“במה נשחק היום? – שאלה רקאני –, אולי ביום הולדת?”
"למי יש יום הולדת? – שאלה גמאני –, לי כבר היה. גם לאמא. גם לאבא. אפילו לסבא.
"לי יהיה יום הולדת בעוד שלושה חודשים – אמרה רקאני –, אז אין טעם לערוך לי עכשיו יום הולדת. אז למי?
“אני יודעת! – קראה גמאני –, יש עוד מישהו, שלא עשינו לו יום הולדת. לשמוצי המסכן, שלא זכה מימיו ליום הולדת.”
"אבל איך נוכל לעשות זאת ואין אנו יודעות מתי נולד –? אמרה רקאני –.
“ומה נכין ליום הולדת שלו? – שאלה גמאני –, הן מתנות לא כדאי להביא לו. הוא יאכל אותן או יקלקל אותן מיד. הוא נורא קלקלן. אז בלי מתנות ובלי ממתקים איך הוא ידע שזה יום הולדת שלו?”
“אני יודעת! – קראה רקאני בשמחה –, נכתוב לו מכתב ברכה.”
“ואם נמסור לו אותו – העירה גמאני –, אז החמוד שלנו יאכל אותו או יקרע אותו לגזרים..”
“לא! – אמרה רקאני –, לא נמסור לו ליד, כמו אצל בני אדם, אלא נתלה לו על הצואר או על הזנב, כדי שלא יוכל להגיע אליו בשיניו”.
“אבל, – טענה גמאני –, אין הוא יודע לקרוא. אז מה זה חשוב אם נתן לו אותו לפה או נתלה לו על הזנב. מכתב ברכה צריך לקרא, כדי שיוכל לאמר תודה רבה עבור הברכה. ומה נכתוב לו? הן זו צריכה להיות ברכה במקום מתנות?”
“מובן! – הסכימה רקאני –, נכתוב לו משהו מצחיק. כי את יודעת.. ביום הולדת צריך להיות שמח..”
“לא! איני מסכימה! – התנגדה גמאני –, ליום הולדת לא כותבים דברים מצחיקים. כי זה חג רציני. רק פעם בשנה. את היית רוצה, שיכתבו לך משהו מצחיק ליום הולדת?”
"כן! – התעקשה רקאני –, דוקא מצחיק! ביום הולדת צריך לצחוק ולהשתולל. מה פתאום רציני?
“לא מצחיק! לא מצחיק! – צווחה גמאני –, נכון, שאתה אינך רוצה דבר מצחיק ליום הולדת שלך, שמוצי? נכון שתיעלב?”
“אז בואי ונטיל גורל – הציעה רקאני –, נקח שתי פתקאות. על אחת נכתוב “מצחיק” ועל השניה – “לא מצחיק”. נשים אותן בקופסה ושמוצי יוציא את הפתק הזוכה. בסדר?”
“בסדר! מסכימה.” – נענתה גמאני.
הכינה רקאני שתי פתקאות, כתבה מה שכתבה, קיפלה אותן, שמה בקופסה והבנות קראו לשמוצי. אבל שמוצי לא הזדרז לגשת ונבח בקול רם: “הב! הב! הב! אני לא משחק!”
"אבל, זה ליום הולדת שלך, טפשון – ניסתה גמאני לשכנעו –,
אבל שמוצי בשלו: “הב! הב! הב! אני עסוק עכשיו. אין לי זמן.”
בלית בריר,ה הוציאה גמאני את הפתק ופתחה אותו. והנה כתוב בו בפירוש: “לא מצחיק”. לאחר שגמאני קפצה משמחה על נצחונה, התיישבו שתיהן מחדש לכתוב את המכתב. כמובן, שרקאני היא הכותבת, כי היא הידענית ויודעת לכתוב אותיות כתיב.: “כלב נחמד, אנו מברכות אותך, שתחיה הרבה שנים..”
“מה זה הרבה שנים? – שאלה גמאני –, צריך לכתוב עשרים שנה. אני יודעת כבר לספור עד עשרים ואני יודעת שזה הרבה.. המון..”
“ואני יודעת לספור עד מאה וזה עוד יותר הרבה – אמרה רקאני–, נכתוב מאה..”
"לא! רק עשרים! – צווחה גמאני.
“לא! רק מאה – התעקשה רקאני – אמא! כמה זה הרבה?”
"כדי שלא תריבו, בנותי, – יעצה האם – כתבו גם עשרים וגם מאה. יצא מאה ועשרים, כפי שיהודים מברכים זה את זה. “עד מאה ועשרים!”
"יופי! – אמרה רקאני –, בואי ונמשיך. “אתה אמנם חיה נחמדה..”
"לא נכון! כלב זה בהמה. שמוצי יכול להיעלב אם נקרא לו “חיה”. אמרה גמאני.
“לא נכון! את רק בכיתה א” ולא יודעת כלום. כלב זה חיה. כתוב – “מחיות הבית” והוא גר בבית. נכון, אמא? – שאלה רקאני.
“אתן שואלות על סתם כלב – התענינה האם –, כלב כלשהו?”
"לא! על שמוצי. – השיבו הבנות.
“ובכן, – אמרה האם –, לפי שכלו – הוא בהמה. ולפי התיאבון שלו – הוא חיה.”
“את משמיצה אותו, אמא! – צעקה רקאני –, את מוציאה עליו דיבה. הוא נחמד וכלל וכלל לא חיה. הוא אהוב שלנו. הוא שוקולד שלנו.”
“מתוקיייי – התמוגגה גמאני –, חמודייי.., יקירי…”
"די! נמשיך לכתוב – צווחה רקאני –,: “אתה אמנם חיה, אבל אנו אוהבות אותך בכל לב ונפש ומאחלות לך נחת מאתנו. שלך לתמיד – רקאני וגמאני.”
יופי! – הציעה גמאני –, מכתב ברכה זה, טוב אפילו… למלך הכלבים. עכשיו בואי ונקריא לו את המכתב. הן זה יום הולדת שלו. ומה יהיה אם הוא לא יבין?"
“הוא יבין! – התרגזה רקאני –, יבין ועוד איך! הוא כלב חכם נורא.”
“אמא! – שאלה גמאני –, מה יהיה אם הוא בכל זאת לא יבין? הן לא נוכל לכתוב לו בשפת הכלבים.”
“אז לא יבין! – פסקה האם –, העיקר שיקבל את הברכות.”
ישבו שתי הבנות משני צידי שמוצי, שרבץ על הרצפה וקשקש בזנבו לאות רצון. הוא הסתכל במבט מלא חכמה על שתי הידידות שלו ורקאני הקריאה לו את הברכה מתחילתה עד סופה. שמוצי הודה להן בליקלוקים על פרצופיהן.
"הנה, אמרתי לך, שהוא יבין – התפארה רקאני –, איך הוא קשקש בזנבו וליקלק אותנו. אין כמוהו בכל העולם. ועתה, גמאני, בואי ונרים אותו לכבוד יום ההולדת שלו.
"כמה פעמים? – שאלה גמאני.
"כמה שכתוב במכתב. השיבה רקאני –, מאה ועשרים פעם.
אבל הוא עוד צעיר – התנגדה גמאני –, הוא אולי… בן שלוש. אז למה להרים אותו כל כך הרבה פעמים? ארבע פעמים זה די והותר.
"את בעצמך הצעת עשרים. אז למה פתאום רוצה את להרים אותו ארבע פעמים ודי?
“ואת הצעת מאה פעמים! – אמרה גמאני – אם נצטרך להרים אותו מאה פעמים, לא נספיק עד הבוקר..”
אבל לשמוצי נמאס המשחק ביום הולדת. הוא חש בחוש הריח שלו, שהולכים לעולל לו תעלול. הוא ידע היטב את שתי גבירותיו הצעירות. הבין מעיניהן המבריקות, שזוממות הן משהו, שאינו מנבא טובות. לכן, נבח בחזקה, קפץ על רגליו והסתתר מתחת למיטה. מה שבטוח – בטוח. משם המשיך לנבוח ולייבב. התנהגות שאינה הולמת כלב, שזה עתה ערכו לו יום הולדת. באמת… בהמה טפשית. כלב טפש ומטופש, שאינו מבין כלום ומקלקל כל משחק. ולשכזה עוד לערוך יום הולדת עם מכתב ברכה ועם הרמות.. לא! לא כדאי!.
“אמא? – שאלה רקאני –, נכון, ששמוצי כלב חמוד?”
"חמוד מאוד – אישרה האם מבלי להרים את עיניה מהתפירה.
“את יודעת, אמא – הוסיפה רקאני –, שזה השמוצי שלנו – איננו כלב סתם.. ככל הכלבים.. הוא חבר שלנו.. הוא כעין אח גדול, השומר עלינו, בל יאונה לנו כל רע. רק במקום שהוא ידבר אתנו, הוא נובח.”
“אבל – נכנסה גמאני לדברי אחותה –, אנחנו, שתינו, מבינות כל נביחה שלו, כאילו נבח עברית.”
"באמת? – שאלה האם בספקנות.
“באמת! – אמרה רקאני –, למשל אתמול הוא נבח נורא על יד הדלת. כאשר הצצנו החוצה, ראינו כלב גדול עומד לפני הבית ומריח את החול. מיד הבינונו שזה כלב מרגל. הוא בא לרגל אצלנו, אם במקרה לא נמצא פה כלב, ששמו – שמוצי. לכן ציוינו על שמוצי לשתוק. כדי לא לגלות, שאכן הוא נמצא אתנו.”
"ומה קרה? – הוסיפה האם לשאול.
"אבל שמוצי שלנו בשלו. – המשיכה רקאני לספר –, במקום לשתוק, הוא יילל, ייבב, נבח והסתער בכוח על הדלת. עוד מעט והיה שובר אותה כולה. הוא גרד ושרט, וקפץ על הידית. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו לפתוח את הדלת והוא פרץ דרכה החוצה!
“את יודעת, אמא, מה הוא עשה? – שאלה גמאני –, הוא רץ כחץ מקשת אל הכלב הזר, אבל לא התנפל עליו, כפי שהוא עושה תמיד, כאשר כלב זר מסתובב על יד ביתנו”.
“מה שהיה משונה, אמא, – אמרה גמאני בהתרגשות –, ששני הכלבים הסתכלו זה בזה, ייללו קצת והכלב הזר הסתלק לו לאט, מבלי ששמוצי ירדוף אחריו.”
“איני רואה מה משונה בהתנהגות הכלב הזה? – אמרה האם –, אולי הוא שמע, שאתן מרחמות על כלבי רחוב זרים ומכניסות אותם הביתה. הן כך קרה גם עם שמוצי בשעתו.”
“אבל שמוצי אז נטפל אלינו והלך אחרינו עד הבית – מחתה גמאני –, וזה הכלב הזר הגיע ישר לבית, כאילו ידע את כתובתו של שמוצי.”
“כנראה – אמרה רקאני –, הוא ידע את כתובתו. כי הוא בן דוד שלו. והא1 בא למסור לשמוצי דרישת שלום מהמשפחה. ככה החלטנו שתינו.”
“ולשם כך עשה את הדרך הארוכה? – צחקה האם –, הן קיים דואר, טלפון ומברקה.”
“לא בשביל כלבים, אמא – צעקה גמאני –, הם לא הולכים לבית ספר ולא יודעים לקרא ולכתוב. אז איך הם יכולים להעביר ידיעה על עצמם?”
