רקע
בנימין זאב הרצל
איגרות - כרך א (1895-1897)
בנימין זאב הרצל
תרגום: דב סדן (מגרמנית)

 

איגרות הרצל פרק ראשון    🔗


לפני פירסום “מדינת⁻היהודים”    🔗


1. אל בארון מוֹריץ פוֹן הירש, פאריס

(פאריס, ראשית מאי 1895]

אדון נכבד מאד!

מתי יורשה לי הכבוד לבקר אצלך? הייתי רוצה לשוחח עמך בשאלת היהודים. אין הדברים אמורים בראיון עתונאי, וכן גם לא בעסק⁻כספים מכוסה או מגולה. נראה, כי אתה מוטרד כל כך, שאי אפשר להקדים למדי ולהשמר מפני השערות לא⁻טהורות. אני מבקש רק לשוחח עמך שיחה פוליטית⁻יהודית, שאולי תצמיח פעולה בזמן שגם אני וגם אתה לא נהיה עוד בחיים.

שעל כן הייתי גם רוצה כי תקבע לי יום לפגישתנו, בו תוכל באין מפריע להקדיש שעה⁻שעתיים לענין. בשל התעסקותי הרגילה יהא לי יום ראשון היום הנוֹח ביותר. אין זה מן המוכרח, כי יהיה זה יום הראשון הקרוב. כל אימת שתרצה.

מה שאני מתכוון לו – יעורר בך ענין. אול אף שאני ממעט לרמזך בזה, אני מבקש בכל זאת כי לא תראה מכתבי זה לסביבתך – מזכירים וכו'. הואל⁻נא לנהוג בו סודיות.

אולי שמי כבר ידוע לך. על כל פנים אתה מכיר את העתון, שאני בא⁻כוחו פה.

ברוב כבוד, המסור

ד"ר הרצל

כּתּב “נוֹיאָ פראַיאַ פראַסאַ”


2. אל היינריך טאַוואלאָס, פראג

פאריס, 14 במאי 1895

חביבי טאַוואָלאָס!

אני מקוה, כי עודך זוכרני ועודך ידיד לי1. אך איני צריך לפרוטקציה שלך (כפי שאתה עשוי לשער אחרי הקדמה זו), אלא לדיסקראָציה2 שלך.

גופו של ענין הוא בזה: כתבתי מחזה חדש3 שהנני רוצה להציגו בעילום שם. באמרי “בעילום שם” הריני מתכוון לכך בהחלט מוחלט. כל נפש בת⁻מות, ואפילו בת⁻אלמות, אינה רשאית לדעת, כי המחזה הוא מאתי, עד שלא אגלה בעצמי את הסוד. התאמר לתת לי הן⁻צדקך, כי תשמור באמונה על הסודיות הגמורה, עד שאתיר לך בפירוש את נדרך?

מותי אף הוא יהא בבחינת היתר כנ"ל.

הריני מרשה לך למחרת היום לפרסם פיליטון מבודח ב“בוהמיה” או ב" פראגאָר טאגבּלאט"4. גם עתונים וינאים יקבלו ברצון מאמר, כשתהיה פטוּר מן השתיקה בגלל מותי.

בגדר השתיקה גם יהיה, כי לעולם לא תניח מכתב שלי לעין רואים ולא תגלה עצמך בזיע פניך מלא⁻ההבעה.

התרצה?

אם כן הריני מבטיחך, כי המחזה, שיומצא לך אז, ירעישך בעומק⁻קרביך.הוא יישלח לך על ידי מישהו, שאינו ידוע בעצמו, כי מידי הוא5.

מה כוונותי להבא במחזה זה – זאת אומַר לך אחרי כן. יוצג נא תחילה בפראג.

הריני מברכך בלבביות

שלך

הרצל (תיאודור)

שהזקין


3. אל אַרתור שניצלר, וינה

[פאריס,] 19 במאי 1895

ידיד יקר!

טאַוואַלאַס6, כפי שלא ניתן לפקפק, התחייב בדיסקראַציה. האיש כתב לי בזה מכתב, שנגע עד לבי, כל כך ידידוּת טובה מדבּרת מתוֹכוֹ, משונה, יש לי ידידים! איני מגזים7.

על כן אבקשך שתהרוס עצמך למעני8. עוד בדרך כך: שלח את המכתב הרצוף9 באחריות אל טאַוואַלאָס (כי הוא כותב לי שהכירו את כתב⁻ידי, על מעטפת מכתבי הראשון).

וכן שלח על ידי שיק10 את כתב⁻היד של המחזה לפי הכתובת: הנהלה נכבדה של הלאַנדאַסתיאָטר הגרמני המלכוּתי פראג.

מובן, יש לגזור את מכתב⁻המבוא המכוון למנהלים הברליניים11.

על שיק לכתוב מכתב⁻לואי כזה:

הנהלה נכבדה!

ברצוף המחזה שלי בן 4 מערכות, “הגיטו”. איני מתנה אלא תנאים אלה: הצגה קרובה (וללא שינויים) עוד בעונת⁻הצגות זו. טאַנטיאָמות12 – נא לסלק את התשלום הנהוג. כל ההסכמים יעשה בא⁻כוחי מר פר. שיק בווינה.

ברוב כבוד

אלברט שנאבּל13

לפי שעה בחפזון, אך ברכות נלבבות מאת

שלך הנאמן

ת. ה.


4. אל היינריך טאַוואַלאָס, פראג

פאריס, 19 במאי 1895

חביבי טאַוואַלאָס

אני מודה לך על מכתבך הטוב. על ששמרתני כל כך בזכרונך. – על כך שמחתי שמחה גדולה. בכל זאת רכשתי מה! כמה ידידים כאלה, כמוך! אילולא היתה ההתרגשות בגדר לא⁻ייעשה⁻כן, הייתי מתרגש על שום מכ תבך14. בערך כעין הרגשה, כשאתה מפשפש במגרה שלא נפתחה זמן רב ואתה שב ומוצא משהו יקר. חזיז ורעם, ובכן זה עודו שלך. נו, טוב וחסל. על מה אתה כה מוג⁻לב מלספר לי על עצמך. ודאי שהדבר מעניינני.אתה חי בזכרוני אדם מאושר. עיר פראג השקטה מקיפתך. שם אתה מזקין קמעה קמעה, בלא זעף המשאלות, אך לא בלתי נגוּע בתנועות מודרניות; ללא בוץ, כי הספרות מזרימתך חרש, וחיי התיאטרון מביאים לקרתנוּתכם משהו מגון ההרפתקה, ויתירה מזו, אתה שותה את הבירה הקלילה והצלולה של בוהאַמיה ומשחק בקפה זאַלטמאַן מעשה פילוסופוס שחוק הקליאַבּר15 עם יהודים. לפעמים דיברתי עם פרידריך שיף, הוא פה בא⁻כוח משרד וולף16, על אשרך הפראַגאי. – עם פרידריך יתמיהך הדבר, אולם מבין האנשים הרבים אשר בציד חיי המופלא באתי לכלל⁻מגע עמהם, אתה היחיד, שהייתי רוצה להתחלף עמו, ועם זה יש לשער, כי אתה רואה קיומי ראוי יותר להתקנא בו.

ארבע שנים אני עתה בפאריס. הן עברו כחלום. אך מן המראות נשקפות כנגדי פנים זקנות יותר. ומראות הן גם יצירותי. כן, סבורני, כי בגרתי פה באמנות – אני אומר זאת בלי פוזה – במקצת דברים נתכפתר פה ראשי17. כשהציעו לפני – הייתי אז בספרד בנסיעה, שעמדה לפנות לאפריקה, ולא חשבתי על עבודת עתון – כשהציעו לפנַי לפני ארבע שנים להיות כּתּבה הפריסאי של “נויאָ פראַיאַ פראַסאַ”18, התחוללו בי דווקא משברים קשים ושונים. אחד מהם – ספרותי הדראַמאַטית. התיאטרונים סירבו, לאחר מפלתי הברלינאית19 לשמוע עוד דבר עלי. אמוני בעצמי נדכֹּא עד עפר.קיבלתי עלי את עבודת העתון ואמנם חשבתי, כי לעולם לא אכתוב עוד משהו בשביל התיאטרון. פאריס כבשתני וזיעזעה את כל כולי. מה ראיתי פה וחייתי! חלק מזה קראת בעתון. אך איני יכול לומר לך, איזו הזדעזעת היתה והנה יום⁻יום שעה⁻שעה על מאות אלפי היסטיה הקשים… אגב כך אתה נעשה אדם אחר, אמן אחר.

אירע, כי בטוּלוֹן, בחגיגות הרוסים20, נתפסתי לקדחת. הייתי חולה במשך חדשים. הרופאים טיפלו בי בדרך איוולת. אחד הזריק בי כינין אל מתחת העור. אי לזאת לקיתי בחטטת בשוֹקי, שהצריכה ניתוחים תכופים. הלכתי על משענת כבעל⁻מום. אולם פעם אחת, לאחר ניתוח חדש, כשנצטוויתי לשכב שבועיים במנוחה – זה היה באביב שעבר – שוב אחזתני השירה ובשמונה ימים ברוכי⁻אושר כתבתי מחזה⁻שחוק בחרוזים, “די גלוסאָ”21 (מערכה אחת). על כך איני רוצה להרבות דברים. הוא נדחה על⁻ידי הבּוּרגתיאטר22 הוצאתיו אחר⁻כך לאור בהוצאת מינדן23 ושוב לא טרחתי עליו. התיאטראות יחפשו אותו אחרי שנים אחדות ויוצג בכל מקום.

תחילה הרעימני גורל המחזה הזה. אחרי כן אמרתי לעצמי: אמת, אני נפסלתי על הבימה24. אני כמין פושט רגל. אי⁻אפשר שיהיה עוד אמוּן אלי, אמון זהו התנאי המוקדם החשוב ביותר. שוב נרדמתי.

אך בתוכי הוסיף לפעול הבלתי⁻מודע. אז בספרד היתה מונחת לפני התכנית של רומן⁻יהודים25. רציתי לכתוב את הרומן של יהודי מודרני. הכתבוּת הפריסאית הפסיקתני. כאן נכנסתי לתוך המדיניות ולמדתי בלי משים להשקיף אחרת על עניני העולם הזה. כמו כן רכשתי לי יחס חפשי יותר ונעלה יותר לאנטישמיות של מולדתי הרחוקה26 והייתי פעם אחת אצל הפסל בּאָר, שעשה הפּסל שלי27. בשעת ישיבה אחת תיארתי לפניו את היהודי המודרני ותנאיו, ונתפסתי בשעת מעשה ללהט ההתפרצויות הגדולות28, כשהלכתי, פרץ ועלה מתוכי כגוש⁻בזלת כל המחזה, שהתחלתי בו למחרת והשלמתיו, בטרם יצאו שלושה שבועות, בהתרגשות שאין לתארה. המחזה הזה נקרא “הגיטו”29 ובמחזה הזה הדברים אמורים. איני רוצה לומר לך עוד כלום על התוכן. הנח לו שיפעל בך. אתה הרי אינך רואה אותי פושט רגל.

איני סבור, כי אני מתרברב באמרי, כי במחזה הזה יש משהו. הלא נוכחת במחי⁻יד בכך.

מה עליך לומר לנוימאן?30 את אשר מצאת באמת. שם המחבר אלברט שנאבּל31, שלח את המחזה מווינה. אי אתה מכיר אותו. באמת יצא כתב⁻היד (כאחת עם המכתב הזה) מווינה להנהלת הלאַנדאַסתיאטר32. הסיבותי שהמכתב הזה יישלח מווינה אליך, שכּן אני רוצה לשלחו באחריות וכאן הייתי חייב לרשום שמי על המעטפה. ובאופן כזה היו בפראג מגלים את העקבות. אני מבקשך, שתמסור לי את כתבתך הפרטית במכתב, בו תכתוב לי דעתך, כדי שאוכל להבא להחליף עמך מכתבים במישרין.

עתה חייב אני עוד לספר לך קורות כתב⁻היד, הוא נשלח – כמובן בשם המחבר אלברט שנאבּל – אל בראָם (דוֹיטשאֶס תיאָטר)33 בּרלינה, בדרישה להעבירו, אם לא יתקבל, אחרי ארבעה שבועות לידי בלוּמנטאל34 אחרי ארבעה שבועות הגיע מאת בראָם פתק⁻הדחייה הנדפס, המחזה הלך ללאַסינגתיאטר. אחרי כמה וכמה שבועות והרבה הזכרות בא מבלומנטאל הפתק הנדפס: “אין הוא קורא כתבי⁻יד כלל, כי צרכו למחזות נתמלא מכבר”. – אחר כך הלך כתב⁻היד לראַימוּנדתיאטר הוינאי. משם באה תשובה, כי מיל⁻גוטנברון אינו יכול, מטעמי אופורטוניות, להעלות את המחזה, שעניין אותו מאד35. כדי לבחון את דעתו, מסר אותו לנוצרי וליהודי שיקראו בו. הנוצרי אמר: זהו ביזוי היהודים.

תפקידך, טאָוואַלאָס, הוא עתּה להעלות את המחזה על הבימה. באם תתגלה התנגדות צרת⁻עין36, עליך לנצחה. אם יהיו חוששים לפגוע ביהודים, פקח למנהל ולכל שאר מתנגדים את העינים ואמור להם: זוהי דרשת⁻יהודים, אין רב שידבר באופן אחר, אלא שאותה דרשה אינה נשמעת בבית⁻הכנסת, כי אם בחירוּת התיאטרון ומן המוכרח שתצא מלפניו פעולה גואלת. כן, זוהי חטיבת37 מדיניות⁻יהודים, – ולא המחזה הוא שאני קורא לעזרתך לו, אלא מדיניות⁻היהודים.

שכּן זה כמה זמן שאני סבור, כי אין להם לחיי מטרה גדולה יותר מלעמוד לימין עניינם של היהודים, אך בדרך אחרת מכפי שנעשה עד עתה, בדרך חפשית יותר, נעלה יותר ומיוחדת יותר.

עם אַלפונֹס דוֹדאָ38 דיברתי זה מקרוב על כוונתי זו. הוא אנטישמי, ועם זאת היה מזועזע ונלהב כולו מדברי. ובאמור לי האיש הזה: C’est beau, c’est beau!"39 היה ודאי לי, כי אני הולך בדרך הנכונה.

המחזה של אלברט נאבּל הוא התחלה. דברים אחרים יבואו. הפסיבדוֹנים צריך שמירה מעולה – אני סומך לבטח על נאמנותך ושתקנותך – צריך שהמחזה יפעל, באין מפריע, לבדו. יכירו אותו לתוּמוֹ, בלא השפעת אישיותו ועברוֹ הספרותי של המחבר. איני מבקש כל סיפוק של תאות⁻כבוד במחזה זה.

כל השאר יאמר לך המחזה עצמו. מן ההכרח שיועלה על הבימה, טאַוואָלאַס! הוא צועק לבימה, אני מקוה, כי בפראג, עיר⁻היהודים הגרמנית, זה יצליח. אולי ילך מכאן לבימות אחרות. על כל פנים ניתנת בזה ראשית נעימה, הנצרכת כדי לפתור את שאלת היהודים ולהוציא את היהודים מן הגיטו.

אני מברכך בלבביות,

ידידך הטוב

הרצל

בהצגה רציתי, כמובן, ככל המוקדם שבאפשר! מיד! אני מצפצף על עונת⁻הצגות “טובה” וכסף.


5. אל בארוֹן מוֹריץ פוֹן הירש, פאַריס

פאריס, 24 במאי 1895

אדון נכבד מאד!

הריני מצטער עד מאד, כי לא יכולנו להזדמן פה40.

לכתוב מה שביקשתי לומר לך, לא קל. רצוני להתעלם מן הגורלות החי צוניים, שמכתב צפוי להם. כוונוֹתי, המשמשות תכלית רבת⁻ערך, אפשר שתתחללנה על⁻ידי סקרנות בטלה או תשחתנה על⁻ידי העדר⁻בינה של יודעים⁻שבאָקראי, וכן יכול מכתבי להגיע לידך ברגע, שבו אתה, מפוזר בשל דברים אחרים, תקראנו שלא בכל תשומת הלב המרוכּזת. אולם אם תצוה לענות לי על⁻ידי מזכירך איזו נוסחה אדיבה של prise en considération41, תהא בעיני מסולק לעולמים. ועל כך ראוי היה אולי להצטער משום ענין הכלל.

אף⁻על⁻פי⁻כן אכתוב לך. אלא שאני כרגע עסוק יותר מדי – כמאמר⁻ההלצה הישן – משאוּכל לתפוס לשון קצרה. באמת לא הייתי רוצה לשעממך בהידיינויוֹת גדולות ועצומות42. אגיש לפניך, אם רק יהיה לי פנאי, את התכנית של מדיניוּת⁻יהודים חדשה.

פעלך עוד עתה, היה גם גדול⁻נפש גם מוטעה, יקר וללא⁻שחר כאחת. היית עד עתה רק פילאָנטרופּ, פיבּוֹדי43 אני מבקש להראותך את הדרך, כיצד תוכל להיות יותר מזה.

אך אל תהא סבור, כי אני עושה⁻פרויאֵקטים או שוטה בנוסח חדש, אם גם האופן שאני כותב לך נוטה במקצת מן הרגיל. אני מודה מראש באפשרות, כי אני טועה, ואני נוח לערעורים.

איני מצפה כל, כי אשכנע אותך מיד, שהרי עליך לחשוב מחדש ולשנות מספר מחשבותיך שעד עתה, אך זאת אשאל ממך, אף כי רק איש אלמוני אני לך כמשוער, תשומת לבך המלאה ביותר. בשיחה ודאי שהייתי כובש אותה, במשא⁻ומתן של מכתבים הרי זה קשה יותר. מכתבי מונח בין אחרים על שולחנך, ואני משער כי אתה מקבל מקבצנים, טפילים, סיומולאנטים ותעשייני⁻צדקה יום⁻יום מכתבים למדי, שעל כן מכתבי יהיה מוּנח במעטפה שניה, שעליה הכתובת: מכתב של ד"ר הרצל. אבקשך כי אותו תניח הצידה ותפתחנו רק כשיהיה לך ראש שקט ופנוי. כשם שביקשתי לשיחתנו שלא נתקיימה.

ברוב כבוד המסור

ד"ר הרצל


6. אל היינריך טאַוואַלאָס, פראג

פאריס, יום ב' פּפינגסון44 [3 ביוני] 1895

חביבי טאַוואָלאָס!

על שום מה אין כל ידיעה!

האם הוא45 טוב כל כך עד שניטל הדיבר מפיך?

או גרוע כל כך עד שאינך רוצה להגיד לי זאת?

או מה?

אוֹמץ⁻רוח, אוֹמץ! כל זה כבר אירע לי לעולמים46.

בלבביות, הותיק שלך

הרצל

כתוב לי את כתובתך הפרטית.


7. אל בארון מוֹריץ פוֹן הירש, פאַריס

פאריס, יום ב' פפינגסטן47, 3 ביוני 1895

אדון נכבד מאד!

כדי לקדם אתה⁻csprit de l’escalicr48 עשיתי לי רשימות, קודם שהלכתי אליך.

בשובי הביתה ראיתי, כי נעצרתי ועמדתי49 בעמוד 6, ולי היו 22 עמודים. בשל קוצר רוחך לא הכרת אלא התחלות; היכן וכיצד התחיל הרעיון לפרוח, זה שוב לא נודע לך.

אין דבר. ראשית – איני מצפה לקבלת⁻דעתי50 מיד. שנית – אין תכניתי עומדת כלל על שתי עיניך.

אמנם, הייתי, לשם קיצור, משתמש בך ברצון כבכוח מצוי וידוע. אך אתה היית רק הכוח, שבו הייתי מתחיל. יש אחרים. יש סוף⁻סוף וקודם כל המון היהודים, ואני אֵדע למצוא את הדרך אליהם.

העט הזה הוא מעצמה, תיווכח בכך אם אעמוד בחיים ובבריאות – הגבלה שאף אתה עצמך מצווה עליה במפעלך.

אתה יהודי⁻הממון הגדול, אני יהודי⁻הרוח. מכאן מיני השוֹני באמצעינו ודרכינו. שים לב, לא יכולת עדיין לשמוע כלום על נסיונותי, שהרי הראשון נעשה דווקא בך. אני בא.

מובן, ניצבת כנגדי באירוניה קלה. כך ציפיתי. אמרתי לך זאת בפתיחה. רעיונות חדשים מתקבלים כך. וכאן לא היה בך אפילו אורך הרוח להאזין להם עד סופם. אף על פי כן אסיח עצמי עד תוּמי. אני מקווה, כי תחיה ותראה את הגידול הנהדר של רעיונותי. זכוֹר תזכור את שעת לפני⁻הצהרים של יום א' דפּפינגסטן, כי עם כל האירוניה שלך אתה, לדעתי, איש תם ופתוח בפני תכניות גדולות, והרי אף ניסית לעשות הרבה בשביל היהודים – על פי דרכך. אך התבינני, אם אומר לך, כי שיטתך הוּזמה על⁻ידי כל מהלך⁻ההתפתחות של האנושות? הכיצד? אתה רוצה לקיים קבוצה גדולה של בני⁻אדם ברמה מסוימת, ואפילו להורידה? Allons donc51 הרי אנו יודעים, אילו פאָזות עבר המין האנושי שלנו למן מצב בראשית אל מעלת התרבות. זה הולך תמיד אל על, דווקא52, למרות הכל, ולעולם מעלה, מעלה, מעלה! יש נסיגות⁻אחור, אכן. זו לא מליצה. אבותינו⁻זקנינו היו נדהמים אילו שבו לעולם; אך מי ירצה להביא בדרך מלאכותית לידי נסיגת⁻אחור – אפילו אם יתעלם מכך, כי היא לא תצליח. אך אילו היה דבר זה צוֹלח, האם סבור אתה, כי המוֹנארכיה, הכנסיה לא היו מקיימות אותו? ומה יש בידי מעצמות אלו מן האמצעים לגבי גופם ונפשם של בני⁻אדם! מה אמצעיך כנגדם! לא, לכל המרובה, אתה עוצר את ההתפתחות לרגע קטן, ואחר כך אתה נסחף ברוח⁻הסער הגדול.

היודע אתה, כי לך מדיניוּת ריאקציונית⁻להחריד – גרועה משל האבטוֹקראָטיות המוחלטות ביותר? למזלנו אין כוחותינו מספיקים לכך. כוונתך טובה, parbleu, je le sais bien53 שעל⁻כן הרי היית רוצה לתת כיוון לרצונך. אל⁻נא תתפתה כנגדי, משום שאני איש צעיר. ב⁻35 שנותי – אדם בצרפת נעשה מיניסטר, ונפוליון היה קיסר.

אתה בלעגך האדיב הפסקת לי את הדיבור. עוד אפשר לפזר ריכוזי בשיחה. עוד אין בי האֹפּלוֹמב54 שיגדל בי, כי הוא נחוץ. אם רוצים למגר התנגדוּיוֹת, לזעזע אדישים, לקומם סובלים, להלהיב עם מוגי⁻לב וממורטט, ורוצים לשאת ולתת עם אדוני העולם.

דיברתי על צבא ואתה כבר הפסקתני, כשהתחלתי לדבר על התרגוּל (המוסרי) למסע55. נתתי להפסיקני. אף על פי כן כבר שרטטתי את השאר. את כל התכנית. אני יודע כל הנצרך לכך. כסף, כסף, כסף; אמצעי הסעה, כלכלת המונים גדולים (ואין בזה להבין אכילה ושתיה כבימים הפשוטים של משה), שמירת המשמעת הגברית, ארגון הפלוגות, חוזי⁻פיטורים עם ראשי מדינות, חוזי⁻מעבר עם אחרים, חוזי⁻ערבות עם הכל והקמת ישובים חדשים ונהדרים; קודם לכך התעמולה הכבירה והפּוֹפּוּלאַרזאַציה של הרעיון על⁻ידי עתונים, ספרים, עלוֹנים קטנים56, הרצאות מסע, תמונות, שירים. הכל נהוג ממרכז אחד, מכוּון לתכלית ומרחיק ראות. אך סוף סוף הייתי מוכרח לומר לך, איזה דגל ואיך אני רוצה לפרוש אותו. וכאן היית שואלני בלגלוג: דגל, מה זה? כלוֹנס ומטלית אריג? – לא, אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל נוהגים בני⁻אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה.

למען דגל הם חיים ומתים; זהו הדבר היחיד אשר למענו מוכנים הם למות בהמונים, אם מחנכים אותם לכך.

האמינה לי, מדיניותו של עם שלם – ביחוד אם הוא כה מפוזר בכל העולם – נעשית רק באימפּונדאראָבּיליוֹת57, המרחפות במרומי האויר. יודע אתה, ממה התהווה הרייך הגרמני? ממעשי חלומות, שירים, הזיות וסרטים שחורים⁻אדומים⁻זהובים58 – ובזמן קצר. ביסמארק59 אך ניענע את העץ, שבעלי⁻ההזיה נטעוהו.

כיצד? אי אתה מבין את האיפּוֹנדאָראָבּיליה? ומה היא הדת? חשוֹב⁻נא, כמה מתייסרים הם היהודים אלפיים שנה בגלל ההזיה הזאת. כן, רק דבר⁻⁻הזיה תופס את בני⁻האדם. ומי שאינו יודע לעשות בו דבר, אפשר ויהא אדם מצוין, הגוּן ופיכח, ואפילו עושה⁻צדקות בנוסח גדול: הוא לא ינהג בני⁻אדם, ולא יישאר ממנו כל שיוּר.

עם זאת צריכות הזיות⁻העם קרקע מוצקת. מי אומר לך, כי אין לי רעיונות מעשיים לחלוטין בשביל הפרוֹטרוֹט? אמנם פרוטרוט שגם הוא ענקי הוא.

היציאה לארץ⁻חפץ60 מצטיירת למעשה כמפעל⁻הובלה עצום, שאין לו אח בעולם המודרני. מה, הובלה? מכלוֹל של כל מפעלים אנושיים, הנאחזים זה בזה בכגלגלי⁻שיניים. ובמפעל זה כבר ימצאו בשלבים הראשונים ההמונים הנוהרים של האנשים הצעירים שלנו התעסקות; כל אותם המהנדסים האדריכלים, הטכנולוגים, החימאים, הרופאים, עורכי⁻הדין, שיצאו בשלושים השנים האחרונות מן הגיטו וחשבו, כי ימצאו את לחמם ומעט כבודם מחוצה לסחר61 היהודי; והם נתפסים עתה ליאוש מהכרח ומתחילים להווֹת פרולי טאַריון⁻השכלה נורא. אך להם נתונה כל אהבתי ואני רוצה להרבותם במידה שאתה רוצה למעטם. שבהם אני רואה את הכוח העתיד של היהודים השרוי עדיין במנוחה. בדיבור אחד – אנשים שכמוֹתי.

ומפרוליאטארי⁻השכלה אלה אני מקים את המטות הראשיים והגייסות62 של צבא חיפוּשי⁻הארץ, מציאת⁻הארץ וכיבוּש הארץ.

עצם יציאתם תרַווח מעט את האויר במעמדות הבינונים של הארצות האנטישמיות ותקל את הלחץ.

כלום אינך רואה, כי במחי אחד אני מקבל את ההוֹן ואת העבודה של היהודים בשביל התכלית הזאת? ויתר על כן: התלהבותם, משיבינו במה הדברים אמוּרים.

אלה,כמובן, רק ראשי⁻פרקים גדולים. אולם מהיכן אתה יודע, כי כבר לא שרטטתי את הפרטים לכך? האם נתתני לדבר עד תוּמי?

אמנם, השעה היתה מאוחרת, אפשר חיכו לך, דבר היה לך לעשותו, וכי מה אני יודע? אולם אי⁻אפשר, כי במקרים פעוטים כאלה תהיה תלויה התנועה של שאלה כזאת. הרגע, באמת אינה תלויה בכך.

תהיה בך משאלה להמשיך את שיחתנו, ואני אהיה – בלי לחכות לך – תמיד מוכן להביא לפניך את ההמשך.

אם הרמיזות שרמזתיך מוסיפות לפעול בך ואם אתה רוצה לדבר עמי – כתוב לי: venez me voir“”63. די בכך, ואבוא ליום אחד לונדונה. ואם באותו יום לא אשכנעך, כשם שלא שיכנעתיך אתמול, אלך בלא טינה ובעליזות, כשם שהלכתי אתמול. התרצה להתערב עמי? אני אסדר מלוה לאומי של היהודים. התרצה להתחייב, שתתרום 50 מיליון מארק64 לאחר שאאסוף את מאַת המיליונים הראשונים? בגלל כן אעשה אותך לראש.

מה הם עשרת מיליארדים מארק ליהודים? הרי הם עשירים יותר מן הצרפתים של 187165, וכמה יהודים היו בכללם! בסוֹפוֹ של דבר יכולנו בשעת דחק לפתוח במסע במיליארד אחד. כי זה יהיה הון עובר, יסוד⁻מוסד של המסילות שלנו, אניות⁻המסע שלנו, צי המלחמה שלנו לעתיד לבוא. בזה נבנה בתים, ארמונות, מעונות⁻פועלים, בתי⁻ספר, תיאטרונים, בתי⁻נכאת. בניני⁻ממשלה, בתי⁻סוהר, בתי⁻חולים, בתי⁻משוגעים – בקיצור, ערים – ונפרה כל כך את הארץ החדשה עד שתיעשה ארץ⁻חפץ.

המלוה הזה ייעשה עצמו צורת⁻ראשית של הגירת⁻הון. זהו הגרעין הכספי⁻מדינתי של הענין. אולי לא למוֹתר הוא להעיר פה, כי אני מרצה כל זאת כתורת מדינאי. איני איש⁻עסק ואיני רוצה לעולם להיות כן.

נמצא כסף יהודי בשפע כבד בשביל מלוה סיני, בשביל מסילות כוּשים באפריקה, בשביל מפעלים הרפתקניים ביותר – ובשביל הצורך העמוק ביותר, הישיר ביותר, המענה ביותר של היהודים לא יימצא?

עד אמצע יולי אני נשאר בפאריס. אחר⁻כך אני נוסע לזמן ארוך יותר לטובת הענין. אך אבקשך לנהוג שתיקה מלאה בנקודה זאת וכן בכל האחרות שנגעתי בהן. אפשר ופעולותי לא תיראינה לך לפי שעה, שעל כן דווקא אני מעיר דעתך על כך, כי מעונין אני הרבה בסודיות מוחלטת.

לבסוף אני מבטיחך בנאמנות, כי שיחתנו, אפילו באי⁻שלימותה, היתה מעניינת בעיני ולא הכזבתני.

הריני מברכך

ברוב כבוד, המסור לך

ד"ר הרצל


8. אל היינריך טאַוואַָלאָס פראג

פאריס, 6 ביוני 1895

יקירי טאַוואָלאָס!

תודה על מכתבך החביב. שמח אני על שהמחזה זוכה בהסכמתך, ומכאן ואילך אני סומך עליך.

מה שאתה כותב על שאלת היהודים מענין אותי יותר.

איני יכול ליכנס בפרטים.

אתה אומר, כי ענין⁻היהודים אינו ממלא אותך.

אותי הוא ממלא מכבר לגמרי, לגמרי, לגמרי.

כסבור הייתי כי במחזה אפרוק בכתיבה את הלחץ מעל נפשי. לא עלה בידי. להיפך, נכנסתי יותר ויותר לתוך הענין. הריני מהלך זה כמה⁻זמן בהלך⁻רוח דסאַבוֹנארוֹלאַ אשר לאַנאוּ66 מבּיעו בערך כך:

אוֹתִי הִכָּה בָּרָק67 לְאַבִּיר אֱלֹהִים

לָנֶצַח נִצֶבֶת הַבְּרִית…

אני נלהב לענין עד אין מלים בפי, עלי עתה לכתוב הרבה מדי, כדי שלא לכתוב פחות מדי.

היום אני אך מנענע בלבביות את ידך. אולי יבוא יום ואסייע אותך במשאלת לבך: כי אותך ב…68

היה שלום והשאר נאמן לי

לידידך הטוב

הרצל


8א אל בנו האנס, וינה69

פאריס, 8 ביוני 1895

בני היקר!

כיום עדיין אינך יכול להבין לי שעה שאני מדבר אתך. כל רצוני הוא, שתלמד להבין לי בכל מה שאני מבקש לעשות למענך, כדי לחנך אותך אדם ישר וזקוף.

עכשיו רק אנשק לך נשיקות נלבבות, נערי70, ואאחל לך אושר, ומעל לכל – בריאות!

נשק בשמי גם לאמך הקוראת דברי אלה באזניך, ולשתי אחיותיך.

הנני אביכם הנאמן

תיאודור


9. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאָמאן, וינה

פאריס, 11 ביוני 1895

דוקטור נכבד מאד!

מכתב זה יפתיעך מכל בחינה: במה שהוא אומר ובמה שהוא מעלים.

החלטתי להתייצב בראש פעולה בשביל היהודים ואני שואלך, אם אתה רוצה לסייעני.

וזאת יהא עליך לעשות תחילה: לחבר דין⁻וחשבון מדויק על כל הידוע לך על המצב המוסרי והמדיני הקיים של היהודים, לא בלבד בווינה ואוסטריה⁻הונגריה, כי אם גם בגרמניה, רוסיה, רומניה וכו'. אינני מתכוון לדין⁻וחשבון של מספרים בחוּנים, מפני שזה היה גוזל ממך הרבה זמן. ומן המוכרח הוא שהדין⁻וחשבון יהיה מוכן בשניים, שלושה ימים. את המספרים היציבים והמיסמכים המהימנים נתקין לנו בפרק זמן מאוחר. לעת עתה רוצה אני לקבל ממך רק את התיאור הכללי והנאמן. ככל שנקודת הראות, שתבוֹר לעצמך, תהיה גבוהה יותר, ככל שתמעט ליכנס בפרטים, כן יהא רצוי ביותר. מובן, את הדוגמאות לטענותיך תבחר כאַות נפשך. ובכן, צריך יהיה להביא במנין: תנועת היהודים בארצות המפורשות, (ילוּדה, נישׂוּאים, תמוּתה– לפי סוגי המקצועות), הקו המוּחש של שינוּיי⁻מקום (דוּגמה מגליציה לאוסטריה התחתית), אם ועד כמה נגרמו או נתעכבו שינויי⁻מקום אלה על⁻ידי האנטישמיות, סקירה אפיינית על רדיפות היהודים החמורות יותר או הקלוֹת יותר, שהגיעו לכלל ידיעתך, (בפרלמנטים, בעתונות, באסיפות, ברחוב); אותות, אם ובאיזה שיעור גדלה האנטישמיות או פוחתת; אנטישמיות אופיציאלית71 ואוֹפיציוֹזית72, שונאת יהודים בבתי⁻ספר, משרדים, סוגי מקצועות סגורים וחפשיים.

דומה הדבר, כאילו אני דורש ממך תזכיר רב⁻יגיעה. לא, רק מה שידוע לך כרגע מכל הדברים האלה – תואיל לקבוע בכתב.

איש כמוך המאוּמן כל כך במלה ובעט, שודאי הרהר הרבה ובכובד⁻ראש על הענין, לא יתקשה לכתוב או להכתיב אותו בשעות מספר. אולם אם תכתיב, אסור שהכּתּב שלך יוודע, לשם איזו תכלית נעשה הדבר.

רצוני כבר במקום זה לבקש, בכל לשון של בקשה, שמירת מלוֹא סודיות בדבר חליפת המכתבים שלנו, וכן בדבר כל הצעדים שיבואו. הענין רציני לאין שיעור. עדוּת לכך שאפילו להוֹרי ולבני⁻משפּחתי הקרובים ביותר לא אמרתי מלה בזה… אני בוֹטח בשתקנותך.

את הדין⁻וחשבון הנ"ל אבקשך להביא לי אתך לקוֹ מעל טאָריטאַ73 על אגם ג’נבה.שם, אם תרצה לסייעני סיועך היקר – נזדמן בעוד שמונה ימים, דהיינו ביום שלישי, 18 ביוני. על שום מה נבחר המקום הזה, תיוודע שמה. אם לא תביא את הדין⁻וחשבון עד גמר, תשלימוֹ לי שם בעל פה. אך הואילה נא לבוא לא לבדך, אלא עם איש מוכשר ורציני, שישלים את נתוּניך בכיווּנים אחרים. כי אני זקוק בקוֹ ליהודי איש כהונה ואיש חולין. בחירתי חלה תחילה על מר סאַלוֹ כהן, הידוע לך, כמדומה, יפה⁻יפה. כתבתי לו ביום חמישי שעבר, 6 ביוני. מועד תשובתו פקע אתמול. עד היום איננה. איני יכול לחכות יותר.

רציתי קודם להבטיח לי שיתוּפוֹ, אך לא הודעתיו, כי אני מבקש לפנות גם אליך אחר כך, מפני שעזרתך – אני מקוה, כי לא היתה זאת טעות – נראתה לי מובטחת מראש. אמנם, מבחינה אישית אתה מכירני פחות מאשר מעבודות⁻העתון שלי; וסבורני, כי אתה נוהג בי מידת רצינות כפי שהיא מצויה בי ממש.

ואפשר, שאקבל תשובת ט[אַלוֹ] כ[הן] לאחר צאת המכתב הזה ולפני בואו74. אם כן, אבקשך טלגרפית לבוא בקשרים עמו.

ואילו עתה, הואל⁻נא, לאחר שתחליט החלטתך, אם אפשר עוד ביום בוֹא מכתבי, לטלגרף: “מסמכים” – או “מצטער”, אי⁻אפשר", הוסף גם כתבתך עתה (קרוב לודאי באדן75?) למען אוכל לטלגרף לך.

אם ס[אלוֹ] כ[הן] לא יקבל על עצמו את התפקיד הרציני והנעלה, שביקשתי לכבדו בו, עלינו לבקש איש אחר. את הבחירה אני מניח לך. כי איני רוצה שום אחד מקרובי, שאם לא כן הייתי קודם כל מבקש את אבי. האדון האחר צריך שיהא איש⁻עסק. גם עליו להביא אתו דין⁻וחשבון לקוֹ, דהיינו: תיאור⁻שבעֵרך של תנאי⁻הפרנסה היהודיים בארצות הנזכרות, חלוקת הרכוש (אומדנה על מספר בעלי רכוש גדול, בינוני וזעיר). אני יודע, שלא תהא זו אלא אומדנה קלוּשה, אך גם היא תספיק. באיזו ארצות יש להם ליהודים הרבה נכסי⁻דלא⁻ניידי, מצבו של רוח⁻היזמה היהודי (אם הוא גדול ובאיזה שיעור – או פוחת), הלך⁻הרוח בחוגים של בעלי⁻עסקים, תנאי⁻יהודים העוסקים בחרושת ומלאכה הזעירה ובעלי בתי⁻חרושת (פראנץ⁻יוספס⁻קֵי76 וכו').

גם הדין⁻וחשבון הזה על יהיו בו דיקדוקי⁻עניות מספּריים, אלא יהא ככל האפשר חפשי, חי, טבעי ואמיתי בנעימה של שיחה. כאן יפה הכתבה.

מכאן אתה רואה, מה איש נצרך לנו. אדם שקט, מיוּשב, תם, ללא דעות קדומות, לא צעיר מדי; ועל כל פנים צריך שיהיה איש מכובד, שהופעתו בטוחה, בשל התפקידים הצפויים לו אחר כך. לצערי עלי להוסיף, כי אני מעדיף איש אמיד, כי היהודים חסרי⁻הרכוש שלנו מדוכּאים הם למדי וחסרי⁻יציבה. אך התכלית, שתעמוד עליה בקוֹ, מצריכה, שגם האדון האחר – התנהגותו תהיה מכובדת ובלתי⁻תלויה. הנבחר על⁻ידך יכירני מן הסתם לפי שמו ואולי ירחש לי אֵמוּן. שכן ידוע ידעתי, כי דרישהכ בעלמא77 לעשות נסיעה, שהיא בכל זאת גדולה ותכליתה לא נתגלתה לך במדויק, – טעונה אֵמון קצת.

ומאחר שמן הנמנע הוא לחלוטין כי אביע עצמי בכתב ביתר בירור, איני יכול אלא להטיל על עצמי קנס מזיד. אם שניכם, רבותי, תמצאו בקוֹ, כי הטרחתיכם ללא צורך, אמציא לידכם שם אלף פרנק, שתואילו לחלקם בין העניים הפרטיים שלכם.

ועתה, אדוני הדוקטור, אבקש לבוא. הדברים אמוּרים בענין גדול מאד לטובת אחינו העניים, האומללים. אתה רועֵה⁻נפשות78. בקו מחכה לך חובה, יותר מזה לא אוכל לומר לך.

אני מברכך בהוקרה נלבבת

המסור לך

תיאודור הרצל

37, רחוב קמבון



10. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאָמאן, בּאַדן על⁻יד וינה

פאריס, 17 ביוני 189579

דוקטור נכבד מאד!

מכתבך מתקן את הרושם, שבאָני מהטלגרמה שלך80. חשבתי בלבי בזעם מעט; ועתה לך והושעת את ישראל! מה שלא עצרני, כמובן, מלהוסיף וללכת בעזוז בענין עצמו, כשם שאני, בלי שים לב לכל, אוסיף ואלך עד המטרה! מי שרוצה לעזרני ברוּך ורצוי לי ביותר; אין הוא עושה כלום בשבילי, הכל בשביל עצמו. מי שהוא עיקש או אדיש – הריני פוסח עליו.

כן, לא ריפּתתני הטלגרמה שלך אפילו ברגע הראשון ורק הרגיזתני. מיד אחר כך אמרתי לעצמי: נראה, שלא הסברתי לו די הצורך; כמה חמור הדבר עד כדי יאוש. באמת כוונתי רצינית כמצבם של היהודים, שהיהודים, כמדומה לי, מחמת ליאותם העטומה, אין נותנים לעצמם עליו דין⁻וחשבון ברור למדי.

ואף זאת אמרתי לעצמי: האיש אינו מכירני, לאמור הוא מכירני אך דרך חטף; החלפנו זה עם זה אילו מלים אדישוֹת או בדוחוֹת, ובעתונים הוא קורא משלי מאמרים שצורתם קלה ביותר. אך מכתבך פייסני. יש בו נעימה הנראית לי, ושאני צריך לה לתכליתי. אני מנחש, כי תהיה לי העוזר הנכון, אחד העוזרים; כי אהיה צריך עוזרים הרבה.

אתה משתומם, כי יש בי התענינות חמה כל כך ב“עניננו”. אי אתה חש עדיין מה מידת החום שהתענינותי זאת הגיעה אליה. אכן, היא לא היתה בי קודם, יהדותי – אדיש הייתי כלפיה, או נאמר: היא היתה מוּנחת מתחת לסך תוֹדעתי. אך כשם שהאנטישמיות מדחיקה את היהודים הפוֹשרים, רכי⁻הלב ורודפי⁻ההצלחה אל הנצרות, כן הסחיטה מתוכי בעוז את יהדותי. אין בין זה ובין התחסדות ולא כלום. עם כל הפּיאָטאָט שבי לאמונת אבותינו איני מתחסד ולא אהיה כן לעולם.

כי אין בכוונתי כל דבר שיהא סותר את הדת– ונהפוך הוא – מתחוור מתוך כך, שאני מבקש ללכת עם הרבנים, עם כל הרבנים.

לקוֹ קראתי אותך ואת איש⁻העֵסק משני טעמים.ראשית– משום שרציתי להוציא את שניכם מתוך סביבתכם הרגילה ולהעתיקכם אל חירוּת מרומי הרים, שבהם חיי יום⁻יום שוקעים ונעלמים; במקום שרכבת⁻גלש81, אשר לפני עיניך, מלמדת אותך בעליל, עד כמה כבר התגבר על הטבע רוח⁻ההמצאה האנושי, וממילא הייתם באים לכלל מצב⁻רוח רציני, ועם זאת חפשי למדי, היאוּת להודעתי שאינה מן השכיחוּת.

הטעם השני היה, כי במשך שבועות התאמצתי קשה בכתיבה, ועלי להוסיף ולהתאמץ – מי יודע כמה זמן, ורציתי להחליף כוח שנים⁻שלושה ימים מן העבודה העצומה, בלא לזנחה כליל, כי שוב איני רשאי לזנחה.

הייתי מברר לכם הכל בעל פה ומתבונן אגב כך ברושם; הייתי מפריך את הספיקוֹת ואגב כך הייתי מערער82 מן האחד אל האחר. כי בנקודות שהאחד לא היה מבין אותי, אם בתחוּם הקדוּשה ואם בתחום החוּלין, היה האיש האחר, התם, מאשר, כי אני נמצא בתמידות על קרקע של עובדות מוצקות.

אין צורך שבן⁻לויתך יהיה איש עשיר או נדיב; כי בעניני איני נזקק לא לעשירים ולא לנדיבים. שאלמלי כן – רע היה הדבר. רק יהודי בלתי⁻תלוּי עליו להיות.

אך שניכם נועדתם להיות ראשוני מסייעי. ולפי שאיני יכול להשיגך מיד, איני צריך גם לאחר.

והנה הייתי ניגש מיד לאנשים אחרים, אילולא, כאמור, הכרתי מתוך פנימוֹ של מכתבך, כי בכל זאת אתה הוא העוזר הנכון. הייתי מוצא אחרים, ואם לאו – הרי הייתי הולך לבדי.

כי יש עמדי הפתרון של שאלת⁻היהודים.

אני יודע, כי הדבר נשמע כדבר⁻טירוף, בזמן הראשון עוד יחשבוני לעתים קרובות מטורף, עד שיכירו אגב הזדעזעות את האמת שבכל מה שאני אומר – אני מצאתי את הפתרון, ושוב אינו שייך לי. הוא שייך לעולם.

אתם שניכם, אני אומר, הייתם ראשוני מסייעי. ביתר דיוק: תחילה שליחי. דהיינו, דרככם המשותפת הראשונה נועדה להיות אל אלברט רוֹטשילד83, והייתם מוסרים לו דברי, וגם כאן היה איש⁻הכהונה מסתייע על⁻ידי איש החולין בהבהרת הדברים. אלברט רוטשילד היה מביא את הענין לפני מועצת משפחתו, ואני הייתי מתבקש להופיע לפניה ולשאת הרצאה על הענין.

מיד אני מבקש להוציא טעות העולה בלבך. איני זקוק לעזרתם של הרוטשילדים, כשם שאיני זקוק לשל יהודים עשירים אחרים. אולם המתכּוֹנת המיוחדת של תכניתי מחייבת שהרוטשילדים יוודעו עליה.

לכשתעמוד על התכנית, תבין על שום מה.

איני יכול כיום לומר לך, מה גוּפה. – הייתי מסרס מחשבתי, אילו אמרתי לדחסה לתוך מכתב. זה שבוּעות אני כותב מאז השכמת הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, רק כדי לקבוע ראשי⁻קוויה. עינוּי הוא זה, אילולא היה אושר כזה. אני הראשון שהפתרון מַקנה לו אושר. זה שכרי והוא בלבד ישאר⁻נא כל שכרי.

איך מצאתי זאת? איני יודע. קרוב לודאי, על שום שחיטטתי בזה תמיד והרגשתי עצמי אומלל כל כך מחמת האנטישמיות. בשלוש עשרה שנה אני אומד את הזמן, שבו פעל בי הרעיון הזה עד גמירא. כי משנת 1882, שקראתי ספרו של דירינג84, התחלת רשימותי הראשונות. עתה שהכל בהיר ונהיר בי כל כך, אני משתומם, כמה פעמים קרוב הייתי לכך וכמה פעמים עברתי על⁻פני הפתרון85. כי מצאתיו – אושר גדול הוא לי. זה יזהיב את ערבית⁻חייהם של הוֹרי ויהיה לכבוד⁻עד לצאצאי.

אודה לפניך, כי דמעות בעיני, בכתבי זאת: אך אני אבצע זאת במלוא החוּמרה.

ושמא עודך סובר, כי הוֹזה אני. משתעמוד על הכל – תחשוב אחרת. כי פתרוני הוא מדעי בהחלט, ואל יוּבן לך הדבר כסוציאליזם⁻דקתידרה86 וכפיטומי⁻קונגרס87. [לא תשמע ממני גם התפלספויות סנטימנטאליוֹת. כל זאת רעות⁻רוח. “אין מרפאים מחלה רבה בשמן⁻ורדים ומוּשָק –´”]88

ועתה די, אני רושם את הנאום, שאמרתי לשאת פה לפני מועצת המשפחה הרוטשילדית. זוהי הרצאה ארוכה מאד ועם זאת היא מכילה רק ראשי⁻קווים אחדים. לפי הצורה והכתב הצפוף של הדף הזה יש בה עד כה 68 עמוד, ועודי רחוק מסיומה. קריאתה תהא טעונה שעות אחדות.

כי שליחותך הראשונה, דוקטור חביב, היא לקרוא את הנאום הזה באזני אלברט רוטשילד. אל תתננו לו, שיקראנו, אתה עצמך תקרא אותו באזניו. סבורני, כי יהיה בו מלכתחילה די כבוד ואֵמון אליך, להקשיב לך שעה ארוכה, ככל שתראה נחיצות. והרי אתה תקרא קודם את ההרצאה ותוכל לומר לו מראש, בפני איזוֹ הכרעה מוצבת משפחתו89. [אתה עושה למשפחת רוטשילד שרות מופלג. אמנם, דבר זה אינו חשוב לך כלל, שהרי אתה כיהודי נאמן לא תחשוב בענין כזה, ענין כל עמנו האוּמלל, על חסדי אדם. אף⁻על⁻פי⁻כן אני אומר זאת אגב אוֹרח.]

אלברט רוטשילד נמצא, כפי שאני קורא בעתון, באחוזת⁻כפר שלו גאָמינג⁻ויידהוֹפן. טלגרף לי, אם מוכן אתה לנסוע שמה. מאחר שרצית לבוא לקוֹ, לוּ הייתי רומז לך במה הדברים אמורים, ודאי תסכים גם למסע הקצר לגאַמינג.

אם כן אני מבקשך לכתוב לאלברט רוטשילד, מתי יוכל לקבלך באין מפריע. עליו לפנות לעצמו בשלימוּת יום תמים. גם הוא יהיה מזועזע אף מאוּשר כמוך אתה. שכן אומרים עליו, שהוא יהודי רציני, טוב. הוא יבוא מיד פאריסה אלי. שעלי להישאר פה לפי שעה בשל התייעצות עם כל הרוטשילדים.

מכתבי הזה יהיה בידך90 [ביום רביעי], תטלגרף אלי ותכתוב אליו מיד. אני מקוה, כי מחרתיים אסיים את הרצאתי91. אחר כך אני צריך לפחות שלושה ימים לשם כתיבה נקיה.

ההרצאה תצא, איפוא, בשבת מכאן וביום שני תהיה ברשותך אתה תוכל ביום שלישי, 25, או ביום רביעי, 26 ח.ז., להזדמן עם רוטשילד בגָמינג.

כל השאר כלול בהרצאה, אבל כבר עכשיו אתה יכול לנקוט את הנעימה הרצינית, שאתה, בתורת יודע ספר, חש בה בודאי מתוך מכתבי, ולהביע לפני אלברט רוטשילד, כי הדברים אמורים בענין חשוב עד מאד ליהודים. אני עושה מאמצים מוּפלגים לסיים עד מהרה. לכלל טיפול של השהייה מעודנת בענין – לא אתָפס. היהודים מחכים.

מן ההכרח שהכל ייעשה מיד! גם זה סעיף מתכניתי.

והנה יכולתי, אמנם, לחסוך לי איבוד זמן של חליפת מכתבים זו וכו', אילו עשיתי לי כאן מהלכים, דבר שנקל היה לי לעשותו, בבית רוטשילד זה או אחר.

ואך טעמי ונימוקי עמי, ועוד תעמוד עליהם, לבלתי בוא במגע אישי כלשהו עם הרוטשילדים, קודם שהסכימו בעיקרון. ואכן לא יהיה להם פנאי הרבה לישוב הדעת. [כי היהודים מחכים מתוך יסוּרים!]92

עתה אני מברך את עוזרי הראשון בהוקרה נלבבת93.

המסור לך

תיאודור הרצל


11. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאַמאן, בּאַדן על⁻יד וינה.

פאריס, 17 ביוני 189594

דוקטור נכבד מאד!

היום כתבתי לך מכתב באחריות95. ההוא אפשר שיימסר בבאַדן בשעה שתימצא בחוץ, בשדות בואכה סוֹס96 , שמה הלכתי גם אני בימי נעורי להתפלסף בדד, או דרך האָחוּ לקראֶמאָרהיטאָ, שם ודאי ראשית קיץ נעימה כל כך. בשובך הביתה אתה שומע, שהיה שם “מכתב באחריות”. אתה מחכה למכתב, שהודעתיך עליו טלגרפית, ואתה קצר⁻רוח במקצת; לא ביותר, שהרי אינך יודע עדיין. ושמא אתה הולך למשרד⁻הדואר בוואַיקאָרסדוֹרף או אפילו לבאַדן. איני יודע, לא אם כבר עניינתיך ולא היכן מרוכזים שם המכתבים⁻באחריות. אולי אתה מחכה גם במנוחה לשוב הדוור. או לא היית נעדר, קיבלת מיד את המכתב הראשון; והנה נראה לך מכתב זה מיותר, משונה, לוהג. –

– אם כן, על שום מה אני כותב לך בשל כך מכתב מיוחד?

מפני שבמכתב העיקרי – לפי שעה בלא כל נתונים מפורטים יותר – כתוב המשפט: “יש עמדי פתרון שאלת⁻היהודים”. ואני רואה את העויתך המודאגת עם שאתה רוטן לתוך זקנך הפּטרייארכאלי הנאה: “נשתבש לחלוטין97! המשפחה המסכּנה!”

לא, לא לחלוטין ולא למקוטעין, אני איני משובש כל עיקר.

ועל כן אני שולח לך את השורות האלה בסמוך, להיות לך לאות כי אני רואה תמיד לפנַי את התנאים הממשיים, ומתחשב בכל הקטן ביותר כבכל הגדול ביותר.

אהה. הרי בביאוּרי הנעלים ביותר אהיה אנוס לשלב זעיר שם זעיר שם, כאילו באקראי, כי שנים כפול שנים הם ארבעה ושנים כפול שלושה הם ששה ו⁻17X7=119. ושאני יודע בתכלית, מה שאתה ופלוני אמרתם אלי במקרים קודמים של חיי, יתר על כן, מה שודאי חשב עלי. למען יראו כי שכלי עודו מקובץ בי יפה⁻יפה.

נחת⁻רוח לרוב אין בתפקיד זה, שבו צריך להתגבר על כגון דא – אך בנחת⁻רוח אין עושין כל דבר גדול.

ושוב הברכות הנלבבות ביותר של המסור לך.

ת. הרצל

רח' קאָמבוֹן 37


12. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאָמאן, בּאַדן על⁻יד וינה (טלגרמה)

[פאריס], 18 ביוני 189598

עלי לבקשך להחזיר מכתבי שיצא אתמול לא באחריות99 בלי לפתוח. אחד הידידים הקשורים בכך100, שהסכמתו שוֹערה מראש, מתנגד בהחלט. מוכרחים להיכנע.


13. אל הבארון מוֹריץ פוֹ הירש, [לונדון]

[פאריס,] 18 הביוני [1895]

אדון נכבד מאד!

מכתבך האחרון101 טעון סיום. הריהו לפניך: ויתרתי על הענין. על שום מה? תכניתי – יותר משתיכשל בשל היהודים העשירים תיכשל בשל היהודים העניים.

אמנם, אתה אמרת לי זאת ביום א' דפּפינגסטאָן102, אך לא יכולתי להאמין לך, כי לא נתתני לדבר עד גמירא.

אך זה מקרוב ביררתי את כל תכניתי לפי ידיד נבון (שאינו איש⁻ממון103). עשיתיו רך כדוֹנג, השטפתיו בדמעות, הוכחתי את בינתוֹ וזעזעתי את לבו.

אחר כך נרגע לאטו ואמר לי: “בענין זה אתה עושה עצמך או מגוחך או טראגי”, הטראגי לא היה מפחידני. אולם בשל המגוחך היה יורד לטמיוֹן – לא אני כי אם הענין. אחרי לכל המרובה ישיחו כי פייטן אני. ועל כן אני מוותר על כך.

היהודים אי⁻אפשר עוד לפי שעה להוֹשיעם. אם מישהו יראה להם ארץ⁻חפץ, יתלוצצו עליו. שכן מנוּונים המה.

ואף⁻על⁻פי⁻כן אני יודע, היכן היא נמצאת: בנו! בהוֹן שלנו, בעבודה שלנו, ובזיווג המיוחד של שניהם, שחישבתי בדעתי. אך צריך שנהא יהודים עוד יותר, שנאה מגוּדפים עוד יותר, רקוּקים, מלוּגלגים, לוֹקים, שדודים, ורצוחים, עד שנהיה בשלים לרעיון זה.

לפי שעה נהיה אנוסים לשאת עוד את ה⁻affronts104 במעלה החברה, שאנו נדחקים לתוכה: במעמדות הבינונים – את לחץ⁻הפרנסות, ובשכבה התחתונה – את העוֹני הנורא ביותר.

עדיין אין אנו מיואשים למדי. שעל כן ישחקו למושיע105. מה, ישחקו? לא, רק יחייכו: לשחוק אין עוד הכוח.

הנה קיר, והוא ניוונם של היהודים. מעבר לו אני יודע – החירות הגדולה.

אך אני יכול להבקיע את החומה, בראש בלבד – לא. כלי אחר אין לי. לכן אני מסתלק מכך.

אך אני חוזר ואומר: האמצעי היחיד הריהו ללכּד את כל הבנקאות היהודית הבינונית למעצמת כסף שניה ומטלת⁻אימה, להלחם ברוטשילדים, לגרוף או לטרוף, ואחר מכן – למעֵבר106.

אם נזדמן בקרוב או ברחוק ותשאלני איך ייתכן הדבר בלא להטיל את אירופה לתוך משברי⁻בורסה רבי⁻זוועה, יתירה מזה, איך אפשר דווקא בכך לשכּך את האנטישמיות בכל מקום ומיד – אבאר לך זאת.

הענין המעשי מסוּלק לדידי. להלכה עודי מחזיק בו ברמה ובעוז. אולי אני גם מראה בכך כי איני אלא מכוּון. נוצרי היה בא באש ובמים למען רעיון רב כוח כזה.

מה אתה רוצה? אין אני חפץ להיראוֹת דוֹן⁻קישוֹט.

אך הפתרונים הקטנים: את 20.000 הארגנטינאים שלך או את השתמדות107 היהודים לסוציאליזם – איני מקבל. כי גם סאַנשוֹ פּאַנסה אינני.

אלא המסור לך ברוב כבוד

ד"ר ת. הרצל


14. אל הנסיך אוֹטוֹ פוֹן בּיסמארק, פרידריכסרוהאַ

[פאריס,] 19 ביוני 1895108

הוד מעלתו!

אפשר שעבודות ספרותיות בודדות שלי שיחק להן המזל, והוד מעלתו שם לב אליהן. חושבני: אולי מאמרי על הפּאָרלמנטאָריזם הצרפתי, שהופיעו בפיליטוֹן של ה“נוֹיאַ פראַיאָ פּראָסאֶ” בשמות “ציוּרי⁻בחירות מצרפת” ו“היכל בּורבּון”109.

מסתמך אני על משענת מפוקפקת וקלילה זאת, ומבקש מעם הוֹד מעלתו לקבלני לשם הרצאה פוליטית.

אין אני רוצה חלילה להערים בדרך זו ולזכות בראיון עתונאי. מעלתו חנן אמנם לפעמים עתונאי בחסד זה, ובין אחרים זכה גם אחד ממו"לח עתוֹני בווינה110 בהצטיינות זו ונתקבל. אך איני חושב על בדומה לזה. הריני נותן, אם יבוקש, הן⁻צדק, כי לא אפרסם כלום על השיחה בעתונים, הגם שתיקר ביותר לזכרוני.

ועל מה אני רוצה לשאת את ההרצאה הפוליטית? על שאלת⁻היהודים. הריני יהודי וממילא הנני מיופה⁻כוח ad causam.111

דרך אגב: מעלתו כבר דיבר פעם אחת עם יהודי, גם הוא ללא מנדאָט, שנקרא לאסאל112, על ענינים שאינם יהודיים גרידא.

ומה יש לי להעלות לענין היהודים? בעצם, קשה למדי להביע את המלה. כי משהגדתיה, מן ההכרח שהרחש הראשון של כל אדם נבון יהא לשלחני לחדר⁻הבדיקה – מחלקה לממציאי כדורי⁻טיסה מנוּוָטים113.

ובכן, איך אפתח בזאת? אולי כך: שנים כפול שנים הם ארבעה, שנים כפול שלושה הם ששה, 17 X 7 = 119, אם איני טועה. בכל יד יש לי חמש אצבעות. אני כותב בדיוֹ סיגולית. ועתה אני מעז סוף סוף;

סבורני, שמצאתי את הפתרון של שאלת⁻היהודים. לא “פתרון” אלא את “ה”פתרון היחיד.

זוהי תכנית מקיפה, מורכבת מאד. לאחר שסיימתיה, הודעתיה פה לשני יהודים, אחד עשיר מאד ואחד עני114; זה האחרון הוא איש משכיל.

אני מבקש, לפי שורת האמת, לומר, כי העשיר לא חשבני מטורף. ושמא נהג רק מתוך אנינות הדעת, כאילו עודני נראה לו שפוי? מכל מקום, הוא קיבל את האפשרות העיונית, אך לסוף אמר: “לזה אי אתה משיג את היהודים העשירים, אלה אינם שוים כלום”. (אני מתחנן אל הוד מעלתו, לבלתי גלות סוד⁻משפחה זה).

ואילו היהודי העני היתה בו הפְּעלוּת אחרת. הוא ייבֹּב תמרוּרים. תחילה סברתי – בלי לתמוה על כך – כי גברתי על שכלו וזיעזעתי את לבו. לא! הוא לא ייבּב בתורת יהודי, כי אם בתורת ידיד. הוא היה מודאג בגללי. מוכרח הייתי לאוֹששו, להישבע לו, כי לפי הכרתי העזה שנים כפול שנים עדיין הם ארבעה, ואיני צופה, כי יבוא יום, שבו עלולים שני קווים מקבילים להיפגש.

הוא אמר: “בשל ענין זה אתה עושה עצמך מגוחך או טראגי!”

הבטחתי לו באחרונה כל מה שרצה: כי אשתמש בתכנית רק לשם רומאן, שבו הגיבור הטראגי או הקוֹמי אינו עומד אלא על גבי הנייר. הצלחתי בדרך כך להקים את הידיד הרצוּץ על רגליו.

והנה הטראגי לא היה מפחידני, אף לא המורא שבנלעג. אך אם גם יש לי הזכות, למען הרעיון שלי – בין שהוא משוגע בין שהוא בריא – להפקיר אישיותי, הרי מוכרחני לצמצם את הקרבן על אישיותי בלבד; ואילו יצאו לי מוניטין של טירוף⁻דעת, שוב לא יהיה הדבר כך. יש לי הורים ואשה, שהיו מצטערים עד עמקם, וילדים, שהדבר עשוי לקלקל את כל עתידם, אילו נחשבתי מתקן⁻עולם משוגע.

בסיבוּך זה – שמוסריותו, סבורני, ברורה – אני פונה אל הוד מעלתו. תנני ואַרצה לפניך את תכניתי! במקרה הגרוע ביותר הרי היא אוטוֹפּיה, שנכתבו כמותה למדי למן תוֹמס מוֹרוּס115 עד בּאָלאָמי116 אוטוֹפיה היא עליזה יותר, כל כמה שהיא מתרחקת יותר מן העולם הנבון.

אני על כל פנים מביא אוּטוֹפּיה חדשה, לאמור משעשעת, זאת הריני מֶעז להבטיח. למכתבי זה אני מצרף מאמר ראשי, על עזרת⁻עבודה117, שפירסמתי ב“נוֹיאָ פראֵיאָ פּראֶסאָ” לפני שנתיים לא בתורת מיבצע ספרותי מופלא אני שולחו, אלא משום שעקרון העזרה על⁻ידי העבודה הוא אחד העמודים הרבים, שעליהם מושתת בנייני.

כשחקרתי פה לפני שנתיים את כל המוסדות האלה118 וכתבתי על כך, לא ידעתי, כי הדבר הזה יועילני אחרי כן לפתרון שאלת⁻היהודים. בכל זאת אהא מוכרח להקדים את המאמר הזה להרצאתי. אני מבקש, אפוא, לקבלו לעיון לפי שעה. הרי מתוך כך יצא, שאיני סוציאל⁻דימוקראט.

הוד מעלתו ייקל לו להשיג בהאמבורג, ברלין או וינה ידיעות, אם נחשבתי עד כה אדם נבון, ואם אפשר לתת לי דריסת רגל bicn que ça n’engagerait pas l’avenir119. אולם כפי שני מתאר לעצמי את הנסיך ביסמארק, אי אתה צריך כל איסופי⁻ידיעות, משתקרא את המכתב הזה עד סופו. מי שקורא כך בפניהם, בקרביהם של בני⁻אדם, מבין גם פנימוֹ של כתב.

איני יכול באמת לפנות אל שלמַטה ממך. האלך לרופא חולי⁻רוח בשאלה: “אנא. אמור בגלוי, עדיין הם אלה בגדר הגיגים של אדם מיושב בדעתו?” כדי לדוּן על כך, מן ההכרח שיהיו לו ידיעות סוציוֹלוֹיות, משפטיות ועסקיות בכל הסוגים, שאינן מצויות ברופא אפילו בארץ ה⁻sousvétérinaires120

האשאל אנשים בודדים, נוצרים או יהודים? הרי במשאל היה קמעה קמעה בא ומזדקר דווקא מה שרציתי למנוע.

לא, מן המוכרח שתהיה זאת מיד האינסטנציה האחרונה. רק האיש, אשר במחט⁻ברזלוֹ תפר ואיחד להפליא את גרמניה הקרועה, ששוב אינה נראית כמטולאת – רק הוא גדול למדי. לומר לי במוגמר, אם תכניתי היא באמת רעיון גואל, או חזוּת שנוּנה.

אם זה רומאן, הרי נהניתי מן החסד שניתן לי לבדח מעט דעתו של הוד מעלתו והפגתי אגב כך את כיסופי מאז להשיח עמך רגע – כיסופים, אשר בלא גרם חשוב כל כך לא הייתי מאז להביעם.

אולם, אם אמת הדבר, אם הצדק עמי, הרי היום שאבוא לפרידריכסרוהאָ121 מקומו בדברי⁻הימים. מי עוד יהין ויקרא לתכניתי חלום נאה, לאחר שאמן⁻המדינה הגדול ביותר אשר בין החיים הטביע בו חותמו? ובשבילך, הוֹד מעלתך, יהיה מתאָם מוסרי, לאומי ופוליטי לכל המפעלים הגאים של חייך רבי⁻התהילה בהשתתפותך בפתרונה של שאלה, המענה את אירופה בשיעור מופלג משיעור היהודים.

שאלת⁻היהודים היא חטיבת ימי⁻הביניים, שנגררה לאחר זמנה, ושעמי⁻התרבות אינם יכולים, ואפילו רצונם טוב ביותר, לצאת ידי סילוקה בדרך אחרת מזו המתוכנת על ידי. ניסו כזאת באֶמנציפּאציה, היא איחרה לבוא. לא יועיל כלל ועיקר רם יוכרז פתאום בעתון הרשמי של הרייך: “מכאן ואילך כל בני⁻האדם שווים”.

בכגון זה מאמינים רק הפוליטיקנים חובשי⁻ספסל⁻השכר, וחבריהם הנעלים עליהם, פטפטני⁻הקתידראות, מַהגי⁻להגי⁻הקלובים. ואלה האחרונים חסרים אף את העידית שבתרגילים פחות מלומדים אלה: השׁכר!

כלום לא מוטב היה לתת להם ליהודים שיעלו בהדרגה לאמנציפאציה ובעלייה זו לבוללם, אם ביד רכה ואם ביד קשה, הכל לפי הצורך? אולי! כיצד? אפשר היה להעבירם בנפה על ידי נישואי⁻תערובת ולדאוג לדור חדש, נוצרי. אלא שנחוץ היה לאחר את האמנציפאציה להתבוללות ולא להקדימה לפניה. זו היתה טעות שבמחשבה. על כל פנים גם בכך עבר המועד.

ינסו⁻נא לבטל את שיווי⁻הזכויות החוקי של היהודים. (שיווי אחר מחוץ לחוקי, הרי אינו קיים! איזו תורה לא⁻מובנת לחובשי⁻ספסל⁻השׁכר!). מה תהא התוצאה? כל היהודים, לא בלבד העניים כמו עד עתה, אלא גם העשירים על אמצעיהם היו עוברים מיד לסוציאליסמוס. כהטל רומאי את עצמו על חרבו, כך היו מטילים עצמם על שק⁻כספם.

אם תדחוק את היהודים בכוח⁻הזרוע אל מחוץ למדינה, הרי לך זעזועים כלכליים כבדים ביותר. יתר על כן, אפילו מהפכה המכוּונת אף עם הצלחתה, מביאה כל הקלות למעמדות התחתונים. ההוֹן הנַייד נעשה חומקני יותר משהיה מעוֹדוֹ. הוא שוקע כהרף⁻עין וללא שיור בקרקע, כלומר באדמת מדינות זרות.

אך איני רוצה לדבר על דברים שאינם בגדר האפשר או שעבר זמנם, אלא על מה שהוא בן⁻זמנו. לכל המרוּבה עודו מוקדם מדי. שרעיונותי אינם אלא רומאן – איני מאמין, עד שלא אשמע זאת מפיך.

אם תכניתי רק מוקדמת יותר מדי, הריני מעמידה לרשותה של הממשלה הגרמנית. ישתמשו בה בשעה שימצאוה טובה.

והנה מוכרחני, בתורת מתכן תכניות, להתחשב בכל האפשרויות – גם בזוֹ, שהוֹד מעלתו לא יענה לי כלל או ידחה ביקורי122.

אזי תכניתי – רומאן היא. כי ביתר בירור משהוכחתי במכתבי זה את צידוק המשאלה, להרצות פתרוני לפני הוד מעלתך – ביתר בירור איני יכול גם להוכיח את אפשרות הפתרון גופה.

ואפילו כן – ארגע. הרי, פשוט, חלמתי כמו האוטופיסטים החל בקנצלר תוֹמס מוֹרוּס עד באַלאָמי.

אבקש את הוד מעלתו לקבל הבטחת יראת⁻הכבוד וההערצה העמוקה שלי

ד"ר תיאודור הרצל

הכּתּב הפריסאי של “נוֹיאָ פראַיאָ פּראָסָא”


14א. אל אשתו יוּליה, אַוּסזאַ

[פאריס,] 19 ביוני 1895

חמדתי123,

אמנם היום לא קיבלתי מכתב ממך, אך מכתבך מיום אתמול, שהיה חביב כל כך, עדיין לא עניתי לך עליו.

אף יכולני עכשיו לומר לך עבודתי מהי, שכן מתקרבת היא לסיומה: זה רומאן יפה וגדול124.

נסתיימה העבודה, אמרתי; אך כוונתי בכך רק לתכנית, לחלוקת הפרקים, לקו הכללי.

אך מה שנותר לעשותו – הרי זה בגדר מעשה⁻ילדות מאושר. הרי בעלת⁻מקצוע את באמהות, חמודתי; יודעת את, כי הלידה היא הדבר הקשה ביותר. לאחר מכן יש עוד צער גידול⁻בנים וטרחות מכל הסוגים, אך לרוב הרי זה דבר שבשמחה. וחיינו זוכים על⁻ידי כך בתכלית יפה ונאצלת.

במשך חופשתי אעבוד כל יום שלוש שעות, אם תניחי לי לעשות זאת. חמדת⁻לבי. אין כאן מאמץ גדול מדי; שאגב כך מוצא אדם גם לטייל, לשחות, לנוסע, לשחק עם הילדים היקרים, ובאם תנהג בו חיבה אשתו הנאה – אף ידגדג לה בפימתה החיננית125.

לשם כתיבה אנצל את הזמן שהוצאתי אשתקד לשם ניצוח גיסי במשחק הדארדל126. גם זה היה בגדר מאמץ רוחני. שמא חושבת את, כי נקל לזכור אם כבר יצא “מלך הפעמונים”?

היי שלום, חמדתי! נשקי בשמי לילדים האהובים, ולך עצמך – חיבוקיו של אבא הנאמן והחרוץ שלכם.

תיאודור


15. אל ד"ר ארתור שניצלר, וינה

[פאריס] 23 ביוני 1895

דידי החביב,

תודה על מכתבך. הענין127 מונח בפראג, הכרעה לא באה עדיין. כל הדבר נכנס עתה בירכתי⁻תודעתי.

אך אתה צדקת אז, בראותך במבטך הפיקח, כי בהתפרצות האחת הזאת לא פירקתי את הענין לא מעל לבי ולא מעל נפשי.

בשבועות, מאז לא כתבתי אליך, ניתמר מתוכי משהו אחר, חדש, גדול בהרבה, הנראה לי עתה כהר⁻בזלת, אולי משום שעודי מזוּעזע כל כך, ומה שנתהווה עדיין הוא לוהט להט⁻אימים כזה, שבועות של התרגשות⁻יצירה נוראה ביותר, בה חששתי לפעמים, שמא תיטרף דעתי עלי.

לפי שעה הם רק שרטוטי התכנית – וכבר הם ספר שלם.

אם נזדמן בקיץ בזאלצקאמרגוט128, נדבר על כך.

היצירה הזאת היא על כל פנים רבת⁻חשיבות בשבילי ובשביל חַיי לעתיד – אולי גם לבני⁻אדם אחרים. כי מה שמביאני להניח כי תיכּנתי משהו רב⁻ערך, היא העובדה, כי בשעת מעשה לא חשבתי אפילו רגע, כמנהג ליטראָט, על עצמי, אלא תמיד על אנשים אחרים הסובלים סבל קשה.

עוד אילו ימים של עבודה, והענין גמור כל כך, עד ששוב אינו יכול לילך לאיבּוּד, אפילו אם נסיבות החיים ימנעו ממני ביצועו המדוקדק. אז אעזוב את פאריס לימים אחדים כדי להינפש. אין זו עוד חופשתי; בה אתחיל רק באמצע יולי או בסופו.

אתה מכיר את השיר החביב של הייזאָ129 “אל האמן”, שאני מצטטוֹ לפרקים מרובים. שם נאמר:

חָרֵד הוּא פֶּן בִּן⁻לֵיל יֵעָלֵם

וּמִפְעָל זֶה עוֹד לֹא שָׁלֵם130

זה הלך רוחי.

את צרור הרשימות שעד עתה, הפקדתי ב⁻Gomptoir d’Escompte131 בקופה מס' 6, תיבה מס' 2. כדי לפתוח, מן ההכרח ללחוץ כל אחד משלושת הכפתורים שבע פעמים ימינה. מישהו חייב לדעת זאת, אם “אַעלם בן⁻ליל”.

אתה הוא זה עכשיו.

האם הנני נראה לך נרגש? אינני כן. מעודי לא הייתי שרוי בהלך⁻רוח מאושר ומרומם כזה. איני הוגה במיתה אלא בחיים מלאים מעללי⁻גבר, אשר ימחוּ וימחקוּ את כל השפל, המבולבל, המסוכסך, שאולי היה בי בזמן מן הזמנים, וישלימו את הכל עמדי, כשם שעל ידי עבודה זו השלמתי עם הכל.

הנני מברכך בלבביות

ידידך

הרצל


16. אל אלבּרט רוֹטשילד, וינה

[פאריס,] 28 ביוני 1895132

אדון נכבד מאד!

בלא הקדמה לענין

חיברתי תזכיר על שאלת היהודים בשביל הקיסר הגרמני. איש בטוח (דיפלומאט)133 ימציא את החיבור לקיסר. אין זו קובלנה נואלת ובכיינית. הקיסר לא יכול היה, אף אילו רצה, לעשות כנגד האנטישמיות – כפי שאני מבין את התנועה הזאת – ולא כלום. אדרבה, תזכירי כולל את התכנית המקיפה לעזרה עצמית היוצאת מעם יהודי כל הארצות. עם הקיסר הגרמני, אם יקרא לי אחרי עיון בתזכירי, אוכל להתהלך בענין כאדם בלתי⁻תלוי, מפני שאיני נתין מדינותיו. הרי מראש אי⁻אפשר שיהיה ספק בכך, שאיני רוצה לא ממנו ולא מכל אחר חסד או יתרון כלשהו. וכן אני מקוה כי השליט העֵרני ועז⁻המעשה הזה יבין לי. את תזכירי אני חותם לבדי, אך ורק אני נושא באחריות. אולם מכיון שאני יוצא לטובת ענין היהודים, הריני חייב לגבי היהודים בהוֹכחת כוונתי הטובה, לתכלית זו אני צריך אילו עדים אנשי כבוד ובלתי⁻תלויים. ודוֹק: עדים, לא ערבים או שולחים134. למעשה הרי לא היו אישים בודדים מוסמכים כלל להטיל עלי שליחות, שדרך אגב איני זקוק לה.

התרצה להיות אחד העֵדים? מתקשה אני במקצת למצוא אנשים מסוגלים. מאז אני דואג לענין, כבר נתנסיתי נסיונות גרועים למדי. לפרקים עלה בי הגועל עד נפש. יש לנו אנשים כה מעוקמים, ממוֹעכים ויראֵי⁻ממון, הסופגים משום כך בעיטות⁻רגל עוד יותר משהם ראויים להן ממילא. אך גם תכונות⁻עליבות אלה משרים בי סוף סוף רחמים: הן התהווּ על⁻ידי הלחץ הממושך.

הריני רוצה מיד גם להסיר חששה, שהיתה עלולה לעלות בך. תזכירי אין בו אפילו שיור קל שבקלים של פגיעה בחובה וביראת⁻הכבוד כלפי אדון ארצנו135. אני מנסה רק לאחוז את האנטישמיות בקרניה במקום שבו התהוותה ושבו עד עתה מושבה הראשי: בגרמניה. אני רואה את שאלת היהודים רצינית בתכלית. מי שסבור, כי השיסוּי ביהודים אפנה חולפת הוא – טועה טעות קשה. טעמים עמוקים מחייבים, כי ילך ורע, עד למהפכה שאין למנעה.

אמנם, אילו יהודים סבורים, כי הסכנה שוב איננה, אם הם עוצמים עיניהם.

אני מסכם: תזכירי יוּגש לקיסר בסוף יולי או בראשית אבגוסט136. אני בא במחצית השניה של יולי לאוסטריה. אם תרצה לעמוד על החיבור, אקראנו לך. לשם זה נידבר על מועד הפגישה. אני מוכן לבוא אליך לחצי יום137. אתה תדאג להתיחדות ללא הפרעה. אולם אם בזמן הזה תצא למסעות, היה רצוי לי עוד יותר להזדמן עמך אי⁻שם בדרך. לא איכפת לי היכן.

אם אין אתה חש צורך לעמוד על תזכירי, דייך לחלוטין שתחזיר לי את המכתב הזה. לא אראה זאת כפגיעה, כי כן אני מבקש זאת בפירוש138.

על כל פנים אני יודע, כי עסק לי עם ג’נטלמן. ואם אבקשך עתה, שתנהוג במכתבי סודיות מוחלטת ולא תודיע את הדבר לכל נפש, הרי כאילו נטלתי ממך תחילה, בהודעה שבעל⁻פה, הבטחת שתיקה בהן צדק.

אולי לא למוֹתר הוא להעיר, כי שום חבר של העתון שלי139 אין לו ידיעה על הענין. אני עושה זאת לבדי ועל דעת עצמי.

ברוב כבוד המסור לך

ד"ר תיאודור הרצל

רחוב קאמבוֹן 36


17. אל הבארוֹן מוֹריץ פוֹן הירש, לונדון

פאריס, 5 ביולי 1895

אדון נכבד מאד!

הרגיזני קשה, שלא ענית מיד על המכתב, שכתבתי לך אחרי שיחתנו140. על כן הודעתיך ארבעה⁻עשר יום אחר⁻כך, כי הסתלקתי מן הענין141. אולם אחרי מכתבך שהגיע אתמול142 אני מבקש לומר לך, כיצד להבין את הדבר. למען היהודים עודי מבקש לנסות ולעשות מה – עם היהודים לאו. אם רשאי הייתי להאמין, כי אחד יבין למחשבתי הנועזת, הרי זה אתה. מהיהודים האחרים אני יכול לצפוֹת עוד פחות מזה. באפס⁻המרץ המדיני נראית בבליטוּת יתירה הירידה של גזענו, שהיה עז לפנים. היו מלגלגים עלי או חושדים בי, כי אני מבקש בענין ההוא לעשות מי יודע איזה עסק. אנוס הייתי לעבור ביצה של גוֹעל, ולהביא קרבן כזה ליהודים – איני מוכן. יהודים אינם מסוגלים להבין, כי מישהו עושה דבר⁻מה לא לשם כסף וגם אינוֹ משועבד לכסף, בלי להיות מהפכן.

היוצא מזה, כי הדבר האחרון, ואולי גם היעיל ביותר, שאני מכוון לעשותו הוא: אני מביא את הענין לפני האדון הנעלה143. שדיברתי אליך עליו. הוא נחשב אנטישמי, זה אינו מפריעני. מצאתי דרך אליו. מישהו יגיש לו את תזכירי144. אם יקרא לי על סמך זה, אפשר והשיחה תהיה מעניינת. אם לא ידרוש בפירוש סודיות, ואם מותר יהיה בכלל להודיע משהו משיחה זו לאחרים, אספר לך זאת, בשעה שהמקרה שוב יזמננוּ יחד. ספק אם הדבר יהיה בפאריס. כי שׂבעתי את פּאריס והשגתי במערכת שלי, כי ימשכוני לווינה. הרי מלבד התענוג של חילופי⁻המחשבה לא היה לשיחתנו ממילא כל ערך. אתה תעמוד על השקפתך, ואני באותה עקשנות – על שלי. אתה סבור, כי אתה יכול לעשות ביצוּא יהודים עניים145, כדרך שאתה עושה. אני אומר, כי אינך אלא יוצר שטחי⁻שיווק146 חדשים לאנטישמיות. Mous ne nous comprendrons Jamais. עם זאת איני מתחרט, שבאתי בקשרים עמך. זה היה לי דבר מענין ביותר להכירך.

אך דבר אחד – וכאן אני מבקש להסביר משהו, שאולי עורר את דעתך. הדגשתי בכל מכתב, כי הענין הזה – לא עסק הוא לי. C’est qu’il est horri blement compromerttant d’écrire aux gens riches147 אמנם, יודע אני, כי ג’נטלמן שומר בהקפדה או משמיד את המכתבים הנכתבים אליו בסוד. אולם אפשר שהמקרה הרע יגלגל חטיבת⁻נייר כזאת לידים אחרות; ואם משהו מיראני, הרי זו המחשבה, כי מתוך יגיעתי יתקפּח שמץ משמי הטוב148.

על כן שמרני בזכרך במקרה.

ברוב כבוד המסור לך

ד"ר הרצל


18. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאֶמאן, וינה.

[פאריס,] 15 ביולי 1895

דוקטור נכבד מאד!

מכתבי האחרון149 עכר משהו רוחך כנגדי, כנראה, שכן לא ענית עליו.

אך הלא תהיה לנו, אקוה, שעת כוֹשר להחליף בעל⁻פה את מחשבותינו בענין הקרוב לנו כל כך; ואז אסביר לך הכל למדי.

היום אני כותב לך לרגל ההתפרצויות האחרונות של איבת⁻ישראל150 בווינה. אני עוקב אחר התנועה באוסטריה, כבכל מקום אחר, בתשומת⁻לב רבה. אין כאן לפי שעה אלא זוּטוֹת. עוד יבוא רע יותר ופרוע יותר.

לצערנו אי⁻אפשר, כי ייעשה כרגע משהו מכריע, אף כי התכנית, המתוּכנת בדייקנות, המתונה והמחוּכּמת, ורחוקה מתקיפות, כבר מונחת גמורה ומושלמת. לרצות עתה לבצעה למעשה, דהיינו עם היהודים, פירושו לסכן את התכנית. אולם התכנית הזאת היא רזרבה לימים רעים יותר – האמינה לי זאת, אף כי אני מתבטא במעורפל כל כך. עוד תראה ותשמע, כשנזדמן בשלהי הקיץ בווינה.

לפי שעה הייתי רוצה רק למנוע, כי עכירת⁻רוח תיעשה באיש יקר לי תדיר, והייתי רוצה לתת לך, בתור צרת⁻היהודים151 האוסטרית, את התקוה להקלה, שאנו האנשים הצעירים יותר ובעלי⁻ההחלטה מכינים לאחינו האומללים. הברנשים הרעים, הפחדנים או מיוּהרי⁻העושר היו, אמנם, עשוּיים להמאיס על אדם את המפעל הנאה; אך עלינו לחשוב על היהודים העניים והטובים. הם הרוב. אין אנו עם נבחר, אך גם לא מנוול. על כן אני מחזיק עוֹז.

המסור לך בכנות

הרצל


19. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאַמאן, וינה (טלגרמה)

[פאריס,] 21 ביולי 1895

תודה על המכתב הטוב152. שאל נא מיד טלגרפית למקומו של מאיר⁻כהן עכשיו. שלשתנוּ מוכרחים בהחלט, בסוף השבוע הבא, להזדמן, אולי בציריך. נא להתכונן לדרך. במפורט יותר – במכתב.

בברכה

תיאודור


20. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גודאֶמאן, וינה

[פאריס,] 21 ביולי 1895

ידידי המכובד מאד!

הרשני לכנותך כן אחרי מכתבך153. מכתבך – לשמחה הוא לי.

אני רואה עתה, כי עיני לא הטענתני, בראותי בך אחד האנשים הנכונים, שאני זקוק להם. עתה אני רוצה גם לרמוז לך במפורש יותר על ביטול מכתבי154. הדבר אירע בשעת התקפה נוראה של דאַמוֹראַליזאַציה155, שנגרמה על⁻ידי ידיד דפה156, האחד והיחיד, אשר לו הודעתי עד כה את תכניתי. כשהראיתי לו את המכתב, ששלחתי אליך יום קודם לכן, אמר אלי: “גידמאָן יחשבך משוגע, יבקר מיד אצל אביך, והוריך יהיו אומללים. אתה עושה עצמך על⁻ידי הענין הזה מגוחך או טראגי…”

רק לאחר שתדע כל מה שאני מתכוון – ואתה תוודע על כך, כי אני מרגיש עכשיו את לבך היהודי והגברי הוֹלם בצד לבי – תתפוס, מה קשה המשבר שעבר עלי, לאחר הפירכוסים העצומים, שבהם נולדה תכנית זו, כשידידי הנאמן והמסור אמר לי זאת. אני מסוגל ומוכן למסור את חַיי לענין היהודים, אך עלי לצמצם את הקרבן על אישיותי בלבד. מה שאין כן אילו חשבוּני משוגע157. זה היה הורס את ערב⁻חייהם של הורי הטובים ומקלקל את עתידם של ילדי.

מובן, לא חשבתי את עצמי משוגע, משום שידידי זה, שהוא מהוגן, אך חי בתנאים מצומצמים ואינו מובהק ברוחו, לא הבינני. אבל אנוס הייתי לומר לעצמי: ההוא מייצג את הממוּצע של היהודים המשכילים. הוא בקי בי, רוחש לי אמון, מכבדני ואוהבני; אם הוא סובר כך – מה יאמרו האחרים! הוא מראה לי, מה עבה החוֹמה, שאני אומר להטיח בה ראשי… כפי שרציתי –אין הענין ניתן, איפוא, ליעשות. והנה ביטלתי את המכתב.

אולם על הענין לא ויתרתי. הגיתי בצורות אחרות של ביצוֹּע.

אלוּ שתים. הראשונה היא תזכיר לקיסר הגרמני. יש לי האפשרוּת להמציא לו על⁻ידי מכּר158 את התזכיר.

אך מכּר זה יוכל לעשות כן רק באמצע אבגוסט בקירוּב. בסוף החודש הזה אני נוסע לאַוּסזאַ, בה אני מבלה את חופשתי. שם אולי תיפּתח לי דרך טובה יותר לקיסר הגרמני. עם נשיא בית⁻הנבחרים האוסטרי, בארון כלוּמאַצקי, היתה לי לפנים חליפת מכתבים, בשאלה פוליטית⁻סוציאלית159 כלוּמאָצקי הוא באַוּסזאַ. אם אוכל לבאר לו את תכניתי, אולי יציגני לפני קנצלר⁻הרייך הוֹהאַנלוֹהה160, וזה יוכל להביאני לפני הקיסר.

אם לא אגיע אל הקיסר, נשארת לי הצורה האחרונה של הבצוּע: הדמיונית.

אני מספר ליהודים אגדות עם מוסר⁻השכל, אשר מעט⁻מעט, בחמש, עשר או עשרים שנה, יבינו אותו. אני משקיע את גרעיני⁻הזרע באדמה. זה דבר יפה להפליא, רב⁻שחר וראוי למשורר. אך חוששני, כי עד שיעלו הגרעינים, הכל ימותו ברעב.

אכן, הייתי עושה זאת בצער; כי תכניתי אינה הזיה.

והנה אני מקבל את מכתבך. כשתדע הכל, רק אז תראה, איך כתבת לי אתה ואיך כתבתי לך אני מתוך הנפש. ולא היא! אין אנו בודדים. כל היהודים חושבים כמונו! אני מאמין ביהודי, אני הפושר לפנים וגם עתה לא ירא⁻שמים! Les dcoups que nous recevons nous sfont une dconviction161

הקץ למלים. אילו כתבת לי כך כבר קודם לכן – כי אז התקדמנו בחודש אחד.

מה שאתה כותב לי על ד“ר היינריך מאיר⁻כהן162, ממלאני תשוקה דוחקת ביותר, להכיר מיד את האיש הזה. מיד! אולי אין זה מן האינטרס המופלג של עניננו, כי אפגש אתך ועם מאיר⁻כהן לפני לכתי אל ה”רשעים" 163. היכולת לשאול טלגרפית מה מקום הימצאו עתה, ויכולנו שלשתנו בסוף השבוע להיפגש אי⁻בזה? לאחר מכתבך ולאחר התיאור ששירטטת על מ[איר] כ[הן], הריני מבקש נמרצות לדבר עם שניכם. אני מציע איזה מקום שהוא בשווייץ, ולוּ יהא ציריך. באוסטריה אתה ואני ידועים יותר מדי. היינו פוגשים בכל מקום מכרים. כרגע איני רוצה בכך. ציריך היא נקודת⁻מרכז נוחה. אחר מכתבך שוב איני מפקפק כי תקריב את הקרבן הקטן, בכסף ובזמן, של הנסיעה הזאת. לגבאֵי הקהילה תוכל לומר, אם בכלל עליך להביא נימוקים להעדרך הקצר, כי עליך להיפגש עם מאיר⁻כהן לשם מסירת ידיעה חשובה.

פעם אחת כבר נרעשתי בשלך, על שלא רצית לבוא מיד לקוֹ164, כשקראתי לך בענין היהודים(!). אמנם מן הדין היה כי תופתע ברגע הראשון, כאשר עושה⁻מחזות⁻ההיתולים, הפיליטוניסטן, מבקר לדבר על ענינים רציניים. הכבר אתה מאמין עכשיו? הכבר אתה מרגיש עכשיו מכל מלה שלי, כי יש לי בפי דבר חשוב, מכריע?

