כשהשמענו לפני כשנה לראשונה את הדרישה לספרות ארץ־ישראלית מקורית במהותה, ששוב לא תהיה נצר מתוך גזע ספרות הפזורה, נתעוררה השאלה: ארץ־ישראליות זאת בספרות מהי?

רוח זאת בספרות אינה צריכה להתבטא דוקא במקום העלילה. סופר הרואה את עולמו על חוויותיו ובעיותיו של העברי הארץ־ישראלי והמשקף חזות זאת בסגנונו – סופר זה ארץ־ישראלי הוא.

סגנון ארץ־ישראלי מגובש ואחיד עוד אינו קיים. הוא נוצר כיום לעינינו מתוך תהליך טבעי, בידי סופרים צעירים, שגדלו בארץ, והמחפשים איש איש דרכו: רק סיכום של נסיונות אינדיווידואליים אלה יתן את היצירה שבהכרח תהיה קבוצית, – ספרות ארץ־ישראלית.

לעודד במכוון מאמץ גדול זה – זאת היא מטרת הסדרה הספרותית הוצאת ארץ־ישראל הצעירה (“ספרית־מאבק” – כוכב כחול).

בחרנו לספרנו הראשון בסדרה זאת, בספוריו של מידד שיף מפני שהם משקפים הווי ארץ־ישראלי מסוים, אשר כמעט כל סופרינו פסחו עליו עד כה. מתוך רומאנטיקה מופרזת, ירושת התקופה החלוצית־טבעונית שמלפני שני דורות, הלך הסופר אל הכפר, אל הקבוץ. אולם בינתים קמו בארץ העיר והכרך, וקמו בהם חיים חדשים, שהם ארץ־ישראלים לא פחות מחיי הכפר העברי: עיר עברית על אורותיה וצלליה, העיר של ברכה פולד ושל “נוער הזהב”, העיר של בתי הקפה והגימנסיות, אולמי המפלגות ומרתפי המחתרת.

*

הספורים שבספר זה מטילים אור על הווי זה, על מעשים ודמויות המוכרים לנו מחיי יום־יום, מוכרים עד כדי כך שאולי יהיה נדמה לנו פה ושם כי איש זה או מעשה זה ידועים לנו. אולי זאת ההוכחה הטובה ביותר כי אכן השגנו את מטרתנו העקרית, – ספרות של אמת.

הקורא ימצא את החמר מגוון, אם כי לא יקשה לעמוד על הקשר בין הטון הטראגי של “איזה איש אחד” ובין הסאטירה העוקצנית “אבל אשמות אנחנו”. ואם כי הספורים שנאספו כאן נכתבו בזמנים שונים ובתנאים שונים, נדמה לנו כי רוחו של המחבר אחת היא. אוהב הוא את “בני הבליעל” שלו, כואב בכאבם ומצר בצרתם. יחסו אליהם הוא כאל מלח הארץ. והוא מוכן לסלוח לכל שטויותיהם בגלל הפרפורים אשר מינה להם גורלם. ומתחת לקלפה הדקה של מיזאנתרופיה צינית תתגלה לנו חבת־האדם.

*

הוצאת ארץ ישראל הצעירה אינה הוצאה מפלגתית, ואין היא דורשת מסופריה הזדהות עם דעות העורכים, תרבותיות כפוליטיות. לעומת זאת אין היא מצדה, נוטלת אחריות לכל הדעות או המגמות המתגלמות ביצירה.

אין אנו מאמינים שאפשר ליצור תרבות בחממה של מפלגה או של אידיאולוגיה פוליטית צרה. הבוחן האמתי לתרבות הוא – כנות ההבעה והמקוריות ביצירות שהיא מסכמת.

מערכת “ספרית־מאבק”

הסמטא סתומה היתה, ומשפורקו קרונות־המשא היה עליהם לגשש לאחור כמו סרטנים עד לעורק התנועה הרועש. עצבי הנהגים היו נמתחים והסבלים היו מחייכים בהנאה. עגלה נושנת או דיופן של סבל היו תמיד חוסמים את המעבר, והסבלים, המתבטלים בחבורות לארך הסמטא, היו מהמרים בעוד הנהגים מקללים ומתמרנים בקרונותיהם ומנסים לא לפגע במדרכות. אבל המדרכות היו משובשות ומנופצות, ומכוסות שכבה עבה של תערבת שמן ואבק. הבנינים שמשני העברים הזדקרו אפורים ועגומים, מטושטשים או חסרי כל פרצוף כשורת אנשים הנצבים לזהוי.

למשרד נכנס אתה מתוך מחסן. בכניסה, מיד אחר חצי הדלת שלא נפתח מעולם, אתה מבחין דמות מסתורית, רחבה וקצרה, בעלת פנים מונגוליים נטולי הבעה, פוזלת וממושקפת, נשענת על שולחן כתיבה עתיק יומין שארובות יונים לו מלפניו, וכולו מעורם פסות ניר ואבק. באפלולית שאין לה קירות נעים כרוחות שנים או שלשה לבלרים, תמיד בעסוק חרישי ופלגמאטי, וגברת שכבר וותרה על עלומיה, בעלת פני בבת שעוה, שחוחה בפנה, ומרשימה בכרטיסים, כאחת מכונה המהלכת מאליה.

כל המקום שקוי ריח בית־מרקחת ומואר באגסי חשמל מאובקים כל היום כולו.

מההתגברת על רשמיך הראשונים, שואל אתה בלחש (משום מה חושש אתה להרים קולך) על משרד “נחש הנחושת”, והדמות המונגולית מכוונת עין אחת בך ועין אחת אי־שמה ועונה לך בקול מפתיע ברכותו ובנעימותו, “למעלה”.

תמה כיצד מגיעים לאותו “מעלה”, אבל חושש לשאול, נמשך אתה בקו ישר אחרי חטמך עד שנמצאת לך דלת פתוחה המכניסה אותך לפרוזדור עוד יותר עגום ואפלולי, ובו גרם מעלות עץ.

אוזר אתה חלציך ומטפס במעלות החורקות עד שפתאם נחלצת לתוך מסדרון מואר יפה, ארוך ולא מוגמר, מוקף דלתות חדשות ונקיות. ועל אחת מהן שלט ניקל מבריק ומבשר “נחש הנחשת – הכניסה בדלת השניה”. מגחך אתה לעצמך על ההלצה, אבל מכיון שאינך רואה כל דלת שניה, אתה משתען על מסחיט ודוחה בזהירות דלת זאת המשולטת, עד שמתגלה לעיניך חלון גדול שופע אור מעבור השני של חדר. בינך ובין אותו חלון גדול הרי לפניך משרד חברת “נחש הנחש”, או לפחות חלק חשוב ממנו.

אם אתרע מזלך יימצא בחדר המנהל הכללי, קצר קומה, עטור בטן גדולה מלפניו ואחורים רדודים מאחריו וראשו נטוי לצדו כאלו הוא מקשיב לנגינתם של רוחות נעלמים, עומד ובוחן בעצב איזה תיק לנהל. אחדות מהן באותו בנין. תושביו הקבועים של חדר זה הם הגברת גולדמן, הכתבנית קצרת הראי הלוטשת גבך עינים מאחרי טבעות זכוכוית קונצנטריות, ודמות גבר חוור, עטור חליפה כהה, שפם שחור וגזוז, ושער מסורק בקפידה, הנטוע מאחר שולחן כתיבה עצום בקצהו המרוחק של החדר, דמות כבירת רשם, מצוחצחת ועסוקה, אבל צעירה עד כדי אבסורד.

ספורנו פותח, כדרך שמתאים לכל ספור־פחדים, ביום גשום, וכך מתקבלת ההרגשה המוקדמת של ערפליות העתידה לבוא.

ובכן אותו בחור (הוא לא היה שבע רצון אלו ידע כי כך קראנו לו), מר ארליך בשמו, היה מישהו. אפשר נדמה לכם כי לא היה מישהו של משהו, מכיון שלא היה אלא עוזר למנהל של חברה־בת, אבל צעירי הצאן שבאותה קבוצת חברות נשאו עינים אליו, וכן אותם הבחורים בני גילו שעוד לא השיגו עמדה כה חמודה. מהיותו רק בן עשרים ושש הכיר בעמדתו. הדבר נכר בתלבשתו, ובשפמו, שנדמה כל כך לא במקומו עד כי נראה כמודבק.

בין שאר תפקידיו הרבים והחשובים היה צריך גם לאשר חשבונות קטנים לתשלום בידי מנהל החשבונות, – אישון זוטא, כמל, עצבני וחונף, שיש בחדר אחר. אותו בקר, קצת אחרי אחת עשרה (יודעים אנו את השעה, כי כמה דקות לפני כן הוגש לו תה) בעוד מר ארליך מעיין בכמה פסות ניר, רחף ונשא מצד הדלת קול נערה חמים, השואל בהססנות: “סלח לי, האם אתה אדון ארליך?”

אחת התכונות אשר בגללן נמצא מר ארליך מתאים לעמדתו הנאצלת היתה הסגולה הנדירה להתמצא ברגעי חרום, כמו למשל הפרעה נעימה ברוטינה של יום עבודה. הוא לא נשא ראשו מיד, אלא התאמר להיות שקוע בחשבונו של המדפיס מכדי שיוכל לשמוע דבר, ואז חזר ודבר הקול הצעיר והחמים, לאחר שחכה מספר דקות מתאים; ומפני שהיה קול צעיר, וקול אשה, לא העמיד ארליך תביעה נוספת, אלא נשא את עיניו ואמר, באדיבות שקטה וקרירה: “אני ארליך. מה יש?” ובאמרו את הדברים ראה כי לבושה היה בעני, וכי רטובה, ומצידם האחר של עשרים. ובכן הרשה לעצמו להרבות אדיבות מבלי חשש לאנצלותו, והוסיף חיוך קל ומעודד.

אז נגשה אל השולחן העצום שרבץ בקרבת החלון, מצדו השני של החדר, והוציאה מתחת למעיל הגשם הממורטט והמטפטף כמה פסות ניר עטופות בעתון, ואמרה: אדון ברקוביטש בקש ממני למסר את זה". הוא נד בראשו הסכמה כשהניחה את החבילה על השולחן, מתוך הכרה מלאה בחשיבות המסמכים, ואז נעה לפנות ולצאת את החדר.

אלא שבעת מסעה לארך החדר, ולאור החלון, ראה כי פניה נאים וכי לא עברה את שנת השבע עשרה, וכי ממורטטת היתה בלבושה, ולכן שאלה, יותר בסקרנות מאשר בידידות: “ומי את?” ואולי רצה שתחוש כי קיימת היא בעיניו לא רק כשליחתו של מר ברקוביטש. ומכיון שמדת הפתעה היתה בשאלתו וברכות קולו, וגם שירים של חיוך אנושי נותרו מסביב לעיניו (ומלבד זאת, חרף מאמציו, להיראות אימפוזאנטי, לא היה מכוער), היא הסתירה את כפות ידיה הכחולות־ורודות מקור מאחריה, ואמרה: “שרה”. כך, סתם. כאלו אמרה: “הרי זה שולחן, וזה חלון, ואתה אדון ארליך, ואני שרה – אם רצונך לקרוא לכל דבר בשם”.

ומר ארליך חש כי עליו להסביר את סקרנותו, ביחוד מכיון שיש גברת גולדמן היושבת אתו בחדר ופניה הנטויים אל המעטפות שלפניה קולטים כל רחש, וקלות דעת בעוזר־למנהל בגילו דרך רב בה, והוא אומר: “היה איזה נער שהיה מביא את החשבונות ממר ברקוביטש.”

“כן”, עונה הנערה בהתנצלות, “אני עובדת בבית החרושת (בית חרשת! מר ארליך מחייך לתוך עצמו), אבל יוסף התקרר ולא היה מי לשלוח עם החשבונות”. ויותר לא היה מה לומר, והנערה טפפה בבלואי נעליה, ויצאה.

מר ארליך הפנה עיניו לחוץ, וראה גשם; הפנה עיניו לפנים, וראה חשבונות; והגשם פטפט על החלון, ומכונת הכתיבה טרטרה בחדר, ודרוש היה מאמץ־מה להתרכז בעבודה, והוא הרהר ונסה להעלות בזכרונו את צבע עיניה של הנערה. אבל הוא היה איש החובה, וחלומות בהקיץ לא נכללו בתכנית יומו. הוא שאל את הגברת גולדמן אם המכתב אל עיסא חלאק כבר הוכן, וחזר לרוטינה של יומו.

אירע כי אותו איזה נער, דהיינו השליח אשר למר ברקוביטש, הוטל אל ערסו לזמן ממושך, ועל העלמה שהוצגה לפנינו בשם שרה, הוטל להביא למר ארליך חשבונות ועוד מסמכים חשובים ביותר, פעמים אחדות. כמובן שמר ארליך נזהר שוב לא להכנס בשיחה אתה, אלא שפעם אחת, מהיות מזג האויר בחוץ קר ועוקצני, והיא נראתה עלובה ביותר, הזמינה לשבת אל שולחנו וללגום ספלון קהוה. היא היתה מסרבת, ולאמתו של דבר גם צפה שתעשה כן, אלא שהזמנתו פגעה בה ללא הכנה מוקדמת. היא מלמלה משהו שאפשר היה לפרשו כהסכמה, ומר ארליך הוצרך להזמין את הקהוה ולסבול את שבתה של העלמה אל מזבחו במשך כמה דקות בעודה שואפת את המשקה הרותח. הוא ידע כי פזיז היה, וכי העמיד את שמו הטוב בסכנת פרושים שונים, כי מי יודע מי עלול היה להכנס תוך אותן דקות מעטות, ואפילו הוד רוממותו הבוס. אבל שהכל נהיה בדברו ראה את מעשהו כי טוב, ואיש לא נכנס. אלא שזה היה לו לשעור (למר ארליך, כמובן) שלא יתחשב יותר מן הראוי לו בהשפעת מזג האויר על אנשים אחרים.

בשנים או שלשה המקרים בהם נפגשו מר ארליך ושרה ברחוב (עולם קטן עולמנו, מה?) היתה מברכת אותו בענוה, והוא התיר לעצמו לשים לב לברכתה ולסנן “שלום” בלי קול, ואולי גם, פעם אחת, הוסיף נדנוד ראש קל.

ולפיכך הופתע ערב אחד בלכתו מהעבודה ברחוב מאוכלס למצוא את שרה עומדת בפנה הראשונה ואומרת, מסמקיה ומגמגמת: “סלח לי, אדון ארליך”.

הפתעתו היתה כה גדולה עד כי שכח לשלוף מנדנה את לטישת העינים הגאה והבלתי־מבינה, אשר בה מקנחים את נחותי הדרגה אל המרחק המתאים, ואפילו לא יכול להעמיד פנים כאלו לא שמעה. הוא עצר, ובזאת נתן לה את ההזדמנות להתנצל, מה שעשתה באטרות רבה. מאוחר היה מכדי שוות לפניו צביון אחר, ובכן העמיד פנים עסוקים מאד, בתקוה כי כל מכר אם יעבור שם יחשוב כי ענין גדול הוא או נחוץ, ולכן עמד לשוחח ברחוב עם טפוס כזה.

הנערה עצמה הרחיקה מכדי שתחזור בה. היא אמרה, כמעט ביאוש: “אני – אני צ־ריכה לדבר אתך”. דברים אלה נראו לו מעשה חוצפה, והוא קווה כי עיניו הביעו את דעתו על הדברים. היא אמרה: “הייתי צריכה לדבר עם מישהו, ולא היה איש אחר מלבדך”. אם היתה בדבריה מחמאה, לא נגעה זאת עד לבו, אבל היה בהם משום פתיחה לסודות נעלמים של חיי הזולת, ולכן הניחה להמשיך. היא אמרה: “אני מקוה שלא תתנגד. זה ענין שאפשר לספר או לידיד קרוב או לאדם זר בהחלט”. מר ארליך לא ידע לאיזה סוג משייכת היא אותו. קטע זה של רטוריקה מוכנה מראש הראה לפחות כי הנערה קבלה חנוך כל־שהוא, והוא נסה לשער מאיזה ספר שאלה את הדברים. היא אמרה: “אתה נראה לי איש טוב, אבל לא הייתי רוצה שתחשוב שאני מנסה לקבל ממך משהו”.

הוא הסמיק, מפני שודאי היה לו כי בדיוק כוונתה, וגם ידע כי לפעמים עלול הוא להראות מדת טוב־לב. בכל אופן, נראה היה לו כי הותרה התראה מספיקה, וכי ראוי היה לו לומר לה באתנח זה כי עסוק הוא, ובזאת לשים קץ למצב לא נוח, אבל הנערה פתחה לדבר לפניו. היא אמרה: “האם זה אכפת לך אם אמשיך?” כי ראתה שהסמיק, וגם נזכרה מי הוא ומי היא, ואמץ לבה הלך ופחת.

הוא אמר: “כן, א־לא. אבל אין לי כל רצון לעמוד כך ברחוב”. והוא נשא עיניו לפניו. היא הפנתה את עיניה לאותו כוון, והציעה: “ברחוב השני יש בית־קפה קטן. אם לא תתנגד, נכנס לשם”. זאת היתה הצעה נועזת, אבל בדעתו לא עלתה כל הצעה אחרת, והוא הרהר אם לא חשבה על כך מקודם. היא הוליכתו אל הסמטה הראשונה ואל תוך בית־קפה קטן ומזוהם, שהיה כמעט ריק מלבד שני סבלים שישבו בפנה והמלצר שעמד ופטפט אתם. בגבו אל הדלת חזרה אל מר ארליך מדת בטחון, ובכל זאת צפה לראות את כל השיחה מחוסלת במהרה.

כנראה של א היתה רגילה לשבת בקפה. הוא שאלה מה תזמין ובעצמו תמה מה אפשר להזמין שם. “בקבוק – בקבוק – בקבוק ‘צוף’”, אמר למלצר. שרה הסכימה מיד. היא היתה מסכימה גם לוא הזמין רעל. עיקר הזמנתו היתה הבקבוק. השד יודע מה יכולים להגיש בתוך בקבוק במקום כזה, אבל לפחות חתום הבקבוק בפני הזבובים.

ואז אמצה שרה לבה, ובעזרת לחלוחית של משקה פושר הצליחה לגמגם בקול נפחד כי פנתה אליו בבקשת עצה משום שהיא הרה.

יש מנהג נבזי לסופרים לעבור לענינים צדדיים בדיוק באותם הרגעים שאתה מסתקרן לדעת מה יקרה כעת. פעמים רבות תמהתי על מנהג זה. הוא נראה לי כל כך סאדיסטי, כעין התעללות ברגשות הזולת, עד כי מתוך מחאה מדלג אני תמיד על קטעים אלה ואלו אני עצמי דמיתי כי לעולם לא אתיר לעצמי את תענוגו של חטא זה. אבל עתה יודע אני משום מה עושים הסופרים מעשים כאלה, והאמינו־נא לי כי אין להם בררה.

מבינים אתם, הקריאה והכתיבה אינן אותו הדבר ממש, אף שהן פעולות דומות מאד, ומה שנראה ענין צדדי בשעת הקריאה אפשר שהיה ממש לענין כשנכתבו הדברים. בשעה שכתבתי את הפאראגראף שלפני האחרון נזכרתי שיש בידי כרטיסים לקונצרט באותו ערב. לא רציתי ללכת לקונצרט, משום שרציתי להמשיך בספור, ובכן נגשתי אל מכר והצעתי לו את הכרטיסים. העלמה שהיתה אתו חשדה כי משהו אינו כשורה, ושאלה מדוע אינני הולך לקונצרט בעצמי. ככה הן הנשים: לעולם לא תקבלנה דבר ברוח שבה ניתן. עניתי לה כי נמצא אני בתוך ספור ורצוני לדעת מה יהיה סופו. אמרה היא: “ומדוע אינך מסתכל בסוף ורואה?” והיה עלי לבאר לה כי מכיון שאני כותב את הספור, אין כל סוף שאפשר להסתכל בו ולראות, עד שאגיע אליו ואכתבנו בעצמי.

בידכם עתה יכולת שאין בידי עתה (עתה שלי ועתה שלכם הם אותו מקום על הניר, אבל זמן רב מבדיל ביניהם) משום שאתם יכולים לדעת מה הסוף, ואני לא, לא אוכל עד שאכתבנו, וזה יהיה באמת בסוף.

לעומת זאת יכול אני לעשות את הסוף כרצוני (האומנם?), בעוד שאתם צריכים להסתפק במה שאתן להם, אלא אם כן הנכם מאותם הקוראים (אני אחד מהם) היכולים להפסיק באמצע ספור ולנסות להמשיכו בעצמם. לצערי, נדמה לי כי אצטרך להרוג כעת אחד מגבורי. אבל זאת תהיה אכזריות, לא? יודע אני אנשים רבים אחרים שהייתי נותן כפרת כל אחד משני גבורי. מאידך גיסא, אם אניח לגבורי לנהוג כנטיותיהם או תגובותיהם הטבעיות, אפשר שיפלו ואפול גם אני עמהם, לבוץ נורא, ואחרי ככלות הכל הרי אני אחראי להם, חייב אני לדאוג להם (ת"ל: לא לפרנסתם), לפחות כל זמן שאני מחזיק בהם בתוך ספורי. יכולים הם לעשות ככל העולה על רוחם לאחר שאפטרם מכאן, יכולים הם אפילו להכנס לתוך ספור אחר, ואין זה איכפת לי כלל, אבל עליהם להשביע את רצוני כל עוד מפרכסים הם על שולחן כתיבתי הזוטר.

הנני מניח, לפיכך, כי לא תחשבו קטע מוסגר זה שלעיל למיותר, אם אוסיף ואומר לכם כי מר ארליך עמד לשאל את שרה (אם זוכרים אתם, ישובים הם בבית קפה, ושרה גמגמה זה עתה ואמרה משהו נורא), – מר ארליך, אומר אני, כשמעו את דבריה, עמד לשאול את שרה: “מנין לך?”

הוא היה עושה זאת מכמה סבות. הראשונה היא אם מותר היה לו להניח שנערה בגילה לא תדע, אף על פי שלעולם אינך יכול לבטוח בהנחותיך לגבי הדור המוזר הזה; והסבה השניה היא כי זאת השאלה העולה על לשונו של כל גבר כשמספרת לו גברת חדשות כאלה בפעם הראשונה בחייו. באמת, אפילו ילדה בת חמש־עשרה כשהיא מדברת אתי בענינים כאלה מצליחה להשאיר עלי רושם כאלו אינני אלא תינוק לא־לומד. והסבה השלישית היא כי עלתה בו הרגשה מוקדמת של צרות המתרחשות ובאות, והוא נאחז בתקוה כי תהיה זאת אזעקת שוא.

הוא עמד לשאל. אלא שלא רגיל היה לשיחות כאלה (לשון גוזמה נקטתי: כאלו שוחח מעולם עם גברת על הריונה), ולשניהם נדמה כי אי שם עוברים הם על חוקי הגינות, אם בישיבתם או בדבריהם. כתמורה לשאלה שנמנעה ממנו נקט באותה רבותא זדונית המצויה אצל רבים מאותם המאירים פניהם להצלחה, והיא: לשים עצמו כאלו לא שמע, ולידות אל פני הדובר אתם “סליחה?” בצורה כזאת שכל הרטוריקה של דבריך נעשית תפלה אם לא אידיוטית, והאינטונאציה הזהירה שבה השתדלת לשכנעם מתגלגלת והופכת לדו“ח קולני ומונוטוני מאוחה מהברות המבוטאות בדיקצה של כתה אל”ף.

הנערה המסכנה (הרי זה נשמע כמעשית־חורף, לא כן?) הוצרכה לצבור עוד מעט ממלאי האומץ המדולל ולחזר על הודית חרפתה. (חרפה! – הניחו־נא לדעותיכם ולדעותי על הדור החושב כי הריונה של אשה לחרפה. בין כה וכה הולך הוא ועובר.)

פיה היה יבש; והיא נתקלה בעינו של המלצר בחייכו חיוך מסואב מתחת לשפמו הגזוז כגדר חיה, כאילו הבין כי איזה סוד עגום הלך והותר כאן. היא התחרטה על כי בכלל פנתה אל מר ארליך בענין זה, או בכל ענין, אף על פי שהרבה שקלה בדעתה, במשך כמה ימים, לפני שהחליטה, ביאושה, לדפק על דלתות אנושיותו.

בשבתו שם, מקשיב לדבריה ולוטש עינים ישר אל עיניה, לא נראה לה כלל כפי שנדמה לה מתוך אינטואיציה קודמת. מראהו היה כל כך נטול־רגש, כל כך שכלתני, עד כי חשה כי שגתה משגה נורא בפנותה אליו. לאחר שכבר התגברה על מספר המשפטים הקצרים השתררה דומיה קצרה, והיא צפתה לשמעה מסתיימת במלים קרות: “כל זה איננו עסק שלי”.

הוא לא אמר מלים אלה. הוא רק ישב שם, יונק סיגריה עדינת ריח (בעיניה היה העשון מעשה גברי), ומהרהר מה לעזאזל יש בידו לעשות. גם לא עלה בדעתו להתיחס לענין כאל צרת הזולת. תחושתו היתה כשל צופה במחזה מבוצע יפה, המזדהה עם הבמה עד כי חש עצמו כחלק אינגראלי של המחזה.

ואז ידע אותו איש צעיר (הם נעשים יותר אנושיים כשהגיל מעדנם) זעפן, נטול פגם (אולי תחשבו אתם, כמוני, כי לא היה אלא מגוחך, אבל שרה היתה מאותם שלא העזו להעלות זאת על דעתם), ־ אז ידע מר ארליך כי אין לו כל בררה, ויהיה עליו לחלץ אותה נערה מסבך זה שנמצאה בו; וככל אשר נראה לו הפתרון יותר קשה יותר ברורה היתה בו ההרגשה כי הזנח לא יזניחנה. יודעים אתם, יש משהו כזה בטבע האנושי. נדמה לי כי אם נרצה להדביק על זה אטיקטה עם מונח מדעי נוכל אולי לקרא לזה האינסטינקט האבהי. הוא הוא העוזר לסופרים אטרי־בינה למצוא את דרכם בעולמנו האכזר, אלא שבמקרה שלהם הרי זה לרוב האינסטינקט האמהי העוזר להם בדרכם.

דעת לנבון נקל כי מר ארליך לא היה בקי בסיטואציות כאלה. היה עליו ללמד את המקרה שלפניו, ואולי גם להוועץ בבר־סמכא. בחוץ טפטף אותו גשם עצלן, שמשום מה מופיע תמיד כשמצב הרוח רע, והרחוב היה חשוך ביותר. רוחו נמכה עליו, אף שלפי התיאוריות שבידי הגיגי נדיבות צריכים להביא בנו תחושת אשר. הוא חש עגמה וחששותיה של הנערה (כדרכם של כל החששות, תמיד) היו כמחלה מידבקת. ממנה לא יכל לשאב אינפורמציה נוספת שתתוה לו אפשרות של פתרון, והיה עליו להסתפק בעובדות שנמסרו לו. הוא חשב מה עוד צריך לשאל אותה, אבל חשש להיראות סתם סקרן. העלה אל פניו והעניק לה חיוך של אמת, ובטון של סוכן לביטוח הרגיע את חרדתה כי הנה אין מצבה, אם כי מדאיג, מיואש. ובקש ממנה לפגשו בערבו של המחר באיזה בית־קפה אחר שקבע לה, בסביבה ניטראלית יותר.

ואז בהפרדם, הוסיף לחיצת־יד, שהעלתה לחלוחית בעיניה. הוא נחפז להסתלק, פן ייראה טפש מדי.

יש ענינים ידועים שאסור לחבר מקובל בחברת האדם לחקור בהם אלא אם כן מקובל הוא כנבל מדופלם. בעיר קטנה כשלנו אין אדם פנוי, ואפילו ממין זכר, יכול להראות התענינות, ואפילו הקלה ביותר, בעסקי רפרודוקציה של המין האנושי מבלי שיסב תשומת לב של איזה נפש אסומה. כמובן שיכול אתה לקנות ספר (מדעי בהחלט), אלא שזה לא יועיל לך הרבה, אפילו אם תמצא אכסמפלר באחת החנויות שאותם חכמי המדע אינם משתמשים בלשונם של מלאכי השרת. ומלבד זאת תמיד חושש אתה פן יבין מישהו את שם הספר או יראה בו תמונה (איזה יהודי לא יציץ בספר המונח על השולחן?) ואינך יודע לאן אפשר לתקוע את הכרך בין קריאה לקריאה.

עתה כבר יודעים אנו כי מר ארליך היה רחוק מנבל. דרך אגב, מהו נבל? פה משתמש אני במלה זאת לתאור אותם האנשים שהחברה כבר התיאשה מלדרבנם שירדפו אחר העושר. ובכן, מר ארליך היה רחוק מנבל. יתר על כן, תכניתו לעתיד כללה גם נשואים מתאימים, דהיינו: סק דרגא ונסב אתתא, ולפיכך, בין שאר הטעמים, נזהר במה שיאמרו עליו הבריות. עוד יודעים אנו כי לא היו לו ידידים כאלה שנוכל לתארם כאינטימיים. האדם היחיד שיכל לדון אתו בבעיה, אמנם באי־רצון רב, היה ד"ר רוזנבאום “הזקן”.

ד“ר רוזנבאום הזקן היה אדם מהסוג שאיש לא זכר כד”ר רוזנבאום הצעיר. ילדים צוחקים כשאומרים להם כי גם אביהם היה פעם ילד. אבא תמיד היה אדם מבוגר. וד"ר רוזנבאום מעולם לא יכל להיות איש צעיר. המלה “דוקטור”, שהיתה דבוקה לשמו, לא ציינה הרבה. כדרך שכל יהודי עטור זקן ובא בימים גורר אתו “רבי” לפני שמו, בין אם זכאי לך או לא, כך היה בתאר “דוקטור” יותר הדרת כבוד מאשר ציון מקצוע. ראשית, לא היה אלא רופא כללי, ושנית: מעולם לא לקח יותר מחצי לירה דמי בקורו, אם בכלל טרחת לשאול אותו מה צריך לשלם; ולעתים קרובות היה מתיר לבריות לשכוח כי יש לשלם לרופא את שכרו. נוסף לכל עברותיו אלה על האתיקה של מקצועו היה נוהג תמיד כאלו בא לבקור של ידידות, והיה שואל לשלום כולם, גם הכלב בכלל, ומפטפט בנחת על דא ועל הא לפני שמשמש בדפק או מדד את התמפרתורה.

ד“ר רוזנבאום הזקן היה קורא למר ארליך “ארליך הצעיר” או סתם “בחור”, מפני שהיה עמית מבית הספר של אבי מר ארליך, ז”ל. ומעולם לא תפש כי לפחות בשעה שנוכחים עוד אנשים יש לנהוג במר ארליך כבמר ארליך ולא כבזאטוט קצר־מכנסים שעוג לא הכין את שיעוריו למחר. אבל הוא היה האדם היחיד שמר ארליך יכל לדון אתו, ותמיד ידע כי אפשר לסמוך על הרופא הזקן שישמור את לשונו: מעודו לא ספר אנקדוטה על פאציינט.

בשעת ארוחת הערב הרהר מר ארליך בענין, ומכיון שהשעה עוד לא היתה שמונה כשהצית את הסיגריה שלאחרי הסעודה, החליט לצאת ולטלפן לד"ר רוזנבאום. הזקן הזמינו בקולו הרחב לבוא מיד.

ד“ר רוזנבאום נראה עיף, אבל כשהציע מר ארליך לדחות את השיחה למחר, הציע לו הזקן לא להיות פחדן כזה, והוסיף כי בגילו (של מר ארליך) מן הראוי לו כבר לדעת כי אין הרופאים מכאיבים באמת. הוא אמר לצעיר כי כנראה אין לו כלום וכל הענין אינו אלא מתוך עבודה רבה מדי (ארלך לא תפס אם הזקן מדבר על עצמו או על ארליך) וצוה עליו בקצור להתפשט. ארליך התמרד. הוא הודיע בהחלטיות כי אינו חש כל חלי. בלי להתוכח אתו פקד עליו ד”ר רוזנבאום להראות את לשונו. ואז עשה מר ארליך דבר נדיר. הוא פרץ בצחוק צוהל.

“כך יותר טוב,” אמר הקוף הזקן, “עתה תוכל לספר לי מה הענין”.

ארליך חשש פן יחשוד בו הזקן כי התענינותו בגורל הנערה היא תוצאה מחטאי עצמו. הזקן הבין יותר מכדי שיחשוד. הוא אמר בפשטות: “הלואי והיה עלי לנקות קצת זבל משלך, אבל אתה לעולם לא תטנף. אין לי תקוה רבה בך, בחור. לעולם לא תפול בבוץ, או תהנה מחייך. ובכל זאת” – נדמה היה כחושב בקול – “התענינותך בנערה זאת היא בהחלט שלא כשורה. אפשר שיש בך איזו נימה אנושית, על אף הכל”. ארליך לא בא לשם להתפלסף. הוא חשב את הזקן למטורף במקצת, ולא היה לו כל רצון להקשיב לדעותיו על החיים. אבל הזקן לא נחפז. הוא גרד בשוקו, ושאל: “האוכל לראות את הגברת הצעירה?” ארליך ידע שיוכל לסמוך עליו שיעשה את הדרוש. הוא הציע לשלם לזקן מראש, אב ד"ר רוזנבאום בטל את ההצעה כדבר של שטות: “אין אני מתכונן לעשות לה דבר. אני אפנה אותה אל רופא. אבל רצוני לראותה מקדם”.

ארליך תמה משום מה היה לזקן צורך לראותה, אבל לא היתה כל תועלת בוכוחים, ובכן קם ללכת, אבל הזקן אמר: “שב. שב. אני יודע שאינך כל כך עסוק. מה דעתך על טפת קוניאק משופרא דשופרא? יש לי בקבוק כזה שיתיז מעיניך נצוצות”. ובשעה שמזג (הוא לא חכה לתשובת ארליך) הוסיף: “זה לא יזיק לך אם תמשיך להראות חולשה אנושית כלשהי. בחור! אני שותה לעתידך, ואני מקוה שיהיה עקלקל כעברי”.