“אין זאת – הוסיפה האם –, אלא שעמדו שניהם זה מול זה ויבבו, משום שפחדו זה מזה. כל כלב זר המתקרב לבית, חושש מבעל הכלב המבויית, פן יגרשו. וכל כלב הגר בבית, מגן על עצמו בכל כוחו מפני אורחים בלתי רצויים, פן יקפחו את מזונו ואת מעמדו בבית. אבל, אתן הן מכירות את הגיבור שלנו. הוא אמנם יצא להלחם בזר, אבל משקרב וראה, שיריבו גדול ממנו, פג אומץ ליבו ויבב מפחד.”
“לא, אמא! – אמרה רקאני –, את לא היית שם ולא ראית איך שמוצי עקב בעינים עצובות אחר הכלב הזר, עד שנעלם מעיניו. רק אז שב הביתה, רבץ מיד על השטיח שלו ולא הוציא הגה מפיו. אולי הוא הרהר על אבא ואמא שלו, על אחיו ואחיותיו והתגעגע אליהם. מה שיותר אחים – יותר הוא מתגעגע. נכון?”
“שמוצי! – פנתה גמאני לכלב –, יש לך הרבה אחים?”
"הב! הב! הב! – השיב שמוצי.
“כנראה שיש לו שלושה אחים. כמספר נביחותיו – אמרה גמאני –, הן אמרתי לך אמא, שאנו מבינות כל נביחה שלו. וכמה אחיות יש לך, שמוצי? – הוסיפה לשאול”.
הסתכל שמוצי בעינים עצובות על הבנות והשיב בייבבה דקה.
“כנראה שקיבל ידיעה על מחלת אחיותיו – ניחשה גמאני –, לכן אין הוא רוצה לספר עליהן. הבן־דוד שלו סיפר לו לבטח הכל ועכשיו הוא משתתף בצער המשפחה ומאחל לאחיותיו שיבריאו מהר.”
“ואולי מתה אחת מהן מכלבת או נדרסה על ידי מכונית? – שיערה רקאני –, הכלבים אינם רגילים לכללי זהירות ואינם מבדילים בין צבעי הרמזור. לכן הם נפגעים. כך כתוב באנציקלופדיה.”
“חס וחלילה! – צעקה גמאני –, למה שיידרסו? אולי חלתה בשפעת או נזלת ושמוצי שלנו כה אוהב אותה, שהוא חרד לשלומה ולבריאותה.”
"ואולי הוא מתגעגע לסבא שלו? שמזמן לא סיפר לו סיפור ולכן הוא מתהלך עצוב? – ניחשה רקאני;
“אז מה יש? – התערבה גמאני –, נוכל אנחנו לספר לו סיפור ולשמח אותו”
אבל שמוצי לא היה כנראה מעונין בשום סיפור. הוא נרדם בינתים והוציא נהימת בשנתו מפיו ורק קצה זנבו התרומם והיכה על השטיח.
“נחכה עד שיתעורר – הציעה רקאני –, לא נפריע לו לחלום על משפחתו.”
שמוצי הניע בראשו לאות הסכמה וחדל להניע בזנבו. שתי הבנות עברו לחדרן, כדי לשחק בשקט.
“את יודעת, – אמרה רקאני –, גם לכלבים יש נשמה הם חשים כל דבר כמונו. אם למשל, שמוצי רעב או צמא, הוא מתחיל להתרוצץ ולנבוח בחזקה, אז יודעים, שיש להאכילו או להגיש לו מים. אם קר לו – הוא רועד כולו ורוצה להיכנס לחדר, בו בוער תנור, לרבוץ ולהתחמם על ידו.”
“נכון! – אמרה גמאני –, יש לו גם נשמה, כי הוא נושם חזק ואפילו מתעטש לפעמים. זה סימן, שהוא הצטנן מהקור בחוץ וצריך לכסותו בשמיכה. כדי שלא יחלה.”
"נחכה לאביב – אמרה רקאני –, כאשר יגיעו ימים חמים יותר, הלבלוב והפריחה, נצא אתו לטיול רחוק.. רחוק מהבית. כמו עם לסי. הוא ילך לצידנו וישמור עלינו מכל צרה, כי הן אחינו הגדול הנו וזו חובתו כלפי שתי בנות האוהבות אותו.
“בטח! – אישרה גמאני –, רק שלא יעלה בדעתו לברוח שוב מאתנו ולהשאיר אותנו לבדנו בדרך. את זוכרת איך הוא חזר אלינו, כשזנבו שמוט מרוב בושה, על שעזב אותנו. אפילו, אם הוא הלך לבקר את המשפחה שלו, יכול היה קודם לספר לנו ואנו היינו מבינות. אבל אני סולחת לו”
-
כך במקור. צ“ל ”הוא" (פר"י) ↩
קורותיו של הכלב “סרי”, כה מוזרות, שכדאי שאספר עליהם. השם “סרי” עצמו – כרוך בסיפור מענין. זה קיצור מהשם “קיסר”. ובכן הקשיבו.
פעם אחת נסע אביהן של רקאני וגמאני לתל־אביב, כדי לקנות להן כלב. היה זה לאחר שכלבן האהוב, שמוצי, נעלם מהבית ולא חזר עוד.
נכנס האב לחנות, בה מוכרים בעלי חיים, ומבטו נפל על כלב נמוך קומה, שפרוותו – תלתלים שחורים ולו זנב לבן קצר ומצחיק. הוא גם נבדל מיתר הכלבלבים בעיניו הפיקחות והמחייכות. שאל האב למחירו. אולם בעל החנות סירב למכרו. הוא טען שהוא הקיסר של הכלבלבים, הטוב, היפה והפיקח מכולם ואינו מיועד למכירה.
אולם אבא ידע שזה רק תכסיס מצד המוכר, ושעמד כבר לצאת מן החנות, נעתר לו בעל החנות והסכים למכור את הכלבלב, אבל דרש במחירו סכום גבוה. לאחר שהשתוו על המחיר, לקח אבא את הכלבלב ונסע אתו הביתה.
הבנות אמנם אמרו שלעולם לא יאהבו עוד אף כלב, לאחר ששמוצי שלהן נעלם. אולם מיד התנפלו על הכלבלב בליטופים ובביטויי הערצה. כאשר סיפר להן האב, על התואר “קיסר”, בו זיכה בעל החנות את הכלבלב – קרו לו מיד “סרי” כקיצור מ–קיסרי.
סרי היה כלבלב שקט ומנומס להפליא. לא נבח על אורחים, אבל גם לא התחנף אליהם. התנהגותו היפה בשעת אכילה הביאה לידי כך, שאת ארוחותיו אכל בחברת בני המשפחה, כשהוא יושב על כסא, ליד השולחן. הוא אפילו שימש דוגמה לשתי הבנות בנימוסי אכילה שלו והן חדלו לחטוף אפילו מן העוגות וממתקים וחיכו עד שיקבלו רשות מאת אמא.
סרי, לא עזב את הבנות לרגע. הוא השתתף בכל משחקיהן. הוא גם הכיר היטב את כל חבריהן ואת מקום מגוריהן של כל אחת ואחת מהן. לעתים, כאשר אמא הזדקקה לאחת מהבנות או לשתיהן יחד, לא היתה נאלצת לאמץ את גרונה ולקרוא בקול רם לכל אורך הרחוב, כפי שאמהות רבות עושות זאת. היא היתה פונה לסרי ואומרת לו: “לך והבא לי את רקאני, או את גמאני, או את שתיהן!”
היה סרי יוצא מן הבית, רץ כחץ מקשת ישר לבתים המוכרים לו היטב. הוא סר לראשון מהם ומגרד בדלת בעדינות. משזו נפתחה, אין הוא פותח בנביחות ככלב בלתי מחונך, אלא עומד, מחייך ומקשקש בזנבו הלבן. דרי הבתים, שידעו עליו רבות, היו אומרים לו: “הן פה” ומזמינים אותו פנימה, או: “הן אינן פה” וסוגרים לאט את הדלת, כדי שיבין. היה סרי רץ לבית שני וכך עשה סיבוב של בתי מכרי גבירותיו, עד שמצא אותן.
במקרה ומצא דוקא את זו שלא נקראה לאמא וכסימן לכך – היה מפסיק לקשקש בזנבנבו, היתה האחרת אומרת לו את שם החבר או החברה, אצלם בילתה השניה, וסמוך על סרי שימצא את מבוקשו. אז היה נובח קלות, פונה לדרכו – ומסובב את ראשו כדי לראות אם גבירתו באה בעקבותיו. היה מביא אותה לפני אמא, כולו גאה על חכמתו וקופץ משמחה על הצלחתו.
סרי גם הכיר את אות השריקה, אותו סימן המוסכם בין הבנות ואמן והיה מופיע מיד לשמע השריקה, כאילו בא מתחת לאדמה. הוא היה מלווה אותן לבית הספר. בשעת הלימודים היה מסתובב בחצר הנרחבת, או יושב לו באיזו פינה שקטה. משנשמע הצלצול האחרון והתעוררה ההמולה הרבה בכל בית הספר, היה סרי אץ ומחכה ליד השער, יחד עם כל ההורים, שבאו לקחת את ילדיהם הביתה.
סרי, היה אהוב על כולם בבית. לכן, כאשר נעלם פעם אחת מהבית ואף לא נענה לקריאות ולקול השריקה המוסכמות, קמה בהלה גדולה. הבנות והוריהן רצו מבוהלות משכן את שכן, מרחוב לרחוב. אולי.. בכל זאת.. אפשר.. שראו את הכלב? ונענו בשלילה בכל מקום. איש לא ראה אותו ואין זאת, אלא נגנב. מי היה עשוי לגנוב אותו? הרי ברור לכל, שסרי לא נעלם מרצונו, כפי שעשה זאת קודמו, שמוצי. אין גם לחשוד בילד כלשהו שיגנוב את סרי, כי הוא היה לבטח מתגונן בכל כוחו, שורט ונושך ונובח בקולי קולות. כנראה.. שגנב אותו אדם מבוגר.. גנב כלבים,..כזה, המתהלך עם שק גדול בידו, מכניס חד שנים את הכלב לתוכו ומסתלק חיש מהר כדי למכור אותו במחיר גבוה. כל כלב מאומן ומבויית תמיד יקר ויש קופצים רבים עליו.
הלך אבא עם כל משפחתו לתחנת משטרה, כדי להגיש תלונה על גניבת כלב.
שאל אותו השוטר: “אולי חזר הכלב שלכם לבעליו הקודמים?”
“אבל לא היו לו בעלים קודמים – הצטעקה רקאני –, אבא קנה אותו כאשר היה כלבלב קטן. כזה שחור ונחמד..”
“ואבא קנה אותו בתל־אביב ולא בראשון – הוסיפה גמאני –, איך הוא יכול לצאת לדרך ארוכה כזאת לבדו? הן יש סכנה בדרכים”
"והוא לבטח אינו זוכר אפילו את הסוחר שמכר אותו לאבא – " קראה רקאני –, "גנב אותו איש רע ומי יודע מה יעשה לו? – יבבה גמאני.
רשם השוטר את גילו של סרי, תיאוריו וצבע פרוותו ואפילו את זנבנבו הלבן, כסימן בולט מפרוותו השחורה, בספר הגנבות העבה והבטיח לעשות כמיטב יכולתו: "כן, אדוני! אעשה כמיטב יכולתי.. אני מבטיח – אמר הסמל.
"מה זה כמיטב יכולתו? – שאלה רקאני –, הוא יחזיר לנו את סרי?
