פרק ראשון: עם הבריות הללו אפשר לעבוד    🔗

הצרפתי קרע את חבל-הרוּהר וסגר אותו בפני שאר חלקי גרמניה. אפילו ליטרא אחת של פחמים אינה באה מחבל הרוּהר אל חבלי המדינה שאינם כבושים. ובפנים החבל הכבוש היה האויב מגדל תנועה סיפירטיסטית, שנתכוונה להפריד את הנפה הזאת מגוף המדינה. בסכּסוניה ובתורנינגיה היתה יד הקומוניסטים על העליונה. הנציוֹנליסטים, שלעולם מוכנים ומזומנים הם לדוג דגים במים דלוחים ולהתערב בכל מקום שמוצאים הזדמנות לרצוח נפשות, העמידו את שירותם לתשמיש המדינה והיו מגייסים גייסות להכריע את הסכנה הקומוניסטית בידי עצמם. במינכן וביתר ערי באווריה, שתיכף לאחר המלחמה התחילה רואה עצמה כמדינה שאינה תלויה בדעת אחרים, התרקמה במחשך מזימה כמוסה… מונרכיסטים ביקשו לקרוע את באווריה מגוף הממלכה. היטלר היה מקהיל קנאים צעירים מבני היונקרים וממריד אותם בנאומי-הסתה רותחים. הוא לא הסתפק בהתנגדות הפאסיבית, שעוררו בחבל-הרוהר ושאכלה את שרידי אוצרותיו של הבנק הממלכתי הגרמני, אלא היה מטיף להתקוממות במעשה. “בזמן שששים מיליונים בני-אדם מוצאים עוז בלבם להיות לאומיים קנאים, מיד מזדמן הנשק לתוך אגרופם מאליו”. הממשלה הבאוורית המונרכיסטית לא עמדה לשטן לאגיטציה של היטלר ולא הפסיקה את קריאתו למרידה. היפוכו של דבר: היא זירזה אותו בחשאי לחזק את פלוגות-ההשתערות שלו. הוא אסף כל מיני אבנטוריסטים מתוך הסיסמה לעשות כמעשה מוסוליני ולעלות על ברלין… והממשלה המרכזית שבברלין נלחמת בסכנה ההיטלראית בדברי חידודין של יהודים ובמאמרים של ה“ברלינר טאגיבלאט”…

ההתנגדות הפאסיבית בחבל הכבוש לא עשתה פירות כל-שהם, אלא רוקנה את מרתפיו של הבנק הממלכתי, קיפחה את חייהם ואת חירותם של בני אדם הרבה וגרמה חורבן והרס למאות אלפי משפחות. הצרפתים לא היו חוששים כלל למכסת הפחמים והקוֹקס המועטה לפי הערך, שעלה בידם להוציא מן החבל הכבוש. שכן זה עתה אך התחילו לסדר את ענין הפקת התועלת מן ה“ערובּות” שבידם – ככל אשר קראו לחבל-הרוהר.

המדינה הנהוגה בידי אדם חסר-כשרון, שהעמידו אדירי-הממון, הביאה בהתנגדות הפאסיבית שלה לידי כך, שהמארק, אשר לפני כיבוש חבל-הרוהר על ידי הצרפתים היה השער שלו שמונת אלפים לדולר, הוזל בחודש הראשון ועמד על ארבעים או חמשים אלף לדולר, שלא להשגיח בתמיכתו של הבנק הממלכתי, שהזיל לשם כך ממון הרבה. אמנם הצליחה הממשלה לעכב את ביזבוז הזהב מקופת הבנק הממלכתי ולהעלות מאמצע פברואר עד אפריל את שער המארק לכדי עשרים אלף לדולר. הייצוב השטחי של המארק, שנעשה בפקודתו של “הגבר שחור-הזקן”, הביא רווחה קלה לתושבי הארץ, אלא שיחד עם זה גרם לאמונה כוזבת בערכו של המארק… על יד כך ניתנה אפשרות לגדולי המבריחים והספסרים ו“לחטפנים” הפיקחים לסגל להם באשראי נכסים עצומים לאין-שעור, לקנות מאת בני המעמד הבינוני התמימים את כל מה שהיה בידם, לפי שהללו היו מאמינים בקביעותו של המארק והיו מוכנים לתת תמורתו את נכסיהם… תוך שני החדשים, מחמשה עשר לפברואר עד לשבעה עשר לאפריל, שערכו של המארק היה קבוע פחות או יותר וגם נוטה היה לעלות מעלה בסיועו של הבנק הממלכתי, קנה “הגבר שחור-הזקן” את מחציתה של ברלין: נכסים שאין להם שיעור, רחובות שלמים של בתים בכל ערי גרמניה, פאבריקאות, בתי-מלון, ארמונות, יערים, אחוזות, מניות של בתי-חרושת לצבעים, בתי-עסק של תעשיה רבתי, בורסקאות, בתי-הלואה – מי יכול למנות ולספור את קניני-העושר, שצבר בגניבה ובגזל על ידי האשראי של אינפלאציה, שנתו לו הבנקים של עצמו… ובעקבותיו הלכו שאר המבריחים ו“החטפנים”. ופתאום הגיע יום השבעה עשר לאפריל! – עוד ביום אתמול היה המארק מוצק כברזל (כדרך שהיה קבוע ומוצק זה חדשיים) ומחירו היה בערך עשרים אלף לדולר – והיום התחיל מתמוטט. הבנקים משלמים עשרים וחמשת אלפים בעד הדולר, והבורסה השחורה מציעה עשרים ושבעת אלפים במחירו. מקץ יום אחד כבר היה השער הרשמי 29 אלפים והבורסה השחורה שילמה שלשים אלף וגם שלשים ושנים אלף. הבנק הממלכתי מנסה עדיין לעמוד בפרץ והריהו מוציא את שרידי הזהב שלו ומעמיד ימים אחדים את שער המארק על שלשים אלף במחיר הדולר. אולם מקץ יום או יומים הריהו שוקע שוב למטה ומגיע לכדי ארבעים אלף. באמצע מאי הריהו עומד על חמשים, בסוף מאי - על ששים; באמצע יוני פרע “הגבר שחור הזקן” – ועמו כל המבריחים – את חובותיו במארק, שקנה מאת אלף ממנו במחיר דולר אחד ואשר בזמן שלוה אותו היה השער שלו שמונת אלפים לדולר. בחודש יולי היה פורע בחטבע של מארק שמחירו 750 אלף לדולר, באמצע אבגוסט – במארק ששויו עשרה מיליונים לדולר, בסוף ספטמבר – במארק של מאה וששים מיליונים לדולר, באוקטובר – של שבעים ושמונה מיליארדים לדולר, בנובמבר – של ביליונים לדולר…

והממשלה? בעלי השלטון?

גרמניה החדשה, הריפובליקאית, לא היתה תולדתה של מהפיכה. מה שאירע את ה“המולדת” לא היה בו משום ריבולוציה, אלא משום מנוסה פחדנית של אותם הבריות, שהביאו את גרמניה ליד המצב של 1918. אדרת המלכות לא נפשטה מעל השליטים על ידי שאר אוכלוסי המדינה בחזקת היד, אלא הורמה על ידם מן הארץ לאחר שהאוחזים במושכות השררה פשטוה והשליכוה מתוך מורך-לב. הסוציאל-דימוקרטים והמפלגות הדימוקרטיות של המעמד הבינוני יחד עם המרכז הקתולי נאלצו להכנס לשלטון לאחר מפלתם של היונקרים. עליהם נפל הגורל לחתום על אמנת-השלום המחפירה, שהמנצח כפה עליהם בכח הרעב והעוני שקמו בארץ מחמת המלחמה וההסגר. לא היתה לפניה ברירה אחרת אלא לעשות את כל מה שביכלתם ולהנהיג את ספינת-השלטון בתוך המים העכורים של קלון וצרה, שהוכנסה לשם על ידי השליטים שקדמו להם. עליהם חלה האחריות לא משום שביקשו ליטול על עצמם אחריות זו, אלא משום שלא היה מי שיטלנה עליו. למן הרגע הראשון אנוסה היתה הריפובליקה הדימוקרטית החדשה לעמוד במלחמה לא רק עם מנצח קשה, שהיה מבקש להגיר את דמה של גרמניה על כל מעשי העוול, לעשות בה נקמות ולהניח בה את כל הכעסים, שרתחו בלב האנושות הסובלת ייסורים, אלא גם עם עמה של עצמה. חלק אחד של האוכלוסין הגיע מחמת הרעב והעוני לידי מצב של יאוש, ומשנהו השתולל משום שתאות-הכבוד שלו לא נתמלאה, ובכן עמדה הממשלה בין שתי להבות – בין הקומוניזמוס ובין השוביניזמוס חסר-האחריות, המביא את הבריות ליד טירוף הדעת. לא היו לה אפילו אמצעי-כח פיזיים להשען עליהם בשעת דחקה. כל תקפה ומרותה נכללו רק בעטיפת-השלטון החיצונית, שנתעטפה בה. ריבולוציה לא הושיטה לה נשק בכף, המפלגה השלטת לא היתה חזקה כל צרכה ולא היה לה לא תוקף פרלמנטרי ולא כח פיזי… ולפיכך אנוסה היתה להזקק למפלגות אחרות, לעשות להן הנחות וליצור עמן יחד רוב-של-שעת-הדחק. אנוסה היתה לוותר וויתורים אפילו להפסד העיקרים של עצמה ועל ידי כך נשמט הקרקע מתחת רגליה. בשעת הדחק, בזמן שבריות מחוסרי אחריות (בין מצד שמאל ובין מצד ימין) התקשרו על הממשלה והתנכלו להפילה, אנוסה היתה הממשלה להשתמש בעזרת היונקרים הריאקציונים כדי להגן על חייהם של נושאי המשרה, והבריות הללו העמידו במהירות פלוגות-צבא משרידיה ופסלתה של המלחמה, שהשלום שנעשה מתוך כפייה השליכם אל הרחוב… בלב מלא דאגה השתמשה הממשלה בבריות הללו לצורך מלחמה בסכנות הנשקפות לה מצד אחר. היא דאגה מפני תאוות הכבוד ויצר השררה של הגנרלים הזקנים וחששה שמא יבקשו הללו לכבוש את השלטון על ידי התפרצות ומרידות. וכך היתה הממשלה מיטלטלת בין הקומוניזמוס והשוביניזמוס וניסתה לנטות לאן ולכאן כדי לקיים את מרותה וכדי להתעסק בפרובלימות הקשות והמרובות לאין מספר, שהעמידו לפניה העוני והרעב מבית ועקת המנצח בחוץ…

זאת היתה אותה המרות, שיצרה הקונסטיטוציה הוויימארית לשם תחליף ליונקריות הצבאית ולקיסרות של התקופה הווילהלמאית. סמל למרות זו היה משמש “נשיא הממלכה” שהיה מטבעו אדם טוב-לב, אוהב הבריות, בעל פנים מחייכות, טוב-רוח ואופטימיסטן. הוא היה איש-מפלגה נאמן, חיוך דימוקראטי היה שרוי תמיד על שפתיו ולחיצת-יד של חברוּת טובה היתה מוכנה אצלו בשביל כל הבריות. הוא היה אישיות במידה פחותה מכל חבריו, ולפיכך לא היו לו אויבים בין אנשי סיעתו. מידתו זו היתה גרם-המעלה, שהעלהו לגדולה…

ונשיא זה היה מקיים את תפקיד משרתו הנעלה לפי מיטב ידיעתו ומצפונו כחבר למפלגה וכאדם. נוהג היה כמנהגו של כל נשיא של ריפובליקה: היה נותן דעתו לאינטרסים של הכלל ולא של המפלגה. יתר על כן: מקפיד היה שלא לעשות דבר, שהצד שכנגדו עלול היה לראותו כמעשה מפלגתי. מעדיף היה לקפח את זכות בני סיעתו של עצמו ולחטוא כנגדם, ובלבד שלא לקפח את אחרים. ומשום כך שקדו לעתים קרובות לדכא סכנה מצד שמאל בזריזות ותקיפות יתירה, מה שלא נהגו לגבי סכנה מצד ימין. שכן בפני אנשי המפלגה אפשר היה להצטדק ולשכך את רוחם באמתלה¹ שהריפובליקה נתונה בסכנה. “השעה צריכה לכך”, “הזמן עדיין לא נתכשר לכך, שאנשינו יטלו את מושכות השלטון בידם”. “אין לנו רוב מנין, ולפיכך אנוסים אנו להזקק לעזרתן של מפלגות אחרות, שאנו עומדים במשא ומתן עמן. משום כך עלינו להתאפק ולנהוג בסבלנות ולהמנע מכל אכספרימנטים של סרק, העלולים להחריב את כל מבנה החיים הכלכליים שבמדינה”. “לא הרי גרמניה כהרי רוסיה, שארץ חקלאית היא ואפשר לעשות שם אכספרימנטים. מה שאין כן גרמניה. בלא חרושת-המעשה שלה ובלא שוק-העולם שלה סופה שתבוא עליה כליה”. “לפיכך חייבים אנו לנהוג זהירות ושלא להטיל אימה על בעלי-ההון, שהארץ צריכה להם והמקיימים את חיותה של המדינה – הלא הם אנשי-הממון וגדולי בעלי החרושת… מה לעשות? המשל אומר: אם אתה צריך לגנב, גזור את החבל והורידהו מעץ התליה”…

הנשיא היה מייחד חשיבות גדולה לדעתם של הבריות עליו, ולא של אנשי השוק (אמנם גם דעתם חשובה היא), אלא בייחוד של בעלי התעשיה הגדולים ואנשי הממון, של שרי-הצבא ורבי-העם. ולצורך זה היה שוקד להמציא לעצמו ידיעות על מערכי רוחם ודעתם של החוגים הללו בנוגע אליו. את הידיעות הללו היה מספק לו אדם נאמן – גברת אחת מן האצילים, שהיתה נוטה אחר הריפובליקה.

בכל ממשלה, בכל שררה שבכל העתים, בין בחצר המלכות המצרית שבימי קדם, ובין אצל נשיא-ריפובליקה דימוקרטית שבימינו, אתה מוצא מין סרסרת כזו, המשמשת מעין “אופיצר-מקשר” בין הגבר המורם מעם ובין הציבור. דבר המובן מאליו הוא, שבהתאם לטעם הגרמני מן הצורך היה, שאותה הגברת, שנקראה בשם אריסטוקרטי מפורסם ושנתייחדה לה זריזות יתירה להתהלך עם המפלגות, תהא בעלת-קומה, בריאת-בשר, צהובת-שיער, וגוון עורה וורוד ומבהיק. חוץ מזה היה מצוי בה חוש של הוּמוֹר ודעת מרובה בטיב הבריות, שקנתה לה מתוך שהיתה מעורבה שנים רבות עם אנשים מרבי העם. כללו של דבר – היא היתה אחת הנפשות הטיפוסיות, אחת מאותן הבריות האופייניות, שאתה מוצא בכל חברה, שגלגלי הטחנה של מאורעות ההיסטוריה מסתובבים שם. עתים דיה לכך מידה ידועה של זריזות ובינה; עתים יש צורך בהבטחה סתומה, ופעמים הכרח הוא לקיים את ההבטחה בגמילות-חסד גדולה או קטנה המשומרה תמיד בשביל מי שהיכולת בידו להמציא ידיעה רבת-ענין. ופעם אחרת מן הצורך לקנות תמיכה מדינית ברייכסטאג במחיר משרה ממשלתית רבת-הכנסה, שהיכולת בידה של הגברת להמציא בהשפעתה למי שעושה טובה עם “החצר”, שבימינו אלה הריהי קרויה מפלגה פוליטית. דבר המובן מאליו הוא, שלעסקנות שממין זה יש צורך גם בטרקלין ספרותי-אמנותי, שנדבן עשיר, העומד אחורי גבה של הגברת, מזיל ביד רחבה זהב מכיסו כדי לפרנס את ההוצאות המרובות הכרוכות בתיקונו ובסידורו, הנעשה ברוב טעם ובעידון אמנותי, ובקבלת האורחים² המתכנסים שם…

בכל עת ובכל שעה יכול היה אדם למצוא בטרקלינים, בבוּדוֹאַרים ובמסדרונות של אותה הגברת – הכל לפי מעלתם של המבקרים, כמובן ממילא – בני אדם, שהיו מצפים לראיון, למלה של ידידות ואפילו להבטחה של שוא. שכן אותה הגברת היתה היכולת בידה לחלק לבריות טובה מרובה; השפעתה חדרה כזוהר החמה לתוך כל המחלקות של בתי-המיניסטריון.

הפעם ישב ב“חדר הנגינה” של אותה הגברת, שהיה קרוי כך על שם הפסנתר הגדול שעמד שם, אורח מיוחד במינו. חדר-נגינה זה היה מתוקן בצורה של בוּדוֹאַר-לנשים וערוך בכלי-בית קטנים מצופים משי בסגנון של לואי הששה עשר ובספות קטנות ונוחות העומדות בפינות ורק יחידי סגולה זכו להכנס לתוכו, ומי שזכה לכך – סימן שנפתחו לפניו שערי החסד. בטרקלין-נגינה קטן וסודי זה היה יושב הפעם מלך האינפלאציה המושל בכיפה. הגבר הזה בעל הזקן השחור, הקצר והמעוגל, המכתיר את פניו הכתומים כשעוה ושצורתם צורה מזרחית, – שום אדם לא היה אומר עליו, שמוצאו מגזע אריי-גרמני טהור. מראהו כמראה סוחר-דגים גדול ממארסיל, או כסוחר-שמן ארמיני, כסרסור-בורסה פאריסאי – אבל לא כאותו האיש האדיר שבגרמניה, שלבדו ועל דעת עצמו קרא מלחמה על הצרפתים, הביא את גרמניה ליד ההתנגדות הפאסיבית שאין לה תקוה להצליח, כפה על העם המונה ששים מיליון נפש את האינפלאציה וקצר כמלאך-המות במגלו את הקרבנות שמגפת האינפלאציה הכינה והבשילה בשבילו. הוא ישב על אחד הכסאות המפותחים פיתוחים נאים והמחופים משי כחול, אלא שישיבתו לא היתה נוחה ובלתי בטוחה, כאילו היה חושש שמא יישבר תחת משא גופו הכבד. על פניו הכתומים מחמת מחלת הכבד היתה שפוכה עצבות אילמת. חזותו הביעה שויון-נפש של בוז ושל התיאשות חסרת חפץ וחסרת ענין, כחזותו של אדם, שחייו נתונים בסכנה ושכבר נואש מהם…

רוח של רוגז היתה שרויה בין הגבר האדיר שחור-הזקן ובין השלטון הריפובליקאי שבארץ. ראשית כל היה הגבר שחור-הזקן רואה את עצמו כשליט העומד ברשות עצמו, כעין מדינה בתוך מדינה. בעיניו הוא, בעיני הגבר שחור-הזקן, לא היתה הממשלה הריפובליקאית שבארצו קיימת כל עיקר. ולא עוד אלא שלא היה מודה אפילו, שארצו נחלה מפלה במלחמה. הוא, אשר בכח העתונים וסוכנויות-הידיעות שלו היה שולט בדעת הקהל שבארץ; אשר על ידי חברות-האניות שלו היה שולט בנתיבות-המסע שבמדינתו; האיש בעל הפחם והקוקס ותעשיית-הצבעים, שנמצאו עכשיו בידים נאמנות, אצל הצרפתים, ושמשום כך לא היה מתיירא מפני הלאמה קומוניסטית של נכסיו; האיש, אשר קנה זה עתה את מחציתה של גרמניה בהקפה – במה נחשבה לפניו אותה ממשלה ריפובליקאית רפת-הכח? ובמה נחשב לפניו אותו הנשיא העלוב, מי שהיה עושה-אוּכּפים לשעבר, שבחרו להם לשמש סמל לתוקפה של גרמניה? הוא לא הכיר לא בממשלה ולא בנשיאה. הוא היא נושא ונותן עם השררה שבארצו כדרך שמושל בן-חורין העומד ברשות עצמו נושא ונותן עם מושל אחר, לא על ידי עצמו, חלילה, – דבר זה היה למטה מכבודו, – אלא על ידי אחד השרים, המנהלים או הנשיאים של בתי-העסקים שלו. אחד מקטני המשמשים שלו, נשיאה של חברת-אניות אחת המסונפה לחברותיו, עומד בראש הממשלה. הוא משמש בה מזכיר-המדינה ומאתו יצאה כל אותה התכנית של האינפלאציה. עם מזכיר-מדינה זה הריהו עומד בהתחברות ואת יתר חברי הממשלה ובייחוד את נשיאה חשב כאילו אינם. ואולם נפשו של הנשיא כלתה, שהגבר שחור-הזקן יהא מודה בו, יהא מבקר אותו ונמלך בו, יהא בין המקורבים והיועצים שלו. הוא היה רואה בזה הכרה והודאה בשלטון הריפובליקאי מצד אדירי הממון וגדולי בעלי-התעשיה.

עד עכשיו אי אפשר היה להטות את לב הגבר שחור-הזקן, שיתן כבוד לנשיא הריפובליקה וילך אצלו לבקרו. כשהוצרכה הממשלה לעצתו או לעזרתו, היה נזקק לה ומסייע בידה. שכן לא הממשלה היתה אדונה לפחמים, לפלדה ולקוקס, שהיה מוטל עליה להמציא לצרפתים, אלא הוא היה אדון להם. ומשום כך מעדיף היה המנצח לשאת ולתת עמו מלשאת ולתת עם הממשלה, שכן גלוי וידוע היה לפני המנצח, שהגבר שחור הזקן תקיף הוא במדינה יותר מן הממשלה וכחו יפה לגבי נכסי העושר שבארץ יותר מכחה. ואולם לסייע את הממשלה לרצון עצמו, לבקר את נשיאה וליטול ממנו עצה היה מסרב.

ואולם עכשיו נשתנו פני הדברים. הנה אירע דבר, שהטיל פחד אפילו על הגבר שחור-הזקן והוא התחיל להשתדל לבוא במגע עם הממשלה, “כדי למנוע את מעשה-השטות, שאמרה לעשות ושאם תבצע אותו, שוב לא יהיה לו תקנה”.

שכן גמרה הממשלה להכביד את אכפה על כל המבריחים, “החטפנים” ותגרי המזונות. כל זמן ששער המארק היה עומד בעינו, היה המחיר של צרכי אוכל נפש קבוע ונורמלי, בהתאם לשכר הבריות ולפי שויוּ של המארק. ואולם מיום שהמארק התחיל פוחת והולך, הרימו הספסרים ראש. צרכי-מכולת נתעלמו פתאום מן השוק ומן החנויות וצעקת-הרעב של האוכלוסין עלתה באזני שליטי המדינה. הממשלה התעתדה לערוך מלחמה בספסרים. במיניסטריון לעניני הספקת מזונות נערכה תכנית לאסור את המסחר החפשי בצרכי מזונות ולעשות את הבאת צרכי אוכל נפש מחוץ לארץ מונופולין הממשלה.

אי אפשר שתהא כזאת! שהרי המסחר בצרכי-אוכל לא די שהיה משמש ענף-ספסרות משובח בידי מרוויחי-האינפלאציה, אלא שהיה גם אמצעי חשוב להבריח על ידו המחאות וערכי-זהב מן הארץ. כיון שמיקח צרכי-מזונות בחוץ לארץ היה חפשי, יכול היה כל מבריח להשתמש בזה כאמשלה כדי לקבל רשיון לשלוח המחאות לחוץ לארץ.

אסור להניח, שהפירצה זו תהא סתומה! הצינור, שדרכו היתה הוואלוטה זורמת לחוץ לארץ, צריך להיות פתוח! פחד וחרדה אחזו את כל הספיקולנטים, הכהן הגדול שלהם, הגבר שחור-הזקן, הודיע על ידי הגברת הנזכרה לנשיא-הממלכה (שהיא מסיחה עמו זה עתה על ידי הטיליפון), שהוא, הגבר שחור-הזקן, “יסלק מעליו את האחריות לזון את האוכלוסין, אם אותה התכנית של המיניסטרייון תהיה לחוק, ושעל הנשיא להבין מדעתו מה תהא תולדתו של דבר אם האוכלוסין ירעבו ללחם. כדי למנוע קטסטרופה מן הארץ הריהו מוכן אפילו לעבור על מידותיו ולבקר את הנשיא ולהסביר לו על ידי עצמו את הסכנה הנשקפת לארץ, אם אותו השגעון של מונופולין-ממלכתי לצרכי מזונות יתקיים”…

אכן תימה הוא. הרי לאמתו של דבר אין כל הענין הזה נוגע אליו כלל. הרי הגבר שחור-הזקן מוחזק ששוב אינו בן העולם הזה. משפט הרופאים בדבר מצב כבדו וכליותיו גלוי וידוע לפניו יפה. הריהו יודע, שעוד מעט ועליו להניח את שדה הספיקולציה לאחרים ושלאמתו של דבר שוב אין תועלת לצבור את אוצרות העולם. לגבי השושלת שלו, שלמענה בנה את הפירמידה התעשייתית שלו, שאחת היא בעולם ואין משלה, הריהו שוה-נפש. מובטח הוא, שיורשיו לא יוכלו לקיים את הפירמידה הזאת. לאחר מותו סופה שתתערער ותתפורר וחרבותיה ימעכו את בני משפחתו. הרי כמה פעמים אמר אל נפשו: “קשה לקיים את הפירמידה התעשייתית מלבנותה!” ברי היה בידו, שבין בניו אין אף אחד, שיש לו הכשרון לבצע את המעשה הענקי הזה. גלוי וידוע היה לפניו יפה, שכל הטכסיסים של עורכי-הדין פקחים וחריפי-מוח, כל התנאים שיהא מתנה בצואה, כל האותיות המתות לא יהא ביכלתם לספק את כח-החיים הדרוש לתעשיה המאוזנה שיצר. יתר על כן: בלבו פנימה אינו מרגיש שום צורך, שאותו מגדל-בבל, יצירת-הפלא של האינפלאציה, שהקים, יוסיף לעמוד ולהתקיים לאחר מיתתו. היפוכו של דבר: במעמקי נפשו היה מתאוה שכל אותו הבנין המופלא של התעשייה המאוזנה שלו יפול תחתיו לאחר מיתתו. מפעלו היה בעיניו יצירתו של יחיד, שסופה לתּוֹם עמו יחד. הוא לא הקים את הפירמידה אלא לשם “ספורט” גרידה. עכשיו, כיון שקרבו ימיו למות, הריהו רואה שכל הטעמים השונים ליצירת המפעל הענקי הזה לא היו אלא אמשלות כדי ליצור לעצמו אילוסיה, כדי להמציא לעצמו את הזכות המוסרית לגזול את נכסי הבריות. מימיו לא היתה לו תאות-כבוד פוליטית כידידו ואיש-תחרותו, מלך-האינפלאציה השני, שנטש את חרושת-המכונות כדי להקים לו “חרושת של דעת הקהל” על מנת להשתמש בה לצורך המטרות הפוליטיות שלו. הוא, הגבר שחור-הזקן, לא היתה לו מעולם אפילו דעה מדינית משל עצמו. בעצם לא היה איכפת לו שום דבר. הוא עסק ביצירת “דעת-הקהל” על ידי מכונת-העתונות שלו רק משום שהיה אנוס לכך מחמת תחרותו של ידידו. הוא ביקש לעשות כמותו, ובכן קנה עתונים וכונן סוכנויות- לחדשות. ואולם בשעה שחברו היה שואף בכך למטרה פוליטית ידועה והשתדל לייסד מפלגה משל עצמו ולהשפיע השפעה פוליטית חזקה וגם יסד מפלגה כזו והגיע לידי תוקף פוליטי, הרי הוא, הגבר-שחור-הזקן, אין לו שום תאות-כבוד פוליטית כלשהי ואינו מתאוה לשררה ולשלטון. רק משום ספורט גרידה היה קונה עתונים וסוכנויות-לחדשות, כדי לכוף את דעתו על העם, כדי לקיים את השבוּת של תשלומי חובות-המלחמה, כדי לגרום לכיבושו של חבל-הרוּהר. וכיוצא בזה לא שקד להטיל את הארץ לתוך תהום האינפלאציה אלא משום ספורט גרידה; שום אידיאל, שום טעמים פאטריוטיים לא הביאוהו ליד כך. הוא לא עבד לטובת הפאטריוטיזמוס, אלא היה מכוון את הפאטריוטיזמוס לצורך עניניו האיגואיסטיים. ומשום כך היה נוח ורצוי לו. אילו היה הפאטריוטיזמוס עומד לשטן לאינטרסים החמריים שלו, היה מניח לארץ לבוא לידי כליה והרעיב את האוכלוסין, כשרך שהוא עושה עכשיו על ידי שהוא דוחק בגלוי את הארץ להטפל לשגעון של ההתנגדות הפאסיבית, שאין בה תועלת, ושל ההתנגדות האקטיבית – בחשאי. וכשם שהוא דוחק עכשיו את הארץ להיות שוקעת בשגעון של האינפלאציה, ללא תכלית וללא מטרה כלשהי, ואפילו לא לשם אשרה של משפחתו. האושר מהו? וכי עומד הוא על העשירות? עד כמה תהא עשירות זו קיימת לאחר מיתתו? לאו, כל המעשה שהוא עושה אינו אלא מעשה-ספורט ריק, גאותני ושחצני, שיש בו משום חילול אלהים – אך ספורט, ספורט הוא כל המעשה, שהוא, הגבר שחור-הזקן, מתעסק בו לשעשוע נפשו ולהנאתו! רק עכשיו, סמוך למיתתו, הריהו רואה בעליל, שהיסוד שהקים עליו את הפירמידה התעשייתית שלו, השגעונית והמתנודדת, חסר תועלת וחסר-תכלית הוא וכולו קורי-עכביש…

ועד שהוא, הגבר שחור-הזקן, ישוב כאן ולנגד עיניו מפרפרות אבעבועות של בורית שחורות ונוצצות, פרי מחלת-הכבד, שתקפה עליו אותה שעה, הנה עומדת לפניו גברת-הבית ופניה מבהיקות ועיניה קורנות. לוח חזיה המגולה שופע ריח בשמים. זה עתה יצאה מחדר משכבה, שהיתה מסיחה שם עם נשיא-הריפובליקה על ידי הקו הטיליפוני הפרטי שלה והוכיחה לו כמה חמור יהיה מצב הארץ, אם יתקינו תקנות מסוכנות ונואלות ויכעיסו כך אדם כגבר שחור-הזקן. דבר המובן מאליו הוא, שגם הפעם נתקבלו דברי הגברת על דעתו של נשיא-הריפובליקה, כמו תמיד.

בשורת השמחה בפיה והיא מבקשת להודיע לאורחה את דבר הצלחתה, והנה נבהלה למראה האיש היושב לפניה. הכתמים העגולים והשחורים שמתחת לעיניו נתפשטו כתולעים זוחלות וכיסו את כל פניו. דומה, שעור-הפנים הכתום הריהו עורו של מת שנשרף.

“בשם אלהים, מה לך? האקרא על ידי הטיליפון לרופא?” – שאלה הגברת החרדה.

“לא, אנא הבי לי אך כוס מים להבליע את גלולת-הסמים שלי”.

“אדון הנשיא מסכים בכל לדעתך בנוגע להספקת מזונות לאוכלוסי הארץ. הוא מעריך ומוקיר כראוי את עזרתך לטובתה של ארץ המולדת בעתים הקשות הללו! הוא מצפה לביאתך הערב בשמונה שעות, כדי להגיד לך זאת בעצמו”.

“הריני מקוה, שהנשיא לא יאבד את זמנו היקר בוויכוחים בטלים. לוויכוחים אין שעתי פנויה”, – ענה ואמר הגבר שחור הזקן.

אין כאן מקום לוויכוחים. הנשיא מסכים הסכמה גמורה לדעתך. הרי אמרתי לך תמיד, שעם הבריות הללו אפשר לעבוד!" – השיבה הגברת מתוך חיוך של חביבות.

“את זאת נראה להבא!” – אמר הגבר שחור-הזקן, כשגלולת-הסמים פעלה את פעולתה והוא נשתחרר מהתקפת המחלה וכחו ותקיפות רצונו חזרו אליו…

 

פרק שני: אכול יאכלו את הכל    🔗

מימות עולם היו שתי המדינות השכנות, הולנדיה וגרמניה, עושות זו עם זו מסחר חליפין של שומן. הולנדיה הקטנה, העשירה במספוא לבהמות, היתה מספקת לגרמניה הגדולה שומן כדי לזון בו את האנרגיה החיה, את האדם. ותמורת זה היתה גרמניה משלמת לה בשומן, שיש בו כדי לזון את האנרגיה המתה, את המכונה. תעלות המים שבהולנדיה, החוצות את הזרועות הרבות של שפך הריינוס, היו מוליכות את מזון-המכונה באניות ובארבות וגם מסילות-הברזל היו מוציאות מחבל הרוהר את היהלומים השחורים להולנדיה. ותחת זה היו קרונות-מקירה סגורים מביאים מהולנדיה לארץ גרמניה הגדולה ומרובת-האוכלוסין – חלב, חמאה, גבינה ושומנים שונים, חמרים גולמיים לעשות מהם חמאת-מרגרינה.

השומן, המשמש מזון לאנרגיה של האדם, היה מתחלק לכמה דרגות. לבחירים נועד שומן של דרגה עליונה, היינו חמאת-זיבדה טהורה ומיני גבינה משומרת יפה. “שומן-העשירים” היו מטפלים בו בזהירות יתירה, בשקידה ובחריצות מרובה. קרונות-הקרח, שהיו מוליכים את השומן של העשיר, נשתלחו במהירות והובלו ברכבות-חפזון אל עיר הבירה, כדי שהמטען שלהם לא יקלקל בדרך. מה שאין כן השומן של העני: אין מטפלים בו בשקידה ובזהירות יתירה כל כך, אלא ממהרים לשלחו בקרונות-משא למקום-המועדה.

ואולם עכשיו שבילי התעלות שוממים. מוצא התעלות הללו, נהר הריינוס, שוב אינו מוליך אליהן ארבות וספינות-משכה טעונות פחמים. שפת-הריינוס השטוחה והישרה, החושפת עכשיו, בקדמי האביב, את פני אדמתה הערומים והמחוטטים, שגפנים מבצבצות ועולת מהם כאצבעות מעוקמות בעוית, מוטלת דמומה בחמה הצוננת של קדמי-אביב. עשן של ארובות-ספינות שוב אינו מעיב את שפת הריינוס החלקה והנעבדה בשקידה ובקפדנות יתירה. הצרפתים פקקו את חבל-הרוהר כדרך שפוקקים פי בקבוק ואבא-“ריינוס” הזקן נם במנוחה את שנתו באפיקו הרך והירוק, המכוסה שכבת טללים.

כל ליטרה של שומן, העוברת עכשיו את הגבול ההולנדי-הגרמני, נקנית בזהב, בגולדנים הולנדיים. בשני החדשים האחרונים היה זרם השומן, בין לעשירים ובין לעניים, מושך ועובר דרך הגבול כתיקונו פחות או יותר. עוד ביום אתמול עברו קרונות-המקירה את הגבול – אבל לא בדרך-המלך הגדולה והרגילה מליטיך לאאכן, משום שכל חבל הארץ הגרמני, המשתרע מעמק-הריינוס עד הגבול ההולנדי, הריהו חבל כבוש ושוב אינו שייך לגרמניה, אלא דרך עיירות קטנות ונידחות שעל הספר אשר במרומי פריזלנדיה לאורך נהר אמס. דרך סדקים וצינורות זורם ומושך מעט השומן לאוכלוסין הגרמנים הרעבים, בארחות של מבריחי-מכס…

בבקעת-אמס הרחוקה היו מתעסקים בזריזות בהברחת צרכי-אוכל דרך הגבול ההולנדי-הגרמני. הכפילו את מספר נוטרי-הגבול והשגיחו השגחה מעולה על כל הנשים, הנערים והזקנים, שעברו את הגבול בתעודות-מעבר. עוד היום בהשכמת הבוקר הביאו הנוטרים אל בית משמר-המכס קבוצה של נשים וילדים, שנתפסו כשהם שטים בסירה על מנת לעבור את נהר אמס. תחת שמלות הנשים מצאו גבינה הולנדית וכריסי הילדים היו כרוכות במטפחות ובהן עיגולים גדולים של חמאה ושומן-מרגרינה, שנמסו מחום גויותיהם של הילדים. וכשנטלו מן הנשים והילדים את המזונות המוברחים, געו בבכייה והילילו יללה גדולה. הנשים נלחמו על הגבינה והחמאה במרירות ובקשיות עורף, שמקורן בסכנה של מיתת-רעב. אלא שלא הועילו כלום, כי לקחו מהן את הכל, עד הקורטוב האחרון, – חוץ מן השומן שכבר נבלע לתוך קיבותיהן ושוב אי אפשר היה להחרימו.

וכנגד זה היתה פקידות-המכס מניחה לעבור יום יום קרונות מלאים בולבוסי-צבעוניות הולנדיים, קקאו הולנדי ותבות של מסמרים שבית-שגרנות ידוע היה שולח לגרמניה בהכשר. דבר המשלוח של בולבוסי-צבעוניות הולנדיים לגרמניה עדיין מובן היה במקצת, וכיוצא בזה גם דבר המשלוח של קופסות קאקאו. אלא שעל דעתו של אדם לא עלתה המחשבה לשאול את פקידי-הגבול: מה צורך לה לגרמניה להביא מסמרים מהולנדיה? – אף על פי ששאלה זו היתה מרחפת על שפתי כל הבריות.

אל תחנת-גבול הולנדית קטנה הגיעו שני קרונות של בולבוסי-צבעוניות, אף על פי שעונתה של סחורה זו כבר עברה. הדבר היה באמצע אפריל וצבעוניות כבר פרחו בעציצים והיו נמכרות בשוק לחג-הפסחא הממשמש ובא. ואף על פי כן לא פסק בית-השגרנות מלשגר בולבוסי-צבעוניות. אלא שהקרונות הללו לא עברו את הגבול. עוד לא הספיקו לרתק אותם אל רכבת-המשא, שעמדה להפליג לגרמניה, והנה חפז ובא סוכן-השגרנות את תחנת-הגבול וכולו מכוסה זיעה והוא מנשם בקושי וצוה להעביר לפי שעה את הקרונות לנתיבה צדדית. וכך אירע לאחר זמן מועט לשני קרונות של קופסות קקאו הולנדי. במרוצתו של אותו היום נצטברו עוד כמה קרונות של סחורה הולנדית, כגון אבקת-שוקולדה וכדומה, ששליחתם לגרמניה נתעכבה והם הועברו לנתיבה צדדית.

כל המאורע הזה אירע בשבעה עשר לאפריל.

הגיעו טלגרמות בכל מיני נוטריקון וסימני-תעלומות מותנים לעכב את המשלוח של צרכי-אוכל, שנועדו לבתי-עסק שונים עד שיבוא פיקוד אחר בענין זה. לאחר יומיים איבד המארק הגרמני שתי חמישיות של שויו, וביום השלישי שוב התרחש מאורע בתחנת-הגבול ההולנדית הקטנה.

תוך שלשת הימים נצטברו שם למעלה מעשרים קרונות – רכבת שלמה של סחורה הולנדית “יבשה”, שנועדה להשלח לגרמניה. ומה בכך? הרי המסמרים, בולבוסי-הצבעוניות והקקאו המשומר בקופסות ובקנקנים של פח אינם עלולים להתקלקל ואפילו תפוחי-האדמה האצורים בקרונות סגורים לא היו צפויים לסכנה של קילקול. ואולם במשך שלשת הימים הללו התגברה שמש-האביב הצעירה. אמנם עדיין היתה צוננת, אבל עזה ומבהיקה ביותר והיא שפכה את קרניה הלוהטות על גגות-העץ של הקרונות, שעמדו בנתיבה הצדדית, המחוסרת צל. והנה הרגישו הבריות בריח מתוק-חמוץ שהתחיל מתפשט מסביב לתחנה הקטנה של מסילת-הברזל. אף על פי שריח זה לא נעים היה, עם כל זה נתייחד לו מין גירוי ערב המעורר את התאבון, כריחה של גבינה לימבורגית חריפה המגרה את היצר. איש לא תמה על כך, שמסמרים מעלים ריח משונה כזה, וודאי כך טיבם… לעתותי ערב נתפשט הסרחון הזה והיה רובץ כענן על כל התחנה כולה והתמיד כל הלילה. דומה היה כאילו נבלה טמונה באחד המקומות הריהו מעלה באוש… וכשעלתה החמה וקרניה התחילו מחממות את קרשי-העץ של הקרונות שוב אי אפשר היה לעמוד באותו הסרחון. הריח המעופש היה פורץ ומפעפע מבעד לסדקיהם של קרשי הקרונות ונגף את אוירה של כל הסביבה. הוא נתמסמס ונהפך לאד מלוח, שחדר ופשט לתוף הנקבוביות של גוף האדם. שוב לא היה שרוי בחוץ, אלא דומה היה שמשכנו לפנים מן הגוף והריהו עולה משם מאליו. שוב לא היה מקום להסתר ממנו. הבריות התחילו בורחים מן התחנה כדרך שבורחים מן המגפה, אלא שהסרחון נטפל אל האדם ורץ אחריו…

פקיד-התחנה ראה הכרח לעצמו לעשות דבר. ובכן שלח לקרוא את סוכן-השגרנות ודרש ממנו להעביר תיכף ומיד את הקרונות אל הגבול הגרמני, ואם לאו, יפתחו אותם על ידי פקידי-הבריאות והסחורה האצורה בהם תחרם ותישרף. סוכן-השגרנות צוה לפתוח את הקרונות החתומים, מה שעלה בקושי מרובה. מתחת לארגזים של בולבוסי-צבעוניות מצאו גיגיות של עץ ובהן מרגרינה חבושה שלא כתיקונה. וכיוצא בזה מצאו גם בקרונות הטעונות סחורה אחרת. הבולבוסין וארגזי-הקאקאו היו מעיקים על השומן, שנתחמם מחמת הלחץ הכבד ונתמוגג והתחיל תוסס. הוא נמס ונהפך לחומר ניגר המעלה אבעבועות ומסריח – ומכאן אותו הסרחון, שנגף את האויר…

“מה אתה סבור לעשות בטינופת זו?” – שאל פקיד-התחנה את סוכן-השגרנות.

“אזרה עליה מלח ואשלחנה במהירות אל הגבול הגרמני”.

“במצב זה?”

“אכול יאכלו את הכל”…

“לא איכפת לי, ובלבד שתמהר לסלק מכאן את העיפוש הזה!”

סוכן-השגרנות צוה להרחיק את ארגזי-המסמרים ואת יתר הסחורה, שלא באה אלא לשם עיטור. אי אפשר היה להעביר את המרגרינה במצב כזה דרך הגבול, לפי שהסרחון גילה את הצפון בפנים הקרונות. ובכן הביאו הרבה ככרים של מלח וזרו אותן על המרגרינה, כדי שיספגו את הסרחון. ואחר נזדרזו ושלחו בחפזון את הקרונות אל הגבול הגרמני.

מעבר לגבול נפרע המכס כמשפט והקרונות רצו לדרכם בהכשר ועליהם כתבות: “חפזון”, צרכי-אוכל" “לשמר בתוך קרירות!” – לפי חוש-הסדר של הגרמנים. אלא שלא היה צורך בכתבות הללו: הריח המתוק-החמוץ, כריח של גבינה עבושה, שהמלח לא הפיג אותו אלא במקצת, היה מגרה את תאבונם של משמשי-המסילות הרעבים בכל התחנות שעברו עליהן עד שהגיעו למקום יעודם.

*

מן החנויות התחילו נעדרים פתאום צרכי-המחיה הדרושים ביותר. הנשים היו משכימות בבוקר וממתינות, כשהן עטופות בסודריהן, אצל חנויות-המכולת כדי להקדים את האחרים. אך פתחו חנות-מכולת ומיד צרו עליה המוני בני אדם, וקנו את כל מה שאפשר היה להשיג שם: גריסין, ריפות, איטריות, אורז, וכל מה שהיה מצוי. לפי שהיו חוששים, שבעוד שעה אחת או שעתים יתייקר הכל, או רע מזה – יתעלם מן החנות. המחירים שבחנויות-המכולת נשתנו כמה פעמים ביום, הכל לפי שער המארק. אלא שבאה צרה גדולה מזו – שוב אי אפשר היה להשיג כלום אפילו במחיר שהיו מבקשים…

דבר שאין צריך לומר הוא, שחסרו צרכי-מזונות המובאים מן הכפר, כגון תפוחי-אדמה, שהיו מסולאים בפז, ירקות, שומן, דגים ולא כל שכן בשר. אפילו תבלים, המצויים תמיד בשפע, היו חסרים. החנוני נעשה דיין והיה חולק לנשים את הסחורות לפי שיקול דעתו. איש לא הבין מה שאירע כאן. הרי עוד תמול-שלשום יכול היה אדם להשיג את הכל בממון, ופתאום נתעלם הכל! הנשים העניות, שפרנסת המשפחה היתה מוטלת עליהן, נתייאשו. הללו לא יכלו להבין בשום פנים מה ענין מחסור-המזונות לשער הדולר. היו מקרים רבים, שחשדו בתגרנים שהם מעלימים את צרכי-המחיה. פרצו מהומות והדברים הגיעו לידי תגרות ומהלומות. האוכלוסין פרקו מעל לבם את המרירות שנצטברה בקרבם במדה גדושה.

האביב, שהכל היו מצפים לו מתוך תקוות מרובות כל כך, הוא הוא שהביא את המחסור בצרכי אוכל – דומה, כאילו שמש-האביב הביאה בכנפיה מחלה מסוכנה ובלתי ידועה. מחסור המזונות, הדרישה הבהולה לצרכי-אוכל בחנויות לא היו בעיני הבריות תופעה כלכלית, הכרוכה בירידת המארק. ההמון לא יכול בשום פנים להביא את המאורע הזה בהתחברות עם הוזלת ממונם. התעלמות פרועה זו של צרכי-המחיה מן השוק נראתה להם כפורענות מן השמים, שאין להם שליטה בה, כמגיפה… במרוצת שני החדשים, שהמארק היה עומד על עמדו, שוב נעשתה פיסת-הנייר הזאת אמצעי אדיר המספק לאדם את צרכי-חייו החשובים ביותר, שלא להשגיח בשורת האפסים המודפסים על גבה. פיסת-הנייר כשהיא לעצמה נתייחד לה כח-קסם מופלא והיתה משמשת סמל לערכו של הממון. תוך שני החדשים הללו חזרה אליה כל החשיבות שלה, כל התוקף האדיר המיוחד לממון. אדם היה נותן תמורתה בחפץ-לב את כל מה שיש לו, מנכסיו ועד פירות שקידתו וחריצותו. למענה היה אדם מחניף לבריות, כופף את גבו, ופושט יד ומתרפס ככלב, מוכר את גופו של עצמו, מחליף בה נכסים, שהיו חשובים מבצר המשפחה, מבטח לעת זקנה. בתים, ניירות-ערך, תכשיטי-המשפחה – את הכל היו מחליפים ומוכרים בעד פיסת-נייר זו. ושוב היו נושאים אותה אל קופות-החיסכון בכובד-ראש של יראת-שמים. כבר שכחו, שלפני זמן מועט קיפחה את ערכה ורימתה את הבריות, אלא עמדו וטענו לה ולימדו עליה זכות באלף טעמים, שלא היא, פיסת-הנייר אשמה בקלקלה הזאת, אלא הצרפתים, חבל-הרוהר, הפוליטיקה הגרועה שלה ממשלה – פיסת-הנייר עצמה היתה קדושה בעיניהם ואסור היה לנגוע בה. והרי אותה העובדה גופה, מה שחזרה ורכשה לה את ערכה, מוכיחה עליה שהיא אל, שאין העולם יכול להתקיים בלעדיו!

ושוב נפל אל זה ממרומיו!

בהשכמת הבוקר ובעתותי ערב היו הנשים מתכנסות לפני פתחן של חנויות-המכולת: סודרים אפורים, עטיפות-ראש שחורות, פנים צומקים, עצמות בולטות ומשופות, עינים עצובות וכבות, שפתים קפוצות במרירות, גרונות מעורים בגידים בולטים, המצווחים מתוך הסודרים האפורים והשחורים. סודרים אפורים ושחורים, מבשרי עוני ודאגה, מציפים את המדרכות, ממלאים את הרחובות, נדחקים ומצטופפים כסיעות של עורבים קודרים מסביב לחנויות-המכולת, מסביב לחנויות-החלב שנתרוקנו, מסביב לבתי-המאפה, מסביב לאולמי-הירקות, מסביב לאיטליזים שנתרוקנו. אחרי הנשים כרוכים תינוקות. הנערות עטופות אף הן סודרים אפורים ושחורים כאמותיהן. רגליהן הערומות והדקות כמקלות תקועות בתוך מנעלים גדולים שלא לפי מדתן והן מבצבצות ונגלות מתחת לסודרים. הנערות הללו נושאות בידיהן כדים וקדירות, סלים ושקים. זרם העוני והדאגה, המלפפים את הבריות העטופות עטיפות-ראש אפורות ושחורות, הולך ושוטף את הרחובות. בידיהם הגרמיות, מעורות וורידין בולטים והקמוצות לאגרופים הרי הן מקמטות את שטרי-הממון, מגביהות אותם למעלה מראשיהן, מכווצות וממעכות אותם באגרופיהן, כאילו הן מבקשות לסחוט מתוך האל האדיר, מתוך פיסות-הניר, את מקצת המזון העלוב לפרנס בו את בני משפחתן. פה ושם נשמע דבר קללה, פה ושם פורצת מלה של חירוף מתוך גרון ממושך ומעורה גידים, אבל על פי רוב הרי הן נאלמות ומחרישות. נחל העוני והדאגה – עטיפות-הראש השחורות והאפורות – מציף את הרחובות ומשתפך לפני החנויות בדממה וללא שאון ורעש…

לאחר זמן באים הבעלים מן הפבריקאות ובתי-המלאכה, מבתי-המסחר והמשרדים. פניהם קודרים וזעופים, מבטי עיניהם מבשרים רעה וידהים התחובות לתוך כיסיהם קפוצות וקמוצות לאגרופים.

אותו האל, שממון שמו, שוב חלה, ומחלתו נתפשטה כמגיפה ברחובותיה של ברלין יחד עם סרחונה של מרגרינה מעופשה…

*

בבית-הקפה “לאבגוסטין החביב” שוררת תנועה גדולה שלא היתה כמותה. שוב אין הבריות יושבים אצל השולחנות כמו לשעבר, אלא הכל רוגשים ומתרעשים ועומדים חבורות חבורות. הללו נכנסים והללו יוצאים, מסתכלים לכאן ולכאן בעינים צמאות כמבקשים את מישהו ונגשים אל המלצר, העומד ומשגיח אל כל באי בית-הקפה בעינים שקופות.

“מר מאכס איננו?”

“לאו, מר מאכס איננו”.

ואמנם אותם השולחנות הקטנים, שהגבר בעל המונוקל בעינו וצלב-הברזל על חזהו והאשה המזרחית, בעלת-הבשר, המעשנת סיגריות דקיקות, היו מסובים אצלם, עומדים פנויים. ואף על פי כן אין אדם מעיז לשבת אצלם, סימן שהשולחנות תפוסים בכל-זאת. כוס הקוניאק – קוניאק גרמני, כמובן מאליו – מוכיחה, שמר מאכס הריהו כאן, אף על פי שהוא סמוי מן העין. הווייתו מורגשת בעליל ואין אדם תופס את מקומו…

נראה הדבר, שמר מאכס היה דרוש ומתבקש ביותר באותה שעה. נתרבו הבריות הנכנסים אל הבית כשהם נרעשים ונרגשים ופניהם מביעים התעוררות ועיניהם תרות ומחפשות והם שואלים את המלצר היכן הוא “מר מאכס”. גבר אחד שחום, שסימני אבעבועות על פניו, ספק יווני ספק טורקי, היה דורש את “מר מאכס” במפגיע ובקול צווחה גדולה כל כך, שהמלצר הצהבני בעל הכרס ובעל העורף העבה כשל שור, שהיה משמש גם שומר ראשו של מר מאכס, תפס את הצווחן בשתי זרועותיו החזקות והשליכהו החוצה. וכשראו האחרים כך, מיד נתקררה דעתם והיו מסובים אל שולחנותיהם וממתינים לביאתו של מר מאכס באורך-רוח. והנה רץ ובא בבהילות מר רוזנברג כולו מרותח ושטוף זיעה, מקלו הדק בידו, כובעו השאול שמוט על ערפו והוא גורר אחריו גרמני כרסתני. עודנו בפתח הבית הריהו פותח וצווח בקול:

“האדון פון שרידיר, וכי מה אמרתי לך?”

“מר רוזנברג, אל תצעק! מר מאכס איננו!” – הזהירו המלצר.

“אם איננו כאן הריהו במקום אחר. יודע אני היכן הוא”.

“בואה עמי!” – ובדברים האלה משך אחריו את הגרמני בעל-הבשר.

“מר רוזנברג, הרי אמרתי לך שלא תצעק!” – מזהיר אותו המלצר שוב פעם.

“יפה, יפה, מי צועק? מי? בוא אחרי!”

רוזנברג פנה והלך אל רחוב צדדי ונכנס אל חצר אחת מלאה חביות, קרשים וקורות. ושוב אחז ביד הגרמני הכרסתני והמזיע, שתקל כמה פעמים בחביות וכמעט שנפל ארצה, ומשכהו אחריו אל מרתף מסותר, שבמסדרון אפל. קודם שירדו אל המרתף, המאיר באור חשמל, עלה באפם עיפוש של סחורות ישנות ועבושות. כל מיני ריחות רעים נתערבו יחד ונצטרפו לצחנה טחובה, שהריח המגרה, הריח המתוק-החמוץ של שומן מעופש ושל בשר-נבלה היה מורגש בה ביותר. הריח החמוץ של קמח וגריסין מתולעים, שיש בו מן הבאוש של זיעת-ילדים, העיפוש הטחוב של ירקות ישנים ורקיבים – כל הריחות הרעים הללו נבלעו ונתמזגו עם הסרחון החריף של פגרי עכברים, של תפוחי-אדמה רקיבים ושל גבינה מעופשה וממוקמקה.

“אוי, ווי, כמה גדול הסרחון כאן!” – קרא רוזנברג וסתם את חוטמו. “לכה אחרי!” – אמר אל הגרמני ומשכהו אחריו.

לאור העששית החשמלית נגלה לעיניו מר מאכס כשהוא משוקע למחצה בתוך ציבורים של תפוחי-אדמה ומפקד בקול של קצין-צבא על האנשים העוסקים בבירור “צרכי-האוכל”. וכשראה רוזנברג, שאפילו עכשיו המונוקל קבוע בעינו וצלב-הברזל מתנוסס על חזהו, לא יכול להתאפק ועמד וקרא:

“ובכן האדון פון שרידיר, מה אמרתי לך?”

“לאבדון, כמה פעמים בקשתי ממך, מר רוזנברג, שלא תקראני בשמי!”

“סלח לי, לי יהי כרצונך, מר מאכס. וכי לא צדקתי? – נתתי לך זמן עד החמשה עשר לאפריל. ובכן נדחה עד ליום השבעה עשר!”

“טוב הדבר. מה לך פה?” – צווח מי שהיה אופיצר בקול מצוה על היהודי. הקוניונקטורה הטובה, שבאה בעקב ירידת המארק, החיתה את רוחו ויצרי-השלטון הטבועים בו חזרו ונעורו בקרבו.

“הס, אל תצווח, הנה הבאתי לך לקוח!”

“שם, בבית-הקפה! הריני בא לשם מיד. כאן המחסן!”

“המחסן?” – אמר הגרמני הכרסתני מתוך לגלוג. “הרי הסרחון עולה השמימה”?

“מה הדבר? אין הסחורה הגונה עליך? המתין קצת – אכול יאכלו את הכל!” – קורא האופיציר שעבר בלשון חריפה כשהוא מוציא את המונוקל מתוך עינו ומביט בפני היהודי והסוחר הגרמני הבטה של נגיד ומצוה.

 

פרק שלישי: חיי המשפחה של יודקיביטש    🔗

שני החדשים האחרונים, שהמארק עמד על עמדו, חדשי-עמל היו לאהרן יודקיביטש, שהיה מתכנה עכשיו “מנהל הבנק המזרחי”. הוא היה מגלגל ונוטה לכאן ולכאן כספינה בשעת הסערה, כדי לצוף על פני המים. כדי לעמוד “בצוק העתים” ולהאריך את מועד המלוות, שלוה מן הבנקים מתוך כוונה לפרוע אותן לאחר זמן במארקים העומדים בשער הזול. מאור עיניו בימי האפלה הללו היו משמשים התנינים הגדולים, אדירי הספסרים ומלכי האינפלאציה, שהיו מורי-דרך לשאר הבריות שכמותו. הוא נסמך עליהם ועשה כמעשיהם. גלוי וידוע היה לפניו, שתוך שני החדשים, שהבריות היו נוטים להחליף את נכסיהם במארקים, קנה הגבר שחור-הזקן אוצרות-עושר לאין ערוך בהקפה – על מנת לפרוע במאי, ביוני וביולי. לא קלה היתה לו כמו לאותו הגבר שחור-הזקן או לשאר נסיכי-האינפלאציה. האשראי שלו לא היה בלתי-מוגבל כשלהם. אנוס היה לייגע את מוחו כדי להמציא “ערובות”, משכנות-יד" ו“בטוחות” כדי לסתום את פי הבנקים ולהוסיף לקיים את האשראי שלו, ובלבד שתהא היכולת בידו לקנות נכסים. הרוח הספסרנית שלו היתה כמעין המתגבר ולא פסקה מלהמציא המצאות ולחבל תחבולות. הוא מישכן באחד הבנקים עשרים אלף מטרים של אריגי צמר, שחורים, שקנה בבית-חרושת, ובמעות שקיבל קנה אַמבר מלא סוכר. את המפתחות של אַמבר זה מסר לבנק לשם ערובה ונטל שוב מעות וקנה בתים. בייחוד נתן דעתו לסגל לו בתי-בודינהיימר. על ידי סרסורי-הבתים נודע לו הכין עומד למכירה בית מבתי-בודינהיימר והוא קנה אותו יחד עם האפותיקא או בלעדיה. הוא עשה חליפין עם ספסרים וסוחרי-בתים אחרים, נתן את שלו וקיבל תמורתם בתים, שמוסד-בודינהיימר היתה לו אפותיקא עליהם. משכלה “המשבר”, כלומר, כשהמארק התחיל שוב להתמוטט, ראה יודקיביטש אור… ברשותו נמצאו למעלה מעשרים בתים, שהמוסד האפוטיקאי של בודינהיימר הלוה עליהם כמה עשרות מיליונים מארקים. בסוף חודש מאי, ששער המארק עמד על ששים אלף לדולר, הציע יודקיביטש למוסד האפותיקאי סכום ממון, שיכול היה להציל מן החורבן אם לא את המוסד של בודינהיימר, הרי את משפחת בודינהיימר. מאכס בודינהיימר דחה את ההצעה הזאת.

“אם כך הוא, הבה נמתין עד ששער המארק יעמוד על מאת-אלף דולר ואני אפרע את כל חובות-האפותיקאות במאות אחדות של דולרים על ידי הנוטריון”… החזיר לו יודקיביטש.

הוא לא העלה על דעתו, שהמארק עלול לירד ירידה גדולה מזו, ואף לא התאוה לכך…

אהרן יודקיביטש הגיע אז לרום פסגת הצלחתו. אוצרות-הסחורות שלו הצבורים באמברים ובתי-בודינהיימר, שסיגל לו, המציאו לו בבנקים אשראי ללא-הגבלה. כחו היה יפה לבצע כל מיני קומבינציות, לתת דרור לדמיון-הספסרנות שלו ולקיים את כל מזימותיו המסוכנות ביותר. אפס דמיונו המופלג לא יכול להתחרות עם המציאות. אז היה עושה עסקים למועדי-פרעון קצרים – שהרי בעתים שכאלה אין אדם ידוע אימתי יבוא לידי תקלה. “עיקר החכמה הוא להתעכב ולעמוד כדי פסיעה אחת לפני התהום” – פסוק זה היה משמש סיסמת-החיים שלו. רק דאגה אחת היתה בלבו – להיות חייב ממון, ללוות מיליונים, מיליארדים, כמה שאפשר להשיג, ולהניח את הדבר בידי הזמן לפרוע את חובותיו. ולתכלית זו היה קונה כל מה שנזדמן לידו. סחורות משונות ביותר, שאפשר לאצרן ולהניחן למשמרת, כדי למשכן אותן בבנק ולקבל עליהן מעות ולהוסיף לקנות דברים אחרים… מזימותיו המופלגות הביאוהו לידי כך, שעתים נדמה לו, שהעולם נשתגע ואף הוא בכללו, שהוא מרקד עמו יחד ריקוד-פראים. שהוא טובע בים של מארקים ואינו יודע אם יגיע בזמן מן הזמנים אל החוף…

עד כאן הכל טוב ויפה היה לו ליודקיביטש, אלמלא צרה אחת – נשואיו עם אסתר, אותה האשה הצעירה, שלקח אותה מאת רבינוביץ בעלה, לא עלו יפה. ולא משום שהוא שונא אותה – היפוכו של דבר: כל כמה שהיא מצערת אותו צער קשה וממררת את חייו במרותה עליו, לא דיו שאינו שונא אותה, אלא שאין בלבו אפילו טינה עליה. כעסו מתנדף מלבו מיד כשהוא רואה אותה, כשהיא מעמידה פנים תמימים ככבשה תמה ודבר שאין צריך לומר בשעה שהיא גועה בבכי, או בשעה שאוחזת אותה אחת ה“התקפות” שלה מתוך עוית ומתוך התיפחות של געגועים על ילדה, או בשעה שהיא נסגרת בחדרה ואינה מניחה אותו ליכנס אצלה והוא עומד אחורי הדלת ושומע את קול בכייתה. אותה שעה הריהו מתחנן אליה: “אסתר חייתי, אנא הניחי דעתך!…” אותה שעה הריהי יכולה לקבל ממנו כל מה שלבה רוצה. אי אפשר לו לעמוד בדמעותיה. וכשהוא רואה שנפשה מרה לעיניה והיא שרויה בצער, הריהו מוכן לשלוח יד בנפשו, למלא את כל מאווייה, ובלבד שתחדל מ“להצטער”, ובלבד שיבהיק ברק של חיוך בעיניה הדומעות. וכי מה לא הציע לפניה לא אחת – בתים, אבנים יקרות, פרוות! הוא היה מוטל לפניה על ברכיו ומפייס אותה:

“אסתר, אסתר, חדלי נא, איני יכול לשאת זאת! הגידי נא, מה את מבקשת?…”

“איני מבקשת ממך דבר! איני רוצה אלא להיפטר ממך! למה גזלת אותי מאת בעלי ומילדי, כדי לחיות עמך חיים עלובים?”

“חיים עלובים?…”

“וכי אין הדבר כך? מה בצע לי בבתיך? מה בצע לי ביהלומים, שאתה קונה לי? מה יוכלו לתת לי, אם השמחה האחת, שיש לה לאשה, מנועה ממנה? אוי ואבוי לי, איך הגעתי לכך, שנתבלבלה דעתי ונתפתיתי לך?…”

“אסתר חייתי, אנא חדלי, בבקשה ממך! הריני לכתוב על שמך את הבית, שהנני עומד לקנות השבוע!”

“וכי יכולה אני לראות עם הבית החיים? למה לי בית, למה?”

אילו היתה מצוה לו באותה שעה לעמוד לפניה על ברכיו, ככלב העומד “זקוף” לפני רבו, היה עושה זאת בגילת נפשו. אילו היתה מצוה לו שישתטח לפניה ארצה בפישוט ידים ורגלים על מנת שתדרוך עליו ברגליה, היה מקבל עליו את הדין מאהבה. הוא, יודקיביטש הגדול, חריף-המוח, שעולם מלא מקנא בו; הוא, יודקיביטש הגדול שקנה בדבר מועט את מחצית הבתים המשועבדים למוסד האפותיקאי של בונדנהיימר ועכשיו הריהו מתעתד להכניס ברשותו את כל המוסד הזה כולו; הוא, יודקיביטש, שיצאו לו מוניטין בעולם הספסרים ומרוויחי-האינפלאציה, ותנינים אדירים, בנקים גדולים רודפים אחריו ומבקשים לעשות עמו עסקים בשותפות; הוא, יודקיביטש, שעולם מלא של רודפי-בצע חלים ורועדים מפניו – אינו אלא תולעת, אפס ואין בידה של אשתו הצעירה. יכולה היא לעשות בו ככל העולה על רוחה, היא שולטת בו שליטה בלי-מצרים.

היא שולטת בו למן היום הראשון לנשואיו, כשלא יכול לעשותה לאשתו. אותה שעה הרגישה מיד בצד החולשה שבו ובצד התוקף של עצמה… שלא מדעתה, שלא מתוך ערמומית להוציא מידו דבר הריהי משחקת לפניו משחק של קומידיה, משפילה ומעליבה אותו, בוכה וקובלת לפניו. היא עושה זאת לא לשם מטרה ידועה ולא מתוך חישוב, – בלי הכרה ועתים גם על כרחה מתעורר בקרבה חפץ סתום לצערו ולענותו, להעליבו ולהשפילו. ולא עוד אלא אפילו בפני אנשים זרים, בפני מכריו יש שהיא מפליטה מפיה מלה, שננעצת כמחט בבשרו ושגורמת לו יסורים, משום שגלוי וידוע לפניו, שמכריו, שעינם צרה בו, יהיו צוחקים לו אחר כך ימים רצופים…

ואין בידו להועיל כלום. אין לו כנגדה אף ניצוץ של גאוה. אפילו אותה החשיבות האנושית, שהוא מגלה לעיני הבריות מתוך בטחה מרובה והכרת ערך עצמו, מתבטלת מפניה. היא פוגעת בכבודו פגיעה קשה שאין כמותה, והוא מקבל את הכל באהבה.

יום אחד היה משתבח לפניה באחד העסקים, שעשה בחריצות יתירה ושהרוויח בו ממון הרבה. וגמולה של חריצות זו היו דברי לעג, שהפליטה מפיה:

“הלוואי והיית זריז בדבר אחר, כשם שזריז אתה במסחר!..”

כשראתה שפניו הסמיקו והוא עמד נבוך ומבולבל, נתגלגלו רחמיה עליו:

“ארונטשיקל” (כשביקשה להראות לו אות חיבה, היתה קוראת לו בשמו) "ארונטשיקל, גש הנה ואומר לך דבר – היא רמזה לו באצבע כדרך שמרמזים לכלבלב.

וכשניגש אליה, החליקה לו בידה על לחיו, כדרך שמחליקים כלבלב וענתה ואמרה:

“ואף על פי כן איבדתי למענך בעל”.

דברים אלה היו משמשים לו לשכר ופיוס על כל העלבונות ששבע.

הוא נשא וסבל את כל החרפות ושמע את כל דברי-העקיצות שלה והחריש, משום שראה עצמו אחראי לבדידותה, משום שגזל אותה מאת ילדה שלה. וכבר ניסה לעשות מעשים שונים – שלא בידיעתה של אשתו שלח בסתר שליחים אל בעלה הראשון והציע לפניו סכום ממון גדול על מנת שימסור את הילד לידם. כסבור היה יודקיביטש, שבממון יכול אדם להשיג את הכל, ובכן רצה לשמח את אשתו בהיסח-הדעת. ולא עוד אלא שחשב בלבו, ובצדק, שבשעה שיוּשב לה הילד, מיד תנוח דעתה, היא תמצא מטרה לקיומה ותתחיל לחיות חיי-בית שלוים ושקטים. אבל למרבה תמהונו אי אפשר היה לו להשיג מה שנדמה לו, שאין דבר קל ממנו. מובטח היה, שאין לך דבר בעולם שאי אפשר לקנותו בממון, והנה נתקל במעצור שאין להתגבר עליו: רבינוביץ, בעלה הראשון של אשתו, שלקח את הילד ומסר אותו לאחותו שבווארשה, שהיתה מגדלת אותו מתוך עוני ודחקות, לא אבה בשום פנים לשמוע את הצעתו של ידקיביטש, אף על פי שעמד לשאת אשה אחרת. “חלילה לי מלעשות זאת אפילו אם תפח רוחה!” – ענה ואמר. ראשית, היתה מוחזקת בעיניו פרוצה, שאסור להאמינה ולמסור ילד לידה, והשנית היה הילד משמש לו אמצעי יחידי להתנקם באשתו, קשר יחידי שבינו לבינה, שלא רצה לנתקו. עדיין היה הוגה תקוה בסתר לבו, שעל ידי הילד ישוב וירכוש אותה שנית, אף על פי שגלוי וידוע היה לפניו, שאי אפשר הדבר, משום שעל פי הדין הריהי אסורה לו איסור עולם. ויותר ממנו התנגדה לכך אחותו הגיבנית, שטענה, שאין להחזיר לאסתר את הילד בעד כל הון שבעולם. גיבנית זו נעשתה עכשיו חסודה וצנועה ביותר והכריזה, שכל אותו המעשה, שהיה באסתר, לא אירע אלא “משום שסרנו מן הדרך הישרה!” היא באה לידי רתיחה וצווחה על אחיה: “מה הדבר? אתה מבקש למסור נשמה יהודית כשרה לידיהם הטמאות? הריני נוסעת מיד אל הרבי, שיחיה!”

והואיל וכך שוב אי אפשר היה ליודקיביטש להחזיר לאשתו את הילד והוא אנוס היה לקבל באהבה את כל היסורים, שגרמה לו מחמת הריקנות שהכניס לתוך חייה.

הוא נשא וסבל את יסוריו ואת כל הקפריסות שלה לא רק מתוך כניעה וסבלנות אלא גם מתוך הנאה ידועה. הצרות שבאו עליו גרמו לו נחת רוח. מין תענוג של נקמה בו בעצמו… אשה צעירה זו לא היתה חשובה בעיניו אשתו, אלא בתו, בת יחידה דווקנית. מה יעשה ובתו היא, תוכן-חייו האחד? כך דרכו של אדם, שהוא נושא וסובל את כל התלאות, שגורם לו ילדו!

בימים האחרונים היתה רוח אחרת עמה. היא נשתנתה פתאום ושוב אינה נוהגת עמו ברוגז וברוע-לב, אלא בחיבה יתירה והריהי מכנה אותו תמיד “ארונטשיק שלי” ובמטיחה לו, “שעכשיו נפקחו עיניה לראות מה רב אשרה, שגאל אותה מידיו של אותו פרא-אדם, שאלמלי היתה תקועה בביתו, היה יפיה נובל לבטלה”.

כלום ידעתי בביתו של אותו שמנדריק מה טיבם של חיים?" – פנתה וקראה פתאום בעצם היום ל“ארונטשיק” שלה ונפלה על צוארו, “עמך הריני יודעת מה טיבם של חיים לאמתם!”

תמורת-פתע זו, שהיתה בה, וצהלת הנחת, שתקפה עליה, החרידו את יודקיביטש והעלו על דעתו הרהורים רעים שונים וגזלו את שנתו בלילות.

“מה זה היה לה פתאום?” – שאל את נפשו. “מפני מה היא מרפרפת הנה והנה כצפור נבהלה כל-אימת, שאני בא ביום הביתה בהיסח-הדעת. כאילו היא מבקשת להסתיר ממני דבר?”

פעמים, ולעתים קרובות יותר מאשר עד עכשיו, אינו מוצא אותה בבית. היא משתמשת יותר מדאי באבטומוביל, ש“המרקיז” נוהג בו… יום תמים הריהי מתרוצצת בעגלה ותמיד אמשלה אחרת בפיה: פעם נסעה לראות במירוץ האבטומובילים ופעם הלכה לראות תערוכה של שמלות-נשים… וכשהיא חוזרת הביתה, רוחה טובה עליה במידה יתירה והיא נוהגת בו בחיבה מופרזה שלא כדרך הטבע, מגפפת ומנשקת אותו ומחלקת את לחיו ואומרת תו, שהיא מאושרה לאין-קץ. עתים הריהי חשה בראשה מכאוב קשה ביותר, קובלת על “מיגרינות” איומות (אמנם כן, אסתר כבר למדה את כל מיני השמות החדישים הללו!) ואומרת שאנוסה היא להיות שרויה לבדה. והריהי נסגרת בחדרה ואינה מניחה אדם ליכנס אצלה. אפס ה"התקפות שלה נסתלקו ממנה כליל ושוב אינה בוכה ואינה מתגעגעת על ילדה, אף אינה מזכירה אותו ואינה קובלת על יודקיביטש, שהוא גרם לריקנות שבחייה…

דומה היה יודקיביטש, שהנהג שלו, ה“מרקיז”, שינה את מנהגו עמו. בעיניו הקטנות והכתומות של אותו אדם, השקועות עמוק עמוק בתוך פניו העגולים והשמנים, מנצנץ זיק של נקמה. כל-אימת שהוא, יודקיביטש, מביט אל עיניו הקטנות של הנהג שלו, הרי הן דוקרות אותו דקירה צורבת כדקירת מחט קלויה באש… האמת הדבר, או אפשר שאין זה אלא פרי דמיונו בלבד? כל אימת ש“המרקיז” מצפה לו באבטומוביל הריהו נוהג עמו בחביבות יתירה, כדרכו, אלא שזה זמן-מה שחיוך דק מן הדק מרפרף על שפתיו הדקיקות העטורות בשפם קצר וצהבני… מה טיבו של חיוך זה? ולא עוד אלא ש“המרקיז” פשט את לסיטת-העור שלו שמימי המלחמה והתחיל מתייפה. יודקיביטש שוב אינו מכיר כמעט את הנהג שלו – ה“מרקיז” לבוש בגדים נאים ביותר ונועל נעלי-לכה, שלא כנהג, אלא כטרזן של כרך גדול. תלבשתו המהודרה של ה“מרקיז” התמיהה אותו יותר מן החיוך החוצפני שלו וממבטו השחצני, שהעליב אותו. הוא גמר בלבו לסלק אותו, אלא שלא קיים את החלטתו זו מיד, לפי שלא רצה להודות לעצמו, שבא לידי חשד. הוא ראה עלבון לעצמו להודות, שהוא נותן ערך לחשד זה… והנה אירע פעם אחת מאורע, שכפה אותו לעשות דבר. שוב אי אפשר היה לו להשתמט ולהשלות את נפשו באמשלות:

יום אחד יצא מלשכתו בזמנו על מנת לנסוע הביתה ולא מצא את ה“מרקיז” עם האבטומוביל שלו לפני הבית. ובכן נטל אבטומוביל שכיר ובא הביתה. אשתו לא היתה בבית. הנערה המשרתת אמרה לו, שהגברת נסעה עם הנהג לטייל. ואולם טיול זה ארך כל היום. רק לפנות ערב חזרה אסתר עם הנהג הביתה. רוחה היתה עליזה ביותר והיא השתדלה להתנהג כדרך הטבע ומתוך חירות, אלא שהדבר לא עלה בידה. “מימיה לא היתה עליזה ונאה כל כך…” הרהר יודקיביטש בלבו. שמחה וטובת לב סחה לו מעשה בנסיעה אל ווירדיר, אחד הפרוורים שבברלין, על מנת לראות שם את עצי-התפוחים בליבלובם…האויר יפה כל כך והכל אומרים, שמן הראוי היה לראות את המראה הזה… הוא, יודקיביטש, אינו מוליך אותה לעולם לטייל מחוץ לעיר… ולא עוד אלא שלא חפצה להטרידו באמצע השבוע… הרי גלוי וידוע לפניה שהוא טרוד ביותר… ובכן ביקשה את ה“מרקיז” והוא הוליכה לווירדיר…

פני יודקיביטש הלבינו כמת והוא נשם רוח בכבדות. הוא ביקש לומר דבר, ואולם עוד לא הספיק להוציא מפיה והיא פתחה וקראה אליו:

“אחת היא לי, אם אתה מאמין לי ואם לאו…” ומתוך עיניה הבהיקה שלהבת של שנאה, שהבהילה את ידוקיביטש.

ומיד נמוגה השנאה והיתה לבכיה:

“כשהייתי אצל בעלי הראשון לא עשיתי כזאת!” – ובדברים האלה רצה ונכנסה אל חדרה וסגרה אחריה את הדלת מתוך דחיפה.

יודקיביטש עמד אחורי הדלת ושמע אותה בוכה ומתייפחת:

“אוי ואבוי לה לבתו של ר' ברכיה! אוי, מה היה לי!…”

דמעותיה כיבו את אר כעסו ושוב לא נשתייר בלבו אלא רגש של חמלה והכרת אשמתו של עצמו…

“אסתר חייתי, הניחי את דעתך, הרי לא אמרתי לך כלום!”

“וכי צריך אתה להגיד לי דבר? וכי איני יודעת בעצמי מה עלתה לי?!”

“אסתר חייתי, בבקשה ממך…”

שתי שעות רצופות הניחה אותו לעמוד מתוך יסורי נפש אחורי דלתה והיתה מענה אותו בבכיה ובדמעותיה. ורק לפנות ערב נתפייסה. הוא הציע לה כל מיני מתנות כדי לעצור את זרם דמעותיה, והיא סירבה לקבל מידו כלום – לא אבנים טובות ולא בתים. היא לא פסקה מלבכות כשפניה הנאים מסותרים ומשוקעים בתוך הכר:

“כל זאת עלתה לי, ארונטשיק, שמום שאיני יודעת מה לעשות בעצמי!”

הפעם היו דמעותיה דמעות נכוחות, דמעות של אמת. “אך אתה גרמת את כל זה, ארונטשיק, משום שהנך טוב אלי יותר מדאי”, – אמרה אליו מתוך אנחת רווחה. “בעלים אחרים מכים את נשיהם על מעשים כאלה ואינם נותנים להם מתנות…”

ידוקיביטש נתבייש, דמו צף לתוך פניו והאדים אותם עד לקרחתו הגדולה.

“אתה חשוב בוודאי, שעשיתי חלילה מעשה אשר לא ייעשה! הנני מה שהנני, אבל בת ישראל אני…”

“מי זה אמר לך, שהנני חשוב עליך דבר? איני חושב כלום”.

“לאו, הריני מכירה בפניך, יודקיביטש שלי, שאתה חושב עלי מחשבות רעות… בחיי אמי, שלא ביקשתי אלא לצאת קימעה מחוץ לעיר לראות בפריחת התפוחים. הכל אמרו, שאותו המראה הריהו נאה ביותר, ואתה אינך מוליך אותי לטייל לעולם. ואותו הגוי החזיר היה מוליך אותי לכאן ולכאן. התחננתי לפניו, שיחזירני הביתה, לפי שהשעה מאוחרת, והוא לא פסק מלהסיע אותי דרך שדות ויערים… אנא שלחהו מלפניך, ארונטשיק. שוב איני רוצה לראות את פניו הטמאים. תן לו את שכרו ושלחהו! הוא נתרברב ודעתו זחוחה עליו ואין מנהגו עמי נראה לי. סבור הוא, שכוון שהוא משמש אצל יהודי, הל מוּתר לן”…

“הן, הריני לשלחו”.

“ועתה קרב אלי, ארונטשיקל. קרב הנה ושב אצלי על מטתי! כך יפה. ובכן הוי יודע דבר אחד – אעשה את אשר אעשה, אבל לעולם לא אעשה דבר, שאסור לבת ישראל לעשותו. חס וחלילה! לא הייתי עושה זאת ואילו אף למען אמי בלבד! אבי היודי למדן היה! אתה מאמין לי, ארונטשיק?”

“וודאי הריני מאמין לך”.

“הנה כי כן אהבתיך. ואתה תראה, שאלהים עוד יעזרך ואני אחיה עמך חיים של אושר ככל אשה עם בעלה”.

היא הניחה את ראשה על זרועו והתפנקה כילדה קטנה.

ארונטשיק הנתחם ודעתו נחה.

"אבל עליך להתנהג המי מנהג אחר. אם שוב אעשה כמעשה הזה, הכני, דוש את בשרי בשבטים ואל תתן לי מתנות! שומע אתה?

יודקיביטש השח את ראשו והטמינו בתוך ידיה.

“אוי ואבוי לי, הרי אתה בוכה, ארונטשיק מחמדי! מימי לא ראיתי גבר בוכה!…”

את “המרקיז” שילח מלפניו. אמנם לא קלה היתה לו זאת. הדבר עלה לו בממנון הרבה, אלא שכדאי היה. שכן ה“מרקיז” היה רואה עצמו בזמן האחרון כאדון בבית…

ואולם הבדידות התחילה מכרסמת אותו כתולעת זו המכרסמת את התפוח. הוא ראה עצמו כעלה שנשר מן האילן והרוח מפריחה אותו והוא אינו ידוע להכין תטלטלנו. שוב לא היה לו כלום בחיים. ולא משום שנשתנה יחסו אל אשתו או משום שנזדלזלה בעיניו. להיפך: רגש החמלה אליה, שהיה נובע מתוך הכרת אחריותו וחובתו לגביה, התגבר עכשיו בקרבו במידה יתירה. הוא ראה אותה כתינוקת פרועה, שפיתה ונהג אותה מבית אמה ושהוא אחראי לכל מה שהיא עושה. רגש-האחריות שלו לגבי אשתו היה משמש לו אחיזה יחידה בחייו. ואולם לו לעצמו שוב לא היה מצפה ממנה כלום… בבדידותו פנה שוב אל משפחתו מתוך תקוה למצוא בה את הקורבה, שחיי-המשפחה העלובים של עצמו לא יכלו לתת לו. סוף סוף עלה בידו לברר היכן תקועה אחותה ליבקה, שהיתה קרובה ללבו יותר משאר בני משפחתו. והוא יגע יגיעות מרובות לאין קץ להוציא אותה ממוסקווה, שהיתה משמשת שם במשרה דלה ורעבה ללחם, ולהביאה לברלין.

זאת ועוד אחרת. הוא נזכר, שהיו ימים, שגם הוא היה כרוך אחרי “אידיאלים” והיה מפנה את לבו לענינים חברתיים. ולא עוד אלא שנמנה אפילו על מפלגה ריבולוציונית. ועכשיו, כיון שאלהים היה בעזרו והוא הצליח ועשה חיל, אפשר שמן היושר הוא, ששוב יתן דעתו לענינים הללו, כדי לעשות דבר-מה טוב בממונו?…

שכן גם יודקיביטש היה זקוק לדבר, שלמענו יהא כדאי לו לחיות בעולם!…

 

פרק רביעי: יודקיביטש נעשה קומוניסט    🔗

גלוי וידוע היה לפני יודקיביטש, שמעשיו ומעבדיו שפלים ומגונים הם ושאלמלי היה עושה כזאת ברוסיה, היה נענש על כך כראוי לו, אלא שלא הביא את המעשים הללו בחוברת עם המוסר האישי שלו. “המוסר האישי מהו? – מושג בורגני שנתיישן (יודקיביטש כבר השתמש בביטויים מודרניים). היושר והמידות הטובות תלויים במוסר של הכלל, של השיטה…”

גם הוא היה צריך להצטדקות, והצטדקות זו מצא במה שהשיטה, שאנו חיים על פיה, השיטה הקפיטליסטית, גורמת לכך, שאינפלאציה, ספסרות וכל מיני רמאות אחרת יהיו מצויים בעולם. הדבר לא ייאמן ואינו מתקבל על הדעת – אבל עובדה היא, שיודקיביטש היה חושב עצמו לבולשביק, לקומוניסט… ואם תאמר, משום מה הריהו נוהג אורח-חיים כזה? – משום שהוא חי בעולם, שסדר קפיטליסטי שורר בו. וכשם שיהודי ירא-שמים דוחה את הגאולה מכל הפורעניות לימות המשיח, כך דחה יודקיביטש את מידת היושר וההוגן לימות המהפיכה הסוציאלית… שם, ברוסיה, לא היה נוהג כך. להיפך, שם היה נוהג כקומוניסט נאמן והיה מסייע בכל כחו לממשלה הסובייטית להוציא אל הפועל את התכנית שלה. אבל כשהוא יושב בארץ, שסדר קפיטליסטי רקוב נוהג בה, בארץ של דימוקרטיה מדולדלת, של ליברליזמוס זעיר-בורגני משחת ומעוות ושל סוציאל-דימוקרטיה בוגדה – הריהו מותר, הריהו רשאי וגם חובה ומצוה עליו לעשות את כל מה שיש בו כדי לסייע את כליונה של שיטת המדינה הרקובה, שנידונה למיתה, וכדי להחיש את בואה של המהפיכה הסוציאלית…

הוא חשב עצמו אדם “המשמש את המהפיכה הסוציאלית במערכות החזית הבורגנית”, – ככל אשר רגיל היה לומר מקצתו בכובד-ראש ומקצתו בהלצה בחוג אנשים ההוגים סימפתיה לרוסיה החדשה. הוא התחיל משתבח “בעבר הריבולוציוני” שלו בימי בחרותו, שכבר נשתכח מלבו. ומסתבר הדבר, שאחיו, שהיו מן העסקנים הבולשיביסטיים ברוסיה ושאנוס היה להתחבא מפניהם אצל אכר אחד בזמן ש“האדומים” כבשו את העיירה שלו, נתעלו פתאום בעיניו. הוא היה משתבח בהם בכל מקרה שבא לידו, כשם שהיה משתבח ברוסיה בכלל, שהתחיל להתייחש עליה ולהתגאות בה: “אצלנו ברוסיה אי אפשר שתהיה כזאת…” “בארץ מולדתנו לא היו מגלגלים הרבה במיני נפשות כאלה – היו מעמידים אותם אל הכותל – וחסל!” – בלשון זו היה מדבר על הספיקולנטים האחרים, על המבריחים ומפקיעי השערים של צרכי-מזונות, ושכח בשעת מעשה את תפקידו של עצמו באותה התופת של המדינה הגרמנית הגדולה.

ויש אשר קפץ עליו עוז-רוח והוא היה מכניס לתוך קדירה זו גם את עצמו, שלא להמתין שאחרים יזכירוהו על כך:

“הרי לכם, לדוגמה, את עסקי של עצמי. כסבורים אתם, שאיני יודע, שראוי אני, שיעמידוני אל הכותל בשביל המעשים שאני עושה? אבל אלמלי הייתי שרוי בארץ בעלת סדר סוציאליסטי כרוסיה, כלום הייתי מתעסק בכגון זה? לא הייתי מוצא שם הזדמנות כלשהי לספסר בבתים. השיטה המדינית היתה עושה אותי לאזרח מועיל ואני הייתי משתמש בכשרונותי לעבודה פרודוקטיבית. ואולם בארץ, ששיטה קפיטליסטית משחתה נוהגת בה, מן האפשר הוא שיהיו מצויים בה בני אדם כיודקיביטש…”

מסתבר מאליו שיודקיביטש היה מנדב לפי יכלתו ממון ביד רחבה למטרות שונות המשמשות לצורך החשת המהפיכה הסוציאלית בעולם. נדבנות זו היתה לו דבר של צורך. כשם שיהודי ירא-שמים, המבקש לקנות לו חלק לעולם הבא, משתדל לכפר על העבירות שבידו במצוות ומעשים טובים, כך היה יודקיביטש מבקש לכפר על העבירות הסוציאליות, הכרוכות בעסקו, על ידי שהיה תומך במוסדות פרוליטריים, סוציאליים ותרבותיים. ובייחוד היה מנדב ממון להוצאת כתבי-פרופגנדה, כדי לחתור חתירה תחת הסדר הקפיטליסטי הרקוב. שכן יודקיביטש רדיקלי קיצוני היה. בקצף על שפתיו היה מטיח דברים כנגד “הסוציאל-דימוקרטיה הבוגדת”. על כל פשרה, שעשו הסוציאל-דימוקרטים הגרמנים, היה מכריז עליהם, שהנם צוררי-הריבולוציה. הוא היה מחרף ומגדף אותם על “הפסיכולוגיה של בורגנים זעירים” שלהם, על “טישטוש מלחמת המעמדות” ועל “הסטיה משורת הקו של לנין” ועל שאר העבירות שבידם, שהעלה מתוך העתונות האדומה…

בענין זה היה לו להועיל קניגסברג הקטן, שהתוודע אליו בבית בודינהיימר ושהיה משמש עד הזמן האחרון במוסד-בודינהיימר ונטש אותו, כדרך שעכברן נוטש את הספינה המיטרפת בים. שכן הבנק של בית-בודינהיימר היה סמוך לחורבנו וזה כמה זמן שפסק לשלם שכר למשמשים בו, שנטשוהו והלכו להם. קניגסברג הקטן הריח בחוטמו החריף הכין מצויה פרנסה, ומיד עמיד את נסיונותיו ואת בקיאותו בסודות-המסחר של מוסד-בודינהיימר לתשמישו של יודקיביטש. ראשית מעשהו היתה לסרסר ליודקיביטש בתי-בודינהיימר אחדים, שעמדו למקנה. וכיון שהיה מכיר את כל הקליאנטים של הבנק וידע מי מהם שעתו דחוקה, היה מועיל הרבה ליודקיביטש להכניס לרשותו את נכסי בודינהיימר וגם חלק מן המניות, שאפשר היה השיגן. ואולם חוץ מן הצד המסחרי הזה נתקשרו שני האנשים הללו על ידי ההשקפות המדיניות המשותפות להם, על ידי “המצפון הסוציאלי” שלהם, אם אפשר לומר כך… משום שגם קניגסברג, כמוהו כיודקיביטש, לא היה תולה את מידת ההוגן והיושר במוסר האישי, לפי המושגים הבורגניים-הליברליים שנתיישנו, אלא במסר של התכלית, של הכלל והשיטה…

קניגסברג זה היה גם המסייע לדבר – או מוטב שנאמר אבי הרעיון – לערוך בביתו של יודקיביטש מין “טרקלין קומוניסטי”, כדי להעלותו בסולם-המעלה הסוציאלי בתורת מגן לרעיון הסוציאלי ונדיב התומך באמנות הפרולטרית…

ההיכרות של קניגסברג בחוגי הקומוניסטים שבברלין והאינטרס שלו לגבי התנועה הסוציאלית הועילו להמציא את הסביבה הנאותה, כדי להפוך את דירתו של יודקיביטש ל“טרקלין קומוניסטי”…

יודקיביטש נגרר אחר הקומיניזמוס מקצתו מתוך חשבון ודעת (האו נתכוון בכך למרק את העבירות הישנות שלו) ומקצתו מתוך נטיה פנימית – הוא היה צריך למין עוגן-הצלה בחייו הריקנים, למין הצטדקות לעוונות הסוציאליים שבידו. מה שאין כן קניגסברג – הקומוניזמוס שלו לא היה אלא מעשה-ספורט גרידה… לא תמיד היה אותו קניגסברג הקטן בעל דעות רדיקליות כאלה. להיפך, היו ימים, שהוא היה משמש את התקיפים והאדירים. עדיין לא רחוק הוא הזמן, שהיה מן המצדדים הנלהבים של הרעיון הליברלי, “שרק על ידו בלבד אפשר היה להגיע לידי הישגיה של הציביליזציה שלנו כיום הזה” באותו הזמן שנא שנאה רבה את המארכסיזמוס ואת הסוציאליזמוס, שהיו בעיניו מקור סלף ופורענות, והיה מחרף ומגדף את היהודים הנטפלים לתנועה זו. בימים ההם היה קניגסברג כפוף לאדירי-עולם. הוא ידע אימתי חל יום הולדתו של כל אחד ואחד מאילי-הממון, את יום חתונתו של כל אדם בעל-השפעה בבורסה והיה שוקד לשלוח להם את ברכתו. בכיס-החזה שלו היה מונח תמיד תיק מלא מכתבי-תודה, שקיבל בעד ברכותיו אלה מאת עתודי-ארץ.