מר ארליך הודה לאל כשנחלץ מידי הזקן. הוא לא חבב רופאים, אף על פי שהיה מציית להוראותיהם בלי היסוס. לפחות לא היה לו צרך להזכיר לזקן שלא יגבב דברים.

למחרת בערב מצא את שרה מחכה לו מחוץ לבית הקפה המוסכם. הוא קמט גבותיו והרהר כי באמת היתה מוזרה, וכי יכלה למנוע ממנו את האפשרות שייראה אתה יחד ברחוב, עד כמה שהיה הרחוב מרוחק. הוא הכניסה לקפה בחפזון, הזמין שתי כוסות קפה, והודיע לה כי יהיה עליה לראות את ד“ר רוזנבאום. הוא לא הביט אל פניה בדברו, ונדמה היה כאלו עם סדור הראיון עם הד”ר רוזנבאום ראה את תפקידו כלפיה כמוגמר.

היא הודתה לו בהכנעה, אבל הוסיפה: “מהי הוא ד”ר רוזנבאום? לא הייתי רוצה…"

“אני מקוה” – אמר מר ארליך בקשיות מה – “כי לא תקשי עלי או עליו לעזור לך. הוא איש זקן, ונדמה לי שהוא יודע מה עליו לעשות”. ומיד נסה לרכך את דבריו, והוסיף: "עד כמה שאני מבין את הענין, יש כמה פתרונות לבעיה שלפניך. או שפשוט תמשיכי בהריוניך ותלדי את הילד במצבך כעת, או שתתכריחי את – א – האיש לשאת אותך, או שתנותחי. אין ביכלתי ליעץ לך דבר מלבד שהדרך הראשונה נראית לי בלתי אפשרית לגמרה לגביך (איזה דברים טפשיים אני משמיע!) . כלומר, כוונתי כי אין את יכולה ללדת בשעה שאין לך, כנראה, כל אמצעים, ומלבד זה מצבך יהיה קשה מאד ביחס ל…(זה עוד יותר גרוע. הרי כל זה ברור לה. הרי אין היא תינוקת. מדוע מפטפט אני שטויות?) וכעת, מה שנוגע, כלומר: אין אני יודע מי האיש – " עד כמה שיכל לשער היה “האיש” עלול להתגלות כנער בן גילה. משום שהפסיק דבריו נדמה לה שהוא מחכה לתשובה, והיא אמרה בקול חרב: “הוא ספר. באמת הבטיח להתחתן אתי”.

משום מה לא נעם למר ארליך לשמוע את דבריה. לעזאזל! הוא לא היה מעונין באותו סמרטוט נאלח. אבל בכל זאת המשיך ושאל: “החושבת את כי יעמוד בהבטחתו?” איזו שאלה אוילית! כיצד זה תינשא נערה בגילה?

“זה לא חשוב, אינני חושבת שטוב לי להנשא לו, גם אילו רציתי. ובכלל, אינני רוצה”. בזאת חיסלה את החיוורון שעל פניו. היא הוסיפה ושאלה: “האם יכול הד”ר רוזנבאום לעשות את הניתוח?"

“נדמה לי שלא. באמת אינני יודע מה הניתוח בכלל. אבל ברור לי שצריך הוא להיעשות בידי רופא נשים.”

“לא הייתי רוצה שכל כך הרבה אנשים ידעו על הענין”.

" אין להימנע מזה. אבל הרופאים יודעים לשמור את לשונם. זה גם מסוכן בשבילם".

“האם זה יעלה הרבה כסף?”

“אני חושב שלא”. ופתאם עלה בדעתו כי מעט לגביו יכול להיות הרבה מאד לגביה. “אני יכול לשלם את כל ההוצאות בקלות. אין לך צרך לדאג. אני מציע לך ללכת לראות את ד”ר רוזנבאום מחר בהשכם. הוא אמר כי עליך לבוא מיד כשתוכלי".

“אני רואה שאני גורמת לך טרדה רבה. אבל לא היה אף אחד שאוכל לדבר אתו. אני מקווה שזה לא כל כך אכפת לך. ואני – ואני – מודה לך מאד. אתה טוב אלי. אינני יודעת מה הייתי עושה לו סרבת לעזור לי”.

דבריה אלה גרמו לו שירגיש אי־נוחיות. כמעט והתמרד עד כדי להגיד לה: “ואני מקוה שיהיה זה שעור בשבילך”, אבל עצר בלשונו. אסור להיות אכזר, והלא אין היא אלא מודה לו. נסה לדמות מי הוא אותו ספר. קרוב לודאי איזה קאבאלר צעיר ורב־רשם עם מנה גדושה של ברילאנטין על הראש ושפמפם דק. איך קורים דברים כאלה? היא לגמרה לא נראתה כטיפוס כזה. אבל מי חכם וידע?

מדוע לא ידשאל אותה? אין עושים דבר כזה. אבל זה צריך להיות ספור מענין, בכל זאת. כאותם הדברים שכותבים ברומאנים. (דרך אגב, לרומאנים לא היה לו פנאי וגם לא סבלנות) אלא שאין זה נאה להציץ בחור המנעול. סופרים ושכמותם ודאי עושים זאת, שאם לא כן, מנין הם יודעים? מאידך גיסא, כנראה משום כך אינם נחשבים הגונים.

"מה שם משפחתך? – שאל.

“לוי”. אמרה.

"מה עושה אביך?:

“הוא רוכל בשוק הכרמל”.

“ירקות?”

“כן”. אמרה. “שותף עם דודי”.

“היש לך אחים או אחיות?”

“יש לי שני אחים. אחד מתלמד בית המלאכה של אלוני. והשני עודו ילד קטן. הוא עוזר לאבא. ושלש אחריות. אני הגדולה”.

לפי מבטאה המדוקי וצבע עורה הכהה שער שהיא מתגוררת אי שם ברבעים הדרומיים, כנראה כל השבעה בשני חדרים. משפחה טפוסית למשכנות העוני. שבעה? צריכים להיות שמונה.

“האין לך אם?”

“לא. היא מתה בשנה שעברה”.

“בת כמה את?”

“הייתי בת שש עשרה בחנוכה”.

אל אלוהים! ובכן אותו נער של ספרים הבטיח נשואים לילדה בת שש עשרה. האם היתה כל כך תמימה? או אולי היו החיים בבית כאלה, שהיתה מוכנה לכול ובלבד שתצא מהם?

“ההיתה אמך חולה?”

“כן. היא שכבה במטה שנתים”.

זה כבר מובן יותר, היא היתה הבכירה, ובודאי העבידוה בפרך. התודה בכך?

הוא לא יכל לנסח שאלה שתמשוך ממנה את התשובה המתאימה. סוף סוף הכריח את עצמו לשאל: “האם אהבת את – אותו בחור־ספר?”

הוא ירק את השאלה. לרגע לא תפשה למי התכוון בשאלתו. ואז אמרה: “אני חושבת שכן. כשיכלתי לעזוב את הבית היה לוקח אותי לקולנוע ומזמין אותי לגלידה. והוא רחם עלי, ואמר לי שאם אתחתן אתו לא אצטרך לעבוד כל כך הרבה, או גם לא לעבוד בכלל, אם לא ארצה”. מר ארליך רצה לשאול אותה אם הכירה עוד נערות בגילה שהתיחסו כך אל הנשואים, אבל מחשבותיו היו מעורפלות מכדי שיוכל לסדרן במלים. הוא לא היה רגיל לדון בדברים עם אדם שלא היה לא עליון ולא תחתון ממנו. לדבריו אתה לא בא כל טון מתאים מעצם הדברים, כל גון לקולו או כל סגנון שהיה מוכן לשמוש. הוא הרגיש במקצת חסר אונים.

בעודו מקשיב־למחצה לדבריה, דברה היא בקולה הגרוני, העשיר, כנראה מרצון לשחרר את מועקתה לפני מישהו: “מקדם רציתי באמת להתחתן אתו, אבל אחר כך נודע לי שהוא יוצא עם עוד בחורה ושהוא מספר עלי דברים (ארליך חשב: אותה לשון שקוית חלאה של נער הזהב הפרברי), ואז לא רציתי לראות אותו יותר. אז הוא עשה לי סקנדאל וקרא לי בשמות, אבל אני אמרתי לו שאספר לאבא, ואז הוא עזב אותי”.

כנראה ששניהם לא נשבר לבם בפרידתם. הדבר נשמע כברוך שפטרני. הוא שאל: “האם התכוונת להנשא לו?”

“כן”. – אמרה בפשטות. – “כלם מתחתנים ואני יכולה לנהל את הבית ולהשגיח על תינוקות. זה לא כל כך קשה אם לא צריך גם לעבוד בבית החרשת”.

“הלמדת בבית־ספר?”

“כן. אבא לא תמיד היה עני. פעם היתה לו עגלה שלו. אבל אז חלתה אמא, וזה עלה הרבה כסף, ואבא אומר שהמזל עזב אותו, אבל אני חושבת שלא יכל לשים לב לעסק, כמו שצריך”.

ובכן כאן לפניו פרוסת היסטוריא משפחתית חיה ומפרפרת. כן. יש היסטוריא בכל משפחה. נניח שהיה עליו לספר את שלו. האם היתה נשמעת כה מלאנכולית? ואולי כל היסטוריא משפחתית היא כזאת. לא. באותם הרבעים אין החיים שמחים ביותר. אבל היא היתה יפה. כן, יפה. מנין באה לה העמדה הגראציוזית? האם יפי חי כל כך נאה למראה? אבל כמה יאריכו ימי חנה? באותם המקומות מקדימה הזקנה לבוא. “כלם מתחתנים”. זה נשמע כהכנעות לגורל. אין הם עושים דברים בתקוה לאשר, אלא משום שצריך לעשותם. ולמה יכולים הם לקוות, בכלל? ערימת־אדם המתאבקת על לחם חוקם. אותם רבעים נודפי ריחות. מפעם לפעם מגיח איזה טיפוס מאותו צד של העיר ועובר צפונה, אבל הריח נשאר דבוק בו. היא איננה נודפת. כנראה שהיא טהורה ביותר. טהורה?

עלינו לזכר כי למר ארליך היה תמיד מה לעשות, גם בערבים. אף שהיתה לו דיפלומא (אוניברסיטה שבחוץ לארץ, כמובן) למד חוק, וקוה לעבר את בחינות הגמר בקיץ. מלבד זאת היו לו חובותיו החברתיות, ושני ערבים בשבוע היו מוקדשים לפגישות עם אנשים מתאימים.

אבל מחשבתו עליה נסבה כשהרגיש פתאם את הזמן. היכלה להעביר כך את זמנה? הוא שאל: “האין מצפים לך בבית?”

“אני יכולה לשבת קצת” – ענתה – “מזל כבר תסדר בבית. השארתי את האכל מוכן, ואוכל לנקות הכל כשאשוב”. ואז הוסיפה בחרדה: “אבל אני חושבת שאתה איש עסוק מאד, אני מצטערת שגזלתי ממך כל כך הרבה זמן”. היא קמה ללכת.

יש רגעים בחיי כל אדם, ואפלו אדם כמר ארליך, בהם הוא עושה, או לפחות מנסה לעשות, או נדמה לו שהוא עושה, מה שיש ברצונו לעשות. ארע שמר ארליך היה במצב רוח מרדני. הוא רצה לשבת שם עם שרה, וישוב ישב. הוא לא רצה לבקר אצל האנשים המתאימים אולהחניק פהוקים במשך שעתים בחברת שום אדם. אני חושד שמצב רוח זה היה בו כמה זמן לפני כן, שאם לא כן לא היתה שרה מוצאת אותו כל כך בר־גישה, נענה, נדיב, או אפילו סבלן. חיים כהלכה יכולים ליהפך לשעמום. וביחוד אם ההלכה היא בדיוק כהלכה.

“או, שבע־נא. שבי”. – אמר – “האם נעלבת מסקרנותי?” יש לשער שלנערה יש הרגשת כבוד משלה ורצון לשמור על עניניה הפרטיים מפני עין זר, על אף היותה כה צעירה וכה עניה. מי שאין לו ממון, אין לו זכויות, מלבד הזכות להתמרד. ובזה דומה הוא למי שאין לו שנים; להלה זכות רק להתחצף. ושניהם דומים לסתם יהודים – לזה זכות רק להושיט אצבע משולשת כלפי שמייא.

“אל”, השיבה. “זה לא אכפת לי”. היה ברצונה לומר: “נעיםלי שאתה שואל”, אבל הוא היה מר ארלך והיא היתה רק נערה ממשכנות העוני. אולי חשבה שכך צריכים להיות החיים, ובין כה וכה לא היה לה מה להסתיר מפניו. כמובן שהיו בריות אדמיות בנות מזל יותר, אבל אלה התקיימו בעולם אחר, עולמו שלו. הוא היה מתבונן בפניה, ומנסה לחדור להלך מחשבותיה. כלום יודעים אנו את בנין רוחו של הזולת? רק מתוך היקש. מי יודע מה עובר מאחרי כל הפרצופים האלה שאני פוגש יום יום. מה היא מחשבתם? האמנם חושבים הם בדיוק באותה צורה שאני עושה זאת? אפשר שחשבה לנכון ומתאים ללכת אז ול ־ ־ מר ארליך בלם את מחשבתו בקמוט־מצח פתאומי. לא עוד!

לפי מצב הדברים עתה הנני מוכן להמר, נאמר ארבעה כנגד אחד, שיהיה לי פה סוף טוב. אינני מוכן להמר, בכל זאת, כי ישא אותה לאשה. אבל אין זה נאה מצדי להמר, משום שכנראה יש משהו כמוס במחשבותי. רגע: נראה. אני חושב שפזיזות היתה בי כשהצעתי להמר. במקצת חושש אני. מאיזו נקודת מבט שתסתכלו בחיים תמיד מצליחים אנו לעשות מהם טראגדיה. בעברם את העט יכולים החיים לקבל דמיון מה לקומדיה, חלק ממצב רוחי יכול להתמזג בהם, אבל בכל זאת, בתוך תוכם, צריכים החיים להשאר טראגדיה. אהבה? תמיד מסתיימת היא באסון. היא מוכרחה להסתיים, במוקדם או במאוחר, ומה שיבא אחרי האהבה, האהבה לא תהיה עוד, ובלשונו של מפיסתופלס: “האין אני…מתיסר ברבבת גיהנומים בזאת שניטל ממני האשר ללא־סוף?”

אבל האוהב באמת אחד משנים אלה?

הם נפרדו כעבור שעה. הוא ליווה מרחק קצר, והיה ממשיך ללוותה לביתה, לולא אמרה פתאם: “הלא זה אותו דבר עכשיו, ואם תרצה לפגש אותי יותר מאוחר הערב, אני יכולה להסתלק החוצה”.

מה, מה, מה? האם רוצה היא שיוציאנה לאיזה מקום של שעשועים? הס מהלזכיר שייראה בחברתה. הוא עמד להשיב לה בחיוך אבהי כי לשניהם יש יום עבודה מחר, כשפתאום זרח עליו מובנם של דבריה. מה! הוא נדהם כל כך עד כי עמד כהלום. היא לא ידעה שהציעה הצעה נועזת ביותר, ולכן פנתה לראורת כיצד יגיב עליה, כמעט מתרחטת שפצתה פיה בלי לשקול את הדברים.

הוא עמד לוטש עיניו אל מנורת רחוב. המנסה היא לשלם לו על טוב לבו? כנראה שיש לה דעה רעה מאד על האנשים ממין זכר. האם טעתה בכך? ואולי באמת התחבב עליה? איזו נערה! בת שש עשרה, כך אמרה. הוא רצה לראות את פניה עוד פעם, אבל לא העז. כנראה שהיא מחכה לתשובתו. הקוותה כי יסרב, או כי יקבל? הוא שמע כי נשים נוהגות להציע לך דבר על מנת שתסרב, כגון ארוחת צהרים. עליו לסרב ללא הסוסים, כמובן. האמנם כן? ואולי לא. ואולי תיעלב אם יסרב? איזה מין עסק! אין הוא יכול לההסתבך אתה. עסק אהבים עם נערה בת שש־עשרה! הרי לא יוכל להביט לעיניו של ד"ר רוזנבאום. היוכל להביט בעיני אנשים אחרים? הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים. איזה דבר מוזר לשמוע מנערה כזאת. ואולי היה לה טבע כזה? אך, כמובן שעליו לסרב. האם לעשות זאת בחימה? היה יכול לא להשיב בכלל, ורק להגיד “ליל מנוחה”, ולהסתלק.

החוצפה שהעלתה בה את הצעתה באה לה בעקב הכבוד הגדול של ליוויה הביתה. הוא גם לא שער כמה החניק דבר זה את גרונה. אבל כעת כאלו עבר אליה משהו מהמתרוצץ במוחו, והיא אמרה: “אני באמת מחבבת אותך”.

מלים אלו הכריעו את כף המאזנים: הכעס קפץ מאיזה נקדה מרכזית שבגופו וחדר לכל אבריו. האומנם מעמידה היא אותו בדרגה אחת עם אותו נער של ספרים? אדון ארליך. קדם אותו שוליא של גלבים, וכעת הוא. לשמור על פיו שלא ייפתח היה עליו לאסף את כל חינוכו להתאפקות. הוא שתק כרגע, ואחר אמר בקול חסר כל צליל: “אני חושב שעלי ללכת כעת. ליל מנוחה”.

“ליל מנוחה”, אמרה, ועמדה והסתכלה בו נעלם בפניה הראשונה לימין. תגובתו השפילה את רוחה, וגם הפתיעה אותה. היה ברי לה כי הגברים רוצים בזאת. אבל כמובן שהוא היה טיפוס אחר. הוא לא היה כמו הבחורים שפוגשים תמיד. והרי היא לא התכוונה שהוא ירצה לשאת אותה לאשה. לא. זה לא עלה על דעתה. ואולי כך הבין את דבריה. האם נעלב? דמעות עמדו בעיניה.

בזה שסילקת מישהו מתחום ראייתך עוד לא סילקתו מתחום מחשבותיך. יתר על כן, רצונך להמנע מנוכחותו כבר מציין כי תפוס הוא במחשבתך יותר משנוח לך. אבל מקוה אתה כי דעתך תתבדר. ולעולם אין היא מציתת לך. אותו אדם מסתתר בך עד שבא משהו אדיר כוח ויורה אותו החוצה, לרוב הרי זה אדם אחר.

מר ארליך הרהר והרהר במה שעבר עליו באותו ערב וביחוד באיצידנט האחרון, מתחלה מרצון כדי לאשר לעצמו שנהג כשורה (כאלו אפשר לנהוג “כשורה” בענין לא רגיל), ואחר כך שלא מרצון, מכיון שלא יכל להרהר בכל דבר אחר. הוא נתנסה באותו סוג של מאזוכיזם הנקרא הרהורים. הוא ראה את שרה מקדם באור זה ואחר כך בהיפוכו. היא היתה יוצאנית קטנה חסרת רסן. היא היתה מלאך שנשבה. היא היתה יצור עלוב וביש גדא. היא היתה אנקור קטן ומטונף של ערמת הזבל. היא היתה קרבן אומלל לתנאים. היא היתה זונה בכורה בצעדיה הראשונים. היא היתה יפה. היא היתה מטונפת. היא היתה נפש פשוטה וטהורה. היא היתה זנונית חריפת שכל. אבל מה שהיתה היא, הוא לא יכול להפטר ממנה.

אותו לילה לא יכול לישון. כשאיזה שעון רחוק השמיע פעימה בודדת שלוש פעמים בהבדלי חצי שעה, נפחד. הוא ידע כי לא יוכל לעבוד כיאות אם לא יקבל מנה מספיקה של שנה. הוא בלע כמה גלולות – וראה את שרה בחלומו. באותו חלום היה גם אותו שוליא של גלבים וגם ד"ר רוזנבאום וגם המנהל הכללי.

למחרת בבוקר יצא לעבודתו מתוך הרגשה כי הגלולות לא הועילו במאומה. הוא היה עיף כאילו לא ישן בכלל, ומה שגרוע מזה: שרה עוד שכנה במחשבתו.

תמהני אם היה חש עצמו יותר בטוב לוא ידע כי תפש כמעט אותה עמדה במחשבותיה של שרה. לצערי עלי לציין כי זה לא עלה בדעתו.

זה היה בוקר טחוב וקריר. ובעברו את המחסן, עם הפרצופים הפאמיליארים בתוך אפלולית וריחות פאמיליארים וברכות בקר של פליטות מלים פאמיליאריות, התחרט על כי לא נשאר במטה. לא היה

לו חשק לעבוד. הוא לא רצה להפגש באותה מרת גולדמן ובמנהל הכללי המלאנכולי ובמנהל החשבונות המצומק ובמנהל העבודה המפעפע ובנער המשרד ובשיחות הטלפון ובנהג. הם הגעילו אותו. זאת היתה אולי הפעם הראשונה בחייו שלא רצה לעבוד. אבל הוא עבד, על כורחו, ועבד קשה, קשה מאשר בימים אחרים, ולארוחת הצהרים הפסיק רק לרבע שעה. והוא עישן בלי הפסק ושתה קפה תורכי מתוך כוסות תה. הוא נשאר האחרון בבנין בערב, ולא עזב אלא לאחר שטלפן אליו הד"ר רוזנבאום הזקן.

שרה הלכה לראות את הד"ר רוזנבאום אחרי הצהרים, בין “בית החרושת” והבית. היא לא רצתה לבוא לפניו מבלי להחליף את שמלתה אבל לא מצאה כל שעה אחרת שתתאים. ולכן הסתפקה בכך שהחליפה את לבניה, בבית הכסא, לפני שקמו האחיות, בבוקר.

הזקן קבלה לתוך חדרו מיד בבואה, אף על פי שהיו שם כמה אנשים מחכים. הוא שאל לשם משפחתה, ואחר קרא לה “הגברת לוי”, אבל זאת היתה הפורמאליות היחידה שחשה בה. הוא הושיבה בכורסה נוחה, ובעצמו ישב על השולחן כשרגלו האחת מיטלטלת וברכו השנית נתונה בידיו, ושאל אותה כמה שאלות.

זאת היתה הפעם הראשונה בימי חייה ששרה דברה עם רופא על עצמה. אבל ד"ר רוזנבאום היה מאותם האנשים שתינוקות נטפלים אליהם. ולכן נחה רוחה אחרי שתים או שלש שאלות ששאל בנחת. דרך אגב, לא היה להן כן קשר עם עניינה.

היא ציפתה שיאמר לה להתפשט או לפחות יתקרב אליה, אבל הוא רק פטפט אתה בנחת, ובסוף שכחה שהוא רופא. כמעט שלא היה דבר שלא רצה לדעת. והיא לא סרבה לספר לו. היא ספרה לו על משפחתה ועל בית הספר שלמדה בו ובכלל על ענינים שאף פעם אחת לא חשבה שיענינו מישהו. בחדר ההמתנה חיכו פאציינטים, ואליה היה לחזור הביתה ולהכין ארוחת ערב, אבל איש מהם כנראה לא חשב על כך.

כשצפו ועלו בשיחתם ענינים אינטימיים יותר הסמיקה פעם אחת, אבל הוא היה כל כך רציני, ובכל זאת ידידותי, עד שהתגברה על זה בקלות, בעוד שהוא מנסה למצא מלים שלא יהיו מוזרות לה ביותר, ובכל זאת לא תישמענה כגסות. נראה שהיא הבינה את קשייו, מפני שלתמהונו פצתה פה ואמרה כי בבית הספר הורתה להן האחות כמה דברים וכי מבינה היא גם את המילים שבספר. היא חשה שד"ר רוזנבאום הזקן הוא אדם חביב.

פעמיים במשך הראיון היה ד"ר רוזנבאום נבוך.

הפעם הראשונה היתה כשהסיק כי קרוב לודאי שאין היא הרה בכלל, והפעם השניה כשהיה עליו להסתיר ממנה משהו. הוא עשה זאת בחסר־זריזות של מבוכה, אבל היא לא חשה בדבר.

הוא שאל אותה: “התוכלי להגיד לי מי הוא הבחור?” ואז הוסיף מיד: “אינני מתכוון לשמו, אבל איזה אדם הוא?” היא חשבה שהוא חושד במר ארליך(!), ולכן השיבה: “הוא בחור שגר אצלנו ברחוב”.

הזקן מלמל משהו ואמר: “לא בדקתיך, ובכל אופן לא אוכל להגיד בבטחון, אבל נדמה לי שאין את הרה”. היא לא תפשה את דבריו, ולכן הוסיף: “יהיה עלינו לחכות עוד כמה ימים ואז נראה. אלא שבינתים אני נותן לך מכתב אל הד”ר יקר, ואני ממליץ מאד שתראי אותו עד הערב, אם תוכלי, ובכל אופן לא יאוחר ממחר. אני אטלפן אליו ואבקש שיקבל אותך מיד בבואך. אל תיבהלי. אני רק חושד שאפשר שקרה לך משהו, ומוטב שנהיה בטוחים. האם לא כן?"

הוא חייך אליה בעידוד, והוסיף: “אל תפלי ברוחך. הרי זה יכול לקרות לכל אדם”. אבל היא עוד נראתה כל כך חדלת אונים שהוא המשיך: “אנא. אנא. כולנו שוגים את שגיאותינו. את תהיי בסדר גמור במשך זמן קצר. רק הזהרי לא לעשות זאת שנית, עד שיימצא לך האיש המתאים, ותינשאי לו”. פה הסמיקה, כי נזכרה במר ארליך.

השעה היתה כמעט שש כשלחץ את ידה ופתח לה את הדלת. מיד כשהלכה טלפן אל משרדו של ארליך.

קולו של הצעיר נשמע עיף. ד"ר רוזנבאום אמר: “האלו, בחור, חשבתי שעוד תימצא שם. מה שלומך?”

ארליך חשב שאולי יש לזקן משהו להודיע לו ביחס לשרה. הוא אמר: “מה חדש?” והזקן ענה: “אין חדש. רק רציתי לדעת אם אצלך הכל כשורה. בוא לבקרני.”

ארליך חשב שהזקן מלגלג עליו. הוא אמר ברוגזה: “כן. תודה. אבל כעת אני עסוק מאד”. “לא” אמר הזקן, “אינך עסוק. אולי תוכל להגיד לי משום מה מנסה אתה להסתתר מפני?” ואז שאל ארליך מה שהחליט מקודם לא לשאול: “ההיתה שרה אצלך? אמרתי לה להכנס בהקדם”. “כן”, אמר הזקן, “היא היתה פה לפני רגע. היא תהיה בסדר. אני מודאג יותר ביחס אליך. בוא אלי הערב, אם תוכל”. ארליך הצעיר הבטיח לבוא.

כשם שאין לנו צורך בסטאטיסטיקה מדויקת להערכת מקרים מדהימים בטבע, כך אין צורך במלים להביע מצבי נפש מיוחדים. אם ידע ד"ר רוזנבאום משהו במקצועו, היה זה לותר על פרטים כשאין צורך לחטט.

איש מהם לא הזכיר את שרה באותו ערב, או בכל זמן אחר אחריו.

ברה ידעה שאבא לא יתנגד; אבל את אמא היה קשה מאד לשכנע, והיא התווכחה עם אמא במחשבתה. אחרי ככלות הכל, הרי היא בת שמונה עשרה, או כמעט כן, ומדוע לא תלך לאן שיש ברצונה ללכת? היא יכולה לשים עין על עצמה. ושוב, הרי אין היא הולכת עם סתם מישהו. יעקב כבר היה בביתם כמה פעמים, ואבא אמר שהוא בחור כארז. אבא מעולם לא אמר שמישהו אינו נראה לו. לעומת זאת אמא לא סבלה הרבה אנשים, והצרה היתה בזה שאבא החשיב מאד את דעתה של אמא. מילא, בכל אפן יהיה צרך לשאול את אמא. לא כדאי להתחיל כבר בשקרים. אלה הם תמיד עסק לא נעים.

אמא היתה האינטלקטואלית של המשפחה. אבא לא היה אלא בנאי במקצועו, אבל עלה והצליח להיות קבלן־משנה, והיה מרויח ממון די צורכם, כך שאמא כבר לא היתה צריכה לעבד, אבל היא נשארה המורה, לפחות ביחסים שבתוך המשפחה. היא היתה המומחית לחנוך הילדים, ולא סבלה כל התערבות בנדון זה, אף על פי שאם היה פנים איזה רצון להתערב, הרי ירד לדרגת קונספירציה משעשעת מאחרי גבה של אמא לפני שנים רבות, ושם נשאר.

אמא התנגדה. היא אמרה כי אין היא מתנגדת לנשפים, ומכל מקום אין תועלת באיסור על אנשים צעירים ליהנות מחייהם על פי דרכם. היא אמרה כי אם נוטים הם לדרך לא נכונה הרי זה פגם בטבעם ואי אפשר לתקנו באיסורים. אבל יש גבול. הילולא זאת תהיה עסק של אמנים, והיא ידעה מה פרושם של עסקים כאלה. לאמא היתה דעה כה רעה על אמנים עד כי אפשר היה לחשוד בה או כי אי פעם ניסתה להיות אמן בעצמה ולא הצליחה, או כי (אבל דבר זה לא עלה על דעת ברה) היה לה נסיון מר עם אחד אמן בענינים שבלב.

אמא אמרה כי חברתם של אמנים מקלקלת את מוסריותם של אנשים צעירים. האמנים הם חסרי כל עקרונות, ומן הראוי היה לבודדם מכל חברה הגונה, מפני שדוגמת חייהם עושה שמות במוחותיהם של ישרי הדרך. כמובן שמוכרחים לסבול את קיומם בגלל יצירותיהם, אבל קרבן גדול מדי יהיה זה לשלח נערה רכה בין אותם שכורים. האמת היא כי דבריה של אמא כל כך גירו את סקרנותה של ברה עד כי רצתה בכל ללבה דוקא ללכת לאותה נשפיה. זה היה ויכוח כדבעי, וכנראה שסוף סוף היתה ברה מותרת, לולא סבא.

סבא בא בשבת אחרי הצהרים לחצות בקבוק בירה עם אבא, וברה התלוננה לפניו. הוא הכריע את הכף בהזכירו לאמא כי בהיותה בגילה של ברה היתה הולכת לכל מקום שרצתה, אפילו מבלי לשאול רשות. אמא אמרה שסבא מקלקל את הילדים. ואחר כך אמרה שנניח שהיא תסכים, הםא יכולה ברה להבטיח שתשוב בשתים עשרה או לכל היותר בשתים עשרה וחצי? סבא אמר כי אין טעם לשים גבולות לאנשים צעירים בצאתם ליהנות מחייהם. הוא אמר כי הוא מעולם לא עשה זאת.

בסופו של דבר, כשנסתיימה המחלוקת (כמובן לטובת אמא, כי אין לנצח את אמא בדברים) הוטב המצב בהרבה. כנראה שהיתה אמת בדברי סבא. לסוף אמרה אמא: “אין אני מתכוננת לחזור על שגיאותיך, אבא. אבל עוד נראה”. ואפשר היה לפרש את הדברים כי אם לא יקרה משהו מיוחד שישנה את דעתה של אמא, יכולה ברה להבטיח ליעקב כי תלך אתו לאותה הילולא של אמנים.

והערב המקווה בא, סוף סוף.

אבא נהג ביעקב באדיבות. הוא אמר: “שמור עליה בחור”. אמא היתה מסויגת יותר, אבל עזרה לברה לסדר את שערה. לולא אמא היתה ברה שמה סומק על שפתיה, אבל אמא אסרה זאת בהחלט.

ברה היתה שרויה בהתרגשות רבה. יעקב הולכיה בטאכסי, ועזר לה להכנס לתוכו כמו בקולנוע. והם לא נסעו ישר שמה, מפני – אמר יעקב – שעד תשע לא יתחמם המקום. הוא בא לקחתה בשמונה מפני שלא יפה לבוא יותר מאוחר. היא רצתה מאד כבר להיות שם, אבל יעקב ידע מה יש לעשות, כמובן, והיא הניחה לו להדריכה.

ראשית נכנסו לבית קפה. היא בקשה רק גלידה וכוס סודה, אבל זה היה מקום מפואר ואפילו הגלידה עלתה הרבה. יעקב הזמין קוניאק, והשמיע זאת למלצר כבקי ורגיל. דמעות בצבצו בעיניו כשעלע את המשקה, אבל הוא אמר כי הקוניאק הוא “ממין משובח”.

ואחר כך קמו ללכת לשם. יעקב הציע לה סיגריה. היא השתעלה ורצתה להשליכה אחרי שתי מציצות, אבל לא רצתה להזכיר ליעקב כי עוד אינה מעשנת, ולכן החזיקה הסיגריה באצבעותיה וגם הקריבה אותה אל פניה מפעם לפעם, כשנזכרה לעשות כך. לבסוף הגיעה לחצי אורך הסיגריה וראתה כי הוא משליך את שלו בתנופת יד קלילה, ועשתה כמוהו, לרווחתה.

ואז נכנסו לשם.

זה היה מקום נחמד. אלא שצריך היה לעלות בהרבה מדרגות בכדי להגיע שמה. בפרוזדור רבץ גוש שיש עצום, ויעקב אמר כי זאת היצירה הגדולה ביותר של מישא. ברה לא ידעה באיזה מובן השתמש יעקב במלה “גדולה”, ורק תמהה כיצד הועלה משא כזה עד למעלה. יעקב אמר כי היצירה “מלאה הבעה” והציע לה “להסתכל אל הקווים”. היא התבלבלה והסתכלה, אבל ראתה רק חריצים משונים. על הקיר היתה יריעה כרוחב שני סדינים מרוחה כולה בצבעים צועקים. ויעקב אמר: “אה! ובכן סוף סוף העבירו את זה לכאן!”