“הוא אף לא הצטער על סרי כלל וכלל – אמרה גמאני –, לא אכפת לו כלל, שנעלם.”
"לא נכון! – מחתה רקאני –, הוא רק העמיד פנים. אבל הוא יתן פקודה לשוטרים והם יחפשו את סרי בכל מקום.
“המשטרה אינה יכולה לעסוק בחיפוש אחר כלבים – הסביר האב לבנותיו –, ישנם אלפי כלבים בכל מקום ישוב. רבים בורחים, רבים נדרסים, רבים נגנבים ורבים הולכים פשוט לאיבוד. איך רוצות אתן שהשוטרים יחפשו אחר כלב קטן כשלנו, במקום לרדוף אחר גנבים, הגונבים דברים יקרי ערך?”
"אז שלא יגיד.. כמיטב יכולתי – טענה רקאני.
“זאת צורת דיבור – הסביר האב –, אל לנו לסמוך אך ורק על השוטרים שימצאו את סרי. בואו נחזור הביתה, נערוך מועצת מלחמה ונחשוב, מה נוכל אנו, בעצמנו, לעשות כדי למצוא אותו.”
מיד לאחר ארוחת הערב, התיישבה כל המשפחה מסביב לשולחן להתיעצות. הכסא הריק של סרי ליד השולחן, העציב עוד יותר את הבנות. והביא אותן שוב לידי דמעות. אולם הן נמנעו מבכי וייללות ולפי פקודת האב, הביאו מחברת ועט. רקאני נתמנתה למזכירה של הישיבה וגמאני לעוזרת שלה.
פתח האב את הישיבה: “ראשית כל עלינו להיות בטוחים שסרי לא נגנב על ידי ילד מהסביבה הקרובה. כדי לוודא זאת – עלינו להכין מודעות ולכתוב בהן, שנעלם כלב קטן בעל פרווה שחורה מתולתלת וזנב לבן והעונה על שם “סרי”. כל המוצא הישר יואיל להביאו לבית מספר 22 שברחוב בר־יוחאי ויבא על שכרו”.
“אבל, אבא, – התרעמה גמאני –,אמרת, שילד גנב אותו ועתה, אתה רוצה לתת לו כסף על שגנב? ואם נכתוב שנעלם..”
"אם נכתוב שנגנב, הוא לא יחזיר לנו אותו, כי יפחד מהמשטרה – קראה רקאני.
"ועוד כולם ידעו שהוא ילד גנב ולא ירצו לדבר אתו – הוסיפה גמאני.
“לא! – אמר האב –, אסור לנו להפחיד את הגנב. אם נעמיד פנים שאנו מאמינים לו שהוא רק מצא אותו, ייתכן והוא יחזיר אותו. כי הן גנב אותו למטרה אחת בלבד והיא – להרוויח כסף.”
"אבל הוא יכול למכור אותו לאיזה מקום רחוק, שלא נמצא אותו לעולם – ייבבה רקאני.
אינני חושב כך – אמר האב –, אם ידע שלא נחשוד בו, יבא לבטח עם סרי. כי למה לו להתרוצץ ולחפש קונה, כאשר הוא יכול למכור אותו לנו, לקבל פרס כספי ועוד נאמר לו תודה רבה עבור יושרו."
"ואיפוא נתלה את המודעות הללו? – חזרה גמאני לשאול.
בכל מקום בו מתקבצים ילדים – אמר אבא –, כי ראשית כל, סומכים אנו על הילדים. הם זריזים, מתרוצצים הרבה וימצאו מהר את הגנב ואת סרי."
“הם גם מכירים אותנו – הוסיפה רקאני –, הם חברים טובים שלנו וירצו להעניש את הגנב, כי גם להם כלבים, שהם אוהבים אותם.”
“ועתה, – אמר האב –, אתן הבנות, צריכות להחליט בעצמכן, איפה לתלות את המודעות. כי הן אנו, ההורים, לא יודעים איפוא מתקבצים הילדים במשך היום. מה דעתך רקאני?.”
“אני יודעת! – קראה רקאני –, על לוח המודעות בשכונה, בחלונות החנויות, שאמא קונה שם, אצל הירקן, בסופרמרקט.. בחנות בשר ועוד. הם לבטח כולם יסכימו שנתלה אותן אצלם.”
"יש עוד מקום, אליו באים הילדים יום יום – רמז האב.
“אני יודעת! – צעקה גמאני –, בית הספר!”
“נכון! – אישר האב –, בית הספר – הוא המקום הטוב ביותר שבו אפשר להפיץ ידיעה בצורה שתגיע למספר רב של ילדים ותוך זמן קצר. אני אדבר עם המנהל והמורים והם יודיעו בכל הכיתות על גניבת סרי”.
“אבל למה שמנהל ומורים ירצו לעסוק בכלב קטן? – שאלה גמאני –, הם צריכים ללמד ולחנך אותנו ולא לחפש כלב בשבילנו.”
“נכון אמרת – שיבח האב –, בית הספר הוא מקום לחינוך ילדים וכל גניבה – זהו פשע, שהילדים חייבים להלחם בו יחד עם המבוגרים. הכינו הרבה מודעות, קחו נייר העתקה, כדי להקל על העבודה ונחלק בינינו את תליית המודעות. אמא תמסור אותן בחנויות בהן היא קונה, אני אמסור אותן לבית הספר ואתן תלו אותן בכל מקום שאתן חושבות, שאנשים מתאספים שם.”
“אני יודעת – קראה רקאני –, בתחנות אוטובוס מחכים הרבה אנשים. אין להם מה לעשות עד שמגיע האוטובוס והם יקראו בינתים את המודעות.”
“מצויין! – שיבח האב –, בעזרתכן נמצא את סרי ועוד איך!”
“העיקר שזה יהיה מהר – אמרה גמאני –, כי אני מאוד מאוד מתגעגעת אליו.”
ההודעות נכתבו, נמסרו ונתלו. הילדים, שחיבבו מאוד את שתי הבנות, התרוצצו ורצו וחיפשו בכל מקום. גם הוריהם עזרו בחיפוש. אולם סרי לא נמצא.
התהלכו הבנות עצובות. הן איבדו את תיאבונן אפילו לדברי מתיקה והלכו ורזו מיום ליום מרוב צער וגעגועים לסרי. האב הרהר וחשב וניסה להעלות רעיונות וגם האם, שאהבה את הכלב השקט, המנומס והפיקח, שרבץ תמיד למרגליה בשעה שרקמה, תפרה או קראה בספר, התהלכה כצל ולא יכלה למצוא לה מקום בבית הריק מסרי.
ערכו האב עם משפחתו מועצת מלחמה שניה. מה שהיה ברור עכשיו לכולם, זהו, – שהכלב אינו נמצא בחלק העיר שלהם, כי אחרת, היו מוצאים אותו מזמן. אם נמצא הוא במקום מרוחק, שקשה יהיה למצוא אותו שבעתיים. הוא, האב, טרוד מדי בעיסוקיו, כדי שיוכל להתמסר לחיפוש. לפי דעתו, יש לגייס ילדים רבים, שיוכלו לבקר גם במקומות מרוחקים, מבלי לעורר חשש, שמחפשים הם אחר הכלב. אבל, איך עושים זאת? מי יסכים להתגייס? מה דעתכן, בנותי?"
"אני יודעת! – התפרצה רקאני לתוך דברי אביה –, יש לי! יש לי!
"מה יש לך? – שאלה גמאני את אחותה.
“יש לי רעיון! – צעקה שוב רקאני ופנתה אל אביה – איך קוראים, אבא, לחיילים ההולכים ברגל?”
"חיל רגלי – השיב האב.
"ואיך קוראים לצבא הנוסע? – המשיכה רקאני לשאול.
“חיל ממונע – השיב האב –, אבל מה לחיל רגלי או ממונע ולסרי?”
“זהו זה! – קראה רקאני בתרועת נצחון –, הילדים שעזרו לנו עד עתה, הלכו ברגל והתעייפו מהר. לכן גם לא יכלו להגיע למקומות מרוחקים. עתה, אני אארגן חיל ממונע שלי, על אופנים והם ירכבו זוגות זוגות ויבלשו למעננו גם בשכונות הרחוקות ולא יתעייפו”.
“מצויין! – אמר האב –, רעיון יפה ומועיל. אבל, עלייך לזכור בתי, שחייל ממונע שלך חייב להיות חייל בלשי ולא חייל משטרתי. זאת אומרת.. שהזוג שיראה את סרי באיזשהו בית, אסור לו לפרוץ לשם או אפילו להיכנס ולאסור את הגנב. אסור להם אפילו לקחת אותו אתם, ללא רשות. כל מה שעל הזוג לעשות, – הוא להודיע לי מיד על הכל. אני כבר אעשה את הדרוש. מובן?”
"אפשר גם לטלפן לך, אבא, מטלפון ציבורי, כפי שעושים זאת השוטרים בטלויזיה? – שאלה רקאני.
“אפשר ואפשר! גם זה רעיון מצויין! נחלק לכל זוג כמה אסימונים לשם כך.”
“ומה יהיה – התערבה גם האם בשיחה –, אם סרי אמנם יימצא באיזה בית ולא ידע כלל שאיזה זוג רוכבי אופניים מחפש אותו? איך בכלל ימצאו אותו אם הוא לא יצא במקרה לרחוב ויהיה דוקא כלוא בבית? הן אי אפשר להעסיק את הילדים ימים ושבועות, שיעברו שוב ושוב על אותם הרחובות, כדי למצוא אותו באופו מקרי?”
ישבו כולם נדהמים מצדקת דברי האם. הסתכלו זה בזה ולא ידעו מה להשיב.
“יש לי! – שאגה פתאום גמאני וקפצה ממקומה –, גם לי יש!”
"מה יש לך? – שאלה אותה רקאני.
“גם לי יש רעיון! – השיבה גמאני בגאוה –, אני אלמד אותם ילדים שירכבו על האופנים את השריקה שלנו, שגם סרי מכיר אותה היטב. הילדים ירכבו ברחובות וישרקו את הסימן שלנו. כאשר סרי ישמע אותו, הוא לבטח יתחיל לנבוח ואולי ירוץ אפילו החוצה. אם הם ירשמו את מספר הבית ואת שם הרחוב, אז תלך, אבא, שמה עם השוטרים ותיקח את סרי מהגנב.”
“את ילדה נבונה – שיבח האב גם את גמאני –, רעיון מצויין! מצויין!”
"אתם רואים, גם לי יש רעיונות מצויינים – התפארה גמאני.
למחרת שוחחה רקאני עם חבריה וגייסה זוגות רבים של בעלי אופנים לארגון הבלשי שלה. הילדים שמחו על ההרפתקאה והסכימו ברצון לצאת לשכונות המרוחקות ולבלוש למענה. גמאני לימדה אותם את סימן השריקה והם התאמנו בו עד שלמדו אותו היטב.
יצאו הרוכבים לדרכם אחר הצהרים והחלו לסרוק כל רחוב ורחוב. הם חילקו ביניהם את השכונות השונות והמרוחקות וכל זוג יצא לשכונה אחרת. ואמנם האירה להם ההצלחה פנים כבר ביום החיפושים הראשון. זוג אחד עבר בסימטא של בתים קטנים ועתיקים וכששרק את שריקתו, פרץ למרפסת אחד הבתים, כלב הדומה בכל לתיאורו של סרי בנוסף לזנבזב הלבן. סרי פתח בנביחה ולא נרגע עד שאיש זקן יצא מהחדר למרפסת ובכוח החזירו החדרה. רץ אחד הרוכבים לטלפון הציבורי הקרוב ביותר וכולו נרגש דיווח לביתן של רקאני וגמאני על מציאת כלבן.