איני צריך ליהודים העשירים – אך אני צריך אנשי⁻חיל! 165 לעזאזל, את אלה קשה למצוא! וזה היה המשבר שלי, שידידי ההגון הכניסני לתוכו. התיאשתי כהרף⁻עין באפשרות למצוא אנשי⁻חיל בין היהודים. המשבר הוּבלג, הוא הובלג בי עוד לפני מכתבך, שכן מתבונן אני בייסוּרי אחינו בכל הארצות בתשומת⁻לב ויום⁻יום. סבורני, כי לחץ כזה צריך להפוך גם את הסמרטוטאים המנוּונים ביותר לגברים. עד עתה היתה חסרה התכנית. התכנית נמצאה.

אני אומר זאת בכל הענווה. האמינה לי. מי שחושב בענין כזה על עצמו, אינו ראוי לעסוק בו.

הביאה את מאיר⁻כהן לציריך, ובוֹאה שמה! אני נוסע ביום החמישי או במוצאי⁻שבת מפה ואהיה למחרת בבוקר שם. אני מייפה כוחך לשלוח את המכתב הזה למאיר⁻כהן, אם הוא מהסס. אולם אם מהסס הוא, הרי שאין הוא כפי שאתה מתארו.

ענין ב.166 אני מקבל עלי ותוכל לומר לו זאת. מכתב זה לא ידע, באָמנה, איש זולתך וזות מאיר⁻כהן.

להמציא את הכסף בשביל ב[לוך] – זה יהא דבר קל. אני מיודע להירש167 ואם אכתוב לו מלה, מובטחני, כי יתן מיד את הנחוץ. כרגע הנני אמנם “מתוח” קצת עם הירש, כי מקרוב אמרתי לו במכתב אילו מלים קטגוֹריוֹת יותר, מכפי שהאיש הזה, המורגל לקבצנים, טפילים, לסחבנים⁻יחסניים, יכול לשאת. בכל זאת אין ספק בכך, כי יתן את הכסף הנדרש בלי הרהור, אם אדרוש בשביל ב[לוך], מפני שכבר מחוּור לו, שלא הייתי מסוּגל לדרוש משהו בשבילי. אך גם בלא הירש יידאג לבּ[לוך}. סמוך על כך. אמנם אני מכיר את ב[לוך] מן הצד הבלתי⁻נעים של מיני חוֹסר⁻הטעם שלו, אך כי אתה רואה בו נחיצות – דיינו.

אני מברכך בלבביות, מחכה להסכמתך הטלגרפית ונשאר

המסור לך בכנות

ת. הרצל


21. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאָמאן, וינה

[פאריס,] 25 ביולי 1895

ידיד מכובד מאד!

בפניית⁻כינוי168 זו נתמיד⁻נא, ברשותך. מלבד העונג והכבוד היא מעניקה את היתרון, כי אני יכול לומר לך, עם כל יראת⁻הכבוד, ביתר בהירות את דעתי. איני רוצה לעמוד באריכות על הסתירות בין מכתבך מ⁻17 ומ⁻23 ח.ז.169. פעם אחת “לא מחושב כמו טל”170 ופעם אחרת בחששנות מוגזמת. זה לא יהלוֹך.

הרי לא תרצה לנהוג בי מעשה “פלירט” כאשה, המגרה ואחר⁻כך נרתעה אחור.

בענין⁻היהודים איני גורס דבר⁻שחוֹק.

אמנם אתה אינך יכול לדעת מה רצוני.

אם כן, על שום מה איני אומר לך זאת? אם מחשבתי נבונה, זאת אומרת פשוטה וניתנת להיתפס, מן המוכרח שאוכל לומר אותה באילו משפטים. אני גם יכול זאת, חביבי הדוקטור; א אינני רוצה. כי העיקר הוא לא במחשבה בלבד, כלומר במסקנה ההגיונית האחרונה, שהיא הינה ומוכרחה להיות מחשבת העולם כולו אם אינה מחשבתו הבּדלה של משוגע או של גאון שהקדימה במאות שונים. לפי המשוער אין אני משוגע ולצערי ודאי איני גאון. אני הנני איש בן⁻זמני, העומד שקט ועז בתוך תוכם של החיים; על כן – אם עודך זוכר – ביקשתיך להביא לי אתך לקוֹ איש⁻עֵסק171. העיקר, אפוא, אינוֹ במחשבה הסופית בלבד, אלא בכל השלשלת הארוכה של ההנמקה. והנה לשם כתיבת ההנמקה הפסיכולוגית⁻עממית, הכלכלית⁻לאומית, המשפטית וההיסטורית הזאת הוצרכתי לשבועות רבים של עבודה קשה ביותר. אך דבר זה איני יכול לדחסו לתוך מכתב אחד בלי לסרסוֹ. הרי רצוני לעשות עצמי מובן ולא בלתי⁻מובן.

ידידי דפה לא הבינני. האם בי שורש הדבר? מי יודע? כששאלתיו אחרי ביקרתוֹ: “ואיך אתה מתאר לעצמך את התרופה?”172 אמר: “היהודים חייבים לעבור לסוציאליזמוס!” לפי השקפתי הרי זו אותה שטוּת עצמה כמו הסוציאליזמוס עצמו. הוא גם סבור, כי מן המוכרח להרוג את האנטישמיים, דבר שהוא לדידי לא⁻צודק ולא בר⁻ביצוע.

העודך חושב סנוורין, כי ידידי צודק לגבי? 173

ידידי הוא נשאר בכל זאת, כשם שאתה, לפי תקוותי, תשאר ידידי, אפילו אם אינך מבין לי, כשם שכל היהודים הם ידידי.

רק הסמרטוטאים, המטונפים והנבלים174, עם ממון ובלעדיו, אין לי ולהם ולא כלום!

מובטח לך, כי דאגתך הידידותית באמת לשאלת⁻קיומי אני מעריך בהכרת טובה. יכולני להרגיעך. קיומי ופרנסת משפחתי אינם נתונים בסכנה. כסבור אני שאין אתה דן את יחסי לנ[וֹיאָ] פר[אַסאָ] כהלכה. כל אימת שארצה יכולני ללכת, בלי להזיק לעצמי. כן, אילו ביקשתי בעתון אחר משרה, שהיא בקירוב טובה כל כך, הייתי בכל רע. אולם אילו נסתלקתי – הייתי נעשה ראש עתון, כלומר שלי עצמי. כך פני הענין.

דרך אגב, איני חושב עתה על כך. הריני מסור למו"לים בידידות, כפי שהם – סבורני – מסורים לי. ביחוד לבּאכר175 מרגיש אני נטייה עמוקה, אף כי משאי ומגעי עמו היה מועט. האי גברא!

על⁻ידי תכניתי אני מעמיד עצמי במידה מועטת כל כך בניגוד לנ[וֹיאָ] פר[אַיאָ] פר[אַסאָ], עד שצורת האגדה, שדיברתי עליה במכתבי האחרון, עתידה להתפרסם בנ[וֹיאַ] פר[אַיאָ]פר[אָסאָ], אם הענין לא יהיה מעשי.

הנרגעת?

אולם אין הוא עדיין אגדה. והרי אתה כהרי מ[איר] כ[הן] לא תוכלו לעשותו לכך. מוכן אני ברצון להיועץ אתכם, לשמוע טענותיכם ולראות, על פי זה, מה עלי לעשות.

אתה תשפוט את מחשבותי ואני את מחשבותיך – זו משמעות פגישתנו, היא יכולה ליערך בכל אשר תרצה – רק לא בווינה וסביבתה. זאת בפירוש אני רוצה.

לדידי – בלינץ. אולם שם מעולם לא נזדמנו עדיין שלושה זרים בבת אחת. היינו מעוררים במקום ראשי זה של אנטישמיות תשומת לב יתירה. הלא תעדיף לקבוע את הפגישה176 בעיר⁻הזרים177 זאַלצבוּרג? ההפרש בזמן ובכסף פעוט הוא באמת. אף נסביר בזה קצת פנים למאיר⁻כהן.

ולפיכך גם חשבתי תחילה על ציריך.

אמנם היה לי עוד טעם אחר, שרציתי כבר מחרתיים להיפגש עם שניכם. כי בברלין עושים היהודים עכשיו משהו שאינו נראה לי. קיוויתי, כי אילו שכנעתיכם, יכולתי לפעול משהו על⁻ידי מאיר⁻כהן. הלא דבר עינוי הוא, אם אינך יכול לעשות כלום כנגד משגה, שאתה מכירוֹ כמשגה, אולם עוד משגה אחד, שטוּת אחת, פיגוּר אחד, – מה איכפת בתולדות היסוּרים של עמנו.

למאיר⁻כהן אתה חייב לשלוח את ההזמנה (ללינץ או) לזאַלצבוּרג. אני איני יכול. אינני מכירו, והוא אולי את שמי לא שמע מעולם. אתה מסוגל לעשות זאת, והריני סומך על כך, כי תעשה ככל המוקדם. הואילה⁻נא ליטוֹל מעם בלוך178 את הכתובת באמתלה כלשהי. בין בלוך ובין אחר – אסור שידעו דבר פגישתנו. מסביב להתיעצות זו יהא שקט.

אני נוסע מכאן במוצאי שבת, הנני ביום שני בשבת באַוּסזה (שטייאָרמרק), וילה פוכס.

אל תתמהמה, דוקטור חביב! הרי מן הדין הוא שכבר תהיה לפחות סקרן, מהו שיש באמת בפי לומר.

כתוב למאיר⁻כהן מדי. באָמרי, כי אני איני מכירו, יש להבין את הדבר כך: איני יודע כלום עליו. איני יודע מה פניו וכו'. אל⁻נא יהא הדבר מגוחך בעיניך, בזה כלולה הוראה לסגנון⁻מכתב נכון. מכתב הוא קול קורא179 אל רצון; ולשם כך צריך שהיא לי מושג⁻מה על נושא הרצון הזה, שאם לא כן אני מגשש סחור סחור וכותב מכתב מבולבל, זאת אומרת מכתב שאין בו קול קורא אל רצונו.

כשהתקנתי לי את התזכיר לקיסר הגרמני, התבוננתי בתשומת לב מרובה ביותר בתצלומיו השונים, קראתי בביקורת את נאומיו, חקרתי מעשיו. היה⁻נא שקט לגמרי: אם אשלח לו את התזכיר, אתפוס אותו למן הרגע הראשון כך, שלא ישליכהו לסל⁻הניירות180.

כי איני פטפטן ואני מואס במללנים181. השירה היא לי רק צורה אחת, כתב⁻ציורים בקווים גדולים, המשמש, כאותו הכתב הפעוט והרגיל של הסימנים פה מתחת לעֵטי, להבעת מחשבותי. כשלמדתי את הכתב הגדול182, לא ידעתי, כמו בלמדי בילדותי את הכתב הקטן183, מהו שישמש לי, עתה אני יודע.

הניחה, איפוא, לבוֹּרים ולשוֹטים שיהגו אי⁻אימון למשורר. בשירה אין עדיין שגעוניות, העיקר הוא במחשבה, שהכתב הגדול מציירה; אם היא ברורה ובהירה, הרי אין הספק אלא עושה עצמו ללעג. ואף אפשר, כי על⁻ידי הספק ייעשה טראגי, כי בדחוֹתוֹ ובסכּלוֹ את ההקלה לאחיו, הוא עושה כן גם לשלו.

לא לעשות כלום, להביט כשהבית בוֹעֵר, דבר טירוף הוא יותר, מאשר למהר ולהביא את מתּז⁻הקיטור המודרני. וזאת אני רוצה.

כתוב, אפוא, מיד למאיר⁻כהן מכתב יפה. כגון זה מ⁻17 ולא כזה מ⁻23184 אני מקוה, כי רפיפוּתך כבר חלפה לטובה. אם מתקשה אתה כרגע לכתוב למ[איר] כ[הן] את המכתב, שיבאר את הכרח הנסיעה לזאָלצבוּרג (מוטב מלינץ, כאָמוּר), שלח לו את מכתבי. מלבד מאיר⁻כהן, אסור שמישהו אחר יקרא, גם מקודם וגם עכשיו, את המכתבים, ולוּ יהא משום שאני רוצה להודיע לו על הכל כמו לך עצמך.

אם תקפני שוב חום⁻לידה185? אתה שואל. עד כמה אין היא רפואית אמירה זו. חום זה בא רק פעם אחת, כלומר מיד לאחר הלידה. הוא באָני, מפני שעבדתי יתר על המידה, במשך שבועות, נוסף על עבודת יומי, מבוקר השכם עד אישון לילה כתבתי את הפרטים ואחר כך הבאתי, באפיסת כוחותי, את כל הפרטים לתוך מהלך⁻מחשבה מסודר, בעל מסקנות הגיוניות כברזל.

והנה בא הידיד, שלא הבינוני כלל ועיקר.

עתה הכל מוגמר, שטף הדם נעצר, הרחם שב למקומו הנורמאלי ולהיקפו הרגיל. ובכן, אין סכנה.

והיודע אתה, כיצד התגברתי על התקפות⁻הספקות? שוב בכוח עבודה; כל היום כולו שוב שקדתי על העבודה בשביל העתון ודברים אחרים בשבילי.

היה שלום! אני מחכה באַוּסזאָ להזמנה המהירה לזאלצבוּרג (לכל הגרוּע – ללינץ) ל⁻5, 6 או 7 באבגוסט. פאביוס היסס לגבי אויביו, לגבי ידידים אין נוהגים מנהג קונקטאטוֹר186.

הריני מברכך בלבביות ובמסירות

שלך

ת. הרצל


22. אל הבארוֹן מוֹריץ פוֹן הירש, פאריס

[פריס,] 26 ביולי 1895

אדון נכד מאד!

זה עתה עברנו בנסיעה זה ליד זה. מכאן אני למד בחריפות⁻שכל, כי אתה כאן. אני עצמי נוסע מחר בערב לאוסטריה. אולי לא נהיה שוב בקרוב במקום אחד187.הרוצה אתה לעמוד על תכניתי המעוּבּדת? כמובן: בלי להפסיקני שוב188.

ב⁻6 לאבגוסט הועדתי שני יהודים אמיצים וינאי אחד וברלינאי אחד, לפגישה189 בזאָלבורג. אני מבקש להגיש לפניהם את תזכירי אל הרשע190 קודם שיישלח; לקחת דבר⁻עצה מאנשים קשישים אלה, האם אין למחוק פרטים, העלולים להזיק ליהודים.

אם תבקש לדעת גם אתה, כתוב לי מלה, ואבוא לפני נסיעתי לשעה קטנה אליך.

אם לא, לא!

רוב כבוד המסור לך

הרצל


23. אל הבארוֹן מוֹריץ פוֹן הירש, פאריס191

[פאריס], 27 ביולי 1895

אדון נכבד מאד!

מרוֹע מזלם של היהודים הוא, שאתה לא נתת להסביר לך.

ראיתי בך כלי⁻שרת מסוגל לתכלית החשובה, viola pourquoi j’ai insisté outré nes habitudes192

האגדה שנתפשטה עליך כוזבת היא כנראה. אתה עושה בענין היהודים מעשה⁻ספורט. כשם שאתה מריץ סוסים, כך אתה מַדיד יהודים. ועל זאת אני מוחה לחלוטי⁻חלוטין. היהודי אינו צעצוע193.

לא, לא, אי אתה נתון לענין גופו. Elle est bien bonne, et j’y ei cru un instant194. על⁻כן טוב מאד הוא אשר כתבתי לך בפאריס עוד פעם ולא כיבדתני בכל תשובה195. עתה אין מקום עוד לכל טעות. ודאי אמר לך איזה חמור כי איני אלא בעל⁻הזיה נעים, ואתה האמנת בכך.

כשגברים מדברים על ענין רציני, אין הם משתמשים בגינוֹּני מליצות. זאת לשם הסברה, אם פגעתי בך196 במריצות דרך ביטויי.

וכך אני נפרד מעמך בכל מלוא הכבוד

ומסור כולי

ד"ר הרצל.


24. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאַמאן, וינה

אַוֹסזאָ, 2 באבגוּסט 1895

ידיד מכובד מאד!

צריך שלא תהיה לי כל השגה בריאה על ההתנגחויות של החיים הממשיים, אילו ציפיתי, כי הכל יהלוֹך ויוכל להלוֹך מיד כפי המשאלה.

לרפות רוחי יכולים רק סכלוּת, מורך⁻לב ורוֹע אָפים של אחי בני עמי. ובכלל לעזור אני רוצה גם את המושחתים ברוחם ובמוסרם.

ואלם הנה אני מוצא, אם אין עיני מטעות אותי, בך כבר עוזר ישר197, אף כי אינך יודע עדיין כל עיקר מה רצוני. יהא נא לך אך אמון בי, ידידי החביב והמכובד! ראה תראה, מה נאצל ונעלה הענין שאני קורא לך בגינו.

כשקיבלתי את הטלגרמה שלך, כי מאיר⁻כהן198 אינו בא ושעל כן גם אתה אינך רוצה לבוא199, הייתי אמנם קנוּט במקצת, לא ביותר. הקניטה חלה על העובדה המצערת, כי עוזר, כשכבר סמכתי עליו, מסתלק.

אחר כך יצאתי החוצה. בדרך שמעתי בני⁻אדם מדברים בעברם על מעשה קטן שבכל יום: זה עתה היתה התנגשות בטיילת, ובה נשמעה הקריאה: “יהודי חזיר”.

התנגשות זאת חוזרת, כנראה, יום יום באלף נקודות בעולם. אתה מיטיב לדעת זאת כמוני.

ואתה יכול לתאר לעצמך, בכמה מרירות לַעגנית אני מקבל זאת לכלל ידיעתי, שהרי רעיוני החתום יפה⁻יפה כולל בו את התרופה. מלפני לא יצא בכל זאת הרעיון הזה, עד שלא יבוא הרגע הנכון, שאני מצפה לו בכל הקרירות והקשיוּת הנחוצה.

אולם מכתבך שהגיעני היום שוב פותח לפני את פּתח⁻הסיכּוּי, שאין אנו צריכים לוותר על מ[איר] כ[הן]200. והנה מציע אני לך הצעה חדשה, אשר אבקשך להעביר למ[איר] כ[הן]. כבוד עצמי מחייב, שלא אכתוב לו, עד שלא כתב אלי. שהרי מכתבי האחרונים אליך היו מכוּונים בעקיפין גם אליו.

גם אתה גם מ[איר] כ[הן] מפליגים בהשערתכם לדרך מוטעית לגמרי, אם אתם סבורים, כי אני רוצה לפנות לקיסר הגרמני בבקשת⁻חסות201. טעויות כאלה משתלשלות מתוך שהייתם רוצים לנחש ולמצוא את שאני מתכוון להודיע רק בעל פה ובהנמקה מקפת.

אורך רוח! להאריך רוח, אך לא להתמהמה, ידיד מכוּבד!

מאחר שמ[איר] כ[הן] מוכן לשתף עצמו בעצה, אך עיכובים לפניו, אנו חייבים להקדים לו פנים. הצעתי עתה היא, כי נדבר אתו בענין פגישה חדשה. אפשר, אך אין זה הכרחי שתהיה בציריך. לדידי – במינכן, פראנקפורט. בכל מקום ובכל שעה, – אבל בארבעה עשר הימים הקרובים. אתה כבר יודע, מה אני מבקש לפתוח ולעשות פה באַוּסזאָ202, אם לא אוכל לקבל עוזרים יהודים. לא תהיה זו אשמתי, אם יניחוני שאֵלך לבדי ואשגה שגיאות בודדות. שהתיעצות היתה אולי מונעתן. כלל⁻תכניתי נכון זו ודאוּתי העמוקה ביותר.

על סאלו203 שוב איני חושב מכבר.

שלח לי, בבקשה, את מאמרו של מ[איר] כ[הן] ב“ווֹכאֶנשריפט”204. טוב אשר אנסה לעמוד על פיו על מבנהו הפנימי של האיש.

אני מחכה לידיעה בקרוב ומברך בהוקרה.

שלך, ת. [הרצל]


25. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאַמאן, וינה

[אַוּסזאָ] 5 באָבגוסט 1895

ידיד מכובד מאד!

רשותך היא, כמובן, שאהיה מוחזק אצלך גנראל של אוּפּאַראַטה205. לי מוכיחה אותה הערה רק זאת, כי מראש צדקתי, בראותי את הדרך⁻שבכתב כנוגדת את התכלית. לעצתך אני שומע, אגב, היום וכותב למ[איר] כ[הן] במישרין לשאלו אם הוא רוצה להזדמן עמי במינכן או בכל מקום שהוא. משנקבע שנינו את הפגישה, אשאלך טלגרפית, אם אתה רוצה להשתתף בה.אם תקיע עצמך מתוכה206, אצטער על כך, ולאורך ימים – אולי גם אתה.

מאמרו של מ[איר] כ[הן] טוב207. אך מה ההתפלספות? בשאלה זו – primum vivere הוא הדרוש! Deinde, אם הכרח מוחלט הוא – לא אכפת לי גם philosophari 208

במיטב הברכות המסור לך בכנות

ת. ה[רצל]


26. אל ד"ר היינריך מאיר⁻כהן, ברלין

[אַוּסזאָ,] 5 באָבגוסט 1895

אדון נכבד מאד!

ד"ר גידמאן כתב לי עליך וסיפר לך עלי.

סבורני, כי אתה מכיר גם את המכתבים, שכתבתי אליו. שעל⁻כן אני יכול לתפוס לשון קצר. הרוצה אתה להזדמן עמי בשבועיים הקרובים במקום כל שהוא? קביעת המקום אני מניח לך. מאד חשוב בעיני הדבר כי ד"ר גידמאן ישתתף בשיחתנו. אולם כפי שאני מרגיש מתוך מכתביו, קשה להניעו לנסיעה גדולה יותר. למינכן אולי אפשר להביאו. לפי שעה עלי לבקש ממך כי תאמין שאכן יש בפי דבר רציני באמת. וכן מהיותך מוכן להביא לענין היהודי קרבן של נסיעה קטנה אכיר, כי אתה האיש הנכון, שמותר לי להודיעו מחשבותי ותכניותי avant la letter 209

מה חפצי – אגיד לך בעל⁻פה או לא אגיד כלל. הרי פטפוט שבמכתב כמו זה שבדיבור אינו עניני. אין טעם לדרוש ממני, כי אקדים לך רמיזה. רק טעותך, שגידמאן הוֹרני עליה, אסלק מיד: איני חושב על בקשת⁻חסות210. בנו עצמנו אני מחפש ומוצא את הפתרון. אני צריך לשם כך יהודים מוכשרים. אם אתה אחד מהם – מוטב! אם לא – לא!

את מאמרך בווֹכאַנשריפט211 ביקשתי לשלוח לי. המותר לי, בפנייה הישרה, להוציא משפט? המאמר מצוין הוא ונבון מאד – אולם בכוח ההתפּלספות לא תזיז כלב מאחורי התנור212.

קבע, אפוא, זמן ומקום; והבא בחשבון כי גידמאן נחוץ. משתגיע ידיעה ממך אתקשר טלגרפית עם גידמאן ואשתדל להביאו שמה.

בברכה רבת⁻כבוד המסור לך

ד"ר ת. ה[רצל]


27. אל ד"ר היינריך מאיר⁻כהן, ברלין (טלגרמה)

[אַוּסזאָ,] 7 באבגוסט 1895

תודה על מכתבך. כתבתי לך שלשום. בבקשה לעשות האפשרי לפגישה קרובה בכל מקום שהוא. נבוא לידי הסכם על כך טלגרפית. ברכה,

הרצל


28. אל ד"ר היינריך מאיר⁻כהן, ברלין

[אַוּסזאָ,] 10 באבגוסט 1895

אדון נכבד מאד!

על מכתבך, שהגיע ב⁻ו ח.ז., שמחתי מאד213. ואלם לצערי לא קיבלתי את הידיעה שביקשתי טלגרפית.214

הרשני, אפוא, ואומר עוד פעם אחרונה במה הדברים אמורים.

במידה שאני יכול לנקוט הודעות⁻שבכתב, כבר עשיתין במישרין ובעקיפים על⁻ידי ד“ר גידמאן. ברצוני להגיש את תכניתי לפני שני יהודים ישרי⁻לב; כלומר, מוכן אני לשמוע עצה נבונה לפיתוּחן או לצמצומן של כוונותי. הלא שני אנשים כמוך וכגידמאן אולי איני מוצא בנקל. אף איני יכול לחפש הרבה. יש הכרח בתכונות⁻אופי ורוח מסויימות, שאני רשאי להניח מציאותן בשניכם. אולם לא די, שאתם רוצים להיפגש עמי, צריך שהדבר ייעשה עד מהרה. לכאורה אין שום דבר בענין היהודים, המתגרר מאות שנים, מצדיק את חפזוני, וזה אולי אף מתמיהך. אך יש לי טעמים מעשיים לדחוֹק. כלום לא אמר לך ד”ר גידמאן כי אני מבקש פה באַוּסזאָ על⁻ידי נשיא בית⁻הנבחרים האוסטרי כלוּמצקי, לנסות להתודע אל קנצלר⁻הרייך הוֹאַנלוֹהאָ וכן להגיע אל הקיסר?215 ואם הדבר האחרון לא יימצא לי – הריני אומר לגשת מיד לעיבוּד ספרותי של תכניתי.

לפי עצתו הארעית של גידמאן רציתי ועודי רוצה להשיח עצמי קודם בכל העניווּת, לשניכם. הרי אתם הנכם שותפים בענין כמוני עצמי; הנכם ידידי ויועצי הטבעיים. הרי מן המוכרח שתחשוב, כי לא הייתי מעז להטרידך סתם בנסיעה. יש לי, אפוא, לומר דבר של רצינות וחשיבות. אל תתנני ללכת בדד, הייתי עושה זאת שלא ברצון, אך הייתי עושה זאת סוף סוף. שים⁻נא לב, שאני זקוק לזמן⁻מה, כדי להניע את הענין ביחד עם כלוּמצקי ועל⁻ידו, ועלי להביא בחשבון216 את שאר עשרים הימים של שהייתי באַוּסזאַ.

שׂמחתי עד מהרה בתשובה טלגרפית. קבע זמן⁻הפגישה ומקומה, בהתחשב בד"ר גידמאן שקשה יותר להניעוֹ. היה מכאיבני מאד, אילוּ היתה מתבדית צפייתי, שאוכל ללכת עם שניכם יד ביד.

בברכה רבת⁻כבוד, המסור לך לגמרי

ד"ר ת. ה[רצל]


29. אל ד"ר היינריך מאיר⁻כהן, ברלין

[אַוּסזאָ,] 19 באבגוסט 1895

אדון נכבד מאד!

מאד הצטערתי שלא ראיתיך עוד לפני צאתך. לכן אני מסיק בדרך מכתב את המסקנה מפגישתנו217, שלא היתה אולי מיותרת. ניגודים אנו, כנראה בבירור. אך סבורני, שאין אנו יכולים לכבד זה את זה יותר מאשר בהודותנו בכך בלב גלוי ובהיעשותנו עם זאת ידידים. מחשבתי היתה גם זו שלך218. אני מקוה, כי לא תסתלק ממנה, משום שהראיתי את דרכי להגשמתה. יהא בכך משום תוצאה משונה.

סבוּרני, כי אנו חייבים להיות קודם כל יהודים. רק אחר כך, רק “התם”219 אנו רשאים להתפלג לאריסטוקראטים ולדימוקראטים220. בעשרים השנים הראשונות שלאחר התחלת התנועה חייבים ניגודים כאל השתיקה. אחר כך אפשר שיהיו מועילים ויהווּ את המשחק החפשי של הכוחות. בזה גם יתגלה הרצון לטוב, שבו אני מתכוון, כפי שאתה יודע, ל“אלהים”. יהירוּת⁻רוחם של האריסטוקראטים ונמיכוּת⁻רוחם של הדימוקראטים יכולים, אם גם במאבקים, לבטל זו את זו, אבל קודם כל חייבים אנו להיות מלוכדים.

אני נותן מיד את הדוגמה הטובה בשעבדי את מחשבתי לעצתך ולעצת ידידנו המכובד מאד, גידמאן.

אם אתה מרגיש בצורך לענות על השורות האלה, ה“אוטוֹפיסטיות” 221 אולי גם הן, אבקש ממך, שלא תעשה זאת קודם ה⁻22 בח.ז. ב⁻22 אני שוב באַוּסזאָ, וילה פוּכס.

אני מברכך בידידות

המסור לך מאד

ד"ר הרצל


30. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאָמאַן, וינה

[אַוּסזאָ,] 22 באָבגוסט 1895

ידיד מכובד מאד!

העניין הגדול שלנו, שדיברנו בו במינכן222, מוסיף כמובן לפעול בי, וכמשוער גם בך, ואולי אפילו בשלישי שלנו מ[איר] ⁻כ[הן], למקצת מן הטענות יש לי עתה התשובה שלא נמצאה מיד.

קודם כל: על שום מה אין זו אוּטוֹפיה223.

מ[איר] כ[הן] הגדיר את האוטופּיה לגמרי שלא כדין. לא הפרט העתיד⁻לבוא המתואר כממשי הוא סימן⁻היכר של האוטופּיה. כל מיניסטר⁻כספים מחשב בהצעת⁻תקציב⁻המדינה שלו במספרים עתידים⁻לבוא, ולא בלבד באלה שהוא מתקינם מתוך הממוצע של שנים קודמות או מתוך הכנסות אחרות לשעבר ומצויות במדינות אחרות, אלא גם במספרים ללא תקדים, למשל, עם הנהגת מס חדש. אם לא תדע – אין זאת שלא ראית תקציב מעודך. האם משום כך תוכרז הצעת⁻חוק⁻פינאנסים כאוטופיה, אפילו אם ידועים כי הצעת⁻תקציב אי⁻אפשר לה לעולם שתקוּיים כדיוקה?

צדק, אפוא, מ[איר] כ[הן] לכל היותר בטענתו, כי נתתי פרטים ציוריים רבים מדי. ועם זאת קווים לאין ספוּר, הכלולים בתרשימַי לנאום שהוקרא לפניכם, השמטתי בעריכה זו. אני מודיע וחוזר ומודיע זאת בנאום עצמו מלים: “שאם לא כן, הייתם רואים את התכנית כאוטופּיה”.

ובכן, במה נבדלת תכנית מאוטופּיה? הנני לומר לך זאת עתה במלים פסקניות: בכוח⁻החיים הגנוז בתוך התכנית ולא בתוך האוטופּיה; בכוח⁻החיים, שאין צורך שהכל יכירו בו, ועם זאת אפשר שיהא קיים.

אוטוּפּיות היו למדי לפני תוֹמאס מוֹרוּס224 ואחריו. מעולם לא חב בן⁻בינה להגשימן. הן משעשעות, אך אינן כובשות.

לעמת זה התבונן⁻נא בתכנית, הנקראת “איחוד גרמניה”. עוד בכנסית⁻פאולוס225 נראתה כדבר חלום. ועם זה נענה למחשבה זו, מתוך המעמקים רבי⁻החידה של נשמת העם, רחש מלא תעלומה וללא⁻הכחש כחיים עצמם.

ובמה נעשתה אחדות זו? בסרטים, דגלים, שירים, נאומים ובאחרונה בקרבות מוּזרים. אל תזלזל לי בביסמארק! 226 הוא ראה, כי אין להניע את העם והנסיכים227 אפילו לקרבנות קטנים לשם ענין של השירים והנאומים האלה. והנה ייחס להם קרבנות גדולים, כפה אותם למלחמות228, והנסיכים האלה, שמן הנמנע היה לכנסם לאיזו עיר לשם בחירת⁻קיסר, אותם הוליך לעיר⁻שדה צרפתית קטנה,229 בה מתנוסס ארמון⁻מלכים נשכח למחצה. ושם עשו רצונו. העם המנומנם בימי⁻השלום הריע בימי⁻המלחמה לקראת האיחוד.

אין זה נחוץ, שאנסה לבאר את הדבר בתבונה. הוא ישנו! כך גם איני יכול לבאר את החיים וכוחם, אלא לקבוע אותם בלבד.

אתה חושב, כפי שהבחנתי במינכן, בתמונות. דבר זה, כדברים אחרים, אך מקרבך ללבי. השתמשת במלה, שנגעה שם ללבי ושׂימחתני. אמרת: “דומה אני כמי שנקרא, שיאָמר לו משהו – ובבואו, מעבירים לפניו זוג סוסי נאים”.

על שום מה לא אמרת: “מראים לו מנגנון⁻מכונה”?

משום שהיה בך רושם של הדבר החי!

וכן הוא. בתכניתי – חיים. אוכיחך לפי “פראילאנד” של האָרצקה230. רק מפי השמועה ידעתי את הספר הזה כאוּטוּפיה. לאחר צאתך ביקשתיו מיד בבית⁻מסחר⁻ספרים. שכחתי לשאול אותך אם הוא עוסק גם ביהודים. ועל⁻כן הייתי חרד. לא בגללי, לא כליטראָט, הירא כי איחר לבוא. (Peream ego!) 231. לא, אלא משום שהוצרכתי אז לחשוש, שגם אני לא אוכל לפעול כלום, אם התכנית כבר עברה ללא הצלחה בעולם. הספר ג“פראילאנד” לא היה בנמצא במינכן, לעומת זאת היה חיבור חדש של הרצקה “מסע לפראילאנד” (ספריה כללית “ראַקלם”).

כבר השׂכלתי מכך למדי, זוהי הזיה עשירת⁻מחשבה, רחוקה מן החיים כהר קו⁻המשוה, ש“פראילאנד” נמצא שם232.

תבין את ההשוואה הבאה:

“פראילאנד” הוא מנגנון מורכב עם רוֹב שינַיים וגלגלים; אבל אין מה שיוכיח לי, כי אפשר להניעוֹ.

כנגד זה תכניתי היא שימוש בכוח מניע המצוי בטבע.

מה הוא הכוח הזה? מצוקת היהודים!

מי יהין לכחד כי אותו כוֹח ישנו?

גם נודע כוח⁻הקיטור, אשר נברא בריתוח המים בקומקום⁻תה והרים מכסהו. תופעת⁻קומקום⁻זו הם הנסיונות הציוניים ומאה צורות אחרות של האיגוד “להגנה מפני האנטישמיות”.

והנה אומר אני, כי הכוח הזה הוא חזק למדי להניע מכונה גדולה ולהסיע אנשים. מראה המכונה יהי אשר יהיה.

הדין עמי – אולי לא יתקיים עמי233.

אולם כוחנו גדל עם הלחץ שאנו נלחצים בו. סבורני, כי כבר יש די אנשים נבונים, להבין את אמתי הפשוטה.

במינכן ביליתי את היום לאחר צאתך עם הפּרוֹקוּריסט שפּיצר של רוטשילד הפאריסאי234. זה שנים אני שואלו: “מתי הרוטשילדים יחסלו רכושם?” הוא היה קודם תמיד צוחק לכך. הפעם שאל אותי: “מהיכן אתה יודע, כי יש כוונה כזאת? כי היא קיימת! רק המועד עדיין לא⁻בטוח”.

(כבר בגללנו לא תגלה הגה מידיעה זו).

עניתי לשפיצר: “אני יודע כל מה שהוא מסקנה הגיונית מהנחות ידועות”. יותר, כמובן, לא אמרתי לו.

עתה, הלא מבין אתה, מה ניתן בזה בשביל תכניתי!

החיסול בלבד היה התאבדות אווילית! אני רוצה להשתמש באיבוד העצמי של אישיות⁻האשראי הכבירה הזאת לשם התכלית ההיסטורית שלנו. אני רוצה לעכב בידו: “עצור! השתמש בהתאבדותך לשם תפקיד היסטורי⁻עולמי! והתעשר אגב כך עוד פעם אחת, כאשר לא נתעשרת מעודך קודם!”

על דבר רב⁻היקף בביצוע אולם ברעיון– פשוט מאד.

אמרת::היתה זו נאַרישקאַט" 235, לשלוח לאלברט רוֹטשילד מכתב מעורפל זה236.

כן, כי הוא “פּאראך”237 כזה, – לא יכולתי לדעת.

אדונים גדולים מיוֹהרן זה היו בפאריס מעורבים עמי. כשהייתי מבקר את ראש⁻הממשלה או את המיניסטר לעניני⁻חוץ, היה מוסר אחר⁻כך את כרטיסו אצלי238 וכדומה. כשכתבתי לנשיא לשעבר של הריפובליקה, קאַזימיר פאַריאַ239, ענני מיד והבאדיבות.

ובכן, כי יהודון240 זה יש בו שחצנות מגונה, אין בכך ראָיה לכסילותי אני.

אגב, דיבור שבינינו בעינו עומד. לא אעשה עוד דבר, בלי להיוועץ בך קודם. תחילה אדבר עמך כיצד ואיזוהי הדרך עלי להציע את הענין לבּאכר241.

לאחר הרהור שבעיוּן הריני מוצא, כי בּאכר עתה האיש הנחוץ.

אבקש ממנו, כי יקדיש לי יום ראשון תמים לענין חשוב מופלג, אסביר לו הכל; והוא יכריע, אם הוא רואה בכך מעשה או חיבור.

אם אני רוכשוֹ למעשה, הריהו מכנס לנו להקת⁻אנשים (והוא הרי בכללם), שיש להם סמכוּת ותוקף להגשמה.

אם רומאן יראה בכך, יהא זה רומאן.

אכן, בשבילו, כבשביל כל אחר, שאני שואלו את השאלה, אחריות גדולה היא ולא⁻נוחה כלל.

אך להשתתף בענין ההיסטורי הזה, הרי יהא בזה משום כבוד עצום לכל אחד ואחד. ובלא סכנה אין כבוד.

את כוח האידיאה שלי כבר אתה רואה בכך, שאין להשתמט ממנה, כשאני מביעה. הרי בהן כמו בלאו אתה מתחייב במידה קשה ביותר.

הצריך אני לומר לך, כמה נעשית יקר לי במינכן?

אתה הרגשת, ראית זאת.

אני מברכך בהוקרה נלבבת,

המסור לך בכנות

הרצל


31. אל ד"ר אֶדואַרד בּאַכאַר, וינה

[וינה,] 31 באוקטובר 1895

דוקטור מכובד מאד!

ברשותך, כל זמן שההכרעה עודנה מרחפת, לא אבוא היום למערכת242. זה לא מצב מוקשה ביותר. למחר יש לך ממילא – אם היום לא הגיע שום דבר אקטואלי יותר – הפיליטון על היינה. בשבת אין פיליטון מופיע, וליום ראשון יש ודאי ויטמאן אחד243. החומר שנתקבץ עד עתה הוא כסדרו.

אולם אם רצונך לדבר עמי, הנני היום אחרי הצהרים בחפץ⁻לב לרשותך, דהיינו משלוש עד חמש או משש עד עשר בערב. שוב אני חוזר ואומר לך, כי אני נשאר אצלכם, אם אתם רוצים בכך, כלומר במשכורת זו של עתה, במשרה זו של עתה, כל היתרונות החיצוניים המוצעים לפני עוֹדני מוכן לדחותם, מתוך ההתחשבות המוסרית, שאתה מכירה.

היום עוֹדני יכול לסרב.

בברכה רבת כבוד

המסור ללך בכנות

הרצל


32. אל הבארוֹן ברגוֹאַנג244, וינה

[וינה,] 3 בנובמבר 1895

אדוני הבארון!

מצטער אני עד עומק לבי להודיעך, כי השתתפותי בעתון החדש245 לא תיתכן. האפשרות שחששתי מפניה נתקיימה. מר בּאַכאַר הודיעני, כי פרישתי בתנאים כאלה תסב לו צער. חייב אני תודה יתרה לאיש הזה, שנהג בי עין יפה ביותר בהתחלות הקשות של הקריאֶרה שלי, מכדי שאוּכל להתעלם מהערותיו246. כ⁻falanthomme 247 תבין לגמרי להחלטתי.

אני מצטער באמת מאד, שגרמתי לך איחור בהיסוסַי. אפשר עצותי המעשיות248 יפצו במקצת את איבוד הזמן. מי יתן ויעמדו לך מכאן ואילך. בנקל תמצא אחר במקומי, ואני מאחל לך בנאמנות הצלחה שלימה.

כל מה שיכולתי לתפוס בשיחות⁻הסתרים שלנו, יישאר סוד שמור היטב.

אתם כולכם לא תהיה לכם טינה עלי, כי עזבתיכם, ותחזיקו לי הוקרתכם, כך אני מקוה. לא יכולתי לנהוג אחרת.

מר באכאַר אישר בכתב, שנמסר על⁻ידי לרוזן249, כי לא דרשתי ולא קיבלתי כל פיצוי.

קבל, אדוני, הבטחת רגשותי המצויינים ביותר וראית בי את

המסור לך כליל

הרצל


33. אל ד"ר וילהאלם סטיאַסני, וינה

[וינה,] 9 בנובמבר 1895

אדון נכבד מאד!

בענין רציני וחשוב של היהודים אני מבקש לשוחח עמך. הייתי רוצה לבוא אליך מחרתיים, יום שני אחר⁻הצהרים בשעה ארבע. רצוני לקרוא לפניך חיבור שנתחבר על⁻ידי250, דבר הטעון לפחות שעתיים. הכל מחייב מנהג סוד גמור. אפילו מכתב זה חלה עליו שתיקתך בהן⁻צדקך.

חשוב לי הרבה מאד להזדמן עמך ביום שני, כי ביום רביעי אני נוסע בענין זה לפאריס וללונדון.

ברוב כבוד

המסור לך

ד"ר תיאודור הרצל


34. אל היינריך טאַוואַלאַס, פראג

[וינה,] 9 בנובמבר 1895

טאָוואַלאַס הטוב שלי!

תודה על מכתבך החביב251. ובכן, הקהילה252 מתנגדת?

אני בעצם כבר הפלגתי ויצאתי מן המחזה לגמרי. ועל⁻כן – על⁻כן! – הייתי מוכן לעשות שינוי בנשים. זאת אומרת: רק של אחת. אשת הגיבור253. כרגע שוב אינני יודע אפילו מה שמה. אני מבקש עצתך, כיצד עלי לשנות דמות זו. כסבור אני: פתיה אני עושה אותה, או אפילו שׂה לעוֹלה. הדבר האחרון עשוי אף להעלות את הפעולה הדרמאטית. אם ד"ר סמואל254 מטיל עצמו, מתוך חיי⁻משפחה רווחים, אל הקרב, הרי שהטראגיקה שלו אצילה עוד יותר. מה דעתך?

האשה האחרת, שהיא, אגב, רק אפיזודית, נשארת כמות שהיא.

לך⁻נא אל רוֹזנבּאכר255 ושאל אותו בשמי, אם דיוֹ בשינוי הזה. אתה יכול בכלל כבר לפרש בשמי. איני נותן להעלות את המחזה בפסיבדוֹנים256. כוונת⁻תחילה זו הנה פרי עצבנותי לאחר היצירה. משכתבתי דבר⁻מה, תמיד אני רוצה בראשונה לקבור עצמי מתחת לאדמה. עתה הדבר כבר רחוק ממני, כתוב⁻ממני⁻והלאה257, כאילו של אחר היה.

ודאי לא הייתי רוצה לפגוע ביהודים. הרי אני עצמי יהודי⁻בכל⁻רמ"ח258 ורוצה לעזור ליהודים. עד מהרה תשמע ממני מבחינה זו, משהו גדול מאד!

ובכן, דבר עם רוזנבּאכר ותן לי עצתך.

את כתב⁻היד259 אבקשך להחזיר לי מיד עם קבלת השורות האלה.

אני עתה עורך הפיליטון של הנ[ויאָ] פר[אַיאַ] פּר[אֶסאֶ]. בשבוע שעבר הוצעה לי העריכה הראשית של עתון חדש וגדול260 (אתה רואה, בתורת עתונאי כבר עשיתי את דרכי), אולם דחיתי את ההצעה, כי אני מבקש עתה להקדיש עצמי לגמרי לענין⁻היהודים.

ובענין⁻היהודים אני הולך בשבוע הבא לפאריס וללונדון. היום איני יכול לומר לך יותר מזה.

אני מברכך בידידות נלבבת

שלך,

ת. הרצל


35. אל ד"ר לוּדוויג פוֹן גוּטמאן, וינה

[וינה,] 11 בנובמבר 1895

דוקטור חביב!

כיון שמאז שיחתנו ביום הששי261 לא קיבלתי כל אות⁻חיים משער אני כי שניכם262 אין הענין נראה לכם.

לשם זהירות עלי לחזור ולהזכיר מה שלא הטעמתי אולי הטעמה מספקת; כי הוֹדעתי טיבה נעשה סודי לחלוטין. איני יכול לייפוֹת כוחך לדבּר עם מי שהוא על כך, אם בכל מקרה ומקרה מיוחד לא ניתנה לך הסכמתי263 תחילה. עיסוּק לא⁻זהיר בענין עלול להעלות על היהודים סכנות, שגם אתה עצמך היית בהכרח נפגע בהן פגיעה קשה ביותר.

הנני סומך, איפוא, לחלוטין על הסודיות של שני אנשי⁻כבוד264, שאינם שותפים להשקפותי, אך יודעים בדיוק, כי הם חייבים לי שתיקה מוחלטת.

בברכותי הנאות ביותר

המסור לך לגמרי

ד"ר ת. הרצל


35א. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאמאן, וינה

[וינה,] 11 בנובמבר 1895

דוקטור מכובד מאד!

לפי שאני מוכרח לנסוע מפה, איני יכול להשתתף בשיחה. בחירת ד“ר בלוך265 נראית לי הכרחית. אני מדגיש את ההסתייגוּת של חילוקי⁻הדעות הפוליטיים שלי; אולם ד”ר בלוך הגן תמיד בפרלמנט266 באמיצות על ענין⁻היהודים. אנו חייבים לו תודה על כך, אף אם בקצת ענינים, בהרבה ענינים איננו תמימי⁻דעים עמו. כבודדים – אפשר להרוג אותנו. כשנהיה מאוחדים – לעולם לא!

אני מעמיד לרשות קרן⁻הבחירות חמשים גוּלדן. אם מאתיים יהודים בווינה יתנו כהנה, הרי הנצרך מובטח. אני מעריך⁻למיעוטא את כוח⁻הכסף של יהודי וינה ומעריך⁻לרובא את שלי, אם אני מדבר רק על מאתיים שמעמדם אמיד יותר. האדונים הגבירים267, שצרת היהודים, כנראה, עדיין אינה נוגעת בהם מקרוב, הייתי מעדיף לוותר עליהם.

בברכה רבת כבוד

המסור לך בכנוּת

ד"ר ת. ה.


36. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס268

וינה, 13 לנובמבר 1895

אדוני הרב הראשי,

ידידי המצוין, הרב הראשי גידמאן, הואיל בטובו להודיעך על בואי בקרוב לפאריס269. דומה שיהיה לי הכבוד להתיצב לפניך בשבת. בפאריס לא אעשה אלא שנים שלושה ימים בלבד, והשיחה אתך, עליה אני מבקש, חשיבות רבה ביותר נודעת לה לגבי הענין היהודי האומלל שלנו. אבקשך, אפוא, שתואיל בטובך לשמור למעני כמה משעות אחר הצהרים, או מוטב – את שעות מוצאי השבת. מיד בהגיעי ארשה לעצמי להודיעך.

במקרה שנסיעתי תידחה יום אחד, אבקשך לשמור למעני את שעות אחר הצהרים או את שעות הערב ביום ראשון הקרוב.

קבל⁻נא, אדוני הרב הראשי, את רגשי הערכתי הרבה.

ד"ר תיאודור הרצל


36א. אל [היינריך טאֶוואֶלאֶס, פראג]270

[וינה,] 4 בדצמבר 1895

ידיד יקר,

מדוע אינך מחזיר לי את הגטו שלי? 271 רצוני לעבדו מחדש.

בינתיים כבר הייתי באנגליה ושבתי הביתה.

בלבביות שלך

ד"ר הרצל.


 

אגרות הרצל פרק שני    🔗


בין “מדינת היהודים” והשיחה עם רוטשילד    🔗


37. אל הרב ד"ר אהרן קמינקא, פראג

[וינה,] 23 בינואר 1896

כבוד הרב![272]

מכתבך272 הסב לי שמחת נפש ונטע בי אֶמון מעט, כי הרעיון הגדול הקדום שלנו בר⁻הגשמה הוא. אמנם מן ההכרח הוא, כי יימצאו רבים⁻רבים כמוך אתה. אל⁻נא נצפה, כי לגיון⁻ציון נפלא זה יקדים ביותר. ככל המשוער נמות קודם שיקומו ראשוני⁻גייסותיו.

שאני מוכן להקריב כל אשר בי ואשר לי, את כל חיי, לרעיון273 – חשת ודאי מתוך מאמרי הראשון, ב“ג’וּאיש כּרוֹניקל”. אולם אם עלי להיות ולהשאר אחד מכלי השרת הצלחים הרבים וההכרחיים של אידיאת⁻העם שלנו, חובה היא שאהיה נוהג בשיקול⁻דעת גדול ביותר. שאם לא כן אהא מוחזק כלאחר יד כבעל הזיות משוגע. דווקא היהודים האמידים יחשבוני תחילה כאויבם וינסו להעמיד הכל על הגיחוך. לפיכך אסור שאשגה כל שגיאה. היתה זו שגיאה, אילו פתחתי עתה באגיטאציה274 אישית. דרך מחשבתי היא בכלל, לעשות את הענין ככל האפשר על הצד הלא⁻אישי. איני רוצה להיות שבתאי צבי275.

שעל כן, לאחר שנכשלו הנסיונות לרכוש לענין אילו יהודים “גדולים”, הלכתי ללונדון והרציתי שם הרצאה ב“קלוב המכבים”276. סבורני, כי לאחר פירסום חיבורי “מדינת⁻היהודים” תתהווה מתוך “המכּבים” “אגודת⁻היהודים” (Society of Jews) שאני רואה אותה כגסטור277 של ענין היהודים.

בזה ובשאר הדברים ארמזך על חיבוּרי המדינתי הנזכר, שיהא מושלם כתוֹם עשרה ימים. אני מגיה עתה את גליונות⁻הדפוס הראשונים.

טעות אחת במכתבך, ידידי הנכבד, אני חייב כבר עתה להעמיד על תיקונה. אין אני חושב על לאומיות עברית278. מבחינה לשונית הנני ואשאר גרמני. עתידה מדינתנו שתהיה קוֹנפדראציה לשונית, כדרך שווייץ. העברית היא לשון עבודת האלהים שלנו. אנו עם, עם אחד, בכוח תולדותינו, בכוח הלחץ הישן והרדיפות החדשות החוזרות ונשנות. אף נסיון בלבד, לשׂים ולדחוֹס יהודים מודרניים לתוך העברית, או סכנה ולוּ תהא רחוקה, של אי⁻סוֹבלנות פנימית דתית יש בהם כדי לקפח שיתוף⁻פעולתם של העוזרים הנחוצים ביותר דווקא; בני עמנו המשכילים, להם אנו צריכים, ומן ההכרח שהם יהיו אנשי⁻חיל. על אַילי⁻הכסף נוכל לוותר, ואפילו נוכל, אם יבקשו להלחם בנו, לצעוד כנגדם. אולם אנשים אנו צריכים אנשים, אנשים, אנשי⁻חיל279.

היפעל חיבורי? לא אדע.

עם פירסום החוברת תּמה, לפי שעה, תעודתי. לכשאדרש אמצא. איני רשאי לדחוק עצמי בראש, שאם לא כן אני מונע את אפשרות ההגשמה ועושה עצמי מגוחך. תיכנתי לעם⁻היהודים תכנית, שהשימוש בה יעמוד לו לשחרר את עצמו. אם אינו רוצה, יישאר⁻נא גם להבא במעמד של אי⁻כבוד, עד בוֹא דור אחר וטוב ממנו.

פטוּרני לומר לך, כי תפעל כפי הישג ידך להפצת הרעיון. הטובים – הקריאה אך למוֹתר להם. מוגי⁻הלב, המוגבלים, הרעים, – להם היא ללא הועיל.

הנני ואלחץ ידך וקבל ברכתי, ברכת⁻יהודי נלבבת, ותודתי.

המסור לך

הרצל


38. אל הרב הראשי ד"ר מוֹריץ גידאֶמאן, וינה

וינה, 26 בינואר 1896

ידיד נכבד מאד!

שתי מלים בחפזי.

ב“ג’וּאיש כּרוֹניקל”, נתפּרסם בשבוע הקודם המאמר הראשון280. ברצוף עלי⁻ההגהה הראשונים של 21/2 גליונות⁻הדפוס מחוֹברתי281, שתשלַם בסוף השבוע. אבקש ממך, כי תעיר לי הערותיך ותשלחן, לרבות עלי⁻ההגהה. מחר לפני הצהרים למערכת. מובן, תקבל את כל ההגהות כולן, קודם שאתן רשות⁻ההדפסה282. אך זאת עלי לבקשך, להסדיר את הדבר מיד, שלא יחולו איחורים נוספים בהדפסה.

בבואי לברכך להולדת ילדך, לא היית בביתך. הלא הודיעוך על כך? אקוה, כי לגברת הנכבדה ולילדך הנכבד283 שלום!

במסירות נלבבת,

שלך

הרצל


38א. אל פרופ' ליאון קאֵלנאֶר, וינה

[וינה,] בפברואר 1896

אדון נכבד מאד!

שמא יש בידך בשבילנו284 פיליטון או מאמר על צ’מבּרלין285?

בכבוד רב

ובמסירות

הרצל


39. אל ד"ר י. הוֹלצמאַן, בּרלין

[וינה,] בפברואר 1896

אדוני המכובד מאד!

למאמרך האדיב בגליון 1 של הירחון “ציון” 286, דומה, כי לא אוכל להשיב תשובה טובה יותר, אלא בשלחי לך את עלי⁻ההגהה של חיבורי “מדינת היהודים”. אתה רואה, אין זה חיבור in spe 287 באותה משמעות אירונית קלה שאתה נוקט, אלא הוא עומד וקיים. נכון הדבר כי הוא בכל זאת כתוב in ape 288; מתוך תקוה לעזור בו לעמנו האומלל והסובל.

חיבורי יתפרסם, כנראה, בסוף⁻השבוע הבא289, אם לא יתגלו עיכובים ברגע האחרון. מה הוא סוג הקשיים, שעלי להתגבר עליהם, לא אוכל להגיד עתה290. אני תקוה, כי “אדבירם”.

אולם, אי אתה רשאי אף לרגע לפרש את הדבר, כאילו עצם הפירסוּם הוא בצריך עיון; איני מדבר אלא על דיחויים שהם בגדר האפשרי.

על הרעיון הזה אני מעמיד כל אשר בי ואשר לי.

אולם ממך ומאחינו מציון אבקש שלא יתחילו כבר עתה במריבות קטנות. מה לשון נדבר291 וכו'.

נדחה את המדוֹן לאחר מכן. אני עומד על שלי: כל אחד ידבר כלשונו, כל אחד יאמין או לא יאמין כלבבו.

עיקרו של דבר הוא בכבוד⁻היהודים, בחירוּת היהודים, במולדת⁻היהודים.

האמנם צריכני לומר, כי אני מבקש בשבילנו את ארץ⁻ישראל? אך אפשר לא נקבלנה. על כל פנים אנו חזקים יותר במשא ומתן דיפלומאטיים, אם נאמר: ארץ⁻ישראל או ארגנטינה292.

זה, כמובן, דבר כמוס בינינו לבין עצמנו.

כתוב לי דעתך על חיבורי המדינתי293, שאתה רשאי בשעת כושר לקראו באזני ידידיך הקרובים והמהימנים ביותר. אולם אבקשך להחזיר לי את עלי⁻ההגהה במשך שבוע ימים, וכל דבר מתוכם עודנו אסור בפירסום.

אני מדבר אליך במכתבי זה כדבּר איש אל רעהו מכבר הימים. אפשר שהמופלא ביותר בתנועתנו הוא, כי אני יכול לעשות זאת בלב שלם.

הריני מברכך בלבביות

המסור לך

תיאודור הרצל


40. אל ראש⁻הממשלה הרוזן קאזימיר פאֶליכּס בּאַדאָני, וינה

וינה 18 דבפברואר 1896294

הוד מעלתו!

בהיות לי, בפעם האחרונה, הכבוד להתקבל על ידך295, נטלתי לי את החירוּת המפתיעה, להביא את השיחה לידי שאלת⁻היום המרחפת. זו היתה – בשלהי אוקטובר – שאלת לוּאַגר296. הרגשתי בתמיהת מעלתך, באָמרי: “אם לא תאשר אותו, אתה חותם עצמך297 על כל שנאת⁻היהודים”.

הטעם, שאמרתי זאת, היתה החוברת298, שאני מתכבד בזה למסור להוד מעלתך, והיא כבר היתה גמורה אז. ביקשתי לחקוק עצמי בזכרונך על⁻ידי נבואה קטנה שמוֹעֵד⁻פרעונה קצר, כדי שתקרא למחרת את חיבורי המדינתי בתשומת⁻לב.

החיבור הזה יעורר כמשוער תנועה מסויימת: צחוק, צעקה, יללה, גידופים, אי⁻הבנות, שטויות, מיני רישעוּת299.

אני צופה לקראת כל אלה במתינות יתירה. Les chiens aboient caravane passé.300

אך רציתי, מעלתך, כי תקרא את חיבורי המדינתי, שיש בו ענין מעשי גדול בשבילך, קודם שיסורס על⁻ידי ויכוח פרוּע. כי תקראנו בעיניך שאינן משוחדות, אזי תבחין, כי רמזתי אך בחטיפה דברים הרבה, שחשיבותם מופלגת.

301כל מדינה יש לה זכויות על יהודיה – מה ייעשה בכך? זוהי השערות גרוטסקיות מבחינה פוליטית, שכמעט שלא נגעתי בהן בחיבורי. להוד מעלתך אני מוכן לתת על כך, כעל כל השאר, הסברים מפורטים מאד ואולי מספיקים302.

סבורני, כי מדינת⁻היהודים היא צורך העולם, ועל כן תקום303.

המריע בקריאה כזאת, רצים אחריו קודם⁻כל במבודח פרחי⁻הסנדלרים – יש גם פרחי⁻סנדלרים של מעלה. אולם ההמון מביט תמיה, אולי גם צוחק, על כל פנים אינו מבין מיד. ולהמון שייכת גם עתונות מסויימת, הכא והתם, הקשובה לקולות המבולבלים של הקהל, ותחת לנהוג בו, היא נותנת עצמה שינהגו בה כרתי ופלתי304.

המלה הזאת שלך, מעלתך, הניעתני אז להסכים לאותה הצעה, שלאחר מכן נאלצתי להסתלק ממנה בצער כזה, בהדרשי למידת הכרת הטובה שבי305. הייתי רוצה אז, כי תכירני תחילה במגע קרוב יותר כאדם מהימן וכי אוכל באחַד הימים להראות על המוצא הזה מפורענות⁻היהודים306. המאמר הראשי ב“דוֹיטשאֶ צייטוּנג”307 של היום תמים הוא למדי ומלא⁻סתירות; פשוט, הכותב לא הבין את החוברת שלי, משום שאינו מבין את תנאי החיים המודרניים. מה שאני מציע, הוא באמת רק הסדר שאלת⁻היהודים, ובשום פנים לא הגירת כל היהודים. לכל המועט תוכל לצמוח מזה החלשה כלכלית של המדינות האנטישמיות של עתה.

אולם דרך הדלת, שאני מנסה לפרוץ בפני היהודים העניים, ייכנס מדינאי נוצרי, התופס כראוי את המחשבה הזאת, אל ההיסטוריה העולמית. כי קשורים בזאת גם יתרונות פוליטיים בני⁻רגע וישירים, – זאת איני רוצה להדגיש כלל.

אם הוד מעלתך מבקש להכיר את כל מהלכי⁻המחשבות האלה שהעלמתים בחיבורי, אבקש לפקוד עלי ראיון חשאי308 – אולי בשעות ערב309 מן הערבים.

על⁻ידי לא יוודע לאיש משהו מן השיחה.

בהוקרה מצויינת

המסור כולו להוד מעלתך

ד"ר ת. הרצל


41. אל זיגמונד וילהאֵים, עורך ה“פראֶמדאֶנבּלאַט”310 וינה

[וינה,] 20 בפברואר 1896

ידיד מכובד וחביב!

הודעתך החננית מתוך הקהל העליזתני בנעימות יתירה. אני נחשב משוגע. מן הדין שאהא כזה, אילולא ציפיתי זאת מראש.

אמנם, לא כל מי שנחשב קודם משוגע, הדין עמו מקץ שלושים שנה; אבל כדי שמישהו יהא הדין עמו מקץ שלושים שנה, צריך, על כל פנים, שיהא בשבועות הראשונים נחשב משוגע. מן ההכרח הוא שפרחי⁻סנדלרים וארחי⁻פרחי311 ירוצו אחריו, וידידים טובים וישנים כמוך יביטו בו בחרדה, אם לא יעדיפו להלעיג עליו קמעה, כגון באַדרסאַציה מוגזמת של מכתב וכיוצא באלה.

אולם העובדה, שאתה מבקש להיוודע מפי עצמי, מעידה על אי⁻ידיעה מעציבה של מחלת⁻הרוּח, שאתה כבר רואה אותי שרוי בה. כל שכן⁻בית⁻המשוגעים רואה את הרעיון312 שנתקע לו – כדבר⁻בינה. And so do I313.

ובכן: לפי רגע, אם איני טועה, איני עדיין משובש314 כל כך. אמנם, מה שלא אירע, אפשר שיארע. אולם לכך מוּעדים אפילו בני⁻אדם, שלא דאגו מעודם על זולתם העניים והסובלים.

אהא מוחזק לך כרצונך ובלבד שלא אהא בחור רשע בעיניך. אך נראה, שאין הדבר כן, שהרי עודך “אוהבני בכנוּת”315.

ועתה הואילה וקרא עוד בשים לב את החוברת, שכבר התלוצצת עליה. עכשיו חַבת לי ביגיעה זאת. ואם תתערער בלעגך, אל תבוֹש לומר לי זאת.

בברכה נלבבת

המסור לך

הרצל.


42. אל ד"ר שאול רפאל לנדאוּ,וינה

[וינה,] 24 בפברואר 1896

ידיד מכובד!

אתמול שקענו בתוך שיחת⁻צדדים ואתה הלכת, בלי לחכות לתשובה לשאלה האַגראַרית316 שלך. השאלה נידונה בצורתה הראשונה של החוברת ולסוף נשמטה, כדרך שנשמטו דברים רבים אחרים.

מובן, תהיה לנו אוכלוסיה של חקלאים, אם גם לא לפי הנוסח הישן. תהיינה לנו אגודות⁻יצרנים שיתופיות317, והחברה היהודית318 תעניק להן קרקע ואשראי למכונות. וכן בעלי⁻תעשיה זעירה על חקלאות, גם הם באשראי⁻מכונות. אין אלו אלא רמזים בלבד, אך אקוה, כי הם יספיקו לך להרצאתך ב“גמלא”319.

מה דעתך, האם ניתן לרכוש את טוֹוי⁻הטליתות320 שלך לאגודת יצרנים שיתוּפית כזאת? האם יהודי⁻העיר העניים שלנו לא ירצו להיות בעלי⁻תעשיה⁻זעירה כאלה באוויר טוב ובהתעסקות בריאה?

בברכה נ לבבת

המסור לך

הרצל


42א.. אל ד"ר נתן בירנבאום, וינה

[וינה,] 25 בפברואר 1896

אדוני הדוקטור הנכבד!

כי הואלת לשלוח לי את חוברתך321 – תודתי לך מקרב לב. רצוני לקרוא אותה בשים⁻לב כראוי, שהרי אמורה היא להיות אחד מכתבי⁻היסוד בענייננו שלנו. והיום אין לי פנאי.

תקוותי שבקרוב תימצא לנו שעת כושר לדון יחדיו בעל פה ברעיונותינו ובתכניותינו. סבורני שד"ר לנדאו יזמֵן אותנו יחד באחד הימים.

במיטב הברכות

המסור לך בנאמנות

הרצל


43. אל ד"ר היינריך לווה, בּרלין

[וינה,] 25 בפברואר 1896

דוקטור נכבד מאד!

תודה נלבבת על מכתבך322. הטופס המבוקש עם ההקדשה, אני שולח באחריות לפי כתבתך הבּרלינית.

על המו“ל שלי פקדתי להניח למר באמבוס 100 עד 500 טופס במחיר שלא נכללו בו אלא דמי⁻ההוצאות וטובת⁻ההנאה של המו”ל323. כאיש⁻עסק ודאי לא יוותר על הדבר האחרון. כרגע איני יודע, אפוא, כמה יעלה הטופס. אתם פטורים כשם שפטורים מכך כל שאר החברים⁻לדעה מלשלם את דמי⁻הריווח, שהמו"ל נותן למוכרי ספרים ואף – כמובן מאליו! – פשיטי דספרא שלי.

בברכה נלבבת

המסור לך בכנות

ת. הרצל


43א. אל ד"ר נתן בירנבאום, וינה.

[וינה,] 26 בפברואר 1896

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

אם תואיל בטובך להודיעני אימתי אתה שוהה בביתך, הנני לבקר אצלך באחד מימי השבוע הבא.

אני עצמי נמצא בוודאות כל יום ראשון בשבת משעה 10 עד 13 לפ[ני] הצ[הרים] בדירתי, רח' פליאקאן 16.

בברכת כבוד רב

המסור לך

הרצל


44. אל קוֹלוֹנל אַלברט אדוואַרד גוֹלדסמיד, קארדיף

[וינה,] 27 בפברואר 1896

ידידי המכובד!

תודה נלבבה על מכתבך324 החביב. כפי שידוע לך הייתי גם אני מעדיף את ארץ⁻ישראל, – אם נוכל לקבלה מעם השולטן. אך נהא אנוסים לקחת מה שיתנו לנו.

פה בווינה הקנה לי החיבור שפירסמתי את האֵיבות העזות ביותר ואת הידידויות החמות ביותר. ציוני וינה ובּרלין הכריזו עצמם נלהבים לתכניותי. אנשי⁻הכסף משבחים ומגנים אותי בדרך נמרצת ביותר. האנטישמיים נוהגים בי בהגינות. על כל פנים, כבר נפתח הוויכוח ויגיע, כנראה, עד מהרה לפרלמנטים. לראש⁻הממשלה שלנו, שאני מיוּדע לו מכבר, כתבתי325, אך סבורני, כי הוא לא ייכנס לכלל⁻וויכוח אישי עמי על ענין זה, אלא לאחר שתכניתנו תלבש דמות הניתנת למישוּש.

יהיה זה מן המועיל, אם נייסד במהרה את “אגודת⁻היהודים”326 בלונדון. מה אתה שומע בחוגי היהודים האנגלים המובהקים? האם אתה יודע, מה אומר אֶדמונד רוטשילד327 לתכניתי?

לא שלחתי לו את הספר, שכן איני מכירו, אך משער אני, כי צדוק כהן328 נתן לו אותו.

אצלם את ילדי בבוֹא מזג אויר נאה. או אז אשלח לך את התמונה329.

דרוש בשמי בשלום גברתך הנכבדה וילדיך החביבים.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך בכנות

הרצל


45. אל אגודת⁻הסטודנים “גַמַלא”, וינה

[וינה,] 28 בפברואר 1896

אדונים נכבדים מאד!

תודה נלבבת ביותר לכם על מכתבכם האדיב ועל הזמנתכם לערב⁻הוויכוחים330.

עם שאני שמח בראותי, כי לפחות הנוער האמיץ שלנו מטה לי אוזן, לא אבוא לוויכוח. מה שהיה לי לפי שעה לומר, אמרתי בחיבורי. שעל⁻כן איני הולך לאסיפתכם ולא לאסיפה אחרת. ש“מדינת⁻היהודים” קבועה ועומדת בסדר⁻יומה. הייתי מעדיף לכת למתנגדים גלויים, כדי להביאם לכלל אמונה, מלכת לידידים נלהבים כמוכם, העלולים אך להזיח את דעתי331. ואילו עניננו טעון לוחמים, שראשיהם אינם מעורפלים בהחזקת טובה לעצמם.

שמטרתכם היא גם מטרתי, כבר הראיתי, ואקוה כי אוכל עוד להראות להבא.

ראשית חובה – אור במוחות. מי מכם, ידידי חביבי, מסוּר לעניננו הנעלה, חייב להסביר בחוּגו את רעיון⁻ציון⁻המודרני. זו מטרתנו הקרובה ביותר. הקשישים יותר אינם יודעים עדיין, במה הכתוב מדבר. על⁻כן הם לועגים.

בלעג⁻היהודים עלינו להאבק תחילה. נאבק עמו ונוכל לו. אנוסים יהיו להתרגל להאמין ברצינות עניננו ועתידו.

בברכת ציון נלבבת

המסור לכם בנאמנות

תיאודור הרצל


46. אל ד"ר שאול רפאל לנדאוּ, וינה

[וינה,] 29 בפברואר 1896

ידיד מכובד מאד!

מחר, יום א' בשבת, אני מחכה לך בעונג בשעה 11. יש לי פנאי עד שעה 12, אחר⁻כך עלי ללכת. אם יהיה מי שהוא אצלי בבואך, מסתבר ממילא שלא נדבר כלום על מה שמזכיר מכתבך. ביחוד לא נפרש כל שם של הפוליטיקאים, שדיברתי עמהם. לא שלחתי עדיין את החוברת לאדון זה332. הייתי רוצה לשמוע תחילה דבר מפורט יותר מפיך.

בברכה נלבבת

המסור לך

הרצל


47. אל? 333

[וינה,] 2 במארס 1896

ידיד נכבד!

פרופסור גוֹמפּארץ334 שלך איש לא יאָמן הוא. הוא יוצא מתוך ספרי, – ואומר, כי לא קראוֹ. אם אין זו גאוותנות גרוטסקית, איני מבין יוֹהרה מהי. הוא יכול היה לכתוב יפה ⁻יפה (או גרוע⁻ גרוע) על הציונות, בלי “לצאת” מחיבורי. הריני מוחל לו את התוכחה, שהוא ראוי לה, אך לא ייתכן שלא אומר לך תמהוני על מלומד זה.

בברכה ידידותית

המסור לך בכנות

הרצל


48. אל ד"ר שאול רפאל לאַנדאוּ, וינה

[וינה,] 3 במארס 1896

ידיד מכובד מאד!

אתה יודע את הטעמים, המניעים אותי שלא אשתף עצמי לעת⁻עתה בכל וויכוח פומבי, כלומר אף לא בוויכוח הנערך על⁻ידי “גמלא”335, העשויה ידידים שלנו.

ההתקפות המנוּולות והנוֹאלות ביותר אין בכוחן להוציאני עתה מהתאפקותי. לגופה של עובדה אין העיקר בכך, אם אני לוקה בקצת פצעי קשים או קלים, אלא בכך, אם יש לה כבר לציוֹן אותו נוער, שהיא צריכה לו. הרעיון, שנועד לאחדנו, כבר הוּבע במפורש למדי. להמונים לא ביקשתי לפנות בחיבורי, אלא למשׂכּילי עמנוּ. הם, בקחתם חלק בהפצת רעיוננו המשותף, יכולים להראות, אם לא הזייה מגוחכת היא לטרוח כבר עתה בחירוּת⁻עמנו וכבודו.

כך הם פני הענין לדידי. אם אֶראה כי בשעה שנפרש דגל האומה, עומד הנוער שלנו באדישותו, אין לי כל גרם להוסיף ולהופיע ברבים.

אולם אם הרעיון יטוּשׂ,טושׂ והלהב, בשורות⁻הנוער שלנו, אם תבוא עליו תנופת⁻האחדות, אם יתלכּדו להיות חיל⁻המבחר, כפי שהן עשויות להיות336, אקדיש גם אני את כל כולי לענין, בכל אשר בי ואשר לי, ועד כּלוֹת כוחי.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל



49. אל פּרופסור ליאוֹן קאֶלנאֵר, וינה

[וינה,] 4 במארס 1896

פרופסור נכבד מאד!

בבקשה לא⁻צנועה דלהלן אני פונה אליך. חוברתי, שאתה מקבל ברצוף, מיתרגמת לאנגלית337. הייתי רוצה להבטיח עצמי על⁻ידך, כי התרגום הוא נכון338. הרוצה אתה ליטול עליך ולבדוק את התרגום ביסודיות ולהחזירו לי במהרה קטע קטע, משום שבלונדון מחכה המדפיס?

היה זה נאה מאד, אילו עשית כן; אולם אבין הבן היטב, אם תדחה זאת מאפס פנאי.

ברוב כבוד

מברכך המסור לך

הרצל


50. אל פרוֹפסוֹר ליאוֹן קאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 6 במארס, 1896

פרופסור חביב!

שׁא תודה נלבבה על שאתה מוכן לעשות את הבדיקה339. אך לדאבוני איני יכול לבוא היום אליך, גם הימים הקרובים אינם פנויים לי. לפי שאני עם⁻הארץ340 באנגלית (בין השאר), הרי שהערותיך אינן עתידות להתעשר על⁻ידי הערותי.

הואל⁻נא, אפוא, לרשום בפתק⁻לוואי, מהו שטעון תיקון. את הפתק הזה אני שולח למתרגמת החביבה341, המטילה על עצמה טירחה רבה.

במיוחד היא שאלה לביטוי מתאים ל“אישיות מוסרית”342.

טובה רבה אחזיק לך, אם תזדרז בהסדר הקטע הזה (והבאים אחריו, אם מותר לי לשלוח).

בברכה מלאת כבוד

המסור לך

הרצל


51. אל ד"ר שאוּל רפאל לאָנדאוּ, וינה

[וינה] 6 במארס 1896

ידיד מכובד מאש:

בחפזי תודה נאה ביותר על הדין⁻וחשבון שלך מן האסיפה343.

לגוטמאן המצאתי עוד שלשום את המכתב. האם לא נעשה כלום?344

אצל הראֶוואֶראֶנד345 אמסור את כרטיסי. או שמא רוצה אתה להסדיר פגישה אצלו או אצלי?

ביום א' בשבת, בשתים וחצי אחכה לך לשולחני, ונוכל לדבר במפורט.

בברכב ציון נלבבת

מעם המסור לך

הרצל


51א. אל הבּארונית באֶרתה פוֹן זוּטנאֶר, טירת האֶרמאַנסדוֹרף


[וינה,] 7 במארס 1896


גברת מכובדת מאד!


תודתי לך מקרב לב על שורותיך הנדיבות346. אחר מאמציך הנעלים הריני עוקב כמובן זה שנים בתשומת לב שבהערצה. ועם זאת, אם איני יכול להצטרף אליך בפומבי – הרי טעמו של דבר בכך, שגם אני יצאתי זה עתה למלחמה “מטורפת”. מהו שאני מתלָחם לו דרך אוויל347 – על כך תעמדי מתוך מחברתי “מדינת היהודים”, שאני נוטל רשות לעצמי לשגרה אליך.

בהערצה נאמנה

המסור לך מאד

ת. הרצל



52. אל אגודת “יוּנג⁻ישראל”348, ברלין

[וינה,] 9 במארס 1896

אדונים נכבדים מאד!

להזמנה רבת⁻הכבוד של האגודה “יוּנג⁻ישראל” איני יכול, לצערי הרב, להיענוֹת. בשבועות האחרונים כבר פנו אלי אגודות אחדות בהזמנה להרצאות, ואני סירבתי בתודה בכל מקרה ומקרה. שכן סבורני, כי עניננו יותר משיהא נשׂכּר יימצא ניזוק, אם אדחוק את אישיותי אל פני החזית, דבר שכמעט אין להמנע ממנו בהרצאות כאלה. כאיש שולחן⁻הכתיבה יש בי גם היסוס⁻מה להשתדל לרכוש תשואתם של קהל⁻שומעים, שאולי אינם רציניים לגמרי. אם תנועתנו תצריך אחר⁻כך, כי אעשה באגיטאציה גם בעל⁻פה, מובן כי אביא קרבן זה כאחרים. לפי שעה נראה לי, כי עוד לא בא מועד.

אולם בשמחה נלבבת אני מקדם את משאלתכם, כי נאחד שאיפותינו. כן, זה הדבר החשוב ביותר. הייתי רוצה להתקין תחילה ארגון של אמצעינו הפובליציסטיים, דבר שאיני יכול להאריך בו בכתב. אולי אבוא בסוף אפריל בּרלינה. אם מי מכם, רבותי, יזדמן קודם לכן בווינה, נוכל כבר פה לדון בסידורים מסויימים.

עתה פני המצב כך הם: תוכן⁻חיבורי כבר זכה, סבורני, בשבועות המעטים להתפשטות מסויימת, והעניים יותר שבאנשינו מקדמים פני הענין בהשתתפות, ובקצת מקומות בהתלהבות. כן, למשל קיבלתי מכתב מזאֶמלין (הונגריה), בו מודיע מנין שלם של משפחות, כי הם מוכנים “בטפם ובכל אשר בכפּם לעלות ליהודה החדשה”, מיד עם תקומת “החברה היהודית”. סבורני, כי הלך⁻רוח כזה מצוּי, או ניתן להעלותו, במקומות הרבה. לעת עתה אינו, כמובן, פרט לקצת יוצאים מן הכלל אלא דבר שבכוֹח. העניים מחכים לעשירים, והעשירים מחכים לעניים. אנשי הכספים, שכבר מתווכחים, ביחוד פה בווינה ובלונדון, על הענין ברוב עֵרוּת, כמובן רוצים היו לראות תחילה, אם עמנו מוכן. אם אפשר שהדבר הזה יהא ניכר ב“הודעות⁻פומבי”, הרי שהאמצעים הכספיים יימצאוּ עד מהרה.

לאמור, לפנינו מעגל⁻קסמים, שאין אנו יכולים לצאת מתוכו אלא בכוח “הודעות⁻פומבי”. ידידינו פה, ציוני וינה, כבר ערכו כמה נשפי⁻ויכוחים. תנועה גדולה יותר נשקפת בשבועות הקרובים. אסיפות אלו נועדו להכין ואף יכינו, את הקרקע לאגיטאציה פּוּבּליציסטית. כמשוער, נהא צריכים בכל מדינה לעתון יומי גדול לתכליותינו. אבקש להסתפק לפי שעה ברימוזים אלו. במידה שדברי אלה נראים לכם, ודאי תסייעו, רבותי, בתוקף.

אני עצמי עובד, כפי שתוכלו לדמות, בכל המסירות לטובת עניננו, וככל שאני ממעט עתה להופיע ברבים, כן ארבה לפעול. אך אבקשכם להודיעני על כל הצעדים החשובים אשר תעשו. תוכן המכתב הזה – בפרט הרמז על עתונות⁻המפלגה שלנו – אסור שיצא מן החוג הצר ביותר של אנשי⁻אמונים שלנו.

בברכת⁻ציון נלבבת

המסור לכם בנאמנות

ת. הרצל


52א. אל ד"ר שאול רפאל לנדאו,וינה

[וינה,] 10 במארס 1896

ידיד מכובד!

מר לייבּל טאובּס, עורך “העם”349 בקולומיאה, מבקש סמכות להוצאת תרגום ז’ארגוני350 זול. האם אתה מכירו, ומה דעתך? כלום לא אמרת לי, כי תדאג למו"ל של הוצאה ז’ארגונית? הייתי רוצה, על כל פנים, שתרגום כזה יצא בקרוב לאור. ומה בדבר התרגום העברי?

האם כבר היית אצל הראֶוו [אֶראָנד]?

בברכת כבוד רב

המסור לך

הרצל


53. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, וינה

[וינה,] 10 במארס 1896

אדוני הדוקטור המכובד מאד!

מר לייבּל טאוּבּס, עורך “העם” בקולומיאה, מבקש ממני הרשאה להוציא תרגום ז’ארגוני זול351. האם אתה בקי בו, ומה דעתך על ההצעה?

נ[א] ל[השיב].

בברכת כבוד רב

המסור לך

הרצל

האם תרת לך בגאליציה מו"ל להוצאה ביידיש כפי שאמרת לי?


53א. אל מארי אֶבּנאֶר⁻אֶשנבּאַך, וינה

[וינה,] 11 במארס 1896

גברתי הנכבדה מאד!

אימתי אתכבד לבקר אצלך? רצוני לחזור ולהזמינך להשתתף בגליון הפסחא352.

בהערצה כנה

המסור לך מאד

ת. הרצל


54. אל פרופ' ליאון קאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 11 במארס 1896

פרופ' יקר!

ר"פ ההמשך353.

אינני מרגיש בטוב, ובשעות אחר הצהרים הריני משתהה, בדרך כלל, בבית. אם לא ירע לך, אפוא, לשתות את הקפה שלך אצלי תחת אשר תשתנו בקפה “גרינשטיידל”, אעמוד לרשותך כל יום בין השעות 4 ו⁻6 בדירתי, XI, רח פליקאן 16.

אין לך כאן עקיפה גדולה ביותר. מן ה“בּירגאֶרשפיטאל” תגיע אלי דרך רחוב לאצאראֵט במשך כמה דקות בלבד.

בברכות נלבבות

המסור לך

הרצל


54א. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינר, וינה

[וינה,] 12 במארס 1896

אדון נכבד מאד!

להודעת⁻הסכמתך אודך בלבביות. אולם אי אתה צריך להיראוֹת בעיני עצמך עזוב, אם הודית ברעיון זה. יום⁻יום אני מבקש הודעות כזו שלך מארצות שונות ומחוגים מופלאים ביותר. האידיאה צועדת, אין כל ספק בכך.

אנו צריכים כל כוח ונשתמש בכל כוח. ברצון אשמע את הצעותיך. כיצד אתה אומר לפעול לטובת הענין. אם רק רצון טוב בך, בלא הצעת חיובית, ארמוז לך על הכיוון. הריני משמר לך את יום ב‘, 16 במארס. מ⁻10 עד 11 לפני הצהרים, בדירתי הפרטית, רח’ פליקאן 16.

בברכה מלאת כבוד

המסור לך

הרצל


55. אל ריכארד בּאר הוֹפמאן, וינה

[וינה,] 13 במארס 1896

יקירי הדוקטור!

האם אמת נכון הדבר שאתה תומך ברעיונות שהובעו בחוברת שלי?354 לגאון יהא לי הדבר אילו הלהבתי אנשים כמוך.

שמא תבוא לפטפט קצת? מחרתיים, יום א' בשבת. תמצאני לבטח בביתי לפני השעה 11 לפ[ני] הצה[רים].

בברכה נלבבת

המסור לך בנאמנות

הרצל


55א. אל ד"ר ליאונארד גאֶרבּל, וינה

[וינה,] 16 במארס 1896

אדוני היושב⁻ראש הנכבד מאד! 355

בשל עבודות דחופות נבצר ממני להשתתף באסיפתכם היום.

אך גם אם לא אבוא, הרי כבר ידוע להם לסטודנטים היהודיים, כי ידיד נאמן אני ומסור להם, ועד כמה אני מרבה לחשוב עליהם ועד כמה אני עומד לימינם בכל אשר אוכל.

בברכת ציון נלבבת

שלך

תיאודור הרצל


56. אל מאַרטין פירט, מזכיר הנסיך פאֶרדינאַנד מבּולגריה, סופיה

[וינה,] 17 במארס 1896

ידיד חביב!

עוד לפני היות לי תשובתך למכתבי356, מוכרחני לשוב ולכתוב לך. אתה העלית את עצמך בזכרוני על⁻ידי הטלגרמה שלך בענין קטאלוג⁻הקונגרס357 (הנשלח היום מכאן) דווקא ברגע, שבו נתפסתי לשפל, שאתה יכול ליעצני או לסייעני במלחמה בו.

אין מלים להגיד, בכמה נבזוּת מחרחרים בי יהודים מסויימים בווינה בגלל חוֹברתי. תחילה ניסו להעמידני משוגע. לאחר שהאמצעי הנאה הזה הכזיב. אנוסים היו לנהוג רצינות גמורה בי ובתכניתי בשל העמדה שנקטו עתונים “נוצריים” מכובדים, – ביחוד יש לציין מאמר ראשי של “נוֹרדדוֹיטשאֶ אלגמאֶיינאֶ צייטוּנג”358 – באים מעשי⁻ניווּל אחרים. אתמול הודיעוני, כי מתוך נחיל עתונאי מסויים, שיושבים בו המנוּולים שביריבי, פרח ויצא הכזב הזה: “לא פירסמתי את חוברתי אלא בשביל להנקם מבּרון הירש359 על שדחה את השתדלותי בענין משרת מנהל כללי של התישבות⁻היהודים שלו”.

כן סיפרו לי, כי הכזב הזה הובא לאותו נחיל⁻עתון בידי איש המקורב לאליאנס איזראליט דפה360.

היה לי רוב קורת רוח, אילו העז מישהו לפרסם את הדיבה הזאת בצורה שניתן לתפוס בה, כי אז יכולתי לאחוז קצת ברנשים באזניהם ולהוקיעם על מסמר. לדאבוני אהא מוכרח לחכות לזה כמה זמן, שכּן בווינה “משתיקים” אותי לפי שעה. השתקה זאת מביאה לידי כך, כי בכל השכבות והחוגים בווינה מדברים ללא חשׂך ובריגשה על עניני. בדרך כך ניתן גם פומבי⁻של⁻מחתרת למעשי השפלוּת של היריבים, ועלי לחשוב על תקנה.

מה דעתך? האם אותה תפוצת⁻שפתים כזבנית נעוצה בסביבת הבּארון הירש? 361 אם כן, מי האיש, שהוא בעיניך מסוגל לכך? הירש עצמו נראה לי אדם עשוּי ללא חומלה, אך לא לוחם בדרך שפלה. כלום לא תוכל לעוררו שיפרסם הצהרה, בה יעמיד את מצב הענינים על אמיתוּתוֹ: כי לא השתדלתי להשיג מידו כל מאומה, אלא אך ניסיתי, בשיחה ובמכתבים אחדים, לשכנעו בראיות הכלולות גם בחוברתי, כי טירחותיו עד עתה מוטעות הן.

הוא יכול היה למסור הצהרה זו בשורות מספר במכתב המכוּון אליך.אתה תדע, באיזו צורה תוכל לדרוש ממנו את ההצהרה הזאת.אם איש מופלג הוא מטבע ברייתוֹ, כפי שהוא מוחזק לי362, אף שעתה אני מצטדד ממנו363, ואף אפשר שלהבא אצא חוצץ נגדו, הרי יאשר לך מיד loyalement364 את האמת, אם תכתוב לו בשורות מספר על התמרמרותי הצדקה.

ואשר לכלבלבים המנוולים, המנבּחים עתה כנגדי, אשבור מפרקתם בבעיטות⁻רגל. J’ai fait du chemin 365, מאז דיברנו בסביבת Cirque d’été366 על שאלת היהודים. לא ייצאו ימים מרובים, ותשמע משהו מפתיע מאד, מאד. אולם bonnc surprise367 מחייבת לוע בלום יפה⁻יפה. ואני עושה כן.

מהר⁻נא לענותני, עד כמה אני רשאי לסמוך עליך, שכן תוכל להבין מדעתך, כי לא אניח לה לאותה נַוולוּת, שתהא דבוקה בי. אם לא דרך זאת, תיתכן אחרת.

בברכה נלבבת

המסור לך

הרצל


57. אל פרוֹפסור ליאוֹן קאָלנאֶר, וינה

זאֶמאֶרינג, 21 במארס [1896]

פרופסור מכובד מאד!

פה ההמשך368, חסרים עוד אך עמודים מעטים. אני מבקשך לשלוח לי את ההגהה לרחוב פּליקאן מס' 16369. מחר הריני שוב בווינה.

בברכה נלבבה

המסור לך

הרצל


58. אל פרוֹפסור ליאוֹן קֶאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 23 במארס 1896

פרופסור מכובד!

רצף הסיום370.

הפסוקים האחרונים אין צלילם באזני מרומם למדי. ביחוד הפסוק האחרון היה נשמע לי יפה יותר, אילו לשונו: with bencficient power for the good of the whole humanity, או humanity entire או of all humans371.

המתרגמת שלי עשתה חוזה עם דויד נאט372, ההדפסה כנראה כבר התחילה. כלום אין עדיין תשובה בענין “אישיות משפטית או מוסרית”373 ?

בתודה נלבבה ובברכה

המסור לך

הרצל


59. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינאֶר, וינה

[וינה,] 23 במארס 1896

אדון נכבד מאד!

עתה אני מבקש ממך להוודע עוד בענין פרטים מסוג זה על העתון הגדול יותר, שדיברנו בו374. כשיהיו גם אלה בידך, שוב אבקשך להנוֹתני בביקורך.

מעתה, כמובן, מן החכמה היא, שלא להזכיר לשום איש את המגע ומשא שבינינו, שאם לא כן אנו פותחים פתח נרחב להשערות375. ואין זה דבר להועיל בשלבי⁻הכנה.

בברכה נלבבת

המסור לך,

הרצל



60. אל ד"ר ראובן ביראֵר, סופיה

[וינה,] 24 במארס 1896

דוקטור מכובד מאד!

תודה נלבבת על מכתביך376 האדיבים. אני מבקשך לדרוש בשמי בשלום כל החברים⁻לדעה.

הרשות להכנת התרגום האשפּאניולי377 אני נותן בזה. ההכנסה הנקיה צריך שתשמש ליסוד קרן⁻תעמולה ותשאר מופקדת בידי הוועד בסופיה. עד שהקופות המקומיות השונות תתאחדנה ליד אגודת⁻היהודים בלונדון.

בברכות ציון הנלבבות ביותר לך ולבנך378

הנני המסור לך בכנות

ת. הרצל


האדונים שחתמו על מכתב פ. א. תגר379 יקבלו תודתי, כאשר אקווה, על⁻ידך.


61. אל פרופסור ליאוֹן קאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 25 במארס 1896

פרופסור מכובד!

אני כבר מחכה בקוצר רוח לבדיקת הסיום, מפני שהמתרגמת שלי380, שהמדפיס מחכה לה, מחכה גם היא (מוטיב מתוך ההגדה381).

ברכה נלבבת

שלך

הרצל

62. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

[וינה,] 26 במארס 1896

פרופסור מכובד מאד!

לך, למר האֶרבּסט382 ולכל האדונים שבאגודה “ציון” הריני אומר תודתי הנלבבת ביותר, על הודעת⁻ההסכמה שלכם. אני צריך דברי עידוד כאלה בקרב, שאני עומד בו עתה. תהיה זאת עבודה נוראה, לאושש את הנרפים להשכיל את האווילים, להכניע את הרעים.

עזרוני, ידידי, בחוג פעולתכם! ביולי אני אומר ללכת לונדונה, כדי לייסד את אגודת⁻היהודים.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


63. אל פרופסור ליאוֹן קאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 27 במארס 1896

פרופסור חביב!

עוד פעם תודה נלבבת על עזרתך! 383 Individual" ו⁻"body "384 מתמיה את היוריסטן שבי. אף⁻על⁻פי⁻כן אני כותב זאת לגב' ד’אביגדור385 .

סיפוק⁻רוח רב הוא לי שרכשתי לי בך ידיד כזה.

בברכה נלבבה

שלך

ת. הרצל


63א. אל ישראל זאנגוויל, לונדון

[וינה,] 30 במארס 1896

זאנגוויל יקירי,

רב תודות על גלוייתך. אשמח מאד לראותך בווינה ולקבל פניך כאורח בבירת האנטישמיות. לשהוּת של ימים מספר – הרי זה מקום נעים מאד.

שלך בנאמנות

הרצל


64. אל ד"ר בּאֶרנהאַרד כהן, ברלין

וינה, 31 במארס 1896

אדון נכבד מאד!

שא תודתי הנלבבת ביותר על חוברתך386, שהואלת לשלוח. קראתי החיבור בהתעניינות גדולה, ומצאתי בו אישור לקצת הנחות שלי. משערני, כי שלחת לי יצירתך, לאחר שנתת עינך בחיבורי על שאלת⁻היהודים. אתה יודע, אפוא, עד כמה אני מסכים עמך. בביקורת המצב הקיים אנו נפגשים פעמים הרבה. הלהט שבקריאתך הנבואית הרעיש אותי בעוז במקצת מן המקומות.

