דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת / יוסף אליהו טריווש

מאת (ש. פלטיאל)

 

ספור מדברי השנים האחרונות    🔗

                                                                                    ****

בְּקוּם רוּחַ רָעָה, הֲרַת עָמָל וָכַעַשׂ

לְהַרְגִּיז אֶרֶץ וָעָם וּלְסַכְסֵךְ אָח בְּאָח,

אַתָּה, יִשְׂרָאֵל, כָּל מִדְחֶה אַל תַּעַש,

אַל תִּשְׁגֶּה בְּחָפְזָה, כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח!

פַּלֵּס מַעֲגָלֶיךָ, אַל נָא תִּשְׁכָּחָה,

כִּי עוֹדְךָ כַּיוֹם שֵׂה פְּזוּרָה נִדָחָה.

אַל תִּשְׁגֶה, יִשְׂרָאֵל, גַּם כִּי יִשְׁגָּיוּ

הֲמוֹנִים, הֲמוֹנִים בְּכָל עִיר וּמְדִינָה;

יְצַחֲקוּ לָמוֹ צְעִירִים, יְגְעַשׁוּ, יֶהֱמָיוּ

וְאַתָּה עַם זָקֵן, שְׁנוֹתֶיךָ שְׁנוֹת בִּינָה;

לִילָדִים נְכַפֵּר גַּם עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע,

וּשְׁגִיאָה לִישִישִים – עָוֹן וָפֶשַׁע!

אַל תִּשְׁגֶּה, יִשְׂרָאֵל, עַם חֲדַל כֹּחַ,

לֹא לָךְ הַטּוֹת אֹזֶן לְדִבְרֵי נִרְגָנִים,

זֶה אַךְ שְׁנוֹת מִסְפָּר מָצָאתָ מָנוֹחַ,

וּמַה חֵפֶץ לָךְ עַתָּה לְעוֹרֵר מְדָנִים?

לֹא לָךְ הָרִים עוּף עַל כַּנְפֵי דִּמְיוֹנוֹת,

פֶּן תִּפּוֹל – וְנַעֲשׂוּ לָךְ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת! –

                              לכבוד אבי הנכבד, ישר לב ויקר רוח, איש חמדות אהוב ומהלל, משכיל ורב תבונות, מו"ה הלל טריוואשנ"י, איש ווילנא.

את ספורי הקטון הזה בחרתי לתת שמך היקר לי עליו, אותו הקדשתי לכבודך, והיה לך לקרבן מנחה מאתי חלף עצבך ורגזך בימי ילדותי ונעורי. בו אביעה רוחי לאחי בני דורי, ומפי ילידי דמיוני, אשר יצר לו בדמות אנשים חיים, נודעים לי ברוחם ובמעלליהם ובדעותם הפנימיות, אשמיע הגיוני לבי ומחשבותי, בלולים בדעות זרות לי כיום ואמרות לא טהורות בעיני, על פי התורה אשר הורוני הימים והמקרים האחרונים, לא בסופה ובסערה דרכי בזה, לא בנאצות וחרפות ערכתי משפט, אך פעמים אחדות התמלטו מרורות מעטי בהתרגזי על עקשי דרך, אבל שקר לא עשיתי בנפשי, לא הגדלתי על עונות הדור, ואהי תמים עם יצורי, איש איש כרוחו וכלבו התאמצתי להראות לקורא, בלי חפאות דברים אשר לא כן גם על שנואי נפשי ובלי עשות חנף למנאציהם ומנדיהם. אם צלח חפצי בידי לא אדע, גם לא לי המשפט, אך מי יתן, ונשמרו שופטי גם הם מלטפול שקר עלי, כאשר נשמרתי אני בשוט שרעפי בין אנשי אלה, כי ממשפט אמת וצדק לא יחת לבי; גם כי לא יזכה פעלי בהשפטו, אשא ואסבול במנוחה, אם אך באמת ואמונה ישפט.

לכבודך, אב יקר ונכבד, הקדשתי את ספרי הדל הזה, אך היהיה לך פעלי לכבוד? – זאת לא אוכל דעת, ומה אעשה? – האקדם פני המבקר לצאת בחרפות לנגדו ראשונה בדרך סופרינו ומשפטם מאז, ואני לא שונא לו מתמול שלשום, כי אחיו אנכי, אוהב בקורת כמוהו, ומאוד יצר לי עליו, בראותי שמו מנואץ בפי רוב אחיו הסופרים, הלוקחים למו קרנים לנגחו בלי חמלה ובלי צדק. רע ומר גורל סופרי ישראל, מודעת זאת לכל, אך גורל המבקר עלה על כלמו. הסופרים הם שעירי החטאת המכפרים בדמם על כל הקהל, והמבקר הוא השעיר המשתלח לעזאזל, שעיר הפורים הנו גם הוא, וקדוש לא יאמר לו. כלם עולים בכבוד על המזבח, והוא ידחה בחרפה אל ארץ גזרה, שם יצמתו חייו וכבודו גם יחד, לא יסך עליו נסך, וחלבו לא יהיה לריח ניחוח כי אם למאכל לכל חית טרף ולכל עוף טמא. – חלילה לי לעשות כמעשה השעירים הקדושים, העודים גובה וגאון ומנגחים בקרני קדשם בחמת קנאה ועברה. יבוא נא כל החפץ וישפוט, יחוה דעו ואשמענו, ואם שגיתי ויבין לי והתודיתי, וממך, אבי, אבקש סליחה אז, ובין כה קח נא את ברכתי וקרבן תודתי, וברכני גם אני, אבי!

בנך אוהבך ומכבדך בכל לב ונפש

המחבר

ווארשא י“א שבט תרמ”א.

 

א    🔗

בפאת נגב לעיר N תשתרע מסלה רחבה וישרה, מוצאה ממעלה גבעה לא גבוהה ורחבת ידים, הנשענת על כתף העיר דרומה מערבה, ששם היו מתהלכים לפנים כל יושבי העיר לשוח בקיץ בין הערבים. עתה נִטל ממנה כבודה זה ונִתּן לפנה אחרת יפה וטובה ממנה, אשר בקצה העיר השני לעומתה, אבל עוד רבים שוחריה, כי זקני הדור אוהבי כל ישן ומקצת הצעירים הבוחרים בטעם זקנים עודם מחזיקים במקום שעשועם זה, ונפשם תדבק בו לאהבה אותו מכל יתר מגרשי העיר, כי מקומות גם הם יִקָדְשוּ ברוב ימים. מהדרך הזה המפאר בעצים נהדרים, רבי ענפים, שתולים על שני עבריו מזה ומזה בשני טורים ישרים, יוצאת המסלה ההיא מזרחה וחולפת על הדרך, העולה אל פרור אחד לימינה מהעיר העומדת במורד לשמאלה, ופוגעת במסלת הברזל, ותוצאותיה אל פרור שני אשר מעבר למסלת הברזל.

עזובה ושוממה היא המסלה הזאת, הטבע אשר אָצל מהודו ביד נדיבה מסביב לעיר וירב שם הרים ועמקים קטנים, מפארים בכל פאר ירק עצים וחרשי מצל, קפץ ידו מן המקום ההוא ולא שת כל עדי עליו, על כן לא ינהרו לשוח שם, ויושבי הפרורים הנשנים אל המסלה הזאת גם הם, אך לפעמים ימצאו חפץ בה, כי אל כל אשר ידרשו יש למו דרכים אחרים קרובים ממנה. לעתים מזמנים תעבורנה עליה עגלות אכרים ותרגזנה את שכבת חולה, והתאבכו גאות אבק ביום חורב, אך קל מהרה ישובו אדי החול ונפלו על הארץ, ושבה ושקטה כקדם.

בחלקה הראשון, אשר בין מעלה הגבעה ובין המשעול הפונה אל הפרור, יעמדו לימינה בתי עץ אחדים, וחצרות למו מתוכם, ואחד מהם שתי עליות עליו על שני קצותיו, ומעקה לכל אחת מהנה.

זאת תורת המסלה והבית, ושמה ילך נא הקורא אחרי.

                                                                                          _______

באחד משבתות הקיץ, בשנת תר"ל…, ביום צח וחם למאד, אחרי הצהרים, עמד נשען על מסעד המעקה, אשר לעליה הראשונה בבית ההוא, איש כבן שלשים ושתים שנה, קצר קומה עגול פנים וטוב רואי, ובצדו עמד איש גדול ממנו בקומה וצעיר בשנים, בעל פנים ארוכים מעט וכהים במראם, שחר שער ועגול זקן. שניהם היו לבושים בגדי אייראפא לא נהדרים למאד, אך גם לא נתעבים מיֹשֶׁן. הראשון הוא אדוני העליה, אשר שכרה למושב לו, ושמו אָשר פֿראנק, והשני אחד מרעיו, ברוך שלמוני שמו, על יד הפתח המוביל מן הבית אל המעקה יְצַחֵק נער בן שמונה שנה עם שני אחיו הצעירים ממנו, ומתוך הבית ישמע קול שתי ילדות בוכיות במרי נפש וקול בעלת הבית אשת פֿראנק, המחלקת שפתיה אל הבכירה ומטלטלת ערש השניה, לבעבור תשובנה למנוחתן. אך הקולות יגברו מרגע לרגע, שתיהן התחזקו וַתַּגְדֵלְנָה צוחותן, ודמיונן כשתי אקטריסות מתמרמרות אשה אל אחותה על במת התיאטר, בקום סכסוך עצום ביניהן. בכל פעם ופעם בהרימן קולן בחזקה, ירעם אביהם פנים ויתר ממקומו בלי הבט מאחריו, והשני יקרב אל הפתח, ישקיף ויתבונן בחמלה אל תוך החדר, וכרגע יעזבנו וישוב למקום עמדתו, בזכרו ובראותו, כי אין עזרתה בו בדבר כזה.

– הנך בעיני כחסיד הנודע עם חמשת ילדיו, אמר שלמוני אל פֿראנק בצחוק קל.

– הן לא בלי מזון ומחיה אני, ענה גם הוא בצחוק.

– אמנם בזה אינך עוד כמוהו, אך היו תהיה בקרוב, אם לא תעזוב ארחך, ואליהו הנביא לא יקרה לך בדרך, כי רק למבקש מחיה ואין לו יעזור, ולאשר ישליך מעליו עבותות ביתו וילדיו בזדון, לא ידאג מאומה.

– זה כמה פעמים חליתיך, לבל תוסף דבר אלי כאלה. הטרם עוד תדע, כי דעות שונות לנו בשאלה זאת, ומה בצע באמרי רוח?

– לו ידעתי זאת, אז כבר חדלתי לראות פניך, אבל אנכי לא כן אדמה.

– מרמה בפיך, ידידי, לא למעני תבוא הנה, ענה פֿראנק ויקרוץ בעיניו בלעג.

שלמוני החריש מעט בפנים נזעמים.

– לא כן הדבר, השיב לו אחרי כן. – גם למענך אני בא הנה, כל עוד הנך שאנן בביתך, כל עוד לא נדחת לארץ גזרה או לארץ נכריה, לא אִוָאֵש ממך מלעשותך לאיש. – לדבריו אלה צחק מעט.

– עבודה קשה נתת עליך – והיא לא תצלח, הן לא זה הפעם הראשונה תנס כחך אתי, ואדמה, כי עת לך להבין, מה כבדה המלחמה הזאת עליך. אמנם בחכמה בחרת להתוכח אך אתי, כי אנכי הראש לכל אנשי בריתנו בזה, כלם אלי יביטו, עלי ישענו ויעמודו, ובסורי מעליהם – ונפוצו והיו כלא היו; אך הלא על כן עליך להבין, כי לא אותי תנצח בדברים. –

– ובכל זאת לא אחדל מיחל.

– תוחלת כזאת, אשר לא נוסדה על כל, לא לכבוד היא לבעליה.

– לא חסרת כל מוסר היא תוחלתי, כאשר תאמר. רואה אני בך, כי הדבר הזה לא לפי דעותיך ולא לפי רוחך הוא, וכי הרעה הצרורה בו גדולה היא לך מאשר לרעיך, כי על כן בעל אשה ובנים אתה, לזאת אכבירה עליך במלים…

– ובכל אלה אני העומד בראשם ומנצח עליהם, בלי חת מכל הנוראות הנשקפות עלי, והיא תהלתי, כי אשחק לכל שוד וצרה, אף אקפוץ רחמי מאשת נעורי ופרי בטני, בהשליכי את נפשי מנגד על הדרך הזה, שכלו מעקשים וחתחתים נוראים, אשר כל מתנגף בם שאול צעדיו יתמוכו. התדמה בלבבך, כי נקל הוא לי להקשיח לבי מכל מחמדי? לא אכזר אני, ולבי לא אבן בקרבי, מאד מאד נכמרו רחמי עליהם, ובמסתרים תבכה נפשי לזכרם, בכל עת ובכל רגע יהמו מעי למו. אך מה אעשה, ואינני יכול לבכר אותם על פני כל התבל, אף כי בני ביתי הם, שבצרתם לי צר ומכאובימו – מכאובי. עון פלילי הוא לאיש בעל דעה לעשות כזאת. אך רכי לבב המפחדים תמיד או רודפי תענוגים ותפנוקים, אשר אין עינם ולבם כי אם על בצעם ולא נחלו על שבר אחיהם, המה יבחרו לשקוט על שמריהם, על כן ידברו כאלה, ואני אמיץ לבי, לא אחת ולא אשוב מפני כל! דעותי הברורות בעיני כְּאַקְסְיָאמוֹת¹, לא תתנה לי מנוח, לו גם חפצתי לשכוח את חובתי לעם, וגודל הדבר הזה הוא יאזרני חיל וירהיבני, על כן לא ירך לבי ולא אירא רע.

– מליץ נפלא אתה ידידי, ומלים לא תחסר, זאת ידעתי מכבר, אך למה זה תשחת דבריך הנעימים, וכל המליצות האלה נודעות לנו היטב? הנך מעתיר דבריך על אומץ-לב ומורך-לב, כמו חדשות ונצורות תשמיע בזה, וכל חדש אין בהם, כי אם דברים עתיקים ומבוארים לכל נער. הן לא מטיף בבית תפלה אתה, לא אחד הכהנים החדשים, אשר הקים לו ישראל בהיכליו, ואני לא עדתך המוקרת כל אולת חדשה, כי אם רעך, יודע ספר כמוך, ולמה זה לנו מבול מליצתך?

– ולמה זה תפקוד עלי עון קשי לבי, בהתאכזרי לבני ביתי? אם תשובתי ישנה, הלא שאלתך נושנת עוד ממנה.

– הלא על כן הקדמתי להגיד, כי לא לפי דעותיך ולא לפי רוחך הוא הדבר הזה.

– על זה לא לכבוד הוא לי להשיב: דרכי ומעשי מעידים בי כי לא כן הוא, כי האומנם יחרף איש את נפשו בגלל דעה אשר לא יאמין בה? הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו?

– אמנם כל אשר לו יתן בעד נפשו, מלבד התאוה ללכת בחקי המאָדע, היקרה לרבים גם מאשׁר וחיים, שא נא עיניך אל כל אשר תפנה, וראית המון קלי דעת ורכי לב מקריבים אשרם ומנוחתם – שהם חלק חייהם – על מזבח האלילה הנתעבה הזאת. אולי תאמר, אין הנדון דומה לראיה, הנני ואראך מופת גדול מזה: זכור נא כמה אנשים אִבּדו חייהם במלחמת חד-את-אחד, בגלל אשר בושו להנצל מזה. בימים האלה ימעטו מקרים כאלה מאשר בימי קדם, אך עדנה לא תמו עד כה, אף ישנן ארצות באויראפא, אשר עוד ירבו גם עתה ולמעשים בכל יום יחשבו שם. ומי המה אלה המערים למות נפשותם? על פי הרוב חדלי אישים, שאין לעולם כל חפץ במו, נבזים ושפלים המאבדים הונם מבלי יכולת לעצור ברוח תאותם, עצלים ונבערים אשר מוחם נעור וריק ולבם טפש כחלב, נערים שובבים, קצרי רוח, נתונים למשחק לכל עלמה סוררה, המושלת בם בחזק יד ומנצלת את ביתם – המה יתיצבו אל מול קנה הרבה כמטרה לכדור מות! לא, ידידי, לא כל מביא רעה על נפשו אמיץ לבו בגבורים. הילד השולח ידו בממתקים, בלי שית לב לשפטים הנכונים לו בעבור זה או למכאובים העתידים לבוא לרגלם, קל-דעת הוא ולא אמיץ-לב. לא מעשי האדם לבדם יעידו על אומץ רוחו, כי אם השתות המעשים והמחשבות. כל הולך אחרי דעה חדשה, בבלי הבין אותה, רק בגלל כי חדשה היא, נבזה הוא ונתעב בעיני כל איש דעת, ופתי יאמר לו, גם כי תבואהו רעה בגללה. אך איש מדע כי יחרף את נפשו בעבור דעה לא מובנת לו, תועבה הוא עושה בעמו, תועבה גדולה ונוראה עד להשחית, כי יַשגה אדם רב ויוליך אחיו שולל, וגם דמו לא יכפר עליו, פושע הוא בחייו ופושע במותו, פושע בנפשו ופושע באחרים, ומי יוכל להצדיקו?