אביהן לא היה אותה עת בבית ואת השיחה קיבלה האם. היא הודתה בחום לילדים, רשמה מפיהם את שם הרחוב ואת מספר הבית וטלפנה למקום עבודתו של האב כדי לבשר לו את הבשורה הטובה.
כאשר שב האב הביתה, יצאה כל המשפחה לתחנת המשטרה. משם התלוו אליה כמה שוטרים ומשהגיעו לבית בסימטה, התדפקו על דלתו.
פתח להם איש זקן. הם פרצו פנימה וראו את סרי, עומד נדהם כולו למראה שתי גבירותיו. התנפלו הילדות עליו, נישקוהו וחיבקוהו והוא נבח בשמחה, קפץ על הילדות וליקק את פרצופיהן המשולהבים.
"מה שמך? – שאלו השוטרים את האיש.
“שמי – שמואל קיסרי – השיב הזקן –, פועל בנין אני וגר במקום זה למעלה משלושים שנה. כל אחד מכיר אותי כאדם ישר. למה אתם עוצרים אותי? מה פשעי?”
"אתה עצור באשמת גניבת כלב – השיב לו השוטר.
"אבל אני… – גמגם הזקן.
“בוא אתנו – צוו עליו השוטרים –, ואל תעשה ענינים. אין לנו פנאי לשטויות. די זמן הפסדנו על חיפוש כלב קטן זה והכל באשמתך. בוא ודי!”
נאנח הזקן. הוא לבש מעיל, כי רוח קרה נשבה בחוץ ונכנס למכונית המשטרה. בינתים התאספו השכנים וכל דרי הסמטה והעלו השערות שונות על מה שקורה. בשום אופן לא יכלו להבין, מה לאיש טוב לב וישר כשמואל קיסרי ולמשטרה?. לכן הזדרזו השוטרים, הכניסוהו בזריזות למכוניתם ויצאו לדרכם. בתחנת המשטרה הואשם האיש כחוק ושוחרר בערבות עצמית עד למשפט. ככה עושים תמיד עם גנבים שגונבים דברים של מה בכך, כמו כלב למשל.
הידיעה על מציאת סרי, פשטה חיש מהר בכל השכונה. מפה לאוזן סופר על השתתפות הפעילה של הילדים בעבודת הבילוש המייגעת ומנהל בית הספר הודה בעצמו לכל הילדים מחייל הרגלי ומהחייל הממונע וציין אותם לשבח כאזרחים מועילים ומסורים. כל הילדים שהשתתפו בחיפוש אחד סרי ביקרו בבית הבנות והורשו לשחק אתו. סרי התחבב על כולם והאושר חזר ושב לבית משפחת הילדות. עוד מעט ושכחו על כל המאורע המעציב.
ערב אחד דפק מישהו על דלת הכניסה. סרי התחיל לנבוח ולקפץ, כפי שהוא נוהג לקבל את פני אחד מבני המשפחה. חשה גמאני לפתוח את הדלת ונדהמה. בפתח עמד שמואל קיסרי, גונב הכלב. הוא היה נבוך מאוד ודמעות עמדו בעיניו כאשר סרי קפץ עליו ורקד מסביבו בשמחה, כשהוא מקשקש בזנבו בהתלהבות.
"המותר לי להיכנס? – שאל האיש.
“אין זה מנהגנו לגרש אורחים אפילו אם אין הם אורחים קרואים – השיב האב בסבר פנים חמור –, אבל אם באת הנה, כדי שנסלח לך ונבטל את התביעה נגדך, אינך אלא טועה. גרמת סבל רב לילדות שלי ולכל המשפחה וקשה לי לסלוח לך.”
“לא באתי לבקש מכם את ביטול התביעה – אמר שמואל בקול חרישי –, אני יודע שלמעשה שעשיתי – אין כפרה. ואשא בעונש המגיע לי. כל מה שרציתי, הוא – לבוא אליכם ולבקש את סליחתכם. זקן אני וגלמוד. אשתי מתה לפני שנים מספר וילדים לא היו לנו. הייתי בודד וניסיתי לגדל חתול או כלב משלי, אבל לא הצלחתי. לא עלה בידי להתקשר אליהם. תמיד היה עלי לרוץ אחריהם ולחפשם, כי פועל אני וחוזר הביתה מאוחר. שום בעל חיים לא אוהב להיות מסוגר בבית את רוב הזמן. כוח רב אין לי, כי, כפי שאת רואים, זקנתי..”
"אבל אין זו סיבה לבוא לרחוב שלנו, כדי לגנוב את כלבן של הילדות ולגרום להן עגמת נפש – התרעם האב.
“למעשה.. – ענה שמואל בקול מצטדק –, לא גנבתי אותו כלל וגם לא התכוונתי לגנוב אותו מעודי. זוהי האמת. שכה אחיה! כאשר עברתי במקרה ברחוב שלכם וראיתי את הכלב, הייתי נדהם כולי. כזה בדיוק רציתי מתמיד. ידעתי, שלא אעזוב את הרחוב הזה מבלי לשאול על המקום שהשגתם אותו, שקבלתם אותו או קניתם אותו. אולי יש שם עוד כלב ממין זה וארכוש לי אותו בכל מחיר. כי רק כלב כזה יכול להאיר את דירתי העלובה ואת חיי העלובים..”
“אבל, – חזרה האם על דברי בעלה –, אין זאת סיבה..”
“יודע אני, – המשיך שמואל את דבריו –, יודע אני. אין בכלל שום סיבה בעולם, שאדם כמוני יגזול כלב מאת האנשים האוהבים אותו. אני לא גנבתי אותו. האמינו לי..”
"אבל לקחת אותו לעצמך, כאילו לא היה כלב שלנו – התפרצה רקאני.
“גם לא לקחתי – אמר שמואל –, הנה ואספר לכם את כל האמת ואתם תשפטו אותי לאחר סיפורי. כאשר ראיתי אותו, ירדתי מהאופנים שלי, התכופפתי וקראתי לו. הוא לא פחד כלל ממני. ניגש אלי מיד והסתכל בי בעיניו החכמות, כאילו אומר לי: “שלום סבא, נכון שאנו מכירים?” עליתי על אופני ויצאתי לדרכי הביתה. הוא המשיך עוד לרוץ אחר האופנים. שוב ירדתי וליטפתי את ראשו. הרכבתי אותו על אופני, כפי שנוהגים לעשות עם ילדים כשמסכימים לתת להם סיבוב והמשכתי ללטפו. הוא לא התנגד כלל וכלל. לא התכוונתי אפילו לרגע לגנוב אותו. מימי לא לקחתי מאיש את מה שלא שייך לי. כה שמחתי ללטף את פרוותו החמודה, עד שלא שמתי לב שהתרחקנו מרחק רב ממקום מגוריו. לא רציתי להורידו מאופני ולהשאירו במקום זר ובסביבה בלתי מוכרה לו. אולי לא ימצא את דרכו הביתה וילך לאיבוד ואולי, חס וחלילה, יידרס על ידי מכונית דוהרת. היום החשיך וגם לא היה לי זמן להחזירו למקום, ממנו לקחתיו. לכן החלטתי לקחתו אתי ולהחזירו למחרת היום.”
“הוא לא פחד ממני כלל וכלל. אכל ושתה ושיחק, כאילו היה אתי מתמיד. ממבט ראשון התקשרתי אליו ולכן גם דחיתי את החזרתו לעוד יום ולעוד יום. אחר כך דאב ליבי שעלי להחזירו, כי ידעתי שלא אוכל לעמוד בגעגועים אליו. עתה, אינני מוצא לי מקום בביתי בלעדו. הולך אני כל היום המום ועצוב, כאילו מישהו יקר לי מאוד מת פתאום. אנא!.. סילחו לי!.. בקשתי היחידה אליכם – היא שתתנו לי לבקר אותו מזמן לזמן. לכמה דקות בלבד. רק לראות אותו וללכת. אנא!.. זו בקשתי היחידה ואל תסרבו לי!”
עיני כל בני המשפחה היו לחות מדמעות. כולם היו מאוד נרגשים ולא ידעו מה לעשות. הסתכל עליהם שמואל בתחנונים ומשראה שאיש אינו מוציא מלה מפיו פנה ללכת. אולם הילדות רצו אחריו ורקאני אמרה לו:
“בבקשה!.. תבוא מתי שתרצה.. אנו סולחות לך..”
"הנוכל לקרוא לך “דוד שמואל”? – שאלה גמאני.
“אני אבטל את התביעה, שמואל – אמר לא האב –, גם תוכל לבקרנו מתי שתרצה ותמיד תהיה אורח רצוי בביתנו.”
“ואם תבטיח, שלא תיקח אותו מאתנו, – הוסיפה רקאני –, תוכל לקחתו לביתך ליום או ליומים. אנחנו נרכב על אופני ונבקר אותו בביתך אם נתגעגע מאוד”.
“ילדות טובות אתן – אמר שמואל – גם אתם אנשים טובים – אמר להורים –, ידעתי, שכלב כזה חייב לחיות עם אנשים בעלי לב טוב. אל תכעסו עלי, כי לא התכוונתי לעשות דבר רע. בחיי!”
פנה האיש ויצא מהר את הבית. עלה על אופניו והתרחק. מאותו יום ביקר לעתים קרובות בבית רקאני וגמאני, שיחק עם סרי וסיפר סיפורים נפלאים לבנות. הוא הפך להיות בן בית ותמיד קיבלו את פניו ברצון ושמחו לבואו. לפעמים הרשו לו לקחת את סרי ולארח אותו כמה ימים בביתו. תמיד היה מחזירו בזמן, כפי שהבטיח.
פעם אחת, כאשר אירח את סרי בביתו, הלביש לו את הקולר היפה, שקנה לו, ושניהם יצאו לטייל בשעת ערב נאה. פתאום יצאה מכונית מרחוב צדדי וכמעט ודרסה את סרי. שמואל קפץ בכדי להציל את הכלב האהוב עליו מכל והמכונית פגעה בו והרגה אותו במקום. הכלב ייבב ויילל ולא יכול היה להירגע. מישהו משכניו של שמואל, הודיע לאבי הילדות על התאונה הנוראה וביקשו לאסוף את הכלב המיותם. חש האב מהר לבית שמואל ולקח אתו את סרי, שהיה עדין נרעש ונרגש ולא הפסיק ליילל. הילדות טיפלו בו באהבה, ודיברו אליו, כמו שמדברים לילד חולה עד שנרגע ונרדם.
למחרת, השתתפה כל המשפחה בהלוויתו של שמואל קיסרי. כולם הוזילו דמעות והתאבלו עליו וסרי נבח ונבח.
לאחר שחזרו הביתה, אמרה פתאום גמאני לכלב: “מעכשיו, לא תיקרא יותר “סרי”. נקרא לך “קיסרי”, לזכר דוד שמואל וזה יהיה שמך החדש.”
“כן! את צודקת – חזרה אחריה רקאני –, הוא היה גם שלו.”
רקאני וגמאני יצאו, כדרכן תמיד, לטייל בשדה הסמוך לכביש ולקטוף פרחים לחדרן המשותף. לפתע, ראו צב מתקדם לאיטו בשביל הנמלים. מדי פעם בפעם היה הצב מוציא ראשו מבעד לשריונו, כדי לראות, אם צועד הוא בכיוון הנכון. הבנות עקבו בענין רב אחר תנועותיו והיו סקרניות לדעת, כיצד ירד הצב מהמדרכה הגבוהה לכביש.
