“היא ניצחה. היא לא שכבה בתוך צואה (..) המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות”, הבהיר הסופר רובן גלייגו, חולה בשיתוק מוחין וניצול של המוסדות הסובייטיים, שנהגו לשכן בכפיפה אחת ילדים נכים וישישים.
וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית – “לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!” – מקבילה את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.
צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזה. החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי־שם בגוש דן, המקום “הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה”, כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים דוקטור־שמונה־מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות אקסלון נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור־שמונה־מאות.
“מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?”
תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכל, שיושבת בדממה על הכורסה החומה, השקועה, דמוית העור, מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה“דיירים” הנוספים, חלקם קשורים באזור החלציים באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות – צופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט “קזבלן” בווליום רועם. “בעוד שתי דקות”, אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד־חמד שולה ואניה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי.
“איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי־כ־ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב”, מודיעה שולה בת השמונים, לשעבר מנהלת בית ספר יסודי, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.
האישה האהובה עלי מכל מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה ואני מנסה להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה,
לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכל חרף מחאותיה, “לא מהר. לא מהר. לא יכולה מהר”, קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את השיניים התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין־קץ תינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות.
“זאת תינוקת או תינוק?” תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.
“זה תינוק, מ–ה את לא רואה?” הרעימה רבקה, שבזמן האחרון “חוטפת הרבה קריזות” לדברי המטפלות, שכונו בעבר “כוח עזר” רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: “שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן”. ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק – תקתקתק – ואני צעקתי, “מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם!” עד שלבסוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.
ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכל בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. “אידיוט!!!!! מטומטם!” זועק המנכ“ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ”לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן, שעליו הציב מחשב נייד ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, “אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי”, ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות־קטנות ושואלת אם להאכיל אותה.
“אני יכולה לבד”, היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, “זה בשבילך, תאכלי”, היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: “אני לא רעבה. אכלתי כבר”, ומגניבה מבטים חטופים בשעון.
שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. “חייבת לזוז עוד מעט”, אני מפטירה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, “כבר? תישארי עוד, בבקשה”, הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, “בתנאי שתאכלי הכול”. היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ“ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה”לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ואני מסבירה לאהובה מכל שלא צריך להיבהל. “נכון, היא לא מרגישה טוב”, אומרת האהובה מכל ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, “נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?” ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.