דין וחשבון ועדת החקירה (ועדת שו)

תל אביב: תל אביב, תר"ץ

דין וחשבון מלא מעבודת ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים

ע“פ הסטינוגרמה בעתונים “דבר” “דאר היום” “הארץ” ו”פלשתין ביולטין" בצרוף תעודות. תיאורים ורשמים.

החל מיום 24 באוקטובר 1929.

 

מאת המוציא־לאור    🔗

ברצוננו לתת בידי הקורא העברי ספר־זכרון מעבודת ועדת־החקירה האנגלית הפרלמנטרית בארץ־ישראל, שהגיעה ב־24 באוקטובר, ועזבה את הארץ ב־29 בדצמבר 1929.

הצבור היהודי בעולם הגדול, ובתוכו הישוב היהודי בארץ־ישראל, תלה ותולה הרבה תקוות טובות בועדת־חקירה זו. הועדה הזאת, אחרי שגמרה את עבודתה, תמסור דין וחשבון לפני הממשלה האנגלית, הצבור היהודי בטוח שהאמת והצדק היו נר לרגלי אנשי הועדה, ובשובם לאירופה הביאו אתם את האמת מא"י.

על יעודה של הועדה מדובר בפרוטרוט בכתב־המנוי ובהרצאת יושב־ראש הועדה, שאנו מביאים בראש החלק הראשון.

את הדו"ח הבא בזה שאבנו בעיקר מתוך הסטינוגרמה שנדפסה בעתונות העברית בארץ. תמיד חפשנו יותר ויותר פרטים מכל ישיבה וישיבה.

 

ראשי־תיבות שכיחים בספר הזה:    🔗

אחה"צ – אחרי הצהרים.

א"י – ארץ־ישראל.

אעפ"י – אף על פי.

ב"כ – בא־כח; באי־כח.

דו"ח – דין וחשבון.

הועה"ל – הועד הלאומי.

ההנה"צ – ההנהלה הציונית.

היו"ר – היושב ראש (סיר ואלטר שאו).

יו"כ – יום־כפור.

לא"י – לירה ארץ־ישראלית.

לי"מ – לירה מצרית.

לי"ש – ליטרה שטרלינג.

לפנה"צ – לפני הצהרים.

מ"מ – ממלא מקום.

מו"מ – משא־ומתן.

סה"כ – סך הכל.

עו"ד – עורך־דין.

ע"י – על ידי.

עפ"י – על פי.

ת"א – תל־אביב.

ת"ב – תשעה באב.

 

נוספות:    🔗

בשעה שהדפסנו את החלק השביעי של הספר ראינו צורך להוסיף לחלקים הקודמים את הנוספות הללו:

פרטים מעדותו החשאית של חסן שוקרי ביי בישיבת ה־53:    🔗

“אל סראט אל מוסתאקים” (עתון מושלמי, היוצא לאור ביפו), פרסם ב־6 ביאנואר 1930 את פרטי עדותו החשאית של חסן שוקרי ביי ראש עירית חיפה.

חסן שוקרי ביי נשאל: מה מספר הנפשות של העדות השונות בחיפה? – חסן: אין ספירה רשמית. כפי הנראה שוה מספר שלש העדות. כל עדה ועדה אומרת כי היא הרוב בעיר. – ההיו מהגרים יהודים נכנסים לארץ ישראל בימי שלטון התורכים? – כניסת מהגרים היתה אסורה באופן רשמי בימי התורכים. המהגרים לארץ היו נכנסים אליה בצורה לא חוקית (צחוק). – ובכן גם רכישת האדמה נעשתה בדרך כזאת? – כן. – כלום קיימת איבה בין הערבים והיהודים? – אין איבה אישית ביניהם. – כלום היה אוכלסי ארץ ישראל רוגזים על היהודים בימי התורכים? – הרוגזים היו מעטים מאד. האוכלסים האמינו כי הממשלה המושלמית ששלטה בארץ שומרת על האינטרסים שלהם. – ובכן, מאימתי התחילו הערבים עוינים את היהודים ומתיחסים אליהם בחשד? מאז הכבוש הבריטי ופרסום הכרזת בלפור. – האם פרץ הכעס פתאום? – הוא הלך והתגבר מעט מעט בהתאם למדת הלחץ הבא מהגשמתה של הכרזת בלפור. כעס זה הלך וגדל. עד שהגיע למדרגה של היום. – מה היא התרופה? הקמת פרלמנט וממשלה לאומית בחסות המנדט הבריטי. הגשמת דבר זה תבטיח את זכויות המעוטים, תשווה אותם עם שאר האוכלסים ותתן להם ביאת כח בפרלמנט בהתאם למספרם היחסי. הערבים לא יתנגדו להגירה לארץ ישראל, בהתאם לכח הקליטה של הארץ, בתנאי שהגירה זו לא תצטמצם ביהודים. כי אין זה מן ההגיון שלא ירשו לאחי היושב באמריקה להכנס לארץ ישראל בגלל זה שלא ישב בה בשנת 1925, ובו בזמן להרשות כניסת מהגרים מסיביר בלי שום הגבלה. – כלום יש לך אח באמריקה? לא. אבל אני אמרתי את זה בדרך משל, הנני מוכן לתת שמות מסויימים.

בשאלה: התחשוב שהיהודים יסכימו לדעתך? – הם מחולקים: חלק קיצוני יש לו תקוות שהגשמתן קשה. זהו החלק הדוגל בסיסמה “א”י יהודית כשם שאנגליה אנגלית". אבל החלק המתון יסכים לדעתי להתאחד עם הערבים ולחיות אתם בשלום.

נסיון להתנקשות בעדים הערבים שהעידו לטובת היהודים    🔗

מטבריה מודיעים, כי אנשים בלתי ידועים ארבו בלילה על ביתיהם של העדים הערבים מטבריה שהעידו לטובת היהודים בועדת החקירה (ישיבת הששים ושבע).

תקון לעדותו של מ. סמילנסקי בחלק הששי בעמוד 106    🔗

לפי הסטינוגרמה נשאל סמילנסקי ע"י סילי: “הקבלת פעם איזו הצעות מבולשביקים?” וסמילנסקי ענה: “זה לא חשוב”.

אח"כ נודע מפי סמילנסקי, כי השאלות והתשובות בענין זה היו: – סילי: היודע אתה, כי בין העולים החדשים יש בולשביקים? – סמילנסקי: מתי מספר ללא ערך. – הידעת שיש להם השפעה? – אין כל חשיבות להשפעתם.

 

ההודעה הראשונה של הנציב העליון אחרי הפרעות בארץ    🔗

בשובי מאנגליה מצאתי לצערי הרב את הארץ במצב של בלבולים וטרף לבעשי¹ אלמות בלתי חוקיים.

שמעתי בזועה את מעשי האכזריות שנעשו ע"י כנופיות של פושעים אכזריים ושואפי דם, על מעשי פרעות שנעשו באנשים מהישוב היהודי מחוסרי הגנה, מבלי התחשב עם גילם או מינם, שהיו מלווים, כמו שקרה בחברון, בהתעללויות אכזריות שאין הפה יכול לבטאם, על שריפת בתים ומשקים בעיר ובכפר ועל ביזת רכוש וחורבנו.

פשעים אלו יביאו על ראשי עושיהם את מארתם וזעמם של כל אנשי התרבות בכל רחבי תבל.

חובותי הראשונות הנן להשיב את הסדר בארץ ולהטיל עונש חמור על כל אלה שימצאו אשמים במעשה אלמות, יאחזו בכל האמצעים הנחוצים להגשים את המטרות האלה, והנני דורש מכל תושבי הארץ לסייע לי במלוי חובתי.

בהתאם להתחייבות שנתתי לועד הפועל הערבי לפני שעזבתי את הארץ בחודש יוני, התחלתי, בהיותי בלונדון. במו“מ ובשיחות עם מזכיר הממלכה בענין שנויים קונסטיטוציאליים בפלשתינה (א"י). לרגלי המאורעות האחרונים אני מפסיק את המו”מ הזה עם ממשלת הוד מלכותו.

בכדי לשים קץ לשמועות הכוזבות שהחלו נפוצות בזמן האחרון בענין הכותל המערבי, הריני מודיע בזה ברבים, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו שיש בדעתי לתת תוכף לעיקרים שנקבעו בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928 לאחר שתקבענה שטות הטלת העיקרים הללו.

ניתן היום, הראשון בספטמבר, 1929.

ז. ר. צ’נסלור

נציב עליון ומפקד עליון

 

ההודעה השניה של הנציב העליון: מנוי ועדת החקירה    🔗

אתמול פרסמתי, בתור חוק שהוא צורך השעה לעניני הצבור, את פקודת (תקון) בתי המשפט 1929, המורה הוראות שבתי המשפט שידונו במשפטים פליליים המתעוררים מתוך הבלבולים האחרונים יהיו מורכבים משופטים בריטיים.

הוגשו לפני תעצומות שמתוכם יש לראות שאנשים ידועים מאמינים כי משפטי אנשים הנאשמים במעשים פליליים יהיו מצומצמים לחלק אחד של התושבים. אמונה זו אינה מפרשת באופן נכון את כונותיה של הממשלה שהן: שהואיל וידוע שפשעים מסוגים שונים נעשו גם ע“י ערבים וגם ע”י יהודים, ע“כ יובאו למשפט בפני בתי המשפט שיוקמו עפ”י הפקודה, אשר פרסמתי אתמול, כל הפושעים, מבלי הבדל גזע או אמונה.

מזכיר הממלכה לעניני המושבות בלונדון פרסם היום את ההודעה דלקמן:

"ממשלת פלשתינה (א"י) נתנה לפני ימים אחדים הוראות לגבית עדויות בטרם תעלמנה העדויות הללו, בשאלה אם הבלבולים שהחלו ביום 23 באבגוסט, פרצו מעליהם (באופן ספונטני) או סודרו מראש. בינתים, בעוד חיילות הוד מלכותו עוזרים באופן פעיל בידי ממשלת פלשתינה (א"י) להשבת הסדר, אוחזים השלטונות האזרחיים בצעדים נמרצים להביא למשפט אנשים יחידים אשמים, רבים נאסרו וקדמה מרובה כבר נעשתה במשפטים תקופים הנדונים בלי חקירה מוקדמת. אוחזים באמצעים מיוחדים לכונן בתי משפט נייטרליים (מחוסרי משא פנים) שיוכלו לדון במשפטים, אשר אל נכון יהיו מרובים מאד.

“לבקשת הנציב העליון ממנה מזכיר הממלכה לעניני המושבות ועדת חקירה, אשר תסע לפלשתינה (א"י) בחודש הזה, לחקור בגורמים המידיים אשר הביאו לידי ההתפרצות האחרונה, ובכלל זה לחקור עד לאיזו מדה יכולים לחשוב את ההתפרצות הזאת למעשה מסודר מראש או להתפרצות שנגמרה ע”י פעולה מאורגנת.

"יושב הראש של הועדה יהיה סיר ולטר שאו, לפנים זקן השופטים של מדינת המצרים (סינגאפור), ואליו יצטרפו שלשה צירי פרלמנט שיבחרו אחד אחד מכל המפלגות המדיניות.

"הואיל ובחוגים ידועים נשמעו איזה רמזים. על כן רוצה מזכיר הממלכה לפרסם ברבים באופן ברור, שאין לממשלת הוד מלכותו כל כונה לבחון מחדש את השאלה, אם היא תוסיף להיות בעלת המנדט על פלשתינה (א"י), וכי אין בדעתה לערוך כל חקירה אשר תשנה את עמדתה של הארץ הזאת (היינו הממלכה המאוחדת) כלפי המנדט, או הפוליטיקה שנקבעה בהכרזת בלפור משנת 1917, ואשר נכללה בגוף המנדט בנידון יסוד בית לאומי ליהודים בפלשתינה (א"י).

"החקירה שיתחילו בה עתה תהיה, איפוא, מוגבלת רק לצורך השעה התכופה והיא לא תשתרע לשאלות של פוליטיקה יסודית.

בהתקבל הרצאתה של הועדה תבחון ממשלת הוד מלכותו בכל הרצינות הנחוצה את השאלה, עפ“י איזה דרכים תתנהל בעתיד הפוליטיקה בפלשתינה (א"י) בתוך תחומי הוראות המנדט”.

ירושלים, היום הזה, הרביעי בספטמבר, 1929.

ז. ר. צ’נסלור

נציב עליון ומפקד עליון

 

חברי ועדת החקירה לא"י    🔗

לונדון 14 בספטמבר, 1929. משרד המושבות מודיע רשמית את הרכב ועדת החקירה למאורעות ארץ־ישראל. ראש הועדה הוא סיר וולטר שאו וחבריה הם צירי בית הנבחרים הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית. הרי סניל ממפלגת העבודה וסיר הנרי בטרטון מהמפלגה השמרנית. לויד, מפקידי משרד המושבות, יהיה מזכיר הועדה.

הופקין מוריס. ווילשי, בן 41, עורך דין, ציר בית הנבחרים משנת 1923, בימי הפילוג של המפלגה הליבלאלית נמנה על תומכי אסקוית, מנהל הספריה הלאומית והמוזיאום הלאומי של ווילס.

סיר הנרי בטרטון בן 57, למד באוכספורד, עורך דין זה 32 שנה, היה סגן מיניסטר העבודה בממשלה השמרנית של 1923–1924.

הרי סניל, בן 50, רוק, פועל חקלאי בן פועל חקלאי, אח"כ עסק בעבודות אחרות, היה מלצר בבית מרזח. למד באוניברסיטה פרובינציאלית באנגליה ובהיידלסברג, עבד במוסדות צדקה, הצטרף לאגודה הפאביאנית וכיום חבר המרכז שלה, הרצה וכתב בשליחותה. עומד בראש “בריטיש אתיקל יוניון” (הסתדרות דתית הומניטרית). אחד העסקנים המובהקים של מפלגת העבודה בעירית לונדון, השתתף במשלחות פרלמנטריות למושבות אפריקה נחשב לנואם ותיק של מפלגת העבודה בפרלמנט בשאלות המושבות.

 

בוא הועדה    🔗

ברכבת הבוקר שהגיעה ב־24 באוקטובר מקנטרה, באה ועדת החקידה לארץ ישראל, המורכבת מחמשה איש. הנהלת מסילות הברזל בא"י סדרה לכבודם קרון מיוחד, ומר פיליפס מנהל התנועה של הרכבות בין לוד לירושלים, ליווה אותם בדרכם. בתחנת הרכבת פגשו את הועדה בשם הממשלה המזכיר הראשי, שליש הנציב והמזכיר הפרטי של הנציב. המזכיר הראשי קבל את פניהם בברכה.

הקצינים מפקדי המשטרה ווינראיט והרינגטון שמרו על הסדרים.

טקס מיוחד לא נערך לכבודם של הבאים. חברי ועדת החקירה הלכו תיכף לאחר בואם למלון פאסט להתאכסן שם.

כאשר עברה ועדת החקירה בתחנת לוד יצאו כמה ערבים להפגנה. שם פגשו בעו“ד סטוקר, שנסע באותה הרכבת, והרימוהו על כפים. הם נשאו דגלים וקראו “תחי האומה הערבית”, “הלאה הציונות והצהרת בלפור”. גם עוה”ד השני של הערבים, סילי, בא באותה הרכבת.

 

ישיבת הפתיחה    🔗

הממשלה עשתה את כל ההכנות הדרושות כדי להתקין את חדרו של שופט השלום, מחמד יוסף אל כאלדי, בשביל סידור ישיבת הפתיחה הפומבית של ועדת החקירה ביום בואה אחרי הצהרים.

במשך היום עבדו פועלים כדי לסדר את המקום. הובאו האסירים, שניקו את הדרכים וסיקלו את האבנים שליד המגרש. בכניסת בית המשפט עמדה פלוגת שוטרים בריטיים מזוינים ברובים.

העתונאים מחוץ לארץ ומן הארץ היו כמעט הראשונים שבאו לישיבה, והתישבו מסביב לשולחנות מיוחדים בחדר.

בשביל חברי ועדת החקירה הוכנו חמשה כסאות על הבמה ומעל לראשם תלוי סמל הממלכה הבריטית. בשביל עורכי הדין של הצדדים השונים הוכנו מושבים מיוחדים.

בשעה שלש וחצי בערך התחילו המוזמנים לבוא: הקונסולים של המדינות. עסקני הצבור העברים. באי־כח ההנהלה הציונית והועד הלאומי, נכבדי הערבים והנוצרים, חברי העיריה הירושלמית, ראש עירית תל־אביב ועוד.

באי־כח הרבנות נעדרו, אם כי בין הבאים בלטו כמה ראשים של שייכים ועולמא, חברי המועצה המושלמית העליונה.

ראשון לעורכי הדין בא סטוקר, סניגורם של הערבים, בלויתם של מזכירי הועד הפועל הערבי עוני ביי עבדול האדי וג’מאל אל־חוסייני.

עורכי הדין של הסוכנות היהודית באו בלוית המפקד קיש והרי סקר מההנהלה הציונית.

סניגורה של ממשלת ארץ ישראל, פרידי, נכנס לאולם מדלת מיוחדת. עורכי הדין התישבו על מקומותיהם בסדר כזה: קינלים פרידי בא כח ממשלת א“י, באמצע, הנרי סטוקר ועוני ביי עבדול האדי, באי־כח הערבים, מימין, וסיר פרנק מרימאן ולורד אירלי משמאל. אחריהם ישבה שורת עורכי דין עוזרים, ביניהם מר דרייטון סגנו של היועץ המשפטי ליאונרד שטיין, עו”ד הורוביץ, סאקר, דויס וקאמינסקי.

זוהי הפעם הראשונה מאז המאורעות שעסקנים יהודים וערבים ישבו על ספסל אחד, אמנם כמעט מבלי להחליף מלה ביניהם.

בדיוק ב־4 הופיעו חברי הועדה. הקהל עמד על רגליו.

נשיא הועדה, סיר וואלטי שאו, קם לקרוא את נאומו, איש שיבה. גבה קומה, בעל סבר פנים מחייכים, מימינו ומשמאלו שאר חברי הועדה ומזכירה. רובם למעלה מהגיל הבינוני ובשער ראשם ניכרת השיבה. הם לבושים שחורים וחבושים צילינדרים, מלבד הארי סניל, חבר מפלגת העבודה, שלראשו מגבעת רגילה. סניל עושה רושם של אנגלי טפוסי. הבעת פניו רצינית ומרוכזת. גם הוא לבן שער. רק מזכיר הועדה הוא צעיר.

נאום הפתיחה    🔗

סיר וואלטר שאו אמר:

בטרם נגש לגבות עדויות בחקירה זו, מצאנו לרצוי לערוך ישיבה שבה יוכל הקהל והעתונות להיות נוכחים למען נוכל לבאר את העקרונים שעל־פיהם נתנהג בשעת החקירה, הפרוצדורה שנקבעה להגשת העדויות לפנינו.

המאורעות הטרגיים שקרו בפלשתינה (א"י) זעזעו את מצפונו של כל העולם ואיימו להביא לידי שתוק את התפתחותה השלוה של הארץ הזאת. כל חלקי האוכלוסים מצטערים צער רב על המאורעות הללו וכולם מאוחדים בדרישתם לחקור את גורמיהם באופן בלתי משוחד ולמנוע בעד השנותם.

לתכלית זו מנה מזכיר הממלכה לעניני המושבות את הועדה הזאת כדי לחקור בגורמים המידיים אשר הביאו לידי הבלבולים ולאחוז בצעדים הנחוצים כדי למנוע בעד השנותם. בהתאם לסמכות המסורה לנו, תהיה חובתנו לערוך חקירה מלאה, שלמה, בלתי משוחדת, ואת זאת החלטנו לעשות.

אל נכון תראו מזאת שאין בגבול סמכותנו לבחון שאלות של פוליטיקה יסודית. שאלות כאלו אינן נופלות בגדר הסמכות המסורה לנו והועדה מציינת מתוך שביעת רצון, שכל הצדדים מקבלים בברכה את החקירה לגורמים המידיים של הבלבולים האחרונים. וחברי הועדה יצדקו, איפוא, בקוותם כי בחקירתם יקבלו את כל העזרה הנחוצה מכל אלה הרוצים לברר את הגורמים הללו והרוצים להביא את תרומתם לשלומה של הארץ בעתיד ולאשרה.

הועדה מציינת שהאשמות רציניות הובאו על ידי ערבים נגד יהודים וע"י יהודים נגד ערבים, וכי כל אחד מטיל על השני את האחריות למאורעות ששניהם מצטערים עליהם. כמו כן הוטלו האשמות על הממשלה. בכל האשמות הללו, תבאנה מאיזה מקור שהוא, נבחן היטב במאמצינו למלא את תכלית מנוינו, והיא – לברר את האמת ולהשיב את האמון שעליו יכונו אושר וקדמה.

ברצוני לאמור עוד מלים אחדות בנוגע לפרוצידורה שהחלטנו להנהיגה לצורך החקירה.

אנו לא באנו הנה לערוך חקירה פומבית או משפטית, ואף אין לנו הסמכות של ועדה משפטית או חוקית. אנו נשלחנו רק ע"י ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת (אנגליה) לחקור במאורעות ידועים ולהגיש הצעות בנוגע למאורעות הללו למען מנוע בעד השנותם, באופן שנסייע בידי ממשלת ה. מ. בבואה לעיין בדרכים שתאחז בהן בתחומי תנאי המנדט' שעל פיהם תתנהל המדיניות שלה בעתיד.

אם כי היה עלינו לקבל סמכות מממשלת פלשתינה (א"י), כדי להקל את דבר הבאת העדים וגביית עדויותיהם. אין אנו בשום אופן עורכים את החקירה מטעם הממשלה הנ"ל, אף לא מטעם שום חלק מהאוכלוסים של פלשתינה (א"י), אלא אך ורק מטעם ממשלת ה, מ. בממלכה המאוחדת.

כדי לאפשר לאלה שהחקירה נוגעת בהם להגיש את תעצומותיהם במלואן רק למטרה זו וכדי לסייע בידינו לחקירה, החלטנו ששלושת הצדדים המעונינים בעיקר בחקירה זו, היינו: ממשלת פלשתינה (א"י), הועד הפועל הערבי וההנהלה הציונית לא"י, יהיו רשאים למנות באי־כח שיוכלו להיות נוכחים בשעת חקירת העדים, למען קבל את עדותם של העדים שהם עצמם ירצו להביאם לפנינו ולקבל מהם את אותן העובדות האחרות בנוגע לענין הנדון החקירה, שהם עצמם ירצו להביא לפנינו.

אנו מאמינים שהאדונים שנתמנו בתור באי־כח הצדדים המעונינים. יעשו את כל אשר ביכלתם להגביל את היקפה של החקירה בתחומי הענינים שעליהם נצטוינו לחקור ולסייע בידינו לנהל את החקירה באופן שלא תוצר מרירות נוספת, וכי תתגלינה שיטות כאלה אשר תתנה את האפשרות לממשלת הוד מלכותו לאחוז בצעדים שיוכלו למנוע סכסוכים ובלבולים עגומים כאלה בעתיד.

טוב היה אילו יכלו באי־כח הצדדים שאותם הזכרתי בפרק מוקדם מפרקי החקירה להודיע לועדה בקצרה, מה הם הענינים שעליהם הם רוצים לכוון את עדויותיהם, למען נוכל להפנות את תשומת לבנו ביחוד לנקודות הללו.

חברי הועדה החליטו, שהועדה תגשים את מטרותיה באופן הטוב ביותר, אם הקהל והעתונות לא יהיו נוכחים בשעת חקירת העדים.

יתכן כי מלבד העדים שיבואו ע"י באי־כח שלשת הצדדים, יהיו עוד אנשים אחרים שיוכלו ליתן עדות לועדה בעניינים שעליהם נצטוינו לחקור.

אנו נשמח אם אנשים כאלה יבואו בדברים עם מזכירי הועדה וישלחו לו תמצית קצרה של העדות שיש בדעתם ליתן ועדות זו צריכה להצטמצם אך ורק בענין הנדון בחקירה.

בהתקבל התמצית הזאת יחליטו חברי הועדה אם ירצו לשמוע את עדותם של אנשים כאלה או לא.

הנאום תורגם לערבית ע“י ה' סכאכיני ולעברית ע”י ה' מלמד.

הויכוח הראשון    🔗

לאחר שגמר היו“ר את נאומו, קם העו”ד של הממשלה ה' פרידי והציע שהועדה תשמע לפני גשתה לגביית עדויות מהצדדים. על הצד העובדתי של מהלך המאורעות מפי מ“מ מפקד המשטרה ה' סונדרס ומפי מפקדי המשטרה ביתר המקומות. העו”ד של היהודים מרימאן התנגד לכך. היו"ר הודיע שיצטרכו לגבות עדויות של קציני המשטרה.

העו"ד של הערבים סטוקר מודיע בשם שולחיו, כי הוא שמח על החקירה הנערכת וכי הערבים יעזרו לועדה בכל אמצעיהם. הוא מציע. כי הועדה תרשה לכל הצדדים לשלוח לועדה יותר משלשה באי־כח. הוא רוצה כי ישתתפו אתו עורכי־הדין עוני עבד אל האדי (יושב על ידו), מוגאנם אל מוגאנם וג’ימאל אל חוסייני.

העו“ד מרימאן תומך בהצעה והיו”ר אומר, כי הוא מסכים לה ברצון הוא הגביל את מספר באי־הכח של הצד הציוני בחשבו, כי לערבים לא יהיה מספר כל כך גדול של באי־כח. עד כמה שהמקום באולם ירשה, אפשר יהיה לבאי־כח הצדדים להכניס גם את עוזריהם.

מרימאן מציע, כי לפני גבית העדות. תצא הועדה לבקר במקומות ששם קרו המאורעות. זה יקל עליה בהרבה. היו"ר מודיע כי הוא מסכים לכך, שני הצדדים יציעו לועדה את רשימת המקומות והיא תחליט באיזה מהם לבקר.

העו“ד של הממשלה פרידי מודיע כי בנאומו של היו”ר נזכר, כי הוטלו אשמות על הממשלה והוא מתנגד למלה “אשמות”. אפשר להגיד, כי יש רק תלונות. היו"ר מסכים להערתו.

בזה ננעלה הישיבה שנמשכה 40 רגע.

פרקליטי היהודים ופרקליטי יתר הצדדים    🔗

סיר פראנק בויד מרימאן. בא־כח הסוכנות היהודית ופרקליטה בפני ועדת החקירה, נולד בשנת 1880 בתור בנו הבכור של פראנק מרימאן שופט שלום, נוצרי.

מרימאן גמר את חק למודיו באוניברסיטה בוינצ’סטר ובשנת 1904 קבל רשיון של עורך־דין באנגליה.

בימי המלחמה שרת בצבא, ושלש פעמים נזכר שמו לטובה בהודעות־המטה הראשי.

בשנת 1920 נתמנה ליועץ המלך. הוא חבר המועצה הגדולה של בתי המשפט. כל שנותיו הוא שייך למפלגה השמרנית.

במרס 1928 נתמנה בתור עו"ד ממשלתי כללי בקבינט של בלדוין (משרה זו באנגליה מקבילה בערך למשרת מיניסטר למשפטים בארצות אחרות).

בימי הבחירות הכלליות באנגליה במאי 1929 נבחר מרימאן כציר לפרלמנט בעיר מנצ’סטר. הוא נצח את יריביו (הליברל והפועל) ברוב של 3272 קולות.

סיר בויד מרימאן ידוע באנגליה כאחד הפרקליטים הכי מובהקים.

מרימאן גם ידוע בתור חובב, האספורט של גולף וציד־דגים.

בתור עוזרו של מרימאן בועדת החקירה הופיע לורד אירלי, הוא בנו של המרקיז רידינג, היהודי הידוע מקודם סיר רופוס איזקס, מי שהיה המשנה למלך של הודו. חותנו של הלורד אירלי הוא הציוני הידוע לורד מלצ’ט. הלורד אירלי הוא כבן ארבעים.

בתור עוזריהם של מרימאן ואירלי שהו בארץ עורכי־הדין דויס וקמינסקי מלונדון. חוץ מזה הגישו עזרה מרובה עורכי־הדין הירושלמיים סאקר. הורוביץ, אליאש ועוד.

באי־כח הועד הפועל הערבי בועדת החקירה היו סיר הנרי סטוקר ומר סילי, הראשון הוא עורך־דין בלונדון והשני באלכסנדריה של מצרים. עזרה חשובה קבלו שניהם בעורכי־הדין הערבים המקומיים: עוני עבדול האדי (מושלמי) ומגאנם אליאס מוגאנם (נוצרי). – סטוקר הוא בן שבעים ואחת; סילי צעיר הרבה ממנו.

הצד השלישי – ממשלת א"י – היה לו גם כן באי־כח אחדים, בא־כח ראשי היה קינלם פרידי, עורך דין מלונדון, כבן חמשים. על ידו עזר כל הזמן מר דרייטון. הפרקליט הממשלתי ועוזרו של מר בנטביטש.

ועדת החקירה בעבוֹדתה    🔗

ה“פלשתין ביולטין” מיום 10 בנובמבר נותן תאור מעבודת ועדת החקירה:

"חדר קטן. יושבים צפופים. הלשון לפי שעה רק אנגלית, נדמה כאילו ועדת בוררות זו יושבת בלונדון. בקיר שמשמאל לכניסה – שתי דלתות. אחת מוכילה לחדרו של עורך דין הממשלה והעדים הממתינים לתורם השניה – לחדרו של מזכיר הועדה.

חברי הועדה יושבים סביב שולחן על גבי במה נמוכה. המזכיר לשמאלם, נמוך יותר. פרקליט הממשלה ממולם. מימין שולחן הועדה – שולחן עורכי־הדין של הסוכנות היהודית, ולצדו שולחן התורגמן לעברית ושל רושם הפרטיכל הרשמי, משמאל – שולחן עורכי הדין של הערבים ולצדו שולחן קטן לעדים ולתורגמן הערבי.

שולחן העתונאים – מאחורי שולחן עורך הדין של הממשלה.

חברי הועדה באים תמיד בשתי מכוניות. באחת היו"ר וחבר מפלגת העבודה. ה. סניל, בשניה – הופקין מוריס מהליברלים, סיר הנרי בטרטון מהשמרנים ורעיתו של זה.

עורכי הדין והעובדים נכנסים לחדר תחילה. הם קמים כשמודיעים על בוא הועדה, ויושבים רק אחרי שבת היו“ר. בטרטון מתישב לשמאלו של היו”ר, מוריס וסניל משני הצדדים.

סניל אינו מרבה לשאול, אבל אינו פוסק מלרשום. תמיד רציני. אינו מחייך. בטרטון ממעיט ברשימות, ומרבה לשאול, מוריס הוא הצעיר בין חברי הועדה, קצת למעלה מבן 40. הוא ובטרטון – עורכי דין. סניל בעל עבר עשיר: גנן, סייס, שוטף כלים בבית מרזח, ואחר כך עלה בסולם החברה ע"י התמדתו בלמודים כל ימיו.

המזכיר לויד, צעיר לימים, נראה כבעל מרץ, ניכר נסיונו בהנהלת העבודה.

פרידי, הפרקליט הממשלתי, למעלה משנות עמידה. ראשו הפך שיבה. תמיד מגולח למשעי והדור בלבושו. תמיד במצב רוח נוח ובטוח.

סטוקר, עוה“ד של הועה”פ הערבי הוא אדם בעל גוף. המונוקל שלו בולט. למעלה מבן שבעים ונראה צעיר מזה בעשר שנים. ישר כלפי עדיו אבל חוזר כמה פעמים על שאלותיו, אם אם אינו משיג את התשובה הרצויה לו.

מרימאן, ב“כ הסוכנות היהודית, קטן־קומה מסטוקר, קול עשיר – קול מובהק של עורך־דין. לפניו על השולחן – שתי ערמות של ניירות. כשדרוש לו נייר – מיד הוא לפניו, זכרון מתמיה לעובדות ולפרטים”.

לפני הישיבה הראשונה    🔗

ביום 28 באוקטובר בבוקר התאספו לבית המכס המשתתפים בישיבות ועדת החקירה: חברי הועדה ומזכיריה, עורכי־הדין מצד היהודים בלוית העו“ד ש. הורוביץ ול. שטיין, עורכי הדין מצד הערבים, העו”ד של הממשלה, וסגן היועץ המשפטי דרייטון.

עם פתיחת הישיבה עומדת הועדה להחליט על דרישתם של העתונאים להרשות להם לשלוח באי־כח לישיבות.

על הבית שומר משמר בריטי. לאנשים מן הצד אין נותנים להכנס.

ביום ו' 25 באבגוסט ביקרו חברי הועדה בבית לחם ובברכות שלמה. ביום ו' בערב הוזמנו לארוחת ערב לנציב. בשבת ביקרו ביריחו ועל יד ים המלח. ביום א' ביקרו שנים מהם בפעם השניה בעיר העתיקה, באותו הזמן ביקרו שנים אחרים, בהם יו"ר הועדה, אצל הנציב. הנציב סעד אתם בבית מלונם. המזכיר אינו נלוה על חברי המשלחת בביקוריהם, אלא עוסק כל הזמן בעבודת המשרד.

בימים האחרונים התנהלה עבודה קדחנית להכשרת משרד בית המכס, שישמשו משרדים לועדת החקירה, נהרסו קירות פנימיים וסודר אולם לישיבות.

כמו כן סודרו חדרים מיוחדים לכל אחד ואחד מחברי הועדה. אגף אחד של הבנין הוקדש לעורכי־הדין של הצדדים וחדר מיוחד למכונות הכתיבה, הוכנסו כמה טלפונים.

נתקבל עוזר למזכיר הועדה מהפקידים האנגלים שבארץ. נתקבלו גם שני נהגים – אחד יהודי ואחד ערבי למכוניות של הועדה. נשמרת סודיות רבה.

 

הישיבה הראשונה    🔗

הועדה ישבה לשמוע את עדותו של המאיור סונדרס. אך בטרם שנשמעה עדותו עלתה השאלה על רשות הכניסה לבאי־כח העתונות. עתונאים חשובים השיאו עצה למזכיר הראשי ועמדו על הנחיצות לתת רשות לעתונאים אנשי שם שיהיו נוכחים בישיבות, שלא יתנו לשמועות לא נכונות להתפשט בחוץ לארץ. הועדה שאלה את באי־כח שלשת הצדדים מה דעתם: אם רצוי הדבר להרשות את הכניסה לעתונאים, כל באי הכח הסכימו לתת רשות כניסה למספר של עתונאים. אחרי כן יצאה הועדה, וכאשר חזרה הודיע היושב ראש את החלטתה.

הועדה הסכימה לבסוף לתת רשות לארבעה באי־כח עתונות העולם: אחד אחד לעתונות העברית בארץ ולעתונות הערבית, לעתונות האנגלית ולעתוני חוץ לארץ בשאר השפות, להיות נוכחים. המספר הקטן, נאמר בהודעה, מוכרח מחמת חוסר מקום ולא משום נמוקים אחרים.

על ההוכחות    🔗

הועדה שאלה את מר פרידי, אם הוא אומר לציין בקיצור לפני הועדה את הענינים המיוחדים, שיש ברצונו לנהל עליהם את ההוכחות שלו, באופן שהועדה תוכל לשים אל לבה את הפרטים המיוחדים האלה.

מר פרידי השיב כי ההוכחות ידברו בעדן, וכל מה שרצוי לעשות הוא רק להרצותן לפני הועדה. היועצים מצד היהודים ומצד הערבים הודיעו, כי לפי שעה אין בידם לתת את ראשי העקרים של ההוכחות. גם ברי להם שהועדה אינה רוצה בדברים מעין נאום. ואולם הם מקוים לתת לפני הועדה את האינפורציה הנחוצה כעבור ימים אחדים.

העד הראשון מאיור סונדרס    🔗

הראשון שנשבע בתור עד היה המאיור סונדרס, סגן מפקד כוחות המשטרת בארץ (המפקד מברוגורדטו נמצא בשעת המאורעות בחופשה). עדותו של המאיור סונדרס היתה מוקדשת כולה למאורעות בירושלים הידועים לקהל. השאלות הוצעו למאיור סונדרס ע"י מר פרידי, העורך דין מצד הממשלה. חברי הועדה שאלו במקרה שאלה אחת או שתים.

המאיור סונדרס נתן לפני הועדה דין וחשבון על המקרים שקרו בט' באב, אחרי כן באר בפרטות מה שנעשה בימים שבאו אחרי כן, הוא תאר את המקרה במגרש כדור הרגל, בשעה שאמרו כי הבחורים זרקו כדור רגל בשדה של ערבי. הערבי התנפל על הבחורים בסכין. העד בעצמו לא היה נוכח, ובכן אין בידו להודיע, איזו מן הגירסאות הרבות על המקרה ההוא היא נכונה. אחרי כן תאר את הלוית היהודי, שמת מפצעיו, ובאר את הדברים שעשתה המשטרה במאורע הזה.

החלק המעניין ביותר מן העדות, שבא עם סוף ישיבת הבוקר, היה זה בשעה שהמאיור סונדרס באר את המקרים שקרו במסגד עומר ביום הששי, כ"ג באבגוסט.

יריות מן החארם    🔗

העד ספר, כי נשמעו יריות מצד החראם (כל המקום המקיף את מסגד עומר), וכאשר נשמעו היריות, הוא טלפן לשם. משנשאל העד, אם היה שם יהודי שירה את היריות, ענה העד, כי ודאי לא היה שם יהודי. כאשר נראה המופתי, בלכתו אל המסגד, היה מוקף המון ערבים. הערבים ירו יריות באויר מאקדחים, בשעה שלוו את המופתי מירושלים. אלו היו היריות מן החארם שנשמעו.

המאיור סונדרס העיד על הפקודות שנתן למאיור הארינגטון ועל האמצעים שיש לאחוז בהם במצב זה, הוא באר, באילו מקומות עמדה המשטרה, והעיד שהוא עצמו לא היו לו ידיעות של עד ראיה על מה שקרה מחוץ לירושלים והוא היה מוכרח לסמוך על הראפורטים שקבל מאת אופיצרי המשטרה.

מאיור סונדרס נחקר על ידי פרידי    🔗

ביום השבת 24 באבגוסט, בשעה שש בבוקר, ערכתי בקור בבית שרגילים לקרוא בשם בית המופתי. מצאתי שם קהל ערבים נושאי מקלות. בשעה 9.30 נתקבל מברק משכם כי הערבים התנפלו שם על המשטרה. אחר זאת נתקבלו גם ידיעות מעוררות דאגה מחברון. בשעה 11.30 נשלחו שוטרים ואנשי האויריה לעזה ולחברון. בקילומטר השלישי או הרביעי פגשו המון ערבי העולה בדרך ירושלים. בתוך ירושלים פנימה שרר כבר שקט יחסי, נשמעו יריות על השכונות החיצוניות: רוממה, תלפיות והאוניברסיטה. באותו הזמן שמרו שוטרים ארץ ישראליים תחת פקודתו של הקצין הארינגטון על הסדר בעיר העתיקה, יהודים רבים מן השכונות החיצוניות נמלטו והובאו לרובעי העיר העברים שבפנים העיר.

כאן שואל ב"כ הערבים. ה' סטוקר: מנין היו היריות?

הקצין סונדרס עונה לו: היריות היו מחוץ לעיר על השכונות. היורים היו ערבים שהסתתרו מאחורי הסלעים בקרבת השכונות.

ה' סטוקר: כמה ערבים היו מזוינים!

– איזו מאות בידואים ופלחים. ההתקפה היתה חזקה על שכונות הדרום, בשכונת בית וגן נפצע ה' ויני (מן האוכספורדים).

ה' סטוקר: ומה בדבר זיונם של היהודים מן החיילים המשוחררים?

– הממשלה מסרה נשק לאחדים מפקידיה, נתינים בריטיים, כדי להגן על השכונות, במקרה שבידי הממשלה לא יהיו די אמצעי הגנה.

– מה אתה קורא בשם אמצעי הגנה? שאלתי היתה מכוונת לשוטרים המיוחדים שגויסו.

– היו ביניהם 18 חיילים.

– הן הממשלה הבטיחה שלא לזיין את היהודים נגד הערבים!

– בס"ה היו כ־25 יהודים בריטים שקבלו נשק ב־23 באבגוסט, אבל אחרי כן פרקו את נשקם.

ה' פרידי שואל: האם לא באה דרישה לגייס 500 יהודים כדי לעזור לשמור על הבטחון?

– אמנם באה דרישה מאת ההנהלה הציונית לגייס כמה יהודים לפי בחירה מיוחדת, כדי להגן על המושבות היהודיות, אולם חשבנו כי יש לנו האפשרות להגן על המושבות מפני התקפות.

ה' פרידי שואל: האמנם הגנתם עליהן היטב?

– על זאת ישנם תזכירים. בתל־אביב נמנו כמה מאות צעירים יהודים לשוטרים מיוחדים, רובים לא ניתנו להם. בטוח הדבר כי שום נשק חם לא היה להם. הנשק היחידי שניתן להם היו המקלות, וגם את המקלות פרקו מהם יום אחד אחרי המהומות ביפו.

המצב כאן בירושלים ביום 24 באבגוסט היה בערך כמו ב־23 באבגוסט. נוספו רק הידיעות מחברון, שכם. עזה, בית־שאן, תל־אביב ויפו, ולכן היתה ההתעוררות בלילה יותר גדולה, למתנפלים על תלפיות היו רובים גרמנים ואנגלים.

ביום 25 לאבגוסט שרר שקט יחסי. המפקח דובי נמנה באותו יום למפקד הצבא. הצבא והמשטרה היו שומרים על הבטחון בסביבות. ההתרגשות בעיר היתה עוד גדולה. אנשים נרצחו ע"י דקירות בסכינים, בכלל עוד טרם הושב הסדר על כנו.

ה' פרידי: ובכן נסדר את המאורעות במקומות השונים לפי התאריכים: ירושלים, חברון – 23, 24 באבגוסט; עזה –45²; יפו, ת"א – 25; שכם – 24; בית־שאן – 24, חיפה – 24, 25, 26; עכו – 27; צפת – 29.

והקצין סונדרס ממשיך: בתוך העיר העתיקה פנימה. משער יפו עד שער שכם. היו רק מעט אנשים נושאי נשק. ביום הששי בשעה 2.30 כבר שרר שקט יחסי בתוך העיר העתיקה. רוב ההמון היה מורכב מפלחים.

בעיר עצמה שרר כבר בטחון, הסכנה לרכוש ולחיים הועברו אל מחוץ לעיר. רק הודות למסירותם הנפלאה של השוטרים המיוחדים, של צבא המכוניות המשורינות וצבא האויריה, עלה בידינו לשלוט על המצב. בימים 23, 24 ו־25 באבגוסט הם עבדו 24 שעות במעת לעת בלי הפסקה.

המצב היה קשה ביחוד מפני שלמתנפלים היו רובים. ביחוד היתה הסכנה גדולה כאשר נודע כי ערביי שכם הולכים לירושלים. נשלחו פלוגות שוטרים ושוטרים זמניים לקלנדיה והם מנעו אותם מבוא העירה.

היו גם סבות מקילות על המצב והן: א) שלא באו בדואים מן הדרום (הבדואים שתקפו את שכונות ירושלים נמצאים בין ירושלים וחברון). ב) שלא עלו אנשים מעבר הירדן, ג) שלא באה התקפה מצד הגבול הסורי.

בזה נגמרה הישיבה הראשונה.

 

הישיבה השניה    🔗

בישיבת הבקר 29 באוקטובר הודיע העו“ד ה' פרידי, ב”כ הממשלה, שאין לו יותר שאלות למאיור סונדרס.

היו“ר מציע לה' סטוקר לשאול, אולם הלה אומר שבא כח ההנהלה הציונית, מר מרימאן, ישאל, אבל היו”ר אומר, שהם קובעים את סדר השואלים לפי האלף בית, והועד הפועל הערבי הוא קודם באלפא ביתא האנגלית מההנהלה הציונית. טענתו של סטוקר היתה, שבודאי יעורר סיר פרנק מרימאן שאלות כאלו שהן יהיו הבסיס בשביל לחקור את מאיור סונדרס. היו"ר דחה טענה זו.

ויכוח על המקומות שבהם תבקר ועדת החקירה    🔗

סטוקר בשם הועל הפועל הערבי, בקש מאת הועדה שתבקר בהזדמנות הראשונה כמה מפרברי ירושלים ויפו וכמה מבתי הערבים בשכונות היהודיות, סיר פרנק הסכים שעל הועדה ללכת לצפת, חיפה, ומסכים לבקור גם ביפו ותל אביב, חברון, דרום־ירושלים, תלפיות וגדוד העבודה. אשר למושבות, הוא רוצה שהועדה תבקר מושבות אחדות שלא היה בהן כל נזק. אולם הוא עמד ביחוד על זה, שעל הועדה לבקר בחולדה ובבאר טוביה. התנהל ויכוח, כמה זמן מצריכות נסיעות אלו, והוחלט לסדר את הפרטים בנידון זה מחוץ לחדר בית הדין.

סטוקר חוקר את סונדרס    🔗

סטוקר שואל: היית אופיצר המשטרה כשבע שנים? – סונדרס משיב: משנת 1921.

– התדע את תולדות הכותל המערבי והמכיר אתה את סביבת הכותל?

– כן.

האין הכותל המערבי חלק מחומה המקיפה את סביבות הר הבית, ויש שם מעבר צר בין הבתים הערבים ובין הכותל? נכסי מי הם אלה? – בנוגע לרציף הנוכחי של הכותל, איני יכול לענות בהחלט.

הם נכסי הוואקף? – כן, כל השטח הוא נכסי הוואקף.

המרצפת נקראת “בוראק”? – המרצפת או הכותל עצמו נקראים בוראק. בוראק הוא השם שהמושלמים נתנו למה שאנו קוראים “כותל הדמעות”.

כל הנכסים האלה נתונים להקדש דתי? – כן.

האם לא היה מנהגם של אנשים, ולא איכפת אם הם יהודים, לבוא למקום כמבקרים סתם? – כן.

האינך יודע, כי בשנים האחרונות נעשו נסיונות לחידושים כדי לתפוס את המקום על ידי הבאת כסאות ושולחנות ולהעמידם שם? – כן.

האם לא התנגדה לכך המועצה המושלמית? – כן.

האם לא תדע שבאו תלונות תכופות מיום הכפורים בשנת 1928? – איני יודע.

התדע שבשנת 1925 דרשה הממשלה מאת היהודים לפנות את המרצפת מכסאות ושולחנות? – היה איזה מקרה בשנת 1925, אולם אין ביכלתי לספר פרטים, הועמדה שם מחיצת בד להבדיל בין הגברים ובין הנשים.

האם זה מפריע לכניסה אל בתי הערבים? – איני יכול לענות. לא ראיתי את המחיצה.

האם לא נתבקשו היהודים להוציא את המחיצה? – כן.

ואחר כך, האם לא הוציאה אותה הממשלה מפני שהיהודים סרבו לעשות זאת? האם לא עורר הדבר התרגשות גדולה בין היהודים? – כן.

והתוצאה מזה האם לא היה “הספר הלבן”? – כן.

האם זה סיפק את רצון היהודים? – אני חושב שהתשובה תהיה שלילית.

סטוקר מוציא את “הספר הלבן” מחודש נובמבר וקורא מתוכו קטעים.

האם המצב, לפי שמראה הספר הלבן, אינו, כי ה“בוראק” צריך לשמש רק לצרכי תפלה? –

כן.

ההתנגדו לכך המועדות היהודיים? – כן.

באספות ציריך ובא"י היו נאומים נגד זה? – כן.

וההתרגשות היתה גוברת כל הזמן? – כן.

אתה יודע עתון בשם “פלשתין וויקלי”? – כן.

האם לא הובא לתשומת לבך הגליון מיום 9 באבגוסט? – איני יודע בדיוק. איני רגיל לקרוא בו.

מתנהל ויכוח מהו בדיוק ה“פלשתין וויקלי”. חברי הועדה ועורכי דין לוקחים חלק בויכוח, ומסיקים מסקנה, שהעתון עומד ברשות עצמו ואינו כלי מבטאה של ההסתדרות הציונית.

ה' סטוקר ממשיך: האם לא כלפי הקמת קיר ודלת הובאה התלונה למשרד המושבות מצד היהודים?

סונדרס משיב: אני בקי בשאלת חידושו של הקיר ואני יודע שהוא עשה את המרצפת למעבר. לפני בנין הדלת היה עומד קיר בדרום המרצפת ללא שער. הקיר בקצה הכותל המערבי נבנה ברשות הממשלה, והשער עושה את הכותל למעבר.

לפי הידיעות שבידי, הדלת היא פרטית. האין היא מובילה לחלק מנכסי הווקף סגירת הדלת ופתיחתה נתונות בידי הווקף, ואין זה משמש. איפוא, מעבר לרשות הרבים?

זהו מעבר. איני מבין מה כונתך “רשות הרבים”.

ב“פלשתין וויקלי” מזכירים שהדבר הזה הופך את המקום הקדוש למעבר לרשות הרבים (סטוקר קורא קטעים ממאמר אחד ב“פלשתין וויקלי”). התדע מי הוא מחבר המאמר? – לא.

התדע איש בשם קלוזנר? – ראיתיו רק.

היודע אתה שהוא נשיא הועד הידוע בשם: “הועד למען הכותל המערבי”? – כן. אני יודע רק את זאת.

סיר פרנק מרימאן מציין שקלוזנר הוא פרופיסור להיסטוריה עברית באוניברסיטה העברית.

הגליון של ה“פלשתין וויקלי” נלקח לשם עדות.

סטוקר מוסיף לשאול:

מה שנוגע לקיר ולדלת, האם לא היתה החלטת הממשלה שמותר למושלמים להמשיך בבנינם? – כן.

מה היה רושם ההחלטה הזאת? – היה לה הד.

היו לך ידיעות ביום 13 באבגוסט, שהמונים גדולים מאד של יהודים באים ירושלימה לשם עריכת הפגנה? – הבינותי שהם באים ליום הצום (תשעה באב).

האם לא עלה על דעתך שהם באים לשם עריכת הפגנה? – זאת הבינותי אחר כך, ואז אחזתי באמצעי זהירות ידועים.

“ברית טרומפלדור”    🔗

ידוע לך משהו על הסתדרות הידועה בשם “ברית טרומפלדור”? האין היא דומה קצת ל“בוי סקאוטים” (צופים)? היא מסודרת באופן דומה אולם אין לה כל קשר עם הצופים.

מתי נוסדה לראשונה? – אני חושב בשנת 1927.

מי ארגן אותה? – דומני, ז’בוטינסקי.

היודע אתה משהו על ז’בוטינסקי? – הוא היה כאן בשנת 1920, ובזמן המהומות בשנה ההיא נידון לחמש עשרה שנים מאסר, ואחר כך הוצע לשלחו מן הארץ.

האם חזר לארץ בשנת 1928? –איני יודע בדיוק מתי. אני יודע שהיה כאן בחודש נובמבר בשנה שעברה.

האין שאיפתם של חברי “ברית טרומפלדור” למות בעינויים כטרומפלדור? – איני חושב זאת. אני מבין את המלה “ברית” בתור “אגודה” או “התאחדות”.

האם אתה סובר, שבארבעה עשר לחודש הלכו אנשים לכותל כדי להתפלל? – כך אני סובר. ב־14 לא היתה כל העגנה של ברית טרומפלדור. היה ביקור רגיל שהשתתפו בו נשים וילדים.

וההפגנה שהורשתה ע"י הממשלה היתה ב־15? – כן.

על ההפגנה בתשעה באב    🔗

התדע משהו על האספות בבתי כנסיות באותו יום? – היתה אספה ב“ישורון” בערב 14 בחודש.

וב־15, יום ההפגנה, האם הלכו בראשונה למשרדי הממשלה לראות את מ"מ הנציב העליון? – הם התכוננו ללכת ולמחות.

מדוע מיחו? – בקשר עם הכותל.

התדע פרטים? לא.

מדוע הלכו לכותל המערבי? עכשיו אנו יודעים, אז לא ידענו. כונתם היתה להפגין. אופיצרי המחוז ואחרים עשו את כל מה שביכלתם להשפיע על האנשים שלא להפגין לפני משרדי הממשלה. מר הופיין ואחרים הביעו את דעתם לפני, שאין להרשות להם להפגין. קויתי שההפגנה לא תתקיים.

האם הפגינו? – כן.

אחד מחברי הועדה, ה' הופקין מוריס, שאל את סונדרס: אימתי נודעה לו מטרת התהלוכה!

סונדרס משיב: מטרתם היתה בראשונה להפגין לפני משרדי הממשלה, להביע מחאה לפני מ“מ הנציב העליון, ולהשאר שם עד שמ”מ הנציב העליון יקרא את המחאה ויתן איזו תשובה. אני ידעתי זאת בראשונה כשמר בינה סיפר לי ביום 14 בחודש.

האם היתה לתהלוכה צורה דתית? – לא.

על מזרחי שנדקר    🔗

מר סטוקר שואל את סונדרס על דקירת צעיר יהודי בשבת 17 באבגוסט ורגימת ערבי באבנים. מאיור סונדרס עונה בהמשך התשובה, שהמאורע התחיל מנפילת כדור רגל לתוך שדה עגבניות של ערבי. הצעיר היהודי הלך לשם לקחתו, והערבי התנגד להליכת הילד לשדהו. רגימת הערבי באבנים היתה אח"כ, כאשר התעוררה מהומה ידועה, שוטר לא היה נוכח כאשר היהודי נדקר בסכין והערבי נפצע.

מאיור סונדרס נשאל להלן על הלוית מזרחי, שמת כעבור ימים אחדים. הוא ענה שבמשך ליל מותו היתה תעמולה ניכרת לשם קיבוץ המון עצום להלויה. לדעתו, ההלויה שנועדה לשעה 6 בבוקר, נתעכבה בכונה לשם הפגנה גדולה. אין הוא יודע, מה טיבם של הנאומים שנשמעו בדרך אולם יתכן שהם נועדו לכבוד המת.

ערבים באו בהמונים עצומים ביום 23 באבגוסט    🔗

סטוקר שואל על מספר הערבים שבאו לירושלים ביום הששי, 23 בחודש. סונדרס עונה, שביום הששי התכנסו המונים עצומים למאד במסגד, אולם זה לא היה כ"כ לא רגיל. לא רגילה היתה העובדה, שהם לא הביאו אתם את נשיהם.

הנכון הדבר, שאנשים אחדים רצו לחזור לליפתא ובקשו את המשטרה ללוותם? – איני יודע בדיוק, אם אלה היו אנשי ליפתא שבקשו את משמר השוטרים.

הנכון הדבר, שאנשי ליפתא שעברו במקום ידוע נרגמו באבנים מידי יהודים, בשעה שהלכו הביתה עם המשטרה? – יודע אני שנזרק מה, אבל איני יודע אם זה היו אבנים.

האם זוהי עובדה שנשים מושלמיות אינן באות בכלל לתפלה? – הן אינן באות לתפלה, אולם הן באות העירה ביום הששי.

כלומר, שהעדרן היה דבר לא רגיל? – כן.

ב"כ היהודים חוקר את סונדרס    🔗

סיר פרנק בויד מרימאן מודיע שמספר ידוע של יהודים הוכו ונרצחו במקומות שונים בירושלים.

סיר מרימאן שואל: הנכון הדבר, שיהודי ירה באקדח ליד שכונת מאה שערים, וגם פצצה שבאה מכוון שהיהודים עמדו שם התפוצצה ליד אותה השכונה? – כן.

התושבים השקטים של ליפתא היו עולים לרחוב יפו. האם לא עובדה היא, שאחד משלשת הנאומים הנלהבים שהושמעו במסגד ביום הששי בבוקר יצא מפיו של השיך מליפתא? – איני זוכר.

“שמה הטוב” של ליפתא    🔗

ליפתא, מנקודת מבטה של המשטרה, אין לה שם טוב? – לא טוב ביותר.

האם יש איזה ספק בזה, שליפתא היא אחד הכפרים היותר רעים במה שנוגע להתנפלות על מוצא והפרברים המערביים של ירושלים? – ליפתא היתה המעורבת ביותר ביריות על פרברי ירושלים.

כשסיר פראנק חוזר ושואל על הדברים שנזרקו על אנשי ליפתא הוא מקבל תשובה, שיהודי אחד נהרג ביד האספסוף הליפתאי ברחוב יפו, מתחת למשרדי ההנהלה הציונית. ועתונאי אחד נדקר.

האם יש ספק שהאנשים ראו מן הגגות יהודי הרוג ויהודי שני מדוקר קודם שהם זרקו עציצים ושאר חפצים על הערבים? מדוע זה, בכל המאורעות בירושלים לא הודגש מאורע זה? מדוע לא להזכיר שאותו המון עצמו התנפל והרג יהודי?

סונדרס: אני נסיתי לסקור עד כמה שאפשר סקירה כללית על ההתנפלויות הכלליות כפי שקרו מאז עזבו הערבים את שער יפו. אני מנסה לתת לועדה סקירה כללית על הצורה והמהירות שבהן קרו הדברים. במשך שעה או שעתיים לאחר שהתחילו ההתנפלויות.

מדוע כשאתה מזכיר את מאורע ליפתא. לא הזכרת שיהודי נהרג קודם שהדברים נזרקו? – עד שהסבו את תשומת לבי למאורע הליפתאי שכחתי שיהודי נהרג.

סיר בויד מרימאן משתמש במפה לבאר ולהראות כיצד קרו המאורעות בירושלים.

האין זו עובדה שיהודי נהרג מול בית העיריה, מקום עמידת השוטר מתחת למנורת רחוב ממילא ורחוב יפו, במשך הרגעים הראשונים להתפרצות הערבים? – אין לי מושג ממאורע פרטי זה.

האם מסופק אתה, שיהודי נהרג סמוך לאותה נקודה בתחילת המאורעות? – אני חושב שהיהודי הראשון נהרג בדיוק על יד ברקלייס בנק.

בנק ברקלייס נמצא על המדרכה. מול מנורת הרחוב? – אני מבין כי נתכוונת לתחנה שמחוץ לשער יפו.

לא, לזו שלאחריה. – כן. אני יודע שיהודי נהרג שם.

קבוצה של 100 איש או יותר הלכו דרומה, דרך שכונת “ימין משה”? – כן.

הריגת האחים רוטנברג    🔗

בערך 100 יארד משער יפו נדקרו שני יהודים בדרך בית לחם? – כן.

ההיו אלה האחים רוטנברג? – איני יודע את השמות.

האם לא היו הם שנדקרו ונפצעו לראשונה ואחר כך הכניסה אותם המשטרה לצריף פח לשם הגנה? – כן.

ומחוץ לצריף הזה האם לא היו שוטרים א"י ובריטיים על המשמר, והאם לא היו בידי השוטרים הבריטיים רובים? – כן.

ובמעמדם פרצו הערבים לתוך הצריף וגמרו את רצח היהודים? – כן הדבר.

סונדרס אומר, שאינו יכול להבטיח, אם הדברים שנכתבו ב“פלשתין בוליטין” הם נכונים, ואם נכונה עדותו של ה' פ. ס. ווייט. נערכו חקירות בקשר עם אמיתות תאור המאורעות.

בתשובה לעו"ד אומר סונדרס, שאף יריה אחת לא ירו במקום זה.

ובאותו הזמן נערכה התקפת הערבים משער דמשק על שכונת הגורג’יים? – כן.

קרוב לשעה אחת ורבע נרצחו שלשה אנשים בביתו של יהודי ששמו מזרחי, בשכונת הגורג’ים? – לא מדויק. רצח זה נעשה בשעה יותר מאוחרת אחר הצהרים.

אולם אין כל ספק כי באותו הזמן פרצו ערבים והרסו בתים בשכונת הגורג’ים? – ראיתים בשכונה קרוב לשעה 2.

רבע לפני שתים נערכה התקפה רצינית על שכונת הגורג’ים ושכונת מאה שערים? – ההתנפלות על מאה שערים חלפה כבר אז.

המון עצום עמד בשכונת הגורג’ים, שהיה יכול להטיל אימה בלב התושבים, ואנשים שעמדו על גזוזטראות משרדי הממשלה ראו אותם? – כן.

הידעו השלטונות על המתרחש?    🔗

הקבלו הפקידים ידיעות מאיזו מקורות שהם על אפשרות של התפרצות ב־23 באבגוסט? – יכול אני לומר, שב־23 באבגוסט לא ידעו.

האף אחד מאופיצרי המשטרה שלן במחוזות הקרובים לא הודיע לירושלים את השמועות על התנפלויות ב־23 באבגוסט? – לא שמעתי דבר על ידיעות כאלו.

האף אחד מהם לא הודיע שהם בעצמם חכו להתנפלויות? – איני יודע על שום ידיעות, כי ביום ששי, 23 באבגוסט, עתידים היו להתחולל התנפלויות.

האם לא חששת, שמהומה עתידה לפרוץ באחד הימים, לאו דוקא ב־23 באבגוסט? – ההתפרצות היתה אפשרית בכל זמן לאחר 15 באבגוסט.

האין זה ברור, כי אילו היתה אוחזת הממשלה באמצעים מיד לדכוי המהומות בירושלים. היה הדבר נותן את אותותיו בכל הארץ? – קרוב מאד לודאי.

לוא היו מזניחים את השליטה על המצב בירושלים, ההיה זה מטיל סכנה על שאר חלקי הארץ? – בתנאים אלו כן.

האם לא היו מקרים בארץ שהמהומות לא דוכאו מיד? – כן.

לא ניתנה פקודה בנוגע ליריות    🔗

סיר בויד מרימאן מציין כאן עובדות שבשכם ובין יפו ות"א דיות³ היו יריות מעל לראשי ההמון כדי לפזר אותו.

האין אתה בתור אופיצר משטרה בעל נסיון, סבור כי נכון היה להמנע מירות ברחוב יפו? – אני חושב זאת לנכון.

בפקודת מי נמנעו מלירות? – ב־23 באבגוסט לא היתה פקודה. אופיצרי המשטרה היו עושים על דעת עצמם.

בתשובה לשאלות משיב ה' סונדרס, כי בראשית המאורעות לא הורשה לשוטרים הבריטים לשאת רובים. ביום הששי 23 באבגוסט נודע כבר בשעה 7 בבוקר כי ערבים מזויינים שלא כרגיל הולכים ובאים אל המסגד. לא נכון, שהמושלמים הוציאו את נשיהם מן העיר העתיקה, אולם ערבי הכפרים שבאו העירה לא הביאו הפעם את נשיהם אתם כרגיל.

ונודע גם כן, כי אנשי הכפרים שלא הביאו אתם אלות הזמינו להם אלות אצל הנגרים בעיר? – אני לא ידעתי מזאת.

אולם דבר זה נרשם בראפורט? – כן.

איזו פקודות נתנו, ועל ידי מי נתנו, בדבר שמוש בנשק במקרה של מהומות ב־23 באבגוסט? – לא נתתי שום פקודה, מלבד במקרה אחד כשמאיור הארינגטון מסר לי בבוקר על מאורע בעיר העתיקה, ושאל ממני אם מותר יהיה למשטרה הבריטית בעיר העתיקה להשתמש בנשק חם. עניתי בשלילה. הסיבה לכך היתה, כי שנים רבות של נסיון הורוני, שסכנה גדולה כרוכה בשימוש בנשק חם בעיר העתיקה, מעולם לא יעלה בידך לפגוע באדם שאליו נתכוונת. זוהי סכנה שאין להמנע ממנה.

שאלתי נוגעת לשמוש בנשק בזמן שאנשים נרצחו ואין לה כל קשר לעיר העתיקה. – שום פקודה לא נתנה הנוגעת לשמוש בנשק חם, ולא היה שום איסור לאופיצרים להשתמש ברובים. דבר זה ניתן לשקול דעתם של האופיצרים.

היש תועלת ביריות בירושלים?    🔗

האינך חושב, כי יותר נכון היה לפעול ברחוב יפו כפי שפעלו בתל־אביב ובשכם? איני חושב כך.

מה נימוקך לכך? – אין להשוות את ירושלים לשכם או לתל־אביב. ירושלים היא המקום הראשון שבו פרצו המהומות. היא עיר הבירה, ולפיכך כל המהומות שהיו פורצות בארץ ישראל מרכזן היה תמיד בירושלים, כאשר עמדתי והסתכלתי בנעשה, ממרכז המשטרה, – וזוהי הפעם השלישית במשך 11 השנים האחרונות, שאני נמצא במצב כזה – חשבתי, שאף אם יפתחו באש על האספסוף בזמן שהוא התקרב לשער, לא יוכל הדבר לעצור בעדם אלא שהתוצאות היו עוד יותר נוראות.

לא חשבת ליעץ להעמיד מכונת יריה בשער יפו כדי לירות ממנה בהמון, אולם חושב אני, כי כעבור חצי שעה, כאשר החלו כבר מעשי הרצח, הגיע רגע, שאילו פתחו ביריות היה בכוחן לעצור את התפתחות ההתקפות? – ברחוב יפו, בעבור שם אנשי ליפתא, לא היה אופיצר בריטי, אלא רק שוטר בריטי פשוט. אילו היה שם קצין ודאי שהיה נותן פקודה לירות.

אם זוהי דעתך על מה שהיה צריך להעשות, מדוע לא צוה מאיור מונרו לירות ברחוב יפו? – זהו, לדעתי, ענינו של מאיור מונרו, מפני שהוא נמצא שם בעצמו. יתכן שהיה לו באותה שעה איזה נימוק לכך. הוא לא נמנע מלירות במונטיפיורי (ימין משה).

מרימאן: אבל הרי זה היה שתי שעות אח"כ.

על מה שדברו עם לוק – סונדרס אינו יודע    🔗

סיר בויד מרימאן שאל את סונדרס, אם הוא יודע, כי ב־22 באבגוסט התיצבה מלאכות בעלת משקל מטעם ההנה"צ לפני ה' לוק, להגיש לו את חששותיה לבטחון בירושלים, סונדרס עונה בשלילה.

אח“כ שאל סיר בויד מרימאן, אם סונדרס יודע שמוסד יהודי רפרזנטטיבי התראה ב־22 באגוסט עם ה' לוק. מאיור סונדרס עונה, שהוא יודע רק שהיתה פגישה בין הסוכנות היהודית והערבים, והפגישה התקיימה לפי הצעה של ההנהלה הציונית בא”י, בתקוה לסדר את שאלת הכותל המערבי.

סיר בויד שואל שוב, אם הוא יודע על פגישה עם ה' לוק ב־24 לחודש, יום אחר התפרצות המהומות, והיהודים התאוננו על אי־שמוש בנשק ובאבטומובילים משורינים? – מאיור סונדרס עונה, שאין הוא יודע מזה. הוא היה עסוק בדברים אחרים.

ההתנפלויות על פרברי ירושלים    🔗

סיר בויד מרימאן הוסיף וציין את הזמנים המדויקים שבהם ההתנפלויות על הפרברים היהודיים. סיר בויד ציין, שהמנהלת, האחיות והילדים היו מוכרחים לפנות את בית התינוקות בקרית משה בלי משמר שוטרים. בקשתם נדחתה. – מאיור סונדרס העיר שהיו אלפי בקשות על משמרות־לויה, ואי אפשר היה למלא את כל הבקשות. הוא לא שמע על פרט מיוחד זה.

אח“כ נגעו בהתנפלות על גדוד העבודה. מאיור סונדרס אמר, שהוא זוכר כי שני אנשים באו אליו ובקשו הגנה ונשק, אולם אין הוא בטוח. אם זה היה ב־23 באבגוסט, אין הוא יכול לזכור, אם הוא הבטיח לתת להם 12 רובים, סיר בויד ביקשו לתת אינפורמציה על כך, מפני שהדבר חשוב. וסונדרס ענה, שאין הוא זוכר בדיוק אם הוא נתן לשני היהודים רובים או אם הבטיח להמציא להם 12 רובים. סיר בויד הודיע, ששני האנשים חכו שעות ללא כל תוצאות, ואח”כ שבו כלעומת שבאו.

מאיור סונדרס השיב שיש לו לברר את הדבר אצל מנהל המשרד הראשי. הוא יודע רק שבשבת בערב נמחק הישוב הזה מעל פני האדמה.

ואף על פי כן פרקו את הנשק מן החיילים היהודים!    🔗

סיר בויד מרימאן מסר ידיעה, שמוצא הרחוקה מכביש ירושלים־יפו רק כדי זריקת אבן היתה מקום טבח לכמה נפשות אדם. סיר בויד שואל: “בתור הוכחה למתן אי אילו אמצעי הגנה שהם לפרברים הרחוקים, יש לי לשאול, האם דנו במאורעות של “גדוד העבודה” ו”מוצא" לפני שהוחלט לפרק את הנשק מעל השוטרים היהודים המתנדבים? והאם קבל ה' לוק החלטה ב־24 באבגוטט לפרק את הנשק מעל החיילים המשוחררים וכמו"כ הצריך היה לפרק את הנשק מעל כמה מחברי המיליציה האזרחית הבריטית מפני שדם יהודי נוזל בעורקיהם?

מאיור סונדרס אישר את הדבר. הוא ענה שמספר האנשים שפרקו מעליהם את הנשק אז היה 42, מספר חברי המשטרה המיוחדת הגיע עד רגע פיזורה ל־188.

 

הישיבה השלישית    🔗

בישיבה שלאחר הצהרים אמר המיור סונדרס בהמשך השאלות והתשובות, כי ששים הצופים, שהביא לו ה' בן־צבי, לא היו מזוינים. אם כי נרשמו כשוטרים מיוחדים.

סונדרס נשאל על המצב בשעת פירוק הנשק מעל היהודים הבריטיים    🔗

סיר בויד שואל:

ההחלטה לפירוק הזיון נתקבלה ביום 24, אבל אתה אומר לנו שבליל 23, כשהיה ידוע רק דבר המהומות הראשונות בירושלים והיו רק הידיעות הראשונות על פרעות בחברון נדרשו צבא ואניות מלחמה? – כן,

הענינים בירושלים קבלו בבוקר של 24 באבגוסט צורה רצינית יותר, שאתה מסמן אותה כמצב של מצור? – כן הדבר.

המיור סונדרס מודיע, שהוא איננו יודע, כי הידיעות על דבר רצח 63 יהודים בחברון נתקבלו בין שעה 9 לשעה 10 בבוקר של העשרים והארבעה וכי ההחלטה, בדבר פירוק הזיון נמסרה לו בשעה מאוחרת אחרי הצהרים של אותו יום. לבקשתו של ה' פרידי נשאל סונדרס, מתי נודע לו ע"ד הרציחות בחברון. הוא עונה שבשעה אחת עשרה וחצי בערך שלח צבא לחברון.

ההיו כבר באותו בוקר מהומות במקומות אחרים? באיזו נמוקים אתה מצדיק את ההחלטה לפרק את הנשק מאת השוטרים המיוחדים מן היהודים הבריטים? איני אומר, שההחלטה זו היא שלך – וכי זוהי שאלה הוגנת לשאול אותי?

טוב, אשאל את חשאלה בצורה אחרת: ההיית מקבל החלטה כזו אילו היתה אחריות הדברים עליך?

– אינני חושב גם, ששאלה זו היא הוגנת.

סיר וואלטר שאו: אתה כראש המשטרה, היית אחראי לבטחון הצבורי.

מאיור סונדרס: אני יכול לענות רק באופן אחד. אילו הייתי נשאל, אם הייתי יכול לוותר על ארבעים אנשים מזוינים ברובים. הייתי עונה שלא הייתי יכול.

סיר בויד מרימאן: אני מוצא סיפוק בתשובה זו.

דרישות הערבים לפירוק הנשק    🔗

כשניגש סיר בויד לשאל את השאלה, אם פירוק הנשק נעשה לפי דרישות ידועות של הערבים מאת ה' לוק. הופסק ונשאלה השאלה, אם ה' לוק יופיע לפני הועדה או לא. ה. פרידי עונה, שאם הועדה תרצה בכך יופיע ה' לוק לפני הועדה.

כיצד פורק הנשק מעל היהודים הבריטיים    🔗

ה' סונדרס מודיע, שמיד לאחר שפרקו את הנשק מארבעים היהודים הבריטיים דאג לסדר שירשמו אחרים: פקידים בריטיים של הממשלה, בלתי־יהודים, שעד אז לא היה בידם לעזוב את עבודתם, וכן גם סוחרים בריטיים מן התושבים, שלא יכלו להתנדב בכ“ג ובכ”ד באבגוסט. בתשובה לשאלה הוא מודיע שבשעת המפקד (את תאריך המפקד אינו זוכר בדיוק: כ“ז או כ”ח באבגוסט) נקראו השוטרים המיוחדים מגזע יהודי בשמותיהם והוצאו מן השורות.

ה“קובלנות” על השוטרים היהודים    🔗

לאחר כמה שאלות למאיור סונדרס יכול סיר וואלטר שאו לקבוע שאף על פי שהיו קובלנות סתמיות בדבר השוטרים המיוחדים מן היהודים הבריטיים, הוא סונדרס, יכול להראות רק על מקרה מיוחד אחד שנהג השתמש בסרט של שומר מיוחד ומכיון שהוא לא היה שוטר מיוחד כדין. הרי דבר זה אינו יכול לפגוע בהכשרתם של השוטרים היהודים המיוחדים לתעודתם.

היחסים בין יהודים וערבים במושבות יהודה    🔗

סיר בויד מרימן סקר אחר כך את תולדות המושבות היהודיות לפני המלחמה ולאחריה והזכיר ביחוד, שבמושבות יהודה היו היהודים והערבים חיים תמיד בשלום. מתוך השאלות והתשובות התברר שאף על פי שבני הכפרים ביהודה לא היו להם שום תרעומות על המושבות היהודיות בכל זאת ניתנו המושבות האלה – הר־טוב, כפר אוריה, באר טוביה וחולדה – לשוד ולביזה.

אחר כך ביררו את יחסי המספרים של התושבים היהודים והמישלמים בערים השונות.

סבת המהומות והיסוד הדתי בהסתה    🔗

מרימן: המהומות האלה היו מתחילתן רק של הערבים המושלמים לבד?

סונדרס: אני סובר שזה נכון, אבל איני יכול לומר דבר זה בודאות.

האפשר לומר, שבירושלים היו כמה בתים מסומנים בצלבים, שעשו ערבים נוצרים? – כן הדבר.

וכי לא היתה זו התפרצות ערבית־מושלמית? – איני יכול לקבוע דבר זה בהחלט, אבל סבורני, שנכון הדבר.

וכי לא התלקחו המאורעות מפאת הקריאה הדתית של המושלמים לבוא לעזרת הענינים הדתיים המושלמים, הנתונים בסכנה?

סבורני, שכל מהומה התלקחה כאן על ידי מה שאפשר לכנותו בשם הדרכה דתית.

וכי לא נראו בכל הארץ סימנים כלליים אלה, כלומר: מכתבים שליחים, נאומים בבתי המסגד, שעל ידם סופר להמונים, שהיהודים צרים על מסגד עומד ומשליכים עליו פצצות?

– היו כמה שמועות מסוג זה.

אחרי כן טפלו בענין השמועות שהתהלכו בארץ במשך השבוע הקרוב בערך.

סיר בויד הסביר אחר כך את ההבדל שבין המועצה המושלמית העליונה, שהוא מוסד דתי, ובין הועד הפועל הערבי, שהוא מוסד פוליטי. הוא שאל, אם לאחר שמקודם שררו חלוקי דעות בתוך העתונות הערבית ובחוגים אחרים, הושגה עכשיו אחדות עם המופתי?

בהמשך החקירה על ידי מרימאן עונה ה' סונדרס, שהענינים הפוליטיים הם בידי הממשלה המרכזית.

על פי הידיעות שיש עכשיו בידיך, היש לך ספק כל שהוא שהמהומות הוכנו מראש?

מסופקני אם הוכנו ליום 23 באבגוסט.

לא אמרתי דבר זה. המאורעות לא אירעו כולם היום אחד?

כולנו היינו בטוחים שבמוקדם או במאוחר יארע הדבר בהכרח, אם השכל הישר לא ישתלט בשני הצדדים.

ההיו הפּרעות מוכנות מראשׁ?    🔗

סיר בויד שואל אחר כך, אם המהומות שאירעו בא"י במשך השבוע לא באו פתאום אלא הוכנו, באופן טוב או רע? – ה' סונדרס עונה, שדעתו כמ. מ. המפקד היתה, שלאחר שהניצוץ הוצת. העבירוהו לכל חלקי הארץ אבל אין בידו לומר בודאות, אם היה הדבר מוכן מראש או לא.

המכתב של המופתי    🔗

לאחר חקירה ודרישה בעניינים שקדמו למהומות, כגון התנועה מירושלים לכפרים וכדומה התפתחה שיחה מסביב לשאלה בדבר מציאות המכתב החתום כאילו, בידי חג' אמין חוסייני ונשלח לשכם. ה' דרייטון, סגן היועץ המשפטי אומר, שאפשר להמציא את המכתב. המכתב, אומרים, נוגע להזמנת המושלמים שיבואו לירושלים להגן על המקומות הקדושים.

מאורעות צפת; הכותל המערבי    🔗

לאחר שדנו במהומות צפת ובעובדה, שבשעה שאירעו שם המהומות היו כבר צבא ואניות מלחמה בארץ ובקרבתה, עברה הישיבה לענין הכותל המערבי, והובלט, שהועדה אין לה סמכות להכריע בדבר הזכויות החוקיות של צד מן הצדדים על הכותל. סיר בויד מרימן ברר, שאת המחיצה היו מעמידים גם בימי השלטון התורכי והעמדתה לפני זמן מה אינה יכולה לפי זה לחשוב כמעשה של פרובוקציה.

אחרי כך קראו את הדו"ח של המאיור קינגסלי היט על המאורעות של 15 באבגוסט והישיבה הופסקה באמצע קריאת הרפורט של ה' בינה.

 

הישיבה הרביעית    🔗

חקירת סגן מפקד המשטרה, המאיור אלון סונדרס, נמשכה גם בישיבה השלישית ביום 30 באוקטובר בבוקר.

בראשית ישיבת הבוקר העיר ב“כ ההנהלה הציונית מרימאן כמה תקונים לדברים שנאמרו בישיבות הקודמות. הוא עצמו טעה בקבעו את זמן ההתנפלות על בית מזרחי בשכונת הגורג’ים ל־1.15 אחה”צ; הדבר היה ב־2.30. כן הוא מעיר כי בפרטיכל של ישיבת יום ג' התחלף שם “גדוד העבודה” בשם “דואר היום”.

הבדלים ברשימת החללים    🔗

לערעורו של מרימאן, מדוע זה הרפורטים על ההרוגים היהודים מכילים רק שמות, בעוד שברפורטים על הרוגי הערבים נמסרים פרטי ההריגה – וכן בנוגע לפצועים – ענה עו“ד הממשלה פרידי, כי הוא הכניס את הרשימות לפרטיכל כשם שקיבלן מבתי החולים; אפשר או לקבל את כולן יחד, או לדחות את כולן. לזאת מציע חבר הועדה מר הופקין מוריס שיכינו את הרשימות בהוספת אופן ההריגה או הפצע. מקומם וזמנם. מרימאן מעיר, כי יקשה לעשות זאת לגבי ההרוגים היהודים בירושלים. מוטב אילו סידרו סיכום קצר על ההרוגים והפצועים, סטוקר מסכים לרשימות כמו שהן ואינו מתנגד לתוספת אל רשימות היהודים שתתאר את אופן מותם. היו”ר פוסק לבסוף, שלועדה יוגשו רק סיכומי הרשימות, בלי פרטים.

הויזה הסודית של המופתי    🔗

מתעוררת שאלה שנשארה פתוחה מיום ג', אם נכון הדבר שחג' אמין אל חוסייני ביקש ביום 22 באבגוסט ויזה מהקונסוליה הצרפתית בירושלים לנסוע לסוריה?

יש להעיר, כי הנסיון של המופתי לצאת את הארץ בערב יום הדמים נתפרסם לראשונה ע“י עורך “בוריס אג’יפסיין”, שביקר בארץ מיר לאחר פרוץ הפרעות, ולאין ספק נפגש בירושלים עם הקונסול הצרפתי. עורך ה”בורס" כתב אז ברורות, שהמופתי ניסה ע“י כך להכין לעצמו טענת אליבי, והעיר, כי יש אליבי המוכיח את ההשתתפות בפשע יותר מנוכחות הפושע במקום המעשה. הויזה לא ניתנה אז למופתי, לפי גירסת ה”בורס" משום שהנציבות הצרפתית ראתה את חג' אמין כאורח בלתי רצוי.

מאיור סונדרס הביא את תשובת הקונסול הצרפתי: הוא יוכל לענות על השאלה, אם ביקש מאתו מישהו ויזה, רק אם יקבל לכך בקשה רשמית מנשיא ועדת החקירה, ואם אחרי זה תרשה לו הממשלה הצרפתית למסור את הידיעה.

מר סטוקר הודיע שהוא מוכן להמציא את כל העובדות בענין זה.

הועדה החליטה, שכרגע אינה יכולה לקבל ידיעות אלו, אולם אם יסכימו ביניהם עורכי הדין משני הצדדים על העובדות, יוכלו למסרם לועדה מחוץ לישיבה.

סונדרס מתקן את דבריו    🔗

מאיור סונדרס מצדו מביא תיקונים לדבריו מהישיבה הקודמת: הוא נוכח שפנו לממשלה וביקשו רשות לתת רובים ל“גדוד העבודה” ברמת רחל. הוא מניח שהרשות לא ניתנה משום שלא היו רובים פנויים. התקון השני נוגע לעדותו של סונדרס בשאלת התנהגותם של השוטרים המיוחדים היהודים, עדות שהשליכה עליהם צל ובאה כאילו להצדיק את פירוק הנשק מעליהם. סונדרס חוזר בו מהאשמה זו. הוברר לו, כי ב־24 באבגוסט, בזמן שנתקבלה פקודה לפרק את הנשק משוטרים אלה, טרם היתה בידו שום התאוננות עליהם. “אני מצטער מאד – אומר סונדרס – שזה שהזכרתי במקרה אחד בקשר עם השוטרים המיוחדים היהודים איננו נכון”. (המקרה הוא, כנראה, דבר המצא סרט של שוטר מיוחד על זרועו של בחור יהודי). הוא עצמו אינו יודע אף מקרה אחד של התנהגות בלתי הגונה מצד “המיוחדים” היהודים.

מר סטוקר הציע לצרף לחומר החקירה את הודעת הממשלה מ־29 באבגוסט כעדות למספר הנפגעים. הודעותו של עו“ד הממשלה, כי איננו ערב לדיוק ההודעה הזאת. מעוררת ויכוח. הוחלט לא לקבל את הדו”ח הזה אלא אם כן יבוא מי שערך אותו ויוכיח את דיוק המספרים.

הועדה חוזרת לסדר עניניה.

דין וחשבון של מר בינה    🔗

מרימאן ממשיך לקרוא את הדו“ח שהגיש בשעתו מר ב. בינה מחיפה אשר נקרא בימים שלפני המהומות לעבודת עזרה במשרד מושל ירושלים, לרגל המו”מ בשאלת הכותל. בהמשך הקריאה שואל מרימאן את סונדרס, אם לא היה נהוג לתלות מנורות על יד הכותל, להאיר למתפללים. הלה מודה שעד המאורעות האחרונים הורשו תמיד מנורות ברחבת הכותל, שוב מפסיק מרימאן את הקריאה כדי להדגיש, שמוסדות יהודים אחראים השפיעו על “דואר היום” שישנה את עמדתו החריפה לרגל מאורע יום הכפורים. עם תום קריאת הדו“ח על עניזי⁴ הכותל ותהלוכת תשעה באב, מאשר סונדרס, בתשובה לשאלת מרימאן, כי הדו”ח מוסר תאור נכון ממהלך המאורעות.

פרשת ההפגנה המושלמית    🔗

אז נקרא, עפ“י הצעת מרימאן, הדו”ח של הקצין לאנגר בדבר ההפגנה הערבית על יד הכותל ב־16 באבגוסט. לאנגר הוא הממונה על משמר השוטרים שעל יד הכותל בשבתות ובמועדים, מרימאן מבקש להמציא לועדה את הדו"ח על נאומו של שיך ערבי על יד הכותל בזמן ההפגנה – הוא השיך שאומרים עליו, כי נשא נאום הסתה במסגד ב־23 באבגוסט, סונדרס מאשר כי זהו אותו השיך.

בהמשך הקריאה מעיר מרימאן לחברי הועדה, שיש יהודים המאמינים עד היום בשכינה השורה על הכותל – ראיה לכך הפתקאות הדחוקות לתוך

סדקיו.

סונדרס מסכים להרצאתו הכתובה של לאנגר. הוא חולק רק על המקום שבו נאמר, כי ההפגנה הערבית היתה בהולה. אמנם, הוא עצמו לא ראה אותה על יד הכותל אולס במרחק 100 יארדים משם הלכו המפגינים בנחת.

מרימאן: האם סודרה הפגנה זו ברשיון הממשלה? סונדרס: כן. שאלה מהועדה: אילו היה צורך ההיה ביכולת המשטרה לבלום את ההפגנה הערבית? – כן. כמה היו המפגינים? – כ־3000.

את השאלה, מדוע הרשו את ההפגנה הזאת – מפנה סונדרס לממשלה המרכזית. אילו קבל פקודה, היה עושה הכל להפסיק את ההפגנה, אם כי ענין זה לא היה מהקלים,

מרימאן: נניח, שהממשלה היתה אומרת למופתי שעתים־שלש לפני כן: “איננו רוצים שתתקיים ההפגנה, ואם תתקיים נפזרה!” אז לא היה הענין כל כך קשה? – סונדרס: יכול היה להיות אותו הקושי. – מ.: ואילו גזרה הממשלה על ההפגנה שלא תתקיים. האם אין לחשוב, שההפגנה לא היתה מתקיימת? ס: אני חושב שלממשלה היתה ישיבה עם המופתי אולם איני יודע מה קרה שם. מ.: בדו"ח נזכרים שמות 6–7 שהיו בקרבת מקום להשגיח על הסדר. היו שם 3000 מפגינים. כמה שוטרים היו באותו מקום ביום הפגנת הנערים היהודים? – ס.: עשרה שוטרים רוכבים (לוו את התהלוכה?). כמה היו על יד הכותל איני יודע, זאת יאמרו לכם הקצין קינגסלי־היט או מאיור הרינגטון.

מרימאן עובר לקריאת הדו“ח של קינגסלי־היט בדבר הלויתו של מזרחי. שאלה לסונדרס: לא היה מחוכם ביותר, לשלוח שוטרים ערבים להלויה זו? – אולי לא. – ואשר לנכבדי היהודים. כלום לא עשו הכל כדי למלא אחרי הוראות המשטרה. לסדר את ההלויה בשעה מוקדמת? – ה”ה ברוידה, סלומון וג’ייקובס השתמשו בכל כחם לעזור לי בענין זה. – בהמשך ההספדים, האם לא קם סלומון להשקיט את ההמון שלא רצה לשמוע לו? – שם היו הקצינים קינגסלי־היט וטסטילמן. – העסקנים היהודים וההנהלה הציונית לא מחו נגד השימוש בכוח? – לפני לא מחו. – ההתאוננות היחידה היתה על שוטר אחד, שהשתמש בכח יותר מן המדה? – כן.

מרימאן מציע לקרוא את הדו“ח של סרג’נט על מאורעות 23 באבגוסט. הוא מדגיש, כי איש לא נאסר על יד בנין סלונים ברחוב יפו, בקשר עם הרציחות וההתנקשויות. סונדרס מודיע, כי מבלי לעיין ברשימות לא יוכל לענות על השאלה, אם כי טענתו של העו”ד נכונה, כנראה. וזה שהמשטרה היתה עסוקה והשתדלה להשתלט על ההמון.

על הרובים שלוקחו מהמושבות    🔗

כאן מעורר העו"ד של ההנהלה הציונית את שאלת הנשק שלוקח מהמושבות.

היה זמן שנהגו לתת למושבות העבריות רובים בארגזים חתומים? – נכון. – הנשק היה נמסר לראש המושבה בארגז חתום, שמותר היה לפתחו בשעת הכרח? – כן. כך נהגו מאחרי הפרעות של 1921, וכמות הנשק היתה תלויה בגודל המושבה ובמצב הסביבה. – אמרו לי, שהמינימום היה 5 רובים והמכסימום 50–60. – לפעמים יותר מזה: בהיותי הממונה על מחוז יפו וירושלים היו לפעמים בפתח תקוה 100 רובים, – ובמשך השנתיים האחרונות לקחו בהדרגה את הנשק החתום חזרה? – הדבר החל ב־1925. – האם נכון לאמור, כי גמרו לקחת את הנשק כששה חדשים לפני המאורעות? – כן. – האם בזה היתה קשורה בקשת גדוד העבודה לתת להם נשק? – עד כמה שאני זוכר, לא היו לגדוד רובים גם קודם, – אותם אי אפשר היה לראות כמושבה; ולשום מושבה אחרת לא החזירו את הנשק, לרגל אפשרות של התפרצות זו? – כך הדבר. – ואחרי ההתפרצות, שוב לא החזירו את הנשק לרגלי אפשרות של התפרצויות חדשות? – כך.

מכונות־הרבצה או מכוניות־משורינות?    🔗

מרימאן מעורר את שאלת השימוש במכונת הרבצת מים בירושלים, כדי לפזר את ההמון על יד שער יפו. סונדרס מסביר כי המכונות המשורינות הגיעו מרמלה באותו יום ו' רק אחה"צ, הן נשלחו לרמלה לפני ה־22, ובמשך 40 דקה. חזרו מרמלה. סונדרס מודה, שלא היה קשה להעמיד מכונות משורינות בנקודות העיקריות לפני שהערבים יצאי מהעיר העתיקה.

מרימאן: כשאתה משקיף על מה שהתחולל לפני עמוד הפנס מול שער יפו – כלום סבור אתה שמכונות הרבצה יכלו למלא את תפקידן של מכוניות משוריינות? – ס.: השימוש במכונות במכונות הרבצה פועל יותר ממציאות מכונית־משורינות. נסיוני בתור שוטר אומר לי שמכונת־מים מועילה יותר, מכונית משורינת עלולה לאבד מהר את השפעתה בתור חדוש.

להלן עונה סונדרס, כי לא היו לו ידיעות על התפרצות ערבים מעבר הירדן. אכן מחיל הספר נתקבלו ידיעות על נסיונות של התפרצות.

מרימאן שואל, אם מאיימת כרגע על הארץ שביתה חדשה? – סונדרס: יש איום על סגירת חנויות הערבים ביום ב' בנובמבר. – מ.: האין זו שביתה? ס.: – לאו דוקא.

 

הישיבה החמישית    🔗

בישיבת אחה“צ עברה החקירה לידי ב”כ הועה"פ הערבי מר סטוקר. הוא שואל את סונדרס לראיונותיו עם המופתי. הלה מאשר שהיה לו רק ראיון אחד, בבוקר יום ו' 23 באבגוסט. רק רוחי עבד אל האדי היה נוכח אתם בשעת השיחה. סונדרס הביע את תודתו למופתי על מאמציו למען השלום. סטוקר מדגיש, כי העניין לא נזכר בפרטיכל.

שוב עברו לשאלת הכותל. מה החפצים שהיו מותרים שם ליהודים? האם לא פקדה הממשלה ב־1925 – מקשה סטוקר – להרחיק את השולחנות והכסאות? סונדרס עונה, כי אלה היו שולחנות אחרים. מתחיל ויכוח ממושך על הספר הלבן ב־1928. סונדרס מציין שעד עכשיו לא הוצאו תקנותיו לפועל. בתשובה לפרידי מודיע העד, שלא היה מבוא לכותל המערבי אשר נסתם אחר כך.

“תהלוּכוֹת או הפגנוֹת”    🔗

פרידי בדברו על “תהלוכות או הפגנות” של יהודים ומושלמים מציין שהוא משתמש בטרמינולוגיה זו כדי לא לפגוע בשום צד. בתשובה על שאלתו, מראה סונדרס על המפה את הדרך בה עברו תהלוכת הנוער העברי מבי"ס למל והתהלוכה המושלמית.

פרידי: האם הפרובלימה של המשטרה היתה שונה בשני המקרים? – סונדרס: שונה מאד.– פ.: מה היתה, לדעתך, התוצאה לוא ניסו להפסיק את התהלוכה המושלמית מהמסגד? – ס.: דעתי שאי אפשר היה לקבוע את התוצאות מראש; יכול היה לפרוץ טבח כללי. – היו"ר: הם היו רואים זאת כהתקפה על מקומותיהם הקדושים? סונדרס מניע ראש לאות חיוב.