ברוב כבוד

המסור לך

ת. הרצל


65. אל הרב ד"ר ליאוֹפּוֹלד גוֹלדשמיד, מיסליץ

וינה, 1 באפריל 1896

דוקטור נכבד מאד!

סירובו של ד"ר בּ[לוֹך]387 שוב אינו מתמיהני; אכן, דבר זה לא יזכּה אותו בשושנים. הצעתך האדיבה לפתוח באגיטציה פּוּבּליציסטית אני מקבל בתודה, ובשעת כושר אעמיד לרשותך טורי⁻עתון גדול. בנ[וֹיאָ]פר[איאֶ] פר[אַסאֶ] הדבר הזה הוא, מטעמים שונים, מן הנמנעוֹת388. בחפץ לב הייתי בא לשמוע דרשתך, אך לאותו יום נקבעה אצלי, לפי הודעה מוקדמת, פגישה עם משלחות של חברי המפלגה389. הואילה⁻נא להודיעני משהו על רושם דרשתך. הריני רואה את כניסתך לשורותינו כהישג ניכר בשבילנו, – אקוה, כי גם בשבילך!

המסור לך

ת. הרצל

דרשתך אינה דרשה ראשונה על מדינת⁻היהודים. כבר דרשו עליה במקומות שונים, ביחוד בלונדון, בא' דפסח – באסיפה גדולה בסופיה.


65א. אל ד"ר מיכל בּרקוֹביץ, וינה

[וינה,] 2 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

את המכתב המצורף קיבלתי היום390. הואל⁻נא בטובך להודיעני מה דעתך ולהחזיר לי את הלוטה. למר פּוּכּס אשיב דבר רק לאחר שתחווה דעתך.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

הרצל

אם תמליץ למסור את זכות התרגום לפוּכּס, אמסרנה לו391.


66. אל ד"ר דויד שרייבּר, לבוב

וינה, 4 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

על החלטת הנוער האקדימאי היהודי בלבוב. שהואלת להמציאה לי. שא תודתי הנלבבת ביותר, ואבקשך להגיד גם לאשר עשוך שליחם, מה נעמו לי הודעות כאלו. שכן מתוכן אני למד, כי בקרב הכבד הזה – טובי הכוחות של עמנו הם לימיני. נעמוד⁻נא באומץ, נהיה מאוחדים – ואנו ננצח!

ההוצאה הז’ארגונית של הספר392 יש בה נחיצות לדעתי. חבר⁻מפלגתנו ש. ר. לנדאו, השוהה עתה בקראקא (רחוב קראקאי 23), קיבל מידי הוראה להסדיר את ההוצאה הז’ארגונית כמיטב הערכתו. אם תואיל לבוא בקשרים עמו, תשמע, מה גמר⁻הסכמתו. אני איני יודע עדיין. המהדורה החדשה393 של ההוצאה המקורית תסודר בקרוב. היה ברוך מקרב לב

המסור לך

ת. הרצל


67. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינאֶר, וינה

[וינה,] 4 באפריל 1896

ידיד מכובד!

היום במלוא חפזון רק מיטב תודתי על הדינים⁻וחשבונות שלך המצויינים בבהירותם394. ודאי פטור אני מלומר לך, כי ניירות אלו לא יצאו מידי ולא אתן לידיעות שיסתננו.

קרוב לודאי שאבקשך לשיחה ביום ד' הבא. עד אז היתה רצויה השגת ה⁻Impegno395, אף כי לא אדע כרגע, אם נשתמש בו. כל כמה שאני רואה את הענין רציני, הייתי רוצה, שלא ייראה כל עיקר כעובדה מוגמרת396.

אפשר יבוא לידי מעשה, אפשר לא יבוא. נראה בקרוב.

בברכה נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


68. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינאֶר, וינה

[וינא,] 5 באפריל 1896

ידיד מכובד!

הייתי רוצה לבקר אצלך במעונך מחר, יום ב' בשבת, בין שעה חמש וחצי ושש וחצי בערב. האין אתה מופרע על⁻ידי ביקורים?397

אם לא אקבל ממך הודעה⁻לסתור398 עד שעה 2 אחר הצהרים, משמע שאה מחכה לי.

בברכה נלבבת

שלך

ת. הרצל


69. אל ד"ר גרשון ציפּאֶר, לבוב

[וינה,] 7 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

על מכתבך האדיב שא תודה חמה ביותר. ייקר בעיני לאין שיעור, לו יכולתי לראות את “המכתבים מן הקהל”.

לפי שעה עדיין לא נתחוור למדי רושם חיבורי המדינתי399. אמנם הגיעוני מצדדים רבים הודעות⁻הסכמה, אך מן הרצוי שתינתן להן צורה, בה אוכל, בלכתי ביולי לונדונה, להגישן לפני אגודת היהודים, העתידה להיווסד. הנוער הלומד הטוב והאומלל שלנו, ואגודות הציונים במקומות שונים כבר שלחו לי רזוֹלוּציוּת, בהן הם מודיעים על היוֹם סוֹלידאריים עם שאיפתי400. סבורני, כי עתונות מפלגתנו חייבת לפעול בראש ובראשונה לעורר תנועת⁻הסברה מסויימת בין ההמונים. בתוך הרבים שוֹררים עדיין יותר מדי מושגים כוזבים ורכרוכיים בענין הציונות.

יש לומר לאנשינו המסכנים, שנעשה נסיון מעשי לפתרון ושאדם רציני מראה את דרך⁻המוצא מן הגלות401. אך עם זאת חובה היא להזהיר מפני התפיסה הלא⁻בריאה, כאילו יכולים או צריכים אנו מיד מחר לקום ולעלות. קודם כל מן המוכרח לארגן את הנחוץ, כפי שביארתי בחיבורי, ולשם כך דרוש הליכּוּד הנאמן והמוחלט של כל כוחותינו.

בברכה נלבבת

המסור לך

ת. הרצל



70. אל מארטין שפינאֶר, וינה

[וינה,] 7 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

על הכרזת⁻ההסכמה האדיבה שא תודה נלבבה. הריני נותן לך את הרשות לתרגם לרומנית את “מדינת⁻היהודים” שלי402. מתן⁻הרשות חל על מעדורה של אלף טפסים. מן המוכרח שהמחיר יהיה זול. אם תשיג ריווח נקי ותאמר להמציאו, הרי עליך לשלוח את הסך לאגודה הווינאית “ציון”, שאני נותן לה את הכסף מתנה לתכליות⁻תעמולה נוספות. בבוא שעתה של מהדורה שניה – דרוש תדרוש את הרשות מחדש.

לי תואיל באדיבותך לשלוח אילו טספי⁻התרגום.

בברכת ציון נלבבת

ת. הרצל


71. אל מארטין הינריכסאֶן, וינה

וינה, 8 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

רק עתה הנני להודות לך על המצאת כתב היד, שידידך היהודי האלמוני הואיל לתתוֹ לי לקריאה403.

מיד, אחרי המלים הראשונות עמדתי על המיבנה הרוחני של האיש הזה, ומה שהוספתי לקרוא, נראה לי אך מובן מאליו, כשם שהכל בחיבורי נראה לו בוודאי מובן מאליו. אילו הוצרכתי עוד לראיות מיוחדות לקשר הגומלין404 העמוק בין היהודים, הרי שאותה הודאה, שהוצנעה בפשטות, של קרובי האלמוני שימשה לי ראיה חותכת.

משמך אני למד, שאין אתה מ“אנשי שלומנו”405 כפי שנוהגים לומר דרך לעג. עם זאת אין בי חשש להתקשר עמו על ⁻ידך, ולהתוודות לפניך על אותה האחדות, שנשפך עליה בוז רב כל כך. איני סבור כי עלינו להתבייש בה. בדבר אחד יתרון לי על ידידך. כוונתי, ששוב לא פקפקתי בטיבו של “חומר⁻האדם” שלנו, משחזיתי בי עצמי את כוחה של ההתעוררות הלאומית. בזמן שהידיד שלך – ושלי! – כתב את דבריו היוצאים מעומק הלב, הייתי עוד לגלגן, שהיה ודאי צוחק, בבוא לפניו רשימות אלו. אולם חלה בי תמורה, שאני מרגישה כאוֹשר⁻חיי וגאונם. הפקרתי את עצמי, במלוא⁻הכרת⁻ההעזה, ללעג ולמשטמוֹת, ואמנם נחלתים בשפע רב. אך כבר ראיתי גם שכרי; עניי⁻עמנו רואים בי ידידם; מרוסיה, גליציה, רומניה, בּולגריה, הונגריה מגיעות אלי הסכמות⁻תרועה, הנוער האקדימאי מייצב מאחרי, באנגליה נוהגים בענין רוב רצינות. אמור⁻נא כל אלה לידידך ויחם לבו בקרבו. אשמח, אם יפרוש שמו לפני, אך איני דוחק בזה כלל. אני דיי שאלחץ בדרך זה את ידו, ואם יבוא לכלל דעה, כי יוכל לפעול מה לטובת ענין אוּמתנו – הופע יופיע406. מכיר אני ביהודי, יודע אני מה גלוּם בנו, מה גלוּם בנו בהכרח, אם עמדנו בנסיונות הקשים ביותר, ששום עם שבדברי הימים לא נתנסה בהם.

ביחוד החזקתי טובה למחבר כתב⁻היד על תיאור פעולת הוועד בימי גירוש יהודי רוסיה407. תיאור זה נודע לו ערך ספרותי קיים.

בברכה רבת הוקרה

המסור לך

ת. הרצל


72. אל ד"ר אַרתוּר שניצלר, וינה

[וינה,] 8 באפריל 1896

ידידי החביב.

על דבריך החביבים לא אוכל אלא להודותך כעל משהו באַנאַלי408. הלא יודע אתה, כי שבח מפיך נוגע בי עד עומק הוויתי409.

המסור לך בלבביות

ת. הרצל



73. אל ד"ר היינריך לווה, ברלין

[וינה,] 9 באפריל 1896

דוקטור נכבד מאד!

מקטעי⁻העתונים410 אין לי אלא טפסים יחידים, שאני עצמי, קרוב לודאי, אצטרך להם. רשימות כאלו אי⁻אפשר בשום⁻פנים להשיגן אחר⁻כך. על כן הואילה⁻נא להודיעני, מה אתה מחפש בתוך הקטעים. אני אוציא זאת בשבילך ואמסור להעתיק, ובדרך זו אחסוך ממך מקצת טירחה, וממני – פיזור⁻אָספי.

במיטב ברכת ציון

המסור לך

הרצל


74. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינאֶר, וינה

[וינה,] 12 באפריל 1896

ידיד נכבד!

דבר כנפשך עם C411. יודע אני נאמנה רצוני מהו, ואיני מניח ממנו לעולם. רק נסיבוֹת חיצוניות חזקות יותר עלולות להזיזני, שהרי איני מפליג בתקיפוּתי, עד כדי להבקיע קיר בראשי.

במקרה דנן פירוש נסיבות חיצוניות חזקות יותר הוא: א) חוסר ביטחה לגבי.C, כלומר שאינו איש⁻אמונים, השומר סוד כראוי ב) תפוּגת⁻ההעזה412 שחלה בך. לא הייתי בשל בא עמך בטרוניה כל שהיא. אתה הצעת עצמך לפני מרצונך אתה, ואני מניח בידך בכל שעה את החופש להסתלק מן הענין.

במיטב הברכה, המסור לך כולו

הרצל


75. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינאֶר, וינה

[וינה,] 16 באפריל 1896

ידיד נכבד!

אפשר אסע מפה מחר או מחרתיים413. על כן אבקש ממך, שתביא לי בעצמך לדירתי את התזכיר של מר .C414, אם אך יהיה גמור. שם תיוודע, אם לא אהיה בווינה, להיכן עליך לשלוח אחרי את המכתב. אשתי תודיעך כתבתי.

במיטב הברכות

שלך

ת. הרצל


76. אל גוּסטאב ג. כהן, האמבּורג

וינה, 16 באפריל 1896

אדון נכבד מאד!

על מכתבך הנאה415 שא תודה נלבבת ביותר. שמחה מופלגת אשמח להכירך גם פנים, בבואך בספטמבר לווינה. אולם אם תאמר לעשות קפיצת⁻צדדין מקאָרליסבאד הנה בגללי בלבד, הריני מיעץ לך, שתשאל קודם בכתב, אם אמצא באותו זמן בווינה. היום לא אוכל לדעת זאת. ביולי אני הולך בּענין שלנו לונדונה.

בהוקרה רבה

המסור לך

הרצל


76א. אל ד"ר מאכּס נוֹרדאַוֹ, פּאריס416

[וינה,] 20⁻21 באפריל 1896

ידיד מכובד וחביב!

תלונתך הנכונה על איחור מאמר קיראֶל417 ניטל בינתיים עניינה. בכל מקרים כאלה מן הדין שתניח, כי המערכת מתקשה בקוצר⁻המצע. אקווה, כי La meute418 היא בדרך.

ועתה – ל“אגודת⁻היהודים”. אודך על ההצעות ואשתדל בזהירות להשתמש בהן. בזהירות, כי איני מחשיב ביותר את היהודים העשירים. קודם כל איני רוצה שהנהלת עניננו הלאומי תתגלגל לידי ספסרים419. וספסרים הם, בעצם, כל העשירים, כולם כאחד. אני מעדיף לוותר על הביצוע משאטיל בעצם⁻ידי את נבט⁻המוות לתוך התנועה בראשיתה. אמנם רוצה אני בהצטרפותם של יהירי⁻הממון420 לרבות החשיבות הנודעת להם, לצערנו, מבחינה “תפאורתית” לגבי ציבור⁻היהודים, אך לא במחיר ריבית קצוצה.

ובכן אשלח, לי עצתך, על ידי הראַוואֶ[ראֶנד]421 זינגר בלונדון, קרני⁻מישוש אל אחדים מבין האנשים האלה. הוא מכּר ומוֹדע לכל אלה, שאתה פורש בשמם, ובתורת clergyman422 יש לו מַהלכי⁻תמיד ביניהם.

חשוב יותר מן התפאורות האלו, שהן אולי יקרות⁻מחיר, יהא דבר⁻רכישתו של הבּארון הירש423 לטובת ענייננו. אני דיברתי עמו פעם אחת באריכות בפאריס, אמנם לא על תכניתי, כפי שהיא קיימת ועומדת בצורה סופית עתה בחוברתי. אמרתי לו אז אך זאת: “מה שאתה עושה מוטעה הוא לחלוטין”. ונימקתי זאת. הוא השיב על כך, כי עוד נוסיף לדבּר, בבואו שנית פּאריסה, – הוא עשה שם יום אחד בלבד, – אולם מאז לא השמיע דבר וחצי דבר, עתה אין רצוני עוד לגשת אליו. ראשית, משום שבני⁻אדם כאלה סבורים, כי אתה רוצה מהם משהו לעצמך. שנית, משום שהתנועה תהא אחר כך, לפי המשוער, אנוסה לצאת נגד הירש, אם לא יצטרף אליה. מכאן הכרח התנהגות דיפלומאטית ביותר, שעל כל פנים אסור לה שתעבור דרך סביבתו הרגילה של הירש. שכן יש ידים לשער, כי מצויים שם בני⁻אדם – ביחוד קרא לי פירט424 שמו של אחד מהם – העושים את ענין היהודים קרדום לחפור בו מטמונים, והם חרדים להם בחלחולי⁻ארס. זאטוטים אלה אי⁻אפשר להם שיתארו לעצמם, מה תענוג נאצל הוא לאחד משלנו להעמיד כל כוחו לשרות ענין גדול בלא כל תקווה, ועל כל פנים בלא כל טובת⁻הנאה לעצמו.

אכן, אין אנו זקוקים לו להירש, כשם שאין אנו זקוקים ליחיד אחר, ויהי גם עשיר מופלג. האומה עצמה מתחילה מתנערת. פעמים שהדבר משׁכּרני. מגיעים גילויי⁻הסכמה המרעישים ביותר את הלב. בכל מקום ומקום מתלהבים הנוער ודלת⁻העם. אולם אנו צריכים תעמולה בקנה⁻מידה הגדול ביותר.

אם יסתלק הירש מארגנטינה שלו וילך עמנו, – שכּן היום כבר ברור לי בתכלית שההמונים אינם רוצים אלא לארץ⁻ישראל; אך לשם הם רוצים בסערת⁻נפש,– אם הוא ילך עמנו, הרי שהענין סופו לנצח בשנים הנראות לעין. אנו צריכים אֵילו מיליונים לתעמולה, ועוד אֵילו מיליונים לבּאקשיש בתורכיה. אפילו לא אדרוש הן⁻צדקך, כי תנהוג שתיקה בהודעה הבאה, אלא אם תהא אנוס למסור, לטובת הענין, רמזי⁻סוד על כך לאישיות יחידה המובחרת יפה⁻יפה. תבין, מה עליך לעשות. מישהו, הנודע בהשפעה של ממש בסביבת השולט425, ביקש לומר לי, שאפשר יהא בידו לפעול מה.

תבין, מה יתרון לתנועתנו תביא עצם ההתחלה של משא ומתן רציניים על הסדר כספי⁻המדינה התורכּיים, שנרמז בקצרה בחוברתי426.

מה שאני כותב לך בזה, ישמש לך רמיזה מעוררת427: תעשה ותחדל כטוב בעיניך. לא בלבד יהודים דרי⁻מטה, כי גם נוצרים דרי⁻מעלה מתענינים בתכנית. לצערי אני מעוכב מהגיד לך, עד כמה הגיע הדבר לעילא.428 אך יודע אתה, כי איני משקר, ובמחשבתך תוכל להוסיף משהו לרמזי.

והנה אם יצטרף הירש לתנועתנו, נוכל לתת מיד הד עצום לענין. סבורני, כי הוא לא הלך לארגנטינה אלא מחמת קנאה באֶדמונד רוטשילד429.יש לבאר לו, כי ארגנטינה שלו אפשר לחסלה על⁻ידי החברה היהודית שלנו, והיהודים שם אפשר להביאם לארץ⁻ישראל באותם תנאים כמו היהודים הרוסים. הרומנים וכו'. במקרה זה יהיה הראשון בארץ⁻ישראל הירש ולא רוטשילד.

בחדשים האחרונים היו שדיברו וחזרו ודיברו על לבי, שאבקש מגע לאֶדמונד רוטשילד. לא יכולתי לגמור בנפשי לעשות כן, אף כי תיארו לפני רוטשילד זה כאדם צנוע ונבון. הרוטשילדים – אני דן לפי ראש המשפחה כאן430 –נראים בעיני כמשפחה מעוטת⁻רוח, תאֵבת⁻בצע וסנוֹבּיסטית, אשר כלפיה הייתי רוצה, לטובת התנועה, בידים חפשיות.

בחוברתי מרטתי קצת את הירש. אם פיקח הוא לא יהא איכפת לו וייכנע, בכל זאת, כניעה הראויה לשבח, לתנועת⁻העם, שתשלם לו גמול תהילה.

אברכך בברכה נלבבה

המסור לך באמונה

הרצל


77. אל הרב הראשי צדוק כהן. פאריס

[וינה,] 26 באפריל 1896

אדוני הרב הראשי431,

אחד מידידי הצעירים, מר גוטליב שטרן, דוקטור לרפואה, ביקש כי אסייע עמו שיזכה באחת הסטיפנדיות שהוקצבו על⁻ידי מר אֶדמונד דאֶ רוטשילד לרופאים יהודים בארץ⁻ישראל.

אין אני מכיר את מר דאֶ רוטשילד. התואיל בטובך לטפל בפרשה קטנה זאת? טובה רבה432 אחזיק לך.

הקראת בחוברתי, ששלחתי לך? 433

הרעיון צועד קדימה! ולא עוד אלא שהוא מתקדם במידה מפתיעה. ידעתי גם ידעתי, כי הדבר שאומר לך עכשיו – כדבר⁻דמיון יישמע: אני מאמין שנקבל את ארץ⁻ישראל! אין אנו צריכים אלא תעמולה עממית מקיפה.

קבל⁻נא, אדוני הרב הראשי, את רחשי הכבוד שלי.

תיאודור הרצל


77א. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, וינה

[וינה,] 26 באפריל 1896

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

עם מר ווֹלפסון מקלן קבעתי, כי בעזרת “ציון” וכו' ניצור למענך משרת⁻שכר של מזכיר איגוד “ציון”434. מר ווֹלפסון יקח דברים עם ד"ר שנירר, ואדונים אלה יסכמו בצורה מגובשת את כל הדרוש כדי לסייע בידך, עד כי תקבל משרה ההולמת את כשרונותיך.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך בנאמנות

הרצל


78. אל הדוכס הגדול פרידריך מבּאָדן, קאַרלסרוהאֶ

וינה, 26 באפריל 1896

הוד רוממותו המלכותית!

מששבתי הביתה הריני חש את הצורך להביע תודה של יראת⁻כבוד על סבר⁻הפנים היפות בקאַרלסרוּהאֶ.435

הרעיון, כי הנה יושב אני מול אחד ממיסדי הרייך הגרמני, ידידם ויועצם של שלושה קיסרים436, הביאני במבוכה. עם זאת אסור שהענין יסבול בשל חולשת בא⁻כוחו, ואבקש מכבוד רוממותו המלכותית להרשותני, כי אבַלֵט נקודות אחדות עוד ביתר חדוּת, מכפי שהדבר נעשה אולי בעל פה.

אמנם, שאלת⁻היהודים אינה בוערת עתה כל⁻כך בגרמניה, כהיותה באוסטריה, רוסיה, רומניה וכו'. אך דווקא הפסקת⁻נופש זו, שדרך אגב לא ייתכן שתאריך ימים, אפשר תראה כדבר רצוי, לגשת אל הפתרון. בפני המולת פוליטיקני⁻הרחוב, חסרי⁻אחריות, אין הסמכות המדינתית יכולה להרתע; אולם אם אין היא נדחקת, אפשר לה יותר לסייע את המפעל רב⁻הברכה.

כי אנו מקווים שזרם⁻ברכה ישפע מעניננו לבני⁻אדם הרבה, ולא בלבד ליהודים437.

ברצוֹת השם, כי נשוב לארץ⁻מולדתנו ההיסטורית, היינו רוצים, כנושאי⁻תרבות המערב, להביא אל פינת המזרח הזאת, המנוּגעת והעזובה עתה, נקיון, סדר ומידות צרופות של המערב. נהא אנוסים לעשות כן, כדי שנוכל להתקיים שם, והאונס הזה יחנך את עמנו, במידה שהוא זקוק לכך.

הפרטים רמוזים בחיבורי “מדינת⁻היהודים”, שם גם נאמר כי מן האפשר והמוכרח הוא לקדם את פני ההיזק הכלכלי של הארצות העתידות להעזב – עמוד 16, 77, 78 ואילך438.

אגב, אין הכוונה לפינוי גמור. היהודים שנקלטו העשוים עוד להקלט – נשארים. המסע הוא מעשה מרצון ויורגש בקרב היהודים, שתינתן להם הסברה בעוד מועד, לא כגירוש אלא כחסד השליט439.

אולם מה שנרמז אך פורתא בחיבור זה, הנועד לוויכוח פומבי, ושאני מעֵז לעורר עליו במיוחד את תשומת לבו של הוד רוממותו המלכותית, הרי הן שתי תוצאות של תנועתנו; אנו מחלישים את מפלגות⁻המהפכה ומשברים את עצמת⁻הפינאנסים הבין⁻לאומית.אין אלה דברי עזוּת, אם נמצא עזר.

אם רוממותו המלכותית יראה להתעורר ולהציע את תכניתי לפני הוד מלכותו הקיסר440,הייתי מעֵז לבקש להטעים את המומנטים האלה.

יואיל נא הוד רוממותו המלכותית לקבל את ביטויי נאמנות ויראת הכבוד

ד"ר תיאודור הרצל

XI, רחוב פּאֶליקאן 16


78א. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, וינה

בודפסט, 3 במאי 1896

אדוני הדוקטור הנכבד מאד.

מחרתיים אהיה בווינה ואעשה ככל שבידי לעשות, לאחר שאדבר עם ד"ר שנירר441. אל⁻נא תתלה תקוות גדולות מדי בעזרתי במישרין. הריני נתבע לעניינים רבים מאד, ובשיעור העולה הרבה על המותר לי מבחינת הישג⁻ידי. אף על פי כן אשתדל, במקרה המיוחד שלך, למצוא עצה ותושיה.

בכבוד רב,

המסור לך

הרצל


79. אל ד"ר מאכּס נוֹרדאַוּ, פּאריס

[וינה,] 6 במאי 1896

ידיד מכובד וחביב!

ביום שנפטר בו בּרון הירש כתבתי אליך,שתואיל לבקש מגע עמו, כדי שיעמיד עצמו לרשות⁻עניננו442. המכתב לא נשלח. אולם אותו יום נסעתי לנסיך אחד443, שקראני אליו.נזדמן כאן אחד המקריםה מופלאים ביותר. פטירתו של הירש היתה אבידה לענין היהודים, שכן ניתן לשער,כי הוא היה מצטרף עד מהרה אלינו. ואותו רגע פסע הענין את הפסיעה הגדולה ביותר בדרך ההגשמה, שפסע עד עתה.

לפי שעה אין אני רשאי לומר, מי הוא הסוּברן444 הזה, אך אודיעך בסוד בראשית יולי, בדרכי לונדונה, בפאריס.

דומני, שאיני טועה באָמרי: הענין נעשה רציני.

עתה נפתח הסיכּוי הזה. אישים מסויימים445 מבקשים לזכות אותי, בראשית יוני, בראיון⁻חשאי עם השולטן, ואפשר שאחר תוצאת השיחה אף תתפרסם העובדה הזאת ברבים. על כל פנים עלי לבאר לו את התכנית ולהציע לפניו הצעות חיוביות בענין הפינאַנסים.

והנה אשאלך, אם יהא בידך להוציא בדרך זהירה ביותר מפי אֶדמונד רוטשילד, אם ילך בזה עמדי, ואולי תתקין את הקשר עמו על⁻ידי צדוק כהן, המכיר אותי446. איני נותן לך כל הוראה, מה ואיך עליך לעשות. על כל פנים איני רוצה להיות כמי שפנה אל אֶדמונד רוטשילד. יהא זה – אם תראה לעשות בזה – רעיון שלך, לדבר עם אֶד[מונד] ר[וטשילד] על הענין, לאחר שנודע לך ממני במכתב ידידותי, מהו שמתרחש.

אם תרגיש באיזה שלב של גישושיך, כי הדברים נשמעים בלגלוג, בכפירה או במיאוּן, מובן שעליך לחדול.

הענין הוא בתכלית הקיצור כך: להגיש לפני השולטן המוכן לשמוע פרטי⁻תכנית, הצעה בדבר רכישת ארץ⁻ישראל, כלומר: א) הֶסדר הפינאָנסים התורכּיים כנגד מסירת עצמאות; ב) מזומנים כנגד הקרקעות שהם קניינו הפרטי.

א) היא תכנית פינאָנסית מסובכת; ב) היא קנייה פשוטה, אלא שהגשמתה מצריכה שמות מצלצלים בעולם הפינאַנסים.

כבר כתבתי ללונדון, להבטיח לי גם שם איש ממוֹנוֹת. לבּרלין, שבה יש לי איש⁻אמונים447, אכתוב מיד, כשתהיה תשובתך בידי.

כרגע נתון הענין במצב, שאנו מוכרחים לבקש עצה מעם הטכניקה של אנשי⁻הכספים.

הריני מבקש ממך תשובה במוקדם, עד כמה אני רשאי להביא בחשבון את שיתוף⁻פעולתך, ואני פטור מלבקשך, דבר הלמד מאליו, כי תשמור בסוד גמור את הטורים האלה.

בברכות נאות ביותר

הנאמן לך

ת.הרצל



80. אל ד"ר היינריך לווה, ברלין

[וינה,] 8 במאי 1896

אדון נכבד מאד!

ברצוף הרשימה המבוקשת – לצערי, רשימה רחוקה משלימות – של העתונים שהביאו ביקורת על “מדינת⁻היהודים”448

ידיעות בדבר החיבור הובאו בעתונים רבים, שאינם ברשותי כלל.

אבקשך להחזיר לידי את הרשימה הזאת.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


81. אל ליאוֹן פאפאֶרין, פאריס449


אדון יקר,


אני מצפּה לידיעות על תרגום חוברתי450. האם נזדמנת עם ידידי המצוין נורדאו?


המסור לך ביותר

הרצל


81א. אל היינריך יוֹרק⁻שטיינר, וינה

[וינה,] 9 במאי 1896

ידידי המכובד:

סיפור זה כתוב כתיבה מעניינת מאד, בהתלהבות ובססגוניות – אך אינו יפה למדור הרומאנים שלנו451.

מובטחני שכל כתב⁻עת לספרות יפה, שיש בו מקום גם לנוֹבילוֹת קצרות, יקבל את הסיפור בעונג.

במיטב הברכות

המסור לך

הרצל



82. אל ד"ר מאַכּס נוֹרדאַוּ, פאריס

[וינה,] 11 במאי 1896

ידיד חביב ביותר!

אסלק תחילה קשי מועט שבמערכת; כשהודיע ד“ר פרישאָוּאֶר בטלגרף על פיליטוֹן⁻סאָלוֹן, השיב ד”ר בּאכאֶר בטלגרף, כי פר[ישאַוּאֶר] ישאל מפיך אם אתה לא היית רוצה לכתוב על הסאָלון452. שהיתי אז בפּאֶשט453 ובּאכר לא היתה בידו כתבתך, שאילולא כן היתה השאלה נשלחת במישרין אליך. בשובי ובשמעי את דבר המקרה מפי ד"ר בּאכר, טלגרפתי לך מיד, כי חששתי למורת⁻רוחך. ועתה הרי הענין מתוקן. הלא הכרת מתוך המהירות – אם אך בגדר האפשרות היא – שבה מתפרסם כתב⁻יד שלך, עד כמה הפיליטונים שלך רצויים תמיד על המערכת.

בענייננו הגדול יש הרבה חדשות חשובות. כמעט ודאי הוא, כי ביוני אתקבל על⁻ידי השולטן בקושטא454 תוכל לומר זאת לאֶדמונד ר[וטשילד], אם באת עמו בקשרים455. לגבי השאר יש לשמור את הענין בסודי⁻סודות. אני רוצה, עתה ותמיד, למסור לך רק את העובדות⁻שבעין ואת המטרות הקרובות שיש לשאוף אליהן. ענינך הוא, לא פחות ולא יותר משום עניני. אני יודע, כי כמוני תאמין גם אתה אמונה עזה ברצינות⁻הענין וקדושתו. ידוע תדע, איך ומה תעשה.

ועתה דבר זה לפנינו:

כדי שיהיה לנו בית⁻אחיזה צָלֵח אצל השולטן, עלינו לסייע בענין החשוב לו ביותר. זוהי השאלה הארמנית456. השולטן מבקש פשרה, שלא תבאישו בעיני נתיניו. לאיומי⁻המעצמות אין הוא יכול להכנע, שאם לא כן הוא מסתכן בתנועה פנימית, העלולה לעלות לו, לדעתו, בכסאו או בחייו. משום כך טורח מתווך רשמי457 על הבנה עם הוועדים הארמניים בּבּריסל, פּאריס ולונדון. הארמנים אומרים לחזור ולהשתער ביולי458. מן ההכרח להסיחם מכוונתם. עליהם להתקרב לשולטן ו“להפקיד את עצמם לחסדו האבהית”, להכנע ללא תנאים, – ותמורת זאת יתן להם מרצונו" את כל הרפורמות הנדרשות459 ויוכל לומר לעולמים460 שלו: “ללחצה של אירופה לא נכנעתי, אך כשליט גדול⁻נפש הנני מזכּה בריפורמה את החוזרים בתשובה”.

אם נעזור לו בזה, יחזיק לנו טובה הרבה. זוהי שאלת⁻קיום לו. כדי שהחבלים יישארו בידינו, עלינו להשיג מעם הארמנים לא שלום מיד, אלא שביתת⁻נשק לפי שעה. בשעת שביתת⁻הנשק נישא וניתן עם השולטן.

כבר עשיתי כל הדרוש, כדי שמתווך השולטן ימצא שדה מוכנת במידה מסוימת אצל לורד סולסבּרי461 בלונדון. יש לי דרך טובה וקצרה לסוֹלסבּרי. הוא יכול לזכוֹת בלי יגיעה בהצלחה דיפּלומאטית נאה, אם יצדד בזכות הפשרה; או תאמר: אם ידחוק את הארמנים לכך. אפשר שבדרך כך עשוי להשתפר היחס שבין אנגליה ותורכיה. סולסבּורי יהא לו Le beau role462 בעיני אירופה, בעוד שהשולטן לא ייראה בכל זאת כמי שנרתע מפני לחץ.

זהו הצד האחד שבענין. יש להשפיע גם על העתונים, ביחוד האנגליים והצרפתיים. יש להכשיר הלך⁻רוח לכניעתם של הארמנים, ואחר⁻כך – לגודל⁻נפשו של השולטן. ועוד זאת – וזהו התפקיד העיקרי והקרוב ביותר – יש להשפיע במישרים על הוועדים הארמניים בפאריס, לונדון ובריסל, כי יצייתו. אתה, ידיד מכובד, תואיל לשקול עם עוזריך בפאריס, מה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת; ביחוד, אם יש לומר לוועדים, כי אנו כיהודים מתעניינים בכך. על כל פנים אסור שייוודעו, כי אנו מבקשים להשתמש בהם, כדי להקים את מדינת⁻היהודים הבלתי⁻תלויה, שאם לא כן אפשר ינסו גם הם בהזדמנות זו לעשות אותו הדבר, ונוסף קושי על קשיינו. לכל המרבה מותר להם, אפוא, להוודע, כי אנו מתכוונים לביטול איסור הכניסה לארץ⁻ישראל463, אם יהיה (לכל הרע) הכרח להעלות לפניהם נימוק להתערבותנו.

אולם טוב יותר ומסתבר יותר נימוק כזה; יהא צורך במלווה לתשלום נזקי המהומות הארמניות (והרי זו תהיה, כמשוער, אחת הדרישות או משאלה של הארמנים). קבוצת מממנים רוצה לסדר את המלווה, אולם בתנאי, שהארמנים יחתמו עתה על שביתת⁻הנשק (עד אַבגוּסט) ואחר⁻כך על השלום.

התוכל ותרצה לעמוד לימיני בענין המיוחד הזה? אבקשך, כי על כל פנים תטלגרף לי מיד עם קבלת המכתב הזה; הן או לאו464. דיה המלה האחת, כי אם לאו – אהיה צריך לנסות שמא אוכל לפנות למקום אחר בפאריס (כתובתי לטלגרמות היא תמיד: רחוב פּאָליקאן 16).

אם תטלגרף: הן, הריני מצפה לידיעותיך המפורטות יותר בכתב. יש לפעול במהירות, כי סוכן⁻החשאין של השולטן כבר יצא הבוקר השכם לבריסל.

התוכל מפאריס לעורר שיכשירו הלך⁻רוח גם בעתונים רוסיים וארמניים?

יש לנו בפּאריס ציוני נאמן ומהימן, ד"ר אלפרד נוסיג465, שיתבקש היום לדבּר אתך ולהעמיד עצמו לרשותך, כיוון שטילגרף, שהוא יכול לפעול בענין הארמני. הוא יוכל להסבירך ביחוד את מצב הכוחות הציוניים בפּאריס.

איני מכיר את ד“ר נוסיג אלא בחטיפה, אולם למהימנותו ערב לי חבר⁻לדעה מצוין בכאן, ד”ר שנירר466. תשפוט מדעתך, עד כמה כדאי להתחיל עמו במעשה, וכמה מותר להגיד לו. התוכל להפעיל בענין הארמני גם באנגליה? אמנם אני מפעיל במישרים דברים שונים אולם אם תוכל, תעשה זאת גם אתה, ועשה מיד. עלינו להטיל עתה את כל כוחותינו לנקודה זו.

אני מלא תקווה.

בברכות נלבבות

המסור לך בנאמנות

ד"ר הרצל


83. אל ד"ר מאַכּס נוֹרדאֶוֹ, פאריס

[וינה,] 12 במאי 1896

ידיד חביב ביותר!

שני מכתבים כתבתי לך אתמול, ולא ביררתי דווקא את שעשוּי לענינך אחרי הטלגרמה מיום א': ענין התרגום.

זקוק אני לתרגום הצרפתי467 במהירות, משום שהוא ישמש מסד לתרגום התורכי, שיותקן בשביל השולטן. אני כותב היום גם למר פּאֶפּאֶרין468, שאולי כבר התחיל במלאכה. הוא יכול היה למסור את החומר שלו למר דיטריך469. אקוה, כי גם מר נוֹסיג470 יעזור ברצון, אולי גם ברנאֵר לאַזאַר471. בהוצאות אשא אנוכי, אם לא יימצא מו"ל שיעֵז כזאת. אך העיקר הוא, שהתרגום יסתיים במהרה, ולפי הטלגרמה שלך מיום א' אני רשאי לצפות לכך.

מר דיטריך או כל אחד הדואג לתרגום, יואיל בטובו, במהירות שבגדר⁻האפשר, לשלוח לי עלי⁻הגהה, למען אוכל להמציאם למתרגם בקושטא472. בנפש⁻עניננו הוא לבקש בדחיפות, שעלי⁻ההגהה יהיו כאן בשבוע הבא. דבר נקל לגבי בית⁻דפוס של עתון או מו"ל גדול. חמשה גליונות אפשר לסדר ב⁻2–3 ימים. איני רוצה להלאותך בענין מיוחד זה. אך אבקשך מאד כי תמליץ על חפזון רב בפני מי שעוסק בכך. אולי תמסור את דבר⁻התרגום לידי מר נוסיג לשם ביצוע. בנכונותו האדיבה אין לפקפק.

בברכות נלבבות

הנאמן ך

הרצל


83א. אל סולומון י. סולומון, לונדון

[וינה,] 23 במאי 1896

מר סולומון היקר![475]

כתבתי פעמיים לידידנו הראָוו[רנד] זינגר473,כדי לבקשו שיודיע לך על נסיעתי ללונדון בתחילת חודש יולי. עדיין לא קיבלתי תשובה, ואני מקווה, כי האיש המצוין אינו חולה.

שמא הצטנן כלפי ענייננו הלאומי הגדול? רבונו של עולם – זה עלול לקרות, וכבר אבדו לי בדרך כמה וכמה חברים שחיבבתים. אולם אחרים מגיעים אלי כל הימים, ויכול אני להגיד לך, שהתנועה התקדמה התקדמות יוצאת מגדר הרגיל מאז דיברתי אל “המכבים”474 בלונדון. יש עניינים עדינים רבים, שעליהם אי⁻אפשר לי להרחיב את הדיבור ברגע זה. אך אני מאמין, כי יהיו לי חדשות גדולות בשביל העולם היהודי, ואולי בשביל יהודי כל העולם, כשאחזור להיפגש אתך475. ביקשתי בחודש אוקטובר להודיע לך מראש על זמן בואי. ובכן, זהו שאני עושה. הואל⁻נא לומר לי, האם מסכים אתה לתת לי את האפשרות לשאת במועדון המכבים נאום גדול (באנגלית) על התוצאות שהושגו עד עכשיו. הנני מציע כתאריך ה“מיטינג” את יום א', השני שביולי. אך אם יש לך סיבות פוליטיות או אחרות להסתייג מתנועתנו, הנני מבקשך לומר זאת בגלוי. אם, בניגוד לכך, מתמידים המכבים בעמדתם האוהדת מלפני ששה חדשים, ארגן⁻נא את הדבר כך, אדוני היקר, שלאספה יהיה הד ודאי, ושיבואו לשמוע אותי כל אלה, שגורל עמנו האומלל קרוב ללבם. יהיה זה, אולי, יום גדול בתולדות הקמתה מחדש של המדינה היהודית.

כמה משליטיה של אירופה כבר יודעים על תכניתי. נתקבלתי לראיון ממושך על⁻ידי אחד מהם476. אני מקווה להשיג תוצאות אחרות עד חודש יולי. בעיני ידידי נורדאו, שילווה אותי ללונדון, פלא הוא מה שידעתי לעשות עד עכשיו. הכרתי האיתנה והעמוקה היא, כי כל כוחותינו יתאחדו וכי נוכל לחזור לארץ⁻ישראל.

היום יש לי עוד דבר לבקש אותך. אך מה שאומר לך עכשיו, צריך שישמר בסוד, כלומר – צריך שיהיה ידוע רק לאלה, שיפעלו בכיוון אותו אציין לך.

טוב הוא בשביל ענייננו, כי נסייע בכך שהוועדים הארמניים יתפשרו עם השולטן. שליח סודי יצא לבּריסל, לפאריס וללונדון, כדי לשוחח עם הארמנים, העומדים בראש תנועת המרי, וכדי להחזירם אל חיק המלוכה. אם ייכנעו ללא תנאי, יסכים השולטן מיד לכל הריפורמות המבוקשות, שאותן לא יוכל להעניק תחת לחץ מצד המעצמות האירופאיות477.

אבקשך לדבר עם מר לוּסיאָן ווֹלף478 ולשאול אותו, מה יוכלו ידידינו לעשות למען כך. הארמנים אינם צריכים לדעת, כי אנו מבקשים להביא לידי פיוס בגלל האינטרסים הלאומיים שלנו. אם אין דרך להתערב באופן ישיר, האם לא תהיה אפשרות לעורר בעתונות האנגלית הלך⁻רוח לטובת כניעתם של הארמנים? כבר הבאתי לידיעת הלורד סוֹלסבּרי על⁻ידי אחד מידידי המסורים את רצון השולטן להתפשר עם הארמנים – אם ייכנעו באופן לויאלי ואם יתנו אמון ברוחב⁻לבו האבהי. זה לחלוטין בהתאם לאינטרסים של המדיניות האנגלית, והדבר עשוי להביא לידי הבנה בין תורכיה ואנגליה.

מר ל. ווֹלף יבין בקלות את המשמעות הגדולה של פרשה זאת, ואני מקווה, שיסייע ככל שיוכל. הצעד⁻נא את כל ידידינו בכוון זה, אם הדבר אפשרי לך. המטרה שיש להשיגה היא, שהוועדים הארמניים הרוצים לחדש את המאבק בחודש יולי, יחתמו על שביתת נשק עד חודש אבגוסט. אני אומר “שביתת נשק” ולא “שלום מוחלט”, מפני שבתקופת⁻ הביניים נוכל אולי לשאת ולתת עם השולטן ולהשיג זכויות לנו לעצמנו.

האם הובן הדבר והאם אוכל לסמוך עליך, על מר וולף ועל ידידינו בלונדון? יש לפעול מיד.

אני מחכה לחדשות ממך והנני נשאר המסור לך בנאמנות

ת. הרצל


84. אל ליאון פּאַפּאָרין, פאריס

[וינה,] 12 במאי 1896

אדון נכבד מאד!

זה שבועות שאני מחכה לתרגום הצרפתי של החוברת479. סיבה היא לי עכשיו לרצות בהתקנת התרגום לאלתר, ואני נוטל רשות לעצמי לשאול אותך, אם עשית משהו בכלל, ואם כן, עד היכן הגעת. את התשובה תואיל בטובך לתת לד“ר מאַכּס נוֹרדאוּ בפאריס, 34 אֶוואֶני דא⁻ווילייאָ. ד”ר נוֹרדאוּ יעשה את העבודה על⁻ידי מישהו אחר, אם לא יקבל ידיעה ממך. אם התחלת בתרגום ואחר⁻כך הסתלקת ממנו, אפשר אולי להשתמש בחלק הזה. טובת עניננו מחייבת שההוצאה הצרפתית תסתיים במהירות יתירה.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


84א. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, לונדון480

[וינה,] 13 במאי 1896

אדוני היקר,

טרחתי למענך481, ואני תקוה, כי תרגיש בכך. במיוחד הקדמתי להודיע ללורד סוֹלסבּרי482, ודומה עלי, כי מצד זה יקבילו את הסידור בעין יפה. ואשר לבני⁻דתי, כבר הצעדתים בין בפאריס בין בלונדון. אולם בין ידידי מצויים כאלה, הבאים בטענה רצינית למדי. הם טוענים כי אנו מסתכנים de travailler pour le roi de Prusse483, וגם אם יוּשכן השלום, ישכחו אותנו עד מהרה. אחד מידידינו בעלי השפעה גדולה ביותר, מתנגד לכל ההתערבות הזאת, מתוך שהוא סבור כי התפרדות הגוף הכביר484 הזה היתה מועילתנו יותר.

ואילו אני, כפי שאמרתי לך מיד, מאמין כי מטובתנו, אם נבינה אל נכון, שנלך בכיוון שהורית אתה. אני רוצה בהחזקת הכוח הקיים וביצורו, שיווכח עד מהרה לדעת, כי עסק לו כאן עם ידידים.

אגב, משתתגלינה הוכחות ראשונות של יחס אהדה לעניננו,יתייצבוּ המתנגדים לצדי.

אבקש ממך, כי תכתוב לי, אם יש חדשות חשובות. אברכך בהצלחה שלימה ביותר.

המסורלך

ת[אודור] ה[רצל]


85. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, לונדון485

[וינה,] 15 במאי 1896

אדוני היקר,

קיבלתי את הטלגרמה שלך. כבר כתבתי אליך שלשום486 למלון בּאֶרקליי, פיקאדילי, שם תואיל לבקש את מכתבי.

אני חוזר בקיצור על תכנו. הכשרתי בשבילך את הקרקע אצל לורד ס[ולסבּרי], וביקשתי מידידי להקדים ולהודיע בזה גם לראשי התנועה הארמנית. בלונדון הרי זה, סבורני, מר ניכולָדזה שיש לדבר עמו. אחד מידידי487 נטל על עצמו להתערב גם אצל ראש הוועדים הרוסיים488 בטיפליס.

עליך להתגבר על אי⁻האימון של הארמנים. המנהיגים יהיו סבורים, כי מבקשים להבאיש את ריחם בכניעת⁻שוא, שתערוף את התנועה כליל. בעצם, ניתן להניעם, לפי הידיעות שקיבלתי אמש, שיחתמו על שביתת⁻נשק בלי התחייבות.

אפשר שמנהיג טיפליס יבוא לווינה, ואראנו.

אלף ברכות

המסוך לך מאד

הרצל


85א. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, לונדון489

[וינה,] 15 במאי 1896

אדוני היקר,

טעיתי. ראש התנועה490 בלונדון נקרא אואֶטיס נאָזאָרבּאַק, והוא עורך את כתב⁻העת “הוּטשאק”. ידוּבר עמו.

המסור לך

ה[רצל]


86. אל הרב הראשי צדוק כהן491, פאריס

[וינה,] 16 במאי 1896

אדוני הרב הראשי,

לאחר ששלחתי את מכתבך האדיב אל אותו אדם צעיר, קיבלתי את התשובה הזאת.

הנני מעבירה אליך בהרגשת סיפוק מה; כך עשוי “החומר האנושי” שלנו492.

כן נגיע עד המטרה.

בימי יולי הראשונים, לאחר שאחזור מקושטא, אצא ללונדון. בעברי את פאריס אראה רשות לעצמי לבקר אצלך.

קבל⁻נא, אדוני הרב הראשי, רחשי כבוד המצויינים מאד

הרצל


86א. אל ישראל זאנגוויל, וינה493

[וינה,] 20 במאי 1896

זאנגוויל יקירי,

הרשני⁻נא החזיר לך את כובעך.

בּשביל בּודאפּשט תהא לך המלצה שניה זאת לעזרה, ובמיוחד מבחינת שעשועים.

שלך בנאמנות

הרצל


87. אל פרופ' ליאון קאֶלנאֶר, וינה

[וינה,] 22 במאי 1896

יקירי הפרופסור!

זאנגוויל יסעד אצלנו מחרתיים, יום ראשון, בשעה 21/2 א[חרי] ה[צהרים]. נשמח מאד, אם גם אתה תסב לנו את עונג הצוותא.

אבקש תשובה, אם נוכל לסמוך על בואך494

במיטב הברכות

המסור לך

הרצל


87א. אל פ. מיכאל לבית נאֶווליסקי, לונדון (מברק)

וינה, 24 במאי 1896

בקש את לוסיאן וולף495, איש ה“דיילי גראפיק”, מתוך הסתמכות על זאנגוויל ועלי, שיציגך לפני לוסון496.

הרצל


88. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

וינה, 24 במאי 1896

אדון נכבד מאד!

מיטב ברכתי על מכתבך האדיב. שמחתי מאד להכיר את החבר האהוד מר וולפסון497, אשר מפיו שמעתי קצת גם על הידידים בקלן. הלא תרצה לשלוח לי את חוברתך?498 אני כתבתי את שלי, בלי שידעתי את קודמַי, ויש לשער שלא הייתי כותבה, אילו היתה הספרות ידועה לי.

בשלהי יוני או בראשית יולי אלך לונדונה, כדי להתנסות בייסוד “אגודת היהודים”. היה זה רצוי מאד, אילו שלחו גם הציונים הגרמנים באי⁻כוח ללונדון. לפי המשוער, ילבש הכינוס אופי של בּאנקט בקלוב⁻המכבים499.

לאסיפה, שאתם מכנסים בברלין, קשה עלי לבוא500. כמשוער, אלך ביוני לקושטא, כדי ללמוד ולהכיר את הלך⁻הרוח שמה. הרי השאלה העיקרית הקרובה ביותר היא עמדת השער501 לתכניתנו.

אולי תזדמן אחר⁻כך שעת⁻כושר לשיחה על פעולת⁻ההתיבות. אך אינני רוצה לכחד ממך את השקפתי תחת לשוני.

מה שהציונים עשו עד עתה,אני מעריץ בהכרת טובה, אך הנני מתנגד עקרוני לאינפילטראָציה502. על⁻ידי האינפילטראָציה, אם יתנו לה שתימשך, יעלה מחיר הארץ ויקשה עלינו יותר ויותר לקנותה. המחשבה על הכרזת עצמאות “לאחר שנהיה שם חזקים למדי” היא לדידי מחוצה לגדר ההגשמה, מפני שהמעצמות בודאי לא יסכימו לכך, גם אם השער יהיה חלוש למדי.

לעומת זאת תכניתי היא הפסקת האינפילטראָציה וריכוז כל הכוחות ברכישת ארץ⁻ישראל, לפי משפט העמים. לכך נחוצים משא⁻ומתן דיפלומאטי, שכבר פתחתי בו, ופעולה פובליציסטית בקנה⁻מידה גדול ביותר.

אם אתה וחבריך רוצים להצטרף לתכנית זו, יהא לי הדבר לשמחה רבה – “לי” באתא קלילא. שהרי רצוני להקים את “אגודת⁻היהודים”, כדי שהתנועה הזאת לא תתגלם באישיות אחת, לא שלי ולא של אחר.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ד"ר הרצל


89. אל ליאון פּאָפּאָרין, פאריס

[וינה,] 24 במאי 1896

אדון נכבד מאד!

ד"ר נורדאו מודיעני, כי היית אצלו וכבר עשית חלק מן העבודה503. אני מצטער מאד, כי היה זה עמל⁻שוא, אך לא יכולתי עוד לסמוך עליך, כיון שלא שמעתי ממך כלום. שאם לא כן הרי לא הייתי מזמין את התרגום הזה, שאני חייב לשלם שכרו.

אך אולי אפשר עוד בכל זאת להשתמש, לטובת הענין, בעבודה שעשית. אם חלק גדול הוא שעשית, אנא שלחהו אלי, בסופיה נחוץ נוסח צרפתי להתקנת התרגום התורכי. אשלח את עבודתך והיה לך, למצער, סיפוק נפש שעזרת בזה.

אל תקדיר אכזבה קטנה זו את רוחך. אני נוחל יום יום אכזבות גדולות מעבודה הלאומית הגדולה הזאת, ואף על פי כן לא אומַר נואש.

המסור לך כליל

הרצל


90. אל פיליפ מיכאל לבית נאֵוולינסקי, לונדון (טלגרמה)

[וינה,] 26 במאי 1896

מיעץ לשוב עד מהרה הביתה. אולי אסדר אישית ראיון אצל ס[ולסבורי]504 בסוף יוני. ניסע קודם אל שולחנך505.


90א. אל הרב שמעון זינגר, לונדון

[וינה,] 26 במאי 1896

ידיד מכובד!

אל סיר ס. מוֹנטאָגיו506 לא אכתוב במישרין, שאינני יכול להשיח עצמי יפה באנגלית, והעיקר כאן היא בהירות. לפיכך אבקשך, כי תטרח שנית ותבאר לו את הענין באֵר היטב. אין בנו יודע מידת ימיו – דבר זה לא אמרתי, אף שהרהרתי בו בלבי, לבארון הירש לפני שנה507, בהיות לי שיחה גדולה עמו. האיש הזה, שהיה בו לב מרובה כל כך לגבי יהודים, – היום הוא מת, ולא עשה כלום אלא דברים שבפילאָנטרוֹפּיה – כלומר בשביל השנוֹררים. והוא יכול היה לעשות משהו בשביל האוּמה!

דבּר ברצינות עם מוֹנטאגיוּ, כי ענייננו רם הוא ורציני. אני רואה בו כוח מתאים לחלק מן התפקיד, אין נדרש ממנו קרבן חמרי כלשהו. אין הוא מחויב לתת פני508.

אם אינו רוצה לשתף פעולה, נצטרך להסתייע בלעדיו.

צר לי, כי הזמן בתחילת⁻יולי שוב אינו נראה509. אולם איני יכול ללכת מכאן אלא באמצע יוני, ואני שואף ראשונה לקושטא. אולם אם יהא הכרח שנסיעתי לקושטא תידחה מטעם מן הטעמים, הרי בדעתי לבוא תחילה לונדונה. תוודע על כך בעוד מועד, כדי שהערב אצל המכבים510 יוכל, בשעת הצורך, ליקבע כבר ל⁻21 ביוני.

אם אלך לקושטא, דבר שמוכרח לפי שעה להיות סוד חמור, אודיעך גם אז בעוד מועד, כדי שתוכל להניע אותם חברי העדה שלך, שנוכחותם רצויה בבואי, שיישארו בלונדון עד 5 ביולי511.

היינו נפגשים אז ב⁻5 ביולי אצל המכבים.

במכתב קודם512 ביקשתיך לפרש בשמות אישים אחדים, שנוכל לספחם אל אגודת היהודים513. אגודה זו תהיה מורכבת ועד גדול, בו נושיב יהודים נכבדים – לרוב אנגלים – וועד פועל. בזה האחרון, הייתי רוצה, שיהיו אתה, גולדסמיד514 מוֹנטאָגיוּ, נורדאו, וכו'.

אבקשך להשיבני באותה נקודה במהרה.

בברכה נלבבת

המסור לך

הרצל


91. אל פרופ' ליאון קאַלנאֶר, וינה

[וינה,] 28 במאי 1896

ידיד יקר,

צער רב אני מצטער על שאינך יכול עוד לסקור את ספרו של ג.515 את הסקירה שלו עצמו אדרוש עכשיו ממנו.

תודה וברכה נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


91א. אל ד"ר מ. י. בודנהיימר, קאֶלן

וינה, 31 במאי 1896

אדון נכבד מאד!

תודה נלבבה על מכתבך האדיב ועל משלוח “העקרונות”516, שאני מסכים להם בתכלית, פרט לאינפילטראציה517.

אם יעלה בידי, בדרך כלשהי, הריני אומר לבוא לכינוס הציונים בבּרלין518, ונא להודיעני את תאריך האסיפה. אך אל⁻נא תסמכו בוודאות כי אגיע. בין 15 ביוני ו⁻5 ביולי (יום המיטינג בקלוב⁻המכבים519) עלי לעשות הרבה, עד שאיני יכול להתחיב התחייבות קבועה.

אך רצוי במידה מופלגת, כי הציונים הגרמנים יחליטו לאור כינוסנו הלונדוני החלטות וישלחו משלחת ללונדון; מן המוכרח הוא, שהאדונים האלה יזדמנו בלונדון שניים שלושה ימים קודם נשף⁻המכבים, כדי שנבוא בקצת דברים לכלל הסכם עם חברים לונדוניים, ואולי גם פּאריסאיים.

אשר לאנשי⁻האמונים בקאֶלן ובבּרלין הנני רואה רשות לעצמי להודיעך, כי תמסור להם שיש כוונה ליצוֹר את “אגודת⁻היהודים”520 מתוך ועד גדול, שיורכּב יהודים אנגלים ידועי⁻שם ונכבדים וועד פועל. את שני הוועדים יש לחזק בחברים מארצות אחרות. את פרטי ההסתדרות הזאת עוד נעבּד.

יגיעת ההרכּבוֹת האלו גדלה לצערי מאד, מחמת חוסר הרצון להשתעבד521 לתפקיד משותף, ומחמת אדישות, חשדנות,חכמנות ורצון רע.

איני יודע עוד כיום, אם יצלח בידי להביא ללונדון לידי תקומה את ההסתדרות הזאת. על כל פנים אֶמָצא אז עושה די והוֹתר, ככל שבגדר יכולתו של יחיד – ואז אסתלק.

בברכת ציון

המסור לך כולו

הרצל


92. אל ד"ר ראובן בּיראֶר, סופיה

[וינה,] 4 ביוני 1896

דוקטור מכובד מאד!

למורת רוחי אני למד ממכתבך האחרון, כי יש לך חילוקי⁻דעות עם חברים שם522. רוח⁻אחדוּת נחוצה לנו קודם כל. עליכם להתאחד כולכם בתכלית הגדוֹלה.

מאמרך היפה ב“לאַוּבּהיטאֶ”523 קראתי, וכבר ביקשתי להודותך על⁻ידי מר בּאַרדאַש524.

על התרגום התורכי525 שוב אין אתה, חביבי הדוקטור, צריך לדאוג, שכבר קיבלו עליהם אדונים אחרים.

ועתה – אל העיקר: ב⁻5 או ב⁻6 ליולי יתכנס בלונדון הכינוס בקלוב⁻המכבים, בו אשא נאום גדול, כדי ליסד את “אגודת⁻היהודים”. זאת הבטחתי, וזאת אני רוצה לקיים. אמנם שקידתי וקרבנותי אינם מספיקים. אם אין היהודים העשירים רוצים לתת יד – אני לבדי לא אוכל לפעול526 כלום. אמור⁻נא, אפוא, לידידים בסופיה, כי הם יכולים לסמוך על כך, שאני אקדיש לכך בלונדון את כל מרצי. אם יעלה בידי, זאת עדין איני יודע היום.

אפשר שבין 15 ו⁻20 ח. ז. אסע לקושטא. ובכן, אם אעבור את סופיה, אודיעך, כדי שאוכל לראותך בבית⁻הנתיבות וללחוץ את ידך. להתעכב בסופיה לא אוכל, כי בשל הנסיעה הלונדונית עלי לשוב בחפזון527.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל

מכתבים יש לשלוח מעתה לפי הכתובת: 1, רחוב פיכטה 11528.


92א. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, וינה

וינה, 6 ביוני 1896

… כוונתי לנסוע529 ב⁻15 ביוני. האם תהיה אתי?

אלף ברכות.

המסור לך

הרצל


93. אל פרופ' ליאון קאָלנאֶר, וינה

[וינה,] 8 ביוני 1896

פרופסור יקר!

כתוב נא על ספר זה530; אולי ייתכן אגב⁻כך לטפל בם ב⁻“Children”531 של זאנגוויל.

הואל⁻נא לשלוח לאחר מכן את כתב⁻היד סתם לפי כתובת המערכת או המו"ל בּאֶנאֶדיקט, כיון שאני אסע בסוף השבוע.

ברכות נלבבות

מאת

ת. הרצל

שלך



93ר. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, וינה

וינה, 9 ביוני 1896

אדוני הנכבד532,

ההרצאה מבּוּדאפּסט533 תשמש לך שעת כושר מצויינת, לחדש עצותיך לקושטא, שהן מצויינות לא פחות534. היה נמרץ, רמוֹז על כל היתרונות שיש בידנו להביא.

אם תחליט לנסוע אתי535, הנני מקוה מאד, שתעשה עמי הכבוד והתענוג להיות אורחי במשך נסיעה זו.

אלף ברכות.

המסור לך

ת.הרצל


94. אל מר יעקוֹבלאֶב, תורגמן הקונסוליה הרוסית, קושטא536

קושטא, 18 ביוני 1896

ד“ר תיאודור הרצל, עורך ב”נויאַ פראֵיאֶ פּראֵסאֶ" בווינה, מתכּבּד להמציא את ברכותיו למר יעקובלב, ומפני שיש לו לשוחח בענין חשוב מאד, הוא מבקש שיואיל לקבל פניו במשך היום ויקבע את השעה, בה יוכל להתייצב לפניו.


94א. אל אשתו יוּליה, אַוּסזאֵ

קושטא, 19 ביוני 1896

ילדתי היקרה!

ימים גדולים הם אלה העוברים עלי כאן. אמנם, גמר תוצאה עדיין אינני יכול לחזות מראש. אני נושא ונותן עם הממשלה; אתמול הייתי בקבלת פנים ממושכת אצל הווזיר הגדול וביליתי שלוש שעות אצל רמי⁻מעלה שונים. מובן, כי במסיבות כאלה רואה אני רק מעט מעיר נפלאה זאת. בערב אני תשוש לחלוטין. אז מסב אני עם כמה ממכרי לארוחת הערב.

מכל מקום אחזור בשבוע הבא. באיזה יום עדיין אינני יודע. מכל מקום אין את צריכה עוד לענות לי לכאן.

אני מקווה, כי אַת והילדים בקו הבריאות.

לידידי פאול537 יכולה את להראות מכתב זה, אך לא לאיש מלבדו. הוא יוכל להודיע לקאניז’ה538 בכתב את תוכנו.

ברכי את כל קרוביך השוהים באַוּסזאֶ539, וקבלי יחד עם ילדינו האהובים נשיקות הרבה מאת

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


95. אל מוֹריץ רייכאֶנפאֶלד, וינה

קושטא, 20 ביוני 1896

חביבי קאַניז’אַ![543]

קטע העתון הרצוף מודיעך את הידיעה המענינת עד מאד, שהבטחתי לך עוד בבּאַדן540.

שמור זאת בסוד גמור לעצמך ואל תענה לי לכאן, כי קרוב לוודאי שאשוב מחרתיים, לכל המאוחר ביום ה', לווינה. עלי לדבר עמך, שכן פתחתי גם בנתיב שיעצתני, בדברים חשובים מאד.

אך אהיה בווינה, דע על כך, ועליך לסור אלי מיד – אולי בבּאַדן.

סאֶרווּס541

תיאודור


95א. אל הרב שמעון זינגר, לונדון

קושטא, 22 ביוני 1896

ידיד נכבד!

זה כמה ימים אני שוהה כאן והצעדתי את ענייננו קדימה במידה ניכרת. עם הווזיר הגדול שוחחתי שיחה ממושכת. אבקשך להפיץ זאת באמצעות לוּסיאָן ווֹלף542 בכל עתוני לונדון, – לאלתר ומיד.

מחרתיים אצא מכאן, אשהה כמה ימים בווינה, ולאחר מכן אסע דרך פּאריס ללונדון, מקום שם אגור במלון אלבּמארל. עד להודעה חדשה תהיה כתבתי: בּאַדן על יד וינה, הרצוֹגסהוֹף, משם ישגרו אלי את כל המכתבים וכו' לכל מקום שאשהה שם.

להתראות ב⁻3 או 4 ליולי בלונדון.

ברכות נלבבות רבות מאת

המסור לך בנאמנות

הרצל

אבקשך לשלוח אל מוֹנטאגיוּ כמה שורות לומר לו, כי רצוני לדבר אתו לפני ערב⁻המכבים, כלומר – לפני ה⁻6 ביולי. אביא חדשות חשובות מאד.


96. אל קולונל אַלבּרט אֶדוואַרד גוֹלדסמיד, לונדון

קושטא, מלון רויאל, 22 ביוני 1896

חביבי הקולונל!

זה ימים אחדים אני כאן ושוקד על טובת עניננו. שוחחתי שיחה ארוכה עם הוואָזיר הגדול543, והתראיתי עם בעלי⁻תפקיד שונים אנשי⁻דרגה רמה של הממשלה והחצר. תוצאות נסיעתי אודיע לך ולאחדים מידידינו הקרובים ביותר, ביחוד למונטאגיוּ, בלונדון, כשאגיע אליה ב⁻3 או ב⁻4 ביולי ואתאכסן במלון אַלבּמאֶרל.

אני מבקשך להודיע לציוני אנגליה החשובים ביותר, שאני עומד להגיע. יש בפי להודיע ענינים גדולים.

מחרתיים אסע מכאן, אשאר ימים אחדים בווינה (הכתובת עד 1 ביולי באדן ליד וינה, הרצוֹסהוֹף), ואחר⁻כך אסע דרך פאריס ללונדון.

דרישות שלום נאות למרת גולדסמיד ולילדיכם החביבים.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

הרצל


96א. אל הרב שמעון זינגר, לונדון

קושטא, 22 ביוני 1896

ידיד נכבד,

הנה קטע העתון שנתפרסם בכל העתונים כאן544 ויש ליתן לו מהלכים.

בחפזון ובלבביות

שלך

ת. הרצל


545ד“ר הרצל, עורך ה”נוֹיאַ פראֵיאֶ פּראֵסאֶ", הגיע הנה שלשום, ונתקבל אתמול על⁻ידי ה[וד] ר[וממותו] הווזיר הגדול, ושוחח עמו כדי מחצית השעה.

אותו יום ביקר מר הרצל אצל ה[וד] מ[עלתו] נוּרי פּחה, המזכיר הכללי לחליפת מכתבים עם ארצות⁻חוץ בהארג’יה546.


97. אל אשתו יוּליה, וינה

קושטא, 25 ביוני 1896

ילדתי היקרה!

שוב אני מברך אותך מקרב לב ליום הנישואין שלנו.

בשם השולטאן נתבקשתי אתמול להישאר כאן עד יום שני. זוהי פקודה ואות⁻כבוד כאחד. אך בשל כך יתקצר זמני, עד כי יהיה עלי להמשיך מיד ברכבת⁻האֶכּספּראֶס בדרכי מווינה ללונדון. עסוק אני עד כדי עירבוב החושים, מברך ומנשק בחיבה אותך ואת הילדים האהובים.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


97א. אל אשתו יוּליה, אַוּסזאֵ

קושטא, 28 ביוני 1896

ילדתי היקרה!

הערב אצא לסופיה, משם אמשיך מחרתיים בדרכי לווינה על מנת להגיע שמה ביום רביעי. ביום חמישי בהשכמה אמשיך ואחפז ללונדון, מקום שם כבר מצפים לי. בלונדון אגור במלון אלבּמארל. כתבי לי לבּאדן מה שלומך ושלום הילדים היקרים. כאן חם “נורא”. בלילות אי אפשר לישון. השולטן מכבדני היום כבוד נדיר, שהוא מראה לי באמצעות שלישו את ארמנותיו ואוצרותיו. את יכולה לספר על כך לפאול547. נשיקות נלבבות רבות לך ולילדים האהובים.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


98. אל ד"ר שאול רפאל לנדאוּ, וינה

קוטא, 28 ביוני 1896

ידיד מכובד!

חוגי הממשלה המנהלים פה548 הוסברה לפניהם התכנית שלנו. הקרקע הוכנה. מה יצא מזה, אין לפי שעה לחזות מראש. פסיעה חשובה קדימה נעשתה!

אסע מחר מפה, אשהה רק שעות אחדות אצל הורי בווינה (ביתר דיוק בּבּאַדן), ואמשיך ללא דחייה ללונדון (מלון אָלבּמאַרל).

אם ברצונך לדבר עמי רגעים אחדים, אבקשך לבוא ביום חמישי בבוקר לתחנת הרכבת המערבית אל רכבת האקספרס היוצאת ללונדון.

בברכת ציון נלבבת

שלך

ת. הרצל


98א. אל לוּסיאָן ווֹלף, לונדון

[וינה], 1 ביולי 1896

מר ווֹלף הנכבד.

ידידינו ראֶוואָ[ראֶנד] זינגר שלח לי את מכתבך האדיב. אשמח מאד לראותך בלונדון (מלון אלבּמאַרל), שאני מקווה להגיע שמה בשבת, 4 ביולי.

אביא חדשות חשובות מאד מקושטא.

שלך בנאמנות

ת. הרצל


99. אל מ. אוסישקין, פאריס (מברק)

בּאדן על יד וינה, 1 ביולי [1896]

אגיע בשבת ללונדון, מלון אַלבּמראַרל.

הרצל


99א. אל גוּסטאַב ג. כהן, המבורג

[וינה,] 1 ביולי 1896

אדון נכבד מאד!

בתוצאה מזהירה באתי היום מקושטא549, ואסע מחר ללונדון.

הסתפק בכך משום חפזוני. תסלח, אם אשיב על מכתביך החביבים באיחור, או לא אשיב עליהם כלל.

בלונדון אתאכסן במלון אָלבּמאַרל ואנאם ב⁻6 ביולי בבּאנקט, שיערוך לי קלוב⁻המכבים550.

בברכות נאות ביותר

המסור לך

הרצל


100. אל לוּסיאָן ווֹלף, לונדון (מברק)

לונדון, 4 ביולי 1896

מצפה לך מחר יום ראשון, בשעה אחת⁻עשרה במלון אַלבּמאַרל551.

הרצל


100א. אל אשתו יוליה, אַוּסזאֵ

לונדון, 4 ביולי 1896

ילדתי היקרה!

ההפלגה מאוֹסטאנדאַ לדוֹבר היתה קשה למדי, הטלטולת552 – נוראה. הרגשתי מעין בחלולית, אך חולה לא הייתי – שלא כרוב הנוסעים. לתמהוני לא מצאתי כאן כל מכתב ממך. אך כיון שבווינה שמעתי ידיעות טובות מאַוּסזאֵ, משער אני כי את עסוקה מדי. היום עלי להכין את נאומי בשביל ערב⁻המחרת, והריני מסיים בברכות ונשיקות נלבבות לך ולילדים האהבים והיקרים.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


101. אל אשתו יוליה, אוּסזא

[לונדון, 6 ביולי 1896]

רדוף ומורדף ברכות הרבה, היום הרצאה. הנה הראיון דהיום553.


101א. אל אשתו יוליה, אַוּסזאֵ

לונדון, 7 ביולי 1896

ילדתי היקרה!

מכתביך האחרונים והבשורה הטובה שבהם שימחוני מאד. הסעודה שנערכה אמש לכבודי במועדון⁻המכבים היתה נהדרת. נאומַי (גרמנית, צרפתית, אנגלית) זכו להצלחה מרובה.

עלי, כפי הנראה, להישאר כאן עד השבוע הבא, לאחר זאת – כמה ימים בפאריס, לאחר מכן – ליומיים בקארלסבּאד אל אדון אחד רב⁻המעלה554, לאחר זאת – לאַוּסאֵ.

ברכות ונשיקות רבות לך ולילדים האהובים, שלהאדרת שמם אני טורח עכשיו555.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


102. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, וינה

[לונדון,] 7 ביולי 1896

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

סמוך למסע קיבלתי את חוברתך המעניינת מאד556, וקראתיה בדרך מתוך התפעלות רבה, אף שבה אתה פורע בי במידת מה.

אתמול נאמתי לפני “המכבים”. ייתכן, אך אין זה ודאי, כי בימים הקרובים אצליח להקים את Society 557of Jews כדי לפייס את כל האינטרסים הנוגדים, ביקשתי לפרוש מן התנועה, כלומר – מן ההנהגה, למען לא יוכל איש לחשוב אף רגע, כי רצוני בנושאי⁻כלים להאדרת כבודי האישי.

מובן, גם לאחר מכן אעמוד על משמר הציונות בדיבור ובכתב, אבל כאיש מן השורה.

אבקש לשלוח מכתב זה אל ד"ר שנירר558. אני עסוק במידה עצומה כל כך, עד שלא אוכל לנהל גם חליפת מכתבים מושלמת.שנירר יסלח לי על דרך עקיפה זאת של מסירת הודעה.

אם תקום ה⁻Society559 – אטלגרף על כך לשנירר, והוא יודיע לכל הידידים.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


102א. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס (טלגרמה)560

[לונדון,] 7 ביולי 1896

באתי מקושטא. חששותיכם בלתי מוצדקים561. השולטן נטה לי רוב חסד. אם שלטונים נמוכים עושים מעשי⁻עריצות אפשר לקבול בפניו במישרין. הודיעו פרטים למלון אַלבּמאַרל562.

הרצל


103. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶווּלינסקי, וינה (מברק)

[לונדון,] 7 ביולי 1896

מגדלור563 וענין הארמנים564 התחלתי במרץ. אולם הכל ללא⁻סיכוי, אם יתאמת, כי שלטונות תורכיים בארץ⁻ישראל מגרשים בזרוע את המתישבים שהגיעו עתה565. בבקשה לשאול מיד בקושטא. תוצאה להודיע הנה.

ברכה

תיאודור


103א. אל ד"ר שאול רפאל לנדאַוּ, וינה

[לונדון,] 7 ביולי 1896

חביבי הדוקטור,

ברוב חפזון שתי מלים. שלחתי לך היום ב“אחריות”566 את נאום המכבים567 שלי.

הוא מתפרסם ב“ג’ואיש כרוֹניקל”568 הבא. אם בלוך569, שאתה יכול לשאול אותו, רוצה להביא נאום זה אותה שעה עצמה או לאחריה, יואיל להשתמש במקור שנשלח לך ואַל יביא תרגום שלא כתיקונו.

מובן, מקור הנאום עומד קודם⁻כל לרשותם של העתונים הקרובים אלינו, “יידישאֶ פּראֶסאֶ”570 וכו'.

אולם, אגב כך אין להפריע את תפוצת⁻הפירסום571 מנקודת⁻עמידה מפלגתית. הרוצה להביא את הנאום, יכול ורשאי להביאו. בשביל עתונות⁻המפלגה שלנו – הקיימת והעתידה לבוא – יהיו לנו ידיעות מיוחדות למדי.

הריני מלא תקווה טובה לייסוד קרוב של ה⁻Society572. ליום א' הבא הוזמנתי לדבּר במיטינג⁻המונים יהודים באיסט⁻אנד573. עדיין איני יודע אם הדבר יהיה ביכלתי.

בברכת ציון נלבבה

שלך

הרצל


104. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס

[לונדון,] 8 ביולי 1896574

אדוני הרב הראשי,

הריני עושה דימארש575 מיד – אם אין במלה זאת לדידך משום נוסח יתר דיפלומטיה ו“מעצמה” – בקושטא. אודיעך על התוצאה, אולי בעל פה, בשבוע הבא576

תכנית שצוינה דרך זלזול כחלום, הולכת ולובשת זה כבר זמן צורת ממשות.

כבר השגתי תוצאות מתמיהות – מתמיהות אותי עצמי577. דרוש בהחלט שאֶדמונד רוטשילד יהיה עמנו. כדי לשתפוֹ הריני מציע להסתלק לגמרי מהנהלת התנועה, כדי לבטל כל חשד של אַמביציה אישית. יקבל⁻נא את תכניתי, יתחייב להמשיך במפעל שהוחל בו, ואתן הן⁻כבוד שלי, שלא אטפּל בענין אלא כדרך חייל בשורה578.

אתאמץ עם סיר סמואל מוֹנטאגיוּ579 וקוֹלוֹנל גוֹלדסמיד580 למצוא את הצורה, בה נוכל להציע לאֶדמונד ר[וטשילד] את הנשיאות של “אגודת היהודים” – ואחר⁻כך תוֹאר אחר.

כל זה סודי בהחלט ורציני, ואבקשך להאמין בכך.

אביא לך את ההוכחות לכך. הואל⁻נא להכין את רוטשילד.

קבל את הבעת רגשותי המצוינים.

המסור לך

הרצל


105. אל לוּסיאַן ווֹלף, לונדון581

[לונדון,] 10 ביולי 1896

אדון נכבד,

מחר בערב, מוצאי שבת, ניפגש582 בשעה 8.30 אצל ראַוואֶ[ראֶנד] זינגר, 52, ליינסטר סקוואר.

המסור לך ביותר

הרצל

האם מתקדם הענין הארמני?583


105א. אל הרב הראשי משה גאסטר, לונדון

לונדון, 11 ביולי 1896

כבוד הרב,

מר ראַפּוֹפּוֹרט584 מספר לי, כי אתה מתעניין במדינת⁻היהודים. לצערי לא נותר לי פנאי לבקר אצלך, אך הייתי שמח ביותר, לו ראיתיך מחר בשעה 6 בערב ב⁻Jewish Working Men’s Club585

בהערצה כנה

המסור לך

ת. הרצל


106. אל אשתו יוּליה, אַוסזאֵ

[לונדון,] 12 ביולי 1896

ילדתי היקרה!

תוצאת נסיעתי משביעה⁻רצון. אני עצמי עיף מאד מאד. היום עוד עלי לנאום באסיפת עם586, מחר – לשאת ולתת עם ועדות. מחרתיים אצא לפאריס, מקום שם כבר מצפות לי ועדות אחרות. את חופשתי ביליתי הפעם בעבודה קשה ביותר. בשביל אַוּסזאֵ נותרו לי רק ימים מעטים בלבד. אלא שפעלתי פועל גדול מאד, ובזאת עלי להתנחם. כבר אני מתגעגע מאד לנופש.

בפּאריס אשהה רק ימים מעטים, לאחר מכן אלך אצל הדוכּס הגדול587, אחר – לאַוּסזאֵ.

כתבי לי לפאריס, מלון קאסטיל, רח' קאמבּוֹן.

לילדים שלחתי שלשום בובות – בשביל הבנות, – וטניס בשביל הבן.

הרבה נשיקות ענוגות לך ולילדים האהובים.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


106א. אל הדוּכס⁻הגדול פרידריך מבּאַדן, קאֵרלסרוּהאֶ

[לונדון,] 13 ביולי 1896

הוד רוממותו המלכותית!

לצערי לא ניתן לי להשתמש בהרשאה האדיבה, לבוא לסן⁻בּלאַזין588, כאשר באתי לקאַרלסרוּהאֶ, לאחר צאת הוד רוממותך המלכוּתית. אסיפות, שכבר נקבעו זה חדשים, חיכו לי פה בלונדון.

אך עתה היה לי לספר על התרחשויות חשובות בענין היהודים, שהוד רוממותך המלכותית מַפנה לו השתתפות רבת⁻חסד כל כך. בין בקושטא בין בלונדון ניתנות לציין התקדמויות ראויות לתשומת לב589. אני נוסע מחר לפאריס, ומשם בסוף השבוע לאוסטריה. המותר לי לבקש מחדש את החסד הגדול, להתקבל על⁻ידי הוד רוממותך המלכותית, לשם דין⁻וחשבון, ביום ב‘, ה⁻20, או ביום ג’, ה⁻21 ח. ז. התשובה לרבּוֹת ההודעה האדיבה על המקום, בו עלי להזדמן, תמצאני בפּאריס, מלון אקסטיל590, רחוב קאַמבּוֹן.

יואיל הוד רוממותו המלכותית לקבל ביטויי מסירות של יראת הכבוד.

ד"ר תיאודור הרצל


107. אל הרב הראשי משה גאסטר, לונדון

לונדון, 13 ביולי 1896

כבוד הרב!

ייתכן שלא יעלה בידי לבקר אצלך היום, אך דחוף אני להביע לך את רגשי הערצתי ותודתי על המלים הנפלאות שלך, על נאום נהדר זה שנשאת אתמול591.

דברים כאלה משמיע רב ראשי, שהבין אל נכון את תפקידיו הנעלים.

ראני⁻נא מעתה ידידך המסור והמוכן בשמחה לכל שירות.

ת.הרצל


107א. אל אשתו יוּליה, אַוּסזאֶ

לונדון, 13 ביולי 1896

ילדתי היקרה!

את מכתבך החביב קיבלתי; את הזמנותיך הפריסאיות אמלא. מחר אסע לפאריס, אם לא אוצג על ידי לורד רוטשילד לפני לורד סוֹסבּרי592. אתמול נאמתי בהצלחה כבירה ב“מיטינג” המוני באיסט⁻אֶנד. אך חבל, שמכל ההתרגשויות והמאמצים הריני כבר תשוש⁻כוחות עד מאד. אלף נשיקות נלבבות לך ולילדים האהובים וברכות רבות לקרוביך593.

אבא הנאמן שלכם

תיאודור


108. אל יעקב דאֶ⁻ האז, לונדון594

לונדון, 14 ביולי 1896

מר דאֶ⁻האז הנכבד!

סבורני, כי אתה לקחת את מכתבו של ראֶוואֶ[ראַנד] ואֶרנאֵר595. איני מוצא את כתבתו.

אנא בקש בשמי סליחתו, מוכרחני לצאת היום ואי⁻אפשר שיהא לי הכבוד לראותו.

מוטב ביותר לשלוח לו את המכתב הזה.הריני מקווה לראותו בבואי שוב לונדונה.

שלך בנאמנות

הרצל


108א. אל יעקב דהֶ⁻האז, לונדון596

[פוֹלקסטוֹן597,] 14 ביולי 1896

יקירי מזכיר הכבוד,

בבקשה, התחל עבודתך בזה, שלא תעשה מה שאמרת לעשות598. סבורני, כי מוטב שלא לפרסם בעתונים תודות אלא לציבור. חושבני, שאין זה מן הטעם הטוב. בארצנו רק שחקנים מפרסמים תודתם על קבלת⁻פנים נאה.אבקשך עוד פעם למסור התנצלותי לראַוו[אֶראֶנד] ואָרנאֶר599, שלא יכולתי שוב לראותו.

אנא כתוב אלי לפאריס, מלון קאסטיל, רחוב קאמבּוֹן,אם מילאת בחיוב ובשלילה את שליחות מכתבי זה.

ברוב כבוד שלך

הרצל


109. אל אשתו יוּליה, אַוּסזאֵ

[פוֹלקסטוֹן600,] 15 ביולי 1896

ילדתי היקרה!

הנה שתי מלים בחופזה לפני רדתי לאניה היוצאת לבּולוֹן – במזג אוויר גרוע. אקווה כי אֵל⁻הימים יטה לי חסד. מחר אהיה בפּאריס; אין רצוני לשהות שם זמן רב מן ההכרחי, שכן עד עתה היתה חופשתי רק – עבודה מייגעת ביותר, אם גם רבת הצלחה מאד. אני מתגעגע לנופש. בנשיקות נלבבות רבות לך ולילדים האהובים, אבא הנאמן שלכם.

תיאודור


109א. אל ליאון פּאַפּאַרין, פאריס601

[פּאריס,] 18 ביולי [1896]

אדוני הנכבד,

במשך כל היום היה בדעתי לבקרך, אבל לא היה לי פנאי לכך.

בוא נא, אפוא, מחר בבוקר בשעה תשע למלון קאסטיל602. ב⁻2/1 9 אנוס אהיה לצאת. אל תכעס עלי, אך שעתי הפנויה מועטת כל כך.

אני לוחץ את ידך

המסור לך

הרצל


 

פרק שלישי ראשית פעולת הארגון    🔗


110. אל פיליפ מיכאל לבית נאֶוולינסקי, קאַרלסבּאַד (טלגרמה)

[פּאריס,] 19 ביולי 1896

אֶדמונד ר[וטשילד] עושה קשיים603, העלולים להעלות תגובת־הד604 בלונדון. הוא ביקש תחילה ויתורים קטנים, שהיה, כנראה, מציע עליהם תגמול קטן.


110א. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

פאריס, 20 ביולי 1896

חביבי דאֶ־האז!

תודה על מכתביך.

עם אֶדמונד רוטשילד דיברתי605. הוא רואה בענין דבר שאינו ניתן לביצוע, אפילו אם נשיג הכל מבחינה דיפלומאטית. כי, לפי דעתו, מן הנמנע הוא להסדיר את נהירת ההמונים לארץ־ישראל. על־כך אין אלא תשובה אחת: נארגן כבר עתה את המונינו, נרגילם כבר עתה ללכת או להשאר לפי דבר־פקודה.

כאמצעי־תעמולה הריני ממליץ על דגל־שבע־השעות606: יריעה לבנה ושבעה כוכבי־זהב. תבקש בשמי מעם סוֹלוֹמוֹן607, שיתקין את תרשים־הדגל.

ברכה לכל הידידים, ועתה קדימה!

בין 24 ביולי ו־1 באבגוסט ישיגוני מכתבים באַוּסזאֶ (שטייאֶרמארק)608 וילה פוּכּס, אוסטריה.

מכאן ואילך: וינה

נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ.

אני נוסע מכאן היום. בברכת ציון

המסור לך

הרצל


111. אל בּארון אֶדמוֹנד דאֶ־רוֹטשילד, פּאַריס (טלגרמה)609

קאַרלסבּאַד, 22 ביולי 1896

ציר תורכיה בווינה610 כותב:

תוכל להכחיש במוחלט את הידיעה המוטעית, שהומצאה במזימה גלויה לרעה, כאילו השלטונות התורכיים גרשו מתיישבים יהודיים ותיקים או דחקו חדשים. מצד אחר אני למד, כאילו ניסה מישהו תככים נגדי ביילדיז־קיוסק611. לוּ היה זה אחד ממשרתיך הלהוטים מדי, היה מחייב קשה מאד את אחריותך. תקוותי כי לא כן, עלינו להבין זה לזה.

תיאודור הרצל

מלון אַרכי־דוּכּס קאַרל


112. אל הרב הראשי צדוק כהן, פּאריס612

אַוּסזאֶ, 26 ביולי 1896

כבוד הרב!

על כי עזבת את פּאריס קודם בואי, הצטערתי מאד מאד. ענייננו יצא אולי מזה בהפסד הגדול ביותר, שכן היה זה רגע חשוב. יכולת אולי על־ידי עצות רציניות, טובות, לגרום לכלל מהלך אחר.

אני כותב לך גרמנית613, שהרי אתה מבין, ואילו צרפתית אני כותב לאט והכתיבה רעה ביותר. ענין היהודים, עם גידול היקפה של התנועה, ממילא מטריח מאד את כוחותי.

כאן, בקצרה ובסוד חמור, העובדות. הייתי בקושטא והשגתי שם תוצאות, שהפתיעו בעצם אותי עצמי. השולטן קיבל את תכניתי “ארץ־ישראל ליהודים!” לכלל ידיעה, ואף שהוא מתקומם על הרעיון של מכירה פשוטה, הרי בכל זאת כיבד אותי בדרכים שונות ואמר להודיעני, כי הדבר הוא בגדר עשייה, אם תימצא צורה נאותה. II s’agit de sauver les apparences614. מחוגי סביבת השולטן הועלתה ההצעה הזאת: השולטן יוכל לקרוא בחגיגיות ליהודים, כי ישובו לארץ־מולדתם ההיסטורית, יתערו בה אבטונומית כוואַסאַלים615 של הממלכה התורכית וישלמו לו קיצבה שעליה יוכל אחר־כך לבסס מלווה.

בתוצאה זו נסעתי ללונדון, שם הבטיחוני סיר ש. מוֹנטאגיו616 ואחרים להצטרף בשלושה תנאים: 1. הסכמת המעצמות, 2. הצטרפות קרן־הירש617, 3. הצטרפות אֶדמונד רוטשילד618.

התנאי הראשון אקוה שאוכל למלאו, לפי ששני נסיכים שליטים619 כבר הניחו לי מקום לקוות לעזרתם. הלכתי, אפוא, לפאריס ודיברתי עם אֶדמונד רוטשילד. לוֹ, כמו לאדונים האחרים, הגדתי בבירור, במה הדברים אמורים. ביקשתי את כניסתו על תנאי לענין, כלומר שישתתף בדבר רק כשיהיה גמור ומושלם. אין הוא מחויב להעמיד עצמו בגלוי620, אני כבר אביא הכל, עם השולטן ושאר הממשלות, על סדרו. אולם כשיגיע הדבר לידי ביצוע, יואיל־נא הוא ומונטאגיו והאחרים לקבל את הענין מידי. ולבל ישרה עלי אפילו צל של חשד, כי אני רוצה באיחוד כל כוחותינו רק לשם התכלית, שאתפוס את ההנהגה בידי, הצהרתי, כי אני נכון להסתלק לגמרי, מיד עם קום הוועד הפועל הזה. כנגד הן־צדקם של האדונים, כי יעשו את מטרתי למטרתם הם, אמרתי לתת הן־צדקי, שלא אתערב מכאן ואילך בכל דבר. הם יכולים אז לנהוג בתנועה לפי מיטב ידיעתם וידעוּתם621, שכן אני הוגה אמון לחובבי־ציון שעד עתה. ביחוד יוכלו לעבוד בצנעה, להודיע ברבים תדיר רק כשיעור הנחוץ, בקיצור לארגן ולתעל622 בתבונה את התנועה הגדולה.

סבורני, כי זו היתה הצעה הגוּנה, שהעידה על רצוני הטוב ועל אי־אנוכיותי המוחלטת, וכי לא תבעתי בזה כל תביעה שלא כמידה623.

אולם לדאבוני לא רצה או לא יכול אדמונד ר[וטשילד] להבינני. הוא ענה, כי אפילו אם כל ההנחות הדיפלומאטיות היו נכונות והשגנו את ארץ־ישראל, הרי הוא רואה את הענין כדבר שאינו ניתן להעשות, מפני שהמוני היהודים העניים היו הולכים בלהקה בלתי־מרוסנת לארץ־ישראל ומן הנמנע היה להעסיקם ולפרנסם624.

אתה קראת את חיבורי על מדינת היהודים. אתה יודע, בכמה פרטים – ומהם אפילו מיותרים – תיארתי את פעולת ארגון־ההמונים הקודמת לנדידה625. אפשר לדחות את הצעות־הפרטים שלי; העיקרון שיש לארגן את המהגרים בצאתם ולא בבואם – הוא על כל פנים בר־ביצוע. בלא תעודות מסודרות – דרכיה וכו' – לא יתקבל איש. אֵלו בעיות־מימשל פשוטות ואינן גורמות קושי גדול יותר מתפקידים אחרים של מדינה.

אם זו, אפוא, חששה ענינית של אֶ[דמונד] ר[וטשילד], מסתבר שאפשר להתגבר עליה בטעמי־תבונה, ואני מבקשך, אני רשאי אולי לומר: בשם אחינו האומללים, שתעמיד את כל כשרונך וסמכותך לשירות הענין הזה.

עם זאת אני בא ומוכיח למעשה שהמונינו ניתן לארגנם, מתוך שאני ממליץ בפני ידידי בכל הארצות להקים את הגייסות למקרה של הנדידה. סבורני, כי בחדשים מעטים, בערך עד האביב, יהיו היהודים הלאומיים בכל הארצות מאורגנים ארגון מוצק.

התנועה נמשכת והיא תגדל בסערה, אל יטעה בזה איש. על אף כל המרורים והקשיים הבאים עלי – הריני נוהג בתנועה זו כאיש מחושב, אשר בכל רגע ורגע יש בו הכרת האחריות העצומה. ודאי שאיני מגרה את ההמונים626, אך האם אני יכול למנוע אי־הבנות רעשניות, אם627 אפשר ותועלם עין מפרקים שלימים של דברי628?

האסון, שאדמונד רוטשילד רוצה למנעו, הוא רק מחוללו בסירובו. הוסף על כך מה שאינו ניתן לחשב, כיצד העמים, שאנו חיים במפוזר ביניהם, יקבלו את התנועה הזאת, אם אנו אנוסים לעשות בה על־ידי תעמולה פומבית, תחת אשר נכוונה מלמעלה בכל השקט והסדר.