– אך במה תכנת את רוחי ותבוא עד חקר דעותי הפנימיות? שאל פֿראנק בחמה מסתרת ובלעג מְגֻלֶה.

– כבר נסיתי ואראה, כי אין מוסדי השטה, אשר בחרת בה, ברורים בעיניך, כי לא הגית בה די שפקך, ואינך יודע להשיב גם על שאלות קלות נגדם, גם בתורת העקאנאמיע לא תדע היטב אף פרק אחד. אותות לב אמיץ לא נראו בך מיום דעתי אותך, ורוחך לא רוח אנארכיסט מואס בכל ומתקומם להרוס ולנתוץ כל ישן, כי אם רוח פאטריאט יהודי, כי על כן אהבת את שפתנו הישנה, והנך כותב בלשון ספרי הקדש ומדקדק בה למאד, עד כי פעמים רבות עשית לי צחוק בחרדתך הרבה על טהרת שפתך, כי תתאמץ בכל עוז לכתוב בסגנון אבותינו ממש וכל וא"ו יתירה כקוץ הוא בעיניך.

– הפעם תדבר כאיש אשר אין ברוחו נכונה, וקרוב בעיני, כי אין מוחך במצבו הנארמאלי², כי מה ענין וא"ו יתירה לשאלת העניים המבקשים לחם?

– מוחי עובד עבודתו באמונה, מאשר לא אתעמר בו לאכוף עליו ללכת בדרכי המאדע במשפטיו. המאמין באמת בשטה החדשה הזאת, הצוחקת לכל זכרונות העבר, לא ידבק בשפה ישנה נחשבת במתות לאהבה אותה בכל לב ונפש כמוך, אף כי מצבת מזכרת היא לעמו, כי גם את עמו לא יאהב יותר מכל האדם. כל העמים כלם עם אחד בעיניו, גם חי הוא אך על ההוה ועל העתיד, ומה יסכנו לו זכרונות ימים עברו?

– הקאסמאפאליטיזמוס והפאטריאטיזמוס³ שני הפכים הם לדבריך, אך שגיאה היא מאתך, רק איש קצר-תבונה לא יבין לחברם יחד, ובאמת אינם מתנגדים זה לזה מאומה, יכול אני לאהוב את כל בני האדם בלי הבדל בין איש לאיש ולעבוד באמונה גם לטובת אנשי ביתי, מאשר צרכיהם ומחסוריהם נודעים לי יותר ובידי למלאותם, ולא מאשר אֲבַכְּרֵם על פני האדם. כמו כן אוכל לאהוב את כל עמי הארץ ולעשות ככל אשר בכחי לטובת עמי. אך כאשר יזהר כל ישר הולך לבלתי הרע לרעהו בעשותו לביתו, כן עלי להזהר לבלי תת טובה לעמי במחיר צרות ורעות לשכניו.

– בזה צדקת למאד, גם אנכי לא אחשבם לשני הפכים, אפס כי רק במדות מְמֻצָעוֹת יתחברו יחד בלב אחד, ולא בפרוץ אחד מהם כל חוק וגבול, ובך יתגברו גם שניהם בבלי כל מדה וקצב. קיצון שבקיצונים⁴ הנך ככל בני גילך בארץ הזאת, הַדָאִים על כנפי רוח ומתאמצים בכל כח ועז להעביר איש את אחיו במעופם לפנים ולהשגיא פעליהם גם לעומת מוריהם בני ארצות המערב. כמוך כמוהם תתעבו כל ישן, וכל רגש אהבה לזכרון קדום ללעג וקלס לכם, ושפת עבר קנתה כליותיך ולבך, והיא שעשועיך למרות רוח תורתך!

– האם תורתי תמנעני מכתוב בכל לשון שאחפוץ? מדוע לא אכתוב גם עברית? הן שפה היא וספרות לה וקוראים לה!

– לו היו עיניך נשואות אך אל הרעיון לבד, לו התאמצת אך לדבר בשפה קלה ומובנת לקוראים, לא דברתי כזאת, אך אתה מליץ אתה ככל מליצינו הרבים ונפשך דבקה אחרי שפתנו, ועוד יתרה תעשה, כי לא תחוס על עתך ותעמיק חקור לפעמים על אות אחת, כמו תירא על נפשך פן יקומו בני דור ישעיהו הנביא ויועידוך ירושלימה למשפט על כל שגיאה גדולה או קטנה ועל כל וא"ו יתירה. והנה אתה ידעת, כי גם אני לא נופל אני ממך באהבת עמי ושפתו וכל אשר לו, אף כי אשחק לפעמים לחקירותיך ודקדוקיך בדברים קלי ערך כאלה, אך אין כל ספק בעיני, כי רגש כזה לא בלב איש חברתך מקומו.

– לפי דבריך, כל הכותב כֹּהֵן בלא וא"ו, אסור לו להסתפח עלינו. הֲרֵעוֹתָ אשר עזבת את הפלפול התלמודי ותשא עיניך למדעים אחרים. הלא חריף נפלא אתה ומחבר שִׁטוֹת מאין כמוך, ולו הואלת ותחבר את חמורו של ר' פנחס בן יאיר לחמור אבי שכם, למען יאחזו שניהם בשטת העגלא תילתא שבראו ר' אושעיא ור' חייא בכל ערב שבת.

– זה דרכך תמיד, ענה שלמוני במנוד ראש, להשיב מהתלות בעת אשר אין בפיך תוכחות, מה בצע בשפת לצון ודברים ראויים להשמע על פי כל בדחן?

– נבחרה לי שפת בדחנים מלהוכח במלים לא נועיל בם, מה נדבר ומה נתוכח, ואנחנו גם שנינו לא נשוב עוד מדרכינו?

– ואתה תחזיק בדרכך ולא תרפנו בלי שית לב למצב ביתך ובניך?

– כבר השיבותי לך על זאת.

– אך הלא צפוי אתה אלי צרות רבות ורעות! היעמוד לבך בך בבוא כשואה אידך ביום פקודה?

– חי נפשי, כי חרפה היא לי לשמוע מפיך שאלה כזאת. האם ילד אני או בער באדם? ואולם דע נא, כי לא על נקלה נִתָּפֵשׁ בכף, כי נזהרים אנו למאד. ראה נא את מקום מגורי בחרתי לי, התמצא מקום נאמן ובטוח ממנו? לגור בתוך העיר לא אוכל, ולהסתר במקום נשכח מני רגל, אין לך סכנה גדולה מזאת, כי כל מקום סתר ימשוך עליו עיני שוטר. אבל המקום הזה אין טוב ממנו, גלוי הוא לכל ואין רואה, כי הדרך אבלה ושוממה כל הימים.

– כן הוא, נזהרים אתם למאד. על זאת יעידו כל מכתביכם הרבים, שאתם כותבים ומקבלים בלי כל חפץ למעשיכם. כלם מלאים סודות ורמזים, אשר יבינם כרגע כל תינוק דלא חכים ולא טפיש, ואשר אם יפול אך אחד מהם ביד, ואבדתם כלכם. הן זה דרככם כסל לכם להגדיל על עוניכם במו פיכם ועטכם, כי על כן כלכם סופרים מהירים, כלכם משכילים וחרוצים, לכלכם עבודה רבה וחליפות מכתבים, וכלכם אוהבים להתפאר, אלה בבלי עשות מאומה ואלה במעשים אין מועיל בם לא להרע ולא להטיב.

– הן רבות פעמים אמרת, כי אין ערוך לרעותינו, ועתה תתהפך בלשונך לאמר, כי גם להטיב גם להרע אין אתנו, ראה כי נוקשת באמרי פיך.

– לא נוקשתי מאומה, את הרעות אשר אתם חושבים לעשות אינכם עושים, כי תקצורנה ידיכם, אבל רעות אחרות במגורכם, בהדיחכם נערים רכים מאחרי למודיהם ובהביאכם עליהם רעה בחברתכם. מלבד זאת, הן לא בכל הנספחים לחברות כאלה אדברה, כי אם ברֵעיכם אתם. בלי כל ספק ישנם במקומות אחדים גם חזקי-לב וקשי-רוח, אשר יש לאל ידם להביא מבכות גדולות בארץ, והשחת ישחיתו הרבה למאד, אף כי באחרונה גם הם יצאו וידם על ראשם ואספו רוח בחפנם. אחד ממין זה אראה גם ביניכם לדאבון לבי.

– מי הוא, שאל פֿראנק בחפזה ובלבו אמר, כי עליו מֻסַבִּים הדברים, וישמח על הכבוד הזה.

– הוא ראשכם ומנהיגכם.

– הלא אני העומד בראש, קרא פראנק בצחוק עליצות.

– לא כן הדבר, בִּמְחִלַת כבודך, לא אתה הראש, ואיך לא בּשְׁתָּ לקחת לנפשך שם זה, ותורתכם הבזויה מֹאֶסֶת כל ראש וכל ממשל? אך באמת תתנשא על חנם, כי יאקימאוו הוא המושל בכם ברוחו הכביר, אף כי לא ישמיע על דל שפתיו כזאת, ואולי גם לא ידע בלבו, כי כן הוא; אך בו אראה איש משחית נכון לעולל עלילות, להרשיע ולחבל בכל אשר יפנה.

פֿראנק הוריד ראשו לדבריו, והכרת פניו ענתה בו, כי לא לנחת היו לו.

– אכן כלנו חוטאים ופושעים זה בכה וזה בכה, אמר אחרי כן בלזות שפתים, – ואין קצה לעונותינו, אך שמע נא, הנה יאקימאוו בא אלי, ועלינו לְהִוָעֵץ בדבר גדול ונכבד, על כן אבקשך לעזבני כעת, הלא זה דרכי להגיד ככל אשר עם לבבי, סאנס סערעמאניע.

ברגע ההוא נראו שני אנשים יוצאים ממשעול הפרור, ממבוא העיר, והולכים וקרבים אל מקום בית פֿראנק.

– הנהו הולך שם עם בלינדמאנן, הוסיף פֿראנק ויורה בידו עליהם.

– הגם בלינדמאנן בין היושבים ראשונה בסודכם?

– אל תדאג לבלינדמאנן, אנכי הכרתי כשרונותיו ואשים לבי אליו, ותצלח לי לטהרו מחלאתו ועשיתיו לאיש. עתה הוא כלי חפץ בידינו וכבר החל ללמוד מלאכת סנדלר.

– ועל כן נהפך לבכם לאהבה אותו ולבטחה בו, תחת אשר עוד לפני שבועות אחדים מאסתם אותו ותרחיקוהו בשאט נפש?

– לא לבנו נהפך, כי אם את לבו הפכנו.

– אך להפוך לב אדם בקרבו בימים אחדים הוא דבר קשה מעט לפי דעתי.

– מהרה ידידי ולך, כי קרובים המה לביתי.

וימהר שלמוני ויפרד ממנו ומאשתו ובעוד רגעים אחדים יצא מביתו.

בשעה החצר פגע ביאקימאוו ובלינדמאנן. הראשון היה דומה בקומתו לפֿראנק, שחר פנים ושער ובהיר עינים, כבן עשרים וחמש, והשני נער צעיר כבן תשע עשרה שנה, רם קומה, דל בשר וקטן עינים. שניהם לא היו הדורים בלבושיהם, אך השני לבש בגדים בלים ורעים למאד. בשפה רפה ברכו את שלמוני, והוא ענה אותם שלום גם הוא בשפל קולו וכמו בלי חמדה, ובלי עמוד ממהלכם אף רגע, באו הם אל תוך החצר, והוא הסב פניו לשמאלו וילך לו.

 

ב    🔗

ברוב שרעפיו בקרבו הלך שלמוני לאטו, מלא רעיונות מעציבים ומדאיבי לב, בהגיעו אל מעלה הגבעה פנה לימינו ללכת העירה, בבלי דעת בנפשו איפה הוא, ויעש הלאה דרכו תפוש במזמות לבבו. בטרם יקרב אל רחוב העיר הנפגש ראשונה בדרך ההוא, עברה על פניו עלמה גבהת קומה, ישרה כפסל שיש מעשה ידי אמן וטובת רואי עד מאד. עור פניה כהה מעט אך נקי בלי כל תו קטון, אֹדם נעים ללחייה, עיניה השחורות והמלאות מפיצות רוח חיים, ועל כלה הוצק הוד עלומים, יפי תאר ויפעת מראה. העלמה ראתהו ותעמוד ותתבונן בו, והוא לא ראה ולא ידע וילך הלוך והרחק מאתה. אך מעט מזער הביטה אליו מאחריו, כמו פסחה על שני שעפים, אם להעמידו ולקרוב אליו או לא, ואחר נשאה את רגליה, ותלך ותתרחק גם היא בחפזון.

חם היום חזק למאד, ובצאתו ממעלה הגבעה, במקום אין מחסה עצים עוד, ותך השמש על ראשו בכל עז קרניה, ויעור מתרדמת רעיוניו וישאף רוח כי עיפה נפשו, ויחשוף את ראשו וימחה את אגלי הזעה מעל פניו ויפן כה וכה כְּתֹעֶה במקום לא נודע לו מתמול שלשום. אחר קרב אל חצר אחד ברחוב ההוא ויעל במעלות אשר בשער. אך דלתות הבית, אשר ערך פעמיו אליו היו נעולות, כי היתה עת משכב הצהרים אחרי ארוחת השבת.

בשובו משם הרחובה, נשא את עיניו וישקף אל החלונות אשר מעל השער, אך מסכות לבנות היו מתוחות על פני כלם מבית ולא נראה בעדם כל מאומה.

זמן מעט נצב על מקום אחד בעינים נשואות אל החלונות ואחרי כן נטה משם אל אחד החוצות הצרים הסמוכים אל הרחוב ההוא.

                                                                                          ________

שעות אחדות חלפו הלכו למו, והיום רפה לערוב. נֹגַה אור השמש נהפך לזהר צהוב, הצללים ארכו וַיִמָתְחוּ על פני הרחובות, תמונת הירח נשקפה ממרום פני הרקיע הטהורים, בדמות עב קטנה ועגולה, ובני ישראל ישוטו בחוצות, ומגמת פניהם לקצות העיר, לראות בהדר הטבע ולהֵראות בהדר בגדיהם, בגדי ימי הענג או העֹני, כי אך קוראים אנו לשבת ענג והתענג לא נוכל עליו, כי אסורים על ידינו ועל רגלינו. אוהבי לחץ ועני אנחנו, על כן הרבינו לנפשות מִצוֹת ואסורים לא שערום אבותינו. יום אחד בשנה צוינו לענות את נפשותינו, ואנחנו מתענים יום יום ומוסיפים להתענות ביום המנוחה והענג, למרות דברי החזה הקדוש בתוכחותיו הרמות והנמלצות, שֶכֻּלָן רפאות ושקוי לנפש ורוח.

יום עָנְגֵנוּ הוא יום עָנְיֵנו, ומנוחתנו – מנוחת אסיר-כלא!

מטפחתנו, השוקטת בצלחתנו תמיד, תהפך עלינו למשא ביום הזה, בחגרנו אותה על מתנינו בלי חפץ, והננו הולכים וממששים את חגורתנו זאת מדי רגע ורגע, פעם לשמרה לבל תזח ממקומה לרע לנו, פעם לתקנה ולחזקה עלינו, פן תאבד ממנו ומצאה איש כבד עון ושמה בכיסו ולא תהי עליו למשא, ופעם להשתמש בה, כי אפנו לא ישמור את שבתותינו, ולא נוכל לענותו בכל אשר נתענה אנחנו. מקטרתנו תועבה לנו, וזקנינו מריחי הטאבאק, בצאתם לשוח, יעקמו חטמיהם וימישום בכפיהם לרגעים, אך תושיה נדחה מהם, כי אין עצה ואין תחבולה להפוך גם את הטאבאק למשא, למען יהי מותר לשאתו. וכלנו מחכים בעינים כלות ומביטים השמימה, לראות מתי יעבור יום הענג, ושבו רשעים לשאולה, ואנחנו ננתקה את מוסרותינו.

ובין כה כבר נפרדו רבים מאתנו, כי בחלו במנוחתנו וענויינו ויקראו לנפשם דרור, ומרביתם היו לאנשים בודדים ועזובים, בלי עם, בלי אחים ובלי כל קדש, ויתמכרו – אלה לתענוגים ותפנוקים, אלה לעשות אך עשר אם במשפט אם לא במשפט, ואלה ללכת בדרך העמים בלי דעת להבדיל בין טוב ורע, והנם רצים בחפזה מאתנו, רצים ונכשלים, זה בכה וזה בכה.

ובאשמת מי כל אלה? – ה' הוא היודע!

סופרינו ומשכילינו יודעי-כל לא יעצרו ברוחם מהשיב גם על… כרובם כן יביעו לנו מליצות שוא וחזיונות דמיון: אלה יאשימו את הרבנים, אלה-את החסידים ואלה-את המשכילים, בבלי השיב אל לבם, כי גם כל האשמים האלה לא בריאות חדשות הנה, כי אם תולדות אבותם ואבות אבותם, מי איפוא האָשֵם באמת ואת מי נועידה למשפט? –

כל בני העיר יצאו מבתיהם ומחוריהם ויפשטו לשוח במגרשיה. גם במעלה הגבעה הנודע לקורא נראה רוח חיים לרגלי שרידי הדור הישן, אשר הופיעו שם מעט מעט אחרי תפלת המנחה, רק במסלה ההיא שקט ושלוה ודממת מדבר.

