירוּשלמית הגבוֹהה איננה השׂדה היחידי, אשר בּוֹ הוּצבוּ גבוּלוֹת לעליית היהוּדים. כּך גם בּרכּבת וּבמשטרה וּבשאר שירוּתי המדינה. כּלוּם גם על השוֹטרים ועל עוֹבדי הרכּבת והדוֹאר וכו' לעזוֹב את מקוֹמוֹתיהם. מקוֹמוֹת-שירוּת בעלי ערך רב לישוּב, משוּם שלא יכלוּ להגיע למשכּוֹרת ידוּעה אוֹ לתוֹאר ידוּע? והן לגבּי הפקידוּת הגבוֹהה אין גם שאלת המצוּקה החמרית, הקיימת לגבּי הפקידוּת הנמוּכה ולגבּי עוֹבדי המשטרה ושאר שירוֹתי המדינה, וּבכל זאת גם מאלה אנוּ תוֹבעים: תישארוּ, תישארוּ ויהיה מה.

ו' שבט תרצ"ו (30.1.1936)

ב

ההכרזה על הקמת המוֹעצה המחוֹקקת, הצמצוּם בּעליה, ההצהרה על חוּקי הקרקעוֹת העתידים לבוֹא – מצטרפים, יחד עם המתינוּת המיוּחדת לגבּי התעמוּלה הערבית, ל“קו ערבי” בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישראל, ולאלה אפשר עוֹד להוֹסיף את השינוּיים שהוּכנסוּ בּחוֹזה אנגליה-עבר-הירדן, והם כוּלם – וּזכוּת לאַָמירוּת למנוֹת קוֹנסוּלים בּארצוֹת ערב, הטלת כּל התקציב של הנציבוּת הבּריטית בּעמן על האוֹצר הבּריטי, בּיטוּל התחיבוּתה של ממשלת עבר-הירדן לתת מעוֹנוֹת לפקידים בּריטיים, עצמאוּת ממשלת עבר-הירדן בּעניני המכס – מכוּונים לשחרוּר, ולוּ יחסי והדרגתי, של האָמירוּת מתלוּתה בּנציבות הבּריטית, בּענינים פנימיים וּבענינים חיצוֹניים, בּעניני פרֶסטיג’ה ובעניני ממש.

כּמוֹ תמיד בּפוֹליטיקה הבּריטית, כּן גם עתה, אין “קו חדש”, שיש בּוֹ משוּם חידוּש מוּחלט, המדינאים האנגלים רגילים לנקוֹט בּבת אחת כּמה וּכמה קוים. הם מצהירים הצהרוֹת וּמפרסמים תעוּדוֹת הנשמעוֹת לכמה וכמה פנים. מכּל מקוֹם: נתוּנוֹת לפירוּשים שוֹנים. המדינאים האנגלים מרמזים על אפשרוּת זאת ועל אפשרוּת אחרת. כּך הם יוֹצרים לעצמם “מחסנים” פוֹליטיים, ממינים שוֹנים, וּבשעת הצוֹרך יש בּידם להוֹציא פעם מנה מוּגברת ממחסן אחד וּפעם מנה מוּגברת ממחסן אחר, וּבשני המקרים גם יחד “הדין” אתם ויש בּיכלתם להעמיד פנים תמהים, לעוּמת המתרעמים ולשאוֹל: “מה קרה בּעצם? כּלוּם לא אמרנוּ קוֹדם? כלוּם לא סיפרנוּ כּי זאת וזאת כּוָנתנוּ? אין האשם בּנוּ אם לא שמתם לב להוֹדעתנוּ פלוֹנית ולהצהרתנוּ אלמוֹנית, אוֹ לא פירשתם אוֹתן נכוֹנה”.

המדיניוּת “הרֶזֶרבית” הזאת בּאה לידי גילוּי, כּדרך הטבע, בּעת סכסוּכים גדוֹלים, כּשלפתע מוֹפיע המחסן הנסתר למחצה, שאוֹתוֹ שכח בּעל-הדבר. מה רבּה היתה תמיהתוֹ של בֶּטמַן-הוֹלבֶג, כּשהוּברר לוֹ, שאנגליה לא תישאר נייטרלית בּמלחמת גרמני-צרפת – עד הרגע האחרוֹן לא רצה להאמין בּדבר, מה רב היה כּעסוֹ של מוּסוֹליני כּשהוּברר לוֹ כּי אמנם בּרצינוּת הזהיר עידן אוֹתוֹ לבלי ללכת לחבּש. ושניהם טענוּ: “מדוּע לא אמרוּ לנוּ קוֹדם?” ולשניהם יכלוּ לענוֹת מדינאי אנגליה: “במסמך פלוֹני ואלמוֹני נאמר הדבר”. אך התשוּבה איננה מרגיעה. וּמכּאן הזעם הרב על אנגליה אצל המאוּכזבים והמוּפתעים. כּלוּם לא מוּטב היה להם לדעת מה הן דרכי הפוֹליטיקה האנגלית? והן חוֹמר רב למדי הצטבּר בּמשך מאוֹת שנים, כּדי לעמוֹד על הדרכים האלה.

