הסמטא סתומה היתה, ומשפורקו קרונות־המשא היה עליהם לגשש לאחור כמו סרטנים עד לעורק התנועה הרועש. עצבי הנהגים היו נמתחים והסבלים היו מחייכים בהנאה. עגלה נושנת או דיופן של סבל היו תמיד חוסמים את המעבר, והסבלים, המתבטלים בחבורות לארך הסמטא, היו מהמרים בעוד הנהגים מקללים ומתמרנים בקרונותיהם ומנסים לא לפגע במדרכות. אבל המדרכות היו משובשות ומנופצות, ומכוסות שכבה עבה של תערבת שמן ואבק. הבנינים שמשני העברים הזדקרו אפורים ועגומים, מטושטשים או חסרי כל פרצוף כשורת אנשים הנצבים לזהוי.

למשרד נכנס אתה מתוך מחסן. בכניסה, מיד אחר חצי הדלת שלא נפתח מעולם, אתה מבחין דמות מסתורית, רחבה וקצרה, בעלת פנים מונגוליים נטולי הבעה, פוזלת וממושקפת, נשענת על שולחן כתיבה עתיק יומין שארובות יונים לו מלפניו, וכולו מעורם פסות ניר ואבק. באפלולית שאין לה קירות נעים כרוחות שנים או שלשה לבלרים, תמיד בעסוק חרישי ופלגמאטי, וגברת שכבר וותרה על עלומיה, בעלת פני בבת שעוה, שחוחה בפנה, ומרשימה בכרטיסים, כאחת מכונה המהלכת מאליה.

כל המקום שקוי ריח בית־מרקחת ומואר באגסי חשמל מאובקים כל היום כולו.

מההתגברת על רשמיך הראשונים, שואל אתה בלחש (משום מה חושש אתה להרים קולך) על משרד “נחש הנחושת”, והדמות המונגולית מכוונת עין אחת בך ועין אחת אי־שמה ועונה לך בקול מפתיע ברכותו ובנעימותו, “למעלה”.

תמה כיצד מגיעים לאותו “מעלה”, אבל חושש לשאול, נמשך אתה בקו ישר אחרי חטמך עד שנמצאת לך דלת פתוחה המכניסה אותך לפרוזדור עוד יותר עגום ואפלולי, ובו גרם מעלות עץ.

אוזר אתה חלציך ומטפס במעלות החורקות עד שפתאם נחלצת לתוך מסדרון מואר יפה, ארוך ולא מוגמר, מוקף דלתות חדשות ונקיות. ועל אחת מהן שלט ניקל מבריק ומבשר “נחש הנחשת – הכניסה בדלת השניה”. מגחך אתה לעצמך על ההלצה, אבל מכיון שאינך רואה כל דלת שניה, אתה משתען על מסחיט ודוחה בזהירות דלת זאת המשולטת, עד שמתגלה לעיניך חלון גדול שופע אור מעבור השני של חדר. בינך ובין אותו חלון גדול הרי לפניך משרד חברת “נחש הנחש”, או לפחות חלק חשוב ממנו.

אם אתרע מזלך יימצא בחדר המנהל הכללי, קצר קומה, עטור בטן גדולה מלפניו ואחורים רדודים מאחריו וראשו נטוי לצדו כאלו הוא מקשיב לנגינתם של רוחות נעלמים, עומד ובוחן בעצב איזה תיק לנהל. אחדות מהן באותו בנין. תושביו הקבועים של חדר זה הם הגברת גולדמן, הכתבנית קצרת הראי הלוטשת גבך עינים מאחרי טבעות זכוכוית קונצנטריות, ודמות גבר חוור, עטור חליפה כהה, שפם שחור וגזוז, ושער מסורק בקפידה, הנטוע מאחר שולחן כתיבה עצום בקצהו המרוחק של החדר, דמות כבירת רשם, מצוחצחת ועסוקה, אבל צעירה עד כדי אבסורד.

ספורנו פותח, כדרך שמתאים לכל ספור־פחדים, ביום גשום, וכך מתקבלת ההרגשה המוקדמת של ערפליות העתידה לבוא.

ובכן אותו בחור (הוא לא היה שבע רצון אלו ידע כי כך קראנו לו), מר ארליך בשמו, היה מישהו. אפשר נדמה לכם כי לא היה מישהו של משהו, מכיון שלא היה אלא עוזר למנהל של חברה־בת, אבל צעירי הצאן שבאותה קבוצת חברות נשאו עינים אליו, וכן אותם הבחורים בני גילו שעוד לא השיגו עמדה כה חמודה. מהיותו רק בן עשרים ושש הכיר בעמדתו. הדבר נכר בתלבשתו, ובשפמו, שנדמה כל כך לא במקומו עד כי נראה כמודבק.

בין שאר תפקידיו הרבים והחשובים היה צריך גם לאשר חשבונות קטנים לתשלום בידי מנהל החשבונות, – אישון זוטא, כמל, עצבני וחונף, שיש בחדר אחר. אותו בקר, קצת אחרי אחת עשרה (יודעים אנו את השעה, כי כמה דקות לפני כן הוגש לו תה) בעוד מר ארליך מעיין בכמה פסות ניר, רחף ונשא מצד הדלת קול נערה חמים, השואל בהססנות: “סלח לי, האם אתה אדון ארליך?”

אחת התכונות אשר בגללן נמצא מר ארליך מתאים לעמדתו הנאצלת היתה הסגולה הנדירה להתמצא ברגעי חרום, כמו למשל הפרעה נעימה ברוטינה של יום עבודה. הוא לא נשא ראשו מיד, אלא התאמר להיות שקוע בחשבונו של המדפיס מכדי שיוכל לשמוע דבר, ואז חזר ודבר הקול הצעיר והחמים, לאחר שחכה מספר דקות מתאים; ומפני שהיה קול צעיר, וקול אשה, לא העמיד ארליך תביעה נוספת, אלא נשא את עיניו ואמר, באדיבות שקטה וקרירה: “אני ארליך. מה יש?” ובאמרו את הדברים ראה כי לבושה היה בעני, וכי רטובה, ומצידם האחר של עשרים. ובכן הרשה לעצמו להרבות אדיבות מבלי חשש לאנצלותו, והוסיף חיוך קל ומעודד.

אז נגשה אל השולחן העצום שרבץ בקרבת החלון, מצדו השני של החדר, והוציאה מתחת למעיל הגשם הממורטט והמטפטף כמה פסות ניר עטופות בעתון, ואמרה: אדון ברקוביטש בקש ממני למסר את זה". הוא נד בראשו הסכמה כשהניחה את החבילה על השולחן, מתוך הכרה מלאה בחשיבות המסמכים, ואז נעה לפנות ולצאת את החדר.

אלא שבעת מסעה לארך החדר, ולאור החלון, ראה כי פניה נאים וכי לא עברה את שנת השבע עשרה, וכי ממורטטת היתה בלבושה, ולכן שאלה, יותר בסקרנות מאשר בידידות: “ומי את?” ואולי רצה שתחוש כי קיימת היא בעיניו לא רק כשליחתו של מר ברקוביטש. ומכיון שמדת הפתעה היתה בשאלתו וברכות קולו, וגם שירים של חיוך אנושי נותרו מסביב לעיניו (ומלבד זאת, חרף מאמציו, להיראות אימפוזאנטי, לא היה מכוער), היא הסתירה את כפות ידיה הכחולות־ורודות מקור מאחריה, ואמרה: “שרה”. כך, סתם. כאלו אמרה: “הרי זה שולחן, וזה חלון, ואתה אדון ארליך, ואני שרה – אם רצונך לקרוא לכל דבר בשם”.