אך בית פֿראנק לא ינוח ולא ישקוט. שם נערים שונים נאספים, הם אנשי חברתו, אשר התנשא עליהם לראש באזני שלמוני, וככה יעשה מדי שבת בשבתו, כי הוא יום שבתון גם לאדוני הבית, ובימי החול לא נקל היה למצאו בביתו, כי עבד עבודת סופר בבית מסחר לאחד הגבירים, איש יהיר ונבוב לב, אוהב מרמה, רחוק מצדקה וריק מכל מדה טובה כרוב אריסטוקרַטֵינו בערי המדינה. הנערים האלה היו נערים בכל מובן המלה הזאת. אחדים מהם היו מתלמידי בתי הספר התיכונים, ויתרם לקחו תורה בבית אבותם, אך כלם טרם היו עוד לאנשים. כל אלה חברו יחד, וַיִקָרְאוּ סאציאליסטים – אנארכיסטים בפיהם ובפי פֿראנק מורם ומדריכם, ויבלו עתותם בקריאת ספרים אסורים מטעם הממשלה, ועוד יותר בשיחות על אודות הספרים ההם ודעותיהם. מובן מאליו, כי מרביתם לא הבינו מאומה מכל אשר דברו ולא השמיעו לאזנם מה שהוציאו מפיהם, ואשר הבינו לא העמיקו הבין, אך כלם נמשכו אחרי פֿראנק, אשר היה גדול מהם בשנים ומדע, ובקסם שפתיו הוליכם אחריו. אולם זה כחו היה כח חיצוני לא פנימי, ויהי דמיונו כאופן בעל-שנים הסובב ומאחז בשניו עוד אופנים רבים ושונים ומסבבם בכח התנועה הנאצלת עליו מאופן אחר נסתר מתחתיו, הקטון ממנו במדתו וגדול בכח תנועתו.

האופן הקטון הנסתר הזה היה יאקימאוו.

הוא היה קטון מפֿראנק במדעים ולא נודע כמוהו לתהלה בעיר, אך גדל ממנו בחזק-לב ועז רוח. בימי ילדותו היה שאנן ושקט, ולא עבר עליו כוס רוב בני גילו בימים ההם. מלחמת ההשכלה והאמונה או רוח הדת ותאות החיים לא נודעה לו אז, כי אביו נתנו לבית ספר בטרם עוד מאס בלמודי החדר. אך כאשר גדל העתיק אותו מקרה אחד מהמסלה אשר סלל לו אביו. אז שם פעמיו לעיר המלוכה ויחפוץ לבוא לאחד מבתי ספר הגבוהים, אך דרכו לא הצליחה ותוחלתו נכזבה. בשבתו שם, התודעו לו צעירים אחדים דבוקים בסאציאליזמוס, וילמד ארחותם ובימים מעטים נספח עליהם ויהי כאחד מהם. המלחמה עם כל סדרי החיים, אשר ביסודי תורתם (אם אך נוכל לכנות בשם תורה את דבריהם) לא כבדה בעיניו, כי היה עוד צעיר לימים, אשר לא ראה ולא הבין את דרכי החיים והליכותם, וטרם עוד דבקה נפשו אחריהם, ומאשר לא היתה לו עוד כל מלחמה פנימית וחיצונית, לא ידע עוד דרך העת הפועלת לאט לאט ומתנהלת בצעדים קטנים ומדודים, ותקטן בעיניו העבודה, אשר נטלו בני בריתו על נפשם להרוס בימים לא כבירים, את כל אשר נבנה ונסדר באלפי שנים. מלבד זאת נטה לבו אחרי הדעות ההן, בחשבו ככל הנתעים אחריהן, כי המחזיקים בהן הם ראשי חכמי אייראפא. אך באחרונה הסכין אתן, כאשר יסכין איש את האלפא-בית או את חקי החשבון הראשונים בלי חשוב בהם עוד, וזה היה יתרונו על פֿראנק, שניהם נמשכו אחרי הסאציאליזמוס בלי דעת וחשבון, שניהם אך האמינו בו בלי חקור ודרוש אחריו, אך פֿראנק ידע בסתר לבו, כי אך מאמין הוא, ויאקימאוו כבר שכח זאת ויאמין בכל לבו, ובכח ההרגל היו דעותיו בעיניו באמת באקסיאמות, אשר למותר הוא לבקש אותות על אֲמִתָּן.

תחת הילדות אשר השמיעו קולן בהיותנו בבית הזה ראשונה, יתנו עתה נערים קולם. האחד קורא ספר ברגש; השני פוער פיו ומביט אל אדוני הבית היושב ואוחז קסת הסופרים בידו ומביע מהתלות ולצון בפנים צוהלים, כי היה אוהב להתלוצץ; השלישי יזמר שיר ‘לי היא’, ( Она моя ), שיר חסר טעם ובלי כל יופי, אך מלא עזות ודברי בלע; ושם נערים נראים כילדים מתוכחים ונשפטים, וחפצם אך לפתור שאלות קטנות בדבר הסדר העתיד להיות, וכל אלה מתערבים זה בדברי זה לרגעים. הקורא בספרו ירים עיניו פעם לתקן שגיאות המזמר, פעם לתת קול שחקו גם הוא למהתלות פֿראנק, ופעם ישמיע דעו למרחוק אל המתוכחים, וכן יעשה כל אחד מהם. עוברים הם על נקלה משאלה לשאלה ומענין לענין, כאנשים שאין כל נעלם מהם, וכל דבר לא יקשה מהם.

– אחת אמרתי ולא אשוב ממנה: על פי הסדר העתיד להיות אין כל חפץ בכסף! יקרא האחד ברוח עז.

– אך איך יעשה מקנה וקנין בלי כסף? יתחנן אליו השני, בהשתפך עליו נפשו, על אשר נתעלמה ממנו הלכה.

– חַ! חַ! חַ! יריע עליו הראשון בשחוק רעם: – מקנה וקנין! מה חפץ לנו במקנה וקנין? הלא הכל יהיה קנין כל חברת בני האדם, ואיש איש יקח לו מכל אשר ידרוש חנם!

– בכל זאת?…

– מאי בכל זאת? הלא זה יסוד שטתנו!

– לא כן הדבר אותות חלוף יהיו גם אז, יקרא שלישי למו כרב מובהק.

– הגם אתה תחזיק בדעתו?

– בדעתו לא אחזיק, כי בכסף אין חפץ, אך בלי אותות חלוף אי אפשר.

– מדוע אי אפשר? – ובמה יבדלו אותות חלוף מכסף?

– אינך יודע מאומה.

– נשאלה את פי פֿראנק!

אך מורם ואלופם זה הוריד ראשו ויחל לכתוב בידים ממהרות כנחפז לכלות דבר נחוץ.

– הרפו נא ממני כעת, ישיב לשואל בלי הבט אליו.

– בלינדמאנן! שירה נא לנו משירינו!

– “שירות רבות שמעתי בארץ מולדתי”, החל בלינדמאנן לשורר, והוא שיר נודע לכלם, ותדום כל העדה, וגם פראנק הנחפז חדל לכתוב ויט אזנו אל משוררו.

בחדר הפנימי עמד יאקימאוו, ולמולו ישבה העלמה אשר פגשנו במעלה הגבעה, וישוחחו יחד בקול דממה.

– מה תאמר אתה אל השאלה הזאת? שאלה אותו העלמה בהגיע לאזניהם שאון המתוכחים.

– ילדים המה ועוסקים בדברים אין חפץ בם.

– הלא שאלה גדולה היא.

– אך לא בנו היא נוגעת, ולמה נחקור לבלי הועיל?

– ובמי היא נוגעת אם לא בנו?

– העת לנו להגות בסדרים חדשים? העת היא להתחקות על בנין הבית בטרם נִקִינו חלקת הארץ מתחתיו? הן עוד לא הוסרו הקוצים והברקנים מתחת לרגלינו, ולמה זה נחקור במה שיהיה? נסיעם, נבערם ונשרש אחריהם, ואחר נדע מה לעשות.

העלמה הביטה אליו בשממון.

– אל נא תשתוממי, הוסיף יאקימאוו למענה על מבטי עיניה: – הלא זה דגלנו: הרוס נהרוס ואחר נבנה.

– לו שמע שלמוני כזאת, אזי נתנך למשוגע.

לדברים האלה נפלו פני יאקימאוו.

– שמעיני נא, מאריא איוואנאוונא, אמר אליה בפנים נזעמים אחרי דומיה קצרה, ויבט אליה בעיני שכור: – אנכי אחד מאלה האומרים, כל אשר לא לנו לצרינו הוא. לכן אל נא תזכירי באזני את שם האיש הזה.

– אך הוא איש אמת וישר באדם.

– על כן תגדל שנאתי אליו.

– האם בו האשם, כי לא כמחשבותינו מחשבותיו?

– התחת שופט אני, כי תשאליני במה אשם? מלחמה לנו עם אנשים כמוהו, כל אשר לא נספח עלינו אויבנו הוא, ואשר לדעתך הצדק אתו צר ואויב הוא לנו ביתר עז, ומה לך עוד? –

– נורא אתה ונוראים דברים למאד, ענתה מאריא בקול שפל כחולה ותקם מכסאה בפנים לבנים, כי רחפו כל עצמותיה ופלצות אחזתה לתשובתו. בברכים כושלות קרבה אל פתח החדר, המוביל אל הבית, ותשען בימינה על הדלת ויאקימאוו נצב מאחריה.

עודם עומדים שניהם ואזניהם קשובות אל דברי רעיהם ושיחותם ושלמוני בא פתאום הביתה.

– הראית אִכָּר אחד בימיך? שאל שלמוני את בלינדמאנן בבואו, כי שמע אותו מספר על אודות האכרים ועמלם ברב דברים ובשפה נמהרה, כמו ראה בעיניו.

– שאלה נבערה היא, ועליה נאמר “אל תען”, ענה בלינדמאנן בעז פנים.

– מהיר חמה הנך, אדון נכבד, השיב שלמוני בשחוק: – אך אל נא תקרא למהלומות, כי עיף אנכי למאד. מלבד זאת… פה נשא את עיניו וירא את יאקימאוו ומאריא נצבים בפתח החדר, ומליו נעתקו…

 

ג    🔗

מאריא איוואנאוונא היתה ארושת שלמוני, זה ירחים אחדים, והם באו במסרת ברית התנאים באהבתם זה את זה, למרות עיני הוריה, אשר התאמצו בתחלה להפר מחשבתם, ואך בראותם באחרונה כי לא יוכלו להם נואשו ויאותו למו.

מאריא היא מרים כנודע, ושם אביה – לא איוואן, כי אם ר' יונה גיטקעס. הוא איש רם-קומה, רחב-כתפים, בריא-בשר ואמוץ-פנים. זקנו ארוך, ורוחב לו ויפעה לו, שערותיו צהובות-אדמדמות ושיבה זרקה בהם, ושערות ראשו כהות מזקנו אך מקצתן כבר הלבינו היטב.

ר' יונה – או איוואן היהודי – הוא איש נודע בעיר, עשיר ירא אלהים ונשוא פנים. ביתו מלא כל הימים מסרסרים ולוים, כי מלוה הוא ובכל זאת דרכו לבלי שוב הביתה מבית המדרש אחרי תפלת השחר עד הצהרים. האף אין זה צדיק תמים?

אבל ירא אלהים וחרד בדברי התורה היה באמת, כי בלי התר עיסקא לא הלוה לאיש אף פרוטה אחת, ולהבין עון מרבית על פי רעיון התורה קצרה רוח תבונתו. מעודו לא עלתה על רוחו, כי לא יאתה לאיש להרבות הונו בנשך ותרבית ולהעשיר מיום ליום בלי עמל. כאשר לא הכהו לבו על מטפחת-אפו, אשר נשא ביום השבת, מדעתו, כי העֵרוב נעשה כמשפט, כן לא יסרוהו כליותיו גם על מעשהו זה, כי על כן מֻתָר הוא בתורת עיסקא. מצדקה לא היה רחוק, אך הרבה לא הרבה לתת, כי המלוה היודע היטב על פי נסיונותיו, מה נאמנו דברי החכמים, באמרם, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, לא יוכל לבלתי הוקיר פרוטותיו כערכן, וגם על זה לא יסרוהו כליותיו, באשר לא נאמר בכל מקום, כמה חייב אדם לתת לצדקה.

הדקדוקים הרבים בכל חק וחק ובכל אסור ואסור, המה יבראו ויגַדלו בינינו אנשים כאלה, אשר לא תבונה בם להבדיל בין חטא לחטא ובין התר להתר, כי הכל כבר מדוד וקצוב, ומה חפץ עוד להתחכם? אמנם בעלי הפלפול, גדלי המוח, עודם חוקרים ודורשים ומוצאים חדשות, אך כל חדשותיהם אינן יוצאות מגבולים שגבלו ראשונים, ועוד לא העיז אחד מהם להמציא רעיון חדש גם להחמיר, אך מדלגים הם ומקפצים מקושיא לקושיא ומסוגיא לסוגיא כנודע, ולבאר דבר בטוב טעם ודעת אין אתם. וכי יחפוץ איש לקדש עצמו במותר לו, הלא הלכות מאכלות אסורות לפניו, שהם דברים נוגעים בשכינה ממש וגדולים מעניני מסחר ומשכרת בלי כל ספק. יכול הוא להזהר מבשר האחורים גם במקום מנֻקרים מומחים, מבהמה בעלת סירכא, מכל מאכל אשר נשאלה עליו שאלה, וכדומה, אך למה יחמיר בהלכות רבית, שלא נתנו אלא לבני אדם, הבזה יעשה נחת רוח ליוצרו? הן לא לה' תעלה נדבתו, כי אם לגבר כמוהו, ולמה זה יְחַסֵר נפשו מטובה חנם?

לבתו היחידה מרים לא חפץ להורות כל מדע בראשונה, אך נעמה אשתו הסיתה אותו לשכור לה מורה, למען תדע שפת הארץ ושפת אשכנז, המורה אשר הפקד לראשה אצל עליה מחכמתו מעט מעט, כי לא נחפז בעבודתו, ובכל זאת כלה אוצר מדעיו בשנים אחדות. אך היא לא שמחה בחלקה, אחרי תתו לה את כל רכושו זה, ותבקש לה מורה אחר. אז נפל הגורל על שלמוני להורות, כי פֿראנק, אשר היה קרוב לנעמי ממשפחתה ומשוחרי בית ר' יונה, העיד עליו, כי אין טוב ממנו, ופֿראנק ושלמוני היו אוהבים נאמנים בעת ההיא.

שלמוני עשה מלאכתו באמונה, בראותו, כי בעלת כשרונות היא, ולבה לבב חכמה, והיא שמחה עליו מאד, וייקר בעיניה עד לאין חקר, ובמרוצת הימים התקרבו יחד ויאהבו זה את זה אהבה עזה ונאמנה, וילמד אתה שתים ושלש שעות ביום, תחת האחת אשר הִתְחַיָב.

בעת ההיא דבר שלמוני על לב אביה, כי יתן לו להורות לה גם שפת עבר, כי כבר בטח לבם, כי קשרם הולך הלוך וחזק, וישתוקקו גם שניהם, כי תדע גם היא את השפה הזאת האהובה לו, שבה מקור היהדות ורוח ישראל מאז היותו לעם עד היום הזה.

– לא, לא, חלילה לי מעשות כזאת, קרא ר' יונה וינע ידיו וכתפיו: – כי בפירוש נאמר “כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות”.

אך שלמוני היה איש שפתים וכביר כח בְּהִתְוַכְּחוֹ, ובדברים נמרצים הוכיח לעיניו, כי אם לא ילמדנה עברית, יצא שכרו בהפסדו, כי תסור מדרכי היהודים ברבות הימים והיתה ככל הנערות המלֻמָדות, שנואות נפש ר' יונה, וכי אחרי אשר לקחה לקח זה ימים רבים, לא תהי תורה שלנו גרועה מיתר התורות אשר למדה. וַיִקֶש דבר ר' יונה מדבריו ויאות לו.

בשנה אחת למדה לקרוא ספרים עברים ולהבינם היטב, ותדבק נפשה בכתבי הקדש ובספרי העת החדשה.

בכלל לא היה ר' יונה איש אביר לב ומעמיד על רעתו בכל כחו. לולי עסק ההלואה וההגיון בתלמוד, המחַזֶק לב אדם כזה, היה רק כקנה, אך להקשותו כארז לא יכלו גם שני אלה יחד. להתחתן עם שלמוני לא אבה, ובכל מאמצי כחו נלחם אתם בהודיעם לו חפצם, אך בראותו, כי אין לאל ידו לסכל עצת הילדים, קבל עליו דין שמים, וינחם את נפשו במאמר ההמון המאמין, כי המקשה ערפו בדבר שידוך יִקָרֵא למרום, לבל יפריע את אשר נגזר מכבר, על ידי הבת-קול המכרזת.

בימי המריבה, בחדל שלמוני ללכת אל בית ר' יונה, היה למו בית פֿראנק למקלט ומקור מנוחה ונחומים, כי הוא ואשתו אמצו את רוחם וינחום במועצותיהם ויהיו למו לעזר בכל אשר יכולו. ובעת ההיא לא נפלגו עוד בדעותיהם ויהיו שלמים ונאמנים איש את רעהו. אך מיום ליום הרחיקו זה מזה ויפנו איש לדרכו. פֿראנק נטה אחרי סאציאליסטי ארצו, ושלמוני, אשר בתחלה הרבה גם הוא להגות בספריהם הכתובים בזעף ומרי נפש, סר מהר מדרכם וימאס בם, ויהיו בעיניו כחולמים.