וּבמקרה שלנוּ: כּלוּם לא דיבּר “הספר הלבן” של פספילד על המוֹעצה המחוֹקקת ואיגרת מקדוֹנלד כּלוּם לא שתקה עליה? כּלוּם אין לעליה יסוֹד מוּסכּם – “כּוֹח הקליטה של הארץ” – וּכלוּם מימוּש היסוֹד הזה לא נמסר לשיקוּל דעתה של הממשלה הארצישׂראלית? כּלוּם חוֹק האריסים לא קדם להגבלוֹת בּרכישת הקרקע, שאוֹתן בּיקרוּ עתה? והלא אין לאמוֹר שמוּתר להגן על האריס ואסוּר להגן על הפלח. והמתינוּת לגבי התעמוּלה הערבית, הרי היא מסוֹרת ממש של הנציבוּת הנוֹכחית: עבר-הירדן היא אמירוּת לחוּד ו“הסעיפים הציוֹניים” של המנדט האנגלי אינם חלים עליה. אם כּך – מה איכפת למישהוּ אם, נאמר, האוֹצר הבּריטי ישלם בּעד כּל ההוֹצאוֹת של הנציג הבּריטי? והכּל בּסדר, ושלוֹם על פלשתינה (א"י).

אלא שלגבּינוּ – לא לפי הדין הפוֹרמלי אלא לגוּפוֹ של הענין – אין הענינים בּסדר, כּלל וּכלל לא. “הספר הלבן” של פספילד קם לתחיה, על כּל מגמוֹתיו (ואם היה בּוֹ פרט אחד שגרם בּזמנוּ להתרגשוּת מרוּבּה ולא נזכּר עתה – העבוֹדה העברית – הרי ש“החוֹק הגזעי” העיד כּבר מזמן לאן נוֹטה, בּפרשה זאת, לבּוֹ של השלטוֹן). מגמוֹת פספילד הוֹלכוֹת וּמתגשמוֹת עתה בּהרבה יוֹתר גמישוּת ומתינוּת חיצוֹנית, צעד אחרי צעד, בּלי הסתערוּת, ואין להן, כּלפי חוּץ מכּל מקוֹם, אוֹתוֹ אוֹפי של קטרוּג שהיה ל“ספר הלבן”. אין גם שוּם “ספר לבן” כּלל, אין שוּם הכרזה, גלוּיה, מפוּרשת, גסה כּמעט, בּדבר “המפנה” בדבר רצוֹן השלטוֹן ל“גבּש” את המפעל העברי. ישנן רק כּמה שׂיחוֹת עם מנהיגי הערבים וכמה הצעוֹת לחוּקים “דמוֹקרטים” ו“עממיים”. אך משוּם כּך אין מגמוֹת אלה פחוֹת מסוּכנוֹת לנוּ, אדרבּא.

עבר-הירדן תוֹספת היא אפילוּ לגבּי “הספר הלבן”, כּי בּוֹ לא תפסה פרוֹבלימה זאת שוּם מקוֹם. אך הלא בּשנים שעברוֹ מאז עשינוּ נסיוֹנוֹת-מה לחדוֹר לחלק זה של ארץ-ישׂראל, מה אמרוּ לנוּ? “אין השעה כּשרה”. ולתשוּבה זאת היה טעם כּל עוֹד היתה הנציבוּת הבּריטית שוֹמרת לה את האפשרוּת לעזוֹר לנוּ בּבוֹא “שעת הכּוֹשר”. אך הענינים הוֹלכים ומתפתחים בּכיווּן כּזה, שכּעבוֹר זמן תוּכל הנציבוּת לענוֹת לנוּ – והדין הפוֹרמלי יהיה אִתה – “מה אנוּ יכוֹלים לעשוֹת עם שלטוֹן עצמאי זה? הלא לא תדרשוּ מאתנוּ שנאסוֹר מלחמה על שכן ובן-בּרית”, אשר אוּלי גם יזכה בּינתים ויהיה לחבר בּחבר-הלאוּמים.

ג

מנַין בּא השינוּי?

אפשר שמידת גידוּלנוּ היתה תמיד קצוּבה בּמחשבת אנגליה – כּך וכך, ולא עוֹד. יוֹתר מהמידה – אין צוֹרך (לאימפריה הבּריטית, כּמובן) ואדרבה: יכוֹל להזיק. בּשנים האלוּ, בּלחץ מאוֹרעוֹת גרמניה ונוֹכח הכוֹחוֹת הגדוֹלים אשר גילינוּ, ניתנה לנוּ תוֹספת-מה. ועתה נאמר: די, אפשר להמתין, מכּל מקוֹם בּמשך כּמה זמן. אחר כּך יראוּ, אוּלי תבוֹא סיטוּאציה שכּדאי יהיה להוֹסיף עוֹד דבר-מה.