את רצוני הטוב הראיתי; לא נרתעתי מכל יגיעה ומכל קרבן אישי. מצפוני שקט. יובן־נא, איזו סערה של התמרמרות תתעורר בין היהודים

העניים ובין כל שאינם־יהודים, אם ביום מן הימים יוודע, כי במפעל־ההצלה שלי נעזבתי לנפשי על־ידי אלה שהיו יכולים ומחוייבים לעזור. אני מתנגד לבית רוטשילד, כי אני רואה בו אסון לאומי של היהודים. היחיד, שעל־ידי התנהגותו עד עתה עורר רגשי־אהדה, אֶדמונד רוטשילד, שחשבתיו, ואכן עודני חושבו יהודי הגון, טוב, והוא יסרב לסייע לגאולה הלאומית? ואין זה קרבן חמרי כלשהו – הנדרש ממנו. אין הוא מחויב לתת סנטים אחד, לעשות צעד אחד, להעמיד עצמו בגלוי. עליו רק לקבל את הענין הגמור – עד שלא נגמר דיפלומאטית הוא נשאר בעמדת־מחסה לגמרי. אם אינו מסכים לכך – הוא, בו תלויה כניסתם של הלונדונים ושל קרן־הירש, כלומר תלוי הכל – תהלך צעקת חימה על־פני העולם. אולי ייראה בעיניו כאי־צדק, כי על־ידי נסיונותיו הפילאנטרופיים בארץ־ישראל הועמד עתה בפני ברירה כזאת. הרי זה לא היה משחק ולא בילוי־זמן, אלא ענין רציני עד למאד, שנכנס אליו על־ידי מעשיו ביישוב ארץ־ישראל.

באר־נא לו זאת, בבקשה ממך. אפשר לא הייתי ממולח למדי, או הייתי קצר־רוח מדי. אך אסור שהענין יסבול מחמת מגרעותי629. כהונתך ואהבתך לענין מטילים עליך את החובה, שתשתתף ותפעל, כמיטב כוחך. מנע־נא ביחוד, שאֶדמונד רוטשילד יקבע לו מושג כּוֹזב על כוונוֹתי. שכנע אותו, כי אני רוצה את הטוב, הנכון.

ישנה עתה ההודעה הרשמית, כי השלטונות התורכיים לא גירשו את המתישבים היהודיים שכבר נשתקעו, ולא דחקו את העולים החדשים. הציר התורכי הוינאי כותב: Vous pouvez démentir categoriquement cette nouvelle inventée dans un but évident de malveillance630. טלגרפתי זאת לאֶדמונד ר[וטשילד]. עם זאת נודע לי דבר מדהים ממש מן הארמון בקושטא, שיש לי בו ידידים מסורים: כי מצד יהודי רוקמים תככים כנגדי. הדבר נשמע כל כך משונה ומגונה, שכמעט איני יכול להאמין. אפשר וביילדיז־קיוסק631 קיבלו ברצינות יתירה מדי הערת־שטנה שנזרקה מפי איזה יהודי שאין לו מידת כבוד אלי, כפי שהיא מגיעתני לדעת התורכים. אולם על־ידי מעשים כאלה – בין שהם נעשים מתוך קלות־ראש ובין מתוך כוונת־זדוֹן – אפשר אדם מעמיס על עצמו אחריות כבדה־כבדה. ומגיעה השעה, כי נבחין ונקבע יפה מיני האחריות.

התנועה היהודית־הלאומית היא כה רצינית, יתרה מזו, היא רצינית הרבה יותר מהאנטישמיות. יבינו־נא זאת בעוד מועד.

עד עתה היו היהודים חסרי־האמצעים – הסדן, והאנטישמיים – הפטיש. אוי להם לאלה הנקלעים אל בין הפטיש והסדן!

אם תענה לי מיד, יגיעני מכתבך עוד פה. מ־3 באבגוסט אני שוב בווינה. הכתובת: נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ.


בהוקרה נלבבת

שלך

ת. הרצל

112א. אל הארדיכל אוֹסקאר מארמוראֶק, וינה

[אַוסזאֶ], 27 ביולי 1896

ידיד יקר!

תכניתך632 יפה מאד. אמנם הייתי רוצה חזית בסגנון גוֹתי, בארוֹק או רוֹקוֹקוֹ633. אם לא ייתכן הדבר, נקיים זו של עתה. לגבי החלוקה הפנימית עלי להעיר עוד כמה הערות, אך בכך נדון בעל פה.

ראשית כל 634la grande question: כמה יעלה הדבר?

עלי לחשב את הוצאותי.

האם תרצה לשאת ולתת עם בעל הבית?

אם מחיר הבית ומחיר השינויים בבניין לא יעלו על מה ששיערתי, אפשר יהיה להביא את הענין לידי גמר עד 10 באבגוסט, וסיפּק יהיה בידינו להודיע לדיירים על הפסקת ההשכרה. כמה זמן דרוש לך לשם השינויים בבנין?

ב־3 באבגוסט אהיה בווינה ואשאר שם עד להודעה חדשה.

את תשובתך אבקש לשלוח הנה.

בברכה לבבית

שלך

בענין היהודים התרחשו גדולות. ת. הרצל


113. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וילה פוּכּס, אַוּסזאֶ, 27 ביולי 1896

חביבי דאֶ־האז!

הזמן את רבינוביץ, ואיש־כישור635 לשיחה והתחל בארגון. אדמונד רוטשילד הצהיר, כי הוא רואה בהגירת היהודים דבר שאינו ניתן לביצוע, אפילו אם נוכל להשיג את ארץ־ישראל. הוא חושש, כי ימהרו שמה 150,000 שנוֹררים636, שלא נוכל להעסיקם ולכלכלם. הוא לא קרא את “מדינת־היהודים”, או לא הבין אותה.

אין אנו יכולים להשיב על כך אלא בארגוננו. הודיעני על כל מה שאתה מתחיל. צריך שארגוּנם של המונינו יהא נוח לסקור וקל לכוון.

הקימה־נא ראשונה את הוועד המרכזי היהודי־לאומי לאנגליה, עשה משם גם את התעמולה בארצות, הפתוחות לפני חבריך. בפאריס תתכונן בקרוב בהנהגת מאכּס נורדאו הנהלה מרכזית לצרפת.

אותו דבר אעורר בקרוב בווינה וכו'. הבה ונַראה לאדונים המיוחסים הללו, מה אנו עשויים לפעול בכוחות העם עצמו.

אולם לא נאמר בזה עדיין, כי אנו נותנים להם גט פיטורין. אני מקוה, שנהא עומדים בקשרים עמהם גם להבא. אך אנו יוצאים לרשות עצמנו.

בבקשה ממך, שלח לי מיד שלושה טפסים של Jewish State637.

מה אירע בלונדון מאז נסעתי ממנה?

אם תשיב מיד, יגיעני מכתבך עוד כאן. מ־3 באבגוסט אני בווינה.

בברכת ציון

שלך

הרצל

הרי התרשים לדגלנו:|

יריעה לבנה

שבעה כוכבי זהב638

[תרשים]

אם אין בידך טפסים של חוֹברתי באנגלית, הנני מבקשך, שתדרוש מדויד נוט, סטראנד639, שישלח לי מיד הנה שלושה טפסים בתוֹרת דברי־דפוּס ועשרים טפסים בחבילת־דואר לווינה (נוֹיאֶ פְרַאיאֶ פּראֶסאֶ) פיכטאֶ־גאַסאֶ 11 – גם אותם מיד.


114. אל היינריך יוֹרק־שטיינאֶר, וינה

אַוּסזאֶ, 29 ביולי 1896

ידיד נכבד,

ב־3 או 4 באבגוסט אהיה בווינה. אתה זוכר, כי קבעתי לך ולמר ק[וֹלבּאֶרט]640 פגישה לראשית אבגוסט. בינתיים אירעו דברים גדולים.

היה מוכן, לפי שעה, לביצועו של הענין, שכבר פתחנו בו.

בברכה נלבבת

שלך

ת. הרצל


115. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

אַוּסזאֶ, 1 באַבגוסט 1896

חביבי מר וולפסוֹן!

רק היום בא לידי מכתבך מ־30 ביוני641, שאבי כתב לי בשתי מלים את תכנו ללונדון. עתה ראיתי, כי המכתב הזה היה מצריך תשובה מידית ומפורטת. אני מצטער, קודם כל, שלא היה ידוע לי, כי האדונים הילדאֶסהיימר ובּאַמבּוּס ביקשו להפגש עמך, עם ד"ר בּוֹדנהיימר ועמי בקלן. הרי נסעתי דרך בריסאֶל ללונדון642.

אך את הפגישה הזאת עוד נקיים. מחרתיים אני בווינה ואקרא את אנשינו הראשיים643 לוועידה, בה אנו רוצים להוועץ, כסעיף ראשון, בדבר כינוס קרוב של קונגרס־ציונים סודי644.

בלי ספק אתה מכיר את נאומי בקלוב־המכבים645. מצב הענין עתה הוא:

טוב מאד בקושטא

רפיא בלונדון

רע בפּאריס.

דהיינו, אדמונד רוטשילד מעכב את כל הענין646. הלונדונים (מוֹנטאגיו, גולדסמיד וכו') תולים הצטרפותם בהצטרפותו, והוא מסרב. הוא אומר, כי הענין אינו ניתן לביצוע, אף אילו אפשר להשיג (כסיכויי), בצורה מן הצורות, את ארץ־ישראל למעננו.

ועל שום מה אינו ניתן לביצוע? על שום שההמונים שלנו אינם עשויים להיות מאורגנים. נימצא חייבים פתאום לכלכל 150,000 שנוררים, וטענות בדומה לכך.

תשובתי על כך, שאתחיל מיד בארגון.

עוד קודם שקראתי את מכתבך הבאתיך במנין, כי מאז ביקורך647 אתה שמור בזכרוני. עוד מעט ותדע את התפקיד שיוטל עליך.

הציונים הפילאנטרופיים648 עוול רב יעשו אם יצאו נגדי. קשיים שהיו נגרמים לי מצד זה לא הייתי יכול לשאת. עשיתי עד עתה עבודה גדולה בלא ליאות ואגב הצלחות. אולם אם יגיע לידי כך, שציונים יהיו נלחמים בי, אשליך כל הענין ממני והלאה. אז אין היהודים ראויים, שאהיה מתיגע בשבילם.

החשש שהדבר יזיק את המושבות הקיימות נואל הוא והוכחש באורח רשמי במכתב של הציר התורכי בווינה. הוא כותב: “אתה רשאי להכחיש לחלוטין שמתיישבים יהודים גורשו או נדחקו”.

אגב, אני מתחיל להתעייף. מן ההכרח כי יקלו עלי במהרה את העבודה תחת להחמירה.

בברכת ציון נלבבת

שלך

ת. הרצל


116. אל הדוכּס הגדול פרידריך מבּאַדן, קארלסרוּהאֶ

אַוּסזאֶ, 1 באבגוסט 1896649

כבוד רוממוּתוֹ המלכותית!

מצרפת לא רציתי לכתוב, שכן הדואר שם חשוד על הסקרנות, ומכתב לסוּבאֶראֶן650 גרמני וודאי שהיה מעורר תשומת לב. אחר־כך הייתי כמה זמן ללא־מנוחה בדרך. וכך לא מצאתי אלא עתה להענות להזמנה הנדיבה651, שאגיש בכתב את הדין־וחשבון שלי על ענין־היהודים.

הייתי בקושטא ובדקתי שם את הקרקע. הוד מלכותו השולטן קיבל את הצעתי לכלל־ידיעתו, ואם כי בהחלט מוחלט652 הביע דעתו כנגד מסירת ארץ־ישראל ליהודים בתור מדינה בלתי־תלויה, הרי בכל זאת לא ריפה את רוחי עד גמירא. אדרבה, הוא כיבדני בדרכים שונות, ונרמז לי בעקיפים, כי הענין אולי ניתן להיעשות, אם תימצא הצורה הנכונה. מחוגי סביבת השולטן נעשו עתה כנפים653 לרעיון להרשות ליהודים הקמת מדינה וואַסאַלית654 בארץ־ישראל. עלייתם לארץ תעודד על־ידי מתן אַבטונומיה, ועליהם לשלם קיצבה שנתית לסוּזאֶראֶן655.

בהיות לי בקארלסרוּהאֶ הכבוד להרצות את הדבר, הרי גם הוד רוממותך המלכותית הביע דעתו לטובת הגירה הדרגתית לארץ־ישראל.

בתוצאות קושטא נסעתי ללונדון. אנשי הפינאנסים שלנו שם מוכנים לבצע צורה זו של הקמת מדינה בשביל היהודים; אך הם מתנים תנאים: תחילה התנאי המובן מאליו, כי המעצמות יאשרו את כלל־הדבר.

אחר־כך הצטרפותו של אֶדמונד רוטשילד בפאריס.

עם אותו אֶדמונד רוטשילד דיברתי. הוא מתיירא. סבור הוא כי לא נוכל לא לארגן ולא להעסיק ולא לפרנס את האנשים העניים האמוּרים להגר שמה.

אך כל אלה הן בעיות ממשל בלבד, לא קשות יותר ולא קלות יותר מתפקידים אחרים של המדינה656.

איני רוצה לחזור פה על כל מה שביארתי לו657. די, הוא אינו מבין זאת. זה באמת יהא מצער מאד, אם התפתחותה של התכנית הרצינית, הגדולה והמיטיבה658 הזאת תיעצר מחמת התנגדותו של איש אחד בעל אינטליגנציה שאינה מספיקה. יכול וזה רצון אלהים?

כך פני הענין כרגע. מוצא מן הקשיים עתה היה, לפרסם את המהלך ולכוף בכוח תעמולה את רצון המתנגד. אך לא הייתי רוצה לנהוג דימאַגוֹגית את התנועה.

בסדר טוב, בכוונתי, לא תוכל היציאה ההדרגתית של היהודים להתנהל אלא מלמעלה למטה. שעל כן אני מתמיד בתקווה, כי אותם נסיכי אירופה, שהם בעלי דעות נעלות באמת, יזכו את הענין בהגנתם רבת־החסד. כי אז היינו יכולים לפסוח בנקל על סירוּבם של יהוּדי־ממוֹן בודדים.

היה זה מן החשיבות שאין ערוֹך לה לגבי המשך־המהלך, אילו היה הוד מלכותו הקיסר הגרמני מואיל לשמוע מפי את הרצאת התכנית.

משהו כבר הוחל לשם התכלית, כי הוד מלכותו קיסר רוסיה יואיל לקבלני.

הוד רוממותך המלכותית היה השר השליט הראשון שבגודל־נפש התעניין בתנועה הזאת, ומלי ההתעניינות הזאת, המלים המלכותיות־בפשטות לא אשכח לעולם. אל חסד השיחה ההיא הריני מעֵז להשען בבואי עתה אף לבקש מהוד רוממותך המלכותית להניע את הוד מלכותו הקיסר הגרמני כי ישמעני.

באבּוֹ כבר קיים היום הפתרון הזה של שאלת־היהודים העתיקה. בני־אדם רבים, כנוצרים כיהודים, היו נוֹשמים לרווחה. קושי סוציאלי שסוּגו רציני ניתן להתירו. זה יהא מעשה עתיר־ברכה ורב־תהילה, שעתיד לפעול עד אחרית ימים.

אולם אם לא נמצא עזרה, אפשר ואיבּוֹ יישחת.

הריני נשאר

מסור לרוממותך המלכותית

ביראת כבוד והכרת טובה

ד"ר תיאודור הרצל

(כתובת: ראַיכאֶנאוּ, ליד פּאיאֶרבאַך, אוסטריה תחתית, טאַלהוֹף).


117. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס

אַוּסזאֶ, 2 באבגוסט 1896

כבוד הרב!

את הצעתך לכנס ועידה סודית של באי־כוח קהילות־היהודים הגדולות, אני מקבל, אם אתה המכנס659 ואם הענין יש לו מראש אופי מעשי660. לכלל ויכוח אקאדמי גרידא שוב לא אכנס. אין ללמוד מכאן שאני דוֹחה תיקוּנים ברעיוֹני, עצוֹת, הגבלות וכו'. אדרבה, אם אני מוכן לבוא לוועידה הזאת, הרי זה משום שאני מבקש בפעם כך־וכך להוכיח, כי איני תעמלן משתולל בסמיוּתו661, אלא הייתי רוצה לנהוג בישוב־דעת ובהסכמה עם השקטים והטובים שבאנשינו. ההבטחה שאני נותנה היום מעיקרא תיהפך הלכה למעשה, משאדע את סדר־היום של הוועידה ואת רשימת המשתתפים.

מובן, לא אפסיק את פעולתי בצפיה להתיעצות זו. אני צועד, כפי שכבר ראית, במהירות; ואם אתה ממהמה את ההתיעצות לשעה ארוכה, אפשר שתבוא לאחר מעשה. ובכן, תוכל עוד מוואֶגיס662 לפתוח ולהכין כל הנחוץ.

על הנעימה האהודה של מכתבך אני מודה לך ונשאר בהוקרה נלבבת

המסור לך

ת. הרצל

החל ממחר שוב אהיה בווינה. הכתובת: “נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ”.


118. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 4 באבגוסט 1896

חביבי דאֶ־האז!

את שני מכתביך האחרונים663 קיבלתי באַוּסזאֶ. אני מצטער, ש“המכבים” מהססים664, אך על אף זאת לא אנהוג בשל כך חומרה בידידינו אלה, החביבים עלי.

כנגד זאת עלינו לצאת לפעולה מקבילה665 שתצא מאיסט־אֶנד666. איני מפקפק, כי אנשי קלוב המכבים יבואו אחר־כך. אם לא יבואו, הרי שנצעד לבדנו.

ובכן, אַרגן־נא ככל המוקדם את המונינו באיסט־אֶנד, בערי־השדה האנגליות, ותן דעתך להגיע לידי מגע עם חסידי רעיוננו הרוסיים.

האם כבר התקשרת עם רבינוביץ' ואיש־כישור667?

לצערי איני יכול להעמיד לרשותך ממונות בשביל התעמולה668 כחפץ לבי. אין כל קרן לתעמולה, ואת ההוצאות ההכרחיות אני מסלק כולן מכיסי.

ושמא תהא זאת תרומה לקופת־התעמולה שלך, אם אניח לך את הכנסות ההוצאה האנגלית של “מדינת־היהודים”. אכן, עם זאת צריך היית להשתדל שתהא הכנסה, מתוך שתוציא מהדורה עממית זולה (אולי בהוצאת רבינוביץ') ותציין עליה: הריווח הנקי לקרן־התעמולה. או אז חובה היא על חסידינו שישקדו על תפוצה המונית של הספר669.

לאיש־כישור שלחתי את התצלום המבוקש. את ה“ג’וּאיש ואֶרלד”670, שנתבשרתי עליו, לא קיבלתי, וכן לא קיבלתי את קטעי־העתונים מאת ה“אֶרגוּס”671 האנגלי. ביחוד חפצתי לראות את הקאַריקאטורה שהיתה, כסבורני, בפּאל־מאל־גאזאֶט672.

עבדו, ידידי, גם אני עובד! אולי בקרוב תהיינה שוב חדשות גדולות.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


119. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 7 באבגוסט 1896

חביבי דאֶ־האז!

במכתבי האחרון שכחתי לומר לך, שסוּפר לי, כי הרב הראשי הלונדוני ד“ר אדלר אמר כאן: “ד”ר הרצל נכשל673 בלונדון”.

עד כמה שיש כאן הערה של לעג עלי, הריני עומד בקרירותי. אך אני מודיעך התנהגותו של רבכם הראשי, תברר את הדבר עם הידידים הקרובים יותר באיסט־אֶנד ותודיעו בשמי לרוו[רנד] זינגר ורוו[רנד] גאסטר674.

אבקשך להמציא לי את גילוי הדעת של קהילת לידס675, למען אוכל להביע לה תודתי.

בברכת ציון

שלך

הרצל


120. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 10 באבגוסט 1896

חביבי דאֶ־האז!

תודה על מכתבך המצוּין במתן הידיעות שבּוֹ676. אין אני רואה נחיצות בכך, להכחיש כל ידיעה וידיעה שאינה נכונה. לפעמים קרובות היה זה מן המוכרח למסור, כאחת עם ההכחשה, גופן של עובדות אחרות, ובתוך כך אפשר אדם מקלקל את הצעדים הדיפלומאַטיים שלו.

הנח להם לבני־אדם וידברוּ כרצונם. ברגע שיהיו הודעות של אמת ושל חשיבות אסתייע בך, חביבי דאֶ־האז, כדי למוסרן לציבור האנגלי.

הייתי רוצה לבוא לידי מגע עם חברינו־לדעה באמריקה. מה אתה מציע לתכלית זו?

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


120א. אל גוּסטאב זיידאֶמאן, פריז’דור (בוסניה)

[וינה,] 10 באבגוסט 1896

אדון נכבד מאד!

בחזרי הביתה מנסיעה ממושכת מצאתי את מכתבך האדיב677.

סלח־נא לי על האיחור שבתשובה.

העצה, שאוכל לייעץ לך, היא: פנה אל מיניסטר־האוצל פ[וֹן] קאלאי בבקשת תמיכה במפעלך, שבוודאי תועלת צפונה בו לארצות הכיבוש.

תוכל לפרש בשמי כנותן העצה הזאת.

בכבוד רב,

ת. הרצל


121. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

[וינה,] 11 באבגוסט 1896

מר וולפסון החביב!

האם לא קיבלת את מכתבי מאַוסזאֶ678?

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

הרצל


122. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

[וינה,] 12 באבגוסט 1896

חביבי מר וולפסון!

מכתבך היפה679 הסב לי רוב שמחה. אשרי היכול לסמוך על אנשים בני חיל כמוך, דבר זה משובב את רוחו.

לפי שעה לא אבקשך אלא שאתה עם הידידים שבקאֶלן680 תקימו על רגליה את האגודה המקומית בקלן ותעשו, ככל האפשר, בתעמולה. האם רצונכם להתקין לעצמכם הצעת תקנון הסתדרות משלכם? אני חושב דבר זה כדאי, מפני שיש להתחשב בתנאי־המקום.

אנו מבקשים הבנה־שבהסכּמה עם הציונים שבברלין681. אם לא תושג, הרי שקאֶלן תהיה המקום הראשי לציוני גרמניה.

לא אוכל עדיין לפרש בתאריך הפגישה682. אם הידידים מבקשים לבוא הנה, הרי כל מועד כשר בעיני, אלא שעלי לדעת זאת שבוע ימים קודם, שלא אסע מכאן. בברכת ציון נלבבת

המסור לך בכנות

ת. הרצל


123. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון (טלגרמה)

[וינה,] 12 באבגוסט 1896

אל תתנו לבכם על ידיעות־עתונים כוזבות683. אמור לפראג684 שאני מבקש שיתוף פעולה עם חובבי [ציון]. הרצל


124. אל וילהאֶלם גרוֹס, יפו

[וינה,] 12 באבגוםט 1896

אדון נכבד מאד!

אגרת־ההסכמה685 שלך שימחתני שמחת לבב.

בתודה וברכת ציון

המסור לך

הרצל


125. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 18 באבגוסט 1896

חביבי דאֶ־האז!

תודה על מכתבך המפורט686. דבר מוקדם הוא בעיני לעשות בדרך אישי בתעמולה האמריקאנית. על כל פנים אני מקבל בתודה לכלל־ידיעתי את הצעתך לנסוע שמה, ובבוא שעת־כושר, ביחוד אם יהיו מצויים אמצעי־תעמולה, נחזור לענין.

לפי שעה עלינו להסתפק בתעמולה שבעתונות. אני מעמיד היום לרשותך משהו, שתוכל להסתייע בו סיוע עתונאי, ועם זאת תוכל להעזר בו לשם הכחשת תפוצת־השפתים687 של מתנגדינו. הריני ממלא ידך לפרסם בכל העתונים כדלקמן:

הציר התורכי בווינה הצהיר לפני – בעל־פה ובכתב688 – כי הידיעה, שהממשלה התורכית החליטה לגרש את המתיישבים היהודיים מארץ־ ישראל או לדחוק עולים חדשים, דיבּה של כזב היא ורוֹע־כוונה. כן הירשה לי להשתמש בהצהרה מפורשת זו, ככל שאמצא את הדבר נאות.

מובן, שידיעה זו אתה רשאי לטבוע דפוסה העתונאי, כרצוי לך. אולי מן הראוי הוא, שתפיץ אילו מאמרים וידיעות, מתוך שתתבסס על עובדה זו. עיקר־הנעימה של המאמרים יהא כך: באמצעים כאלה, כדרך שמועות מדאיגות, הבדוּיוֹת בכוונה רעה, מנסים אנשים מסויימים להלחם במדינת־היהודים. מצדדינו נקראים להיות פקוחי־עין, ומתנגדינו יהיו־נא זהירים. ואילו כל היהודים הטובים יבחנו־נא בעצמם, מה אנו אומרים ועושים – ומה מתנגדינו טורחים להעלות!

ברך בשמי בלבביות את מר פראג689. הגידה־נא לו, כי לכאב יהא לי, אם אאלץ לאבד איש כמותו, לאחר שכבר דימיתי, כי רכשתיו לענין. שעל־כן לא השיבותי על הערת־הפולמוס שלו ב“ג’וּאיש־כּרוניקל”690, מפני שאינני רוצה שיצמחו אי־הבנות בינינו, אלא אעדיף לסלק את הקיימים.

מובן, שלא תודיע לו מתוך המכתב הסודי הזה אלא מה שנוגע לו, ובשעת כושר – גם את הצהרת הציר התורכי.

הריני מחכה בקרוב לידיעותיך הטובות על הקמת ועד־התעמולה.

בברכת ציון

שלך

הרצל


126. אל הקוֹלוֹנל אַלבּרט אֶדוואַרד גוֹלדסמיד, לונדון691

וינה, 28 באבגוסט 1896

חביבי הקולונל!

אתה חייל ואוהב אפוא את גילוי־הלב. לכן אני רוצה קודם כל לומר לך, כי הכאיבני לשמוע בפּאריס מפי אֶדמונד רוטשילד, שכתבת לו עלי מכתב שלא־לטובה692. אולם בעניננו הגדול אנו מוכרחים לפסוח על הצד האישי. יש לי להודיעך דבר של חשיבות, והריני מבקשך לנהוג בו סודיות חמורה. מקושטא נדרשתי לנסח ביתר פירוט את ההצעה היהודית693. והנה אני מעלה לפניך שתי שאלות, שתואיל להשיב עליהן באותו דיוק וכובד ראש, שאני מעלן לפניך:

1) האם אתה, בהגיענו לכך694, מוכן לעבור, בדרגת־גנראל, אל הצבא התורכי ולקבל את הפיקוד על הגייסות התורכיים בארץ־ישראל, במקרה שהשולטן יפרסם את ההזמנה, בעלת תוקף חוקי והמחייבת לפי משפט־העמים, אל היהודים, לבוא לארץ־ישראל?

2) האם אתה מוכן, לשם משא־ומתן מוקדם על ההזמנה הזאת, לנסוע עמי לקושטא?

המסור לך כולו

הרצל


127. אל סיר סמואל מוֹנטאֶגיו, לונדון

וינה, 28 באבגוסט 1896695

חביבי סיר סמואל!

מקושטא אני מקבל ידיעה סנסאציונית ומכריעה: שם נוטים להכנם עמנו מיד לכלל משא־ומתן על בסיס שכבר ציינתי לפניך בלונדון696. כנגד מלווה מודרג697 של עשרים מיליון לירה שטרלינג, שיחולק לשנים אחדות, היה השולטן, לאחר הודעה מוקדמת אל המעצמות, קורא ליהודי העולם כולו, כי ישובו לארץ אבותיהם, בה תהיה להם אַבטוֹנוֹמיה וישלמו לו קיצבה שנתית. על הקיצבה הזאת יש לבסס את המלווה.

מצוקת הכספים של תורכיה עלתה לשיאה. עתה נקבל את ארץ־ישראל, – או לעולם לא נקבלנה. אני שואל אותך, סיר סמואל, אם מוכן אתה לנסוע עמי לקושטא, לשם המשא־והמתן. אני יודע, זה קרבן כבד לך להחליט על נסיעה זו. אבל אם תביאנו, הרי כל עוד יחיו יהודים, ידובר על סיר סמואל מונטאגיו בתודה.

אם תחליט, עוד אמסור לך את המועד ביתר דיוק. על כל פנים יחול הדבר בשלהי ספטמבר, כשהחום בקושטא שוב אינו קשה כל כך.

אדמונד רוטשילד דחני בקש בפאריס – לא הן ולא לאו698. הוא בלי ספק אתנו, כשם שכל היהודים ילכו אתנו בהתלהבות, מיד עם הצלחתנו699.

שקול־נא בדעתך, סיר סמואל, באיזה מצב ראוי לזכרון מבחינה היסטורית אתה נתון ועומד עכשיו! הבינה את כל גודל התפקיד הקרב אליך! היה אתה האיש, שאני צריכים לו!

אני מברכך בלבביות

המסור לך בכנות

הרצל


128. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס

וינה, 28 באבגוסט 1896700

כבוד הרב!

(סודי ביותר!)

מקושטא אני מקבל את הידיעה הסאֶנסאציונית והמכריעה, כי מוכנים מיד למשא־ומתן מפורט יותר701. מצוקת־הכספים עלתה שם לשיאה. עתה אנו מקבלים את ארץ־ישראל או לעולם לא נקבלנה.

מה פעלת מאז חליפת־המכתבים האחרונה שלנו?

המאורעות דוחקים. אני מבקש תשובה מהירה702.

בהוקרה כנה

המסור לך

הרצל


129. אל גוּסטאַב ג. כהן, האַמבּוּרג

[וינה,] 1 בספטמבר 1896

אדון נכבד מאד!

מיטב התודה על חוברתך703. בחפץ לב אשוב ואקרא בדפוס את הרעיונות, ששימחוני בכתב־היד שלך.

דרשתי בשמך שלום ידידי זאנגוויל בלונדון, בשבתו על־ידי בבאנקאט, שערך לי קלוּב־המכבים704.

אל תתן לבלבלך בשתיקת־העתונים או במעשי־ההקטנה שלהם. הרעיון נועד קדימה! באשר יפול אל בין ההמונים הוא מלהיט. עם זאת אני עובד “למעלה”, כלומר בספירות הממשלות.

מקושטא, שאני זכור בה לטובה, היו לי לפני ימים מעטים ידיעות טובות. קרוב לוודאי, כי יתהווה הענין באופן שאפתיע את העולם בעובדה מוגמרת, ואז אשאל: מי ומי ההולכים?

זה מפעל־ענקים, שבגללו היה לי, יש לי ויהיה לי תחילה לעג, עתה אֵיבוֹת, ואחר־כך כפיוֹן־טובה. אך אני עז בנפשי, ובעצם איני עושה אלא מתוך שאני מוכרח מקרבי פנימה לעשותו.

גם אם איני משיב על כל מכתב ממכתביך האדיבים, הרי כולם מסבים לי רוב עונג. בברכת ציון

המסור לך

הרצל


130. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 12 בספטמבר 1896

חביבי דאֶ־האז!

תודה נלבבה על ברכותיך לראש־השנה, ואני משיב עליהן בחמימות יתירה.

עשיתי שבוע ימים בגרמניה705, ואני חוזר ונוסע היום לימים אחדים.

אם אך יהיה לי שוב להודיע דבר־מה לאנגליה, אכתוב לך.

המסור לך בכנות

הרצל

יהא זה אסון גדול לעניננו, אם השולטן של עתה יסתלק מעל כסאו706. על כך תוכל אולי לכתוב דבר־מה בווֹרלד707. השולטן הזה נוטה אלינו, ונוכל אולי לבוא עמו לכלל־סידור. האם גם עם הבא אחריו???


131. אל הרב ד"ר מרדכי אֶרנפרייז708, דיאקובאר

[וינה,] 13 בספטמבר 1896

כבוד הרב!

בשובי ממסעי, אני מוצא את ברכתך האדיבה לראש השנה, ששימחה אותי מאד, ואני מחזיר לך ברכה מכל לבי. לצערי, ההבנה לעניננו בין הרבנים אינה כללית עדיין. עוד כאן עבודה קשה לעשות. אך נהיה אף נשאר ללא ליאות.

אני מקדם אותך בברכה נלבבת בצל דגל הציונות והריני

במסירות כנה שלך

ת. הרצל


132. אל הרב הראשי צדוק כהן, פּאריס

וינה, 16 בספטמבר 1896

כבוד הרב,

בשובי ממסעי הריני ממהר להשיב על מכתבך הנכבד מ־7 ח. ז.709

כבר הודיעו לי קודם, כי מר שייד פועל כנגדי. מתוך מכתבך אני רואה, כי אמת היא. אני שואל את עצמי, מה אינטרס אפשר שיהיה לאדון זה, לנהוג כך? התנועה שפתחתי בה אפשר שלא תזכה להסכמתם של כל היהודים; אולם שאנשים, שיש להם עסק בהתיישבות, נלחמים כנגדה, לפי שעה אין זה מובן לי.

עם התלונה710 הראשונה שלך ביולי, שהגיעתני על־ידי ד"ר נורדאו, עשיתי מיד צעדים בקושטא וקיבלתי הכחשה רשמית מעם הציר התורכי בווינה. הכחשה זו טלגרפתי לבארון אֶ. רוטשילד711 שעד היום הזה לא הודה עליה.

אחר־כך באבגוסט ביקשתי מעם הציר שיחזור על ההכחשה הזאת, מפני שמכתבו הראשון כלל גם משהו אחר, שלא רציתי להראותו. ברצוף תמצא את המכתב, שתואיל להראותו לבארון רוטשילד ולמר לאֶַוואֶן712 ולהחזירו בהקדם.

והנה בא מר שייד בהאשמות מפורטות. אני שולח את אלו לחקירה למקום הנאות713. אבקש לקבוע, א) אם העובדות נכונות, ב) אם קשיים כאלו לא היו לפני הופעתי, ג) אם ההוראות הקיימות לכאורה יש להן קשר כל־שהוא להשתדלויותי.

לפי שמכּלל אסונם של היהודים הוא, כי החלטותיו של האדון לבית רוטשילד – הרבה תלוי בהן, מן המוכרח, כי חיכוך זה תופנה לו קצת שימת־לב.

כל הבא בקרבת עניננו יבהיר־נא לעצמו את כל הרצינות.

נהגתי את התנועה עד עתה בהתאפקות714 וכאיש שקט715, דבר זה ידוע. כן ידוע כי בשבילי הציונות היא לא ספורט ולא עסק. איני חי עליה, כי אם למענה716. אני מביא קרבנות מכל הסוגים, שהם ביחס לרכושי וודאי לא פחותים מאלה של האדון לבית רוטשילד. ובכן אני דורש, כי לפחות, אם אין עוזרים לי – אל יפעלו נגדי.

סבורני, כי אנו עומדים בנקודת־מיפנה גדולה של תולדותינו. אתה יודע את המתרחש בתורכיה. מעולם לא היה המצב הכללי נוח לנו יותר. איני מרחיב עתה את הדיבור על כך, כי לצערי אני למד ממכתבך, כי שוב שונה טעמך717, לאחר שכתבת לי מוואֶגיס, שאתה רוצה לכנס קונגרס עולמי סגור718.

אני ממשיך דרכי ללא רתיעה, ללא ערעור.

תימה היא שמקצת אנשים אינם יודעים עדיין, כי אני719 יודע לכתוב וכי בדומה למר דרימון הבלתי־נעים720 אין לקנותי. כתבי־פלסתר, אמנם, לא אכתוב, אך דין־וחשבון פשוט על מה שניסיתי, ובמה שאולי מוּנַעתי721. שם הספר יהיה “שיבת היהודים”, וכל אחד יהיה לו שם מקומו. Tant pis, si cela fournira encore de la copie à Monsieur Drumont 722

בברכה רבת כבוד

המסור לכבוד הרב

הרצל


133. אל וילהאֶלם גרוֹס, ירושלים

[וינה,] 18 בספטמבר 1896

אדון נכבד מאד!

מכתבך והראֶזולוציה723 הסבּוּ לי שמחה רבה. אבקש ממך לומר תודתי הנלבבה לאדונים אפרים כהן, ד. ילין, ד“ר יוסף יאֶרמַנס, מיכאל פינס, וז. יעבץ, א. מיאנו724 (איני יודע, אם קראתי כהלכה את החתימות) וכן בן־יהודה וד”ר גרינהוּט. אתם תושבי המקום, שהוא לנו הציונים המקום האידיאלי, וכבר משום כך אתם לנו ידידים יקרים.

קשי המערכה, שאנו נתונים ועומדים בה, הוא גדול מאד ותובע כל הכוחות, כל ההחלטיות. הקשיים הגדולים ביותר נעשים לנו, לצערנו, בידי יהודים. רכשתי בלונדון חבר־מצדדים עז לאידיאות שלנו, אף ניתנת לי הבטחה של הצטרפות כוחות־ממון מספיקים, בתנאי שיצטרף גם הבארון אֶדמונד רוטשילד. על כן היה לי עם הבארון רוטשילד בפּאריס דיון ממושך, שסיומו ללא פרי725. דומה, כי נטעו בו את הדעה שמאמצי עלולים להזיק את מפעל־ההתיישבות726 שלו. דבר זה, אמנם, לא נכון הוא לחלוטין, אולם בהתנגדותו נחסמת עתה כל תנועתנו, אף שהיא נפוצה על פני העולם כולו, כפי שמוכיחות לי האגרות המגיעות אלי יום יום.

מעם הרב הראשי בפאריס, צדוק כהן, קיבלתי ביולי את הידיעה, כי בגלל הופעתי בקושטא מגרשים השלטונות התורכיים את מתישבינו ומַדחים עולים חדשים. התאוננתי מיד בקושטא ועל כך קיבלתי מעם הציר התורכי בווינה אגרת רשמית, בה מוכחשת הידיעה הזאת כפרי כוונה רעה ושקר גס727.

אולם ב־7 בספטמבר שוב כותב אלי צדוק כהן כדלקמן728: “מר שייד729 כותב לי: “מאז קיבל מר הרצל את ההבטחות המפורסמות בקושטא, נתן השולטן פקודה לגרש מהגולן730 את כל המתיישבים החדשים, שהגיעו שמה לפני שנה. מר נסים כותב לי, כי העתונאים הערביים והנוצריים מדברים על תכניתו של ד”ר הרצל וכתוצאה מזה מוכרחים בני־ישראל לסבול הרבה מידי האנטישמיות. כתקנה ראשונה הודיעה הממשלה למשפחות, שהגיעו מסופיה כדי להסתדר בהר־טוב, ואשר קנו אותה מהמיסיון האנגלי731, כי עליהם לצאת את הר־טוב במשך שבוע ימים. וכל זאת כדי להורות לד”ר הרצל, כיצד מייסדים מדינה יהודית בארץ, בה הממשלה מפחדת מפני מאה משפחות".

צדוק כהן מפנה את תשומת לבי על עובדות אלו. מובן שאמחה שנית בקושטא. אך עם זאת אני פונה אליך ולידידינו שם בבקשה חשובה, שהיא בעצם משימה לאומית. הקימו־נא ועדת־חקירה סגורה מבין טובי האישים ונכבדיהם. מן הדין שאלה יהיו לא ידידיו ולא אויביו של מר שייד, אלא אנשים שישקדו ביושר רק על חקירת העובדות. קבעו־נא שלוש נקודות אלו:

(א) אם העובדות נכונות?

(ב) אם קשיים בדומה לאלה לא היו קודם הופעתי?

(ג) אם ההוראות הקיימות לכאורה יש להן זיקה כלשהי להשתדלויותי?

שלח־נא לי ככל המוקדם דין־וחשבון מפורט וברור בחתימת כל הוועדה. מלבד הדין־וחשבון הזה, שאשתמש בו אולי באיגוד ציון שלנו, אבקש ממך, שתמסור לי בדרך אישי וסודי ידיעות על מר שייד. אין אני מכירו ואיני יודע, איזה אינטרס אפשר שיהיה לו בזה, לפעול כנגד עניננו. אם זה דבר של דעתו הטהורה שהשתדלוּיוֹתי מוּטעוֹת, או שמעוֹרבים כאן מניעים אחרים? על כך הייתי מבקש לקבל הסבר.

משלוח תוצרת הארץ, שהודעת עליו732, לא קיבלתי. כשיגיע אחלקו בין האגודות הציוניות שלנו פה.

בדבר נסיונות נוספים להקים כאן סוכנות733, תיטיב אם תפנה לנשיא אגודת ציון, מר ליאוֹפּוֹלד לאֶבּל734, וינה, אפריקאנרגאסאֶ.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


134. אל אַדוֹלף שטאַנד, לבוב

[וינה,] 23 בספטמבר 1896

אדון נכבד מאד!

רק היום הספקתי להשיב למכתבך735 האדיב, כי עול־עבודה כבד רובץ עלי ורציתי לכתוב אליך ביתר פירוט.

צודק אתה בקצת נקודות. תיאורך על אבדן־העצות ואפס המעשה של ידידינו הקרובים יותר, כבר יכולני לאשר מנסיוני אני. הרי אחד מתפקידינו החשובים ביותר הוא לעורר את כוחות־המרץ.

אגרתך ענינה אותי כל כך, שהייתי בחפץ־לב משוחח עמך על דברים הרבה, ואני מקווה שתזדמן שעת כושר לכך בבואי לגאליציה. אין אני יודע עדיין בדיוק, מתי תהא לי האפשרות לכך, אך הדבר הזה נקבע בתכניתי לזמן הקרוב ביותר736. אולי אנוס אהיה לנסוע בקרוב – תמיד בעניננו – לפאריס ולמקומות אחרים, והפעולה הזאת היא כרגע חשובה יותר מן התעמולה הפּוֹפּוּלאַרית. זו האחרונה צריך שתיעשה בכל מקום על־ידי אגודות “ציון”, במידה שהן מצטרפות לתכניתי.

מן ההכרח הוא קודם כל ארגון, ממושמע ככל האפשר, של אנשינו בכל פרובינציה. צריך שההסתדרות תהיה מרוּכּזת בבירת הארץ, וכל אחד מן המקומות הראשיים האלה הוא במגע־ומשא עמי, מוסר ידיעות ונותן דינים וחשבונות. אם תוכל להכניס ראשך בנקודה זו בגאליציה ולעשות משהו חסון, מחושב, היית זוכה זכות גדולה.

ואשר להערותיך האישיות עלי, הייתי רוצה לעורר את לבך על כך, כי דווקא עמדתי בעתונות הועילה הרבה לענין־ציון שלנו; גם דבר זה שלא בלבד שאיני חי על הציונות, אלא אף מקריב לה קרבנות, נראה לי עשוי יותר לנטוע כבוד אלי בלב מתנגדי737. עניננו אינו לוֹקה בשל עבודת־העתונות שלי, אדרבה, ככל שאני עולה ומוסיף כעתונאי, כן אני מרבה לפעול. משאכיר בנחיצותה של תעמוּלת־עם אישית, ודאי אעשה בה. לפי שעה התפקיד הוא דיפלומאטי. הידידים חייבים לעשות את עבודת התעמולה “למטה”, כדי שיראו “למעלה”, כי אני מייצג באמת את משאלותיו ועניניו של העם היהודי.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


135. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

[וינה,] 24 בספטמבר 1896

אדוני הפרופסור הנכבד מאד!

תודה נלבבת ביותר על מכתבך האדיב738. אבקשך שתודיע לשולחיך שברוסיה את תודתי על הראֶזולוציה ותאמר להם, כי אני מוסיף לעבוד ולפעול ויש לי תקוות טובות.

אם המו"ל באודיסה מבקש את התצלום, יואיל לכתוב אלי בעוד שבועיים, לערך.

בברכת ציון

המסור לך בכנות

הרצל


136. אל הרב הראשי צדוק כהן, פּאריס

[וינה,] 25 בספטמבר 1896

כבוד הרב!

מכתבך האדיב עם הלוּטוֹת739 קיבלתי בתודה. פניתי אתמול, על־ידי הציר התורכי פה, בשאלה לקושטא, לאחר שכבר עשיתי שם, בימים האחרונים, גם במישרים740, את הצעדים הדרושים. בתורכיה יש עתה הרבה דאגות גדולות ולא יפלא, אם אין עונים לי מיד, אף כי יש לי סיבה מנומקת להנחה, כי הם רוחשים לי אהדה רבה.

אני מבקשך למסור לי את המועד המדויק של כינוס אנשי־הירש741, כדי שאוכל לשלוח לך את גילוי־הדעת, שביקשתיו בקושטא, לשם הגשה לפני האדונים, או שאוכל לבוא עמו בעצמי לפאריס. שכן ביקשתי אישור, המוציא כל ספק, להצהרות, שניתנו לי בעל־פה. אם אקבל את אלה, הרי זה יהיה, חושבני, חומר רב־ערך בשביל ההתיעצות בפאריס, שהודעת עליה.

גם בנקודות שונות אחרות אני פעיל. ביחוד פה באוסטריה מצאתי הסברת פנים742 במקום גבוה מאד. מה שהוא לטובתנו יתר על כן – ברומא ובבּרלין, – איני יכול לכתוב לך. אני (סלח בטובך את גילוי־הלב!) אין אני משוכנע לגמרי, כי אתה תלך אתנו, כנדרש לענין, בחמוּרות כבקלות743.

אולם אין זה מונע ממני כי אחזיק לך טובה נלבבה על השתדלויותיך, ואני מבקשך, כי תעזור גם להבא, ככל שתוכל לעזור.

בהוקרה כנה

המסור לך

הרצל


שמא יכול אֶדמונד רוטשילד לנסות להתקרב לצאַר744 עתה בפאריס ולבקש את אהדתו לטובת ההתיישבות? הרי שאיפותינו נפגשות, אם כי מתפּלגים בפרטים.


137. אל פרינץ גינטאֶר מפרוסיה, ברלין745

[וינה, סוף ספטמבר או ראשית אוקטובר 1896]

הוד רוממותו!

כיוון שלא יכולתי בגאֶרליץ746 להתכבד ולהתקבל על־ידי הוד־רוממותו – כפי שאומר לי פרוֹפסוֹר האֶכלר: מחוסר פנאי – הריני נוטל רשות לעצמי לחזור בכתב לענין הגדול. שיבת היהודים לארץ־ישראל היא, כנראה, בקו־הזמן. התבוננויותי בקושטא ובלונדון הניעוני, עוד ביוני השנה להכיר, כי פעולה סמוכה היא אפשרית, נחוצה ומועילה.

השבועות האחרונים הוכיחו, כי התקנת תנאים מסודרים בתורכיה היא צורך העולם747. אמצעי לכך היה ישוב ארץ־ישראל על־ידי היהודים, אשר במקומות אחרים יש רצון לדחוק אותם. תורכיה היתה מקבלת כסף, ובכוחו היתה מוצאת לתקן ליקויים רבים, שהביאו לידי המרידות.

כך נגלית, בפיכחות ובראיית היום הזה, ראשית השיבה ההיסטורית־העולמית, שאני מאמין בה בכל נפשי. אלפי חוטים נטווים מכאן ואילך. אלף שאלות מבחינה דתית ופילוסופית, פוליטית וסוציולוגית עולות כאן. כדי להכנס במפורט לכל, הייתי חייב לכתוב לא מכתב כי אם ספר. ואולי לא הייתי נוגע בזה דווקא באותן הטענות, שהוד רוממותו עלול לטעון.

ביאור של תכנית מורכבת כזאת אי־אפשר שיהא לו סיכוי של הצלחה אלא בשיחה חיה. אני עומד לרשות הוד רוממותו בכל שעה ובכל מקום שיצווה עלי להופיע לפניו. אם יעלה בידי לברר את תבוניוּתה וגדלה של התכנית, יואל הוד רוממותו להביאני לפני הוד מלכותו הקיסר748. הדבר זקוק לחסדו.

אחרי הדור הנהדר של נסיכים גרמניים, שיצרו בנשק את הרייך, בא דור של נסיכים, הנאבקים בסכנות הסוציאליות בישוב דעת, בהחלטיות ונקווה באותה מידת הנצחון. אל הדור הזה אני פונה ברוב יראת כבוד לעזרה בענין, המבטיח לכל המסייעים את הכניסה לדברי־הימים.

המסור ברוב יראת כבוד להוד רוממותו


138. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 11 באוקטובר 1896

חביבי דאֶ־האז!

מכתבך749 מראני, כי אתה עוזר טוב ומוכשר. מיטב ברכתי למאת האנשים, שאתה כותב עליהם750. מאה אנשים הם הרבה, שהרי אפילו איש אחד הוא נדיר, כוונתי לאיש הראוי לשמו.

ועתה לשאלותיך.

את קרוגר פחה751 איני מכיר. מאת אֵלקן נ. אדלר752 איני שומע כל פרטים.

מכתבו של ד"ר גאַסטר לשולטן753 יעשה רושם טוב. מובן, שאסור לו להצדיק את טביחות הארמנים, מפני ששבח התועבות האלו עשוי להבאיש את ריחנו. יכתוב נא ראֶוו[אֶראֶנד] גאסטר הודאת־צידוד בלבד, בלי להכנס בענין הארמני. ביחוד יואיל־נא לומר, כי אחרי נאומי הלונדוני754, בו שיבחתי את השולטן כידיד היהודים, נמנים היהודים בכל מקום בעולם עם ידידיו מחזיקי־הטובה של השולטן.

כשתשלח אלי הזמנת חובבי־ציון755, אקבלנה מבחינה עיקרונית, כי אני מבקש ללכת יד ביד עם החובבים756. אך מועד נסיעתי לונדונה איני יודע לקבוע. בזמן הקרוב, כנראה, לא יהא הדבר באפשרותי.

לפי שעה רוצה הייתי להציע הצעה חיובית לפני חובבי־ציון. ייסדו־נא או יקנו־נא בלונדון עתון יומי גדול, בו תוסבר הציונות להמונים, שאינם מבינים אותה. סבורני כי באיסטאֶנד757 בלבד ימצא עתון זה קוראים די קיומו.

בירחון אי־אפשר לעשות תעמולה כזאת. יתר על כן, ירחון רק עולה כסף (אם גם לא הרבה), בעוד אשר עתון יומי עשוי להכניס משהו לטובת התעמולה הנוספת.

בברכת ציון

שלך

הרצל


139. אל הרב הראשי צדוק כהן, פּאריס

[וינה,] 11 באוקטובר 1896

כבוד הרב!

עתה אין בידי לבוא לפּאריס758. לצערי עלי לפקפק, אם האדונים שם ירצו לשמוע את שיש בפי לומר.

ודאי אתה נזכר, מתוך מכתבי, מצב עניננו, כי הודעתיך אילו נקודות־עיקר. נתונים אלה יספיקו לכוח דברנותך759, כדי להעלות תמונה לפני האדונים הללו.

בשמי מלים אני מצמצם את תוצאות השתדלויותי עד עתה: שכבותינו הרחבות ביותר מקבלות את רעיון־מדינת־היהודים בהתלהבות. בתורכיה מצויה נטייה להרשות התישבות בקנה־מידה גדול, אם ישולם בעדה מחיר רב.

בחוגי הממשלה העליונים של ארצות אחדות נוהגים בתכנית שלי רצינות ורצון טוב.

אם האדונים הנאספים בפאריס רוצים להכנס בעבי־הענין באותה הרצינות, הריני עומד לרשותם לשם הסברות נוספות.

וכן אני מציע את ההצעה החיובית הבאה: ייסדו־נא או יקנו־נא האדונים עתון יומי גדול בלונדון ובפאריס. יש עתונים הנושאים ריווח טוב, ובהם הקרן לא היתה מפסידה כלום. בעתונים אלה צריכה להעשות מדיניות היהודים, בעד תורכיה או נגדה, הכל לפי המסיבות וכו'. אין צורך שהעתונים יהיו ניכרים כלפי חוץ כעתוני יהודים. כעורך ראשי ללונדון אני ממליץ על לוּסיין ווֹלף760, לפאריס – על בּרנאַר לאַזאַר761.

בכך אני רואה אחד התפקידים ההכרחיים הקרובים ביותר. אם יבינו האדונים מהו שמתרחש עתה בתורכיה, יעמדו על הגודל ההיסטורי של הרגע.

בהוקרה כנה

המסור לכבוד הרב

הרצל


139א. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, ברלין

וינה, 17 באוקטובר 1896

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

שמחתי מאד ללמוד ממכתבך האדיב, כי הצלחת “ליצור לך” משרה בּבּרלין762.

בוודאי נודע לך מתוך העתונים היהודיים מה שיכולתי לפרסם על תוצאות נסיעותי לקושטא, לונדון וכו'.

בדרך כלל יכולני לומר לך היום רק זאת, שהתיישבות בארץ ישראל בקנה מידה גדול, כתנאי קודם והכרחי להקמתה של מדינת היהודים, היא בהחלט בגדר־האפשר. בגלל מצבה הכספי של תורכיה אפשר לראות דווקא בשעה זאת את שעת הכושר לנו763. אך יש לי סיבות להתאונן מרה על עמדתם של יהודים רבים. הבאתי, ועדיין אני מביא, קרבנות קשים מכל הסוגים. אך כאיש יחיד שאמצעיו מוגבלים, אין בידי לפעול באותה מידת התוקף הדרושה לביצועו המהיר של הענין הגדול764. ביצוע מהיר זה אפשרי הוא – אני חוזר ואומר. דרושים לכך אמצעים מרובים לשם תעמולה, ואינני יכול, אינני רוצה ואינני רשאי לדרוש אותם באמצעות כרוז פומבי.

כל אלה – בינינו לבין עצמנו ובסוד גמור. כן אומר לך בסוד, שלא פעם כבר תקף עלי החשש הקודר, שמא יהיו כל מאמצי לשוא.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


140. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 19 באוקטובר 1896

חביבי דאֶ־האז!

מכתבך765 שוב גרם לי תענוג. הוסיפה־נא לעבוד כן ותהיה אחד מאנשינו הטובים ביותר!

כיון שאתה רוחש לי אֵמוּן כה רב וכיוון שגם אני נותן אמון בפקחותך ובתכונתך לשמירת־סוד, הריני מודיעך, במה אני עובד עתה. לא תגיד זאת אלא לאלה מבין חברינו, שניתן לסמוך עליהם לחלוטין. קודם כל תדאג לכך, ששום דבר מזה לא יבוא לעתונים.

פתחתי בצעדים שונים להשיג ראיון אצל קיסר־רוסיה766. ידידי טורחים בכך, אולם מובן ממילא, שאיני יודע, אם הדבר יצליח.

עם הציר התורכי דפה767 שוב שוחחתי לפני שלושה ימים שיחה סודית ארוכה. מצב הכספים של תורכיה כך הוא עשוי שאין לו הבראה אלא בממונם של ישראל768. רצוני לפעול שהשולטן יזמין משלחת יהודים, שתבוא לקושטא ותציע לפניו הצעות על עליית יהודים לארץ־ישראל.

כחברי המשלחת אני מתאר לי את סמואל מוֹנטאגיו, קוֹלוֹנל גוֹלדסמיד, אולי עוד צדוק כהן769, ואותי עצמי. מה אתה סבור, האם מונטאגיו וגולדסמיד ייענו להזמנה כזאת? אם הדבר יגיע לידי כך, יהיו לך, חביבי דאֶ־האז, news770 ממקור ראשון.

בברכת ציון

שלך

הרצל


141. אל ד"ר שאול רפאל לנדאוּ, וינה

וינה, 19 באוקטובר 1896

חביבי הדוקטור,

הריני מבקשך, שתפנה מיד בשמי לציוני לבוב בדרישה, כי ישלחו לי העתק מאותו מכתב מדומה, בו אמרתי, כביכול, כי “מיליונר אנגלי רוצה להקריב 150 מיליון זהוב” וכו'771.

במידה שאין כאן סילוף גס או שיבוש מטומטם של דברי, הרי הענין הוא מחוצה לגדר הבנתי.

אף תודיע לאדונים, כי הנעימה, בה דובר עלי בהזדמנות זו, פגעה בי עד עומק לבבי772.

אם משהו מעין זה מתרחש בין ציונים, אהא אנוס לחשוב על התפטרותי מן התנועה. אם יהודים מסוגלים לנהוג בעמלי בדרך כזה של אי־כבוד, הריני מתחרט על זמני, טרחתי וקרבנותי לכל סוגיהם.

בברכת ציון

שלך

הרצל


142. אל הציר התורכי מחמוד נדים ביי, וינה

[וינה,] 22 באוקטובר 1896

הוד מעלתו!

הרשני למסור לך תודתי על אות־ההצטיינות773 שהוד מלכותו הואיל לכבדני בו.

יקבל־נא הוד מעלתו ביטויי הוקרתי הנעלה.

ד"ר תיאודור הרצל


143. אל שולטן תורכיה עבדול־חמיד השני, קושטא

וינה, 22 באוקטובר 1896

הוד מלכותו!

הוד מעלתו מוחמד נדים ביי הואיל למסור לי את אגרת־ההצטיינות774 שהוד מלכותך הואיל לכבדני בה.

עם הבעת תודתי העמוקה על אות־החסד הזה, הנני לבקש מאת הוד מלכותך כי יוסיף לשמור ליהודים את נדיבותו הנעלה. ביום שהוד מלכותך יואל לקבל את שרוּתי היהודים, יעמידו הללו בשמחה את כוחותיהם לפקודות שליט גדל־נפש כמוך.

הנני ברוב יראת כבוד,

אדוני

להוד מלכותך

עבד נכנע ומציית מאד775

ד"ר תיאודור הרצל


144. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 26 באוקטובר 1896

חביבי דאֶ־האז,

אף־על־פי־כן בדוֹק בו בס. מוֹנטאגיוּ776, מה תהא עמדתו, אילו היה השולטן מזמין על־ידי משלחת יהודים, שתציע לפניו בקושטא הצעות בעל־פה.

אין אני יכול ליכנס כרגע בעבי הקורה של השאלות הפרסונאליות הנוספות: מוֹקאטא777, גולדסמיד וכו', מפני שאני עסוק מאד, ודווקא פה בווינה מתרחש הרבה בענין היהודים778. הייתי רוצה, בעצם, לכתוב לך בהרחבת דעת ובמנוחה על כל השאלות שנתעוררו, אילולא היה לי היום גרם דחוף לכתוב.

טוענים שכתבתי לציוני אחד בלבוב מכתב, בו אני אומר כביכול, כי מיליונר אנגלי נכון לנדב 150 מיליון זהוב, אם ייווכח כי המוני גאליציה רוצים להגר, ושאני דורש מעם מקבל המכתב, כי ימציא לי ייפוי־כוח מטעם המוני גאליציה לשם משא־ומתן עם המיליונר האנגלי779.

פטורני, חביבי דאֶ־האז, לומר לך, כי מעשה־המכתב הזה הוא שקר טפשי ואווילי. הציוני הלבובי, אשר אליו כתבתי זאת, לא פורש שמו, ואף־על־פי־כן ידיעה עתונאית זו מתגלגלת והולכת ומופצת אפילו על־ידי ציונים, וביחוד על־ידי יריבי, במזימה ובשמחה־לאֵיד, שהרי היוצא מזה, כי אין אני מספּר לבני־אדם אלא אגדות, ודבר זה עשוי לערער קשה את האמון לתנועתנו.

הריני מניח בידך, כיצד תזים באנגליה את השיפלות הזאת, בדרך הכחשות בעתונים ובדרך מאמר קטיגורי בווֹרלד780. אם בעל־טמפראמנט אתה, הרי שעת כושר להלקות את מתנגדינו השפלים צרור־מלקות. הגד תגיד, כי ביום שד"ר הרצל היה מסתלק מן הפעולה בענין היהודים, מחמת גועל נפשו כלפי שפלותם של בני־האדם, שביקש לעזור להם, היתה מובאת ראיה איומה לסתור ערכם המוסרי של היהודים.

מירושלים הגיע דין־וחשבון מענין לאין ערוך מאנשים הראויים לאמון, ובו מתגלים השקרים, שהזקתי כביכול למתיישבים של עכשיו781.

דין־וחשבון זה אשלח לך בהעתק בימים הקרובים.

בברכת ציון

שלך

הרצל


145. אל ד"ר אברהם זאַלץ, טאַרנוֹב

וינה, 28 באוקטובר 1896

דוקטור נכבד מאד!

על הכרזת האהדה של ציוני גאליציה, שהואלת להעביר אלי782, שא תודה נלבבת.

דווקא עתה היה העידוד הזה נחוץ ורצוי, מפני שהידיעה הבזיונית, שמקורה בחוגי־הציונים, ומעל דפי דז’ניק פולסקי היא עורכת את מסע־הסיבוב שלה דרך כל העתונים, פגעה בי מאד783.

בברכת ציון

המסור לך כולו

ת. הרצל


146. אל וילהאֶלם גרוֹס, יפו

וינה, 28 באוקטובר 1896

אדון נכבד מאד!

על הדין־וחשבון שלך המצוין, היסודי והמהימן, שא תודה נלבבת, ואבקשך למסור תודתי גם לידידי הנכבדים האחרים, שהשתתפו בזה784.

אתמול קראתי את הדין־וחשבון שלך לפני אגודת הציונים, והוא זכה שם להכרה הראויה לו, ונתקבל לשם הודעת־חשאי קרובה ביותר לחברות ציון785.

הרבה תעשה לטובת הענין, אם תודיעני למועד הנכון על כל ההתרחשויות החשובות במושבות.

טעות היא בידך אם סבור אתה, כי נגחתי ראשו של אֶדמונד רוטשילד בפאריס786. אדרבה, אני הייתי ותרן הרבה, והייתי מוכן להתפטר לגמרי מהנהגת הענין, אילו היה הוא בשפע אמצעיו מקבל את תכניתי. כי אז הייתי חוזר ומוסיף לשמש סופר בלבד כדרכי עד עתה787.

הוא סירב להבין, כי רק תכניתי היא הנכונה, ועל־ידי כך באנו לעת עתה לידי פירוד.

אין לי כל ענין במר שייד788. הוגד לי, כי יזם אינטריגות שונות כנגדי. איני יודע, אם אמת הדבר.

לך אני חוזר ואומר תודה נלבבה ביותר, והריני בברכות ציון

המסור לך

ת. הרצל


147. אל מערכת "הצפירה"789, וארשה

[וינה,] סוף אוקטובר 1896

צר לי מאד לראות, כי נלחמים בי בנשק כזה, ועל כן אני נותן דעתי לדברי הסיום של המאמר790, והריני אומר: אם יוסיפו לקטרג ולאיים עלי כי אכבוש נבואתי, אפשר שרוחי תפול ואחדל לעבוד לטובת עמי, שאני מוכן להקריב למענו את חיי. אולם רואה אני מדברי מחבר המאמר, כי הוא מכבדני791, ועל כן הנני להשיב בשקט על השגותיו: א) שקר הוא, כי הבארון רוטשילד בפאריס סירב לקבלני. אדרבה, בשובי מלונדון שהיתי שני ימים בפאריס, והבארון, בשמעו זאת, הזמינני אליו ושוחח עמי הרבה על הצעתי, לפגי שני אנשים נכבדים, שהיו באותו מעמד והם יכולים להעיד על כך792.

ב) בקושטא קיבלוני בסבר פנים יפות793, בזאת יודו גם יריבי. אולם הם מתפארים, כי הם יודעים יותר ממני, כי הם יודעים פקודות הפּחוֹת מאחורי הפּרגוֹד794, וכי הזקתי בהצעתי למתישבים וכו'. אני יודע, כי המתפּארים בזאת הם אנשים הכועסים עלי ועל הצעתי, משום שלא נראו לי דרכי ההתיישבות הפעוטה הנוהגת עד עתה. אך באהבת העם אשר בלבי הריני מבקש לדעת את שיודעים האדונים האלה, ואם הם מתכוונים באמת לטובת העם, הריהם חייבים לומר בפירוש מהו שהם יודעים יותר ממני. אם טענותיהם כנגדי מבוססות, אל־נא יוסיפו לנהוג בעילום־שם ולהלחם בי מן המארב, אלא בגלוי ולעיני כל, ואדע מי הם יריבי.

כי קשרו עלי קשרי־חשאי, – זאת ידעתי מכבר. רבים מידידי בקושטא גילו לי זאת, והידיעות הבאות יום־יום בעתונים והמלאות דיבות מעידות על כך. אך מי הוא אויב־הסתר, לא עלה בידי להוודע עד עתה795. אני עמל במלוא כוחי למצוא אותו ולהסיר את הלוֹט מעל פניו ולהוקיעו לעיני כל אוהבי־העם, וכשאמצאנו – סופו ליתן דין־וחשבון על מעשיו המתעים את העם. זמן רב לא שמתי לב לשמועות־כזב אלה, אך עתה שוב איני יכול לעבור בשתיקה, ובפרט קשתה עלי הדיבה, כי בשל השתדלותי בקושטא גזרה הממשלה גזירה לרעת המושבות ופקדה לסגור את שערי הארץ בפני העולים החדשים. בשמעי זאת מיהרתי לשאול את פי ציר ממשלת תורכיה בווינה, מחמד נדים ביי, והוא הצהיר פעמיים, לפי ידיעות מקושטא, כי שקר הדבר ורק בזדון הופרחה שמועה זו796. לא אתפאר בשוא כי מאז היותי בקושטא הקלה הממשלה על המתיישבים, אך גם לא גזרה כל גזירה בגללי ובגלל הצעתי החדשה. לא הריעותי למצב־המושבות, כשם שבגללי לא נתבטלה הגזירה הישנה על כניסת היהודים לארץ, כי התורכים לא נואלו ליתן ליהודים בחסד ובחינם דבר שהם יכולים להפיק ממנו תועלת חמרית לטובת מדינתם.

וכאן המקום להעיר על דברים רבים שלא פורשו עדיין ולא הבינום אלא הרואים בי אויבן של המושבות שנוסדו עד עתה. נניח, אף כי לא אמת היא, כי משתוודע לה לממשלת תורכיה תקוות היהודים לשוב אל ארצם, תשתדל לעכב בידם ולגזור עליהם גזירות, – ואם כן הרי מוטב כי במושבות יהיו רק מעטים, שהגזירות צפויות להם, משיתווספו עליהם מתיישבים חדשים. מי שאינו מניח חיי עולם מפני חיי שעה ונותן לבו לטובת עמו ועתידו, חייב, כמובן, לחשוב מראש, מה צפוי לבוא, אם המושבות תרבינה כדרך שנוסדו עד עתה. כלום סבורים הם יריבי אלה כי רק הצעתי עלולה לעורר בלב ממשלת תורכיה את החשד הנורא, ואילו אם נבוא שמה מעט־מעט, עוד עשרים או חמשים אלף מתיישבים, לא תבין הממשלה כלום מחפצם של היהודים וממטרתם בארצה? בכלל, עליית היהודים לארץ־הקודש חשובה מהגירתם לכל מקום אחר. הרי הכל יודעים, כי ארצם, ארץ אבותיהם היא, שהם משתוקקים אליה, וכשהם עולים אליה ולא לארצות אחרות, מקום מכרות זהב וארצות־תרבות אחרות, שם יוכלו למצוא את לחמם בנקל, אות הוא, כי אינם שואפים אלא לשוב לארץ אבותיהם הקדושה להם. כל עוד דרכה של תנועת ההתיישבות דרך־סתר לא־גלויה ולא־מוסכמת מטעם הממשלות, עלולים לפרוץ תמיד בגללה בלבולים קשים ונוראים. על כן סבורני, כי הועלתי לעמי במה שעוררתי לעשות את תנועת ההתיישבות גלויה וידועה, ולא נגד רצונה הברור של ממשלת תורכיה. וכן הצהרתי לפני אנשי השלטון בקושטא, כי אנו רוצים לשוב אל הארץ תמורת תועלת שנוכל להביא לה, ולא בחסד־חינם, ונעשה זאת ברצון הממשלה והסכמתה. לדעתי לא טוב הדבר, כי תנועת ההתיישבות תוסיף לילך בדרכה עד עתה. אני חרד לשלום אחי בני עמי האומללים הנשלחים שמה עתה, קודם שדאגנו לבטחונם, קודם שאנו יכולים לערוב להם, כי אכן באים הם לחיות חיים שלווים ושקטים מפחד רדיפות וגזירות.

ג) על פעולתי בלונדון אני משיב בקצרה: צר לי מאד, כי הכותב, שכפי הנראה מדבריו הוא מכבדני, מאמין בכל זאת לדברי יריבי יותר מאשר לדברי797. כידוע, “לא נבנתה רומי בן־יום”, וגם הצעתי בענין רב־ערך כזה לא תתגשם בירחים אחדים. לולא שמעתי לפתגם העם, כי “הפתאים אסור להראותם מחצית־מלאכה”, כי אז הייתי אולי מודיע בקהל הרבה פרטים מן הנעשה לטובת הצעתי, ועל הצעדים הרבים שכבר צעדה בדרכה. אבל לדאבוני, לא בלבד פיקחים באים אל האסיפות, אלא גם רוב־שוטים, ובין השוטים האלה גם רעים ומרשיעים, שדרכם להזיק. הריני חוזר ומבטיח את המפקפקים בי, כי בלונדון נעשו הרבה דברים חשובים לטובת הרעיון, ושם, כמו בהרבה מקומות אחרים, התחילו גם להניח יסוד הבנין הגדול, שהוא לא רק חזון לבי, כי אם חזון כל העם כולו ומשאת נפשו.


148. אל ד"ר מאכַּס נוֹרדאוּ, פּאריס

וינה, 2 בנובמבר 1896

ידידי חביבי!

זה שבועות אני חב לך מכתב, ורק היום אני בא, בשל גרם לא נעים, לידי כך, לכתוב לך ביתר פירוט.

ד"ר באכר798 מסרב לתת את הפיליטון השני שלך על דוֹן קארלוֹס799. הוא טוען כי טעמו ונימוקו – שאין אנו יכולים להביא שלושה פיליטונים על הצגה אחת של דון קארלוס בפאריס. אך אפשר וזו תוצאת crimen laesae majestatis800 שפשעת לשילר בפיליטון הראשון. חסידי שילר החסודים יוצאים מכליהם. אבקש ממך, כי תבליג על דבר זה, ועל כל פנים אל יהא בלבך עלי; שכן אני נלחמתי לפיליטון הראשון, ואני נכנע בשני.

אל נא תעכיר את רוחך בשל כך, ושלח לנו ככל המוקדם פיליטון אחר. אין ספק, בכתב היד הזה תשתמש למועיל, אם גם אצלנו לא היה הדבר בגדר האפשרי.

הרבה יש לי לספר לך שלא בעניני המערכת801, עד כי אעדיף שלא להתחיל עכשיו כלל, ולא אפתח לספר אלא לכשיהיה משהו מוחלט וגדול יותר.

את ההוצאה הצרפתית802 איני יכול להביא אל המסלול הנכון. המו"ל ברייטנשטיין803 מספר לי סיפורי מעשיות. האם התנצל לפניך?804

הריני מניח, אפוא, שהתרגום יהא מוטל אין אונים בכתב־יד805.

בברכות נלבבות

הנאמן לך

הרצל


148א. אל ד"ר מאכַּס נוֹרדאוּ, פאריס

[וינה,] 6 בנובמבר 1896

ידיד יקר!

לא נוותר עליך806. דיברתי על הענין מיד עם ד"ר באכר, ואף הוא עוד יכתוב לך. היינו שרויים במצב קשה מאד. סערת־תרעומת התעוררה בציבור־הקוראים על חילול שמו של שילר. שיערנו זאת מראש – לכן שמרנו בידינו, עם מחיקת המלים האחרונות שבמאמר הראשון, אפשרות נסיגה, כדי למלט נפשותינו. את אשר יגורנו בא, ועל כן נסוגונו.

אך מכיון שהנך הופך ענין זה לשאלת אמון807, מצהירים אנו בזה על נכונותנו לפרסם עוד על אף הכל את מאמר הסיום שעבורו היינו, אגב, משלמים שכר סופרים ממילא808. מוכנים אנו לעמוד בתרעומות של קוראינו, ובלבד שלא נאבד אותך.

על כך עוד יכתוב לך גם ד"ר באכר809.

אני מברך אותך בלבב שלם

הנאמן לך

הרצל


149. אל ד"ר מיכל בּרקוֹביץ, וינה

[וינה,] יום ששי, 6 בנובמבר 1896 מר ברקוביץ היקר!

אבקש להביא, או לשלוח לי, אם אפשר היום אחרי הצהרים או לכל המאוחר מחר, איזה ספר על תולדות היהודים בימי הביניים, ביחוד של היהודים בספרד, במאה הט"ו לפני הגירוש810.

בשביל לונדון נחוצים לי בדחיפות המכתבים מירושלים811, שנתתי לך ולד"ר לנדאו, ועל כן אבקשך להחזירם לי מיד.

ובאחרונה, ובעיקר, אבקשך להביא מהר אל קוּנר812 סטינוֹגרף טוב. אין לי פּנאי להכין נאום בכתב, אך אולי הייתי בכל זאת רוצה לפרסם את הנאום בלונדון וכו'.

אם אין הסטינוגרף חבר־המפלגה, שעשוי להפגע בכך, אני רוצה כמובן לשלם שכרו. בברכת ציון

שלך

הרצל


150. אל פרץ (פּאַוּל) בהר"ב, ביליץ

וינה, 8 בנובמבר 1896

אדון נכבד מאד!

תודה לבבית על מכתבך.

דאגה זו שאתה הוגה813 איננה בלבי, אף כי יש לי הרבה דאגה משלי. חרדים רבים הודיעוני בהתלהבות על הצטרפותם.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


151. אל ד"ר מיכל בּרקוֹביץ, וינה

[וינה,] 8 בנובמבר 1896

מר ברקוביץ היקר,

בבקשה ממך, מיד עם קבלת המכתב הזה המצא לי ידיעות מדויקות על מהימנותו של מר אדולף שטאנד, שאינו ידוע לי עדיין814, והוא מציג עצמו לפני במכתב כראש הוועד הפועל בלבוב815. בברכת ציון

שלך

הרצל


152. אל אַדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 8 בנובמבר 1896

תודה נלבבה על מכתבך מ־2 ח. ז.816. סלח לי אחת ולתמיד, אם איני משיב מיד. מוטל עלי משא־עבודה כבד.

ידיעות הוועד שלך817 נתקבלו עלי ברצון. אולי כבר שמעת, כי אני רוצה מאד באיחודן של כל אגודות־ציון באוסטריה באיגוד־ציון הווינאי818.

אבקשך, אם אפשר, לפעול בכך. ציוני גאליציה ינהלו כספיהם הנאספים וכו' לעצמם, אך עליהם להכיר ב-mot d’ordre819 של איגוד ציון ההולך, כידוע, יד ביד עמי. אך אלה אינם בסוֹפם אלא זוּטוֹת של אגודה לגבי תפקידי תנועתנו.

הציונות – מאיימת עתה עליה סכנה עצומה.

יודע אתה, כי מתכננים820 הסדר צרפתי־רוסי של הפינאנסים התורכיים821. אם דבר זה יבוא לידי גמר, הרי שהשׂולטן יקפח את אי־תלוּתוֹ822, לא יהא מסוגל לפעולה, וכל תקוה להשיג למעננו את ארץ־ישראל תהיה לאַל.

אסור, אפוא, שהצמרת הבנקאית היהודית תסייע לכך!

דיברתי כנגד זה אתמול באוּניוֹן היהודי823. הנאום יופיע בווֹכנשריפט של בלוך824.

נתתי הוראה לוועד שלי באנגליה, שיפתח בתעמולה רבה נגד המלווה הזה.

אתה בגאליציה לא תוכל לעשות דבר אלא להודיע להמונים על המתרחש.

אך אבקשך לנהוג בתבונה ובזהירות, לבל תחזורנה ותעלינה מעשיות מגוחכות־שפלות כשל דז’אֶניק פּוֹלסקי825.

ניתנת לך עתה שעת כושר ראשונה להראות פעילותך כראש ועד ארצי.

חפש מגע עם הרבנים החרדים מרובי ההשפעה. בנאומי אתמול, שפירסומו רצוי, גם הצעתי הצעה חשובה לעתיד:

ראוי, כי במקומות שיהודים יושבים שם תווסד קרן לאומית826 בדרך אספים, תרומות וכו'. הקרן נשארת בכל מקום בהנהלתם של אלה שאספוה או חתמו עליה על תנאי827. רק שוברי החשבונות נשלחים למרכז. בדרך זה יוודע מה הם האמצעים, שאפשר ברגע ההגשמה להביאם בחשבון, ושוב אין אנו תלויים בחסדה של הצמרת הבנקאית.

שקול בדעתך יפה־יפה ובבירור, כל מה שתעשה למילוי התפקיד הזה.

שלך

ת. הרצל


153. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 8 בנובמבר 1896

חביבי דאֶ־האז!

על מכתבך האחרון, החביב והמפורט828, אענה לך מחר או מחרתיים, מיד בהיות לי פנאי. היום אני שולח לך רק פיסקה מתוך הנאום, שנשאתי אתמול באגודת “אוּניוֹן” פה829. אני מייעץ לך לפרסם את הקטע הזה בגליון הבא של ה“ווֹרלד”830 ולברר לקוֹראים במאמר מיוחד את כל המשקל הגנוז בפסוק המודגש בעפרון831.

לאמיתו של דבר יש כאן לגבינו משהו נורא ממש.

אם ההסדר הזה של הפינאנסים התורכיים בחסות צרפתית־רוסית יתגשם אולי כדרך־המילווה הסיני אחרי המלחמה היאפאנית832, אם יותקן על־ידי כך מצבה הכספי של תורכיה והשולטן יהא ממילא נטול כושר־פעולה – אזי אנו יכולים לקבור את כל תקוותנו.

הזעיקה־נא, חביבי דאֶ־האז, כּנס עם גאסטר, רבינוביץ, איש־כּישור833 וכו' מיטינג834 גדול באיסט־אנד835, בו תישמע מחאה נמרצת נגד שיתוף־עזרתם של אנשי הממון היהודיים במילווה זה.

כתוב־נא זאת לעתונים אמריקאים, הפץ־נא זאת על־ידי מצדדינו בכל הפּרוֹבינציה. הסדר הפינאנסים התורכיים בלא להתחשב בשאלת ארץ־ישראל היא הגדולה שבסכנות המאיימות על הציונות.

בברכת ציון

שלך

הרצל


154. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 10 בנובמבר 1896

חביבי דאֶ־האז!

את ה“ג’ואיש ווֹרלד” של השבוע לא קיבלתי. אבקשך, כי תסדר שיישלח לי העתון כסדרו לפי הכתובת שלי שלמעלה836 ולא למערכת, שבה אין לי פנאי.

את המכתב משלשום ודאי קיבלת וניצלת אותו. לפי שעה הרי זה הדבר החשוב ביותר.

מה שאמר קוֹל[וֹנל] גוֹלדסמיד אצל חובבי־ציון ולך, כבר ידעתי837. סבורני, כי אין אנו יכולים להביאו במנין, לפני שנזכה להצלחות. אז הוא יהיה עמנו, ואני רואה את השתתפותו כדבר מלא־ערך גם אז.

נסיעה ללונדון עתה במסיבות אלו תהא בבחינת קרבן מיותר, שאיני יכול להביאו.

מה שיש לעשות עתה, ניתן לי לסדר גם בדרך מכתב, ובך, חביבי דאֶ־האז, חושבני, כי יש לי לוֹיטנאנט זריז באנגליה. קיים בידך את שקדנותך הנאה, ואל־נא תתן לרפּוֹת רוחך על־ידי האדונים הפושרים־פושרים.

כבר היום אמרתי לשלוח לך חומר חשוּב עד מאד, שעוררתי לאספוֹ בירושלים, אולם השאלתיו לשני כתבים של עתונים רוסיים ועוד לא קיבלתיו בחזרה838. תעודות אלו אשלח לך מיד לכשיהיו שוב עמדי. אולם אבקשך במפגיע, כי לאחר שימוש תחזירן אלי.

היוצא מהן, שהסיפור כי הופעתי בקושטא הזיקה את ההתישבות, – בשקר יסודו.

בתעודות אלו יהיה לך חומר למאמר רב ענין.

בברכת ציון

שלך

הרצל


155. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 12 בנובמבר 1896

חביבי דאֶ־האז,

השתמש בתעודה זו839 כרצונך, אם בשלימות ואם בתמצית. אולם נהג בה סוד בכל הנקודות, שגרוֹס מבקש להשתיקן. הריני סומך על בּינתך.

כתום השימוש החזר אלי מיד את הניירות.

בברכת ציון

שלך

הרצל


156. אל וילהאֶלם גרוֹס, יפו

וינה,13 בנובמבר 1896

אדון נכבד מאד!

תודה על מכתבך השני840. השתמשתי בנתונים. רעיונך להקים פה סוכנות841, מסרתי לאגודת ציון. אפשר לבצע את הדבר רק בדרך זו, שאתה תדאג לסידור העסק. אגודת ציון היתה מפקידה אנשי־אמונים, שיהוּ משגיחים כי העסק ינוהל בסדר.

רצוף בזה נאומי האחרון באוּניון842 (שאינה ציונית) דפה. הודע בטובך את הנאום הזה לידידים שם. בברכת ציון

המסור לך

הרצל


157. אל גיאוֹרג בּראַנדאַס, קופנהאגן

[וינה,] 13 בנובמבר 1896

אדון נכבד מאד!

מאד מאד אתענין לדעת את השקפתך על חיבורי “מדינת־היהודים”. אני שולח לך את הספר הקטן שיצא לאור לפני שלושת רבעי שנה. אם מתענין אתה במידה עמוקה יותר בנושא זה, אודיעך בו עוד קצת. מאז צאת החיבור לאור ערכתי מסעות לקושטא וללונדון. הענין הוא בגדר האפשרי אם גם לא בדקדוק כפי שהוא נתון ועומד בספר.

איני יודע אם אתה מכיר את שמי. אני עורך הפיליטוֹנים ב“נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ”, ושימשתי קודם כּתּב פּאריסאי של העתון הזה. שם כתבתי ספר על היכל בּוּרבּון843 (הוצאת דוּנקר והומבּלוֹט).

ברוב כבוד

המסור לך

הרצל


158. אל הנסיך הגדול ולאַדימיר, ברלין844

וינה, 14 בנובמבר 1896

אלופי![849]

הוד רוממותו המלכותית הנסיך פרדינאנד מבולגריה אמר לי בחודש יולי בקארלסבאד845: “האיש היחיד ברוסיה העשוי לסייעך, הוא הנסיך הגדול וולאדימיר!”

ובמה דברים אמורים?

בפתרון של שאלה, שהיא כבר עתיקה כמו הנצרוּת, של ענין גדול ויפה, העשוּי לקחת את הלבבות הנאצלים ביותר. זוהי שיבת היהודים לארץ־ישראל!

אני פרשתי את התכנית בחוברת שניתרגמה לעשר לשונות. יש לי הכבוד לשלוח להוד רוממותך הקיסרית את ההוצאה הרוסית. מאז הפירסום הזה עשיתי אילו צעדים בקושטא, בה ראיתי את ראש הוויזירים, ובמקומות אחרים846.

הוד רוממותו המלכותית הדוכס הגדול מבאדן כיבדני וקיבלני בקארלסרוהאֶ, והואיל בטובו להתענין בדבר.

אני מעמיד עצמי במיטב־ההוקרה לרשות הוד רוממותך הקיסרית להסביר את הרעיון עד תומו, בלא ההגבלות ההכרחיות בספר. קל להוודע עלי – אני עורך של “נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ” בווינה – ולדעת אם יש בי כדי להכשיל847, אם יש לחשוש לאינדיסקרציה כלשהי מצדי.

הוד רוממותו המלכותית הדוכס הגדול מבאדן יכול לומר זאת. אם הוד רוממותך הקיסרית יואל לעשות את החסד ולקבלני, אבוא לברלין או לסן־פטרסבּוּרג, לכל מקום שהוא.

פתרון השאלה היהודית הוא מפעל נעלה.

היהודים יכולים לבוא לעזרת הפינאנסים ההרוסים של תורכיה. דבר זה יקל על התיקונים, שאין להמנע מהם, להקלת מעמדם של הנוצרים האומללים848 בקיסרות העותומנית. לגבי הארצות המבקשות לראות בהרחקתם של היהודים, תהיה זו הקלה מיטיבה לא פחות.

המוני היהודים העניים מקבלים את הרעיון בהתלהבות. על כך יש בידי הוכחות בולטות.

כמעט שיניחו בזה את דעת כל העולם; זהו, אפוא, הפתרון!

הנני ברוב יראת־כבוד, אדוני.

להוד רוממותך הקיסרית,

עבד נכנע ומציית ביותר849

ד"ר תיאודור הרצל


159. אל הדוכס הגדול פרידריך מבּאַדאֶן, קארלסרוּהאֶ

וינה, 17 בנובמבר 1896

הוד רוממותו המלכותית!

אף כי לא היתה לי הזכייה לקבל תשובה למכתבי המלא יראת־כבוד. שנשלח לפני חדשים אחדים850, הריני מרשה לעצמי עוד פעם לחזור לשאלת היהודים.

הקטע הרצוף מעתון לונדוני851 יתאר לפני הוד רוממותך המלכותית בקצרה את מצב הענין כרגע.

באמת יש משהו נפלא בהתפתחות תנועת שיבת היהודים. הרעיון הזה, שנתקבל על־ידי העניים והיהודים הצעירים בהתלהבות, כבר נתפשט עתה בתבל, כפי שיוצא מהכרזות־אהדה לאין מספר. ועם זאת עשוי הוא גם לשמש לביטול הקשיים התורכיים של עכשיו.

זהו מענינן הגדול ביותר של אותן המעצמות, המבקשות את הסטאַטוּס קווֹ852 וכן גם את ההבראה של התנאים בתורכיה, כי הסדר853 הכספים הצרפתי־רוסי שעלה בתכנית, לא יצא לפועל. כי זו תהא למעשה הטלת־עיקול רוסי על תורכיה בדומה לחסות שרוסיה ידעה להבטיח לעצמה לגבי סין, על־ידי התערבותה הפינאנסית אחרי מלחמת־יאפאן.

אותו סידור־כביכול סופו יהא עסק־בורסה חדש, שצרפת (במצרים המפונה) ורוסיה היו להן כל היתרונות המדיניים וקצת תגרי־בוּרסה854 היו להם היתרונות הכספּיים, ואילו בתורכיה היה הכל נשאר כקדמוּתוֹ.

כנגד זה ההסדר היהודי־לאומי – שלא לדבר כלל על מילוי התעודה העולמית הגדולה והמובטחת אשר בו – פירושו הבראה ממשית של תורכיה. שיבת היהודים היא הגנת הנוצרים במזרח.

הוד רוממותך המלכותית! אין לרשותי אלא מלים דלות, כדי להשפיע על רצונם של אדירי העולם הזה. אולי קלעתי היום לנעימה שיש בה כדי לשכנע? אם יועצו הטוב והחכם של הקיסר הגרמני ימליץ לפניו להטות לי אוזן, יזמינני הוד מלכותו הקיסר לבוא לשם הרצאה סודית לבּרלין. בזה יהא הישׂג לאין שיעור.

כשהייתי בקארלסרוּהאֶ, הרשני הוד רוממותך המלכותית בחסדו להודיע מדי פעם בפעם על עבודותי בענין היהודי. תוך חשש להוסיף להיות לטוֹרח, אני מסיים במכתבי של היום את השימוש, שעשיתי בהרשאה זו, אם לא אקבל אות של עידוד.

הנני נשאר ביראת כבוד עמוקה

להוד רוממותך המלכותית

ומסור בהכרת תודה

ד"ר תיאודור הרצל


160. אל אַדוֹלף שטאַנד, לבוב

[וינה,] 18 בנובמבר 1896

אדון נכבד מאד!

על מכתבך855 שא תודה נלבבת. יש בו נעימה מיושבת, כנה והחלטית הנראית בעיני.

ביחוד אני מסכים עמך מאד בהתנהגותך כלפי החרדים856. אין אנו מתעים איש, אך רוצים בשיתופם של כל כוחותינו על הקרקע הלאומי.

לכנס ועידת־ציונים כללית857, רעיוני הוא משכבר, אבל לפי שעה אין זה עדיין מן הראוי לפרסם משהו על כך, שכן עלולות לחול הפרעות. לפני הקיץ בשנה הבאה אין גם לכנס את הוועידה. כמקום כינוס נראית לי עיר בשווייץ, אולי ציריך.

אני מצפּה בעונג לדינים־וחשבונות הבאים שלך.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


161. אל ד"ר הוּגוֹ שאַכטאֶל, פּוֹזן

וינה, 19 בנובמבר 1896

אדון נכבד מאד!

מכתבך האדיב מ־12 באוקטובר נשתקע על שולחן הכתיבה שלי, שמתגבב בו הרבה. היום שוב מצאתיו דרך מקרה, אך אין אני זוכר, אם השיבותי אז עליו כפי שרציתי לעשות. חליפת המכתבים שלי נעשתה בשל ענין היהודים עשירת־היקף, ויש כותבים אלי מכל חלקי העולם.

דבר זה יש בו כדי להשיב על שאלתך, אם פירסוּם מדינת־היהודים באו אחריו “צעדים מעשיים”. כן. הייתי בקושטא ופעמיים בלונדון. כל שעשיתי ועודי מוסיף לעשות בענין, אתה מוצא רשום בשבועון הלונדוני The Jewish World (8 South Street, Finsbury) 858.

דרוש־נא מעם הנהלת העתון את הגליונות שבהם נמצא המאמר: “Dr. Herzl throws light on his scheme”859.

הייתי שולח לך את הגליונות, אילו היו עוד תחת ידי.

אם תמסור לי ביתר בירור מכפי הכתוב על גבי המעטפה, שאינו ניתן לקריאה, את שמך ומקום־מגוריך, אומר לשלוח לך גם את נאומי האחרון, שנשאתי ב־7 בנובמבר באוניון דפה.

אם תרצה לשתף עצמך במפעל הגדול, יסד־נא בפּוֹלין אגודות־תעמולה, שיגיעו אליהן ידיעות כסדרן, באם תשלחנה לי דינים־וחשבונות כסדרם.

בברכה רבת־כבוד

ת. הרצל


162. אל ד"ר פּאַוּל גוֹלדמאַן, פאריס

[וינה,] 21 בנובמבר 1896

ידיד חביב!

זה עתה שמעתי על האַפירה, שיש לך בגלל ענין דרייפוס860. חפצי דוחפני לומר לך, כי אני עמך בכל לבבי ובאיחולים החמים ביותר.

אקווה כי בהגיעך מכתב זה, כבר יצאת שלם בגופך ופאריס שלך שוב תנעם עליך.

בברכות יהודיות נלבבות

המסור לך כליל

הרצל


163. אל ד"ר פּאַוּל גוֹלדמאַן, פאריס

[וינה,] 22 בנובמבר 1896

ידיד חביב!

אתמול כתבתי לך עם דחיפה ראשונה, לאחר ששמעתי על האַופרה861 שלך. בינתיים הגיעה הידיעה על הגמר המוצלח של דו־הקרב שלך, וקראתי בפראנקפורטר צ[יי]ט[ונ]ג862 בעיון את מאמרך האציל והנהדר על ענין דרייפוס.

מעתה נמנה שמך עם שמות לוחמי הצדק המפוארים ביותר. במסיבות החמורות ביותר, בארץ נכר, בה אתה, יהודי גרמני, שנוא וחשוד כפליים863, עשית מעשה מוסרי שלא יישכח, כל עוד ידובר בפרשת דרייפוס. ודבר זה יארך הרבה, שכן האיש הוא בודאי חף מפשע, והרי עינוייו שלא נשמע כמותם כהרי אמיצותם הגברית והנהדרה של סגיגוריו864 יענינו תמיד את כל הישרים באדם.