פעמים רבות חלה שלמוני את פני מרים, בימים ההם, אחרי אשר ארשה לו, כי תוקיר רגליה מבית פֿראנק, אך הפצר לא הפציר בה לבלתי הגדיל תשוקתה, ומדי שבת בשבתו בא גם הוא שמה, כי ירא מאד לבל תמשך ברשתו, אשר יפרוש לרגלי כל יודע ספר, והיא הבטיחתהו תמיד, כי לבה לא ילך אחרי התורה הזאת.

ואביה לא ידע מאומה מכל אלה, אף כי היה פֿראנק משוחרי ביתו, ודרכו היה להשמיע את דעותיו בכל אשר הלך, אך ר' יונה ראה בעיניו וישמע באזניו ולא התבונן.

ברבות השכלה בעם, כן תרבינה מפלגותיו וכן תרחקנה אחת מאחת. המשטמה תקטן גם תחדל לפעמים בשטף העת, אך פרוד הדעות הולך הלוך וגדל, כי רוח ההשכלה בורא חדשות ומשלח שריגים רבים לעברים שונים, והבערות במקומה עומדת וחליפות זרו לרוחה. חשוכי הדור הזה לא שנו כמעט מאבותיהם, אשר בדרכיהם יהלוכו ומנהגיהם הנושנים בידיהם, אך אחינו שואפי כל חדש לא ידמו לצעירי הדור העבר, אשר שאבו אפיקורסותם מספרי הרמב"ם. על כן לא יבינו אבות רבים למעשי בניהם, והבנים יביטו ויתמהו אל אבותם. אלה עפים לפנים בלי מעצור לרוחם, אין עיף ואין כושל בם, אין פחד ואין חמלה לפניהם, כל רעיון זר ונורא לא יחרידמו, ומגמת פניהם למרחקי אין קץ, ואלה מושכים אחריהם לאט לאט, בכבדות יתנהגו, ועיניהם תכהינה מראות את אשר לפניהם.

יש אשר יחפוץ האב להתפאר לפני בנו בחפש דעותיו ויאמר לו דרך משל: “בשעה שהצבור קורא את התפלות בין התקיעות, אנכי עומד ושותק, כי – לא אחטא בשפתי – אך אין נפשי אל התפלות ההן”, ובדברו יביט ויתבונן בבנו חשוף-הראש ומגלח-הזקן, ויקו לראות אות לטובה על פניו, אך הה! הבן לוטש לו עיניו ועוצר במלים… צר לי עליך, אב נכבד, דבריך טובים ונכחים למבין, ושומע אין למו, כי אחרת להשמיעם. בנך כבר עבר את גבול חֻפְשֶׁךָ, ומותר אפיקורסותך מחסידותך אין בעיניו. כבר שכח את התפלות הנתעבות האלה, כבר גוֹרשוּ מקרב מוחו ויסערו כמוץ מגרן עם עוד תפלות רבות, וכבר נשתוו בעיניו כל מצוה ומצוה, כל אסור ואסור וכל מנהג ומנהג. תקיעות יום הזכרון ומהלומות פורים, חמץ בפסח ויין הבדלה לנשים, ספרי הרמב"ם וספר רזיאל המלאך – כלם כאחד רחוקים מכליותיו, ומה ימריצך כי תענה?

יודע היה ר' יונה, כי פֿראנק אפיקורוס גדול הוא, אך בשמעו אותו מדבר גבוהה על אודות היובל האמור בתורה ושמיטת הכסף בשביעית, טובו הדברים בעיניו למאד וישמח על אמרותיו, כי אמר נאה דורש הוא, ולא עלתה אל רוחו, כי בדברים הרכים והערֵבים האלה צפונה אפיקורסות חדשה, רעה ונוראה מהישנה הנודעת לו, אפיקורסות הורסת בלי חמלה ונוקבת עד התהום, אשר לשמה גם אפיקורסים יחתו, ולבב כל מבין יתפלץ לזכרה. ופֿראנק ראה, כי דבריו מוצאים למו מסלות בלב איש כזה, וירהב לבו ויהי בעיניו מסית נבחר, עושה נפלאות בקסם שפתיו ועז לשונו.

אך כן היה גם בעיני כל הנערים והצעירים, אשר התלקטו אליו וַיִסָפְחוּ על חברתו.

בדורותינו אלה כלנו חפצים ללמד ולא ללמוד, על כן אנו כורעים ברך לפני גדול ממנו ואוחזים בדעותיו, בלי חשוב מחשבות הרבה, אם אך נכח המאדע אשר לדור החדש דרכו, ובלב אמיץ ומצח נחושה נתן לגדופים גם חכמים גדולים, אם אלה לא בכל חדש יבחרו.

עז רוחנו הוא פרי קוצר דעתנו, וענוים אנחנו מרוב גאוה!

העכבר יחשוב כי אין גבור מחתול, והזבוב יחרד מפני העכביש, ואל האדם לא יביט.

לולי חשב הרב אשר בעיר קטנה ככפר, כי מאור הוא לעדתו, אזי לא נחשב הגדול ממנו בעיניו למאור ישראל ונזרו.

לולי רם לבב כל כותב חרוזים ומליצות, אזי לא הרבה מהללים לרעו הגדול ממנו, אזי לא רבו בנו חכמים כוללים בלי כל מדע, ואזי אולי לא העיז כל נער לכתוב כי ישראל הוא החולה, והוא רופאו, הכותב לו רעצעפט בדמות מאמר או קונטרס, כאשר יעשו היום במכתבי עתנו ללעג ולבוז לכל מבין דבר לאשורו.

לולי התימר כל נער בנו בידיעותיו הקלות שקנה לו מראשית למודי בתי הספר, אזי לא התאמץ להדמות אל רעיו הגדולים ולא מהר לסור מדרכי אבותיו ולהכעיסם על פניהם ביד רמה ועזות מצח, כאשר יעשו בינינו בכל משפחה ומשפחה ובכל בית ובית.

רבות רעות הגאוה, ורעת הענוה, הנולדת על ברכיה, עלתה על כלנה!

הדובר אמת בלבבו, אשר לא ילך בגדולות ונפלאות ממנו ולא ישלה את נפשו להתחכם הרבה, לא יחשוב את כל אשר לו יתרון עליו לגדל דעה וחכם נפלא, מדעתו, כי לא רב הוא היתרון להיות חכם ממנו, ועל כן לא על נקלה ילך תועה אחרי שגגים או מזידים, בלתי אם יהיה כמוהם. לא כן דרך חכם בעיניו, הוא יחשוב לו לחרפה לאמר או גם לחשוב, כי דברי הגדול ממנו אינם מובנים לו, כי אם יתעה אחריו גם בלא הבין, יתעה ויוקש ונלכד בגאונו. –

אך עקוב מכל לב האדם, ומי יֵדָעֶנוּ? גם הגאוה גם השקר ישימו חשך סתרם במשכיות לב גבר, לא תשורם עין רואה מחוץ, כי מתנכרים הם ומשתנים, וגם בעליהם לא יכירום לפעמים בהתחפשם היטב.

 

ד    🔗

כראות שלמוני את מרים ואת יאקימאוו שם ותתפעם רוחו בקרבו. אמנם כרגע השיב אמריו לו בלבו, כי אין בזה מאומה וכי גם חרפה היא לשית לב לדבר כזה, שאיננו יוצא מדרך הארץ, אך מה קשה הוא לאוהב לעצור ברגשות נפשו, בעבור עליו רוח קנאה, אם בצדק ואם לא בצדק! במנוחה ושקט גם בצחוק קל על שפתיו הושיט ידו לה ולו, ויזהר למאד, לבל יענו בו פניו, על מחשבות ההבל המתרוצצות בקרבו לבשתו ולמרת רוח לו.

– מביתך אני בא כעת, אמר לה: – ויאמרו לי, כי יצאת אחרי ארוחת הצהרים כדרכך מדי שבת בשבתו, ומה מאד יפלא בעיני, אשר לא פגשתיך בדרך, כי כבר הייתי פה, ובשובי מזה מצאתי את ביתכם נעול, אות כי כבר שלטה השנה שם. – בדברו זאת ישב אל השלחן בתוך החדר.

– אין זאת כי אם הלכת דרך מעלה הגבעה, ואני בחרתי במסלת הפרור בפעם הזאת.

– לא טוב עשית, כי לקחת לך דרך חדש, ואני לא ידעתי, הֵתֵּל בה שלמוני.

– החפוץ תחפוץ, כי אשאל את פיך בכל עת, במה לבחור? ענתה מהתלות גם היא, ותבט אל יאקימאוו, כְּשֹׁאֶלֶת אותו, הטובה תשובתה בעיניו.

– לא, כזאת לא אדרוש ולא אחפוץ; הלא בדרך אחד נלך כל הימים, ולמה זה נשאל איזה הדרך הטוב?

– אך אולי כבר התיצבת על דרך לא טוב? שאל יאקימאוו בשפת לצון אך בעינים בוערות.

– יוכל היות כי כן הוא, ומה אעשה? ענה שלמוני בלי הבט אליו.

– ואיך תחפוץ, כי יאחזו גם אחרים בו?

– באחרים לא אדברה, אך לנו אין טוב כי אם אחד, ויהי מה שיהיה.

– לו גם יהי רע ומשחת?

– ברע בעינינו לא נבחר, ואם ירע בעיני אחרים, יבחרו למו המה כטוב בעיניהם. האם לא כן הדבר, מאריא?

אך היא שמעה ותדום. –

– אבל במקום בחירה אין אונס, אמר יאקימאוו בעינים חדרות.

– בלי כל ספק.

– כן הוא משפט הבחירה עומד בתקפו לעד וגם העת לא תאבידנו.

– המשפט אמנם נכון כל הימים, אך החפץ בו יאבד במהלך העת, כי כאשר נבחר ונאחז בדבר למותר הוא לבחור עוד.

– למותר לא יוכל היות, כי כאשר היה לי רשיון לבחור אתמול, כן בידי למאוס היום.

– צדקת למאד, ועל כן לא יזעף לבי על ילד, כי ישליך עוגת דבשו מיד, גם כי בבכי ובדמעות השיגה לפני רגעי מספר. אבל איש בעל דעה לא ימאס היום באשר בחר אתמול, והעושה כזאת אך ילד גדול הוא.

– כן הוא, רב בני האדם אך ילדים גדולים הנמו – אולם אם בבחרו עשה מעשה ילד ואחר היה לאיש, האם יבוש להשליך שעשועי ילדותו? האם לא יערב את לבבו לתקן את עַוָתָתוֹ, מדאגה פן ירע מעשהו בעיני אנשי המוסר? הלא אז יִסָכֵל גם מילד!

– מקרי בני האדם שונים למאד, ועלילותם תהום רבה, ומי יתן חקים לאיש בכל הליכותיו? כל אדם הוא אופן קטן במכונת החברה הגדולה, אך עם זה גם עולם בפני עצמו הוא, שבכל השתויותו עם יתר העולמים הקטנים אשר כגילו, יש לו גם חותם מיוחד לו לבדו, כן בתארו ובמראהו מחוץ, וכן בתכונות רוחו ונפשו פנימה, על כן כמו שישנם חקים ומשפטים רבים נוגעים בכל חיי החברה, שעל כל אחד ואחד מהם לשמרם ולעשותם בלי סור מהם ימין ושמאל, כן ישנם דברים רבים נוגעים בכל איש לבדו, אשר משפטם יֵצא מלפני שכלו על פי תכונותיו ורוחו, ולא על פי חקים נתונים ומגבלים, מי יתן ושמו התעים המעפילים לכונן סדרים חדשים בארץ את הדברים האלה על לבבם, והבינו כי כל מחשבותם הבל נדף הנה, כי חקי הַשִׁווּי אשר בחפצם לתת לאדם, לא חקי חפש המה כאשר ידמו המה, כי אם חקי עבדות נוראה ונתעבה מאין לשאתה, כי על כן כל אדם לפי דעתם אך בן-חברה הוא, ולא יציר נבדל ומיוחד, והנם משתוקקים לעשותו לאופן, אשר כל סבובו ופעולותיו מגבלים יהיו כל הימים מטעם המכונה האידעאלית⁵ היא החברה. לו צלח חפצם בידם, אזי נהפכה כל התבל לבית עבדים.

– חולמים אנחנו איפוא לפי דבריך, אידעאליסטים, האף אין זאת?

– אידעאליסטים בכל דרכיכם ומעשיכם, גם כי תקראו לנפשותיכם מאטעריאליסטים, רעאליסטים או ניהיליסטים⁶, אך אין להתפלא על זה, כי כל השמות האלה נתנו אך למוריכם הראשונים, ואת רחוקים מהם כרחוק הארץ מהשמים.

– אחת היא לי אם כה ואם כה נקרא, בידכם להתפלסף על אודותינו די חפצכם, ואנחנו אשר היינו נהיה. אך מדוע זה עברת פתאום משאלותי הפשוטות, ותט אל שדה הפילוסופיא, לא אוכל הבין, קרא יאקימאוו בשחוק ובעקשות פה.

– קרא לך לדברי פילוסופיא, מליצה או שיר, אך נכחים המה למבין, ומה מני יהלוך?

שלמוני פנה עוד הפעם לבחירתו, והיא לא חדלה מהחריש, גם נוע לא נעה ממקומה, ולא נתנה כל אות נצחון לא לזה ולא לזה.

– ואני אחזיק בדברי, הוסיף יאקימאוו ויאמר: – כי האדם חפשי הוא כל ימי חייו, ובחירת יום אתמול לא תשים אסורים עליו, אם אך עז ברוחו לבלתי ירא מגדופות בעלי המוסר, המוצאים מה להשיב על כל דעה ישרה והמתחכמים תמיד בעצלותם ומרך לבם.

– כן הוא, היום רבו המתחכמים המשיבים על כל דעה ישרה בבלי דעת ותבונה, אך בעזות לשונם וגבה אפם, אך בלי ספק לא עליהם ירמזו דבריך.

– בבלי דעת ותבונה! משגעים הם איפוא כלם?

– לא משגעים, כי אם פהאנאטיקים דומים למשגעים בהליכותיהם ורעים מהם בפעולותם, כי אל כל פהאנאטיק ממין זה יתלקטו ילדים קטנים עם גדולים וילכו בארחותיו, הוא יהיה למו לראש, והמה ככדורי משחק מתגלגלים על ידו, אל כל אשר יחפוץ, אך כדורים חיים כאלה יהפכו ברבות הימים גם הם לכלי משחית בדמות מורם ומדריכם.

– ערבו עלי דברי מוסרך, קרא יאקימאוו ויצהל קולו בשחוק: – אך בכל אלה תשובה ברורה על דברי הראשונים לא נתת.

– אם כה יקרתי בעיניך, כי תחשוק לדעת את משפטי, הואילה נא וזכור את דברי, או העמק בם אם נשגבו ממך, אך ממני הרף נא כעת, כי לא להתוכח באתי הנה.

– ולמה זה באת הנה? מי שלח לקרוא לך? –

– למד נא לשונך, אדוני לדבר בלשון בי אדם ולא בסגנון שכורים בבית משקה, ובין כה אין חפץ לך לכבדני בשיחתך, קטונתי מן הכבוד הזה. – כה דבר ויסב פניו ממנו.

– הנך מבהל ברוחך לכעוס כאחד האריסטאקראטים, ענה יאקימאוו בשפל קולו ובכל אותות זעם ושאט נפש, ויט ממנו וישקף בעד החלון החצרה.

ומרים עמדה מרעדת ומשוממת, פניה אדמו וילבינו לרגעים ודבר לא דברה מאומה.

עודם מחרישים שלשתם והנה פראנק נצב לפניהם.

– כמו דבר ריבות שמעה אזני בביתי, דבר אליהם בפנים שוחקים כמהתל: – ואני הלא אדונים פה, ואיה כבודי?

– אנחנו התוכחנו בדברים עומדים ברומו של עולם, השיב לו יאקימאוו בלעג וחמה: – אך באחרונה נבאשתי בהאדון שלמוני, ויקצוף קצף גדול ויצו עלי לבלתי הוסיף דבר אליו מטוב ועד רע. הצרה גדולה למאד, אך אנכי אשאנה בעזרת אל עליון.

– לא אוכל להאמין כזאת על שלמוני השליט ברוחו תמיד, אין זאת כי אם אתה יצאת לריב ראשונה, השיב פֿראנק.

– שנינו לא דברנו רכות בכל העת הזאת, אך כאמרו כי לא להתוכח בא הנה, ואשאלהו, למה זה בא, ותעל חמתו בי עד להשחית.

– חי ה', כי הרעות לעשות, הלא ביתי הוא, ואולי יבוא.

– אנא חדל לך להורות לי חקי דרך ארץ, כי אמנם שאלתי במקומה עומדת: מה חפץ לאיש כזה בבית כביתך?

– ביתי פתוח לכל אוהבי הישרים בלבותם.

על הדברים האלה ענה יאקימאוו במבט זעם ובוז, אשר למראהו נסוג פֿראנק אחור ופניו נפלו. רב כח היה לו במבטו זה וכל מכיריו לא יכלו לשאתו במנוחה.