אם כּך הוּא הדבר, אזי היה בּא הצמצוּם, “הגיבּוּש”, גם בּלי התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי.

אך אפשר שהתחדדוּת זוֹ משקל מכריע לה בּ“מפנה הערבי”. בּריטניה זקוּקה – גם היא זקוּקה, על כּל כּוֹחה הרב – לבּני-בּרית, ליחסים טוֹבים עם הגוֹרמים, הקטנים והגדוֹלים, של העוֹלם הפוֹליטי, לשקט בּגבוּלוֹתיה. לא ידוּע מה ילד יוֹם, ואיפה תהיה המערכה המכרעת וּבמי יהיה צוֹרך. מוּטב להבטיח כּמה וכמה חזיתוֹת. והחזית של “המזרח הקרוֹב” איננה מן האחרוֹנוֹת במערכה, – אדרבּא, יתכן שהיא-היא החזית בּה' הידיעה, והיא אמנם אינה שקטה והיא זקוּקה לבדֶק. ענינים מתרחשים בּמצרים, ענינים מתרחשים בּסוּריה. תנוּעה ממש. הנציב העליוֹן בארץ-ישׂראל, אפשר להבין אם דאגתוֹ מרוּכזת בּמניעת “התנוּעה” בּארץ-ישׂראל והחשבּוֹן שלוֹ – אם הוּא נכוֹן אוֹ איננוּ נכוֹן, זאת היא שאלה אחרת – אוֹמר לוֹ: שלוֹם עם הערבים וּויתוּרים לערבים על חשבּוֹן היהוּדים (כי אם לא על חשבּוֹנם – על חשבּוֹן מי?) אפשר מאד שהידיעוֹת ממצרים ומסוּריה וּמשכם נקראוֹת בּנציבוּת הארצישׂראלית כּיחידה אחת, כּידיעות מחזית אחת.

השערה אחת, “אישית” – “הנציב הטוֹב” נהפך ל“נציב הרע” – איננה מתקבּלת על הדעת. דמוּת הנציב מתנגדת לה. שינוּיים פתאוֹמיים בּהערכת הדברים אפשריים אצל מלוּמד שהיה לפתע למדינאי. הוּא התישב, כּמנהגוֹ מתמיד, על-יד השוּלחן כּדי ללמוֹד, מתוֹך גישה דוֹגמתית-מוּקדמת, פרוֹבּלימה פוֹליטית, שהיא חדשה לוֹ – כזה היה, כּנראה, מקרה פּספילד – אוֹ אצל פקיד בּעל קוֹמה בּינוֹנית (צ’נסלור), אך אין להניח את השינוּי הזה אצל מדינאי אמיתי, אשר חשבּוֹן תפקידוֹ שוֹלט בּוֹ. וּכשם שלא ראיתי בּעבר שוּם יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר “הנציב הטוֹב”, כּך לא אראה עתה יסוֹד מיוּחד להכרזה בּדבר “הנציב הרע”.

שני דברים היה לציין, מהשקפתנוּ אנוּ, בּזכוּתוֹ של הנציב, וּשניהם אמנם בּעלי ערך רב הם: הבּטחוֹן הציבּוּרי והעליה המוּגבּרת. אך הבּטחוֹן הציבּוּרי הוּא ערך גדוֹל לא בּשבילנוּ בּלבד אלא גם בּשביל השלטוֹן האנגלי, ואדרבּא: בּשבילוֹ הוּא ערך אַבסוֹלוּטי – הֶסדר צריך להיוֹת, בּכל מחיר שהוּא – בּה בּשעה שבּשבילנוּ הוּא ערך יחסי בּלבד. אם אמנם נכוֹן הוּא שבּלעדיו לא תיתכן עבוֹדתנוּ, הרי שמאידך גיסא בּלי עבוֹדתנוּ, מתוֹך שיתוּקה, אין גם ערך לבּטחוֹן הציבּוּרי. השנים שקדמוּ לנציבוּת ווֹקוֹפ, כּל פרשת תרפ"ט, היוּ שנוֹת חוּלשה לאנגליה ולמצב הזה היה הכרח לשׂים קץ. וזאת עשׂה סיר ארתוּר ווֹקוֹפ.