סונדרס מוסיף לענות בשאלות התהלוכה העברית, כי בתור מ“מ ראש המשטרה רצה להרחיק כל רושם שאיזה יהודי לא הורשה לגשת לכותל המערבי בתשעה באב. אחרי הפגישה השלישית באותו יום עם ב”כ היהודים לא רצה להקשות במתן הרשיון לסידור תהלוכה, שמשתתפיה היו ברובם אזרחים נאמנים לחוק, אשר אמרו ללכת אל הכותל לפי מנהגם. מפני טעמים אלה סידר, שתהיה הגנה מספיקה של שוטרים.

פרידי: האין זה חשוב לדאוג שאנשים היוצאים בתהלוכה לא יפגעו באחרים, כמו שחשוב לדאוג שאחרים לא יפגעו בהם? – ודאי.

חבר הועדה מוריס שואל, אם יודע סונדרס, כי התהלוכה יוצאת לבקר על יד הכותל בהתאם לחוק, או אומרת לסדר בדרכה הפגנה בלתי חוקית על יד בית הממשלה? – סונדרס עונה בחיוב. הוא מעיר כי מתוך הדו"ח של מר בינה נודע לו בפעם הראשונה שהיתה כונה להרים דגל על יד הכותל.

פרידי מתגרה במרימאן    🔗

פרידי (מתכון להקניט את מרימיאן): אמור נא לי, מאיור סונדרס, האם לא היית צריך לזיין את השוטרים בעיר העתיקה, ובצאת ההמון משער יפו היית צריך להפיל בהם חללים? – מרימאן משסעו: אין זה מתאים למה שאמרתי. לא דברתי על הפלת חללים, אלא על זה שהוא צורך ביריה ברחוב יפו, לאחר שההמון החל לפרוע ולהרוג. – פרידי (לסונדרס): החושב אתה כי השוטרים היו צריכים להתחיל לפני שהתחילו?– ס.: לדעתי לא היה מחוכם לעשות כך אולם אילו התפתחו המאורעות כך, שהיה הכרח לירות בהמונים שבתוך העיר, לא הייתי מפקפק לתת פקודה כזו.

שוב נוגעים בשאלת השוטרים המיוחדים, סונדרס אומר, שעצתו לפרק מהיהודים את הנשק לא באה כלל וכלל מתוך שמצא בהם איזה פגמים.

שאלות סודיות    🔗

בזה נגמרה עדותו של סונדרס, היו"ר מודיע כי הועדה עתידה להציג לו עוד כמה שאלות סודיות – אולם הדבר לא יהיה היום.

סונדרס עוזב את בימת העדים, אחריו עולה מאיור קינגסלי־היט.

חקירת המאיור קינגסלי־היט    🔗

הוא נשבע. מר דרייטון, העו“ד הממשלתי, שואל והוא עונה: שהוא מפקד העיר החדשה מ־14 באבגוסט, ואחראי באופן ישר בפני מאיור סונדרס. ב־24 לאבגוסט הוא נשא עדיין את המשרה הזאת, והגיש תזכיר על פעולותיו בין 23–28 באבגוסט למ”מ מפקד המשטרה.

דרייטון התחיל לקרוא את הדו"ח ובקש את העד לציין את המקומות במפה. במשך עדותו אמר העד שהוא נתן פקודה למשטרה הבריטית לירות במקרה שתהיה התקפה מרוכזת על מאה שערים. אם יהיה קצין נוכח שם, הוא יתן להם פקודה, ואם לא יהיה קצין הרי עליהם לעשות זאת כפי שיקול דעתם.

הפגנת הנוער בתשעה באב    🔗

מר סילי (הב"כ השני של הערבים) מקבל תשובה לשאלתו, כי הצעירים שהשתתפו בתהלוכה היהודית ב־15 לאבגוסט, היו בני עשרים, אף שלא היו בעלי משקל וכוח, הרי היו חצופים.

– כיצד היו לבושים?

– כפי שרגיל הנוער היהודי בארץ להתלבש: חולצות לבנות וצוארונים פתוחים.

– האין זה הלבוש שכמה הסתדרויות יהודיות לובשות? – אני חושש כי לא אוכל לתת לו איזו אינפורמציה בנידון זה.

– אני פונה אליו לדעת, אם התנהגותם היתה של אזרחים שקטים? – איני יכול להסכים לו.

– ההיו צעקות?– צעקות היו רק בהזדמנות אחת או שתים. היו אחדים מעוררי רעש בתוך ההמון.

– עד אנה עקבת את צעדי ההמון? – ער הכותל.

– היו שם צעקות? – לא כשהייתי שם.

מר קינגסלי־היט ספר אז, מה שעשה ליד הכותל, ואת ההוראות שקבל מאת מאיור סונדרס, להרשות ליהודים הצעירים ללכת באחת משתי הדרכים שהם ירצו, בתנאי שלא יפריעו את הסדר.

אני מסיב את תשומת־לבך, אומר ה' סילי, כי התנהגותם של צעירים אלה היתה התנהגות של אנשים נכונים לקרב! – יתכן, אולם באופן כזה קשה לי להגיד אימתי נכון אדם לקרב.

כאשר מציגים לו את השאלה באופן חריף יותר, אומר העד שאפשר כי היו ביניהם כאלה.

הדגל, אומר מר קינגסלי־היט, היה הדגל הידוע בתור דגלה של ברית טרומפלדור. צבעו כחול־בהיר, הצבע הציוני הרגיל.

בזה נגמרה הישיבה החמישית.

 

הישיבה הששית    🔗

ישיבת הבוקר ביום 31 באוקטובר החלה בהפתעה. בא כח הממשלה העו“ד פרידי הצהיר כי ישנו בידו, כאן בבית הדין, אותו מכתב אשר אומרים, כי נכתב בידי המופתי חג' אמין אלחוסייני, הקורא למושלמים לעלות לירושלים. עפ”י דרישת הועדה קורא פרידי את המכתב, וזה לשונו:

מאת המועצה המושלמית העליונה

למוכתרי חברון ולזקניה.

מלחמה תפרוץ ביום הששי הבא בין היהודים והמושלמים. כל מי שהוא בן דת האישלם עליו לבוא לירושלים לעזרה. ויהי השלום עליכם ועל בניכם.

חתום: חג' אמין אל־חוסייני.

בהתאם להודעת היו"ר בישיבת הפתיחה, ניתנה כאן הרשות לעורכי הדין של שני הצדדים להרצות לפני הועדה, מה הן הנקודות אשר אותן יבקשו להוכיח מתוך החקירה. נראה שעדותו של המאיור סונדרס שימשה לועדה מעין הסברה כללית על מהלך המאורעות, ומשנגשו לגבית העדיות המפורטות, חזרו לשמוע את טענות הצדדים.

סטוקר נואם קצרות    🔗

בהתאם לסדר אלף־בית אשר קבעה הועדה. דבר ראשונה מר סטוקר ב“כ הועה”פ הערבי. נאומו ארך דקות מספר. הוא אמר:

זוהי טענתו של הועה“פ הערבי על הסבות הישרות של המהומות. הסבות היו – מעשי פרובוקציה מצד יהודי א”י, שערכו הפגנות בגושפנקא של ההסתדרות הציונית, הפגנות אלו מוכרחות היו לעורר וללבות את הרגשת העול הכבושה בלב הערבים בגלל הצהרת בלפור והמנדט. נעשו מעשי הפרה של הסטטוס־קבו לגבי המקומות הקדושים. ביחוד על יד הכותל המערבי. ההבטחות שניתנו לערבים הופרו. הערבים הרגישו את עצמם מקופחים מזמן ע“י היתרונות הפוליטיים והכלכליים שניתנו ליהודי א”י.

נאומו של מרימאן    🔗

נאומו של סיר פרנק בויד מרימאן ב“כ ההנה”צ. היה ממושך הרבה יותר, מלא עובדות ומקיף בבקורת עמדת הממשלה. ביחוד התעכב על אחריותו של מר לוק למאורעות.

חלום הבית האלומי – ושׁברו    🔗

אני לא אוכל לומר כל מה שיש בפי – פתח מרימאן – בזמן כה קצר, כאמר עשה זאת חברי. לאנגליה נמסר מטעם חבר הלאומים מנדט על ארץ ישראל, אשר חלק בלתי נפרד ממנו הוא דבר הקמת הבית הלאומי היהודי בא“י. על יסוד הדבר הזה עלו יהודים מכל קצוי תבל להתישב בארץ ולקבוע בה את ביתם – שאיפת היהודים מקדמת דנא. אלפי יהודים בעולם כולו נתלהבו מההכרה, כי יש להם מקום על פני כדור הארץ, אשר הוא ביתם. והנה אעפ”י שהמנדט נמסר למדינה נוצרית קרו מעשי הנוראות האלה בקרבת בית לחם. מה שקרה – הצעיד את הפוליטיקה של הבית הלאומי אחורנית בכמה שנים.

אימתי הביעו הערבים את צערם?    🔗

אתה, אדונו⁵ – פונה מרימאן ליו“ר הועדה – אמרת כי המאורעות האלה זעזעו את מצפונו של העולם התרבותי. אכן נזדעזעו העולם הנוצרי והעולם היהודי, אולם תמה אני, אם גם מושלמי א”י נזדעזעו במדה כזו. עד שדיבר לפניכם כאן סיר סטוקר ביום ה' שעבר, לא שמענו שום הבעת זועה על מאורעות מצד זה.

העמדה והפוליטיקה של הממשלה הבריטית לגבי א“י נקבעו על ידי הממשלה הקואליציונית, חזרו ונתאשרו ע”י הממשלות של השמרונים והפועלים לפי המנדט חובת הממשלה היא לא “לשמור על מעגל” אלא לשמור על השלום. (שמירת המעגל – בטוי אנגלי טפוסי; כונתו – מעגל שעושים סביב שנים הנצים ביניהם, לבל יפריע להם איש שלישי, בחינת “יקומו הנערים וישחקו לפנינו”). אם הפוליטיקה הזאת נועדה להתגשם – פוליטיקה אשר הכל מודים, כי היא בבחינת נסיון ויש בה דבר מה חדש בדברי ימי העולם – הרי שהיא מחייבה נאמנות בלתי נרתעת מצד כל אלה אשר זכותם היא להוציאה לפועל.

לוק נכנע לאיומים    🔗

אני לא אעיז פנים להטיל האשמות על ממשלת א“י, אולם ודאי תסכימו אתי, כי מרכז מערכת העצבים של הממשלה היא המזכירות. חולשה כלשהי שם – מחלישה את כל האורגנים, ואני מוכרח להגיד, כי מר לוק אשר נסיונו בעניני א”י הוא מועט ואשר עמד בראש הממשלה בחדשי יולי ואבגוסט, נתן מקום, למזלו הרע. ליצירת הרושם, כי הוא עלול לותר לכל דרישה ערבית הנשמעת בתקיפות מסופקות, רושם זה יתכן שהיה מוטעה, אולם הוא השפיע על כמה מהפקידים הסרים למשמעתו. רשמים כאלה אינם נעלמים מעיניהם הצפויות של אלה הממתיקים סוד בתוך מסגד עומר. וכבר ניתנו לכם סימנים לטיב הפוליטיקה של מר לוק. אתם יודעים כי הוא פירק נשק מעל אזרחים אחראים ומכובדים, משום שדם יהודים נוזל בעוקריהם⁶. הוא עשה זאת עפ“י דרישת הועה”פ הערבי.

מרימן סוקר את השתלשלות ענין הכותל המערבי מאז יום הכפורים תרפ"ט: מה שקרה לאחר פרוץ המאורעות מלמד על הלך הרוחות שהביא לידי ההתפרצות. באוירה כזו מוכרח היה האסון להתחולל. אתם תסכימו כי היה כאן ניצול המאורעות הקשורים בכותל המערבי.

ההגנה היא שהצילה    🔗

כאן מגולל מרימאן את שאלת ההגנה העברית:

אני רוצה להלחם כשכל הקלפים שלי מונחים על השולחן. כה חזקה היתה הרגשת אי הבטחון בין היהודים, עד שנאחזו באמצעים להגנה עצמית – בכל חומר הדין, וההגנה הזאת הצליחה יותר מכל אמצעי אחר להציל יהודים משחיטות. האם אפשר היה לא להתכונן לקראת הבאות, והלא העולם היהודי כולו התנבא למהומות בא"י!

איך חרחר המופתי את המהומות    🔗

מרימאן אומר דברי הסברה כלפי סטוקר ועוזרו סילי: הנני לציין לפני אלה היושבים ממולי, כי ישנם שני גופים שונים – המועצה המושלמית שהיא אורגן דתי, והועה“פ הערבי, שהוא מוסד פוליטי, לועה”פ הערבי אין כל מעמד עפ“י המנדט, הקובע רק סוכנות יהודית לעזרת הממשלה בהקמת הבית הלאומי העברי, ועתה על המופתי והמועצה המושלמית: מועצה זו היא מחלקה ממשלתית, אשר האיש העומד בראשה כלול ברשימת מקבלי המשכורת מידי הממשלה. היתה תעמולה רבתי להנחיל את המשרה למופתי לכל ימי חייו. חלק גדול של העדה המושלמית התנגד לכך. המופתי התאמץ לבצר את מעמדו. הקלף הכי חזק שבידו היה להתיצב כמגן על קדשי אישלם בא”י. למרות ההצהרות הרשמיות והחגיגיות של המוסדות היהודים כי אין להם שמץ כוונה להפקיע מרשות המושלמים את רכושם, אלא כל חפצם הוא רק לשמור על הזכויות הקיימות של היהודים – הפיץ המופתי ידיעות ברחבי האישלם, כי היהודים מאיימים על קדשי האישלם בא“י, וכי דת האישלם עצמה בסכנה. הוא הצליח להסעיר את העולם המושלמי בכרוזיו. יתכן שלהפתעה יחשב הדבר, כי הפלחים רחוקים מאד מלהתעניין בהצהרת בלפור, אולם הם נענים מיד לצעקה, כי קדשיהם בסכנה. אי אפשר היה שהממשלה לא תדע על התעמולה הזאת. אעפי”כ ולמרות העמדה הרשמית של היהדות. נמשכה תעמולה זו, אשר נראה שהמזכיר הראשי של ממשלת א“י נכנע לה – תעמולה שהסעירה את הקנאים המושלמים וגם את הצעירים הרתחנים שבין יהודי א”י.

נאום הסתה של עאריף אל־עאריף    🔗

אך בשעה שעסקנים יהודים השקיטו לא פעם את סערת הרוחות של הנוער – הממשלה יודעת זאת – עובדה היא, שעאריף אל עאריף (מושל באר שבע) נאם לפני ההמון ואמר: “הרגו את היהודים, אבל לא היום – חכו עד יום הששי”, (נאום הסתה של עאריף אל עאריף – מנדוני פרעות 1920, אשר קבל חנינה מידי סמואל – נזכר בתזכירם של יהודי חברון). רק לאחר שפרצו המהומות הודות להסערת הרגשות הדתיים נשמעו הסיסמאות נגד הצהרת בלפור ובעד גירוש סיטוני של היהודים מהארץ.

הפרעות הוכנו במחשבה תחלה    🔗

וכשמעלים על הדעת את קושי החיבור בין מקומות שונים בארץ זו – אי אפשר שלא להגיע לכלל מסקנה, כי הפרעות לא יכלו לפרוץ כמעט בבת אחת על פני כל הארץ, אלמלא הוכנו מראש. ובאמת, במשך השבוע שלפני המאורעות פשטו בארץ, בערים ובכפרים, אותן השמועות ממש דומות בכל הפרטים: – יהודים הרעישו את המסגד – יהודים טימאו את הקודש – יהודים שחטו מושלמים.

כאן מפסיק מרימאן את הרצאתו ומעיר הערה אפיינית לעורך דין ותיק: זה עתה נשמעו מפיו הבדותות בדבר ההתנפלות על מסגד עומר. לבל יוכל מיהשו⁷ להשתמש בדבריו אלה כראיה נגד שולחיו, הריהו עומד ומודיע:

אל יתפסני איש בלשוני, כאילו רמזתי או העליתי על דעתי, כי הדברים האלה שאמרתי הם אמת באיזה מובן שהוא.

הוא חוזר למהלך דבריו:

ואגב הפצת השמועות האלו הוגד לאנשים: אל תיראו! אחיכם מעבר הירדן יבואו לעזרתכם! אל פחד! הממשלה אתכם! – הבינו־נא את הדברים האלה לא מנקודת מבטו של איש אנגלי, כי אם של פלח ערבי.

כאן מוחה סטוקר ב“כ הועה”פ הערבי, נגד דברי מרימאן, שהם לדעתו, לא הרצאת־טענה, אלא הבאת ראיות.

היו"ר מעיר, כי הועדה אינה מקבלת את הדברים כראיות וקורא למרימאן להמשיך.

“אל־דולא מענא!” בפי אנשי ליפתא    🔗

מרימאן: שמעתם איך החזירה המשטרה את אנשי ליפתא תחת משמר בטחון לכפרם. אתם מתארים לעצמכם. איך באו אנשים אלה לכפר וסיפרו: ראינו ערבים מתנפלים על יהודים, והממשלה עומדת מנגד; המשטרה העבירתנו דרך השכונות העבריות, ועתה הננו כאן לעזרתכם.

הממשלה התעלמה מאותות הרעה    🔗

ושוב ראיה לארגון המאורעות: מרימאן מספר על פתח תקוה, אשר אכריה היהודים חיים בשלום עם הערבים שכניהם זה שלשה דורות. ביום ב‘, 19 באבגוסט. ארבעה ימים לפני ההתפרצות בירושלים, הוציאו הפועלים הערבים הגרים במושבה את נשיהם ואת טפם והחזירם לכפרים. וכשנשאלו לביאורים – אמרו בתכלית הפשטות, כי הם חוששים להשאר במושבה בימים אלה. עד יום ה’ לא נשאר אף ערבי אחד בפ“ת. ביום הששי, השכם בבוקר. מסר ערבי־משגיח את המפתחות לבעליו ואמר, כי לא יחזור אלא לאחר שתשקוטנה המהומות. סונדרס אמר, כי לא ידע זאת. אני מאמין לו. אבל האמנם לא ידעה המזכירות? הדבר היה ידוע לעסקני היהודים ואלה מסרוהו לפקידים האחראים במחוזם. ובכן כיצד זה לא ידעה זאת המזכירות הראשית? אם לא ידעה, משמע שהבולשת שלה היא בטלנית בהחלט. ואם ידעה – מדוע לא בקשה הגנה מספקת? אני עוד אדרוש ביאורים אם התיחסה הממשלה לשמועות אלה ברצינות, כראוי להן, ואם כן – מדוע לא אחזה באמצעים? מהעדות ששמענו מתברר, כי אעפ”י שנכון הדבר כי האוירונים נקראו לבוא ב־22 בערב, הנה הדרישה הראשונה לצבא נשלחה רק לאחר יום הדמים, 23 באבגוסט, הלא נקל היה להביא בטליון ממצרים במשך 24 שעות למען יהיה ברור לכל, כי אם הממשלה לא תרצה – המהומות לא תפרוצנה.

מרימאן מסיים: אני מקוה, כי אמרתי די לתאר את האתמוספירה ולהוכיח, כי העדר אמצעי הגנה על התושבים מצד הממשלה בראשותו של מר לוק, משתף אותה באחריות עם הצבור הערבי בעד הפרעות הללו.

המשך החקירה    🔗

הועדה חוזרת לחקירת הקצין קינגסלי־היט שהחלה שלשום חוקר אותו ב“כ הועה”פ הערבי העו"ד סילי, המעורר מחדש את ענין ההלויה של מזרחי.

מה זוכר המאיור קינגסלי־היט?    🔗

סילי: ההפנית את הקהל שמאלה כשהגיע לבית הדואר? – כן. – מדוע? – סבור הייתי, כי אם תאחז ההלויה את דרכה הלאה לשער־יפו. עלולה היא להתנגש באנשים אחרים; שנית – מפני תקנות התנועה ברחובות.

סילי מקבל מפי העד אישור לכך, כי אם לפי צורתה היתה זו הלויה, הנה היו בתוך הקהל אנשים שנתכונו להפגנה.

מדוע סילקת הצדה את השוטרים הערביים שליוו את ההלויה? – הודיעו לי, כי מוטב להוציא את השוטרים הערבים מהמשמר, באשר המת נהרג ע"י הערבים. עשיתי זאת ושמתי שוטרים בריטיים במקום ערבים. לא רציתי לתת ליהודים ההצדקה להתלונן. – הנשמעו מהתהלוכה קריאות “הלאה הערבים!”? – שמעתי תפילות רגילות. צעקות לא שמעתי, גם אינני מבין עברית. – הידוע לך מה שקרה לשיך מוחמד דג’אני? – איני זוכר שם כזה. – האינך יודע כי הוא דומה מאד לחג' אמין? – איני מכירו בפניו. – אינך יודע, כי אדון ששמו פון–וייזל ניסה לחדור לתוך אוטו של איש אשר נתחלף לו במופתי על מנת להכותו? – שמעתי על אינצידנט כזה, אבל בעצמי לא ראיתי. – לא שמעת, כי דג’אני תבע את המתנפל עליו לדין? – שמעתי דבר כזה, אבל בעצמי אינני יודע. פון־וייזל זה איננו אדם מחוסר אחריות, אלא מנהיג אחראי של ציונים? אני מכירו רק כקורספודנט, ולא כמנהיג ציוני – כלום איננו ציוני? – מרימאן: משמע לא ציוני אלא ריביזיוניסט! – סילי: אנטי־ציוני? – מרימאן: רביזיוניסט! אני אבאר אחר כך, כי הוא רחוק מהיות ציוני. (צחוק באולם).

סילי ממשיך לחקור את הקצין: חידעת היכן נמצא בית מקלט המוגרבים? – לא. – סילי: מעודי לא שמעתי על בורות כזו מצד קצין של משטרה! היו"ר מציע לעיין במפה. בקושי רב מוציאים בו עורכי הדין של הערבים את המקום המבוקש. הוא סמוך לכותל המערבי.

מאורע מאה שׁערים – מזימה חדשׁה    🔗

וכאן נגש עוה“ד של הועה”פ הערבי לאחת הנקודות המכריעות של החקירה. כונתו להוכיח, כי החלל הראשון שנפל באותו יום הדמים בירושלים היה ערבי שנרצח ע"י יהודים.

סילי: הראית ב־23 לחודש (אבגוסט) מושלמי שנרצח ע“י יהודים? – קינגסלי־היט: כן. – היה שמו חנא קרקר? – זאת לא אדע/ – התתפלא אם אגיד לך, כי הערבי הזה הובא לבית החולים ב־12.30 אחה”צ? – מאד מאד אתפלא אם הרשום בבית החולים בענין זה מתאים למציאות. מפני שאני יודע, כי איש לא נהרג בסביבת מאה שערים לפני 1.15 אחרי הצהרים. – אתה מערר על דיוק הרשימות של בית החולים? – לפי מה שידוע לי, היית אומר, כי העובדא שנרשמה שם אינה מדויקת. אתה בוחר לסמוך בענין זה על זכרונך? הייתי בתחנת המשטרה (במאה שערים) ב־1.15 אחה"צ, ועד אז לא נהרג שום אדם. על כל פנים לא יעלה על הדעת, שקרה מקרה רצח עד אז, ולי לא הודיעו עליו מיד כשבאתי לתחנה.

בחקירה מתערב יו"ר הועדה.

סיר וואלטר שאו: לדעתך היתה במאה שערים התנפלות של ערבים על יהודים? – כמובן! – בגבולותיו של מי נזרקה הפצצה? – היא נזרקה מאחד הבתים במאה שערים דרך הרחוב ונפלה בדיוק לפני המכונית שלי. – היו"ר: השיבות הפרט הזה היא, כי כאן היתה אחת ההתנגשויות הראשונות ואנו רוצים לדעת אם הערבים התנפלו כאן על היהודים, או להפך? – העד: לי ברור, שהיתה כאן התנפלות מצד ערבים, עד כמה שאני רואה, לא היתה כל הצדקה לערבים להמצא באותה שכונה. הם באו שמה משער שכם. לעומת זה, היהודים עמדו שם בתחומי שכונתם.

עדותו של מאיור מונרו    🔗

לחקירה מופיע מאיור מונרו, ראש המחלקה הבריטית של המשטרה, שעמד לפי עדותו של סונדרס על יד שער יפו עם פרוץ הפרעות. פרידי קורא את יומנו. ברשותו של מונרו היו 77 שוטרים בריטיים. עדותו של מונרו בדבר היהודי שנהרג על יד ברקלייס בנק ב־1.30 סותרת עדויות קודמות, כפי שמציין זאת יו"ר הועדה. מונרו מודיע, כי דבר רגיל הוא שהפלחים באים העירה באלות ובמקלות. לורד אירלי, מצד ההגנה היהודית' מקפח את מונרו בשאלות ומוציא מפיו הודאה, כי אכן היתה נהירת הערבים העירה באותו יום דבר היוצא מגדר הרגיל. לורד אירלי שואל למספר המכוניות שהיו ברשות המשטרה, ומשנודע לו, כי מספרן היה מועט. הריהו מקשה, מה ראה מונרו על ככה לשלוח מכונית מיוחדת ללוות את “הדז’נטילמנים” של ליפתא הביתה.

מעיד קצין המשטרה סיגריסט. הוא שמע יריות מצד המסגד והציע למאיור הרינגטון לזיין את המשטרה הבריטית בנשק האש. הרינגטון פנה למפקדת המשטרה (סונדרס) וקבל משם תשובה שלילית. עוד מודיע סיגריסט, כי דרכם של פלחים בבואם העירה ביום ששי לברך את המשטרה לשלום. ואילו באותו יום ששי לא ברכו – ראיה. כי באו באותו יום בכוונות מיוחדות.

 

הישׁיבה השׁביעית    🔗

בישיבת אחה“צ נחקר מאיור הרינגטון, מפקד המשטרה בירושלים קראו את הדו”ח שלו על מה שקרה ב־16 באבגוסט וב־23 בו. הדו"ח מספר כי ביום ו', 23 באבגוסט, נכנש⁸ המון בלתי רגיל של מושלמים למסגד. מזוינים בפגיונות. הם היו נרגזים ולא התיחסו בכבוד הנהוג אל קציני המשטרה. הנגרים עשו באותו יום אלות מיוחדות בשביל אלה שבאו בידים ריקות. פקדתי שהנגרים יפסיקו את עבודתם זו. יריות אקדח נשמעו בסביבות המסגד. שלחתי למופתי ודרשתי ממנו שיך לעזרה לי. במקום לשלוח את זה שרציתי בו, שלח לי שיך קנאי מהטפוס הגרוע ביותר, החזרתיו ודרשתי אחר.

הדו“ח מתאר מה שקרה בשער יפו, יו”ר הועדה השתדל לקבוע בדיוק את הזמן. בשעת קריאת הדו"ח פסח ה' פרידי על שורה אחת. מרימאן קופץ ואומר: “אולי יואיל לקרוא את סוף הפסוק”, והוא קורא אותו בעצמו: “אני מצאתי שאת היהודים האלה כבר לקחו”. דבר זה יכול להיות חשוב מאד לקביעת הזמן המדויק.

פרידי: אני מצטער מאד. כן בודאי, חשבתי לקרוא את זה. זה נעשה בשגגה.

הרינגטון מתאר בדו"ח כיצד שלח את ערבי ליפתא אל בית הקפה שעל יד שער יפו. בתשובה לשאלה הוא אומר, כי שלח לשם כ־15 – 20 ערבים, את אלה שלא נראו כשואפי מהומות. קבוצות של יהודים נשלחו הביתה בלוית משמרות. הוא יעץ לאנשי ליפתא לשוב לכפרם דרך שער דמשק ולא להתהלך ברחוב יפו.

מאיור הרינגטון נחקר על ידי הצדדים    🔗

סטוקר שואל את הרינגטון מנין לו שההתפוצצויות בסביבת המסגד לא היו של אקדחים רעשנים?

הריינגטון: סבורני שאני מכיר כבר ירית כל אקדח ואקדח למינהו.

בתשובה לעוד שאלה אומר הרינגטון, כי אנשי ליפתא שבבית הקפה לא היו להם פגיונות וחרבות. הוא חיפש אצל כולם.

בתשובה לשאלת מרימאן אומר ה. כי רוב הבידואים והפלחים לא בקרו לשם תפלות במסגד, כי אם לשם צעקות ומחאות נגד היהודים.

מ: מי היה השיך שנשלח אליך ב־23 באבגוסט? – ה.: זה היה אותו השיך אשר נאם נאום הסתה על יד הכותל המערבי ב־16 באבגוסט. לא היה לי אמון בו.

מ.: לפי דו"ח אחר יוצא, כי השיך הזה היה נושא נאומי הסתה במקום אחד ונאומי שלום במקום אחר? – ה.: אמנם, האנשים במסגד היו אומרים לשיך הזה: “אתה אומר פעם ככה ופעם ככה”.

מ.: היתכן כי בנוכחות הקצין היה השיך נואם נאומי הסתה ובשעה שהיה נוכח שוטר לבוש בגדים ציביליים, שלא יכלו להכירו, נאם נאומי שלום?… – ה.: כן, יתכן. – אז מתבקש ה. למסור עד כמה שאפשר את תוכן נאומו של השיך ליד הכותל ב־16 באבגוסט.

ה. מוסר את תוכן הנאום: “הוי, המושלמים, הוי אחים, זהו הבוראק שלנו, מנסים לקחתו מאתנו. אנו צריכים להגן על הכותל בחיינו, אתם יכולים להיות בטוחים כי תשיגו את זכויותיכם”.

בענין הפתח החדש מהמסגד אל הכותל שואל מ.: האם הפתח החדש עזר לכם לשמור על הסדר על יד הכותל? – ה.: לא. – מ.: ההקשה הפתח החדש עליכם? ה.: כן. – מ.: על סמך מה אתה אומר זאת? – ה.: בשעת הפגנת היהודים ב־15 באבגוסט היו ההתאוננויות העיקריות מצד היהודים על הפתח החדש. – מ.: ההיו המושלמים נוהגים באופן שיטתי להפריע למתפללים היהודים? – ה.: לא בעבר הקרוב. – מ.:. לפני 23 באבגוסט? כן. היו עוברים הלוך ושוב. – מ.: האם במדה כזאת שהמשטרה אחזה באמצעים, כדי להפסיק את זאת? ה.: כן, אדוני.

את התהלוכה של הכפרים מהמסגד אל הכותל עם חצוצרות ודגלים מזכיר מ. בשם תהלוכה מאורגנת. סטוקר: מה, שלשים איש?

היה רגע מענין כשהרינגטון נשאל אם ראה את המופתי משקיף על הכותל. לכתחילה אמר: לא. כעבור רגע אמר: כן, אני שגיתי. ראיתיו שם. לא. זה היה יום אחרי זה. אני מצטער.

סיר הנרי בטרטון: הראה העד פעם תהלוכה כזו של יהודים או מושלמים על יד הכותל? – ה. ענה: לא היו בערך כמאה יהודים ביום ה' או קרוב למספר זה, וביום שלאחריו כמספר הזה ועוד איזה מאות מושלמים.

בתשובה לשאלות אחרות סיכם הרינגטון את מדת הפרובוקציה שבתהלוכות: התהלוכה של הכפריים הערביים היה בה משום פרובוקציה. ההפגנה של היהודים ליד הכותל היתה פרובוקטיבית מאד. וההפגנה של הערבים מיום שלאחר זה היתה קצת יותר פרובוקטיבית מזו של היהודים.

עדותו של שוטר חרש ערבי    🔗

עדות מענינת ניתנה ע"י שוטר חרש ערבי ששמו סובחי.

פרידי אומר: “אני חושב ששמו ארוך יותר, אבל זהו השם שאני יודע”. העד הופיע בלי צוארון. פרידי אמר: העד מבקש סליחה על שהופיע בלי צוארון.

העד נשבע בקוראן. לפעמים ענה על שאלות בתמימות. כשנשאל בדבר שעות היום, נהג לענות את התאריך, וכשנשאל באיזה זמן מתפללים תפלת צהרים ענה “בצהרים”. כשנאל באיזה זמן עזבו האנשים את המסגד ענה שלא היה לו שעון. הוא באר, כי הראפורט על המאורעות שהוא סידר נעשה למעשה בעזרת עוד אחד. הרעיון שלו הוא והרצאת הסיפור לא. אולם את הראפורט על המאורעות במסגד סידר הוא בעצמו.

המתורגמן הערבי התקשה בהבנת הכתוב בראפורט מפני הסגנון הגרוע. וזהו תוכנו של הראפורט:

־

ב־16 באבגוסט אחה“צ שרו הערבים פזמון דתי והלכו אל הכותל. שם אמר השיך: “הוי, אחים, הוי מושלמים, היהודים משתדלים לגזול את ה”בוראק” שלכם. את הבוראק של הנביא מוחמד עליו השלום והתפלה. היו בטוחים אנו נגן על זכויותיכם. הבוראק הוא שלכם. הם רוצים לקחתו, אין אף אחד מונע בעדם!" ההמון ענה: “הלאה היהודים. הלאה הצהרת בלפור” (המתורגמן בלחש: כתב יד נורא). “הממשלה רוצה לקחת אותו מאתנו ולתתו ליהודים”.

עורכי דין אחדים מפסיקים אותו יחד ושואלים: מי אמר זאת? – המתורגמן: לא כתוב כאן. אח"כ נתברר, כי האיש שאמר את הדברים האלה היה שיך חסון אבו־סעוד, הראפורט מתאר את השיך עומד על הבמה ואומר: הבוראק שלנו, הממשלה עומדת לצד הערבים. הזהרו שלא להתקומם נגד הממשלה. יש אחת שתגן על זכויותינו. (המתורגמן: הדברים כתובים בלשון נקבה, הכונה היא לממשלה). כאשר גמר השיך, אמרו הנוכחים: איננו מקבלים את הדברים האלה, אנו רוצים רק למלחמת קודש. השכחת מה שדברת לפנינו מקודם? והשיך ענה: אם יקרה לכם איזה דבר רע. אינני אחראי. אז עלה שיך אחר על הבמה ואמר: “אל תקשיבו לנואם זה. הוא מדבר שקרים. ג’האד (מלחמת קודש) לא מן הנמנע הוא. נהרוג את כל היהודים שרוצים לקחת את הבוראק. אם יצליחו לקחתו, והיה להם גם הקוראן”, אז יצא המופתי והשפיע על האנשים בדברי שלום.

נסיעת הועדה לגליל התחתון והעליון    🔗

ועדת החקירה, יחד עם עורכי הדין של הצדדים, יצאה מירושלים ביום ו' 1 בנובמבר ב־10 לפנה"צ. בשכם ובג’נין התעכבו כ־10 דקות על יד תחנות המשטרה. עברו בזרעין ובעין חרוד. בצהרים סעדו בתחנת בית השטה. בקרו בבית אלפא והתענינו שם ביחוד בחנוך הילדים. מרימאן גילה ענין בשרידי בית הכנסת העתיק.

מבית אלפא נפרד מרימאן מהועדה ונסע לנצרת. שם קבל את פניו העו“ד ד”ר א. ושיץ, אשר הוזמן על ידו ללוותו לצפת. יתר חברי הועדה עברו דרך בית שאן ונהריים ולנו בטבריה. במלון גרוסמאן. בבית שאן נפגשו הבאים ע"י מאות רוכבים, שערכו לפניהם “פנטזיה”. אחד הערבים אמר לנאום, אולם לא הורשה.

בשבת בבוקר התאספו יהודים וערבים רבים על הככר שלפני מלון גרוסמאן. שום הפגנה לא היתה. ב־10 בבוקר יצא מסע הועדה עם עורכי הדין ופקידי המחוזות ב־13 מכוניות. בין הנוסעים היה גם העו"ד עוני עבד אל האדי, מפקד המשטרה פאראדי וקצין הנפה אנדריוס.

בהגיעה השיירה לצפת – זה היה בשני בנובמבר – קבלה את פניה קבוצת צעירים ערבים ובידיהם דגל שחור עם כתובת אנגלית “הלאה הצהרת בלפור”. חברי הועדה נכנסו לבית הממשלה וביקרו במשרדים. הודיעו להם כי המופתי של צפת מחכה בבית הסמוך, במשרד המושל. כולם, מלבד מריי מאן נכנסו שמה. השיחה עם המופתי ארכה שתים־שלש דקות, משם הלכו אל חצר בית הממשלה, למקום שבו נמצאו פליטי הפרעות ואשר שם גם ירו עליהם. אחרי זה ירדו אל מקומות האסון בעיר, אל ההולכים נצטרפו גם המופתי וד“ר צברי. הערבים אמרו להראות לועדה בתים ערביים, שנשרפו ונשדדו, אבל המוכתרים היהודים שליוו את המבקרים סיכלו את המזימה. הם הסבירו, כי הבתים אמנם של ערבים. דריהם בימי הפרעות היו יהודים. חברי הועדה התעכבו ביחוד בבתים שנעשו בהם מעשי רצח. בעברם את השוק ב־1 אחה”צ הופיעו על מגדל המסגד כמה חזנים מושלמים, עמדו מסביב לדגל השחור וקראו את קריאתם לתפלה, אם כי זמן התפלה עבר כבר מזמן. שוב ניסו הערבים לעניין את חברי הועדה במקומות שערבים סבלו בהם, כביכול, אולם עוה“ד מצד הערבים, סטוקר, החל לחקור אותם ומצא כי אין בדבריהם שום ממש. מכל פמליית הועדה היה מרימאן הבקי בעיר. הוא הלך בראש בלוית ד”ר אפרים ושיץ עם מפה מדויקת.

מצפת יצאו דרך עין זיתים ומירון לחיפה.

הישיבה השמינית    🔗

בראשית ישיבת הבוקר של 4 בנובמבר קם סיר בויד מרימאן לעשות שני תקונים: ראשית הוא מסכים עם הממשלה בנוגע לזמן הרצח של נחמן סגל מול ברקלייס בנק. שנית, לא נכון היה מצדו לאמור, כי פון־ויזל איננו ציוני, הריביזיוניסטים הם מה שאפשר לכנות האגף הימני הקיצוני של ההסתדרות הציונית. הם מתנגדים לפוליטיקה של ההנהגה וההסתדרות הציונית. וסרבו להצטרף לסוכנות המורחבת.

עדות מפי הטלפון    🔗

מר פרידי אמר, כי בנוגע לרצח אשר ממול לבנק ברקלייס יש לו הודעה ממנהל הבנק מר קלארק, הוא הזמין שיחה טלפונית ב־1.34 אחה“צ. ובאותו הרגע שמע דפיקות בדלת הסגורה ונתברר לו, כי דבר־מה קרה בחוץ. הדואר סידר לו את השיחה ב־2.40 אחה”צ. על יסוד העדות הזאת אפשר לקבוע את הרצח בערך בשעה 1.35 אחה"צ.

סדר עבודת הועדה    🔗

היו“ר הודיע כי יש בדעת הועדה לבקר את חברון ביום ד' אחה”צ ואת יפו ביום ו‘, נתעוררה שאלה, אם יוכלו העדים הדרושים להופיע ביום ג’. לבסוף הוסכם, כי הועדה תבקר בחברון ביום ג' אחה“צ ותמשיך את גביית העדות ביום ד' בבוקר ואחה”צ.

עדותו של מר בינה על ט' באב    🔗

נקרא להעיד מר ברוך בינה, פקיד הממשלה בחיפה. אשר עבד בירושלים בשבועות שלפני המאורעות וטיפל בעניני הכותל. הוא הראשון שדרש לו כובע למען טכס השבועה – שכן היה העד היהודי הראשון שהופיע לפני הועדה.

פרידי הודיע, כי אין לו מה לשאול את מר בינה, אשר הרצאתו נקראה כבר על ידי מרימאן.

העו“ד סילי, בא כוח הועה”פ הערבי, נגש לחקירת העד.

בתשובה לשאלותיו אמר בינה, כי הוא הנהו פקיד אדמיניסטרטיבי במשרד נציב המחוז בחיפה, ותפקידו לשמש קשר בין הממשלה והמוסדות היהודים ולטפל בעניינים רגילים אחרים, בעיקר כלכליים. בתור פקיד יהודי הממונה על הקשר עם העדה היהודית. נמסרים לו לחוות דעת כל הענינים הנוגעים לכך. הוא הוזמן לירושלים מפאת בקיאותו בענינים יהודיים, בבואו מינוהו לטפל בעניני הכותל המערבי.

לשאלה בדבר ה“אינצידנטים” על יד הכותל, אשר בגללם נערכה ההפגנה היהודית בט' באב, אמר בינה, כי אחד מאלה היה פתיחת שער סמוך לכותל, אשר עשה את הרחבה לדרך מעבר.

סילי: הנעשה הפתח הזה ע"י הממשלה? – בינה: לא, סבורני, כי על ידי השלטונות המושלמים. – הנעשה זה על ידי השלטונות המושלמים ברשיון הממשלה? – אינני יודע. לי נדמה כי חובתך היתה לחקור ולהודע? – חשבתי כי חובתי היתה לדעת מה שנעשה, אולם לא למנות מצדי ועדת חקירה.

בינה אמר, כי שמע שמיעות־רחוב שחמש מאות צעירים מתל־אביב עומדים לבוא להשתתף בהפגנה. הוא לא יחס כל חשיבות לשמועה זו.

לשאלת סילי, מי היו חברי הועד “למען הכותל”, ענה בינה, כי אין לו ידיעות מדויקות, היו“ר שאל, אם היה ועד זה מורכב מ”אנשים קיצוניים". על זאת ענה בינה, כי אין הוא סבור כך, אולם איננו בטוח.

סילי: המסכים אתה כי מטרתו הסופית של הועד היתה לרכוש את הכותל המערבי לקנין? – בינה: לא. אני מדבר מהזכרון, ולפי זה הנני סבור כי כוונת הועד היתה למנוע בעד הפרת זכויות היהודים על יד הכותל.

בינה הוסיף, כי בשעת התפילה (קריאת קינות?) בערב תשעה באב שררה התרגשות רבה – לא מפני הנאומים שנשמעו; אדרבא, הנאומים היו מכוונים להשקיט את הקהל; אלא מפני שפשטה שמועה, כי לא ירשו ליהודים ללכת אל הכותל קבוצות־קבוצות, כמנהגם בכל שנה. יתכן להביט על זה כעל הפגנה. אולם אם הפגנה היא זו, הרי היהודים ערכו אותה על יד הכותל בכל שנה ושנה.

היו"ר מקשׁה על חקירת סילי    🔗

היו“ר שאל, למה מכוונת, בעצם, חקירתו של מר סילי. סילי מסביר כי כוונתו להראות כי לא כל היהודים, שהלכו אל הכותל, הלכו שמה לשם תפילה בלבד. היו”ר אמר כי הדבר נראה לו.

לשאלת סילי אישר בינה, כי אכן היו “חלוצים” על יד הכותל, אולם לעומת זה ציין, כי חלוצים רבים הנם דתיים: הם באים להתפלל או על כל פנים נוהגים בכותל כבוד, כמו במקום קדוש. איש מהם לא היה מזוין. אכן מספר האנשים מהטפוס הדתי הישן היה הפעם מועט, באשר הם פחדו ללכת.

מר מוריס שאל, אם קהל של 1,200 איש הוא גדול או קטן מן הרגיל? – בינה ענה: קטן מהרגיל.

חקירתו של סילי נמשכת. בינה עונה, כי אכן ראה דגל על יד הכותל – הדגל התכלת־לבן הרגיל. הוא חשב, כי הדגל שייך לאחת מהסתדרויות הספורט. תכלת לבן אלה הם צבעי הדגל הציוני, אולם כל הסתדרויות הספורט משתמשות בצבעים אלה.

שוב הקונגרס בציריך    🔗

בתור פקיד־מקשר יהודי, הידעת את ההחלטות שנתקבלו בקונגרס הציוני בציריך? – בינה: אני עקבתי את מהלך הקונגרס בענין רב. – הידועות לך ההחלטות? איני יכול לזכור אותן בעל פה.

מרימאן: אם יש את נפש ידידי לקבל את ההחלטות האלו, נמציא לו נוסח רשמי בשמחה רבה.

עוד השיב בינה לסילי, כי ידוע לו שכמה מחברי ההנהלה הציונית היו בציריך, אולם אינו יכול לנקוב אותם בשמותיהם. סיר בויד מרימאן הפסיקו והודיע כי הוא יכול להמציא את השמות: קול' קיש, הרי סאקר הנרייתה סולד, ון־וריסלנד – כל אלה מההנה“צ בא”י. לעצם הענין הודיע מרימאן, כי אין הוא חושב שההמונים ידעו על ההחלטות, וגם אילו ידעו – לא היו אלו משפיעות בהרבה.

הגיל הממוצע של הצעירים שהשתתפו בתהלוכה – אמר בינה – היה בין 18 ו־25. הוא לא שמע שום קריאות מחאה נגד המואזין (החזן המושלמי), אשר קרא את ברכות המושלמים במשך התפילה היהודית.

בתשובה למרימאן אמר בינה, כי העוקץ שבמצב הנוכחי הוא ההכרח למצוא פתרון זמני תכוף לשאלת הזכויות על יד הכותל המערבי. הוא בעצמו ראה ערבי עובר ברחבת הכותל המערבי הלוך ושוב מ־12 עד 16 פעם במשך שעה וחצי, תהלוכת חברי “ישורון”, ציין העד, היתה שקטה ומנומסת.

מהו חלוץ?    🔗

מרימאן: חלוצים – אין זה שם של איזו הסתדרות מיוחדת, כמו ברית טרומפלדור, לא כן? בינה: פרוש השם – פיונרים, לאו דוקא אנשים צעירים, כל העולה לא"י, נחשב לחלוץ.

בתשובה לדרייטון קורא בינה מהרצאתו הכתובה, כי ערבים אחדים ניסו לעבור דרך דלת הברזל אל הרחבה (בתשעה באב?) אולם המשטרה עצרה בעדם.

בראשית החקירה של בינה שאל מוריס את סטוקר – מדוע הם רוצים לחקור עד אשר הרצאתו (הכתובה) היא בלאו הכי לטובת עמדתם של הערבים?

מאיור הרינגטון מופיע שוב    🔗

המאיור הרינגטון הופיע שוב לפני הועדה. הוא נשאל אם הוא בעצמו כתב את הדין וחשבון בדבר ט' באב. לא, לא הוא, אלא עבדין בי חושימי. אולם הוא, הרינגטון, ביקר את הדו"ח והעבירו למאיור סונדרס.

מר דרייטון (ב"כ הממשלה) קרא את הדו"ח של עבדין ביי, מרימאן שאל, אם יוכל הרינגטון לערוב את המספר של 1,500 איש אשר הלכו אל הכותל. העד עונה בחיוב.

מרימאן: הידוע לך, כי המקסימום שקובע מר קינגסלי־היט בדו"ח שלו הוא 300? – הרינגטון: אינני מסכים עם מר קינגסלי־היט. – עבדין ביי הוא קצין ערבי? – כן (עבדין ביי הוא ממצרים).

הרינגטון נשאל מה פירוש הפסקה בדו"ח של עבדין ביי שבה נאמר: “בשעה 8.30 (במוצאי ט' באב) באו אל הכותל כ־50 ערבים, כשהם שותים ורוקדים. הם גרמו הפרעה לקהל שהיה שם”. – התשובה: לאחר חקירה מצאתי, כי זה היה חלק מהפולחן הדתי. – ההיתה לך הכונה להביע רושם שהיה דבר שלא כהוגן, דבר מה מרגיז ומגרה בשתיה וברקודים האלה? – אמרו לי, כי זהו טכס דתי. זו היתה לי הפעם הראשונה ששמעתי על כך. מעודי לא הייתי קודם על יד הכותל בשעת טכס כזה.

סטוקר שׁונה ומשׁלשׁ    🔗

סטוקר מעלה שוב את הענין שהוא דש בו הרבה – להוכיח כי הערבי שנהרג במאה שערים היה החלל הראשון של ירושלים. הוא שואל את הרינגטון:

– הידוע לך כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – הרינגטון אינו יודע ולא כלום.

מופיע קצין המשטרה אודיס, בריטי. שוב שואל סטוקר:

– הידוע לך, כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – אודיס: לא. אדוני.

מופיע קורפוראל פארקר, בריטי: סטוקר בשלישית:

– הידוע לך כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – פארקר: לא, אדוני.

החלטת חוקר הדין קאמפּ נדחית    🔗

אז ניסה סטוקר לצרף לעדות העתקה מאושרת של החלטת השופט החוקר מר קאמפ, אשר מסר לדין שני יהודים הנאשמים ברצח של ערבי במאה שערים, היו"ר מתנגד לכך, באמרו, כי סטוקר יצטרך להביא קודם עד, המכיר את פרטי הענין.

מרימאן חוקר את הקורפוראל פארקר: הדו"ח שלך מראה, כי ב־10 בבוקר ביום ה־23. התהלכת על המשמר עם רובה וכדורים ונצטוית למסור ידיעות למאיור מונרו בכל 20 דקה, ההיה זה רגיל או בלתי רגיל?־ בלתי רגיל, אדוני. החששת למהומות? – באויר נישא משהו, ראיתי ערבים נכנסים במספר רב. – עם מקלות ופגיונות? כן.

הופיע הקצין לאנגר, אולם לא נחקר משום שהוברר כי טעות נפלה בדבר.

אינו יודע מי תקף את מי    🔗

הקצין הבריטי בורנס, שהיה המפקד על השוטרים המיוחדים. בא להעיד עפ"י דרישת סטוקר, קוראים את הרצאתו על מאורעות ה־23.

סטוקר: כיצד היית מתאר את מאורעות אותו היום? – בורנס: הייתי אומר: מהומה כללית. – היינו, תגרות במקומות שונים בבת־אחת? – כן. – התנפלויות ערבים על יהודים והתנפלויות יהודים על ערבים? ממה ששמעתי, כן היה הדבר.

אולם גם בורנס לא שמע, כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23.

בתשובה למרימאן אומר בורנס, כי איננו יודע מי פתח בהתקפה. להלן הוא מעיד, כי ברור לו שאותן שבע מכוניות הנוסעים הגדולות, אשר הוא עצר בעדן בהיותן מלאות ערבים, היו בדרכן ליפו – אעפ"י שמרימאן מציין לו, כי הוא עצמו הודיע פעם למשטרה שלדעתו נתכוונו ערבים אלה לפרוע פרעות.

עדות מלומדה    🔗

העד האחרון היה הקצין דאודי, הוא העיד, כי קריאת המואזין על יד הכותל בט' באב הופסקה על ידי צעקות היהודים. המוגראבים הדרים שם נתקלו ביהודים בעברם, והוא ציוה לקבוצת 15 יהודים שבאו לשמור שם על הסדר, לפנות דרך מעבר לערבים, למען יעברו שם באין מפריע. היהודים נשמעו לפקודתו. הדגל שהניפו היהודים היה לבן עם פסים אדומים. היו נאומים.

בהמשך עדותו אמר דאודי, כי הפגנת הערבים (זו שקרעה ושרפה את ספרי התהלים, שברה עמודים, הכתה את השמש) היתה שקטה ומסודרת ונשמעה לכל פקודות המשטרה. אמרו להם, כי הממשלה תשמור על חוק וסדר. הדבר היה ב־16 באבגוסט. להלן חוזר העד על מה שסיפר שוטר־חרש ערבי לפני הועדה: ב־23 יצא המופתי ואמר לפלחים, כי עליהם לשמור על הסדר והשלום. הוגד להם, כי הממשלה תדאג לשמירת זכויותיהם, העד שמע את הדברים מפי שיך חסן. אחדים מהפלחים האשימו אז את שיך חסן בבגידה; אמרו עליו, כי הוא וחבריו מעונינים לשמור על משרותיהם הממשלתיות. המופתי פנה אליו, אל העד, וביקש ממנו לעזור בהרגעת הקהל.

ב־23, המשיך העד, התאספו האנשים בחרם אל־שריף לאחר התפילה. המאיור הרינגטון נאם לפניהם ואמר להם ללכת הביתה.

היו"ר: אתה בעצמך ראית את הרינגטון נאם לפניהם? – דאודי: כן.

היו"ר העיר כי אינו זוכר שהרינגטון אמר דבר שכזה. דאודי חזר והדגיש, כי הוא עצמו הלך למסגד עם המאיור.

ושוב באה השאלה השגורה על פיו של סטוקר, אשר הפעם זכתה לתשובה אחרת.

סטוקר: הידוע לך: כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ב־23 לחודש? – דאודי: כן!

אולם מיד הוכרח העד להודות, כי אמנם הוא יודע על הרצח, אך במקום המעשה לא היה.

בתשובה למרימאן אמר דאודי, כי שיך עריף יונס, הוא שיך המסגד היה בחיפה ביום ה־23. מרימאן ציין כי בדו"ח הכתוב שלו הזכיר דאודי את השיך הזה בין אלה שניסו להרגיע את הקהל בירושלים, דאודי הכחיש זאת, וכשהראו לו את הדין וחשבון הכתוב אמר, כי כאן נפלה טעות אגב תרגום מערבית.

 

הישיבה התשיעית    🔗

קודם שהתחיל המשך העדות בישיבה שלאחר הצהרים ביום 4 בנובמבר, אמר סיר בויד מרימאן, שהוא יכול להודיע כעת למר הופקין מוריס על היחס שבין הרביזיוניסטים והליגה “למען הדומיניון השביעי”. ליגה זו היא מוסד אנגלי טהור, שנוסד על ידי הקולונל ווידז’בוד. ה' ז’בוטינסקי, שהוא ריביזיוניסט, חושב שהליגה מתיחסת יחס ברצון לנקודת השקפתו הוא. מפני כך הצטרף אליה בתור פרט. “אין כאן קשר בין הריביזיוניסטים והליגה “למען הדומיניון השביעי” מצד אחד והסוכנות היהודית מן הצד השני”.

על הסתירה שבעדות מוסבח דאודי    🔗

נקרא שוב דאודי והמתורגמן לתרגם את התעודה. קודם שתרגום התעודה בא לסופו, אמר סיר בויד: “כפי שרואה הועדה, הרי תרגום זה אין לו כל קשר עם התרגום הרשמי”.

ראש הועדה: איך קרה כדבר הזה?

ה' דרייטון: איני יודע, מי המתרגם, אבל אני יכול להודע על כך.

סיר בויד מרימאן: הדבר מדהים במקצת.

העד: זוהי טיוטא.

הופקין מוריס: היודע העד כיצד היה התרגום הרשמי הזה?

העד: שלחתי העתקה (הוא מראה את ספר התזכורת שלו), אחר כך קבלתי חזרה העתקה. אני חתמתי בלי קריאה.

סיר בויד מרימאן: האם מה שכתוב בספר התזכורת שלך הוא המקור שאתה כתבת באותה שעה? – כן.

בשעה שקראו את התעודה אמר סיר בויד מרימאן: “בשעה שנאם חסן אבו סעוד ענה ההמון אחריו ואמר שהוא שקרן”: האם דיבר אחר כך שוב? – כן.

האם אמר ההמון כאותם הדברים לאחר שהמופתי דיבר? – לא שמעתי.

קריאת המואזין על יד הכותל – חדוש    🔗

סיר בויך מרימאן שאל אח"כ בקשר עם הפגנת 15 באבגוסט: היכן עמר המואזין? – במרחק 20 מטר מן הכותל המערבי.

הוא בא מצד השער החדש ועמד על הגג ליד הכותל המערבי? – כן.

גם בימי תשעה באב הקודמים היה עומד על הגג? – איני יודע. זהו מואזין חדש.

סיר הנרי בטרטון: האם קראו פעם המושלמים משם לתפילה קודם לכן? – לא. הגג שמשם קרא הוא חדש.

סיר הנרי: לפני שנה היה המואזין קורא לתפילה מנקודה זו? – לא היה שום מואזין קורא.

כאן לוחש מוריס דבר מה לסיר הנרי בטרטון ובניהם מתנהל ויכוח קצר בנידון זה.

בתשובה לשאלות שבאו אחרי כן אמר העד, שהגג היה קיים שם לפני מאות שנים, וממנו קרא המואזין בתשעה באב זה. אבל רק במשך תשעת החדשים האחרונים תוקן הגג הזה, ורק מאז שב המואזין לקרוא משם את המאמינים להתפלל, העד הוסיף, שהוא בעצמו היה מוביל את המואזין אל הגג.

עדותו של מפקד האויריה    🔗

מעיד הקפטן פאטריק פלייפיר, מפקד כחות האויר בארץ ישראל מסוף שנת 1928. העד לבוש בגדי השרד שלו והוא נשבע בתנ"ך. הוא נחקר על ידי מר דרייטון.

העד מספר:

ביום 17 באבגוסט קבל ידיעה טלפונית מן האופיצר המנהל את עניני הממשלה (ה' לוק) על המצב בארץ ישראל. אמרו לו שיש מצב מתוח בין היהודים והערבים בירושלים ויש לשלוח אבטומובילים משוריונים מרבת עמון לרמלה כאמצעי זהירות. ביום 20 באבגוסט התקשרתי על ידי הטלפון ושאלתי אם יכול אני לבוא לחיפה. כדי לפקח על מקום התחנה (בשביל אוירונים). השיבו לי, שהמצב שקט, אבל יום השבת יהיה יום משבר, ועלי להשאר במקום שאני נמצא. הצעתי שאבוא לירושלים, אבל אמרו לי, שאין הם רואים נחיצות בדבר, ביום הששי, 23 באבגוסט, קבלתי ידיעה מן האופיצר המנהל את הממשלה, בעשר לפני הצהרים, שבה דרש ממני לבוא לירושלים לדון על המצב. עזבתי את רבת עמון כעבור שעה וחצי, יצאתי לדרך בלוית האופיצר המפקד על האובטומובילים המשורינים.

חיל הספר היה מוכן    🔗

העד מספר, שצוה את חיל הספר בעבר הירדן שיהיו נוכחים במקום. בשעה 1.30 באה ידיעה טלפונית לרבת עמון שבה שאלו, אם העד יצא כבר משם. כמו כן דרשו את כחות האויר שיערכו הפגנה מעל ירושלים. האבטומובילים המשורינים באו לירושלים בשעה 2.30 ובשעה 2.50 יצאו אוירונים מרבת עמון לשם עריכת הפגנה. הם עופפו מעל ירושלים, מלבד זה ניתנו הוראות לאוירונים לטוס מעל יפו. בשלש באותו יום נשאלה המפקדה הראשית ברבת עמון, איזו אמצעי הובלה אפשר לסדר וכמה מספר האנשים שאפשר לשלוח משם לירושלים. התשובה היתה שיש אמצעי הובלה בשביל חמשים איש, ואפשר לשלוח פלוגה של חמשים איש לירושלים.

גם ה' לוק נתבהל – לאחר ההתחלה    🔗

מפקד האויריה מוסיף לספר:

באתי לירושלים באותו יום, 23 באבגוסט בשעה 2.30. ראיתי את האופיצר העומד בראש הממשלה (ה' לוק). ומפי נודע לי שהמצב רציני. מהומות אנטי־יהודיות פרצו בכל ארץ ישראל. ערים פנו בבקשת עזרה, אני אמרתי, שכוחות המשטרה אינם מספיקים, כדי להשתלט על המצב. דרשו ממני לחזק את כחות המשטרה בכל האמצעים האפשריים. טלפנתי לרבת עמון ודרשתי שישלחו משם אנשים במספר רב עד כמה שאפשר.

העד נשאל באילו צעדים אחז. הוא משיב: קראתי חזרה את האופיצרים והחיילים שהיו בחופש. בשעת הויכוח בין מנהל השלטון (ה' לוק) וביני, נתעוררה השאלה על הבאת עזרה צבאית מהחוץ. אני הבעתי את דעתי, שדרוש לחזק את הכחות על ידי בטליון של חיל רגלי.

הערבים שהתנפלו על מאה שׁערים ושׁכונת הבוכארים    🔗

הסקציה האנגלית היתה יותר מדי חלשה בכמותה, כדי להגן על יחידים. אני חשבתי לדרוש אנשים נאמנים מרבת עמון לתכלית זו. בשעה 2.40 נדרשה הפלוגה של האבטומובילים המשורינים לשכונת הבוכארים ולשכונת מאה שערים, הערבים התנפלו על השכונות היהודיות, אף כי הם פוזרו. בשעה 4 נשלח אוטו משוריון לעין כרם ולמוצא, במקום שהתקהלו ערבים. בתשע בלילה ניתנה פקודה לחיל הספר של עבר הירדן לגשת למפעלי רוטנברג ולגשר אלנבי. באותו זמן נצטוו אנשי חיל־הספר לקבל עליה את השמירה בתחנת רבת עמון. טלפנתי לשם, שעליהם לבחור שוב מספר אנשים נאמנים, שישלחו בבת אחת לירושלים.

ערבים עלו על ירושׁלים מדרך רמאללה    🔗

בעשר בלילה קבלתי ידיעות שהמון עצום עולה מרמאללה על ירושלים, הפלוגה של האבטומובילים המשורינים בלוית משטרה בריטית נצטותה ללכת ולפזר את ההמון. במרחק שני מילין מדרום לרמאללה פגשו האבטומובילים המון של מאתים ערבים מזוינים בחרבות ואלות, ההמון פנה חזרה לעבר רמאללה והתפזר, אחרי כן באה ידיעה מאת המשטרה ברמאללה שהערבים מתכוננים לתקוף את עטרות.

אבטומובילים משורינים נשלחו לעטרות, ובדרך זו פגשו ערבים מזוינים נוסעים באבטומובילים. הם הוחזרו לרמאללה. בשעה 11.30 אחרי הצהרים יצא אופיצר אחד ושלשים חיילים בדרכם לירושלים. ביום המחרת הודיעו לנו שמתוך מתיחות המצב פרצו מהומות גם בסביבות ירושלים.

על המצב בירושלים ובסביבותיה    🔗

העד מספר שעליו הוטל לשמור על הסדר גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה, עליו הוטל גם להגן על הישובים היהודיים בשכנותה של ירושלים, היה כמו כן חשש להתפרצות מהומות ביפו ובתל־אביב דבר שהיה הכרח להביא בחשבון. עם זה היה אחראי לבטחון בעבר הירדן.

ה' דרייטון: איך חשבת לשמור שלא יכנסו הפלחים לירושלים?

העד: באמצעות כחות האויר.

לגלות אותם ולעכבם? – כן.

ואם יפנו לפרברים? – חשבתי לעכבם על ידי כחות משטרה מיוחדים, היו לי כחות מילואים לתכלית זו.

העד מספר, שהוא היה זקוק לכחות מילואים, כדי לחסום את הדרך בפני הערבים שהתקרבו משכם.

יפו, תל־אביב ומושבות יהודה    🔗

ה' דרייטון: האחזת באילו אמצעי זהירות בשביל יפו ותל־אביב באותו לילה? – כן.

שלחת חלק מאנשיך ליפו ולתל אביב? – כן, שלחתי שני אבטומובילים משורינים ליפו.

נתת אילו הוראות בנוגע לכחות האויר! – הם צריכים היו להזהיר בנוגע לכל תנועה של ערבים בכיוון למושבות היהודים.

קבלת ראפורטים מכחות האויר, שהם עורכים סיורים ביום 24 בבוקר? – כן. הם מסרו, שביפו ובמושבות הסמוכות הכל בסדר.

תלפיות וחברון    🔗

קבלת ידיעה, כי בשעה 10 לפני הצהרים התנפלו הערבים על תלפיות? – כן. דרשתי אוטו משורין מעטרות ושלחתי אותו לתלפיות עם שוטרים אחדים. קבלתי ראפורט, שבית אחד נשרף שם. האוטו המשוריון נשאר שם עד שעה 5.

מפני מה אחר האוטו המשורין להגיע לחברון? בדרך פגש המון ערבים. החיילים פרקו מעליהם את נשקם, ומפני כך נתעכב האוטו בדרכו ולא יכול להגיע לחברון לפני שעה שתים. באופן נורמלי יש כאן נסיעה של שעה (מירושלים). במקרה זה התעכבו שתי שעות וחצי.

מפקד האויריה במקום סונדרס    🔗

ה' דרייטון: מפני עברה האחריות לידיך מידי ה' סונדרס?

תשובה: עלי הוטל למנוע את בואם של אנשים מזוינים מסוריה מעבר הירדן וממצרים.

העד דבר על המושבות של היהודים, שלדבריו מספרן 135, ספר פרטים על מקומותיהן ועל מספר אוכלוסיהן.

אם הועדה תרצה יעיד הקונסול הצרפתי    🔗

הודע, שאם הועדה רוצה לראות את הקונסול הצרפתי בקשר עם הויזה לסוריה, שכפי שספרו, נדרשה מאת המופתי, אז יוכל הקונסול להופיע לפני הועדה ביום ד' 6 בנובמבר.

 

הישיבה העשירית    🔗

ביום 5 בנובמבר ישבה הועדה רק לפנה"צ, כי לאחר הצהרים נקבעו הנסיעה לחברון והביקורים בתלפיות ובמוצא.

בפתיחת הישיבה הודיע פרידי, עו"ד הממשלה, כי ה' דרייטון, סגן התובע הכללי, לא יוכל להיות נוכח בישיבה לרגל מחלתו ואת מקומו בישיבה ימלא המאיור סונדרס.

הישיבה כולה הוקדשה לגביית עדות מפי המאיור פולי, מפקד המשטרה במחוז הצפון. חקירתו נפסקה באמצע בנקודה רבת־מתיחות. הוא נחקר תחילה על ידי ב“כ הועה”פ הערבי.

סטוקר חוקר את פולי    🔗

בתשובה לשאלת העו"ד סטוקר, מאשר פולי, כי בחיפה פרצו המהומות רק לאחר שהגיעו הידיעות על המאורעות בירושלים. אכן עוד זמן מה לפני כן שררה שם התרגשות גם בין המושלמים וגם בין היהודים לרגל מאורע הכותל. הוא שמע, כי בבתי הכנסיות נשמעו נאומים בענין זה. בהתאם לראפורט הכתוב שלו, מאשר העד, כי ב־24 באבגוסט נשמעו יריות אקדח מבתי היהודים (הכונה להתנפלות על הדר־הכרמל, אשר עליה מדובר להלן בפרוטרוט), וערבי אחד נפצע. מאיור פולי אומר, כי לא חשב לנכון באותו זמן לצוות על המשטרה לערוך חיפושים בבתים שמשם נשמעו היריות, למשטרה היו אז ענינים חשובים יותר, בכל זאת נאסרו אנשים אחדים. הוא העד. הלך פעם לנוה שאנן ובדרך נעצר על ידי שני צעירים יהודים. לשניהם היו אקדחים, אחד נאסר והשני נמלט (אף על זה בפרוטרוט להלן). זה היה יומים לפני המהומות הגדולות בחיפה.

ב־26 באבגוסט אמר פולי, הודיעו לו, כי שלשה אבטומובילים מלאים יהודים עברו ברחובות וירו בערבים מבני שני המינים, נוסעי אחת המכוניות נאסרו.

מאורעות שכם וצפת    🔗

בתשובה לשאלה אחרת של סטוקר מאשר פולי, כי נכבדי שכם התנמצו⁹ מאד לשמור על השקט, אבל מאמציהם לא הועילו. התושבים היו ארגזים¹⁰. כי באותו בוקר ירו שם (השלטונות) בעשרה אנשים.

העד נשאל גם על המאורעות בצפת וענה, כי הידיעות על ההתנגשות בחיפה הגיעו לצפת והסעירו שם את הרוחות החל מ־24 באבגוסט, המהומות הרציניות קרו שם ב־29, אבל למשטרה היו הרבה צרות עוד לפני אותו יום.

סחור סחור מסביב לעיקר    🔗

אחרי כן סיפר פולי על היריות מהטחנות הגדולות. הוא שמע, כי יריות אחדות נשמעו משם ב־26. אבל הראפורטים הראשונים שהוא קבל היו על יריות ב־27, באותו יום הובאו משם 30 איש ואתם 4 אקדחים, רובים לא נמצאו אתם, וגם החיפוש בטחנה לא העלה כלום.

מאיור פ. אינו זוכר על דבר שיחה בינו ואין ה' לאו בנוגע לאגודה המושלמית נוצרית בחיפה, אבל הוא דן על המצב עם נציב המחוז. הם החליטו לצוות על סגירת כל בתי המרזח ב־6 בערב, איסור התנועה בלילות הוכרז ביום ב' בהגיע הצבא. קשה היה להכריז על האיסור הזה בגלל החום; רבים הרגילים לישון בלילות החום בחוץ. נראה היה שהתושבים אינם מבינים שזוהי פקודה אשר חובה לציית לה.

בשבת ראה פולי הברקות־סינגלים מצד שכונה יהודית והלך לחקור את הדבר, שם נעצר על ידי שני צעירים יהודים. אחד מהם נענש בעד החזקת נשק חם בלי רשיון.

בדבר השמועות על יריות מתוך מכונית של הצלב־האדום מודיע פ. כי לא ידועים לו שום מקרים של יריות מתוך מכוניות פרטיות שישמשו לעזרה מהירה. הוא גם חקר בדבר, אם ירו מתוך מכוניות־העזרה הצבוריות היה הדבר מוצדק, כי את המכוניות האלו ליוו משמרות צבא, הוא שמע על מקרים של הגנת משפחות יהודיות על ידי ערבים.

בחיפה נהרגו ונפצעו ערבים יותר מיהודים, אבל אין הוא יכול להגיד מי גרם לכך, כי אין ביכלתו לקבוע כמה ערבים נהרגו על ידי יהודים וכמה על ידי הצבא.

בתשובה לשאלת סטוקר בנוגע להתנפלות על פועלי עזיז חייאט (ערבי), המעבד שטח קרקע גדול בקרבת בת גלים, סיפר פולי, כי הוא שמע שחייאט קבל ידיעה טלפונית ממר זילברמאן בחיפה, לשלוח את פועליו הביתה מפחד פן יצטרפו למתנפלים, אף על פי שחייאט הסביר לזילברמאן כי פועליו הם אנשי שלום בהחלט. עמד על כך זילברמאן בתוקף עד שלבסוף פקד חייאט להפסיק את העבודה, כן שמע פולי, כי קבוצת שמונה אנשים פתחה אש על הפועלים האלה ואחד מהם נפצע. לפי הדו"ח שלו לא היו שוטרים אתם, לא ערבים ולא יהודים.

תודות לאגודה המושלמית נוצרית?    🔗

סטוקר: האם לא עובדה היא שמ"מ נציב המחוז, מר מקלארין, הודה לאגודה המושלמית־נוצרית של חיפה בעד עזרתה לשמירת השלום בעיר?

פולי: איני יודע, לא הייתי באותו מעמד.

סטוקר: ולדעתך האם ראויים היו האנשים אלה לתודה?

פולי (לאחר דומיה ארוכה): אני מפקפק בזה מאד.

סטוקר: הידוע לך, כי מפקד אנית המלחמה “בארהאם” הודה לאגודה על עזרתה?

פולי: אינני יודע:

סטיקר: ואם הודה, הסבור אתה, כי ע"י כך הוכיח המפקד שהוא מפזר תודות על לא דבר?

פולי: אינני סבור כך.

סיר בויד מרימאן נגש לחקירת פולי    🔗

חקירת סטוקר נגמרה והעד עובר לרשותו של סיר בויד מרימאן.

ב"כ הסוכנות היהודית מוציא מפי מאיור פולי את העובדה, כי עוד ב־19 באבגוסט היו בחיפה שמועות על בלבולים העתידים להתחולל. ב־24 לחודש שמע שמועות, כי יהודים הורגים מושלמים בירושלים, אולם קודם לכן לא שמע שמועות מסוימות, כי בירושלים תפרוצנה פרעות. ב־26 שמע כי יש לחשוש לכך שבידואים מעבר הירדן יבואו לעזרת אחיהם המושלמים.

ההסתה במסגד ע"י שליחי המופתי    🔗

השמועות היותר מדאיגות שהגיעו בין ה־19 וה־24 היו, כי יהודים הורגים ערבים בירושלים וכי היתה התקפה על מסגד עומר. באספת אגודת הצעירים המושלמים שהיתה בחיפה ב־22 באבגוסט הוחלט לסגור את כל החנויות הערביות, למחאה נגד מעשי היהודים על יד הכותל המערבי. ביום ו', 23 באבגוסט, נשמעו במסגד שני נאומי הסתה. בנאומים אלה נאמר כי מסגד עומר נתקף וכי צריך להגן על המקומות הקדושים של המושלמים. באספה זו, אמר פולי, היה נוכחים שני אגיטטורים מושלמים מפורסמים. היה נוכח גם שיך המסגד הירושלמי, עאריף יוניס.

מכל עדותו של מאיור פולי לא הוברר, שמשטרה אחזה באיזה אמצעים שהם להשקיט את הרוחות הנסערים ע“י הכחשת הבדותות שהיו ידועות לה ואיסור ההסתה שהתנהלה בידיעתה ע”י שליחי המופתי הירושלמי. אגב הוברר מעדות זו, כי אותו שיך יוניס, אשר עפ"י עדותו הראשונה של הקצין דאודי טרח באותו יום ו' להרגיע את ההמון במסגד עומר – נמצא באמת באותו יום בחיפה. כעדותו השניה של פולי, אולם לא לשם הרגעה, אלא להסתה גלויה.

ההתקפה על הדר הכרמל – “הפגנה”    🔗

לשאלת מרימאן בענין ההתקפה על הדר הכרמל אמר פולי, כי הודיעו לו שקהל־ערבים בא להדר־הכרמל זמן מה לאחר 9:30 בערב. איך נודע לו הדבר? זה נמסר לצריפי המשטרה בידיעה טלפונית פרטית.

אין הוא יודע כלום על התשובה שנתנה כאילו המשטרה, כי זו היתה תהלוכת־חתונה. אעפ"י שגם הוא חשב זאת להפגנה ולא להתקפה, בכל זאת לא התפלא על תושבי הדר־הכרמל כשראו בזה התקפה. לא, הוא לא שמע על שום הפגנה ערבית באותו מקום קודם. נכון, לפני ההפגנה הזאת עברו רכובים על סוסיהם שני שוטרים ערבים. שני אלה היו עדים במשפט של יהודי אשר נאסר בעד יריה מאקדח בתוך התגרה שפרצה. שניהם נשבעו כי היהודי ירה. השופט ליט בפסק דינו המזכה את הנאשם, קרא את ההפגנה הזאת – “התקפת פורעים”.

המעשה באסירי הטחנות    🔗

תשובה על שאלתו של מרימאן בדבר מאסר היהודים בטחנות הגדולות ביררה, כי שלשים איש, מבני 18 עד 65, נאסרו שם. בסה"כ נמצאו בטחנות 80 נפש. אולם הנותרים היו נשים וילדים הודיעו לו לעד כי נמצאו שם ארבעה אקדחים. כל האסירים, מלבד שנים, היו אסורים בבית הכלא בעכו משך ארבעה שבועות. פעמיים בקשו להוציאם בערבות סירב השופט להוציאם. שנים מהאסירים. תימנים זקנים, שוחררו לאחר שבועיים. כעבור 4 שבועות הובא הענין לפני חוקר הדין אשר ביטל את האשמה מחוסר הוכחות.

תמהונו של חבר ועדת החקירה    🔗

מר הופקין מוריס: מדוע לא הובאו כל הוכחות לאחר ארבעה שבועות? פולי: משום שלא היו. אעפ"י כן היה הכרחי להחזיקם במאסר, עד לגמר החקירה, כי האשמה נגדם היתה – רצח בזדון. אי־ אפשר היה לשחררם בערבות.

פולי מאשר כי אעפ“י שהטחנות עצמן לא הותקפו, הנה צריפי־עץ אחדים השייכים לטחנות נשרפו יום קודם ע”י הערבים.

מנהג הוא…    🔗

לשאלת מרימאן, מדוע הובל הקבלן מילר, בעל בעמיו, בחוצות העיר כשהוא כבול ידים – אמר פולי, כי כן המנהג.

בין יהודי חיפה ומר פולי    🔗

התתפלא לשמוע – שאל מרימאן כי חבא יתרה אייה¹¹ נודעת לך ולשוטריך מצד יהודי חיפה? – פולי: כונתך לומר, אין אני חביב עליהם? – מרימאן: היהודים רואים בך שונא. – פולי: אין זה נכון, אולם איני מתפלא על הרוגזה שישנה כנגדי, מפני המאסרים שעשיתי, מוכרח הייתי לאסור צעירים יהודים רבים אשר סובבו ברחובות, למען אוכל להגן על חיי כל התושבים.

“אתם התחלתם בפרעות”    🔗

מרימאן נגש להוציא מפי פולי עדות בנקודה המכרעת: מה היה פשר המדון בחיפה?

מרימאן: האם לא נכון הדבר, שהיו לך פגישות אחדות עם חשובי היהודים בחיפה, וכי ב־27 לחודש. בסופה של שיחה כזו, אמרת: “לאחר הכל, אתם היהודים התחלתם בפרעות”?

פולי: אינני חושב שאמרתי כך, אולם יכולתי להגיד כזאת על כמה מקרים מסוימים, שבהם היתה זו אמת.

מרימאן: וכשביקשו אותך לתת צבא ללוות את היהודים, ולקחת מבין היהודים מורי דרך לצבא – האם לא אמרת שוב: “אתם היהודים שהתחלתם בפרעות”?

פולי: יתכן שהתכוונתי אז למקרים ממין זה.

מרימאן: הסבור אתה עכשיו, כי היהודים הם שהתחילו בפרעות?

פולי: לדעתי, ההפגנה הערבית במוצאי שבת, 24 באבגוסט היא שגרמה לתחילת הפרעות.

מרימאן: ב־24 לחודש באו עסקנים יהודים לראותך במשרד נציב המחוז? – פולי: כן. – ההסבו את תשומת לבך למהומות בירושלים שפרצו יום קודם? השאלו לדעתך על המצב בחיפה? – כן. – ההציעו את עזרת העדה היהודית בשמירה על הסדר? – כן. – ההציעו לגייס שוטרים מיוחדים ולקרוא לעזרת החיילים המשוחררים? – כן. האמר נציב המחוז בנוכחותך כי הוא שולט בהחלט על המצב ואין מה לדאוג? – פולי: איני זוכר, אבל אם אמר כזאת. היה זה נכון. אני הייתי מסכים עמו.

מרימאן: אם כן הדבר – מדוע פרצו מהומות בחיפה?

פולי: מפני שהיהודים ירו על הערבים באותו ערב.

מרימאן: אז למה לא עצרו בעד הערבים מלבוא עד הדר־הכרמל? –

פולי: עצרו בעדם. – אבל הערבים הגיעו עד גבול הדר־הכרמל? – כן. – ובכן מדוע הרשו להם להרחיק כל כך? מדוע לא עצרו בעדם קודם! – עצור עצרו בעדם ובמועד הנכון.

כאן הפסיק היו"ר את החקירה בהודיעו כי מכיון שהשעה היא 12 בצהרים, עליהם לסגור את הישיבה למען יוכלו להוציא לפועל את תכנית הנסיעה שנקבעה לאחר הצהרים.

גביית העדות מפי המאיור פולי תמשך הבוקר.

השאלה – מי עצר בעד המתנפלים על הדר־הכרמל – נשארה נשארה כאילו תלויה בחלל אולם החקירה.

ביקורי הועדה    🔗

חברי הועדה ועורכי הדין יצאו אחרי הצהרים בלוית משמר צבאי לחברון. בדרך התעכבו בתלפיות וביקרו בבית הארדיכל קורנברג שנחרב, בבית ה' וילדמן ובצריף השומר שכדורים רבים נמצאו בקירותיו. לשאלת אחד מחברי הועדה. מי יושב בשכונה, ענה אחד מעורכי הדין הערבים: יהודים רוסים ופולנים. אחד מחשובי השכונה העיר, כי תושבי השכונה הם אנשי המקום.

אחרי כן בקרו גם ברמת רחל, מקום התישבותה החרב של פלוגת גדוד העבודה.

בחברון עברה הועדה בבתים שנסגרו בשעתם על ידי הממשלה ועומדים בחורבנם, לעיני חברי הועדה נגלה מחזה מזעזע של דם קרוש ועקבות אחרים של מעשי הזועה. ברחובות נתקהלו אותה שעה הרבה ערבים לשם הפגנה “לאומית”.

 

הישיבה האחת־עשרה    🔗

בתחילת הישיבה ביום 6 בנובמבר הודיע מר פרידי, בא כח הממשלה, שה' דרייטון עדיין לא הבריא ומטעם זה יהא גם היום המאיור סונדרס ממלא מקומו.

ענין מכתבו של המופתי    🔗

ה' פרידי: אני רוצה להעיר את תשומת הלב לענין שיש לו חשיבות ידועה. לא אמרתי, שהמכתב בשמו של המופתי, שהומצא על ידי, הוא אמתי. העתונות הודיעה שהוא מכתב מקורי, שהממשלה המציאה אותו. הממשלה רואה אותו כמכתב מזויף.

הובאו שני טופסים מן ה“פלשתין בולטין” מיום 30 באוקטובר. ה' פרידי אומר: אם תתבוננו, תראו שהכותרת אומרת: “מכתב מאת המופתי הקורא את הערבים לקרב”, וביום 1 בנובמבר יש בעתון שוב כותרת “מכתב מזיק מאת המופתי”.

היו"ר מעיר: הועדה ראתה כל הזמן את המכתב כמזויף.

ה' פרידי מעיר: אם ישנה כדבר הזה, תעיין הממשלה בדבר, אם אין ליטול מן העתונים את הזכות שניתנה להם להיות נוכחים בישיבות ועדת החקירה.

ידיעות מתמיהות בעתונות הערבית    🔗

סיר בויד מרימאן: אני לא הבאתי את המכתב. אחד התזכירים נגע בדבר. יש לי לשאול על זה. המכתב הובא מאת הממשלה; כמדומה לי, אם יקראו את הטקסט של ה“פלשתין בוליטין”, הרי ימצאו, שהוא מדבר על מכתב שמיחסים אותו למופתי. אם מבקרים פרט אחד בעתונות הרי יש להביא בחשבון גם את הפרטים האחרים. ידיעה אחת, שהופיעה בעתונות הערבית על הגדת העדות בועדת החקירה, היה הדבר היותר מתמיה שראיתי בימי.

סטוקר: איני רגיל לקרוא ידיעות בעתונות. אני התיחסתי למכתב בבוז, יתכן שהוא נכתב והופץ לא על ידי מושלמים.

אזהרה לעתונים    🔗

היו"ר: אני מקוה שהעתונים יפרסמו את התקון. אני מקוה שהעתונות תהיה יותר זהירה להבא, לפרסום ידיעות לא נכונות או חד־צדדיות. אם העתונים לא יהיו נזהרים. תדון הועדה על הדבר, שלא להרשות לבאי כח העתונות להשתתף בחקירה.

פולי מחדש את הגדת עדותו    🔗

נקרא המאיור פולי להמשיך את עדותו.

סיר בויד מרימאן הציע לפניו תמצית מנאומים, שנאמרו במסגד ביום 23 באבגוסט, כפי שהם רשומים ב“דין וחשבון היום־יומי של הבולשת”. אחד הנאומים הוא של השיך יוניס, האימם של ירושלים. במסגד היו קרוב לחמש מאות איש. השייך אמר, “שהיהודים הם המתנפלים: ארבעה ערבים נהרגו ועשרה נפצעו בעוד שרק יהודי אחד נהרג וארבעה יהודים נפצעו הממשלה היא נייטראלית. הממשלה נותנת ליהודים בכותל המערבי זכויות שאינן מגיעות להם. המגינים על זכויות הערבים בכותל המערבי יגינו בכל האמצעים האפשריים. הרגעו. חכו עד שתבוא שעת הכושר להתחיל בפעולות”.

סטוקר: זהו תרגום. מי ערך את התזכיר? מי תרגמו?

העד: כמדומה לי, שלמר בירד היה טופס הנאום בערבית. הוא מבין ערבית.

פולי מודה ב“התקפה” של הערבים    🔗

כשהגיעו לענין ההתנפלות על בת גלים, אמר העד, כי כשנתקבלו הידיעות, שחמשים איש מטירה מזוינים במקלות עולים על חיפה, נשלחו לתחנת הכרמל צבא ואוירון צופים. אחזו נגדם בפעולות. ערבים אחדים נהרגו ואחדים הסתתרו במערה. 42 מהם נאסרו.

סיר בויד: זו היתה התנפלות ברורה על בת גלים?

ה' פולי: זו היתה התנפלות.

לא הפגנה? – לא.

העד מוסיף להלן, כי 37 מהם נמסרו לדין, שטירה רחוקה מחיפה 6־5 מילין והללו ודאי שבאו בכוונה תחילה להתנפל.

פסקו של ליט ענין לכאן    🔗

סיר " מציע לפני העד את פסק הדין של השופט ליט בענין מתנפלי טירה. אז קם מר סטוקר ואמר: פסק דין זה דן באשמתם של אנשים ידועים ולא במאורעות. אין זה ענין לכאן".

היו"ר: היש בו כדי להזיק במה־שהוא?

סיר בויד: השופט ליט מצא שהיתה כאן כוונה להתקפה פראית לרצח בבת גלים.

סטוקר: אין לזה שום קשר עם ענייננו. זה נסיון להכניס חומר בדרך צדדית.

סיר בויד שאל את ה' פולי: ההיית נוכח במשפטם של ערבי טירה? – העידותי ושמעתי את פסק הדין.

היו"ר: אם כן – אתה יכול להעיד על כך.

סיר בויד: השופט ליט אמר, שאלמלא בא הצבא היה מתארע מעשה רצח בבת גלים?

העד מנענע בראשו לשם הסכמה.

מרימאן סותר את גלוי הדעת של הערבים    🔗

סיר בויד מרימאן מציע לעד את גלוי הדעת, שפרסמו ועד עורכי הדין הערבים והועד הפועל הערבי, לאחר הכרזתו הראשונה של הנציב העליון.

ה' פולי מודיע שהוא ראה את גלוי הדעת הראשון אבל לא את השני.

סיר בויד: בין החתומים על הראשון ה"ה מוגאנם ועבד אל האדי – שני הדז’נטלמנים היושבים ממולי. אני אקרא את גלוי הדעת כולו.

ה' מוגאנם מחייך.

סיר בויד (קורא את גלוי הדעת של עורכי הדין הערבים בענין חיפה): “הנודע להוד מעלתו (הנציב העליון), שכמויות רובים ונשק חם הוחרמו מידי היהודים – – – ביחוד מן הטחנות הגדולות בחיפה”, והוא פונה לעד: הלא לא החרימו שם אף רובה?

ה' פולי משיב: לא.

סיר בויד ממשיך לקרוא: “אוטו, שהיה מסומן בסימן של הצלב האדום, הוחרם, ורופא יהודי ואופיצר משטרה יהודי נאסרו בשעה שהיו יורים בערבים”…

וסיר בויד פונה לעד: שום צלב אדום לא נתפס לגמרי. האין זאת? – לא.

רופא יהודי ירה? – לא.

סיר בויד קורא: “הנודע להוד מעלתו, שהחיילים הבריטיים. בעלי המשמעת והתרבות, הרגו נשים וילדים וזקנים ערבים מחוסרי נשק בצור־בהר ובמקומות אחרים: ושחיילי הים הבריטים של אניית המלחמה “בראהאם” הרגו ופצעו בחיפה כמה סקרנים ערבים מחוסרי נשק בלי הודעה או התראה מוקדמת?” והוא פונה לעד: הידוע לך מקרה כזה? – לא.

עד כמה שידוע לך, הנכון הדבר, שחיילים בריטיים הרגו נשים ערביות זקנים וילדים? – פולי משיב: אולי על ידי כדור תועה.

האם ירו החיילים לתוך המון של נשים, זקנים וילדים? – לא.

ספור המעשה על רמוני היד    🔗

סיר בויד מרימאן מזקיק את עצמו לתשובת הועד הפועל הערבי על הכרזתו של הנציב העליון.

סיר בויד אל העד: אתה אומר, שלא ראית תשובה זו, אני מבקש שתתן את דעתך על שאלה אחת או שתים.

בתשובה לשאלות משיב העד, שהוא אינו יודע מזה שהשתמשו בארבעה רמוני יד. הוא יודע רק על רמון יד אחד שנתפס, אבל אין הוא יודע היכן נתפס. בכלל לא השתמשו בהם.

סיר בויד: המוכן אתה להגיד, שהערבים לא היו מזוינים? – קצת ערבים היו מזוינים.

אם ירו היהודים בערבים שלא לצורך הגנה    🔗

סיר בויד מרימאן קורא את ההודעה שבאה בדין וחשבון של הועד הפועל הערבי, שהיהודים ירו בערבים גם לאחר שבא הצבא, דבר שצריך להוכיח, שהיהודים היו המתקיפים, סיר בויד שואל את העד, אם נכון הדבר?

כן, משיב העד.

סיר בויד: היכן היו היריות האלה (מצד היהודים)? בהדר־הכרמל. מתי? – ביום 27 באבגוסט.

אבל באותו יום לא עלו עדיין המלחים מבראהאם על היבשה? – לא.

העד אומר, שהוא שמע כמה יריות בבוקר השכם בחלק העליון של הדר־הכרמל, והוא יצא לראות מה קרה שם, שם לא היו ערבים.

סיר בויד: מי ירה? – פולי: היהודים.

במי ירו? האם ירו זה בזה? – לא. אבל כל אויב לא נראה שם.

יודע אתה איזה מקרה, שלאחר שבאו החיילים ירו היהודים בלי כל פרובוקציה מן הצד השני? – איני יכול להגיד במי ירו.

אילו הצליחו הערבים לעלות להדר־הכרמל היו עורכים שם טבח? – כן.

אם כן, הרי יריות היהודים באו לשם הגנה עצמית? – היו גם יריות אקדח מלמטה. במקום שאני הייתי נשמעו כשתים עשרה יריות.

באותה השעה שהיתה התנפלות הערבים? – שם לא היו ערבים.

סיר בויד מרימאן: אם לא היו שם ערבים, הרי־זה סימן שהם לא ירו בערבים?!

היושב ראש: וכי לא מתקבלת יותר על הדעת ההנחה שהיהודים ירו. בהמון מאשר ההשערה שהם ירו באויר? – העד מסכים לדעתו של היו"ר.

סיר בויד: אם כן, למה זה נתת את תשובתך על שאלתי “אם היהודים ירו בערבים חפים מפשע?” לא הבינותי את שאלתך.

היו"ר: אחרי שאלתך הראשונה נגעו כבר בכמה דברים. אני מניח שהעד שכח את דבריו.

העלילות על שוטרים יהודים    🔗

סיר בויד: האם חושב אתה, ששוטרים יהודים אחרים ירו בערבים ופוטרו, כפי שטוען הועד הפועל הערבי בדין וחשבון שלו? שלשה שוטרים פוטרו.

סיר בויד: פוטרו! אבל הם פוטרו מפני שסרבו לצאת לשמירה כשהם לא מזוינים? – כן.

מקרים אחרים של פיטורי שוטרים יהודים לא היו? – לא.

אם כן, לא אמת הדבר, ששוטרים יהודים מזוינים ירו בערבים מחוסרי הגנה? – אין לי שום הוכחות שהיהודים עשו כך.

ההודעה של הועד הפועל הערבי אומרת להלן, שרמון־יד ודינמיט נמצאו בידיו של פקיד יהודי במשרד הדואר של הדר־הכרמל. הנכון הדבר? – איני יודע.

היתכן שידיעה זו תהיה נכונה ובכל זאת לא תשמע כלום עליה?

היו"ר: שמעת פעם על עובדה זו?

העד: לא שמעתי מעולם על כך.

תרגום מדויק או לא?    🔗

סטוקר: איני יודע אם תרגום התעודה מדויק או לא.

סיר בויד: חברי יכול לומר מיד, אם הוא מערער על דיוק התעודה

יו"ר הועדה: התעודה הזו נמסרה מצדך. סיר סטוקר.

סטוקר: עלינו להשוות אותה עם המקור ולראות אם מדויקה או לא.

סיר בויד: אין אני סבור, שתעודה זו היא בחינת “אור הגנוז”, אין לראות אותה עכשיו מועילה כמו בשעה שנתפרסמה.

חבר הועדה מוריס: מסתבר, שהמקור הראשון של התעודה הוא בידי הועד הפועל הערבי.

קרן אור ראשונה באפלת צפת    🔗

סיר בויד מרימאן שואל על כוחות המשטרה שנמצאו תחת פקודתו של המאיור פולי בשבוע ההתפרצות, העד משיב, שהיו לו 12 איש בחיפה שלא יכול לשלחם לצפת. במקצת מפני שהם היו עיפים, ובמקצת מפני שעליהם הוטל להיות מורי דרך לחיילים.

סיר בויד: חכית כבר מזמן למהומות בצפת? הן התפרצו בשבע בבוקר. האספסוף התחיל בטבח אנשים, נשים וטף, אחרי כן שלח ידו בביזה.

