ברה ידעה שאבא לא יתנגד; אבל את אמא היה קשה מאד לשכנע, והיא התווכחה עם אמא במחשבתה. אחרי ככלות הכל, הרי היא בת שמונה עשרה, או כמעט כן, ומדוע לא תלך לאן שיש ברצונה ללכת? היא יכולה לשים עין על עצמה. ושוב, הרי אין היא הולכת עם סתם מישהו. יעקב כבר היה בביתם כמה פעמים, ואבא אמר שהוא בחור כארז. אבא מעולם לא אמר שמישהו אינו נראה לו. לעומת זאת אמא לא סבלה הרבה אנשים, והצרה היתה בזה שאבא החשיב מאד את דעתה של אמא. מילא, בכל אפן יהיה צרך לשאול את אמא. לא כדאי להתחיל כבר בשקרים. אלה הם תמיד עסק לא נעים.
אמא היתה האינטלקטואלית של המשפחה. אבא לא היה אלא בנאי במקצועו, אבל עלה והצליח להיות קבלן־משנה, והיה מרויח ממון די צורכם, כך שאמא כבר לא היתה צריכה לעבד, אבל היא נשארה המורה, לפחות ביחסים שבתוך המשפחה. היא היתה המומחית לחנוך הילדים, ולא סבלה כל התערבות בנדון זה, אף על פי שאם היה פנים איזה רצון להתערב, הרי ירד לדרגת קונספירציה משעשעת מאחרי גבה של אמא לפני שנים רבות, ושם נשאר.
אמא התנגדה. היא אמרה כי אין היא מתנגדת לנשפים, ומכל מקום אין תועלת באיסור על אנשים צעירים ליהנות מחייהם על פי דרכם. היא אמרה כי אם נוטים הם לדרך לא נכונה הרי זה פגם בטבעם ואי אפשר לתקנו באיסורים. אבל יש גבול. הילולא זאת תהיה עסק של אמנים, והיא ידעה מה פרושם של עסקים כאלה. לאמא היתה דעה כה רעה על אמנים עד כי אפשר היה לחשוד בה או כי אי פעם ניסתה להיות אמן בעצמה ולא הצליחה, או כי (אבל דבר זה לא עלה על דעת ברה) היה לה נסיון מר עם אחד אמן בענינים שבלב.
אמא אמרה כי חברתם של אמנים מקלקלת את מוסריותם של אנשים צעירים. האמנים הם חסרי כל עקרונות, ומן הראוי היה לבודדם מכל חברה הגונה, מפני שדוגמת חייהם עושה שמות במוחותיהם של ישרי הדרך. כמובן שמוכרחים לסבול את קיומם בגלל יצירותיהם, אבל קרבן גדול מדי יהיה זה לשלח נערה רכה בין אותם שכורים. האמת היא כי דבריה של אמא כל כך גירו את סקרנותה של ברה עד כי רצתה בכל ללבה דוקא ללכת לאותה נשפיה. זה היה ויכוח כדבעי, וכנראה שסוף סוף היתה ברה מותרת, לולא סבא.
סבא בא בשבת אחרי הצהרים לחצות בקבוק בירה עם אבא, וברה התלוננה לפניו. הוא הכריע את הכף בהזכירו לאמא כי בהיותה בגילה של ברה היתה הולכת לכל מקום שרצתה, אפילו מבלי לשאול רשות. אמא אמרה שסבא מקלקל את הילדים. ואחר כך אמרה שנניח שהיא תסכים, הםא יכולה ברה להבטיח שתשוב בשתים עשרה או לכל היותר בשתים עשרה וחצי? סבא אמר כי אין טעם לשים גבולות לאנשים צעירים בצאתם ליהנות מחייהם. הוא אמר כי הוא מעולם לא עשה זאת.
בסופו של דבר, כשנסתיימה המחלוקת (כמובן לטובת אמא, כי אין לנצח את אמא בדברים) הוטב המצב בהרבה. כנראה שהיתה אמת בדברי סבא. לסוף אמרה אמא: “אין אני מתכוננת לחזור על שגיאותיך, אבא. אבל עוד נראה”. ואפשר היה לפרש את הדברים כי אם לא יקרה משהו מיוחד שישנה את דעתה של אמא, יכולה ברה להבטיח ליעקב כי תלך אתו לאותה הילולא של אמנים.
והערב המקווה בא, סוף סוף.
אבא נהג ביעקב באדיבות. הוא אמר: “שמור עליה בחור”. אמא היתה מסויגת יותר, אבל עזרה לברה לסדר את שערה. לולא אמא היתה ברה שמה סומק על שפתיה, אבל אמא אסרה זאת בהחלט.
ברה היתה שרויה בהתרגשות רבה. יעקב הולכיה בטאכסי, ועזר לה להכנס לתוכו כמו בקולנוע. והם לא נסעו ישר שמה, מפני – אמר יעקב – שעד תשע לא יתחמם המקום. הוא בא לקחתה בשמונה מפני שלא יפה לבוא יותר מאוחר. היא רצתה מאד כבר להיות שם, אבל יעקב ידע מה יש לעשות, כמובן, והיא הניחה לו להדריכה.
ראשית נכנסו לבית קפה. היא בקשה רק גלידה וכוס סודה, אבל זה היה מקום מפואר ואפילו הגלידה עלתה הרבה. יעקב הזמין קוניאק, והשמיע זאת למלצר כבקי ורגיל. דמעות בצבצו בעיניו כשעלע את המשקה, אבל הוא אמר כי הקוניאק הוא “ממין משובח”.
ואחר כך קמו ללכת לשם. יעקב הציע לה סיגריה. היא השתעלה ורצתה להשליכה אחרי שתי מציצות, אבל לא רצתה להזכיר ליעקב כי עוד אינה מעשנת, ולכן החזיקה הסיגריה באצבעותיה וגם הקריבה אותה אל פניה מפעם לפעם, כשנזכרה לעשות כך. לבסוף הגיעה לחצי אורך הסיגריה וראתה כי הוא משליך את שלו בתנופת יד קלילה, ועשתה כמוהו, לרווחתה.