ומר ארליך חש כי עליו להסביר את סקרנותו, ביחוד מכיון שיש גברת גולדמן היושבת אתו בחדר ופניה הנטויים אל המעטפות שלפניה קולטים כל רחש, וקלות דעת בעוזר־למנהל בגילו דרך רב בה, והוא אומר: “היה איזה נער שהיה מביא את החשבונות ממר ברקוביטש.”

“כן”, עונה הנערה בהתנצלות, “אני עובדת בבית החרושת (בית חרשת! מר ארליך מחייך לתוך עצמו), אבל יוסף התקרר ולא היה מי לשלוח עם החשבונות”. ויותר לא היה מה לומר, והנערה טפפה בבלואי נעליה, ויצאה.

מר ארליך הפנה עיניו לחוץ, וראה גשם; הפנה עיניו לפנים, וראה חשבונות; והגשם פטפט על החלון, ומכונת הכתיבה טרטרה בחדר, ודרוש היה מאמץ־מה להתרכז בעבודה, והוא הרהר ונסה להעלות בזכרונו את צבע עיניה של הנערה. אבל הוא היה איש החובה, וחלומות בהקיץ לא נכללו בתכנית יומו. הוא שאל את הגברת גולדמן אם המכתב אל עיסא חלאק כבר הוכן, וחזר לרוטינה של יומו.

אירע כי אותו איזה נער, דהיינו השליח אשר למר ברקוביטש, הוטל אל ערסו לזמן ממושך, ועל העלמה שהוצגה לפנינו בשם שרה, הוטל להביא למר ארליך חשבונות ועוד מסמכים חשובים ביותר, פעמים אחדות. כמובן שמר ארליך נזהר שוב לא להכנס בשיחה אתה, אלא שפעם אחת, מהיות מזג האויר בחוץ קר ועוקצני, והיא נראתה עלובה ביותר, הזמינה לשבת אל שולחנו וללגום ספלון קהוה. היא היתה מסרבת, ולאמתו של דבר גם צפה שתעשה כן, אלא שהזמנתו פגעה בה ללא הכנה מוקדמת. היא מלמלה משהו שאפשר היה לפרשו כהסכמה, ומר ארליך הוצרך להזמין את הקהוה ולסבול את שבתה של העלמה אל מזבחו במשך כמה דקות בעודה שואפת את המשקה הרותח. הוא ידע כי פזיז היה, וכי העמיד את שמו הטוב בסכנת פרושים שונים, כי מי יודע מי עלול היה להכנס תוך אותן דקות מעטות, ואפילו הוד רוממותו הבוס. אבל שהכל נהיה בדברו ראה את מעשהו כי טוב, ואיש לא נכנס. אלא שזה היה לו לשעור (למר ארליך, כמובן) שלא יתחשב יותר מן הראוי לו בהשפעת מזג האויר על אנשים אחרים.

בשנים או שלשה המקרים בהם נפגשו מר ארליך ושרה ברחוב (עולם קטן עולמנו, מה?) היתה מברכת אותו בענוה, והוא התיר לעצמו לשים לב לברכתה ולסנן “שלום” בלי קול, ואולי גם, פעם אחת, הוסיף נדנוד ראש קל.

ולפיכך הופתע ערב אחד בלכתו מהעבודה ברחוב מאוכלס למצוא את שרה עומדת בפנה הראשונה ואומרת, מסמקיה ומגמגמת: “סלח לי, אדון ארליך”.

הפתעתו היתה כה גדולה עד כי שכח לשלוף מנדנה את לטישת העינים הגאה והבלתי־מבינה, אשר בה מקנחים את נחותי הדרגה אל המרחק המתאים, ואפילו לא יכול להעמיד פנים כאלו לא שמעה. הוא עצר, ובזאת נתן לה את ההזדמנות להתנצל, מה שעשתה באטרות רבה. מאוחר היה מכדי שוות לפניו צביון אחר, ובכן העמיד פנים עסוקים מאד, בתקוה כי כל מכר אם יעבור שם יחשוב כי ענין גדול הוא או נחוץ, ולכן עמד לשוחח ברחוב עם טפוס כזה.

הנערה עצמה הרחיקה מכדי שתחזור בה. היא אמרה, כמעט ביאוש: “אני – אני צ־ריכה לדבר אתך”. דברים אלה נראו לו מעשה חוצפה, והוא קווה כי עיניו הביעו את דעתו על הדברים. היא אמרה: “הייתי צריכה לדבר עם מישהו, ולא היה איש אחר מלבדך”. אם היתה בדבריה מחמאה, לא נגעה זאת עד לבו, אבל היה בהם משום פתיחה לסודות נעלמים של חיי הזולת, ולכן הניחה להמשיך. היא אמרה: “אני מקוה שלא תתנגד. זה ענין שאפשר לספר או לידיד קרוב או לאדם זר בהחלט”. מר ארליך לא ידע לאיזה סוג משייכת היא אותו. קטע זה של רטוריקה מוכנה מראש הראה לפחות כי הנערה קבלה חנוך כל־שהוא, והוא נסה לשער מאיזה ספר שאלה את הדברים. היא אמרה: “אתה נראה לי איש טוב, אבל לא הייתי רוצה שתחשוב שאני מנסה לקבל ממך משהו”.

הוא הסמיק, מפני שודאי היה לו כי בדיוק כוונתה, וגם ידע כי לפעמים עלול הוא להראות מדת טוב־לב. בכל אופן, נראה היה לו כי הותרה התראה מספיקה, וכי ראוי היה לו לומר לה באתנח זה כי עסוק הוא, ובזאת לשים קץ למצב לא נוח, אבל הנערה פתחה לדבר לפניו. היא אמרה: “האם זה אכפת לך אם אמשיך?” כי ראתה שהסמיק, וגם נזכרה מי הוא ומי היא, ואמץ לבה הלך ופחת.

הוא אמר: “כן, א־לא. אבל אין לי כל רצון לעמוד כך ברחוב”. והוא נשא עיניו לפניו. היא הפנתה את עיניה לאותו כוון, והציעה: “ברחוב השני יש בית־קפה קטן. אם לא תתנגד, נכנס לשם”. זאת היתה הצעה נועזת, אבל בדעתו לא עלתה כל הצעה אחרת, והוא הרהר אם לא חשבה על כך מקודם. היא הוליכתו אל הסמטה הראשונה ואל תוך בית־קפה קטן ומזוהם, שהיה כמעט ריק מלבד שני סבלים שישבו בפנה והמלצר שעמד ופטפט אתם. בגבו אל הדלת חזרה אל מר ארליך מדת בטחון, ובכל זאת צפה לראות את כל השיחה מחוסלת במהרה.

כנראה של א היתה רגילה לשבת בקפה. הוא שאלה מה תזמין ובעצמו תמה מה אפשר להזמין שם. “בקבוק – בקבוק – בקבוק ‘צוף’”, אמר למלצר. שרה הסכימה מיד. היא היתה מסכימה גם לוא הזמין רעל. עיקר הזמנתו היתה הבקבוק. השד יודע מה יכולים להגיש בתוך בקבוק במקום כזה, אבל לפחות חתום הבקבוק בפני הזבובים.