העד נדרש בתוקף להשיב למה לא שלח לצפת את השוטרים שהיו ברשותו בחיפה.

סיר בויד: ההיתה אפשרות פיסית לשלוח את השוטרים האלה לצפת?

ה' פולי: לא היתה שום אפשרות פיסית לכך.

מה היתה הסיבה, שהוכרחו להתעכב בחיפה? – הם היו צריכים לנוח ואלה מהם ששמעו אנגלית היו עסוקים.

אבל הרי השעה היתה דחוקה והיה הכרח לשלחם לצפת? – כן.

הידעת שהיה שם חשש להתפרצות? – ידעתי.

בזה נגמרת החקירה ע"י סיר בויד מרימאן. רשות החקירה עוברת לפרידי.

ב"כ הממשלה ניסה להצדיק את מאסרם של אנשי הטחנות הגדולות באשר היה צורך לגבות עדות מפי 40 איש לבירור הענין.

מר סניל במבוכה וסיר שׁאו מעיר הערה    🔗

הרי סניל (זו שאלתו הראשונה): אני נתון קצת במבוכה: מדוע כשמצאו רק ארבעה אקדחים. היה צריך לאסור שלשים איש?

היו"ר: גם זו לטובה שלא אסרו את הנשים והילדים.

פרידי: אני משער שקשה היה לדעת מי הם בעלי האקדחים. מלבד זה, הקשר עם בעלי האקדחים אף הוא היה יכול להיות דבר שבעבירה.

היו“ר: הוגד לנו, כי אם גם הטחנות לא נתקפו, הנה הצריפים שמחוץ לטחנה, אשר בהם יושבים הפועלים, נשרפו. – פולי: הצריפים נשרפו מפני שהיו צריפי יהודים. – היו”ר: ותושבי הצריפים האלה מצאו להם מקלט בטחנות? – פולי: זאת לא ידעתי בשעת מעשה.

פרידי חוזר לעובדה, שהקבלן מילר הובל בחוצות כבול־יד, הוא שאל את פולי: זו לא היתה פחיתת־כבוד למילר דוקא בתור יהודי? – פולי: לא.

לא הרי חיפה כצפת    🔗

היו"ר שואל על הישוב החיפאי.

סיר בויד: יש לערך 14 אלף יהודים, 13 אלף ערבים מושלמים.

היו"ר: יש שם מספר גדול של אנשי מסחר ובעלי מקצוע? – ה' פולי: כן.

לא כמו אנשי חברון וצפת? – לא.

היש למישהו מהם רשיונות לשאת נשק? – כן.

היודע אתה מי ירה. בעלי הרשיונות או אלה שאין להם רשיונות? – איני יכול לומר.

מארבעת האקדחים שנמצאו, היו אחדים של בעלי רשיונות? – אחד מהם: הוא שייך למנהל.

היכן נמצא האקדח? – במשרד, בשולחן. – והשאר? – איני יודע היכן נמצאו.

פרידי: אמרת, שהיהודים התחילו בפרעות, או אמרת, שההפגנה הערבית ויריות היהודים גרמו לבלבולים? פולי הסכים לנוסחה השניה.

ההקשו היהודים את תפקיד המשטרה? כן.

ההיית אויב ליהודים? – לא.

העשית כל מה שביכלתך להגנתם והם גמלו לך כך? – כן.

פולי על ההגנה העצמית של היהודים    🔗

היו"ר שואל, אם העד לא התרגז על התנהגות היהודים?

העד: התרגזתי מחמת התנהגותם של שני הצדדים, התרגזתי ביחוד על היהודים מפני שחששתי, כי תצא מידי השליטה על המצב.

היו"ר: אתה סבור, שראוי היה להשאיר את ההגנה בידיך? – חשבתי שהיהודים לא היו צריכים להשתמש בנשק אש.

אתה סבור, שכחות ההגנה שלך היו מספיקים? – כן.

בשעה שבא הצבא היה מצב הענינים רציני? – כן.

היכולת לשלוט במצב בלי החיילים? – לא. איני חושב שהייתי יכול לשלוט במצב בלי חיילים.

מצב הענינים היה נורא? – (אין תשובה).

היו"ר: יתכן, שמצב הענינים היה קשה אלמלא בא הצבא? – כן. אבל אילו היתה הנהלת העניינים נמסרת לידי, אני מאמין שהייתי יכול לשמור על הסדר והשקט.

העד מוסיף ואומר שהענין נגמר מיד לאחר שירו החיילים. רק לערך 12 ערבים נהרגו.

הערבים היו המתחילים    🔗

היו"ר: התאמר בדרך כלל, שהיהודים היו תוקפים את הערבים והערבים את היהודים?

תשובה: הדבר התחיל עם הפגנה אחת של ערבים, יריות היהודים היו סיבה ממדרגה שניה.

בזה נגמרה חקירתו של פולי.

ה' פרידי מודיע שהאופיצר קאפיראטה יעיד היום, והאופיצר פאראדי בשבת. אם הדבר מתאים לועדה. הועדה משיבה, שהיא תשב עד כמה שצריך בשבת עד שתגמור את עדותו.

מפקד האויריה נחקר שנית    🔗

נקרא שוב קפיטן פלייפיר. הוא נתן את רשימת המושבות היהודית ומספר אוכלוסיהן.

סיר הנרי בטרטון: תל־אביב נכללת ברשימה של המושבים החקלאיים? לא.

סיר הנרי בטרטון: מה זה י. נ. פ.?

סיר בויד: הקרן הקיימת לישראל.

העד: יש 35,000 תושבים במושבות היהודים, ולא 25,000. יש כאן טעות,

לשאלות אחרות משיב העד, שהיה הכרח לערוך ולחזור ולערוך הפגנות מצד האבטומובילים המשורינים, כי כמעט הספיקו האבטומובילים הללו לעזוב את המקום, שבו הערבים והופיעו. לא היו לו אבטומובילים משורינים במספר מספיק, כדי שאפשר יהיה להעמידם בכל מקום. הצבא בא בשעה ארבע וחצי ביום 24 באבגוסט, ההגנה על הספקת המים בירושלים היתה מן השאלות החמורות ביותר.

פחד מפני ערביי עבר הירדן    🔗

העד ציין כמו כן, שהמצב בעבר הירדן לא היה ברור. לא היה ידוע אם שבטי הערבים מעבר הירדן יעברו את הירדן, כדי לבוא לעזרת הערבים בארץ ישראל.

תלפיות והר טוב    🔗

בדעת העד היה לספר על ההתקפה של הערבים על תלפיות וההתנפלות על הר־טוב, אולם הועדה הפסיקה את ישיבת הבוקר שלה.

 

הישיבה השתים עשרה    🔗

הקפיטן פלייפיר המשיך את עדותו בישיבת 6 בנובמבר לפנה"צ. הוא מוסר, שמר הורוביץ, שהיה בא כחה של ההנהלה הציונית, אמר לו, שהציע אנשים לפקיד המנהל את עניני הממשלה (מר לוק), אבל הוא (קפטן פלייפיר) חשב, שהכחות הנמצאים ברשותו מספיקים להקמת הבטחון, יתר על כן – הוא חשב (בלי להודיע על זה למר הורוביץ), שאילו פשטו ידיעות על זיון היהודים, היה הדבר גורם להרגזת הערבים. הוא מודיע, שהטבח בחברון היה בלתי צפוי לגמרי. אבל אחרי כן הבינו השלטונות, שיש חשש להתפרצות מהומות במושבות היהודיות העתיקות, אם כי היהודים והערבים חיו שם בשלום ובידידות זה יותר מארבעים שנה.

להלן מוסר העד דו"ח על המאורעות בארץ ב־25 באבגוסט. אור ל־26 באבגוסט היה ברור, שיש לחכות למהומות חדשות, אבל לא היה ידוע בודאות, באיזה מקום יתפרצו. ב־26 לחודש יעץ לדרוש עוד שני בטליונים של חיב¹² רגלים ואסקדרון אחד של כחות אויר. גונדא אחת של חיל רגלים שחנתה בירושלים, הועברה לחיפה. הוא קבל את אחריות המפקד מידי מאיור סונדרס ב־24 באבגוסט, ומסרה לגנרל הבריגדה דובי ב־26 בו, בשעה תשע לפני הצהרים.

סטוקר הודיע שאין לו שום שאלות, סיר בויד מרימאן הביע לקפטן פלייפיר בשמם של אלה, אשר הוא בא כחם (בשם הסוכנות היהודית), את תודתו בעד עזרתו.

“הזדמנות שהוזנחה”…    🔗

מרימאן: המסרה לך הבולשת שלך בעבר הירדן דבר מה על סכנת מהומות בא"י? – פלייפיר: לא.

ההיו שם שמועות בנידון זה: – לא.

אם נניח, עד כמה שהדבר נוגע לך, שהיו דורשים ממך ב־21 וב־22 לחודש לעשות אותם הדברים אשר לא דרשו ממך לעשות עד 23 לחודש, ההיית מתקשה אז יותר במלוי הפקודות האלה משהתקשית אחרי כן? – לא הייתו מתקשה אז יותר.

אילו, נניח, היו דורשים ממך לבוא עם כוחות העזרה שלך במוקדם, האפשר היה אז למנוע את ההתפרצות?

קשה לענות על שאלה זו בבירור. איני יכול להבטיח זאת. בכל אופן היתה לי אז הזדמנות יפה לפעולה נמרצת.

סיר סטוקר שואל שוב    🔗

סטוקר שואל אז את העד, אם הציע המופתי שייכים אחדים שיסייעו בהרגעת הקהל?

קפטן פלייפיר עונה, שאין הוא זוכר כלל, שהיתה שיחה כזאת. כן אין הוא זוכר על שום פגישה מסוג זה, שהתקיימה במשרדו של מר ג’ורג' אנטוניוס. פקיד המזכירות.

ה' פרידי: אתה חיל, או אינך חיל גרופ־קפטן פלייפיר?

– הייתי חיל…

ועכשיו? – עכשיו אני בשרות האויריה (צחוק).

ה' פרידי: אילו התפרצו המהומות ביפו או במקום אחר בארץ ישראל, וכל הכחות שנמצאו תחת פקודתו של העד היו מרכזים בירושלים – ההיה יכול במקרה כזה לדכא אותן? – לא.

ההיתה הצדקה לפקיד המנהל את עניני הממשלה (מר לוק) לצוות עליך לרכז את כל כוחותיך בירושלים. בליל 23 באבגוסט, במצב שהיה קים אז? – לא. אני לא הייתי מרכז את כולם בירושלים.

בתשובה על שאלתו של מר הופקין מוריס אמר גרופ־קפטן פלייפיר שאין הוא רואה שום סבה, למה זה היה צורך לקרוא לו לפני 23 באבגוסט. לשאלתו של ה' מרימאן אומר העד, כי על השוטרים הערבים אין לסמוך בשעת צרה. לשאלתו של סטוקר הוא אומר דבר זה עצמו על השוטרים היהודים.

עדותו של הגניראל דובי    🔗

אחרי כן נקרא להעיד גניראל וויליאם ג. ס. דובי. הוא מספר:

בשבת 24 באבגוסט ב־11.30 לפני הצהרים, נתקבלו פקודות לשלוח שתי פלוגות אנשים באוירונים ממצרים לארץ ישראל ולהכין עוד בטליון אחד. הפלוגות הגיעו לירושלים כעבור ארבע שעות. השאר הגיעו ברכבת. וגונדא אחת של “גרין הוורדס” נשארה בדרך. המפקדה הראשית הגיעה לירושלים ביום ראשון בשעה 3.30.

הצבא שנשלח לחיפה וליפו היתה לו השפעה עצומה על הסביבה הקרובה, והיה יכול לעצור בעד המהומות, שהיו יכולות לפרוץ. מחוץ לסביבה הקרובה, מקום שם לא הגיעה השפעתם, היו עוד מהומות, ואי אפשר היה לדכאן עד שבא צבא נוסף.

מטרתו הראשונה היתה להקל על המשטרה ועל השוטרים המיוחדים, באופן שיוכלו לנוח מעט ולחזור למלא את תפקידם. הוא לא בקש כחות צבא נוספים. הם נתבקשו לבוא ע"י מוסד ממשלתי אחר.

מבית ומבחוץ    🔗

מר פרידי שואל: ההיית צריך לדאוג רק לשאלת הבטחון בתוך הארץ או שהיית צריך להתחשב גם עם אפשרות של מהומות מבחוץ? – מתחילה טפלתי במהומות שבפנים. דאגתי העיקרית היתה השאלה הפנימית.

ולאחר זאת ההיית צריך להביא בחשבון גם אפשרות של מהומות מבחוץ?

– כן, היתה צפויה סכנה ידועה מאנשים הבאים מעבר הירדן ומארצות שכנות אחרות, ושכוונתם היתה להגביר עוד את התסיסה.

– מהי הסבה שלא יכולת לשלוח כחות צבא נוספים לצפת קודם ששלחתם למעשה?

– מפני שבאותה שעה כבר היה הצבא מפוזר במדה שלא יכולתי לפזרו יותר, בטליון אחד הגיע אז ממלטה, והוא היה לפקודתי בקרבת לוד, כוונתי היתה להשתמש בו בקשר את עניינים אחרים שעמדו לפני באותה שעה. לא יכולתי למתוח את קו ההגנה עוד יותר צפונה עד שיהיו לי כחות נוספים. בקשתי מאת הנציב להוריד פלוגה בנמל ולשלחה תיכף לצפת מבלי לחכות עד שכל הצבא ירד ליבשה. אבל הם הגיעו לשם באחור זמן.

העצרו האמצעים שאחזת בהם בעד המהומות ברוב המקרים? – כן.

להלן מבררים, כי הגנרל דובי מסר את המפקדה לסגן מרשל האויריה. דואדינג, בבוקר ביום 12 בספטמבר, באותו הזמן שקט כבר המצב פחות או יותר.

בתשובה לשאלותיו של סיר בויד מרימאן מודה הגנרל דובי, כי רק לאחר המאורעות בצפת הבין את חשיבותה של צפת בתור מרכז לכל הישובים שמסביב. בפגישה שנערכה ב־28 באבגוסט ושבה נוכחו הנציב העליון, הגנרל דובי, מר הורביץ ובאי כחם של האכרים, דנו על פנוי המושבות מתושביהן, על זיון המושבות והענשת המתנפלים. סיר בויד מרימאן קורא דו"ח על הראיון הזה, שבו נאמר, כי הגנרל דובי הבטיח למשלחת, כי הצבא יאחז בכל האמצעים כדי להגן על המושבות וכי לא יצוה לפנות את המושבות אלא אם יראה בזה הכרח גמור, וכי יש לו צבא במדה מספיקה כדי לעמוד בפני כל מקרה בלתי צפוי.

הגנרל דובי מכחיש את הדברים האחרונים. מעולם לא מסר גלוי דעת כזה. כפי שהבין, דנו רק בענין המושבות בשפלת השרון, שהיו מוגנות במדה הראויה. הוא לא חשב מעולם, שהדברים מכוונים גם כלפי מושבות הצפון. הוא לא אמר מעולם שהיו לו כחות צבא מספיקים. האפשרות של מהומה בצפת נמסרה לו, לא רק על ידי קפיטן פאראדיי מהמשטרה, אלא גם על ידי הקצין המפקד על הצבא בצפון, אשר המפקדה שלו היתה בשכם ויתכן גם (הוא אינו בטוח), ממשרד קצין המחוז. הוא ביאר שהקושי במצב היה מותנה בזה, שכל צבאו היה מפוזר בכל רחבי הארץ. אילו התרחשו גם עכשיו מסיבות דומות, הוא סובר, שהיה עושה אותם הדברים שעשה אז.

בתשובה לשאלה הודיע הגנרל דובי, שהיתה פלוגה קטנה של חיל הספר ומכונת יריה אחת בצפת כאשר קרו שם המהומות. בתשובה לה' פרידי הוא מוסיף, שבמכונת יריה אי אפשר כמעט להשתמש בשוקיה הצרים של צפת.

כאן הוזמן המצביא דובי לבוא לחדר מיוחד, ונשאל כמה שאלות סודיות. עורכו הדין ובאי כח העתונות לא הורשו להכנס לאותו חדר. נכנסה אתם רק חסטינוגרפית.

 

הישיבה השלשׁ עשרה    🔗

בראשית ישיבת 7 בנובמבר בבוקר הודיע העו“ד פרידי, כי מר גויטיין ממערכת “פלשתין בולטין” רוצה להתנצל לפני הועדה על הכותרת המוטעה שנתן בעתונו לידיעה על מכתב המופתי. לאחר התיעצות קצרה מסכימה הועדה לשמוע מה בפיו. מר גויטיין מתנצל של שהשתמש בזכות שנתנה לעתונאים שלא כהלכה; הוא נתון במצב קשה: לעתוני א”י נתנו רק שני כרטיסים אחד לעתונים הערבים ואחד לערבים, העתון האנגלי נאלץ, איפוא, לשאוב את ידיעותיו מאחד המקורות, ולכן אינו יכול להמנע מפניה ידועה במסירת הדברים.

היו"ר: מוטב שלעתיד תפרסם בעתונך רק מה שתשמע בעצמך.

־

מסעי הועדה בדרום    🔗

היו"ר מודיע כי חברי הועדה אומרים לצאת מחר ליפו. בדרך יבקרו בצרפנד את החילים שנפצעו באסון ההתנגשות עם הרכבת, משם יסעו ליפו ולתל־אביב, ואם ישאר זמן – יסורו, בדרכם חזרה לירושלים, לחולדה ולבאר טוביה.

סטוקר: מצדנו יהיה מישהו ביפו אשר יקבל את פניכם.

עדותו של הקצין קאילי מחיפה    🔗

לחקירה מופיע ג’ימס קאילי, סגן מפקד המשטרה בחיפה (עוזרו של פולי). פרידי מעיר כי הדו"ח הכתוב של קאילי מונח לפני הועדה. לו אין מה לשאול את העד.

מתחיל לחקור אותו ב“כ הועה”פ הערבי.

בתשובה לשאלותיו של סטוקר מאשר קאילי, כי ביום ו', 23 באבגוסט הגיעו לחיפה ידיעות על המהומות בירושלים והתפשטו בכל העיר. אולם לא זו היתה הידיעה הראשונה שהרגיזה. היו ידיעות קודמות על מה שאירע על יד הכותל המערבי. לראשונה שמע העד על ההתפרצות בחיפה בארבע אחה“צ (ב־24). במשרדו של מ”מ המושל מאקלארין. בערב שמע, כי 500 ערבים מג’נין עולים על עפולה. ב־10 בערב הודיע לנכבדי ג’נין (סטוקר: מי היו אלה? העד: מושלמים), כי הם יהיו אחראים לכל צרה. ב־12.45 בלילה נודע לו, כי אלה השפיעו על הערבים שיחזרו. בדרך כלל היו היחסים מתוחים בין היהודים והערבים והשמועות מירושלים הגדישו את הסאה.

סטוקר: ב־24 היתה הפגנת בחורים ערבים, עם מקלות ואבנים, אשר פוזרה על נקלה על ידי קצין המשטרה נצאר, ואז הודיעו לך כי יהודי התנפל על ערבי?

העד: מילא, רק דחפו אותו מהמדרכה.

־

סטוקר: וב־3.25 התאסף מספר רב של היהודים בגן הדר הכרמל? – כן, אבל שום בלבולים לא היו שם. ושוב התאונן ערבי אחד שהיהודים העליבו אותו? בערך אותו הדבר שהיה קודם.

סטוקר: המשטרה באה להדר הכרמל לפזר את הערבים, וכשעלה בידיה הדבר הופיעו כארבעים בחורים יהודים והחלו לירות במתנפלים. אלו היו היריות הראשונות בחיפה? – קאילי: עד כמה שאני יודע כן.

כשאמר העד, כי המוכתרים בכפרים קבלו פקודות להרגיע את התושבים, שאל חבר הועדה סניל: מה זה מוכתר? – העד הסביר, כי זהו אדם רשמי האחראי בפני הממשלה בעד הסדר בכפרו.

סטוקר מוסיף לציין עובדות, אשר העד מאשרן בתקונים. בין 9 ו־10 בערב (ב־24) היתה “קטטה” בין יהודים וערבים על יד תחנת הרכבת. כשבאו השוטרים מצאו את הרחובות שוממים ועל הארץ מוטלים שני יהודים פצועים. – סטוקר: נירו או נדקרו? – העד: נדקרו. – הנפצע גם ערבי? – לא היינו שם בשעת מעשה.

העד מאשר, כי בין הערבים בעכו עוררה התרגשות הידיעה על נכבד מעכו שהומת ביריה בהדר הכרמל. איננו יודע אם היהודים עשו זאת. אם כי אז אמרו ככה. באותו יום נפצע גם יהודי.

מחפש את הרובים    🔗

סטוקר מנסה לאמת את העלילה של שולחיו – בתזכירים הרשמיים שהגישו לנציב – בדבר רובים שהוחרמו מידי היהודים בחיפה. הוא שואל: הנמצאו רובים בטחנות הגדולות? – לא נמצאו שום רובים בטחנות הגדולות. – כמה רובים הוחרמו בחיפה? – לא הוחרמו שום רובים בחיפה. – לא הוחרם אף רובה אחד בכל מחוזך? נמצא רובה אחד בנקודה חקלאית. וגם לזה היה רשיון. – ובכן לא נכון שהוחרמו 25 רובים? - אין כל יסוד למעשיה זו. – שמא החילים החרימו רובים? – לא. החילים היו מוסרים אותם למשטרה. ולא היו רמוני־יד? – לא, היו רק איזה כלים מתוצרת מקומית. – אתה אינך קורא לזה רמון־יד? אינני קורא קופסת־פח עם חומר מפוצץ בתוכה “רמון־יד”. – אין זה בר־פעולה? – לגמרי לא. – כמה נשק אש מצאת אצל הערבים? לא כלום. – ואצל היהודים? – 11–12. – איזה מין? – אקדחים. – רמוני־יד? – לא. – פצצןת? – לא כלום. – ואצל הערבים? אלות, גרזנים, פגיונות.

בתשובה לשאלה אחרת אמר העד כי ב־26 באו הערבים מזוינים במקלות וסכינים והוא שמע צעקות. נשמעו כעשר יריות מבתים יהודים וירית רובה אחת משכונה ערבית. גם הצבא ירה. יהודי אחד נהרג ואחד נפצע. איש ואישה ערבים נפצעו. אי אפשר לדעת מיריותיו של מי.

עניים שודדים עניים    🔗

סטוקר: והשוד היה רק מעשי ידי הערבים? – כן. לפי ידיעותי, לא שלחו היהודים את ידיהם בשוד. – ההיית מופתע לשמוע שבירושלים נדונו יהודים על מעשי שוד? – אולי.

העד אמר, כי גם הערבים ששדדו וגם היהודים שנשדדו היו מדלת העם.

סטוקר: בחיפה סבבו יהודים מזוינים באבטומובילים וירו בערבים. ואתה תפסת אוטו ובו 7 אקדוחים, פגיון וכדורים? – העד: אמרו לי, שמתוך אוטו יהודי אחד ירו בערבים 5–10 יריות ואז פקדתי לחפש בכל האבטומובילים. לא הייתי רוצה להעיד כאן על מאסרים אלה, העניין עומד לפני בית־הדין. – קשה למשטרה להוכיח את אשמתם של יהודים, כי לא ידוע מאיזה אוטו ירו? בערך כך.

סטוקר קורא מיומנו של קאילי. שם מדובר על אגודת המושלמים הנוצרים. – סטוקר: זוהי אגודה הדומה לאגודת הנוצרים הצעירים (י.מ.צ.א.)? – העד: חוששני שאיני יודע ולא כלום על טיבה של אגודת הנוצרים הצעירים.

מאמרי “דואר היום”    🔗

סטוקר: ביומנך כתוב: “המצב קריטי, אין להרשות לעתונות העברית לפרסם דברים בלתי נכונים”. – העד: נתכוונתי ביחוד ל“דואר היום”.

בתשובה ליו"ר מסביר קאילי, כי בעתון לא היו ידיעות כוזבות. גם לא דברי ההסתה, אלא מאמרים מרירים נגד המושלמים.

פרידי: הרוצה הועדה במאמרים אלה? – היו"ר: אם יש בהם הוכחה שהם עוררו למהומות. – סטוקר: מאמרים מרירים עלולים להרגיז. – מרימאן: “דואר היום” התנפל גם על ההנהלה הציונית, הוא מעיר, כי ההנהלה הציונית עשתה כל מה שביכלתה להרגיע את הקהל היהודי. קאילי מאשר כי הסבו את תשומת לבו רק לעמדתו של “דואר היום” ולא לעתונים עברים אחרים.

היו"ר קובע מסמרות    🔗

סטוקר חוזר להתנפלות על הדר הכרמל: עבד אללה אפנדי (קצין משטרה) הודיע, שהיהודים ירו מבלי שהתגרו בהם. זה היה בזמן שהביאו את הערבי הפצוע?

היו“ר: אבל הערבים עלו באותו זמן על הדר הכרמל הרי שהיתה כאן התגרות. – סטוקר: איך נפצע הערבי? העד: ע”י כדור בחזהו.

סטוקר מעורר את שאלת התנהגותם של היהודים ביחס למשטרה, אשר המפקד פולי בעדותו הוציא עליה משפט גנאי. הוא שואל, אם נכון כי לפי הדו"ח של בירד נאמו שיכים בשוק להרגיע את הקהל הנרגז, ואז באה המשטרה ופיזרה אותו? – קאילי מודה, כי היו שיכים שניסו להרגיע את ההמון. – סטוקר: אבל היה לכם קושי בפיזור הקהל היהודי, לא כן? – קאילי: לוא הסתתרו היהודים בבתיהם. היה למשטרה יותר קל למנוע בעד התנפלויות הערבים. אבל הרחובות היו מלאים עד לצפיפות וזה הקשה את עבודתנו. – ההיו עצות מצד היהודים למשטרה? – היו במקרים בודדים, אבל בדרך כלל לא הפריעו היהודים למשטרה. – ובכן היה לך נסיון אחר מזה של מאיור פולי? – אני מדבר רק מנסיוני שלי. והלא כתוב ביומנך: “מצב רע בהדר הכרמל. לא אתן ליהודים המתאוננים על המשטרה או לכל צד אחר להפריעני”. האין זה שונה ממה שאמרת לנו כאן? – זה היה לאחר הכרזת המצב המיוחד, היו יהודים שמיאנו להשמע לאיסור היציאה בלילה ואז אחזתי באמצעים. אבל קודם לכן לא ראיתי כונה רעה מצדם.

קאילי מודה לסטוקר, כי צעירים יהודים ירו בלורי שבו נסעו פועלי עזיז הייאט; אחד הערבים נפגע. – סטוקר: אנשי טירה שעלו על בת גלים נדונו למאסר חמש שנים, אעפ"י שנשאו רק מקלות? – כן. – מרימאן: הלא תודה, מר קאילי, שהנאשמים נשאו כלי מות למטרת התנפלות, כמו שנאמר בפסק הדין.

אי אפשר היה בלי אקדח?    🔗

סיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד: לפי חשבונותיכם נתפסו אצל כל יהודי חיפה 10 אקדחים? – כן. – ועתה להתנפלות על הדר הכרמל, להקת ערבים גדולה עלתה על שכונה זו לפרוע ביהודים, יריות היהודים גרשו אותם. ובכן, גם אם באו היריות מצד היהודים ראשונה, הרי גרמו לכך הערבים? – קאילי: כן. – בנוגע לנהלל כתבת: “המצב מסוכן למשטרה אין כחות לעזור”? – כן. – בחיפה יש ארבעה ישובים יהודים ובמשך הזמן עברו כ־3000 יהודים מהשכונות התחתונות להדר־הכרמל לבקש שם מקלט? – המספר אולי מוגזם, אך העוברים היו רבים מאד. את הפליטים העבירו באבטומובילים? כן. ההתנפלו הערבים על המכוניות? – אינני זוכר כזאת. – הבה ואזכירך: מר סייקס המסכן. הוא נרגם מפני שחשבוהו ליהודי? – הוא לא היה נרגם אלמלא חשבוהו ליהודי. – הרי שיתכן כי פגעו ביהודים בעברם. – כן, זה יתכן. – ובכן אין זה מפליא שהאנשים יסעו במכוניות אלו מזוינים? – העד מהסס לענות. – מרימאן: הבה ואנסה באופן יותר אישי. אילו היית אזרח־סתם והיה לך אקדח, האם לא היית לוקח אותו אתך באוטו? – העד גיחך והניע ראש בחיוב.

מרימאן: ביומנך רשום ב־24 ב־3 בבוקר, כי בטול־כרם יש שמועות, שהיהודים זרקו פצצות במסגד עומר והרגו את הערבים שבאו להתפלל בו. – נכון.

שוב על העתונות    🔗

“דאר היום” שייך לריביזיוניסטים? כן. – הם נחפזים מאד להגשים את הציונות. הם הקיצונים וזה עתונם, והם תוקפים את ההנה"צ באותה המרירות כמו שהם מתנפלים על אחרים. עתון זה הוא האחראי להפגנת הצעירים? – העד: אין זה נוגע לי. – והעתונות הערבית היתה נקיה לגמרי מפרובוקציה באותו זמן? – אינני חושב כך.

גם הנוצרים היו בין הפורעים    🔗

– כתוב אצלך שהערבים הביאו נשק מעבר הירדן ומסוריה. – זה נכון. –ועל הנוצרים כתבת: “יש לראות שהנוצרים יצטרפו למושלמים בשעת התנגשות”. הנתקימה הנבואה? – כן, הם הצטרפו.

־

היו"ר: גם נוצרים היו בין הפורעים: – קאילי: כן, היו. – מרימאן מקבל מפי קאילי אישור לכך, כי על יד בית מילר, אשר ממנו אומרים כי נשמעו יריות, היה בית שאליו נמלטו נשים וילדים יהודים, וכי בסביבה נמצאו ערבים רבים. – מרימאן: מר ד. הכהן עשה הכל כדי לעזור למשטרה לשמור על השלום? קאילי: כן.

שוב חוזרת החקירה לסטוקר: ההיה טון המאמרים בעתוני הערבים כה חריף כמו של היהודים? – כן.

ביטול זמן    🔗

סטוקר חוזר בעקשנות לשאלת הרובים, שהוחרמו כאילו מידי היהודים. הוא מסתמך על איזה הודעה רשמית בענין זה.

היו“ר: העד עונה בשלילה, ואם אין לך ראיה לדבריך. אין לשאול יותר. שאלת זאת את כל העדים והם הכחישו. היו לפניך שני קצינים ראשיים של חיפה. שניהם הודיעו שאין יסוד לשמועה. – סטוקר: אבל ההודעה נתפרסמה רשמית. – פרידי: יואיל מר סטוקר להודיע באיזה בוליטין ואז נמציאו. איננו מסתירים שום תעודה ממשלתית. מוגאנם (לוחש בקול לסיר סטוקר): זה בבוליטין הרשמי. – פרידי: באיזה בוליטין רשמי? – סטוקר: מ־29 באבגוסט. – פרידי: אז בבקשה להמציא את הטופס. – סטוקר מפשפש בניירותיו ואינו מוצא. הוא אומר, כי כנראה נכנס הגליון בטעות לחבילה אחרת. מוגאנם מראה לפרידי טופס של בוליטין רשמי מתאריך אחר ואומר: כמו זה. – היו”ר: אל נבזבז יותר את זמננו על העניין הזה. תודה לך, מר קאילי, קראו את מר קאפיראטה.

קאפיראטה “עדם של היהודים”    🔗

נכנס מר קאפיראטה, לבוש מדים. נשבע, ושלא כקודמיו, מנשק את כתבי הקודש.

פרידי (ליו"ר): הדו“ח של העד לפניכם. זהו יותר אֶפּוֹס מדין וחשבון. – סטוקר (לב"כ של היהודים): הוא עדכם. מוטב שתחקרוהו קודם. – לורד אירלי, העו”ד השני מצד ההנה"צ. קם לחקור את העד.

קשה לו לחוות דעה    🔗

לורד אירלי: בחברון 2000 אוכלוסים? – ק.: פחות – ביניהם 800 יהודים? – 600. – היית בחברון זמן רב לפני המאורעות? – רק מ־2 באבגוסט. ובכן לא היה לך זמן להכיר היטב את העיר. זוהי אחת מערי הקודש הקדומות של היהודים. העדה הספרדית קיימת שם זה 600 שנה. יהודי חברון אינם דומים מבחינה גופנית ליהודי המושבות ות"א. הם יותר חלשים. לא כן? – כן. – ופעולה ציונית לא היתה שם? – לא. ואין גם ישוב חקלאי ולכן לא יכלה להיות שאלה של נישול הערבים מהקרקע או התחרות בשוק העבודה? – עבודה בודאי לא. – רוב יהודי חברון חנונים או בני ישיבה? – כן. – המהומות פרצו מתוך קנאת דת? – לא אוכל לחוות דעה. – האם גם עכשיו אין לך דעה? – יש לי דעה לעצמי. – הלא תואיל לבטאה בצבור? – גרמו לזה שמועות. – איזה? שהיהודים הרגו ערבים בירושלים. – והתנפלו על המסגד? – שמועה כזו איני זוכר בחברון. – ובכל הארץ? – במקומות אחרים, כן. – והשמועות לא הגיעו לחברון? לדעתך, לא הולהב כאן הרגש הדתי? – לא. השמועות בדבר ההרוגים הערבים בירושלים הן שהסעירו. – אבל יש לשער שנחוץ היה מניע חזק להתנפל על תושבים שלוים, אשר חיו עם הערבים מדור דור? – הבעתי את דעתי.

הבולשת בחברון    🔗

לפני ב־23 לא היה לך כל רמז על העתיד להתחולל?– לא מאנשי המקום; אבל אחרי מאורעות ירושלים אפשר היה לחכות להתפרצות בכל מקום. – ההיה מה בחברון מ־16? – לא. – הנאם עארף אל עארף במסגד?– כזאת לא שמעתי. אין לכם כל בולשת? יש. – והם לא מסרו לך כל ידיעות?– לא. – במסגד היו שוטרים ערבים? – כן. – ב־22 כתוב ביומנך: “שום נאומי הסתה לא נשמעו, אלא אם כן בחשאי, ויש לשער שכך היה הדבר”. ובכן? – עד ה־22 לא היו נאומים. – הידוע לך שיך מוחמד ממערת המכפלה? – לא. – ואיש לא מסר לך על נאומו, שבו סופר איך התנפלו היהודים על המסגד? – לא. – אירלי שואל עוד על כמה שיכים והעד מודיע שאינו מכירם.

אירלי: המושל נעדר מחברון, ואת מקומו מילא קצין המחוז עבד־אללה קארדוס? – ק.: כן. – ובכן כל אנשי השלטון היו ערבים, מלבדך ושוטר יהודי אחד? – כן. – וכל המקורות לאינפורמציה היו ערבים? – כן.

איך מלא קארדוס את חובתו    🔗

– האם לא אמר לך קארדוס ביום ו‘, 23, כי בבוקר היו אצלו נכבדים יהודים? – איני זוכר. פגשתי את ה’ קארדוס ב־11.30 ולא אמר לי כלום על הפגישה. – לא ספר, כי היו אצלו הרבנים סלונים ופראנקו ומר סלונים? – איני זוכר שמות כאלה. ולא אמר לך, כי יש ידיעות שהערבים מתכוננים להתנפל על היהודים וכי המושלמים קבלו מכתב לעלות על ירושלים? – אינני חושב. – ידיעות שקבל משני רבנים ומנהל בנק, איך זה לא מסרן למנהל הבטחון? – פרידי מוחה: שאלה זו נוגעת לקארדוס. אם רוצים – אפשר להזמינו.

פירוש חדש למושג “התקפה”    🔗

אירלי: ההיו לך ידיעות מקארדוס, כי הערבים מתכוננים אחרי תפלת יום ו' להתנפל על הישיבה? לא. – הלא הישיבה היתה המקום הראשון שנתקף. – לא הייתי אומר “נתקף”, אבנים נזרקו בה. – האם לא נרצח איש על המדרגות? – כן. (כאן נשען העד על גב כסאו, שלשל את ידיו לתוך כיסו וסיכל את רגליו). – ובכן מדוע אתה אומר שלא היתה התקפה? – זו לא היתה התקפה מכוּונת, כי לא פרצו לתוך הבית.

שוב שאלות על נאומי שיכים, אשר אירלי מפרש בשמותיהם, וקאפיראטה אינו מכירם. הוא מודה, כי אחדים מחשובי הערבים עוררו למהומות ביום ו'. אחד מהם, שיך טאליב מאראקה, אשר את שמו הוא יודע.– אירלי שיך טאליב, אשר יצא חייב בדינו, הוא חבר הועה"פ הערבי? יודע. היודע אתה בכלל משהו על ערביי חברון? מעט מאד.

כשלורד אירלי הזכיר את שמו של שיך טאליב מאראקה, בקש סניל לחזור על השם. לורד אירלי חזר, אולם סניל לא תפס את הכתיב והיה כמיואש, עד שבא התורגמן העברי לעזרתו.

קאפיראטה על שיך טאליב    🔗

קאפיראטה לא שמע ביום ו' על מוטוציקלט שבא ביום ו' מירושלים להכריז, כי דם ערבים נשפך. הוא שמע על זאת רק בשבת. השוטרים לא ספרו לו. ביום הששי בבוקר חשב את המצב לנורמלי. הוא ראה את שיך מאראקה נואם ברחוב, אך כשניגש אליו – השתתק הנואם, נכון, ודאי משום שלא רצה שהמשטרה תשמע את דבריו. השוטרים בעיר זוינו רק ביום ו' בערב, בשעה שהמהומות התחילו ב־4 אחה"צ.– אירלי: השוטרים זוינו לאחר מעשה. האין זה בלתי שכיח? – ק.: כן.

מתי מותר לפחד    🔗

קאפיראטה מתאונן בדו"ח שלו, כי היהודים צעקו וצוחו מחלונותיהם.– אירלי: ודאי מפחד?–ק.: ביום ו' לא היה מה לפחד.־א.: אף על פי שנשמעו נאומים ורצים הגיעו מירושלים, ואבנים נזרקו בבתים, ובחור ישיבה נרצח – אתה סבור, כי לא היה מה לחשוש? – ק.: רק לאלה שראו זאת היה יסוד לחשוש. האם רחוק מהישיבה לבית סלונים?– אין רואים משם. ושמועה הלא יכלה להגיע? – הלא היהודים לא התהלכו ברחובות. וערבים לא יכלו למסור? – אולי.

העד הודה, כי אעפ“י שלא ידע למה הולכים ערביי חברון לירושלים בכל זאת עכב אותם והחזירם. שם היה המון כ־700 איש. זה היה ביום ו' אחה”צ. הם לא הלכו ברחובות לתומם. הם זרקו אבנים. הם גם שהרגו יהודי אחד ופצעו שני.

אירלי: האם בטוח היית בליל ו', כי לא תהיינה עוד מהומות בחברון? אחרי חשבו קצת עונה העד: צלצלתי בטלפון ובקשתי תגבורת. ב־9 באו אלי המוכתרים של דורה וספרו לי, כי הקהל נשחט בירושלים ובחברון, והמופתי אמר, שהם מוכרחים לבוא ולהלחם, ואם לא – יקנסו ע"י המופתי.

שאלה במקומה    🔗

– היו"ר: האם הכונה למופתי של חברון? – לא, למופתי של ירושלים.

אירלי: אתה אמרת להם, כי השמועות אינן נכונות? – כן. – העד ממשיך לבאר, כי שלח דרישות־תגבורת לירושלים, יפו ועזה. בליל ו' ענו לו בסירוב. התגבורת באה בשבת אחה"צ.

ק: מכחיש, כי פרנקו, שניאורסון ושני הסולונומים ראו אותו בשבת ב־7:30 בבוקר, בחפשם את המושל, והוא פקד עליהם להכנס לבתיהם. נראה שכל הארבעה טעו. את השיך טאליב ראה נואם גם בבוקר זה, ושוב נשתתק בהתקרבו.

מי אשם בטבח חברון?    🔗

לבסוף חוזר ק: על הכתוב בדו"ח שלו, כי יציאת שני צעירים יהודים מפתח ביתם (בית חייכל) היא שגרמה לטבח. שני אלה נרצחו על יד הבית. והרצח עורר את תאות הדם. אלמלא יצאו אלה־היה שולט במצב עד בוא עזרה. – אירלי: הלא היו שם קבוצות המון אחדות. האמנם רק ההמון שהרג את שני היהודים לקח חלק בטבח? – לא – מתי נהרגו שני הצעירים האלה? – בין 9 ל־9.15 – מתי היתה ההתקפה על בית סלונים? – אולי ב־9. – אם יכולת לשלוט בעיר ב־24. מדוע לא מנעת את הרצח על יד הישיבה יום קודם? האמנם הכל היה שקט בעיר בשעת ההתנפלות על יד בית חייכל? – לא. אבל 10 דקות קודם היה שקט.

כאן נסתיימה ישיבת הבוקר.

 

הישיבה הארבע־עשרה    🔗

ה' קאפיראטו המשיך את עדותו אחה"צ. הוא אמר כי מכיון שה' א. ד. סלונים היה מכובד מאד אצל ערביי חברון, באו הרבה יהודים לחסות בצל קורתו. על יד הבית הזה לא היו שוטרים.

ההיתה התנגדות של כח המשטרה?    🔗

אירלי: היהיה נכון להגיד כי עד כמה שידוע לך לא היתה שום התנגדות של כח המשטרה כלפי התפרצות הקהל לביתו של סלונים? – קאפיראטו: זה לא נכון. – ההיתה שם משטרה? – המשטרה היתה פזורה בכל העיר. – כמה שוטרים היו ברשותך? – כארבעים. – כמה היו מזוינים? – בזמן ההתקפה על ביתו של סלונים היו כולם למעשה כבר מזוינים: – האם ירו באיזה ערבי שהיה הולך או בא מבית סלונים? – כן! אני עצמי ושני שוטרים. – מתי? – בזמן שיצאו. אנו ירינו בהמון שהיה מחוץ לביתו של סלונים. – ולפני שנכנסו לשם? איני יכול לומר.

ההתקפה הראשונה בחברון    🔗

בתשובה לשאלות אחרות אמר קאפיראטה שבית החולים הדסה היה אחד המקומות שהערבים תקפו אותם לראשונה. הוא קאפיראטה נתן הוראות למשטרה לירות לקהל ולפגוע בהם.

אירלי: אתה ריכזת אחרי כן את היהודים שנשארו בחברון בתחנת במשטרה?

קאפיראטה: כן: – חשבת כי תוכל להגן עליהם? – כן: – ולאחר שידעת את הנעשה ב־23 באבגוסט האם לא היה נכון יותר לרכז את היהודים במשטרה עוד קודם? – לא – האם יכולת להגן עליהם יותר אילמלא היו מרוכזים במקום אחד? – קרוב לודאי.

אירלי: בצורה זו שקרה הדבר לא היתה אפשרות להגן בכל העיר? – ק.: כן. ידעת את אשר קרה בירושלים? אתה נפגשת עם המוכתרים והנכבדים ובקשת כחות נוספים? האם אתה חושב כי לא היה רצוי לעשות צעדים להגנת היהודים? – אני סבור כי עשיתי את הפעולה הנכונה – לפי מהלך המאורעות לא נתנה הפקודה שלך להכלא בבתים תועלת רבה? – לא.

להלן אמר ק. שאין הוא יודע ע“ד ערבי שנהרג בחברון בידי היהודים. לורד אירלי התחיל אחרי כן לקרוא קטעים מתשובתו של הועה”פ הערבי לכרוזו של הנציב העליון: היהודים הקניטו את הערבים על ידי עלבונות וגדופים ושואל את קאפיראטה אם שמע שיהודי העליב ערבים? – כן ביום הששי שמעתי.

לורד אירלי מוסיף לקרוא: “נתאשר לממשלה וליהודים עצמם, שרוב יהודי חברון ניצלו על ידי הגנת הערבים עליהם”, ואחר כך הוא שואל: הראית הודעה שפרסמה ההנהלה הציונית ב־22 בספטמבר, שבה נאמר, כי ערבים רבים סכנו את חייהם על־ידי הגנתם על היהודים וההנהלה הציונית מודה להם על כך? – קראתיה באחד העתונים.

הלורד אירלי גמר את חקירת העד וה' סטוקר קם לחקור אותו.

חקירת סטוקר    🔗

סטוקר: לפי דעתך האם היו מקרים רבים, שבהם ערבים הגנו על יהודים? – קאפיראטה: מספר הגון. לפני 23 באבגוסט היו חכוכים ביניהם? – לא, היחסים היו מצוינים. – אתה אומר, שאפילו ביום הששי קרוב לשעה 12:45 דברת עם אחד מנכבדי הערבים והוא אמר לך שאם גם יארע דבר בירושלים לא יארע שום דבר בחברון, והוא יעשה כל מה שבידו להרגיע את ההמון ולמנוע מהומות. היש לך נמוק כל שהוא להאמין כי הוא עשה זאת? – ראיתי בעצמי מקרים שהם לא ניסו להרגיע את הקהל. – מתי היה הדבר? – ב־24 לחודש.

אירלי: אולם ב־23 לא עשו לפי דעתך השייכים את מה שהיה ביכלתם כדי לשמור על השקט?. ק.: היה הענין של שיך טאליב ביום ששי.

קאפיראטה מוסיף ואומר, כי מהיותו איש זר בחברון קשה לו להגיד כמה מן הפורעים באו מחוץ לחברון. בכל אופן, אלמלא אנשי העיר שנהלו אותם לא יכלו למצוא את כל בתי היהודים.

נכבדים ערבים הסיתו לפרעות    🔗

על היהודים הגנו ערבים מכל המעמדות: משרתים, סוחרים ואחרים. מכיון שההמון היה מורכב לא רק מבני האספסוף, אבל גם מיסודות יותר שקטים, הרי הוא סובר שמרביתו היו אנשי המקום. הוא עצמו ראה שני נכבדים שהסיתו את הקהל.

סטוקר: אין אתה מבין את שפתם? – ק.: איני ידען גדול בה. – כיצד אתה יודע מה שאמר? – הבינותי בעיקר לא ממה שאמרו, אלא מהאופן שבו דברו.

בדברו על הצעיר היהודי שנהרג ביום הששי לאחר הצהרים אמר קאפיראטה, שהרב אפשטיין שם לו, לקאפיראטה, מכשולים רבים בזמן שדרש שיקברו את הצעיר ביום ו' בערב או ביום השבת בבוקר במספר מצומצם של מלוים. כדי להמנע מכל תהלוכה בחברון. לאחר שנודע לו מה שקרה בשעת הלוית הצעיר היהודי שנרצח בירושלים, חשש שתהלוכה בהמון תוכל להרגיז את הערבים ולגרום למהומות.

מטרת סטוקר    🔗

לאחר שאלות נוספות על עמדתם של הרב אפשטיין ושאר העסקנים היהודים, התערב מוריס, שאין הוא יכול להבין מהי מטרת החקירה הזאת.

ה' סטוקר ענה, שאף על פי שאין הוא מנסה להצדיק את שחיטת היהודים. הוא רוצה בכל זאת להוכיח, כי היהודים עצמם הביאו במדה רבה למה שקרה.

סטוקר: ההאשמות על ריסוק אברים ותעלולים בגופות לא נתאשרו על ידי הרופאים הבריטיים? – ק.: כן.

“התלמידים האמריקאים”…    🔗

בין היהודים שגרמו לך קושיים היו אחדים מאלה שבאו לפני זמן מה מאמריקה והם נקראים בשם התלמידים האמריקאים. במה הפריעו לך? – בהיותם בבית הממשלה דרשו ממני לתת להם לטלפן לירושלים לקונסול האמריקאי, לשלוח טלגרמות לאמריקה, ועמדו על הדרישה להשתמש בטלפון, אף על פי שהטלפון היה נחוץ למטרות אחרות. בדרך כלל הם לא היו מועילים לי ביותר.

מרימאן: מתי היה הדבר? קי: ב־25 באבגוסט.

היו"ר: הלא אסור למי שהוא להרוג אותך מפני שאתה תלמיד אמריקאי!

סטוקר: קראת את הכרוז של המופתי הגדול, מסומן בתאריך של 24 באבגוסט, שנתחלק בכל ארץ ישראל והיה חתום בידי המופתי, נשיא הועד הפועל הערבי, ראש עירית ירושלים המושלמי, והשופט המושלמי של בית הדין העליון לערעורים? בכרוז נדרשו כל הערבים לעשות את כל המאמצים כדי לגמור את שפיכות הדמים ובו הוכחשו השמועות שהממשלה מזיינת את היהודים ויורה רק בערבים. הערבים נדרשו שלא לשים לב לשמועות אלו.

העד עונה. כי הוא שמע על כרוז כזה, אבל מעולם לא ראה אותו.

מה היתה השפעת הכרוז על הקהל? הוא היה חתום בידי המופתי, ואני סובר שהיה עושה רושם על ההמון.

בזה נגמרה חקירת העד על ידי סטוקר.

פרידי בקש רשות לקרוא את הדו"ח המלא של קאפיראטה. מכיון שהישיבה היא חצי פומבית ואם כי הוא אינו מתאונן על זה. בכל זאת יכול להיות שהשאלות של אירלי יכולות לתת רק דין וחשבון חד־צדדי על מה שקרה בחברון. פרידי הקריא את הדין וחשבון של קאפיראטה.

התזכיר של קאפיראטה    🔗

בין השבעה עשר והעשרים ושלשה באבגוסט עשה קאפיראטה כל מה שבידו, כדי לדעת מה רגשותיהם של הערבים בעיר. הכל הבטיחו שלא יארע שום דבר. דעתם של היהודים היתה, כי שנים רבות חיו יחד עם הערבים והם לא יעשו להם רעה. במסגד לא היו שום נאומים ביום הששי, אחד מחשובי השיכים אמר לו באותו יום בצהרים, כי אם גם קרה דבר בירושלים, אך בחברון לא יארע שום דבר. אחרי כן באו אנשים מירושלים וספרו, כי שם היהודים הורגים את הערבים והערבים הורגים את היהודים. בשעה מאוחרת אחרי צהרים הלך ההמון ורב, התחילו צועקים וזורקים אבנים על בתי היהודים. קבוצות של יהודים עמדו מחוץ לבתיהם ועל הגגות. מאמציו להרגיע אותם לא הועילו והם סרבו להכנס לבתיהם. ביום הששי בערב פוזר ההמון והלילה היה שקט באופן בלתי רגיל. הועמדו משמרות מיוחדים בערב ההוא לשמור על כל מבואי העיר. בשבת בבוקר דרשו מאת כל המוכתרים המושלמים, כי הקהל צריך להשאר בכרמים, וכי הם, המוכתרים, יהיו אחראים לכל מיני מהומות. כאמור, בקש קאפיראטה ביום הששי כוחות־עזר. אמרו לו כי בשעה זו אי אפשר להמציא לו, אך ברגע שתהיה אפשרות ישלחו לו עזרה.

הראפורט של קאפיראטה מציין להלן, כי היהודים לא נשמעו לפקודותיו. הם רצו לתוך ההמון בשעה שהוא התאמץ להעמידם תחת הגנתו בהתנפלות על הבתים היה ההמון מזוין בגרזנים, סכינים, מקלות וכו'. ההמון חדר לתוך בתי היהודים, למרות המשטרה. הוה נתן פקודות למשטרה לירות בהמון אף הוא עצמו עשה כזאת. בפרצם דרך אל רחוב היהודים, התחילו בוזזים את החנויות באין הבדל אם של יהודים או של ערבים. ההמונים פוזרו מן העיר בשעה 10:30 לפה"צ בערך. הוא דאג לכך שההמון אשר עזב את העיר לא יוכל לחזור – כאשר גמר פרידי את קריאת הדין חשבון, שאל את קאפיראטה: ההיית הקצין הבריטי היחידי בעיר? – ק.: כן.

בזה נגמרה עדותו של קאפיראטה.

אחרי כן דבר פרידי על הדו“ח של הימיה והוא היה רוצה לצרף ואותו, כדי לגמור את החלק הצבאי של הענין. היו”ר אומר כי הדין וחשבון ישנו בידם והם יקראו אותו בשעה הראויה. אין צורך לקרוא אותו בשעת הישיבה. אחרי כן הודיעו כי ביום ב' 11–11 לא תתקיים ישיבת הועדה מפני חג שביתת הנשק. בשבת תתקיים ישיבה שבה יעיד ה' פאראדיי. ביום ג' יקראו להעיד הפקידים של מחוז הדרום.

קאסט מעיד בענין הכותל    🔗

לאחר שנקרא הדו"ח של ה' קאפיראטה בא להעיד ה' קאסט.

פרידי: מה תפקידך? – מזכירו הפרטי של הנציב העליון.

– מיום 9 ביולי בערך מלאת את מקומו של מושל ירושלים? – כן.

– מושל המחוז ה' קיטרוטש יצא אז לחופשתו? – כן.

מר קאסט ספר, שכבר ביום 9 ביולי היו המוסדות היהודים קובלים ותמיד על הרקודים והשירה במשך שעות התפלה בגן שמשמאל לרחבת הכותל. העד צוה לרוחי ביי עבדול האדי, אופיצר המחוז, לחקור את הדבר ולהודיע לפני יום ששי הבא, על אפים ומטרתם של הרקודים והשירה. רוחי ביי הודיע שהילולא זו תהיה כנראה עוד יותר גדולה בשבת הבאה. כתוצאה ממצב זה שררה דאגה גדולה בחוגי הממשלה. ה' לוק, ממלא מקום הנציב העליון, התראה עם המופתי ואמר שהרעש צריך לחדולי המופתי הבטיח לו למלא את הדבר.

ה' קאסט בקר אחר כך אצל הרב קוק בלוית מאיור הרינגטון והודיע לרב קוק, שה' לוק בקש מאת המופתי להפסיק את הרעש. הרב קוק הביע את תודתו, והבטיח לו, שאין צורך לחשוש מצד יהודים.

“זיכר”    🔗

העד בקר ביום ששי בערב על יד הכותל, הוא שמע שם רעש של “זיכר” (בקולות כאלה מגרשים הערבים דבוק, שנשתכן באדם). – נוכחתי שהשירה והרקוד היו דומים לרקודי הדרוישים. היו קולות של תופים ומצלתים. הרעש היה חזק למאוד. זו לא היתה בהחלט תפלה מושלמית, והרעש לא היה נחוץ. כל נסיון לתפלה על יד הכותל היה אי־אפשרי. כשהעד שאל את המשטרה, שעמדה שם על המשמר. השיבו לו, שהפעם היה הרעש חזק למאוד, שעוד לא היה כמותו מעולם. הוא קרא את השיכים ודרש מהם להפסיק את המוסיקה, ובאותה שעה טלפן מר לוק למופתי והביע את תמהונו על שהבטחתו לא נתמלאה.

כל הענין היה פרובוקטורי והיה עלול להרגיז את היהודים, הדבר לא היה מקודם וזה היה חדוש גמור. הושם לב, שהרקוד, הנגינה והשירה נעשו בדיוק בשעה שהיו מתפללים ליד הכותל.

על הבנינים ליד הכותל    🔗

כשהעד נשאל על הבנינים שהוקמו ליד הכותל, קם פרידי ואמר שאילו היו מצוים להפסיק את הבנינים, היה הרושם בעולם האישלם נורא.

היו"ר: העולם המושלמי? האתה חושב בזה את הווקף. את המועצה המושלמית העליונה, או הועד הפועל הערבי, או אמור נא בדיוק מה אתה סבור בזה? – פרידי: יתכן שזהו בטוי יותר מדי כללי. אני חשבתי, כמובן על המושלמים היושבים בשכנות הכותל.

היושב ראש: אני זוכר שפתח השער מופנה אל רציף הכותל המוביל לרחבה. בלי להרחיק לכת לפרטים אם הדבר נכון או לא, יכול אני לומר שבקשר אם זה יש לי להזכיר, שהיהודים דרשו מה שאנו קוראים באנגליה Easement (כלומר: זכות שיש לו לאדם בנכסי זולתו).

מרימאן קופץ ואומר: איש לא דרש יותר מזה. איש לא דרש זכות מעבר. הדבר, שאנו קבלנו עליו, הוא הפגיעה בתפלה. – פרידי: ומה היו התנגדויות היהודים לבנין? – היו"ר: אנו יודעים פרטי הענין; קראנו בתעודות.

הישיבה נפסקה.

ביקור ועדת החקירה ביפו ובתל־אביב    🔗

ביום 8 בנובמבר בבוקר יצאה ועדת החקירה בלוית משמר צבאי לבקורם ביפו ותל אביב. לאורך הדרך אורגנו הפגנות ערבים. קבוצות בנות 100 איש בערך התאספו על יד צרפנד, לוד, אבו־גוש, רמלה ושער־העמק.

ועדת החקירה שהתה למעלה משעתיים ביפו ובתל־אביב, וכשעה וחצי במקוה ישראל. הועדה נפגשה ברמלה ובצרפנד ליד בית דגון ובמבוא יפו ליד זביל אבו נבוט ע“י חבורת ערבים צועקים, בלוית מחיאות כף: “פאל יסקוט וועד בלפור” (הלאה (תפול) הצהרת בלפור). כשהגיעו המכוניות של הועדה ליד בית הממשלה ביפו, יצא מהסמטות קהל מפגינים ערבים נושאי־ פלקטים לבנים של ניר ועליהם כתובת אנגלית בולטת בתוך זר שחור: “הלאה הצהרת בלפור”. חלק מהקהל ענד לדשיו גם סרטים קטנים נושאי כתובת זאת. ההמון הלך ורב עד שמלא את כל ככר בית הממשלה והגגות הסמוכות, בס”ה כ־2000 איש.

בשורה ארוכה נמשכו אח“כ מכוניות הועדה עם מלוים ערבים אל שכונת אבו כביר הקרובה לת”א.

משם עברה הועדה דרך חוצות נוה־שאנן אל דרך ת“א – יפו, ומכאן דרך אלנבי אל העיריה. כמה סקרנים התבוננו בשיירה הארוכה. סביב גינת העיריה נמצאו כמה מאות איש: מהפמילא הגדולה שלוותה את הועדה, נשארו במכוניותיהם שיך אל מוזפר, ד”ר חלבי ואחרים. אולם ערבים אחדים נלוו אל הועדה ועורכי הדין גם למשרד ראש העיריה.

אנשי ת"א עצמה היו מועטים בעיריה: ראש העיריה. סגנו. המזכיר הכללי, הרבנים הראשיים וה' הופיין.

ראש העיריה ה' דיזנגוף מסר את מקומו ליו“ר הועדה. לאורחים הוגש קפה שחור. עברה במהרה פרשת ההתועדות. וה' דיזנגוף נאם נאום קצר, בו סיפר על המלחמה בשלום ובעבודה, שבה נוצרה ת”א ואשר בה מקוים היהודים להוסיף וליצור בארץ לתועלתם ולתועלת כל תושבי הארץ. ה' דיזנגוף אמר להזמינם לארוחת הצהרים, אולם הם הודיעו שהם מובילים אתם מזון. הם הסכימו לאכול את ארוחתם במקוה ישראל.

ידיעה טלפונית זו הפתיעה מאד את מקוה־ישראל וכדי לתת שהות כלשהי להתכונן לאורחים, עברה שיירת הועדה לאטה את ת"א דרך הרחובות בן יהודה, פינסקר, בוגרשוב, הכרמל, אלנבי, גרוזנברג, נחמני, שדרות רוטשילד והרצל. בצאת חברי הועדה מבית העיריה מחא הקהל כף לכבודם.

למקוה ישראל נסעה הועדה, עורכי־הדין, המתורגמנים והעתונאים משפחת המנהל ומורים של המוסד הקיפו את האורחים באוירה של הכנסת־אורחים, הוגשו אשכוליות, יין ועוד ממגד מקוה ישראל. המאכסנים לא הוציאו מן הכלל גם את החילים המלוים. גם לא את הערבים.

חברי הועדה התענינו במוסד. הרי סניל התעניין בתלמידים ובפועלים.

לפנות ערב שבה הועדה ירושלימה, ולבאר־טוביה ולחולדה לא נסעה.

 

הישיבה החמש־עשרה    🔗

ביום השבת 9 בנובמבר היתה רק ישיבה אחת.

קפיטן פאראדיי, זקוף קומה וצהוב שער, ידוע לבני ירושלים, מפני שהיה מזכירו הפרטי של הנציב לורד פלומר. הוא בא לפני ועדת החקירה כשהוא לבוש מדיו – בגדי השרד של המשטרה הבריטית, ובמשך החקירה שם את המונוקל על עינו. כל הזמן היה רושם אילו רשימות בפנקסו.

לעורך דין של הממשלה, ה' קינילם פרידי, עזר המאיור קינגסלי היט. כשה' פרידי נשאל לסבת הדבר מאת היו"ר, השיב, שאת ה' דרייטון, הסניגור הכללי, הולם יותר תפקיד זה, אבל הוא לא הבריא עדיין כל צרכו ואינו יכול להשתתף בישיבה.

לאחר כמה תקונים בהעתקת הפרוטוקול, שנעשו על ידי לורד אירלי נשבע הקפטן פאראדיי, הוא מודיע את שמו המלא: ג’ורג' אלכסנדר מאלורי פאראדיי.

יומנו של פאראדיי    🔗

ה' פרידי הודיע, שלפני ועדת החקירה הובא היומן של ה' פאראדיי.

סיר בויד מרימאן מבקש, שהעד יביא את יומנו החל מיום 15 באבגוסט. בקשתו של מרימאן נתמלאה והתזכיר של תחנת המשטרה, שנכתב בערבית, תורגם. בתזכיר זה לא היו שום רשימות מיוחדות, מלבד אותן הרגילות בכל תחנת משטרה.

שיחת שני המופתים    🔗

כמו כן בקש סיר בויד מרימאן את רשימת השיחה הטלפונית, שהיתה בין מופתי צפת והמופתי הגדול. רשימת השיחה נשמדה, והיא נרשמה אחר כך לפי כח הזכרון של אופיצרי המשטרה.

וזה תכנה של הרשימה:

“תמצית השיחה בין מופתי צפת ובין המופתי הגדול, שהיתה ביום 24 באבגוסט 1929: הבטחון הצבורי הוקם בירושלים כעת. השלטון אוחז בצעדים הדרושים למנוע השנות המהומות”.

שני אופיצרי משטרה, שניהם ערבים נוצרים, הודיעו שהם בטוחים שבשיחה זו לא דנו על שום דבר העלול להסעיר את הרוחות ולעורר מהומות.

דורשים אנשים יותר    🔗

כמו כן דרש סיר בויד מרימאן את העתקת הודעתו של קפטן אדוארד בולפין (יש להזכיר כאן שהוא מת אחרי כן בצפת) למפקד ה“גרין הוורדס”. וזה תוכן ההודעה:

"מצפת למפקד 2 “גרין הוורדס” 29.8.29 1..E. B

“הגעתי בשעה 20.15 (8.15 לאחה"צ). המצב: הרובע היהודי אחוז אש. יצאו למערכה פטרול אחד: 2 שוטרים, שני.N. C ו־12 אחרים. אני שקט לגמרי, אבל דרושים עוד אנשים, האבטומובילים חוזרים”.

סטוקר חוקר את פאראדיי    🔗

סטוקר: היכול אתה לספר לועדה על היחס בין האוכלוסים בצפת?

פאראדיי: בעיר יש כ־3700 יהודים, 11.000 ערבים.

מספר הערבים עולה על מספר היהודים?־היחס המספרי של הערבים ליהודים הוא 1:3.

לאילו מסקנות באת לאחר הוכוח שהיה לך עם נכבדי העיר במסגד, כפי המסופר ביומנך? – קשה להגיד.

באותו זמן נערכה תהלוכה בקשר עם שאלת הכותל המערבי? – קשה להאמין בזה. הערבים הלכו דרך הרובע היהודי.

עלילות על יהודים    🔗

סטוקר: מה עשו המנהיגים?

פאראדיי: מה שרוב המנהיגים עושים במקרים כאלה: הם נעלמו.

מה אמרו לך? – הם אמרו שישתדלו בכל כחם לשמור על השקט.

אתה רושם ביומנך, שספרו לך, שבא אוטו מלא יהודים ושהיו להם שלשה רובים. מי ספר לך דבר זה? – אחד מנכבדי המושלמים. חקרתי את הדבר תיכף ומיד, ומצאתי שהוא לא נכון בהחלט.

לאחר האספה הראשונה שהיתה במסגד היו אילו מעשי אלמות? – היו פגיעות ברכוש היהודים ולא בנפשות, חלונות ודלתות אחדים נשברו. אני בעצמי נפגעתי מאד בקשר עם זה.

האם לא נפצעו ערבים? – עד כמה שאני יודע, לא.

האם לא נשברו החלונות לאחר ששני מושלמים נפגעו באופן קשה? – איני יכול לומר, אבל אני מסופק בדבר.

מה גרם להפגנות?    🔗

סטוקר: מתי נערכה ההפגנה השניה של המושלמים?

פאראדיי: ביום הראשון, 25 באבגוסט.

אתה יכול להגיד אם נערכו הפגנות אלו לאחר שהגיעו לשם הידיעות על היהודים שהרגו ערבים בירושלים? – לא.

האם לא הגיעו שום ידיעות על יהודים שהרגו ערבים בירושלים? – העד (משיב לאחר פקפוק): כן, ודאי היו שמועות כאלו.

האם היתה ההפגנה מיום 25 בקשר עם ידיעה זו? – לא.

מה קדם למה? השמועות מירושלים או ההפגנה? – סבורני, שקדמו ההפגנות. הדבר היה בשעה 11.25 ביום 25 לחודש.

האם אינך חושב שהיתה אפשרות שהשמועות יבואו בבוקר השכם באותו יום, אחת היא, אם השמועות היו נכונות או לא? – כן, אבל הההפגנה הזאת פנתה לבית המופתי לשם קבלת הוראות. באמת. הפגינו לפני בית המופתי.

האין זו הוכחה, שהגיעו אליהם אילו ידיעות מירושלים בלילה הקודם והם רצו לדעת מה קרה? – איני יודע.

וכי אין זו מסקנה? – יכול היות.

נגד היהודים    🔗

חבר הועדה סיר הנרי בטרטון שאל, אם יודע העד בשל מה היתה ההפגנה?

העד משיב, שהמפגינים פנו לקבל הוראות מאת המופתי ואין כל ספק שזו היתה הפגנה אנטי־יהודית.

בטרטון: ההפגנות נגד היהודים הן דבר רגיל בצפת? – לא.

בתשובה לה' סטוקר, אומר הקפיטן פאראדיי, שנפוץ השמשות קרה לא לאחר שנפצעו שני הערבים. אין הוא יכול לומר, אם ההפגנה השניה באה לאחר שבאו הידיעות מירושלים. ההפגנה היתה כדי זריקת אבן מהרובע היהודי.

ה' סטוקר: אני מסיק מזה, שההפגנה המושלמית נערכה על שטח מושלמי?

פאראדיי: אין כל ספק, אדוני. ובכל זאת לא היתה משום כך פחות לא־חוקית.

הם באו כולם בבת אחת? – לא. קבוצות קבוצות בנות שנים־שלשה.

מפני מה אתה קובל על ההפגנה? – אני קובל מאד, כי ההפגנה היתה לא־חוקית.

המפגינים היו נכונים לשחוט את היהודים    🔗

מר סטוקר: בכל אופן, זו היתה בהחלט הפגנת שלום?

פאראדיי: מילא, אדוני, נכון. יום לפני זה שבר המון בן 800 איש שמשות וגרם להיזקות אחרים, ומסתבר, שאילו לא פזרו את ההפגנה השניה, היו מתחילים לשחוט יהודים.

ה' סטוקר מנסה להפסיק את העד, ומר פאראדיי מעיר, שה' סטוקר צריך ליתן לו לגמור.

ה' סטוקר שואל: הוצא קול קורא, שדרש מכל המושלמים לשמור על השקט הואיל ובירושלים לא קרה דבר. הכרוז הזה השפיע?

פאראדיי: כן ברגע הראשון השפיע לטובה. אבל השפעתו לא היתה זמן רב, כידוע, והראיה מה שקרה אחר כך.

סיר הנרי בטרטון: כשאתה אומר שהפגנות אלו הן לא חוקיות. למה אתה מתכוון?

העד: גם מצד החוק הכללי של הארץ וגם לפי חוק מיוחד, שנמסר לי בטלפון ואושר בכתב יום למחרתו; החוק יצא מאת מאיור מקלארין ממלא מקום מושל מחוז הצפון. תקנות אלו הרחיבו את סמכותי בנוגע לפיזור הפגנות וכו' וכו'.

סיר הנרי: אימתי נתפרסמו תקנות אלו? – ביום 24. כל ההפגנות הן לא חוקיות בארץ זו, אלא אם הן נערכות ברשיון.

סטוקר קורא את הכרוז, שפרסמו המופתי מצפת אסעד מוחמד יוסף ועלי רידה ניחאווי, הדורש מאת הקהל להרגע. בתשובה לשאלה אמר העד, כי הוא שמע על כרוז כזה שפורסם גם מאת המופתי בטבריה, אבל לא שמע על הכרוז שפרסמה המועצה המושלמית העליונה. לשאלה אחרת של סטוקר משיב העד, שראש פנה רחוקה 11 קילומטר מצפת. כשנשאל אם ראש פנה משמשת מרכז להכנסת נשק ליהודים. השיב העד בשלילה.

האם מעשי אכזריות נעשו רק בידי הערבים בלבד, או היו גם מקרים שבהם הרגו יהודים את הערבים? – רק מקרה אחד בנפת צפת; בצפת הגינו היהודים על עצמם.

שני הערבים ההרוגים    🔗

סטוקר: שני ערבים נהרגו באחד הבתים? – לא.

אבל שני ערבים נהרגו? – כן.

והם נהרגו בידי יהודים?

העד חשב רגע קודם שהשיב, ואחר כך אמר בתוך הדומיה ששררה באולם: – לא. הם נהרגו בידי ממש. אני הרגתים. הם ברחו וניסו להצית אש בחנות הנפט של קלינגר. אני תפשתים במקום המעשה.

סטוקר: לפי הידוע לי, הוציא האיש הזה את כל הדברים האלה ממחסנו. אולם – מוזר הדבר? – לא הוציא את הנפט.

– איני יודע. אולם במחסן לא היה נפט, אלא פאראפין.

ההיו סחורות במחסן בשעת המאורע הזה? – סבורני שהמחסן היה מלא.

הוא הוציא את הסחורות לאחר מעשה? – כן, את אלה מהן שלא שרפו.

בשעת החקירה העיר ה' סטוקר הערה זו: הואיל ובעל המחסן הוא יהודי, ודאי שהניח את הנפט במחסן שלו. וה' סטוקר שואל: אם יאמר אדם שבעל המחסן בעצמו הצית אש במחסנו, זה יהיה לא נכון?

הער: בהחלט.

סטוקר שואל, אם העד יודע שסוכה קטנה השייכת לערבי, סמוך למחסן הנפט נפרצה לגמרי? העד משיב לו, שדבר זה נודע לו לראשונה בזמן בקורה של הועדה בצפת…

על היריות בחצר הממשלה    🔗

סיר בויד מרימאן שואל, אם אפשר כבר לקבל את הדין וחשבון על החקירה והדרישה שנעשתה בקשר עם היריות בבית הממשלה. ה' פאראדיי השיב, שיוכל להמציא ידיעות על כך בהתחלת הישיבה הבאה. הוא שמע, שנציב המחוז מר מאקלארין עסק או עוסק בחקירת הדבר.

על נטילת הנשק המורשה מהמושבות    🔗

סיר בויד שאל את העד, אם גם מושבות עבריות נכנסות לתוך הגליל שלו, העד השיב בחיוב.

טיר בויד: היו שם מהומות? – כן. העניינים בחטין וביסוד המעלה היו קצת יגעים במשך יום או יומים.

סיר בויד: האם נטלו מחלק מן המושבות הללו את הרובים עוד לפני יולי החולף?

פאראדיי: כן הייתי צריך ליטול אותם עוד קודם לכן. אבל היו לי ענינים אחרים ומשום כך דחיתי את הדבר – להלן השיב העד לשאלותיו של סיר בויד שמכל הגליל והמושבות נטלו את הרובים החתומים בארגזים, ורק לאחדות מהן היו שני רובים לכל אחת.

סיר בויד: היש לך ספק, שההתנפלות זו היתה מאורגנת ומכוונת מראש? – לא היתה מאורגנת. המצב הלך ושקט ביום 27 או 28. יתכן שהידיעות שבאו מחיפה השפיעו על ההתפרצות בצפת.

היש לך ספק, שהסתה עצומה היתה נעשית בתוך צפת ומחוצה לה? – אין ספק, אדוני, ההסתה היתה נעשית. אבל הסתה זו התחילה לא מוקדם מיום 24 באבגוסט.

לא שמע על נסיעות בלילה    🔗

סיר בויד שאל את העד, אם לא היה בצפת מספר גדול של יהודים נהגי אבטומובילים. העד השיב: כן. הוא הסכים לסיר בויד, שגם הנכבדים המושלמים השתמשו בנהגים אלה בנסיעתם לשם בקורי ידידות בכפרים השכנים ובסביבותם, אבל לא ידוע לו, שבחודש אבגוסט היתה תנועה רבה בלילות בין השיכים בצפת ובכפרים מחוצה לה. וסיר בויד הוסיף לדבריו של העד, שהמנהג הוא, שאם קבוצת הנוסעים היא קבוצה שקטה. הם מכבדים גם את הנהג בספל קפה. הוא שאל את העד, אם הוא שמע שהנהגים היהודים נתבקשו להשאר מחוץ לכפר, ולא להכנס לבתים במשך חודש אבגוסט בשעת נסיעות אלו. העד השיב, שהוא לא שמע על כך.

הביאו נפט בכונה לשם הצתה    🔗

החקירה נגעה בעניינו של ערבי אחד, ושמו נאסוך, שהיה פקיד במחלקת הבריאות של הממשלה בצפת, וביומנו של פאראדיי נזכר שאיש זה בלה את חופשתו בעבר הירדן ובארץ ישראל. נאסוך קרא פעם, שברחובות ירושלים נשפך דמם של המושלמים.

העד: הזמנתי את האיש הזה וצויתי עליו, שלא יפיץ שמועות שנעשות התקפות על המושלמים. אולם הוא השיב, שזה ענין דתי, ואין שום נזק בזה שהוא מדבר על עניני דת, אף על פי שהוא פקיד ממשלתי.

העד הוסיף: איימתי עליו לאסרו, כמובן לשם זהירות, אם לא יפסיק להפיץ שמועות כוזבות. אולם אסור היה לי לעשות כך, מוסיף העד מתוך צחוק. איני יודע אם האיש הזה נשא נאומי הסתה ביום המהומות. כמו כן איני יכול לומר אם הצתת האש בחנותו של קלינגר היתה הפעולה הראשונה של הפרעות, אולם המקרה הזה קרה במשך שלשת רבעי השעה הראשונים של המהומות. אין כל ספק בדבר, הוסיף העד, שהיו מביאים בכונה פאראפין או נפט לרובע היהודי להצית את בתי היהודים. כך ספרו לו שוטריו.

על דגל חג’אז    🔗

סיר בויד שאל, אם הדגל הלאומי של חג’אז היה תלוי על המסגד בצפת. העד השיב, שאין הוא מכיר את הדגל הלאומי החג’אזי. בדגל זה משתמשים בתור הדגל הלאומי הערבי, וצבעיו – שחור, אדום וירוק.

סיר בויד שאל, אם אין זו עובדה, שבמסגד נשמעה הקריאה “דין מחמד בסיף” שפירושה ש“דת מחמד קמה בחרב”, וכן גם נשמעה הקריאה “אין אנו רוצים ביהודים בפלשתינה”. העד ענה, שדבר זה קרה מחוץ למסגד. וכן נשמעו קריאות אחרות, כמו: “הלאה הציונים”, ו“הממשלה היא ערבית”. הוא מסכים, שפירוש הדברים הוא שההמון חשב, שהממשלה נוטה לצדו. כשהגיעה המשטרה, הודיע הוא (קפטן פאראדיי), שהוא יירה בהם אם לא יתפזרו, והם ענו: “טוב מאד, תירה בנו”.

מר סטוקר אומר כאן, שידידיו מבינים את המלה “דין”, ש“עם מוחמד קם בעזרת החרב”. סיר בויד שואל וקפטן פאראדיי מסכים ש“דין” פירושו “אמונה”.

צפת עיר הקודש    🔗

העד משיב, שצפת לא היתה כלל עיר ציונית במובן הישר של המלה. בעיר זו ישבו יהודים יחד עם הערבים במשך הרבה שנים. רבים מן הקהלה זקנים וצעירים. מדברים ערבית כלשון טבעית להם (העד מוסיף שאלה היו ספרדים). זו היתה אחת מערי הקודש של היהודים. רבים מן היהודים לבושים כערבים.

המופתי מצפת    🔗

הקפטן פאראדיי מספר כמו כן, שהמופתי מצפת ועלי רידה ניחאווי היו נוכחים בשעה שהשוטרים תקפו את המפגינים ועזרו לשוטרים במלוי חובתם. דעתו של העד באותה שעה היתה, כי לאחר שהוא אמר גם למופתי שהוא יראה אותו כאחראי באופן אישי – שהמופתי יהיה ביכלתו לשמור על הסדר בקרב המושלמים.

המופתי מצפת ניסה לנסוע לירושלים ביום 25 באבגוסט, לאחר שההפגנה פוזרה במקלות. אבל הוא חזר מג’נין. לוו אותו עלי ביי רידה והעו"ד סובחי ביי חאדרה (האחרון נמצא באולם ועדת החקירה – הוא יושב על יד עורכי הדין של הועד הפועל הערבי). סובחי ביי המשיך את דרכו לירושלים העד אינו יודע מתי הגיע לשם. העד טלפן למר פלייאר במשרד מפקד המשטרה שסובחי ביי יצא לירושלים.

סיר בויד שואל: אם נניח שסובחי אל חאדרה הגיע לירושלים, האם קשה היה לו לשלוח ידיעה מרגעת למופתי בצפת? העד משיב, שהקשר הטלפוני נותק, אבל סיר בויד אומר שאם נניח, שהיתה לו הרשות לטלפן האם היה יכול לשלוח הודעה כזאת? העד אינו יודע. כמו כן אין הוא יודע אם סובחי ביי היה חבר הוהע"פ הערבי.

העד נשאל, אם נכבדי היהודים בצפת עשו איזה דבר לשם שמירת השלום, והשיב: הם לא יכלו וגם לא עשו שום פעולות של התגרות. הם היו באים אליו, אל פאראדיי, מספרים לו את דאגתם, ומציינים מקרים מסוימים.

בקש עזרה ולא נענה    🔗

סיר בויד שואל והעד מסכים, שהוא בקש וחזר ובקש כוחות חיזוק. הוא היה פונה לשלטונות ואומר, כי “כל זמן שאין הוא מקבל כחות חיזוק. אין הוא יכול להיות אחראי בעיר”.

סיר בויד: עד כמה שהדבר נוגע לצבור היהודי בעיר, האפשר לומר באמת שזה היה צבור מזוין?

העד: לא. הם היו לא מזוינים בהחלט. העד זוכר מתי הגיע צבא חיל הספר מעבר הירדן לצפת. הם באו בשתי פלוגות. אחת באוטו לורי ואחת רכובים על סוסים. בידם היתה מכונת יריה “הוצ’קינס”.

סיר בויד שואל, אם מר כהן, אעיצר המשטרה¹³, לא הלך לביתו של יהודי, בארשה, לחפש נשק, ואם לא ליוו אותו חיילים מצבא עבר הירדן ומכונת יריה? העד אינו יכול לומר מה היה רושם הדבר; אין הוא יודע.

סיר בויר אומר, שעל היהודים עשה הדבר רושם, שבבית ההוא חפשו נשק בחסותה של מכונת יריה. כל נשק לא נמצא. עונה העד הלאה. העד מכחיש, שנכבדי היהודים מחו למחרת על המעשה הזה, הוא ספר להם שהמושלמים התאוננו, שבבית ההוא יש נשק וכדי להתנהג ביושר לקובלנה זו, נעשה חפוש בבית הזה, נכבדי היהודים מצאו ספוק בתשובתו זו.

חפשו ומצאו אקדח שבור    🔗

סיר בויד שואל: מה עשה ה' כהן באותם שלשת רבעי השעה ביום 29 באבגוסט?

קפטן פאראדיי אומר שהוא היה ברובע האשכנזי וברובע הספרדי.

סיר בויד אומר שהא' כהן ושמונה שוטרים חפשו באותה שעה בביתו של אדם ששמו שפירא, הנמצא ברחוב הראשי, במרחק 300 יארדים מהבנק. העד מכחיש, קרה דבר דומה לזה. מפקח המשטרה כהן תפש יהודי עם אקדוח, אבל נתברר, שהאקדוח הוא שבור.

סיר בויד מטעים לקפיטן פאראדיי, שהנשק הזה ניטל מבית שפירא בשעה שהשוד היה נמשך ברובע. סיר בויד המשיך, שהאיש הובא עם אקדוח בשעה 6 אחה"צ. בעצם מעשה הפרעות.

העד אומר: איני זוכר. היו לי כל כך הרבה ענינים אחרים לחשוב עליהם. – סיר בויד: כן, אבל אני נותן ערך רב לעובדה זו. בבקשה, יואיל להשיב לי על שאלותי.

סיר בויד שואל אם בשעה שנמשך ה“טבח” בשוק עשה ה' כהן ושמונת אנשיו חפוש בבית (יהודי) ומצאו שם רק אקדוח שבור?

העד אומר, שאינו יודע. הוא לא רשם את הדבר. הוא עצמו ושאר האופיצרים והשוטרים היו באותה שעה בשוק. נער אחד נרצח לפני מדרגות בית. הוא סלק את גופתו הצדה. כי חשב שזהו נער מושלמי, ולא רצה שההמון יתלהב עוד יותר. הדבר הצריך זמן, אחרי כן בא לרחוב הראשי הוא מסכים. אמנם, שבמשך 25 דקות לא היה בשוק.

בתשובה לסיר בויד מרימאן אומר העד, שרשימות היומן שלו נעשו בערך חמש דקות לאחר כל מאורע. הרשימות שהוא לא רשם אותן בעצמו נכתבו בידי קופרמן, מושל הנפה, וה' הוליס, המפקח הבריטי, הוא לא רשם את הרשימות הללו ביום 29 באבגוסט בזמן המאורעות.

אז פרצה השרפה והתחיל הטבח    🔗

סיר בויד מרימאן: האם לא במשך 20 דקות אלו שנעדרת מן השוק פרצה השרפה ואנשים נרצחו?

העד משיב: כן.

היכן היה ה' כהן? – הוא היה בשוק.

סיר בויד מרימאן שאל על כנופיות השודדים שהתהלכו ברחובות, והשוטרים לא יכלו להשיג אותן. באותה שעה היו ברובע רק שני שוטרים בריטיים, העד אומר, כי במשך שלשת רבעי שעה היה אתו חלק מצבא חיל הספר של עבר־הירדן, וחלק מהם היה עם ה' כהן. כשהוא קפטן פאראדיי, עזב את המקום, עזבו אותו אף הם.

נתעורר וכוח אם אפשר היה להששתמש במכונת יריה “הוצ’קינס” באופן פעיל ברובע זה.

קפיטן פאראדיי אמר שאי אפשר היה להשתמש בה. כי שדה הפעולה הוא מצומצם יותר מדי. אילו השתמשו במכונת יריה. היו הכדורים פוגעים ביהודים הבורחים באותה שעה, ממש כמו במושלמים.

סיר בויד סבור, שהיו במקום בניינים נבוהים למדי, כדי שאפשר יהיה להשתמש בגגותיהם להעמיד עליהם מכונת יריה שתשלוט במקום הפעולה, אבל הקפטן פאראדיי אמר, שהדבר הזה מן הנמנע. הם יכלו לשלוט רק ברחוב אחד.

דרישתו של קפטן בולפין לכחות חדשים באה מתוך זה, שהוא חשש לאפשרות של התפרצות והתנפלויות מצד הכפרים הסמוכים.

מי שהואשם בהתנפלות    🔗

סיר בויד מרימאן ספר, שנער יהודי אחד ניצל ואחרי כן האשימו אותו שני ערבים ברציחת נער מושלמי, העד אומר, שהם האשימו אותו בהתנפלות, אבל שני הערבים גורשו, מפני שעדותם היתה עדות שקר וההאשמה בוטלה על ידי השופט החוקר. העד לא שמע על שום האשמה שהיהודים ירו במשפחתו של המופתי.

“אמיתו” של הועד הפועל    🔗

סיר בויד מרימאן קורא קטעים מתוך הכרוז שפרסם הועד הפועל הערבי בתשובה על הכרזתו של הנציב העליון. העד (קפטן פאראדיי) מכחיש בזה אחר זה את הידיעות, שפרטו בכרוזו של הועד הפועל הערבי, שסיבת ההתפרצות בצפת היתה זו: עובר אורח בידואי עבר ברחוב היהודים ירי עליו והוא מת לאחר זמן קצר. “אין זה אמת”, אומר העד. כמו כן לא אמת הדבר, שהיהודים ירו במושלמים, או בשעה שהערבים פצעו את היהודים בסכינים ופגיונות, הרי הערבים נפצעו מכדורים של היהודים.

סיר בויד: זאת עשתה המשטרה, לא כך? – ודאי, השיב פאראדיי. חנויות המושלמים ניזוקו, משום שהן היו סמוכות לחנויות היהודיות. יהודים לא שילחו באש את החנויות של המושלמים. לא נכון הדבר, כי 30 חנויות מושלמיות נשדדו ע"י יהודים.

העד מספר שביום 30 באבגוסט בבוקר, כשיהודים אחדים יצאו מן ה“סארייה” (בית הממשלה), הודיעו ערבים, שהם שדדו חנויות יהודיות. המקרה היחידי, שהובא לפני בית הדין היה המקרה היחידי, שעלה בידי השוטרים לגלות.

עזרת הצבא אחרה לבוא    🔗

לאחר חקירה ממושכת בדבר דרישותיו של הקפטן פאראדיי להבאת צבא, הסכים העד בתשובה לשאלתו של סיר בויד מרימאן, שהצבא שנדרש על ידו עוד חמשה ימים קודם לכן. הגיע לצפת שעתים לאחר המעשה

מר פרידי: אילו הציעו לך צבא. כלום אפשר היה לו להשאר במקום באופן קבוע? לא.

ה' הופקין מוריס: אם נניח, שלא היה כאן שום משגה בנוגע לשאלה אם דרשת פאטרול או כחות צבא קבועים, האם אפשר היה לשלוח צבא? – לא.

להלן עומד העד בתשובה לשאלה בדבר התנהגותו של ה' כהן. שהאופיצר הזה עבד באותו יום באופן מפליא. ערבי אחד התנקש בחייו, והמתנקש נידון לשבע שנים עבודת פרך.

במה עסקה המשטרה בשעת הפרעות?    🔗

סיר בויד מרימאן קרא את פסקו של בית־הדין, שהעניש נער אחד (שפירא), על שהחזיק אקדוח, שהיה שבור. בפסק דין זה נאמר, שבביתו של הנער נעשה חפוש נשק. הנער אמר, שהוא החזיק את האקדוח השבור והמקולקל כדי לעמוד בפני המתנפלים. בבית היו רק משפחות מעטות זקנים ונשים, והוא היה המגן היחידי עליהם. בית הדין הטיל עליו רק עונש נומינלי בלבד. מכיון שהוא נאשם על שהחזיק נשק בשעה שש – אומר סיר בויד – הרי ברור, שהחפוש נערך בבית לפני אותה שעה.

מר פרידי: כפי הנראה, רוצה סיר בויד להוכיח, שה' כהן עשה ללא כל צורך חיפוש בבתים בעצם שעת הפרעות?

סיר בויד: זו היא שאלה רטורית מיותרת. מה שאמרתי – ברור מתוך העדות. אמרתי, שבשעה שהתחוללו הפרעות, עשו חפוש בבית, הדבר קרה בין 5.15 ובין שעה 6 אחה"צ, במרחק 300 או 400 יארדים ממקום הפרעות.

מר פרידי חושב, שמתוך יחס הוגן אל ה' כהן יש להזמינו לכאן שיעיד. הדברים שנאמרו כאן יכולים לעורר בלב כמה בני אדם הרהורים בנוגע למעשיו של ה' כהן. יש לקרוא אותו לכאן, כדי שיגן על עצמו.

מי היו הפורעים?    🔗

היושב ראש סיר וואלטר שאו שואל, אם הערבים שהשתתפו בפרעות באו מן החוץ או שאלה היו בני צפת?

העד משיב, שביום המחרת באו אחדים מחוץ לעיר, אבל אלה שהשתתפו בפרעות היו מתושבי צפת.

איזו מושבות ניזוקו בסביבת צפת?    🔗

היושב ראש שואל, אילו מושבות נפגעו?

העד: חטין, ראש פנה ויסוד המעלה (ועין זיתים?). פרות נשדדו בשתי מושבות אחרות.

היו"ר: כמה שנים קיימות מושבות אלו?

העד: כשלשים שנה בערך.

היו"ר: לא היתה שנאה בלבם של חלק מהערבים לגבי היהודים בדבר רכישת קרקעות או דבר מסוג זה? – העד: לא, אדוני.

היו"ר: האין מושבות חדשות במחוזך? – לא. יש רק מושבות אחדות חדשות בסביבות טבריה.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר. לאחר הצהרים לא היתה ישיבה. הישיבה הבאה נדחתה ליום ג' 12 בנובמבר, מפני שיום ב' היה יום שביתת הנשק.

 

הישיבה השש־עשרה    🔗

בישיבת הבוקר, 12 בנובמ. לפני התחלת החקירה, הראה היו“ר על אי דיוקים בפרטי הדו”ח על הישיבות בתוספת השבועית של ה“טיימס”. במקרה אחד – אמר – יש גם מעין הוצאת משפט מראש. היו“ר הביע את תקותו. כי בעתיד יקפידו הכתבים במסירת ידיעות מדויקות לעתוני חו”ל.

קויגלי פותח בעדותו    🔗

נקרא לעדות ראש המשטרה במחוז יפו, קויגלי. הוא נשבע ושלא כדרך העדים הקודמים, אלא כמו קאפיראטה, פתח את התנ"ך ונשקו.

העו“ד של הממשלה, פרידי, מגיש את הראפורט ואת יומן המשטרה של מחוז יפו. הראשון חוקר את העד לורד אירלי. – ק. אומר כי הוא היה ראש המשטרה של נפת יפו בזמן המהומות, הנפה הזאת, המכילה את יפו ואת ת”א, משתרעת עד חברון. עזה ובאר שבע.

הוראות טלגרפיות להפגין    🔗

הפרט הראשון של היומן, הנוגע בענין, הוא טלגרמה, אשר עליה נודע לעד ע"י ה' פאטריג', שהיה אז בעזה, הטלגרמה נשלחה מירושלים לאגודת הצעירים המושלמים ועוררה אותה לערוך הפגנה. הוראות היו צריכות להתקבל מחמדי אל חוסייני, טלגרמה כזאת נשלחה גם לאגודות ביפו ובחברון.

מרימאן ביקש את העתק הטלגרמה ופרידי אמר, כי מחפשים. (בסוף ישיבת הבוקר הודיע פרידי, כי הנהלת הדואר טרם הצליחה למצוא את ההעתק). העד הוסיף, כי ידוע על לא פחות מארבע העתקות של הטלגרמה הזאת שנשלחו לאנשים שונים במקומות שונים.

שלא כעדות קאפיראטה    🔗

בתשובה על שאלת אירלי, האם מסכים העד לדעת ה' קאפיראטה כי ב־16 באבגוסט לא היתה תהלוכת ערבים לבית הממשלה בחברון? עונה העד כי ה' קארי הודיע לו, שקבוצה בת מאה איש, בראשות שני שיכים הלכה בסך אל בית הממשלה. בתשובה על שאלות נוספות מודה העד, כי הוא ידע שבחברון מצפים להפגנה באותו יום אחר הצהרים ולכן צוה על המשטרה להיות מוכנה בקסרקטין.

העד מודיע כי ה' קארי היה תחת ה' פאטריג‘, וה’ פאטריג' היה צריך למסור כל שמועה לה' קאפיראטה, אם כי ה' קאפיראטה אמר שאינו זוכר דבר התהלוכה, הרי הידיעה יכלה להגיע אל העד (קויגלי) רק ע"י קצין המשטרה או קצין המחוז שבחברון.

לורד אירלי מסתייע ב“דבר”    🔗

לורד אירלי שואל את העד על העתון “דבר”.