כל אימת שקיניגסברג נזדמן לפניך, היה מראה לך דבר. הוא הוציא את התיק מכיסו ופתח ואמר: “זה עתה קבלתי מכתב מאת יעקב אופינהיימר, ראש בית-העסק של אופינהיימר”… “והרי לפניך מה שכתב לי היום נשיא הבנק הדרמשטאדטי”… כך טיבו של קיניגסברג, שהיה משמש את הגדולים מהאהבה, שלא על מנת לקבל פרס. היה לו צורך בדבר להתאבק בעפר רגליו של מישהו, לכוף את גבו ולכרוע ברך לפני מישהו. הוא לא יכול להתקיים בלא אליל, ואך הרגיש, שאותו האליל הקפיטליסטי, שהיה עובד אותו עד עכשיו, מטו רגליו והוא עומד לנפול, מיד עזבהו ועבר אל זה שכנגדו, אל “בעל תחרותו”… וכשם שהיה נושא בכיסו לשעבר את אגרותיהם של אדירי-הממון, כך הוא נושא עכשיו את הפיתקאות ואגרות-ההמלצה של גדולי הקומוניסטים. עתים אינו מראה אלא חתימת שמו של אדם, שיצאו לו מוניטין בעולם, שמו של גדול מגדולי מוסקווה גופה – וגם הפעם לא היה מצפה לכלום ולא היה מבקש כלום, כדרך שנהג בזמן שהיה משמש את הצד שכנגד, וכל מה שעשה לא עשה אלא לשם מצוה בלבד. לפי שמטבע ברייתו להוט היה קיניגסברג לתקוע את חוטמו לתוך כל קדירה. אי אפשר שתהא חתונה בעולם שלא בהשתתפותו. היתכן – התרגשה מהפיכה בולשביקית וקיניגסברג לא יטול חלק בה? יש בריות בעולם, שנתייחד להם הכשרון להתהפך מקצה אחד אל משנהו במהירות גדולה כל כך, שאי אתה מרגיש כלום היך נעשה הדבר. הרי זה עתה היה קיניגסברג חובש לראשו את הצילינדר הקפיטליסטי, ועתה הריהו צונף את המצנפת הקומוניסטית. והבריות הללו לא דיים שנתייחד להם כשרון להתהפכם מצד אל צד, אלא גם כשרון לחוש עצמם בכל אתמוספירה פוליטית כבני בית גמורים, ואתה סבור עליהם, שנשתרשו בה ושייכים לה ומימיהם לא עבדו לאל אחר…

טבע-הסרסור שבו, שלא יכול להשתחרר ממנו לעולם בין בעסקי מסחר ובין בחיים הפוליטיים, הרגיש מיד, שיודקיביטש הולך וגדל. באה תקופה חדשה לעולם, תקופת היודקיביטשים – והנה אף קניגסברג כאן. ומיד פרש את מפרשיו וכיון אותם לרוחות החדשות המנשבות בעולם. וכשם שהיה לשעבר בן-בית במשפחת בודינהיימר, כך הוא בן-בית עכשיו אצל יודקיביטש. הוא עזר לו לערוך את הדירה, שבנה לעצמו בדיוטה העליונה של אחד מבתיו, וקנה בשבילו את כל מערכת כלי-הבית בבית-המסחר של כלי-נוי (דבר המובן מאליו הוא, שרביעית מחירה נשתלמה במזומנים וכל השאר ניתנו שטרות לשלשה חדשים, שהבנק לא גבה אותם לעולם, משום שלא היה כדאי). בדרך זו נתקשטה הדירה בכלי-בית עתיקים, בארונות כבדים של דאנציג, בכסאות מפותחים, בכלי-לבן יקרים לשולחנות ולמטות, בכלי גביש ובביבליותיקה שלמה…

קניגסברג היה להועיל הרבה גם לאסתר, שהתמכרה עכשיו בשקידה יתירה לסידור הדירה, שיודקיביטש התקין אותה מתוך כוונה להעסיקה בעבודה ולהסיח את לבה ממחשבות רעות. קיניגסברג היה מדבר אליה מחמאות, כדרך שהיה מדבר לשעבר לגברת בודינהיימר. והפעם עלה לו הדבר ביתר קלות, לפי שהגנדרנית היפה, מרת יודקיביטש, היתה מחבבת את המחמאות וקיבלה אותן ברצון רב. הוא שקד לסדר גם את הביבליותיקה, אשר לפי רוח הזמן ולפי השקפותיו של בעליה נתייחד בה מקום חשוב ביותר לספרות העוסקת בפרובלימות חברתיות ויש לה מגמות ריבולוציוניות. בביבליותיקה זו נמצאו חיבורים של כל השיטות הסוציאליסטיות וכתבים היסטוריים על כל הריבולוציות, שאירעו בעולם. אלא שאחורי הכרכים העבים של ה“קאפיטל” של מארכס ושאר החיבורים של גאוני הסוציליזמוס הותקנה על פי המצאתו של קיניגסברג מסבאה קטנה עם כל המכשירים למעשי-ממסך. וכשהוציא אדם כרך גדול של חוקר סוציאליסטי, נתגלה לפניו בהיסח-הדעת אוצר מלא של יין-שרף וליקור מן המובחר…

ביתו של יודקיביטש היה פתוח עכשיו לרווחה לבני אדם מן המחנה השמאלי וקיניגסברג הכניס לשם סגן-עורך של מכתב-עתי שמאלי-קיצוני, שהיה זקוק לעזרה. אותו סגן-עורך היה בחור גרמני צהבני, שהיה להוט לערבב לתוך לשונו הגרמנית שתים-שלש מלים רוסיות, שלמד בזמן ששהה ברוסיה לשם ביקור. בכל פסוק שהוציא מפיו השתמש במלים “טובארישטש” (חבר) ו“ניטשיבו” (אין דבר). על באי ביתו של יודקיביטש נמנה גם מי שעתיד היה לשמש מנהל ל“תיאטרון של הצעירים”, עלם כבן שמונה עשרה, שנתכוון לעשות מהפיכה בכל המשחק התיאטרוני שבעולם… עוד היה שם פקיד מסתורי של המלאכות הרוסית, שאסור היה לשאול עליו ולדעת עליו דבר מפני טעמים המובנים לכל אדם; קומוניסט גרמני, שיצר מדעת עצמו איגוד לעזרת-פועלים אינטרנציונלית והמאסף עכשיו בגרמניה הרעבה ממון להמציא קקאו לילדי הבולשיביקים שברוסיה; שנים-שלשה פליטים מרוסיה הסובייטית, שנצטרפו עכשיו לדת הבולשיביזמוס. אחד מהם ניצנצה פתאום בלבו אהבה גדולה לרוסיה הסובייטית והיה מתגעגע על סדר קומוניסטי – מה שלא עשה בזמן שהיה עני ומורדף, אלא דווקא עכשיו, לכשנתעשר על ידי ספיקולציה ועל ידי ההזדמנות הטובה, שהמציאה לו האינפלאציה…

חבורה זו היתה מתכנסת תדיר בביתו של יודיקביטש ועל כוס קוקטאיל משובח, שמסך קיניגסברג מתערובת המשקאות המשומרים במסבאה הקטנה המוצנעת אחורי ה“קאפיטל” של מארכס, היתה מדיינת על פרובלימות סוציאליות. בני החבורה היו מחרפים ומגדפים את הסוציאל-דימוקרטים בכל לשון של חירוף וגידוף. וכנגד זה לא פגעו כלום בימניים, בנציונליסטים, שהתחילו לעלות ולהתחזק בזמן ההוא במידה עצומה. סבורים היו, שהללו אינם מסוכנים כל עיקר, משום שהם אויבים גלויים ואפשר יהיה להכריעם לאחר זמן, לכשתגיע השעה. את כל הסכנה ראו אך בסוציאל-דימוקרטים, וכנגדם, כנגד “צוררי-הריבולוציה”, “עובדי הבורגנים, המעממים את מוחותיהם של הבריות ומבלבלים את דעתו של מעמד-הפועלים”, ערכו את כל כלי-התותח למלחמה לפי המתכונת של רוסיה. את הסוציאל-דימוקרטים הבוגדים הללו צריך להשמיד וכל האמצעים כשרים כדי לשבר את זרועם ולגלות לעיני הבריות את פרצופם כמו שהוא. אותם שנתכנסו אצל יודקיביטש סבורים היו כשאר החוגים של הקומוניסטים, שמן הצורך לשפוך את כל חמת הזעם על ראשיהם של הסוציאל-דימוקרטים ולהטיל עליהם את האחריות לאינפלאציה, שלאמתו של דבר היא היא שגרמה להם את כל הטובה הזאת…

צריך להודות על האמת, שדעתה של אסתר לא היתה נוחה מן החבורה הזאת מתחילתה. כל הבריות הללו, שהכניס קיניגסברג אל הבית, וקיניגסברג גופו לא היה לפי רוחה:

“אין דעתי נוחה מזה!” – אמרה. “כל אדם צריך להתחבר אל בני מינו! אתה, יודקיביטש, הנך סוחר, ואתה קיניגסברג, הנך סרסור, ובכן צריכים אתם להתהלך עם אלה שכמותכם. מה לכם אצל הנפשות הללו? או מה ל”נפשות" הללו אצלכם?" – כך שאלה אסתר. ואף על פי כן שתקה וסבלה את החבורה הזאת, שלא היתה לפי רוחה. היא חשבה בלבה: יודקיביטש שלה יש לו מוח בקדקדו, וכשהוא עושה דבר, וודאי יודע הוא מה שעושה. אפשר שהוא צריך לכך לשם פרנסה…

ואולם היה כאן אדם אחר, שגרם לו ליודקיביטש צרות קשות וייסורי גיהנום, ואותו אדם היתה אחותו ליבקה, שהוציא ביגיעות קשות ממוסקווה והביאה לברלין. קודם כל לא כבשה ליבקה כל עיקר את שמחתה ואת קורת רוחה על שנגאלה סוף סוף מ“גן-העדן” הרוסי ובאה אל “אירופה החפשית והפתוחה”. היא לא בושה כל עיקר להודות, שהיא מתנגדת לשלטון הסובייטי, המדכא את היחיד בן-החורין, ושונאה שנאת מות את הטכסיסים, שמשתמשים בהם ברוסיה לשם מלחמה במתנגדי השלטון. היא הודתה בגלוי – אוי לאזנים שכך שומעות! – שהיא מחזיקה בציונות (הריאקציונית), העתידה, לדעתה, לפדות את ישראל מכל צרותיו. היא לא פסקה מלדרוש דרשות, שבארץ ישראל הולך ונוצר על ידי הפועלים היהודים הקומוניזמוס האמתי. ולשם נתכוונה לילך בעצמה: “אנו נוכיח שם, כמה עצומים הם כחות-היצירה, שהרעיון הקומוניסטי עלול להוליד ומה גדולה הפדות והישועה, שרעיון זה אוצר בקרבו, בשעה שהאידיאה של הקוליקטיביות אינה כפויה על המוניות מחוסרי-הכרה בכחו של היחיד, כדרך שנעשה ברוסיה, אלא משמשת תולדה של התפתחות פנימית בשילה ושל הכרה חפשית והריהי יוצרת קיבוץ של בני אדם, המצטרפים יחד בכוח הכפיה של פרוציס היסטורי, כדרך שנעשה בארץ ישראל”. כללו של דבר – לדעתה עתיד הקומוניזמוס האמתי להווצר דווקא בארץ-ישראל כשהוא כרוך ברעיון התחיה הלאומית של עם ישראל, שהשלטון הסובייטי מדכא אותו באזכריות רבה ומתייחס אליו כאל רעיון ריאקציוני. ואף על פי שליבקה אינה מסכימה לטכסיסיו של השלטון הסובייטי, אף על פי שהיא מתנגדת בכל תוקף לאמצעים האכזרים, שעל ידם כופה שלטון זה את האכרים לקוליקטיביות, ולעולם לא תסלח לבולשיביקים היהודים על דרכי מלחמתם בחבריה של עצמה, השואפים לתחיה הלאומית של העם היהודי – אין המצפון הסוציאליסטי מתיר לה לדור יחד עם אחיה, לאחר שהכירה את אומנותו ואת דרך-חייו הבורגנית. ואף על פי שאינה מסכימה לדעתו של מישה אחיה ויש לה דעה משל עצמה כיצד לבער את הספיקולנטים ואת הסרסורים מן הארץ (היינו על ידי שיטילו עליהם לעבוד עבודה פרודוקטיבית), עם כל זה הריהי מבינה יפה מה ראתה רוסיה הסובייטית להשתמש באמצעים חמורים כדי לשבור את זרועם של הבריות הבטלניות והמזיקות, העוסקות בספיקולציה, ושעליהן הריהי אנוסה, לצערה, למנות גם את אחיה של עצמה. ולא עוד אלא שהיא מבינה לרוחו של אחיה מישה, שביקש לסלק את ארונטשיק ולהפסיק את פעולתו המזיקה, בזמן שהיה שרוי עדיין ברוסיה… ומטעם זה עצמו אינה יכולה לדור אצלו – את זאת אמרה לאחיה בפירוש ובפניו. רק עזרה חמרית תקבל מידו לפי שעה, משום שהסדר הקאפיטליסטי כופה אותה לכך…

וכך היה. המצפון הסוציאליסטי לא הניח את ליבקה לדור אצל אחיה, וכנגד זה התיר לה להשתמש בעזרתו החמרית עד כמה שאפשר. שכן למרות הדעות הסוציאליסטיות שלה לא היתה ליבקה אלא אשה. היא יצאה מרוסיה כשהיא רעבה לדברים של מותרות יותר משהיא רעבה ללחם. תשוקה גדולה להתקשט תקפה את הנערה. היא לא בושה כל עיקר מפני “המצפון הסוציאליסטי” שלה ומפני הכרתה הקומוניסטית – כל היום היתה מחזרת על בתי-הסחורות ועיניה לא שבעו מראות את הנשים המקושטות, את הבטיסט הענוג, את המשי הנאה, את גרבי-המשי הדקים והשקופים. היא לא פסקה מלנצל את גיסתה. כל מין תלבושת, שראתה על גופה של אסתר, ביקשה מיד למוד לגופה של עצמה – את רדידי-המשי שלה, את מעיל-האביב, את שועל-הכסף הנהדר שלה. היא לא חמדה, חלילה, את “מלבושי-הבורגנים הללו” ולא רצתה לרכוש אותם, אלא ביקשה אך לראות אם הם יפים לה… אם הולמים את גופה יפה… ואמנם גופה של בולשביסטית זו נאה היה. שועל-הכסף הנהדר קישט יפה את צוארה הרם והגא ושימש מסגרת חמודה לשערה השחור כזפת, שהיה גזוז גזיזה קצרה ונתפזר על רקותיה ועל ערפה בשפעת תלתלים קטנים וטבעיים. אסתר הוליכה אותה פעמים אחדות אל הספר, והנה הבהיק שערה המסולסל בזוהר עמום מחמד-עינים. רוחה של אסתר חיתה – הוא מצאה לה ענין להתעסק בו: לקשט את גיסתה. כל היום היתה מטפלת בה ומלבישה אותה את שמלותיה, ולחרפתה של הבולשביסטית צריך לומר, שליבקה שמחה על החפצים הבורגניים הללו. היא זנה את עיניה במראה הכּותנות, החולצות, הגופיפיות, השמלות והמעילים, וכאדם צחה-צמא סבאה את חזיות המשי עד לשכרון. כרעב זה, ששנים רצופות לא ראה לחם בעיניו, כך הרגישה צורך בנפשה לרחוץ את גופה במשי. ולא עוד אלא שנפתחה אפילו לגיסתה, שביקשה לעשותה “אדם מן הישוב”, והלכה עמה אל אולמי-מחולות, כדי לראות בשעשועיה של הבורזשואזיה הקאפיטליסטית…

ואולם עד מהרה מצא רעבונה את סיפוקו. לאחר זמן מועט היו לה הדברים האלה לזרא. מצפונה הסוציאליסטי חזר וניעור. יום אחד נתעלמה ויודקיביטש ואשתו היו מחפשים אותה ולא יכלו למצוא היכן היא. לאחר ימים חזרה שהיא לבושה שוב בבגדיה השחורים, שגזרתם גרועה והעשויים מבד של אכרים פשוט וגס, והודיעה ש“מנהגי הבורגנים נמאסו עליה”.

בבית ההסתדרות הציונית התוודעה אל חבורה של חלוצים וחלוצות, היוצאים אל אחד הכפרים לעבוד שם את האדמה, כדי להתקין עצמם לעבודה בארץ ישראל. ובכן החליטה גם היא להלוות אליהם ולהתכשר ב“הכשרה” ולעלות לארץ ישראל.

ואולם מתחת לשמלה השחורה בעלת הגזרה הגרועה היו מבצבצות רגלים נאות עטופות גרבי-משי של אסתר. את יצר-הרע של גרבי-משי שוב לא יכלה בולשיביסטית זו לכבוש…

 

פרק חמישי: טרקלין קומוניסטי    🔗

פעם אחת ערך יודקיביטש נשף-משתה לידידיו ממחנה השמאל, והנה קמה אחותו, שחזרה מרוסיה, ועשתה שם שערוריה, שהמסובים זכור יזכרוה לאורך ימים. יודקיביטש, שלא פסק מלהשתבח באחיו הקומוניסטים אשר ברוסיה, ביקש להציג לפני אורחיו גם את אחותו, שחזרה משם זה עתה. אף על פי שגלוי וידוע היה לפניו, שאין הקרקע מוצק כל צרכו, שדעותיה של ליבקה אינן כשרות כל עיקר, שהיא נוטה מן הקו הבולשיביסטי ונתייחדו לה מחשבות מסוכנות, “קונטר-ריבולוציוניות” – עם כל זה הרי חזרה זה עתה מרוסיה והיתה משמשת בבחינה ידועה באת-כחה של המולדת הסובייטית. בנשף זה לא היתה לבושה בגדיה, שהביאה עמה מרוסיה ושאפשר שהיו הולמים ויאים למקרה זה ביותר, אלא מלבושיה ה“בורגניים” של אסתר – שמלה קצרה, שחשפה את רגליה המחוטבות חיטוב נאה, ורדיד-משי אדום על צוארה הרם. אסתר קשטה אותה יפה מפני כבוד הבריות והיא לא עיכבה בידה, שכך אמרה: “עם בורגנים הריני רוצה להיות בורגנית”. נתלקטו חמשה-ששה אנשים, שכינס קיניגסברג: סגן-עורך של העתון השמאלי, הגרמני בעל המלים הרוסיות האחדות, שהביא עמו מרוסיה ולא פסק להתיהר בהן, ושכבר הוציא מיד יודקיביטש סכום ממון ידוע והיה מקוה לקבל ממנו סכום גדול מזה לצרכי פרופגאנדה; סוחר-וואלוטה, שהיה לו “בית-חלפנות” קטן ברחוב-פרידריך – צעיר, שכבר עבד את כל האלים שבעולם. מתחילה היה מן החרדים, אחר נעשה ציוני ושהה באמריקה ואחר ישב בארץ ישראל וסופו שבא לידי המסקנה שהכל הבל ואין תקנה לעולם אלא מהפיכה סוציאלית ואין תקוה לעצמו אלא לקבל משרה במשלחת-המסחר הרוסית, שהוא רודף אחריה ושוקד להשיגה. הוא הביא עמו את אשתו, אשה בעלת-בשר, שהתקשטה בכל האבנים הטובות אשר לה כדי להתנאות לפני אסתר ולצערה עד שתתפקע מרירתה… חוץ מאלה נמצא שם רוסי אחד, שהיה לשעבר מן ה“מינשיביקים”, אלא שבגולה התחיל נוטה אחר הבולשביזמוס; כמובן לא נעדר גם אותו הגרמני המסתורי בעל המשקפים, שאסור היה לחקור ולדרוש עליו ושאיש לא ידע עליו אלא דבר אחד: שהוא אוסף ממון לקאקאו בשביל ילדי הרוסים ושהכל חייבים לתרום נדבה לצורך זה… עליהם נוספו שנים-שלשה צעירים, וביניהם סופר אחד, מחבר של דרמות ריבולוציוניות, ואותו הבחור, אשר נשאו לבו לעשות מהפיכה בתיאטרון העולמי.

קיניגסברג הקטן עם משקפיו הקטנות (הכל היה אצלו בשיעור קטן, אפילו הפאנסנה שלו היה מכוון למידת חוטמו הדקיק) עם עיניו הקטנות והשחורות, שהתרוצצו בחוריהן כעכברים זעירים, לא נח אף רגע אחד, אלא רץ מזה אל זה ובוחש-הממסך בידו. כאן הפריח מלה אחת ושם הפליט דבר-הלצה ובפנה זו סח עם הרוסי בעל-הקומה, מי שהיה מן המינשיביקים, אותו רוסי חרש היה, וכדרכו של כל חרש סבור היה, שאין אדם שומע את קולו, ולפיכך השמיע את דבריו בקול רם לתוך אזנו של קיניגסברג ברוסית. קיניגסברג לא הבין את דיבורו הרוסי, אבל מאחר שהיה טוב-לב וזריז לשמש את כל אדם היה מחייך כנגדו, כאילו מתוך הבנה. מבקש היה ליפטר מרוסי בעל-קומה וחרש זה, שלא פסק מלדבר אליו בלשון הרוסית, שאינה מובנה לו, ולגשת אל בעלת-הבית ולהשתעות עמה כדרכו, לפי שהבחין בעינו החדה, שרוחה סרה והיא משתעממת ומן הצורך להטפל אליה ולהביא לה ישע… אלא שאותו הרוסי החזיק בכנפי בגדו ולא הרפה ממנו והוסיף להרעים לתוך אזניו מלים שאינן מובנות. ידיו של קיניגסברג קפאו כמעט מצנתו של בוחש-הקוקטאיל הקר כקרח, אבל הרוסי לא הניחו ולא פסק מלספר לו ברוסית את כל אותו סיפור-המעשה, איך הוא, ה“מנשיביק”, נוכח סוף סוף לדעת, ששיטתו של לנין אמת לאמתה היא. כל ימיו היה לבו נוטה אחריה, אלא שרוח-תהפוכות התעתה אותו, כדרך שהתעתה את כל בני-סיעתו, והוא הפך לה עורף… “הרי אותה היינו מבקשים, הרי בשביל כך הגלינו לסיביר. וכשקם ונהיה הדבר שביקשנו, נבהלנו ונרתענו לאחורינו. מבין אתה? דברים כפשוטם – נבהלנו ונרתענו לאחורינו”…

דבר שאין צריך לומר הוא, שאותו המדף שבארון הספרים, שעמדו עליו הכרכים העבים של ה“הקאפיטל” של מארכס, היה פתוח באותו הערב והמסבאה הקטנה היתה גלויה לעיני הרואים והכל היו מצויים אצלה…

המסובים היו מסיחים, כדרכם תמיד, על הסוציאל-דימוקרטיה הבוגדת, על נוסקה, שמסר את חיל משמר-המדינה לידי הגנרלים הזקנים, על שיידימאן ועל אברט נשיא הריפובליקה, המקבלים, כמובן מאליו, משכורת מאת סטיניס ושאלמלא הם כבר באה ישועה לעולם והמהפיכה הסוציאלית היתה מושלת בכיפה. ולפיכך צריך לעשות את כל מה שאפשר כדי להבאיש את ריחם בעיני הפרוליטריון…

“ואני אומר לכם, שלא הוגנברג ולא סטיניס, לא לודינדורף ולא היטלר אויבינו הם, אלא שיידימאן, נוסקה ואברט!” – צווח מתוך ריתחה סגן-העורך. – “וזה התפקיד המוטל עלינו להוכיח ולברר את הדבר לפרולטריון!”

“הללו בוגדים הם ועושים כמעשה הסוציאליסטים-הריבלווציונרים ברוסיה, שנתנו לאחר זמן יד לדיניקין על מנת להלחם בסובייטים ועוררו את מלחמת האזרחים בארץ.”

אותה שעה דומה היתה ליבקה כאילו היא יושבת על גבי גחלים לוהטות. היא לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה. היתכן? בביתו של ארונטשיק אחיה, אותו ארונטשיק, שעשה עסקים מגונים עם פיטליורא ואשר מישה אחיו היה מבקש אותו כדי להמיתו באקדוח שבידו, אותו ארונטשיק היושב בברלין וקונה בתים בשעת האינפלאציה, המרוויח ממון בעסקי ספיקולאציה, הדר בדירה מהודרה וחי חיים של בורגני ומצויים אצלו מיני בריות כאותה האשה המקושטה באבנים טובות – בביתו של אדם זה יושבים ומדברים דברים כגון אלה! מה להם לבריות הללו ולמהפיכה הסוציאלית? מה להם ולרוסיה הבולשביסטית? אמנם היא, ליבקה, לאומית היא ונוטה נטיה גמורה משבילו של לנין ומתנגדת לכל מעשי העוול והנבלה, שעושים ברוסיה לאכרים – ואף על פי כן הרי קומוניסטית היא והולכת אל ארץ-ישראל כדי לחיות שם על פי השקפתה זו! ואולם הבריות שבכאן מה להם ולרוסיה הסובייטית? מה זכות יש להם לדבר על הריבולוציה הסוציאלית? הספיקולנטים והספסרנים הללו שנשיהם עדויות ומקושטות באבנים טובות – מה זכות יש להם לחרף ולגדף סוציאליסטים וריבולוציונרים, ששקדו כל ימיהם לטובת הפועלים?! אהה, מי יביא את מישה לכאן ואקדוחו בידו, כדי להורות לבריות הללו הכין מקומם!…

היא קפצה את שניה והתאפקה. והריהי יושבת ושומעת את האחד מספר על רוסיה הסובייטית, על הקוליקטיבים של האכרים, שאומרים להנהיג ברוסיה ועל השמחה, שעובדי-האדמה שמחים על תקנה זו: הללו באים בעגלות מלאות תבואה למוסקווה, כדי להביע את תודתם לנשיא הריפובליקות של הסובייטים, לאבא קאלינין…

“ואתה היית שם וראית בעיניך, איך האכרים מוליכים את עגלות-התבואה למוסקווה, אלא אבא קאלינין? וכי לא שמעת על המטבח, שעורכת הממשלה בסובייטית באכרים?” – שאלה ליבקה את המספר.

“הממשלה הסובייטית עורכת מטבח באכרים?!”

“הן, והיא מדכאה את מרידות האכרים במעשי רצח אכזרים! אהה, אילו היה לנין חי, לא היו הסברים מגיעים לידי כך!”

“וכלום הממשלות הקאפיטאליסטיות טובות ממנה? ומעשיהם נאים משלה? ושיידימאן ואברט ומוסולוני מה טיבם? אם הממשלה הסובייטית מתנהגת קשה עם אויביה, הרי זה רע הכרחי. אי אפשר לשלוט בלי מגלב, ואין דנים אלא למי נועד אותו מגלב, אם לעצמי או לשונאי. אם הממשלה הסובייטית עושה רע הכרחי, הריהי עושה זאת למעני, למעננו, למען הסובייטים!” – החזיר לה ידוקיביטש מתוך ריתחה.

“אתה אומר למעננו?” – קראה ליבקה וקפצה ממקומה כשפניה משולהבים מכעס ושערה המסולסל מיטלטל אליך ואילך. – “ומי ומי אתם? מי אתם כולכם, שנתכנסתם לכאן ושיתפתם עצמכם לרוסיה הסובייטית? הרי כנופיה של ספסרנים אתם, מרוויחי-אינפלאציה מנוולים, שנתעשרתם מן הפורענות שבאה על בני-אדם! מה רשות יש לכם לדבר אל מהפיכה סוציאלית ואל הסובייטים? יודעים אתם, מה היו עושים עמכם ברוסיה? – מה שאחי מישה היה מבקש לעשות עמו הוא!” – והיא מחוה בידה כלפי ארונטשיק אחיה. – “היו מעמידים אתכם אל הכותל! כולכם ראויים לכך ושם מקומכם! חבל שמישה לא קלע אז אל ראשך כדור עופרת, כי אתה מנע אותך מלהרע לבני-אדם! והבריות הללו מדברים כאן על הסובייטים!… דין ודברים ביני ובין השלטון הסובייטי, אבל הריני מצומתה לו ולא אניח אתכם להכניס את השלטון הסובייטי לתוך תחום הספסרנות המזוהמה שלכם!”…

אימת-מות נפלה על כל המסובים. קיניגבסברג הקטן נצב תחתיו והבוחש הקר כקרח בידו ופניו חוורו כמת. הוא לא הבין אף מלה אחת מדבריה, אבל בעותי-מות אחזוהו למראה עיניה, שהיו עינים בולשיביסטיות לאמתן ושזו הפעם הראשונה בימי חייו, שראה כמותן.

“לא היינו מגלגלים עמכם הרבה ברוסיה!” – קראה ליבקה כשהיא מניפה את ידה כלפי קיניגסברג הקטן, שצינת-קרח חלפה את עצמותיו לשמע דבריה.

“אנו חיים במשטר חברתי קאפיטאליסטי” – ניסה אותה היהודי הגוץ, הזריז והממולח³, להשיב על דבריה. אלא שליבקה הפסיקה אותו באמצע וענתה ואמרה:

“בין במשטר סוציאליסטי ובין במשטר קאפיטאליסטי – בין כך ובין כך וכולכם גנבים וספסרנים כמותו וראויים אתם שיעמידוכם אל הכותל!”

רק אדם אחד היה כאן שלא נבהל ולא וויתר על שלו, ואותו אדם היה יודקיביטש.

“הדין עמך, אילו קלע מישה באותו הזמן כדור עופרת אל ראשי, הייתי ראוי לכך. איני חושש להודות, שהמעשה שאני עושה עכשיו הריהו עסק בורגני מנוּול, מגונה ובלתי פרודוקטיבי, אשר ברוסיה הסובייטית היו מעמידים אותי בשבילו אל הכותל ובצדק. ואולם כאן, בתוך המשטר הקאפיטליסטי הרקוב, בקרב הסוציאל-דימוקרטיה הבוגדת, חייב אדם לעשות את הכל כדי לנבל את הסדר הקאפיטליסטי. הריני עובד, בבחינה ידועה, בצבא הבולשיביזמוס, בחזית הקאפיטליסטית ופני מכוונים תמיד כלפי הפרוליטריון, אנו שומרים כאן על הקו שנטה לנין…”

הדברים הללו אימצו את רוחם של שאר המסובים.

“אילו ישבנו ברוסיה הסובייטית, היינו אלמנט עושה-פירות, עכשיו כשאנו כאן, במשטר החברתי הקאפיטליסטי, רשאים אנו לעשות את הכל, כדי לחתור חתירה תחת סדר-השלטון הרקוב!” – נענה אחריו הספסרן השני.

אולם תשובה נמרצה כהלכה החזיר לה לליבקה אותו המינשיביק החדש, אשר בהיותו שרוי בגולה חזר ומצא את הדרך אל המהפיכה. הוא נטפל אל הרעיון של יודקיביטש והסביר אותו בדרך עיונית לפי טכסיסי הווכוח הנהוגים באספות של בני מפלגתו:

“דבריה של החבירה יש בהם משום קונטר-ריבולוציה לאמתם. גם אנחנו היינו כרוכים לשעבר אחרי דעות כוזבות כאלה והללו הטו והרחיקו אותנו משורת-הקו של לנין. החבירה דנה מנקודת-ההשקפה של המוסר הבורגני-הליברלי והאינדיבידואלי. המוסר כדבר בפני עצמו אינו קיים בעולם. אין המוסר אלא בדוּת של העולם הבורגני שנידון לכליה, שריד של שיטת-השלטון הפיאודלית, בזמן שבעלי-האחוזות בסיועה של הכנסיה הדתית היו מייראים ומבהילים את ההמוניות, כדי לדכא את הכח הריבולוציוני של הפרוליטריון, שהיה מוכן ומזומן בכל עת להתפרץ. באותה התקופה לא פסקו מלטמטם את הרוח הריבולוציונית של ההמוניות המשועבדים בסם של הדת והמוסר. רק דבר אחד איים באמת – הלא המוסר של הקיבוץ, של השיטה. אם שיטת-השלטון מכוונה לטובת הקיבוץ כולו ואני פוגע במעשי בעניניו של הקיבוץ, הרי זה מעשה-פשע, שהנני ראוי להיות נענש עליו. אבל בזמן ששיטת-השלטון אינה דואגת אלא לטובת היחיד ומדכאה את עניניהם וצרכיהם של המוני-העובדים, הרי כל מה שאני עושה כדי להוציא שם רע על שיטה זו וכדי להזיק לה, אינו מעשה פשע, אלא להיפך – מעשה של זכות ומצוה כלפי הריבולוציה, כלפי המהפיכה הסוציאלית. ובנוגע לאותו הדבר, שקוראים לו מוסר, – אינו ולא כלום. הרי זה מושג בורגני גרידה. בלקסיקון שלנו, בלקסיקון של הריבולוציה העולמית אין מלה כזאת…”

אותו הקומוניסט הגרמני, שאסור היה לחקור ולדרוש עליו יותר מדאי, ושעד עכשיו היה יושב ושומע ושותק, בא לידי חרדה. הוא לא הבין אפילו מלה אחת מכל הדברים שנאמרו כאן, לפי שהיו מסיחים רוסית, ולא עוד אלא שהשיחה לא משכה את לבו כל עיקר. הוא היה מפנה את לבו רק לענין אחד, לענין מגבית כספים לקופתה של עזרת-הפועלים האינטרנציונלית להספקת קאקאו לילדים הרוסים. סבור היה, שליבקה מטיחה דברים כנגד המגבית-לקאקאו, לפי שהילדים הגרמנים זקוקים אף הם לקאקאו במידה לא פחותה מן הילדים הרוסים. ולפיכך בא לידי עצבנות ופתח את פיו ואמר:

“דווקא עכשיו, בזמן שאנו בגרמניה הגענו לידי אותו המצב, שהסוציאל-דימוקרטיה הבוגדת גרמה לארץ, חייבים אנו להראות במעשה את האחדות שבינינו ובין אחינו שברוסיה ולשלוח צרכי-מזונות לילדים הרוסים”.

ואולם איש לא הטה אוזן לדבריו, לפי שאותה שעה התלקחה חמת-זעמה של ליבקה בעצם תקפה. היא עמדה זקופה כששערה המסולסל פרוע ועיניה מתיזות ניצוצות אש והביטה כה וכה אל המסובים במרירות ובכעס. דבריו של אותו המנשביק הרתיחו את דמיה:

“המ… אין מוסר בעולם, אבל יש פשע! כל מה שאתם עושים ומדברים, בין במשטר סוציאליסטי ובין במשטר קפיטליסטי, אינו אלא מעשה-פשע לגבי האינטריסים של ההמונות. והדברים אמורים לא כלפי הספסרנים הללו, אלא כלפי כולכם המסובים כאן… ריבולוציונרים אתם קוראים לעצמכם? רק גנבים אתם, רמאים, המתאווים לגרום עצם משולחנם של הספיקולנטים, ולפיכך אתם מטהרים ומכשירים אותם! צריך להעמידכם אל הכותל!”

ובדברים האלה אחזה בשועלי-הכסף הנהדר של אסתר שעל צוארה והשליכה אותו ארצה וקראה:

“ילכו לאבדון כל הסמרטוטים הבורגניים שלכם!”

ומיד חפזה ויצאה מן הטרקלין ונתעלמה.

ואולם קץ לקומוניזמוס של יודקיביטש עשתה אסתר אשתו, היא ולא אדם אחר.

“הסכת ושמע, יודקיביטשל”, פתחה ואמרה אליו לאחר נשף-השערוריה, שוב אל תכניס את הבריות הללו אל ביתי! ואת קניגסברג שלך אגלגל מעל המדרגות! שוב לא תתראה⁴ עם הבריות הללו! צדקה אחותך – או ספסרן או בולשיביק, אי אפשר לאדם להיות גם זה וגם זה. אוי ואבוי לשנותיך, שאינך רואה, שהללו אינם מתכוונים אלא להוציא ברמאות את הפרוטות מכיסך!… וכי באמת סבור אתה, שהקומוניזמוס קרוב ללבם? אי אתה אלא שוטה! כלל זה בידם: ה“גוי” – טריפה, אבל פרוטתו כשרה!"

והיא ניגשה את ארון-הספרים ופתחה את המדף, שמאחוריו עמדו בקבוקי-הליקור, שקניגסברג שם ביד חרוצה, והשליכה את כל כלי המסבאה ארצה.

“מה למסבאה אצל ספרים? אין מצרפים ספרים ומסבאה כאחד! בבית אבא שלי היה ארון-ספרים, וכך גם בבית בעלי הראשון!” – והיא נתנה ביודקיביטש עינים זועפות…

 

פרק ששי: בדד    🔗

ואף על פי כן בא האביב לעולם. מעל לעיר הרעבה היה מרקד במשובת נעורים את ריקוד הכלוּלות שלו, כאילו לשם צחוק ולעג לבריות המדוכאים בעוני ומחסור. בבטן ריקה היו מנקי-הרחובות ממלאים את חובתם בהקפדה יתירה המיוחדה לגרמנים. רחובותיה של ברלין היו מבהיקים מרוב ציחצוח, קרונות הטראמוואי רצו בין ערוגות-דשאים מטופחות יפה, שנמשכו מזה ומזה לפסי-הברזל. לבו של אדם דאב בקרבו כשראה איך עגלות-הרחוב הכבדות עוברות על גבי הזכריות הרכות והענוגות, הפורחות בצדי ערוגות-הדשא. נהדר היה מראיהן של מחטי-הרועים האדומות והמלבלבות, שהיו תלויות מעל לעמודי-הפנסים. ברחובות הראשיים, במסבי גן-החיות היה האויר מבושם ריחות של שיטות ויסמין…

בתי-הקפה היו מלאים טיילי-אביב בטלים. בשעות שלאחר הצהרים אי אפשר היה למצוא שם מקום פנוי. בתקופת-האינפלאציה היו מצוים בברלין בני אדם מרובים למדי, שהיו בקיאים באמנות של עסקי-בורסה ארעיים, – שכל אדם היה זקוק לה בימים ההם, – והשתמשו בה בשעה שרצו לגרום לעצמם נחת ולשתות קפה-מוקה אמיתי, או לפנק עצמם במטעמים החביבים על הברלינים – בעוגת-שוקולדה עם קציפת-שמנת, אף על פי שקציפה זו לא היתה עכשיו אלא תחליף, שהמציאו חכמי גרמניה בחכמתם. הרבה בתי-קפה, ביחוד במערבה של ברלין, כבר הנהיגו את המנהג הפאריסי לשמש את לקוחותיהם בגינות קטנות, שהותקנו בחוץ על גבי המדרכות. מנהג זה גרם לכך, שמלקטי הפסולת שברחובות היו מתגודדים בהמוניהם על גבי המדרכות שלפני בתי-הקפה על מנת ללקט את שיירי הסיגריות והסיגרות, שמבקרי בתי הקפה המאושרים היו משליכים לפניהם ארצה. ולא עוד אלא שבתי-הקפה הפתוחים היו מושכים אליהם נשים ותינוקות כחושים וצנומים מחמת רעב. בדרך-ארץ גרמנית לאמתה עמדו בריחוק מן האורחים והסתפקו אך בהנאת הריח הניחוח של הקפה, ששאפו אל קרבם, או בתענוג-הראיה, שגרם להם תחליף הקציפה המוגש לפני בחירי-האדם. וכך היו עומדים ובולעים את רוקם ונמוגים והולכים להם…

לשעבר היתה העלמה לוטה פון שטיקר, בתו היחידה של המלומד הפרטי ובעל הבית פון שטיקר, רוכבת בעונה זו בכל בוקר אל גן-החיות. רוח הבוקר הספוגה ריחות-האביב שמזלפים התרזות, הארנים והערמונים המלבלבים, נשבה בה ורעננה אותה, הרכיבה המהירה בשבילי גן-החיות הארוכים, המשתרעים לבין שיחים עבותים, טלטלה את כל טיפת דם שבעורקיה והיא חזרה הביתה מיוחמה ומסוערה, עיפות מתוקה היתה מלפפת את כל יצורי גוה והיא רחצה בנחת רוח בצוננים. ועד היום הזה, כשבא האביב, חשה עצמה לוטה כסיח צעיר זה הכלוא באורווה והוא נוער ובועט ברגליו ומבקש לצאת למרחב. כל גופה עורג ומתאוה לטילטול של מרוץ-סוס ונחיריה צמאים לריחו של סוס מחומם… היום יושבת העלמה לוטה פון שטיקר בלשכת-המלאכה לשמלות נשים שברחוב הלייפציגי, הקרויה בשם צרפתי נאה “מיניט”, יחד עם בנות-אצילים אחרות, רוסיות וגרמניות, ומצפה אימתי יגיעה תורה להתלבש ולהיראות לעיני אחת הקונות העשירות בחן תנועותיה ומצעדיה הקצובים… שערותיה הנאות, הארוכות והצהובות, דמות-גופה הצעירה והגמישה ועמידתה היפה עשוה למאניקין-כלה מצויין והיו ממדדים עליה את שמלות-החופה, שתפרו לכלות עשירות בלשכת-המלאכה. כל היום היו מקשטים אותה בשמלות-חתונה לבנות, בשבלים ארוכים ובצעיפים והיא התראתה בהם לעיני הכלות הזרות והסתובבה אילך ואילך בצעדי-חן… לעתותי-ערב, כשיצאה מבית-המלאכה, כבר היה מצפה לה האנס בודינהיימר. הם אכלו יחדו נקניקיות וכרוב בבית-המזון של אשינגר, הלכו יחדו למנגינה או אל התיאטרון או היו מטיילים בגן-החיות. רק ביום הראשון היה להם די זמן לצאת מן העיר ולנסוע אל וואנזייאה, לשוט בסירה על פני האגם או לערוך טיול ביערים אשר מסביב.

הם היו מתפרנסים במקצת מן המשכורת הדלה, שהכניסה לה משרתה, אבל בעיקר מן הממון שקצב להם אביו של האנס, הבנקאי מאכס בודינהיימר. כשנטש האנס את בית הוריו, ניסה להתפרנס בלא עזרתו של אביו. הוא מצא לו משרה בבית סחורות, אלא שמיד אנוס היה לחזור ללימודו באוניברסיטה, שהפסיקו. כשחזר באחד הימים אל חדרו אשר בפנסיון, שהיה דר שם יחד עם לוטה, מצא שם לתמהונו הגדול את אביו, שהיה מצפה לו.

“באתי אצלך, משום ששמעתי, שהפסקת את תלמודך. אינו רואה שום סיבה, שתהא מעכבת בידך להוסיף ללמוד” – פתח ואמר אליו אביו בקרירות ובלי להושיט לו אפילו את ידו.

“אבל, אבא…”

“אינני רוצה לשמוע שום “אבל”. בני בית בודינהיימר – אחת היא מה עלה להם לאחר זמן – סיגלו להם השכלה אקדימאית שלשה דורות זה אחר זה. סיפוקך יהא ניתן לך שבוע שבוע מאת הבנק, ואם רצונך בכך תוכל לקבל את הממון מידו של אדולף דודך. הריני דורש ממך, שתתחיל שוב ללכת אל האוניברסיטה”

“אבל, אבא…”

“הרי כבר אמרתי לך, שאין לי חפץ לדעת מה אתה עושה ועם מי אתה דר. רק אחת אני מבקש לדעת – אם בני עוסק בלימודים. רק בזה בלבד אני חפץ. ליל-שלום לך!”

וכשם שפגש את בנו בלי לחיצת-יד, כך נפטר ממנו בלי לחיצת-יד, אלא מתוך ניענוע-ראש קל וצבאי כקול דיבורו.

האנס לא העיז לעבור על מצות אביו והתחיל לבקר שוב באוניברסיטה.

*

האנס היה בן התקופה שלאחר המלחמה, אדם בלי אידיאלים. העולם יצא זה עתה ממחשכי הלילה. מן השדות עדיין בקע ועלה קול דמי החללים, שתבעו תשובה: “למה ועל שום מה נהרגנו?” הרעיון הלאומי, שעורר לתחיה את האומות הקטנות והמשועבדות, עכשיו כיון ששאיפותיהם המופלגות ביותר נתקיימו בידן, שוב לא השביע את תיאבונן, אלא להיפך. הצעירים המתלמדים, שלפני המלחמה היו נושאי הרעיון הריבולוציוני, שכרו עכשיו מן ההישגים הלאומיים, נעשו כח מניע לשוביניזמוס והתחילו חולמים חלומות על נצחונות נאפוליוניים… תקף אותם השגעון של גדלות, התשוקה ליצור ממלכה אדירה, לכבוש ארצות חדשות ולדכא עמים זרים. בארצו של עצמו דומה היה האנס כאילו הוא חש בריחה של נבילה, הטמונה באחד המקומות ונוגפת את האויר. המלחמה, המהפיכות, חורבן צורות-החיים, כליון אמתיות מקובלות, אבדן אידיאלים – כל אלו גרמו לכך, שכל מה שאי-אפשר נעשה אפשר. קמה אינפלאציה של נכסים חמריים ונכסים רוחניים. פסקה כל אבטוריטטה מן העולם. דעתו של אדם נתבלבלה מחמת העירבוביה של מושגים; שוב לא היו אמתיות מוצקות ומקובלות, המשמשות קני-מידה לערכים; הכל נעשה יחסי, הכל נתמזמז וניגר. גופי עיקרים ואמתיות הוצקו לתוך צורות איגואיסטית, המכוונות לצרכי ספסרנים דימגוגים רודפי-שררה. אין כוכב קבוע בשמים לשמש מורה-דרך לספינת המוסר…

ומשהגיעו הבריות לידי מצב זה, התחילו בני-הנעורים להתגעגע על שבט-נוגש, שיהא דופק אותם כצאן אובדות אל המכלא. ומיד נמצא אותו השבט הנוגש: האליל הישן, המולך הישן, – האבסולוטיזמוס, שלבש צורות מרובות כל כך, כדי לבלוע ולשעבד את היחיד, מצא לו אדרת-כשפים חדשה – את המדינה.

המדינה פסקה להיות מושג של הסתדרות, המשמשת לצרכי הכלל, אלא כבשוה שליטים, שנהגו לפי הכלל של העריצים הקדמונים, שאמרו: המדינה – אני היא!" היא נעשתה התגשמות של יחידים רמאים, של בריות חשודות ומפוקפקות, שזריזים היו להשליך לפני הכלב – לפני ההמוניות – עצם מורעלה בצורה של תקוות איגואיסטיות וגזלניות, שאינן עשויות להתקיים… בחורים-פילדפיבלים הפיצו בבתי-האולפן העליונים, שהיו משמשים תמיד תרביץ להתקדמות, למדע ולאהבת-בריות, את הסרחון של קסרקטין, שדבק בהם. מגפה של איבוד-עצמם רוחני תקפה את כל הצעירים – הם שקדו להכחיד בידי עצמם את כל אות של חירות אישית, של מחשבה, שאינה תלויה בדעת אחרים, שהן מקורה של כל אישיות, על מנת לרתום עצמם במרכבה, שפריצים עבריינים היו נוהגים אותה באמשלה להוליך בה את בני-הנעורים אל המטרה של תאות-הכבוד שלהם, השחצנית והמופלגה. בני-הנעורים החריבו מתוך הנאה את אוצרות העשירות הרוחנית שלהם והיו משתוקקים להיות מאכל לחיות-טרף רודפות-כבוד וחסרות מוסר לב. כל בית-ספר תיכוני ובית-ספר עליון ואפילו כל גן-ילדים נהפך לקסרקטין מעלה סרחון. תחת מדע ויראת-שמים נתמלאו הלבבות והמוחות גאזי-רעל של שנאה ושל דמיונות קנאתניים-שוביניסטיים ריקים. הצעירים הללו קבלו עליהם באהבה את המשמעת של קסרקטין, שהושפעה עליהם בסיוע של אדי-רעל פאטריוטיים. בשכר הזכות לעטות מדים ולהתנאות בכפתורים ובכל מיני אותות, שחלקו להם בריונים ערומים, החריבו בני-הנעורים הללו את כל יסודות המוסר והעושר הרוחני שלהם, ובלבד שתהא היכולת בידם לעבוד את מי-שהוא, להשתעבד למי-שהוא. דומה היה כאילו חלק אחד של האוכלוסין חי את חייו לפי דברי הנביא: “אכול ושתה כי מחר נמות”, וחלק אחר – בני-הנעורים – נתקיים בו המקרא – “והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמור לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו”…

ואולם יש בני אדם, שמטבע ברייתם אינם יכולים להתקיים בלא קרבת אלהים. ואפילו בזמן שהם תועים בחייהם ובדרכיהם של עצמם, אפילו בזמן שמעשיהם ועלילותיהם אינם ישרים, אי אפשר להם שלא להרגיש, שיש מי שהם חייבים לתת לפניו דין וחשבון, שיש מה-שהוא נצחי, הקיים מחוץ למושגים שלנו, מה-שהוא רוחני, שאנו קשורים עמו קשר הסמוי מן העין, שכל המעשים והמחשבות נשקלים ונאמדים על פי הערכים הנצחיים, שהרוחני הזה קבע לדורות עולם. על בני-האדם הללו נמנה האנס בודינהיימר. אמת הדבר, שמבית אבא לא העלה עמו משא כבד של אוצרות-עושר דתיים. הוא נתחנך כמעט ללא אמונה וחוץ מעיקרי הדת, שחיו חובה עליו מטעם האמונה הלותרנית שלו ושלמד אותם בבית-הספר לימוד שטחי, לא היתה לו שום דיסקיפלינה דתית חמורה. ואולם אורח-חייהם המוסרי וההרמוני של הוריו ובייחוד רגש השייכות הריליגיוזית העמוקה, שהיתה אצורה שלא מדעתו בדמו, גרמו לו, שהיה הוגה בלבו יראת-אלהים לאמתה, כניעה עמוקה ואמונה מוצקה באלהות, שהיתה נובעת מתוך הרגשה עליונה של אמונה בנצחיות, המיוחדה לכל רוח ריליגיוזית. הרגש הריליגיוזי, בין מדעת ובין שלא מדעת, משמש שריון בשעת הסכנה, מגן ומחסה בשעת צרה, ויותר מכל – מורה דרך, כוכב קבוע בשמי המוסר, שהאדם מכוון על פיו את ספינת מצפונו… רוב הבריות אינם מכירים ברגש הריליגיוזי בימי עלומיהם – הוא מתגלה אך בימי הזקנה, כדומה לחכמה. גם בלבו של האנס בודינהיימר היה רגש זה מצוי שלא מדעתו, הגין עליו על כרחו, כדרך שאם מגינה על ילדה הישן, והיה מכוון את חייו…

ואולם הרגש הריליגיוזי צריך למזון. והמזון, שקיבל האנס, יכול אך להמית בארסו כל אמונה בטוב וביפה…

כל אחד ואחד מחבריו, שהיה מדבר עמם, היה כרוך אחרי רעיון-העדר הקוליקטיבי, שדבק בכל בני הנעורים כנגף. כל תנועה, שהבריות נגררו אחריה באותו הזמן, הלבישה את הרעיון המוטבע ביסודה באדרת-הכחש המבהיקה של המדינה הסוציאלית האידיאלית, שהיתה סוף המטרה של כל השאיפות והיגיעות. ואולם המדינה הסוציאליסטית האידיאלית הועתקה והורחקה לימות המשיח. ובינתים הכחיד הרעיון הזה כל רעיון אנושי, כל אישיות מקורית ויצרנית. הוא ביטל כל אמת מקובלה, כיבה כל זיק של צדק פשוט, ותחת זה היה מגדל ומטפח את רגש-העדר. בשם “רגש של עם-אדון”, “אנושיות עליונה של גזע נבחר” פרק מעליו היחיד כל חובה מוסרית. כל חדל-אישים שוב לא היה צריך אלא להחזיק באחד הרעיונות, כדי שתהיה היכולת בידו להשליך את הסחי והרפש שבלבו על עמיתיו, להריק את רוק שנאתו על כל מי שאינו מודה באליל שלו או אינו מבני מוצאו. לבותיהם של בני-הנעורים נתרוקנו מיראת-אלהים ותחתיה באה גאות-שבט של אוכלי אדם.

לא, האנס בודינהיימר לא יכול למצוא לו ידידים ורעים בקרב חבריו ללימודים. בן עשרים ואחת שנה היה האנס בודינהיימר, צעיר מלא שמחת-חיים, והוא היה מהלך גלמוד ומודח מעולמו. הוא לא מצא נחת בבדידותו, לפי שגם הוא היה מתאווה להיות שייך למי-שהוא. באותם הימים היה מרבה בקריאת ספרים, שכן שאף להכיר את “האידיאל העולמי”. אלא שגם הספרים לא הביאו רווחה לנפשו. הוא לא מצא בהם אלא דבר אחד: ספסרנים רוחניים, המעיילים פיל בקופה של מחט והדוחקים לתוך הנעל ההישפנית של הדפוס המחשבתי שלהם את כל שפעת הנסיונות של בני אדם: כל העולם כולו לא נברא, כל הנסיונות של הגיניוס האנושי לא נרכשו ואפילו חוקי הטבע לא נוצרו אלא כדי לאשר ולקיים את התורות שלהם, שאינן מכוונות אלא כלפי מעמדות או עמים ידועים ושהמגמות שלהם אינן נובעות אלא מתוך צרכי-הקיבה בלבד… ובני הנעורים היו בולעים את המזון המורעל, שהטילו לפניהם בעלי-העיון הללו, מתוך בולמוס, שאינו יודע שבעה, ובלי רגש של ביקורת, הנובע מתוך מהותו המוסרית של אדם ומתוך מצפון ירא-אלהים. הם קיבלו את התורות הללו ולא חששו לכך, שהן ממיתות בקרבם את רגש-הצדק הטבעי שבקרבתם. לרצון עצמם, בקלות דעת ומתוך רוח שכרון של איבוד-עצמם, בלי קורטוב של מלחמה אנושית פנימית ושל ספק טראגי, שחלק לנו הטבע, הכניסו את צוארם בעול של דעות, שנכפו עליהם. הם נכנסו אל הרפת מתוך טימטום-דעת של בהמות…

האנס לא מצא לו ידידים ורעים לא בקרב בני-הנעורים שבזמנו ולא בספרים שבזמנו. הוא נסגר בתוך עצמו פנימה עם כל טבעו השוקק לחיים ולוטה על ידו…

הפשטות שבאופיה של לוטה היתה מזכירה לו עכשיו לפרקים את ישרות-הקו שבטיבה של אמו. אכן נפלא הדבר, כל מה שהאריך לחיות עמה, כל מה שהתקרבו זה לזו ביותר, כן גילה בה מידות-אופי של אמו. השלוה האולימפית שלה היתה מרגיזה אותו לפעמים. אף על פי שמוצאה מן הנוצרים, לא מצא בה את בקשת-אלהים הטראגית, את ההתדבקות באלהים, המשמשת סימן-היכר לאדם המאמין. השמש ההילינית, המזהירה לבטח וללא-דאגה, היתה מנצנצת מבעד לצעיף, שהאמונה הנוצרית שתה על מערומי אופיה, שהיה של אדם עובד-אלילים… היא היתה כולה פשיטות אולימפית ללא שמץ טראגיות. שום מאורע לא יכול להשפיע על השלימות הפנימית והתמידית הזאת, הנובעת מתוך הסתלקות עקשנית מן הדעת…

סערה גדולה הטיל לתוך נפשו של האנס ספרו הידוע של שפנגלר, שהתחיל להתפרסם אז בקרב בני-הנעורים על ידי ההנחות שלו בדבר “העם-האדון”, שהיו מכוונות לתפוס את לב הבריות; כיוצא בזה נתרגש כשקרא את דברי ניטשה הגאותנים על האדם העליון; ופעם אחת נכנס בהול אל החדר ולבו נרעש בקרבו – זה עתה קרא את תולדותיו של הצייר וואן-גוג בספרו המפורסם של מאיר-גריפה:

“לוטה, לוטה, שמעי נא, גם האמנות יש לה קדושים משלה…”

אותה שעה עמדה לוטה אצל דף-הגיהוץ והיתה מגהצת לה חולצה שלא בידיעת בעלת הפנסיון. היא השיבה לו מתוך שויון-נפש:

“אכן, הבהלתני, האנס. סבורה הייתי, שנכנסה בעלת הבית ומצאה אותי כשאני משתמשת בחשאי במגהץ שלה!”

“אהה, לוטה, איך יכולה את?…”

“הכל טוב ויפה, אבל באמת הבהלתני בכניסתך המבוהלה!”

הם דרו יחד בדירה של שני חדרים עם כלי-בית ועם חדר-רחצה, ששכרו באחד הפנסיונים, אלא שלא היו סועדים בפנסיון. לוטה היתה בעלת-בית מצוינה, כפי שהוברר מיד. אף על פי שעבדה כל היום את עבודתה בתורת מניקין, נהלה את משק-הבית כתיקונו. על גבי מיבשל-פרימוס קטן היתה מכינה את הסעודות, שהיו סועדים על פי רוב בבית משום חיסכון. שכן מותר הממון, שנשתייר בידם לאחר ההוצאות לשכר דירה ולמזונותיהם הדלים, היה דרוש להם לצרכי קונצרטים ותיאטראות, שבלעו את רוב התקציב שלהם. ואולם לוטה, שנתייחד לה אינסטינקט של בעלת-בית מלידה, ושהיתה חסכנית ואוהבת-סדר כדרך הגרמנים, ידעה לסדר את הענינים באופן, שהאמצעים המשותפים שבידם, הממון, שהאנס היה מקבל מאת אביו, והמשכורת השבועית הדלה של עצמה, היו מספיקים להם כדי לנהל משק-בית מסודר ותבשיל חם עלה על שולחנם לכל-הפחות פעם אחת ביום.

וחוץ מזה הרי היה כאן גם הדוד אדולף, שהיה שומר עליהם כמלאך טוב. הוא היה ידיד-הבית היחידי שלהם. אליו היו באים שניהם להסיח לפניו את הדאגות שלהם. פעמים היה מבלה בחברתם את הערב ולוטה הכינה בזריזות על מיבשל-הפרימוס הקטן סעודת ערבית, ודבר זה לא היה מן הקלים בזמן האינפלאציה. עתים היה הדוד אדולף מוליך אותם אל בתי-המוזיאון או אל תערוכות וגילה לפניהם את תעלומות האמנות המודרנית. סיזאן בעל הדיסקיפלינה האמנותית החמורה היה משמש בימים ההם אל חדש, וכיוצא בו גם וואן גוג המתאר רגשות-נפש חזקים. הריליגיוזיות האמנותית של שני כהני-האמנות הללו עשתה רושם חזק על האנס. ואולם האל המושל יחידי בשמי-האמנות שלו היה רמבראנדט.

חיים היו בעולמם של עצמם כשבלול זה המתכנס בתוך ביתו. לא היו להם אלא מכרים מועטים, ופחות מכך – ידידים. חוץ מבתי-מוזיאון ותערוכות היו מחבבים ביותר את הנגינה והקונצרטים בלעו את רוב ממונם. הם היו מן המבקרים התדירים בפילהרמוניה ומקומם בעליה העליונה שבעליונות, פעמים מקום עמידה ופעמים מקום ישיבה. כל מנגינת-וואגנר או מנגינת-בטהובן היתה משמשת להם מעין עבודת-אלהים ואסור היה להם להחמיצה. וואגנר היה אלהים של לוטה, בטהובן – של האנס, ומאהלר – של שניהם.

ואף על פי כן עם כל קרבתם זה לזו היה מצוי ביניהם ריחוק ידוע, פרישות ידועה. ולא לוטה היא שגרמה לכך, אלא האנס. הוא ראה אותה ככלה שלו, כנפש המיועדה לו, ושאף על פי כן עדיין אינה שלו כליל, וכך היה נוהג בה. הוא הוא שעמד על דעתו, שידורו בשני חדרים מיוחדים, הסמוכים זה לזה, אף על פי שדירה כזאת אכלה חלק גדול של האמצעים שבידם ומחמת שכר-הדירה המרובה אנוסים היו לוותר על דברים הרבה, שהיו דברים של צורך. בימים האחרונים, כשממונם נתמעט ואי אפשר היה להם באמת להרשות לעצמם לדור בשני חדרים, הפצירה בו לוטה שידורו יחד בחדרה הגדול ויעמידו לפני מטתה מחיצה מיטלטלת והוא יישן על הספה – אם הוא עומד על דעתו בענין זה. אבל הפצרותיה לא הועילו להטות את לבו לכך. באמשלות ונימוקים שונים (מחמת בושה נזהר האנס לגלות לה את הטעם האמתי, המוסרי, כמובן מאליו), כגון: הצורך ברווחה וכדומה, עמד האנס על שלו, שאי אפשר להם בלא שני חדרים…

אכן נפלא הדבר – אף על פי שדרו יחד זה שבועות וחדשים, עדיין לא ראה האנס את לוטה בלא לבוש. משתוקק היה לזון את עינו הצמאה במראה יפיה, ואך על פי כן כבש את תשוקתו. את הקריבות העליונה דחה לרגע, שבו יבואו במסורת כדת וכמשפט… “רגש קונסרוואטיבי ארור”, ככל אשר קראה לכך לוטה, הוא הוא שצימצם את האנס בתוך גבולות ידועים, הקיפו בסייגים, שהקים לעצמו, והטיל עליו חומרות, שכפה על עצמו. ומתוך כך עתים בא לידי מבוכה ולידי מצב מגוחך. פעם אחת, ביום הראשון בבוקר כשנמצאה לוטה בחדר-הרחצה, קראה לו. האנס נזהר היה שלא ליכנס לתוך רשותה המוצנעת, ומעולם לא עבר את מפתן חדרה בלא לדפוק תחילה על דלתה. ולפיכך כששמע שהיא קוראה לו, בא במבוכה גדולה ועמד אחורי הדלת ואמר:

“לוטכן, הרי איני יכול ליכנס עכשיו אצלך!”…

כשיצאה מחדר-הרחצה ליגלגה עליו:

“כמה מגוחך אתה, האנס! ההרגשה הפוריטנית שלך, אותה ההרגשה הארורה…”

“מה אעשה, לוטכן, ואי אפשר לי אחרת!..” והוא פשט אליה את שתי ידיו.

“יודע אתה, מה אני חושבת? – אותה ההרגשה הפוריטנית הריהי מגונה ויש בה משום חטא”.

“מפני מה?”

“כשקראתי לך ליכנס אל חדר-הרחצה, לא היה שום הירהור בלבי – ואתה… בוז לך!…”

“לוטכן, גשי הנה!”

“לאו, אדם מגונה ורע אתה ואינך אוהב אותי כלל… הגידה לי, כלום מכוערת אני כל כך, שאי אפשר להסתכל בי?” היא ראתה עצמה נעלבה וכעסה באמת. “איני מבינה את הדבר, – אנו שייכים זה לזו ואין אנו חייבים לתת דין וחשבון לאדם, חוץ ממנו אנו…”

“אבל הרי יש גבולות ידועים…”

לוטה אינה מבינה לו. ובפעם הראשונה הריהו שומע מפיה מלה, שהתמיהה אותו והיתה מוזרה בעיניו.

“שמע נא, האנס, אפשר שהדבר תלוי במוצאך, בדמך?”

“איזה דבר?”

“כוונתי לאותה השקידה, שאתה שוקד תמיד לגדור עצמך בסייגים, לפרוש מן ההנאה ולכבול עצמך בשלשלאות – לכל אותו השעבּוּד הפנימי שלך”.

“מה לזה ולמוצאי ולגזעי? אין זו אלא מידה אינדיבידואלית, שמקורה כפי הנראה בחינוך”.

“לאו. גם אנחנו חונכנו חינוך חמור ונבלמנו ברסן, ואף על פי כן מצויה בנו חירות פנימית. אנו אדונים לעצמנו ואיננו מניחים לשום אדם להטיל את מרותו על ארחות חיינו. אין אנו יודעים שום סייגים, בין סייגים הבאים בירושה ואין אותם שהוקמו על ידי החינוך”.

"כלפי מי את מכוונת במלה “אנחנו?” – שאל האנס בתמיהה.

"כלפינו אנו, בני הגזע הגרמני, כמובן מאליו. אנו דומים להילינים הקדמונים, ואפשר שהננו תחליפים של הרומאים, לא רק על פי ירושה, אלא גם על פי הדם שבעורקינו. הגרמנים “עם-אדון” היו עוד מימיהם.

“מנין לך מלים מעין “עם-אדון”? וכי קראת גם את את ספרו של שפנגלר?”

“ומשום מה לא?”

“הבה אגידה לך דבר, לוטכן. מימי לא הייתי מן הנופלים אל מחנה אחר, כי טוב ויפה לי בתוך עורי של עצמי. היה זמן, בעודני ילד, ונפשי חשקה להתכחש לחלק אחד ממוצאי לזכותו של החלק השני, משום שסבור הייתי, שיש דם משובח ודם גרוע, או כלשונך את: “עמים-אדונים ועמים-עבדים”. השתחררתי מדעה זו והשבח לאלהים על כך. מובטחני, שכל דם, הנוזל בעורקיו של אדם, דם טהור ואצילי הוא, משים שהוא דם-אדם. כל חלק מחלקי האנושות הריהו שותף בהתקדמות האנושית ובהישגיה. זיוה של שמש יהודה לא היה נופל מזיוה של שמש אתונה ולקויה אנו מתחממים עד היום הזה. לא הדם השפיע השפעה מכרעת על האדם, כפי שסבורים כיום. אין זה אלא אמשלה קלה להפטר מן החובה המוטלת על אדם לחנך ולאמן את אופיו. רק היחיד, האינדיבידואום, המעצב את הדם האנושי האצילי שבקרבו ומשעבד עצמו לדיסקיפלינה, הוא המכריע. אך צחוק הוא לתות את המעלות הטובות או את המגרעות שבאופיינו במורשה. על ידי כך אנו ממעיטים את ערך עצמנו וכופרים בו, סותמים את המקור להשבחת עצמנו ותולים את ישועתנו, את הטבת קיומנו, לא בנו בעצמנו אלא בגזרת המזל. אנו נתלים במיתוס ועל ידי כך אנו נעשים מיותרים. כבר היו עתים בעולם, שרצו לשעבד את הבריות לגזירת המזל. ויודעת את, מי גאל אותנו מצרה זו? – היזואיטים, הם ולא אחרים, לפי שהכריזו על האדם, שבעל “רצון חפשי” הוא. אנו צריכים עכשיו לכת-יזואיטים חדשה שהיה תוקפנית, צבאית ואפילו פושעת כיזואיטים הקדמונים ושתגאל אותנו מגזירת-המזל החדשה”.

“אבל בשם אלהים, למה אתה נרעש ככה, האנס’כן? והכל משום שאינך רוצה לראות אותי בלא לבוש! ראה, להיכן הגעת – עד היזואיטים!”

אף על פי שרוחו של האנס היתה חמורה ביותר באותה שעה, לא יכול להתאפק וצחק.

“כך עלתה לי משום שאיני פוסק מלהתרגז כל אימת שאני שומע מפטפטים על “דם נבחר” ועל “עם-אדון”. עד עכשיו היתה זכות יתירה זו להקרא “עם נבחר” מיוחדה אך לגזע שלי, ליהודים. עכשיו באתם אתם ונטלתם זכות זו לעצמכם – תודה לכם על משא זה, שהעמסתם על שכמכם!”

“כלפי מי אתה מכוון במלה ‘אתם’?”

“כלפי הנוצרים, כמובן מאליו”.

“אבל הרי גם אתה הנך אחד מהם”.

“הן, אבל לאשרי איני נוצרי גמור, אלא מחצה על מחצה. ודבר זה גרם, שהנני אדם במקצת. עד היום איני יודע למי חייב אני להחזיק טובה על הסייגים הללו, על “העבדות הפנימית” הזאת, ככל אשר את קוראה לכך, אם למוצאי היהודי ואם לאמונה הנוצרית, שנתנו לי. מכל מקום הרי זו אשמתה של יהודה, משום ששני אלה יצאו משם”.

“לא כן הדבר, האנס, רק אתה בעצמך אשם על כך. כל זה אינו אלא פריה של מדת-ההוגן המדומה והארורה של עצמך”.

“לאו, רק את אשמה בזה, לוטכן?”

“אני?”

“הן. בואי ואלחש לך דבר על אזנך: אחת גמרתי בלבי, שלא לראות את גופך אלא בליל החתונה שלנו – משום שגופך… קדוש לי…”

"אהה, האנס! שוב אין תקנה לעולם!… והיא כבשה את פניה בחזהו…

 

פרק שביעי: קללת המבורך    🔗

וולפגאנג פון שטיקר בא לבקר את הוריו לזמן מועט. הוא בא בהיסח-הדעת, כדרכו תמיד, התגנב אל הבית באפלולית הערב, באין רואים, ופתח את הדלת במפתח, שהיה שמור תמיד בכיסו. זה עתה חזר בסתר לברלין מחבל-הרוּהר הכבוש, שהבלשת הצרפתית היתה מחפשת שם אחריו בגלל מעשה-פשע, שנעשה בסיוע של שני חברים. שלשתם פרקו חלק אחד מפסי מסילת-הברזל שמשלוח של חיילים ופחמים מן החבל הכבוש לצרפת צריך היה לעבור שם. אבל קודם שעבר המשלוח הזה את המקום המסוכן, חלפה שם רכבת מקומית. הרכבת זחה מן המסילה והרבה נוסעים נהרגו ונפצעו. שני החברים, שהשתתפו בהתנקשות זו, נתפסו על ידי הבלשים הצרפתים, ואולם וולפגאנג פון שטיקר הצליח להמלט באין רואים מן החבל הכבוש. עכשיו הריהו הולך למינכן, אל פלוגות-ההסתערות, שגייס היטלר בחשאי בעיר הבירה הבאוורית לשם מעשה חדש, שעדיין מעלימים ממנו. הוא אינו יודע לשם מה הזמינוהו להמצא בקרבתה של מינכן ומה טיבה של אותה העלילה, שמתעתדים לעולל, אם עלילה חדשה של התנגדות אקטיבית בחבל-הרוּהר, או גדולה וחשובה מזו. על כל פנים הולך ומתרקם שם דבר-מה מכריע.

אבל עד שהלך למינכן על מנת להתייצב שם לפני הממונים עליו, ביקש לבקר את בית הוריו. מלבושים וביחוד כלי-הלבן שלו היו טעונים חילוף. חוץ מזה צריך היה לנוח ימים אחדים מנוחת הגוף לאחר כל הסכנות, שניצל מהן זה עתה ביגיעות מרובות כל כך. גופו היה צמא למרחץ בחדר-האמבטי שבבית הוריו, ורוחו צמאה למלחמה עם אביו, אותה המלחמה, שנתגלתה בצורה של שתיקה עקשנית מצד הזקן פון שטיקר ושל שריקה זעומה מצד הבן. היה עוד צד שלישי במלחמה זו – הלא היא האם עם קללותיה וגידופיה, שהשמיעה קול רם.

וולפגאנג פון שטיקר היה מחופש באותם הימים לא על ידי הבלשת הצרפתית בלבד, אלא גם הפוליציה הגרמנית היתה מבקשת אותו בגלל השתתפותו ברציחתו של אחד משרי הממשלה הגבוהים. ולפיכך צריך היה להזהר זהירות יתירה. מכל הדיירים שבבית היה ידוע לו רק אדם אחד, שעלול היה לרמוז רמיזה לפוליציה, שוולפגאנג פוֹן שטיקר הצעיר נמצא בבית הוריו – הלא הוא המסגר אלברט שפינר הדר בבית-הגן שבחצר. מפני הסוציאל-דימוקרט הארור הזה ומפני הבחור היינריך, שעתיד להיות חתנו וחשוד הוא על קומוניזמוס, צריך היה להשמר ביותר. מפני שאר הדיירים שבבית שטיקר אינו מתיירא. הללו לא התעסקו בפוליטיקה ולא איכפת להם אם הוא כאן ואם לאו.

הוא התגנב אל הבית בפסיעות חשאיות ואפילו השוער לא הרגיש בו. הוא פתח חרש את הדלת ונכנס דרך המסדרון אל חדר-הבישול והתחיל שורק בפיו, כדי להודיע על ביאתו.

הוא דימה למצוא בחדר הבישול את אמו או את אחותו, והנה מצא שם את אביו. הזקן פון שטיקר היה מעוטף בסינר על גבי חזהו המהודר, המעוטר זקן לבן ועוטה כתונת לבנה, שרווליו היו מקופלים והוא היה מטפל בקדירות, שעמדו על מיבשל-הפרימוס.

“ערב טוב! אתה מטפל בחדר-הבישול, אבא? ולוטה היכן היא?”

“איני יודע. אמה בחדרה”, החזיר לו הזקן תשובה קצרה בלי להפסיק את עבודתו ובלי להעיף אף מבט אחד בבנו שחזר הביתה. האם שמעה בחדרה את קול מצעדיו של וולפגאנג ואת שריקתו והיא קראה לו ממטתה:

“וולפגאנג, בוא הנה!”

כשיצא מחדרה של שמו כבר ידע את הכל – כי לוטה ברחה מן הבית עם “פרחח יהודי” והריהי חיה עמו שלא כדת.

עיניו האפורות, המציצות מתוך פניו הצעירים, המגושמים והחרושים מחמת הרוחות והצנה, הוקפו אותה שעה עיגולים שחורים. הקו הדק של פתחי פיו התאבן וגם סנטרו היה לאבן. שריקתו נאלמה. הוא נכנס מתוך שתיקה אל חדר-הרחצה, רחץ באמבטי, החליף את כותנתו ולבש את מדי-הצבא, שהביא מן המלחמה ושאהב ללבשם בבית תחת תלבושת-האזרחים השנואה עליו. הוא הסתכל באקדוח שלו, שהוציא מתוך כיס מכנסיו הישנים. עדיין היה טעון ארבעה כדורים – שנים הפליט ביריה בליל הבריחה לאחר מעשה ההתנקשות במסילת-הברזל. הוא הציץ לתוך קנה האקדוח, החזיר את המטען לתוך בית קיבולו ונמלך בדעתו, את להמית את “הפרחח היהודי” ואם לאו.

שני מעצורים עיכבו בידו מלבצע את זממו זה. מעצור ראשון היתה הפקודה, שקיבל מאת המנהיג של פלוגת-ההסתערות להמצא בחמשה עשר לחודש עם שני חבריו באחד המקומות שבסביבותיה של מינכן. אם יעשה את מעשה-הרצח, לא יוכל לקיים את הפקודה הזאת, משום שאין לדעת את סופם של מעשים כאלה… ומעצור שני היתה החששה לכבוד המשפחה, לפי שהרצח עלול היה לגרום סקנדל. האם לא היתה חוששת לכך, אבל לגבי האב הזקן היה בכך משום מכה קשה ביותר. לאו, משום טעמים של הגיון עליו לדחות את הרצח לזמן אחר. אבל אי אפשר לו לעבור על המעשה הזה בשתיקה. אחותו התחברה עם פרחח יהודי! עליו לענשה ולהורותה היכן מקומה!…

אבל היכן תופסים אותה? ידוע לו, שאחותו עומדת בקשרי ידידות עם בתו של המסגר שפינר. בתו של המסגר יודעת היכן היא עובדת. גם אשת השוער יודעת את המקום. לוטה היתה כאן לפני זמן מועט, שאלה לשלומה של אמה ונטלה כמה מלבושים, שעדיין נמצאו בבית הוריה. ובכן אין תחבולה אחרת אלא לכתוב לה מכתב על פי כתובת של בית-מלאכתה, לאמור: האם חלתה קשה ומבקשת לראותה. ובכך תיווקש ותבוא הביתה.

האם הסכימה לעצה זו ושאלה את השוערת לכתבתה של הבת. השוערת לא ידעה היכן לוטה דרה, לפי שלוטה לא הגידה לה זאת. היא הודיעה לה אך את מקום מלאכתה.

למחר בשש שעות לפנות ערב עמד האנס לפני בית-המלאכה לבגדי נשים “מינט” אשר ברחוב הלייפציגי והיה מצפה, כמנהגו בכל ערב, ליציאתה של לוטה מבית-המלאכה יחד עם יתר העובדות בבית זה. אף על פי שהשעה היתה שעת ערבית, עדיין היה אור היום בהיר כל צרכו והאנס היה מעיין במחזה “טאסו” של גיתה, ששניהם אמרו ללכת לראות הערב את הצגתו ב“תיאטרון הגרמני”. בכיסו היו מונחות לחמניות אחדות, שקנה בבית-מאפה, וחתיכת נקניק, להיות להם לאכלה בשעה שיעמדו ויצפו בתור הארוך שלפני התיאטרון. כדי להשיג מקום בתיאטרון, עליהם להתייצב שם בתור לכל המאוחר בשעה שש ורבע, קודם שירבה הדוחק של מבקרי-היציע. לאשרם אין הדרך מן הרחוב הלייפציגי עד “התיאטרון הגרמני” רחוקה ביותר. יכולים הם לנסוע ברכבת התחתית, לעבור במרוצה את רחוב-שוּמאן ולהגיע אל התיאטרון שעה ארוכה קודם שהבעלנים האחרים למקומות-עמידה ביציע יבואו לשם מן המקומות הרחוקים שבעיר. האנס מסתכל בשעון-היד שלו – כבר שש שעות. עוד מעט ותצא. אמנם כן, הנה הן הולכות, הנה קאטיה הרוסית ואחריה האחרות. היכן לוטה? הוא ניגש אל השער בקירוב מקום. “לוטה? לוטה קיבלה מכתב, שאמה חולה קשה והיא הלכה לבקר את אמה”. סחה לו קאטיה. “היא ביקשה להגיד לך זאת”.

והנה עומד האנס לפני הבית אשר ברחוב ראנקה. כל החלונות שבדיוטה הרביעים אפלים, כמו תמיד. גם בחדרה של לוטה אין אור. ולעומת זה מנצנץ אור קלוש מחלונו של אחד החדרים התיכוניים, שלא היה מואר מעולם.

לוטה אינה נראית לעין. אפשר ילך וישאל בבית שפינר? הללו וודאי יודעים מה מצבה של הזקנה. לאו, אין הוא מכיר אותם. מוטב שימתין עד תשע שעות ואחר ילך הביתה. לאו – הוא ימתין עוד חצי שעה, שהרי בין כך ובין כך אין לו מה לעשות בבית. קשה לו להיות שרוי יחידי בבית, ואפשר שתרד סוף סוף. וודאי ראתה אותו מלמעלה כשהוא עומד ומצפה לה במקום הרגיל מלפנים, אצל הפנס אשר מעבר השני של המדרכה, מנגד לחלונה.

ופתאום נתגלתה לעיניו. הוא הכיר אותה ביותר על פי בבואת הצל של דמות גופה, היא מהלכת לאטה ומתנודדת! אהה, אלהים! אפשר חולה היא? מה הדבר? הוא רץ לקראתה. הכובע הרחב החבוש לראשה תמיד איננו – ראשה ופניה עטופים מין עטיפה משונה, כעין סודר של כפרית, כאילו חשה בשניה.

“לוטה!”

היא לא הוציאה מלה מפיה ואף לא הביטה אליו, אלא סמכה את זרועה על זרועו, כאילו ההליכה היתה קשה לה. ראשה היה מוּטה לארץ.

“מה לך וכי חולה את?”

“לאו, אין דבר”.

“מה מצבה של אמך?”

"ככל הימים?

“למה קראו לך?”

“איני יודעת”, – החזירה לו בניד כתפים.

“כובעך היכן הוא? ועטיפת-ראש משונה זו מה טיבה?”

“אל תשאלני!…”

כל הדרך היתה דמומה ולא דיברה דבר.

“רצונך שנסע? נעל על הטראמווי?”

היא הניעה בראשה ניעה של לאו.

רק בבית, לאור המנורה, ראה את הנעשה – לוטה נשתנתה כולה שינוי מוזר! עברה שעה ארוכה עד שהבחין, ששערה נגזז. תחת שפעת תלתליה הצהובים היה ראשה מכוסה קישושות-שיער קצרות ובלתי-שוות, וביניהן היה מבצבץ בכמה מקומות עור ראשה החשוף, כאילו נתלש שערה ביד קמצים קמצים. דומה היה, שראשה מכוסה חבורות מחמת מהלומות…

“מי עשה זאת?”

“אחי וולפגאנג!”

“היכן הוא?”

“הוא היה בבית וחזר והלך לו – אלמלא כן לא יכלתי לצאת מן הבית”.

“מפני מה?”

“הם כלאו אותי”.

שניהם הביטו זה אל זו שעה ארוכה. עיניה של לוטה, שהיו מכוונות ישר אל עיניו, הבהיקו זיו-מתכת מוזר. היא היתה דמומה ועצובה, על שפתיה הפתוחות למחצה היתה מונחת שכבת קצף דקה.

וכך עמדו והביטו זה אל זו שעה ארוכה ושתקו.

ופתאום עברה עליו רוח. הוא ניגש אליה ולקח אותה על זרועותיו, כדרך שלוקחים ילד חולה, ונשא אותה אל מטתו. את פניו, את חייו, את האני שלו השקיע בה לעולמי עד…

אותה שעה נעשו בעל ואשתו.

אחר כך נשתקעה בשינה עמוקה. האנס ישב אצלה ושמר עליה והיה מסתכל בה, דומה היה, כאילו הלכה למרחקים ושוב אינה שרויה בעולם הזה. פניה, שנשתקפו חשופים וערומים מתחת לראשה הגזוז, היו דומים לפני ילד, שיסרוהו מוסר אכזרי שלא בצדק – ועכשיו בא אדם ומטפל בו ומרפא אותו ומנחמהו… פניה נצרפו והבהיקו זיו נחת, שגאלה אותה מכל מכאוביה ויסורי נפשה. היא נאנחה מתוך שינה אנחה עמוקה, כאילו נתכוונה לפרק מעליה באנחתה זו את כל המועקה שבלבה. על שפתיה פתוחות למחצה היה שרוי חיוך רטוב ונוצץ, חיוך של חסד ותנחומים…

הוא כיסה את רגליה הערומות בסדין, היה מנשק אותן בעד הסדין ואמר בלבו: הרי זו אשתי…

למחר השיג ממון והלך קונה שתי טבעות-קידושין והביאן הביתה.

“זו מהי?” שאלה לוטה בתמיהה.

“כדי לצאת ידי הבריות”, הצטדק מתוך בושה.

האיש האחד, שהוא גילה לו את המעשה ושאל בעצתו היה אדולף דודו.

הדוד שמע מתוך שתיקה מפי האנס מה שנעשה ללוטה ואחר שאל אותו:

“ובכן מה דעתך לעשות?”

“דבר המסתבר מאליו הוא, שהנני לחפשו ולמצוא אותו ולהשיב לו גמול.”

“וכי מבקש אתה להתכתש עמו?”

“בוודאי”.

ואם הוא יחזק ממך – כפי שהם קוראים לכך, בשעה שאין לבו של אדם נוקפו להרוג את חברו?"

“אין ברירה. כך גורלו של הקרב”.

הדוד הניע ראשו וענה ואמר:

“הטוב אינו נלחם, רק הרע בלבד נלחם”.

“והטוב מה הוא עושה?”

“הריהו מצפה עד שתבוא שעתו, ועד אותה השעה הריהו סובל ושותק”.

הדוד אדולף היה הראשון, שלוטה ביקשה לראותו. שוב לא העלימה את ראשה הגזוּז, אלא קיבלה את דודה בראש מגולה ובקישושות-השיער שלו, הגזוזות דרגות דרגות.

“ראשי-הנערים נעשו עכשיו דבר שבמודה”, – פתח ואמר הדוד בהלצה, “ולוטה היתה אחת הראשונות, שהחזיקו במודה זו, כמובן מאליו!” וארח פנה אל האנס והוסיף ואמר: “מפני מה אתם יושבים בעיר? הרי יש לך גינה קטנה בקרבת שארלוטנבורג, צאו ושבו שם! האביב בא לארץ, התרזות פורחות בגן” – דיקלם חרוז מחרוזי שיר.

“הרי זו מחשבה טובה”.

“ויודעים אתם מה אומר לכם, ילדים? הריני מזמין אתכם לסעוד אצלי. אחר כך נלך לראות את תערוכת-רימבראנדט הגדולה. בתערוכה זו הוצגו כל תמונותיו של רמבראנדט המצויות בגרמניה”.

“אבל דודי!” – אמר האנס במבוכה כשהוא מביט אל לוטה.

“אם כנגדי אתה מרמז, האנס, עלי להגיד לך, שהדבר לא איכפת לי כלל. הרי זו תספורת-הכבוד שלי!” – היא החותה בידה כלפי שערה הגזוז. – “ולא עוד אלא שאני והאנס כבר הננו נשואים”. ובדברים האלה הראתה לדוד אדולף את טבעת-הקידושין שלה.

“נכנסתם לחופה? אימתי?” – שאל הדוד בתמיהה.

“הרי וולפגאנג הוא שהכניסני לחופה, כמובן מאליו”.

הדוד אדולף היה מהרהר רגע אחד ואחר אמר:

“כלומר על ידי שגזז את שערך. אכן צדקה, לוטה, וולפגאנג שדכן יפה הוא וראוי לתודה”.

בתערוכת-רימבראנדט עמד עמם הדוד אדולף שעה ארוכה לפני התמונה “ברכת-יעקב”, שהושאלה מאוצר התמונות שבקאסל. תחילה כוון את דעתם כלפי הערך האמנותי של אותה התמונה. כלפי מערכי-הרוח, הצבעים והבגדים וכלפי הסגולה הגוונית המיוחדה שבכל זרת וזרת של הציור הגדול. אחר פתו ודיבר על הדמויות:

“הביטו וראו את פניהם של שני הילדים אפרים ומנשה! פני אפרים מביעים הכרת ערך עצמו של אדם בחיר-המזל, בטחון תמים, אבל יחד עם זה גם קוצר-יד המעורר חמלה. זוהי הטראגידיה של מי שזכה לחסד עליון. מה שאין כן פניו המחוכמים של הבכור – המבע שלהם יש בו משל ידיעת הכל, משל חקירה ודרישה עד תכלית, עד כדי חטא. הפנים הללו מעידים על בעליהם, שלא ישוב אחור מפני כל ויקח את גורלו בידו ויהא שליט בו. כשאנו מתסכלים בפני הצעיר המעוררים רחמים והמבורכים, אנו נדים לו… הרי זו הקללה הרובצת על המבורך, חוסר יכלתו של הטוב לעמוד על נפשו. מה שאין כן מנשה. טוב ויפה לו – יכול הוא לעמוד על נפשו, להלחם ולהנקם על עוול, שנעשה לו. חפשי הוא ואין משא הברכה רובץ עליו! – אכן השכיל רימבראנדט הקדמון להשקיע ולצייר את כל הדברים האלה בתמונותיו!…”

 

פרק שמיני: האמת היכן היא?    🔗

עוד לפני המלחמה נטעו הברלינים גינות קטנות מחוץ לעיר. אגודות של פקידים ושל בעלי אומנויות אחרות, חבורות של מכרים ועל פי רוב יחידים היו חוכרים להם מחוץ לתחום העיר חלקות-קרקע פנויות ושותלים שם פרחים או זורעים ירקות ומקימים סוכות קטנות ויוצאים לשם עם נשיהם וילדיהם באחד בשבת ובפעמים גם באמצע השבוע כדי להתענג על הטבע. לפני המלחמה היו הגינות הללו משמשות משחק, שעשועים, יותר משהיו משמשת דבר של צורך. לדבר של צורך נעשו הגינות הללו רק בימות המלחמה, בזמן שכל חלקת-אדמה פנויה שבכפר ושמחוץ לעיר נעבדה ונזרעה ירקות, ומתוך כך היו למקור-מחיה נוסף לאוכלוסין הרעבים. ואולם לידי התפתחות גדולה ביותר הגיעו הגינות הללו לאחר המלחמה, בתקופת האינפלאציה, בזמן שכל אמה של קרקע פנוי מחוץ לעיר נעבדה ונזרעה. במקום ששטחי הקרקעות נחכרו על ידי אגודות וחבורות, הוקפו חלקות-הגינות הקטנות גדירות, שנעשו בבתי-החרושת בתבנית אחת. גדירות אלה היו מצות עשה של אהבת-הסדר הגרמנית. מהלאה לשארלוטנבורג עד לגרוניוואלד, שחלקות-הקרקעות היו חכורות שם על ידי יחידים, רובם עניים, נעשו הגדירות ממוטות וכלונסאות, שנאספו או נמצאו באקראי, ופעמים נגדרו החלקות רק בתיל דוקרני בלבד. ואף על פי כן נתייחד לכל גדר סגנון מיוחד לעצמו והיא הודיעה לבריות את טיב נטיותיו וטעמו של בעליה.

המוסד האפותיקאי של בודינהיימר היו לו בקרבת שארלוטנבורג אחוזות-קרקע, שרכש לו לשעבר על מנת להקים שם עיר-גנים חדשה. ואולם מחשבה זו לא נתקיימה מחמת המלחמה והאינפלאציה. במקום זה נתייחדה להאנס, בעודנו נער, גינת משחק ושעשועים, שהיה עובד אותה בסיועו של הנהג אשר לאביו. בגינה זו עמדה סוכה עם מטה מיטלטלת, כלי-בית וכלי-בישול ושם היה דר לעתים קרובות בסוף השבוע עם חברים וידידים.

ולשם הביא עכשיו את לוטה. הוא תיקן את בדקי הסוכה, כיסה את הגג הפרוץ בבד-אהלים, העמיד שתי מטות מיטלטלות, לוה מאת דודו מקצת מעות וקנה כלי-תשמיש שונים, מיבשל-פרימוס, מנורת-נפט, קדירות ופינכות אחדות והזוג הצעיר התחיל לנהל משק-בית משל עצמו.

הדבר היה בראשית האביב, הלילות עדיין היו צוננים מאד, ואף על פי כן כבר נושב כל המקום על ידי אנשי העיר, שברחו אל סוכות-הגינות מפני הרעב שבכרך. דומה כאילו נאחזו הבריות באדמה, כדי למצוא אצלה מחסה בפני מגפת-האינפלאציה האכזריה ששלטה בעיר. פסק בטחונו של אדם באומנותו של עצמו ומי שהיתה לו יכולת ואחיזה כלשהי, עמד וברח אל נאות האדמה. ומיד התחילה שם עבודה קדחתנית. כל אחד ואחד היה עודר וחורש וזורע ומנכש ומשקה ומטפח את חלקת גינתו; וכל עשב וכל צמח, שצמח ועלה מן האדמה היה משמש תקוה וביטוח מפני הרעב… ולא הניחו לטבע לעשות את מלאכתו במתינות כדרכו, אלא היו מזרזים אותו ומאיצים בו על ידי זיבול ועל ידי השקאה ועל ידי הגנה מפני הצינה והרוחות. וכך היו חופים את הערוגות בטבלאות של זכוכית ובמחצלות, כדי למהר להוציא מחיק האדמה את גידוליה, שהכל היו זקוקים להם כל כך. אך הבשילו הירקות הראשונים, מיד באו גנבים ושלחו בהם יד. בלילות נשמעו צווחות ויללות ויריות, שהבריחו את הרעבים, שבאו מן העיר על מנת לגנוב את גידולי-הקרקע המבשילים…

האנס ולוטה ראו עצמם כאדם וחוה בגן-עדן. פניו נשזפו בחמה, ידיו נתגסו ונתקשו מחמת העבודה. שניהם היו מהלכים ערומים למחצה, לבושים מכנסים קצרים. ומאחר שראשה של לוטה היה גזוז, היו שניהם דומים לשני נערים, שברחו מבית אבא, כדי להמציא שעשועים לנפשם. מתוך התמדה ועמקנות גרמנית היה מעיין האנס בספרים שמושיים שונים על גננות-בית ועל גידול-ירקות ומרצה לפני אשתו הצעירה הרצאות על הרמשים ושרצי-העוף המחבלים את הזירועים ועל דרכי המלחמה עמם וכיצד כופים את הטבע להקדים ולבצע את מלאכתו החימית ולהבשיל את צרכי המזונות במהירות. דבר המסתבר מאליו הוא, שעברו ימים רבים עד שהיתה היכולת בידה של לוטה להשתמש בירקות של עצמה לשם תבשילין. לפי שעה היו חיים על הממון, שקיבל האנס מאת אביו על יד אדולף דודו…

נמצא, שהתעסקותה של לוטה בחדר-הבישול של אמה לא היתה לבטלה. לא דיה שהיתה בעלת-בית חרוצה, אלא גם מבשלת מצוינה. היא ידעה לבשל על גבי מיבשל-הפרימוס תבשילים מזינים, שהיו משביעים את שניהם כל היום. האנס היה נוסע פעמים אחדות העירה לשם מקחות, ומאחר שהמארק היה הולך ויורד, היה נוהג ככל בעל-בית זריז וקונה אוצר קטן של מזונות: פול, גריסין, קמח ואורז. וכיום שחסה וגזר ותרד כבר הספיקו להוציא בהקדם-זמן מאדמתם של עצמם, היו מתפרנסים ומקיימים את נפשם ואילו אך בדוחק. הימים ימי אביב ושניהם היו צעירים ואוהבים זה את זו, ולפיכך היה העולם דומה בעיניהם לגן-עדן למרות כל הצרה והמצוקה שבו.

עד היכן מגעת הקריבות שבין בני אדם? גלוי וידוע הדבר, שהגבולות המצויים בין יחיד ליחיד כתהומות סמויות מן העין מסתלקים ברגעים של חסד עליון. וגדולה מזו: קריבות נפשית אמתית ומוחלטת שבין שני בני אדם באה בשעה שלא היו מצפים לה ושלא עלתה על דעתם. עתים כשהיו עובדים שניהם את עבודתם בגינתם בקטנה וידיהם נגעו זו בזו בשעת נטיעה, בשעת ניכוש, בשעה שהושיטו זה לזו את המוצקת, או בזמן שהיו שרויים שניהם בתוך השקט והשלוה שבסביבתם, שתחמה כסוכת-שלום את עולם-האביב הצעיר, המלא תום וילדות, כתחום המיוחד לעצמם – אז ראתה את עצמה לוטה העקורה מבית אבא, המודחה, הנעלבה והמושפלה, והנה היא דבוקה וקשורה בהאנס קשר אמיץ על ידי המחסה שמצאה בו… שוב לא היה לה בעולם אדם חוץ ממנו. והוא היה מאושר על ידי דביקותה בו ומרומם בעיני עצמו על ידי התמכרותה אליו וראה אותה כדבר שבקדושה שלו, כטהרתו הזכה מכל זוך. בשעה שישבו לעתותי ערב על מפתן הסוכה הארעית שלהם והיו שמחים ונהנים למראה הצמחים העולים בגינתם הזעירה, ראו את עצמם כאדם וחוה. הם גורשו מבית אבא ונמלטו אל גן עדנם של עצמם. ידיהם היו אחוזות זו בזו והם התמכרו לעשתונות של הזיה על מסעות ארוכים ומופלאים. על כנפי דמיונם טסו ודאו לארץ יון ועלצו למראה יצירות האמנות העתיקה. הנה הם עומדים לפני הפירמידים אשר במצרים ומקץ רגע נשאה אותם הרוח והביאה אותם על גדות נהרות הקודש אשר בהודו. בערבים הרכים הזרועים כוכבי זוהר היו מתרוצצים בגן ודולקים זה אחר זה כתינוקות עד שהאנס תפס אותה ונשא אותה על זרועותיו אל הסוכה הקטנה…

הוא מצא לו אלפי דרכים להפתיעה ולהראות לה את חיבתו. באותם ימי הרעב, בזמן שמזון-אדם טבעי ואמתי היה דבר יקר-המציאות ומחירו רב ביותר, היה האנס מראה לה את אהבתו על ידי שכל אימת שהיה הולך העירה, אם לאוניברסיטה או לביבליותיקה להחליף ספרים, היה מביא לה דבר היוצא מגדר הרגיל, כגון טבלה של שוקולדה אמתית, תחת להוציא את ממונו המועט על צרכי אוכל לנפש. לקיים את האידיאל הגדול של חתיכת חמאה אמתית לא הרשה לו כיסו הדל מעולם. כשראתה לוטה את התקרובת, שהביא לה, נבהלה ואמרה:

“הנה הוצאת את כל הכסף על שוקולדה ואנו נחסר לחם…”

רגש-החיים והנעורים של לוטה, שמחתה על הטבע, חיבתו והתמכרותו של האנס השכיחו את הנערה על העלבון הקשה, שהעליבוה בבית הוריה. היא לא ספרה מעולם להאנס דבר מכל העוברות עליה באותו ערב, והוא לא שאל אותה מעולם כלום על המאורע הזה, מחמת נימוקים המובנים מאליהם. ואף על פי כן מאותו הערב הנורא, שבו גזזו בדרך אכזריה את שערה בחדרה של אמה היה חוט של תמרורים משוך על שפתיה וקמט זעום התלונן בקצות-עיניה המחוטבים חיטוב מוצק כאילו נפסלו במפסלת מאבן. מעין זעקת-חיה היתה יצוקה עכשיו בעיניה של לוטה כאילו ראתה דבר איום ונורא, שמראהו שוב לא יסתלק ממנה לעולם. מנוחה כבושה ומבשרת רעה היתה אצורה בה… וכשהיתה צוחקת, שוב לא היה הצחוק שלה חפשי וחסר-דאגה כמו לשעבר, אלא צחוק של פקחות ודעת כאותו של תינוק שהלקוהו… יתר על כן – היא, הנערה חסרת-הדאגה, שרוח של עליצות וצחוק היתה שרויה עליה תדיר, התחילה ליתן את דעתה לענינים חמורים ולילך לאספות קומוניסטיות, שמכריה מבית אביה, מרתה, בתו של שפינר, והיינריך חתנה היו מוליכים אותה לשם…

וכך היה המעשה: לאחר שהאנס ולוטה קבעו את דירתם בסוכת הגינה שמחוץ לעיר, נזכרה לוטה את מרתה, מכרתה הישנה אשר ברחוב ראנקה. והיא הרהרה בלבה: מאחר שמרתה והיינריך אינם יכולים לבוא בברית-הנשואים משום שאין להם דירה, כדאי להם להקים אוהל כאן בגינתם ולדור שם. אגב יוכלו לעבוד גם הם חלק מן הגן ולגדל ירקות לעצמם. ואולם היינריך לא יכול לקבל את הצעתה של לוטה.

מקום מלאכתו נמצא בקצה-העיר השני והוא לא היה מספיק לעולם לבוא אל בית-החרושת בשעתו. ואולם מרתה והיינריך היו באים אצל לוטה בכל יום ראשון בשבוע, ומבלים בחברת הזוג הצעיר כל היום והיו מסייעים אותו בעבודתו בגן ומוליכים עמם הביתה מעט ירקות ופרחים. הצעירים נתקרבו ונעשו ידידים, צוק העתים סילק כל הפרש חברתי וכל הפרש של השכלה שבין אדם לאדם.

מרתה וחתנה כבר היו חברים למפלגה הקומוניסטית. היינריך היה מן המצומתים הנלהבים של הקומוניזמוס. אמנם גופו של הרעיון הקומוניסטי ומשמעותו לא היו ידועים וברורים לו כל עיקר, ולא עוד אלא שלא איכפת לו כלל מהו סוף מטרתו של הקומוניזנוס. אילו העמידו אותו בנסיון לחיות בחברה קומוניסטית, וודאי היה פורש ממנה. ואילו נפל עליו הגורל להיות נתון בתנאי-החיים הקומוניסטיים שברוסיה, וודאי היה הראשון למרוד בשלטון הקומוניסטי. שכן גם היינריך וגם מרתה כלתו לא היו אלא “בורגנים קטנים”, הדואגים אך לגופם ולקיבתם. לא היתה להם אלא משאלת-לב אחת – למצוא מקום להתבודד שם עם אהבתם, להניח שם את ראשם. ומשום כך היו מחזיקים בכל עוז ב“רכוש” שלהם, היינו במארקים-של-נייר חסרי-ערך, שחסכה מרתה ממשכורתה הדלה, שהכניסה לה משרתה בבית-הסחורות של וורטהיים, כדי לסגל לה תשמישי חדר-בישול בשביל משק-הבית שלה שלעתיד לבוא, אף על פי שעדיין לא היה לה מקום היכן לסדר את חדר-הבישול הזה. מתוך חסכנות ושקדנות גרמנית לאמתה מנעה פת לחם מפיה וצרפה פרוטה לפרוטה כדי לקבוץ את סכום הממון לצורך התשלום בעד מערכת כלי-התשמיש של חדר-הבישול. אפס כל מה שחסכה וקבצה, כן נתמעט ממונה, משום שהמחיר של תשמישי חדר-הבישול הלך ועלה וסופה שנדמה לה, שלעולם לא יעלה בידה להשיג את הסכום הדרוש. ואף על פי כן הוסיפה לקבוץ על יד, ואוי לו למי שהיה מעיז לנגוע באוצר-החסכון המועט שלה!…

מרתה והיינריך היו “קומוניסטים-להכעיס”. כשם שהזקן שפינר, שכל ימיו היה מהלך בשביל הכבוש והישר, שאגודת-האמנות שלו היתה מוליכה אותו בו, וסופו שגמר לדון את סדר-החברה הקיים למיתה והלך ונצטרף אל הבוחרים בצירים הקומוניסטים לפרלמנט, כך היה הקומוניזמוס משמש לשני אלה מעין מוריד-חזיז, שעל ידו יוכלו לפרוק את המרירות שבלבם כלפי העולם שלקה בשגעון… לא הצד הקונסטרוקטיבי של הקומוניזמוס, שלא ידעו אותו כל עיקר, משך את לבם, אלא הצד המהרס שבו “תגיע השעה והפרוליטריון יתפוס את השלטון בידו ואז נראם את נחת זרוענו, כדרך שנעשה ברוסיה!” רוסיה היתה האידיאל שלהם. כל הבריות שכמותם לא אבו לדעת את הנעשה ברוסיה ואת מצב-הדברים בארץ זו לאמתו, ולא עוד אלא שלא מצאו אפילו חפץ וענין במעשים הנעשים שם. לא היה להם צורך אלא בסיסמה, באלהות, אשר בשמה יוכלו לגזור כליה על העולם השוקע, שהיו שרויים בו. החיים המרורים הולידו רוגז, איבה ושנאת-הבריות במידה מרובה לאין הכיל, וכל הרגשות הללו תבעו התפרצות. חלק אחד של האוכלוסין מצא את סיפוקו בשוביניזמוס, בנאציונל-סוציאליזמוס, שהלך וגדל, וחלק אחר – בקומוניזמוס. שתי התנועות הללו היו יונקות מכח אחד – מכח השנאה, ושתיהן שאפו למטרה אחת: למצוא קרבן להניח בו את חמתן ואת תאות-הנקמה שלהן.

– “לקחת נקם, אחת היא ממי! ובלבד שתנתן לנו רשות לרצוח!”…

מין קומוניזמוס זה היה מכוון יפה לרגשותיה של לוטה הנעלבה ומרת-הנפש. הוא היה קרוב ללבה ומובן לה היטב…

האַנס דומה היה כאילו כל העולם כולו היה סגור ומסוגר על אי קטן, שכל השנאה והאיבה נצטברו בו. בני-אדם שונאים זה את זה ואינם מצפים אלא לשעת הכושר לשחוט זה את זה. ובחלל אוירו של אי זה תלוי ערפל-מתכת כבד, הנוגף את האויר ומטיל אימה על הבריות. אין אדם ידוע מה יהא סופו של דבר. התקופה שלנו הגיעה על ידי מהלך המאורעות אל פי תהום. בתקופה זו של סכנה כללית אבדה הלשון המשותפת שבין בני-האדם. בעת צרה זו פסקה האחדות מבני אדם ואי-אתה מוצא בה אף קורטוב של צוות, שהסכנה הכללית מולידה בכל קבוץ. “אין זו מלחמת מעמדות, התנצחות של אינטרסים חמריים, ככל אשר נדמה לנו לכאורה”, אמר האנס בלבו. “אנו קראנו לזה, מלחמה חמרית, משום שאין לנו שם אחר לכך. המשבר, שהתרגש עכשיו על העולם, אינו משבר חמרי אלא רוחני. הערכים שלנו פקע כחם, כוכבי שמינו שקעו ושוב אין אנו יודעים היכן אנו תקועים. לא הרכוש החמרי שלנו, אלא חיינו הרוחניים, האמונה, התרבות והקדשים שלנו איבדו את ערכם. משבר חמרי מהו? כל תכנית כלכלית-מדינית ואפילו הרחבה ביותר, הפורשת את כנפיה על המוניות מרובות ביותר, לא תצא את ידי כל הבריות ולעולם יימצאו בני-אדם, שכנפיה אינן חופות ומגינות עליו; תכנית אחת מקפחת את זכותה של מפלגה זו, ומשנה – את זכותה של מפלגה אחרת. ואם אין כאן ענין של מפלגות, הרי הם בודים מלבם ענין של גזעים ומקפחים זכותה של שכבה אחת משכבות האוכלוסין לטובתה של חברתה”…

השנאה אליו כאל אדם, שמוצאו מזרע היהודים, הציקה לו ולא נתנה לו מנוחה.

“סוף סוף הריני אדם כמותם. אנו מדברים בלשון אחת, שייכים לעם אחד ולארץ אחת. מעולם לא עשינו רעה זה לזה ולא בא המקרה לידנו לעשות עוול זה לזה – ומנין אותה השנאה אלי? מהיכן אותה האיבה אלי?”

האנס לא הטיל את אשמת הדבר על הסביבה המקיפה אותו ולא תלה את השנאה במקור משחת. בני הסביבה הזאת אינם רעים כל עיקר. הם מוחזקים בעיני עצמם בחירים, בני עליה, בני-אדם המסוגלים לקרבנות אישיים גדולים ביותר, משכילים וגם – ישרי-לב.

“לו יהי כך. שונאים הם את גזע מוצאי! במה גזעי רע מגזע אחר? אין לי להתבייש באבותי. הללו אינם טובים מאחרים, אבל אינם רעים מהם. אמנם יש בין היהודים בני אדם, המתעשרים על ידי האינפלאציה, ספסרנים, כאותו אדם שהיה אצלנו לפני זמן מה וכמדומני שידוקיביטש שמו. אותו אדם גורם לאבא דאגות קשות ביותר ודודי אמר לי, שכל רכושנו נתון בסכנה. אבל מה לי ולאותו אדם? מדוע נפרעים ממני על עוונותיו של כל ספסרן? הרי גם בקרבם, בקרב הגרמנים, נמצאו ספסרנים, מרוויחי-מלחמה ומרוויחי-אינפלאציה, המתעשרים מאסונו של העם אלף מונים יותר מאותו יודקיביטש, ואף על פי כן לא תעלה על דעתו של אדם להטיל על הצבור את האחריות על חטאותיו של היחיד! לאו, השנאה אלי הריהי חלק משנאת-העולם, שנתפשטה על פני האופק הרוחני שלנו כאד-רעל ומערערת את כל קיומנו החברתי. ואד-הרעל הזה מגיע אלי תחילה, משום שמקום עמדתי הריהו מגולה ופתוח מכל הרוחות וקל להשיג אותו. ואולם אדי השנאה הסתומה, שנתפשטו על פני שמי העולם, יחדרו לתוך כל החורים והסדקים החבויים ויכחידו את כל הציביליזאציה שלנו. הרי זו ראשית הקץ, אנו הולכים וכלים. הציביליזאציה האירופית הולכת ושוקעת כזו של היוונים והרומיים לשעבר. החולה מתאוה למות”.