ואז אמצה שרה לבה, ובעזרת לחלוחית של משקה פושר הצליחה לגמגם בקול נפחד כי פנתה אליו בבקשת עצה משום שהיא הרה.

יש מנהג נבזי לסופרים לעבור לענינים צדדיים בדיוק באותם הרגעים שאתה מסתקרן לדעת מה יקרה כעת. פעמים רבות תמהתי על מנהג זה. הוא נראה לי כל כך סאדיסטי, כעין התעללות ברגשות הזולת, עד כי מתוך מחאה מדלג אני תמיד על קטעים אלה ואלו אני עצמי דמיתי כי לעולם לא אתיר לעצמי את תענוגו של חטא זה. אבל עתה יודע אני משום מה עושים הסופרים מעשים כאלה, והאמינו־נא לי כי אין להם בררה.

מבינים אתם, הקריאה והכתיבה אינן אותו הדבר ממש, אף שהן פעולות דומות מאד, ומה שנראה ענין צדדי בשעת הקריאה אפשר שהיה ממש לענין כשנכתבו הדברים. בשעה שכתבתי את הפאראגראף שלפני האחרון נזכרתי שיש בידי כרטיסים לקונצרט באותו ערב. לא רציתי ללכת לקונצרט, משום שרציתי להמשיך בספור, ובכן נגשתי אל מכר והצעתי לו את הכרטיסים. העלמה שהיתה אתו חשדה כי משהו אינו כשורה, ושאלה מדוע אינני הולך לקונצרט בעצמי. ככה הן הנשים: לעולם לא תקבלנה דבר ברוח שבה ניתן. עניתי לה כי נמצא אני בתוך ספור ורצוני לדעת מה יהיה סופו. אמרה היא: “ומדוע אינך מסתכל בסוף ורואה?” והיה עלי לבאר לה כי מכיון שאני כותב את הספור, אין כל סוף שאפשר להסתכל בו ולראות, עד שאגיע אליו ואכתבנו בעצמי.

בידכם עתה יכולת שאין בידי עתה (עתה שלי ועתה שלכם הם אותו מקום על הניר, אבל זמן רב מבדיל ביניהם) משום שאתם יכולים לדעת מה הסוף, ואני לא, לא אוכל עד שאכתבנו, וזה יהיה באמת בסוף.

לעומת זאת יכול אני לעשות את הסוף כרצוני (האומנם?), בעוד שאתם צריכים להסתפק במה שאתן להם, אלא אם כן הנכם מאותם הקוראים (אני אחד מהם) היכולים להפסיק באמצע ספור ולנסות להמשיכו בעצמם. לצערי, נדמה לי כי אצטרך להרוג כעת אחד מגבורי. אבל זאת תהיה אכזריות, לא? יודע אני אנשים רבים אחרים שהייתי נותן כפרת כל אחד משני גבורי. מאידך גיסא, אם אניח לגבורי לנהוג כנטיותיהם או תגובותיהם הטבעיות, אפשר שיפלו ואפול גם אני עמהם, לבוץ נורא, ואחרי ככלות הכל הרי אני אחראי להם, חייב אני לדאוג להם (ת"ל: לא לפרנסתם), לפחות כל זמן שאני מחזיק בהם בתוך ספורי. יכולים הם לעשות ככל העולה על רוחם לאחר שאפטרם מכאן, יכולים הם אפילו להכנס לתוך ספור אחר, ואין זה איכפת לי כלל, אבל עליהם להשביע את רצוני כל עוד מפרכסים הם על שולחן כתיבתי הזוטר.

הנני מניח, לפיכך, כי לא תחשבו קטע מוסגר זה שלעיל למיותר, אם אוסיף ואומר לכם כי מר ארליך עמד לשאל את שרה (אם זוכרים אתם, ישובים הם בבית קפה, ושרה גמגמה זה עתה ואמרה משהו נורא), – מר ארליך, אומר אני, כשמעו את דבריה, עמד לשאול את שרה: “מנין לך?”

הוא היה עושה זאת מכמה סבות. הראשונה היא אם מותר היה לו להניח שנערה בגילה לא תדע, אף על פי שלעולם אינך יכול לבטוח בהנחותיך לגבי הדור המוזר הזה; והסבה השניה היא כי זאת השאלה העולה על לשונו של כל גבר כשמספרת לו גברת חדשות כאלה בפעם הראשונה בחייו. באמת, אפילו ילדה בת חמש־עשרה כשהיא מדברת אתי בענינים כאלה מצליחה להשאיר עלי רושם כאלו אינני אלא תינוק לא־לומד. והסבה השלישית היא כי עלתה בו הרגשה מוקדמת של צרות המתרחשות ובאות, והוא נאחז בתקוה כי תהיה זאת אזעקת שוא.

הוא עמד לשאל. אלא שלא רגיל היה לשיחות כאלה (לשון גוזמה נקטתי: כאלו שוחח מעולם עם גברת על הריונה), ולשניהם נדמה כי אי שם עוברים הם על חוקי הגינות, אם בישיבתם או בדבריהם. כתמורה לשאלה שנמנעה ממנו נקט באותה רבותא זדונית המצויה אצל רבים מאותם המאירים פניהם להצלחה, והיא: לשים עצמו כאלו לא שמע, ולידות אל פני הדובר אתם “סליחה?” בצורה כזאת שכל הרטוריקה של דבריך נעשית תפלה אם לא אידיוטית, והאינטונאציה הזהירה שבה השתדלת לשכנעם מתגלגלת והופכת לדו“ח קולני ומונוטוני מאוחה מהברות המבוטאות בדיקצה של כתה אל”ף.

הנערה המסכנה (הרי זה נשמע כמעשית־חורף, לא כן?) הוצרכה לצבור עוד מעט ממלאי האומץ המדולל ולחזר על הודית חרפתה. (חרפה! – הניחו־נא לדעותיכם ולדעותי על הדור החושב כי הריונה של אשה לחרפה. בין כה וכה הולך הוא ועובר.)

פיה היה יבש; והיא נתקלה בעינו של המלצר בחייכו חיוך מסואב מתחת לשפמו הגזוז כגדר חיה, כאילו הבין כי איזה סוד עגום הלך והותר כאן. היא התחרטה על כי בכלל פנתה אל מר ארליך בענין זה, או בכל ענין, אף על פי שהרבה שקלה בדעתה, במשך כמה ימים, לפני שהחליטה, ביאושה, לדפק על דלתות אנושיותו.

בשבתו שם, מקשיב לדבריה ולוטש עינים ישר אל עיניה, לא נראה לה כלל כפי שנדמה לה מתוך אינטואיציה קודמת. מראהו היה כל כך נטול־רגש, כל כך שכלתני, עד כי חשה כי שגתה משגה נורא בפנותה אליו. לאחר שכבר התגברה על מספר המשפטים הקצרים השתררה דומיה קצרה, והיא צפתה לשמעה מסתיימת במלים קרות: “כל זה איננו עסק שלי”.

הוא לא אמר מלים אלה. הוא רק ישב שם, יונק סיגריה עדינת ריח (בעיניה היה העשון מעשה גברי), ומהרהר מה לעזאזל יש בידו לעשות. גם לא עלה בדעתו להתיחס לענין כאל צרת הזולת. תחושתו היתה כשל צופה במחזה מבוצע יפה, המזדהה עם הבמה עד כי חש עצמו כחלק אינגראלי של המחזה.