א.: היש עתון עברי ששמו דבר"? – ק.: היה עתון כזה.

א.: האם אין מחובתך לעקוב אחרי העתונות? – לא. רק בתור קצין המשטרה. – א.: אבל אתה עוקב אחרי העתונות בשעת מהומות? – כן. – א.: האם הובא לפניך “דבר” מיום 21 באבגוסט? לורד אירלי קורא מתוך “דבר”: “חברון לא השתתפה ביום הששי שעבר במהומות, אבל עתה מנסים לשסות את אנשי חברון. נפוצו שמועות, כי היהודים חורשים להתנפל על המסגד, ערבים נקראים להגנת מקומותיהם הקדושים. יש מקום לחשוב שערביי חברון יעלו על ירושלים”.

סניל: איפה נדפס המאמר הזה? – אירלי: ב“דבר”.

העד אומר, כי הוא לא קרא את המאמר. הוא סומך על עוזריו היהודים הממציאים לו תרגומים.

קויגלי חשש וקאפיראטה הרגיע    🔗

לאחר שנהרג צעיר אחד ב־23 באבגוסט הוא טלפן לקאפיראטה וצוה לו לאסוף את השוטרים, שנמצאו במשמרות חוץ לחברון. הוא גם דרש לשלוח שוטרים נוספים מעזה. העד מודה, כי הוא חשש לצרות בימים 23–24 באבגוסט, אבל קאפיראטה הרגיע אותו.

המקור היחידי שממנו שאב העד ידיעות על חברון היה קאפיראטה לכן לא שמע כלום על נאומי־הסתה במסגדי חברון.

אשר לחמדי אל חוסייני אמר העד: הוא קורא תמיד להפגנות. אומנותו בכך. כל הפגנה, המבטיחה לגרום צרות, רצויה לו. הוא מחלק את זמנו בין יפו ועזה.

לורד אירלי: אני מניח, שבהיות הפגנה ביפו נמצא חמדי ביפו ובהיות הפגנה בעזה נמצא הוא בעזה?

העד: ההיפך מזה (צחוק רם). בשעת מהומות ביפו משתדל הוא להיות בעזה וכן להיפך.

האם הוא האיש שרצה לארגן את ההפגנה של אגודת הצעירים המושלמים? כן.

תפקידו של חמדי אל חוסייני    🔗

הרשו לי לספר לכם קצת על חמדי אל חוסייני, הוא מנהיג הקומוניסטים הערבים, והוא גם ממנהיגי הליגה האנטי־אימפריאליסטית. הוא חזר בפברואר מברלין לא"י. תפקידו היה “לגרום צרות”. הוא ניסה לעורר מהומות בנבי צאלח, במוחרם ובחגיגות דתיות אחרות. המתונים שבין הערבים מנסים לעצור את הצעירים, אבל השפעת חמדי חזקה עליהם. שיטתו היתה להשתמש למטרתו באמצעים דתיים.

אירלי: מה תפקידו הרשמי? – הוא בא כוח הארצות הערביות בליגה האנטי־אימפריאליסטית.

העד מוסיף, כי בין חברי אגודת הצעירים המושלמים יש 10 קומוניסטים פעילים. הטלגרמה שנשלחה לאגודה ועוררה להפגנה באה מאת האגודה להגנת הבוראק. העד אינו יודע, אם אגודת הצעירים היא קומוניסטית. הוא סובר שהדבר אינו כך, אבל לשם ארגון הפגנה היו באים במגע עם חמדי, לחמדי אין שום מקצוע קבוע.

אירלי: הוא דג דגים במים עכורים? – נכון.

מוסא כאזים מדפים חוברות הסתה    🔗

אירלי מראה לעד על יומנו מ־16 באבגוסט, ובו כתוב, כי ה' ריגס עוקב אחרי דפוס “אל אקדם”, שנחשד בהדפסת חוברות מסוכנות. שמעו כי מוסא כאזים פחה היה שם לרגלי החוברת שספרה על התפרצות היהודים ליד הכותל, נפוצו שמועות, כי היהודים זוממים להתנפל על יפו.

אותות מבשרים    🔗

עוברים לחקירה בנוגע לנסיון של התקפה על תל־אביב. העד אומר בתשובה לשאלת לורד אירלי, כי יפו ות“א שונות זו מזו. יש יהודים ביפו וצעירים ערבים היו רגילים לבקר בת”א לשם שעשועים.

חששו למהומות עוד לפני 23 באבגוסט. לעד נודע ב־22 באבגוסט כי ניתן צו לאנשים להתאסף ביום המחרת במסגד.

היו"ר: באיזה מסגד! – בכל המסגדים.

נודע שניתן צו. זה היה אות רציני, יהודים וערבים החלו לעזוב את השכונות המעורבות של גבול יפו ות"א.

לורד אירלי: זה היה אות כי מתנהלת הסתה? – היה ברור כי תקרינה מהומות.

מהומות מצד הערבים? – כן. – האם היו לך עוד אזהרות?

מסרו לי, כי חמדי אל חוסייני מעורר את כל הכפרים. האם היו לך עוד סימנים למהומות? – מה־16 באבגוסט.

כשאין עוקבים את העתונות העברית    🔗

היו“ר: ההיתה התנועה ניכרת? – כן. העד לא שמע על הפגנה בלוד ולא על סימנים מבשרי רע מפתח תקוה, לא הובאו לו הידיעות מ”דבר ומ“הארץ”, שבהם הודיעו הכתבים מפ"ת, כי שוטרים ערבים עוזבים את המושבה, פועלים ערבים באים לגבות את המגיע להם, ושהנשים הערביות עוזבות את המושבה.

א.: קרבת ת“א האם היא תמיד בבחינת “נסיון” לערבים בשעת מהומות? – כן. – א.: ההמון ביפו נוח להתלהב ולהתרגז? – כן. – א.: התפקיד העיקרי של המשטרה במקרה מהומות הוא למנוע את הערבים שלא יפשטו על ת”א? – כן.

פשר האסון בתל־אביב    🔗

מתברר משאלות ותשובות אחדות, כי יפו ות"א נפגשות במאנשיה (נוה שלום) והתקפות מיפו צפויות תמיד מצד מאנשיה.

א.: חוץ מההתקפה מצד מאנשיה לא קרה כלום בת"א אלא יריות מן המארב? (הכונה ליריותיהם של ערבים מהפרדסים במזרח ת"א) – ק.: לא. היה אינצידנט אחד. כניסת יהודים לשכונה הערבית אבו כביר – א.: כניסה? האם אין זה המקרה במכונית של יהודים שנסעו להוציא יהודים שנשארו בתוך בית החרושת לספירט? (הכונה לפועלים בביה"ח לספירט של פולו הנמצא בפרדס באותה סביבה ערבית). – כן, אבל זה לגמרי לא היה נחוץ. – א.: אם זה היה מיותר או לא, אבל הלא הם הלכו כדי להציל את הנשארים בבית החרושת? כן, אבל לא היתה שם מכונית משוריינת.

א.: ההלכו היהודים לערוך התנפלות? – ק.: כמובן שלא. איך נהרגו גולדברג וחבריו?

העד מוסיף: ארבעה יהודים נהרגו וחמשה נפצעו. כשנסעה המכונית המשורינת אל בית החרושת להוציא את היהודים, ראתה מכונית גדולה נוסעת ובה גולדברג וחבריו. הם אמרו לקצין המשטרה, כי הם הולכים להוציא שני יהודים מבית החרושת. קצין המשטרה אמר להם: שובו, ואני אגן על הנשארים בבית החרושת. גולדברג פנה לשוב, אבל לא ידע את הדרך הנכונה. המכונית נתקלקלה כאשר רק נכנסה לשכונה הערבית. המכונית נעצרה. הערבים ראו יהודים והתנפלו עליהם. נהרגו ארבעה וחמשה נפצעו.

ההתקפה על ת"א תוצאות ההסתה    🔗

בתשובה לשאלה אחרת ענה העד כי איננו מפקפק כלל בזה שההתקפה על ת"א באה כתוצאות ההסתה במחשבה תחילה.

ריגס עמד בפרץ    🔗

לעצם ההתפרצות מספר העד: הקצין ריגס ירה על ההמון כשהיה כבר מוקף ונתקף. אחד צעק: “הרוג ריגס”. יריותיו מנעו את ההתקפה על ת"א וגם על השכונות הסמוכות. לריגס היה אקדח ולארבעת השוטרים אתו היו רובים.

נגעו בענין כפר סומיל. אמרו על מ“מ ראש עיריה ת”א. כי הוא ביקש טלפונית מהעד לשלוח שוטרים להגן על כפר סומיל (ליד שכונת הצפון) מפני שיהודי ת“א חושבים להתנפל עליו. מר רוקח הכחיש שהוא הודיע כדבר הזה לעד ע”י הטלפון או בכלל. באיזה אופן אחר. העד מסכים כי כאן היה יכול להיות פשוט מקרה של אי־הבנה.

שקר בפי הועה"פ הערבי    🔗

לורד אירלי קורא בפני העד קטעים מתשובת הועד הפועל הערבי למנשר הנציב. העד מודה, כי מה שנאמר בתשובת הועה“פ הערבי אינו נכון כלל לגבי מחוזו, מחוז יפו. אירלי ממשיך וקורא לעד את הכרוז העברי שהודבק בת”א ב־25 באבגוסט, בו נקרא קהל ת"א לשקט ולמשמעת מוחלטת. העד מודה, כי אם באמת פורסמו כרוזים כאלה, הרי הן התעודות המתאימות לזמן ההוא.

קויגלי עובר לידי סטוקר.

חקירתו של סטוקר    🔗

סטוקר: האם ראית את הכרוז שהוציא מופתי ירושלים ב־24 באבגוסט שהקריאוהו במסגדים? – לא. – ס.: בכרוז של המופתי נאמר, שהיו שמועות וידיעות, כי הממשלה זיינה את היהודים. הממשלה הבטיחה למופתי כי השמועות מחוסרות כל יסוד, וכי הממשלה לא זיינה את היהודים. כמו כן לא נכון הדבר שהחילים ירו אך ורק בערבים. הכרוז קורא לערבים להשתדל להמנע משפיכת דמים. העד ענה שלא שמע על הכרוז הזה – ס.: התזכור את מנשר הנציב העליון? – כן. – התזכור את התקון? – מרימאן, מבלי לקום, שואל: איזה תקון? סטוקר מביט אל עוזרו. סטוקר הושיט אח“כ לעד את ההודעה של הועה”פ הערבי.

לא, לא, לא!    🔗

בתשובה לשאלה, אמר העד מתוך הדגשה רבה: אף פעם לא זויינו היהודים ע"י הממשלה: – ס': האם לא ניתנו ליהודים רובים? – לא. לא, לא, שום רובים לא ניתנו להם. – סי: האם לא היו ליהודים רמוני־יד? לא. הדבר הזה אינו נכון. – האם לא היו להם קופסאות־פח ובתוכן חומר מפוצץ? – לא.

סטוקר: האם לא היו להם פצצות? – לא.

האם לא היה שוטר־יהודי שלבש מדים והתנפל על ערבי? – איש נמסר למשפט.

הרובים של חולדה    🔗

סיר הגרי בטרטון: איזה כלי זין נלקחו? – 22 רובים ו־2 אקדחים אצל יהודים. רובה אחד ו־4 אקדחים מערבים. 18 מהרובים האלה נמצאו בחולדה (מר לויד. מזכיר הועדה, מראה את חולדה על המפה). אז סופר לועדה, כי חולדה נתקפה והמושבה נשרפה, עד בוא הצבא הגנו עליה השוטרים והמתישבים. הצבא לקח את הרובים וצוה על התושבים לעזוב את המושבה.

סטוקר: חמדי חוסייני זה – מדוע אמרת עליו שהוא קרובו של המופתי ושל ג’ימאל חוסייני? – הוא קרוב, אבל אינני יודע מהי הקרבה.

לרגל שאלה, אם אפשר לסמוך על הדו"ח של מר ריגס, הודיע פרידי שריגס נקרא להעיד.

דעתו של כל איש בעל שכל בריא    🔗

בתשובה לשאלות נוספות חוזר העד ואומר, כי ההסתה במסגד גרמה לבלבולים. מספר נאומים כאלה נישאו ביחוד ע"י חוסיני. סטוקר: אתה אומר שריגס היה נמצא במצב דחוק אילולא ירה? האם זאת היא דעתך? – זאת היא דעתו של כל בעל שכל בריא.

העד מודה, כי הערבים היו נרגזים. אולם הוא לא יסכים שהם חששו מפני התנפלות של יהודים עליהם.

סטוקר המשיך לשאול שאלה אחרי שאלה. מרימאן הפסיקו ואמר: לא נתת לעד לגמור אף עדות אחת.

המסיתים אשמים בכל    🔗

קויגלי: אילו היו המסיתים מניחים לקהל, היה נשאר שקט לגמרי. – העד מסר שורה של שמות אנשים אשר נאמו נאומי הסתה. הם דברו על לחץ מצד היהודים והממשלה הבריטית, השתמשו ככל האפשר בענין הכותל המערבי. העד אמר, כי היהודים עלו בסך לירושלים (בתשעה באב?).

התעמולה החלה באפריל    🔗

היו"ר: האם לא נישאו נאומים לפני 14 באבגוסט? לא… אמנם כן. חדשים אחדים לפני המאורעות נישאו נאומי הסתה בכוון אחר, בכוון אנטי־אימפריאליסטי. אבל חוסייני (חמדי) נוכח, כי רק באמצעי דתי יעורר מהומות. החל מאפריל נעשתה פעולת ארגון ותעמולה נמרצת.

בטרטון: ולפני אפריל? – אפשר לומר מאז שב חמדי מברלין (בפברואר).

בתשובה על שאלת סטוקר, אומר העד כי “ברית טרומפלדור” קבלה החלטות ידועות ועברה ברחובות מתוך קריאות: “הלאה קית רוטש”. זה היה קשור בשנוי האוירה.

היו"ר: זה הגביר את הסכסוך הדתי שבין הערבים והיהודים? – כן.

העד הוסיף, שבין המפגינים היהודים לא היתה השפעה קומוניסטית. “ברית טרומפלדור” איננה הסתדרות צבאית. אין לו ידיעות מסוימות על ההגנה.

בתשובה על שאלה, אם הוא יודע את השיך מוזאפאר, והאם הוא אגיטטור? העד ענה: כן, מאד מאד.

סטוקר שואל את העד על המשפחות שנרצחו ביפו ועל מקרי שוד מצד היהודים. העד נשאל גם על הנער הערבי שנפצע, והאם המתנפל עליו לא נאסר? העד ענה: הנער נאסר והוא נאשם בהתנפלות על יהודים. סטוקר גמר, מרימאן קם, הוא קורא את ההחלטות שנתקבלו בתל־אביב באספה בבית העם בערב תשעה באב, ואת תקנות “ברית טרומפלדור”. בחדר הישיבות פרץ צחוק כשמרימאן קרא מתוך תרגום התקנות: “צעירים משני המינים. למעלה מגיל 14, רשאים להספח לברית”.

בשעה 1 אחה"צ בדיוק נגמרה חקירת העד והישיבה נסגרה.

 

הישיבה השבע־עשרה    🔗

ה' א. ו. ריגס, סגן מפקח המשטרה במחוז יפו, נקרא ראשון להעיד ב־12 נובמבר אחה"צ. בתשובה לשאלות הלורד אירלי אמר שהגיעו אליו ידיעות כי ביום 24 באבגוסט תתקיים הפגנה ברחבה שלפני העיריה ביפו. הוא ה' דיגס, אחראי לבטחון הצבורי ביפו והמחלקה המיוחדת לו היא הבולשת.

אירלי: לפני ה־22 הגיעו אליך אזהרות מפני מהומות?

– שיערנו שהפגנת היהודים ליד הכותל עלולה להרגיז את מחנה הערבים וממילא אחזנו בכל אמצעי הזהירות הדרושים.

שוב חמדי חוסייני ודרשנים אחרים כמוהו    🔗

– הלא היו ביפו בני אדם אשר היו מבקשים הזדמנות לנצל הפגנה כזו?

– היו והיו, ולא עוד אלא שריגלנו מקצתם.

– חמדי אל חוסייני היה אחד מהם? – כן.

– מלאכתו היתה בכך? – כן.

– היו בני אדם, שהיו מבקשים תואנה דתית כדי לנצלה?

– יש סוג של אנשים כגון חמדי אל חוסייני שכל מקום שמתכנסת כניסה או מתאספת אספה, הם מתאמצים להכניס לשם פוליטיקה, ובכל עת מצוא הם ממהרים לדרוש ולנאום.

ואם זימן להם המקרה אפשרות לחמם את האטמוספירה בדברים שבאמונה, לא כך הם עושים?

– הללו לא יניחו שום הזדמנות לשאת נאומים.

מר ריגס אמר עוד, כי ביום 23 באבגוסט הגיעו לאזניו ספורים על הפועלים הערבים בפתח תקוה, שזה זמן מה הם מוציאים את נשיהם וטפם מן המושבה ועכשיו מסתלקים בעצמם.

אסמעיל תובאסי ומוזאפאר    🔗

לורד אירלי: הידוע לך דבר על אסמעיל תובאסי?

העד: רשום אצלי שב־22 בחודש בצהרים יצאו יחדו אסמעיל תובאסי ועבד אל קאדר אל מוזאפאר ושבו ליפו באותו ערב. מסרתי אינפורמציות שבאו לידי, שלא היתה ביפו הפגנה עתידה ליום המחרת, ולמעשה לא היתה ההפגנה ביום ה־23, ולא עוד אלא שהיה מעט מאד מתרחש שם עד שהחילו מתפשטות הידיעות לאחר הצהרים, שהיו מהומות בירושלים.

דרשתו של שיך    🔗

לורד אירלי: כלום לא נודע לכם בשעה יותר מאוחרת אחה"צ שהערבים נצטוו להופיע במסגד למחר בבוקר?

העד: בשמונה וחצי בערך בערב, בכ"ג באבגוסט דרש שיך אחד לפני כמאתים איש במסגד. כך נמסר לי בראפורט של המשטרה שהוגש לי, וזאת תמצית הדרשה: המושלמים! אומר אני לכם, כי מקרה רציני קרה את אחיכם אשר בירושלים. מאה נהרגו וחמשים נפצעו בהקריבם את נפשם בעד הכותל המערבי הקדוש. נהרגו במכונות יריה אשר לממשלה הבריטית ובכלי המלחמה אשר ליהודים שעמדו על משמר אדמת־קדשם. הלא יתכן כי ביניהם היו לכם אוהבים או קרובים. לא אוכל לתת לכם עוד פרטים עתה. אם יש את נפשכם לדעת עוד, התיצבו במסגד הגדול מחר. כששאלו את השיך אם צריך לסגור את החנויות ענה, שאם אנשי דת הם – יסגרו את חנויותיהם. ואם לאו – יפתחון.

מוזאפר “מרגיע” את הקהל ותובאסי דורש ומתעלף    🔗

מר ריגס סיפר, שהשיך מוזאפאר היה אחד מהנכבדים שקבלם מושל המחוז לראיון ב־25 לחודש, ובקשם להשקיט את העם, ואמנם בבוקר ההוא דבר לפני העם ובקשם להמנע מהפגנות. אבל השיך תובאסי, שנאם לפניהם אחריו, קרא: “בשם האלהים ומחמד ודתנו, אין אנו רוצים יותר במחאות. זה עשר שנים אנו מוחים. עלינו לערוך הפגנות ולמסור את חיינו, אם יהיה צורך בעד מולדתנו”. משסיים השיך תובאסי את דרשתו – נתעלף.

אירלי: בשעה 10.80 בערך כבר התעודד עד כדי ללכת בדרך למסגד המנשיה?

למסגד לא. אבל בדרך למנשיה הלך.

במקום הזה אירעה ההתנפלות הראשונה, ומר ריגס פתח ביריות, וכאן היה איום מצד אחד מן ההמון להרגו.

הכנופיה של המסיתים    🔗

מר סטוקר עומד לחקור ולדרוש את העד.

מר סטוקר: וכי לא היית אומר שתובאסי הוא כבן עשרים?

העד: לפי אומדנא שלי כקצין משטרה הייתי אומר שהוא למעלה מעשרים שנה.

בתשובה לשאלות ענה ה' ריגס, כי הטון הכללי של נאומי תובאסי הוא פוליטי ולא דתי, הוא אחד מהכנופיה הקטנה של אגיטטורים מדיניים, אבל יש קבוצה גדולה הרבה מזו של אנשים כבירי־ימים מאלו, המנסים להשקיט את ההמון. העד סבור, שדברי השיך שמאה נהרגו וחמשים נפצעו בירושלים ושהשתמשו בפצצות אינם אלא שקר.

מר סטוקר: האם שקר פשוט היה הדבר, שנהרגו ערבים בירושלים בו ביום? – היו הרוגים, אבל אף בקירוב לא הגיע מספרם למספר הנאמר.

– בעדות לא נרמז כלל, שביקשו הערבים להרוג איש מהמשטרה כלום חשבת את ההתקפה עליך להתקפה אישית?

– לפי הדברים שנאמרו באותו מעמד. אני משער כן.

“כדורי דום־דום”    🔗

היו ערבים שנפצעו בכדורי דום דום?

יש רופאים שאינם בקיאים במדיצינה יורידית, והוגד לי, שאחרי בדיקת הגופות אמרו רופאים שהשתמשתי בכדורי דום־דום. הסברתי לאנשים שכדורים אלה קורעים חורים גדולים מאד ושאילו הגיעו עד העצם היו מתפשטים.

לפי היריות לא נתקע חרטום מכוניתך בחול וערבים לא עזרוך לחלצה?

– איני יודע דבר. מזה ולא שמעתי דבר על זה.

היו"ר מפסיק ושואל: איפה הופיע הראפורט על השמוש בכדורי דום־דום? – מר סטוקר משיב, שאינו יודע אם הוא נמצא בדין וחשבון של מחלקת הבריאות או לא.

עדותו של חאלים באסטה; העד חשש למהומות    🔗

אחרי ריגס העיד חאלים באסטה, קצין משטרה ברמלה. לשאלות הלורד אירלי הוא משיב בערבית, שביום 21 באבגוסט נסע לירושלים ועל פי מה שנודע לו שם חשש, שמא יפרצו מהומות בכל הארץ. – בכ"ב בחודש הגיש רפורט, שהזכיר בו את השמועות על הרג ערבים בידי יהודים בירושלים.

לורד אירלי: וחשבת את הידיעות שבידך לרציניות עד כדי כך שעוררוך לסייר את כל הכפרים שבגלילך כדי להתראות עם השייכים והמוכתרים?

– לא חשבתי אותן לרציניות ביותר, אבל ראיתי חובה לעצמי לחקור את הדבר. לא התריתי באנשים ולא הטלתי עליהם אחריות. אבל ראיתי חובה לעצמי להסביר להם את המצב. אמרתי להם שאם יגיעו לאזניהם שמועות, לא ישימו לב אליהן. אף על פי שלא הייתי סבור שיארע דבר, נראה לי שיש צורך לאחוז באמצעי זהירות.

המצב בפתח־תקוה    🔗

ב־23 באבגוסט הלך מר באסטה לפתח־תקוה, אחת המושבות שבגלילו, ומצא את המצב משביע רצון. אמרו לו שהפועלים הערבים יצאו, בכל זאת לא חשב, שדבר זה יביא לידי איזה מאורע. על יציאת הערבים הודיע הועד החקלאי של פתח־תקוה. כשהוסיף לורד אירלי לשאול עוד שאלות, הודה העד שהועד החקלאי נראה שרוי בדאגה מפני יציאת הערבים. העד נשאל, אם מסר לו הועד שהערבים התחילו מוציאים את בני־ביתם עוד בראשית השבוע, והוא ענה שאפשר כך אמרו לו, אבל אינו זוכר בדיוק. אולם יודע הוא, שמקצת הערבים המשיכו לעבוד אף לאחר שהתחילו המהומות. אחד מהם נתפס בפרדס של תפוחי זהב ונאשם בטלטול פצצות. מפרט זה הסיק כמובן שהערבים נשארו עדין עובדים לאחר שפרצה הרעה. הערבי הזה יצא זכאי מהאשמה זו.

מר סטוקר: מתברר שהוא היה נושא תפוחי־זהב בפרדס.

ברמלה ובלוד    🔗

העד אומר שהשמועה, כי היהודים הורגים ערבים בירושלים. נתחזקה הרבה ביום 23 לפנות ערב, כשראו האנשים מכוניות ואבטובוסים עוברים דרך רמלה בדרכם מירושלים. אחדות מהמכוניות נראו כאילו נתנפצו, והוא עצמו ראה נהג אחד שנפצע בראשו.

הערבים המזוינים בדרך ליפו ביום המאורעות    🔗

בבוקר 24 נערכו הפגנות גדולות בלוד וברמלה מפאת השמועות הבאות מירושלים. העד אינו סבור, שהפגנות אלו היו מאורגנות. ביום 25 היתה עוד הפגנה בלוד, בשעה שהיו מהומות ביפו, אחרי ההפגנה עיכבו את המפגינים בדרכם ליפו ומצאום מזויינים. בצרפנד נאסרו שבעה מהם, לאחד היה רובה ולשאר סכינים ומקלות. לא מלוד ומרמלה בלבד היו, אלא מעוד מקומות אחרים.

חולדה וכפר אוריה    🔗

לורד אירלי שואל על המושבות חולדה וכפר־אוריה, שאף הן נמצאות בתוך גליל העד. הראו לעד תצלומים שהכיר אותם כשרידי שתי המושבות הללו, יהודי אחד, אמר נהרג בחולדה ואחד נפצע. איש לא ניזוק בכפר־אוריה מפני שהמושבה נעזבה מיושביה בעזרת הערבים השכנים.

לורד אירלי: העשית כל מה שהיה בידך לעשות בזמן המהומות הלא כן?

– עשיתי מה שהיה הכרחי לעשות.

– והלא תקפוך על כך בעתונות הערבית?

– אין אני יודע מי הכותב, אבל “אל ג’אמעה אל ערביה” אמרה מה שאמרה על הדבר.

בתשובה לשאלות ה' סילי ענה העד, כי בלכתו ללוד עזרו לו ראש העיריה והאוכלוסים עצמם, אף ראש עירית רמלה ועוד נכבדים ערבים עזרוהו. מאלה קבל את כל העזרה שבקש.

בזה נגמרה עדות קצין המשטרה חאלים באסטה.

שיאן מספר על ט' באב על יד הכותל    🔗

אחריו נקרא על פי ה' סילי, מטעם הועה“פ הערבי, ה' וינסנט שיאן (Sheean). שיאן אמר שהוא אזרח אמריקני, המתגורר בארץ מחודש יוני בתור עתונאי. מטרת בואו היתה לאסוף חומר לתאור המצב כפי שימצא אותו. ב־14 לאבגוסט אחה”צ באה הגברת גולדסמידט לבקרו בהוספוציום האוסטרי שהוא דר שם, וספרה לו, כי בלילה תהיה הפרעה על יד הכותל המערבי, הזמינה אותו לבוא עמה, ולעזור לה לכתוב טלגרמה על הנעשה לכשיעשה היא אמרה כי מצפה היא ל“הלולה” (תרגום הבטוי האנגלי), שהיא עצמה אינה עתונאית, אבל ממלאת היא מקום עתונאי אחר הנמצא בחוץ לארץ באותה שעה. יודעת היא שמתרחשת קטטה. לפי שמתכנסים חלוצים מכל המושבות ושלשת רבעים מהם יהיו מזוינים. אף “הדסה” הכינה “מטות” נוספות להובלת פצועים, בשעה חמש הלך הוא, שיאן, עם אותה הצעירה. כשהגיעו. לכותל לא מצאו שם מתפללים אלא מתי מספר מן האורטודוכסים ושוטרים הרבה יותר ממתפללים. לחלוצים לא היה זכר, לאחר ששהה זמן מה הלך לו וחזר לשם בשעה שבע בערך, אז היתה הככר שלפני הכותל מלאה חלוצים. בפנה אחת על יד הקיר החדש ישבה קבוצת מתפללים ספרדים על הרצפה עם החזן שלהם והיו מקוננים את קינות תשעה באב. בזוית ממולם היתה קבוצה של חמשת יהודים תימנים אף הם עם החזן שלהם. את שאר הככר מלאו החלוצים. הא' שיאן מתאר את החלוצים כבחורים מבני 18 עד 30. אלו הם מהגרים, רובם ממזרח אירופה, שבאו לכאן ע"י לשכת העליה הציונית.

המשטרה והחלוצים    🔗

האינצידנט הראשון, שהעד ראה, היה שערבי נוצרי נדחף על ידי הקהל. איש זה נלקח הצדה על ידי שוטר. היה עוד ערבי שניסה ללכת דרך הרובע מסופו, מן המקום שבו דר המופתי, הוא רק צעד כמה צעדים קדימה, והנה ראה המון חלוצים מתנפלים עליו. השוטרים מהרו למקום והרחיקוהו ממקום ההתקהלות.

אקדוח אחד    🔗

ה' שיאן אומר, שהוא לא חשב שזו היתה הפגנה מסודרת. זו היתה פשוט אספת קבוץ של חלוצים מכל קצות ארץ ישראל, וביחוד מהמושבות לכשנשאל אם מי שהוא מהם היה מזוין, חזר על דבריו הקודמים, שספרו לו, כי שלשת רבעים מהם היו מזוינים, אולם הוא עצמו לא ראה יותר מאקדוח אחד שבלט בכיסו של אחד החלוצים.

ה' אירלי: היו בידי מי שהוא מהם מקלות? – לא, אין הם נושאים מקלות.

חכה למהומות    🔗

יו"ר הועדה: אתה סבור, ששלשת רבעים מהם היו מזוינים בנשק אש? – אין אני סבור כלום. אני חוזר רק על מה שספרו לי. במושבות יש לכולם נשק אש, מישהו ספר לי, שיתכן שיפרצו מהומות ברגע זה על יד הכותל המערבי, הואיל והכותל המערבי הוא אחד הדברים המאחד את כל היהודים.

ביום 23 באבגוסט בשעה 1.30 לערך ספרו לו שהיתה התקהלות גדולה על יד שער דמשק. הוא הלך לשם מיד ומצא שם קהל רב, מוסת ונרגש העד לא ראה שום נשק אש, אולם לכולם היו מקלות וחרבות.

סיר בויד חוקר את העד:

אתה עתונאי, בא כח אגודת העתונות הצפון אמריקאית? – כן.

אתה עדיין בא־כחה של אותה האגודה? – לא.

כפי שמתברר היו השקפותיך כל־כך אנטי־יהודיות שהוכרחת להתפטר? – התפטרתי מפני שחשבתי, שהעתונים שלי ירגיזו כשידפיסו את הידיעות שלי.

השקפותיך הן אנטי־יהודיות? – אנטי־יהודיות לאו דוקא, אני – אנטי־ציוני.

אנטי־ציוני או אנטישמי    🔗

היושב ראש: התפטרת מפני שחשבת שאתה יותר מדי אנטי־יהודי בשביל עתוניך? – לא רציתי להביא את העתונים שלי לידי אי־נעימות רבה.

ה' מרימאן: אתה אנטי ציוני בהחלט ומתמיד? – אין לי כל סימפטיות לציונות.

היית סבור, שמוטב היה אילו לא היית סופרם של עתוניך ומפני כך התפטרת? – כן.

בתשובה לשאלת היו"ר, השיב ה' שיאן, שהוא לא התפטר בפועל ממש, הוא לא היה בעצם סופרם של העתונים הללו למשלוח טלגרמות. הוא שמש רק לכתיבת מאמרים, אולם כשהתחילו המאורעות התחיל לשלוח גם טלגרמות.

רצה להזהיר…    🔗

ה' מרימאן; ספרו לך, שיש לחכות להתפרצות מהומות בליל ה־14 באבגוסט, האם לא היתה לך אכזבה, מבחינת מבט עתונאית, לאחר שלא קרה כל דבר? לא התענינתי בדבר מבחינה זו. היה בדעתי להזהיר את הפקידים הבריטיים וגם את באי כח המושלמים האחראים שישגיחו שהקהל לא ימצא ברחובות, אולם לא הכרתי איש מהם.

מומחה למנהגי ישראל    🔗

מרימאן: שמת לבך לעובדה, שיש מנהג אצל חלק מן הקהל לבקר על יד הכותל המערבי ולא לעמוד שם להתפלל? – לא ראיתי איש עושה כך. איני סבור שכך הוא המנהג.

היו"ר מעיר, שלפי ידיעות ממקורות אחרים שניתנו לו, ידוע, שיהודים נוהגים לבקר על יד הכותל המערבי בליל תשעה באב, ולא רק לשם תפלה בלבד.

מרימאן: שני מיני בקורים ישנם: לתפלה ממש ובקור סתם שחוזרים מיד. דבר זה ידעת? – לא. וכי לא היה קו מגביל באמצע להבדיל בין הבאים וההולכים? – כן.

מרימאן: את זאת לא הגדת לנו. אמת שתנועת מוגראבים וערבים משכני המקום גרמה הפרעה ידועה שהלכה וגדלה? איני יודע פירוש הדברים. אני ראיתי רק שני אנשים שהיו עושים כן, ועליהם ספרתי.

שיאן חולק על בינה    🔗

בתשובה לשאלת ה' מרימאן. במה לא דייק הרפורט של מר בינה, השיב ה' שיאן, שלדעתו לא העריך בינה כראוי את כל תכונת הקהל. אין בראפורט דבר שיעלה על הדעת שהאנשים היו נרגזים מאד. הערב (ליל תשעה באב) היה שקט בנוגע לתוצאותיו, אבל לא בנוגע לתנועה שעורר. העד אומר, שלא יכול היה לעשות כלום ב־23, כשראה את הערבים מתפרצים לתוך בתי הגורג’ים. אף על פי שפקידי הממשלה עמדו במרחק פחות ממאה יארד משם, פקיד הממשלה, שהיה עמו באותה שעה, היה מר קאמפ, שופט חוקר בירושלים.

נפנפו בסכינים ובחרבות    🔗

בתשובה לשאלות ה' פרידי אמר ה' שיאן, כי בשעת ההתנפלות על הגורג’ים לא היתה לו אפשרות לעבור את הרחוב, כי הוצרך לעשות דרכו בתוך קהל אנשים שהיו מנפנפים בסכינים ובחרבות. כיון שהיתה אפשרות ללכת לצד מעלה הרחוב, עלה לבית החולים האיטלקי, במקום שהיו שוטרים בריטיים מזוינים והודיע להם.

פרידי: באת לכתוב מאמרים? כן.

על מה? – בעיקר הייתי מעונין בציונות. אז הייתי מתיחס אליה בחיוב מאד. מתענין אני בה כב“נסיון”.

ולא כתבת מפני שבא שינוי בהרגשותיך? – שנוי בהרגשותי התחיל ביולי, ובפרט באבגוסט, אבל לא משום זה התפטרתי, דבר זה עשיתי מפני שחשבתי שאגרום נזק לעתונים שלי. שמעתי, שנערכו הפגנות לפני משרדי העיתונים שלי בניו־יורק.

‘הראפורטים’ המדויקים של שיאן    🔗

מכתביך היו ראפורטים מדויקים? – כן. ספרתי בדיוק מה שראיתי כאן. מי היו אלה בניו־יורק, שהיו קוראים: “הלאה הניו־יורק ווארלד”? – איני יודע. משער אני: ציונים.

סיר הנרי בטרטון: אמרת שביום 14 הוגד לך שיש לצפות לפרעות על יד הכותל המערבי? – הוגד לי, שעתידה להיות “הילולא”. לא האמנתי כלל. אמרתי למסור לפקיד ממשלתי, אבל היחידי שהכרתי מהם היה בסוריה, בתשובה לשאלת ה, סילי אמר ה' ש., שמספר המתפללים ממש על יד הכותל המערבי בערב של 14 באבגוסט לא עלה על 25 או 30 איש. העד אינו יכול לשער כמה היה מספר שאר הקהל, אבל הם מלאו את כל הרחבה.

 

הישיבה השמונה־עשרה    🔗

ישיבת הבוקר ביום 13 בנובמבר נפתחה בשעה 11 ורבע, מפני שחברי הועדה ועורכי הדין נועדו להתיעץ תחילה.

ראשון נקרא להמשיך את עדותו ה' שיאן. העורך דין של הערבים ה' סילי חוקר אותו.

סילי: הסבר לנו, מפני מה לא הודעת למשטרה, כשהוגד לך שעומדת להתפרץ “הילולא”?

ה' שיאן: באותה שעה לא האמנתי לדברים, וכשבאתי אל הכותל ראיתי שיש שם שוטרים בריטים.

יהודי פסול לכתיבה ב“טיימס”?    🔗

סילי: בנוגע לזה שממשלת ארץ ישראל התנגדה לכך שה' אגרונסקי ישמש כבא כח ה“טיימס”, אמרת אתמול, שאתה מתפלא לשמוע כזאת, מה פירוש דבריך?

תמוה היה בעיני שיעשה הצעד הזה בצורה שנמסרה לי, הדבר נראה לי מן הנמנע, הואיל ורוב סופרי העתונים שבירושלים הם יהודים. ¹⁴

אם נעשה צעד כזה צריך היה לנמקו בזיקתו של מר אגרונסקי להנהלה הציונית. נשתוממתי על שנמצא הפסול דוקא ביהדותו.

שיאן והציונות    🔗

סילי: בדבר הפסקת קשריך עם האנשים, שעבדת בשמם בזמן שהגעת לכאן, ושלחת טלגרמה בעניין זה. זוהי העתקה ממנה? (סילי מראה אותה לעד). קשה קצת לקרוא אותה מפני שנכתבה בלשון רמזים של עתונאים. עליה כתובת: פרטי, לא לפרסום.

העד קורא את הטלגרמה תמצית דבריו היא, שאין הוא רוצה לשמש יותר כבא־כוחם, אבל אם הם עומדים על כך, הרי הוא רוצה תחילה להגיד להם דברים אלו: כשיצא מניו־יורק התייחס ברצון גמור לציונות ובא לארץ ישראל כדי לכתוב ולהכשיר את עצמו להרצות אחר כך על הציונות. אבל לאחר ששהה זמן מה כאן בא לידי מסקנה, שהציונות היא אגריסיבית ומסוכנת. ויש בה משום עול. ביום 14 באבגוסט אמרו לו ידידים ציונים ש“לא איכפת להם אם ישפך דם” ביום ההוא.

בטלגרמה נאמר עוד, שבדעתו להרצות בחורף הזה בארצות הברית ולכתוב מאמרים במאספים שיגלה בהם את כל פרשת המצב בא"י.

מ“שאול” ל“פולוס”    🔗

סילי: נשאלת אם לבך שלם עם הציונית והשיבות שאין לבך עם הציונות כלל וכלל מה טעם?

– הטעם הוא שפירשתי בטלגרמה שלי באתי לארץ בחודש יוני בששת השבועות או שני החדשים הראשונים שעשיתי כאן הביאוני שיחותי ומגעי ומשאי עם ציונים לידי הכרה, שעמדתם היא תוקפנית, מסוכנת ומעוּולת. הם היו מתיחסים בבטול לאוכלסי הארץ. כששאלתי מה הם עושים כדי לבוא לידי הסכם עם הערבים – היו משיבים תמיד ביהירות. הדברים אינם אמורים בפקידים ציונים, אלא בסתם ציונים היושבים בארץ יש עוד עובדות. עיון בתעודות הרשמיות יוכיח, שבכל המשא ומתן עם הערבים בענין פרלמנט יש דבר אחד שגרם באמת לאפס המעשה: פרלמנט אינו מתאים לרעיון הציונים על בית לאומי. בהערות הציונים בענין זה היה על פי רוב ציניסמוס, ולא הוכיחו, שהציונים יודעים להעריך כהלכה את העובדה שהערבים הם רוב מכריע כאן. “יכולים אנו לקנות בכסף כל ערבי בארץ ישראל” – שמעתי כמה פעמים. שמעתי אותם קוראים את הערבים “הודים אדומים”, והדבר שעשה עלי רושם עמוק הוא זה, שכבר לפני פרוץ המהומות היו תינוקות של בית רבן מתחנכים בבתי ספר נבדלים כדי לשנוא זה את זה. ביום 14 באבגוסט נתמסמסו כל הסימפטיות שלי לציונות. יום זה הוא הדרגה האחרונה שבפרוצס.

שיאן תובע את עלבון האיסלם    🔗

סיר בויד מרימאן שואל על פסוק אחד בטלגרמה של ה' שיאן. האומר שכלוית ידידיו הציונים הלך אל הכותל המערבי ושם ראה עלבון מאורגן שנעשה מתוך ישוב הדעת לקדשי קדשיו של האיסלם. מר שיאן משיב שכך היה.

מר סניל: מאיזה סוג היו אלה, שכינו את הערבים בשם “הודים אדומים”?

שיאן: רובם צעירים לימים, מתושבי ירושלים. אני יכול לקרוא אותם בשמותיהם, מוצאם מאמריקה ובריטניה. ציונים רשמיים הם לא היו, הציונים הרשמיים היו מתונים מאד, אבל התושבים כאן הם שגרמו להתרגשות ולטינא שבלבבות.

סניל: המצאת התרגשות אצל צעירי הערבים? – עד אז לא מצאתי רתחנות בערבים, אבל מצאתי הרבה רתחנות גם ביניהם.

תל־אביב היא השאור שבעיסה    🔗

היושב ראש: כשאמרה לך חברתך הציונית, שעתידה להיות “הילולא”, ההבינות מדבריה, שמגרונה מדברות ידיעות רשמיות, או ידיעות של מאחורי הפרגוד?

– לא ידיעות רשמיות היו לה. אבל ציונים הגידו לה שידעו שעתידה להיות הילולא. לפיכך באה מתל אביב.

היו"ר: ולא אמרו לה, כי לשם “הילולא” באים הבחורים? – אני סבור, שהיא היתה מביעה רק מה שחושבים בתל אביב. זו לא היתה הרגשה סובייקטיבית, ואף מדמיונה לא היתה ממציאה רעיון כזה, חושבני שרעיון כזה היה מהלך בתל אביב. מצפים היו לאינצידנטים; רוצים היו באינצידנטים – כך אמרה.

מר הופקין מוריס: היא אמרה לך דבר על איזו אספה בתל אביב? – על זה לא ספרה. היא דברה על הדבר, שהיא מצפה לו.

שיאן מסתלק.

התחיל משא ומתן בשאלה, אם יש להזמין את הגברת גולדסמידט.

ה' מרימאן העיר, שלא נתן חשיבות לעדותו של שיאן, אבל אם רצונה של הועדה בעדות הגברת גולדסמידט – תקרא, הועדה החליטה שהג' גולדסמידט תבוא מחר להעיד.

מר פרידי הודיע שבידו הדין והחשבון על היריות שהיו המשטרה בצפת, ומסר העתקות לועדה ולעורכי הדין.

עדותו של מושל הצפון    🔗

נקרא ה' מקלארין, הוא סגן מושל הצפון, ובאבגוסט היה ממלא מקום המושל. הוא אמר, שנסיון רב לו בארצות ערביות: ארבע עשרה שנה שמש במצרים קודם שבא לארץ ישראל. בפעם הראשונה בא לארץ באפריל שנת 1918 כפקיד אדמיניסטראטיבי בשלטון הצבאי. על המצב הפרוע בירושלים נודע לו ראשונה ביום ששי, 23 באבגוסט, לערך בשעה 6 אחה"צ, אנשי חיפה אינם מתעניינים הרבה בירושלים ובנגב; במחוז הצפון לא היה דבר יוצא מן הכלל. הוא היה עומד במגע עם האזורים השונים שבמחוזו. הד למאורע הכותל המערבי היה בשכם. עיר שכולה מושלמית, ובתול־כרם ובג’נין. האוכלוסים נרגזו קצת מפני הידיעות ששמעו. פקידי האזורים השיבו אתו דבר על המצב, המשטרה, שאף עמה עמד במגע, לא אחזה באמצעים מיוחדים.

ביום 24 באבגוסט בערב אמר למנהיגי העדה היהודית, שהשלטונות אוחזים באמצעי זהירות, ועל פי בקשה טלפונית סדר שיועברו הפועלים היהודים מתול כרם. היהודים היו נרגשים קצת בשעת ראיונם עמו.

מקלארין יחקר גם בחשאי    🔗

מר פרידי אומר, שנמסר לו, שבפי ה' מקלארין: יש ידיעות, שהיה רוצה לספר לועדה בחשאי, הודיעו, שתנתן לו הזדמנות להחקר אחר כך בישיבה סגורה בו ביום.

סילי חוקר את מקלארין    🔗

סילי חוקר את העד. הוא שאל אם לא נכון הדבר, כי השמועות על הפרעות השלום בירושלים גרמו להתפרצות בכל הארץ?

תשובה: כן.

האם לא היתה זאת תנועה ספונטאנית, שנתעוררה מאליה בעת ובעונה

אחת במקומות שונים? – לא.

האם לא ראית, כי כאשר נתפשטו השמועות, הורגש, שהן מושכות לירושלים את חמי המזג שבערבים?

– משכם נמשכו חמי המזג לירושלים.

וחמי המזג האלה נתכוונו לא להוסיף על המהומות בירושלים אלא לעמוד על הנעשה שם? – כן.

והאוכלסים המיושבים בדעתם עזרו לך לעצור את העם? – כן.

העד מסכים שההתרגשות התחילה זמן מה לאחר המאורעות של יום 14 באבגוסט, על החרמת רובים אצל יהודים אינו יודע הוא יודע רק שנטלו את הנשק, שהיה שמור אצל ועדי המושבות העבריות בארונות סגורים וחתומים.

כשנשאל, אם הודה למנהיגי המושלמים על עזרתם? השיב העד, שהודה גם למנהיגי היהודים, גם למנהיגי המושלמים לאחר כל ראיון.

הלורד אירלי חוקר את העד    🔗

לורד אירלי: אמרת, שקודם יום 14 באבגוסט היו השמועות המתהלכות גורמות במקצת לרוע המצב. מה טיבן של שמועות אלו?

ה' מקלארין: ענין ההפגנות על יד הכותל.

ההיו מספרים שמועות על התקפות ממש ועל השלכת פצצות על המסגד? – אלו באו אחר כך.

שאלה: ההשתמשו בשמועה זו אנשים שביקשו להלהיב את הקנאות של המושלמים?

תשובה: אי אפשר לומר בבירור, אבל שמעתי שיצאו בני אדם לכפרים באבטומובילים לעורר את הפלחים.

פגישת ערבים ויהודים שנתבטלה    🔗

בקשר עם הראיון שהעד נתן ביום 26 באבגוסט לראשי העדה היהודית שאל לורד אירלי, אם לא באו הללו לבקש ממנו שיסדר פגישה בין יהודים וערבים. כדי למנוע השנות הרעה?

העד משיב: לא נכון בדיוק. ה' שבתאי לוי הציע לערבים ישיבה משותפת של נכבדים ערבים ויהודים, ואותי ביקשו לישב ראש. ראיתי את ה' לוי ואמרתי לו, שמקודם אני צריך להתראות עם אברהים ביי חליל, ואם שני הצדדים יסכימו, אשמח לנהל את הישיבה, אבל אחרנו. אברהים ביי חליל עלה כבר להר הכרמל. לא יכולתי לבוא בדברים עמו, ואחר כך הייתי עסוק מדי. ה' לוי לקח דברים תחילה עם איברהם חליל, אבל ההצעה החמיצה את השעה. ההתרגשות היתה כבר גדולה ואי אפשר היה אז להועיד ישיבה.

עדותו של מושל מחוז הדרום    🔗

בא להעיד ה' קרוסבי, סגן מושל מחוז הדרום, שבזמן המהומות היה ממלא מקום המושל במשרד הראשי ביפו.

העד מספר: עד 23 באבגוסט לא שמע על שום רעה המתרחשת לבוא במחוזו. אמנם עוד שבוע קודם לכן היה מובן, כי לאחר מה שאירע בירושלים היו מהומות עלולות לפרוץ בכל מקום ובכל שעה. בכל פעם היתה איזו חגיגה. ובכל פעם היו מוכנים לחגיגות. אף הוא סבר, כמר פרידי, שארץ ישראל היא ארץ, שכאילו מאספת “ימי זכרון” שנתיים (צחוק).

שלשה ראיונות הראויים להזכר    🔗

לכל הפחות, אומר העד, יש שלשה ראיונות הראויים להזכר. לאחר מאורעות יום 23 היו שמועות על אפשרות של הפגנה ביפו ביום 24. העד בא והזמין את נכבדי הערבים לראיון בשבע בבוקר ביום 24. הוא בקש את עזרתם למנוע את ההפגנה. כל חברי האספה היו תמימי דעה עמו, שיש למנוע את ההפגנה. ובאמת לא הפגינו ביום 24, בו ביום אחה“צ באה מלאכות קטנה של נכבדים ערבים לראותו, ואמרו, שהם חוששים שאי־אפשר למנוע הפגנה למחרת, ביום 25, אבל הם ישתדלו לצמצמה בגבולות גן העיר. העד הבין שכל הפגנה כרוכות בה סכנות חמורות. והשיב למלאכות שאם אין למנוע הפגנה. הם צריכים להתאמץ בכל יכלתם לצמצם אותה בתחומים האמורים. הנכבדים הבטיחו לעשות מה שיוכלו, אבל נדמה לו, שהם לא היו סבורים שיעלה בידם לצמצם את ההפגנה בשטח האמור. לפיכך חזר והועיד עוד אספה בשעה 11. בלילה ההוא, כדי להודיע לנכבדים על מה שדבר עמהם בשעת הראיון אחר הצהרים ולהדגיש להם. כמה חמורה היא הסכנה שיש בהפגנה. העד אמר להם שרוב חברי האספה שהיתה אחה”צ הסכימו שההפגנה היא דבר חמור. אבל ראה, שהמשתתפים באספה השניה לא היו סבורים כך והרושם שלו היה שהרבה מהם אינם רוצים כלל למנוע את ההפגנה, העד אמר להם דברים ברורים, שאם יעשה נסיון לצאת מתחום גן העיר, יאחז באמצעים חריפים בתכלית. המשטרה לא תוכל לעמוד מנגד:

השוטרים יהיו יורים.

פרשת ההפגנה וההתנפלויות ביפו    🔗

ביום 24 באבגוסט בערב היו כבר 30 טייסים ביפו. ביום 25 בבוקר צוה העד שאבטומובילים משורינים יחסמו את המוצא מככר גן העיר המוליך מגבולות יפו לגבולות תל אביב. ההמון נכנס למסגד. העד ראה מלאכות יוצאת משם, זו הביאה מחאה רשמית והבטחתם שסכנת ההפגנה עברה. עד כמה שידוע לו, על פי ידיעות שקיבל אחר כך, היה חלק קטן במסגד, שדעתו לא היתה נוחה מעמדת השלום של הרוב, ובני המיעוט פיתו מקצת מן הקהל ללכת לרובע מאנשייה ושם ערכו בצהרים אספה חטופה במסגד, משם נערכה ההתנפלות, שעליה סיפר ה' ריגס בעדותו.

סילי: אתה אומר שהמתנפלים היו מועט קטן ונרגז, הנכון יהיה לומר שהרוב מיחה בדרך שלום נגד הכרזת בלפור?

תשובה: המחאה היתה פה אחד, אבל את ההתנפלות אירגן מיעוט קטן.

שליח יצא לירושלים    🔗

ה' קרוסבי הוסיף לספר, שאין ספק שההמון היה נרגש משמועות שוא; לא ידעו מה נעשה באמת בירושלים. סוף סוף נתרצו להתפזר, עד שאחד מהם יסע לירושלים ויראה מה שמתרחש שם. ביום 24 בשמונה בערב היתה אספה לאגודת צעירי המושלמים.

סילי: השיך מוזאפאר נאם ובקש מאת ההמון שיהיה שקט? – תשובה: קרוב מאד להאמין, שנאם נאום. איני מצייר לעצמי אספה, שנוכח בה השיך מוזאפאר ולא נאם, אוהב הוא לנאום בכל עת מצוא! (צחוק. השיך מוזאפאר נמצא אף הוא באולם וצוחק).

ריגס הציל את תל אביב מטבח    🔗

היש בידך לומר, אם היריה שנעשתה בפקודת ריגס הגדילה את ההתרגשות בין האוכלוסים הערבים בכלל?

תשובה: אם כוונתך היא, שהשעה לא היתה צריכה ליריה, הרי יש לי להעיר, שרק היריה בלבד מנעה הרג רב בתל־אביב.

באו אנשים להודיעך שהיריה משפיעה לרעה? – לא.

אבל באו אנשים? – כן.

לשם מה באו? – להודיעני שיש מהומות במאנשייה. שם היה אספסוף פרוע.

ההגנה העצמית    🔗

סילי: הידועות לך האגודות אשר בתל אביב? מה היא הסתדרות “ההגנה”?

העד: שמעתי את שמעה. איני יודע אם היא מתקיימת קיום ממשי.

זהו גדוד להגנה עצמית של יהודים.

הגנה בפני מה? – בפני התקפות מצד ערבים.

התקפות הבאות כתוצאה משיטת הפוליטיקה שניהלו היהודים? – אין לי מושג ברור כתוצאה ממה הם חוששים להתקפות.

מר הופקין מוריס: העד לא אמר, שהוא יודע בבירור, שגדוד כזה קים?

העד אומר, שאין בידו להודיע אם באמת קים גדוד כזה. הוא לא אחז בשום צעדים לחקור את הדבר, מכיון שזה ענין למשטרה, לו לא ידוע דבר על הסתדרות יהודית שפורקה בפקודת מושל מחוז הדרום.

וראיון רביעי?    🔗

לורד אירלי חוקר את ה' קרוסבי.

הזכרת שלשה ראיונות בעלי חשיבות. כלום לא קדם להם ראיון עם נכבדים יהודים ביום 23 בשעה עשר בבוקר? – איני זוכר.

אירלי: הבה אמנה את שמותיהם, כדי לסייע לזכרונך: ה"ה רוקח, פאסקאל, סמילנסקי ומאכנס היו שם.

קרוסבי: זכורני, שבא מכנס לדבר עמי, כדי לסדר ראיון להתאחדות האכרים, אבל אם אין זכרוני מטעני לא באו האחרים.

ולא ראית כלל את ה"ה רוקח, פאסקאל וסמילנסקי? – איני זוכר.

אירלי: סבת בואם היתה לקבל ממך ידיעות על אפשרות של התקפות על המושבות?

תשובה: יתכן שלכך נתכונו, אבל איני זוכר שכך עשו.

ראיה מן ה“ארץ”    🔗

לורד אירלי מוציא גליון “הארץ” מיום 23 באבגוסט, וקורא ממנו דין וחשבון על הפגישה ועל המשא ומתן שהיה שם, לדברי הדין והחשבון אמר ה' קרוסבי, שהממשלה יודעת את המצב ומבקשת מהם לשמוע על הסדר ועל השלום, ולורד אירלי שואל: כלום עדיין אתה טוען שלא היתה פגישה?

תשובה: עדיין אין לי שום זכרון מפגישה כזו. זוכרני שקבעתי זמן לראיון, אבל איני זוכר כל ראיון. איני זוכר, שאז המציאו לי פאסקאל וסמילנסקי ידיעות. אני רואה אותם לעתים קרובות והם מוסרים לי ידיעות שונות.

פתח־תקוה מועדת להפרעות    🔗

א.: תרשני להעיר אותך, שה' פאסקאל אמר לך, כי מחכים להפרעות בפתח תקוה.

ק.: ההפרעות שמחכים להן בפתח תקוה – להן אני קורא דבר רגיל.

וידבר רגיל היתה יציאת כל הפועלים הערבים בשבוע ההוא. עד שלא נשארו פועלים בסוף השבוע? – על זה שמעתי רק לאחר כך.

נכון אתה להודיע שהראיון לא נתקיים? – יכול אני לומר רק שאיני יכול להעלות בזכרוני ראיון שנתקיים באותו זמן.

המצב דרש ממך לאסוף שלש אספות של מושלמים ביום אחד מתוך נסיון לשמור על הסדר, מפני שסבור היית שההמון מתכונן לפרעות?

– כן.

לפנות ערב לא היתה אחדות באספת נכבדי המושלמים לשמור על השלום? – כך. מיעוט קטן רצה בהפרעות.

ההפגנה נתקיימה ומר ריגס מנע התקפה מבעוד מועד? – כדבריך.

העד אינו זוכר את הנאום שבו קרא השייך מוזאפאר לשלום, ואינו יודע מי מן הערבים שבמסגד היו בעד שלום ומי לא.

שני כרוזים של תל־אביב    🔗

אירלי: ראית שני כרוזים, שהוציאה עירית תל־אביב ודרשה בהם מאת הקהל שישקוט?

ק.: את הכרוזים לא ראיתי, אבל שמעתי עליהם, בקשתי מאת הקהל בתל־אביב לשקוט והוא שמע לדרישה.

מר פרידי שואל: מה פירוש “דבר רגיל” ביחס למהומות בפתח תקוה? העד משיב, שסכסוכים בין יהודים לערבים בעניני עבודה נופלים לא פחות מפעם אחת בשנה.

סיר בויד מרימאן: מסרו לך, שבמשך השבוע שילחו הפועלים הערבים את נשיהם וילדיהם ובסוף השבוע יצאו אף הם כולם?

העד: זה שמעתי אחר כך. אבל נדמה לי, שמן היושר הוא להעיר,שבכל שבוע המהומות לא היו הפרעות בפתח תקוה.

 

הישיבה התשע־עשרה    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 13 בנובמבר העידה חנה גולדסמיט. לשאלת סיר בויד מרימאן היא משיבה, שהיא שולטת כל צרכה בלשון האנגלית. היא נולדה בליטא, ומגיל ארבע שנים ומעלה ישבה באמריקה. בפעם הראשונה הגיעה לא"י בשנת 1925 כתיירת וחזרה לכאן ב־1927 ומני אז היא יושבת בארץ.

הגברת גולדסמיט מעידה    🔗

סיר בויד: פקידה את באיזו הסתדרות ציונית?

תשובה: אין לי כל שייכות למוסדות ואגודות ציוניים.

מורה את בבית ספר פרטי בירושלים? – כן.

אמת הדבר שזה שנים – שלשה שבועות, מזמן שהועדה בארץ. את עוסקת במסירת ידיעות לעתונות? כן, אבל עודני עובדת בבית הספר. פעם אחת באתי לכאן, לישיבת הועדה, כריפורטר בה“פלסטין בולטין”.

חוץ מזה קורספודנטית את לעתון? – לא.

כלום אין את ידידה לה' והג' אגרונסקי? – כן.

וכשהגיעו ימי החופש מבית הספר הלכת לבקר את הגב' אגרונסקי וילדיה בתל־אביב על שפת הים? – הלכתי לבלות שם עם סוף הקיץ.

מר אגרונסקי היה בציריך לקונגרס? – נכון הדבר.

שמא תוכלי לומר לי את הדבר הזה: תיארו את מר אגרונסקי כמנהל לשכת המודיעין של ההנהלה הציונית לא"י? – אין אני יודעת מה תפקידו בדיוק.

סיר בויד מעיר, שמר אגרונסקי באולם. רוצה הוא (סיר בויד) להודיע שמר אגרונסקי שימש אמנם בתפקיד זה לפנים, עתונאי הוא לפי מקצועו זה שנים רבות. עד שנת 1927 עבד במשרה זו בהנה“צ. אבל מיאנואר 1927 אינו אלא יועץ עתונאי של כבוד להנה”צ. סיר בויד פונה שוב לעדה:

מתי מבקרת בת ישראל אצל הכותל    🔗

מזמן שאת בא"י נוהגת את לבקר ביום מיוחד את הכותל המערבי? – תמיד אני הולכת שמה בימים־נוראים, אהבתי לראות שם את ההמונים.

ההלכת אל הכותל בתשעה באב? – כן בשתי השנים בקרתי שם.

ב־14 באבגוסט עלית מתל אביב לירושלים? – כן. העדה מוסיפה, שבאה לקבל את השיק החדשי שלה מבית הספר, שהיא מקבלת תמיד. ולפי שהיה עליה לפרוע הקפותיה, ומעותיה נתמעטו, באה לקבל את התשלום. כשבאה חשבה, שאם יהיה סיפק בידה תפקוד את הכותל המערבי.

סיר בויד: כלום אמרה לך הגברת אגרונסקי בדבר הספקת ידיעות ל“טיימס”?

העדה משיבה, שהג' אגרונסקי בקשה ממנה לדאוג לספוק ידיעות ל“טיימס” וכשתהיה בירושלים תסור לבית הדואר ותשאל אם קאנון דאנבי, כתבו הקבוע של “טיימס”, סידר שם ענין.R. T. P. פירוש ראשי תיבות אלו, מסבירה העדה, הוא Receiver To Pay (התשלום נגבה מהמקבל). זהו מונח עתונאי.

נתבקשת לעשות עוד דברים בענין ה“טיימס”? אם נסדר ענין ה “ר. ט. פ.” מה אחרי כן? – מר מלצר היה מספק ידיעות לעתוניו של מר אגרונסקי וביקשתני הגב' אגרונסקי לטלפן לו ולבקש ממנו לספק ידיעות גם ל“טיימס”.

כיצד באה הגברת גולדסמיט בדברים עם שיאן    🔗

ואת עשית כן? – נסיתי פעמים־שלש לטלפן לה' מלצר ולא יכולתי לבוא בדברים עמו; בבית הדואר אמרו לי, שאין ברשימותיהם זכרון דברים לר. ט. פ. ואז נצנץ במוחי ראיון לסור לה' שיאן, שמא יוכל הוא לקבל על עצמו לספק חדשות ל“טיימס”.

באותן השעות של אחר הצהרים, כשהיית עסוקה במלוי שליחותה של מרת אגרונסקי נזדמן לך לעבור על ביה“ח “הדסה” ושמעת ספורים על אלונקות נוספות? – סחו לי, ש”הדסה" התקינה עוד אלונקות. מפני שיש תסיסה בקהל והמון בני־אדם ומתפללים הולכים לכותל. מזמן בנין הדלת החדשה היתה תסיסה רבה.

לא היו דברים מעולם    🔗

עד שלא יצאת מתל אביב שמעת על מעשי אלמות העומדים להעשות אצל הכותל המערבי? – לא שמעתי כלום. בשני השבועות שהייתי שם בליתי רוב זמני בשחיה בים.

העדה לא ראתה המונים, לא מזויינים ולא בלתי מזויינים בירושלים ב־14 באבגוסט, אף לא הרגישה בתנועה יתירה על הרגילה.

סיר בויד אומר, שה' שיאן סיפר לועדה, שביום ה־14 בשלש אחה“צ באה אליו הגב' גולדסמיט והודיעה לו על פרעות המתרחשות לבוא אצל הכותל המערבי בלילה ההוא, ובקשה ממנו לבוא לשם ולעזור לה בחבור נוסח הטלגרמה לאחר ה”הילולא" או bust-up.

העדה מכחישה ואומרת שמימיה לא השתמשה בלשון bust-up לא אמרה לשיאן שעתידה להיות הפרעה ולא ביקשה עזרתו בחבור הטלגרמה. אמנם היא סיפרה על האלונקות החדשות ב“הדסה”, אבל לא הזכירה כלום על חלוצים העולים לירושלים ושלשת רבעים מהם מזויינים. היא לא שמעה דבר בענין זה. לא אמרה למר שיאן, שתהיה הפרעה ושבני המושבות מתכנסים לשם זה.

ערבי הפריע    🔗

לענין הפסוק בעדותו של מר שיאן, “שראה עלבון מאורגן ומדעת למקום הקדוש למושלמים שבארץ”, אמרה העדה, שראתה את המספר הרגיל של מתפללים ומתפללות ותנועה רבה של באים ושבים. המפריע היחידי בכל התפלה היה ערבי אחד, לבוש איצטלה לבנה, שעבר בין הקהל לא פחות משש פעמים בדחיפות גסות. בכל פעם ליווּהו שוטרים – וחוזר חלילה. זה הפריע את הקהל. היא לא ראתה צעירים המבקשים תואנה להתגרות. היו אמנם אנשים, ששבו מן הכותל, אף מטיילים היו, שכן ערב נהדר היה (הדברים האחרונים מכוונים לעדותו של ה' שיאן, כי “בשבתו ב”גן בריסטול" שמע הליכה מאורגנת של יהודים ברחובות").

כדי לבלבל את העדה    🔗

סילי: אימתי נסעת לתל אביב? ביום 29 או 30 ביולי.

אימתי נסע הא' אגרונסקי לחוץ לארץ? – את היום המדויק איני זוכרת.

לפני נסיעתך? – לפני נסיעתי.

אימתי נסע קאנון דנבי לחו"ל? – איני יודעת.

מה ראתה מרת אגרונסקי להעלות על דעתה את ענין הטלגרמה ל“טיימס” דוקא ב־14 באבגוסט?

לא ב־14 באבגוסט. זה מזמן חשבה על הדבר והיה בדעתה לעלות לירושלים. אמרתי לה שאני אעשה את שליחותה ואין לה צורך לנסוע.

סוף סוף לא עשתה כל צעד בדבר עד היום ההוא? – לא היתה בטוחה כלל, שקאנון דנבי סדר את ענין ר. ט. פ. בשביל ה' אגרונסקי.

ולמה נזכרה ביום ההוא? – אני הזכרתיה. שזהו אחד הדברים שברצונה למסור לידי.

התראית עם שיאן משום שסבורה היית, שהוא יוכל לעשות את העבודה? – חשבתי לבקר את הכותל וחזרתי אחרי בן־לויה. ידעתי שיש לו פנאי ואמרתי לבקשו לספק ידיעות ל“טיימס”.

סבורה היית, שכדאי לך לסור לשיאן ולומר לו שמעניין יהיה לבקר את הכותל? – כן.

לטובתו הלכת אליו? חפצתי ללכת ביום ההוא בהיותו יום מועד. חשבתי שכדאי לו לשלוח טלגרמה על דבר הקהל הבא להתפלל ולבקר ביום הזה.

מה ספרה לשיאן?    🔗

העדה מודה, שספרה באותו יום לה' שיאן על האלונקות. לאחר ששמעה את הדבר שיערה, שיש חשש של הפרעה על יד הכותל. היא הלכה אל הכותל משום שהיה שם המון מתפללים ומשום שהיה חשש למקרה יוצא מן הכלל מפני התסיסה לרגלי הפתח החדש. את זאת אמרה למר שיאן פעמים אחדות.

בתשובה לשאלת סילי היא אומרת שרוב חברי ההנהלה הציונית היו בציריך בו בזמן שהיה שם ה' אגרונסקי. מה שנוגע למספר המבקרים את הכותל, אין היא חושבת שהקהל היה גדול מהרגיל בהזדמנות כזו. מקצתם באו להתפלל ומקצתם באו לשעה קלה וחזרו להם – השיבה לשאלת סיר בויז מרימאן.

מר הופקין מוריס: עמדת כל הזמן עם שיאן? – כן.

– הוא אמר, שעזב את המקום ב־8:30 או 8:45 בערך.

– איני מתארת לעצמי, ששהיתי שם 3 שעות.

סיר בויד מתקן את דברי ה' הופקין מוריס באמרו, כי לדברי מר שיאן לא שהה שם בפעם הראשונה יותר מעשרים רגע.

העדה מסיימת: אמרתי לה' שיאן, שהתפלה תתחיל עם שקיעת החמה ולא “הפרעות עם חשכה”.

הועדה הסתלקה לשם גביית עדות חשאית מפי ה"ה מאקלארין וקרוסבי.

 

ישיבת העשרים    🔗

בפתיחת ישיבת הבוקר ביום 14 בנובמבר קם סיר בויד מרימאן הודיע שברצונו לקרוא את הד“ר פון ווייזל. הדבר נחוץ מפני שהלה עומד לצאת את הארץ לשם רפוי. הועדה הסכימה לשמוע את עדותו של הד”ר פון ווייזל, וסיר בויד ביקש להרשות לו להכניס עמו גם אחיות רחמניות. הד"ר פון ווייזל, כחוש וחור מאד, נכנס עם אשתו מזה והאחות מזה. הוא נגש לכסא העדים, חובש כובעו קודם שבועה ויושב, אשתו ישבה בירכתי החדר ועל ידה האחות.

פון ווייזל – תחילתו רופא וסופו עתונאי    🔗

בתשובה לשאלות סיר בויד אומר הד“ר פון ווייזל, שדבורו האנגלי אינו מן המובחר, אולם מקוה הוא, שיהיה בו כדי להספיק. תחילתו בא לא”י בתורת רופא והיה כותב בשעות הפנאי בלבד. לבסוף התחיל להקדיש את זמנו יותר ויותר לעבודה העתונאית עד שאין הוא עוסק ברפואה כל עיקר.

בבואו לא“י ביום 6 באבגוסט שנה זו, לא בא כסופר ה”פוסישה צייטונג", אלא לבקר את משפחתו. לשאלה על מאורעות יום ה־16 באבגוסט ענה: ב־16 באבגוסט ירדתי לכותל המערבי. בחצות היום שמעתי שיש הפרעה בעיר העתיקה ועל יד הכותל. הלכתי לשם ב־12.30 בערך. כשבאתי לשם מצאתי כארבעים – חמישים ערבים, אנשים, נשים ונערים. קורעים היו פסות ניר מעל הכותל. כשלא הגיעה ידם לאבנים העליונות השתמשו במקלות. את פסות הניר היו קורעים ורומסים ברגליהם. על הרצפה לפני הכותל היו שלשה צבורי אפר – אפרם של ספרי תפלה שרופים. קומץ ממנו לקחתי למשמרת ועודנו ברשותי. כאן הגישו לעד מים ובמשך כל הישיבה, שארכה שלש שעות, היה העד גומה לסירוגים. סיר בויד העיר שהעד עדין אחוז חום, וכל הבוקר היו פניו מכוסות זיעה.

־

מן הפתח נפתחה הרעה    🔗

בתשובה לשאלה אומר העד: הפתח החדש שפתחו המושלמים והמוביל להכותל המערבי, היה פתוח, וזוכרני ברורות, שבמעמדי עברו בו כעשרה – שנים עשר ערבים, הדבר היה לפני בוא ה' קאסט. משבא לא ראיתי עוד.

סיר בויד מבקש את העד לספר על המאורעות ב־23 באבגוסט.

ראה את הנולד    🔗

העד: ב־23 באנגיסט, בשעה אחת בערך, שמעתי על המהומות. הייתי בחנות הספרים של סטימצקי. נפטרתי מאשתי והלכתי עם המשורר אורי צבי גרינברג, שהתודעתי אליו, לשער יפו. שם מצאתי טור כפול של שוטרים לרוחב הרחוב, מלפנים שוטרים ערבים ומאחוריהם שוטרים בריטים מזוינים בארבעה רובים. אחרי אלה קצין משטרה אנגלי רכוב על סוס. כשבאתי לשם ראיתי כ־150 או 180 ערבים מזוינים בחרבות שהיו מנפנפים באויר בפגיונות. בידי רובם היו מקלות או נבוטים. יהודים באו בדיוק בשעה 1.17 אחה"צ. הסתכלתי בשעוני, שמא יהא צורך בפרט זה להבא. יהודי אחד עבר משער יפו לטור השוטרים. עד שלא הגיע לשם הוכה בנבוטים. פעמים נפל וקם. כשהגיע עד השוטרים נפל בשלישית, הורם והוכנס לתוך מכונית שעמדה מן המוכן.

שוטרים שומרים לראשי הערבים    🔗

מר קאסט, המשיך העד, ניסה להרגיע את הערבים. הם צעקו והניפו את חרבותיהם. לאחר 5 רגעים עלו בדרך בית לחם לתלפיות. אז הלכתי לרחוב יפו, כשהגעתי ל“גן העיר” שמעתי יהודים קוראים: “הערבים באים”. לתמהוני ראיתי המון ערבים עולה בדרך ושני שוטרים פרשים לפניהם. מאחוריהם היו ארבעה שוטרים ערבים רגליים ומכונית עם שוטרים בריטיים.

עמדתי והתבוננתי בהם בעברם. פתאום, בחשבי שהתהלוכה עברה ראיתי ערבי אחד, גבור כוח, קומתו למעלה משש רגל, הולך ובא לפתח בית סלונים. הוא הכה במקל את היהודים העומדים בפתח, הדלת היתה פתוחה במקצת. אני עמדתי כחמשה יארדים מימין לבית סלונים.

לדברים האלה לוחש מר הורביץ למר פרידי: “הוא היה במקום הנכון”. המלה “ימין” באנגלית משמשת גם בלשון: נכון. – העד ממשיך: בו ברגע תקפוני שני ערבים והכו על ראשי במקלות. לאשרי הייתי חבוש כובע טרופי, שהפחית במקצת את כח ההכאות.

שוטר ערבי מגין על המתנפל    🔗

קראתי לשוטר שעמדתי בקרבתו: “אסור את הערבים”, אולם עסוק היה ביותר. אחזתי במתנפל, שניסה להחלץ מידי, והוא לא הצליח. הוספתי לקרוא לשוטר: “אסור את האיש הזה”. במקום שוטר נגש אלי ערבי ודקרני בגבי. לאחר רגע או שנים הוציא השוטר את הערבי מידי, אולם תחת לאסרו דחפו הלאה. בעוד רגעים מספר הובאתי לבית החולים.

העד מסיים, שלא הכיר את מר רייטן. בשעת ההתנפלות עליו שמע את בן־אבי מצעק, אולם לא ראה מה שנעשה.

סטוקר שונה הלכות בציונות    🔗

ה' סטוקר קם לחקור את העד.

סטוקר: מהי נתינותך? – ארץ־ישראלית.

כמדומני שאמרת, שבאבגוסט 1929 באת לכאן? – הייתי כאן ב־1922 ואז התאזרחתי באופן ארעי. ב־1925 קבלתי את הפספורט הא"י שלי. באתי לכאן מוינה. ציוני רביזיוניסט אני.

– היודע אתה את טשאים (כך!) ווייצמאן? – כן.

– אתה ציוני קיצוני ממנו? – לא מדויק. דעתנו היא, ששיטתו המדינית והכלכלית של הד"ר ווייצמאן מזיקה להתפתחותה של ארץ ישראל ושל ההסתדרות הציונית גופה.

– מה פירוש מזיקה? – ביאור הדבר צריך רגעים אחדים.

מר סטוקר: הרגעים האלה נתונים לך.

העד: מתנגדים אנחנו לשיטת הד"ר ווייצמאן משום שהיא מחשיבה ביותר את הפילנטרופיה. לא בנדבות תבנה ארץ ישראל. שיטת האקסקוטיבה הציונית הוליכה שולל את העולם החיצון, שבארץ ישראל הכל כשורה. גם מתנגדים אנו לאכספרימנטים המבזבזים הון והנדונים מראש לכשלון.

מר סטוקר מקריא לעד מאמר מאת ד“ר וויצמאן ב”ניו פלסטין" מיום 9 בנובמבר 1928, הוא קורא: “תשובה אחת יש לשאלת הכותל ואינה אלא בידי היהודים: להרבות בעלית יהודים לארץ”. אתה מסכים לדעה זו?

העד: נעים לי לאמר פעם אחת, כי תמים דעה אני עם הד"ר ווייצמאן.

מפתח שערי הארץ בידי מי?    🔗

להלן אומר המאמר שמפתח שערי הארץ היא לא בכיסו של הנציב העליון, אלא בכיסם של יהודי אמריקה.

העד: לא נראה לי כלל, המפתח הוא בידי הנציב העליון ולא בידי יהודי אמריקה. אם הממשלה לא תסייע לעליה, שוא יוציאו מיליונים.

ה' סטוקר מקריא לעד את מאמרו הוא עצמו ב“ניו פלסטין”, שהופיע ב־13 בספטמבר 1929, ונכתב ב־21 באבגוסט. מאמר זה, המאשים את הממשלה בחוסר כשרון, או ברשע, מספר פרשת המאורעות שאירעו אחר תשעה באב ועל הקטטה שנפלה בין שני שמשי הכותל המערבי ביוה“כ שעבר, והיא שהביאה לאוזן ערבי אחד, שהיהודים מתכוננים להעמיד פרגוד אצל הכותל. וממנו תוצאות לפורעניות שהתרחשו ובאו אחרי כן. במאמרו זה מזכיר הד”ר פון ווייזל “פקיד צעיר ודל ערך – קית רוטש”. צחוק בקהל. העד מעיר, שפליטת קולמוס היתה כאן.

ה' מוריס: בבקשה לתת העתקה ממאמר זה.

ה' סטוקר: במאמרך אתה כותב שאין הפרגוד מן המנהג, האמת הדבר? – אמת.

אמירה לנכרי – שבות    🔗

האין אתת יודע שהשמש הבטיח למר קית־רוטש להסיר את הפרגוד, השמש לא עמד בדיבורו, אילו שאלת. היה נודע לך הדבר. עדיין אני עומד על דעתי, שקל היה לה' קית־רוטש להרשות את הפרגוד ל־24 שעות בתנאי שיבטיחו לו לא להעמידו להבא. הנזק שהיה עלול להגרם לערבים מן המסך היה הרבה פחות מהנזק שנגרם ליהודים בפגיעה בהם ביום הכפורים. מכל מקום, יהודי חרד לא יסיר פרגוד ביוה"כ.

ה' סטוקר: אפשר היה להסירו בידי לא יהודי? – נכון, אבל חרד היה מתנגד גם לזאת.

הגנה מוסרית בלבד    🔗

לשאלות מר סטוקר, שהמאמר מדבר על יהודים המוכנים להגן על עצמם, משיב פון ווייזל, שהגנה זו אינה אלא מוסרית, אף אחד מן ההולכים אל הכותל לא היה מזוין, אני וידידי, אמר העד על מנת כן הלכנו לשם. שאם יהרגו יהודים על יד הכותל, ניהרג עמהם, בדעה זו היו שם עוד כחמשה עשר בחורים. קצין המשטרה סדרם בשורה, כדי שהערבים העוברים ושבים לא יפריעו את המתפללים. הדבר היה ב־15 באבגוסט.

בתשובה לשאלות אחרות אמר העד, שלא הרבה לדבר על מאורעות השבוע ההוא, קצתו משום שאין לו מכירים רבים בירושלים וקצתו משום שאין לך יום, שאין פורעניותיו מרובות משל חברו, והמאורעות האחרונים משכיחים את הראשונים.

שיך שנדמה לו כמופתי    🔗

פ. ו. מוסיף ומספר על פגישתו, כביכול, עם המופתי: עומד הייתי על הדרך, והנה אוטו מתקרב אלי. היה עמי בן־לויה. הוא נמצא עכשיו בחדר (העד מעיף עין ליד שולחן העתונאים). בן לויתי אמר לי, שמכונית המופתי היא. הצצתי לתוכה וראיתי אדם, שנדמה לי כמופתי ירושלים, תמהתי לראותו, שכן שמעתי שנסע לסוריה. האדון שישב באוטו חייך לעומתי; כסבור הייתי שהמופתי הכיר אותי, אני התראיתי עמו פעמים אחדות לפני שלש שנים. החזרתי לו בת צחוק. לאחר רגעים מספר אמר לי חברי: “הנה האוטו שב”, המכונית עמדה על ידנו. השיך הציץ מתוכה לא בבת צחוק אלא בפנים זועפות. במצב הענינים לא חפצתי ליתן יסוד לתלונה. נגשתי לאוטו ועמדתי כנגד השיך. הלה נסתלק לעבר האוטו השני ופתח את הדלת ויצא. דומה הייתי שהוא רוצה לדבר עמי והקפתי את האוטו. הוא הביט אלי ספק בכעס ספק מתירא. “צפרא טבא, המופתי” אמרתי לו: “בבקשה נדבר אנגלית. את הערבית שלי שכחתי”, הוא נתמלא כעס וקרא: “אמשי” (לֵך). כדי שלא להרגיזו נסתלקתי. אולם השיך נגש לקצין המשטרה והאשימני בעלבון. הובלתי לבית האסורים, וכשנודע לה' סונדרס, שאני הוא האסיר. אמר, שאילו ידע זאת לא הייתי נאסר.

מה רוצים הריביזיוניסטים?    🔗

מר פרידי קם לחקור את העד בשם הממשלה. הוא שואל: מה בעצם רוצים הריביזיוניסטים!

העד: ליצור בהתפתחות מודרגת פלשתינה, שיש בה רוב יהודים, ההדרגה הכרחית היא. אולי ב־25 או 30 שנה. בנוגע לתושבים הערבים שיטתנו היא להבטיח להם, שאם יהיו בזמן מן הזמנים למיעוט, לא יקופחו להם אותן הזכויות, שאנו הריביזיוניסטים דורשים כיום למיעוט הישראלי.

מר פרידי: העולים החדשים מסכימים עמך? – חוששני לומר, שהרוב סבור כמוני; הם נוטים יותר להאמין בפילנטרופיה האמריקנית מאשר בעזרת הממשלה. רק המיעוט הוא בדעה אחת עמי.

הממשלה שאתה רוצה בסיועה היא אותה הממשלה, שאתה מבקרה כ"כ קשה במאמריך? – ודאי.

בעבור חמש לירות    🔗

הגורם התכוף לכל הפורעניות הוא לדבריך הקטטה שנפלה בין שני השמשים על עסקי הענקה? – זו היתה הסבה הרחוקה. אולם הסבה היסודית היא ברפיונו של השלטון המקומי. אילו נתן השמש לחברו 5 לא"י, לא היה הולך לערבים וכל השאלה לא היתה מתעוררת.

רוב ומיעוט    🔗

האין אתה סבור שיש יסוד לערבים לפחד מפני “טביעה” אם רוב יהודי יוצר במהירות כזו? (העד לוחש למתורגמן העברי ושואלו מה פירוש המלה האנגלית swamped). – אילו פחדו הערבים פחד זה בשנת 1918 היה בו משום ממש. אולם הפחד עבר ובטל במשך עשר השנים האחרונות, שכן תוספת הערבים עלתה בעשרת אלפים על זו של היהודים, למרות העליה. לדבר על “טביעה” אין זו אלא מליצה.

בתשובה לשאלת היושב ראש על רבוי הערבים מצד אחד והשאיפה לרוב עברי מהצד השני. עונה העד: אנו מאמינים, שבארץ ישראל יש בה כדי להחזיק 3 מיליון נפש. יש מקום לערבים להגדיל את מספרם וכן גם היהודים.

מר פרידי: את רבוי הערבים אתם רוצים להכריע ע"י עליה? – כן.

– רוצים אתם, שהיהודים יהיו בראש? – כן. אם לאו. לא כדאי ליהודים לבוא לכאן. בתשובה לשאלות הבאות אומר העד, ש־35 אלף יהודים נכנסו לארץ בשנת 1925 ובשום תקופה לא היו היחסים עם הערבים טובים כאז. אלמלא המרד בסוריה והמצוקה הכלכלית בפולין, לא היה משבר כלכלי בארץ ישראל. במקצת הוציאו לפועל עבודות צבוריות להעסיק את היהודים מחוסרי העבודה. היהודים שלמו את חצי המסים, והכפרים הערבים נהנו מן העבודות הללו.

מקריאים לעד את ה“ספר הלבן” משנת 1922. העד מסביר שאין הוא דורש שלטון יהודי דוקא, אלא ממשלה ארצישראלית או בריטית, ושוב הוא אומר שהריביזיוניסטים מתנגדים למועצה מחוקקת לפי שעה. השאלה על הכנעת הערבים אין לה מקום כלל.

כאן מרגישה האחות, שהעד נראה עיף מאד. היא נגשת אליו ומדברת אליו. היו"ר אומר שאם העד עיף יפסיק את גביית העדות, אולם הלה רוצה להמשיך. הגב' פ. ו. ממקומה בירכתי האולם נענתה ואמרה שיכול להמשיך.

ארץ ישראל לבית לאומי או בית לאומי בארץ ישראל    🔗

היו“ר: כנראה, זהו ההבדל בין עמדתך לבין עמדת הממשלה, שאתה רוצה להפוך את ארץ ישראל לבית לאומי עברי והממשלה רוצה ליצור בית לאומי עברי בא”י? – מעולם לא ניסחה הממשלה את הדברים בצורה זו.

ה' מוריס: כך כתוב ב“ספר הלבן”.

העד: רצוני ברוב יהודי בארץ ישראל מחשש, שמא יבוא שנוי במצב המדיני ואם יהיה שלטון של מורשים יעשו הערבים מה שהיהודים אומרים, לדעתם לעשות, מועצה מחוקקת יש בה משום סכנה רבה לארץ ישראל ונזק רב ליהודים.

ישיבת הבוקר נסתימה בהצהרת העד שאין לערבים יסוד לירא מפני היהודים שכן האמיר פייסל בכבודו ובעצמו הביע את דעתו על הדבר באגרת שיש בידי העד.

הועדה מודיעה לעד, שאם הוא עיף או אין בו די כח לבוא אחה"צ, יוכל לדחות את עדותו למחר.

 

ישיבת העשרים ואחת    🔗

בישיבה שלאחר הצהרים המשיך ד"ר פון ווייזל את עדותו.

לשאלת ה' פרידי השיב שהוא יושב בארץ זה ארבע או חמש שנים לסרוגין, והתחיל את ישיבתו בארץ לפני שבע שנים. זמן מה היה רופא ואחר כך – עתונאי, משנת 1925 התחיל לנסוע בשליחות עתוניו, ואז פסק לגמרי מלעסוק ברפואה. בעבודתו כעתונאי נזדמן לו להתהלך את הערבים במקומות שונים. בהר הדרוזים היה בזמן ההתקוממות שם אחר כך היה בסוריה, בחיג’אז, בתימן. בעיראק, על חוף מפרץ פרס ובמצרים, היה אף אורחו של האמיר עבדאללה ברבת עמון במשך שבועים, ואף אצל המלך חוסיין נתקבל כאורח. בארץ ישראל עצמה חי בין ידידים ערבים.

יחסיו של פון ווייזל עם הערבים    🔗

פרידי: מכיר אתה יפה את השקפותיהם ורגשותיהם של הערבים?

תשובה: כמדומני, שאני בקי בהם.

כסבור אתה שהערבים יראים מפני הפוליטיקה הריביזיוניסטית של הציונים? – איני חושב כך. כשבאתי לדמשק נתפרסם לכבודי מאמר הערצה על אומץ רוחי, שהראיתי בתמיכתי לדרוזים.

כסבור אתה, שעדיין גם עתה כך דעתם עליך? – במשך השנה האחרונה הייתי בחוץ־לארץ, ובינתים נתהוה שנוי בחִנוּכם של הערבים ובמושגיהם.

אתה סבור, שסבת השנוי היא בפחד הערבים מפני רוב לא ערבי? – מובטחני כמעט, שלא כן הדבר, שהרי בשתי השנים האחרונות כמעט לא היו עליה או יציאה נכרת.

מפני מה קראת את תל אביב בירת הארץ השניה? – ירושלים היא מרכז השלטון המדיני, ואולם תל אביב היא במדה גדולה מרכז התרבות.

פון ווייזל חולק על לאנגר    🔗

פרידי: נשוב לענין 16 באבגוסט. רוצה אני לקרוא לפניך מה שכבר נקרא לפני הועדה מן הראפורט של סגן המפקח של המשטרה, האופיצר לאנגר, על מאורעות יום 16 באבגוסט. על הד“ר פון ווייזל הוא אומר: “מכיר אני את הד”ר פון ווייזל, הוא היהודי הראשון, שבא אל הכותל המערבי לאחר שנסתלקה ההפגנה. מלבדו לא היו אלא שוטרים אחרים וכחמשה עשר נשים וילדים ערביים, שהשוטרים התחילו מגרשים אותם בזמן שניגש פון ווייזל מן הקצה השני. הילדים היו מלקטים קרעי פתקאות. של תפלה ובודקים את הסדקים בקיר, לראות אם יש עוד. פון ווייזל הרים פיסות ניר חרוכות. אף אני ראיתי ערמות אחדות, אבל ספרים חרוכים לא ראיתי”. זה דין וחשבון נכון וישר על מה שקרה לאחר שהגעת למקום?

תשובה: לא נכון בדיוק. כשהגעתי לשם הייתי מדוכא מאד, ומיד קרבתי אל הכותל והתפללתי שם רגעים אחדים. היה לי הרושם, שלאנגר לא היה שם בשעה שבאתי, כי ראיתיו רק לאחר שבאתי, ראיתי שם יותר משנים עשר גברים ערביים.

לאנגר אומר, כי בשעה שבאת לשם היו השוטרים מגרשים נשים וילדים דרך שער הברזל? – אני רק יכול להגיד שלא ראיתי.

הדבר היה בגדר מן הנמנע שלא תראה? – לאו דוקא. מתפלל הייתי ופני אל הכותל.

פרסום המאורע ב“דואר היום”    🔗

מסרת את דבר בקורך ל“דואר היום”? כן מסרתי.

ובמהרה נדפס עלון ונתפרסם ונפוץ? – כן, בניגוד לעצתי.

ראית אותו קודם שנתפרסם? – לא. ראיתיו רק לאחר שנתפרסם ואז מאוחר היה. היו שם בטוי או שנים שהתנגדתי להם.

מראים לד“ר פון ווייזל טופס מן העלון שנדפס ומבקשים ממנו להראות על הבטויים שלא היו לפי רוחו, הוא משיב, שהוא לא הסכים שיקרא שמו על המאמר, ודעתו לא היתה נוחה מדברי העלון, שנמצאו על יד הכותל ארבעים נשים ערביות. 30 בחורים 30 ילדים; ארבעים היו הנשים והבחורים והקטנים ביחד, בדבריו ל”דואר היום" קרא העד את לאנגר “אופיצר אנגלי” ואחר כך נודע לו, שטעות היתה בידו.

פרידי: שם המאמר: “ערבים מתנפלים על המתפללים על יד הכותל”.

העד: לא כך אמרתי להם.

לא אתה היית אחראי לכותרת זו? – לא.

למי מסרת את הידיעות? – איני זוכר בדיוק.

השוטרים לא נקפו אצבע    🔗

מר פרידי קורא תרגום ממאמר “דואר היום”, הוא שואל: השוטרים היו מסתכלים בתעלולים אלו ולא נגפו אצבע לעכב אותם?

העד: אף בשעה שהיה שם ה' קאסט הוסיפו הילדים לקרוע את סדורי התפילה.

פרידי: בבקשה השב על שאלתי, האמת הדבר, שהשוטרים לא נקפו אצבע כדי לעכב אותם? – כן.

מנין לך שכך? – אפילו אחר כך ראיתי את הילדים קורעים סדורי תפלה והשוטרים לא הפריעם ממעשה זה.

זה הבאור שלך? – כן.

פון ווייזל אומר, שהוא חושב לצדק לומר, שבזמן שהיה על יד הכותל היו שם רק 4–5 שוטרים ערבים ואחד או שנים בריטיים, והם ראו את התעלולים ולא נקפו אצבע.

שאלתיך. אם בא כח אחר של “דואר היום” בקר במקום, ואמרת שעד כמה שידוע לך לא בקר? – אמרתי שאני הייתי הראשון ואחר כך הלכתי משם.

אתה היית השליח הראשון של “דואר היום” שבקר אצל הכותל המערבי, עד כמה שידוע לך? – חושבני, שאני היהודי הראשון שבא אז אל הכותל. איני משמש בא כח לעתון זה.

היו"ר: אבל נתת דין וחשבון לעתון? – כן.

היו"ר: אם כן היית בא כחו במקרה זה.

פרידי: העתון אומר, שבא כחו היה שם בשעה אחת ואתה אומר שהיית שם באחת וחצי.

פון ווייזל (קורא מן הנוסח העברי) ואומר: כתוב, שעד ראיה אומר, שהמאורעות אירעו בשעה אחת, אבל לא נאמר, שבא כחו של העתון היה שם בעצמו באותה שעה.

פרידי: כסבור אתה, שהיה שם בא כח אחר של העתון חצי שעה לפניך? – איני יכול להעיד על מה שאירע בשעה שלא הייתי שם.

השוטרים הפריעוך מלכת אל הכותל? השוטרים הערבים התנגדו, אבל הבריטים הרשו.

אילו נתעקשו לעכב אותך. מה היית עושה? הייתי חוזר והייתי קובל עליהם.

סבור היית, שרשאי אתה ללכת. בין אם יסכימו השוטרים ובין אם יתנגדו? – כן, השאלה היא, אם היו השוטרים רשאים להתנגד.

על מאורעות יום 23 באבגוסט    🔗

כשה' פון ווייזל נשאל על מאורעות יום 23 באבגוסט, השיב שאינו יודע מה היה בסופו של אותו היהודי שראוהו נופל שלש פעמים. חיהודי, לפי השערתו, לא היה מטפוס החרדים.