ואז נכנסו לשם.
זה היה מקום נחמד. אלא שצריך היה לעלות בהרבה מדרגות בכדי להגיע שמה. בפרוזדור רבץ גוש שיש עצום, ויעקב אמר כי זאת היצירה הגדולה ביותר של מישא. ברה לא ידעה באיזה מובן השתמש יעקב במלה “גדולה”, ורק תמהה כיצד הועלה משא כזה עד למעלה. יעקב אמר כי היצירה “מלאה הבעה” והציע לה “להסתכל אל הקווים”. היא התבלבלה והסתכלה, אבל ראתה רק חריצים משונים. על הקיר היתה יריעה כרוחב שני סדינים מרוחה כולה בצבעים צועקים. ויעקב אמר: “אה! ובכן סוף סוף העבירו את זה לכאן!”
הם הטילו את מלבושיהם העליונים על ערמה של מעילים וצעיפים, ויעקב תלה את כובעו על כובע של מישהו אחר (יעקב היה חובש כובע, וגם פעם הראה לה שגרביו אחוזים ביריות, – לא כמו איזה שלפר). ואז לחצו כמה אנשים את ידה, וחזרו ופנו זה אל זה לחרץ לשון ולבקר את המבקרים. כמה מהשמות שהושמעו היו מוכרים לה, והיא שאלה את יעקב (בלחישה): “אתה מכיר את כולם?” והוא ענה: “כמובן”.
פנים המקם היה מלא, או כמעט מלא, אנשים, עומדים, יושבים או רובצים סביב, בחלקם על הרצפה, ומעבידים את סנטריהם בדיבור שאינו פוסק. היא לא ראתה איש מקשיב, אלא רק דוברים. הרעש פחת קצת בהכנסם, והיא שמה לב כי היא הצעירה שבחבורה. יעקב מצא לה כסא, ומיד בשבתה הקיפוה טיפוסים כאלה משונים עד כי צחקה בקול רם. הם נהנו מכך והשתתפו בצהלתה. ואז אמרו דברים משונים עוד יותר מפרצופיהם, עד כי לא הפסיקה לחייך.
היה שם גם אהוד, והיא חשבה לעצמה כי אם יזמין אותה לרקוד תצטרך להציץ אל יעקב ולראות אם לא אכפת לו, מפני שליעקב היתה נטיה קלה לקנאה.
היה שם איש אחד עם בטן גדולה וקרחת, וכולם קראו לו ריק, והוא הבטיח לה כי בטרם יעבור הלילה כבר יהיה מאוהב בה, עד אחרי האזנים. ועוד היה שם איש אחד יפה נורא ששתה כל הזמן קוניאק מתוך ספלי־תה ונראה מלאנכולי מאד. היא רצתה לדעת מה שמו, אבל חששה לשאול מפני שהיה כל כך יפה.
עוד אנשים באו והיא תמהה איך הכיל המקום את כולם. ואז העמידו גראמופון, ויצאו במחול.
ברה היתה נערה בעלת תיאבון בריא, ורקדה בהתלהבות. הרקוד הראשון היה שייך ליעקב, אבל אחר כך רצו כולם לרקוד אתה (כלומר: כל אלה שרקדו בכלל, כי האיש היפה לא רקד, ורק שתה, וכמעט לא דבר), והיא נהנתה נורא. רק שאלה אם היא ידועת לרקוד פולקא. והיא שמחה להראות את יכולתה בזה. היא רקדה ורקדה עד שהיתה באמת עיפה. ואז ישבה ומישהו נתן לה קוניאק עם סודה.
כולם היו שכורים ומאושרים, במדה רבה, והאיש היפה שר שירים עצובים בלשון זרה, ויעקב אמר לה כי את המנגינות חבר סיומה, האיש בעל הזקן השחור, אבל לא אמר לה מי חבר את השירים.
ואז היתה סנסאציה, כזאת שתקרה בחברת אמנים בהופיע ביניהם פתאום איש עשיר, או בכל אופן איש ההופך את ההכרח למצוה ואת סעודת הצהרים למנהג של קבע.
האתנח בזמזום הקולות עבר כגל מנקודת מוקד ליד הדלת, וכעבור זמן קצר כבר תפש כל אחד מהנוכחים איזו פוזה, כך שהרושם הכללי היה תמונה חיה (עם לחש קל פה ושם) המביעה ברוך הבא, צפיה, תקוה, ולא־אכפת־לי־כלום, – הכל ספוג איזה חיוך שרחף בחלל החדר.
הזעזוע החשמלי נגרם על ידי שלשה אנשים, או אחד משלשתם.
בפתח עמד איש בעל רעמה אפורה, ויעקב לחש לה כי זהו הסופר בנאלים, ולידו איזה פרצוף מחוק שרוי ברטב של חיוך מבוהל וזאת – לחש יעקב – אשתו, המשוררת בת־יה, והאיש שכנראה הסנסאציה עצמה. יעקב לא ידע מי הוא. בפעם הראשונה הוצרך להודות במבוכה כי מעולם לא ראה את האיש.
אבל לברה, לעומת זאת, היה ודאי כי ראתה את פניו מקדם. איש לא טרח להזכיר את שמו, ולכן נשארה תמהה ומחטטת בזכרונה. הוא היה כבן ארבעים או קצת יותר, בעל מבט חודר, ראש מסולסל, פה חם ותאוותני מתחת לשפמפם־מברשת, חטם חד וסנטר בולט אם כי צר. ראשו היה קטן על גוף רזה וארוך, ולבושו היה אלגנטי, אבל מוטל כעל מגוד. כנראה שהרגיז מדת אי נעימות בשל היותו מוקד של סנסאציה, ובתנועותיו היתה עצבנות קלה. עיניו סובבו על פני החדר והוא ענה על כמה הרכנות ראש.
ואז נחו עיניו על ברה, והיא חשב אי נוחיות תחת בחינתו הארוכה. מישא, שעמד ליד הדלת, הפנה את עיניו אליה, ומתוך כך הבינה כי הזר שואל מי היא. שוב חשה כבר ראתה אותו מקדם.
