“במה נשחק היום? – שאלה רקאני –, אולי ביום הולדת?”
"למי יש יום הולדת? – שאלה גמאני –, לי כבר היה. גם לאמא. גם לאבא. אפילו לסבא.
"לי יהיה יום הולדת בעוד שלושה חודשים – אמרה רקאני –, אז אין טעם לערוך לי עכשיו יום הולדת. אז למי?
“אני יודעת! – קראה גמאני –, יש עוד מישהו, שלא עשינו לו יום הולדת. לשמוצי המסכן, שלא זכה מימיו ליום הולדת.”
"אבל איך נוכל לעשות זאת ואין אנו יודעות מתי נולד –? אמרה רקאני –.
“ומה נכין ליום הולדת שלו? – שאלה גמאני –, הן מתנות לא כדאי להביא לו. הוא יאכל אותן או יקלקל אותן מיד. הוא נורא קלקלן. אז בלי מתנות ובלי ממתקים איך הוא ידע שזה יום הולדת שלו?”
“אני יודעת! – קראה רקאני בשמחה –, נכתוב לו מכתב ברכה.”
“ואם נמסור לו אותו – העירה גמאני –, אז החמוד שלנו יאכל אותו או יקרע אותו לגזרים..”
“לא! – אמרה רקאני –, לא נמסור לו ליד, כמו אצל בני אדם, אלא נתלה לו על הצואר או על הזנב, כדי שלא יוכל להגיע אליו בשיניו”.
“אבל, – טענה גמאני –, אין הוא יודע לקרוא. אז מה זה חשוב אם נתן לו אותו לפה או נתלה לו על הזנב. מכתב ברכה צריך לקרא, כדי שיוכל לאמר תודה רבה עבור הברכה. ומה נכתוב לו? הן זו צריכה להיות ברכה במקום מתנות?”
“מובן! – הסכימה רקאני –, נכתוב לו משהו מצחיק. כי את יודעת.. ביום הולדת צריך להיות שמח..”
“לא! איני מסכימה! – התנגדה גמאני –, ליום הולדת לא כותבים דברים מצחיקים. כי זה חג רציני. רק פעם בשנה. את היית רוצה, שיכתבו לך משהו מצחיק ליום הולדת?”
"כן! – התעקשה רקאני –, דוקא מצחיק! ביום הולדת צריך לצחוק ולהשתולל. מה פתאום רציני?
“לא מצחיק! לא מצחיק! – צווחה גמאני –, נכון, שאתה אינך רוצה דבר מצחיק ליום הולדת שלך, שמוצי? נכון שתיעלב?”
“אז בואי ונטיל גורל – הציעה רקאני –, נקח שתי פתקאות. על אחת נכתוב “מצחיק” ועל השניה – “לא מצחיק”. נשים אותן בקופסה ושמוצי יוציא את הפתק הזוכה. בסדר?”
“בסדר! מסכימה.” – נענתה גמאני.
הכינה רקאני שתי פתקאות, כתבה מה שכתבה, קיפלה אותן, שמה בקופסה והבנות קראו לשמוצי. אבל שמוצי לא הזדרז לגשת ונבח בקול רם: “הב! הב! הב! אני לא משחק!”
"אבל, זה ליום הולדת שלך, טפשון – ניסתה גמאני לשכנעו –,
אבל שמוצי בשלו: “הב! הב! הב! אני עסוק עכשיו. אין לי זמן.”
בלית בריר,ה הוציאה גמאני את הפתק ופתחה אותו. והנה כתוב בו בפירוש: “לא מצחיק”. לאחר שגמאני קפצה משמחה על נצחונה, התיישבו שתיהן מחדש לכתוב את המכתב. כמובן, שרקאני היא הכותבת, כי היא הידענית ויודעת לכתוב אותיות כתיב.: “כלב נחמד, אנו מברכות אותך, שתחיה הרבה שנים..”
“מה זה הרבה שנים? – שאלה גמאני –, צריך לכתוב עשרים שנה. אני יודעת כבר לספור עד עשרים ואני יודעת שזה הרבה.. המון..”
“ואני יודעת לספור עד מאה וזה עוד יותר הרבה – אמרה רקאני–, נכתוב מאה..”
"לא! רק עשרים! – צווחה גמאני.