הם הטילו את מלבושיהם העליונים על ערמה של מעילים וצעיפים, ויעקב תלה את כובעו על כובע של מישהו אחר (יעקב היה חובש כובע, וגם פעם הראה לה שגרביו אחוזים ביריות, – לא כמו איזה שלפר). ואז לחצו כמה אנשים את ידה, וחזרו ופנו זה אל זה לחרץ לשון ולבקר את המבקרים. כמה מהשמות שהושמעו היו מוכרים לה, והיא שאלה את יעקב (בלחישה): “אתה מכיר את כולם?” והוא ענה: “כמובן”.

פנים המקם היה מלא, או כמעט מלא, אנשים, עומדים, יושבים או רובצים סביב, בחלקם על הרצפה, ומעבידים את סנטריהם בדיבור שאינו פוסק. היא לא ראתה איש מקשיב, אלא רק דוברים. הרעש פחת קצת בהכנסם, והיא שמה לב כי היא הצעירה שבחבורה. יעקב מצא לה כסא, ומיד בשבתה הקיפוה טיפוסים כאלה משונים עד כי צחקה בקול רם. הם נהנו מכך והשתתפו בצהלתה. ואז אמרו דברים משונים עוד יותר מפרצופיהם, עד כי לא הפסיקה לחייך.

היה שם גם אהוד, והיא חשבה לעצמה כי אם יזמין אותה לרקוד תצטרך להציץ אל יעקב ולראות אם לא אכפת לו, מפני שליעקב היתה נטיה קלה לקנאה.

היה שם איש אחד עם בטן גדולה וקרחת, וכולם קראו לו ריק, והוא הבטיח לה כי בטרם יעבור הלילה כבר יהיה מאוהב בה, עד אחרי האזנים. ועוד היה שם איש אחד יפה נורא ששתה כל הזמן קוניאק מתוך ספלי־תה ונראה מלאנכולי מאד. היא רצתה לדעת מה שמו, אבל חששה לשאול מפני שהיה כל כך יפה.

עוד אנשים באו והיא תמהה איך הכיל המקום את כולם. ואז העמידו גראמופון, ויצאו במחול.

ברה היתה נערה בעלת תיאבון בריא, ורקדה בהתלהבות. הרקוד הראשון היה שייך ליעקב, אבל אחר כך רצו כולם לרקוד אתה (כלומר: כל אלה שרקדו בכלל, כי האיש היפה לא רקד, ורק שתה, וכמעט לא דבר), והיא נהנתה נורא. רק שאלה אם היא ידועת לרקוד פולקא. והיא שמחה להראות את יכולתה בזה. היא רקדה ורקדה עד שהיתה באמת עיפה. ואז ישבה ומישהו נתן לה קוניאק עם סודה.

כולם היו שכורים ומאושרים, במדה רבה, והאיש היפה שר שירים עצובים בלשון זרה, ויעקב אמר לה כי את המנגינות חבר סיומה, האיש בעל הזקן השחור, אבל לא אמר לה מי חבר את השירים.

ואז היתה סנסאציה, כזאת שתקרה בחברת אמנים בהופיע ביניהם פתאום איש עשיר, או בכל אופן איש ההופך את ההכרח למצוה ואת סעודת הצהרים למנהג של קבע.

האתנח בזמזום הקולות עבר כגל מנקודת מוקד ליד הדלת, וכעבור זמן קצר כבר תפש כל אחד מהנוכחים איזו פוזה, כך שהרושם הכללי היה תמונה חיה (עם לחש קל פה ושם) המביעה ברוך הבא, צפיה, תקוה, ולא־אכפת־לי־כלום, – הכל ספוג איזה חיוך שרחף בחלל החדר.

הזעזוע החשמלי נגרם על ידי שלשה אנשים, או אחד משלשתם.

בפתח עמד איש בעל רעמה אפורה, ויעקב לחש לה כי זהו הסופר בנאלים, ולידו איזה פרצוף מחוק שרוי ברטב של חיוך מבוהל וזאת – לחש יעקב – אשתו, המשוררת בת־יה, והאיש שכנראה הסנסאציה עצמה. יעקב לא ידע מי הוא. בפעם הראשונה הוצרך להודות במבוכה כי מעולם לא ראה את האיש.

אבל לברה, לעומת זאת, היה ודאי כי ראתה את פניו מקדם. איש לא טרח להזכיר את שמו, ולכן נשארה תמהה ומחטטת בזכרונה. הוא היה כבן ארבעים או קצת יותר, בעל מבט חודר, ראש מסולסל, פה חם ותאוותני מתחת לשפמפם־מברשת, חטם חד וסנטר בולט אם כי צר. ראשו היה קטן על גוף רזה וארוך, ולבושו היה אלגנטי, אבל מוטל כעל מגוד. כנראה שהרגיז מדת אי נעימות בשל היותו מוקד של סנסאציה, ובתנועותיו היתה עצבנות קלה. עיניו סובבו על פני החדר והוא ענה על כמה הרכנות ראש.

ואז נחו עיניו על ברה, והיא חשב אי נוחיות תחת בחינתו הארוכה. מישא, שעמד ליד הדלת, הפנה את עיניו אליה, ומתוך כך הבינה כי הזר שואל מי היא. שוב חשה כבר ראתה אותו מקדם.

האתנח שבזמזום החזיק מעמד רק דקה אחת או שתים, והלחישות הלכו וגברו עד כי יכלה לבקש את יעקב שימצא מי הזר.

אבל לפני שיכל יעקב להמציא את האינפורמציה המבוקשת כבר עמד הזר לצדה, ולתמהונה פנה אליה ואמר: “שמך ברה. האין זאת?” היה לו קול נעים, והוא בטא את המלים בבהירות כה רבה עד כי נדמה שהוא מדבר בלשון שאינו רגיל בה. היא לא יכלה לענות, ורק הנידה בראשה. הוא חייך אליה, ושאל: “התואיל הגברת לצאת אתי בוואלס”

היא קמה ממקומה, והזר הביט אל יעקב, שחזר בינתים, ואמר: “מובטחני כי האדון הצעיר לא יתנגד”, ואז הולכיה אל הגראמופון. ריק מינה את עצמו למנהל הטכסים, והזר אמר לו: “וואלס, בבקשה”, כאדם שאינו רגיל להתווכח. ריק החליף תקליט, והם רקדו.

הוא רקד יפה, והיא אהבה לרקוד וואלס, אבל כשרקדה אתו לא יכלה להתמסר לריתמוס. היא העבידה את מוחה בפרך בנסיונות לא מוצלחים להיזכר מי הוא או היכן ראתה את פניו, אבל משום מה לא יכלה בשום אופן לקבוע את זהותו. בינתים דיבר אליה בקולו הנעים (עתה גילתה כי אין קולו נעים במיוחד, ורק אפן דיבורו שיווה לו צליל נעים) כאלו היה איזה ידיד של משפחתה. הרעיון הזה לא נראה לה, מפני שלא רצתה כי יגיע דו"ח מפורט על ערב זה לאזני אמא, אף על פי שלא זכרה כל מ עשה שעשתה ולא היה עליה לעשותו.

הוא שאל אם מכירה היא את כל האנשים שבמקום. היא הודתה כי את רובם פגשה בפעם הראשונה בערב זה. טון הקרבה של דבריו עזר לה לענות בקלות ולענין. הוא שאל אם אוהבת היא נשפיות, והיא ענתה כי זה תלוי באנשים המצויים שם ובמצב הרוח שהיתה שרויה בו, אבל אמרה כי בדרך כלל הולכת היא לנשפיות ברצון.

הוא אמר: “מוזר שאני פוגש אותך פה”. היא נשאה עיניה אל פניו וראתה חיוך קליל מרחף מתחת לשפמו.

הוא שאל על בית ספרה, והיא ענתה כי מסיימת היא בקיץ. הוא שאל אם חשבה מה לעשות אחר שתגמור, והיא ענתה כי כנראה תינשא ותלד הרבה ילדים. לתשובתה זאת צחק, צחוק ללא קול, ואמר כי זאת תכנית טובה מאד.

ואז פסקה המנגינה, והוא פנה אל ריק והודה לו, והחזירה אל מקומה וקד לה קדה קלה, ואמר “תודה לך” בחיוך מתוק, וקד קדה קלה ליעקב, ועוד פעם תמהה מי הוא, ואפילו פתחה את פיה לומר משהו בכוון זה אבל הוא כבר התרחק.

הוא עמד ליד החלון, ועישן סיגריה, מוקף כמה אנשים שנהגו בו כבוד גדול. יעקב לחש באזנה: "אני יודע מי האיש הזה. הוא ־ ־ ". לחישתו היתה חרישית מדי, והיא לא שמעה את השם. נפגשו עיניה בעיני הזר, והוא שלח לה עוד חיוך ואז קמה ממקומה באמץ רב ונגשה אליו.

הוא המשיך להסתכל בה כשהלכה לעברו בתוך הלאבירינט של אנשים, ועד שהגיעה אצלו היתה הקבוצה שמסביבו שותקת וכולם מביטים אליה.

אז הסמיקה, אבל שאלה מבלי להסס: “מי אתה?”

לדבריה צחק שנית, בצחוקו ללא קול, וגם האחרים צחקו, כדרך שאנשים מבוגרים צוחקים למראה תעלול של תינוק.

הוא אמר: “כיום הנני כמעט זר במקום זה. אבל גרתי פה שנים רבות, בעוד היית תינוקת.”

היא שאלה: “המכיר אתה את הורי?”

“קצת”, אמר. “אינני חושב שהם יז – שהם ישמעו את שמי ברצון. אם יוגד לך שמי, אני מיעץ לך לא להזכירו בבית”.

הוא אמר זאת בפשטות, ובלי להתחשב בשומעים האחרים, אבל גם להם נשמעו הדברים כמוזרים. את זה לא קבלו כבדיחה, אלא הסתכלו בשניהם בסקרנות, עד שכמעט וכעסה. היא רצתה לשאול אותו מדוע, אבל לא נעם לה לעשות זתא במעמד כל אותם הבריות. הגראמופון השמיע עוד וואלס.

הוא הוציאה ממבוכתה בהצעה: “התרצי בעוד וואלס?” והיא הנידה בראשה.

בשעתה המחול שתקה כמה דקות, ואז שאלה: “מדוע?”

הוא לא הבין את השאלה, ולכן שאלה: “האם רבת עם הורי?” הוא לא ענה לה מיד. אחר אמר: בערך כך. לא לגמרי. בכל אפן לא ישמחו לשמוע שפגשת בי. ולכן מוטב שלא תזכירי זאת בבית". והוא ריכך את הדברים בחיוך, ישר אל עיניה.

“ומה יקרה אם אזכיר?” וכששאלה את שאלתה ידעו שניהם כי אכן הזכר תזכיר את פגישתה.

הוא אמר: “לא אוכל להגיד לך בבטחון, אבל משער אני כי זה יטריד את מנוחתם לא מעט. די והותר יהיה להם אם ידעו כי חזרתי לכאן, ועד כמה שאני יודע, להשתקע פה. אבל כי פגשתי בך מכל האנשים בערב הראשון לצאתי את מלוני יישמע להם כתעתוע הגורל”. נדמה היה כנהנה מבדיחה מסותרת.

ואז אמר: האין את חושבת כי הגיעה השעה שתחזרי הביתה, גברתי הצעירה? אני חושב כי כבר אחרי אחת".

היא חשה כי באמת כבר הגיע זמנה ללכת, אלא שהבטיחה לעצמה וליעקב לילה של “השתוללות”, והשעה היתה רק אחת אחר חצות. איך תודה בעייפות?

הזר כנראה שהבין את הקושי. הוא אמר: “טפשי יהיה מצדך להשאר כאן, אם אין את רוצה בזה, רק מפני שתוכניתך היתה לשהות כאן יותר”.

לא ענתה, והוא קבל את שתיקתה כהסכמה. “בואי”, אמר, תצטרכי לברור את מעילך מתוך הערמה שבפרוזדור".

הוא הוליכה לפרוזדור, והיא הרהרה אם יעקב יבוא אחריהם, אבל כנראה שקנאתו היתה חזקה מכדי שיראנה בגלוי. אז חשה כי אין לה לנהוג בו כך, ואמרה לזר: “חכה לי רגע. אני רוצה להכנס ולהודיע ליעקב, זה הבחור שבא אתי, שאני הולכת”.

הוא יעץ לה: “אמרי לו כי חשה את סחרחורת קלה מפני שאינך רגילה לשתות, אבל אין ברצונך לקלקל לו את הערב, ומכיון שאני הולך כמעט באותה דרך, תלכי אתי. אמרי לו כי אין בכך כלום אם תלכי אתי, מפני שאני ידיד משפחה ותיק. הוא יאמין לך אם תאמרי לו כך, מפני שאת באמת נראית עיפה, וביחס אלי לא יכחיש לו איש את הדבר”.

היא אמרה כך ליעקב, והוא שמח שלא יצטרך ללוותה הביתה במצב כזה. בכל זאת יצא לפרוזדור, ועזר לה למצא את מעילה, ואמר לזר: “אני חושב שיהיה בסדר אם תחזור הביתה אתך”.

הזר חייך ואמר: “סמוך עלי, איש צעיר”.

חסר־פורמאליות של פרידתו היה בהתאמה משונה להופעתו הסנסאציונית של הזר. הוא לא טרח להודות לאיש או לומר שלום. הוא רק נופף בידו למי שראו אותם יוצאים ואמר לבנאלים: “אראה אותך מחר”.

בחוץ היה נעים מאד, באויר הצח, והזר ספר לה כמה טוב לו שחזר העירה. הוא אמר כי העיר שונתה הרבה,והיה קשה לו לזהות כמה מקומות. הוא אמר כי כנראה שתחושתו זאת תתעבר במשך כמה ימים. וכי בודאי תאר לעצמו תמונה מוטעה של הדברים ממרחק, והשנויים שחש בהם אפשר שהם דמיוניים. אל נכון יתמצא במהרה. עוד אמר כי נעדר כחמש עשרה שנה, אף שחזר לתקופות קצרות במשך הזמן הזה.

היא תמהה היכן היה במשך כל אותן השנים, והוא ענה: “או – כמעט בכל מקום”.

היא שאלה אם היה לו מישהו בעיר. היא התכוונה למשפחה, אלא שהוא ענה: “כן, חושבני שרבים האנשים שיכירוני. אבל אינני יודע אם יהיה מישהו שישמח מאד לראותני”.

הדברים נשמעו כה עגומים, כספורו של חוני המעגל. היא שאלה: “האם עשית איזה דבר רע לפני שעזבת?”

הוא ענה: “לא עשיתי כל דבר שיאלצני לעזוב. את בודאי שהיית רוצה לשמוע איזה סיפור רומאנטי. צר לי להכזיבך. שום דבר מיוחד לא הכריחני לנסוע. אבל, יודעת את, זה הרבה יותר גרוע כשאין משהו מיוחד. פרוש הדבר הוא כי הכל יצא מגדרו. ואפילו כך ממש אין זה. רק הרגשתי כי עלי לנסוע. כנראה שהיו אילו סבות, אלא שאין הן נהירות לי כעת”.

סבורני כי אותי היתה שיחתו של הזר מתמיהה. האנשים החשובים אינם נוהגים לדבר אתי בגלוי לב, וכשהם עושים זאת, יודע אני שהם משקרים. את ברה לא התמיהה שיחתו כל עקר. אולי מפני שמתחלה נהג בה כאחד הדודים. ואולי מפני שאנשים צעירים צריכים לתמוה על דברים רבים כל כך עד כי אין דבר שיתמיהם במיוחד. הוא סיפור לה מה היה מראה העיר לפני חמש עשרה שנה, ואיפה גר, ועל האנשים שהכיר (אחדים מהם הכירה גם היא) ואז נזכרה פתאם, ושאלה: “מה שמך?”

הוא אמר: “אין אני ידוע בשמי האמתי כיום. אולי שמעת על פלג. אני הוא”.

ובכן זה הוא פלג. טראך בלבסס! איך תספר לחברות שהיא מכירה את פלג כמו, כמו, כמו… מי? הן תמותנה שתכיר אותו להן. היא תגיד: “יכולה את לשמור סוד? נחשי את מי פגשתי בנשפיה…” הן לא תאמנה. עד שיום אחד אחרי הצהרים היא הולכת עם עוד שתים ברחוב הומה, והנה הוא לקראתה. “שלום, ברה. מה שלומך?” והן: “מי זה?” והיא: “מה? אינכן יודעות? זה הוא פלג”. והן: “מה? את מכירה אותו?” והיא: הוא מכיר אותי עוד לפניכן". או יום אחד היא יוצאת עם בחור, והולכים לתיאטרון. בשעת ההפסקה יוצאים לפרוזדור. “שלום, ברה. זמן רב לא ראיתיך”. והיא: “אבל, מר פלג. אני עסוקה מאד בזמן האחרון”. לא. לא מר פלג. רק פלג. והוא: “הייתי צריך לך בענין…” והבחור: “מה? את מכירה אותו?” והיא: “כמובן. לא ידעת? אני והוא ככה”.

והוא, פלג זה, מלווה אותה הביתה, ומדבר אליה כמכר ישן. עתה התחילה להתפלא. זה כמו בספרים.

הוא הביט אליה וחייך. “לא הייתי מופתע אלו הייתי במקומך”, אמר. “חייהם הפרטיים של אנשים מפורסמים הם רכוש צבורי. מובטחני שיודעת את עלי יותר משיש לך רצון לגלות בפני. לא כן? מי שאיננו יכול להרשות לעצמו גלוי עריותיו אל יהיה מפורסם. לצערי עודני בן הזמן הזה. חי וקיים. אין אגדות על אדם שפוגשים בחיי יום יום. אולי זאת הסבה שקמתי ונסעתי מכאן”. הוא צחק בסוף דבריו, אבל הדברים נשמעו נכונים: בשביל להעריך אדם צריך שיהיה רחוק.

הוא אמר: “כעת אני מתחרט על שגליתי לך מי אני. לא רציתי לגלות לך. אבל את היית מוצאת זאת בכל אפן”. ופתאום שאל: “איפה את גרה? ההולכים אנו בדרך הנכונה?”

הם לא הלכו בדרך הנכונה, והשעה היתה מאוחרת מאד. הוא תפס טאכסי, והם נסעו.

את הטאכסי עצר בפנת הרחוב, ופטרו שם. הוא אמר: “אפשר שהוריך ערים. נאמר ליל מנוחה פה”. הוא נתן לה את ידו, הביט בה, ואמר: “רוצה את שאנשק לך?” היא לא ענתה, והוא נטל את פניה בשתי ידיו, ונשק על מצחה. “ליל מנוחה”, אמר, ושחרר את פניה.

היא הביטה אל פניו, ורצתה להגיד לו משהו, אבל חששה שזה יהיה טפשי. היא עמדה על ראשי אצבעותיה, נתלתה בעורפו, ונשקה לו על לחיו. לא ידעה מפני מה עשתה זאת. ואז פנתה והלכה בלי להסתכל לאחור, אבל ידעה כי הוא אינו זז ממקומו עד שתיעלם מן העין.

גם אמא וגם אבא היו ערים כשנכנסה, ואבא אמר לה משהו על תרמוס במטבח. היא נכנסה ישר לחדר האמבט ועמדה לפני הראי, בוחנת את פניה.

מתחלה, כשהייתי רואה לגברות שהן בוחנות את פניהן לאחר שהתנשקו אתי, הייתי משער שהן עושות זאת מפני שאני פורע את תפארותן. אולי שערתי כך מפני שאין גברת מציצה בראי בלי שתגע בצוארון, בשער או בגבות העינים. הבהילות הזאת להעביר עיניהן מפני אל פניהן היתה מעמידה אותי במצב לא נעים. פני לא יעמדו בהתחרות עם פני רוב הגברות. ולפיכך מאז שמצאתי כי רשאי אני לבחור לי תנאים משלי לנשיקות מבכר אני לעשות זאת באפלה, שאז אין תועלת בראי, או מתוך ישיבה על ארנקיהן. מכל מקום, נוהג אני לתפס את ידיהן כך שתוכלנה לאחוז רק בי, ולא תחפשנה אחר כל אוביקט אחר מאחריהן אל על הכסא הסמוך, או מאחורי. והטוב ביותר הוא לנשקן כשאין כבר מה לפרוע.

בכל זאת אפשר שהגברות עושות זאת מטעמים אחרים. כל אחת מהן היא שחקנית, במדת מה. וכל אחת מהן רוצה לדעת אם העמידה פוזה מתאימה למלאכת־קדש זאת. ועד שהן מתרגלות למקצוע ועושות מלאכתן מתוך שגרה, חוששות הן תמיד פן לא השתמשו בהזדמנות להעגיב פניהן עד המאכסימום. אולי זאת הסבה. אבל כל זה רק בדרך אגב.

ברה יכלה לתאר את פניה מבלי שתסתכל בראי. אבל משום מה רצתה לראות מה מראיה. היא בחנה את הפנים המוכרים לה מזמן כמי שרואה דבר חדש. הגבות, כמו שתי זויות כהות, משיות ותקיפות; העינים שהן כמו רוקדות, כפי שאמר לה פעם משה; החטם הקטן והחד; הסנטר הקטן והעקשן; הפה המחוטב; השער המסתלסל; הראש הקטן והגזעי על הגוף המתומר והגמיש. היא היתה יכולה לכתוב שיר על עצמה.

היא ישבה על דפן האמבט. ובכן – מה ובהן קרוב הוא, שאר בשרה. הילד הרע של המשפחה. האם זאת הסבה שאין לה להזכיר כי נפגשה אתו? מריבה? הוא אמר: לא בדיוק. אהה! הוא התנהג שלא כשורה. פוי! ילד רע! ומה פרוש שלא כשורה? הם חשבו שאין זה לפי כבודם אבל הוא נהג לפי מצפונו. כן, כן! המוסר הפושע של החברה הבאנאלית. ומה הם? צדיקים שכמותם! כלומר: באמת, מה רע מצאה בהם?

תצטרך לשאול את אבא. היא גם תחזיר את הבן הסורר, לא: הבן הנדח, לחיק המשפחה. זאת היתה רק אי־הבנה, בודאי חלוקי דעות בעניני ירושה, או אולי רומאנטיים יותר? או, כמה טוב יהיה, היא תביא להשלמה, ולסליחה, ולפגישה, ולנשיקות, ולדמעות. “סלח לנו”. “לא. לא. אתם סלחו לי”. ברה התרגשה כל כך עד כי כמעט ופרצה בבכי.

היא מלאה לה אמבט. חם מאד. ושכבה בו למעלה מחצי שעה, עד שדפק אבא על הדלת ושאל אם קרה לה משהו.

ואז לבשה את הפיג’אמא הנחמדה ביותר, את המשי השחור־ולבן, והתבשמה בבשם שנתן לה יעקב ליום חצי־הולדת, ושכבה במטה והרהרה עד שנרדמה.

פעמים מצטער אני על שאינני מוסיקאי. יש רגשות שאפשר למסרם רק במוסיקה. אני יודע זאת, מפני שלעתים קרובות חש אני בהם תחת השפעת מוסיקה, אבל בבואי לתארם אינני מוצא לי מלים, והצרה היא שאינני יכול לחזר גם על המנגינה. המוסיקאים נוטלים סרגל (זה דוקא יש לי) ומותחים חמשה קוים, וכותבים פ“א סופית או כ”ף הפוכה או משהו ואחרי זה נצבים כמו קני קש עם בועות סבון בקצותיהם, והרי לפניך מוסיקה. אם מנגנים אותה אשמע את הקוינטט לחליל של בראהמס, בערך באמצע, או כיוצא בזה, או מחול השעות או מאותן היצירות הנהדרות שאינני זוכר את שמותיהן (זהירות! הדבר הזה ילך לדפוס, ותמיד נמצא אחד שקופץ וטוען: “בה! מחול השעות – טנפת! מה זה מבין במוסיקה?”). ואני – באמת צרה שאינני זוכר את שמות היצירות המוסיקאליות. רציתי לומר: ברה חשה בחלומה כעין יצירה אחת של מוצארט. זה מתחיל… אני שומע את המנגינה, אבל איני יכול לחזור עליה, לא רק בכתב, אלא גם בנהמה חרישית לא, וגם לא בשריקה. בקשתי פעם חברה אחת שתלמדני לנגן על פסנתר, אבל הי אלימדה לי משהו אחר. אין להם סבלנות לאצבעותי הקצרות (אצבעות אכר) ולי אין סבלנות למה שנקרא בלשונם “גאמות”. חבל.

ברה חשה כעין אותה מנגינה של מוצארט, הנשמעת לי כעת, במשך חצי־האפלולית של המחשבה, כשאין אדם יודע אם ישן הוא או ער. בדמדומי ההכרה. כל כך דומים הם לדמדומי היום. לרגע אחד שוכח אתה אם המעבר הוא מאפלה לאורה או להיפך. משהו, משהו טורדך ואינו טורד. ולמחר מעיר לך מישהו כלאחר יד: “מה זה מלמלת מתוך שנה?” מתוך שנה? הרי כאלו עברת, כשמחויר האור הראון מעבר להרים, בין גדרות שטה, או הלכת בצל הפרדס עם האדם המערב, ואיזה תור רחוק משמיע צחוק עגום, ואיזה ריח עשן עולה באויר ומשהו מרפרף מולך, ספק צפור, ספק עטלף, ואפלו אפשר איזו פייה. ברה חשה ראלו נמצאה על כף ביום נוהר ותכלת השמים מובלטת בענןצחור אחד ותכלת־אפורה של המים במפרש מבריק אחד. אותם געגועים, אותה צפיה, אות דבר מה שאין לתארו, שהו אעגום ושעושה אותך מאושר.

בבקר הקיצה בחיוך. ולרגע לא ידעה משום מה מאושרת היא כל כך. ואז זכרה.

אבא כבר הלך לעבודתו. היא כל כך רצתה לדבר על זה עם מישהו עד שכמעט ופצתה פה לאמא. היא נצלה מכך, דרך נס, בגערה. אמא העירה בחריפות שהשעה כבר אחרי עשר, וכי מקווה היא כי ברה לא תבלה את כל ימי החפש שלה ביום במטה ובלילה בהוללות. היא הזכירה לברה כי יש עבודה לעשות, ואם אין ברצונה ללמוד יכולה היא לפחות לעזור בבית.

מלים אלה לא העכירו את רוחה של ברה. היא סעדה פת שחרית לבדה, ובתיאבון גדול, וחשבה כל הזמן עם מי תוכל לדבר על – על הכל. היא מוכרחה לספר למישהו על ליל אמש. מה בדבר גאולה? מה תאמר היא?

הטלפון צלצל. היה זה יעקב. הוא שאל אם הגיעה בשלום הביתה. כנראה שכמה מלים שנאמרו אחרי לכתה אמש קלקלו את מצב רוחו. חברת האמנים נוקמת באנשים שהיא צריכה להראות להם מדת התחשבות. הוא אמר: “הזהרי מאותו איש. שמעתי עליו שהוא שטן לעלמות”. היא הפסקתו: “אל תהיה טפש, יעקב. הוא קרוב שלי, והוא בסדר גמור”. בזה הרגיעה את רוחו. אומרים לאדם “אל תהיה טפש” ומוסיפים “זה יהיה בסדר גמור”, ובזאת רוחו נרגעת. המדינאים גלו זאת מזמן. יעקב שאל מתי ייפגשו שנית, והיא ענתה כי מוטב שיטלפן ביום שלאחר מחרתים, מפני שאמא מתנגדת שתצא כל כך הרבה בערבים.

בדרכה לחדרה להתלבש עצרה אותה אמא: “מי הוא אותו קרוב שלך שספרת עליו? מה הענין?”

זה בדיוק התאים לאמא שתקשיב לשיחות שאינן נוגעות לה. כעסה של ברה עלה עד כדי שתפרוץ: “אם את כבר שואלת, לא אכפת לי להגיד לך. אמש, במסבה, פגשתי את פלג. פ”א למ“ד גימ”ל. הוא ליוני הביתה, ואמר לי כי קרוב הוא אלי". היא הוסיפה את השקר במכוון, כעין יריה באפלה, אבל זה עלה לה במחיר הסמקה.

בפעם הראשונה זכתה ברה לראות את אמא נבוכה. אמא היתה כה חיוורת עד שכמעט והתחרטה, אבל בכל זאת הסתקרנה לשמוע מה יכולה אמא לומר. מכיוון שכבר נאמרו הדברים האסורים, אל יתבזבזו לשוא.

אלא שברה הופתעה. פניה של אמא התעוותו לחיוך מר, והיא שאלה: “ומה הקרבה שקבע בינך לבינו?”

ברה נלכדה בפח. היא אמרה: “הוא לא אמר”.

אמא שאלה, ואותו חיוך קופא על פניה: “מדוע לא שאלת? האין זה מענין אותך?”

ברה לא ידעה מה לענות, ובמקרה כזה כבר למדה מה לעשות היא שתקה. פני אמא הפכו ארגמן. היא אמרה: “אני אוסרת עליך לבוא בדברים עם אותו איש, בשום תנאי. אני מתפלאת עליו, אבל אני כבר אדאג לכך שיותר לא יטרידך”. ואמא נחפזה לחדרה.

ברה התכוננה להפתעה, אבל כעת הרגישה כי הגדישה את הסאה במדת מה. היא נחמה על שאמרה לאמא. והרי הוזהרה במפורש. איזו טפשה היתה. כעת תעמיד אמא קשיים. ואמא היתה עקשנית כפרד.

אלא מעתה, מכיון שהסוד כבר התגלה. הרי שאפשר לשוחח עם אבא. היא ידעה היכן תמצאנו, והיא תלך אליו ולתדרוש יחס הוגן. או אולי מוטב שתלך ותראה את פלג מקדם. אבל היכן יימצא? היא לא ידעה היכן הוא מתגורר. כנראה באיזה בית מלון. לא. עליה יהיה לראות את אבא מקדם.

היא התחמקה החוצה, מפחד פן תשאל אמא לאן היא הולכת, והלכה לבנין בו עבד אבא באותו יום. אבא היה לבוש אוברול, והיה שעון עם האדריכל על העתק־שמש ורוד, דנים במשהו, ואצבעותיהם מציינות מקומות על הניר. אנשיו של אבא הכירוה. וכשהתקרבה קראו לה ברכותיהם בששון גדול. המקום היה מלא רעש ואבק וריח מלט טרי.

אבא נשא עיניו וחייך אליה. “בקר טוב, ברה”, אמר. “מה קרה? צריכה כסף?”

“לא, אבא. אפשר לדבר אתך רגע?”

אבא התנצל לפני האדריכל, והלה הניד ראשו בחיוך. הופעתה הכניסה ואריאציה נדירה בעבודתם, ותמיד שמחו בבואה.

“הבט, אבא. אמש, בנשפיה, פגשתי את פלג. אתה יודע מי זה, הוא לווה אותי הביתה. אמא הקשיבה הבקר כשדברתי עם יעקב בטלפון, והייתי צריכה לספר לה. היא התנהגה מוזר מאד. היא התרגשה מכל הענין. למה, אבא? אתה יכול להגיד לי?”

גם אבא התרגש, אבל על פי דרכו. הוא הציץ לרצפה בשקט, נשען על מסגרת עצים, ואז אמר: “מה אמרה אמא?”

היה עליה לדעת כי אבא לא יצא נגד אמא. אבל אין להסתיר מפניו: “אמא אסרה עלי לראותו שנית. אינני מבינה מדוע?”

אבא נהם ושתק. ואז אמר כאלו חזר ממסע לארץ המחשבות, “אני חושב שאמא צודקת. אני במקומך הייתי עושה כמצוותה”.

“אבל, אבא, אינני רואה כל סבה מדוע. מדוע אסור לי לראות את האיש? הרי זה כל כך מוזר; והוא התנהג אלי כל כך יפה”.

אבא נחלץ מהענין. הוא אמר: “מדוע לא שאלת את אמא?”

“לא יכלתי. היא כל כך התרגשה עד שפחדתי פן תקבל התקפה. אבל האין אתה יכול לומר לי מדוע?”

אבא לא ענה. הוא אמר: “אינני יודע מדוע מדוע זה צריך להדאיג אותך כל כך. הלא אין לך צרך לראות את האיש. אפשר שאמא בכלל איננה סובלת שתיפגשי עם יצורים כאלה. וזה מובן. האין זה מספיק לך? אינני חושב שהאיש הוא ללא דופי. הביטי, ברה. היי נבונה. אינני מבין איזה ענין יכול להיות לך באיש שהו אלמעלה מכפלים כגילך. אם את רוצה לספק את רגש ההתיהרות שבך, הרי כבר השגת את מה שרצית. שום דבר טוב לא יצמח מזה. ובכן מוטב שתשכחי את כל הענין. הוא לא יישאר כאן זמן רב. זה אני יכול להבטיח לך. אף פעם אינו נשאר. ואת יכולה לספר לכל הבחורות שאת מכירה אותו פנים אל פנים, וזה הלא כל מה שאת רוצה, לא כך?”

אבל זה לא היה כל מה שברה רצתה לשמוע. היא רצתה לדעת מדוע. ואם אלה לא יגידו, יכולה היא עוד לפנות למקור, כי יש עוד איש שאפשר לשאוב ממנו משהו, וזהו פלג עצמו. אמא או לא אמא, היא תלך ותשאל לאותו מה פה על הענין.

לא היה כל כך קשה למצא איפה הוא מתגורר. היא פשוט נגשה לביתו של בנאלים, ושם אמרו לה מיד. הרי זה רעיון פשוט מאד. היא התפלאה מדוע לא עלה בדעתה מקדם. הרי אמש באו יחד.

אז קפצה אל אוטובוס ונגשה למלון. הוא יצא, אבל יחזור לסעודת הצהרים. מה יש למסור? לא, היא לא רצתה למסור כלום. מתי הוא סועד? בערך באחת וחצי. היא לא כילה לחכות עד אז. והיא לא רצתה לעמוד שם כך שכל אדם יראנה ואולי גם יגיד לאמא. היא בקשה למסור לו: “האפשר למסור לו כי אטלפן אליו בערך בשתים וחצי? שמי ברה. תודה”.