זאת וגם זאת, הבּטחוֹן הציבּוּרי, שאמנם שׂרר בּמשך חמש שנים אלוּ של הנציבוּת הנוֹכחית ואיפשר לנוּ עבוֹדה מוּגברת, בּכל זאת צביוֹן מיוּחד היה לוֹ. מרוּבּים הם היהוּדים אשר נפלוּ חללים – קרבּנוֹת רצח פוֹליטי בּזמן הזה. רבּים הם הסכסוּכים הקרקעיים שהתרחשוּ בּזמן הזה. הסתה פראית נגד היהוּדים מתנהלת כּל השנים האלה, ללא מעצוֹר, ולא פעם ניתן שם ישׂראל לשמצה – בּאסיפוֹת וּבהפגנוֹת, שנערכוּ בּרשיוֹן השלטוֹנוֹת. בּחדשים האחרוֹנים שוּב הרגשה לנוּ כּאילוּ על הר-געש אנוּ יוֹשבים. האוֹמנם כּה שלם הבּטחוֹן הציבּוּרי הזה?

ועוֹד דבר: האם כּדבר טבעי, המגיע לנוּ, ניתן לנוּ סדר זה, אוֹ שמא יש בּוֹ משוּם סעיף מיוּחד בּ“חשבּוֹן שלטוֹבתנוּ”, אשר בּעדוֹ עלינוּ לשלם מחיר מיוּחד וּלהשלים עם כּמה וכּמה דברים בּ“חשבּוֹן שלרעתנוּ”? מקרה קטן היה בּימים האלה בּיפוֹ-תל-אביב. הנהלת-הדוֹאר היתה צריכה לשים כּבל חדש ברחוֹבוֹת הערים האלה, וּכשבּא תוֹרה של יפוֹ פוּטרוּ הפוֹעלים היהוּדים המעטים, שהיוּ עסוּקים בּעבוֹדה הזאת, כּי הוֹפעתם יכוֹלה היתה לגרוֹם, לפי דעת המהנדס הממשלתי, למהוּמוֹת; וּלתל-אביב, לרחוֹבה המרכּזי, אשר בּוֹ התהלכוּ אוֹתה שעה כּמה וכמה מחוּסרי-עבוֹדה יהוּדים, הוּבאוּ בּכל השקט וּבכל הבּטחוֹן, פוֹעלים ערבים, אך ורק פוֹעלים ערבים, כּי לבּוֹ של המהנדס סמוּך וּבטוּח: כּאן לא תהיינה מהוּמוֹת. והכּרה זאת היא הגוֹרם, אוֹ מכּל מקוֹם אחד הגוֹרמים, לחרם על הפוֹעל העברי בעבוֹדוֹת הממשלה. אך כּלוּם רק למעוּוָת זה בּלבד גוֹרמת אוֹתה ההכּרה, שלפיה ישנם שני עמים בּארץ, ולגבּי אחד מהם חייבת הממשלה בּהתחשבוּת מיוּחדת, באשר הוּא יכוֹל להפריע את הבּטחוֹן הציבּוּרי, והעם השני די לוֹ בזה שהוּא נהנה מהבּטחוֹן ואפשר שהוּא עוֹד חייב תוֹדה מיוּחדת בּעד שמירה זאת על חייו וּרכוּשוֹ? פקיד קטן זה, כּלוּם לא נתן בּיטוי קוֹלע לכמה וכמה צעדים תמוּהים של השלטוֹן העליוֹן בּארץ הזאת?

וּמשטר כּזה, אשר בּוֹ בּטחוֹן-החיים נחשב לחסד, המצריך פיוּס מיוּחד; משטר זה, אשר בּוֹ היכוֹלת המבוֹרכת להפריע את הסדר נהפכת למכשיר פוֹליטי בּר-תוֹעלת; משטר זה, אשר הפרעת-הסדר תלוּיה בוֹ כּחרב מעל ראשיהם של אנשי-שלוֹם וכל תנוּעוֹתיהם נקבּעוֹת על ידה – כּלוּם משטר של בּטחוֹן-ציבּוּרי יקָרא?

ואשר לעליה המוּגבּרת, הרי לאמיתוֹ של דבר כּמעט שאי-אפשר היה למנוֹע אוֹתה בּפרק זמן זה, מעליית היטלר על כּסא השלטוֹן בּאשכנז ועד התחדדוּת המצב הבּין-לאוּמי, היהוּדים נהרוּ לארץ על הוֹנם ועל אוֹנם, היהוּדים הכניסוּ לארץ מיליוֹנים מרוּבים, כּיסוּ את אדמתם זהב, העשירוּ את האוֹצר, איפשרוּ גם “הקלוֹת בּמצב הפלח” וגם הקמת כּמה וכמה מפעלים ממלכתיים, עד הקצבוֹת לעבר-הירדן מזרחה ועד בּכלל – וּמאידך גיסא דש כּל העוֹלם שיפתחוּ לפניהם שערי הארץ. אי-אפשר היה לעמוֹד בּלחץ הכּפוּל הזה.

