רקע
זאב אלבלינגר
האורח הזר

“אמא? – שאלה רקאני –, נכון, ששמוצי כלב חמוד?”

"חמוד מאוד – אישרה האם מבלי להרים את עיניה מהתפירה.

“את יודעת, אמא – הוסיפה רקאני –, שזה השמוצי שלנו – איננו כלב סתם.. ככל הכלבים.. הוא חבר שלנו.. הוא כעין אח גדול, השומר עלינו, בל יאונה לנו כל רע. רק במקום שהוא ידבר אתנו, הוא נובח.”

“אבל – נכנסה גמאני לדברי אחותה –, אנחנו, שתינו, מבינות כל נביחה שלו, כאילו נבח עברית.”

"באמת? – שאלה האם בספקנות.

“באמת! – אמרה רקאני –, למשל אתמול הוא נבח נורא על יד הדלת. כאשר הצצנו החוצה, ראינו כלב גדול עומד לפני הבית ומריח את החול. מיד הבינונו שזה כלב מרגל. הוא בא לרגל אצלנו, אם במקרה לא נמצא פה כלב, ששמו – שמוצי. לכן ציוינו על שמוצי לשתוק. כדי לא לגלות, שאכן הוא נמצא אתנו.”

"ומה קרה? – הוסיפה האם לשאול.

"אבל שמוצי שלנו בשלו. – המשיכה רקאני לספר –, במקום לשתוק, הוא יילל, ייבב, נבח והסתער בכוח על הדלת. עוד מעט והיה שובר אותה כולה. הוא גרד ושרט, וקפץ על הידית. לא היתה לנו ברירה ונאלצנו לפתוח את הדלת והוא פרץ דרכה החוצה!

“את יודעת, אמא, מה הוא עשה? – שאלה גמאני –, הוא רץ כחץ מקשת אל הכלב הזר, אבל לא התנפל עליו, כפי שהוא עושה תמיד, כאשר כלב זר מסתובב על יד ביתנו”.

“מה שהיה משונה, אמא, – אמרה גמאני בהתרגשות –, ששני הכלבים הסתכלו זה בזה, ייללו קצת והכלב הזר הסתלק לו לאט, מבלי ששמוצי ירדוף אחריו.”

“איני רואה מה משונה בהתנהגות הכלב הזה? – אמרה האם –, אולי הוא שמע, שאתן מרחמות על כלבי רחוב זרים ומכניסות אותם הביתה. הן כך קרה גם עם שמוצי בשעתו.”

“אבל שמוצי אז נטפל אלינו והלך אחרינו עד הבית – מחתה גמאני –, וזה הכלב הזר הגיע ישר לבית, כאילו ידע את כתובתו של שמוצי.”

“כנראה – אמרה רקאני –, הוא ידע את כתובתו. כי הוא בן דוד שלו. והא1 בא למסור לשמוצי דרישת שלום מהמשפחה. ככה החלטנו שתינו.”

“ולשם כך עשה את הדרך הארוכה? – צחקה האם –, הן קיים דואר, טלפון ומברקה.”

“לא בשביל כלבים, אמא – צעקה גמאני –, הם לא הולכים לבית ספר ולא יודעים לקרא ולכתוב. אז איך הם יכולים להעביר ידיעה על עצמם?”

“אין זאת – הוסיפה האם –, אלא שעמדו שניהם זה מול זה ויבבו, משום שפחדו זה מזה. כל כלב זר המתקרב לבית, חושש מבעל הכלב המבויית, פן יגרשו. וכל כלב הגר בבית, מגן על עצמו בכל כוחו מפני אורחים בלתי רצויים, פן יקפחו את מזונו ואת מעמדו בבית. אבל, אתן הן מכירות את הגיבור שלנו. הוא אמנם יצא להלחם בזר, אבל משקרב וראה, שיריבו גדול ממנו, פג אומץ ליבו ויבב מפחד.”