היא נמלטה מהמלון כמעט באחור של חצי שניה. בצאתה היתה צריכה להקיף עמוד מפני שלמזלה הספיקה לראות את אמא, נכנסת, לפני שאמא ראתה אותה. אמא היתה ללא ספק פעילה ביותר. היא לא חכתה אף רגע אחד יותר מהראוי.

סעודת הצהרים בבית היתה כבדת רוח ודמומה. כנראה שאמא דברה עם אבא, וזה העגימו ביותר.

ברה רצתה לדעת אם פגשה אמא את פלג במלון. האם חכתה לו? כנראה שכן. ובכן, מה אמרה לו? איזה מין גלם היתה. למה היה לה לספר להם?

בדרכה החוצה, בערך כרבע אחרי שתים, שאלה אמא לאן היא הולכת. היא אמרה: “אל גאולה”. ואף על פי שאמא בודאי הבינה כי שקר הדבר, הניחה לה.

היא נגשה לבית המרקחת שבפנה, אבל זה היה טוב יותר מדי קרוב לאמא, ולכן המשיכה ללכת עד שהגיעה לתחנת טאכסי. משם טלפנה למלון. היא שאלה על מר פלג, מפני שלא ידעה כל שם אחר, אבל מי שענתה לטלפון במלון לא ידעה למי היא מכוונת. מדוע מעסיקים טמבלים כאלה ליד הטלפון? ודאי איזה בחורה מפוצפצת עם תסרקת כמו כרבלת וצפרניים צבועות. היא התעקשה, ואז שאלה הגברת המטומבלת, שכנראה לא ידעה שתי מלים בעברית, את מי ששאלה. איזה גבר נגש לטלפון, היא חזרה על בקשתה, והוא קישר אותה בלי לדבר מלה אחת.

קולו המתוק: “הלו”. הוא הכיר את קולה. “האת היא, ברה?”

“כן. הבט האם אני יכולה לראותך אחרי הצהרים?”

“לא. צר לי. אבל לא אוכל”.

“ובכן בערב”. היא תמצא סבה להתחמק מהבית.

“לא, ברה. אני מצטער מאד, אבל לא תוכלי לראותני בכלל”.

“מה פרוש בכלל?”

“אני נוסע מחר. שגיתי אתמול כשנגשתי אליך. לא הייתי צריך לעשות זאת. אבל לא יכלתי לעמוד בנסיון”. שוב פעם אותו גלוי לב ארור שלו.

“אבל מה השגיאה?”

“ראי, ברה. עצתי לך: הניחי את הענין כמו שהוא. הבה ונתימר כאלו לא ראינו זו את זה בכלל”. איזה מין קונספירציה נגדה? הם רוצים לשגע אותה הרי היא כמידפקת על דלת נעולה.

“אמא היתה אצלך?”

“כן”. ובכן כך הענין. הוא המשיך: “היא צודקת”.

“פחדן אתה”, געתה ברה. ובכן אמא צודקת. אמא תמיד צודקת. הלואי לעזאזל ואמא לא היתה כל כך צודקת תמיד. ומה תועלת בכך אם צודקים או לא כשאין את יודעת על מה מדברים בכלל?

“אתה פחדן”, חזרה ואמרה. היא אמרה זאת. היא, ברה, אמרה זאת לו, לפלג.

הוא לא נעלב. הוא אמר: “אינני חושב כך: אני חושב שאני עושה מה שנכון. שלום לך, ברה. אינני חושב שעוד ניפגש. אל תכעסי עלי. אני יודע מה עלי לעשות”.

“מה שלום!? לעזאזל!” אמרה ברה, “אני אראה אותך לפני שתסע אףלו אם יתפוצץ כל העולם”.

“אני יודע שאת יכולה לעשות זאת”, ענה לה בשקט, “אבל אינני חושב שזה יועיל לך במשהו, או גם לי. הניחי לענין, ושכחי על הכל. את אינך יודע מה פה. אני יודע. ובכן עלי לדעת מה רצוי ומה לא רצוי. לא כן?”

“אינני מאמינה בשום דבר שמספרים עליך”.

היא יכלה לשמוע בקולו כי מחייך הוא. הוא אמר: “תודה לך, אבל אל תמשיכי. אני יודע מה ברצונך לומר. אל תאמרי”.

“מה שמך?” שאלה פתאם.

“אינני רואה לשם מה את צריכה לו, אבל תוכלי למצא אותו בקלות גם בלי לשאל אותי”.

“מה השם?” התעקשה.

“ברוך”.

שם כזה לא היה במשפחתה, לא מצד זה ולא מצד זה.

“האם זה שמך הנכון, או שנית אותו?”

הוא צחק, אותו צחוק מוזר שלו. אבל הצחוק לא הרגיזה. הוא היה כה עצוב וחרישי.

“אין לי שם אחר”, אמר, “אלחנן ברוך”.

היא תקפה כלאחר יאוש: “אני מוכרחה לראותך”.

“לא”, אמר. “לא תעשי זאת. אנא. האמיני־נא לי. אני יודע מה הרגשתך. אבל הנה כי כן: ככל שתקדימי לשכוח ייטב לך, וגם לי. אנא, ברה, בקשתי היא זאת”.

היא הרהרה רגע. איש עמד וחכה, כנראה לטלפן. פתאם נזכרה כי יש מסביבה אנשים היכולים להקשיב.

אמרה: “התכתוב אלי?”

“לא. לא אוכל”.

“התזכרני?”

“כן”. אמר, “זכור אזכור”. ופתאם הוסיף: “אולי – אם יש ברצונך – האוכל לקבל את תמונתך?”

“לאן אשלחנה?”

“עד לדרישה, דאר איסטנבול. כתבי על המעטפה את השם ברוך ופוסט רסטאנט. היודעת את איך לכתב זאת?”

“כן”. אמרה. “אני יודעת”.

“האוכל לומר שלום עתה?”

“שלום לך”. אמרה, וכמעט נחנקה.

“שלום לך, ברה, ישמרך אלהים”.

החזירה את השפופרת למקומה, וחשה שהנה־הנה תפרוץ בבכי.

היא ברחה, אבל לרא רצתה לראות איש. הלכה לספריה הצבורית, ובקשה איזה ספר. משום מה דוקא ספר זה? פתאום זכרה מנין הכירה את פניו. הספר היתה תמונתו. דמעות טפטפו על שולי הספר, והיא קנחה אותן באגרוף. איש זקן שישב מולה אמר בהשתתפות: “ספר עצוב, מה?”

“כן”, אמרה ברה, “נוגע עד הלב”.

לצרך תעודת הבגרות הוציאה כעבור כמה חדשים תעודת־לדה.

שם היה גם שם אביה.

באותם הימים הגבילו לי את חפש התנועה בארצי, מכמה טעמים. ואולי משום כך הייתי משוטט לתיאבון לאורכה ולרוחבה של המולדת. אהבתי ביותר להלך ברגל, לקיים את הנאמר בתחלתו של ספר יהושע.

יום אחד בחדש אלול נזכרתי כי עוד לא עליתי לקברות אבותי. לולא הקשיים בנסיעה אפשר שהייתי פונה כמנהגי לבית העלמין של ק“ק ראשון לציון, כי בו קבורים כמה דורות של משפחתי. אבל עלה בדעתי כי “בגלל המצב” לא ריבו אחב”י לבקר את הקדמונים באותה שנה. נחמץ לבי עליהם ופניתי לעלות חברונה.

משהגעתי לירושלים תובב"א, חקרתי על דרכי. כפי שאמרתי, למעשה אסור היה לי לנסוע לחברון. ומלבד זאת חמירא סכנתא מאיסורא. המרחק בין שתי הערים הוא כחצי שעה במכונית, ובכל זאת, למראה הקשיים במעבר, נדמה היה כאילו מוליכה רצועת האספאלט הדקה אל מעבר לגבול.

היום חם היה, וכמעט שכלה כוחי בעצות ובאזהרות. החלטתי לצאת ברגל לפני שתתאחר השעה. כנראה שהאבות הבינו ללבי, ובהגיעי לתלפיות (מעשה נס תעיתי בדרכי) שלחו לי סימן ברכה. עובר הייתי מחנה צבא, והנה באריטון צלול תוקע לחלל העולם: “חרבון שכמותך! הרי זה מידד!”

עצרתי בי, וחפשתי מנין בקע הקול, מתוך אחד קרונות הצבא הנצבים שם הגיחה קרחת ורודה, ואחריה נראה פרצוף נוצץ מזעה, ואחריהם נפלט ונפל גופו העצום של עוג.

הוא זנק לקראתי, חבקני אל טבורו, טפח על גבי, ומיד נשאני אל הצל, ונסה להשיב את נפשי בקוניאק. כשחזרו אלי חושי, פתח להסביר לי כי חום היום הוא שהמעיד את רגלי. יעצתי לו לא לטפוח לבריות על גביהם אם אין רופא מצוי בסביבה. הרעיד עוג את חזהו האדיר ואת מיתרי קולו ושלח את כל הצפרים בראדיוס חמשה קילומטרים למעוף פחדים בצהלתו הגדולה, ובשר לי כי לא השתניתי קמעא, לבד מתוספת השער. הוא החליק על זקני בחבה כה רבה עד כי עלתה לחלוחית בעיני.

אז שאל לאיזה רוח מכוון אני צעדי ביום גיהנומי כזה. ספרתי לו. הרהר כרגע ושאל: “האם אכפת לך אם תסע בקרון? ברגל תטרח כיום תמים, ואני מסופק אם תגיע לשם חי”.

עניתי כי לא אכפת לי להגיע לשם באוירון, אם יימצא לי. ואז הוא תוקע לידי כריך בגדל אופן־מכונית, יוצק לתוכי את הנותר במימיה, ובעוד שאני משתעל מחריפות המשקה הוא אומר: “טעם משהו עד שאני מסדר את ענין הנסיעה”.

הצלחתי להשחיל בגרוני נגיסה ראשונה, והוא כבר חוזר בעסוק רב, מלווה קצין־צבא, ומציגני לפני בריה מצוחצחת זאת כעולה רגל בדרכו לקברות סביו שבחברון.

הקצין מעונין. “מי היה סבך?” – שואל הוא – “כעת אין יהודים גרים בחברון”.

“יש לפחות שלשה קבורים שם”, אני עונה.

“מוזר”. – אומר הקצין – “הרי אין לאיש יותר משני סבים”.

“שלשה הם” – אני עומד על שלי, ומפרט – “אברהם, יצחק ויעקב”.

“מה שם המשפחה?” – שואל הקצין.

“אבינו”. – אני משיב. – “אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו”.

הקצין נבוך. עוג מתערב: “כך הם נקראים. זה בלשוננו”.

“הגם אתה קורא להם בשם זה?” – פונה הקצין אליו. – “כלום קרובי משפחה אתם?”

“כן”. – אומר עוג – “הם סבים גם שלי”.

הקצין מושך בכתפיו. כל זה למעלה מבינתו. הוא מגרד בלחיו ומסלסל בשפמו, מלמלם, ואומר: “התוכל לדוג סיבה בת־בינה בכדי לשלוח שיירה לשם?”

“יש לי סיבה מן המוכן” – אומר עוג. “הקולונל שכח את נרתיק הטבאק שלו בכפר עציון”.

“מוטב” – אומר הקצין – “אחתום עלפתק לשני קרונות. בוא ונשתה משהו”.

הקצין שואל את עוג בלחש: “האם הוא ראבאי?” כנראה שכוון לזקני. עוג אינו יכול לדבר בלחש, והוא מחצצר תשובה: “לא. רק דעתו משובשת”. אחר הדברים האלה נהג בי הקצין בכבוד גדול. הוא צווה לנו מנות כמה חיילים לסעודת הצהרים, וכן הוסיף כשני תריסרים בקבוקים מחותלים בשק רטוב להטעין על הקרון.

אם בגלל מזג האויר או מפני הרעיון כי הולך הוא לבקר אצל אבות אבותיו הנשכחים, עוג נהג כשתוי. כעבור כחמש דקות בקשתיו לעצור.

“לעצור מה?” – שאל – “את הזמרה?”

“לא. אמור לנהג שיעצור”.

הוא עשה כדברי בבהלה, ומיד תפשני בזרועותיו, טלטלני והורידני מהקרון, וחלץ לי את דד המימיה אל שפתי. פרפרתי בזרועותיו כמו חפושית שהפכוה על גבה, והוא מסביר לחיילים: “מכת שמש. הביאו מים, מיד”.

חנוק למחצה הצלחתי להתיז מלים עם רסיסי קוניאק: “קבר רחל, גולם שכמוך”.

“מה, מה?” השמיע, שמח שחזר אלי כוח הדבר.

פי השתחרר, אם כי התנועה עוד לא הורשתה לי. אמרתי: “עלינו לגשת אל קבר רחל”.

רוחו חיתה. “ובכן אינך אומר למות. פחד גדול פחדתי. אל תעשה זאת שנית”, התרה בי.

“מה לא אעשה?” – אמרתי – “רציתי שנעצור ליד קבר רחל. וכי אין אתה יודע שהיא קבורה פה?”

“אה!” – אמר – “בודאי. הרי זה קבר רחל”.

מתמיד היה לבי רגיש לרחל אמנו. ראשית משום שמתה בלדתה, אחרי שנים רבות של עקרות. ושנית משום שהיא קבורה לבדה, בצד הדרך. אולי משום כך היא הראשונה לפגוש את החוזרים מן הנכר. עודני מאמין כי קמה היא בחצות הלילה ויורדת אל הירדן לבכות. סבתא מסכנה. עיניה היפות כבר רכות מבכי.

איני יודע מה עבר עלי. צנחתי שם מתחת לעץ, ישבתי, והדמעות זורמות על לחיי. עוג עמד מאחרי, וכנראה שגם הוא עסק בבכיה, כי בדברו כמעט לחש:

“רצוני לומר משהו”. – אמר – “תפלה”. – אמר.

קראתי “קול ברמה נשמע” והוא חזר אחרי.

החיילים עמדו במרחק מה וחכו בשתיקה. עוג היה במצב רוח פילוסופי. הוא הלך אל הקרונות וחזר עם שני בקבוקים. “לחייך, סבתא”, אמר, והוסיף הסבר בכעין התנצלות: “הבכי מיבש את האדם. שתה, חביבי. שתה לפגישתם של סבתא ונכדיה”.

הדמעות זלגו מהעיניים והבירה מהבקבוקים.

משחדלו הבקבוקים לבעבע, נטלני עוג וכמעט נשאני אל הקרון.

“מספיק. די לך”, אמר. “סבתא לאה תקנא”.

דרומה לבית לחם היתה הדרך עזובה. כרמים עטרו לה מסביב, וירקותם היתה מנמנמת בחמה. הקרונות שטו בזמזום, ועוג החליט לא לעצור עד בואנו לחברון. “אין טעם להחמיץ את פת הצהרים”, אמר. אלא שאני בקשתי לעצר בחלחול. החיילים הלכו לתור אחר ענבים, ואני משכתי את עוג לטפס על ההר.

הוא לא התפעל. “אין פה כלום”, אמר.

ואז הרהר כמה דקות והעלה רעיון: “לא עלה על דעתי”, אמר, כי ארץ הרים היא ארצנו. נדמה היה לי כי כולה שטח חלק".

“ארץ מחוספסת היא”, אמרתי.

לצד מזרח היתה באמת מחוספסת, כמין תהו ובהו של סלעים וגיאיות. ממערב הוחלקו הזויות במקצת. החיילים חששו לחנות זמן רב בדרך, ואנו חזרנו להחליק על הכביש.

עוג קבע כי עלינו לסעוד לפני שנגש למערת המכפלה. כי – לדבריו – היה צרך לחזק את הלב לקראת ההתרגשות. לא חשתי כל רעב, אבל היה עלי לותר.

קשה להתאפק מאכילה כשרואים את עוג מתפטם. היה במקום כעין מחנה צבא קטן, ואנו הוכנסנו לצריף ארוך והושבנו לפני צלחות עמוסות. עוג הרצה לפני על תועלתו של המזון בשעת מתיחות נפשית, וכל כך שוכנע מדברי עצמו עד כי אפס כוחי להתחרות בו. הוא נד לי בראשו ונאנח. “לגם קוניאק”, אמר ברחמים, “זה יעורר את תאבונך”. ואז ערה לתוכו שני חצאי כוס בזה אחר זה, ואז לגם את המזוג בשבילי, ואז סקר את צלחתי, ואני עודני בראשית המלאכה, והחליט לצאת לעזרתי, שאם לא כן “ירד הלילה בעוד אתה נאבק במזלג”. עמל חרוצים במשך חצי שעה העבירנו את מלאכת הלעיסה. הוא יצק לתוכי עוד משהו, ויצאנו.

הלכנו ברגל. החיילים לוונו בשתיקה. עוג העיר לחלל העולם כי אמנם אינו אסטניס, אבל ריחות בירתו של המלך דויד עוברים על מה שצפה. רגלי לא נשאוני כיון, וגם חושי היו מעומעמים קמעא, או אולי המומים במקצת. עוג היה הולך כדוב שהשוט הציבהו על כפותיו האחוריות.

פתאום הוא אוחז בצווארוני מאחור. ראיתי כי הכל עומדים.

עמדנו שותקים כמה דקות, ואז משמיע עוג בביישנות “שלום, סבא”.

תלוי למחצה בכפו, חכיתי עד שנשמעה מעין נחרת־גערה של ישישים. אחד הזקנים רטן.

החיילים נשארו עומדים מאחרינו, ואנו התקדמנו בזהירות, כמעט על אצבעות רגלינו.

בר־נש מזוהם עמד בפתח ונסה לומר לנו משהו, אבל למראה עוג והמדים שמאחרינו סר הצדה והניחנו להכנס.

בפנים לא נראה דבר מלבד אור קלוש, כממנורת שמן. גששתי מדרגות וירדתי. לא יכלתי להבחין דבר, וישבתי על המדרגה האחרונה. עוג עמד נשען אל הכתל. שמעתיו מתחכך, נבוך, ואז אמר: “שלום. באנו”. ושוב היתה דממה כמה דקות.

ואז קמתי ממקומי. היו אתנו שלשה ישישים ושלש זקנות כלם עטופים לבן.

לישישים היו זקנים לבנים וארוכים ומטות בידיהם. אחד מהם היה עוור, ונשען על כתף הזקנה שאתו. גם את לאה הכרתי בעיניה הרכות, ואז הבחנתי בכולם.

סבא אברהם נחר בכעס, ואמר, “אינכם מרבים לבוא הנה”.

נסיתי להתנצל: “לא קל לבוא הנה. הלא ידעת כי כשמונים מאתנו נקטלו לא הרחק מפה”.

“בה!” השמיע בגערה. ראיתי כי לא שונה הרבה מאז הענין על הר המוריה. “אל תהיו מוגי לב”, אמר. ומה אם ייקטלו כמה מכם? אל תיראו מפני ארצכם. מורשת הורשתי לכם, ולכם היא לשמרה".

סבתא שרה התערבה “אל תשלח אותם בחמה, אברהם. שבו, ילדים, בעודך חי קבלת אורחים ביתר רצון”, סנטה בו.

עוג נסה לשוחח: “בקרנו אצל סבתא רחל”, אמר.

יעקב נאנח: “עודה מצפה. אשה מסכנה. שלה היו האחרונים בבואם והראשונים בצאתם”.

סבא יצחק מלמל משהו, אך לא יכלתי להבחין מה דבר. סבתא רבקה אמרה: “הסב יצחק רוצה לדעת אם רעבים אתם”.

“לא”, אמרתי, כבר סעדנו, תודה".

שוב מלמל משהו, והיא אמרה, “אם רצונכם בבשר ציד, יתן לכם חתיכת שור הבר. הוא עצמו חובב בשר ציד, ובמקום מנוחתנו יש טבחים אמנים”.

עוג הלבין את פני. היה עלי לדעת כי כן יעשה. סובא שכמותו! “א, סבא!” הוא אומר, “אינני רעב. אבל אולי תוכל לסחוב לי בקבוק היין המשומר?”

כולם חייכו לדבריו. סבתא לאה אמרה: “אבל עליכם לשתותו פה”. וסבא אברהם אמר: “אתן לכם עוגות מצות ושלש לשונות בחרדל. טעימות הן עם היין”.

סבתא שרה הוסיפה בגאוה: “הוא עושה אותן בעצמו”.

שתינו יין מתוך בקבוק חרס וטעמנו את תבשיליהם של הישישים. כולם היו טבחים אמנים, ביחוד סבא יעקב.

ואז הטעימונו משבעת המינים, ואברהם הוסיף מוסר השכל. סבא אינו נותן דבר בלי להוסיף מנה של מוסר השכל. הוא אמר: “טעם לכם, הלא? מפרי ארצכם הוא. אין ארץ בעולם אשר תתן פרי כארצכם. תקותי כי נכדי זה (סבא יעקב הסמיק) לא הראכם דרך לחפש אכלכם בארץ זרה. בארצכם תאכלו לשבע. ועתה, ילדים, לפני לכתכם ראו הזהרתיכם: ירושתי תוכל להיות מתת או משא, כאשר תבחרו, ותקותי כי תהיה לכם מתת. אבל לא במאמר תבוא אליכם. אך אל יפל לבכם אם יקשה עליכם להחזיק בה. עלו ועשו, בכל אשר יקרה אתכם, יסד יסדתי עם, ונתתי לו ארץ ואמונה. אוי לכם אם בגוד תבגדו בי”.

עיניו בערו בכעס.

סבתא שרה ראתה כי רועדים אנו, והוסיפה: “אנא, אברהם. אל תרגז. טובים הם. בניך הם, אם גם יחטאו לפעמים. אך טובים הנערים”. ואז פנתה אלינו: “כל טוב לכם”, אמרה “וכל טוב יבואכם אם לא תשכחונו. הרבו לבוא הנה. אין אדם מת כליל כל עוד ייזכר. ואל נא תשכחו כי מקום זה שלכם הוא לא רק עקב ארבע מאות השקל אשר שלם סבא תמורתו, אלא באשר עצמכם ובשרכם נקברו כאן. יש אשר יגלה החי. המת יישאר פה לעד”.

אולי בגלל היין המשומר לא יכלתי לשאת את רגלי. עוג נשאני החוצה והניחני על המפתן.

החיילים עמדו מצפים. אחד שאל אם כלינו תפלתנו. ועוג השיב כלאחר יד: "לגמנו קצת. יין מן המובחר. עוד לא טעמתי כמוהו מימי. לצערי לא אוכל למזוג לכם, אבל לא טרחה רבה היא להכין עוד. המזג ידוע לי. תערבת הוא, מזג של דם, זעה ודמעות. והוא תוצרת הארץ הזאת. יש בדעתי להתחיל להכינו מיד בשובי לירושלים.

הוא נהרג כעבור כמה חדשים.

האשה היתה כבת ארבעים, אלא שנראתה מבוגרת מזה. גבה, עורפה, ורגליה, שהיו מופנים לדלת, הורגלו לשאת. לשאת. לשאת. שערה היה עתיר ונאה, אבל מוכסף ברובו. ביד מגוידת החזיקה מגהץ פשוט. לימינה בער פרימוס, ועליו מגהץ שני. החדר היה מטבח קטן ונקי.

היא גהצה בתנועות מכאניות, עיפות. מפעם לפעם היתה שוקלת בעיניה את ערמת המכבסים המגוהצים כנגד אלה המצפים לגהוץ. בפניה היה הכאב הנכנע של אנשים שהגורל בחר בהם לכשלונות. התמדה שמכורח, כאלו אמרו: “צריך להעביר גם שעה זאת”. הימים לגביהם אינם אלא יגע, מעמסה שצריך להעבירה. ברוך השם! עברנו עוד יום. עיניה עוד הבריקו, מתוך זרי קמטים. מצחה היה גבוה, ודהה.

היא היתה עיפה. עיפות שנצברה במשך שנים.

מפתח קשקש בדלת. זה היה דויד. הוא לא נכנס מיד למטבח אלא פנה בצעדים חשאיים ועבר לחדר, חדרם היחיד. הוא לא נכנס מיד אליה. אין לו בשורה. המסכן, שוב לא הצליח.

לאחר שהייה של מה בחדר נכנס למטבח. היא פנתה אליו, והצליחה לעלות על פניה הבעה של עדוד סובלן. הדמיון המפתיע בין פני הנער בן השש־עשרה ובין בפני אמו היה יותר בהבעה מאשר בתוים היסודיים. כאלו ראותו אותה תמיד לפניו ושתוף החוויות שבינם הטביעו בו את הבעתה. גם לו היתה הצורה הנכנעת, הכפופה מעט, אם כי כבר גבה ממנה. זרועותיו היו ארוכות בשרוולי המעיל, שהיה קצר ממדתו, הוא היה לבוש בטוב שבבגדיו. לבה התכווץ למראהו. עלוב. עלוב. דויד העלוב.

“שלום, אמא”.

היא לא שאלה דבר. אין צרך. עוד יגיד. ואם לא יגיד, תבין מעצמה. רק אמרה:

“שב, חביבי. הנה האכל מוכן”.

ארוחה היתה מוכנה בקצה השולחן, ליד הפרימוס, הוא ישב לאכול בשקט, מתוך הרהורים, כאלו מתוך חובה: לאכול צריך. היא העיפה בו מבט, וחזרה לגהץ. אנשים שאינם ברגש שופכים אותו בשפע. מי שרגיל לסבול, אינו מראה תגובה לגבי מנות הסבל בבואן.

אין דבר". ענתה בקול שקט על מה שלא אמר. “אין לך להצטער”.

היא ניסתה לשכנעו בטון דבריה. מה ערך יש למלים? אולי בספרי החוק. בדבור הרי הן תפלות לטון, לקול, לנהמה החייתית, לנביחה האטאוויסטית. האם נהמה אל בנה. נהוג לנהום במלים. אבל אם אינה צריכה למלים. היא אוהבת. רגש חייתי מובע בלשון החייתית.

הוא גמר לאכול בשתיקה, מתבונן אל תנועותיה הלאות, ולא טעם את אכלו. משסיים, קם להדיח את הכלים. נערם, ספגם, ומזג לו כוס תה. היא הפסיקה ממלאכתה, וכדי להסב לו נחת, בקשה:

“מזוג גם לי. אני צמאה”.

הוא מזג את התה, ועמד מתבונן בכבסים.

היא פקפקה את ראוי לה למנוע ממנו את האפשרות לעזור לה במשהו. אבל חסה עליו. הוא היה עיף ביותר. “אין צרך לגמור היום”, אמרה.

עם שתיית התה פתח לדבר. קולו היה שקט, ולא מיבב. הוא לא התלונן. רק הצטער. היה בקולו הצער העמוק, כצבע יסודי ולא כגוון־לואי, צער בראשית, שבני אדם נולדים אתו ונושאים אותו כל ימי חייהם. כמה שונה היה מבני גילו האחרים. היכן רוח חסר־הדאגה? היכן “ידאג המחר למחר”? והרי הוא בן שש עשרה. ובן הדור החוטף, הזוללני.

המצב היה קשה. זאת ידעה. אם גם דויד אינו מקבל עבודה. הרי שהמצב רע באמת. כי בדרך כלל היה מעורר אמון. היה לו האופי של הניתן לניצול. תמיד כדאי להעסיק בריה כזאת. אבל משום מה, בחדשים האחרונים, לא צלחו עניניו. בדבריו עתה חזר על המלים “צריך פרוטקציה”. אולי צריך. אבל מנין להם כזאת? כמעט שלא היו להם קשרים עם שום אדם. ואם הכירה מי, לא היו לה מהלכים. ואין גומלים חסדים עם מי שלא יוכל להחזיר. חסדים? האם חסד עושים עם אדם כשמניחים לו לעמול? בני אדם לוחמים על “הזכות לעבוד”. עולם של אוילים. הרי לכאורה צריך להלחם על חובתו של כל אדם לעבוד. הנגיע פעם לפרוגראמה מפלגתית שתכלול “חובת העבודה של כל אזרח” ־? ואולי נעבור גם את הצורך לחייבו?

דויד הדיח את הכוסות. עוד פעם נתן עיניו בכבסים.

“לך. שכב לישון, השעה מאוחרת.”

היא ידעה כי עוד כשעה ישכב ויקרא לאור המנורה, המוצלה בפסת כרטון.

בצאתו נשארה יושבת. עתה חשה את גופה. אוך, אוך. אין העבודה הולכת וקלה. אה, בה! אסור להתפנק. מניח אדם לגופו להיות מוחש, וטרם שירגיש בדבר והנה גוף זה תובע. תובע מנוחה, תובע תשומת לב. אה, לא. אתה הגוף, סבול בחשאי. בנה הבכור! כמה הוא מדוכדך. וכמה עדין. כמה דואג הוא לה. אמת כי מצבם אינו רווח. דויד לא ידע מה היא רווחה. ולהכנסתו יש ערך נכר בתקציב. אבל אין דבר. רק שלשה הם. גם הקטנה ידעה לא לדרוש (“הקטנה” היתה בת שתים־עשרה. רפליקה מוזרה של אחיה). כן. מה שמדאיג אותו היה ההרגשה כי נטל הוא על אמו. תמיד ניסה לעזור לה. כמה נותן הוא את לבו לה! בעודו ילד כבר היה מנסה להקל עליה. ומשהתחיל להשתכר היה מוסר לה כל פרוטה. כל מה שהוצא עליו נראה לו מיותר.

ראו ראה את אמו בעוניה.

עוניה, עוניה. מתוך אנחה כבדה עלה חיוך נוגה על פניה. ידה האחת נחה על השולחן, ובידה השנית תמכה על לחיה. היא לא רצתה לישון. עיפה היתה מכדי שתוכל לישון. זכרונות עלו ונתמשכו בה.

הן היו גם לה ימי אשר. אולי. ההיה זה אשר? ההיו אלה נעורים? משום מה נזכרה בעלותה לארץ. נערה מאמינה ונלהבת בדממה. כמה התפעלה מן הבחורים שבכאן. היה אז שלמה. הוא היה לגביה יצור שלא מעלמא הדין. דמות חלום. עם בלוריתו, עם שפתו השוטפת, עם חיוכו הרחב, ועם הליכתו חסרת הדאגה. מסכן! פתאום נגלה לפניה בכל דלותו. כשלחצו עליו הוריו שיסע. הוא בכה – ונסע.

חיוכה הנוגה התפשט ואפף את עיניה.

היא לא בכתה אז. כמעט שלא בכתה כלל מעולם. היא היתה שקטה, גם ביגונה. המשיכה לעבוד בשקט, וכשבא אביר אחר… לא רבים הרגישו בה. לא רבים בקשו את קרבתה. וגם לא האריכו להשאר בקרבתה. אין הגברים מחבבים את השקט. ויותר מכל יראים הם את היגון. גם אז היתה מסביבה הילת־יגון. אבל האביר בא. והלך…

היא עברה הכל. את כל המשברים, הכלליים והפרטיים. היא ילדה את דויד, וגם חי וגדל. ואף היא נשארה בחיים. פלא הוא. אך אין אדם מת מצרות.

ואז נשאה למען דויד עשתה זאת. רצתה להיטיב לילד, ועוד כשלון נוסף לחייה. ונתאלמנה. ונשארה על זרועות אסתר. עוד נטל. נטל חביב. אבל כבד.

אך, אשה, אשה! גבר לא היה עומד בכל אלה. ניטל עליך לסבול יותר, וגם יכול תוכלי. אבל לעומת הסבל, טפות האשר כמה הן נוהרות. על אותו רגע אפור של יגע ללא סוף, אותו שלמה עלוב, גם הוא נטל. אבל הזכרון. אי הזכרון. אמן טוב הוא.

אהבת נעוריה. גם היא ידעה אהבה. איפה הוא כיום? האין היא זוכרת כי מצוי הוא בחיפה? אכן, כן. זוכרת היא. איש חשוב הוא. היא ראתה אותו ברחוב לפני כשנתים, יוצא מטאכסי בחשיבות רבה. כולו מגוהץ ומעוסק. הוא לא הכירה. אולי לא רצה להכירה. ואולי פשוט לא הרגיש בה? מדוע יתן דעתו על אשה דלה העוברת על פניו ברחוב? כן. היא שמעה עליו, אי פעם. שמו חוזר ונשמע פעמים בשיחות שבין הבריות.

“צריך פרוטקציה”. ומה אם תפנה אליו? האם יסרב לה? מה שם המשרד בו הוא עובד? כן. כן… היא תכתוב אליו. ומה יענה? או אולי יסע דויד אליו והמכתב בידו? מדוע לא מחר? הנה כי כן. קרוב לודאי שלא יסרב. גם אם לא תצליח, האין זה כדאי? צריך לנסות.

אי שם בארון טמן דויד ניר ומעטפות ודיו. ידיה שוב אינן אמונת בכתיבה. הכתב אינו עולה יפה. גם קשה לה לכוון יד עיפה לאותיות קטנות. אין בכך כלום. אין זה מכתב אהבה.

“שלמה יקר”, הראוי לה לכתוב לו כך? הכותבת היא אל שלמה של אז? או אולי תכתוב “מר גולן נכבד”? לא. ממר גולן הנכבד אין היא מבקשת כלום. מוטב כך. “שלמה יקר, – בני דויד מתקשה למצוא עבודה”. בני דויד, בני בני דויד. “אבקשך, אנא אם יש ביכולתך לעזור לו למצו א איזו עבודה, אודה לך מאד”. האם עליה להוסיף כי הוא נער חרוץ וישר? איזו עבודה? זאת יגיד לו דויד.

"אנא. לא טוב. אין לחזור על המלה אנא. זה נשמע כתחנונים. אבל לא תמחק. “עשה כמיטב יכולתך, כי זה כמה חדשים שאינו יכול להסתדר פה בתל אביב”. זה מספיק. האין זאת? אבל הגליון נשאר ריק במחציתו. אולי לגזור את המחצית? שורות ספורות תלויות בראש הגליון, והשאר חלק, הנה תקפל, ותגזור בסכין.

