נער־המשרד נגש אלי במאור־פנים: “אדון שיף, אתה רוצה לקרוא את העתון?”
העתונים משעממים אותי, אלא שאין זה נעים לסרב לצעירים ממני. נטלתי את העתון, וחפשתי מה נדחה לשוליו. ראיתי מודעה של המשטרה: “הזהרו משטרות־כסף מזויפים”. היו בכיסי כמה שטרות ירוקים ושטר אחד אדום. שמתי את ידי לכיסי לשלוף את השטרות ולבודקם. לתמהוני היו בידי כמה שטרות ירוקים ואחד כחול.
מנין נוספו ובאו חמש לירות לכיסי?
העברתי בזכרוני את מאורעות היום למפרע. היו כמה טראנסאקציות של פריטת ממון. אחד עמית־לעבודה נתן לי ממון ברדתי לקנות לעצמי סיגארטות, והחזרתי לו עדף בשובי. היה הטבאקאי. היתה החנות שממול, שפרט בה את השטר. היה בית הקפה, שקניתי בו כריך. היה הדאר, שקניתי בו בולים. היתה הגברת האם, שסדרתי אתה חשבון. כל זה רק היום. ומה אמש? אמש ישבתי באיזה מקום ונמצאתי פתאם בלי מיל (רשלנות רגילה אצלי), ומישהו נתן לי לירה, או שלם את חשבוני. מי היה זה. האם נתן לי לירה?
נגשתי אל אותו עמית־לעבודה, ושאלתי אם חסר הוא ממון. הוא מוציא את ארנקו. הכל על מקומו בשלום.
“מה יש?” שואל הוא.
“יש לי חמש לירות מיותרות”.
“או אה! אל תדאג. יימצאו להן קופצים”, אומר הוא.
“אבל מישהו בודאי מורט את שערותיו עתה. חמש לירות הן סכום גדול”.
“תנוח דעתך. אם מורט הוא, לא יפסיק למרוט עד שימצאך”.
“אני יורד אל הטבאקאי”, החלטתי.
“רק אל תאמר לו מיד כי יש לך עדף. אם כך תאמר, ישיב לך מיד כי שלו הכסף. כך נוהגים תמיד”.
ירדתי אל הטבאקאי. הוא לא מרט על שערות, אלא עמד בשקט וקרא פאמפלט פוליטי בעיון רב.
“סלח לי”. – אני מרים את עיני מעם הפאמפלט – “החסר אתה ממון?”
“נדמה לי שלא”. – אומר הוא – “אבל לא אוכל לדעת בדיוק. אינני מנהל כל חשבונות”.
“יש לי חמש לירות מיותרות. אפשר שלך הן?”
“אינני יודע”, משיב הוא בפשטות.
“ולא תוכל לדעת?”
הוא מוציא את כספו מכיס מכנסים אחורי, מתבונן בעוגמה בחבילת השטרות, ואומר בעקימת שפתיים:
“כסף בא וכסף הולך”. הוא מושך בכתפיו “לא. לא אוכל לדעת”.
“ובכן, אולי אין הכסף שלך”.
“אולי לא, ואולי כן. אינני יודע”.
"אולי – אני מציע – “תשאל בחנות שממול אם לא חסר להם כלום”.
“טוב. אשאל”. והוא חוזר לקרא בפאמפלט, כאלו כל הדיון לא היה אלא על מיל אחד בלבד.
אני נכנס לבית הקפה. המסעיד יושב וסועד. עובדי המסעדות אוכלים תמיד בשעות משונות. הוא מפזר פתותי פת בתוך שתי ביצים בכוס, ודולה אותם בכפית. חושש אני להפריע לו. אבל הוא רגיל בכך: רצונך במשהו?" הוא שואל.
“האם לא חסר לך כסף?”
“נדמה לי שלא. תיכף אראה. כוס קפה?” הוא מציע.
“לא. תודה. עלי לחזור למשרד”. הוא מפסיק מאכילתו, נגש לקופה בודק,ואומר: “נתת לי לירה, וקבלת עדף. לא חסר כלום”.
“אולי נתת לי עדף מחמש לירות?” אני מציע.
“לא. לא חסר כלום”. הוא מחסל את הויכוח.
“יש לי חמש לירות מיותרות”, אני מתנצל.
“אני מצטער מאד”, הוא חוזר לאכילתו, “אבל בודאי יימצאו להן בעלים”.
בחנות מנהלים חשבונות. אותו יום חסר לקופאית שילינג. בדאר מנהלים חשבונות. אותו יום היה עדף למוכרת הבולים: שני מילים. לגברת האם לא חסר דבר מלבד תנור חשמלי וקצת נחת מצעיר בניה. ידידי נתן לי אתמול מצלצלים. לא היה לו יותר. לחמש הלירות אין בעלים.
בינתים יש סכנה שאבזבז את הממון, וכשיבואו הבעלים שוב לא יהיה בידי.
הלכתי אל הטבאקאי.
“ובכן?” אני אומר לו.
“יש לי סיגרטות מהסוג שאתה מחפש”. הוא אומר לי. “שלשים ושמונה גרש החמישים”.
“ומה בדבר חמש הלירות?”
“אינני יודע”.
“לדעתי שלך הן. הבט: חמש לירות הן סכום גדול. האם לא חסר לך כסף?”
“חסר הרבה”.
כנראה שהוא עומד להשיא בת. אין הוא יכול להיות חבר בהסתדרות, שכן אינו עובד שכיר.
“אשמור אותן שבועיים. אם לא יימצאו בעלים אחרים, שלך הן”.
“טוב”.
הבעיה היא איך לשמור חמש לירות שבועיים ולא לבזבזן.
המעשה כולו נראה לי מופלא. מקובל עלי שיושרם של בני אדם נורמאליים מוגבל לכמה שילגינגים. חמש לירות הן סכום מפתה מדי. הבעתי את תמהוני בפני ידיד.
“להיפך”, טוען הוא, “חמש לירות הן סכום בולט מדי. בשילינגים לא היו נוהגים כך”.
השיחה התנהלה בבית קפה. עד שהוא מדבר נגשת אליה המלצרית:
“סלח לי, אדוני. בשבוע שעבר ישבת כאן, במקום זה, ונשמט מכיסיך שילינג. מצאתיו על הרצפה אחרי צאתך”. והיא נותנת לי שילינג.
מספר אני מעשה זה לפרטיו, בלי כל כוונה ליצירה אמנותית. רוצה אני שישמש לקח לעורכי תקציבי הצבור כשיקבעו את הפרופורציה בין ההוצאות למשטרות ובתי סהר ובין ההוצאות לחנוך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.