ואז ידע אותו איש צעיר (הם נעשים יותר אנושיים כשהגיל מעדנם) זעפן, נטול פגם (אולי תחשבו אתם, כמוני, כי לא היה אלא מגוחך, אבל שרה היתה מאותם שלא העזו להעלות זאת על דעתם), ־ אז ידע מר ארליך כי אין לו כל בררה, ויהיה עליו לחלץ אותה נערה מסבך זה שנמצאה בו; וככל אשר נראה לו הפתרון יותר קשה יותר ברורה היתה בו ההרגשה כי הזנח לא יזניחנה. יודעים אתם, יש משהו כזה בטבע האנושי. נדמה לי כי אם נרצה להדביק על זה אטיקטה עם מונח מדעי נוכל אולי לקרא לזה האינסטינקט האבהי. הוא הוא העוזר לסופרים אטרי־בינה למצוא את דרכם בעולמנו האכזר, אלא שבמקרה שלהם הרי זה לרוב האינסטינקט האמהי העוזר להם בדרכם.

דעת לנבון נקל כי מר ארליך לא היה בקי בסיטואציות כאלה. היה עליו ללמד את המקרה שלפניו, ואולי גם להוועץ בבר־סמכא. בחוץ טפטף אותו גשם עצלן, שמשום מה מופיע תמיד כשמצב הרוח רע, והרחוב היה חשוך ביותר. רוחו נמכה עליו, אף שלפי התיאוריות שבידי הגיגי נדיבות צריכים להביא בנו תחושת אשר. הוא חש עגמה וחששותיה של הנערה (כדרכם של כל החששות, תמיד) היו כמחלה מידבקת. ממנה לא יכל לשאב אינפורמציה נוספת שתתוה לו אפשרות של פתרון, והיה עליו להסתפק בעובדות שנמסרו לו. הוא חשב מה עוד צריך לשאל אותה, אבל חשש להיראות סתם סקרן. העלה אל פניו והעניק לה חיוך של אמת, ובטון של סוכן לביטוח הרגיע את חרדתה כי הנה אין מצבה, אם כי מדאיג, מיואש. ובקש ממנה לפגשו בערבו של המחר באיזה בית־קפה אחר שקבע לה, בסביבה ניטראלית יותר.

ואז בהפרדם, הוסיף לחיצת־יד, שהעלתה לחלוחית בעיניה. הוא נחפז להסתלק, פן ייראה טפש מדי.

יש ענינים ידועים שאסור לחבר מקובל בחברת האדם לחקור בהם אלא אם כן מקובל הוא כנבל מדופלם. בעיר קטנה כשלנו אין אדם פנוי, ואפילו ממין זכר, יכול להראות התענינות, ואפילו הקלה ביותר, בעסקי רפרודוקציה של המין האנושי מבלי שיסב תשומת לב של איזה נפש אסומה. כמובן שיכול אתה לקנות ספר (מדעי בהחלט), אלא שזה לא יועיל לך הרבה, אפילו אם תמצא אכסמפלר באחת החנויות שאותם חכמי המדע אינם משתמשים בלשונם של מלאכי השרת. ומלבד זאת תמיד חושש אתה פן יבין מישהו את שם הספר או יראה בו תמונה (איזה יהודי לא יציץ בספר המונח על השולחן?) ואינך יודע לאן אפשר לתקוע את הכרך בין קריאה לקריאה.

עתה כבר יודעים אנו כי מר ארליך היה רחוק מנבל. דרך אגב, מהו נבל? פה משתמש אני במלה זאת לתאור אותם האנשים שהחברה כבר התיאשה מלדרבנם שירדפו אחר העושר. ובכן, מר ארליך היה רחוק מנבל. יתר על כן, תכניתו לעתיד כללה גם נשואים מתאימים, דהיינו: סק דרגא ונסב אתתא, ולפיכך, בין שאר הטעמים, נזהר במה שיאמרו עליו הבריות. עוד יודעים אנו כי לא היו לו ידידים כאלה שנוכל לתארם כאינטימיים. האדם היחיד שיכל לדון אתו בבעיה, אמנם באי־רצון רב, היה ד"ר רוזנבאום “הזקן”.

ד“ר רוזנבאום הזקן היה אדם מהסוג שאיש לא זכר כד”ר רוזנבאום הצעיר. ילדים צוחקים כשאומרים להם כי גם אביהם היה פעם ילד. אבא תמיד היה אדם מבוגר. וד"ר רוזנבאום מעולם לא יכל להיות איש צעיר. המלה “דוקטור”, שהיתה דבוקה לשמו, לא ציינה הרבה. כדרך שכל יהודי עטור זקן ובא בימים גורר אתו “רבי” לפני שמו, בין אם זכאי לך או לא, כך היה בתאר “דוקטור” יותר הדרת כבוד מאשר ציון מקצוע. ראשית, לא היה אלא רופא כללי, ושנית: מעולם לא לקח יותר מחצי לירה דמי בקורו, אם בכלל טרחת לשאול אותו מה צריך לשלם; ולעתים קרובות היה מתיר לבריות לשכוח כי יש לשלם לרופא את שכרו. נוסף לכל עברותיו אלה על האתיקה של מקצועו היה נוהג תמיד כאלו בא לבקור של ידידות, והיה שואל לשלום כולם, גם הכלב בכלל, ומפטפט בנחת על דא ועל הא לפני שמשמש בדפק או מדד את התמפרתורה.

ד“ר רוזנבאום הזקן היה קורא למר ארליך “ארליך הצעיר” או סתם “בחור”, מפני שהיה עמית מבית הספר של אבי מר ארליך, ז”ל. ומעולם לא תפש כי לפחות בשעה שנוכחים עוד אנשים יש לנהוג במר ארליך כבמר ארליך ולא כבזאטוט קצר־מכנסים שעוג לא הכין את שיעוריו למחר. אבל הוא היה האדם היחיד שמר ארליך יכל לדון אתו, ותמיד ידע כי אפשר לסמוך על הרופא הזקן שישמור את לשונו: מעודו לא ספר אנקדוטה על פאציינט.

בשעת ארוחת הערב הרהר מר ארליך בענין, ומכיון שהשעה עוד לא היתה שמונה כשהצית את הסיגריה שלאחרי הסעודה, החליט לצאת ולטלפן לד"ר רוזנבאום. הזקן הזמינו בקולו הרחב לבוא מיד.

ד“ר רוזנבאום נראה עיף, אבל כשהציע מר ארליך לדחות את השיחה למחר, הציע לו הזקן לא להיות פחדן כזה, והוסיף כי בגילו (של מר ארליך) מן הראוי לו כבר לדעת כי אין הרופאים מכאיבים באמת. הוא אמר לצעיר כי כנראה אין לו כלום וכל הענין אינו אלא מתוך עבודה רבה מדי (ארלך לא תפס אם הזקן מדבר על עצמו או על ארליך) וצוה עליו בקצור להתפשט. ארליך התמרד. הוא הודיע בהחלטיות כי אינו חש כל חלי. בלי להתוכח אתו פקד עליו ד”ר רוזנבאום להראות את לשונו. ואז עשה מר ארליך דבר נדיר. הוא פרץ בצחוק צוהל.

“כך יותר טוב,” אמר הקוף הזקן, “עתה תוכל לספר לי מה הענין”.