“לא! רק מאה – התעקשה רקאני – אמא! כמה זה הרבה?”
"כדי שלא תריבו, בנותי, – יעצה האם – כתבו גם עשרים וגם מאה. יצא מאה ועשרים, כפי שיהודים מברכים זה את זה. “עד מאה ועשרים!”
"יופי! – אמרה רקאני –, בואי ונמשיך. “אתה אמנם חיה נחמדה..”
"לא נכון! כלב זה בהמה. שמוצי יכול להיעלב אם נקרא לו “חיה”. אמרה גמאני.
“לא נכון! את רק בכיתה א” ולא יודעת כלום. כלב זה חיה. כתוב – “מחיות הבית” והוא גר בבית. נכון, אמא? – שאלה רקאני.
“אתן שואלות על סתם כלב – התענינה האם –, כלב כלשהו?”
"לא! על שמוצי. – השיבו הבנות.
“ובכן, – אמרה האם –, לפי שכלו – הוא בהמה. ולפי התיאבון שלו – הוא חיה.”
“את משמיצה אותו, אמא! – צעקה רקאני –, את מוציאה עליו דיבה. הוא נחמד וכלל וכלל לא חיה. הוא אהוב שלנו. הוא שוקולד שלנו.”
“מתוקיייי – התמוגגה גמאני –, חמודייי.., יקירי…”
"די! נמשיך לכתוב – צווחה רקאני –,: “אתה אמנם חיה, אבל אנו אוהבות אותך בכל לב ונפש ומאחלות לך נחת מאתנו. שלך לתמיד – רקאני וגמאני.”
יופי! – הציעה גמאני –, מכתב ברכה זה, טוב אפילו… למלך הכלבים. עכשיו בואי ונקריא לו את המכתב. הן זה יום הולדת שלו. ומה יהיה אם הוא לא יבין?"
“הוא יבין! – התרגזה רקאני –, יבין ועוד איך! הוא כלב חכם נורא.”
“אמא! – שאלה גמאני –, מה יהיה אם הוא בכל זאת לא יבין? הן לא נוכל לכתוב לו בשפת הכלבים.”
“אז לא יבין! – פסקה האם –, העיקר שיקבל את הברכות.”
ישבו שתי הבנות משני צידי שמוצי, שרבץ על הרצפה וקשקש בזנבו לאות רצון. הוא הסתכל במבט מלא חכמה על שתי הידידות שלו ורקאני הקריאה לו את הברכה מתחילתה עד סופה. שמוצי הודה להן בליקלוקים על פרצופיהן.
"הנה, אמרתי לך, שהוא יבין – התפארה רקאני –, איך הוא קשקש בזנבו וליקלק אותנו. אין כמוהו בכל העולם. ועתה, גמאני, בואי ונרים אותו לכבוד יום ההולדת שלו.
"כמה פעמים? – שאלה גמאני.
"כמה שכתוב במכתב. השיבה רקאני –, מאה ועשרים פעם.
אבל הוא עוד צעיר – התנגדה גמאני –, הוא אולי… בן שלוש. אז למה להרים אותו כל כך הרבה פעמים? ארבע פעמים זה די והותר.
"את בעצמך הצעת עשרים. אז למה פתאום רוצה את להרים אותו ארבע פעמים ודי?
“ואת הצעת מאה פעמים! – אמרה גמאני – אם נצטרך להרים אותו מאה פעמים, לא נספיק עד הבוקר..”
אבל לשמוצי נמאס המשחק ביום הולדת. הוא חש בחוש הריח שלו, שהולכים לעולל לו תעלול. הוא ידע היטב את שתי גבירותיו הצעירות. הבין מעיניהן המבריקות, שזוממות הן משהו, שאינו מנבא טובות. לכן, נבח בחזקה, קפץ על רגליו והסתתר מתחת למיטה. מה שבטוח – בטוח. משם המשיך לנבוח ולייבב. התנהגות שאינה הולמת כלב, שזה עתה ערכו לו יום הולדת. באמת… בהמה טפשית. כלב טפש ומטופש, שאינו מבין כלום ומקלקל כל משחק. ולשכזה עוד לערוך יום הולדת עם מכתב ברכה ועם הרמות.. לא! לא כדאי!.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.