אני סובר ומקווה, כי הגנתך תהיה בה חשיבות מכרעת לשחרורו. מתוך עתונאות יום־יום הפעוטה קמת פתאום בדבר הזה, וכיום אתה אחד הגדולים ביותר בינינו. אנא, שא לביטויים אלה של אהבתי והערצתי. מתערבת בהם כל החרטה, על שלא תמיד ידעתי מי אתה865. דווקא מה שעוררני כנגדך, היינו – שהיית בפאריס יותר מדי ami de France866, סתרת באופן מזהיר לגבך ומחפּיר לגבי. הנני חש כיום כאֵב ממש על העוול שעיוולתי. את חיי אני מבלה בזה שאני שואף, בדרך הבלתי־שלימה שלי, לטוב־לב מסוים, שהוא כנראה אינו מוטבע בי, שאילולא כן לא הייתי נתפס לטעויות כאלו. כבר נתתי להם, לאנשים מגושמים ושפלים, שכל אחד רואם מיד במפולש, כי ישטו בי עד כדי כך, שתליתי בהם את ידידוּתי. ואותך, גוֹלדמאַן חביבי, לא הבנתי. אני מבקש נוחם בהשערה, כי גם אתה אך קמעה־קמעה נזדככת ועלית לאָפיך עתה.

הרבה מן הבלתי־מודע יש בעשייתנו וחשיבתנו. בעצם הרי רק מה שאנו עושים בלא־יודעים מגלה את אָפיינו. וכך גילית בלא־יודעים, לדידי, את “אני מאמין” שלך בכל הענין כולו: כלומר שאתה יהודי במובן של אותם בני־אדם המשונים, הקוראים עצמם ציונים או יהודים לאומיים. אל תצחק עוד לתנועה הזאת, שגם אתה נמנה עמה בלי משים. התנועה הזאת כבר מתנוססת סביב תבל נושבת. אנו מתחילים לחשוב כי ההצלחה היא בגדר האפשר עוד בימי חיינו. כמה גאה הייתי אני, כמה גאים היינו כולנו, אילו רצית גם אתה להכנס רשמית לשורותינו. תהיה עד מהרה אחד מטובי אנשינו, מובטחני בכך. ואשר לי, פּאַוּל גוֹלדמאַן, הנני עומד מעתה לרשותך. אם אתה צריך למישהו, שאפשר לסמוך עליו בגדולות ובקטנות, אם אך מסר עצמו לכך, אַל תשכחני.

שלך בכנות

ת. הרצל


164. אל הכומר ויליאם האֶכלאֶר, וינה

וינה, 1 בדצמבר 1896

ידיד מכובד!

דעתך, כי עלי לפתח לפני לורד סוֹלסברי867 את תכנית היהודים868, נראית לי נכונה. אך איני רוצה לגשת אליו במישרין. אם טוב בעיניך – תביא את תוכן המכתב הזה לידיעתו.

בשבילך, ידידי המכובד, ענין היהודים הוא ענין תיאולוגי. אך הוא גם ענין מדיני, משמע, אקטואלי מאד. אתה יודע, כי רגשות דתיים, ובזמן האחרון ביותר האנטישמיות, העולה ונגלית בכל מקום, עוררו בהמונים התחתונים הרחבים של היהודים בכל הארצות געגועים לארץ־ישראל. אתה יודע, כי מאות אלפים מוכנים לנדידה מיד, ויש לשער, שאחריהם היו הולכים אחר־כך מאות־אלפים נוספים.

זהו גורם – אמנם חדש – שבו תהא יכולה וחייבת להתחשב המדיניות האנגלית במזרח. לורד סולסברי יוכל לעשות בזה מעשה רב869. במצב העולם של עתה, הנשלט על־ידי ההסכמה870 הצרפתית־רוסית, היתה חלוקת תורכיה מקפּחת קשה את אנגליה. מבחינתה של אנגליה תהא החלוקה עתה בגדר הפסד, היא מוכרחה, אפוא, לרצות בסטטוס־קווֹ. את זה אין לקיים אלא אם הפינאנסים של תורכיה יוסדרו. על־כן הפריעה רוסיה זה עתה את ההסדר הפינאנסי המוצע. רוסיה רוצה בפירודה ובביטולה העצמי של תורכיה.

והנה יש אמצעי להסדיר את הפינאנסים התורכיים ובזה לקיים את הסטאַטוּס קווֹ עוד כמה זמן, ועם זאת ליצור בשביל אנגליה דרך חדשה להודו, והיא הקצרה ביותר, וכל זה בלי שאנגליה תהא צריכה להלווֹת פּאֶני871 אחד או להתחייב כלשהו בנגלה.

האמצעי היא התקנת מדינה ואַסאַלית יהודית אבטוֹנוֹמית בארץ־ישראל בדומה למצרים, בעליונותו872 של השולטן. אני, כפי שאתה יודע, טוויתי בקיץ, כשהייתי בקושטא, את החוטים הראשונים לכך. הדבר הוא באפשר, אם יש לנו המשען, ואני חוזר בפירוש ואומר: המשען הסמוּי, של מעצמה. כיוָן שהשולטן עודנו לפי שעה שליט עליון ללא ערעור, לא תוכל שום עצמה לעצור אותו מלהזמין את היהודים שיעלו לארץ־ישראל. תמורת זה היינו משיגים בשבילו הלוואה גדולה מבוססת על הקיצבה, שהיהודים יתחייבו לשלמה ושתובטח מראש.

אנגליה יהא לה היתרון, כי מסילת־הברזל תיסלל מיד דרך ארץ־ישראל מן הים התיכון למפרץ הים הפרסי, או כהמשך למסילה להודו דרך פּרס ובּלוּג’יסטן (או אַפגאָן), שהיתה עד מהרה מחוייבת מכוח התחבורה.

אנגליה היו לה יתרונות אלה sans bourse873 ובלי שהעולם יוודע על השתתפותה. בעוד רוסיה מכינה לעצמה בצפון את דרך־הפֹסים874 לאסיה, היתה לה לאנגליה בדרום דרך־מילוּאים נייטראלית להוֹדו, במקרה שיתהוו קשיים בענין תעלת סואץ.

אם רוצה לורד סולסברי ליקרב יותר אל הרעיון, הריני עומד פה לרשות צירו, ולרשותו הוא עצמו בלונדון, כי יקראני.

אם הענין ייראה לו דמיוני יותר מדי, איני יכול אלא להצטער. אולם התנועה קיימת במציאות, ומדינאי זריז וגדול ידע להשתמש בה.

בברכות גלבבות

הנאמן לך

תיאודור הרצל


165. אל גוּסטאב ג. כהן, האמבּוּרג

וינה, 2 בדצמבר 1896

אדון נכבד מאד!

תודה על שורותיך האדיבות875. אילו נזדמנת כאן הייתי יכול דווקא היום לומר לך הרבה. פעמים יאחזני découragement876, שאין אני רשאי עדיין להראותו בפרהסיה. כאיש יחיד העליתי, במשך חדשים מעטים, תנועה, שכבר יש לה מהלכים בכל הארצות. לפי בינתי ביחסים הפוליטיים ניתן להביא את הענין, במשך זמן קצר, לידי נצחון – אילולא התנגדו לכך האנשים הבוּרים, השפלים של ה- “haute” banque877. אם אבוא עליהם בשבטים, ינתזו הגצים יפה יפה. אשמתם היא, אם עובר הרגע ההיסטורי היחיד הזה לפתרון שאלת היהודים878. קצה של תורכיה, ששוב אין לפקפק בו, פירושו בשבילנו שעת משבר. הייתי בקושטא, כפי שאתה יודע, והעמקתי להתבונן בכל. אנו יכולים לקבל את ארץ־ישראל כמדינה ואַסאַלית879, (כמו מצרים). אולם כשבאתי בידיעה נפלאה זו ללונדון ופּאריס, חייכו בקרירות: “מענין מאד!”880.

עם זאת איני מרפּה: אך זה מקרוב היתה שעת־כושר, נוחה להפליא. כשמדינאי אדיר נשא ונתן עמי בענין תמיכתו881. לא יכולתי למלא את התנאי שהתנה, משום שאנשינו סמרטוטיים ביותר. ולא היה זה תנאי שאין לעמוד בו, שהרי אני עצמי וקצת קרובי יכולנו ואמרנו לתרום לכך כראוי. סופו של הענין נתבטל ושעת־הכושר הזאת עברה.

אני חש, שאני מתעייף והולך. אם היהודים רעים מדי, אין לעזור להם. אם כן מוכרחים הם להוסיף ולחיות באפס־כבודם ובמצוּקתם882, ולמלא בפיזוּרם את “התעודה” שהעלו בהתחכמות מפולפלת883. באמת כל עצמה של התעודה הזאת בכך שרוקקין בפנינו884.

התוכל לתאר לעצמך, מה צער יתקפני אחרי עבודותי המוקדמות המוצלחות, כשאני מתנסה בגסיונות כאלה, שאיני יכול אלא לרמוז עליהם בלבד. אתה אהוד עלי בשל מכתביך, וביותר בשל חיבורך על עניננו885, על כן אני מרבה כל כך לכתוב אליך. ביסודו של דבר, הרי אתה זר לי, ואולי אתה אחד מאלה, המוצאים דבר זה “מענין מאד”.

אם תבקר אצלי פעם בווינה, אולי אספר לך את כל סיפור־המעשה, ויש לשער, כי בחייך לא שמעת עוד דבר מוזר יותר.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


166. אל גוּסטאב ג. כהן, האמבּוּרג

וינה, 7 בדצמבר 1896

אדון מכובד מאד!

תודה על מכתבך החביב ועל השיר היפה886. זה מקרוב כתבתי לך בהלך־נפש רע של רפיון־רוח887. תנודת הרוח – מידה היא באדם. איני חושב כי הענין אבוד, אני גם מוסיף לעבוד בלא טינה ובמלוא הכוח, שאני מסוגל לו. במהתלה צרפתית אומר פחדן בדו־קרב: Si je n’avais pas peur, où serait le courage?“”888 ואילו הענין קל – הזכות היכן?

אנשי העניים והצעירים בכל העולם קוראים אותי “מנהיג” שלהם. אפשר לחייך על הגוזמנות889 הזאת, אך דומני, כי הדין עמהם. ובדרך משוּנה, עושים אותי מנהיג דווקא אלה שאינם עוזרים. אקווה, כי בקרוב שוב תשמע דבר טוב!

אני מברכך ברכה נלבבה, ידידי הלא־נודע, והריני נשאר המסור לך

הרצל

תוספת כתב: בכלל סיפוקי־הנפש שלי הם אילו מן המכתבים שאני מקבלם. כן קיבלתי זה מקרוב מכתב של איש בן 72 שנה ושמו ברוּך מבּאַזל, מכתב המלא מחשבות נעלוֹת ובשלוֹת, המלבלב מעוֹשר דעת, פיקחוּת־חיים ממוזגת. הוא כותב לי, כי הוא איש־מסחר וכל ימי חייו כיבד את המדע – אך בסתר, “כבת שמים נשגבת”. הוא כתב בין השאר על רוח החוק הרומאי דברים שהפתיעו אותי, איש־החוק והמשפט.

אנשים כאלה יש לנו, אלמונים כאלה!


167. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 7 בדצמבר 1896

חביבי דאֶ־האז!

תודה על מכתביך האחרונים890.

העבודה נמשכת, דברים רבים הם בעצם־מהלכם, שלפי רגע אין עדיין להגיד עליהם ולא כלום. אחד מידידי־ציון891 שלנו פה, ד"ר ר. ש. לנדאו892, מוכן לשלוח כּתּבוֹת וינאיוֹת לג’ואיש ואֶרלד, אם אתה רוצה בהן. הריני שולח לך בזה מכתב קצר לגליונך הקרוב, לרגל משלחת בּאֶנטוויטש893, אשר אני מסכים לה מאד. בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


168. אל יעקב דאֶ־האז, עורך “ג’וּאיש ואֶרלד”, לונדון

וינה, 7 בדצמבר 1896

To the Editor of the Jewish World894

אדוני,

בסיפוק־נפש רב קורא אני בגליון האחרון של עתונך החשוב את הדין־וחשבון על תכניתו של מר הרברט בּאֶנטוויטש895. לא זאת בלבד שרעיון נאה הוא, אלא אף הכרח הוא לענין־ציון, כי תסודר משלחת כזאת. מתאר אני לעצמי, כי צוות הנוסעים מורכב מסלתה של האינטליגנציה היהודית באנגליה, אנשים מלומדים במקצועות וגם אנשי מעשה. כבר עתה מן הדין לעשות בהכנה ובחלוקה של התפקידים, אשר על כל אחד ואחד למלאם. וודאי שגם עתונאים יצטרפו לחבורה הנהוגה בידי מר בּאֶנטוויטש. הדו"חות שלהם יהיו נקראים במרבית התענינות על־ידי ציוני העולם כולו. אך אני גם מצייר לעצמי, כי חבורת המסע תוציא דין־וחשבון, שיסכם את התוצאות, בצורת ספר. בספר זה, שהוא בוודאי ראוי לזכרון, יכולים לשתף עצמם לא בלבד רופאים, אנשי־משפט, טכנאים, חוקרי־טבע, אלא גם הסוחרים והתעשיינים שבחבורת המסע. ארץ אבותינו בעצם אבד שמעה, כאילו שקעה על קרקעית־הים. יהודים רבים, שנעשו לאים וחסרי־ענין, יהיה להם הדבר כקול קורא ומעורר, כבשוֹרה גדולה מן הארץ הנשכחת. לבם יאָחז בעוז, אם ישמעו מפי להקת אנשים מצוינים, מוכשרים, מה היא הארץ עתה ומה היא עשויה להיות שוב.

אני מבקש להסתפק היום ברמיזה קצרה זאת. מובטחני, כי מר הרברט בּאֶנטוויטש ובני לוויתוֹ ישקיעוּ בנסיעה היפה הזאת לארץ־ישראל כל מה שהיא צריכה להכיל.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


169. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

[וינה,] 7 בדצמבר 1896

מר וולפסון החביב,

תודה על מכתבך האדיב896. מאת בּאַמבּוּס לא שמעתי עדיין כלום.

ייתכן מאד, כי בעת הקרובה ביותר ייוסד פה שבוּעוֹן ציוני, הנועד להיות בטאוֹנה הרשמי של התנועה. אמנם אין זה אלא שופר897 קטן!

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


170. אל גיאוֹרג בּראַנדאַס, קוֹפּנהאַגן

[וינה,] 10 בדצמבר 1896

אדון נכבד מאד!

אף כי גם אני מקבל מכתבים רבים898 ומשיב עליהם, רצוני בכל זאת לטפל899 מיד באגרתך האדיבה. Ce que j’eprouve, c’est un léger désappointement.900. כי האידיאה של חיבור־המדינה שלי901 תעוררך ביתר עוז לאהבה או לשנאה. הרי לא דבר קטן הוא: תחיית אומה אשר כתהילתה כן ניוונה902. הייתי למצער משער, כי יפי־המעלל ירעיד את מיתרי הנבל, שהוא מצוי בלא ספק בקרבך.

זה שנה אני עובד במפעל. אני כבר יודע את כל הטענות־לסתור. לפי הטענות, שהמעריכים מעלים, הריני מחלק אותם לסוגים. משתומם היית אילו אמרתי לך, מה הוא הסוג, שהצטרפת לו בלא משים. את האנקדוטה על הציר היהודי903 כבר שמעתי וחזרתי ושמעתי. הרשני ואספר לך גם אני אנקדוֹטה אחת, שלא יצאה עוד לאור.

בימי שהותי האחרונה בפאריס בא פרופיסור (“צרפתי־ישראלי”) אל הרב הראשי904, שערכתי אצלו שני ימים רצופים מערכת ויכוחים. הפרופיסור הביאני בדקות ad absurdum905. הוא סיפר בדיחה ישנה: Deux juifs se rencontrent en Palestine. “Qu’est ce que du vais906 ici?” – “Che fends tes907 lorgnettes. Et toi?” “Moi, che fends aussi tes lorgnettes908

השומעים צחקו בזחיחות הדעת.

עניתי: ”?Monsieur, avez vous jamais vendu des lorgnettes"

אמר הוא: “Non”

"Eh bien, ni moi non plus. Nous serons donc déjà deux qui n’auront jamais vendu des lorgnettes”909

כאן היו הצוחקים לצדי. ואחרי הילוכי־סיוף אחדים הצהיר יריבי:

Ah oui, votre état serait une vaste académie”910"

מה רצוני לומר בזאת? כי אפשר שנהגה אל תוך העתיד החתום דברים שלא היו עדיין ואף על פי כן אינם אוטופּיה. אנו חיים במאה מלאת קסם. על הפלאות הטכניים מדברים אפילו פשוטי־אדם. ומוזר שאפילו המכובדים אין נותנים דין־וחשבון לעצמם, מה הן כל המסקנות מאמצעי התחבורה החדשים. אנו באנו מעל פרשת־מים של ההיסטוריה. האם אנו היהודים יש בנו הכוח־היוצר מדינה911,ּ על זאת אין לדון לפי סימני ההיכר של העֵבר האחר אשר להר. את האוּמה אני מגדיר כך: קבוצה היסטורית של בני־אדם, שהשתייכוּת ביניהם נראית לעין והיא מלוּכּדת על־ידי אויב משותף.

איני דורש בשום פנים, כי כל היהודים ילכו לארץ־ישראל (ארגנטינה שוב אינה באה במנין). ילך מי שרוצה ומי שמוכרח. אלה דים לברוא את המדינה החדשה, שתהיה טובה מן הקיימות במידה שבית חדש טוב מישן.

אי אתה יודע, אדוני הפרופיסור, כי התנועה היהודית החדשה912 הזאת כבר נתפשטה היום, מקץ שנה קצרה, סביב תבל, ואני רשאי בלא השלייה עצמית להעריך מנין חסידיה במאות אלפים. אמנם, עדיין תנועה היא של העניים והצעירים, אמנם נתונה עדיין לאי־הבנה, לחשד ודיבות – ועל הרוב להשתקה, – אולם עם זאת גדלה כענק צעיר. איני חושב אפילו רגע אחד, כי מדינת־היהודים תקום, כפי ששרטטתי בחוברתי שהיתה מוּנחת לפניך (ושתורגמה לעשר לשונות). החי מתפּתח בלי שיהא תלוי במי שנטעוֹ או הולידוֹ. אולם סבורני, כי תקום – עם המשכת־קיומה החלקי של התפוצה913, כי עתה חיים כל העמים בתפוצה כזאת.

מתי? אולי מעֵבר לגבול חַיי, שלא יהיו כחיים שעברו ללא הועיל.

אולם חוֹבבנים914 ואַספנים מן הדין שהתנועה תעניינם מעט ולוּ יהא כ“קוּריוֹז”, כך אני חושב לי בבדיחות־דעת.

ברוב כבוד

המסור לך

ת. הרצל


171. אל גנראל יוּליוּס פוֹן ואֶרדי די ואֶרנוֹאַ, וינה

[וינה,] 13 בדצמבר 1896

הוד מעלתך!

באַבגוּסט נודע לי מפי אדון אחד, שנזדמן עם הוד מעלתך בתאֶראַפיה915 כי אתה מתענין בתכנית שלי לנדידת היהודים לארץ־ישראל916.

זה עתה אני קורא בעתון על בואך לווינה.

אם אותה ידיעה ראשונה היתה נכונה, הריני מבקש את הכבוד להתקבל על־ידי הוד מעלתך. מתוך החוברת “מדינת־היהודים” אין לעמוד על המצב הקיים של הענין הגדול הזה. הרבה התרחש בינתיים, גם הרבה –malgré moi 917 – הוחמצה שעתו. סביב תבל רבה רצה כבר היום התנועה הזאת, המזולזלת918 על־ידי אנשים מסויימים. מהוּ שצפון בה מן הברכה, ולא בלבד ליהודים, לא ניכר עדיין.

לוּ ניתן לי לשוחח עם הוד מעלתך על הנושא בפרוטרוט, הייתי יכול לתת האֶרוֹת919 מסויימות, שאינן לפירסום; וקודם כל אני מקוה לדברי־השכל מפי מומחה־למזרח920.

אין אני צריך לומר, כי לאינדיסקראֶציה921 עתונאית בענין קדוש כל כך אין לחשוש מצדי. אני עומד לרשותך בכל שעה, ובכל מקום הנוֹח לך. הטלפון (מספר 12287) ישנוֹ גם בדירתי הפרטית, IX בּאֶרגגאסאֶ. שוער־המלון יכול לטלפן אלי.

היום אחרי הצהרים הנני, על כל פנים, עד שעה ארבע בבית.

אולם אני חוזר על ההנחה־שעל־תנאי בדבר הידיעה הראשונה922; בבקשה, אם לא היתה נכונה, תואיל לסלוח לי ולראות מכתב זה כ־non avenu923.

בביטוי הוקרתי המצויינת ביותר להוד מעלתך

המסור מאד

ד"ר תיאודור הרצל924


172. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 15 בדצמבר 1896

חביבי דאֶ־האז!

(הכל בסודיות רבה)

האנגלוֹ־ג’וּאיש אסוֹסיאֵשן יכולה לקבל את הפירמן המבוקש925, אם תתן כסף לאישים המתאימים. זהו משהו דק מן הדק, אסור שיהיו פה אנשי־ביניים. ביחוד אין אני רוצה ואסור לי לעולם ובשום פנים ואופן לבוא לכלל־מגע עם ענין־ממון שכזה, שאם לא כן יובאש ריחי926. לאמור, אם האנגלו־ג’ואיש רוצה בכך, תשלח־נא לקושטא איש־אמונים בטוח, שמן הנמנעות הוא, כי יחליק לתוך כיסו מן הסכומים האלה שאינם ניתנים לביקורת. לכשיגיע שמה, אפרוש לפניו במכתב מפה שמות האנשים, שיתן להם את הכסף. אחר־כך ייעשה המבוקש בימים מועטים927.

מיד כשאדע את המועד המדויק, בו יוצאת חבורת בּאֶנטוויטש928 לדרכה לארץ ישראל, אטרח להשיג להם את המבוקשות מאת הרשות.

אולם שמור וזכור גם אתה גם הידידים, כי הסדר פינאנסים בלתי־יהודי של תורכיה מרע את סיכּוּיינו929. היום אני שומע, לצערי, כי הסדר כזה עומד ליעשוֹת. חוששני, כי על־ידי האדישות המנוּולת של אדירי הכספים שלנו החמצנו שעת־כּוֹשר שלא תמהר ביותר לשוב.

על שאין לנו קרן תעמולה, אין מצטער כמוני. בסך של מאה אלף לי"ש930, שאפשר יהיה להשתמש בו להקמת בטאונים פובליציסטיים, ניתן לחולל פלאות. אני סבור אמנם, כי סכום כזה היה מתקבל, אילו קראתי בפומבי לחתימה. אולם אסור עלי לעשות כן, דבר זה היה פותח שער ודלתיים בפני החשדות השפלים ביותר931.

מעגל־קסמים הוא: אין קרנות אין תעמולה, אין תעמולה אין קרנות. זוהי הנקודה היחידה, בה איני יכול לעשות דבר, בלי לחלל כבודה של התנועה וכבודי שלי.

את הצעתך לתאר את עלית הרגל של בּאֶנטוויטש אזכור, אולם העתונים הציוניים אשר לנו עניים הם ולא יהיה בידם לשלם “our own”932.

אם מר בלייכר, שאתה מבקש לידע טיבו933, הוא איש בא בימים, בעל זקן אפור, הריני נזכר, כי ראיתיו אצלי. מקרוב יותר לא אכירנו.

בברכות ציון

המסור לך

הרצל


173. אל הרבי ר' דוד משה פרידמאַן934, צ’ורטקוב

[וינה,] 28 בדצמבר 1896

כבוד הרב!

זה ימים רבים כבר היתה משאלתי לערוך לך ביקור, כדי להחליף דברים עמך בשאלות מסויימות של היהדות. מטעמי אוֹפּוֹרטוּניוּת, שהייתי מיטיב להסביר בעל־פה, הייתי אנוס עד עתה להדיר עצמי מכך. והנה פקדני מר לנדאו מפּשאֶמישל, והוא טוען, כי היה לו מגע ומשא עמך, והוא מציע עצמו להתקין קשר בין כבוד הרב וביני. הוא יגיד לך, מה שאמרתי לו, ביחוד שבקשתי היא, לראות פה בווינה את כבוד בנך לשם שיחה חשובה.

בביטוי הערצה כנה הריני מסור לכבוד הרב

ד"ר תיאודור הרצל


174. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 3 בינואר 1897

חביבי דאֶ־האז!

תודה על מכתבך935 וה־“American Hebrew”936. אתה עובד זריז. אלה שהיו ראשונים לעמל יהיו ראשונים לכבוד, כשעניננו רב־התהילה ינצח. ומן ההכרח שיהא טעון עמל כבד כל כך, שאילולא כן לא היה רב־תהילה.

כמוך עובד גם אני – ולנחמתך יאָמר – גם רבים אחרים. מחדר עבודתי בבּאֶרגגאַסה מספר 6 נארגים כבר היום חוטים מסביב תבל רבה. אנשים מכל הארצות באים לבקר אצלי, לקבל את ה- mot d’ordre937. התעמולה שלנו חיה בעוֹז, גם אם אינה נראית אלא במעט. אילו פּירסמתי כרוז, לאסוף קרנות־תעמולה, בלי ספק שהיה מתקבל ממון רב; אולם זאת איני רשאי ואיני רוצה לעשות מתוך טעמים, שכבר ידועים לך938.

דבר זה בוא יבוא מאליו, או לפחות בלא התערבותי האישית. ועתה להצעותיך החיוביות. מיד כשאֶפּנה, אַרצה לפני אגודת־ציון פה הרצאה, שתיקרא “שיעור למורינו הנודדים”, או כדומה, ובה יהיו הוראות לפּוֹפּוּלאַריזאַציה של הרעיון939.

ועוד זאת: בדעתי לכנס בקיץ הבא ועידת־ציונים כללית לשווייץ. אודיעך על כך יותר בזמן המתאים. על כל פנים תוכל באחד הגליונות הקרובים של “ג’וּאיש ואֶרלד”940 להביא מאמר קטן על כך.

לשאלתך בענין הציר התורכי941: איני מייעץ להזמינו לנשיאות קונצרט. ציר אין בידו כוח להועילנו, ואם משענת מיותרת – הריהי מזקת.

ואף זאת: מאַכּס נוֹרדאַוּ כבר פירסם זה מקרוב בשבועון יהודי בּרליני942 מאמר ציוני. אם תבקש ממנו בשמי רשימה קטנה בשביל ה“ג’וּאיש ואֶרלד”, ודאי יכתוב לך דבר־מה (הכתובת שלו: פּאריס Avenue de Villiers,34).

בשביל המיטינג של הרברט בּאֶנטוויטש943 אכתוב לך את “האגרת”944 המבוקשת, שתהיה יפה לקריאה גם במיטינגים אחרים ותתן סקירה תמציתית של הטעמים המניחים עתה אפשרות פעולה גדולה בשאלת היהודים, המניחים והמחייבים אותה. אקווה כי אוכל לעשות עבודה זו בימים הקרובים ביותר.

וכן אני מוכן למסור לכתב־עת אנגלי גדול מאמר מקורי על הציונות, אך כמובן רק לכתב־עת ממדרגה ראשונה, ואם אדרש לכך בפירוש על־ידי המערכת. צריך שהמערכת תתחייב להביא את המאמר בחוברת הקרובה, כי אם לא כן אפשר שאילו פרטים בתיאורי יתישנו. שכר־הסופרים הייתי מקדיש על־ידך בשביל קרן התעמולה.

הצעה החשובה בעיני מאד נתתי למרת סילוויה ד’אביגדור945: ייסוד אגודות נשים ונערות לענין הלאומי. אין לי פנאי לחזור ולכתוב זאת. בקש מעם מרת סילוויה (בראַיטן, 4 פאַלמיירה סקוואֵר) שתשלח לך את הפיסקאות ממכתבי הנוגעות בדבר זה, אם אתה רוצה לעבד את ההצעה הזאת ב“ג’וּאיש וארלד”. אם אין אתה רוצה להעלות את הרעיון הזה ב“ואֶרלד”' אל תכתוב לה כלום.

אגודות נשים אלה תשתמשנה, לפי הצעתי, באמצעים השכיחים של נשים צדקניות: ריקוד, זמרה, שווקים וכו', אך תחת תכליות קטנות תפעלנה למען התכלית הגדולה.

הרי שוב מלוא הקומץ חומר לעבודות, דאֶ־האז חביבי.

בברכות ציון

הנאמן שלך

הרצל


175. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 7 ביאנואר 1897

חביבי דאֶ־האז,

כאן “האגרת”, שביקשת בשביל מיטינג בּאֶנטוויטש946. מסור אותה לתרגום והחזר לי את המקור, שאוכל לאחר המיטינג לפרסמה גם בעתונים גרמנים947.

שאלה היא, מי יקראנה במיטינג. הייתי מבקש לשם כך קול חזק, כשל הראֶוו[רנד] ד"ר גאַסטר948.

האם אתה סבור, כי רוו[רנד] זינגר949 יקבל על עצמו את הקריאה באסיפה?

שאל תחילה אותו, אחר־כך את גאסטר. על כל פנים עליך להראות תחילה את החיבור גם לבּאֶנטוויטש, כדי שיכיר אותו, קודם שיחבר את הרצאתו.

באיזה יום יתכנס המיטינג950 ?

בברכת ציון

שלך

הרצל


175א. אל יושב־ראש אסיפת־עם לכבוד מסע ארץ־ישראל

של הרבּרט בּאֶנטוויטש וחבריו, לונדון

וינה, 7 ביאנואר 1897

אדוני היושב בראש,

הרשה־נא לשאינו־נוכח ליטול את רשות הדיבור במיטינג, שהוא כל כך מענין לגבי ציוני כל העולם, ואשר בו אומר מר בּאֶנטוויטש להרצות על תכנית מסע עולי הרגל לארץ־ישראל951.

אין זו גוזמה, אם אנו מניחים, כי בכל חלקי תבל מתעוררת דעתם של חברינו בהזדמנות זו. הציונות המדינית יש לה למעשה תומכים בכל הארצות, באשר יהודים יושבים שם, ומספר התומכים האלה גדל מיום ליום במידה שהייתי קורא לה משמחת, אילולא שהרדיפות לסוגיהן השונים ומוֹרת־הרוח, המוצדקת לצערנו למדי, על שום התנאים שנוצרו למעננו, אילולא היו הן מכלל המגייסים הפעלתניים ביותר של שורותינו. זמן רב היתה הציונות אך חלום עמום ולא־ברור, ולכן היתה להם ליריבינו מלאכה קלה בלגלגם ובשחקם לה. בזמנים קודמים לא היו לנו לא האמצעים ולא התודעה על הכרחיות הפתרון הזה, הפתרון היחיד הזה לשאלת היהודים. ומפני שלא היו לנו לא התודעה ולא האמצעים, חסרנו גם את המרץ לגשת למעשה. אנו יודעים היום יותר על העולם מאשר אבותינו העניים והמדוכאים, והישגי ההתקדמות של המדעים והטכניקה, שהשתתפנו ועבדנו בהם, שייכים גם לנו. אנו רשאים, אנו צריכים להשתמש בהם, ואנו נעשה זאת.

הציונות המדינית מתקינה עצמה למפעל, מזויינת בכל אמצעי ההווה. במובן זה הרי משלחת מר בּאֶנטוויטש היא בעלת חשיבות שאין לזלזל בה. בפעם הראשונה יארע, כי להקת יהודים, משכילים מודרניים מכל ענפי המקצועות, יוצאת לדרך ברעיון מדריך ברור, לראות עין בעין את ארץ אבותינו. זהו מסע־חקירה לאומי, יחיד במינו, ועשוי לרומם את הרוחות.

וטוב אשר נבהיר מראש את אופי משלחת בּאֶנטוויטש, לנו ולאחרים.

נסיעת מר בּאֶנטוויטש וחבריו אָפייה אינפורמאטיבי גרידא. על ארץ־אבותינו נפוצו מושגים אוויליים ומשובשים מרובים ושונים כל כך, יהודי הגולה ממעטים כל כך להכירה, עד שהדבר יפעל כעין שחרור הרוחות מדעות מוגבלות, אם האדונים חברי המשלחת הזאת ימסרו, ברצינות ובשיקול דעת ובחלוקת עבודה קבועה מקודם, על תנאי ארץ־ישראל.

תנאי־עתה של הארץ, ששממה מחמת העדר־תרבּוּת ממוּשך, אמנם עגוּמים הם, אך לא נטולי־תקווה. אנו יכולים שוב להפרותה על־ידי עבודת המונינו, אשר אנו רוצים – אם יתמלאו הנחות מוקדמות משפטיות־פומביות מסויימות – לכוונם שמה. הטכנאים וחוקרי־הטבע, הסוחרים והתעשיינים, בקיצור – אנשי השכלה למיניה, אשר מהם תתהווה הלהקה המובחרת, יתנו לעצמם ולנו דין־וחשבון על האפשרויות הניתנות לבסס את הארץ הזאת. וככל שינהגו בפחות דמיון, כן תהיה עבודתם אימפוֹזאַנטית יותר. אין להם אלא להשתמש לגבי ארץ־ישראל בידיעותיהם ובנסיונותיהם מן התנאים הרגילים של הארצות הממודנות. אל־נא יתכנו תכניות נועזות, אלא כאלה בלבד, שכבר בוּצעו ונתאמתו במקום אחר. התכניות האלה, כשיתפרסמו בדין־וחשבון של המסע, יביאו את אפשרויות הציונות המדינית לידי תודעתה של כל היהדות. עד עתה הראה רק בזעיר־אנפין, על־ידי הנסיונות טובי־הכוונה של ההתיישבות, כי בארץ־ישראל עשויה עבודת־האדמה להצליח. מבקשי־הנתיבות952 שלנו יחקרו ויתארו את אפשרויות התעשייה והתחבורה.

בהזדמנות זו הייתי רוצה להעביר מן העולם טעות, אגדה זדוֹנית. אמרו ושידלו להאמין, כי הציונות המדינית מזיקה לציונות הפילאנטרוֹפּית־גרידא. הן בקושטא הן בארץ־ישראל עוררתי לקבוע באופן מקיף, כי אין זו אמת. מצד תורכי רשמי קיבלתי הודעות בכתב המכחישות באופן נמרץ ביותר את השמועות הזדוניות האלה953. מאידך גיסא קיבלתי תוצאות חקירה, שנערכה בארץ־ישראל, חתומה על־ידי מספר יהודים נכבדים ביותר היושבים ש□954. נקבע, כי עבודותי לא זו בלבד שלא הזיקו להתיישבות הפילאנטרופית, אלא אף הועילו לה. באמת כבר עתה תפקידנו לעשות את היהודים, שכבר התיישבו בארץ־ישראל, בעזרת־עבודה כנה955, לפועלים. השנוררות בארץ־ישראל אינה לכבוד לנו ביותר. את השנוררים יש להעלות לעבודה, העלאה של מוסר956. תחת לעשות בנדבות חסרות־שחר בשביל הולכי־בטל ותעשייני־מכתבי־קבצנים957, מוטב שחוּש־הצדקה של יהדות העולם, המכוון לארץ ישראל, יפעל בצורות המודרניות של עזרת־העבודה. מן הדין שהכסף הנשלח לארץ ישראל יוצא לשם יצירת אפשרויות עבודה. קיימים בארץ ישראל וועדים של אנשים מצויינים, רציניים ומהימנים958, שיש אמנם בידם לבצע את התפקיד הזה.

אולם בצד הציונים המדיניים והפילאנטרופיים יש עוד סוג שלישי, שאפשר לכנותם ציוני־עסק959. אלה חיים מן הציונים הפילאנטרופיים ושונאים אותנו, הציונים המדיניים, מפני שהם חוששים, כי אנו מפריעים אותם בעסקיהם960. זהו פרק מביש, שמשום כבוד־היהודים שלנו אני נוגע בו בלא חפץ וגם עתה אך בחטיפה. וגם עתה אין הדבר נעשה אלא כדי לתת לאנשים אלה אזהרה לרגל משלחת בּאֶנטוויטש. הגיעו לכלל ידיעתי שקרים שונים עלי, אשר ביקשו לעשות להם מהלכים הן בקושטא הן במקום אחר. עד כה עברתי על כך בבוז, אף שיש בי חשש־מה, כי התככים האלה כבר הזיקו את עניננו. אולם בעיני הרי משלחת בּאֶנטוויטש יקרת־ערך וחשובה כל כך, עד שאני רוצה מראש לקרוא לאנשים, שכבר ניסו להזיק, בפומבי ובמרץ: hands off![966]. אל־נא יעזו להחשיד את מסע־ההקירה הזה. המשלחת הזאת אין לה כל תכליות נסתרות או לא־לוֹיאַליות961, ויש לנו תקוה עזה, שאנו מביעים אותה בקוֹל רב ובכנות: כי הנסיעה תביא טובה, לא בלבד ליהודים, אלא גם לתורכיה, אכן לכל אינטרסי־התרבות, שהם שותפים במצב במזרח.

תורכיה זאת, שאינה יכולה לא לחיות ולא למות, העם הזה של אנשים פשוטים, אמיצים ובעומק־יסוד־תכונתם טובי־מזג, אשר ליקויים הגדול ביותר ואולי היחיד שאינם יכולים למצוא ידיהם ורגליהם בתנאים המודרניים – ריענון הם טעונים, אשר שיבת היהודים תוכל להעניקו להם. הפינאנסים המבולבלים עשויים להיסדר על־ידי היהודים לפי תכנית, ששירטטתיה זה מקרוב באסיפה גדולה בווינה962 ושנעתקה גם על־ידי ה“ג’וּאיש ואֶרלד” הלונדוני. הסדר הפינאנסים התורכיים פירושו גם הבראה של ההנהלה המדינית שהתאוננו עליה פעמים הרבה, ובכך גם הטבה יסודית של מצב הנוצרים במזרח. כולנו שמענו בכאב עמוק ביותר על קרבנות־הדמים, שהוקרבו לתנאים העגומים במשך החדשים האחרונים963. וכל התערבות המעצמות היו נכרכים בה מעשי־טבח גדולים יותר. רק על־ידי התנהגות, שתשמור על כל ההרגשות והאינטרסים המוצדקים, תוכל להווצר במזרח הטבה מתמדת ואמיתית. הפתרון של שאלת היהודים המוצע על־ידנו מניח פתח־מוצא כזה, שכל השותפים יזכו בו בריווח רב.

ודאי שהפעולה המדינית הגדולה ביותר בימינו הוא השלם־בנינן של דרכי התחבורה הצפוניים לאסיה. אסיה היא מורחקת עתה מאירופה יותר מאשר אמריקה. קשר הרכבת הרוסי עם אסיה הצפונית964 הוא משהו נאדר, שאין אנו יכולים עכשיו, כמדומני, להשיגו אפילו בקירוב. אילו תנועות־עם יחולו שם, איך יפעל הדבר בפנים מאליפות הן לטוב הן לרע בכל תנאי החיים של אירופה, – בדבר זה יתנסו אנשי המאה הבאה. אנו עומדים פה לפני בעייה לאין שיעור. אולם זאת אומר לנו שכלנו הפשוט, כי הקשר הצפוני הזה לאסיה מן הדין שיקביל לו קשר דרומי, וכי דרכי התחבורה הקצרים ביותר שעד עתה – אינם עשויים להספיק. הצצה במפה מלמדתנו, כי הדרך החדשה תעבור, מוכרחה לעבור, את ארץ־ישראל. וודאי שמעת על התכנית העסקית המחוכמה, שהודיעו עליה זה מקרוב העתונים. קונסורציום מבקש להשתדל בענין זכיון של רכבת, שתלך מן הים התיכון למפרץ הפרסי965. דומני, כי בדבר זכיון־הרכבת הזה צריכים להשתדל קודם־כל יהודים, המשׂכּילים בדרך כלל להבחין ביתרון של מפעלים חדשים.

אכן, לאחרים אין מפעל זה בנותן־הבטחה כל כך כמו ליהודים, אשר התכלית הגדולה של האוּמה נגד עיניהם. הארץ השוממה, העניה הזאת זקוקה קודם־כל לאוכלוסייה עזת־תחבוּרה, אשר עליה תחיה הרכבת, ואיני יודע, איזה המונים עשויים ללכת לארץ־ישראל, אם לא היהודים. לאחרים אין זו אלא כּברת־ארץ לא־בטוחה, מוזנחת, שאינה מגרה להתיישבות. יש שטחים טובים יותר, פורים יותר, שרכישתם קלה יותר. אך לנו זוהי ארץ אבותינו, מולדתנו ההיסטורית, שלא איבדה מעודה את כוח משיכתה לגבי המונינו, כפי שהדבר נתגלה וחזר ונתגלה במשך מאות שנים וגם נתאמת מנסיונות ההתיישבות החדשים ביותר.

אמנם קצת מאלה הנהנים מרוב טובה מכחישים את העובדה הישנה הזאת. אולם אנו, אשר קשר לנו עם עם־היהודים שנעשה יום־יום נלבב יותר, והשומעים גם צעקות המצוקה גם קריאות התקוה של העניים והצעירים יום־יום ביתר עוז, אנו יודעים את העובדה בדיוּקה. הקריאה לציון מתגבּרת.

ולנו אין זאת נוסחה ריקה, כמו לקצת אנשים חסודי־שפתיים והמתפרנסים מחסידות־שפתיים שלהם. אין אנו סבורים, כי די לפנוֹת ציונה בתפילוֹת; אנו רוצים לעשות זאת גם במעשים. ואנו – יפה לנו המימרה: “תושיעך ימינך ויושיעך אלהים”.

הנאמן לך

תיאודור הרצל


176. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 9 ביאנואר 1897

חביבי דאֶ־האז,

תודה על מכתבך הטוב. “האגרת” שנתתי לה את הצורה, השכיחה באנגליה, של נאום אל היושב בראש, כבר היא נמצאת בדרך966. יעצתי, כי תיקרא על־ידי ראֶוו[אֶראֶנד] זינגר או ראֶוו[אֶראֶנד] גאסטר, כי לא ידעתי, שאתה עצמך מבקש לקראה967. הריני מניח לראות־עיניך מה שתמצא טוב ביותר. אתה עכשיו כקצין פלוגה משוּלחת968, שאין מצווים לו כל פרט ופרט, אם ניתן אמון בכשרון המעשה שלו.

שלח לי תריסר טפסים של כל אחד העלונים, כרזות969, התכניות שלך וכדומה, כדי שאוכל לשוב ולהמציאם כדוגמאות לארצות אחרות. ההפצה בארצות דוברות אנגלית מסורה בידיך.

למחר הודיע לי על ביקורו אחד הסוכנים שלי970 העובד בשבילי בקושטא. אולי אשמע חדשות חשובות. אם יהיה משהו מתאים לפירסום, אשלחנו לך.

בברכת ציון

הנאמן לך

הרצל


177. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 12 ביאנואר 1897

דאֶ־האז יקירי,

במכתבך האחרון אתה כותב, כי ברצונך לערוך מיטינג ”on Herzlism"971. אני מניח, כי בזאת רצית לומר: על עקרונות הציונות המדינית, שנוסחו על ידי, ועל התנועה המאחדת אותנו – אך בשום פנים ואופן לא על אישיותי. ליתר זהירות ברצוני להבטיח זאת בעוד מועד. נישמר־נא לבל נעשה את התנועה הלאומית לתנועה אישית. אין לך דבר שעלול לגרום נזק רב יותר מזה לענין; שום דבר לא היה נוגד יותר מזה את כוונותי.

התנועה צריכה וחייבת להיות תנועה בלתי־אישית – זה העקרון ממנו אסור לנו להרפות. לו העלינו על נס אישיות פרטית היה הדבר משמשֶ נשק בידי אויבינו. יש לחשוב גם על העתיד. אסור שהתנועה תהיה מושתתת על שתי עיניים; הרעיון – אסור שימות אתי.

מקווה אני, דאֶ־האז יקירי, כי תנהג בדיוק בהתאם לכוונותי אלה.

בברכות ציון

שלך

הרצל


177א. אל היינריך יוֹרק־שטיינר, וינה

[וינה,] 13 ביאנואר 1897

ידיד נכבד!

את הפיליטון קראתי. יש בו דברים מוזרים, ובנימתו – דבר־מה הנוגע ללב, אך כיצד עלה על דעתך, כי דבר כזה יוכל להתפרסם אצלנו972 ?

אני מחזיר את כתב־היד במיטב התודה “הרשמית” ובמיטב הברכות הפרטיות.

שלך

הרצל


178. אל גיאוֹרג בּראֹנדאֶס, קופנהאגן

[וינה,] 13 ביאנואר 1897

לאדון ד"ר ג. בראנדס973,

הייתי מצטער ביותר, אילו קראת מתוך מכתבי האחרון דבר לא־אדיב974. הואלת לקרוא את החוברת שלי, ולא עוד אלא אפילו כתבת לי. איני כלל וכלל תקוע ומשוקע975 כל כך, עד שלא אניח מקום לתפיסה אחרת משלי. רבונו של עולם, אנה אני בא!

אולם, כיון שאתה משער “דבר לא־אדיב” בזה שהעלמתי את שמות האנשים, שהביעו דעתם בדומה לך976, מן הדין שאעמידך על טעותך. אלה הם האנשים ההגונים ביותר: תעשיינים, בעלי־אחוזות גדולות, בקיצור אנשים אמידים, שעלו לגדולה בכוחות שלהם עצמם. אני איני עומד כלל וכלל כנגד אנשים כאלה עמידת זעם מעין זו של הסוציאליסטים, כי אינני סוציאליסט.

מאחר שאתה מחזיק בדברי אלה הריני חייב לך ביאור על שום מה הייתי “מאוכזב מעט”. לא בגללי, שאילו כן הייתי אדם מיסכן. אף לא בגלל מפעל חיי, שהוא גדול הרבה ממני ושאין אני לגבי דידו אלא כעבד נושא אבנים לגבי פיראמידה. מאוכזב הייתי בגללך, או ביתר דיוק, בגלל ציורך שציירתי לי, דווקא לפי נתונים שעליך להודות במשקלם: כלומר לפי כתביך.

ראיתי – ואני רואה בך – חובב ענינים יפים. על כן הראיתי לך את עניני, שלפי שוּרת הבּינה לא יכולתי לצפּוֹת מצדך לכל סעד למענו, ותהי צורתו אשר תהיה. שמא הענין אינו יפה כלל? ושמא טועה הפעם דווקא יודע־האמנות?

אתה סונט בי קצת בשל גילי הצעיר כפי שאתה משער. אינני צעיר כולי האי. אני בן 37 שנה, גיל שבו כבר אישים הם רובם של אלה הנעשים אישים בכלל.

מאחד שהיטבת עמדי לקרוא גם הרצאתי977, הריני נוטל עוד רשות לעצמי לומר לך, כי המפעל גדל. שהרי הוא נושא חן בעיני הרעבים, ואלה לצערי מרובים.

ברוב כבוד

המסור ביותר

ת. הרצל


179. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

[וינה,] 18 ביאנואר 1897

חביבי מר וולפסון!

לידי שופר978 לא הגיע הדבר. הטעמים: הישנים, הידועים.

האנשים שלנו מסתכלים בהתענינות ערה, מעל היציע, כיצד אני עובד. הנה כי כן!

אין רוחי נופלת עלי משום כך, – זאת הרי אתה יודע.

אני שמח מאד, כי שוב אראך פה. אז שוב נדבר ונשיח לבנו.

בברכת ציון

שלך

ת. הרצל


180. אל שמואל פינלש, גאלאץ

וינה, 18 ביאנואר 1897

אדון נכבד מאד:

מכתבך קראתי וחזרתי וקראתי ברוב ענין. מובן, אני מתבונן במצב שברומניה979 בתשומת לב גדולה ביותר, והריני מודה לך על אותן הידיעות. שלא היו בידי עדיין.

דומה שלא קראת פירסומַי (נאומים בלונדון ובמקומות האחרים). הריני מצרף לך בזה את פירסומי האחרון – בעצם, לפני האחרון, כי בג’וּאיש וורקינגמאֶן קלוב בלונדון נתקיים שלשום מיטינג גדול, בו נמסרו בשמי הצהרות980. מוטב שתקרא בקביעות את ה“ג’וּאיש ואֶרלד” (8 סאַוּת סטריט, פינסבּאֶרי), שאני שולח לו כל הידיעות.

במכתבך אני מוצא טעויות חשובות, במידה שאתה מדבר על עניינים שמחוצה לרומניה. ביחוד איש אחד, שאתה מדבר וחוזר ומדבר עליו בתודה ובהוקרה, נלחם בכל האמצעים נגד התכנית היהודית־לאומית981. זה דבר מצער. איני יכול עתה להפליג בכך יותר.

רעיונותיך בדבר הגרלה וקיבוץ כספים איני יכול לקבל982. אני על כל פנים איני יכול לעסוק ולא אעסוק בכגון זה. תנועתנו, יש עליה בלעדי זאת מוציאי דיבה שפלים למדי.

אמנם, קשה לעשות תעמולה גדולה בלא כסף, אבל הדבר מוכרח להיעשות והוא נעשה. אני יכול לבשׂרך את הבשורה המשמחת, כי תנועתנו מקיפה מלוא תבל בעצמה הגוברת והולכת.

הלא אתה יודע, כי אני נגד אינפילטראציה983 לארץ ישראל, – היינו מיישבים שם רק ארמנים חדשים עשויים לטבח984.

לא, תכניתי פשוטה: ללכּד תחילה את עם־היהודים במקומות מושבותיהם בצל הדגל הלאומי, ולעשות חוזה עם “התורכי הגדול”985, לפני העלייה, על ערובות האבטונומיה – ומובן שלא נסתפק אלא בערובות טובות.

לכך הנחתי יסוד ביוני, בהיותי בקושטא.

אם תרצה לקבל מידי mot d’ordre986 בשביל חובבי־ציון ברומניה, הריהו:

התארגנו, אספו כוחות והיו מוכנים. פרשו על פני רומניה רשת אגודות מקומיות, שתתרכזנה בידך. פתח בתעמולה נודדת, סדר רשימות חברינו־לדעה והודיעני מזמן לזמן.

אם תאמר להשמע להנהגתי, כציוני ארצות אחרות ושונות, אודיעך, כמובן, על כל המאורעות החשובים.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


181. אל האֶרמאַן בּאַר, וינה

וינה, 18 ביאנואר 1897

ידיד מכובד!

על המשלוח האדיב של ספרך987 שא תודה נאה ביותר. הרי אני כמעט כהוּגוֹ ופּוֹלדי988: שהרי גם אני איני מכיר את העניינים אלא מתוך ה“צייט”989 בלבד. לפעמים רגזתי ושמחתי (בבת אחת) עליך, אולם מעולם לא הנחתני אדיש. אתה – הבה ואומַר לך זאת בפניך, קודם שאבוא לכתוב זאת עליך מן המארב – העֶלם הנצחי, המתאהב בכל פעם לעולמים, מאמין בכך, נשבע בכך, ואילו אנו יש בנו מרגוע, כי הוא יעבור גם על אהבה זאת בהצלחה. וזה דבר חכמה, ולפי שאנו מחבבים את העֶלם אנו שמחים בכך.

בברכה נלבבה

שלך

הרצל

 

פרק ד    🔗


182. אל וילי בּאַמבּוּס, ברלין

וינה, 26 ביאנואר 1897

אדון נכבד מאד!

ד"ר הוֹלצמאַן הודיעך נכונה1; הריני מבקש בהחלט הבנה עם הציונים הבּרלינאים. הרי באמת אין המדוּבּר פה אלא בהבדל של ניוּאַנסים. סבורני, כי בוועידת־הציונים הכללית2, שאני מתכּנה לקיץ הבא, נתקרב זה לזה.

בענין שתי הצעות שהואלת להודיען לי3, איני יכול אלא להסכּים. ביחוד תכנית הבאנק לארץ ישראל נראית לי – אם האישים המוציאים אל הפועל יהיו הנכונים – בריאה מאד. הלא ידעתי את הענין זה כמה זמן.

אולם מפעל כזה ודומיו, שקשה כל כך להקימם, אחת הנחתם המוקדמת; תעמולה. תחילה יש לעשות תעמולה, אחר־כך להקים לחיים מפעלים כלכליים בארץ ישראל – כך יהא, לדעתי, סדר העניינים ההגיוני.

גם ריבוי הלשונות של הירחון הציוני הוא רעיון טוב. אך איני יכול להעלים ממך, כי לדעתי ירחון הוא כלי־שרת לא־יוצלח כלל וכלל לתעמולה.

השתדל־נא תחת זאת לרכוש השפעה על עתון יומי בּרלינאי. אולי נמצאים בין חובבי־ציון4 שם בעלי מניות של חברת הוצאה. אין זה מן ההכרח להטביע מיד על העתון חותמת ציונית, אדרבה, בגלל החששנוּת הפחדנית (לצערנו של רוב היהודים) מפני הציונות היה זה אף הרבה יותר מן החכמה, להעמיד את הדבר כולו על תוּמוֹ5.

כבר שמעתי הרבה על כשרון־המעשה התעמולתי שלך ועל כן הצטערתי ביותר, כי לא התקרבת. אם נכון דיוקנך כפי שהוא בעיני, הרי תבין את רמזי ותפתחוֹ. אולי תתקשר עם ד“ר מאיר־כהן וד”ר הירש הילדאֶסהיימר6 לתכלית זו, לרכוש בּבּרלין בטאון של הציונות, שלא יהיה ניכר בבחינתו זו כלפי חוץ.

יכולני לומר לך, כי אני טורח להפעיל גם במקום אחר דבר מעין זה7.


26 ביאנואר – 21 בפברואר 1897

הציונות היתה עד כה אילמת. אנו חייבים להתיר לשונה. זהו התפקיד הקרוב ביותר. אם יתמלא, יקל הכל, אדרבה, ילך כמאליו.

זוהי דעתי.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל

אגרות הרצל 182 - 184

_____________

[182]

1 במכתב מ־24 ביאנואר 1897 (כתוב בידי תיאודור זלוציסטי וחתום בידי זלוציסטי ובּאמבּוּס) מסתמך בּאמבּוּס על שיחותיו של ד"ר הולצמאַן שביקר מטעם ציוני ברלין אצל הרצל בווינה, כדי לתהות על קנקנו. הולצמאַן הודיע לבּאַמבּוּס (לפי דבריו של זה), “כי אתה לא רק מוכן לבוא לידי מגע אתנו, כדי לדון על המטרות המשותפות לנו וכן על התפיסות שאולי שונות בנקודה זו, אלא תהיה מוכן גם לשתף פעולה בהגשמת התכניות השונות, שאנו מתכוננים לבצען בראשונה”. ועיין גם לעיל, מכתב 39.

2 במקור: Allgemeiner Zionistentag

3 בּאמבּוּס שלח להרצל שני תזכירים, א) על ייסוד בנק חקלאי; ב) הגדלת הירחון “ציון”, שיצא בּבּרלין החל משנת 1895, על־ידי סיפוח מדורים בעברית ובצרפתית.

4 במקור: Zionsfreunde

5 במקור: ganz harmlos zu insinuieren

6 החובב־ציון מאיר־כהן היה בנקאי אמיד; ד"ר הירש הילדסהיימר הוציא שבועון חרדי קרוב לחיבת־ציון (“יידישה פּראֶסאֶ”).

7 עיין להלן, מכתב 190.


183. אל אדוֹלף שטאַנד, לבוב (טלגרמה)

[וינה, ראשית פבּרואר 1897]

אם לא קרבן גדול מדי – יהא בואך־מיד רצוי מאד1. ברכה

הרצל

_________________

[183]

1 בקשר לקביעת מועמדים ציוניים בשביל גאליציה לבחירות לפרלמנט האוסטרי. עיין להלן מכתבים 188, 191, 192, 193.


184. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 1 בפברואר 1897

חביבי דאֶ־האז,

תיקונו של מר בּאֶנטוויטש1 הוא לא־נעים מאד מאד. ניתן לי על־ידי כך מראה של בעל־דמיונות מופלג. אני מבקשך בדחיפות, להביא את התיקון הרצוף2 בגליון הקרוב של “ג’ואיש ואֶרלד”, וּודאי גם של “ג’וּאיש כּרוניקל”.

בברכת ציון

הנאמן לך

הרצל

_____________

[184]

1 הרברט באֶנטוויטש, מארגן “עליית הרגל” לארץ ישראל בשנת 1897, הגיב על אגרתו של הרצל אל האסיפה במזרח לונדון מ־7 ביאנואר 1897 מכתב אל עורכי השבועונים היהודיים “ג’ואיש ואֶרלד” ו“ג’ואיש כּרוניקל”. הוא אמר במכתבו, בין השאר, שהמשתתפים במסע אין להם “תכנית מרחיקה לכת כזאת, שהדמיון הנלהב של ד”ר הרצל נוטה ליחס להם… המסע הוא פשוטו כמשמעו, ולא “מלאכוּת” ואף לא “ועדת־מחקר”, כמו שד“ר הרצל משער”. ועיין “ספרי הימים”, 24 ביאנואר

  1. בּאֶנטוויטש כתב את מכתבו, כנראה, לפי דרישתם של כמה מחברי החבורה, וביניהם ישראל זנגוויל. ועיין על כך Margery and Norman Bentwitch: Herbert Bentwitch, The Pilgrim Father, Jerusalem, 1940, p. 106־107

2 ראה את המכתב הבא.



__________

אגרות הרצל: 185 – 188


185/186. אל מערכות “ג’וּאיש ואֶרלד” ו“ג’וּאיש כּרוֹניקל”, לונדון

וינה, 1 בפברואר 11897

אדוני,

תיקונו של מר הרברט בּאֶנטוויטש2, המבקש לנהל את מסע עולי־הרגל לארץ ישראל בתכנית מצומצמת יותר מכפי שסברתי, מאלץ גם אותי להשמיע מלה. מר בּאֶנטוויטש מקפּל את החוֹח בעלה־שושנה, אך אני חש בו. הוא סובר, כי תיארתי את הענין, במכתבי אל האסיפה במזרח־לונדון, דרך הגזמה יתירה3. זאת מנין? נדרשתי מלונדון לכתוב איגרת על המשלחת של מר בּאֶנטוויטש. מכתב זה צריך היה להקרא ברבים, כדי להסב לבם של חוגים רחבים יותר על עליית־רגל זו ומשמעותה. כתבתי את המכתב המבוּקש על יסוד רמזים שקיבלתי מלונדון. לא אמרתי בו כל דבר שאינו באפשר או שהוא דמיוני. להיפך, המלצתי על פיכּחות גמורה. ועם זאת ביקשתי מאת מקבל מכתבי, לשם מרבית־הזהירות, להודיע את תוכן מכתבי למר בּאֶנטוויטש לפני קריאתו הפומבית4. באופן זה גם חשבתי לקדם את האפשרות הרחוקה ביותר של אי־הבנה. כנראה, לא נשמרה תקנת הזהירות שלי כדיוּקה.

סבורני, שעלי להודיע זאת. כי אחד שכמותי, הנאשם ממילא בכוח דמיון עֵר יותר מדי בתכניותיו, חייב באמת בזהירות כפולה ומכופלת.

אגב, אין בין התפיסה של מר בּאֶנטוויטש ובין זו שפּיתחתי אני אלא הבדל של מעלוֹת־חוֹם מוּעטוֹת. דיי, שאין הוא עומד בנקודת הקפּאוֹן, ואני יכול להבטיח לו, כי דמי אינו רוֹתח.

הנאמן לך

ת. הרצל

____________

[186/185]


1 המכתב נדפס (בציון תאריך זה) ב“ג’ואיש ואֶרלד” וב“ג’ואיש כּרוניקל” מ־5 בפברואר. כאן תוּרגם המכתב מהמקור הגרמני.

2 עיין הערה 1 למכתב הקודם (184).

3 במקור: überschwenglich; בנוסח האנגלי של דאֶ־האז תורגם כאן: I put the matter upon an impossible plane (השתתי את הענין על בסיס בלתי־אפשרי).

4 עיין מכתב 175.


187. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 4 בפברואר 1897

חביבי דאֶ־האז!

יש לי טעם להניח, כי במהרה שוב יתרחש משהו בתורכיה1. אך לצערי פוסעת הסתדרותנו קדימה באיטיות מיאשת, ואולי נעמוד בפני המאורעות הגדולים ביותר ללא הכנה כלל.

1 – 5 בפברואר 1897

הריני מוסר לך היום תפקיד גדול וחשוב, אולם אני סומך על כך, כי תהיה פיקח, מיושב וזריז. בענין בּאֶנטוויטש שגית, שלא הראית קודם את מכתבי לבּאֶנטוויטש ולא הבטחת לעצמך את הסכמתו2.

התפקיד של היום הוא: השתדל, על־ידי רוו[רנד] גאסטר3 או איש מתאים אחר, לענין את הדרום־אפריקאי בּאַרנאַטוֹ4 לטובת עניננו. הכרח הוא לבאֵר לבּאַרנאַטוֹ את כל הרעיון, תכניותי ונסיונותי, היקפה של תנועתנו שכבר נפוצה על פני כל תבל, אם גם עודנה חלשה. אם בּאַרנאַטו ישיג את הענין, אבאר לו את התפקיד שיש בידו למלאוֹ. אם יהא אפשר לרכוש אותו לענין, הייתי נוסע עמו לקוּשטא ויכולנו בשבועות אחדים לחולל פרק גדול של ההיסטוריה. הוגד לי, כי בּאַרנאַטו הוא בלונדון. אם איננו שם, יואיל רוו[רנד] גאסטר, שאני מברכו בלבביות, או איש־ביניים אחר, להציג לו את הענין בכתב.

היה נמרץ וזריז, חביבי דאֶ־האז, ודבר על דבר זה רק עם האיש שעליו להוציאו אל הפועל. קודם כל תגשש את השטח ואת האיש, ואם יסתבר לך כי הרגע אינו כשר או שבּאַרנאַטו אין לרכשו, כי אז אל תפקיר אותנו לידי סירוב של ודאי.

בברכת ציון

שלך

הרצל

__________

[187]


1 בתחילת פברואר 1897 שוב התקוממו תושבי כרתים על שלטון התורכים. אפשר היה לצפּות, כי תורכיה תנסה לדכא את המהומות ומעצמות המערב יתערבו ויגישו עזרה למתקוממים. הרצל היה סבור, שהתקוממות זו, בעצם, אורגנה מטעם המעצמות, והיא תשמש התחלת החיסול של האימפריה העותומנית (עיין “ספרי־הימים”, 4 בפברואר 1897).

2 עיין לעיל, מס' 186־184.

3 ראה הערה 3 למכתב 175.

4 בּארנט יצחק בּארנאטו (1897־1852), בעל מכרות־זהב ויהלומים וסוחר יהלומים באפריקה הדרומית־מערבית.



188. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

וינה, 5 בפברואר 1897

מר וולפסון היקר!

שתי מלים בחפזה.

אנו רוצים בבחירתם של שנים מידידינו: פרופיסור ליאון קלנר ועורך הדין הטאַרנובי ד"ר זאלץ בגאליציה אל הרייכסראט1. התכלית היא: כי יביאו לידי ביטוי את הציונות בפרלאמנט, לאמור בפני העולם כולו. הענין חשוב מאד, מפני שדבר זה צריך ויכול למלא לנו מקום הנציגות הפובליציסטית החסרה.

אנו זקוקים לקרן־בחירוֹת, וזאת – במהירוּת. הרוצה אתה ליטוֹל עליך


___________

אגרות הרצל: 189 – 190


לאסוף אילו אלפי מארקים בגרמניה? ביחוד הייתי מבקשך להתקשר עם בּרלין2 (הילדסהיימר, מאיר־כהן וכו'). סבורני, כי אפשר טלפונית.

השיבני עד מהרה, אם אתה מקבל עליך את השליחות הזאת.

את הכספים הנאספים יש לשלוח ככל המוקדם לד"ר ע. קוֹקש3, עורך־דין החצר ובית המשפט, וינה 1, רחוב דוֹרוֹתיאה 7. שהרי אין לנו אלא ארבעה שבועות עד לבחירות.

השימוש בכספים ינוהל על־ידי ד"ר קוקש וקראֶמאֶנאֶצקי4 ויפורש אחר־כך לתורמים בדין־וחשבון מפורט.

בברכת ציון

שלך

הרצל

___________

[188]

1 “מועצת הקיסרות” – שם הפרלמנט של הקיסרות האוסטרית (שהקיפה גם את גאליציה, בּוהמיה וכו'); ועיין גם במכתבים 193־192.

2 הכוונה כמובן: ציוני ברלין.

3 ד“ר עוזר קוקש שימש מזכיר בוועד הפועל הווינאי של חובבי־ציון, ואחר־כך – מזכיר וגזבר ב”וועד הפועל המצומצם" של ההסתדרות הציונית העולמית בימי הרצל.

4 יונה (יוהן) קרמנצקי, המהנדס ובעל־התעשייה, מייסד הקרן הקיימת לישראל.


189. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 8 בפברואר 1897

חביבי דאֶ־האז,

במכתבי האחרון שכחתי למלא משאלתך לטפסים אחדים של Jewish Srate. בקש מנאט2, על יסוד כרטיסי הצרוף3, מספר טפסים כצרכך.

סבורני, כי ראוי שתסדר הוצאה אנגלית ואידית זולה של “מדינת־היהודים”. הריני מיפּה בזה כוחך לנהוג בדבר כטוב בעיניך. והריני מקדיש את ההכנסה לקרן־התעמולה הלאומית. סבורני, כי עתה כבר אפשר להפיק ממנה ריווח4 לטובת הענין, שכן ההמונים כבר הם מוכנים. הלא יימצא בלונדון איסט־אֵנד5 מו“ל יהודי להוצאות אלה, שירצה להתחלק עמך, הווה אומר עם קרן־התעמולה, בריווח הנקי. מה פירוש ה”פּאַטרוֹנאַנץ" של ה“קונצרט”6, איני יודע, כי איני מכיר את הנוֹהג האנגלי הזה. על כל פנים הנני נותן לך הרשאה לפרוש את שמי כ“פטרון”, אם דבר זה נראה לך להועיל.

8 – 12 בפברואר 1897

הכּתּב המיוחד של ניו־יורק האֶראַלד לא אני הוא, אלא שליח של גורדון באֶנאֶט7.

תורכיה בכל רע8. לצערי הרי ה-Upper Jews9 הם נבלים גרועים10, שאם לא כן היינו יכולים להשתמש להפליא בשער־כושר זו. מעולם, שמעני־נא, דאֶ־האז, מעולם לא היה לנו סיכוי כה מוצלח, להשיג את ארץ־ישראל, כמו עתה! יכול אדם להתייאש! התורכים מפורכים, ניתן לדבר עמהם. המעצמות עומדות בפני קושי שאין לו פתרון – ואנו יכולנו לפתרו, ועם פתרונו – להעביר את שאלת היהודים הישנה מן העולם!

אילו הצלחנו לרכוש את בּאַרנאַטוֹ11 לעניננו, כי אז היה לנו מבטח. המיליונרים הישנים הם פחדנים מדי, שׂבעים מדי, מנוּולים מדי. אולי נמצא בין המיליונרים החדש, האפריקאנדיים12, כלי־שרת לרעיוננו? אני מצפּה לידיעותיך על כך. בארנאטו כזה יכול לשווֹת אצילות לאוצרותיו הגרופים ולעשותם תהילה, אם יצטרף אלינו. אולם האם האנשים הללו יבינוּנוּ? מה אומר גאסטר13?

בברכת ציון

שלך

הרצל

___________

[189]

1 כלומר: של ההוצאה האנגלית של החוברת “מדינת־היהודים”.

2 דוד נאט (Nutt), המו"ל של ההוצאה האנגלית.

3 כנראה צירף הרצל למכתבו כרטיס־ביקור עם הערות אל המו"ל דוד נאט.

4 המהדורה האנגלית הראשונה נמכרה אך מעט ומשום כך הביאה הפסד להרצל.

5 מזרח־לונדון – מקום מושבם של המוני היהודים ממזרח אירופה.

6 דאֶ־האז ביקש רשות לערוך קונצרט לטובת קרן־התעמולה “בחסותו (patronage) של הרצל”. ועיין גם הערה 7 למכתב אל דאֶ־האז מ־3 ביאנואר 1897.

7 גורדון באֶנאֶט (הבן) היה המו"ל של העתון האמריקני הגדול “New York Herald”; הכּתב הווינאי של ההוצאה הפאריסאית של העתון שימש העתונאי סידני ויטמן (Whitman), שהרצל קירב אותו לציונות. שאלתו של דאֶ־האז התכוונה לידיעה על דברי־אהדה של המיניסטר הרומאני לשעבר, סטורדזה, על הציונות שהביע אותן בשיחה עם סידני ויטמן.

8 עיין בהערה 1 למכתב 187.

9 השכבות העליונות של היהודים, היהודים העשירים.

10 במקור: miserable Schufte

11 עיין במכתב 187.

12 במקור Afirkander. שם הלבנים ילידי דרום־אפריקה.

13 במכתבו הקודם ביקש הרצל להתיעץ עם הרב הראשי גאסטר על הדרך הטובה לגישה אל בּארנאטו. במכתבו מה־16 בפברואר ענה דאֶ־האז, שלפי ידיעות מוסמכות אין בּארנאטו האיש המתאים לתפקיד. – בּארנאטו שלח עוד באותה שנה יד בנפשו.


190. אל ד"ר יהושע טהוֹן, ברלין

וינה, 12 בפברואר 1897

דוקטור נכבד מאד!

גם לי ידיעה על העוּבדה, שד"ר זאַלץ הודיעה לבּרלין1. עוּבדה זו יש לנהוג בה רצינות גמורה. הדבר היה בא לידי גמר בצורת תנאי הדדי בין


___________

אגרות הרצל: 191 – 192א


שלוש עשיריות ושבע עשיריות. הא בהא תליא. על פרטים איני יכול לגלות דבר, כי כבר נתנסיתי נסיונות לא־טובים רבים מדי ב“תכניות”. כלל הוא אצלנו, הרוצים אינם יכולים, ואלה היכולים אינם רוצים.

אולם במקרה שהפעם יתגלה יותר מרצייה להלכה, אקשר עמך את האיש, שיהא עליו לעסוק בצד העסקי.

ברור הוא כמוטל על כף היד, וביחוד בימים אלה2, עד מה הכרח היה בדבר המתוכנן, עד שמן הדין הוא שנשאל עצמנו: האומנם כל היהודים מוכּי־סנוורים?

לבּראֶסלאַוּ3 איני יכול לבוא. איני יכול לעזוב עתה את המערכת. וגם אין אתה צריך לי שם כלל – וכאן רציתי לשאול דרך אגב, על שום מה אתה הולך לבּרסלאַוּ דווקא? היש שם מרכז־תעמולה לא־נודע לי?

מן הבחירות הגאליצאיות4 משכנו ידינו. אני כותב היום על כך לוופלסון5. המוּעמדים, שהבאנו במנין, אינם עלולים לנצח. ידידינו סברו, כי רק אני – סיכוי נשקף לי להבחר. אולם אני דחיתי את המועמדות מטעמים שונים, שנראו מכריעים גם בעיני ידידי6.

בברכות ציון

המסור לך ברוב כבוד

ת. הרצל

__________

[190]

1 לפי מכתבו של ד“ר טהון בפברואר הודיע העורך־דין ד”ר אברהם זאלץ, ציוני ידוע בטאַרנוֹב, לציוני ברלין (במכתב אל וילי בּאַמבּוּס), כי “מישהו, שמטעמים טכסיסיים מעלימים לעת־עתה את שמו, מעמיד לרשותו הון של 300,000 זהובים לשם ייסוד עתון פוליטי וכתבי־עת אחרים, שיש בהם צורך, אם אפשר יהיה לגייס סכום נוסף של 700,000 זהובים, אולי בצורת מניות”. תכנית זו נראתה מאד לציוני ברלין והם ראו סיכּוּי להגשמתה. משום כך הציע ד“ר טהון, גם בשם ד”ר בּירנבּאַוּם, ווילי בּאַמבּוּס, שאתם יחד הרכיב מעין ועדה מכינה, לכנס את טובי הציונים בּבּרסלאו (בשלזיה) לשם דיון על התכנית והגשמתה.

2 ראה הערה 1 למכתב 187.

3 ראה לעיל, הערה 1.

4 עיין מכתב 188.

5 עיין במכתב הבא.

6 עיין הערה 3 למכתב הבא.


191. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן,

[וינה,] 12 בפברואר 1897

חביבי מר וולפסון!

מיטב התודה על מכתבך.

ממערכת הבחירות1 מוכרחים היינו להסתלק. המועמדים שרצינו להעמידם, אין להם סיכוי להבקיע דרך לעצמם. היחיד, שהמורשים2 סבורים שהם יכולים לערוב לבחירתו, הרי זה אנוכי. אולם מטעמים, שנתקבלו על דעת ידידינו, דחיתי את המועמדות שהוצעה לפני3.

12 – 18 בפברואר 1897

במסיבות כאלה אני מבקשך, שלא להמשיך באוסף כספים לקרן־הבחירות ולשמור את הכספים שאולי כבר נאספו עד שתימצא תכלית תעמולה אחרת.

בברכת ציון

המסור לך בכנות

הרצל

___________

[191]

1 עיין במכתב 183.

2 הכוונה, כנראה, לבאי־כוח ציוני גאליציה, שהרצל התייעץ אתם.

3 הרצל רצה למנוע שיתקבל הרושם, כאילו פתח בתעמולה הציונית לשם מטרות אישיות – כלומר, השגת מנדאט בפארלמנט.


192. אל ד"ר אברהם זאַלץ, טאַרנוֹב

[וינה,] 12 בפברואר 1897

דוקטור נכבד מאד!

פליאה היא בעיני שאיני שומע כלום על מועמדותך שלך עצמך1, שהבאנו אותה במנין. גם ממר שטאנד אין לי כל ידיעה על שיחתו עמך2. המועמדות של קלנר בוטלה על־ידו עצמו. הוא מתכוון בקרוב להשתדל בענין פרופיסורה בגרמניה. אם גם אתה אינך רוצה או יכול להעמיד מועמדותך, כי אז נוותר על מערכת הבחירות כולה. במסיבות כאלה אפילו פירסום כרוז בחירות, שעיקרו הרי אינו יכול להיות אלא תביעה להמנע מבחירות, נראה לי כהכרזה בטלה. נעשה־נא את כל הנחוּץ לא שום דבר מיוּתר.

מאת ד“ר י. טהון, שאיני מכירו, קיבלתי מכתב, ובו הוא מודיעני, מה שכתבת לציוני בּרלין3. בתשובתי אני מאַשר את העובדה שהודעת עליה, אך איני נכנס בפרטים, שכן כבר נתנסיתי, לצערי, בכמה וכמה נסיונות לא־טובים. אבקש ממך להודיעני בחוזר, מי הוא ד”ר טהון, למי כתבת בענין, ומה בעיניך מידת־רצינותם של הידידים הברלינאים.

בברכת ציון

המסור לך ברוב כבוד

ת. הרצל

___________

[192]

1 עיין מכתב 188.

2 עיין להלן בהערות למכתב 193.

3 עיין הערה 1 למכתב 190.


192א. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, ברלין

[וינה,] 18 בפברואר 1897

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

צדקת בהנחתך, כי מכתבך האחרון פגע בי1. כתבת: “השגיאות שאותן פשעת” – אם לצטט רק מלה אחת.


אגרות הרצל: 193 – 194


שגיאות – שוגה אדם, אין הוא “פושע” אותן2. אולי שגיתי שגיאות בעניין־היהודים; לא עליך להטיחן בפני בנימת משטמה כזו. לכן לא הוספתי לענות.

אל תשכח, כי היה עלי – ועדיין עלי – לעשות הכל בעצמי. מלבד הצהרות־הסכמה אפלאטוֹניות לא בא לעזרתי לא איש ולא כל מאומה. את עמדתם של העשירים אתה יודע.

אם היו אז ישנם בּבּרלין או בכל מקום אחר ציונים הסבורים, כי שאפתי לדיקטאטוּרה בזמן מן הזמנים, הרי אין אנשים אלה יודעים, כי בלונדון ובפּאריס הצעתי בפירוש, שאסתלק מהמשך־הנהגתו של המפעל, אם אקבל ערבויות לכך שהעניינים שהועלו על ידי למסלול בקושטא – ובמזל בלתי צפוי! – יבוצעו בהגינות ובשלימות3. מאחר שדבר זה לא נעשה, היה עלי כמובן להמשיך לבדי, - ולא מתוך עונג והנאה. כיון שהתחלתי בדבר, לא ארפה, - ויהיו אכזבות, גילויי כפיון־הטובה והצרות, שנכונו לי, גדולים כאשר יהיו.

כשתבוא לווינה, תימצא הזדמנות לשיחה.

על מר בּאמבּוס4 כבר שמעתי רבות, כמובן, ומעולם לא גרמתי שיתרחק ממני, ואת שיתוף הפעולה אתו ודאי שאקדם בברכה5.

בברכת כבוד

המסור לך

ת. הרצל

___________

[192א]

1 על המכתב מ־17 באוקטובר 1896 (מס' 139א), השיב בירנבאום בהאשמות כבדות כלפי הרצל, בציינו שרוב הציונים מתנגדים להרצל, וכן עושה העתונות הציונית, המאשימה אותו בגרימת נזק להתיישבות בארץ־ישראל. בעיקר מעורר הרצל התנגדות בסודיות פעולתו. כן אין בירנבאום רואה בעין יפה את השתדלויות־השווא שלו אצל אילי־ההון היהודים. הרצל לא השיב למכתב זה אלא אחרי פניית בירנבאום מ־15 בפברואר 1897, בה הוא מבקש מאת הרצל להתעלם מנימת ההאשמות של מכתבו הקודם, למען האחדות הדרושה לרגל ההתפתחות האחרונה בדבר ייסוד עתונות ציונית. ועי' על כך מכתב 190 והערה 1 שם.

2 במקור: Fehler begeht man, man verbricht sie nicht

3 עי' מכתב מס' 104 והערה 5 שם.

4 נתן בירנבאום וּוילי באמבוס התכוננו לבוא לוויה ב־6 במארס לשם דיון בענין ייסוד העתון, ועי' מכתב מס' 197 והערה 2 שם.

5 עי' מכתב מס' 182 וההערות שם.


193. אל אדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 18 בפברואר 1897

מר שטאנד החביב!

מיטב תודתי על מכתבך, שאיחורו נתברר עתה בחָליך1.

אף אני שמחתי להכירך. עם כל צעירותך הרי אתה איש שבו אני תולה תקוות לגבי עניננו, וביחוד מרגיע את רוחי הדבר שהתלהבותך אינה בלתי-

18 בפברואר 1897

מיושבת. אתה אחד האנשים, שאני רואה בהם ממשיכיו הישרים של המפעל לאחר שאצא מן העולם. לפי שעה אקווה, כי נעבוד עוד שהות־מה יד ביד. מערכת הבחירות בינתיים נרדמה. הרי קאֶלנר כהרי זאלץ2 אינם רוצים, ובלא מועמדים הראויים לשמם אין אנו יכולים לאסוף קרנות־בחירות. אם תעשה משהו בגאליציה, תוכל לסמוך על תמיכתי. אך דומני, כי השעה מאוחרת מדי.

התאריך, שאתה מציע בשביל ועידת־הציונים הכללית בציריך3, רשמתי לפני.

ב־22 באבגוסט הוא יום־החתונה של הורי, אשר תמיד הייתי מבלה אותו אצלם. לכן אציע, אם אי־אפשר מועד מוקדם יותר, מן הסתם רק סוף אבגוסט או ראשית ספטמבר לשם האיחוד4.

ב־6 או 7 במארס עומדים אחדים מציוני בּרלין לבוא הנה לשם דיוּן על התעמולה5.

אודיעך על התוצאה.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך בכנות

ת. הרצל

____________

[193]

1 א. שטאנד ביקר אצל הרצל, לפי בקשתו של הרצל (עי' לעיל, הטלגרמה מספר 183), כדי לדון אתו על ענין הבחירות בגאליציה (עי' על כך מכתבים 188, 192־190). בדרך הביתה התעכב במקומות שונים, כדי לברר, מה סיכּוּי יש בבחירות למועמדים ציוניים. ועי' גם להלן, מכתב 195.

2 שטאנד הודיע, כי בשיחה אתו סירב זאלץ לחלוטין להיות מועמד. אחר כך נתברר, כי למעשה רצה זאלץ במועמדותו. ועי' במכתב 195.

3 במקור: Allgemeinen Zionistentag in Zürich. שטאנד הציע כתאריך המתאים לעורכי־הדין הציונים בגאליציה את הימים בין 10 ו־25 באבגוסט.

4 במקור: Vereinigung כלומר, של כל הציונים בקונגרס.

5 עי' מכתב 197.


194. אל מאַכס יפה, בּרלין

וינה, 18 בפברואר 1897

אדון נכבד מאד!

למותר הוא לומר, כי אני מסכים עם חיבורך1 שפירסמת, שהרי הוא כתוב כולו ברוח שאיפותי אני. אך זאת עלי לומר, כי עבודתך נראית לי עשויה להרחיק איזו אי־בהירות של התפיסה, להאיר טעויות, וחיבורך כּן הוא מראשו ועד סופו, רציני וגדול־נפש.

הריני מודה לך מלוֹא־לבי בברכות כבוד רב

ת. הרצל

___________

[194]

1 הכוונה לחוברת: Die Nationale Wiedergeburt der Juden. Eine volks-wirtschaftliche Studie (התחיה הלאומית של היהודים. מחקר כלכלי). המחבר, עורך של כתב־עת לפוֹטוֹגראפיה, ששלח את החוברת עם הקדשה להרצל ב־17 בפברואר, אינו נותן, בעצם, אלא פירוש ל“מדינת־היהודים” של הרצל, שאותו הוא מהלל כמנהיגם של היהודים, החייב גם להוציא את תכניתו אל הפועל.


אגרות הרצל: 195 – 195א


195. אל ד"ר אברהם זאַלץ, טאַרנוֹב

[וינה,] 21 בפברואר 1897

דוקטור נכבד מאד!

השגיאה – שאיני יכול לערער בגללה עליך, מפני שאני מכיר טעמיך ומסכים עמהם – השגיאה שנעשתה היתה, שלא קיימו את הצעת־הפעולה שלי1. שעל־כן הייתי מוכרח לתקוע תקיעת נסיגה2. במאד איני מרוצה ביחוד מפרופ' קאֶלנאֶר, שלשמו פתחתי פה בווינה בתעמולה, ותחילה לא נתן ימים תמימים תשובה, ולסוף הודיע לי, כי הכל בעיניו המולת־שווא. אדולף שטאנד חיוה פה דעה ספקנית ופסימית ביותר על סיכּוּיי הבחירוֹת שלנו בגאליציה. אי לזאת משכתי, כידוע לך, ידי מן המערכה הזאת. ישמש לנו הדבר לעתיד לבוא לקח, כי מיד עם הקריאה לפעולה יתנערוּ כל הכוחות.

להתחיל עכשיו שנית בדבר שמשכנו ידנו ממנו, פירושו להטבּיע על פעולותינו חוֹתם של פזיזוּת וחוסר־אחריות. על כן איני יכול לגמור בנפשי, במוֹעד מאוּחר כל כך, להתחיל שנית מתחילה, מפני שאמוּנתי אני בהצלחת מערכת הבחירות עוּרערה על־ידך, שטאנד וידידים אחרים.

לפי דעתי נותר עתה לעשות רק זאת:

יש לעורר, שוועדי הבחירות ידרשו ממך, בּירנבּאוּם, פריהלינג, בּרומבּרג3 להציג מועמדותכם באיזורי הבחירות השונים, ואז יהא עליכם לדחות את המועמדות המוצעת לכם, אגב מתן טעם ציוני. אחר כך תוכרז סיסמת־ההימנעות מן הבחירות.

כך אנו יכולים להציל לפחות את הפרסטיג’ה של מפלגתנו בגאליציה. אבקשך שתוועץ על הצעתי זו עם שטאנד, שאני מחשיב אותו הרבה, ועם שאר הידידים, ולהוציאה לפועל.

בברכת ציון

המסור לך בכנות

ת. הרצל

__________

[195]

1 במכתבו מ־19 בפברואר ביקש זאלץ להניע את הרצל לפעול למען הבחירות בגאליציה, לאחר שתחילה היסס – נגד רצונו של הרצל – לקבל מועמדות לכך. ועי' על כך מכתבים 188, 190, 193־191.

2 במקור: Darum musste ich abblasen lassen. ביטוי לקוח מלשון הצבא: לפקוד שיתקעו בחצוצרה לשם נסיגה.

3 בתור מועמדים לאיזורי הבחירות השונים הציע ד“ר זאלץ מלבד את עצמו, את הציוני הידוע ד”ר נתן בּירנבּאוּם, ואת עורכי־הדין הציוניים ד"ר פריהלינג מקראקא וזיגמונד בּרוֹמבּרג־בּיטקובסקי מטארנוב.


21 – 29 בפברואר 1897

195א. אל מאכסימילאן הארדאֶן, בּרלין

[וינה,] 29 בפברואר 1897

אדון נכבד מאד!

יש לשער כי שמעת על תנועת היהודים המודרנית. אין זה דבר של ודאי, שהרי העתונים היומיים שקדו לעבור על הענין בשתיקה. אף על פי כן התקדמה התנועה במשך שנה התקדמות מפתיעה. אני שולח לך את ספרי על מדינת היהודים, הוא שער כניסתי לתנועה, ואת הנאום הפומבי האחרון שנשאתי1. בין שני הפירסומים האלה חלו מסעות ללונדון, לקושטא וכו', שיחות עם מדינאים ושליטים, וכן “מיטינגים” המוניים. העתונות היומית עברה בשתיקה על הכל.

תרגומים רבים השיאו את ספרי2 למרחקים, אל בין העם המפוזר, ותעמולה שבעל־פה של הסטודנטים – את הרעיון. את הדו"ח האחרון הביא לי השבוע “ויקלי טיימס” של יוהאנסבורג על “מיטינג” של הציונים שם (כך נקראים אלה הנמנים על תנועת היהודים המודרנית, שהיא בעצם עתיקת־ימים).

הרעיון של מסירת ארץ ישראל ליהודים לשם התיישבות נודעת לו כיום אקטוּאַליות אירופאית. היהודים יכולים להסדיר את מצבה הכספי הסבוך של תורכיה. לשם כך תוכננה תכנית, שאת ראשי פרקיה תמצא בנאומי שב“אוניון”. ודאי מכיר אתה את פעילותי הספרותית ויודע, כי אין אני איש־עסקים, גם אם אני מחבר “מַצעים” כספיים.

כל תכנית היהודים היא, כמובן, מסובכת מאד, אך דומני שאינה בלתי־ברורה כלל. ההמונים רוצים לעלות לארץ ישראל; הכספים מצויים בחלקם, ובחלקם נקל להשיגם; בקרב הממשלה התורכית מצאתי אהדה, אם גם עדיין לא נתבטאה בצורה מחייבת. המעצמות האירופאיות היו משתחררות ממכּת האנטישמיות ומן הסכנה, שהיהודים יימלטו אל המפלגות המהפכניות.

הענין הוא, אפוא, לפחות ראוי שידונו בו.

לאחר שתעיין בו, תתעורר בך אולי הדחיפה לומר את דברך בענין זה3.

דומני, כי עיניך שלך אין עליהן מחסומי־הראייה המקובלים, וכי אינך מהסס לצאת כנגד עסקני הבורסה, שרעיוני אינו חביב עליהם.

והעתונים היומיים……………….. ……………………………… …………………………… 4

רק עוד דבר אחד: “מדינת היהודים” נכתבה, לפני שבאתי במגע עם התנאים

אגרות הרצל: 196 – 198

המעשיים של הפוליטיקה. מאז נעשה הכל מציאותי יותר. גרעינו של הדבר הוא: התקנת זרם־הגירה של יהודים שיווסת את עצמו. אם תרפה האנטישמיות באחת הארצות – יחלש הזרם. ותיעוּל זה יסייע את הפרייתה של פינה מוזנחת במזרח. בסופו של דבר הרי נדידת היהודים למולדתם ההיסטורית יש בה להגנתם של הנוצרים במדינה התורכית.

בברכת כבוד רב

המסור לך

ת. הרצל

מכתב זה אינו מיועד לפרסום.

____________

[195א]

1 באגודה “אוניון” בווינה. עי' הערה 2 למכתב 153.

2 "מדינת היהודים.

3 מ. הארדאֶן היה עורכו של הירחון Die Zukunft בּבּרלין, שהשפעה גדולה נודעה לו בחוגי המשכילים והמדינאים בגרמניה. הרצל היה מעוניין, על כן, שהארדאֶן יעלה מעל דפי עתונו את ענין הציונות.

4 הנקודות במקור.


196. אל מאַכס יפה, בּרלין

וינה, 24 בפברואר 1897

אדון נכבד מאד!

הטפסים1 ששלחת לי אזלו ביום הראשון.

תיעץ למו"ל שלך, שישלח לעת עתה טפסים למערכות אלו:

צוּקוּנפט (בּרלין) למאַכּסימיליאַן האַרדן2,

צייט (וינה) לפרופיסור זינגר3,

אֶסטרייכישאֶ ווֹכנשריפט (וינה) לד"ר בּלוֹך,

יידישה פּראֶסאֶ (בּרלין),

ג’וּאיש כּרוֹניקל (לונדון),

פּשישלושץ' (לבוב)4.

וכן מספר טפסים לאגודת ציון, וינה5 II, רחוב רמבראנדט 11, לחלוקה בין אגודות סטודנטים וסניפים. כך יתפרסם ספרך עד מהרה. הטופס להארדן (צוקונפט) יישלח נא מיד6 על־ידי המו"ל.

בברכה רבת־כבוד

המסור לך

ד"ר הרצל

___________

[196]

1 של החוברת (בגרמנית) מאת מאכס יפה: “התחייה הלאומית של היהודים” (עי' הערה למכתב 194).

2 עי' הערה 3 למכתב הקודם.

3 עי' הערה 3 למכתב 181.

4 שבועונים יהודיים.

5 אגודת ציון בווינה שימשה מרכז לשאר האגודות של חובבי־ציון באוסטריה.

6 עי' המכתב הקודם.


197. אל ד"ר יהושע טהוֹן, בּרלין

[וינה, 24 בפברואר 11897]

דוקטור נכבד מאד!

את החוזרים ההקטוגראפיים2 קיבלתי בהפתעת־מה. חשבתי, כי ביקשת

24 – 25 בפברואר 1897

לדבר עמי תחילה, והנה אני רואה, כי הזמנת מספר אישים, שאיני מכירם, לשם דיונים3. הנני לבקש, אפוא, ממך קודם־כל רשימה מדויקה של כל המוזמנים, וכן הודיעני מי מהם הבטיח לבוא.

ענין ועידת־הציונים הכללית4 בציריך יש בו ממש. אני שמח מאד, שלרגל ביקורך בווינה אוכל לדבר על כך עמך ועם שני האדונים האחרים5.

הריני מבקשך כקודם לשמור שתיקה מוחלטת גם לגבי המוזמנים על־ידך, שהרי אין לדעת, כמה רצינות הם נוהגים בענין. על־ידי מסירת ידיעות לא־זהירות כבר נגרמו כל מיני סילופים, שסבלנו מהם אחר־כך.

ובכן, אני חוזר במפגיע על משאַלתי, שלא להפליג בדיבּוּר על מה שהתרתי לומר.

בדרך כלל – הריני מקווה לרוב טובה מפגישתנו והריני בברכות־ציון נלבבות

המסור לך

הרצל

__________

[197]

1 התאריך נקבע כאן לפי מכתבי טהון בארכיון הרצל.