– כן הוא, התאושש פֿראנק ויאמר: איש ישר הוא, אף כי לא דרכינו דרכיו, ולגרש אנשים ישרים מביתי לא אחפוץ.

– אם ישר הוא או לא, לא אדע, גם לא אחפוץ לדעת, ענה יאקימאוו באפו: – אך אתה, ידידי, ארנבת ולא איש, אין מעמד לרוחך ולבך לב תרנגולת. אך בדבר שפתים אתה נלחם, אחרי התנור בביתך גבור אתה למאד, ובעולם המעשה לא יעמוד בך כח להניע אף אצבע.

– תלונה כזאת לא דמיתי לשמוע כעת, ולא אדע, איזה הדרך עבר עליך הרוח להתגולל עלי עתה בדברים כאלה?

– ומה אעשה, ועיני תראינה בכל עת ובכל רגע, כי לא לזאת נוצרת? פעם הנך סאציאליסט ופעם הנך סופר עברי, אוהב לעמו, לעם היודע אך לסחור ולעשוק, פה תקרא מלחמה עם כל ופה יקשה עליך להפרד מאיש לועג ואויב לנו.

– לועג ואויב! אל נא תפריז על המדה.

– כן הוא לועג ואויב – ואולי גם מלשין.

שלמוני קפץ ממקומו ופניו האדימו כלהבים.

– ואולי גם רוצח? התל בו פֿראנק.

– אם עוד איננו מלשין, היו יהיה בקרוב.

– הלא על כן עלינו להזהר לבלתי הרעימו, ענה פֿראנק ופניו העידו על חפצו להתפאר לפני רעו בזהירותו ובעינו הצופיה למרחוק. הוא היה מאלה האוהבים לְהֵרָאוֹת כערומים ולהתהלל במחשבות ותחבולות, אשר לא עלו גם על לבם. אבל הפעם הזאת לא נחל כבוד רב בעשותו בנפשו שקר, כי יאקימאוו לפני הנראה לא שת לבו לתשובתו, ושלמוני נתן עליו בקול שחקו ויאמר:

– רב תודות לך על התגלות לבך. חמה אין לי עליך בעבור זה. אך שחוק עשית לי ולא יותר. גם אין אדם נתפס על צערו, ומה יכולת עשות בהכלים אותך רעך, אשר פקד עליך את עונך הנורא, עין אהבתך לעמך? באמת איך מלאך לבך להיות סופר עברי והוא לא צוה? ואיך תזיד לאהוב את אשר ישנא הוא? – אך נפרד נא איש מרעהו בשלום. חיה בטוב ובנעימים, ויהי לבך בטוח, כי לא אוסיף עוד לבוא כמרגל, ואין לך להזהר עוד ממני מהיום הזה והלאה. – הלא תלכי עמדי, פנה אל מרים ויאמר, לא בדרך שאלה, אך כדבר מובן מאליו.

אך היא לא מהרה להשיב: מלחמה פנימית פרצה בקרבה ולא ידעה מה לעשות. –

– אם הבאש הבאשתי בך לא באשמתי, הנה לא אוכל לעצרך בביתי, אמר פֿראנק אליו: – אך למה זה תוציא גם אחרים מלפני?

ברגע ההוא קרב יאקימאוו אליו וילחש באזניו לאמר: – השמר והשקט, אל תדבר מאומה. הלא בזה תִּנָסֵה, וידענו הלנו היא אם לצרינו?

הדברים האלה אשר דבר כמתלחש, ואשר בכל זאת הגיעו לאזני שלמוני ומרים, לא אחרו להראות את פעולתם, כי כרגע אמרה לו בשפל קולה: – אנכי אשארה פה, כי לא תהי תפארתנו לעזוב יחד את הבית בחרי אף, פן נהיה לבוז. אש נשקה באפו לדבריה, אך לא אבה לשמח נפש מנדיו בחמתו, ויתאפק ויושט ידו לה לאות שלום ויצא משם סר וזעף ומלא חמה וקנאה, ופֿראנק ויאקימאוו עם כל האנשים אשר בבית הביטו אחריו במבכה. אך בלינדמאנן היה האחד, אשר ערב את לבבו להתלוצץ באזניהם על אודותיו, ואיש מהם לא ענהו ולא צחק למהתלותיו, עד אשר הוריד ראשו וידום גם הוא.

עוד מעט ישבו כלם יחד, אך שבת שאונם וצהלת רוחם חלפה הוא לה, עד אשר הלכו איש לביתו, ומרים עם יאקימאוו יצאו אחרונים.

 

ה    🔗

אך יצא שלמוני משער החצר, ואש זעמו וקנאתו העצורה בעצמותיו בעוד אנשי ריבו לנגדו התלקחה בחֻבו בכל עזה ויקם סער גדול וחזק בקרבו, כי החל לחשב את דרכיו, וכמו נפתחו לו פצעים אנושים, צפונים ומסגרים אשר לא ידע את כאבם ולא התבונן לעמקם ולרחבם עד כה. איש משתולל, תעה ומתעה טפל עליו שקר, רעו מנעוריו חפא עליו גם הוא כדבר הרע הזה בלי הכלם, ובחירתו אהובת נפשו, המארשה לו לעיני כל זה ירחי מספר, שמעה חרפתו ותדום! – המה המירו כבודו בקלון וישימו עליו עלילות דברים אשר לא עלו לבו, והיא עמדה מנגד, ולא נסתה להצדיקו אף במלה אחת! ואחרי כן כאשר נלאה נשוא חרפות חורפיו ויפרד מאתם בחמה מגלה, לא מצאה עז בנפשה להלות אליו ותשאר עם בוזיו ומנדיו ואותו עזבה ללכת לבדו ולהיות לשחוק ולקלס למו! אין זאת כי אם מגורתו באה לו, כי נספחה גם היא על חברתם, וַתֵּקַע נפשה ממנו – אך מה יעשה עתה? איזה דרך יבחר לו? היקוה עוד להטות לדבר אליו או יִוָאֵש מכל? – הנה אם לא תעזוב את דרכה, אם לא תפרד מחבר המשתוללים האלה, הלא גם כי יחפוץ לא יוסף אהבתה עוד, כי תועבת נפשו כל אלה. אך איך תעזבם, והם כבר החזיקו בה בכל מאמצי כחם, וכבר נתונה היא למו, ואין עיניה ולבה כי אם עליהם? הלא על כן שכחה ברית אהבתה ותום דרכיה אתו, ותוליכהו שולל ימים רבים בבלי שאל עצה מפיו ובלי הגד לו את דעותיה החדשות השנואות בעיניו. גם התוכל לאהבו עוד בְּהִמָנוֹתָה ביניהם? הלא בלי כל ספק כאחת מהם כבר תבז לו בלבה וכבודו כאין בעיניה! ברור הדבר, כי האנשים האלה הנכונים לעשות כל עון ופשע בשם דעותיהם הנעלמות גם מעיניהם, היודעים להערים כשועלים, ואשר כל דרכיהם דרכי יעזואיטים, משכוה אליהם ותלכד במצודתם, ותשכח את אבותיה ואת אחיה ואת כל אשר לה, והוא סבוב בכחש, ותקותו מפח נפש!

אנא יפנה? מה טוב לפניו עתה?

זמן רב עמד אל מול השער במחשבותיו אלה, אחר החל ללכת ויועד פניו אל מעלה הגבעה. פעם החיש צעדיו וילך במרוצה ופעם עמד ממהלכו ויבט כה וכה, אף נשא למרום עיניו. דומית ליל שררה מסביב, דומיה שאננה מכל עברים, אין מתלחשים ואין קול צעדי גבר, אין משק ענפי עץ ואין לחש עלים, הרוח שותק במנוחה וכל הארץ שוקטת כקבר גדול וּמְרֻוָח. לבנת נגה הירח פרושה על פני חצי המסלה, והרקיע ממעל מזהיר ומשקיף לארץ ברבבות עינים נוצצות ומבריקות. אבל המראה הזה לא שעשעהו ולא נתן תנחומות לנפשו, ובהתעטף עליו רוחו מצא בו אך מקור עצבות וכעש. מה יסכון צלם דמות הטבע העור והחרש, לגבר אשר דרכו נסתרה ומיטב תקוותיו אבדו ואינמו? היצפה לעזרתו והוא מרום מנגדו, ולפניו אין יגון ואין נחת, אין צדק ואין רשע, אין כבוד ואין קלון, אף אין חכמה וסכלות? הצדיקים והרשעים, החכמים והסכלים, המאשרים בארץ ומרי הנפש עם רגשותם ושאונם והמונם, כל אלה חלקים נאצלים ממנו, חלקים קטנים, דקים ודלים, שאין במו לא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, והוא גם שחוק ולא ישחק עליהם לשפל ערכם ומחסרון חיים ורגש.

נורא הוא הטבע, בהוציאו כלי משחתו, ואיומים כמו כן גם שִׁקְטוֹ ומנוחתו!

בפרוע פרעות בתבל ויושבי בה, בפתוח הרים פיותם ברעש ורגז, בזרום נחלי אש להבות על כל עבריהם, בהתפלץ עמודי ארץ פתאום לפתע לְהָשֵׁם ערים וגלילות, בפרוץ מים כבירים שוטפים בהמון גלים רמים ונשאים, כן בהתעורר כל כח משחית להפיץ אימים סביבותיו, יתר לבנו ממקומו ובשרנו יאחז פלצות ובעתה. אך אל דומית הטבע לא נתבונן, מנה לא נחת ועוד נתענג עליה, בלי שים לב, כי היא המראה לנו את בדידותנו בתבל הזאת, על ידה נראה, כי עזובים אנחנו לנפשותינו, כי גם רעותינו גם טובותינו מהבל המה יחד, כי גם צדקתנו כאין וחכמתנו רעות רוח; הלא היא הקוראת באזנינו תמיד את דברי משוררנו לאמר: “כִּי בֶאֱמֶת אֹמֶן כָּל מַרְאֶה עָיִן – אַךְ דִמְיוֹן דֹמֶן, חֲלוֹם וָאָיִן!” כמה פעמים פקדו משוררים ומליצים שונים על הארץ לרגוז ולרעוש ממקומה על הרעות הרבות הנעשות עליה, והיא לעולם עומדת ושוקטת! יפעת אור הסהר אחת היא גם בגנות תפארה, גם בהרי הקברים; השמש יפוז בזהב אורו גם שדה מלחמה וקטל, לנגה זרחו יתרוצצו כמו קרנים בנהרי נחלי הדם הנקי הפורץ ושוטף מרבבות טבוחים ומדקרים על לא עול בכפם, וצוחות הרצוצים האלה, המתבוססים בדמיהם ונרמסים חיים, לא תעצורנה שטף פלגי זהרו. זה משפט הטבע מני שים אדם עלי ארץ וכן ינהג עד עולם. גם בפרוח חמס ושוד, במלאות התבל אכזריות רשע כסל, בהפֵך בני אדם לאריות ונמרים, בהכריע איש את אחיו לטבח בלי חמלה, בהעלות גוי את גוי על מוקדי אש עקב צדקתו ואמונתו – לא חדל הטבע להאיר פניו, ודומיתו לא נפרעה רגע! יפיפיתם שמש, ירח וכוכבים, יפיפיתם עד אין חקר, ונגה לכם ונעם לכם, אך הלא מתים אתם כלכם, ואנחנו חיים כלנו היום, ומה לכם ולנו? אנחנו בעלי תשוקות ותקוות, ידינו מלאות עבודה ורוחותינו – הגיונות ושעפים, הוגים אנו ורוגשים תמיד, עולים ויורדים, מתרוממים ונופלים, מטיבים ומריעים, משכילים ונסכלים, שמחים ומתאבלים, מיחלים ונואשים, ואתם שקטים ושאננים נצח, מבלי דעת טוב ורע ומבלי רוח חיים ורגשות אדם בקרבכם!

הרעיונות האלה התרוצצו בלב שלמוני לא כאשר הובאו בזה, כי מבכתו לא נתנה לו להגות במשטר וסדר, אך ראשי הדברים עלו על רוחו, בהתבוננו על מצבו ובדידותו ועל יפעת הליל והדממה השלטת מסביב לו. בהגיעו עד קצה המסלה, העביר ידו על מצחו ויאמר: צרת נפשי אמנם גדולה היא לי, אך אל נא אגדילנה הרבה בעיני, הן לעמת הרעות הרבות בתבל קטנה היא בערכה למאד, וכבר ראיתי גדולות ורעות ממנה בימי חיי הבלי גם בי גם באחרים, אין לי כי אם לחרוץ בלבי מה לעשות. כן הגה ברוחו אף דבר בשפתיו, אך הדברים האלה לא עצרו כח לאמצו ולסעדו, כי עוד לא בא עתם. עוד היה הפצע חדש, וכאבו עז וחד למאד. במר נפשו פנה לשמאלו וילך בפנים מועדות אל הגבעה הלוך והרחק ממבוא העיר. גם שם היתה תרדמה נסוכה, אך מתי מספר אשר פגרו ללכת הביתה, נפגשו לו בלכתו. באחרונה עיפה נפשו, ויזכור כי מהלכו הוא בלי חפץ וישב אחור ויערוך פעמיו העירה.

 

ו    🔗

עצובי רוח וזעומי פנים יצאו יאקימאוו ומאריא מבית פֿראנק. שניהם הרגישו כמו מוסר כליות על דברי היום ההוא ויבינו בסתר לבם כי הרעו לעשות: הוא חרף אותו על חנם ויחפא עליו דברים אשר לא כן, והפעם הזאת הפיץ עברות אפו לא עוד לקנאת דעותיו לבד – אולם חטאת מרים גדלה עד מאד, וכמעט שיצא שלמוני שמה לבבה על דרכיה ותקוט בפניה על אכזריותה אל האיש, אשר לקחה לקח מפיהו וכל מדעיה ממנו הם, ואשר נתנה את ידה לו בפני כל עם ועדה מאהבתה אותו ומדעתה את רוב אהבתו ואמונתו לה. אך ראה זאת יאקימאוו בצאתם המסלתה, וישכח כל רגש נחם על מעשהו ויהתל בה ויאמר:

– הנך נִחֶמֶת על הרעה הגדולה אשר עשית לבלתי עשות שקר בנפשך לפני בחירך?

– הנחם לא אנחם, אך צר לי עליו מאד, כי העטיתי עליו חרפה, לא יוכל שאת.

– האומנם לא יוכל שאת? השקיטי, אחותי, אל נא תפחדי, נשוא ישא. רבבות אנשים נושאים עמל ותלאה עם חרפת רעב, ואנחנו גם דברים קלים כאלה לא נוכל נשוא! במה נפלינו מרב אחינו בני אדם כמוני? האם לא מחמר אחד קֹרָצְנוּ?

– אך הלא ברית אירוסין בינינו –

– הדבר הזה נוגע בכם לבבכם, ואין לזר להתערב ביניכם, אם עודך אוהבת אותו, אם עודך יכולה לאהבהו, אהביהו כטוב בעיניך. הלא מעשיך בידך, ואין איש יוכל אותך דבר.

מרים הורידה ראשה, כי ידוע ידעה, מה רב בזיון וקצף בדברים רכים כאלה בפי איש כזה.

– הלא תבין היטב, כי לא אוכל לאהבה אותו עוד, אך איככה אוכל ושכחתי את חובתי לנגדו? ענתה העלמה במנוד ראש ומבכה גדולה.

– וחובות אחרות אין לך עוד בלעדה? –

העלמה השפילה עיניה עוד הפעם.

– הן לא בפקודת הורים קשי לב, כי אם בחפץ לבי ובאהבתי אותו כרתי לו בריתי, ואיך אשקור לו עתה?

– ואיך תשקרי לנפשך?

– לנפשי לא התחיבתי מאומה ולו התחיבתי.

– אך הגידי נא לי מה היא חובה או התחיבות בכלל? שאל יאקימאוו בעינים חודרות.

על שאלתו הנפלאה הזאת לא מצאה מענה בפיה.

ויוסף יאקימאוו ויאמר: – לדעתי אין כל חובה בעולם, ועת היא למחות את המלה חסרת הטעם הזאת מלשונות בני האדם.

– דבריך נפלאים למאד.

– ועם זה גם נכונים למאד. כל מה שאדם עושה אך לנפשו הוא עושה, אך טובתו לבד הוא דורש, ומלת חובה עם עוד מלים רבות כאלה, אך מליצות הנה שיסודתן ברוח השקר השורר בעולם. כי הבטחת את ידך לו, האם לא למענך עשית זאת?

– לא, כי אהבתיו אהבה טהורה ונאמנה.

– כן הוא, מאשר אַתּ אהבת אותו ותנעם לך להתחבר עמו.

– ואנחנו המחרפים את נפשותינו, הגם אנו את טובתנו נדרושה?

– כן הוא, כי זה ינעם לנו.

העלמה הביטה אליו ביראה ורעד ופניה נפלו עוד יותר.

– לו יהי כדבריך, אמרה אחרי כן, אך הלא כבר הבטחתי.

– ואחרי אשר רק טובתך דרשת, גם עתה עליך אך לדרוש טובתך, ואשר לא ייטב לפניך אין לעשות.

– אבל כבד אכבדנו גם עתה, כי ישר-לב ותמים-דרך הוא למאד.

– ומדוע לא תהיי גם את ישרת-לב ותמימת-דרך כמוהו? שאל בלזות שפתים, ומבט-בוזו נשקף מעיניו כמו רגע.