הצב ניגש ממש לשפת המדרכה והניע ראשו מעלה ומטה, לאות אי־שביעות רצון מהמצב המביך שלפניו. חיכה וחיכה עד ששתי הסקרניות התקרבו ואז פנה אליהן באדיבות: “הואילו לעשות טובה לצב זקן ולהעבירו לצד שני של הכביש.”
צחקו הבנות והורידוהו בזהירות אל הכביש. עמד הצב והסתכל במכוניות האצות והדוהרות ושוב הניע בראשו, כאילו לא מוצא הדבר חן בעיניו. שוב פנה לרקאני וגמאני בבקשה, שילוו אותו בדרכו למדרכה השניה, כי חושש הוא, פן יידרס בכביש.
“חוץ מזה – הוסיף בקולו החרישי –, אני כבר בן מאה שנים, ראייתי נחלשה וכמעט ואינו רואה מאומה בעיני.”
“אז למה, שלא תרכיב משקפים? – שאלה אותו גמאני –, הסבא שלנו מרכיב אותם כל היום.”
“גם אני הרכבתי משקפים בימי חיי – השיב הצב –, אלא שכל פעם שהחזרתי את ראשי מתחת לשריון, נשרו לי מהאף ונשברו לרסיסים. אנא! עזרו לי לחצות את הכביש הרחב הזה.”
אבל, – העירה לו רקאני –, לא תוכל לחצות את הכביש בהילוכך האיטי מבלי להידרס. המכוניות ממהרות לדרכן והנהגים דורסים אפילו חתולים וכלבים, שזריזים ממך בהרבה. הם דורסים גם בני אדם ואמא אומרת לנו להיזהר בשעת חציית רחוב או כביש. זה מסוכן מדי עבורך."
“אז אולי נרים אותו ונישא אותו על הידים? – הציעה גמאני. –, ככה נוכל לעבור בריצה את הכביש הרחב הזה.”
“לא! אינני מסכים! – התעקש זקוני –, וכי מי אני בעיניכן? ילד קטן שנושאים אותו על הידים? אני כבר בן למעלה ממאה שנה! אני סבא! אני סבא וסבא של סבא! שתדעו לכן!”
“תרח! – פרצה רקאני בצחוק –, עד שתצליח, זקוני, לחצות את הכביש, תופיע מכונית וטראח! תדרוס אותך כמו כלום. ואם נלווה אותך, נידרס גם אנו”.
“לא! אינני מסכים! – אמר זקוני בתקיפות –, אני אחכה פה עד הלילה. בלילה עוברות פחות מכוניות ואולי אצליח לחצות.”
“אין ברירה – פסקה גמאני –, זקוני זה עקשן גדול הוא. בואי, רקאני, אנו נשמור עליו משני הצדדים ונזהיר כל נהג הבא לקראתנו, שלא יעלה עליו.”
צעדו הבנות צעד אחר צעד בזהירות והעלו לבסוף את הצב על המדרכה שמצד השני של הכביש.
“רב תודות! – קרא הצב –, אתן בנות חמד! כן.. צמד חמד. ועתה, כגמול עבור טוב ליבכן, מזמין אני את שתיכן לחגיגת יום הולדת המאה שלי, שחל היום. כל המשפחה שלי מתאספת ומאוד סקרן אני לדעת איזו מין הפתעה הכינו לי. בואו שתיכן והשתתפו בשמחתי”.
“אבל, – שאלה רקאני –, איך יודע אתה, זקוני, לאן לפנות ולאן ללכת? הן אמרת בעצמך שראייתך חלשה ושמשקפיך נשברו..”.
“אנחנו, הצבים, – השיב זקוני –, מוצאים את דרכנו לפי השמש. כמו אחינו, צבי הים הגדולים, העוברים מרחקים גדולים מאוד, בכדי לחזור לאותו מקום, בו הם הטילו את הביצים. יש לנו רגישות המכוונת אותנו לכל מקום, אליו רוצים אנו להגיע. לפי הצליל, לפי הרוח ולפי חוש הריח והשמיעה. העינים משמשות אותנו רק למציאת מזון. אנחנו אוהבים גם להתפרקד על גבי אבנים וסלעים ולהתחמם בקרני השמש. אבל, אם אמשיך לדבר, עוד אאחר ליום ההולדת שלי. בואו!”
“אבל אנחנו לא לבושות לחגיגת יום הולדת – אמרה גמאני בצער”.
“לא נורא – הרגיעה אותה רקאני –, עד שזקוני יגיע למקום המפגש עם משפחתו, נספיק להתרחץ ולהחליף את הבגדים.”
“יופי! – קראה גמאני –, אבל איך נדע איפוא החגיגה? הן הוא יסתלק לו ולא נמצא אותו יותר?”.
“זה פשוט מאוד, ילדותי, – הסביר זקוני –, כל מה שעליכן לעשות זה ללכת אחר עקבותי בחול והן יוליכו אותכן אל מקום השמחה.”
נפרדו הבנות מזקוני ורצו הביתה. ראתה האם, ששתי בנותיה נעשו פתאום חרוצות, מתרחצות במרץ באמצע היום והחלה לחשוד באיזה תעלול. אבל תדהמתה גדלה עוד יותר, כאשר ראתה, שהבנות מחליפות את בגדיהן ולובשות בגדי חג.
“לאן זה אתן הולכות, בנותי? – שאלה האם –, אם מותר לי לדעת.”.
"ליום הולדת של זקוני – ענתה רקאני.
"ומי זה זקוני זה, הזוכה למידה כה רבה של כבוד, עד ששתי הלכלוכיות של מתרחצות ולובשות בגדי חג לכבודו? הוסיפה האם לשאול בחיוך.
“זקוני – זה הצב בן מאה השנים, שהזמין אותנו ליום ההולדת שלו – הכריזה גמאני בחגיגיות –, עזרנו לו לחצות את הכביש ולכן הזמין אותנו.”
"ומי ישתתף בחגיגה זאת? – שאלה האם.
"כל משפחתו. כל צאצאיו. בעצמו אמר לנו, כי הוא סבא של סבא של סבא ומרכיב אפילו משקפים, כי עיניו חלשות – סיפרה רקאני.
“הם גם מכינים לו הפתעה – הוסיפה גמאני –, והוא נורא סקרן לראותה.”
“אמא! – פנתה רקאני לאם –, איך נוכל לבוא לחגיגה עם ידים ריקות ובלי מתנה? מה יאמרו הצבים?”
“אמא, פנתה גם גמאני –, מה אפשר להביא לזקוני כזה ליום הולדת שלו? מה הוא אוכל?”
אם הוא אוכל מסטיק או סוכריות, נביא לו קצת משלנו – הציעה רקאני בנדיבות.
“לפי מה שידוע לי – הסבירה האם –, אין צב בררן במזונו. הצבים החיים בני נהרות או ימים – ניזונים בדגיגים, בעלי חיים השורצים במים והם אפילו מתקיפים אפרוחי ברווזים. אבל צב היבשה ניזון לרוב מצמחים בלבד. למה בעצם לא תביאו לו זר פרחים לחגו?”
“אבל הוא יאכל אותו, אמא! – מחתה גמאני –, אז אפילו לא ידעו שהבאנו לו מתנה.”
“אז מה יש? – הסבירה האם –, הוא יהנה כפלים. ממראה הפרחים ומטעמם”.
“טוב! – הסכימה רקאני –, אבל מאיזה פרחים להרכיב את הזר?”
“מפרחי העונה, בתי – אמרה האם – ומהיפים ביותר, כי זה למתנה.”
“אני יודעת! – קראה גמאני –, נקטוף מהחרציות הצהובות ומכלניות אדומות..”
“וממרגניות תכולות – הוסיפה רקאני –, ומאירוסים סגולים ומפרחי הרותם הלבנים..”
“לא ידעתי – מתערבת האם בויכוח הבנות –, שבנותי מומחיות כאלו לפרחים.”
"אנו יודעות את כל השמות עוד מן הגן. כאשר הלכנו עם הגננת לטיולים, היתה מצביעה על כל פרח ופרח ונותנת לו שם. – אמרה רקאני.
“את צריכה ללכת לגן, אמא, – הוסיפה גמאני –, תלמדי גם את. כדאי לך.”
“אם כבר החלטתן ללכת, מוטב שתזדרזו – זירזה אותן האם –, פן תאחרו לחגיגה. אבל זכרו! לא להתלכלך בשדה בשעת קטיף הפרחים ולקטוף רק פרח בעל גבעול ארוך. פרח בעל גבעול קצר אי אפשר לשים באגרטל ואי אפשר לקלוע ממנו זר. והוא בכלל אינו מתאים למתנה..”
"אבל.. את שכחת, אמא, שזה בשביל צבים – התריעה גמאני.
“לא חשוב – השיבה האם, מתנה היא מתנה וצריך להקפיד תמיד עליה שתהא יפה. התבוננו יפה לכל מה שיקרה בחגיגה זו בכדי שתוכלו לספר לי, לאבא ולחברים שלכן על הכל.”
יצאו הבנות בריצה. לקטו פרחים רבים, קלעו שני זרים, זר לבת, והגיעו מהר לשפת המדרכה ממנה יצא זקוני למסיבת יום ההולדת שלו. כפי שצווה עליהן, הלכו בעקבותיו. פתאום צעקה רקאני: “ראי, גמאני! מישהו רוצה לטרוף את זקוני שלנו.”
מיהרו הבנות והנה רואות הן כלב גדול המגלגל את זקוני ברגליו, נובח עליו בכעס ומנסה לנשוך אותו. אבל בן המאה, המנוסה בפגעים מסוג זה, הסתגר בשריונו באורח כה אטום, עד שהכלב לא הצליח לנעוץ בו אפילו שן אחת.
“טוב שהגענו בזמן – קראה רקאני –, בואי ונציל את המסכן משיני הכלב הרע!”
"היום אנו מצילות אותו זו הפעם השניה – העירה גמאני.
הניחו הבנות את הזרים על האדמה, אחזו במקלות שמצאו בקרבת מקום וגרשו בהם את הכלב, שברח כשהוא מיילל מכאב. הן העמידו את זקוני על רגליו, כי ידעו, שלכל צב קשה להתהפך כשהוא שוכב על גבו פרקדן ובמיוחד לבן מאה כמוהו.
הוציא זקוני בזהירות את ראשו מתחת לשריון, כדי לראות מי שוב בא לעזרתו. מקול צחוקן, הכיר מיד, שאלו אותן הילדות שעזרו לו לחצות את הכביש המסוכן. הניע זקוני בראשו, כאילו גם הוא צוחק אתן והודה להן על שהצילו אותו משיני הכלב.
“רואה אתה, זקוני, – אמרה רקאני, אלמלא אנו, לא היית מגיע חי למסיבת יום ההולדת שלך. לבטח פחדת פחד רב מכלב גדול שכזה.”
“לא! לא פחדתי כלל וכלל! – השיב זקוני –, כה הרבה פעמים מותקפים אנו, הצבים, על ידי בעלי חיים רבים. גם צבוע, גם עופות דורסים ועוד. אבל הטבע דאג לנו וזיכה אותנו בשריון להגנתנו. וזה לא סתם שריון. הוא עשוי משלושים ושבע לוחיות קשות וקל לי להסתגר בתוכו, עד ששום חיה לא תוכל לעשות לי כל רע.”
