העלה פעם ברצונך, בני, להניח לו, לזקנך, שיגדל? – אם כן, בואה ואגידה לך את אשר יקרך. מוטב שתלמד מנסיונם של אחרים. כי הנה מבין אתה, זקן אינו רק צלם אלקים, כדעת הדתיים, או, להבדיל, ספיחי שער שעל פניך, כדעת האפיקורסים. זקן הוא הפגנה רבתי. יכול גם איש אחד להפגין הפגנה רבת עם, – כשעם רב לוטש בו עיניו.
הפגנות מטרתן לעורר את דעת הצבור; אבל נניח לו לצבור. דיך אם לעצמך תוכיח כמה דברים. אלא שאתה לא תשוכנע כלל אם אציג לפניך את הדברים תלושים, בלא עובדות לראיה. העובדות הן תולדות גידול זקנך, ואת המסקנות, מוסר ההשכל, אצביע לפניך בסוף הדברים, כשנגיע לכשלון הגדול, לרגע בו תעמוד לפני הראי, אם אמיץ לב אתה, או תשב על כסא הגלב, אם רך לבך, תיאנח אנחה מרה, ותיפרד מזקנך לעולמים.
ראשית כל: אל תגדל זקן מלא, לארך הפנים ולרוחבם, כי אז לא יטרידוך הבריות כלל. פשוט ישערו כי ח"ו שרוי אתה באבלות. הותר תותיר לך רק זקן לחיים, או זקן סנטר, או קו דק ושחרחר העוטר את הפנים מסביב. דרך אגב. האין זקנך נוטה לאדמומיות? פעמים אנשים ששער ראשם שחור זקנם צבעו כעין הגזר או הדלעת.
ואז יפצחו הבריות רנה. אם מזג טוב לך, תיפטר בהלצות. אם נוקשה הבעת פניך – ילגלגו בך מאחרי גבך. אבל ההערות בוא תבאנה. הנוחים לבריות ייעצוך עד כמה לגדל, ומה לגדל, ומה דמות תער; לו, לזקנך. המתחכמים ידמוך לבאלבו, לנאפוליון ג', לשוברט, למרקוס אורליוס, למלכין, לפושקין, או לכל אחר אשר תמונתו מצויה להם, וראו בה זקן. אך התמימים, אלה יהיו הקשים מכולם.
הסנדלר המצוי ברחובכם יפגוש את אמך, וזאת תהיה שיחתם:
הסנדלר: מה זה, הגברת? קרה אצלכם דבר מה?
אמך: לא. וכי מה?
הסנדלר: בנך… הזקן… כלומר, לא קרה ח"ו כלום?
אמך: אה, זה? לא. לא קרה דבר. סתם השתגע.
הסנדלר: ברוך השם.
דמות “התם” שבהגדה של פסח המצוירת תזדקר לעיניך פתאם, קמה וגם נצבה כאיש חי וקים (ורק אז תראה מה דומה הוא לעמיתך זה העובד אתך יום יום) וישאלך את השאלה הנצחית: “מה זה?” – לולא רק אתה בשנים לא היית עונה אלא בהרעמת פניך, אפס כי צעיר אתה, ובכן ענו תענה: “זקן הוא זה”. כלומר: הלא עיניך הרואות, זקן, זקן סתם. “ומדוע מגדל אתה זקן?” יוסיפו לשאול. ואתה תאמר בתמימותך כי רבה את האמת: “מפני שרצוני בכך”.
אפיקורוס שכמוך! כופר בעקר! מה פרוש “מפני שרצוני בכך?” וכי רצונו של אדם סבה הוא לו שיהא עושה, או נמנע מעשות, קטנה או גדולה? ואיזה אדם סתם בן חורין הוא לעשות דבר מפני שרצונו בכך? אדם חייב לעשות מה שראוי לו לעשות, מה שמקובל לעשות, מה שמותר לעשות, מה שנהוג לעשות, מה שכופין אותו לעשות, מה שאינו יכול שלא לעשות – אבל לרצונו? הנהיתה כזאת?