לעוּמת זאת: בּתקוּפת הנציבוּת הזאת נמשכה ההתנגדוּת למפעל ההתישבוּתי של היהוּדים, לא נעשה דבר רצני כּדי לעזוֹר לוֹ עזרה פעילה, לא בתעשׂיה ולא בּחקלאות ולא בּרכישת הקרקע (פרט לחוּלה, אך זהוּ ענין לחוּד, וכמה צדדים לוֹ), ואדרבּא: הרכישה הזאת נעשׂתה קשה, עוֹד לפני ההגבּלוֹת העתידוֹת לבוֹא, כּקריעת ים-סוף. נמשך ניצוּל היהוּדים בּשטח התקציבי, התגבּר החרם על הפוֹעל העברי בּשירוּתי הממשלה. העליה היתה, אמנם, מוּגבּרת, אך בּרוּבה פחוֹת גדוֹלה מכּפי שהיתה יכוֹלה להיוֹת וּלאין ערוֹך פחוֹת מבוּססת מכּפי שצריכה ויכוֹלה היתה להיוֹת אילוּ מילא השלטוֹן את חוֹבתוֹ למשק העברי. עם זאת, ניתנה דחיפה חזקה מאד להגבּרת הגוֹרם הערבי בּארץ – גם מבּחינה פוֹליטית וגם מבּחינה חברתית-כּלכלית משקית, על-ידי הזרמת ההוֹן היהוּדי דרך צינוֹרוֹת הממשלה אל הערבים. וּבשני שטחים, אשר כּבר הזכּרתי אוֹתם, היתה פעוּלת הנציבוּת שלילית לגבּינוּ, כּפי שלא היתה בּשוּם תקוּפה קוֹדמת: בּשטח העבוֹדה העברית, כשהנציבוּת הזאת שׂמה את כּל משקלה, המוּסרי, האדמיניסטרטיבי, המשפטי, על כּף ההתנכּרוּת (וּמכּאן, גם מכּאן; הערבּיזציה של המשק העברי נוֹסף על הערבּיזציה של המשק הממשלתי); וּבשטח עבר-הירדן, כּשהנציבוּת חסמה בּפנינוּ את הדרך לחלק זה של ארץ-ישׂראל ועתה היא הוֹלכת והוֹפכת אוֹתוֹ למדינה עצמאית, והמעגל אשר סביבנוּ הוֹלך ונסגר.

מן המינוי הבּלתי רגיל, שבּא גם לפני המוֹעד, של סיר ארתוּר ווֹקוֹפ לחמש שנוֹת נציבוּת נוֹספוֹת, אפשר ללמוֹד על מידת האֵמוּן אשר האימפריה הבּריטית רוֹחשת לשליחה זה. מוּתר להניח שהאֵמוּן הזה נרכּש – וטבעי השבר – על-ידי פעוּלתוֹ האנגלית של הנציב, שאיננה פרוֹ-ערבית ואיננה פרוֹ-יהוּדית. ואמנם נראים הדברים שידע להפוֹך – אם כּי גם זאת עשׂה בּמתינוּת – את ארץ-ישׂראל למבצר בּריטי, גם מבּחינה אדמיניסטרטיבית, גם מבּחינת יחסי שכנים, גם מבּחינה אסטרַטֶגית (נמל, כּבישים, שירוּתי האויר). אין לקבּוֹל על הדבר,כּי בּרי: לא בּכדי בּאה אנגליה לארץ-ישׂראל ועל נציבה למלא את תפקידוֹ. כּשיהוּדי-העוֹלם בּיקשוּ את אנגליה לבוֹא הנה, לא יכלוּ שלא לדעת, כּי ארץ-ישׂראל תהיה למבצר בּריטי. השאלה היא רק זאת: מה המקוֹם שהוּקצב לנוּ בּמסגרת זאת – שאלת חיים היא בשבילנוּ.

סיר ארתור ווֹקוֹפ לא היה “נציב טוֹב” בּמשך חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ הראשוֹנוֹת והוּא איננוּ עתה “נציב רע”. כּשם שהיה כּך נשאר: נציב אנגלי. יוֹתר מאחרים. אוֹ מכּל מקוֹם בּאופן בּרוּר יוֹתר מאחרים, משוּם שהוּא עוֹלה על קוֹדמיו בתכוּנוֹתיו המדיניוֹת וּבאפיו, וגם משוּם שהזמנים הם אחרים, והפוֹליטיקה האנגלית מוּכרחה, גם אצלנוּ כמוֹ בּאירוֹפה, להיוֹת יוֹתר גלוּיה ומפוּרשת.

איננוּ עוֹמדים אל מוּל יחיד. הננוּ עוֹמדים אל מוּל כוֹח פוֹליטי.