– הן לא דרכיו דרכי, ומה אוכל עשות? קראה כמתאוננת על מר חבלה, אך גם לא בבלי גאוה.

– שמעי נא, מאריא, אמר אליה אחרי דומיה ממשכה: – אל נא נשחית אמרים לריק. בינך ובינו מרחק רב למאד, כל רגש אהבה אליו חדל מקרבך, ולמה זה לא תתני תודה, כי לבך כבר נתון לאחר?…

ותתפלץ העלמה ותסוג הצדה ותאמר בשפתים רועדות: – האמת אגיד, כי לא דמיתי לשמוע מפיך דברים כאלה! מה לך ולתעלומות לבי? או האין לך עוד במה להגות, כי תחשוב עלי מחשבות?…

– אל נא באפך, קרא יאקימאוו בשחוק קל.

– ועוד תדמה בלבבך, כי קלעת אל השערה, הוסיפה בחרון אפה: – אך שגית, אדוני, למאד, ושגיאתך עזות ואולת למורת רוחי.

– מה נורא זעמך אחותי, ומה יגדל עוד קצפך, בהגידי עוד מעט, מי הוא המאשר הזה.

– טוב מאד, נקבה נא שמו, ואדע גם אני, ענתה היא בצחוק מר.

יאקימאוו עמד מלכת, מעיניו התמלטו כידודי אש, ופניו היו פני להבים. ויאחז בימינה ויחנן קולו ויאמר: – רב לך, אחותי, עד מתי תשאי את כבלי חנוכך? הלא עת לך לדעת ולהבין כי אין שליט ומצוה עליך וכי אין לך להכלם מדבר אמת בלבבך ובפיך. הלא אותי אַת אוהבת, ולמה תחשי ותכבידי עלי אכפך לפתוח שפתי אתך ראשונה? הגידי נא, האם לא האמת אתי? הגידי אל תכחדי.

נאלמת ומרעדת עמדה מרים לשמע דבריו, רוחה נפעמה בקרבה וכל קרביה התחלחלו, אך לא התאמצה להוציא ידה מכפו, ובאחרונה גברו רגשות נפשה, ותפל ראשה אל כתפו ותבך בקול דממה דקה ובשטף דמעות רותחות.

מקום עמדתם אז היה בקצה המסלה על יד מעלה הגבעה, וסביבותם דומיה שאננה עם רוח שלוה ושקט, הכוכבים נוצצו כספירים והאדמה עטתה שמלת נגה הירח, ומכל עבר לא יֵרָאֶה כל חי, אין רֹאֶה ואין שומע לפי הנראה.

אבל עד אחד, אשר דברו בו זה מעט ואשר נשכח מלבם ברגעים ההם, הסתתר מאחרי אחד העצים, במרחק צעדי מספר מהם, וירא בעיניו וישמע באזניו. אפס כי לא ערב את לבבו לצאת ממחבואו, ובהחלם ללכת הלאה, לא עזב את מקומו ויעמוד עד אשר נעלמו מעיניו.

– מאז התודענו זה אל זה אהבתיך, אמר יאקימאוו בלכתם: – אך אותך ראיתי בדמות אדם בין המון בנות העיר המסתופפות בבתים ומשוטטות בגנים, באפס מעשה ומחשבה, כצלמי שעשוע כל הימים. אמנם הרבה הרבו אומניך ומוריך לשחתך, אך לא הצליחו לשנות טעמך ורוחך כליל. ועתה אם באמת ובתמים אהבתיני גם את, שיתי לבך לדברי והבינים היטב: דעי נא, כי לא לחיים טובים ולשלום אנו כורתים ברית בינינו, אך לחיי עמל ועני, בלהות ומחתות, להיות נעים ונדים כל הימים, עתידים לשפטים קשים ונוראים ונכונים לשאתם בלי חת. אם באלה חפצת, הבי ידך לי ונלחמנו יחד, ויחד נשא ונסבול, ואם אין חפשית את לנפשך, ואכפי עליך לא יכבד. עתה בחרי נא כטוב בעיניך.

– לך אני, לך ולדעותינו הקדושות, בהן חיי רוחי, ובחיים אחרים לא אחפוץ! קראה העלמה בעז רוח ובמעל ידיה. אבל, הוסיפה אחרי כן: – מה מאד יקשה עלי להביע רוחי לאבותי, הן דברי יהיו סתומים וחתומים לפניהם. כמעט אודיעה אותם, כי נקעה נפשי משלמוני, והייתי בעיניהם כמשגעת.

– הטוב לך להיות כן בעיניך? או האומנם נכמרו רחמיך על אביך הנכבד, הטוחן פני עניים ומפשיט עורם מעליהם, המֹצֶה דם אחיו ולשדם כשממית נתעבה.

– שקר טפלת עליו, לא אכזר הוא ולא יכביד עלו על הלֹוִים, נסתה מרים לעמוד לימין אביה.

– וכספו אי מזה בא לו? במה עשה את כל עשרו? האם בעמלו הרב או בחכמתו העצומה? הלא גם הלחם אשר אתם אוכלים לא לכם הוא, כל ביתכם פרי זרים ויגיעם, כלכם אוכלים ושבעים מנעימות החיים בזעת אף אחיכם העמלים למענכם, ואת עוד תשבי בביתך ולבבך לא יחרף! לא ידידתו, הבדלי מהם מהר, הסירי משרתם מעליך, נתקי את מוסרותיך בפעם אחת והיי כאחד האדם! זה הדרך לכי בו, כי אין עוד אחר. כבר הגיתי בכל אלה ועוד נשית עצות בנפשנו מעט ובקרב הימים האלה נחרוץ את הדבר ומהרנו לעשותו.

עוד דברים רבים כאלה היו ביניהם בלילה ההוא, ויהי בהגיעם אל תוך העיר, ותלך לה מרים הביתה בלב נסער ונפעם ובברכים כושלות ממשא הגיוניה ורוחה הקשה, ויאקימאוו הלך לדרכו לשוב לבית פֿראנק, ששם היה מעונו בימים ההם.

 

ז    🔗

נעמי, אם מרים, היתה אחת הנשים החולות תמיד, המגיעות עד שערי מות פעמים או שלש בחדש, כל נגע ופגע מפגעי העת לא עבר עליה בבלי געת בה לרעה. החורף הגיח עליה בעד חדריה החמים ויחדור תוך עורקיה הרפים ויפילנה למשכב, חום הקיץ הציק לה יותר מאשר לכל בני העיר, וכל מחלה כי תפרוץ שם, היתה היא הראשונה מטרה לחציה והאחרונה לשוב לאיתנה, ויהיו כל ימיה רעים, וחייה לשאול הגיעו לעתים מזמנות. גם בימים ההם חלתה פתאום כדרכה, ותתהפך בחבלים ומכאובים אנושים שלשה ימים. אך ביום הרביעי רפתה המחלה, וירוח לה, ותרד מעל המטה אחרי הצהרים. ור' יונה ראה, כי היתה הרוחה, ותחי רוחו, ובפנים שמחים וצהלים ישב לפנות ערב ויהגה בגמרא בכל אות נפשו, לכלות מהר את שלשת הדפים, אשר פגר ללמוד עם רעיו, בני חברת ש"ס, דף ליום דף ליום כמשפטו תמיד. המוליאר עמד לפניו ויתן קולו בהרתיחו את מימיו, אשתו ישבה למולו באותות מנוחה על פניה הלבנים, והוא העמיק בסוגית התלמוד אשר עמד בה, ונפשו רותה ענג בלמודו, כי כִּוֵן פעמים אחדות לדעת התוספות, ופעם הקשה קושיא גדולה ועמוקה אף השיב עליה תשובה נכונה ומספקת, ואחר מצא גם את קושיתו גם את תירוצו הנפלא בספר פני יהושע, וירם לבבו וישמח למאד.

עודנו יושב ולומד בזמרה נעימה ובקורטוב גדול של גאוה על חדושיו, והנה מרים באה החדרה. בימים האחרונים ראוה אבותיה אך מעט, כי חמקה עברה מדי פעם בפעם אחרי שבתה אתם מספר רגעים, ובבית לא שכנו רגליה.

– מדוע הנך כה זעפה ועצובת-רוח? שאלה אותה נעמי בחמלת אם, והוא גם הוא הרים ראשו ויתבונן בה. העלמה היתה באמת סרה וזעפה למאד, פניה חורו, ואותות עצב ופחד נראו עליהם.

– אין דבר, ענתה מרים, ופניה הלבינו עוד יותר.

– נפלאת היא בעיני, מדוע לא בא שלמוני זה ימים אחדים, אמר ר' יונה וישם עיניו עוד הפעם בספרו, כי קשו עליו דברי התוספות שם.

– לא ידעתי, ענתה העלמה ותשב אל השולחן עיפה וכושלת ואמה שכחה את חליה ורפיון כחה, ותמהר ותמסוך כוס חמים בעבורה, והיא ישבה נבוכה ושוממה כקדם.

– נָסֹע אסע מזה בקרוב, אמרה מרים פתאום בלי כל הקדמה, בעינים משפלות לארץ אך בקול עז. האב והאם הרימו ראשם ברגע אחד, כי השתוממו למשמע אזנם.

– מתי תסעי? – אנה תסעי? – למה זה? – מה חפצך? – מה קרה? – שאלו שניהם יחד שאלה אחרי שאלה, בבלי דעת מה לדבר ומה לחשוב.

– חפצה אנכי ללמוד, ענתה העלמה ופניה לבשו אדם.

ר' יונה השתומם עוד יותר ויפרש בידיו ויניע בכתפיו, ומליו נעתקו כמו רגע.

– ללמוד? – מה ללמוד עוד? – העת לך עתה ללמוד? – ופה לא תוכלי ללמוד? ולמה זה פתאום? על מה ומדוע? התרוצצו מפיהם המון שאלות עוד הפעם.

– תורת המילדות אלמודה, התאוששה העלמה ותען.

פני נעמי הלבינו כשלג ורעד קדחת בא בה. אף אביה שם עיניו עליה בחרדה גדולה. רעיון אחד נורא עלה על רוחם ברגע ההוא, אם לא רוח רעה או שגעון הוא המדבר מגרון בתם יחידתם, כי היו הימים ימי תמוז והחרב עז בחוץ.

– לא הבנתי את דבריך, או לא שמעתים היטב, השיב ר' יונה בצר רוחו: – הגידי נא מה חפצך או מה קרה לך?

– כל מאום לא קרה לי, אך זה חפצי וכן יהיה! קראה מרים בקצף, כי חרה לה על אבותיה המשתררים עליה. אבל המה רחוקים היו אז מכל חפץ משרה וממשל, כי אם הביטו ויתמהו זה אל זה בכל אותות פחד ודאגה.

– אך בארי נא, מה חפצך ולמה כזאת תחפוצי! נתן עליה אביה בקולו.

– זאת לא אוכל לבאר, כי לא תבינו, ואם תבינו לא תאבו לי.

דומיה ממשכה…

– השקיטי נא, בתי, התחננה אמה אליה בשפתים רועדות ובעינים דומעות: – ובארי נא לנו, מה זה עלה על לבך פתאום? למה לך ללמוד ולאן תסעי? האם תהיי מילדת? האם בת עניים את? ולמה זה מילדת? אי זו בת משפחה נכבדה תבחר בזאת? הלא היא מלאכה בזויה ונתעבה, ואף כי לעלמה! – הלא עלמה את! – ומה יאמר שלמוני על זה? – הלא כמשגעת תדברי… מרגע לרגע גברה מבכת נעמי ופחדה, וצלצל שניה חָזַק עם רעד גיוה, ור' יונה הביט אליה בזעם לדבריה האחרונים.

– אינני משגעת וכן אעשה כאשר דברתי.

– אך השיבי נא ונדעה למה זה ועל מה! קרא האב בקצף גדול.

– למה זה לכם לדעת? למה זה תדרשו ותחקרו אותי כשופטים? הלא הדבר נוגע אך בי. חפץ אחפוץ ודי בזה!

– חפוץ תחפוצי? ואביך איפה הוא?! האם כבר מתי? הרעים עליה ר' יונה במר נפשו.

– לא בול עץ אני, כי אתן למשול בי, הרעימה מרים גם היא, לא אשאל פי איש על כל צעד וצעד. גם לי לב ונפש, ובידי לבחור לי דרך כטוב בעיני.

– גם למרות רוח אבותיך?

– הדבר נוגע בי, ולמה יהיה לך למורת רוח?

– הלא אב אני, האף אין זאת?

– לא ילדה אני עוד, ומה לי ולך?

– רוח עועים בך, ולא תדעי את אשר תדברי במו פיך.

– אחת היא, אם רוח עועים או לא, אך כן חפצתי וכן יהיה!

– ואני לא אחפוץ והיו לא תהיה! נתן עליה ר' יונה בקול רעמו ויך באגרופו על השולחן וינוע המוליאר והכוסות חשבו להתפוצץ.

– חדל לך, התחננה נעמי ברגזה, שובה למנוחתך…

אך מרים קמה מכסאה ותקרא בקול חוצב להבות אש: – לא מקנת כסף אני, כי אהיה בידיך תמיד! לא אשא עלי על מושל ומצוה, אין חפץ לי בפקודות ורשיונות, נסוע אסע אם תאבה ואם תמאן!…

עוד מלתה בפיה ויד אביה הגדולה והרחבה נחתה על לחיה השמאלית פתאום לפתע, ותצלנה אזניה לקול המכה, ותפן כה וכה ותחג ותנוע כהלומת רעם.

תשורה כזאת לא קבלה מידו מעודה.

רגעי מספר עמדה אחרי כן שוממה ונבוכה בברכים כושלות ובלבב תועה. אחר התעוררה ותשא את רגליה, ובלי דבר דבר יצאה משם אדומה כסרטן וְתָוֵי אצבעות אביה על לחיה, ונעמי הביטה אחריה בפחד וברעד ובעינים נוצצות מדמע.

בצאתה נפל מצלחתה מכתב חתום במעטפה גדולה והיא לא התבוננה.

– אנה הלכה? שאלה נעמי בשפל קולה.

– אחת היא. אל תפחדי, שוב תשוב כאשר תרעב, ענה ר' יונה באפו ויקם ויגש אל פתח החדר וירם את המכתב.

– המכתב ערוך על שמה, מי הוא הכותב לה מכתבים? שאל ר' יונה ברעש ורגז כמו יראה איש ריבו עומד לפניו.

– נער הביאו אלי, ענתה האמה אשר נראתה ברגע ההוא על הסף: – ויצוני למסרו אך לידיה.

– נראה נא מה בתוכו. מכתבים ישלחו לה, קרא ר' יונה ויניע בכתפיו בפרשו את המגלה לפניו: בעלת מסחרים היא בתי, מכתבים היא מקבלת, ואנכי לא אדע!

ואלה דברי המכתב:

אחותי! זה שמך בפי לפנים, בטרם ארשתיך לי באהבה, וכן אקראך גם עתה בהפירך בריתנו, כי בשם אחות אוכל לכנות את כל בנות האדם. יהי נא המכתב למליץ בינינו, ושמעיני נא אך הפעם, ואחר תצאי לחפשי מאתי, כי לא אוסיף עוד להיות לטרח עליך.

“עיניך הראות כי ידעתי הכל, ובידך לשמוח על הגלות לי סודך, כי על כן תשיג חפשך בטרם תשאלי. טובה אני עושה עמך בזה, ושכרי יהיה מאתך, כי תקראי את דברי האחרונים האלה אליך בטרם תראים לרעיך”.

“לא למעני אדברה, לא לעורר אהבה או רחמים בלבך, חלילה לי מדבר תחנונים, ככחי לאהוב כן כחי לשכוח אהבה ואולי גם לשנוא. אמנם פצעי רע ומר, אנושה מכתי בהָפֵךְ עולמי לתהו ובהו ברגע אחד, ומפח נפשי אין די באר במלים. אך לא אשא על שפתי אמרי נואש, לא אומר, כי אבחר מחנק לנפשי כמשפט הבוערים והפוחזים, וכמו כן לא לבי יהלוך לקחת אהבה בחזקה, ואף כי להתרפס ולבקש רחמים. לו מאסת באמת אותי אחרי בחרך בי מחפץ לבך, אזי גבר שאט נפשי על רגשי אהבתי, אזי התאפקתי ואחשה. אך ידע אדע היטב, כי לא כן הדבר, כי אם דברים אחרים היו בעוכרינו. על כן אפתח שפתי עמך ואגידה ככל אשר עם לבבי, לא לבעבור הטות לבך אלי, אך להשיבך מדרכי שאול, אולי אוכל להצילך מרעתך, וידעתי כי הצלתי נפש נקיה מפח יוקשים”.