עתים היה האנס דומה, שהוא וכל העולם שמסביב לו תועים במחשכים והכל נתקלים זה בזה. החברה של עכשיו הגיעה אל גבול. כשם שהעולם העתיק בלה ונושן והבשיל עד כדי לנשור מן האילן וסופו שאנוס היה לפנות את מקומו לרעיון הנצרותי, כך הגיע עולמנו שלנו לידי תקופת-הזקנה שלו והריהו הולך ומבשיל לשם דבר חדש, שסופו לבוא… האל הישן פאן מת וריח פגרו נודף באויר…

אז התחיל האַנס לחקור את תולדות האמונה הנוצרית, את פרשת התהוותה, מלחמתה והגעתה לידי תוקף ושלטון. הסברת הענין מצדי צדדים, שמצא בספרי החוקרים העוסקים בהיסטוריה של האמונה הנוצרית, שוותה לפניו תמונה ברורה של אותה התקופה, כשהעולם השיר את עורו ולבש עור חדש, – אותה התקופה הדומה הרבה לתקופה שלנו.

לילות תמימים היה יושב ושוקד על כתבי הקודש ועל הברית החדשה, על פרשת חבלי-הלידה של האמונה החדשה, על ההתמרמרות הראשונה, שעורר מכאוב-הקרע בשעה שהאמונה הנוצרית החדשה פרצה ויצאה מרחם הדת היהודית הישנה. ההתמרמרות הולכת ומתגברת, הולכת וגדולה והקרע הולך ומעמיק. האמונה החדשה נלחמת על קיומה, הדת הישנה מניחה מכשולים על דרכה והכנסיה מתנקמת בה ונוטרת איבה למחזיקים בה על המלחמה, שנלחמו באפוסטולים. מי שהיה אתמול מן הנרדפים נהפך לרודף. והדברים מגיעים לידי כך, שהכנסיה קובעת מתוך שנאה בלב מחזיקיה ובדמיונם תמונה איומה – דמות דיוקנו של אדם המחזיק באמונה הישנה ונצמד לה… ובכחה ובהשפעתה על החיים, שסיגלה לה הכנסיה, הריהי משתדלת לכוון לתמונה זו את תנאי חייהם של היהודים, גוזרת עליהם גזירות, כולאה אותם בתוך חומות של גיטו, כדי ליצור בכך את הטיפוס הבזוי, שיהא משמש התגשמות שנאתם ליהודים!

ואף על פי כן חיים וקיימים היהודים! מהו הכח הנותן להם חיים?

לעתים קרובות שואל האנס את עצמו וחוזר ושואל: “מפני מה הללו חיים וקיימים?”

העולם הנוצרי מתנקם ביהודים נקמה לאין שיעור בשביל שהם עומדים במרדם ודבקים בכל עוז באמונתם של עצמם. וכיון שדמיונם של הנוצרים אינו עשיר כל צרכו, כדי להמציא עינויי גוף ועינויי נפש, עלבונות ובזיונות בשביל לספק על ידם את תאות הנקמה ביהודים, הרי הם נוטלים את העלילות, שהאויבים העלילו על הנוצרים לשעבר, ומטילים אותן על היהודי. לגבי היהודי הכל מותר, החוק הנוצרי אינו נוהג לגביו. ואף על פי כן הרי הם חיים וקיימים! הרי הם הווים בהווייתם ומצפים! לאחר שפעלו את הפעולה המוסרית הנעלה ביותר והולידו את הנצרות, הכריזו עליהם, שתש כחם הרוחני והמוסרי – ואף על פי כן הרי הם חיים וכח בהם לעמוד בפני עולם מלא של שנאה! ואף על פי כן הרי הם עולים אל המדורה ומזמורי תהלים בפיהם ומסורים את נפשם על אמונתם כנוצרים הראשונים בימי קדם. עתים דומה, שסוד כמוס עמם, הלא הוא סוד הגאולה, הנר האחרון, שהם משמרים אותו במסירות נפש. והוא הוא הנותן להם כח לשאת ולסבול את הכל ולצפות…

מהו האור, שהם רואים בחשיכה? מה הם עושים שם אצל חומת-הצפיה? וכי מלבים הם את גחלת התקוה האחרונה של האנושית? או אפשר שהם יושבים על גבול המות והחיים ועיניהם קשורות לבלי ראות דבר והם אינם יודעים זאת?…

*

הדוד אדולף עדיין משמש ידידו ואיש-סודו האחד של האנס. דומה היה כאילו רווק זקן זה מצא את תיקונו על ידי שני בני-הנעורים הללו. הם גרמו לו, שנפתחו בקרבו מעינות-חיים, המעבירים את אהבתו ואת שעייתו מן התמונות המתות אל הנפשות החיות. יצירת-האמנות הדוממת אמנם מצודדת את לבו בקסמה וממלאה אותו חפץ נחת-אושר מרובה, ואף על פי כן הריהי חפץ מוגבל ומצומצם, שאינו מדבר את דבריו, חפץ נפעל, שאינו יוצא לעולם מתוך מסגרתו כדי להפיר את האילוסיה שהוא יוצר. מה שאין כן יצירת-האמנות החיה. זו נולדת ומתה בכל רגע! יכולה היא להיות לאכזב, אבל יכולה היא גם להפליא אותנו. היא פרה ורבה יצירות מעולות ומוציאה אותן מקרבה, כאילן זה המשיר את עליו, וכל שעה אתה מוצא בה בני-גוונים חדשים, שינויים וכתמי-אור המלהיבים את הדמיון. הנה זה עתה היה מכיר את לוטה עם תלתלי-הזהב אשר לה ועם דמות נעוריה ההילינית. מותאמה היתה התאם מפליא למשחק-אולימפיידה יווני. את תבניתה הנפלאה אפשר היה לקבוע לתוך המסגרת של קבוצת-תמונות טיציאניות עם סלסלה של פירות בידה. הקו הקלאסי של דמות גופה הנאה ויאה היה להכניסו לתוך ציור של דויד, של אינגר או של אמן מעולה מן החדשים, כגון פיקאסו. עתים ראה בה דוגמה לתמונתו של רינואר, תמונת הנערה העולה מן הרחצה… זה היה השבח הגדול מכל השבחים, שיכול לחלוק לה. דבר המובן מאליו הוא, שלא היתה מתאימה כלל לאחת התמונות של דיגאס – בשרטוטי דמותה לא היה כלום משל עצבנות ורוגז. והנה גזזו את שערה ועצבנות טראגית התגנבה בפניה וריככה את קויהם ומסכה בהם צער – ומתוך כך נשתנתה והיתה לאחרת. זה לא כבר ראה אותה לבושה מכנסים קצרים וחולצה חסרת-שרוולים, שערה גזוז ועיניה צופות ומביטות כאילו היא תובעת לתת תוף בידה! היא נהפכה לתופפנית של הריבולוציה הצרפתית. דבר-מה מריר ועצבני יצוק עכשיו בכל עצמותה, ועם זה אין בה כלום משל חרטה, אלא משל מהפכנות על מנת לקנתר, משל התגרות… כמה רבות ושונות הם הצורות, שאדם חי יכול להתגלגל בהן!

מלחמתם ויסוריהם של שני הצעירים הללו, תלאות אהבתם והדביקות שדבקו זה בזה הסעירו כל כך את לבו של הרווק הזקן, שעלול היה לעשות למענם את הכל ואפילו להקריב בשבילם בשמחה את אוסף-התמונות הקטן שלו, שכינס בעמל וביגיעה מרובה כל כך ושהיה משמש לו עד עכשיו אויר לנשימה, מחבוא ומקלט בחיים. ואמנם עשה זאת. הוא העלים מאת האנס את דבר המלחמה הקשה, שאביו וכל בית-בודינהיימר נלחמים עכשיו על קיומם, ולא הגיד לו כי מוסד-בודינהיימר נעל כמעט את דלתותיו ובני משפחתו מתפרנסים מן המניות, שמוציאים לפרקים למכירה ושעתים מוכרים לצרכי מזונות גם את מערכת כלי-הכסף המשפחתיים ואת השטיחים. הוא לא הגיד להאנס את המעשה, שהוא, הדוד אדולף גופו, עושה כדי לקיים את נפשם של שני הצעירים: הוא הולך ומוכר את האוסף שלו ולא דיו שאין לבו נוקפו על כך, אלא שמתוך שמחה נעלמה הריהו מוריד מעל הקיר תמונה אחר תמונה ומוליכה אל סוחר-התמונות. עכשיו עלתה מחשבה על דעתו למכור אפילו את עטרת האוסף שלו, את מחמד נפשו את האוצר היקר שלו, שהיה מובטח, שלא יפרד ממנו לעולם – את קוֹרוֹ שלו, שסוחר-האמנות היה מבקש לקנותה בשביל אחד הספסרנים המפורסמים. רגש החיים, שהיה מכוון ומייחד עד עכשיו לגבי מעשי אמנות מתים, חזר וניעור בו, ולא על ידי מקרהו של עצמו, אלא על ידי מקריהם של אחרים…

עכשיו עומד הדוד אדולף בגינה הירוקה הקטנה ומסתכל בשני הצעירים החשופים למחצה, הדומים לשתי צפרים נודדות, שנתעו מעל דרכן. הנה הם עובדים את חלקת האדמה, מנכשים את העשבים הרעים ומשקים את הירקות. האנס פשט לפני דודו עלה של חסה, שהיה כולו מכוסה נמלים.

“דודי, הרי אמרת, שהטוב אינו נלחם, האין זאת? היום הרביתי להשמיד חיים יותר מכפי שכל אלי האולימפוס יכולים ליצור אותם. רע ומר היה גורלנו אילמלא נלחם הטוב ברע!”

“ומנין לך, שאתה הטוב? בעיני הנמלים אתה מוחזק רע, משום שאתה משמיד אותן, ואף על פי כן אין הן נלחמות בך”.

“הרי זו עצם השאלה, דודי. אנו אומרים, שהננו באי כחו של הטוב משום שהחסה נועדה בשבילנו אנו. וכנגד זה סבורות הנמלים, שהחסה שלהן היא וחושבות, שהן הנן באות כחו של הטוב”.

“לא כן הדבר, נערי שלי. אין כאן שאלה של טוב ורע. היה היה פילוסוף יהודי ומימוני שמו, והוא אמר, שעיקר השאלה היא: אמת או שקר? עלינו להחזיק באמת, בין שהיא לטובתנו ובין שהיא כנגדנו התרחקו מן השקר ואל תשיתו לב לטובה, שהשקר עלול להביא לכם”.

“מנקודת-השקפה זו הריני רשאי להשמיד את חייהן של הנמלים אף על פי שהמעשה הזה אפשר שרע הוא מצד עצמו, אבל יש בו צורך הכרחי בשביל האמת”, – השיב האנס.

“בשביל איזו אמת?” – שאל הדוד. “הנמלים סבורות, שהאמת עומדת לצדן, כמו בנידון הטוב והרע. לא רק התקיפים מנצלים את האמת על פי הכלל הידוע “התוקף הוא המשפט”, אלא גם החלשים. יתר על כן: החלשים טוענים, שכל האמת והיושר שלהם הם, משום שהאמת והיושר הם כלי-הנשק האחד שבידם. זקוקים הם למושגים הללו יותר מן התקיפים, ולפיכך הרי הם משתמשים בהם במידה יתירה. מובטח אתה, שהנמלים מאמינות אמונה שלמה, שהארץ הצמיחה את החסה רק בשבילן הן ואך גזלן ומרצח אתה!…”

“אם כך הוא, אמת-המידה היכן היא?”

“והרי זהו עצם הנידון כאן – אמת-המידה, מורה-הדרך של אדם הוא מצפונו של עצמו”.

“אבל המצפון יכול להיות איגואיסטי כדומה לאמת ולטוב. יכול אדם למתחו כדרך שמותחים את הגומי. כל אדם מכוון את מצפונו של עצמו לפי האליל שהוא עובד”.

“לו יהי כך, – אם כן האמונה!”

“אמונה – במה?”

“בצדק שלמעלה”.

“אתה מאמין בו?”

“אילמלא הוא, היך יכלתי לאהוב את האמנות שלי? באין אלהות אין יופי”.

“יודע אתה, דודי, אך טוב לך בעולם. יש לך מקום מפלט להסתר שם”.

“גם אתה יכול להמלט שמה. בזמננו אנו אין לאדם מחסה אחר”.

“אהה, דבריכם מחלים אותי! אין מחבוא ואין מסתור לאדם. הללו ימצאוהו ויוציאוהו משם. חייב אדם לעמוד פנים אל פנים כנגד האויב ולהלחם עמו!” – נשמע פתאום קולה של לוטה.

“הן, הן, הכרתי זאת מיד על פי המכנסים שעליך ועל פי שערך הגזוז – הרי מראיך כתופפנית מימות הריבולוציה הצרפתית…”.

“הריני חוזרת ואומרת לכם, שכל דבריכם על אלהים ועל צדק שלמעלה אינם אלא דברים בטלים. בלא מלחמה לא תשיגו כלום. עלינו להיות עזים, קשי-עורף ואכזרים מאותם האחרים. עשרה מהם בעד אחד מאתנו”.

עכשיו היתה דומה באמת לתופפנית מימות הריבולוציה הצרפתית. ואלם באמצע “הקרב הריבולוציוני” שלה צהלה פתאום את קולה צהלת שמחה ויצאה מן הסוכה ובידה – פלאי פלאים! – חמאה טבעית ואמתית, שהשכיחה באותה שעה את כל הענינים הנשגבים שבעולם.

לוטה והאנס עמדו והביטו אל דודם בעינים פקוחות לרווחה מרוב תמיהה.

“הרי הבטחתי לתת לכם מתנת-חתונה”, – הצטדק לפניהם הדוד על שנעשה בזבזן וקנה להם “חמאה אמתית”…

 

פרק תשיעי: החג של ליבלוב עצי-התפוחים    🔗

כדי לספק את צרכו בשטרי-כסף לתשלום שכר הפועלים, אנוס היה בית-החרושת למכונות רוטאציוניות של גוסטאב ווילדה להשתמש בעזרתם של הנחתומים שבברלין ובפרווריה. הבנקים לא יכלו לספק את צרכו הגדול בשטרי-כסף קטנים. הבנק הממלכתי היה הולך ופולט בלי-חשך שטרי-כסף גדולים בני מאת אלף, בני מאתים אלף ובני חמש מאות אלף מארקים לצרכי המסחר. ואולם השטרות הגדולים בלעו את הקטנים כחיות-טרף. כל מה שהבנק הממלכתי היה מרבה להדפיס שטרות של סכומים גדולים כן פחת ערכם וכן גדל הצורך בשטרי-כסף בעסקי המשא והמתן הקטן. בתי-החרושת, שצריכים היו לשלם לפועלים סכומים קטנים, אנוסים היו לרכוש להם “מעות קטנות” מן השוק. אז קמה התחרות גדולה בקניית שטרי-כסף קטנים בבתי-הסחורות, בחנויות, באיטליזין וביחוד אצל הנחתומים, שממונו של אדם מקטני ארץ מושך והולך לשם. בית-החרושת של ווילדה עשה חוזה בענין זה עם נחתומים רבים. פעמיים בשבוע, בימי שילום-השכר, נשלחו למקומות שונים שבעיר אבטומובילים של משא בלוית פקידים נאמנים. שטרי-הכסף הקטנים נצברו בתוך סלי-כבסים והובאו אל בית-החרושת.

ביום השבת לאחר הצהרים קיבל האומן אלברט שפינר והיינריך פרידקה, חתנה של בתו, ארבעים וששת אלפים חמשת מאות וששים מארקים כל אחד, שכר מחצית השבוע לפי התעריף, שנקבע על ידי אגודות-האומנויות בצירוף הקומיסיה המעורבה. חוץ מזה קיבל אלברט שפינר חמשת אלפים מארקים בתורת הוספה מיוחדת, שהיתה מגעת לו לפי התעריף כאומן וותיק. סכום זה היה מסויים ונכבד ועורר בקרב הפועלים דמיון של עשירות ושל בטחון וסיפוק צרכיהם לעת זקנה, מה שהיה במאת כך בעתים הטובות והמתוקנות שמלפנים… כל אימת שהאומן אלברט שפינר או חתנו מצא בתכריך-השכר שלו את אחד מאותם שטרי-הכסף בני אלף מארקים מן הישנים, שהיו מרשרשים והנשר הממלכתי וציון מימי קבועים בהם ושכל אדם היה מכיר אותם יפה מלפני המלחמה, היה מוציאו ומצניעו למשמרת, עם כל פחי-הנפש שהממון גרם לבריות לא יכלו לעמוד בפני הקסם, שנסכו עליהם שטרי-הכסף הללו שמוצאם מלפני המלחמה. ואף-על-פי שהבריות כבר היו רגילים בהפתעות, עדיין היו מקווים, שמכאן ואילך יהא הממון עומד בערכו, שיבואו ימים כתיקונם ושטר בן אלף מארק סופו שיחזור לכמות שהיה בשנים הטובות.

הסכום העצום, ששוּלם בפעם הראשונה לפועלים על פי התעריף החדש, עשה על היינריך פרידקה ועל מרתה כלתו רושם חזק כל כך, שגמרו ליכנס לחופה ולרכוש עכשיו את תשמישי חדר-הבישול, אשר מרתה כבר שילמה בעדם חמשים וחמשת אלפים מארקים דמי-קדימה. בית-המסחר של כלי-בית לא רצה לקבוע מחיר פסוק כל זמן שלא שולם לו כל הסכום במלואו, לפי ששויו של המארק היה הולך ומשתנה בכל יום. עכשיו, כיון שקיבל היינריך סכום אדיר כזה, מובטחים היו החתן וכלתו שיעלה בידם לסגל להם כל מה שלבם רוצה ואפילו אוצר יקר מעין תפוסת חדר-בישול. אמנם עדיין לא היתה להם דירה להעמיד בה את מערכת כלי-הבישול, אף על פי כן החליטו לפרוע את דמיה משלם, כדי שתהא מצויה בלבם ההרגשה, שיש להם תפוסת חדר-בישול משל עצמם. תשוקה זו לקנין-בעלים לא יכול לעקור מלבו של היינריך פרידקה אפילו הקומוניזמוס, שהוא היה עוגב עליו בזמן האחרון. אפס עם לוג-השיכר הראשון, ששתו היינריך וכלתו באותו הערב של יום השבת, נצמתו כל מגדלי-האויר שלהם ותקותם לסגל להם מערכת כלי-בישול משל עצמם פקעה כאבעבועה של בורית… בשעת השילום נוכח היינריך פרידקה לדעת, שהשיכר נתייקר במרוצת היום פי שלשה.

“זו מהו?” – שאל בתמיהה את הדייל.

“אין בידי להועיל כלום. הרי אמרתי לך מראש: תעריף חדש”.

“הוא אשר דברת אליך מרתה: רוץ תרוצי אחרי הכלבים ולא תדביקי אותם לעולם…”

וכך עלתה להם גם אצל קופת בית-הקינו, כשביקשו לראות את התמונה המפליאה “על קרקע הים”, הוצגה שם באותו הערב.

“מה הדבר? חמשה עשר אלף מארקים דמי כניסה? וכי יצאת מדעתך, בת-אדם?”

“בבקשה ממך, אל תערוך כאן ‘ספיקטאקל’, ה’ספיקטאקל' הריהו בפנים!” – החזירה לו הגזברית.

הבריות, שעמדו אצל קופתו של בית-הקינו, התחילו רוגנים ומנהמים כנהמת הרוח על פני המים. “לא היתה כזאת! חמשה עשר אלף מארקים דמי כרטיס-כניסה!” – עבר לחש בין שורות העומדים בתור. מהם הניחו את מקומם והלכו להם מתוך קללה, שהפליטו מבין שניהם הקפוצות, ומהם הסתלקו מתוך שתיקה ופחי-נפש. אבל רובם לא זזו ממקום והיו מצפים בסבלנות גרמנית לאמתה, שעם זה נתנסה בה ועמד בנסיון. נמצאו בהם גם ליצנים, שאמרו דברי בדיחות:

“על כל כרטיס וכרטיס אתה מקבל גור-חזיר לשם הוספה…”

וכך אירע אותם לאחר זמן גם בבית-המרזח, שהלכו לשם על מנת לאכול נקניקיות וכרוב – היא הסעודה, שהיו סועדים בשבת בערב לאחר קבלת השכר. ואולם הפעם אנוסים היו לוותר על המטעמים הללו…

ואולם כל זה היה כאין לעומת המאורעות שאירעו למחר. אותו היום סוף מאי היה. של בית שפינר גמרו לצאת ביום ראשון זה לטייל בוורדר לחג של ליבלוב עצי-התפוחים. וורדר הריהי מושב קטן במסבי ברלין, שעצי-תפוחים מרובים גדלים שם. האכרים שבאותו המושב עושים מן התפוחים מין משקה הקרוי “יין-תפוחים” ומנהג הוא אצל אנשי ברלין לצאת בימות האביב, כשעצי-התפוחים מלבלבים, לכל הפחות פעם אחת אל וורדר לחגיגה של ליבלוב האילנות ולהשתעשע – כלומר להשתכר ביין התפוחים החמוץ או בשיכר ולשמח את לבם. של בית שפינר נדברו עם האנס ועם לוטה לצאת באותו יום הראשון לוורדר ביחד. מכל המשפחה לא נשתיירה בבית נפש חוץ מן האם-הזקנה החולה, שאשת הדוור הבטיחה לפקח עליה.

אותו היום היה יום-אביב נהדר. בשבע שעות בבוקר באה כל משפחת שפינר אל בית-הנתיבות הפוטסדאמי ומצאה שם את האנס ואת לוטה, שכבר היו מצפים לה. ואולם מיד ראתה ונוכחה המשפחה, שצעירי הילדים, פריץ ואחותו, אנוסים לחזור הביתה ברכבת התחתית, משום שכרטיס-הנסיעה לוורדר, שמחירו לשעבר רק מארקים אחדים, נתייקר עכשיו במידה נפרזה והריהו עולה בכמה אלפים מארקים… הנהלת מסילת-הברזל העלתה בן-לילה את המחיר פי עשרה. בבית-הנתיבות נתכנס המון-עם רב, שהיה מבקש לילך לחגיגה של ליבלוב עצי-התפוחים – פועלים, נשים, ילדים לבושים בגדי-יום טוב ובידיהם סלסלות של צרכי אוכל. הכל היו צמאים למקצת תענוג, למרגוע ולשעשועים, ליהנות מזיו החמה, לשמח מעט את הלב ולשכוח את הצרות של יום יום. שבועות וחדשים רצופים היו מצפים לחג-האביב, כל ימות החורף היו חולמים עליו וממתיקים בו את תמרורי חייהם: “ולואי ויבוא האביב ונלך לוורדר!”… הנשים, שכל דאגות הבית והמשפחה היו שקועות בקמטי פניהן החוורים-הצומקים ושכל ימות השנה לא ראו אף קורטוב של נחת – הן הן שהתמרמרו ביותר על יוקר דמי-הנסיעה. “מי שמע כזאת! חמשת אלפים מארקים מחיר כרטיס-נסיעה לוורדר! מנין לנו ממון הרבה כל כך להוצאות הנסיעה? הרי כל הממון הקצוב ליין-תפוחים ולשיכר צריך למסור לקופת ההנהלה של מסילת הברזל! מוטב שנשב בבית!”

דברי התרעומת של הנשים הלהיבו את חמת הגברים, שהיו עומדים עד עכשיו זעופים ושותקים. פה ושם נשמעה קללה, צעקה. אחת האמהות הנרגזות הניחה את כעסה בילדה התמים או בבעלה הכפות לה. בייחוד גדול היה צערם של התינוקות, שמלבושיהם הנקיים העידו על אמותיהם ואחיותיהם, שעמלו וטרחו בהם כל הלילה ולא נתנו שינה לעיניהן כדי להתקינם יפה. רוח תוגה היתה שרויה על התינוקות והניסה מעל פניהם הרחוצים את כל שמחת הילדות שלהם. מפח נפשם על תקוותיהם שנכזבו נטל את חשקם להשתובב והם נגררו אחרי אמותיהם מתוך רוגז וחרדה. דוחק ההמון מסביב לאשנבי-הקופות הלך ורב. האבות נמלכו בדעתם, אם יש יכולת בידם להתיר לעצמם את תפנוק-המותרות היקר הזה, ולב האמהות היה חלוק בין השמחה של היום ובין הדאגה של מחר. כל זה הוליד רוח של רוגז והפקידות של מסילת-הברזל ראתה צורך לעצמה לנקוט אמצעים לשם זהירות ועמדה והזמינה שוטרים. הללו התחילו לדחוף אחור את הקהל וצוו עליו לעזוב את בית-הנתיבות: “מי שאינו נוסע, יצא מבית הנתיבות!” דבר זה הגדיל את הרוגז במידה יתירה, ומי יודע מה היה סופו של חרון הבריות אלמלא פקחותו של אחד מפקידי מסילת הברזל. פקיד פיקח זה יצא אל הקהל ופתח ואמר אליו: “כיון שחבל-הרוּהר כבוש בידי הצרפתים, אנוס הוא הוּגוֹ סטיניס לקנות פחמים בחוץ לארץ בוואלוטה של זהב, ומשוך כך הולכים ומתייקרים דמי-הנסיעה, כפי שיבין כל אדם מדעתו”. הדברים האלה הפיסו את דעת-הבריות ובידחו את רוחם…

אחד הנוסעים קרא בקול:

“הן, הן, הרי ידענו זאת – אותו הוגו סטיניס!”…

ומיד התחילו אחדים מן הקהל לזמר את הפזמון של הוגו סטיניס שהיה שגור באותם הימים בפי הבריות:

"הוּגוֹ, הוּגוֹ, הוּגוֹ,

פֹּעַל זֶה שׁוּב פֹּעַל יָדְךָ הוּא…"

פזמון זה הפיג את הכעס הצבור בלב הבריות. דעתם נעשתה בדוחה עליהם והמרירות שברוחם נתמוגגה בחרוזי הזמר. ובכן נמנו וגמרו לילך לוורדר, לשלם את מחיר-הכרטיס היקר ולקחת עמם גם את התינוקות: "אי אתה יכול להועיל כלום, ומה בצע כי תזעק ותתמרמר? שכן:

"הוּגוֹ, הוּגוֹ, הוּגוֹ,

פֹּעַל זֶה שׁוּב פֹּעַל יָדְךָ הוּא…"

דוחק הבריות, שהלכו באותו יום הראשון לוורדר לחג של ליבלוב עצי-התפוחים, היה גדול כל כך, שפקידות-המסילה ראתה צורך להוסיף קרונות מיוחדים.

וגם משפחת שפינר גמרה שלא לקמץ ממון על חשבון הילדים ולקחה אותם עמה אל וורדר. משפחה זו כבר נשתחררה מן הכבלים, ששמה עליה תוספת המשכורת. – שהרי אין מועיל בה…

________________

כבר בשעת הנסיעה קפצה על בריות רוח צהלה של יום טוב, פרי בדיחות-הדעת העגומה של העולה לגרדום, הבאה במקום העצבות. בחוץ היה אביב. השדות הוריקו והחמה הבהיקה עליהם את זיוה. בדיחות-הדעת החכמנית-הליצנית של העולה לגרדום באה לידי גילוי מתוך שאיפותיו של כל אחד ואחד להמציא רווחה לעצמו על חשבונו של אחר. הם כבשו להם מקומות-ישיבה לא בדברים אלא בגויותיהם הכבדות והמסורבלות בבשר. קצב אחד, שפניו וערפו היו אדומים כדם, בחר לו מקום בין שתי נשים כרסניות ונדחק וישב ביניהן. הנשים היו מחממות אותו בגויותיהן המהבילות ובנשימתן, והקצב לא פסק מלנגב את הזיעה המכסה את ערפו השמנוני, את מצחו המבהיק ואת צוארו העבה וקצר-הנשימה. “אכן הרביתן להסיק, נשים! אילו היו מושיבים אתכן בתוך הקטר, היתה פקידות-המסילה חוסכת את הפחם היקר!”

“איככה?” שאל אדם אחד.

“הדבר פשוט, קיטור זה, העולה מן הגויות שלהן, היה מריץ את הקרונות כשדים ורוחות…”

הילדים, שישבו על הצלקונות לרגלי הוריהן, נטפלו גם הם אל הצוחקים למהתלה זו.

מנין לבריות שומן זה בצוק-העתים של האינפלציה?" – פתח והקשה שוליה של נחתום, שישב על הספסל שמנגד. והוא תירץ קושיה זו בדיבור גס, שגרם לבריות לגעות בצחוק. מניבול-פה זה סלדה נפשו של גבר בעל-קומה דק וצנום, אשר פניו החוורים ללא קורט דם וצוארו הארוך היו מבצבצים מתוך צוארונו הלבן, הקשוי והגבוה. צוארון גבוה זו כיסה כמעט את מחצית לחייו ודומה היה כאילו הוא משמש מסעד לבנין גופו של בן-אדם זה, שהיה כולו עור ועצמות, ושאלמלא הוא היה הבנין מתפורר. כל גופו נזדעזע, ידיו ריטטו ובלי לגרוע את עיניו מן הספר הפתוח, שהיה משוקע בו, הפליט מתחת לשפמו הגזוז דיבור של התמרמרות: “פוּ, שטן!” קריאה של גנאי זו גירתה עוד יותר את יצרו של בר-הנחתום, שכרסו היתה עגולה ודומה לשלפוחית מלאה מים, והוא הלך ופרט בהנאה את כל התשמישים, שחלבן של הנשים יכול היה יכול לשמש. הכל צהלו את קולם בצחוק והגבר דק-הבשר ובעל שפם-הסמר הניח את מקומו וברח.

אחר הדברים האלה נתקררה דעת הנוסעים ושיחותיהם נעשו חמורות. התחילו מסיחים בענין היוקר של תפוחי האדמה, שהולך ומאמיר.

“אך הנכרים בני-חוץ לארץ אשמים בכל זה!”

“מפני מה הנכרים?”

“אם כן נדבר לשון ברורה – היהודים! בהשפעתם נכבש חבל-הרוהר וגדודים שחורים נשלחו לארץ-הפראנקים כדי לטמא את הגזע שלנו” – נענה אדם אחד זקוף-גו כאיש צבא, שחזה כותנותו היה מעומל ומגוהץ באופן ביתי. תלבשתו האזרחית, שהיתה פחותה ודלה, אבל מנוקה עד כדי גירוד האריג, ריככה קצת את קישוי הגוף של חייל, שנתייחד לו. “הן, הן, הרי גלוי וידוע הדבר – אותו ראטינאו, שרצחוהו, השיא את אחותו לקומיסר יהודי שברוסיה. רוטשילד ושאר הבנקאים היהודים היו מן המוזמנים לחתונה זו ושם נמנו וגמרו להביא כליה על גרמניה על ידי האינפלציה!” – הוסיף ואמר איש-הצבא.

“פיטפוטי-מלים! הריני אמור לכם, שבכל אלה אשמים אך שיידימאן, נוסקה, בראון, ואברט! אמנם כן, אך אברט הוא האשם בכל אלה!”

“משום מה אברט?”

“הרי גלוי וידוע הדבר לכל תינוק – הקאפיטל האינטרנציונלי שיחד את אברט בממון!”

“אמנם כן, גם אברט, אבל גם ידו של רוטשילד באמצע!” – הסכים איש שיחו.

“אין עוזר ואין מושיע לגרמניה אלא הקיסר בלבד”. – קרא אחר.

“הניחה לי, אוי לנו ממנו!”

היצרים הפוליטיים של הבריות התחילו מתלקחים. בר-נש אחד, שעצמות לסתותיו המשופות והחדות היו מצבצבצות מתוך צוארונו הלבן והקשוי כשלדו של עוף ודמותו כצלם-רוח, פתח וקרא:

“רק האמריקנים אשמים בפורענות זו!”

“משום מה האמריקנים?”

“הללו לא נטפלו למלחמה, אלא כדי להוציא את הזהב מאירופה לאמריקה. עכשיו כל הזהב ביד האמריקנים הוא!…”

“אמנם כן, האמריקנים, אבל גם היהודים!”

הכל הסכימו לדעה זו. והנה בקע מאחת הפינות של הקרון קולו של גראמופון, שהיה מזמר את הפזמון הברליני החדש:

"בְּעוֹדֶנִי נַעַר עָגוּל הָיִיתִי כַּנַקִנִיק

וְכָל יָמַי נַפִּשִׁי צִמאוֹן-עֲנָק הֵצִיק!…"

“אימה, הבי לא את הבקבוק, כי גם אני צמאתי צמאון ענק!” “כולנו צמאים צמאון-ענק!”

כשהוציאו מן הסלים את בקבוקי השיכר והתחילו לוגמים מהם לגימה גסה, הסכימו כולם לדעת אחת, שכל הפורענות שהתרגשה עליהם, לא באה אלא בעטים של האמריקנים והיהודים…

_______________

שדמותיה של וורדר הירקרקות והרטובות היו מכוסות שלג לבן וורוד של ציצי-תפוחים, שהיו נושרים והולכים מן העצים המלבלבים. העצים עמדו שורות שורות סדורות וישרות, ככלות מקושטות בעדי-עדיים. הגדולים מראיהם כנשים בריאות-בשר, והצעירים – רכים וענוגים כנערות, ואלה ואלה עטופים מרגל ועד ראש ציצים לבנים וורודים. הענפים המלבלבים התפשטו כזרועות, התלכדו והשתרגו יחד ודומה היה כאליו הם מעטרים את כל השדמה בזרי-פרחים. הרוח השירה את הציצים מעל האילנות, הפריחה והשתעשעה עמם באויר ודומה היה כי שלג-הציצים הולך ויורד ממרום כדי לקשט את הכרים הירוקים בפרחים לכבודה של תהלוכת-החג הגדולה, שעתידה לעבור במהרה תחת חופת הענפים הפורחים. העולם היה הדור ונאה נוי של יום טוב מופלא. דומה היה, שעוד מעט ותצא משפולי האופק הכחול להקת נערות עדויות לבנים ועטורות-פרחים ותעבור מתוך רפרוף ריתמי על מרבד-הכרים הירקרק ותתעלם באפלולית היער הרטוב, המבצבץ ועולה מתוך עבי ערפל…

תחת זה חנו על פני השדות קבוצות של משפחות מיוגעות מרוב עמל ועבודה וחבורות של ידידים, שערכו יחד טוזיג. המוני בני אדם נדחקו מסביב לתריסים ושולחנות מלאים ככרות לחם, מחרוזות של כעכים, ביצים שטיבן מוטל בספק וגבינה עבושה. גם שולחנות-המשחק היו מוקפים סיעות בני אדם, שהיו משתוקקים לזכיה. כך דרכם של הבריות שבעתים קשות קופץ עליהם בולמוס של משחק, כאילו מבקשים הם לכבוש את ההצלחה הסוררת על ידי מעשי-הכשפים של זכיה שאינה שכיחה. בימות האינפלאציה נהפכה ברלין כולה לבית משחק של קלפים. היו משחקים בבית והיו משחקים ברחובות ובשווקים. גם במקום זה, על פני השדות המכוסים ציצי-אביב, בין האילנות המלבלבים, העמדו רוליטות וסוכות-משחק. אף הו שם תיבות-משחק, שאדם יכול היה לזכות שם בובה של תינוקות, שבחורים וריבות היו נושאים אחר כך את צלמי-הילדים הללו על זרועותיהם ומרמזים רמיזות מגולות… חוץ מזה היו מצויים שם שולחנות-משחק, שבקבוקים של יין שרף ושל ליקורים שונים היו ערוכים וסדורים על גביהם והזוכים המוצלחים היו משתמשים בזכייתם ונהנים ממנה בו במקום. ואולם משקה חביב ביותר היה משמש כאן יין-התפוחים, מיץ פירותיהם של האילנות, שעמדו עכשיו בעצם ליבלובם.

אבל יותר מכל נדחקו הבריות מסביב לשולחנות-הנקניקים. האיטליזים, שהוקמו דרך עראי, היו מוקפים המונים המונים של בני אדם כמחנות זבובים המתנפלים על נבלות. על גבי השולחנות היו מונחים נקניקים בעלי גוונים שונים וחשודים והריח העולה מהם היה בו משום אזהרה לבריות מפני המילואים שבקרבם. ואולם אודם-הנחושת של נקניקי-הדם וריח החלב התוסס הם הם שגירו ביותר את תאבונם ויצרם של ההמוניות המורעבות… התשוקה למהר ולקנותם, שמא יתייקר מחירם, הכריעה את הספיקות שבלבם בדבר מוצא תוכנס ובנוגע למינה של חית-הבית שבשרה הוכנסת לתוכם. תשוקתו של כל אחד ואחד למהר ולהפטר מממונו, ההולך ויורד ירידה אחר ירידה, ולהחליפו בצרכי אוכל נפש, היתה גדולה כל כך, שהבריות התנפלו בתאוה על שולחנות-הנקניקים, חפזו והושיטו את שטרי-הכסף והמזוהמים אל מול פניו של הקצב הלבוש סינור מגואל בדם וחטפו את הנקניקים מתוך ידיו המשומנות: מקצתם הבליעו מיד את מקנת כספם לתוך קיבתם וכריסם, כאילו היו מתייראים שמא יגזלו מפיהם את המטעמים, שעלו להם בדמים יקרים. ומקצתם, בייחוד אמהות דואגות ושקדניות, עמדו וכרכו את הנקניקים בנייר מתוך זהירות וחרדת-קודש והצניעו אותם בתוך הסלים, מתחת לסינורות ואפילו בחיקן… וכמה נשים יפות ובעלות-בשר כרכו את מחרוזות-הנקניקים בצוארן והיו מתנאות בתכשיט זה לפני הגברים העוברים עליהן. והגברים רדפו אחרי הנשים בעלות הנקניקים בלי אשר ידעו את מה ההם מחמדים יותר, אם את הנקניקים או את הנשים… במרוצת היום היה ההמון הולך ורב. החמה שפעה את רניה הצעירות. השדות הלכו ותכסו גויות בני אדם יותר ויותר (.) כל רכבת שבאה פלטה זרם חדש של בני-אדם. ולא עוד אלא שרבים באו ברגל, במרכבות ובאבטומובילים. זקנים ונערים היו משמשים כאן בעירבוביה, יין התפוחים החמוץ התחיל פועל את פעולתו. פה ושם התלקטו חבורות מסביב לתיבות-נגינה וזוגות אחדים ניסו לרקד על פני השדה. גראמופון, שהובא מן הבית, לא פסק מלנסר את הפזמונות החדשים שבחדשים:

"הִיא הֵבִיאָה מֵאַנְגּוֹרָה

חַד שוּנָרָא, חַד שוּנָרָא,

וְכָל הַלַּיְלָה לִי הֶרְאָתָה

אֶת הַבְּרִיָּה הַמְּכוֹעָרָה…"

ובפינה אחרת היה מפזם גראמופון פזמון אחר וחבורה של גברים עליזים היו מתרוננים עמו במקהלה:

הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם דְרוּשָה תֵיִכֶף הָאַהֲבָה שֶלְּמָעְלָה?

כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר הֱיוֹת מְאֻשָׁר אַךְ לָיְלָה אֶחָד, אַךְ לָיְלָה?"

על דשאי-הכרים הרמוסים יושבים אמהות מלאות דאגה, אבות מיוגעים וילדים הוורים ומורעבים מסביב לסלסילות המזונות, שהביאו עמם מן הבית. ואולם מעט מעט מתעלמת מעל פניהם הדאגה של ימות החול, שהביאו עמם לתוך שמחת-חג זו. כד יין-תפוחים אחר כד יין-תפוחים הדיחה את העצבות מן הלב וכל כד-שיכר חדשה עוררה את עליצות הרוח. הרי בין כך ובין כך הכל אחת היא!… ומתוך בדיחות הדעת של העולה לגרדום היו הכל מזמרים את הפזמון, שהשמיע אחד הגראמופונים למרחוק ושהיה מושר בימים ההם בפי כל הבריות שבברלין:

"הָיְתָה אִשְׁתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה סוֹרֶרֶת,

קַח אַחֶרֶת, קַח אַחֶרֶת…"

גם המסגר אלברט שפינר היה מיסב כאן על גבי הדשא עם אשתו אצל הסלסילה של מזונות. הילדים ההלכו למקום שהלכו. מרתה והיינריך היו מטיילים עם ידידיהם; פריץ ואחותו הקטנה קטפו עם ילדים אחרים ציצי-תפוחים, התקשטו בהם והתרוצצו על פני האפר, וכדי שלא יתעלם מהם מקום ישיבתן של הוריהם, עשו להם סימן.

אלברט שפינר יושב דמום. ראשו הגדול והחרוש קמטים קמטים מכביד על ערפו הכפוף ומטה אותו לארץ עוד יותר. תוך חדשי האינפלאציה נעשה עגום ודמום מכפי שהיה. כבר אחת היא לו למי מן המפלגות יצטרף למנין בבחירות הבאות. ילכו כולם לאבדון – הקומוניסטים ואגודות-האומנויות, כולם יחד! שוב אינו מפנה דעתו לכלום, חוץ מתפוחי-אדמה ודווקא את תפוחי-האדמה מושיטים הכל לנגדו כמין טבעת-כשפים כדי לפתות אותו ולהטות את לבו. הקומוניסטים אומרים: אם אתה נלוה אלינו, מובטח אתה, שתפוחי-האדמה יוזלו, ולא עוד אלא שסופך לקבלם חינם – אבל רק לאחר המהפכה הסוציאלית!… ואתה האריך רוחך והמתין עד שתבוא המהפיכה הסוציאלית, בשעה שקיבתך תובעת מזונות היום הזה. לאו, גם משם לא תבוא הישועה!…

הדאגה לתפוחי-אדמה השתיקה את המסגר אלברט שפינר ועשתה אותו אלם גמור. עתים הריהו יושב בבית ערב תמים ואינו מוציא מלה מפיהו. גם כאן, על פני הדשא, ביום טוב של ליבלוב עצי-התפוחים, הריהו יושב עגום ושותק. אשתו, הנפש האחת, שהדאגה לתפוחי-אדמה מוטלת עליה כל ימות השבוע, שוקדת להצהיל את רוחו ולעוררו. מעין חיוך מעוּוה וקופא מנצנץ בפניה המקומטים קמטי-דאגה בשעה שהיא מושיטה לידו את פרוסת-הלחם המשוחה בשומן-חזיר. "שומן זה נקנה “קניתי אותו עוד ביום אתמול. במחיר הישן” – הריהי מנחמת את בעלה, “וגם היום קניתי חתיכה של נקניק-כבד אצל אחד הנקניקנים שבכאן במחיר הישן” – הריהי מבטיחה לו כדי להפיס את דעתו וכדי שיערב לו ביותר והוא יעלה חיוך של רצון על פני הקודרים.

“רצונך בשיכר, בעל?”

הוא מנענע בראשו ניענוע של הן, שלא להפליט מלה מפיו.

“ובכן מה לך? פתח פיך ודבר! כל ימות השבוע אתה שותק, בא יום הראשון ושוב אתה שותק!”

“הפיטפוט שנוא עלי!” – ענה ואמר המסגר לאחר ששתה את כד-השיכר הראשונה. “גם זאת אינה אלא טינופת!”

“מהי טינופת?”

“כוונתי לקומוניסטים!” – החזיר לה אלברט שפינר לאחר שלגם את כד-השיכר השניה.

ומשלגם את השלישית התחיל מזמר עם האחרים את הפזמון של הגראמופון:

"הָיְתָה אִשְׁתְּךָ הָרִאשׁוֹנָה סוֹרֶרֶת,

קַח אַחֶרֶת, קַח אַחֶרֶת"…

גם מרתה והיינריך שלה היו בין ההמון שהתגודד ונדחק לפני תריס-המכר של יין-התפוחים. הוא לוגם כבר את הכד החמישית ועם כל כד הולך ועולה מחירו של יין-התפוחים למעלה. מרתה מושכת אותו בשרוולו. עלובה זו רואה למגנת לבה איך כל מערכת חדר הבישול שלה הולכת וכלה בתוך הכדים הללו! בעד שתי הכדים האחרונות שילם אותו סכום הממון, שאך לפני שבועות אחדים היו מבקשים ממנה בעד כל תפוסת חדר-הבישול כולה. שמונת אלפים מארקים שילם במחיר שתי כדים של יין-תפוחים חמוץ. אחת שתה בעצמו ואת השניה הריהו מושיט לה.

“שתי, הרי זה ממונך שלך!”

“לא, לא אשתה!” – כל מערכת כלי הבישול שלה שקועה בתוך הכד.

“הרי אמרתי לך וחזרתי ואמרתי לך, שאין תועלת בחיסכון – תרוצי אחריהם ולא תשיגי אותם! שתי, מחמד נפשי!”

ומרתה נטלה מידו את כד יין-התפוחים. כל תפוסת חדר-הבישול שלה היתה שקועה בתוך כד זו והיא הריקה אותה אל קרבה עד תומה.

מרחוק נשמע קול נגינתו של גראמופון. מרתה והיינריך אחזו זו בזרועו של זה והיו מזמרים עם הגראמופון את הפזמון, שהיו מפזמים אותו בכל בתי-השעשועים הליליים שבברלין:

“הַאֻמְנָם, הַאֻמְנָם דְּרוּשָׁה תֵכֶף הָאַהֲבָה שֶׁלְּמָעְלָה?”

כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר הֱיוֹת מְאֻשָּׁר אַךְ לַיְלָה אֶחָד, אַךְ לָיְלָה?"

 

פרק עשירי: סופו של הממון    🔗

כל השדמה הפורחת היתה מכוסה מן הקצה אל הקצה בני-אדם עליזים וצוהלים. כדי יין-התפוחים החמוץ הדיחו מתוך ליבם ומוחם את כל הדאגות ואת כל הפורענויות של האינפלאציה והם היו משתעשעים ומתעלסים כמה שהיתה היכולת בידם. גראמופונים היו מנגנים בין האילנות קטעי ניגונים וזוגות צעירים התכנסו מסביבם והיו מגפפים ומנשקים ואוהבים זה את זה. מהם השתמשו בנגינה לשם ריקודים. נשים צעירות וריבות עיטרו את ראשיהן הצהבנים בענפי ציצים והתהדרו בזה לפני מאהביהן, והללו הוליכו אותן אל מרחקי הערפל הכחול שבשפולי הרקיע. אותן הנשים, שעטרות של ציצי- תפוחים שוב לא היו הולמות אותן, התקשטו בדברים פשוטים וממשיים יותר מזה – תלו על גופן מחרוזות של נקניקים או כעכים. גברים וכדי-שיכר בידיהם היו מרדפים אחריהן והנשים הניחו עצמן להיות נתפשות על נקלה…

וכך מתמלא כל השדה הגדול הזרוע ציצים זוגות זוגות, המשתטחים בין האילנות ובין השיחים או על כר-הדשא המגולה לנוכח רקיע שמיו הברוכים של הקדוש-ברוך-הוא, המבהיקים ביקִר זיוה של החמה. והבודדים, שלא מצאו עדיין את זיווגם, עומדים ונהנים לפי שעה מן המנגינה הבוקעת ועולה מתוך כלי-התקיעה שב“גן-השיכר” ומסתכלים בזוגות המרקדים, המסתובבים בצהלה ושמחה פרוצה…

אותו “גן-השיכר” היה מגרש בחוץ, שהעמדו שם ספסלים ושולחנות מרובים לאין מספר ושהיה בו די מקום ללגיונות שלמים. עכשיו היו הספסלים הארוכים הללו תפוסים על ידי שפעת ההמוניות, שהלכו וזרמו לכאן בלי-חשך. בגן-השיכר התכנסו כל אותם הבריות, שלא היה להם צורך להצניע את אהבתם תחת האילנות המלבלבים. רובם היו חבורות של משפחות, אבות קודרי-פנים, אמהות קנתרניות וילדים דואגים ועגומים. הללו היו יושבים בנימוס שורות שורות מסביב לסלסילות-המזונות שלהם ואכלו את המאכלים, שהביאו עמם מביתם, מתוך שתיקה ומתוך אנחות ואנקות על יוקר השיכר ויין התפוחים, שאנוסים היו ליקח בגן-השיכר, כדי שתנתן להם הזכות להיות מסובים לשולחן ולסעוד עליו את הסעודה של יום הראשון, שהביאו עמם. בגן-השיכר היתה מנגנת מקהלת-הנוגנים של בית-המשקה, כשהיא לבושה תלבושת של אנשי-המקום. על בימה של עץ היו מסתובבים במחול מסביב למקהלה זוגות זוגות לאין מספר. הדוחק היה גדול מנשוא. דיילים כרסתניים, שטופי זיעה ובהולים, היו מתרוצצים לכאן ולכאן ובידיהם טסים גדולים עם “סעודת-היום” ועם כדים של יין-תפוחים חמוץ ושל שיכר, שזיעת מצחיהם ופניהם היתה מטפטפת בהן, כדי למלא את המידה הזעומה… קול הרעש והצווחה היה מחריש את האזנים. הכל היו צמאים. קמצים מלאים שטרי-כסף מזוהמים הושטו כלפי הדיילים הקפדנים, כדי לחטוף מהם כד שיכר או יין. כדים וממון עברו מיד אל יד. מחוסר בטחון בקהל המסובים ומחמת רפיפות ערכו של הממון, היה צורך לגבות את השילום לאלתר, לפני מסירת המאכל והמשקה ללוקח. ולא עוד אלא שמחיר המאכלים והמשקאות היו הולכים ומשתנים בכל עת ובכל שעה על פי ההודעה שנתפרסמה על גבי הלוח השחור שלמעלה מן המזנון…

במזנון אפשר היה להשיג את הכל.

אין לך אדם מומחה וזריז לרמות את קיבתו של עצמו יותר מן הגרמני. לא היה דבר שלא נמצא באותן “גן-השיכר”, מנקניקיות “אמתיות” עם כרוב כבוש ועד עוגות-שוקולדה עם “קציפת שמנת”, מ“סעודת היום”, שהיתה של “צלי” וירקות, ועד קפה-מוקה “כפול” בשביל “המהדרין”. ודבר שאין צריך לומר: סיגרות וסיגריות! אלא שה“נקניקיות” לא היו נקניקיות, עוגת-שוקולדה לא היתה עוגת-שוקולדה וקציפת-השמנת לא היתה קציפת-שמנת. הכל היה “תחליף”. עוד בימות המלחמה היו הגרמנים אמנים גדולים להוציא סוּרגטים, עכשיו, בימות האינפלציה, חזרה ונתחדשה מגפת ה“תחליפים” וכל היום היו הגרמנים אך מרמים את עינם ואת קיבתם. מפתים היו את קיבתם, שהם מספקים לה יום יום את “שלש הסעודות” המגיעות לה, אלא שהמזון שחלקו לה היה מזון-כחש. לא רק תוכנן של הנקניקיות היה דבר המוטל בספק, אלא אפילו קליפת-העור שלהן, שתערובת של בצק וחלבים היתה כבושה בה, לא היתה אמתית. קליפה זו היתה תחליף, שנעשתה בדרך חימית מעמילן. השוקולדה של “עוגת השוקולדה” לא היתה גדלה מעולם על אילן-קאקאו, כשם שהחלב לצרכי קציפת-השמנת לא נחלב מעולם מעטיניה של פרה חיה, אלא הוכן בדרך מדעית ממוח-עצמות. לא נתכוונו אלא לחלוק ל“קציפת השמנת” את הצורה הנאותה ומעין טעמה של שמנת לאמתה, ושאר הדברים היו עסקה של הקיבה… וכיוצא בזה גם ה“מוקה-הכפול” – אף הוא לא היה אלא קלי של גרעינים, גידולי שדותיה של ארץ המולדת. ולעומת זה ה“צלי” של “סעודת היום” צלי לאמתו, לפי שאי אפשר היה להמציא לו תמורה – אלא שהבשר לא היה בשר בהמות שוכנות-רפתים, אלא של חיות הדרות בביתו של אדם… הטבק של הסיגרות והסיגריות היה גדל בשדות שבסביבותיה של ברלין והיה משמש תערובת של כל מיני דשאים ועלים וקליפות של תפוחי-אדמה… אבל למראית עין היה הכל מצוי בשפע, הכל ניתן להשיג בממון – ויכול היה אדם להטעות את עיניו ולרמות את קיבתו כאות נפשו. אלא שקיבת-המלחמה הגרמנית התרגלה לכל דבר; יכולה היתה לבלוע מסמרים ולשדל עצמה שבלעה אומצה שמנה…

הקהל הגדול, שנתכנס בגן-השיכר, בלע את ה“תחליף” לתיאבון, ומתוך כך פחז יצרו של בעל בית-המשקה להעלות את המחירים. במרוצת היום כבר החליף את מחיר המשקאות שלש פעמים, אלא שעד עכשיו היה נוהג עדיין במידת הרחמים. שיעורה של עליית המחיר מועט היה והבריות לא הרגישו בו. ופתאום היתה רוח אחרת עמו. מחמת שפעת ההמון, שזרם הלוך וזרום אל גן-השיכר, נתרוקן אוצר המזונות שבבית המשקה. חוץ מזה נתפשטה שמועה, שהמארק ירד שוב ירידה גדולה וערכו פחת כדי שליש. ולפיכך פסק בעל בית המשקה לפי שעה ליתן מאכל ומשקה לדורשיהם עד שישאל על ידי הטיליפון בברלין בכמה עליו למכור את השיכר לפי השער של המארק.

הקהל הגרמני, שנתחנך לשעבד את עצמו לדיסקיפלינה ושהיה כבול תמיד בכבלי הסדר, התנהג תחילה בשקט כאילו על פי צו מגבוה. אלא שעד מהרה התחילה הצמאה לתבוע את שלה. בפני יצר־הרע של השתיה לא יכול לעמוד אפילו האופי הגרמני “השקול והמיושב” והתחיל מתפרץ. שהרי היה כאן ענין של צורך הכרחי וחשוב ביותר, שכל קיומו של גרמני תלוי בו – ענין של השיכר הקדוש!

“שיכר!” – התחילו מצווחים מרדנים אחדים.

“אנו צמאים!” – נענו אחריהם בעלי-הנימוס.

ומיד התחיל כל ההמון, שמלא את גן-השיכר מפה אל פה, ואף נשים וילדים בכללו, להקיש בכדים הריקות על גבי השולחנות ולצווח:

“שיכר! אנו מבקשים שיכר! אנו צמאים! צמאים! שיכר! שיכר שיכר!”

לסוף ראה בעל בית-המשקה את עצמו אנוס לחזור ולפתוח את מעיינות מיץ-החיים, שסתם לשעה קלה בפני ההמון הצמא. אבל כדי להבטיח עצמו מסכנה של הפסד, העלה את דמיו של השיכר ושל כל המשקאות והמאכלים שלו פי שלושה. המחיר החדש היה רשום על גבי הלוח השחור שממעל למזנון באותיות ובמספרים גדולים ומנקרים את העינים.

עד עכשיו קיבלו הבריות את העלאת המחירים במנוחה ומתוך התיאשות פילוסופית, והרוח של יום טוב השרויה עליהם לא שבתה. ואולם עשרת אלפים מארקים במחיר כד שיכר! לחש חרישי כקול רוח סערה הממשמשת ובאה עבר בגן-השיכר מקצה ועד קצה. ופתאום דמם כל הקהל. שתיקה קשה שלטה בחצר הגדולה, כאילו ראו הבריות עננה של גאז ההולכת ושוקעת עליהם ממרומי האויר – בעוד רגע יתרגש מאורע איום! ופתאום, בתוך הדממה הכבושה והשוממה הזאת, הכה אדם באגרופו על השולחן מכה חזקה כל כך, שהפנכות והכוסות רעשו וצללו:

“לאבדון!”

קללה זו היתה כהלמות רעם. הדיילים הפסיקו את השימוש באמצע, המנגינה נשתתקה וזוגות המרקדים נתפרדו.

“עשרת אלפים מארקים במחיר כד שיכר!”

אותה שעה עמד אדם אחד בעל ידים אדירות ומוצקות כברזל מרוב עבודה ובעל סנטיר מוקשה כאבן והוציא בחטיפה מתוך כיסו צרור שטרי-כסף וזרק אותו על השולחן וצווח:

“מה מועיל לנו בטנופת זו?!”

“הדין עמו! אבדון לטינופת זו!”

ואדם אחר הוציא את ממונו מכיסו והטילו גם הוא על שולחנו:

“הרי זה מה שפרעו לי אתמול בעד מחצית השבוע! טנופת!”

“טנופת גמורה!”

“הבו שיכר!”

“אתה, בן-אדם, הבה שיכר!”

פה ושם הונפו זרועות למעלה. אדם אחד אחז בערפו של דייל שטוף-זיעה, נופף כנגדו את אגרופו וצווח:

“הבה שיכר!”

מסביב למזנון התרגשה מהומה גדולה. אגרופים התנופפו באויר, קול נפץ כדים ושבר כוסות, בני-אדם עלו על שולחנות, אדם אחד צווח או נאם נאום.

המיושבים בדעת נבהלו:

“בואי! קחי קחי את הסלסילה ונלכה!” – זרזו הבעלים את נשיהם ומהרו ויצאו עם בני משפחתם מתוך גן-השיכר שחלל אוירו היה עשן-טבק והבל גויות.

שמועת אימים התחילה להתפשט על פני שדותיה של וורדר כקול פעמון המתריע על דליקה – אמרו, שבגן-השיכר שוב אינם רוצים לקבל את המארק לשם תשלום. וכמנהגו של עולם במקרים כאלה פשטו ידיעות משונות ביותר והיו מספרים, כי בברלין שוב אין אדם מקבל את המארק, לפי שנעשה חסר-ערך לגמרי. אותה שעה תקפה על הבריות רק דאגה אחת – כיצד למהר ולהחליף את המארק בדבר של ערך. ודבר המובן מאליו הוא, שהכל התנפלו על התריסים של צרכי-אוכל ועל חנויות-הארעי שהוקמו על פני השדות, כדי לקנות דבר-מה קודם שיוודע לתגרנים שהמארק פקע ערכו, וביותר גדל הדוחק מסביב לתריס-הנקניקים. הבריות רצו ובאו לכאן מכל עבר ופינה, צרורות ממונם בידיהם השלוחות והם קנו את כל מה שאפשר היה לקנות בשטרי מארקים. כיון שראה הקצב שכל המלאי של הנקניקים שלו הולך ומתרוקן תמורת ממון של נייר, העלה במרוצת היום כמה פעמים את המחיר. אלא שלא הועיל כלום, הלוקחים שילמו כמה שהיה מבקש, ובלבד שיסגלו להם דבר, שיהא בו כדי למלא את קיבתם. ופתאום ראה עצמו הקצב מוקף המון בני אדם לאין מספר. נפלה עליו חרדה גדולה והוא סירב למכור את הנקניקים שלו בממון. ומיד פשט הוא ושני עוזריו את הסינורות המזוהמים שלהם ופרשו אותם על התריס עם שיירי הנקניקים והזדיינו בסכינים ארוכות ושלשתם עמדו להגן על הסחורה. הוא הדביק על התריס טבלה שחורה ועליה כתובת של גיר: “כל הסחורה נמכרה ואפסה!”

אלא שההמון לא אבה להאמין לו, ריח הנקניקים עלה באף הבריות מתחת לבד הפרוש על גביהם והם חברו על הקצב וצרורות הממון בידיהם והציעו לפניו מחיר כפול שלשה:

“עשרים אלף מארק בעד נקניק-כבד קטן! ילדי רעבים!” – קראה אשה אחת תחנונים.

“כל הדיבורים לבטלה!” – קרא הקצב והסכין בידו כמרצח. “בעד טנופת זו איני מוכר את סחורתי!” – והוא הדף מלפניו את האשה.

“ובמה אתה מוכר אותה?”

"בעד ערכים של ממש! איני מוכר את סחורתי אלא בעד ערכים של ממש! – קרא אל ההמון הנסער. “שהרי בטנופת זו לא אוכל לשוב ולקנות את הסחורה!” – הוסיף ואמר לשם הצטדקות.

“ערכים של ממש מה הם ומה טיבם?” – שאלו אחדים.

“שעונים, שרשרות, טבעות-קידושין, זהב, כסף – איני מוכר אלא בעד חפצים של ממש!”

“ובעד מין דבר כזה?”… צווחה אשה אחת וחשפה שמלתה והראתה את אחוריה. “כלום אין זה דבר של ממש?”…

פה ושם ניסה אדם לתת את קולו בצחוק. אבל נפלא הדבר – הדממה, שיִרדה על הבריות למראה המחזה הזה, החניקה את הצחוק ושיתקה אותו באמצע. דממה קשה וקופאה, דממת מות, נחה על הכל. ופתאום נדחק בין ההמון צעיר בעל-קומה, חוור פנים ועיניו מבצבצות מחוריהן. הוא החזיק באגרופיו הקפוצים צרורות ממון ושמט בזרועותיו החזקות את ההמון לכאן ולכאן ופרץ ונגש אל הקצב וזרק לו את הממון בפניו:

“כיון שהממון טנופת הוא, הכל מותר!”

והוא שמט בחזקה א הכיסוי מעל התריס והנקניקים נתגלו לעיני הבריות. ובן-רגע אחד היה הקצב מוטל על גבי הקרקע. אגרופי-גברים מוצקים, ידי-נשים בשרניות, עיני-נערות עליזות וצוהלות, גופי-בחורים צעירים ואמיצי-כח נדחקו והתלכדו יחד לפקעית אחת. ההמון פסק להיות קיבוץ של יחידים ונעשה יצור, שהרבה בני-אדם נצטרפו ונתלכדו ונתערבו בו כאחד – יחיד שהוא צירוף של רבים, יחיד בעל אלפי ראשים ובעל מאות אגרופים קמוצים ושלוחים. פקעית בני-אדם זו השתפכה כזרם איתן על תריסו של הקצב וידים שוקקות תפסו נקניקים, שומן-חזיר וחתיכות בשר; דם ופרורי-כבד היו נוזלים מן הפיות וליכלכו את הסנטיר, את השפתים ואת הפנים. שומן ובשר וכבד נתמזמזו בין האצבעות. כל אחד היה חוטף את הנקניק מידי חברו והכל התכתשו זה עם זה בשל נתח. דם היה נוזל מתוך החטמים והפיות והתערב בדם הנקניקים וליכלך את הבגדים. גברים התנפלו על נשים זרות, הוציאו מידיהן את הנקניקים וחילקו ביניהם.

עכשיו תקף את הבריות צמא צורב. ומיד התנפלו על תריסי השיכר ויין-התפוחים, הבריחו את הדיילים ואת המוזגים ופתחו את ברזי החביות. הזריזים תפסו כדים וכוסות והשאר נתנו תחת הברזים את כובעיהם ואת חפניהם והיו שותים זה מתוך חפניו של זה. אמהות הביאו כוסות-יין גזולות לילדיהן; אבות, שידיהם היו משומנות ומלוכלכות בדם, נשאו את ילדיהם אל הברזים הפתוחים וכיוונו את פיותיהם הפתוחים תחת סילון המשקה ההולך ומושך. ההמון, שהתלכד לפקעית טרופה אחת של התרגשות ורתחנות השתכר מתאות-השוד יותר משהשתכר מן היין והשיכר. אדם אחד מיושב בדעתו מיחה כנגד ההוללות הזאת וחברו החזיר לו בלשון זו: “בן אדם, כלום אין אתה רואה, שהעולם הולך לאבדון? נפרצו כל הגבולות. עשה גם אתה כמעשה האחרים!”

בתוך חבורה אחת של פועלים נרעשים ניצב אחד משלהם פרוע-ראש, פניו חבולים ופצועים ושותתים דם, דש בגדו קרוע והוא מתנודד ואינו יכול לעמוד על רגליו מרוב שכרון. הוא החזיק בידו הפשוטה צרור שטרי-כסף ודרש מין דרשה כזו:

“… ובשביל הטנופת הזאת הקרבתי את חירותי, שבעתי חרפות והחנפתי למשגיח!… לממון מזוהם זה עבדתי כדרך שעובדים אדון לאמתו, כדרך שעובדים אל אדיר וכל יכול!… נשאתי וסבלתי עליו את הכל… ועכשיו איני יכול לקנות בו אפילו כד-שיכר אחת… אך טנופת הוא, סחי ומאוס!… והריני יורק עליו!… הריני יורק עליו!…”

והוא זרק את הממון לארץ והיה רוקק עליו ורומס אותו ברגליו…

_______________

בשיפולי הרקיע הגיח מתוך היער האפל ענן כבד, התפשט על פני כל האופק והלך ופרש את כנפיו האדירות.

ההמון התחיל להתפזר ולהמוג אחד אחד.

השדות הירוקים והרעננים היו רמוסים ומגואלים. פה ושם התגוללו שיירים מזוהמים של פסולת אנושית, קרעי ניירות, בקבוקים שבורים, קופסות-שימורים ריקות, קרעי בגדים וכובעים של גברים ונשים, שנרמסו ברגלים. הציצים נשרו מעל ענפי האילנות המרטטים, כאילו עברה עליהם רוח סערה. בכל מקום התגוללו ציצי-אביב צעירים, שהיו דומים לנוצות של אפרוחים רכים. מבויישים וחרדים התנענעו האילנות ברוח-הערב הקרירה מתוך חסידות ויראת-שמים, כאילו היו מתפללים על עוונותיהם של בני-אדם…

פה ושם נשמעו צווחות-קרב של גברים שיכורים, צעקות נשים סרבניות ובכית ילדים עלובים. מעט מעט נתרוקן השדה הירוק והזרוע פרחים ונשתחרר מחלאת בני אדם וחרפתם. הדשאים הרמוסים שהיו דומים לתינוקות רכים ומעונים, ביקשו להם מחסה תחת כנפי השלוה הערבית, שנפרשה עליהם. דומה כאילו שפכו את לבם לפני אבא-לילה ובחיקו, ברסיסי טללי-הלילה, שרעפו עליהם, מצאו להם תנחומים ועוז להוסיף לפעול את פעולתם.

פה ושם הוליכה אשה את בעלה השיכור מן השדה הביתה. מאחד המקומות נשמע קולו הנחר של גראמופון שנתאחר, שהיה מזמזם את הפזמון הברליני החדש:

"אָנוּ סוֹבְאִים וּמְגַמְרִים בֵית דוֹדָתֵנוּ,

בֵּיתָהּ הַקָּטָן אָנוּ מְגַמְרִים בִּשְׁתִייה:

אָנוּ סוֹבְאִים וּמְגַמְרִים אַף הַמַּשְׁכַּנְתּוֹת,

גַם הָרִאשוֹנָה וְגַם הַשְׁנִיָה!…"

 

פרק אחד־עשר: הדת החדשה    🔗

בעל “גן השיכר” שבוורדר קרא על ידי הטיליפון את המשטרה, ועד שזו הספיקה לבוא למקום המערכה, כינסו הקומוניסטים אספה בכפר-האורגים “נובו-ווסט” הסמוך לוורדר. מקום זה היה ידוע כמבצר קומוניסטי. הפועלים שישבו בו קראו לו בשם “כפר אדום”. המפלגה הקומוניסטית היתה עורכת שם את אספותיה והמשטרה והמפלגות המתנגדות לקומוניסטים לא היו מעיזות להפריע את האספות הללו.

באולם של בית-משקה השיכר, שהיה מוקף גן גדול, נתאסף המון פועלים, הם ונשיהם; מקצתם הביאו עמם לכאן את ילדיהם, שישבו בשקט על ספסלי-העץ שמסביב לשולחנות. מהם הוציאו מכיסיהם מלוא חפנים שטרי-כסף כדי לשלם בעד כד השיכר הקלוש והמימי שנטלו, מהם הסתפקו בסיגריה גרידה, ומהם – בעשן הסיגריות שהפליטו המעשנים. חם היה בבית-המשקה. רוח ההמון היתה נסערה עדיין מחמת המאורעות, שהתרגשו על שדמות וורדר, ומתוך ריתחה ותנועות נרגזות ועצבניות היו הבריות מדיינים ומתווכחים על המאורעות הללו.

“ואני אומר לכם, שאי אפשר, שיהא הולך ונוהג כך להלן!”

“כלפי מה אתה מכוון?”

“כלפי הממון ועליית המחירים”.

“שוב אין כח לסבול זאת!”

“הרי גם הסוס אינו טוען אלא משא קבוע והרי גם הכלב נתייחד לו רגש של כיבוד-עצמו ואינו מניח שירמסוהו ברגלים ויעלבוהו – ואדם גרוע מן הסוס ועבד נכנע הוא יותר מן הכלב, – הוא סובל ונושא את הכל!…”

באפלולית החמומה של בין-הערבים, שהשואה הממשמשת ובאה העיבה והכבידה אותה ביותר, היה מראה הבריות שנתכנסו בגן-השיכר כמראה צלמי-רוחות. אותות הזמן ניכרו בפניהם ובדמותם. הצעירים לא היו כמעט אלא עור ועצמות – גויותיהם כחושות, פניהם דלים וחוורים, כאילו ניגרה ואזלה, מהם כל טיפה של לשד. הם ישבו והתווכחו על המאורעות מתוך תנועות נמרצות ובעינים נוצצות, שהיו לוהטות ומבריקות מתוך פניהם הדומים לפני שלד. הריתחנות שלהם דבקה באחרים.

הפועלים הזקנים, שרובם היו תפוחים תפיחות חולנית מרוב אכילת תפוחי-אדמה, שהיו משמשים מזונם היחידי, ישבו אל השולחנות בכבדות ובלי-נוע. עיניהם הפיקו אימה בהמתית ועורם החוור העיד עליהם, שהם שוכנים במרתפים עבושים ומחוסרי-אויר. הם שתקו.

הילדים שישבו כאן, נולדו בימות המלחמה. זרועותיהם ורגליהם היו צנומות ודקות כמקלות מחמת השחפת, שאכלה את בשרם, ועל פניהם הבלים שכנו תמרורים ודאגה, כאילו היו בעלי זקנים הסמויים מן העין. הם השתתפו מתוך כובד ראש בשיחת-הבריות הנרגזה, הפליטו מפיהם הערה עוקצנית, או שתקו שתיקה מרה כדומה לזקנים. הכל היו מצפים למאורע, שעתיד להתרחש כאן. ובין כה וכה היו ממתינים למנהיגים, שעמדו לבוא מברלין ושבשבילם התקינו עכשיו את דוכן הנואמים.

מקצת המנהיגים כבר נמצאו כאן. אחד מהם, רחב-גרם, בעל פנים מגושמים ובשרניים ובעל ידים מוצקות וגסות, שכבר התחילו מתעדנות ושהעידו עליו, שהיה לשעבר מן הפועלים, היה מהלך בקרב הנאספים ונתן שלום לכולם. את מקצתם קרא בשמותיהם, אבל את כולם היה מכנה מכינוי “חזיר”.

“אי לך, חזיר שמן, היכן היית עד עכשיו?”

דיבור זה היה משמש אצלו מין שאלת-שלום ואפילו ״מחמאה" ולא כל אדם היה זוכה לו. כבוד זה היה חולק אך למכרים ישנים ולחברים טובים ולשאר הבריות היה מכנה בשמותיהם של בעלי-חיים פחותי-ערך ונקלים, כגון “שפן”, “חתלתול” וכדומה.

כשראה את האנס ואת לוטה, שהמסגר היינריך הציגם לפניו, פתח ואמר אל לוטה:

“שמעי, ברווז, יכולה את להועיל לנו! הא לך גליון-נייר ולכי ואספי נדבות בשביל ע. פ.אי.!”

“בשביל מה?”

"אי לך, חתלתולה בורגנית, עדיין שקועה את באשפה הבורגנית מאחר שאינך יודעת מה טיבה של ע. פ. אי.! הרי זו עזרת-פועלים אינטרנציונלית להספקת קאקאו לילדים הרוסים, הבינות?

“ומשום-מה דווקא לילדים הרוסים?” – שאלה לוטה בתמיהה.

“עלינו לבוא לעזרת אחינו שברוסיה. ודווקא עכשיו, כשאנו שרויים ברעה גדולה כל כך, עלינו להראות את האחדות שבינינו ובין אמא-רוסיה שלנו. הכנופיה של הקאפיטליסטים האינטרנציונליים עם הסוציאל-דימוקרטיה בראשה, מאקדונלד בלונדון ושיידימאן כאן אצלנו, חברו על רוסיה ולוחצים אותה ואינם מניחים לה להשיב רוחה. העתונים מנגדי-הריבולוציה יחד עם ה”פורוורטס" של נוסקה אינם פוסקים מלהסית בה את הממשלות האימפרייליסטיות ולעורר אותן לחנוק את הריבולוציה. ומשום כך אין רוסיה יכולה להתעודד וחובה עלינו לעזור לה, שכן רוסיה הריהי המולדת שלנו, מולדת הפרוליטריון האינטרנציונלי. אם המהפיכה הסוציאלית שברוסיה תנצח, סופנו לנצח גם אנו בכל מקום!"

ועדיין לוטה תוהה ואינה תופסת את הענין:

“הרי הילדים שלנו רעבים גם הם!”

“וודאי רעבים הם. זוהי תולדתה של הקונסטיטוציה הווימרית, פרי ממשלת נוסקה ושיידימאן. ולפיכך חייבים אנו להלחם בה. ואולם הילדים שברוסיה ילידי המהפכה הסוציאלית הם. עכשיו את מבינה את הענין, ברווז חכמני שלי? אל תרבי שיחה, הא לך רשימת-הנדבות ואחר הנאומים תחזרי באולם. ואתה, ראש-חמור, תוכל לסייע בידה! לעבודה!” – הוסיף ואמר אל האנס, שישב אצל לוטה.

והנה עלה על הדוכן הדברן הראשון, צעיר שצורתו צורת-משכיל טיפוסית ופניו חשופים ללא שערה אחת. קרקפתו הקרוחה היתה מגולחה למשעי, על שפתו העליונה לא היתה אפילו חתימת שפם כלשהי, ולמרבה התמיהה היה גם מחוסר גבות-עינים. רק דבר אחד היה ניכר ובולט בפניו – חוטמו הגרמי, הדק והחוור, שהיה מבצבץ מתחת לזגוגיות המשקפים שלו. הוא היה מדבר מתוך פתוס והתלהבות, גחלי אש בערו מפיהו וקצף נתלה בזויות שפתיו. הוא החזיק בידו צרור של שטרי-כסף מזוהמים ומתוך חמת-זעם חולנית של כליון-עצמו היה מקצץ את הענף, שהוא גופו ישב עליו. הוא התנפל על השיטה, שגאלה את אבות אבותיו מכלא הגיטו, על התקופה הליברלית ועל הפרלמטריזמוס ה“רקוב”. בקצף על שפתיו הטיח דברים כנגד אותו העיקר, שזכותו עמדה לו ולאבותיו ליטול חלק בחיי העולם בכלל, היינו כנגד הדמוקרטיה “הבוגדת”. ויותר מכל שפך את חמתו על חוקת-המדינה הויימארית – בה תלה את כל הפורענות, שבאה על גרמניה ואת כל הצרות שהתרגשו על יושביה האומללים. והרי חוקה זו היתה משמשת מגן ומחסה יחידי להון שרכש לו אביו ושהוא, הצעיר, היה נהנה ממנו הנאה מרובה, וערובה יחידה לחירותו של עצמו ולשייכותו לארץ גרמניה. כיון שלא נזדמנה לפניו חוקת-מדינה אחרת להתגולל ולהתנפל עליה, המטיר גפרית ואש על החוקה הוויימארית, כאילו היתה אויבתו בנפש…

לפני הפועלים הרעבים, שלא הבינו מה משמעותה של כל אותה הצווחה, שצעיר זה מצווח, משום שהיה מדבר בלשון-משכילים נמלצה ביותר ולא פסק מלהתווכח עם ברנשטיין ועם קאוטסקי, שהפועלים לא היו מכירים אותם כל עיקר – לפני המוני הבריות המדוכאים ומשוקעים בעוני ומחסור עמד ופרש את כל פרשת תורתו ושיטתו של לנין. הסוציאל-דימורקטים – כך היה מכריז ומתריע – שנטו מן השיטה הזאת, אשמים בכל הפורענויות. הללו מכרו עצמם לקאפיטל האינטרנציונאלי, כדי לשעבד את המוני הפועלים שיעבוד עולם לאין תקומה. אין הצלה אחרת – כך סיים את דבריו – אלא לשים קץ לסדר הדימוקרטי הארור, שהשיא אסון על הפרוליטוריון העולמי, לכונן ריפובליקה של מועצות, דיקטאטורה של הפרוליטוריון, כדרך שעשו החברים שברוסיה!

את פרשת האידאל הרוסי, את גן-העדן הרוסי – לא את הגשמי, משום שגן-עדן כזה לא היה קיים עדיין, אלא את גן-עדן הרוחני של הפרוליטוריון העולמי – תיארה הנואמת השניה, שהנאספים קידמו את פניה בהתלהבות גדולה. על הדוכן עמדה אשת-מלחמה משכבר הימים, שפעלה רבות בימי-חייה ומסורת רבולוציונית בידה, אשה זקנה, צנומה ומכווצה עם עינים שחורות וזריזות, שהבהיקו מתוך פניה הקמוטים והדלים. זיו שמה המהולל והמפורסם שגרם לכך, שקהל השומעים נהג בה כבוד והתיחס אליה בחום-נפש, שהיה נעדר ממנו כליל בזמן שנאם לפניו הדברן הראשון. זקני הפועלים שבאו מן המחנה הסוציאל-דימוקראטי, עדיין היו מכירים אותה מן הימים הטובים שמלפנים וזכרו לה חסד נעוריה כשעמדה במערכה יחד עם ביביל. הצעירים ראו בה אחד משרידי המנהיגים של התנועה הספארטאקית, חברתם של רוזה לוקסמבורג וקארל ליבקנכט, שהריאקציה השנואה רצחה אותם נפש בדרך אכזריה כל כך.

היא לא דיברה לא על הסדר הדימוקראטי הרקוב ולא על הסוציאל-דימוקראטים השנואים, שעליהם התריע הדברן שקדם לה, אלא על המשבר הנפשי, שתקף את העולם כמגפה, על התהו והבהו, שהכניסה המלחמה לתוך המצב הרוחני של האדם, על הדילדול והחורבן של הערכים הישנים ועל הרעב לאמונה חדשה.

בהתלהבות הצדיקה את כל מעשי-העוול, שנעשים ברוסיה למעמדות אחרים. אשה זו, שלא היתה יכולה לנגוע לרעה אפילו בזבוב שעל גבי הכותל, לימדה זכות על כל מעשי-הרצח של השלטון הסובייטי. ולא משום שהבורזשואזיה ראויה לכך שיעשו בה שפטים ונקמות על כל העבירות שבידה, אלא משום שצורך הכרחי הוא להכרית ולבער מן הארץ את הישן, כדי לפנות מקום לחדש. המעשה הנעשה ברוסיה – כך הכריזה ואמרה – אינו סתם ריבולוציה, ניצוחו של מעמד אחד את משנהו וקביעת שיטת-שלטון חדשה, אלא מיתתו של העולם הישן ולידתו של עולם רוחני וחמרי חדש. ציבילזציה חדשה, אמונה חדשה באה לעולם! הדברים המתרחשים עכשיו ברוסיה ישפיעו השפעה מכרעת על עתידותיה של האנושות. הולכת ונוצרת חברה חדשה! הרי זו תמורת-עמים, שתעודתה להכניס את הסדר החדש לתוך המסגרת של הזמן והמקום שבעולם. וכיון שנעשים שינויים כאלה הנוקבים ויורדים עד התהום, אי אפשר למוד את המאורעות באמת-המידה של אמת ויושר, שהיתה נהוגה ומקובלה בסדר הליברלי ההולך למות. הסדר החדש יוצר לו את האמתיות החדשות שלו, את היושר החדש שלו לפי הצורך הממשי ולפי ההכרח לאשש את קיומו בחיים. והוא עושה זאת בכח קיומו המוסרי של האושר שהוא נושא בכנפיו לדורות הבאים. הכל צריך למות ולכלות למען הסדר החדש הזה, משום שהוא, הסדר החדש שברוסיה, הנהו אמונה חדשה לעולם המדולדל דילדול רוחני והמיוגע ומעונה בחומר…

בזמן שעמדה האשה על הדוכן ודיברה את דבריה, דומה היה כאילו גדלה מכפי שהיתה – כאילו גבהה קומתה כדי כמה ראשים. ההתלהבות של דבריה יישרה את גוה הבלה והמכווץ, פניה הכתומים והמקומטים נעשו חלקים, קמטיהם נתמלאו, צורתם נתארכה כשל אשה צעירה והם הבהיקו מזיו הנוגה הלוהט של עיניה השחורות, שהיו דומות באותה שעה לשני לפידים בוערים. ידיה הצנומות והמעורות גידים התנופפו בתנועה נאה מעל לראשה כאילו נעשו קלות וגמישות והיו דומות לכנפים. נדמה היה, שעוד מעט ותתנשא ותעוף מעל לראשי הפועלים, שמילאו מפה אל פה את גן בית-המשקה המשוקע בצללי ערב.

אלא שההתלהבות שלה לא עברה אל הקהל, שהיה מדוכדך יותר מדאי מחמת המאורעות, שהדאגה לצרכי פרנסתו וקיומו ההכרחיים ביותר דיכאה את נפשם לעפר. רוח השומעים היתה נרגזה ונרעשה עד מאד בשל מאורעות היום ולבם לא הלך אחר סדר-העולם החדש ההולך ונוצר ברוסיה. לא היה להם צורך בסדר חדש ולא היו מבקשים דבר חוץ מפת לחם עלובה וחרבה, שהכל הבטיחו להם ואיש לא נתן להם… הדאגה האחת שלהם היתה הדאגה לתפוחי-אדמה. הם באו לכאן לשמוע דברים על המחסור של תפוחי-אדמה וכיצד להשיג אותם, אם אפשר הדבר – על ידי עבודה, ואם אי אפשר – בכח הזרוע, על ידי ריבולוציה, באין ברירה… ועל שאלה זו לא ניתנה להם תשובה. את לב הצעירים, הרווקים, משכה הדברנית ביותר על ידי אש ההתלהבות, ששפעה דמות דיוקנה ולא בדבריה, שלא יכלו לעמוד עליהם. הם מחאו כף, צהלו והריעו ושרו את שירת האינטרנציונל. ואולם זקני הפועלים, בייחוד אותם שנתגלגלו לכאן באקראי והביאו עמם את נשיהם וטפם, לא יכלו להשתחרר כל אותו הזמן מן הדאגה הקרובה אצלם ביותר, מדאגת הפרנסה של יום יום. לא היה להם צורך בדת, ובעצם אחת היתה להם, אם הסדר, שהולך ונוצר ברוסיה, ישחרר את העולם מכל הפגעים החומריים והרוחניים ויתן לדורות הבאים את האמונה החדשה, שהדברנית נאמה עליה, ואם לאו. ואף על פי כן הקשיבו תחילה לדבריה מתוך סבלנות משום זקנותה ושמה המפורסם. אבל כיון שלא מצאו בדבריה מענה לדאגות שבלבם, פקעה סבלנותם והתחילו משתעלים, רוקקים ומקישים בכדיהם הריקות על גבי השולחן. הנלהבים התרעמו עליהם ומיחו כנגדם ודרשו מהם שלא להפריע את הסדר. רוחות הבריות התרגזו ונעשו מורתחות וסופן שבאו לידי התפרצות בעטיו של אלברט שפינר.

אלברט שפינר זה כבר קצה נפשו בכל אלה. הוא היה יושב כאן וכד-השיכר הריקה בידו והאצטומכה שלו מלאה דבק העמילן של תחליפי-המזונות, שמילא בהם את כריסו. הוא ראה, שהעולם הולך לאבדון, שהעולם וסדר-העולם, שבעצם כבר דן אותם לכליה, הולכים וחוזרים לתהו ובהו. הוא בא לכאן לאספה הקומוניסטית לאחר שנכזבה תקוותו במפלגתו של עצמו לא משום שהיה מתאוה לאמונה חדשה, אלא משום שהיה מבקש שיחזירו את הסדר ליושנו. ואולם בעצם גם לא משום כך, אלא מתוך קינתור כלפי עצמו וכלפי העולם. קינתור זה הוא שגרם לו שנטפל אל הקומוניסטים… אבל היום ראה בעליל, שהעולם חוזר לתהו ובהו באמת, שכל החוקים והסדרים הקבועים הולכים וכלים! והוא נבהל למראה התהום, שנפתחה היום לנגד עיניו…

אלברט שפינר לא היה לו כלום בעולם, לא אלוהים ולא אמונה בעולם הבא. יתר על כן: אפסה מלבו אפילו אמונה בענינם של הפועלים. כל מהותו היתה ערוכה ועומדת כמכונה על עיקר אחד – על הסדר, על סדרם של דברים. עכשיו נתקלקל במכונה זו בורג אחד ואין מי שימצא את המקום היכן בורג זה חסר, וכל המכונה הולכת לאיבוד ושוב אינה פועלת את פעולתה… הוא בא לכאן, כדי ליטול מפיהם עצה, כדי שיראו לו את הדרך איך לצאת מן ההפיכה, והללו עומדים ומדברים כל מיני דברי שטות – על אמונה ועל סדר-עולם חדש, שהולך ונוצר ברוסיה. ואלו על הדבר הקרוב ביותר, שיש בו משום צורך גדול ביותר, המכאיב את הלב ביותר ותובע תשובה לאלתר עברו בשתיקה ולא דברו כלום.

“לאבדון!” – צווח המסגר אלברט שפינר והקיש בכד-השיכר שלו על גבי השולחן. “מה לי ולרוסיה ולדת החדשה שלה? אין לי צורך בדת! ללחם אני צריך! לתפוחי-אדמה אני צריך! הגידו לנו מה עלינו לעשות, כדי שנקבל בשכר עבודתנו ממון הגון לקנות בו צרכי-אוכל ולא טנופת זו! הגידו לנו מה לעשות, כדי שיחזור שוב סדר לעולם!”

הנראה שהמסגר אלברט שפינר מצא בשביל קהל הנאספים את מלת-הגאולה הנאותה לענין. מפה ומשם נשמעו קולות קוראים:

“זה הדבר! זה הדבר – סדר!”

לשוא טרחו מנהיגי-המפלגה להשקיט את הקהל. אותו האיש, שעסק באספת תרומות לטובתה של “עזרת-הפועלים האינטרנציונלית”, ראה שהמגבית שלו לקאקאו בשביל ילדי רוסיה נתונה בסכנה. “זקנה בלה זו קילקלה את הכל!” – הפליט בזעם כלפי הדברנית ועלה על הדוכן והתחיל לנאום על רוסיה, מולדת הפרולטריון האינטרנציונלי. אבל דבריו לא מצאו להם אזנים קשובות, לפי שהמסגר אלברט שפינר עמד וקרא בקול רם:

“כבר שבעתי פיטפוט זה! קומי, אשה, ונלכה! חוששני, שלא נוכל לשוב הביתה. הממון שבידנו שוב לא יספיק לכרטיס-נסיעה!”

דבריו אלה היו משמשים אות-התראה. הם הזכירו את הבריות את המצוקה הקרובה אצלם ביותר:

“אכן צדק! מי יודע, אם נוכל לנסוע הביתה בממון שבידנו! והרי שואה ממשמשת ובאה”!

בדרך חזירתם הביתה פתח ואמר שפינר אל אשתו:

“גם זה אינו אלא טנופת! שוב איני הולך לבחירות ואיני נותן את קולי לאיש! ילכו לאבדון! הכל פיטפוט, פו!” – והוא רקק בכעס.

- - -

לאחר אותו היום רב- המאורעות חזרו האנס ולוטה אל סוכת-הגן שלהם בשעה מאוחרה בלילה. העננים, שנתקשרו כל הערב על פני הרקיע, נצטרפו עכשיו לחשרת-עב אחת עצומה וכבדה, שמילאה את כל חללו של האויר ושלא נראתה לעין, אלא הורגשה. עיפה ועגומה ישבה לוטה על המיטה המיטלטלת שבסוכה. שעה ארוכה היתה דמומה וגם האנס שתק. לאחר אותו היום היו מתביישים להביט זה אל זו, כאילו עברו עבירה. לסוף פתח האנס ואמר:

“יודעת את, לוטה, עתים הריני דומה, שהעולם הולך ומסתלק מאתנו ומניח אותנו בחוץ”.

“הרי אנחנו צעירים כל כך וכבר נעמוד מחוץ לעולם?” – שאלה את עצמה יותר מששאלה את האנס.

היא קמה ממקומה ויצאה החוצה ועמדה על שלבי הסוכה.

ברק חלף את רקיע השמים. לנגהו המבהיק ראתה העין איך האילנות שבגן מתכופפים כאילו היו כורעים ומשתחווים ארצה לפני מי-שהו. ומיד חזרה החשיכה לכמות שהיתה ונשמע רעש הרוח בין ענפי האילנות.

“בואי הביתה, לוטה, הסערה באה”.

“הנני אוהבת את הסערה ומתאוה להיות בתוכה”.

“גם אני איני מתיירא מפני הסערה, בזמן שהיא שלי והנני יכול להתגעש עמה ולהרעים את קולי עם הרעם. אבל כלום הסערה, שעברה עלינו היום, שלנו היא? שלך היא? וכי יכולה את להמצא בתוכה? וכי שואגת היא את שאגותיך ואת זעקת מכאוביך את? וכי מבקשת היא לקרוע למענך את השמים ולהשיב בחזרה את היום שחלף? וכי יפה לך בתוכה? וכלום איננה שד משחת אכזרי וזעום, שפרץ משאול בגלל החטאת הגדולה של בני-האדם, המתהלכת בעולם?”

“אבל למען השם, הרי אנו צעירים כל כך… אי אפשר לנו לעמוד בחוץ!”

“ורע מזה בפנים. מכל מקום, שאדם מבקש להטפל שם, הריהו נחנק מאפס אויר לנשימה”.

“ומה יעשה אפוא?”

“ימתין לוטה; ימתין עד שיעבור ענן-החושך, שנצטרף מכל הרע שבעולם ונתפשט על פני כל הארץ! יסתתר ממנו עד שיאיר אור בלבות בני-האדם! אכן צדק דודנו אדולף – הטוב אינו נלחם, הטוב מצפה וסובל!…”

“אבל קשה להמתין בזמן שרעמים וברקים מתחוללים בחוץ! ועוד זאת – ללא הועיל הוא להסתתר. חוששת אני, שיבוא ויחטפני ויוציאני בחזקה מקני החם ויקחני עמו. הרי אחי הוא. שנינו נולדנו ביער!”

“כלפי מי את מכוונת?”

“כלפי הסער!”

“מה לך, לוטכן? את מדברת זרות… אי שמים – הרי תקפך חום קדחת!…”

ברק ניחת ארצה. האנס נטל את לוטה על זרועותיו ונשא אותה אל הסוכה והשכיבה על המיטה.

“האנס, רע ומר הוא לאדם להוותר בחוץ!”

“ורע מזה להיות שרוי בפנים!…”

 

פרק שנים־עשר: תרומת המס לגזע הצפוני    🔗

ד“ר היינריך בודינהיימר היה מתהלך הלוך ושוב בחדר עבודתו הגדול והכתיב את אשתו, שישבה אצל השולחן, מאמר על “דילדול מידות-המוסר בדורנו” בשביל כתב-עתי, שהיה מעוזריו הקבועים. במאמרו זה הביע את הרעיון שלהלן: בני-האדם מהווים את הזמן, וההפקירות שבדורנו מקורה בהעדר-העיקרים, שלקה בו האדם של עכשיו. אנו מתביישים להיות אנשי-מוסר. ומי שמוצא עוז בלבו להודות בחובות מוסריות, נהיה ללעג ומוחזק ריאקציונר ומן הנחשלים”.

את הדברים האלה הכתיב את אשתו, שהיתה חשוכת-בנים ושלא היה לה בחייה כלום חוץ מבעלה המפורסם, שהאמינה בו כדרך שמאמינים באלהים ואף נהגה בו כך. שנים על שנים נלחמה על הזכות להעשות במידת-מה עזר כנגדו בעבודת-היצירה שלו ולמדה לשם כך את הסטינוגרפיה ואת הכתיבה על גבי מכונה – וסופה שחפצה נתקיים בידה והדוקטור המכובד מינה אותה למזכירה שלו. מתוך הגות-כבוד לכל דבר שברוח, שבאה לה בירושה מאת אבות אבותיה, ומתוך הערצה עמוקה קיבלה האשה את כל פסוק ופסוק, שיצא מפי הדוקטור. כל מלאכה קטנה, שעשתה בשבילו, לא דיה שגרמה לה אושר ורוממה אותה, אלא שהיתה חשובה ומעולה בעיניה במידה מרובה כל כך, שהיא ראתה את עצמה שותפת למפעל רב-ערך ביותר. על ידי כך הרגישה את עצמה קשורה גם בחיי בעלה וגם במעמדו הרם שהוא תופס בציבור. היא נענעה ראשה מתוך חסידות לכל מלה מן המלים, שהיה מכתיב אותה:

“כשם שחייו של כל יחיד הנם שלשלת ארוכה של מעשים קטנים ושל מאורעות יום יום, כך משמשת אחת התקופות לא צירוף מאורעות כבירים ומהפכניים, אלא סכום של מעשים-קטנים. המעשים הללו ממלאים בתוכנם את הכלי הקרוי זמן”.

הגברת הנרייטה כתבה את הדברים האלה בפנים של חסידות ומראיה היהודי הובלט ביותר וחוטמה הארוך נתארך עוד יותר באותה שעה. עיניה הביישניות, המוצנעות תחת שמורותיהן, נתכסו לחלוחית נוצצת, שנשתקפה בפניה הנקודים בבהרות-חמה.

“היחס שבין אדם לחברו, היחס לסביבה הקרובה ביותר – מצטרף לסכום המאורעות, הממלאים את חללו של הזמן…”

הטיליפון שעל שולחנו של הדוקטור השמיע את קול צלצולו הכבוש. הינרייטה קמה ויצאה בפסיעות חשאיות מן החדר ועדיין זיו של התלהבות שרוי על פניה. בפנים כעוסים על הפרעה זו ניגש הדוקטור אל השולחן ונטל את אפרכסת-השמע בידו.

הינרייטה למודה היתה להתעלם מן החדר בו ברגע שנשמע קול קישקושו של הטיליפון, כדי שלא להפריע על ידי הווייתה את בעלה בעניניו של עצמו. מנהגה זה היה מן הדברים המסתברים מאליהם ומקורו בהשתעבדותה וכניעותה המוחלטת לבעלה המפורסם…

בטיליפון נשמע קולה של האשה האחרת אשר לו, של בת “הגזע הצפוני”:

“וכי שכח הדוקטור איזה יום לחודש הוא היום הזה?”

“איך עלתה מחשבה כזאת על דעתה? איככה יוכל לשכוח דבר כזה! אבל צוק-העתים, הדאגה לארץ המולדת האהובה, החובות הגדולות המוטלות עליו גרמו לכך. הרי את יודעת זאת, גרטרוד!”

הן, היא יודעת את הכל. בזמן האחרון התחיל להזניח אותה. אפשר שנפשו נקטה בה?

בשם אלהים, איך היא באה לידי הרהורים כאלה!… והוא מתנצל בפניה בכל מיני אמשלות ותירוצים של מה-בכך. " דבר המובן מאליו הוא, שאבוא הערב אצלך למועד הקבוע להיות מיסב במסיבת הבכירים, שהזמנת לסעודה. את יום הולדתך לא שכחתי ולא אשכחנו, ולראיה הדבר – השליח הנושא את הפרחים כבר נשלח זה כמה והריהו בדרך. וכי עדיין לא היה אצלך? לכשאגמור את המאמר, שהמסדרים כבר מצפים לו, אלך מיד להמציא את כל צרכי נשף-חשק זה…"

“קראת היום ב”טאגיבלאט" את המאמר על הצגת “מאריה סטיוארט”? אותו חזיר פטר אותי בשתי שורות. ולא עוד אלא שיש בדבריו משום ליגלוג עלי, שכן הוא כותב: “העלמה גרטרוד פון פאלמה נתנה בתפקידה את כל מה שהיכולת בידה ליתן – את דמות-גופה הגזעית, ויישר כחה על זה! ואפילו מלה אחת אין כתבן זה כותב על הנאמנות שלי!”

“מה את מבקשת, חמדת נפשי, מבר-נש, שאת בעצמך קוראה לו ‘חזיר’?…”

“חזיר יהודי! – הלא תסלח לי…”

“אין בריה כזאת בעולם, יקירתי” – הריהו משיב לה בצחוק. “כידוע לך הריהי אסורה על היהודים…”

לאמתו של דבר לא הדאגות לארץ המולדת האהובה גרמו לו לדוקטור בודינהיימר להזניח את חובתו כלפי הגזע הצפוני. הדברים, שדיבר על ידי הטלפון היו דברי אמת – יום הולדתה של גרטרוד לא נשכח מלבו. בשרידי הממון שנמצאו בבית קנה באותו הבוקר צרור גדול של שושנים לבנות ושלח אותו לגרטרוד. אלא שלא על עסקי פרחים קראה גרטרוד את הדוקטור הנכבד אל הטיליפון, אלא על ענין אחר: היא הזכירה אותו, שלא שלח לה את המטעמים, את היינות והליקורים לסעודה של יום הולדתה כמנהגו שנה שנה… בכלל היה הדוקטור מתרשל הרבה בתשלום הקצבה החדשית לידידתו, ובעתים הללו אי אפשר שפרעון חובות יהא נדחה לאורך ימים, לפי שהחובות בטלים מאליהם… הגברת ראתה בזה “טכסיס-חשבון יהודי”. " כך דרכם, שאפילו את חובות-הכבוד שלהם הריהם פורעים במארקים של אינפלאציה…"

באמת קשה היה מצבו של הדוקטור בזמן האחרון. הוא לא ידע מהיכן יטול ממון לשלם את המס, שהוא מעלה ל“גזע צפוני”, שנתגשם בדמותה של אהובתו השחקנית. החובות המוטלות עליו כלפי “הגזע היהודי” הטרידו אותו במידה פחותה מכן. מימיו לא נתן דעתו לעסקי ביתו הקטנונים. את העסקים הללו הניח לאשתו. מה שאין כן חובתו ה“צפונית”: חובה זו היתה קרובה ללבו ביותר והוא ראה אותה כ“חובת הכבוד” שלו.

שוב מתהלך ד“ר בודינהיימר בחדר עבודתו אחת הנה ואחת הנה, אלא שאינו מהרהר עוד במאמרו החשוב והנחוץ “על דלדול מדות המוסר בדורנו”, שהוא עוסק בכתיבתו. מחשבה אחרת מעסיקה עכשיו את דעתו: כיצד ישיג ממון לקנות את צרכי הסעודה, שאהובתו מתקינה היום ל”חבורה מובחרה" לכבוד יום הולדתה? וסכום הממון הזה עצום ורב הוא, עד כדי משכנתא שלימה על אחד הבתים – מי יודע עד היכן מגיע היום מחיר המעדנים?