כ“ה שבט תרצ”ו (18.2.1936)

ד

תהיינה סיבּוֹת המִפנה כּאשר תהיינה, העיקר בּשבילנוּ הכרת השינוּי ולא ניתוּח גוֹרמיו. אפשר שלא כדאי לנוּ לחדוֹר חדירה יתירה לסיבּוֹת האלוּ. בּודאי: צריכים אנוּ לדעת את בּעל-הדבר וגם להבינוֹ, אך לא יוֹתר מדי. כּי יתכן שמרוֹב רצוֹן זה – להבין – נשכּח שתפקידנוּ הוּא קוֹדם כּל להגן על עצמנו, וגם אם סיבּוֹת ההתקפה עלינו מוּבנוֹת לנוּ. והן להשפיע על הסיבּוֹת האלה, לאחר שלמדנוּ אוֹתן – לא נוּכל, בּלתי אם בּמידה זעוּמה וּבמקרים יוֹצאים מן הכּלל, שאינם בּאים בּחשבּוֹן, כּי הגוֹרמים האלה הם על פי רוֹב מחוּצה לנוּ, מחוּץ לאפשרוּיוֹתינוּ וּלמעלה מכּוֹחותינוּ. כּלוּם נוּכל להשפיע על מהלך הענינים בּין איטליה וחבּש וּבין איטליה ואנגליה אוֹ בּמצרים וּבסוּריה?

אחת אנוּ יוֹדעים: אנוּ רוֹצים לחיוֹת ואיננוּ יכוֹלים למַעט את רצוֹננו זה רק משוּם שיש מישהוּ אשר נימוּקים לוֹ, ואוּלי נימוּקים בּעלי-ערך בּשבילוֹ, למעט אוֹתנוּ. אם מישהוּ רוֹצה לסדר את עניניו על חשבּוֹננוּ, אין לנוּ אלא המדיני (אשר הוּא גם קיוֹמנוּ הישוּבי), תמיד וּבכל התנאים לא בּזמנים רעים להתקוֹמם נגד סידוּר כּזה, בּכל חפץ-החיים אשר אתנוּ עלינוּ לשמוֹר על קיוּמנוּ בּלבד אלא גם בזמנים טוֹבים, כּי הן חיים מדיניים הם חיים שוֹטפים ומשתנים. אין בּהם לא חוֹק ולא דין קבוּע לדוֹרוֹת. הכּל מתחדש יוֹם-יוֹם. וּבשל כּל עמדה, גם כּשהיא נכבּשה, לכאוֹרה, כּיבּוּש מוּחלט, יש לאסוֹר מלחמה מחוּדשת, וגרעיני הזמנים הרעים טמוּנים בּזמנים הטוֹבים, וזהוּ התפקיד: לבלי להרשוֹת להם לצמוֹח.

האם ישנם כּלים לשמירה זאת? הלא כּוֹח אדיר אל מוּלנוּ – וּמה אנחנו? אוֹתם האמצעים, בּהם נאחזים הערבים – תעמוּלה אנטי-ציוֹנית, אנטי-יהוּדית, בּלתי מרוּסנת, ארסית, פראית ממש, הפגנוֹת-רחוֹב, פרעוֹת ומעשׂי-טרוֹר – אסוּרים עלינוּ, ולא מטעם מצבנוּ הבּין-לאוּמי והארצישׂראלי בּלבד, אלא גם לפי מהוּתנו. אנוּ עצמנוּ לא נוּכל לשׂאת בּאמצעים אלה. אכן, החשבּוֹן כּאילו נגדנוּ. ולא כן הוּא. והן ראינוּ, שלא כן הוּא. אין זאת בּפעם הראשוֹנה שאנוּ נתקלים בּשינוּיים ממין זה בּפוֹליטיקה האנגלית בּארץ-ישׂראל – ויכוֹלנוּ להם.

מהם הכּלים? העם העברי בּגוֹלה, על כּוֹחוֹ ועל צרתוֹ. הקיבּוּץ הפוֹלני, הנמצא על סף האבדן והקיבּוּץ הגרמני הנמצא בּתוֹך האבדן וגוֹרלוֹ מזעזע לבבוֹת רבּים והקיבּוּץ האמריקאי, אשר כּוֹחוֹ עוֹדנוּ אתוֹ. הישוּב העברי אשר התרבּה והתחזק והכּה שרשים, יצר גדוֹלוֹת וּמוּכן ליצוֹר גדוֹלוֹת – בּהנחה שיהיה אמנם קיבּוּץ בּעל רצוֹן פוֹליטי-ישוּבי אחד, ציבּוּר. והן אוֹתן הסיבּוֹת, אשר גרמוּ עתה ל“מפנה הערבי”, הן שעלוּלוֹת להניע את בּריטניה להתחשבוּת-יתר עם הגוֹרמים אשר לנוּ. גם הנייר שבּידינוּ, אם כּי איננוֻ אלא נייר, טרם פג ערכּוֹ.