פרידי: משער יפו חזרת עד גן העיר, שהוא ממול משרד ההנהלה הציונית? – כן

שם ראיתי ערבים רצים ועולים ברחוב יפו כששני שוטרים רוכבים לפניהם ושוטרים אחדים ואוטו מאחוריהם? – כן

פרידי קורא את הראפורט של הסירג’נט סיגריסט.

פון ווייזל אומר שהוא רואה אותו כתאור נכון ונאמן ממה שקרה.

פרידי: הערבים הרבו להתנפל? הרבה מהם התנפלו? – 80 – 100 איש השתתפו בתהלוכה. כעשרה פגעו ביהודים, והשאר הלכו להם.

האם לא התאמצו השוטרים בכל יכלתם להניס אותם על ידי הכאות באלותיהם וכדומה? – אפשר. לא יכולתי לראות היטב, כי לאחר שפגעו בי נפלו משקפי ואני קצר רואי ואיני מיטיב לראות.

אתה קובל על שלא היו מאסרים? – דעתי היא שברגע ההוא לא קשה היה לאסור. נשארו רק מועטים מן התהלוכה.

בתחילה הלא היו השוטרים טרודים יותר מדי להדוף את ההמון ולא יכלו להפנות למאסרים? – כן.

פרידי: ההשתדלת לעבוד לטובת השקפותיך לעשות להן נפשות? – בזמן שהותי בארץ הפעם לא עשיתי כלום. כדי לרכוש תומכים לדעותי.

במצב הרוחות שהיה שורר ביום 16 באבגוסט היה העלון המיוחד של “דואר היום” עשוי, לדעתך, להלהיב את רגשותיהם של שני הצדדים? – איני חושב.

בזה סיים ה' פרידי את חקירתו, וסיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד.

חסר בראפורט של סיגריסט    🔗

מרימאן: מותר לי להעירך, שבפרט אחד הראפורט של הסירג’נט לקוי בחסר: אין זכר בו, שאתה נפצעת? תשובה: נכון.

מרימאן מראה לעד פסות ניר קטנות ושואלו, אם אלו הן מה שלקט. העד מאשר היו שם קטעים ממגילת “איכה”, מסדור תפלה ומספר נביאים.

העד הראה גם דוגמה של פתקת־בקשה.

בתשובה לשאלות אחרות של מרימאן השיב פון ווייזל, שמספר הצירים לקונגרס הציוני הגיע עד 310 מהם 21 ריביזיוניסטים. בציריך נסתלקו הריביזיוניסטים מלהשתתף בסוכנות היהודית המורחבת. ואין להם שם באי כח.

השקפות הריביזיוניסטים    🔗

מרימאן: אתה אומר שאתם דורשים עליה מורחבת משנה לשנה והתכנית שלכם מצריכה זמן של 25–30 שנה? – כן.

ואתם מקוים שאז יהיו היהודים רוב? – כן

כונתך שעם גידול העליה יתפתחו תעשיות שיקלטו את העולים? – פשיטא. פיתוח התעשיה צריך להיות אחד הגורמים העיקריים להגברת העליה.

אתה סבור, שגם הערבים ישתתפו עם היהודים בפיתוח התעשיה! – מובן מאליו, שנשתף אותם.

.

מה בין פלומר ללוק?    🔗

מרימאן מפנה את תשומת לב הועדה למשפטים שבמאמרו של פון־ווייזל, שבהן הוא מציג את לורד פלומר לעומת ה' לוק.

פון ווייזל מעיר, שבמאמרו הזכיר מעשה שהיה בימי שלטונו של הלורד פלומר בארץ ישראל, כשנתעוררה השאלה להביא מלונדון לירושלים את הדגלים העברים של חיילי הגדוד העברי ששרת בארץ ישראל. אז באו חברי הועד הפועל הערבי והתיצבו לפני לורד פלומר ואמרו לו שאינם יכולים להיות אחראים לסדר, אם תורשה תהלוכת יהודים עם דגלים ברחובות. לורד פלומר כפי ששמע פון ווייזל, השיב: תנוח דעתכם, לא אתם אחראים לסדר; אני האחראי". הדגלים הועברו, התהלוכה נתקיימה והפרעת סדרים לא היתה.

מרימאן: מה לדעתך היתה השפעת המאורעות של יום 16 באבגוסט על הרגשת היהודים! – אין מלים בפי להביעה. אני בעצמי הייתי כל כך מדוכדך שבכיתי כתינוק, כשראיתי את סידורי התפלה השרופים. מה הרגישו אחרים איני יודע.

כסבור אתה שמאמרך מביע את עמדתו של חלק גדול מיהודי ארץ ישראל? – בשעה זו. כן.

עדותו של המושל מילר    🔗

אחרי פון ווייזל מעיד באותה הישיבה ה' ויליאם מילר.

לשאלת ה' דרייטון הוא אומר שהיה מושל שכם, ועכשיו משרתו בחברון. זה 12 שנה שהוא נושא משרה בארץ ישראל כפקיד מחוזי.

בתשובה לשאלות אחרות, מספר העד, שכבר מאז האביב הרגיש במדה רבה של פעלתנות בתוך אגודת צעירי המושלמים.

מרימאן: נסית בזמן שלטונך בשכם לערוך רשימה של צעירים? – לא. אנשי שכם לא היתה דעתם נוחה מפעולותיה של אגודת הצעירים הנוצרים ולא לרצון היה להם שילכו לשם צעיריהם.

רוצה…    🔗

מרימאן: ביום 16 באבגוסט בקשו ממך נכבדי המושלמים בשכם להתיר להם הפגנה נגד אותה ההפגנה שערכו בחורי תל אביב יום קודם לכן על יד הכותל? – כן.

אתה סירבת ליתן להם רשיון וההפגנה לא נתקיימה? – באותו היום לא היתה.

בריונים ערבים עולים לירושלים    🔗

ה' מילר אמר שבבוקר יום 16 באבגוסט יצא מספר הגון מבריוני שכם באבטומובילים לירושלים. יום חג היה, וכשדיבר עם ראשי העדה אמרו לו הללו, שמנהג הוא לערבים להעלות ל“חארם” ביום מועד. בזמנים כתקונם היו עושים כן אלה שיש בידם היכולת, ואולם השנה נסעו כמה מן האספסוף. הקבוצה הגדולה שנסעה אינה מאותו סוג הערבים הנוסעים ברגילות באוטו. אף בתוך העיר היו הרבה נסיעות שעשועים באבטומובילים באותו יום, אבל כפי שמסרו למר מילר, פחות מכפי הנהוג ביום זה בשנים אחרות.

בחורי שכם התכוננו    🔗

ביום 20 באבגוסט הכריחו בחורי העיר את בעלי החנויות לסגור אותן וקראו לאספה לא חוקית. לשאלה אם אגודת צעירי המושלמים אחראית לזה במדה הגונה – השיב ה' מילר, שבאופן רשמי לא היה יכול להכניס את עצמו לענין. אבל הוא יודע שמזכירה של האגודה הוא איש פעיל מאד ולאחר יום 23 באבגוסט היתה בפעולותיו פוליטיקה יותר מדת. לפי הידיעות שבידי העד, היו מתחילה כל השמועות שהגיעו לשכם קשורות בענין הכותל המערבי.

ואשר למכתב, שכפי שאומרים, נשלח לעורר ערבים לבוא לירושלים להלחם, – לא שמע על איזה מקום במחוזו שנתקבל שם מכתב כזה, אבל הוא סבור שלא היו שולחים מכתב כזה לכפר אחד בודד (משמע, שיש כפר שבו נתקבל?). העד חקר ודרש, אבל לא יכול לגלות עוד מקום שנתקבל שם המכתב.

מאמינים רק למופתי    🔗

על מאורעות יום 23 אמר ה' מילר, שאנשי המקום היו מאמינים רק למה שאמר להם המופתי חאג' אמין אל חוסיני. הלה דבר בטלפון עם אחד מראשי הנכבדים המושלמים בשכם, והבטיח, שאין לו למופתי, צורך בבחורי שכם. הנכבד המושלמי אמר למופתי, שבחורי שכם עומדים נכונים לפקודותיו. מר מילר מאשר בעיקרו את הראפורט של אופיצר המשטרה, שבשכם היתה תכנית ערוכה במחשבה תחילה על עלית צעירי שכם לירושלים ב־23 כדי להשתתף שם בהפגנה אחר תפלת הצהרים.

לשכם יצאו כבר מוניטין    🔗

לשכם, אומר העד, יצאו כבר מוניטין כעיר של קנאה דתית, אף על פי שאינה קנאית באותה מדה, שרבים סבורים. מרובה בה האיבה שבין משפחה למשפחה. אלא שבשבוע שלפני יום 23 באבגוסט נראו כולם מאוחדים בתוקף שאלת הכותל. אף אם נדברו בני שכם על הפרעות לעתיד לבוא, הנה, לדעתו, לא קבעו את שעת ההתפרצות. ההפגנות שאחר כך לדעתו, לא היו מאורגנות. אבל הנסיעה לירושלים ביום הששי היתה מאורגנת.

פצצות – דוקא בידי ערבים    🔗

כבר ימים אחדים לפני ה־23 יעץ אופיצר המשטרה בשכם לקומץ היהודים שיעזבו בחשאי את העיר. בענין רימוני־היד, שלפי הראפורט של המשטרה, השתמשו בהם הערבים, העיד ה' מילר, שהוא עצמו ראה שתי פצצות אחת שהושלכה בשוטרים ואחת שהשוטרים נטלו מערבי, בשעה שעבר את קסרקטין המשטרה. לאחר שראה את שתי הפצצות, נראה לו כדבר המתקבל על הדעת שהיו עוד פצצות.

אילמלא המסיתים…    🔗

ה' סילי מתחיל לחקור את העד. הוא שואל: אתה מכיר את הנוסחאות שמשתמשים בהן במזרח. כשפונים לאנשים בעלי מעמד ידוע בחברה, כגון: “עבדיך המסורים אנו” וכדומה? נוהגים להשתמש בנוסחאות כאלו, האין זאת? – כן.

ושיחת הטלפון שבין מופתי ירושלים והנכבד המושלמי שבשכם הלא נסתיימה בנוסחה הרגילה: “עבדיך המסורים אנחנו?” – כן.

בשים לב למה שקרה בירושלים בימים 14–15 באבגוסט, כלום מתפלא אתה על שהמושלמים רגשו? – חושבני, שזוהי תוצאה טבעית.

וכל מי שארגן את ההפגנות של הימים 14–15 צריך היה. אם הוא מכיר את הארץ, להביא תוצאה זו בחשבון? – איני מסכים כלל לדעתך. רוצה אני להשיב תשובת אמת. אין אני סבור שהפגנה או תהלוכה רגילה בארץ ישראל תגרום להפרעות אילמלא המסיתים שניצלוה. בני הארץ הזאת הולכים בכלל אחרי מסיתים אחדים.

והם, על פי רוב, נעדרים בשעה שהמהומות פורצות? – לפעמים.

כגון הפקידים הציונים; הם כולם היו נעדרים באותו פרק זמן?

(ה' מילר מהסס רגע ועונה): עד שאתה אומר כך נאמר, שאף כל פקידי הממשלה היו נעדרים (צחוק בכל האולם).

בזה נגמרה עדותו של מילר וקוראים שוב את מר קאסט.

קטעים מן העתונים    🔗

ה' פרידי שואל אם הביא עמו את הקטעים מן העתונות הערבית והעברית שנדרשו ממנו, מר קאסט השיב שיש בידו שמונה קטעים מן העתונות העברית מפרק הזמן שבין יום 22 ביולי ויום 16 באבגוסט: עשרה קטעים מן העתונות הערבית מפרק הזמן שבין יום 9 במאי ויום 18 באבגוסט, ושני גליונות מעתוני היהודים באנגלית – ה“פלשתין ויקלי” מיום 19 ביולי ומיום 9 באבגוסט.

הפתח החדש בכותל    🔗

ה' קאסט אינו זוכר באיזה יום בדיוק נגשו שנית לעבודת בנין בכותל המערבי, אבל ביום 20 ביולי פנה אליו הרב קוק וקבל לפניו על הדבר. העבודה התחילה או ביום זה או ביום שלפניו, מאז עד יום 14 באבגוסט לא היו אינצידנטים חוץ מקובלנות מצד הערבים שהיהודים מביאים כלי תשמיש לכותל. חידוש עבודת הבנין הרגיז את העתונות העברית ומאמרים התחילו להופיע בעתונים. הענין נעשה שאלה חשובה ליהודים, אף לאלה שמחוץ לירושלים. הערבים הושפעו ממהלך העניינים בקונגרס הציוני בציריך.

כאן נפסקה הישיבה.

 

ישיבת העשרים ושתים    🔗

נפתחה ישיבת הבוקר ביום 15 בנובמבר. לורד אירלי, מר פרידי ומר סטוקר מכניסים תקונים בסטינוגרמה, וקוראים שוב את מר קאסט להמשיך את עדותו.

אין לסמוך על שוטרים א"י    🔗

בתשובה לשאלות פרידי אומר העד כי בימים הראשונים באבגוסט לא אירעו שום אינצידנטים גדולים, אבל שררה מתיחות רבה, ביחוד מסביב לשאלת הכותל המערבי. הוא והמאיור סונדרס, מ"מ מפקד המשטרה, היו סבורים שניהם, שמפני המתיחות אין לסמוך על שוטרים ארצישראליים – לא על היהודים ולא על הערבים – בשמירת הסדר אצל הכותל. בסוף השבוע הראשון באבגוסט הוחלט, איפוא, שעל יד הכותל יהיה משמר של שוטרים בריטיים. את השוטרים הארצישראליים לא הרחיקו לגמרי; נשאר שוטר ערבי ושוטר יהודי. בשבת חזקו את המשמר.

“האגודה למען הכותל”    🔗

בעקבות חדוש עבודות הבנין, אמר העד כי מפני ההתרגשות, שגרם הדבר בין היהודים, נוסדה חברה בשם ה“אגודה למען הכותל” בנשיאות הפרופ' יוסף קלויזנר, בו בפרק נתייסדה חברה כנגדה בין המושלמים, ושמה ה“חברה להגנת מסגד אל אקצא”. שתי האגודות היו נועדות עם ה' קאסט, כל אחת לחוד, כמובן.

תשעה באב    🔗

ביום 14 באבגוסט, ערב תשעה באב, נהוג אצל היהודים לבקר אצל הכותל אולי עוד יותר מאשר ביום הכפורים, ראשי שתי העדות, המושלמית והיהודית, אמרו לו עוד לפני שבוע או עשרה ימים, שהמצב, החמור כבר למדי, עתיד להתחמר עד לאין שעור ביום תענית זה, הואיל ולמחרת חל גם חג מושלמי, מולד הנביא. עמדו השלטונות והוסיפו חזוק לחיל השוטרים הבריטיים ככל מה שיכלו מן הכחות שעמדו לשרותם. התפלה ע"י הכותל ב־14 באבגוסט עברה בלא אי נעימות. עוד מקודם נדברו השלטונות עם המועצה המושלמית שהעבודה תיפסק באותו השטח בימים האחרונים של השבוע כמו כן הוסכם עם המופתי, שתנועת הערבים תצטמצם בגבולות צרכי הערבים הדרים שם לגשת לבתיהם – דבר שאי אפשר היה לאסור אותו.

קאסט מבקש השפעת הרבנים    🔗

העד התראה עם שני הרבנים הראשיים ובקש מהם שהם ידברו על לב כל איש שביחס אליו יש חשש שמא יגרום לאינצידנטים. הרבנים שמעו שיש. תסיסה בין הריביזיוניסטים שבתל־אביב. הרוצים לעלות לכותל ביום ההוא לירושלים, והיה מקום לחשוש שמא בהגיעם לכותל ירצו לתת מבע ממשי להשקפותיהם. הפרופ' קלויזנר, שאף אתו התראה מר קאסט. אמר לו, שהוא טען בכל תוקף למתינות, אבל אחרים תובעים בפה הודאה בזכויות קונסטיטוציוניות, ואין הוא יכול להבטיח שלא יאחזו באמצעים קיצוניים. אבל דבר זה הוא יכול לומר שעל אף מחלתו, קלויזנר נאם לפני קהל גדול ממתפללי בית הכנסת “ישורון” ומטעם זה לא יכול קהל מתפללים גדול זה לילך אל הכותל עד שעה מאוחרת, לאחר שמבקרים אחרים הלכו כבר.

מתפללי “ישורון” על יד הכותל    🔗

כשירדו מתפללי “ישורון” לכותל בתשעה באב בערב הלכו לשם שוב ה' קאסט עם עוד אנשים, אבל מצאו את ההמון שקט ושומר סדרים, השוטרים היו מכוונים את תנועת הבאים, והסתדרות “המכבי” סייעה בידם. זמן מה היה העד עם המופתי בחדרו הנשקף על ככר הכותל, וזמן מה נשאר שם לבדו.

היהודים הביעו לו את קורת רוחם על שהכל עבר כל כך יפה. ביום ה' בבוקר, יום ט' באב, צוה העד, שבכל שעה יעמוד לכל הפחות פקיד מחוזי אחד במשמר שם ובשעת התפלה לא פחות משנים. וכן עשו.

הנוער מתל־אביב    🔗

בבוקר לא היו אינצידנטים והקהל שעל יד הכותל היה מועט כל כך עד ששנים מן הפקידים המחוזיים נפנו והלכו להם. והנה נתקבלה ידיעה מאת ה' חיים סלומון, חבר ועד העיר ליהודי ירושלים, שהיה עומד אז בראש עניניו של ועד זה והועד הלאומי, שחבורת צעירים מת“א, שבירושלים חכו לבואם אתמול, באו לעיר והרי הם נקהלים בבית הספר למל. הללו הודיעו שבדעתם להפגין תחילה לפני משרדי הממשלה ואחר כך ע”י הכותל.

השלטונות בין המצרים    🔗

לעד, מר קאסט, היה ברור, כי שאלה קשה מאד לפני השלטונות. מצד אחד תשעה באב, יום צום הקשור בכותל המערבי, ומצד אחד – התנגשות על יד הכותל תגרום לתוצאות שלא יוכלו לשלוט בהן. ולפיכך היתה לפני השלטונות פרובלימה כפולה: לשמור על השלום והסדר ועם זה להמנע מלשים מכשול על דרך היהודים להשתמש בזכויותיהם החוקיות – לבקר אצל הכותל באותו יום. ה"ה בינה וברגמן הלכו לבית הספר למל ונוכחו שהקהל נרגש עד מאד. מאת ה' הופיין, שעזר הרבה מאד בימים האלה. בקשו עצה מה לעשות. הוא יעץ לשלטונות, שלא יאסרו בקור אל הכותל אלא שירשו אותו בתנאים מפורשים מראש. התנאים היו: שלא תהא שום הפגנה, שלא ישאו דגלים, שלא יהיו מהלכים בטכס צבאי ושלא ישירו שירים ברחוב. נשלחו שוטרים למדי להשגיח על מלוי תנאים אלו, שהיו מובנים כל צרכם למנהיגי הצבור.

למופתי הומצאו ידיעות    🔗

הוסכם, שה' מילס, מ"מ המזכיר הראשי, יקבל לראיון מלאכות בת שלשה חברים שתגיש לו בכתב את דרישות הנוער העברי. דעתם של מאיור סונדרס ושל העד היתה שביום זה, תשעה באב, אין למנוע משום יהודי מלבקר אצל הכותל, אלא אם כן טובת הסדר הצבורי תצריך דבר זה. ברור היה לשלטונות, שאחד הגורמים לזה שהיום עבר כל כך בשלום הוא – מה שהיו ממציאים למועצה המושלמית ידיעות על כל הנעשה. העד שלח את רוחי ביי (אחד מסגניו) ובקש ממנו להודיע למופתי מה שמתרחש ולהתקין אותם הסדורים שהיו ביום הקודם.

הפגנת הנוער    🔗

מר קאסט עצמו ראה את תהלוכת היהודים ברחוב יפו כשהם עוברים על יד בניני הרוסים. בתהלוכה השתתפו כמה מאות איש. נשאו דגל־אֵבֶל מקופל, ופלוגת שוטרים במספר מספיק ליותה אותם בכל הדרך. אחר כך ראה העד משער שכם, כשהם מתקרבים מצד בית הדואר. בכניסתם לעיר העתיקה לא שרו ולא ניסו להרים את הדגל. אחדים מהם הלכו שלובי זרוע. אבל מלבד זה הלכו בסדר, אחר כך ראה העד את התהלוכה בחזירתה. לפני משרד ההנהלה הציונית היה עכוב מה: ספרו לו שהסבה היתה שנעשה נסיון מצד המפגינים להרים את הדגל, מעשה שהיה מכוון נגד ההנהלה הציונית.

תסיסה במועצה המושלמית    🔗

ביום 16 באבגוסט נתברר שבמערכות המועצה המושלמית יש תסיסה שלא באה בהיסח הדעת. הענין נעשה חמור, כי ברור היה, שהמועצה המושלמית, שבימים הקודמים סייעו פקידיה לשלטונות ושמרו על הסדר לפני הכותל. – שוב אי אפשר היה לסמוך על עזרתם, מחמת התמרמרותם ורגזם. הללו טענו, שניצלו את אורך רוחם, ובקור חוקי לכותל המערבי סודר לשם הפגנה על יד המקום הקדוש.

המושלמים מכינים הפגנה    🔗

ביום הששי בבוקר השכם נודע לו, שהמושלמים מכינים הפגנה, רוחי ביי, שהיה במגע קרוב עם בעלי המועצה המושלמית ספר שהחוגים הרשמיים של המושלמים – גם המנהיגים וגם דעת הקהל שלהם – עומדים בכל תוקף על הדבר, שהכרח להם לתקן את עמדתם המקופחת על ידי הפגנה אחר התפלה ביום ההוא ובאותו מקום. התראיתי עם ממלא מקום הנציב העליון והוסכם שיש לאחוז באמצעים כדי למנוע התפרצות שכל משגה עלול לגרור. באי כח המועצה המושלמית דרשו רשיון לערוך הפגנה כנגד. הם הבטיחו שתהיה רק הפגנה כנגד ותו לא. הם טענו שאם ההפגנה לא תורשה, תהיה התפרצות לאין מעצור.

הכל היו מאיימים    🔗

מר פרידי: היה כאן אִיום או ציוּן עובדה? – קאסט: היתה עובדה. הכל היו מאיימים באותה שעה.

העד אומר, שהוחלט להתיר את ההפגנה בתנאי שתהלוכת המושלמים לא תטה מן הדרך שתקבע הממשלה ולא תשתמש בפתח החדש שעל־יד הכותל.

קאסט חשש לחיי היהודים    🔗

את כחות המשטרה על יד הכותל חזקו, וכדי לסלק כל אפשרות של התנגשות. צוה ה' קאסט שיורחקו משם פושטי היד היהודים הרגילים לשבת לאורך הדרך המובילה אל הכותל. כמו כן צוה שיועמדו שוטרים בריטיים על יד כל מוצא אפשרי מרחבת הכותל. זמן מה לאחר שהעד נפטר מאת ה' לוק בא המופתי, ממלא מקום הנציב הפציר בו שיתאמץ בכל יכלתו להניא את ההמון שבמסגד מלילך אל הכותל, או לכל הפחות לסייע שהסדר לא יופרע.

העד הלך לחצר ה“חארם” ומצא את התהלוכה כשהיא כבר ערוכה. הוא נכנס לחדר בבית המופתי, שממנו אפשר להשקיף למטה לרחבת הכותל כדי להוכח שאין שם מתפללים יהודים. מציאות יהודי שם־פירושה: מיתה ודאית. משם הלך ה' קאסט, ועָמדו, הוא ומאיור הרינגטון, במוצא העיקרי של דרך התהלוכה, והתהלוכה עברה. הוא לא ראה שם שום יהודי מלבד השמש.

בדגלים יש משום סכנת נפשות    🔗

דעתו נחה עליו קצת לאחר שראה שייכים בעלי אחריות מן המסגד שהיו מסייעים לממשלה בשני הימים הקודמים, הולכים עם התהלוכה. בתהלוכה היו שני דגלים ירוקים, מעין הדגלים הנישאים בחג נבי מוסא. כל המשתתפים בתהלוכה, מאלף עד אלף חמש מאות איש, היו אחוזים התלהבות וקנאות, שרק מי שחי במזרח יכול להעריכה כראוי. הדגלים לא הותרו להם. אלו הם סמלים דתיים. מסתבר שהם זכר לימי המדבר הקודמים כשהעם היה מתאסף ומתרכז מסביב לדגל, כנהוג בארץ ערב עד היום. לא מחכמה עשו אלה שהניפו דגלים בשעה כזו, מבחינת השמירה על הנפש והרכוש. המנהיגים הריעו וקראו קריאות שהעד לא שמען קודם לכן: “דין מחמד בסיף”, “אין אלוה מבלעדי אללה”.

דרשות של הסתה בפני השלטונות    🔗

וההמון עשה את דרכו אל הכותל. העד לא היה שם, אבל אף אילו היה שם לא היה מועיל, ולא היתה מועילה כל משטרה מפני הצפיפות. לאחר שעה קלה חזרה התהלוכה ועברה על ידנו ולא ניסתה לנטות מן הדרך שקבעו לה. ממש לפנינו נדרשה דרשה וההתלהבות היתה עוד גדולה מאשר בתחילה. העד יודע שתוכן הדרשה היה פוליטי, הדרשן היה אחד השיכים שהיה נישא על כתף, כנהוג.

תלי אפר ברחבת הכותל    🔗

משחזרה התהלוכה למסגד, חכה ה' קאסט עד שנתברר לו שנתפזרה, ואז חזר לרחבת הכותל. שם מצא תלי אפר אחדים ופתקאות־בקשה קרועות ודפים מסדורי תפלה, היו שם ערבי אחד או שנים ונשים וילדים אחדים. אחד הילדים היה מקרע דפים. תינוק בן ארבע או חמש היה זה, והעד צרם לו באזנו. היה שם השמש היהודי שהיה מטאטא את האפר לערמות, העד צוה עליו, שיכבד את המקום ויפנה את כל רישומי המאורע. סדורי תפלה שרופים לא ראה בעצם ולא יכול היה להכיר מה טיבו של האפר, אבל כמו כן אין הוא יכול להעיד שסדורים לא נשרפו.

פגישה עם פון ווייזל    🔗

באותו מעמד היה ד"ר פון ווייזל. מלקט היה את האפר ושם בכיסו. ה' קאסט אמר לו, שהוא העד יכול היה לתאר לעצמו את גודל הרושם יעשה המאורע הזה. מכיר הוא אותו, את פון ווייזל, כעתונאי בעל צורה ויש לשער שהוא הראשון שראה את הכותל המערבי במצבו זה. העד התחנן לפניו שלא יעשה דבר העלול להוסיף רוגז והתמרמרות.

פגישה עם באי כח היהודים    🔗

ה' קאסט הזמין אחדים מראשי הצבור היהודי, כדי לבאר להם מה אירע ולקדם אפשרות של פירוש מוטעה לעובדות. באו ה“ה סלומון ברוידה קלויזר וגורדון. הוא הזמין גם את עורך “דואר היום”, העתון שבמשך חדשים אחדים הרבה בידיעות והערות על הכותל המערבי, ה' קאסט ספר להם מה שאירע והסביר להם, שמחובתם להשגיח, שהרצאת העובדות בעתונות תהיה בבהירות ובלי רתחנות, יש להמנע מכל נסיון לעורר התרגשות. כמו כן התראה עם עורכי ה”דבר" ו“הארץ” (הכוונה היא לב"כ העתונים האלה בירושלים), ומלא את ידי רוחי ביי למסור לעתונים הערבים את הדברים כהויתם. עורכי דבר והארץ לא יכלו להעלים את צערם – והוא לא יכול לבקש שיעלימו על מה שספר להם, אבל הודו לו, שחובה אחת מוטלת עליהם והיא: להמנע מכל גלוי דעת שיש בו משום פרובוקציה והרגזה. זמן מה אחרי כן קבלם ה' לוק לראיון.

הערבים רצו עוד הפגנות    🔗

ביום 17 באבגוסט היתה המתיחות ניכרת מאד על יד הכותל. פקיד מחוזי יהודי נמצא שם תמיד. בליל שבת ובשבת בבוקר היה העד בעצמו שם, והשיך עארף יונס, מראשי השייכים שב“חארם”, ישב על ידו. השער החדש היה סגור ביום ההוא בפקודת העד, והמפתח היה בכיסו של שיך עארף יונס.

דבר הפגנת היהודים, שהיתה בתשעה באב (ביום ה'). נודע בכל הארץ והגיעו אליו ידיעות שברוב המקומות המרכזיים דורשים הערבים הפגנה כנגד. לאחר ההפגנה כנגד, שהיתה בירושלים, נתבקשו ראשי המושלמים לבוא בדברים עם הערבים בשאר המקומות ולהניא אותם מלהפגין, מכיון שניתן להם סיפוק מלא בירושלים, בימים ההם לא היו הפגנות רציניות.

דקירת מזרחי    🔗

בשבת. ביום 17 באבגוסט בשעה 4.30 אחה"צ, קרה מקרה במגרש כדור הרגל. העד מספר כיצד נדקר יהודי אחד ונפצעו אחדים בתגרה שמעשה זה גרר.

בערב ליוה העד את ה' לוק לעיר העתיקה, וסיורם נסתיים בבית המופתי הנשקף על הככר. ברור היה שהמאורע קבל צביעה דתית גזעית וההתרגשות גדולה.

חששו לסימני איבה כלפי לוק    🔗

רוחי ביי אמר לעד, כי אפשר שיראו לה' לוק אותות איבה מפני המאורע. באותה שעה נתפשטו שמועות בשטח הכותל המערבי, שהנוער היהודי מתעתד למחאה חדשה, אבל זו לא נתקיימה. מקרים שונים קרו בסוף אותו השבוע, בעיקר בשכונת הבוכארים.

חששות בקשר עם מיתת מזרחי    🔗

כשנודע לקאסט שיש סכנה שהצעיר הנדקר ימות, השתמש בהזדמנות בזמן שקבל לראיון מלאכות מושלמית להודיעם את הדבר שידעו מראש, שאם יראו או ישמעו על תהלוכה בימים הקרובים, יהיו בטוחים שלוית־מת היא. כל אותו השבוע התיעץ ה' קאסט יום יום עם הפקידים המחוזיים ואופיצרי המשטרה ודן עמהם על האמצעים, שיש לאחוז בהם באותו יום. ברור היה שצעירים לא אחראים ינצלו את תהלוכת ההלויה לשם הפגנה פוליטית. הוחלט שלטובת הצבור תהיה הלויה בשעה מאוחרת בלילה או למחרת בהשכמה. ה"ה ברוידה וסלומון דנו על הדבר עם ה' קאסט והסכימו לדעתו, באו בדברים עם קרובי המת ועם מסדרי ההלויה.

הלוית מזרחי    🔗

העד מדבר על הקושי שהיה בקביעת דרכה של תהלוכת ההלויה. הודיעו למסדרים, שכל נטיה מן הדרך הקבועה תמנע בכח המשטרה. דבר זה הקל קצת את המצב, וכן ראו הערבים כי הממשלה עומדת בתוקף למנוע כל חזרה על ההפגנה מצד היהודים, ואף מנהיגי היהודים האחראים שבחו את מאמצי הממשלה להגן על התהלוכה. אין לעד שום יסוד לפקפק בדבר שראשי היהודים והערבים כאחד היו משתדלים לעזור לממשלה, בכ"ב באבגוסט האמינו הכל, שאם יום הששי והשבת יעברו בשלום ויהיה הכל טוב.

בבוקר יום ו' 23 באבגוסט    🔗

ביום ששי בבוקר נתקבלו ידיעות מן המשטרה וממקורות יהודיים שבני הכפרים באו לירושלים בהמונים גדולים הרבה יותר מן הרגיל בכל יום ששי אחר. כמה מהם נשאו אתם מקלות ואלות. בשעה עשר בערך הלך עם רוחי ביי לעמוד על המצב בעיר. ברחוב דוד לא היה ניכר המון גדול מן הרגיל בבוקר יום ששי, העד הלך אצל המופתי משני טעמים. ראשית בקש להפטר מעליו מאחר שמושל ירושלים חזר כבר, ושנית רצה לדבר עמו עוד על ענין הבוקר. מלבד ידיעות המשטרה שהובאו אלות, לא היו שום עובדה ושום מקרה, שנתנו מקום לחשוש, כי רעה קרובה לבוא ושאמצעי הזהירות הרגילים, שהמשטרה משתמשת בהם במקרים בודדים. לא יספיקו.

כיון שנראו האותות הראשונים לבלבולים נלוה העד למאיור סונדרס בקסרקטין של המשטרה. הערבים באו רצים ועולים ברחוב דוד, אחריהם צעיר יהודי וששה או שבעה ערבים, רובם בידואים, חובטים אותו באלות. היהודי נפל ארצה לפני משרד קוק, אבל ניצל בידי שוטרים.

ה' סטוקר חוקר את קאסט    🔗

ה' סטוקר שואל, אם הרעש על יד הכותל שקבלו עליו היהודים (זמירות ומחולות) היה לו אופי של פולחן דתי?

העד: כששאלתי את חברי המושלמי, אם יש צורך ברעש זה ענה בשלילה. היה כאן ממין אותו הטקס שקוראים לו “זיכר” (רקוד של דרוישים). ה' לוק אמר לו, שהעיר את המופתי על הדבר, והלה הבטיח להפסיק את הרעש.

בתשובה לשאלת ה' סטוקר, אומר העד, שאינו זוכר בבירור, שה' לוק מסר לו, בשמו של המופתי, שבאופן רשמי אין הוא יכול לצוות את העם לחדול מן הרעש, אבל בדרך פרטית יסדר את הדבר. חזקתם על הנכסים האלה מחייבת, שתהא להם רשות לערוך את הטכס.

על הרעש הזה לא שמע העד קודם לכן. מעולם לא היו עושים על יד הכותל רעש כזה. הוא לא ידע שהרעש הוא חובה ומתנאי המקדיש (את הווקוף). אחר כך הגיד לו רוחי ביי, שנדבר בפירוש עם המועצה המושלמית שמקרה כזה לא יחזור עוד.

ה' סטוקר: בשלשה עשר באבגוסט שמעת על סכסוכים בין מושלמים ויהודים?

שמעתי שהַתאמת קריאת המואזין בדיוק עם שעת תפלת היהודים עוררה כעס ורוגז והתמרמרות. היו אפילו קיצונים אחדים מן היהודים, שטענו, כי אין להתיר למושלמים העוברים ושבים לעשות כך בשעת התפילה.

קריעת הספרים ושריפתם    🔗

ביום 16 באבגוסט כשמצאת את הנשים והילדים לפני הכותל, הרי היה המקום בשעת ההפגנה צפוף ודחוק. וכי אין לשער, שמפני כך נתהפכו השולחנות שהיו עומדים שם?

– יתכן.

– האין להעלות על הדעת, שלהמון לא היה כלל יד בקריעת הספרים ורק הילדים עשו את הדבר?

– כמדומני, שהראיות שבידי המשטרה אינן מניחות מקום לספק בזה. היו שם תלי אפר. הילדים במספר שהיו שם לא יכלו להספיק במשך הזמן ההוא לשרוף את הניירות לערמות האפר שראיתי בעיני.

ה' סטוקר: כל הבטחה שהבטיח לך המופתי הלא נתקיימה?

– מה שנוגע לימים י“ד, ט”ו וט"ז באבגוסט כולן נתקיימו.

ג’ז־בנד של דרוישים    🔗

העד מאשר שטקס ה“זיכר” וקריאת המואזין – הכל היה משום חדוש.

בדברו על נגינת המוגראבים קרא לה מרימאן “ג’ז בנד” הכנוי שנתן לה היו“ר קודם, סטוקר הביע התנגדות. היו”ר לקח את האשמה על עצמו.

קדושת ה“בוראק” נתחדשה למושלמים בשנים האחרונות    🔗

סיר בויד: מה שנוגע לך מאימתי נודע לך על דבר הקדושה המיוחדת שיש למקום הזה בעיני המושלמים?

העד: מיום שובי לכאן ב־1927 ועד למחרת יום הכפורים שנת 1928 לא שמעתי מעולם שהמושלמים ייחסו קדושה מיוחדת לרצפת הרחבה שעל יד הכותל המערבי, אלא שמבחינה פיסית הכותל הרי הוא חלק מתחום מסגדם הקדוש.

סיר בויד: אתה אומר, שאפילו את השם “אל־בוראק” לא שמעת בקשר את המקום?

תשובה: אפשר שמקרה הוא זה, אבל עד שובי אל הארץ הזאת לא שמעתי מלה זו בקשר את העניין הזה.

הפתח החדש    🔗

בתשובה לשאלה אחרת מספר העד. שהפתח החדש נפתח לשם מעבר בששה לחודשי יולי בערך. את מקום הכותל בקר יחד עם מר ברוידה בשבוע האחרון ביולי בערך. מר ברוידה, שלא הכיר את המצב בכותל ולא היה לו דבר לעניינים אלו קודם שקיבל עליו תפקידים מדיניים מטעם ההנהלה הציונית, בקש לראות את הכותל קודם שיביע דעה או יעשה מעשה. העד זוכר שדבר עם ה' ברוידה על האפשרות, שהפתח החדש ישמש לעוברים ושבים.

היהודים לא פגעו במקום קדוש למושלמים    🔗

מרימאן: תארת את מהלך המאורעות בימים ההם תאור נאמן ונכון. לפי מה שראית ב־14 באבגוסט, כלום אפשר לאדם, שהשתדל באמת לראות את הנעשה בלילה ההוא כמו שהוא, לומר, שהיתה כאן “פגיעה מאורגנת במקום הקדוש לאיסלאם מכל המקומות”? (הכוונה לדבריו של העד שיאן).

העד, מר קאסט, עונה בשלילה: לא. היהודים לא פגעו.

 

ישיבת העשׂרים ושׁלש    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 15 בנובמבר גמר ה' קאסט את עדותו והתחיל להעיד ה' לוק.

על שאלת מרימאן משיב קאסט, כי ידוע לו, שהכותל המערבי הוא ליהודים הקדוש שבכל המקומות בירושלים, הוא נשאר ממקדש שלמה המלך והוא המקום היחידי בעולם, שהשכינה שרויה בו. לפי אמונת היהודים. קדוש הוא המקום אפילו ליהודים הלא־חרדים; ואין הוא העד, מפקפק כלל, שכל הפגנה מושלמית שם באיזו צורה שהיא אי אפשר לה שלא תרגיז את היהודים.

כן סבור הוא שמנהיגי היהודים לא היתה דעתם נוחה מהפגנת תשעה באב, עד כמה שעברה את הגבולות של בקור לכותל המערבי, ואילו הפגנת המושלמים מיום ה־16 באבגוסט – ברי לו שמנהיגים מושלמים מן המסגד חוללוה. במעשים שליוו את ההפגנה היה בודאי, אומר העד, משום חלול הקודש בעיני היהודים: מושלמים נלהבי קנאות מוציאים את פתקאות היהודים מסדקי הכותל וקורעים אותם לקרעים.

הפגנה תחת הפגנה    🔗

מרימאן: אילו הייתם פועלים פעולה נמרצה נגד עורכי ההפגנה היהודית מיום 15 והייתם מודיעים למופתי, שעתידים הללו ליתן את הדין והפגנה שכנגד אין הממשלה מרשה – האם היה אז המצב אחר?

– אילו לא קבלה ההפגנה העברית תכונה בלתי חוקית. לא היתה ההפגנה כנגד באה בחשבון.

– אילו הבטחתם למופתי שאתם תובעים את המפגינים לדין והפגנה שכנגד אין אתם מרשים? – איני סבור, שדעתו היתה מתקררת בזה.

– אילו היו עושים כך – מעיר מרימאן – היו מתנהגים כממשלה; עכשיו לא התנהגו כממשלה.

על זאת השיב ה' קאסט: חובתה הראשונה של ממשלה היא להגן על החיים ועל הרכוש. לעשות את הדבר הזה לא היתה דרך אחרת מלבד זו שהלכה בה הממשלה.

– כסבור אתה שאת הדבר הזה משיגה הפגנה?

– היינו צריכים לחשוב על הרושם, שיעשה איסור הפגנה על כל העולם כולו, לא על העולם היהודי בלבד.

– מאחר שההפגנה היהודית הצטיירה בדמיונם של המושלמים בצורה בולטת כל־כך?

– דבר זה סייע להקל את מתיחות המצב.

לפייס את דעת הקהל    🔗

ה' סלומון ומנהיגים יהודים אחרים שבִקרוּך, לא חשבו שרפתה המתיחות?

– הם היו נבעתים ולא חשבו שרפתה המתיחות. אבל דעתי היתה שההפגנה הערבית נתנה מוצא לטינא שבלבבות. כוונתי היתה לשנן לכולם שחובתם היא לפייס את דעת הקהל.

– בערב שבת עם חשיכה מתחילים הבקורים הרגילים לכותל, והיהודים היו עומדים למצוא שסדורי התפלה שלהם נשמדו, פתקאותיהם הלכו לאבוד והשולחנות והמנורות שבורים?

– לא היתה שום כוונה לזלזל בהפסד. אני מצדי לא חשבתי מעולם לגרוע מחומר המאורע, אבל רוצה הייתי להקטין עד כמה שאפשר את סערת הרוחות שנגרם. על ענין הבקור שבקרוהו שייכים ממסגד אל־אקצה ענה ה' קאסט שלא דנו בבקור זה אלא על תקנת הספקת מים ולא על בעלות הכותל.

את דברי הד“ר פון ווייזל שב־23 באבגוסט ב־1.17 אחה”צ ראה יהודי נחבט ונופל על הקרקע, אִשר ה' קאסט; והודה שאחר כך בשתים ורבע בערך אחה"צ, ראה איש אחר נדקר.

כל מגמתו להקטין את התוצאות    🔗

ה' דרייטון חוזר וחוקר את העד מטעם הממשלה, מר קאסט אומר שרשיון הממשלה ליהודים היה לתהלוכה, בלא זמירות ובלא דגלים, אבל לא להפגנה. והוא עצמו הבין שקו מהלכה יהיה אותו שהלכו בו אנשי “ישורון” בלילה ב־14, הוא מוסיף שהעוקץ שבדבר הוא הדגל: הואיל והותנה שלא יונף דגל עד שיגיעו לתיאטרון “ציון” ובשכונות העבריות לאחריו, וכל הנפת דגל אחרת נאסרה בפירוש.

להלן אומר העד, שאילו ניסתה הממשלה לאסור הפגנה שכנגד מצד המושלמים, היה מתהוה מצב חמור, הכרח היה אז להפסיקה בשער המוגרבים, שהוא רכוש מושלמי, ולהפסיקה בכח. דבר זה לא היה לא בגדר האפשרות ולא בגדר החכמה. כל מגמתו בכל המאורעות הללו היתה להקטין את התוצאות, ולא להקטין את ערך העובדות.

סיר וואלטר שאו: אפשר היה למנוע את תהלוכת היהודים בחמשה עשר באבגוסט?

– בנקל, אבל אז היינו נותנים להם פתחון פה לקובלנות, והדבר היה מביא לידי כך, שהיינו צריכים לפזר בכח יהודים הרוצים לבקר את הכותל. התהלוכה הותרה. כדי למנוע אבוד נפשות, הואיל וברור היה שהיהודים מתעקשים להוציא הפגנה זו אל הפועל, בהיתר או באיסור.

בזה נגמרה עדותו של קאסט ב־4 אחרי הצהרים, ונקרא להעיד המזכיר הראשי לוק.

עדותו של לוק היתה הכי ארוכה במשך עבודת ועדת החקירה. הוא העיד ונחקר במשך שמונה ישיבות גדולות במשך שבוע שלם כמעט.

לוק מעיד (בישיבת העשרים ושלש)    🔗

באמצע ישיבת הכ“ג ביום 15 בנובמבר, בארבע אחה”צ נקרא ה' לוק¹⁵. הדבר בא כהפתעה לרבים. איש לא ידע קודם שלוק יתחיל את עדותו דוקא באמצע ישיבה זו. הוא קורא את שמו המפורש: הארי צ’ארלז לוק. משביעים אותו ועל שאלות ה' פרידי משיב העד, שהוא מזכיר ראשי לממשלה. הוא כבר שמש בא“י במשרה רשמית משנת 1920 עד שנת 1924. אשתקד, ביולי, שב לארץ בתורת מזכיר ראשי, ביוני נסע סיר דז’ון צ’נסלור הנציב העליון, לימי חופשתו, והוא ה' לוק, שמש מ”מ הנציב העליון לעבר הירדן ופקיד־מנהל עניני הממשלה לארץ ישראל.

לוק נאמן לשיטת הממשלה    🔗

לשאלת ה' פרידי, אם הפסיק סיר דז’ון צ’נסלור את פגרתו בהודע לו דבר הבלבולים בא“י, עונה ה' לוק בשלילה. ה' לוק מעיד שרצונו היה נאמן להוציא אל הפועל את שיטתה של ממשלת א”י, כפי שנקבעה על ידי ממשלת ה. מ. ושוב העיד, שמעולם לא היתה לו שום התנגדות לשיטה זו.

גירסת לוק על ההפגנות    🔗

אז העלה פרידי את שאלת מאורעות יוני. האם נכון, שחידוש הבניה על הכותל עוררה רוגז בירושלים? – בודאי, ענה לוק – פ.: אין בכוונתי לחזור על מה שקרה ב־14 באבגוסט. אולם ברצוני לדעת אם הודיעו לך כי צבור יהודי ידוע רוצה לערוך תהלוכה או הפגנה ב־15? – כן – ההחלטת להרשות זאת? – כן – ספר לועדה איזה שאלות עמדו לפניך להכרעה ומדוע החלטת מה שהחלטת.

לוק: 14 באבגוסט, ערב ט' באב, יום של ביקור מסורתי אצל הכותל עבר בשקט. למחרתו התאסף קהל רב של יהודים על יד בית ספר למל, בהם גם אנשים מחוץ לירושלים, על מנת ללכת אל הכותל לא כמתפללים, אלא כמפגינים. ההחלטה אם להרשות להם ללכת או לא היתה בידי שני פקידים יהודים ממחוז הצפון. ה“ה בינה וברגמן, וגם מר הופיין, אשר מילא באותם הימים תפקיד מטעם ההנה”צ. השתדל להניא את הקהל מכוונתו, אולם היה ביניהם אלמנט אשר אטם אזניו משמוע ורצה דוקא להפגין לפני בית הממשלה והכותל. לאחר דין ודברים רב הודיעו לי מר קאסט ומאיור סונדרס ע“י הטלפון ב־2 אחה”צ, כי לא עלה בידיהם להניא את הקהל מלכת אל הכותל ועצתם היא לא למנוע בעדם, כי זה רק יצוק מים על טחנתם. אמרתי, כי אני מעונין מאד שלא ימנעו בעד יהודים מלכת אל הכותל. באשר זכותם לגשת אליו היא זכותם היחידה שאין עליה ערעור, ביחוד בתשעה באב. היה חשוב בעיני ששום יהודי לא יופרע מלכת שמה באותו יום. אולם אסור ליהודים להפגין, אסור ללכת בסדר צבאי. מר מילס אמר כי יקבל לראיון שלשה מהקהל שרצה להפגין ע"י משרדי הממשלה.

פרידי שואל, אם לא היה נכון לאסור על המפגינים ללכת אל הכותל ואם היה זה מביא לידי מהומה יותר גדולה. לוק מודיע, כי אמרו לו אז בהחלט, שהאנשים נמנו וגמרו ללכת לכותל ויהי מה, ומניעת הרשיון היתה גורמת להתנגשות עם המשטרה, אשר “אחדים מהם אולי רצו בזה”.

האם היה משנה את החלטתו, לתת את הרשיון. אילו ידע שבכוונתם להניף דגל על יד הכותל? לא, לפי מצב הדברים היה מקבל אותה ההחלטה. הוא לא ידע שאחדים מהמפגינים סירבו מלכתחילה להבטיח לבלי הניף את הדגל על יד הכותל. רצונו, אמר לוק, היה כפול: למנוע בעד התנגשות ולא להפריע בעד יהודים מלכת לכותל דוקא ביום זה השונה מכל ימות השנה.

העד אישר כי המושלמים רגזו מאד על ההפגנה הזאת והחליטו לערוך הפגנה שכנגד. – פרידי: מתי נודע לך הדבר? – למחרתו, ב־16, הודיעו לי מאיור סונדרס ומר קאסט, כי המושלמים מלאים כעס.

לא הוא, לוק, הרשה למושלמים להפגין    🔗

העד ידע כי מעבר התהלוכה העברית דרך שכונה ערבית עלול לגרור אחריו תוצאות רעות. הוא דרש מהערבים לשמור על השקט. הם עשו זאת. ומשום זה הרגישו, כי סבלנותם נוצלה בשעה שהיהודים הפגינו אצל הכותל. מיד טלפנתי למופתי ואמרתי, כי ברצוני לראותו בענין תכוף מאד, כשבא אמרתי לו, כי שמעתי שהמושלמים אומרים לערוך הפגנה שכנגד, ודוקא ברחבה, וכי הדבר הזה הוא מאד בלתי רצוי. עוד לא היה כדבר הזה קודם. בקשתי את המופתי להשתמש בכל כח השפעתו למנוע בעד הפגנה כזו, ואם אין עצה – לצמצם אותה לפחות בתחומי שטח המסגד, במקום שלא יוכלו להתנגש עם בלתי־מושלמים, המופתי הסכים, כי על כל פנים צריך לעצור בעד המושלמים מלהגיע עד הרחבה, אולם לפני שהיתה לו שהות להגיע למסגד כבר היו המפגינים בתוך הרחבה.

בתשובה לפרידי, אם הסכים להפגנה או סירב, אמר לוק, כי לא היה פנאי להסכמה או לסירוב, באשר המאורעות השתלשלו במהירות יתרה. – פרידי: ובכן מעולם לא נתבקשת באופן רשמי לתת רשיון להפגנה זו ומעולם לא נתת רשיון כזה? – לוק: בדיוק כך!

לוק הוסיף, כי לא היה לו מושג שהוצאו תחינות מחגוי הכותל.

פרידי: אשאל אותך שאלה גלויה: האם עשית מה שעשית מתוך חולשה, מורך־לב או מתוך פוליטיקה מסויימת? – לוק: מתוך פוליטיקה. – אילו היית נותן פקודה לעצור בעד התהלוכה או ההפגנה ויהי מה. היש איזה ספק שהוא, כי המשטרה היתה עושה כל מה שביכלתה להוציא את הפקודה לפועל? – ודאי שהיו עושים כל מה שביכלתם. – ומה היו התוצאות לדעתך? –כשאני לעצמי, מסופק הנני מאד, אם היו מצליחים.

בתשובה לשאלת פרידי, אם אפשר היה לעצרם בכח הנשק בקרבת המסגד, ענה לוק, בחיוב, אולם הוסיף, כי מעשה כזה נגד קהל מושלמי בתוכו רבים מחוץ לירושלים. בערב חג מולד הנביא, היה יכול להביא לידי שפיכת דמים, שהיתה עלולה לקומם את כל הארץ, ואז אי אפשר היה לנבא מה יקרה לא רק בארץ ישראל, כי אם גם בארצות מושלמיות אחרות.

פרידי: המאורעות שלאחר זה ידועים: דקירת היהודי הצעיר וקטטה בין יהודים וערבים, בדבר הפקודות בענין הלוית אברהם מזרחי, ענה לוק כי הוא חושב שקאסט, ולא הוא, נתן את הפקודות האלה.

לוק לא ידע על פרעות אלא כשראה    🔗

פרידי: מתי הוברר לך לראשונה, כי מהומות קרובות לפרוץ ב־23 באבגוסט? – לוק: כשראיתי את התחלתן מבעד לחלוני לצד שער שכם. – אבל הן לא יתכן שלא היה לך מושג ממה שעמד להתרחש? – קרוב לצהרים ראיתי את מר קאסט במשרדו והוא אמר, כי המצב קצת יותר שקט וכי הפלחים חוזרים לכפריהם. כחצי שעה אחרי זה ראיתי המון ערבי נרגז מציף את הרחוב. – מה עשית בראותך אותם? לוק עונה, כי טלפן למופתי ודרש מכוניות משורינות מרמלה. להלן הוא אומר, כי ב־16 באבגוסט, ביום ההפגנה הנגדית של המושלמים, ביקש טלפונית מרבת עמון כי פלוגת מכוניות משורינות תהא מוכנה. למחרתו, אחרי בהלת הדקירה, ציוה כי המכוניות תבואנה לרמלה, וב־23 דרשן לירושלים. – פרידי: ובמשך הימים מה־17 עד ה־23 באבגוסט לא התראית עם חברי ההנהלה הציונית ועם המופתי הגדול?

פגישה של מושלמים ויהודים    🔗

כן. לוק מוסר, כי רצה להחליש את המתיחות ולשפר את היחסים בין המושלמים והיהודים והצליח לבסוף לכנס פגישה של מושלמים ויהודים בביתו הוא. נוכחו מצד היהודים ד“ר י. לוי, מנהל אפ”ק, י. בן צבי ממנהיגי הפועלים וי. ברוידה, פקיד של ההנה“צ. מצד המושלמים נוכחו ג’מאל אל־חוסייני, עוה”ד עוני עבד על האדי וסובחי אבו חדרה. גם מר הורוביץ היה נוכח. פרידי אמר, כי לא ישאל מה אירע בפגישה זו. כל הסכם לא הושג והוחלט להפגש ביום ב' הבא. למחרת פרצו המאורעות, והפגישה השניה לא נתקיימה.

כשראה את ראשית המהומות דרש לוק את המכוניות המשורינות והודיע טלפונית למופתי, כי הוא רוצה לראותו מיד. כמו כן צוה טלפונית על הקפטן פלייפיר לבוא מרבת עמון לירושלים. דבר אתו טלפונית גם בבוקר לפני המהומות, בין 9 ו־10. ארבע מכוניות משורינות הגיעו לירושלים ב־4.40. הוא דרש גם פלוגה של חיל הספר מעבר הירדן.

לחלן מוסר לוק, כי פנה אל מיניסטר המושבות, משום שרצה להתיעץ עם הפקיד הגבוה ממנו. כל הזמן היה במגע עם הקפטן פלייפיר ועם מפקד המשטרה. היה קשור עם המפקד הימי במלטה וביקש אניות מלחמה ליפו ולחיפה, כי חשש שהמהומות עלולות להתפשט בכל הארץ.

קריאות לעזרה צבאית    🔗

פרידי: הבאו אליך מההנה"צ? – כן, מר הורביץ בא ואתו עוד כמה. מר הורוביץ הציע לזיין 500 יהודים לעזרת הממשלה נגד המהומות ולהגנת השכונות והמושבות העבריות. דובר, כי חלק מהם יהיו חיילים משוחררים.

פרידי: איך התיחסת להצעה זו? – לוק עונה, כי זו היתה שאלה קשה והוא ביקש זמן לעיין בה. הורוביץ צלצל לו כמה פעמים במשך אותו לילה. – פרידי: בלילה שבין 23 ו־24 היו יריות על פני ירושלים? – כן: לוק אומר, כי בקש עזרה צבאית עוד ב־23 באבגוסט, אחרי הצהרים, לאחר התיעצות עם הקפטן פלייפיר. כמו כן בא בדברים עם מ“מ הנציב במצרים ובקש ממנו צבא לא”י, אעפ“י שזה נגד הסדר, כי צריך היה לפנות קודם לממשלה בלונדון. כיון שבארצות הסמוכות אין צבא מן המוכן בשביל א”י. על כל פנים דבר טלפונית עם מ"מ הנציב במצרים ב־5 בבוקר ב־24 באבגוסט. הורוביץ צלצל לו ב־23. העד ענה, כי איננו רוצה לדבר על ענין זה בטלפון. בבוקר 24 אמר להורוביץ, כי אינו בטוח אם יבוא צבא ממצרים או לא, ואינו רוצה להשלותו בתקוות כוזבות. ב־8 בבוקר 24 באבגוסט הסכים לעצת המאיור סונדרס, להשתמש בעזרה הצבאית. פלייפיר היה המפקד. לא הוכרז כל מצב מלחמה. הוא היה מכריז מצב כזה אילו דרשוהו שלטונות הצבא, אבל הם לא דרשו. לשאלת פרידי מודה לוק, כי ב־24 באבגוסט באו אליו ברוידא. הורוביץ, בן צבי וחיים סולומון בענין זיון 500 יהודים. הצבא שנדרש ממצרים היה בדרך מקהיר ועמד להגיע עוד בו ביום. הוכנה בגבול רכבת־צבא מיוחדת. הוא דן בשאלה יחד עם פלייפיר וסונדרס. אלה אמרו שיש בכוחם להגן על השכונות היהודיות. ולכן לא הסכים במסיבות אלה לקבל את הצעת היהודים. החלטה זו נתקבלה לא בלי עיון רציני

בדבר.

בזה נגמרה ישיבת יום ו' אחה"צ.

 

ישיבת העשרים וארבע    🔗

ישיבת השבת 16 בנובמבר נפתחה בדיוק ב־10 בבוקר ממשיך את עדותו המזכיר הראשי לוק.

בתשובה לפרידי אומר לוק, כי שום מושלמים לא פנו אליו בדבר זיון היהודים. הוא החליט לפרק את נשקם, כי היה בטוח שזיונם ירע את המצב ויסכן הרבה יותר יהודים מאשר יוגנו ע“י הזיון הזה. פרידי מעיר את תשומת לבו לכרוז הועה”פ הערבי בנידון זה. לוק אומר, כי לא נועצו בו לפני הוצאת הכרוז ולא קבלו ידיעות מהממשלה שהיא חושבת לפרק את הנשק מהיהודים. הם השיגו את הידיעה הזאת מהמזכירות בלי ידיעתו הוא.

דרישת זיון היהודים נדחית    🔗

פרידי שואל אם ההחלטה בדבר זיון 500 יהודים נתקבלה ב־1 אחה“צ ב־24 באבגוסט? – לוק עונה בחיוב. ההחלטה להפסיק את העתונות נתקבלה ב־1.15 אחה”צ, באותו יום. לפנות ערב הגיעה ממצרים, בדרך האויר, פלוגה של “סאות ווילס בורדרירס”. הגיעו כל מיני ראפורטים על אפשרות של מהומות בחברון וביפו. בשבת בשעה 9 בבוקר טילפן אל מ“מ הנציב במצרים וביקר תוספת צבא בריטי. באותו יום טלגרף למזכיר המושבות ולמלטה ובקש עזרה נוספת. אחר כך למחרת אותו היום, פרצו מהומות ביפו. יפו היתה אי־שקטה מאוד כל אותו בוקר של יום א'. המהומות קרו בין 2 – 1 אחה”צ. באותה שעה הגיע חלק מהצבא. פלוגה אחת פנתה מלוד ישר ליפו. נכון, כי חברי ההנה“צ ביקשו לזיין את משטרת ת”א ואת האכרים היהודים, אבל בתנאים ההם חשב לוק את ההצעה לדבר שאין לקבלו.

ב־25 הגיע הגנרל דובי. למחרת בבוקר קבל עליו את הפיקוד. הוא התנגד להכרזת מצב מלחמה ויעץ שהכוחות הצבאיים ימשיכו לפעול תחת הנהלת השלטונות האזרחיים. העד מאשר לפרידי, כי, קצין המשטרה ביפו החליט לפרק את הנשק מהיהודים שנתקבלו כשוטרים מיוחדים בשטח ההוא. על הצעד הזה הודיעו ללוק לאחר מעשה. הם זוינו רק במקלות. דבר הפירוק הזה נודע לו ב־26 ב־9 בבוקר.

האמיר עבדאללה משקיט    🔗

בעברו לדבר על המצב בעבר הירדן, אומר לוק, כי האמיר עבד־אללה עזר הרבה. מיד לאחר שנתקבלה בעבר הירדן הידיעה על מהומות בא“י, קמו אנשי־השבט בני צחר ורצו לאחוז בנשק ולבוא לא”י “לעזרת אחיהם”, כפי שאמרו. אבל האמיר הצליח להשקיטם, והדבר השפיע על התפתחות הדברים כאן.

לשאלת היו"ר עונה לוק, כי נשיאת נשק מותרת בעבר הירדן, ומספר המזוינים שם רב מאד.

איומי המשלחת הערבית    🔗

ב־27 בצהרים התאסף המון גדול על יד המסגד ודרש נשק מהמופתי. המופתי אמר לו טלפונית, כי המון גדול וסוער של מושלמים דורש ממנו נשק בצורה נרגשת מאד והוא חושש פן תקרה שוב התפרצות, כדומה לזו שקרתה בשבוע הקודם. לדעתו (של המופתי) היה המצב מסוכן. הוא אמר כי אם לוק יקבל משלחת, יעצר ההמון עד שוב המשלחת. המשלחת היתה מורכבת מששה אנשים ובראשם מוסא כאזים פחה. אם אינני טועה, היה ביניהם גם עוני עבד אל האדי, מוסא כאזים אמר, שהקהל נרגש מאד לרגל זיון היהודים, הוא קרא לפניו כרוז של נכבדי המושלמים, ובו כתוב כי הממשלה הבטיחה לא לזיין יהודים. לוק אמר, כי ההחלטה היא בדבר אי זיון המושבות היהודיות. הפחה אמר, כי הוא מאמין לממשלה בנידון זה, אבל היא בכל זאת זיינה יהודים. לוק חזר על הבטחתו, כי הממשלה לא זיינה מושבות יהודיות, ואחרי התיעצות החליט, כי יהודים אשר זוינו כשוטרים מיוחדים – יפורקו מנשקם, כדי להסיר כל אי־הבנה מלבות הערבים ולקיים את דברי הממשלה על אי זיון היהודים.

בטרטון: מתי היה זה? – לוק: הידיעה הטלפונית של המופתי באה ב־12 בצהרים, ב־27 באבגוסט. ההחלטה נתקבלה ב־1 אחה"צ.

אך ורק לטובת היהודים!    🔗

פרידי: האם קבלת את החלטתך זו לטובת היהודים עצמם? – לוק: בהחלט! לא היתה בהחלטה זו שום זלזול באדונים שנתגייסו כשוטרים מיוחדים. זו היתה החלטה קשה, החלטה שהיתה לי לעצמי למורת רוח. הודעתי זאת גם למיניסטר המושבות. הדבר נעשה בשביל מיטב טובתו של המספר הכי גדול. רגשות המושלמים היו מרוגזים, עבר הירדן היה שרוי בהתרגשות, ואנשים רצו לבוא משם לעזרת ערביי א"י. המצב היה קשה. היה מוכח לנו, כי הסכנה להשאיר מספר קטן זה של יהודים מזוינים – מכריעה במדה עצומה כנגד היתרון להשאיר אותם בלתי מזוינים. הכרתי אחדים מהנוגעים בדבר ואהדתי היתה נתונה להם, אם כי פגיעת ההחלטה ברגשותיהם היתה בלתי מכוונת בהחלט. אולם הרגשתי, כי להשאיר אותם מזוינים היתה בזה סכנה למספר רב של יהודים על פני כל הארץ.

פרידי: אמרו, כי זו היתה החלטה “מפתיעה”. האם היית מחליט כזאת שוב בתנאים דומים? – בהחלט גמור. אני סבור, כי על החלטה מתנגדת אפשר היה לומר “מפתיעה”. המשלחת חזרה וההמון הנסער בשטח ה“חארם” נתפזר. המתיחות רפתה. אחרי זה שוב לא היתה סכנה ממשית בירושלים.

בטרטון: ההיו “מיוחדים” אלה מזוינים ברובים? – לוק: אחדים כן ואחדים לא. לאחדים היו רק אלות.

מרימאן: הנני לציין, כי בסה"כ פורק הנשק מעל 41 יהודים.

נשׁק שהוּצא מהמוֹשבות – מדוע לא הוחזר?    🔗

פרידי: ועתה, מר לוק. בענין הוצאת הרובים מהמושבות. ההיתה לך איזו שליטה על כך? – לוק: לגמרי לא. זו היתה שאלה של סגירת והוצאת ארונות הנשק החתומים, שסודרו לאחר פרעות 1921. השאלה נתעוררה עוד לפני שסיר ה. סמואל עזב את הארץ, ב־1924. ההחלטה נתקבלה לאחר שהוא נסע. ההחלטה גמורה נתקבלה ב־1925 והוצאת הנשק יצאה לפועל בהדרגה סבורני, כי עכשיו ישנם כ־17 ארגזי נשק המכילים 50 או 60 רובים.

מרימאן: איני מערער על כך שהרובים הוצאו. ערעורי הוא, שהם לא הוחזרו למושבות לרגל הפרעות.

מרימאן מוקיע את עמדת החוסיינים    🔗

מרימאן קם לחקור את העד. (סימני מתיחות סקרנית בחדר): כשהיית מ“מ הנציב העליון באוקטובר אשתקד הוגש לך תזכיר על הכותל המערבי ע”י המועצה המושלמית העליונה? לוק: אני חושב, כן. – הנדפס התזכיר ב“אל ג’מעה אל ערביה”, הנחשבת לאורגן רשמי של המועצה המושלמית העליונה?־ אין זה כך. העתון נערך ע“י אחד ממשפחת החוסיינים, ולעתים קרובות מתח בקורת גם על המועצה המושלמית העליונה. הייתי רואה את היחסים ביניהם כמו בין ה”אוסירבאטורה רומאנו" אל הוואטיקאן. – מ.: לא הייתי מרים אותם למדרגה כה גבוהה! האם מקבל עתון זה כסף מהמועצה? – איני יודע כלום על כספיו. – אבל הוא הנהו אורגן של המועצה! יכול היות, כי הנהו אורגן שלה, אם כי לא תמיד הוא אוהד למדיניות של המועצה המושלמית.

מרימאן מגיש העתק של התזכיר שאמר עליו, כי הוגש ללוק ב־8 באוקטובר 1928. התזכיר דבר על נסיון, שכאילו עשו היהודים לרכוש לאט־לאט את מסגד אל אקצה בתואנה שהוא חלק מבית המקדש. התזכיר מצהיר, כי הכותל המערבי הנהו חלק בלתי נפרד ממסגד זה.

מ.: היה ברור למדי מתעודה זו, כי המושלמים אומרים שאין ליהודים זכות על הכותל אלא זכות הבקור לידו, ואין להם כל זכות להתפלל ולסדר תפלות? – לוק: נראה שכך הוא. – המושלמים, לפי תעודה זו, חוששים, כי היהודים אומרים לקחת להם לא רק את הכותל, אלא גם את מסגד “אל אקצה” כולו. הזוהי עמדת המושלמים גם כיום? מסופקני, אם אני הוא האיש שיש לשאול אותו כדבר הזה. – הרואה אתה את ה“טיימס”? – כן. – הקראת בו את מכתב המופתי ביום ד' לאחר התפרצות המאורעות? – כן ראיתיו.

מתי נשלח מכתב המופתי ל“טיימס”?    🔗

מרימאן קורא את מכתב המופתי ב“טיימס” של 27 באבגוסט, ומעיר כי לא יכול להגיע ללונדון כה מהר אלא אם כן נשלח לפני המאורעות או שנשלח טלגרפית.

תוך כדי קריאת המכתב שאל מרימאן את העד מספר שאלות השייכות לעניין. לוק מסכים, כי היהודים התפללו ליד הכותל המערבי זה מאות בשנים.

היהודים… והמסגד    🔗

מ.: האם לא כוזב הדבר לגמרי שאיזו הסתדרות יהודית רשמית תבעה פעם או עשתה פעם נסיון לרכוש את המסגד עצמו? – לוק: בהחלט לא. – ולהיפך, ההיו תמיד חוזרות ונישנות הצהרות של ההסתדרות הציונית. המכחישות זאת במפורש? – איני יודע עד כמה חזרו ונשנו הצהרות כאלה. אבל אני יודע שהן הכחישו את הטענה.

אז קרא מרימאן מן התזכיר שהוגש ביולי 1922 אל חבר הלאומים ע“י ההסתדרות הציונית. בתשובה לשאלות מרימאן ענה לוק, כי קול' קיש דחה. את הצעתו הוא, של לוק, לפרסם מנשר בענין ההאשמה על היהודים, כי הם רוצים לכבוש את המסגד, אולם אח”כ קבל קיש הוראות ממשרדו בלונדון וב־6 בנובמבר 1928 נתפרסם המנשר.

מ.: הנתפרסם מנשר זה בפומבי? – לוק: כן, בעתונות. – התסכים אתי שלאחר זה לא היה יסוד למושלמים משכילים לסלף את דרישות הציונים ביחס לכותל המערבי? – אני חושב כי זו היתה הצהרה ברורה מאד המביעה את הדעה היהודית הרשמית.

הסרת המחיצה – השפלה שאין לה שעור    🔗

מרימאן ממשיך לעקוב את השתלשלות עניני הכותל מאוקטובר אשתקד. האיש היחידי שקבל פקודה מקיט־רוטש בענין המחיצה היה השמש (מרימאן משתמש במלה העברית “שמש”) של הכותל. ה' קיט־רוטש לא טרח באופן מיוחד להתראות עם איזה פקיד אחראי של ההנה"צ. הוא בקר בליל כפורים בקור ידידותי בבית כנסת יהודי וישב ליד קול' קיש ולא ספר לו כלל על הפקודה להסיר את המחיצה. – לוק עונה, שהוא יודע, כי נמתחה בקורת על קיט־רוטש, שפנה רק אל השמש בענין זה, אבל אינו יודע את יתר הפרטים שנאמרו כאן.

מ.: אתה יודע, מר לוק, כשם שאני יודע, כי יום הכפורים הוא יום הקדוש ביותר ליהודים? – לוק: כן, אין ספק ביחס לזה. – זהו יום שבו חובה קדושה היא להתפלל ליד הכותל? – כן. – זהו יום אשר יש למנוע בו, אם רק אפשר, כל מהומה או התרגזות? – כן. – נניח שלקיט־רוטש היתה באמת הזדמנות לשבת בליל כפורים ליד פקיד כה גבוה של ההנה"צ. הצריך היה לבוא אתו בדברים על הענין הזה? – קשה לי לענות על שאלה המכוונת לאיש אחר. הממשלה עסקה בעניין זה ופרסמה הודעה רשמית. היא הודיעה כי חשבה להכרחי להרחיק את המחיצה, אבל היא מצטערת על האינצידנטים בשעת ההרחקה. – מ.: בספר הלבן יש נסיון להצדיק את מעשה קיט־רוטש. בהסירו את המחיצה ביום ההוא. האינך חושב, כי צריך היה להודיע לאיזה פקיד גבוה? – ודאי, שזה לא היה מזיק; זה היה מועיל. – מ.: העובדה שהמחיצה הוסרה ביום הכפורים היה בה משום השפלה? – ברור שזה גרם דכאון לאין שיעור.

קיט־רוטש פקיד דתי או אדמיניסטרטיבי?    🔗

הופקין מוריס שואל כאן: למה צריך היה להודיע לפקיד ההנה"צ שהוא מוסד פוליטי, על ענין השייך לדת?

מרימאן: זה לא היה עניין של החלטה דתית, זו היתה החלטה של המשטרה. (אל לוק): נברר את הדבר. ההיתה החלטת קיט־רוטש החלטה אדמיניסטרטיבית? הוא ראה מחיצת בד שהוקמה כדי להפריד בין הגברים והנשים בשעת התפלה. הוא נתן פקודה להסירה. זו היתה החלטה אדמיניסטרטיבית. המוכרחים היו להרחיק אותה? – לוק: כן. היתה החלטה בענין דתי. מר קיט־רוטש איננו מאנשי הדת. כדי להחליט בעניני דת (צחוק). – מ.: אוכל, איפוא, לומר, כי הוא פעל בתוקף סמכותו האדמיניסטרטיבית ולא בתוקף סמכות דתית (שוב צחוק). אם כן, מר לוק, האין ההנה"צ אחראית לעבודה משותפת עם הממשלה בכל דבר?

פרידי מעורר תשומת לב לסעיף 4 של המנדט המזכיר את הסוכנות היהודית. – מי: ועכשיו, שקראנו את כל זה, האין פירושו לעבוד בשתוף עם הממשלה? – לוק: אתה אמרת “בכל דבר”, סיר בויד – מ.: טוב, נאמר בענין כזה – הופקין מוריס מעיר, כי הסעיף מזכיר “עניינים כלכליים, חברתיים ואחרים”. – מ.: “ובענינים אחרים הנוגעים ליסוד בית לאומי יהודי בא”י". מר לוק, האינך חושב כי הכותל המערבי הוא אחד מאותם “העניינים האחרים” הנוגעים לענייני האוכלוסים היהודים? קית־רוש יכול היה ללכת אל קול' קיש ולאמור לו, כי אינו יכול לדון על שאלה כזאת עם מוסד פוליטי, אבל הוא יבוא בדברים על זה עם הרבנות הראשית.

היו“ר שואל: מי הם הממונים ליד הכותל? – לוק עונה, כי אינו יודע כיצד נתמנה השמש האשכנזי ומי מינוהו. הוא התיעץ בענין זה עם ד”ר וייצמן וגם הוא היה במבוכה – מ.: השמש, מי שלא מינהו, לא הוא בדיוק הפקיד היהודי הגבוה ביותר בענין הכותל? – לוק: קשה כאן ללמוד היקש על מדרגות כהונה כבבית כניסה נוצרי, וחוסר פרוצדורה מסוימת מכביד כאן.

פרשת פתח המדון    🔗

מרימאן ממשיך להזכיר את כל הקורות ביום הכפורים, כשהמשטרה הסירה את המחיצה. לוק הודה, כי הם הצטערו על מה שקרה באותו יום. מרימאן קורא את מכתבו של לוק מ־13 ביוני 1929 ושואל, אם ברור למדי, כי המכתב מודה בזה שהפתח החדש מאפשר חדירה לרחבה מאיזור המסגד? – לוק מכיר בזאת – מ.: וגם שומר מפניה, עד כמה שנייר יכול לשמור? – לוק מעיר שחתם על מכתב זה על פי פקודה. – מ.: מכיון שאינני יכול לחקור את הנציב העליון הריני מוכרח לחקור את המזכיר הראשי. כאן קורא מרימאן קטע מעדותו של המאיור הרינגטון, שבו נאמר, כי הפתח החדש עלול לסבך את המצב.

מ.: אמרת, כי המכתב מודה בסכנה. האין זה נכון כי המנהיגים היהודים היו שרויים בדאגה מחמת הסכנה? – כן. מ.: מה הם הצעדים הממשיים שאחזת בהם. אם נאחזו בכלל, כדי להבטיח שלא תקרינה התפרצויות של ערבים אל רחבת הכותל? – לוק: מה כוונתך באמרך “התפרצויות”? – מרימאן: הפתח נפתח למעשה ב־6 באבגוסט. ההפגנה היהודית היתה ב־15. בו. מ־17 באבגוסט (שבת) הוחלט, שמזמן לזמן יהיה השער החדש נעול. ובכן, איזה פקודה נתת או איזה צעדים עשית. להבטיח, כי לא תהיה כל תנועה של ערבים ברחבת הכותל באותו יום (שבת)? – לוק: אולי לא נתבררה נקודה אחת. כשהממשלה קבלה את ההחלטה, היתה לפניה שאלה קשה לעיון. צד אחד של השאלה היה זה, שה“זאויה” (מין הכנסת אורחים) שנבנתה או הוקמה מחדש תמשוך אליה קהל יותר מאשר בית רגיל שבו יושבים המוגרבים; לו נשאר רק פתח אחד לצפון, היה זה גורם שכל אחד יכול לעבור דרך רחבת הכותל. ומצד שני, אם נפתח פתח לדרום, היתה הממשלה יכולה לדרוש שכל ההולכים ל“זאויה” ילכו דרך הפתח הדרומי (החדש).

הדגשת זכות הבעלות    🔗

מ.: “הזאויה” היתה דבר חדש בעדך? – כך הוא. – מ.: וכך גם המואזין? – כן. – מנהג הנגינה בחצר מקורו בזמן מאוחר מאד? – כן, וגם היה זה מנהג בן־חלוף במאד. הוא הופסק ע"י המופתי לפי דרישתי, כי ראיתי זאת כדבר מציק ומרגיז את המתפללים היהודים – מ.: כל החידושים האלה נטו בכוון אחד, להפריע למתפללים היהודים? – כן. ברור, שאלה היו התוצאות. הכוונה היתה, כמו שהודיעו לממשלה, להדגיש את זכות הבעלות של המושלמים על השכונה הזאת – מ.: האמרו לך המושלמים עצמם כזאת? המופתי אמר כזאת? – איני זוכר. זו היתה הרגשת המושלמים. איני זוכר מי הוא האיש שאמר לי. מ.: האם הודיעו לך רשמית, כי זו היתה המזימה להשתמש בזכויות הקנין? בבקשה, אמץ את זכרונך – איני זוכר אם נמסר לי הדבר או לא. מתי נמסר ואיפה, ובאיזה צורה. אבל אני יודע כי למושלמים היתה ההרגשה הזאת.

מרימאן בקש את לוק לנקוב איזה תאריך לפני ה־17 באבגוסט, שבו אחזה הממשלה באמצעי זהירות מיוחדים ביחס לפתח החדש. לוק הבטיח לברר את לדבר. מ.: הנודע לך כי ב־2 באבגוסט נתקיימה במסגד אל אקצה אספה אחרי התפלה? ב “ג’מעה אל ערביה” נאמר על אספה זו של 2 באבגוסט:

“לרגלי התנאים שנוצרו מהנסיונות החדשים של היהודים ליד הכותל החליטה האגודה להגנת אל אקצה להלחם נגד פעולות היהודים. אספה גדולה, שבה השתתפו אלפי מושלמים, נתקיימה במסגד ביום ו' ב־2 באבגוסט ובה חידשו המושלמים את שבועתם להגן על הכותל, והראו התלהבות ומסירות יוצאת מן הכלל. טלגרמות של מחאה נשלחו למקומות שונים בחוץ לארץ”.

ההתגרו פעם היהודים?    🔗

לוק: יתכן כי נודע לי. אינני זוכר זאת ביחוד. דברים כה רבים נודעו לי אז. – מ.: האם קרה משהו בענין הכותל מיד אחרי 2 באבגוסט, או באיזה זמן שהוא לפני כן, מה שאפשר לכנותו פעולה יהודית המעוררת דאגה? הידעת על איזה פעולות יהודיות בקשר עם הכותל לפני ה־15 באבגוסט? איני זוכר כאלו.

מה זוכר לוק משיחתו עם רוטנברג?    🔗

מרימאן: ההיה לך ראיון ב־7 או ב־8 באבגוסט עם מר רוטנברג? – לוק: בערך באותם הימים, לפני צאתו לאנגליה. – רוטנברג אינו יהודי מאמין בכלל? – לא הייתי מכנה אותו אורתודוכס קיצוני (צחוק). אבל הוא אינו כופר. מ.: ההיה לו מכתב מהרב הראשי, המביע דאגה עמוקה השוררת בעולם היהודי ביחס לכותל? – איני זוכר. – מ.: על כל פנים, הוא בא אליך כדי להביע את הדאגה השוררת בעולם היהודי? – עד כמה זוכר אמר, כי עד אותו זמן לא התעניין כלל בכותל המערבי, אבל הוא מתחיל לראות בו עכשיו ענין המעורר דאגה. – מ.: לא היה לך לפני זה כל ראיון עם רוטנברג בדבר הכותל המערבי או בדבר ענין דתי אחר? כן, היה לי. אשתקד, אחרי האינצידנט של יום הכפורים. מ.: אין זו גוזמא לומר, כי הוא הביע את החששות החמורים ביותר לגבי המצב הנוכחי? – מילא, לא זה היה הסגנון שבו הוא סיפר לי על הרגשות היהודים. הנרגזות בענין הכותל. הוא לא דיבר על הצד המושלמי, הוא דבר רק על הצד היהודי. הוא אמר, כי יהודים מאותו סוג שלא התעסקו עד עכשיו בעניני הכותל המערבי, מתחילים להתרגש בגינו, כתוצאה מההוראות החדשות ומתוך הדגשת זכות הבעלות המושלמית. הוא אמר, כי הוא חושש למעשים בלתי זהירים בענין זה מצד יהודים חמומי־מזג, בלתי חרדים, אמר כי יש לו יסוד לחשוש, כי בתשעה באב יתכנסו לירושלים כמה יהודים מן החוץ. יש לו סבה לחשוב כי מספר יהודים יבוא גם מחיפה, והתרגשותם כה חזקה, עד שהם עלולים לעשות מעשים, שהמיושבים לא יסכימו להם. קבלתי את הרושם כי רוטנברג הנהו איש היודע על מה שהוא מדבר. בקשתיו שישתמש בהשפעתו בין יהודי חיפה (הוא טרם היה בועד הלאומי שעכשיו הנהו נשיאו), כדי למנעם מבוא לירושלים, והוא התחייב לעשות כזאת, ולמעשה גם עשה כך. עובדה היא, כי בין הבאים לירושלים מאותו טיפוס ב־14 וב־15 באבגוסט היו מעטים מאד מחיפה, אם היו בכלל.

מרימאן: יש לי רק מעט לחלוק על גירסא זו, אבל אני רוצה להשלים אותה. הוא הזהירך, שצעירים יהודים עלולים להתאסף מכל הארץ בתשעה באב. האם לא אמר: "אני מתחנן לפניך כי לא תרשה שום תהלוכה מאורגנת אל הכותל»? לא, איני זוכר דבר כזה, או איזה דבר הדומה לכך. – מרימאן: האם אינך זוכר שהוא אמר: “שים נא לב, מר לוק. מח תהיינה התוצאות לכולנו, ולו גם בהפסד ממון. אם תשפך אפילו טפת דם אחת של יהודים בקשר עם עניני הכותל המערבי”? מעולם לא אמר כזאת. איני זוכר כלל שדובר בינינו על תהלוכה מאורגנת. מ.: הנקודה שאני רוצה להדגיש לפניך היא בדבר אי מתן רשיון לתהלוכה מאורגנת, מפני האפשרות שדם יהודי ישפך. איני זוכר כלל. הוא רק בא ואמר לי כמה מתוחה הרגשתם של היהודים, וכי המתיחות מתפשטת גם בחוגים שלא היה להם דבר עם עניני דת. – מרימאן: האם לא אמרת לו אתה, כי אין מקום לחשוש? – לא, אני אמרתי, כי גם לי ישנה הרגשה כזאת. בקשתיו להשתמש בהשפעתו בחיפה, במקום שיש לו השפעה מיוחדת. – מ.: על כל פנים ברור, כי אחרי הראיון הזה לא יכלה להיות למישהו אילוזיה, כי המצב אינו חמור מאד בעד היהודים? – איני יודע מה אתה סובר במלים “חמור מאד”. ברור היה, כי המצב מתוח.

עוד התגרות ערבית מראשית אבגוסט    🔗

מרימאן: ב־13 באבגוסט אתה ראית את הרשימה הזאת ב“פלשתין”? קודם כל הנני ואומר מהו ה“פלשתין”. זהו עתון ערבי המופיע ביפו, אשר עד הזמן האחרון היה מתנגד למשטר החוסיינים, ואשר מימי המאורעות שינה את עמדתו וכיום הוא תומך במופתי. – לוק: סבורני, כי ניסוח יותר בהיר של הענין יהיה אם נאמר, כי אותה המחלוקת המפלגתית שהיתה בין הערבים קודם נעלמה עכשיו. – מ.: אבל עתון זה חדל מהתנגד לחוסיינים? – אין לי כל סבה להאמין כי מה שאתה אומר אינו נכון.

מרימאן קורא את הרשימה בדבר הפקודה של המועצה המושלמית העליונה הנותנת הוראות לפקידי הווקף בשכם, חיפה ויפו ליסד אגודות להגנת המקומות הקדושים, נניח, כי באמת ניתנה פקודה כזו. היודע העד איזה מעשה פרובוקאטיבי מצד היהודים לפני ה־13 באבגוסט? –חושב כי נתעוררה התרגשות ע"י איזה נאום בציריך, אבל איני יודע את תאריך הנאום הזה.

מרימאן: אתי הנאום ההוא.

החלטות הקונגרס הציוני בציריך    🔗

מרימאן קורא מתוך החלטת הקונגרס על ענין הכותל. הוא שואל אם יש בהחלטה זו מלה אחת שאפשר לחשבה לפרובוקאטיבית? – לוק אומר, כי סלע המחלוקת בין המושלמים והיהודים הוא בדבר התפילה על יד הכותל. כמובן, אין ביכלתו לחוות דעה, מה כאן צודק ומה לא, אבל זהו תוכן המחלוקת: המושלמים טוענים, כי ליהודים יש רק הזכות לגשת אל הכותל, כמו לכל שאר בני אדם, היהודים טוענים, כי זכותם גדולה הרבה יותר. להם הזכות לבוא וגם להתפלל ליד הכותל, והזכות של תפלה בצבור שמשמעה זכות להתפלל בלוית מכשירים ידועים. אחת מסבות המחלוקת היתה השאלה – איזה הם המכשירים שמותר להשתמש בהם שם.

מרימאן מבקש את לוק לקרוא שנית את הסעיף האחרון של ההחלטה בדבר הכותל המערבי ולראות אם יש איזו “פרובוקציה” (התגרות)? – לוק אומר, כי השאלה בשבילו היא, אם זה עלול להרגיז את המושלמים או לא. הוא אינו יכול לחוות את דעתו, מכיון שאינו יכול להגדיר את מהות ה“סטטוס קוו”.

פרידי אומר, כי לדעתו אין זו שאלה שיש להציגה לעד הזה. היו"ר מעיר, כי העד חפשי להביע את דעתו; הוא גם חפשי לא לענות. – מרימאן מודיע כי הוא אינו מסכים לקבל תשובה כזאת, אלא אם כן נקבע הדבר כהלכה מסוימת במהלך חקירה זו. הוא דורש מהעד לענות. אם יש לו מה להשיג על הפיסקה הזאת בהחלטת ציריך או לא?

היענה לוק תשובה ברורה?    🔗

כאן התעורר ויכוח, אם יש להציג שאלה זו למר לוק. מר לוק אומר כי הוא נתון בקושי רב בענין זה. אין הוא יכול לענות על השאלה כפקיד ממשלתי, ואילו דעתו הפרטית אין לה ערך רב. אילו היה עונה, היו רואים בתשובתו את דעת הממשלה בנוגע לפתרון השאלה. בעוד שלמעשה השאלה טרם נפתרה.

מרימאן: התוכל להזכיר לי איזה מעשה פרובוקאטיבי שהוא מצד היהודים לפני 13 באבגוסט? האם מסרב העד להגיד, אם הסעיף הזה (של החלטת הקונגרס הציוני על הכותל) הוא פרובוקאטיבי? האם הוא מסתלק מלענות על השאלה הזאת?

לוק עונה: אם העו"ד שואל אותו, אם ההחלטה הזאת היתה עלולה לעורר דאגה אצל הערבים, הוא יענה כן, כי ההחלטה מעמידה לויכוח את כל סלע־המחלוקת בדבר זכויות חופש התפלה על יד הכותל.

מרימאן: אם אתה, שבעצמך עוררת את שאלת הקונגרס הציוני, מסתלק מלענות על שאלתי החוקית, הריני מניח את הענין בנקודה שהגענו אליה.

היו"ר: נראה לי, כי הוא אמר שההחלטה נתנה יסוד לדאגה.

לוק בקי ומומחה בשאלת הכותל    🔗

מרימאן: מוטב. אמשיך עוד קצת. ההחלטה עוררה דאגה אצל הערבים, כי היא שונה מנקודת הראות שלהם, והיות וליהודים יש רק זכותי תיירים לגשת אל הכותל? – לוק: כן. – האינך חושב שהכוונה היא שלא יתנו ליהודים זכויות נוספות על אלה המגיעות לעדות אחרות? – נכון. הספר הלבן אינו מפרש אילו מכשירים היו מותרים בתקופת התורכים. – מרימאן: הראה לי, מר לוק איפה כתוב דבר על מכשירים? – ל.: אני עוסק בשאלה הזאת למעלה משנה. אני יודע את הפרטים השונים, וזהו פרט שלא נמצא לו עדיין פתרון. שאלת המכשירים נכנסת בגדר סדרי הפולחן. – מרימאן: “בהתאם לתנאי המנדט”, נאמר בספר הלבן. לא כן? – כן.

בטרטון: היכול העד לומר כמה זמן ארך הקונגרס בציריך? – מרימאן: הקונגרס נפתח ב־28 ביולי ונסגר ב־11 באבגוסט.

מרימאן: הלא ברור, לפי דברי ה' קאסט, כי הודיעו למופתי על תהלוכה העומדת לקבל רשיון, וגם הודיעו לו, כי הגבלות מסוימות הוטלו עליה? – לוק: אני משער שכך הדבר. – והלא ברור שהתהלוכה היתה נחשבת לאסורה ולאי־חוקית רק אילו עברה על ההגבלות וההוראות שנקבעו לה? – אני רוצה להתנגד למלה “תהלוכה”. אמרתי, כי היהודים לא הורשו ללכת אל הכותל בתהלוכה, הם רשאים היו ללכת בתנאי שלא ילכו שמה עם דגלים ובסדר צבאי. – מרימאן: אבל אנו השתמשנו עד כה במלה “תהלוכה” להבדיל מהמלה “הפגנה”. נקרא לזה “חבורה”, חבורה כזאת הורשתה ללכת אל הכותל. הגבלות הוטלו רק על ההיקף ואם אלה נשמרו, הליכת החבורה היתה כחוק; ואם לא נשמרו, היתה ההליכה לא חוקית? – כן. – האם הודיעו למופתי קודם לכן מה שנעשה ביחס לחבורה הזאת? – אני מניח ככה. – אני רוצה לשאלך אותה השאלה שהצגתי לה' קאסט: האם שקלת היטב, בנוגע להפגנה שכנגד מיום 16 באבגוסט, את הזועה שזה יעורר בלב היהודים? – אני לא שקלתי את ההפגנה שכנגד עצמה, עד 11.45 לפנה"צ לא ידעתי, כי היא תצא לפועל. מחשבתי הראשונה היתה לאחוז באמצעים כדי להפריע את התגשמותה. הרגשתי הראשונה היתה, כי ההפגנה הזאת תגרום עלבון והיא לא רצויה.

ניסוח חלש מאד    🔗

מרימאן: זהו ניסוח חלש מאד. הלא שום דבר דומה לזה לא קרה לפני כן? – לוק: לא, הזמן היה קצר, לא היה סיפוק בידי לחשוב על הרושם שזה יעשה על הקהל. ניסיתי למנוע את ההפגנה.

מרימאן: חובתך היתה לצוות, בכל מחיר שהוא, שלא תהיינה שום הפגנות שכנגד? – לוק (בכעס): לא, לא בכל מחיר שהוא סיר בויד!

מרימאן: לו מנעת את ההפגנה שכנגד, האם זה היה מביא לפי דעתך לטבח רב? – דעתי היתה, כי האפשרות מצד המשטרה למנוע את ההפגנה מסופקת היא, וברור היה לי כי זה יגרום לשפיכת דמים. “טבח רב” הנהו מונח רחב מאד.

מרימאן: לו, למשל, אמרת למופתי: “הדבר הזה לא יקום ולא יהיה”. נניח, כי הוא עונה לך: “אבל היהודים עשו ככה וככה”. ונניח כי אתה אמרת לו: “אני תבעתי לדין את היהודים”. מה היה עונה לך על כך המופתי?

לוק: כיצד יכול אני להגיד מה היה המופתי עושה במסיבות ידועות?

מרימאן: מדוע זה לא יכלה דרך זו של פעולה להיות הנכונה? – לוק: נדמה לי כי הסברתי את הטעמים.

מ.: ובכן, האמנם זהו המצב שאם הערבים דורשים דבר, העלול לעורר אצל היהודים זועה ודכאון שאין למעלה מהם, אין ביכולת הממשלה לאסור את הדבר ולמנוע שפיכת דמים? – לא. כבר אמרתי, שלא נתתי פקודה להפסיק את ההפגנה, כי המשטרה לא יכלה לעשות זאת מבלי לגרום לשפיכת דמים, אשר יכלה להוליד תוצאות חמורות ביותר. לו הגיעו הדברים לידי שפיכת דמים בקרבת המסגד, אין איש יודע מה יכלו להיות התוצאות.

מי: מהו הגבול להטלת זועה על היהודים, שמנקודה זו ואילך מוכנה הממשלה לקבל על עצמה את הסכנות הכרוכות בהפסקת המעשה? – היו"ר: נראה לי, שמר לוק ענה על השאלה הזאת תשובה שלמה. הוא חזר על זה פעמים אחדות. אינך יכול לעורר דברים שבהשערה מ.: ולמעשה לא אחזת בשום צעדים, כדי לתבוע לדין את אלה אשר הפרו את הפקודות שנתת? – לוק קורא את ההודעה שפרסם ב־17 באבגוסט – מ.: האם באמת תבעת לדין מישהו מהיהודים? – זוהי עבודתו של התובע הכללי, ראש הממשלה אינו יודע מי שנתבע לדין. הוא נותן רק פקודות לערוך חקירה בדבר.