2 ד“ר יהושע טהון, יחד עם ווילי באמבוס וד”ר נתן בירנבאום, שלח ב־22 בפברואר חוזר ל־20 ציונים מהימנים בגרמניה, אוסטריה וגאליציה, בו הודיע להם על התכנית לייסוד עתונות ציונית והזמינם לפגישה לשם דיון על תכנית המפעל ודרכי הגשמתו (עי' מכתב אל טהון מ־12 בפברואר); כתאריך לפגישה קובע טהון 7־6 במארס. הישיבה הראשונה תיפתח, לפי ההזמנה, בשבת, 6 במארס, בשעה 1 אחה"צ, בבית־הקפה קוּנר. ראה גם את סוף המכתב אל שטאנד מ־18 בפברואר (193).

3 במקור: deliberieren

4 במקור: allgemeinen Zionistentag. טהון שאל במכתב שבו שלח מספר חוזרים אל הרצל, אם נכונות השמועות בעתונות על קונגרס ציוני, שהרצל מתכוון לכנסו. הוא עצמו עם ידידים אחדים ניסה לעשות זאת שנים אחדות לפני־כן (ב־1893), אך אז חסרה היתה אישיות מרכזית. הוא בטוח, שהרצל יצליח בכך.

5 וילי בּאַמבּוּס ונתן בּירנבּאַוּם.


198. אל ד"ר אברהם זאַלץ, טאַרנוֹב

[וינה,] 25 בפברואר 1897

דוקטור נכבד מאד!

אחר מכתבך האדיב האחרון הפסקתי את האוסף למען קרן הבחירות1 – ואפילו איני יודע, אם העלה עד אז איזו תוצאה הראויה להזכר. האם סבור אתה, כי עלי להתחיל בזה מחדש? האם אין אתה חושב, כי השעה הכשרה לפעולה רבת־היקף כל־כך מאוחרת מדי? מי הם ארבעת המועמדים2?

כשתהיה בידי תשובתך, עוד אברר ענין זה עם ידידים. ידיעתי אני בתנאֵי גאליציה פחותה מכדי שאוכל לתת תשובה פסקנית סתם. האין


אגרות הרצל: 198 – 199


אתה סבור, כי אנו צפויים יותר להשאר “העצמה המסתורית”3 דווקא, אם לא נעמיד עצמנו במבחן הספירה, שתוצאתו אינה בטוּחה? הלא איני יודע, עד כמה כבר תפסה הציונות בהמוני בעלי זכות־הבחירה.

בברכות ציון נלבבות

המסור לך

הרצל

מובן, כי אתה בטוח בתמיכתי האישית, אם תכנס לבחירות.

_________

[198]

1 עי' מכתב 191.

2 עי' מכתב 195.

3 מתייחס למשפט, הבא במכתבו של ד"ר זאלץ מ־14 בפברואר: “אנו הציונים מהווים בגאליציה עצמה מסתורית סודית ומועמדים אחדים יעשו רושם על הפולנים”.


פרק רביעי למען כינוס הקונגרס    🔗


199. אל האֶרבּאֶרט בּאֶנטוויטש, לונדון

וינה, 9 במארס 1897

חביבי מר באנטוויטש,

על משלוֹח פּרוֹספּקט המכבים1 ומכתבך שא תודה נלבבת. ההודעה הפומבית, שפירסמת נגד תפיסתי בענין עלית־הרגל שלך2, לא נעמה לי, אך ודאי לא משום אישיוּתי אלא משום הענין גופו. נראָה הדבר כאילו פטפטתי כאן בקלוּת ראש, ודבר זה עלול היה לפעול פעולת־הד מזיקה על שאר הודעותי והכרזותי, שאולי הושמעו גם הן בקלוּת ראש כזאת.

כל הדבר היה נמנע, אילולא עוררתני על־ידי דאֶ־האז למכתב זה, שאחר־כך התכּחשת לו3.

אולם אין בלבי טינה עליך, בּאֶנטוויטש חביבי, כי יודע אני, שאתה לוחם טוב ונאמן לעניננו. מעשה שעשית, כדי להרגיע ידידים חששנים אחדים, - הריני מסכים לו בדיעבד. סע־נא בשעה מוצלחת ותזכּה לרשמים נאים. וביחוד הנני לעוררך על כך שכמנהל המשלחת החשובה לנו, עליך ליתן דעתך על תקנות הבריאות. אם יחלו אנשים, ייאָמר, כי אקלימה של ארץ ישראל לא־בריא הוא, והלא אין הדבר כן. יש להביא בחשבון התהווּתן של דעות קדוּמוֹת. עתה, למשל, חולים כאן כל בני ביתי בשפעת – והרי לא יעלה על דעת איש להרגן4 על האקלים; אם דבר כזה ייארע במשלחת כזאת, הרי ייאָמר כי הארץ אינה שווה כלום.

עשה, אפוא, לפיקוח רפואי מסויים. כנגד אפשרות של קדחת טוב הדבר – כן אומרים – לבלוֹע בדרך פרוֹפילאַקטית5 מנה ממוּצעת של חינין. דבר־נא על כך בפרוטרוט עם רופא.

במצב הפוליטי הקיים וביחוד בשל עמדת אנגליה בשאלת אי־כרתים6 אין, לדעתי, לדרוש בשביל המשלחת שלך תעוּדוֹת־רשיון כלשהן מעם הממשלה


אגרות הרצל: 199 – 200


התורכית. והרי זה יהא סוֹתר גם את הצביוֹן, שאתה עצמך רצית לתלוֹת במשלחת. אתם נוסעים כתיירים סתם. היו־נא בגדר תיירים מכל הבחינות. כתיירי־קוּק7 אתם נוסעים בלי שתתבּלטוּ, וכל סקרנות מותרת לכם בחסוּת הקוֹנסוּלאַטים הבריטיים.

אגב, יהודי ארץ ישראל כבר יודעים, כי תבואו, ויסייעוכם בכּל ללא הבלטה. נכנס אצלי ד"ר ד’אַרבאֵלה, רופא־מנהל בבתי־החולים של רוטשילד בירושלים8. ממנו ביקשתי שיסייע בידכם. כּתבו לו, אימתי תבואו. איש מצוּין הוא ומשׂכּיל ופּאַטריוֹט חם־רגש. הוא יזמנכם עם ידידינו ביפו ובירושלים. אולם המנע תימנעו מאסיפות־עם, העשויות להתמיה את השלטונות התורכיים הנמוכים.

תפקידי המשלחת ביררתי במכתבי הנקרא message9. אבקש ממך, שתרבה ככל האפשר לחקור חרש בזה. דומני, כי מתוך תצפיות בני־לווייתך ומתוך רשימותיך אתה יעלה בידך להתקין דין־וחשבון מקיף על מצבה של הארץ ויושביה עתה. ד’אַרבּלה ושאר הידידים יהיו לך בזה להועיל.

ואת הדין־וחשבון שלך אבקשך להתקין לקונגרס־הציונים הכללי, שיתכנס ב־25 באבגוסט ש.ז. במינכן.

כאן נערכה בימים האחרונים ועידה פנימית של הציונים הגרמנים והאוסטרים, כדי להכין את הקונגרס העולמי הזה10.

תהא זו הפגנה מפוארת, שתראה לעולם, מה היא הציונות ומה היא רוצה. עם זאת הרי תכליתו של הקונגרס הזה לאַחד את כל השאיפות הציוניות לכוח אחד ויחיד.

אילו נשמעו להצעותי עוד לפני חדשים, כבר היו בידנו כיום לפי המשוער תוצאות נהדרות. אך אסור שתפול רוחנו עלינו, אלא יש להוסיף ולעבוד ללא תרעומת, שכּן עוד נזכה, וארץ ישראל, שאתה מבקר בה עתה כאורח זר, ניכנס אליה באחד הימים כהכנס אל ארץ מולדת.

תקותי בל תמוט. אני רואה יום־יום, כיצד מתרבים חסידי רעיוננו, כיצד מתעסקים בו מדינאים ודיפלומאטים.

9 -12 במארס 1897

אקוה, חביבי בּאֶנטוויטש, לשמוע ממך ידיעות לעתים קרובות, והריני לוחץ בלבביות את ידך. ברכותי מלוות אותך בדרכך היפה להפליא.

המסור לך בכנות

הרצל

__________

[199]

1 במכתבו מ־4 במארס שלח בּאֶנטוויטש להרצל תכנית מפורטת של עלית־הרגל שלו ושל חוג חברים בקלוב־המכבים. ועי' לעיל, מכתבים 176־175.

2 עי' מכתב 184.

3 במקור: desavouierten. נתברר אחר כך, שהיתה כאן אי־הבנה. לא בּאֶנטוויטש ביקש אגרת מהרצל, אלא דאֶ־האז על דעת עצמו.

4 במקור: raisonieren

5 לשם שמירה־מראש בפני המחלה.

6 עי' הערה 1 למכתב 187. אנגליה תמכה באנשי כרתים, המורדים בתורכיה.

7 Cook, משרד בריטי לתיירות בעל קשרים בכל העולם.

8 על שיחתו של הרצל עם ד"ר ד’ארבלה מירושלים עי' “ספרי־הימים”, 20 בפברואר 1897.

9 אגרת מ־7 בינואר 1897 (מס' 175א).

10 על־פי הזמנת ד“ר י. טהון – עי' המכתב אליו מ־24 בפברואר (197) – נפגשו ב־7–6 במארס עם הרצל ציוני ברלין (ד"ר י. טהון, ו. בּאַמבּוּס, נתן בּירנבּאוּם), משה מוזס מקאטוביץ, ד”ר י. טורוב מברסלאו, ד“ר א. זאלץ מטארנוב וד”ר מ. אֶרנפּרייז, רב בדיאקובאר. מהדיון על תכנית העתונות עברו במהרה לדיונים על איחוד הציונים בכל הארצות. נתקבלה הצעתו של הרצל לכנס באבגוסט קונגרס־ציונים כללי. רישוּמים מהדיוּנים האלה נמצאים בארכיון הציוני המרכזי. ועי' גם במכתבים הבאים.


200. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 12 במארס 1897

חביבי דאֶ־האז,

תודה על מכתבך. לקולונל גולדסמיד1 אענה במישרים, מאחר שדעתו מתקרבת לדעתי.

יש חדשות חשובות. מהן האסורות עדיין בפירסום. תשמע עליהן במוֹעדן.

והיום רק דבר־עיקר אחד. בימים אלה נתכנסה פה ועידת אנשי־אמונים של הציונים הגרמנים והאוסטרים בראשותי, ובה נקבעוּ קוי־היסוֹד בשביל קונגרס־הציונים הכללי2.

הקונגרס יתכנס לא בציריך, כפי שהצעתי תחילה, אלא במינכן ב־25 באבגוסט 1897, וכמשוער יארך שלושה ימים.

הקונגרס הזה צריך ליעשות הפגנה נאדרת של הציונות ולאַחד צירים מכל הארצות.

תכלית הקונגרס היא להראות לעולם, מה היא הציונות ומה היא רוצה. ביחוד צריך שמשאת נפשם של המונינו הרחבים לארץ־ישראל תמצא לה ביטוי על־ידי הפגנות, אגרות לקונגרס וכו'.

הצלחת הקונגרס הזה היא, כפי שתבין בנקל, הכרח־חיים לציונות. לפיכך מן הדין הוא שבשעה זו ישתתקו כל הניגודים בין הציונות המדינית והפילאַנטרוֹפּית. הקונגרס יקיים בהקפדה אותו קו, שהוא משוּתף לכל השאיפות הציוניות.

במידה מרובה משמח הוא שיתוף־הפעולה מרצון של ציוני בּרלין, שקיימו עד עתה מידת הסתייגות מסויימת, אולם עתה, עם הופעתם בועידה המוקדמת בווינה, העידו על הצטרפותם ללא סייג. את ארגוּן העבודות המוקדמות בגרמניה הנחוצות לקונגרס קיבל עליו מר וילי בּאמבּוּס. בכל ארץ וארץ תיקבע ועדת ארגוּן. ולפי שעה אני מספּחך, חביב דאֶ־האז, לוועדה זו.

סדר־היום של הקונגרס לא נקבע עדיין לגמרי. תחולקנה הרצאות אחדות ויוזמנו מומחים מנוסים כמרצים.

אחדות מן ההרצאות הן:

אגרות הרצל: 200 – 201

א) מצב היהודים בארצות השונות (לכל ארץ מרצה מיוחד), לרבּוֹת נתוּנים סטאטיסטיים על מקצועות, תנאים כלכליים, חברתיים ומדיניים,

ב) דין־וחשבון על תוצאות ההתישבות עד עתה,

ג) “החלוקה”,

ד) שאלת ההגירה,

ה) צורות התעמולה וצרכיה.

מה שנאמר עד כה במכתב זה, אבקשך לפרסם במהירות ובמרץ. שלח־נא רשימה מקיפה ומפורטת גם ל“ג’וּאיש כּרוֹניקל” ולכל העתונים היהודיים של אנגליה ואמריקה בצורת קומוניקאט ארעי.

בג’וּאיש ואֶרלד3, סבורני, עליך לכתוב על כך מאמר ראשי ולהאיר את כל היקף החשיבוּת של הקונגרס העולמי הזה.

בקשות־הרשמה לקונגרס, הצעות לסדר־היום וכו' יכולות כבר מעתה להישלח ללשכת הקונגרס הציוני הכללי לפי הכתובת: אגודת־ציון, וינה II, רחוב רמבראנדט 11.

החלק הבא של מכתבי הוא בגדר סוד גמור, ואסור, אפוא, להודיע עליו לאיש.

הגיעתני הידיעה, כי בקרב היק"א קיים זרם אהדה אלינו, אך נלחמו בו בחריפות החברים האנגלים קלוֹד מוֹנטיפיוֹרי, לוּזאדא, וביחוד אלפרד כהן. וביותר התנגדו האדונים האלה לנקוט מעשה כלשהו לשם התעמולה4.

יהא, אפוא, צורך לעורר בקרב ההמונים של מזרח־לונדון תנועה מסויימת, כדי שהאדונים הללו ילמדו במקצת לדעת כי לא כל היהודים טוב להם.

אך אופי אישי עוֹין אל־נא יהא לה לתנועה הזאת; עליה להיות ברורה למדי, כדי להראות לאדונים האלה את משאלת ההמונים באיסט אֶנד5, אך אין היא צריכה למנוע את האדונים מלהשתתף בקונגרס או בדיונים הפנימיים שייערכו בעת ובעונה אחת עם הקונגרס במינכן.

וכן, חביבי דֶא־האז, הריני מטיל עליך בזה, לפתוח כבר בעריכת ההפגנות למען הקונגרס. אתה כבר עשית את ההתחלה של הסתדרות, השתמש בה, כדי להכין פטיציות, אדריסות של המונים וכו' בשביל הקונגרס. השתתפות אישית מרובה ככל האפשר – רצויה. יוּחל־נא, אפוא, כבר עתה במקומות

12 – 13 במארס 1897

השונים באנגליה בהחתמת־פּני6 בשביל דמי־הנסיעה של הצירים חסרי־האמצעים.

ככל שתמהר לפתוח בעבודה הזאת, וככל שתגדיל היקפה – כן תגדל ההצלחה.

היה שלום!

בברכות־ציון שלך בכנות

ת. הרצל

_________

[200]

1 דאֶ־האז צירף למכתבו מ־1 במארס מכתב מאת קול. גולדסמיד.

2 במקור: allgemeiner Zionistenkongress. על ועידת־ההכנה עי' לעיל, הערה 10 למכתב הקודם.

3 שבועון יהודי, שדאֶ־האז היה עורכו.

4 עי' “ספרי־הימים”, 10 במארס 1897: “יש ענין במה שסיפר לי בּאמבּוּס מן הישיבה האחרונה של יק”א. צדוק־כהן… הציע באמת את הצעתי לרכוש עתון בלונדון ובפּאריס בשביל ענין־היהודים. הדבר היה בישיבה רשמית למחצה. אז הודיע קלוֹד מוֹנטיפיורי, לוּזאדה ואלפרד כהן, החברים האנגלים, שאם תעלה הצעה כזאת בישיבה הרשמית, יעזבו הם את הישיבה. אלפרד כהן אף איים בקובלנא לממשלה האנגלית על הפרת התקנות. צדוק כהן נעלב ונרתע לאחור". ועי' גם מכתב 139.

5 המוני היהודים במזרח־לונדון.

6 כלומר, אוסף־כספים המוני בסכומים קטנים (פרוטות), כדי שכל אחד יוכל לשתף עצמו במפעל.


201. אל הרב ד"ר אהרן קמינקא, פראג

וינה, 13 במארס 1897

כבוד הרב!

ראשית, אני מברך על הופעתך מחדש1 ברוב שמחה. זה זמן רב חשתי בהיעדרך ממחנה ידידינו, שתפח בינתיים במידה כבירה.

אילולא עמדת מרחוק, כי אז ידעת על ההתקדמוּיות שחלו אצלנו בחשאי. כי אני מאוכזב, - אין מקום כלל וכלל לדבר על כך. השגתי הרבה בשביל הענין, וכמובן יש לי גם עסק עם מעצורים עצומים. המעצורים הם רתענותם, פחדנותם, בערותם והססנותם של יהודים רבים. אולם אני רואה, כי אנשים, אשר ברגע הראשון היו נוטים לכפות אותי כדי לסלק כל סכנה הצפויה ממני, - קמעה קמעה הם “מוצאים עכשיו את הענין ראוי לדיון”2.

הרי גם ירושלים3 אי־אפשר שתשוב ותיבנה בן־יום. יש בי אורך־רוח ועקשנות ולא אתן להכניעני.

כמה מן התוצאות המדיניות שהשגתי ושמן ההכרח לשמרן בסוד, אפשר תראינה מופלאות. הפּלא הוא תמיד משהו פשוט.

הלא תהיה לנו, אקוה, שעת־כושר לברר את הענינים בעל־פה4. או אז אומר לך יותר.

מובן, כי במשך שנה ומחצה הוספתי ולמדתי הרבה. רכשתי לי מגע עם

אגרות הרצל: 201 – 201א

התנאים הממשיים, וניסיתי להתאים את התכנית לאפשרות. כיוון שאיני איש־הזיות ואוטופיות5, עשיתי את המדיניות היום־יומית של הרעיון הנצחי, שלא אוותר עליו לעולם.

דנת אותי, פשוט, שלא כדין, כשם שעשו זאת גם אחרים. די בזה; אני שמח, כי שוב אתה עמנו.

את כל הצעותיך6 אני מקבל ברצון, ביחוד שכל אלה כבר הוּחלוּ ותוּכּנוּ על־ידינו, הציונים.

ועידת אנשי־האמונים7, שנתכנסה פה ב־6 ו־7 במארס ושבאו אליה ידידים מבּרלין, בּרסלאו, קאטוביץ, טארנוב ודיאקובר, קבעה את קוי היסוד של קונגרס־הציונים הכללי8, שביקשתי תחילה לכנסוֹ בציריך ולבסוף קבענו מקום כינוּסוֹ במינכן. הזמן: 25, 26 ו־27 באבגוסט ש.ז. לפי שעה עניני סדר־היום הם:

א) מצב היהודים (מרצה לכל ארץ וארץ);

ב) ההתיישבות בארץ־ישראל;

ג) החלוקה;

ד) שאלת ההגירה;

ה) צורות התעמוּלה וצרכיה;

ו) שאלות רבנים9.

בקונגרס צריכים להשתתף צירים מכל העולם. אם תהיה מוכן לארגון ושיתוף־פעולה, ברוך ומבורך בואך. אולי תבוא ליום אחד לוינה, כדי לדבר עמי בענין חשוב זה.

אך הייתי מבקשך להודיעני יום קודם, כדי שאוּכל לפנוֹת לי שעות אחדות בשבילך.

ברכות נלבבות

מעם המסור לך כליל

ת. הרצל

__________

[201]

1 במקור: Ihr Wiedererscheinen; אחרי מכתבו הראשון אל הרצל מ־23 ביאנואר 1896 שתק ד“ר קמינקא, אף שהרצל שלח לו את חיבורו “מדינת־היהודים”. במכתבו מ־9 במארס 1897 מנמק ד”ר קמינקא את שתיקתו בזה, כי מתוך השקפתו “שזמננו הוא מפוּכּח מכדי להאמין בנסים או במפעלי ענק”, ציפּה לרגע, בו יצא הרצל “מאוכזב למחצה, אך למחצה האחרת מפוייס יותר עם המציאות”, והיה מוכן לעבוד שכם אחד (In Reih und Glied) עם ידידים אחרים של רעיון “המדינה היהודית” בעבודה תכליתית באוסטריה.

2 במקור: discutabel

3 במקור Jeruschalajim כמו בעברית, ולא Jerusalem, כרגיל בגרמנית.

4 קמינקא הביע את נכונותו לבוא לווינה לשם דיון על העבודה האוסטרית.

5 במקור: Da ich kein Chimäriker und Utopist bin

6 קמינקא הציע: א) ייסוד “אגודה אוסטרית־יהודית למען ארץ־ישראל”; ב) כינוס ועידה בינלאומית בפראנקפורט דמאין לשם השגת הבנה הדדית בין האגודות של כל הארצות על פעולה תכניתית משותפת. קמינקא הדגיש (והרצל לא שם לב להדגשה זו), כי לפי דעתו שתי הפעולות צריכות להיעשות “בלי כל רעש” (ganz geräuschlos), כלומר, לפי הקו שנקטו בו חובבי־ציון.

7 במקור: Die Vertrauensmänner-Conferenz; ועי' על כך הערה 10 למכתב 199.

8 במקור: des Allgemeinen Zionistencongresses

9 במקור: Rabbinerfragen


13 – 14 במארס 1897

201א. אל הרב הראשי ד"ר משה גאסטר, לונדון1

וינה, 14 במארס 1897

כבוד הרב!

ענין חשוב הטעון טיפול יסודי הוא שמניע אותי היום לכתוב לך2. הגיעה לידי אינפורמציה המביאה אותי לכלל אמונה שבכוח פעולה מהירה ניתן לעשות עכשיו מעשה רב למען ההתיישבות בארץ ישראל. אמנם אין כאן אלא מבצע־הסתננות, וכנגד זה אני נוהג מאז הסתייגויות הידועות לך; אך ההצעה שהובאה לפני היום על ידי איש־אמונים נאה שונה בנקודה עיקרית אחת מצורות־ההסתננות אשר עד כה.

כלומר – יש לקנות מאת השולטן קרקעות בארץ ישראל, ואגב כך ייקבע תנאי שלפיו יובאו שמה מתיישבים במספר הדרוש לשם התיישבות חקלאית. דבר זה ניתן לניסוח דלקמן: הקטארי־קרקע (או כפרים) בשיעור הדרוש ל־1,000 או ל־2,000 משפחות, לערך. כאן אעיר דרך אגב, כי באגודות־ציון שבארצות השונות המסונפות למשרד המרכזי דפה נרשמו אנשים רבים די הצורך, המוכנים לעלות לארץ ישראל על חשבונם הם או בעזרת תמיכה מועטת. אפשרות־קנייה כזאת קוסמת לי מאד. שכן פירושה, שכלולה בה הסכמת הממשלה התורכית לעליית מתיישבים במספר גדול, ויתרון עמה – שניתן לפעול ללא באקשיש חשוּד, בגלוי ומתוך נאמנות למשטר. שמעתי, כי Jewish Colonization Association עוסקת עכשיו בסתר ברכישת־קרקעות גדולה יותר בארץ ישראל מידי בעלים פרטיים. דבר זה הרי יכול היה ליעשות אגב אורחא.

המהלך הטכסיסי מבוסס על ניצול הדחק הרב בממון שהתורכים שרויים בו כרגע. כיום אפשר לקנות מידם במחיר זול. אבקשך לדון בדבר בדחיפות עם מר קל[וד] מונטפיורי ועם שאר חברי Jewish Col[inization[ Ass[ociation]3. אמנם אין זה בדיוק הדבר ששאפתי אליו בתכניותי, אך הייתי רואה במבצע זה שלב בדרך למטרתנו הרחוקה יותר.

אם רוצה יק"א לגשת לענין גישה קרובה יותר, תואיל־נא בדחיפות האפשרית לנסע הצעה – רשמית־למחצה, לפי שעה; כך וכך פראנקים להקטאר. הסכום הכולל מן הראוי שיסתכם ב—10־5 מיליון פראנקים.

אם יוודע לי על הצעה כזאת, אעביר אותה מיד אל השולטן עצמו באמצעות

אגרות הרצל: 202

מתווכי4. התשובה, אם רוצה השולטן שתוגש לו הצעה רשמית, היתה מגיעה תוך 48 שעות. במקרה זה הייתי מניח את המשך הענין בידי האנשים המוסמכים מטעם יק"א, כיון שמעיקרא אינני רוצה לעסוק בענייני כספים כלל.

אבקש ממך טיפול ותשובה במהרה.

לימים 25, 26, ו־27 באבגוסט השנה יכונס קונגרס־ציונים כללי במינכן. סדר היום יהא בו משום ענין לכל היהדות כולה. לפי מידת־ההיענות עד כה מצפה אני, כי הקונגרס יהיה למעשה הפגנה נהדרת. אני מביא בחשבון ודאי את הופעתך שלך, ומיד לכשיהיה סדר היום קבוע בבירור, תקבל על עצמך – כך אני מקווה – גם הרצאה5.

אבקשך לומר בפירוש לאדונים מונטפיורי, לוּזאדה, אלפר[ד] כהן (אלה הם, כמדומני הנציגים האנגליים של יק"א), כי יואילו־נא לטפל בהצעה של היום טיפול מעולה ומזורז. עלול להיווצר הלך־רוח עוין מאד כלפיהם אילו נקטו היסוס של בני־אצילים לעומת מאווייהם הלוהטים של המונינו העניים. שאיפתי העמוקה ביותר היא לבלתי הניח לענייננו הלאומי שיסתאב עד כדי תנועה פרועה. בכך חייבים לסייע כל היהודים הטובים, במיוחד אלה שבידיהם הופקדה משרת־כבוד אחראית.

בברכות ציון לבביות וברחשי כבוד נאמנים הנני

המסור לכבוד הרב

ת. הרצל

____________

[201א]

1 מכתב בדומה למכתב דנן נשלח אל רבה הראשי של צרפת, צדוק כהן. שינויי נוסח בשני המכתבים ניתנים להלן.

2 במכתב אל צדוק כהן: “לאחר הפסקה ארוכה, שאף בה לא הייתי בטל במלאכה, מניע אותי מקרה חשוב לפנות אליך מחדש”.

3 במכתב אל צ. כהן: “אבקשך לשוחח על הענין, ללא דיחוי, עם מר לוואן”. הכוונה לנרסיס לוואן (Leven), נשיא יק“א וסגן־נשיא של חברת כי”ח. בכך פנה הרצל אל הגופים העיקריים שעסקו ברכישת קרקע בארץ־ישראל.

4 מיכאל דאֶ־נאֶוולינסקי.

5 במכתב אל צדוק כהן: “התרצה לבוא לשם?” בכך מסתיים גוף האגרת אל צדוק כהן. בשולי המכתב רשם הרצל: “אני כותב היום באותו ענין ללונדון”.


202. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 15 במארס 1897

חביבי דאֶ־האז!

מכתבך אל יוּסוּף פחה1 עניין אותי, ביחוד בשל הסירובים שבאוּהוּ מצד סנוֹבּים עשירים אחדים.

זוהי אחת הסיבות, על שום מה בזים לנו, ליהודים. אך הציונות המדינית תשנה זאת. מחוצה ליהדות יתרגלו, שלא לראות עוד בספסרי־הבּוּרסה ואדירי־נשך2 את באי־כוח עמנו. טרזני־ממון אלה אינם הסולת כי אם הפסולת.

15 במארס 1897

אנו ננקוט עכשיו עמידה נמרצת יותר. ביחוד יהא הכרח להראות לאדונים בעלי הרווחה והיחוס, כי המונינו מתחילים להיות קצרי רוח.

אתמול כתבתי לראֶוו[אֶראֶנד] גאסטר מכתב, בו ביקשתיו לדבר עם החברים האנגלים של היק"א3. קיבלתי אינפורמציה טובה האומרת כי עתה הוא הרגע הנוח לקנות קרקעות בארץ־ישראל אגב רשות התיישבות. אמנם תהא כאן משום דחיפת־הסתננות4 שאני מתנגד לה מעיקרא, אך יהא בזה שלב למטרתנו הגדולה יותר, מתוך שהתורכים היו מתרגלים בצר להם לבקש מפלט בממונם של היהודים. איני יכול לומר לך בקיצור כל הנימוקים לזכותו של דבר זה, לערוך עתה קניית קרקע (עם הזכות ליישב 1,000 עד 2,000 משפחה). קודם כל נוכל לסדר הרבה אנשים הרשומים באגודות־ציון כאן ובמקומות אחרים והרוצים – חלקם בהוצאותיהם הם, חלקם בעזרה מועצה – ללכת לארץ־ישראל. ביקשתי גם לחקור ולדרוש, אם הממשלה התורכית תרשה למתיישבים אלה הקמת ז’נארמריה עצמית.

כדי שהאדונים מונטיפיורי וכו' לא יטפלו בעניין ברישול, אבקשך במפגיע לאכסן לבטח את הלוטה הקטן המצורף בזאת עוד בגליון זה של ה“ג’וּאיש ואֶרלד” במקום טוב ובכתב בולט.

מובן, שצורת פרסומו מן הדין שתהיה כך שלא תעיד, כי אני כתבתיו, אלא עליו להופיע כהערת המערכת.

השבוע בוודאי אין עוד די זמן לטיפול מפורט בענין. אך בשבוע הבא חייב עניין זה לקבל מעמד מיוחד. אני מייחס לכך משקל רב ביותר, וה“ג’וּאיש ואֶרלד” יוכל להיות לכתב־העת הראשי של הציונות המדינית באנגליה רק אם יבוצעו באופן נמרץ הדברים, עליהם אני ממליץ.

לנוכח הקונגרס של מינכן יש לעבוד כדבעי, ואם כך – מקווה אני, שאוכל להגיש בקרוב תוצאות טובות.

בשדה הדיפלומאטיה עובדים עכשיו בשקידה רבה.

בברכות ציון נלבבות

שלך בכנות

הרצל

[לוטה]

5 כפי שנודע לנו ממקור טוב מאד, הרגע לקניית קרקעות בארץ־ישראל

אגרות הרצל: 203 – 203א

נוח לאין ערוך. בשל הסיבוכים המדיניים זקוקה הממשלה התורכית לממון במהרה ובדחיפות. ניתן לשער כי קשיים מסוימים הנעשים, במסיבות אחרות, לעלייה היהודית, לא יהיו מצויים עכשיו או יהיו מצויים במידה פחותה מבדרך כלל. חשדנותם של התורכים מקורה בשיטת־הסתר הקודמת, שהיתה דומה כהברחת מתיישבים. אם נושאים ונותנים בגלוי ובלוֹיאליוּת, אפשר שממשלת הוד מלכותו השולטן לא תהא מסרבת למכירת קרקעות בצירוף הרשאה ליישב שם מספר משפחות לסידור משקי אכרים. על כל פנים זוהי חובת האנשים, שעליהם מוטלת משרת הכבוד רבת האחריות של הנהלת קרנות־ההתישבות הגדולות: לדאוג לסיכויים שהם אולי בנמצא. כל יום יכול להיות בר־חשיבות. ההמונים הרחבים של היהודים הנתונים במצוקה לא היו מבינים זאת, לו עכשיו הוחמצה הזדמנות כל־שהיא מחוסר־פעולה. פעולה החלטית ומהירה ערכה חשוב היום יותר מאי־פעם. עוד נחזור לדון בענין6.

__________

[202]

1 ראש עיריית ירושלים, שביקר בלונדון כדי לפשר בין מפלגת התורכים הצעירים לבין השולטאן. דאֶ־האז מסר דין־וחשבון על שיחה אתו. בשיחה זו סיפר יוסוף פחה, כי הוא מתיחס באהדה לעלית יהודים לארץ־ישראל, כי היו לו שיחות ללא תוצאות חיוביות על הבארונים אלברט רוטשילד בווינה ואֶדמונד רוטשילד בפאריס, וכן עם הלורד רוטשילד בלונדון, כדי להניעם לייסוד באנק חקלאי וחפירת תעלות השקאה והובלה בא"י.

2 במקור: Börsenjobber und Grosswucherer

3 עי' לעיל מכתב מס' 201א והערה 5 למכתב 204.

4 במקור: ein Infiltrations-Schub; כלומר מאמץ להחדרת היהודים לא"י לפני השגת הזכויות הפוליטיות הדרושות לפי תכניתו של הרצל.

5 הרשימה הופיעה ב“ג’וּאיש ואֶרלד” מן ה־19 במארס.

6 סיום הרשימה לא פורסם כלשונו ב“ג’וּאיש ואֶרלד” ובמקום שלושת המשפטים האחרונים שבמקור הודפס שם:…ניתן, אפוא, לקוות, בהתחשב בצרכי ההתישבות בכלל, שהזדמנות זאת לא תוחמץ.


203. אל הרב ד"ר אהרן קמינקא, פּראג

[וינה,] 15 במארס 1897

כבוד הרב!

ביקורת – היא לטובה, ביקורת יתירה מקפדת את הנבטים1.

אם אתה מבקש להעשיר את סדר־היום בהצעותיך, תמצאני מוכן ומזומן להכנס בבירור של המועיל.

מינכן נקבעה כמקום הכינוס. כן יקום.

אם סבור אתה, כי רק סטודנטים מעטים עומדים מאחורי הענין, איני רוצה להפריעך בסברתך: בכלל יש במכתבך נעימה לגלגנית, המפתיעתני לאחר המכתב שקדם לו. אם ברצינות תאמר לשתף פעולה, יהיה לי פה לומר לך כזה וכזאת בעל־פה. אם לא – לא.

עדיין אין רעיוננו עטור נצחון כיום. אם תרצה להיות אחד ממכיני הנצחון, שבו אני מאמין מעומק לבי, בוֹאָה.

במיטב ברכות

המסור לך

ת. הרצל

____________

[203]

1 בתשובה למכתבו של הרצל מ־13 במארס, מתח ד"ר קמינקא במכתבו מ־14 במארס ביקורת קטלנית על הוועידה הווינאית, שהחליטה על כינוס הקונגרס הציוני. השתתפו בה, לפי דעתו, רק סטודנטים מחוסרי־נסיון, ותכנית הקונגרס היא מעורפלת ביותר. קמינקא הציע כמה הצעות אחרות, בכלל זה שוב הצעה לכנס את הקונגרס בפראנקפורט.

15 – 16 במארס 1897

203א. אל מאכסימיליאן הארדאֶן, ברלין

[וינה,] 16 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

על הזמנתך האדיבה – מיטב תודותי. עד כה קיננה בי, במקרה זה, התנגדות לכתיבה בענין השגור עלי כל כך1. שכן כבר אמרתי בחוברת הראשונה, בנאומים (כאן, בלונדון, פאריס וכו') את כל שיש לומר, ונפשי סולדת במידת מה מפני החזרה הנבובה, שהרי זו יש עמה משהו ממעשה מוקיון.

המאמר “שמע ישראל!”2 לא היה בבחינת גירוי שכוחו יפה לעורר דברי־סתירה מצדי. המחבר מקבל בהכנעה את כל הטענות שמטיחים כנגד היהודים. אם מייעץ הוא ליהודים לסגל לעצמם מבנה־עצמות אחר, הרי אני מלווה אותו בזחיחות הדעת אל מרחקים אלה של השבחה מלאכותית3. אין אני מלגלג על כך, כדרך שיעשה כל יהודי רגיל; אדרבה, רוצה אני להסכים עמו. אלא שסבורני, כי היהודים עשויים להפיק את הזרחן לעצמות חדשות אלה מתוך קרקע אחת ויחידה, הייננו – הקרקע שלהם עצמם.

אם אוכל ואתגבר על ההתנגדות הנ"ל – אכתוב בשביל אחד הגליונות הקרובים שלך מאמר שכותרתו תהא “ארץ ישראל ליהודים”.

מעדיף הייתי, שאתה תעשה זאת. באמרי כן, אין תוקף עלי חשש כלשהו שעלול אתה לגלות בדברי פנים שלא כהלכה. הענין נעלה כל כך משיעור קומתו של אדם יחיד, עד כי החשד של רדיפת־פירסומת אינו יכול להתעורר כלל.

אי אתה מכיר אותי; אך אפילו הכרת אותי לפנים, שוב לא היית מכירני עכשיו. רעיון כגון זה משפיע על האדם כאותה באר שבאגדה, שהדמויות העולות מתוכה שונות מאלו שטבלו בה.

דרך הבאר הזאת אמוּר לעבור עכשיו העם היהודי.

הכמיהה משכבר הימים לא נתקפחה באומה מעולם. האמצעים למעשה – מצויים כיום במידה מספקת. ארץ ישראל, קו־התלי4 של ים התיכון, קרובה לנו יותר מכל הארצות שלתוכן נשפך הזרם הקולוניאלי. אמרתי דברים אלה לעתים קרובות, גם בענין מסילת הברזל הדרושה מים התיכון דרך ארץ ישראל אל המפרץ הפרסי, כלומר – להודו.

אגרות הרצל: 204 – 205

הרי יודע אתה כמה מתולדות התרבות צפון בחיפושי “הדרך הקצרה ביותר להודו”.

עם התורכים אפשר יהיה להדבר – בכך אני מאמין מאז ביקרתי בקושטא ביוני 1896.

משהו על כך תמצא בנאומי ב“אוניו”5, שגם אותו, כמדומני, שלחתי לך.

בברכות אדיבות

המסור שלך

ת. הרצל

__________

[203א]

1 עי' הערה 3 למכתב מס' 195א.

2 במקור: “Höre Israel”, מאמרו של הכלכלן והסופר ואלטר ראטנאו, שר החוץ של גרמניה בשנת 1922, מאמר שנתפרסם בירחון “די צוּקוּנפט, של מ. הארדן, בשנת 1897. מאמר זה הוא קיטרוג על יהודי גרמניה ודרישה להסתגלות מוחלטת של היהודים לעם, שבתוכו הם יושבים. הרצל חוזר לענין זה במכתביו אל ואלטר ראטנאו מ־8 באבגוסט 1901 ומ־14 בדצמבר 1902, בנסותו לרכוש את לבו של ראטנאוּ לציונות. ועי' על כך א. ביין, חליפת המכתבים תיאודור הרצל־ואלטר ראטנאו, “עם הרצל ובעקבותיו”, תל־אביב, תשי”ד.

3 במקור: so begleite ich ihn heiter in diese Zuchtwahlfernen

4 במקור: die Barre

5 עי' הערה 2 למכתב 153.


204. אל וילי בּאמבּוּס, בּרלין

[וינה,] 21 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

על מכתבך האדיב לא יכולתי, בשל עסקים רבים, להשיב אלא היום.

תחילה הייתי מבקשך להודיעני מיד, כלומר לאחר דרישה דחופה1 במינכן, אם נוכל ללכת למינכן2. עלי להדפיס הודעה ארעית ולשלוח אותה, ולשם כך דרוש, שהמקום יהיה קבוע ועומד.

בהודעה מוקדמת זו הייתי רוצה גם לציין, כי אתה המרצה הראשי לענייני התיישבות בקונגרס. הריני מניח, כי תואיל להסכים לקביעת־נושא זה. כמרצה ראשי בשאלות החלוקה יפורש שמו של ד“ר הילדסהיימר3. אבקשך להודיעני בתשובתך גם על הסכמתו. וכן אוכל לבשר את הבשורה המשמחת, כי ד”ר מאכס נורדאו בפּאריס הסכים לקבל עליו את ההרצאה הראשית בסעיף הקונגרס “מצב היהודים”.

אני רואה נחיצות יתרה למַנות, לפי שעה, את שלושת המרצים הראשיים האלה, ולפרש בשמם. החומר ירחב מאד בהיקפו, על־כן יש לנהוג מראש חלוקה ולרכז את החומר בידי המרצים הראשיים.

נורדאו ישא את נאום הנעילה, שתחילה הטילוהו עלי, - דבר זה ריווח גדול הוא בעיני לקונגרס.

אני מבקש גם את כתבתו של ד"ר הילדסהיימר, שתצורף להודעה המוקדמת.

לד"ר בּוֹדנהיימר אני כותב היום4.

21 במארס 1897

היה זה מצער ביותר, אילו מיאנה היק"א להוועץ במהירות בענין ההצעה שהעליתי בשבוע הקודם5. אולם מצד אחר יהא בזה משום נקודת־אחיזה ללמד עד מה מצומצמת פעולתם של אדונים אלה. על כל פנים עוד נסיק מכך את מסקנותינו.

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

__________

[204]

1 במקור: nach dringender Urgierung

2 כלומר, לכנס את הקונגרס הציוני במינכן. ועי' על כך הערה 10 למכתב 199.

3 הרב ד"ר הירש הילדסהיימר, עורך השבועון “יידישאֶ פּראֶסאֶ” בּבּרלין, התענין בישוב ארץ־ישראל. חלוקה – הכוונה למוסד התמיכה הידוע של הישוב הישן בארץ־ישראל.

4 עי' במכתב הבא.

5 עי' ספרי הימים, 14 במארס 1897. בּאמבּוּס סיפר להרצל בשעת הפגישה בווינה, שחברת יק“א נושאת ונותנת עם משפחת סוּרסוּק על שטח אדמה גדול (כנראה עמק־יזרעאל) בארץ־ישראל. ב־14 במארס אמר הרצל לנאֶוולינסקי, כי אולי אפשר להשיג הלוואה בשביל השולטן, אם ימכור קרקעות בארץ־ישראל אגב רשיון התיישבות ל־2,000 משפחה. לפי עצת נאֶוולינסקי השתדל הרצל לקבל ממנהלי יק”א הצעה בדבר קניית קרקע בארץ־ישראל, ונאֶוולינסקי הבטיח לטלגרף הצעה כזאת לשולטן. “ואמנם כתבתי מיד אל בּאמבּוּס, אל צדוק כהן (כדי להודיע ללוואן) ואל ד”ר גאסטר (בשביל מונטיפיורי, לוזאדה, אלפרד כהן) מכתבים דומים כמעט זה לזה. קנייה זו של קרקעות היא אמנם נגד השקפותי בענין הסתננות־סתר, אלא שאני רואה בכך שלב בדרך למטרתנו" (“ספרי הימים”). ועי' מכתבים 201א ו־202.


205. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

וינה, 21 במארס 1897

דוקטור נכבד מאד!

בוועידת אנשי־אמונים שנערכה פה1 נבחרת לוועד הארגון לקונגרס הציונים הכללי, שיתכנס ב־25, 26, 27 באבגוסט ש.ז. במינכן.

אני מבקשך לומר לי, אם אתה מקבל את הבחירה הזאת. השאר יבוא אחר־כך.

אולי כבר שמעת, כי מעמד זה הביא לכלל הבנה בין ציוני בּרלין וּוינה.

בּאמבּוּס, בּירנבּאַוּם, מוֹזאֶס (קאטוֹביץ), טוּרוֹב (בּרסלאַוּ), טהוֹן2 היו פה.

נוֹרדאַוּ בפּאריס קיבל עליו הרצאה ראשית בשביל הקונגרס.

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

___________

[205]

1 עי' לעיל, הערה 10 למכתב 199.

2 על וילי בּאמבּוּס, נתן בּירנבּאַוּם, משה מוזס ויהושע טהון ראה במפתח השמות. יצחק טורוב, סופר יהודי־רוסי, ממייסדי חברת “עזרה” בברלין, פירסם ב־1891 את החוברת הציונית “לאן?” בשם הבדוי פ. דימידוב.


אגרות הרצל: 206

206. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 21 במארס 1897

חביבי דאֶ־האז!

הצורה הזריזה שלראשית מצעדיך מניחה את דעתי מאד. אני משיב עתה לשאלות שבמכתבך מ־16 ח.ז. לפי סדר שאילתן.

הריני מסכים לכך, כי תעשה את האוֹפיס1 שלך למרכז אנגלי של עבודות ההכנה. הריני מניח, כי תהיה פיקח וזהיר למדי, שלא לדחות איש, הרוצה לעזור ביושר. הענין חשוב לאין סוף, הקונגרס2 – מן ההכרח שיצליח מיד למבראשונה וייעשה הפגנה נאדרת של כלל יהודי העולם.

אתה וחבריך כנסו־נא בכל מקום מיטינגים רבים ככל האפשר לטובת הקונגרס. בכל מיטינג תחתים על הפּאֶטיציה3 ותעורר כל משתתף ומשתתף, שיעשה בחוגו שלו תעמולה למען הקונגרס והפּטיציה.

הקונגרס עשוי שני חלקים: א) חלק פומבי הפתוח לפני כל נרשם, על יסוד כרטיס־כניסה על שמו, ב) חלק סודי4 הפתוח רק למוזמנים.

לפי זאת מיתרצות כמה משאלותיך מאליהן.

פירסומינו מתייחסים רק אל החלק הפומבי של הקונגרס. בקונגרס הפנימי5 ישתתפו הנציגים הנבחרים של הגופים שנזמינם, וכן אישים יחידים שנזמינם במישרים. מובן, הצירים יביאו אתם יפּוי־כוח לקונגרס, שעל־ידי כך תקבלנה הצהרותיהם תוקף מחייב לגבי שולחיהם. לקונגרס הפנימי יוזמנו גם הציונים הפילאנטרופּים גם הציונים המדיניים. יוּזמנו, אפוא, האהלים השונים אך גם המפקדה הראשית של חובבי־ציון6, אלה לקונגרס הפומבי, זו לקונגרס האינטרני. אם יהיה באהלים החשש, שמא לא יתמכו צירי המפקדה הראשית בענין בחוֹם כראוי, הרי מן ההכרח הוא, שתיעשה מראש תעמולה לבחירת צירים הקרובים ביותר לתכנית שלנו. תוכל, למשל, לקיים בחירתם של שנים או שלושת הצירים הרשמיים של המפקדה הראשית לא על־ידי המפקדה הראשית אלא על־ידי האהלים. יש לך שהות בידך להכין זאת.

וכן יהא זה מן הרצוי, כי אגודות אהבת־ציון שאינו משולבות7 ייפגשו

21 במארס 1891

לשם בחירת שני צירים. מלבד זאת רשאית, כמובן, כל אחת מן האגודות האלו להיות מיוצגת על־ידי חבר אחד או חברים אחדים בקונגרס הפומבי.

אשר לאישים שיש להזמינם באנגליה ובארצות דוברות אנגלית, אבקשך לשלוח לי רשימה אלפאביתית. אלה יקבלו את ההזמנה הרשמית מאת הועד המרכזי.

מיד עם גמר עבודות־ההכנה אחבר את ההזמנה הזאת ואַחתים עליה את הציונים המובהקים שבכל הארצות (בסדר אלפאביתי של השמות). אבקשך לפרש לי שמות כל האנשים, שעלי אז לפנות אליהם, למען יחתמו על ההזמנה הרשמית הזאת.

את מקום הכּינוּס במינכן8 אין בידי לציין עדיין. הדבר יהיה תלוי במספר המשתתפים שיירשמו. כבר אתה רשאי לקבל הרשמוֹת (שם, מקצוע וכתובת של הנרשם), וכרטיסי־הכניסה שלוֹח ישלחו למיוּעדים. עלי עוד לברר עם הועד את השאלה, אם עלינו לגבות תשלום הרשמה, שישמש לכיסוי הוצאות הקונגרס. לפי שעה אבקשך לבלתי הזכיר זאת. ואולם בן־חורין אתה להתחיל שם במגבית בין הידידים לשם ההוצאות הקטנות שלפי שעה, לפעולת ההכנה שבאנגליה.

אין בפי להטעים למדי את הצורך כי תיטול כבר עכשיו את תנועת־הפטיציה בידך כדבעי. זה יהיה המניע החזק ביותר לציונים “הפילאנטרופּים”, שיתייחסו לעניננו בכובד ראש. איני סבור, כי ינקטו עמדת שלילה כלפי הקונגרס. אם כן יעשו הרי שהקונגרס ייהפך הפגנה כנגדם. אך על שום מה ישתמטו מויכוח לויאלי גדול, שאנו מציעים להם כאנשים אחים?

למכתבו של קול. גולדסמיד עניתי לביאריץ9 והודעתיו בקצרה על הקונגרס העומד להתכנס. עד עתה לא השיב לי כלום. אמרתי לו אגב כך כמה דאבתי בראותי אותו נוקט יחס מסתייג אף דוחה10. אתה יודע, חביבי דאֶ־האז, כמה התלהבתי לקראתו. עלי להשאיר בידיו את ההחלטה, האם ירצה גם לפרסם את ההכשחה שהעלה במכתב הפרטי. אי אתה רשאי בשום פנים לפרסם בלא הסכמתו את מכתבו הפרטי.

ערך רב מייחס אני לנציגות המונית ככל האפשר של אמריקה, אוסטרליה, הודו בקונגרס. תהא זו הפגנה נהדרה. צריך שהקוֹרפּוֹראַציוֹת11 שבכל הארצות תתחבּרנה לשם בחירת הצירים. על כך עלינו עוד לבוא לידי הסכם בפרטים.

בברכות ציון נלבבות

הנאמן לך

ת. הרצל

מאַכּס נוֹרדאַוּ קיבל עליו את ההרצאה הראשית בסעיף “מצב היהודים”. על כך תוּכל להודיע בגליון הבא12.

___________

[206]

1 office – משרד.

2 הקונגרס הציוני. עי' על כך מכתב 200.

3 הרצל ביקש לארגן פניות המוניות אל הקונגרס הציוני, בהן יבקשו מאת הקונגרס פעולה לטובת המטרה הציונית ויביעו את הנכונות לעלות לארץ־ישראל, לכשיושגו התנאים המדיניים לכך. ועי' גם להלן, מכתבים 210 ו־211.

4 למעשה נערך רק הקונגרס הפומבי.

5 במקור: intern

6 בהשפעת הקול. גולדסמיד היתה אגודת חובבי־ציון באנגליה מאורגנת לפי מתכונת צבאית. לסניפים קראו בשם “אהלים” (tents), למרכז בשם “מפקדה ראשית” (Headquarters). תקנון אגודת חובבי־ציון באנגליה חדור היה רוח לאומיות יהודית, אך למעשה עסקה האגודה בתמיכה פילאנטרופית במושבות. כמה סניפים של האגודה התנגדו לתפיסה זו. ועי' גם ההערה הבאה.

7 במקור: die nichtassociierten Ahavath-Zion-Vereine; היו קיימות באנגליה כמה אגודות בשם “אהבת־ציון”, שלא היו קשורות למרכז חובבי־ציון.

8 דאֶ־האז ביקש לדעת, באיזה אולם ייערך הקונגרס הציוני.

9 מקום מרפא בדרומה של צרפת.

10 יחד עם מכתבו מ־9 במארס של דאֶ־האז להרצל מכתב מאת קול. גולדסמיד, לשם עיון.

11 במקור: “Corporationen” – הכוונה לגופים הציוניים השונים, אגודות חובבי־ציון וכו'.

12 של השבועון “ג’וּאיש ואֶרלד” שדאֶ־האז היה עורכו.


אגרות הרצל: 207 – 210

207. אל יצחק שבדרוֹן, זלוֹצ’וב

[וינה,] 21 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

התשובה הטובה ביותר היא תמיד – המעשה. אם אי אתה מסכים לדבריהם של הצעירים יותר באסיפה, מוטב שתייסד עם התמימים־לדעה קבוצה משלך. סוף־סוף יתאחדו כל השאיפות, שהרי המטרה משותפת היא.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל


208. אל האֶרבּאֶרט ספּאֶנסאֶר, לונדון

[וינה,] 21 במארס 1897

1 - - - אנו באותו זמן אורחים עלי אדמות. לפי המהלך הטבעי אולי תקדים לצאת מזה מאשר אני בן ה־237. לכן רציתי – משום שכבר היום מובטחני, כי מדינת־היהודים קום תקום, בצורה או או אחרת, אם גם מעבר לגבול חיי – לדעת ולקבוע איך נשתקפה התחלת המפעל הזה ברוחו הגדולה של הרברט ספנסר3.

בהוקרה כנה

ת[יאודור] ה[רצל]

___________

[208]

1 מתוך “ספרי הימים” של הרצל, 21 במארס 1897. שם רשום: “הריני שולח את “מדינת היהודים” אל הרברט ספנסר בבקשה לחוות את דעתו. אני מסיים את המכתב במלים:…”

2 הפילוסוף האנגלי הידוע הרברט ספנסר היה אז בן 77 שנה.

3 מזכירות של ספנסר ענה, שמצב בריאותו של ספנסר רופף, עד שלא יוכל לתת דעתו על שאלת היהודים, אף שהוא מתעניין בה.


209. אל וילי בּאמבּוּס, ברלין

[וינה,] 22 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

עוד קודם בוא התשובה למכתבי האחרון, רצוני להציע לפניך הצעה נוספת. כלום אין אתה סבור, שמן הצורך הוא, שסעיף אחד בסדר־יומו של הקונגרס שלנו יהיה: “שאלות כספיות”1? לכאן היו שייכים הבנק הארצישראלי2 שלך וכדומה, גם השאלה האֶוונטואַלית3 הגדולה יותר של השגת הלוואה בשביל תורכיה, למען תרשה בצורה זו או אחרת את תקומתם הפוליטית4

21 – 23 במארס 1897

של היהודים בארץ ישראל. מובן, השאלה הזאת לא תוּעלה בקונגרס הפומבי, אלא לאחר שהדיוּנים המוקדמים שבינינו ילמדו שיש תועלת בכך.

בסעיף “שאלות כספּיוֹת” ניזקק, אפוא, למרצה ראשי מוסמך. אני מהרהר בד"ר ה. מאיר־כהן5. הואילה־נא לשאול אותו, אם יקבל תפקיד זה ויסכים, כי יפורש שמו בהודעה בצדך, ובצד נורדאו, הילדסהיימר.

אם הן, הריני מבקש כתבתו. אם לא, אבקשך להציע לי מרצה אחר מוכשר כמותו.

הואילה להשיב לי מהר, כי עלי להדפיס את ההודעה הארעית.

ה. שטיינר הבטיח את התזכיר6 ליום רביעי או חמישי. עד כה עסוק היה יותר מדי.

בברכות ציון נלבבות

המסור לך

ת. הרצל

___________

[209]

1 עי' גם במכתב הקודם אל באמבוס (מס' 204).

2 עי' מכתב 182.

3 שייתכן כי יעוררוה.

4 במקור: politische Etablierung

5 על הקשרים עם הבנקאי וחובב־ציון ד"ר היינריך מאיר־כהן עי' מכתבים 29־26.

6 העתונאי הציוני הצעיר יורק־שטיינר עיבד בשביל הרצל הצעות וחישובים לייסוד עתון יומי ציוני.


210. אל פּרוֹפסור צבי בּלקוֹבסקי, סוֹפיה

סודי!

וינה, 23 במארס 1897

פרופסור נכבד מאד!

ב־25, 26 27 באבגוסט יתכנס במינכן קונגרס עולמי של הציונים1.

בוועידה המוקדמת2 נבחרת חבר ועדת האירגון (לבולגריה).

אני מבקשך להודיעני, אם אתה מקבל את הבחירה הזאת.

אם כן, הרי תפקידיך הקרובים ביותר: לעשות תעמולה למינוי צירים לקונגרס ולמשלוח פֶטיציות3 המונים. הפטיציות צריך שיפוֹרשו בהן השם, מקום המגורים, ההתעסקות, הגיל, מספר הילדים של כל חוֹתם וחוֹתם (טפסים שבדפוס).

מה עבודות מיוּעדות לך עוד, - יודיעוך אחר־כך. מובן שאתה חייב להקים ועד ארצי בסוֹפיה, ואקוה, כי ישוּתף בו ידידנו המכובד ד"ר בּירר, וכן הציונים המובהקים האחרים בבולגריה, קארל הרבּסט, פיינבּרג, כּלב, דוֹן איוויו וכו'.

אנו זקוקים לדין־וחשבון מיוחד על מצב היהודים בכל ארץ וארץ. אני

אגרות הרצל: 211 – 212

מבקש ממך לומר לי, אם תקבל עליך דבר זה לגבי בולגריה. את הדין־וחשבון הכללי ישמיע, על סמך הדינים־והחשבונות השונים, ד"ר מאכס נורדאו בפּאריס.

אני מנסח עתה את ההודעה הארעית של הקונגרס, שתישלח במודפס. עלי לתחוֹם את התחוּם המשותף לכל הציונים, כדי שיבואו הכל. שאם לא כן, לא יהא הקונגרס אותה אסיפה לאומית שהוא חייב להיות.

הודעות אלה תקבל בהקדם.

אבקשך למסור ברכות־ציון נלבבות שלי לכל ידידינו שם והריני

המסור לך בכנות

ת. הרצל

_______

[210]

1 במקור: ein Weltcongress der Zionisten

2 עי' הערה 10 למכתב 199

3 עי' הערה 3 למכתב 206


211. אל שמואל פּינלש, גאַלאַץ1

סודי!

וינה, 23 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

ב־25, 26 ו־27 באבגוסט יתכנס במינכן קונגרס עולמי של הציונים.

בוועידה המוקדמת נבחרת חבר ועדת הארגון (לרומניה).

אני מבקשך להודיעני, אם אתה מקבל את הבחירה הזאת.

אם כן, הרי תפקידיך הקרובים ביותר: לעשות תעמולה למינוי צירים לקונגרס ולמשלוח פטיציות־המונים. הפטיציות צריך שיפורשו בהן השם, מקום המגורים, ההתעסקות, הגיל, מספר הילדים של כל חותם וחותם (טפסים שבדפוס).

מה עבודות מיועדות לך עוד, - יודיעוך אחר־כך. מובן שאתה חייב להקים ועד ארצי, ואני סובר, כי הציונים המובהקים של רומניה ייענו לקריאתך וייכנסו אל הוועד הזה.

אנו זקוקים לדין־וחשבון מיוחד על מצב היהודים בכל ארץ וארץ. את הדין־וחשבון הכללי ישמיע, על סמך הדינים־וחשבונות השונים, ד"ר מאכס נורדאו בפּאריס.

אני מנסח עתה את ההודעה הארעית של הקונגרס, שתישלח במודפּס, בה הידיעות הדרושות על כינון2 הקונגרס. עלי לתחום המשותף לכל

23 במארס 1897

הציונים, כדי שיבואו הכל. שאם לא כן, לא יהא הקונגרס אותה אסיפה לאומית, שהוא חייב להיות.

את ההודעה הזאת תקבל בהקדם.

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

__________

[211]

1 מכתב זה שונה אך בפרטים אחדים מהמכתב הקודם (שניהם בכתב־ידו של הרצל), ובוודאי נשלחו מכתבים דומים עוד לכמה וכמה אנשים. אנו מביאים את המכתב כדי להראות את פעולתו הענפה של הרצל בהכנת הקונגרס. ועי' הערות למכתב הקודם.

2 במקור: Constituierung


212. אל אדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 23 במארס 1897

מר שטאנד חביבי!

כבר אתה יודע ענין הקונגרסג המיכנאי1. שוב קיבלתי על עצמי עבודה עצומה. כיוון שלא הגעתי עדיין לכלל עבודה המונית־אוּינפוֹרמית2, הריני אנוּס לעשות את רוב הדברים לבדי.

לפיכך לא הודעתיך עדיין על בחירתך3 לוועדת הארגון של הקונגרס.

אתה בוועדת גאליציה המזרחית, ד"ר זאלץ – גאליציה המערבית. עבודותיך הקרובות הן לעשות תעמולה למינוי צירים לקונגרס ולמשלוח פטיציות המוניות. הפטיציות צריך שיפורשו בהן השם, מקום המגורים, ההתעסקות, הגיל, מספר הילדים של כל חותם וחותם (טפסים שבדפוס).

מה עבודות עוד צפויות לך, תשמע אחר־כך.

אנו זקוקים, בין השאר, לדין־וחשבון מיוחד על מצב היהודים בכל ארץ וארץ. את הדין־וחשבון הכללי ישמיע על יסוד כל אלה ד"ר מאכס נורדאו.

הריני מנסח עתה את ההודעה הארעית של הקונגרס, שתישלח במוּדפּס.

זה עניין חמור, שכן יש לתחום את התחום המשותף לכל הציונים. שאם לא כן, לא יהא הקונגרס אותה אסיפה לאוּמית, שהוא חייב להיות. דומני, כי לגבּך אוּכל להצטמצם ברמזים. אתה מבין לרוחי בשלימות.

על שום מה אינך כותב לפרקים קרובים יותר? ציורי הלך־רוח מפרק לפרק רצויים לי מאד. אף אבקש הצעותיך בשביל הקונגרס. את ההודעה הארעית תקבל בהקדם.

בברכת ציון נלבבת

שלך

ת. הרצל

________

[212]

1 על ההחלטה לכנס קונגרס ציוני במינכן עי' לעיל, הערה 10 למכתב 199.

2 בעלת צורה אחידה, כלומר הודעות שאפשר להפיץ על ידי חוזרים, כרוזים וכו' בדפוס או בהכפלה.

3 על־ידי הוועדה המוקדמת, שנתכנסה בווינה ב־7–6 במארס. ועי' במכתבים הקודמים, שמכתב זה כמעט זהה אתם בחלק האמצעי.


אגרות הרצל: 212א – 214

212א. אל הרבּרט בּאֶנטוויטש, לונדון

[וינה,] 24 במארס 1897

מר בּאֶנטוויטש יקירי,

שני מכתבים אלה יעוררו בך ענין. במיוחד חשוב מאד1 מכתבם של המתיישבים. מצוי בו רמז למצב המצער שעליו כבר נמסר לי לא פעם וממקורות שונים. אבקשך במפגיע לנצל את שהותך בארץ ישראל לשם חקירה בליקויים נפסדים אלה. על ידי התבוננות ושיחות דברים – ולו גם חטופות בלבד – עם המתיישבים תוכל לעמוד על מצב העניינים בלא לעורר תשומת לב. בקשה זאת מפנה אני גם אל החבר זאנגוויל, אותו תפגוש בוודאי בדרכך, באם כבר איננו בלונדון.

את מכתבם של המתיישבים אבקש להחזיר.

הריני מאחל לך שנית נסיעה צלחה ומאושרת, והנני בברכות ציון לבביות

שלך בכנות

ת. הרצל

________

[212א]

1 מתשובתו של בּאֶנטוויטש מסתבר שהמכתב האחד היה מראשון לציון, ואילו השני היה מכתבו של היינריך לווה.


231. אל ד"ר שאול רפאל לנדאו, וינה

וינה, 26 במארס 1897

ידיד מכובד!

הצעתך להשתמש בשארית החתימה1 לשם הוצאת גליון שני של הקורספונדנציה הציונית2, אני מסכים לה לגמרי. אולם אני מבקש לדבר תחילה עם מר רוזנבאום3, שעליו לספר לך נסיונותיו4 שלו, כדי שלא תיגרם תקלה. גם על התוכן הייתי רוצה לדבר עמך קודם, מן ההכר שייאמר בו משהו.

עלי לראותך ויהי מה, לפני האסיפה, שתתכנס ביום שני במלון קונטינאֶנטאל5.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל

_________

[213]

1 במקור: Subscription

2 ד"ר לנדאו הציע להרצל להוציא, כל זמן שאין עתונות ציונית, לכל הפחות קוֹראֶספּוֹנדאֶנציה, שתכיל ידיעות קצרות בשביל העתונות היהודית. התכנית לא נתגשמה.

3 הכוונה לטכנאי הצעיר זיגפריד רוזנבאום, שעזר בתעמולה ציונית בווינה.

4 במקור: Vorladungs-Wahrenhmungen – הכוונה, כנראה, להודעה למשטרה, הדרושה לשם השגת הרשיון להוצאת הבולטינים.

5 אין למצוא פרטים על האסיפה הזאת.


24 – 26 במארס 1897

214. אל וילי בּאמבּוּס, ברלין

וינה, 26 במארס 1897

אדון נכבד מאד!

הסכמת ד“ר הילדסהיימר1 היא בגדר הכרח לדעתי. השם הילדסהיימר מעורה דווקא בשאלה זו. בקש, אפוא, ממנו עוד פעם בדחיפות, שיקבל עליו את ההרצאה על “החלוּקה”2 וייפּה כבר עתה את כוחי להודעה על כך. מובן מאליו, אנו רוצים לבקש את יושבי־הראש של אגודות ארץ־ישראל3, שיחתמו על ההזמנה הרשמית לקונגרס (הפומבי). לפי שדבר זה כבר נקבע עקרונית בשהותך פה, אפשר לו לד”ר הילדסהיימר שיירגע בענין זה. או שמא רוצה הוא להמתין תחילה להסכמתם של האדונים? אם כך, לא הייתי יכול, לדאבוני, לפרש בשמו ב“הודעה הארעית”, וחבל על כך. הלא מן הראוי הוא שאגודות ארץ־ישראל תראינה שגם הוא משתף ידו בכך. על כל פנים אני מבקש ממך את הכתובות של יושבי־ראש כל אגודות ארץ־ישראל. ודאי יש לך רשימה מוּדפּסת.

לפי שאתה מייעצני לוותר על ד“ר מאיר־כהן4, הרי שאפנה מיד לד”ר בּוֹדנהיימר בשאלה, אם הוא מקבל עליו את ההרצאה על ענייני הכספים5.

מיד כשאיפּנה – ודאי לא קודם פּסחא – אכתוב לך משהו בשביל “ציון”6.

עבודות־ההכנה לקונגרס מעסיקות אותי במידה עצומה. האגודה והאיגוד “ציון” פה7 עסוקות למדי בתפקידים מקומיים, עד שהיו עלולים לחול דיחויים, אילולא עסקתי בעצמי בקונגרס.

מאת היק"א אין לי עדיין תשובה8. צדוק כהן כתב לי רק זאת, כי הוא מביא את הענין לפני הישיבה ב־26 ח.ז. מאז לא שמעתי כלום. אני מבקשך להדחיף גם תשובה זו. אם האדונים מחמיצים שעת־כושר כזאת, מן ההכרח שתעלה השאלה, לשם מה הם קיימים.

מאת שטיינר קיבלתי את החישוב הרצוף בזה9. הוא מגדיל את הצעת-

אגרות הרצל: 215 – 216

התקציב המוקדמת שלו בחצי מיליון. האם תוכל – כיון שהמכסה המוצעת מכאן10 אי־אפשר עכשיו להגדילה – לאסוף בתוך קבוצה קטנה את הסכום הנותר, שהועלה בחישוביו החדשים של שט[יינר]?

נסיון שאין לו ודאות מסויימת להצלחה, לא הייתי רוצה, שייעשה, שכן לדידי דיבורים חדלי־שחר היזק הם בכּל.

ניתנת גם צורה שניה של פעולה, שאפשר וגם פה ייתרם למענה יותר. היינו – רכישת מפעל קיים, כלומר שהכנסתו בדוּקה. לשם כך צריך, אמנם, פי־שלושה, או ארבעה מן המשוער תחילה. ואולי ניתן להשיג אפילו את הכלי הראשון11.

אני מבקש ממך תשובה מיד לשאלות הנוגעות בקונגרס ותשובה מהירה לשאלות האחרות.

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

_________

[214]

1 ד"ר הירש הילדסהיימר סירב – כפי שהודיע וו. באמבוס ב־24 במארס – להשתתף בקונגרס ולקבל עליו הרצאה בקונגרס, אלא אם “ההזמנה לקונגרס האֶכסטאֶרני (הפומבי) תיחתם בידי יושבי־הראש של האגודות למען ארץ־ישראל, ואם הקונגרס האינטאֶרני (הסגור) והאכסטארני יהיו נפרדים לגמרי”. ועי' מכתבים אל באמבוס מ־21 ו־22 במארס (מס' 204

ו־209).

2 עי' הערה 3 למכתב 204.

3 במקור: Palästinavereine, הכוונה לאגודות חובבי־ציון וישוב ארץ־ישראל.

4 הרצל הציע את הבנקאי ד“ר מאיר־כהן כמרצה בקונגרס על עניני הכספים. עי' מכתב 209. ו. באמבוס הודיע בתשובתו, כי “אין עוד להשיגו בשבילנו”, והציע כמרצה על ענייני הכספים את העורך־דין הציוני ד”ר מ.י. בּוֹדנהיימר בקלן.

5 עי' במכתב הבא.

6 על הירחון “ציון” עי' לעיל, הערה 3 למכתב 182. באמבוס ביקש מאמר מאת הרצל בשביל הירחון.

7 Der hiesige Verein und Verband Zion. בווינה היתה קיימת האגודה המקומית “ציון”, ובשם זה גם המרכז של כל האגודות של חובבי־ציון באוסטריה.

8 בענין קניית קרקע. עי' הערה 5 למכתב 204.

9 היינריך יורק־שטיינר הכין הצעה של הכנסות והוצאות בשביל עתון יומי. בענין ייסוד עתון יומי עי' לעיל, הערה 1 למכתב 190.

10 300,000 זהובים. ועי' ההערה הקודמת.

11 הכוונה, כנראה, ל“נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ”.


215. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאָלן

וינה, 26 במארס 1897

דוקטור נכבד מאד!

עד עתה הנני ללא תשובה למכתבי האחרון.

המקבל אתה את התפקיד המוצע לך בשביל הקונגרס המינכנאי1?

אני מבקשך כמו כן להודיעני, אם אתה נכון להרצות על שאלות־הכספים בקונגרס. וילי בּאמבּוּס כותב לי היום, כי אזמין אותך לכך2. הדברים אמורים במלווה האֶַוואֶנטואַלי בשביל ארץ־ישראל, בבנק האַגראַרי וכו': לפי שעה אי־אפשר שייקבע ההיקף והאופן של “שאלות הכספים” של הקונגרס אך המרצה מן ההכרח שיהיה לנו כבר עכשיו. אני מבקש תשובה מיד.

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

פ.ס.

את מכתבך האדיב אני מוצא זה עתה במשרד.

אני מבקשך להודיע את שמך הפרטי, שאינו יוֹדעוֹ עדיין.

ההסתדרות שאתה מתכּנה3 חופפת לחלוטין מה שאנו החלטנו פה.

26 – 30 במארס 1897

אם יווצרו מרכזים מיוחדים רבים ככל האפשר, יינתן לאַגד באחרונה את כל התנועה באלומה אחת. שנים־עשר השבטים גזע אחד4.

הואל־נא להודיעני מיד, אם אתה מקבל עליך את ההרצאה על הפינאנסים.

ברכות נלבבות ביותר לוולפסון ולידידים הקלנאים האחרים.

שלך

ת. ה.

________

[215]

1 עי' לעיל מכתב 205.

2 עי' המכתב הקודם, הערה 4.

3 במכתבו מ־23 במארס הודיע ד"ר בודנהיימר, שיש בדעת הציונים בקלן להקים הסתדרות אחידה לציוני גרמניה. הוא הביע את התקוה, שארגון זה עולה בד בבד עם ההחלטות שנתקבלו בווינה, על כינוס קונגרס ציוני.

4 במקור: Die Zwölf Stämme ein Stamm


215א. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, בּרלין

[וינה,] 29 במארס 1897

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

להזמנתך האדיבה להשתתף בספר “היהדות בכתב ובתמונה” איענה ברצון.

בברכת כבוד רב

ת. הרצל


216. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

פרטי

וינה, 30 במארס 1897

חביבי דאֶ־האז,

לגודל הפתעתי איני מוצא בגליון השבוע של “ג’וּאיש ואֶרלד” מאומה מכל הצעותי במכתבי האחרונים על הקונגרס המינכנאי ועל כל הענינים האחרים1. הכיצד?

יק"א גנזה2, כפי שמודיעני צדוק כהן, את הצעתי, שמסרתי גם לגאֵסטר.

האדונים נוהגים בענין ברפיון ובאדישות גדולים מדי. במסיבות כאלה אולי מן הרצוי הוא לקרוא את ידידינו באיסט־אֶנד – רבינוביץ, אפשטיין, איש־כישור3 – לישיבה סגורה ולעורר הפגנות של ההמונים היהודיים. אין העניים יכולים לחכות בניחותא כמו “ספורטאי־היהדות”4, ודבר זה צריך

אגרות הרצל: 217 – 219

להראות קצת ל“עושי־טובות”5 אלה. היססתי זמן ארוך להפעיל את ההמונים, אך לנוכח פושרין, צרות־לב וזדון רבים כל־כך, אראה הכרח לעצמי באחרונה להשתמש בצורות־קרב אחרות.

הבינות לי.

אבקש ממך מתן־תשובה יסודי למכתב הזה.

בברכת ציון

הנאמן לך

הרצל

__________

[216]

1 עי' מכתבים 200, 202, 206 וההערות לכך.

2 במקור: ad acta gelegt. ועי' על כך גם הערה 5 למכתב 204.

3 עי' ההערות 5־4 למכתב 118.

4 במקור: Die Armen können nicht so gemächlich warten wie die Sportsmen des Judentums. הרצל השווה את הנדבנים היהודים לעתים תכופות לאוהדי־הספּורט; הם עוסקים בעניני היהדות, כדרך שהללו עוסקים במירוץ סוסים.

5 במקור: Wohltäter – נדבן, פילאנטרופּ; כאן משחק־מלים במובן הראשוני של המלה – “עושי טובות”, שלמעשה מתנהגים התנהגות רעה.


217. אל ד"ר היינריך לווה, יפו

וינה, 1 באפריל 1897

דוקטור נכבד מאד!

הפיליטון שלך על יפו1 קראתי בתשומת־לב של ציוני ושל עורך. הוא מענין ואני מקוה, כי אין זה כתב־היד האחרון שלך שבא לפנַי. אם נוכל להביאו במדור הפיליטון2, איני יודע עדיין. בתוך המדור המקצועי “ידיעת ארצות ועמים” ייתכן מן הסתם, אולם את המועד איני יכול עתה לקבוע.

אנו נאבקים בנ[וֹיאֶ] פ[ראַיאֶ] פּר[אֶסאֶ] בקוצר־מצע תמידי. אם נצטרך מפרק לפרק דינים־וחשבונות אקטואליים על מקום־מושבך עתה, אכתוב לך, ואם במקרים דחופים ביותר – אטלגרף לך.

אימתי יהא הדבר – מובן שאיני יודע עתה עדיין.

בברכות ציון

המסור לך

ת. הרצל

___________

[217]

1 ד"ר לווה שהה בשנים 1898־1896 בארץ־ישראל.

2 של העתון “נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ”, שהרצל היה בו עורך המדור הספרותי.


218. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאלן

וינה, 1 באפריל 1897

דוקטור נכבד מאד!

היקף “שאלות הכספים”1 אינו ניתן עדיין להקבע. ב“הודעה הארעית”2 תראה את הסידור. אולם עלה־הגהה זה עודו אסור בפירסום, כי חסרה עוד הסכמתו הפורמאלית של הילדסהיימר3.

1 באפריל 1897

סבורני, כי תוכל לקבל עליך בלי חשש את ההרצאה המוצעת לך. כמוה כאחרות אינה אלא נאד ריק, שעליך יהיה למלאותו – אין כוונתי, כמובן, לכספך, כי אם לרעיונותיך, הצעותיך, עבודתך, כמוך כמונו, האחרים, וכשאר העוזרים במפעל הגדול, ששמותיהם לא פּורשו עדיין.

בברכת־ציון נלבבת לך ולוולפסון הידיד

המסור לך

ת. הרצל

__________

[218]

1 עי' במכתב 215 בודנהיימר ענה ב־29 במארס, כי להצעת הרצל לקבל עליו את ההרצאה על עניני הכספים בקונגרס הציוני, לא יוכל להשיב לא בחיוב ולא בשלילה אלא לאחר שידע בבירור מה משמעוֹ של הנושא.

2 עי' בתעודה הבאה.

3 עי' מכתבים 214 ו־220.


219. אל אנשים רבים

[וינה, תחילת אפריל 1897]

קונגרס־ציונים

הודעה ארעית1

ב־25, 26 ו־27 באבגוסט יתכנס במינכן קונגרס עולמי של הציונים. תכלית הקונגרס הזה היא להביא לידי קירוב והבנה בין כל הציונים ולשווֹת קו אחיד לשאיפות המשותפות.

הקונגרס ישמע את המשאלות של אחינו הנלחצים במקומות שונים ויתיעץ על אמצעי־התיקון

כל המתכוון להשתתף בקונגרס, חייב להירשם לכל המאוחר עד 15 באבגוסט. מקומות־ההרשמה בארצות השונות (ועדים ארציים) יפורסמו בקרוב. לפי שעה אפשר לכוון הרשמות לוועד המרכזי של הקונגרס (אגודת “ציון”, וינה II, רחוב רמבראנדט 11). הנרשמים יקבלו את כרטיסי־הכניסה במועדם. באיכסון משתתפי הקונגרס במינכן יטוּפל לפי משאלה.

ההזמנה הרשמית לקונגרס, חתומה על־ידי כל המזמינים כולם, תישלח לאגודות ולגופים שונים, מיד לכשייקבע סדר היום לחלוטין.

את הקונגרס יפתח הנשיא הזקן. אחר־כך יבוא הכינון2. הדיונים ינוהלו לפי העקרונות של חופש־דיבור נבון ומהוגן.

לכל סעיף בסדר־היום יועמד מרצה, אשר עליו אפשר כבר עכשיו לכוון הודעות אם במישרים ואם בתיווכה של אגודת “ציון” שבווינה3.


אגרות הרצל: 219 – 220

ההרצאות שנקבעו עד עתה הן:

(א) על מצב היהודים בארצות השונות (הרצאה מיוחדת לכל ארץ), תנאיהם הכלכליים, החברותיים והמדיניים. המרצה ד"ר מאכס נורדאו בפּאריס (34 אוואֶני דאֶ־ויאֶה).

(ב) ההתיישבות, תוצאותיה עד עתה וסיכוייה לעתיד לבוא ושאלות חקלאיות, תעשייתיות, מסחריות, טכניות. המרצה וילי באמבוס בברלין (מערב, רחוב בילוב 89).

(ג) תפקידי הצדקה היהודית בארץ־ישראל. המרצה ד"ר הירש הילדסהיימר בברלין.

(ד) שאלות כספיות, המרצה ד"ר מאַכּס בּוֹדנהיימר בקלן ע"נ ריין (הוהאֶנצולרנרינג 18).

(ה) שאלת היהודים והוועידה הדיפלומאטית הקרובה של המעצמות הגדולות4. המרצה ד"ר תיאודור הרצל בווינה (IX בּאֶרגגאַסאֶ 6).

(ו) שליחת תוצרת המושבות היהודיות לתערוכת־העולם הפאריסאית בשנת 1900.

יתר הסעיפים של סדר־היום תבוא שעתם להתפרסם.

הצירים הרשמיים של האגודות והגופים המוזמנים יערכו בזמן הקונגרס במינכן התייעצות מיוחדת ויודיעו על תוצאותיה לקונגרס.

הרבה שאלות מעשיות, שתעסקנה את הקונגרס, כוללות יסוד של אַקטואַליות ולפיכך אין לנסחן חודשים קודם לכך.

אם הקונגרס ימצא צורך בכך, ימַנה ועד־פועל לשם ניהול עניני היהודים עד כינוסו הבא.

מתוך כך ניתן כלי לצרכים המשותפים. יווצר מקום־מקלט למשאלות ולקובלנות של אחינו. ענין־היהודים צריך שיופקע מרשותם של אישים בודדים – ויהיו אלה דורשי־טובה כאשר יהיו. מן ההכרח שתקום בימה, אשר לפניה יוכל להיקרא כל אחד ויתן דין־וחשבון על מה שהוא עושה או מזניח בענין היהודים5. לכך לא יתנגד שום איש ישר.

1 – 4 באפריל 1897

אנו בטוחים, כי כל האנשים שהבינו את רעיוננו כהלכה, יקחו בו חלק. הדברים אמורים ביצירת מכוֹרה קבועה ומובטחת בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות־מגוריהם עתה6.

הקונגרס במינכן יראה, מה היא הציונות ומה היא רוצה. הוא יראה, כי היא דבר־מה וכי היא רוצה דבר־מה.

בשם הוועדה המכינה

ד"ר תיאודור הרצל

וינה, IX, בּאֶרגגאַסאֶ 6

__________

[219]

1 חוזר מודפס, שנשלח אל אנשים רבים; יחד עם החוזר או על גבי החוזר שלח הרצל למספר אנשים מכתבים אישיים כתובים בכתב־ידו; גם מכתבים רבים שיובאו להלן מסתמכים על התעודה הזאת או מתייחסים אליה. משום כך צירפנו את “ההודעה הארעית” הזאת לאגרות הרצל, אף שאיננה מכתב במלוא מובן המלה. אשר לתאריך התעודה עי' במכתב הקודם אל בודנהיימר, בו נזכר עלה־ההגהה של ה“הודעה”, ולהלן מכתבים אל וו. באמבוס ואל דא־האז מ־4 באפריל, שבתאריך זה הרצל כבר שולח את הטפסים הראשונים של “ההודעה הארעית”.

2 במקור: “Hierauf erfolgt die Constituierung” כלומר, הקונגרס ישווה לעצמו את הצורה המתאימה לו, על־ידי בחירת נשיאות וכו'.

3 אגודת “ציון” בווינה שימשה מרכז לעבודות הכנה לקונגרס; ועי' הערה 7 למכתב 214.

4 הרצל ציפּה, כי בקרוב תתכנס ועידה של המעצמות בשאלת כרתים (עי' הערה 1 למכתב 187), שתדון אולי בבעיית האימפריה התורכית בכלל.

5 מפני חשיבותם הפּרוֹגראַמאַטית אנו מביאים להלן פסוקים אלה בניסוחם המקורי: So erhalten die gemeinsamen Bedürfnisse ein Organ. Es wird ein Zufluchtsort für die Wünsche und Beschwerden unserer Brüder geschaffen. Die Judensache muss dem Belieben vereinzelter Personen – wie gutwillig diese auch seien – entrückt sein. Es muss ein Forum entstehen, vor dern Jeder für das, was er in der Judenesache tut und lässt, zur Rechenschaft gezogen werden kann".

6 במקור: Es handelt sich darum, eine dauernde, gesicherte Heimat für diejenigen Juden zu schaffen, welche sich an ihren jetzigen Wohnsitzen nicht assimilieren können oder wollen


220. אל וילי בּאמבּוּס, ברלין

[וינה,] 4 באפריל 1897

אדון נכבד מאד!

מיטב־התודה על מכתבך.

במשאלות ד"ר הילדסהיימר התחשבתי לפי שעה מתוך שהגדרתי אחרת את הרצאתו1. אם אתה רוצה להחליף עמו את ההרצאה, יירשם הדבר בהזמנה הרשמית, שצריכה להחתם לא על ידי [בלבד], אלא על־ידי כל המזמינים (בסדר אלפא־ביתא).

לפי שעה תצא רק ההודעה הזאת, כדי שהוועדים הארציים יקבלו ידיעה ראשונה.

אני מבקש מידך רשימה שלימה של האנשים, שיש לעוררם כי יחתמו על ההזמנה הרשמית. שלח לי את הרשימה ככל המוקדם, כי הרבה כּתבנוּת2 יש בדבר ואיבּוּד זמן בדואר.

אצל קרמנצקי אברר בהזדמנות הקרובה ביותר את הענין הקטן3.

בחפזה ובברכות ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

אני מבקש ממך, מאת ד“ר הילדסהיימר, ד”ר טהון, ד"ר בּירנבּאַוּם4 וידידים

אגרות הרצל: 221

אחרים, לשלוח בימים הקרובים אגרות (בגרמנית או באנגלית) ל“ג’ואיש כּרוֹניקל”, לונדון 2, פינסבּרי סקוואֶר, ו“ג’ואיש ואֶרלד”5, לונדון, 8, סאַוּת סטריט, פינסבּרי, בהן תנמקו באופן שונה את ההכרח שבקונגרס המינכנאי.

__________

[220]

1 במכתבו מ־2 באפריל הודיע באמבוס, כי ד"ר הילדסהיימר “משתתף בלא תנאי”, אך מציע, שיקבעו לו הרצאה על נושא אחר או שירחיבו את הנושא (“החלוקה”). באמבוס הצהיר גם על נכונותו להחליף את הנושא אתו.

2 במקור: Schreiberei

3 קרמנצקי הבטיח לבּאמבּוּס לתרום 1000 מארק להחזקת הירחון הציון “ציון” בברלין, אך לא ענה למכתבים של באמבוס בענין זה.

4 ד“ר יהושע טהון וד”ר נתן בּירנבּאוּם הוזמנו, יחד עם וו. בּאמבּוּס, לוועידה המוקדמת, שהחליטה על כינוס קונגרס ציוני; עי' לעיל, מכתב 197.

5 שבועונים של יהודי אנגליה. ועי' סוף המכתב הבא (הערה 16).


221. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 4 באפריל 1897

חביב דאֶ־האז,

בעת אחת עם מכתבך האחרון קיבלתי מכתב מאת קול[ונל] גולדסמיד1. אם אין בנו הרוח לעמוד בקשיים כאלה, הרי שוטים נהיה כי נתיימר לייסד מדינה. אשיב לקול[ונל] גולדסמיד ואומר לו קצת דברים שישנוּ, כאשר אני מקוה, את רוחו. אם לא, ייעדר לו. עליך, דאֶ־האז, ועל הידידים המכירים בי כמנהיג, הריני מטיל בזה לנהוג בלי להתחשב בוועדים ובמפקדות הראשיות2 וככל שנקראות האסיפות האלה הבטלות־ממעש.

הקונגרס במינכן יתכנס בהחלט. מי שאינו רוצה לבוא, ישב לו בביתו. כבר דיברתי די־אימוץ־ריאותי וכתבתי די־עיקום־אצבעותי3, כדי לרכוש לב יחידים. הקץ לדבר הזה. קניית הקרקע, שביקשתי להציע לפני יק"א4 היה הנסיון האחרון. האדונים אינם רוצים לעשות דבר, ואני איני רוצה לצפּות יותר. כבר מחכים אלפי אחינו העניים למעשה.

ענין היהודים נכנס לשלב חדש של עשייה. רציתי לעזור להמונים בכוח ה“גדולים” ה“גדולים” ממאנים. עתה אנסה לעזור להמונים בכוח עצמם. הדרך האחר היה טוב יותר, אך חסרו לכך אנשים.

4 באפריל 1897

איש בל יעז לומר, כי התחלתי בזה ללא שיקול דעת5. אדרבה, רציתי למסור לאדונים את כל כבוד ההנהגה ואחריותה.

אולי אינך יודע, כי ביולי הצהרתי בפּאריס לפני אֶדמונד רוטשילד6: הייתי נותן הן־צדקי לשוב ולמסור את הנהלת ענין־היהודים בידיו ובידי המוֹנטאֶגיוּאים7, גולדסמידים וכו', אם האדונים יתחייבו להוציא לפועל, מה שהתחלתי בקושטא ובמקומות אחרים. הרי בהצעה זו לא היה selfish aim8. היא נדחתה. שוב איני מאמין בנכונותם של האדנים “הגדולים” לשתף פעולה.

הוועדים הפילאנטרופּיים שלכם אינם שווים פרוטה, אף על פי שכל אחד מחבריהם אדם הגון הוא בעיני.

אם אתם רוצים להמשיך כך בעבודה, תוכלו עוד מאה שנה לשבת בבית־המדרש9, בּאֵוויס מארקס10, ובכל חצי שנה לשלוח חצי שור לארץ־ישראל. מדינת־היהודים לא תקום בכך לעולמים. למעשי משחק הנני רציני מדי והענין קרוב לי מדי.

ובכן, ידידי, זוזו. אצטער, אם בין חובבי־ציון באנגליה יחול פילוג11, אך מוטב פילוג מאפס־מעשים. מה יהיה הפּילוג? מצד אחד אילו אנשים עשירים עם השנוררים שלהם, מעט מפעלי צדקה, המנוהלים בהיפך־טעם ובצרות־לב, - מצד אחר כל הכוחות החיים, הצעירים, האמיצים והרוחניים של היהדות.

קדימה, דאֶ־האז! הוצא לפועל את כל ההוראות של מכתבי האחרונים. עשה תעמולה בעל־פה ובכתב בחוג פעולתך.

אם יבואו רק שלושה יהודים, ואפילו אך אחד, מאנגליה למינכן, דיי. אולם צריך שיהיו מאה!

אם לא יבוא שום אחד, יהיה זה קונגרס בלי ציונים אנגליים, ובכל זאת קונגרס עולמי.

גולדסמיד אינו מבין מה היא תנועת־המונים. Tous les juifs ont plus d’argent que Mr. de Rothschild12 – זכוֹר את דברי זה.

רצופה פה ההודעה הראשונה של הקונגרס13. אין לי בה כל אנגלי. שאל

אגרות הרצל: 222

את לאנדאו, סגן־הנשיא של חובבי־ציון, אם הוא רוצה לקבל עליו את ההרצאה “שאלות כספים” (קרן תעמולה, קרן לאומית14 וכו'). כי אז היה הפרקליט הקלנאי בּודנהיימר מקבל הרצאה אחרת. ענה מיד.

בברכת ציון

הנאמן לך

הרצל

הרב הפראגאי קמינקא פנה אלי פעמיים. אותה שעה נראה היה, כי הוא בעד הענין. איני יודע מה הלה רוצה15. השלך את מכתבו לסל־הניירות ואל תשיב לו תשובה. מפה יכתבו לך אחרים מידידינו16.

__________

[221]

1 עי' “ספרי הימים” מ־4 באפריל 1897 והמכתב אל קולונל גולדסמיד להלן. קולונל גולדסמיד, יושב־ראש של איגוד חובבי־ציון באנגליה, הפציר בהרצל – במכתב אליו מ־30 במארס ובשיחה עם דאֶ־האז, שעליה הודיע דאֶ־האז ב־1 באפריל – כי יימנע מלקרוא לקונגרס פומבי. דבר זה יביא לידי קרע בשורות הציונים. הוא, גולדסמיד, מתנגד לכל פומביות יתירה, אשר רק תזיק לענין, והוא מסרב להסכים להשתתפות רשמית של חובבי־ציון באנגליה בקונגרס הציוני, אלא אם כן יסכים לכך הוועד המרכזי לחובבי־ציון במערב אירופה בפאריס. הוא הציע להרצל, כי במקום לכנס קונגרס ציוני, ישתתף בוועידה הקרובה של אותו ועד מרכזי בפאריס. – דאֶ־האז ביקש הוראות מהרצל, מה קו עליו לנקוט.

2 במקור: Headquarters, ועי' הערה 6 למכתב 206.

3 במקור: Ich habe lange genug mir die Lunge herausgereset und die Finger Krummgeschrieben

4 עי' הערה 5 למכתב 204 וכן מכתב 201א ו־202.

5 במקור: rücksichtslos

6 על שיחה זו עם רוטשילד עי' לעיל, מכתב 112.

7 עי' מכתב 127. הכוונה: בידי המשפחות העשירות והמיוחסות, העומדות בראש היהדות הקיימת.

8 “שאיפה אנוכית”. גולדסמיד כתב ב־30 במארס, כי אינו יכול להאמין, שהרצל יש לו מטרות (שאיפות) אנוכיות, והוא מקוה שהרצל יסכים להצעתו.

9 במקור: Beth Hamidrasch

10 הכתובת של מרכז חובבי־ציון באנגליה, שאליו מכוּון לעגו המר של הרצל; שם גם בית־הכנסת של העדה הספרדית.

11 על הבעייה, אם להשתתף בקונגרס הציוני, או לאו.

12 כל היהודים ביחד יש להם כסף יותר מאשר למר דה־רוטשילד.

13 הכוונה ל“הודעה ארעית”; עי' לעיל, מס' 219.

14 במקור: Nationalfonds

15 הרב ד"ר א. קמינקא שלח לדאֶ־האז לשם פירסום בשבועות “ג’ואיש ואֶרלד” מכתב־מחאה נגד כינוס הקונגרס, שעליו החליטו אנשים בלתי־מוסמכים.

16 דאֶ־האז ביקש לקבל אגרות מתומכי הקונגרס, לשם פירסומן בעתון. ועי' סוף המכתב הקודם וכן להלן מכתבים 223, 224.