המוסד האיפותיקאי של בודינהיימר, שהיה משמש עד עכשיו פרה חולבת למשפחה, פסק ליתן את חלבו. הריהו סגור כמעט. רוב האובליגציות, שהוציא המוסד על סמך המלוות האפותיקאיות, נעשו חסרות ערך. סכום האפותיקאות, שעלה לעשרות מיליונים מארקים ושהיה יסודו של בית-העסק ומכרה-הזהב של המשפחה, הריהו עד היום הון מסויים, אם לחשב את חשבונו בזהב. אלא שהון זה הולך ומצטמק יום יום, ומי יודע עד היכן תגיע עוד ירידתו של המארק! מאכס בודינהיימר היה מוכר אחת אחת על ידי אדולף אחיו את התמונות היקרות, שהיו תלויות בחדר עבודתו, ומזה היתה המשפחה ניזונה עכשיו. את הצעתו של יודקיביטש להתפשר עמו ולמסור לו את האפותיקאות בעד סכום-ממון ידוע דחה מאכס, לפי שראה עצמו אחראי לגבי הקליאנטים, שנתנו אמון בבית-העסק של בודנהיימר. הוא ראה חובה לעצמו להגן על דבר אחד – על שמה הטוב של הפירמה לא אבה לשמוע על פשרות וויתורים יהיו אשר יהיו.

עכשיו הגיעו המים עד נפש. שוב לא היה למשפחה ממון אפילו לספּק את הצרכים שבכל יום ואנוסה היתה למכור חפצים מתפוסת הבית. מאכס הוציא את תמונותיו ואת שטיחיו למכירה באכרזה. סכום-המארקים, שהכניסה מכירת החפצים הללו, היה עצום כל כך, שלכאורה דומה היה, שיהא בו כדי לפרנס את המשפחה כל ימי המשבר עד שתיפסק האינפלאציה, שהרי עד כמה יוסיף המארק לרדת מטה מטה? אבל עוד לא הספּיקו להשיב רוחם וכבר נצמת הממון הזה והיה לאפס. עוד ביום אתמול סבורים היו, שיתפרנסו בו שבוע תמים, והיום אינו מספּיק כדי לקיים את נפשם אפילו יום אחד, ושוב מן הצורך היה להוציא חפץ אחר מן הבית ולמסרו לסוכן על מנת למכרו בבית-האכרזה לצרכי מזונות. ואשתו היהודייה של ד"ר בודינהיימר היתה מוכרת את תכשיטיה. אף על פי שקשה היה לה להפּרד מהם משום טעמים שברגש – היא קבלה אותם בירושה מאת אמה – בכל זאת נוח היה לה למכור את התכשיטים מלהוציא מן הבית חפץ, שהדוקטור היה רגיל בו.

אכן אמת הדבר, לא קל היה לד"ר היינריך בודינהיימר להשיג את הממון, שהיה צריך לו באותה שעה.

שוב אי אפשר היה לו להוסיף לכתוב את מאמרו. מקור רעיונותיו נסתתם, ואם יש אשר עלה רעיון על לבו, לא יכול להביעו על הנייר הבעה ברורה. המלים לא נצטרפו זו לזו. ובכן הפסיק את עבודתו לצערה הרב של אשתו היהודיה, אשר תיכף לחזירתה לחדר-העבודה הכירה בפני בעלה, שדאגות בלבו. ואף על פי שלבה הגיד לה מה טיבה של מרת נפשו, בכל זאת היתה מוכנה ומזומנה לתת את הכל כדי להחליק את הקמטים שעל מצחו הנאה ולהחזיר לעיניו השחורות את “מבט-הנשר” (ככל אשר קראה לכך) העז והחפשי, שנתייחד להן בשעה שנחה עליו הרוח. בגילת-נפש היתה ממשכנת את העדי האחרון שלה, את האצדעה, שהיתה מדורונות-החתונה שלה, ושלא אבתה להפּרד ממנה עד עכשיו, או את מחרוזת-המרגליות של אמה, כדי להמציא לו את הממון, שהיה צריך לו כדי למלא את “חובת הכבוד” שלו – ובלבד שיחזור אל פניו זיו ההתלהבות, ובלבד שמבט-עינו העז והחפשי יבהיק שוב את נגהו, ובלבד שחזותו תפיק שוב אותו המבע האנושי הרם, שהיה מקור אשרה ותוכן חייה ושאותה השיחה הטלפונית הבריחה אותו באכזריות גדולה כל כך…

“דיינו היום, יקירתי!” – ענה ואמר אליה הדוקטור ונפנה לצאת.

הוא לא הרגיש באנחה הכבדה, שכבשה אשתו בעלת קלסתר-הפנים היהודי-הטפּוסי ולא ראה את יגון התמרורים והדאגה שבעיניה…

והנה עומד הדוקטור בתוך חבורה של רעבים, רובם נשים וילדים ומסתכל בכל אותם הדברים הנאים המוצגים בחלון-התערוכה של חנות-המעדנים, שרגיל היה לקנות שם כל מיני מטעמים בשביל אהובתו. הוא, האיש אשר לא ידע מימיו את ערכו של ממון, שלא היה מטפּל מימיו בקטנות ושרגיל היה ליכנס אל בתי-המסחר ולקנות שם את צרכיו ולצוות לשלוח את המקחות אל ביתו ואת החשבון אל הבנק; הוא, אשר כתב ספרים רבי-ערך לשם פתרון השאלה המכאיבה מכל השאלות שבעולם, הלא היא שאלת חלוקת העבודה והנכסים של בני האדם – הוא עומד עכשיו יחד עם בני-אדם רעבים ללחם ומסתכל בשפעת המאכלים החמודים, המוצגים בחלונות החנויות!

אכן משונה הדבר – ברלין הכרך הגדול היתה רעבה; מיליוני האוכלוסין שלה היו ניזונים מתחליפי-מזונות מקולקלים; בני-אדם חשובים וכבודים היו גוועים בבתיהם מאין להם פת-לחם ואחרים היו אוכלים פיגולים, שיירי נבלות, שומן עבוש, שספסרני-המזונות הוציאו אל השווקים. ובעיר זו עצמה היו חלונות-התערוכה של חנויות-המעדנים אשר בשכונות העשירים מלאים כל מיני מאכלים משובחים ומובחרים. שם נמצאו כל מיני בשרים מעושנים, נקניקים עבים וכבדים, ששומן נאה היה מנצנץ מבעד לעורם; חזות-אווזים מעושנים, לשונות-שוורים מעושנות, עופות צלויים שמורים במקפה, פשטידות של כבד משטראסבורג, ביצי-דגים בעלות גוונים שונים משומרות בקרח, מליחים כבושים בכל מיני צורות, דגים מעושנים, פירות-הדרום, שהובאו מן הארצות החמות, שזיפים ואפרסקים גידולי חממות, ביכורי-תפוחים, אגסים גדולים וצהובים ולא כל שכן תאנים מיובשות ותמרים זבי-דבש מיובשים.

לפני חלונות-התערוכה של חנויות-המכולת היו עומדות תמיד חבורות חבורות של בני-אדם רעבים, ילדים צנומים ודקים ונשים עגומות, עטופות סודרים. מתוך סבלנות גרמנית לאמתה ובדרך-ארץ הביטו בעד הזגוגיות המצוחצחות אל המאכלים הסדורים והזינו בהם את עיניהם ובלעו את רוקם ומצאו את סיפּוקם בראיה בלבד. זוהי הפעם הראשונה בימי חייו, שד"ר בודינהיימר הגיע לידי כך להיות עומד יחד עם סקרנים אחרים שבחוץ ולהתבונן אל המעדנים בעד החלונות. הוא, אשר הרבה לכתוב על המדות המוסריות של האדם, על “הכנפים הסמויות מן העין”, שנתייחדו לאדם באין-רואים; הוא, אשר הוקיר את האדם והעריכו הערכה רמה ביותר, בא בפעם הראשונה במגע עם עיניו ומחסורו של האדם לאמתו. הרעבים, שנתכנסו לפנות חלונות החנויות, היו חולמים חלומות בקול על חמאה ועל שומן, שראו לנגדם. ביחוד נתלהב דמיונם הרעב למראה החמאה. הם הביטו אל החמאה השמנה והצהבהובה בעינים חומדות ותאווניות כדרך שאסירים, החבושים שנים מרובות בבתי-כלאם, מביטים בעד סריגי אשנביהם אל אשה העוברת בחוץ. הם זנו את דמיונם במראה החמאה. דומה היה כאילו המראה הזה מגרה את יצרם…

“אילו היה לי אך לוט אחד ממנה, אך חתיכה קטנה שבקטנות, כדי להטעים בה את האטריות היבשות!” – קראה אשה אחת באנחה.

“כמה תאוונית אשה זו – לוט של חמאה! אני הייתי מסתפק, אילו יכולתי אך להריח בה בחוטמי!” – נענה פועל אחד חוור-פנים, שלא היה בו אפילו קורטוב של שומן, כאילו רוקנו מתוכו בדרך חימית כל טפּה של לשד ולחלוחית. ונחירי אפו נתרחבו אותה שעה, כאילו היה מתאוה לשאוף בעד הזגוגית את ריח-הניחוח של החמאה.

ד“ר בודינהיימר לא הרגיש בדבר, שהוא עומד בתוך עלובי-עולם הללו ומסתכל באוצרות-המעדנים שבחלונות מתוך תשוקה כמותם. אותה שעה היה מהרהר בלבו, שאמנם מן הראוי היה לו לשלוח לאהובת לבבו קופסה גדולה של ביצי-דגים, כדרך שהיה נוהג לשלוח לה שנה שנה ליום הולדתה. אלא שהשנה היה עליה לוותר על זה וגם על היין השאמפני. תחת ביצי-דגים ישלח לה את פשטידת-הכבד הנפלאה וליטרה של בשר מעושן מן המובחר. ודבר המובן מאליו הוא, שמן הצורך להמציא לה בקבוקים אחדים של יין-רינוס משנת 1915 ובקבוקים אחדים של קונייאק ויין-שרף דובדבני בשביל בני המסיבה שלה הלהוטים אחר השתיה. בשנים כתיקונן וודאי לא היה נוהג כנימוס, אילו שלח לה ליטרות חמאה אחדות, אבל עכשיו בשעה שהחמאה יקרה היא ביותר, חזקה עליה שתקרובת זו תהא מקובלת עליה ביותר. ודבר שאין צריך לומר הוא, שיש לשלוח לה גם פירות וממתקים. ובכן ייכנס ויזמין את כל זה. וודאי יעלו המקחות בהון עצום! והנה נזכר הדוקטור, שאין מעות בידו… אבל אין בכך כלום. השבח לאלהים, עדיין יודעים בברלין מי הוא ד”ר בודינהיימר. ולא עוד אלא שבחנות זו הריהו קונה את המקחות בשביל גרטרוד שנה שנה. ובכן עקר ממקומו וסר מחלון-התערוכה ונכנס אל החנות ומבטי הקנאה והבוז של צופי-החלון מלווים אותו. הוא לא טעה: המשמשים מקדמים את פניו בנימוס הראוי ומתוך חיוך של שרתנוּת. אמנם אינו מן הלקוחות החדשים, אלא אחד מן הישנים, ששוב אינם מצויים בבית-המסחר ושיש לחשוד בהם שכיסם ריק, ואף על פי כן יודעים מי הוא. הוא בורר לו, כפי שנדמה לו, את הדברים הנחוצים והמצומצמים ביותר. הרי אינו מן הספספרנים ומרוויחי-האינפלאציה. אבל חשבון המקחות, שהוגש לו מתוך נימוס מרובה ביותר, כולל סכום עצום כל כך, שפני הדוקטור הלבינו. “אי שמים”, – הוא מהרהר בלבו – הרי בממון זה אפשר היה לקנות לשעבר בית גדול!" אלא שפניו אינם משתנים והוא אינו מגלה את מה שבלבו. בחשיבות-עצמו ובנחת, כאילו אין הדבר כדאי לאבד עליו אפילו מלה אחת, הריהו מושיט למוכרנית את כתבתה של הגברת, אשר אל ביתה ימציאו את המקחות, ואת כתבתו של הבנק, שלשם ישלחו את החשבון. ואולם המוכרנית מתנצלת לפניו ואומרת, ש“מחמת ירידתו של המארק נצטווינו שלא למכור אלא בממון מזומן. עלי לקרוא למנהל העסק”. ומיד הופיע בעל החנות ממחיצת לשכתו והשתחווה לפני הלוקח השתחויה של התרפסות והתנצל לפניו ואמר: “המעדנים רובם נקנים בחוץ לארץ בוואלוטה של זהב, וכיוצא בזה גם החמאה המובאה מדאניה, ודבר שאין צריך לומר הוא שפירות-הדרום והמשקאות המובאים מארצות אחרות. מוסיף על זה מסי-המותרות הגדולים. ואף על פי כן אם לחשב את המקחות בערך-זהב עולה כל החשבון הזה אך לסך של מאה וחמשים מארקים לפי השער של הזהב. גם בעתים כתיקונן לא היה מחיר המקחות הללו פחות מכן ואולי יותר מכן” – מוסיף ואומר בעל-החנות לשם התנצלות.

“הן, הן, הכל כשורה!” – ענה ואמר הדוקטור מתוך חיוך של ביטול וקוצר-רוח. “כל הדברים הללו שוב אינם מצויים להנאתם של הגרמנים, אלא של הנכרים! שוב אין הגרמנים יכולים להרשות לעצמם ליהנות מהם! שלח נא בלי פיקפוק את החבילה לפי הכתובת שאמרתי ואת החשבון אל הבנק”.

“לצערי אי אפשר הדבר”, השיב בעל-החנות מתוך חיוך של מבוכה.

“משום מה?” – שאל הדוקטור בתמיהה רבה.

“דבר המובן מאליו הוא, שאין כאן שאלה, אם אדוני בר-אשראי הוא ואם לאו. אלא מכיון שהמארק הולך ויורד יום יום ופעמים גם שעה שעה, הכרח הוא לסלק את החשבון לאלתר, לפי שעד שהחשבון יגיע אל הבנק, יתמעט הסכום, לפי ערך הזהב, ויעמוד על החצי”…

“לכך אתה דואג? – ענה ואמר הדוקטור. אף הוא היה נבוך, משום שזוהי הפעם הראשונה בימי חייו שהיה נתון במצב מיוחד כזה. אל תדאג, שלח את החבילה על פי הכתובת ואת החשבון אל הבנק והסכום המגיע יסולק שם מיד. האפשר לי לטלפן מכאן?”

“וודאי, הטיליפון עומד לתשמישו”.

השבח לאלהים, מאכס נמצא באותה שעה בבנק!

“מהו הסכום המגיע לפי דבריך – מיליון וחצי?” – שאל הבנקאי מתוך התאפקות וכשהוא מתאמץ לא לגלות את תמיהתו ואת מורת רוחו, שלא לצער את אחיו.

“אנוס הייתי לקנות דבר-מה לרגל מקרה מיוחד”, – התנצל הדוקטור.

“וודאי אמציא את הסכום הדרוש. בעוד שעה אחת נפרע את המגיע בבית-המסחר”.

“וכי לא יקשה ממך הדבר?”

“בשם אלהים, הסיר דאגה מליבך! יש לך פנאי לסור אל הבנק? עלי לדבר איתך על ענין אחד”, אמר מאכס בודינהיימר.

“טוב, הריני בא מיד!”

בעל-החנות הסכים להמתין שעה אחת וצוה לשלוח מיד את המקחות על פי הכתובת הרשומה: “לגבי אחרים אין אנו נוהגים כך, אבל לגבי אחד הלקוחות הישנים…” והוא נפטר מן הדוקטור בדברי נימוס וחילה אותו להוסיף ולכבדו בהזמנותיו, שכן “הוא מוכן לשרתו בנפש חפצה” וליווה אותו עד הפתח.

דוקטור בודינהיימר מצא את אחיו יושב אל שולחן-הכתיבה שבלשכתו, כולו מיוגע ומדוכדך, עיגולים שחורים מתחת לעיניו, פניו מרופים וחולניים והוא שקוע במחשבות. “מאכס נזדקן”, הרהר הדוקטור בלבו ושאל בקול:

“וכי חש אתה בגופך?”

“למה אתה שואלני זאת?” – תמה עליו מאכס.

“אין דבר, כך נדמה לי…”

“ביקרני כאן אדם אחד והציע לפני הצעה חשובה” פתח ואמר הבנקאי, " אפשר שתמצא ענין בה – היה אצלי יודקיביטש".

“מנוול זה! ואתה לא השלכת את המבריח הזה מן הבית?” – שאל הדוקטור בתמיהה.

“לא מן המבריחים הפשוטים הוא יודקיביטש זה. יש בו דבר. אלא שאיני יכול לעמוד על טיבו של אותו דבר, אם תאות-הכבוד הוא, שאיפה למטרה… הוא הציע לפני הצעה: רצונו לקנות את הפירמה שלנו! לאמתו של דבר, אם לדבר בתום-לבב, הרי חוץ מן השולחן הזה ומשלט –הפירמה שלנו ומן התמונות הללו” – מאכס החוה בידו כלפי תמונת אביו ותמונת אבי אביו התלויות על הקיר – “שוב אין לנו מה למכור. הוא קנה יותר ממחצית הבתים, שיש לנו אפותיקאות עליהם, ולא עוד אלא שיש בידו אובליגציות של אופתיקאות שלנו ושל בנקים אחרים, כדי לסלק בהן את החובות של האפותיקאות, ואף על פי כן תקפה עליו תאות-הכבוד לסגל לו את הפירמה שלנו והריהו מציע בעדה מחיר, שבזמן הזה אין לזלזל בו: הוא רוצה לקבל את ההתחיבויות של הפירמה: ולשלם לכולנו, לכל השותפים של בית-העסק, משכורת חדשית קבועה בוואלוטה של זהב כל זמן שתימשך האינפלאציה, ואחר כך במרקים של זהב. יתר על כן: הוא מבקש שאשתתף עמו בעבודה. שאלתיו, מה צורך לו בזה? ויודע אתה מה תשובה החזיר לי? – הריהי: כיון שרמזתי לו פעם אחת, שאין לו פירמה בעלת שם טוב, קפצה עליו תאות-הכבוד לרכוש לו פירמה ישנה, וותיקה וקונסרווטיבית כפירמה שלנו, שזכתה לשם טוב ויש לה מסורת מסחרית משכבר הימים. משום סיבה: זו גופה, משום שאין לו שם משל עצמו, הריהו מבקש לקנות לו שם אחר, שם שמלפני המלחמה. והואיל וכך, כלום יכול אתה לקרוא לאדם כזה סתם “מבריח”? ספסרני-אינפלאציה רגילים לא יבזבזו ממון הרבה כל כך, כדי לסגל להם פירמה, ששוב אין לה כלום חוץ משמה הטוב! לאו, אדם זה יש בו משהו – תשוקה להתקשט בנוצות זרות, לסגל לו רכוש אחרים. שמעתי עליו, שגם את אשתו קנה מאדם אחר ועכשיו הריהו מבקש לקנות את הפירמה שלנו… ובכן, מה דעתך על הצעה זו?”

“אין היא מחוסרת ענין” – ענה ואמר הדוקטור תפוש הרהורים. “לפי המצב העגום של רכושנו, שתיארת זה עתה, ומאחר ששוב אין לנו כלום חוץ משמנו הטוב… ומה תשובה החזרת לו?”

“למי?”

“ליודקיביטש – בדבר ההצעה שלו”.

מאכס בודינהיימר פתח לרגע אחד את פיו, כדי לשאוף רוח. הדוקטור לא הרגיש בדבר, שהעיגולים השחורים שמסביב לעיני אחיו גדלו יותר.

“אח, כנגדו הוא אתה מתכוון?” – ענה ואמר מאכס בקול מוזר וקר, “תחילה רציתי באמת לגרשו מן הבית, כדרך שנהגתי עד עכשיו, ולאמור לו שהפירמה שלנו אינה אשת איש, שקונים אותה בממון. אלא שנמלכתי. הרי סוף סוף איני בעליה האחד של הפירמה שלנו… ובכן, אמרתי לו שאמלך בדבר הצעתו עם יתר השותפים ואחזיר לו תשובה. ובכן מה דעתך אתה?”

“כלום באמת מצב הרכוש שלנו כל כך רע הוא, מאכס?”

“לצערי, עלי להגיד לך את הדברים האלה: אם נמכור את האובליגציות שלנו לפי השער של היום ונגבה את הסכומים, שהבעלים החדשים של הבתים המשועבדים לנו לא יאבו לשלם על האופותיאקות שלנו, בין שזמן הפרעון שלהן כבר הגיע, לא נוכל להתקיים עוד חדשים אחדים ברווחה, ובלבד שהמארק יעמוד על עמדו לפי השער של היום. אבל אם המארק יוסיף לרדת במהירות מטה מטה, כדרך שירד עד עכשיו, אפשר שבחודש הבא ואולי עוד קודם לכן לא יהא לנו במה להתקיים, לפי שהממון שלנו יהא נעשה חסר-ערך כליל…”

הדוקטור השתקע במחשבות. מצחו הגבוה והנאה העלה קמטים, עיניו נתעלמו תחת גבותיהן הקמורות בעוז, אף-הנשר הארוך שלו נתחדד עוד יותר ופניו, שהדוקטור התגאה בהן והתאמר שנתייחדה להם גיזרה רומית מוצקה וגברית, נתרככו ונתקמטו וחוט של קלסתר פני יהודי נמתח עליהם.

“וכי לא אמרת פעם אחת, שהעסק שלנו צריך לדם חדש?”

“הן, כך אמרתי”, הודה מאכס.

“ובכן?”

“סבור הייתי, מי יודע – הפירמה תהא נתונה בידים זרות, בלא פיקוח, השם הטוב!”

“אהה, אותו השם הטוב… דבר שהיה לשעבר! תוך אותו הזמן איבדנו הרבה יותר מכן. איבדנו את גרמניה!…” ענה ואמר הדוקטור.

הבנקאי שתק והשתקע במחשבות ואחר פתח ואמר:

“אפשר שהדין עמך, אתיישב בדבר…”

“דבר המובן מאליו הוא, שעלינו להבטיח עצמנו יפה. אבל סבור אני, שחזקה על עורכי הדין שלנו, שידעו להתקין תקנות מעולות לבטחוננו”.

“בוודאי”.

“וכי קשה היה לך להמציא היום בשבילי אותו הסכום? הייתי זקוק לו לצורך הזדמנות מיוחדה”, – אמר הדוקטור כנפנה לצאת.

“אתה מכוון לאותו החשבון? לאו. על ענין זה אל תהי מיצר. החשבון של חנות-המעדנים כבר סולק”.

 

פרק שלשה עשר: איש־הצבא הניח את משמרתו    🔗

בשעה שמאכס בודינהיימר נשאר לבדו בלשכתו, ניגש אל הכותל, שתמונתו של אביו רודולף בודינהיימר ותמונתו של אבי אביו ר' שמואל־לייב בודינהיימר, מייסדו של בית־העסק, היו תלויות עליו. תמונתו של אבי אביו מוצאה משלפי התקופה הרומנטית שבאמצע המאה שעברה. הזקן היה חבוש עדיין כיפת־משי וזקן לבן והדור ירד על חזהו. על קלסתר פניו היה מרפרף חיוך יהודי רב־צער, שהיה בו מעיין בקשת מחילה על שזכה למקצת עושר. הוא היה מיסב אצל שולחן קטן, שמפה של שבת פרושה עליו, ולפניו פינקס וקסת וקולמוס וכולו שקוע בחשבונות שלו. מה שאין כן רודולף בודינהיימר: מלבושיו היו כשל בני דורו, סנטירו תקוע בתוך צוארון גבוה ובגדו דומה כמין פראַק. וכך עמד עמידה מאוששת ומוצקה, ידו האחת בכיסו והשניה מחוה כלפי תכניתו של רובע־עיר חדש המצוייר על גבי התמונה. מעמדו היה איתן ובטוח כל כך, שדומה היה, שכל הסערות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו ושיהא נצב שם לעולמי־עד. ומשונה הדבר – לא לפני אביו הגא ראה עצמו מאכס בודינהיימר אחראי למצבה של הפירמה, אלא לפני אותו הזקן, שעינים כשרות וחרדות לו ופניו מקומטים. לנגדו הרגיש את כל כובד אשמתו בענין זה, ולפניו, לפני מייסדו הראשון של בית־העסק, היה מבקש להצטדק. והוא השתחווה השתחויה עמוקה לפני דמות־האיקונין של ר' שמואל־לייב הזקן ושפתיו לחשו: “אנא סלח לי, איני אשם בדבר…”

כלום אמת הוא, שאינו אשם בדבר?

הוא חזר וישב על כסאו אצל שולחן־הכתיבה והעלה לפניו במחשבתו את כל פרשת הקאריירה הבנקאית שלו. הוא לא עשה מימיו שום עסק חדש, שום מפעל חדש, שהיה בו כדי להרים את כבודה של הפירמה ולהצעידה קדימה! כל ימיו לא ראה עצמו אלא כשומרו של הרכוש שהפקד בידו, ומאחר שלא היה אלא שומר עשה את כל מה שבכחו כדי לקיים את שמה הטוב של הפירמה. הוא נזהר מכל פסיעה שסכנה כרוכה בה ולא נסחף בשטף הזמן. נוח היה לו לצמצם את העסק מלגרום לכך שילעיזו על הבנק ויוציאו עליו שם רע. “הונה הגדול ביותר של הפירמה שלנו הוא שמה הטוב” – כך כתב אביו בצוואה שלו. וכשקיבל לידו את העסק לאחר פטירתו של אביו, הטיל על עצמו את התפקיד לשמור על שמה הטוב של הפירמה ולקיים את הבטחון, שבטחו בה הקליאנטים. בבחינה זו מילא את תפקידו כראוי. הוא קיים את הפירמה בתוך אותה המסגרת, שיצר לה אביו. ולא בו האשם, שעבר מבול בגרמניה וסחף את הכל. איש לא יכול לראות זאת מראש.

ואף על פי כן הריהו איש־צבא, שהוציא את כלי־נשקו מידו וגרשוהו מן המשמר, שהוצב שם, והוא לא התגונן!

המחשבות הללו היו איומות ושמטו את הקרקע מתחת לרגליו, אבל לא הן העסיקו אותה שעה את דעתו בייחוד. מאכס בודינהיימר היה מהרהר בדבר אחר, שהיה מתיירא ליתן עליו דין וחשבון לנפשו. המחשבות על בית העסק, שהתמכר אליהן בעקשנות, לא היו משמשות אלא תריס, שמאחוריו היה מתחבא מפני דבר רע ומר מן העסק. מיום שבנו האנס עזב את ביתו שוב לא מצא נחת בחיי־המשפחה שלו. למראית־עין היה עדיין הכל נוהג כלפנים. כמנהגו עם אחיו בעסקי המסחר כך היה משתדל במעונו שלא להשבית אפילו במלה ובהערה אחת את שלום הבית, שהיה משמש לו מחסה ומבצר בעתים הקשות. אלא שגם מקלט זה נוּטל ממנו. אכן אמת הדבר – בנו היה היסוד, שאושר־המשפחה שלו היה מוטבע עליו. עד עכשיו לא ידע זאת, אבל מיום שהבן נטרד מן הבית, הכיר האב מה היה לו הנער. אבל רק לו ולא לאשתו… היא, ליזל, מוצאה לה את סיפוקה בחייה של עצמה ואינה צריכה לאדם. היא נושאה את מטרת החיים בקרבה עצמה. היא רואה את אושר החיים בחיים עצמם. השלימות שבטבעה מילאה אותה כולה ולא היה לה צורך בבנה. אבל לגביו, לגבי מאכס בודינהיימר, היו חיי־המשפחה בלא הבן חיים ללא מטרה וללא תכלית. כל אות של חיבה היה עכשיו לזרא ללבו. ועקשנותה הקרה של אשתו, שהיה משבח תמיד וראה בה מידה ממידות אופיה הקבוע והמוצק, הרחיקה אותה עכשיו ממנו, כיון שהיה נוגע הדבר לעצמו ובשרו, לילדו, האחד, שהתעלמה ממנו ושוב לא הזכירה את שמו. עכשיו היה מפחד מפני “אופיה הקבוע והמוצק”. פתאום נתגלעו תהומות עמוקות בין הבעל ואשתו. אמנם ניסו לגשור עליהן גשרים ולהעלימן על ידי ההרגלים השגורים שבינו לבינה על ידי האחדות ההרמונית, שהיתה מצויה למראית עין בחיי הנשואים שלהם, אלא שהגבולות שביניהם נזדקרו כמשוכות־חדק, שאין לעברן. עכשיו, כשמאכס בודינהיימר התייחד בפני עצמו והיה מהרהר בחייו, שאל את נפשו: “כלום אני מכיר אותה, את ליזל זו, שעברה את דרך־החיים על ידי ובסמוך לי?”… מחשבה זו הבהילה אותו, משום שעכשיו היה צריך לה – שהרי שוב לא היה לו בחיים אדם חוץ ממנה, חוץ מאהבתו ומאושר־המשפחה שלו, שהיה שומר עליו מכל משמר. שוב אין לו אדם. אחיו, שהיה גאותו ותפארתו ושהוא קרא לו לעזרה ברגע של סכנה, כשהפירמה בודינהיימר עומדת ליחרב, והוא, מאכס בודינהיימר, הולך וטובע; אחיו זה, שהוא קרא לו על מנת שיאמץ את לבו בדבריו הנמרצים ויעודד אותו להחזיק מעמד אל משמרתו ושלא להניח שהפירמה שלהם, ירושת אבותיהם והפקדון שהפקד בידם, תיסחף בשטף־המבול של הזמן ותפול בידים שאינן נאמנות ומחוסרות־אחריות; אחיו היינריך, אשר קרא לו לעזרה בזמן שהוא עומד בתוך מערכות המלחמה הקטלנית ומגין בכל מאמצי כחו על שמם של אבותיו – וויתר על הכל על נקלה ובלי פיקפוק כלשהו! “אנו איבדנו יותר מכן – איבדנו את גרמניה!” מה לו ולגרמניה? וכי אינו רואה מה הדבר העומד בסכנה? שמה של המשפחה, שמו של אבי אביהם ושל אביהם, שאחד המבריחים אחד ממרוויחי־האינפלאציה מחוסרי רגש־מוסר, פליט חדל־אישים יהא משתמש בו עכשיו כדי לרמות את הלקוחות, שהפירמה היתה נאמנה עליהם שלשה דורות זה אחר זה! וכי אינו מרגיש, שפירמה הרי היא נפש חיה, יתר על כן – שהיא חובת־הכבוד, ענין שכל כבוד המשפחה תלוי בו? ולמען הרווחה של חיי עצמו עמד וויתר עליה על נקלה!… כדי לפרוע היום את חשבונו של היינריך, אנוס היה למחוק חוב של רבע מיליון מארקים שמלפני המלחמה, שהיה זקוף על אחד הבתים. בביתו של עצמו שוב איין חתיכת בשר עולה על השולחן זה שבועות הרבה. הרי הם מתפרנסים ממכירת חפצים מחפצי הבית, ובלבד שלא ליזקק לקבל את הממון, שקוני־הבתים מציעים תמורת האפותיקאות של הבנק הזקופות על הבתים הללו. ופתאום מטילים עליך פרעון של מיליון וחצי המיליון מארקים! לאו, מצד זה, מצד בני המשפחה, אין לצפות לעזרה. הללו לא יבינו זאת! אחיו הייינריך כולו תפוש ברשתה של אהבת־עצמו ואינו רואה אדם אחר זולתו (אך זה עתה הכיר זאת מאכס לפתע פתאום). הנפש האחת, אשר תבין לרוחו ותאמצנו להוסיף לעמוד על משמרתו, הריהי ליזל אשתו, ששנים ארוכות היתה משמשת לו מעוז ומבצר בחיים. היא בעלת האופי המוצק, אשר כח בה לעקור מלבה מתוך איבוד־עצמה את ילדה, את עצמה ובשרה, ולהמנע מלהעלות את שמו על שפתיה, אשר מסכה של ברזל נסוכה על פניה המסבירות והמחייכות חיוך של ידידות ואין אדם יכול להציץ מן המסכה ולפנים – היא תבין לרוחו ותסעדהו במלחמה שאינה לפי כחו, שנסתבך בה לאנסו על ידי מאורעות הזמן. היא תושיט לו יד עזרה בשעה שהמים הזידונים באו עד נפש ותאמץ אותו להוסיף ולמלא את חובתו ולעמוד על המשמר כדי להגן על שמה של המשפחה…

אבל תיכף למבט הראשון, שהעיף באשתו בשעה שסעדו שניהם סעודת ערבית על הגזוזטרה הקטנה והירוקה המעוטרה בעלים ובפרחים, גמר בלבו, שלא להגיד לה לפי שעה את פרשת הצעתו של יודקיביטש, שהיינריך אחיו הסכים לה מיד ועל נקלה. חזות פניה ומנהגה לא היה בהם כדי לצדק את החלטתו זו. ליזל מארטינס היתה כולה התגשמות של הכרת חובה. הריהי אותה ליזל, שהוא מכירה וקשור עמה מחצית שנות חייו. העינים הן אותן עיני־הנערה האפורות המביטות הבטה פשוטה, חפשית וטבעית מתוך ארובותיהן העגולות המשורטטות שירטוט קליגרפי ישר ודק מן הדק. אף צל קל שבקלים אינו מעיב את העינים הללו. הריהי מציצה בו כשהיא תמהה עליו במקצת שהוא משוקע בהרהורים ונפשו נרגזה. נדמה לו שהיא בוחנת אותו בעיניה, כמבקשת לדעת את הנעשה בלבו. אלא שהיא מדברת על דברים של מה־בכך, על קטנות, והריהי מספרת לו, שההרדפנות שהעמידה בגן, כבר התחילו לפרוח ושתחת צינירריות זרעה תפוחי־אדמה, לפי שיכול אדם להתקיים היום בלא פרחים… עוד היא מדברת עמו על החוילה הקטנה שיש להם בקרבת פוטסדאם ושלא ביקרו אותה זה כמה. מי יודע מה עלתה לו לגן־הוורדים שלה? מן הראוי הוא, שיכופו עצמם ויסעו לשם…

על פי החמאה המפוקפקה העומדת על השולחן ואשר מראה אינו מוכיח עליה מהיכן מוצאה, על פי הבשר המעושן ובייחוד על פי ביכורי תות־השדה עם הזיבדה של קום קלוש היצוק עליהם, שהעלה השמש הזקן על השולחן, מכיר מאכס בודינהיימר את השקידה שאשתו שוקדת להעלים ממנו בכמה עמל וקושי עולה הדבר בידה לחלוק לשולחן־האוכל שלהם את מראהו ההגון והנאה שמלפנים. היא מסיחה עמו על דברים של מה־בכך ועל קטנות בלי חפץ כלשהו, רק כדי לבדר את דעתו ולהסיח את מחשבותיו ממצוקת הימים הנוראים. גלוי וידוע לפניו, שכל משרתי הבית, חוץ מן השמש הזקן, הלכו להם או פוטרו על ידה, אלא שהיא מעלימה זאת ממנו כדי לרתות אותו… ופתאום עולה מחשבה על דעתו, שכל ימי חייהם לא היו אלא מרתים זה את זה. עם כל הקריבות והידידות שביניהם הוקמה על ידי “ריתוי” זה מחיצה בינו לבינה. איככה יוכל לגלות לה את המועקה שבלבו, אם היא מעלימה ממנו את דאגותיה של עצמה? אפשר מוטב היה אלמלא היו “מרתים” זה את זה, אלא מסיחים זה לזה את הדאגות שבלבם ומערים את הסער המתחולל בקרבם…

לאחר הסעודה ישבו דמומים על הגזוזטרה והביטו אל שיחי־הלילך שבחצר, שכבר נשרו ציציהם. כך הם נוהגים בכל ערב. עדיין אור היום בהיר כל צרכו כדי קריאת עתון. מאכס בודינהיימר מסתיר את פניו אחורי עתון הערב, כדי להתיישב בהצנע בדעתו, איך לגלגל עמה שיחה ולגלות לה את מצבו לאמתו. היא יושבת ומתקנת פוזמקאות ישנים, סורגת ותופרת. כך דרכה שלא לשבת בטלה אפילו רגע אחד. הרי עליה לדעת את המצוקה שבלבו ושהוא מבקש להגיד לה דבר! וודאי הריהי מרגישה זאת ויודעת זאת, ואף על פי כן אינה מעוררת אותו אפילו בדיבור אחד, אפילו בניד־פנים כלשהו לגלות לה את לבו. דומה כאילו לא רצתה לעבור את הגבול שבינה לבינו, לצאת מתוך תחום ה“אני” של עצמה וליכנס לתוך רשותו. ולפיכך היתה מצפה, שהוא יהיה הפותח בשיחה. פניה לא נשתנו. הם הם אותם הפנים הדומים כמחוטבים ממתכת יקרה או מבהט לבן וענוג, שרשמיהם מארכים, מעודנים ומוצקים ועור דק מן הדק חופה עליהם, אותם הפנים עם חוט־הקשת הרך והנוקבתי שמסביב לפיה הקטן. הוא מסתכל בסתר בראשה הכפוף על גבי מלאכתה, מתבונן אל קדקדה החלק, שכבר התחילו מנצנצות בו שיבות, ורואה את הצל האפל, שמטיל ראשה, ואת צוארה המוצק והגבוה הדומה לשל נערה. נדמה לו, שראש זה לא עוצב מבשר ודם, מעצמות ושרירים, שגולגולת־אדם זו אינה של עור, של צנורות־דם ונימי־עצבים, העלולים להזדעזע, להנתק ולהתמזמז. לאו, אין זה ראש־אדם חלש, המופקר לאלפי סכנות ושאינו מתקיים אלא בחסד אלהים, אלא מפוסל הוא מבהט יקר, מאבן עדינה ביותר, אבל רק אבן הוא!…

ופתאום הוברר למאכס בודינהיימר, שזו היושבת ממולו אינה בריה המצטרפת מהתהוות וכלייה, מרגעים של תנועה ואי־מנוחה, של חליפות ותמורות ללא־הפסק, אלא היא כולה “הווייה”. וכטיבה של עצמה כך היא שוקדת להפוך את כל מסביה לדברים ומעמדים גמורים וקבועים. בעלה מאכס בודינהיימר הריהו בעיניה ראש “המוסד האפותיקאי של בודינהיימר”, בעל צלב־הברזל ממדריגה שניה, איש־הספורט ואדם של צורה. ואיככה יוכל להגלות לעיניה כאדם אחר, בעל ערך אחר. ובעל מעמד אחר? איככה יוכל לגלות לה, שאולי ביום המחרת שוב לא יהא משמש יורשו ומנהלו של מוסד־בודינהיימר, אלא פקיד מקבל משכורת מידו של היהודי המזרחי ושאותו היהודי המזרחי יעמוד בראש הפירמה? דעתה לא תתפוס זאת! אותו מאכס בודינהיימר האחר לא יהא נתפס במחשבתה ולא יהא הולם ומכוון למסגרת, שהיא ייחדה למאכס בודינהיימר בעלה כל ימי חייה. לגביה היא אינו יכול להיות אפילו יום אחד, שעה אחת ורגע אחד אדם שונה מאותו אדם, שהיתה מכירה אותו כל ימי חייה – מאכס בודינהיימר, ראשה של הפירמה בודינהיימר, הוא ולא אחר. מאכס בודינהיימר אחר, חוץ מן המסויים ומוגדר בדיוק בתחום־ההשגה שלה לא תוכל להשיג, לא תוכל להבין…

“הערבים עדיין צוננים ביותר”, – פתחה ואמרה בשפל־קול כאילו בינה לבין עצמה.

“האלך ואביא לך עטיפה להתעטף בה?” – שאל אותה מתוך נימוס רגיל וקם ממקומו.

“הרי פיליכס יכול לעשות זאת”! – ענתה לו. “מוטב שתשב על מקומך, וודאי עיף אתה!”

“אין דבר, הריני מבקש להתהלך קימעה”. – החזיר לה.

כשנכנס אל חדר־האוכל הגדול, מצא שם את אמו הזקנה כשהיא יושבת אצל החלון ונשקפת אל הגן, כדרכה תמיד בשעה זו.

“האתה זה, מאכס?” – קראה הגברת הזקנה, שנתעוררה ממחשבותיה כנבהלה. ראשה המארך והצר נדמה לראש־שלד מעוטה עור־גויל כתום־צהוב. דומה היה, כאילו הוא מבצבץ ויוצא מתוך צעיף שחור, המכסה את פניה והוא סמוי מן העין.

“ביקשתי אך לשאול לשלומך, אמא!”.

“יישר כחך, מאכס!”

“ועל דבר תפוחי־האדמה אל תדאגי, אמא. שמעתי, שהוזלו!” – הוסיף ואמר מאכס בבדיחות.

“הכיצד? הרי פיליכס אומר שנתייקרו והרי הם עולים כבר בשני מארקים וחמשים!” (בזמן האחרון היו מעלימים מן הזקנה את מצבו של המארק).

“אותו המחיר אינו אלא לעשירים”, – ענה ואמר מתוך חיוך, “אבל לעניים…”

הוא אחז בידה. אותה היד לא היתה אלא צרור של גידים כחולים ותפוחים, שעור מרופה היה מתוח עליו.

“דומני שבחדר קר מאשר בחוץ”. הוא נשק את ידה של אמו, נפטר ממנה בברכת ליל־שלום ונכנס אל חדר־המשכב לקחת עטיפה לאשתו.

בדרך הליכתו ניצנץ בו רעיון משונה. הוא שאל את עצמו: מפני מה אין ליצור־האדמה אם, המביאה אותו למות, כשם שיש לו אם, היולדת אותו ומביאה אותו לחיים? כמה אכזר הוא הטבע! הוא נותן לך את חסותה של האם ואת חיבובה בשעת לידה ומניח אותך למות בבדידות ובקרה!… ואולי – מי יודע? אולי מצפה לך אם המות שם מעבר השני? יראי־אלהים מאמינים בזה. חבל שלא חשב מחשבות על ענין זה קודם לכן!…

הוא ביקש ומצא את צוארון־השועל הרך והחם ונשא אותו אל הגזוזטרה. שפעת צללי־הערב כבר נחה על שיחי־הלילך, שכבר נשרו ציציהם.

בתנועה של חיבה שם את צוארון־השועל על כתפי אשתו, שרעדו קימעה מחמת צינה. הוא עמד על גבה ונשק על קדקדה במקום ששערה התחיל מלבין.

“ליל־מנוחה, יקירתי. עלי ליכנס אל חדרי, עדיין יש לי עבודה לסיימה”.

“בשעה מאוחרה כל כך?”

“אין הזמן כתיקונו ועלינו לעשות את המוטל עלינו!” – ענה ואמר מתוך חיוך, שהיה מחייך כנגדה מרחוק.

הוא נסגר בחדר־העבודה שלו. עלתה מחשבה על דעתו להניח לה מכתב, אבל אך העלה על הנייר את המלה הראשונה, מיד חזר בו. הוא נזכר, שכבר התקין וסידר את הכל בצואה, שכתב לפני ימים רבים. ולפיכך העלה על הגליון רק את המלים: “אין אדם אשם בזה!”

אחר הוציא את האקדוח הצבאי שלו, שלקח אותו מאת קצין־צבא צרפתי שנפל חלל. כלי־זיין זה היה מונח במגירה של שולחן־הכתיבה שלו יחד עם צלב־הברזל ממדריגה שניה…

 

פרק ארבעה עשר: האהובה ה“גותית”    🔗

אי אפשר לומר, שד"ר היינריך בודינהיימר נתקבל בזרועות פתוחות כשנכנס בדירתה של אהובת־נפשו “הצפונית”, העלמה גרטרוד לבית פאלמה. תשוקתו הגדולה לאתמוספירה צפונית נתנדפה בו ברגע שקפצה לקראתו להקת כלבים נובחים עם הבולדוג “תפסן” בראשה. קול נביחה ונהימה זעומה החריש כמעט את אזניו ולועות פתוחים ושנים שנונות ביקשו לבלעו חיים.

לא נתמזל מזלו של ד"ר בודינהיימר לגבי כלביה של אהובתו. כמה יגיעות יגע להתחבב עליהם, ובייחוד על הקטנים שבהם, שפיהם פי־חזיר וזנבם זנב־קוף, כמה היה שוקד לפטמם בסוכר ובכל מיני ממתקים, ואף עלפי כן לא הועיל כלום. כיון שהם מריחים את ריחו, מיד הם מתרעשים ומרימים קול נביחה זעומה ומתנפלים עליו ברוגז ובצווחה וקשה להשתיקם. ברם הקטנים הללו עדיין אפשר היה לו לעמוד בהם, מה שאין כן אותו “תפסן” הגדול, הכתום והחזק. הלז הפיל עליו מחתה. אין לומר, שהיה מפחד ממנו, אבל כיוצא בזה אין לומר, שמראה הלוע עם השנים החדות הפתוח כנגדו היה ערב עליו. גברת לבבו היתה עמלה לעצור בכל כחה באותה החיה ברצועה שעל צוארה, ואלמלא כן היתה מתנפלת עליו…

דוקטור בודינהיימר היה מתאמץ להיות מתון ושוקט ולהתנהג בחשיבות כדרכו, ובייחוד נזהר היה שלא לגלות אף סימן כלשהו של פחד. ואף על פי כן גרמה מהומת־כלבים זו עירבוביה ומבוכה וברכת־השלום נאמרה מתוך מצב־נפש עצבני, שרוח הגברת היתה נוחה ממנו, כפי הנראה, לפי שבידח את דעתה.

כשנתייחד הדוקטור עם ידידתו בחדר משכבה, וודאי לא נעם לו כל עיקר להיות משתמר כל הזמן על ידי שתי עינים חדות ונוקבות, ובייחוד ע ל ידי לוע פתוח ונושף, על ידי לשון משורבבה ומטפטפת ושנים שנונות… רק מפני גערת אדונתו נחת הכלב ומשל ברוחו. עם כל אות־חיבה כלשהו, שביקש הדוקטור לחלוק ל“אליל הצפוני” שלו, קפץ הכלב ממקומו והיה מוכן להתנפל על מסיג גבולו… והדוקטור אנוס היה לנהוג זהירות תמיד, לפי שדעת הכלב לא נתקררה. “איני יודעת מה טעמו של דבר”, רגילה היתה הגברת לאמור, “אל איש מן האורחים הבאים אצלי אינו מתמרמר כדרך שהוא מתמרמר אליך! וודאי הריהו מריח בך, שמצפונך רע…” בלשון זו היתה מפייסת אותו מתוך חיוך על קלקלתו וקראה למשרתת וצוותה עליה לסגור את “תפסן” על מסגר. במה דברים אמורים, בזמן שרוחה היתה טובה עליה והיא הסבירה פנים לידידה. מה שאין כן בשעה שנחה עליה רוח רעה: אז צוותה להביא את רצועת־העור וכרכה אותה בצואר הכלב והיתה מחזיקה אותו כל הזמן על ידה בחדר. אותה שעה היתה דומה לאלה דיאנה עם כלבה הכרוך אחריה. ואולם ספק הוא, אם באמת נאה היתה כדיאנה זו. אפשר שבעיני הדוקטור כך היה מראיה ומשום כך היתה מעלה חן לפניו, אלא שכל הזמן אנוס היה להזהר, לישב בריחוק מקום מן האלה שלו ולהתנהג בנימוס, ואם לאו – אוי ואבוי לו מחמתו של “תפסן”…

כשעבר הדוקטור את מדור־הגיהנום של הכלבים, שערכו לו קבלת־פנים נאה זו במסדרון, נכנס אל חדר־האורחים ומצא שם את כל בני־המסיבה, שכבר נתכנסו יחד.

מראה הבריות, שהיו מסובים לשולחן העגול ומצפים לביאתה של הגברת, לא היה ערב לדוקטור בודינהיימר יותר מקבלת־הפנים, שערכו לו הכלבים במסדרון הבית. אף בני־האדם שבכאן היו בהם קטנים ו“תפסן” גדול אחד, והללו קידמו את פניו שלא מתוך ידידות מרובה משל מהלכי־ארבע, אלא שתחת לנבוח היו פניהם מחייכים ופיהם מדבר חלקות…

ראש המסובים שבכאן היה משמש, כמו תמיד, אותו “העלם הצהבני”, שדמות דיוקנו היתה דומה כאילו קפצה ויצאה מתוך אחת האופירות של וואגנר: תלתליו – תלתלי־לוהנגרין ועיניו – עיני־זיגפריד. הוא היה סופר־מחזות שלאחר המלחמה, שדעות הבריות היו חלוקות עליו, שהמחזות שלו זכו להצגה מרובה בתיאטראות והיהודים היו תומכים בו במידה יתירה. העתונות היהודית־הליברלית נטפלה אל הסופר האריי הזה, כאילו היה חמדה סגולה, והשתמשה בו לשם הוכחה, שדברי העתונים האנטישמיים, כי היהודים כבשו את התיאטרון, דברי שקר הם. ועוד מעלה אחרת נתייחד לו לצעיר זה – שלא להשגיח במוצאו האריי הוודאי, בחטמו הצר והישר ובשמו, שהיה שם משפחת־אצילים מפורסמה, עמד והודה בשלטון הריפובליקני בגלוי. ולא עוד אלא שהיה בעל דעות רדיקליות, שהביע אותן במחזות שלו. המחזות הללו היו משמשות אספקלריה לזרמים החדשים שבחדשים שנתגלו בספרות, כגון הנטייה לגילוי־עריות וליחסי קריבות בין בני מין אחד. הקהל הבורגני היהודי, שהיה רוב מנינם של מבקרי התיאטרון, תיעב את המחזות הללו ונפשו נקטה בהם, ואף על פי כן היה מקבל אותם בהתלהבות, כדי שלא יאמרו עליו שהוא מן הנחשלים. המבקרים היהודים היו מפרשים את המחזות הללו על פי התורה של “תסביך־אדיפוס” ו“תסביך־האמליט”, ולפיכך היו הבריות מתייראים, שמא ילעיזו עליהם, שהשכלתם פגומה.

ואולם סופר־המחזות הצעיר ראה את נטיותיו הראדיקליות כוויתור גדול ליהודים ולטעמם, וכמובן מאליו היה מצפה, שהיהודים יהיו מודים בו ויחזיקו לו טובה על כך. אמנם לא טעה. הוא נעשה אורח רצוי וחשוב בבתיהם של עשירי היהודים ובייחוד במשפחות, שהיו להן בנות יפות, שהגיעו לפרקן. בחור זה היה מכיר יפה את ערכו של יחשו האריי הוודאי בשוק־הנישואים היהודי והוא לא רצה למכרו על נקלה ובדבר מועט. הוא היה מצפה לשעת הכושר, כדי לקבל במחירו ממון הרבה… ולפי שעה היה משתמש בארייות שלו בליברליות שלו כדי לסעוד סעודות טובות ולקבל מלוות. דבר זה היה מחייב אותו, כמובן מאליו, להפליט לפעמים דיבור של שבח כלפי היהודים, אבל רק כלפי העשירים והמשכילים, ובייחוד בזמן שבאי כחה של העתונות נמצאו באותו מעמד. אלא שהיה עושה זאת לא משום חיבה ליהודים, שלקו כידוע במגרעות, אלא למען השקפת־העולם הדימוקרטית, הריפובליקנית והראדיקלית שהחזיק בה…

ד“ר בודינהיימר ידע, שצעיר זה יהא מטה לו אוזן קשבת ולאוזן זו היה זקוק באותה שעה, משום שאצל השולחן, לפני בקבוק הקוניאק (אחד משני הבקבוקים שהדוקטור שלח היום מחנות־המעדנים), ישב ה”תפסן" הגדול, ד“ר שרייאר, שכך היה מנהגו בנשפי־מסיבה להקדים בלגימה. ד”ר מארטין קונראד שרייאר, “ד”ר לפילוסופיה“, ככל אשר קרא לעצמו, היה שותה את הקוניאק ומרצה את תורתו הגזעית ואת דעותיו האנטישמיות לפני חבורה של שחקנים פחותי־דרגה, שבאו לברך את חברתם ליום הולדתה ולהינות מן המעדנים, ששלח לה ד”ר בודינהיימר.

כמה אנשים, ובתוכם גם ד“ר היינריך בודינהיימר, סבורים היו על מארטין קונראד שרייאר זה, כי את התאר “דוקטור” סיגל לו במסבאות־השיכר שבמינכן, והדין עמם. ואולם בנוגע לשמו, הסכימו כל יודעיו לדעה אחת, שאמתי הוא. יש בני אדם, שכך טיבם לחולל מסביבם רעש ומהומה, אפילו בזמן שמתנהגים בשקט, אפילו בשעה שהם שותקים. מראיהם בלבד, דמות גופם כשהיא לעצמה יש בהם כדי להסעיר את הרוחות ולכל מקום שהם באים הרי הם מטילים סערה ומהומה. לבריות שממין זה קוראים “בעלי אופי דינמי”. דינמיקה כזו היתה מצויה באותו ד”ר שרייאר. קודם כל היה מראהו החיצוני צווח בקולי קולות: הוא היה כולו גוש ענקי של חלב והשומן היה מנטף הימנו על הכסא, שישב עליו. שערות ראשו וזקנו היה בהן כדי להקניט את הבריות ולגרות מדון, דומה היה כאילו אש בוקעת ועולה מהן. בינו ובין ד“ר בודינהיימר היתה מצויה איבה חשאית, שכן שרייאר היה אנטישמי, שאומנתו בכך, כפי שהעיד על עצמו, וחוץ מזה נפל סכסוך אישי בינו ובין ד”ר בודינהיימר. “הדוקטור של בתי־השכר” (כך היה ד"ר בודנהיימר מכנה אותו בבוז בפני אהובתו הצרפתית) האשים את הד“ר בודינהיימר רב־ההשפעה, שהוא גרם לכך, שחיבורו “ישו בתור אריי”, שבו הוא מוכיח בראיות, כי המשיח לא יצא מן היהודים, אלא היה בנו של חייל גרמני מחיל המשמר שבנצרת, אשר עגב בסתר על מרים אמו של ישו, – שחיבורו זה, הבורא תקופה חדשה, לא ראה את אור העולם. מוחזק היה הד”ר שרייאר, כי היהודים, שתפסו בידם את כל העסק של הוצאת־ספרים, נמנו וגמרו כולם שלא להדפיס את ספרו וכפו את המוציאים האריים להצטרף לחרם זה, כדי לקיים בידם את שלטון־העולם, שזכו לו בעטייה של הכנסיה הקתולית בשל הקריבות שבינם ובין ישו… ואבי החרם הזה היה ד“ר בודינהיימר, הוא ולא אחר. וראיה לדבר: הוא, שרייאר, פנה אליו על ידידתו האריית בבקשה לסייע לו בענין זה ולהמליץ על חיבורו, וד”ר בודינהיימר השיב את פניו ריקם משום טובתם של היהודים, כפי שמובן מאליו. חוץ מזה עויין היה את הד“ר בודינהיימר גם מחמת טעמים אחרים של בעלי אומנות אחת: הוא הטיל עליו אשמה של גניבה ספרותית. ד”ר בודינהיימר – כך אמר שרייאר – גנב ממנו את הרעיונות שלו בדבר המדינה והשתמש בהם בספרו “על המדינה החדשה”. את הרעיונות הללו הביע שרייאר, לפי דבריו, קודם לכן והרצה אותם בחיבור השמור תחת ידו בכתובים. בכלל היה שרייאר, מאשים את כל העולם בפלגיאט. זה עתה השתדל להוכיח לבני החבורה המסובים כאן, כי שפינגלר גנב משלו וכי הוא, שרייאר, ניבא על חורבן ארץ־המערב – על ידי היהודים כמובן מאליו – זמן הרבה קודם לכן וכתב את נבואתו זו בספר, אשר בעטיה של השפעת היהודים עדיין לא נדפס…

יש נוצרים, שאי אפשר להם בשום פנים להתרגל עם המחשבה, שהיהודים בני־אדם חפשים הם, שהיהודי הריהו מטרה לעצמו, ככל אדם אחר. עדיין הם מדמים בנפשם, שהם חיים באותה התקופה, שהיהודים היו קנין הכלל, והרי הם באים ותובעים את חלקם בחיי היהודי ובכל אשר לו, המגיע להם, לפי דעתם, בזכות שייכותם לגזע האריי ולאמונה הנוצרית. תחלה הם מנסים לגבות את “הפרוטה היהודית” על ידי שהם מסבירים פנים ליהודים. על כל מלה לטובת היהודים, על כל חוות־דעת בזכות “הדימוקרטיות והליברליות” ובזכות שויון של כל בני־אדם הרי הם נוטלים שכר בצורה של סעודות נאות, של מלוות־ממון ושל הודאה, שהיהודים מודים בהם, וכדומה. אבל אם אין הדבר עולה בידו של אדם שממין זה להעלות מן היהודים את המס לרצונם ובטובתם, הריהו נהפך לאנטישמי נלהב.

לא תמיד היה ד“ר שרייאר צר ואויב ליהודים. יש גויים, שאינם יכולים להתייחס אל היהודים בשויון־נפש, אלא אוהבים ומחבבים אותם ביותר, או שונאים אותם תכלית שנאה, כאילו גזירה נגזרה עליהם שלא ליפטר מהם. על הגויים הללו נמנה גם “ד”ר” מארטין קונראד שרייאר. בזמן שישב בנירנברג – הוא היה משמש שם מורה בבית־ספר עממי, אלא שסילקוהו ממשרתו בגלל נטיות מגונות לגבי תלמידותיו ואילמלא פרקליט יהודי מן הרדיקאלים שלימד עליו זכות וודאי היה נידון למאסר – לא יכול להתקיים בלא יהודים. ולא די שהיה אורח־תדיר בבתי יהודים, אלא שמבחר אוהביו וידידיו היו יהודים חנוונים, יהודים סוחרי־בהמות ויהודים תגרנים בשוק. הללו היו מזמינים אותו לכל יום־טוב יהודי וחיבה יתירה היתה נודעת ממנו לדגי־יהודים, לפשטידה ולשאר המאכלים של יהודים. ועד היום הזה חביבה עליו המצה מכל מיני הלחם שבעולם, אף על פי שלשים אותה בדם נוצרי. וכיוצא בה הריהו כרוך עד היום אחרי היהודים מתוך נטיה אירוטית, ובייחוד אחרי בנות המין האחר, שלא להשגיח בגאותו הגזעית…

כיון שהיה מעורב עם היהודים, למד לדעת כמה מן המנהגים, שהיהודים מחזיקים בהם, כגון: סיבוב־כפרות, הקישקוש בקשקשת עם הזכרת שם המן, בדיקת חמץ ואכילת “קריפליך”. ב“תורה” יהודית זו הריהו מתנאה ומגלה אותה לבריות בכל מקרה שבא לידו. כשמזדמן לפניו יהודי בשוק, הריהו מציץ לתוך עיניו בערמומית ולוחש לו על אזנו “סיבוב כפרות”, כמתכוון לתת לו בכך אות לדבר־תעלומה. וכשהלה משתאה אליו, הריהו מרמז לו רמיזה רבת־משמעות, כאומר: “מפני אין לך להתחפש, הרי יודעים אנו מה פירושו של דבר…” ולא עוד אלא שסיגל לו כמה וכמה מלים יהודיות, שנשתרשו בלשון הגרמנית, וכשהוא מיסב במסיבה, הריהו מתהדר בהן, כדי להראות את בקיאותו בעניני היהדות, ומשתמש בהן בין כענין ובין שלא כענין. חוץ מזה קרא כתבי־פלסתר אחדים על התלמוד ויודע בעל פה מקומות אחדים ממנו על דיני עכו"ם וכדומה, וכל אימת שהוא מקטרג על היהודים הריהו מוציאם מאשפתו. ואולם אויביו השנואים עליו ביותר, המשמשים תדיר מטרה לחציו המשוחים ברעל, היו אבות ישראל הקדמונים.

וכנגד האבות הקדמונים היה יושב ומתריס בפני בני החבורה שלו כשנכנס ד"ר בודינהיימר.

“הנה הד”ר בודינהיימר! המתינו, רגע אחד, הריני להגיד לו מלה אחת ומובטחני שיבין את פירושה…"

אבל בשעה שדוקטור בודינהיימר נגלה בפתח, לא אמר את המלה הזאת. להיפך, בני החבורה נשתתקו ושראייר נענע בחביבות את ידו כלפי הדוקטור מרחוק לשם ברכת שלום.

כשראה דוקטור בודינהיימר את שרייאר יושב בחבורה זו, נעשו פניו זעופים. פעמים אחדות כבר ביקש מאת העלמה פון פאלמה למנוע ממנו את הפגישה עם בר־נש לא־נעים זה. ואמנם בזמן האחרון לא נזדמן לפניו בבית אהובתו הצפונית, ועכשיו הריהו שוב כאן. ולפיכך לא הסב ד“ר בודינהיימר אצל השולחן הגדול, אלא פרש וישב אל שולחן קטן, שעמד מן הצד. ומיד הרגיש “לוהנגירן הצהבני” בעל המחזות, שהגיעה השעה לסלק מעליו את החשד, שיש לו מגע ומשא עם ד”ר שרייאר, והוא עמד ממקומו וישב אל שולחנו של הדוקטור. וממנו ראו וכן עשו גם האחרים. בייחוד אותם שאומנותם שחקנים. הללו ראו חובה לעצמם לעבור אל שולחנו של הדוקטור. הרי סוף סוף היה ד"ר היינריך בודינהיימר סופר שהשפעתו מרובה באחד העתונים הגדולים, ולפיכך היו מתייראים להיות חשודים על אנטישמיות, כדי שלא לגרום בכך נזק לעצמם. ובכן פרשו כל המסובים אחד אחד מן המתחרה האנטישמי ונטפלו אל היהודי. מצב־הרוחות בחדר נעשה קשה, אלא שבמהרה נגלתה גברת־הבית בלוית “ידידתה הטובה”. אותה הידידה הטובה היתה נערה, ששערה היה גזוז כשל נער ותלבשתה ומנהגיה היו של גבר. כך היה המנהג בימים ההם בברלין, שכל אשה מבנות מרום עם הארץ רכשה לה ידידה כזו, שהיתה מצויה אצלה.

העלמה לבית פאלמה חידשה את נעוריה על ידי כל מיני משחות ומעשי־עיסה ומים ריחניים, שריחם היה נודף מלוח חזה השטוח וצנום כקרש. כל מראיה היה בו מן המחודד והעוקצני. מבנה־העצמות שבגופה היה דומה כאילו נעשה מפלדה, שנתלטשה ונתמרקה זה עתה. כל עצם מעצמותיה, שבלטה מתוך עורה הוורוד, היתה חדת־קצוות, ומי שזכה לתענוג המפוקפק לחבוק את הגברת בזרועותיו, היה מסכן בעצמו להיות נעקץ וניזוק בגופו. חוטמה נתייחדה לו צורה של קרס, שקצהו מלוטש וחד; וכיוצא בו גם סנטירה, אלא שסנטירה ארוך היה שלא במידה. ועיניה היו דומות כאילו הן יורות חניתות מלובנות באש, ולא רק מבטיהן אלא גם ברק זיון של העינים הללו היה דוקר ופוצע כמחטים. ולא כל שכן שערה, שהיה מבהיק ולוהט בגוון אדום שבאדום.

וכל אותו החידוד והעוקצני שבגופה הובלט הבלטה יתירה על ידי תלבשתה, שנעשתה בתבנית התלבושת הגרמנית העתיקה. היא היתה לבושה שמלה בעלת מחשוף עמוק, שצוארה הגבוה היה מבצבץ ועולה מתוכו כמגדל גותי. צואר גבוה זה היה משמש סימן־היכר של הגזע הצפוני האמתי והגברת היתה מתגאה בו הרבה והבליטה אותו ביותר לעין רואים. לשם שילומים על הקו “הגזעי”, שנתייחד לו, קישטה אותו בהמון שרשרות וענקים של מתכת יקרה מפוקפקה, שנעשו בתבנית גרמנית־גותית מחודדה ושיחד עם נזמיה הארוכים והתלויים מטה היו מצלצלים ומקשקשים במקהלה ומכריזים מרחוק, שגברת־הבית מתקרבת ובאה… מתניה רבי־ההיקף היו חגורים חגורה עשויה מתכת כבדה בעלת חדודים ועוקצנית, שהיה בה משום תכשיט ומשום מגן של צניעות, כדי להרחיק את החצופים והטרחנים ממנה והלאה… גם זרועותיה, שנשקפו מתוך שרווליה הרחבים והמרושלים, היו מקושטות בהמון אצעדות מעשה־מקשה בסגנון גותי. האצדעות הללו היו רחבות וכבדות ביותר וכל מיני תליים וסרחים לאין מספר היו תלויים בהן, ומתוך כך נדמו זרועותיה לכלי־עינויים, שהוצאו מתוך המחבואים שבמרתפים. ככה הופיעה העלמה פון פאלמה בחדר־האורחים כנסיכה גרמנית מימי קדם, הצועדת שבויה בתהלוכת־הנצחון של קיסרי רומא, כפי שאנו רואים בציורים הפאטריוטים הזולים שבגרמניה, ולא היתה חסרה אלא ארי או ברדלס, שהיה מהלך בלויתה של נסיכה כזאת. בנוהג שהבולדוג “תפסן” היה ממלא את מקומה של אחת החיות האלה והיא נהגה אותו בשרשרת כרוכה לצוארו, אלא שהפעם וויתרה על לווייה זו משם משוא פנים לד"ר בודינהיימר. תחת זה היתה מלווה אותה “ידידתה הטובה”, שמראה כמראה נער ותלבשות הטריקו שלה היתה תלבושת גבר.

כך הופיעה העלמה לבית פאלמה בכל הדר תפארתה והושיטה לכאן ולכאן את שתי זרועותיה הדקות, הלבנות, הזרועות נמשים והעדויות באצעדות לאין מספר וקיבלה נשיקות־יד וברכות מאת ידידיה כבת־נסיך גרמנית מימי קדם. התקרובות, שהביאו לה ידידיה לכבוד יום הולדתה, רובן לא היו אלא ברכות־פה בלבד מחמת צוק־העתים, פרט לזרי־פרחים דלים אחדים ולספרים אחדים – ד"ר בודינהיימר הגיש לה את ספרו האחרון ועליו כתובת נאותה לכבוד המאורע, ומארטין קונראד שרייאר הביא לה את חיבורו “על אופיים המשחת של האבות הביבליים”, אשר לצערו עדיין נמצא בכתובים מחמת השפעת היהודים, אלא שמשום כך עצמו נתייחד לתקרובת זו ערך גדול ביותר.

העלמה גרטרוד הבחינה מיד בעיניה המנוסה ברוח־הרוגז, השרויה בין שני השולחנות שהדוקטורים מסובים שם. כדי להפיס את דעתו של ד"ר בודינהיימר על שהזמינה את האורח שאינו רצוי לו, ישבה מתוך קישקוש תכשיטיה אצל שולחנו ופתחה וקראה כלפי הדוקטור השני, שהבקבוק של קוניאק עמד לפניו על שולחנו:

“אי לך, חזיר גדול! הביטו וראו, כבר סבא את כל הקוניאק עוד לפני הסעודה!”

אחר פנתה אל ד"ר בודינהיימר ואמרה:

“הערב נבלה את הזמן בנחת־רוח לאמתה. הפוליטיקה אסורה! איני מרשה שיחות על ענינים אלה. כך דרכם, שמערבבים תמיד את נשף חשקי בווכוחיהם. כל וויכוח אסור היום!”

“חוץ מן הוויכוח על ענין אחד!” – נענה להונגרין הצהבני.

“ואותו ענין מהו?” – שאלה גברת הבית.

“האירוס!…”

“הידד!” צהלו האחרים מתוך הסכמה.

“טוב הדבר, על האהבה רשאים אתם להתווכח כמה שלבכם רוצה!”

“על איזו? על אהבת אשה או על אהבת גבר?” – שאל “הדוקטור של בית המשתאות”.

“לא איכפת לי – על שתיהן כאחת”.

“על שאלה זו כבר התווכחו לפני ימים רבים לוקיינוס ותיאומניסטוס ולא באו לידי הסכם. הרי זה ענין התלוי בטעמו של כל אדם, ולפיכך אסור להתווכח עליו!”

“מכל מקום כדאי הדבר לשמוע עוד הפעם את הנימוקים של כל סיעה. הכל תלוי בזה, כיצד סודרים ומציעים אותם” – החזיר לוהנגרין הצהבני.

“רבותי, סבורה אני, שהמאכלים הערוכים על השולחן יערבו עליכם עכשיו יותר מזה. כפי שאני שומעת כבר גמרה אימה שלי לסדר את השולחן. ובכן, רבותי, הכנסו לסעודה! כבר הרעבתי אתכם!” – ענתה ואמרה גברת הבית ושלבה את זרועה תחת זרועו של ד"ר היינריך בודינהיימר. “התכבדו ולכו אחרי!…”

 

פרק חמשה עשר: מסיבת־סעודה צפונית    🔗

חדר־האורחים היה ערוך בסגנון גרמני־גותי, כתלבשתה של בעלת־הבית עצמה, עם הרבה פיתוחי־עץ, ומעשי־ברזל יצוקים, שהיו מבצבצים בקצוות חדים מכל פנה ומשום כך צריך היה אדם לנהוג זהירות בין בהליכתו ובין בישיבתו. כל כלי תשמישו של החדר היו חדים ועוקצים. אפילו הכסאות היו בעלי גבות־מסעד זקופים ושפה קשה הקיפה את מושבותיהם והיושב עליהם היה דומה כיושב על חישוקי־ברזל של חביות. חישוק־ברזל כזה בתבנית מנורה היה תלוי מעל לשולחן, שכל הדברים הטובים שקנה ד"ר בודינהיימר בדמים יקרים היו ערוכים עליו באותה שעה.

שני הדוקטורים ישבו לימינה ולשמאלה של הגברת ושאר האורחים ישבו איש איש במקום שבחר לו. הכל היו עסוקים באכילה בשקידה יתירה. לא דבר קטן היה למצוא בזמן האינפלציה שולחן ועליו חמאה אמתית, מעשי־מאפה חדשים, כל מיני מליחים, בשר מעושן ויין־שרף מן המובחר. המסובים פטרו עצמם בדברי־נימוס ומחמאות אחדים כלפי בעלת־הבית והתמכרו בנחת־רוח לסעודה הנאה. השיחה התנהלה לפי שעה לאטה, אלא שעל כרחם ולמרות כוונתם של המסובים סופה שנהפכה לוויכוח רתחני ובלתי נעים. ואולם הדבר אירע אך לאחר זמן, כשהועלה על השולחן המאכל החביב של בעלת יום־ההולדת, היינו נקניק־דם גדול־מידות, שבעלת־הבית הפליאה בו את אורחיה בהיסח־הדעת והללו קבלו אותו בהתלהבות גדולה.

ואולם דוקטור היינריך בודינהיימר לא היה מן הלהוטים אחר נקניק־דם. בקותל־חזיר רגיל היה מביתו – “קותל־חזיר אינו בשר־חזיר…” אבל בשר־חזיר לאמתו, כגון ראש־חזיר מבושל, שחורי עיניו מציצים מתוך עורו החלוט ברותחים ומראהו כמראה מת, או אוזן־חזיר, שראה על שולחן הסועדים בבית־אוכל או על שולחנו של אחד ממכריו, לא היה מעורר בו חוש־טעם נעים ביותר. הרגשה משונה תקפה את קיבתו, פיו נתמלא רוק חמום והוא אנוס היה לבקש לו רווח והצלה בלגימה של כוס קוניאק, שלא לגלות את קלונו ברבים ולבל יוודע הדבר, שנפשו בוחלת במאכלים הללו. ואולם גועל־נפש של ממש עד כדי הקאה היה תוקף אותו כשראה שמעלים על השולחן נקניק־דם נקוד בכתמים שחורים. אין דעתו תופסת היך יכולים בני־אדם לאכול דם, בין מבושל ובין צלוי ובין נלוש ומעורב בפתיתים. אלא שגברת לבו היתה להוטה אחרי נקניק־דם בתאות־נפש. כל־אימת שהיה הולך עמה אל בית־אוכל, היתה מבקשת דווקא מאכל זה החביב עליה והוא כופה עצמו בכל כחו שלא לגלות לה את גועל נפשו ובולע את רוקו שלא להקיא…

הפעם היה מוכן לכך, שבסעודת־חגיגה זו לא יהא נעדר אותו המאכל החביב על גרטרוד, ובשעה שגברת־לבו בכבודה ובעצמה הגישה לו באצבעותיה הארוכות וחדות־הצפרנים מנה גדולה של נקניק־דם, שוב אי אפשר היה לו לסרב. כיון שהיה אדם נימוסי, אימץ את כל כחו ובלע אל קרבו את בצק־הדם, שסתם את גרונו כדבק. והוא הרבה לשתות אלכוהל כדי להדיח את שמנונית־הדם, שנתקעה בגרונו ושמה לו מחנק. ואולם גברת־הבית הוסיפה לו מן המאכל המשובח הלוך והוסיף כאילו להרעימו והיתה מסתכלת בו בבדיחות־הדעת כיצד יתגבר על מנה גדולה זו של נקניק־דם. ואף אחדים מן המסובים, ובייחוד דוקטור שרייאר צרהו, היושב לימינה של הגברת, היו צופים ומביטים אליו – כך נדמה לו לד“ר בודינהיימר – איך הוא מתענה ונאבק עם הנקניק. ד”ר שרייאר היה מחייך לתוך זקנו הארוך והעבה, – שכן עבדקן היה אותו שרייאר ועל זקנו גאותו – ופתח ואמר בשפל־קול:

“תמיהני, מפני מה מתעבים היהודים את הדם? הרי מאכל זה היה חביב ביותר על אלהיהם! הרי לא פסקו לפטמו כל הימים בדם!”

ד"ר בודינהיימר עשה עצמו כאילו לא שמע הערה זו, שהיתה מכוונה כנגדו, והיה מוסיף להתיגע ולהתלבט, כדי לעמוד בנסיון, שנתנסה בו בעטיה של חשוקתו הצפונית.

“בעצם הרי תאות־דמים גדולה זו של אלהי היהודים היא המדה הגברית האחת המצויה בו”, – הוסיף ואמר שרייאר מתוך קינתור כשהוא מסתכל בהנאה איך צרהו מתענה ונאבק עם נקניק־הדם.

“דוקטור שרייאר יכוף אותי סוף סןף להגן על כרחי על היהודים ועל אלהיהם, אף על פי שאיני דבק ביותר בשניהם!” – ענה ואמר ד"ר בודינהיימר. “נראה הדבר, שאתה קרוב אצל אלהי היהודים קירבה יתירה, כיון שמכיר אתה את המטעמים האהובים עליו. מה שאין כן אני. לצערי איני בקי כל עיקר במאכלי־החמודות של אלהי היהודים”.

“לא קשה לאדם לדעת זאת – וכי לא הקימו היהודים בית־מטבחיים בבית־המקדש הגדול שבירושלים לצרכי עצמו?”

“אבל מה לי ולבית־המטבחיים, שהקימו היהודים בבית־המקדש הגדול שבירושלים?”

“הכיצד? וכי אינך יהודי?”

“ואם יהודי אני, מה בכך? מה לי ולבית־המקדש היהודי שמלפני אלפיים שנה? כמוני כמוך: כלום יש לך דבר עם האלים הקדמונים של הגרמנים, עם ווטאן ועם דונאר, שגם הם היו סובאי־דם ואוכלי־בשר במדה לא מועטה? ולא עוד אלא שאתם, הנוצרים, יש לכם על פי אמונתכם שייכות אל בית־המקדש שבירושלים במדה לא פחותה מן היהודים. וכי לא באו ישו ותלמידיו לירושלים להקריב את קרבן פסחם בבית־המקדש? וכי לא גרש ישו את החלפנים ואת התגרים מחצר בית־המקדש? מי יודע, אפשר שצמאת הדמים שלכם באה אליכם מאותו האלהים, שהיה לו בבית־המקדש שבירושלים בית־מטבחיים מיוחד לעצמו…”

“הרינו מערער על זה בהחלט. צמאת־הדמים שלנו נובעת ממקום אחר לגמרי. מקורה בתשוקת־החיים הטבעית ובחפץ־החיים החזק, שנטע הטבע בכל בריותיו. טעם הדם מעורר בקרבנו את רוח־הקרב. יצר זה דבר אין לו עם המדות והמנהגים האסייתיים המרוכרכים, שהיו נהוגים בבית־המקדש שבירושלים! צמאת־הדמים ותאות־הדמים שלנו מוצאה מן היער הגרמני, שאופיינו הצפוני העז נתפתח בו מתוך מלחמה עם חיות רעות…” – דרש שרייאר כשדם הנקניק היה נוזל מפיו ומטפטף על סנטרו ולתוך זקנו העבה. “יצר זה יש לו שייכות אל אלחי הסופית, הרעמים והברקים, אל ווטאן ואל דונאר אלוהינו, שהנצרות האסייתית איבדה אותם להוותנו ולרעתנו…”

“אכן ניכר הדבר, שצמאת־הדמים ותאות־הדמים שלך מוצאה באמת מיער־המחשכים!” – ענה ואמר ד“ר בודינהיימר בלשון של ביטול. “שהרי הקרבנות, שהיהודים היו מקריבים לאלהיהם בבית המקדש או “בבית המטבחיים”, כפי שאתה קורא לו, לא נתכוונו אלא להתיש בלב האדם את תאות־הדם האכזריה, להפוך את שחיטתם של בעלי־חיים לעבודת אלהים, לצדק את אכילת הבשר על ידי שהעלוה לידי המדרגה של סעודה משותפת לאלהים ולאדם. אמנם הבהמה אחת היא לה לשם מי שוחטים אותה, אם לשם אדם או לשם אלהים. אבל לגבי האדם, ששחט אותה, נתייחד להבדל זה ערך מרובה ביותר. על ידי כך ניתן לשחיטת בעלי־חיים טעם לזכות; השחיטה נתנקתה מצמאת־הדם ומתאות־הרצח, שסיגל לו האדם ביער־המחשכים בזמן שהיה שרוי עדיין במצב של חיה, שאתה, אדוני הדוקטור, מתגעגע עליו געגועים רבים. אפשר שיאמרו שהיה כאן מין ערמומית יהודית כדי לצדק את אכילת־הבשר, אבל ערמומית זו פעלה פעולה טובה והשפיעה על האדם השפעה חינוכית מעולה… הוא אשר אמרתי לכם, רבותי, שד”ר שרייאר הנכבד יכריח אותי להגן על היהודים ועל אלהיהם ואפילו על בית מקדשם ובית־המטבחיים שבירושלים, ואני לא נתכוונתי לכך כל עיקר…”

“רואים אתם, רבותי, כך טיבם של היהודים! ד”ר בודינהיימר, שדבר אין לו עם כל הענינים הללו, ואף על פי כן הריהו רואה הכרח לעצמו להגן שלא לרצונו על שחיטת בעלי חיים תמימים לכבוד אלהי היהודים. האחדות שביניהם – היא היא כחם וגבורתם!… הרי לכם – ההתאגדות הישנה, הקהל היהודי האינטרנציולי, התקיף והאדיר!" – שרייאר רמז בעיניו כלפי ד"ר בודינהיימר רמיזה רבת־כוונה והוסיף ואמר: “הרי שנינו יודעים ומבינים את הסוד, האין זאת? יקום פורקן!”

“מהו פירושו של דבר?” – שאל ד"ר בודינהיימר בתמיהה אבל עדיין מתוך נימוס.

“אי, אי – כלום צריך אני להגיד לך זאת? הרי שנינו אנו יודעים פירושו של דבר מהו!” ענה ואמר שרייאר כשהוא מרמז כלפי ד“ר בודינהיימר רמיזה רבת־משמעות. “וכי לא כך הוא, אדוני הדוקטור? “עכו”ם”, “עוגת־המן”, “סיבוב כפרות”! ומה שחשוב ביותר, – “יקום פורקן”, וכי לא כך הוא, אדוני הדוקטור?”

שאר המסובים לשולחן, שהקשיבו לוויכוח שבין שני הגברים בתשוקה גדולה ביותר כאילו התרגשה כאן לעיניהם מלחמת־תרנגולים, היו מתאווים לדעת מה פירושן של המלים המסתוריות “יקום פורקן”. ובייחוד השתוקקה לדעת תעלומה זו גברת־הבית.

"אנא הסבירה לנו את פירושן של מלים אלה, בבקשה ממך! – אמרה אל שרייאר.

“אי, אי, הרי זו תעלומה”, – השיב “הדוקטור מבתי המשקאות”, – “אי אפשר להסביר זאת בפשטות לכל אדם, וכי לא כך הוא, דוקטור בודינהיימר? רק אנו שנינו יודעים זאת, וכי לא כך הוא? 'יקום פורקן – האין זאת?”

השחקנים הקטנים, להונגרין הצהבני וגברת הבית – כולם הביטו אל ד"ר בודינמהיימר בעינים תמהות וסקרניות.

“בבקשה ממך, היינריך, הגידה לנו משמעות המלים!” – הפצירה בו גברת הבית.

“איני יודע”, – ענה ד"ר בודינהיימר כשהוא תמה על סקרנותם של כל המסובים. – “בבקשה ממך”, פנה אל שרייאר, “אנא הגידה אתה מה פירושן של מלים אלה!”

“קשה להגיד זאת. אין הדבר ניתן להתפרש על נקלה. הרי זה מין חרם יהודי. כשתוקפים יהודי אחד, חייבת כל היהדות העולמית לעמוד לו. כך דורשת האחדות היהודית, כגון זה” – והדוקטור של בתי־המשקאות הסביר את טיבה של אחדות זו על ידי שהושיט את ידו לידו לשם אמירת “לשלום עליכם” לעצמו, “הכל מגינים על היחיד והיחיד מגין על הכל. זה כחה של היהדות העולמית. אם מדבר אדם רעות על יהודי אחד, חייב חברו לעמוד לימינו. והרי לכם, רבותי, הוכחה לכך. בבקשה ממך, אדוני הדוקטור”, אמר בלשון קלה אל ד"ר בודינהיימר, “הנה אמרת, ששחיטתם של בעלי־חיים תמימים לה' נתייחדה לה כוונה חינוכית – ואותו המעשה באברהם, שמסר את שרה אשתו לאבימלך וקיבל בשכרו צאן ובקר הרבה, מה תאמר עליו? הגם דבר זה נעשה מחמת טעמים חינוכיים? ואולי מחמת טעמים מוסריים? ומה שיצחק בנו – מובטחני, נכבדי הדוקטור, שלא תתרעם עלי, אם אטיל ספק במוצאו הכשר של אבי אביכם הקדמוני – עשה כמעשה אביו ומכר את אשתו אף הוא, הגם זה נעשה מחמת טעמים חינוכיים, להיות לדוגמה ולמופת לדורות הבאים וממנו יראו וכן יעשו גם הם? ומה שיעקב לקח במרמה מאת אחיו את הבכורה ואת ברכת אביו והערים על חותנו העלוב ולקח את צאנו ובקרו בסיוע של מקלות שפיצל בערמומית – האומנם?… כתרו לי זעיר, רבותי, כתרו לי! עוד מעט ותראו, איך היהודים מאוגדים יחד ומלמדים זכות זה על זה! והרי לכם פירושו של ‘יקום פורקן’!…”

עד עכשיו היתה השיחה מתנהלת בלשון קלילה של בני אדם המסיחים בשעת הסעודה ומתוך הדחת הגרון במשקאות של אלכוהל. איש לא התייחס אל הויכוח בכובד ראש, אבל הכל שמחו על תקלתו של הדוקטור המפורסם, שבר־פלוגתו לחץ אותו אל הקיר בזריזות מרובה כל כך. הכל נהנו, שבא לידי קלקלה זו וחיוך של שמחה לאיד היה מרחף על כל פנים. המסובים קרצו עין זה לזה, ואף על פי כן נזהרו שלא להראות בגלוי אות הסכמה לד“ר שרייאר זה, שהעיז כלפי הגבר המהולל ורב־ההשפעה ופשט מעליו את זיוו והדרו. אבל בקרבם עלצו כולם על מפלתו. ואפילו גברת־הבית, שיגעה להתנהג בכובד־ראש ובמישור, מה שעלה לה בקושי, ככל אשר ניכר היה מתוך חזותה, לא יכלה להעלים את החיוך הערמומי, שרחף על שפתיה, ואת התענוג הגדול, שגרמו לה דבריו המחוצפים של דוקטור מזוייף זה. ד”ר בודינהיימר הרגיש בזה ומחשבה עלתה על דעתו, שהיא הזמינה את שרייאר לנשף זה מתוך כוונה לקנתר אותו, את בודינהיימר. ואף על פי כן כבש את החשד הזה בלבו והשתדל להשתמש בלשון הליצנית למחצה, שבה היו מסיחים את השיחה עד עכשיו, שלא להשבית את רוח־החגיגה השרויה על הסעודה. הוא גמר בלבו, שלא לגלות מן השפה ולחוץ את ההתמרמרות, שבּוּר זה עורר בקרבו ושהכל מצפים להתפרצותה ומתאווים שיבוא סוף סוף לידי כעס. על אפם ועל חמתם יהא מושל ברוחו ולא יבוא לידי התרגזות.

“הפעם טעית, דוקטור”, פתח ואמר, “אני לא אלמד זכות על הפטריארכים העלובים, שלא להשגיח בפקודתו של הקהל היהודי העולמי האדיר, שיקום פורקן שמו, – הרי כך אתה קורא לו, האין זאת? לא אעשה זאת ואפילו אם סופי לספוג על כך ארבעים מלקות חסר אחת. ויודע אתה מפני מה? משום שאיני לא תיאולוג ולא חוקר־המקרא ולא מטיף לאמונה. ואם מחבר המקרא לא היה כוסה־סוד ועמד וגילה את תעלומות־המשפחה של האבות הקדמונים, תחת להצניען מעיניו של כל בור, שלא יתקלס בהן ויקשה עליהן קושיות לאחר זמן, ישא הוא את עוונו. פטריארכים חייבים להיות טהורים כמלאכי השרת ולא דומים לשאר בני־אדם, כדי שלא ליתן פתחון־פה לכל עם־הארץ, שיבוא וישאל אותם: מפני מה לא נהגתם לפי תורת המוסר שבימינו? מפני מה לא לבשתם פראק ומכנסים ולא פרחתם באויר במנגנוני־פריחה כמונו, אלא התעטפתם במעילי־בד ארוכים ושוטטתם על דבשת גמלים במדברות כשאתם מתנודדים לכאן ולכאן? חוץ מזה אין זה מעניני ללמד זכות על הפטריארכים, הרי הם שלך כשם שהם שלי ואפילו יותר משלי. וכי לא הכריזו עליכם, שאתם הנכם היהודים האמתיים, היורשים היחידים והכשרים של אברהם, יצחק ויעקב, תחת אשר אני איני אלא בן נדח? משום מה מוטל עלי לבדי להיות אחראי למידותיהם הרעות של האבות? מי שירש את הירושה, יבוא ויפרע את החובות…”

“כלפי איזו ירושה אתה מכוון?”

“כלפי ברכת אלהים – כפי שאתם אומרים, כלפי הבכורה, שלקח יעקב במרמה מאת עשיו אחיו, – כלפי המשיח, הגאולה והנצרות, שאתם מחזיקים בה!…”

“רב־תודה לך על ירושה זו! ולואי והיתה מנועה ממני! אלמלא הנשים הארורות, שקטורת הלבונה והזמירות של הכנסיה הקתולית צודדו את לבן, ואלמלא גריגואר הארור וקארל רוצח־הסאכסונים, היינו עובדים עדיין את אלהי־היערים שלנו, את אלהי־הטבע האמתיים, ולא את האל האסייתי־היהודי הרך והחלש, אל הסליחה והמחילה, שעקר מקרבנו את רוח־היער, את רוח־המלחמה!…”

דוקטור בודינהיימר קפא על מושבו מרוב תמיהה. דומה היה, כאילו נתגלגל ובא לתוך מסיבה של עובדי־אלילים. ופתאום הוברר לו דבר – עם זה, שהוא היה הוגה לו כבוד גדול כל כך, עדיין לא קיבל את הנצרות לאמתו של דבר! אפשר שהדין עם אותו שרייאר, אפשר שעבודת אלי־היערים היא הדת המכוונה ביותר לטיבו של הגזע הצפוני… פני ד"ר בודינהיימר החווירו.

“לא אחזיר לך תשובה על דבריך אלה. אין את נפשי להגן על הנצרות במסיבה של נוצרים. אפשר שצדקת: הנצרות אינה לפי טיבו של האדם הגרמני. בשעה שהצרפתי מורד בדת, הריהו נעשה אפיקורס, ובשעה שהגרמני מורד בה, הריהו נעשה עובד אלילים. הנצרות נכפתה על הגרמנים באכזריות. אכזריות הריהי האש, שהאופי הגרמני הקשה והחמור מתחשל בה. אפשר שהדין עמך: האמונה היהודית־הנוצרית, המטיפה להכנעה ולמחילה אינה מתאימה לכם. הריני מיעץ לכם אפוא להסתלק ממנה!”.

“קראתי באחד הספרים, שתמונת־מרים הראשונה נמצאה בהודו וישו הינדואי היה. האמת הדבר, היינריך?” – שאלה גרטרוד.

“איני יודע. שאלי את הדוקטור שרייאר ויגידך. הנראה שהתעסק הרבה בתיאולוגיה. לפי השגתי אני לא היה קריסטוס הגרמני הינדואי, אלא אחד ההונים, אחד הוואנדלים”.

הגברת התנודדה והאצעדות והנזמים שלה קישקשו בקול.

“אחד ההונים – הכיצד?”

“גם ההונים היו בגרמניה, כמוהם כוואנדלים, וכל עם יוצר לו את אלהיו לפי האידיאל של עצמו. וכי לא כך הוא, אדוני הדוקטור?”

דברים אלה היה בהם משום קינתור והתגרות.

“וכי מתכוון אתה לומר, שהאידיאל האלהותי הגרמני, הריהו אותו של ההונים, של הוואנדלים, של ה”בושים“, כלשון הצרפתים?” – שאלה הגברת ועיניה, שהתיזו עד עכשיו ניצוצות של פוספור, קפאו ועמדו כשני אגמים אפורים. מכשירי־העינויים שעל זרועותיה נזדעזעו וקישקשו קישקוש עצבני וניכר היה, שעתידה להתחולל כאן שואה, שהמסובים היו מצפים לה בתאות נפש.

“תמיהני, יקירתי, שבאת לידי התרגזות זו. הרי בעצמך אמרת, שקראת באחד הספרים על ישו שהיה מן ההינדואים. והרי הדוקטור הנכבד הכריז כאן פעמים אחדות, שיש בישו ראיות מוכיחות, שישו אריי היה, בן לאשה יהודיה וחייל גרמני. ואם אתם מטילים שיקוצים על הקדושה העליונה של עצמכם, אם אינכם יודעים גבולות בין מה שמותר ובין מה שאסור, אם אתם מגבבים על נקלה השערות על מוצאו ומולדתו של קדוש הקדושים שלכם ואין לבכם נוקפכם על כך, מפני מה לא אהיה רשאי אני, איש נכרי, להגיד שאפשר הדבר, שישו יצא מקרב ההונים? הרי מודעת היא, שההונים היו בזמן מן הזמנים בגרמניה. וכין אין הדין עמי, אדוני הדוקטור?”

“בודאי”, – החזיר הדוקטור שרייאר, “הלואי והיה ישו מן ממונים ולא מן היהודים. אילו היה כך, היה מכוּון ומתאים ביותר לאופיו של עמנו. נוח לי, שסמל ומופת אלהי יהא משמש לי אדם טבעי גמור, הקרוב ללבי, ולא צלם־דמות אסייתי חלוש ורכרוכי, הזר לי לפי טבע ברייתי”.

“נמצא איפוא, שהדין עמי”.

דברים אלה היה בהם משל נצחנות. ד"ר שרייאר לגם לגימה גדולה מכוס־הקוניאק שלו, החליק בידו את זקנו ופתח ואמר:

“לאו, מן הצורך לברר וללבן פעם אחת את הענין הזה כהלכה בפולמוס לאמתו! מן הצורך שיהא ברור ומחוור לנו לעצמנו. רואה אני, רבותי, שדברי אלה עוררו תמיהה. ולפיכך הרשוני נא להציע לפניכם כאן את גופי התיאוריות שלי, שהרציתי על סמך חקירות מדעיות חמורות ובשיטה עמקנית גרמנית לאמתה בחיבורי הגדול, המחזיק ארבעה כרכים ואשר מחמת השפעות ידועות אינו יכול לראות אור. אפשר שהענין אינו מתאים למסגרתו של הנשף הזה, שמן הראוי הוא שיהא נשף־שעשועים ונחת־רוח לכבודה של גברת הבית, אבל הדבר הריהו חשוב ביותר ויש בו צורך גדול בשבילנו. ומשום כך הריני נוטל ממך, גרטרוד, רשות להסביר לדוקטור הנכבד את נקודת־ההשקפה שלי, כדי שידע סוף סוף את ההבדל שבינינו, את התהום הרובצת בינינו ושאין לגשור עליה גשר”.

ושוב לגם שרייאר לגימה גדולה מתוך כוס־הקוניאק שלו והתחיל לברר את פרשת התיאוריות שלו והמסובים הקשיבו לדבריו קשב רב. וצריך להודות על האמת, שהוא הכריע את הדוקטור בודינהיימר הכרעה גמורה.

“דת” – פתח ואמר כשהוא מנענע את ידיו כדרך שהיה רגיל לנענע בדרשות־האגיטאציה, שהיה דורש בזמן האחרון בבית־משקה ידוע – “דת צריכה להיות מושרשה בקרב העם על ידי פעולת־הגומלין שבין הדת והעם. בלשון אחרת: הדת הריהי מקור־החיים האופייני והיוצרני של העם. היא האומנת המגדלת את הסגולות הרוחניות והמוסריות המהוות את האופי העממי, היא מעיינו ואפיקו של אותו האופי. ומשום כך יצר לו כל עם מן העמים הקדמונים את האלים שלו, אשר כשרונו הדמיוני עיצב אותם מחמרי האטמוספירה שמסביבו, מתכונת אדמתו, מן האקלים שלו ומפרשת מלחמתו בטבע, כללו של דבר – מכל אותם החמרים האתמוספיריים, שהעם עצמו הוּשתת ועוּצב מהם. הסמלים של הדת, – שהנם בעצם היסוד היחידי שבדת המצוי בעין, היינו הסגולה המיוחדת והצד העצמי שבדת, משום שדת בתורת נושא גרדיה של האלהות אינה מובנה לאדם ומשום כך אי אפשר לה להתקיים –– הסמלים של הדת, המשמשים גורמים פעלתנים יחידים בפרוציס של פעולת־הגומלין שבין אדם ואל, מכוּונים לאפיו וכח־התפיסה של כל עם. ולפיכך רק אותו העם שיש לו סמלים דתיים משל עצמו, שיצרם בעצמו לפי טיבו המיוחד לו ולא שאלם ולא ירש אותם משל אחרים, ראוי להקרא בשם עם ומוכשר להשתמש בכשרונות העצמיים שנתיחדו לו. ולפיכך נתקיימו היהודים בעולם זמן ארוך כל כך, שלא להשגיח במלחמת־ההגנה, שהעולם היה נלחם בהם. הם האריכו ימים משום שקיימו את הסמלים הדתיים של עצמם, משום ששמרו את המקורות, שהאומה יונקת מהם. וכנגד זה לא הניחו לעמים אחרים לקיים את אלהיהם, אלא כפו עליהם את הסמלים הדתיים של עצמם, אבל לא בצורתם המקורית, – צורה זו הרי הם משמרים לעצמם, – כי אם בצורה מעובה ומכוונה לטעמם של הגויים. השליח פאולוס ביטל את החומרות ואת הסגולות המיוחדות של המילה ועל שמירת השבת וכדומה. לאחר זמן עמדו העמים עצמם ושינו את הסמלים של הדת היהודית, שנכפו עליהם שלא בטובתם, לפי ארחות חייהם וטעמם של עצמם. ואולם עצם המקור, כללות התפיסה של הסמלים הנוצריים זרים הם לעמים הצפוניים, יש בהם משל מעשה אונס, שנעשה לאפיו ורוחו של האדם הצפוני ונכפו עליו באש ובחרב, במעשי אלמות מטילים־אימה ובמעשי־כשפים של הדת הקתולית. האדם הצפוני, הגרמני, אף על פי שהיה חסר־ישע כתינוק היה מגין על עצמו כל הימים מפני התורה והחוקים האסייתיים הזרים, שכפו עליו שלא בטובתו, משום שהתנגדו לאפיו והרגליו. אלא שלא יכול להועיל כלום. ובכן אנוס היה להכניס את אלהי הנכר, שכפו עליו, לתוך תחום החיים והפעולה שלו. התורה הנכריה צוותה עליו להיות נכנע, שלא לשפוך דם ולהושיט את לחיו השמאלית למי שסטר אותו על לחיו הימנית. ואולם טבעו הלוחמני תבע פעולה, ובכן בדה לו מלחמות־דת. מסעות – צלב לכבוד האל החדש שלו וקרבות־ריפורמאציה, כדי לקיים על ידם את אופיו הגברי, שנתייחד לו מטבעו. לאו, הסמלים הזרים לא היו מכוונים לרוחנו ואנו לא נדבק בהם לעולם, אף על פי שהתלמודי והפרושי פאולוס השתדל בכל מיני ערמומיות של יהודים לכוונם ולהתאימם לרוח הגויים. עד עכשיו היו הבריות מתביישים להודות בזה, עכשיו שוב אין אנו מתביישים!… הכמרים והיהודים (אכן אמת הדבר, רבותי, אלה ואלה פועלים לעתים קרובות את פעולת בצוות) לא פסקו מלפתות אותנו, שהציביליזאציה וההתקדמות, האנושית ושאר המידות הטובות שבעולם אינן מצטרפות אלא עם האמונה הנוצרית בלבד. והרי לכם מרמה חדשה, שבדתה הרוח היהודית כדי להונות את הגויים! מתייראים היינו שלא להיות מוחזקים ברברים ופראי־אדם ולפיכך סבלנו ונשאנו את העול הכבד של האל הנכרי ושל סמלי־הדת הנכרים, שכפו עלינו. והנה הוכיחו לנו היאפנים, שיכול עם להחזיק באמונה באלי ארצו ומולדתו ואף על פי כן להיות עם גדול בעל תרבות של זמננו ולנצח אפילו ממלכות נוצריות גדולות ועצומות. היאפנים הגיעו לידי תקפם, לידי הציביליזאציה הנעלה שלהם, לידי עמדתם החשובה בקרב אומות העולם ולידי התקדמותם בכל ענפי התרבות האנושית רק בכח הרוח הלאומית העתיקה שלהם, המסתמלת באלים שלהם. אף תורה אחת מן התורות הנוצריות לא פיתחה בקרב היחיד את הכח להקריב עצמו לטובת הכלל במידה שפיתחה אותו הרוח הלאומית היאפנית. בחבורי הכולל ארבעה כרכים ונכתב בעמקנות גרמנית לאמתה הכרזתי עוד לפני שפנגלר על הסכנה הנשקפת לעמי אירופה מאת היאפנים. ואכן גדולה היא הסכנה משום שהיהדות התישה את כחנו, הסמלים היהודיים קיפחו את אופיינו הלוחמני, רעצו את גאותנו ונטעה בנו מידת־כניעה אסייתית, שהרוח היהודית כפתה עלינו כדי לשלוט בנו. אכן הגיעה השעה לפנות את הבלאות הנושנות, לפרוק מעלינו את עול השלטון היהודי ולשוב אל אלי־הארץ שלנו, אלי־הטבע, אל ווֹטאן ואל דונאר! לחיי אלי־הארץ! לחייהם!” – והוא שתה בבת אחת את כוס־הקונייאק, שמזגה לו שוב גברת הבית.

