איך הרשת הא־חברתית משטיחה את האוטוביוגרפיה    🔗

מי זוכר את המורה בלה־שטיק־נביילע? מי זוכר את החצר בפינת ישמעאל סמטת אחשוורפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש“אני רושם ואת רושמת וכולנו”. כולנו מה?

מי־מי־מי־זוכר. מי. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא־לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, “רבותי!! נא להפסיק עם הרפיון האסוציאטיבי”. וכל הגברות (רובנו לא היינו “רבותי”) שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.

ובכן אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה – התמקמתי לאחר הג’קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר – שיש הטוענים כי איבד את מאור עיניו.

גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו־משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון החביב שממול. מעמד בינוני מהוגן; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו־משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות שנבנה זה מכבר. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.

מה היה כל כך נורא. דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר די נהניתי בשכונה השקטה. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים חלשים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מהאחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא־חברתית קרויה משום מה “מחנכת מופלאה”, נהגה להשוות את ילדי המשפחה השונים שאתרע מזלם ל“התחנך” אצלה. “א־הוד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום”. זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה קשיש שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה וצורח כשהוא מעורטל למחצה.

כשמלאו לי 12 סולקתי מהצופים, בעוון חצאית בלתי הולמת. את חיי הצילו החברויות. היינו קבוצה קטנה ומגובשת של ארבע ילדות שנפגשו מדי שישי בערב – לא, לא ליל שבת אלא שישי בערב – ושוחחנו. ושוחחנו. ושיחקנו במשחקי לוח שונים.

כדרכי, סטיתי שוב לרפיון אסוציאטיבי. ילדים וילדות קשישונים ולא יקרים.

כשאתם כותבים, “מי זוכר את?” אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התימה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה. מאיינים את החבורות שכולנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.

בּוּקֵי סְרִיקֵי    🔗

לוסי, לוסי מבליחה

להרף באבחת ברק

מנוצנץ ברקיע

היהלומים –

מדמיינת את עצמה

שטה בסירה בנהר/עצי

מנדרינה ושמי

מרמלדה/

אני

משחיתה את זמני

לריק –

הבלי

הבוק נטול הפנים

בּוּקֵי סְרִיקֵי פייס –

כוזב

עיני הקליידוסקופ

של לוסי אודונל

כבו

הבל

הבלים

צַדֶּקֶת החתולים    🔗

כשסבתי, צַדֶּקֶת החתולים –

מתה

ברמת גן בשנות

השמונים לאחר

שלא טרחו

להחיותה

כהלכתה בטיפול

נמרץ־תל־השומר

ולבסוף נקברה

בחולון, אחיה

היחיד שנותר

דּוֹס

אבל בסביבה

טען בלהט למראשות

קברה התחוח – "המתנחלים

הם החלוצים החדשים" –

ואני התפלצתי והתחלתי

להשיב נאלצת

לסתום מפאת

בכי התמרורים של אמי

ולא מחמת כבודו של

ההומניסט הדגול,

גאוות המשפחה, בעל

תואר ד"ר מאוניברסיטת

היידלברג המעטירה אי

שם בין

שתי

מלחמות

העולם.

* *

לֵיל הַסֵּדֶר האחרון בְּחַיָּיו    🔗

לא ניכרו בו סימנים

שיהא זה ליל הסדר האחרון

בְּחַיָּיו

להוציא אי אלו טרדות

זִקְנָה

שגורות.

מתלונתו הנשנית

“מתפו־צייץ – לי הראש”

התנער הרופא התורן במשככים

סתמיים, כלומיים,

ורק בת המשפחה,

זו שבוחרת להיעלב

תדיר, ניסתה

לחתוך.

הפעלתי את כל תותחי

האָשָׁם

הכבדים, כולל מה־אם יהא־זה ליל־הסדר

האחרון בְּחַיָּיו –

וכך אכן היה זה

ליל הסדר האחרון

בְּחַיָּיו;

ערב שבמהלכו כִּרְכַּרְתִּי סביב

פרצופו

המעונן, שלא כהרגלו,

בהתעטפו באדרת

עלבונו

הלא מובן.

לוּ רק ידענו שיהא זה

ליל הסדר

האחרון

בְּחַיָּיו,

בְּחַיֵּינוּ,

כמשפחה גרעינית

אחת.