222. אל קולונל אַלבּרט אֶדווארד גולדסמיד, לונדון

וינה, 4 באפריל 1897

קולונל חביבי!

תודה על הנעימה הנלבבת של מכתבך. גם אני הנני מסור לך בכנות, ואך מצטער אני על כי אינך מבין לרוחי.

הקונגרס המינכנאי1 הוא ענין מוחלט, ששוב איני יכול לסטות הימנו. אך הוא גם הכרח. בקש־נא מעם רוו[רנד] גאַסטר, שיראה לך את המכתב, בו המלצתי לפני יק"א לעשות קניית קרקע ולהשיג את היתר־העליה, שהם עתה בגדר האפשרי2. הצעתי, כפי שכותב לי צדוק כהן, נגנזה סתם. האדונים הללו אינם רוצים ואינם עתידים לעשות כלום.

חיכיתי למדי. באבגוסט יתמו שנתיים מאז עשיתי את הפסיעות המעשיות הראשונות בענין־היהודים. רציתי לעשות זאת, בלי לעורר את ההמונים, מלמעלה, עם האנשים שהצטיינו עד עתה בציונות. לא הבינו אותי, לא תמכוני. הוכרחתי ללכת הלאה לבדי. בקונגרס במינכן אקרא להמונים, כי יגשו לעזרה עצמית, משום שאין רוצים לעזור להם.

הצעתך, להתנות את השתתפותם של חובבי־ציון בוועד המרכזי הפּאריסאי3, נראית לי חסרת־סיכויים. את התשובה הפאריסאית אני יודע מראש. זוהי דחייה. עובד כאן מאחורי הקלעים מי שהוא4, שלא אכנס עמו לא

4 באפריל 1897

בתחרות ולא במריבה. מי הוא זה, אומר לך המכתב הרצוף5. אני מוסר את המכתב לסודיותך כג’נטלמן. תחזירהו אלי.

האיש הזה חירחר כנגדי מימים ימימה. חשבתי תחילה, כי הוא חרד למשרתו, ועל כן אך חמלתי עליו. אך זמן־מה מגיעות אלי תלונות כאלה עליו מצדדים שונים ביותר. עתה אני מבין הכל.

על כל פנים יטרח ויעורר הכל כדי לסכל את הקונגרס. הוא ימציא את הטעמים הנאצלים ביותר כדי לקיים את הוועד הפאריסאי בריחוקו ממינכן. הוא בתורת “בקי במזרח” יעורר חששות וכו' וכו'. הוא יאמר, כי הפּומבּיוּת מזקת לשאיפותינו. כל אלה אין בהם אמת. השולטן ויועציו מכירים את תכנית־היהודים6. דיברתי בגילוי רב עם המדינאים התורכים והם לא נפגעו בכך. בתורת מדינה לא־תלויה אין הם רוצים לתת לנו את ארץ־ישראל בכל מחיר, בתורת מדינה ואסאלית (אולי כמו מצרים) נהא יכולים לקבל את ארץ אבותינו בזמן הקצר ביותר. היא כבר היתה היום בידינו, אילו הסכימו ביולי אשתקד להצעותי הלונדוניות והפאריסיות7. האם אתה מבין כעסי וקוצר־רוחי?

אתה, קולונל, צריך היית, בדומה לווּדס, קאַמפּהאֶוואֶנאֶר, פוֹן דאֶר גוֹלץ8 וקצינים זרים אחרים, להכנס בתורת גנראל לשירות תורכי ובתורת כזה היית מפקד בארץ־ישראל, בריבונותו העליונה9 של השולטן. עם התפוררותה של תורכיה היתה ארץ־ישראל נופלת בחלקנו אנו או של בנינו כארץ בלתי־תלויה. האם התכנית הזאת היתה כה חסרת־שכל? ההסדר הכספי היה עוד פשוט יותר, אילו הצטרפו אדירי־הממון, כפי שהצעתי. מוֹנטאגיוּ קיבל את תכנית־המלווה שלי.

לפי שהדבר לא ניתן לעשותו כן, מן ההכרח שייעשה אחרת. אתה טועה, סבורני, אם אינך מצפה לכוח־כספים מצד ההמונים. על כל אחד להביא אך קרבן קטן, וכבר יהא המבצע כביר. יהי זה מענינה של התעמולה העולמית, שתיפתח מן הקונגרס המינכנאי. לכך, כלענין של כסף, אין אני צריך לדאוג. במינכן יהיו גם מומחים לממונות, שיכלכלו את החלק הזה של התפקיד.

במינכן שוב תתקיים, לאחר זמן ארוך, אסיפה לאומית יהודית!

כלום אין כאן דבר גדול, שכל לב יהודי יגביר בהכרח את הלמוּתוֹ לרעיון הזה? היום עוד בנכר, לשנה הבאה10 אולי במולדת העתיקה?


אגרות הרצל: 223 – 225

אתה, קולונל גולדסמיד, אשר בערב ההוא בקאַרדיף כה הרעשת את לבי עד עומק, בספּרך לי את תולדות חייך והתחלת במלים: I am Daniel Deronda11, אתה לא תרצה להשתתף באסיפה הלאומית היהודית הזאת?

הייתי מבין, אילו היית חייב להתחשב, לגבי אישיותך, בכהונתך הצבאית. אך מנקודת־ראות ציונית הרי אי־אפשר שיהיה לך משהו כנגד זה.

כי אין לי selfish aims12, בכך חייב אתה להאמין. זה עתה, בבחירות לפרלמנט13, הוצעו לפני שלושה מנדאטים במחוזות, שהיהודים הם רוב בהם. דחיתי. אין לי כל תאוות־כבוד אישית בענין־היהודים.

יעמידוני־נא במבחן. עוד פעם אני מציע כזאת: תתחבר עם אֶדמ[וֹנד] רוטשילד, מונטאגיו, ועם כל מי שאתה רוצה. תן לי הן־צדקך, כי אתה רוצה לבצע מה שהחילותי בקושטא – ואני נותן לך הן־צדקי, כי אסתלק מהנהלת ענין־היהודים לעד.

אם דבר זה אינו באפשרותך, אַחד־נא כוחך עם כוחי. נעבוד־נא יחד!

אולם אם יבוא לידי פילוג בין יהודי־הממון הגדולים ובינינו, לא אנחנו נהיה הנפגעים, אלא הם. התם יעמדו אילו שקי־כסף על השנוררים והמשרתים שלהם – הכא אנו עם כל הכוחות האצילים, האמיצים, הנבונים והנאורים של עמנו.

בברכת ציון

ידידך הכּן

ת. הרצל

תוספת: מכתב של הגברת פּאפּירמייסטר משאַוּלן14.

________

[222]

1 הכוונה, כמובן, לקונגרס הציוני הראשון, שביקשו לכנסו בראשונה במינכן.

2 עי' לעיל. מס' 201א.

3 של חובבי־ציון. הוא שימש מרכז לאגודות חובבי־ציון במערב אירופה.

4 הכוונה, בוודאי, לאלי שייד; וראה גם ההערה הבאה.

5 הרצל צירף את המכתבים של הלנה פאפירמייסטר, מתיישבת בראשון־לציון, שתיארו בצבעים שחורים את תעלוליו של שייד, בא כוחו של בארון רוטשילד. עי' “ספרי הימים”, 4 באפריל 1897, וכן סוף המכתב הזה.

6 במקור: Judenplan

7 עי' לעיל, מכתב 112.

8 קוֹלמר פוֹן דאֶר גוֹלץ (1916־1843) ארגן בשנים 1895־1886 את הצבא התורכי והעמידו על בסיס חדש.

9 במקור: Suzeraenitaet

10 שתי המלים העבריות האלה (באותיות לאַטיניות) במקור (“leshonoh habooh”)

11 “אני דניאל דירונדה”. “דניאל דירונדה” הוא שמו וגיבורו של הרומן הציוני של הסופרת האנגלית ג’ורג' אֶליוט (מרי אן אֶבנס) שהופיע בשנת 1876. כמו גיבור הרומן כן קול. גולדסמיד, שחונך כנוצרי, חזר ליהדות מתוך הכרה, בהיותו כבר קצין בריטי. על פגישתו של הרצל עם גולדסמיד, שנזכרת כאן, עי' “ספרי־הימים”, 25 בנובמבר 1895.

12 “מטרות אנוכיות”: עי' הערה 8 למכתב הקודם.

13 האוסטרי.

14 ראה לעיל הערה 5. שאולן – עיר בליטא (רוסיה דאז) שם שהתה אותו זמן הלנה פּפּירמייסטר.


223. אל ד"ר שאול רפאל לנדאו, וינה

[וינה, 4 או 5 באפריל 1897]

דוקטור חביב,

לשם תמיכת רעיון הקונגרס מן הנחוץ, כי יישלחו אֵילו אגרות לעתונים האנגלים. אני מבקשך לשלוח, אם אפשר, עוד היום ל“ג’ואיש כּרוניקל” לונדון, 2 פינסברי סקוואֶר ול“ג’ואיש ואֶרלד”, לונדון, 8 סאוּת סטריט

4 -6 באפריל 1897

פינסברי, שתי אגרות שונות. “כּרוניקל” אולי לא יפרסם את האגרת. “ואֶרלד” על כל פנים כן1. שניהם סוגרים2 ביום רביעי.

יש נימוקים רבים כל־כך לזכות הקונגרס המינכנאי, עד שיקל עליך להביא אחדים.

בברכת ציון נלבבת

שלך

תיאודור הרצל

_________

[223]

1 השבועון “ג’ואיש ואֶרלד” (בעריכתו של דאֶ־האז) נטה לציונות בעוד שה“ג’ואיש כרוניקל” נקט קו יהודי־כללי. ועי' הערה 16 למכתב 321.

2 הכוונה: סוגרים את המערכת בפני מאמרים בשביל גליון השבוע החולף.


224. אל אדולף שטאַנד, לבוב

וינה, 5 באפריל 1897

חביבי מר שטאַנד,

רצופה פה – ההודעה הארעית של הקונגרס1, שהרי הוא יהיה באמת האסיפה הלאומית היהודית, לפי שעה בצורה רוּדימנטית2 ובנכר.

אני מבקשך לשלוח מיד לג’ואיש ואֶרלד3 (לונדון, סאַוּת סטריט, פינסבּרי סקוואֶר) הצהרה – הרי אתה יודע את הצורה של המכתבים הגלויים בעתונים האנגליים – בה תביא, בשם הוועד הפועל בגאליציה, שאתה מייצגו4, את הנימוקים לזכות הקונגרס המינכנאי.

שכּן אילו אנשים מנסים לפעול נגד הקונגרס. אולם לא יהיה לאל ידם לסכּל את הקונגרס. לכל המרובה יביא הדבר לידי פילוג בין חובבי־ציון5, המקבלים את ה-mot d’ordre6 שלהם מפּאריס, ובין ההולכים עמנו, שהם סבורני הרוב. הפּאריסאים היו עד כה בבחינת מעצור ומבקשים להוסיף להיות כך. אם כן תעבור דרכנו פשוטה כמשמעה מעליהם והלאה.

כתוב־נא לי מפרק לפרק, מה מתרחש.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל

________

[224]

1 עי' לעיל, מס' 219.

2 של התחלה ראשונה, בלתי מושלמת.

3 עי' הערה 1 למכתב הקודם.

4 עי' הערה 2 למכתב 151.

5 עי' מכתב 221.

6 סיסמה, פקודה.


225. אל פרופסור צבי בּלקובסקי, סופיה

וינה, 6 באפריל 1897

נא להפוך!1

פרופסור נכבד מאד!

תודה נלבבה על מכתבך מ־26 במארס2.


אגרות הרצל: 226 – 227

חשיבות גדולה מייחס אני להשתתפות הציונים הרוסיים. על־כן קראנו את הקונגרס למינכן, כי חושבני, שהרוסים לא יבואו ברצון לציריך3.

מובן מאליו, כי פעולתך אינה צריכה להצטמצם בוועד הארצי הבולגארי. עשה תעמולה בכל מקום שתוכל בעד: מינוי צירים מרובים ככל האפשר לקונגרס, סידור־הפגנות פומבי ופּטיציות המונים4 עם חתימות אל הקונגרס.

הקונגרס הוא כמובן יותר משיכולה ורוצה לומר התכנית הארעית שמעֵבר לדף5.

זוהי האסיפה הלאומית היהודית הראשונה!

אני מבקש דינים־וחשבונות על המשך מהלך עבודותיך.

בברכות ציון נלבבות לכל הידידים

המסור לך

ת. הרצל

_________

[225]

1 במקור: Verte – המכתב כתוב על הצד שמעבר ל“הודעה ארעית” על כינוס הקונגרס הציוני.

2 במכתבו מקבל פרופ. בלקובסקי את בחירתו כחבר ועדת הארגון לקונגרס ציוני (עי' במכתב אליו מ־23 במארס), כי הוא “העמיד לו לתפקיד חייו שלא להירתע משום סכנה, וסכנת נפש בכלל, ובלבד לשים קץ לאסונו הלאומי של עמנו הסובל”. הוא התקשר גם עם ציוני רוסיה ומודיע להרצל, שאחדים מהם יבואו לקונגרס, אם גם מטעמים ידועים לא יוכלו להגיד בפומבי את אשר עם לבם.

3 שווייץ, כמקום מקלט למהפכנים הרוסיים, היתה חשודה בעיני ממשלת רוסיה הצארית.

4 עי' הערה 3 למכתב 206.

5 הכוונה לטופס ה“הודעה הארעית” (מס' 219), שעל גביו נכתב מכתבו של הרצל.


226. אל פרופסור צבי בּלקובסקי, סופיה

וינה, 6 באפריל 1897

פרופסור נכבד מאד,

לאחר צאת מכתבי קיבלתי מכתבך הנכבד מ־4 באפריל, ואני מודיעך עוד על שאלותיך:

הקונגרס אינו מחייב סודיות. מתוך ה“הודעה הארעית” שבדפוס1 אתה רואה, מה מותר לפרסם. לסרביה לא נתמנה עוד ועד ארצי2. עלה בדעתי להפקיד על אחד מקרובי הרחוקים, מר אלכס[נדר] הירשל3, את התפקיד הזה. אולם אם יש לך בסרבּיה איש מוכשר בעל השכלה אקדימית, יוכל לבצע את הארגון ולשתף אחר־כך את מר הירשל. אנא ענני על כך.

6 באפריל 1897

לא מובנת לי הערתך על הרוזן מוּראבייב4. כלום אין כאן טעות? לפי ידיעתי, רק ראש־הממשלה הרומני לשעבר סטוּרזא הביע זה מקרוב באזני כּתּב “ניו יורק הראלד” את דעתו כמסכים לתכנית5. על מוּראבייב לא ידוע לי כלום. היה זה, אמנם, חשוב עד מאד, ואם מוראבייב באמת אמר משהו, אני מבקש להודיעני ללא דיחוי: כיצד, מתי והיכן.

לקומיסאר הארגון לרומניה נבחר ש. פּינלס6 בגאלאץ. אין לי עוד תשובה ממנו, אם הוא מקבל.

על כל פנים אני מבקשך לפרש לי במכתבך הבא שמו של בא־כוח מתאים לרומניה, אשר אליו אפנה, אם פינלס לא יענה עד אז.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל

____________

[226]

1 עי' לעיל, מס' 219. בלקובסקי שאל, אם אפשר לפרסם ברבים את ההודעה הארעית בדבר כינוס הקונגרס.

2 בלקובסקי שאל, אם כבר נתמנה מורשה בסרביה. אם לאו, מוכן הוועד הבולגארי להכליל בשדה פעולתו גם את סרביה.

3 אלכסנדר הירשל, סוחר, נבחר בראשית 1897 לנשיא הקהילה הסרבית־אשכנזית בבּלגראד.

4 בלקובסקי בירך את הרצל על גילוי־הדעת לטובת הציונות, שהביע כביכול מיניסטר־החוץ הרוסי, הרוזן מ. מוּראבייב.

5 עי' “ספרי הימים”, 5 בפברואר 1897 – העתק הכתבה שהופיעה ב“ג’ואיש ואֶרלד” מאותו תאריך. ידיעה זו נדפסה גם בירחון “ציון” מ־1 במארס 1897 (עמ' 89), ושם הוחלף השם “סטוּרזא” בשמו של הרוזן מוּראבייב.

6 עי' המכתבים 211, 227.


227. אל שמואל פּינלש, גאַלאַץ

[וינה,] 6 באפריל 1897

אדון נכבד מאד!

למכתבי האחרון, בו הודעתי על בחירתך לוועדה המכינה לקונגרס המינכנאי1, עודני ללא תשובה.

היכול והרוצה אתה לקבל על עצמך את העבודה הזאת, שאינה חסרת־יגיעה?

ההודעה שמעבר לדף2 מביאה אילו ראשי קווים. הקונגרס יהיה, אמנם, יותר מאשר אפשר היה להדפיס פה: כלומר אסיפה לאומית יהודית.

בברכת ציון

המסור לך

ת. הרצל

הפוך!3

___________

[227]

1 עי' מכתב 211.

2 הכוונה ל“הודעה הארעית”, שעל גב טופסה נכתב מכתבו של הרצל; ועי' לעיל, מס' 219.

3 במקור: Verte!


אגרות הרצל: 228 – 231

228. אל גברת רוֹזה בּוֹדנהיימר, קאֶלן

וינה, 6 באפריל 1897

גברת מכובדה מאד,

בעונג רב הנני לשלוח לך מאמר בשביל לוח־הציונים1. אך זאת אני מבקש, לומר לי, מה שיעורו הרצוי ומתי עליך לקבלו.

במיטב הברכות לך ולכבוד בעלך

המסור לך כליל

ת. הרצל

___________

[228]

1 ציוני גרמניה הוציאו לאור שנתון וביקשו לכך מאמר מאת הרצל. עי' גם במכתב הבא.


229. אל גברת רוֹזה בּוֹדנהיימר, קאֶלן

וינה, 9 באפריל 1897

גברת מכובדה מאד!

בזמן כה קצר איני יכול לכתוב לך שום דבר חדש1, כי דווקא עתה מרובה עלי העבודה. אך אני שולח לך נוֹבילה, שהופיעה רק בנ[וּיאֶ] פר[אַיאֶ] פּר[אֶסאֶ], לא בצורת ספר, ושאולי תסכּוֹן לתכליתך2.

ברצוף גם דף־נייר3 בשביל כבוד בעלך.

במיטב הברכות

המסור לך כליל

ת. הרצל

__________

[229]

1 עי' המכתב הקודם.

2 ב“יידישאֶר פולקס־קאַלאֶנדאֶר” של התאחדות ציוני גרמניה לשנת תרנ"ח נתפרסם הסיפור של הרצל “שרה הולצמאַן”.

3 במקור: ein Papier – הכוונה ל“הודעה הארעית” על הקונגרס הציוני (עי' לעיל, מס' 219).


230. אל וילי בּאמבּוּס, בּרלין

וינה, 9 באפריל 1897

אדון נכבד מאד!

הפּיסקה המבוקרת על־ידך בהודעה המוקדמת1 שלי כוללת רק השקפה ומשאָלה. כל ההודעה אופיה ארעי ומחייבת רק את צפּייתי2 אני, בשום פנים לא את זו של המזמינים הרשמיים. אך איני סבור, כי טעות היא בידי, שאני מצפּה למשהו מעם הקונגרס.

צריך על כל פנים שתתקע בקצת יתר כוח בשופר3, אם רצונך להקהיל

6 -11 באפריל 1897

אנשים מכל העולם כולו. ואמנם, ההד עד עתה לקריאה הראשונה היה עז למדי. אני מבקשך, אפוא, לא לדון בחששה רבה מדי את ההודעה־הארעית שלי.

כנגד זה אני מוכן ברצון להניח לך את ניסוח ההזמנה הרשמית. אולי תעשה בשותפות עם ד"ר הילדסהיימר הצעת־נוסח ותשלח לי אותה לאלתר. סבורני שעלינו כבר עתה לעבוד במלוא המרץ, כדי שיקום משהו הגון.

השם “קונגרס־ציונים” אינו יוּמרני4 יותר מדי, לדעתי, על כל פנים הוא אומר לכל העולם בבירור גמור, במה הדברים אמורים.

בברכות ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל

_________

[230]

1 הכוונה, כנראה, למשפטים בסוף ה“הודעה הארעית” על מטרות הקונגרס הציוני (עי' לעיל, מס' 219). באמבוס במכתבו מ־8 באפריל יעץ למחוק את הפיסקה ההיא או לכל הפחות להחלישה מאד. “אחרי הצלחת הקונגרס, ורק אז, יש מקום לדבר על ענינים כאלה ולהשתמש במלים כאלה”.

2 במקור: Voraussicht

3 כך במקור: Schofar

4 במקור: anspruchsvoll; בּאמבּוּס טען, כי “כל נעימת התעודה חדורה יתר על המידה הכרה־עצמית. אין לנו עוד כל ערובה, שהקונגרס יצליח כה יפה”. הוא הציע (מלבד ההצעה הנזכרת בהערה 1) להחליף את השם “קונגרס־ציונים” בשם “קונגרס של חובבי־ציון”. “עדדין מרובים האנשים למדי, שאינם רוצים, שיהיה להם עסק עם ‘הציונים’, אך הם מוכנים לבוא לקונגרס הנושא שם אחר”. – עם הביעוֹ טענות אלה, הניח באמבוס להרצל, “באיזה מידה הוא רוצה להתחשב בהן”.


231. אל אדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 11 באפריל 1897

ידיד מכובד!

לפני ימי פּסחא מרובה עלי העבודה ואיני יכול לסדר את כתב־היד של ידידך1. כתב־יד זה מן ההכרח שימתין קצת.

מכתבך המפורט מהיום רצוּי לי עד מאד. מתוך הטעמים שהעלית בחוש2 מוכרח הקונגרס להתכנס בכל תנאי, אף כי אני הנני, ככל האפשר, בעד

Suaviter in modo3. אגב, הקונגרס מובטח כבר עתה.

וכן עליך כבר עתה להתחיל בסידור הפגנות־פומבי, פּאֶטיציות־המונים4 וכו' לטובת הקונגרס במחוז5.

נבונה מאד היא המגבית למען משתתפי הקונגרס חסרי־האמצעים6. הוצאות אלו צריך כל מקום לכסות מאמצעיו הוא. גם אנו פה כך.


אגרות הרצל: 232 – 233

מיד לכשתהיה ההרצאה המיוחדת7 שלך מוכנה, שלחנה לנורדאו8, או אלי.

העתון העומד להווסד פה9 אי־אפשר היה עד עתה להניעוֹ שיגלה בבירור את צבעוֹ. במסיבות כאלה על ידידינו, פשוט, להמתין עד כי יצא לאור. קודם לכך אי־אפשר לומר לטובתו כלום. עמדתי היא: בציונות intra muros10, כדבריך, איני מכיר באוֹפּוֹזיציה עקרונית. אנו הציונים הפוליטיים ניסחנו וחזרנו וניסחנו את התכנית שלנו. אשר אינו לנו, לצרינו הוא.

שלח לי, בבקשה, את החוברת של בּאַדאֶני11, גם זוֹ של אהרן מרקוּס12 אינה עדיין בידי.

בברכת ציון נלבבה

המסור לך

ת. הרצל

___________

[231]

1 ד"ר בּיקלס. מחליפת המכתבים אין ללמוד, מה נושא המאמר. הרצל שלח אותו עם המלצתו לשבועות “די צייט”, שדחה את הדפסתו.

2 א. שטאנד נימק במכתבו מ־11 באפריל את נחיצות הכינוס של קונגרס ציוני בציריך בצורך להשתחרר מהשפעתם המכרעת של הנדבנים בכלל ושל אֶדמונד רוטשילד בפרט.

3 “רק בצורה (של הבּיצוּע)” – חלק שני אל אימרה לאטינית (המיוחסת למפקד הישוּעי אקוואביבה), שחלקה הראשון הוא – fortiter in re - “חזק בענין (עצמו)”.

4 עי' לעיל, הערה 3 למכתב 206.

5 במקור: Sprengel – איזור הפעולה של כומר נוצרי.

6 שטאנד הציע, לאסוף קרן למטרה זו.

7 על מצב היהודים בגאליציה המזרחית (עי' מכתב 212).

8 שהתכונן לחבר, על סמך הרצאות מיוחדות אלה, את הסקירה הכללית על מצב היהודים בעולם.

9 הכוונה, כנראה, לשבועון קטן, שנוסד על ידי “הציונים כהן וראפּופּורט, שבו ברגע עזבו אותנו” (“ספרי הימים”, 12 במאי 1897).

10 בין החומות, בינה לבין עצמה.

11 שטאנד הודיע שהכומר הקאתולי בּאַדאֶני (בן דודו של ראש הממשלה בּאַדאֶני) עומד לפרסם חוברת על הציונות.

12 הסופר החסיד אהרן מרקוּס בפוֹדגוז’אֶ פירסם הרצאה על “מדינת־היהודים” של הרצל.


232. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 12 באפריל 1897

חביבי דאֶ־האז,

תודה על מכתבך.

רצוף המכתב הרשמי המבוקש למפקדה הראשית1, שעוד מעט לא ישב בה איש, אם לא תצטרף זוֹ אלינו. אני מצרף מכתב של ד"ר קמינקא, שהגיע בזה הרגע. שינוי־החזית של האדון הזה שוב אינו מפתיעֵני. אך לכם, ידידי, ישמש הדבר לקח. האיש הזה, המברכני היום לדבר, שאתמול ביקש לסכּלוֹ בדברי־נאָצה2 – כמוהו כן רבים.

על־כן נלך ללא חשש הלאָה, בלי להבט לאָחוֹר. תמיד קדימה, עד כי נגיע ציונה. כאשר יראו, כי מן הנמנע לעצרנו, יצטרפו אלינו. חדלי־האוֹפי יתפארו, כי הבינו אותנו ראשונים. – אני מפנה כבר עתה את דעתך אל הלוחמים נגד תכנית הקונגרס.

12 באפריל 1897

כל אחד טעון בדיקה, אם ציוני של עֵסק3 הוא או עומד בשירותו של כזה. כבר עם ההודעה הראשונה על הקונגרס הובאו לידיעתי האשמות נוראות על אישים מסויימים4.

מי שמצפונו נקי בענין היהודים, אינו צריך לחשוש מן הקונגרס.

אגב, יכולני לומר לך, כי מכל הצדדים מברכין את הקונגרס בתרועה.

מה על האמריקאים5 וכו'?

בשביל ההזמנה הרשמית, העומדת להידפס בעוד כשלושה שבועות, הייתי רוצה בחתימות מאמריקה וכו'.

מובן, מוטב ביותר הנשיאים של אגודות־ציון6.

ערוֹך לי במלוא החפּזון את השמות וכמובן גם הסכמתם של ציונים מחוץ לאירופה. אוסיף אולי עוד שבוע7.

הרי תוכל לשלוח לאישים אלה את ההודעה המוקדמת8 ולבקש, כי יואילו לטלגרף מלה, אם הם מוכנים לחתום על ההזמנה העולמית9.

את מכתבו של קמינקא השב לי מיד. אני צריך לו כחומר במקרה שהאדון הזה יכרכר במינכן10 כּרכּוּרים אחרים.

בהתרגשות קראתי את דברי־הסיום של מכתבך11. לשנה הבאה12! אם רצון השם הוא, נשוב במהרה הביתה. אנו קרובים לירושלים13 כמידת רצוננו. ענין הוא לרצון שבּנוּ.

לעורר את הרצון, לטפּחו ובשעת הצורך להצליפו – זה מפעלנו.

בברכת ציון

הנאמן עמך

ת. הרצל

_________

[232]

1 מרכז חובבי־ציון באנגליה (עי' הערה 6 למכתב 206) ועי' במכתב הבא, אל קול. גולדסמיר, יושב־ראש חובבי־ציון באנגליה.

2 ד"ר א. קמינקא שלח לדאֶ־האז מכתב לשם פירסום בעתונות, בו התריע כנגד תכניתו הנחפזת של הרצל בכינוס קונגרס ציוני.

3 במקור: Geschäftszionist

4 הכוונה בעיקר לאלי שייד. עי' לעיל, הערה 5 למכתב 222.

5 דאֶ־האז הבטיח לדאוג להפצת רעיון הקונגרס גם באמריקה.

6 במקור: Zionsvereine

7 הכוונה: עד פירסום ההזמנה הרשמית.

8 עי' לעיל, מס' 219.

9 במקור: Welteinladung כלומר – ההזמנה הרשמית, שתהיה חתומה בידי באי־כוח אגודות־ציון מכל העולם. ועי' לעיל, מס' 219.

10 כלומר: בקונגרס הציוני.

11 דאֶ־האז ציטט באנגלית את הפסוק “לשנה הבאה בירושלים” והביע את התקוה, שהמשאלה הנושנה תתמלא השנה או בשנה הבאה: this or next year in our own land

12 כל במקור: Leschonoh haboh!

13 במקור: Jeruschalajim



233. אל קולונל אַלבּרט אֶדוואַרד גולדסמיד, לונדון

וינה, 12 באפריל 1897

קולונל מכובד מאד,

לך, כראש חובבי־ציון1 באנגליה, אני מתכבד להודיע בזה רשמית, כי ב־25, 26, 27 לאבגוסט 1897 יתכנס קונגרס־הציונים.

אגרות הרצל: 234 – 235

בשם הוועדה המכינה אני מזמינך תחילה, שתחתום גם אתה על “ההזמנה לקונגרס”, שמדובר עליה ב“הודעה הארעית”2.

שנית, אני מבקשך להודיע כבר עתה למפקדה הראשית3 של חובבי־ציון, כי תידרש לשלוח שלושה צירים לוועידה הפנימית4, שתתקיים בעת אחת עם הקונגרס הפומבי במינכן. בזו האחרונה ישתתפו רק המכנסים והצירים (בעלי מאנדאט). בקונגרס רשאי להשתתף כל מי שיירשם עד 15 באבגוסט.

בברכת־ציון

המסור לך בכנות

ת. הרצל

__________

[233]

1 עי' הערה להתחלת המכתב הקודם אל דאֶ־האז.

2 עי' לעיל, מס' 219.

3 עי' הערה 6 למכתב 206.

4 של אגודות ציון, שהיתה כוונה לכנסה. למעשה נתכנס רק הקונגרס הפומבי.


234. אל שמואל פּינלש, גאַלאַץ

וינה, 14 באפריל 1897

אדון מכובד מאד,

היום רק שתי מלים בחפזה. בענין הקונגרס, המבטיח לזכות להצלחה גדולה, הריני עמוס כבר עתה עבודה עצומה1.

קודם כל אבקשך לספּח את ד"ר ליפּאֶ2 ביאסי כחבר ועדת הקונגרס לרומניה הצפונית. בשאר – הרי הרכּבת הוועד הארצי הרומני נתונה לשיקול דעתך.

בקונגרס ידברו לא המרצים בלבד, אולם נדאג לכך שהוויכוח לא יתנוון עד כדי פיטפוט ריק.

שאלות מסויימות בעלות ענין מיוחד תהיינה, כנראה, נידונות בסאֶקציות

מיוחדות. כל זה יובא בדפוסים מוצקים. הקונגרס מן ההכרח שישרה בו סדר מהוּגן.

את הטפסים בשביל פּאֶטיציות3 לא אשלח לך. אלה יסודרו בכל ארץ וארץ על־ידי הוועד הארצי, וככל האפשר יהיו רבי אנפין, שהרי גם צרת אחינו מרובת־אנפין היא.

אני משער כי תערוך הפגנות שונות. חובבי־ציון4, שאינם רוצים עדיין ללכת [אתנו], אַל־נא יעלימו בכל זאת את אהדותיהם. חותמי הבקשות יפנו,

14 – 21 באפריל 1897

כמובן, גם לקונגרס. בעלי־עסק, הרוצים להשתקע בארץ־ישראל, יודיעו נא על נכונותם.

איני יכול למנות את כל המקרים. הוועד הארצי לרומניה חייב לנהל את הענין בפיקחות ובמרץ.

אולי ידוע לך כי ראש הממשלה החדש סטוּרזא5 אמר לפני שבועות אחדים לכתב ניו־יורק הראלד, כי הוא רואה את תכניתי כפתרון היחיד והנכון לשאלת היהודים.

אתה רשאי לפרסם זאת ברומניה.

בברכת ציון

המסור לך כליל

הרצל

אבקש דינים־וחשבונות תכוּפים מהוועד הארצי על הלך־הרוחות, בפרט על הישיבה בימי־הפּסחא6, התחלת העבודות והתקדמותן.

__________

[234]

1 עי' המכתבים החל מאמצע מארס 1897.

2 ד"ר קארפל נתנאל ליפּאֶ, מראשוני חובבי־ציון ברומניה, שימש אחר־כך “הנשיא הזקן” של הקונגרס הציוני הראשון.

3 בתגובה לדרישתו של הרצל במכתבו מ־23 במארס (מס' 211) לארגן פּאֶטיציות המוניות לקראת הקונגרס, ביקש פינלס, להמציא לו טפסים מודפסים, והוא ידאג למילויים.

4 במקור: Zionsfreunde

5 על השיחה עם כתב העתון “ניו יורק הראלד”, ס. ויטמאן, עי' מכתב 226 והערה ___ שם. בינתיים נתמנה סטורזא שוב ראש־ממשלה ברומניה.

6 פינלס הודיע במכתבו מ־11 באפריל, כי בפסחא הנוצרית תתקיים בגאלאץ אסיפה כללית של כל ועדי חובבי־ציון ברומניה לשם דיון על בעיות הקונגרס וכו'.


235. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

וינה, 21 באפריל 1897

מר וולפסון חביבי,

מאד אני שמח להתראות אתך ולהכיר את רעיתך הנכבדה 1.

אני מבקש כבר עתה, כי ביום ראשון 25 ח.ז. בשעה שתיים וחצי תסעד עם רעיתך הנכבדה אצלנו, שכן דווקא בימי שהותך בווינה חלה עלי נסיעה קצרה, ובערבים לא אהיה פנוי.

בברכת ציון נלבבה

הנאמן לך

הרצל

_________

[235]

1 וולפסון בא לביקור בווינה.


236. אל ד"ר מ. י. בּודנהיימר, קאֶלן

וינה, 22 באפריל 1897

ידיד מכובד,

מכתבך שהגיע זה עתה מעורר בי ממש התפעלות. זהו רעיון מזהיר990, שלשם הפצתו אאזור את כל כוחי.

ברכתי למסכת־ציון על שיש לה מוחות רבּי־המצאה כמוך, המעלים מתוך מסיבּות־הזמן כל שמקרבנו יותר למטרה.

בחפזה בברכות נלבבות

המסור לך כליל

ת. הרצל



237. אל ד"ר מ. י. בּודנהיימר, קאֶלן

וינה, 22 באפריל 1897

ידיד מכובד,

בענין המגבית התורכית991 עשיתי מיד את הצעדים הראשונים. אני מרכּיב פה ועד, שולח את כרוזך שבהכפּלה992 לכל אגודות־ציון האוסטריות.

אך אני ממליץ בתוקף לבלתי ערוך את המגבית פומבית על־ידי עתונים, אלא פרטית מבית, לבית, או מוטב יותר בבתי־כנסת.

שאם לא כן אפשר ייאָמר נגדנו, כי אנו מסייעים את חצי־הסהר כנגד הצלב993.

ענין מצוין זה אסור שיקולקל לנו.

בברכת ציון נלבבת

ת. הרצל

הנני מיעצך לשלוח כחומר פנימי את הכרוז שבהכפּלה לאגודות ארץ־ישראל994 ולרבנים מהימנים.



238. אל וילי בּאַמבּוּס, בּרלין


וינה, באפריל 1897

אדון נכבד מאוד!

בתמהון אני קורא את הודעת־התיקון, שאתה אומר לשלוח לעתונים היהודים995.הרי זה משמע הכחשה, פשוטה כמשמעה, להודעה שלי, שנשלחה בידיעתך. עלי לבקשך, אפוא, במפגיע, שתחזור בך מהערות אלה, אם שתכתוב, או – במקום שהזמן מצריך – תטלגרף, לעתונים, שלא הביאו עדיין את מכתבך, כי לא יביאו את הודעת־התיקון שלך; אם שתפרסם (במקום ש"ההערות שלך כבר נדפסו) הערה שניה, בה תסתייג מהכחשת הודעתי המוקדמת.

אם לא תעשה זאת, אהא נאלץ לעשות זאת אנכי, והייתי עושה זאת – האמינה לי – בדאבון לב, כי פירושו של הדבר סוף עבודתנו המשותפת. למדתי להעריך במידה יתירה את האוצר הגדול של אינטליגנציה שלך, עד שתכבד עלי הפּרידה הזאת מאד.

על־ידי הצהרתך לא יושתקו בשום פנים בעלי המזימות הרעות, רק כבוד הקונגרס יחולל.

הקונגרס יתקיים בכל המסיבות. כל התככים נגד הקונגרס, שמנסים בהם מצד מסוים וידוע לי היטב996, לא יועילו כלום.

אשר לך, יודע אני למדי את סברך המוצק ונאמנותך־לדעה, משיהא עלי לחשוש, כי תתן למוטט עצמך בקצת ערעורים.

לאחר שאקבל ממך הבטחת ההכחשה המבוקשת להערותיך, שנשלחו ודאי מתוך הכוונה הטובה ביותר להועיל לקונגרס, הנני לבוא בעונג רב לפּראג, כדי לדון עמך ועם ד"ר הילדסהיימר997.

אני מציע לכך יום החמישי, ה־29 באפריל. ביום אחר ל אוכל בשום פנים. ב־29 באפריל אחרי הצהרים אוכל לבוא לפּראג.

בברכת־ציון נלבבה

המסור לך

ת. הרצל



239. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

וינה, 24 באפריל 1897

ידיד מכובד,

המכתבים הרצופים998 אני שולח לך לשם עיון והתמרמרות. אני מבקשך להחזירם אלי מיד.

הרי זו הכחשה של ההודעה המוקדמת שלי999, שנשלחה על דעת האדונים ולא אתן בשום פנים לעולל לי כזאת. במכתב מנומס אני מנסה היום להניע את בּ[אמבּוּס], שיחזור בו ברבים מגילו־דעת זה. אם יעשה זאת, אבוא ביום חמישי, 29 באפריל, לפּראג, ואשמח מאד לראות גם אותך שם.

אם לא יעשה זאת, הרי יסולק בפשיטות מן הקונגרס. הקונגרס יתכנס בהחלט, על אף התככים השפלים ביותר היוצאים מפּאריס. כי שם מתירא נבל גדול1000 מפני הקונגרס, ובצדק.

אם הבּרלינאים יפרשו, הרי שקאֶלן תהיה המקום הראשי של הציונות הגרמנית. למעידה לא יביאוני, וכשם שאני סומך על עצמי הריני סומך על היהודים הנאמנים מקאֶלן1001.

מה שכותבים על לונדון1002, שקר וכזב. אילו רציתי, יכולתי לפוצץ את חובבי־ציון. יש לנו ב“אהלים”1003 700 מצדדים1004 שילכו באש ובמים. אולם אני בכל מקום

Pour les bons procedes- en attendant lrs autres1005 על־ידי וולפסון שאני מצפה לו מחר1006, תקבל ידיעות רבות, שאין להעלותן על הכתב.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


240. אל גוסטאב ג. כהן, האמבּורג

וינה, 24 באפריל 1897

על הודעת הקונגרס1007 שלי לא ענית עדיין בהסכמתך. בכל זאת אני שולח לך את החדש ביותר, שאנו יוזמים. הרעיון לאסוף כסף לטובת התורכים יצא לפני ראש האגודה המקומית בקאֶלן, עורך־הדין בּודנהיימר1008. אני רואה אותו רעיון מזהיר ועושה לו כנפיים. התורכים מחזיקים טובה על אותות אהדה כאלה. המגבית אינה מתפרסמת בעתונים, אלא תיעשה בעל־פה, שלא לעורר לעז, כי אנו מתנגדים לצלב. אם רוצה אתה לפעול לטובת זה בהאמבּוּרג, אבקשך לבוא בקשרים עם ד"ר בּוֹדנהיימר (קאֶלן על נהר ריין, הוֹהאֶנצולרנרינג 18), אז לשלוח את תוצאות מגביתך לציר התורכי בּבּרלין. לי אבקשך להודיע על הסך הכולל לשולטן במישרים.

במיטב הברכות

המסור לך

ת. הרצל


241. אל הרב ד"ר אהרן קמינקא, פּראג

וינה, 25 באפריל 1897

כבוד הרב!

במועקה של חליפת מכתבים עצומה, אני מגיע רק היום למכתבך האדיב מ- 11 ח.ז.1009.

הצעתך שהצעת את עצמך1010 רשומה לפני.

אפשר אבוא ב־29 ח.ז. לפּראג למחצית יום לשם ועידה עם ידידים1011.

ברוב כבוד

המסור לך

ת. הרצל


242. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

וינה, 25 באפריל 1897

חביבי דאֶ־האז,

הכרוז הרצוף1012 בזה הוא הדבר החדש ביותר. האפשר לעשות משהו באנגליה? אנגליה היא אוהדת היוונים.

אולי ייתכן לאסוף בזהירות. גם פה ובמקומות אחרים אין מתפרסם כלום בעתונות. צירפתי אל הוועד פה שאינם ציונים.

זה ענין של אנושיות, של הכרת־תודה על טובות היסטוריות1013 ו last not least1014 רמז על העזרה שהיהודים יכולים להביא לתורכים.

אתה מבין, דאֶ־האז?

ברר את הענין עם ידידים שם. אך במהרה! המגבית הזאת צריכה להיעשות במהרה.

הנאמן לך

הרצל

מלחמתי בגידמאן1015 מעוררת תשומת־לב רבה.



243. אל הציר התורכי מחמוּד נאֶדים פחה, וינה

וינה, 28 באפריל 1897

בסוד

להוד מעלתו,

מתכבד אני להביא ברכתי לנצחונות המזהירים של צבאות התורכים1016.

משאַלתם של כמה סטודנטים יהודים להתנדב לחילות הוד מלכותו השוּלטן, היא דוגמת־מה1017 של רגשי־ידידות והכרת־טובה, שאנו היהודים רוחשים כלפּי התורכים.

זימנתי פה ובמקומות אחרים ועדים, שעליהם לפתוח במגביות־כסף למען הפצועים התורכים. תוצאות המגביות תמסרנה בארצות השונות לצירי הוד מלכותו השֹולטן.

פה בווינה מתייצבת, לפי יזמתי, הקהילה היהודית־תורכית1018 בראש הפעולה ומספּחת אליה כמה אישים אחרים. על־ידי כך תינטל כל אמתלה להחשדות מצד האנטישמיים, כאילו אין אנו אוספים מתוך אנושיוּת, אלא נגד הנוצרים. עם כל זה יש לה למגבית אופי “עדין”, ויהודים רבים יתיראו לתת ביטוי לאהדותיהם הכּנוֹת כלפי התורכים דווקא בהזדמנות זו.

בארצות המערב הדבר עתה מן הנמנע ממש, מפני שהיהודים אינם רשאים להפגין נגד המדיניות של שאר האזרחים. לכן דווקא היהודים האנגלים והצרפתים, שהם באים ביותר במנין מבחינה פינאנסית, אין לצפּות מהם למאומה במקרה מיוחד זה.

בכל זאת אנו היהודים משתמשים בשמחה בשעת כושר זו להראות לתורכים את דבקותנו. בהזדמנות נוחה יותר, באין המעצורים הפוליטיים החיצוניים בנמצא, היתה אהדת־היהודים מתגלית בקנה־מידה נהדר בהרבה – לברכה הן לתורכיה הן ליהודים.

אם ההכּרה הזאת תעשה נפשות ביילדיז קיוֹסק1019, ששם, כנראה, הוציאו דיבּתי רעה – יהא לי בכך משום סיפוק רב.

ברצוּף דוגמאות של הכרוזים שהפיצוֹנו1020.

את הכרוז 3 חיברתי בשביל הוועד הציבורי. זה יתכּנס מחדש בשבת, 1 במאי, וימציא להוד מעלתו הודעה רשמית. מכתבי זה הוא בינינו לבין עצמנו.

יואיל־נא הוד מעלתו לקבל את ביטויי הוקרתי המצויינת.

המסור לך


ד"ר ת. הרצל



244. אל סידני ויטמאן, קושטא

[וינה,] 28 באפריל 1897

ידיד חביב,

מכתבך בא ברגע צאתי לבּרין־פּראג לוועידות1021.

לצערי לא אהיה פה, כשאשתך תעבור כאן במסעה. הצעתך1022 מצויינת, כבר הוצאתיה לפועל 24 שעות קודם בוא מכתבך.

ראָיה: הכרוזים1023 הרצופים בזה, שהלבשתים צורות שונות לפי המחוזות השונים. אך דא עקא, היהודים עלולים לחשוש שמא יתפרש הדבר כהפגנה נגד הצלב, אם הם תורמים משהו לחצי־הסהר האדום1024. Nous marchons quand I eme.1025 כמה וכמה מן הצעירים שלנו העמידו את עצמם כרופאים מתנדבים לרשות השולטן.

השגריר דפה קיבל את ההצעה שבאה ביזמתי והעבירה ליילדיז־קיוסק1026.

הוודע־נא, בבקשה, ואל תשכח להטעים מה רבה הברכה הצפויה לתורכיה וליהודים, אם תכניתי תתגשם.

ממון רב היה זורם אז לתורכיה! ותרבות וסדרים וכל השאר.

בחפזה ובלבביות

הנאמן לך

ת. הרצל


245. אל פרופסור צבי בּלקובסקי, סופיה

[וינה,] 2 במאי 1897

פרופסור נכד מאד!

מכתביך האדיבים, הודעות־הפומבי שלך וביחוד הכרזת־הפומבי של האסיפה1027 קיבלתי בתודה נלבבת.

אחת ולתמיד אני מבקש סליחה, אם אינני עונה מיד. עלי לנהל חליפת־מכתבים אישית עצומה, שאין עוזרי יכולים להקלה עלי.

השתתפותם של הציונים הרוסים בקונגרס1028 יש, כמובן, לייחס לה את החשיבות הגדולה ביותר1029. מחר אכתוב לידידים אחדים ברוסיה. אותך, פרופסור מכובד, אני מבקש לגשת מיד לדבר זה במרץ.

את מקום־הקונגרס שנקבע תחילה, ציריך, החלפנו במינכן רק בשל הרוסים, שכן הרוסים, לפי השמועה, אינם הולכים ברצון לציריך1030.

אולם גם מטעם אחר עלי לעוררך, כי תדאג בכל המרץ לנציגות אימפּזאנטית1031 ככל האפשר שלהרוסים במינכן. יש צד אחד, שאיני רוצה לפרש בשמו1032, אבל תוכל לנחש או להוודע עליו מפי ידינו בּירר, החותר תחת הקונגרס. פעולה זו שמנסים לעשותה — הריהי בגדר מעשה־פשע כלפי האומה, שהרי הקונגרס הוא האסיפה הלאומית שלנו.

אני קורא לכם ולכל הידידים, שתאחזו לגבי התנקשות זאת אמצעים שכנגד, ופירושם שתכשירו כראוי את יהודי כל ארצותיה המזרחיות של אירופה לקונגרס. הלא הקונגרס הזה יהא חייב למלא, נוסף על תפקידיו האחרים, גם את התפקיד החשוב הזה: להקים בימה למשאלות ולתלונות של כלל ישראל.

איני יכול להורות לך פרטים. עליך לנהוג לפי מיטב ידיעתך וידעוּתך1033.

וכי מה מוקשה הוא בענין הקונגרס1034 ? שמא אופן משלוח הצירים? הרי זה פשוט ביותר. למינכן צריך שיבואו משתתפי־קונגרס וצירי־קונגרס. משתתף יכול להיות כל אחד, שנרשם עד 15 באבגוסט לפי ההודעה המוקדמת1035.

צירים הם אלה, הבאים ובידיהם מאנדאט1036 0 רשמי מטעם קבוצה של אגודות או ארץ שלימה.

רצוי שיבואו משתתפים רבים ככל האפשר מכל העולם.

מספר הצירים עדיין לא נקבע.

אתה מבין, מה חשוב הדבר, כי מספר־משתתפים אימפּוֹזאַנטי יופיע במינכן.

הודיעני עד מהרה מה פעלת לתכלית זאת ברוסיה.

בברכת ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


245א. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 2 במאי 1897

חביבי דאֶ־האז!

הקטע הר“פ הוא מתוך הגליון האחרון של הווֹכאֵנשריפט לבּלוך1037, ולונדון עשויה למצוא בו ענין רב. טוב אשר תפרסם זאת ב”ואֶרלד“1038. כנגד הקונגרס נעשים אילו נסיוֹני־תככים1039. ואתה ודאי כבר עמדת על טבעי ויודע כי דבר זה לא יפעל כלום. הקונגרס חייב לעלות יפה, חייב להיות הצלחה גדולה, ואפילו כל הפחדנים והנבלים יצאו מכליהם. מלונדון איני שומע כלום. אקוה, כי אתם עובדים כהלכה. גברת זוֹנאֶנשיין מבקשת תמונתך, דאֶ־האז, בשביל ה”אמריקן־ג’וּאֶס"1040.

שלח לה.

בברכת ציון מקרב לב

ת. הרצל


246. אל הרב הראשי צדוק כהן, פאריס

[וינה,] 3 במאי 1897

כבוד הרב,

מיטב תודה על מכתבך1041.

צר לי מאד על שאין אתה יכול לבוא לקונגרס למינכן. עם זאת מאמין אני, כי אתה מסור בלבב לעניננו המשותף. אין אנו דורשים משום איש, כי יעשה דברים שלא בחכמה; כזאת טוענים רק אויבינו.

למען המגבית התורכית1042 הרכּבתי כאן ועד, ובראשו נשיאות הקהילה התורכית־הספרדית דפה. מלבד זאת משתתפים בוועד גם סגן־הנשיא של קהילת וינה ואחרים. צורה זאת בחרנו בחינת צורה שאין תוֹאנה עליה, לבל יוכל איש לומר, כי אנו מאספים בשביל חצי־הסהר נגד הצלב1043. אנו יהודים חששנים הננו, אף אם אנו עושים משהו הוּמאַני.

את תוצאות המגבית הפאריסאית הזאת אבקש לשלוח לי או בהמחאה על שם הציר התורכי דפה, מחמוד נאֶדים פחה, או על שם אַחמד מדחת אפנדי1044, בקושטא. אם סכום קטן הוא, הריני מבקש לשלוח אותו לגזבר הוועד דפה, מאתיאס רוּסוֹ, וינה 9, טירקאֵשטראסאֶ 33, ולהודיעני על כך. אם סכום גדול הוא, הריני מייעץ לרשום את ההמחאה על שם השולטן. אַחמד מדחת אפנדי חנוֹ גדול עתה בעיני השולטן. אולם למען השם: לא חשוב על באקשיש, שכן בזב מקלקלים את האנשים – אפילו אם הבאקשיש בא לידים הנכונות, דבר שאינו תמיד בגדר ודאי. המגבית הזאת צריכה להגיע במישרים לידי השוּלטן, שאז תשפיע הרבה, – אני מקוה.

בהוקרה לבבית, שלך

ת. הרצל


247. אל אֶמיל מאירסון, פאריס

[וינה,] 3 במאי 1897

אדון נכבד מאוד,

ידידי היקר נורדאו כותב לי, כי דברת עמו על הקונגרס1045 והתפלאת על שהוועד הפּאריסאי1046 לא קיבל עדיין ידיעה על כך.

כבר כתבתי לכבוד הרב צדוֹק כהן על הקונגרס1047, ואתה עצמך רשום מכבר ברשימת־המכתבים שלי, וזו הרי גדולה מאד. אמנם, יש בצדי כוחות־עזר למדי, אך זה מכתב שעלי לכתוב אותו בעצמי.

מובן, היתה קיימת מכבר הכוונה להזמין גם את הוועד הפאריסאי לקונגרס במינכן. אך כיון שלמרות השם הרע שיצא עלי כאוֹטוֹפּיסט – איני רוצה להשלוֹת את עצמי, ראיתי את ההזמנה הזאת כפורמליות של נימוס בלבד: Je suis paye peu le savoir 1048

הוועד הפּריסאי שואב את האינספּיראַציות שלו אצל אֶדמונד רוטשילד, והתיחסותו של זה לשאיפותינו אני יודע. אתה היית עֵד לשיחה שהיתה לי עמו1049, ואשר – דרך אגב – לא הייתי נכנס בה, אילו ידעתי קודם מה שנודע לי אחר־כך. שכן מר פוֹן רוטשילד גילה ואמר, כי צירף שני עדים, לבל אוכל להודיע אחר־כך הודעות מסולפות על הפגישה הזאת. אני ראיתי בנוכחות שלך ושל לאֶווֵן1050 דבר של מקרה ולא התנגדתי לה כלל, שהרי אין לי על שניכם ולא כלום. אבל אתה מבין, עד כמה עשויה התנהגותו זו של רוטשילד לפגוע בי.

האיש הוא מן־הסתם אדם טוב־לב, שאם לא כן לא היה עושה את נסיונות־ההתישבות שלו בארץ־ישראל, ועל כן אין לי טינה על התנהגותו האווילית כלפי. אך היתה זו הגדולה שבשטויות, אילו משתהה לשאול, מה הוא רוצה או מה איני רוצה. כמטרה קרובה ביותר קבעתי לעצמי להשיג לכלל־היהודים צורה, אם כי לפי שעה רוּדימנטרית1051, של הגדרה עצמית. לכך משמש הקוֹנגרס הוא דבר לא־זהיר, ללא־שחר, ללא־תכלית, מסוכן וכל כיוצא בזה. זעיר־שם יש גם חותרים תחת הקונגרס. הכל ללא הועיל. הקונגרס יתכנס, [הוא]1052 מובטח, על אף כל אָזל־היד וכל ההתקפות של האחרים. אכן, הוא יתקיים אפילו אם [אמות] מחר, או דווקא אז.

ובכן, רצוני היום לשאול אותך, מה דעתך על הקונגרס, בלא שאַשלה את עצמי בענין הוועד הפּריסאי ובלי להתלות משהו בדחייה המשוערת מצד הוועד הפּריסאי.

מתוך “ההודעה הארעית”1053 הרצופה בזה אתה למד, בערך, את מיבנה הקונגרס. עלי לומר לך מיד, כי בינתיים רפתה משהו באדונים של ברלין שקידתם לענין. עודני מקוה לאַמצם שוב. אם לא, נעשה פשוט את קאֶלן מקום־ראשי של הציונות הגרמנית1054. אנו היהודים הרי איננו צלויים בערי־הבירה: בכל מקום שוי־ערך אנו זה לגבי זה.

באירופה המזרחית מעוררת קריאת־הקונגרס התלהבות ממש. אחינו הרוסיים המסכנים אינם יכולים, כמובן, להביעה כמו אחינו הגליצאים, הרומנים, הבולגרים וכו'. אך כבר היום יש בי [הבטחון], כי הקונגרס יהיה הפגנה עצומה. על בואם כבר הודיעו משתתפים מכל העולם, גם מאמריקה.

אתה מוצא בהודעה הארעית הרצאה, המתייחסת על תערוכת העולם הפּאריסאית של 1900.רצוני לקבל אותך או את מר בּרנאַר לאַזאַר1055 כמרצה לכך. אולי תדבר עמו על כך?

קודם כל אני מחכה, אפוא, לתשובתך הנכבדה על המכתב הזה. על פיה אפנה בהזמנה הרשמית לוועד הפאריסאי…1056

בברכת ציון

המסור לך כליל

ת. הרצל


247א. אל באֶרנאַר לאַזאַר, פאריס1057

[וינה,] 3 במאי 1897

מר לאַזאַר הנכבד,

… רצוף כאן החוזר הראשון של הקונגרס1058. יש לשער, כי נקודות מסויימות עוד ישתנו, אחרות יתוספו. יהודי ברלין1059 נראים לי מקוררים במקצת, אך לכך אין כל חשיבות.

אתמול כתבתי למר מאירסון1060, כדי לבקשו למשמש בוועד הפאריסאי. אולי תימצא לך שעת כושר לשוחח אתו, ביחוד בדבר הדין־וחשבון על התערוכה של מוצרים חקלאיים יהודיים בפּאריס ב־1900 1061. אחד מכם, רבותי, יהיה יאה ונאה לקבל עליו תפקיד זה, אם תרחשו לו אהדה.

בקרוב אתחיל בארגון שרות־עתונות למען הקונגרס שלנו. נחוץ סוף־סוף, כי העתונים הגדולים יתעסקו בתנועה הציונית, אשר – תאָמר זאת בלי אשליה – גדלה והולכת מיום ליום.

כלום לא תרצה לכתוב מאמרים אחדים על הציונות בעתוני פאריס? אמציא לך את כל החומר הדרוש, אם תבקש מידי.

אני כותב, כפי שיתחוור לך בהכרח, צרפתית ההולכת ומתקלקלת. אל תכעס עלי; מכתב זה כבר עולה לי במאמצים שאין לשער.

שמחני במהרה בתשובה, טובה, אדוני הנכבד. אני מאמין, כי מיהרת לנחש את תכלית הקונגרס; המדובר הוא, להקים את האומה היהודית על רגליה ולהמציא לה את אמצעי־הביטוי הראשונים. מי יודע? אולי יהיה לנו בקרוב קונגרס דיפלומאַטי של המעצמות לשם הסדר [עניני] המזרח. יהא ואומתנו תהיה… 1062


248. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 4 במאי 1897

חביבי דאֶ־האז,

חליפת־המכתבים שלי כבר גורמת לי טורח הרבה, על־כן אני משיב רק היום1063.

למען הפצועים התורכים הרכבתי פה ועד1064, נשיאות הקהילה הספרדית־תורכית בראשו. רצוי מאד־מאד, כי גם בלונדון יאָסף למען התורכים. הסכום הנאסף צריך להשלח או לציר התורכי בלונדון או לציר פה, מחמוד נדים פחה (בהמחאה). לרושם גדול היה זוכה המעשה אילו נשלח סכום גדול בהמחאה במישרים לשולטן.

כנגד הקונגרס מחרחרים אנשי צד מסוים, אשר מלפניו יוצא כל הרע זה שנה ומחצה1065. הילכך נלאו הברלינאים בחריצותם ואחד אפילו פירסם גילוי־דעת מרפה בענין הקונגרס1066. אולם כל זה לא יועיל – הקונגרס ייעשה, כך אני מקוה, הפגנה נאדרה. היום פני הענינים כבר הם עשויים כך, שאפילו פרישת אישים בודדים, שהודיעו תחילה כי ילכו עמנו, אינה מעלה ואינה מורידה כלל וכלל. כל הציונים במזרח־אירופה – ואפשר אינך יודע כלל שיעורו של הדבר – מלאים התלהבות לקונגרס. אני שולח לך מכתב של נשיא חובבי־ציון הרומניים1067, עשה מזה תמצית בשביל הגליון הבא של “ואֶרלד”1068 והשב לי את המכתב. הדגש בחזקה את הלך־הרוח של יהודי מזרח־אירופה למען הקונגרס.

לפּאריס כתבתי היום. אולי יבואו גם הפאריסאים למינכן, בראותם שאם לא כן יתכנס הקונגרס בלעדיהם, אולי אפילו נגדם.

עתה תוכל, כמדומה, לעמוד על ראשי הקווים של תכניתי, ומן הרצוי היה להביא על כך מאמר ב“ואֵרלד” ולשלוח קוֹמוּניקאַט לכל עתוני היהודים1069 האנגלים־אמריקאים.

התכנית היא, להמחיש את נכונותם של המונינו הרחבים. עם זאת לא יוזנח דבר גם מבחינה דיפלומאטית, ואחד מידידי הטובים נמצא עתה בקושטא, בה הוא פועל למעננו1070. על כך אסור, כמובן, שייאָמר דבר.

ומה במפקדה הראשית1071 הלונדונית?

בברכת ציון נלבבה

ת. הרצל

אשר מאירס1072 כותב אלי, כי יקבל ברצון ידיעות ממקור ראשון על הקונגרס.


249. אל ליאון פּאַפּאֶרין, פאריס1073

[וינה,] 4 במאי 1897

אדון נכבד,

בזה החוזר הראשון של הקונגרס במינכן1074. מדוע אינך שולח לי כסדר את כתב־העת שלך1075 ?

מה ידובר בפאריס ומה הדעות בחוגי הסטודנטים על התקדמות התנועה הציונית?

שלך

בלבביות

ת. הרצל


250. אל אדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 4 במאי 1897

חביבי שטאַנד!

ר"פ הקטעים מתוך העתונים האנגליים1076. על מכתביך אענה (אני מקוה, בקרוב) במפורט, כאשר אמצא לי פנאי. חליפת־המכתבים שלי גדלה עד למאוד – לרוב צער בשבילי, ותודה לאל בשביל הענין.

בברכת ציון נלבבה

הנאמן לך

הרצל


251. אל שמואל פּינלש, גאלאץ

[וינה,] 4 במאי 1897

אדון נכבד מאד!

תודה נלבבת על הדינים־וחשבונות השקיפים והברורים ועל הטלגרמה של האסיפה הכללית1077.

דבר הבחירה שלך ושל האדונים ד"ר ליפּאֶ ורוזנבּאַוּם1078 קיבלתי בהנאה לכלל־ידיעתי. אולם אבקשך גם לפרסם כהוגן: כי נוסף על צירי־הקונגרס הרשמיים רשאים גם משתתפים בלא מנדאט לבוא למינכן. משתתף רשאי להיות כל אחד, הנרשם עד 15 באבגוסט.

אתה חוזר ושואל, למי אני מתכוון ב“בעלי־עסקים”1079. אלה, פשוט, אנשים או קבוצות בעלי ממון, הרוצים להשתקע בארץ־ישראל, כדי לעשות שם עסקים, תעשיות, ואשר אנו ציוני כל העולם צריכים ורוצים להעניק להם הגנה ותמיכה, שהרי ישוב כזה של הארץ ישמש את הרעיון הלאומי. הרי ההתישבות אין לתארה בצורה חקלאית בלבד. כרגע איני יכול עדיין לסקור כלל, כל מה שצריך ליעשות מבחינה מעשית כזו בקונגרס. אך מן ההכרח שיוכן חומר הרבה ככל האפשר בשביל הקונגרס. אם ההתלהבות לקונגרס תוסיף ותגדל להבא, כמו בשבועות עד עתה, כבר יכולים אולי קווי־היסוד של החברה היהודית1080 (כפי מה או בדומה למה ששרטטתי ב“מדינת־היהודים”) להווצר במינכן. דבר זה יהיה מתפקידיהם של אמני־הפינאנסים משלנו. אני איני נמנה עמהם, ורצוני אך לאסוף את “החומר האנושי”.

בכך נפטרות גם שאר שאלותיך. אין אנו שארלאטאנים ואין אנו מבטיחים לאנשים את תכלת הרקיע1081. אנו אומרים בבירור ובפשטות: התייצבו יחדיו כדי שיהא אפשר לראות, כמה רבים, כמה עניים, כמה עשירים, כמה חזקים, כמה עלובים אתם. יחדיו הנכם, הננו, האומה, ואנו נעזור לעצמנו. איך? זאת תעלינה המסיבּוֹת. קודם־כל ניתנת לכם שעת־כושר, לקבוע את גורלכם בעצמכם! הקונגרס המינכנאי הוא הצעד הראשון לכך, אולי הגדול ביותר.

על כן אבקשך:

לערוך סדר רשימות של חברינו־לדעה בארצך. לכאן שייך כל אחד המשלם מסי־תרומה1082.

הפּאֶטיציות צריך שיחתמו עליהן כל אלה, המוכנים לעלות לארץ־ישראל. צריך לעיין, כמה הם ללא־אמצעים ומי יכול ללכת שמה על חשבונו ואחריותו שלו. אם תעשה לפי הפּאֶטיציות האלו את הסטאטיסטיקה של כוחות־העבודה וכו' – דינו. לשם התכליות האחרות של ההרצאה “על מצב היהודים”1083 יספיקו הנתונים הרומניים הרשמיים.

מה האילוּסיוֹת שמותר להם לאנשינו להתפס להן1084? לפי שעה אף לא אחת. הם יבינו כהלכה כי הדברים אמורים תחילה בעבודת הכנה. ואשר יוּכן כן, יהיה בסיס לאשר יבוא.

הטענות העיקריות נגד הציונות היו:

1.  היהודים אינם רוצים נגד לילך לארץ־ישראל.

2.  אין אנו מקבלים את הארץ.

3.  האמצעים לא יוּשגוּ.

אנו נוקטים, אפוא, נקודה נקודה.

פּאֶטיציות־ההמונים1085 חייבות להוכיח נקודה א‘. בו בזמן אני שוקד בעזרת ידידי על נקודה ב’. אם יצליחו שתיהן, הרי ג' ניתנת ממילא.

אני מוסר כאן את התוכן של שלשלות־מחשבה ארוכות ועבודות ממושכות בסכימה יבשה. מובן, ניתן לומר הרבה יותר. אתה לא תבין אותי שלא כהלכה, גם אם אני רומז אך רמזים קצרים.

בפּאֶטיציות, הצריכות להתחבר צרפתית או גרמנית, תוגש־נא, אחרי סקירה קצרה על מצב־היהודים הרומניים, הבקשה אל הקונגרס, לנסות מעשה ישוב ארץ־ישראל בערוּבּוֹת חוקתיות מספיקות. החתומים מוכנים להיענות לקריאה. ישתדל־נא הקונגרס אצל הוד מלכותו השֹולטן וינסה־נא לענין את המעצמות ואת דעת־הקהל של אירופה למען הענין, ויפעל לשם השגת הממונות הדרושים.

בשאר חותמי בקשות הכוונה היא דווקא לאלה, אשר להם משאלות ותלונות מוצדקות אחרות.

בברכת ציון נלבבת

הנאמן לך

ת. הרצל


252. אל הרב ד"ר יוסף שמואל בלוך, פלורידסדורף על יד וינה

[וינה,] 7 במאי 1897

עורך נכבד![1094]

ה“עשיר”, המשמיע בגליון האחרון של “אֶסטאֶרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט” את קולו נגד הציונות, נוהג קוּלא במקצת בענין. אלמוני זה מכריז פשוט כי מדינת היהודים היא דבר שאינו ניתן להתגשם. טעמים לדעתו אינו מביא, דבר זה אינו נחוץ לו – הוא אחד עשיר. אך אין גם יודע, על איזו סמכות נשענת ההכרזה המלאה ביטחה עצמית – אין צורך לדעת, שהרי הוא אחד עשיר. אין הוא מפרש בשמו, רק מקיש על שֹק־כספּו, ודבר זה חייב להספיק; הרי הוא אחד עשיר! אכן הייתי יכול לפקפק, אם הוא באמת אחד עשיר – הסמכות המבדחת! – אך הנעימה הזחוּחה והדחיינית של שורותיו המעטות מוכיחה, כי הוא בוודאי “,בעל־יכולת”1086, וכיוון שכך ראוי לו שיואיל לתת שישמיעו באזניו, שהציונות לא תשתמש בהזמנה האדיבה, להתנהג מעתה בשקט. מי שרוצה להתעסק אתנו הציונים, יבוא־נא. אבל אם אין הוא רוצה לריב ביוֹהרת־רוח אלא הוא מחפש הסברה על המטרות האנושיות של הציונות, אין הוא צריך אלא לבקר בנשפי־הויכוח (ביום ג' בשבוע) באגודת ציון, ||, רחוב רמבּראנדט 11.

שם נפגשים גם “אנשים רציניים ולא אמידים בלבד”1087 והם מוצאים בגדר־התאָמה לרצינותם ושֹביעותם שלהם לקדם את הענין הציוני. מדברים שם במידה טפשית פחות ובדרך כלל במידה מושכּלת יותר מאשר בטרקליניהם של “הסירים הנפוחים”. ומי שהיה שם, בו מידמדמת ועולה ההכרה, כי הציונות היא אמנם תנועה תמה כגדי, אך אין ראוי להרגיזה. יאסוף־נא ידיו מי שאינו רוצה לעזור ולעשות! אנו יש לנו חוש לדבר שֹחוֹק, אך לא יותר מדי.

במלוא הכבוד

אחד עני


253. אל וילי בּאַמבּוּס, בּרלין

[וינה,] 7 במאי 1897

אדון נכבד מאד!

למותר הוא, לדעתי, להוסיף ולעסוק עתה בחילוק־הדעות, שנגלה על־ידי תיקונך בעתון1088. מבחינה סובּייאֶקטיבית אין כל סיבה, שהרי אתה כותב לי, כי היתה רחוקה ממך הכוונה להזימני. מבחינה אובּייאֶקטיבית אָין, שהרי תיקונך, לפי ידיעתי, לא גרם כל היזק. אך זה היה החשש שבי: כי על סמך כך עוד אפשר שישערו, כי הקונגרס הוא בחזקת שאלה.

נראה שטעית בהערתי, שאני לבדי נושא באחריות להודעה המוקדמת1089.

כלפי חוץ – כן, אך מפּנים, כלומר מצד חברי הוועדה שנמסרה להם ידיעה תחילה, אסור היה לערער על ההודעה, שכּן פירושו של דבר כזה להטיל חשד בדברי, בעוד שלא היה לך אלא לטעון, לכל המרובה, על אֵילו ניבים שהסגנון.

כיון שלא שמעתי עד עתה, כי בשל תיקונך הוטל ספק בכינוסו של הקונגרס, הריני דוחה לעת־עתה כל תוספת תיקון. אין אני מחפּש חילוקי־דעות; אדרבה, הייתי רוצה להקים את האחדות. אמנם לא עד כדי ליתן לקונגרס, למשל, גון אחר, מיד לאחר שמישהו יקום ויטען, משהו. הקונגרס יתקיים בהחלט, דהיינו – כקונגרס־ציונים. סבורני, כי כל החששות אין להם רגליים. הרי אין אנו מחפירים1090 את היהודים שאינם ציונים, אפילו היינו – וגם בזאת אני כופר – מחפירים את עצמנו.

הקונגרס עורר התלהבות בין היהודים במקומות רבים באירופה המזרחית, ואף אילו היה זה מדרכי “לכנס את זנבי”, שוב לא הייתי יכול. גאליציה, רומניה, בולגריה וכו' כבר הפליגו אל תוך ענין הקונגרס, עד שנרשמו שם המשתתפים ונבחרו צירים. וכן נרשמו משתתפים מגרמניה, רוסיה, אנגליה, אמריקה. ובכן הקונגרס יתכנס, רבותי – עמכם או בלעדיכם.

אך שוב אני מביע את משאלתי הנמרצת והידידותית, כי לא תפרשו. מכאיב יהא הדבר אם ניאלץ לוותר על הכשרון, הנסיון והסמכות של החברים־לדעה אשר בברלין. ענני בבקשה מיד, שכן אם אתה פורש, על להדפיס ולשלוח הודעות מוקדמות אחרות.

בברכת ציון

המסור לך

ת[יאודור] ה[רצל]

הענין שנדחה על־ידי ד"ר כהן1091, הריני מבקש לראותו מסולק ואין להוסיף ולטפל בו בשום פנים.


254. אל ד"ר אברהם זאלץ, טארנוב

[וינה,] 7 במאי 1897

ידיד מכובד,

תוכל לשער לעצמך, מה כביר תפחה חליפת־המכתבים שלי בגלל הקונגרס. סלח־נא, אפוא, על שאני עונה על מכתבך הנכבד מ־10 באפריל1092 אך היום.

אני מבקשך, כי תתקשר במישרים עם שטאַנד1093 ותתיעצו ביניכם ותבואו לכלל סיום בכל הנוגע לגאליציה, בשביל שתוכלו להמציא לנוֹרדאוּ1094 את כל מסכת החומר שלכם כולה. וקודם־כל, אל־נא תשכח שאנו חייבים להתייעץ בקונגרס על ענינים מעשיים, לאמר אנו חייבים לדבּר בדרך פראַגמאַטית1095 ככל האפשר על התנאים, ואין אנו יכולים לכלול בחוג דיונינו שאלות כמו “תיאטרון יהודי” וכו'.

את האדונים שצויינו על־ידך אזמין לקונגרס במישרים.

אולי מן הראוי הוא שתפרסם עתה כרוז, שציוני גאליציה יש להם באהבת־ציון1096 צורה מודרנית של,רבי מאיר בעל הנס"1097, ואני אתמוך ברצון בכרוז כזה בחתימתי. אלא מן הדין שיוגד, כי הדברים אמורים לא באהבת [ציון] הטארנובית בלבד אלא יש לייסד במקומות רבים ככל האפשר אגודות כיוצא בזה. מה תוכל לפעול ברוסיה למען הקונגרס? היש לך קשרים שם?

את ארצות הבלקאן כבר הכשרתי לקונגרס. הדבר הקשה ביותר והחשוב ביותר עכשיו: רוסיה, בה אין לפעול פעולה על־ידי העתונות. מלבד זאת הריני חושש, כי מפּאריס פועלים נגדנו. אבקשך, אפוא, כי אתה עצמך ועל־ידי כל ידידיך תרכוש את ציוני רוסיה, מצדדים רבים ככל האפשר, למען הקונגרס. הודיעני על צעדיך ואל תחכה לתשובה לכל מכתב. ביחוד יש להדגיש לגבי הרוסים, – שהרי אינם רשאים להתארגן, – כי בקונגרס יוכלו להופיע לא רק צירים בעלי מאנדאט אלא גם משתתפים סתם, וכי מן הרצוי הוא שאלה יתכנסו שמה במספר גדול ובפּאֶטיציות־המונים בכמות לא־מוגבלת.

בברכת ציון לבבית

המסור לך

ת. הרצל


255. אל הרב ד"ר מרדכי אֵרנפּרייז, דיאַקוֹבאַר

[וינה,] 7במאי 1897

דוקטור מכובד מאד,

מכתבך מ־14 באפריל כולל דברי הצעה מרובים כל־כך, עד שלא רציתי להשיב עליו בקצרה, ולמכתב ארוך לא היה לי עדיין פנאי – אף אין לי גם היום.

לשם התייעצות על הצעות הסאֶקציות1098 שלך אכנס בימים הקרובים ביותר ישיבת הוועד, ואכתוב לך את התוצאה.

רעיונך על הוצאת־ספרים1099 – כאז כן עתה טוב הוא בעיני מאד. אם עלינו לערוך את ההחתמה במינכן1100,– דבר זה עודנו טען עיון. הרי שם אנו מתכוונים לדברים גדולים יותר.

כלום לא רצית להסיר מעלי משהו מן המשא של חליפת־המכתבים למען הקונגרס, משא שהוא כבר מעיק עלי מאד, ולהזמין מצדך את האדונים שציינת לשם הפעולות? 1101

לשם כך הרי צריך לשלוח יותר מאשר אותה הודעה מוקדמת שבדפוס1102.

אתה, בתורת חבר הוועדה המכינה1103, מורשת הנך לזימונים, וחוץ מזה תוכל גם להסתמך עלי.

אני מבקש תשובת־מיד ורשימת האדונים שאתה עומד לכתוב אליהם.

בברכת ציון

המסור לך

הרצל


256. אל הרב שמעון זינגר, לונדון

[וינה,] 7 במאי 1897

ידיד מכובד,

אל־נא תחשבני שכחן, מפני שלא כתבתי לך זמן כה רב. אתה לא נתת לי גרם לכך, ואילו עלי לכתוב מכתבים מרובים כל כך, עד ששוב אינני מספיק.

היום אני שולח לך קורטוב של פּולמוס כנגד גידאֶמאַן1104, שנהג שלא כשורה, וכן את ההזמנה לקונגרס1105.

התבוא למינכן? הייתי רוצה בכך מאד, למען אוכל שוב ללחוץ ידך.

האם עלי לספר לך על קשי־מלחמותי, על המרירויות, הבגידות, הניקלוּיות? תוכל לשער זאת, כשם שאני חזיתי ברור מראש, בהיכנסי בענין עצום זה. עם זאת כבר אני רואה תוצאות. אלפים רבים נוהים אחרי דברי. הקונגרס במינכן חייב להיות פתיחה, אם גם פעוטה, של ההגדרה העצמית הלאומית שלנו. ומי יודע, מה יתחדש עוד באַבגוסט במזרח.

בברכת ציון לבבית

נאמנך

ת. הרצל


257. אל הבּאַרון מאַכּסים מאַנטוֹיפאֶל, סאַן־מיכּאֶלאֶ

[וינה,] 8 במאי 1897

בארון מכובד מאוד,

מכתבך האדיב קיבלתי. בחקירה שאמרתי להטיל עליך נתכוונתי לחקירה ולא לריגול1106, שכן מקורה אינו באֵיבנוּת אלא במשאלה הצודקת לעזור לחדלי־עֵזר, בתנאי שהללו הם באמת נרדפים ולא סכסכנים רעים. אגב, איני רוצה עתה לחזור על ענין זה. הדבר ישמח מאד את כל ידידי־ציון1107, אם תכבד את הקונגרס בנוכחותך1108. ההודעות המוקדמות המבוקשות יישלחו בעת ובעונה אחת עם מכתבי. למי אתה רוצה לשגרן? הייתי רוצה לדעת, אילו חוגים כבר עניינת בענין־ציון, ואילו חוגים עודך מכוון לענין בשקידתך האוהדת. אין אנו יכולים לומר די ברכישת ידידים. המטרה רמה, הדרך רחוקה ו- mes bons Juifs 1109 הם לפעמים רפי־רוח למדי – ה-mauvais Juifs 1110 לא כל שכן. ימים ושנים אני טורח בכך, לקבל מעם הקיסר הגרמני (היודע את עניננו על־ידי דודו מבאדן1111) אות של השתתפותו הפומבית. האין אתה יודע, במקרה, עצה בענין זה? גם זה כמובן סוד בינינו.

בברכה רבת־כבוד

המסור לך בהכּרת־טובה

ת. הרצל


258. אל גברת רוזה זואנאֶשיין, קארלסבּאד

[וינה], 8 במאי 1897

גברת מכובדה מאד,

מיטב תודתי על מכתבך האדיב. אשמח מאד לראותך במינכן בקונגרס1112. את חיבורי “מדינת היהודים”, אשר כבר ניתרגם ללשונות הרבה, אַת מכירה בוודאי. הוא שימש להחייאת הרעיון הישן. ומאז נכנס הענין לתחום תעמולה מעשית. הייתי בקושטא, כדי לשאת ולתת עם הממשלה התורכית, וסבורני, כי ביום מן הימים נוכל לבוא לידי הסדר עם התורכים.

פני הענין כך הם עשויים היום שההמונים במזרחה של אירופה דעתם נעשתה, בשל תעמולתנו, מעורבת עם התכנית, הקונגרס המינכנאי זכה לתרועות השכבות הרחבות.

מה שיש כרגע תחת ידי מן הפירסומים העשויים לענינך, אני שולח לך בזה.

אם אַת מבקשת בירורם של פרטים, הריני מבקשך לנסח שאלותיך הממשיות ואשלח לך את החומר הדרוש לך על־ידי המזכיר של אגודת־ציון בווינה.

לנורדאו ולהאז כתבתי בדבר התמונות. תכנית־הקונצרט בלונדון הרצופה בזה אולי תספק משאַלתך ככל שהיא נוגעת אלי1113.

בברכה רבת כבוד

המסור לך

ת. הרצל


259. אל ד"ר הירש הילדאֶסהיימר, בּרלין1114

וינה, 9 במאי 1897

אדון נכבד מאד!

משום הלויאליות1115 הידועה שלך אני מצפה לפירסום המכתב הזה בגליון הבא של ה“יידישאֶ פּראֶסאֶ”1116.

תחילה אני מאַשר לך בזה, כי אתה פּורש מקונגרס הציונים במינכן1117. אני מצטער צער רב על החלטתך זו, שהפתיעתני, שכן בשביל ההרצאה, שנטלת עליך, – “תפקידי הצדקה היהודית בארץ־ישראל”1118 – לא יהיה קל למצוא מיד תמורתך איש, שיהיה בקי בשאלה זו כמוך. הקונגרס יתכנס כמובן גם אם לא יהא בידנו למצוא מרצה על “תפקידי הצדקה היהודית בארץ־ישראל”. הקונגרס הזה בכלל שוב אין לחזור ממנו ולבטלו. המחשבה על אסיפה כזאת, בדומה למחשבות אחרות שנתפרסמו ברבים, שוב אינה שייכת אפילו למי שהביע אותה ראשונה. יהודים רבים קיבלו את הקונגרס, ובכך נפתרה השאלה. הוועדה המכינה, אשר גם לאחר הסתלקותך מן ההרצאה על “תפקידי וכו' " מוסיפה להתקיים פה בווינה והיא מונה בין חבריה גם את נשיא התאחדות אגודת־ציון האוסטריות ד”ר מ. ט. שנירר, פרופסור ד“ר קאֶלנאֶר, עורך־דין החצר ובית־המשפט ד”ר ע. קוֹקאֶש, ופועלת מטעם ידידינו הקאֶלנאים, הפּאריסאים, הלונדונים, בהסכמה עם הוועדים הארציים של גאליציה, רומניה ובולגריה, – הוועדה המכינה שוב אין עליה אלא דאגה לסדר עסקי־הקונגרס.

אנו בוטחים ביטחה עזה, כי מהלך הקונגרס יהיה ראוי לכבוד, וכי נקדם את הענין, הקרוב גם ללבך אתה, כּברת־דרך טובה, וביחוד – כי יצלח בידנו להעמיד על אמיתם אילו מושגים מעורפלים ואוויליים על שאיפות הציונים. בחוגים רחבים יכירו, כי עושים עוול לתנועתנו, אם אין טופלים עליה אלא הזיה ותקיפנות – תרשני שלא להשתמש במלים העזות יותר של יריבנו.

סבורני, כי אתה עצמך תשמח שמחה שבלב, אם הקונגרס יבשיל תוצאות כאלו. כך, על כל פנים, אני תופס את דברי־הסיום שבהודעת־ההסתלקות שלך, בהם אתה מודה באיבות, כי זהו “מערך1119 המתוכן בלי ספק במיטב הכוונה”, גם אם אתה עצמך סובר כי רק צורה אחרת של מערך “תביא ברכה באמת”. בזה, כנראה, דעותינו נפרדות.

לצער, שאני מרגיש על שום הסתלקותך, מפני שניטל מן הקונגרס כוח נכבד מאד, מצטרף גם צער אחר. אני חש קטרוג חמור מתוך דברי גילוי־הדעת שלך: “כיון שד”ר הרצל ממשיך למרות זאת1120 במשלוח הודעתו המוקדמת, רואה עצמו המו“ל של עתון זה אנוס לגילוי־דעת, שמעולם לא היתה לו, כמובן, הכוונה לקחת חלק בקונגרס־ציונים, אלא הביא בגדר־סיכּוי את נוכחותו והשתתפותו אך ורק במקרה שהאסיפה המתוכּנת תהיה מוקדשת לדיון על התפקידים מרובּי־הפנים של מפעל־העזרה הארצישראלי, וביחוד להתישבות”.

מה פירוש “למרות זאת”? מר בּאַמבּוּס, עד כה חבר הוועדה המכינה את הקונגרס, פירסם, בלי להודיעני תחילה, גילוי־דעת המחליש את כל עבודתנו, ועל־פיו אפשר שנסתבר כאילו,כל הענין עודו לגמרי בשלב של הכנה"1121.

נדהמתי בשל כך. ביקשתי מאת מר בּאמבּוּס תיקון חדש, שלא רציתי לעשותו בעצמי, מפני שסברתי, כי הדברים אמורים בהבדלים קלושים. הרי המדובר היה שאזדמן עמך ב־29 באפריל בפּראָג לשם התייעצות בכמה שאלות הקונגרס1122. הפגישה בוטלה ביום האחרון בבחינת “מוקדמת מדי”. על כל פנים לא היתה סיבה להניח, כי אתה מבקש להתגרש, משום שטענותיך לא נראו לי עקרוניות. ביקשת, כי ייקרא “קונגרס חובבי־ציון” ולא “קונגרס־ציונים”, ולא יכולתי לראות בכך יתר הבדל מאשר בין bonnet blanc לבין blanc bonnet 1123. וכן לא נראתה בעיניך הפיסקה הזאת של “ההודעה הארעית” שלי1124: “מתוך כך ניתן כלי לצרכים המשותפים (כלומר על־ידי הקונגרס). יווצר מקום־מקלט למשאלות ולקובלנות של אחינו. ענין היהודים צריך שיופקע מחפצם של אישים בודדים – ויהיו אלה דורשי־טובה כאשר יהיו. מן ההכרח שתקום בימה, אשר לפניה יוכל להקרא כל אחד ויתן דין־וחשבון על מה שהוא עושה או מזניח בענין היהודים. לכך לא יתנגד שום איש ישר”.

בבקשה, אל תגלה בדברי פנים שלא כהלכה. אין אני מצטט זאת במזימת־ערמה לצרכי הפולמוס שלי היום, אלא כדי להסביר, מה פעוט היה החילוק בינינו, ורשאי הייתי להניח, כי אתה מסכים לדברים כאלה המובנים מאליהם, שנהגו ונאמרו, בעצם, רק לפי כוח התפיסה של אנשים פשוטים. ואף זאת: לפחות עד הפגישה בפּראג, שהוצעה מצדך1125, יכולתי להניח, כי אנו

d’accord 1126. ואם מאז ועד פירסום הודעת פרישתך שלחתי לחצי תריסר אנשים, שכתבתי אליהם במקרה, את ההודעה המוקדמת שבדפוס, – עדיין אין כאן דין, סבורני, לדבר על משלוח ההודעה המוקדמת “למרות זאת”, כלומר mala fide 1127, שעשוי להתפרש כהפצה עצומה. באחדים מן המכתבים האלה הצבעתי דווקא על המחלוקת המועטת שנתגלתה. כל המקרה הזה כך אנירואה אותו: אתה חייב בהתחשבויות1128 שאינן קיימות לגבי דידי. אך הנני הראשון, שיכבד את החלטותיך, כהחלטות איש הידוע באפס־אנוכיות ובשקידתו הבדוקה לטובת ענין־היהודים. הרי אין אנו רוצים לבטל זה את זה, אם גם בפרטים דעותינו שונות.

הקונגרס1129 מתקיים. זה עתה העיקר וכן יהי.

בכבוד רב

המסור לך כליל

ד"ר תיאודור הרצל


 

פרק חמישי ארגוּן הקונגרס    🔗


260. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופית

[וינה,] 11 במאי 1897

פרופסור מכובד מאד!

מסור־נא תודתי הנלבבת ביותר לנשיאות הקהילה של סטאַראַ־זאַגוֹראַ על ההכרזה הפומבית היפה1130.

מסופיה אני מקבל מאת ציוני נחבא1131 תלונות על תקיפותם של חברינו. אני מרגיעו בהצביעי על כך, כי הממשלה התורכית ידוע לה, שתנועתנו אינה רוצה להחליש את תורכיה אלא לחזקה דווקא על־ידי הכנסת אנשים וכסף. על כל פנים אני מבקשך, שבתורת ראש הוועד הבולגרי תדאג לכך, כי גם בבולגריה כמו במקומות אחרים תצמצם הציונות את עצמה בקפדנות בתוך התחומים החוקיים. יש לנו מלעיזים למדי, ועם כל המרץ עלינו לנהוג ישוב־דעת. אנו רוצים ומוכרחים לרכוש ולקיים בכל מקום את אהדת הממשלות למפעלנו שהוא לאומי והומאַני כאחד.

אני מבין, כי כוחותיך מתוחים מאד בשל מסכת העבודות1132, שנטלת עליך ואתה מנהלן בנמרץ כל־כך. על־כן עשה־נא רק למען הקונגרס דיו־וחשבון פּראַגמאַטי1133 על מצב היהודים. את החומר יאספו לך עוזריך.

לתעמולה ברוסיה למען הקונגרס אני מבקשך להפנות כמאז מלוא תשומת־לבך, אף כי אני “מתקין” מפה וממקומות אחרים את הציונים הרוסים.

מספר הצירים איננו מוגבל1134. הקונגרס יהיה מורכב משתתפים וצירים. משתתף הוא כל אחד שנרשם עד 15 באבגוסט. ציר הוא כל אחד שיש בידו כתב־מינוי מטעם אישים אחדים, קבוצות, אגודות או הסתדרויות ארציות. הבחנה זו תקבל ערך בקונגרס במקרים שבהם, למשל, יצביעו על החלטות או הצעות, מפני שאז נציג של קבוצות, ובוודאי של הסתדרויות ארציות שלימות, יהיה שקול יותר מיחיד.

בימים הקרובים ביותר תקבל הודעת־ארעי על סדר־היום של הקונגרס.

בסודי־סודות רק עוד הודעה, כי רצוני ליצור עוד לפני הקונגרס כלי־מבטא (שבועון)1135. לשם כך אהיה מוכרח להביא אילו קרבנות, אך בזה דעתי בהחלט כדעתך, כי הדבר נעשה עתה הכרחי ואין לדחותו.

בברכת־ציון לבבית

המסור לך

ת. הרצל

פרישתו של הילדסהיימר מן הקונגרס1136 אמנם יש בה כוונה רעה, אך אין לה בהחלט חשיבות. Quantite negligeable 1137.


261. אל ד"ר נבון, סופיה

[וינה,] 11 במאי 1897

אדון נכבד מאד

איגרתך האדיבה קראתי בענין1138. החששות שאתה מביע מוגזמים הם בעיני. אך אני מזדרז לומר לך – כיון שאני חש מתוך מכתבך, שיהודי טוב אתה – כי מעולם לא עוררתי גם בבולגריה, כבכל מקום אחר, את חובבי־ציון שלנו למעשי פזיזות. אני מנַהג את כל הענין, סבורני, במתינה גדולה, אף שאילו מבני־אמונתנו מתיחסים יחס של שפלות ממש את הציונות. – אלה אַל יתמהו, אם על־ידי כך הציונות הולכת ומַמרירה ומתרעלת.

כיון שאין אנו מטורפים, אנו מבינים בתכלית שיש אשר השקפותיהם אחרות משלנו. יהודים יכולים לעבור לאומות אחרות, כנגד זה אין אנו טוענים ולא כלום. ואך אלה אשר עזבונו עודם רואים זכות לעצמם להתערב בעניננו הלאומי ואף לחתור תחתיו, – זאת אין אנו מתירים.

אשר לממשלה הבולגרית, יכולנו לומר לך בינינו לבין עצמנו ולהרגעתך שלך ולהרגעת ידידיך, שאתה מדבר כנראה בשמם, כי בקיץ שעבר דיברתי בקאַרלסבּאַד ארוכות עם נסיככם פֶרדינאַנד על תכניות ציון שלי, הוא הבטיחני מלוא־אהדתו. הזהר־נא, במי שאתה מספר זאת. להפצה מזקת של ידיעות אלה תהא אתה אחראי.

אשר לממשלה התורכית, הרי היהודים בתורכיה כמו בבולגריה מוצאים הזדמנות למדי, להראות לשולטן נאמנותם ודבקותם. אני מקיים יחסים טובים מסוג זה, כשיעור כוחותי. כן הרכבתי פה ועד מגבית לטובת פצועי־מלחמה תורכיים1139. הציר דפה, שאני נפגש עמו לעתים, יודע זאת, כשם שיודעים ביילדיז־קיוֹסק1140. ידוע לו, לשולטן, כי התנועה הציונית הנהוגה על־ידי אינה מבקשת להחליש את תוריכה אלא לחזקה.

אין אני צריך לומר לך יותר, אם אתה, כפי שאני סבור, בעל רצון טוב.

אסוף גם בסופיה, פיליפּוֹפּוֹל, שלוֹניקי וכו' לטובת הפצועים, הודע זאת מיד לבאי־כוח השולטן בסופיה, כדי שהיהודים ייראו מכל הצדדים כידידים. דבר זה יפעל פעולה נאה ביותר. ברצון אשמע, כי אספת תרומות גדולות ושלחתם במישרים לשולטן. הודיעני־נא על כך.