עיני כל המסובים נפנו אל ד"ר בודינהיימר – מה יאמר הוא לכך? אלא שהוא גמר בלבו, שלא להשיב כלום. עצבות שרתה עליו, ואף על פי כן לא יכול להתאפק ועמד ושאל בליצנות:

“אתה קורא לשוב אל אותו האל בעל המלתעות, המבצבצות מתוך פיו הרחב?”

“הן, אל בעל המלתעות הללו. מלתעותיו של האל דונאר מפילות אימה על כל האויבים. הזאבים והאריות שביער חתים ונבהלים מקול רעמו והתולעים מתחבאות בחוריהן מקול שאגתו ולהבות ברקיו! הללו סמלי־טבע הם, הראויים לכך שבני־אדם בעלי אופי גברי יחקו אותם! מלתעותיו של האל דונאר גידלו וטיפחו את רוח־הקרב שלנו. כשם שהיצורים שביער חרדים מפני דונאר, כך מן הצורך הוא, שעמי־העולם יהיו חרדים מפני דונאר, כך מן הצורך הוא, שעמי־העולם יהיו חרדים מפני מלתעותיה של גרמניה! מן הצורך שמלתעותיו של האל דונאר, המכונה “תור”, תהיינה הסמל האלהי של האדם הצפוני תחת הצלב היהודי התשיש!…”

ד"ר בודינהיימר נשתתק ומלים נעתקו מפיו.

“ובכן מה אתה אומר לכך?” – שאלה גברת הבית.

“אין לי מה להשיב על דברים אלה”, – ענה ואמר הדוקטור בכובד־ראש ודמם.

אותה שעה ראו הכל בעליל, כי מארטין קונראד שרייאר הכה בבת אחת מכה נצחת את “האל היהודי” ואת המתחרה עמו בעסקי חנה וחסדה של גברת־הבית, את הדוקטור בודינהיימר המפורסם.

מי יודע, מה היה סופו של אותו הנשף, אלמלא הנערה המשרתת אימה, שנתגלתה פתאום בפתח הבית ופניה נבוכים ודואגים.

“מה לך, אימה?” – שאלה בעלת־הבית.

“האדון הדוקטור בודינהיימר מתבקש אל הטיליפון”.

“אני?” – תמה הדוקטור בודינהיימר.

“הן, והענין נחוץ ביותר, כך אמרו לי”.

הדוקטור השתמש בהזדמנות זו כדי להמלט מן החבורה לשעה קצרה. ובכן עמד ממקומו, נגב במטפחתו את ערפו ומחה את הזיעה, שביצבצה בו מחמת הוויכוח המיגע ומיהר והלך אל הטיליפון.

“סלח לי, הרי זו אני… הינרייטה. סלח לי שהפרעתיך…” בקול המדבר בקצהו השני של הקו הטיליפוני מורגש היה פירופורה של לב־אשה חרד.

“מנין את יודעת, היכן אני?”

“סלח לי, הרשיתי לעצמי…” נשמע קולה הכנוּע של אשתו.

“ובכן מה הדבר?” – הריהו שואל מתוך קוצר־רוח.

“אירע דבר נורא – את מאכס… מהר ובוא חיש!!”

“בשם אלהים, מה זה אירע?”

“איני יודעת. אתה מתבקש לבוא תיכף ומיד”.

תחילה ביקש ללכת בלי ברכת פרידה, אלא שחושש היה, שמא יתפרש הדבר כמנוסה משדה המערכה. ואף על פי שלבו של ד"ר בודינהיימר היה חרד ונסער ביותר, בכל זאת היה דואג לרושם, שהסתלקותו הפתאומית עלול היתה לעשות על המסובים. ורושם זה היה כל כך חשוב בעיניו, שביקש מאת המשרתת לקרוא לגברת לרגע אחד.

“סלחי לי, גרטרוד, שאני מערבב את חגיגת־הולדתך, אלא שנקראתי על ידי הטיליפון ועלי ללכת מיד הביתה”.

“בשם אלהים, וכי נעלבת מדבריו של שרייאר? הזמנתי אותו משום שסבורה הייתי, שהוויכוח שביניכם שעשועים הוא לנפש. יש בו משום לקח מרובה…”

“אמנם כן הוא, מחמד לבי, והריני מודה לך על הנשף הנאה. אבל לצערי עלי ללכת. אירע דבר את מאכס אחי”.

“כלום דבר מחריד, חס ושלום?”

“הבה נקוה, שאין זה דבר מחריד. ליל שלום ותודה רבה לך על הנשף רב־השעשועים ו”רב־הלקח", – ענה ואמר דוקטור בודינהיימר בהיתול מר. “אבל המתיני רגע אחד, עלי ליפרד מבעל־הפלוגתה שלי, כדי שלא יאמר, שנסתי משדה־המערכה”.

ובדברים האלה נגש ד"ר בודינהיימר אל חדר־האוכל עמד בפתח וקרא:

“ליל שלום, דוקטור שרייאר! להתראות בוולהאלה, שהאל ווטאן מכנס שם את גבוריו! מובטחני, ששם יהא מקומך!”

“אני וודאי מזומן לשם, ואתה – מקומך בבית־המקדש שבירושלים”!

“הריני מסכים! ‘המדריך’ שלי יהיה פאולוס הקדוש!”

“יקום פורקן”

“יקום פורקן, ידידי ואהובי! ויישר כחך על כל התורה שלימדתני היום!…”

 

פרק ששה עשר: הצער מקרב את הלבבות    🔗

ליזל־רות נשאה את יגונה על מיתתו של בעלה בדומיה. שתיקה קופאה היתה נסוכה על פניה ומתוך שתיקה זו נראו רשמי ראשה הדקים והמעונגים צרים מכפי שהיו. בעיני־זכוכית שנתעממו ובפה פעור, שהדיבור ניטל ממנו, עמדה ליד גופתו של בעלה. ד"ר היינריך בודינהיימר ואחיו, שעמדו אצלה ניסו לאחוז ברוך בזרועה ולהוליכה מכאן, אלא שהדבר לא עלה בידם. לאחר זמן־מה פתחה את פיה והפליטה מתחת לצעיפה השחור את המלים: “למה עשית זאת?…”

מכאן ואילך הריהי שקטה ומניחה לעשות בה כל מה שמבקשים. יתר על כן: היא מקבלת בעצמה את הקרובים ואת הידידים, שבאו לנחם את המשפחה. כל כל דיבור של תנחומים הריהי מנענעת ראש בדממה. ובייחוד הריהי מטפלת באם הזקנה. היא לא הניחה לאדם אחר לבשר את הזקנה את הבשורה הרעה, אלא הלכה אצלה בעצמה ונפלה על צוארה ואחזה בידה והוליכה אותה אל בנה המת… היא, שצרתה היתה קשה משל אחרים, הריהי חזקה ואמיצה מכל שאר בני המשפחה. ועיקרו של דבר הוא, שרק היא בלבד מכל בני המשפחה לא נתבלבלה דעתה עליה.

אין דמעה נראית בעיניה. מיד לאחר המאורע הנורא נסגרה שעות אחדות בחדר משכבה ולא הניחה לאדם ליכנס אצלה. שם בכתה ועיניה זלגו דמעות מרובות וכבדות. אלא שבמהרה התגברה וכבשה אותן כאילו התביישה בהן. היא עקרה אותן מקרבה, כאילו היו חתיכות בשר מגופה, ונגבה את עיניה ועמדה ונטלה את כל הפוטוגרפיות שלו ואת כל המכתבים שכתב לה ואת כל חפצי המזכרת משלו והניחה אותם בקופסה וטמנה את הקופסה במגירה עמוקה של שולחן־הכתיבה שלה. שוב לא רצתה לדעת אותם…

שכן חימה גדולה על המת יקדה בלבה. היא חשבה עליו שבגד בה, כאילו עמד וברח עם אשה אחרת והניחה לנפשה. איך יכול היה לעשות לה כזאת לאחר כל השנים של חיי־צוות מתוך הרמוניה, של הבנת־נפש עמוקה, של ידידות וקריבות והתמזגות גמורה ומוחלטת לעולם? איך יכול היה להניחה וללכת לבדו? למה לא גילה לפניה את לבו, למה העלים ממנה את הדברים ושמר תעלומות לעצמו? לאחר שנים מרובות כל כך של חיי־יחד פרש לעצמו וצפן סודות בלבו! כאן, בחדר זה, ישב אצלה בסמוך לה והרגיש בקרבתה, ובאותה שעה היה מהרהר באותו המעשה שעמד לעשות, ולא גילה לה את מחשבותיו אפילו בדיבור אחד, אפילו ברמיזה אחת! ביחידות ובפני עצמו הרה והגה את מחשבתו להסתלק מן העולם – ואותה, את ידידתו הקשורה בו כל ימי חייו, השאיר לבדה, השליכה אחרי גוו, כדרך שמשליכים סמרטוט בלה, חפץ של מה־בכך…

היא חשבה על המת, שבגד בה ורימה אותה. מתוך המעשה שעשה באה לכלל מסקנה, שרגשותיו ויחסיו לגביה היה בהם מן הרמאות, ולא בזמן האחרון בלבד, אלא כל ימי חייו. אין מיתה יכולה לכפר על זאת, היא לא תסלח לו זאת לעולם!

כשיצאה מחדרה כבר היתה שקטה ומשלה ברוחה. ושוב לא רצתה לראות לא את המת ולא את האנס בנו…

כשהודיעו את דבר האסון להאנס, פרץ ונכנס בחזקה אל החדר, שאמו נסגרה שם. בפנים חוורים ובשפתים רועדות עמד תחתיו אצל הדלת ולטש את עיניו המבצבצות מחוריהן אל האם הדמומה, העטופה שחורים. מבטי עיניו התחננו אליה:

“אמי, סלחי לי!”

והיא שתקה ולא רמזה לו רמיזה כלשהי לגשת אליה. כולה קופאה וקשה הביטה מבעד לצעיפה השחור אל החלל הריק, כאילו לא היה כאן. שפתיה הדקות היו מהודקות זו בזו כמאוחות ותפורות יחד בחוט. היא לא רעדה ולא נענתה. דמות־אבן עשויה בהט דק מן הדק – כך ראה עכשיו האנס את אמו היושבת לפניו כשהיא עטופה בגדי־אבל, כדרך שראה אותה אביו לפני מותו.

הבן כרע אצלה על ברכיו, היא הניחה לו לנשק את ידיה הקרות. היא שמעה את תחנוניו ואת ההפצרות שהפציר בה להתפייס לו ולהתקרב אליו. אבל היא ישבה דמומה ולא ענתה דבר. לבסוף התבייש האנס על התחנונים, שהוא מתחנן אליה לשוא, והוא עמד והניח אותה לבדה.

גם לגבי שאר בני־המשפחה לא הראתה סימן של רגש קריבוּת, שהצער מעורר בקרב שארי־בשר. להפך – הכרת פניה ותנועותיה הגידו ברור לגיסתה ולגיסיה, שאין את נפשה שיכניסו עצמם לתוך רגשותיה של עצמה ושהדבר למשא לה. אפילו עכשיו, כשהיתה שרויה בצער, יכלה להקים מסביבה מחיצה ולהשהות את בני משפחתה בריחוק ממנה והלאה. שכן כולם, וגם ד"ר היינריך בודינהיימר בכללם, לא יכלו למשול ברוחם והיו מתייפחים כמנהג יהודים. רק זו, שהאסון פגע בה פגיעה קשה ביותר, הבדילה עצמה מהסביבה שלה על ידי שתיקתה הקשה כברזל…

רק נפש אחת היתה במשפחה, שהיא התקרבה אליה באותו הזמן, הלא היא אמו הזקנה של המת. על צוארה של זקנה זו נפלה פעם אחת ובכתה בכי רב בשעה שהביאה לה את הבשורה האיומה. ומאותה השעה ואילך שוב לא זזה מאצלה. כל זמן שהמת היה עדיין מוטל בבית שקדה על הזקנה והשתדלה לנחמה. למענה לא הלכה אחרי מיטתו של המת, אלא נשארה עמה בבית. היא דאגה לה וטיפלה בה, כאילו חוץ מן החרס שנשבר הזה, שהיה עטוף עכשיו צעיפים שחורים עטיפה יתירה, שוב לא נשתייר לה כלום בחיים. בדאגתה לאם הזקנה ראתה ליזל־רות את תכלית חייה, את חובתה ותפקידה.

בין האם היהודית ובין כלתה הנוצרית נתקשר לאחר מיתתו של מאכס בודינהיימר יחס של קירבה נפשית הנוגע עד הלב. דומה היה כאילו האבידה שאבדה לשתיהן איגדה את שתי הנשים איגוד אמיץ ביותר. כשנשארו לאחר הקבורה לבדן בבית הגדול, שקדו למלא אשה לחברתה את החלל הריק, שהניח המת בלבותיהן. כל אותו הזמן שהמת היה מוטל בבית, התנהגה הזקנה בגבורת־נפש. עטופה צעיפי־אבל כבדים היתה יושבת כחנוט באולם הגדול על כורסתה הדומה לכסא־מלכות ומקבלת בניענוע־ראש את דברי התנחומים של בני־המשפחה ושל מכרים רבים, שבאו להביע לה את רגשי השתתפותם באבלה. היא כבשה בחזקה את צערה, שלא לגלותו לעיני הבריות. לאחר הקבורה תש כחה והיא השברה וחלתה קשה. אז העמידה ליזל את מיטתה בחדרה של הזקנה והיתה משמשת אותה. ממשרתי־הבית שוב לא נשתייר אלא פיליכס הזקן, שעדיין היה גורר את רגליו וממציא לנשים את צרכיהן. ליזל התמכרה לחמותה החולה ושקדה עליה בכל מאדה. היא היתה מבשלת בשבילה ומכלכלת אותה בידי עצמה. ליזל לא מנעה עצמה מלעשות למען חמותה היהודית את כל מלאכה קשה ונמבזה והיתה מרחיצה אותה ומטפלת בה, מרימה אותה ממשכבה ומצעת את מיטתה.

בשעת מחלתה לא הניחה הזקנה, שתהא מטפלת בה ידו של אדם אחר חוץ מזו של כלתה האריית. כשבאה הינרייטה לשמש את חמותה תחת גיסתה, לא הניחה לה הזקנה. “את גורמת לי מכאוב! – ליזל יש רכה לה” – אמרה לה חמותה ושלחה אותה מלפניה כשביקשה לטפל בה. ומיד חזרה ליזל ועמדה על משמרתה ולא הניחה לשום אדם לגשת אל הזקנה, כאילו עינה היתה צרה בכל טיפול שאדם אחר זולתה מטפל בחולה: “אין דעתה של אמא נוחה כשנוגע בה אדם אחר…” תבשיל, שבישל לזקנה אדם אחר, לא ערב לה. ולא עוד אלא שסירבה לקבל את מזונה מידו של אחר חוץ מידה של ליזל. דומה כאילו שנות־החיים המרובות, שדרו שתיהן תחת קורת־בית אחת, רקמו ביניהן סוד כמוס להן ויצרו מין רגש של קריבות מיוחד לעצמן, ששאר בני המשפחה לא היה להם חלק בו. יתר על כן: הזקנה לא רצתה לראות אפילו את בניה של עצמה. דומה כאילו קול פנימי טמיר גילה לה, שאחיו של בנה גרמו במידת־מה למיתתו. לפיכך לא הניחה לד"ר היינריך בודינהיימר ליכנס אצלה, וכך נהגה גם בבנה הצעיר, אדולף. “אמא רוצה להיות שרויה לבדה”. – כך היתה התשובה, שליזל היתה מביאה תמיד לבנים, שבאו לבקר את אמם. הנפש האחת, שדעתה של הזקנה היתה סובלת אותה הניחה לה להיות מצויה בקרבתה, היתה כלתה הנכרית.

טיפולה של ליזל הועיל להשביח את בריאותה של החולה ולא היו ימים מועטים והזקנה ירדה מעל מטתה. אז סגרו שתי הנשים את כל הבית והניחו לעצמן רק שני חדרים, כדי להיות קרובות ושרויות יחדו במידה יתירה. הן היו מבשלות בעצמן, סועדות לבדן ושוקדות ושומרות זו על זו. על המת לא דיברו דבר וגם את בנו לא הזכירו. הגברת הזקנה נתייחד לה חוש דק מן הדק, שהיה קולט כמכשיר רגיש את רגשותיו של אדם אחר והורה לה את מידת־הנימוס הראויה, שעליה להתנהג בה לגבי אותו אדם. ובכח החוש הזה עמדה על רגשותיה של כלתה לגבי המת… האם הזקנה עמדה לצדה של כלתה ולימדה חובה על בנה המת… הטינה, שהיתה בלבה של ליזל כלפי בעלה המת, עברה גם אל הזקנה, כאילו דרך צנורות סמויים מן העין: “הוא עזב אותה לבדה… עשה אותה אלמנה – בשעה של מצוקה קשה מאין כמוה… הוא הקל לעצמו… לאו, הוא היה רשאי לעשות כן!” – כך היתה הזקנה מהרהרה בלבה ונמנעה מלהזכיר בפני ליזל את שמו של המת, כאילו היה קיים מעולם, ועל זה היתה כלתה מחזיקה לה טובה במאד מאד. וכיוצא בזה היתה מידת־הנימוס שלה מצוה עליה שלא לדבר על נכדה. ואכן נפלא הדבר, גם הזקנה לא היתה צריכה עכשיו לשום אדם, כדומה לכלתה. שוב לא מצאה ענין בשום אדם חוץ מכלתה הנכרית, שגורלה הביא עליה נסיון קשה כל כך.

“צאי נא, ליזל, לטייל קימעה, בחוץ נאה כל כך! מה את יושבת אצלי כל היום?” – היתה הזקנה מסרהבת בכלתה ללכת לטייל.

“אהה, אמא, להיכן אלך? יפה לי לשבת על ידך”.

“עדיין צעירה היא, הוא הקדיר את חייה הצעירים, הניח אותה גלמודה… ואני ראיתי בטובה בשנות אלמנותי, היו לי בנים, בית… והיא – נכריה באה אצלנו, לא היה לה כלום חוץ מבעלה… והוא הלך לו והניחה לבדה… אהה, כך טיבם של הגברים, אוהבי־עצמם הם…” כך היתה הזקנה מתרעמת בלבה על בנה המת.

“הריני לבשל את תפוחי־האדמה בעצמי. קומי ורדי אל גן־החיות והתהלכי שם קימעה. כמה נאה בחוץ! אל תשבי תדיר על ידי!” – האיצה בכלתה לצאת לטייל.

בואי, אמא, הריני להוליך אותך אל הגזוזטרה ואני אשב אצלך ואקלוף את תפוחי־האדמה…"

עוד אינטרס אחר מצאה לה כלתה הנכרית בחייה – לקיים את הפירמה של אבות בעלה ולא להניח שתפול בידים זרות. בשניה ובצפרניה נלחמה על כל אובליגאציה על כל קנין מקניניה של הפירמה. היא ראתה חובת־כבוד לעצמה לקיים את צוואת המת: לשמור על הפירמה. ואולם בני־המשפחה כבר רעבו דיים ולא היו מתפרנסים אלא מחפצי־האמנות, שהאח חובב־האמנות היה מוציא לעתים תכופות למכירה אחד אחד. אמנם החפצים הללו נמכרו במחיר יקר, אלא שהממון נתמזמז מיד והיה כלא היה. כבר הוציאו לשוק את מחצית כלי־הבית ואת כל דבר שלא היה צורך בו ובלבד שלא למכור נייר־ערך של הפירמה או לגבות חוב, ששוב לא היה אלא אפס. אלא שאפילו ליזל מארטינס לא עצרה כח להאריך במלחמה עם החיה הרעה – האינפלאציה, שאכלה ובלעה את הרכוש שצברו בני־האדם ואין מי שיסתום את פיה. אמת הדבר, צרכי עצמה היו מועטים והיא הסתפקה במזונות פשוטים וצנועים ביותר, שקנה לה המשרת הזקן, כגון: קיטניות, אטריות ותפוחי־אדמה משומנים במרגרינה. ואולם את מזונותיה של הגברת הזקנה שקדה לשמן בחמאה של ממש ולא באחד מאותם התחליפים החדשים, שהיו מצויים בשוק ושהיא עצמה הסתפקה בהם.

אבל לא הן בלבד, אלא כל המשפחה כולה היתה מתפרנסת מבית־העסק; הד“ר היינריך בודינהיימר, אדולף אחיו וגם האנס, שנעשה לפי צוואתו של אביו שותף בבית העסק. כולם היו שרויים עכשיו במחסור ומצוק ולא היה להם מהיכן להתפרנס. ומתוך דוחקה של המשפחה אנוסה היתה ליזל סוף סוף לוותר על שלה. עורכי־הדין, שעסקו בענין העברת הפירמה “מוסד האפותיקאי של בית־בודינהיימר” אל ה”בנק־המזרחי“, כלומר לידו של יודקיביטש, הבטיחו לה, שחוץ מן השם שוב אין לו ל”בנק המזרחי" מה לרכוש לו מאת המוסד האפותיקאי. נכסיו של המוסד האפותיקאי, המלוות שלו, הזקופים על הבתים, פקע ערכם; אחוזות־הקרקע והבתים שלו נעשו זה כבר קנינו של ה“בנק המזרחי” בכח האובליגציות של המוסד האפותיקאי, שאותו הבנק רכש לו בדרך המקח והממכר החפשי. ושוב הבטיחו לה, שההתחיבות ש“הבנק המזרחי” נוטל על עצמו לשלם ליורשי “המוסד האפותיקאי של בית בודהיימר” קצבה שנתית הריהי רצויה מאין כמותה ויש בה מן הפזרנות השגעונית לאמתה, ולפיכך אסור להחמיץ את ההזדמנות הזאת, לפי שאין שום תקוה, שיימצא אדם אחר שיתן להם מה שנותן ה“בנק המזרחי”. ואשר לפירמה, הרי בין כך ובין כך סופה לכליה. ובכן אנוסה היתה ליזל לבטל את רצונה מפני רצונם של שאר בני המשפחה. ואולם יותר מכל הכריעה את דעתה ה“חמאה האמתית” שהיתה צריכה לה כדי לשמן את תבשילה של חמותה… אכן אמת הדבר, אפילו ליזל מארטינס בעלת האופי המוצק והקשה כברזל הוטלה ביד הזמן לתוך לועה של האינפלאציה כמוץ הנשא על כנפי רוח. אנוסה היתה לתת את הסכמתה, שהפירמה “מוסד אפותיקאי של בודינהיימר” קנין האחים לבית בודינהיימר, תעבור לידים נכריות, לידיו של “יהודי מזרחי” “אורח פורח”…

אלא שלא נתנה את הסכמתה עד שנאלצה למכור את ארון־הזכוכית עם שרידי־המזכרת של המשפחה, שלבו של יודקיביטש נמשך אחריו בשעה שביקר בליל־שבת את ראש המוסד האפותיקאי של בודינהיימר בחווילה היפה שלו אשר בגן־החיות ואת הארון הזה עם שרידי־מזכרת המשפחה רכש לו יודקיביטש על ידי הסרסור שלו קניגסברג. בבית־המכירה־באכרזה, ששם הוצגו למכירה עוד כלי־בית אחרים של משפחת בודינהיימר.

ליזל־רות וחמותה, הגברת בודינהיימר הזקנה, פרשו והתבודדו בדירה הקטנה שלהן, שייחדו לעצמן בחווילה הגדולה, ולא אבו לדעת לא את החיים ולא את המתים. עכשיו שוב לא היה שום דבר של שותפות ביניהן ובין שאר בני־המשפחה. מכאן ואילך היו חיות אך לעצמן בלבד.

_____________

שוב היה הד"ר בודינהיימר מהלך בחדר־העבודה שלו הלוך ושוב והכתיב את אשתו מה שהכתיב. ואולם הפעם לא נחרזו המלים היוצאות מפיו כמחרוזת מרגליות, כדרך שהיה רגיל, אף על פי שהענין שעסק בו היה קרוב ללבו, היינו “על יתרון האדם”. “אין ידים מוכיחות, שהאדם יתר הוא מן הבהמה, הסימן האחד שבידנו, שהאדם מעולה הוא מכל יצור אחר בעולם, הריהו רצוננו, שאיפתנו להתעלות, דביקותנו באלהות…” כאן נסתתם מקור מחשבתו של הדוקטור, “דביקותנו באלהות…” והוא היה מהלך הלוך ושוב בחדר, שהיה חסר עכשיו את השטיח הרך, וחזר פעמים הרבה על המלים “דביקותנו באלהות…” מצחו הגבוה והנאה העלה קמטים ושערו השחור והמעובה התחיל מלבין בזמן האחרון. מתוך העיגולים השחורים המקיפים את עיניו הכירה האשה הכנוּעה שישבה כפופה על גבי מחברת־הסטינוגרמות והמתינה לדברי פיו, כי דאגות מטרידות את בעלה. פיו מפליט את המלים, אבל מחשבותיו שרויות במקום אחר. הינרייטה השעתה את מבטיה מעל מחברת־הסטינוגרמות והביטה אליו בעינים בוחנות וראתה שהוא מקמט את מצחו ופיו מתעקם עקימה של צער. המראה הזה הכאיב את לבה מכאוב נמרץ, אלא שנזהרה שלא לגלות מה שראו עיניה וכבשה את האנחה, שעמדה לפרוץ ממעמקי נפשה. עכשיו גדל צערה שלה מצערו של עצמו. “אהה, כמה קשה צרת נפשי!…”

ואכן צדקה האשה, שצורתה צורה יהודית טיפוסית – דאגות קשות בלבו של ד“ר היינריך בודינהיימר. בכיסו נמצא החשבון של החנות למלבושי נשים, ששלחה לו אהובתו הצפונית – עשרים וחמישה מיליונים מארקים! ולא עוד אלא שהיום יום החמשה עשר לחודש ועדיין לא שלח לה את הקצבה החדשית, שהוא נותן לה. בזמן האחרון צימצם את ההוצאות שלו וקיצץ הרבה את הקצבה של אהובתו הצפונית. גלוי וידוע לפניו, שתמצא לה עצה ותחבולה גם בלעדיו – יש אנשים אחרים, שמעלים את תרומתם לספק את צרכיה המרובים ונושאים בעול ההוצאות שלה אולי יותר ממנו ומשום כך גדולה זכותם לפניה יותר משלו. אין היא זקוקה לו כל כך. אבל בעצם אחת היא לו. מאותו הנשף הראוי לזכר שלפני חודש ימים, כשבא הביתה ומצא את אחיו מאכס מת מיתת־יריה בחדר העבודה שלו, נעקר מלבו כל רגש של חיבה לאהובתו. “על כל פנים נרפאתי מן ‘המחלה הצפונית’ שלי”, אמר אל נפשו. ובאמת לא ביקר אותה תוך כל אותו החודש אלא פעם אחת, לפני שבועיים. אז הוכיח אותה על שהזמינה ליום ההולדת שלה את הדוקטור שרייאר בכוונה והסבה את כל אותו הווכוח על מנת לקנתר אותו, את בודינהיימר. אותה שעה פרצה מחלוקת קשה ביניהם וסופה היה שהכלב “תפסן” שכל זמן השיחה היתה מחזיקה אותו אצלה כאילו לשם מגן, התנפל עליו וכמעט שטרף אותו. הוא התעלף מחמת אימה והיה צורך לצקת עליו מים צוננים, כדי להשיב את רוחו אליו. הוא יצא מביתה בחרי־אף וסבור היה שהחבילה נתפרדה. ואמנם במשך שני השבועות האחרונים שוב לא שמע על גרטרוד דבר – ופתאום הנה חשבון החנות למלבושי־נשים: עשרים וחמשה מיליונים מארקים בעד שתי שמלות־קיץ, מעיל, כובע וזוג נעלים! אל החשבון נצטרפה אנחת־אהבה מתוקה מדבש, שבה היא קובלת עליו בשביל שהוא מוקיר את רגליו מביתה ומודיעה לו, שהיא מצפה לו למחר בחמש שעות למשתה־תה, כדי להראותו את “יצירת המודה” החדשה שלה, שצבעה ירוק. אפשר שתבלה בחברתו את כל הערב, אם יעלה בידה לשחרר עצמה ממשחק־הברידזש, שכבר נדברה עליו. “העלמה ס… ו”תפסן” ייעדרו הפעם“, הריהי מבטיחה באגרתה. ד”ר בודינהיימר יודע מה פירושו של דבר: היא מצפה, שיביא לה מחר את הקצבה החדשית. ואולם אין כאן ענין של ממון בלבד, אלא גם של חידוש היחסים ביניהם.

מלבד דאגת הממון המטרידה את הדוקטור קשה, לפי שאינו יודע מהיכן יקח את הסכומים העצומים הללו, אין דעתו נוחה כל עיקר מחידוש היחסים, שגרטרוד מתאווה לו. הוא היה מבקש להיפרד ממנה בשלום ובכבוד, כמו שנאה ויאה לו, כדי שלא ליתן לה פתחון פה להטיל בו לאחר זמן דופי של יהדותו… ובכן חוץ מדאגת הממון, המעסיקה את דעתו ומחשבתו של הדוקטור, הריהו מהרהר גם בדבר ניתוק הקשרים שבינו ובין “אהובתו הצפונית” בצורה נאותה וכבודה. “כיהודי עלי להיות זהיר ביותר בענין קשה זה, איני יכול להרשות לעצמי לעשות מה שאחרים היו עושים במקומי…” הריהו אומר בלבו. “על כל פנים עלי לפרוע את החשבון האחרון ששלחה לי. דבר זה אינו מוטל בספק, הרי זו חובת־הכבוד…” בענין הכבוד מחמיר ד"ר בודנהיימר על עצמו חומרה יתירה ונוהג זהירות מרובה בייחוד משום שהוא יהודי…

אף על פי שד“ר בודינהיימר היה אוהב את עצמו ביותר, אף על פי שעיניו היו סמויות לגבי כל מה שמסביב לו והוא ראה את עצמו במרכזו של עולם וסבור היה שכל שאר הבריות אינם קיימים אלא בשבילו וחייבים לשחרר אותו מן הדאגות החמריות הנקלות, כדי שיוכל למלא את חובותיו לגבי הצבור, בכל זאת אי אפשר היה לו שלא להכיר, שהאיגואיזמוס שלו סייע את מיתתו של אחיו, שעל כל פנים היה משמש אחד הגורמים למיתה זו. הוא ניסה בקשיות עורף לגרש מלבו את המחשבה הזאת ולהכחיש אותה בינו לבין עצמו, אלא שהעובדות הברורות התקוממו לו וטפחו על פניו. המאורעות, שאירעו בימי חייו האחרונים של אחיו, הקריאה, שקרא לו על ידי הטיליפון בדבר תשלום החשבון, השיחה, שהיה מסיח עמו אחר כך בלשכת הבנק בענין מסירת הפירמה ליודקיביטש, הסכמתו המהירה של עצמו למסור את הפירמה לידים נכריות ומחוסרות־אחריות – כל זה גרם לכך שנשמט המסעד האחרון מתחת רגליו של אחיו. איבוד־עצמו של אחיו ואותו הערב הנורא, שעבר עליו במסיבת החבורה, ש”אהובתו הצפונית" הזמינה לחגיגת יום הולדתה, הביאו את הד“ר בודינהיימר לידי כך, שהוא ראה ונוכח בפעם הראשונה בימי חייו, שחוץ ממנו מצויים עוד בני־אדם אחרים, שיש להם זכות לחיות את חיי עצמם. ןגדולה מזו – ד”ר היינריך בודינהיימר ראה סוף סוף את עצמו כמו בראי והוא נבהל למראה מערומיו…

עכשיו ראה והכיר – בשעה שהיה נאה דורש על אהבה ועל חמלה ועל התנדבות לטובת אחרים, בשעה שהיה מתכן תכניות להביא גאולה לעולם, היה הוא עצמו חי חיים של עובד־אלילים מופקר, של אוהב־עצמו, שאין אלהים בלבו. על פי האמת, מה קנין יש בידו? מהו ומה טיבו? מה היסוד המוסרי, שהוא עומד עליו? מה הזכויות המוסריות האמתיות שבידו – לא אותן, שהוא מטיף לאחרים, אלא אותן המצויות בקרבו הוא? וכי יכול להראות בכל פעולתו שפעל אפילו מעשה אחד של הקרבת־עצמו לטובת אחרים? כל המעשים שעשה בזמן המלחמה ולאחריה ואפילו הליכתו אל החבל הכבוש, שהיה מתגאה עליה ביותר משום שהיה בה, לפי דעתו, סיכון עצמו לטובת הכלל – כל זה נראה לו לאור החדש, שנגה עליו לאחר המאורעות האחרונים, כדברים בטלים, כמעשי יהירות, שלא נעשו אלא מתוך שאיפה להתנאות בעיני הבריות. הוא גופו לא האמין בכל מה שעשה ודיבר בחבל הכבוש! הרי לבו של עצמו היה נוטה אחרי דברי האומרים, שכל מלחמה בחבל הכבוש הריהי מלחמה לבטלה ולא תועיל כלום ואינה אלא לרעתה של גרמניה – ודבריהם נתאמתו עכשיו. בלבו פנימה היה מאמין בשלום של אמת, בשלום הנקנה בכל מחיר שבעולם ואפילו במחיר של כניעה והשתעבדות. ואף על פי כן נטפל אל אחרים והיה מדבר דברים, שנאמרו מפי אחרים, משום שכך היה נוח לו יותר, משום שעל ידי כך יכול היה לקנות לו פירסום זול ולנחול תהלה ריקה ואוילית. וכשם שהיה נוהג בעסקי הציבור, כך היה נוהג בחיי עצמו כאדם יחיד. אפילו ביחסיו האישיים והאינטימיים ביותר היה משקר לעצמו ונוהג שלא ביושר לגבי אחרים. כלום אהב את האשה הצפונית? כלום היה לו צורך באהבים הקנויים והמעוּשים הללו? וודאי נפתה לבו לזרוּת של אשה זו ולכל האתמוספירה הסגורה בפניו, שיצרה מסביבה מתוך פינוק מרובה כל כך, לקצוות והחודים של גוה זר־הגזע, ושערה האדום־הצהוב, וצוארה הלבן, לעדיים המרובים התלויים בה. מוסיף על זה גם הבוּלדוג “תפסן”, המצוי אצלה, וכל הסכנה השרויה תמיד מסביבה. הוא, היהודי, נגרר אחר הגזע הזר של אשה זו. בשערה האדום אצור הרעם והברק של יערי־הצפון החשוכים. כל אבר מאבריה הקשים ובעלי־הקצוות יש בו משל סכנה, מעין זו של סכין חדה ומלוטשה, ומשל סכנה יש בחבוקיה. אי אתה בטוח בה ואינך יודע מה תעשה ברגע הבא: תשסה בך את “תפסן”, תנעץ בבשרך את שניה החדות והלבנות, תכרוך את צוארך בצמותיה האדומות והחזקות ותחניק אותך?…

אכן אמת הוא, הצד הסכנתני שבאשה זו, קוי־הברק של עיניה, הזוהר המבהיק של עורה, הדומה כאילו קרנים עולות ממנו, הפלאי והזר שבטיבה מצודד בכשפיו את הלב כאגמים חשופים ועמוקים לאין־קץ. אינה דומה לאשתו היהודית הרכה והמתמכרת, אין זה מבט־הכניעות של עיניה בשעה שהיא מרכינה את ראשה, כאילו היא כורעת תחת משא החסד שעושה עמה כשהוא קרב אליה, ואין זה הרטט, שכולה מרטטת כשהוא נוגע בה. לאו, הרי זה דבר אחר לגמרי. ומשום כך עצמו, משום שדבר אחר הוא, מצודדת אותה האשה האחרת את לבו. עד היום הזה לא יכול לה, משום שהיא מרחיקה אותו ממנה כאילו במאכלת שלופה – ובזה כח שליטתה עליו. ומפני כחה זה נשתעבד לה והניח לה להעליבו, ללעוג לו, לשחק ברגשותיו ולהתעלל בכל מה שקדוש ויקר לו. ורע מזה – כח שליטה זה גרם לכך שאפיו נתקלקל והוא היה משקר כל ימיו ומתכחש לרגשותיו האמתיים של עצמו. בעטיו של כח זה היה מעליב ורומס ברגליו אדם, שנתן לו מה שאדם יכול לתת לזולתו, ולא דיו שהיה מעליב אותו, אלא ראה אותו כאילו אינו, לא השגיח בו!

מבטו פגע בשער ראשה החלק השחור של אשתו, היושבת כפופה על גבי מחברת־הסטינוגרמה ומצפה בנשימה עצורה ובפנים של חסידות לדבר פיו. זה יותר מחצי שעה שהדוקטור מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר כשהוא משוקע במחשבותיו. בשעה שהוא מכתיב את אשתו רגיל הוא להשתקע במחשבות ולהסיח מתוך כך את דעתו ממנה ולשכוח את מציאותה, אותה שעה הריהי בעיניו כאילו אינה, אין הוא רואה אותה ואינו מרגיש, שעוד נפש אחת מצויה עמו בחדר. אשתו שרויה בדממה, מתכווצת ומתקטנת להיות סמויה מן העין, כובשת את נשימתה ומשתדלת שלא לשאוף רוח בקול, כדי שלא להפריע אותו מעבודת קדשו בתנועה אחת או בהברה אחת. ואולם במעמקי לבה הריהי מלאה אושר, נחת של חסידות שפוכה על פניה בשביל שזכתה להמצא בקרבתו ובמחיצתו ולסייע בידו במשהו. לא, לא לסייע בידו, אלא להיות עדה אילמת למעשה היצירה הרוחני המופלא שלו, לראות בעיניה איך נחה עליו הרוח ואיך המחשבות הנפלאות הולכות ונובעות ממקור נפשי…

ואולם אל רגשי הנחת של חסידות שהפיקו פניה נצטרף הפעם רגש של צער עמוק. עיניה נראו כקופאות ומביטות במרחקי אין קץ, אפה היהודי נעשה ארוך ודק משהיה ולחייה השחומות נתרופפו ושקעו כעמוסות דאגות. הכל דמם וקפא בה ללא־נוע חוץ מצוארה הרך, שהיה מרטט כאילו היתה בוכה בקרבה בדמעות סמויות מן העין…

זוהי הפעם הראשונה שנתעורר בלבו של הדוקטור רגש משונה של חמלה על אשתו. נדמה לו, שהדאגה השרויה על פניה נחה גם על ראשה המעוטר שערות שחורות וכופפת אותה בכובד משאה לארץ. והוא הרגיש בלבו, שאך הוא שגרם לצער השפוך על פניה וזוהי הפעם הראשונה שחש צורך בקרבו לפייס אותה פיוס כלשהו. אלא שלא יכול למצוא בפיו דיבור של חיבה כדי לבקש ממנה סליחה בשביל שהסית את דעתו ממנה והשתקע יותר מדאי במחשבות בפניה.

“סלחי לי, חשבתי על ענין שאינו מחוּור לי. רוצה את להוסיף לעבוד או אפשר שעיפת?” – פתח ואמר הדוקטור וביקש להניח את ידו הגברית הנאה על ראשה ולהחליק בחיבה את שערה, אלא שהתאפק ברגע האחרון ולא עשה זאת. הוא ישב אל שולחן־הכתיבה מנגד לאשתו.

“דבר המובן מאליו הוא, שאני רוצה לעבוד, בבקשה ממך!” – ענתה ואמרה בלב מלא אושר, בשביל שזיכה אותה לדבר עמה.

“מחי מעומם היום, המחשבות מסרבות ללבוש צורה של מלים”, – אמר הדוקטור והעביר את ידו על מצחו הקודר.

היא לא הביטה בפניו, כאילו התבישה ממנו. כולה כפופה על המחברת שלפניה אימצה את לבה ופתחה ואמרה:

“אתה שרוי בדאגה, הדבר ניכר בפניך”.

“הן, מי אינו שרוי בדאגה היום, יקירתי?”

“אמנם כן, אבל מדוע אינך מסיח לי את דאגתך? אפשר אוכל לעזור לך! איני יכולה לראות בצערך ואין לאל ידי להיות לעזר לך!” – ענתה ואמרה ודמעה ניצנצה בעינה. היא התביישה עליה והשתדלה למחות אותה בתנועת ידה, כדי שהוא לא ירגיש בה. ואולם דבריה נאמרו מתוך רחמים רבים כל כך, שנגעו עד לבו של בעלה. הוא הביט אליה – אפשר שזוהי הפעם הראשונה שהביט אליה… לאמתו של דבר לא היה מכיר עד עכשיו את פניה של אשתו ולא ידע כל צרכו את מראיה, הדמעה שניצנצה בעינה, הרטט של צוארה הלבן, הרעידה העצבנית של שפתיה – כל זה היה לו מעין התגלות. ופתאום נעשו הפנים הללו קרובים ללבו ביותר, נתחבבו עליו הפנים הללו, הצורה היהודית הזאת עם האף הארוך והדק, עם השמורות הכבדות, היורדות למחצה על עיניה ועם הקמטים העמוקים שעל מצחה הנמוך!

“אני הוא שהעליתי את הקמטים האלה על מצחה” – היה הדוקטור מהרהר באותה שעה בלבו – “בגללי הריהי עצובה ונוגה כל כך…” ופתאום נדמה לו, שפניה של אשתו משמשים לוח, שהוא חרת עליו את פרשת חייו. כל עוול וכל רעה שעשה לה עשה רושם בפניה, ולפיכך נתחבבו ונתייקרו עליו עכשיו, משום שהפנים הללו פניו הם…

“אהה, יקירתי, אי את יכולה לעזור לי. עלי להלחם את מלחמתי לבדי” – ענה ואמר וכיסה את עיניו בידיו.

התנהגות זו, שהתנהג עמה הפעם שלא כדרכו כל הימים, עודדה את רוחה והיא אימצה את לבה והוסיפה ואמרה:

“ואף על פי כן אפשר יכולה אני לעזור לך? רואה אני, שאתה זקוק לעזרה”.

“מה כוונתך?”

“קשה לי להגיד זאת. אפשר שדואג אתה על עסקי ממון – הרי יש לי עדיין מחרוזת המרגליות של אמי, שאפשר למכרן”.

“אהה, יקרתי, אל תדברי כזאת! נראה מה לעשות!”…

הדוקטור קם ממקומו ונגש אל אשתו. עכשיו הניח את כפּו על ראשה ואמר מתוך חיוך:

“אבל רואה אני, שגם את שרויה בדאגות. אפשר יכול אני להושיעך?”

"כבר הושעתני!" – ענתה האשה והסירה יד בעלה מעל ראשה והגישה אותה על עיניה הרטובות ואל שפתיה החמומות.

הדמעה הכבושה והכמוסה שבעינה נתגלגלה וירדה על ידו של הדוקטור…

 

פרק שבעה עשר: טרקלין האמנים של יודקיביטש    🔗

הפירמה “מוסד אפותיקאי של בודינהיימר” נרכשה כדת וכדין על ידי “הבנק המזרחי”. אף על פי שלא היה מה לרכוש עוד שכן ניירותיו של אותו המוסד היו נתונים בירידה התחתונה והרכוש הממשי שלו, הבתים והאפותיקאות, כבר היו קנינו של הבנק מזרחי זה כמה – בכל זאת שוה היה ליודקיביטש לשלם לאלמנתו של ראש־העסק הקודם ולשלשת השותפים האחרים, ד“ר היינריך, אדולף האנס בודינהיימר. קצבת־תמיד בוואלוטה של זהב, משום שעל ידי הפירמה הישנה והקונסרווטיבית יכול היה להתעסק בעסקי המשא ומתן שלו ביתר הצלחה מאשר על ידי ה”בנק המזרחי" שיסד, שלא היה ידוע לאדם שהיה חשוד בעיני הבריות. תמונותיהם של מייסדי בית־העסק, ר' שמואל־לייב ורודולף בנו, סולקו מעל קיר הלשכה, אבל תחת זה עמד בדירתו של יודקיביטש ארון־המשפחה עם חפצי־המזכרת של בית־בודינהיימר, שקנה באכרזה. יודקיביטש גופו היה מיסב עכשיו על כסא־הריניסאנס אשר בחדר ראש בית־העסק, שעמד שם מימות רודולף בודינהיימר. לא היו ימים מועטים והדבר הוברר לו, שאכן כדאי היה לו לשלם לבני המשפחה קצבה קטנה במחיר שם־הפירמה. בזכות ההנהלה החדשה ורבת־המרץ של יודקיביטש חזר ורכש לו “המוסד האפותיקאי של בודינהיימר” את שמו הטוב שמלפנים במהרה. יצא הקול, שההנהלה החדשה עושה עסקים בסיוע של הלואת ממון מהולנדיה – ולאמתו של דבר עלה בידו של יודקיביט לקבל הלואה על סמך שמה הטוב של הפירמה ובהשתדלותו ויגיעו של הסרסור שלו קיניגסברג. הוא לא עמד על המקח בדבר הרבית הגבוהה, דמי־העמילות ושאר התשלומים, שהבנקים דרשו בימים ההם כשכר הלואות. הוא לא היה מתיירא מפני החובות, בדרך שהיה מתיירא מהם ראש בית־העסק הקודם. גלוי וידוע היה לפניו שירידתו של המארק סופה לסלק לא את הרבית בלבד, אלא גם את הקרן. ואמנם בזמן קצר הגיעה הפירמה לידי הצלחה מופלאה, על ידי כך קנה לו יודקיביטש שם בעולם הפיננסים, הכל היו מכירים אותו ומתחשבים עמו.

עכשיו אינו עוד “יהודי מזרחי בן בלי שם” או בעל בית־החלפנות “בנק מזרחי”, אשר ברחוב פרידריך, אלא בעל “המוסד האפותיקאי של בודינהיימר”, שהונו עולה למעלה מחמשים מיליונים מארקים של זהב, בעל הפירמה, שנוסדה בשנת 1860. אמת הדבר, שחמשים המיליונים מארקים של זהב, השקועים בבתים ובאפותיקאות, אינם מכניסים אפילו את הרבית, שהפירמה צריכה לשלם לבנקים בעד ההלואות, אבל כנגד זה בת־אשראי היא. נוטלים הלואה חדשה ופורעים את הרבית של ההלואות הקודמות, ובין כה וכה כלים ומתעלמים החובות מאליהם. הם מצטמקים כל כך, שאין כדאי למלווים לגבותם. ועיקרו של דבר הוא – הרכוש הולך וגדל, וכשהזמנים ישתנו ויחזרו לתיקונם!… אבל אימתי יבואו הזמנים הללו?

בינתים חיים הבריות את חייהם. הימים ימי תחילת יולי. שער המארק ירד עד כדי מאה ושבעים אלף לדולאר. עוד ביום אתמול היה השער שלו מאה ועשרים וששת אלפים לדולאר. מה יהא בסופו של דבר? גם יודקיביט, לאחר שתאותו נתקיימה הוא נעשה בעליו של “המוסד האפותיקאי”, היה מתאוה שהמצב יחזור לתיקונו. גם הוא מתגעגע על מארק יציב וקבוע. אלא שהזמן דומה לקארוסיל והוא דוהר ומסתובב עמו על סוס של עץ. הוא נעשה בעליו של אחד ממוסדות־האפותיקא החשובים והישנים שבארץ ורכושו עולה למעלה מחמשים מיליונים מארקים של זהב, ואף על פי כן הריהו מרגיש, שהוא מסתובב בגלגל. הסוס שהוא רוכב עליו אינו סוס חי, אלא סוס של עץ, שגלגל־מוכני מסובב אותו סביב סביב. אתמול עדיין סבור היה, שבנה את ביתו על בסיס מוצק, על רכוש גדול, שמן המוכרח הוא, שיהפך בזמן מן הזמנים לקנין של ממש. היום הריהו מפקפק בזה. הזמן מתרוצץ ומתנפל לתוך תהום־מחשכים ללא־סוף וללא־מעמד, והוא, יודקיביטש, מתגלגל עמו ויורד מטה מטה לאין־מעצור! אהה, אימתי יגיע סוף סוף אל הקרקע!…!

לפי שעה אדם חי את חייו, וכחייו במסחר כן חייו בבית – אינו יודע מה ילד יום המחר.

בבית? כלום יש בית ליודקיביטש? הוא הגיע לידי המדריגה העליונה, שיכול היה לצייר בדמיונו. יש לו בכרך הגדול למעלה ממאה בתים, אלא שהוא גופו חי ברחוב, בדרך שהיה חי עד עכשיו. יתר על כן, לבו מנבא לו שבאחד הימים יהא מוטל עליו לעזוב את כל הבתים והמגרשים ולקחת את המזוודות שלו וללכת הלאה לאשר ילך. והוא מוכן ומזומן לכך. שכן עם כל אחוזות־הבתים, שרכש לו יודקיביטש בברלין, הריהו חש ומרגיש שלא נשתרש במקום זה ושהוא תלוי באויר…

אסתר אשתו לאחר שהשביתה את הטרקלין הקומוניסטי, עמדה וערכה לה טרקלין של אמנים. בביתו של יודקיביטש התחילו נכנסים ויוצאים כל מיני בריות חשודות: זמרנים של בתי־משתאות, כנרים, רקדניות ושחקנים קטנים. אסתר גילתה פתאום בקרבה נטיה לאמנות ונעשתה פטרונית לאמנים. שוב לא יכלה להתקיים בלא אמנות ואמנים. הרקדנית מאריאנובה, הרוקדת ערומה, הריהי ידידתה הקרובה ביותר, הזמרן המפורסם של בתי המשתאות, מיכאילוביטש, הריהו ידיד־הבית שלה, וארבוזוב, צייר־הדיקורציות המפורסם, שהיה מצייר את תמוות־המחזות לבאליט הרוסי, היה אורח מצוי בביתה.

ברלין היתה מלאה באותם הימים אמנות־מצער רוסית והרבה אמנים היו מצויים ב“טרקלין” של יודקיביטש. כל היום היו מנגנים בביתו. בחדר הביבליותיקה עמד עכשיו פסנתר גדול ולאחר ההצגות בבתי המשתאות היה המנגן־המלוה ניקא מנגן בו לילות תמימים את הפזמונים האחרונים או ניגונים שהיה ממציא באותה שעה. גם ביום לא פסקה הנגינה מביתו של יודקיביטש – היו בוחנים שם את נגינות־הליבריטות החדשות, שחיבר ניקא, או התאמנו בריקודים החדשים בשביל בתי־המשתאות, שהיו מרקדים שם בתלבושת יוונית או בתלבשתם של אדם וחוה. אסתר מילאה את ידו של צייר־הדיקורציות ארבוזוב לצייר את חדרי־הבית בפריסקאות מודירניות שבמודירניות – והנה התנוססו על הקירות איקוניות של קדושי־רוסיה קדמונים ועצובים, שנצטיירו בסגנון ביזנטי על רקע של זהב, ואצלן מחזות של אהבה ליסבית, פאונים הרודפים ביער אחרי נימפות ערומות, ובכחוסים המרקדים ריקודי תיישים.

כל היום היתה אסתר מתעסקת עם ידידתה מאריאנובה. היא היתה שטופה בעסקנות קדחתנית – פעם צריכה היתה מאריאנובה להופיע על הבימה במחול קלאסי חדש, פעם לרקד נוקטורני של שופין או את הסמפוניה הפאטיטית של שטאיקובסקי ופעם לצאת במחול יווני חדש.

אסתר לא נחה ורגליה לא שכנו בבית. ימים תמימים היתה מצויה בחזרות ורצה מחנות לחנות לקנות צרכי תלבושת בשביל מאריאנובה. וכשחזרה הביתה מלאה התלהבות ןהתרגשות. אותה שעה היה יודקיביטש נזהר שלא לדבר אליה דבר. או יש שנסגרה בחדרה ולא נראתה לעיניו כל עיקר. ודבר שאין צריך לומר הוא שלא נראתה לעיניו ערב הצגת־הבכורה, כשהיתה טרודה להתלבש ולהתקשט, כדי לילך להצגה זו. דבר המובן מאליו הוא, שלאחר כל הצלחה של מאריאנובה נערך לכבודה משתה בביתו של יודקיביטש והיו אוכלים ושותים ומשתעשעים כל הלילה בשעשועים אמנותיים…

וכך עלתה לו ליודקיביטש ששוב לא היה לו כלום, לא אשה ולא בית. בית דירתו, חדרו ואפילו מיטתו היו תפוסים על ידי ידידיה וידידותיה החדשים של אסתר, רקדנים ונוגנים וציירים וכל מיני בריות אחרות שכמותם. שוב לא ידע אם אותו הבית ביתו הוא, או בית־משתה, בית־פריצים, שמעשי־תעתועים מתעוללים שם. בית דירתו היה מלא פאונים ערומים למחצה, נימפות מרקדות, בחורים־אגרופנים הלבושים מכנסי תשבץ משונים ואלדינים חולמים, עטופים עטיפות פרסיות. עתים לא ידע, אם שרוי הוא בביתו, או מתגלגל בחלומו לבין רוחות וכת־ליצנים. לילות תמימים התחוללו בביתו הוללות ונערכו “מחזות אמנותיים”, שאשתו של עצמו, אסתר, נטלה חלק בהם. יודקיביטש אנוס היה לראות את המראות הללו בעיניו ולא יכול לעשות כנגדם כלום.

מי פילל, שאשה צנועה זו, שלקח אותה מאת בעלה החסיד, תהא מוכשרה למיני מעשים כאלה? דומה, שכל אותן התעלומות השטניות, שגיסתה הגיבנית היתה לוחשת לה תמיד על אזניה בבית בעלה הראשון, נתעוררו עכשיו לחיים בקרבה. שוב לא ידעה גבולות, דומה כאילו פרקה מעליה את כל הכבלים. שוב לא חששה מפני איש וגילתה את תאוותיה ויצריה לעיני כל. דומה כאילו ביקשה להתנקם בה בעצמה על המעשה שעשתה, על אשר עזבה את בעלה ואת ילדה והלכה אחרי איש “זר” לשם ממון. בנפש צמאה ושוקקת התמכרה באין מעצור להפקירות…

היא היתה לבושה תלבושת, שהותקנה במיוחד בשבילה ושגילתה ללא־בושה את חצי גופה השחום ממתניה ולמעלה, פרט לשדיה, שהיו עטופים רקמת מלמלה שקופה על תלבושתה זו עטתה מעיל של קטיפה אדומה שהיה עשוי כמין פראק והבליט הבלטה יתירה את ירכיה המלאות והמוצקות; שערה היה עשוי תלתלים מסולסלים, באזניה היו תלויים נזמים גדולים ומקושטים בכל מיני קישוטים. וכך היתה שרויה במצב מרושל, חציה שוכבת וחציה יושבת, על גבי הספה המכוסה שטיחים מזרחיים כבדים ונטלה חלק ב“משחקים האמנותיים”, שנערכו בטרקלין שלה. אותה שעה היתה המרקדת־בעירום, מאריאנובה, מחוללת בלווית מנגינה מוזרה מחול־נימפות יווני. הנימפה ישנה את שנתה, והנה מצא אותה פאון אחד, שהיה ערום כמותה (מחולות־בעירום היו חביבים באותו הזמן על הקהל, אלא שגופו היה משוח בצבע כתום כעין הברונזה). שניהם התחילו מרקדים. זוגות אחרים, שגם הם התחפשו כנימפות וכפאונים, היו סרוחים על ספות רכות מרופדות בכרים, שעמדו בפנות חבויות שבאולם, והסתכלו אל זוג המרקדים הערומים. בכונת־הלב ובעוצר־נשימה הביטו בדממה אל התנועות הקצובות הנפלאות, שמאריונובה מניעה את גופה המעודן, הרך ומוצק־השרירים, שדומה היה כאילו עוצב מחרסינה יקרה. העור החופה את אברי־הגו, המתנענעים ניעה ריתמית, בהיר הוא בהירות מבהיקה כל כך, שדומה היה כאילו הוא מפיץ קרנים נוצצות בתוך האולם המאיר באור גדול. תנועותיה הריתמיות של מאריאנובה בשעת ריקודה יש בהן משום מבע המרעיש את הלב. הנה היא כולה אחוזה רגש של הפתעה המצטייר בצורה של פחד וזעקת חרדה בפניה הלבנים כעין הבהט והחטובים חטיבה דקה. כאילו תוארו ביד אמן, מתוך אימה ופלצות מפני הסאטיר החצוף והתוקפני, שהתנפל עליה, היא שולחת את זרועותיה הארוכות, הדומות לצוארי־ברבורים, ובאפס־ישע של תינוק הריהי מגינה בהן על מערומי גוה מפני תפיסותיו וקפיצות־התיש של הפאון המשתער. הפאון נרתע לאחוריו… והנה היא טסה לבדה במחול מרטט, שהיא מחוללת בקצות אצבעות רגליה, ובאה אצל הפאון הבודד, שנפשו כלה מרוב צער וגעגועים, ומעודדת אותו בתנועות של תאוה ובניד שפתיה, הדומות לעלי־וורדים פקוחים ומבען כמבע עין כמהה. היא מרפרפת מסביב לסאטיר כפרפר ונוגעת בו בגוה המרטט, הפאון מתעורר ואחוז תשוקה חדשה הריהו מתחיל שוב לרקד מסביבה בקפיצות־תיש סוערות ותוקפניות… ושוב היא נרתעת לאחוריה מתוך פחד וחרדה ובורחת מפניו כשהיא מחוללת בקצות אצבעות רגליה. יצורי גוה המעונגים מרטטים והיא רוקדת בפחי נפש וקוראה לעזרה. אבל אין איש בא לעזרה והיא מגינה על עצמה בזרועותיה הרפות וחדלות־הישע, שהיא רואה שאינה יכולה לעמוד בקפיצות־התיש המסתערות עליה, הריהי נכנעת לרצונה מתוך מחול נלהב הריהי מתנפלת לתוך זרועותיו של מנצחה, הפשוטות כנגדה. והוא נושא אותה בזרועותיו ממעל לראשו כמלקוח־מלחמה ומרקד עמה ריקוד של נצחון…

אסתר שרויה על משכבה בתלבושת שהותקנה במיוחד בשבילה, והריהי דומה באותה שעה למלכת־שבא השחמתנית. שדיה בולטים מבעד למלמלה הכהה והפראק של קטיפה אדומה מגלה את ירכיה המוצקות. למרגלותיה – להתקרב קירבה יתירה מזו אינו מעיז – כורע הצייר ארבוזוב, שפניו חוורים, עורו בהיר ועיניו חדות. נפשו כלתה לה. כדי לענות את עצמו ערך בשביל מלכת־שבא את צורת תלבשתה בצבע שחור ואדום – משל ללהבות אש בלילה, הוא מסתכל בה ועיניו הכחולות־הצוננות מתיזות אש־תאוה. הוא אוהב אותה, אוהב את עיניה השחורות־מזרחיות המבהיקות, הנוצצות באותה שעה כאילו יקדה בהן אש שחורה; הוא אוהב את צוארה ואת ערפה הרכים המוצקים והמלאים חן־אשה. גוו הצנום־השחוף משתוקק לכלות בזרועותיה החזקות, המעוגלות והרכות. הוא שואף אל קרבו את ריח־הבושם הכבד והמתוק הזורם מתוך החריץ שבין שדי־האם המלאים שלה מבעד לעטיפת־המלמלה המכסה אותם, נפשו כלתה לה, גופו נאכל על ידי אש תאותו אליה, הוא מציץ בפניה הגלויים והסגלגלים, שעכשיו חוורים הם מחמת התרגשות ופירכוס, עם העינים המזרחיות הגדולות, השחורות והחמומות, עם השפתים המלאות והפתוחות למחצה, הצבועות באודם מבהיק, ועם הנחירים הגדולות הנושמות בכבדות. הוא בולע אותה בעיניו. בדמיונו הריהי נראית לו כאחד הדימונים, כאלה שליטה, השופכת את ממשלתה על הבריות. אבל לאמתו של דבר מראיה של אסתר כמראה אדם־חיה מתורגל, שמכינים אותו לדבר אחד – לעבירה… הוא משתוקק להיות טרף לחיה דימונית זו, להיות נקרע ונאכל כל ידה. וכל אימת שהוא יכול, כל אימת שהוא מוצא לו שעת הכושר, הריהו שרוי בקרבתה, רובץ לרגליה, נושק את עקבותיה, מלקלק אותה בעיניו הצמאות והמתחננות. אלא שהיא מחזיקה אותו ככלבלב קשור בשלשלת בריחוק של ארבע אמות ממנה והלאה. להביט אליה, לבלוע אותה בעינים חושקות, להשתוקק אליה תשוקה המכלה אותו – את זאת הריהי מניחה לו, דבר זה היה חביב עליה. אבל יותר מכן אינה מרשה לו. בשעת רצון וחסד יש שהיא בועטת בו ברגלה בעיטה קלה, והבחור תופש את נעלה ומנשק אותה ולוחצה באהבה אל חזהו השחפני. את זאת הריהי מתירה לו, אבל לא יותר מכן. ובדרך שהיא נוהגת בו, כך היא נוהגת בגברים אחרים – הבה יחמדוה עד שתפח רוחם…

הבחור הצייר כורע לרגליה ולוטש את מבטי עיניו החדות והצוננות אל שדיה המלאים והמתנופפים, והנה הסירה אסתר מעל חזה את שני הוורדים הגדולים והאדומים, שהצמיד ארבוזוב אל השמלה, שהותקנה לפי תכניתו בצבע שחור ואדום ובעידון מרובה, וזרקה אותם בנשיקת־יד לרקדנית העיפה, שנחלצה סוף סוף מזרועותיו של הסאטיר. אסתר פשטה את זרועותיה, זרועות־אשה אמיצות, לקראת מאריאנובה המיוגעה ורמזה לה לבוא אצלה לנוח על ידה.

הלילה חמום. הגויות מורתחות משפעת האורה, מהתרגשות, מחמת ה“וודקה” והקוניאק ושאר המשקאות הערוכים על שולחנות קטנים בכל פינות החדר. אדם אחד הציע לכבות את המאור. אז פתחו את דלתי הגוזטרה (דירתו של יודקיביטש הריהי על הדיוטה העליונה סמוך לגג) והבית התמלא אויר־לילה צונן עם זהרי־כוכבים. מתוך כך באו המסובים שבאולם הגדול לידי מצב־רוח מיוחד… ניקא ישב אל הפסנתר והיה מנגן בחשאי זמירות של צוענים לוהטות. מאחת הפינות נטפל אליו אדם אחד והיה מזמר בחשאי. גופה של מאריאנובה הקל כנוצה היה מרטט בזרועותיה של אסתר, וזו עטפה את הרקדנית הרועדת במעיל־הקטיפה האדום שלה. אותה שעה מצא הצייר ארבוזוב עוז בלבו להתקרב אליה קירבה יתירה. כחיה צמאה המתנפלת על מעין מים, כך הוא כורע על ברכיו ומאמץ את רגלה הנעולה של אסתר אל לוח לבו, ואסתר מניחה לו לעשות כן…

ויודקיביטש רואה זאת ושותק. לאו, אינו שותק, שכן בקרבו הריהו מערער ומתקומם. הוא מתחמק באין־רואים מן הטרקלין ונסגר בחדר העבודה שלו ומהלך שם הלוך ושוב. השערות המעטות, שנשתיירו בצדעי ראשו, שנתקרח כולו, מזדקפות והוא פורע אותן באצבעותיו ומהרהר הרהורים ומדבר בינו לבין עצמו בלחש: “לאו, צריך שייפסק הדבר, צריך שיבוא סוף לדבר! מחר אעשה קץ לזה! אבל מדוע לדחות זאת למחר? משום־מה לא היום? משום־מה לא אכנס לשם תיכף ומיד ולשלוח את כל הכנופיה לעזאזל? הרי זה ביתי, הרי זו דירתי, הרי זו אשתי שלי! שמי נקרא עליה ואני אחראי לה, הריני בעל־הבית! צריך שיבוא קץ לדבר! מחר אתרה בה התראה אחרונה: רצונה לחיות חיים צנועים ושקטים עמי, מוטב, ואם לאו… ואם לא – מה אעשה? אתן לה גט פטורין? הן, אתן לה גט פטורין! הריני ליתן לה כל מה שכתוב על שמה, לא אטול ממנה כלום. ולא עוד אלא שאוסיף לה כהנה וכהנה, אוסיף לה עוד בית אחד וכל מה שלבה רוצה – יבוא סוף לדבר! אנו פורשים זה מזו!…”

אלא שבשעה שהוא מדבר את הדברים האלה אל נפשו, גלוי וידוע לפניו יפה, שלא יקיים את החלטתו. לא עוד אלא שאינו מבקש כל עיקר לקיים אותה. אימת־מות נופלת עליו כשהוא מעלה על דעתו, שמא תבוא היא, אסתר, לידי החלטה כזאת ותבקש לקיימה…

גלוי וידוע לפניו, שבשעה שיגיעו הדברים לידי כך והוא יהא נמצא עמה ביחידות, לא יאמר לה כלום. ולא משום שאינו רוצה לומר לה דבר, אלא משום שהוא מתיירא לדבר אליה. ונפלא הדבר – חביב עליו פחדו זה, שהוא מפחד מפניה, נפשו מתאוה, שיהא מתמיד וקיים!

לשעבר, כשהתנהגה אסתר שלא כפי שהיה מצפה לכך מבת־ישראל שכמותה, היה משדל עצמו שאינו קשור עמה אלא מתוך רגש של חמלה ומתוך שהוא מכיר באשמתו של עצמו. הרי הוא שלקח אותה מאת בעלה ומילדה והיא נוהגת כך משום שאין ילדה עמה. ולפיכך מוטל עליו, על יודקיביטש, לשאת ולסבול את הכל, שהרי גזל ממנה את היקר מכל יקר – את ילדה שלה.

ואולם עכשיו רובץ עליו הפחד ממנה מדעת ומתוך הכרה… הוא, הגבר, שעוז בלבו לפסוע על פגרים מתים, ובלבד שיהא סיפק בידו לבצע את מזמותיו, הוא, הגבר, שלא נרתע לאחוריו מפני כל דבר שבעולם, ובלבד שיעלה בידו להשיג את מטרתו – הוא מפחד פחד מות מפני אשתו, שקנה לו. ואולם רע מזה הוא מה שפחדו זה מפני אשתו אהוב עליו והוא מבקש שיהא תמיד והולך. ואסתר יודעת זאת והיא משתמשת בזה במידה גדושה…

ואולם עכשיו נתמלאה הסאה ושוב אינו יכול לעמוד בה. כל הלילה כולו שמע מחדרו, שנמלט לשם, – או מוטב שנאמר, שגורש לשם, – את ההוללה שהתחוללה בביתו – את הריקודים והכירכורים והקפיצות והזמירות, והוא לא פסק לאמור אל נפשו: “לא אסבול זאת, צריך שיבוא סוף לדבר!”

רוח רעה היתה שורה על יודקיביטש בימים האחרונים, במקצת היה לבו נוקפו על מיתתו של הבנקאי מאכס בודינהיימר, שכן מרגיש היה בעמקי נפשו, שידו היתה באמצע במידה ידועה. אמנם לא קשה היה לו לגולל מעליו אשמה זו ולרחוץ את כפיו בנקיון והוא אמר אל נפשו: “כן הדבר, הרי אני ביקשתי להציל את הפירמה ויחד עמה גם את המשפחה! אבל הוא, מאכס בודינהיימר, היה מסרב, ולבסוף הגיעו הדברים לידי כך, ששוב לא היה לו מוצא. וכי מה יכולתי לעשות?” אבל כל היגיעות שיגע לזכות את עצמו לא הועילו ולבו היה נוקפו. וביחוד היה שרוי בצער מזמן שאחותו ליבקה הניחה אותו והלכה לה אל אחת הקבוצות הציוניות על מנת להכין עצמה לעבודה בארץ־ישראל. היא אינה רוצה לדעתו ומסרבת לקבל עזרה מידו. מאותו הזמן ואילך הריהו רואה עצמו עזוב ומבוייש וגלמוד: “ודאי הצדק אתה, הרי ראתה מה טיבו של ביתי, ואיך יכלה לדור אצלי?…”

מתוך העתונים נודע לו, שאחיו מישה נמצא עכשיו בברלין ועומד בראש מלאכות מסחרית, שנשלחה מטעם השלטון הסובייטי שברוסיה. נפשו כלתה לראות את אחיו, אלא שאינו מעיז לבקרו. גלוי וידוע לפניו, שאחיו זה, שהיה מחפש אותו בבית אביו ואקדח בידו וזמם לסלקו מן העולם בשביל עסקי הספסרות שלו, ימאן לראותו כאן ולא יושיט לו אפילו את ידו. “הלז קומוניסט שבקומוניסטים הוא, צדיק תמים, ואני חשוב בעיניו פושע! וכלום איני כך? וכי אין הדין עמם, שמשתמטים ממני כדרך שבורחים מן המגפה, כל בני משפחתי, גם אחיותי וגם אחי?…”

למה לו הממון, הבתים וכל אותו המשחק ב“מוסד האפותיקאי של בודינהיימר”? כדי שתהא יכולת ביד אשתו לערוך בכחנליות בביתו עם רקדניות וזמרנים צוענים וכל מיני אספסוף אחרים? כדי שהוא יודקיביטש, לא ימצא לו פנה שקטה בביתו לנוח שם? “לאמתו של דבר הרי אין לו בית כלל!” – היה מוסיף להרהר בלבו. "כל מה שהייתי מתאוה לו, היה לאין. לידי מה הגעתי בחיי? אין לי לא אשה ולא בית, אלא בית־משקה, שבני אדם באים לשם כדי לאכול ולשתות ולעשות מעשי הפקירות והוללות! וכי לשם כך צריך הייתי לכבוש עולמות, לקחת אשה מאת בעלה, לסגל לי בתים, להטיח את ראשי בכותל כדי לקיים את זממי בידי ולהעשות ראש המוסד האפותיקאי של בודינהיימר?

אמנם כן, נפשו של יודקיביטש היתה מרה עליו! והרי היו ימים, שגם הוא נטפל לאידיאלים, שנמנה על אחת המפלגות וחלם חלומות על מהפיכה. וגם עכשיו יש שעולה מחשבה על דעתו לקחת את כל הרכוש שצבר – מוטב לומר שגזל ב“משטר הבורגני הקאפיטליסטי” – ולהשתמש בו לצרכי אגיטאציה, לנדב אותו למטרות ריבולוציוניות, כדי להרוס את הסדר החברתי המסייע ביד היחיד לעשות עושר בגזל. והרי זו היתה כוונתו כשנתקרב אל הקומוניסטים והתקין בביתו טרקלין קומוניסטי. ועדיין לא פרש ממחשבה זו, ופעמים הרבה, ברגעים של שקט, כשהוא מתבודד לנפשו, הריהו חושב מחשבות ליטול את כל הרכוש שלו ולהקריב לצרכי ריבולוציה. אמת הדבר, שנסיונו לכונן בביתו טרקלין קומוניסטי לא הצליח. צדקה אסתר, אותם הבריות לא נתכוונו אלא לממונו. הוא נכשל בבני אדם שאינם מהוגנים. מפני מה איפוא לא פנה אל המקום הראוי לדבר באגרת של תשובה? וכך וכך יכתוב באותה האגרת: “אני, יודקיביטש, שצברתי רכוש גדול בחמס ושוד בעטיו של הסדר הקאפיטליסטי, שהמציא לי את היכולת לכך. והריני מבקש לנדב אותו לטובת הריבולוציה, לצרכי אגיטאציה, כדי להכחיד את שיטת־המשטר, שעל ידה יתכנו מעשים רעים כאלה!…” מתוך כך יוכיח לאחיו מישה, לאחות ליבקה ולאחרים, שגם הוא, ארונטשיק, עדיין אדם של ערך הוא, שלא להנאת עצמו עסק בעסקי ספסרות של בתים, אלא שאף בכך למטרה ידועה, היינו לשמש את הריבולוציה בחזית הקאפיטליסטית!…

גלוי וידוע לפניו, שאין אלה אלא מחשבות בטלות ודברי־ריק, שהוא אוהב להשתעשע בהם. לאמתו של דבר שוב אינו שייך לעצמו, אינו אדון למעשיו ואינו יכול לעשות כל מה שלבו רוצה, אלא נתון ככלב קטן בידה של אשתו. היא מתרגלת ומאמנת אותו והוא נשמע לה ומזדקף לפניה על כפותיו האחוריות משום שהוא מתיירא מפני הרצועה שבידה. כיון שאמרה, שאין נפשה לקומוניסטים, מיד בטל הטרקלין הקומוניסטי שבביתו. כשחשקה נפשה ברקדניות, בנוגנים ובצוענים, מיד נהפך ביתו לבית־מרזח, “עלי ליפטר ממנה ויהי סוף לדבר! שוב לא אסבול זאת! הריני לאמור לה: רצונך להתגרש, יהיה כרצונך! עלי לחזור ולרכוש שוב את חרותי, שהנני הולך ומאבד יום יום יותר ויותר… עלי להיות שרוי יחידי למען עצמי, למען כבודי, למען…”

מתוך המחשבות הללו עמד ונכנס אל הטרקלין, אחר ששכב על הספה שבחדר־העבודה שלו וניסה לנום ולא יכול. כבר העיר היום. הוא שמע שהאורחים נפטרים והולכים, ובכן קם ונכנס אצל אשתו.

האורחים כבר הלכו להם כולם. באולם, שדמדומי־השחר האפורים חדרו לתוכו בעד חלון־התקרה, היו מוטלים מלבושים, כרים ושמיכות על גבי הספות הרכות. פה ושם התגוללו עטיפות־נשים ומעילי־צבעונים מזרחיים כמו לאחר חג־מסכות. על כל כלי־הבית, על השולחנות והכסאות עמדו כוסות קטנות וגדולות ובקבוקים של יין ושל יין־שרף ריקים או מרוקנים למחצה. את אשתו מצא כשהיא שוכבת עדיין על הספה הרחבה. היא היתה סרוחה למחצה על הכרים הצבעונים המרובים – אשה־חיה כבדה ומסורבלה, מעודנה ובשלה – ואחוזת שכרון־חלומות היתה מזמזמת בינה לבין עצמה זמר צועני. בלבוש־הקטיפה האדום שעליה, שאור־הבוקר האפור היה מנצנץ עליו באותה שעה, בפניה החוורים, בשפתיה המלאות והבשרניות, בעיניה השחורות, שהשרק שעל גבי ריסיהן נתמזמז והתוה קוים שחורים מתחת לשמורותיה, היתה דומה לחתול־ענק המגרה את היצר בחמודותיה המסוכנות,,,

יודקיביטש נבהל למראיה. הדברים, שביקש להגיד לה ושהיו ערוכים על לשונו, הצווחה “שוב לא אסבול זאת!”, שהיתה מוכנה בפיו כשנכנס אל האולם, נתקעו בגרונו. הוא לא אמר אליה דבר, אלא התחיל מהלך בחדר הלוך ושוב מתוך שתיקה.

היא נשאה את עיניה והביטה אליו. כדי לראותו יפה התרוממה מעט מעל משכבה ותלתליה השחורים, הכבדים והפרועים נתפזרו מסביב לפניה החוורים. היא הסתכלה בו: שערות־שיבה מעטות עמדו זקופות בצדעיו, פניו מרופים מנדודי־שינה ומכוסים זיפי־זקן, שצמחו בן־לילה, ללא־צוארון ומחוסר־בגד היה מהלך דמום הנה והנה. בשביל אותו אדם וותרתי על החיים שחייתי עם בעל ועם ילד!" – עבר הרהור בלבה. וחמה וגועל נפש אליו תקפו עליה באותה שעה. החמה היתה מכוונה ביותר כלפי עצמה, אבל תחת זה גדל לבלי מצרים רגש הבוז, שהגתה לו בלבה. הוא לא דיבר דבר, אלא דחף בהברה של כעס את הבקבוקים ואת הכוסות הריקים, שעמדו על דרכו. היא הציצה בו ושאלה:

“מה לך, יודקיביטשל? מה לך?”

“שוב לא אסבול זאת! אי אפשר שיהא נוהג כך להלן! חפצתי לדבר עמך, אסתר, חפצתי להגיד לך…” היה מגמגם מתוך פחד וחרדה, שנפלו עליו בשל המלים הראשונות, שפרצו מתוך לבו.

מהו הדבר, שלא תסבול אותו, יודקיביטשל?"

“כוונתי לדרך־חיים זו שבכאן, לאותם הבריות שבכאן…”

“גש־הנה, ארונטשיקל” – ענתה ואמרה והתרוממה מעט ורמזה לו באצבע.

“אסתר, הרי צריכה את לעמוד על דעתך מעצמך…”

“הרי אמרתי לך, קרב הנה אלי! עלי להגיד לך דבר”. – ושוב הריהי מרמזת לה באצבע.

מראיה הפיל עליו אימה, ואף על פי כן הרתיע ונגש אליה ככלב המקיים את מצות בעליו, ועמד תחתיו בריחוק של פסיעה אחת ממנה.

“למה אתה מתיירא? קרב הנה!”

הוא נגש אל הספה.

“אסתר חייתי, הרי יודעת את…”

"חדל לך מדיבור זה “אסתר חייתי” – אמרה אליו והמתינה עד שיתקרב אליה ביותר.

כשנמצא בסמוך לה, החוותה לו בידה מקום על הספה בקרבתה. והוא שמע לה וישב ולבו מרטט בקרבו.

“עודך מעיז לדבר! לאחר כל אותו המעשה שעשית לי? מי גרם לי, שנעשיתי מה שהנני, אם לא אתה? אצל בעלי הראשון לא הייתי צריכה רקדניות ערומות ולרקדנים, אצלך אני צריכה להם! אחרי כל אלה עודך מעיז לדבר?” – בכל כחה סטרה לו בידה הרכה על פניו אחת ושתים. “לאחר כל מה שעשית לי עודך מעיז להוכיחני על פני?”

“אסתר, מה את עושה?” – קרא כשהוא מנסה להתגונן מפני המהלומות.

“בעיני אני לא אדם של צורה אתה עם כל המיליונים, הבתים והבנקים שלך. הרי יודע אתה! בעיני אחרים יכול אתה להיות מוחזק אדם גדול, אבל בעיני אני אינך אלא אפס. בשבילי אינך אלא גבר, שאין לאשתו כלום ממנו…”

והיא התנפלה עליו כנמר בכל כח גופה האמיץ, ידיה הרכות לפתו את צוארו והיו חונקות ומטלטלות אותה הנה והנה כסמרטוט. צפרניה ננעצו עמוק עמוק בבשרו.

“עודך מעיז לדבר, מנוול, חדל־אישים!”

“אסתר, מה את עושה? אסתר, זכרי את אלהים! אסתר…” היה נואק ומגמגם כל עוד רוחו בו.

“אתה עשיתני מה שהנני, אתה גרמת לכך, שאין לי תענוג אחר בחיים חוץ מן הזוהמה והנבלות שנפשי קניטה בה!…”

והיא הרפתה ממנו וכבשה את פניה בכר ובכתה תמרורים.

“הרי בת ישראל אני ואבי היה אדם ירא־שמים והיה לי בעל, איש ישר וכשר, וילדי שלי, ילדי הקטן!” – והיא היתה מתיפחת ומיללת מתוך עוית ואינה פוסקת.

“אסתר! אסתר חייתי, בבקשה ממך, בבקשה ממך, אנא חדלי מבכי. שוב לא אדבר דבר, לא אדבר כלום! הריני לעשות מה שלבך רוצה, הריני לעשות את הכל! ככלב ארבץ לרגליך… רמסיני ברגליך, דרסי עלי, רמסיני, עשי בי כל מה שאת רוצה!… אסתר. אסתר!…”

 

פרק שמונה עשר: יהודים ממין חדש    🔗

משלחת באה מרוסיה הסובייטית לברלין לשם משא ומתן עניני מסחר ובעניני חליפין של ערכי־תרבות, ולפי השערתם של עתוני חוץ־לארץ גם על עסקי יחסים מדיניים. על חברי המשלחת הזאת נמנה גם אחיו של אהרן יודקיביטש, מישה, שעלה לגדולה ברוסיה. למשא והמתן בעניני התרבות מינתה הממשלה הגרמנית את ד“ר היינריך בודינהיימר לשם גמול לפעולתו בחבל־הרוהר. ד”ר בודינהיימר היה חושב ביותר את התפקיד שהוטל עליו. הוא ראה כבוד גדול לעצמו לשמש בא כחה של גרמניה והיה שקוד להכין עצמו יפה לתעודה חשובה והאחראית הזאת. דבר שאין צריך לומר הוא, שהיה מתגאה הרבה בכבוד זה שזכה לו, אף על פי שלא העמידוהו בראש המשלחת, כפי שמובן מאליו. ראש המשלחת היה פרופסור גרמני וד“ר בודינהיימר נמנה על חבר היועצים, אבל הרי מכל מקום היה משמש בא כחה של גרמניה. רק על דבר אחד היה מצטער – בצד שכנגדו, במשלחת הרוסית, נמצאו יהודים מרובים יותר מדאי, מקוה היה, שאותו שכנגדו יהא רוסי גמור, אחד משיירי האצילים הרוסים הקדמונים, שנטפל לשלטון החדש ומשמש אותו, או על כל פנים אחד הדבּרים של האכרים או הפועלים הרוסים. משאלת־לבו של ד”ר בודינהיימר לא נתקיימה אלא למחצה – זה שכנגדו לא היה יהודי, אלא פרופיסור רוסי, אבל מיד הוברר הדבר, שאותו הפרופיסור אינו אלא בעל־מקצוע ומומחה ואין ערכו חשוב כלום במשלחת. מנהיגה של המשלחת ונשמתה כביכול היה צעיר בעל קלסתר־פנים יהודי בולט בעל חוטם ארוך ביותר, שהיה מבצבץ מתוך פניו המגולחים למשעי. שמו של אותו צעיר היה יודקיביטש וכל הפרופיסורים החשובים, חברי המשלחת, היו שואלים בעצתו ומקיימים את פקודותיו. ומיד ניכר היה, שאף על פי שיודקיביטש אינו נמנה על אחת המחלקות המיוחדות של המשלחת, הריהו האיש התקיף ביותר שבכל המשלחת ומשמש לה ראש ומנהיג.

“אפשר אחיו הוא של אותו יודקיביטש שבכאן?” – שאל ד"ר בודינהיימר את עצמו. “של אותו האיש, שלקח מאתנו את המוסד האפותיקאי ושאני ושאר בני המשפחה חיים על הקצבה, שהוא משלם לנו? – וצריך להודות שהוא משלם את משכורתנו בדיוק, אף על פי שיהודי מזרחי הוא! – הן, מראהו של זה כמראהו של זה, צורת־פנים מרובעת לשניהם, אמנם אינו קרח כאותו יודקיביטש שבברלין, אבל לשניהם נתייחדו אותן העינים האפורות, אותם הפנים המגולחים למשעי ואותו החוטם הארוך והכפוף. מן הצורך לברר את הדבר…”

ד“ר היינריך בודינהיימר כמעט שלא היה לו עסק עם אהרן יודקיביטש ואף לא רצה בכך. בני המשפחה היו מונעים עצמם מלעבור את ספו של הבאנק, אמנם ד”ר בודינהיימר קיים לעצמו זכות ידועה של יועץ בבנק ולא עוד אלא שהיה מקבל משכורת כחבר לועד־הפיקוח, אלא שמעולם לא השתמש בזכותו זו. יודקיביטש לא הזמין אותו מעולם לישיבות של ועד־הפיקוח וד"ר בודינהיימר לא השתתף בהן מעולם. ואולם הפעם ביקש להשתמש בהתחברות שבינו ובין יודקיביטש, כדי להתוודע על ידי זה עם אחיו, מנהיגה של המשלחת הרוסית. הוא רצה להביא תועלת לענינה של גרמניה, שהוא היה משמש בא כחו, ולמענו מוכן היה אפילו להקל בכבודו ולבוא ביחסים עם משפחת־יודקיביטש הזרה ומוזרה.

מצד הגרמנים היו מבקשים זה כבר הזדמנות לבוא ביחסים קרובים עם האיש, שידו תקיפה במשלחת הרוסית. לתכלית זו היו מחבלים תחבולות שונות: הזמינו את מישה לסעודה בריסטורנים המעולים שבברלין, הציעו לפניו להראותו את חיי־הלילה של ברלין, שזכו לפרסום גדול. אבל מישה דחה בקשיות־עורף את כל הזמנה מתוך התנצלות נימוסית, שהוא טרוד ביותר. הוא לא השתתף אפילו בשעשועים האופיציאליים, שנערכו לכבוד המשלחת הרוסית, ולא נראה לעין אלא בישיבות. בישיבות הללו כמעט שלא היה פותח את פיו, אלא שומע מה שאחרים מדברים, ועם גמר סיומן היה נעלם מיד בבית־המלון שלו או נוסע אל בית הצירות הרוסית. הוא היה סמוי מעיני הבריות…

ובכן ניסה ד“ר בודינהיימר להסתייע בקשרי־היחסים שבינו ובין⁵ אהרן יודקיביטש כדי להתודע אל אחיו של זה. הוא השפיל את כבודו וביקש מאת יודקיביטש שיזמינו אל ביתו בשעה שאחיו יבוא לבקרהו, שכן יש את נפשו לסיח עמו בעניני המשא והמתן ביחידות ולא בדרך אופיציאלית. ד”ר בודינהיימר סבור היה, שמדרך הטבע הוא, שהאחים יודקיביטש מצויים זה אצל זה. ומה גדול היה תמהונו כשראה שאהרן יודקיביטש נתאדם במבוכה ונשתתק בשעה שהוא בא אליו והזכיר לפניו את שמו של אחיו.

…אפשר טעיתי? אותו מיכאל יודקיביטש לא מקורביך הוא, מבני משפחתך?"

“אמנם כן, הריהו אחי”.

“וכי אינו מבקר בביתך?”

“בוודאי, מה שאלה היא זו?” – השתבח יודקיביטש. בוודאי תמצא לך הזדמנות לדבר עם אחי בביתי ביחידות"…

“יש לי הכבוד להיות מכיר את אחיך, אנו עומדים בקשרי־מסחר במדה ידועה. סבורני שאזכה לתענוג להפּגש עמך באחד הימים בביתו”, – פתח ואמר ד“ר בודינהיימר אל מישה יודקיביטש לאחר אחת הישיבות של המשלחת, כשירד עמו באקראי מעל המדרגות של אולם המועצה. “הרי אתה מכיר אותי, הריני ד”ר היינריך בודינהיימר חבר הקומיסיה לעסקי תרבות. התכבדתי להיות נושא ונותן עמך ועם שאר חברי המשלחת שלכם בענין החליפין של נכסי־תרבות בין ארצותינו. לכבוד גדול אחשוב לי לדון עמך על פרטי השאלות פנים אל פנים וביחידות. הריני מקוה, שבבית אחיך אפשר יהיה…” – כך דיבר ד"ר בודינהיימר מתוך נימוס מופרז, שהיה כמעט משל השתעבדות, אל הבולשביק מישה יודקיביטש, שהיה לבוש תלבושת אזרחית, אלא שהילוכו היה כשל איש־צבא.

“בביתו של אחי?” – שואל מישה מתוך תמיהה.

“הן, כוונתי לאחיך אהרן יודקיביטש, המנהל… סלח לי, לא המנהל, אלא שותף הפירמה שלנו “מוסד אפותיקאי של בודינהיימר” או אפשר שאינו אחיך?” – שאל הדוקטור כשראה את תמיהתו של מישה.

“ודאי אתה מכוון לארונטשיק?” – שאלהו מישה כשהוא מוסיף לתמוה על הענין.

“ארונטשיק? כך אמרת? הריני מצטער שאיני יודע אל נכון את שמו הפרטי… אמנם כן – אהרן יודקיביטש! ובכן הריהו מבני משפחתך?”

“אמנם כן, אחי הוא, לצערי”.

“לצערך?”

“לצערך? משום מה? אח, אנא סלח לי… אמנם כן, הריני מבין… אמנם כן…” – אמר הדוקטור מתוך חיוך של מבוכה.

“עלי להפּגש עמך בביתו?”

“סבור הייתי… כיון שאנו עומדים עם אחיך בקשרי־מסחר, אזכה לעונג… אחיך הבטיחני זאת”.

“אתם עומדים בקשרי־מסחר עם אחי? איך נטפּלתם אליו?”

“אין הלשון קשרי מסחר כמשמעה” – חוזר בו הדוקטור מדבריו מתוך מבוכה. “את קשרי המסחר הללו כפה עלינו במדה ידועה, לאחר שקנה את הבתים ואת המניות שלנו. הרי יודע אתה, אנו חיים עכשיו בתקופה של אינפלאציה…”

“הנה כך הוא המעשה, הוא נטל מכם את הרכוש שלכם?” – קרא מישה בצחוק. “וודאי תפס אתכם בגרגרת תפיסה יפה. הריהו מומחה לכך. אכן שמעתי מפי אדם אחד, שהוא נעשה בעליו של בנק־אפותיקאי גדול. נמצא, שאותו הבנק שלכם הוא! אמנם כן, כיון שהנחתם לו לעשות כך, הריהו חכם מכם. אצלנו אנו לא היה מוצא לו הזדמנות לכך!”

“אנו הננו דימורקטיה!” – ענה הדוקטור מתוך גאוה.

“הן, יודע אני…”

“אבל הרי יהודי הוא! הרי הוא מבאיש את ריח היהודים… מכאן נובעת האנטישמיות!”

“כיצד? כי רק היהודים ספסרנים ומבריחים הם? הרי דימוקרטיה לכם וכל אדם רשאי אצלכם לגזול את הפרוליטריון!”

“אחרים רשאים, אבל יהודים חייבים להיות זהירים. הרי בלעדי זאת מרבים להלעיז ולקטרג עליהם. כלום אין אנטישמיות אצלכם? הרי שמענו…”

“יש ויש! אבל לא משום שיהודי מבריח” הוא, אלא משום שיהודי פעמים תולה את “המבריחים”. היהודים שלנו מעמידים את הספסרנים אל הקיר, ולפיכך כל הספסרנים שבארצנו הנם ספסרנים יאנטישמיים כאחד, כמובן מאליו, ואנו נוהגים בהם כך…"

“טוב ויפה, ואף על פי כן חייב אדם להיות זהיר! נעים יהיה לי, אם תרשני לשוחח עמך על שאלה זו. אנו שומעים על רוסיה שמועות שונות…”

“הריני להדרש לך בחפץ לב, אבל לא בבית אחי. הרי יודע אתה – בביתו של תלוי אין מסיחים על חבל, אחי נמלט מן התלייה כל עוד נפשו בו. אם רצונך בידיעות על ארצנו, הריני מוכן להמציאן לך בכל עת. אין לנו מה להעלים מן הבריות”.

הריני מודה לך על כך במאד מאד. הדבר יהיה לי לכבוד גדול ולעונג. הלא תסלח, שאני חוזר שוב אל אותו הענין. העת, שאנו חיים בה, רעה וקשה היא ביותר ועלינו להיות זהירים. לדאבוננו תפסו היהודים גם אצלכם מקום בראש יותר מדאי. השמועה רווחת, שכל הקומיסארים יהודים הם. לדעתי אני מוטב היה אילו זזו היהודים קצת לאחור ולא עמדו בשורות הראשונות. הדבר בולט וניכר יותר מדאי לעיני הבריות. סלח לי, שאני מרשה לעצמי לדבר אליך כזאת. אבל הרי יודע אתה – עמיתך אני לאמונה ודת. לדאבוננו גורם הדבר רעה רבה גם ליהודים שבארצות אחרות".

“ליהודים? איככה?”

“אמנם כן הוא. מספרים מעשים שונים על היהודים הקומיסארים. אומרים עליהם, שמחרימים את בתי־הכניסה… מה צורך בכך? וודאי, אם יהודי זריז ומוכשר הוא, איני רואה סיבה לעכב בידו מלהיות להועיל לבריות. וודאי שכך הוא. אבל קפיצה זו בראש למה?… והרי לך דוגמה לכך – במשלחת שלכם מצויים יהודים מרובים יותר מדאי! יהודים מרובים כל כך למה? הרי זה גורם “רשעות”, שנאה ליהודים! הרי זה גורם “רשעות” – האמינה לי!” – הדוקטור לחש מלה זו על על אזנו של מישה ופנה כה וכה לראות, אם לא שמע אדם את דבריו, חס ושלום.

“וכי אינך יודע, ששוב אין יהודים אצלנו?”

הכיצד?

הדבר פשוט, כולנו השתמדנו, לא כל היהודים, אבל הטובים והמובחרים שבהם. וכיוצא בהם גם המובחרים שבנוצרים. שוב אין אצלנו לא נוצרים ולא יהודים"

“מה פירושו של דבר? ואימתי?”

“בחודש אוקטובר. וודאי שמעת, שבחודש אוקטובר שנת 1917 התחוללה אצלנו ריבולוציה. ומאותו הזמן ואילך השתמדו הנוצרים והיהודים כאחד. סנדק־הטבילה שלנו היה לנין. מאותו הזמן שוב אין אצלנו לא יהודים ולא נוצרים, אלא בולשיביקים”.

“אתה אומר דברי ליצנות!”

“לא, איני מתלוצץ, בהן צדקי! הרי מן הצורך שיבוא סוף סוף קץ לדבר! עד מתי יהא העולם מתענה בצרה זו של יהודים ונוצרים? ובכן עמדנו וגמרנו בינינו לבין עצמנו, שהנוצרים פוסקים מלהיות נוצרים והיהודים פוסקים מלהיות יהודים. כולנו משתמדים ונעשים בולשיביקים, לפיכך אנו מחרימים את בתי־התפלה של הנוצרים ואת בתי־הכנסיות של היהודים והופכים אותם לבתי־מחסה לילדים, לקלובים של פועלים ולמוסדות טובים אחרים, שיש בהם תועלת לבריות, וכותבנים על גבי בימות את הכתובת: “הדת הריהי אופיום לעם”. אלא שלאמתו של דבר לא אופיום היא כי אם סם־המות. אנו נוכחנו, שהדת רעה חולה היא והביאה צרות רבות על בני־האדם, לפיכך עמדנו וביטלנו אותה”.

“ובמה אתם מאמינים?”

“יש לנו אמונה אחרת, דת אחרת, שאינה מפרידה את בני־האדם, אלא מאחדת את כל הפרוליטרים שבכל העולם כולו. באמונה זו אנו מחזיקים, הלא היא האמונה באינטרנציונל הקומוניסטי, תורת הבולשיביזמוס, כפי שהורה ופירשה לינין”.

“וכלום אמונה זו אינה מפרידה בין בני־אדם?”

“וודאי הריהי מפרידה! כל המודים בה, הרי הם יהודים, ושאר הבריות – גויים הם! כך אנו נוהגים עמם! והרי לך דוגמה לכך: אחי זה יהודי הוא, בן אבי ואמי כמוני, וכי לא כך הוא? אבל בעיני אני הריהו גוי, נכרי, נדח. כל מה שיש לו הריהו “טריפה”. כל מה שהוא עושה יש בו משום עבירה על חוקת התורה שלנו. ביתו בנוי על גניבה ועל גזילה, ולפיכך הריהו טמא לי, כשם שהחזיר טמא הוא ליהודי, ואסור לי לבוא אל ביתו. אילו נמצא בארצנו והיה עוסק שם בעסקי־ספסרנות. כדרך שהוא עוסק אצלכם, וכדרך שהיה עוסק בהם בארצנו לשעבר, הייתי מעמיד אותו אל הקיר בידי עצמי ושולח כדור אל ראשו, ככל אשר ביקשתי לעשות כבר פעם אחת”.

“האיך? אתה ביקשת להרוג את אחיך שלך?” – שאל הדוקטור בחרדה.

“הייתי הורג אותו, לולא נחבא”

“את אחיך שלך?” – חזר ושאל הדוקטור מתוך התרגשות.

“לא אחי הוא, אלא ספסרן, “מבריח” – היינו קונטר־ריבולוציונר. כל אכר, כל פועל אחי הוא, אחת היא מה ארצו, לשונו ועמו, אבל אחי עצמי ובשרי אינו אחי”.

“כוונתך לאמור שהללו חבריך לדעה הם?”

“לאו, כוונתי שהללו בני אמונתי הם. אנו מתיחשים על משפחה אחת, הלא היא משפחת הפרוליטריון העולמי, ואמונה אחת לכולנו, הלא היא אמונת האינטרנציונל הקומוניסטי האחוותי. אנו מאמינים באל הקומוניסטי ומחזיקים בכל עוז בתורה המארכסיסטית, כפי שנתפרשה לנו על ידי לינין רבנו, ושאר הבריות, המתנגדים לנו, “גויים” הם. משום כך אי אפשר שתהא אנטישמיות אצלנו. היכן מקום אצלנו לאנטישמיות לאחר שהשתמדנו כולנו!” – אמר מישה בצחוק.

“בבקשה ממך להגיד לי – סלח לי, שאני שואל אותך שאלה זו – באמונה חדשה זו, שאתה מחזיק בה, בחברה חדשה זו אתה רואה עצמך בתורת יהודי כחבר שוה־זכויות?”

“מה שאלה היא זו? הרי כבר אמרתי לך, שאין אצלנו לא יהודים ולא נוצרים, אלא בולשיביקים”.

“הריני מבין זאת יפה. החוק והשלטון כחם יפה לבלום זמן ידוע את הבריות ברסן. אבל לא אליהם. לא אל האחרים אני מכוון. אלא כלפי עצמך בלבד! כיון שהיית עד עכשיו יהודי מורדף – וכי מרגיש אתה בקרבך פנימה, שהנך אזרח גמור ושווה־זכויות בתוך החברה החדשה?”

מישה השתקע רגע אחד בהרהורים ואחר ענה ואמר:

“הריבולוציה הריהי ארץ מולדתי, ארץ המולדת היחידה, שזיכתה אותי בשווי־זכויות, תחת אשר שאר הארצות מנעו אותו ממני. הריבולוציה היא היחידה, שאספה אותי אליה כילדה של עצמה, ואיך לא אהיה מרגיש עצמי בתחום ממלכתה שהנני שווה־זכויות?”

“גם ריבולוציות אחרות התוו בתחילתן שורת־קו דומה לזו, אלא שלאחר זמן נטו משורת־הקו והבדילו בין חבורות בעלות פריביליגיות ובין חבורות מחוסרות פריביליגיות. ומנין לך שגם ריבולוציה זו לא תשים פדות בין ילדיה ולא תבדיל בין ילדים לאמתם ובין ילדים חורגים? מנין לך הבטחון שלך?”