ארליך חשש פן יחשוד בו הזקן כי התענינותו בגורל הנערה היא תוצאה מחטאי עצמו. הזקן הבין יותר מכדי שיחשוד. הוא אמר בפשטות: “הלואי והיה עלי לנקות קצת זבל משלך, אבל אתה לעולם לא תטנף. אין לי תקוה רבה בך, בחור. לעולם לא תפול בבוץ, או תהנה מחייך. ובכל זאת” – נדמה היה כחושב בקול – “התענינותך בנערה זאת היא בהחלט שלא כשורה. אפשר שיש בך איזו נימה אנושית, על אף הכל”. ארליך לא בא לשם להתפלסף. הוא חשב את הזקן למטורף במקצת, ולא היה לו כל רצון להקשיב לדעותיו על החיים. אבל הזקן לא נחפז. הוא גרד בשוקו, ושאל: “האוכל לראות את הגברת הצעירה?” ארליך ידע שיוכל לסמוך עליו שיעשה את הדרוש. הוא הציע לשלם לזקן מראש, אב ד"ר רוזנבאום בטל את ההצעה כדבר של שטות: “אין אני מתכונן לעשות לה דבר. אני אפנה אותה אל רופא. אבל רצוני לראותה מקדם”.

ארליך תמה משום מה היה לזקן צורך לראותה, אבל לא היתה כל תועלת בוכוחים, ובכן קם ללכת, אבל הזקן אמר: “שב. שב. אני יודע שאינך כל כך עסוק. מה דעתך על טפת קוניאק משופרא דשופרא? יש לי בקבוק כזה שיתיז מעיניך נצוצות”. ובשעה שמזג (הוא לא חכה לתשובת ארליך) הוסיף: “זה לא יזיק לך אם תמשיך להראות חולשה אנושית כלשהי. בחור! אני שותה לעתידך, ואני מקוה שיהיה עקלקל כעברי”.

מר ארליך הודה לאל כשנחלץ מידי הזקן. הוא לא חבב רופאים, אף על פי שהיה מציית להוראותיהם בלי היסוס. לפחות לא היה לו צרך להזכיר לזקן שלא יגבב דברים.

למחרת בערב מצא את שרה מחכה לו מחוץ לבית הקפה המוסכם. הוא קמט גבותיו והרהר כי באמת היתה מוזרה, וכי יכלה למנוע ממנו את האפשרות שייראה אתה יחד ברחוב, עד כמה שהיה הרחוב מרוחק. הוא הכניסה לקפה בחפזון, הזמין שתי כוסות קפה, והודיע לה כי יהיה עליה לראות את ד“ר רוזנבאום. הוא לא הביט אל פניה בדברו, ונדמה היה כאלו עם סדור הראיון עם הד”ר רוזנבאום ראה את תפקידו כלפיה כמוגמר.

היא הודתה לו בהכנעה, אבל הוסיפה: “מהי הוא ד”ר רוזנבאום? לא הייתי רוצה…"

“אני מקוה” – אמר מר ארליך בקשיות מה – “כי לא תקשי עלי או עליו לעזור לך. הוא איש זקן, ונדמה לי שהוא יודע מה עליו לעשות”. ומיד נסה לרכך את דבריו, והוסיף: "עד כמה שאני מבין את הענין, יש כמה פתרונות לבעיה שלפניך. או שפשוט תמשיכי בהריוניך ותלדי את הילד במצבך כעת, או שתתכריחי את – א – האיש לשאת אותך, או שתנותחי. אין ביכלתי ליעץ לך דבר מלבד שהדרך הראשונה נראית לי בלתי אפשרית לגמרה לגביך (איזה דברים טפשיים אני משמיע!) . כלומר, כוונתי כי אין את יכולה ללדת בשעה שאין לך, כנראה, כל אמצעים, ומלבד זה מצבך יהיה קשה מאד ביחס ל…(זה עוד יותר גרוע. הרי כל זה ברור לה. הרי אין היא תינוקת. מדוע מפטפט אני שטויות?) וכעת, מה שנוגע, כלומר: אין אני יודע מי האיש – " עד כמה שיכל לשער היה “האיש” עלול להתגלות כנער בן גילה. משום שהפסיק דבריו נדמה לה שהוא מחכה לתשובה, והיא אמרה בקול חרב: “הוא ספר. באמת הבטיח להתחתן אתי”.

משום מה לא נעם למר ארליך לשמוע את דבריה. לעזאזל! הוא לא היה מעונין באותו סמרטוט נאלח. אבל בכל זאת המשיך ושאל: “החושבת את כי יעמוד בהבטחתו?” איזו שאלה אוילית! כיצד זה תינשא נערה בגילה?

“זה לא חשוב, אינני חושבת שטוב לי להנשא לו, גם אילו רציתי. ובכלל, אינני רוצה”. בזאת חיסלה את החיוורון שעל פניו. היא הוסיפה ושאלה: “האם יכול הד”ר רוזנבאום לעשות את הניתוח?"

“נדמה לי שלא. באמת אינני יודע מה הניתוח בכלל. אבל ברור לי שצריך הוא להיעשות בידי רופא נשים.”

“לא הייתי רוצה שכל כך הרבה אנשים ידעו על הענין”.

" אין להימנע מזה. אבל הרופאים יודעים לשמור את לשונם. זה גם מסוכן בשבילם".

“האם זה יעלה הרבה כסף?”

“אני חושב שלא”. ופתאם עלה בדעתו כי מעט לגביו יכול להיות הרבה מאד לגביה. “אני יכול לשלם את כל ההוצאות בקלות. אין לך צרך לדאג. אני מציע לך ללכת לראות את ד”ר רוזנבאום מחר בהשכם. הוא אמר כי עליך לבוא מיד כשתוכלי".

“אני רואה שאני גורמת לך טרדה רבה. אבל לא היה אף אחד שאוכל לדבר אתו. אני מקווה שזה לא כל כך אכפת לך. ואני – ואני – מודה לך מאד. אתה טוב אלי. אינני יודעת מה הייתי עושה לו סרבת לעזור לי”.

דבריה אלה גרמו לו שירגיש אי־נוחיות. כמעט והתמרד עד כדי להגיד לה: “ואני מקוה שיהיה זה שעור בשבילך”, אבל עצר בלשונו. אסור להיות אכזר, והלא אין היא אלא מודה לו. נסה לדמות מי הוא אותו ספר. קרוב לודאי איזה קאבאלר צעיר ורב־רשם עם מנה גדושה של ברילאנטין על הראש ושפמפם דק. איך קורים דברים כאלה? היא לגמרה לא נראתה כטיפוס כזה. אבל מי חכם וידע?

מדוע לא ידשאל אותה? אין עושים דבר כזה. אבל זה צריך להיות ספור מענין, בכל זאת. כאותם הדברים שכותבים ברומאנים. (דרך אגב, לרומאנים לא היה לו פנאי וגם לא סבלנות) אלא שאין זה נאה להציץ בחור המנעול. סופרים ושכמותם ודאי עושים זאת, שאם לא כן, מנין הם יודעים? מאידך גיסא, כנראה משום כך אינם נחשבים הגונים.

"מה שם משפחתך? – שאל.

“לוי”. אמרה.

"מה עושה אביך?:

“הוא רוכל בשוק הכרמל”.

“ירקות?”

“כן”. אמרה. “שותף עם דודי”.

“היש לך אחים או אחיות?”

