רקאני חלתה בשפעת. “המחלה מדבקת – הזהיר הרופא את האם –, מוטב שתוציאי את הבת השניה, גמאני, מן החדר המשותף, פן תידבק גם היא במחלה”.
העבירו את גמאני לחדר העבודה של אבא, שעמד פנוי באותה עת. המיטה היתה דוקא נוחה (את מיטתה בחדר המשותף, השאירו פן גם היא הספיקה להידבק מעיטושי רקאני ושיעוליה), שולחן העבודה של אבא היה מרווח מאוד ואפילו כורסה נוחה עמדה לידו. אלא.. שכל זה לא ענין את גמאני. בבת אחת אין לה עם מי לריב, לצחוק, לפטפט ולשחק. ניסתה גמאני להתדפק על דלת חדרן ואפילו להציץ לתוכו, אלא שרקאני הקימה קול צעקה: “הסתלקי! את עלולה להידבק! אינני רוצה באחות חולה! לכי! הסתלקי!”
חזרה גמאני כלעומת שהלכה, לחדרה החדש. היא רקעה ברגליה. מה אעשה?.. אפילו לדבר אתה איני יכולה.. והיא עוד כועסת עלי! ואז צץ רעיון בראשה. הן סרי יכול להיות הקשר החי ביניהן.. הוא אינו יכול להידבק, לכן יוכל לרוץ מחדר לחדר וישמש כדוור ביניהן. אני אכתוב לה פתקים והיא תענה לי בפתקים וזה יהיה.. כאילו.. אנו שוב יחד..
הסבירה גמאני לסרי היטב את המוטל עליו והוא הבין, כי כלב חכם היה. כך התחדש הקשר בין האחיות. היה בזה אפילו שעשוע מהנה, כי שתיהן יכלו לכתוב בפתקים כאוות נפשן ולא היתה דרושה התערבות מתמדת של האם, כפי שקרה כרגיל, כאשר הבנות התווכחו בחום על כל דבר ודבר.
למחרת, כבר נמאסה חליפת הפתקאות על גמאני. פתקים – זה לא משחק ותחליף די גרוע לשיחה או ריב ממש. "אם רקאני תמשיך לחלות, אני אשתגע משעמום – אמרה גמאני לעצמה והיתה עצובה מאוד.
לפתע, ראתה לפניה את סרי, כשהוא עומד ונובח: הב! הב! הב! זה אני, סרי!"
“אני רואה – צווחה גמאני –, די לי בפתקאות! הסתלק!”
“הב! הב! הב!, איזה פתקים? – נבח סרי –, אין לי כלל פתק!”
"אז מה אתה רוצה, סרי? – שאלה גמאני בכעס.
"הב! הב! הב! רוצה אני שתלכי אתי – נבח שוב סרי וקפץ ממקומו לאות, שדבר דחוף מחכה להם בחוץ.
קמה גמאני מהכורסה והלכה אחריו. יצאו את הבית וסרי רץ לפניה ומפנה כל הזמן את ראשו הפיקח, כדי לראות אם באה היא בעקבותיו. כך הוליך אותה לחצר אחת, שבמרכזה היתה בנויה מזרקת מים שהפיצה זרמי מים קרירים מפתח הצינור. קפץ סרי על קיר המזרקה ונבח: “הב! הב! הב! בואי ותראי מה יש פה?”
התקרבה גמאני לשפת הברכה הקטנה ולתדהמתה, מצאה בובה יפה, הנשענת בקיר המזרקה ורגליה היחפות טובלות במים. הוציאה אותה גמאני בזהירות, ניגבה את רגליה בממחטה ואימצה את הבובה לליבה.
“הב! הב! הב! – נבח סרי –, זו בובה שלי. תני לי אותה.”
“מה פתאום שלך? אמרה גמאני בתרעומת – אני משיתיה מן המים והיא שלי!”
"הב! הב! הב! לא נכון! אני הבאתי אותך הנה ובלעדי לא היית יודעת עליה כלל וכלל! לכן, שלי היא! – התעקש סרי בנביחתו.
“ממתי משחק כלב בבובות? – שאלה גמאני –, הן אתה כבר כלב גדול.. איך זה לא תיבוש?”