“הבטחון שלי יסודתו בעובדה, שריבולוציה זו לא היתה מרידה של בעלי־פריביליגיות, אלא של נרדפים, של עניים מרודים, של מדוכאים שאין כמותם. וכל מה שהיה אדם מדוכא ביותר, כן הוא מרגיש עצמו קרוב יותר ללבה של הריבולוציה. וכל מה שהוא עני ביותר, כן עשיר הוא בתוכה ועל ידה. אבל אין זה מן הענין, אין הנידון כאן, אדוני הדוקטור, להיכן תהא ונוטה שורת הקו של הריבולוציה לאחר זמן. אתה שאלתני, איך אני גופי מרגיש עצמי בתוך הריבולוציה. ועל זה הריני משיב לך: הריני חש ומרגיש בעצמי, שהנני ילדה שלה, אין לי אם אחרת זולתה. אלא שלא הרי אם זו כשאר האמהות: היא אינה יולדת את ילדיה, אלא ילדיה יולדים אותה, אנחנו, ילדיה, ילדנו את הריבולוציה הרוסית והננו יולדים ומחדשים אותה בכל יום. רצונך לדעת מה רגשותיו של ילד מילדי הריבולוציה? המתין רגע אחד, אדוני הדוקטור, – יש לך פנאי מחר בארבע שעות לאחר הצהרים? מחר אין לנו ישיבה. אפשר תבוא אל בית־הצירות הרוסי? שם ראה תראה טיב הרגשתו של ילד מילדי הריבולוציה הרוסית, בין שהוא יהודי ובין שאינו יהודי. אין לך אלא לומר שם, שרצונך לדבר עם החבר יודקיביטש. סבורני שביקור זה יהיה לך להועיל ותפיק ממנו לקח…”

ומתוך כך נפטר מישה מאת ד"ר בודינהיימר והלך לו.

למחר בארבע שעות לאחר הצהרים בא ד“ר בודינהיימר אל בית־הצירות הרוסי אשר בשדרות־התרזות. שם כבר ידעו מי הוא, ומיד העלוהו לדיוטה העליונה והכניסוהו אל פרוזדור, שבני־אדם הרבה היו מצפים שם. הללו היו לבושים בגדים עשויים לפי גזרה צבאית מקושטים בפתילי־כבוד, אחדים מהם היו ענודים גם מידליות. עם כניסתו של ד”ר בודינהיימר קמו הגברים הדומים לאנשי־חיל ממקומם ועמדו עמידה צבאית. הד"ר בודינהיימר נתבקש לשבת ולהמתין שעה קלה עד שיודיעו לחדר יודקיביטש את דבר ביאתו.

ד“ר בודינהיימר התבונן אל הגברים המצפים והכיר מיד, שהללו היו לשעבר מאנשי הצבא או עובדים בצבא גם עכשיו. הדבר ניכר היה מתוך עמידתם הישרה והמדוקדקה ומתוך הקישוטים המרובים שעל מלבושיהם. שנעשו על פי גזרה צבאית שלא היו חסרים אלא כתפות. הכרת פניהם החמורים והמפיקים צפיה העידה עליהם, שהם עומדים בפני מאורע חשוב בחייהם. ד”ר בודינהיימר תמה תמיהה גדולה מה להם לאנשי החיל הללו ו“ליהודי המזרחי” (כך היה עדיין מכנה אותו בקרבו פנימה) יודקיביטש, אחיו של אותו יודקיביטש הידוע לו, שגזל ממשפחתו את הבנק. אלא שלא היתה לו שהות הרבה לייגע את מחו על חידה סתומה זו, שכן מקץ רגעים מועטים הכניסוהו אל חדר העבודה של ה“טווארישטש” יודקיביטש. הדבר הזה עשה רושם על אנשי־הצבא שבפרוזדור, מה שניכר היה יפה מתוך חזות פניהם.

ה“טווארישטש” יודקיביטש היה מיסב אל שולחן־כתיבה גדול מעיין בכובד־ראש בתעודות ובניירות שונים. בתנועת־יד של גדלות רמז למבקרו לישב על כסא העומד מן הצד שעה קלה לא השגיח בו, כאילו לא יכול להפסיק מעבודתו החשובה. ד“ר בודינהיימר שוב לא הכיר את יודקיביטש. מתוך יראת־כבוד מפני כל שררה, שנוטעה בקרבו על ידי החינוך שנתחנך למשמעת, עמד תחתיו עמידה ישרה בפני “היהודי המזרחי”. – כל כך גדול היה הרושם, שעשה עליו יודקיביטש בלבושו הצבאי, המכופתר עד לבית צוארו. אף על פי שלא עדה שום ציון של דרגת־פקידות, היה גופו המיושר של איש־הצבא, העוטה מדים ההולמים אותו יפה, שופע תוקף ושלטון. ואולם כאילו להכעיס את העולם כולו ולצערו הרב של ד”ר בודינהיימר ענד לו האיש רם־הדרגה למקרה מיוחד זה חוטם יהודי ארוך במידה מופרזה, שהיה מבצבץ בחוצפה מתוך פניו המגולחים למשעי. דומה כאילו היה חוטם זה מכיר את חשיבותו וערכו, לפיכך היה בולט ומראה יותר משאר חלקי הגוף ונוטל חלק עסקני בעבודתו של בעליו. הוא היה מציץ בתוך הניירות, שהתעסק בהם יודקיביטש, הצצה מעמיקה יותר מן העינים.

“בבקשה ממך, דוקטור שב נא! כאן, במקום הזה. הנה הזמנתיך, כדי שתהיה עד ראיה במחזה, אשר יברר לך בעליל את דבר התמורה, שהביאה הריבולוציה שלנו בבמחותיהם של הבריות. הן ראית את האנשים היושבים בפרוזדור. הללו היו משמשים לשעבר קציני־צבא במלכות הצאר. עכשיו באו והציעו את שרותם לשלטון הסובייטי ומבקשים ליכנס בצבא האדום שלנו. מצד העיקר אין אנו מתנגדים לכך. דבר מובן מאליו הוא, שאנו נותנים את דעתנו לכשרונותיו ולמעשיו הצבאיים של כל אחד מן המבקש, אלא שאנו רוצים לדעת גם את השקפותיהם הפוליטיות של עכשיו ומה הנהגתם המוסרית. הוטל עלי מטעם שלטון־הצבא לבחון את בעלי־הבקשה בעצמי ולקבוע דעה משל עצמי על כל אחד ואחד מהם. לשם כך הזמנתי אותם לבוא אל בית־הצירות שלנו ועוד מעט ואקבל אותם אחד אחד. הריני מעיין עכשיו בתעודותיהם. חלק מהם הם אנשי־צבא מעולים ביותר, ואם הוכשרו הכשרה פסיכולוגית לעבוד עמנו, נקבלם אל מחנה־הצבא שלנו. בבקשה ממך לשבת” – חזר ואמר אל הדוקטור, שעדיין לא התגבר על ההפתעה שתקפה עליו והוא עמד על רגליו, כדרך שרגיל היה לעמוד לפני בעלי־השררה. “ראה תראה איך פתרנו על ידי הריבולוציה שלנו את השאלה, שדיברנו עליה אתמול”.

בדברים האלה צלצל יודקיביטש במצילה שלפניו ובקול־נגיד, שהפליא את הדוקטור הפלאה יתירה, צוה לממונה הסר למשמעתו להכניס את הממתינים בזה אחר זה.

הראשון, שנכנס אל חדרו של יודקיביטש, היה גבר בעל־בשר, רחב־גרם ואדום־עורף. מלבושו היה מלבוש צבאי ללא־כתפים ועל חזהו הרבה ציוני־כבוד. רגליו היו נעולות נעלי־שריכה גבוהות וניכר היה, שנטשו זה כמה את ההרגל לעמוד עמידה צבאית כהלכתה – הן נעשו עבות ועקומות יותר מדאי. שער ראשו, שהעלה שיבות, ושפמו הארוך לאין־מידה ושהגיע מאזן אל אזן היו משוחים לכבוד המאורע במשחה ריחנית. הגבר עמד לפני שולחן הממונה עמידה צבאית ישרה עד כמה שיכול, בימינו הצדיע ובשמאלו החזיק ספר עבה והציג את עצמו כשהוא מכריז על תואר־היחש המלא שלו:

“הריני מתכבד להודיע; שר־אלף, בארון אקים אקימוביטש איספאנוב, מפקד גדוד־הרגלים השבעים ושנים!”

“אצלנו אין בארונים!” – הפסיק אותו מישה בלי להפנות אליו אפילו מבט אחד. חוטמו הארוך היה תקוע בתעודה אחת לפניו, שבדק אותה היטב.

“הריני מבקש מחילה!” – ענה ואמר שר־האלף, אלא שיודקיביטש התחיל מיד חוקר ודורש אותו:

“רואה אני, שפנקס־הגדוד בידך”.

“אמנם כן”.

“למה שמרת אותו?”

“לשם מזכרת יקרה”.

“אנא תנני לעיין בו”.

שר־האלף מסר ליודקיביטש את פינקס־הגדוד מתוך עמידה צבאית ובריחוק־מקום מפני הכבוד.

מישה התחיל מדפדף בו.

“מה פירושם של הצלבים, חללים?”

“אמנם כן”.

מישה הוסיף לדפדף עוד.

“לא רבים מאנשיך נשארו בחיים”.

“בשעת המלחמה שליד קובנה איבדנו שבעים אחוזים מאנשי הגדוד שלנו”.

איבדתם שבעים אחוזים? הרי זה מרובה קצת יותר מדאי… ומה עשית אחר המלחמה?

שהיתי בגולה, תחילה בפולין ואחר כך כאן בגרמניה".

“השתתפת במלחמת־האזרחים?”

“לאו”.

“ומה עסקך?”

“יש לי בית־אוכל קטן”.

“בית־משקה?”

“אמנם כן”.

“ומפני מה אתה רוצה לחזור לרוסיה?”

“קשה לחיות בגולה”.

“בן כמה אתה?”

“בן חמשים ושש”.

“ושבעים אחוזים מאנשי גדודך נפלו במלחמה ליד קובנה?”

“אמנם כן”. טוב אפוא, לך הביתה ואנו נודיעך דבר על פי הכתובת הרשומה בכתב־הבקשה שלך".

הריני מתכבד ליטול רשות ליפטר", – אמר שר־האלף ונפנה לאחוריו פניה צבאית ויצא מן החדר.

השני היה קצין־קוזאקים גבה־קומה, ישר־גו, לבוש מדים ונעול מגפים גבוהים. הוא התמתח לפני יודקיביטש כמיתר:

“הריני מתכבד להודיע: גראף מיכאל יוסיפוביטש: קוסטוב, קאפיטן בגדוד־היורים־הקוזאקים השנים עשר”.

יודקיביטש נשא את עיניו והציץ בפני האיש הניצב לפניו כולו מוקשה וממותח.

“אצלנו אין גראפים! היתה לך שהות למדי ללמוד לדעת זאת!”

“שומע אני!” ענה ומר הקצין והקיש את עקבי מגפיו זה בזה כמשפט אנשי הצבא וחזר על דבריו:

“הריני מתכבד להודיע: מיכאל סיפוביטש קוסטוב, קאפיטן של גדוד־היורים הקוזאקי השנים עשר”.

יודקיביטש לא גרע את עיניו מעל הקאפיטן ונעץ את מבטו המרוכז בתוך עיניו האפורות של האיש הנצב לפניו.

“נטלת חלק במלמה?”

“אמנם כן”.

“הצטיינת⁶?”

“בקרב שליד למברג קיבלתי את הצלב הגיאורגי ממדרגה ראשונה”.

השתתפת במלחמת־האזרחים?"

“אמנם כן”.

“במחנהו של מי עבדת?”

“במחנה־הצבא של דיניקין”.

“הצטיינת?”

“העליתי מן הדרגה של שר־חמשים לדרגה של קפיטן”.

“מפני מה אתה רוצה ליכנס לצבא האדום?”

“רצוני לעבוד את ארץ מולדתי”.

מישה העמיק לנעוץ את מבטו לתוך עיניו של הקאפיטן העמקה יתירה.

“תחת השלטון הסובייטי?”

“הריני חייל והנני מבקש לעבוד את ארץ מולדתי תחת כל שלטון יהיה אשר יהיה”, – ענה ואמר קצין הקוזאקים והישיר להביט גם הוא בפניו של מישה.

יודקיביטש תקע את מבטו בפני הקוזאק כאילו היה מבקש לחדור בעיניו החדות לתוך שני האגמים הקרים והאפורים כפלדה, שהיו קבועים בחורי־העינים העמוקים של פני הקוזאק, אלא שקצין־הצבא לא גרע אף הוא את עיניו מעיני מישה, וכך היו מביטים זה לתוך עיניו של זה הבטה קרה וחדה.

“מה עשית בנכר?” – שאלהו מישה.

“רעבתי!”

מלה זו ננעצה כמחט קלויה באש לתוך מעמקי לבו של מישה, שרגש־החמלה היהודי צפון שם במסתרים. רגע אחד נתרופף. מבט עיניו התרכך ורפה. חולשה בת־רגע זו באה לידי גילוי על ידי שחזר על מלתו של הקוזאק בקול של רחמים:

“רעבת?”

“אמנן כן”.

“ובמה היית משתכר את לחמך?”

“הייתי מצחצח נעלים” – החזיר הקוזאק.

“מפני מה לא הלכת לשחק בבתי־המשתאות כחבריך?”

“חשבתי, שאין זה לפי כבודו של קצין־קוזאקים”.

“טוב הדבר. בוא ביום השני בבוקר אל בית הצירות ופנה אל החבר המזכיר ראשנוב!” – אמר מישה ופטר את קצין־הצבא מתוך אות־ברכה צבאי.

“את זה אפשר שנקבל” – אמר מישה כמדבר אל עצמו עם שהוא מפנה פניו אל הדוקטור ורשם בפנקסו מה שרשם.

כך עבר הצבא הרוסי הישן כמו בחזון, כמו בחלום משיחי מופלא על פני מישה והשתחוה לפניו עקב עוונותיהם ועוונות אבותיהם…

ד"ר היינריך לא היה לו אידיאל גדול בחיים יותר מן הקאריירה הצבאית, שהיתה חסומה ונעולה בפניו בשבעה מנעולים. והוא, אשר המעלות המיליטריות היו חשובות בעיניו הישגים אנושיים עליונים, אשר מתוך הערצתו את “ציזאר” הגיע לידי כך, שנכנע מפני כל בר־נש קטן שבקטנים לבוש מדים, נבהל ונשתומם למראה הסצינה המתוארה למעלה ודעתו נתבלבלה עליו. באפס־נשימה מרוב תהיה ישב אצל שולחנו של יודקיבטש ודומה היה כאילו הוא רואה טכס דתי. לאחר שהקצין הקוזאקי יצא מן החדר פנה מתוך יראת־כבוד גדולה אל מישה ופתח ואמר אליו:

“בבקשה ממך, אנא הגידה לי, היכן למדת זאת?”

“את מה למדתי?”

“התנהגות זו, עמידה זו?! אתה, שיהודי אתה, יהודי מזרחי – סלח לי על בטוי זה – מנין אתה יודע לדבר ככה אל אנשי־צבא? מנין לך התוקף, האמונה והבטחון בעצמך? הרי דומה כאילו היית מתהלך כל ימיך עם אנשי־מלחמה! היכן למדת את העמידה־הצבאית?”

“את זאת לימדתני הריבולוציה, בשביל הריבולוציה חייב אדם לדעת את הכל!”

“ואינך מתיירא מפני הנקמה?” – שאך הדוקטור.

“מפני הנקמה?” – חזר מישה על השאלה.

“כוונתי לומר… לכשיחזרו הבריות הללו באחד הימים לתוקף ושררה. הרי מהפיכות ומרידות אינן נעשות רק על ידי אנשים ממחנה השמאל. הרי הזכות לעשות מהפיכות אינה מיוחדת לשמאליים בלבד. הן ראינו בימינו מרידות גם מצד ימין!” – ענה ואמר הדוקטור בלב דואג.

“עכשיו ירדתי לסוף דעתך. אם באמת יגיעו הדברים לידי כך,שהבריות הללו יתפסו עוד הפעם את השלטון בידם, נהיה ראויים לנקמתם בשביל שלא שמרנו על הריבולוציה כל צרכנו”, ענהו מישה. “לפיכך אנו שומרים על הריבולוציה כבבת עיננו. ומה? שהושיבו אותי כאן על כסא זה, הרי זו אחת מתחבולות־השמירה שלנו. אין אנו ממנים למשרות אחראיות אלא בני־אדם מוכים”…

“אני הייתי יכול לעשות זאת!” – הודה הד"ר בודינהיימר בינו לבין עצמו בדרך הליכתו הביתה והוא כולו נרעש ונפעם מחמת הרושם, שעשה עליו מראה עיניו זה עתה. “יהודים חדשים! תקיפים בדעתם כאותם האחרים… יהודים ממין חדש לגמרי!…”

 

פרק תשעה עשר: מה זה אריי?    🔗

הדוור, הדר בבית־דירתו של שפינר, משכים ובא בבוקר בבוקר אל בית־הדואר אשר ברובע העיר שלו על מנת לעשות את מלאכתו בשעה המזומנה. הרובע, שנתייחד לו, נמצא במסבי רחוב־קאנט אשר בשארלוטנבורג. כשהתחיל את סיבובו היה תרמילו מלא עתונים, דברי־דפוס, ספרים וחבילה גדולה של מכתבים – וקיבתו ריקה. במיבשלי־הפרימוס שבחדרו הרתיח לו קנקן־מים ושפך לתוכו קלי־שעורים טחון, שהיה משמש תחליף של פולי־קפה. הוא שתה את הרותחים ואכל שתי לחמניות נוקשות, שנאפו מתערובת של קמח־חטים ושל קליפות תפוחי אדמה שחוקות – הלא הוא “לחם המלחמה”, שחזר עכשיו ליושנו.

סעודה זו התקין לו בעצמו, משום שאשתו נעדרה מן הבית. אשתו של הדוור, שבקיאה היתה בסגולה הבדוקה, המונעת לידת־בנים, ומסרה אותה בסודי־סודות לנשים בשכונתה, סופה שנתעברה בעצמה. שבע שנים תמימות השתמשה “בתחבולה” זו וסייעה על ידה לכל הנשים והבתולות שבסביבה להמנע מתוצאות שאינו רצויות, – וסופה שהתחבולה בגדה בה. אי אפשר היה לה להביא ילד לעולם, ולא עוד אלא שאסור היה לה לעשות זאת. שהרי היה בכך משום “הפרת החוזה” לגבי הגברת שפינר ומשל סיבה מספקת לגברת זו להוציא את הזוג מבית דירתה – והיכן אפשר לו לאדם למצוא דירה כיום הזה? אפשר שבית דין לא היה נזקק לתביעתה של מרת שפינר ולא היה פוסק להוציא את הזוג מחדר דירתו בשביל שהאשה נתעברה, שכן התרבות האוכלוסין היתה דבר הקרוב ללבה של הרשות ולידת ילד אינה יכולה לשמש עילה לביטול החוזה – כך אמרו לה הבריות לדוורנית. ואף על פי כן לא רצתה הדוורנית לבוא לידי מחלוקת עם מרת שפינר, שהיתה דרה עמה בשלום. זאת האחת, והשנית – כיצד יכולה אשה בזמן קשה זה להרשות לעצמה לילד ילד? בכן עשתה מה שעשתה כדי להיפטר מצרת הציבור. היא רחצה במרחצאות של רותחים. אלא שתחבולה זו לא הועילה. ובכן ביקשה מן השוער להרשותה להעלות את תיבות־הספרים שבחצר אל מחסן ההוצאה שבדיוטה הראשונה. ואמצעי זה הועיל. באחד הלילות כרעה נפלה תחתיה ונתעלפה והיה הכרח להכניסה אל בית־החולים העירוני. מאז לא ראה הדוור את אשתו אלא פעם אחת, ביום השלישי לאחר הניתוח שנעשה לה. אמרו לו, שהניתוח עלה יפה והעובר הוצא מבטן אמו, אלא שהיא אחוזה חום־קדחת גדול ואסור לו לדבר עמה. ולא עוד אלא שלא הכירה אותו. היא היתה מוטלה עטופה סדין לבן, שלפוחית של קרח על ראשה, פניה אדומים, עיניה עצומות ודעתה מסולקה. הוא לא הורשה להמצא אצל משכבה אלא רגע אחד; מקץ רגע באה האחות הרחמניה והוציאה אותו מן החדר.

מחר ילך הדוור לראות את אשתו פעם שניה – רק פעמיים בשבוע מותר לבקר את החולים. כל זמן שאשתו מוטלת בבית־החולים הריהו אנוס לדאוג לצרכיו בעצמו. את תפוחי האדמה קולפת לו מרת שפינר עד שהוא חוזר מעבודת משרתו הביתה. היתה את נפשו לפסוק עם מרת שפינר שתפרנס אותו כל אותו הזמן, אלא שקשה לקבוע את שכר המזונות. עכשיו משתנה מחיר צרכי אוכל־נפש כמה פעמים ביום, ולפיכך אי אפשר לבוא בנידון זה לידי הסכם קבוע. עתים סועד הדוור עם משפחת שפינר, אבל על פי רוב הריהו מתקין לו סעודה כלשהי בעצמו, כדי מלוי הקיבה וקיום הנפש. אין אדם יכול לקיים את נפשו אלא אם הוא משביע את קיבתו. והשבעת הקיבה הריהי בימים אלה דבר חשוב שאין למעלה ממנו, ושאר הדברים שבעולם אינם ולא כלום לגביה.

ולאמתו של דבר לא היה הדוור הינצה נותן את דעתו לשום ענין חוץ מהשבעת הקיבה. מחו, רגשותיו וכל חושיו, כל התאים של מגנון־המחשבה שלו היו עסוקים בבעיה אחת ויחידה זו. הרעב מכריע את כל שאר תאוותיו של אדם, עוקר את כל התשוקות האחרות, ממית את כל הרגשות האחרים והופך את כל גופו של אדם למגנון־מחשבה אחד, הטרוד בענין אחד – כיצד מספקים לחם לקיבה, כיצד משביעים אותה? תשוקה בוערת זו ללחם ולשביעה היא התשוקה האחת השולטת בגופו של אדם רעב.

הדוור אדולף קלימינס הינצה, שהיה מן הנוטלים חלק במלחמה וזכה לציוני־כבוד, פקיד הדואר הממלכתי, אדם בעל מעמד בטוח, מהלך עכשיו מבית לבית כשהוא טוען את ילקוט־הדואר הכבד ומקיים את תפקיד משרתו ואין במחו אלא הרהור אחד. אינו מהרהר באשתו החולה, שהוא כרוך בה “כדת” ו“ברגש” וחי עמה שבע שנים במסורת־נישואים “הרמונית”; אינן מהרהר בתוצאות, שהאסון שבא על אשתו עלול לגרום לנשואיו, ועל הסיבות שהביאו לידי אסון זה – מחשבה אחת העסיקה את מוחו באותה שעה: כיצד להשׂביע את גופו הגדול והרחב במזון־אדם הגון שמלפני המלחמה, ואילו אך פעם אחת בלבד? כיצד לשמן את תבשילו בשומן לאמתו, הבא מגופן של בהמות הראויות לאכילת אדם? איך להגיע לכך לאכול בשר־בקר לאמתו ולהשביע פעם אחת את בטנו הרעבה? אין אדם נעשה אדם אלא לאחר שאכל פת־לחם. קודם שאכל אדם פת־לחם אינו אלא חיה…

פקיד הדואר הממלכתי הינצה, שזה חדשיים שלא אכל כדי שביעה, אינו יכול להרהר באשתו העניה, המוטלה על ערש דוי בבית־החולים ושרויה בצרה גדולה. המחשבות על עסקי אשתו אינן נתפסות במחו, אלא מתמזמזות ונטרדות על ידי המחשבות על עסקי תפוחי־אדמה. שיירי תפוחי־האדמה, שאדם מוצא בשוק, עדיין מימות החורף הם והנם רקיבים למחצה. קפואים למחצה וקשים כאבן. אם אתה אוכלם חריבים, הרי הם מונחים בקיבתך כאבנים. ופקיד־הדואר הממלכתי הינצה אוכל אותם זה שבועות וחדשים חריבים. משכרתו, שעכשיו הריהו מקבל אותה מדי שבוע בשבוע, אינה מספיקה לו כדי לקנות די שומן לשמנם ולתבלם. מלח, עתים בצל, מלפפון חי, או דג־מלוח משמשים פרפראות לתפוחי־האדמה החריבים, שהוא אוכל יום יום. מחמת מזון מימי־קמחי זה נתרככו אבריו כמין דייסה. שוב אין כח בשריריו. שוב אין מוח בעצמותיו, גופו כולו מים ואין לו עמידה. מרוב אכילת תפוחי־אדמה תפחה כריסו ותפחו פניו. מראה פניו כאילו בצקו. דומה כאילו שכבות שכבות של קמח־תפוחי־אדמה נאצרו מתחת לעורו. כל יצורי גוו ריקים ונבובים ושוב אין בהם דם ובשר, אלא מיקפה של תפוחי־אדמה, עמילן דביק. ואף צוארו העבה, הכבוש לתוך צוארון־מדיו, מצטרף עם ערפו הרחב לגוש־בצק תפוח וספוגני…

וכך מהלך הדוור הינצה מבית לבית כשהוא עמוס חבילות־דואר מרובות. רגליו מתפקקות תחתיו ואין להן מעמד, כאילו נצטרפו “מטנופת של תפוחי־אדמה” ואין בהן עצמות. צוארו וערפו מנטפים זיעה, אבל לא מחמת חום, שכן השעה עדיין שעת בוקר היא בהשכמה. הבריות הולכים זה עתה לפעלם, פה ושם נפתחות החנויות, רוח קרירה מנשבת באויר. לאו, זיעה זו, שגופו מטפטף, אינה באה לא מחמת חום ולא מחמת עייפות – כך מהרהר הינצה בלבו – אלא מחמת תפוחי־האדמה המימיים, שהוא ניזון בהם. כל הימים הריהו חש עצמו כאילו לא ישן כל צרכו, גופו המסורבל דבק בכותנתו וידיו מרושלות ותלויות בכבדות מטה כאילו היה משקלן ככר. כפות רגליו מידבקות במרצפת וקשה להתיקן, כאילו מכביד עליהן משא עופרת. “והכל בשל תפוחי־האדמה הארורים הללו”. – אומר פקיד־הדואר הממלכתי אל נפשו. אילו יכול היה להמציא לגופו פעמים אחדות מזון הגון כל צרכו, נתח בשר־בקר אדום ורווי־דם, חתיכה של שומן־חזיר רך ומלא לשד, חזה־עגל שמן, או לכל הפחות עצם ממוחה מכוסה חלב, כי אז היו רגליו נושאות אותו באופן אחר לגמרי! כך חולם הדוור הינצה כשהוא גורר את גופו המרוכך והכבד כמה ככרים ומעלה אותו על מדריגות הבתים.

מנהג נתייחד להם לברלינים: רוצה אדם להעיר את ידידו משנתו בשבע שעות בבוקר, הריהו משגר לו אגרת גלויה בדואר־הערב האחרון. מובטח הוא, שכשם שהחמה עתידה להעלות מחר בזמנה, כך יבקר הדוור מחר את ידידו בשבע שעות בבוקר בדיוק. שום כחות שבעולם, לא רוחות וגשמים ולא פרעות בסדרי הטבע לא יוכלו לעכבו מלהמציא את כרטיס־הדואר בעתו. בשעה המזומנה וברגע הקבוע מטפס ועולה פקיד־הדואר הינצה, שכולו גוש תפוחי־אדמה, על המדריגות הגבוהות ומסביר בכל פתח את פניו כחוק לכל פקיד ומפטיר בכל מקום אותה ברכת־בוקר חטופה כרגיל. לאמתו של דבר רוצה היה ליטול את התרמיל עם כל צרורות־הדואר שבו ולהטיחו בכח על הקרקע – אדם טורח טירחה מרובה כל כך ואין לו בשכרו אלא תפוחי־אדמה חריבים! ילך הכל לאבדון! אבל חלילה לו מלעשות זאת, אי אתה מכיר בפניו אפילו סימן כלשהו של מחאה! אין להעלות על הדעת שיהא מוחה, הדוור הינצה מקיים את תפקיד משרתו בפשיטות כאורלוגין מתוקן ואין בינו ובין אורלוגין אלא הפרש זה: כל מנגנון אחר כיון שהיה חסר את הכח־המניע היה שובת זה כמה. מה שאין כן מנגנון־האדם: הלז המציא לעצמו “תחליף של אנרגיה” בצורה של רגש־חובה וחפץ־שירות, ובכחם של אלה הריהו מוסיף ושוקד לקיים את תפקידו. ועל הכח המניע הזה נוסף עוד דבר אחד – התקוה, בתו של כח־הדמיון, נתייחד לאותו המנגנון החי.

פקיד־הדואר הממלכתי הינצה היה הוגה בלבו את התקוה, שהיום יעלה בידו לשמן את תפוחי־האדמה שלו במעט שומן אמתי, ואם מזלו יהא משחק לו ביותר אפשר שיביא הביתה גם עצם מחית ואולי גם פירור של בשר. אמנם תקוה זו משעשעת אותו יום יום, ואלמלא היא, לא יכול היה לעשות את מלאכתו, אלא שהיום חזקה היא משאר הימים.

במחוז שימושו של הינצה מצויים שני בני־אדם חשובים עליו ביותר, וכל אימת שיש בידו מכתב בשבילם, דופק לבו בקרבו מרוב צפיה. אחד מהם הריהו נכרי. אמריקני עשיר, הדר באחד הפנסיונים ברחוב־קאנט. לפני זמן מועט היה מעשה, שהינצה הביא לו אגרת רשומה. האמריקני שמח על אגרת זו שמחה גדולה כל כך, שעמד ותקע לתוך כפו של הינצה פיסת־נייר ירוקה של חוץ לארץ, ואחר נמצא, שאותה פיסת־נייר היתה דולר אמריקאי לאמתו! מקרה־אושר מופלא זה עשה את כל רחוב ־ראנקה כמרקחה. חמשה שבועות תמימים היה משמר הינצה את הדולר בעינו ותוך אותו הזמן עלה ערכו פי עשרה. כל דרי בית־הגן שברחוב־ראנקה היו שועים בדולר זה בשער שלו יום יום והיו משיאים להינצה עצות מה לעשות בו. “חלילה לך להחליפו!” – יעצוהו הכל פה אחד. וכל אדם היה מוכן להלוות להינצה ממון על דולר זה או לעשות עמו חסדים אחרים שממין זה. ואולם הינצה עשה מעשה שטות ועמד והחליף את הדולר. הדבר היה באותו הזמן, שהמארק עמד בעינו והכל אמרו, ששוב אינו עתיד לפחות לעולם. לילות תמימים היה פקיד הדואר הממלכתי הינצה מנדד שינה מעיניו, משום שהיה מתיירא שמא יפחת ערכו של הדולר שלו. ולבסוף עמד ומכר אותו. אהה, אילו היה משמר אותו עד היום הזה, היה אדם מאושר!… ואולם אושר כזה לקבל דולר שלם דמי־שתיה אינו מתרחש לאדם אלא פעם אחת בימי חייו. מאותו הזמן ואילך, כל אימת שיש בידו מכתב בשביל אותו אמריקני, דופק לבו בקרבו בחזקה ומחו מתמלא תקוות ועשתונות לעתיד – אולי, מי יודע… ואולם מקרה־האושר הזה שוב לא נשנה עד היום.

לצערו של הדוור הינצה אינו יכול להגות היום אפילו תקוה כלשהי לנס כזה, משום שאין בידו מכתב בשביל אותו אמריקני, כנגד זה משעשעת אותו תקוה אחרת, שכן בילקוט־המכתבים שלו יש דבר בשביל הקצב נוימאן בעל איטליז “הכשר” ברחוב קאנט. אותו נוימאן יהודי ארור הוא, כפי שמעיד עליו השלט שעל גבי החנות שלו, ואף על פי כן היה מעשה לפני זמן מועט כשהדוור הינצה הביא מכתב לקצב ואשתו של זה לא היתה באותו מעמד, עמד הקצב ונתח נתח של נקניק ונתן לדוור. ופעם אחרת נתן לו אפילו במתנה חתיכה של בשר־בקר, עתים הריהו נותן לו עצם מיחה שמן בה את התבשילין. ואולם כך נוהג הקצב בשעה שאין אשתו עמו בחנות וכשהדוור מביא לו מכתב ממין ידוע. אין הדוור יודע, אם המכתב, נמצא היום בילקוטו בשביל הקצב, הריהו מאותו המין הידוע, המשרה על הקצב רוח טובה וגורם לו לפתוח את ידו בעין יפה, ואם אשתו לא תהיה באותה שעה בחנות. בין כך ובין כך – וההזדמננת שבאה לידו ליכנס אל החנות, להריח את ריח הבשר ולראות איך הקצב נותח מגזרי־ירכים וצלעות אומצות וקציצות בשביל הלקוחות, הריהי מאורע של שמחה בשביל הינצה ויש בה כדי לעורר בקרבו תקוות טובות ביותר.

ובכל מלוא הכרת ערך מעמדו החשוב כפקיד מפקידי הדואר הממלכתי הריהו מיישר את כובעו, מיטיב את בגדו המהוהה ושחוק־מרפקים ומתקן את ילקוטו כראוי. “בעטיה של הריפובליקה הארורה חייב אדם להסביר פנים ליהודי־חזיר”. מהרהר הדוור בלבו, “אבל העתים ישתנו ואז נפרע מן היהודים!” ואולם לפי שעה אסור לו לאבד בידיו את הסיכוי לקבל חתיכת־בשר ומוטל עליו לחייך כלפי היהודי בידידות. ובכן הוא מוצא מילקוטו את המכתב הכחול, שכתוב עליו בכתב נאה: “למר סולומון נוימאן, קצב, שארלוטנבורג, רחוב־קאנט מספר 62 – לידי עצמו, פרטי!”

אדולף קלימינס הינצה מעלה על פניו את חיוך־החביבות הרשמי הנאה ביותר, שפקיד מפקידי הדואר הממלכתי עלול להעלות על פניו, ונכנס אל האיטליז הנקי והצונן. הוא אינו יכול להתאפק שלא לשאוף תחילה בנחיריו הרחבות ובכל מלוא חזהו את ריח הבשר החי ונודף בחללו של האטליז ושלא לזון את עיניו החומדות במראה גופת־העגל הפקועה, התלויה על מוט יחד עם הקרבים. אחר פתח ורינן בקול של ידידות וחביבות יתירה: “בוקר שלום, אדוני הקצב נוימאן! שוב יש לי בשבילך משהו נאה וגם נחמד ונעים, כפי שאני מקוה!” – הוא מושיט לידו את המכתב ומביט כה וכה בחרדה, שמא נמצא אדם בקרבת ארון הקרח. הזבח לאלהים – הקצב לבדו הוא, השעה שעת בוקר בהשכמה והקצב עומד בחנות כשהוא עוטה את הסינר הלבן שלו ומשחיז את הקופיצים ואת הסכינים שלו.

“הו, האתה זה שוב?” – אמר הקצב מתוך מבוכה קשה בשל המכתב. הוא נטל את המכתב, הציץ הצצה חטופה במעטפה שלו ומיהר ותחב אותו לתוך כיסו בלי לפתחו.

“המכתב כבר היה בידי עוד אתמול, אבל אתמול לא היית בחנות: רק רעיתך הכבודה לבדה נמצאה כאן, כיון שכתוב על גבי המעטפה “לידי עצמו, פרטי”, סבור הייתי, שמוטב שאמסור את המכתב לידי עצמך שלא בפני אדם אחר” – ענה ואמר הדוור כשהוא משפיל את קולו כדי לחישה ומחייך חיוך של סרסור לדבר עבירה. ותוך כדי אמירה זו הריהו מוסיף להצמיד את מבטיו אל גופת־העגל הפקועה ונחיריו יונקות את ריח־הבשר הנעים.

“אכן השכלת לעשות, אדוני פקיד־הדואר!” – שיבח אותו הקצב הצעיר.

“זה הדבר; שומה היא על פקיד־דואר להשכיל ולדעת אימתי למסור מכתב ואימתי לאו, אין הדבר כפשוטו, אדוני הקצב!” – אמר הדוור והביט כה וכה באיטליז כאילו הוא מבקש דבר.

“הרי לך!” – הקצב נתח חתיכה של נקניק־כבד התלוי על מוט כרך אותה בנייר והושיטה לדוור.

“תודה רבה לך, תודה רבה!” – אמר הדוור מתוך השתחויה ועדיין הוא עומד באיטליז כאילו נצמדו רגליו אל הרצפה.

“ומה לך עוד?” – שאל הקצב מתוך התרגזות קלה.

“אהה, אדוני הקצב, אולי יהי רצון מלפניך לתת לי עצם קטנה להטעים את התבשיל, בבקשה ממך!”

הקצב נבוך וענה ואמר: “אבל כל העצמות יקרות עכשיו ביותר, אדוני פקיד־הדואר!”

אהה, איני מבקש אלא אחת מאותן העצמות, שהאדונים קונים בשביל כלביהם! תפוחי־האדמה חריבים כל כך, שנתקעים בגרון! רק עצם קטנה במקצת מוח בתוכה!…" פקיד־הדואר הממלכתי התכוץ וקומתו הומכה והוא עמד והתחנן על עצם בפנים כמהים כעני המחזיר על הפתחים.

“לו יהי כך, עצם קטנה…” אמר הקצב באנחה ופישפש מתחת לשולחן ומצא מה שמצא. “הרי לך עצם להטעים בה את התבשיל!” והוא זרק לפניו את העצם. “וזו דבק בה גם מעט חלב” – הוסיף ואמר כשהוא מוציא עוד עצם אחת וכורך אותה בנייר. “הנה, כי כן, הרי לך במה להטעים את המרק!”

“תודה רבה לך!” – קרא פקיד־הדואר הממלכתי והשתחוה בלב נרעש לפני היהודי הארור"…

תחילה עלתה מחשבה על דעתו של הינצה להשתמש בשתי העצמות השמנות, שהקרתה לפניו ההצלחה, לצורך עצמו בלבד. ואולם לאחר שנמלך בדעתו, מצא שאינו יכול להשתמש בהן אלא בשביל מרק, והרי את המרק אינו יכול לבשל אלא בסיועה של מרת שפינר. ובכן בא אצל מרת שפינר ומסר לה את עצמות כמתנה יקרה. היא ידעה להוקיר את המתנה הזאת כערכה, ולפיכך עמדה וטרחה בשקידה יתירה להכין סעודת־ערבית משותפת ותרמה לסעודה זו תפוחי־אדמה משל עצמה לרגל המאורע המופלא והמיוחד במינו. מרוב שמחה על שתי העצמות כמעט שהפכו את סעודת הערב לכרה של יום טוב עם שתיית שיכר ואכילת לחם במידה מספקת…

לאחר הסעודה ישבו המסגר שפינר ופקיד־הדואר הממלכתי על הספסל שבגן־החצר פשוטי בגדים עליונים. מרת שפינר התחכמה והרתיחה מין שיקוי, שהיה דומה ל“קפה־פולים” והגישה אותו לפני הגברים. הללו היו מעשנים את מקטרותיהם הממולאות בטבק שצמח על שדמות ארץ המולדת, וטעמו של טבק זה היה ערב עליהם ביותר לאחר הסעודה השמנה. מסיחים היו בעניני היום, שאי אפשר היה להמנע מהם, בדבר האינפלאציה, יוקר המזונות וכדומה. המסגר שפינר מנע עצמו מלדבר עם הדייר שלו, פקיד־הדואר הינצה, על עסקי פוליטיקה. הם היו בעלי אומנויות שונות ומטבע הדברים הוא שנמנו על איגודים שונים, שנתיחדו להם דעות פוליטיות שונות. עוד זה לא כבר היה פקיד־הדואר הינצה חבר למפלגה הסוציאלדימוקרטית. הדבר היה בזמן שהסוציאל־דימוקרטים היו השליטים במדינה, וכך דרכו של פקיד, שנוח לו לתת את ידו למפלגת הממשלה. ואולם לאחר זמן, כשהארץ נחה במקצת והתאוששה ממפלתה, נעשה הינצה חבר לסיעת השואפים להחזיר את המונרכיה ליושנה. עד לפני זמן מועט היה מאמין אמונה שלמה, שכל הפורעניות, שהתרגשו על ארץ־המולדת בכלל ועליו, על הינצה, לא באו אלא בעטיה של הריפובליקה הארורה: “עקב מרידות הצבא, שעוררו האדומים, נחלנו מפלה במלמה” – כך היתה דעתו של הינצה – “אילו החזקנו מעמד עוד זמן מועט, כי אז ניצחה החרב הגרמנית והקיסר היה נכנס בתפארת־נצחון לפאריז. את אנגליה, את האמריקנים ואת כל העולם היינו כופים לכרוע לפנינו ברך ואת רוסיה, את בלגיה ואת צרפת הדרומית היינו מספחים אל ממלכתנו. כל שפעת תפוחי־האדמה, הלחם והבשר שברוסיה והיין של צרפת לנו היו. האומה הגרמנית היתה עליונה בעולם. כל פקיד־דואר, ואפלו הפחות שבפחותים, היה חשוב פקיד נושא משרה בממלכת הקיסר והאוכלוסין־האזרחים חייבים לנהוג בו כבוד ולהשמע לו. ומי יודע, אילו ניצחנו, אפשר שהיו מעלים אותי בדרגה והייתי משמש כיום מנהל־דואר בעיר קטנה או בינונית ברוסיה, בפולין או במקום אחר. ארץ־המולדת היתה צריכה לפקידים מרובים והכל היו מוצאים להם מקום ולא היה הכרח לבריות להוציא איש איש פת לחם מפי חברו. בעטים של האדומים, שאני עצמי אנוס הייתי, לצערי, להמנות בקהלם, נחלנו מפלה במלחמה, וגרשנו את הקיסר והבאנו את כל הפורענות הזאת על ארץ־המולדת. ואין לנו הצלה אחרת אלא למהר ולהקים שוב את המונרכיה, כדי שיחזור הסדר לארץ. הרי גלוי וידוע היום לכל, שבעגלתה של הרפובליקה לא ירחיקו לילך…”

כך היתה דעתו של הינצה עד לפני זמן מועט. בחדרו, אף על פי שצר היה ביותר, היו תלויות תמונותיהם של הקיסר והקיסרית למעלה ממטתו. דעתו של המסגר שפינר לא היתה נוחה מזה, שהרי הינצה לא היה אלא דייר־משנה בדירה זו, אלא שרגש־הסדר המיוחד לאדם גרמני מנע אותו מלהתריס כנגדו. סוף סוף החדר שלו ורשאי הוא לעשות בו מה שלבו רוצה, והוא, שפינר, אין לו רשות לחוות לו דעה איזו תמונות מותר לו לתלות על הקיר.

לפני זמן מועט נטפל אל הדוור הינצה אחד מחבריו, פקיד־דואר כמותו, והוליכו אל אולם אחד. שם שמע הינצה את נאומיו של אדם אחד וד"ר שרייאר שמו והוא נעשה חבר לאותו איגוד, שהדברן היה עושה לו נפשות, משם הביא עמו הינצה דעה חדשה בענין האשמה על הפורענות, שבאה על גרמניה. שם סיגל לו מלה אחת, שייחדה לו חשיבות יתירה והוציאה אותו, את הינצה, מתוך ים־העוני העכור של פקיד פחות והעמידה אותו במקום מיוחד בארץ מולדתו, במקום שלא כל הבריות זוכים לעמוד עליו ואפילו אם הם עשירים, שבעים ותקיפים ממנו. ואף נתנו לו ציון, המעיד עליו, על הינצה, שהוא אדונה ובעליה של ארץ־המולדת עם כל רכושה וקניניה. במהרה בקרוב יבוא יום והוא, הינצה, יתפוס יחד עם שאר חבריו את הרכוש, את החנויות ואת המשרות, שאחרים, הנכרים, כבשו לעצמם. ואז יהיה בעליה היחיד בארץ… מאותו הזמן ואילך רואה את עצמו הינצה כאדם מיוחס, שלא להשגיח בכל כובד המשא של החיים ושל הזמן המוטל על כתפיו…

עכשיו, כיון ששני השכנים היו יושבים יחד בהרחבת הדעת ורוח טובה היתה שרויה עליהם, נתעורר בלב הינצה החפץ לשתף את המסגר באותו העושר, שזכה לו בזמן האחרון – להקנות לשפינר את גופי הנאציונל־סוציאליזמוס. עד עכשיו נזהר היה מלדבר עם המסגר על הענינים הללו. גלוי וידוע היה לפניו, שדעתו של המסגר נוטה כלפי שמאל ומתיירא היה מפני המחלוקת. ואולם בזמן האחרון הרגיש, שהיתה רוח אחרת עם המסגר. כתבי־העתים האדומים שוב אינם באים אל ביתו, ולא עוד אלא שעתים הוא מוצא את המסגר יושב וקורא בערבים את העתון “לוקאל־אנציגר”, יתר על כן: זה לא כבר שמע אותו מחרף ומגדף את ה“אספסוף האדום”, סימן שנהיתה תמורה ברוחו של המסגר. עכשיו, לאחר שהסעודה המשותפת השמנה השרתה רוח טובה על שניהם, מוצא פקיד־הדואר עוז בלבו להתחיל בשיחה על ענין זה.

“אכן לשעבר לא כך היה הדבר!” – פתח ואמר הינצה כשהוא מעשן את מקטרתו ורוקק רקיקה המכתימה את הרצפה. “עכשיו הביאו לידי כך, שפקיד־הדואר־הממלכתי אנוס לבקש מאת יהודי עצמות כאחד הכלבים…”.

“כנגד מי אתה מכוון? מי גרם לכך? הלא המלחמה הארורה היא היא שהביאה לידי מצב זה!”

הינצה עדיין כבש את רוחו ולא התנפל על המארכסיסטים, שבאספות שנערכו בבית־המשקה לא פסקו מלשנן לו, שהם היהודים הנם האשמים היחידים בכל הפורענות, שבאו על הארץ. הוא ביקש לבחון תחילה את הקרקע, ולפיכך הזכיר אך את הקרבן השני, שמסרו לידו להניח בו את חמתו. ההתנפלות על היהודים היתה ברגע זה פחות מסוכנה והוא ענה ואמר:

“הרי זה דבר המובן מאליו, היהודים גרמו לכך”.

“היהודם? הכיצד?”

הרי גלוי וידוע שהם אשמים במפלתה של גרמניה. הרי הם הביאו על גרמניה את הפורענות. מי כבש עכשיו את חבל־הרוהר? שוב היהודים. גנרל יהודי והריפובליקה היהודית שבצרפת עם פואנקרה בראשה שלחו את השחורים שבאפריקא אל חבל הרוהר, כדי לטמא את הגזע הגרמני".

“היהודים בריות כמונו הם, כל בני־האדם שוים, היהודים עמיתינו ובני עמנו הם”, חזר המסגר מתוך הרגל על הדעות, שקבעו בלבו תוך אותן השנים המרובות שנמנה על המפלגה הסוציאל־דימוקרטית.

“היהודי אינו מבני עמנו, רק “אריים” בלבד יכולים להיות בני עמנו!”

“אריי' זה מהו? וודאי רצונך לומר – נוצרים?”

“לאו. לא דיו לאדם שהוא נוצרי. גם היהודי יכול להעשות נוצרי. אין אדם יכול להיות בן־עם לאמתו אלא אם כן אריי הוא!”

“לא דיו לאדם שהוא נוצרי? מה פירושו של דבר? ןכי איני בן לעמי בשביל שאני נוצרי?”

“אתה בן־עם אתה, משום שהנך אריי. אבל היהודי אינו יכול להיות לעולם בן עמנו, אפילו אם הוא נעשה נוצרי. הנצרות אינה עושה אותו אריי”.

“אבל אריי מהו? מלה זו הריני שומע בפעם הראשונה!”

“אני הריני אריי, אתה אריי הנך, אריים – ילידי הארץ הם!”

“אבל הרי גם היהודים הנם ילידי־הארץ!”

“לאו. היהודים זרים הם. בני גזע אחר הם, לפיכך אינם יכולים להיות אריים לעולם. רק אנו בלבד אריים הננו”.

“אבל בשם אלהים, מה זה אריי?”

“אריי? כדי לדעת זאת עליך לבוא פעם אחת אל אולם־האספות העמוני שלנו ולשמוע את דבריו של ד”ר שרייאר! השיכר בבית־המשקה זה משובח הוא, עדיין הוא נמכר במחיר הישן ואינו דומה לשיכר היהודי המהול במים, של חמירן אמתי הוא! ד“ר שרייאר מרצה שם הרצאות פעמיים בשבוע, כדאי לך לשמוע את דבריו! רצונך, הריני להוליכך עמי לשם. אז תכיר ותבין, שמעולים אנו מן היהודי ומשאר הזרים הגרורים שבאו לכאן. הרי אנו אריים, אבות אבותינו אריים היו, ולפיכך גם אנחנו אריים הננו”.

“לאבדון! הגידה לי סוף סוף מה זה אריי? אם אינו נוצרי ולא יליד־הארץ, אם כן מהו?”

דבר זה קשה לי להסביר לך על בוריו. כדי לדעת זאת עליך לשמוע את דברי הד“ר שרייאר! היות אריי, כך הוא אומר, היות אריי פירושו: היות בן לגזע משובח. כל רכושה וקנינה של ארץ־המולדת הריהו שלנו. של האריים, משום שהננו אדוני הארץ, וכשנגיע לשלטון, יקחו מן היהודים את כל מה שיש בידם וימסרוהו לנו. לכל המשרות בחנויות של וורטהיים, של טיץ ושל שאר בתי־ המסחר הגדולים יתמנו אריים. היות אריי פירושו להיות בן־העם. אתה בן־העם, אני בן־העם, אבל היהודי איננו בן־העם! אפילו אם יש לו בתי־סחורות גדולים שאין כמותם, אפילו אם תפס את המשרות המצוינות והמשובחות ביותר, אפילו אם הוא בנקאי, רופא, פרקליט, ואני איני אלא בריה עלובה, פקיד־דואר עני ונקלה, המתחנן לפני יהודי לתת לי עצם אף על פי כן הריני מעולה מכל האדונים היהודים אדירי־הממון!… שכן שייך אני לגזע משובח, הריני אריי והיהודי אינו אריי. ואך נגיע לשלטון, נדע מה לעשות! הריני משיא לך עצה: קום והעשה אריי גם אתה! כדאי הדבר להיות אריי! אמנם אריי אתה מכל מקום, אלא שעליך להעשות חבר למפלגה שלנו, כדי שתסגל לך את האריות האמתית”…

* * *

המסגר אלברט שפינר, שהיה שנים רבות מן החברים הוותיקים של אגודת־האומנים ומן הבוחרים הנאמנים של המפלגה הסוציאל־סמוקרטית, היה מוטל באותו הלילה על מטתו ושנתו נהייתה עליו. גופו בריא־הבשר, שנתפח מן השיכר ותפוחי־האדמה המימיים, היה מזיע. הוא התהפך מצד אל צד על משכבו ולא יכול לישון. כאביר בודד בשדה־קרב נלחם למצפונו הסוציאליסטי, לתורה של אהבת הבריות, שהיו משננים לו שנים רבות כל כך בקונטרסים ובהרצאות, הנה עמדה לפניו האמונה הידועה לו שנים רצופות,האמונה שהאנושיות נחלקת לשני מעמדות בלבד: מעמד של מדכאים, של מוצצי־דם, של מנצלים, שצריך להלחם בהם ולהוציא מידם מה שאפשר להוציא, אם מעט מעט ואם בבת אחת – ולמעמד של פרולטרים בני כל העמים, והגזעים המאוחדים יחד. הוא, שפינר, שייך לחלק האחר של האנושות, – למדוכאים, לפרוליטרים בני כל העמים והגזעים. ופתאום ניתנה הברירה בידו להיות רואה עצמו מעולה ומשובח מן האחרים, להיות נמנה על המעמד השליט, שכל המשרות, הבנקים, בתי־הסחורות וכל מה שיש לה לארץ־המולדת לחלק בין הבריות שלו הם! מכל מקום רוחו נוחה ממה שהוא, אלברט שפינר, הנהו אריי. ערכו מרובה משל אחרים, היינו משל המנהל הראשי של בית־החרושת שלו, שאינו רואה אותו לעולם, אלא שהוא יודע עליו, שיהודי הוא. אף על פי שהוא, אלברט שפינר, אינו אלא מסגר פשוט, מותר הוא מן המנהל. מעלה היא לאדם להיות אריי, טוב ויפה הוא להיות אריי. יש לו לאדם במה להתגאות, ועיקרו של דבר – יש לו תקוה לעתידו. לכשיגיעו האריים לשלטון… ואכן עתידים הם להגיע לשלטון! ובני אדם הרבה היה יהיו לאריים – אלברט שפינר מרגיש זאת יפה. הרי אין זה עולה בממון ואין אדם צריך לעשות כלום כדי להיות אריי. כל אדם מתאוה לחטוף עצם שמנה, משום כך עתידים בני אדם הרבה להעשות אריים. הרי רכוש היהודים הגדול הוא ורב המלקוח שימצאו אצלם. אומרים, שכל הבנקים של יהודים הם. את האחד מהם הריהו מכיר בעצמו. יום יום כשהוא מהלך אל מסלת־הברזל התחתית הריהו עובר על בית־החלפנות שבקופירסטנדם. אם יחלקו לאריים את הממון המרובה, את כל הדולרים ואת שאר שטרי־כסף של חוץ לארץ, המונחים ציבורים ציבורים בבית־החלפנות, ירבו הקופצים עליהם. ומי יודע, אפשר שפריץ בנו יוכל ללמוד מידיצינה או מקצוע אחר, בזמן שיאסרו על היהודים את לימוד המקצועות הללו. כללו של דבר אך טוב לאדם היות אריי. ואלברט שפינר רואה עצמו מאושר, שאבותיו בחרו להעשות אריים ולא יהודים…

כך היה אלברט שפינר מהרהר בלבו ומחשב בדעתו שעה ארוכה כשהוא מטלטל עצמו על משכבו ומתהפך מצד אל צד. “אפשר כדאי הדבר לילך פעם אחת עם הינצה אל אולם־האספות העמוני לשמוע את דבריו של אותו ד”ר שרייאר, כדי שאוכח בעצמי?" – הריהו שואל את נפשו.

ואולם כן ברגע מעורר המצפון הסוציאליסטי שלו והתריס כנגדו: “אי לך, שפינר, מה זה עלה על דעתך? הרי בגידה היא זו!”

ומיד גרש מלבו את המחשבה הזאת. לאו, שפינר לא היה מן הבוגדים! חבר נאמן הוא לאגודת־האומנים ומאמין בתורה המארכסיסטית. תשועת האנושות תבוא על ידי המהפכה הסוציאלית והפועל אינו מכיר אלא מטרה אחת: "פרוליטרים של כל הארצות, התאחדו! "

“מה זה היה לך היום? מפני מה אינך ישן?” – שואלת אותו אשתו.

“שמעת מימיך, שאריים אנחנו?”

“דבר זה מהו?”

“הרי זה יתרון משל שאר הבריות, מעלה יתירה… היות אריי פירושו בל היות יהודי…”

“והרי אינך יהודי, הרי נוצרי אתה!”

“אין זאת. לא דיו לאדם שהוא נוצרי. כל יהודי יכול להעשות נוצרי, כך אומר הינצה. היות אריי מעלה יתירה היא מהיות נוצרי, הרי זה דבר הקשור בארץ־המולדת, ויהודי אינו יכול להעשות אריי…”

“ומה צורך לך בזה?”

“הריני מדבר סתם… פקיד הדואר הינצה הסביר לי היום את הענין הזה”.

“ואני דיי שנוצריה אנכי, ואין לי צורך בדבר אחר. אילו החזיקה הדוורת בתורה הנוצרית, לא היתה ממיטה על ראשה אותו אסון!” “מה כוונתך בכך?”

“כוונתי להשתמטות זו מלילד בנים, שגרמה לה להיות מוטלת עכשיו בבית־החולים…”

עוד שעה ארוכה היה המסגר שוכב ער על משכבו ובחן בדעתו את דבריו של פקיד־הדואר. לבסוף פתח ואמר:

"לא, זוגתי, אין לשנות כלום. הריני מחזיק בדעתי. אין בעולם אלא שני מעמדות, אחד של המנצלים ואחד של שאר הבריות, של הפרוליטריון, בין שהם נוצרים ובין שהם יהודים או עובדי־אלילים, אחת היא! "

והמסגר שפינר הפך פניו אל הקיר ונשתקע בשינה…

 

פרק עשׁרים: אמת נכון הדבר!    🔗

כדי לספק את הצורך המרובה בשטרי-ממון היה הבנק הממלכתי שטוף בעבודה קדחתנית. מכונות-הדפוס היו עובדות יומם ולילה ופולטות שפעה עצומה של שטרי-ממון, כדי לסתום את גרונה הפתוח של אותה חיה רעה, שאינפלאציה שמה. שטרי-המיליונים הראשונים באו לעולם, אלא שלא נהגו בהם כבוד, כאילו גלוי וידוע היה לכל, שתפארתם אינה עתידה להאריך ימים. ולא עוד אלא שלא טבעו בהם אפילו את צורתו של אדם מפורסם, של פיטן או של גדול אחר מגדולי הגרמנים, שקישטו בה את השטרות הקטנים, בני חמשת אלפים או בני חמשים אלף מארקים. וכנגד זה ייחדו להם מראה חמור ומעשי של ממון, כדרך האנגלים, והדפיסו אותם על נייר יפה עם אותות-מים ובלי קישוטים. בראשונה לא היו שטרי-המיליונים מצויים אלא במקומות חשובים, בבנקים, בריסטורנים הגדולים ובחנויות המהודרות, ואולם עד מהרה נתגלגלו ובאו אל שוק-המקולין. ומיד עלה בהם רבב והם נזדהמו בזוהמת הדלות. עברו שבועיים ימים והם ירדו מגדולתם. צצו ובאו לעולם שטרות של חמשה, של עשרה ושל חמשים מיליונים, שגם מראיהם היה חמור ומעשי כמראה שטר-ממון אנגלי. אלא שהממון לא היה מספיק, לא לצרכי המסחר הגדול ולא לצרכי המקח-והממכר הקטנים. פועלי הדפוס עיפו מרוב עבודה, ששכרה היה זעום, ועמדו והכריזו שביתה. אלא שמכונת-הממון לא יכלה ליבטל ממלאכתה אפילו רגע אחד, החיה שאינפלאציה שמה נהמה ותבעה מזונות. כדי לסתום את פיה הדפיס הבנק הממלכתי את שטרי הממון שלו בכל בתי-הדפוס הגדולים שבברלין ושבמדינה. המכונות הרוטציוניות היו מדפיסות את העתונים היומיים ושטרי-ממון כאחד, שוב לא היו מדקדקים לייחד לשטרות אותות-מים ולקלוע בהם חוטי-משי, אלא השתמשו לצרכם בכל מיני נייר שבעולם. שוב לא היו מקשטים אותם בצורות נאות של גדולי גרמניה, כי לא היה פנאי לכך.

בחודש אבגוסט שנת 1923 הוצפה הארץ במבול של שטרי-ממון. כל קהלת עיר, כל בית-עסק גדול היה להם ממון של עצמם. כדי לספק את צרכי עסקיו של עצמו הדפיס “הגבר שחור-הזקן” שטרי-ממון שתחת הנשר הממלכתי היה מוטבע בהם ציור הדגל של חברת- האוניות שלו. ממון זה היה משמש לשם תשלום דמי-מסע באניות שלו ולשם ריקלמה לעסקיו כאחד. ממנו ראו וכן עשו שאר בתי-העסקים. וכך נהפך הממון לפתקאות של ריקלמות לדוגמה. בתי-החרושת של בד היו מדפיסים את ממונם על בד, ובתי-החרושת של משי הדפיסו ממון על משי. צץ ובא לעולם ממון של חרסינה, ממון של זכוכית, ממון טבוע על גבי כפתורים, ממון של אלומיניום, ממון של קרטון וממון של עץ. ואולם בתי החרושת של עור הגדילו לעשות בענין זה יותר משאר הבריות. הללו טבעו מיני ממון שונים, הכל לפי מיני העורות שהוציאו לשוק. לעניים היו מדפיסים ממון על עור פשוט, ולעשירים — על עור-לכה מבהיק, או על עור של סוליות. על כל הממונות האלה היו טבועים הסמלים והסימניות של הערים או של בתי-העסקים, שהוציאו אותם לשוק. בתי-החרושת היו מפרסמים על גבי ממונם את טיב הסחורות שלהם, והערים — את סגולות-החמדה שבהן. כל קהלה ציירה על גבי שטרי הממון שלה את כל דבר נאה שיש בה, בית-כניסה עתיק, בית-מועצה עתיק או מצבת-זכרון והזמינה יחד עם זה את הבריות לבוא ולבקר את העיר שלה. קהלות אחרות היו מפרסמות את מעיינות-הרפואה שלהן. הרבה ערים היו טובעות על שטרי-הממון שלהן “פתגם”, שהודיע לבריות את הדעה הפוליטית של העיר. אם פרנסיה של עיר יראי-שמים היו, נקבעו על גבי שטרי ממונה מקראות מכתבי הקודש ואמרי-חסידות על אלהים ועל בית-הכניסה. ולא עוד אלא שכמה קהלות שקדו להפיץ על ידי שטרי-הממון דעות פוליטיות. הנהגת-עיר סוציאליסטית הדפיסה על ממונה את הקריאה: “פרוליטרים של כל הארצות, התאחדו!” — מונרכיסטית — דבור של רמיזה כלפי העתים הטובות, שהיו בארץ בזמן שלטונו של הקיסר. מקצת ערים היו מלגלגות על הריפובליקה וקבעו על שטרי-הממון שלהן פזמון או דבר-הלצה כנגד חוקת-הריפובליקה של וויימאר, או מלה של חרוף כנגד אויביהן המדיניים, הסוציאליסטים. אחרים מנעו עצמם מלהפיץ את דעותיהם הפוליטיות על ידי שטרי-הממון שלהם, וכנגד זה ליגלגו מתוך בדיחות-דעת של עולה לגרדום על הממון עצמו והטיחו דברי-מינות כלפי אותו האל האדיר, שירד מגדולתו והגיע לירידה תחתונה. אבות-ערים מיושבים בדעתם, שלא חוננו מתת-הליצנות, הסתפקו בפתגמים של בתי-המשתאות על “יין, אשה וזמר”, במשלי-חכמה של בעלי-בתים, כגון “אשרי העבודה, שמנעימה חיי-אדם”, או אמרי-בינה אחרים נאים כמותו, שכל בעלת-בית גרמנית רוקמת על כר-התנומה של בעלה או מפארת בהם את קיר חדרה הנאה ביותר…

הבריות היו מלעיגים על הממון ונהגו בו בדרך שנוהגים באליל שירד מגדולתו, שהיו מאמינים בו לשעבר אמונה שלמה ועכשיו נפרעים ממנו על התקוות שנתבדו. את שטרי-האלף הישנים עם נשר-המדינה והאיקונין של הקיסר, המצויירים בצבעי-מים, שהיו לפנים כבודים וחשובים כל כך, שאדם היה מסכן לשעבר את חייו עליהם אף היה משקר, גונב ורוצח נפשות בגללם — את שטרי-הממון הנערצים הללו מסרו עכשיו לתינוקות לשחק בהם, או השתמשו בהם לשם טפיתיות לקירות החדרים. בעל בית-אוכל אחד התחכם והדפיס את תפריט-המאכלים שלו על שטרי-האלף. מכאן ואילך נעשה הדבר מנהג והזמנות לחגיגות ולשעשועים אחרים היו מדפיסים על שטרי-אלף. ולא עוד אלא שבית-סחורות אחד הדפיס על שטרי-ממון טובים את רשימת הסחורות החדשות שלו וחילק את השטרות הללו לעוברים ושבים לשם ריקלמה. אפס עם כל הזילזול הזה, שהיו מזלזלים בממון, ועם כל הבזיון שנהגו בו, לא קיפח הממון את שליטתו על הבריות ולא פסק מלשעבדם ולכופם לעבוד אותו.

רק מי שיכול להשתחרר מן הקסם, שנסך האליל-ממון על הבריות עוד בזמן ששלטונו היה אדיר ביותר, רק מי שיכול להתנהג עמו לפי ערכו כיום הזה, לזלזל בו מתוך כפירה וללא פחד מפני גדולתו לשעבר, רק מי שיכול היה לעמוד לעצמו שלא להלכד ברשת התקוה, שפיסת-נייר זו עתידה לשוב לערכה שמלפנים ולחזור לגדולתה כבימי קדם — רק אדם כזה יכול היה בזמן האינפלאציה ליהנות מן הערכים שבידו הנאה מלאה. ואולם בני-אדם כמותו מועטים היו לפי הערך, היינו: מבריחים, ספסרנים, סרסורי-בורסה ומרוויחי-אינפלאציה. וכנגדם רוב מנינם של האוכלוסין לא יכלו בשום פנים להשתחרר מן השליטה, ששלט בהם אותו הדימון, שממון שמו. כל כך הורגלו לכוף את צוארם תחת עולו ולעבור בגללו כל העבירות שבעולם, כל כך נשתעבדו לקסם ממשלתו האדירה לבלי-מצרים ולשלטונו התקיף על העולם ועל האדם, שלמרות כל הכשלונות שנכשל הדימון-ממון, למרות כל החרפה והבזיונות, שהתרגשו עליו בימי ה“כפירה” של עכשיו, בימי האינפלאציה, עדיין היה אותו הדימון מחזיק אותם בצפרניו. עדיין היו מאמינים בו, לפי שזכרו את תקפו וגבורתו לפנים, עדיין מתנהגים היו ביראה הרוממות בהוד מלכותו הממון. עדיין היו מתחממים לאורה של התקוה, ששמו הטוב של הממון נטע בליבם: מי יודע, אפשר שבן-לילה יתרחש נס והזמן יחזור לתיקונו ואותה פיסת-הנייר הבזויה, שהכל מזלזלים בה עכשיו, תגיע מחר לידי ערכה המלא, הרשום בסיפרה הגבוהה שלה — ואז יהיו בעלי-מיליונים, בעלי-מיליארדים, בעלי-ביליונים!… ואם תאמר: עשירות מופלגה זו מנין? — שאלה זו לא שאל אדם. הכל היו מצפים לכך יום יום, ועם כל שער חדש היו מקוים, שמהיום והלאה, שמכאן ואילך עמוד יעמוד המארק בעינו ופיסת-הנייר תעמוד בערכה…

על הבריות הללו נמנה גם האדון לבית שטיקר. כיון שרגיל היה, ככל בני ארצו, בסדר, ונתחנך לדיסקיפלינה ולמשמעת ורגש הכבוד לשלטון היה מוטבע בדמו, אי אפשר היה לו להעלות על דעתו, שאותו הממון, שהמדינה שלו מודה בו, שהממשלה הגרמנית הוציאה אותו לשוק, שנתייחדו לו הסמלים של השלטון הגרמני, — שאותו הממון לא יהא ערכו ערך של ממש. אמנם רימה אותו הממון פעמים רבות כל-כך, ואף על פי כן, כשבאו והציעו לפניו במחיר ביתו את הסכום של שלשים מיליונים מארקים, צודד הסכום המופלג הזה את לבו ונסך עליו קסם. שלא להשגיח בערכו הממשי של מארק-הנייר, מובטח היה, שהוא מקבל במחיר ביתו פי שלשים מכפי שויו ושהסכום המופלג הזה יתן לו את היכולת להחזיק מעמד בכל הסערות של תקופת-האינפלאציה! ואמנם לפי כח-הקניה של המארק באותו הזמן ועל פי אורח החיים הצנוע של האדון לבית שטיקר יכול היה להתקיים בשלשים מיליונים שנים אחדות — אלא שלמחרתו של אותו היום קיפחו שלשים המיליונים הללו חמשה עשר אחוזים מכח-הקניה שלהם. מן העשרים וארבע לחודש יולי עד העשרים והששה בו איבד ממונו של שטיקר את מחציתו של כח-הקניה שלו ובתחילת אבגוסט שוב לא יכול היה להתקיים אפילו יום אחד בשרידי הממון שנשתיירו בידו מן הסכום של שלשים מיליונים. והוא עשה חשבון ומצא, שאכל את ביתו בפחות מעשרים ואחד יום.

ביום העשרים ושנים היה האדון פון-שטיקר נוהג כמנהגו יום יום. הוא קם בהשכמה, הלך כדרכו אל סניף-הבנק שברחוב-ראנקה והוציא משם את מותר הממון שנשתייר משלשים המיליונים. פקיד-הבנק, שהיה מכיר את האדון פון-שטיקר זה שנים מרובות, קידם את פניו בכבוד. מותר הממון היה מיליון אחד ומאתים אלף מארקים. מתוך חיוך של יראת-הכבוד ודאגה העיר הפקיד את האדון פון-שטיקר, שערכו של סכום זה ירד בן-לילה ירידה גדולה כל כך, ששוב לא יספיק לפרנסת יומו. והואיל וכך, אפשר שהאדון פון-שטיקר יטול סכום גדול מזה על חשבון המניות שלו השמורות בבנק?

אלא שהאדון פון-שטיקר גמר, שלא לנגוע בחלק זה של רכושו. הבית היה הגבול שהגיע אליו. את שארית המניות שלו רצה לקיים ולהניחה לאשתו. ולפיכך הודה לפקיד בקרירות וצוהו לסיים את החשבון שלו. על שאר עסקיו יודיענו אחר כך. אפשר שבמרוצת היום יצטרך לסכום ידוע, ולפיכך ישלח הפקיד שתים או שלש מניות למכירה בבורסה, אבל לא יותר מכן.

כשחזר הביתה נטל כמנהגו את הסלסילה הנקיה בידו, חיפה אותה במפית לבנה והלך אל חנות-המכולת. שם חשב ומצא, שהסכום של מיליון ומאתים אלף מארקים יספיק כל צרכו לפרנסת היום. החנוונית, שהיתה מכירה אותו יפה, מכרה לו את האורז ואת תפוחי-האדמה במחיר של אתמול, אף על פי שהשער שלהם נתייקר בן-לילה. פרט לחתיכת-החמאה, שהיה צריך בשביל אשתו. על חתיכת-חמאה זו אנוס היה להוציא את רוב ממונו. ממחיר החמאה לא יכלה החנוונית להפחית לו כלום מתוך התנצלות, שעליה לקנות יום יום חמאה חדשה לפי השער של היום — “הרי איננו מן העשירים ודאגותינו מרובות בזמן הקשה הזה”.

האדון פון-שטיקר הודה לה בנימוס ונפטר ממנה מתוך אמירת “בוקר שלום” קרירה והלך הביתה כשהוא פוסע בחשיבות ברחוב-ראנקה והסלסילה בידו.

הוא האכיל את אשתו כדרך שהיה מאכילה יום יום — שאר מעשי-השרות לצרכי אשתו המשותקה נעשו על ידי השוערת. הוא כרך על צוארה את המפית והיה מכלכל אותה מתוך רגש-חיבה. מתוך סבלנות היה שומע את תרעומותיה וחרפותיה ושתק ולא החזיר לה דבר, כמנהגו כל הימים. רק בשעה שנפלט מפיה דיבור מגונה, שאזניו נכוו ממנו, נתעוותו פניו עויה של צער. משגמר את החלק הזה של עבודת יומו, נכנס אל חדרו והתרחץ, פשט את בגדי-הבית ולבש מלבוש-חוץ, הוציא את “הזיג של הנסיך אלברט”, שהיה משתמש בו לשם ביקורים רשמיים, ניקה אותו יפה בשקידה מרובה וסרק את שער-ראשו וזקנו השב. הוא התלבש בהקפדה יתירה כאילו לשם ביקור רשמי. וכשהופיע לעיני אשתו, שישבה על כסאה המיטלטל, והיא ראתה אותו לבוש תלבושת של יום ראשון, צילינדר על ראשו, עניבה שחורה על חזה-כתנתו הקשוי וכפפות שחורות בימינו, תמהה ונבהלה כאחת.

“מה אירע? להיכן אתה הולך?”

“לביקור-אבלות, אחד מחברי נפטר מן העולם”.

“אחד מחבריך? מי הוא זה?”

“אינך מכירה אותו. ידידי מימי ילדותי, את לא ראית אותו מעולם…”

“הריני שומעת זאת בפעם הראשונה — היה לך ידיד מימי ילדותך ואני לא ידעתיו?!”

הוא לא השגיח בה והלך לו. כשיצא החוצה, עבר את הרחבה שלפני “בית-הכניסה למזכרת” ונפנה לרחוב קלייסט.

אמנם גלוי וידוע היה לו לאדון פון-שטיקר, שמצויה לשכת-קבורה בקורפירסטנדם, אלא שאותה הלשכה היתה פירמה מפורסמה בעיר, שסניפים לה ברחובות הראשיים שבשכונות הנאות ומיועדה לתשמישם של בעלי-הממון. פירמה זו היתה משמשת שנים רבות את בני משפחתו של פון-שטיקר, וכל זמן שהאדון פון-שטיקר עדיין היה מקוה לקבל ממון מאת החברה לביטוח-החיים דימה גם הוא להזמין את הפירמה הזאת לטפל בקבורתו. ואולם לאחר שהממון של ביטוח-החיים ירד ערכו והיה לאפס והוא הוצרך לשלם את דמי-הקבורה במניות שהניח לאשתו, נטש פון-שטיקר את מחשבתו זו והלך אל מוסד-קבורה פשוט אשר ברחוב-קלייסט, שקטני המעמד הבינוני והפקידים היו משתמשים בו. מתוך המודעות שבעתונים נודע לו זה כבר שמחירי-הקבורה של פירמה זו נמוכים הם ושוים לכל נפש והוא רשם לו את משכנה. ואמנם מצא מיד את הלשכה המבוקשה. שעה קלה עמד לפני חלון-התערוכה והסתכל בדוגמאות-הארונות שהוצגו שם. אגב הסתכלות היה מהרהר בלבו: ארון זה שמכסהו מחופה מתכת שחורה, וודאי יקר הוא יותר מדאי בזמן הזה… ואותו של עץ, הצבוע בצבע-כסף, מראהו הגון הוא ביותר ונאה לבעל-בית, אף על פי שהוא מיוחד לקבורה מדרגה השניה. ובכן גמר האדון שטיקר ליזקק לסדר-קבורה מדרגה שניה. אלא שאותה שעה התרגשה בקרבו מלחמה בין רגש-החובה כלפי אשתו ובין רגש הכבוד כלפי אישיותו של עצמו: “הכיצד? אדון ממשפחת פון-שטיקר — ולויה של דרגה שניה?!” אבל המלחמה לא ארכה אלא רגע אחד. רגש-החובה הכריע. האדון פון-שטיקר החליט להזמין לעצמו סדר-לויה מן הדרגה השניה ולא זז מהחלטתו זו.

כשנכנס אל הלשכה, קידמתו העלמה-הפקידה בחזות פנים של מעשיות ושל השתתפות בצער.

“דרגה שניה: אבטומוביל (אבטומובילים לבני המשפחה — תשלום מיוחד), ארון צבוע צבע-מתכת, שבע שנים דמי-קבר — הכל חמשים מיליונים מארקים, פרט לתפלת-אזכרה, הטעונה תשלום מיוחד לפי מה שיתנו על כך עם הפאסטור”.

“חמשים מיליונים מארקים?”

“עוד ביום אתמול יכלנו לסדר את הדבר בארבעים מיליונים. ירידת ערכו של המארק כופה אותנו, לצערנו, לקבוע בכל יום מחיר חדש”.

האדון פון-שטיקר היה הבכור במשפחה ולפיכך נתייחדה לו הזכות למקום-קבורה בקבר-המשפחה שבבית-הקברות המרכזי של בעלי דת לותּר. אלא שמקום זה הוריש בצואתו לאחיו, שר-האלף, לפי שסבור היה, שמחמת פעולתו של אחיו לטובת ארץ-המולדת הגון הוא לכבוד הזה יותר ממנו, ולא עוד אלא שמעלתו הצבאית כשר-אלף נוי היא לקבר-המשפחה הרבה יותר מאשר אילו היה שוכב שם מלומד פרטי, שלא זכה אפילו לתואר פרופיסור. ובכן גם בפרט זה הכריע רגש-החובה את רגש-הכבוד של האדון פון-שטיקר כלפי אישיותו של עצמו.

“בבית-המשרפה? אהה, כיום הרי זה למעלה מהישג ידו של אדם! הפחמים יקרים ביותר. בענין זה על אדוני לפנות אל פירמה אחרת, אנו אין לנו עסק עם בית-המשרפה, אנו עוסקים רק בקבורה פשוטה”.

האדון פון-שטריקר החליט החלטה גמורה ליזקק “לדרגה השניה”.

“ומחיר זה יעמוד בעינו גם מחר?”

“אם אדוני יפסוק עמנו היום, לפי שהמחיר הזה אין כחו יפה אלא היום. אפשר יודיעני, אדוני, את כתבתו?”

“הריני להשיב לך דבר אחר כך. רצוני לשאול עוד בלשכה אחרת”.

“בשום מקום לא ישיג אדוני בפחות מכן, אנו מקברים במחיר זול שבזול. בזמן הזה אנו עמוסים עבודה ועלינו להוזיל את המחירים, לפי שהלקוחות שלנו הנם, לדאבוננו…”

האדון פון שטיקר הפסיק אותה באמצע:

“עוד היום אודיעך דבר. על כל פנים המחיר שפסקנו קבוע ועומד!”…

כשיצא מלשכת-הקבורה פנה והלך אל הבנק.

“חמשים מיליונים מארקים? בוודאי!”

האדון פון שטיקר שאל לשער המניות שלו ביום זה וצוה למכור אחדות מהן:

“וכי אפשר לי לקבל את הממון לאלתר?”

“אמנם כן, מכירת המניות תתן עודף של שני מיליונים ושמונה מאות אלף מארקים למעלה מן הסכום, שאדוני מבקש. רצונו לקבל את המותר הזה מיד?”

האדון פון-שטיקר נטל גם את המותר להוצאות קטנות אחרות…

בדרך הליכתו הביתה היה שוקל רגע אחד בדעתו: אפשר יקח עמו את אשתו לאותו המקום, שהוא מתכוון לילך לשם? איך תתקיים בעלת-מום עלובה זו בלעדיו? ואולם טיבה של דרך זו, שנתכוון לילך בה, היה אישי ביותר ועם כל תקפו של רגש-החובה שבלבו אי אפשר היה לו לכוף עצמו לשתף אדם זר באותו המעשה האישי והפרטי, שאמר לעשות, אשתו היתה זרה לו כל ימיו והמות — הריהו ענין קרוב לעצמו, ענין אישי כל כך…

כשבא הביתה, פשט את בגדי-האבל ולבש את מלבוש-הבית. עוד פעם אחת קיים את חובתו מתוך שתיקה — שוב עמד וכילכל את אשתו, אחר עלה אל חדר-התלמוד שלו שבדיוטה העליונה.

כל אימת שהתייחד לבדו בחדר תלמודו היה חש עצמו קשור עם העולם הרוחני של ספריו המקיפים אותו ושכח את הזמן, שהיה חי בו. הוא פתח את גיתה שלו, שהיה מתעסק בו כל ימיו. פירושו לחלק השני של פאוסט לא נגמר. האדון פון-שטיקר לא היה מיצר על כך. העבודה, שעבד בחיבור זה, היתה חשובה בעיניו עבודת-אלהים, תפילה — ותפילה אין אדם מסיים לעולם, אלא הולך ומתפלל אותה עד שהיא נפסקת באמצע עם כלות חיי אנוש…

הוא נטל את כתב-היד וכרך אותו בנייר בהקפדה יתירה והניחו במעטפה וכתב על גבה: “פירוש ל”פאוסט" של גיתה — מאת ד“ר רוברט שטיקר — לא נגמר”.

אחר סידר את שאר הכתבים שלו, צרר אותם ורשם על גביהם את הכתבות המתאימות להם והניחם במקום המיועד להם. וכשגמר מלאכתו זו, ישב וכתב את המכתבים, שהיה מוטל עליו לכתוב.

מכתב ראשון כתב אל לשכת-הקבורה. במכתבו זה הזמין סדר-קבורה של דרגה שניה על פי ההסכם מיום השנים עשר לחודש זה: “לוויה — אבטומוביל אחד (אבטומוביל לבני המשפחה בעד תשלום מיוחד), ארון משוח בצבע-כסף, שבע שנים דמי-קבר (עבודת-דת בעד תשלום מיוחד), המחיר: חמשים מיליונים מארקים. — המת: ד”ר רוברט פון-שטיקר, מלומד פרטי, בן ששים ושמונה. — המיתה אירעה…" כאן היה מהסס רגע אחד, ואולם מקץ רגע הוסיף וכתב ביד אמיצה: "בשנים עשר לאבגוסט, שנת אלף תשע מאות עשרים ושלש. מקום משכנו: רחוב-ראנקה מספר 17, דירה 6, ברלין “ה”.

את חמשים המיליונים מארקים, שקיבל בבנק, הכניס לתוך חפיסה וכתב על גבה: “על פי החוזה — חמשים (50) מיליונים מארקים דמי-קבורה בשביל ד”ר רוברט פון-שטיקר, מלומד פרטי". את מותר הממון שם בחפיסה אחרת וכתב על גבה: “להוצאות צדדיות”.

את המכתב השני כתב לאחיו, שר-האלף, ובו פרש את הסבות, שהביאוהו לידי המעשה הזה. בראש המכתב קבע לשם פתגם פסוק אחד מן החלק השני של “פאוסט”, שמדובר בו על האינפלאציה של שטרי-ממון:

"Ich ahne Frevel,

Ungeheuern Trug!

Wer faelschte hier des

Kaisers Namenszug?”

את המכתב השלישי כתב אל השוערת לאמור: כיון שהוא, האדון פון-שטיקר, “לא יוכל” לטפל באשתו, הריהו מבקש ממנה לבוא מחר בבוקר אל ביתו לשמש את הגברת פון-שטיקר.

תחילה דימה לשלוח את המכתבים על ידי בית-הדואר, ובייחוד את המכתב המיועד ללשכת-הקבורה, אלא שנזכר שבולי-הדואר יעלו לו בארבע מאות אלף מארקים והרי זו הוצאה לבטלה. ומאחר שרחוב-קלייסט לא היה רחוק מביתו, גמר לחסוך את דמי הבול ולהמציא את המכתב לתעודתו בידי עצמו. ובכן לבש את תלבושת-החוץ שלו, פרט לצילינדר שלא חבש אותו הפעם לראשו, והלך ומסר את המכתב ללשכת-הקבורה בידי עצמו. את המכתב הערוך לשוערת הכניס אגב-אורח אל תא-השוער והניחו שם. את המכתב המיועד לאחיו השאיר על שולחן-הכתיבה שלו.

לאחר שגמר את עסקי העולם הזה חזר ועלה אל חדר תלמודו בלי ליכנס תחילה אצל אשתו ובלי לראותה עוד. אותו היום יום קיץ היה ועדיין גדול היה. אור-היום הפריע אותו מלבצע את המעשה של איבוד-עצמו, שהיה מעשה אישי, והוא ביקש לדחותו עד הלילה בזמן שהרחוב דמום ושוקט, אלא שנזכר שמחיר-הקבורה המוסכם אין כחו יפה אלא היום והמיתה צריכה לחול בשנים עשר לאבגוסט, כפי שכתב במכתב-האישור שלו. וכדי למנוע את החששה, שמא אירעה המיתה ביום המחרת, שיכלה לשמש עילה ללשכת-הקבורה להעלות את דמי הקבורה, גמר האדון פון-שטיקר לבצע את המעשה בעוד יום.

ובכן עמד ושילשל את תריסי-החלונות המתקפלים, כדי לחתום בעד אור היום שלא יפריענו, והעלה את המאור החשמלי במידה שהיה זקוק לו לצורך מעשהו האחרון. אחר כך לבש את זיג-הנסיך-אלברט שלו וכיפתר אותו עד הכפתור העליון, סרק בהקפדה יתירה את שער ראשו וזקנו, ישב אל שולחן-הכתיבה וכתב על גליון-נייר חלק כתיבה תמה ונאה את הפסוק:

“komm, hebe dich zu hoehern Spheren!”

(Goethe, Faust ɪɪ, 5 Akt)

“איבדתי עצמי לדעת…” – הוא הציץ בשעונו, שהיה מונח לפניו על השולחן: השעה שעת שש ושלשים וחמשה רגעים. הוא חשב ומצא, שכיבוי המאור (כדי שלא יהא דולק לבטלה לאחר מיתתו) והיריה אל לבו יימשכו בערך חמשה רגעים. ולפיכך, כדי להמנע מאי-דיוק, כתב לאמור: “איבדתי את עצמי לדעת בשנים עשר לאבגוסט שנת 1923 בין שעה שש ושבע, בעוד אור-יום”.

וכדי לדייק יפה עמד וכיבה את המאור החשמלי וניגש אל החלון ומשך את התריס למעלה:

“אמת נכון הדבר! עדיין מאיר אור יום!” — אמר אל נפשו ודעתו נחה.

ומיד חזר אל מקומו שליד שולחן-הכתיבה וביצע את המעשה…

 

פרק עשרים־ואחד: האהבה המשיאה מות    🔗

הימים ראשית ימי החורף. למטה בעמק עדיין היה שורר הקיץ, ובהרים ירד שלג חדש. כתמי-השלג הלבנים שעל ראשי ההרים הלכו וירדו מטה מטה ובלעו שטחים גדולים של נאות הירק הרענן והנחמד לעין אשר במורדות המגדלים יערים. עצי-המחטים הצעירים והחזקים, המתמרים ועולים כבתולות מקושטות, עמדו עמידה איתנה בפני סופות השלג והיו מעכבים בסבך ענפיהם המעורים את הרוחות השורקות ומנהמות בזעם. ארנים זקנים ומעוקמים, מוקפים סבכי שיחים מבני מינם, פשטו מתוך יאוש את זרועות-ענפיהם העצמניות וכפפו בפני הרוח את ראשיהם הפרועים, אבל לא זזו ממקומם. השטחים הירוקים והמשופעים שבין האילנות הלכו ונתכסו שלג לבן ונתעלמו מן העין. שרידי הירק היו מבצבצים ומפרכסים ביגון מתוך שפעת הלובן הקר כקרח וסופם שדעכו ונקברו תחת מכסה-השלג.

שלושה צעירים צעדו בעזות כנגד הרוח, העמידו לעומתה את פניהם המגולים ואת חזותם העצמנים והשזופים, שהיו מבצבצים מתוך חולצותיהם הפתוחות. טעוני צקלונות מלאים וכבדים ושטופי זיעה דרכו בצעדי-און בשלג, שנתמוגג תחת רגליהם, וטיפסו ועלו אל ראש ההר.

היום כבר נטה לערוב, אף על פי שמתוך מראה השמים לא ניכר הדבר. בתוך האויר היה תלוי ערפל-דמדומים קרחי, שזרם והלך מתוך קרעי העננים, שהרוח היתה משחקת בהם ומפריחה אותם לכאן ולכאן. הם ריפרטו הנה והנה, נתלו כסדינים לבנים על מורדות ההרים ונקרעו פה ושם לגזרים בחודי סלעים וצמרות אילנות. כך היו תועים באויר כעדרי-כבשים אובדים ונודדים וסופם שגופם הצמרי-הנוצתי נאחז בסבך ענפי האילנות, שקע משם לארץ וחזר ועלה לאטו למעלה. האויר הטחוב הרוה אותם לחלוחית והם נתערבו בשלג הדקיק המנטף ויורד מלמעלה והיו לערפל מעובה, שמילא את כל חללו של עולם.

גויותיהם של שלשת הצעירים אף על פי שהיו שטופות זיעה והעלו הבל מתחת לבגדים שעליהן, צננו הרבה. רגליהם העטופות גרבים קרועים ונעלים בלות דשו בקרקע, שהערפל והשלג הפכוהו לבוץ. רעבים היו ומיוגעים, לפי שהיו פוסעים ומהלכים בלי-חשך מאז הבוקר. הם באו מן ההרים שמצד אוסטריה, שהיו מתחבאים שם מפני השוטרים והבלשים. בשעות הבוקר נחו באפר שבמעבה-היער וחלבו בגניבה את הפרות וטבלו בחלב את שיירי הלחם שבילקוטיהם.

הערב היה ממשמש ובא. שטחי-הירק האחרונים משחירים ומבצבצים כאיים קטנים מתוך ים-השלג. פניהם היו מועדות אל הבית שנראה על גבי ההר. גגו, שאבנים כבדות היו מונחות עליו, והמגדל הקטן שבראשו נתגלו פעמים אחדות לעיניהם בשעה האחרונה וחזרו ונתעלמו. עכשיו אינם נראים כלל, משום שנבלעו בתוך האפלולית הטחובה והערפלית שבין האילנות השחורים.

עם ערב הגיעו אל הבית. האכר בא זה עתה אל החצר בעגלת-השחת הריקה. זה עתה הכניס את השחת האחרונה תחת קורת הגג ועדיין עמד בעגלתו והשוט בידו. עוד לא הספיקו הצעירים להפליט מפיהם את שאלת-השלום “יברכך אלהים” שהיתה מרחפת על שפתותיהם והאכר הלך לפניהם ופתח ואמר אליהם בלשון ההררית הקשה שלו: “שאו את רגליכם ולכו מזה, לאלה שכמוכם אין כאן מקום לישון!”. “שלם נשלם לך מעות בעד לחם וחלב”, - אמר הגדול שבחבורה, שהיה צועד בראש השורה. “טלו את המעות המטונפות שלכם וקנחו בהן את אחוריכם…” – נהם ואמר האכר.

שני הבחורים האחרים תלו עיניים שואלות במנהיגם. “נלכה הלאה!” – נתן צו. והבחורים טענו את צקלונותיהם הכבדים על גבותם ופסעו והלכו להם. “כל מיני ריקים ופוחזים באים עכשיו אל חצרות האיכרים וצריך אדם להיות זהיר”, הצטדק האכר לפני אשתו, שחלבה אותה שעה את הפרה, וכששמעה את השיחה הציצה בסקרנות מתחת לכריסה של הפרה, לדעת את הנעשה. “וכשהללו נפטרים מן החצר, אתה בודק ומוצא שנעלם דבר מן הבית”, - נענתה אחריו האכרית בהסכמה. האכרים החציפו עכשיו. מזמן שבאה האינפלאציה לעולם פחת ערכו של העירוני בעיניהם. ולא זו בלבד שפחת ערכו, אלא שמחמת רפיון ידיו בימי הרעב היו מזלזלים ובזים לכל הערכים שלו. כבר ניצלו את העיר והוציאו ממנה את כל מה שהיה לה. את החלב, החמאה והביצים שלהם, שלא אבו לתתם בממון חסר-ערך, החליפו בתשמישי-בית של יושבי-כרכים, בקומודות, מטות וכלי-בית אחרים, בפרוות ושמלות-משי, המרקיבים בתיבותיהם, ובכלי-חרסינה וכלי-כסף, המוצנעים בקרקע ברפתותיהם. האכרות מתקשטות באחד בשבת בשמלות-סלסלות של בנות “מרום הארץ”, והאכרים לובשים פראַקים ומלבושים אחרים של יושבי ערים. ואולם תאוה גדולה ביותר נודעת מהם לפסנתרים. הפסנתר היה חשוב בעיניהם סימן של אמידות גדולה מאין כמותה. ומתוך כך נתמלאו חדריהם פסנתרים, גרמופונים וחפצי-מותרות אחרים של יושבי-ערים, שלא ידעו מה לעשות בהם: ולבסוף נמאסו עליהם גם החפצים הללו; הפסנתרים הצרו את דירותיהם וילדיהם היו מתנגפים בהם ומפציעים את ראשם. חשקם לדברים של מותרות ונוי, שנתעורר בקרבם כל אותן השנים המרובות שהיו שרויים בעבדות, ושמצא עכשיו את סיפוקו, נסתלק מהם. ושוב לא נשתייר בלבם אלא חפץ עיור להתנקם בעיר על הקנאה, שהיו מקנאים בה כל אותן השנים הרבות, ושנאה גדולה לבן-העיר היתה תוססת בנפשם. עכשיו לקחו נקם על שנות שיעבודם ושפלותם. את החלב, שלא השתמשו בו לצרכי עצמם, היו משקים את החזירים ובלבד שלא להביאו העירה ולתתו שם בממון חסר-ערך ובחפצים שאין מועיל בהם. האכרים נסגרו בשפעת המזונות שלהם בכפריהם ולא אבו לדעת את העיר, ששוב אינה יכולה לתת להם כלום, ואת אנשי-העיר, שבאו אצלם לבקש מחסה מפני הרעב, היו מגרשים מפניהם כדרך שמגרשים זבובים טרדנים ומסוכנים. כלפי אנשי העיר לא היו הוגים עכשיו אלא רגשי שנאה ובוז.

שלושת הבחורים היו מהלכים לדרכם דמומים, גבותיהם כפופים תחת משא צקלונותיהם וראשיהם מוּטים לארץ. הגדול והגבוה שבהם הלך בראש, הצעיר שבהם – באמצע, ובסוף השורה היה פוסע בחור בעל קומה בינונית. בגדיהם המלוחלחים בזיעה קפאו על גויותיהם, רגליהם העטופות גרבים רקובים היו רטובות, ואף על פי כן היו מהלכים לדרכם בפסיעות קצובות ולא דיברו דבר. החשיכה הלכה וגדלה. במעבה-הלילה נתמוגג ערפל-הקרח וקרעי-העננים נהפכו ל“דלף” טירולי בותק ועוקצני. בנחת ובלי-חפזון היו המים יורדים ונגרים, טפות-המים נתערבו בגבישי-שלג וחדרו בעד חולצותיהם של הנודדים וננעצו בבשרם כמחטים. אלא שהבחורים לא הפליטו מלה מפיהם והיו מהלכים לדרכם הלאה. וכך היו פוסעים והולכים כעשרים רגע הלוך ועלה במעלות ההר עד שהגיעו לדיר-השחת הראשון. המנהיג עמד תחתיו וחבריו עמדו אף הם. והוא פתח ואמר כמדבר אל עצמו: “כאן נחנה!” ובן-רגע אחד עברו שלשתם את הגדר ובאו תחת קורת-הגג והשקיעו עצמם בתוך השחת היבשה לחמם את גופם.

שעה קלה היו שלשתם שוכבים בדממה באפלה כשהם משוקעים למחצה בתוך השחת וראשיהם סמוכים על צקלונותיהם. גויותיהם המלוחלחות היו מעלות הבל וקול נשימתם ודפיקת לבם הקצובה נצטרפו אל קול טיפטופו של הגשם, שהיה מקיש הקשה מונוטונית על קרשי גג-הדיר הרקובים למחצה. “רעב אתה, קטן?” – נשמע בתוך האפלולית קולו הגברי של המנהיג, שהיה קשה וצרוד. “מה שאלה היא זו? – וגם קר לי…” - נענה קול צעיר, שהיה דומה כמעט לשל ילד ושנתייחדה לו נעימה רכה ורוננת כקולה של נערה. “הרי רועד אתה, קטן! קרב אלי!” “בגדי מלוחלחים” – ענה הקטן ומיד נשמע קול תנועה ורישרוש בתוך השחת. “לאבדון! אותו אכר סרב למכור לנו מזונות, ועכשיו אנו מוטלים בתוך האשפה וקיבתנו ריקה! חבל שלא הראינו לו את ה”רוקקנים" שלנו ולא הפלטנו “קטניות של אש” תחת שמלותיה התחתוניות של הכפרית! אילו היינו עושים כך, היו מדברים אתנו בלשון אחרת!" – נשמע קול דובר מן הפנה האחרת. “חלילה לנו לבוא במחלוקת עם אנשי המקום, אסור לנו להשניא את עצמנו על האכרים, לא יהודים הם! עלינו לחיות בשלום עם תושבי המקום, שמעת?” “לפקודתך!” “הרי גופך רועד כלו מקור, קטן! התקרב אלי עוד!” – נשמע שוב קולו של המנהיג. “וכי יש לך עוד משהו בצקלונות?” “את הלחם האחרון אכלנו עוד בבוקר”, - ענה קול הגבר השני. “ליטול מן המשומר!” – צוה המנהיג. הבהיק ברק-אור, שהאיר את פני המנהיג המפנים (מציעה לנקד: המֻפנים?) כנגד הפנס החשמלי שבידו. שלא להשגיח בקישושי-הסמר של זקנו היו פניו חלקים, כאילו היה העור מעגל במעגילה, ומגוהץ ומכובש יפה קודם שנמתח על גבי השרירים. העינים האפורות-כחולות ומחוסרות-הגבות היו מקובעות בתוך שולי-שמורות חלקים וללא קמטים. לסתותיו החדות ושפתיו הדקות חלקו לפרצופו צורה של פיתוח עץ, כעין ציור של דירר או כעין גילוף גרמני אחר מן העתיקים. על ידו היה מוטל, כשהוא מכוסה חולצה, הנער ארנסט פון-מינדהיים, שברח מן הגימנסיה ועשה כמעשה אחיו הגדול: התגורר עם נערים-אבנטוריסטים אחרים ביערים והיה ממלא פקודות-חשאים, כדי לשוב ולכבוש את ארץ המולדת. הנער סוכך על פניו הדומים לפני נערה, שהיו משולהבים ומרטטים מקור, משום שהאור היה דוקר את עיניו. בריחוק מקום מהם והלאה היה יושב בתוך השחת וולפגאנג פון-שטיקר ולאורו של הפנס החשמלי קיים את פקודתו (תיקון פב"י) של המנהיג והוציא מצקלונו את המזון ה“משומר” לשעת הדחק: חצי בקבוק יין-שרף, טבלה של שוקולאדה, צנימי-צבא אחדים וקופסה של שימורי-בשר. את כל המעדנים הללו מסר וולפגאנג למנהיג. " את השוקולאדה ואת השימורים הנח למשמרת, אין אנו נטולים אפשרות להשיג מזונות. ואת יין-השרף הבה לנו, וולפכן, כי הקטן רועד מצינה". המנהיג לגם לגימה גסה מן הבקבוק ואחר הושיטו לתוך פי הנער. “שתה, קטן, המשקה יחממך! וגם אתה, וולפכן, לגום לגימה אחת והניח את השאר למשמרת!” – ובדברים האלה מסר את הבקבוק לוולפגאנג פון-שטיקר לאחר שהנער שתה ממנו. "ועתה, נערים, הבה נישון! עלינו להכריע את הרעב בשינה. מחר נאכל ביצים ושומן-חזיר ולחם וחמאה חדשה! ליל מנוחה! – ומנורת-הכיס כבתה.

וולפגאַנג פון-שטיקר משך את החולצה שלו למעלה מראשו וביקש לישון, אלא שלא יכול. הרעב, העייפות ועוד דבר אחד גזלו את שנתו. אותו הדבר, שלא הניחו לישון, לא היה הלחש של שכניו. אמנם לחש זה, שהללו היו מתלחשים בחשאי, גרם לו שהתרגש מעט, אלא שלא הקפיד עליו. הוא עקר מקרבו זה כמה את שארית המוסר “האסייתי-היהודי” שהכנסיה העבירה אותו מן המזרח הברברי ונטעה אותו באירופה וכפתה אותו כעול זר על טבעו החפשי של האדם הגרמני. היפוכו של דבר: מין-אהבה זה נראה לו כחזרה אל ההיליניות, אל התרבות היוונית-הרומית העתיקה, שהגרמני הריהו יורשה הכשר האחד, לפי ששאר העמים השתעבדו לרוח היהודית ללא ערעור וללא התקוממות. מה שאין כן הגרמני: הוא היה האחד, שהתקומם כנגדה בכל מאמצי כחו. והואיל וכך לא היה מקפיד על מנהגם של שכניו הקפדה כלשהי. מנהג זה עורר בקרבו בבדידותו של עכשיו מקצת קנאה לגבי המנהיג, שהנער ארנסט היה מעריץ אותו הערצת אלהות. עד כאן

מיום ששלשה אלה נתחברו יחד לא היה וולפגאנג פון-שטיקר אלא מהרהר בדבר אחד: לעשות מעשה, שיהא בו כדי לעורר בלב הנער היפהפה, שהוא מחמד אותו בחשאי, רגש התלהבות אליו, כדומה לאותו הרגש הנלהב, שהנער הוגה למנהיג בשביל תקיפות דעתו וחזקתו.