"ואנחנו חשבנו שהצלנו אותך – אמרה גמאני באכזבה.
“אני בכל זאת מודה לכן, ילדות, – ניחם אותן זקוני –, אמנם לא פחדתי, אבל זה לא נעים בהחלט, כשכלב משחק בך כבכדור ועוד רוצה לנשוך אותך. בהחלט לא. גם מאחר אני למסיבה ואם לא נחוש מהר, יתפזרו כל הצאצאים שלי וכל הדרך הארוכה שעשיתי – תהיה לבטלה. ועתה, קדימה!”
“אם עלינו להזדרז ועוד להשיג את הפיגור בגלל הכלב – הציעה רקאני –, ולא לאחר לחגיגה, אולי תרשה לנו לשאת אותך על הידים.? אתה רק תראה לנו את הכיוון..”
“ואני אשא את הזרים –– אמרה גמאני –, אנחנו אפילו לבשנו שמלות חג לכבודך וגם זה יהיה לבטלה אם נאחר..”
"אבל מה יאמרו הנכדים והנינים שלי? – טען זקוני –, אם יראו אותי נישא על ידכן כתינוק בן יומו?
גם לזאת יש עצה – הוסיפה רקאני –, נוריד אותך במרחק קטן ממקום המפגש החגיגי, מבלי שאף אחד יראה, שאנו נושאות אותך."
“יהא כך! – הסכים לבסוף זקוני –, אכן ילדות טובות אתן, המוכנות לבוא לעזרת זקן כמוני. לאמר לכן את האמת, עייפתי מהליכה וגם הכלב הרע טלטל אותי טלטלה רבה וכל עצמותי כואבות לי. אבל.. תדעו שכבד אני.. כל שנה שוקלת ומכבידה..”
לא נורא! – אמרה רקאני –, נתחלף ונישא אותך לפי תור."
נשאו אותו הילדות, כשזקוני מותח את ראשו ומסובב אותו ימינה ושמאלה, כדי לאותת להן על הכיוון. אבל, כאמר, היתה ראייתו לקויה ולא היה מסוגל לראות למרחקים. לכן התקדמו לאט לאט.
מרחוק נשמע קול חריקת השריונים של הצבים הרבים שהצטופפו בחורשה, בצל אויקליפטוס ענק. מיד הורידו הבנות את זקוני לאדמה, הלכו אחריו צעד צעד, עד שהגיעו למקום המסיבה. הצב הראשון, שבא לקראתן, רצה להסתגר מיד למראה הבנות, אבל זקוני איתת לו, שאלו ידידותיו. מבלי לדעת איך ומתי עברה הבשורה על הופעת זקוני בליווית שתי הבנות בכל המחנה, כשעדר הצבים העצום החל לנהור לקראתם.
באמצע החורשה, על תל קטן, עמד כסא קטן, כשל בובה ואליו הביאו המוני הצבים את זקוני והריעו בשריקות חדות לכבודו. למרבה תמהונן, ראו הבנות איך מטפס זקוני בזריזות על הכסא ונעמד על רגליו האחוריות, כדי שכל צאצאיו יראוהו. הבנות הניחו את הזרים משני צידי הכסא וקהל הצבים התנפל עליהם והחל לכרסמם ברעבתנות.
צחק זקוני ואמר לבנות: “ראו, כמה זללנים הם! אלמלא אתן, היו מכרסמים גם אותי. אלא שאצלנו, אין צב מתנפל על חברו ללא סיבה. די לנו באויבים מבחוץ, התוקפים אותנו מגיל רך ודרושה תבונה רבה ונסיון עשיר, בנוסף לזהירות וסבלנות, כדי להגיע לגיל גבוה כשלי.”
“ומה ההפתעה שצאצאיך הכינו לך ליום ההולדת? – שאלה גמאני בסקרנות.”
"הן זאת הפתעה ואיך יגידו לו – אמרה רקאני.
“הצבים אינם יודעים לשמור על סוד – השיב זקוני –, כאשר הראש שלהם מסתובב, מגלים הם כל סוד. לכן, יודע אני, שההפתעה היא – שירימו אותי מאה ואחת פעמים עם הכסא. אין הם זריזים ביותר ועלי להשגיח, בל אפול מהכסא בשעת ההרמה. אחרת, יכתירו זקן אחר לראש המחנה ואז יתעלמו לחלוטין ממני.”
“חבל! – אמרה רקאני –, אולי תאמר להם, שאנו באנו למסיבה כדי להרים אותך? אנו כבר נשתדל, שלא תיפול חלילה”.
“אינני בטוח, שיסכימו. טקס זה טקס. עליכן לדעת, שחייב אני לעמוד על רגלי האחוריות בשעת כל ההרמה. כאשר הייתי צעיר יותר, הצלחתי תמיד בתעלול זה. אלא שלרוב, הייתי אני המרים. ישנם פה זקנים ממני. זו כעין התחרות והמנצח בה מקבל פרס”. – סיפר זקוני.
"פרס? איזה פרס? – תמהה גמאני.
"זהו סוד. סוד כמוס. לא מגלים אותו לאף אחד לפני סיום ההתחרות. אחרת, לא ירצה להשתתף בה. לכן, ילדות, מוכן אני להודות, שהייתי ברצון מוותר על הפרס ועל ההרמה. עייפתי מאוד. מוטב שיעמוד מישהו אחר בראש המחנה – אמר זקוני והניע ראשו לאות יאוש.
"אבל זקוני! – התרעמה רקאני –, עברת דרך כה ארוכה, כדי להשתתף בהתחרות וכעת אתה רוצה לוותר עליה? לא ניתן לך! אתה – זקוני שלנו ואנו רוצות שתזכה בפרס.
“כבר הצלנו אותך פעמים – הוסיפה גמאני –, וגם הפעם תצליח בעזרתנו. רק אמור לנו מה לעשות.”
“ראיתן כיצד התנפלו צאצאי על הזרים? אם תרוצו מהר והביאו הרבה צמחים, הם כה ישקעו בזלילה שישכחו את ענין ההרמה וכך אנצל..”
“לא ניתן לך להתחמק, זקוני – אמרה רקאני בתקיפות –, התרחצנו באמצע היום והתלבשנו יפה לכבוד יום ההולדת שלך ואנו רוצות ליהנות מכל”
“ואמא אמרה לנו – הוסיפה גמאני – שנתבונן בכל הנעשה פה, כדי לספר לה ולכל החברות שלנו. הרוצה אתה לבייש אותנו, זקוני?”
הניע זקוני את ראשו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה ונכנס לשיחה ארוכה עם צב זקן שעמד לצידו והאזין לכל השיחה.
הלך הצב לדרכו וכעבור מחצית השעה שב ובפיו חוט ארוך. הבינו הבנות מיד לשם מה דרוש החוט וקשרו את זקוני חזק לכסא. השב השני הזעיק בשריקה את הצבים הצעירים, שנדחקו מסביב לכסא, והחלו להרים את רגליו, אחת אחת, כדי להסתדר מתחתן. לאות שריקה של השב, החלו הצבים הצעירים להרים את זקוני, אלא שלא יכלו להרים בבת אחת את ארבע רגלי הכסא. הם טלטלו את זקוני המסכן טלטלות חזקות, הכסא היה מתהפך לעתים קרובות וזקוני היה נחבט וכמעט התעלף. שוב חלף זמן רב עד שהרימו את הכסא והסתדרו שוב מתחת לרגליו.
בינתיים, עייפו הצבים ושבו לזלילת הזרים, או מה שנותר מהם. כאשר שבעו וחזרו למלאכתם, רמז זקוני לבנות, שיעזרו בהרמה. כל אחת מהן אחזה בצד כסא שלה והשב, חברו של זקוני, הכריז בקול רם על מספר ההרמות. אבל חיש התבלבל במספרים וגם עבודה זאת עברה לידי הילדות, שקראו יחד בקול צלול ורם את המספר, למען יישמע בכל החורשה.
משהגיעו למספר חמישים, עייפו הבנות והתיישבו על האדמה לנוח. זקוני התחנן שישחררו אותו מהחוט וכך עשו. אז שרק זקוני שריקה חרישית, הכניס את ראשו מתחת לשריון ונרדם. לגודל אכזבת הילדות, לא ניתן להעיר את זקוני, ולרוע המזל גם יתר הצבים, כאילו לפי צו מגבוה, שרקו אותה שריקה, התכרבלו, הכניסו את ראשיהם מתחת לשריון ונרדמו.
בינתיים החשיך היום. הבנות החלו לחשוש פן ידאגו להן הוריהן ועזבו במפח נפש את החורשה, למרות שהחגיגה טרם הסתיימה.
לאחר שהגיעו הביתה, התיישבו על הספה, הוציאו שריקה חדה מפיהן, התכרבלו כשני כדורים ונרדמו. רק בשעה מאוחרת בלילה, הצליחו ההורים להפשיטן ולהשכיבן במיטותיהן מבלי שהתעוררו מתרדמתן החזקה.
כאשר הופיעה בבית רקאני וגמאני אוגרת המחמד בקופסת קרטון קטנה, הצטופפו סביבה האם ושתי הבנות והסתכלו בהערצה והתפלאות בבעל חיים החדש, שמעתה יהיה בן בית אצלן. עדין מוקדם היה להתחיל בליטופים, אם כי הפרווה היפה והמבט הנפחד של מין עכבר זה הזמינו כמה לטיפות, פשוט כדי להרגיעו.
“אתן יודעות, – הכריזה רקאני –, אוגרת היא מן המכרסמים.”
“גם אני מהמכרסמים – צהלה גמאני –, אני נורא אוהבת לכרסם ממתקים, גרעינים, בוטנים..”
“ברוכה הבאה למשפחת המכרסמים – ברכה האם בחגיגיות –, למותר לי לחזור על דברי, עם הופעת בעל חיים בביתנו..”
"שהטיפול בו מוטל עליכן ועליכן בלבד. אתן חייבות לדאוג לנקיונו, להשקייתו ולהאכלתו – חזרו הבנות על הנאמר להן תמיד.
"האם מותר לי לדעת איזה תפריט להכין לאורחת החדשה? – שאלה האם.
“היא כמו עכבר והעכבר מכרסם הכל – אמרה גמאני בידענות –, אבל אם לא תתני לה לאכול, היא תכרסם גם את הרהיטים.”
“העיקר שלא תכרסם גם אותנו – אמרה האם בצחוק –, לרהיטים אינני דואגת. הם ידאגו לעצמם. אז מה מכינים עבורה, ידעניתנו, רקאני?.”
“הן אמרת “ברוכה הבאה למשפחה” – אמרה רקאני –, אז גם היא צמחונית. אוכלת גזר וכרוב ואפילו תפוחי עץ.”
“אז היא תתחרה בך, אמא, – אמרה גמאני בשמחה – אבל ממתקים היא לא אוהבת והם ישארו רק למעני. ואולי היא בכל זאת אוהבת ממתקים..?”
"לא! כרוב! רק כרוב וכרוב בלבד! – צעקה רקאני.
“אמא? – שאלה גמאני –, אם אוגי יאכל כל היום כרוב, האם לא יצמח לה ראש כרוב?”
"ראש כרוב צומח רק אצל ילדים, שמסרבים לאכול את מה שמגישים להם, אמרה האם
"את רואה מה שיצמח לך? – היתלה רקאני באחותה.
“אבל זה לא צודק – התריעה גמאני –, הן ראש כרוב זה זכר ואני ילדה.”
"אז תקבלי ראש כרובית! בסדר? – צעקה רקאני.
