שבת, אחרי הצהרים. שמש סתיו נוהרת על המדרכות. קבוצת צעירים מתבטלת להנאתה בבית קפה קטן, מלהגים, הולכים רכיל (הריבות), מספרים בדיחות תפלות (הרובים), גומעים קהוה פושרת, מעשנים סיגריות אין מספר, מפהקים קמעא בצוותא, ובדרך כלל נהנים מקיומם בעולם.
לתוך אידיליא זאת מתפרץ בסערה מודכי – קצר קומה, שמנמן, בעל שער כעורב – חוזר רענן מאכספדיציה של צבירת חדשות, וכולו תוסס בחומר החדיש ביותר.
“הי, שמעו!” הוא מנופף את ידו שאצבעותיה מוכתמות טבאק. “מה תאמרו על ג’אמוס?” החבורה מצפה בשקט, ואחרי האתנח הרטורי המתאים בא ההמשך: “מה אתם חושבים עשה אמש?” מה, באמת? שכב לישון? לא. “הגלם הזה הולך ויורה בגלגלתו של עצמו”. מודכי משלים את האפקט במימיקה של יריה באקדח אל הרקה. “ומה תאמרו לזה?”
סוס מפסיק את הקעקוע האמנותי של סככת־המנורה בסכה ששאל מלאה, ונושא את עיניו. משה מתחיל לחצץ בשניו בגפרור ששימש לו לציור לב מדוקר־חץ בכתם קפה על זגוגית השולחן, ואומר מתוך הרהורים: “ג’אמוס – יוסף לוינשטין, לא?”
“כן. כן. הוא. אתה זוכר למד חוקים, ואחר כך נסע לירושלים לעבוד כסטאז’יר –?”
משהו מפסיק את שטף לשונו של מודכי. הרי זה ידה העדינה של לאה על זרועו. נשמה עלובה. עליה ללבוש שמלות ארוכות בגלל רגלי־X שלה, ותמיד תולה היא את פרצופה בזויות משונות בכדי להסתיר או את חטמה המתנשא בגאון או את סנטרה המצטנע בענות יתר. אבל אין לה במה להתבייש בידיה. ובכן מניחה היא את ידה (כל כך בעדינות) על זרועו של מודכי, ואומרת בקול של עכבר הגווע משחפת: “קחני הביתה”.
יכול אתה לראות את שושנה ומרים כמעט מתפוצצות מכעס עצור על שתפשה זאת והקדימה אותן. מעתה אין להן אלא לעזור למנוולת זאת, כי יש רגש של הגינות גם בין רווקות. לחישות שכמעט אינן נשמעות, חצאי משפטים. נראה כי כתב אליה מכתב, ולא טרחה לענות לו, או משהו הדומה לזה. מילא, אם נהרהר יפה בדבר, מי יודע לב גבר? היו כאלה שאיבדו את ראשם בגלל גברות עוד פחות יפות מלאה. מבינים אתם, לא? יתר על כן: מתים אינם מגלים נסתרות.
* * *
ובעוד אנו מבכים את היקר באדם, שלוקח ואיננו, רומאנס הנעורים של לאה שלנו, נופל עלינו אי־משם סהר הקרח עם שלש הגראציות שלו. הכל רואים כי עליזים הם מדי, ובכן ממהרים להשפיל את רוחם לדרגת החבורה.
עוד מודכי משחרר את לשונו מספורו הנורא, בתוספת פרטים תאוריים, הגהות ותקונים, כיאות למהדורה שניה, ומחזיר השמטות מצערות מהנוסח הראשון, והנה שמה אלכסנדרה את כף־יד ימינה מתחת לשדה השמאלי, הגואה כנחשול. שדיים עצומות לה!
“אנא”, אומרת היא בקול של צוואת שכיב מרע. “הובילוני הביתה”.
יגער בי השטן! אבל כמובן, אם אותו חמור הולך ומפגיר עצמו כך, הרי שמוטב לו להחיות שתי צפרים ביריה אחת.
* * *
החבורה עומדת לגמור את הדיש בנושא אהבותיהם והתאבדויותיהם של סוחרי החוק, צופני־מצפון־החברה, וכבר אפשר לראות בזוית עינו של מודכי כי עומד הוא להרביץ את בדיחתו החביבה על ההבדל בין קרחת לצלחת, והכל כבר יודעים כי סהר יקבל את הדבר ברוח נכונה ויענה כי שער־או־לא־שער גם גלגלת וגם צלחת ואף קנקן או יורה רותחת, אל תסתכל במעטפת אלא במה שהיא אופפת – והנה מגיחה טשיטא מברק־השמש אל הצל שבקפה, טשיטא בעלת־פני־התום, מובילה אתה זוג נוטרים אחוזים ברצועות קסם נעלמות, נגררים אחריה.
מתוך ערפלי עבריה, אי־שם בפרברי ברלין (הכוללים, כנראה, גם את הטריטוריה הקטנה שבין האוראל והפיריניאים) הביאה אתה טשיטא ריח תפל של נשמה שאבדה בתמרוקים זולים והרפתקאות של ציד־בעלים. יש לחבורה כבוד רב, כל הכבוד הראוי, בפני עפעפיה המלאכותיים ולשונה העברית המלאכותית מאד בסרוסיה, ובכל החשיבות הרצינית מוגשת לפניה על טס של מסכת־לשונות הידיעה האחרונה, קומוניקאט רשמי בשלש לשונות צלועות יחד.
ומה לדעתכם קורה אז? האין היא מותחת את קומתה לכל מלוא הוד־השחקנית ואומרת באחת מלשונות אמה, “או! אבל זה נורא!” ובלשון אם שנית: “ואיום!” ובלשון אם כללית: “או! או!”?
מבית הקפה יוצאים שני נוטרים ובוהק־חמצן אחת.
אותו פגר כנראה שהיה לו לב רחב כפתחו של הגיהנום.
* * *
לאחר הערות מתאימות, המבליטות שנוי לטובה בדעת החבורה על בהקי־חמצן כנגד נעורי תשחורת, הקרחת והצלחת חוזרות ועולות באופק, ממש תלויות על ראשי המסובים כחרבו של דמוקלס, והנה נדחק ונכנס פנימה ג’אמוס עצמו, גדול כתמיד, וקולו דומה יותר לשאגת ארי חי מאשר ללחשי כלב מת.
החבורה כולה מחמיצה פניה על התנהגות חסרת־נימוס זאת של בר־נש אשר החריב את חייהן של שלש גברות צעירות, נו, אולי לא כל כך צעירות, וכעת אין זה נוגע לו בכלל, אפלו לא כויכוח בועד הפועל הציוני, כך, כאלו כלום לא קרה, ובכעס מובן דורשת הסבר. לא את החורבן (יודעים אנו כי יש סחורה הנמכרת יפה יותר כנצולת־חורבן) אלא את היותו חי וקיים.
ובן בליעל זה מתאמר לא להבין. “לאה?” אומר הוא, “לאה מי? על מה הם מדברים?”
חוצפה של בחור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.