ואולם לא הקנאה בלבד גרמה לו לוולפגאנג רוגז-רוח זה. היתה עוד סיבה אחרת לדבר. דומה היה כי מרוב עייפות קיפח את התכלית ואת המגמה של חייו רבי-האבנטורות ורבי-הסכנה. אפשר שיש טעם לחיים האלה, אבל מטרה אין להם כל עיקר. כל מעשיו של וולפגאנג היו מכוונים לתכלית אחת – להפיל חרדה על גרמניה, למנוע את גרמניה להיות רדומה בעבדותה. דבר זה גרם לו גם עכשיו לעזוב את אוסטריה, שהיה מסתתר שם בזמן האחרון מפני הבלשים הגרמנים, המחפשים אותו בשל השתתפותו ברצח פוליטי. עכשיו עבר בגניבה את הגבול ומסכן את נפשו בגלל “עליה למלחמה על ברלין”, שמנהיג ידוע מתכוון לערוך ממינכן ושהבטיח לבני סיעתו זה כמה. אין הוא מאמין באותה ה“עליה על ברלין”, מובטח הוא, שבינתים יארע דבר ושוב ידחו את ה“עליה”, כדרך שדחו אותה עד עכשיו. ואולם מעבר-הגבול בצנעה ובגניבה והתגוררותו במקום לא-בטוח, שהבולשת מחפשת אחריו שם, צודדו את נפשו. הסכנה היתה לחם חוקו יום יום, וההזדמנות לפעולה, שהיתה כרוכה באותה “העליה על ברלין”, משכה כל כך את לבו, שוותר על הזהירות ועל שמירת נפשו.

אף על פי שגלוי וידוע היה לפניו, שהעליה על ברלין סופה שתסתיים שוב במשא ומתן ובפשרות שבין מפלגות, עם כל זה העמיד עצמו מיד בשורות המגוייסים והשתעבד למשמעתו של המנהיג, שהיה מכיר אותו יפה ממערכות הקרבות עם הפולנים בשליזיה העליונה ומתוך מעשים אחרים, ובייחוד מימי הכיבוש של חבל-הרוּהר, ששניהם נלחמו שם כנגד הצרפתים. שניהם היו מכירים זה את זה יפה. המנהיג הצעיר שיתף אותו במזימות הקשר של “העליה על ברלין”, והוא, נדרש מיד לפקודתו ונטפל אליו והיה נודד ועובר עמו את ההרים על מנת לבוא בצנעה למינכן. עד כאן היה הכל טוב ויפה אלמלא הנער ארנסט, שהמנהיג הוליכו עמו.

וולפגאנג היה מקנא את הנער מיום שראה אותו. הוא היה מקנא אותו בשל ההערצה, שהיה מעריץ את המנהיג, ובשל המשמעת לבלי-מצרים, שמתוכה היה ממלא הנער את כל מאווייו ומשאלותיו של זה. דבר המובן מאליו הוא, שגם וולפגאנג פון-שטיקר נכנע למנהיגו מתוך משמעת מוחלטת, אף על פי שהדרגה הצבאית של זה היתה נמוכה משלו – הלז לא היה אלא פילדוובל במלחמה, תחת אשר וולפגאנג היה לייטנאנט. אבל בו ברגע שוולפגאַנג נשתעבד לפקודתו של זה, קיבל עליו, כמובן מאליו, את כל מרותו ללא-מצרים. ואולם הכנעותו של וולפגאנג למשמעתו של המנהיג היתה נובעת מתוך חובה צבאית מובנה מאליה, שאינה בטלה אלא עם מיתתו של אדם, תחת אשר הכנעותו של הנער לא היתה אלא שיעבוד. וולפגאנג הכיר מיד שהנער כרוך אחריו מתוך רצון עוור המוכן לכל דבר. שיעבוד זה היה נובע מתוך רגש הערצה לעזות רוחו וגבורתו של המנהיג. ציות עוור זה לא היה לו דבר עם הדיסקיפלינה הצבאית, אלא מקורו בהתלהבות תאוותנית, שהבהיקה מתוך עיני הנער, שהתלוננה על שפתיו הרכות כשפתי נערה, שהרעידה את כל אבריו כל אימת שהמנהיג קרב אליו…

כל הזמן הזה היה וולפגאנג מהרהר בלבו להטות אליו את חנו וחסדו של ארנסט על ידי מעשה-גבורה, שיעורר בקרבו רגש של התלהבות אליו. הוא היה גא יותר מדאי, אף נתייחדה לו דיסקיפלינה צבאית במדה מרובה ביותר ולפיכך לא לכבוד היה לו להשתבח בפני הנער במעשים שעשה בחבל-הרוהר הכבוש או במערכות המלחמה בשליזיה, לספר לו איך הבריח נשק דרך הגבול הפולני לדאנציג, איך הטיל בחבל-הרוהר פצצות של דינאמיט תחת אחת הרכבות כמעט לעיני הזשנדרמים הצרפתים, או לסיח לו את דבר השתתפותו ברצח הפוליטי בברלין, שבשבילו מחפשת אחריו הפוליציה. גאותו אינה מניחה אותו להתפאר בזה. הוא היה מצפה להזדמנות לעשות לעיני הנער מעשה, שיהא בו כדי להטות אליו את לבו מתוך התלהבות.

וגם עכשיו, כשהוא מוטל על השחת שתלחלחה ומתחת לחולצה, שהגשם החודר בעד קרשי-הגג הרקובים מטפטף עליה, אינו פוסק לחלום על עלילת-גבורה. הרעב לאוכל והרעב המיני מענים אותו. בשנים קפוצות הריהו כובש עצמו ושומר את הדיסקיפלינה, שטופחה דורי דורות ושהוטבעה בדמו – ושותק. אלא שעצביו הנרגזים מרטטים והוא מתהפך מצד אל צד ומבקש לגופו הרעב והכחוש מקום יבש בתוך השחת, כדי להטיל את מרותו עליו ולבלום אותו יפה.

“מה לך, וולפכן, אינך ישן?” – נשמע קול ער מן הקצה השני של דיר-השחת. “הגשם הארור הוא הגורם לכך! גם אנחנו הננו רטובים כבר. ישן, נערי שלי, וראה חלומות נאים – הללו יסייעו אותך לעמוד בשעת דחקך” – אמר המנהיג בצחוק. “אכן לא קלה היא לאדם לחלום חלומות בשעה שקיבתו ריקה” – החזיר לו וולפגאנג אף הוא בקול של ליצנות. “את הקיבה משביעים ברוק,” – הוסיף ואמר המנהיג בצחוק. “ואף על פי כן הריני מיצר – צריכים היינו ליטול מאת האכר את הלחם ואת החלב בחודי הכידונים שלנו! אין אנו שרויים כאן להנאתנו. ואם אתה מצווני, הריני חוזר והולך מיד ומביא לחם וחמאה!” “כבר אמרתי לך פעם אחת: אין לעשות שערוריות!” “אבל הרי במלחמה מוטל על כל אחד לשאת את חלקו – ואנו עומדים בקשרי מלחמה!” “קפוץ פיך!” “לפקודתך!” נשמע קול רישרוש בשחת. וולפגנג משך את החולצה הרטובה מעל לראשו. קמה דממה בדיר, אלא שבתוך הדממה התרגשה תנועה רבת-נדודים, השחת רעשה – איש לא ישן. ופתאום ניצנץ אור. “אם אפשר לעשות דבר, אעשנו בעצמי!” – קרא המנהיג לאחר שעה ארוכה של שתיקה. והוא קם ממשכב-השחת והפנס-החשמלי בידו, נטל את האקדוח, שהיה מונח למראשותיו, ותחבו לתוך כיסו. “הרי רואה אני, שבלא סעודת ערבית לא ינומו הילדים את שנתם!” – אמר בלצון, ואחר הוסיף לשם פיוס: “ניתנה פקודה שלא להציק לתושבי-המקום, צריך להטות את לבם להגות חיבה לענין שלנו. הרי הללו אינם יהודים ואסור לעשותם לאויבים לנו! צריך לנהוג בדרך-ארץ! ובכן, ילדים, התנהגו כהוגן! עד שאשוב בחזרה מסור הפיקוד לידו של וולפגאנג”, – בדברים האלה נעלם המנהיג בחשיכה.

וולפגאנג היה מוטל על משכבו וכבש בקרבו את הכעס, שהמלה “ילדים” עוררה בלבו. גלוי וידוע היה לפניו, שהמנהיג מנעהו מלכת ועמד והלך בעצמו משום שלא אבה לתתו להצטיין בדבר בפני הקטן. אלא שהדיסקיפלינה הצבאית שלו כבשה את רוחו והוא שתק. עכשיו היה שוכב בחשיכה לבדו עם הנער וכל גופו היה מרטט מחמת התרגשות, שהקנאה והעלבון עוררו בקרבו. הוא כבש את פניו בשחת, נשך ברוגז את שבלי-הקש, כפה עצמו לשכב על משכבו ושתק…

גם בקצה השני של הדיר שררה דממה, אף על פי שקול תנועה עצבנית עלה באזניו של וולפגאנג. ופתאום הרגיש בסמוך לו בגופו החמים של הנער, שנלחץ אליו ברוך וחלקלקוּת כחתול.

" וולפגאנג!"

“מה לך?”

וכי איננו בן-חיל לאמתו?"

“מי?”

ריכארד זה, המנהיג שלנו".

“וודאי”.

“משום מה אתה זעוף כל כך, וולפגאנג?”

“איני זעוף כל עיקר”.

“וכי נעלבת?”

“משום מה?”

"משום שקרא לך, ילד?

“הוא הממונה עלי ואין אדם נפגע מדבריו של ממונה”.

“יפה אמרת… גם אתה וולפגאנג, הנך בן-חיל לאמתו!”

“האומנם,?”

“אמנם כן!”

“ואף על פי כן אינך טוב אלי לעולם!”

“האומנם איני טוב אליך?”

“לא כדרכך עם ריכארד”.

“ריכארד – הרי מנהיגנו הוא!”

וולפגאנג השתקע שעה קלה במחשבות. הוא היה נותן את חייו כדי לרכוש את לבו של הנער, כדי להסב אותו מאחרי המנהיג. הוא היה שוקל בדעתו במה למצוא חן בעיני הנער, במה לקנות את נפשו. מוכן היה לעשות את הכל ובלבד שיעלה בידו להטות אליו את חסדו של הנער ולהלהיב את דמיונו. מה הדבר אשר יציע לו? הוא היה מחשב ומהרהר – ופתאום נזכר באותו המפתה, שפיתה את אחותו, באותו יהודי בודינהיימר הרואה חיים עם לוטה! זה כמה גמר בלבו ללכת לברלין ולבצע את מחשבתו, שדחה אותה בשעתו: להרוג את היהודי, שהעז לטמא את אחותו. הוא לא יכול לסלוח לעצמו על שנמנע מלעשות את המעשה הזה בזמנו. עכשיו, כשהיה מפשפש במחשבתו במה לגרות את דמיונו של הנער, עלה לפניו זכרו של אותו היהודי וחלץ אותו מן המיצר. וולפגאנג הקריב את פיו החמום אל פני הנער ולחש לו על אזנו בקול כבוש ומרותח.

“אם תהיה טוב אלי, אתן לך מתנה…”

“מתנה?” – שאל הנער.

“הן, אתן לך במתנה יהודי אחד”.

“יהודי?” – שאל הנער בתמיהה ובצחוק.

“עלי להפרע מיהודי אחד, ואת היהודי הזה הריני להקדיש לך. אתה רוצה בו?” – שאל וולפגאנג בקול רועד.

התעלומה האצורה בדברים הללו צודדה את רוחו של הנער, המסתורין שבענין היהודי היו מגרים ומלהיבים את נפשו.

“הן, הן – הריני רוצה ביהודי!” – הפליט מפיו בעוצר-נשימה.

"ומה תתן לי במחיר היהודי? – שאל וולפגאנג אף הוא בנשימה עצורה.

“את זאת הריני נותן לך במחיר היהודי” – ענה ואמר הנער והתנפל לתוך זרועותיו של וולפגאנג ונשקו על שפתיו שעה ארוכה ובחזקה עד זוב-דם…

וולפגאנג מחה בידו את פיו, הוא הרגיש בלחלוחית – טיפות דם דבקו בידו.

“בדם הזה קנית ממני את היהודי, הריהו שלך!” לחש וולפגאנג על אזנו של הנער.

אותה שעה שמעו את קול פסיעותיו של המנהיג, שהיה מתקרב ובא, ומיד פרשו זה מזה…

כשבא וולפגאנג למינכן, מצא את הידיעה על איבוד עצמו של אביו, שנשלחה לו על פי כתובת מותנה. ומיד נטל רשות ועמד והלך לברלין.

 

פרק עשרים ושנים: כחה של שנאה    🔗

הרי הם גלמודים בעולם. שניהם אבדו את אבותיהם שלא כדרך העולם ושניהם נעקרו על ידי גלגולי-המאורעות מכל העבר שלהם ומתוך קשרי־המשפחה והופקרו לגורלם של עצמם.

גלוי וידוע להם, שאין להם נפש בעולם חוץ מנפשות עצמם, השייכות זו לזו וחוץ – מדבר־מה אחר.

אין ספק בדבר, שלוטה הרה. הרופא אישר וקיים זאת עוד לפני שבועות אחדים. לוטה ניסתה להעלים זמן־מה את הדבר מהאנס. היא חשבה זאת לאסון גדול, שממשמש ובא עליהם. עכשיו, לעת כזאת תביא ילד לעולם! מה תעשה עמו? כלום יודעת היא איך מטפלים בילד? המאורע הזה מסכל את כל עשתונותיה. ולא עוד – אלא שפתאום לפתע והנה היא אם!

לוטה היתה זעופה. הרהורים שונים עלו על לבה. היא ביקשה להמלך במרתה שפינר. זו וודאי יודעת עצה, כיצד אדם נפטר מצרה כזו. אלא שלוטה לא קיימה את מחשבתה זו. ראשית משום שחששה להאנס. אהה אלהים, הוא רגשני כל כך, שלא כאדם מבני הדור הזה! ובכן ניסתה להעלים ממנו את הדבר. סבורה היתה, שיעלה בידה למצוא תקנה לדבר בעצמה. ואולם ימים רבים שוב לא יכלה לכסות את הסוד הזה. היא החליטה שלא לפנות בענין זה אל מרתה שפינר. אותו המאורע נראה לה מאורע אינטימי ואישי ביותר והיא לא חפצה לשתף אדם שלישי בתעלומה זו. ופעם אחת בערב אימצה את לבה וגילתה את הדבר להאנס. הדבר היה יום אחד לאחר שנודע לה המעשה, שעשה אביה…

תחילה האדימו פניו והוא נתביש כתינוק. אחר פתח ואמר בלי להביט אליה:

“אם להאמין בגורל, כלום אין זה אות הגורל?”…

“אות הגורל? מה ראית?” – שאלה לוטה בקרירות.

“כיון שהדבר אירע עכשיו, ששוב אין לנו אדם קרוב בעולם”.

“כמה מגוחך אתה, האנס, אתה והרגשנות, שנתייחדה לך!” – ליגלגה עליו.

ולאחר שעה קלה הוסיפה ואמרה כאילו לשם עונש:

“היא לא תהיה כזאת!”

“מה כונתך?”

“אהה, מה אעשה בזה? עכשיו, כשאנו נתונים במצב כזה?”

“לוטה, מה זה עלה על דעתך?! אהה, אלוהים!” – פניו חוורו מחמת החרדה שנפלה עליו.

“אני איני היחידה העושה כזאת… כיון שמצבנו בחיים רופף הוא…”

“אבל לוטה, לוטה, כלום אינך רואה, שאלהים הוא אשר שלח לנו משען בחיים וקשר, שיהדק אותנו זה לזה ביותר? הרי אין לנו אדם קרוב ואין לנו כלום”.

“שוב הרגשנות מדברת מתוך גרונך! וכי לקשר אתה צריך, שיהדק אותנו ביותר? וכין אין אנו שייכים זה לזה גם בלעדי זאת?”

“לוטה, למה את מענה את נפשי”? – דמעות ניצנצו בעיניו והוא עמד נבוך ופשט אליה את ידיו כמתחנן ומבקש עזרה.

מראהו נגע עד נפשה:

“אבל בשם אלהים, תן דעתך לעניותנו! כלום יכולים אנו להרשות לעצמנו דבר כזה?”

“האמנם כל כך עניים אנחנו? וכי אין בני־אדם עניים וחסרי־ישע יותר ממנו? והללו נושאים את המשא הזה בשמחה, לוטה! ומדוע לא נוכל לעשות זאת גם אנו? הרי זה הגורל, שנתמנה לנו, ואיך נוכל לדחותו מאתנו”?

“אבל כלום אינך רואה, שהדבר הזה יכביד עלינו את הדרך לעתידותינו”?

“ואילו גם היה כדבריך – כלום אין שנינו צעירים, צעירים וחזקים?”

“חזקים?”

“הן, חזקים אנו באהבתנו ובדביקותנו זה בזה. וכי לא התגברנו על כל המעצורים?”

“הלא המעצורים מתחילים זה עתה!”

הריני מוכן לכל. וכלום את אינך לכך?

“אכן אין לך תקנה, האנס!” – קראה לוטה וניסתה להחלץ מזרועותיו, שבהן לפת אותה בחזקה כמו בצבתות כשהוא כופף את פניו אל פניה ומציץ לתוך עיניה.

“וקשר זה, שנתן לנו אלוהים כדי להדק…”

“חדל־נא לדבר על אלהים, חדל לדבר על הקשר! חדל־נא!” – קראה וחסמה את פיו בידה. “דבריך אלה מוציאים אותי מידי סבלנותי!”

כשחזר למחר מן העיר לאחר לימודיו, הביא עמו יחד עם צרכי־אוכל גם ספר. אמנם הבאת ספר לא היה בה משום חידוש, אלא שהפעם היה נוהג בסודי־סודות והניחו בחשאי על שולחנה של לוטה. כשמצאה לוטה את הספר על שולחנה, התעברה בהאַנס והיתה נכונה להשליך אותו מן הבית יחד עם ספרו. ואולם אחר כך, כשעמד בערב בחדר־הבישול והיה מדיח תחתיה את מעט הכלים אשר להם, ראה והנה היא מעיינת בגניבה בספר.

אותה שעה היה מחייך בקורת־רוח: הספר היה כולל את גופי ההוראות הראשונות לאשה הרה…

ולסוף הועילו שידולו לשנות את דעתה בדבר לידת ילד. אף היא נוגעה ברגשנות היהודית שלו ונאותה לדבר. וכנגד זה לא עלה בידו בשום פנים להטות את לבה להזקק לאמה המשותקה, שלאחר מיתת אביה נשארת גלמודה בעולם. היא סירבה בקשיות־עורף. כשהזכיר אליה האנס את הוריה, נעשו פניה קשים כאבן והיא קפצה את שפתיה ושתקה. וכשהיה מפציר בה בחזקה והציק אותה בדבריו, נזפה בו על חולשתו וותרנותו היהודית.

“בשבילי אני מתו הבריות הללו זה כבר, מאז נעלו בפני את הדלת. חוץ מזה עלי לדאוג לחיי עצמי, ומה לי ולהם?”.

הדברים האלה הניחו את דעתו של האנס והיא נתפייס.

הקיץ הלך והתקרב לקיצו. השכנים נטשו את סוכות־הקיץ שלהם וחזרו אל דירות־הקבע שלהם אשר בעיר. המקום התחיל להתרוקן מיושביו. האנס ולוטה שוב לא יכלו להאריך לשבת בסוכות־הקיץ שלהם. אמנם הימים עדיין חמים היו, אבל הלילות כבר היו צוננים. הרוח התחילה נושבת בעד הסדקים והפרצות וטללי־שחרית וצללי־לילה ליחלחו את הקרקע מסביב לסוכה. ובכן הוצרכו לבקש להם דירה בעיר. האנס היה מחזר על הפנסיונים ועל החדרים עם כלי־בית וביקש לו דירה נאותה ובדמים מועטים, כי מן ההכרח היה, שמן הסכום הקטן, שהיה מקבל מאת יודקיביטש, יעדף ממון לשאר צרכיהם, שעכשיו ילכו ויתרבו עם מצבה של לוטה. חוץ מזה החליט להניח את תלמוד ההיסטוריה של האמנות ולהחליפו במקצוע מעשי יותר, שיתן לו היכולת להשתכר מיד לפרנסתו. עלתה מחשבה על דעתו ללמוד ארכיטקטורה ולשם כך למד בקיץ שירטוט־בנאות אצל מורה פרטי ועד חצות הלילה היה שוקד על לימודיו, כדי להתקין עצמו לבחינת הכניסה אל בית־ספר עליון לאדריכלות על מנת להתקבל לשם בתחילת עונת־הלימוד. בסמכו על קשרי־היחסים, שהיו מצויים בין אביו ובין קבלני־הבניה, ומתוך תקוה שלאחר יצוב שער המארק תתחיל עבודת־בניה רותחת מחמת המחסור בדירות, סבור היה, שיעלה בידו לקבל עבודה עוד קודם שיסיים את תלמודו. בסיועו של אחד מחבריו לגמנסיה, שלמד עכשיו אדריכלות, התקין עצמו לבחינה בשקידה רבה. ולפיכך היה טרוד כל היום ולא היה חוזר לשארלוטנבורג אלא בשעה מאוחרה בערב במסלת־הברזל העירונית.

באחד מערבי־החורף הללו, כשישבה לוטה לבדה בסוכה דקת־הדפנים והיתה מצפה לחזירתו של האנס, תקפה אותה חרדה משונה. הסוכה לא היתה מוארה אלא במנורת־נפט, שלאורה ישבה וקראה לוטה ספר כשהיא עטופה באדרתו הישנה של האנס מחמת הצינה. בדידות זו היתה קשה לה ונעשה שממה עליה. ופתאום נדמה לה כאילו היא שומעת קול פסיעות מסביב לסוכה וכאילו אדם מתהלך בתוך הגינה הרטובה וצופה אליה בעד החלון. מימיה לא ידעה לוטה את רגש הפחד. כיון שחינכוה להיות מושלת ברוחה, לא ידעה מעודה חששות ויראה, אלא דעתה היתה צלולה תמיד להכיר את המוכרח, את המועיל ואת הברור כל צרכו. ולפיכך תלתה את רגש החרדה, שקפץ עליה באותה שעה, במצב המיוחד, שהיתה נתונה בו, ולא חששה לו. היא קמה ממקומה, התעמקה בעבודת הבית והכינה תבשיל חם להאנס, שעמד לבוא בקרוב. ואולם עם תנודת שלהבתה של מנורת־הנפט, שהיא העבירה אותה מעל שולחנה אל הכירה, נדמה לה כאילו צל אדם חלף ועבר על החלון. היא שמעה בפירוש קול תנועה וקול רעש בתוך העלים, העלים היבשים, שהיו צבורים מסביב לסוכה. היא חשבה בלבה: וודאי הרוח או החתול מרשרשים בעלי־החורף היבשים, אלא שלא יכלה להסביר לעצמה מה טיבו של אותו הצל. וכדי להוכיח, שכל זה אינו אלא פרי דמיונה, נטלה את המנורה ופתחה את דלת הסוכה ויצאה אל הגינה והביטה כה וכה וקראה:

“מי שם?”

תחת תשובה כיבה מי־שהוא את המנורה, החזיק בידה של לוטה והחזירה אל הסוכה ואמר אליה:

“דומי ואל תרימי קולך!”

היא הכירה את הקול – הקול קול וולפגאנג אחיה.

“מה לך פה?”

“באתי לקחתך להביאך הביתה. אמא מבקשת לראותך…”

“אמא איננה בבית. היא נמצאת בבית־החולים שבצלנדורף”.

“מנין את יודעת זאת? הרי לאחר מיתתו של אבא לא היית אפילו פעם אחת בבית”.

“הדוד רוברט הכניס אותה אל בית־החולים. הדירה שברחוב־ראנקה נוטשה”.

“אכן פלא הוא, כמה בקיאה את בכל עניני המשפחה! ואף על פי כן לא השתתפת אפילו בלווייתו של אבא!” – ענה ואמר וולפגאנג בקול של לעג.

“בבקשה ממך לצאת מביתי! שוב אין לי דבר עמכם”, – קראה לוטה קשה.

היא פישפשה ומצאה בחושך את קופסת הגפרורים, הציתה גפרור אחד וביקשה להדליק את המנורה.

“והכל בשביל אותו היהודי בשבילו אי את רוצה לדעת אותנו!” – קרא שוב בלעג וכיבה ברוח פיו את הגפרור שהדליקה.

“אם אינך יוצא מביתי, הנני לקרוא לעזרה”.

“החרש תחרישי, עד שיבוא אותו היהודי!” – אמר אליה ואחז בידה בחזקה.

“לא אחריש – הושיעו!!”

עוד לא הספיקה להשמיע את הקריאה, ומיד נתמעכה הצעקה בגרונה על ידי תנועת־יד חזקה, שסתמה את פיה:

“התחרישי?”

בצר לה ביקשה לה לוטה עוגן־הצלה. והנה נזכרה בהריונה.

“אל תעשה לי רעה”, – הפליטה מפיה בקושי מתחת ידו של וולפאנג, – “שמא תזיק לילדי!”

“מה הדבר?…” שאל האח כולו נבהל ונדהם ומרוב תמיהה הרפה ידו ממנה.

“הרה אני”.

“מה את סחה?!”

“אמת הדבר, ילד בבטני!”

“ילד בבטנך? ממזר יהודי!”

“אל תעליבני! אשה נשואה אני!”

“אשה נושאה את? זונה של יהודי את! יהודי־חזיר את מבקשת להביא לעולם?”

עד עכשיו לא היתה לנגד עיני לוטה אלא מטרה אחת ברורה: להנצל מידיו בכל התחבולות שבעולם ואפילו במחיר שיש בו משום פגיעה בגאותה של עצמה. האנס עתיד היה לבוא בכל רגע והיא חששה, שמא יגיע הדבר לידי אסון. גלוי וידוע היה לפניה לשם מה בא אחיה הנה לפתע פתאום… ולפיכך השתמשה בצר לה בסודה האישי המוצנע בלבה, כדי להתגונן מפני אחיה בתריס זה, המשמש מחסה לאשה. היא תלתה את תקותה במדת־האבירות של אחיה וסבורה היתה, שהמלה שיצאה מפיה תפיל את נשקו מידו. עכשיו, כשהרגש האישי שלה, הקדוש ביותר, נעלב עלבון אכזרי כל כך, נתעוררה גאותה בקרבה. ובאש חמתה עמדה ושרפה את כל הגשרים, שהקימה להצלתה. עכשיו שוב לא היה איכפת לה כלום. תקף עליה רגש חזק מכל, רגש פרימיטיבי, והיא נשתעבדה לשלטונו: דם־המשפחה שלה רותח בקרבה.

“צא כרגע מחדרי רוצח־נפשות פאטריוטי, ואם לאו, אקרא לפוליציה! הריהי מחפשת אחריך בלא־כן על מעשי־הרצח שלך!”

וולפגאנג לא הרגיש אפילו, שהיא הציתה גפרור וחזרה והדליקה במנוחה את המנורה והתיצבה לפניו. הוא הניח לה לעשות את כל מה שעשתה ולא עיכב בידה. הדבר, שהגידה לו, הדהימו כל כך, שכל הסיבות, שהביאוהו הלילה לכאן, נדחו הצדה. רושם החדשה, שלוטה עומדת להעשות אם, הכריע אותו כולו. והדבר הזה נראה לו כל כך חשוב, שמזמתו נשתכחה מלבו באותה שעה.

“ואת חושבת באמת ובתמים להמיט את החרפה הזאת על משפחת שטיקר ולהביא לעולם את הממזר היהודי שבבטנך?” – שאל אותה במנוחה והציץ בפניה בעיניו האפורות־הכחולות, הקרות והנוצצות.

“דבר אין לי עם משפחת שטיקר! אנשים אבירי־לב הם, רוצחנים פחדנים ומנוולים הם, המתנפלים על נשים חסרות־מגן בביתן! שוב אין לי דבר עם בני המשפחה הזאת!”

“ועד לידי כך הביאך אותו החזיר היהודי, שאת מנבלת את אביך בקברו?” – ענה ואמר וולפגאנג והניצוץ שבעיניו הכחולות־האפורות נעשה מאיים ביותר.

“הוא השליכני מביתו בלילה החוצה, והיהודי אספני אל ביתו, מה לי ולהם?”

“הריני שואל אותך את האחת: וכי באמת ובתמים יש את נפשך להביא ממזר יהודי לעולם?”

היא לא החזירה לו תשובה, אלא פנתה אל הדלת. אזנה היתה פקוחה כל הזמן, ומדומה היתה, שהיא שומעת קול צעדים.

“עמדי, אל תזוזי מכאן, הריני אומר לך. הותרי פה!” – קרא אחריה וולפגאנג במנוחה אבל בתקיפות.

“עם בני־אדם, המתנפלים על נשים, איני רוצה להיות בחדר אחד!” – ענתה ואמרה לוטה ונגשה אל הדלת.

“עמדי, עמודי, הריני אומר לך, לא תצאי מזה!” – וולפגאנג קפץ וזנק אל הדלת כנמר. בידו הבהיק דבר־מה והברק הקר שבעיניו קפא ודמם. – “הריני שואל אותך בפעם השלישית: וכי באמת ובתמים יש את נפשך להביא את הממזר היהודי לעולם?”

לוטה עמדה תחתיה אצל הדלת אינסטינקטיבית. היא הציצה באחיה והעיפה בו אותו המבט עצמו, שהיה קר כקרח ולוהט כאש. פניה המחוטבים חיטוב נאה וישרי־הקוים היו חוורים, אבל שלוים; גלגל עינה לא זע אפילו זיעה כלשהי ושפתיה היו קפוצות כשפתיו הוא.

כך היו האח והאחות עומדים זה כנגד זה ומביטים זה בפניו של זה הבטה עצובה, הרת גורל טראגי. הדמיון המשפחתי שבמראיהם היה בולט באותה שעה בליטה יתירה. ללא רטט, ללא ניד עפעף, ללא זיע שפתים עמדו זה כנגד זה כמאובנים, מחרישים ומצפים.

“יכול אתה לעשות מה שאתה רוצה, היהודי הריהו גורלי”, – מלים אלה הטיחה לוטה בפני אחיה ורמזה בידה כלפי בטנה.

“היה לא תהיה!” – והכדור, שנועד לקפח את חייו של האנס ריטש את ילדו בבטן אמו.

* * *

הוא לא ברח. תמה על מעשהו של עצמו הרים אותה מעל הקרקע, שכרעה נפלה שם, נשאה והשכיבה על המטה. הוא נשך בזעם את שפתיו ודיבר אל עצמו:

“לאבדון! מה עשיתי?”

הוא ניסה להצילה ככל אשר מצאה ידו, פתח בחזקה את הארון והוציא לבנים וחבש את הפצע כדי לעצור את הדם. אחר ישב והמתין במנוחה לביאתו של האנס.

לאחר שעה קלה שמע את קול פסיעותיו של האנס. הוא לא שכח את מטרת ביאתו לכאן, אלא שאותו המעשה הנורא שעשה השקיע בקרבו את כל יצריו. הוא לא התרגש. עם כניסתו של היהודי קם ממקומו, וקודם שהספיק האנס לעמוד על הנעשה פתח ואמר אליו:

“אהה, קרה אסון! צריך מיד לעזרה המהירה. היכן הטלפון הקרוב ביותר?”

“בחנות־האופה שבפנת הרחוב”.

נבוך ואובד־עצות רץ האנס אל המטה וזעק זעק יאוש: “לוטה!”

כשהביט כה וכה, ראה שהזר נעלם.

לאחר שעה קלה באה עגלת העזרה המהירה והוליכה את הפצועה פצע מות אל בית־החולים.

 

פרק עשרים ושלשה: מדוע?    🔗

מטה סמוכה למטה. קנוקנות מחברות את גופו אל גופה. הוא שומע את קול דפיקת לבבו ועיגולים כחולים כעין המים מרפרפים לנגד עיניו. הוא יודע את הנעשה: מערים דם מגידיו לתוך גידיה. מעתה שוב לא יוכל איש להפריד ביניהם – דמיהם מתערבים יחד. עם דמו הולכת וניגרת אל קרבה תמצית נשמתו. עתה דבקו יחד והיו לבשר אחד לעולמי עולמים. עתה נצטרפו חייהם כאחד ושוב אי אפשר לחלקם.

חולשה תקפה עליו. המזרן מסתלק מתחת גופו. הוא הולך ונופל מטה מטה ואינו יכול להגיע אל הקרקע. העיגולים הכחולים־המימיים שלנגד עיניו הולכים ונעשים מימיים, מיטשטשים ונבלעים בתוך החלל. דפיקת לבו הולכת הלוך ורפה והוא משתקע בשינה.

כשהקיץ, ראה והנה הוא נמצא בחדר אחר בין בני־אדם זרים. אצל מטתו עומד רופא לבוש מעיל לבן ואחות רחמניה.

“עתה, עול־ימים, הוה שקוד לאכול הרבה! אתמול פלטת ליטר של דם. יש לו קרובים?” – שואל הרופא את האחות העומדת אצלו.

“מה לאשתי?” – האנס מתרומם ומבקש לקפוץ מעל המטה, אלא שאינו יכול. אכן משונה הדבר – הרגלים אינן נשמעות לו. זוהי הפעם הראשונה, שרגליו אינן נשמעות לרצונו.

“אשתך?” –הרופא תמה. “הרי שמך אינו קרוא על החולה!”

“הן, הן אשתי!” – האנס דומה, שהוא צועק. “אבל מדוע קולו רפה כל כך? השמע הרופא את דבריו? למה הוא תמה כל כך?”

“אמנם כן. וודאי אשתך היא! – ואולם עתה עליך לשכב במנוחה, ליתן דעתך על עצמך, להרבות באכילה! החולה משלם?” – שואל הרופא את האחות.

“הן”.

“ובכן אפוא, להרבות באכילה, הרבה חלב”. – מצוה הרופא.

“הן, הן, אשתי, אשתי שלי!” – האנס אינו פוסק לצווח והוא תמה, שקולו אינו נשמע. “מה ראית לתמוה על כך, אדוני הדוקטור? רוצה אני ללכת אל אשתי, בבקשה ממך, בבקשה! וכי אינך שומע?” – מדוע קולו רפה כל כך? עליו לצעוק, ועליהם לשמוע את דבריו, עליהם לשמוע!… הוא יגע בכל כחו להתרומם, להוציא את רגליו מתוך המטה. אבל מי מושכהו לאחור? גופו כבד פתאום כאילו היה משקלו עשר ככרים – ושוב הוא נופל לאחוריו, והולך ונופל ואין מעמד תחת רגליו.

אך חזר מעט לאיתנו היה יושב ליד מטתה. אי אפשר היה שלא להניחו ליכנס אצלה. ולא עוד אלא שבין כך ובין כך שוב לא היה מה לחשוש, לפי שהיתה מוטלת כבר בחדר מיוחד, שמכניסים לשם את הגוססים הנוטים למות.

פניה, שנשקפו מתוך הכרים הלבנים, היו לוהטים כאש ורוח של התלהבות היתה שרויה עליהם. עיניה היו פקוחות, אלא שהביטו למרחקים. דעתה היתה נתונה כולה לממלכת המות, שהיא הולכת לשם, ושוב לא היה לה דבר עם החיים ואפילו עמו, עם האנס. פניה היו נאים ביותר. עכשיו, כשעמדה על הגבול שבין החיים והמות, הפיקו פניה התלהבות הרוח. מעולם לא ראה האנס בפניה תאות־נפש מרובה כל כך. הפעם נסתלקה מהם אותה השלוה הקרה והמובנה מאליה, אותו השקט, שהשרה עליהם הצירוף ההרמוני של שרטוטי־צורה ענוגים. תאות־נפש היתה נסוכה עליהם באותה שעה, תאות־נפש קדושה, שנוצצה מתוך אכסטזה נלהבה בברק עיניה, כאילו נעשה עמה דבר במסתרים, ושוב לא שעתה אל האנס ואל כל אשר מסביב לה.

ורוח קנאה לבשה את האנס. דומה היה, כאילו בגדה בו. והוא ביקש לעמוד ולהלחם על חלקו בה עם אותו הזר והפלאי, שגוזל אותה ממנו. הוא עורר אותה, קרא לה בשמה, הטה את פניו אל פניה וקרא:

“לוטה, כלום אינך רואה אותי?”

דומה כאילו חזרה לרגע מצער אל החיים, כאילו נזכרה בדבר, בחובה לא־נעימה, שביקשה לקיים אותה מתוך חיוך מעושה ומאונס. ואולם מיד היה לה אימוץ־כח זה לטורח. רגע אחד נעשתה חמורה וזעופה – כך נדמה לו להאנס – ושוב התמכרה בכל כח נפשה ובתאוה למות הזר. דבר זה ניכר היה מתוך ההתפלאות הנלהבה, שחזרה והבהיקה בפניה.

וההתפלאות הנלהבה הזאת שוב לא נסתלקה מעל פניה – האנס ראה אותה בפעם האחרונה בשעה שסגרו עליה את מכסה ארונה.

על כל הרגשות האחרים שתקפו עליו, על רגשות הצער והעזובה שבלבו, גבר באותה שעה רגש הקנאה. הוא כעס עליה.

“ביחוסה אלי לא הביעה מעולם רגש של התלהבות, אלא נהגה בי מתוך שלוה הרמונית קרירה ולא יותר”.

נדמה לו, שאותה התלהבות־הנפש הנסוכה על פניה בקעה ועלתה מתוך ארונה בשעה שהורידוהו אל הקבר. והן את דמו שלו לקחה עמה אל קברה… והוא התיחס אליה עכשיו כאל אהובה, הנישאת לאחר…

וכשעמד אצל הקבר הקר הכיר פתאום את כל המאורע הטראגי הזה לכל מלוא היקפו, כאילו הרגיש בו אך עתה:

אהה אלהים, הרי זה עתה היתה רוח חיים בקרבה, הרי זה עתה היתה חיה! ואיככה מתה היא? איככה מניחים אותה בקבר? מדוע? מה זה מות? איך אפשר הדבר, שהחיים יהיו מתים? הרי היא חיה! הוא שומע, הוא מרגיש את רטט הדופק החי שלה. ומה היא שותקת? למה אינה מדברת? מדוע היא מניחה לעשות עמה את כל הדברים האלה? מדוע כלואה בתיבה סגורה זו? מדוע נושאים אותה מזה? מדוע?!…

אינו רוצה, שישכיבוה בתוך בור־האדמה הקר! אינו רוצה, שיקחוה ממנו! מובטח הוא, אשר אם יניחוהו להתקרב אליה, אשר אם יניחוהו להיות עמה לבדי, יחיה אותה ויעוררנה משנתה! וכי אינם יודעים, שאך ישנה היא? איככה יכולה להיות מתה, בזמן שהוא חי? וכי אינם שניהם חיים אחדים? איככה ניגר הדם מעורקיה, בזמן שבעורקיו עדיין הדם נוזל והולך? כלום אין עורקיה חלק של עורקיו? כלום אינה חלק אורגני של עצמו? איככה יכולה היא להיות מתה בזמן שהוא חי?

אך חיה היא! אך אדם חי הם טומנים בעפר האדמה!…

רק שבעה שהיה חבוק בזרועותיו של דודו אדולף פרצה מלבו הזעקה הגואלת:

“מדוע? מדוע? מדוע?!…”

קודם כל אנוס היה ליזקק לדרישה והחקירה של הפוליציה. אמנם לא היה ספק בדבר, שהמעשה הנורא הזה נעשה על ידי אחיה של הנרצחה, וולפגאנג פון־שטיקר, שאגרות־מאסר נשלחו עכשיו אחריו בכל הארץ, ככל אשר העידה הנפגעה בעצמה בשעה שדעתה שבה אליה לזמן קצר. ולא עוד אלא שהודיעה אפילו את הסיבה, שגרמה לו לעשות את המעשה, ואת פרטי השיחה שבינה ובין אחיה וכל זה נרשם בפרוטוקול. אף על פי כן קשה היה לה לפוליציה להבין, מפני מה הניח האנס לרוצח לברוח כשמצא אותו במקום המעשה. משום מה לא קרא מיד לעזרה ולא רדף אחריו כשיצא מן החדר, אלא אמר לו היכן לקרוא על ידי הטלפון את העזרה המהירה? וודאי כל זה ניתן להתפרש על ידי טירוף דעתו של האנס מחמת המעשה הנורא הזה ועל ידי שיתוק רצונו למראה אשתו הפצועה פצעי מות. וכמו כן מובן הדבר, שקודם כל נתעורר בקרבו החפץ להציל את הפצועה וחפצו זו בלע את כל חושיו ולא הניח לו זמן להפנות דעתו לרוצח. אלא שהפוליציה ביקשה לדעת, אם הרוצח, שמצא האנס בסוכה, עשה עליו רושם של רוצח ואם האנס הרגיש בו בשעת כניסתו, שידו היתה באסון שקרה. האנס לא ידע להשיב על כל השאלות האלה תשובה ברורה. הן ולאו: עם כניסתו אל הסוכה לא יכול להעלות על דעתו, שהאיש, אשר קידם את פניו בבשורה האיומה בדבר האסון שקרה, הוא אשר עשה את המעשה, לפי שפניו וקולו הביעו באותה שעה יגון וצער. ואף על פי כן אנוס היה האנס להודות, שניצנצה בקרבו הרגשה עמומה, שהוא הוא הרוצח! “והידעת בכלל מי הוא האיש הזה? ראית אותו מימיך?” – שאלו חוקר־הדין. – “לאו, לא ראיתיו מימי, ואף על פי כן ידעתי תיכף לכניסתי אל הבית, שהוא אחיה וולפגאנג, שגזז פעם אחת את שערה”. – “ואם תרא אותו, תכירנו?” – “איך אוכל לשכוח את פניו, את מראהו, את קולו? וכי אפשר שלא אכירנו? אמנם לא ראיתיו אלא רגע אחד תוך כדי ריצתי אל המטה, אבל באותו הרגע נקלטה דמותו בקרבי לעולם!”

בכלל קשה היה לו להאנס להבין מה עניניה של הפוליציה לכאן. המאורע שאירע כאן הריהי סכסוך שבינו ובין רוצח אשתו, רוצח חייו, שיש ליישב אותו! רק עכשיו התחיל האנס להרגיש ולהזכר מה שאירע, מה שנעשה עמו! דומה כאילו כל אותו המאורע נתאחר ולא הגיע אליו אלא עכשיו. המעשה חוזר ומתעורר ומתחדש יום יום בהכרתו בכל מלוא הממשות האכזריה שלו.

עכשיו הריהו מכיר: חייו אין להם אלא תכלית אחת – לבקש ולמצוא את הרוצח, לעמוד לנגד עיניו ולהציץ בפניו… להציץ בפניו רק פעם אחת ולשאול אותו: מדוע עשית זאת? ואחר לבער את העוול הזה מן העולם על ידי שיתעלם לנצח. או מוטב שלא ישאלנו כלום, אלא יתרץ את כל השאלות במעשה אחד, יפרק את כל הקושיות על ידי דבר אחד – על ידי המות.

לא תאות־הנקמה היא שהשכירה את כל חושיו, שיעבדה את כל מחשבותיו וכיוונה את כל מעייניו כלפי נקודה אחת. שהרי מהי הנקמה? השאיפה לראות ברעתו של אחר. ואולם האנס לא היה מבקש כל עיקר לראות ברעתו של אחר, אלא להתלכד עם רוצח חייו, להתאחד ולהתמזג עמו על ידי המות.

אחת היתה לו, אם רגש־הנקמה שלו ישיג את מטרתו, שגם אויבו ייכחד עמו. מתאוה היה להכחד על ידי אותה היד, שהכחידה את חייו, את עתידותיו, את עצמו ובשרו, את אמו ואת אשתו ואת ילדו. מתאוה היה להשתלח ביד זו עצמה אל דממת הנצח, אל המקום הטמיר והנעלם, שלוטה הלכה לשם. ואחת היתה לו מה יהא בסופו של אותו האחר. התשוקה להכחד בידו של אדם זה נעשתה תשוקה חולנית. דבר זה היה התוכן האחד, שמילא את כל הריקנות שבנפשו, והמטרה האחת והיחידה, שהמציא טעם לחייו.

זאת ועוד אחרת. אמונה מסתורית דחפה את האנס למצוא את הדרך אל לוטה על ידי רוצחה. דומה היה, שעל ידי אותו וולפגאנג יוכל להתאחד שנית עם לוטה בספירות שנתעלמה לשם, כדרך שנתאחד עמה לשעבר על ידו, על ידי הרוצח, בעולם הזה.

כשם שאדם חוזר תמיד אל המקום, ששם אבד לו חפץ יקר, כך היה האנס חוזר והולך לעתים קרובות אל בית־הגן שבשארלוטנבורג מתוך המחשבה, ששם וודאי ישוב וימצא את לוטה, או על כל פנים את רוצחה. הביקורים הללו היו לבטלה. כל אותו המקום היה עכשיו, בעונת החורף, שמם ועזוב. האילנות השירו את עליהם הנובלים, השדות הקצורים היו מכוסים שרשים עקורים ופסולת של ירקות רקיבים. הסוכה, ששניהם היו דרים בה, עמדה ריקה ושוממה, ככל אשר עזב אותה. הוא היה משוטט ומתהלך בשדות וסבור היה, שימצא באחד המקומות את עקבותיה. את עקבותיה? – אמנם מצפה היה, שיארע נס והוא ישוב וימצא באחד הימים את הכל כמו שהיה בבוקר של אותו יום האיד…

חייו היו תלויים מנגד. קרוביו היו חוששים, שמא יאבד את עצמו לדעת. כל היגיעות, שיגע דודו אדולף להסיח את דעתו לדבר אחר, לעורר בקרבו את תשוקתו הישנה לדברי־אמנות, להטות את לבו לעזוב בחברתו את העיר השנואה, היו לבטלה. המכה שניחתה עליו הממה אותו. הוא היה מהלך דמום וחוור והכחיש כל כך, שבגדיו נעשו מרושלים על גופו. כשהיו מדברים אליו, לא החזיר אלא תשובות רפויות. הוא לא נתן דעתו לשום דבר, שהיה יקר וחביב עליו עד עכשיו. ולגבי קרוביו היה מתנהג בקרירות ומתוך שויון־נפש. אמו, שעכשיו, כיון שראתה את ילדה נתון בצרה, חזרו ונתעוררו בקרבה רחמי־אם והיא חרדה חרדה גדולה לגורל בנה. בני המשפחה נתכנסו וטיכסו עצה מה לעשות. נמנו וגמרו למלא את ידו של הדוד היינריך לטפל בענין זה כרוב חכמתו ובחוש־היאות המיוחד לו. וד"ר היינריך בודינהיימר קיבל עליו את התפקיד הקשה לחלץ את הצעיר הסובל יסורים מן האפתיה, שתקפה עליו, ולהחזירו אל החיים. הוא היה מרבה לבקר עכשיו את אחיו אדולף וניסה לגלגל שיחה בערבים עם האנס היושב דומם. דבר המובן מאליו הוא, שהיה נוהג בזהירות יתירה ומתוך הבנה עמוקה, כדי שלא לנגוע בפצעו של בן אחיו השותת דם. וכך היה הדוד מסיח עם האנס:

“כדי שיוכל אדם לחיות בזמן הזה, הריהו צריך לאמונה חזקה. כדי שיהא מכיר בתוך החלאה והשפלות שמסביבו את האמת הנצחית ויחזיק בה ולא ישקע ביון הזוהמה, הריהו צריך לייחד למאורעות משמעות עליונה ולתלות אותם ברצון אלהי. אשרי המאמינים – הללו מקבלים את הייסורים ורואים בהם אות אהבה של ההשגחה העליונה. מי שנרתם לרצונו לעגלת־העבדות של הפאטליזמוס, אינו ראוי להקרא בשם הקדוש “אדם”. את האנושי לאמתו אי אתה מוצא אלא בזמן שהאדם יש בו כח להתנשא מעל למאורעות… אמץ כחך, האנס. הנסיון, שהוטל על כתפיך הרכות, אמנם קשה הוא ביותר, אלא שהוא משמש כבשן־אש לצרוף ולהקשות בו את אפיך. הריהו גוב־האריות, שאלהים מכניס לשם את כל אחד ואחד מן הדניאלים שלו, כדי שיעלה משם כשהוא מאומץ ומחוזק ביותר. בשם האמונה שבלבך – ואכן יודע אני, שאדם בעל־אמונה אתה, – הוה שקוד, שלא להשתעבד למקרים חיצוניים, תהיה השפעתם על חייך אשר תהיה! חוקי הטבע העוורים, חסרי־התבונה וחשוכי־היצירה אלמים הם, מדכאים ומכחידים כטבע עצמו. היות אדם, פירושו – להתנשא למעלה מהם, לשעבדם ולתלותם ברצון עליון. לפי שהמקרה, כמוהו כטבע עצמו, הריהו גורל בהמי חסר־כח, השתקעות במות. שיחרור מן המקרים פירושו – להתנשא למעלה מהם. הרי זו אחיזה ומשען ברוח, עלייה אל האלהות, נצחון, שהאמת הנצחית מנצחת את הכזב העראי של המות…”

האנס הניח גם הפעם לדודו החכם לדבר את דבריו עד תומם ולא שעה אליהם אלא מעט, כדרך שנהג פעמים הרבה קודם לכן. ואולם הפעם ניצנץ בפניו החוורים מעין ניצוץ של אינטרס חי והוא ענה ואמר כאחוז־שינה וכמדבר אל נפשו:

“הרי אתה מדבר דברים כיהודי גמור!”

פני הדוקטור הלבינו והוא נבוך ביותר.

“מה אתה מכוון בכך?”

“וכי אפשר לקרוא למאורע, שאירע אותי, בשם מקרה עוור ושוטה, כמו שהיה הדבר אילו נפלתי מתוך אי־זהירות תחת אבטומוביל? כלום אין המאורע הזה תולדתו של סיבה עמוקה, ודומה כאילו יד אלהית סמויה מן העין כתבה את פסק־הגורל על גבי הכותל?”

“וודאי יש סיבה למאורע וככל מקרה שבעולם הריהו משועבד לחוק־הסיבתיות הנצחית. אלא שהסיבה עוורת היא כמעשה עצמו – הלא היא השנאה”.

“אהה, השנאה! השנאה… השנאה!” – האנס צווח בקול רם כל כך, שדודו נבהל. – “אבל מדוע? מדוע הם שונאים אותי? מה עשיתי להם? מדוע? מדוע?”

ההתרגשות הגדולה, שתקפה את האנס. הוכיחה לד"ר בודינהיימר, שהשיחה, שגילגל עם בן אחיו, עדיין מוקדמה היתה ביותר. הוא רצה להשיאו לענין אחר, אבל האנס החזיק בענין זה בקשיות עורף ולא זז ממנו.

“דודי, אתה אמרת לי פעם אחת, שמנעת עצמך להתנצר, משום שאינך יכול להביא את העולם הארור הזה בהתאמה עם ביאתו של משיח. “וכי המשיח כבר בא?” – שאלת אז. “אם כך הוא, מפני מה מצויה שנאה ומלחמה ונקמה בעולם?” – כך שאלת. אז לא עמדתי על דבריך, עכשיו הריני מבין אותם יפה, דודי. אמנם כן, צדקת וכל היהודים צדקו יחדיו – ואני הנני יהודי כמוך, ככולם. משיח עדיין לא בא! העולם לא נגאל עדיין! זה הדבר! אנו הולכים וטובעים ביון הזוהמה המעלה סרחון ואין הצלה. כל מה שאתה מדבר אלי על הצורך לייחס לכל מעשה משמעות עליונה, הרי זה תורה יהודית ארורה, שתשושי־כח בדוה מלבם. לאו, גם אלהים טבע אנושי לו! קנאי הוא ויש לו מדת השנאה כאדם! אין בעולם אלא בצת־זוהמה, שאנו שקועים בה, הלא היא השנאה. מי שמבקש לחיות בלעדיה, סופו כליה. משיח עדיין לא בא. עדיין אי אפשר לייחס לדבר משמעות עליונה. אין בעולם אלא מעשים, מעשים ארורים כהוייתם – וזה כל הדבר!”

“האנס, בשם אלהים, הרגיע את רוחך! הרי לא לכך כוונתי!” – הדוקטור הפסיק את השיחה באמצע, לפי שנוכח לדעת, שעדיין מוקדמה היא….

 

פרק עשרים וארבעה: נביא המות    🔗

לאחר ימים אחדים נעלם האנס. הוא נעלם ועקבותיו לא נודעו, כאילו נבלע במים שאין להם סוף. אדולף בודינהיימר דודו, שהיה מפקח עליו ומלוה אותו בכל מקום ושלא גרע עין ממנו בכל ימות־המשבר הללו, לא יכול לסלוח לעצמו, שהניח לצעיר הנואש להעלם. במצב, שהעלם היה נתון בו, עלול היה לאבד עצמו לדעת, וקרוביו היו חוששים לרעה שברעות…

האם, רות בודינהיימר הקשה כפלדה, סופה שפרקה מעליה את שריון־הברזל, שהיתה כבושה וחבושה בו כל ימיה. האסון, שקרה את בנה, זיעזע אותה והיא נעשתה חרדה ואפילו עצבנית־היסטרית. ברי היה בידה, שהנער המסכן שלח ידו בנפשו, לפי שלא יכול לשאת עוד את צרתו. והיא תלתה את כל האשמה בה בעצמה, לפי שהתנכרה לו מתוך אהבת עצמה…

הודיעו את הדבר לפוליציה, ולא עוד אלא שפנו אפילו ללשכת־בלשים ולא היו מקמצים בממון. האם מישכנה את כל מה שהיה לה ומכרה את תכשיטיה ואת פרוותיה, כדי להמציא ממון לצורך החיפושים אחרי הנער. אבל כל היגיעות הללו היו לבטלה, כי נתעלם ולא נודעו עקבותיו. ולא עוד אלא שלא ידעו אפילו אם לקח אתו ממון. רק לאחר זמן נודע באקראי, שהלך למינכן. ומיד נסע לשם אדולף דודו כדי להביאו הביתה.

בינתים היה האנס בודינהיימר משוטט ברחובותיה של מינכן מתוך הטירוף וכאדם שלא ישן כל צרכו. משום מה שם פניו דוקא במינכן? משום שמינכן היתה משמשת בימים ההם עיר־מקלט לכל הפאטריוטים־הרוצחנים. כיון שאחד מהם עשה מעשה־פשע, עמד וברח מיד למינכן. ובאותו הזמן היה שולט במינכן אותו אדם, שאנו נקרא לו מכאן ואילך “נביא־המות”. אותו “נביא־המות” לא דיו שהרעיל את העיר בארס השנאה שלו, אלא ברית־חשאים היתה כרותה בינו ובין המדינאים ושרי־השלטון של באווריה ומתוך כך היה סיפק בידו לכנס במינכן את גדודי־ההשתערות שלו, כדי לעלות בראשם על ברלין, מה שהבטיח לבני סיעתו זה כבר. כל מי שהיה מבקש לו הזדמנות לרצוח נפשות, הלך למינכן. נטיות מונרכיסטיות נתגלו בבאווריה זה כמה. מיד לאחר שדוכאה ממשלת־המועצות האבנטוריסטית והשנואה על הבריות, נוגעה ארץ זו בנאציונל־סוציאליזמוס החולני, ש“נביא־המות” היה מטיף לו. ומתוך כך נעשתה אותה הארץ כעין מורסה בגופה של הריפובליקה הצעירה. הממשלה הבווארית, ששאפה להתפלגות ובקשה להנהיג במדינתה את שלטון המלוכה, נתנה יד לכל מיני אבנטוריסטים. ולא דיה שסבלה בקרבה את “הנביא השחור”, אלא שאימצה את רוחו והלהיבה את דמיונו החולני על ידי שהתאגדה עמו והניחה לו לכנס את פלוגות־ההשתערות שלו, שנמצאו ביניהן רוצחים, גזלנים, נוטלי־חלק בכל מיני מרידות, שהפוליציה היתה מחפשת אחריהם בשביל רציחות, גניבות וגזלנות. הרשות המקומית לא השגיחה בפקודות־המאסר של ממשלת־הממלכה. הרוצחים יכלו להתהלך במדינה הבווארית מתוך חרות ובאין מעצור כשהם עוטים לשם מחסה את המעיל הפאטריוטי של פלוגות־ההשתערות, ש“נביא־המות” השחור הקהיל עכשיו אל עיר הבירה הבווארית מכל קצוי הארץ.

בלבו של האנס היתה מצויה הרגשה עמומה, שכאן יזדמן לפניו רוצחה של אשתו. הוא נשתעבד לנטיה הטבעית שלו ובימים האחרונים לא היה מהרהר אלא הרהורי נקמה. ואולם מתוך האפתיה, שהיה משוקע בה מכובד האסון שבא עליו, לא מצא די כח בקרבו לבצע את מחשבתו. והנה באה השיחה עם דודו היינריך ועוררה אותו ממצב־היאוש, שהיה נתון בו, וביררה לו את רצונו של עצמו. עכשיו ראה את מטרתו בחיים.

מטרתו בחיים היתה להנקם מן הרוצח, לשלם לו מדה כנגד מדה.

הוא קיבל מעות מבי־הקמטר של יודקיביטש, נטל את הבראונינג, שעדיין היה מצוי אצלו מבית אבא, והלך מתוך ספק אל בירת־הרוצחים על מנת לבקש שם את עקבות אויבו.

בימים הראשונים היה משוטט ברחובות מינכן ללא מטרה, נתגלגל ובא אל גני־הטיול ויצא אל האגמים שמחוץ לעיר. החורף עמד אז בעצם הדרו – אדמימות־חלודה מבהקת על מצע ירקרק רענן של עצי־מחטים. גוני־החורף האדמדמים לכל חליפותיהם. אדמימות־הנחושת הנהדרת של הערמונים והגלמושים נוצצו בהדר באספקלריה של האגמים רבי־התעלומות. פסגות־השלג של ההרים שמצד דרום התנוססו מקרוב בחלל האויר הזך הספוג ריח תפוחים. בימים הזכים הללו של שלהי־החורף היו רחובותיה של בירת באווריה מלאים תשואות של המוני בני־אדם בעלי־זרוע, שכח־גופם הגס והמבשר רעה היה מזדקר מתוך רצועות־העור של חיילים שעל חולצות־הרוח ומעילי־הצבא החשוקים שלהם. הללו היו תרבות פליטים מכל קצוי הממלכה, שהשתתפו בכל מיני מרידות ומעשי־התפרצות, ופלוגות של אגודות־חשאים צבאיות. עיניהם הפיקו תאות־רצח, וזעף־רצח היה כבוש בתוך רשמי־פניהם הגסים, שנתקשו בקרבות ובסכנות. על שפתיהם היה מרפרף חיוך־שמחה רוצחני על הסערה, שעתידה להתחולל. מנהגם לגבי תושבי־העיר הנייטרליים היה בו משל חוצפה וקנתרנות. דומה כאילו כבר ראו עצמם אדוני העיר, ולפיכך השתמשו בכח דיקטטורי בבתי־האוכל, לגבי תגרי־הרחובות, בעלי החנויות והעוברים והשבים, ותבעו בכל מקום תרומת־מס לצרכי אגודות־הצבא הפטריוטיות שלהם. הם פגעו בגסות בנשים ובנערות וקראו למהלומות. וביחוד היו מתגרים בפועלים ובמשכילים, שמראיהם כיהודים. וכאילו כבר נעשו באמת שליטיה של העיר היו עורכים פה ושם תהלוכות־גבורה ומובילים ברוב־פאר את “המלקוח”, שנפל לידם בנצחונות, שנחלו על נקלה: דגל אדום, שחטפו מתוך בית־פועלים מחוסר־הגנה, או אחד האינטליגנטים, שמראהו כיהודי. הלז היה יגע לבטלה להחלץ מידיהם ופנה ללא הועיל אל האוכלוסין שוי־הרוח להיות לו למגן, עד שנזקק לו אחד השוטרים מן ה“נייטרליים” וגאלו מידיהם.

“המתן, יהודי, עד שנגיע לשלטון! הימים לא יאריכו עוד!” קראו אחרי קרבנם, שנגאל מהם.

האנס היה מעורב ביניהם, הולך אל האספות, שהיו מקהילים ברבים, מבקר במרתפי־השיכר שלהם ומסתכל בפניו של כל אחד ואחד מהם. קלסתר פניו האריי היה לו למגן. כמה פעמים דומה היה, שהוא רואה באחת הקבוצות את הרוצח, ששלח יד באשתו ובילדו שלא נולד. פעמים הרבה מובטח היה, שזה עתה חלפו ועברו לנגדו אותם הפנים, שראה לאורה של מנורת־הנפט בסוכת־הגן שלו באותו ליל־האיד. וזה עתה חלפה על פניו דמות אדם, שהיתה דומה לשל זה… ומיד רץ אחריו והציץ בפניו של אותו אדם – אכן טעה, לא היה זה וולפגאנג פון־שטיקר, אלא אדם אחר…

“וכי לא הכרתני למראה אחורי, שאתה מציץ דווקא בפני?…” גער בו אותו אדם בכעס.

האנס שוב לא שמע את דבריו, כי רץ הלאה. לא היתה לו אלא מטרה אחת בעולם – למצוא את המרצח, שרצח את אשתו ואת ילדו, שלא בא לעולם. ולשם כך לא היה פוסק מלבקר את אספותיהם של הבריות הללו.

באחת האספות האלה ראה את פניו של “נביא המות” ושמע את דבריו כלשונם וסגנונם.

אותה האספה נערכה באחד מאותם מרתפי־השיכר הגדולים שבמינכן, שמתוך רוח־השיעמום הנוחה והרשמית השרויה בהם ומתוך “מצב־הרוח המצווה מפי הרשות” הרי הם דומים יותר לקסרקטין מאשר לבית־שיכר. קסרקיטון־השיכר כבר היה מלא מפה לפה גופים שמנים, לבנבנים ומנטפים זיעה כמו בבית כביסה, שעמדו צפופים ודחוקים יחד בתוך האויר המעובה והספוג עשן וריח שיכר. מתוך ניפנוף דגלים ונגינה צבאית רעשנית ובלוית כנופיה גדולה של בחורים־משתערים עדויים רצועות־עור וקישורים ולבושים מדי־צבא בדחניים עלתה על הבימה בנחת ובחשיבות מכוונה דמות צנומה של רווק זקן, שעמידתו היה בה מקצת משל מפקד ומקצת משל סגן־קצין נכנע. לאחר ברכת־השלום הבדחנית, שעשתה רושם של משחק ילדים ולא של טקס חמור, פתח ונאם הרווק הזקן את נאומו.

האנס, שהיה תקוע ולחוץ בתוך ההמון, לא גרע את עיניו מעל הדברן והיה עוקב מתוך עיון אחר כל תנועה ותנועה שלו, מחקר את שרטוטי פניו ומאזין ומקשיב לקולו. זה היה חסר את החמימות, שדעותיו, אשר בלי־ספק כנות היו ונבעו מתוך אמונה קנאית, צריכות היו להפיק אותה. וכנגד זה נתייחדה לקולו חריפות מגומגמת, שריקה היסטרית של חיה, שלא היתה נובעת מתוך מזג או רגש רתחני, אלא דומה היה כאילו היא בוקעת ועולה מתוך כלי־דיבור קלוש ובלתי־מושלם של חיה. מתוך שקידה שטנית, שיסודתה בתאות־הכבוד, מתוך למדנות של בור, שסיגל אותה בדרך האימון והסדרנות של איש צבא, היה הולך ומפליט מפיו רעיונות, ששאב אותם ממעמקי השנאה, תאות־הכבוד והקנאה. ומשונה הדבר – אף על פי שדבריו נבעו מתוך הכרה רתחנית־קנאית, לא ייחדו לקולו חמימות־נפש המביאה את האדם לידי שכחת־עצמו ומלהיבה את הלבבות, אלא מין קהות יבשה אטית, מתאפקת ומלומדה. דבריו היו שופעים שנאה שאינה מצוה, משטמה המגעת לידי רתיחה ומעוררת את יצרי התאוה. בכל ישותו לא היה מורגש אפילו קורטוב של אהבה, אפילו סימן כלשהו של התמכרות חמה לבני אדם אחרים. יתר על כן: לא היה מורגש בה שמץ של התלהבות מטורפת אפילו לגבי הענין שהיה מטיף לו. וגם בשעה שהיה מדבר על החלק החיובי של הפרוגרמה שלו לא יכול להפליט אפילו הברה חמומה אחת. כאילו היה אלם לגבי כל דבר שיש בו משל אהבה היה קולו מחוסר התלהבות גם בזמן שהיה מדבר על גזעו הנבחר, על העממות היקרה לו. מה שאין כן בשעה שהיה מדבר על אויביו. אז היו דבריו ספוגים מרורות־רעל, חמת כליון והשמד. אלא שגם דבריו אלה לא יכול להביע בקול שיש בו חמימות נפש. דומה כאילו קללת־חרם היתה רובצת עליו וכאילו המזג האנושי שלו היה אסור בכבלי־רוח סמויים מן העין, ומשום כך אי אפשר היה לו להשפיע את השפעתו אלא בכח המלה הנבובה בלי תוספת־לוי של נעימה אנושית, הנובעת מתוך אמונה פנימית. אפילו בשעה שהיה רותח ביותר ומצווח בקולי קולות ודופק בחזקה על השולחן לא יצאה המלה שלו מתוך החוג הארור והמצומצם של טיב החיה שבקרבו. מה שהיה מדבר לא היה נבער מדעת, ויש שהיה מנסה אפילו להתגדר בלמדנות. הרעיונות, שלמד מאחרים או סיגל לו בעצמו, היו בהם סימנים של מחצת־השכלה המונית. חצאיים היו, כמוהם כאמת המוטבעת ביסודם. כיון שלא היו משועבדים למרותה של השאיפה לאמת, למרותו של הרצון הנכסף לצדק, פרועים היו, ללא־מדה וקצב וללא בדיקה של ביקורת. ההוכחות שלו לא היו אלא תולדתה של סערת הקנאות שלו ולפיכך הביאו לידי מסקנות קיצוניות ללא גבול.

כשהיה מדבר, למשל, על האויבים – ומי לא נמנה על האויבים הללו? כל העולם כולו, כל הישגיה וכיבושיה של האנושות, המדע, ההשכלה, הכנסיה, הקיסרות, הריפובליקה, הקאפיטל, הבורגנים, הפועלים, כמעט כל אומות העולם ובכללה רוב האומה של עצמו, חוץ מאותם הבריות המודים בתורתו – הביא את רעיון השנאה לידי מסקנות כאלה, שסיבת השנאה נשתכחה כליל ולא נשתיירה אלא תשוקת השנאה, השנאה כתכלית בפני עצמה. “אין אנו צריכים להתחמק מפני שנאת אויבינו, להיפך – עלינו לבקשה, להתגעגע עליה ולהתאוות לה…” הוא אינו מבקש לסלק את הסיבות, המביאות לידי שנאה ולידי פילוג בין אומות העולם, להיפך – הוא מבקש להעמיקן ולהעצימן. ובשעה שהיה מדבר על אויבו הגדול מכל אויביו, על היהודי, הגיע בסערת שנאתו לידי כך, שייחס לו את כל הישגי־התרבות האנושיים. הוא הפליג בשבח זכויותיו של היהודי לגבי ההתפתחות האנושית הפלגה גדולה כל כך, שבעצם שוב לא נשתייר מקום לבני אדם אחרים להשתתף גם הם במהלך הציביליזציה האנושית. היהודים יצרו את הדת, את הקיסרות, את ההומניזמוס, את המדע, את הקאפיטליזמוס, את כל התנועה הסוציאלית, את כל המוסדות הסוציאליים, את כל צורות השלטון – כללו של דבר, את כל קניניה של האנושות ואת כל מה שמעמיד את האדם למעלה מן החיה. דבר המובן מאליו הוא, שהיהודים לא יצרו את כל זה אלא לשם נשק לשעבד בו את העם הגרמני האומלל. כל האישים הגדולים, שהעמידה ההיסטוריה האנושית הארוכה, למן האבות ועד נאפוליון, מישו הנוצרי ועד פואנקרה, לא נוצרו אלא כדי לשרת את היהודים, כדי לשמש מעין “גויים של שבת”, העושים את מלאכתם של היהודים. דבר המובן מאליו הוא, שנמצאו יחידי־סגולה היוצאים מן הכלל, כגון אותו אדם חשוב בהיסטוריה העולמית, אותו שר השרים בחצר מלכות פרס והמן שמו, שהיהודים לא יכלו לשחדו בממון ומשום כך התקשרו עליו. והמסקנה, שהעלה הדברן מכל הדברים האלה, היתה פשוטה ביותר: הגרמני הגמור חייב לוותר על כל האישים ההיסטוריים, שלא היו אלא עבדי היהודים, ולהתנכר להם; הגרמני הגמור חייב להחזיק רק בגזע של עצמו ולא להניח ליהודי לחדור לתוכו…

כדרך שהדברן הרצה את הדברים הללו כך נתקבלו על ידי הקהל הנאספים. דומה היה כאילו רבצה עליהם קללת חרם, כאילו נעשו חרשים ואלמים ואיש מהם לא הרגיש בכל המגוחך שבהוכחותיו, בכל השטות של המסקנות העולות מתוך הרעיונות המדולדלים של חצי־משכיל. דומה כאילו כח טמיר ונעלם הכה את כל הבריות הללו בסנוורים וטימטם את שכלם.

לשוא הביט האנס כה וכה כדי לראות חיוך על פני השומעים, לשוא היה מצפה לשמוע קול צחוק פרוע. השומעים היו אלמים, קרי־רוח כקרח וחמוּרים כדברן עצמו, כאילו נתקשרו עמו בחבלים סמויים מן העין, כאילו הוכנסו לתוך מעגל־הקסמים שלו ונתכשפו שם.

האנס נבהל מפני התעלומה שבדבר, מפני הכח המיסתורי, המפעפע מתוך אדם זה. אין לאל ידו לכבוש את לב שומעיו בשכלו – מה שהוא מדבר מתנגד לבינתו של אדם, לכל כללי־ההגיון המוטבעים בדמנו. אף אין כחו יפה לעשות עליהם רושם בחום מזגו, ברגש שלו, או באהבתו – אין בדבריו אותו החסד האלהי של החמימות, הזורמת באין־רואים מתוך נשמה האדם ועוברת בדרך נעלמה מאדם אל אדם. דבר זה אין בו. קולו אלם, אין בו חסד ההתלהבות, שנותנת האהבה, הריהו אלם וחרש ואין לו אלא המלה הריקה. ובכן אפוא מהו הכח הנאצל ממנו על הבריות, השותים את דבריו בצמא?

האנס הסתכל בפני הדברן ופניו הלבינו. לבו התחיל דופק בחזקה. נדמה לו, שהוא רואה בפני האיש הזה משהו בלתי־טבעי, בלתי־ידוע וזר. הפנים, שנראו עכשיו לעיניו מצדם, אלמים ומתים היו כדומה לקולו של הדברן; הם חסרו את היכולת לצחוק. פני הדברן חסרו את השרירים הקטנים, המניעים את צורתו של אדם וחולקים לה את חסד השמחה, המקשרת את האדם עם אלהים, ושהבריאה לא חוננה אותה שום יצור שבעולם חוץ מן האדם. פני הדברן לא יכלו להעלות קמטים. אפילו כשהיה מעקם את שפתו העליונה, החשופה למחצה, עקימה של צער גדול ביותר מדי השמיעו את אחת ההנחות החביבות עליו, לא היה מוכשר – כדומה לחיה – להניע את סנטרו והלעלות עליו קמטים קטנים. האנס דומה היה, כאילו מתחת לעור האדם החופה את פני הדברן אין שרירים בעלי־תנועה, אלא שרירים של מתכת או של עץ. ופתאום ניצנצה הארה בלבו של האנס – שם, על מרומי הבימה, אינו עומד אדם חי, אלא פסל־אדם מעשה עץ. “גולם”, הפולט מלים מפיו בכחו של מוכני כמוס, האצור בבטנו! ולפיכך אינו יכול לחלוק לדבריו רגש אנושי כלשהו, הוא נאור במארה, שגורלו יהא גורל מת של אחת החיות. אך מכונה היא העומדת שם על הבימה, מכונת־תופת בצורה של גולם, הלבוש עור אדם ומראהו כמראה אדם. אלא שמתחת לעור זה אין מערכת שרירים חיים, כי אם מעשה־עץ מחוטב ומת, הפולט להבות שנאה ומשמטה.

אמנם ציור זה, שהאנס צייר לעצמו את הדברן, לא היה אלא פרי דמיונו הנרעש ביותר עקב המצב שהוא נתון בו. והוא נלחם כנגד ציור־הדמיון הזה. הוא ידע היטב, ככל אדם אחר, ששם על הבימה עומד אדם חי, אישיות מפורסמה למדי. ולא עוד אלא שהיה מכיר את מאורעות חייו ואת פרשת מוצאו, ככל אשר גלוי וידוע היה הדבר לכל אדם בגרמניה, שהדברן היה שם לשיחה בפי הבריות, באותו הזמן. ולא אחת היה האנס מהרהר בו ומצייר אותו בדמיונו כצעיר בעל תאות־כבוד גדולה לאין שיעור, שהלכה והתפתחה בקרבו במדה יתירה בכח הפנטסיה הקנאית שלו בימי שבתו בעיירה היהודית שבאחת הפינות הנידחות של ממלכת אוסטריה. שם היה צעיר זה משוטט ברחובות ורואה בקנאה איך התלמידים היהודים הולכים אל הגמנסיה וחוזרים משם עם ספריהם תחת בית־שחים, תחת אשר הוא עצמו לא יכול לעסוק בלימודים מחמת עניותו. זוהי וודאי – כך היה האנס מהרהר בלבו – אחת הסיבות לשנאתו ליהודים ולמשכילים, שנשתרשה בקרבו מקדמות נעוריו. תאות־הכבוד שלו היתה ניזונה ויונקת מתוך גאות עממית עקשנית ומתוך קשיות־עורף, שירש מאת הוריו האכרים, ובייחוד מאת אמו, כפי שניכר מתוך מראה פניה בתמונות הפוטוגרפיות שלה, שנדפסו לעתים קרובות בעתונים. ותאות־כבוד זו נשאה אותו על כנפי השנאה והמשמטה, שהמלחמה וחורבן הערכים האנושיים הולידו בקרבו. והוא שאף להוכיח לכל אותם היהודים, המשכילים, הסופרים והפרופיסורים המלגלגים על בערותו, שאף על פי שחסר השכלה הוא ולא נתחנך כראוי, סופו שיעמוד בראש עמו בכחו של עצמו… ואמנם שאיפה זו אנושית היא ומובנה לכל אדם. הזמן טרח ויגע לטובתו. הזמן דגר באש השנאה את כל חלומותיו ודמיונותיו הטמירים והבשיל אותם במוקדי הזעם של הבריות הנתונים בעוני ומחסור. הזמן קיים את האמביציות שלו. וכשם שהזמן גרם לכך, שיהודי זר מן הפליטים שבאו מן המזרח גזל מאת אביו של האנס את עסקו ואת הפירמה שלו, כך משמש גם דברן זה אחד ממרוויחי־האינפלאציה – כמוהו כיודקיביטש…

מתוך מחשבות כאלה ניסה האנס לגרש את ציור־הדמיון המבהיל, שהוליד בקרבו קלסתר פניו של הדברן, שהיו דומים כאילו חוטבו מעץ. ואף על פי כן אי־אפשר היה לו להשתחרר מן הרושם, שנקבע בלבו. וככל אשר הוסיף לשמוע את דברי הדברן, ככל אשר הוסיף לראות את ההתלהבות הסתומה, שהצית בלב שומעיו, ככל אשר העמיק להסתכל מתוך עיון בפניו של הדברן, כן גבר עליו הרעיון המסתורי, שכאן הולך ומתרחש דבר שאין הדעת תופסת אותו, דבר־מה שטני; שיש כאן חזיון, הנובע ויוצא מתוך כח סתום, שאין לעמוד עליו… ורושם זה, ששם למעלה עומד גולם מעשה־עץ ולא אדם חי, הלך וחזק בקרבו ביותר. עכשיו הריהו רואה בעליל: לא דיו לדברן שפניו וקולו אין בהם אף קורטוב של גמישות אנושית, אלא שקשיות וקפאון־מות יצוקים גם בתנועות ידו ובכל גופו. דבר זה ניכר בבירור בשעה שאדם זה פושט את ידו ומושיט את אצבעו כדי להטעים את אחת ההנחות שלו הטעמה יתירה – אותה שעה הריהו יגע מתוך גולמיות בהמית להעלות על פניו חיוך אנושי רך ובר־תנועה, אלא ששפתו העליונה המגולחה למצחה מתאבנת בקצות זויותיה ואינה נשמעת לו, הלסתות מתנועעות בקושי, ודומה כאילו הן מקשקשות תחת העור מחמת תנועתו הקשה של מנגנון־העץ. הלסתות מתנועעות בכח המוכני שלהן, אלא שאינן מתכווצות ואינן מתפשטות. עכשיו ראה האנס כדבר הזה גם באזנו של הדברן, ולא עוד אלא שאפילו קווצת־השיער המרדנית, הנוטה הצדה, מזדקפת ויורדת על ראשו של גולם־העץ מתוך תנועה מיכנית.

“אהה אלהים, מה זה היה לי? עלי לצאת מזה, עלי להתחזק רואה? עלי להתחזק ולעמוד על דעתי – הרי אי אפשר הדבר! הרי אין זו אלא טעות הראיה, הנובעת מתוך מצב נפשי!” – אמר האנס אל נפשו ונשך את שפתו בשניו. “הרי אי אפשר הדבר, שזהו השטן!…”

מלה זו הבהילה אותו – שהרי כך היתה ההרגשה שבלבו כל אותו הזמן: השטן בעצמו הוא הוא העומד שם על הבימה ושופך חרפות וקללות ומצודד את הבריות בכשפיו!

“אהה אלהים, מה זה היה לי? עלי לצאת מזה, עלי להתחיל ולהרגיע את רוחי!”

האנס ניסה שלא להביט אל הדברן, אלא לשמוע את קולו בלבד. ואולם עכשיו היה מרדף אותו גם הקול. הקצב הקשה והאטי של הקול הדובר הכיל בקרבו את כל בלהות הזועה שבדמות המיכנית.

“עלי לצאת מזה, עלי לעזוב את האסיפה, שמא אצא מדעתי”!

אלא שנבצרה ממנו לעזוב את האסיפה, לפי שהיה כבוש ולחוץ בתוך המון צווח בהתלהבות ואי־אפשר היה לו בשום פנים לחלץ את גופו מקרבו. ולא עוד אלא שיציאתו ממרתף־השיכר היתה מפנה אליו את עיני הבריות והוא רצה להמנע מזה בכל אופן, לפי שגלוי וידוע היה לפניו כמה מסוכן היה הדבר אלמלי נתגלה מוצאו. ולפיכך התחזק וכפה את עצמו לחשוב מחשבות בדעת ובהיגיון ושלא להתמכר לתעתועי־הראיה.

“האיש העומד שם על הבימה הריהו פי הזמן. הזמן הוא אביהו המוליד אותו” – אמר אל נפשו. זה תשע שנים, שהבריות מתענים בייסורים. העולם טובע בדמי בחיר יצוריו – האדם. לא נודע הדבר, אם חיות־היער ערכו בזמן מן הזמנים מין מטבח מסודר כזה, שערך האדם בזמן המלחמה העולמית. מיליונים חיים צעירים זיבלו את אדמת אירופה ואת אדמת יתר חלקי העולם בגופותיהם. מיליונים חיים צעירים מרקיבים בעפר האדמה בכל בתי־הקברות שבעולם, במחבואי היערים העבותים ובמעמקי המים. חיים צעירים צועקים לנקמה והדם השפוך תוסס ואינו נח. הדם השפוך של שדמות־הקרב שבעולם צועק מן האדמה. והנה שלחו את האחד מהם בחזרה אל החיים לדרוש את נקמתם! וכי לא נטל אותו הדברן חלק במלחמה בעצמו? וודאי נטל חלק בה. פילדוויבל היה האיש הזה בשעתו.

והפילדוויבל של המות שב לחיים ומבקש לכלוא את העולם בקסרקטים, כדרך שעשו למתים.

אמנם כן, זה הדבר! אותו הדברן הריהו פיהם של המתים! המות שלח⁷ לחיים את נביאו בדמות פילדוויבל של עץ!…

אותה שעה ניצנץ הרהור במחו של האנס. הוא נזכר בדמות שבאחד הרומנים של דוסטוייבסקי: האח המשכיל מבקש להרוג את אביו והריהו משדל את אחיו עם־הארץ בדברים ואומר לו, שאין אלהים ואין דין ואין דיין והכל מותר. והאח עם־הארץ מקיים את שליחותו של אחיו המשכיל והורג את אביו.

וכלום אין אותו אדם, העומד שם על הבימה ופניו מחוטבים מעץ, תנועותיו מקושות וקולו מחוסר בני־צלילים והוא מפליט מקרבו להבות צוננות של שנאה ומשטמה ורותח ומצווח וטופח באגרופו על השולחן, והכל בדרך מיכנית, ללא להט יצר, ללא־רצון, ללא־דעת – כלום אינו השטן? וודאי שכן הוא! הוא ולא אחר! סמירדייאקוב של עץ! סמירדייקוב גרמני!

כח איתנים הוא, שליח אלהים, שהתבונה וההגיון אינם מועילים כנגדו ולא כלום. אך שוא היא המלחמה! המות לוקח נקם. המות יצר לו גולם. סמירדייאקוב מתהלך וסכין בידו! הרי האח המשכיל אמר לו, שאין אלהים בעולם!…

 

פרק עשרים וחמשה: קול האל הנעלם    🔗

הוא ראה את הרוצח של שמחת חייו, את הרוצח, שרצח את לוטה ואת היצור, שעדיין לא נקרא בשם, הוא מצא אותו. הלז עמד על הבימה בשעת האסיפה ובידו הסכין המטפטפת בדם והוא השתבח במעשהו והלהיב את הלבבות ושידל את הבריות להוסיף ולרצוח נפשות. אלא שלא היה הוא עצמו. הרוצח היה עלום־שם – הוא התגשם בהמון־עם, ברעיון, במפלגה.

וולפגאנג, שעשה את מעשה־הרצח, נסתלק, טבע ונתעלם כטיפה בזרם שוטף. חסר ערך היה; אפשר שאשמתו היתה פחותה משל כל שאר האשמים, אבל כנגד זה אומלל היה מכל האחרים משום שהיה משמש אותה היד המתה וחסרת־הרצון, שהניעה את מקוש האקדוח. הוא היה בלתי־אישי, בלתי־ממשי ביותר, ומשום כך אינו בר־עונשין כדומה למגנון־המתכת האילם של האקדוח עצמו, שגרם למיתה. הרצון לעשות רצח, הרוצח לאמתו, נמצא הערב באסיפה. האנס ראה אותו ועמד כנגדו עין בעין. ועכשיו הוא הולך וזורם לאלפי חלקיו מתוך בית־השיכר המעושן והמלא סרחון של שנאה וזיעה, כשהוא טעון חמת רשע ותאוה לשפוך דמים. אחוז כח החטא, הנקמה והמשטמה, בלתי־אישי ובלתי־נתפס כענן של גאז־רעל המתפשט על פני הארץ הריהו זורם ומתפרד לאלפי גויות־אדם צעירות ומוצקות, הנושאות בקרבן תאות השמדה, רצח ומות…

ליל־מחשכים וקדרות ממשמש ויורד על הארץ ואולי על העולם כולו. אנו הולכים לקראת חשרת עננה הרת מות וכליון לגוף ונפש. אהה, מי יעצר בעננה זו? הנה קם כח היונק משדי הטומאה של השנאה והנקמה, שהשאירה אחריה חטאת העולם הגדולה, המלחמה. וכח זה הולך ונעשה אדיר וחזק ביותר. הוא הולך וגדל ונעשה גולם־ענק, הלוכד את הבריות בדבר־הקסם של פאטריוטיזמוס צר־עין ומכניס אותם לתוך העוגה, שעג לו. הוא מנגן לפניהם בחלילו את זמר השנאה, וזמר זה מביא אותם לידי התלהבות־שכרון, העושה אותם סומים וחרשים לכל רוממות אנושית, לכל אמת ויושר, שדורי־דורות של אנשי־רוח נעלים הנחילו לבני־אדם. בברזל קלוי הריהו מבער מתוך לבותיהם את כל רגש של צדק פשוט, את כל יראת־אלהים, את כל התלהבות ליופי שיש בו מן הקדושה, שהיו נטועים בקרבם. הוא מושך קו־כליון על כל האמתיות המקובלות, על כל הנבחרוּת האנושית, על כל מה שרכש לו האדם במאמצי־כח איתנים, על כל מה שיצר בכל שנות התפתחותו ברוח אלהים, על כל מה שסיגל לו מתוך נסיונות שעלו לו בדמים ועל כל מה שנפלו לו בירושה מאת דורי־דורות של בני־עליה – את הכל הוא מכלה כליון גמור. הוא חוזר ולש את עיסת־האדם, סוחט ממנה כל טיפה של חומר יקר־ערך, שממנו נוצרת האישיות, והופך אותה לגוש־המון אנושי נרפש, ללא הבחנה וללא חוש־ברירה, לטיט, שאין לו לא בחירה ולא רצון ולא כלי־מחשבה ולא חוש של בדיקה וביקורת, אלא נאור במארה להיות כפוף לרצון עיור של שנאה והשמדה, שהשטן הכניס לתוך גולם אחד, כדי להחזיר את העולם לתחילתו, לתהו ובהו…

“וכנגד האימים הללו מפני הפורענות, הממשמשת ובאה, מפני ליל־המחשכים, ההולך ויורד עלינו, במה נחשב האסון הפרטי של עצמי?” – שאל האנס את נפשו.

“אבל מנין לי”, – הריהו מוסיף להרהר – "שיש כח אחר, כח טהור מזה, אשר יטע בקרבי את ההכרה, שהדבר הממשמש ובא רע הוא? מנין לי, שקרני החמה אינן דבר שבמקרה, הבאות מאותו המקור, שממנו יוצאות סערות־הכליון האיומות? וכי משום שקרני החמה נוחות ונעימות לי ביותר הריני אומר עליהן, שיש בהן מן הטוב והאמת והשמימי, ועל כל שאר הדברים, שהנן ההפך מהן, הריני אומר, שאך השטן הולידם? אני, יצור מסוגר בתוך אותה טבעת־הברזל של חוקי־הטבע, שכל יצור אחר נשפל ומזוהם חבוש ומסוגר בה, –אני עם כל החכמה והתבונה ורוח־הקודש ושאר הדברים היפים, שבדינו מלבנו, איני יכול להחלץ אף כחוט־השערה מתוך שלשלת־הברזל, שהנני כבול בה. איני יודע כל עיקר, אם היצירה עשתה לי הנחה כלשהי היוצאת מן הכלל! הרי לא ניתן לי כל אות וכל מופת, שמעמדי רם ומופלה משל כל בריה אחרת! אך השלה השלית את עצמי, שיש כח נעלה, שהנני משועבד לו וקורא לו בשם הגיון, תבונה, יושר, אלהי ובכל שאר השמות הבדויים מן הלב. מה שראיתי היום משמש הוכחה מעולה, שכל זה אינו קיים כלל. על כל פנים אין אנו רשאים להחליט ולאמור בוודאות, שיש דבר־מה נעלה ממנו, שאנו משועבדים למרותו. אנו קורצנו מאותה העיסה, שכל היצירה קורצה ממנה, והננו משועבדים לאותן החולשות (וכלום חולשות הן באמת?) ולאותם יצרי־התאוה לפרות ולרבות, לרטש זה את זה, למצות את דמו של אחינו היצור, לחיות איש על חשבונו של אחר ככל הטבע כולו, שאינו אלא שדה־מלחמה גדול־מידות. כל שאר הדברים אינם אלא הנחות בדויות, שאין להן צידוק ושאין להוכיח את אמתן. אנו, על כל פנים, לא זכינו שינתן לנו משפט הבכורה. הננו עבדים כבולים בשלשלת־העבדות של טבענו. בשבילנו אנו אין מרות עליונה, אין דין ואין דיין. אנו תועים במחשכי־עולם, במחשכים העוברים מדור לדור. רק כח אחד קיים במחשכים האלה – כח הטרף וההשמדה, כח נצחונו של התקיף על החלש ממנו. בסופם של דברים אנו צפויים כולנו לגורל אחד, בין היצור הקרוי אדם ובין אותו הקרוי תולעת, בין מי שקרוי צדיק ובין מי שקרוי רשע. הלא הוא הגורל של כל בעל־חיים נאלח – לשוב וליהפך לעיסת החומר הנרפש, שממנו יוצרת אותנו הבריאה.

היכן ההוכחה שבידנו, שלא כך הוא הדבר? היכן הנביא, שקם בקרבנו? מה האות, שניתן לנו מן השמים, כדי שנאמין? המלה? ההגיון? התבונה? הרגש האלהי? התשוקה לאלהות, שאנו בודים לנו? – המלה אינה אלא רמאות. מלה זו, שברכה היא לאחד, הריהי קללה לחברו. כמה דברי חכמה, דברי צדק ואמת כבר נאמרו על ידי אנשי הרוח שבכל הדורות, שהטיפו לצדק ולנשגב באמרי פיהם, על ידי כהנים ונביאים ומשוררים, על ידי מחוקקים ונואמים, על ידי חכמי מצרים וכהני המצרים, על ידי נביאי ישראל, פילוסופים יונים ומטיפים לאהבת הברות! כל מבול המלים, שהגיעו אלינו מכל הדורות – היכן השפעתו על האדם? המלים נכתבו במים – ורישומן נמחק. ושמא תאמר: הרי החכמה, המדע? – הכל לקוי בעורון, הכל יש בו משום בגידה וכחש ללא שאיפה לטוב. חכמה זו, המגלה לנו חוקי־טבע חדשים, החושפת את תעלומות הטבע, משתמשת בתגליות שלה להשמדתם של בני האדם. עיוורת היא, משום שאינה תולדתה של בחירה אנושית בלתי תלויה בדעת אחרים, אלא כרוכה בחפציו האיגואיסטיים ויסודתה במטרות של תועלת־עצמו. אין אלהים בקרבה. היא מעשירה את פרא האדם בכלי־זין חדים ביותר, מחדדת את שניו ואת צפרניו, כדי לטרוף את אחרים, כדרך שעשתה בימות המלחמה וכדרך שהיא מוסיפה לעשות עתה יום יום. המדע הריהו אמצעי־כיבוש בשדה מלחמת־הקיום ללא משקולת רוחנית, אמצעי־כפיה לשלוט באחרים, ללא זיקה לאלהים. ושמא תאמר: הרי רגש היופי? הנגינה? האמנות? קוים יוונים? צלילי־מנגינה של ביטאובן? צבעים של רמבראנדט או של סיזאן? – כל זה אינו אלא שעשוע־רוח, מערכי־נפש של בין השמשות, מצב רוח של עצבות, כאותה העצבות הנופלת על הקופים עם שקיעת החמה וגורמת להם להדחק זה אל זה מתוך אימה מפני הטמיר והנעלם, מתוך פחד מפני ישותם של עצמם… אין זה אות אלהים, מופת מן השמים, דבר היוצא מן הכלל. גם החיות משועבדות למערכי־נפש שונים, ובשעה שרוח העצבות שורה עליהן הרי הן מיללות ובוכות בלילות. האמנות היא יללת־התנים שלנו בלילה. ושמא תאמר: רוח הקודש? התשוקה לאמונה, השאיפה חסרת־הכח אל שמי־השמים? – כל זה אינו אלא נשק, שהחלש היהודי, בדה מלבו, כדי להחזיק בקשיות עורף על קיומו הדל והתשיש! והעמים השוטים קיבלו את הדבר ממנו – אור־מתעה, מחזה־התעתועים במדבר שלהם, שמתגלה וחוזר ונעלם… וכלום אין היהודים יושבים עדיין אצל כותל אילם ומצפים לגואלם? ואלה שכנגדם אומרים שכבר בא – היכן הוא? איה עקבותיו? אותם המאמינים, שכבר בא, ואותם המצפים לו, – אלה ואלה יושבים אצל כותל אילם ומת ושומרים על מקום ריק. אבל אין שם כלום. כל זה אינו אלא דמיון־שוא, שבדו להם הבריות. אין סימן כלשהו לביאתו, מעולם לא הופיע!… אנו מסורים לגורלנו, והמזל שלנו הוא מזלה של כל היצירה כולה – מזל עיוור, שאינו תלוי בנו, אלא כפוף הוא לחוקים נצחיים, שאינם משתנים, ואינו מפלה בין אדם ובין תולעת, בין מלוא כל העולם ובין עלה נובל. הכל משועבד לחוק האחד של צפרנים חדות ושנים שנונות. לתכלית זו יצרו להם בני־אדם שבטים, בתי־אבות ועמים. גם חיות היער מתאגדות עם בנות מינן לעדרים ונלחמות יחד. עד עכשיו עשו זאת בני האדם בשם מלכים, ארצות ואלים, ועכשיו הרי הם עושים זאת בשם שיטות שונות. ואין הבדל בדבר, אם השיטה מכוונה אך לחזק ולהעצים את שבטם של עצמם או להמציא את השלטון לידי אחד המעמדות, המטרה אחת היא – לאכול את החלש.

אני, האנס, נענשתי לא משום שהריעותי את מעשי, אלא משום שחלש אני ונאכלתי כדרך שחיה חלשה נאכלת על ידי החזקה ממנה. כך היא צורתנו לאמתה, כך הוא גורלנו לאמתו, וכל שאר הדברים אינם אלא דברי הבאי, שבדו הבריות מלבם. אין בהם מועיל אלא לשעה, עתים ארוכה ועתים קצרה. ובהפסקות אנו משלים את נפשנו, שחוטים נשזרים מאדם אל אדם, שמצויה רוח משותפת, המקיפה את כל העולם כולו, ואולם קללה רובצת עלינו ואנו חוזרים ושוקעים לתוך טבענו המיוחד לנו ומושכים אתנו לתוך הבוץ והרפש שלנו את כל נסיונותינו, את חכמתנו, את האמנות שלנו ואפילו את הרגשת־האלהות שלנו, שאנו מדמים בנפשנו, שניתנה לנו מן השמים. לפי שכל מה שאנו יוצרים מקולל כמונו אנו בקללת הגורל של חיה, כלוא עמנו בכלוב טבענו.

והואיל וכך, מה תועלתה של מלחמתנו? מהי המטרה של כל חיינו?: האומנם להעשות בשר־טריפה לחיה החזקה ממנו? למה הייסורים? למה אנו מצילים עצמנו מן הסכנות והפחתים עד שיסוב עלינו גלגל המזל ואנו נפול לתוך לועה של חית־הטרף, נהיה שלל לכליון חסר־התכלית ונהפך לחומר מעופש, שממנו נוצרנו? וכי לא מוטב הוא להשתמש במקצת הרצון שנתייחד לנו, במקצת הברירה שבידנו, כדי להכחיד את עצמנו? מפני מה אני צופן את האקדוח שלי לשונא סתמי, שאך כח־ההשמדה של הטבע מפעיל אותו, כדרך שהוא מפעיל כל חיה רעה אחרת? מפני מה איני משתמש בו כלפי עצמי? מפני מה אני מונע עצמי מלחזור אל המצב המכוון לטבענו, אל החומר הנרפש וחסר־המחשבה, שחסר־אונים הוא כרצוננו וכברירה שבידנו?!"

האנס היה עומד בתוך מאור־הלילה של רחובות מינכן, מנגד לבנין־המועצה, הבנוי בסיגנון־ריניסאנס מחוקה חיקוי גרוע ומזוייף. הפנסים האירו את הכוכים הקטנים ואת כיפות־הקשתות המרובים לאין מספר עם גלמי־האבירים הגרמנים, הלבושים שריונות עד לצוארם, שהיו קבועים בתוכם והפילו אימה במראיהם. לנגד מאור־הלילה דומה היה, כאילו קמו מקבריהם וחזרו אל החיים, כדי להחזיר את ימות הבינים ליושנם.בליל־הזועות הזה, ליל המוראים, השנאה והרצח, הכל אפשר היה. ואכן אמת הדבר: הנה הם יורדים מעל כניהם, שעליהם הם מוצבים עטופי מדי-קרב של אבן, יוצאים מתוך כוכיהם ומתערבים עם הבריות שברחוב. והבריות שברחוב, הלבושים מדי־מלחמה של עכשיו, העטופים חולצות ואזורים רצועות של עור עם נרתיקי־אקדוחים, פניהם כפני גלמי־האבן שבכוכים – פנים מאובנים ובלתי־אישיים. עכשיו התבוללו כולם יחד ואין להבדיל ביניהם – שניהם באו על מנת להחזיר את ימות־הבינים בעולם!

ואכן נפלא הדבר. מראיהם של גלמי־האבן, שהיו מכבשים לפנים את העולם במכבש של מות, מראיהם של הטיבטונים הקדמונים, שדומה היה כאילו שוב הוטלה בהם נשמת חיים, הם הם שעוררו בלבו של האנס התנגדות מרדנית, הם הם שליבו בקרבו את הניצוצות האחרונים של אמונה, שעדיין היו מהבהבים תחת ערמת האפר של כליון ויאוש. העולם מתאמץ תמיד להחלץ מצפרני החיה הרעה, המתנפלת עליו מזמן לזמן – אמר האנס אל נפשו. אין זה אבדן, אין זו שקיעה לתוך התהום בגזרת המזל, אלא מלחמה, האבקות איומה בין הטוב והרע, בין הגאולה ושיעבוד המזל. עתים חשוכות הולכות ומתרגשות עלינו תמיד. כבר היו עתים רעות מאלה, ואז נדמה, שהעולם נטרף בשני חית־הלילה ומתרסק בצפרניה, ואולם בכחו של חפץ־הגאולה ובכח הגעגועים על האלהות, המוטבעים בטבעו, חזר וקם העולם מנחלי הדמים ולהבות האש. הוא הקריב קרבנות יקרים וקדושים על מזבח אמונתו בטוב ונחלץ מתוך פרסותיהם של גלמי־האדם, שהגיחו מכוכיהם ושבו אל החיים על מנת להחזיר את ימות־הבינים בעולם. כך הוא מנהגו של עולם מזמן לזמן. דומים אנו, שכבר הגענו אל הגבול וראשינו נתקלים בקיר־חומה אטום, דומים אנו שהגיע סופנו – והנה קם גואל ומושיע, איש־מלחמה לא־נודע, והוא מביא לנו דבר ומלאכות מאת האלהות, מעמיד גבורים ואנוסים ושליחים וגואל את האדם מגורל־החיה שלו, שנשתקע בו לשעה. כשם שהעולם הגויי אנוס היה להכנע מפני הרעיון המשיחי־האלהי, שבא מארץ רחוקה ומעם בזוי והביא גאולה וכח־חיים לאנושות הנמקה בצמא, כשם שימות־הבינים החשוכים אנוסים היו לפנות את מקומם לרעיון ההומניסטי שהתלקח ועלה מתוך ערמת האפר, שהיה קבור בה, — כך אנוס יהיה גם עולמנו וזמננו, שאין אלהים בקרבו, לפנות את מקומו לדבר־־מה חדש, שעתיד לבוא. העולם שלנו קיפח את עצמו, בילה את עצמו. מתוך שהיה רודף אחר נכסי-החומר נפסק הקשר שבינו ובין האלהות והוא בא לידי המלחמה השגעונית, שטרפה וריסקה את בני האדם. הוא הבשיל עד כדי לנפול, כפרי רקוב הנושר מן האילן, ולפנות את מקומו לרעיון אחר, ההולך ומתרקם בקרבו, לאמונה חדשה, לדבר־מה טמיר ונעלם, שכבר מצוי בקרבנו וכחותיו כבר מתעוררים בקרבנו. מה שמתרגש עלינו באותה שעה אינו אלא מלחמת הטוב ברע, הפרוצס הנצחי המתרחש בחיינו.