"בסדר! אני דוקא אוהבת כרובית. – אמרה גמאני.
“לא תקבלי שום כרובית! – פקדה רקאני –, מעתה, כל הכרוביים קודש לאוגי. כרוב, כרובית, ברוקולי, כרוב ניצנים, כולרבי וכרוב סיני.. הכל..!”
"אז אוכל חסה – נכנעה גמאני.
“גם כל ירקות עלים וסלטים קודש לאוגי. חסה, כרפס, פטרוסיליון, עולש, תרד, סלק וכרוב עלים.” – הכריזה רקאני.
"אז מה יישאר בשבילי? – שאלה גמאני.
"בשבילך רק ממתקים. הן את מן המכרסמים – לעגה רקאני.
"אז אני אתן לאוגי את כל מה, שאת אוהבת! את כל הפירות! את כל התפוחים, האגסים, השזיפים, התמרים, התפוזים, המנדרינות, התאנים, הצמוקים.. הכל! – אמרה גמאני בכעס.
"ואז אני אתן לאוגי את כל מה שאת אוהבת. את התירס, את האפונה, את השעועית.. את.. – התפרצה רקאני.
“אל תשכחו בנותי, שזה רק אוגי ולא עוג מלך הבשן – הזהירה האם –, די לה בקצת מזון.”
"אבל אם היא תאכל את כל הירקות והפירות, מה יישאר לנו? שאלה גמאני.
"היא תאכל רק את פירות וירקות העונה. מחוץ לעונה תאכלו אתן – אמרה האם.
"אבל אז אין שום דבר! אני לא מסכימה – צעקה רקאני.
"אז תתחלקו עם אוגי. קצת לכן וקצת לה. – יעצה האם.
"אבל לא שוה בשוה. היא אחת ואנו שתים – אמרה גמאני.
“אמא? – שאלה רקאני –, מה יהיה אם תגדל המשפחה שלה?”
"מה פתאום? – צעקה האם –, הן רק היום הגיעה אוגי וכבר תגדל לה המשפחה? אני לא מסכימה! "
"אבל היא תתגעגע ותשתעמם! עם מי היא תשחק, כאשר נהיה בבית הספר? – שאלה רקאני.
"אולי עם אמא? – הציעה גמאני.
“אני לא משחקת עם עכברים! – הזדעקה האם –, אתן יודעות, עד כמה אני אוהבת אותם.”
"אז אני רואה, שנצטרך לדאוג לה לבן זוג. היא לבטח תשתעמם ואז אי אפשר לדעת מה היא תכרסם, כשהיא משועממת – אמרה רקאני.
הבנות שרות: אוגי ובוגי
רוצה בבן זוגי!
אוגית רוצה עוד אוגי אחר
ואנו רוצות – מה שיותר.
מעתה, חל שינוי באורח החיים של משפחת רקאני וגמאני. שתיהן התחרו על חיבת האוגית, שתיהן חיבקו ונשקו לה, שתיהן רצו על ארבע, בשעה שנעלמה מעיניהן מתחת לספה או ארון בזמן משחק, כי זריזה היתה כשד ובין רגע קפצה ממקום למקום בזריזות של סנאי. שתיהן טיפלו בה, הביאו נסורת לריפוד, שמרו על כל עלה כרוב, על כל קליפה וקליפה ואוגית השיבה להן באותות שמחה למראיהן והוציאה קולות מעין "צימפ! צימפ! בליויית שריקה ארוכה. במיוחד כדי לאותת לבנות, שרעבה או צמאה היא. שום אורח לא זכה לכה הרבה אהבה ומסירות, כפי שזכתה להן אוגית.
ובכל זאת, לא היה די באוגית אחת לשתי הבנות הנלהבות לטפל בה. כדי למנוע ריב בין הבנות, קנה להן אביהן אוגר נוסף. הפעם היה זה זכר שבזכרים, דומה לאוגרת, אבל יפה ממנה כפלים.
משהוכנס לאותה קופסת קרטון, הסתכל בבת זוגתו לעתיד בענין רב, אבל זו – דחתה את ברכותיו ולא ענתה לו כלל וכלל. נעלב האוגר מחוסר נימוס כזה והתרגז מאוד. הריב בין שני בני הזוג היה אמנם משעשע עד כדי כך, שהבנות רקדו מסביב לקופסה ושרו:
איזה גבר! איזו גברת!
הוא לוחש, היא מדברת!
הוא רוגז, היא צווחת!
הוא צועק, היא צורחת!
איזה זוג אלה השנים,
ממש זוג מהשמים!
אב הבנות התקשר מאוד לבני הזוג ושמח עם הילדות מכל תעלול שלהם. אולם האם החלה לדאוג, כאשר שמה לב שהאוגית פתאום השמינה. כנראה, שבקרוב צר יהיה המקום בקופסה. צריך יהיה לדאוג גם לצאצאים.
רקאני חלתה בשפעת. “המחלה מדבקת – הזהיר הרופא את האם –, מוטב שתוציאי את הבת השניה, גמאני, מן החדר המשותף, פן תידבק גם היא במחלה”.
העבירו את גמאני לחדר העבודה של אבא, שעמד פנוי באותה עת. המיטה היתה דוקא נוחה (את מיטתה בחדר המשותף, השאירו פן גם היא הספיקה להידבק מעיטושי רקאני ושיעוליה), שולחן העבודה של אבא היה מרווח מאוד ואפילו כורסה נוחה עמדה לידו. אלא.. שכל זה לא ענין את גמאני. בבת אחת אין לה עם מי לריב, לצחוק, לפטפט ולשחק. ניסתה גמאני להתדפק על דלת חדרן ואפילו להציץ לתוכו, אלא שרקאני הקימה קול צעקה: “הסתלקי! את עלולה להידבק! אינני רוצה באחות חולה! לכי! הסתלקי!”
חזרה גמאני כלעומת שהלכה, לחדרה החדש. היא רקעה ברגליה. מה אעשה?.. אפילו לדבר אתה איני יכולה.. והיא עוד כועסת עלי! ואז צץ רעיון בראשה. הן סרי יכול להיות הקשר החי ביניהן.. הוא אינו יכול להידבק, לכן יוכל לרוץ מחדר לחדר וישמש כדוור ביניהן. אני אכתוב לה פתקים והיא תענה לי בפתקים וזה יהיה.. כאילו.. אנו שוב יחד..
הסבירה גמאני לסרי היטב את המוטל עליו והוא הבין, כי כלב חכם היה. כך התחדש הקשר בין האחיות. היה בזה אפילו שעשוע מהנה, כי שתיהן יכלו לכתוב בפתקים כאוות נפשן ולא היתה דרושה התערבות מתמדת של האם, כפי שקרה כרגיל, כאשר הבנות התווכחו בחום על כל דבר ודבר.
למחרת, כבר נמאסה חליפת הפתקאות על גמאני. פתקים – זה לא משחק ותחליף די גרוע לשיחה או ריב ממש. "אם רקאני תמשיך לחלות, אני אשתגע משעמום – אמרה גמאני לעצמה והיתה עצובה מאוד.
לפתע, ראתה לפניה את סרי, כשהוא עומד ונובח: הב! הב! הב! זה אני, סרי!"
“אני רואה – צווחה גמאני –, די לי בפתקאות! הסתלק!”
“הב! הב! הב!, איזה פתקים? – נבח סרי –, אין לי כלל פתק!”
"אז מה אתה רוצה, סרי? – שאלה גמאני בכעס.
"הב! הב! הב! רוצה אני שתלכי אתי – נבח שוב סרי וקפץ ממקומו לאות, שדבר דחוף מחכה להם בחוץ.
קמה גמאני מהכורסה והלכה אחריו. יצאו את הבית וסרי רץ לפניה ומפנה כל הזמן את ראשו הפיקח, כדי לראות אם באה היא בעקבותיו. כך הוליך אותה לחצר אחת, שבמרכזה היתה בנויה מזרקת מים שהפיצה זרמי מים קרירים מפתח הצינור. קפץ סרי על קיר המזרקה ונבח: “הב! הב! הב! בואי ותראי מה יש פה?”
התקרבה גמאני לשפת הברכה הקטנה ולתדהמתה, מצאה בובה יפה, הנשענת בקיר המזרקה ורגליה היחפות טובלות במים. הוציאה אותה גמאני בזהירות, ניגבה את רגליה בממחטה ואימצה את הבובה לליבה.
“הב! הב! הב! – נבח סרי –, זו בובה שלי. תני לי אותה.”
“מה פתאום שלך? אמרה גמאני בתרעומת – אני משיתיה מן המים והיא שלי!”
"הב! הב! הב! לא נכון! אני הבאתי אותך הנה ובלעדי לא היית יודעת עליה כלל וכלל! לכן, שלי היא! – התעקש סרי בנביחתו.
“ממתי משחק כלב בבובות? – שאלה גמאני –, הן אתה כבר כלב גדול.. איך זה לא תיבוש?”
אבל סרי לא שעה לדברי גמאני. הוא קפץ מעלה, תפס את הבובה בבגדיה והחל לרוץ הביתה, כשגמאני רצה אחריו וצועקת עליו. הדלת היתה פתוחה וסרי חיש פרץ דרכה, רץ לדלת החדר המשותף לשתיהן והוריד את הבובה על הרצפה. לקול נביחותיו, פתחה לו רקאני את הדלת והוא קפץ על מיטתה והניח את הבובה על כרה.
"הב! הב! הב!, זה בשבילך – נבח סרי וקשקש בשמחה מזנב־נבו הלבן.
“תודה רבה לך, סרי – אמרב רקאני נרגשת כולה –, מתנה יפה הבאת לי, כדי לנחם אותי במחלתי. כלב חמוד אתה..”
בינתים, הגיעה גם גמאני הביתה וראתה את הבובה על כרה של רקאני. רק אז הבינה, שהכלב לא רצה את הבובה לעצמו, אלא הביאה לרקאני כמתנה. כי באמת מה לכלב ולבובות? היא סתם חשדה בכלב הטוב.. אבל בליבה היא קנאה באחותה, שזכתה בבובה נאה שכזאת.
רצה גמאני לחדרה וכתבה לרקאני פתק בזו הלשון: “לא היתה לו הרשות, לסרי, למסור לך את הבובה, כי שנינו מצאנו אותה ואלמלא אני לא היית מקבלת אותה אף פעם, כי המזרקה היתה גבוהה וסרי לא היה מגיע למעקה המזרקה. הוא היה צריך לשאול לדעתי, אם אני מסכימה לתת לך אותה. אבל מכיון שהיא אצלך ואת לבטח תדביקי אותה בשפעת, הרי אני מוותרת עליה. אחותך טובת הלב – גמאני.” חיש השמיעה את שריקתה הידועה לסרי וזה הופיע מיד והעביר את הפתק לרקאני.
לאחר רגע נפתחה הדלת וסרי חזר עם תשובה בפיו, כשהוא דוחף בכפו קדימה את הבובה. בפתק התשובה היה כתוב: “רב תודות לך, אחותי נדיבת הלב! ידעתי, שאת מוכנה לוותר על הכל למעני ובמיוחד בשעת מחלתי. הן מכירה אני אותך. ובכל זאת, יש לי בקשה אחת אליך. קחי קצת מים וסבון, רחצי את פני הבובה ואז הגידי לי מי היא?”