האתנח שבזמזום החזיק מעמד רק דקה אחת או שתים, והלחישות הלכו וגברו עד כי יכלה לבקש את יעקב שימצא מי הזר.
אבל לפני שיכל יעקב להמציא את האינפורמציה המבוקשת כבר עמד הזר לצדה, ולתמהונה פנה אליה ואמר: “שמך ברה. האין זאת?” היה לו קול נעים, והוא בטא את המלים בבהירות כה רבה עד כי נדמה שהוא מדבר בלשון שאינו רגיל בה. היא לא יכלה לענות, ורק הנידה בראשה. הוא חייך אליה, ושאל: “התואיל הגברת לצאת אתי בוואלס”
היא קמה ממקומה, והזר הביט אל יעקב, שחזר בינתים, ואמר: “מובטחני כי האדון הצעיר לא יתנגד”, ואז הולכיה אל הגראמופון. ריק מינה את עצמו למנהל הטכסים, והזר אמר לו: “וואלס, בבקשה”, כאדם שאינו רגיל להתווכח. ריק החליף תקליט, והם רקדו.
הוא רקד יפה, והיא אהבה לרקוד וואלס, אבל כשרקדה אתו לא יכלה להתמסר לריתמוס. היא העבידה את מוחה בפרך בנסיונות לא מוצלחים להיזכר מי הוא או היכן ראתה את פניו, אבל משום מה לא יכלה בשום אופן לקבוע את זהותו. בינתים דיבר אליה בקולו הנעים (עתה גילתה כי אין קולו נעים במיוחד, ורק אפן דיבורו שיווה לו צליל נעים) כאלו היה איזה ידיד של משפחתה. הרעיון הזה לא נראה לה, מפני שלא רצתה כי יגיע דו"ח מפורט על ערב זה לאזני אמא, אף על פי שלא זכרה כל מ עשה שעשתה ולא היה עליה לעשותו.
הוא שאל אם מכירה היא את כל האנשים שבמקום. היא הודתה כי את רובם פגשה בפעם הראשונה בערב זה. טון הקרבה של דבריו עזר לה לענות בקלות ולענין. הוא שאל אם אוהבת היא נשפיות, והיא ענתה כי זה תלוי באנשים המצויים שם ובמצב הרוח שהיתה שרויה בו, אבל אמרה כי בדרך כלל הולכת היא לנשפיות ברצון.
הוא אמר: “מוזר שאני פוגש אותך פה”. היא נשאה עיניה אל פניו וראתה חיוך קליל מרחף מתחת לשפמו.
הוא שאל על בית ספרה, והיא ענתה כי מסיימת היא בקיץ. הוא שאל אם חשבה מה לעשות אחר שתגמור, והיא ענתה כי כנראה תינשא ותלד הרבה ילדים. לתשובתה זאת צחק, צחוק ללא קול, ואמר כי זאת תכנית טובה מאד.
ואז פסקה המנגינה, והוא פנה אל ריק והודה לו, והחזירה אל מקומה וקד לה קדה קלה, ואמר “תודה לך” בחיוך מתוק, וקד קדה קלה ליעקב, ועוד פעם תמהה מי הוא, ואפילו פתחה את פיה לומר משהו בכוון זה אבל הוא כבר התרחק.
הוא עמד ליד החלון, ועישן סיגריה, מוקף כמה אנשים שנהגו בו כבוד גדול. יעקב לחש באזנה: "אני יודע מי האיש הזה. הוא ־ ־ ". לחישתו היתה חרישית מדי, והיא לא שמעה את השם. נפגשו עיניה בעיני הזר, והוא שלח לה עוד חיוך ואז קמה ממקומה באמץ רב ונגשה אליו.
הוא המשיך להסתכל בה כשהלכה לעברו בתוך הלאבירינט של אנשים, ועד שהגיעה אצלו היתה הקבוצה שמסביבו שותקת וכולם מביטים אליה.
אז הסמיקה, אבל שאלה מבלי להסס: “מי אתה?”
לדבריה צחק שנית, בצחוקו ללא קול, וגם האחרים צחקו, כדרך שאנשים מבוגרים צוחקים למראה תעלול של תינוק.
הוא אמר: “כיום הנני כמעט זר במקום זה. אבל גרתי פה שנים רבות, בעוד היית תינוקת.”
היא שאלה: “המכיר אתה את הורי?”
“קצת”, אמר. “אינני חושב שהם יז – שהם ישמעו את שמי ברצון. אם יוגד לך שמי, אני מיעץ לך לא להזכירו בבית”.
הוא אמר זאת בפשטות, ובלי להתחשב בשומעים האחרים, אבל גם להם נשמעו הדברים כמוזרים. את זה לא קבלו כבדיחה, אלא הסתכלו בשניהם בסקרנות, עד שכמעט וכעסה. היא רצתה לשאול אותו מדוע, אבל לא נעם לה לעשות זתא במעמד כל אותם הבריות. הגראמופון השמיע עוד וואלס.
הוא הוציאה ממבוכתה בהצעה: “התרצי בעוד וואלס?” והיא הנידה בראשה.
בשעתה המחול שתקה כמה דקות, ואז שאלה: “מדוע?”
הוא לא הבין את השאלה, ולכן שאלה: “האם רבת עם הורי?” הוא לא ענה לה מיד. אחר אמר: בערך כך. לא לגמרי. בכל אפן לא ישמחו לשמוע שפגשת בי. ולכן מוטב שלא תזכירי זאת בבית". והוא ריכך את הדברים בחיוך, ישר אל עיניה.
“ומה יקרה אם אזכיר?” וכששאלה את שאלתה ידעו שניהם כי אכן הזכר תזכיר את פגישתה.
הוא אמר: “לא אוכל להגיד לך בבטחון, אבל משער אני כי זה יטריד את מנוחתם לא מעט. די והותר יהיה להם אם ידעו כי חזרתי לכאן, ועד כמה שאני יודע, להשתקע פה. אבל כי פגשתי בך מכל האנשים בערב הראשון לצאתי את מלוני יישמע להם כתעתוע הגורל”. נדמה היה כנהנה מבדיחה מסותרת.