“יש לי שני אחים. אחד מתלמד בית המלאכה של אלוני. והשני עודו ילד קטן. הוא עוזר לאבא. ושלש אחריות. אני הגדולה”.

לפי מבטאה המדוקי וצבע עורה הכהה שער שהיא מתגוררת אי שם ברבעים הדרומיים, כנראה כל השבעה בשני חדרים. משפחה טפוסית למשכנות העוני. שבעה? צריכים להיות שמונה.

“האין לך אם?”

“לא. היא מתה בשנה שעברה”.

“בת כמה את?”

“הייתי בת שש עשרה בחנוכה”.

אל אלוהים! ובכן אותו נער של ספרים הבטיח נשואים לילדה בת שש עשרה. האם היתה כל כך תמימה? או אולי היו החיים בבית כאלה, שהיתה מוכנה לכול ובלבד שתצא מהם?

“ההיתה אמך חולה?”

“כן. היא שכבה במטה שנתים”.

זה כבר מובן יותר, היא היתה הבכירה, ובודאי העבידוה בפרך. התודה בכך?

הוא לא יכל לנסח שאלה שתמשוך ממנה את התשובה המתאימה. סוף סוף הכריח את עצמו לשאל: “האם אהבת את – אותו בחור־ספר?”

הוא ירק את השאלה. לרגע לא תפשה למי התכוון בשאלתו. ואז אמרה: “אני חושבת שכן. כשיכלתי לעזוב את הבית היה לוקח אותי לקולנוע ומזמין אותי לגלידה. והוא רחם עלי, ואמר לי שאם אתחתן אתו לא אצטרך לעבוד כל כך הרבה, או גם לא לעבוד בכלל, אם לא ארצה”. מר ארליך רצה לשאול אותה אם הכירה עוד נערות בגילה שהתיחסו כך אל הנשואים, אבל מחשבותיו היו מעורפלות מכדי שיוכל לסדרן במלים. הוא לא היה רגיל לדון בדברים עם אדם שלא היה לא עליון ולא תחתון ממנו. לדבריו אתה לא בא כל טון מתאים מעצם הדברים, כל גון לקולו או כל סגנון שהיה מוכן לשמוש. הוא הרגיש במקצת חסר אונים.

בעודו מקשיב־למחצה לדבריה, דברה היא בקולה הגרוני, העשיר, כנראה מרצון לשחרר את מועקתה לפני מישהו: “מקדם רציתי באמת להתחתן אתו, אבל אחר כך נודע לי שהוא יוצא עם עוד בחורה ושהוא מספר עלי דברים (ארליך חשב: אותה לשון שקוית חלאה של נער הזהב הפרברי), ואז לא רציתי לראות אותו יותר. אז הוא עשה לי סקנדאל וקרא לי בשמות, אבל אני אמרתי לו שאספר לאבא, ואז הוא עזב אותי”.

כנראה ששניהם לא נשבר לבם בפרידתם. הדבר נשמע כברוך שפטרני. הוא שאל: “האם התכוונת להנשא לו?”

“כן”. – אמרה בפשטות. – “כלם מתחתנים ואני יכולה לנהל את הבית ולהשגיח על תינוקות. זה לא כל כך קשה אם לא צריך גם לעבוד בבית החרשת”.

“הלמדת בבית־ספר?”

“כן. אבא לא תמיד היה עני. פעם היתה לו עגלה שלו. אבל אז חלתה אמא, וזה עלה הרבה כסף, ואבא אומר שהמזל עזב אותו, אבל אני חושבת שלא יכל לשים לב לעסק, כמו שצריך”.

ובכן כאן לפניו פרוסת היסטוריא משפחתית חיה ומפרפרת. כן. יש היסטוריא בכל משפחה. נניח שהיה עליו לספר את שלו. האם היתה נשמעת כה מלאנכולית? ואולי כל היסטוריא משפחתית היא כזאת. לא. באותם הרבעים אין החיים שמחים ביותר. אבל היא היתה יפה. כן, יפה. מנין באה לה העמדה הגראציוזית? האם יפי חי כל כך נאה למראה? אבל כמה יאריכו ימי חנה? באותם המקומות מקדימה הזקנה לבוא. “כלם מתחתנים”. זה נשמע כהכנעות לגורל. אין הם עושים דברים בתקוה לאשר, אלא משום שצריך לעשותם. ולמה יכולים הם לקוות, בכלל? ערימת־אדם המתאבקת על לחם חוקם. אותם רבעים נודפי ריחות. מפעם לפעם מגיח איזה טיפוס מאותו צד של העיר ועובר צפונה, אבל הריח נשאר דבוק בו. היא איננה נודפת. כנראה שהיא טהורה ביותר. טהורה?

עלינו לזכר כי למר ארליך היה תמיד מה לעשות, גם בערבים. אף שהיתה לו דיפלומא (אוניברסיטה שבחוץ לארץ, כמובן) למד חוק, וקוה לעבר את בחינות הגמר בקיץ. מלבד זאת היו לו חובותיו החברתיות, ושני ערבים בשבוע היו מוקדשים לפגישות עם אנשים מתאימים.

אבל מחשבתו עליה נסבה כשהרגיש פתאם את הזמן. היכלה להעביר כך את זמנה? הוא שאל: “האין מצפים לך בבית?”

“אני יכולה לשבת קצת” – ענתה – “מזל כבר תסדר בבית. השארתי את האכל מוכן, ואוכל לנקות הכל כשאשוב”. ואז הוסיפה בחרדה: “אבל אני חושבת שאתה איש עסוק מאד, אני מצטערת שגזלתי ממך כל כך הרבה זמן”. היא קמה ללכת.

יש רגעים בחיי כל אדם, ואפלו אדם כמר ארליך, בהם הוא עושה, או לפחות מנסה לעשות, או נדמה לו שהוא עושה, מה שיש ברצונו לעשות. ארע שמר ארליך היה במצב רוח מרדני. הוא רצה לשבת שם עם שרה, וישוב ישב. הוא לא רצה לבקר אצל האנשים המתאימים אולהחניק פהוקים במשך שעתים בחברת שום אדם. אני חושד שמצב רוח זה היה בו כמה זמן לפני כן, שאם לא כן לא היתה שרה מוצאת אותו כל כך בר־גישה, נענה, נדיב, או אפילו סבלן. חיים כהלכה יכולים ליהפך לשעמום. וביחוד אם ההלכה היא בדיוק כהלכה.

“או, שבע־נא. שבי”. – אמר – “האם נעלבת מסקרנותי?” יש לשער שלנערה יש הרגשת כבוד משלה ורצון לשמור על עניניה הפרטיים מפני עין זר, על אף היותה כה צעירה וכה עניה. מי שאין לו ממון, אין לו זכויות, מלבד הזכות להתמרד. ובזה דומה הוא למי שאין לו שנים; להלה זכות רק להתחצף. ושניהם דומים לסתם יהודים – לזה זכות רק להושיט אצבע משולשת כלפי שמייא.