ובכן מבקשת היא עזרה, ומשלמה. אין ברירה. אין לדל להיות גאה. ודויד יצטרך לעבור לחיפה. אה. אין דבר, אסור שיהיה כל כך קשור אל אמו. הנה ניתנת לה האפשרות לגמול את בנה. (אם כבר ניתנת?) אסור לה להחזיקו לעצמה. סופו שלא יוכל לבנות חיים לעצמו, כל כך קשור הוא אליה.

מוטב שיעבור לחיפה. היא תתגבר. והלא נשארת אתה אסתר. וגם יבוא מדי שבת. היא לא תבקשו על כך. אבל – אולי. או אחת לשבועיים. הנה כי כן. סופם שהם גדלים. אי אפשר לשמרם קטנים. הרי זה קל יותר. ובכל זאת יחסר לה.

היא העירה את דויד בהשכמה. איך מצליחה האם תמיד להשכים קום? תמיד היא הראשונה לקום. ותמיד היא האחרונה לשכב. יצור מוזר האם. הכל ישנים, והיא עודה ערה. הכל אוכלים והיא מאכילה. הכל לבושים והיא עודה לבושה. יצור מוזר.

רוצה אתה לנסוע לחיפה? יש לי שם מכר?. מכר? מוטב, כן, מוטב מכר. “כדאי ליך להתראות אתו”.

“כן, אמא?”

“אמש, אחרי שנדברנו, עלה בדעתי שהוא יוכל לעזור לך. הוא איש חשוב. אולי שמעת עליו. שלמה אלמוג. אם ירצה יוכל לעזור לך”.

איך נפגשו אורחות שנים אלה? שלמה אלמוג, ואמו. מימיו לא שמע אותה מזכירה את האיש. בכל זאת לא שאל דבר.

“כן אמא. אבל – בחיפה?”

“אין דבר”. היא יכולה לומר לו את האמת. “אולי מוטב שנפרד לזמן מה. רצוי שתתרגל לחיות אל חייך של עצמך. יותר מדי שרוי עתה עם – אתי”. הדברים נאמרו בלחש. כאלו התיראה לאמרם.

הוא הרהר רגע. “אינני מסכים”.

היא לא תתוכח. “אין דבר. אם לא נוכל, נמצא דרך לשוב ולגור יחד. חיפה אינה כל כך רחוקה”.

בעצם כל הענין מופרך. בשכר של נער בן שש עשרה, איך ימצא לו מקום לגור? מ. אולי ידאג לכך שלמה. ואולי תלין אותו חנה. זה כבר אפשר לסדר.

אפשר שחש כי הלירה שניתנה לו היתה האחרונה בבית. הוא החליק אותה, קיפלה בזהירות, ושם בכיס המעיל. מזודת כרטון קטנה כבר היתה ארוזה.

“השתדל להראותו בהקדם. אבל אם לא תצליח, הכנס את חנה. היא תלין אותך ברצון. תיכף לבואך לחיפה טלפן אל מר אלמוג. במשרד ־ ־. תמצא את המספר בספר הטלפונים. אמור לו כי אתה בנה של רחל. אל תבהל ממזכירים ומזכירות. השתדל לראותו פנים אל פנים, ולמסור את המכתב לידו”.

לא שהיה כל כך חסר נסיון. אבל היה בישן גדול.

היא הכינה לו גם גרש אחד לטלפון.

מיד ברדתו מהאוטובוס נגש למשרד “אגד” ושאל מנין יוכל לטלפן. הוא התבייש לדבר במקום פתוח, והלך למשרד הדאר. קול אשה ענה לו. היא שאלה: “מי המדבר?”

“מסרי נא כי מדבר דויד… דויד. בנה של רחל…”

“רחל מי?”

“רחל גולן. רחל גולן־ברקוביטש”.

מר אלמוג לא זכר מיד מי היא רחל גולן־ברקוביטש. הוא עוות את פניו ומצץ את הסיגריה. “אמרי כי… רגע אחד”. אה! “העבירי אלי”.

“אלמוג מדבר. היכן אתה כעת? עלה אלי למשרד. כן. (עלם צעיר הוא) היודע אתה את הדרך? הכתבת היא ־־־־. אתה הולך ־־־־ הבנת? כן. כן. בוא תיכף. אני מחכה לך”.

דויד התפלא. כנראה ידיד גדול של אמא. מדוע לא שמע עליו דבר עד היום? אמא אינה מספרת על עברה. כנראה יקבלו יפה.

אלמוג רטן לעצמו. נראה מה פרצופו של עוּבר זה. צריך להיות נער שקט. ובכן, יש לרחל בן גדול.

בלוריתו של שלמה אלמוג עוד היתה מקורזלת. עוד היה בו הקסם לגבי נשים. פניו קומטו אך מקצת מן הקצת. וקומתו עוד היתה זקופה וגאה. בתוך תוכו כבר התרגל לרעיון שהוא סמרטוט גדול, אבל זה לא מנע אותו מהיות רברבן חרוץ ומצליח כלפי חוץ. אפיו לא השתנה, אבל הוא כבר התרגל אליו, וידע לחיות בשלום עם עצמו. “אפשר שאני חמור – מיצה את מהותו – אבל החמור בריה מועילה מן השועל”. פסק דין נאה ומצדיק הרבה.

המזכירה הודיעה לו כי דויד מחכה. שלמה הסיר את משקפיו, סמל הגיל. מפני מה? אה. צלה של רחל מרחף לפניו. הוא היטיב את שערו.

“שלום, שב”. הוא סקר את הנער. דמות חביבה. הוא חייך. מכתב? הוא נטל את המכתב ופתחו באצבע. כן. כך חשב מקדם. הנער צריך פרוטקציה למשרה. כתב ידה לא היה מוכר.

“מה שלום אמא?” כלומר: מה מראה פניה? מה מעשיה? מי אביך? איך חיתה כל השנים האלה? מה יכול הנער לספר? מה אמרה לנער עליו? מסתמא לא כלום. היא היתה תמיד שתקנית.

גם בנה אינו איש דברים. נער שקט. מה משרה תימצא לו?

“האם תוכל לחיות בחיפה לבדך?”

כדאי היה לגלגל שיחה עם עלם זה. אולי להזמינו לסעודה? מ. אין הם עשירים ביותר. מ. סעודה טובה לא תזיק לנער חוור זה. “קח את כליך. מה הבאת אתך? רק מזודה זאת? מה השעה? איפה תוכל לחכות לי? נראה: אני סועד בעיר. תאכל אתי בצהרים”.

שלמה הציץ שני במכתב. כתב רועד. מה מראיה כעת? אין הוא יכול לשלוח את הילד (ילד? כן. עודו ילד) לשוטט בחוצות. אבל לאן יכניסו כעת? איזו עבודה אפשר בכלל למצא לו? צריך לצלצל אל מרדכי. לא. אפשר לסדר אותו פה. מדוע לא יישאר בקרבתו? רות.

“רות!” צווח במלוא הראות.

נכנסה אשה צעירה, שחרחרת ותמירה, בעלת פנים נוחים. האוצרים חיוך מוכן.

“כבר עבדת במשרד?” מ. נראה.

“ראי־נא איך יתמצא… הכירי: דויד…גולן? כן. זאת רות. היא תראה לך עבודה. נראה איך תתמצא בה”.

רות הוציאה את דויד, וחזרה לקבל הוראות.

“הייתי רוצה לראות אם אפשר להכניסו כאן לעבודה. תני לו בינתים משהו להעסיקו עד הצהרים”.

משיצאה רות ישב מר אלמוג שניות מספר בשקט, והשיב לעצמו את צלילות דעתו. עד כמה יצא מגדרו! ובשל מה? איזו שטות! שם בודאי כבר מפטפטים הלבלרים. מה זה פתאום? ללא תקציב, ללא הודעה, וללא כל רמז. פקיד חדש! האם אמר משהו מיותר? לא. מזה שמרו כבר ההרגל. אבל מה קרה לו? כעת יצטרך להעלות את הענין בישיבה הבאה. השקץ הצעיר לא יוכל להתחיל מיד. זה ודאי. ישיבות, אישורים, ושוב ישיבות. האם התוספת הזאת לתקציב תהיה מוצדקת? אפשר לשכנע. אבל יש קודמים. מילא. יצטרך לותר בענין טבריה. אם יוותר בענין טבריה, יניח לו מרדכי את המשרה הזאת. עסק ביש! ולשם מה צריך להחזיקו כאן עד הצהרים? היה צריך לשלחו לכל הרוחות. עד כמה יצא מגדרו! רחל? אה. זכרונות תפלים. ענין ישן. היו עוד ענינים. מה התפעל כל כך מנער זה? נער שקט, ביישן. ותו לא.

להפסקת הצהרים יצא אחר בקר לא פורה ביותר. הוא נכנס לחדרה של רות. שתי השותפות האחרות לאותו חדר כבר הלכו. דויד ישב לפני גליון גדול.

“מה הוא עושה?” ונגש מאחרי דויד.

“נתתי לו את רשימות החיובים לסיכום”.

“ואיך העבודה?” שאל את דויד.

“לא קשה”.

זאת ידע בעצמו. את העבודה הקשה במשרד ארור זה עושה רק אדם אחד: הוא עצמו.

"בוא, אנו – " במעמדה של רות ראוי לו לשמור את לשונו. בשובו יצטרך לשאול אותה על הנער. הוא נד לה בראשו. “קח אתך את המזודה”.

“אני חוזר בשתים”, הפליט מר אלמוג מעבר לכתפו.

הם נכנסו למסעדה של ארמני אחד. הלה הכיר את אלמוג, ונגש אליו בעצמו בחיוך של תפדל.

“מה תאכל?” שאל אלמוג את דויד. הנער נבוך, והוא הציע לו במאור פנים: “נקח צלי כבש”. הוא מסר הוראות לבעל המסעדה המחייך.

לאחר כמה דקות של אכילה מנומסת נסה אלמוג לדובב את הנער. תשובות דויד היו קצרות ופשוטות. במצבה של אמו לא נראה לו כל דבר מיוחד שאפשר לספר עליו. יש לו אחות מאב אחר. אמא עובדת הרבה. האחות בת שתים עשרה. את אביו אינו זוכר הוא מת מזמן. מדוע שמו גולן? הוא קרוי על שם אמא. גם אמא נקראה בדרך כלל בשם בתוליה. הוא למד בבית ספר. לא יכול להמשיך, וגם לא רצה. אסור היה להכביד על אמא ־ ־

אלמוג שתה בירה. לדויד צווה יין מזוג. הנער התפלא לארוחת הזלילה שהושמה לפניו, אבל אכל ברצון.

הנער נראה לאלמוג מחונך יפה. מה מחנך את הבריות האלה? לא בית הספר. לא ההורים. לאלה אין פנאי. אולי דעתו משוחדת. כדאי לעכב אותו להערב. אפשר לשוחח אתו קצת.

“האם קבעת עם אמא שתחזור הערב?”

לא. היא בקשה שאלון אצל מכרים. ושלא אחפז. גם לא ידענו אם תימצא היום כאן".

"השאר פה הערב. תוכל ללון אצלי. אני אטלגרף לאמא שאתה אצלי. מ. הטלגרמה תגיע אולי רק בבקר. נעשה זאת מיד. תוכל למצא את הדרך לבית? קח אוטובוס מספר ־־, ובקש מהנהג שיוריד אותך ־ ־ ־ "

אם התפלא הנער, לא גילו זאת פניו.

“תוכל להתרחץ שם, ולנוח. יש שם ראדיופאטיפון. תוכל לנגן. יש לי ספריה גדולה. לא תשתעמם. אני אשתדל לחזור בהקדם. הנה המפתח. מה כתובתה של אמא?”

במשרד חזר אלמוג לחוש שיצא מכליו. “השד יודע מה קרה לי!” מה ההתפעלות הזאת?

ובערב, בשבתם בכורסאות נוחות, ואלמוג מעלה תמרות עשן מסיגארה נאה, דעתו זחוחה עליו לאחר ארוחה טובה, ומדומדמת קצת ממשקאות טובים, ליד קנקן קפה, ובעיניו התעמעמות מתפנקת, ־ אז פתח מר אלמוג והרצה לפני הנער על הא ועל דא.

כעבור כמה דקות חש דויד תחושה מוזרה. לוא בוגר היה, כי עתה חייך לתוך שפמו. מוזר היה הדבר. מוזר. נדמה לו כאלו יותר משצריך הוא לאיש זה צריך איש זה לו.

אלמוג עצמו היה נבוך מכדי שיחשב את חשבונו. האם חש כי אחרי חיי ההצלחה שחי, בתוך נוחיותו וסיפוקו, עודו מחזיק בזנב האפס? וכי כל הנאתו מחייו השאירתו צמא, צמא למשהו? ואולי ידע כי רחל העלובה, הנדחת, העיפה, סחטה ממנת חייה יותר ממה שהצליח לינוק בכל התפנקותו?

“הנער יישאר כאן”, אמר לעצמו “הנער יישאר אצלי. האם תסכים רחל?”

“אני יכולה לספק לך הרבה חמר לכתיבה”.

יש הרבה הסבורים כי סופר מחפש חמר לכתיבה. רשם זה קבלו, כנראה, מהעתונאים. כי הרי גם הללו עוסקים בעט. אבל ההבדל בין עתונאי לסופר הוא כהבדל שבין צבע לצייר: אף כי שני האחרונים עוסקים במכחולים ופכי צבע, יש בכל זאת הבדל־מה בינם: הצייר מורח צבעים מפני שהוא רוצה לצייר; הצבע מורח צבעים מפני שהוא רוצה ממון.

לי נדמה כי אם יניחו לי לעסוק בכתיבה כאוות נפשי, ואם אאריך ימים כרצוני, יש תקוה כי אסיים את כל מה שיש ברצוני לכתוב. אין אני צריך לחמר. אני צריך זמן, זמן פנוי לכתיבה, ורק לכתיבה. אפלו ותרתי על טרחות קטנות, תמיד נמצא משהו הדורש תשומת לב. בעוד הכתיבה עצמה דורשת התרכזות רבה. פעמים רבות יושב אני לכתוב ואיני מוכן למאמץ, ואז וי לי וי, משחוזר אני וקורא את דברי עולה במחשבתי המשנה “המוציא את תכנו ואת קשו לזבלים”. אם איני נוטל את עטי ביד חזקה, עלול אני להגרר אחרי מלים, אחרי שעשוע, אחרי בדיחה, אחרי נטירת־איבה. והיוצר אסור לו שייגרר. צריך הוא לרדות בעטו ובמליו. סבורני שיש וסופר כותב מלה רק מפאת צורתה הנאה על הניר, ואולי גם אינו חש בכך. אכן, מכל צד אורבת הסכנה. ולפיכך דורשת הכתיבה התאמצות רבה. וזה לא תמיד אפשר להשיג. שהרי איני רוצה להפוך להטוטר של מילים. אני מניח שגם להטוטי מלים אמנות בפני עצמה הם. ויש בעלי־מלים הנחשבים (גם בעיני) לגדולים וטובים בעוד להטוטי המלים הם כל אמנותם. אבל לי נדמה כי לא לכך נוצרתי. מוטב לי שאגיד קדם כל את מה שיש לי לומר, ויש לי הרבה מאד לומר, – ולא אתן לצורה יותר מהראוי לה. ואם אי־פעם יחדל המעין, או אז אולי אפנה ללהטוטי מלים, או שאערוך דברי אחרים.

וזה ההבדל בין עתונאי לסופר. עתונאי הוא אומן, בעל מלאכה, מעיקרו. סופר הוא אמן כולו, בכתיבתו. יש עתונאים אמונים יפה, שמלאכתם נעשית קלה ונקיה. ויש סופרים שעל סוד המלאכה עוד לא עמדו. ולפיכך אין כאן שאלה של טיב או תפוצה או תועלת. ואיני בא להוריד באלה ולהעלות באלה. קראתי את המינגוי בהנאה. והרי אינו אלא עתונאי מחונן. בספריו של הזז אני מעבט אורחותי, וכנראה שהוא סופר.

לבד מזאת שאיני חסר חמר, עוד יש זאת שאיני רוצה לשמש בכתיבתי כלי שרת בידי אחרים. אם רוצה אדם שאכתוב עליו, אין הוא מכוון להיטיב את כתיבתי או להגדיל תורה ולהאדירה (הנה: פראזה מסוכנת. וכי לא יכולתי לומר: “להפרות את מקורותי” או “לעזור לי ביצירה” או מה שרציתי לומר?) – אומר אני: המוסר לי חמר על מנת שאכתבנו תמיד יש לו מטרה משלו בכך. מטרות שונות יש לתורמים אלה, והצד השווה שבהם שאין הם מכוונים אלא להנאת עצמם: או שרוצים הם בפרסום, או שרוצים הם להשתחרר באמצעותי מחוויות מעיקות, או שרוצים הם לסדר את חשבונם עם פלוני.

לא. אין אני צריך ספקי חמר לכתיבה. בכל זאת תזכה גברת זאת ותיכתב. איני יודע בדיוק משום מה כותב אני עליה. רבים האנשים המספרים לי דברים; והרבה מדבריהם מוצאים דרך אם בכה או בכה אל ספרי. אבל דרך כלל כמובדלים משאר הדברים שראיתי, שמעתי, מששתי, הרחתי, טעמתי והגיתי. אם ראויים הדברים שאזכרם, נופלים הם לתוך אוצר הזכרונות, ובבוא שעתם יעלו ויבואו למקומם המתאים. משום מה דבריה של גברת זאת, ואולי גם דברי אחרים, יהיה באים נבדלים ובפני עצמם, איני יודע. מכל מקום הטרידוני כל כך עד כי רצוי לי להעבירם אל הניר ולברך ברוך שפטרני. אותה גברת תתמה קצת שלא דייקתי במסירת דבריה. לדעתי שקרה הרבה. עצה אעוץ לה: להבא ספרי לסופר את האמת. את השקרים יוסיף בעצמו. מכיון שנטלה דרך הפוכה, חייב אני לתקן הרבה בדבריה ולהגיע אל האמת.

האמת היא שאותה גברת מתקרבת לשלשים וחמש. אמנם עושה היא זאת באטיות רבה, אבל אין אנו פטורים מתוספת הגיל, לא הספר ולא המעסה, ולא המנתח הפלאסטי – לא, אין איש שיוכל להשתלט על מושג פילוסופי זה הקרוי זמן. וגם לא על הקמטים. ועוד אמת היא שאותה גברת נראתה לא פחות מכן. לא התכוונתי לפגום בה בעובדה זאת, אלא בזאת שרצונה היה להיראות פחות מכן. הרי זה רצון רגיל אצל גברות בגיל זה. ואולי רגיל הוא גם אצל הגברים. נדמה לי שזאת אופנה מודרנית. הפחד מפני הגיל. כבר שמעתי כמה נערות אומרות: “כשאגיע לארבעים, אתאבד”. בדרך כלל אני שואל מיד: “וכי יודעת את מה תהא הרגשתך אז?” לא שהן אומרות שטות. מי שחושב להתאבד כשיגיע לארבעים חי כך שאל יצטרך לגופו לימי זקנה. ובאמת בולעים הרבה מבני הנעורים את ימיהם כך שלא יהיה טעם רב לחייהם אחרי ארבעים.

ובכן גברת זאת (נקרא לה חוה – מסכימים?) ישבה יום אחד במקום שישבה, ודברה מה שדברה, ובתוך כך חשה באחד המסובים שהוא שותק. אדם שתקן לעולם הוא חשוד בעיני. אני מתכוון למי שיושב בחברת דברנים ושותק. ממה נפשך – אם אין לו מה לומר, מה לזה ביננו? ואם יש לו מה לומר ואינו אומר, הרי זה כילי. או עתונאי השומר את דבריו ואת דבריכם להעלותם על הניר ולקבל תמורתם ממון. אבל חייב אני להודות כי השתיקה בחברת דברנים מתבלטת יפה. מתוך שהתבלט אותו פרצוף בשתיקתו, שמה חוה לבה גם לצורתו, והחליטה שברצונה לעמוד על טיבו.

גברת, וביחוד כשכבר הגיעה לשלשים וחמש, אינה מתקשה לכפות רצונה על גבר, אפלו שתקן. תמרונים קצרים הביאו את שנים להיות סמוכים, וחרף שתיקתו חלצה ממנו חוה כמה דברים שעוררו בה ענין רב. שכחתי להוסיף שהיה גבר בגברים, כבן שלשים, בעל פנים מלבניים וקומת שאול המלך. ומכאן נבין כי הדברים שעוררו בה ענין רב היו קדם כל העובדה שהצליח להשאר רווק, ושניה לה כי אין לו דאגות פיננסיות. גברות, וביחוד כשכבר הגיעו לשלשים וחמש, לומדות דברים כאלה מתוך דבריך גם אם אין רצונך להודיען על כך. והן לומדות דברים אלה במהירות רבה. עוד לפני שעמדת על כוונתן.

אינני יודע, ואין לי כל רצון לדעת, מי הביא את חוה לאותה חבורה. יודע אני מי שהוציאה משם. שמו היה – נקרא לו מנחם – מסכימים? אפשר שנולד בחדש אב. הרי יכול היה להוולד בחדש אב. איני יודע אם כן היה, אבל מדוע לא יתכן הדבר? ובכן נניח שנולד בחדש אב, וקראו לו מנחם. שם יפה, ובעל כוונה פוליטית ברורה. הנחתי כי אפשר שנולד בחדש אב. אני מניח גם כן שאפשר שנולד אי שם בתחומי המאנדאט, עליו השלום, כמובן לפני שהיה המאנדאט. ובהנחה זאת מבטל אני את הדעה כי אנחנו הננו בעלי התכונות שמיחסים אלינו חניכי אירופה. הנני מבטל דעה זאת מפני שבין שאר התכונות שמיחסים לנו יש גם יחס קבוע לגברות. וכשאני משווה את התנהגותו של מנחם עם חוה להתנהגותי שלי, אני מוצא כי יחסנו אליה היה שונה בהחלט. לדוגמה: משנטפלה אלי הגברת דנן שאלתיה מיד מה רוצה היא ממני. משנטפלה אליו, לא שאל כל שאלות. כוונתה הרי היתה ברורה גם לו וגם לי. אלא שאני בשאלתי כוונתי לרמוז לה שאינני אוהב מחזקות. והוא לא כוון לרמוז לה כלום. כנראה ידע מראש כי באגוז כמוהו תשבר את שניה היפות. שנים יפות לה, על דברתי.

היא היתה לבושה ירוק. וצבע זה מתאים לה. נדף ממנה ריח עדין. דבורה היה חרישי. לא מטרטר ולא מפכפך כברז מקולקל, אלא זורם בנחת. היא לא חלקה מחמאות גסות, ואל חסכה ברמזים דקים. אי אי. היא היתה בת שלשים וחמש, והוא לא היה אלא תינוק בן שלשים. כוונתי: תינוק לעומתה.

הריני הולך ונתקע למבוי סתום. נניח שאני מוסיף פתאום ואומר (נניח!) כי היה סופר. מיד כל קלפי גלויים. בן שלשים, יליד הארץ, פנים מלבניים, קומת שאול, שתקן, – אחת ושתים והרי זה פלוני בן פלוני. ואני אין כוונתי לגלות את זהותו. דרך אגב, אם כך ואם כך, הוא לא היה סופר. וגם אינני חושב שיהיה ביום מן הימים. בכל אופן, מכיון שספור זה ילך לדפוס, הריני נאלץ להסוותו במקצת. אני מקווה שלא ייחשב לי זה לחטא לאמת. ובכן אעשה אותו לסופר, לצרך ספור זה.

נמשיך. חוה – פרט זה כל כך לא נחשב בעיניה עד כי כמעט ונשמט גם ממני – היתה נשואה. אפשר שבאמת אין זה נוגע לענין. בעלה לא ייכנס לספור זה בכלל. ואפשר שלולא היתה נשואה היתה נוהגת אחרת.

היה ערב קיץ. ערב חמים ושקט. מנחם גר לא הרחק משפת הים. השעה הלכה והתקרבה לחוסר כל משב אויר. אולי אין אתם יודעים זאת, אבל בקיץ, כשעה לאחר חצי הלילה נפסקת על שפת הים כל תנועת אויר.

חוה ישבה בכורסה, ולפניה כוס תה וכריך, על דלפק. מנחם עמד, נשען אל ארון, ולגם כוס תה תוך כדי לעיסה שקטה. חוה שכחה כי לפני כחצי שעה היתה רעבה. הם חזרו מקונצרט, ועלו לחדרו לטעום דבר מה. אני אומר “לטעם דבר מה” ואני מכוון למזון. בערב זה הגיעו לכך שלוא לא רצו לאכול, לא היתה משתמשת בתואנה זאת לעלות לחדרו. אבל חוה שכחה את רעבה. היא ישבה והרהרה. הרהורים בטלניים, טורדניים. והוא לא הפריע לה בהרהוריה.

איזה מין טפוס הוא, לעזאזל! – כך הרהרה חוה. אני יודע איזה מין טפוס הוא. אבל היא טפחה על שער נעול מזה כמה שבועות, וסבלנותה קרבה לקצה. הנה הערב, למשל, כשהציעה לו שתכין את הארוחה הקלה (מעשה של לא כלום, בסך הכל), חייך והודיע לה כי עודנו מוכשר להכין ארוחות כאלה בעצמו. לא היה מקם לויכוח. מפני שידעה כי לא יתרגז, אלא בחיוך שקט יצווה עליה לשבת במקומה, באותו טון שאינו סובל ויכוחים. ענין של אל כלום, מה? אבל היה זה חלק מכוונו הכללי: עד כאן!

היה עליו איזה שריון נסתר, שהגן עליו מפני חוה, אפילו שהיתה בת שלשים וחמש, ואפלו שנוסתה בגברים רבים. עד כאן! מכאן ואילך, תחומי הפרטי. אין לך דבר העלול להרגיז אשה כתחומים פרטיים אצל גבר. וביחוד גבר שהיא רואה עצמה בעלים לו, מכיון שנוהגת היא לשכב אתו. כן. השמתם לב כי גברות נוטות לאפוטרופסות על אנשי חיקן? יש בהן איזה יצר קנין מוזר.

שריון זה של הגברים כנראה שהוא דבר רגיל. וכבר הומצאו התותחים לפריצתו. דומני שבדרך כלל אין שריון שלא נמצאה לו הבאליסטיקה המתאימה. אלא ששריונו הפרטי של מנחם עמד בפני כל הדרכים המצויות.

למשל ההקנאה. יודע אני שחוה השתמשה באמצעי זה, משום שאני עצמי הייתי, שלא מדעת, אחד מאמצעיה. מנחם רק חייך ושתק. או נקח למשל את ההתקפה הישירה. הוא עבר בשלום גם את זה. או את היצר. יודעים אתם: מנפנפים לעומתו את התאוה, וכשהוא מתקרב – לשון ארוכה וחיוך מלגלג. הוא לא התפעל.

ובכן, מצויים היו אותו ערב בחדרו. הוא עומד והיא יושבת. הוא לועס והיא מהרהרת.

עמידתו זאת השקטה. האכילה המכוונת הזאת. אדם שאינו מעונין אלא באכל זה שלפניו! הוא פשוט הרגיז אותה. משום מה, למשל, לא ישלח אליה מבט ידידותי מעל לכוסו?

“קרב הנה”. אמרה לו בעדינות.

“מיד. אני גומר”. השיב בשקט.

מיד. אני גומר! ומה אם לא יגמור? חמור שכמוך. אולי רצוני בנשיקה? לא. מקדם חייב הוא לגמור. ואם לא יגמור? ואם, נניח, אקום ואגש אליו ואחכך לחיי בידו. לא. יודעת אני. הוא רק יסבול אותי בדממה, וימשיך לאכול.

“יודע אתה שאתה יפה?”

נראה איך יגיב על כך. הוא לא הפסיק מלעיסה. לגם מכוסו, והשמיע בשקט:

“כן. יש דעה כזאת”.

כן. יש דעה כזאת! למי יש דעה כזאת? זה לא חשוב. לא חשוב. לא חשוב? לך לעזאזל! אולי כבר תפסיק את הלעיסה הבהמית הזאת, ותבוא לעסוק ב – משהו בהמי אחר? לא. ראו נא. הוא נטל עוד כריך. תאבון של סוס יש לו. במה הוא מהרהר? ודאי בטעם הכריך. סוס אתה, סוס! לא, פר. פר מעלה גרה.

“לא. כשאני מסתכלת בך יפה, נדמה לי שפניך סוסיים”.

על כך לא השיב אלא לאחר שבלע את נגיסתו: “מ. אולי”.

אולי! ודאי! ודאי! ודאי! סוס אתה, בהמה! אין בך כלום. אין לך אתי דבר מלבד מעשי בהמה. גלם! הראה סימן חיים של ממש. אולי תואיל לחייך. לא סוס אינו מחייך. גם לא סוס יפה. הצרה היא שאין הוא בהמה. לעזאזל! בהמה היתה זקוקה לה, היתה מנסה לחזר אחריה. בהמה זכר מפסיקה מאכילתה כשהיא רואה בהמה נקבה. לפחות מפסיקה מאכילתה. הדבור מוותר על חייו באהבתו. העכביש מוסר את גופו לאכילה תמורת משכבו.

“יודע אתה: כשאני קוראת את דבריך, נדמה לי תמיד שחסרים הם משהו. מלאכה נקיה, ותו לא”.

האם החויר קמעא? נדמה לה שהנה עצר קצת בלעיסתו. הוא בלע.

“בקורתך לקויה בחוסר אובייקטיביות”.

טראח! ובכן, אין הוא מתחשב כלל בדברי. סתם כך. לא אני הראויה לשפוט את יצירתו. אובייקטיביות! בעצם, הרי הוא צודק. ובכל זאת, נדמה שאין הוא אמן של ממש, אלא סתם כך, רברבן של מלים. כנראה שאין זה אכפת לו כלל. נדמה ונדמה, והוא עושה את שלו, ולועס. מתי כבר יפסיק ללעוס? אה! יכולה אני לטוות מכאן והלאה:

“מצד שני, יחסי האישי, דוקא חסר־אובייקטיביות זה עוזר לי לעמוד על יסוד פגמיך כסופר”.

הוא הריק את כוסו, ומזג לו בנחת עוד כוס.

“יודעת אני כמה דברים שהקהל והמבקרים אינם יודעים, אם כי עלולים הם למצוא אם יחפשו יפה”.

הכוס נפלה מידו.

אבל חוה את שלה לא השיגה. שוב לא נפגשו בכלל.

כשאני יושב עם בלה בבית־קפה אין אף רגע אחד פנוי לשעמום. דומני שהגזמתי למעוט. הזמן שוטף בטמפו כזה עד כי אחרי שאני נפרד ממנה עלי לנוח כמה שעות לפני שאתאושש. תודה לאל על כי שנינו עסוקים ביותר, ולפיכך אין אנו מזדמנים לבתי־קפה אלא לעתים נדירות. לרוב כשאנו נפגשים הרינו עסוקים מכדי שנוכל לבלות את זמננו.

אך באותן הזדמנויות נדירות נותנת בלה פורקן לעצמה. ראשית פותחת היא ומפטפטת במהירות של תת־מקלע, ומנסה לספר לי כל מה שארע לה במשך עשרים השנה האחרונות בבת אחת. (עוד לא מלאו לה עשרים. ולפיכך כוללים ספוריה גם מה שקרה לפני שנולדה) וזה תמיד כל כך מענין ומלא־חן שאני חושש לאבד מלה. שנית משלחת היא אותי לאסוף את כל המאגאזינים שבמקום. ואז היא נוטלת אחד מהם, מעיפה עיניה לצדדים, לוטשתן אל המלצר, ובפנים תמימות ושקטות קורעת עמוד (לחרדתי הגדולה), ושוטחת אותו על הכסא, – חשש מפני האבק. ואז פותחת היא את המאגאזינים כסדרם (פיראמידה על הכסא מימינה ופיראמידה הפוכה משמאלה) ומסתכלת על כל תמונות הנשים ולבושיהן. פיה אינו פוסק משטפו, והיא מרצה ברוב פרוט ובלשון טכנית של יודעי־חן, תוך כדי עיון במאגאזינים, בפני היושבים ובמספרי האוטומובילים, את כל תכן הגארדרובה שלה, ואת תכניותיה בנדון זה לעונה הבאה: חליפת פפיטה, עם כיסים מוסווים, מעיל שלשה רבעים עם חגורה הנראית רק מאחור וארבעה כפתורים על הבטן, חצאית משובצת, חולצה של פיפין, אפוד קטיפה מצבע לימון, לבנים ומדותיהם, צבעיהם, תחריהם, עטוריהם וסגנונם, עגילים מחרזות, נעלי קרפּ, סנדלים, כפפות, ארנקים, גרבים – הכל טס במהירות מסחררת בלוית אילוסטרציות מתאימות בעט על שולי המאגאזינים, והסברי כריות, חיתוך שרוול, ארך, רחב, גבה, עמק ושאר הממדים. שלישית מזמינה היא שני הרי גלידה. פי אינו רגיל בדרגות הקור הפריג’ידר, וגם כפית אחת של גלידה מעמידה אותי בפני בעיה. אבל בלה אומרת כי כמות כזאת של גלידה היא המינימום הדרוש לה, ובכלל, הן אין היא סועדת בערב, והרי צריך שתטעם משהו, ומה שנוגע לי – כל זמן שהגלידה לפני עסוק אני בתמרונים עם הכפית, שותק כמו ילד טוב, ומניח לה להגיד את דברה.

ואחרון אחרון חביב: בלה היא נערה יפה. כלומר: אני עצמי לא הבחנתי בדבר עד שהעירו על כך הרבה אנשים (ביניהם הרבה נשים), ואז החלטתי כי אפשר שהם צודקים. יש לה פה קטנטן מעל לסנטר כדורי־זוטר ומתחת לחטם זאטוט, ושתי עינים שחורות גדולות מתחת לקשתות שחורות ומהוקצעות, ומצח רחב, ולחיים כשל בובה, וגומת חן באחת מהן, ושנים לבנות־לבנות מלוא הפה וחיוך של תינוק. ועתה שפטו בעצמכם אם יפה היא או לא. שואלים אתם על האזנים? כמו קונכיות ורודות. מה עוד? השער? שחור ועבות, ומסורק בכל התסרקות שאפשר. די. זה מספיק.