ואז אמר: האין את חושבת כי הגיעה השעה שתחזרי הביתה, גברתי הצעירה? אני חושב כי כבר אחרי אחת".
היא חשה כי באמת כבר הגיע זמנה ללכת, אלא שהבטיחה לעצמה וליעקב לילה של “השתוללות”, והשעה היתה רק אחת אחר חצות. איך תודה בעייפות?
הזר כנראה שהבין את הקושי. הוא אמר: “טפשי יהיה מצדך להשאר כאן, אם אין את רוצה בזה, רק מפני שתוכניתך היתה לשהות כאן יותר”.
לא ענתה, והוא קבל את שתיקתה כהסכמה. “בואי”, אמר, תצטרכי לברור את מעילך מתוך הערמה שבפרוזדור".
הוא הוליכה לפרוזדור, והיא הרהרה אם יעקב יבוא אחריהם, אבל כנראה שקנאתו היתה חזקה מכדי שיראנה בגלוי. אז חשה כי אין לה לנהוג בו כך, ואמרה לזר: “חכה לי רגע. אני רוצה להכנס ולהודיע ליעקב, זה הבחור שבא אתי, שאני הולכת”.
הוא יעץ לה: “אמרי לו כי חשה את סחרחורת קלה מפני שאינך רגילה לשתות, אבל אין ברצונך לקלקל לו את הערב, ומכיון שאני הולך כמעט באותה דרך, תלכי אתי. אמרי לו כי אין בכך כלום אם תלכי אתי, מפני שאני ידיד משפחה ותיק. הוא יאמין לך אם תאמרי לו כך, מפני שאת באמת נראית עיפה, וביחס אלי לא יכחיש לו איש את הדבר”.
היא אמרה כך ליעקב, והוא שמח שלא יצטרך ללוותה הביתה במצב כזה. בכל זאת יצא לפרוזדור, ועזר לה למצא את מעילה, ואמר לזר: “אני חושב שיהיה בסדר אם תחזור הביתה אתך”.
הזר חייך ואמר: “סמוך עלי, איש צעיר”.
חסר־פורמאליות של פרידתו היה בהתאמה משונה להופעתו הסנסאציונית של הזר. הוא לא טרח להודות לאיש או לומר שלום. הוא רק נופף בידו למי שראו אותם יוצאים ואמר לבנאלים: “אראה אותך מחר”.
בחוץ היה נעים מאד, באויר הצח, והזר ספר לה כמה טוב לו שחזר העירה. הוא אמר כי העיר שונתה הרבה,והיה קשה לו לזהות כמה מקומות. הוא אמר כי כנראה שתחושתו זאת תתעבר במשך כמה ימים. וכי בודאי תאר לעצמו תמונה מוטעה של הדברים ממרחק, והשנויים שחש בהם אפשר שהם דמיוניים. אל נכון יתמצא במהרה. עוד אמר כי נעדר כחמש עשרה שנה, אף שחזר לתקופות קצרות במשך הזמן הזה.
היא תמהה היכן היה במשך כל אותן השנים, והוא ענה: “או – כמעט בכל מקום”.
היא שאלה אם היה לו מישהו בעיר. היא התכוונה למשפחה, אלא שהוא ענה: “כן, חושבני שרבים האנשים שיכירוני. אבל אינני יודע אם יהיה מישהו שישמח מאד לראותני”.
הדברים נשמעו כה עגומים, כספורו של חוני המעגל. היא שאלה: “האם עשית איזה דבר רע לפני שעזבת?”
הוא ענה: “לא עשיתי כל דבר שיאלצני לעזוב. את בודאי שהיית רוצה לשמוע איזה סיפור רומאנטי. צר לי להכזיבך. שום דבר מיוחד לא הכריחני לנסוע. אבל, יודעת את, זה הרבה יותר גרוע כשאין משהו מיוחד. פרוש הדבר הוא כי הכל יצא מגדרו. ואפילו כך ממש אין זה. רק הרגשתי כי עלי לנסוע. כנראה שהיו אילו סבות, אלא שאין הן נהירות לי כעת”.
סבורני כי אותי היתה שיחתו של הזר מתמיהה. האנשים החשובים אינם נוהגים לדבר אתי בגלוי לב, וכשהם עושים זאת, יודע אני שהם משקרים. את ברה לא התמיהה שיחתו כל עקר. אולי מפני שמתחלה נהג בה כאחד הדודים. ואולי מפני שאנשים צעירים צריכים לתמוה על דברים רבים כל כך עד כי אין דבר שיתמיהם במיוחד. הוא סיפור לה מה היה מראה העיר לפני חמש עשרה שנה, ואיפה גר, ועל האנשים שהכיר (אחדים מהם הכירה גם היא) ואז נזכרה פתאם, ושאלה: “מה שמך?”
הוא אמר: “אין אני ידוע בשמי האמתי כיום. אולי שמעת על פלג. אני הוא”.
ובכן זה הוא פלג. טראך בלבסס! איך תספר לחברות שהיא מכירה את פלג כמו, כמו, כמו… מי? הן תמותנה שתכיר אותו להן. היא תגיד: “יכולה את לשמור סוד? נחשי את מי פגשתי בנשפיה…” הן לא תאמנה. עד שיום אחד אחרי הצהרים היא הולכת עם עוד שתים ברחוב הומה, והנה הוא לקראתה. “שלום, ברה. מה שלומך?” והן: “מי זה?” והיא: “מה? אינכן יודעות? זה הוא פלג”. והן: “מה? את מכירה אותו?” והיא: הוא מכיר אותי עוד לפניכן". או יום אחד היא יוצאת עם בחור, והולכים לתיאטרון. בשעת ההפסקה יוצאים לפרוזדור. “שלום, ברה. זמן רב לא ראיתיך”. והיא: “אבל, מר פלג. אני עסוקה מאד בזמן האחרון”. לא. לא מר פלג. רק פלג. והוא: “הייתי צריך לך בענין…” והבחור: “מה? את מכירה אותו?” והיא: “כמובן. לא ידעת? אני והוא ככה”.