“אל”, השיבה. “זה לא אכפת לי”. היה ברצונה לומר: “נעיםלי שאתה שואל”, אבל הוא היה מר ארלך והיא היתה רק נערה ממשכנות העוני. אולי חשבה שכך צריכים להיות החיים, ובין כה וכה לא היה לה מה להסתיר מפניו. כמובן שהיו בריות אדמיות בנות מזל יותר, אבל אלה התקיימו בעולם אחר, עולמו שלו. הוא היה מתבונן בפניה, ומנסה לחדור להלך מחשבותיה. כלום יודעים אנו את בנין רוחו של הזולת? רק מתוך היקש. מי יודע מה עובר מאחרי כל הפרצופים האלה שאני פוגש יום יום. מה היא מחשבתם? האמנם חושבים הם בדיוק באותה צורה שאני עושה זאת? אפשר שחשבה לנכון ומתאים ללכת אז ול ־ ־ מר ארליך בלם את מחשבתו בקמוט־מצח פתאומי. לא עוד!

לפי מצב הדברים עתה הנני מוכן להמר, נאמר ארבעה כנגד אחד, שיהיה לי פה סוף טוב. אינני מוכן להמר, בכל זאת, כי ישא אותה לאשה. אבל אין זה נאה מצדי להמר, משום שכנראה יש משהו כמוס במחשבותי. רגע: נראה. אני חושב שפזיזות היתה בי כשהצעתי להמר. במקצת חושש אני. מאיזו נקודת מבט שתסתכלו בחיים תמיד מצליחים אנו לעשות מהם טראגדיה. בעברם את העט יכולים החיים לקבל דמיון מה לקומדיה, חלק ממצב רוחי יכול להתמזג בהם, אבל בכל זאת, בתוך תוכם, צריכים החיים להשאר טראגדיה. אהבה? תמיד מסתיימת היא באסון. היא מוכרחה להסתיים, במוקדם או במאוחר, ומה שיבא אחרי האהבה, האהבה לא תהיה עוד, ובלשונו של מפיסתופלס: “האין אני…מתיסר ברבבת גיהנומים בזאת שניטל ממני האשר ללא־סוף?”

אבל האוהב באמת אחד משנים אלה?

הם נפרדו כעבור שעה. הוא ליווה מרחק קצר, והיה ממשיך ללוותה לביתה, לולא אמרה פתאם: “הלא זה אותו דבר עכשיו, ואם תרצה לפגש אותי יותר מאוחר הערב, אני יכולה להסתלק החוצה”.

מה, מה, מה? האם רוצה היא שיוציאנה לאיזה מקום של שעשועים? הס מהלזכיר שייראה בחברתה. הוא עמד להשיב לה בחיוך אבהי כי לשניהם יש יום עבודה מחר, כשפתאום זרח עליו מובנם של דבריה. מה! הוא נדהם כל כך עד כי עמד כהלום. היא לא ידעה שהציעה הצעה נועזת ביותר, ולכן פנתה לראורת כיצד יגיב עליה, כמעט מתרחטת שפצתה פיה בלי לשקול את הדברים.

הוא עמד לוטש עיניו אל מנורת רחוב. המנסה היא לשלם לו על טוב לבו? כנראה שיש לה דעה רעה מאד על האנשים ממין זכר. האם טעתה בכך? ואולי באמת התחבב עליה? איזו נערה! בת שש עשרה, כך אמרה. הוא רצה לראות את פניה עוד פעם, אבל לא העז. כנראה שהיא מחכה לתשובתו. הקוותה כי יסרב, או כי יקבל? הוא שמע כי נשים נוהגות להציע לך דבר על מנת שתסרב, כגון ארוחת צהרים. עליו לסרב ללא הסוסים, כמובן. האמנם כן? ואולי לא. ואולי תיעלב אם יסרב? איזה מין עסק! אין הוא יכול לההסתבך אתה. עסק אהבים עם נערה בת שש־עשרה! הרי לא יוכל להביט לעיניו של ד"ר רוזנבאום. היוכל להביט בעיני אנשים אחרים? הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים. איזה דבר מוזר לשמוע מנערה כזאת. ואולי היה לה טבע כזה? אך, כמובן שעליו לסרב. האם לעשות זאת בחימה? היה יכול לא להשיב בכלל, ורק להגיד “ליל מנוחה”, ולהסתלק.

החוצפה שהעלתה בה את הצעתה באה לה בעקב הכבוד הגדול של ליוויה הביתה. הוא גם לא שער כמה החניק דבר זה את גרונה. אבל כעת כאלו עבר אליה משהו מהמתרוצץ במוחו, והיא אמרה: “אני באמת מחבבת אותך”.

מלים אלו הכריעו את כף המאזנים: הכעס קפץ מאיזה נקדה מרכזית שבגופו וחדר לכל אבריו. האומנם מעמידה היא אותו בדרגה אחת עם אותו נער של ספרים? אדון ארליך. קדם אותו שוליא של גלבים, וכעת הוא. לשמור על פיו שלא ייפתח היה עליו לאסף את כל חינוכו להתאפקות. הוא שתק כרגע, ואחר אמר בקול חסר כל צליל: “אני חושב שעלי ללכת כעת. ליל מנוחה”.

“ליל מנוחה”, אמרה, ועמדה והסתכלה בו נעלם בפניה הראשונה לימין. תגובתו השפילה את רוחה, וגם הפתיעה אותה. היה ברי לה כי הגברים רוצים בזאת. אבל כמובן שהוא היה טיפוס אחר. הוא לא היה כמו הבחורים שפוגשים תמיד. והרי היא לא התכוונה שהוא ירצה לשאת אותה לאשה. לא. זה לא עלה על דעתה. ואולי כך הבין את דבריה. האם נעלב? דמעות עמדו בעיניה.

בזה שסילקת מישהו מתחום ראייתך עוד לא סילקתו מתחום מחשבותיך. יתר על כן, רצונך להמנע מנוכחותו כבר מציין כי תפוס הוא במחשבתך יותר משנוח לך. אבל מקוה אתה כי דעתך תתבדר. ולעולם אין היא מציתת לך. אותו אדם מסתתר בך עד שבא משהו אדיר כוח ויורה אותו החוצה, לרוב הרי זה אדם אחר.

מר ארליך הרהר והרהר במה שעבר עליו באותו ערב וביחוד באיצידנט האחרון, מתחלה מרצון כדי לאשר לעצמו שנהג כשורה (כאלו אפשר לנהוג “כשורה” בענין לא רגיל), ואחר כך שלא מרצון, מכיון שלא יכל להרהר בכל דבר אחר. הוא נתנסה באותו סוג של מאזוכיזם הנקרא הרהורים. הוא ראה את שרה מקדם באור זה ואחר כך בהיפוכו. היא היתה יוצאנית קטנה חסרת רסן. היא היתה מלאך שנשבה. היא היתה יצור עלוב וביש גדא. היא היתה אנקור קטן ומטונף של ערמת הזבל. היא היתה קרבן אומלל לתנאים. היא היתה זונה בכורה בצעדיה הראשונים. היא היתה יפה. היא היתה מטונפת. היא היתה נפש פשוטה וטהורה. היא היתה זנונית חריפת שכל. אבל מה שהיתה היא, הוא לא יכול להפטר ממנה.

אותו לילה לא יכול לישון. כשאיזה שעון רחוק השמיע פעימה בודדת שלוש פעמים בהבדלי חצי שעה, נפחד. הוא ידע כי לא יוכל לעבוד כיאות אם לא יקבל מנה מספיקה של שנה. הוא בלע כמה גלולות – וראה את שרה בחלומו. באותו חלום היה גם אותו שוליא של גלבים וגם ד"ר רוזנבאום וגם המנהל הכללי.