מ.: האם אינך יכול לענות לי – הן או לא? האם נתבעו יהודים או מושלמים לדין? – לוק: איני יודע עובדות כאלה.

נסתיימה ישיבת השבת 16 בנובמבר. אחה"צ שבתה הועדה.

 

ישיבת העשרים וחמש    🔗

שלשת רבעי השעה הראשונים של ישיבת 18 בנובמבר בבוקר הוקדשו לתקונים בפרטיכל של הישיבות הקודמות.

מר לוק הופיע להמשך החקירה. בטרם נתחדשו שאלותיו של סיר בויך מרימאן, אמר המזכיר הראשי, כי יש ברצונו לתקן רושם מוטעה העלול להתקבל אצל קוראי הדו“ח הסטנוגרפי, כפי שנתפרסם ב”פלשתין בולטין". לפי זה הוא אמר, כי הנציב לא קיצר את חופשתו לרגל המהומות. כונתו לא היתה לומר, כי הנציב המשיך את חופשתו גם לאחר שפרצו המהומות. העובדה היא, שסיר ג’ון צ’נסלור עזב את אנגליה לפני שפרצו המהומות. נודע לו עליהן בהיותו כבר בניאפול.

סתירה בין לוק וקאסט    🔗

מרימאן ממשיך את חקירתו שנפסקה בשבת בצהרים. הוא שואל: בנוגע להפגנת 16 באבגוסט, האם עלי להבין את עדותך כך שענין ההפגנה הנגדית של המושלמים ב־16 באבגוסט לא נודע לך עד 12 בצהרים? – לוק: כן. זה היה אפילו קצת אחרי 12. – מ.: חוששנו שעלי לבקשך לעיין בדיוק רב בעדותו של מר קאסט. מתי בא פקיד כמר קאסט למשרדו בבוקר? – לוק: שעות המשרד הרשמיות הן מ־7:30 עד 1:30. אולם אינני יודע אם כל הפקידים הגבוהים באים לעבודתם באותה שעה בדיוק. – ובכן מתי בא מר קאסט כרגיל למשרדו? – אינני יודע מתי בא למשרדו, אבל יודע אני מתי הוא היה בא למשרד בתור המזכיר הפרטי של הנציב העליון: כרגיל בין 8.30 ל־9 בבוקר.

אז קרא מרימאן את העדות שניתנה ע“י קאסט בענין זה. קאסט העיד כי ביום הששי בשעה מוקדמת בבוקר נודע לו שעומדת להתקיים הפגנה. הענין נמסר למ”מ הנציב העליון, ממש כשם שנמסר לו דבר התהלוכה היהודית יום קודם. החלטתו של מר לוק היתה, כי חובתה הראשונה של הממשלה היא למנוע התפרצות. עד כאן דברי קאסט

מרימאן: האינך רואה, כי מה שאמרת שונה באופן בולט מעדותו של מר קאסט?

היושב ראש: מר קאסט לא אמר מתי הוא בא למשרד באותו יום.

מרמיאן (ללוק): האינך חושב כי העניין היה מוכרח להמסר לפני 12? – לוק: בטוח אני, שהדבר לא נמסר לי לפני שתים עשרה פחות רבע. – נניח שמר קאסט שמע על הדבר עוד לפני שבא למשרד, מכיון שההפגנה עמדה להתקיים מיד אחר תפלת הצהרים. האם לא טבעי הדבר שהוא הביא את הענין לפניך בהקדם הכי אפשרי? – אינני יכול להגיד יותר ממה שהגדתי. אני אומר שוב, כי לי לא נודע הדבר לפני 12 פחות רבע. תפלת הצהרים אינה נגמרת דוקא בצהרים. הופקין מזריס: מאיור סונדרס אמר בעדותו, כי הוא דבר עם מר לוק והלך למסגד, וזה היה ב־12.30.

מרימאן מרפה ממה שהיה לפני ההפגנה המושלמית ועובר למה שבא אחריה.

השיחה עם ברוידה. – כח זכרונו של לוק    🔗

בערב ה־16 (ערב שבת) ראוך כמה אנשים, בתוכם מר ברוידה? – כן, דומני שכך. – האם לא היה וכוח על מה שקרה אצל הכותל? – כן. – ואחד הדברים שנידונו היה, אם חדרו מושלמים דרך הפתח החדש? – אינני יודע אם נתעוררה שאלה זו אז. נכון שהיא נידונה פעם. – ואני אומר לך, שהיא נתעוררה אז, והדבר הוכחש. – מאד יתכן. – ושאלת הספרים שנשרפו? – גם זה. – וגם זה הוכחש! ואז הובאו קרעי נייר ומר אדוין סמואל נקרא פנימה להכירם. – לוק: לא אוכל לאמור, כי אני הכחשתי זאת, כיון שלא היה אז ביכלתי להכחיש את הדבר. – מרימאן: לאו דוקא אתה. היו גם אנשים אחרים בחדר. אז הוסכם שאתה ומר ברוידה תפגשו למחרתו, הוא צריך היה להראות לך נוסח של טלגרמה שהוא אמר לשלוח ללונדון ואתה צריך היית להראות לו נוסח של הודעה רשמית שעמדת לפרסם. – לוק: אינני זוכר בדיוק.

המכתב הסודי להנהלה הציונית    🔗

מרימאן: האם לא דרש ממך מר ברוידה במפגיע לפרסם הצהרה גלויה על החלטת הממשלה בדבר פתיחת הדלת?

(הכונה היא למכתב ממשלת א“י אל ההנה”צ מחודש יוני, בו נקבע – על יסוד מה שפסקו חכמי–הדין בלונדון – כי את בנין הנדבכים מותר להמשיך כי היתה למושלמים רשות לפתוח את הפתח, אלא שהממשלה תקבע הוראות מגבילות. מתי מותר להשתמש בו. מכתב זה היה שמור בסוד).

לוק: דובר על זה. אני הייתי סבור, כי שאלה זו נתבררה בפגישה שהיתה לי ביום א' ולא ביום ו', אולם אינני יכול לאמור בודאות שהדבר לא היה כך. –מ.: האם לא היה זה אחד הקושיים של ההנהלה הציונית, שהיה להם רק מכתב סודי מהממשלה ושום דבר שהם יכלו לפרסמו? – ל.: אינני מוכן לאמור, שהשאלה נתבררה ב־16 (ביום ו').

בתשובה לשאלה הבאה אומר לוק, כי הוא נתן פקודה לסגור את הפתח, אולם אינו זוכר אם הפקודה באה כתוצאה מפגישתו עם מר ברוידה ב־17 לחודש (ביום א').

הודעת הממשלה על “שתי הפגנות”    🔗

מרימאן: האם היה לכם. לך ולמר ברוידה, וכוח על נוסח ההודעה הממשלתית ועל נוסח הטלגרמה שהוא עמד לשלוח ללונדון? – לוק: היה לנו ויכוח־מה בדבר זה, אולם חוששני שאין יד זכרוני מגעת לפרטי הדברים.

מרימאן מסביר כי הודעת הממשלה הוצאה ב־17 באבגוסט בשעה 5.30 אחה"צ, אולם תאריכה היה 18. ברור איפוא, שהשיחה עם ברוידה היתה מוכרחה להיות לפני פרסום ההודעה הזאת.

מרימאן: כדי להמנע מפרטים – המסכים אתה לכך שהובעה התנגדות ללשון ההודעה הרשמית (בדבר חילול הכותל ב־16 באבגוסט והתהלוכה היהודית שהיתה יום קודם) ע"י מר ברוידה לפני פרסום ההודעה ועל ידי באי כוח אחרים של היהודים לאחר פרסומה? – לוק: לא אזכור אם עשו זאת לפני הפרסום, אולם ביום א' בבוקר – כן.

מרימאן קורא את ההודעה הרשמית שהננו מביאים בשלמות:

"בקהל נפוצות שמועות בנוגע למאורעות על יד הכותל המערבי ביום 15 ו־16 באבגוסט.

"נוסף על המוני היהודים שנהרו לכותל להתפלל כדרכם ביום הצום (תשעה באב), שחל ביום 15 באבגוסט, השתמשו מאות יהודים צעירים בזכות הכניסה שלהם לרחבת הכותל, למטרות שלא הצטמצמו למנהגי התפילה הרגילים, אלא היה להן קשר עם משא נאום והנפת דגל.

“ביום 16 באבגוסט בשעה 1 אחה”צ יצאו כ־2000 ערבים את ה“חארם” שבו חגגו את חג הולדת נביאם וילכו אל הכותל דרך רחובות הנמצאים בווקף אבו מידן, הכולל גם את הרחבה אשר ליד הכותל. שולחן עץ שעמד שם ברחבה נפל מלחץ ההמון ונשבר, וניירות, בכללן תפלות ובקשות הנמצאות בין אבני הכותל, הוצאו ונשרפו. שלשה יהודים היו על יד הכותל בשעת ביקור המושלמים, והידיעות בדבר התנפלות מצד מושלמים על מתפללים יהודים ופגיעתם הנן בלי יסוד, הידיעות שבאו בעתונות, שלפיהן התפרצו מושלמים לתוך שטח הכותל המערבי מן הדרום, דרך השער שהוקם לא מכבר, גם הן מחוסרות כל יסוד.

"המצב על יד הכותל בתחילת השבת ביום 16 באבגוסט היה נורמלי בהחלט והיהודים התפללו את תפלת השבת שלהם כדרכם תמיד.

הממשלה חוקרת עתה בעבירות שנעשו במאורעות שאירעו בשני הימים. כדי לברר את האפשרות לזהות את העבריניים על מנת להביאם במשפט".

“אינני זוכר”, “אינני זוכר”, “אינני זוכר”…    🔗

מרימאן: האם לא הובעה התנגדות לפסוק על שריפת הסדורים, משום שבא למעט את דמות המאורע? – ל.: ודאי שהתנגדו לכך. לא הייתי קובע מסמרות ואומר שההתנגדות היתה דוקא למלים אלו. אבל מוכן אני לומר כי המקום הזה היה בין אלה שעוררו התנגדות. אם בצדק או לא. מר ברוידה טען, כי מושלמים אחדים פרצו דרך הפתח? – יתכן שאמר זאת. על כל פנים היו באי כח היהודים שהתאוננו על כך.

כשנשאל, אם לא הובעה התנגדות להודעה, שהיו רק שלשה יהודים על יד הכותל ושאיש מן המתפללים לא נתקף ולא נפגע – אמר מר לוק כי לפי זכרונו נמתחה בקורת על המקום הזה ב־20 באבגוסט. אין הוא זוכר אם הובע ערעור על זה ב־17.

מרימאן: הנני מצהיר לפניך באופן מוחלט, כי מר ברוידה עורר לפניך את הנקודות הללו בטרם שנתפרסמה ההודעה. לוק: צר לי מאד על שאינני זוכר, כי הוא עשה זאת. אני יודע, כי בנקודות אלו נגעו ביום הראשון בבוקר.

־

מר לוק אישר, כי לפי הידיעות שקיבל באותו זמן, לא היה בזה משום המעטה להגיד, כי ביום השבת בבוקר, 17 באבגוסט הכל היה כשורה על יד הכותל, כאמור בהודעה הרשמית.

מ.: האם לא התאונן לפניך מר ברוידה, כי היתה באותו יום תנועת־זדון דרך הרחבה, ולכן נתת את הפקודה לסגור את הדלת? החושב אתה שהיה נכון להגיד, כפי שנאמר בהודעה, כי היהודים התפללו באותו יום באופן נורמלי? – לוק: אני אומר רק זאת, כי זוהי האינפורמציה שהיתה לפני בשעת פרסום ההודעה. יכולתי להוסיף, כי היא הוצאה בהקדם האפשרי לאחר המאורעות, לא יכולתי להשיג את הכל בפרוטרוט. ההודעה הרשמית שלנו היתה מיועדה לסתור שמועות משונות ולעזור למנהיגים להרגיע את הקהל. הודעה ממין זה נערכת במהירות, לעכב שמועות כזב מלהתפשט ולעזור למנהיגים להרגיע את הקהל בשעת התרגשותו. מ.: הנני להדגיש שוב כי מר ברוידה לחץ עליך בשאלת הניסוח הזה. האנשים ידעו, כי המלים אינן מתאימות לעובדות, והדבר היה עלול להגדיל את הקושי שמר ברוידה היה נתון בו גם בלי זה. – ל.: אינני זוכר שיחה עם מר ברוידה בדבר לשון ההודעה בעודה טיוטה בטרם שנתפרסמה.

מרימאן: באותו ערב (מוצאי שבת) נועדה להתקיים אספת הועד הלאומי, לא כן? – לוק: דומני שאני זוכר משהו על זה. – האם לא נסתיימה שיחתך עם מר ברוידה בהסכם. כי אם תמצא אפשרות לשנות את נוסח ההודעה. תודיע זאת לפני הישיבה? – אינני זוכר.

מרימאן: הידוע לך, כי נאום הסתה נישא אצל הכותל ב־16? – אני יודע כי נשמעו שם קריאות וצעקות שונות. אין אני אומר שלא היה נאום. – אבל שום מושלמי לא נתבע לדין בקשר עם הפגנה זו? עד כמה שידוע לי, לא.

לוק “עורך” את הטלגרמה לציריך    🔗

מרימאן: מר ברוידה הראה לך טלגרמה שהוא עמד לשלוח לציריך מטעם ההנהלה הציונית בא“י? – הוא הראה לי נוסח של טיוטה. – האם לא תוקן הנוסח עפ”י בקשתך? – יתכן. אבל אינני זוכר את לשון התעודה.

מרימאן קורא את טיוטת הטלגרמה, כפי שהוגשה ללוק ע"י ברוידה, בה נאמר, כי הממשלה התירה הפגנה אצל הכותל; כי הערבים השתמשו בפתח החדש; כי הגנת המשטרה היתה בלתי מספיקה; כי הערבים שרפו סדורים ותחינות, התנפלו על השמש ושדדוהו; כי המתפללים נמלטו על נפשם; כי איש לא נאסר; כי הממשלה מצדיקה את ההפגנה הערבית על סמך ההפגנה היהודית; כי חוששים למהומות, ועל חברי ההנהלה הציונית לשוב מיד לארץ:

מרימאן: האם לא התנגדת למלים “הממשלה התירה”? האם לא אמרת, כי לא הרשית, אלא לא אסרת? – לוק: אני אומר, כי אינני זוכר את הויכוח הזה, אינני טוען כי זה לא קרה.

מרימאן: באמונה. ויכוח זה בינך ובין מר ברוידה בדבר הטלגרמה, שהוא רצה לשלוח הוא דבר הראוי שתזכרנו. – לוק: אני מתאמץ להזכר. היו לי שיחות רבות עם מר ברוידה, ומאז הועמס זכרוני בהרבה דברים.

מרימאן: האם התנגדת להודעה, כי השמש (של הכותל) נשדד?-שוב איני יכול אלא לומר, כי אינני זוכר את השיחה הזאת, אינני אומר, כי שיחה זו לא היתה. פשוט אינני זוכר את הדברים האלה.

מרימאן: האם התנגדת לפסוק האחרון, כי “יש חשש להתפרצויות בגלל ההמונים הנרגשים” וכי “ההנה”צ נתבעת לשוב מיד"? האם לא טענת כי זה יעורר בהלה, והאם לא סירב מר ברוידה להשמיט את המלים האלה? – תשובתי אחת: איני שולל, אבל איני זוכר.

מרימאן קורא את נוסח הטלגרמה כפי שתוקן לפי הצעת לוק. המלים “הממשלה התירה” הוחלפו במלים “הממשלה לא אסרה”. נוספה מלה “מודיעים”, והפסוק נקרא: “מודיעים, כי הערבים פרצו דרך הפתח”, ונוספה עוד פיסקה: “את הטלגרמה דלעיל הראיתי למ”מ הנציב העליון. לפי ידיעותיו לא השתמשו בפתח החדש. לא נשרפו ספרים, כי אם עלים מסידורי תפלה. הממשלה מפרסמת היום אחה“צ הודעה ומבקשת מאת משרד המושבות להראותה לכם”.

“אינני זוכר” בפעם העשרים    🔗

מרימאן: האם יש מקום להגיד שלא נועצו בך בנוגע לטלגרמה וכי אתה לא הגשת למר ברוידה את נוסח ההודעה בטרם שנתפרסמה? – לא אמרתי שלא היה כך. אמרתי, כי אינני נזכר כזאת. ודאי שאני מקבל את ההודעה, כי את הטלגרמה הזאת הראו לי, בתור מ"מ הנציב העליון.

מרימאן: האם לא ביקשת לטלגרף בצורה כזו ביחס להודעתך: “שימו לב להודעת הממשלה שתמסר לכם ע”י משרד המושבות. אני במגע קרוב עם הממשלה ואין סיבה לחלוק על האינפורמציה שלה. אם כי האינפורמציה היהודית היא אחרת אין לי יסוד להתנגד להודעת הממשלה"? – לוק: איני מכחיש, אבל איני זוכר.

‘הן או לאו?!’    🔗

מרימאן: התוכל להגיד לי “הן” או “לאו”? האם הגשת למר ברוידה את הנוסח הזה?

כאן מראה מרימאן לחברי הועדה ולעד העתק של טיוטת הטלגרמה.

לוק: זה אפשרי מאד, אבל איני זוכר. בבקשה ממך, אל נא תחשוב, כי אני מנסה להתחמק ממך סיר בויד. רבות קרו באותם הימים… כן, אני מתחיל להזכר. הניר הזה (הוא מצביע על העתק הטיוטה של הטלגרמה) מזכיר לי באופן עמום שיחה שהיתה ביני ובין מר ברוידה. אם הוא הראה לי אז את הטיוטה ואם היו הבטויים האלה או אחרים – איני יכול לזכור. איני זוכר אם אני הראיתי טיוטה (של ההודעה הרשמית) למר ברוידה או אם רק התוכחנו עליה. זכרוני כה עמוס. כאשר אמרתי, יתכן שבאמת הציעה הממשלה אילו שנויים.

היו"ר מודיע כי הועדה אינה יכולה לקבל כתעודה את נוסח הטלגרמה, אשר לדברי מרימאן הציעה אותו הממשלה למר ברוידה, באשר ההעתק כתוב במכונה. הוא דורש את המקור. מרימאן מודיע כי השג ישיג את המקור.

נוסח מילס ו–לוק    🔗

מרימאן מגיש לועדה כתב־יד – נוסח הטלגרמה אשר הממשלה הציעה למר ברוידה לשלחה להנה"צ בלונדון. לוק מעיף עין על הניר ומכיר את הכתב – של מילס!

התעודה צורפה לחומר החקירה.

מי סדר את ההפגנה ב־16 באבגוסט?    🔗

מרימאן: אתה כמדומני, העד האחרון מטעם הממשלה. אתה המזכיר הראשי ובתור שכזה הנך כלי־קיבול לאינפורמציה חשובה. האם מוכן אתה, בכח האינפורמציה הכי אחרונה שברשותך, להפיץ אור על נקודה זו – מיהו זה שסידר את ההפגנה הערבית ב־16 באבגוסט?

לוק: הנני עומד כאן כדי לענות לפי מיטב יכלתי על שאלות שתוצגנה לפני. האם שואל אתה אותי – מי סידר את ההפגנה?

מרימאן: אני שואל אותך אם פרשת העדות מצד הממשלה תסתיים מבלי שאיש לא ידבנו לבו למסור ידיעה זו מי סידר את ההפגנה הערבית?

כאן קופץ פרידי ממקומו. הוא מודיע כי שאלתו האחרונה של מרימאן היא פשוט מדהימה. מעולם, הוא אומר, לא שמע שתוצג לעד שאלה כזו. היו"ר אינו תומך בעמדותו של פרידי ומאשר כי למרימאן הזכות לשאול – מי סידר את ההפגנה?

(הקורא יעמוד על ההבדל בין ניסוח השאלה של מרימאן ובין אותו הניסוח אשר לוק היה מוכן לענות עליו. מרימאן לא נתכוון לשמוע את דעת לוק על עצם העובדה, אלא לקבל את האינפורמציה שבידי הממשלה בשאלה זו, בין אם לוק מאמין בה או לא. על השאלה הסתמית “מי סדר את ההפגנה” – נקל לענות “אינני יודע”, גם אם יש ברשות הממשלה ידיעות מסוימות בענין זה, אשר לוק יכול גם שלא לראותן כאמתיות).

מרימאן מנסה לגשת לשאלת ארגון ההפגנה של 16 באבגוסט מצד אחר. הוא קורא ידיעות של המשטרה משכם וממקומות אחרים, שלפיהן בחורים מההמון, אשר מעולם לא נסעו קודם לירושלים, הובלו הפעם באבטומובילים לחג מולד הנביא. היכול העד להפיץ אור על האנשים שהסיעו את אלה? – לוק: איני יודע מזה ולא כלום.

ענין המנורות הוא יודע ואינו יודע…    🔗

מרימאן מעורר את שאלה תשמישי־הקדושה על יד הכותל וקורא את התקנות הזמניות שהוצאו לפני הימים־נוראים האחרונים – מ.: בטרם הוצאו תקנות אלו, ההיתה איזה שאלת בדבר זכותם של יחידים להביא ספסלים כסאות וכו' בשעות תפלה? – לוק: כן.

מרימאן קורא קטעים מהרצאת הנציב העליון לפני ועדת המנדטים. הנציב מודיע שם, כי הוא שאל את המופתי אם יסכים להרשות ליחידים הבאת ספסלים, כסאות וכו' בשעות התפלה.

מרימאן: מנורות לוכס אינן נזכרות בתקנות? – לוק: נזכרות מנורות פולחן. – האין זו עובדה, כי הממשלה קבעה מנורה בסימטה שעל יד הכותל, ומר קית־רוטש הבטיח מנורה שניה? – איני יודע – מרימאן דוחק ולוק עונה: אני יודע רק זאת, שנדונה שאלת המנורה השניה. – ומנורה זו לא נקבעה משום שהמופתי התנגד לכך? – זאת איני יודע.

המעשה בתקיעת השופר בנעילת יום כפורים תר"ץ    🔗

מרימאן ניגש להתערבות הממשלה בסדרי התפלה ביום הכפורים – שאלה הגורמת להתנגשות הכי חריפה בינו ובין מר לוק, שעו"ד הממשלה והועדה עצמה משתתפים בה. מרימאן פותח: מנהג הוא ליהודים מאלפי שנים לסיים את תפילת יום כפור בתקיעת שופר (אומר “שופר” ומסביר את המלה). ממש כמו שמסיימים בברכה מיוחדת את העבודה בכנסיה אנגליקנית. – לוק מאשר, כי הוגד לו שזהו חלק בלתי נפרד מהתפלה היהודית. – ועד כמה שידוע לך תמיד תקעו בשופר ביום זה אצל הכותל? יש עובדות שהממשלה לא שמה אליהן לב עד השנה. – ועד השנה ההיו ערעורים על השופר? – אני לא שמעתי. – והשנה המופתי התנגד? – לא, אין זה כך. – ובכן הבה ואשאל אותך אחרת: ההובעה התנגדות לתקיעת השופר השנה? – כן. – על ידי מי? – על ידי המועצה המושלמית העליונה. – וזה היה באוקטובר? לאחר שבאנו ובהיות הצבא פה? – ההודיעה המועצה המושלמית שהיא לא תהיה אחראית לשלום הארץ, אם לא יושם לב למחאתה? – הם הביאו את התנגדותם לאחר שתקעו בשופר בראש השנה.

מרימאן מסביר כי “ראש השנה” הוא ראש השנה, וכי בו תוקעים בשופר פעמים אחדות. בעוד שביום כפור מסיימת התקיעה את התפלה. והוא שואל: מה אמרה המועצה המושלמית על תקיעת השופר? – לוק: באופן אישי הם לא אמרו כלום. הם התאוננו, שתקיעת השופר אינה מותרת על פי התקנות. – האם איימו על ידי המופתי, במקרה שהיהודים יתקעו בשופר? הם לא איימו עלי – התכחיש כי המועצה המושלמית השתמשה באיומים לרגל השאלה הזאת של תקיעה בשופר? – אינני זוכר. לי לא היתה כל שיחה בענין זה. לא זאת שאלתיך: האם מכחיש אתה, כי המועצה המושלמית אמרה שלא תהיה אחראית לסדר, אם יתקע בשופר? – אינני זוכר – אבל תקיעת שופר לא נשמעה! מה היתה ההתנגדות לכך? – התקיעה לא נשמעה על יד הכותל, אבל המתפללים פרשו לבית כנסת קרוב, אשר שמש הכותל הוא הממונה עליו, ושם שמעו את התקיעה – האם לא עובדה היא, כי על הרבנים לחצו באופן יוצא מן הכלל ואמרו להם. כי תקיעת השופר עלולה להביא לשפיכת דמים? – אינני יודע. – ההיתה שיחה

בענין זה? – לא הייתי נוכח בה ולא אוכל לומר מה נאמר שם.

מרימאן קורא את המכתב ששלחה הרבנות הראשית לנציב העליון. שם נאמר, כי "תחת לחץ הערבים נאסרה על היהודים תקיעת השופר השנה "– לוק: אני לא הייתי אומר “הערבים לחצו”. הם התנגדו לשופר, מפני שהוא לא נכלל בהוראות. – אתה מכחיש שהערבים השתמשו באיומים בשאלה זו? – אינני זוכר זאת.

היו"ר: אינך יכול להגיד שאינך זוכר, ודאי שאתה יודע זאת.

מה אמר רוטנברג?    🔗

מרימאן: האם לא אמר לכם מר רוטנברג, כי אתם פועלים תחת איומים ולא כממשלה? האם לא נכון הדבר שהממשלה נכנעה לאיומים באסרה את התקיעה?

פרידי מערער על השאלה. הדבר שייך לתקופה שמחוץ לחוג החקירה. כיצד יכול דבר שקרה באוקטובר לעזור בבירור מאורעות אבגוסט?

הועדה מתיעצת. היו“ר מודיע, כי יש לקבל את טענת ב”כ הממשלה. השאלה מניחה שהיו איומים, בעוד שהעד אמר, כי אינו יודע זאת.

מרימאן: אם היו"ר פוסק הלכה מבלי לתת לי להסביר את נימוקי – אז אני נכנע.

שוב התיעצות. היו"ר מודיע, כי רצון הועדה היא שהשאלה תוצג.

פרידי מחדש את התנגדותו. מרימאן מיחס ללוק חולשה, אולם לוק מודיע כי אינו זוכר שום איומים. לוק גם לא היה אז אחראי לשלטון מאחר שהנציב היה כבר כאן.

מרימאן: אם ידידי (פרידי) חושב שאני מאשים את מר לוק באופן אישי – אינו אלא טועה. אנו חוקרים כאן לעמדת הממשלה. בנאומי הראשון אמרתי, כי אחת מטרות החקירה תהיה לקבוע את הלך רוחו של השלטון בארץ. אם הממשלה נכנעה לאיומים באוקטובר, כשהצבא היה כבר כאן, היתכן שלא נכנעה לאיומים באבגוסט?

פרידי: אבל מר לוק איננו הנציב העליון!

מרימאן: לצערי אין לי אפשרות להפריד בין שניהם.

היו"ר מודיע, כי את ההחלטה בשאלה זו יודיע לאחר הפסקת הצהרים. הישיבה נפסקה רבע שעה קודם הזמן המיועד.

בתוך חילופי הדברים בשאלה האחרונה אמר סטוקר פעמים אחדות, כי הצד שלו מסכים שיקראו את מכתב המועצה המושלמית בענין זה.

בטרטון הביע את תמהונו: איך זה לוק איננו זוכר כלום על ענין חשוב כזה כמו איסור התקיעה?

 

ישיבת העשרים ושש    🔗

בהפתח הישיבה ביום 18.11 אחה"צ ביקש סטוקר שיובאו כמה מכתבים שהוחלפו בין מושל ירושלים למועצה המושלמית העליונה, פרידי מודיע שיביאם ברצון, אבל אפשר שהם סודיים, ואם כן – הריהו מבקש מסטוקר שיותר על סודיותם. – סטוקר: בשם המועצה המושלמית העליונה ובשם הועד הפועל הערבי אני מותר על כל זכות ביחס למכתבים אלה. – פרידי: וגם בשם המופתי? – כן.

מה מותר לשאול את לוק?    🔗

היו"ר: חברי הועדה עיינו בדבר, אם יש לתת מקום לשאלה שהעד נשאל לפני הפסקת הצהרים על ידי סיר בויד מרימאן. השאלה אינה למעשה שאלה על עובדה, אלא על דעתו של העד ביחס לעובדות. מה הן המסקנות שיש להסיק מהעובדות – זהו ענין לועדה. אם מר לוק מתנגד לשאלה אין הועדה יכולה להכריחו לענות.

מרימאן אל לוק: המסרב אתה לענות? לוק: תואיל לחזור על השאלה. – שאלתי: כשהממשלה נתנה את פקודותיה ביחס למה שמותר לעשות ליד הכותל, העשתה כזאת תחת לחץ איומים? – לא ידעתי על שום איומים. במשך ההפסקה נזדמן לי לדבר עם הוד מעלתו הנציב, גם הוא לא ידע על שום איומים והוא לא נכנע לשום איומים.

מכתב הרבנות הראשית לנציב    🔗

מרימאן: אקרא לכם את מכתב הרבנות הראשית אל הנציב העליון. הוא קורא. המכתב, מ־13 באוקטובר 1929, מוחה נגד הפקודה האוסרת לתקוע בשופר. אי אפשר, נאמר במכתב, לא לראות בזה עלבון לרגשות הדתיים של היהודים ופגיעה בחופש הדת ליהודים. (ללוק): האם לא אמר לך רוטנברג את הדברים האלה בראיונו עמך? – איני חושב כי הוא נכנס לפרטים כה רבים. – מרימאן: האם לא מסר לך רוטנברג בדבריו את תמצית המכתב! – הוא אמר, כי זו היא החלטה משפילה. – מרימאן: אקרא לך שוב את המשפט: “אי אפשר לא לראות בזה עלבון לרגשותינו הדתיים ופגיעה בחופש דתנו”. האם לא אמר לך רוטנברג זאת? – איני זוכר אותו אומר כדברים האלה. תמצית דבריו היתה, כי הפקודה משפילה.

מרימאן ממשיך לקרוא מהמכתב: “אי סבלנות כזאת ביחס לסדר התפלה לא קרה מימי הבינים”, ולהלן: “לולא מצוקת השעה, ולולא חסו היהודים על שלום תושבי הארץ, כי אז לא היו מקבלים עליהם את הגזרה”.

כח זכרונו החלש של מר לוק    🔗

מרימאן: נאמר במכתב “אויבינו ממשיכים באיומיהם”, מנין לכותבי המכתב הרעיון, כי יש איומים? – לוק: איני יודע מנין השיגו כזאת. – האם תוקן הרושם הזה שלהם? – אני אראה. (לוק מדפדף מהר בתיקו). כל מה שאני יכול למצוא היא העתקה של אישור קבלת המכתב. המכתב המאשר את הקבלה אומר רק כי הודעת הרבנות הראשית נרשמה, כנהוג, אם יש עוד מכתב, אביאהו. – האם נסית על ידי מכתב או בדרך אחרת להודיע להם, כי הם שוגים בחשבם, כי רק מתוך חוסם על תושבי הארץ הם עושים מה שהם עושים? אצטרך לאמץ את זכרוני.

הממשלה אינה מודה בקדושת “אל־בוראק”    🔗

מרימאן: האם זוהי אחת התלונות נגד היהודים, כי הם מפקפקים בגלוי בקדושת רחבת הכותל למושלמים? – לוק: כן. – אין ספק ביחס לזה? היש איזה ספק? – שמעתי כי הם מפקפקים. – אני רוצה לדעת, אם אתה רואה זאת כדבר פרובוקאטיבי? ביחס לרחבה לא. ואם נאמר שיש כאן מדה פרובוקאטיבית, היש חלק באחריות לכך גם לממשלה?

פרידי (בכעס): מעולם הוא לא אמר כזאת. נסח את שאלתך אליו בדרך ישרה. – מ.: אשאל בצורה זו: אם זהו דבר פרובוקאטיבי, אזי זוהי פרובוקאציה, שגם הממשלה אחראית לה? סטוקר: האין זו שאלה מסוכנת? אם יענה בחיוב, הרי יכריע למפרע בשאלה זו, התלויה עדיין ומחכה לפתרון.

מרימאן: אני אשאל בדרך מיוחדת. בדברי הנציב העליון לפני ועדת המנדטים נאמר: שני הצדדים מכבדים את הסטטוס־קבו, אולם שניהם מפרשים את הסטטוס־קבו פירוש שונה. “המושלמים מפיצים שמועות, שבהן הם מנסים ליחס איזו קדושה לחלק של הכותל”. הלא אין ספק כי משפט זה מדברי הנציב שייך לקדושת ה“בוראק”? לוק: אין כל ספק.

מרימאן: עכשיו אעזוב את הכתל לגמרי.

הבוליטינים המתעים; ‘צרור פרחים’ מאת מר סטוקר    🔗

על הפרק עולים הבוליטינים המהוללים שפרסמה הממשלה במשך ימי המאורעות.

מרימאן: אני מצפה עכשיו לצרור פרחים מאת מר סטוקר, הריני מביא לו את הבוליטין שכה חכה לו. לוק מעיר, כי בוליטין זה פורסם לאחר שובו של הנציב העליון.

מרימאן: אשאלך מר לוק, קודם כל שאלה כללית. המעריך אתה את ההבדל בין התפרצות של פרעות פתאומית בין שני חלקים אויבים זה לזה של תושבי הארץ, ובין התקפה מוכנת של חלק אחד של התושבים נגד משנהו? – כן. – הבוליטינים של הממשלה התכונו ליצור רושם של התפרצות פתאומית בין שני חלקי תושבים? – אין הניסוח מוצא חן בעיני ביותר, אבל הבוליטינים לא פורסמו מתוך כונה מיוחדת זו, הפסיקו את כל העתונים המקומיים ולקהל נחוצה היתה אינפורמציה כל שהיא. המצב בארץ דרש בהכרח, שהאינפורמציה תנתן כאן בצורה משקטת את הצבור עד כמה שאפשר. לא אני כתבתים.

אשאלך עוד שאלה כללית אחת: האם לא הוגשה מחאה מטעם ההנה“צ נגד הבוליטינים האלה? – איני זוכר. הבקורת הגיעה לאזני אחר כך. היתה בקורת ביחס לצפת. איני זוכר כל בקורת אחרת. – ב־20 באבגוסט כאשר שב הנציב העליון וההנה”צ באה אליו לראיון הראשון. האם לא הובעה אז התלונה, כי הבוליטינים של הממשלה לא מסרו אל נכון את אשר קרה? – יתכן שכך היה. איני זוכר. איני זוכר שלא היה כך. – הודעות משרד המושבות נשלחו מכאן, או חוברו בלונדון? – אני חושב, כי משרד המושבות חבר אותן ע"פ הטלגרמות שלי.

‘מיעוט הדמות’ של מאורע צפת והעלמת טבח מוצא    🔗

מרימאן קורא את הבוליטין המודיע, כי בצפת “היתה התפרצות קטנה אשר דוכאה בהצלחה”, הסבור אתה, כי כאן נמסרה האמת? – לוק: יש כאן מיעוט־הדמות. – מ.: האין מיעוט הדמות לקרוא לדבר אשר כזה מיעוט הדמות?

לוק אינו עונה.

מרימאן: זהו, האם לא כן?

לוק: האמנם אתה מציג זאת בצורת שאלה? – מ.: אני שואל. – עניתי, סיר בויד, על שאלתך היסודית. – האם ידעו האנשים אז מה שקרה? – כן. – מהי התועלת שלשמה פרסמו הודעה בצורה כזאת? – אין לצפות ממני לתשובה על אופן הפרסום של משרד המושבות. בהודעות אחדות של המשרד הכרתי את הטלגרמות שלי. – מ.: האם ההודעה של משרד המושבות על מאורעות צפת מוסרת את תוכן טלגרמתך? – זה היה ביום שובו של הנציב. מסרתי את העניינים לידו ב־9 לפני הצהרים. באותו יום. מאז לא שלחתי שום טלגרמה.

מ.: מי שלח את הטלגרמה? – איני יודע: אולי הנציב העליון – אתה פרסמת את ההודעות המקומיות? – אחרי ה־29 באבגוסט חדלתי מהיות אחראי לשלטון – האם אישרת אותן לפרסום? אפשר. איני זוכר.

מרימאן עובר את החדר ומגיש את העתק לעד באמרו: הסתכל בזה וענה לי. – בטרטון: האם יש התנגדות להמצאת הטלגרמה שעליה נתבססת ההודעה של משרד המושבות? – ל.: איני חושב – פרידי: הדבר תלוי בזה אם הטלגרמה נשלחה סודית – בטרטון: כמובן: – מרימאן: האם אישרת את ההודעה לפרסום? – לוק: איני זוכר.

מרימאן נוגע בבולטין א' ומציין כי נעלם בו כל זכר לטבח מוצא לוק אינו יכול להסביר למה לא נזכר הדבר.

ה“התנגשות בבית שאן”    🔗

מרימאן נוגע בבוליטין ב', בו מדובר על “התנגשות בין ערבים ויהודים בבית שאן”. החושב אתה את אשר קרה בבית שאן להתנגשות? – ל.: אפשר היה לתאר זאת ככה. – התנגשות שתאורה המדויק יותר הוא התקפת ערבים על יהודים? כן, זה יותר מדויק.

בתשובה לשאלות נוספות מסכים העד, כי היו בבוליטינים “משום מיעוט הדמות לגבי כמה עובדות”. דומה הדבר להודעות בזמן המלחמה. גם אז היו הודעות הממשלה מכוונת להרגעת האוכלוסים – מ.: האין הבדל בין המלחמה והמאורעות האלה? אז היה העם שבתוך הארץ מצד אחד, ומצד שני היה אויב אשר לא רצית למסור לו ידיעות! – לוק: רציתי למסור הודעה מרגיעה.

סירוס מעשה הדר הכרמל    🔗

מרימאן קורא: “אתמול באו שוב יהודים וערבים לידי התנגשות על יד הדר הכרמל, אולם הם פוזרו ע”י המשטרה". הודעה זו עושה רושם כי שני הצדדים תקפו ואת שניהם היח צריך לפזרן – כן. רושם כזה אפשרי.

“טשטוש מאורעות חברון; אפילו אינני זוכר מיותר”    🔗

ירושלים וחברון הם שני מחוזות נבדלים. חברון שייכת ליפו, לא כן? – כן – אם ככה, למה עורבבו בבליטין? – איני יודע. – באשר לחברון היתה שם שחיטת יהודים ואף ערבי אחד לא נפגע ע"י יהודים? – נכון – ההיתה איזו מטרה חוקית לצרף את שניהם יחד? – איני יודע שום כונה כזו. – הכונה היתה לא להבליט את קרבנות חברון? – כונה כזו לא יכלה להיות. (אחרי הפסקה) הביאור הוא, כי קרבנות חברון הובאו לבתי החולים בירושלים. – אך מדוע לא נאמר, כי 10 מושלמים נהרגו ו־8 נפצעו על ידי המשטרה. לאחר הטבח? – (אין בירור).

נמצאו הרובים של מר סטוקר!    🔗

מרימאן קורא מתוך ביוליטין ג.: “חיפה. 25 רובים נתפסו. נאסרו 30 איש”. (זהו הבולטין שבעבורו מחכה מרימאן ל“צרור פרחים” מאת סטוקר). התוכל להגיד לי מאיזה מקור שאבת את הידיעה על הרובים? – לא אני כתבתי את הבוליטינים האלה – קצין המשטרה האחראי אמר לנו, כי לא נמצאו שום רובים. ובכן לא שאבת את ידיעותיך מהמשטרה? – איני יכול לענות.

לוק מודה בעל כרחו    🔗

האין מגמת הבוליטינים להציג את הדברים באור כזה כאילו היתה כאן התנגשות בין שני מחנות יריבים ולא התקפה של עדה אחת על השניה? – אם לדבר על מגמה מכוונת. התשובה שלילית. הרעיון היה להשקיט את הקהל. – וכשאתה קוראם עכשיו, האינך מסיק רושם זה? – בין השיטין אפשר לקרוא מסקנה כזאת – האם לא עלה על דעתך שהערבים יסיקו מזה שיש כאן קרב בין שני צדדים? – לא יכולתי לחשוב על העתיד. לא ידענו אז שינה. עבדנו 24 שעות ביום. מוכרחים היינו להזדרז. לא נפנינו לחשוב איך יקראו זאת בעתיד.

מנשר הנציב    🔗

מ.: מנשר הנציב נכתב אחר לגמרי. אין שום ספק בכונת לשונו? – לוק: לא. המנשר לא היה הודעה ולא נתכוון למסור ידיעות על המצב.

הישיבה ננעלה בקריאת מרימאן את המנשר.

זה היה בשעה 4 אחה"צ. הועדה הסתלקה להציג שאלות סודיות אחרות למר לוק:

 

ישיבת העשרים ושבע    🔗

ישיבת הבוקר ביום 19 בנובמבר התנהלה באוירה יותר שקטה. בה נסתיימה חקירת לוק ע"י מרימאן, חקירה שנמשכה תשע שעות.

הטלגרמה ללונדון על צפת    🔗

עם פתיחת הישיבה הודיע פרידי, כי הביא אתו את טופס הטלגרמה שנשלחה ב־30 באבגוסט ע"י הנציב העליון על מאורעות צפת. הטלגרמה נשלחה ללונדון ועל פיה פרסם משרד המושבות את הודעתו. לוק קורא את הטלגרמה לפני הועדה:

“ב־29 בערב פרצו מהומות בצפת. הגיע שמה צבא שנשלח לפני כן, שני מושלמים נהרגו וארבעה נפצעו. אין ידיעות נאמנות על אבידות היהודים. השמועה אומרת כי נהרגו עשרים ונפצעו ארבעים. הבתים עודם בוערים”.

בטרם ניגש מרימאן להמשיך את חקירתו כסדרה, הוא גובה מלוק את חוב העדות המגיע לו מיום אתמול, בנקודות שונות של פרשת הכותל, אשר לוק הבטיח להמציא בהם אינפורמציה נוספת.

מרימאן חוקר ולוק מודה במקצת    🔗

לוק מודה, כי מלבד המכתב הפורמלי המאשר את קבלת מכתב הרבנות בשאלת תקיעת השופר, לא נשלח על ידו שום מכתב שיבטל את הרושם של היהודים, כי הממשלה אוסרת את התקיעה תחת לחץ איומי המושלמים. סיר בויד מרימאן ממשיך את חקירתו: בישיבת יום השבת דובר, כי תשתדל למצוא אילו תעודות בנוגע להוראות שניתנו בקשר את התנועה על יד הכותל בין יום 6 ל־15 באבגוסט. ההבאת?

לוק: לא מצאתי שום תעודה בכתב, המעידה על הוראות אלו. בקשר את זה היה ראיון עם מ“מ מושל מחוז ירושלים. אני נזכר בדבר מתוך עיון בהוראות שניתנו בשעה שהתחילו המכשולים על יד הכותל. הדבר היה במאי, רשום אצלי כאן, כי החל מאמצע מאי נמצאו בשבתות ובמועדים ארבעה שוטרים בריטיים נוסף לקצינים הערבי והיהודי ולארבעת השוטרים הארצישראליים שעמדו על משמר הכותל באופן קבוע. להלן, בתאריך 9 באבגוסט, אני מוצא רמז מראיון שהיה לי עם מ”מ מפקד המשטרה ועם מ“מ קצין המשטרה של מחוז ירושלים וכן עם מ”מ מושל המחוז. הוחלט כי מן היום ההוא ואילך ימצאו במקום בשבתות קצין בריטי וששה שוטרים אנגלים, וכי שני שוטרים בריטיים ימצאו על יד הכותל אף בימות החול. בשנים עשר באבגוסט נעשו סידורים מפורטים ביותר, בקשר עם החגים הממשמשים ובאים. סידורים אלה מראים כי השוטרים שעמדו במקום חששו לאפשרות של חכוכים בקשר את פתיחת השער ואת השמוש ב“זאויה”.

ה' לוק המשיך לקרוא הרצאות של המשטרה בנוגע לחכוכים בין יהודים לערבים על יד הכותל המערבי. האינצידנטים שהושקטו על ידי המשטרה, הראו כי השוטרים עומדים על המשמר בכוונה למנוע ממהומות.

הסתת העתונות הערבית    🔗

מרימאן: וכי לא היה הכרח למנוע גרוי של דעת הצבור על ידי העתונות או בדרך אחרת? – לוק: כן.

התסכים גם כן, כי בארץ זו, רבת האוכלסים המושלמים, אין לך צורת הסתה מסוכנת יותר מאשר זו הנסמכת על המקומות הקדושים? – כן

הנני להעיר את תשומת לבך לשנים שלשה קטעים מתוך העתונות הערבית. ראשית כל, האם נוכל להחליט בדרך כלל, כי ההסתה בקשר עם ההתקפות כביכול על המקומות הקדושים החלה בעתונות הערבית סמוך לתחילת השנה החדשה? – סבורני, כי לא אוכל להשיב על שאלה זו.

סיר בויד קורא קטע מתוך העתון “אל ירמוק” היו“ל בחיפה. המאמר נכתב ב־4 ביאנואר ודן בתאותם של היהודים השואפים לקבל את הקונטרולה על מסגד אל אקצה. להלן נאמר בו, כי היהודים שואפים לכבוש את כל ה”חארם", והמושלמים הנאמנים נדרשים להגן עליו. באותו עתון עצמו נתפרסם מאמר הסתה בשם “קינות ומאורעות הבוראק”. ה' מרימאן מביא כמו כן מאמר מתוך “אל ג’אמעה אל ערביה” מיום 11 בפברואר שבו נאמר כי המושלמים לא יהססו מלהשיב לעצמם את מקומותיהם הקדושים בדרך שמצוה עליהם דתם הקדושה, וכי כל המושלמים יענו לקריאה הראשונה שתצא מירושלים. “אם היהודים – נאמר בעתון – מתגאים בעשרם הכספי, הנה עשירים המושלמים באמונתם החזקה שלא תפגע אף אם יהיו בידי היהודים כסף וזהב כפלים”. סיסמת המושלמים היא: “בצלה של חרב המושלמים נמצא גן העדן”. באותו “אל ירמוק” נתפרסמו באבגוסט שני מאמרים. שם האחד מהם “פשע הפירוד והמחלוקת – מי האחראי לתוצאותיהם?” נאמר בו, כי שני כוחות פועלים נגד המושלמים –כוחה העצום של הממשלה וכוח הציונים. המאמר דורש מהמושלמים להתאחד. המאמר השני נתפרסם ב־16 באבגוסט. בערב חג מולד הנביא. נאמר בו, כי המושלמים ירימו קרנם וישמרו על זכויותיהם באופן שעם בוא החג, יוכלו לחוג אותו מתוך חדוה. ויחדשו ימיהם כקדם.

שתיקתה של הממשלה    🔗

לפי הידיעות שבידך, הנענש אחד העתונים הערבים במשך שנת 1929 בעוון הסתה? – לא אוכל להשיב על שאלה זו מבלי שאעיין בתעודות, חושבני שכן. רוצה הייתי לעיין בתעודות.

האם העירו את תשומת לבך במשך השנה למאמרים שכוונות כגון אלו היו צפונות בהם? – העירו את תשומת לבי למאמרים לאחר המהומות. מה שנוגע לתקופה שלפני המאורעות, עלי להזכר בדבר.

האם נתפרסם בשנת 1929 גלוי דעת של הממשלה, המכוון להכחיש את האגדות בדבר ציורי מסגד עומר הנעשים על ידי היהודים? (הכוונה לציורים שנתפשטו בין הערבים, ושבהם תקוע מגן דוד על ראש המסגד).– שוב אני צריך לבקש ממך שתתן לי לעיין בתעודות. אבחר לענות לאחר שאעיין בנירותי.

האם גילתה הממשלה את רצונה?    🔗

שמעתי אומרים, שבארצות המזרח מוטל על הממשלה לברר מה צריך לדעתה להתארע, וכמו כן להראות בבירור, שרצונה הוא שיקרה דוקא כך ולא באופן אחר, הנכון הדבר? – הדברים כלליים למדי, ואולם אין אני חולק עליהם.

התוכל להראות לי על אילו צעדים חיוביים, שאחזה בהם הממשלה המרכזית. כדי לברר לערבים, שאין רצונה במהומות? – לא אוכל לענות על השאלה בצורה זו. ברור, כי בשעה שאין אנו יודעים שמהומות עומדות לפרוץ, אין ביכלתנו להגיד, שאין אנו רוצים במהומות.

“בארץ ישראל תמיד אפשר מהומות”, אומר לוק    🔗

החשבת לכתחילה, כי יש אפשרות של מהומות? – בארץ ישראל אפשר מהומות בכל עת.

התאמר שהחל מיום 16 באבגוסט לא נראתה אלא האפשרות הרגילה של מהומות? – לפני זה דברת על שנת 1929 באופן כללי, במה שנוגע למצב לאחר יום 16 באבגוסט, הנה הוא היה מתוח.

לא תוסיף על כך דבר? – חושבני שהדברים האלה מדברים בעדם.

ההוטלו התחייבויות על חשובי הערבים?    🔗

האין בכחו של מושל מחוז למנוע התפרצות על ידי קבלת התחייבות מחשובי העיר לשמור על השלום? יש פקודה מיוחדת הנותנת למושל המחוז את הזכות להטיל אחריות על אנשים ידועים.

במשך חודש אבגוסט לפני יום 23, ההוטלה אחריות על אחד החשובים כדי למנוע מהומות? – עד כמה שידוע לי, לא, אין זה מן הנמנע שאני לא אדע; אפשר שמושל המחוז יודע.

העתונות העברית הזהירה; דברי “דבר” ו“הארץ”    🔗

כשנשאלת על ידי ה' פרידי, מתי נודע לך שמהומות עתידות לפרוץ ביום 23 באבגוסט, ענית, שהדבר נתגלה לך לאחר שראית את ההמון עובר תחת חלונותיך, השמת את לבך למאמרים המעוררים דאגה, שהופיעו בעתונות העברית יומים לפני המאורע? ראית. למשל, מה נאמר ב“דבר” מיום 21 באבגוסט? (מרימאן מוציא צרור קטעים מן העתונות העברית וקורא בהם).

המאמר של ה“דבר” מציין, שיד נעלמה אינה מחמיצה כל הזדמנות כדי להפריע את שלום הצבור. הגיעו ידיעות בנוגע להתקפות על יהודים העובדים בשכונות הערביות. במהומות שקרו ביום הששי והשבת של השבוע שקודם לכן לא השתתפו ערביי חברון, אולם עכשיו ניכר, כי מישהו משתדל להסיתם לפעולה. הודיעו שנתפשטו שמועות, שהיהודים יש ברעתם לתקוף את הערבים במסגד עומר, וערביי חברון נקראו להגן על המסגד.

ההובא מאמר זה לתשומת לבך? – איני זוכר, אם ראיתיו.

אילו ראית מאמר זה כלום לא היה מעורר בך דאגה כל שהיא? – כן, דאגה כל שהיא; אולם רגילים כאן בארץ לגוזמאות עצומות מצד העתונות.

הידוע לך עתון “הארץ”? – כן.

הבא לידך המאמר, שנתפרסם בגליון מיום 22 באבגוסט? (מרימאן קורא את המאמר המתאר התנפלות על יהודי בעיר העתיקה יום קודם לכן. העתון מעיר, שמורגשת בירושלים מציאותם של ערבים כפריים שמספרם יוצא מגדר הרגיל. מוכרי הירקות לא הופיעו בשוק מאה שערים בבוקר).

לוק: לא ראיתי מאמר זה.

אזהרותיהם של מוסדות הישוב היהודיים    🔗

בקשר עם הענין הזה אשאלך, אם נפגשת עם באי־כח ההנהלה הציונית והועד הלאומי? – זוכר אני ראיון שהתקיים באותו יום ונוכחו בו ה' הורביץ וה' ברוידה.

וכי לא היה שם ה“ה ברוידה. הורביץ, בן־צבי וסולומון? – אני זוכר רק את ה”ה הורביץ וברוידה. אפשר שגם השנים האחרים היו באותו מעמד.

שני אלה לקחו חלק חשוב בויכוח. אינך נזכר בזה? – אני זוכר רק את שני הראשונים, אולם איני חולק גם במה שנוגע להשאר.

ה' לוק הודה, שבתחילת הראיון דברו על הלוית מזרחי. באי כח היהודים הטעימו, שאין הם קובלים על מעשה המשטרה שמנעה את התהלוכה מלעבור לשער יפו, אבל סבורים הם, כי יש לערוך חקירה בשאלה, אם השתמשה המשטרה בכוח יותר מהדרוש. ואולם ברגע זה עומדות על הפרק שאלות חיוניות יותר. עתה יש ברצונם לדון עם הפקיד המנהל את עניני הממשלה בשאלת הבטחון, המעוררת דאגה רבה. ביום המחרת עמדו לפרוץ מהומות.

האמרו לך הללו שלפי הנשמע באים הערבים ירושלימה מזוינים בפגיונים ובאלות? – אינני זוכר, זכורני ששאלו, אם הממשלה אומרת לפרק את נשקם של כל הבאים מזוינים בפגיונים ובאלות.

וכי לא ביקשו מאת הממשלה לפרק את נשקם של כל הבאים העירה? – אפשר מאד.

אין לפרק את נשקם של הערבים – מחשש סכנה    🔗

האם אמרו לך שמלבד השמועות הללו ניכרים בעיר סימני הכנה למהומות? נשי הכפר, למשל, לא באו העירה למכור פירות? – איני זוכר שנאמרו דברים אלה בדיוק. אמרו לי שמתפשטות שמועות בדבר המוני ערבים הבאים לעיר.

וכי לא גילו לך הללו את דאגתם הרבה למה שיוליד יום מחר? – כן. הם היו שרויים בדאגה.

האמרת להם שהזמנת אבטומובילים משורינים מרמלה? – כן.

האמרת להם שתתן פקודה לפרק את נשקם של כל הפלחים הבאים העירה? – לא. זכורני, כי בשעה שהאדונים האלה עוררו את השאלה, העיר מר מילס, שהיה באותו מעמד, את תשומת לבנו על הסכנה שבפרוק הנשק מעל הפלחים. איני זוכר שאמרתי, שיפרקו את נשקם מעליהם. אין זה מענינו של ראש הממשלה. דבר זה נוגע להנהלת המשטרה.

הרשמת את דרישתם במעמדם, וההבטחת, שתראה מה שאפשר לעשות בנידון זה? – איני זוכר.

המופתי והרבנים הראשיים בצוותא חדא    🔗

האמרת, שתאחז באמצעי זהירות ותשמור שבדרכים המובילות ירושלימה לא יתקבצו המונים גדולים הבאים העירה? – לא אוכל לאמור “לאו”, אלא שאינני זוכר.

האמרת, שהמופתי הבטיח לך לנאום לפני ההמונים במסגד עומר ביום ו‘, ולהשקיטם? ביום הרביעי שקודם לכן בקשתי מאת המופתי לסדר שהנואמים ישקיטו את הרוחות בנאומיהם במסגד ביום ה’, ושברוח זו ידרשו דרשות התפילה ביום ו'. בדרישה כזו פניתי גם לרבנים הראשיים. הודעתי דבר זה לאדונים האלה:

הדברת על אבטומובילים משורינים מרמלה? והאנשים הנזכרים באו לראותך בענין האבטומובילים המשורינים בשעה תשע וחצי בבוקר ביום 24 באבגוסט? – רשום אצלי, שהם באו בעשר.

עשרת הדברות של “אינני זוכר”…    🔗

ההזכירו לך מה שאמרת להם. כדי להרגיעם. בענין האבטומובילים המשורינים? – אולי עשו כך, אבל איני זוכר.

האמרו לך באי כח היהודים, שלפי הידיעות שבידיהם ניתנו פקודות לאבטומובילים המשוריונים שלא יירו? – איני זוכר דבר מכל זה.

האמרת שאין בכוח השלטונות האזרחיים המקומיים לצוות על הצבא להשתמש בנשקו? – חוששני שגם שאלה זו נשמטה מזכרוני, איני זוכר שום ויכוח בנידון זה.

האמר לך ה' הורביץ, שמעולם לא שמע על חוק שכזה? וכי לא שאל אותך מפני מה הזכרת את האבטומובילים המשורינים? – אני חוזר ואומר שהשיחה נשמטה מזכרוני.

אני חוזר אל הודעתך, שלא ידעת דבר מן העומד להתרחש. בקשר אם הודעה זו אני מציין לפניך כמה נקודות אופייניות הכלולות בראפורטים של המשטרה מיום 23 בחודש. המשטרה רושמת, כי בשעה 7 בבוקר התחילו ערבים באים ירושלימה מזויינים ב“נאבוטים”. הנמסר לך הדבר? – לא. מר לוק לא שמע גם על הראפורט משעה 8:30. האומר, שמספר של פלחים הנושאים מקלות הולכים אל הכותל המערבי. גם דבר הפקודה, שקראה לשוטרים הבריטיים לחזור אל צריפיהם (בשעה 9:15), לא הגיע אליו. בשעה 9.45 נודע למשטרה, שהפלחים קונים אלות או מזמינים אותן אצל נגרים – וגם דבר זה לא ידע ראש הממשלה.

בתשובה לשאלתו של מרימאן אומר ה' לוק, שאילו הגיעו אליו ידיעות אלו, ודאי שהיה חושש, שדבר־מה עומד להתרחש.

מדוע לא נקרא הצבא בהקדם?    🔗

מלבד האבטומובילים המשורינים מרמלה, לא הזמנת צבא נוסף? – כדבריך כן הוא.

רצוני, שתספר לועדה אתה בעצמך מפני מה לא הזמנת צבא? – דומני שהתשובה היחידה לך היא שלא הובאה לפני שום עדות על המאורעות העומדים להתפרץ. ידעתי רק שיש מתיחות ידועה, וחשבתי, שמתיחות זו נתמעטה כתוצאה מפגישתם של היהודים והערבים ביום ה', חשבתי, שהתכוננתי למצב למדי כשהזמנתי אבטומובילים משורינים ברמלה. לא יכולתי לעשות יותר באותה שעה מתוך שלא הייתי בטוח שיתפרצו מהומות.

על השאלה ששאלתי את הקפיטן פלייפיר השיב לי, שאילו נתבקש 24 שעות קודם לכן לעשות מה שהוטל עליו לעשות ביום 23 בחודש. היה מתגבר על המצב על נקלה. הוא ואנשיו היו מוכנים לשרותך. – כן, אולם בעניני צבא אין אנו עושים דבר בלי עצת האופיצר הראשי, המוסר כרגיל למשרד הראשי את פקודות המצביא הראשי, שאין הוא מסכים להן.

מר לוק איננו נביא…    🔗

עתה אשאלך, מפני מה לא קראת לקפיטן פלייפיר בהקדם של 24 שעות? – תשובתי היחידה כלולה בשתי מלים אלו: אינני נביא.

להלן דן ה' לוק גזרה־שוה ממאורעות מאי 1921, שהראו שאין מציאותו של צבא בארץ ערבות בטוחה כנגד מהומות. באותה שעה היתה דיביזיה שלמה בארץ ורובה מרוכזת בסרפנד ע"י יפו, ואף על פי כן פרצו מהומות בעיר זו.

מדוע לא גויסו שוטרים יהודים מיוחדים?    🔗

מרימאן: בנוגע לשוטרים המיוחדים נתקבלו שתי החלטות, האחת היתה: לדחות את ההצעה בדבר 500 איש בקירוב כשוטרים מיוחדים. והשניה: לפזר את השוטרים שגויסו מכבר, אני פונה אל ההחלטה הראשונה – שלא לזיין. נראה לי מתוך העדות. כי יש הבדל בדבר. מן הבחינה המוסרית, בין ההחלטה שלא לקבל הצעת אנשים ובין ההחלטה לפרק את נשקם של השוטרים שגויסו? – לוק: כן, יש הבדל בין שני אלה.

ההחלטה נתקבלה. הרמזת, או שלא רמזת, שהמזכירות תמסור את ההחלטה לערבים? – כוונתי היתה, שהדבר יודע ברבים. לא רק לערבים אלא לכל.

מרימאן (קורא קטע מתוך עדותו של המאיור סונדרס): וכי לא הוברר לך מתוך העדות, שלדעת הכל ניתנה פקודה לא לזיין את היהודים מחמת התחייבות ידועה שניתנה לערבים? – לא. כאן עורבבו שני דברים. ההחלטה לא לזיין את היהודים נתקבלה ביום השבת מבלי להתיעץ עם הערבים.

המופתי איים והממשלה קיימה    🔗

ההחלטה השניה בדבר פירוק הנשק מעל השוטרים המיוחדים היהודים נתקבלה ביום 27 בחודש? – כן.

ביום 27 נמצא בארץ כל אותו הצבא הנמצא כעת, לרבות כמה ספינות מלחמה? – כן.

ביום 27 כבר היתה לך דעה ברורה וידעת מי התוקפים ומי הנתקפים? – כן.

השונה השקפתך מזו שנתארה בהכרזתו של הנציב העליון? – לא.

בתשובה לשאלותיו של מרימאן מוסיף לוק, שההחלטה נתקבלה לאחר אספה סוערת של המושלמים בחצר החארם, והוא לוק, קבל הודעה מאת המופתי, שהמהומות יכולות להתחדש אם לא יפרק את הנשק מן היהודים.

אנשים אלה, שנשקם פורק מעליהם, מספרם היה בקירוב 41? – איני יודע. המספר היה קטן.

הם לא היו יהודים מתושבי הארץ? – חלק מהם מתושבי הארץ, וחלק מהם לא.

ההיה בתוכם מספר גדול של נתינים בריטיים גמורים? – ודאי היו אחדים.

הם היו בריטים, שבאו לכאן לשרת את ענייני בריטניה? בריטים שבמקרה נוזל דם יהודי בעורקיהם? – כן.

כמה מהם הוצאו מתוך השורה בשעת הטכס הפומבי ופורקו מנשקט? – באותה שעה לא ידעתי דבר זה. אני אחראי לפרינציפ הפירוק, אבל לא לפרטי הוצאתו לפועל.

חלול כבוד ופוליטיקה    🔗

אמרת, שלא היה ברצונך לפגוע ברגשותיהם של האדונים הללו, החשבת על רגשותיו של הישוב היהודי כולו בנידון זה? – כוונתי היתה לשמור על החוק. על הסדר ועל חיי האוכלוסים יותר מאשר לשמור על רגשותיהם, זו היתה ההחלטה באותה שעה: להתאמץ לשמור על חיי בני אדם יותר מאשר לשמור על רגשותיהם. זו היתה ההחלטה המכאיבה ביותר שהחלטתי מימי.

ההגעת להחלטה זו מתוך ששערת, אחרי הדברים שאמר לך המופתי, שהענין יכול להגיע לידי שפיכת דמים? – כן. ויותר שחששתי לדברי המופתי עצמו חששתי לדברי המלאכות הערבית שבאה אלי.

חלקו של הגניראל דובי בהחלטה    🔗

בעדותך הזכרת, שהתיעצת בגניראל דובי בשעה שקבלת את המלאכות? – כן.

ה' לוק מודיע, שהוא בקר אצל הגניראל דובי והלה הביע את דעתו במעמד המלאכות ואף אישר את דבריו למחרת במכתב. הגניראל אמר, שאין להעסיק יהודים כשוטרים מיוחדים, כדי שהערבים יהיו בטוחים שאין יהודים משמשים בתפקיד זה.

האם לא נאמר אז דבר בנוגע לפירוק הנשק מארבעים המגויסים? – הדברים מכוונים לענין זה, התיעצתי כמה פעמים בגניראל דובי והוא אמר לפרק את נשקם מעליהם.

מה. לדבריך. היתה זו: החלטה צבאית או אזרחית? – ההחלטה נתקבלה על ידי בעזרת יועצי הצבאי והאזרחי.

העונשים הקבוציים ופעולתם הטובה    🔗

בתשובה לשאלותיו של מרימאן, אומר ה' לוק, שהוא היה אחד החברים בועדת החקירה של מאורעות 1921. אחת הנקודות שהועדה עמדה עליהן היתה הגשמתו של חוק העונשים הקבוציים, תול־כרם הוא אחד הכפרים. שנענשו בדרך זו. עד כמה שידוע לו, לא השתתף במהומות האחרונות אף איש מן הכפרים, שהוטל עליהם קנס בשנת 1921.

ההוטלו כבר עונשים קבוציים בקשר עם מאורעות אבגוסט? – כן. ידועים לי מקרים, שכבר דן בהם המושל המיוחד, שנתמנה לתכלית זו. הוא הוציא פסק דין, שאושר מאת הנציב העליון, וכשהייתי בפעם האחרונה במשרדו היתה הפקודה מוכנה לפרסום.

מיהו המופתי?    🔗

בתשובה לשאלות הנוגעות למצבו של המופתי, מסר ה' לוק, שהמופתי הוא נשיא המועצה המושלמית העליונה, ולסמכותה של מועצה זו נתונים נכסי הווקף ובתי הדין של השארעי. לאחר אישורו של המנדט נתקיימו פעם אחת בחירות למועצה המושלמית העליונה, על יסוד חוקה שעדיין לא הוגדרה. המופתי נבחר לארבע שנים. תקנות דצמבר 1921 קבעו, שתתכנס אספת בוחרים מושלמים שיבחרו את נשיא המועצה המושלמית. בהתאם לתקנות שהוצעו לפני זמן קצר, ישמש אדם זה במשרתו כל ימי חייו, לורד פלומר מינה ועדה שתערוך הצעות לשנויים בתקנות של 1921, ודין וחשבון הועדה נמסר לחקירתם ולבקרתם של מושלמי ארץ־ישראל. אחת השאלות שנתעוררו – היא השאלה על זמן שרותו של המופתי כנשיא המועצה המושלמית. הוצע שמועד בחירתו יהיה 9 שנים, ולאחר 9 השנים תתחדש בחירתו מאליה לתשע שנים נוספות. מלבד אם מספר מסוים של בוחרים ידרוש בחירות לאחר מועד 9 השנים הראשונות, ניכרת התנגדות מסוימת להצעה זו.

מרימאן: ושאלת ה“חזקה” של המופתי על משרתו עוררה סערה בחוגי המושלמים? – לוק: הייתי בוחר את המלים: “העניין מתברר”.

אני מסכים לכך. ומחלוקת זו בחוגי המושלמים נשתקפה גם בעתונות המושלמית? – כן.

כל חלוקי הדעות הללו פסקו לאחר המאורעות? – איני יודע אם פסקו או לא. אולם ברור שאין הם בולטים כל כך.

הקונגרס בציריך    🔗

ה' לוק הודה, שלא קרא עד עתה בתשומת לב רבה את החלטותיו של הקונגרס הציוני בציריך. הוא הסכים שמצבה של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, לפי המנדט, הוא של מוסד מיעץ לממשלה. מכיון שלא קרא את ההחלטות בעיון, אין באפשרותו לומר אם לא היו בהן החלטות, שיכלו לשמש חומר לשם מתן עצה מצד ההנה"צ לממשלה.

אספת הערבים והיהודים    🔗

האספה המשותפת של הערבים והיהודים נקראה ביום 22 באבגוסט לפי עצתו של ה' הורוביץ. ה' הורוביץ הסביר לו בפירוש, כי מכיון שהוא וחבריו הם רק ממלאי מקום של חברי ההנהלה הציונית, אין ברשותם להחליט החלטה פסוקה בנוגע לכותל, ובקש למסור את דבריו אלה לערבים בסוף הישיבה. מכיון ששני הצדדים לא באו לידי הסכם בנוגע להחלטה המשותפת, הוחלט שהאספה תתחדש למחרת – יום שפרצו בו המאורעות.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 19 בנובמבר.

 

ישיבת העשרים ושמונה    🔗

עם חדוש הישיבה ביום 19.11 אחר הצהרים, דרש סיר הנרי בטרטון העתקה מן הדינים והחשבונות שנשלחו ע“י ההסתדרות הציונית לועדת המנדטים וכן דו”ח מישיבות הקונגרס בציריך.

כשסטוקר מתחיל לחקור את לוק, כח זכרונו שב אליו…    🔗

סטוקר קם לחקור את ה' לוק.

סטוקר:: ב־18 באבגוסט היתה לך פגישה עם מר הורוביץ? – לוק: וגם עם אחרים.

בנוגע לידיעה שהופצה, לדברי ה' הורוביץ, כי היהודים אומרים שהכותל הוא שלהם? – בפגישה של 18 באבגוסט נמתחה בקורת על ההודעה הרשמית שלי. היהודים המציאו נוסח משלהם, באותו זמן הוצע לקרוא אספת מנהיגים יהודים וערבים כדי שתשפר את היחסים בין שני העמים, ראיתי כי אין זה דבר קל להביא לידי אספה שכזו. שאלתי את נשיא המועצה המושלמית העליונה, אם רצויה לו אספה מעין זו. תחלתו פקפק אם רשאים המושלמים, הקשורים במועצה המושלמית, להשתתף באספה זו. אחרי משא ומתן מינה שלשה באי־כח.

המעולם לא נפגשו היהודים והערבים באספה רשמית, וג’ימאל אל־חוסיני הטעים את הנקודה הזאת? – יוכל להיות.

האם היתה אספה משותפת קודם לכן? – לא הייתי בארץ משנת 1924 עד 1928. במשך התקופה שהייתי כאן לא היתה אספה משותפת רשמית. האספה נתקיימה ב־22 באבגוסט. זו היתה נטיה חדשה.

פגישת הערבים עם היהודים בבית לוק    🔗

סטוקר: הערבים דחקו את השעה, מתוך נמוק שהמצב חמור?– לוק: כן. נראה לי שכך. האספה נתקימה בחדר האורחים שלי מ־4.30 אחה“צ ועד 9. מן היהודים היו: ד”ר לוי, ה' ברוידה ובן־צבי. מניתי יהודים אלה מתוך שהיה צורך לשם הצלחת האספה, כי ישתתפו בה אנשים המכירים את הארץ ומקובלים על הערבים. ראיתי אספה זו מנקודת ראות ממשלתית. אילו לא הספקתי אלא להביא לידי פגישה בין היהודים והערבים – דיינו. מצד הערבים הופיעו שני המזכירים של הועה“פ וסובחי אפנדי, כבדתים בתה. רציתי ללכת, אולם הם לא הניחוני ובקשוני לתַוך בדבר. ב־5 הלכתי. השיחה התחילה בתחבולות לתפיסת עמדה. לאחר שעה קלה עזבתים ובקשתים לטלפן לי. בשעה 7.30 טלפן אלי ד”ר לוי. חזרתי. הד“ר לוי אמר לי טלפונית, כי המשתתפים באספה הגיעו לידי הסכמה בנוסח גלוי־הדעת העומד להתפרסם, משני הצדדים לא היתה כונה לבוא לידי הסכם בענין הכותל, אלא בדבר גלוי־הדעת. לכשבאתי קראו לפני את גלוי הדעת המוצע. בגלוי־הדעת “באי־כח היהודים מכירים בזכויות הבעלות שתובעים המושלמים, היהודים אינם תובעים אלא זכות ה”זיארה”, לאמור, זכות הבקור או הכניסה, כמו שהיה לפני המלחמה“. בחלקו השני של גלוי־הדעת נאמר, כי שליחי המועצה המושלמית העליונה אינם מתנגדים לזכות ה”זיארה" ליהודים על יד הבוראק, בהתאם לזכויותיהם מלפני המלחמה, בתנאי שלא יערערו על זכות הבעלות של המושלמים, הערבים רצו, שיתפרסמו שני גלויי־דעת. אני הטלתי ספק בתועלת שבדבר. רציתי, שתהיינה שש חתימות על גלוי דעת אחד. חזרתי ב־7.30, ואותה שעה התעורר ויכוח ונראה היה כי ההסכם נדחה מרגע לרגע. עליתי למעלה והתלבשתי לארוחת הערב, כדי לתת שהות לצדדים לדון בדבר.

מי עכב את השלום?    🔗

סטוקר: ההסכם לא הצליח משום שה' ברוידה אמר, שאין הוא יכול לחתום עד שימלך באחר? – לוק: כפי שאני זוכר הרבה ה' ברוידה לעזר להסכם.

ההיתה התנגדות כל שהיא להסכם מצד הערבים? – איני זוכר, חושבני כי הם היו מוכנים לחתום.

אילו חתמו על גלוי־הדעת. האם לא היה מונע את המהומות ביום המחרת? – שתי תעודות מיוחדות לא הספיקו לי. רציתי בתעודה אחת; הדבר היה מרגיע את הרוחות אלמלי יכולנו להראות כי היחסים הם ידידותיים במדה כזו, שהאנשים מוכנים לחתום את שמותיהם זה בצד זה על אותו גליון של ניר. מודה אני, ששתי תעודות היו רצויות לי יותר מלא כלום.

המשא והמתן נכשל, מתוך שה' ברוידה סרב לחתום? – אין זכרוני מדויק בנידון זה.

סטוקר: טוב, עוד אוסיף לדרוש עדות בנידון זה.

מרימאן: עד שידידי עובר על נקודה זו, ארצה אחרי כן לשאול אילו שאלות בנידון זה, כי העניין הוא חדש.

וואקף אוֹ קוֹדש? סוסו שׁל מחמד    🔗

סטוקר: ב־1920 באת לראשונה לארץ בתור פקיד רשמי. האם היית בארץ קודם לכן? – לוק: כן. הייתי כאן בשנת 1908 כתיר. נראה היה כי היהודים מן הטפוס הישן חיו בשלום עם הערבים, אולם אני רק תיר הייתי. המסכים אתה, כי “חארם” הוא מקום קודש? – כן, זהו המקום השלישי בקדושתו של האישלאם. מסגד עומר ואל־אקצה קדושים גם הם. הרחבה שמחוץ למסגד שייכת לוואקף אחד. הכותל המערבי אינו מחובר לשטח החארם, אולם הוא המשך ממנו.

כל זה קדוש? – לא. הדבר צריך הגדרה. זהו וואקף, שפירושו נכסי הקדש. המטרות שונות. וואקף זה, למשל, מכוון לתת מכסה למוגראבים (מארוקנים) המקבלים צדקה. אין זה מקום קדוש בצורה שה“חארם” הוא קדוש. “בוראק” הוא שמו של הסוס האגדי, שעליו עלה מוחמד השמימה הסוס לא נגע ברחבה שעל יד הכותל. בעובי הכותל, בקצהו הדרומי, נמצא מסגד, המראה על המקום, שבו ירד הסוס. גובה המקום נשתנה מימי מחמד ועד עתה. הסוס נקשר באפסרו במקום גבוה יותר מאשר רחבת הכותל ונמוך יותר מאשר פני ה“חארם”. הסוס נזכר בקוראן. איני יודע אם גם הכותל נזכר.

סטוקר: בקוראן נזכרות הסביבות אשר ברכנו.

היו"ר: בידי נמצא התרגום “אשר ברכנו את גבולותיו”.

מר סטוקר עורר צחוק בקהל בקראו למוגרבים “מאגאבורים”.

בנין חדש או תקונים?    🔗

בתשובה לשאלתו של סטוקר, אם היתה ה“זאויה” בנין חדש, או שהיה זה תקון של בנין ישן שנחרב, השיב ה' לוק: כשאני לעצמי, ידעתי את המקום כמקום מושב של מוגראבים. אמרו לי, שקודם לכן היה מקום זה משמש בית הכנסת אורחים או זאויה. מודה אני, שהדרווישים מצפון אפריקה עורכים את ה“זיכר” בלוית נגינה:

היו"ר: אבל הנגינה לא באה מצד זה.

סטוקר: לא. כי עריכת הטכס נעשתה באופן זמני במקום אחר עד שיגמרו את התקונים ב“זאויה”.

היו"ר שבע פרטים    🔗

סטוקר: בשנת 1920, מה היה מנהגם של היהודים ליד הכותל? כלום היו באים רק לשם תפילה, או שהוסיפו על כך? – לוק: הם נהגו כשם שהם נוהגים עכשיו. כשנתעוררה השאלה בשנת 1921. היתה זו שאלה בדבר זכותם להביא ספסלים.

היו"ר: היש צורך להכנס לתוך כל הפרטים הללו? – סטוקר: נראה לי, שכל זה הוא חומר.

סטוקר לא המשיך בנידון זה; התעודות לא היו תחת ידו.

“הסטאטוס קבו”    🔗

סטוקר: יצאת מן הארץ בשנת 1924? – לוק: כן.

לפי סעיף 13 של המנדט אחראית הממשלה לשמירת הזכויות הקיימות? – כן.

בנוגע לטענות בדבר מהות ה“סטאטוס קבו”, הנה הגישו המושלמים מתחילה לא עשו את טענותיהם בשנת 1929. העשו היהודים כמוהם? כלום, אחר כך בקר ה' סאקר אצל הנציב העליון והגיש לו תזכיר בדבר תביעותיהם של היהודים.

בשעה זו עומדים היהודים על ההשקפה שהשאלה נוגעת לועדה מיוחדת, בהתאם לסעיף 14 של המנדט? – לא. איני סבור, כי היהודים באו בדרישה כזו.

היודע משרד המושבות בדבר התקנות שהוצאו? – כן.

למה עסק סאקר בשאלה דתית?    🔗

הופקין מוריס: זו היא שאלה דתית. למה, איפוא, עסק בה מר סאקר? – לוק: הממשלה לא רצתה, שהשאלה תוצג באופן מוטעה. סאקר התראה עם הרבנים והציע את השקפתו בשם הרבנות.

היו"ר: מה נוגע כל זה לשאלה שאנו דנים בה – לוק: זו היתה אחת הסיבות לחששות המושלמים.

היו"ר: ההיו מכשולים בפתרון השאלה הנידונה – סטוקר: ודאי. הגה “הספר הלבן”. בו…

היו"ר (מפסיקו): אל תטען את טענותיך אתה.

לוק: חקרתי בפרוטרוט בענין זה בשעת המשא ומתן בין ממשלת א"י וממשלת לונדון. השאלה היתה למצוא דרך איך לקבוע מה שהיה מותר ליהודים בימי השלטון התורכי. הדבר היה ביוני זה.

סטוקר: הערבים חרדו כל כך עד שיסדו אגודות להגן על זכויותיהם על יד הכותל. וכי לא היה בכל זה כדי לעורר את דאגתם של הערבים בנוגע לפעולותיהם של היהודים בעתיד? – לוק: הערבים חששו שלא יגשימו את הספר הלבן.

בנטביטש אינו רביזיוניסט כלל    🔗

סטוקר: קראת את ספרו של בנטביטש א"י של היהודים? – קראתיו לפני תשע שנים. הוא נתפשט ונקרא בין היהודים והערבים.

סטוקר קורא את העמודים 98, 112, 115.

לוק: דבר זה נכתב לפני הופעת “הספר הלבן” 1922.

סטוקר: מר בנטביטש הוא כיום התובע הכללי במושבה (!) זו. האין דבר זה עלול לעורר חששות בנוגע לנמוקים שלו בחקיקת החוקים בארץ זאת? – לוק: מעולם לא אמר, כי אין הוא ציוני, הוא מקוה לגשם את תנאי המנדט ממש כשאר חברי הממשלה, בלי הבדל דת ואמונה. לא הייתי אומר שהוא ציוני “ותיק”.

וכי לא אמר באחת מהרצאותיו, שהוא ראשית כל ציוני, שנית ציוני שלישית ציוני, ורק לאחרונה גם בריטי? – לא שמעתי את הרצאותיו. אין הוא רביזיוניסט.

אינני דורש שיעלה במשרתו או שיפטר ממנה, אולם ספר היה לעורר חששות בקרב הערבים? – אין אני סבור כך.

מסגד עומר – או הגאלריה הלאוּמית בלונדון    🔗

נתעורר ויכוח בנוגע לכתובת שהודבקה על ידי השמש בכניסה לרחבת הכותל. העד מודיע, כי לקובלנות המושלמים באו שנויים בנוסח האנגלי. סטוקר מביא תמונות המוכיחות לדבריו על כוונותיהם של היהודים ביחס לבעלות על מסגד עומר. ואומר:

הנה הדגל הציוני המתנופף על המסגד!

סניל: זהו מסגד עומר? איננו דומה אף כמלוא הנימה.

היו"ר: זה דומה במקצת לגאלריה הלאומית בלונדון!

הובא גליון של “דאס אידישע פאלק”, שבו נדפסה תמונת הרצל המשקיף על ההמונים העולים לירושלים. הגליון משנת 1920, נדפס בניו־יורק. בזה נגמרה ישיבת אחרי הצהרים, שעברה בחלקה הגדול בבדיחות־הדעת.

 

ישיבת העשרים ותשע    🔗

בישיבה זו, ביום 20 בנובמבר לפנה“צ. צריך היה המזכיר הראשי לוק להמשיך את עדותו. אולם הועדה החליטה לשמוע באמצע את מר פנחס רוטנברג, מכיון שהודיעו לה, שהעד מתכונן לצאת בימים הקרובים לחו”ל, דבר יוצא מן הכלל כזה עשתה הועדה גם קודם, בקראה את העתונאי שיאן מצד הערבים להעיד בישיבה השבע עשרה, וגם את ד“ר פון ווייזל הפצוע לישיבת העשרים. הראשון אץ לו הדרך כמבואר בישיבה הי”ט, והשני מוכרח היה לנסוע לחו"ל להתרפא.

מר פנחס רוטנברג עונה לשאלת מרימאן שלפני בחירתו הנוכחית לנשיאות הועד הלאומי לא היה לו שום תפקיד רשמי לא בהנהלה הציונית ולא בועד הלאומי לפני המהומות. אולם הוא נמצא במגע קרוב עם הוד מעלתו הנציב העליון ופקידים עליונים אחרים לרגלי עסקיו, עסקי חברת החשמל.

מעשה שלא היה באבטומובילים של חברת החשמל.    🔗

מרימאן שואל את ה' רוטנברג אם נכונים דבריו של מאיור פולי, מפקד המשטרה בחיפה, כי מכוניות של חברת החשמל הא"י בחיפה נאסרו מפני שהאשימו אותן בהמטרת אש על נוצרים, בצאתן מתחנת החשמל? –רוטנברג עונה כי בכלל שמע על הענין הזה רק אתמול, כשסיר בויד דיבר אתו על העניין. עד אז לא היה לו כל מושג על זה שאחת ממכוניותיו נאסרה על ידי המשטרה, מאז ערך החקירה ודרישה. היו לו שתי מכוניות נסיעה ברשותו. אחת מהן הוא מחזיק בעבודות הירדן והשניה בחיפה, ונתברר לו שהמכוניות נמצאו בחיפה בימי המהומות. לחברה יש עוד ארבע מכוניות וכולן הועמדו לרשות הצבא.

מר רוטנברג ממשיך: הייתי באנגליה בימי פרוץ המהומות, וחזרתי לארץ־ישראל בספטמבר. מספטמבר ועד הלילה שקדם לעדותי לא היה לי כל יסוד לחשוב שחסרה לי אחת מן המכוניות שלי. הבוקר קבלתי ידיעות כי שום מכונית ממכוניות חברת החשמל הא"י לא היתה בידי המשטרה וכי שום פקיד של חברת החשמל לא הלך למשטרה לבקש שישחררו מכונית שנאסרה.

מר רוטנברג מספר כי יש לו משרד בחיפה בשכנות עם דירתה של האגודה המושלמית־נוצרית, בבנין אחד בקרבת מלון נצאר, השייך לאחיו של עורך “הכרמל” בחיפה. הידיעות שקבל הבוקר הן כי מספר יהודים שחפשו מקלט בזמן המהומות, נכנסו לחצר משרדו בחיפה. הם באו במכונית קטנה שלהם – מכונית שכורה. היתה שם גם מכונית אחרת (אשר אינני יודע למי היא שייכת). היו בחצר כ־200 איש. וכאשר נודע להם שנערכה התנפלות על רובעים יהודיים תפס ההמון את המכונית ונסע אל מקום ההתנפלות. שום מכונית לא נאסרה. פקידיו אינם יודעים על שום אנשים מזוינים ועל שום מכוניות.

השיחה בין רוטנברג ולוק    🔗

מרימאן: ההיתה לך שיחה עם מר לוק לפני נסיעתך לאנגליה, ונסעת בדיוק ב־9 באבגוסט? – רוטנברג: כן.

האם בדיוק לפני נסיעתך קבלת הודעה ממי שהוא בענין הכותל המערבי? – קבלתי מכתב מאת הרב הראשי, הרב קוק. ב־6 באבגוסט, והוא הודיע לי אז בשם הרבנות על מצבם העלוב של היהודים לרגלי הוראותיה של הממשלה בקשר עם הכותל, וביקשני לטפל בדבר הזה.

לשאלת אחד מחברי הועדה. עונה מר רוטנברג שהוא סבור, שעלה בדעתו של הרב קוק כי הוא רוטנברג, יוכל לתווך בענין זה באנגליה.

הרב קוק בוכה על עלבון הכותל    🔗

מרימאן: היכן היית בשעה שקיבלת את המכתב? – רוטנברג: הייתי בחיפה. עלי היה להיות בנהרים ב־7 וב־8 בו ולשוב לחיפה, אולם נסעתי ישר ירושלימה. נפגשתי עם הרב קוק, והוא סיפר לי מתוך התרגשות מרובה בעינים זולגות דמעה, את הדברים המתרחשים ליד הכותל. הנני מתוַדֶה שידעתי רק מעט מאד על הכותל. צלצלתי למשרדי הממשלה בכדי לברר אם אוכל להתראות עם ה' לוק. לא יכולתי להשיגו: אבל נפגשתי עם ה' מילס, מסרתי לו שקבלתי מכתב פרטי זה מכבוד הרב, ולא ידעתי מאומה על המצב. בקשתי אותו שיבאר וייעץ לי מה אוכל לעשות בלונדון. מילס ביאר לי את העניין ומסר לי עובדות. עניתיו שאינני בר סמכא לדבר בענינים שבדת, אבל נדמה היה לי, שאם אפילו לא הורשו בימי התורכים להעמיד כסאות, הרי יהודים זקנים הבאים להתפלל ביום הכפורים (צום הנמשך עד 26 שעות) אפשר להרשות להם שישבו על כסאות באופן זמני. מנקודת המבט של ההגיון הבריא נדמה היה לי, שאין פשע בדבר, לרגלי המצב הקיים, צריכה היתה הממשלה להביא איזה שנויים. זו היתה שאלה דתית ששנינו יכולנו לדון בה, אבל אי־אפשר היה לדון בה עם הרב קוק. או עם אנשי דת מאמינים אחרים. מר מילס היה נרגש באופן ניכר משיחתי עמו, והוא אמר לי שה' לוק נמצא עכשיו במשרדו. הוא יצא החוצה וחזר באמרו שה' לוק רוצה לקבלני מיד. שנינו ניגשנו יחדיו אל ה' לוק. חזרתי לפניו על הדברים שאמרתי למר מילס, אבל הוא התיחס אל העניין ביתר מנוחה. הוא אמר לי, שכל העניין הזה אינו אלא אחת מהדעות־הקדומות של ימי הבינים אשר לנו אנשי התרבות קשה לתפוס אותן.

רוטנברג מזהיר    🔗

רוטנברג ממשיך: אני עניתיו שמתוך שיחותי עם כמה מהחרדים המעונינים בכותל המערבי נתברר לי שההתרגשות הגיעה עד למדרגת היסטריקה, ובלבולים עלולים להתרחש. לוק אמר לי שאני מפריז את הסכנה שבדבר. מכל אינפורמציה שקבלה הממשלה אין לחשוש שיקרה דבר. הממשלה יודעת רק שקבוצה של צעירים מחיפה מתכוננת לעלות בתשעה באב ירושלימה להפגין ליד הכותל המערבי.

רוטנברג מונע את צעירי חיפה    🔗

מרימאן: הברור לך שלוק הוא שאמר לך על חיפה, ולא אתה?

רוטנברג: ברור למדי. הוא סיפר לי על זה. לוק שאלני אם לא אוכל להשפיע שצעירים אלה לא יבואו מחיפה לתשעה באב. עניתי שאעשה זאת, כמובן, אולם בקשתיו שימסור לי את שמותיהם של אחדים מהצעירים האלה, מר מילס צלצל למר מאקלרן לשם כך, אבל לא יכול להתקשר עמו. הוסכם בינינו שמילס ינסה להודיעני שמות אחדים מהם לפני צאתי מירושלים למחרת בבוקר. למחרת צלצל לי ומסר לי שמו של אחד מהמנהיגים, שהיה במקרה שמו של אחד מהמנדסים הצעירים העובדים אצלי. הואיל ועמדתי לנסוע לחו“ל מירושלים ולא מחיפה, מסרתי הוראות לעוזרי, שיבואו להפגש עמי בירושלים לשם קבלת הוראות, והצעיר הנ”ל היה בין הבאים. מסרתי לו מה שהממשלה ספרה לי, והוא הבטיחני שלא ישתתף בבקור בירושלים, עד כמה שידוע לי, לא עלה אף אחד מהצעירים האלה ירושלימה ביום תשעה באב.

מה הציע רוטנברג ללוק?    🔗

מרימאן: הנני פונה שוב לשיחתך עם ה' לוק. מה ספרת לו על זה שיכול לקרות בתשעה באב?

רוטנברג: היה לי הרושם, שמר לוק לא ימסור לי שום אינפורמציה מעשית על הכותל, שתתן לנו את האפשרות להגיע לידי פתרון בכבוד. וכך לפני הפרידי ממנו, הסבתי את תשומת לבו לעובדא, שמפאת ההתרגשות יכולתי לנבא מראש, כי מספר רב של יהודים יבקר את הכותל בתשעה באב. דבר זה עלול היה לגרור סכנה. הודות להתרשמותם של הערבים, ובקשתי מאת לוק שימנע בעד עליתם של מספר רב של יהודים לירושלים באותו היום. הצעתי להשתמש במשטרה הבריטית, שתפקח על הכניסה לעיר העתיקה. חשבתי שעל ידי כך אפשר יהיה להמנע ממהומות, והזכרתי, כי אם דמי היהודים ישפכו באיתו יום ליד הכותל, הרי זה יהיה דבר מגונה מאד. חזיתי מראש את דבר המהומות, מפני יחסם הפרובוקטיבי (איני אוהב להשתמש במלה זו, אבל מוכרח אני לעשות זאת הפעם) של הערבים ליד הכותל. ביום חמישי וששי, 15 ו־16 באבגוסט, נערכו הפגנות. הגעתי לונדונה ב־15 בו. ביום השלישי הבא התראתי שם עם הוד מעלתו הנציב העליון, שהיה אז בחופשה. זה היה לאחר ששמעתי על ההפגנה. התלוננתי לפניו, הזכרתי לו את שיחתי עם ה' לוק והתפלאתי, מדוע זה לאחר אזהרתי הוא הרשה לערוך את הפגנותיהם של יהודים וערבים.

איסור תקיעת השופר על יד הכותל    🔗

מרימאן: הקבלת יום לפני יום הכפורים מכתב מאת ה' סאקר שהממשלה מבקשת אותך לעשות דבר מה?

רוטנברג: כן, ביום ששי בבוקר, 11 באוקטובר, התראה ה' סאקר עם הנציב העליון ואחרי זה נפגש עמי. אז הייתי כבר חבר הועד הלאומי, סאקר אמר לי, שהממשלה מבקשתני להשפיע על הרבנות לבל יתקעו בשופר ביום הכיפורים. אמרתי למר סאקר, כי לא אעשה כזאת, אולם אז הוא העיר את אזני לתפקידי. לא ידעתי כיצד אמריץ את הרבנים לבלי לעשות כדבר הזה, צלצלתי למר מילס ובקשתיו לבאר לי את מבוקשו.