“לא, אמא! – אמרה רקאני –, את לא היית שם ולא ראית איך שמוצי עקב בעינים עצובות אחר הכלב הזר, עד שנעלם מעיניו. רק אז שב הביתה, רבץ מיד על השטיח שלו ולא הוציא הגה מפיו. אולי הוא הרהר על אבא ואמא שלו, על אחיו ואחיותיו והתגעגע אליהם. מה שיותר אחים – יותר הוא מתגעגע. נכון?”

“שמוצי! – פנתה גמאני לכלב –, יש לך הרבה אחים?”

"הב! הב! הב! – השיב שמוצי.

“כנראה שיש לו שלושה אחים. כמספר נביחותיו – אמרה גמאני –, הן אמרתי לך אמא, שאנו מבינות כל נביחה שלו. וכמה אחיות יש לך, שמוצי? – הוסיפה לשאול”.

הסתכל שמוצי בעינים עצובות על הבנות והשיב בייבבה דקה.

“כנראה שקיבל ידיעה על מחלת אחיותיו – ניחשה גמאני –, לכן אין הוא רוצה לספר עליהן. הבן־דוד שלו סיפר לו לבטח הכל ועכשיו הוא משתתף בצער המשפחה ומאחל לאחיותיו שיבריאו מהר.”

“ואולי מתה אחת מהן מכלבת או נדרסה על ידי מכונית? – שיערה רקאני –, הכלבים אינם רגילים לכללי זהירות ואינם מבדילים בין צבעי הרמזור. לכן הם נפגעים. כך כתוב באנציקלופדיה.”

“חס וחלילה! – צעקה גמאני –, למה שיידרסו? אולי חלתה בשפעת או נזלת ושמוצי שלנו כה אוהב אותה, שהוא חרד לשלומה ולבריאותה.”

"ואולי הוא מתגעגע לסבא שלו? שמזמן לא סיפר לו סיפור ולכן הוא מתהלך עצוב? – ניחשה רקאני;

“אז מה יש? – התערבה גמאני –, נוכל אנחנו לספר לו סיפור ולשמח אותו”

אבל שמוצי לא היה כנראה מעונין בשום סיפור. הוא נרדם בינתים והוציא נהימת בשנתו מפיו ורק קצה זנבו התרומם והיכה על השטיח.

“נחכה עד שיתעורר – הציעה רקאני –, לא נפריע לו לחלום על משפחתו.”

שמוצי הניע בראשו לאות הסכמה וחדל להניע בזנבו. שתי הבנות עברו לחדרן, כדי לשחק בשקט.

“את יודעת, – אמרה רקאני –, גם לכלבים יש נשמה הם חשים כל דבר כמונו. אם למשל, שמוצי רעב או צמא, הוא מתחיל להתרוצץ ולנבוח בחזקה, אז יודעים, שיש להאכילו או להגיש לו מים. אם קר לו – הוא רועד כולו ורוצה להיכנס לחדר, בו בוער תנור, לרבוץ ולהתחמם על ידו.”

“נכון! – אמרה גמאני –, יש לו גם נשמה, כי הוא נושם חזק ואפילו מתעטש לפעמים. זה סימן, שהוא הצטנן מהקור בחוץ וצריך לכסותו בשמיכה. כדי שלא יחלה.”

"נחכה לאביב – אמרה רקאני –, כאשר יגיעו ימים חמים יותר, הלבלוב והפריחה, נצא אתו לטיול רחוק.. רחוק מהבית. כמו עם לסי. הוא ילך לצידנו וישמור עלינו מכל צרה, כי הן אחינו הגדול הנו וזו חובתו כלפי שתי בנות האוהבות אותו.

“בטח! – אישרה גמאני –, רק שלא יעלה בדעתו לברוח שוב מאתנו ולהשאיר אותנו לבדנו בדרך. את זוכרת איך הוא חזר אלינו, כשזנבו שמוט מרוב בושה, על שעזב אותנו. אפילו, אם הוא הלך לבקר את המשפחה שלו, יכול היה קודם לספר לנו ואנו היינו מבינות. אבל אני סולחת לו”



  1. כך במקור. צ“ל ”הוא" (פר"י)  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47288 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!