ובכן יושבים אנו בבית־קפה לפני הרי גלידה. אני מקשיב כמו ילד טוב, ונהנה, ובלה מרביצה בי תורה, בשטף לשון ובהומור מתרונן. ובעוד אני מעבט ארחותי במסה של קרח ופרות משומרים ומתפתל בכפית מתכת קרה, שמתי לב כי בלה מעיפה מבטים לכוון אחד. לכוון אחד, ולא כל הכוונים. אני מחפש מה שם, ואין אני רואה לא קאדילאק, ולא שמלה, ולא תסרקת, ואפילו לא שחקן תיאטרון, אלא סתם בחור בחולצה לבנה ומכנסים אפורים, יושב ומעשן לבדו. לפי הנומנקלאטורה של בלה אין הוא אלא “פספוס”, ואני תמה משום מה מבזבזת היא את תשומת לבה על הפרופיל העגום שלו.

“מה יש, בלה?” – אני מתגרה בה – “האין את מסתפקת בתריסר שכבר יש לך?”

“טמבל” – אומרת היא, וזה כנוי חבה, – “האין אתה רואה שהוא מחכה לבחורה?”

" אינני רואה. אבל למי זה אכפת?"

“ובכן, שים לב. זה יהיה מענין. היא כבר אחרה הרבה. אבל הוא יחכה עד שתבוא. והיא תבוא. ואז יהיה חרבון גדול. אלו היה לו שכל, לא היה מחכה”.

“כל זה מנין לך?”

“אולי תחדל לחשוב אותי לכזאת תינוקת”.

כמובן שאינני חושב אותה לכזאת תינוקת. בחורה שיש לה תריסר מחזרים בבת אחת כבר חדלה להיות תינוקת. אבל אין לי אמון בנבואות מדויקות. מתקצרת רוחה של בלה בגלל תמימותי בעסקי צפיה לבחורות בבתי קפה, והיא שולפת ראי קטן 9x6, – מעשה נס עוד לא שברה את הראי הערב – שמה אותו לפני בזוית מתאימה, ואומרת: “כעת תוכל לראות בעצמך”.

ובאמת, בעזרת הראי והערותיה של בלה, אני רואה שהבחור מעיף עין אל שעונו בכל שתי שניות. שהוא חרד אל כל הנכנס לקפה; וסוף סוף גם שהבחורה באה.

הבחורה היא נחמדה, אבל את זה אסור לי להגיד לבלה. והיא לבושה שמלה ירוקה, ממש עדויה פאר. וזה כבר לא מוצא חן בעיני בלה. וגם לא הארנק, וגם לא הנעלים שזאת נועלת.

הבחור חרד לקראתה (את זה אני רואה לא בעד הראי, כי בחסר סבלנות משכה בלה את כסאי והסיטה אותו לזוית מתאימה.) הוא מחויר, ומחייך חיוך עלוב. הבחורה שומטת לבחור בדל־חיוך בודקת אם אין אבק על הכסא, ומניחה עליו שמינית של אחוריה. לא. אין זאת ישיבת קבע.

הבחור מגמגם אליה משהו, והיא עונה־לא־עונה, ושולפת מארנקה פודריה, מסתכלת סביבה (גבה אלינו, ולפיכך אינה משגיחה בנו. הוא אינו משגיח בשום דבר מלבדה), ומתחילה לבחון את פניה בראי. נוגעת בשערה, מפדרת את חטמה, ומקנחת זוית של פיה, מסובבת פניה על ציר עיניה לכאן ולכאן ולמעלה ולמטה, ופתאם סוגרת את הפודריה בכעס ואומרת משהו לבחור. הוא נאלם, ומביט בה בחרדה.

בכאן קמה בלה ממקומה. אני שואל: “לאן?” והיא עונה: “תיכף אשוב”. בלה למדה אותי כשגברת אומרת “תיכף אשוב” צריך פשוט לשבת ולהמתין עד שתשוב. ואני ממתין ורואה את בלה עוברת ליד הזוג, בלי להסתכל בהם, כמעט נוגעת בשלחנם בשמלתה, מגיעה עד לקצה האולם, נוטלת איזה מאגאזין, ושבה למקומה.

בלה אבדה כל ענין באותו זוג, כאדם שכבר ראה את המחזה מקדם ויודע את הסוף. היא מעלעלת במאגאזין, וממשיכה לספר לי על הלבוש האירופי, על כמאל אתאתורך, ועל הצד השווה שבינו ובין פיוטר הגדול, ועל גידול הזקן, ועל אופנות הגברים, אלא שמפעם לפעם מעיפה היא ברק־מבט לעבר אותו זוג, לראות אם ענינם מתקדם לפי התכנית שקבעה להם.

כנראה שהתכנית מבוצעת כהלכה, לפי שבלה גם אינה אומרת “אמרתי לך?” כשהגברת הפלונית קמה ממקומה בהחלטיות, ויוצאת את בית־הקפה בחטם מורם ובלי להסב את ראשה.

הבחור יושב חוור ומכווץ, ואחר כמה דקות מצית לו עוד סיגריה.

כנראה שבלה חכתה למעשהו זה, והיא מפקדת עלי: “קום, גש אל הבחור, והגד לו שיש פה בחורה הרוצה לדבר אתו”.

"אבל, בלה – " אני מנסה לומר, אבל בלה מרעימה עלי את גבותיה. ואני יודע כי קולה יצלצל עתה כמתכת קרה, ופיה יתכווץ ויהיה עוד יותר קטן. לזה איני מוכן. הכל, רק לא זה. מוטב לעמוד לפני דוברי אנגלית בירושלים ולא לפני בלה כשקולה כמתכת קרה ופניה מורעמים. ואני קופץ ממקומי ואץ לעשות כמצוותה לפני שתצלצל עלי בקולה.

“סלח לי”, – אני אומר לבחור, בחיוך מתאים “יש פה גברת שרוצה לדבר אתך”.

הבחור אינו שומע. אני חוזר על דברי. הוא מביט אלי, ואני מביט אל בלה, והוא מביט אל בלה, ובלה שולחת לו חיוך.

הוא מנסה לחייך, וקם ממקומו. אני הולך אחריו, והוא מגיע, ועומד נבוך.

“הגברת בלה”, אני אומר, “רוצה לדבר אתך”.

“שב”, אומרת לו בלה בחיוך מתוק. והוא יושב כמי שכפאו שד, אבל מחייך.

“שמך אליעזר, לא?”

איפה הספיקה לשמוע את השם? אה! כשעברה על ידם. מי יודע מה עוד הספיקה לשמוע?

“כן”, מודה הבחור.

“האין אתה מכיר אותי?” שואלת בלה.

"כ־ן. את – "

“בלה”, אני עוזר לו.

“אה. כן. ודאי. מה שלומך?” הוא מגמגם.

אינני תופס לאיזה תעלול מתכוננת בלה הפעם. ואני חושש לגורלו של הצעיר. כשבלה מסדרת מישהו, מוטב לו שיסע אחר כך לבית הבראה, אני ממליץ על כפר עציון. לי נדמה שאין זה הוגן לסדר בחור שזה עתה התחרבן, ואני מתחיל לנוע בתוך כסאי. בלה בועטת בי מתחת לשלחן להרגיע את רוחי, ומציגה אותי לפני אליעזר.

“הכר: זקן הספרות העברית החדשה”.

הבדיחות על חשבון זקני זה כבר חדלו לבדחני, אבל אני מבין את כוונתה, ומחייך אל הרובה. גם הוא מחייך, ואני רואה כי עוד מעט קט תחזירנו בלה מקפאונו.

בלה יורה בו מלים, ואחרי שנים או שלשה משפטים, מתברר כי חצי מכריו משותפים גם לה. אינני תמה על כך. מכבד עמדתי על קטנותה של תל אביב ועל קטנות החוג בו נעים בני הנעורים שבה.

אליעזר מתאושש והולך. פניו כבר שנו את אפרם הצהבהב לצבע חי יותר. עיניו מקבלות ברק. ופתאם מפקדת בלה, בלי כל התראה מוקדמת: “החליפו מקומות”.

הצעיר נבוך במקצת. אבל זריזות קימתי היא לו אות כי דברי בלה כמשפט האורים בחברתה. והוא קם ומחליף מקומו אתי. כעת פניו אל הכניסה, ובין בלה ובינו אין אלא פנת שלחנון זעיר.

עיני אליעזר נעוצות בפני בלה, והיא ממשיכה פטפוטי החן, ומפעם לפעם מדרבנת אותי בקצה נעלה לתת למונולוג גוון כלשהו של דיאלוג. תרומתו של הצעיר לשיחה היא מעט יותר מחיוכים ולטישות עינים.

תנועה של עיני בלה מכוונת את מבטי לכניסה: הבחורה הנחמדה פרצה ונכנסה שנית.

ידידנו החדש אינו מרגיש בכניסתה, אם כי פניו אל הדלת, משום שבו ברגע הפנתה בלה את עיניו לצדה.

הבחורה הנחמדה רואה את אליעזר, אבל ממשיכה להתקדם במרץ אל מושבם הקודם, שעוד לא נתפס, ומחפשת משהו. כנראה שאיננה מוצאת מה שחפשה, והיא נגשת אל המלצר. הלה חוזר אתה אל השולחן, ושניהם מחפשים. המלצר מתנצל לפניה, וכעת היא פונה אלינו. אליעזר עוד לא הרגיש בה, ובדיוק עם התקרבה אלינו החלה בלה לדבר בקול מלחשים, הכופה עליו להרכין את ראשו לצדה.

“סלחו לי”, יורה הבחורה הנחמדה לעברו. הבחור מתבהל, ונושא פנים מחוירות, כמי שנתקף רוח מת.

בלה נושאת עיניה בשקט, ושואלת: “כן?”

הבחורה הנחמדה אינה משגיחה בה ושואלת את אליעזר:

“האם לא ראית את הפודריה שלי?”

“לא”, אומר אליעזר נבוך.

“נדמה לי שהשארתיה פה”, אומרת הבחורה הנחמדה.

“אה!” אומרת בלה, “האם היא כזאת וכזאת?”

“כן”, אומרת הבחורה הנחמדה, אל אליעזר.

“הנה היא”. בלה מוסרת לה את הפודריה. “מצאתיה על הרצפה. הראי לא נשבר”. אני פוער פי מתמהון.

“או!” אומרת הבחורה הנחמדה, “תודה רבה לך”.

“על לא דבר”. אומרת בלה, ובועטת בי מתחת לשלחן.

“או!” אני מאומר, וקופץ ממקומי. “אולי תשב הגברת אתנו?”

“לא, תודה”. אומרת הבחורה הנחמדה. “אני ממהרת”.

אני מביט אל בלה. היא נדה זיע קל בראשה: כן.

“אולי בכל זאת?” אני אומר לבחורה הנחמדה.

סוף סוף קם גם הגלם הצעיר. “בואי, שושנה. הכירי: – – –”

“אשמח מאד”, אומר אני לשושנה, "אם תרשי לנו ליהנות קצת מחברתך. ברי לי שגברתי – – " מחמאות אינן עולות ביוקר.

מובן שישבה. ואחרי כמה דקות יצאו שניהם, אליעזר ושושנה. יחד.

בלה ישבה מחייכת לעצמה.

“איך באה לידך הפודריה?” אני שואל אותה.

אינני סומכת על נסים. כעברתי על ידם, סחבתי אותה".

אתם מתפלאים? גם אני התפלאתי.

“הלא אלה דבריך, מידד” אומרת לי בלה: “מי שאינו יכול לחדור לנפש הזולת, אל יהיה שחקן”.

“אה!” אמרתי. בלה מתעתדת להיות שחקנית.

“וגם לא סופר”, הוסיפה בלה. לדעתי, לא בצדק.

דרך אגב, עוד קו לדמותה: בלה הוא שמה באמת.

היתה לו הליכה משונה. הוא היה מניח את כפות רגליו כאלו רצה ללפות דבר מה המונח על הארץ, כמו שימפאנזה המטייל על ענפי עצים. ההליכה לא היתה אוטומטית, אלא כל צעד היה הנחת רגל מפורשת ומכוונת. הסתכלתי הרבה בהליכתו, ושערתי תמיד שייעף במהרה. אלא שמעולם לא זכיתי לראותו עיף מהליכה, לפי שמעולם לא הלך סתם, אלא לקראת מטרה מסוימת. ומטרה מסוימת לעולם אינה רחוקה. על כל פנים כך היו מטרותיו.

אחר כך, כשהכרתיו מקרוב, ראיתי כי גם דיבורו לא היה אוטומטי. שמתי לב כי רוב הדברים שאנו משמיעים במשך היום דומים להליכתנו: פראזות קצובות וקבועות הנאמרות כתגובות מוכנות מראש לגרויים מסוימים. הוא גם “שלום” סתם לא היה אומר, אלא מכוון את ברכתו לפי המקום, השעה והאדם: בטון, בנעימה, במה שמלווה את האמירה, או גם בחסר כל אמירה. אפשר שגם נשימתו לא היתה אוטומאטית. הוא היה יושב אצלי כשעה, שואל שתים שלש שאלות שבאמת רצה לשמוע את תשובתי עליהן, ומחריש במנוחה.

אני מקווה שסופו יהיה בבית המשוגעים. אבל אפשר שגם פה יעמד לו הגיונו, ויחליט בעוד מועד לשנות ממנהגו. באותו זמן היה רחוק מבית המשוגעים. הוא היה רק אדם משעמם.

יום אחד שואל הוא אותי: “מכיר אתה בתורות הפסיכולוגיה?”

“קראתי מעט”, עניתי. לא מתוך ענווה: באמת מעטתי קרא.

“איזוהי התורה הנראית לך ביותר?”

“תורתו של אדלר”.

“מה דעתו על הנשואין?”

“דוקא בזה אין אני מסכים אתו”. טרחתי והסברתי לו מה דעת אדלר על הנשואין, עד כמה שזכרתי.

“ומה דעתך?”

שוב טרחתי והסברתי לו את דעתי. הוא הקשיב בשקט. לבסוף אמר: “מ. תודה לך”. ולא ידעתי אם מסכים הוא עם אדלר, עם שו, עם קרפוטקין או עם רב סעדיה גאון. או שמא לא הבין את דברי בכלל.

כעבור כמה ימים נכנס אצלי, ישב ושאל: “אם אומר אדם כמוני לשאת אשה, אילו נתונים צריך הוא לבקש בה?”

ובכן כנראה שקבל את דעת אדלר. נסיתי להרהר.

“מדוע שואל אתה אותי?” – שאלתי.

“אני צריך לדעתו של אדם זולתי”.

“מדוע דוקא אני?”

“מפני שאתה אוהב להתענין בעסקיהם של אחרים”.

הניסוח היה כזה שלא ראיתי צורך להיעלב. הרהרתי הרבה. הוא חיכה במנוחה. נזכרתי שפעם, כשהייתי בקירוב בגילו, ערכתי לי רשימה של הנתונים הרצויים לי באשה. נטלתי גליון ניר, ונסיתי להתאים לו רשימה דומה. עברתי עליה כמה פעמים, ואמרתי בחשיבות:

“אני מציע לך לקבל את הרשימה רק כדוגמה. יש פרטים שאולי תסכים להם. אבל יש כאלה שהם ענין של טעם. אלא שאני מפקפק אם בכלל תמצא אשה שתתאים לאיזו רשימה שהיא לפרטיה. האידיאל קיים רק על הניר”.

הוא נטל את הרשימה ועבר עליה בעיון. שאל כמה פעמים מפני מה ולשם מה, והלך.

כעבור כחדשיים הזמינני לפגישה בבית קפה.

מצאתיו בחברת גברת אחת. מקדם כמעט שלא ראיתיו בחברת גברות. הבנתי כי זאת תוצאת הרשימה. בפרטים החיצוניים לא התאימה בדיוק. היא היתה עלמה נאה, בריאה, שקטה ובעלת חתוך דבור ברור, כשדברה. בדרך כלל כמעט שלא דיברה. תמהתי משום מה הוזמנתי. חברת שני אלה היתה משעממת למדי. ומכיון שביניהם כמעט שלא עבור דיבורים לא יכולתי להסתגר לעצמי ולהרהורי. פטפטתי עם הגברת על דא ועל הא, היא ענתה לענין, ובטעם.

העברנו שעה עד שהצעתי שנלך לתיאטרון. הוא הסכים.

למחר הוא שואל אותי: “מה דעתך?”

“אם בעצמך מצאת” – אומר אני – “הרי שאין כמוך. היא בדיוק מה שדרוש לך”.

“מ – אומר הוא – תודה לך”.

הוא לא נהג למסור אינפורמציה ללא צורך.

אלא שפתאום, אין אני יודע מאין, התעורר בו איזה הניצוץ איראציונאלי. משער אני כי כולנו משתמשים בהגיון רק לשם השגתם של דברים שמחוץ להגיון. ואפילו ההגיון הבהיר ביותר סופו שמוליך את המשתמש בו למטרה טבעית ביותר. סוף סוף כל תועלת שאנו מחפשים בוקעת בראשיתה – ואפילו ראשית זאת רחוקה מאד – מאיזה יצר חייתי.

ואולם מקדים אני את המאוחר. דברים אלה עלו בדעתי רק זמן מה אחר כך, כשניסיתי להסביר לעצמי משום מה נהג כפי שנהג.

מכיון שהגיע להחלטה לשאת אותה גברת לאשה, לא האריך הרבה בחזורו, והיא הסכימה להנשא לו, כעבור כחדש מזמן שפגשתיה. הדבר נודע לי בדרך מקרה. הזמנה לחתונה לא קבלתי. סברתי שמטעמי חסכון לא עשה עסק גדול מחתונתו, ונישאו בצנעא.

כעבור כמה זמן שמעתי שלא הוא נשאה, אלא אחד ממכריו, אחד בשם יוחנן.

עד כמה שיכולתי לקבוע היה פה ענין מוזר למדי. שלמה זה (דרך אגב, אני רואה כי רק עתה קראתי לו בשמו. בפני עצמי קראתי לו “השימפנזה” על שום הליכתו המוזרה) ובכן, שלמה זה נטל לאותה עלמה – שמה היה מלכה – והוליכה לאיזה נשף. בדרך כלל לא הלך לנשפים. הפעם הלך, ישב לו באחת הפנות, והניחה לרקוד. הוא עצמו היה רוקד רק כשהיה לו צרוך בכך.

בין המצויים שם רואה הוא את יוחנן. “בוא – אומר שלמה ליוחנן – ואציג לפניך את הבחורה שלי”.

יוחנן היה “בחור טוב”, דהיינו פחל אנושי רגיל, מאותם שמשתטים במדה ומושכים בעול במדה ומתלוננים על גורלם במדה רבה. לוא רק עד כאן לא היה מגיע לנפל לתוך הספור הזה. אבל הוא ראה את עצמו בהגזמה קלה: בעיני עצמו נחשב לגבר יפה. ומכאן ואילך חיכך השטן כפותיו בהנאת צפיה: גבר יפה הרי הוא כמעט נבון, ומוכשר כמעט מאד, ובכלל, מתוך בטחון עצמי רב מחליף הוא משכב אחרי משכב, ומחזיק טובה לעצמו על “גבורותיו”. במשך זמן קצר תמצאו שהוא מביע דעות באמנות, מנסה בעצמו לצייר או לנגן או לפסל או לשרבט…

האם עלי להוסיף כי היה פקיד באחד ממוסדות ההסתדרות ונוער גדול ב“הגנה”?

נזהרתי ואמרתי כי בעיני עצמו נחשב לגבר יפה. זה הנתון הראשון. דומני שמנסיוני אוכל לתת עצה לעלמות: מי שחושב את עצמו ליפה הרי הוא כבר בדרך לקראת זה שיחשבוהו גם זולתו כך. דעתו של אדם על עצמו היא הנתון הראשון לדעתם של אחרים עליו. כמה זמן תחזיק דעה זאת מעמד? – זאת כבר שאלה של היפנוזה. משםו כך מבכר אני לשפוט אדם לפי פעלו, משום שכאן אין לי צורך להיות, כביכול, אובייקטיבי, ויש לי קנה מדה משלי.

סרתי מהענין. ובכן זימן שלמה את יוחנן ומלכה. והם רוקדים ויוחנן אינו מחמיץ הזדמנות לשתים שלש מחמאות, – במקצוע זה כבר בקי הוא ורגיל. אמרתי שהיא היתה נערה בריאה, נאה ושקטה ובעלת חתוך דבור ברור. הוספתי כי אותי שעממה. כל אדם משעמם את מי שאינו רוצה לעניין. כנראה שאת יוחנן לא שעממה.

אחר ערב זה נהג שלמה כטמבל גמור. הזמין את יוחנן לבלות בשלשה כמה פעמים. ויוחנן גם נהג בו מעשה חבר והיה מסכים לשעשע את מלכה באותם הערבים ששלמה היה עסוק. ובמקצוע זה היה אמן גדול. ושלמה היה עסוק מאד, דוקא באותו זמן. אפילו את החתונה צריך היה לדחות משום מה.

הנסיתם פעם “לסדר” מישהו? אני עוד לא עסקתי בזה, ויש לי תקוה שאמנע מזה גם להבא. אבל שמעתי מפי הסדרנים המומחים כי אין ספורט נעים מזה, לבלעי טעם עדין. אנשים רבים לא סבלו את שלמה. עד כמה שנזהר שלא לפגוע ללא צורך, הנה בשטתיות רבה הצליח להצליח, ולהשיג את הדברים שעזרו לו לשוב ולהצליח.

הבריות אינם סולחים לאדם מצליח. יוחנן היה איש רעים, ואותם הרעים לא נמנעו מהביע רמזים על “אות נאד שלמה”.

ופה קרה משהו חדש. שלמה קנא בגלוי ובלי כל בושה. דבר זה עשה אותו למגוחך באמת. מלכה החלה מפקפקת. וכשעמד ודחק עליה להנשא, דחתה את הענין, ושוב דחתה, עד שבאמת נמאס לה, וסרבה לו בכלל.

שלמה היה שבור לב. ממש מדוכדך. יוחנן היה עטור נצחון, עוד נצחון. החבריא החליטו שהוא באמת בן חיל. אלא שזה עלה לו במחיר נשואין. לא ידעתי אם היה מאושר בנשואיו. הקנאה הכללית בשלמה פחתה הרבה.

כעבור כמה זמן אני פוגש את שלמה ברחוב. הוא לא הראה כל רצון להתעכב. נטפלתי אליו.

“מה דעתך? – שואל אני – היהיו מאושרים שנים אלה?”

“מנין לי לדעת?”

“מדוע עשית זאת?”

“לא עשיתי דבר”. הוא לא היה נוהג למסור אינפורמציה ללא צורך.

“אינך חושב שאני מאמין לתעתועיך?” שאלתי.

כנראה מצא שלא יוכל להפטר ממני. היו גם לו רגעים של גלוי לב.

“פרט אחד השמטנו מהרשימה”. אמר. נדמה לי שהבנתי: ל“לא ידעתי שאתה עלול להתחשב בזה”.

“גם אני לא ידעתי”.

“לא מצאת דרך אחרת להתחמק?”

“לא. – השיב בקצור – לא רציתי סיבוכים”.

מתברר שמלכה אינה כל כך טפשה. יוחנן כפות כיום לאשה ושני ילדים. לא שאיננו בן חיל כשהיה, אלא שעם מלכה קשה “להסתדר”.

ושלמה – נדמה לי שגם הוא כבר אינו מסכים עם אדלר בענין הנשואים.

בהמשך הענינים חשוב היה לקבוע משום מה חגר חיים באותו ערב את אקדחו. בשעה שעשה זאת ודאי שהתרוצצו בו כמה טעמים, אולי אותם טעמים עצמם שגלגלוהו בדרך עקלתון עד למקצוע של רב־נטורי: קדם כל הקישוט. בציורים הקדומים ביותר שהשאירו בני האדם לדורותיהם קישטו את דמויותיהם בכלי נשק. אקדח הרי הוא רצח, סכנה, ועוד כמה גונוני כוח הלוקחים לב אשה. באנסאמבל של מכנסי הרכיבה והמגפים, שהיה לבוש־החג לחיים, ממש כמו מדי־הקרב למלכים, צריך היה להשתבץ האקדח. אה! הרושם על הנשים. נוסף לזה הנה היתה דרושה לדמותו העלובה (אולי יותר מכל בעיני עצמו) תוספת־מה של איכות, משהו שיבליט את הגוף הפעוט על הרקע. היה באקדח מה שחתולים מנסים לעשות בסימור שערם – הגזמת האישיות. ושלישית: היה זה הרגל. חיים היה חש בלא האקדח כדיבוטאנטית בחברה העירונית בלא צבע על שפתיה, – משהו חסר, לא רק בחזות, אלא גם בשוויון המשקל של הלבוש.

ותו לא? – טוב היה אילו יכולנו לתת לעצמנו תמיד הסבר מפורט על המוטיבים המפעילים אותנו. אבל המסוגלים אנו לכך? משום מה משייף אני ברגע זה ברגלי את הרצפה? משום מה יוצאת לפעל עצם הכתיבה הזאת? – ואף על פי כן מפלפלים בתי הדין במוטיבים. מוטיבים – והרי אלה עצמם מחלקות מחלקות. יש מוטיבים כמוסים, ומוטיבים מסייעים, ומוטיבים ראשיים, ומוטיבים צדדיים. אפשר שצמאו בלבד לא יקים אדם אל הברז, בעוד שתוספת מראה הברז כבר תמריצנו לכך. ההיה עוד מוטיב – כמוס – לחגירת האקדח? אם היה, בלא ספק היה כמוס גם מחיים עצמו. וכי לא אמר לאשתו בצאתו: “ביילקה, את באה?” לא שרצה בבואה, אלא סתם כך.

היתה זאת השעה שבה יוצאים בני הכפר לחטוף שמועות, ללעוז, ללהג, לקנטר, וכן הלאה – אותם המעשים היוצרים את הבריה החברתית. “לכם – יאמרו לאורח מן העיר – יש ענין, יש תיאטרון, יש קונצרט (הקולנוע, משום מה, קצת וולגארי בשיחה כזאת), ולנו מה?” לאחר ששהה כמה ימים במקום מוכן האורח לענות: “ואתם יוצרים בעצמכם במה, שכולכם עולים עליה. למה לכם סקאנדאלים מלאכותיים, והסקאנדאלים שלכם הם פאר העונה?” מן הספסלים שלפני בית העם, לארך הגינה הקרחת, ועד הקיוסק, ניצבים הם בחבורות ומפטפטים. בשעה זאת נדמה כאיל חרישת פלוני, קנית עז של פלמוני, או – אה! – אהבהבי אלמוני, – כל מעשי הכפר לא נעשו אלא כדי שיועברו תחת לשונם של הנועדים שם.

צריף העץ הגדול, שמעבר לגדר־התיל, מספק להם גלידה (ג' פעמים בשבוע:,היום יש גלידה"); הבחורות מספקות את הצחוק; והבחורים את התואנה לצחוק. החול החם והחביב נעים לרגל המסונדלת. שעה של קורת רוח. והיא ההזדמנות היחידה לאוורר את החברתיות שבאדם. מי שמשאו ומתנו כל היום עם עצי השדה ותרנגולות וסיח ופרדה – מתחכך בין אנשים כצלמו.

ובתוך חבורה אחת עומדת רבקה עמידה של חרות. דור של חרות היה לנו הדור שבין שתי המלחמות. חרות היתה בקולם ובעמידתם, והקיפה אותה כשדה מגניטי, שהיה מזעזע את כל הנכנס לתוכו. עומדות שם עוד שתי עלמות, אלא שהן מתבטלות בפני מציאותה של רבקה, המנצחת על החבורה. עיניו של ינקל מנצנצות מתחת לגביניו וזרועותיו הארוכות מיטלטלות מן הכתף. מפיו זורמות מלים קצובות, גזורות, כפרוסות פת. נישא הוא על נחל של דברי עצמו, אמן הנהנה מאמנותו, שיכור מכוח לשונו. כל עצמותיו משתתפות בפיטום קטרת דבריו, גם הלחיים שלא גולחו, אף החטם הרודה על פאנוראמה של קמטים, גם הגב העקום, – כולו אומר שירה. ואהרן נשען אל הגדר, ודמותו הארוכה ודקה מתלכדת עם עמוד ערירי. מפעם לפעם מצרף הוא את חיוכו האציל לצחוקה של החבורה, אבל חושיו נהנים יותר מהאטמוספירה של שקיעה, מן השקמים במרחק, ומתינוק הנחפז ומתגלגל לביתו. עיניו תרות אחרי הבתים שבבקעה, אחרי ערבי במשעול, ואחרי מזרקת באחת החצרות. לולא בוש היה קם ומסתלק לו קצת.

שייקה מנסה להתחרות בינקל, אך מה כוחו? כשרון יש לו, ואם אין לו, בודאי יימצא משהו לפני קהל כזה, אבל מי ישוה לינקיל, לקונצרט זה של קולות והעויות? והיא, רבקה עומדת כאילו כל זה למענה. כאילו נמצאים הם שם כולם בכדי לשעשעה. הבדיחות לה מכוונות. בעיניה צריכים הם למצוא את חנם. אלא שהיא שופטת נדיבה, וצחוקה מוכן.

ואז עולה ובא מאחרי הצריף חיים. הלא עוד חבורות מצויות בעיבורו של כפר, והוא, משום מה מתקרב הוא בצעדו המהסס לכאן? ומשום מה מפסיקים הכול ומציצים בו? הכל, פרט לרבקה ולינקל, הממשיכים בעסקיהם כאילו אינו פה. ומשום מה מפלבלות עיני חיים, והוא מגמגם משהו חסר טעם?

יודעים אתם, אם מסתכלים הבריות באדם ועושים אותו ראוה, הרי הוא עולה על במה. אפשר חס הוא על ההזמנות שבאה לידו להשאיר בהם רשם, ואפשר סתם מתבלבל משום כסיפותא.

אין צורך להצביע: פלוני אמר, פלונית אמרה. תמיד יהיה מי שיאמר במתיקות חכמנית: “רבקה, חיים פה!” ומה צריכה אז רבקה לענות. אין היא צריכה לענות. אבל בינה כזאת באה רק בגיל מאוחר יותר. ואז פתאום אין שקיעה, ואין רוח ערב, ואהרן מסתכל ובוחן פרצוף חדש על חיים, אלא שאין חיים חש בו, לא כמפורש מיתר זוגות העינים הבולשות אותו.

מכאן, יודעים אתם, אין ביכלתי אלא למסור סצינאריו של קולנוע, ובעלי הדמיון יצטרכו למלא לעצמם את החסר.

חיים חיוור, חיוור. משהו משהו איתן גועש בשקט הכללי. ואז, ואז, – זאת הקפיצה; זאת היד האוחזת בזרועה. אהרן מנסה לאחוז בו. ינקל אינו זז. הקיפאון מסביב כאילו משתתף בגעש הזה שבין שני גופות אדם. רבקה נשמטת. כעת, חרף כל העקשנות שבה, היא נפחדת, ונמלטת.

שמעתי כבר את הדעה כי החטא גורר אחריו תמיד את הענש. זה יהיה נכון אם נגדיר את החטא כמעשה הגורר אחריו ענש. הגדרה זאת לא תתן מושג חברתי אלא אינידיווידואלי, והמסקנה תהיה כי אין אדם חוטא אלא לעצמו.

כלפי מה? חטא זה שאנו דנים בו, מהו? בציויליזאציה אחרת, שאין אני מכיר כי אם מתוך סיפורי ארכיאולוגים או שמועות רחוקות, אפשר לא היה נמצא בהתנהגותה של רבקה כל פגם. בסך הכל לא היתה אלא מניחה לגברים לחזר אחריה. מוטב נאמר: מעודדתם לכך. צריכים אנו לשער כי רובם לא קיבלו את אוות נפשם. פלוני שהסיעה לביתה באוטו, אלמוני ששיגר לה עדי, פלמוני שבא לקחתה למחולות, – מעשים אלה מצאו מקומם בתוך המסגרת של המוסר המקובל. אלא שבכאן ספק אין לנו במוטיב. בן המזרח הסתכל בלי עקמומיות במצבה של אשתו, ומכיון שהיה הכוח בידו לכך, נטל וסגרה בפני צידוד כל גבר אחר. אפשר שנעשה זה מתוך הסכם בין הגברים, לשם התגוננות. במוסר המקובל גם אצלנו הרי זה הגיוני ביותר, ואין זה אלא הוגן לגבי הגברים האחרים, וחוסך להם הרבה כאב לב וטרדות. כשהעיר אהרן, באחד הרגעים שהיה מתחרט עליהם אחר כך, את אזנה של רבקה לפרוש זה של מעשיה, ענתה כי “כל אלה ידידיה הם, ותו לא”. ואז השיב בחריפותו הרשלנית: “באיזה מובן?” והמשיך לגרור את מליו: “לשם מה מבקשים הם את חברתך? אילו גבר היית לא היו מחזרים אחריך. הרי זו ידידות המצפה לשכרה. ומה שבסוף אין רובם מקבלים את מה שקוו לו – אין זה הוגן לגביהם”. ואחרי שחשב רגע הוסיף: “ואין זה הוגן גם לגבי השאר”. היא ידעה כי כיוון לחיים. אפשר שהיה מוסיף לנבא לה על אחריתה של התנהגותה, אך מצא כי התערב דיו בעסקיהם של אחרים, ופסק.

הנחנו את חיים בעמידה עלובה, מטרה לעיני הבריות. ואז הוא עוקר את רגליו, ורודף. לא, כי בורח הוא – לאותו כיוון שבו הסתלקה רבקה. והרגשת האבסורדיות שבמעשהו הולכת וכבדה, אבל שוב אין הוא יודע להפסיק. החבורה עומדת מרחוק ומסתכלת. אף הם חרדים, אבל עוד לא איבדו את השליטה בעצמם עד כדי שישתתפו במחזה בפעל.