והוא, פלג זה, מלווה אותה הביתה, ומדבר אליה כמכר ישן. עתה התחילה להתפלא. זה כמו בספרים.
הוא הביט אליה וחייך. “לא הייתי מופתע אלו הייתי במקומך”, אמר. “חייהם הפרטיים של אנשים מפורסמים הם רכוש צבורי. מובטחני שיודעת את עלי יותר משיש לך רצון לגלות בפני. לא כן? מי שאיננו יכול להרשות לעצמו גלוי עריותיו אל יהיה מפורסם. לצערי עודני בן הזמן הזה. חי וקיים. אין אגדות על אדם שפוגשים בחיי יום יום. אולי זאת הסבה שקמתי ונסעתי מכאן”. הוא צחק בסוף דבריו, אבל הדברים נשמעו נכונים: בשביל להעריך אדם צריך שיהיה רחוק.
הוא אמר: “כעת אני מתחרט על שגליתי לך מי אני. לא רציתי לגלות לך. אבל את היית מוצאת זאת בכל אפן”. ופתאום שאל: “איפה את גרה? ההולכים אנו בדרך הנכונה?”
הם לא הלכו בדרך הנכונה, והשעה היתה מאוחרת מאד. הוא תפס טאכסי, והם נסעו.
את הטאכסי עצר בפנת הרחוב, ופטרו שם. הוא אמר: “אפשר שהוריך ערים. נאמר ליל מנוחה פה”. הוא נתן לה את ידו, הביט בה, ואמר: “רוצה את שאנשק לך?” היא לא ענתה, והוא נטל את פניה בשתי ידיו, ונשק על מצחה. “ליל מנוחה”, אמר, ושחרר את פניה.
היא הביטה אל פניו, ורצתה להגיד לו משהו, אבל חששה שזה יהיה טפשי. היא עמדה על ראשי אצבעותיה, נתלתה בעורפו, ונשקה לו על לחיו. לא ידעה מפני מה עשתה זאת. ואז פנתה והלכה בלי להסתכל לאחור, אבל ידעה כי הוא אינו זז ממקומו עד שתיעלם מן העין.
גם אמא וגם אבא היו ערים כשנכנסה, ואבא אמר לה משהו על תרמוס במטבח. היא נכנסה ישר לחדר האמבט ועמדה לפני הראי, בוחנת את פניה.
מתחלה, כשהייתי רואה לגברות שהן בוחנות את פניהן לאחר שהתנשקו אתי, הייתי משער שהן עושות זאת מפני שאני פורע את תפארותן. אולי שערתי כך מפני שאין גברת מציצה בראי בלי שתגע בצוארון, בשער או בגבות העינים. הבהילות הזאת להעביר עיניהן מפני אל פניהן היתה מעמידה אותי במצב לא נעים. פני לא יעמדו בהתחרות עם פני רוב הגברות. ולפיכך מאז שמצאתי כי רשאי אני לבחור לי תנאים משלי לנשיקות מבכר אני לעשות זאת באפלה, שאז אין תועלת בראי, או מתוך ישיבה על ארנקיהן. מכל מקום, נוהג אני לתפס את ידיהן כך שתוכלנה לאחוז רק בי, ולא תחפשנה אחר כל אוביקט אחר מאחריהן אל על הכסא הסמוך, או מאחורי. והטוב ביותר הוא לנשקן כשאין כבר מה לפרוע.
בכל זאת אפשר שהגברות עושות זאת מטעמים אחרים. כל אחת מהן היא שחקנית, במדת מה. וכל אחת מהן רוצה לדעת אם העמידה פוזה מתאימה למלאכת־קדש זאת. ועד שהן מתרגלות למקצוע ועושות מלאכתן מתוך שגרה, חוששות הן תמיד פן לא השתמשו בהזדמנות להעגיב פניהן עד המאכסימום. אולי זאת הסבה. אבל כל זה רק בדרך אגב.
ברה יכלה לתאר את פניה מבלי שתסתכל בראי. אבל משום מה רצתה לראות מה מראיה. היא בחנה את הפנים המוכרים לה מזמן כמי שרואה דבר חדש. הגבות, כמו שתי זויות כהות, משיות ותקיפות; העינים שהן כמו רוקדות, כפי שאמר לה פעם משה; החטם הקטן והחד; הסנטר הקטן והעקשן; הפה המחוטב; השער המסתלסל; הראש הקטן והגזעי על הגוף המתומר והגמיש. היא היתה יכולה לכתוב שיר על עצמה.
היא ישבה על דפן האמבט. ובכן – מה ובהן קרוב הוא, שאר בשרה. הילד הרע של המשפחה. האם זאת הסבה שאין לה להזכיר כי נפגשה אתו? מריבה? הוא אמר: לא בדיוק. אהה! הוא התנהג שלא כשורה. פוי! ילד רע! ומה פרוש שלא כשורה? הם חשבו שאין זה לפי כבודם אבל הוא נהג לפי מצפונו. כן, כן! המוסר הפושע של החברה הבאנאלית. ומה הם? צדיקים שכמותם! כלומר: באמת, מה רע מצאה בהם?
תצטרך לשאול את אבא. היא גם תחזיר את הבן הסורר, לא: הבן הנדח, לחיק המשפחה. זאת היתה רק אי־הבנה, בודאי חלוקי דעות בעניני ירושה, או אולי רומאנטיים יותר? או, כמה טוב יהיה, היא תביא להשלמה, ולסליחה, ולפגישה, ולנשיקות, ולדמעות. “סלח לנו”. “לא. לא. אתם סלחו לי”. ברה התרגשה כל כך עד כי כמעט ופרצה בבכי.
היא מלאה לה אמבט. חם מאד. ושכבה בו למעלה מחצי שעה, עד שדפק אבא על הדלת ושאל אם קרה לה משהו.
ואז לבשה את הפיג’אמא הנחמדה ביותר, את המשי השחור־ולבן, והתבשמה בבשם שנתן לה יעקב ליום חצי־הולדת, ושכבה במטה והרהרה עד שנרדמה.