האם זה הכּל? – אין זה הכּל. יתר על כּן: אין זה אפילוּ העיקר, אוֹ, נכוֹן יוֹתר: אלה אינם בּלתי אם כּלים. הם יכוֹלים להיוֹת כּלים שאין חפץ בּהם, והם יכוֹלים להיוֹת מכשירים יקרים, בּעלי ערך רב. הכּל תלוּי בּרוּח-החיים אשר אתם, בּרצוֹן הפוֹליטי הממלא אוֹתם, מנַין הרוּח הזאת, מנַין הרצוֹן הזה? – מהכּרתנוּ, שמשׂאת נפשנוּ בּסכּנה, מנכוֹנוּתנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, בּלא חשבּוֹן כּוֹחוֹתינוּ והכּוֹחוֹת שכּנגד, מאי-השלמה עם העוול שעוֹשׂים לנוּ, מאי-הסתפקוּת בּדברים שאין ממש אתם, מעינַים שהן תמיד פקוּחוֹת לאמת המרה ואינן נוֹתנוֹת להשלוֹת את עצמן, ממידת הסער והצער אשר בּלב, ולא בּלבּם של העוֹמדים בּראש בּלבד אלא בּלב הציבּוּר כּוּלוֹ. כּי הסער והצער האלה, הם האקטיביוּת הפוֹליטית שלנוּ.

בּאלה, אני מוּכן להגיד: בּאלה בּלבד, וּבפעוּלה שנזוֹנה מאלה, – השׂגנוּ בּעבר את אשר השׂגנוּ, ניצחנוּ כּאשר ניצחנוּ. המדיניוּת היא חשבּוֹן של הכּוֹחוֹת, אך של כּל הכּוֹחוֹת, לא של הצי והצבא והאויריה בּלבד, אלא של כּל הכּוֹחוֹת, לרבּוֹת כּוֹחוֹת הנפש. וכוֹחוֹת אלה, כּשהם יוֹנקים מצרכי-החיים, מצרת-אמת, מצרה שאין לה תרוּפה ואין לה מוֹצא, זוּלת התרוּפה והמוֹצא אשר אליהם חוֹתרים – יכוֹלים להיוֹת עדיפים על כּל כּוֹחוֹת אחרים, גם כּשאין אתם אף חייל מזוּין אחד ואף אניית-מלחמה אחת ואף אוירוֹן-פצצוֹת אחד.

בּפני כּוֹחוֹת-הנפש, המתפרצים ממעמקים, בּפני הרצוֹן המרוּכז והמגוּבּש של ציבּוּר בּצרתוֹ, נרתעים אחוֹרנית אנשי צבא וצי. לפי כּוֹחוֹת אלה נאלצים מדינאי מעצמוֹת כּבּירוֹת לקבּוֹע את מדיניוּתם.

כ“ה שבט תרצ”ו (18.2.1936)

ה

אפשר שתכנית הקנטוֹנים, אשר מר קאסט ממליץ עליה מפרק לפרק, וּבזמן האחרוֹן מתוֹך פעילוּת מוּגבּרת (האם מעיד הדבר על זרמים פוֹליטיים המוּכנים לעמוֹד לימינה? עלוּלה להתקבּל על לבּם של כּמה חוּגים. כּי אמנם יתרוֹן גדוֹל לה: היא פשוּטה, קלה לתפיסה ומבטיחה הרבּה לרבּים.

ל“עוֹלם כּוּלו” היא נוֹתנת מתנה יפה מאד: ירוּשלים וּבית-לחם, אשר בּעבר מוּתר היה להן להיוֹת בּרשוּת התוּרכּים ועתה הכרח דתי ממש, שתהיינה נחלה בּין-לאומית. לאימפריה הבּריטית היא נוֹתנת בּדיוּק נמרץ, וּבלי ארגוּמֶנטַציה מפוֹרטת, כּדבר מוּבן מאליו, את אשר נחוּץ לה – חיפה. לאמיר עבר-הירדן נוֹתנת התכנית תוֹספת הגוּנה מאד של אדמה, שלטוֹן, עמדה, כּי הן “הקנטוֹן הערבי” הוּא למעשה התפשטוּת האמירוּת על חלק הגוּן של ארץ-ישׂראל. לערביי ארץ-ישׂראל מעניקה התכנית תוֹספת שלטון ועמדה. למדינאי ג’ניבה ולוֹנדון – פתרוֹן שאלה מטרידה. לכל אנשי הרצוֹן הטוֹב, בּאשר הם שם – שלוֹם ושלוה בּ"ארץ הקודש?.

כּלוּם איננה תכנית נאה?

והן גם “קנטוֹן יהודי” ישנו בתכנית, עם חוּקה ועם משׂרה עליוֹנה המקבּילוֹת לאמירוּת עבר-הירדן, ועברית תהיה שׂפתה. אכן, מתנה יפה גם לנוּ, אין להתאוֹנן. על הכּל חשב מר קאסט.