רוטנברג מדבר בתקיפות עם הממשלה    🔗

שכחתי את פרטי השיחה המדויקים, אבל זוכר אני שהיתה חמה, למחרת בקשתי רעיון עם הנציב העליון, אבל הוא יעצני לדבר עם ה' לוק. הואיל והענין היה חשוב הלכנו, אני ואדון סאקר, לראות את לוק. בקשתי את לוק שימסור לי את הנמוקים לפקודה אופנסיבית זו. לוק ענה שהועד הפועל הערבי או המועצה המושלמית העליונה, איני זוכר איזה מהן הוא ציין, התלוננו ומיחו שהיהודים תקעו בשופר בראש השנה, ועל כן אין לתקוע בשופר ביום כפור. עניתי ללוק שאין אני בר סמכא בעניני דת, אבל התקיעה בשופר היא חלק מהתפלה. אינני יכול לדעת, כיצד יכול מי שהוא, ולוא תהיה זו הממשלה, לקבוע סדרי תפלה. בטוחני שאילו נודע הדבר, כי אז לא רק העולם היהודי, אלא גם העולם הנוצרי היה יוצא נגד הממשלה, אמרתי לאדון לוק, שאם דבר זה יקרה, בטוח אני, שאנשים אחדים מן הממשלה “ישברו את ראשם בגלל תקיעת שופר זו”. סאקר אמר שהממשלה תופסת החלק הכי חשוב בענין זה; כשם שבענינים אחרים כן גם בזה הממשלה נכנעת ללחץ הערבים, שהוא הדבר הכי מסוכן בכל הענין.– לוק ענה שהוא משוכנע עכשיו בצדקת דברינו, הוא ימסור על הדבר לנציב ויתקשר אתנו.

או תפלה לפי המנהגים, או איסור לגשת לכותל    🔗

מרימאן: האם אמר דבר מה על שעלול להתרחש, אם יתקע בשופר?

רוטנברג: כן. היו לי שתי שיחות עם מר לוק. בשתי השיחות בקשתי שאם הממשלה חושבת. כי תקיעת השופר תגרום למהומות, עליה לאסור את גישת היהודים לכותל המערבי ביום הכפורים, אני אמרתי למר לוק, שאם מותר ליהודים להתפלל על יד הכותל, מוכרחים הם לתקוע בשופר, ואם לאו – יסגרו הכותל בפני המתפללים.

מרימאן: מי אמר דבר מה על מהומות?

רוטנברג: מר לוק. איני זוכר בדיוק את המלים שהוא אמר. בהסבירו את המצב הוא הודיע כי הועד הפועל הערבי דרש לאסור את תקיעת השופר, ואם דרישתו לא תתמלא, יש לחכות למהומות.

מרימאן: אתה אמרת, שמר לוק הלך לשאול בעצתו של הנציב העליון. האם היתה לך עוד שיחה אתו?

רוטנברג: כן. הוא אמר לי לבוא אליו שוב באותו היום אחרי הצהרים. כשבאתי אליו, אמר לי, שתשובתו של ה. מ. הנציב היתה שלילית, מר לוק או, חשבני שזה היה מר מילס, אמר, שהדרך היחידה לצאת מן המיצר היא שהיהודים, אחרי סיימם את תפלתם. ילכו לבית הכנסת הסמוך ויתקעו שם בשופר. אמרתי לו, שאני רוצה למסור את הדבר להרב קוק, ואם הוא חושב שהדבר אינו אפשרי מבחינה דתית, אז אני אעמוד על זה שיאסרו את הגישה לכותל המערבי.

מרימאן:: למה עמדת פעמים על זה, שאם אי אפשר מבחינה דתית להמנע מתקיעה בשופר, על הממשלה לאסור את הגישה לכותל?

רוטנברג: משום שאם לא יאסרו, הרי תתפרצנה בהכרח מהומות על יד הכותל, ומהומות בימים אלה משמעתן שפיכת־דמים.

גזירה שלא היתה כמוה מימי הבינים    🔗

מרימאן: האם כל זה קרה בשיחה השניה?

רוטנברג: כן. אחרי כן הלכתי והתראיתי עם הרב קוק וספרתי לו את כל אשר קרה. לא יכולתי להשפיע עליו באיזה כיוון שהוא, וגם לא היתה כוונתי בכך. הוא החליט שאחרי התפלה ילכו היהודים לבית הכנסת הסמוך ויתקעו בשופר, הוא אמר, שלחץ כזה מצד הממשלה לא נשמע זה מאות בשנים ושהרבנות תשלח לממשלה (באנגליה) מחאה נגד ההתעללות בזכויותיה הדתיות.

בתשובה לשאלה אחרת, שהועמדה ע"י מרימאן הודיע רוטנברג, כי אין לו כל שייכות לעריכת מכתב־המחאה.

אחרי כן נגש סילי בשם הערבים לחקור את העד.

סילי מתאמץ למצוא רצון לשנוי ה“סטטוס־קבו”    🔗

סילי: אני אחקור אותך בקשר עם השיחה שהיתה לך ב־8 באבגוסט. אתה הלכת להתראות עם השלטונות בקשר עם הצעתו של הרב קוק. בכדי להשפיע עליהם, שהם יבואו לידי השקפה אחרת מאותה שהם עמדו עליה ביחס ל“סטטוס קבו”?

רוטנברג: הלכתי לממשלה, בכדי לקבל ידיעות על כל השאלה כולה. והצעתי היתה, שהממשלה חייבת היתה מזמן לסייע בידי שני הצדדים לבוא לידי פתרון של כבוד בענין זה, אשר גרם כל כך הרבה מהומות.

הרב קוק לא היה מרוצה מעמדה של ותרנות    🔗

סילי: התוכל להגיד לי, מה היתה כוונתו של הרב קוק, בפנותו דוקא אליך?

רוטנברג: הרב קוק התאונן על ההנהלה הציונית ועל הועד הלאומי על שהם הסכימו להחלטת הממשלה להקים את הבניינים מסביב לכותל ולפתוח את השער, מבלי להודיע על זה לרבנות, שהיא מעונינת מאד בשאלה זו. הרב קוק לא ידע שההנהלה הציונית לא נתנה הסכמה לפתיחת השער, אלא שהיא היתה קשורה בסודיות האינפורמציה של הממשלה. הרב קוק כתב לי כאל אדם פרטי, שיש לו השפעה ידועה, לעזור לו במציאת פתרון מעשי לשאלה החשובה הזאת.

סילי: האם חושב אתה, שהרב קוק דרש את הזכות, שיתיעצו אתו בשאלת פתיחת השער בקנינו של הווקף?

רוטנברג: הוא חשב כי זאת היא זכותה של הרבנות, כמעונינת מאד בשאלה זו, שיתיעצו אתה בדבר.

הרשאי הרב קוק לדאוג לחופש התפלה?    🔗

סילי: הרב קוק דרש. שיתיעצו אתו בשאלה, מה שיש לעשות בשטח הרכוש המושלמי? – רוטנברג: אין הדבר ככה. הרב קוק מביט על המקום הזה כעל המקום הכי קדוש לעם ישראל. ואתו, בתור ראש המוסד הדתי הכי גבוה, יש להתיעץ בשאלה, איך להבטיח את יחס הכבוד לקדושת התפלה.

האם חושב אתה, כי תעודתך היתה למסור לממשלה את התנגדותם של המוסדות הדתיים היהודים לשינויים שנעשו בבנינים? – חשבתי שזאת היא תעודתי: לחפש פתרון כבוד כזה, שקדושת התפלה לא תפגע במקום.

דרישתו של הרב קוק היתה שתשיג דבר מה מעין שינוי ב“סטטוס קבו”? – לא. הרב קוק לא הזכיר כל שנויים. רק מר מילס הוא הראשון שהזכיר את המלה “שנויים”. במסרו לי את כל הענין. הרב קוק התאונן על המעבר, שנוצר במקום ועל קנטור המתפללים, שנגרם ע"י הערבים מתוך הופעת המואזין דוקא בשעת תפלתם של היהודים.

לשאלת הועדה עונה סיר מרימאן, שאם ברצון הועדה, יכולים לקרוא לעדות את הרב הראשי קוק.

סילי: הביאר לך הרב קוק שפתיחת השער נתנה מוצא חדש אל ה“זאויה”, שאילמלא כך היו עוברים דרך הרחבה? – רוטנברג: לא.

בקשר עם השיחה באוקטובר, היודע אתה, שאז נתפרסמו הוראות ידועות על ידי הממשלה בנוגע לזכויות היהודים בכותל? כן, לוק מסר לי. אני התנגדתי. אמנם תקיעת שופר לא נזכרה בהוראות, אולם היא חלק מהתפלה.

־

איסור תקיעת השופר – עלבון כלפי העם העברי    🔗

האם פרשת את ההוראות אחרת מפירושה של הממשלה? – כן. אמרתי לה' לוק, שאיסור התקיעה בשופר יהיה עלבון כלפי העם העברי. דעתי היתה: כיון שבהוראות לא נכללה התקיעה בשופר, הרי הממשלה צריכה להרשות זאת.

הסוף מעיד, שאפשר היה להמנע מתקיעת־שופר? – עובדה היא שהרב קוק עשה זאת מתוך לחץ. כידוע לי, דין הוא שבמקום סכנת נפשות חובת אנשי הדת היא לעשות הכל כדי למנוע את הסכנה.

אני פונה אליך ושואל האם עד אז תקעו בשופר? איני יכול לענות, מפני שאני בעצמי אינני יודע זאת.

החקרת בדבר? – סיפרו לי, כי משנים רבות תוקעים בשופר ליד הכותל, הרב קוק ואחרים ספרו לי.

הדבר קרה באוקטובר. היודע אתה שבתחילת השנה בקש הוד מעלתו את המוסדות היהודים להמציא הוכחות על זכויותיהם ליד הכותל המערבי? – לא איני יודע זאת.

האם סיפר לך הרב קוק שהמוסדות היהודים לא המציאו אף הוכחה שהיא? – איני יודע מאומה על כך.

לוא ידעת בזמנו שכך הדבר, ההיית משנה את השקפותיך? לא, אדוני, אני נשאר בדעתי. בלעדי כך חושבני, שיש ליהודים הזכות מתוך מנהג להתפלל במקום הנחשב בעיניהם לקדוש, ומחובת הממשלה למצוא דרך שלום לפתרון השאלה. לו גם לא עלה בידי היהודים להביא הוכחות על זכותם לידי הכותל הרי דבר אחד ברור – מקום זה קדוש בעיני היהודים האדוקים, ואל לה לממשלה להתערב בצורת התפלה.

הבקש אותך הרב קוק להפר את ה“סטטוס־קבו”? – לא, אדוני. לא באתי שם לקעקע את ה“סטטוס קבו”.

סיר ואלטר שאו מתערב כאן: החשבת או לאו, שהממשלה היתה חייבת להרשות את התקיעה בשופר, בין אם הדבר נהוג או לאו?

רוטנברג: דעתי הפרטית היא, שהממשלה היתה חייבת להרשות. בין אם הדבר נהוג או לאו, מתוך יחס אנושי ורחשי כבוד אל המתפלל.

ה' רוטנברג אמר במשך החקירה שהוא לא הודיע להרב קוק, שהצעירים מחיפה מתכוננים לבוא. אין הוא זוכר בדיוק את שיחתו עם הרב קוק אבל כסבור הוא שהזכיר בשעת השיחה את תשעה־באב וייעץ לו, לא להרשות, שהמונים ילכו אל הכותל באותו יום. עניינה של חיפה סודר באופן ישר על ידיו, הוא לא ידע מה היה טיבם של האנשים, שרצו לבוא מחיפה ולהפגין, אבל הוא יכול לברר את זאת.

מאיור פולי מצטער על העלילה    🔗

פרידי התחיל אח"כ לחקור. הוא הזכיר את ענין המכוניות שנזכרו בעדותו של מאיור פולי, שאחת מהן היתה כאילו שייכת לחברת החשמל. בשעת עדותו של רוטנברג הוא צלצל לחיפה לפולי, ונתברר עכשיו שהמכונית היתה שייכת לחברת “שמן”. הוא מצטער על הידיעה שיחסה את המכונית למר רוטנברג.

פרידי: יש לך דעה תקיפה על שיש להרשות או לא להרשות לתקוע בשופר. אתה סובר בהחלט שהיה צורך להרשות את התקיעה בשופר? – ר.: אין זה נכון. אני רואה את שאלת השופר כתואנה להתערב בצורת התפילה של היהודים, וזהו עלבון חמור מאד. אני לא התיחסתי לדבר מנקודת מבט דתית, אלא מנקודת מבט של כבוד. אני בתור יהודי, הרגשתי את עצמי נעלב.

הממשלה נכנעה ללחץ הערבים    🔗

פרידי: האם לפי נקודת השקפתך קבל הנציב העליון את ההחלטה על השופר מתוך הכנעה ללחץ הערבים, ולא משום שחשב כי מדת היושר היא כך?

רוטנברג: אני מתיחס בהערצה גמורה לרגש היושר והמשפט של הנציב העליון.

האם מן היושר הוא לחשוב, שהוא נתן את הפקודה בהכנעו ללחץ מצד הערבים? – אני לא דנתי בשאלה זו עם הנציב העליון, אני דברתי רק עם לוק.

היודע אתה, שההחלטה נתקבלה ע"י הנציב העליון? אם כן, האם אתה חושב שהוד מעלתו נכנע ללחץ בלתי מהוגן? – איני יודע את העובדות ולכן איני יכול להגיד.

באבגוסט היתה הממשלה חלשה מאד    🔗

טענו פה, שמכיון שנכנעה הממשלה ללחץ הערבים באוקטובר, אם כן רצו לשכנע ע"י כך את ועדת החקירה, שהממשלה היתה חלשה באבגוסט? – אם אתה שואל להשקפתי בנוגע למאורעות אבגוסט, הרי אגיד לך שהממשלה היתה חלשה מאד.

אז התעורר וכוח, אם יש מקום לעורר עכשיו את השאלה. סיר ואלטר שאו אמר שבשאלות אלו על ועדת החקירה להסיק את מסקנה, ולא על העד.

העד ענה לפרידי ואמר, שגם אם אין הוא יודע כלום על ענין תקיעת השופר אצל הכותל, הוא דרש, שאם יאסרו על היהודים לתקוע בשופר מוטב שיאסרו עליהם את ההליכה אל הכותל בכלל, מתוך הנימוק הבא: הוא ידע, שהיהודים יתקעו בשופר, בין אם ירשו להם או לא. ובמקרה זה היו מתעוררות מהומות. הוא אמר למר לוק, שהוא יודע, כי האיסור על יהודים ללכת אל הכותל ביום ההוא יביא לידי תוצאות עגומות, אבל הוא מעדיף אותן על שפיכת־דמים שהיתה מתרחשת על יד הכותל.

היהודים מתפללים ביום הכפורים ואינם נלחמים    🔗

פרידי: אילו עמדו היהודים על ההליכה לכותל, וההליכה היתה נאסרת עליהם, כלום לא היה הדבר מביא לידי שפיכת־דמים?

רוטנברג: איני חושב שהיהודים היו עושים ככה. ביום הכי־קדוש הזה חובה מוטלת עליהם להתפלל ולא להלחם.

סיר ואלטר שאו: אבל הרי יש ביניהם כמה חמומי־מח.

מיום הכפורים שבים לתשׁעה באב    🔗

פרידי: אני אבוא מיד לנקודה זו. (לרוטנברג): נעבור ל־8 באבגוסט. לאיזו מטרה באת להתראות עם מר לוק? – רוטנברג: לשם קבלת אינפורמציה בשאלת הכותל כולה, וגם בכדי לשאול בעצתו, כיצד אוכל אני להביא תועלת בסידור השאלה הזאת בדרך שלום וכבוד.

לא היה לך אז רעיון ברור, כיצד יש לפתור את השאלה הזאת? – באותו זמן לא. – ועכשיו? – חשבני שכן.– החושב אתה, שתוכל לפתור את השאלה באופן שיתן ספוק גם ליהודים וגם לערבים? – חשבני שכן.

סיר ואלטר שאו: לא חשוב עד כמה שהדבר נוגע למר פרידי, אלא עד כמה שהדבר נוגע בענינים אחרים של הועדה.

גם רוטנברג רצה ללכת אל כותל    🔗

פרידי: האמרת למר לוק או למר מילס שההתרגשות בחוגים היהודיים הולכת וגוברת בקשר עם הכותל המערבי? – רוטנברג: כן. חושבני, שכן. – האמרת להם שישנם כמה צעירים, המוכנים למסור את נפשם על הגנת הכותל המערבי? – לא. אבל אמרתי להם, שהיהודים החרדים נרגשים מאד בשאלת הכותל. ויש לי רושם, שמצב־רוח זה הוא היסטרי, והוא יכול להביא אותם לידי רצון להקריב את עצמם על קידוש השם. אני ספרתי לו, שאם יהרגו יהודים ע“י הכותל, הרי תהיינה התוצאות רציניות מאד. – החשבת באותו זמן, שכמה צעירים מתכננים לעלות לירושלים בתשעה באב? – לא היתה לי כל אינפורמציה על כל כוונה מצד הצעירים, אבל אמרתי להם, שאני רואה מראש שכמה יהודים, חרדים ובלתי חרדים, ילכו לכותל בכדי להיות נוכחים שם. אילו הייתי בירושלים הייתי גם אני רואה זאת כחובה לעצמי. – המעשה הזה היתה לו רק מטרה אחת? – לפי דעתי, הרי המצב ע”י הכותל היה בו משום השפלת היהודים בתור שכאלה. על ידי נוכחותי הייתי משתף גם את עצמי לעם היהודי בתור שכזה. – במלים אחרות. בכדי לערוך הפגנה אישית? – כן.

עצתו של מר רוטנברג    🔗

פרידי: האמרת למר לוק, שיהיו כמה אנשים שירצו לערוך הפגנות אישיות כאלו? – רוטנברג: זאת אשר אמרתי, אמרתי לו, שהעובדה עצמה, כי עלי הוטל לדבר אתו על הכותל המערבי, מוכיחה עד כמה שהמצב הוא בלתי־נורמלי.

מה הם האמצעים שהצעת לאחוז בהם בכדי למנוע את הקהל מלבוא בקבוצות גדולות מדי? – הצעתי לקבוע בשערי העיר העתיקה משמרות של שוטרים בריטיים, אשר הם ירשו לקהל ללכת אלא בקבוצות קטנות. – אם אדם כמוך החליט להפגין, אילו ניתנה לו ההזדמנות לכך. האם לא היה מן ההכרח, שצעירים ירצו להפגין בודאי ובודאי? – לא שערתי על קבוצות מסויימות. אני שערתי, שקבוצות של יהודים תבואנה לכותל. חשבתי, כי חובתי היא לדרוש מאת הממשלה למנוע את זאת.– בכל מחיר שהוא, אפילו מתיר שמוש בכח? – לדעתי, יכלה הממשלה לאחוז באמצעי־מניעה. מבלי שתהיה נחיצות להשתמש בכח. – אילו היתה נחיצות להשתמש בכח לשם מניעת היהודים מלכת בהפגנה אל הכותל, ההיית מבקש את מר לוק להשגיח, שהם לא יגשו לכותל?– את זאת דרשתי ממנו. חשבתי, כי הדבר יסודר באופן כזה, שלא תהיה נחיצות במעשי־אלמות.

מר רוטנברג אמר, שהוא שמע אחרי כן, כי התהלוכה, שהתחילה בהשתתפותם של 300 צעירים, גדלה עד 700. להלן מסר העד בתשובתו, שרק כעבור זמן שמע מפי אנשים אחרים על התנאים שפורטו ע"י מר לוק, אשר לפיהם הורשתה התהלוכה. נודע לו שעל יד הכותל נישאו נאומים וגם הונף הדגל, ושהתהלוכה עברה בסדר. לפי דעתו. לא היה צריך להרשות להם את ההליכה לכותל כלל וכלל, אילו סירבו לציית לפקודת הממשלה. אפשר היה להשתמש בכח הנחוץ. “אם תשימו לב לכל סדר המאורעות בכלל זה למאורעות של יום המחרת. תראו שאני צדקתי”.

פרידי: אילו נפסקה התהלוכה בתשעה באב, איזה רושם היה הדבר עושה לא רק בעולם היהודי, אלא גם על המושלמים?

רוטנברג: דעתי היתה, שאילו הכריחה הממשלה את אזרחיה לציית לפקודתיה, הרי הדבר היה עושה רושם טוב על כל אחד ואחד.

מר הופקין מוריס: אתה אמרת לנו שבסירוב לתת רשיון לתקיעת השופר היתה משום השפלה ליהודים. האם לא היתה גם השפלה ליהודים. אילו אסרו להם ללכת לכותל המערבי באותו היום הקדוש בשנה (תשעה באב)?

רוטנברג: לא אמרתי, שיאסרו עליהם את ההליכה לכותל. אמרתי שהיה צורך לאסור עליהם את ארגון התהלוכה וההליכה בקבוצות גדולות.

דעתו של רוטנברג בניגוד לדעתם של ה"ה בינה וברגמן    🔗

פרידי: היודע אתה, שהפקידים היהודים ה"ה בינה וברגמן, אשר חשבו כי בקיאים הם בענינים האלה, נטו להרשות את התהלוכה? – אני יכול להביע רק את נקודת השקפתי אני.

סיר בויד מרימאן (קם שוב): היתה לך שיחה עם מר לוק. תשעה באב התחיל בערב של 14 באבגוסט. אם נניח, שבינתים היתה הממשלה מפרסמת הודעה, כי כל יהודי הבא לירושלים רשאי לגשת לכותל המערבי, אבל כל תהלוכה אסורה, ואילו קבעה משמרות שוטרים במקומות ידועים, שהיו מרשים לבוא רק במספר מצומצם לסירוגין, ואילו היתה ההנהלה הציונית מפנה את תשומת לבם של היהודים כלפי הודעה זו והיתה מבקשת אותם להשמע לסידור זה, ההיה אז מן הצורך להשתמש במלים “בכל מחיר שהוא”?

רוטנברג: בודאי שלא, אדוני.

סיר ואלטר שאו: סיפרו לי שהיהודים נוהגים ללכת לכותל בתשעה באב בהמוניהם, ושכמה אלפים מהם נוכחו בתפלה בבתי הכנסת באותו ערב. האם לא נכון היה להרשות להם את ההליכה בהמונים? – רוטנברג: אני התכונתי לזה, כי היה מן הצורך שלא לבוא בהמונים גדולים בכלל, מכל סוג שהוא, אל הכותל. ראיתי מראש כי תהיינה מהומות והעובדות שבאו לאחר כך הוכיחו את צדקתי.

לוק חוזר וסטוקר חוקר    🔗

רוטנברג מסתלק. לוק חוזר. הועדה מודיע ללוק, כי רוצה היא לחקור אותו אחרי הצהרים שלא בנוכחותה של העתונות. בישיבה סגורה.

מר סטוקר שואל את לוק על טקס ה“זיכר”, ועל השיחה בין המופתי ובין לוק. העד אומר, כי זוכר הוא ויכוחים אחדים מסוג זה. בשיחה השניה הוא ביקש את המופתי לבוא אליו ונתן לו הוראות בדבר הפסקת השירה והרקודים, המופתי הועיד פגישה אחרת באותה שעה, אבל הוא אמר, כי ישתדל שהפקודות תתמלאנה. כעבור שעה באה ידיעה טלפונית שהרעש נמשך. לוק כעס על זה והודיע למופתי, כי הרעש נמשך, למרות הפקודה. אז התראה אתו המופתי שנית בביתו והסביר לו, כי הוא נתן פקודה לשייכים אחדים, וכעבור רגעים אחדים באה ידיעה, שהרעש חדל, עד כמה שהוא יודע לא נתחדש הרעש מאז.

על אנשים רמי מעלה כמו המופתי אסור לפקד    🔗

סטוקר: המסרת זאת למופתי כפקודה להפסיק את הרעש?

לוק: יש לי להסביר לך, מר סטוקר, שאם מדברים עם אנשים רמי המעלה, כמו המופתי, נמנעים מלהשתמש במלים, כגון “אני פוקד עליך” “אני נותן לך הוראות”. חושבני, שאמרתי לו: “אני מבקש ממך”, איני זוכר אם הביטוי המדויק. אני בטוח שאופן הביטוי היה בו טקט גמור.

סטוקר: אשר להפגנה של 14 באבגוסט, הרי היה כאן רק בקור ע"י הכותל של צעירים, שבאו ממקומות שונים? – לוק: כן.

סטוקר מביא העתקה מ“דואר היום” מ־16 באבגוסט, המוסר דו“ח על המאורעות של היום הקודם, הוא הקריא את הדו”ח.

מר לוק אומר, שהוא לא קרא את זאת.

העשו הערבים דבר מה במשך 14 ו־15 בחודש, בכדי להפריע לקהל הזה? – איני יודע דבר שכזה. חושבני, שהמוסדות המושלמים נדרשו להוציא משם את המוגראבים בתשעה באב.

למרות ההפגנות האלו, שבודאי היתה להם השפעה מרגיזה על הערבים, נמנעו המוסדות המושלמים מלבוא לידי התנגשות? – כן, אבל יש לי לציין, שלפי כל האינפורמציה שישנה בידי, כל המאורעות של 14 באבגוסט נמצאו בהתאמה גמורה עם המנהג הרגיל. לא היה כאן שום דבר יוצא מגדר הרגיל. – אבל המושלמים הראו מדה מרובה של התאפקות? – הייתי אומר, שהם היו נוחים.

סיר ואלטר שאו מעורר את תשומת הלב למאמרים, שהופיעו ב“דבר” וב“הארץ”, אשר סיר בויד מרימאן לא מסר אותם, שבהם גינו העתונים האלה את “דואר היום” על עוררו שאלות דתיות והטילו עליו את האחריות על ההפגנה ב־15 באבגוסט.

 

ישיבת השלשים    🔗

הישיבה הזאת ביום 20 בנובמבר אחרי הצהריים היתה סגורה כפי הודעת הועדה למעלה, ובה נחקר הלאה המזכיר הראשי לוק בעניינים שהועדה לא מצאה אותם מתאימים לפרסום.

 

ישיבת השלשים ואחת    🔗

בישיבת הבקר של 21 בנובמבר נקרא לוק שוב לפני הועדה וסטוקר חקרו, במשך הישיבה הזאת ענה העד תשובות ברורות לבא־כח הערבים ואף פעם כמעט לא אמר: אינני זוכר…

לוק לא ידע על הפגנת הערבים    🔗

סטוקר: ההפגנה ב־16 באבגוסט נערכה בלי רשיון מצדך, אבל היתה מותרת? – לוק: איני מסכים. ההפגנה נערכה טרם היה סיפק בידי למנעה. לא ידעתי על אודותיה דבר.

בתשובה על שאלה אחרת אומר העד, כי לוּא פקד למנוע את ההפגנה, היה מפקפק אם המשטרה היתה יכולה למלא את הפקודה בלי שפיכת־דמים.

האם אמרו לך ב־17 או ב־18 באבגוסט, כי צריך היה למנוע את ההפגנה? – לא שמעתי על זה אלא באלה הימים,

מהו ההבדל, אם ישנו, בין הפגנת 15 באבגוסט של היהודים ובין הפגנת 16 באבגוסט של הערבים? – היו"ר: הוא ענה כבר על זאת.

סטוקר: התהלוכה היהודית עברה דרך רובעים מושלמים? – לוק: הערעור היה על התהלוכה ליד הכותל. – אבל התהלוכה עברה דרך רובעים מושלמים? – כן. נכון. – ותהלוכת המושלמים הצטמצמה בשטח מושלמי כמו בשטח המסגד והכתל? – כן. – ובכן ההיה בזה משום עלבון ליהודים? – האם אותי צריך לשאול שאלה זו, מר סטוקר? זוהי שאלה לעדי היהודים. – היו"ר: זהו דבר התלוי בפירוש.

הטלגרמה של ברוידה נכונה    🔗

סטוקר: בנוגע להודעה שבגללה התראה אתך היהודי (הכונה – למר ברוידה). האם חשבת שהידיעות שבה נכונות? לוק: הידיעות היו נכונות בהתאם לזמן ההוא. ההודעה לא הכילה פרטים, אבל סיכומה היה נכון. – האם התיחסו היהודים ברצינות אל ההפגנה הערבית, חוץ מיחסם למקרה שבירת השולחן? – כן. – חוץ משאלת השולחן. האם היתה דעת היהודים כי הפגנתם היתה אי חוקית ולאחר שגם הערבים ערכו הפגנה אי־חוקית, שני הצדדים באו על שכרם בשוה? – לא. דעת היהודים היתה אחרת. – זו היתה דעת המושלמים; הם היו מרוצים בתנאי שלא יקרה עוד משהו? – היה לי הרושם הזה. – בשבוע שלאחר זה היתה הרגשת היהודים מתוחה? – כן. כמובן, שמות מזרחי הוסיף על המתיחות. – מצב הרוחות אצל המושלמים לא היה כזה? – אני נוטה להגיד שלא היה כזה.

הערבים יכלו לחשוש להתנפלות?    🔗

סטוקר: האם בתנאים כאלה היה אי טבעי, כי המושלמים שבאו אל התפלה ב־23 באבגוסט חששו מפני התנפלות מצד היהודים? – לוק: כן… אין לי הוכחה שהם חשבו ככה, אבל מתקבל על הדעת שהם יכלו לחשוש לסכסוך – משהיה להם חששות כאלה, האם אי־טבעי הוא שהם באו העירה עם מקלות כבדים? – לא. זה לא היה אי־טבעי. – לא מן ההכרח שהם היו המתנפלים? – לא מן ההכרח.

לוק אומר, כי ידיעותיו על מאורעות 23 באבגוסט שאובות רק מהראפורטים של המשטרה.

מעשה בקבר קדוש שנהרס    🔗

סטוקר: האם שמעת דבר מה על התנפלות יהודים ב־23 באבגוסט על קבר קדוש? – לוק: לא. – האם ידעת על הריסת קברו של חבר הנביא וקבר הקדושים? – לא. אני ידעתי על אודות הראשון. האם השמידו וילונים וכסות האריג של ארון המת? – המופתי הביא לי קרעים מהאריג. איני יודע מי קרע את האריג.

מרימאן: האם אמר העד דבר מה על התאריך? לוק: איני בטוח בנוגע לתאריך. לא שמעתי על הדבר אלא לאחר זמן. איני מוכן להגיד שזה לא היה ב־23 באבגוסט.

סטוקר: הידוע לך כי נקרע קוראן? – איני מוכן להגיד שלא ידעתי זאת – האם הלך מישהו מהממשלה לחקור את הדבר? לא ראיתי שום ראפורט; אבל ודי יש ראפורט על זה.

חברון אינה נכנעת למופתי; ובכל זאת מצודתו פרושה שם    🔗

סטוקר: שאלת־אגב על חברון. הידוע לך אם לפקודתו של המופתי יש תוקף בחברון? – לוק: באיזה מובן? סטוקר: שלטונו של המופתי בחברון הוא למעשה אפס? לוק: עלי להסביר. למופתי שני תפקידים. כמופתי ירושלים אין לו שם כח שיפוט. אבל כנשיא המועצה המושלמית העליונה שיפוטו חל על כל א"י. חברון אינה שמה לב לפקודותיו? – מתנגדים לו שם, – האם לא החלו אנשי חברון בפעולה נגד המועצה המושלמית העליונה בגלל השתמשות לרעה בכספי אחד הנכסים של הווקף בחברון? – נדמה לי, שיש דין ודברים.

“לא היתה התעללות בגופות בחברון”    🔗

לוק עונה על שאלה החסרה בסטנוגרמה: תלונות היהודים בדבר ההתעללות בקרבנות חברון לא הוכחו.

מרימאן: איני מאשר את הדבר. בכל אופן איני מאשר כי התלונה היתה חסרת יסוד. אבל לא הבאת את הטענה הזאת לפני בית הדין הזה.

סטוקר חוזר אל שאלת הביוליטינים הרשמיים שנתפרסמו בשעה שהעתונים בארץ היו סגורים.

סטוקר: אמרו לך, כי מתוך הביולטינים אפשר היה להסיק שהיו התקפות משני הצדדים! – לוק: אמרתי, כי הכונה היתה להפיץ ידיעות מרגיעות.

“פוליטיקה ערבית־יהודית” וטיול למלחמת־העולם    🔗

סטוקר: האם היתה פגישת היהודים והערבים שנתקיימה בביתך הראשונה מאז המנדט? – לוק: היו אספות ופגישות רבות. – האם לא נעשתה פגישה כזאת בלתי אפשרית מפני ההרגשה החזקה נגד היהודים?

בטרטון: האין עיריות שבהן עובדים יהודים וערבים יחד? – לוק: כן – ובכן יש להניח, כי יהודים וערבים נפגשים בישיבות יחד? – כן.

היו“ר (אל סטוקר): אתה חושב בעניינים פוליטיים? – סטוקר: אני חושב יותר מזה. מהי ההרגשה של הערבים כלפי… – היו”ר: אתה חוזר על שאלתך הישנה.

סטוקר: אשאל בענין אחר. ההיה מספר הגון של ערבים בצבא התורכי? – לוק: לא מספר הגון. הם היו נלקחים באונס. – העברו הערבים הארץ־ישראליים בהמונים אל הצבא הבריטי באמצע המלחמה מפני הבטחות מסוימות? – איני יודע אם רק מפני ההבטחות; לא היתה אצלם אהבה טבעית לתורכי. – הניתנה הבטחה ב־1915? – אני מאמין כי 1915 היא לפני 1917. – פרידי: אני נוטה להודות שכך הוא (צחוק). – סטוקר: הערבים ציפו שיקבלו דבר מה בעד זה שעשו! – היו"ר: איך יכול מר לוק לדעת את אשר היה בדעתם של אנשים אחרים?

הופקין מוריס (לסטוקר): אתה יכול לקבל את כל זה מהעדים שלך.– סטוקר: אני רוצה… (לוחש דבר מה לסילי) מוטב, – פרידי: אני חושב כי לוק רוצה לקרוא דבר מה. – לוק: רציתי לקרוא מתוך תעודה רשמית מס' .1700 – היו"ר: זה יש לנו.

סטוקר: הצד השני אומר, כי הפלח אינו יודע כלום על הצהרת בלפור, אבל האמת היא שהוא יודע על תוצאותיה? – לוק: הוא יודע הכל על הצהרת בלפור.

(א"י) – פשרה ארץ־ישראלית טפוסית    🔗

סטוקר לוקח מטבע ארץ־ישראלי ואומר: בטרם אעבור לנקודה השניה אפסיק לרגע. (אל העד): הבט נא על המטבע הזה. – היו"ר וחברי הועדה מוציאים מטבעות ארץ־ישראליות מכיסיהם. סניל: סבורני, כי לחברי הועדה צריך היה להרבות לתת דוגמאות כאלה (צחוק).

סטוקר: הבט נא אל הסוגרים. כתוב פה “ממלכת ישראל”? – לוק לא, כתוב “ארץ ישראל”. – ומה אמרתי אני? – אמרת ממלכת ישראל. – כתובת זו היא גם על גבי הבולים ושטרות הכסף? אני חושב כך. זוהי פשרה. היהודים טענו, כי אין השם “פלשתינה” נכון בעברית. אבל ההתנגדות לשם “ארץ ישראל” היתה משום שהארץ היא לא רק לישראל, כי אם גם לאחרים. לכן הוחלט לכתוב ארץ ישראל בראשי תיבות ובסוגרים. זוהי פשרה ארץ־ישראלית טפוסית. – סטוקר אומר, כי היה משפט בענין זה, אבל העד עונה, כי אינו יודע כלום על המשפט.

על העליה והמשבר    🔗

סטוקר פנה אז לשאלת העליה היהודית והביא דין וחשבון של ההנה“צ הוא קרא את מספרי העליה שצרפו לדו”ח זה.

סטוקר: האם באה ירידה פתאומית בעליה לאחר 1925? – לוק: לא הייתי אז כאן. ידוע לי, כי 1925 היתה שנת גאות מלאכותית, שאחריה באה ירידה. אני יודע, כי היה אח"כ חוסר עבודה וכי הממשלה הוכרחה לעשות עבודה ולשלם עבורה מכספי המסים.

לא רק חובה של תל־אביב נמחל    🔗

סטוקר: האם לא ניתנה לתל־אביב מלוה של 75,000 לא"י? – לוק: יותר מזה. – האם לא מחלה הממשלה את כל החוב הזה? – חלק ממנו, גם הממשלה גם הבנקים מחלו, תל־אביב לא היתה יחידה לגבי מחילת החובות. נמחל חוב גם לירושלים, ואשר לחוסר העבודה, אין לשכוח, כי ישנם יהודים פרוליטרים שאין להם כל. הערבי חי על אדמתו הוא. קשה משום כך לקבוע את מספר מחוסרי העבודה בין הערבים, יש רק מעט ביניהם, שהם פועלים בלבד.

הערבים שמחוץ לארץ־ישראל ואזרחותם    🔗

אז שאל סטוקר את העד שאלות בדבר הערבים הגרים בחוץ לארץ, על זכותם להתאזרח לפי חוזה וירסאל. לוק ענה שלא אותו יש לשאול על כך. יש לו העתקה של הודעת המשטרה בענין זה ב־1927 – היו“ר: אני חושב שזהו ענין לממשלה. – סטוקר: זוהי שאלה שבה כרוכות תלונות חזקות של ערבים בחו”ל. יש להם ידידים וקרובים כאן והם רוצים לשוב בעצמם, אבל אינם יכולים מפני העליה היהודית. לערבים אלה יש אמצעים ורכוש. – בטרטון: איני תופס כהוגן־. – לוק: עלי להגדיר את הדבר. יש מהגרים ארץ ישראליים בדרום־אמריקה ובמרכזה. ערבים מושלמים ונוצרים, שדרשו זכות אזרח בארץ־ישראל ופספורטים. זהו העוקץ שבמצב. באו בקשות רבות מהם ומקרוביהם שבארץ ישראל. יש חליפת מכתבים גדולה בענין זה. לא נכון שלא הורשה להם לבוא לארץ־ישראל. אתה, מר סטוקר, אמרת, כי לא ניתן להם להכנס לארץ.

סטוקר: טוב, הקושי לא היה ברשיון כניסה, אלא בהשגת פספורטים מהארץ שבה הם חיים. כיצד הם יכולים, איפוא, להכנס לארץ־ישראל? – לוק: הם יכולים להשיג “ליסה פאסה” מהקונסולים הבריטיים ולהכנס לארץ־ישראל.

היו"ר: הזוהי אחת הטרוניות שגרמו למהומות אבגוסט בארץ? – סטוקר: בעקבות זה ובעקבות הצהרת בלפור. לסוכנות היהודית או לציונים יש זכות דעה במתן חוקים. הם דואגים, כמובן לעניני היהודים. הם אומרים בגלוי “בנין העם העברי” בארץ הזאת, וכמובן שאינם רוצים, כי מהגרים ערבים ישובו אל הארץ.

היו“ר: בכמה ערבים נוגע הדבר? סטוקר: לפי ידיעותי ב־30,000 הנמצאים בחו”ל.

הופקין מוריס: החוק הארץ־ישראלי מחייב ישיבת שתי שנים בארץ, כדי לקבל את האזרחות הארץ־ישראלית. האם מפריעה העליה היהודית, למהגרים הערבים שישובו הם קודם כל? – דרייטון: אצל פרידי יש העתקות של הודעות 1927.

סטוקר: המהגרים הערבים התאוננו בענין זה? – לוק: כן. – הגישו תלונות חתומות? – כן. – ולא רק הם התלוננו, כי אם גם קרוביהם שבארץ? – כן.

האריסים וקרקעותיהם; “נשילת הקרקע”    🔗

סטוקר: רוצה אני לשאלך דבר מה על בעלי הקרקעות כאן. אולי שמעת על מצבם של הערבים האריסים שהיו מעבדים אדמות שבעליהן נמצאו בחו“ל ואשר מכרו אותן אח”כ ליהודים, ועל ידי כך נלקחה האדמה מאת האריסים? – לוק: כן, מהאריסים, אבל לא מהבעלים – האם היו אריסים שרצו להמשיך באריסותם? – במקרים ידועים כן. – התוצאה היתה, כי מהערבים האריסים נלקחו אמצעי מחיתם והם נהפכו לנודדים ולעניים מרודים? – במדה ידועה, כן. – הם הוכרחו למצוא להם עזרה במקום אחר? – יתכן. – העלה על דעת הממשלה, כי שום שיתוף בין יהודים ובין ערבים, אולי שתוף באונס, אינו אפשרי, מפני עובדות אלה? – איני יודע, כי יש מישהו הרוצה שהממשלה תפריע למישהו לקנות ולמכור.

סטוקר: הממשלה קבעה תקנות בנוגע לאדמה השייכת לאנשים שבחוץ לארץ? – לוק: בודאי. – הבה ואשאלך: היות והיהודים מביאים אוכלוסים רבים ומשיבים אותם על הקרקע, ובשים לב למספר הערבים בארץ. האם לא ראוי לממשלה לעיין בדבר, אם אין לעשות משהו, כדי לשים מעצורים בדרך העברת הקרקע? – הממשלה טיפלה, כמובן, בשאלת זכות האריסים – היצאו איזה חוקים בענין זה? – דומני שיכולת לשאול זאת מהתובע הכללי. – הוא איננו כאן – דרייטון: יש פקודה, שניתן לה תוקף השנה, להגנת האריסים. דומני שזוהי הפקודה שאליה מכוונים הדברים. מרימאן: יש פקודה מוקדמת יותר, משנת 1921 (הוא קורא את הפקודה, הנמצאת בתיקו).– דרייטון: אכן זוהי הפקודה, שעליה דבר מר לוק.

זכיונותיהם של נובומיסקי ורוטנברג    🔗

סטוקר שואל שאלות בדבר זכיון ים המלח וזכיון רוטנברג. ה' לוק אומר, כי נתפרסם ספר לבן בשאלת הזכיון של ים המלח, ובידו להמציאו לועדה, אולם אין הוא בטוח בקיומה של תעודה רשמית כל שהיא בזכיון רוטנברג.

פרידי: זכיון רוטנברג הוא באמת פקודה.

סטוקר: רוטנברג הוא נתין ארץ־ישראלי, האין זאת? – לוק: כמדומני שכן. – סטוקר: אימתי קבל את נתינותו? – אינני יודע.

"היהודים אינם מלאכים' – ברית טרומפלדור    🔗

סטוקר: בירושלים נהרגו ונפצעו אנשים משני הצדדים? – לוק: כן. – מספר הגון של ערבים נהרג ע“י יהודים! – אין אתי מספרים. – האם היה משום הטעיה להגיד, כי היו התקפות משני הצדדים? אחדים מהקרבנות האלה יתכן שנגרמו ע”י אלה שהגנו על עצמם. – הידוע לך מקרה סלים אל־סעיד שנהרג ע"י יהודים במאה שערים? – לא. – הידוע לך כי 4 יהודים נאשמים ברצח? – לא. – בשים לב לאינפורמציה, הסבור הנך, שהמסקנה על התקפות הדדיות אינה נכונה? – איני יודע במדה מספקת את הפרטים הידועים למשטרה. – הסבור אתה, שהיה בכחו של הרמז על התקפות הדדיות להרגיע את האוכלוסים? – איני מבין את שאלתך.

סטוקר: הכונת להרגעת הקהל? – לוק: כן. – והרמז מצד השני היה כי היהודים היו מלאכים? והבוליטין שלך רמז, כי הם לא מלאכים? – כן. – הביולטינים שלך לא היו סתם משקיטים? – לא אמרתי, כי היתה בהם השקטת שוא. אני מסכים, כי היה בהם משום הפחתת עובדות.

סטוקר: השמעת על ברית טרומפלדור? – לוק: כן. שמעתי, איני יודע את מספר חברי הברית – 3,000? – איני יודע.

מרימאן: שמעתי כי מספר חברי הברית הוא 250.

סטוקר: הידוע לך, כי בלילה, אור ל־24 באבגוסט, העמידה הברית משמרות מזוינים במאנשיה, בקצה הדרומי של תל־אביב? – לוק: איני יודע. – הידוע לך, כי ב־24 באבגוסט נראו חברי הברית כשהם הולכים עשרה עשרה בראשות של קצין עם 2 אקדחים? זה עושה רושם מרעיש. אין לי שום ידיעה על כך. סטוקר המשיך לקרוא עובדות דומות להנ“ל עד שהופסק ע”י היו"ר: קריאתך זו אינה מוכיחה כלום.

ההגנה אינה ארגון מסוכן    🔗

סטוקר: השמעת על אנשי ההגנה? – לוק: זהו כח מתנדב של הגנה יהודית. – זוהי הסתדרות א"יית המסונפת לברית טרומפלדור? – איני יודע; סבורני שההסתדרות הזאת מורכבת אנשים צעירים. – הגנה בפני מי? – איני יודע. – המטה הראשי שלה בתל־אביב? – איני בטוח. אין זה כוח הגנה רשמי, יש לנו ידיעות מעטות על ההגנה הזאת.

מוריס: לפי עדות המשטרה לא נתגלה קיומה של ההסתדרות הזאת.

סטוקר: מתי שמעת בפעם הראשונה על קיומה? – לוק: נדמה לי, כי דובר עליה בחקירת 1921. זה שנים אחדות ידעתי עליה. – השמעת דבר מה על זה בזמן האחרון? – שמעתי, כי בת"ב באו מספר צעירים השייכים להסתדרות זאת כמתנדבים לשמירת הסדר ברחבת הכותל. בזה אני מתקן את דברי. ההודיעו לך על זה? – הרושם שלי הוא, כי כן.

היו“ר: ההודיעו לך על ארגון זה כמסוכן? – לוק: באמת לא ידוע לי כלום על זה. זהו כאילו סודי. – היו”ר: האם מטרת ההסתדרות היא למגר את הממשלה? כלל וכלל לא. – היו"ר: האם זוהי הסתדרות מסוכנת? – לא. עד כמה שידוע לי, היא גם אינה חותרת תחת הממשלה. זהו. צריך לומר, ארגון להגנה הדדית בין היהודים.

ס.: האין זו הגנה בפני הערבים: – ל.: מוטב שלא אוציא מסקנות.

היחסים בין היהודים והערבים    🔗

סטוקר: האם נתהוה מצב, למתחילת תקופת המנדט, שהערבים היו עוינים את היהודים? – לוק: זוהי שאלה שקשה לענות עליה מפני רוחב המושג. – טוב, נאמר היו שונאים? – לא. יש להבחין בין סוגים שונים של יהודים. – שנאה נגד מעמד ידוע של יהודים? – השאלה, לפי דעתי, היא בקו בלתי נכון. זהו אי רצון לשיטה של מדיניות. שנאת יחידים היא דבר אחר לגמרי. – ההיתה שנאה לעולים החדשים, שנאה הכוללת עכשיו את כל היהודים. מפני המנדט? – אם זוהי שאלה של הרגשה, הייתי אומר לך, שמוטב לשאול אותה ערבי. – האם אין אי־הרצון נגד היהודים שבכל מעמדות הערבים מיוסדת על הצהרת בלפור, המנדט, העליה, המסים?

היו"ר: הכל בשאלה אחת? מוטב, מר ס., שתחלק את שאלתך לחלקים.

לוק: זוהי שאלה העלולה להביא במבוכה פקיד גבוה בממשלה.

היו"ר: נתת את תשובתך.

עבד אל־האדי מוציא את החקירה מידי סטוקר; חוקר בערבית לשם דימונסטרציה    🔗

סטוקר: ברשותכם, אבקש את מר עוני ביי עבד אל־האדי להציע את שאלותיו.

עוני עבד אל־האדי, אחד מעורכי הדין הערבים ומזכיר הועד הפועל, מדבר ערבית. שאלותיו ותשובותיו של לוק מתורגמות מערבית לאנגלית וחוזר.

עוני: מה פירושו של הוואקף לפי החוק הדתי המושלמי? – לוק: אלה הם נכסים מוקדשים למטרות דתיות.

ע.: המוקדשים הנכסים לגבוה? – כן.

“לוק איננו עורך־דין מושלמי”, ובכל־זאת…    🔗

ע.: ובכן, הרי זה בעיני המושלמים קנין הקדוש ברוך הוא; הרי זה…

היו"ר (מפסיקו): ה' לוק איננו עורך דין מושלמי.

ע.: נאמר, כי הבוראק אינו מקום קדוש. רוצה אני להוכיח, כי אכן מקום קדוש הוא.

היו"ר: לוק אינו בר־סמכא בחוק המושלמי; זהו בזבוז זמן.

סטוקר: מתוך תשובות לוק ניכר שהוא בקי בחוק המושלמי.

הופקין־מוריס: שתי שאלות כרוכות כאן. האחת היא: האם קדוש הכותל המערבי להיהודים והמושלמים. והשניה: האם גרם הכותל למהומות האחרונות. הועדה מעונינת בשאלה השניה.

סטוקר: היהודים טענו כי הכותל קדוש רק להם ולא למושלמים. הערבים טוענים שהוואקף והכותל בתוכו קדושים למושלמים.

עוני: מתוך שה' לוק מסכים שהכותל הוא קדוש. אני מסתלק.

היהודים סרבו לחתום שאין להם זכות על הכותל    🔗

מרימאן (ללוק): זוכר אתה, שנשאלת בקשר עם הפגישה בביתך בין היהודים והערבים, האם צריכים היו באי־כח שתי העדות לחתום ביחד או כל צד לחוד. רצוני לברר, מר לוק, שהטעוך בזה, שלא הראו לך אלא נוסח אחד, שעליו נסב הויכוח אם יש לחתום עליו ביחד או כל צד לחוד. שא עיניך וראה. (סיר בויד מושיט מכתב לה' לוק).

פרידי: האפשר לקרוא את המכתב בקול רם?

מרימאן קורא את המכתב: “אנו החתומים מטה באי־כח המוסדות העליונים של המושלמים והיהודים, מודיעים למושלמים והיהודים, כי בישיבה משותפת באנו לידי הסכמה, כי ההתרגשות שבין המושלמים והיהודים באה בעיקר מפני אי־הבנה. אנו בטוחים, כי ע”י רצון טוב אפשר לברר את אי־ההבנה הזאת. לשם כך אנו מבקשים מאת המושלמים והיהודים גם יחד להתאמץ במיטב יכלתם להגיע לידי יחסי שלום ושקט, כולנו מגנים כל מעשי אלמות וקוראים לכל אחד ואחד לסייע למוסדות העליונים במפעל הקדוש של השכנת השלום בין שתי העדות".

לוק מכיר את המכתב הכתוב בידו של ברוידה, ב“כ ההנה”צ.

מרימאן: האין זאת כי נקראת לבוא בשעה שהיתה טיוטה זו מוכנה? לא נקראת משום שעמדו במשא ומתן בדבר הנוסח הקודם, כשחזרו וקראו לך נתברר, שלא היתה כל אפשרות לחתום על הנוסח הראשון ואולם היהודים והערבים דנו באותו נוסח שקראתי עתה לפניך? – לוק: עד כמה שאוכל לזכור היה זה באמת הנוסח השני.

מרימאן מודיע, כי בנוסח הראשון נאמר, שהיהודים אין להם כל תביעות על הכותל. מובן, שהיהודים סרבו לחתום עליו. לוק מודה בזה.

מרימאן עורר את שאלת ההתקפה על קברו של חבר הנביא מחמד על־יד זכרון משה בירושלים, והודיע לועדה, כי זו היתה נקמה על חורבן בית הכנסת של הגורג’ים, לא היתה אפשרות לקבוע את תאריך ההתקפה.

בזה נסתיימה ישיבת הבוקר ביום 21 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים ושתים    🔗

בתחילת הישיבה של אחר הצהרים ביום 21 בנובמבר קם מרימאן והודיע שישנן כמה נקודות, שברצונו לברר אותן.

מרימאן: מה שנוגע להגנה, אין בדעתי לומר שאין הסתדרות כזו במציאות – אני מסיק מתוך דבריך, ה' לוק, שאין האנשים האלה נוראים כל כך.

לוק: אמרתי, שאין ידיעות עליהם. ידוע לי רק, כי הם עמדו על המשמר מסביב לכותל המערבי בזמן המהומות.

“עזרת” הממשלה למחוסרי העבודה    🔗

מרימאן: נשאלת על חוסר־העבודה בין היהודים. ברצוני להעיר את תשומת לבך למשפט זה מתוך הדין והחשבון של ממשלת א"י לשנת 1928: “הסוכנות היהודית הוציאה כספים לשם סיוע למחוסרי העבודה. אף יהודי אחד, מחוסר עבודה, לא נפל למשא על קופת הממשלה”. הנכון הדבר, מר לוק? – לוק: חושב אני שכן.

מרימאן: האין זה ברור, כי רוב הסכומים שנזכרו בדו"ח לשנת 1927 ו־1928 הוספקו מאת היהודים ולא מכספי הצבור? – לוק: כן.

בתשובה לשאלות אחרות אמר ה' לוק, כי עבודת הסיוע כללה על פי רוב כבישים, אך אין ספק, שנעשו כמה עבודות, שלא היו מוצאות לפועל אלמלא חוסר העבודה.

עוני עבד אל־האדי על כשלון ההסכם    🔗

עבד אל־האדי חוזר לחקור את העד בשם הערבים; הוא מדבר ערבית כמו לפני הצהרים.

ע.: הזוכר אתה בקשר עם פגישת הערבים והיהודים ב־22 באבגוסט כי בחזירתך לביתך מסר לך ה' ברוידה העתקה מן ההסכם המוצע, שצריכות היו לבוא עליו שש חתימות, והערבים התנגדו לכך? – לוק: הוא הראה לי את הנוסח, שהקריא סיר בויד הבוקר.

הזוכר אתה, כי שאלת את עוני ביי (את השואל), אם התנגדות הערבים היתה כי שש חתימות תבואנה ביחד, אם כנגד תכנו של ההסכם! – אפשר ששאלתי.

לוק הוסיף, כי עד כמה שהוא זוכר, לא באו הצדדים לידי הסכם מוחלט בנוגע לנוסח התעודה, ובודאי שלא הסכימו, כי תבואנה שש החתימות ביחד, זוכר הוא ביחוד, כי אחד המושלמים אמר, שאין הוא יכול לחתום על הסכם שכזה.

לוק שבע אחריות עד בלי די. משמעת הערבים    🔗

ע.: האפשר היה, לדעתך, לנכבד ערבי לחתום על הסכם כזה? – לוק: לא לי לשפוט, מה יכול נכבד ערבי לעשות.

אחרי שחיית שנים רבות בין הערבים. צריך היית לדעת משהו מרגשות הערבים. – נדרשתי לשאת באחריות מעשיו של הנציב העליון ומעשי אני, באחריות מעשיו של הנציב בג’ניבה ושל הקומוניקאטים של משרד המושבות, ואין לדרוש ממני שאשא באחריות מעשיהם של הנכבדים הערבים גם־כן.

התזכור, כי אחד הערבים שאל אם לא מלאו הערבים את חובתם בנסותם להשקיט את המצב? – כן, אמנם נשאלתי.

מה היתה תשובתך? – אמרתי שהם סייעו לכך בהסכימם לבוא לאספה בביתי. – השאלו הערבים אם מלאו נכבדי היהודים חובתם בענין זה? – איני זוכר.

ע.: התזכור שאמרת, כי לערבים נקל להשפיע על בני עמם משום שהם בני גזע אחד, ואילו היהודים נפרדים לגזעים (!) ומעמדות שונים ואין מנהיגיהם משפיעים עליהם? – לוק: דברים שאמרתי כך אמרתי: הערבים נוחים יותר למשמעת. הם מהוים גוש מוצק שקל לנהלו יותר מן היהודים בארץ זו. החלטת המנהיגים הערבים תתקבל על דעת עמם יותר בקלות משתתקבל החלטתם של מנהיגי היהודים עד דעת אחיהם.

כסבור אתה, שההסתדרות הציונית אין לה השפעה מספקת על יהודי א"י? – אפשר היה להסיק מסקנה זו מדברי, אך לא הייתי אומר זאת ביחוד.

המנשר הראשׁון של הנציב ו“אכזריות” היהודים    🔗

ע.: התזכור, כי בשעה שנשאלת אם מסכים אתה לדעת הנציב במנשרו ענית בחיוב? – לוק: כן.

הנציב העליון הגיע ב־29 באבגוסט? – כן. – והמנשר הופיע ב־1 בספטמבר? – כן. – ההיה מוחו של הוד מעלתו מלא וגדוש בספורי היהודים בדבר הטלת מומים וכו'? – איני יודע, משום שאיני זוכר באיזה יום הופיעו העלילות בדבר הטלת המומים.

מרימאן: ההיה ידוע לנציב בשעה שפרסם את המנשר כל מה שנעשה בין היהודים והערבים? – איני סבור, שראוי לשאול אותי מה בדעת אחרים.

מרימאן: הידעת ברורות בתחילת ספטמבר על כל מה שנעשה בין היהודים והערבים?

עוני: וכי היה הנציב בקי בכל מהלך העניינים בין היהודים והערבים? – לוק: איני יודע אם נגלו כל הפרטים עד היום ההוא.

ע.: השמעת בדבר הפלח, שעבר בקרבת בית החולים הגרמני, וששלשים – ארבעים יהודים תקפוהו, רוצצו את גולגלתו ורצחוהו נפש? – לוק: זכורני כי אדם נרגם באבנים. – וראשו נעשה כעין האופר? – לא; ידעתי, כי האיש נרגם. – הידעת כי ביפו חדרו יהודים בלוית שוטר יהודי לתוך בית ערבי ושחטו את כל המשפחה, לרבות הנשים והילדים? – כן, מלבד הפרט הנוגע לשוטר – הידעת, כי כל ערבי שפגעו בו יהודים בשכונה שכולה יהודית היה נהרג בידי היהודים, אף אם היה מחוסר הגנה? – אינני יודע שכל ערבי שעבר בשכונת יהודים היה נהרג. ידועים לי מקרים של התקפות על ערבים ברובעים יהודים.

עבד אל־האדי יוצא להגנת לוק; הפוליטיקה הציונית    🔗

ע.: נאמר בפני הועדה שהממשלה נוטה חבה לערבים, ואתה עומד בראשם של חובבי הערבים. התזכור כמה פעמים נפגשת עם הועד הפועל הערבי מזמן שנתמנית למזכיר ראשי עד שיצא ה. מ. לאירופה? – לוק: איני זוכר את מספר הפעמים. – אילו אמרתי לך, כי לא נפגשת אף פעם אחת, ההיה דבר זה מפתיע אותך? – כוונתך לפגישות עם הועה“פ בכללו, או עם יחידים מחבריו? – מתכוון אני בעיקר למזכירי הועה”פ. – אפשר שלא נפגשתי עמם. – הנפגשו אתך מזכיר הועה"פ מזמן שחזר הנציב העליון? – לא. איני בטוח בזה. – מכאן, שהמזכירים נפגשו עמך רק בשעה שרצו להתראות על ידך עם הנציב? – חושבני.

ע:: אם כן, נפגשו עם הנציב העליון רק לשם מטרה אחת: לבקש בית נבחרים בארץ? – כדבריך כן הוא – הסבור אתה, כי במקרה שמזכירי הועד הפועל הערבי השתדלו להמנע מראיונות עם הנציב היה זה משום שהאמינו, כי הממשלה עומדת תחת השפעתה של ההסתדרות הציונית ולפי כך לא תתקבלנה דרישותיהם? – לוק: לא אוכל להגיד – האינך סבור כי לבאי כח הערבים היו כמה וכמה דרישות, שיכלו להביא תועלת למדינה?

לדעתי, כן הוא. – הסבור אתה, כי הערבים נמנעו מלהפגש עם הממשלה מתוך שהאמינו, כי הפוליטיקה של הממשלה נוטה לציונים? – אמנם, אפשרי הדבר.

איפכא מסתברא; הממשלה פוסחת על שתי הסעיפים    🔗

ע.: התזכור כי בזמן שהותך כאן בראשונה, בשנות 1920–1924, בקשו הערבים לעבוד במקצועות שונים יד ביד עם הממשלה, ולהצעותיהם לא שעו? – לוק: כפי שאני זוכר היה הדבר להיפך. הממשלה רצתה לעבוד יחד עם הערבים במועצה מחוקקת ובסוכנות ערבית והם סרבו. הזוכר אתה, שהממשלה השתדלה לארגן ועד לחקור את השאלות המיוחדות לכל מחלקה ממשלתית? – איני זוכר.

ע.: הידוע לך, כי הציונים הם תקיפים מאד, והממשלה ממלאה את כל בקשותיהם? – לוק: זוהי אמונת הערבים? מצבה של הממשלה הוא כזה: הערבים מאמינים, שהיא נוטה לציונים, והציונים מאמינים שהיא נוטה לערבים בכל. אוכל להביא אלפי טלגרמות משני הצדדים לאשר את דברי (צחוק).

ע.: התזכור, כי היהודים רצו, שישתפו בעבודה בבנין הנמל בחיפה בהתאם למספרם בארץ, וכי מנהל מחלקת העבודות הצבוריות סרב? – לוק: לא. הם דרשו יותר מזאת. בבקשה שהוגשה על־ידי היהודים נאמר, כי יש להעסיק פועלים יהודים בבנין הנמל לא בהתאם ליחס האוכלוסים היהודים לאוכלוסים הערבים, אלא בהתאם ליחס הפועלים היהודים לפועלים הערבים – הדרשו הפועלים היהודים משכורת גבוהה מזו של הערבים? – כן.

ע.: העלתה הממשלה את משכורת הערבים כדי שתוכל למלא את דרישות היהודים בנוגע להעלאת המשכורת? – לוק: הענין לא סודר עדיין כולו. הפתרון יבוא בדרך אחרת. הממשלה עתידה להבדיל בין הפועלים הפשוטים ובין העובדים בקבלנות. – וכי אין הממשלה משתדלת בכל שנה להמציא עבודה לפועלים היהודים מחוסרי העבודה? – לאו דוקא בכל שנה; היו שנים שבהן המציאה הממשלה עבודה ליהודים מחוסרי העבודה. – האם לה הספיקה הממשלה בשנת 1927 66,000 לא"י כדי לתת עבודה לפועלים היהודים? – לא הייתי בארץ באותו הזמן, ולפיכך איני יכול לענות.

היהודים רוצים לבנות מכיסי הערבים, ועניני החנוך יוכיחו…    🔗

ע.: הידעת שהממשלה נתנה תמיכה לבתי ספר פרטיים 20 גרוש לכל ילד? – לוק: אין המספרים נהירים לי. – האם לא נשתנתה הפרופורציה בין היהודים והערבים בשנת 1926? – אינני יודע – הנעלם ממך כי נתנה תמיכה לחנוך היהודים בסכום של 20,000 לא"י? – דומני שכך הוא, אולם יש למצוא כל זה בהערכות ובספרות המסורה לכל.

עבד אל האדי הוסיף לשאול בדבר הסכומים שהוקצבו לחנוך. הועדה החליטה, שתדון בדבר עם מנהל מחלקת החנוך.

ע.: רצוני אני להוכיח, כי היהודים רוצים לבנות בית לאומי מכיס הערבים.

עזרת הממשלה לנגועי המאורעות    🔗

בתשובה לשאלתו של עוני אמר ה' לוק, כי נשלח מכתב חוזר אל כל פקידי הממשלה בבקשה לבוא לעזרת היהודים ולתת להם את כל ההקלות הדרושות בבואם לבנות את הריסותיהם.

ע.: ההוציאה הממשלה 10,000 לא"י לשם עזרה לפליטים היהודים? – לוק: כן, הממשלה הוציאה סכומים הגונים להזנת הפליטים היהודים שנשארו ללא מחסה בעקב המאורעות. – האם אין פליטים בין הערבים? האם הוציאה הממשלה סכום כל שהוא לעזרת הפליטים הערבים? – הממשלה הוציאה כספים לעזרת הערבים, אך לא כמו שהוציאה על היהודים.

ה' לוק אמר שאין לו המספרים המדויקים על הסכומים שנתנו ליהודים ולערבים, אבל אם ברצון הועדה יוכל להביאם לפניה.

“הערבים הנגזלים”    🔗

ע.: הידוע לך, כי היה קיים באנק חקלאי בא“י לפני המלחמה? – לוק: כן. – הידעת, כי הממשלה הוציאה מתוך באנק זה 200,000 לא”י ואחר־כך סגרה אותו? – אינני יודע. – הידעת, כי הממשלה הנוכחית השתדלה לגבות את חובות הבאנק מאת התושבים? – נראה לי שכן. – האינך סבור שסגירת הבאנק פנתה דרך לפני היהודים ועזרה להם לרכוש קרקעות? – איני בקי בפרטי סגירת הבאנק, אבל ידוע לי, שהממשלה חוקרת היום בשאלת יסוד באנק חקלאי. האם ערביי ארץ ישראל בקשו וחזרו ובקשו מאת הממשלה לפתוח שוב את הבאנק? – איני יודע אם נתכוונו דוקא לבאנק זה, אך ידוע לי כי הגישו פעמים רבות בקשות לפתיחת באנק חקלאי. – הידוע לך שהערבים טוענים, כי יש להם כסף בבאנק החקלאי, שנסגר ע"י הממשלה? – זהו דבר שאינני יודע.

על שאר שאלותיו של עבד אל האדי בענין הבאנק אמר לוק, כי ענין זה אינו נוגע לו. הועדה החליטה לדון בדבר עם הפקיד המתאים של הממשלה. חברי הועדה אמרו לעבד אל האדי, שהם נותנים את לבם לנקודה זו, והוא ענה, שמטרת שאלותיו היתה לשמש פתיחה, והועדה רשאית לשאול את הממונה על הדבר.

שאלת השׁלטון העצמי לערבים    🔗

ע.: כלום עשית צעדים לתת לערבים שלטון עצמי כמצווה לפי המנדט? – לוק: כן. – מה עשתה הממשלה? – התכוונתי לחוקי הממשלה המקומית. – כלום היה ידוע לך, שהערבים היו להם עיריות בימי שלטון התורכים? – כן. – היש לי להסיק מזה, שאין הערבים משתתפים בממשלת הארץ חוץ מן העיריות? עד כמה שהדבר נוגע להשתתפות קונסטיטוציונית: הן. – הממשלה אינה שואלת בעצתם בשלטון א"י? – יש השתתפות לא רשמית. – בכל דבר? – בכל דבר לאו דוקא.

בטרטון: מה ראית לאמר, שגדלה זכות ביאת־כחם בימי התורכים?

ע.: כמו שאמרתי, היו להם מועצות הנהלה, היתה להם גם מועצה לכל ה“וויליות” והיו להם באי־כח בפרלמנט התורכי. (ללוק:) הממשלה לא נזקקה מעולם לעצת הועד הפועל הערבי? – לוק: אפשר לא בתורת ועד פועל ערבי, אולם היתה התיעצות לא רשמית. – כסבור אתה, שהועד הפועל הערבי הוא בא כחם של כל הערבים בא“י? – איני יודע את קביעת צורתו.– כלום שמעת התנגדות לועד זה? עד כמה שאני יודע. לא. – ואף כי הוא בא כח כל א”י לא נשאל מעולם בעצה? – אין זה בכלל הקונסטיטוציה לא"י.

הערבים בועטים בסוכנות ערבית    🔗

ע.: כלום יודע אתה, שהממשלה הבריטית רצתה בסוכנות ערבית והערבים סרבו ולא קבלו, משום שלא רצו לעמוד במדרגה אחת עם היהודים. בה בשעה שהם אדוני הארץ? – לוק: נמוק הסרוב תמצא בפקודה מספר 1989. – הערבים רצו בפרלמנט ולא מעין הסוכנות היהודית? – כן. – כמה פקידים ערבים ישנם וכמה ערבים בחבר הפקידים הגבוהים משרדך? – שני יהודים וערבי אחד. – כלום אתה יכול לאמר לנו בדרך כלל אם מספר הפקידים היהודים הגבוהים עולה על זה של הערבים? – המספרים בידי: 87 מושלמים ו־68 יהודים. – כלום אין 16 מהערבים ראשי בתי הדין הדתיים? כן.

הימים הראשונים הטובים – ימי תורכיה    🔗

ע.: כלום אינך מודה, שבימי התורכים היו 3 פקידים גבוהים תורכים והשאר ילידי הארץ? – לוק: אין בידי מספרים. – אולם הרוב היו הערבים? – כן. – ההיו ערבים שרי הפלך בדמשק ובירושלים? – לפעמים.

עבד אל האדי שואל למספר היהודים והערבים במועצה הפועלת ובמועצה המיעצת. – במועצה המייעצת היה יהודי אחד מן הערבים לא היה אף אחד. ראש מחלקת ההגירה לא היה חבר במועצה המייעצת. מועצה מיעצת הוצעה לערבים בשנת 1922 והם דחו אותה. לפי ההצעה היו בה: 8 ערבים 2 יהודים 2 נוצרים עשרה פקידים בריטים והנציב העליון בזכות דעה.

על השאלה בדבר המו"מ של מילס עם הערבים בנוגע למועצה מיעצת, משיב העד, שלא היה בארץ באותו פרק, והוא מוסיף ואומר: סבורני, שהלורד פלומר החליט, שלא להמשיך את ענין ממשלה של באי־כח עד שיתברר טוב עבודתם של העיריות הנבחרות.

ע.: עלי לקרוא את מר מילס; הפלח רואה סכנה בהכרזת בלפור – לוק: יודע אני, שאין זו לרצונו. – היודע אתה שאלף משפחות נושלו מעל אדמתם בעטים של יהודי פולין ורוסיה? – לוק: לא איני יודע –

הידעת שאכרי עפולה הוצאו בכח הצבא ואחד נהרג? – אינני יודע. –

עמק יזרעאל היהודי וערביי נצרת וג’נין    🔗

ע.: היודע המזכיר הראשי מהנעשה בארץ? – לוק: אין אני יכול לדעת מכל דבר ודבר.

היו"ר: כמדומני שהשאלה המוצעת לך היא בדבר מכירת קרקעות ליהודים הגוררת נישול ערבים מעל אדמתם? – לוק: כ…כן.

ע.: היודע אתה, שנצרת נתונה במשבר כספי כיום? – לוק: שמעתי שאין מצבם טוב בשעה זו. – כלום אינך יודע שהסבה היא סרובם של היהודים לקנות דבר מנצרת ובני העיר היו חיים על המסחר עם הפלחים של כפרי הסביבה? – לא. לא ידוע זאת. – היודע אתה, שבני נצרת צפויים למות ברעב? – לא הגיעו לי ראפורטים מסוג זה ממושל המחוז. – כלום אין האכרים היהודים בני עפולה ושאר המושבות מסביב לנצרת יוצאי אירופה? – כן. – כלום לא שמעת על מצוק בג’נין? – לא. – היודע אתה, שהאדמה מנגב לעפולה עומדת להקנות בידי יהודים? – הם קנו די קרקעות בעמק. – כלום יביאו כליה על ג’נין בקנותם את האדמה? – לא, איני יכול לומר כן. – במדה שהיהודים מרבים לקנות, בה במדה גדולה הסכנה לערבים? – אפשר – האין עכשיו הרבה מחוסרי עבודה? – איני יודע.

הועדה החליטה להפסיק את הישיבה עד למחרת אחר הצהרים.

 

ישיבת השלשים ושׁלש    🔗

ביום הששי 22 בנובמבר בבוקר לא היתה ישיבה חברי הועדה סיירו כמה מקומות בירושלים, שבהם נשארו עקבות המאורעות. ביקרו במקום שנהרג אברהם מזרחי, בבתים הערבים שנשרפו על יד שכונת הבוכארים בקבר המושלמי שעל יד זכרון־משה ועוד.

האסור היה לתמוך בנגועי הפרעות?    🔗

מראשית ישיבה זו אחה“צ המשיך העו”ד הערבי ומזכיר הועה“פ עוני עבד אל האדי לחקור את מר לוק. הוא חזר לשאלה שנשארה פתוחה מאתמול: סכומי הכסף שהוצאו בתורת תמיכה לנגועי הפרעות, אשר מר לוק הבטיח לברר אותם. מר לוק הודיע כי הממשלה הקציבה 10,000 לא”י לעזרה תכופה לאלה שנשארו מחוסרי מחסה כתוצאה מהמהומות האחרונות. עד 4 בנובמבר הוצאו סך 7,700 לא"י, כולו לעזרת יהודים.

ע.: ההוצא עד עכשיו משהוא לעזרת הערבים? לוק: לא מהסכום הזה. ישנו סכום אחר, של 100,000 לא“י, אשר הממשלה שומרת אותו למטרות של עזרה, ולשם כך יש לפנות בבקשה למר אברמסון. הקהל יודע זאת היטב – זהו סיוע לרגל המהומות האחרונות? – כן. – ומה מקור הכסף הזה? – הכנסות הממשלה. – הקבלו מזה היהודים משהו? – איני יודע, אם שולמו כבר איזה מפרעות. סבורני, כי סכום זה של 100,000 לא”י מוקדש לתשלום פיצויים. תנאי הגשת הבקשות נתפרסמו ברבים. – האם יש שויון בין היהודים והערבים לגבי הנאה מעזרה זו? – כן. – אבל 10,000 לא“י הראשונים ניתנו דוקא ליהודים? – כן. עלי להוסיף, כי עד כמה שידוע לי, שום בקשה לא נתקבלה מצד הערבים להקצבת איזה סכום שהוא מתוך 10,000 לא”י שהוקדשו לסיוע בלבד. – התזכור, כי אני יחד עם חברים אחדים של הועה“פ הערבי, אמרנו להוד מעלתו בנוכחותך, כי 10,000 לא”י אלו נתנו רק ליהודים ולא לערבים? – איני אומר שהדבר לא היה כך, אינני זוכר – והוד מעלתו התפלא? – אינני זוכר.

עין צרה: יותר מדי פקידים יהודים…    🔗

ע.: הנכונים המספרים שנקבתי אתמול בדבר מספרי הפקידים הגבוהים יהודים וערבים, בפקידות הממשלתית? – לוק: החוזר המכיל את המספרים האלה נמצא כאן והוא מדבר בעדו.

לוק מעיף עין על המספרים ומאשר, כי מספריו של עבד אל האדי היו נכונים. אין הוא יודע בעל פה כמה פקידים גבוהים ישנם במחלקת החנוך. מוא אישר כי מספר הפקידים הגבוהים היהודים רב ממספרי הפקידים הגבוהים הערבים ביחס לאוכלוסים.

ע.: אתה, בתור ראש המיניסטרים של ממשלת א“י, התדע, כי צעירים רבים שקבלו את השכלתם בימי המשטר התורכי מתהלכים עתה ללא עבודה? – לוק: זאת אינני יודע. – האם בקשות רבות הוגשו אליך ע”י ערבים להתקבל למשרות ממשלתיות? – כן, אני יודע, כי הוגשו בקשות. – הידוע לך כי רבים מהפקידים הגבוהים היהודים באים מרוסיה ומארצות אחרות של אירופה? – נדמה לי שאחדים באו משם; בדיוק אינני יודע. האינך סבור כי בדרך זו גוזלת העליה את הלחם מפי הערבים? – הנני להסב את תשומת הלב לחוזר שפרסמתי ביולי, הבא להסביר מדוע מספרם של הפקידים היהודים גדול ביחס למספר הפקידים הערבים. במכתב נאמר שאין שום הפלייה נגד מושלמים במנויים לפקידות הממשלתית. ההתקדמות הכללית של ההשכלה תגדיל את מספר המושלמים שמהם אפשר יהיה לבחור מועמדים מתאימים לפקידות. העד הוסיף, כי במדה ידועה יש להסביר את הדיספרופורציה בזה, שהפקידים היהודים הנם בעלי סמכות טכנית.

ע.: התרשה לי להביא לפני הועדה דוגמה אחת שתראה כמה נכון הוא הדבר: מהו תפקידו של מר דוכן במחלקת הרשמת הקרקעות? – לוק: הוא הנהו סגן המנהל של מחלקת הקרקעות. – הוא מופיע כפרקליטה של הממשלה? – לא. – האינך חושב, כי בין הערבים ישנם מועמדים לאלפים שיכלו למלא תפקיד זה? – אין אני יודע מה מספרם של ערבים כאלה. – היש דבר־מה טכני בעבודתו של מר דוכן במחלקת הקרקעות? – אינני יודע. לא כונתי למר דוכן בדברי על אפייה הטכני של עבודת כמה מהפקידים היהודים. – הסבור אתה, כי לאחר שמשרות אלה נתמלאו, יכולה הממשלה ליצור משרות חדשות למען הערבים? – לא. קשה מאד לממשלה ליצור משרות חדשות. – הידוע לך, כי השכבה המשכילית של הערבים היתה עסוקה בימי התורכים בעיקר במשרות ממשלתיות? – על מצב הדברים בימי המשטר התורכי יכול אני לענות רק באופן שטחי מאד.

“היהודים אינם מצליחים בחקלאות”; לוק איננו אנציקלופדיה    🔗

ע.: מכירת הקרקעות חפשית היא בארץ, לא כן? – לוק: כן. – אולם התסכים, כי מכירת קרקעות בארץ זו שונה ממכירת קרקעות בארצות אחרות? – זוהי שאלה למומחים. אין אני מוסמך לענות עליה. – היום מקילה הממשלה את מכירת הקרקעות ליהודים? – אם השאלה מכוונת לנקודה משפטית, מוטב היה להציגה למישהו המוסמך לענות עליה יותר ממני.

העו"ד שאל שוב בדבר העברת אדמת עפולה והעד חזר על דבריו הקודמים, כי אין הוא יודע שום פרטים.

ע.: התדע, כי מהאכרים היהודים הנכנסים לארץ רק מיעוט הם אכרים ממש, והשאר אין להם כל מושג מחקלאות? – לוק: אין לי ידיעות על זה. – התדע, כי הרוב הגדול של המהגרים היהודים אינם יודעים כלום על חקלאות, ובאים הנה ללמוד את העבודה? – דומני שבין העולים היהודים בזמן האחרון יש יותר פועלים מאכרים. – התדע, כי חלק מהם מתחילים ללמוד את העבודה רק לאחר שהם באים הנה, והם נקראים “חלוצים”? – “חלוצים” פירושו “פיונרים”. יתכן, שיש ביניהם אנשים הבאים מהערים וישנם כאלה הבאים מהכפר. – הידוע לך שהוצאות היהודים על החקלאות מרובות מהוצאות הערבים? – כסבור הייתי, כי מטרתו של כל חקלאי היא להפיק כסף מהחקלאות ולא להוציא עליה מכיסו. – האם טוב הדבר לא"י להחליף את הפלח הישן בפלח היהודי החדש?

מר פרידי התנגד לשאלה זו. היו"ר אומר כי מר לוק ענה כבר פעם שאינו יודע. מר לוק איננו אנציקלופדיה.

לוק אינו יודע מה ערך התישבות העמק    🔗

ע.: האם יש איזה כתוב בפירוש במנדט, כי הבית הלאומי צריך להבנות כאן מבלי שים לב לנזק שהדבר יביא לתושבי הארץ? לוק: במנדט לא נאמר כזאת. – האין זו חובתך, בשעה שבאים לפניך בהצעה להקל את בנינו של הבית הלאומי, לראות, אם טוב הדבר לאוכלוסי הארץ בכללם? – בודאי.

ע.: הסבור אתה, כי הפלח, או האכר החדש. בתפסו את מקום הפלח הישן, מביא תועלת לארץ? – לוק: זוהי נוסחה בלתי שלמה. הפלח החדש הביא תועלת רבה לארץ באותם השטחים שהיו מוזנחים קודם. – התוכל להביא דוגמאות? כן. אחדות מהמושבות היהודיות הישנות בשרון הביאו מבלי ספק תועלת רבה לארץ בכללה. – התאמין, כי 915 משפחות שולחו מבתיהם במחוז נצרת ובמקומן באו יהודים? האם היהודים האלה מביאים תועלת יותר גדולה מהתושבים הקודמים? – אינני יודע – הניהלה הממשלה חקירה בדבר גורלן של המשפחות הללו, והאם ביררה מה הן עושות עכשיו? – אינני מסופק, שאילו הגישו המשפחות הללו את תעצומותיהן לפני הממשלה היתה נעשית חקירה בדבר. – התתפלא אם אגיד לך, כי אחת הסבות לרבוי הפשעים היא זו שמשפחות אלו שולחו מבתיהן? – אני מוכן להאמין.

על הפיצויים ששולמו הס מלהזכיר    🔗

סיר הנרי בטרטון: נשאלת, אם ידוע לך ש־915 משפחות אלו שולחו מבתיהן. אמרת, כי אילו ידעו זאת השלטונות. היו עושים חקירה. מהי ההתחייבות של הממשלה כלפי המשפחות הללו? לוק: אינני חושב שיש כאן איזה התחייבות שהיא, אבל ברור, שאילו נמצאו במצב של גויעה־ברעב, הממשלה היתה עושה משהו לעזרתן. התחייבות משפטית אין כאן.

מרימאן מציין, כי החוק מחייב תשלום פיצויים לאריסים מאת הקונה, במקרה שאריסים צריכים לעזוב קרקע לרגלי מכירתה.

נתעורר ויכוח בדבר התקנות שנקבעו ע"י פקודת הגנת האריסים ופקודת העברת הקרקעות. בטרטון אמר, כי לא עתה הזמן להכנס בשאלה זון עוד תבוא שעתה. לאחר עוד כמה שאלות בדבר מכירת הקרקע, העיר בטרטון, כי את הנקודות האלו אפשר יהיה לברר מפי מנהל מחלקת הקרקעות. אז נתעורר ויכוח, מי צריך לקרוא לעדים האלה. לבסוף החליטה הועדה, כי על הצד הערבי לקרוא את העדים. אם ברצונו לעורר את הנקודות הללו.

עוני מוסיף לחקור: האם ידוע ללוק, שהממשלה עומדת לנשל אנשים מואדי אל־חוארית? הקבל טלגרמה בענין זה – לוק: לפני ימים אחדים ראיתי במשרדי טלגרמה בשאלת קרקעות, ביקשתי את מילס לטפל בה.

ע.: השמעת, כי רוטנברג ניסה להציב עמודי חשמל על אדמה ערבית והערבים התנגדו לכך? – שמעתי משהו בענין זה – והממשלה הוציאה חוק להפקעת הקרקע? – רק פיסות־אדמה קטנות להעמיד עמודי הפלדה

ע.: הלמדת את השאלות הכלכליות והתנאים החברתיים של המושבות העבריות? – לוק: לאו דוקא. אני יודע משהו בענין זה. – העד מאשר, כי הוא שמע שהמושבות העבריות נמצאות במשבר כספי מתמיד, אולם לא ידוע לו, כי חקלאים יהודים בודדים שמחוץ למושבות (?) נתונים באותו המצב.

החלוצים ‘פורעי מוסר’; יוקר החיים    🔗

ע.: האם המנהגים והנימוסים של המושבות העבריות הם למורת־רוח לערבים? – לוק: שמעתי שכך הדבר. – הידוע לך, שבמושבות ידועות הנמצאות בסביבה ערבית. הם מנסים ללכת בדרכים כאלו, אשר מבחינה מוסרית הן לזרא לערבים? – אינני ידע שום דבר מסוים בענין זה.

בטרטון: הועדה מבינה את העניין. אין לשאול את מר לוק בענין זה, אולם הערבים רשאים לקרוא לעדיהם ולהוכיח את טענתם זו.

עבד אל־האדי מפנה את מר לוק לדין וחשבון הממשלתי מ־1927, אשר לדבריו נאמר בו, כי העליה היהודית האמירה את מחיר צרכי החיים בא"י.

– לוק: בדו“ח נאמר כי העליה גרמה לעלית הערכים בארץ, ביחוד לגבי נכסים־לא־נדים. – הופקין מוריס: בעמוד אחר של אותו דו”ח נאמר, כי הוצאות החיים ירדו יותר מב־26 אחוז, הרי שאין ממש בטענה זו.

הממשלה וחוסר העבודה    🔗

ע.: האם הוציאה הממשלה 66,000 לא“י לסדור עבודה בשביל 840 פועל למשך ארבעה חדשים? – לוק: יש בזה שני סוגים. רשימת העבודות שאושרו בשנת 1927 ורשימת העבודות שאושרו עוד ב־1926. – החשובה שברצוני להדגיש היא זו, שבשנת 1927 היו עולים רבים מחוסרי עבודה, לא כן? – כן – ואעפ”י כן ב־1828 הכנסתם עוד 2178 איש. האם אינך סבור כי הכנסת מספר כזה של עולים יהודים מגדילה את חוסר העבודה? – לאו דוקא: הפריחה הכלכלית מתחדשת, ונעשות עבודות חדשות, לא רק של הממשלה. מדה ידועה של חוסר־עבודה מוכרחה להיות תמיד. אי אפשר לדקדק כחוט השערה, עד שלעולם לא יהיה יותר מתריסר מחוסרי עבודה. תמיד יש מספר שוטף של מחוסרי עבודה. – האינך חושב כי העליה היהודית גרמה לחוסר עבודה בין הערבים – זאת אינני יודע.

רבוי הפשעים – ופשעי המאורעות?    🔗

ע.: הואילה נא וראה, מהו מספר הפשעים בדו“ח לשנת 1924. 29,819? – לוק מעיין בדו”ח ומאשר, שמספר המשפטים בעניני פשע שיצאו בהם פסקי דין הוא 29,819 – וב־1925 היו 38,599 מעשי פשע? – כן. – וב־1926… הופקין מוריס (משסעו): אם אתה טוען טענה סיטונית כזו, יכול אתה לקחת את השנה הזאת החל מ־23 באבגוסט – ע.: הנני להוכיח כי מספר הפשעים הלך ועלה משנה לשנה. סיבת הדבר היתה, כי העולים החדשים נישלו את הפלחים ממקומותיהם. היש איזו סבה אחרת לרבוי הפשעים מאז 1919? – לוק: אחת הסבות היא קביעת פשעים חדשים ע"י חוקים חדשים. – האצדק אם אומר כי פקודת העונשים הקבוציים הוצאה לטובת היהודים כנגד הערבים? – היא נקבעה להטלת עונש, ויהי הנענש אשר יהיה.

היו"ר הביע התנגדות לשאלה, כיון שאינה לענין.

מכתב המופתי ל’טיימס'; הערבים מצטערים    🔗

ע.: אמרו כאן לועדה, כי הערבים לא פרסמו שום הודעה המביעה צער על הדם שנשפך עד שמר סטוקר אמר את הדברים לפני הועדה. הידוע לך דבר המכתב החתום על ידי המופתי, חברי המועצה המושלמית העליונה ונכבדי הערבים מ־25 באבגוסט? – לוק: כן.

היו"ר מעיר, כי מר סטוקר כבר חקר את העד בשאלה זו.

ע.: ובמכתב ששלח המופתי ל“טיימס” הלונדוני, אשר ה“טיימס” סרב לפרסמו, האם לא נזכר שהמופתי מביע את צערו על שפיכת הדמים? – לוק יש הודעה בענין זה (המכתב נתפרסם אח"כ בצורת חוברת).

מרימאן: התעודה תצורף לחומר בתור “מכתב ל”טיימס" שלא נתפרסם".

ה“פצצות” על מסגד עומר    🔗

ע.: הוגד לועדה, כי הערבים הפיצו שמועות בא“י שהיהודים זרקו פצצות ב”חארם" שבוע לפני המהומות, השמעת זאת? – לוק: אינני זוכר ששמעתי דבר כזה. – מתי שמעת בפעם הראשונה, כי נפוצו שמועות שהיהודים זרקו פצצות ביחארם? – אינני זוכר בכלל ששמעתי פעם שמועות כאלו. – היודע אתה שהוד מעלתו דרש מהועה“פ הערבי לשלוח טלגרמה לעיראק, להכחיש את השמועות הכוזבות שנפוצו לרגל המהומות בא”י? – אינני אומר שהוא לא עשה זאת; אינני זוכר, – הוגד לועדה (הכונה לדברי מרימאן בנאומו), כי זמן רב מוכרח לעבור עד שתגיע הידיעה על שפיכת דמים לערים ולכפרים שבסביבה (ומכיון שבכל מקום התחוללה הסערה בבת אחת – טען מרימאן – הראיה, שהפרעות הוכנו מראש). ואני אומר, כי הדבר יכול להעשות ב־10 דקות. אם אני נשאל אם ידיעות מתפשטות במהירות או לא, אני עונה: כן, הן מתפשטות במהירות.

תכסיסי־מספרים על החנוך; גלוי האמת    🔗

מרימאן: נשאלת למספרים בדבר החנוך? – לוק: כן. – המספרים שניתנו לך (ההקצבות לבתי הספר היהודים ולבה"ס המושלמים הפרטיים) היו נכונים כשלעצמם, ואין אני מערער עליהם. אולם העובדה היא שהתקציב הכללי לחנוך לשנת 1928 היה למעלה מ־137,000 לא“י. אם ננכה את 20,000 לא”י, שניתנו לבה“ס העברים, ישאר סך 000 117 לא”י ומעלה שהוצאו על בה“ס האחרים? – לא כל הסכום הוצא על בתי־הספר; יש לה למחלקת החנוך גם הוצאות אחרות. – זוהי עובדה. לא כן, שכמעט כל ילדי היהודים מתחנכים בבתי ספר לא ממשלתיים? – בדרך כלל כך הדבר. – בחוברת של מחלקת החנוך הממשלתית נאמר, כי רק 72 ילדים בין 21,000 תלמידים יהודים נמצאים בבה”ס הממשלתיים, האין זה עָול גלוי, לקחת את ההקצבות שניתנו לבה“ס הבלתי־ממשלתיים, של יהודים ושל מושלמים, ולאמור כי זהו מה שהממשלה נותנת לאלו ולאלו? – זו לא היתה האמת השלמה. נדמה לי, שהועדה החליטה לקרוא לפניה את מנהל החנוך ולקבל את כל הפרטים מפיו. האם לא נכון, שילדי המושלמים מתחנכים בבתי ספר ממשלתיים, וילדי היהודים בב”ס פרטיים? – זוהי הכללה נכונה. הנוסחה השניה (של העו"ד הערבי) אינה שלמה.

בזאת נסתיימה ישיבת יום ו' אחה"צ, 22 בנובמבר.

 

הישיבה השלשים וארבע    🔗

ביום השבת 23 בנובמבר היתה גם כן ישיבה אחת.

בטרטון שואל את מר דרייטון שאלות אחדות על חוק האריסות בא"י ואם חלו בנידון זה שנויים בחוק העותומני. דרייטון מזכיר ספרים אחדים על נושא זה, גם את ספרם של גודבאי ודוכן על חוק הקרקעות. הוא מבטיח להמציא לועדה את הספר הטוב ביותר בשאלה זו.

חוקי ארץ ישראל ודעת הקהל    🔗

סטוקר שואל את לוק בדבר דרך הממשלה במתן חוקים חדשים.

לוק: כאשר הממשלה המרכזית ומשרד המושבות באים לידי הסכם בנוגע לצורה ולתוכן החוקים שברצונם להנהיג, מתפרסמת הצעת החוק בעתון הרשמי לידיעת הקהל, ונקבע זמן פחות או יותר ארוך לחיווי דעת. אם העניין עלול לשמש נושא לוכוח חריף, נקבע מועד למעלה מהרגיל – חודש ימים – כדי שהקהל יוכל לחקור את השאלה ולהעיר את הערותיו והשגותיו. החוק אינו מקבל תוקף, אלא כעבור המועד שנקבע.

סטוקר: באיזו צורה מגיש הקהל את השגותיו? – לוק: בדרך כלל בכתב. במקרים מיוחדים שולחת הממשלה את הצעת החוק בצורת טיוטה למוסדות ידועים. – האם שולחת הממשלה את הטיוטה להנהלה הציונית? – יוכל היות. – הממשלה מחויבת לעשות זאת לפי המנדט. לא כן? – נכון. אתה יודע את תנאי המנדט. – האם נשלחות ההצעות גם לערבים, למען תוכל המועצה המייעצת של הממשלה להתחשב בדעתם? – אמרתי כבר כי אין בארץ מוסד ערבי הדומה לסוכנות היהודית, אבל לערבים ניתנת ההזדמנות לבדוק את החוק המוצע בדרך הניתן לכל תושבי הארץ.

זכיונו של רוטנברג    🔗

סטוקר: שאלת הטלת מסים על קרקעות התעוררה לרגל הזכיון שניתן לרוטנברג? – לוק קורא את הפקודה בנידון זה.

סטוקר: האמנם זהו הסכם בין הנציב העליון ובין החברה הזאת ולא ישר עם מר רוטנברג? – לוק: לא. – מר רוטנברג הוא כמדומני בעל המניות הראשי והמנהל המעשי של החברה? – הוא המנהל המעשי. אם הוא גם בעל המניות הראשי, איני יודע. – מר רוטנברג הנהו אזרח א“י? – כן. – מתי התאזרח? – אני יכול לברר זאת. הידוע לך אם התאזרחותו קדמה למו”מ שלו עם הממשלה או באה אחריו? – יכול אני לברר זאת על נקלה. כשאני מפשפש בזכרוני נדמה לי, כי זה היה בינואר 1926. ובכן יש להניח, כי המו"מ שקדם להסכם היה לפני התאזרחותו של מר רוטנברג? – כנראה.