פעמים מצטער אני על שאינני מוסיקאי. יש רגשות שאפשר למסרם רק במוסיקה. אני יודע זאת, מפני שלעתים קרובות חש אני בהם תחת השפעת מוסיקה, אבל בבואי לתארם אינני מוצא לי מלים, והצרה היא שאינני יכול לחזר גם על המנגינה. המוסיקאים נוטלים סרגל (זה דוקא יש לי) ומותחים חמשה קוים, וכותבים פ“א סופית או כ”ף הפוכה או משהו ואחרי זה נצבים כמו קני קש עם בועות סבון בקצותיהם, והרי לפניך מוסיקה. אם מנגנים אותה אשמע את הקוינטט לחליל של בראהמס, בערך באמצע, או כיוצא בזה, או מחול השעות או מאותן היצירות הנהדרות שאינני זוכר את שמותיהן (זהירות! הדבר הזה ילך לדפוס, ותמיד נמצא אחד שקופץ וטוען: “בה! מחול השעות – טנפת! מה זה מבין במוסיקה?”). ואני – באמת צרה שאינני זוכר את שמות היצירות המוסיקאליות. רציתי לומר: ברה חשה בחלומה כעין יצירה אחת של מוצארט. זה מתחיל… אני שומע את המנגינה, אבל איני יכול לחזור עליה, לא רק בכתב, אלא גם בנהמה חרישית לא, וגם לא בשריקה. בקשתי פעם חברה אחת שתלמדני לנגן על פסנתר, אבל הי אלימדה לי משהו אחר. אין להם סבלנות לאצבעותי הקצרות (אצבעות אכר) ולי אין סבלנות למה שנקרא בלשונם “גאמות”. חבל.
ברה חשה כעין אותה מנגינה של מוצארט, הנשמעת לי כעת, במשך חצי־האפלולית של המחשבה, כשאין אדם יודע אם ישן הוא או ער. בדמדומי ההכרה. כל כך דומים הם לדמדומי היום. לרגע אחד שוכח אתה אם המעבר הוא מאפלה לאורה או להיפך. משהו, משהו טורדך ואינו טורד. ולמחר מעיר לך מישהו כלאחר יד: “מה זה מלמלת מתוך שנה?” מתוך שנה? הרי כאלו עברת, כשמחויר האור הראון מעבר להרים, בין גדרות שטה, או הלכת בצל הפרדס עם האדם המערב, ואיזה תור רחוק משמיע צחוק עגום, ואיזה ריח עשן עולה באויר ומשהו מרפרף מולך, ספק צפור, ספק עטלף, ואפלו אפשר איזו פייה. ברה חשה ראלו נמצאה על כף ביום נוהר ותכלת השמים מובלטת בענןצחור אחד ותכלת־אפורה של המים במפרש מבריק אחד. אותם געגועים, אותה צפיה, אות דבר מה שאין לתארו, שהו אעגום ושעושה אותך מאושר.
בבקר הקיצה בחיוך. ולרגע לא ידעה משום מה מאושרת היא כל כך. ואז זכרה.
אבא כבר הלך לעבודתו. היא כל כך רצתה לדבר על זה עם מישהו עד שכמעט ופצתה פה לאמא. היא נצלה מכך, דרך נס, בגערה. אמא העירה בחריפות שהשעה כבר אחרי עשר, וכי מקווה היא כי ברה לא תבלה את כל ימי החפש שלה ביום במטה ובלילה בהוללות. היא הזכירה לברה כי יש עבודה לעשות, ואם אין ברצונה ללמוד יכולה היא לפחות לעזור בבית.
מלים אלה לא העכירו את רוחה של ברה. היא סעדה פת שחרית לבדה, ובתיאבון גדול, וחשבה כל הזמן עם מי תוכל לדבר על – על הכל. היא מוכרחה לספר למישהו על ליל אמש. מה בדבר גאולה? מה תאמר היא?
הטלפון צלצל. היה זה יעקב. הוא שאל אם הגיעה בשלום הביתה. כנראה שכמה מלים שנאמרו אחרי לכתה אמש קלקלו את מצב רוחו. חברת האמנים נוקמת באנשים שהיא צריכה להראות להם מדת התחשבות. הוא אמר: “הזהרי מאותו איש. שמעתי עליו שהוא שטן לעלמות”. היא הפסקתו: “אל תהיה טפש, יעקב. הוא קרוב שלי, והוא בסדר גמור”. בזה הרגיעה את רוחו. אומרים לאדם “אל תהיה טפש” ומוסיפים “זה יהיה בסדר גמור”, ובזאת רוחו נרגעת. המדינאים גלו זאת מזמן. יעקב שאל מתי ייפגשו שנית, והיא ענתה כי מוטב שיטלפן ביום שלאחר מחרתים, מפני שאמא מתנגדת שתצא כל כך הרבה בערבים.
בדרכה לחדרה להתלבש עצרה אותה אמא: “מי הוא אותו קרוב שלך שספרת עליו? מה הענין?”
זה בדיוק התאים לאמא שתקשיב לשיחות שאינן נוגעות לה. כעסה של ברה עלה עד כדי שתפרוץ: “אם את כבר שואלת, לא אכפת לי להגיד לך. אמש, במסבה, פגשתי את פלג. פ”א למ“ד גימ”ל. הוא ליוני הביתה, ואמר לי כי קרוב הוא אלי". היא הוסיפה את השקר במכוון, כעין יריה באפלה, אבל זה עלה לה במחיר הסמקה.
בפעם הראשונה זכתה ברה לראות את אמא נבוכה. אמא היתה כה חיוורת עד שכמעט והתחרטה, אבל בכל זאת הסתקרנה לשמוע מה יכולה אמא לומר. מכיוון שכבר נאמרו הדברים האסורים, אל יתבזבזו לשוא.
אלא שברה הופתעה. פניה של אמא התעוותו לחיוך מר, והיא שאלה: “ומה הקרבה שקבע בינך לבינו?”
ברה נלכדה בפח. היא אמרה: “הוא לא אמר”.
אמא שאלה, ואותו חיוך קופא על פניה: “מדוע לא שאלת? האין זה מענין אותך?”