אך יש הבדל בּין המתנה ליהוּדים וּבין שאר המתנוֹת, כּי הן לגבּי האחרים מוֹסיף מר קאסט דבר-מה אוֹ מתקן דבר-מה אוֹ קוֹבע לחלוּטין מעמד שהוּא רוֹפף עתה, לעוּמת זאת ליהוּדים אין הוֹספה כּל שהיא למצב הקיים, כּי הנה בּאזוֹרים העתידים להיכּנס ל“קנטוֹן היהוּדי” ישנוֹ כּבר עתה רוֹב יהוּדי, והם מדבּרים גם עתה עברית בּיניהם וּבמוֹסדוֹתיהם ורשוּת להם לפנוֹת בּשׂפה זאת לשלטוֹן (אדרבּא: כּעת ישנה רשוּת זאת על פני הארץ כּוּלה), גם עתה יש מוֹסדוֹת הנהלה עצמית ליהוּדים בּאזוֹרים אלה, וּבידי השלטוֹן העליוֹן להרחיב, גם בּלי יצירת קנטוֹנים, את סמכוּתם (כּפי שבּידוֹ יהיה לצמצמה גם בּ“קנטוֹן”). לעוּמת אי-תוֹספת זאת ישנוֹ הפסד, שאין בשעה זוֹ להעריכוֹ בּכל גָדלוֹ: הפסד הזכוּיוֹת, הפסד המעמד לגבּי ארץ-ישׂראל כּוּלה.

את אשר רכשנוּ לנוּ עד כּה, בּמאמץ כּבּיר, בּמלחמה בּלתי פוֹסקת, את זה מרשה מר קאסט, בּרוֹחב לבּוֹ, שיקָרא שמנוּ עליו.

פרט מאַלף: המחשבה הקנטוֹנית מרחפת אצלנוּ זה שנים, אך החוּלה הוֹפיעה בּתכנית רק בּמהדוּרתה האחרוֹנה. לפנים לא היתה. מדוּע? משוּם שרק עתה רכשנוּה. כּי זהוּ יסוֹד התכנית: רק מה שרכשנוּ כּבר, זה יהיה שלנוּ. וכאן, אוּלי בּתוֹספת-מה, הגבוּל. עד כּה ולא יוֹתר. עליית-היהוּדים הנוֹספת, התישבוּת-היהוּדים הנוֹספת – בּבקשה, אצלכם בּביתכם, אך לא מחוּץ לגבוּלוֹתיו, והגבוּלוֹת הם של שנת 1936 זוֹ. כּי בּשנה זוֹ – גמרתם וסיימתם. ואם אמנם יוּכלוּ היהוּדים להיכּנס גם לאיזוֹר הערבי, הרי רק כּפי שהם רשאים להגר לכל מדינה וּמדינה על פני כּל כּדוּר הארץ: לא בּזכוּת אלא בּחסד, לא בּהכּרה בּין-לאוּמית אלא בּרשיוֹן אדוֹני הקנטוֹן הערבי, וכל המדיניוּת של הקנטוֹן הזה לא תהיה, כּמוּבן, חייבת להיוֹת מכוּונת כּלפי עליית-היהוּדים הנוֹספת, ואדרבּא: יכוֹלת תהיה בּידה להצֵר מדיניוּת כּזאת של הקנטוֹן השכן. וּממשלת-המנדט תהיה משוּחררת לחלוּטין מכּל דאגה וּמכּל חוֹבה וּמכּל אחריות לגבּי עליית היהוּדים והתישבוּתם בּאיזוֹר הערבי, כּי הן עבר-הירדן בּבחינה זאת יהיה, ו“הסעיפים הציוֹניים” של המנדט לא יחוּלוּ עליו.

תכנית זאת – אחת היא מהוּ מקוֹרה המדיני-הנפשי, – משמעה: “גיבּוּש” עבוֹדת היהוּדים, צמצוּמה בּאיזוֹר, אשר הוּא “אבוּד” בּלאו הכי ואין להחזיקוֹ. תכנית זאת, היא המשך של אוֹתוֹ הניתוּח משנת 1920, אשר חצה את ארץ-ישׂראל לשתים וגרם לנוּ נזק עצוּם וּבלתי מוּצדק, קיצץ את כּנפינו קיצוּץ אכזרי.

כּלוּם ילדים פוֹליטיים הננוּ, שאפשר לפתוֹת אוֹתנוּ בּ“עצמאוּת הקנטוֹנית”, על כּל האַטריבּוּטים המשעשעים שלה? והן עינינוּ לענין, לענין ממש ולא לצעצוּעים.

כ“א אדר תרצ”ו (15.3.1936)