בברכת־ציון

המסור לך

ת. הרצל


262. אל וילהלם גרוֹס, יפו

[וינה,] 11 במאי 1897

אדון נכבד מאד!

בענין הקונגרס עלי לעשות עבודה עצומה כל־כך, עד שאני יכול רק היום להשיב למכתבך האדיב מ־18 באפריל1141. הודעותיך שימחוני. ביחוד אני מצפה בעונג לשין־וחשבון של מר אדם רוֹזאֶנבּאֶרג, מנהל חובבי־ציון באמריקה1142, ואני מזמינו בזה, כי יבקר, אם אך אפשר הדבר, את הקונגרס במינכן1143

ב־25, 26, 27 באבגוּסט. הקונגרס עומד להיות מפעל נהדר, אף כי אנשים מסויימים פועלים נגדו בזדון. ביחוד ידידינו שכבר השתקעו בארץ־ישראל תנתן להם בקונגרס הזדמנות, לעורר על עצמם ועל פעולתם תשומת לבם של חוגים רחבים.

בברכת־ציון

המסור לך

ת. הרצל

שני אדונים בּרלינאים פרשו מן הקונגרס1144. לגבי כינוס הקונגרס אין בכך חשיבות.


263. אל ד"ר מ. י. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 11 במאי 1897

ידיד מכובד!

מה אתה אומר לתעלול ההילדסהיימרי? 1145 הריני מצרף לך פה העתק התשובה שהשיבותי לו1146, ואני מבקש שתחזיר את ההעתק.

תוכל לשער כמה מרירות תמלאני ההתנהגות של האדונים האלה. שוב אין הם קיימים לדידי.

הקונגרס, כמובן, לא נחלש על־ידי פרישה זו, שבאה הצורה גסה כל־כך.

Rien n’est change’ – il n’y a que Mrs. Hildesheimer et Bambus en moins1147

אולם אותך, ידידי המכובד, אני מבקש ליטול מעתה בידך במרץ, מקאֶלן, את מעשה הארגון של הציונות הגרמנית. בשביל כל ידידי בארצות השונות יהיה מעתה רק מקום מוסמך אחד, אשר ממנו תנוהג הציונות הגרמנית: אתה בקלן.

אנו מתיעצים עתה פה על סדר־היום של הקונגרס. את הצעת סדר־היום אמציא לך לחיווי־דעת, מיד לאחר שיוכן. משאלתך מיום 11 באפריל – נתחשב בה, ועליך תוטל ההרצאה על שאלות ארגון1148.

כלום אין אתה רוצה לענות מטעם קלן על פרישתו של הילדסהיימר באיזה גילוי־דעת?

אני מבקש ממך מספר טפסים של “העיקרים הקאֶלנאים”1149 שלך. האדונים הבּרלינאים הפיקחים ומפוקחים טעו, כמדומני, בחשבונם, בעזבם מתוך אוֹפּוֹרטוּניזם את הקונגרס לנפשו. תנועת הקונגרס גדלה. עכשיו אני מעורר לעבודה מוגברת ברוסיה. התוכל לסייע משהו בזה? מי הם הציונים רבי־ההשפעה שיש לך יחסים קרובים אליהם?

בברכת־ציון לבבית

המסור לך

ת. הרצל


264. אל אַדוֹלף שטאַנד, לבוב

וינה, 13 במאי 1897

שטאַנד חביבי,

במאוחר “אך בכל זאת”1150 אני מודיעך, כי את כתב־היד המענין של ידידך ביקאֶלאֶס1151 מסרתי לפרופ[סור] זינגאֶר בשביל ה“צייט”1152, בצירוף דברי־המלצה. – היום איני בא אלא לומר לך, כי בקרוב יצא לאור “דיואֶלט”1153, כלי־מבטא של הציונים. אל־נא תשתמש בהודעה זו שבינינו קודם שתקבל את ההודעה הרשמית ואת ההזמנה מאת המערכת.

בברכת־ציון לבבית

שלך

ת. הרצל


265. אל סידני ויטמאן, קושטא

[וינה,] 13 במאי 1897

ידיד חביב,

היום מביאים העתונים ידיעות המשמחות אותי מבחינה אנושית, אף כי הן מבטלות את פעולת־העזרה אשר הוחל בה לטובת הפצועים התורכים1154. דומה, כי המלחמה נסתיימה. ודווקא עתה יצא לעולם הכרוז1155, אשר טופס אחד ממנו אני מצרף בזה. זקוקו הייתי לשהות־מה עד שכינסתי לי ועד זה, שכן היו אשר חששו מפני פירוש מסולף. כתבתי גם למקומות אחרים, כי ימציאו כספים לתורכים במישרים. מה יהיה מעתה על המגבית, באין כוח־הדמיון עסוק עוד בידיעות־קרב, איני יודע.

מכל מקום, מבחינת הענין הציוני וכן מבחינת התורכים עצמם, טוב אשר יוחל ביילדיז־קיוֹסק1156 להתחשב ביהודים לשם הבראת1157 תורכיה. גם אחרי המלחמה, או דווקא אחריה, תהיינה פורעניות־כספים. הרי היוונים אין בידם לשלם אפילו אדרכּמון אחד1158 או פּיאַסטר אחד1159 פיצויי־מלחמה. תורכיה תהיה, אפוא, מופקרת שוב לנושכי־הנשך ולרמאי־הכספים הבינלאומיים, אשר מהם היא יכולה לקבל כסף מעט בתנאים נוראים עד התקפת המחנק הקרובה1160

Et encore

ואיל והמפעל הציוני הוא בגדר עזרה מתמידה וגדולה לתורכיה. אני עצמי רואה ומבין היום, כי הצעותי הראשוניות1161 לא יכלו להתקבל על התורכים, מטעמים שבחשבון המדינה. האם משום כך צריך לתת לכל הענין שיתבטל? התישבות יהודים במספר מרובה בארץ־ישראל, בריבונותו של השולטן, אך בהנהלה עצמית, אַבטוֹנוֹמיה והגנה עצמית, פירושה יהא העשרה עצומה של תורכיה. הרי בקי אתה בתכניתי למדי מתוך הוויכוחים המרובים.

אילו יכולת לפעול ולהסביר על־ידי אַחמד מידחַת1162, או ביילדיז־קיוֹסק גופו, שהתנועה הציונית תביא בהכרח להתנערות ולחיזוק כביר של תורכיה, היית רוכש לך, הן לגבי השולטן הן לגבי ענין־הציונים, זכות שמובטחת לה תודה גדולה ביותר.

אם רצונו של השולטן להיווכח ולדעת, מה דעתם של הציונים וכוח־נכונותם להקרבה, הרי ניתנת לו שעת־כושר טובה בקונגרס־הציונים, שיתכנס במינכן ב־25 ו־27 באבגוסט. אם הוא רוצה בכך, יגישו לפניו קודם את כל תכניות־העבודה של הקונגרס ואת מגמותיו, שנקבעו ברוח ידידות נלבבת לתורכים. ואם ימצא ראוי לו להיות מיוצג בקונגרס על־ידי ציר אוֹפיציאלי או אוֹפיציוֹזי1163

היינו מפרסמים בקונגרס גופו כרוז לכל היהדות כולה, כי תחיש עזרת־כספים לשולטן, אף קודם שיבטיח לנו הבטחות רשמיות. והיו אלה כעין דמי־קדימה ליחסים הטובים, שאנו רוצים בהם ומקווים להם. ואף בפתיחה הדיפלומטית והבלתי־עסקית הזאת, הניתנת ללא תנאי, אמורים הדברים על כל פנים בסכומים של ממש. שכן תרומות יהדות העולם לתכליות ארץ־ישראל עולות כבר עתה, כלומר בלא גרם מיוחד, למיליונים אחדים1164 לשנה. השולטן יכול להעזר בקונגרס המינכנאי, כדי לצודד את “האיסר הזה” לתקציבו.

הרי הצעתי לפניך, ידיד יקר. אם רצונך לעבוד לטובת עניננו של דרך ראויה לתודה, הרי הדרך.

שלח לי תשובה במהרה.

אצלנו שלום בכל, אקוה כי גם אצלך.

בברכה נלבבת

ידידך

ת. הרצל


266. אל ד"ר מאַכּס נוֹרדאַוּ, פאריס

[וינה,] 14 במאי 1897

ידיד חביב ביותר!

היום – הודעה חשובה לתנועתנו, סבורני: ב־4 ביוני יצא פה הגליון האשון של כלי־המבטא הציוני “די ואֶלט”1165 , שאני מנהלו בעמדי מאחורי הקלעים. יצירת כלי־מבטא זה, שהחברים־לדעה מבקשים מידי זה זנה ומחצה, אין לדחותה יותר. כמה מעשי־שפלות בזמן האחרון וביחוד הקונגרס המינכנאי1166 דורשים זאת במפגיע. גמרתי, אפוא, בנפשי להביא עוד את הקרבן הזה של עבודה, זמן וכסף. איך יצלח הדבר, לא אוכל לחזות עדיין. על כל פנים תקבל הציונות המדינית כלי־פה1167משל עצמה, ומן הדין שיהיה כלי עדין. לא הצליל…1168 של עתוני־היהודים1169 שעד־עתה, אלא צליל יהודי נאצל בתכלית. כיון שאסור שעתון כזה יקום בלעדיך, הריני מבקש מידך מאמר לגליון הראשון, שגם זאנגביל1170 ואחרים צריכים להיות מיוצגים בו. ענני, בבקשה, מיד, אם לסמוך על מאמרך ואימתי אוכל לצפות לו. מן העתון המוכפל בליטוגראף, “קדימה”1171 , נמצאתי למד כי נשאת את הרצאתך יל “החיילים היהודים” באחד במאי. אילו ידעתי עוד לפני האחד במאי, כי המאורעות ידחקוני במהירות כזאת לעתון, הייתי מבקשך, לשמר את ההרצאה בשביל “די ואֶלט”. אך עתה לא נוכל כנראה, לחזור ולהדפיסו אלא באחד הגליונות המאוחרים, מתורגם מן הצרפתית של “קדימה” או מן האנגלית. האם לא נתפרסמה עדיין ההרצאה בשום מקום בלשון הגרמנית? 1172 מתי תשלח לנ[ויאֶ] פר[איאֶ] פּ[אֶסאֶ] את מאמר־הסאַלון השני1173 ? אקוה כי עד מהרה. הנ[ויאֶ] פר[איאֶ] פּר[אֶסאֶ] היא בבחינת אשתי החוקית. ב“ואֶלט” אני קונה לי פילגש – אך לכך אקוה, כי זו לא תחריבני.

בברכות נלבבות

נאמנך

ת. הרצל


267. חוזר של לשכת הקונגרס הציוני

[וינה, אמצע מאי 1897]

חבר־לדעה נכבד!

מברלין נעשה הנסיון הבלתי־צפוי והמכאיב לחתור תחת קונגרס־הציונים המינכנאי.

האדון ד"ר הילדסהיימר, שנטל עליו הרצאה על “תפקידי הצדקה היהודית בארץ־ישראל” מכריז, כי הוא פורש מן הקונגרס1174 .

מובן, לא יהיה משום קושי למצוא להרצאה זו בעל־שם1175 אחר. חשיבות גדולה הרי ממילא לא היתה לה. והאנשים, המועטים למדי, הסבורים, כי עם פרישה זאת נתעכבה מבחינה כלשהי עריכת הקונגרס, טועים טעות שאין לנהוג בה בכובד־ראש. הקונגרס נתקבל על אלפים רבים בתרועת גיל כענין של הלאום. הקונגרס מתקיים. זהו עיקר וכן יהי1176.

בהודעה זו אל לך להשתמש בפומבי, אלא אם הפרישה הנ“ל של ד”ר הילדסהיימר תעורר ויכוחים בתחום־פעולתך או תזיק לעניננו. אם אין אתה מבחין בכעין זה, תואיל־נא לפסוח על כל הענין, אך מובן ממילא ששמו של ד"ר הילדסהיימר, ושל מקורבו מר בּאַמבּוּס, עליך למחוק מכל פירסומיך בענין הקונגרס אחת לעולמים.

ד“ר ת. הרצל ד”ר. קוֹקאֶש1177


268. אל פאוּל נאשאוּאֶר, וינה

וינה, 16 במאי 1897

פּאוּל חביבי,

אני מוסר לך את תפקיד המו"ל בעתון השייך לי, “די ואֶלט”1178

שלך

ד"ר תיאודור הרצל


269. אל ד"ר י. מ. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 16 במאי 1897

סודי

ידיד מכובד,

ההודעה הרצופה1179 תהיה לך, אקוה, בגדר הפתעה נעימה. הייתי רוצה בגליון הראשון, שעליו להיות מופץ עד מאד, לתת משהו, שמתוכו יתברר בפירוש, כי קאֶלן תחשב מעתה מרכז הציונות הגרמנית1180. אני מבקש לשמוע ממך את הצעותיך בזה. על כל פנים – סומכים על השתתפותך.

אני גם מבקשך, להמציא למנהלה ככל המוקדם רשימה נאה של אנשים, שיש לשלוח להם את גליון־הדוגמה של העתון.

בברכת־ציון נלבבת

המסור לך

ת.הרצל


270. אל ליאון פּאַפּאֶרין, פאריס1181

[וינה,] 16 במאי 1897

מר פּאַפּרין הנכבד,

ב־4 ביוני יופיע כלי־המבטא של הציונים1182. שלח לנו, במטותא, כסדר את “קדימה”1183 שלך, ואנו נעמיד לרשותך שרות העתון. אך הגידה לי, אם תאבה לשלוח לנו כסדר כתבות קצרות על מאורעות בעלי חשיבות כלשהי המתרחשים בצרפת.

בלבביות

שלך

ת. הרצל

אין בידי עדיין גליונך מ־15 במאי.


271. אל הארדיכל אוֹסקאר מאַרמוֹראֶק, וינה

[וינה,] 16 במאי 1897

סודי

ידיד חביב!

ההודעה הרצופה1184 נמסרת לעיונך רב־ההבנה. יש להראות, ואף נראה, כי הציונות היא משהו נאצל ומודרני מאד. ביחוד, שיא מסוגלת d’etre pous see en beaute1185 .

הרי זה בחינת דחיפה לך. הרי אתה מיטיב למשוך בעט. כתוב־נא רעיונות־בנייה, תכניות שבאפשר, בקיצור – ככל העולה על דעתך. אולי אף תסדר לך בהמשך־הזמן מדור שלם, היכול להעשות לך עצמך בעל ערך מעשי. זה מקרוב היה אצלי איש מפּיאַטרה שברומניה, הרוצה ללכת ב־200 אלף פראנקים לארץ־ישראל, כדי להשתקע שם בענין תעשיתי. הוא רוצה לבנות הכל לפי דוגמה אירופית. אני מזכיר זאת דרך מקרה המראה, כי “מעשה־החלום” שלנו מתחיל – אם כי עוד במידה רפה למדי – להתגוון בגון המציאות.

אולי תשלח עוד לגליון הראשון משהו נאה. על כל פנים אבקשך לנהוג, בגלל עמדתי בנ[וֹיאֶ] פר[אַיאֶ] פּר[אֶסאֶ], סודיות במכתבי זה. “די ואֶלט” – זה ענין אחר.

בברכה נלבבת

שלך

ת. הרצל


272. אל הרב הראשי צדוֹק כהן, פּאריס

[וינה,]17 במאי 1897

כבוד הרב!

רצוי לנו מאד לקבל מאמר פרי עטך בשביל כלי־המבטא החדש של תנועתנו.1186

אולי תשלח לנו אחד ה“נאומים אל הילדים”1187, שלא נדפסו עדיין, ובהם מבוטא הרעיון הציוני, במידה שאתה רואה לבטאו.

בברכת־ציון נלבבת

המסור לך

ת.הרצל


273. אל קוֹלונל אַלבּאֶרט אֶדוואַרד גוֹלדסמיר, לונדון

[וינה,] 17 במאי 1897


סודי

חביבי הקולונל,

גם אני זהיר לגבי האשמות מעין זו שנשלחה לך1188. מיטיב אני לדעת מאד כי ישנם מלעיזים שפלים, ואת ההאשמות הראשונות שהגיעונו בענין האיש הזה, השלכתי מידי בפשיטות, אף כי הרגשתי בו בהזדמנויות שונות איש־תככים מאחורי גבי. אף איני רוצה מתוך ההאשמה המפורטת המונחת לפנינו להסיק מסקנות, עם זאת אי־אפשר לפסוח על כך סתם.

אני מקוה, חביבי הקולונל, כי תגמור בנפשך, לבוא לקונגרס למינכן1189.

אסור שייפקד מקומך. הקונגרס יהיה על כל פנים הפגנה נהדרת ויסב עליו את עיני העולם כולו, אבל באופן העשוי לעורר אך אהדות לעניננו הצודק. אין אומרים לערוך הפגנות מדיניות לא־בריאות, והאמצעי הבטוח ביותר למנוע הפגנות כאלה, תהא דווקא הופעתם של אנשים מיושבים כמוך.

אני מבקשך לשלוח לי סמוך לקבלת המכתב הזה את תצלומך:

בקרוב יופיע פה כלי־מבטא ציוני גדול, “די ואֶלט”1190, שיביא את תמונתך.

דוקטור הירש1191 יואיל באדיבותו לצרף כמה ציונים ביוגראפיים.

ברכותי לך ליום הצגת בתך החביבה והיפה בחצר המלכות1192. אנא דרוש בשלום הגברת גולדסמיד וילדיך החביבים.

בברכת־ציון

נאמנך

ת. הרצל


274. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 17 במאי 1897

חביבי דאֶ־האז,

אני מבקשך כי תתן דעתך על ההודעה הרצופה1193בזב. איני מתנוסס כמו"ל על גבי העתון1194, מפני שאין הדבר ישוי לעלות עם נ[וֹיאֶ] פר[אַיאֶ] פּראֶסאֶ בקנה אחד.

ב“ואֶלט” מקבלת הציונות כלי־מבטא מודרני וגדול, בו סוף־סוף יכול להאמרה הכל. מובן שנדון בכל מתוך עצמאות גמורה, אם גם במתינות.

שלח לי כתבה מאנגליה על מצב התנועה הציונית באנגליה, אמריקה וכו', כלומר מחוצה ליבשת. תוכל לכתוב אנגלית, ואמסור פה לתרגום.

כתבתך מוכרחה להיות פה ב־29 במאי, כלומר עליה להשלח ב־27 מלונדון.

דבר חשוב כל כמה שורות תוכל אחר־כך לשלוח ביום ראשון, 30 במאי, וכן בכל יום ראשון, כדי שיהיה בידי ביום שלישי לפני סגירת העתון.

שלח מכתבך רק לפי כתובת: בּאֶרגגאַסאֶ 61195.

בברכת־ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל

רצוי היה לי לקבל מאמר מאת אבא איגנַטיוּס1196. אולי תזמינו בשמי. יכתוב נא מאמר קצר, בו יברר את יחסנו לציונות. ואם כן הייתי מבקשך, כי תאמר לקהל, בכמה מילים, אבא איגנַטיוס מי הוא. מי עוד באנגליה שאפשר להזמינו כי יכתוב בשביל ה“ואֶלט”?


275. אל הרבּרט באֶנטוויטש, לונדון

[וינה,] 17 במאי 1897

חביבי מר בּאֶנטוויטש,

עכשיו, אני מקוה, כבר חזרת בשלום1197. מתוך ה“הודעה” הרצופה1198 בזה אתה למד כי הציונות תזכה פה בקרוב לשבועון גדול משל עצמה. בשביל הגליון הראשון הייתי רוצה לקבל ממך על רשמי־המסע שלך. תן אותו בדרך אימפּרסיוֹניסטית ככל שאתה רוצה. לא יהא זה דין־וחשבון ממצה: אותו, אני מקוה, תתן לנו בקונגרס במינכן1199, והייתי ממליץ שלט תפרסם תחילה יותר מדי, כדי שיגדל הד־הודעותיך. שלח לי מיד גם תצלומך, תמונתך כמנהיג של עליית־הרגל הראשונה לארץ־ישראל תופיע ב“ואֶלט”. – את רשמי־המסע שלך תוכל לכתוב אנגלית, והם יתורגמו פה.

בברכת־ציון

המסור לך בלבב

ת. הרצל


276. אל האדריכל אוסקאַר מאַרמוֹראֶק, וינה

וינה, 18 במאי 1897

ידיד חביב,

בשבילך יש לי רעיון לסידרת־מאמרים1200 – מאמרים קצרים, אחת לחודש, בערך, – בשם: “בנינים בארץ־ישראל”, או “תוכנית־בנייה לארץ־ישראל”.

סבורני שלדמיונך יינתן כאן מרחב. המאמר הראשון יהא: “בית־המקדש”! אם רצונך בכך, יכולנו להראותך פה את הדגם של בית־המקדש הקדמון, שנעשה, על דרך רקוֹנסטרוּציה1201, בלונדון. מאמרים נוספים: “בית פועלים”, “בית המגורים האזרחי”, “בית־החרושת”, “הפלטין”1202 וכו' וכו'. סבורני, דמיונך כבר משתולל1203 לפי הרמיזות האלה. תוכל גם לצרף ציורים.

חושבני, כי סדרת־מאמרים זאת תעשה אותך מפורסם גם פה גם שם. אני נותן לך את הרעיון הזה ואת המקום לפתחו, מפני שעוד בפּאריס, כשישבנו בטאַוואֵרן רוֹאַיאַל1204 והודעתני על התנאים האנטישמיים באוֹסטריה, בלי לדעת את אשר בלבבי – מפני שכבר אז ראיתי בך את ראשון אדריכלי הרנאֵסאַנס היהודי.

ענני מענה מהיר וטוב. עלי לקבל עד מהרה לפחות את המאמר הראשון.

תוכן המכתב הזה חייב, כמובן, בסודיות.

בברכת־ציון נלבבת

שלך

ת. הרצל


277. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 18 במאי 1897

חביבי דאֶ־האז!

שלח לי על כל פנים עד 27 ח. ז. דין־וחשבון סקיר1205 ומסודר על מצב עבודותיך המוקדמות עד כה למען הקונגרס, הלך־הרוח באנגליה, מספר המשתתפים שכבר נרשמו ושל הצפויים עוד מאנגליה ואמריקה1206.

בברכת־ציון

שלך

הרצל


278. אל סידני ויטמאן, קושטא

[וינה,] 20 במאי 1897

סודי

ידיד מכובד,

שני מכתביך מ־15 ומ־17 ח. ז. בידי. אשר לא'1207 מובן מאליו, כי אלה האישים העומדים מחוצה ליהדות וסייעו באופן הניתן לראָיה, את הגשמת רעיוננו הלאומי, להם ניתן את תודתנו במוחש.

אם תצליח לסייע את עניננו ביילדיז־קיוֹסק, אם תבוא לדי כך, שהשולטן ייכנס לכלל משא־ומתן עמנו וזה יצמיח תוצאה מעשית, הריני מבטיחך בזה – ודברי יקוים ביושר על־ידי חברי וכן על־ידי מי שיבוא אחרי – כי הציונים יחזיקו לך טובה באופן, שיהא נאדר כענין שבו הדברים אמורים.

סבורני, כי יש בכך כדי לספקך היום. אתה תשמור את המכתב הזה ויתן האלהים שאהיה עד מהרה שרוי במצב של יכולת לקיים את ההבטחה.

אשר לב'1208: את המכתב הצרפתי המבוקש אני מצרף בזה1209. אמנם עוד אנו משוטטים כאן dans le vague 1210 ". אולם אם התורכים רוצים לנקוט ממשות – נימצא עד מהרה על קרקע מוצקה. אבקשך ביחוד להבליט ולהדגיש את הנקודה: כי אנו הציונים איננו רוצים ולא נרצה לעלות לארץ־ישראל, קודם שיהיה לנו הסכם על הגנה עצמית מלאה וחוקים משלנו. נסיוני־ההתישבות הקטנים השונים, שנעשו על־ידי קבוצות בודדות בארץ־ישראל, אין להחליפם בתכניתנו הגדולה.

אני כותב לך על גבי נייר של “די ואֶלט”, שייסדנו לשם תכליותינו והנתון כמובן לפיקודי1211. אין אני מופיע לפי שעה ביותר בעתון זה, מפני שנראה לי כדאי שאוסיף ואקיים בידי את משרתי, הספרותית גרידא, בנ[וֹיאֶ] פ[ראַיאֶ] פּ[ראֶסאֶ]. כל זה כמובן בינינו לבין עצמנו לחלוטין – הודיעני במהרה דבר.

בברכה נלבבת

ידידך הכּן

ת. הרצל


279. אל סידני ויטמאן, קושטא1212

וינה, 20 במאי 1897

ידידי היקר,

אני כותב לך היום על נייר של שבועון חדש, כתב־עת בעל שיעור־מידה גדול, שאנו מיסדים לצרכי הענין שלנו. ה“ואֶלט” יופיע ב־4 ביוני 1897.

בכתב־עת זה אנו מתכוונים לתת לתורכיה – אם לומר לך – ערובה של אהדותינו העמוקות. תוכל לומר לאחמד מידחת אפנדי, כי אנו נפרסם שם בעונג, וכמובן ללא כל טובת הנאה, הודעות וחדשות העשויות להיות למועיל לממשלת השולטן.

זוהי התחלה בכוונה להניע את השפעת העתונות היהודית לטובת תורכיה. אנו נמשיך, אם יעודדו את מאמצינו על־ידי אהדות1213 שיוענקו לענין היהודי. נסיון שנעשה על־ידי, לפי רמיזותיך, להושיט עזרה לפצועים1214, בא – איני רוצה לומר לצערנו – במאוחר מדי. שהרי הנצחונות של הצבאות התורכיים עשו עד מהרה למותר את המגבית הזאת שהוחל בה. כיון שבגלל המצב הפוליטי באנגליה ובצרפת לא יכלו יהודי הארצות האלה לגלות את אהדותיהם – הקיימות באמת – לתורכים בהזדמנות זו, נאלצנו להצטמצם בייסוד ועדים בגרמניה, אוסטריה והונגריה, ולבקש את ידידינו בארצות אחרות להושיט עזרתם בדרך האפשר. אגב, זה לא היה אלא מקרה בעל חשיבות מועטת במפעל היהודי, שאני עוסק בו. אני חושש מאד, שמא יש ביילדיז־קיוֹסק ידיעה לא־מדויקת על המשמעות של התכנית היהודית. אנשי־זדון ותככים אפשר שסירסו פני הענינים.

מה שאנו רוצים לעשות, מתוכן – איני מסתיר זאת – לטובת העם היהודי, אך זה ישרת בצורה נהדרה את קיומם, את חידושם של כוחות הקיסרות העותומנית.

ראשית כל אין צורך לקבל את ספרי על “מדינת היהודית” כצורה מוגמרת של התכנית. הנני הראשון להודות, כי היה בו הרבה אידיאולוגיה. כסופר פשוט עוררתי את הרעיון הזה, בלי לדעת כיצד יתקבל על העם היהודי. הראיה הטובה ביותר לכך היא, שהצעתי, כי נתישב או באַרגנטינה או בארץ־ישראל.

אולם מזמן הפירסום הזה לבשה התנועה היהודית החדשה אופי אחר לגמרי, והיא נעשתה מעשית ובת־ביצוע. אנו מתחשבים במסיבות, אנו רוצים לנקוט מדיניות טובה, גלויה ונמרצת.

והרי גופו של ענין במלים שתים:

אם הוד מלכותו השולטן יסכים לתנאים ההכרחיים להתישבות אנשינו בארץ ישראל, נביא בהדרגה הסדר וגאות בפינאַנסים של הקיסרות.

משיתקבל עיקרון זה הרי בכוח כוונה טובה יבואו שני הצדדים לכלל הסכם לגבי הפרטים.

אלה הרוצים בהחלשתה והכחדתה של הקיסרות העותומנית, הם האויבים המפורשים, במעט או בהרבה, של תכניתנו – דבר זה מסתבר על נקלה. אלה הרוצים להתיש את תורכיה על־ידי מלוות בריבית קצוצה, גם הם מתנגדי התכנית שלנו. שכן ממשלת הוד מלכותו עשויה להשיג שוב אפשרות לשימוש במקורות הארץ, והפכה להיות ארץ פורחת, כבתחילה.

אין אלה מלות־הבל, והוד מלכותו יוכל להשתתף בכל התיעצויותינו, וכבר בכך נרצה לתת הוכחה מובהקת של נאמנות.

ואולם – ויש להדגיש נקודה זאת – אולם אין אנו רוצים לעורר את אנשינו שיהגרו לארץ־ישראל, קודם שנביא לידי גמר את ההסדר עם הממשלה התורכית.

אמנם, אנשינו אומללים הם בארצות שונות, עם זאת אין אנו רוצים להחליף את התנאים הקיימים של אומללינו בתנאים של העדר־בטיחות.

המצב צריך להיות גלוי וברור.

ועתה – לשאלותיך שלך.

היהודים המהגרים לארץ־ישראל יהיו נתינים של הוד מלכותו השולטן בתנאי של “הגנה עצמית” מובטחת בהחלט.

הקניות הנחוצות של קרקע תיערכנה דרך חירות לגמרי. אין זו יכולה להות שאלת “נישול” של מישהו. הבעלות היא זכות פרטית, ואי אפשר לנגוע בה. אחוזותיו הפרטיות של השולטן תשולמנה לו בכסף מזומן לפי ערכן, אם ירצה למכור אותן.

אשר ל“משפט־העמים” של ההסדר, התמורה המובאת על־ידי היהודים תהיה קיצבה שנתית, שתשולם להוד מלכותו. יוחל בקיצבה של מאה אלף לירה, למשל, שתעלה בהדרגה לפי ההגירה עד מיליון לירה לשנה.

על סמך הקיצבה הזאת נוכל לבסס מיד מלוה בהתאם לתשלום־השנה.

הקיצבה תהיה מובטחת על־ידי הקרנות הגדולות הקיימות, שעליהן דיברתי עמך כמה פעמים.

איני רוצה לחזור על מה שכבר אמרתי לך תכופות, ידידי היקר: פתרון השאלה היהודית מביא אתו גם את ייצובה של תורכיה. ידועים מרצם וחשיבותם של היהודים במסחר ובפינאנסים. זהו זרם של זהב, של קידמה, של חיוּת, שהשולטן יכניס לקיסרות שלו, עם בוא היהודים, שהיו תמיד, מאז ימי־הביניים, ידידים מחזיקי־הטובה לתורכים.

ועם הסדר הפינאנסים, חסל סדר התערבויות המעצמות באמתלאות כוזבות, חסל סדר “חוב ציבורי”1215, חסל סדר המפריעים.

האם יבינו בקושטא את המשמעות, התועלת של תכניתנו? נקווה לכך.

כרגע איני מבקש אלא להוכיח להוד מלכותו השולטן, כי כל אלה הם פרי הכוונות הטובות ביותר.

למותר הוא להמליץ לפניך על הסודיות של מכתב זה. אתה, ידיד מסור כל־כך של התורכים, תבין כמה חשוב הדבר שלא להפנות את תשומת לבם של ידידי־שקר, הרוצים להכשיל תכנית מועילה לתורכיה.

האמן למסור לך בלבב שלם

ת. הרצל


280. אל האדריכל אוֹסקאַר מאַרמוֹראֶק, וינה

[וינה,] 20 במאי 1897

ידיד חביב,

בחפץ לב הייתי משוחח עמך עוד פעמים אחדות על סגנון יהודי1216. בוא־נא אלי שוב בשעה 5 אחרי־הצהרים, לערך.

סבורני כי על הסגנון הזה לבטא את רגש־השחרור, עליצות מתונה1217 (serenitas) . בּוּר אני מכדי שארשום בכתב את שאני חושב בלבי על כך.

בשיחת־דברים יקל יותר.

בלבב שלם

שלך

ת. הרצל


281. אל ד"ר מיכאל זינגר, ניו יורק

[וינה,] 21 במאי 1897

אדון נכבד מאד,

תודה על שני מכתביך מ־7 ו־10 ח.ז.

אני עסוק עתה במידה עצומה, איני יכול לכתוב לך מאמר1218. עם מכתבי זה אני שולח לך, כדבר־דפוס באחריות, את “מדינת־היהודים”, גרמנית, אנגלית, עברית. בהוצאה הגרמנית תמצא בגליון הראשון תשובתי לגידמאַן1219, שאינה ידועה, כנראה, באמריקה. השתמש בה כתשובה לדברי הצביעוּת האוויליים של הרב בשטאַטסצייטוּנג1220 ששלחת אלי.

כּתבוֹת מאמריקה תהיינה רצויות מאד ל“ואֶלט”. עד הגליון הראשון לא תוכל, כנראה, כּתּבתך להיות פה. כתוב־נא בשביל השני: תיאור תנועת־ציון באמריקה, השתתפותם המשוערת של האמריקאים בקונגרס וכו'.

בברכת־ציון

המסור לך

הרצל


282. אל ד"ר מאַכּס נורדאוֹ,פּאריס

[וינה,] 21 במאי 1897

ידיד חביב ביותר,

לוּטה פה קטע מתוך ה־ווֹכאֶנשריפט של בּלוך1221, עליו תוכל לענות באכסניה של בלוך או ב“די ואֶלט”1222, אם תמצא טוב לפניך.

למאמרך נגד גידמאַן1223 עלי אך להסב לבך לכך, כי מן החכמה הוא שלא לדחוף מעמנו את הרבנים הציונים, והללו מצויים בשפע.

לאחר תשובתי לגידמאַן1224 העמידה עצמה לרשותי שורת רבנים בענין־ציון.

אל לנו לרפּות את רוחם, גם אם אנו רחוקים מיתן בידיהם את ההנהלה.

מובטחני, כי תסכים עמי בזה. גם בלאו הכי עלינו להלחם די והותר.

בברכות נלבבות

נאמנך

ת. הרצל


283. אל ד"ר י. מ. בּודנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 22 במאי 1897

ידיד מכובד מאד,

הצעתך “לכנס במינכן לשם הרגעת רוחות חששנים ועידת האגודות למען ארץ ישראל1225 בעת אחת עם הקונגרס הציוני”, – אדון בה עם הוועד הפועל1226 דפה. הרושם הראשון שלי הוא: אין לעשות זאת. אני מקבל הצעותיו של בּאמבּוּס1227 בחשדנות לאחר הנסיונות שנתנסיתי באדונים האלה. ד“ר ה[ילדסהיימר] וב[אמבוס] נהגו שלא כהוגן כלפי1228 – אך גם כלפי עצמם. כי דווקא על הבסיס, שנתתי לקונגרס, קמה תנועה נאדרה באמריקה, שעליה הודיעו לי אתמול והיום1229. בדחק־הזמן אין בידי לכתוב לך הכל: תקרא בגליון 1 של ה”ואֶלט“1230. ה”סאן"1231 הניו־יורקי הביא שני מאמרים ארוכים. מאמריקה יבואו לפחות 50, אפשר 100 צירים1232 . בניו־יורק תחרות גדולה על המנדאטים. ועידת־סתר של רבנים (זאת אני אומר לך בסודיות המצווה עלי עצמי) הכריזה על עצמה כמצדדת בזכות התנועה1233. השתתפותה של אנגליה מובטחת גם היא. אותי אין מפחידים האדונים הבּרלינאים.

בברכת־ציון לבבית

המסור לך

ת. הרצל

על כל שאר הודעותיך נתתי דעתי כיאות. לשאַך ולשֹימחוֹביץ1234 כתוֹב נכתוב.


284. אל ד"ר מיכאל זינגר, ניו יורק

[וינה,] 22 במאי 1897

אדון נכבד מאוד,

מכתבך מ- 12 ח.ז. קיבלתי בעונג [וכן]1235 ה“טוֹלאֶראַנץ”1236, שיוּזכר בפירוט בגליון הראשון של “די ואֶלט”, שיתפרסם ב־4 ביוני.

עבודת ההקמה של העתון החדש הזה גורמת לי טירחה עצומה, שהרי אני גם עורך “נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֶסאֶ”. על כן דומה שלא אוכל להבטיח לך מאמר לזמן הקרוב. אם יהא בידי לסיים קודם את מאמרי הראשי הראשון בשביל ה“ואֶלט” שידון בקונגרס1237, אשלח לך עלי־הגהה לפני הופעתו, כדי שתקדים לקבלו לפני עתונים אמריקניים אחרים.

ה“איוּם”, שאתה מונה במאמרי נגד גידמאַן1238, חשיבותו היתה וינאית־מקומית גרידא, והוא גם מילא את תכליתו, שכן ברנשים שפלים אחדים כבר נתגמדו.

אני מקווה לראותך במינכן1239 .

בברכת־ציון לבבית

המסור לך

ת. הרצל


285. אל פרופסור צבי בלקובסקי, סופיה

וינה, 22 במאי 1897

פרופסור מכובד מאד,

את המכתב מסופיה1240 הלוטה פה אני שולח לך בסוד, ואני מבקשך להודיעני, מה אמת בו ומה כזב. בבקשה להחזיר את המכתב.

אם תמצא טוב לפניך, תוכל להראות את המכתב, בסודיות חמורה, עוד לשני אנשים אחרים הראויים לאמון.

בברכת־ציון לבבית

שלך

ת. הרצל


286. אל ד"ר יוסף חזנוֹביץ, בּיאַליסטוֹק

וינה, 24 במאי 1897

דוקטור נכבד מאד,

על מכתבך האדיב מ־1 במאי שא תודה נלבבת1241. סלח על שאני עונה לך רק היום. עלי להתגבר על חליפת־מכתבים עצומה כל־כך, שאין עוזרי יכולים לפרקה מעלי. המפעל גדל מיום ליום. לשם תכליות התנועה נאלצתי עכשיו להקים גם שבועון חדש1242. הוסף על כך העבודות המוקדמות לקונגרס. הקונגרס, אשר נגדו פועלים כמה בעלי כוונות מרשיעות באמצעים שפלים ביותר1243, אמוּר ליעשוֹת הפגנה נאדרת. התנועה באמריקה התחילה גם היא בעצמה. מארצות הברית יבואו למינכן1244 לפחות 50, אולי 100 צירים. רק מרוסיה איני שומע מאומה, והרי העתקנו את הקונגרס, שעמד להתכנס בציריך, למינכן, רק בשל הרוסים, שכן אמרו לי, כי הרוסים היו מהססים לבוא לשוויץ, החשודה על ניהיליזמוס.

בימים האחרונים שלחתי כרוז רוסי מוכפל ב־50 טופס (במעטפה) לאנשים שמנה ידידנו, המהנדס זיידאֶנאֶר1245 . גם כתבו בשמי להרב המכובד מאד מוֹהילבר1246 . אני מבקשך, כי באשר אפשר לך תפעל למען שליחת צירים לקונגרס. לוּטה בזה תצלומי, כפי שביקשת. תרומת־הספרים היפה שלך, שתהווה לוּז שדרה של ספריתנו הלאומית1247 בארץ־ישראל, ספריה שתהיה אימפּוזאנטית, כפי שאנו מקווים, – קנתה לך חיבה יתירה בלבי.

בברכת־ציון

המסור לך

ת. הרצל


287. אל ד"ר י. מ. בודנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 24 במאי 1897

ידיד מכובד מאד!

מכתבך מ־16 יוגש מחר לפני הוועדה המכינה של הקונגרס, האומרת לקבוע לך את ההרצאה על “ארגון”1248. מובן, בהרצאה זו יינתן מקום לדבר גם על תעמולה.

היום תקבל את הכרוז של ה“ואֶלט”1249.

את ההכרזה הקאֶלנאית1250 בשביל הגליון הראשון אני מבקש ככל המוקדם.

בחפזה ובברכת־ציון נלבבה

המסור לך

ת. הרצל


288. אל הנסיך פרידריך וראֶדאֶ, זאלצבּורג

[וינה,] 25 במאי 1897

הוד מעלתו,

את מכתבך הפּאריסאי קיבלתי בעונג. אך מצטער אני על שעדיין לא דרשת מאת האַרדן1251 את החזרת המאמר. עתה יהא מאוחר, כנראה בשל ההלוך־ושוב זאַלצבּוּרג־בּרלין־זאַלצבּוּרג־וינה1252 .

לפיכך אני מבקשך להגיב על “המשאל”1253 במאמר קטן בן 80 עד 100 שורות־דפוס, ולשלוח את המאמרהזה אלי לכל המאוחר ביום שישי, 28 ח.ז. המשאל נשלח לאנשים מענינים מאד, בכללם טולסטוי, בּרתּה סוּטנר1254, גלאדסטון1255 (שכבר הביע פעם אחת דעתו בזה).

דיברת עמי פעם אחת על הרומן שלך “ישראל”, נסיך מכובד. אולי נוכל לפרסם את ה[רומן הזה] בראשונה ב“די ואֶלט”1256, המתעתד להביא תחילה נובילה של הרומאניסטן האנגלי המפורסם זאנגוויל1257.

אם יש את נפשך – אבקשך לשלוח ככל המוקדם את כתב־היד של הרומן לשם בחינה, אם יהא מתאים לתכלית זו.

בברכות הנאות ביותר

המסור לך בכנות

ת. הרצל


289. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 25 במאי 1897

חביבי דאֶ־האז!

ידי מלאות עבודה ב“ואֶלט” שיצא ב־4 ביוני. במאמר הראשי הראשון אכתוב על הקונגרס, חשיבותו ומתנגדיו. את עלי־ההגהה של המאמר הזה אשלח לך עוד ביום ראשון, ה־30, כדי שתוכל, אם רצונך בכך, בו בזמן להדפיסו ב־4 ביוני ב“ואֶרלד”1258. לאָּשר מאַיאֶרס אינני עונה1259.

אני מבקשך, כי תבקר מיד אצל סמוּאל מוֹמטגיוּ1260 או תכתוב לו, שיואיל לשלוח לי את תצלומו בשביל “די ואֶלט”. ועל כך תוסיף אילו ציונים ביוֹגראַפיים.

כן הייתי רוצה לקבל אילו תשובות של אנגלים בעלי־חשיבות למשאל הלוטה פה1261. מונטגיו יואל־נא להשיב תשובה למשאל מפי גלאדסטון1262. אם היא לטובה לנו נוכל לפרסם בבת אחת ב“ג’ואיש ואֶלט”.

גם מאת אבּא איגנאַטיוס1263 הייתי רוצה לקבל תשובה למשאל.

מי אתה מציע עוד זולתם?

פרישתו של הילדסהיימר מן הקונגרס1264 היא negligeable quantite absolument 1265

בברכת־ציון נלבבת

בכנות שלך

ת. הרצל


290. אל ד"ר נתן בּירנבּאוּם, וינה

[וינה,] 25 במאי 1897

דוקטור מכובד מאד,

מיטב התודה על מכתבך האדיב מ־17 ח.ז.

את השאלה בנוגע לקונגרס1266 אגיש לפני הוועדה המכינה.

נפגעתי עד עומק לבבי מהתנהגותם של שני האדונים הברלינאים1267. אך את הקונגרס שוב אין איש יכול לרמוס1268 עוד.

בכבוד רב

המסור לך

ת. הרצל


291. אל הרב שמואל מוהילבר, ביאליסטוק1269

[וינה,] כ“ג אייר תרנ”ז [25 במאי 1897]

קיבלנו את תשובתו הנכבדה, הכתובה בידי הועד “מזרחי” וגם את “המכתב החוזר”1270, אשר קראנו אותו באזני קהל חברינו, ובדבריהם היקרים העירו בקרבנו רגשות קודש ויפעלו על לבנו פעולה עזה ונמרצה, בראותנו גודל אהבתכם לציון ואת פעולותיכם הנשגבות, אשר פעלתם עד כה לטובת הרעיון הקדוש, משאַת נפשנו ונחמתנו בארצות פזורינו. לדאבוננו לא ערבה גם לנו השמחה ע"ד צעדי חו[בבי־]צ[יון] עד כה, וכמוכם כמונו מצטערים אנו על רפיון כוחנו וידינו הקצרות לכלות אף מפעל אחד עד גמירתו, כאשר תתאוננו בצדק במכתבכם החוזר הזה, אשר על כן מרשים לנו לשחר את פני מע[לת] כ[בוד] ת[ורתו] להשמיענו את דעתו בדבר ההצעה, שהוצעה לפנינו זה לא כבר מאת ראשי ועד הפועל ביפו, לקחת חלק בשכלול המושבה “משמר הירדן”1271 וכאשר ינהלנו מע[לת] כ[בוד] ת[ורתו] בעצתו הטובה, אותה נשמור לעשות. מדעתנו כי נהירין לו דרכי הרעיון והליכותיו עד כה, הננו מבקשים עצה מפיו, יען כי הוא הצעד הראשון שאנו עושים בעז[רת] ה[שם] בעניני הישוב ואין אנו בקיאין כל כך ומתריאים, אפוא, לבל נכשל ח[ס] ו[שלום] במפעלנו זה…. ובכלל אנו מקווים, כי תעשה עתה חיבת־ציון צעדים קדימה בארצות המערב על־ידי אסיפתנו הכללית1272 הנכונה להיות בע[רת] ה[שם] במינכן בסוף ירח אַבגוסט שנה זו. והננו מעירים את מע[לת] כ[בוד] ת[ורתו] וכל חו[בבי־] צ[יון], הנלוים אליו לשים לב אל האסיפה ההיא ולהשתדל בין חו[בבי־] צ[יון], כי יקחו בה חלק במספר רב, ובפרט אלה מחו[בבי־] צ[יון], אשר ידעו את כל דרכי הישוב והתפתחותו עד כה ואשר ידעו גם את רוח עמנו ותו[רתנו] הק[דושה] ותולדותינו, נחוץ כי יבואו אל האסיפה וישמיעו את דעותיהם בנוגע לצרכי עמנו ועתידותיו. הן מטרת האסיפה היא למען אשר יתאחדו כל חו[בבי־] צ[יון] שבכל ארצות תבל לאגודה אחת, שתעבוד עבודתה ברוח אחד ובמחשבה אחת. ואתם, חו[בבי־] צ[חון] שברוסיה, אשר עברתם לפנינו כחלוצים הראשונים, עליכם לקחת חלק בראש האגודה ולהשתתף במפעלנו זה בעזרת ידיעותיכם, אשר רכשתם לכם במשך ימי עבודתכם להרחבת הרעיון הקדוש. עוד זאת נתכבד להודיע למע[לת] כ[בוד] ת[ורתו], כי יסדנו מכ[תב־] ע[תי] בשפת אשכנז1273, גדול ונכבד בערכו מפאת הסופרים, אשר נתנו ידם לנו. בו יכתבו כל טובי הסופרים מבני עמנו במערב אירופא, הנודעים לשם בישראל ובעמים, ונקווה כי גם ממפעלנו זה תצמח תועלת לא מעטה לרעיוננו הקדוש.

ברגשי כבוד ויקר בשם החברה ציון

ד“ר הרצל, ד”ר משה שנירר, ד"ר עוזר קאָקעש1274


292. אל הרבּרט בּאֶנטוויטש, לונדון

וינה, 26 במאי 1897

חביבי מר בּאֵנטוויטש,

התצלום1275 הוא לצערי קטן מדי. לפי זה אין לעשות גלופה. שלח־נא לי עד מהרה גדול ממנו.

על מכתבך – מיטב התודה1276. בקונגרס המינכנאי אני מצפה לך בהחלט. אתה, מנהיג עליית־הרגל הארצישראלית הראשונה, הכרח הוא שתופיע שם.

בברכת־ציון לבבית

שלך בכנוּת

ת. הרצל


293. אל ד"ר מ. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 26 במאי 1897

ידיד מכובד מאד,

הוועדה המכינה מסרבת לקיים, במינכן, בעת אחת עם הקונגרס, ועידה מיוחדת של אגודות למען ארץ ישראל1277 . הסכנה היא, כי ועידה כזאת – בה יהיו יריבינו השפלים ביותר הדוברים בראש – תהא פועלת ממש פעולת־נגד לקונגרס.

“הארצישראליים”1278 ברוכים יהיו, כמובן, גם בבואם לקונגרס שלנו, אם אין כוונתם להפריע. בענינים שאינם נועדים לפרהסיה, נדון בינינו לבין עצמנו, – הרי גם זה דבר מובן מאליו.

אבקשך לשלוח לי במלוא ההחשה שבאפשר את ההצעה של תכנית־עבודה בשביל הקונגרס. ההצעה שלך כזו שלי וכהצעות של אחרים ישמשו לוועדה חומר להתקין ממנו את תכנית־העבודה הסופית, חיש מהר.

בברכת־ציון נלבבה

המסור לך

ת. הרצל


294. את משה (מוֹריץ) מוֹזאֶס, קאטוֹביץ

[וינה,] 26 במאי 1897

מר מוזס המכובד והחביב,

רצוני להודותך על מכתבך הנאה בלבביותו, אף שאני דרוי עתה במועקה קשה של עבודה.

מעשה התעלוּל של ד"ר הילדסהיימר ובּאַמבּוּס1279 כלפי הקונגרס, היה, סבורני מאד…1280 לא הזיק כלום. כיום, הקונגרס נעשה משהו שאין לעצרו ו־…1281 גדול. את ידך שלך אלחץ במינכן1282.

את ההצעה האדיבה, של מתן כסף בשביל עתון יומי1283, איני יכול לקבל משום שצריך שיהיו לפחות עוד 499….1284 כאלה. ולא ייתכן שאני אהיה המבקש את אלה. אני מצדי מביא גם קרבנות כסף לענין, מבחינה יחסית אולי גדולים יותר מאשר אֶדמ[וֹנד] רוטשילד, אך לעורר אחרים לכך אינני מסוגל. מימוש רעיונך הנכון – יש, אפוא, לדחותו עד שיימצא מספר מספיק של אנשי־חיל כמוך, ואשר יתנדבו מאליהם.

החוטים שנטווּ אז עם הבּרלינאים1285 בווינה, בהיותך פה, – הנחתי להם באין משים1286 שיישמטו. איני רוצה עוד נגיעה כלשהי עם האדונים האלה.

אך מאחר שלפי שעה אין תנועתנו רשאית “להחנק ולהאָלם”, שלחתי ידי לכיסי ויצרתי את הנחוץ1287.

היה שלום, מר מוזס החביב,

בברכת־ציון נלבבה

שלך

ת. הרצל


295. אל הרב הראשי צדוֹק כהן, פאריס

[וינה,] 27 במאי 1897


כבוד הרב,

על מכתבך האדיב והשק של 1,000 פראנק לטובת הפצועים התורכים1288 – שא תודה נאה ביותר; את השק אעביר עוד היום לציר התורכי דפה1289, ואישור־הקבלה שלו אמציא לך.

הרשאי “די ואֶלט”1290 להכניס את שמך ברשימת המשתתפים? העתון הזה יישלח לך כסדרו ואתה, אקוה, תסכים עם הנעימה השקטה שיפתח וינהג בה.

בהוקרה כנה

המסור לך

ת. הרצל


296. אל הציר התורכי מחמוּד נאֶדים פחה, וינה

[וינה,] 27 במאי 1897

הוד מעלתו,

הריני מתכבד להמציא בזה שק של 1,000 פראנק לטובת הפצועים התורכים1291. המחאה זאת שלח לי הרב הראשי של פּאריס, צדוק כהן, אגב הערה, כי תרומות ניכרות אחרות נשלחו על־ידי בני־אמונתנו הפּאריסאים במישרים לתורכיה.

עוד אבקש כי תואיל באדיבותך לאשר את קבלת המכתב הזה.

והנני חותם בכוד רב מאת המסור כליל

להוד מעלתו

ד"ר תיאודור הרצל


297. אל סידני ויטמאן, קושטא

[וינה,] 27 במאי 1897

ידיד מכובד,

את מכתבך מ־241292 קיבלתי בעונג. אקווה כי תודיע במהרה עובדות משמחות. מאמרו של אַחמד מידחַת1293 יידפס כמובן מיד. אבקשך לשאול אותו, אם הוא רוצה לחתום שמו עליו. במקרה של ספק ארשום מתחת לו את הסימן1294, שאמצא על גבי כתב־היד.

באמריקה התחילה התנועה הציונית כהוגן1295 . ה“סאן” הניו־יורקי הביא טורי מאמרים

Dr. Herzl on Zionism 1296, וכן הרבה עתונים אחרים. איני יודע, אם “ניו־יורק האֶראלד”1297 הביא עד כה משהו ארוך יותר. מאמריקה, מודיע “סאן”, יבואו לקונגרס במינכן לפחות 50 צירים, אך לפי המשוער – 100. בכל הערים הגדולות יותר של א[רצות] הב[רית] מתכנסים מיטינגים למשלוח־צירים אל הקונגרס. הוזמנתי לבוא למסע־הרצאות לאמריקה, אולם איני יכול, כמובן, לצאת עתה מכאן.

מאת הרב הראשי של פּאריס1298 קיבלתי היום שאֶק של 1,000 פראנק לטובת הפצועים התורכיים,לפי המכתב הלוּטה בזה, שאני מבקש להחזירו, לאחר שתראה אותו למידחת אפנדי1299. את השאֶק שלחתי היום לציר דפה מחמוּד נאֶדים1300, כיוון שצדוק כותב: “בשביל האוסף הווינאי”.

מלבד הקהילה הישראלית־תורכית בווינה אוספים עוד יהודים אחרים לטובת התורכים. אילולא נסתיימה המלחמה – ותודה לאל שנסתיימה – היה האוסף מעלה יותר.

בברכות נלבבות

המסור לך בכנות

ת. הרצל

באם יזמינני השולטן לדין־וחשבון שבעל־פה, כלומר אם בפירוש יצווה עלי ראיון, יכולני לנסוע לקושטא אחרי יום ראשון דפּפינגסטן1301 בכל עת.


298. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 27 במאי 1897

דאֶ־האז חביבי,

תודה על משלוחיך דהיום. את מאמרך שוב איני יכול להכניס בגליון הראשון, הוא יתפרסם בגליון 2 או 31302. הוא הדין במכתבו של אבא איגנאַטיוּס1303 .

אשר לו – הריני צריך רשימה קצרה בת 15 שורה על אבא איגנאַטיוּס, שכאן הרי אינני ידוע. שלח לי ככל המוקדם, מפני שהתרגום וכו' גוזל זמן רב.

את כתבתך הקצרה אני מביא בגליון הראשון.

מה אומר למכתב של האיש מאַטלאַנטה1304 ? אני מתנגד לחלוטין לכל אוסף־כספים, זאת אתה יודע. הקונגרס ישמש לנו מעתה מוסד, שיוכל להחליט החלטות מסוג כזה, אם ימצא את הדבר טוב לפניו. אני איני יכול לדרוש מאיש כסף. אם אגודות ואיגודים ארציים עושים זאת, יעשו־נא זאת בסמכותם ובאחריותם שלהם עצמם. אך מכל מקום הכספים – חשבונם מן ההכרח שיתפרסם ברבים.

בברכת־ציון נלבבת

שלך

ת. הרצל

האם כתב אבא איגנאַטיוּס את מאמרו בשביל “די ואֶלט”, או שמא יובא גם ב“ג’וּאיש ואֶרלד”? בבקשה, תשובה מיד


299. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 29 מאי 1897

דאֶ־האז חביבי,

לוטה פה מאמרי הראשי, שיויע בגליון 1 של ה“ואֶלט” ב־4 ביוני1305.

בברכת־ציון שבחפזה

ת. הרצל


300. אל ד"ר מאַכס נורדאַו, פאריס

[וינה,] 29 במאי 1897

ידידי חביבי,

חיכינו כאחות אַן ב־ Barbe-bleue1306, לכתב־היד שלך. הוא הגיע בשעה שלא יכולנו עוד להביא כלום בגליון הראשון המוגמר1307 זולת רשימות קטנות. יש כאן קשיי־התחלה נוראים, המנגנון — יש להקימו, שום דבר אינו עולה עדיין כהלכה, חבל. מאמרך יהיה, אפוא, זהרוֹ של הגליון השני1308. כבר אני מודיע עליו בראשון. אם אפשר, תיכנס תמונתך עוד לגליון הראשון1309. בית־הדפוס שלנו הוא בעל כושר גדול יותר בתמונות מאשר בטכּסט. זה בית־הוצאה “מצויר”1310. סלח לי, אם אני עובר על הלאו שלך1311. את תמונתך יכולתי להשיג גם בדרך אחרת — לא כן כמובן הקדשתך, אשר עליה אני מודה מקרב לב. סמוך על הרגשת־הטאַקט שלי; אין זה חוסר־טעם להביא את תמונתך. הרי בווינה הוּללת מאד גם על־ידי הפיליטונים שלך בנ[וֹיאֶ] פר[אֵיאֶ] פּר[אֶסאֶ].

ברכות נלבבות שבחפזה

מאת נאמנך

הרצל


301. אל סידני ויטמאן, קושטא

[וינה,] 29 במאי 1897

ידיד מכובד,

המכתב הזה אולי לא ימצאך עוד בקושטא1312. אני מודיעך רק לשם שימוש שם, כי אתמול קיבלתי את ההודעה, שהרופאים היהודיים המתנדבים אשר הוצעו על ידינו1313, רצויים הם. לפיכך נשלח מחרתיים חמשה רופאים á nos frais1314 לקלאַסוֹנה. בשעת הצורך תצא אחריהם משלחת שניה.

ההשגת מה בקושטא למען עניננו???

אשמח להתראות עמך. בברכה נלבבה

שלך

ת. הרצל


302. אל סידני ויטמאן, בוקרשט

[וינה,] 29 במאי 1897, בערב

ידיד מכובד,

עלה בדעתי: כיון שאתה עומד לבוא לבוקארשט1315, שמא תוכל toucher un 1316mot á la Reine.

אמרתי ממילא לערוך אליה בימים אלה את הבקשה, כי תביע דעתה על הציונות. אפשר ידוע לה שמי מתוך ה“נוֹיאֶ פראַיאֶ פּראֵסאֶ”.

נתכוונתי לשלוח לה (כמובן בהתאמת־נימוסים) את המשאל הרצוף של ה“ואֶלט”1317, כמו לגדולי־רוח אחרים של אירופה. אמנם היא שרויה במצב הנעים שאינה רק גדולת־רוח בלבד.

אגב, אם היא תאמר משהו “גדול” על הציונות, תתן זאת מן הסתם תחילה ל“הראָלד” הניו־יורקי ותכה את ה“סאן” שהקדימך1318.

רצוני להשתדל ביום שני, ולהתקין לך המלצה טובה אל ואַמבּאֵרי1319.

בברכה נלבבה

שלך

ת. הרצל


303. אל אַחמד מידחת אֶפנדי קושטא1320

וינה, 31 במאי 1897

ד"ר תיאודור הרצל1321

נוטל היתר לעצמו להמליץ לפני הוד מעלתו אַחמד אפנדי את מוסר הכרטיס הזה, מר א. שליט, רופא מתנדב, היוצא עם אחדים מידידינו לעזרת הפצועים התורכים1322.


304. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 31 במאי 1897

דאֶ־האז חביבי!

בבקשה, שלח לי מיד תצלום של זאנגוויל1323, ואם לא נקט הקולונל גולדסמיד במטה הראשי1324 עמדה נגדנו ונגד הקונגרס, — גם תצלום של גולדסמיד1325. חשבון ההוצאות נא למסור לי, כדי שאחזירן לך מיד.

בברכת־ציון נלבבה

שלך

ת. הרצל


305. אל אנשים רבים

[וינה, ראשית יוני 1897]

כבוד, מעלתו!

מטעם הוועדה המכינה1326 הריני מתכבד להזמינך במיוחד לקונגרס הציונים במינכן.

ההכרזה על הקונגרס עוררה בחוגים רחבים, ביחוד באירופה המזרחית, התלהבות וצפּיות.

השתתפות מספר גדול של אנשים מאוסטריה, גרמניה, אנגליה ואמריקה — כבר היא מובטחת.

נשמח אם נוכל לקדמך בברכה במינכן.

בברכת־ציון

ד"ר ת. הרצל


305א. אל ד"ר נתן בּרנבּאום, ברלין

וינה, 5 ביוני 1897

אדוני הדוקטור הנכבד מאד!

מובן מאליו, כי תוכל להציע עצמך כמרצה בקונגרס.

מבין ההרצאות והמרצים המרובים שנרשמו — וכמה וכמה מהם אף מיועדים להרצות על אותו הנושא עצמו — יהיה צורך, בשל זמנו המוגבל של הקונגרס, לקבוע מבחר, אשר עליו יוחלט במועד מאוחר יותר.

מי יפה, לדעתך, להרצות הרצאה על ההתישבות?

בנידון זה אין, כמובן, להביא בחשבון את באמבוס, מחמת הופעתו האחרונה1327.


בברכת ציון

הוועדה המכינה של הקונגרס הציוני

המזכיר היו"ר

קוקש ת. הרצל


306. אל ד"ר שמואל א. הירש, לונדון

[וינה,] 8 ביוני 1897

סודי

דוקטור נכבד מאד,

על מכתבך האדיב שא מיטב־תודה.

אין בפי לומר לך, מה מאד אני מצטער על החלטת המטה הראשי1328. עשיתי הכל, כדי למנוע פילוג. והנה מתייצבים חובבי־ציון של אנגליה ממש לצד אויבי התנועה הלאומית. הידיעה בג’ואיש כּרוניקל1329 העציבתני.

עם זאת דרכנו נמשכת והולכת. אלחם לאומה, עד אם אכרע. ובינתיים אגדל לי דור חדש, אשר ימשיך אחרי את הקרב.

הגלופה, שבאדיבותך אתה מציעה לפני, שוב איני יכול להשתמש בה1330. מיטב־התודה עליה. במידה שהכרתיך, דוקטור חביב, הרי תחוש גם אתה כאב על המפנה שחל.

הריני מברכך מקרב לב

נאמנך

הרצל


307. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 8 ביוני 1897

חביבי דאֶ־האז,

ידיעות רעות הן הבאות מאנגליה1331. חובבי־ציון עוללו לנו תעלול מגונה. אך בכל מערכת־מלחמה יש מיני מיפנה שונים, ואנו לא היינו ראויים למפעלנו הגדול, אילו נתנו לרפות רוחנו. עליך לפתוח מיד בפעולת־נגד גדולה, ואולי להביא לידי התפרקות את “המטה הראשי”. מר מאיר, שהיה לי העונג לראותו פה, סיפר לי על הלך־הרוח הטוב של בני־ציון1332. עשה־נא מיד כדי להעלות הכרזות־פומבי מאנגליה למען הקונגרס שברך אימפּוֹזאֵנטית ככל האפשר. וכתוב לי על כך, בשביל ה“ואֶלט”, דין־וחשבון, שיימצא בידי, בשביל גליון 3, לכל המאוחר ביום ראשון, 13 ביוני. את מאמרך אני דוחה לפי שעה, משום שמדובר בו על גולדסמיד1333 במלים של שבח, ששוב אינו ראוי לו.

כנס מיד לוועידה את מיטב ידידינו הלונדונים, רבינוביץ, אפּשטין, איש־כישוֹר1334. אולי כבר נמצא מאיר בלונדון, גם גאסטר1335 צריך, אם אפשר, להשתתף בהתיעצות. הפקדתי בידך את העבודה למען הקונגרס באנגליה, ואני מצפּה בביטחה כי תעשה את המוטל עליך.

ה“פילאנטרוֹפּיים” 1336 מסולקים בפשיטות מתוך התנועה, והעם עצמו נוטל בהנהגתנו את גורלו בידו.

עכשיו נתונה לך שעת־כושר לרכוש זכויות־קבע בענין הלאומי, דאֶ־האז! אני מקווה, כי לא טעיתי בך.

בברכת־ציון נלבב

שלך

ת. הרצל


308. אל שמואל פּינלש, גאלאץ

[וינה,] 8 ביוני 1897

אדון נכבד מאד,

עמוס עבודה מעל לראשי — הנני אך להודות בקצרה על מכתבך הנלבב ועל כל יגיעתך.

מרובה המאבק ומרובה העבודה. משאלתי היא, כי אעצור כוח.

בברכת־ציון נלבבה

המסור לך

ת. הרצל


309. אל ד"ר מ.י. בּוֹדנהיימר, קאֶלן

[וינה,] 9 ביוני 1897

ידיד מכובד מאד!

הדבר שהיה עלינו לחשוש מפניו, לאחר הפרישה השפלה של האישים הנודעים1337, נתקיים בממש. במינכן הוחל בפעולת־נגד נמרצת למדי, כדי לסכל כינוסו של הקונגרס שם. בישיבת־אתמול של הוועדה המכינה עסקנו בפשרות להעתיק את הקונגרס למקום אחר1338. קודם לכך אפנה עוד לנשיאות הקהילה במינכן במכתב1339 בו אעיר את תשומת־לבה, כי הדבר בוודאי לא יסייע לשמו של כלל יהודי־מינכן, אם תחתור זו תחת הקונגרס, שאינו צריך להיות מענינה כלל ועיקר. מכתב זה אנו אומר להעמיד על־תנאי1340, שנהא מוכרחים לפרסמו אחר־כך ברבים, אם נשיאות הקהילה תמחה עתה על הקונגרס גם רשמית, כלומר על־ידי תשובה הניתנת לנו. אני מודיעך זאת כבר היום כדי להניעך שתתיעץ מיד על הענין עם החברים־לדעה אשר שם, ביחוד עם ווֹלפסון.

הבא לפנינו בתכלית המהירות הצעות על מקום־ההעברה האפשרי של הקונגרס.

אנו סבורים, כי מוטב היה ללכת לציריך, אם הקשיים במינכן מחייבים זאת.

בברכת־ציון נלבבת

המסור לך בכנות

ת. הרצל

הוספה1341. מכתב זה, שהייתי אנוס להכתיבו מחמת טרדתי העצומה, היה מוכן, כשקיבלתי את ידיעתך המשמחת על הולדת בנך1342. ברוך־הבא אני אומר לנער, שימשיך מורשת־אביו. לך ולאשתך החביבה — ברכותי הנאות ביותר. אילו הייתי קרוב יותר לקאֶלן, הייתי בא שמה לברית1343.

שלך

ת. ה.


310. אל ד"ר דויד פאַרבּשטיין, ציריך1344

[וינה,] 9 ביוני 1897

דוקטור נכבד מאד,

מכתבך וכתב־היד1345 קיבלתי במיטב־תודה, את האחרון, בשל טירדה יתרה, לא קראתי עדיין. הצעתך, לשאת את… הרצאת־התכנית בקונגרס, הגשתי אתמול לוועדה המכינה. זמן ההרצאה שציינת — על כל פנים אָרוך הוא מדי, צריך שהתכנית תהא מבוארת בדקות מעטות, ומן הסתם נערוך את הניסוח עוד קודם בחיק הוועדה. אם יש לך ניסוח להציעו, יהיה לנו זה חומר נחשב מאד. אולם בזה אין אנו רוצים בשום פנים לוותר על הרצאה כשהיא לעצמה1346. באחד הגליונות הקרובים תמצא את תכנית־העבודה של הקונגרס, אולי כבר בשלישי1347. לפי זה תהיה לך שהות להודיע על נכונותך להרצאה. נשמח למסור לך את רשות הדיבור.

קושי גדול בהרבה נתגלה עתה… נגד כינוסו של הקונגרס במקום הזה… לשלוח מכתב לנשיאות הקהילה במינכן, בו אנו מעירים תשומת לבה על כך, כי אין הדבר עשוי לסייע לשמו הטוב של כלל־היהודים, אם תנסה לסכּל עריכתו של הקונגרס הזה, שאינו מסכן שום איש, ומשמש בראש ובראשונה להגנתם של יהודים עניים ולהקלת גורלם1348. בכל זאת עלינו להתרגל כבר עתה לאפשרות, כי מינכן אפשר לא תהא הולמת את תכליתנו, ועל כן עלינו להזדרז ולתור מקום־קונגרס אחר, בשם הוועדה המכינה הריני פונה אליך בבקשה, להודיענו מיד, מה מקום בשווייץ מתאים מכל בחינה לכינוסו של הקונגרס. וכיון שיש אנשים שמינכן לא היתה רחוקה ביותר לדידם. ואילו בציריך, שנראתה לנו ביותר פה, לא יוכלו לבקר בנקל, הריני מבקשך, לציין מקום הקרוב ביותר לגבול האוסטר, ככל האפשר ליד בּוֹדאֵנזאֵ, בו נוכל באין מפריע לעשות את מלאכתנו. אגב, דומה עלי, שמחירי הנסיעה בשוויץ אינם גבוהים מאוד, ולא יהי, אפוא, הבדל גדול, אם נתכנס ברוֹרשאַך1349 או בציריך. עם בקשתי להזדרז בתשובתך למכתבי זה, הייתי רוצה עוד לבקשך, לברר לעצמך תחילה יפה־יפה, אם מצד הממשלה השווייצית או שלטונות־העיר הציריכאים או כלל־היהודים שבציריך אין… להווצר קשיים….


311. אל ד"ר איזידור שליט, לאריסא1350

[וינה,] 9 ביוני 1897

שליט חביב,

מכתבך ההוּמוֹריסטי והטלגרמה, שהיא לצערי הומוריסטית פחות1351, קיבלתי כפי שאתה רואה מתוך הכרטיס הרצוף, עשיתי מיד צעדים — ללא הצלחה — בוועד1352. אין זה בגדר השגתם של האדונים הללו, ששוב אין לכם כסף. אותי מצער המקרה הזה עד מאד.

עוד אנסה להשיג בשבילכם קצת כסף לשם הנסיעה חזרה — יותר מדמי־נסיעה על כל פנים לא יהיה כאן, וכנראה יעבור זמן־מה, עד שאוכל לשלחו. איכה בא כל הדבר הזה?

אני מחכה לדין־וחשבון מפורט, והריני בברכות־ציון

אבי־נסיעתכם המאוכזב במידת־מה1353

ת. הרצל


312. אל הארדיכל אוסקאַר מאַרמוראֶק, וינה

[וינה,] 9 ביוני 1897

מאַרמוֹראֶק חביב,

בחפזת־רדיפה1354!

אני מצפה בוודאות לכתב־ידך1355 מחרתיים.

האם לא שכחת לשמר בבּוּדפשט 400 גוּלדן1356 בשביל הרופאים־המתנדבים היהודים1357 (עכשיו בשלוניקי)?

אם לא, תן מיד הוראה. את הכתובת אני מצרף בזה.

בברכת־ציון נלבבה

שלך

ת. הרצל


313. אל אַדולף האביר פוֹן זונאֶנטאַל, וינה

[וינה,] 9 ביוני 1897

אדון נכבד מאד!

הרשני להציג לפניך את המשורר והקריין מר א. גולדפאַדאֶן1358. הוא ענין אותי ביותר ואני ממליץ לפניך מאד כי תתוודע אליו ואם אפשר — תסייע לו בדבר, שהוא מבקש ממך.

בברכה רבת־כבוד שלך תיאודור הרצל


314. אל הקהילה היהודית במינכאֶן

[וינה,] 11 יוני 1897

אדונים נכבדים עד מאד!

ידיעות אחדות בעתוני מינכן הפנו את תשומת־לבנו על תעמולה1359, שנפתחה שם נגד עריכת קונגרס־הציונים שלנו. ביחוד מספרים, כי נשיאות הקהילה המינכנאית דוחה את הקונגרס הזה, שלא הוזמנה אליו. כדי להבהיר דבר זה, אנו פונים אליכם במישרים.

אם לא הזמנו את נשיאות הקהילה המינכנאית לקונגרס, הרי נמנענו מזאת לא מחסרון נימוס או משום שראינו אתכם כראות מי שאינו שייך לכך. אדרבה, רצינו להניח לכם, שתשתתפו כאורחים רצויים בקונגרס או תרחקו ממנו. סבורים היינו, שאנו נוהגים טאַקט, כשהנחנו בידכם את ברירת עמדתכם לקונגרס וחסכנו לכם את המבוכה האפשרית, שתהיו מוכרחים, מעטמי־אוֹפּוֹרטוּניוּת1360 מדומים, להצהיר עצמכם נגד בני־גזעכם1361. אמנם אין הציונות כוללת שום דבר, שיהא פוגע במוסר או בחוק, ורק בעלי־זדון עשויים להשמיץ את התנועה הזאת כאַנטי־פּאַטריוֹטית. אך אנו מיטיבים לדעת, כמה השגות מוטעות מופצות עדיין על נסיוננו לפתור את שאלת־היהודים בשווה ובדרך אנושית.

אחד מתפקידי הקונגרס שלנו הוא להשכיל את דעת הקהל על מהות הציונות. אנו מתכבדים לשלוח לכם גליון של עתון־המפלגה שלנו “די ואֶלט”1362; שם תמצאו מאמר אינפוֹרמאציה על תכליות הקונגרס.

קראנו את הקונגרס למינכן, מפני שעיר זאת נחשבת מכניסת־אורחים והיא מרכז תחבורה נאות. — למחאה מצד יהודי על אסיפתנו לא ציפּינו, ואנו סבורים כי שאינם־יהודים גם הם לא יבינו מחאה כזאת.

נראה לנו, כי ישראלים, שאינם רואים עצמם כיהודים לאומיים אלא כשייכים לאומה אחרת, צריכים היו להניח אותנו בשקט להרגשות־העם שלנו. אין אנו מדברים בשמם, אלא בשמנו בלבד; אנו מכבדים את לאומיותם, יכבדו־נא את שלנו, כנהוג בין העמים.

ועד חשש העשוי אולי לבצבץ ולעלות עלינו, כמדומה, לפזר מראש. קונגרס־הציונים הוא אסיפה סגורה, שאי־אפשר לבוא לתוכה אלא בכרטיס־כניסה, והמכנסים כמשתתפים, שכבר נרשמו, מנוי וגמור עמהם, לשוות לאסיפה זו אופי נכבד ולעמוד בו.

אין אנו סבורים, כי אסיפתנו תפגוֹם בשמו הטוב של כלל־היהודים, או תעורר לעג ובוז — על כל פנים לא יותר, משהוא כבר נשפך עלינו ממילא.

אנו מסיימים. אנו שואלים אתכם, אדונים נכבדים עד מאד, כיוון שהמסיבות מכריחות אותנו לשאלה זאת: מה עמדה תופסת נשיאות הקהילה הנכבדה במינכן לגבי הקונגרס שלנו? האם היא מוחה על כינוסו של הקונגרס במינכן? או היא רואה את הענין כזר לה, שאין היא מתענינת בו?

מתוך התשובה האדיבה נסיק את המסקנות1363. אנו רואים לויאליות בכך שנסב את דעתכם כבר עתה לכך, כי נפרסם את אגרתנו זאת1364, במקרה שנהא אנוסים, בשל התנגדותכם, להעתיק את הקונגרס ממינכן למקום אחר.

אנו מבקשים מכם, כי תואילו לשלוח לנו תשובתכם במוקדם. אם לא תיתכן התיעצות של הנשיאות הנכבדה מיד, אנו מבקשים הודעה על המועד, שאנו רשאים לצפּות בו לתשובתכם.

הואילו־נא, אדונים נכבדים עד מאד, לקבל רחשי כבוד רב.

הועדה המכינה של קונגרס־הציונים

ד“ר תיאודור הרצל דר”ר ע. קוקש

יושב ראש המזכיר1365


315. אל יעקב דאֶ־האז, לונדון

[וינה,] 14 ביוני 1897

חביבי דאֶ־האז,

מהיותי עמוס־עבודות יכולני לכתוב לך רק מלים מעטות בלבד. עצרת־ההמונים בלונדון1366 היא ביטוי רצוי של משאלות־העם: יריבינו, שבאיצטלה של אצילות מנסים להתעלם מן1367 הקונגרס שלנו, אם אינם נלחמים בו בגלוי או חותרים תחתיו בסתר — יריבינו יראו־נא וישמעו־נא, מה עמנו היהודי האומלל רוצה. קראתי ויעצתי עד עתה תמיד לשקט וישוב־הדעת. אני עושה זאת גם היום. אל נא תיתפסו למורת־הרוח הצודקת של השאננות1368 של השבעים, אשר שלומם טוב למדי, ועל־כן אין השאלה “בוערת” ביותר לדידם. היו שקטים אך נמרצים בהפגנתכם. יחד עם החלטיותכם הראו־נא גם את בגרותכם הפוליטית.

אנו יודעים, מה אנו רוצים. אנו מתקדמים לצערנו לפעמים אך קמעה־קמעה, אך אנו מתקדמים בלי חָשך. כבר אנוסים בכל מקום לנהוג רצינות בשאיפותינו, כאשר תחילה נטו לזלזל בהן ולהלעיגן, — רצינות, כפי שהיא מצויה בהן באמת.

מי שאינו רוצה ללכת עמנו, ישטה מדרכנו, שאם לא כן תעבור תנועתנו עליו פסוח ועבור.

בברכת־ציון

שלך

ת. הרצל


316. אל ד"ר תיאודור זלוֹציסטי, בּרלין

[וינה,] 14 ביוני 1897

אדון נכבד מאוד,

תפקיד שופט פרס1369, שהואלתם להציע לפני, אני מקבל במיטב־תודה ואך אקוה כי הוא לא יטריחני יותר מדי, שהרי אני ממילא עסוק הרבה.

בברכת־ציון

המסור לך

ת. הרצל


317. אל אחמאֶד מידחת אֶפאֶנדי, קושטא1370

[וינה,] 15 ביוני 1897

הוד מעלתו,

ידידי מר סידני ויטמאֵן, שעבר זה עתה במסעו את וינה1371, אמר לי, לפנות במישרין להוד מעלתך בענין שהוא כבר ידוע לך1372.

אני עסוק כל כך עד שביקור ראשון זה, אשר יש לי הכבוד לבקר אצלך, אינו יכול להיות אלא קצר מאד. ויטמאֵן הרבה לספר לי על רוממות השקפותיך המדיניות, עד כי אושר גדול אראה לענין, שאני הקדשתי עצמי לו, בהיות סיכוי לבוא ולהשאר בקשרים עמך.

מבטחני עד לעומק לבי כי המפעל היהודי ישמש לטובת תורכיה, לשחרורה הכספי, ולליכוד־מחדש של כוחותיה החיוניים.

הרשיתי לעצמי לשלוח לך את העתון “די ואֶלט”, בו אנו רוצים להיות מועילים לכם.

אני מעמיד את כלי־המבטא הזה לשרותך, כמובן ללא טובת־הנאה בהחלט. הייתי רוצה כי הוד מעלתו השולטן ידע זאת.

כל מה שתשלח, יתפרסם שם מיד, מפני שזה לא יהיה לעולם בניגוד ללויאַליות, שאנו חבים לארצנו אוסטריה ולשליטנו הקיסר פראנץ יוסף.

הואילה לקבל, הוד מעלתך, הבטחת הוקרתי הרמה.

המסור לך

ת[יאודור] ה[רצל]


317א. אל גברת אנטוניה שווארץ, גאלאץ

[וינה,] 16ביוני 1897

גברתי הכבודה,

על דבריך האדיבים תודתי הנאמנה ביותר. צילום אין לי כרגע. כיון שאת מתעניינת בעבודותי בקשתי לשלוח לך דבר־פירסום שיש בו משום ענין ליהודים ויקרת־ערך לי.

בכובד רב,

ת. הרצל


318. אל ראש הממשלה בבּאַוואַריה הרוזן קראַפט פוֹן קראַילסהיים, מינכן1373

[וינה,] 17 ביוני 1897

הוד מעלתו,

בתורת יושב־ראש בוועדה המכינה של קונגרס־הציונים, שנקרא ל־25 באבגוסט למינכן, מתכבד אני לשאול בעניוות, אם הממשלה הבּאַוואַרית־המלכותית תואיל להרשות את הקונגרס. על תכלית הקונגרס הבעתי דעתי במאמר הראשי של ה“ואֶלט”1374, שאני מרשה לעצמי לצרפו בזה לשם אינפורמאַציה. בקונגרס יוכלו להשתתף רק אנשים שיירשמו עד 15 באַבגוסט וקיבלו כרטיס־כניסה לאסיפה — הסגורה1375.

הציונות רוצה לפתור את שאלת־היהודים בדרך שלום, דהיינו ביישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים, בהסכמת המעצמות, לאחר השגת־הסכם עם הממשלה התורכית הקיסרית.

הציונות היא, כמובן מאליו, תנועה חוקית בהחלט ואינה רוצה לקיים תכליותיה האנושיות בדרך אחר זולת בפיקוח של רצון טוב מצד הממשלות. עם הוועדה המכינה נמנים גם אזרחי־מדינה גרמנים אחדים1376.

יואל הוד מעלתו לקבל את ביטוי הוקרתי המצוינת

ד"ר תיאודור הרצל


319. אל דויד ווֹלפסוֹן, קאֶלן

[וינה,] 17 ביוני 1897

ידידי חביבי ווֹלפסוֹן!

מכתבך החביב מ־12 ח.ז. קיבלתי. במינכן נטוש קרב כבד. נשיאות הקהילה שם מיחתה, בשני מכתבים רשמיים, ששלחה אלי, על כינוס הקונגרס1377. הוועד הפועל1378 יעסוק בישיבתו הבאה בשאלה זו. הגליון השני1379 נשא חן בעיניך, והדבר היה לי לשמחה כנה. הרבה ברכות במבית לבית וברכות למשפחת בּודאֶנהיימר.

המסור לך בכנות

העמוס עבודה1380

ת. הרצל


320. אל שמואל פּינֶלש, גאַלאַץ

[וינה,] 19 ביוני 1897

אדוני וידידי המכובד עד מאוד!

מאד נעמה לי במכתבך מ־14 ביוני ההודעה, כי הלשכה הגדולה של “בני־ברית”1381 מתיחסת באהדה לציונות. האם הנשיא הגדול1382 של המסדר הניו־יורקי שוהה עתה על הזאֶמאֶרינג1383 ליד וינה? אם כן, הייתי מבקש להחליף דברים אתו. אולי תוכל להכין משם את השיחה הזאת ולהניעו, כי יכתוב לי, עד איזה מועד ישהה על הזאֶמאֶרינג. אין לנו לחלוטין דבר כנגד זה, שהלשכה הגדולה הרומנית תשלח בא־כוח לקונגרס שלנו; אדרבה, דבר זה ישמחנו ביותר. מובן, יש להעיר בהזדמנות זו, כי הקונגרס הוא קונגרס־ציונים, ורק ציונים הם חבריו; משתתף, כלומר מאזין, יכול להיות כל אדם הגון, ובאורחינו ננהג תשומת־לב רבת־כבוד כראוי להם.

בברכה־ציון נלבב

המסור לך

ת. הרצל


321. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

[וינה,] 19 ביוני 1897

פּרוֹפסוֹר נכבד מאד!

על ברכת־מזל־טוב שלך להופעת ה“ואֶלט”1384 תודה נלבבה ביותר. מאד לא נעם לי ללמוד מתוך מכתביך, שהגיעו אתמול והיום, כי המשלוח נעשה שלא־כסדרו. אני מבקשך לערוך מיד משאל אצל אותם חותמי ה“ואֶלט”, שלא קיבלו את הגליון הראשון, ולשלוח לי רשימה מדויקת של האנשים ושל הגליונות החסרים לכל אחד ואחד. איני יודע, איזה אדון בסופיה נפגע בשל אי־הופעתו ברשימת המשתתפים1385. הרי הרשימה הזאת כוללת רק את שמות המשתתפים הספרותיים והכתבים של העתון, אולם לא את חברי הוועדים הארציים כולם. אני סומך על כך, כי תבהיר זאת לאדון הנדון, אשר את שמו שכחת לפרש. אם ישלח לנו דבר־מה, המתאים לעתוננו, נביאו בעונג.

את מכתבו של מוהילבר1386 אני מבקשך לשלוח לוועד המרכזי1387, ואם הוא נאה לפרסום — נפרסמו.

בברכת־ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל


322. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

[וינה,] 21 ביוני 1897

פרופסור מכובד!

הטלגרמה שלך1388 כולה חידות לי. על כל פנים שלחתי לך את טלגרמת ההרגעה המובקשת. עם זאת עלי להעיר לבך על אי־זהירות בטלגרמה שלך. מלים כאלה אין מטלגרפים. רצונך לעורר את הממשלה הבּוּלגאַרית והאוסטרית לחשדות? שקול־נא בדעתך, כי לאויבינו היה זה משחק קל, אילו מצאו לומר, כי אנו מהווים איזו שהיא הסתדרות־סתר בינלאומית. ובכן, לנהוג בכל שקט וישוב־דעת, ידיד מכובד! הרי עליך לארגן בסדר טוב את משלוח הצירים לקונגרס, ותו לא. אני סומך בודאות על כך, כי לא תחסר את ישוב־הדעת הדרוש.


בברכת־ציון נלבבת

המסור לך

ת. הרצל

322א. אל בּ. ויינרוֹק,

[וינה,] 22 ביוני 1897

קראנו בעונג את מאמרתך ב“ג’וּאיש אֶכּספּראֶס” בלידס1389 ושמחנו באמת על ההסברים הברורים, הנישאים על־ידי התלהבות, המסוגלים במידה מעולה להלהיב את הקוראים.

כמכנסי קונגרס־הציונים אנו אסירי תודה לך על המלים החמות, שכתב לזכותו, וחותמים.

בברכת־ציון

הרצל ד"ר קוקוש1390

היושב־ראש המזכיר


323. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

וינה, 24 ביוני 1897

פרופסור מכובד מאד!

שוב אני שומע בצער, כי בוועד הארצי הבולגאַרי נוהג אי־שקט1391. אני מבקשך לתאר להם לאדונים, כי מן המוכרח שתתעורר דעה קדומה שלא לטובת שאיפותינו, אם אפילו בדברים קטנים אין יכולים לבוא לידי הרמוֹניה. רק זאת אקוה, כי על־ידי הקונגרס יבוא מעוף גדול בכל ויטאטא את החיכוכים הפעוטים האלה. רצוי מאד מאמרו של מר זוּסמאַן1392, מנהל בית־הספר החקלאי באוֹדיסה. יכול היה אולי לשלחו כבר עתה ל“ואֶלט” לשם פירסום ואחר־כך לחזור על כך בעל־פה בקונגרס.

בברכת־ציון

המסור לך בכנות

ת. הרצל


324. אל הרב ד"ר מרדכי אֶרנפּרייז, דיאקוֹבאר

[וינה,] 24 ביוני 1897

דוקטור מכובד מאד,

עליך לסלוח על שלא יכולתי לענות על כל הדינים־והחשבונות שלך; באמת מוטל עלי לעשות הרבה לאין שיעור. ההודעות־המוקדמות של הקונגרס1393 כבר בטל זמנן, כאשר תראה מתוך ה“ואֶלט”. תכנית־העבודה תוכל להתפרסם אולי כבר בגליון 61394. תעשה טובה מרובה לענין, אם לגבי כל מכריך תגיש או תשנה בדחיפות יתירה את ההזמנה לקונגרס. אתה מיטיב לדעת כמוני, כי הקונגרס חייב להצליח בתכלית מיד עם ראשית־עריכתו, כדי למגר את התככנים. תראה מתוך עתונים שונים, באיזו אמצעים חותרים תחת הקונגרס. התשובה מוכרחה להיות: — גדולת הקונגרס. הוא יהיה קונגרס־ציונים גרידא1395. בינינו לבין עצמנו אני כבר יכול לומר לך, כי ויתרנו על מינכן ונלך, ככל מהשוער, לציריך. בציריך לא יטרידונו בקשיים1396.

בברכת־ציון

המסור לך

תיאודור הרצל


325. אל שמואל פינלש, גאלאץ

[וינה,] 24 ביוני 1897

אדוני וידידי הנכבד,

מכתבך מ־19 “הצטלב” עם מכתבי, בו עניתי על שאלת הציר של בני־ברית, כמובן ברוח הסכמה1397.

בינינו לבין עצמנו יכולני כבר היום להודיעך, כי לא נלך למינכן, אלא לציריך או בּאַזל, מפני שהיהודים המינכנאים מוחים1398. אני חושש, כי דבר זה יעכור רוחם של משתתפי־קונגרס אחדים וירחיק אחרים בכלל מן הקונגרס. בשוויץ נוכל להוועד שקטים ומכובדים.

אלא שאני מעורר תחילה את הממשלה הבּאַוואַרית, כי תאַשר לי, שלא היה לה מה לטעון נגד הקונגרס. נסיך, המטה אהדתו לעניננו, מתערב למעני במינכן1399.

מיד בהיות דבר זה כסדרו, יודיעו על כך ה“ואֶלט”1400. קודם לכך אני מבקש שלא לדבר על זה.

בברכת־ציון נלבבת

ת. הרצל


326. אל הרב ד"ר מרדכי אֶרנפּרייז, דיאקוֹבאר

[וינה,] 28 ביוני 1897

דוקטור מכובד מאד!

1401…. אנו פורש השבוע לכפר, כדי להביא לידי גמר את העבודות המוקדמות של הקונגרס, ביחוד את תכנית־העבודה1402. ההרצאה העברית שמורה לך1403. מינכן בוטלה, היה הכרח לבטלה. אנו הולכים לבּאַזל. פארבּשטיין פעיל שם למעננו1404. אני מבקשך בכל לשון של בקשה לעסוק במרץ בהזמנות לקונגרס ברוסיה, גאליציה ורומניה, קרוֹאֵטיה ובּוֹסניה, בקיצור בכל מקום, שהיכרותך מגעת, בלי שים לב, אם האנשים הנדונים כבר הוזמנו או לא הוזמנו על־ידי הוועדה המכינה1405. כפי שאתה יודע, התלקח קרב נורא נגד הקונגרס, ועלינו לגייס הכל, כדי לעשות את הקונגרס מיד בפעם הראשונה למפעל־הצלחה. אני סומך בודאות על שיתופך הנמרץ, מבקש ידיעות תכופות, ועליך לסלוח לי מראש, אם איני עונה מיד לכל מכתב.

בברכת־ציון נלבב

המסור לך

ת. הרצל


326א. אל הרב ד"ר מרדכי אֵרנפּרייז, דיאקוֹבאר

[וינה,] 30 ביוני 1897

דוקטור יקר,

מחמת עומס העבודה ניתנת לי רק עתה אפשרות לקרוא את מאמרך1406. זכרונותיך על פּוּלסקי1407 וואהרמאן1408 עניינו אותי מאד, ואשתמש בהם כשתימצא שעת כושר לכך. מכל מקום, כמוך כן גם אני חש הרגשת־אימה מסויימת לנוכח השאננות המטרידה של יהדות אונגריה.

אמונתי היא, כי בקרוב נהיה עדים לפרץ עז של אנטישמיות באונגריה. בשום תנאים לא הייתי עושה דבר העלול לזרז פרץ זה, אפילו היתה התפתחות האנטישמיות באונגריה עשויה לחזק במידה ניכרת את הרעיון הציוני.

אשמח אם לעתים קרובות יותר תספק לעתוננו כתבות מאונגריה, בהן יש לתת, כמובן, דו"ח על ההרגשה השוררת. עובדות הן העדות הטובה ביותר. בכתבותיך הדגש־נא אותן עובדות העשויות להעלות לפני יהודי אונגריה את האמת שבציונות. אשמח לראותך בקונגרס.

בברכת ציון

שלך

תיאודור הרצל


327. אל פרופסור צבי בּלקוֹבסקי, סופיה

[וינה,] 30 ביוני 1897

פרופסור מכובד מאד!

המאמר על חברת “כל ישראל חברים”1409, שהואלת להעמיד לרשותנו1410, העלה בי ספק, לא בשל כי“ח, שהיינו רוצים בתענוג למרוט בה קצת1411, אלא בשל יריבינו העומדים מחוץ. כי”ח היתה בה מאז המגרעת העיקרית, שנחשבה כעצמה בינלאומית, דבר שאיננה בממש. והנה הצעתך מתכוונת להקים עצמה בינלאומית כזאת כנגד כי"ח. סבורני, כי היה זה מקום־תורפה נורא, שהיינו מגלים בפני י