ברה לא ידעה מה לענות, ובמקרה כזה כבר למדה מה לעשות היא שתקה. פני אמא הפכו ארגמן. היא אמרה: “אני אוסרת עליך לבוא בדברים עם אותו איש, בשום תנאי. אני מתפלאת עליו, אבל אני כבר אדאג לכך שיותר לא יטרידך”. ואמא נחפזה לחדרה.
ברה התכוננה להפתעה, אבל כעת הרגישה כי הגדישה את הסאה במדת מה. היא נחמה על שאמרה לאמא. והרי הוזהרה במפורש. איזו טפשה היתה. כעת תעמיד אמא קשיים. ואמא היתה עקשנית כפרד.
אלא מעתה, מכיון שהסוד כבר התגלה. הרי שאפשר לשוחח עם אבא. היא ידעה היכן תמצאנו, והיא תלך אליו ולתדרוש יחס הוגן. או אולי מוטב שתלך ותראה את פלג מקדם. אבל היכן יימצא? היא לא ידעה היכן הוא מתגורר. כנראה באיזה בית מלון. לא. עליה יהיה לראות את אבא מקדם.
היא התחמקה החוצה, מפחד פן תשאל אמא לאן היא הולכת, והלכה לבנין בו עבד אבא באותו יום. אבא היה לבוש אוברול, והיה שעון עם האדריכל על העתק־שמש ורוד, דנים במשהו, ואצבעותיהם מציינות מקומות על הניר. אנשיו של אבא הכירוה. וכשהתקרבה קראו לה ברכותיהם בששון גדול. המקום היה מלא רעש ואבק וריח מלט טרי.
אבא נשא עיניו וחייך אליה. “בקר טוב, ברה”, אמר. “מה קרה? צריכה כסף?”
“לא, אבא. אפשר לדבר אתך רגע?”
אבא התנצל לפני האדריכל, והלה הניד ראשו בחיוך. הופעתה הכניסה ואריאציה נדירה בעבודתם, ותמיד שמחו בבואה.
“הבט, אבא. אמש, בנשפיה, פגשתי את פלג. אתה יודע מי זה, הוא לווה אותי הביתה. אמא הקשיבה הבקר כשדברתי עם יעקב בטלפון, והייתי צריכה לספר לה. היא התנהגה מוזר מאד. היא התרגשה מכל הענין. למה, אבא? אתה יכול להגיד לי?”
גם אבא התרגש, אבל על פי דרכו. הוא הציץ לרצפה בשקט, נשען על מסגרת עצים, ואז אמר: “מה אמרה אמא?”
היה עליה לדעת כי אבא לא יצא נגד אמא. אבל אין להסתיר מפניו: “אמא אסרה עלי לראותו שנית. אינני מבינה מדוע?”
אבא נהם ושתק. ואז אמר כאלו חזר ממסע לארץ המחשבות, “אני חושב שאמא צודקת. אני במקומך הייתי עושה כמצוותה”.
“אבל, אבא, אינני רואה כל סבה מדוע. מדוע אסור לי לראות את האיש? הרי זה כל כך מוזר; והוא התנהג אלי כל כך יפה”.
אבא נחלץ מהענין. הוא אמר: “מדוע לא שאלת את אמא?”
“לא יכלתי. היא כל כך התרגשה עד שפחדתי פן תקבל התקפה. אבל האין אתה יכול לומר לי מדוע?”
אבא לא ענה. הוא אמר: “אינני יודע מדוע מדוע זה צריך להדאיג אותך כל כך. הלא אין לך צרך לראות את האיש. אפשר שאמא בכלל איננה סובלת שתיפגשי עם יצורים כאלה. וזה מובן. האין זה מספיק לך? אינני חושב שהאיש הוא ללא דופי. הביטי, ברה. היי נבונה. אינני מבין איזה ענין יכול להיות לך באיש שהו אלמעלה מכפלים כגילך. אם את רוצה לספק את רגש ההתיהרות שבך, הרי כבר השגת את מה שרצית. שום דבר טוב לא יצמח מזה. ובכן מוטב שתשכחי את כל הענין. הוא לא יישאר כאן זמן רב. זה אני יכול להבטיח לך. אף פעם אינו נשאר. ואת יכולה לספר לכל הבחורות שאת מכירה אותו פנים אל פנים, וזה הלא כל מה שאת רוצה, לא כך?”
אבל זה לא היה כל מה שברה רצתה לשמוע. היא רצתה לדעת מדוע. ואם אלה לא יגידו, יכולה היא עוד לפנות למקור, כי יש עוד איש שאפשר לשאוב ממנו משהו, וזהו פלג עצמו. אמא או לא אמא, היא תלך ותשאל לאותו מה פה על הענין.
לא היה כל כך קשה למצא איפה הוא מתגורר. היא פשוט נגשה לביתו של בנאלים, ושם אמרו לה מיד. הרי זה רעיון פשוט מאד. היא התפלאה מדוע לא עלה בדעתה מקדם. הרי אמש באו יחד.
אז קפצה אל אוטובוס ונגשה למלון. הוא יצא, אבל יחזור לסעודת הצהרים. מה יש למסור? לא, היא לא רצתה למסור כלום. מתי הוא סועד? בערך באחת וחצי. היא לא כילה לחכות עד אז. והיא לא רצתה לעמוד שם כך שכל אדם יראנה ואולי גם יגיד לאמא. היא בקשה למסור לו: “האפשר למסור לו כי אטלפן אליו בערך בשתים וחצי? שמי ברה. תודה”.
היא נמלטה מהמלון כמעט באחור של חצי שניה. בצאתה היתה צריכה להקיף עמוד מפני שלמזלה הספיקה לראות את אמא, נכנסת, לפני שאמא ראתה אותה. אמא היתה ללא ספק פעילה ביותר. היא לא חכתה אף רגע אחד יותר מהראוי.
סעודת הצהרים בבית היתה כבדת רוח ודמומה. כנראה שאמא דברה עם אבא, וזה העגימו ביותר.
ברה רצתה לדעת אם פגשה אמא את פלג במלון. האם חכתה לו? כנראה שכן. ובכן, מה אמרה לו? איזה מין גלם היתה. למה היה לה לספר להם?
