מה זה פורים זה? מי המציא החג הזה הטרדני? מי צריך פורים? חשב שמוצי בליבו. זה מספר ימים שלא באה תנומה לעיניו ומנוחה לרגליו. כל רגע מגרשים אותו ממקום למקום, כי כולם טרודים בהכנות לחג פורים. האם יושבת בתוך ערמת חתיכות בד ותופרת לרקאני וגמאני תחפושות פורים. כל פעם נזכרים בעוד בד, שלבטח נמצא אי שם, בארון המגרות, בארגזים ואולי אפילו מתחת למיטה. בכל מקום נתקלים בו, בשמוצי, סוחבים אותו ברגליו מתחת למיטות, כי כידוע, אוהב הוא לרפד את מצע הרביצה שלו בכל מה שימצא בבית. אפילו אינם טורחים לבקש ממנו סליחה על ההטרדה. מי צריך פורים זה?
אגלה לכם סוד. השנה תהיה רקאני – פיל וגמאני – שפנפן. התחפושות גמורות כמעט, פרט לזנב השפנפן. זנב הפיל הוא קצר ואפשר להכינו מגזר עטוף בד. אבל איפוא מוצאים פרוה לזנב השפנפן? לבטח שמוצי החביא אותה באיזה שהוא מקום ועכשיו צריך לחפש מתחת למיטות ולארונות. איזה כלב רע! אולי פשוט יורידו זנב מאיזו חית צעצוע ויוסיפו לתחפושת? אפשר יהיה להטמין את הצעצוע באיזה מקום, עד גמר החג, כדי שלא תתביש בלי זנב.
לאחר שנגמרו ההכנות, התחפשו הבנות ויצאו לרחוב – נאנח שמוצי אנחת רווחה. סוף סוף, יוכל לתת תנומה לעיניו העייפות ולהתמתח כראוי. עד עתה היה נאלץ לקפל רגליו כדי שלא יגלוהו על נקלה.
אולם תקוותו היתה לשוא. מידי רגע נפתחת דלת הבית ועל הסף הופיעו יצורים משונים. מימיו לא פגש כמוהם ברחובות בשעת טיוליו עם גבירותיו הצעירות. ילדים לבושים כגדולים, עם שפם רחב מרוח על פרצופיהם, כגזלנים, יורים מאקדחים, מנפנפים בחרבות או פותחים פנקסים ורושמים דו"ח לכל אחד. בעיקר, חשדן הוא, שמוצי, לכל כתיבה, לאחר תעלול יום ההולדת שערכו לו. אלה נעלמים וכבר באים בעקבותיהם שדים, מפלצות בעלות פרצופים מאיימים, לוע פעור לרווחה וזוג עינים כגחלים לוחשות. אחריהם מופיעה סידרת פרצופים של כושים, אדומי עור, צהובי עור ואפילו אחד בעל פנים לבנות, חוורות כסיד עם חרמש על הכתף.
שמוצי מציץ מתחת למיטה ומסתכל בחיל ורעדה בתהלוכה המשונה הזאת. מאין באו כל אלה? וכולם בבת אחת..
נח לו קצת ונרדם קמעה. לפתע, פרצה שורה ארוכה של חיות, אחת נוראה יותר מהשניה. בראשן אריה נוהם, החורק בשיניו, אחריו – נמר מפוספס, זריז כחתול ומדלג דילוגים מחרידים. מיד אחריהם מתהלכת ג’ירפה בעלת ראש גבוה עד לב השמים מלווה בדב פנדה שחור כזפת, קשור בשרשרת לכושי ענק מנגן בחליל ומרקד בחדר לפי קול החליל. כאשר נכנס הפיל והריע בחדקו, היה שמוצי בטוח, שמכיר הוא אותו מאיזה מקום, שראה אותו כבר בבית זה. אבל מתי ואיפוא? פשפש שמוצי בזכרונו והפיל הולך וקרב אליו ועוד מעט וידרוס אותו ברגלי הפיל שלו. “נו, נחש, מי אני – שואל הפיל –, איזה טפש זה שמוצי שלנו!”
הכיר שמוצי את קולה של רקאני ונבח עליה ברוגזה: "הב! הב! הב! הפחדת אותי. עוד מעט והייתי מת מפחד. למה לא אמרת לי שזו את? – התרעם שמוצי.
"לו הייתי אומרת לך, אז זה לא היה שוה. היום פורים וכל אחד צריך לנחש – השיב לו הפיל.
"נכון! – תומך בדברו שפנפן חמוד, שזנבו תלוי מאחוריו כזנבו של… זנב מוכר לו מאיזה שהוא מקום.. אבל מאיפוא?
מייגע שמוצי שוב את זכרונו.. כן.. זהו זנבו של הכלב הלבן, המונח מתחת לכר של גמאני. בעיניו ראה אותו וכל היום חיפש אחריו ולא מצא אותו. אז אם הזנב הוא של הכלב, אז גם השפנפן של הכלב.. זאת אומרת.. שהשפנפן הוא מחדרן של הגבירות הצעירות.. אז מי זה יכול להיות?