הרהורים מתממשים בדרכים כה רבות. לא קשה להשתמש בכוח השיפוט מתוך ישיבה נוחה בכורסא, והסיגארטה מעלה עשן רוגע, עדין־הקו. אבל מתוך רדיפה, כשהשנים הדוקות, וקארוסלה של מחשבות ודמויות השתחררה שם, בעליות המוח, אין האדם אלא נרדף מאת הרגע.

האדם עומד, מפני שהיא נכנסה לביתה, או מפני שנדמה לו שרץ דיו. הוא צועק “רבקה!” מפני שבכל זאת בעקבותיה רץ, והיא נעלמה מעיניו. אוי, לצעקת אובד, נאקה של אדם שרואה את התריס בין עמידתו העלובה ובין פיות הכפר באדם אחד, המתחמק ממנו. הוא חוזר וצועק. קריאתו הופכת לנביחת כלב, שאינו יודע כיצד להפסיקה. הוא מתמלא חימה. השכנה יוצאת ומבקשת ממנו, בלי נימוס רב, להסתלק. אבל הוא מבקש, מתחנן, לראות את רבקה. “לשם מה?” וכי יודע הוא לשם מה? והרי היא רבקה, רבקה עם כל מה שקשור במכאובי לב אינטימיים, בהרהורים בלי סוף. דמות כל כך קרובה לו. “לא חשוב”. קצת תופס הוא את הרושם המשונה של עמידת כך, והוא מוסיף “לא אעשה לה כלום”. והשכנה נכנסת, ודנה עם רבקה, עד שזו יוצאת.

מה עליו לומר? מה עליו לעשות?

כמה מלים מגומגמות, עלובות, שאינן נשמעות גם לו. התשובות הטפשיות. וכי מה יכולה היא להשיב?

הוי, דמות עלובה, נפש רצוצה. אסור היה לתת בידיך אקדח. בשעה שירה בה השיג רק את העובדה כי עתה עליו לירות בעצמו. להפסיק לעשות לא יכול, ומעשה אחר לא עלה בדעתו.

אכן, נדמה לי שתפקיד קשה היה לפני שופטיו. כי הנה, על כל מעשי השטות שצימצם חיים באותן דקות ספורות, ועוד הוסיף שיכחת כמה עובדות באנאטומיה, והחברה הצליחה להצילו, כדי שאפשר יהיה להמיתו מות חוקי.

הספר הראשון שקראתי (להוציא את החמר “המתאים לגיל” שהלעיטוני) היה “מנפרד” בתרגומו של פרישמן. הספר עודנו שמור עמי. כעת רואה אני גם את הפגמים שבתרגום. בקריאתי איני שומע כל משקל טוני. הלשון כבדה וארוכה. נסיתי לתרגם כמה קטעים בעצמי (הציטאטה ב“תחליף מודרני” והדבור המתחיל ב“תכלת וארגמן” הם תרגום שלי) והם נשמעים לי מתרגומו של פרישמן. אבל בשעתו השאיר עלי הספר רושם חזק. חלקים ממנו זכרתי על פה, והייתי מדקלם, לצורך ושלא לצורך.

בתוך שאר החמר “הספרותי” שהטעימונו בבית־הספר היו גם תרגומים מהמלודיות העבריות. (לא חנם כרוכים ילדי המולדת אחר התנ"כ: כמעט שאין להם כל ספרות אחרת שתטעם לחיכם). ובהגיע תורי עברתי את הגיל בו כל אדם נלהב מהשירה הרומאנטית. באותו זמן למדתי לקרא את באירון במקורו. בארצנו מרבים הצעירים ללמוד לעז. רובם עושים זאת לצרכים של “ממש”: משרות, פרסטיז’ה, נסיעה לכרכי הים. אני למדתי אנגלית כדי שאוכל לקרא ספרים. ומכיון שהספרים שרציתי לקרא היו מסוג שוברי־השניים, היה עלי ללומדה אחת־עשרה שנה, ובתוכן שלש שנים בארץ מקורה.

ובכן, לספורי.

היתה גברת אחת, מלומדת הרבה ואנינת טעם, שהיתה מוליכתני לתיאטרון ומשמיעה לי מוסיקה נבחרת, לרוב מוצארט. היא שהראתה לי את שיקספיר בכל הדרו, דהיינו: על במה.

יום אחד שאלתני אותה גברת מה רצוני שתקנה לי מתנה. כשנותנים לי מתנה חושש אני שרוצים לשחדני. אבל ראיתי שבין כה וכה לא אעמוד בנסיון, והשבתי: “ספר שירי באירון”.

למחר מביאה היא לי את ספר שירי קיטס.

“באירון – אומרת היא – היה עוול ואיש הפוזה. קיטס היה אישיות קדושה. אני חושבת שאתה דומה יותר לקיטס, ומשיריו תיהנה יותר”.

קללתי אותה על מחמאתה ועל מתנתה. היא נעלבה (דומני ביחוד על טעמי שלא אבד בהשפעתה), והייתי צריך לפייסה.

לאחר כמה זמן מביאה היא לי ספר שירים אחר. אני מחייך בהנאה, ושואל: “באירון?”

“לא – אומרת היא – ש’לי”.

“ש’לי היה אדם ישר. נביא לדורות. ‘פרומתאוס מותר’ הוא השירה האדירה ביותר בלשון האנגלית…” וכן הלאה. אינני יודע משום מה לא עלה בדעתי ללכת ולקנות את באירון בעצמי.

אותה גברת נתנה לי עוד ספרים. אבל את באירון לא נתנה לי. לימים כתבה לי כי הנה קנתה את הספר, ותשלחנו אלי, ולא שלחה.

היתה עוד גברת. זאת לא רצתה לחנכני לשירה, אלא למשהו אחר: להיות אדם מן הישוב.

גם היא רצתה לשחדני במתנות. “מה רצונך שאתן לך, מידד?”

“ספר שירי באירון”.

הביאה לי כפפות וצעיף.

כמעט והטחתי את מתנותיה על פניה. יבבה עלי, והייתי צריך לפייסה.

הרבה דורונות הביאה לי אותה גברת, אבל ספרים לא היו ביניהם. “אינך קורא בספרים – היתה אומרת לי – אינך אלא מאספם”.

בחברתה באמת לא יכולת לקרא בספרים. הייתי מבכר לעשות משהו אחר, או, כשאי אפשר היה זה, פשוט להשתעמם.

היו עוד גברות שנסו לשחדני בדורונות והיו שנסו למשכני במחמאות, אבל את באירון לא קבלתי.

יום אחד סיפרתי את המעשה לנערה אחת. אותה נערה היתה עניה מבית עניים, ודומני שאת שם באירון שמעה לראשונה מפי. דרך אגב, היא נסתה לחנכני שאעשה סעודותי קבע.

לאחר שבוע מוצא אני בחדרי חבילה גדולה. פתחתי, והנה ספרים: כל כתבי באירון, הוצאה מפוארת.

הלכתי ומצאתי לאותה נערה, והבאתיה לחדרי.

“מעשה זה שלך הוא?” – שואל אני.

“כן”. – אומרת היא.

“יודעת את את מעשה דויד ובור בית לחם?”

היא לא ידעה. קראתי לה: “ויתאוה דויד, ויאמר: מי ישקני מבור בית לחם אשר בשער? ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים. וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער, וישאו ויביאו אל דויד. ולא אבה לשתותם, ויסך אותם ליהוה. ויאמר: חלילה לי, יהוה, מעשותו זאת. הדם האנשים ההולכים בנפשותם?”

“ספרים אלה עלו לך הרבה?” – שאלתי.

“כן”. – אמרה.

“ומנין לך הממון?”

“היה לי”.

“אה! – אמרתי – אינני יכול לקבלם”.

“לא? מדוע?”

“מאותה סבה שלא יכל דויד לשתות את המים. הקורבן גדול מדי. אסור לי לקבלו”.

“ומה אעשה בספרים?”

“אינני מאמין בקרבנות. לולא כן הייתי שורף אותם”.

העני מחנך לפרקטיות. היא נבהלה: “לשרוף? אבל זה דבר יקר!”

“יקר מאד. ויקר כפליים באשר מקנת כספך הוא”. לשון נמלצת. סבורני כי לא הבינה את שיחי. נטלתי את הספרים והחזרתים לביתה. לימים נישאה. מה גורל הספרים אינני יודע.

סוף סוף זכיתי וקבלתי את שירי באירון. מגברת אחרת. היא ניסתה לחנכני שאקנה לה לבנים. אולי באמת אהבה אותי. אני נהגתי בה כבמופקרת. בספר אינני יכול לקרוא: האותיות קטנות וצפופות. ואולי מסיבה אחרת.

שבת, אחרי הצהרים. שמש סתיו נוהרת על המדרכות. קבוצת צעירים מתבטלת להנאתה בבית קפה קטן, מלהגים, הולכים רכיל (הריבות), מספרים בדיחות תפלות (הרובים), גומעים קהוה פושרת, מעשנים סיגריות אין מספר, מפהקים קמעא בצוותא, ובדרך כלל נהנים מקיומם בעולם.

לתוך אידיליא זאת מתפרץ בסערה מודכי – קצר קומה, שמנמן, בעל שער כעורב – חוזר רענן מאכספדיציה של צבירת חדשות, וכולו תוסס בחומר החדיש ביותר.

“הי, שמעו!” הוא מנופף את ידו שאצבעותיה מוכתמות טבאק. “מה תאמרו על ג’אמוס?” החבורה מצפה בשקט, ואחרי האתנח הרטורי המתאים בא ההמשך: “מה אתם חושבים עשה אמש?” מה, באמת? שכב לישון? לא. “הגלם הזה הולך ויורה בגלגלתו של עצמו”. מודכי משלים את האפקט במימיקה של יריה באקדח אל הרקה. “ומה תאמרו לזה?”

סוס מפסיק את הקעקוע האמנותי של סככת־המנורה בסכה ששאל מלאה, ונושא את עיניו. משה מתחיל לחצץ בשניו בגפרור ששימש לו לציור לב מדוקר־חץ בכתם קפה על זגוגית השולחן, ואומר מתוך הרהורים: “ג’אמוס – יוסף לוינשטין, לא?”

“כן. כן. הוא. אתה זוכר למד חוקים, ואחר כך נסע לירושלים לעבוד כסטאז’יר –?”

משהו מפסיק את שטף לשונו של מודכי. הרי זה ידה העדינה של לאה על זרועו. נשמה עלובה. עליה ללבוש שמלות ארוכות בגלל רגלי־X שלה, ותמיד תולה היא את פרצופה בזויות משונות בכדי להסתיר או את חטמה המתנשא בגאון או את סנטרה המצטנע בענות יתר. אבל אין לה במה להתבייש בידיה. ובכן מניחה היא את ידה (כל כך בעדינות) על זרועו של מודכי, ואומרת בקול של עכבר הגווע משחפת: “קחני הביתה”.

יכול אתה לראות את שושנה ומרים כמעט מתפוצצות מכעס עצור על שתפשה זאת והקדימה אותן. מעתה אין להן אלא לעזור למנוולת זאת, כי יש רגש של הגינות גם בין רווקות. לחישות שכמעט אינן נשמעות, חצאי משפטים. נראה כי כתב אליה מכתב, ולא טרחה לענות לו, או משהו הדומה לזה. מילא, אם נהרהר יפה בדבר, מי יודע לב גבר? היו כאלה שאיבדו את ראשם בגלל גברות עוד פחות יפות מלאה. מבינים אתם, לא? יתר על כן: מתים אינם מגלים נסתרות.

* * *

ובעוד אנו מבכים את היקר באדם, שלוקח ואיננו, רומאנס הנעורים של לאה שלנו, נופל עלינו אי־משם סהר הקרח עם שלש הגראציות שלו. הכל רואים כי עליזים הם מדי, ובכן ממהרים להשפיל את רוחם לדרגת החבורה.

עוד מודכי משחרר את לשונו מספורו הנורא, בתוספת פרטים תאוריים, הגהות ותקונים, כיאות למהדורה שניה, ומחזיר השמטות מצערות מהנוסח הראשון, והנה שמה אלכסנדרה את כף־יד ימינה מתחת לשדה השמאלי, הגואה כנחשול. שדיים עצומות לה!

“אנא”, אומרת היא בקול של צוואת שכיב מרע. “הובילוני הביתה”.

יגער בי השטן! אבל כמובן, אם אותו חמור הולך ומפגיר עצמו כך, הרי שמוטב לו להחיות שתי צפרים ביריה אחת.

* * *

החבורה עומדת לגמור את הדיש בנושא אהבותיהם והתאבדויותיהם של סוחרי החוק, צופני־מצפון־החברה, וכבר אפשר לראות בזוית עינו של מודכי כי עומד הוא להרביץ את בדיחתו החביבה על ההבדל בין קרחת לצלחת, והכל כבר יודעים כי סהר יקבל את הדבר ברוח נכונה ויענה כי שער־או־לא־שער גם גלגלת וגם צלחת ואף קנקן או יורה רותחת, אל תסתכל במעטפת אלא במה שהיא אופפת – והנה מגיחה טשיטא מברק־השמש אל הצל שבקפה, טשיטא בעלת־פני־התום, מובילה אתה זוג נוטרים אחוזים ברצועות קסם נעלמות, נגררים אחריה.

מתוך ערפלי עבריה, אי־שם בפרברי ברלין (הכוללים, כנראה, גם את הטריטוריה הקטנה שבין האוראל והפיריניאים) הביאה אתה טשיטא ריח תפל של נשמה שאבדה בתמרוקים זולים והרפתקאות של ציד־בעלים. יש לחבורה כבוד רב, כל הכבוד הראוי, בפני עפעפיה המלאכותיים ולשונה העברית המלאכותית מאד בסרוסיה, ובכל החשיבות הרצינית מוגשת לפניה על טס של מסכת־לשונות הידיעה האחרונה, קומוניקאט רשמי בשלש לשונות צלועות יחד.

ומה לדעתכם קורה אז? האין היא מותחת את קומתה לכל מלוא הוד־השחקנית ואומרת באחת מלשונות אמה, “או! אבל זה נורא!” ובלשון אם שנית: “ואיום!” ובלשון אם כללית: “או! או!”?

מבית הקפה יוצאים שני נוטרים ובוהק־חמצן אחת.

אותו פגר כנראה שהיה לו לב רחב כפתחו של הגיהנום.

* * *

לאחר הערות מתאימות, המבליטות שנוי לטובה בדעת החבורה על בהקי־חמצן כנגד נעורי תשחורת, הקרחת והצלחת חוזרות ועולות באופק, ממש תלויות על ראשי המסובים כחרבו של דמוקלס, והנה נדחק ונכנס פנימה ג’אמוס עצמו, גדול כתמיד, וקולו דומה יותר לשאגת ארי חי מאשר ללחשי כלב מת.

החבורה כולה מחמיצה פניה על התנהגות חסרת־נימוס זאת של בר־נש אשר החריב את חייהן של שלש גברות צעירות, נו, אולי לא כל כך צעירות, וכעת אין זה נוגע לו בכלל, אפלו לא כויכוח בועד הפועל הציוני, כך, כאלו כלום לא קרה, ובכעס מובן דורשת הסבר. לא את החורבן (יודעים אנו כי יש סחורה הנמכרת יפה יותר כנצולת־חורבן) אלא את היותו חי וקיים.

ובן בליעל זה מתאמר לא להבין. “לאה?” אומר הוא, “לאה מי? על מה הם מדברים?”

חוצפה של בחור!

העלה פעם ברצונך, בני, להניח לו, לזקנך, שיגדל? – אם כן, בואה ואגידה לך את אשר יקרך. מוטב שתלמד מנסיונם של אחרים. כי הנה מבין אתה, זקן אינו רק צלם אלקים, כדעת הדתיים, או, להבדיל, ספיחי שער שעל פניך, כדעת האפיקורסים. זקן הוא הפגנה רבתי. יכול גם איש אחד להפגין הפגנה רבת עם, – כשעם רב לוטש בו עיניו.

הפגנות מטרתן לעורר את דעת הצבור; אבל נניח לו לצבור. דיך אם לעצמך תוכיח כמה דברים. אלא שאתה לא תשוכנע כלל אם אציג לפניך את הדברים תלושים, בלא עובדות לראיה. העובדות הן תולדות גידול זקנך, ואת המסקנות, מוסר ההשכל, אצביע לפניך בסוף הדברים, כשנגיע לכשלון הגדול, לרגע בו תעמוד לפני הראי, אם אמיץ לב אתה, או תשב על כסא הגלב, אם רך לבך, תיאנח אנחה מרה, ותיפרד מזקנך לעולמים.

ראשית כל: אל תגדל זקן מלא, לארך הפנים ולרוחבם, כי אז לא יטרידוך הבריות כלל. פשוט ישערו כי ח"ו שרוי אתה באבלות. הותר תותיר לך רק זקן לחיים, או זקן סנטר, או קו דק ושחרחר העוטר את הפנים מסביב. דרך אגב. האין זקנך נוטה לאדמומיות? פעמים אנשים ששער ראשם שחור זקנם צבעו כעין הגזר או הדלעת.

ואז יפצחו הבריות רנה. אם מזג טוב לך, תיפטר בהלצות. אם נוקשה הבעת פניך – ילגלגו בך מאחרי גבך. אבל ההערות בוא תבאנה. הנוחים לבריות ייעצוך עד כמה לגדל, ומה לגדל, ומה דמות תער; לו, לזקנך. המתחכמים ידמוך לבאלבו, לנאפוליון ג', לשוברט, למרקוס אורליוס, למלכין, לפושקין, או לכל אחר אשר תמונתו מצויה להם, וראו בה זקן. אך התמימים, אלה יהיו הקשים מכולם.

הסנדלר המצוי ברחובכם יפגוש את אמך, וזאת תהיה שיחתם:

הסנדלר: מה זה, הגברת? קרה אצלכם דבר מה?

אמך: לא. וכי מה?

הסנדלר: בנך… הזקן… כלומר, לא קרה ח"ו כלום?

אמך: אה, זה? לא. לא קרה דבר. סתם השתגע.

הסנדלר: ברוך השם.

דמות “התם” שבהגדה של פסח המצוירת תזדקר לעיניך פתאם, קמה וגם נצבה כאיש חי וקים (ורק אז תראה מה דומה הוא לעמיתך זה העובד אתך יום יום) וישאלך את השאלה הנצחית: “מה זה?” – לולא רק אתה בשנים לא היית עונה אלא בהרעמת פניך, אפס כי צעיר אתה, ובכן ענו תענה: “זקן הוא זה”. כלומר: הלא עיניך הרואות, זקן, זקן סתם. “ומדוע מגדל אתה זקן?” יוסיפו לשאול. ואתה תאמר בתמימותך כי רבה את האמת: “מפני שרצוני בכך”.

אפיקורוס שכמוך! כופר בעקר! מה פרוש “מפני שרצוני בכך?” וכי רצונו של אדם סבה הוא לו שיהא עושה, או נמנע מעשות, קטנה או גדולה? ואיזה אדם סתם בן חורין הוא לעשות דבר מפני שרצונו בכך? אדם חייב לעשות מה שראוי לו לעשות, מה שמקובל לעשות, מה שמותר לעשות, מה שנהוג לעשות, מה שכופין אותו לעשות, מה שאינו יכול שלא לעשות – אבל לרצונו? הנהיתה כזאת?

ואם דומה אתה כי גם אחד מן החכמים המחוכמים, שיננאות ובעלי לשון, יסתפק בעקיצתו האחת ויפטרך – טעית. טעית: חזור יחזור עליה ג' פעמים ישר והפוך, אחור וקדם מפה ומפה, יגלגלנה על לשונו לטעום את טעמה כי טוב, וזה בכל עת פגשו בך. ואם ח־ח־חכם גדול הוא, עוד ילך וישנה את פסוקי חכמתו שלא במעמדך: “פגשתי את פלוני. הוא מגדל” וכו' וכו' “אמרתי לו – אמר לי – אמרתי לו – אמר לי – אז אמרתי לו”.

הגברות הצעירות, אם כי (שמע לדברי חוטא זקן) לבן יהיה נוהה במסתרים אחרי זיו פניך, כולן בעצה אחת – אף שנדמה כי לא ביקשת עצה מפיהן – “באמת, גלח את זקנך”. אה. סלח לי. הרי אשה לך. תמיד תמהתי: וכי מה חטאו חלוגלגוליו של שמשון לדלילה? לא נאות היו? לא עוצמה היתה בהן? ומה תפשה לגלח את קודקדו? – עד שהעליתי בחקירותי כי כך היה המעשה: יצוא יצאה דלילה לבית הקהוה אחרי הצהרים, ופגשה שם רעותיה סמיכה ופוטית. פתחו אלה ולגלגו עליה כי שמשון שלה מגדל את מחלפותיו כפרא אדם. “דומה הוא לקומפוזיטור הכותב מוסיקה לג’אז” אמרה פוטיתא. “לא” אמרה סמיכה “דומה הוא לעשרה קומפוזיטורים הכותבים סימפוניות”. ובזה נחתם גורל מחלפותיו של שמשון. זאת היתה הטראגדיה בחייו. זאת תהיה גם הטראגדיה שלך. שער בנפשך את דמות פניה של דלילה כשבאותו בית קהות צעק לה אחד מידידיה, מאותם נערי הזהב של עזה, “האין זה מדגדג כשהוא מנשק לך?” – עד היכן הדברים מגיעים!

כן: עד היכן הדברים מגיעים! פירוש רש"י בתמיהה. האין תמיהה בדבר אשר ימצאו הבריות לנכון להעיר, לשאול, ללגלג, לעוץ, להתחכם (וכל שאר התרגילים שהם מתרגלים בלשונם מאפס מעשה) על ענין שהוא בהחלט, לגמרו, ובכלל לא עסקם? אכן, אפשר תתמה. אפשר לא תתמה, אז תבין: אין אמצעי לחץ שלא יאחז ב הצבור כדי למנוע יוצאי דפן. אחת היא אם יציאת דפן זאת מזיקה לצבור או לא. וכי מה לך דבר תמים מזקן על פרצוף זר? הצבור לא יהרהר בכך. דיו שיראה יוצא דפן על מנת שיטרח בכל מאמציו להחזירו לכלל השווה. את ההצדקה לכך ימצאו תמיד. אלה יגידו כי דורשי טובה הם, ורוצים למנוע את האדם מן “השגעון”. אלה יגידו כי “מתרברב” אתה (גם זה עסקם) וצריך להחזירך למוטב. ועוד אחרים יגידו בתום לב כי מוזר אתה.

וזה הכל?

לא, בני. אין זה הכל, אבל הרבה מאד. זה יסבירך מדוע נטושות מלחמות בין היהודים על סידור תפילתם ועל פאת זקן ועל תג ועל קוץ ועל נוסח ועל דגל ועל הימנון. בקיצור, הבן תבין מהי טולראנטיות, ומדוע דרושה היא כל לכך. וזכרת את הפתגם שהביא אלינו עם מצליח יותר מאתנו: “התעסק בעסקיך שלך”.

ואפילו לכך בלבד, כדאי לך שתגדל את זקנך. אני עשיתי זאת, כפי שראית, ואינני מתחרט על כך.

העולם מלא אומללים. ואין לך אומלל שלא יימצא אומלל ממנו. בעלי המומים, החולים, והנרדפים, – כמה מאושר אדם היכול לראות, ולוא בעזרת משקפים, ולוא בעין אחת. והאומללים מכולם, החלכאים, אותם החיים תמיד על סף הרעב והמחסור, אותם שחייהם תלויים להם מנגד, ופחד הרעב, זה הגרוע מהרעב עצמו, רודף אותם תמיד.

צער, סבל, יסורים, – והאומלל המקצועי אינו מורד, אינו נוקם את יסוריו. אלה, כנראה נטלו ממנו את כשר הזעם. המתמרד, המזה ארסו, אינו האומלל ממש אלא האכול.

אותו הרואה עצמו כאילו רומה מחלקו בחיים. אותו שנוטלים ועושים ממנו לעג. אותו שאינו מגיע לדרגה שקיווה או שקיוו ממנו. מכין החקנים שלדעתו צריך היה מזמן להגיע לדרגת פרופסור, צבע שראה עצמו צייר בעל שם עולמי. אותם שהחיים לא הממו בסבלם, אלא טפטפו לתוכם טפה טפה את ארס הזעם, את הקנאה. מהם אין המכאוב נוטל את כוחם, הוא רק מרעיל את כל ישותם, עד שהם מתפרצים, ומורדים.

הימלטו מפניהם! כמוהם כנשוכי כלב שוטה: רעלם בשיניהם. אלה הם רוצחי המיליונים, העריצים, הגדולים והקטנים, בין שישובים על כס נשיאים או במשרדים מעופשים. רודנים ומיניאטורות של רודנים, אכולי ארסם של עצמם. שופכים הם את מרירותם של כל רוך, על כל נועם. מרה להם השמחה, מכאבת להם העליצות. את צערם וכאבם נוקמים הם – על אחת שבעה ושבעים. ארסם, המחלחל בכל מהותם, לא ייתם עד מותם.

ויש רק דרך אחת לעולם להיפטר מהם: אם ירו לא תירו בהם כבכלבים שוטים, עשום לאמנים. הניחו להם וישפכו את המיזאנתרופיה שבהם במוסיקה המביאה רעד אימה בשומעיה, ישפכו את המגאלומאניה בתמונות אימים סאדיסטיות. תאוותם שלא מלאה יספקו לעצמם בהזיות תעוב. או יכתבו – –

להקדמה צריך הייתי פרוזה בריאה וטובה. אני מגיע לעצם המעשה. האין טוב לי שאקוט לשון אגדה? כדרך שמספרות דודי וימיום: “פעם אחת…” לא, מוטב נוסח באנאלי יותר: עוד משחר ילדותו – נאה להתחיל כך, מה? ובכן, ספר יספרו אשר בעיר פלונית, במדינה פלונית, חי אדם שראה את עמו מקופח. נראה שאין צריך הרבה כדי למרר את חייו של אדם, אם אך מוכן זה לספוג את המרירות. נוהגים אתם לחלק את בני האדם למעמדות, – ספצימן זה שייך היה למעמד הבלתי־מרוצים. אין קשה לדעת איך התחיל הדבר: בודאי איזה פגם או סימן שניכר את האיש דנן מהסובבים אותו. וכך נטה להתבודדות, לשקול עצמו לעתים תכופות, ומכאן להערכה מוטעית ולתסביך, אחד מאותם שספרי הפסיכולוגים מלאים אותם.

אם באה בדרכו עדנה, רמס אותה ברגליו מתוך רשעות סתם, גם כלפי עצמו וגם כלפי “הם” – גוף ציבורי שנוא שכלל את האנושיות כולה. חלחל לתוכו הרעל, והוא גונזו ומאספו. בגר, וכדרך הטבע חיפש לו זיווג, ומה שהוא רוצה אין. וכי ידע מה הוא רוצה? וכשנמצא מה הדומה לנכספת, הנה היה העלם |(כבר היה עלם9 מריר למדי להשניא את עצמו, לא נעים, ובלתי אהוד. (הביטוי האחרון הוא פלאגיאריזם מהאוטוביוגראפיה של ז’אבוטינסקי). ומי תרצה להתקשר אל בריה מורעלת כזאת? וכך נדמה לו שנגדשה הסאה.

וייבז בעיניו לשלוח יד ב־נו, אותם שרשם עליהם קונטו ארוך – ויבקש להשמיד, לאבד, להשתלט על כל שנואי נפשו, להיותם נתונים בידו, לחסדו ולחמתו. נקם, נקם! על כל הבוז, הלעג והבשת, והרוק – אם ממשיים ואם מוגזמים בנפשו המעוותת.

צריך היה לאגור כוח. נקמה במידות כאותן שהוא שאף להן הצריכה כוח רב. לאגור כוח כזה יצטרך לשנים רבות – ומי יודע אם יצליח?

ויהי היום ושמועה הגיעתו על הזקן רב מג. עתיק יומין המתגורר במדבר, הרחק הרחק, והוא אשף, שריד מימי הבינה באדום. והדרך לסוכתו ארוכה ומסוכנת, דרך שבעת מדברות הצורים, בארץ תלאובות וישימון. אלא שחזקה ההחלטה בלב העלם, ויצר כליו, וישם פעמיו שמה, הרחק, המדברה.

בדרך קשה הלך, ותעה, סבל, ונלחם, ונאבק. עד הגיעו למעונו של אותו ישיש.

בא, שטח עצמו לרגליו של רב המגים, וקרא: “אתה, הבן! הוריני דרכי!” ויהי כי שאלהו הישיש לחפצו, הגיד לו העלם כל אשר עם לבו: כי מררוהו האנשים גם מרר, וכי יחפוץ להינקם, וכי כוח אין עמו, וכי בא לבקש דעת על מנת שיחזק ויעצם, עד ימלא את זממו.

אמר לו רב מג לאותו רובה: “נערי, גדולה השאלה אשר שאלת. אכן, לא בשמים היא, ויכול תוכל ללמוד את תורתי. אפס כי שנים רבות תילמד. ואתה, אם עד תכליתה לא תלמדנה, לא תשלם”.

“אתך אשב – קרא העלם – עד שלמו ימי תלמודי”.

והיה העלם מתאבק בעפר רגלי הישיש ושותה ממי חכמתו.

ועברה שנה, ועוד שנה, ועוד שנה שבע שנים.

“העוד לא שלמתי?” שאל העלם.

“עזה תאוותך לנקמה?” שאל הישיש.

“בוערת היא בי” השיב העלם.

“לא שלמת עדיין”. השיב רב מג.

ועברו עוד שנים, שנים רבות. קומת העלם שחה, ושערו הכסיף.

“העוד לא שלמתי?” שאל התלמיד.

“עזה תאוותך לנקמה?” שאל מורהו.

“חפוץ אחפוץ להינקם”. ענה התלמיד.

“לא שלמת עדיין”. השיב מורהו.

ועבור עוד שנים, רבות מספור.

“העוד לא שלמתי?” שאל התלמיד.

“התחפוץ להינקם?” שאלה המורה.

“לא, מרי. – השיב התלמיד. – לא אחפוץ עוד”.

“הנה עתה שלמת”.

נער־המשרד נגש אלי במאור־פנים: “אדון שיף, אתה רוצה לקרוא את העתון?”

העתונים משעממים אותי, אלא שאין זה נעים לסרב לצעירים ממני. נטלתי את העתון, וחפשתי מה נדחה לשוליו. ראיתי מודעה של המשטרה: “הזהרו משטרות־כסף מזויפים”. היו בכיסי כמה שטרות ירוקים ושטר אחד אדום. שמתי את ידי לכיסי לשלוף את השטרות ולבודקם. לתמהוני היו בידי כמה שטרות ירוקים ואחד כחול.

מנין נוספו ובאו חמש לירות לכיסי?

העברתי בזכרוני את מאורעות היום למפרע. היו כמה טראנסאקציות של פריטת ממון. אחד עמית־לעבודה נתן לי ממון ברדתי לקנות לעצמי סיגארטות, והחזרתי לו עדף בשובי. היה הטבאקאי. היתה החנות שממול, שפרט בה את השטר. היה בית הקפה, שקניתי בו כריך. היה הדאר, שקניתי בו בולים. היתה הגברת האם, שסדרתי אתה חשבון. כל זה רק היום. ומה אמש? אמש ישבתי באיזה מקום ונמצאתי פתאם בלי מיל (רשלנות רגילה אצלי), ומישהו נתן לי לירה, או שלם את חשבוני. מי היה זה. האם נתן לי לירה?

נגשתי אל אותו עמית־לעבודה, ושאלתי אם חסר הוא ממון. הוא מוציא את ארנקו. הכל על מקומו בשלום.

“מה יש?” שואל הוא.

“יש לי חמש לירות מיותרות”.

“או אה! אל תדאג. יימצאו להן קופצים”, אומר הוא.

“אבל מישהו בודאי מורט את שערותיו עתה. חמש לירות הן סכום גדול”.

“תנוח דעתך. אם מורט הוא, לא יפסיק למרוט עד שימצאך”.

“אני יורד אל הטבאקאי”, החלטתי.

“רק אל תאמר לו מיד כי יש לך עדף. אם כך תאמר, ישיב לך מיד כי שלו הכסף. כך נוהגים תמיד”.

ירדתי אל הטבאקאי. הוא לא מרט על שערות, אלא עמד בשקט וקרא פאמפלט פוליטי בעיון רב.

“סלח לי”. – אני מרים את עיני מעם הפאמפלט – “החסר אתה ממון?”

“נדמה לי שלא”. – אומר הוא – “אבל לא אוכל לדעת בדיוק. אינני מנהל כל חשבונות”.

“יש לי חמש לירות מיותרות. אפשר שלך הן?”

“אינני יודע”, משיב הוא בפשטות.

“ולא תוכל לדעת?”

הוא מוציא את כספו מכיס מכנסים אחורי, מתבונן בעוגמה בחבילת השטרות, ואומר בעקימת שפתיים:

“כסף בא וכסף הולך”. הוא מושך בכתפיו “לא. לא אוכל לדעת”.

“ובכן, אולי אין הכסף שלך”.

“אולי לא, ואולי כן. אינני יודע”.

"אולי – אני מציע – “תשאל בחנות שממול אם לא חסר להם כלום”.

“טוב. אשאל”. והוא חוזר לקרא בפאמפלט, כאלו כל הדיון לא היה אלא על מיל אחד בלבד.

אני נכנס לבית הקפה. המסעיד יושב וסועד. עובדי המסעדות אוכלים תמיד בשעות משונות. הוא מפזר פתותי פת בתוך שתי ביצים בכוס, ודולה אותם בכפית. חושש אני להפריע לו. אבל הוא רגיל בכך: רצונך במשהו?" הוא שואל.

“האם לא חסר לך כסף?”

“נדמה לי שלא. תיכף אראה. כוס קפה?” הוא מציע.