האנס שוב לא ראה את עצמו כחתיכת־בשר, שלא נוצרה אלא להיות טרף לחיה חזקה ממנו. שוב לא חש עצמו כבול בשלשלת הגורל הארור של חיה. הוא חזר ומצא בקרבו את ההכרה, שהאדם בחיר־סגולה הוא ותופס מעמד מיוחד בעולם משום שנתייחדה לו השאיפה לטוב, כשרון הברירה, הבחנה אינסטינקטיבית בין אמת לשקר, בין גאולה לכליון. הוא מצא את הקשר שבינו ובין האלהות הנעלמה ונטפל מדעת אל מחנה הגואל, עד להתקומם בכל עוז ולהעיז מצח בפני האויב. במלחמה זו מן הצורך לנטות את הקוים בבירור; עיקרו של דבר הוא לדעת לצדו של מי אתה עומד.

רגע אחד עמד תחתיו באמצע הרחוב, בתוך השאון והרעש, בתוך המאור העמום, בתוך הלילה המבהיק בזהרי־־כוכבים. – הוא ראה אותה, את לוטה, כשהיא נצבת על ידו. הוא ראה אותה לכל מלוא דמותה והתבייש מפניה.

איככה יכול היה להתכחש לה? איככה יכול היה לדון אותה להיות אך חתיכת־בשר, טרף לשני חיה? איככה יכול היה להשלים אפילו רגע אחד עם הרעיון, שהיצור הנפלא שלוטה שמה, שזה עתה חבק אותו בזרועותיו, חי פעם אחת ושוב איננו, אלא נטרף לעולם על ידי חיה רעה ללא־טעם ולא לשם רעיון כלשהו?

האנס הרגיש עכשיו בסמוך לו באישיותה השלמה של לוטה, בכל האצור בקרבה ובכל התקוות לאושר־חיים שמילאו את לבה, ודומה היה כאילו חבקה אותו באלפי זרועות. הוא הרגיש בנשמה שבקרבה, האוצלת מזיוה על כל קו וקו של אבריה הענוגים. אמנם כן, היא מצויה בקרבתו. היא מצויה בקרבתו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע מרגעי חייו. מיום שנסתלקה ממנו הריהי מצויה אצלו, בין בשעה שהוא מהלך ברחוב בתוך הבריות ובין בשעה שהוא שרוי בבדידות. היא מצויה על ידו יחד עם הנעלם שהיא נושאה בקרבה, שאין לו עדיין שם ושאינו הווה וקיים עדיין ושאף על פי כן הריהו יקר לו כל כך. באלפי דרכים הריהו מרגיש בנשימתה, בהבל גופה, חמימותו ועדינותו. זכרונה מעדן אותו ומשרה עליו אצילות, ומנגינת קולה החשאית והרוטטת מביאה אותו לידי עליצות והתלהבות. הוא רואה את הילוכה, את דמותה ואת פניה. היא, לוטה, קשורה עמו באלפי חוטים לעולמי נצח. הוא סופג את האויר הרוטט אשר מסביבה ומראיה משכר את עינו, את אזנו ואת כל חושיו. ואיככה זה יכול היה לדון אותה לכליה שאין לה טעם, לכליה של חיה? וכי אינה קדושה, שנפלה במלחמה לדבר־מה נעלה ויפה? היסוד האלהי שבקרבנו כופה אותנו לערוך קרב עם גורל־החיה. והיא, לוטה, הנה מעונה קדושה, שנפלה במלחמה ליתרון שלנו. היא נמנית על מחנות המעונים הקדושים שבכל הדורות, שכבשו לפנינו את הדרך לאנושיות הקדושה שלנו. דם כל האנוסים, שמתו על קידוש השם, על האידיאל ההומני ובמרידות־־ הגאולה לשם היתרון האנושי – הדם הזה הוא הלשד האלהי, התוסס בקרבנו ואינו מניחנו לאבד ולכלות במצב של חיה. הוא מעורר בקרבנו את השאיפה לטוב, את התשוקה לאלהות…

“איככה יכלתי להתכחש לה? אני קשור עמה לעולמי עולמים. והיתכן, שנעלמה ונהפכה לחומר מרקיב? היא נפלה במערכות הלוחמים לאל הטמיר והנעלם, במערכות הלוחמים, שגם אני חייב להלוות אליהם!”

כאור מאופל ראה את האל הטמיר והנעלם, המעורר בלב האדם את אי־המנוחה הנצחית, את אי־־ההסתפקות הנצחית, את הצמאה לדעת ולהכרח היופי, את הדביקות בנצחים, את השאיפה ליצור ש״י עולמות, עולמות־־הבאים, גני־עדן ולחלום על גואלים ומושיעים… באלפי דרכים נגלה האל הטמיר והנעלם לכל עם ובכל עת ובכל תקופה. באלפי דרכים נתוודע אליהם ודיבר אליהם על ידי מחוקקים, נביאים ופייטנים, נתגשם בהדרי־יופי נצחיים, נתממש על ידי קרבות ונתן את משכנו בלבות של מעונים־קדושים ולא הרפה מהם. הוא היה עמם במצוקותיהם ובעתות מחשכים, ומתוך חרדות, כליון ומות יצר חיים חדשים, עבדים משועבדים הפך לגואלים וצרה ומצוקה הפך לישועה.

הוא ראה אותו, את האל הטמיר והנעלם, אשר הרבה שמות לו, אבל האמת שלו אחת היא. וזה האות שלו: השאיפה לטוב. הוא ראה אותו, את הגואל הנעלם, שניתן לא לאדם אחד ולא לדור אחד, אלא לכל הבריות ובכל העתים והתקופות, בדומה לשמש והחיים.

ורגש תקף עליו לשאת את כפיו למרום, לבקש בעיניו את האל הטמיר והנעלם, שהיה צריך לו כל כך בשעה זו ולקרוא אליו:

"אל טמיר ונעלם, אשר היית עמנו תמיד מראשיתנו, אשר נקשרת בנפשותינו והולכת אותנו בדרך הגאולה – אכן מאמין אני, שהנך הווה ונמצא! ואם דרכיך נתכסו, ואם רשמי עקבותיך נמחו – הווה אתה! אני מאמין, שישך. אתה נקשרת עמנו לנצח נצחים. נחמתנו אתה, תקותנו אתה! אל תתעלם ממני! אני צריך לך יותר מכל שאר הבריות, אין עמי נפש זולתך! אל טמיר ונעלם! רק בך לבד אני מוצא טעם ונימוק לחיי!..״

ופתאום נפתח מקור דמעותיו. הוא היה מהלך ברחובותיה של מינכן ההומים מאדם ובכה ודיבר אל נפשו: “לוטה, איך? מדוע אינך עמי? מדוע גזלו אותך ממני? למי הריעונו באהבתנו? הלא ביקשנו אך את הטוב. למה המיתו אותך? אהה אלהים, וכי מרגישים הם, וכי מבינים הם, וכי יודעים הם מה המעשה שעשו? הלא בני אדם הם גם הם, הלא גם להם ניתנו לבבות! הלא אחיך הוא! וכי אינו מרגיש את העוול, שעשה? איך יכול הוא לחיות ועוון זה רובץ על נפשו? איך יכול היה לעשות לך כזאת במצבך המבורך, בזמן שחיים חדשים היו גלומים בקרבך? הלא אדם הוא כמונו! הלא רגשותינו רגשותיו ויצרינו יצריו והוא נוצר מאותו החומר, שממנו נוצרנו אנו! הלא קראנו אותם הספרים עצמם ונתייחדה לנו אותה התרבות, אותה המוסיקה, אותה ההכרה האנושית של אושר ושמחה, של איד ודמעות! כלום אינו מרגיש אותו המכאוב כמונו אנו? וכי אינו סובל ייסורים כמונו אנו? וכי אבן הוא? וכי נוצר מחומר אחר? הלא ציביליזאציה אחת עיצבה אותנו. הלא מדברים אנו בלשון אחת ומאמינים באמת אחת! איני יכול להעלות על דעתו, שלבו הנהו תהום־מחשכים, שאך השטן בלבד שולט שם! הלא בני מין אחד אנחנו, הלא אדם הוא כמוני אני! אמנם רע לו; הם רמסו את האמונה שלנו ברגלים. הם גידפו את כל הקדשים שלנו וירקו עליהם את רוקם וטינפו אותם בדם־אדם. הם הפכו את העולם לאיטליז ושחטו את האדם כשור. ואיך יכולים אנו לחיות? מה הדברים שבקדושה ושבטהרה, שהשאירו לנו, ושאנחנו, בני הדור הצעיר, נוכל להאמין בהם? הרי הם לא חסו למעננו על דבר וטימאו את כל מקורות־האמונה שלנו, ואיך נוכל לחיות? – אבל כלום טוב לי ממנו הוא? הרי מצבי כמצבו, הרי גם אני נתון בתוך ליל־המחשכים, שבא בעקב המלחמה, והנני מגשש באפלה, מחטט ומנקר ומחפש מה שאני מחפש! וכי אינו רואה זאת? אהה אלהים, וכי יבוא יום ומוסר לבו ייקץ והוא יכיר וידע את האמת האכזריה והערומה של המעשה שעשה? ואיך יחיה אז? האומנם לא יקרע את לבו לגזרים בצפרני עצמו? הן אי־אפשר לו להאמין, שאך חיה רעה הוא ומוסר־לב איו לו! לאו, אך אדם הוא כמונו אנו. אהה אלהים, מה עוללו לנו? איך ירדנו פלאים! חוס ורחם עלינו! חלצנו, אלהים, מן הירידה שירדנו! התפללי, לוטה, התפללי אל האל הטמיר והנעלם מן המקום, שאת שרויה שם! את, שנעשית קרבן לירידה שלנו, התפללי שתתגלגל מידת הרחמים עלינו! התפללי, לוטה! אכן הווה ונמצא הוא, לוטה! אכן הווה ונמצא הוא אותו הגדול, הנצחי, הגואל, היודע הכל, האנושי־הכללי, הטמיר והנעלם! שומעת את, לוטה, הוא הווה! הוא נמצא! אכן הרגש הרגשתי בו…”

הוא דיבר את הדברים האלה אל נפשו ועיניו זלגו דמעות, אשר חיתמו בעדו את זהרי הלילה כמו בכבדה… - - - - - - -

בליל־הסיוט, ליל ההצלה והאימים, ליל האבדן והגאולה הכל נעשה אפשר: וכי אך צלם־דמיון היה הדבר, יליד המצב המרותח והנסער, שהיה נתון בו לאחר כל אותם הלילות של נדודי־שינה, של ייסורים ויאוש, או דבר עלילות לאמתו? על כל פנים נדמה לו להאנס, שהוא מרגיש בחוש, שהוא רואה בעיני בשר אדם הולך ומתקרב אליו. אותו אדם היה מהלך אחריו זה כמה והריהו מסתכל בו ואינו גורע עין ממנו. אדם – דמותו ידועה לו ואינה ידועה. והנה מבצבצת הדמות מתוך האפלה – מתוך מאות הצעירים, המתהלכים ברחובות ורצועות־עור משונצות על גבי החולצות שלהם ואקדוחים מצומדים בחגורותיהם. את הדמות הזאת ראה באספה, ואפשר שהיא פסל מפסלי־האבן, שפשט את מדי־האבן שלו ולבש מדים של עכשיו. בין כך ובין כך והדמות ידועה לו. הוא קשור עמה קשר של קירבת־משפחה. כבר ראה אותה פעם אחת והוא מכיר אותה. והנה פתחה הדמות ודיברה אליו דברים של ממש:

“אכן אמת הדבר, הוא הוא. יהודי, אינך מכיר אותי?”

וודאי הריהו מכיר אותו. רוצחה של לוטה עומד לפניו ומסתכל בפניו. עתה מצא אותו. היכן האקדוח שלו, מדוע אינו נפרע ממנו? אבל לא כן הדבר, אין זה אדם חי, אלא פסל־אבן ללא־רצון, גולם־אבן, שיצא מתוך אחד הכוכים, מבין האבירים הגרמנים הקדמונים, אלא שהוא לבוש בגדים של הזמן הזה. ואולם הגולם מדבר. ופנים לו לגולם וגם עינים לו, והעינים מביטות עמוק עמוק מתוך דעת.

״מה אתה מבקש?״ — שאלהו האנס.

“הכרתיך. היית באספה. הלכתי אחריך כל הזמן. הרי אותי אתה מבקש. עתה מצאתני. הריני לפניך!”

“למה אתה לי?”

“הראה את גבורתך, יהודי, שלוף את אקדוחך הטמון בכיסך למעני. או על כל פנים מסור אותי בידי הפוליציה והגידני, שהרגתי את אחותי. הרי לשם כך באת לכאן”.

“ולמה לי לעשות זאת?”

“למה? כדי לקחת נקם ממני, יהודי!”

“נקם? ממי? הלא אבן אתה! דמות מתה אתה! דמות, שהגיחה מן הקיר! הלא אין בך רצון!”

"מה אתה סח, יהודי? וכי אינך רואה, שהנני רוצחה של אשתך של אחותי? רצחתיה יחד עם ילדה, שלא נולד. קום ועשה בי נקמה!״

“נקמה! וכי יכולה היא הנקמה לכבות את מוקדי ייסורי?”

"ייסוריך? וכי סבור אתה, יהודי ארור, שהייסורים רק מנת חלקך הם? וכי סבור אתה, שאני, רוצח אחותי, אין לבי נוקפי? שאין זה אלא מין מעשה־ספורט שלנו? וכי כך אתה סבור, יהודי? וכי אין אנו מתענים בייסורים אלף מונים יותר ממך? וכי אין אנו מרגישים במשא הזוהמה, שאנו מעמיסים על מצפוננו, המדכא את נפשותינו בשל הפשע, שאתם גורמים לנו לעשות? וכי מתוך תענוג עושים אנו את מעשינו? וכי מתוך שמחה הורגים אנו את אחיותינו, יהודי? וכי הצצת לתוך לבותינו? וכי יודע אתה את המלחמה, שאנו נלחמים בנפשנו, את הספקות, המענים אותנו, ואת מוסר־הלב המציק אותנו? סבור אתה, יהודי, שרק אתם לבדכם יש לכם הזכות לסבול ייסורים, משום שהנכם הנפגעים, תחת אשר אנחנו, המטנפים את עצמנו בזוהמה זו ועושים את מעשה־העוון, אין אנו אלא אבן? וכי כך אתה סבור? וכי רק אתה לבדך סובל ייסורים? וכי יודע אתה, יהודי, מה משמעם של ייסורים?״

״אתה מיצר? אתה מתענה בייסורים?״ – קרא האנס. – “רוצחי מתענה בייסורים! רוצחי אחי הוא!”

והוא נטל את האקדוח, שהיה מוכן אצלו בשביל להרוג את הרוצח, והפילו לרגליו.

ואולם הרוצח כבר נסתלק ונעלם. ותחת זה נתכנסה מיד בו במקום חבורה של בני אדם והקיפה את האנס, שנפל לארץ והתעלף…

במצב זה שבין יאוש ותקוה, בין אבדן וגאולה, מצא אדולף בודינהיימר את בן אחיו בחדר־מלון קטן ועלוב שבמינכן, לאחר שהיה מחפש אותו ימים אחדים על ידי הפוליציה…

 

פרק עשרים וששה: בין חומות עתיקות    🔗

לאחר ימים אחדים הוציא אדולף בודינהיימר את בן אחיו ממינכן והביאו לעיירה קטנה שבמדינה, כדי לחלצו מעקת הסיוט, שרבץ על נפשו.

“בוא, נערי שלי, ואראך פרק של ימות-הבינים, וראה תראה בעיניך, כיצד היו הבריות חיים באותו הזמן. עליך לברוח לשעה קלה מזמננו אנו ולנשום אוירו של נוף-דירר – ורווח לך”.

ואכן אמת הדבר, העיירה רוטנברג, שהדוד אדולף הוליך לשם את האנס, היתה שרויה בעונה זו, עונת החורף המוצהב, בתוך נוף של גבעות ועמקים ירוקים-עמומים, שדומה היה כאילו נגזר מתוך פיתוח-עץ של האמנים הגרמנים הקדמונים. העיירה היתה מוקפה חומה מימות-הבינים ומבוצרה במגדלים גותיים ורדומה בצלם של ימות-הבינים. עיירה זו עם השקקים העקומים שבה, עם בתיה הבנויים בסיגנון גותי, שסמלי-האומנויות ושלטי הפטרונים-הקדושים עדיין היו תלויים עליהם, עשתה רושם כאילו החיים שבה אינם חיים של ממש, אלא מעשה-משחק ומחזה-שעשועים. הבתים והרחובות, הזויות והכוכים, המגדלים והבארות של ימות-הבינים נדמו כאילו אינם אלא עיטור-תיאטרוני, שנעשה זה עתה לצורך הצגת מחזה גרמני קדמוני, שעוד מעט ויערכוהו לעינים הרואים באמצע השוק. ואף על פי כן לא היה כאן משום משחק. כל הבריות החיות בעיירה עתיקה זו היו נושמות את אוירו של עולם ימות-הבינים. דומה כאילו הזמן שכח את המקום הזה והוציא את העיירה מתוך סדר-התקופות שלו והניחו לזכרון לדורות עולם. וכשם שהעיירה נשתמרה בעינה ומראיה לא נשתנה מכפי שהיה בימות-הבינים, כך נשתמרו במצבם הקדמוני גם חייה הפנימיים והעלילות הממשית שלה. הזמן הניח את העיירה לאחוריו ושכח לקחתה עמו.

האכסניה, שהאנס ודודו התאכסנו בה, היא גופה היתה משמשת התגשמות גמורה של ימות-הבינים לא רק בבנינה, בתקרתה הקמורה, בחפצים ובכלי-התשמיש שלה, אלא גם בייחוד על ידי בני-האדם, שהיו מצויים בה. אצל השולחנות העתיקים ועל הספסלים הצרים והבלתי-נוחים ובתוך האתמוספירה של ימות-הבינים היו מסובים בני-אדם ושתו בירה מכוסות-זכוכית וקנקני-בדיל עתיקים. ודומה היה, שבני-האדם הללו קמו מקברות-קדומים, שנמחו עקבותיהם, וחזרו אל החיים, כדי להבהיל את הבריות בזכר העיתים של צינוקות ועינויי-גוף. דומה היה, כאילו מתחת לבגדיהם של עכשיו, עדיין לבושים הם שריונות של ברזל ושל פלדה, שהעלו חלודה מרוב אבקם ויושנם, והנשים המטפלות ומתעסקות באכסניה היו דומות כאילו על גבי התסרוקת שלהן מבצבץ ועולה הצניף הגותי הגבוה. האנשים היו מתנועעים כאילו נתייחדו להם איברהים של תייל והביטו אל הנכרים בעינים זעופות. בקמטי פניהם התלוננה האכזריות הקשה של עתותי המחשכים שלהם, ועל כל אדם בן הזמן הזה, שהעיז ליכנס לתוך זמנם הם, שפכו את כל המרירות האכזריה ואת רוח העצבות של תקופתם. האנס כמעט שנחנק. דומה היה, שאוירה של האכסניה רווי עיפוש וטחב של בית-אסורים וסרחון-עכברים ושעוד מעט ומאחד החדרים הסמוכים יגיע לאזניו קול קישקוש של מכשירי-עינויים וקול אנקת מעונים.

מתוך מצב-רוח “נוח” כזה היו אנשים העיירה הקטנה יושבים ולוגמים את הבירה שלהם ומבטי-ידידות כאלה היו מכוונים כלפי הנכרים, שבאו מן העיר הגדולה להתארח אצלם.

כל האכסניה היתה מלאה רוח של “קשר” חשאי. אצל השולחנות, בפינות, בכוכים שבקיר המוצנעים למחצה ובחדרים המיוחדים ישבו חבורות חבורות של בני אדם, גברים בעלי שפעת-שערות וגברים מקורחים, גברים בעלי זקן ושפם וגברים מחוסרי זקן ושפם ואפילו מחוסרי גבינים, גברים מצולקי-פנים וגברים ללא צלקות ומשקפים. אלא שכולם עשו רושם, שזה עתה פשטו את מדי-הצבא שלהם או עדיין לבושים בהם מתחת לבגדי האזרחים שעליהם. רבים מהם ענדו את צלב-הברזל על בגדיהם השחוקים. כולם היו “מתקשרים” בסודי סודות. היו מדיינים. מספרים ומרצים דין וחשבון. והכל בלחש ובפנים חמורות ובעינים זעומות, כאילו נתכוונו להטביע את כל העולם כולו בבירה המרירה שלהם, האצורה כארס בקנקנים הגדולים שלפניהם. את כל זר, שערב את לבו ליכנס אל בית-המשקה, היו בודקים במבטים חשדניים ודוקרים בעינים חדות ולוהטות כשפודים קלויים באש – לפי שלא פסקו מלהתעסק בעסקי “התקשרות”, והיו מטכסים עצות ומחבלים תחבולות, כיצד להכריע את צרפת, להפקיע מיד אנגליה את השלטון בימים, ליטול מאמריקה את אוצרות-הזהב שלה ולכבוש את שדות התבואה הגדולים והרחבים של רוסיה. דבר המובן מאליו הוא, שיותר מכל היו רוקמים מזימות ומטכסים עצות כנגד הממשלה הברלינית ושלטון-העולם היהודי. המלה “יהודי” לא פסקה מפיותיהם בעלי-השינים ומחוסרי-השינים. ועם זה לא ראו מרביתם יהודי מעולם, חוץ מן היהודים האחדים סוחרי-הבהמות מעיר פירט, שנתגלגלו ובאו אל היריד שלהם וחוץ מן השמש החיגר, שהיה שומר על בית הקברות היהודי העתיק שבעיירה. אבות אבותיהם של אלה כבר הקדימו ועשו מלאכתם של נכדיהם אחריהם, ועוד לפני כמה מאות בשנים עמדו וגרשו את היהודים מן העיירה ושוב לא היה לצאצאיהם אחריהם מה לעשות אלא להרחיק בקינתוריהם ונגישותיהם את בית-החרושת לצעצועי-ילדים, שבעליו היה יהודי ומחצית העיירה התפרנסה ממנו. אותו היהודי אנוס היה להעביר לאחר המלחמה את בית-החרושת שלו לנירנברג, ומכאן ואילך מספקת העיירה הקטנה לכרך הגדול את רוב הזונות שבו. והואיל וכך מתנקמים אזרחי העיירה בקבריהם של היהודים הנתים – עוקרים את המצבות מבית-הקברות וקובעים אותן בכותלי בתיהם, ואת האבנים שאין לאין ידם לעקור ממקומן, הרי הם משברים ומכחידים.

הדוד אדולף ראה מיד, שמשגה היה מצדו להכניס את האנס החולה לתוך האתמוספירה המלאה שנאה ומשטמה, שגרמה להרחיב את פצעיו במידה יתרה. ואולם הדוד אדולף נתייחד לו הכשרון לחיות במדבר ולראות שם מחזות-שרב. היה לו שריון, שתחתיו הצניע עצמו – הלא הוא “קלסתר פניו של החומר”, ככל אשר קרא לו.

הוא לא היה דר עם בני אדם, אלא עם הנוף. בני-אדם היו מרגיזים את עצביו, מפריעים אותו, מבלעים את ההרמוניה הפנימית שבו ומוציאים אותו מתוך עולמו המוצנע אל הרחוב המשמים. הבריות הטילו עליו שיעמום.

בראשית היה הגוף, שצורת אלהים קבועה בו. הוא ממלא את עין האדם אותו הרטט של רוח הקודש, שכופה אותו לבקש את אלהים. הנוף הריהו אבי כל האמנויות. הוא יצר את המוסיקא ברוח האדם ועל ידו דבק האדם ביוצרו. מי שיכול לראות את קלסתר פניו של החומר, זוכה ורואה את אלהים.

ובכן היה משוטט עם האנס ביערים ובשדות שבמסבי העיירה. הכל היה פורח ומנצנץ עכשיו בגווני-הזהב של החורף. עלי הגלמושים והדולבים האדומים כדם, זהב הערמונים, האלונים והצפצפות, ירק הארנים הרווה והעמום – הכל זרעו את ברק גווניהם על פני האגמים העמומים-הצנועים. והיה בזה משום טבילה אחרונה שלפני המיתה. ובשעה שאלפי הגוונים של אדמומית, של דם ושל נחושת היו עולים במעלה הגבעות הקטנות ויורדים לתוך העמקים העטופים צללים ומתעלמים ואובדים בשיפולי האופק המכוסה בצעיף ערפל שעינו כעין החלב – היה הנוף שר שירת המנוחה השלמה והיודעת את הכל, שרק המות וההתיאשות יודעים לשיר אותו, – הלא היא שירת הכליה הנצחית. שירת אושר ושלוה היא, לפי ששירת הכליה הריהי שירת ההוויה הנצחית…

סכין היתה תקועה בלבו של האנס ועיניו עוורו מראות את קלסתר פניו של החומר ונפשו היתה חירשת משמוע את שירת המנוחה, ששר הנוף. הוא לא יכול להשתחרר אפילו לרגע אחד מן הסיוט, שהתרגש עליו במינכן ושהיה מלווה אותו כחזון המות, הכליון ומעשי-השטן. “ליל הסכין הארוכה”, ש“נביא-המות” הבטיח לגייסות שלו, ושהוא שמע עליו פעמות רבות כל כך, היה פרוש ותלוי מעל העולם כסכינו של מלאך-המות. “וכי איננו רואים את הלילה, הממשמש ובא?” – היה שואל את עצמו. מצב רוחם של הבריות, שמצא בעיירה הקטנה, שהוא בא לשם על מנת לבקש מרפא לנפשו, הפנים שראה, הגולגלות המגולחות, העינים הערומות ומחוסרות-הגבינים, הפרצופים האכזרים וצלבי-הברזל שעל גבי חזותיהם של הבריות הללו – כל זה הוסיף להעיק אותו מועקה יתירה. וכי אין אדם רואה ומרגיש, שחשרת עננים הולכת ומתקשרת ממעל לעולם?

רק עכשיו, בתוך אתמוספירה זו של שנאה, הרגיש האנס, שאותה תמונת-השדים, שראה בליל-הזועה במינכן, נתגשמה כל צרכה… הנה פרצוף-העץ עם התנועות הגולמיות שלו, והנה הקול הבלתי-אנושי והזר ומוזר לעולם הזה, ההולך ופולט זרמי שנאה ותופש את לבות הבריות ונוסך עליהם שיכרון, ממתי בקרבם את כל רצון והופך אותם לכלי-משחית, העושים את רצונו ללא שיקול-הדעת… האנס ראה בחוש, שהוא הוא השטן, שהמלחמה שלחה אותו אל החיים המהלכים על פני האדמה. והנה המראה, שראה אחר כך ברחובותיה של מינכן – אותם פסלי-המפלצת העשויים אבן, היוצאים מתוך כוכיהם וכלי זינם מימות-הבינים עליהם והם מתערבים עם החיים, כדי להחזיר את ימות הבינים לעולמנו… ומה שראה באותה האספה – אותם הצעירים, פרצופיהם, עיניהם השוקקות, צמאם לרצח, כאותו של וולפאנג פון שטיקר, וכל מה שהולך ונצבר בלבותיהם של בני הדור הזה – כל זה אינו מחלה עראית, שנולדה בצוק-העתים, על ידי המשבר והאינפלאציה, אלא דבר עמוק מזה, דבר מיסטי, איתני, שאי-אפשר לעקור אותו על ידי רדיפות וגזירות שלפי שעה. הרי זה נחש, שהחטאת שלעבר, המלחמה, דמי מיליונים בני אדם שנשפכו, המטבח שנערך לחיים צעירים, שנאת-העולם הגדולה ורמיסתם של כל ערכי-האמת המקובלים – הם הם שהולידו אותו ושלחוהו על פני העולם. השנאה, שצעירים כשטיקר לא מצאו גאולה לה במלחמה על ידי רצח ושפיכות דמים, תובעת את סיפוקה. השנאה, שטופחה על ידי הסתות פאטריוטיות, שהשתמשה בכל דבר וגררה לתוך ביצת הזוהמה של את הכל, את האדם, את החכמה והתבונה, את מוסר-הלב ואת המדע ואפיל את אלהים עצמו, שחיללה וטימאה וזיהמה את הכל ועשתה את הכל לצחוק ולקלסה – תובעת את פוּרקנה! היא יצרה את השטן, את סמל הרע ומתפשטת כמחלה נוגפת, כמגיפה שחורה ומנגעת את העולם…

אכן אמת הדבר, שהסיוט של מינכן הוא הוא שהתעה את עיניו לראות מראות פגעים. כל מקום שהיה מהלך בעיר עתיקה זו, היה רואה מות וכליון, שנאה וצרה. דומה כאילו מוראי ימות-הבינים היו מבצבצים ועולים כאן מתוך האדמה. כל המחשכים של אותם הימים בקעו ועלו מתוך הקברים יחד עם האבנים, החומות והמצבות, שהיו שקועים בהם לשעבר. עתים דומה היה האנס, שאינו חי כיום. העולם, יום האתמול, שהוא היה יודע ומכיר אותו, לא היה אלא חלום, חזיון לילה. החיים של ממש הם החיים המקיפים אותו באותה שעה. חיי העיירה, ימות-הבינים, התקופה של אבירים, של חיילים, של נזירים לבושי שחורים, של מחנות קבצנים נודדים, של יהודים מעונים ומורדפים, חבושי “כובעי-יהודים” ומטליות צהובות על חזיהם, שנערים רצים אחריהם ומצווחים “היפ-היפ, יהודי!”

והוא אחד מן היהודים הללו. אכן נפלא הדבר – עיירה זו של ימות הבינים, שיגעה ושקדה למחות את שיורי עקבות היהודים מקרבה (חוץ מאותו השמש החיגר, שומר בית הקברות העתיק, שהניחוהו לדור בתוכם בזכות התיירים היהודים העשירים מאמריקה, שבאים לפקוד את בית-הקברות). עיירה זו היה חותם יהודי טבוע בכל מצבות-הזכרון שלה. שום חלק מחלקי האוכלוסין לא הניח אחריו רישומים ניכרים של השתתפותם בחיי העיירה כאותם שהשאירו כאן היהודים השנואים. על כל פסיעה ופסיעה אתה מוצא כאן שם, בנין ומצבת-זכרון המעידים על הווייתם. כמה רחובות נקראים בשמות יהודיים: “גיטו יהודי”, “רחוב בית-הכנסת”, “שקק יהודי”. סמוך לחומה העתיקה, שהיא מצבת-הזכרון היחידה מימות הבינים, שנשתמרה יפה, נמצא “בית-הריקודים היהודי”, שהיהודים היו עורכים שם את משתאות-החתונות שלהם. בית-הכנסת הישן, שהיה בנוי בסגנון רומני, נהפך לבית-יראה. הרבה בתים שבעיר היו קבועות בכותליהם מצבות, שנגררו והובאו מבית-הקברות היהודי. ולא הרוח ולא הגשם ולא שיני הזמן לא יכלו לטשטש ולכרסם את שמות הנפטרים החרותים עליהן והזועקים אל החיים. ולא כל שכן בית-הקברות העתיק, שהיה אחת השכיות המופלאות שבעיר. על מצבותיו חרותים שמות של בעלי-הון, של אנשי-מדע של אצילים ואפילו של שרי-צבא מפורסמים, הנפוצים על פני חצי העולם. המצבות הללו העידו, כי מקור מוצאן של הרבה משפחות מהוללות, שהקשר שבינן ובין היהדות נפסק זה כמה, יש לבקש באותו בית-הקברות הקטן והמוצנע שבעיירה זו. היהודים חצבו את עקבותיהם במעמקי האדמה. מדריגות עמוקות מטרים הרבה הובילו מטה אל תוך מקוואות, שעיטוריהן הרומניים העידו עליהן, שעתיקות לימים הן ביותר. על כל באר שניה שבעיירה היה כתוב: “כאן הטביעו יהודים בשנת כך וכך”… יש בעיירה מגרשים ושווקים, שיהודים הועלו שם על המוקד וכל אבן ואבן שבה היתה מספרת מעשים ברדיפות יהודים. ואפילו החומה המקיפה את העיירה נתייחד להם “מגדל יהודי” שלה, שעדיין נשתיירו בו כלי-העינויים, שעינו בהם את היהודים. דומה היה, שאנקותיהם ותפילותיהם של הקדושים עדיין בוקעות ועולות מתוך קירות האבנים. אחד המגדלים שבחומה העתיקה קרוי בשם “מבצר-הרבי”. במבצר זה היה רב מפורסם⁸ חבוש למעלה מעשרים שנה. האביר, שלקח את הרב בשבי, היה מקווה, שהיהודים שבכל העולם כולו, יתנו לו פדיון ממון מרובה כדי להוציא את רבם היקר לחפשי. ואולם הרב אסר על היהודים לפדות אותו בממון הרבה, כדי שלא לגרות בכך את יצרם של האבירים החמסנים לשבות רבנים אחרים.

האנס הסתכל באותו השמש החיגר, שהיה מוליך אותו ברחובות ומראהו את כל השכיות היהודיות שבעיירה ומספר לו על כל החסידים והקדושים, שעוּנוּ לפנים בעיירה זו ושרישומיהם נשתיירו על גבי הבתים והחומות וברחובות שלה. ודומה היה האנס, שמכיר הוא את האיש הזה וכבר ראה אותו במקום מן המקומות – כבר ראה את הזקנקן הצהוב והמחודד הזה, את פניו החוורים הזרועים נמשים ואת עיניו החרדות, האדומות-הדלוקות. אלא שהוא לבוש עכשיו מלבושים אחרים. נדמה לו להאנס, שהוא רואה את הכובע-היהודי שעל ראשו של אדם זה ואת המטלית הצהובה שעל חזהו. כשם שאבירי-האבנים שבמינכן הגיחו מכוכיהם ונהפכו לאנשי פלוגות-ההסתערות הלבושים חולצות-רוח ורצועות-עור, כך עומד לפניו עכשיו יהודי זה – צלם-רוח של ימות-הבינים. לא נשתנה דבר בעולם. ימות-הבינים עומדים מאחורינו כשהם מתחפשים ועלומים מעינינו מתחת לעטיפה קלה. ואך יסירו מעליהם את העטיפה הזאת של זמננו, ומיד יתיצבו ויעמדו בתוך חיינו בכל מלוא העלילות האכזריה שלהם. האנס דומה היה, שעל פני הנוף של דירר עם הגבעות והעמקים שלו, שהוא רואה בעד החלונות הגותיים שבחומה, רוכבים אבירים לבושי שריונות של פלדה וגוררים אחריהם רבנים הקשורים בשלשלאות אל סוסיהם – יהודים נבהלים, שזקנם צהוב ומחודד כשל אותו היהודי, העומד לפניו, ועיניהם חרדות כעיניו של זה. הלא הם אותם היהודים, שהאבירים הללו מענים אותם בחדרי-העינויים וכולאים אותם במגדלי החומות, כדי לקבל כפרם דמי-פדיון. ומתוך המגדלים בוקעות ועולות אנקותיהם, בכיותיהם ותפילותיהם. כך היה וכך הווה וכך יהיה. אין מפלט – המענה והמעונה כרוכים וקשורים יחד על ידי גורל מקולל אחד ואי אפשר להם להפרד זה מזה למרות כל יגיעם ועמלם, למרות כל התאמצותו של הצד האחד להשמיד את הצד השני ולמחות את עקבותיו. המעונים השקו את החומות בדמיהם, תלו עליהן את טליותיהם ותכריכיהם; אנחותיהם עצורות בסדקיהן, זעקות העוול שנעשה להם מצווחות מכל אבן, ויחד עם העוול צועקת ומצווחת גם קללת-המזל. קישקוש כלי-החבלה בוקע ועולה מתוך חדרי-העינויים וחרבות התליינים נוצצות מעל הקירות. המענים והמעונים מצומדים וכבולים יחד בגורל אחד והרי הם מהלכים יחד בשביל הדמים, שהתווה לפניהם היעוד.

ביום הרי הם חיים את חיי ההווה, עוסקים במשא ומתן אלה עם אלה, גונבים ומרמים יחד. ובלילה חוזרים עם אל החומות הארוכות, משחקים שוב את משחק ימות-הבינים ומתגלגלים ונעשים שוב אבירים ויהודים. הבנקאים היהודים, מנהלי-התיאטראות, הסופרים, האמנים, הפרקליטים, הרופאים, אנשי-המדע, הסוכנים, הסרסורים, התגרנים, הרמאים – כל אותם הבריות, התופסים מעמד גדול וחשוב בחיים, מסירים את הצילינדראות מעל ראשיהם וחובשים את כובעי-היהודים ולובשים את מלבושיהם עם המטלית הצהובה שעליהם. והאחרים – שותפיהם, חותניהם, המשמשים שבבתי המסחר שלהם ומשרתיהם, נהפכים לאבירים ולחיילים ומשתוללים ומתגעשים ומתנפלים על היהודים בצווחות של “היפ-היפ!”

– “ואני מה טיבי?” – שואל האנס את נפשו. “וכי לא הוטלתי לפניהם, כדרך שמטילים אפון לתוך שק, שלא לרצוני וידיעתי ושלא בהסכמתי?”

העולם של עכשיו שוב אינו עולם של יחידים ושל בעלי אישיות. האנושות נתחלקה לסיעות, למעמדות ולאומות. ואתה שייך לפי גורלך אל המקום, שהטילוך לשם, ואין שואלים לדעתך אתה – היה האנס מהרהר בלבו. אני מוטל בתוך השק היהודי; אני, האנס בודינהיימר, איני אני עצמי, אין לי ברירה של עצמי, אין לי רצון של עצמי, שהיכולת בידי לפתחו, אין כחי יפה לבור בין טוב לרע. אני מוּכתם ומשועבד לחבורה, לקיבוץ, שגורלו כבר נחתך על ידי אחרים מראש. ואחת היא מה היגיעות, שאני יגע שם בשק להיות צדיק ישר וטוב וגומל חסד עם הבריות – איני אלא אפון, שנוצר להיות מבושל כשאר האפונים. ואך לשוא אצעק באותו השק: אני הנני אני, האנס בודינהיימר, יש לי אני של עצמי, הווייה של עצמי! לשוא – אינני מה שהנני בעצם, אלא מה שהעולם שמחוץ גזר עלי להיות…

אבל מה נשתנתה החבורה שלי, ששונאים אותה יותר מחבורות אחרות? איני יכול להניח, שהחבורה שלי טובה או רעה מחבורות אחרות. מה לי ולאפיו ולהנהגתו של כל יחיד מבני החבורה שלי, שעושים אותי אחראי למעשים שלא נעשו על ידי, אלא על ידי כל אחד מבני החבורה שלי?

השנאה אלי הריהי יצר רע, הנובע מתוך סיבה, שאין לבדוק אחריה ואין לה צידוק לא בחיים ולא בהגיון ולא בתבונה. דומה, כאילו בחר היעוד בחבורה שלי להיות מטרה לכל החצים שבעולם, להיות לב, המושך אליו את כל מרירות, את כל טינה ואת כל תאות-נקמה המצטברות ברוח האנושית הקשה…

גורלי גזר עלי להיות הספוג הסופג את השנאה של כל האנושות, הקרבן, שמעלים אותו על המוקד כדי לשרוף עמו את כל עוול, כל חטאת וכל מרירות: אני הנני השה החלש העקוד על גב המזבח!…

לא, לא בי האשם. אשמתי היא מה שהנני חלש ומחוסר-הגנה, שמתוך כך קל לנצח אותי. על ידי כך הנני מגרה את יצרו של כל זד ומעוול, על ידי כך נעשיתי שה לעולה.

אבל לא כן הדבר, הרי זו גם אשמתי אני, הרע שבעולם הריהו חלק ממני. בני-האדם יוצרים את הרע והריהו גם בי כשם שהוא באחרים. מה הייתי ומה עשיתי בחיים? הייתי כרוך אחרי כל הדברים הטובים, שאנו קוראים להם פרוגרס, אהבת-הבריות, אחוה, התאחדות ארצות אירופה, שדודי היינריך מטיף לה. כל הרעיונות הטובים הללו נעימים עלינו ביותר, אבל מה עשינו כדי לקיים ולממש אותם? מה החובה שקיבלנו עלינו ומה התענוגות, שהזירותי עצמי מהם? כל תענוג ותענוג שלי נקנה במחיר השתעבדותם של אחרים. הייתי חי חיים של מותרות ושל נחת ולא ראיתי ולא התבוננתי, שכל זה נוצר בעמלם של אחרים ובזיעתם של אחרים. ואני הייתי מוחזק בעיני עצמי אדם טוב, הגון ונאה. אבל לא כן הוא. הריני חלק מן הרע, כמוהם הם. אני יצרתי אותו כמותם. עלי להתחיל לחיות חיים חדשים, הטוב דורש שיגשמו אותו במעשה. לעת עתה מתגשם אך הרע, משום שקל יותר לקיים אותו. הטוב מסתפק אך בדברים בלבד. מה עשיתי אני ומה עשה דודי היינריך ומה עשו האחרים למען דעותינו והאידיאלים שלנו ומה הקרבנות שהקרבנו למענם? מה הקרבנות שהקרבנו על מזבחו של האל הנעלם ומה נתנו לו חוץ ממלים?…

הטוב דורש מעשים. עלי לבקש ולמצוא לי מקדש, שבו אוכל לעבוד את האל הנעלם עבודה מעולה ביותר, עלי לבקש לי שדה-פעולה, שבו אוכל לעמול ולשקוד למען הטוב! – כך גמר האנס בלבו.

ומתוך קו-אור זה, שניצנץ במחשכי נפשו, חזר האנס אל האכסניה שלו.

שוב לא היה מתיירא מפני הפנים הזעופות ומפני לחש-הסוד, שהבריות היו מתלחשים שם בכל פינה. הוא פתח ואמר אל אדולף דודו:

“אדולף דודי, זכור אתה, שאמרתי לי פעם אחת, שהטוב אינו נלחם, אלא סובל ומצפה? לא צדקת, דודי. זוהי כל צרתנו, שלא נלחמנו, אלא הסתפקנו בדיבורים נאים, כדרך שעשה דודי היינריך וכדרך שעשית גם אתה מתוך התלהבותך לאמנות. שטופים הייתם אך בדיבורים, במלים גרידה! צדקה לוטה ולא אתה! הטוב נלחם בקנאה קדושה, בהתלהבות אלהית. ואם אינו עושה זאת, צומחות ועולות מתוך הקרקע חומות בתי האסורים, שבהם מבקשים לכלוא אותנו כיום… כל עיקרה של השאלה הוא: חולשה או גבורה? מי שמוכשר להקריב קרבנות מרובים ביותר, הוא יהיה המנצח! אמנם כן, דודי אדולף, הטוב נלחם!” – קרא בהתלהבות.

הדוד אדולף חייך חיוך קל וענה ואמר:

“אפשר שכך הוא, שהטוב נלחם, אבל היפה אינו נלחם לעולם! שכינת אלהים אינה שרויה בטוב, אלא ביפה. משום שגם את הטוב ואם את הרע בדו הבריות. ולפיכך מתחלפים המושגים הללו לעתים קרובות כל כך, עתים משתנה הטוב לרע ולעתים להיפך. מה שאין כן היופי: הריהו נצחי ואינו עשוי להתחלף. אל תביט אל החומות, השתדל להביט למעלה מן החומות. שם אתה מוצא את קלסתר פניו של היופי הנצחי. הוא הוא קלסתר פניו של החומר, קלסתר פניו של אלהים. היופי אינו נלחם, אלא הווה ונמצא!”

 

פרק עשרים ושבעה: מעשה של יאוש    🔗

האנס בודינהיימר גמר לחזור אל מקור מוצאו, שהרחיקוהו ממנו שלא כדין – אל היהדות. הוא ביקש למצוא את הכחות המוסריים שביהדות, או – אם לדבר בלשונו של עצמו – להתבונן כה וכה בתוך השק, שהוטל לתוכו, כדי למצוא שם שדה-פעולה לעצמו. הוא רצה להיות אחד מאחיו, שהורחק מהם שלא בטובתו.

דבר שאינו מוטל בספק הוא, שהמעשה הזה היה מעשה של יאוש. המאורעות האיומים שהתרגשו עליו הם הם שגרמו לו לעבור מן הצה האחד אל זה שכנגדו.

ולא מחמת טעמים של אמונה ודת היה מבקש לעבור אל אחיו. ידיעתו בערכי-המוסר של היהדות היתה מועטה ביותר ואף לא נתן דעתו כל עיקר לשאלה איזו משתי הדתות טובה מחברתה, כדי לבחור באחת מהן בחירה שמדעת. גלוי וידוע היה לפניו, שהיהדות אינו מקימה אך צדיקים, והנצרות – אך רשעים. גלוי וידוע היה לפניו, שהיהדות לא יכלה לעכב בדבר, שיצאו ממנה ספסרנים וטפילים, שדבקו כמורסה בגופו של עמם ובגופם של עמים אחרים, כאותו יודקיביטש והדומים לו. וכיוצא בזה לא יכלה הנצרות לעכב בידו של וולפגאנג פון שטיקר מלהרוג את אחותו בשעת הריונה… מהותם המוסרית של המחזיקים באמונות הללו אינה תלויה כל עיקר בערכיהן של האמונות. כל אמונה ברכה בה והיא מכוונה לרוחם ולאופיים של המחזיקים בה. ואין כאן ענין של בעלי-האמונה, אלא של מחוסרי האמונה, של הנשמות הריקות והערטילאיות. יודקיביטש דבר אין לו עם היהדות כשם שגיסו שלו, של האנס בודינהיימר, וולפגנג שטיקר, דבר אין לו עם הנצרות. ולפיכך כשגמר האנס לשוב אל היהדות לא עשה זאת אלא מתוך שאיפה פנימית, שנתעוררה בקרבו עכשיו, – שאיפה להיות אחד מאותם בני-אדם, שנעשו מטרה לחצי השנאה יותר משאר הבריות שבעולם. תקפו עליו געגועים להיות חלקו עם אלה, שחמת השנאה נתכת עליהם, שעמדתם הרפויה בעולם מגרה את כל זד ומעוול לנצח אותם על נקלה.

ואולם מה פירושו של דבר “לעבור אליהם”? וכי אינו כבר עמם? וכי אינו עומד כבר במערכותיהם? וכי לא הרגו את אשתו ואת ילדו משום שהוא אחד מהם? וכי לא הוברר הדבר, שאותו השריון, שהוריו שמו עליו כדי שיהיה לו למחסה מפני חצי האויב, השמד, ששימדוהו, כולו נקוב הוא ועשוי קורי-עכביש? ולא דיו שאינו מגין עליו, אלא שהוא מושך אליו את מבטי האויב, לפי שהלובש אותו אינו ראוי לו, השמד יש בו משום קינתור והתגרות, לפי שמטילים על היהודים את האחריות לצבעים המזוייפים, שהמשומד מתקשט בהם כדי להתחפש ולרמות את הבריות…

אמנם לו לעצמו לא היתה הנצרות צבע מזוייף, לפי שהיה נוטה אחריה. הנצרות היתה לו הרכוש האחד, שנשתייר בידו מכל ערכי המוסר והמידות, שהמלחמה והימים שלאחר המלחמה הכחידו אותם. וכשבאה עליו הצרה, היתה לו למחסה והמציאה לו תנחומים ותקוה.

אף על פי שהוריו חינכוהו חינוך ריאלי ביותר, אף על פי שמהלך-המחשבות שלו הוגבל וצומצם על ידי ה“מעשיות” החמרנית, שדורו היה שקוע בה, בכל זאת היה נוטה מילדותו אל המסתורין, אל העליון. עכשיו, במצבו שהיה נתון בו, היה מבקש אמונה, שתתן לו את התקוה שאינה ברורה, את התקוה הנבערה אבל הבלתי-מוכחשה, שעדיין לא ניתקו הקשרים שבינו ובין אותו האושר, שזכה לו כשראה חיים עם לוטה, שנגזלה ממנו בדרך אכזרית כל כך. שאיפתו לאמת והביקוש, שהיה מבקש לו עוגן-הצלה ואחיזה בדבר של ישר, הולידו בקרבו תשוקה לאמונה. תשוקה מרדנית, המתקוממת כנגד כל הספיקות והפירכות והמאורעות. הוא היה מתאוה לאמונה, שיש הגיון בהווייתנו!

ואולם את האמונה הזאת, את התקוה הזאת ואת הבטחון הזה לא יכלה לתת לו שום שיטה פילוסופית, שום תנועה אידיאליסטית, שום תורה המודה בכחו וביכלתו של האדם, ואילו גם מרובות היו הברכות האצורות בה ואילו גם התפשטה בכל העולם, לפי שכל הטוב והאושר הזה נסתיים בגבולותיו של העולם הזה. ולא עוד אלא שהכל נסחף במערבולת השנאה שבדורנו וכל שיטה ושיטה הוציאה את מי-שהוא מן הכלל…

הוא היה מבקש התחברות עם זו שאבדה לו, ואת ההתחברות הזאת יכלה להמציא לו אך התורה העוורת, הסתומה, הנעלמה משכלנו, שיכולת-התפיסה המוגבלת שלנו דוחה אותה, – התורה על כח עליון, חי, בלתי-נראה, אבל קיים ומצוי.

אמנם הוא לא צייר לעצמו כח עליון זה כאלהות אישית קבועה ומסויימה. כח זה היה משמש המעורר הנצחי לטוב, הסכום הכולל של כחות-היצירה של כל דורות בני-אדם. הוא היה אותו “האל הבלתי-ידוע”, שהיוונים הקימו לו מזבח. הוא מצא אותו לשעבר לפי כל תואריו ומשיגיו – בגואל, בישו הנוצרי. עכשיו ראה אותו באלהי היהודים…

ככל נוצרי היה מאמין גם הוא, שהיהודים צופנים בקרבם סודות עמוקים, שאינם אובים לגלותם לשאר הבריות, ומעלימים בקרבם אמתיות, שמוצאן מלפני עתים קדמוניות, בזמן שהיו עדיין מקורבים לאלהים ועומדים בברית עמו, ויש להם מסורות, שלמענן הרי הם סובלים ייסורים ונושאים את משא גורלם ואינם רוצים להשתעבד לרצונו של העולם. הם מעמידים מצח נחושה כלפי הלעג והקלסה, שלועגים להם ומתקלסים בהם, ועושים את לבם קשה כחלמיש לכל הבוז, ששופכים עליהם. הם חוננו ברכה, השמה לאל את הקללה, שמקללים אותם. וודאי כמוס עמם דבר סוד, אשר בכחו היכולת בידם לעמוד בכל העלילות והכזבים שטופלים עליהם, אור המגיה את חשכם. שאם אין כן – למה הם מצפים עוד?

כל מה שידע על האמונה, שנתחנך בה ושהוריו, שהיו אנשים מן העולם הזה, לא הכבידו עליו את עולה ביותר, היה ראציונליסטי כל כך, שלא יכול להטיף צרי לתוך לבו הפצוע ולהקהות את מכאוביו. ולפיכך אין תימה בדבר, שבצר לו פנתה רוחות הריליגיוזית, הרעבה וצמאה, אלא אלהי אבותיו, שהיה ממשיך תמיד את לבו בזרות ובתעלומה שבו. הנה יושבת אמו זקנתו הישישה כל הימים בפינות המוצנעות והאפלוליות שבבית ולוחשת שם בחשאי מה שהיא לוחשת… כל העלבון והבוז, שהמיטו לפניו האבירים על עמו, יצוקים בפניה של זקנתו זו היהודיה. וכשם שזקנתו הישישה פניה מעידים עליה, שעמדה בכל המצוקות, שהציקוה האבירים הגרמנים לשעבר וישבה אצל הכותל ונשאה וסבלה את כל הייסורים והיתה מצפה למשיח, כך מוטל גם עליו, על האנס, לקבל את התעודה שנתייחדה לה ולשבת אצל הכותל ולצפות למשיח ולשאת ולסבול את כל הייסורים והמצוקות, שממיטים על היהודי מעניהם של עכשיו, האבירים “החדשים”. עליו לעמוד על משמרתו ולשמור את הכותל. וכי אין היהודים שומרים את מקורות האלהות, שנתגלתה אליהם? את המקורות, שהשקו את האנושות הצמאה והשוקקה שבכל הדורות, מקדמות עולם עד היום הזה; המקורות, שחידשו את העולם בכחו של האל הטמיר והנעלם, המקורות, שחזרו ונתגלו על שפת תהום הכליון והמות שהביאו מחשכי ימות הבינים על העולם? גם עכשיו עומד העולם על שפת תהום הכליון והמות – ומי יודע, אפשר שהמקורות האלה שוב יחדשו את העולם, ירעננו ויחיו אותו להווייה חדשה. עכשיו גלוי וידוע להאנס למה היהודים מצפים ומה הדבר, שהם שומרים עליו בליל אפלתם הארוך ועליו להלוות אליהם.

אבל מה פירושו של דבר “להלוות אליהם”?

“וכי אינני אחד מהם? וכי לא התוו תו במצחי, שהנני אחד מהם? וכי לא הרשיעו לי בשביל שהנני אחד מהם?”

“ואכן אמת הדבר, הנני אחד מהם, אבל לא משום שסבלתי כמותם, אלא משום שהנני מאמין כמותם, שמשיח עדיין לא בא”, – אמר אל נפשו. "הוא הווה וקיים, אלא שעדיין לא בא. וכדי לסייע את ביאתו חייב אדם להקדיש את חייו.

הריני אחד מהם: באמונתי ובייסורי, בחותם הטבוע עלי מלבר וברוחי אשר בקרבי פנימה. כמותם הריני יושב אצל הכותל ומשמר את מקור האלהות".

המשיח שלו עדיין לא בא. הוא מצפה לביאתו. הוא מצפה, שיבוא ויגאל את בני-האדם מן החטא הרובץ עליהם ומחנק אותם כאילו חבל היה כרוך על צוארם. ולביאתו של המשיח הגואל והמושיע הריהו מבקש להקדיש את חייו.

קל להבין כמה נתרעשו בני משפחתו בשמעם את המעשה הנואש, שעלה בדעתו של האנס לעשות.

דודו היינריך נזדרז ונכנס בעובי הקורה.

“הגם אתה מן היהודים-להכעיס?” – שאלהו בלעג. – “ודווקא עכשיו, כשארץ המולדת הולכת ומשתחררת מן הפורענות שבאה עליה, אומר אתה לעשות מעשה כזה?”

“למה אתה מכוון, דודי?”

“להחלטה הנואשת שלך, לשוב אל היהדות משום נקמה בגויים. הריני מכיר את הרגש הזה, שתקף עליך, משום קינתור כלפי הגויים: כיון שאינכם רוצים – הריני רוצה, על אפכם ועל חמתכם!… ואולם אינך עושה בזה נקמות בגויים, אלא בך עצמך. אמנם אדם כמוני שזכה להיות מבני האמונה היהודית, מוסיף להחזיק בה, ולא משום שהיא נותנת לי אושר, אלא משום שהוא מסרב לוותר על האירופיות שלו בשביל שנולד באקראי יהודי. איש אירופי אנכי ככל נוצרי, – צווח הדוקטור בקול, – ודבר אין לזה וליהדות שלי. לא אניח שיגזלו ממני את שייכותי לתרבות הלטינית בשביל שנולדתי באקראי בחיקה של אמונה, שלא השפיעה השפעה כלשהי על חינוכי ועל השקפת-העולם שלי. אבל כיון שזכה אדם להיות שייך לאותה האמונה, הקשורה קשר אמיץ עם הציביליזציה שלנו, המשמשת, אם אפשר לומר כך, אמה ויוצרה של התרבות שלנו, והוא הולך ופורש ממנה מדעת ובכוונה, הרי מעשהו זה אינו אלא מעשה של יאוש; לפי שהוא פורש בכך מדעת ובכוונה מאירופה וחוזר לאסיה; לפי שהוא שב ונטפל אל שבט המתנכר לעולם, אל שבט-כת מצומצם; לפי שהוא מוותר בכך על חלקו בציביליזציה המערבית. מעשה כזה הריהו מעשה-להכעיס, מעשה נקמה בעצמו ואינו אלא איבוד עצמי מוסרי”.

ד“ר בודינהיימר היה מורתח וכעוס. דבר זה ניכר היה מתוך הכתמים האדומים, שניצנצו בפניו. הוא היה מדבר ביתר רבנות מכפי שהיה נוהג עד עכשיו ובקול בטוח, שלא היה רגיל להשמיע כמותו בזמן האחרון. הרפיפות, שהיתה מצויה אצלו בזמן האחרון, נתעלמה כליל. לפי שבימים האחרונים נפל דבר… ומשום כך לא היה מרתה את האנס ולא השגיח במצבו. שכן לדעתו של ד”ר בודינהיימר היה אותו המעשה, שבן אחיו אמר לעשות, מעשה נואש לאמתו, ולפיכך צריך היה לדבר אליו דברים קשים, כדי להניאו ממעשה-השגעון הזה.

פני האנס החווירו, אלא שהיה שוקט. הוא נמצא באותה שעה בלשכת-האמנות של אדולף דודו ולשם כך בא אצלו דודו היינריך. הוא ישב באחת הפינות ומנוחה של פחי-נפש, כמנוחה הבאה לאחר סערה קשה, היתה שרויה עליו. והא פתח את פיו ודיבר, וד"ר בודינהיימר דומה היה, שהוא רואה חיוך של ביטול על שפתיו הדקות, ואותו החיוך היה מכעיס אותו וגם גילגל את רחמיו על הנער האובד.

“ובשביל כך עצמו”, פתח ואמר האנס, “למען הציביליזציה המערבית עלינו לחזור אל אסיה, אל המקור שממנו ינקה ציביליזציה זו. לפי שעל ידי הצינור הארוך, שמימיו של מקור-אלהים היו מושכים והולכים דרכו, התגנבה לתוך המים האלה פסולת הרבה, שזיהמה והרעילה אותם. ושוב אין בהם שמץ מן המקום הראשון, שיצא ממנו, ובשביל כך נתייחדה לה לציביליזאציה המערבית, שלנו אותה הצורה של עכשיו”.

“איני מבין מה פירושו של דבר לחזור אל המקור הראשון. אותו המקור הראשון כשהוא לעצמו אינו ולא כלום. אפשר שהיה נובע ומשקה בשעתו שבט-כת קטן ומצומצם, לאומני-שוביניסטי, שאנשיו היו מתקוטטים ומתנצחים ומרסקים זה את זה. אן נאה היה אותו מקור ראשון, לולא אותה “הפסולת” (ככל אשר אתה קורא לכך), שקלט לתוכו בדרכו הארוכה על ידי צינורה של ההיסטוריה! הוא קלט לתוכו את המחשבה, את הדיבור, את החכמה, את הרגש, את היופי – כללו של דבר: את כל הברכה של המין האנושי, ובעיקר את ההשכלה היוונית-הרומית, ומזה נוצרה הציביליזאציה המערבית! אילו נשאר המקור הראשון תקוע במקומו בלי אותו המהלך, שכבש לו פאולוס דרך לבו ושכלו של העולם, כבר נסתתם זה כבר, או נשתקע בביצה בלי להשפיע על האנושיות, מה שאחת היא! “מקור ראשון” זה אינו אלא בדות חצופה, שבדוה היהודים! והריני מיצר עליך הרבה, כשהנני רואה אותך בחבורה זו, ולא כל שכן בשעה זו, כשארץ המולדת הולכת ומתנערת מן הסיוט, שהמיטה עליה המלחמה, מתאמצת לעמוד על רגליה ולשוב ולתפוס את מקומה בציביליזאציה העולמית, שאבנטוריסטים גרורים, שבאו מן הנכר, ביקשו לגזול אותו ממנה ולכוף עליה תורות זרות, הנובעות מאותם המקורות הקנאתניים-השוביניסטיים, שאתה שואב מהם לצערנו באסונך, ושזרות הן למהותה המערבית, ככל אשר נתברר עכשיו, תודה לאל!”

“אבל הגידה לי, בשם אלהים, ציביליזאציה מערבית זו היכן היא? מהות מערבית זו היכן היא? היכן עקבותיה של אהבת הבריות ושל אזרחות-העולם ושל כל שאר הדברים הטובים, שאתה מטיף להם? הציביליזאציה המערבית עומדת על מלים של רמאות. היכן סייף בעולם, שהרבה להרוג נפשות כמלה בימינו? מה ערכו של המדע, שאינו משמש לטובת הביות? מלאך-המות משתמש היו בהמצאות החדשות שבחדשות! וכי זוהי הציביליזאציה המערבית? הציביליזאציה המערבית בלא המקור הראשון הריהי ביב של זוהמה וחרפה, של כליון ומות. והבט וראה מה מראה פרצופו של העולם כיום הזה!”

פני הדוקטור החווירו ולא מחמת דבריו של האנס, אלא ביחוד מחמת כובד-הראש שלו, מחמת הצער, שהיה מצווח מתוך נפשו.

“לא, נערי שלי, קשה להתווכח עמך. שכחת את דרך המחשבה האנושית, ההגיון שלך שותק, ורק הריתחה, ההתרגשות והיאוש מדברים מתוך גרונך. אפשר שמצבך גרם לכך. ובכן המתן נא עד שתוכל לראות דברים ומאורעות כהווייתם ולהעריכם הערכה אנושית, ואז תווכח לדעת, שאנחנו היהודים, ככל בעלי-הבינה שבעולם, אין לנו אלא הצלה אחת אחת ותקוה אחת – היא הציביליזאציה המערבית. היא גורלנו ומזלנו. היא אמנו ומתנהגת עמנו כאם; ואם יש שנוהגת בנו מנהג אם חורגת, עלינו לקבל זאת באהבה. לפי שאין לנו בית אחר! אם הציביליזאציה המערבית תחיה, נמצא בה את חלקנו המגיע לנו. אנו ניקבע בתוכה כלבינה זו הניקבעת בתוך הקיר ושוב אי-אפשר להוציאה משם בלי לקעקע את הקיר. לולא הציביליזאציה המערבית, אין כדאי לטרוח את כל הטירחה הזאת. אין מועיל בדבר לשמור על “המקור הראשון”, משום שסופו ליבוש… חוץ מזה איני רואה מה תועיל לנפשך על ידי שתעבור לאמונה אחרת. הזמן, שהדתות היו בעלות-השפעה, כבר עבר. גורמים אחרים משמשים עכשיו בחיינו. כשם שנדודי-העמים ומלחמות-הדת הכריעו, איזו שבטים ואיזו אמונות יכבשו את ארצות אירופה וישלטו בה, כך הולך ונקבע בדורנו הסדר החברתי שלעתיד. עליו מתנצחים העמים. המלחמה לסדר החברתי גוררת אחריה שלא מדעת ועל כרחה את כל הרוחות ואת כל הבריות, יהיו דגליהם אשר יהיו. הייתי מבקש לראותך, נערי, במלחמה שבה הולך ונברא העתיד. זוהי עסקנות הראויה לך, אבל בהתחברות עם העולם – ולא מתוך פשיעה בה. כיון שאירע לך אסון, סבור אתה שבאה כליה על חיינו. אלא שטועה אתה – אינם כלים. רק מי שפורש מהם, סופו שהוא כלה”.

האנס שוב לא יכול להתאפק. עד עכשיו שמע את דברי דודו במנוחה, עכשיו פקעה סבלנותו.

“אבל הרי אין התחברות אלא בהסכמתם של הצדדים! וכי לא הושלכתי מקרבם כסמרטוט? וכי אין אנו מוטלים ומתגוללים כולנו לרגליהם? מה אתה מדבר על התחברות? רק בני אדם שווים מתחברים יחד. ומשום כך עצמו הריני עובר אל הקרובים לי. הוטלתי לתוך השק היהודי. ומכאן הנני לבוא בהתחברות עם העולם. זה חלק-העולם שלי– ומכאן הנני להרים את תרומתי הדלה להתקדמות. לעתיד. ל”ציביליזאציה האירופית" ולכל הדברים הטובים, שאתה מטיף להם, משום שההתקדמות הריהי חיים. האדם חורש את חרישה על כל שדותיו. רק על ידי החיים העלובים שבכל יום היכולת בידנו להלחם את מלחמתנו לעתיד יותר טוב. – עד עכשיו לא עשינו מעשה, אלא דיברנו דברים ריקים, שלא היה בהם ממש ולא הועילו כלום משום שלא נטלנו חלק בחיים. היינו מגבבים מליצות בטלות של משכילים, שלא הטילו שום חובה על איש, ולפיכך נעקרו בקלות גדולה כל כך. הריני מבקש לטעת עצמי בתוך החיים. והנני עובד בשדה היהודים, ששם מקומי ושאיש לא יוכל לגרשני משם. הריני אחד מהם, וכיון שהנני אחד מהם, הריני מקבל עלי את כל הסימנים המציינים אותם, בין שהם טובים ובין שהם רעים – כדי שאהיה שייך למי-שהוא, ולא להיות תלוי באויר ככולם אתם".

ברק-אור ניצנץ במוחו של ד"ר בודינהיימר – הוא נבהל, אבל יחד עם זה שמח על הדבר, שגילה באותה שעה בנפשו של האנס. הוא ביקש לומר לו דבר אשר לא כלבו, אלא שלא יכול, ולפיכך ענה ואמר לו:

“יודע אתה, מה אומר לך, האנס? עלינו להמתין לראות איך יפול דבר. הרי אתה מדבר כבר כאחד מהם”.

“הריני אחד מהם!”

ובדברים האלה נסתיימה השיחה שביניהם…

 

פרק עשרים ושמונה: ארץ המולדת ניצלה    🔗

במרתפים המשוריינים שריונות של פלדה, החצובים בתוך סלעי האי-מאנהיטין של ניו-יורק מתחת למגרדי-העננים בעלי חמשים הדיוטות, מונח זהב העולם כשהוא נערם שם כחומר מת. ספינות משוריינות ועליהן נוטרים מזויינים הביאו אותו מעבר לים מכל קצוי הארץ. עכשיו מוטלת מתכת צהובה זו, שיצקוה ועשאוה עשתיות כבדות, כשהיא ארוזה וחבושה בתוך בתי-גנזים של ברזל. מקצת האוצרות אינה חבושה ומראהו האיום והנורא של האליל האדיר מגולה ונראה לעין. העשתיות היצוקות מונחות זו על גב זו שכבות שכבות, מגיעות על לתקרה המשוריינה בפלדה, מסומנות במספרים, סגורות ומסוגרות בדלתות כבדות של פלדה, שמשקלן כמה ככרים, נעולות מכל עברים בקני-מנעולים, שמראיהם ככלי-תותח, נטורות ומשומרות על ידי משמרות נוטרים המזויינים בכלי-נשק אבטומטיים חדשים שבחדשים, מוקפות סבך של אותות-התרעה מחוכמות שבמחוכמות וזרמי חשמל שיש בהם כדי להמית. כך מוטל שם זהב העולם כשהוא מוגן ונצור כאחד האלילים. אלא שהוא חומר מת. אליל מת זה אינו יכול לעשות נפלאות!

עולם רעב עורג עליו ומשתוקק לעבדו. העולם המעונה, שהמלחמה והכליון מיצו את לשדו, שריבולוציות ומהפיכות הרתיחוהו כים סוער, שאינפלאציה ומרידות והסגר-רעב הביאוהו לידי יאוש, משתוקק ומתאוה לקבל עליו את עול מלכותו ולשרתו. הזהב הוא האל האחד, אשר כח בו להקים שוב את הסדר ואת המשטר בעולם ולעשות את הפלא להמציא עבודה ולחם לבריות. הזהב הוא הדם הנוזל באבריו של גוף העולם ומחיה אותם, הכח האחד, המניע את גלגלי היצירה האנושית. אי-אפשר לו לזהב להיות נח ושובת אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת, אפילו רגע אחד – הוא הנשימה הנותנת חיים לתנועה העסקנית של הבריות. הוא משווע לעסקנות, תובע עבדים, שיעבדוהו – וכאן הריהו מוטל סגור ומסוגר בתוך כלוב של פלדה ונידון להיות שובת ובטל ממלאכה.

תחום שלטונו ל הזהב בעולם הולך ונעשה צר ומצומצם. מאה מיליונים בני-אדם, דרי החלק הששי של כדור הארץ, מרדו בו והפקיעו עצמם משיעבודו. הבאות יראונו, כיצד יתקיימו הללו בלא האל האדיר הזה. חלק אחר של באי עולם, הזריז והעסקני ביותר, העשיר בחומר-גלמי ומוכן ומזומן תמיד להביא עצמו בעולו של הזהב ושהיה עבדו הנאמן ביותר, – חלק זה שותק על ידי המלחמה, על ידי פוליטיקה של שנאה, קנסות, כיבושים של חבליו, התנגדות פאסיבית ואינפלאציה, וסופו שמרד בזהב מתוך יאוש.

צריך שיבוא קץ לדבר.

בני-אדם זקוקים לזהב, אבל יותר מכן זקוק הזהב לבני אדם.

ומה שלא יכלה לעשות הכנסיה, שמצודתה פרוסה על כל העולם, ההתקדמות האנושית, הציביליזאציה, שהבריות החזיקו בה כל אותן השנים, והדיפלומטיה המחוכמה והערמומית, מה שלא יכלה לעשות החרב האדירה – להביא שלום וסדר לאנושות המעונה – את זאת קיבל עליו לעשות אותו האל, שזהב שמו. ודבר שלטונו הכביר מצא לו מיד אזנים קשובות, הוא הניף את פטישו כביר-הכח ופורר את לבות-הפלדה של ה“קאנצלרים אנשי-הברזל”. הוא הכניע את ערפו הקשה של פואנקרה האיום בצרפת ולווה לאחד מכהניו, ל“איש שחור-הזקן” אשר בגרמניה, להניח את “ההתנגדות הפאסיבית” שלו ולתת את ידו לשלטון העולמי של התעשיה הגדולה, שאינה מכירה באינטרסים הלאומיים והמקומיים הקטנים, אלא במלכות-העולם בלבד. הוא שיבר את חרבות הנייר ואת חרבות-הפלדה של כל הדימגוגים המסוכנים והמעוררים מהומות, של הגינירלים האבנטוריסטים השואפים לגדולה ושל מנהיגי המרידות, שם קץ למהומות ולמבוכות והפסיק את מלאכתו של מכבש שטרי-הנייר. הוא מלא את העתונות העולמית רוח של התלהבות קדושה להשכנת שלום בעולם, ומקולה ניחתו הפוליטיקאים ועמדתם נתרופפה. הוא חזר ויצר דעת-קהל אירופית והשרה על הבריות רוח של פשרה והרגעה. פה ושם ניכרו בקרב העמים הגדולים סימנים, שהעידו עליהם, שעיפו מן השנאה. קול קרא בחיל: “הנני רוצים בשלום!” המסיתים נעשו שנואים על הבריות. “אותם, שהביאו את המלחמה לעולם, אינם מוכשרים להביא את השלום! הרחיקום מאתנו, הבו לנו אנשים אחרים!” – כך צווחו הבריות מצדי צדדים. ולא עוד אלא שהאל ממון גייס לשירותו אפילו את אויבו המר ביותר – את מעמד הפועלים. באנגליה התחילה עלייתה של מפלגת העבודה, ובצרפת עלו לגדולה הראדיקלים. הפוליטיקה של נקמה, שנהג פואנקרה, היתה לזרא. אלהי הזהב דרש שלום – והעולם נכנע לרצונו!

הזהב שלח מאמריקה את אחד מכהניו על מנת להשכין סדר באירופה הדוויה והשוממה. שליח זה היה אדם מחוסר רגשנות ולא אבה לדעת לא את החשבונות הישנים ולא את רגשות החימה, שעוררה המלחמה והדם השפוך. הוא היה שוקל ומודד את כל האינטרסים והערכים במשקל ובמידה הפשוטים והמעשיים, שהזהב שוקל ומודד בהם את נכסיו – הלא הם מתן ומיקח. הוא אמד את יכולת-השילום של גרמניה, את אוצרות עשירותה הטבעיים, את כשרונותיה של האומה, את חפץ-העבודה של ההמוניות ועל יסוד זה עמד וערך חשבון והציע את החשבון לאומות העולם. הלשון המעשית הזאת, שנתמכה על ידי הכח החמרי והמוסרי המיוחד לזהב פעלה את פעולתה – והפלא קם ונהיה. אלהי האהבה ואלהי החרב, החכמה והחמלה לא יכלו לשקיט את הדם השפוך ולסיים את המלחמה. רק אלהי הזהב לבדו עצר כח לעשות זאת!

המשבר עבר. ארץ המולדת נשמה לרווחה. המרידה, שאותו אדם “שחציו צועני וחציו אוסטרי” (ככל אשר קרא לו ד"ר היינריך בודינהיימר) דימה לערוך במינכן ושלשם כך אסף לשם את כל פלוגות-ההסתערות שלו מכל הארץ, נכשלה עקב הטכסיס של בעלי-השלטון שבבאוואריה, שהתקוה למלוה אמריקנית גרמה להם ברגע האחרון למנוע את סיועם ממנו. “מעורר המהומות”, ככל אשר קראו לו עכשיו, נחבש בבית-האסורים יחד עם גנרל-אבנטוריסטן ידוע באמצע הקומידיה, שלא היתה חסרה מעשים תיאטרליים, מעין ירית-אקדח באחד ממרתפי-הדירה וכדומה. צבא-ההגנה, שהוא עמד בברית עמו ונסמך עליו, הפך פתאום את נשקו כנגד אותם, שעוד ביום אתמול היו בעלי בריתו, כנגד פלוגות ההסתערות. מן הפלוגות הללו נפצעו ונהרגו כמה אנשים. בין החללים נמצא גם האציל הצעיר, מי שהיה לייטנאנט לשעבר, וולפגאנג פון שטיקר.

סימנים אחרים של נייחה נראו בארץ. הבנק הממלכתי חדל להדפיס שטרי-מארקים חדשים. אמנם מחשבים היו את חשבונו של המארק במספרים אסטרונומיים – ארבעה מיליארדים ושנים מיליונים מארקים הדולאר. אבל מה הפרש בדבר איזה מספר כתוב על גבי פיסת הנייר? ובלבד שיהא ערכו קבוע! ולאמתו של דבר זה כמה זמן שהמארק עומד בעינו, כאילו על פי צו מגבוה, ככל דבר המתרחש בארץ זו, והבריות חזרו ליתן אמון בו. הקול עבר בארץ, שעתידים להנהיג מארק של רינטה. ועוד לא הספיק אותו המארק לבוא לעולם וכבר עשה נפלאות: הבריות מאמינים בממון חדש זה ונשבעים בו. הבריות זקוקים לערך, שכדאי לעבדו. ואם אין בידם דבר-ערך כזה, הרי הם בוראים אותו – מורידים את הגנב מן התלייה, כמה שאומר המשל. מארק של רינטה זה היה בעיני הבריות מין משיח, אשר יבוא ויגאלם מכל צרותיהם ומצוקותיהם. והיו מצפים לו בכליון עינים ותלו בו את בטחונם, שיחזיר לארץ מידת-ערך קבועה. תקוה חדשה צמחה בארץ המולדת, הכל שאפו רוח לרווחה והיו מצפים לעתים חדשות טובות מאלה.

והעתים החדשות מישמשו ובאו באמת: השגעון של ההתנגדות הפאסיבית פסק. בפקודת הממשלה יושב האיש שחור-הזקן עם שליחיה של התעשיה הכבדה הצרפתית ועורך תכנית של הספקות חדשות לצרפת – והוא עשה זאת בחפץ-לב, לפי שכבר אסף את קציר האינפלאציה לתוך אסמיו. ובאותו הזמן עצמו יושב בברלין וועד-הערכה וקובע את יכולת-השילום של גרמניה לצורך תכנית אמריקנית בדבר פרעון של נזקי המלחמה.

והנה הוברר הדבר, שגדול מרוויחי-המלחמה היתה הממלכה הגרמנית עצמה. בשנות האינפלאציה לא דייה שסילקה את כל חובותיה, אלא שלקחה מאת מיליונים בני-אדם שבכל קצווי העולם, שנתנו אמון בגרמניה, את החסכונות שלהם ונתנה להם תמורתם ניירות חסרי-ערך. עכשיו עומדת הממלכה הגרמנית נקייה מחובות, חפה ותמימה כתינוק שנולד, ומתוך בטחונה בכשרונותיה, ביכולתה ובתשוקת-העבודה שלה הריהי בחיר הלקוחות של הזהב האמריקני ואין בר-אשראי מעולה ממנו. גרמניה מתעתדת לפסוע פסיעות ענק ולעשות כדוגמתה של אמריקה ולהיות כמותה. אמריקה נעשתה לה לאידיאל שאין למעלה ממנו וכל העינים פונות לארץ הזהב. מי שיש לו קרובי-משפחה רחוקים באמריקה הריהו מחפש אחריהם. אמריקה פסקה להיות ארץ של מהגרים ושל תערובת-עמים פחותת-דרגה, אלא אידיאל.

ד"ר היינריך בודינהיימר, ששוב צף ועלה על פני המים, חזר ומצא יחד עם המולדת את הבטחון בעצמו, שנתרופף במשך שנות המצוקה. דבר המובן מאליו הוא, שהעמיד עצמו מיד לשירותה של המולדת. עכשיו הריהו חושב מחשבות ללכת לשם אגיטאציה לאמריקה ובא בהתחברות עם קרובי-משפחה רחוקים, שהעשירו בימי המלחמה, כדי לעורר בלבות בני דתו האמריקנים-הגרמנים רגשי אהבה ונאמנות לארץ מולדתם הישנה ולחדש ולהקים על ידי כך את התעשיה הגרמנית, שבלעדיה אין תקומה לשלום העולם.

ואכן אמת הדבר, עתים חדשות ממשמשות ובאות. העולם חוזר ונותן אמון בזריזות הגרמנית, במדע הגרמני ובעיקר – בנאמנות הגרמנית.

“גרמניה תופסת שוב את מקומה הראוי בעולם ונעשית שוב מנהיגה לאומות שעל פני כדור הארץ. ולא בכח החרב, שהוכח לצערנו במלחמה שאין לסמוך עליה, אלא בכח המדע הגרמני, על ידי כשרונותיהם של הגרמנים ובייחוד על ידי ההודאה ברעיון של שלום העולם ושל המצפון האירופי. הברית החדשה, שכרתה גרמניה בוויימאר, תעלה אותה שוב לגדולה ושוב תהיה גרמניה ממלכה מהוללת ואדירה בעולם”.

כעין מזמורים ממזמורי התהלים היו מאמריו של ד"ר בודינהיימר מנעימים קולם בעתון היומי הגדול, ומתוך פתוס נבואי הכריז על התפקיד הגדול, שגרמניה עתידה למלא בעולם בתקופת ההתאחדות האירופית.

“האדם הגרמני אינו צריך אלא לשני דברים: ללחם ולעבודה, ואז יברא בתבל ארצנו גן-עדן. עמי העולם לא יתחרטו על אשר ביססו את תקוותיהם לשלום העולמי על יסוד הנאמנות הגרמנית. הנאמנות הגרמנית תשמש אפילו לשונאיה שלעבר מבצר עוז לאחוה האירופית. אבן מאסו הבונים תהיה לראש פינה” – כך הכריז ד"ר בודינהיימר באחד ממאמריו הנלהבים.

במעמקי לבו לא יכול ד“ר בודינהיימר לסלוח לעצמו על אשר דעתו נתרופפה רגע אחד והוא נשתעבד להשפעת ההסתה הפאטריוטית הפרועה, שנעשתה על ידי “האיש שחור הזקן”, על אשר נסחף בגל הפאטריוטיות והטיף גם הוא להתנגדות הפאסיבית. הוא לימד זכות על עצמו, שהאתמוספירה של המשבר, שהיה בארץ, היא שגרמה לו לכך. עשיו רצה לשכוח את הזמן ההוא. מכאן ואילך יהיה לבו ועטו וחייו נתונים לאידיאל אחד יחיד ומיוחד – לאחוות בני-האדם. רעיון המצפון האירופי, הציביליזאציה המערבית – הם הם היסוד הרוחני שלו, האמונה שלו. אזרח שוה-זכויות הוא בארץ מולדתו, ולפיכך חייב הוא להלחם למולדתו ולהיות מוכן להקריב קורבנות למענה. ארץ-המולדת הגדולה, אזרחות-העולם דורשת בטחון והגנה, וכדאי לאדם למסור את נפשו על כך. זהו היסוד, שד”ר היינריך בודינהיימר עומד עליו, אלה הן הכנפים הסוככות עליו. מה לו ומה ערכו בלי שייכותו לציביליזאציה המערבית ובלי חלקו בה?…

ואולם שני אנשים לא האמינו ב“יסוד” הזה, שנים מבני משפחת בודינהיימר קיפחו את בטחונם ב“אבן שמאסו הבונים היתה לראש פינה”.

- - - - - -

בבית-הנתיבות של גן-החיות עמדו איש ואשתו והיו מצפים לרכבת ההולכת מברלין לפאריז דרך קילן. אותו היום היה יום-סתיו קר ביותר. רוח סערה השיבה על שני צדי המסילה את שפעת השלגים, שניתכו ארצה חמרים חמרים. הבעל היה לבוש מעיל-סתיו וכובע קשוי על גלגלתו המרובעת. והאשה היתה עטופה מעיל “רחב-זנבות”, שעדיין ניכר בו ההידור שמלפנים, אלא שכבר היה שחוק בכמה מקומות. עכשיו, בשעת סופת-השלג והקרה, לא עשה מעיל זה רושם של נוי, אלא רושם עלוב ביותר. הבעל ואשתו היו מחממים ידיהם בהבל פיהם, הקישו רגל אל רגל וציפו בקוצר רוח לביאת הרכבת. על ידם עמדו מזוודות אחדות של עור צהוב, שעדיין היו חדשות למדי. חוץ מזה החזיק האיש בידו מזודה קטנה של עור שחור, שכבר נשחקה מרוב טילטולי דרכים ומסעות. מזוודות-העור הצהובות נקנו זה עתה, אבל המזודה הקטנה היתה מודע ומכר לאיש משכבר הימים. מעין קנין השייך לגופו של עצמו. היא שימשה לבעליה בת-לווייה נאמנה בסכנות הרבה, שהתרגשו עליו, עברה עמו דרך גבולות מסוכנות ובאה עמו באש ובמים. וגם עכשיו הריהו מלווה אותו בדרך מסעו. מזוודות-העור הללו הנן הרכוש האחד, שיודקיביטש ואסתר אשתו נוטלים עמם מכל הכבודה שלהם אשר בברלין.

עשירותו המופלגת של יודקיביטש עשתה לה כנפים ופרחה לה. את הבתים נשא הרוח, את המוסד האפותיקאי החשוב של בודינהיימר לקח השד, ועכשיו נוטש יודקיביטש את ברלין – ולא מדעת עצמו, אלא משלחים אותו משם.

הצרה התחילה עוד לפני חדשים אחדים מיום שהמארק נעשה יציב והשער שלו עמד על ארבעה מיליארדים ומאתים מיליונים לדולאר. יציבותו זו של המארק פלטה את יודקיביטש כשם שריאה שהבריאה פולטת את צינור-הכיח האחרון. התנינים הגדולים עדיין יכלו להחזיק מעמד, לטכס טכסיסים ולפנות לכאן ולכאן, לפי שהיו בידם מוסדות-אשראי של עצמם והיו פורעים רבית לעצמם, ובעיקר משום שישבו אצל סיר הבשר, בתוך הממשלה. מה שאין כן יודקיביטש: כיון שהמארק התחיל נוטה לבוא לידי יציבות, כיון שצרפת וגרמניה עשו פשרה ביניהן וכיון שהזהב האמריקני התחיל מושך וזורם לארץ, מיד בא במיצר. ביצה מגדלת כל מיני שקצים ורמשים, אבל כיון שמייבשים אותה, מיד מתעלמים התולעים והייתושים ממנה. בימים של יציבות אין מקום לבריות מעין יודקיביטש. הבנקים היו פושטים את עורם של הלווים, ובעד מלוה-ממון צריך היה אדם לשלם שלשים, ארבעים ואפילו חמשים אחוזים רבית. כל זמן שהמארק היה שוקע ויורד מטה, לא היו הבריות משגיחים בכך, לפי שהאינפלאציה פרעה את הכל. אבל עכשיו כשהמארק עצר את מרוצתו, התחיל משחק הפוך מזה: שער הרבית עלה מעלה מעלה והקרן עמדה תחתיה ולא זזה ממקומה. ארבעה מיליארדים ומאתים מיליונים מארק היו פחות מארבעה מארקי-רינטה, שהלוה היה משלם תמורתם שני מארקי-רינטה רבית!

וצרה גוררת צרה. כל זמן שיודקיביטש היה שילשול קטן, היו מניחים לו להיות רומש בגל-האשפה. כשקנה יודקיביטש בית אחד, שני בתים, חמשה בתים ואפילו עשרה בתים, לא היו משגיחים בו. התנינים הגדולים, כגון ה“איש שחור הזקן”, קנו רחובות שלמים, ערים, בתי-מלון, ארמונות, בתי-חרושת, מסילות-ברזל וחברות-אניות. אז לא חששו ליודקיביטש המחטט באפשה וניזון מן הרקב. אבל כיון שיודקיביטש התחיל צף ועולה למעלה על פני המים, כיון שיודקיביטש עלה לגדולה ונעשה בעליו של המוסד האפותיקאי של בודינהיימר, שהיה מוסד מכובד, קונסירווטיבי, מבוס וקיים ועומד משנת 1860, התחילו הבריות ליתן עליו את הדעת ושאלו: יודקיביטש זה מה טיבו?

ואף תנין גדול כאותו האיש שחור-הזקן התחיל מכוון את דעתו אליו. בביצת האינפלאציה נעשה יודקיביטש חתיכה שמנה, שהיתה מגרה את תאבונן של התולעים הגדולות: המוסד האפותיקאי של בודינהיימר, שהונו עולה לחמשים מיליונים מארקים של זהב – היה נתח ממוחה, שאין לזלזל בו… אלא שהניחו ליודקיביטש להיות רומש בביצתו עוד מקצת זמן, כדי שיוסיף עוד משהו שומן, ירבה את הונו ויקנה עוד בתים אחדים. והוא מישכן את תכשיטיה של אשתו, כדי לשלם את הרבית, והיה מפרכס ומפרפר – עד שנתמצה כחו וקל היה לחנקו. ומשהבשיל כל צרכו ונעשה ראוי לאכילה, עמדו ומסרו אותו לדירקטור קטן שבקטנים, אחד ממשמשיו אל האיש שחור הזקן, על מנת שיצלה את השילשול הקטן באילפס ויגישו כמאכל-תאוה לפי-המולך של האיש שחור-הזקן.

בדקו ומצאו, שבעליו של “המוסד האפותיקאי של בודינהיימר” החשוב והנושן בארץ, חסר תעודת-מסע. הוא היה בן-בלי-מדינה, ומשום כך לא היה מקום לחשוש, שאחד הקונסולים יעמוד לו ואחת הממשלות הנכריות תהיה מגן לו. חקרו ודרשו עליו בפוליציה, ומצאו שהיה רשום שם בשם אחד, על פי תעודת-מסע מזוייפה, ושהממונים העלימו עין ממנו והתירו לו את הישיבה בשוחד.

וכשנודע הדבר, רמזו לבנקים להדק את החבל שעל צווארו במידה יתירה.

ולא ארכו הימים ויודקיביטש כבר היה מפרפר בידיו של הגבר שחור-הזקן כבריה זעירה ועלובה, כייתוש נטול-כנפים ברשת של קורי-עכביש. עדיין היה מתגונן במקצת בסיועם של כלי-הזיין, שעמדו לו בצרות ובסכנות מרובות כל כך – בפיקוחותו, זריזותו וערמתו, אלא שכנגד הגבר שחור-הזקן לא יכולה להועיל כלום.

חסד גדול עשו עמו: לא חבשוהו בבית-האסורים, אלא הניחוהו לצאת מברלין מתוך חירות. במוסד האפותיקאי של בודינהיימר עם הרכוש והחובות שלו החזיק בא כחו של הגבר שחור-הזקן ונתן ליודקיביטש דמי-הנסיעה מברלין לפאריז, אבל לא יותר מכן…

בשעה שנתברר ליודקיביטש מה מצבו ומה עלתה לו, היה כובש תחילה את צערו בלבו. מתיירא היה להגיד בשורת-איוב זו לאסתר אשתו, משום שמובטח היה, שעכשיו, כיון שאבד לו ממונו, שוב אין לה צורך בו והיא תניחנו ותלך לה. אלא שאירע ההפך מזה. בשעת צרה נהגה אסתר כאשה יהודיה כשרה המשתתפת בצערו של בעלה. תחילה געתה בבכיה והיתה מתייפחת ומצווחת ופורשת את ידיה. לאחר שבכתה כל צרכה, התחילה מנחמת את בעלה ומעודדת את רוחו:

“סוף סוף אין בידנו להועיל כלום! השבח לאלהים, שנפטרנו בהפסד ממון בלבד!”…

וכדרכה של אשה זריזה נטלה את המרגליות ואת אבני-החן הנאות, שקנה לה יודקיביטש, והצניעה אותם בפוזמקה – לשם עזרה בשעת הדחק.

“עדיין לא אבדת, ארונטשיק”, – היתה משדלת ומפייסת אותו – “עוד יעזרך אלהים!”

וגם עכשיו, כששניהם עומדים בתחנה של גן-החיות והמזוודות הצהובות על ידם והמרגליות והאבנים היקרות מוצנעות יפה בתוך הפוזמק שלה לשעת דחקם והם מצפים לביאתה של הרכבת, שעתידה להוליכם אל ארץ אחרת, הריהי משמעת דברי-תנחומים ליודקיביטש המדוכדך:

“ואני אומרת לך, שאפשר שמאת אלהים יצא הדבר, שנטלו ממך את הרכוש, כדי שתהא נעשה אדם! מה מועיל היה לי בכל אותו הרעש הגדול? הרי הוא קיפח את דעתך ואת חייך! כלום ידעת באיזה עולם אתה תקוע? כלום נתת לבך לענין אחר חוץ מן העסקים שלך? הרי כל מחשבותיך היו שקועות בבתים, באפותיקאות ובדברים כיוצא באלה! אפשר יעזרך אלהים ותהיה אדם כשאר הבריות ואנו ננהוג ארח-חיים יהודי. כלום אותם החיים, שחיינו כאן, ראויים היו להקרא חיים? וכי ידעתי היכן אני ובאיזה עולם אני שרויה? אוי ואבוי לי, בתו היחידה של ר' ברכיה, שכך עלתה לי” – ובדברים האלה מחתה דמעה מעינה. – “כלום אותם החיים חיים של ממש היו? אך הילולה פרועה היו! והרי שנינו כבר שכחנו שהננו מזרע היהודים! תן שבח והודייה, בעלי, לאלהים, שנפטרנו מצרה זו!”

ובשעה שהרכבת הלכה והתקרבה אל בית-הנתיבות, הוסיפה ואמרה:

“וכי סבור אתה –, שהבתים יתקיימו בידו?” – היא נתכוונה בכך לגבר שחור-הזקן. “סופו שיבוא בכור-שטן גדול ממנו ויטלם ממנו. ממון כזה אין לו עמידה. סופו שהוא חוזר למקום, שבא משם – לעזאזל! אודך, אלהים, שנפטרתי מזה!”

יודקיביטש הציץ בה. הוא לא האמין למשמע אזניו. הזאת אסתר? וכי כך מדברת אסתר? – “סוף סוף הריהי באמת אשה יהודיה כשרה” – היה מהרהר בלבו. וההרהורים הללו עודדו את רוחו ועוררו את מרצו לתכן תכניות חדשות לעסקנותו באותה המדינה, שהוא הולך לשם. התכניות הללו מילאו עכשיו את מוחו וכל חושיו נצטמצמו בשאיפה אחת – לחזור ולטפס ולהעפיל על הסולם המסוכן, שהושלך ממנו במהירות גדולה כל כך.

“אין דבר, ארונטשיק”, – הוסיפה ואמרה אליו, – “עוד תראה את כחך ואת יכלתך – הרי מח של מיניסטר לך…”

יודקיביטש שתק, אלא שמתוך חזות פניו ניכר היה, שהוא מסכים לדבריה.

עוד אדם אחד עמד לעזוב באותה שעה את ארץ מולדתו – הלא הוא הדוד אדולף. ישיבתו על אדמת מולדתו לא גרמה לו נחת-רוח מעולם, וחוץ מזה לא היה לו בטחון מרובה ביותר באותה “התקופה האירופית החדשה” (ככל אשר קרא היינריך אחיו לתקופה זו), שהיתה ממשמשת ובאה לארץ המולדת. בימות האינפלאציה אכל כמעט את כל אוסף-התמונות שלו. עקב החפץ המרובה שמצא בשתי יצירות-האמנות החיות, בהאנס ולוטה, נתקפח יצרו לאסוף תמונות מתות. הוא מצא לו תוכן-חיים אחר, ובחפץ לב נתן את יצירות-המופת המתות כדי לקיים את נפשותיהן של החיות. ואולם מיום שהללו אבדו ממנו, חזר ופנה אל היצירות המתות. ולא עוד אלא שעכשיו נוכח לדעת, כי היצירה, שהאמן ברוך-אלהים יוצר על גבי הבד, יש לה עמידה ותקומה יותר מזו המהלכת בארץ-החיים בין זאבים טורפים. ובכן נטל את הציור בצבעי-מים האחרון של סיזאן, ציור של קבוצת נשים רוחצות בנהר, שלא אבה להפרד ממנו בכל שנות המצוקה שעברו עליו, וצוארוני-גומי אחדים ואת ילקוט-המסע המדולדל שלו וחזר לפאריז.

כשבלול זה החוזר ומתכנס בבית דירתו שעל גבו, כך חזר אדולף בודינהיימר אל חייו של עצמו.

שכן אדם גלמוד זה שוב לא היה לו כלום ולא היה צריך כלום חוץ מן האפשרות רבת-האושר לראות את “פני החומר” כפי שהם מתגלים לעין בצבעי-הקשת שלהם ובכל שפעת בני-הגוונים ועתרת האורות והצללים המתמזגים יחד. מה לו ומי לו עוד בחיים חוץ מכשרונו להשקיע את מבטי עיניו במעמקי הצבעים, בתכלת שאין לה חקר, בעין הירוק הצנוע ובעין האודם, שנלקח מן השמים ולשמוע את הנגינה, הבוקעת ועולה מתוך הסגול-התרוג בשעה שהצבעים מתחלפים ומתגלגלים זה בזה? העין כרוכה בהרגשות שלנו הדקות מן הדקות, ובשעה שאנו צופים ורואים בעינינו, אנו צופים ורואים בכל חושינו, החודרים לתוך מעמקי החומר. אנו רואים בעינינו את דפיקתו של לב העולם, הבוקעת ועולה מתוך החומר.

מה לו לאדולף בודינהיימר ולצוק-העתים של עכשיו, שאינו אלא חזיון עראי? כל ההיסטוריה שלנו, בין של המין האנושי ובין של בעלי-החיים, בין זו שדעתנו תופסת אותה ובין אותה העלומה מבינתנו, אינה אלא שלשלת ארוכה של מלחמות והשמדות. ואולם בכל תקופה היו מצויים יחידים, שביקשו להם מפלט מרשת השעה תחת כנפי אלהים, הפרושות על פני היצירה שלו. היופי מילא אותם אמונה ובכח האמונה הזאת עמדו בפני גלי הרשעה שבזמנם. וגם הוא, אדולף בודינהיימר, צריך לעשות כמותם. מה לו לזמנו? וכי אין פני אלהים נסוכים בחומר האדמה השחורה, החרושה במחרישה, בכל אשר גילה אותה לעינינו אמן כוואן-גוג? וכי אינם מבהיקים בעין הירוק הרענן, המנצנץ עם בוא האביב, הגוונים הלוהטים והעגומים של ימות החורף ובעננים החמומים של ימות הקיץ? אהה, כמה היה משתוקק לטבול את עיניו באויר הספוג גוון סגולי, המרפרף מסביב לענפים האדומים וחסרי-העלים בקדמי-אביב, שאמן בסיסלה ושאר האכספרסיוניסטים הצרפתים חשפו אותו לפניו ולימדוהו לראותו!

וכי לא עמד לפני תמונתו של סיזאן כאדם העומד לפני דבר שבקדושה כשהוא תוהה ומשתומם מתוך רטט פנימי ליכלתו של האמן לעטוף בצעיף-תכלת שקוף ומתנוסס באלפי גוונים את שלהבת האש, שרק הוא, בריליגיוזיות הפנימית שבו, ידע לכבוש את הכוח הדינמי שלה? וכי לא היו לו פני האנשים אשר בתמונותיו של רמבראנדט מזמורי תהלים? וכי לא היה מתפלל לפני זיו האלהות, שנתגלה לפניו מתוך יפי היצירות של אמני יוון ואמני הריניסאנס? מה כחו של הזמן להטיל עליו אימה? וכי לא היה אלהים משגבו ומצודתו על ידי חסדי היופי, שנגלו לעיניו בכל קו, בכל עקמומית ובכל קמט שב“פני החומר?”

אוסף-התמונות שלו היה טרף לשני החיה, שאינפלאציה שמה. את יצירות-האמנות המתות הקריב למען היצירות החיות. והנה נכחדה דמות-היופי החיה – לוטה. לא נשתייר ממנה אלא הד תועה, בת קול של נעימה, הכלואה בתוך תאי הזכרון שלנו. צל נאה חלף ועבר. זה עתה היה – ואיננו עוד. הוא מעורר זכרונות נעימים ומבהיל את הלב על ידי התעלמותו הטראגית…

ציור קטן אחד של צבעי-מים נשתייר בידו מן האינפלאציה והוא נוטלו עמו אל חדר-העליה העלוב שלו שבפאריז. והריהו עמוד עכשיו בבית-הנתיבות של גן-החיות ובידו אותו הציור ובסמוך לו צקלונו המדולדל ומצפה אף הוא לביאתה של הרכבת. על ידו עומד האנס. הדוד ובן אחיו לא היו מסיחים בזמן האחרון אלא מעט, כאילו השתמטו זה מזה. ואולם עכשיו, כשהרכבת התקרבה ובאה, פתח ואמר פתאום הדוד אדולף, כאדם החוזר לענין השיחה, שנפסק באמצע:

“עשה מה שתעשה, האנס, אבל זכור את האחת: השמר לך מן החומות, בין של אחרים ובין של עצמך. חומות, שאדם בונה לו בעצמו, מסוכנות מן הזרות. הוה שקוד להביט מעל החומות והלאה, לפי שגם מעבר להן מצויים בני אדם!…”