ואם דומה אתה כי גם אחד מן החכמים המחוכמים, שיננאות ובעלי לשון, יסתפק בעקיצתו האחת ויפטרך – טעית. טעית: חזור יחזור עליה ג' פעמים ישר והפוך, אחור וקדם מפה ומפה, יגלגלנה על לשונו לטעום את טעמה כי טוב, וזה בכל עת פגשו בך. ואם ח־ח־חכם גדול הוא, עוד ילך וישנה את פסוקי חכמתו שלא במעמדך: “פגשתי את פלוני. הוא מגדל” וכו' וכו' “אמרתי לו – אמר לי – אמרתי לו – אמר לי – אז אמרתי לו”.
הגברות הצעירות, אם כי (שמע לדברי חוטא זקן) לבן יהיה נוהה במסתרים אחרי זיו פניך, כולן בעצה אחת – אף שנדמה כי לא ביקשת עצה מפיהן – “באמת, גלח את זקנך”. אה. סלח לי. הרי אשה לך. תמיד תמהתי: וכי מה חטאו חלוגלגוליו של שמשון לדלילה? לא נאות היו? לא עוצמה היתה בהן? ומה תפשה לגלח את קודקדו? – עד שהעליתי בחקירותי כי כך היה המעשה: יצוא יצאה דלילה לבית הקהוה אחרי הצהרים, ופגשה שם רעותיה סמיכה ופוטית. פתחו אלה ולגלגו עליה כי שמשון שלה מגדל את מחלפותיו כפרא אדם. “דומה הוא לקומפוזיטור הכותב מוסיקה לג’אז” אמרה פוטיתא. “לא” אמרה סמיכה “דומה הוא לעשרה קומפוזיטורים הכותבים סימפוניות”. ובזה נחתם גורל מחלפותיו של שמשון. זאת היתה הטראגדיה בחייו. זאת תהיה גם הטראגדיה שלך. שער בנפשך את דמות פניה של דלילה כשבאותו בית קהות צעק לה אחד מידידיה, מאותם נערי הזהב של עזה, “האין זה מדגדג כשהוא מנשק לך?” – עד היכן הדברים מגיעים!
כן: עד היכן הדברים מגיעים! פירוש רש"י בתמיהה. האין תמיהה בדבר אשר ימצאו הבריות לנכון להעיר, לשאול, ללגלג, לעוץ, להתחכם (וכל שאר התרגילים שהם מתרגלים בלשונם מאפס מעשה) על ענין שהוא בהחלט, לגמרו, ובכלל לא עסקם? אכן, אפשר תתמה. אפשר לא תתמה, אז תבין: אין אמצעי לחץ שלא יאחז ב הצבור כדי למנוע יוצאי דפן. אחת היא אם יציאת דפן זאת מזיקה לצבור או לא. וכי מה לך דבר תמים מזקן על פרצוף זר? הצבור לא יהרהר בכך. דיו שיראה יוצא דפן על מנת שיטרח בכל מאמציו להחזירו לכלל השווה. את ההצדקה לכך ימצאו תמיד. אלה יגידו כי דורשי טובה הם, ורוצים למנוע את האדם מן “השגעון”. אלה יגידו כי “מתרברב” אתה (גם זה עסקם) וצריך להחזירך למוטב. ועוד אחרים יגידו בתום לב כי מוזר אתה.
וזה הכל?
לא, בני. אין זה הכל, אבל הרבה מאד. זה יסבירך מדוע נטושות מלחמות בין היהודים על סידור תפילתם ועל פאת זקן ועל תג ועל קוץ ועל נוסח ועל דגל ועל הימנון. בקיצור, הבן תבין מהי טולראנטיות, ומדוע דרושה היא כל לכך. וזכרת את הפתגם שהביא אלינו עם מצליח יותר מאתנו: “התעסק בעסקיך שלך”.
ואפילו לכך בלבד, כדאי לך שתגדל את זקנך. אני עשיתי זאת, כפי שראית, ואינני מתחרט על כך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.