“הנה רוח שקר ומדוחים, רוח עקשים ונפתלים, להטים בני אדם, הטה את לבבך וַיַתְעֵךְ בתהו לא דרך, אנשים נעוי לב, נלוזים במעגלותם, אשר פיהם ידבר שוא ולבותם טחו מהשכל, המדברים הרבה בלי חשוב אף מעט, המביטים לקצות הארץ – כתינוקות במעי אמותן לדברי התלמוד – בלי ראות את אשר לפניהם, המה בחלומותם ודברי הבלם שמו כמו תבלולים על עיניך וימסכו בקרבך רוח עועים, ללכת בדרכם הקשה ולבחור במעלליהם, בלי דעת וחשבון ובלי שים לב לאחריתך. שתים רעות עשו מרדפי ריקים אלה, גם אותי גם אותך עכרו, כי הפריעו את שלומנו וישלחו רוח רעה בינינו. אפס כי לי הרעו מעט, ולך הרבה מאד; אותי הוכיחו במכאובים אנושים, אבל אך חלי הוא ואשאנו, ימים יעבורו וירוח לי, ואותך יהדפו למשואות נצח ויפילוך במהמורות בל תקומי, אם לא תחושי למלט נפשך משחיתותם, על כן אכבירה עליך במלים, ואולי לא ישובו ריקם מלפניך”.

“הנך הולכת אחרי מאהבך החדש כְּעִוֶרֶת ונערים רכים וריקים, אפרוחים עצומי-עינים, רצים אחריכם מבהלים ודחופים, ודמיונכם כעדר כבשים קופצים אל תוך תבערת אש. מי יתן ואדע מה הבטחון הזה אשר אתם בוטחים עליו כלכם? הלא ידעתם היטב את הרעה הנשקפת עליכם, למה זה ועל מה תביאו צואריכם בעלו הקשה? החפץ לכם לקפד חייכם, לבעבור תשאו חן וחסד לפניו? האם יציב לכם מצבות עולם באבדכם לבלתי הועיל? ומה חפץ לכם במצבות קבר בעודכם בְּאִבְּכֶם מלאי עלומים וכח? האומנם בעד דעותיכם הקדושות אתם משליכים את נפשותיכם מנגד? הוי צחוק מכאיב לב! אין את נפשי לבאר בזה עד כמה קדושות הן הדעות האלה הנכזבות ביסודן ובלתי מתאימות עם טבע רוח האדם, מדעתי את דרככם להעלים עיניכם מכל דברי מתנגדיכם, יהיו מי שיהיו ומה שיהיו, אך זאת אשאלך, אחותי, במה תדעי כי נכונות הנה? הן אַת לא חקרת אחריהן, ואל מי תסמכי? על מי יסמכו כל אנשי חברתך הקטנים עם הגדולים? לו נתעים הייתם, אזי היה לי אך לנוד לכם, אך אזי אולי יכולתי על נקלה לפקוח עיניכם, אבל באמת הנכם תועים בצדיה, מחפץ לבכם, ומה העבודה הזאת לכם? עיניכם קטנות, לא יביטו למרחוק, בכל זאת עינים הנה, ויכולים אתם בעזרתן להזהר ממוקשים קרובים, יכולים אתם לעמוד תחתכם ולחכות עד אשר יהי לאל ידכם לבחור ולמאוס בהשכל ודעת, כי על כן עיניכם ראות, כי הדרך מלא מעקשים וחתחתים, ואתם עוצמים אותן בחזקת היד ובוחרים לכם להשען על מוליך מתעה. הנכם בוטחים עליו כי יודע הוא את אשר הוא עושה, אך אולי גם הוא עוצם עיניו ונשען על ידי מוליכים אחרים”?

“זאת ועוד אחרת: נניח רגע אחד, כי דעותיכם אמנם נכונות הנה למאד, אך מה יתרון בכם ובמעלליכם, אם אתם הבן לא תבינום? הנכם מתימרים לזרוע אמת וצדק בארץ בכזבים ודברי כחש, היתכן דרככם זה”?

“בקש הכסיל לראות מה תמונת פניו בשנתו, ויעמוד מול הראי ויעצום את עיניו, ואתם אומרים להפיץ דעות חדשות בארץ במנעכם לבכם מדעת, ולהצמיח אמת מזרע שקר! הלא כאשר זרעת כן תקצור, יאמר משל העם”!

וראי נא, אחותי, מה נאמן המשל הזה, כי כמעט התחברת עם מרעים אלה ותֵּהפכי לאחרת: דרך שקר שנאת מעודך ותתעבי כל מזמת ערמה, וּבְּהִסְפְחֵךְ עליהם ותחש על מרמה רגלך, ותדברי אלי כזבים מדי פעם בפעם, בהעידי בך להתרחק מהם, – ואחר התכחשת לי ותחללי דברך ובריתנו הפרת כאשה אשר אין ברוחה נכונה"!

“אחותי! בת תשע עשרה שנה אַת היום ואנכי בן עשרים ושש. את בלית ימיך בבית הורים עשירים, מעודך לא חסרת כל דבר, והחיים האירו פנים אליך, על כן לא למדת ארחות אנשים, ודרכי התבל נצפנו מלפניך, ואני זה ארבע עשרה שנה עמל ויגע אם מעט ואם הרבה. בתחלה הוריתי תלמוד לרעי בישיבה בתור חבר מובהק, אחר החלותי להורות דעת שפת עבר, ובעת הזאת הנני מורה בבית ספר לעם ובבתים שונים כאשר ידעת. לרגל מלאכתי התבוננתי לתכונות בני האדם, כאשר הורוני קורותי ומעשי, על כן אדע עד כמה לא יתכן למדוד את כל האנשים במדה אחת, והוא אחד מהדברים, שבני חברתך והדומים להם לא ישיתו לב למו אם בזדון או בשגגה, על כן יתאמרו להפוך תבל ויושבי בה ולהמיר ארץ ברוח פיהם, וכל מעשה לא יבצר מהם לפי דעתם. חושבים המה, כי על נקלה ימצאו אזנים קשובות לכל אשר יביעו ידברו, ועל נקלה יקומו כל באי עולם והיו כאיש אחד נכונים לחיי אהבה ואחוה ורעות, אך מה רבה השגיאה הזאת! רבים מאחינו אינם מכשרים להבין גם דברים פשוטים וקלים בעינינו, וכמו מוח אחר למו שאין לו כל דמיון למוח בני אדם, רבים – חובקים את ידיהם, עצלים ונרפים לעשות ולחשוב, רבים – קלי דעת, מריעים ומשחיתים בכל מדרך כף רגלם ומלאים נֹחַם ומוסר כליות כל ימי חייהם, ורבים גם אבירי לב, רחוקים מצדק ויושר, אכזרים כיענים, אשר כשחוק בעינים לדכא נפש אחיהם, והנם עושקים דלים ורוצצים אביונים בלי כל רוח חמלה בקרבם. לא לנו לחקור אחרי מקורי השנויים האלה ולהתחקות על שרשיהם ומוצאיהם, אך להתעלם מהם לא נוכל, כי על כן חיים הם אתנו, ומספרם רב למאד. מה בצע כי נחשבם לאין, ובטול בלב מהני אך לחמץ בפסח ולא לאנשים חיים בעלי מפעל ומעשה? משפטי חברת בני האדם אינם דומים לחקי הטבע, כי תלויים הם ברוח בני החברה ובתכונותם. הארץ שמרה חקי מהלכה וסבובה בכל פרטיהם ודקדוקיהם, גם בטרם ידע האדם מזה, ובצדק קרא גאלילייא – או יכול היה לקרוא⁷ – את קריאתו הנודעת. אך אין חק טוב וצדיק לאדם, אשר נוכל לאמור עליו, כי יביא טובה בכנפיו, בלתי אם נדע כי העם יקבלהו, או יֵאלץ לקבלו, אל כל אלה לא תשיתו לב, כי כל חפצכם אך לדבר ולעשות, ולחשוב לא הסכנתם. לבכם ידמה, כי כל האנשים אליכם נמשלו, כלם היות יהיו כמוכם, אך הנה יצא מפיכם, ונאספו כל העדרים, עדרי צאן אדם, והיו כלם חכמים, כלם צדיקים, כלם חרוצים, כלם שמחים בחלקם וכלם שאננים ושקטים וצולחים לכל! – האם לא חולמים אתם, אחי”?

“אבל כל אלה דברתי אך לשטתכם, אם נאמין, כי הדעה בעיקרה נכונה היא, וכל מום אין בה, אך באמת לא כן הדבר, כי ישנן תשובות רבות עליה, וכל חכמי אייראפא נלחמים נגדה, בעוד אשר בין המחזיקים בהן נמצא אך מתי מספר מאנשי מדע במלוא מובן המלים האלה, ואתם משליכים אחרי גיוכם את כל ספרי מתנגדי התורה הזאת והוגים בכל כתבי בני בריתכם, בלי הבדל בין טוב לרע, תחת אשר היה לכם לעשות להפך, לקרוא את כל הנכתב להשיב על דבריכם ולבחור אך בטובים שבספריכם אתם, כדרך דורשי אמת בכל לבבם”

“התדמו, כי מכם תצא טובה וישועה? הוי אולת ורעה רבה! אם טובה היא או רעה, האתם תעשוה? הלא דמיונכם לזבוב העוזרת על יד הסוסים למשוך את עגלתם העמוסה במשל קרילאוו, וכאשר תוסיפו לשרוק במעופכם ולנופף בכנפיכם הדקות והקטנות, כן יוסיף כל מבין דבר לאשורו לבוז וללעוג לכם”

“אמנם ישנם חכמים וגדולים מכם האוחזים בדרך עקש זה. אך האם בגלל זאת עליכם לדרוך בו גם אתם? היש לכם דעה נכזבה אחת בעולם, אשר לא אחזו בה חכמים גדולים ומפורסמים? האם לא האמין ניוטאן בדברים רבים שהם לשחוק לנו? האם לא יִמָצְאוּ גם היום חכמים – ספיריטואליסטים חכמים מאמינים בשדים ובלצים, ובכלל חכמים שוגים בדברים ברורים גם בעיני ילדים? האם לא תקנן עוד קנאת לאומים בלבות חכמים רבים? האם לא יאמינו רבבות אנשים – ובהם גם אנשי מדע – כי כל עם היהודים משחתם בקרבם, או גם כי אוכלי אדם הם? הלא על כן עלינו להכריע כל דבר בשכלנו כאשר נוכל, או להשאירו בספק אם לא נוכל, ולא ללכת בעינים עצומות אחרי המאדע בדברים תלויים בחקירה והתבוננות, ואף כי בדבר כזה, שיש בכחו להביא מהומות ומבוכות בארץ ושוד ושבר גדול עליכם”!

“פעולתכם אמנם קטנה וקלת ערך, אך רעתכם רבה למאד. החתול אח הוא לארי ונמר, גם כי נופל הוא מהם בכח וגבורה. אבל החתול לא יהפך לנמר עד עולם, ואתם אם לא תשימו לבבכם על דרכיכם בעוד מועד, ונהפך לכם ההרגל לטבע ברבות הימים, והייתם כמוריכם, אשר כְּרֻבָּם גם המה חתולים היו בראשיתם, ובימים לא כבירים נהפכו לחיות רעות, ועתה הנם עומדים הכן לטרוף על ימין ועל שמאל כמשלחת מלאכי מות ושחת”!

“אל תצחקי לדברי אלה, ראי נא דרכי מאהבך והתבונני להליכות רעו הגדול ממנו, האם לא חברים הם לאנשי משחית? האם לא פחים ומוקשים המה לילדי בני ישראל הנפתים אחריהם ונלכדים במצודתם? הנך רוגזת תחתך מזעם וקצף, כי צדיקים וקדושים הם בעיניך, אך דעי נא, כי דעתם כדעתך בדבר הזה, גם המה בחרו בדרכם בבלי דעת וחשבון כמוך, ולא נופלת את מהם בבינת דעותיכם, לשוא תשגיאי פעלם וערכם – ובדברם מותר בגאות ועז לצודד נפשות אך מתעים המה, ולשונם תצמיד מרמה. הראשון כבר שכח כי שקר בפיו, כי הסכין את כזביו, כאשר יסכין כל חוטא עם חטאיו בעשותו אותם פעמים רבות, והשני עודו מתאמץ לשכוח, ובלי ספק לא ייגע לריק, ובין כה שניהם שגגים ומשגים, לרגליהם ילך רצח ודם וכל בלהות צלמות, והמה כמצחקים יביטו וישקוטו, וכמו חלב ודשן תשבע נפשם, האף אין זאת תועבה גדולה ונוראה”?

"אולי יפלאו דברי בעיניך, באמרי “רצח ודם”, אך מה אעשה, ועיני צופיה למרחוק? – מי יתן ולא יאמנו דברי.

“הנה העתרתי דברי עליך, מי יתן והכו שרש בלבך, כי לא טובתי אדרושה”.

“שובי, שובי, אחותי! שובי מדרכך הקשה, דרך השקר, ותני כבוד לאמת! זכרי את עמך, זברי את בית אביך, זכרי את הרעות הגדולות הנשקפות עליך ועל הוריך הדואגים עליך, אשר מפלתך-מפלתם ושברך-שברם, זכרי טהר לבך וישרת נפשך עד כה, בהיות כל דברך אמת בפיך ובלבבך, ושובי וחיי!”

ר' יונה קרא את המכתב עד תֻּמוֹ בשום לב ובאותו דאגה ורגז על פניו, ונעמי לא גרעה עיניה ממנו בכל עת קראו בו, ומבכתו לא נצפנה מלפניה.

– מה כתוב שם? ממי המכתב? שאלה ברוח נבוכה.

– אינני מבין מאומה, ענה ר' יונה בשפתים מהירות ויהפוך את הגליון כה וכה.

– אך מי הוא הכותב?

– אין כל שם תחתיו, אך המכתב מכתב שלמוני.

– שלמוני?! למה זה יכתוב לה מכתבים? האם לא יוכל דבר אתה פה אל פה? ומדוע לא בה הנה זה ימים אחדים?

– לא אוכל להשיב לך מאומה, כי כל המכתב מלא חידות מראשו ועד סופו. בתחלה הוא אומר, כי היא הפירה בריתה אתו, אחרי כן יאמר כי לא בה האשם, אף יתאונן על אנשים רעים ודעות רעות ודרך רע, פה יאמר כי לא למענו הוא כותב, ופה יפיל עליה אימות, כי רעה נגד פניה, וכל אלה הדברים בלולים בחקירות ומשלים ותוכחות מוסר, אשר לא אדע מה חפץ בם, גם הבן לא אבינם, אך זרות ותהפכות אראה בזה, כמשתגע הוא בעיני.

– אבל… הן לא משגע הוא שלמוני, נשלח נא אחריו ונשאלה את פיו.

– אל נא תשתגעי גם אַת! – החפץ לי להגיד לו, כי קראתי את מכתבו? אם עלה על רוחו פתאום להפר את התנאים, אתן לו אני פתחון פה? – ידבר נא הוא ראשונה, ואז אפתח שפתי עמו, וידע את תנואתי. בתחלה התרפס ויצק לי ויאלצני ימים רבים, ככל אשר היה לאל ידו, למען אֵאוֹתָה לו, ועתה יבעט בי הוא עוד! לא, היו לא תהיה!

– הלא אמרת, כי לפי דבריו היא המפירה ברית?

– היא המפירה?! מתי ובמה? – ולמה זה ישעה הפתי הזה אליה ואל דבריה? למה זה יכתוב לה מכתבי הבל וריק? ואני, איפה אני? הלא אני חתמתי על התנאים, אני השלשתי את הכסף, את הכל אני עשיתי ואני אעשה, ולמה זה לא יפן אלי? אם לא טובו דרכיה בעיניו, יתאונן באזני, ואלמדנה להטיב ארחה, אך איך יזיד לאמר הופר הברית, ואני לא ידעתי?

כה דבר ר' יונה באפו וילך על פני חדרו הנה והנה בצעדי אונו, פניו בערו כאש ומפיו יז קצף לרגעים, ואשתו לא השיבה עוד מאומה, אך לבה נסער בקרבה ופלצות בעתתה לדברי הערב ההוא, כי הבינה היטב, כי אותות לא טובים בכל החידות האלה, ותדאג לבתה ויחרד לבה מאד.

                                                                                         ________

בפחד ודאגה, במצוק ושבר רוח ישבו ר' יונה ואשתו בביתם בלילה ההוא. השעות עברו לאט לאט ותהיינה בעיניהם כשנים, ומרים לא שבה. הגיעה השעה שתים העשרה, נעמי כבר שכבה על מטתה, כי כשל כחה, אך לא יכלה להרדם בהעצבה אל בתה, והיא לא באה עוד. ר' יונה גם הוא כבר שכח חלול כבודו, שככה חמתו ודאגה לקחה את מקומה, גם הוא ראה ויבן, כי דברי סתר צפונים בהליכות בתו, דברים כמוסים ונעלמים ובלי ספק לא טובים. בכל זאת התחזק ויאמר: אם תשוב עוד מעט טוב, ואם אין, גם אז לא אדאג. תלין נא לילה אחד בבית זרים ותדע איך להוקיר את בית אביה. אך אשתו לא יכלה להתחזק, ויהי בחצי השעה הראשונה ותקם פתאום ממשכבה ותמהר ותתכס בבגדה בחפזון ותרץ בעד הפתח כנרדפת על צוארה. היא יוצאת והוא אחריה, ובהשיגו אותה על המעלות ויחזק בה לעצרה, ותהדפהו בחמה שפוכה ותרעם עליו בקול מר ונורא לאמר: – הניחה לי, ואבקשה את בתי! – את בתי! את בתי! זעקה החולה בכל כחה פעמים אחדות, ואחר יצאו מגרונה המון אנחות ממשכות חודרות כליות ולב, ויצָעֲקוּ כל השכנים והשכנות, ויזרקו מים קרים על פניה, ויקריבו חֹמֶץ אל אפה, ויאחזו בה וישאוּהָ על כפים וישכיבוה על מטתה, ותהי מהומה ומבכה בבית כל הלילה.