“לא. תודה. עלי לחזור למשרד”. הוא מפסיק מאכילתו, נגש לקופה בודק,ואומר: “נתת לי לירה, וקבלת עדף. לא חסר כלום”.

“אולי נתת לי עדף מחמש לירות?” אני מציע.

“לא. לא חסר כלום”. הוא מחסל את הויכוח.

“יש לי חמש לירות מיותרות”, אני מתנצל.

“אני מצטער מאד”, הוא חוזר לאכילתו, “אבל בודאי יימצאו להן בעלים”.

בחנות מנהלים חשבונות. אותו יום חסר לקופאית שילינג. בדאר מנהלים חשבונות. אותו יום היה עדף למוכרת הבולים: שני מילים. לגברת האם לא חסר דבר מלבד תנור חשמלי וקצת נחת מצעיר בניה. ידידי נתן לי אתמול מצלצלים. לא היה לו יותר. לחמש הלירות אין בעלים.

בינתים יש סכנה שאבזבז את הממון, וכשיבואו הבעלים שוב לא יהיה בידי.

הלכתי אל הטבאקאי.

“ובכן?” אני אומר לו.

“יש לי סיגרטות מהסוג שאתה מחפש”. הוא אומר לי. “שלשים ושמונה גרש החמישים”.

“ומה בדבר חמש הלירות?”

“אינני יודע”.

“לדעתי שלך הן. הבט: חמש לירות הן סכום גדול. האם לא חסר לך כסף?”

“חסר הרבה”.

כנראה שהוא עומד להשיא בת. אין הוא יכול להיות חבר בהסתדרות, שכן אינו עובד שכיר.

“אשמור אותן שבועיים. אם לא יימצאו בעלים אחרים, שלך הן”.

“טוב”.

הבעיה היא איך לשמור חמש לירות שבועיים ולא לבזבזן.

המעשה כולו נראה לי מופלא. מקובל עלי שיושרם של בני אדם נורמאליים מוגבל לכמה שילגינגים. חמש לירות הן סכום מפתה מדי. הבעתי את תמהוני בפני ידיד.

“להיפך”, טוען הוא, “חמש לירות הן סכום בולט מדי. בשילינגים לא היו נוהגים כך”.

השיחה התנהלה בבית קפה. עד שהוא מדבר נגשת אליה המלצרית:

“סלח לי, אדוני. בשבוע שעבר ישבת כאן, במקום זה, ונשמט מכיסיך שילינג. מצאתיו על הרצפה אחרי צאתך”. והיא נותנת לי שילינג.

מספר אני מעשה זה לפרטיו, בלי כל כוונה ליצירה אמנותית. רוצה אני שישמש לקח לעורכי תקציבי הצבור כשיקבעו את הפרופורציה בין ההוצאות למשטרות ובתי סהר ובין ההוצאות לחנוך.

כל יום אתמול, וגם היום, הייתי מעוצבן. מפני שהרוח היתה מצויה בעיר. אתמול היה עצר. והכל היו מצווים להשאר ספונים בבתים. סכנה היתה גם להתקרב לחלונות, כי החיילים היו יורים אל כל אדם שהראה פניו. ואפילו הראו את כוונתם במפורש כשירו והמיתו אדם אחד בשוחחו עם שכן מעבר לגדר.

אבל אני לא יכלתי להשאר בבית. לא אכפת היה לי לסכן את חיי ובלבד שלא אוותר עם הרהורי. זה היה נורא להמצא רדוף מחשבה כי הנה הרוח מצויה בעיר. הייתי מוכרח לצאת ולעבור ברחובות הריקים עד לאיזה מקום בו אוכל להמצא בחברה שתסיח את דעתי. הבריות חשבו כי מתימר אני להיות אמיץ לב, אבל זה לא היה נכון. חפש חפשתי מסתר מהרוח. ונראה שלא הסתכנתי כל עיקר, כי בראות החיילים אותי מהלך ברחובות חשבו שיש לי זכות לכך, ומשלא ידעו מה לעשות, הפנו את ראשיהם כאלו לא הרגישו בי בכלל.

שלשום הייתי כאחד האדם. ואז קופץ מישהו ומוסר לי פריסת שלום מהרוח. היא בעיר. מכרי כבר יודעים כולם כי אינני רוצה לשמוע עליה, ובכן נראה שבן חיל זה ניסה להתחכם. מוכרח הייתי לגשת לאיזה מקום וללגום כוסית ערק.

אותו ערב גייסתי את שולמית לארוח לי לחברה בבית קפה. היא נאה ביותר, וכשאין אישה מצוי בקרבת מקום ומתהלל הריני חש נוחיות רבה בחברתה. אותו ערב לא יכלתי לחוש כל נוחיות, אלא שהיא טפשה מכדי שתחוש בכך. פתאום הרגשתי משף קר מדרום, ולבי הפסיק לדפוק. שולמית הציצה בי ואמרה: “מה קרה? פניך כאלו ראית איזו רוח”. הערתה לא בידחתני כל עיקר, ואמרתי: “לא. עדיין לא. אבל יכול אני לנחש בדיוק רב כי הרוח אינה רחוקה מכאן”.

כעבור רגע ראיתי, מזוית עיני השמאלית, את הרוח מתקרבת, עטויה בלבוש אדום כיין. אני מניח שהחוורתי מאד, כי שולמית אמרה: “אולי רוצה אתה בסיגרה או משהו, ואולי אביא אותך לביתך?” לא יכלתי גם למחות נגד ההצעה המשפילה, אף על פי שכרגיל מקבל אני הצעות כאלה, בתקוה כי תשוב אלי רוחי עד צאתנו מהטאכסי. אלא שלא יכלתי לומר דבר. לא יכלתי גם לפתוח את פי. כל כך אחוז בעתה הייתי.

ואז ראית את הרוח מזוית עיני השנית, וידעתי כי עברה מאחרי ואו שלא הרגישה בי או שלא היה בה רצון להטרידני. אבל הייתי מוכרח לגמוע ערק. בפנים חשתי ריקנות ובחוץ רטיבות וקור. כמו בשעה שתוקף אותך קבס.

לאחר כמה שניות הצלחתי להפנות את ראשי קמעא וראיתי את הרוח בתוך חבורה נכנסת לבית סמוך. קמתי והלכתי לחפש את רות. יש בה בינה יותר מאשר ברוב הגברות שאני מכיר, והיא בלונדינית. אולי זאת הסבה שבפעם הקודמת כשבאה הרוח בדרכי, ואני הייתי סמוך על כתפה של רות, עברה הרוח למדרכת השניה.

אבל את רות לא יכלתי למצא. בקשתי את המלצרים בכמה מקומות להודיע לה שאני מחפשה ונכנסתי לבית הקפה. מודע אחד ראני ואמר: “אם תחכה כמה דקות יבוא הנה שותפי הלילה, ונוכל לדון יחד בעסק”. לא זכרתי מה העסק. לקחתי ספרון שמנמן מעל מדף ופתחתיו. זה היה תנ"כ. מעולם לא היה טעמו כה תפל. הזמנתי עוד ערק. המלצר אמר לי כי שמורה אתו חפיסה של סיגריות מהחביבות עלי, והגפרורים הבוערים כליל. ישבתי והעליתי עשן. (את חטאי יסלח לי האל, אותו ערב ערב־שבת היה) וקראתי בשיר השירים. במקרה פתחתי את הספר שם, אבל הספר התאים לי אותו זמן, מפני שערב שבת היה.

פתאום ידעתי כי מיד בהציתי את הגפרור האחרון תבוא הרוח. רציתי לקום וללכת, אף על פי שידעתי כי אין מפלט ממנה. אותו מודע ראני מנסה להתגנב ולצאת, עצרני ואמר: “לא. אל תלך. הוא יהיה פה בעוד כמה דקות. אם רוצה אתה, אלך ואחפשנו”. ויצא. המקום היה כמעט עזוב מאנשים.

ואז ראיתי את הדף רועד לפני. נשאתי את עיני וראיתי את הרוח בפתח. רציתי שתטרידני. רציתי שתגש ותאמר: “ערב טוב. חשבתי שתהיה פה. מה שלומך?” מפני שידעתי כיצד לטרדנה, אלא שמעולם לא באה לידי הזדמנות, כי תמיד עלתה ובאה עלי בלי שאתכונן לה. לגמתי עוד לגימה וחשתי עצמי מוכן.

ואז זנק לבי כעכבר. הרוח היתה מדברת אלי, והיא לצדי, לוטשת עינים לתוך עיני. לא יכלתי לדבר בנימוס, כי זאת הדרך היחידה לדבר כשאתה מבועת, ולא יכלתי לטרד את הרוח.

למחרת, כלומר אתמול, הייתי מעוצבן כולי; וגם היום כך. חש אני כי עוד הרוח בעיר, ועלי לכתוב את כל זה כדי להניח לעצמי מהרהורי. הרי זה כאילו שובר את הקסם כששמים אותיות שחורות על ניר לבן. אבל דומני כי לא יהיה כל מועיל בזה. אפשר שתעלה ותבוא כאן בכל רגע, ויודע אני כי אהיה מבועת ולא אוכל להשתמש בכל קסם נגדה. את כל קסמי הופכת היא לעצמה.

שאלתי את רמוני מה דעתו על הענין, והוא אמר כי הדרך היחידה לטרד את הרוח היא לשאתה לאשה. חושש אני כי סוף סוף אצטרך לעשות זאת ביום מן הימים. כמה זה נורא!

א

היא היתה נערה רגשנית, קטנת קומה אבל בנויה יפה. היו לה עינים שחורות חולמניות ושער כמו הלה שחורה. היו דברה כאלו ספרה חלום שראתה בשנתה. ואלה היו דבריה:

ליום הולדתי הביא לי ורד. ורד אחד, אדום־אדום. זמן רב לא בא לביתי, לפני כן. היתה איזו קטטה טפשית ביננו, והוא רתחן וגאה – הלך, ולא בא יותר. גם אני לא רציתי שיחשוב כי רודפת אני אחריו, והנחתי לו. נפגשנו פעמים אחדות באקראי, וראיתי בו שהוא סובל, שדבר מה מעיק עליו. אבל אנחנו שנינו גאים.

וליום הולדתי בא. לבוש הדר ונודף־בשם, ובידו ורד. ורד אחד. אדום־אדום. כמה עדין היה חיוכו כשהושיט לי את הורד. אפשר שעלתה בעיני דמעה, כי קולו היה עוד רך מתמיד: “יחזור עליך תמיד יום זה לשמחה”, אמר בחגיגיות. אפשר שהיה מנשק לי לוא נמצאנו במקום יותר מסותר. לקחתי את הורד, והטמנתי אותו. אני אשמור את הורד הזה, את זה באמת אשמור, כל חיי.

באו עוד, והיה מצב רוח טוב. רקדו, והוא יצא אל המרפסת. ותמיד לא סבל מחולות. לאור הירח היה לו מראה של חלום. כאלו חזר ובא אחד החלומות הרבים שבהם היה מופיע אלי ולוחש לי…

“נאה לבשת היום – אמר בחיוך מתוק – אבל אולי תלבשי לבן, לכבוד היום?”

|אז תצטרך לסבול את המחולות", אמרתי, ושנינו צחקנו.

ופתאם נעלם. חברה רבה מדכאה אותו תמיד. אבל הוא שוב־ישוב. גם ביום הולדתי ידעתי שיבוא. הוא הבטיח לי שיחזיר לי את תמונתי אם לא יוסיף לבוא, ואת תמונתי לא החזיר.

ליום הולדתו שלו אשלח לו מכתב, ובו רק המלים האלה: “אחולי הלבביים”. הוא יבין.

והוא ישוב. כערובה לכך נתן לי ורד. ורד אדום־אדום. אני אטמון את הורד בכותנה, שלא יבול. זאת היקרה במתנות יום ההולדת שקבלתי.

אולי זה טפשי, אבל אני משוחחת עם הורד. כשאני לבדי אני לוחשת לו, חרש־חרש: “יקירי. בואה־נא. אני מצפה”.

ב

הוא היה עלם נאה, גבה קומה אבל בנוי יפה. היו לו עינים חומות וגלויות מבט, ושער ערמוני מתולתל. הוא דיבר כאלו ספר מה שראה ברחוב אלנבי בלכתו מהעבודה. ואלה היו דבריו:

אתה יודע, כך מתוך בטלה, מה שאדם עלול לעשות! אם אין לו מה לעשות במיוחד, מבין אתה. פתאום נזכרתי שיש ל– יום הולדת. בכלל, בתקופת שנה זאת באים ימי ההולדת כמו ברד. לשלש מהן חל יום ההולדת בתאריך אחד, ותיכף אחריהן – אלמונית ופלמונית ופלונית. טור ארוך. למי יש תקציב לכל זה?

בזמנים כתקונם – אני זוכר בשנה שעברה יצאנו חבורה גדולה לירקון. עלינו על סירה לאחר חצי הלילה, והשתעממתי כהגן. החבריא פטפטו ושרו וצווחו. כנראה שהיו שכורים מעצם המעשה. חזרנו כמעט עם שחר. פתאום עלה בדעתי לחלוץ את נעלי, ורצתי יחף ברחובות. הייתי צריך לחוג באיזו צורה שהיא.

ובכן אני בא לשם, ואינני מוצא אותה. שכחתי מה התאריך המדויק. שאלתי את אמה מה התאריך. מתחלה חשבתי לא לחזור. אבל בבוא אותו יום הסתקרנתי. בזמן מן הזמנים היה לה, ואולי עוד יש לה, לב אלי. רציתי להפתיעה. מענין להמצא במצבים שלא התכוננו להם.

לבשתי פאר, והלכתי. בדרך, ליד חנות פרחים, שמתי יד בכיס, ומצאתי שם שילינג אחד. “תני לי ורד אדום” – אמרת לנערה המוכרת. והיא שואלת: “אשים לך בדש הבגד?” “לא – השבתי – זה יהיה מתנה”. “רק ורד אחד?” “יש לי רק שילינג אחד”. – עניתי לה – “ואני חושב שזה יעשה את כל הרשם הדרוש”.

פתחה לי את הדלת, ואני מושיט לה את הורד. אני רואה היא כך, כאלו נחנקת בדבר־מה. אני מפשפש בזכרוני ומעלה איזו פראזה, ודאי מאחד הספרים שקראתי פעם: יחזור עליך יום זה תמיד לשמחה", או מעין זה. והיא מסתלקת עם הורד אין יודע לאן.

עמדתי כמו טפש. נכנסתי וישבתי כמו חתן. באו חבריא משלה. איזה רעש! חמקתי למרפסת. היא יוצאת אחרי. לא ידעתי מה להגיד. גמגמתי ואמרתי: “אולי תלבשי לבן”. אפשר שהעלבתי אותה בכך. אבל לא היה לי מה להגיד, פשוט השתעממתי כולי. מילא. אחרי זה חמקתי וברחתי. מה אמר לך? מה שאדם עושה מתוך שעמום! סתם בטלתי ערב.

והיום אני מקבל ממנה מכתב זערורי, ובו “אחולי הלבביים”. היום באמת יום הולדתי. הנה לך. על דאטפת אטפוך. באת אלי, והרי אני כותבת אליך. עולם בטלן!

שבעה ימים הצפינוהו רעיו, ולא יכלו עוד הצפינו. אז נשא רגליו ויצא לכפר, אל אחיו. לא נראה לו מקלט אחר. פליט היה מאימת החוק, פושע פוליטי.

הגיע לכפרו עם ערב. חכה עד רדת היום, ואחר המשיך דרכו במשעול העולה ליד חצר הקברים. בדממת הדמדומים נשמעו לו מרחוק קולות הכפר הרוגעים. העשן אשר לאשי הערב בא עם ריחות הזכורים לו מימי ילדות רחוקה.

בין גדרות השיחים האיץ האיש את פסיעותיו – הביתה, אל המנוחה. והיה כל עץ הנפגש בו וכל אבן מברכים לו ואומרים: “שובך לשלום, ההלך”. והדממה זמרה לו בקול צעדיו: “שובך לשלום”.

בצהלה חרק הפשפש: “שובך לשלום”.

וחייכו פני אחיו בדמעתם: “שובך לשלום, אחי”.

אך בשבתו לשלחן, חזרה האשה, גיסתו, מן החצר, וקולה היה קר וזר: “שובך לשלום. – אבל מוטב לך לא לשהות פה. אנשים יכולים להכנס בכל עת. גם בביתנו אינך בוטח”.

נאכלה הסעודה בדממה. הציעה לו האשה במחסן, וזרזרתו לצאת את הבית. “אל תראה בחוץ!”

נכנס לאפלולית המחסן (“אל תעלה אור!”), ישב בפאת המטה, ולבו הלך והכביד.

למנוחה לא הגיע, ומי יודע מתי גם הגע יגיע. פקפוקיו בעמלו שעמל הלכו וגברו. קטעים מנאומו האחרון שנאם לחבריו זמזמו עתה בזכרונו: “מוכן אני להלחם בכל העולם, ואפילו בעצמי, בגלל דבר זה”. – אכן, כל העולם כבר נלחם בו. ולמה המלחמה?

אימת החוק על כולם. רעיו יראים מפניו, ולאחיו הנו אך למשא. עד מתי יוכל לעמוד במצבו זה, ומה תוחלתו?

שכב האיש, כבש פניו בכרו, משמים וריק.

חכוך בקיר העץ העמידו על רגליו. אזן הנרדף הרגישה נזדקפה. קרב לקיר והאזין, עד ששמע נשיפה. זאת היתה הפרה. מעברו השני של הקיר נמצאה הרפת.

גשש באפלה, ונכנס שמה. מן הזוית קדמתו נשיפה חמה. התקרב בזהירות ונגע בחוטם הלח; חיכך את מצחה, והיא לקקה ידו בלשונה הקשה.

גחן האיש, וחיבק את העורף העבה; העביר ידו על הצואר הרך; כבש פניו בעור השעיר, ופרץ בבכי.

הוא בן־חיל; היא סתם. לפני חדש שילחה לשדים, והבקר צלצל, יעד לה פגישה בקפה. והיא לא היססה, ודייקה. בחיוכה הרפה לקראתו, כאילו נפרדו זה רגעים אחדים. וגם הוא בחיוך, ופטפט על לא־כלום.

וגמעו, וראו כל אחד בעינים מולו, ושמעו בצליל קול עצמם את שלשים הימים של פרידה. ואשר לא שאל, ותבע בעיניו, החרידה.

עד נבוכה לפתע, ודום החוירה. ואז מפיו מגומגמת יצאה השאלה:

“האמת?”

ונשאה היא עיניה. בפיה מבטו נאחז. והסתיר סערתו בחיוך ופניו כפני מת.

לא ענתה. וישבו דוממים. הוא נשען לשולחן, כי עיף עד מאד. לא יכל כבר חייך. אין אונים.

ועברו הרגעים, והשנים לא חשו, קפואים. אנשים נכנסו, ויצאו, ועברו כאן וכאן. עד הרגישה פתאם כי דבק מבטה באחד, המחייך לה חיוך הכרות, והוא בא, והוא בא…

והרגיש זה מולה במתיחות בעיניה, עקבה, ודבקה חרדתה אז גם בו, והביט מפוחד. ושניהם מחכים לשלישי, המפלס לקראתם את דרכו, הדור הצבעים כפרפר, וכמוהו שכור היותו, מתרונן בגופו ומחולל צעדו כברבור בשוטו, בין איי שלחנות וקטעי מנגינה – והגיע עד כה.

מלמולים, וקידה, וישב. וסקר במנוחה פרצופה הנבעת, והלז שנעץ בו עיניו.

נקלעו מבטים, נשזרו, והיו לשיחה. והיתה היא צופה, וקוראה כל אחד מפניו: בפנים החוורים, עיפים גם מכדי התחפש, רק עין כלבית חמולה ומבט השואל ומחפש, נאחזו העינים ערות, תוססות

בחמדת החיים, וחיוך אבהי־ילדותי, מפייס, מאשר ותמים.

ומלים אחדות טפטפו, כי חשר הענן. ונעורו השנים ושבו מתוגת קפאונם. אך הנה השלישי מקודד, והוא כבר מתרחק. והזוג מתבונן בלכתו, ומצפה, ושותק.

עד פתח האי גברא, והעיר: “נער טוב, הפוחז”.

והיא חשה עצמה כבלואים שניתנו לעני. אז החניקה צווחה בחזה, ופניה שני, ופיה מלמל בלי דעה: “איך העז? איך העז?”

נזכרתי בתולעת משי אחת. כל הילדים היו מגדלים תולעי משי. קבלנו ביצים קטנות, שחורות, כגרגרי פרג. ומהן בקעו תולעים קטנות כראש־סכה, שהיו תועות בין עלעלי התות.

בריות עלובות אלה, שהיו טרדה נוראה בשעה נקוי קניהן, גדלו. כמה שמחים אנו למראה גידולו של גוף חי. גדלו אלה והיו לתולעים של ממש, שמנמנות, רכרוכיות, בעלות רגלי יתדות, לבנות פרקים, עם מצח שחור, וזנבנב קטן כסנרו של דב. מאז אותם הימים לא ראיתי תולעי משי. אבל אני זוכרן היטב. זוכר אני כיצד היו גוזרות בעלים חצאי עגולים, ההולכים ומתרחבים, וראשיהן נעים בתנועה אחידה, מעשה מכונה. אהבנו אותן, והיינו ממררים את חייהן במגע ידינו, ובנסיונות להוליכן אל קצה העלה.

ופתאום החלו בוררות להן זויות בתבה, תולות עצמן בחוטים לא נראים, ומושכות מפיהן חוטים דקים. ואותם תנועת ראש אורגת סביבן צעיף דק, שקוף, ההולך ומתעבה עד שמקבל צורת שעון חול צר מתנים, שני כדורים מורכבים זה על זה, ורודים, זהובים, או לבנים נוצצים.

כולן נסתרו בפקועות. נותרה רק אחת בודדת. והיא נמאסה לנו. בשבילה בלבד צריך היה לרדת יום יום ולקטוף עלה תות (עלה אחד, כי עלה קטוף היה כמל במשך היום), והיא המשיכה בתנועות הסנוורים שלה, נודדת בתוך תבה גדולה, בודדת.

היא היתה טרדה. תמיד היינו שוכחים להאכילה, ואז פתאום נזכרים בה (אפלו בחצי הלילה) ורחמים מעיקים עלינו. כן. היא תועה שם בתבה, מחפשת מזון. רצים למטה. קוטפים עלה, ומביאים לה.

אם מהזנה שאינה כסדרה או מסבה אחרת, – התולעת לא רצתה להתגלם. חכינו כמה ימים, מוטרדים, שוכחים, נזכרים, מרחמים, ומאבדים את סבלנותנו. עד שיום אחד נטלתיה, טפסתי על עץ התות, והשארתיה שם. תאכל או תיאכל.

זה היה שעורי הראשון ברחמי אנוש.

הוא פחד מאד מפני ביקורה. אבל כשבאה עבר פחדו.

היא ישבה על הספה והרכיבה ברך על ברך. היו לה רגלים נאות ומצודדות. הוא ישב על כסא מולה, אלא ששמלתה היתה קצרה ביותר, והוא עבר וישב מן הצד.

היא היתה עצבנית, והוא היה שקט. קולו היה חרישי ועוגב. קולה היה נפסק בדברה, והיתה צריכה לנקות את גרונה מפעם לפעם. צחוקה היה מעושה. הוא לא צחק בכלל.

“מדוע אתה חושש מפני?” – שאלה.

“אינני חושש”, שיקר, ועבר לשבת לידה.

היא אחזה באצבעותיו בקלות.

אז קם ועבר אל הדלת, וכיבה את האור.

* * *

שערה היה מפוזר על הכר. הוא הסיט את ראשו ממנה.

“יקירי”, לחשה. היה זה המשך למלים המקוטעות שהשמיעה כמה דקות לפני כן.

הוא היה מנומנם. “מ”. אמר.

“מדוע אתה מתחמק מפני?”

עתה התעורר כליל. אבל לא ענה.

“התשא אותי לאשה?”

הוא הציץ לתוך האפלה, ושתק. היא חזרה על שאלתה.

“לא”, אמר. היא תפשה בסדין, ולחצתו אל פיה.

“מדוע?”

“האם זה חשוב?”

לא. זה לא היה חשוב. אבל היא בכתה ביבבות קטועות, ושאלה כמה פעמים: “מדוע? מדוע?”

הוא לא ענה. קם, והתלבש.

“השעה מאוחרת”, אמר.

“תן לי את לבני,” אמרה.

כשהעלה אור ראה כי פניה תפוחים מדמעות. אבל כבר הפסיקה לדמוע.

* * *

יצאו, היו מהלכים בשתיקה.

כשעמד להיפרד ממנה אמרה פתאם:

"רק דבר אחד הבטח לי: “שלא תשא אשה לפני שאנשא אני. לפחות חכה כמה חדשים”.

בתשובה על מכתבך – – הואל־נא להכנס למשרדינו, חדר מס. – –, ביום – –, בשעה – –, לשם ראיון עם מר ממות".

הגשתי בקשה למשרה. זאת היתה התגובה.

בעשר וחצי בדיוק (דייקנות!) עמדתי ושאלתי לבלר לבוש בהידור – האמרתי “בהדור”? “מדוהן” יתאים לו יותר – שאלתי אותו יצור להיכן עלי לפנות כדי שאוכל לראות את מר ממות, לפי הזמנה.

מר ממות יצא לקראתי. “אנא. הכנס, מר – א… מה השם?” הוא היה כולו מחמדים. כנראה שמשהו התקלקל בדאר בין־המחלקתי. הוא לא ציפה לי, אבל ניסה לישר את ההדורים. בלשון ונימוס של סוכן־נוסע מושלם הסביר לי כי מחלקתו היא מעין מחלקה ליחסים עם הצבור. “עבודתנו היא לתת ללקוחות מיד ספוק יתר”. הוא נראה מאומן יפה במקצועו, כי בלי ספק הניח מיד את דעתי. אלא שלא ראיתי בדיוק משום מה נחשבתי מועמד מתאים לאותה מחלקה.

גם בזאת היה גלוי לב. אבל בצורה מצודדת. ראשית, מחלקתו מתאימה ביותר לסרב לבקשות כשלי מבלי שהמבקשים ייעלבו מהסרוב. האמת היא כי עסקיהם בענף זה מגיעים עתה לשיא. ושנית, האם הזכרתי הכשרים מיוחדים בבקשתי? אה! זהו, זה! ובכן, הרי יכול אני, מכיון שעומדים אנו בענין זה, לעבור מבחן פראקטי קצר. מה? האם ראיתי את האדון (אל נא תפנה את פניך אליו עתה. האדון היושב…) המחכה בחוץ? בודאי תלונה בידו. ובכן, מה דעתי? – עלי לשבת אל שולחנו של אחד הלבלרים ולשמוע את תלונתו של אותו אדון.

כל זה נדמה לי שעשוע נעים. אלא שצורתו של אותו אדון לא נעמה לי ביותר. היה לו פיזול קל ושלהבת של שער אדמדם־חום.

ומלבד זאת היה כבן ארבעים. ועיניו היו מצבע קוניאק מדיציני, ומה שגרוע יותר, היה אותו תיק עור. עלה באפי ריח עורך דין.

מר ממות אמר: “אם תביא אותו אדון לכך שישמע אותך בסבלנות, לא יותר, שים לב, התקבלת”.

כעבור חצי שעה נמצאתי בחדרו, מנוצח. “צר לי, אדוני. זה היה באמת נאה מצדך לתת לי הזדמנות, וכן הלאה, אבל לצערי הרב נכשלתי”.

“אנא, אנא, איש צעיר. אל תרבה להצטער. אין זה נורא. אבל כיצד? משום מה חושב אתה שנכשלת?”

“א – כלומר, אדוני, כלומר, אדוני, עד כמה שנסיתי לא הצלחתי להביא אותו אדון שישמע לי בכלל, גם בלי סבלנות”.

“יורק להבות, מה?”

“לא אדוני. האיש חרש”.

כשהודיעה לי מודעתי כי אפשר לסדר לי מקום במסבה הנערכת לכבוד מפורסם פלוני, חשתי כי עלי להכון לאחד המאורעות העתידים להצטיין בהיסטוריא של מידד.

ובאמת, באותה מסבה ראיתי לעיני, חי וקיים, את השמן והסלת, תורה וגדולה אפפוני במקום צר, כשמעט לא הכיל את כל השמות הרמים. משום כסיפותא השתדלתי להצניע עצמי ככל האפשר; ובכלל, מה לי הקטן ביניהם? אבל בעיני ובאוזני בלעתי כל תנועה וכל הגה. אלי שבשמים! משורר פלוני – אליל נעורי; סופר זה –

המעצב את רוחנו לדורות! תהלוכה כזאת לעיני. לא רק איכות אלא גם כמות. ואני משתאה אליהם ואין חושי שבעים.

כל זה בעת הסעודה והנאומים. משנתלקטו המסובים, אחרי הטכסים, לקבוצות, עקבתי אחרי שנים מהם, שעמדו יחד ליד אחד החלונות. רציתי מאד לשמוע מה מדברים בינם לבין עצמם ענקי הרוח. קרבתי אליהם כמטחוי אזן לשמוע את מלי הפז העתידות להשתבץ כאבני חן במסכת זכרונותי. שניהם היו משוררים, מגדולי המודרניים. חביבים היו עלי בגלל נעם כתיבתם, התעלותם לעולם הגבוה מאתנו כל כך עד כי לפעמים אין אנו, אנשי החולין, מסוגלים לעקוב אחר כוונתם.

הקשבתי ושמעתי את השיחה הבאה:

“אידיוט…כנראה שנהנה לשמוע את קול עצמו”.

“היין לא רע. אבל מה הקמצנות הזאת?”

“לי קרה אסון. התחתונים הסתבכו, והכאיבו כל חלקה טובה”.

“ראיתיך מפרפר כדג ביבשה”.

“למרבית הצרה ישבה לידי אותה מכשפה זקנה – –, ולא יכלתי לעשות כלום”.

“אה, מילא! אנו מגיעים לגמר, הרי צריך לעשות פעם טובה גם לנאד זה”.

כשפלונית אומרת לך “אני עולה רק לרגע אחד” מוטב לך שתתכונן לצפיה של ממש. מצית אתה סיגריה, ובמתינות נותן עיניך סתם כך בפרצופיהם של העוברים, ומשתדל להתעלם מצפירות הנהגים החצופים. בינתים נמוג היום והולך, ופני הבריות מיטשטשים.

מרחוק רואה אתה בר־נש במכנסים מגוהצים וחולצה לבנה. הוא מתקדם לעברך ושולח את מבטיו סביבו כאחד המתקדם בטריטוריה נכבשת או כמי שמחפש גברת בשמלה כחולה ליד העמוד בככר ב' נובמבר במוצאי שבת.

מיד זוכר אתה כמה דברים שאמרת ושאולי אמרת, ומתחיל להתכווץ אל הכותל. מי יודע?

ואז נועץ זה בך מבט נוקב, נגש ישר אליך, ובו ברגע שרצית להיעלם בחדרי המדרגות, הוא מרים קול: “הי, סלח לי!” אתה מסתכל למצוא היכן הם מרעיו, מתבהל ואומר: “כ־כן?”

“התרשה לי להדליק סיגריה?”

“מ־מה?”

“אש, בבקשה”.

ובשעה שהוא גוחן להצית את סיגריתו מסיגריתך, אתה מהרהר באכזבה: “רמאי זה…”

זה בצד זה יושבי שני מצחצחי נעלים. אדם בעברו הן לא יתעכב לצחצוח נעליו, ולכן, מטעמי עסק, טוב יותר לשנים סמוכים, שיהיו מסייעים זה לזה. אף על פי כן שרויה בינם קנאת־תחרות.

לבן־הזקן מצחצח בשקידה את נעל, ואומר לי:

“אתמול הלכת אצל ההוא”. ומראה בראשו לצד “ההוא”.

“מ…”

“הוא מצחצח טוב, אבל אין לו Finesse”.

Finesse?”"

“הוא עושה עבודה ככה (תנועת יד רחבה מסבירה משמעותו של “ככה”). זה כמו אתיאיסט. הבט: אני שם לך חתיכות קרטון; הוא שם לך חתיכת קרטון. אצלו זה מאיזה קופסת סיגריות סתם, מצא ברחוב. אצלי זה מקופסת סיגריות אינגליות. בעבודה צריך finesse”.

כשהיה בן שבע הכין מכתב על מנת שיימצא “אחרי כן”. בין השאר ביקש שיקברוהו מעומד, שיגנו על פניו מהחול, ושיהיו פניו מופנים מזרחה. אמונה היתה בו בכוחם של רוחות השמים. פחד גדול פחד מהמות – עד לזוועה ולחלומות בעותים.

בן שלש־עשרה הכין מכתב ובו פרט את הסבות להתאבדותו: שעמום אפס תקוה. בודד וביישן היה ותלוש מסביבתו – והכיר בכך.

כשהיה בן שש־עשרה כתב פתק: “עשיתי זאת להכעיס”. היה בזה גלוי לב רב, אבל לא אמת. שהרי לא עשה זאת. את הסבות האמתיות לכתיבת הפתק לא גילה.

בן עשרים כתב מכתבים לבקש את סליחת אותם שחש כלפיהם חובה. לא באר אלא במלים מעורפלות את המתיחות שהתפקקה עם החלטתו. אולי ידע מראש שכל הענין ייגמר בלא כלום.

בן עשרים ושלש כתב: “את כתבי וכל שאר רכושי (היו לו כמה לירות) אני משאיר ל – (שם נערה) לעשות בהם כרצונה. מי יודע, אולי תתפכח פעם, ותדע מה לעשות בהם”.

* * *

אבל גם זה אינו נכון. כי את הרשימה דלעיל מצאו בעזבונו.

רוצה אתה, ילדי, שאספר לך ספור?

פעם אחת היה איש. והוא רצה הכל.

זה היה נורא. כן. נורא נורא.

ופעם אחת היה איש. והוא לא רצה דבר.

זה היה יותר גרוע.