תמהה גמאני לדברי אחותה. אחזה בשתי אצבעות בזהירות בבובה, רצה אתה אל חדר האמבט, הטילה אותה אל תוך הכיור ובזהירות רחצה את שכבות הלכלוך שהתאספו על פניה. לאחר שניגבה אותה היטב היטב והסתכלה בה מקרוב, כמעט והפילה אותה מידיה, מרוב השתוממות. הן זאת – הבובה “ורודית”, שאבדה להן מזמן ושחיפשו אחריה בכל פינות הבית. מיד התישבה בכורסה ושלחה פתק שני לרקאני: “אחותי החכמה! איך ידעת, שזו ורודית, מתחת לכל שכבות הלכלוך על פרצופה? אני מעולם לא הייתי מנחשת. איך לדעתך הגיעה ורודית למזרקה זאת? אחותך הסקרנית – גמאני”.
בתשובה כתבה רקאני: “למה לא ניחשת מיד? כי ילדה קטנה את וטפשונת. יש לך, כידוע, זכרון של חתול ואיך זה יכולת לזכור מה שקרה לפני שנה? ובנוגע למקום הימצאה, משערת אני ששמוצי רצה להטביעה והוא שהטיל אותה לתוך הבריכה ההיא.”
“אבל למה שיטיל אותה שם? – כתבה שום גמאני –, מה עשתה לו?”
בתשובה כתבה לה רקאני: “כי היא הציקה לו לבטח וזהו זה! כמוך! וכעת, תפסיקי לי לכתוב פתקים, כי רוצה אני לישון. הן חולה אני. השכחת? שלך אחותך הבכירה – רקאני.”
התעצבה גמאני בליבה. למה היא כועסת עלי? הן ויתרתי לה על הבובה? אין זאת, אלא שהיא חולה על באמת ועצבנית.. כשתבריא, אשאל אותה על כך.
מה זה פורים זה? מי המציא החג הזה הטרדני? מי צריך פורים? חשב שמוצי בליבו. זה מספר ימים שלא באה תנומה לעיניו ומנוחה לרגליו. כל רגע מגרשים אותו ממקום למקום, כי כולם טרודים בהכנות לחג פורים. האם יושבת בתוך ערמת חתיכות בד ותופרת לרקאני וגמאני תחפושות פורים. כל פעם נזכרים בעוד בד, שלבטח נמצא אי שם, בארון המגרות, בארגזים ואולי אפילו מתחת למיטה. בכל מקום נתקלים בו, בשמוצי, סוחבים אותו ברגליו מתחת למיטות, כי כידוע, אוהב הוא לרפד את מצע הרביצה שלו בכל מה שימצא בבית. אפילו אינם טורחים לבקש ממנו סליחה על ההטרדה. מי צריך פורים זה?
אגלה לכם סוד. השנה תהיה רקאני – פיל וגמאני – שפנפן. התחפושות גמורות כמעט, פרט לזנב השפנפן. זנב הפיל הוא קצר ואפשר להכינו מגזר עטוף בד. אבל איפוא מוצאים פרוה לזנב השפנפן? לבטח שמוצי החביא אותה באיזה שהוא מקום ועכשיו צריך לחפש מתחת למיטות ולארונות. איזה כלב רע! אולי פשוט יורידו זנב מאיזו חית צעצוע ויוסיפו לתחפושת? אפשר יהיה להטמין את הצעצוע באיזה מקום, עד גמר החג, כדי שלא תתביש בלי זנב.
לאחר שנגמרו ההכנות, התחפשו הבנות ויצאו לרחוב – נאנח שמוצי אנחת רווחה. סוף סוף, יוכל לתת תנומה לעיניו העייפות ולהתמתח כראוי. עד עתה היה נאלץ לקפל רגליו כדי שלא יגלוהו על נקלה.
אולם תקוותו היתה לשוא. מידי רגע נפתחת דלת הבית ועל הסף הופיעו יצורים משונים. מימיו לא פגש כמוהם ברחובות בשעת טיוליו עם גבירותיו הצעירות. ילדים לבושים כגדולים, עם שפם רחב מרוח על פרצופיהם, כגזלנים, יורים מאקדחים, מנפנפים בחרבות או פותחים פנקסים ורושמים דו"ח לכל אחד. בעיקר, חשדן הוא, שמוצי, לכל כתיבה, לאחר תעלול יום ההולדת שערכו לו. אלה נעלמים וכבר באים בעקבותיהם שדים, מפלצות בעלות פרצופים מאיימים, לוע פעור לרווחה וזוג עינים כגחלים לוחשות. אחריהם מופיעה סידרת פרצופים של כושים, אדומי עור, צהובי עור ואפילו אחד בעל פנים לבנות, חוורות כסיד עם חרמש על הכתף.
שמוצי מציץ מתחת למיטה ומסתכל בחיל ורעדה בתהלוכה המשונה הזאת. מאין באו כל אלה? וכולם בבת אחת..
נח לו קצת ונרדם קמעה. לפתע, פרצה שורה ארוכה של חיות, אחת נוראה יותר מהשניה. בראשן אריה נוהם, החורק בשיניו, אחריו – נמר מפוספס, זריז כחתול ומדלג דילוגים מחרידים. מיד אחריהם מתהלכת ג’ירפה בעלת ראש גבוה עד לב השמים מלווה בדב פנדה שחור כזפת, קשור בשרשרת לכושי ענק מנגן בחליל ומרקד בחדר לפי קול החליל. כאשר נכנס הפיל והריע בחדקו, היה שמוצי בטוח, שמכיר הוא אותו מאיזה מקום, שראה אותו כבר בבית זה. אבל מתי ואיפוא? פשפש שמוצי בזכרונו והפיל הולך וקרב אליו ועוד מעט וידרוס אותו ברגלי הפיל שלו. “נו, נחש, מי אני – שואל הפיל –, איזה טפש זה שמוצי שלנו!”
הכיר שמוצי את קולה של רקאני ונבח עליה ברוגזה: "הב! הב! הב! הפחדת אותי. עוד מעט והייתי מת מפחד. למה לא אמרת לי שזו את? – התרעם שמוצי.
"לו הייתי אומרת לך, אז זה לא היה שוה. היום פורים וכל אחד צריך לנחש – השיב לו הפיל.
"נכון! – תומך בדברו שפנפן חמוד, שזנבו תלוי מאחוריו כזנבו של… זנב מוכר לו מאיזה שהוא מקום.. אבל מאיפוא?
מייגע שמוצי שוב את זכרונו.. כן.. זהו זנבו של הכלב הלבן, המונח מתחת לכר של גמאני. בעיניו ראה אותו וכל היום חיפש אחריו ולא מצא אותו. אז אם הזנב הוא של הכלב, אז גם השפנפן של הכלב.. זאת אומרת.. שהשפנפן הוא מחדרן של הגבירות הצעירות.. אז מי זה יכול להיות?
“שמוצי! – קורא לו השפנפן וקולו כקול גמאני –, בוא אתנו קצת לרחוב. אני והפיל ואתה. תראה כמה שמח שם בחוץ. לי יש ידים חופשיות, אז אני אחזיק בקולר והפיל ירוץ לפנינו ויריע בחדקו. זה יהיה כיף!”
אבל שמוצי אינו מתפתה על נקלה. אפילו, כאשר נכנסה ילדה עם כתר על הראש, אסתר המלכה, בכבודה והעצמה, מלווה על ידי שני עבדים שחורים כפחם, והחיות הסתלקו דרך הדלת, אין שמוצי שלנו מוכן להסתכן. אלו החיות שביקרו בבית, לא התנפלו עליו ואפילו לא שמו לב אליו. אבל מי יודע מי אורב לו ברחוב? יש עוד המון חיות, שהוא חושש מפניהן והכי מסוכנים הם – הציידים עם הרובים או קשתות, שיורים על החיות ובמקרה עלולים לפגוע בו. אין לדעת! מי אומר שדוקא הוא חייב להיות גיבור?
הזהירות – היא מידה טובה לכולם ואין מקום טוב כמו מתחת למיטה כדי להסתתר מעין אויב. רוב החיות לעולם לא יצליחו לחדור למקום רבצו, כי צר המקום, אבל הוא יכול להציץ בהן ולתפוס מאין אורבת הסכנה. לא! לא כדאי לו לצאת ממקום מבטחים עד סוף החג המשונה הזה. זה לא בשבילו.
“בוא כבר! – מאיצות בו הפיל והשפנפן. – בוא ותראה איך תולים את המן ואת כל משפחתו. זה נורא מצחיק! בוא אתנו!”
אבל שמוצי נעלם ואיננו. ש. ש. ש. ש… הן מחפשות אותו והן יודעות, הבנות, את כל מקומות מסתור שלו ואם ימצאוהו חלילה, ימשכוהו החוצה ועוד יסיתו בו את הציידים: “תירה בו! שמוצי שלנו אינו פוחד כלל! הוא גיבור ואינו נמלט אף פעם! הוא אפילו אינו פוחד מלוע פעור של חיה, כי הוא בעצמו חיה נוראה, אם כי לא מחופשת. תירה בו!”
יודע שמוצי מצויין מה יעוללו לו שתי הגבירות כאשר ימצאוהו. הוא רובץ רועד כולו, מקופל ככדור מתחת למיטה הרחבה של ההורים ואוטם את אזניו בכפותיו. למזלו, שהבנות עסוקות שם, בחוץ, עם כל החברים והוא יכול להירדם ללא חשש לחייו.
כל זבוב המזמזם על יד אפו, נראה לו בחלומו כפיל המריע בחדק שלו. אז מרים שמוצי את כפו ומגרשו מעל פניו: “לך פיל! לך! אני מבטיח להיות להבא ילד טוב! בחיי!”.
כאשר התעורר ופקח עין אחת, רואה הוא על יד המיטה, שמתחתה הוא מסתתר, זנבנב של חיה הצועקת ומדברת כבני אדם. איזה פלא! מה עוד יקרה לו בבית זה? הן הוא, כבן בית, יודע את בני הבית ותעלוליהם. מה שמרגיז אותו במיוחד ואפילו מעליב אותו – הוא זה, שכולם פה חושבים אותו לפחדן. ביום שמחה שכזה, כאשר כל הילדים על כלביהם, משתתפים בחוץ בהמולה הרבה, התחמק הוא מידי רקאני וגמאני ורובץ פה מתחת למיטה. האין זאת בושה? האין זה מצב משפיל לכלב כמוהו, שיודע אפילו לנבוח? אולי כדאי לו להתחפש לגיבור עם אקדח, מין צייד על ארבע, ולהשתתף בתהלוכה. אולי אפילו יזכה בפרס ראשון של הולכים על ארבע.. או למשל הוא יכול להיות חיה נוראה, לנהום, לנבוח ולילל כה נורא, שכולם ייבהלו מפניו ויימלטו.. הוא יכול להיות זאב טורף למשל, או צבוע צוחק, או תן מיילל ועוד ועוד ועוד.
כדאי לו להרהר בדבר. אולי יתאזר עוז ויצא החוצה.. רק ינסה.. ינסה קצת.. התנומה אמנם גם כן חשובה.. אפילו מהגבורה.. מי שלא ישן דיו סופו שינבח בלילות ויעיר את כל העיר. רק זה חסר לו..
אין רע מחיי כלב.. מה שלא תעשה, אינו מוצא חן בעיני האנשים המשונים הללו.. הוא טפש וגולם ומטומטם ומה לא עוד? בכל זאת, אני, שמוצי, מסתפק בחיי כלב כל זמן שחג זה נפשך. לא כדאי לי להסתכן.. מקומם של הגיבורים, תחת למיטה.. יחי הגיבור הפחדן! יחי!