אבל סרי לא שעה לדברי גמאני. הוא קפץ מעלה, תפס את הבובה בבגדיה והחל לרוץ הביתה, כשגמאני רצה אחריו וצועקת עליו. הדלת היתה פתוחה וסרי חיש פרץ דרכה, רץ לדלת החדר המשותף לשתיהן והוריד את הבובה על הרצפה. לקול נביחותיו, פתחה לו רקאני את הדלת והוא קפץ על מיטתה והניח את הבובה על כרה.
"הב! הב! הב!, זה בשבילך – נבח סרי וקשקש בשמחה מזנב־נבו הלבן.
“תודה רבה לך, סרי – אמרב רקאני נרגשת כולה –, מתנה יפה הבאת לי, כדי לנחם אותי במחלתי. כלב חמוד אתה..”
בינתים, הגיעה גם גמאני הביתה וראתה את הבובה על כרה של רקאני. רק אז הבינה, שהכלב לא רצה את הבובה לעצמו, אלא הביאה לרקאני כמתנה. כי באמת מה לכלב ולבובות? היא סתם חשדה בכלב הטוב.. אבל בליבה היא קנאה באחותה, שזכתה בבובה נאה שכזאת.
רצה גמאני לחדרה וכתבה לרקאני פתק בזו הלשון: “לא היתה לו הרשות, לסרי, למסור לך את הבובה, כי שנינו מצאנו אותה ואלמלא אני לא היית מקבלת אותה אף פעם, כי המזרקה היתה גבוהה וסרי לא היה מגיע למעקה המזרקה. הוא היה צריך לשאול לדעתי, אם אני מסכימה לתת לך אותה. אבל מכיון שהיא אצלך ואת לבטח תדביקי אותה בשפעת, הרי אני מוותרת עליה. אחותך טובת הלב – גמאני.” חיש השמיעה את שריקתה הידועה לסרי וזה הופיע מיד והעביר את הפתק לרקאני.
לאחר רגע נפתחה הדלת וסרי חזר עם תשובה בפיו, כשהוא דוחף בכפו קדימה את הבובה. בפתק התשובה היה כתוב: “רב תודות לך, אחותי נדיבת הלב! ידעתי, שאת מוכנה לוותר על הכל למעני ובמיוחד בשעת מחלתי. הן מכירה אני אותך. ובכל זאת, יש לי בקשה אחת אליך. קחי קצת מים וסבון, רחצי את פני הבובה ואז הגידי לי מי היא?”
תמהה גמאני לדברי אחותה. אחזה בשתי אצבעות בזהירות בבובה, רצה אתה אל חדר האמבט, הטילה אותה אל תוך הכיור ובזהירות רחצה את שכבות הלכלוך שהתאספו על פניה. לאחר שניגבה אותה היטב היטב והסתכלה בה מקרוב, כמעט והפילה אותה מידיה, מרוב השתוממות. הן זאת – הבובה “ורודית”, שאבדה להן מזמן ושחיפשו אחריה בכל פינות הבית. מיד התישבה בכורסה ושלחה פתק שני לרקאני: “אחותי החכמה! איך ידעת, שזו ורודית, מתחת לכל שכבות הלכלוך על פרצופה? אני מעולם לא הייתי מנחשת. איך לדעתך הגיעה ורודית למזרקה זאת? אחותך הסקרנית – גמאני”.
בתשובה כתבה רקאני: “למה לא ניחשת מיד? כי ילדה קטנה את וטפשונת. יש לך, כידוע, זכרון של חתול ואיך זה יכולת לזכור מה שקרה לפני שנה? ובנוגע למקום הימצאה, משערת אני ששמוצי רצה להטביעה והוא שהטיל אותה לתוך הבריכה ההיא.”
“אבל למה שיטיל אותה שם? – כתבה שום גמאני –, מה עשתה לו?”
בתשובה כתבה לה רקאני: “כי היא הציקה לו לבטח וזהו זה! כמוך! וכעת, תפסיקי לי לכתוב פתקים, כי רוצה אני לישון. הן חולה אני. השכחת? שלך אחותך הבכירה – רקאני.”
התעצבה גמאני בליבה. למה היא כועסת עלי? הן ויתרתי לה על הבובה? אין זאת, אלא שהיא חולה על באמת ועצבנית.. כשתבריא, אשאל אותה על כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.