למחרת בבוקר יצא לעבודתו מתוך הרגשה כי הגלולות לא הועילו במאומה. הוא היה עיף כאילו לא ישן בכלל, ומה שגרוע מזה: שרה עוד שכנה במחשבתו.

תמהני אם היה חש עצמו יותר בטוב לוא ידע כי תפש כמעט אותה עמדה במחשבותיה של שרה. לצערי עלי לציין כי זה לא עלה בדעתו.

זה היה בוקר טחוב וקריר. ובעברו את המחסן, עם הפרצופים הפאמיליארים בתוך אפלולית וריחות פאמיליארים וברכות בקר של פליטות מלים פאמיליאריות, התחרט על כי לא נשאר במטה. לא היה

לו חשק לעבוד. הוא לא רצה להפגש באותה מרת גולדמן ובמנהל הכללי המלאנכולי ובמנהל החשבונות המצומק ובמנהל העבודה המפעפע ובנער המשרד ובשיחות הטלפון ובנהג. הם הגעילו אותו. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בחייו שלא רצה לעבוד. אבל הוא עבד, על כורחו, ועבד קשה, קשה מאשר בימים אחרים, ולארוחת הצהרים הפסיק רק לרבע שעה. והוא עישן בלי הפסק ושתה קפה תורכי מתוך כוסות תה. הוא נשאר האחרון בבנין בערב, ולא עזב אלא לאחר שטלפן אליו הד"ר רוזנבאום הזקן.

שרה הלכה לראות את הד"ר רוזנבאום אחרי הצהרים, בין “בית החרושת” והבית. היא לא רצתה לבוא לפניו מבלי להחליף את שמלתה אבל לא מצאה כל שעה אחרת שתתאים. ולכן הסתפקה בכך שהחליפה את לבניה, בבית הכסא, לפני שקמו האחיות, בבוקר.

הזקן קבלה לתוך חדרו מיד בבואה, אף על פי שהיו שם כמה אנשים מחכים. הוא שאל לשם משפחתה, ואחר קרא לה “הגברת לוי”, אבל זאת היתה הפורמאליות היחידה שחשה בה. הוא הושיבה בכורסה נוחה, ובעצמו ישב על השולחן כשרגלו האחת מיטלטלת וברכו השנית נתונה בידיו, ושאל אותה כמה שאלות.

זאת היתה הפעם הראשונה בימי חייה ששרה דברה עם רופא על עצמה. אבל ד"ר רוזנבאום היה מאותם האנשים שתינוקות נטפלים אליהם. ולכן נחה רוחה אחרי שתים או שלש שאלות ששאל בנחת. דרך אגב, לא היה להן כן קשר עם עניינה.

היא ציפתה שיאמר לה להתפשט או לפחות יתקרב אליה, אבל הוא רק פטפט אתה בנחת, ובסוף שכחה שהוא רופא. כמעט שלא היה דבר שלא רצה לדעת. והיא לא סרבה לספר לו. היא ספרה לו על משפחתה ועל בית הספר שלמדה בו ובכלל על ענינים שאף פעם אחת לא חשבה שיענינו מישהו. בחדר ההמתנה חיכו פאציינטים, ואליה היה לחזור הביתה ולהכין ארוחת ערב, אבל איש מהם כנראה לא חשב על כך.

כשצפו ועלו בשיחתם ענינים אינטימיים יותר הסמיקה פעם אחת, אבל הוא היה כל כך רציני, ובכל זאת ידידותי, עד שהתגברה על זה בקלות, בעוד שהוא מנסה למצא מלים שלא יהיו מוזרות לה ביותר, ובכל זאת לא תישמענה כגסות. נראה שהיא הבינה את קשייו, מפני שלתמהונו פצתה פה ואמרה כי בבית הספר הורתה להן האחות כמה דברים וכי מבינה היא גם את המילים שבספר. היא חשה שד"ר רוזנבאום הזקן הוא אדם חביב.

פעמיים במשך הראיון היה ד"ר רוזנבאום נבוך.

הפעם הראשונה היתה כשהסיק כי קרוב לודאי שאין היא הרה בכלל, והפעם השניה כשהיה עליו להסתיר ממנה משהו. הוא עשה זאת בחסר־זריזות של מבוכה, אבל היא לא חשה בדבר.

הוא שאל אותה: “התוכלי להגיד לי מי הוא הבחור?” ואז הוסיף מיד: “אינני מתכוון לשמו, אבל איזה אדם הוא?” היא חשבה שהוא חושד במר ארליך(!), ולכן השיבה: “הוא בחור שגר אצלנו ברחוב”.

הזקן מלמל משהו ואמר: “לא בדקתיך, ובכל אופן לא אוכל להגיד בבטחון, אבל נדמה לי שאין את הרה”. היא לא תפשה את דבריו, ולכן הוסיף: “יהיה עלינו לחכות עוד כמה ימים ואז נראה. אלא שבינתים אני נותן לך מכתב אל הד”ר יקר, ואני ממליץ מאד שתראי אותו עד הערב, אם תוכלי, ובכל אופן לא יאוחר ממחר. אני אטלפן אליו ואבקש שיקבל אותך מיד בבואך. אל תיבהלי. אני רק חושד שאפשר שקרה לך משהו, ומוטב שנהיה בטוחים. האם לא כן?"

הוא חייך אליה בעידוד, והוסיף: “אל תפלי ברוחך. הרי זה יכול לקרות לכל אדם”. אבל היא עוד נראתה כל כך חדלת אונים שהוא המשיך: “אנא. אנא. כולנו שוגים את שגיאותינו. את תהיי בסדר גמור במשך זמן קצר. רק הזהרי לא לעשות זאת שנית, עד שיימצא לך האיש המתאים, ותינשאי לו”. פה הסמיקה, כי נזכרה במר ארליך.

השעה היתה כמעט שש כשלחץ את ידה ופתח לה את הדלת. מיד כשהלכה טלפן אל משרדו של ארליך.

קולו של הצעיר נשמע עיף. ד"ר רוזנבאום אמר: “האלו, בחור, חשבתי שעוד תימצא שם. מה שלומך?”

ארליך חשב שאולי יש לזקן משהו להודיע לו ביחס לשרה. הוא אמר: “מה חדש?” והזקן ענה: “אין חדש. רק רציתי לדעת אם אצלך הכל כשורה. בוא לבקרני.”

ארליך חשב שהזקן מלגלג עליו. הוא אמר ברוגזה: “כן. תודה. אבל כעת אני עסוק מאד”. “לא” אמר הזקן, “אינך עסוק. אולי תוכל להגיד לי משום מה מנסה אתה להסתתר מפני?” ואז שאל ארליך מה שהחליט מקודם לא לשאול: “ההיתה שרה אצלך? אמרתי לה להכנס בהקדם”. “כן”, אמר הזקן, “היא היתה פה לפני רגע. היא תהיה בסדר. אני מודאג יותר ביחס אליך. בוא אלי הערב, אם תוכל”. ארליך הצעיר הבטיח לבוא.

כשם שאין לנו צורך בסטאטיסטיקה מדויקת להערכת מקרים מדהימים בטבע, כך אין צורך במלים להביע מצבי נפש מיוחדים. אם ידע ד"ר רוזנבאום משהו במקצועו, היה זה לותר על פרטים כשאין צורך לחטט.

איש מהם לא הזכיר את שרה באותו ערב, או בכל זמן אחר אחריו.