ומרים ישבה במרכבת מסלת הברזל בעת ההיא ותסע לעיר המלוכה, כי כבר היו נכונים בידה כל צרכי הדרך בעזרת פֿראנק על פי יאקימאוו, רק אמרה לנסות דברים אל אבותיה אולי יאותו לה ותפרד בשלום מאתם, אבל מכת הלחי העירה אותה לבלי התמהמה עוד, וַתָּחָש מַעֲשָׂהּ בכח המכה ההיא.

 

ח    🔗

והקול יצא בעיר, כי בת ר' יונה גיטקעס ברחה ואיננה, וישתוממו כל השומעים וישרקו ויניעו ראש, ולא יכול איש להבין פשר הדבר הנפלא הזה. רבים אמרו כי שר צבא אחד השקה אותה מי אהבה, אחרים אמרו, כי ברח לא ברחה אך טבעה בנהר, ועוד אחרים דמו כי בלי ספק הרתה לזנונים, וירבו הבאורים והדעות.

אולם מעט מעט החלו לעבור בעיר גם שמועות קרובות לאמת, גם שמות פֿראנק ויאקימאוו נשמעו על פי רבים, כי ספרו על אודותם שיש למו חברה מיוחדת, תרבות אנשים מְלֻמָדִים המכחשים בכל ומלעיבים בכל ונקראים נִיגאָלִיסטִים. כל הדברים האלה אמנם לא היו מובנים היטב, בכל זאת נתקבלו על הדעת והכל האמינו בם, וכל ההשערות לא נזכרו ולא נפקדו עוד.

אך מי גלה סודות כאלה?

מגלה הסוד היה סנדלר בר-אורין, חבר לאחת מחברות משניות באחד מבתי המדרש. הוא ישב בכבוד בבקר בבקר אחרי התפלה אל שלחן אחד עם כל חבריו בעלי הבתים, ויהגו יחד במשנה ואחר בחדשות וקורות הימים, בפאליטיק, בהליכות הגבאים שם, בשר הפלך ובכל אשר הקרה ה' אל פיהם, כמנהג אחינו בבתי תפלותם, שהם גם תיאטריותיהם ובתי משחקם ואספותם. אולם כל אנשי החברה הביאו אתם חדשות לפעמים, והוא לא הביא מאומה מעודו, ויהי אך שומע ולא משמיע, בעל סברא ולא בעל הלכה, על כן לא יכול לעצור ברוחו, בהיות לאל ידו פעם אחת להודיע חדשות גם הוא ולגלות נצורות לא שערום כל עדת רעיו הנכבדים, ויעד גבה וגאון ויספר למו ככל אשר ידע.

אך איזה הדרך באה השמועה אליו? ישאל הקורא עוד.

הוא שאב דבריו ממקור נאמן מפי הנער בלינדמאנן, אשר למד את מלאכתו ויעבוד בביתו שעות אחדות ביום. הנער ההוא אשר אמנם כבר הגיעה לו אז שנת העשרים, היה בעל כשרונות טובים, אך כל חנוך לא היה לו בימי ילדותו, כי אביו איש עני ופתי, לא ידע להדריכו בהשכל ודעת, וילך שובב בדרכי לבו מיום עמדו על דעתו, ושבבותו גדלה אתו יחד. הסאציאליזמוס נראה כמשחק טוב ונאוה לגבר כמוהו, ובכל מאמצי כחו התרפס לפני פֿראנק ויאקימאוו בהודעם לו, לבעבור יספחוהו על חברתם, אך המה לא האמינו בו וירחיקוהו מעליהם בשאט נפש, ולמען תפוש אותם בלבם, החל ללמוד מלאכה זאת וחפצו הצליח בידו, כי מאז שמו עיניהם בו לטובה וימשכו חסדם לו ויקרבוהו, ויהי לאחד מאנשי סודם.

בני האדם, בחירי היצורים בתבל, יש במו מדרכי כל החיות והבהמות למיניהם. להבין דבר זה לאמתו אין חפץ להחזיק בתורת דארווין. אחת היא אם היו אבותינו ענקים או קופים או אנשים כמונו, גם בלי דעת תורת הפילוסופיא-הטבעית רואים אנו בין אחינו המוני קופים עושים מעשי אדם, כלבים עזי נפש, חתולים בצפרנים חדות ונעלמות מעין, נחשים צפעונים אשר אין להם לחש, וכן מכל מין ומין, אך מעלי הגרה ירבו על כלם, ומרביתם מן הכשבים ומן העזים. הכבש והתיש שניהם בין הבהמות הסכלות יחשבו, אך הכבש טוב לב ושפל רוח, והתיש – בעל קרנים גבה רוח ושואף קרבות. פני בעל קרנים, תיש בדמות אדם כזה היה הנער בלינדמאנן. מאד נעמה לנפשו תורת רעיו ומוריו הקוראת לריב עם תבל ויושבי בה, אך בכל חפצו להיות כסאציאליסט נאמן, היה באמת אך אויל שפתים נמהר ופוחז ביתר עז מכל רעיו, אשר גם המה לא נקו מחטא זה, אך בהתגלות לבו חפץ ולהתפאר היה בלבבו, על כן לא יכול לשלוט ברוחו ויגלה את צפונותיו בבית אדוניו הסנדלר. אמת כי הודיע כל אלה מעט מעט, אף התהלל בכחו הגדול להסתיר סוד, כי על כן יודע הוא דברים כאלה ומסתירם מכל איש. אבל מדי התהללו בזאת התגנבו סודותיו ממקום סתרם ויצאו אחד אחד על דל שפתיו, ובחסדו היו פֿראנק ויאקימאוו למלה בכל העיר, ושמם היה לחגא ולקללה בפי כל. רק ר' יונה היה האחד, אשר לא ידע עוד מהם ומפעולותיהם, כי אשתו חלתה מחלה עזה, אשר מאנה להרפא, אחרי הלילה ההוא. המקרה על המעלות היה אך אחד מתולדות רפיון העצבים, אך מאשר לא לבשה את בגדיה היטב בהחפזה או מזריקות המים הקרים על פניה, התקררה למאד, ומכאובי לב וחזה תקפוה וידכאוה בחזקה, והרופאים החרידו את לב ר' יונה על אודותיה, עד כי נטש כמעט את דבר בתו וידאג אך לה.

אולם מחלת נעמי ומבכת ר' יונה לא עצרו בעד השמועות הנכונות ההן לעבור מפה לפה וממפלגה למפלגה, ומדי עברן גדלו וַתִּתְרַחֵבְנָה וַתְּפֹאֵרְנָה בבאורים נפלאים, וגם עדיי כזב הושמו עליהן למכביר כמשפט העם, ובימים מעטים הגיעו גם עד אזני שרי הממשלה שם. אז נפקדו אנשים לארוב אל בית פֿראנק, למען דעת מי ומי ההולכים אליו, ומה יעשה בביתו.

האנשים הנפקדים היו גם הם מאחינו ויעשו מלאכתם באמונה. ישראל גוי גדול ועצום הוא, וכל מחסור אין בו.

ימים אחדים אחרי כן נחפש אחד מתלמידי הגימנאזיום בעיר ההוא, וַיִמָצְאוּ בחיקו ספרים אסורים, ויהי כאשר חקרו אותו המורים בזעף אף, ויבהל הנער מאד, ובלי חשוב מחשבות רבות ענה ואמר, כי מידי יאקימאוו באו לו, ויוגד הדבר עוד ביום ההוא ליאקימאוו, וירא כי רעה נגד פניו ויברח אל עבר הגבול.

והדבר הגיע עד הפאליצייא כתוב וחתום מידי מורי הגימנאזיום, וירבו לחפש בבתים שונים, ותהי העיר כמרקחה, ויבהל גם פֿראנק ויברח גם הוא.

בעת ההיא, ערכה מרים מכתב לאביה ותודיע לו את מקום מגורה ותבקש מאתו כתב תעודה ומשען כסף. לתשובה על מכתבה זה קבלה דעפעשע מאתו, כי אמה חולה ומטה למות, למען תבוא לראותה בטרם תמות, אך אוהביה בעיר המלוכה, אשר קנתה לה שם במכתבי יאקימאוו, שמעו על דבר המהומות אשר בעיר מולדתה ויניאו אותה מנסוע, גם נתנו לה מכתב תעודה על שם אחר, ויאיצו בה להחליף את מקום מגורה, ותמת נעמי ברעה ויגון בלי ראות עוד את בתה יחידתה, וישאר ר' יונה מבתו ומאשתו.

 

ט    🔗

שנות מספר חלפו למו מאז נקרו ויאתיו הדברים האלה, אך השנים המעטות האלה הורונו נוראות, וזכרן לא יסוף מדברי הימים לארצנו. שרשים פרים ראש ולענה ממין זה עלו ויציצו במקומות רבים, וצעירים למכביר שגגו וַיַשְׁגוּ לְהַוָתָם, חטאו אף סבלו עונותם ויהיו בכל רע, אלה נדחו לארצות מרחקים, אלה שֻׁלְחוּ במעלם, ואלה, אם גם לא נעשה למו מאומה, נשארו בלי משען ומשענה בלי מדע ובלי מלאכה, והנם נמקים בעונם, ובמסתרים תבכה נפשם על אבדן ימי נעוריהם ועל כחם, כי תם לריק בענין רע זה.

רוח עועים זה משל ממשל רב על ארץ מושבינו, ויושביה הקריבו לו ממבחר בחוריהם, ואנחנו בני ישראל היינו גם אנו למס לו, גם אנו שלמנו לו מכס נפשות, בלמדנו אל דרך אחינו, בני ארץ מולדתנו – נפרדים ונבדלים היינו מהם לפנים, ובעת ההיא התאחדנו פתאום. אך כאשר חטאנו בְּהִפָּרְדֵנוּ מאחינו אלה, כן שחתנו גם בימי ההתחברות, כי נחפזנו להתאחד ולא מחכמה. בתחלה דמינו, כי אין גוי גדול וחכם כמונו, כי חלילה לנו להשוות את כל העמים אלינו, וכי לא בצדק ידרשו שכנינו אדוני הארץ כזאת מאתנו, ואחר, בהגלות לנו שגיאתנו, שכחנו, כי בכל זאת עם אנחנו גם אנו, וכל בכל דבר אשר לא יתנגד לחקי המדינה, עלינו לשית לב לרוח לאומנו. הרוח החזק והאמיץ הזה, אשר אמץ זרועותינו וישמרנו מכל מדחה תמיד, אשר אלפי שנים חומה היה עלינו מכל המים הזדונים לבל ישטפונו בעברתם, אשר לא בעתוהו כל מצוקות שאול, ומערכות אש להבות למשחק היו לו – הרוח הקדוש והנשגב הזה, אשר בו יתפאר ישראל בצדק, היה פתאום כאפס וכאין בעינינו, ונאמר להכחידו כמו רגע! הנה כי כן מעלנו בעמנו, נזרנו לבשת, והועל לא הועלנו לארץ מושבנו, כי אם עוד הרענו לה, באשר נוספנו על מפריעי שלומה ומנוחתה!

אל דרכי אחינו, צעירי בני הארץ, למדנו, המה היו הראשונים להפיח רוח רעה זאת, ואנחנו אך בעקבותיהם הלכנו, מודעת זאת לכל יודעי ספר במדינתנו, ומכתבי-עת אחרים לא בושו להתגולל עלינו, לאמר: כי בשלנו כל הסער הזה! רב אחינו, הנספחים על חברות כאלה, הגידו לא כחדו בפני כל עם ועדה, כי אין למו כל חלק ונחלה בתורתנו, והמה טפלו את עונותם על כל עמנו, אשר בא באש ובמים למען תורתו ועליה הֹרַג ימים רבים!

זאת חטאתנו וזה פריה! אנחנו התכחשנו לרוח עמנו ונשכחהו, ואויבינו לא שכחוהו גם אז ויהיו נאמנים אתו יותר ממנו!

אבל בימים האחרונים האלה נראה לשמחת לבבנו רוח חדש בינינו, רוח טהור וצח, מביא שלום בכנפיו ונותן תקות טובות ונעימות, הננו מוסיפים להתחבר יום יום עם אחינו, אזרחי ארצנו, אך גם מעמנו ורוחו לא נניח ידינו. לא בחפזון ומנוסה נלך, לא נחיש מעשינו כנרדפים אובדי עצות, כי אם בהשכל וחשבון נכלכל דרכינו, ובצדק נוכל לקות לטוב ולכבוד לבית ישראל.

                                                                                            ________

טרם אפרד מקוראי, אודיעה נא אותם אחרית דברי האנשים אשר הופיעו לפנינו בזה:

שלמוני ישב עוד ימים לא כבירים אחרי מות נעמי בעיר ההיא, אך לא מצא נחת עוד בהליכות חייו שם, כי שבת משוש לבו ועליצות רוחו עזבתהו אחרי המקרים ההם, ותקצר נפשו בעצבונו ומכאוביו ויעזוב את העיר ואת הארץ ההיא, ויחרוץ בלבו לקחת לקח באחד מבתי המדע באשכנז וכן עשה, וישאר שם עד היום הזה.

פֿראנק עבר מארץ לארץ ויוסף לעבוד לטובת הסאציאליזמוס, ואשתו וילדיו סבלו עני ומחסור וישאו חרפת רעב. בשני מקומות נעצר בכלא בעד פשעיו ויגרש משתי מדינות, כמשפט גר אשר לא יזכה ארחו, ואחרי כן אבדו עקבותיו.

יאקימאוו לא ישב הרבה מחוץ לארץ, כי אם מהר וישב לארץ מולדתו בירחי מספר לְגָלוּתוֹ, ויקדיש כל כחותיו לדעה הנתעבה ההיא. באחרונה הלך הלוך וגדל ויעל מעלה מעלה, עד אשר התחשב בראשי המורדים האחרונים, אשר השחיתו דרכם למאד, וישתובבו משובה נצחת וישפכו דמי נקיים בתחבולות און ואכזריות רשע, וזה ימים לא כבירים עמד לפני כס המשפט וַיִמָסֵר לעבודת פרך.

מרים לא הוסיפה לראות את פני יאקימאוו, כי מקצה שנה אחת אחרי בואה לעיר המלוכה נתנה לבית הכלא, ויאקימאוו לא היה שם עד העת ההיא. גם היא לא שבה מדרכה, כי אם התאמצה לעבוד באמונה בכל כח ועז בשם דעותיה, אף סבלה צרות רבות ומצוקות, גם כליותיה יסרוה מוסר אכזרי על מעשיה, כי ידעה בסתר לבה, כי בלי דעת ובינה נספחה אל אנשי-המלחמה האלה, ולהשקיט מוסר כליותיה הוסיפה ללכת בדרכיה ביתר עז, בחפצה להשלות את נפשה לאמר: נכח הצדק והאמת דרכי. מעצר רעה ויגון רופפו עמודי גיוה, אדם פניה חלף, רוח החיים אשר נשקף מבבות עיניה היה לברק בעלי שגעון, וכל הודה נהפך עליה למשחית. בעת ההיא, כאשר נחלתה ותוכח במכאובים פנימים הובאה במאסר ומקצה שנתים ימים יצאה מבית כלאה ותשב לבית אביה, כי כן נגזר עליה מטעם הממשלה לשוב לעיר מולדתה. שמה מצאה אם-חורגת צעירה ממנה מעט ויפת מראה ובריאה, והיא כבר חלתה למאד, מחלת אמה אשר מתה בה עברה גם עליה, ותמת עוד בשנה ההיא. ואשת ר' יונה החדשה ילדה לו בת אחרת תחתה, אך בטרם עוד ידעה קרוא אבי ואמי, חרץ אביה את משפטה כי לא תלמד מאומה, לבל תזל לשנות דרכה כאחותה ע"ה.

ובלינדמאנן נעלם גם הוא מהעיר בעוד ימים לא כבירים ולא נודע איפה הוא עד היום הזה.

                                                                                          ________

זה ימים מעטים נודע לכותב הדברים האלה, כי פֿראנק בלה אחרית ימיו מעבר לים האטלאנטי, ומבלי מצוא מנוח לו נלאה נשוא צרות נפשו ויקץ בחייו, וישם קץ למו בעזרת קנה רבה. הקוראים יודעים היטב, כי לא כסה כותב הספור על שגיאותיו וחטאיו, על כן יערב את לבבו עתה אחרי מות האומלל הזה להוסיף, כי בכל אלה עלינו לדעת, כי נזק גדול הוא אבדן איש כזה לולי השחית את דרכו, כי היה בעל כשרונות נפלאים, איש מדע וסופר מהיר בשפתנו. גם אהבת עמו קננה בלבו, אף כי התכחש לו בשפתיו גם הוא פעם אחת בקהל עם, וכל יודעיו ומכיריו, יעידו כי נאמנים הדברים האלה למאד וספדו על הכח הגדול הזה, אשר כלה ויאבד לא לעזר ולא להועיל.

רבים בבני אדם, וכן בכל יצורי הטבע, רחוקים אלה מאלה במראיהם ובפעולותם החיצוניות, ובפנימיותם ממין אחד הם. הפחם והשהם מֵחֹמֶר אחד קרצו גם שניהם, וכל דמיון אין בינימו מחוץ. –