בדרכה החוצה, בערך כרבע אחרי שתים, שאלה אמא לאן היא הולכת. היא אמרה: “אל גאולה”. ואף על פי שאמא בודאי הבינה כי שקר הדבר, הניחה לה.
היא נגשה לבית המרקחת שבפנה, אבל זה היה טוב יותר מדי קרוב לאמא, ולכן המשיכה ללכת עד שהגיעה לתחנת טאכסי. משם טלפנה למלון. היא שאלה על מר פלג, מפני שלא ידעה כל שם אחר, אבל מי שענתה לטלפון במלון לא ידעה למי היא מכוונת. מדוע מעסיקים טמבלים כאלה ליד הטלפון? ודאי איזה בחורה מפוצפצת עם תסרקת כמו כרבלת וצפרניים צבועות. היא התעקשה, ואז שאלה הגברת המטומבלת, שכנראה לא ידעה שתי מלים בעברית, את מי ששאלה. איזה גבר נגש לטלפון, היא חזרה על בקשתה, והוא קישר אותה בלי לדבר מלה אחת.
קולו המתוק: “הלו”. הוא הכיר את קולה. “האת היא, ברה?”
“כן. הבט האם אני יכולה לראותך אחרי הצהרים?”
“לא. צר לי. אבל לא אוכל”.
“ובכן בערב”. היא תמצא סבה להתחמק מהבית.
“לא, ברה. אני מצטער מאד, אבל לא תוכלי לראותני בכלל”.
“מה פרוש בכלל?”
“אני נוסע מחר. שגיתי אתמול כשנגשתי אליך. לא הייתי צריך לעשות זאת. אבל לא יכלתי לעמוד בנסיון”. שוב פעם אותו גלוי לב ארור שלו.
“אבל מה השגיאה?”
“ראי, ברה. עצתי לך: הניחי את הענין כמו שהוא. הבה ונתימר כאלו לא ראינו זו את זה בכלל”. איזה מין קונספירציה נגדה? הם רוצים לשגע אותה הרי היא כמידפקת על דלת נעולה.
“אמא היתה אצלך?”
“כן”. ובכן כך הענין. הוא המשיך: “היא צודקת”.
“פחדן אתה”, געתה ברה. ובכן אמא צודקת. אמא תמיד צודקת. הלואי לעזאזל ואמא לא היתה כל כך צודקת תמיד. ומה תועלת בכך אם צודקים או לא כשאין את יודעת על מה מדברים בכלל?
“אתה פחדן”, חזרה ואמרה. היא אמרה זאת. היא, ברה, אמרה זאת לו, לפלג.
הוא לא נעלב. הוא אמר: “אינני חושב כך: אני חושב שאני עושה מה שנכון. שלום לך, ברה. אינני חושב שעוד ניפגש. אל תכעסי עלי. אני יודע מה עלי לעשות”.
“מה שלום!? לעזאזל!” אמרה ברה, “אני אראה אותך לפני שתסע אףלו אם יתפוצץ כל העולם”.
“אני יודע שאת יכולה לעשות זאת”, ענה לה בשקט, “אבל אינני חושב שזה יועיל לך במשהו, או גם לי. הניחי לענין, ושכחי על הכל. את אינך יודע מה פה. אני יודע. ובכן עלי לדעת מה רצוי ומה לא רצוי. לא כן?”
“אינני מאמינה בשום דבר שמספרים עליך”.
היא יכלה לשמוע בקולו כי מחייך הוא. הוא אמר: “תודה לך, אבל אל תמשיכי. אני יודע מה ברצונך לומר. אל תאמרי”.
“מה שמך?” שאלה פתאם.
“אינני רואה לשם מה את צריכה לו, אבל תוכלי למצא אותו בקלות גם בלי לשאל אותי”.
“מה השם?” התעקשה.
“ברוך”.
שם כזה לא היה במשפחתה, לא מצד זה ולא מצד זה.
“האם זה שמך הנכון, או שנית אותו?”
הוא צחק, אותו צחוק מוזר שלו. אבל הצחוק לא הרגיזה. הוא היה כה עצוב וחרישי.
“אין לי שם אחר”, אמר, “אלחנן ברוך”.
היא תקפה כלאחר יאוש: “אני מוכרחה לראותך”.
“לא”, אמר. “לא תעשי זאת. אנא. האמיני־נא לי. אני יודע מה הרגשתך. אבל הנה כי כן: ככל שתקדימי לשכוח ייטב לך, וגם לי. אנא, ברה, בקשתי היא זאת”.
היא הרהרה רגע. איש עמד וחכה, כנראה לטלפן. פתאם נזכרה כי יש מסביבה אנשים היכולים להקשיב.
אמרה: “התכתוב אלי?”
“לא. לא אוכל”.
“התזכרני?”
“כן”. אמר, “זכור אזכור”. ופתאם הוסיף: “אולי – אם יש ברצונך – האוכל לקבל את תמונתך?”
“לאן אשלחנה?”
“עד לדרישה, דאר איסטנבול. כתבי על המעטפה את השם ברוך ופוסט רסטאנט. היודעת את איך לכתב זאת?”
“כן”. אמרה. “אני יודעת”.
“האוכל לומר שלום עתה?”
“שלום לך”. אמרה, וכמעט נחנקה.
“שלום לך, ברה, ישמרך אלהים”.
החזירה את השפופרת למקומה, וחשה שהנה־הנה תפרוץ בבכי.
היא ברחה, אבל לרא רצתה לראות איש. הלכה לספריה הצבורית, ובקשה איזה ספר. משום מה דוקא ספר זה? פתאום זכרה מנין הכירה את פניו. הספר היתה תמונתו. דמעות טפטפו על שולי הספר, והיא קנחה אותן באגרוף. איש זקן שישב מולה אמר בהשתתפות: “ספר עצוב, מה?”
“כן”, אמרה ברה, “נוגע עד הלב”.
לצרך תעודת הבגרות הוציאה כעבור כמה חדשים תעודת־לדה.
שם היה גם שם אביה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.