“שמוצי! – קורא לו השפנפן וקולו כקול גמאני –, בוא אתנו קצת לרחוב. אני והפיל ואתה. תראה כמה שמח שם בחוץ. לי יש ידים חופשיות, אז אני אחזיק בקולר והפיל ירוץ לפנינו ויריע בחדקו. זה יהיה כיף!”
אבל שמוצי אינו מתפתה על נקלה. אפילו, כאשר נכנסה ילדה עם כתר על הראש, אסתר המלכה, בכבודה והעצמה, מלווה על ידי שני עבדים שחורים כפחם, והחיות הסתלקו דרך הדלת, אין שמוצי שלנו מוכן להסתכן. אלו החיות שביקרו בבית, לא התנפלו עליו ואפילו לא שמו לב אליו. אבל מי יודע מי אורב לו ברחוב? יש עוד המון חיות, שהוא חושש מפניהן והכי מסוכנים הם – הציידים עם הרובים או קשתות, שיורים על החיות ובמקרה עלולים לפגוע בו. אין לדעת! מי אומר שדוקא הוא חייב להיות גיבור?
הזהירות – היא מידה טובה לכולם ואין מקום טוב כמו מתחת למיטה כדי להסתתר מעין אויב. רוב החיות לעולם לא יצליחו לחדור למקום רבצו, כי צר המקום, אבל הוא יכול להציץ בהן ולתפוס מאין אורבת הסכנה. לא! לא כדאי לו לצאת ממקום מבטחים עד סוף החג המשונה הזה. זה לא בשבילו.
“בוא כבר! – מאיצות בו הפיל והשפנפן. – בוא ותראה איך תולים את המן ואת כל משפחתו. זה נורא מצחיק! בוא אתנו!”
אבל שמוצי נעלם ואיננו. ש. ש. ש. ש… הן מחפשות אותו והן יודעות, הבנות, את כל מקומות מסתור שלו ואם ימצאוהו חלילה, ימשכוהו החוצה ועוד יסיתו בו את הציידים: “תירה בו! שמוצי שלנו אינו פוחד כלל! הוא גיבור ואינו נמלט אף פעם! הוא אפילו אינו פוחד מלוע פעור של חיה, כי הוא בעצמו חיה נוראה, אם כי לא מחופשת. תירה בו!”
יודע שמוצי מצויין מה יעוללו לו שתי הגבירות כאשר ימצאוהו. הוא רובץ רועד כולו, מקופל ככדור מתחת למיטה הרחבה של ההורים ואוטם את אזניו בכפותיו. למזלו, שהבנות עסוקות שם, בחוץ, עם כל החברים והוא יכול להירדם ללא חשש לחייו.
כל זבוב המזמזם על יד אפו, נראה לו בחלומו כפיל המריע בחדק שלו. אז מרים שמוצי את כפו ומגרשו מעל פניו: “לך פיל! לך! אני מבטיח להיות להבא ילד טוב! בחיי!”.
כאשר התעורר ופקח עין אחת, רואה הוא על יד המיטה, שמתחתה הוא מסתתר, זנבנב של חיה הצועקת ומדברת כבני אדם. איזה פלא! מה עוד יקרה לו בבית זה? הן הוא, כבן בית, יודע את בני הבית ותעלוליהם. מה שמרגיז אותו במיוחד ואפילו מעליב אותו – הוא זה, שכולם פה חושבים אותו לפחדן. ביום שמחה שכזה, כאשר כל הילדים על כלביהם, משתתפים בחוץ בהמולה הרבה, התחמק הוא מידי רקאני וגמאני ורובץ פה מתחת למיטה. האין זאת בושה? האין זה מצב משפיל לכלב כמוהו, שיודע אפילו לנבוח? אולי כדאי לו להתחפש לגיבור עם אקדח, מין צייד על ארבע, ולהשתתף בתהלוכה. אולי אפילו יזכה בפרס ראשון של הולכים על ארבע.. או למשל הוא יכול להיות חיה נוראה, לנהום, לנבוח ולילל כה נורא, שכולם ייבהלו מפניו ויימלטו.. הוא יכול להיות זאב טורף למשל, או צבוע צוחק, או תן מיילל ועוד ועוד ועוד.
כדאי לו להרהר בדבר. אולי יתאזר עוז ויצא החוצה.. רק ינסה.. ינסה קצת.. התנומה אמנם גם כן חשובה.. אפילו מהגבורה.. מי שלא ישן דיו סופו שינבח בלילות ויעיר את כל העיר. רק זה חסר לו..
אין רע מחיי כלב.. מה שלא תעשה, אינו מוצא חן בעיני האנשים המשונים הללו.. הוא טפש וגולם ומטומטם ומה לא עוד? בכל זאת, אני, שמוצי, מסתפק בחיי כלב כל זמן שחג זה נפשך. לא כדאי לי להסתכן.. מקומם של הגיבורים, תחת למיטה.. יחי הגיבור הפחדן! יחי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.