סטוקר: הידוע לך אם עיינה הממשלה במחאות הערבים ביחס לחברה זו? – איני יכול לזכור מחאות מיוחדות. – אם כי לא היית בארץ, הידוע לך כי הוגשו מחאות בטרם ניתן הזכיון הזה? – אני זוכר מזמן שהייתי כאן בראשונה איזו התנגדות, אבל איני זוכר מחאות מיוחדות שהוגשו, התנגדות ודאי שהיתה. – מה היה אופי המחאות? האם עמדו על זה שהזכיון אינו לתועלת הארץ בכללה בצורה שהממשלה או הסוכנות היהודית אומרות להוציאו לפועל? – איני זוכר את טיבן המדויק של המחאות.

היו"ר: התוכל לומר לנו את סבת אי־שביעת הרצון? ההיה זה מפני שהיו תובעים אחרים לזכיון, או מפני שטענו, כי הממשלה עצמה צריכה לעשות את הדבר? – לוק: המחאות היו מפני שהזכיון נמסר ליהודים.

להלן אמר לוק, כי התלונה היחידה שהוא זוכר היא זו שנתקבלה לאחר המאורעות. בה מתאוננים פלחים, כי על אדמתם הוקמו עמודי חשמל. – סטוקר: אני מדבר על הזכיון בכלל. – לוק: זאת איני זוכר. – עיריות יפו וחיפה חתמו אילו תעודות ביחס לקבלת אור או כח מהזכיון של רוטנברג? – איני יודע, אבל ברור שהן עשו זאת.– שאלתי היא, אם היה לחץ עליהם שתקחנה אור? – איני יודע. היו לך כאן נציבי המחוזות, והם יכלו לענות על זה. – התוכל לברר את הדבר? – כן.

מרימאן: חבל שבענין הזה לא נשאל רוטנברג עצמו. כשהיה כאן. סטוקר משיג על הערה זו. – הופקין מוריס מעיר, כי סטוקר יכול היה לשאול מרוטנברג כל שאלה שרצה. – היו"ר: אם תשיג עדים לכך, שנעשה לחץ כזה, אתה יכול להזמינם. – סטוקר: כיון שמר לוק אינו יודע, אצטרך להביא עדים אחרים.

זכיון ים־המלח – מכרות־זהב לאו דוקא    🔗

אז עובר סטוקר לשאלת ים המלח: האם זה לא כבר ניתן זכיון חדש, של ים המלח, לנובומייסקי? – איני בטוח לגמרי שהזכיון כבר ניתן.– הידוע לך כי ההסכם הנו כבר למעלה מגדר הצעה? – לפי ידיעותי נחתמו רק ראשי תיבות על הצעת ההסכם. התו“מ הוא בלונדון, ואיני יודע אם ההסכם הסופי נחתם באמת. – העומד ההסכם להחתם? – אני חושב כך. – ובכן אתה מסכים, לפי כל מה שידוע לך כי ים המלח כולל אפשרויות של הספקה ענקית של אשלג ומלחים חשובים אחרים לשוק העולמי? מילא, מה שאני יודע על האפשרויות הוא, שתמיד הוסבר לנו, כי המפעל אינו בבחינת מניה של מכרת זהב. יתכן כי המפעל יהיה יקר ערך עד מאד ויתכן שלא. אין ספק ביחס למציאות המינרלים, אלא בשאלת ההובלה. – לא תהא זה גוזמה אם נאמר, כי ים המלח מכיל אשלג ומינרלים אחרים במליוני לירה או שהוא מכיל ערכים עצומים. אם רק אפשר יהיה להכינם לשימוש? – כן. – אני מניח שאתה יודע, כי כימאים התענינו לא מזמן באפשרויות של ים המלח. היו בעלי הצעה שונים, הלא היו? – כן – האם לא הוצע, כי הממשלה תקבל עליה את המפעל הזה? – לא. איני חושב – ולוא קבלה עליה הממשלה, כי אז היתה רק משלמת רבית בעד ההון ויתר הריוח היה הולך לתועלת הארץ? – כן. היו”ר: רצוי היה לראות טופס של הזכיון. איננו יודעים על מה מדובר כאן – סטוקר: הזכיון הזה נמסר בתנאים המבטיחים יתרונות עצומים למקבליו. יש לי כאן העתק השאלות והויכוחים בבית הלורדים, שבהם גם הובעו מחאות נגד מתן הזכיון? – היו"ר: הניתנה תשובה למחאות האלה? – ס.: כן.

כאן מוסרים לידי היו“ר את “הספר הלבן” בדבר ים המלח ואת הדו”ח של ישיבת בית הלורדים שבה דנו בשאלה זו.

סטוקר: אילו צעדים נאחזו ביחס לזכיון זה, ההתיעצו עם אילו מוסדות? – לוק: על אילו מוסדות אתה שואל? – ס.: הסוכנות היהודית, למשל – בטרטון: הסודרה התחרות של הצעות על הזכיון הזה? – לוק: כן.

סטוקר קורא מ”ג’ואיש כרוניקל" של 8 בנובמבר 1928 קטע בשם “זכיון ים המלח”. היו“ר: החושב אתה כי איזה מוסד ערבי בקש את הזכיון? ס.: לא ניתנה שהות לעשות כזאת. אבל הם מחו כמה פעמים. עצם מתן הזכיון איננו לפי תנאי המנדט. לפי המנדט ראוי היה שמפעל כזה יסודר על ידי הממשלה עצמה לתועלתה ולתועלת כל הארץ, במקום לתתו לחברה פרטית בתנאים כה מצוינים לחברה. אני רוצה לשאול את מר לוק שאלות אחדות ביחס לאדון זה. סבורני ששמו משה נובומיסקי? – לוק: איני יודע. האם אזרח ארץ ישראלי הוא? כן. דומני שהתאזרח ב־1926. – לפי שידוע לך. ההתנהל מו”מ גם עם קבוצות אחרות? – אני חושב כך –ולא יצא כלום מהמו“מ? ומשקבל נובומיסקי את האזרחות הארץ ישראלית. בא המו”מ לידי תוצאות? –כן – הידוע לך מאין בא נובומיסקי? – מסיביריה. – הידועים לך יחסי מאיור טולוק ונובומיסקי? האין מאיור טולוק “יצור” של נובומיסקי, העושה כל מה שזה רוצה? (צחוק) – איני יודע.

פרידי מציג הרבה שאלות ללוק בשאלת ההסתה בעתונות הערבית. מרימאן קבע, כי העתונות הערבית הרבתה לשסות ולהסית ובמקרים רבים היתה חובת הממשלה להגיב על זה. דעת פרידי היא, כי הממשלה היתה צריכה, בטרם תחליט על פעולה בענינים כאלה, לשאול בדעתם של פקידי המשפט. לוק מסכים לזאת.

מרימאן טופח על פני הממשלה    🔗

מרימאן קם ואומר כי היא רוצה לציין שבמשך 8 – 9 חדשים היתה בעתונות הערבית הסתה ממין ידוע. הוא הביא 5 דוגמאות מתאריכים שונים במשך 8 החדשים הללו, והוא קובע בפני לוק, כי הממשלה לא נקפה אצבע כלפי כל המקרים האלה. ההסתה הזאת היתה מכוונת לשסות את האוכלוסים הערבים, שהיהודים מתנקשים במסגד, הממשלה לא הפסיקה אף עתון אחד, היא גם לא פרסמה כרוז ולא השתמשה בכל צנורות ההשפעה שבידיה, כדי להודיע לאוכלוסים הערבים, כי הידיעות האלה הנן כוזבות. וכה ניתנו מהלכים לידיעות וכתוצאותן באו מעשי האכזריות.

היו"ר: אבל עליך להוכיח שמבחינה משפטית אפשר היה לתבוע לדין מפני הסתה כזו. – מרימאן: כשאגיע לענין אעשה זאת.

אחרי זה קרא מרימאן את החוק הדן בהסתה. הוא קובע כי פורסמו דברים, שכונתם ברורה: להביא לידי מהומות בין עדות דתיות שונות. המאמרים האלה עוברים על החוק.

להערה אחת של פרידי משיב מרימאן: כשדברתי על דרישת ערבות מעתון למפרע. אמרו לי, כי דבר זה אינו אפשרי חוץ מבדרך המשפט. אני לא שמעתי אף פעם התנגדות לכך, שלממשלה הרשות להפסיק את העתונות המפרסמת דברי הסתה. ואחרי כל זה הלא היתה לממשלה אפשרות לפרסם כרוז, שיכחיש את הכזבים שנפוצו, ולאסוף את השייכים ולדרוש מהם להפסיק את הפצת הכזבים, כי כזבים הם. כל אחת מהדרכים האלה היתה גורמת להפסקת הטבח.

מוריס: מר פרידי, הלא קבלת קטעים של עתונים שונים מחדשי יאנואר ופברואר ש. ז. אופי המאמרים אינו מוטל בספק. אולי תענה הממשלה מדוע לא הפסיקה את העתונים ההם בגלל המאמרים האלה?

פרידי קורא מקום ידוע ב“אל ירמוק” (אורגן החוסיינים בחיפה) בנוגע לשאיפות היהודים בשטח המסגד ואומר: אם דברים כאלה נתפרסמו, ויש אומרים, כי צריך היה להפסיק את העתון, זהו ענין לבירור מפורט. ההצעה השלישית היא שהממשלה היתה צריכה לפרסם כרוז, כי היהודים אינם חומדים לעצמם את שטח המסגד. איזו סמכות יש לממשלה להגיד כזאת?

מוריס: מה שאתה אומר יכול להחשב כתשובה על השאלה!

מרימאן: האמנם אומר ידידי, כי הממשלה לא ידעה. אם היהודים חומדים או אינם חומדים את אחד המסגדים הכי קדושים של האיסלאם!

לוק מאשר כי מאז פרוץ המהומות הופסקו עתונים אחרים.

פרידי: ראית את עתונות שני הצדדים, האם תהיה נכונה ההשקפה הכללית, שכולם מועדים להיות מסיתים? – לוק: אני חושב ככה.

נמצא “המסית המסוכן”: ד"ר קלויזנר    🔗

פרידי קורא אחרי זה מתוך מאמרו של פרופסור קלויזנר ב“פלשתין ויקלי”, שם המאמר: “אהבה או שנאה”. פרידי שואל את העד. אם הוא חושב את המאמר הזה להסתה? – לוק עונה בחיוב. מוריס שואל את העד. אם סוג מאמרים כזה הובא לתשומת לבו במשך הזמן מתחילת השנה עד סוף אבגוסט? – לוק עונה בשלילה.

מרימאן: האם לא הוטל על נציבי המחוז להמציא עתונים כאלה למי שהוא אחראי? – לוק: הם היו עושים זאת לוא חשבו את הדבר לנחוץ.

פרידי קורא תמצית של מאמר שנתפרסם ב“פלשתין ויקלי” בו מוּשוה הממשלה הבריטית לממשלה הצארית. פרידי קורא לזה דוגמה של חוסר־אחריות של עתונות בארץ הזאת.

לוק מאשר שכונת המאמר הזה היא להבאיש את ריח הממשלה.

פרידי: אני רוצה לשאול, מר לוק. אם תסכים לדעה כי חובת הממשלה היא לפרסם כרוזים בנוגע לכונות ההנה“צ. הועה”פ הערבי או ועד פועל אחר? – לוק: לא. – או שעל הממשלה להוציא כרוזים בנוגע לשאיפות ומאויים של העדה היהודית או עדה אחרת? – לא. – לוא עשתה הממשלה הארץ־ישראלית ככה היתה מקבלת על עצמה אחריות? – כן. – לוא פרסמה כרוז. החושב אתה. כי יכולת להגדיר בדיוק את רצון ההנה“צ – לא – והטוענת ההגה”צ בשם כל העולם היהודי הדתי? לא. וגם בנוגע למה שהעם היהודי תובע (על יד הכותל), או אינו תובע, לא היה ביכלתך לאמור דבר מדויק? – לא. בישיבה זו נגמרה חקירת לוק הפומבית. לוק העיד בעוד ישיבה אחת סגורה ביום 25 בנובמבר אחה"צ.

 

ישיבת השלשים וארבע    🔗

אחרי שבישיבה זו גמר לוק את עדותו הממושכת, כפי המסופר קודם, נקרא להעיד ד"ר מיכאל א. שאמאס, רופא ערבי נוצרי.

סילי: אתה רופא בירושלים וגמרת את הקולג' האמריקאי בבירות והיית בירושלים בעשרים ושלשה באבגוסט, הזוכר אתה היכן היית קרוב לחצות היום?

רופא ערבי היודע הכל בדיוק    🔗

שאמאס עונה, שהוא היה במשרדו בשעת הצהרים. המשרד נמצא על יד הדואר. בצהרים יצא ממשרדו והלך לביתו ברחוב החבשים. הדרך הביתה נמשכה משבעה עד עשרה רגעים, ולכן הגיע הביתה בשעה שתים עשרה ועשרה רגעים. הוא ישב לאכול את ארוחת הצהרים ושמע רעש מבחוץ. הוא נגש למרפסת, שממנה אפשר לראות את הרחוב. זה היה בערך בשעה שתים עשרה ומחצה. הוא ראה כשלושים או כארבעים איש רצים ברחוב בדרך למאה שערים ובידיהם מקלות ואלות. מכיון שהנשים בביתו עצבניות חזר לגמור את ארוחתו. אחרי כן יצא שוב למרפסת. במרחק של מאתים מטרים ראה ברחוב למטה שני אנשים סוחבים דבר־מה על המרצפת. בראשונה חשב, שזהו שק, אבל אחר כך נתברר לו, שזה אדם. הם סחבו אותו ברגליו, כשפניו היו למטה, וצעירים אחדים הכו אותו. הוא העד, גער באנשים והם עזבו את האיש וברחו. היהודים היו מן הטפוס של חלוצים. הוא מכיר היטב את היהודים המקומיים. הוא חכה שלשת רבעי שעה בערך, ואחרי כן הניע האיש שנשאר על מרצפת ברגלו. העד נתן לו קצת מים, ושאל אותו, מי הוא, והוא ענה לו שהוא מושלמי. העד מתאר את הפצע של הערבי ואומר, כי היה לו שבר בראשו. בינתים באה עגלה שנהג אותה יהודי והוא בקש מאת היהודי לקחת את האיש לבית חולים. הם לקחו את הפצוע ל“הדסה”. מכיון שהיהודי פחד לנסוע לבית החולים הממשלתי. הפצוע נתקבל ל“הדסה” בשעה 1.40 אחר הצהרים.

נגמרה חקירת העד ע"י סילי וסיר בויד מרימאן התחיל לחקור אותו

מרימאן: ד"ר שאמאס, רצוני לבאר בדיוק את זמן המאורע. קודם שהסתכלת ברחוב היה שם רעש ומשום כך הלכת לראות מה נעשה שם? – שאמאס: כן.

מרימאן: הראית אנשים רצים ברחוב? – שאמאס: ראיתי אנשים שרצו ברחוב, ולכולם היו מקלות. אני סובר, שהללו היו יהודים. – ההיו כולם יהודים או רובם? – כולם.

הרופא רוצה להוכיח שההרוּג הראשון היה ערבי, ולא מצליח    🔗

מרימאן: ד"ר שאמאס, האם היה זה אחד הדברים הרגילים להתרחש בשעה שאתה סועד את סעודתך. כשהצצת החוצה אחר הארוחה ראית, כי סוחבים את האדם. בפעם הראשונה הצצת בחלון בשעה שסעדת, בזמן הסעודה ממש. האצדק אם אומר, כי למן הרגע שבו ראית את האדם מוכה ומושלך ברחוב עד הרגע שירדת בו לראות את האדם. עברו שלשת רבעי שעה? ש.: כן. – כמה זמן עבר למן הרגע שבו ירדת לראות את האדם ועד שעצרת את האוטו? – קרוב לעשרים רגע. – במשך הזמן הזה בדקת אותו, ומשער אני שהשקית אותו מים. יוצא, איפוא, שבסך הכל התמהמהת קרוב לשעה וחמשה רגעים מזמן שראית שמכים אותו. הנכון הדבר? – כן. – כמה זמן נמשכה הנסיעה לבית החולים? – רגע אחד.

מרימאן: עכשיו יש ברצוני לשאול אותך, ההיתה לך סבה כל שהיא שתשים לב לחשבון הרגעים בזמן ההוא? – שאמאס: הרביתי להסתכל בשעוני, מפני שאבי לא חזר עוד הביתה. – הדבר היה בשעה שסעדת את ארוחת הצהרים. אולם בצאתך את בית החולים “הדסה” ההיתה סבה מיוחדת לכך, כי תסתכל בשעונך לראות את השעה? – לא. עשיתי זאת סתם.

מרימאן: ד"ר שאמאס, אני מודיע לך, כי אדם זה הובא לבית החולים “הדסה” בשלש ולא בשתים חסר עשרים. – העד: נראה לי שאין זה נכון.

היו"ר מטיל ספק בדברי העד    🔗

היו"ר: הבטוח אתה, כי שלשת רבעי שעה עברו למן הזמן שבו הופל האדם ועד שהתחיל לנוע. נראה לי, כי זמן זה ארוך ביותר. – שאמאס: אמנם, ארך הדבר קרוב לשלושת רבעי שעה, אדוני.

היו"ר: אני משער שהיית נרגש? – שאמאס: כן אדוני.

הארי סניל: אבל אילו ידעת שהאדם שותת דם. היית מקדים לצאת?

– הד"ר: כן, אדוני.

הישיבה ננעלה בשעה אחת אחה"צ, בשבת 23 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים וחמש    🔗

בראשית ישיבת 25 בנובמבר בבוקר קם מר סטוקר והביע בשמו, בשם מר סילי ושאר עורכי הדין של הצד הערבי, את צערם ודאגתם העמוקה לרגל ההתנפלות על מר נורמן בנטביטש, היועץ המשפטי, ביום אתמול כולם, אמר מר סטוקר, מזועזעים עד עמקי הנפש ומלאים רחשי תודה, כי ההתנקשות נכשלה¹⁶,

השתתפות לבנטביטש מכל צד    🔗

מר סטוקר הוסיף כי הועה“פ הערבי הביע את ההרגשות האלה טלגרפית לנציב העליון והבוקר ביקרו חברי הועה”פ את מר בנטביטש בבית החולים.

פרידי הביע גם הוא את רגשי הזועה שלו ושל הממשלה.

מרימאן הוסיף בשמו ובשם חבריו כמה מלים נרגשות.

היו"ר, בדברו בשם הועדה, קרא להתנקשות – “פשע נורא, מתועב, מרושע ואוילי”. מעשים כאלה אינם יכולים להועיל לעדה אשר לה המתנקש שייך. להיפך, הם עלולים רק להזיק לעניין של הועדה הזאת בעיני העולם כולו. הוא הוסיף, כי המעשה לא ישפיע על עמדת הועדה עצמה הסבורה, כי זהו מעשה אוילי של אדם בלתי אחראי ולא פרי הסתה.

מר הרברט בנטביטש, אביו של היועץ המשפטי, ציוני זקן מלונדון, מידידיו של הרצל, היה נוכח אותה שעה באולם הועדה (לשעבר היה מר בנטביטש האב, עורך דין ותיק, שותפו של מר סטוקר בעסקי פרקליטות).

עדוּת הערבים מתחילה    🔗

הועדה ניגשה לשמוע את עדי הצדדים, לאחר שפרשת העדות הממשלתית נסתיימה. אכן נשמעו כבר שני עדים משני הסוגים האחרים – פון וייזל ושיאן – אולם אלה נקראו שלא בתור, מתוך סיבות מיוחדות. בישיבה זו נפתחה שורת העדים המוזמנים מצד הערבים. הועה"פ הערבי פתח את פרשת עדותו בהזמנת שלשה פקידים ממשלתיים, שמטרת הראשון – ליס –היתה להוכיח כי היהודים הם שהתגרו בערבים, ושני האחרונים – מודי ואנטוניוס – ביקשו להראות עד כמה עמלו נכבדי הערבים בהשקטת הרוחות.

ישׁר מזנזיבאר בא הפקיד הבריטי ליס    🔗

נקרא להעיד מר ליס, קצין האזור, אנגלי. בתשובה לשאלותיו של סילי מודיע העד, כי הוא הגיע ירושלימה בקיץ זה ישר מזנזיבאר. לפיכך הוא יודע ערבית. תפקידו היה לעמוד במגע עם כל הכפרים במחוז ירושלים לערוך חקירות ולהשגיח על המחוז בכללו, בין 14 ל־17 באבגוסט הוא נתבקש ע“י מר קאסט, שהיה אז מ”מ המושל, לסייר את העיר לשם משמר, ביחוד בשטח ה“חרם”. תפקיד מסוים לא היה לו. במשך אותם הימים לא ביקר בשום כפר.

סילי: הנודע לך ב־17 באבגוסט דבר המקרה שגרם למותו של מזרחי? – ליס: אני שמעתי את זאת באותו היום בין 3 ל־3.30 אחה“צ. זכורני, שהידיעות הראשונות שהגיעו היו לא רשמיות, אלא רק שמועות בלבד. מצאתי כי יהודי אחד וערבי אחד נפצעו קשה. 11 יהודים נפצעו פצעים קלים – 3 ע”י השוטרים ו־8 ע“י ערבים, 15 ערבים נפצעו קלות, כולם ע”י יהודים. מספרים אלה קבלתי באותו ערב ב־8.30 במשרד המשטרה.

סילי: החקרת בדבר המקרים שהביאו לידי התגרה? – ליס: בבואי לתחנת המשטרה במאה שערים אמרו לי השוטרים הבריטיים שהיו שם, כי היתה קטטה בשדה כדור הרגל הסמוך. יהודי נדקר וערבי נאסר לרגל זה. המון יהודי התנפל על האסיר ועל השוטרים בני לויתו. תוך כדי התנפלות נפגע האסיר, ושוטר בריטי אחד נפצע בראשו עד זוב דם.

“רע למדי”    🔗

ההיית על יד הכותל ב־15? – זכורני שהייתי אותו בוקר במשרד השריעה (בית המופתי) המשקיף על פני הכותל. איני זוכר זאת בדיוק. דומני שהלכתי יום קודם אחרי ארוחת הערב. בערב לא ראיתי שום דבר מיוחד, אולם למחרת בבוקר היתה שם מתיחות רבה.

להלן מספר ליס, הכל בתשובה לסילי, כי ב־16 באבגוסט (שבת) היה על יד הכותל בין 2 ו־4.45 אחה"צ: כל הזמן הזה ישב במבוא הרחבה. ראה שם המון רב, כולם יהודים, איך התנהגו? “רע למדי”, היו שחתפללו והשאר התהלכו אנה ואנה. במקרים אחדים, כשערבי רצה לעבור, הצטופפו מיד סביבו, הרושם שלו היה שהם מבקשים להם תואנות. הוא שמע יללות־חתול למכביר בשעה שהמואזין קרא לתפלה. מיד שגמר המואזין פסקו היללות. הדבר היה בשעת תפלת אחר הצהרים (מנחה?). בנוגע ליהודי אחד, שנראה כאדם מאיים, אמר לו מאיור הארינגטון, אשר אף הוא היה שם, כי אם יאריך יהודי זה את שהותו שם ויוסיף להתנהג כקודם, יהיה צורך לשלחו מהמקום.

למה רגשו יהוּדי מאה שערים    🔗

באותו יום עצמו – המשיך ליס את עדותו – כשעזב את רחבת הכותל, הלך למאה שערים. מצא את הרחוב סביב תחנת המשטרה מלא המון יהודים נרגשים, כחצי תריסר שוטרים רוכבים עברו בתוך ההמון לחצוץ בינו ובין תחנת המשטרה. שם שמע על מעשה הדקירה בשדה כדור הרגל. לאחר שהיה שם רגעים מספר, בא אליו יהודי ואמר, כי ארבעה ערבים יורים מרובים בככר הרחבה שבקרבת המקום, ששמה מחניים. לקח אתו שני שוטרים בריטיים והלך שמה. לא שמע יריות, אבל ראה המון יהודים שנקהלו שם. אחד היהודים יצא לקראתו ובהצביעו על בית אחד אמר כי בתוכו ישנם ארבעה ערבים עם רובים. הלך שמה עם השוטרים ולאחר קושי־מה הוכנס פנימה. מצא רק ערבי עם אשתו. בבית לא היה כל נשק. הערבי בקש את עזרתו, כי פחד מההמון שנקהל סביב הבית. יחד עם השוטרים עזר לערבי ולאשתו להסתלק מהבית. לקחו אותם באבטומובילים והורידום על יד בית היתומים הסורי (שנלר).

ליס יוצא להרגיע את הכפרים השרויים ב"פחד    🔗

בליל ה־17 (מוצאי שבת) נמצאו במאסר אנשים אחדים, כולם ערבים. משום זה היתה התרגשות יתירה מצד אחד, ולכן הוחלט שלמחרת בבוקר הוא (ליס) יצא לכפרים ויסביר לפלחים מה שקרה, כדי למנוע גוזמאות; תפקידו היה להגיד להם כי היתה קטטה, וכי במדת האפשרות – אלה שנאסרו יוצאו לחפשי בערבות. וכן הלך לכפרים אבודיס וליפתא. בבוקר יום ה־18 באבגוסט בא לאבודיס ומצא שכבר הקדימוהו. אנשי הכפר ידעו כבר מכל מה שקרה. אף על פי כן, עמד וסיפר להם את הכל מחדש, נראה היה שנחה דעתם. לרבים מהם היו משפחות בירושלים והם שאלו אם אין לחשוש לשלומם. הבטיחם, כי לא יאונה להם כל רע, והבטיח להוציא מירושלים את אלה אשר תהיה להם סיבה לחששות. כשיצא מהכפר, פגש רבים מהקרובים הירושלמיים האלה יוצאים כבר את העיר. אחרי זה לא היו לשלטונות שום צרות מצד אבודיס.

תלונות ה“ג’נטלמנים” מליפתא על היהודים    🔗

מאבודיס הלך העד לליפתא. לא נכנס לתוך הכפר, אלא עמד על יד הבית שבראש הגבעה – בית הועד של האגודה המושלמית־נוצרית בליפתא. היו שם כמה מאות אנשים שנתכנסו לאספה. קצין המשטרה עמד אותה שעה וסיפר להם את אותם הדברים שהוא סיפר לאנשי אבודים. אנשי הכפר התאוננו, כי יהודים התנפלו על קרוביהם בשעה שאלה נכנסו לשכונת מאה שערים למכור את הירקות. הם היו נרגשים יותר מאנשי אבודיס מפני ההתנפלויות האלו.

כשיצא מליפתא, כתב מר ליס את הרצאתו על שני הימים האלה והגישה למר קאסט. בפעם השניה הלך לליפתא ב־22 באבגוסט. מצא שם רק אנשים מעטים, רוב הגברים היו מחוץ לכפר. נשארו רק הזקנים. אנשים שקטים. היו נרגזים, מפני שקודם אמר להם, כי אין להם מה לחשוש. אולם הם התאוננו, כי בכל פעם שנזדמן להם לעבור בשכונה יהודית – התנפלו עליהם, אמרו שסבלנותם הגיעה עד קצה הגבול, ואם הממשלה לא תגן עליהם – יגנו על עצמם.

טענות־אמת…    🔗

מר ליס אמר כי הדברים הדאיגו אותו, משום שהבין כי יש הרבה מן האמת בטענותיהם. הם אמרו לו, כי כל יהודי שכונת מחנה יהודה בירושלים מזויינים. הם דרשו לחפש נשק באותה שכונה. הוא אמר להם שוב, לא להתרגש ואם יקרה להם מה – לפנות מיד למשטרה ולבקש עזרה. יום־יום שמע תלונות, כי נשים שהביאו ירקות העירה – היו מפזרים את ירקותיהן ואומרים להן לדרוש פצויים מהמופתי. ידועות לו שתי פגיעות שנודעו לשלטונות – ערבים שהוגשה להם עזרה בבתי חולים לפני ה־23. הוא הרגיש כי היה יסוד רב לתלונות הערבים. בבוקר ה־18 הוא מסר את התלונות האלו למר קאסט. יתכן שחזר עליהן אחר כך גם בעל פה.

“ערבים נתפסים – ויהוּדים לא!”    🔗

מספר אסירי הערבים ב־17 (מעשה מזרחי) היה רב ממספר היהודים האסורים, משום שלא עלה בידיהם לתפוס את היהודים, אבל את הערבים הצליחו לתפוס, נתברר, כי אין טעם למאסרים של רוב הערבים האלה והם הוצאו לחפשי ע"י המשטרה בלי כל תנאים.

כשחזר מליפתא, הלך לתחנת המשטרה במאה־שערים. סיפר מה ששמע על הנשק שבידי היהודים. אולם במשטרה אמרו לו לא לדאוג, מפני שידיעות כאלו מגיעות אליה לעתים קרובות. אמרו לו, כי הם מתחקים אחרי כל מקרה של התנפלות יהודים על ערבים.

“יהודים רוסים ופולנים” במקור־חיים    🔗

ב־19 באבגוסט הלך ליס אל השכונות היהודיות “מקור חיים” ו“נוה יעקב”. התושבים ב“מקור חיים” אינם יודעים ערבית – הם רוסים ופולנים! – עליו היה להשתמש בתורגמן. הם היו שקטים ולא הביעו שום תלונות. ב“נוה יעקב” לא מצא שום איש מבעלי חשיבות, חוץ מבנו של אחד, בן 17. גם שם לא התאוננו על שום דבר. ב־20 באבגוסט נסע ליריחו. ב־22 סבב במכוניתו על יד שכונת “מחנים”, לא ראה איש בסביבה. בערב 22 באבגוסט הלך לראי־נע. ברחוב יפו ראה המון יהודים שלא כרגיל, רובם מהדור הצעיר, כשהם מתהלכים חבורות־חבורות. נראו בעיניו כמתגרים בהליכותיהם, ראה משמר שוטרים בריטיים ושאל אותם אם קרה דבר. ענו, כי אינם יודעים כלום, אבל בדעתם להמתין ולראות אם היהודים יעשו מה. אותה שעה לא היה שום דבר מדאיג.

ב־23 באבגוסט נשאר במטתו, כי נקע קרסולו. ב־24 בבוקר הלך לאסוף את רשימות הקרבנות בבתי החולים (ליס רצה לקרוא מספרים מתוך יומנו, אבל הועדה החליטה, כי אין צורך בכך).

האספה בבית המושל    🔗

ב־24 באבגוסט אחה“צ נוכח העד באסיפה אצל המושל. נוכחו: המופתי מוסא כאזים פחה, דג’אני וראגיב נאשאשיבי, ניתנה פקודה למוכתרים של הכפרים הסמוכים לירושלים להופיע אצל המושל, אבל בטרם ידבר אליהם, קרא את ארבעת הנכבדים ואמר להם, כי הוא רוצה לנזוף במוכתרים ורוצה שהנכבדים האלה יוכיחו, שהממשלה והנכבדים אינם מסכימים לפעולתם. המופתי דרש לקרוא גם למנהיגי היהודים ולהשמיע את הדבר הזה גם באזניהם. המושל ענה, כי שבת היום ואי אפשר להשיג אותם ע”י הטלפון. אז עזבו הנכבדים את חדרו של קית־רוטש ויצאו אל האולם, מקום שם נאספו המוכתרים. אחד הנכבדים פנה אל המוכתרים ואמר להם להתנהג כשורה, והממשלה תגן עליהם. בהמשך הנאום נשמעו קריאות מפיות המוכתרים, כי הם אינם מרוצים. כיון שלא הוגנו במדה מספקת. המופתי פנה אליהם בלשון “אחַי”. הוא הצליח להשקיטם ואמר להם למלא אחרי ההוראות. הם היו משוכנעים, כי הממשלה מגינה על עניני הערבים. גם מר קית־רוטש דיבר אליהם.

“לא ידוע מי שהרג את חסידי צור באהר”    🔗

למחרת שמע על מקרה הריגת ערבי אחד ופציעת שני בעת שלוו יהודים בחזרה מהכפר צור־באהר לירושלים, הוא ספר על מקרה שני כשהיהודים זרקו אבנים בו בעצמו, בשעה שעמד עם מוכתרים אחדים. הוא אימת את העובדה ע"י עדות שגבה מפי שני יהודים שנאסרו. המוכתרים אמרו לו: אתה רואה? הנה אתה פקיד בריטי וגם אותך הם רוגמים!

כאן קרא ליס את הצהרת היהודים שניצלו על ידי ערבים מכפר צור־באהר והובאו בלויתם לתלפיות.

בתשובה על שאלת היו"ר, אומר ליס, כי לדעתו לא ידוע מי שהרג ופצע את הערבים האלה.

סילי: התוכל להגיד לנו מה שראית ב־24 באבגוסט מצד היהודים שעמדו ברחובות שבקרבת מאה שערים? – ליס: זה היה ב־25. הלכתי ברחוב מאה שערים אחרי השעה האסורה. הרחוב היה מלא יהודים, מזויינים מקלות צנורות ברזל וכו'. מכיון שזה היה אחרי השעה האסורה הברחתי את האנשים אל בתיהם. מסביב לא היו ערבים. אם כי האנשים כי האנשים נכנסו לבתים. היו חוזרים ויוצאים. לקחתי מהם מקלות אחדים וכיוצא בזה.

בבית נאשאשיבי: הרוגים בדרך בית־לחם    🔗

ליס ממשיך ומודיע, כי ב־26 באבגוסט מסרו לו בשם ראש העיריה כי בית נאשאשיבי אשר ברחוב החבשים נשדד. כשבא לשם מצא כי הבית היה למשיסה והכל היה מוטל ומפוזר על הרצפה, נמצאה שם מכונית משוריינת עם שוטרים בריטיים והם עזרו בסידור הבית. לפי בקשת ראש־העיריה. הוציאו מתוך ההפכה מספר חפצים והעבירום אל ביתו השני, בתשובה לסילי אומר ליס על סמך רשימותיו, כי ב־26 באבגוסט קיבל הודעה מאת מר הורוביץ, כי ערבים הורגים יהודים בעיר העתיקה, בקרבת הפטריארכיה, אבל החקירה הוכיחה כי הידיעה הזאת היתה מחוסרת יסוד.

סילי: הראית בלכתך לבית נאשאשיבי סימני־נפט? – לא. אבל במשך היום נתקבלה ידיעה, כי כמות גדולה של נפט הובאה אל בית קרוב וחששו לשריפת הבית.

ב־27 באבגוסט קיבל ליס ראפורט, כי שני פלחים נהרגו ביריות בכביש בית לחם. כן שמע על איש שנזרקה בו פצצה. הודיע על כך עורך העתון בבית לחם (עיסא בנדק, עורך “צות אל שעב”. סוכן החוסיינים בין הנוצרים).

היו"ר: האם חקרת את הראפורטים האלה? ליס: הם באו כה תכופות שלא הספיק לי הזמן. – ובכן אין אתה יודע אם השמועות נכונות או לא? – אני בטוח בנוגע לאחד שנהרג. – האינך יודע אם זה היה בעת שהתקיפו את היהודים או לא? – אינני יודע.

להלן מודיע ליס, כי הערבים נזדעזעו כששמעו את דבר ההתקפות על נשים וילדים ערביים.

מרימאן חוקר את העד ומתקבלת תמונה אחרת לגמרי    🔗

בתשובה לשאלותיו מודיע העד. כי הוא נמצא בארץ רק מחודש מאי! ובא הנה מזאנזיבאר. הוא מדבר ערבית.

מרימאן: אתה חושב, כי ערבית היא הלשון שבה אתה צריך להשתמש ביחס שבינך ובין מוכתר של כפר יהודי, ואתה חושב לדבר בלתי רגיל אם הוא אינו יכול לדבר בשפה הזאת? – ליס: כן. – את הערבים? – כן. – ואינך אוהב את היהדים? – לגמרי לא, אדוני רצוני לומר, אין זה נכון להגיד כי אינני אוהב את היהודים. – אני מסיק שאתה אוהב את תושבי ליפתא? – לא ביותר; לא כמו את תושבי הכפר אבודיס. – קבלת הרבה ראפורטים? כולם של ערבים נגד יהודים? – כל הראפורטים כאן. יכול אתה לעיין באיזה ראפורט שתרצה. – האם לא שימשו הראפורטים שלך שנמסרו אחר כך למושל, נושא של ראיון עם הנציב העליון? – היה לי ראיון עם הנציב העליון, אבל איני זוכר, אם תכנו היה דוקא הנושא הזה. – אחרי זה הועברת לעבוד במזכירות, ומשם הועברת שוב אל מחלקת העליה? – כן.

מרימאן: בידינו תזכיר של הועה"פ הערבי בתשובה למנשר אחד של הנציב העליון. (מרימאן קורא קטע מהתזכיר, הקובע כי תושב מכפר צור באהר, שהחסה יחד עם קרוביו למשך שלשה ימים יהודים אחדים. ליוה אותם ביום הרביעי עד שהגיעו למחנה הצבא בתלפיות. אז שיסו היהודים את אנשי הצבא, ואלה ירו בערבים).

מרימאן: ההתכוונת להביע את הגירסא הזאת בעדותך? – ליס: לא. – האם לא נכון שהיהודים האלה היו חברים לעבודה של הערבים האלה במחצבה אחת, והם עבדו בבנין בית הממשלה החדש? והאם לא נכון, כי כאשר הערבים החזירו את היהודים לתלפיות הלבישו אותם בגדי ערבים? – שמעתי, כי כך היה. – אין ספק, כי משמר הצבא הוא שירה על הערבים האלה? –אני חושב שכך היה. האם לא עובדה היא כי הערבים אחרי עזבם את היהודים, שבו הביתה כשהם נושאים בידיהם בגדי היהודים (כלומר: הבגדים הערבים שהלבישו בהם את היהודים), וכי הצבא חשב אותם בטעות לאנשי שוד ולכן ירו בהם? – זה אפשרי מאד. – למה לא הסברת זאת? – העובדה החשובה היא שערבי נהרג, ולא חשוב על ידי מי.

בתשובה על שאלות מרימאן עונה ליס, כי אינו זוכר שהיה על יד הכותל ב־16 באבגוסט, יום ההפגנה הערבית.

מרימאן שואל את היו“ר, אם במקרה שלא יחקור את העד בנוגע לפרטי עדותו על יום 17 באבגוסט, אם זה לא ייראה כאילו הוא מודה בהם? הוא קובע, כי לפני הועדה נמצאים הראפורטים של המשטרה ושל ה”ה בינה וברגמן, אשר הוגשו ע"י מר פרידי. בראפורטים האלה הוא מודה.

היו"ר עונה למרימאן. כי אם לא יחקור את העד בנוגע לפרטי עדותו על 17 באבגוסט לא ייחשב לו הדבר כהסכמה מצדו.

מרימאן: ביחס לאספת 24 באבגוסט. המוכתרים לא הסכימו לכל מה שאמרו להם הנכבדים? – ליס: נכון. – האם אמר מישהו מהמוכתרים בערך ככה: “אם אתה אומר לנו להיות שקטים ולבטוח בממשלה, אין זה דומה למה שאמרת לנו לפני זמן”? – איני זוכר, שאמרו דבר דומה לכך.

בזה נסתיימה חקירת פרימאן.

בתשובה לפרידי אומר העד, כי הוא מסר את הראפורטים שלו למשטרה. יש שמסר גם בעל פה. אמרו לו, לא להיות נרעש, כי תמיד הם מקבלים ראפורטים על אנשים בעלי נשק. לפי ידיעותיו עשתה המשטרה את אשר היה ביכלתה.

סגן המזכיר הראשי, סידני מודי, מעיד    🔗

העד הבא אחרי ליס היה סידני מודי, אנגלי, עד הערבים. הוא משיב לסילי, כי הוא הנהו אחד מארבעת סגני המזכיר הראשי. ב־23 באבגוסט הודיע לו מר קית־רוטש טלפונית, כי על יד משרדו פרצו מהומות, אבל המשטרה שליטה היטב במצב. זה נמסר למשרד הראשי של הממשלה. בינתים החלו להתרחש דברים גם על יד משרדו הוא. המון גדול התאסף מול שער שכם והם היו נרגזים לאין שעור. מר לוק ביקש ממנו להרגיע את ההמון. בצאתו מן הבית פגש את צובחי אל חדרה. חבר הועה"פ הערבי. מודי בקש את עזרתו, אבל נוכחו, כי לא יוכלו לפעול מאומה. האנשים לא ידעו אותם וחשדו במודי, כי הוא יהודי, הוחלט ללכת אל המופתי ולבקש את עזרתו. בדרך אל משרדי המועצה המושלמית הם עברו על יד חבורות גדולות של ערבים מזויינים במקלות, אלות ומוטות.

“המופתי עוזר להרגיע את הקהל”    🔗

המופתי הבטיח ללכת אתם, אבל ביקש מאת מודי להסביר לממשלה שיש להמנע מלירות בקהל, שאם לא כן – תבוא התקפה חמורה מאד. הם שבו אל שער שכם שההמון עודנו שם. המופתי ניסה לפנות אל הקהל, אבל קשה היה לו להשמיע את דבריו, תוכן דבריו היה: “הממשלה אחראית לדמי הערבים, שובו לבתיכם בשלום!” הדברים לא השפיעו על הקהל שהיה מחוץ לשליטה. הקהל היה במצב של קצף וצעק כל מיני צעקות כמו: “היהודים הרגו את אחינו במאה שערים”. הקהל הוציא מתוכו איש מכוסה דם, וכאשר המופתי אמר שהממשלה אחראית לדמי הערבים, שאלוהו: “מי אחראי לזה?”. היה ברור שאין לעשות שם דבר, המופתי הזמין את הקהל להפגש עם העד ועם המופתי במשרדי המועצה המושלמית. הוא והמופתי סוללו להם דרך בקושי בתוך ההמון והלכו בדרך יריחו אל משרדי המועצה המושלמית. זמן מה אחרי זה הוא שב עם צובחי אל חדרה והודיע על הכל למ"מ הנציב, מר לוק.

מרימאן: את הידיעה הראשונה קבלת בשעה 12 בערך? – מודי: כן. – ראית את מר לוק, שוחחת עם צובחי אל חדרה, הלכת אל העיר העתיקה? הלכת אל המועצה המושלמית. שוחחת עם המופתי ואחרי זה שבת ברגל עם המופתי? – כן. – כל זה קרה לפני נאום המופתי? – כן. – ודאי עבר זמן רב עד ששבת? – לא יכול היה להיות מאוחר מ־1 ורבע. – כלומר, שעה ורבע אחרי הידיעה הטלפונית הראשונה? – כן. – אמרת, כי המופתי אמר לך להסביר לממשלה את הצורך לא לירות בקהל? – כן הוא חזר על זה פעמים אחדות. – האם מסרת זאת למר לוק? – מסרתי.

בתשובה על שאלת פרידי אמר מודי, כי הוא מסר למר לוק את שליחות המופתי מיד אחרי שובו אל המשרד. זה לא יכול להיות מאוחר מהשעה 2. הוא אינו יודע אם ניתנו על זה הוראות או לא.

ג’ורג אנטוניוס מתחיל את עדותו    🔗

נקרא להעיד ג’ורג' אנטוניוס, ערבי נוצרי, אף הוא אחד מארבעת סגני המזכיר. הוא עונה לסילי, כי בא לא"י לפני 8 שנים ונתמנה קודם למפקח ראשי במחלקת החנוך. נשאר במשרה זו עד 1927, עד שהיה לסגן מזכיר. בתפקידו זה הוא מטפל בעיקר בעניינים הנוגעים לעבר הירדן, בעניני חנוך, וביחוד בעניינים הנוגעים לתושבים הערבים.

(אנטוניוס היה עוזר לפקידים הבריטיים הגבוהים במשא ומתן עם הערבים, נעזר בו ביחוד ג’ילברט קלייטון במסעיו הפוליטיים בחצי אי ערב)

סילי: נשוב לסוף השנה שעברה. האם ראית. אגב מלוי תפקידך דבר מה בעתונות בקשר עם א“י? – אנטוניוס: אני קורא תמידי של העתונות הערבית, לא רק של א”י, אלא גם של ארצות ערביות אחרות, אשר לכותל אומר אנטוניוס, הוא שם לב למאמרים בערך באמצע נובמבר (1928). היה לו הרושם, כי החוגים הערבים מרוצים מאד מ“הספר הלבן”. שנים־שלושה חדשים אחרי זה נשתנה הטון של העתונות. התעוררה דאגה אם הוראות הספר הלבן יוצאו לפועל. החל ממאי שנה זו נהיה טון העתונות חששני וחרד יותר – עד פרוץ המהומות. הוא מאשר כי ידידים רבים לו בין המושלמים, לרגלי תפקידיו. היה לו הרושם, כי רגשות התושבים הערבים משתנים בד בבד עם שנוי הטון בעתונות, הוא גם שמע מנכבדים מושלמים לא רק הבעות של חרדה, אלא גם דרישה מוחלטת להכריח את הממשלה לקיים את הספר הלבן ולפתור את שאלות הכותל באופן מוחלט. מטעם המושלמים הודיע על כך לממשלה. בין הנכבדים שדיבר אתם על זה היה נשיא המועצה המושלמית, גם אמין עבד אל האדי, סעיד אל חוסייני ועומר צאלח.

מה אמר ראש עירית שכם; העתונות הערבית    🔗

העד לא היה בירושלים כעשרה ימים ושב בערב ה־20 באבגוסט, ב־21 נוכח בסעודה אצל מר לוק. היו שם נכבדים ערבים. הוא זוכר ביחוד שיחה עם ראש עירית שכם אשר סיפר לו על הצרות בשכם יום קודם, ואמר כי ההתרגזות בשאלת הכותל רבה. היתה הפגנה וראש העיריה משקיף על הדבר בדאגה. הוא בקש מאת העד להביא את הדבר לפני הממשלה. הרושם בשכם היה, כי ההתקפות במקומות ישוב ערבים בירושלים נעשו בכוונה כדי ליצור מצב חדש על יד הכותל. העד בקש ממנו לא לחשוב ככה, כי הוא הרגיש שאנשים מסוג כזה צריכים לתפוס דעה מרגיעה יותר. אשר להחלטות הקונגרס בציריך, אמר לו ראש עירית שכם, כי הן ראויות לתשומת לב הממשלה, היות והן מלאות רוח של אי־סבלנות לערבים.

העד אומר, כי אף על פי שלא היה מתפקידו לעקוב את העתונות, מכל מקום קרא בה הרבה. היו מזכירים את הקונגרס בציריך. התרגומים שתכנם היה החלטות הקונגרס, נתנו בלוית הערות. הטון הכללי היה של דאגה ובהלה.

היו"ר: התביא גליונות־עתונים אחדים כאלה? סילי: לא עתה.

העד: בימי המלחמה העולמית הייתי ממונה על העתונות, ואני חושב כי אפשר לשפוט על דעת הקהל בארץ לפי העתונות. אני רואה גם מה שאינו בולט לעין ראשונה.

אנטוניוס ושיאן; מי רבו של מי?    🔗

סילי: הראית את מישהו ב־20 באבגוסט? – אנטוניוס: שבתי ב־11.30 בערב. שיאן, שהתאכסן במעון האוסטרי, נכנס אחרי לחדרי. הוא אמר, כי שמח שחזרתי. ועוד אמר, כי מאורעות הימים האחרונים נראים לו כחמורים, חשב לטלגרף לי, מפני שרק אותי ידע כאן כבעל קשרים עם הממשלה. הייתי אז עיף מאד, אבל דבריו ענינוני ואמרתי לו, כי רוצה אני לשמוע אותו עוד למחרת. למחרת, לפני ארוחת הערב, בא אל חדרי וסיפר לי על כל מה שראה במשך השבוע. לאחר שגמר אמר, כי הוא רוצה להראות לי את יומנו. אחרי ארוחת הערב בא שוב אל חדרי וקרא לי מהיומן. אמר לי, כי ירד אל הכותל ומנה את מספר המתפללים.

כאן מבאר העד, כי שיאן אמר לו, שלא היה מנוסה בהערכת מספרי ההמונים, ובהיותו עתונאי רצה לדעת את המספר הנכון, על כן מנה את המספר בדיוק. והנה אמר לו שיאן, כי היו חמשה מתפללים בצדו האחד של הכותל וששה עשר בצדו השני. כשבא שמה בפעם השניה – היתה הרחבה “שחורה” באדם, “נתמלאתי חששות כשאמר לי זאת”.

סילי: ומה עשית? – אנטוניוס: זה היה ביום ד'. ראיתי את ההודעה הרשמית ושוחחתי אי־רשמית. עם שנים מחברי, אל מר לוק אי אפשר היה לגשת אז, כל אחד היה בטוח, כי המצב חמור.

אנטוניוס והמופתי שותפים נאמנים להשקטה    🔗

סילי: מה אתה יודע על ה־23 באבגוסט? אנטוניוס: הייתי אז במשרדי. ב־12.45 בקירוב שמעתי קול המון. הבטתי מבעד לחלוני וראיתי קבוצות ערבים מזנקים משער שכם בצעקות. הם הלכו לצד רחוב בית החולים האיטלקי, חזרתי למשרדי, אחר כך נתגבר השאון. עליתי למעלה כדי לצאת לגזוזטרה, והנה שמעתי קול התפוצצות שאחריה באו 4 או 5 יריות. רצתי לראות את לוק. ראיתי ארבעה ערבים, שנים מהם תומכים בשנים אחרים, שצלעו. היסקתי מזה שהם פצועים. רציתי לראות את מר לוק. אמרתי לו, כי הנני בא אליו בהצעה. מנסיון הפרעות שהיה לי במצרים, אמרתי, ברי לי, כי טוב הדבר להמלך בדעתם של מנהיגי דעת הצבור בארץ ולרכוש את תמיכתם, הצעתי שמר לוק יזמין אליו את נשיא המועצה המושלמית ונשיא הועד הפועל הערבי להתיעצות. מר לוק אמר: “בודאי, אם תוכל למצוא אותם, אני חושב, כי מישהו כבר הלך אליהם”. הלכתי אל הנשיא (קרי: המופתי). אמר, כי הוא לרשותינו. בקשתיו לבוא ולראות את לוק, בא כעבור 20 דקה. נתבקש לעבור במרכזי־הסערה ולנסות לשכך את ההמונים. אמר כי הוא מוכן בהחלט לעשות זאת. מר לוק אמר לי ללוותו. נכנסנו לאוטו ונגשנו לשער שכם, שם פרצו אלינו אנשים, אחדים קפצו על מדרגות המכונית. “אנחנו רוצים נשק”! – הם צעקו. “יורים בנו, עליך לתת לנו נשק!”. המופתי קם והוכרח להשתמש בכוח לדחוף אנשים אחדים אשר עלו על מדרגת האוטו. אמרתי, כי מוטב לנו לנסוע לשער הורדוס. כאן היה המון יותר גדול ויותר נזעם. בדרכנו זרקו ערבים אבנים באוטו שלנו. כשבאנו לשער הורדוס יצאנו החוצה. כל ההתאמצות לטעון אל ההמון היתה לשוא. “שתקו – אמרתי – שמעו מה שיש לו להגיד לכם!” המופתי אמר להם להתאסף במסגד ולשמוע את דבריו שם.

נוכחות המופתי מעוררת את ההמונים…    🔗

סילי: למה? – אנטוניוס: הוא רצה למשכם ממרכז הסערה. נכנסנו אל המסגד והמון רב התאסף ע"י המבוא. הוקפנו. אני הופרדתי מהמופתי, עמדתי על המדרגות המובילות אל משרד המועצה המושלמית העליונה. משם ראיתי את המופתי מדבר אל ההמון. “היו שקטים, אמר שובו לבתיכם והניחו לי לעשות אשר ביכלתי. הממשלה אינה נגדכם, וגם לא המשטרה. חובת הממשלה לשמור על הסדר. ידועים לכם רגשותי והשקפותי. תמיד יעצתי לכם לשים את מבטחכם במנהיגיכם”. קולו של המופתי נבלע בתוך תרועות ההמון. “אני רוצה לדבר אל הקהל”, אמרתי. דיברתי 6–7 דקות בתור קצין הממשלה. לא היתה תוצאה ניכרת, אבל ההמון הסכים ללכת לבתיהם.

הלכנו אל משרד המועצה המושלמית ונשארתי שם עד השעה 7. הבנתי שאין יותר תועלת בהליכת המופתי אל מרכז הסערה. מוטב היה לשלוח אנשים היודעים את בני המקום ואת הכפריים, ואלה ישקיטו, ראיתי שנוכחות המופתי הספיקה לעורר את ההמונים במקום להשקיטם. הצעתי שהמופתי ישלח אנשים מיוחדים כדי לשאת ולתת עם קבוצות מיוחדות. זה נעשה כל משך אחר הצהרים. אז באו אנשים והודיעו כי הממשלה יורה בערבים, ודרשו נשק. שני אנשים ממעמד החנונים, באו ושוחחו עם המופתי. האנשים האלה עוררו בי אמון. אמרתי להשתמש בהשפעתם, כדי למנוע אי סדרים.

שיחת המופתי עם שכם בהתחלת הפרעות    🔗

אחר כך מספר אנטוניוס: אחד מנכבדי שכם, חז' נאבולסי, שוחח בטלפון עם המופתי. השיחה הטלפונית הזאת סודרה בעזרת מר מילר. המופתי אמר לי לגשת אל הטלפון ולהקשיב. שמעתי את חג' נאבולסי, בקצהו השני של החוט, מוסר לקהל, שהתאסף כנראה על ידו, את כל דברי המופתי אליו. אבל האנשים שעמדו שם (על יד הטלפון בשכם) אמרו: “אתה אומר, כי הממשלה נוהגת בצדק רק מפני שנצטוית להגיד כך”. – “לא”, אמר המופתי, “אלו הן הרגשותי, זוהי השקפתי. פעלו בהתאם לכך”. הלכתי לאכל עם המופתי. דברתי אתו על מה ששמע מפי נכבדי שכם, וכי אסון גדול נגרם ע"י שמועות כוזבות. "יבואו הנה האנשים, אמרתי, ויראו בעיניהם, כשאמרתי זאת הייתי בטוח שהממשלה תעשה כל הקהלות לאנשים הרוצים לבוא לירושלים. המופתי הזכיר חברים ידועים של המועצה המושלמית בעזה, יפו ובמקומות אחרים. כתבתי מכתב לבית הממשלה ובקשתי מהם לפתוח קו טלפוני למועצה המושלמית. קבלתי תשובה בכתב ונדרשתי להגיש ראפורט בכתב. הגשתי.

אנטוניוס ממשיך: ב־24 באבגוסט ראיתי את מר לוק והצעתי לפניו שמנהיגי הערבים יפרסמו הודעה כדי להשקיט את הקהל. בית הדפוס שבו היה מדפיס הועה“פ הערבי היה סגור, ולכן נדפס הכרוז ע”י הממשלה. הכרוז נפוץ במהירות וברבוי האפשריים. בספטמבר ראיתי מספר נכבדים ביפו, נזמי אפנדי ובוטרוס אפנדי, שהיו נוכחים במסגד בשעת קריאת הכרוז והם אמרו לי, כי הוא פעל באופן משקיט מאד.

סילי מודיע, שיש לו עוד שאלות לעד, היו“ר מודיע כי הישיבה נסגרת ואחה”צ לא תהא ישיבה פתוחה. העד יחקר למחרת בבוקר.

 

ישיבת השלשים ושש    🔗

הישיבה הזו ביום 25 בנובמבר אחר הצהרים היתה סגורה גם בפני עורכי הדין. בה נחקר המזכיר הראשי לוק בנוגע לפרטים שונים מימי המאורעות.

 

ישיבת השלשים ושבע    🔗

בתחילת ישיבת הבוקר ביום 26 בנובמבר נקרא להעיד שוב ג’ורג' אנטוניוס (הגברת אנטוניוס נוכחה בישיבה כדי לשמוע עדות בעלה וישבה בצד באי כח הערבים).

סילי שאל את העד על סמך מה פרסמו בביולטין של הממשלה את ההודיעה, שבחיפה נלקחו עשרים וחמשה רובים? – אנטוניוס: הודעה טלפונית הגיעה מאת ה' מאקלארין. בידיעה נאמר, כיצד היהודים ירו מחלונות הבתים וכיצד נאסרו עשרים וחמשה יהודים מזויינים ברובים.

המשלחות שאנטוניוס הרגיע אותן    🔗

סילי: אתה דברת אתמול על המשלחות, מאין באו אלו? – אנטוניוס: מעזה, רמלה, לוד ורבת־עמון. אני בעצמי ראיתי רק את זו שבאה מרבת־עמון. היא הגיעה בערב של 24 והלכה להתראות עם המועצה העליונה. היתה לה שיחה עם המופתי, ואחרי כן באה אלי. ביליתי שעה אחת עם המשלחת. נתתי רשיונות לחברי המשלחת לעבור והם יצאו לרבת עמון. הם דברו בטלפון עם רבת עמון, לאחר ששוחחתי אתם. התוצאות היו מרגיעות. אני חושב לעובדה מעניינת, שבכל ארבעת המקומות הנזכרים לא היו הפרעות־סדרים רציניות.

מי בעד המופתי ומי נגדו? עוד הפעם הקבר הקדוש    🔗

סילי: השפעתו של המופתי שונה לפי חלקי הארץ? – א.: יש שתי מפלגות מפלגה התומכת במועצה המושלמית ומפלגת האופוזיציה. האופוזיציה היא חזקה בכל הארץ. ביחוד היא חזקה ביפו ובחברון. בשכם יש לשתי המפלגות מחצה על מחצה. עזה היא בעד המועצה, יש אופוזיציה גם בצפת. רבת עמון היא בעד המועצה, עד כמה שהיא מתעניינת בפוליטיקה הארצי־ישראלית.

סילי חוזר אחרי כן לשאלה בדבר חלול קברו של חבר הנביא, ושאל אם לא הרגיזה את הערבים הידיעה כי ה“מצנפת” על קברו של חבר הנביא נהרסה. העד ענה, כי דבר זה עשה עליהם רושם רע מאד.

זכר לועדת הייקראפט בשנת 1921    🔗

אחרי זה נגע סילי בשאלת הדין וחשבון של ועדת הייקראפט, שהתקיימה לאחר המהומות בשנת 1921 (דף 43). סילי מעיר, שכאן אמרו כי מעמד קטן הוא המקומם את האוכלוסים נגד היהודים, אך המהומות לא באו באמת אלא כדי לקנטר את הממשלה הבריטית ולא היו מכוונות נגד הציונים. דעתה של הועדה היתה, שאילמלא היתה שאלת יהודים במציאות לא היה קיים קושי פוליטי, לשאלה, אם הוא מסכים לזה. השיב העד, שאינו מאמין כי המהומות היו אנטי־בריטיות, וודאי, שהיו אנטי־ציוניות. מצד שני, אינו יכול לקבל את המסקנא, שאימלא לא היתה שאלת יהודים. במציאות לא היה כל קושי פוליטי. גם בלעדי היהודים עוד היתה מתעוררת השאלה בדבר צורת השלטון וביאות כחם של האוכלוסים.

סילי קרא פסוק אחר מן הדו“ח (עמוד 50), האומר שהתנועה נגד היהודים מקיפה את כל האוכלוסים שאינם יהודים בא”י. לזה משיב העד שאין התנגדות ליהודים, אלא לציונות. העד נשאל, אם הוא מסכים להאשמה, שאופן הגשמת הרעיון של הבית הלאומי היהודי הוא אחד הגורמים להתפרצות? – היו"ר מוצא, ששאלה זו אינה על הסדר.

הועדה חסה על זמנה; אבל עוני־ביי חוזר לחקור    🔗

כאן מבקש סילי להרשות לעוני ביי שימשיך את החקירה. היושב ראש מעיר, כי לא נוח הדבר, שעד אחד יחקר על ידי שני עורכי דין. סילי אומר שהכוונה לקמץ בזמן. לאחר התיעצות מחליטה הועדה, להרשות לעוני ביי להמשיך אולם – הוסיף סיר הנרי – בתנאי שבאמת יהיה חסכון בזמנה של הועדה. סילי מבאר, שהכוונה לחסוך את זמנו הוא וזמנו של הא' סטוקר.

עוני ביי חוקר את העד (בערבית ותרגום אנגלי) בנוגע לעבודתה של מחלקת החנוך בממשלה. העד מספר שבקשת הערבים למסור בידם את הפקוח על מחלקת החנוך הושבה ריקם. בתי הספר הציונים מתנהלים ע“י ההסתדרות הציונית. תמיכה בסך עשרים אלף לא”י ניתנה להסתדרות הציונית לצרכי החנוך שלה השנה.

עוני ביי ניסה לשאול בנוגע לדין וחשבון של הועד שנוסד לחקירת האמצעים לבחירת מועצות מקומיות לפיקוח על החנוך. אבל ה' פרידי אמר שכנראה התעודה היא חשאית, ולכן לא הורשו שום שאלות.

מי אחראי לקריאת העתונות הערבית?    🔗

עוני ביי שאל אחרי כן מי הוא המפקח על העתונות. העד ענה שהיו פקידים אשר חובתם היתה לקרוא את העתונות הערבית.

עוני: מי? – א.: אני, בֶינדה וסגן המזכיר אדוין סמואל. – האם סמואל הוא יהודי? – כן. – היודע הוא ערבית? – קצת. היכול הוא לקרוא את העתונות הערבית? – לא טוב ביותר. – התוכל הממשלה לקבל תמונה נכונה ממה שאומרים הערבים על פי שיטה זו? – האם עלי לענות על שאלה זו?

השאלה נדחתה. עוני ביי שאל אז, אם הקרקעות בארץ ישראל שייכות בחלקן לבעלי האחוזות הגדולות. ובחלקן לאכרים זעירים. העד ענה: כן הדבר.

הועדה מפקפקת במומחיותו של אנטוניוס; “שאלה טפשית”    🔗

עוני: היודע אתה את ההכנסה הכללית של הפלח? – א.: יש הבדלים שונים. – מה הוא המקסימום?

סיר הנרי בטרטון אומר: אין אתה יכול לענות על זה. – היו"ר מציין כי דבר זה תלוי בשטח הקרקע.

העד: אני יכול לומר, כי נמצאתי בקשר עם הפלחים. הייתי אומר שהמספר הוא בין שתים עשרה לשמונה לירות בשנה.

עוני: האם זהו המקור היחידי של ההכנסה? – א.: בדרך כלל, כן.

ה' פרידי: יש לבאר את הדבר. האם הסכום שהזכרת הוא די לכל צרכי החיים? – א.: כללתי הכל.

ה' סניל: האם פירוש הדבר הוא, שאיש, ומשפחתו מתפרנסים בשתים עשרה לא“י, יחד עם צרכי האוכל והמשק? – א.: אני סובר, שהפלח אינו יכול להוציא יותר משתים עשרה לא”י מהיבול שלו. לאחר שסיפק את צרכיו, הוא מקבל סכום זה במזומנים או בצורה אחרת? – כן, אבל אין לי ידיעה של מומחה, אין לי השקפה על הענין הזה. – כונתך לומר: מלבד דירה ומזונות? – סבורני כן.

עוני: הקונות חברות יהודיות אדמה מאת הפלח? – א.: כן במדה התוכל להגיד לי, מה הפלח עושה, לדעתך, בכסף שהוא מקבל?

היו"ר (מניע ראשו): שאלה טפשית! אי אפשר לך לשאול שאלות כאלה.

עוני: הידוע לך שהוא מוציאו עד הפרוטה האחרונה? – א.; יודע אני, שבזבזנים הם.

ראיה ממצרים: חוק חמשת הפידאנים    🔗

עוני שואל כמה שאלות בנוגע לחוק חמשת הפידאנים במצרים. –העד: כן, כוונת החוק להגן על האכר הזעיר מפני מכירה או משכנתא.

סיר הנרי בטרטון: חוק חמשת הפידאנים הרי הוא מכוון רק למקרה פשיטת הרגל? – א.: לא. אין הדבר כן. עד כמה שאין זכרוני מטעני זו היא תמציתו: אם אדם חייב כסף, וממשכן את אדמתו, ואחר כך אינו פורע. אין בעל המשכנתא יכול למכור את האדמה, במקרה ששטחה הוא פחות מחמשה פידאנים. – בטרטון: הוא הוא אשר אמרתי, האם יכול הוא למכור אותם לחלוטין? – א.: איני יודע.

עוני ביי שאל אילו שאלות בנוגע לחוק התורכי בדבר מועצות אדמיניסטרטיביות, אולם מפסיקים אותו ומכניסים את החוק.

ע.: יודע אתה את המושבות היהודיות? – א.: לא. כמעט שאינני יודען כלל. – ידוע לך שלמושבות היהודיות אין כל עסק עם הערים הסמוכות? – לא אינני יודע.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני? לורד בלפור בדמשק    🔗

עוני ביי מציג שאלה בדבר בקורו של הלורד בלפור בדמשק.

היו"ר: מה ענין בקורו של הלורד בלפור בדמשק למהומות? – סטוקר: מפני שהלורד בלפור הלך לדמשק (צחוק רם). – ע.: רציתי להוכיח שהארצות הסמוכות התנגדו.

ה' הופקין מוריס: מה ענין זה למהומות האחרונות?

סטוקר: זה מוכיח את רגשות הערבים.

מוריס: רוצה אתה לומר, שבקורו של הלורד בלפור בדמשק גרם למהומות של עכשיו? (סטוקר מתכונן להשיב).

היו"ר: איננו יכולים להרשות לשני עורכי דין לטעון כאחד. עוני ביי חוקר ולא אתה. – ע.: בשאלתי נתכוונתי להוכיח, שתושבי הארצות הסמוכות מתנגדים להכרזת בלפור.

עוני (לעד): הערבים של ארץ ישראל עברו לצד ממשלות ההסכמה ולחמו נגד התורכים. האם היה הדבר הזה תוצאה של איזו הבטחה? – א.: כן. הדבר בא לאחר חליפות המכתבים של מק־מהון.

סילי גמר וסיר בויד מרימאן התחיל לחקור את העד.

דעתו של אנטוניוס על העתונים הערבים בארץ    🔗

מרימאן: אתה אמרת שאינך בקי בחוקים. הייתי רוצה להשתמש בידיעותיך בעתונות. השמעת על העתון “ירמוק” מחיפה? – א.: כן כפי שאמרתי, אין זה מחובותי לקרוא את העתונים. לא חתמתי על עתון זה.

מרימאן: אני סובר כי ברור ש“אל ג’אמעיה” יוצא לאור על ידי אחד ממשפחת חוסייני, בכל אופן, העתון רוחש חבה למועצה המושלמית. אם אני אגיד שזהו האורגן של המועצה המושלמית העליונה לא אטעה בהרבה? – א.: מעולם לא ניתנה הודאה בכך. – אם המועצה העליונה היתה רוצה לפרסם דבר־מה. אז השתמשה בצנור הזה? – כן, להלכה אין קשר אבל למעשה כך הוא הדבר.

מרימאן: ה“פלשתין” הוא עתון יפואי הנערך על ידי ערבי נוצרי. מקודם היה העתון מתנגד למועצה? – א.: כן. חלוקי הדעות הקודמים הושוו. לאחר המאורעות הוא השלים עם המועצה.

מרימאן: “הכרמל” הוא אחד העתונים הישנים, שנערך על ידי נוצרי, האם זהו עתון שיש לו חשיבות? – חשיבותו פחתה עם הזדקנותו של העורך (צחוק).

מרימאן: יש עתון הנקרא “צראת אל מוסתאקים”, המתפרסם ביפו, שלקח חלק אקטיבי בתעמולה נגד המועצה המושלמית העליונה? – א.: לא ראיתי אותו מיום המהומות.

מרימאן: נכון יהיה להגיד, כי בכל העתונות הערבית נתישרו חלוקי הדעות לאחר המהומות, והיא תומכת כעת במועצה המושלמית ובמופתי? – א.: בכל הענין הערבי, ולא רק במועצה המושלמית והמופתי.

מרימאן הזכיר את הודעותיו של העד אתמול, שציין שלש דרגות בטון של העתונות הערבית. הדרגה הראשונה היא – שביעת רצון מן “הספר הלבן”. הדרגה השניה – של חקירה ודאגה. מתי ימלאו אחרי הוראותיו. והדרגה השלישית – זו של חששות על שלא הגשימו אותו. לפי זה הדרגה הראשונה נגמרה בפברואר, השניה במארס או באפריל, והשלישית התחילה במאי, אני אקריא לך קטע מן העתון אל ג’אמעיה ואשאל אותך לאיזו דרגה יש להכניסו.

“המושלמים לא ימנעו לקחת את המקומות הקדושים בכח”

מרימאן קורא קטע שבו נאמר כי היהודים יודעים שהמושלמים לא ימנעו לקחת את המקומות הקדושים בכח – זוהי מצוה של הדת המושלמית. הקריאה הראשונה מירושלים תמצא הד, והאגרסיביות היהודית תמצא את גמולה.

מרימאן: לאיזו דרגה נכנס דבר זה? – א.: לדרגה השלישית. – האם תהיה בשבילך הפתעה לדעת, כי דבר זה הופיע באחד עשר בפברואר? – כן.

“לא בדברים ובבקשות, כי אם בכח”…    🔗

מרימאן: אני רוצה לשאולך אותה השאלה בנוגע לקטע מה“ירמוק”.

מרימאן קורא קטע שבו נאמר, כי אין די בדברים ובבקשות. מוחמד התגבר על אסונות, והוציא את חרבו, הוא נלחם עד אשר נשברו שניו ופניו נקרעו, כדי לקיים את דברי אללה. זכרו את הדבר: “אין לאדם אלא מה שהוא משיג בידיו ובמאמציו”.

מרימאן: לאיזו דרגה שייך הדבר הזה? – א.: אני חושב שהשאלה אינה הוגנת. התיאוריה שלי אינה עשויה ברזל עשת. אם תשאל אותי בנוגע לתאריך, אז עלי יהיה להכניס את הדבר לתוך דרגה שלא הזכרתי אותה.

מרימאן אומר, כי הקטע הוא מעתון שנתפרסם ביאנואר.

מרימאן: כך יוצא, התיאוריה שלך היא יפה, אבל בעתונות הערבית היה חומר הסתה עוד מלפני חודש מאי? – א.: עלי לראות שנית את המאמר, נדמה לי שזהו מאמר זועף. – דומה להסתה? – אין בו שום דבר מעורר.

עתונים המזכירים למופתי עוונות ראשונים; נקי כפים…    🔗

מרימאן: רצוני לעורר את תשומת לבך על קטעים בעתונות בנוגע למועצה המושלמית העליונה והמופתי. היינו חוסכים זמן. אילו יכולתי להשפיע עליך שתקבל הנחה אחת כללית, לאמור: היו עתונים שהתיחסו באיבה מוחלטת למועצה המושלמית העליונה. בהם נאמר, שענין הכותל המערבי רק שימש אמתלא לחזק את מצבו של המופתי, עוד היו בעתונים אלה האשמות על מעילות בכספי הוואקף, ונאמר, שהמופתי ניסה להאפיל על כך בענין הכותל המערבי. ועוד, שהכספים אשר נאספו לצרכי הוואקף היו משמשים בידו לצרכים פוליטיים, למתן שוחד לעתונים ולצרכי משק הבית. האם אתה מקבל זאת? – א.: לא, לא במאמרים שראיתי.

מרימאן: מעולם לא ראית מאמרים מסוג זה? – א.: לא. לפני זמן רב ראיתי דברים על כסף שנאסף לטובת פליטים סוריים…

מרימאן: לא היה בדעתי להזכיר דבר זה, אולם מכיון שאתה עשית זאת. אולי נוכל להכנס לפרטי הדברים? – א.: לפני כשלש שנים נאסף סכום גדול מחוץ לא“י. הכסף נמסר לידי ועד, שהמופתי היה היו”ר שלו. נאמר בעתונות, שרק מעט מאד הגיע לידי הפליטים. נאמר, שהמופתי לקח את הכסף וקבל קנין עליו.

ה“בוראק” בא להשיב את לב העם למנהיגיו    🔗

מרימאן: נניח את זאת. כעת אקרא מן ה“צראת אל מוסתאקים” מיום 8 בנובמבר 1928. “כדי להשיב את אמון העם אליהם מצאו להם מנהיגי המועצה המושלמית העליונה את ענין ה”בוראק“. הם כינסו ועידה. רצונם להנחיל למופתי את הנשיאות לכל ימי חייו. מקוים הם, שעל ידי קפוח היהודים יביאו לידי מהומות, ואז תוכל הממשלה להצדיק את אשר עשתה על יד הכותל המערבי ביום הכפורים. הועידה נתכנסה ב־1 בנובמבר. המופתי נתמנה לנשיא הועידה. דבר זה סודר מראש, בתור סעיף ראשון בסדר היום, ענין ה”בוראק" הוכנס ע"י המופתי כדי לחזק את מצבו? – א.: כן פירוש זה מתקבל על הדעת.

על הוואקף ועל אהבת הבצע של כנופית המופתי    🔗

מרימאן: בתשובה למאמר, שטען כי אין מתנגדים למופתי מלבד העתון, שממנו הקראתי לפניך זה עתה. כתב אותו העתון ביום 28 בנובמבר 1928 לאמור: “האמת היא שהמופתי וידידיו הם אוהבי־בצע. הם נטלו את נכסי הוואקף לעצמם. אילו הושם המופתי בכף המאזנים האחת ועורך העתון הזה בכף השניה, היה העורך מכריע את המופתי. הוא מלומד לא פחות מהמופתי. יתרונו של המופתי הוא בזה, שהוא שולט ברכוש הוואקף… ידועה לנו תאות הבצע שלך. יודעים אנו מי אתה ומהו ענין ה”בוראק“, הכותל איננו בסכנה. היהודים חלשים ופחדנים מדאי לקחת אותו מכם, אלא בכסף”.

מרימאן מוסיף לקרוא קטע אחר, בנוגע לדין והחשבון של אל־דגאני המתנגד לבחירת המופתי לתקופה נוספת של תשע שנים. אל דג’אני שלח את הדין וחשבון שלו אל הממשלה. בה בשעה שנשלח הדין וחשבון של הרוב. לאחר פרסום הצעת החוק, העומד לאשר את חוקתה של המועצה המושלמית העליונה, כתב אותו העתון, שאם הממשלה תאשר הצעת חוקה זו, יזעזע הדבר את כל העולם המושלמי. כח ועוז ינתן למופתי לעוד תשע שנים. בעוד שנשיא ארצות הברית נבחר רק לחמש (!) שנים. אם חס ושלום, יעשה הוא לבעל הוואקף, יחלק משרות לכל ידידיו.

לאן נעלמו עשרת אלפים הלירות המצריות של מלך מצרים?    🔗

אחר כך קורא מרימאן מן העתון הנזכר מיום 6 במארס, הכולל קובלנה, שמלך מצרים נתן למופתי 10,000 לירות, אולם האוכלוסים הא"י לא קבלו כל טובת הנאה מזה. הכסף היה צריך לשמש להקמת בנינים באל־אקצה. המופתי הוציא מחצית הכסף, כדי לבלבל דעתם של אנשים עליהם עד שיתמכו במועמדותו. וסיר בויד שואל: כלום אין דבר זה מוכיח את ההנחה שהצעתי לך קודם? – א.: חשבתי, שאתה מתכוון לנכסי הוואקף. זאת היתה תרומה; אין זה וואקף. – אולם זה נוגע בהקמת בנינים באל־אקצה, שהוא וואקף? אין זה פירוש בהיר ביותר.

אנטוניוס בין המצרים: דברים שאין לקראם בקול: "אין ספק!    🔗

מרימאן אומר, שאת הפסוק הבא אחרי כן אין בדעתו לקרוא בקול רם. ודאי, מפני שאינו מן הנמוס. העתקה ממה שנאמר בעתון נמסרת לעד והוא קורא אותה בחשאי.

מרימאן: כאן מדובר על מעילה. האם לא כן? – א.: אין ספק בנוגע לעלילת הדברים.

מרימאן קורא אחרי זה קטע אחר מן ה“פלשתין”: התקפה נגד המופתי על קרנות שבוזבזו על קרובים, תעמולה ונתינת שוחד לעתונות.

היו"ר: האין כאן חוק נגד הוצאת לעז?

מרימאן: האם נעשו איזו צעדים? א.: אין אני יודע מהם.

מרימאן: אני רוצה לקרוא עוד שני קטעים, האחד מן ה“פלשתין” של השביעי בספטמבר שנה זו, כדי להוכיח את השנוי בטון. כאן יש השערה כי ששים מיליון ערבים הוגים חבה לערביי ארץ־ישראל, ושהשקט מתבסס על הצבא הבריטי, לא ישרור שלום במדינה כל זמן שלא תבוטל הכרזת בלפור.

כשסיר בויד גמר לקרוא את הקטעים מן העתונות הערבית הביט אל אל העד ואמר: האם נתתי סיכום בלתי הוגן? – א.: לא.

האחראי ל“המרתו” של שיאן; עוד פעם מוזאפר    🔗

מרימאן: מר שיאן בא הנה כציוני ואחרי כן הפך את ערפו לציונות, האם אתה אחראי בעד המרתו? – א.: הוא אמר כמה פעמים, שהשקפותי לא השפיעו כלום על השינוי בהשקפותיו.

מרימאן: אתמול אמרת שדברת עם איש ביפו, שקרא במסגד את הכרוז שלכם, שלדבריך היתה לו השפעה מרגיעה. האיש שקרא את הכרוז במסגד ומסר לך את הדברים הוא השיך מוזאפר? – א.: כן.

שני הנדונים שברחו: המופתי וחברו    🔗

מרימאן: האם מוזאפר לא נאסר בשבת זו? – כן. – העד נשאל אם עארף אל עארף נידון יחד עם המופתי, שמונה שנים לפני זה, הפירו את הערבות וברחו?

העד ענה, שאז לא היה בארץ, אבל הוא שמע, כי הדבר הוא נכון וששניהם קבלו אחרי כן חנינה.

חקירת פרידי וחקירת סילי    🔗

ה' פרידי קם אחרי זה לחקור את העד בשם הממשלה, על השאלה בנוגע לידיעה שנתפרסמה בבולטין על עשרים וחמשה הרובים שנתפסו בחיפה, ענה שהוא הוציא מן הידיעה המלה “יהודים”, מכיון שהדבר היה הכרחי להרגעת הקהל. אין הוא יכול להגיד אם הראפורט היה נכון או לא. הוא קבל ידיעה זו.

אחרי זה קם ה' סילי לחקור את העד.

סילי: נדמה לי, כי היתה השערה שהמופתי וידידיו סדרו את המהומות כדי לחזק את מצב מפלגתם. מה אתה אומר לזה? – א.: אשמה כזו הוטלה, אבל אין ליחס לה הרבה משקל ותשומת לב.

סילי: הנשיא הנוכחי (המופתי) עומד במשרתו בקביעות, והיא מסורה לו לכל ימי חייו?

מרימאן: אני מוחה נגד אינפורמציה אי־מדויקת בשאלון יסודית.

סילי: אולי היא יסודית, אבל איננה בלתי מדויקת, טוענים, ששאלת הכותל המערבי הועלתה על הפרק לשם אותה המטרה. אומרים כמו כן, שאיש לא חשש לכותל המערבי קודם לכן. האם לא היתה חליפת מכתבים בענין זה בשנת 1922? – א.: אינני יודע. אולם השאלה נתעוררה לפני פרסום המאמרים באותו עתון? – כן. – אלא שאם העורך אומר כך אינו אלא טועה? – הוא כותב שטויות.

בזה נסתיימה החקירה מצד סילי.

הפלחים אינם “בעלי קריאה” ומתענינים בפוליטיקה    🔗

היו"ר: הגידה לי, האם הפלחים קוראים עתונים? – א.: כן – המתענינים הם בשאלות פוליטיות? – מאד. – האם הם קוראים את העתונים? – מנהג מוזר בידם. כל כפר יש לו “בעל קריאה” משלו. בערבים הם מתכנסים ומקשיבים לכָּתוב בעתונים או בספרים. רוב האוכלוסים אינם יודעים קרוא וכתוב. כשהייתי במצרים…

היו"ר: הנח למצרים.

בזה נסתיימה עדותו של אנטוניוס. הוא חייך אל עורכי הדין הערבים. אשתו יצאה את האולם יחד אתו.

“אבן גדולה כביצת בת־יענה”    🔗

נקרא אלאן גוואטקין, אנגלי, פקיד בדואר. הוא מעיד, שביום 23 באבגוסט ראה יהודים על גג הבנין של סלונים בירושלים משליכים אבנים על הערבים למטה. אבן אחת, שהוציא מידי יהודי, היתה גדולה כביצת בת־היענה, כשנחקר ע"י מרימאן, הודה שלא ידע מה קרה ליהודים בשער יפו. שתשובה לה' מוריס אמר, שלא שאל מאיש לסבת השלכת האבנים כיון באינו שומע את לשונם.

בזה נסתיימה ישיבת הבוקר ביום 26 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים ושמונה    🔗

בתחילת הישיבה של אחר־הצהרים ביום 26 בנובמבר נקרא ראשונה להעיד העד וויליאם הנרי דוֹבּ, שוטר בריטי בירושלים.

בתשובה לשאלותיו של סילי, אמר דוב, כי מיד לאחר שהודיעו שיש מהומה ברובע מאה־שערים קבל פקודה ללכת שמה באבטומוביל. כשנתקרבו לבית הנציב העליון ברחוב הנביאים, ראו את השוטר שעמד על המשמר כשהוא רץ ברחוב ומתאמץ לפזר את הקהל. השוטרים הבריטים ירדו מהאבטומוביל והלכו למאה שערים בדרך רחוב סן־פאול, הם ראו יהודים אחדים על גגות בתים אחדים, מול בית החולים האיטלקי, שזרקו אבנים על ערבים.

מתי נפצע או נהרג ערבי במאה שערים?    🔗

במאה שערים – מוסיף דוב – התאסף קהל יהודים, הערבים עמדו מול המקום, ששם היו היהודים. המשטרה תפסה עמדה בין היהודים והערבים. כל זה קרה עשרה רגעים לאחר שיצא ממקום שבתו. הוא שמע צעקה וכאשר הסב את ראשו ראה שוטר ארצישראלי שנתכופף על יד ערבי שהיה מוטל על המרצפת. הערבי היה נתון במצב רע מאד. כנראה שהיה גוסס. דוב העלה את הערבי לתוך האבטומוביל שלו, והביאהו לבית החולים הממשלתי, לאחר בדיקה מצאו שם, כי הערבי מת. הדבר קרה בערך באחת חסר רבע.

היו"ר: מתי נפצע? דוב: הדבר היה יכול לקרות לפני שבאנו. ואולי לא הרגשנו בזה.

“הערבים לא היו מזוינים…”    🔗

היו"ר: כיצד נפצע? – דוב: לא ביריות; כנראה באבנים ובמקלות.

העד המשיך לספר, כי לאחר שמסר את הגוף לחדר המתים חזר למאה־שערים. עד כמה שידוע לו, לא היו שום סימני התקפה לפני זמן זה. אז לא ראה שום נשק חם, אחדים מן הערבים לא היו מזוינים כלל. ולחמישים אחוזים מהם היו מקלות ואלות. השאר השליכו רק אבנים. היהודים היו מזוינים באלות.

איך התחילה ההתנפלות על מאה שערים?    🔗

דוב מספר: התחילה ההתנגשות. המשטרה התאמצה פעמים אחדות להרחיק את קהל הערבים שהתקדמו דרך המגרש הריק אל מאה שערים. למשטרה לא היתה כל אפשרות להכריח אותם לסגת אחורנית. הערבים לא ניסו להכות את השוטרים, אבל התאמצו להכנס למאה־שערים. הם נפגשו עם היהודים ברחוב סאן פאול על יד מאה שערים. היתה התאבקות קצרה ונשמעו יריות מאקדח, כששה בערך, שנעשו ע"י היהודים. אחרי זה נשמעו שתי התפוצצויות חזקות, כנראה של פצצות, שנזרקו על ידי היהודים. אחרי כן מצא עוד פצצה שלמה, שמסר אותה לשוטר בריטי. אחת הפצצות שנזרקו התפוצצה לרגליו של ערבי שנפל מיד ונפצע קשה. מצד הערבים לא נשמעו שום יריות. לאחר כל זה נסוגו הערבים אחורנית דרך השדות. הרבה יהודים יצאו ממאה שערים, והכו באלות את הערבי הפצוע על ראשו.

סיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד.

מרימאן: מאין יצאת באבטומוביל שלך? – דוב: ממגרש הרוסים. – הציינת לך בדיוק את הזמן שיצאת? – אני בטוח שזה היה קרוב לשעה שתים עשרה וחצי. – האם הערבים שהתאספו שם היו ערבים שקטים, או באו לשם מעשי פרעות? – איני יכול לומר. – לכמה מהם היו מקלות? – בקהל הזה היו רובם מזוינים במקלות.

בתשובה לשאר השאלות של מרימאן, מספר העד שזה היה הערבי הפצוע הראשון שהוא ראה, הערבי היה לבוש בבגדי פלח. השוטר הארצ־ישראלי שהרים את הפצוע הוא סאלח זאיד. שם הערבי הפצוע היה חנא קארקאר.

מרימאן: בית החולים הממשלתי נמצא בקירוב מקום. האם לא כן? – כן, זה היה ענין של איזו רגעים.

“ההבטת בשעון או לא?”    🔗

מרימאן: ואני אומר לך כי אתה טעית בנוגע לזמן. האם זה לא היה בשעה אחת וחצי, ולא בשתים עשרה וארבעים רגעים? – דוב: אני בטוח, שזה לא היה בשעה 1.30. – ההבטת אז בשעון שלך? – לא. אבל זה לא היה לאחר שעה אחת. – ההלך מי שהוא לקרוא לרופא. לפני שלקחת את הפצוע משם? איש לא בא כל זמן שהיינו שם. – ההיו שוטרים ארצ־ישראליים אחרים בקרבתו? היו שנים או שלשה בקרבת מקום.

מ.: אני אומר לך, ששוטר אחד הלך לביתו של הרופא היהודי ד"ר יאסמין, אולם עד שחזר, כבר לקחת את האיש משם. – ד.: אפשר. – ראית איש במעיל לבן? – ראיתי איש בבגד עליון לבן, אך אינני יודע, אם היה זה רופא או לא.

יהודי “שבלבל את המח”    🔗

העד מסר עוד, שהאיש הזה עמד בפתח ביתו של ד"ר יאסמין. זה היה יהודי בעל השכלה, שדבר אנלית צחה. הוא בלבל את המוח, בדרך כלל.

מרימאן: אתה בטוח, שערבים לא ירו מעבר למגרש הריק? – אני בטוח בכך בהחלט.

ביתו של ד"ר יאסמין עלול היה להפגע בכדורים מרחוב מאה שערים? – בנקל. –ההיו הכדורים מרחוב מאה שערים עלולים לפגוע באותו צד של הבית הנשקף אל המגרש הריק? – רק במקרה שהיורים היו עומדים בעצם הכניסה. – האם ירתה המשטרה? – לא.

העד עובר לידי ה' סילי.

סילי: האדון שהזכרת, כיצד היה מבלבל את המוח? – דוב: הוא בא אלינו פעם בפעם בשעה שאנחנו השתדלנו לעכב את היהודים ברחוב מאה שערים. הוא בא ותבע בתוקף שוטר ללוותו לביתו, הנמצא בינינו ובין ההמון הערבי.

היו"ר: על מקרה זה לא שמענו קודם.

מרימאן: זהו מקרהו של אחד משני האנשים אשר מותתם גרמה למהומות שהתחילו בשעה 12.30.

עדותו של השוטר הערבי סלאח זאיד    🔗

אחרי זה נקרא העד סלאח זאיד, שוטר ערבי, הוא מספר שבבוקר 23 באבגוסט לא אירע כלום בקרבתה של תחנת המשטרה במאה־שערים, שנמצא שם. הוא מלא את תפקידו בין שעה 12 לאחת, לפני התחנה, והיו לו הוראות לפזר כל התקהלות שתהיה. הוא ראה לערך שלשים או ארבעים יהודים בדרך העולה למאה שערים. הוא הלך לפזר אותם, ובחזירתו לתחנת המשטרה, ראה ערבי פצוע על יד ביתו של ד"ר יאסמין. הוא שאל את הפצוע מי הכהו, והלה ענה חרש: “היהודים”. כשנשאל הפצוע אם ידוע לו מי שהיה מכהו, לא השיב. הוא ראה שמצב האיש רציני, ועמד עליו, עד שיעבור אבטומוביל ויקחהו משם. לאחר שעמד שם 5 או 6 דקות, ראה המון ערבי מתקרב מצד בית החולים האיטלקי, התחילו לזרוק אבנים ביהודים והיהודים בהם. הוא והפצוע נמצאו באמצע. כדי למצוא בטחון לעצמו ולפצוע, תמך בזרועו של זה; והוליכו למקום קרוב, שלשם לא יכלו האבנים להגיע. לאחר שהמתין עוד 2 דקות. הגיע אבטומוביל ובו שוטרים בריטיים. הנהג ירד ונשא את הפצוע לתוך האוטו והובילו לבית החולים הממשלתי הדבר היה בין שעה שתים־עשרה לאחת.

בראשונה לא ידע העד את שם האיש אולם באותו היום בשעה שלש אחרי הצהרים, נזדמן לו המקרה למצוא ולהוביל עוד פצוע אחר אל בית החולים. ובעודנו עומד לפני חדר המתים. באה אשה נוצריה ואמרה ששמעה כי בעלה נפצע. הוא הציע לה להכנס לחדר המתים ולראות אם בעלה נמצא שם. כשנכנסה וראתה את האיש, שהובא קודם ע"י העד, פרצה בבכי ואמרה שזהו בעלה, חנא קארקאר מלוד.

מרימאן חוקר את העד ומוצא סתירה    🔗

סיר בויד מרימאן קם לחקור את העד: הבטוח אתה בזמן? – כן,בטוח אני, שהדבר היה בין שתים עשרה לאחת.

המסרת למי שהוא הודעה על כך לפני היום? – מסרתי הודעה באותו היום לקצין הממונה עלי. – המסרת הודעה למי שהוא במחלקת הבריאות? – אין לי קשר עם מחלקת הבריאות, מסרתי את הודעתי רק לקציני. – המסרת הודעה למי שהוא בבית החולים? – אני לא לויתי את האיש לבית החולים. הדבר נעשה ע"י שוטר בריטי. אתה אומר שבאת לשם בצהרים. וראית שהאדם מת. האם לא מסרתי אז הודעה למי שהוא? – לא.

מרימאן מבקש רשות הועדה להביא את התעודה המכילה את רשימת ההרוגים והפצועים, שפרטיה לא נמסרו. בין הפרטים האלה הוא מציין כתב הנוגע להודעה אחת של שוטר זה, נוספת להודעה שמסר לקצין המשטרה. הועדה מחליטה, שאם הודעה זו נמצאת ברשותו של ה' פרידי עליו להביאה.

מרימאן: כלום לא מסרת הודעה למי שהוא במחלקת הבריאות שהרימות את הפצוע לערך בשעה 1.30? – העד: לא דברתי אל איש במחלקת הבריאות. אני רק מסרתי ראפורט לקציני. היו כל כך הרבה הרוגים ופצועים, שלא יכולתי להקדיש את תשומת לבי רק למקרה זה האחד,

ה' סילי חוקר שוב את העד: התוכל לבאר מנין לך הבטחון, שהדבר היה בין שתים עשרה לאחת? העד: כן. אנשים אחדים שהוכו באו לתחנת המשטרה במאה שערים לפני אחת. הרשימה ביומן של המשטרה מראה שהם באו בשעה 12.56. ומעשה קארקאר אירע לפני כן.

היו"ר: כשמצאת את הפצוע היו שם ערבים אחרים? – העד: לא.

– לא היה המון ערבי, שניסה לתקוף את היהודים? – לא.

עדותו של סגן המפקח לחקירת פשעים    🔗

אחר כך נקרא להעיד ה' אידוארד תומאס קוסגרוב, סגן המפקח על הסניף לחקירת פשעים במשטרה.

סילי: הנזדמן לך לחקור את ספירת ההתנפלויות והפשעים הקשורים במהומות מיום 17 באבגוסט עד 22 בו? – קוסגרוב: יש לי המספרים. הם סודרו על ידי המשטרה המחוזית לצרכי חקירה ודרישה.

ה' קוסגרוב אומר, שיש לו אילו מספרים ופרטים שהעתקות מהם מסר לועד הפועל הערבי, לבקשתו. הוא מקריא רשימה של התנפלויות שעליהן הודיעו לו בימים 17–21 באוגוסט, בהן הודעות על התקפות ערבים על יהודים והתקפות יהודים על ערבים. לאחר שגמר לקרוא שואל סילי: הנזדמן לך לחקור את ענין חנא קארקאר? – כן, אולם הענין עדיין נחקר ואינני יכול לגלות כלום, עד שתתקבל החלטה.

בענין חליל דג’אני, הערבי השני שנפצע בשעה מוקדמת ביום הששי. אמר ה' קוסגרוב, שהוא לא חקרו, אלא שראה את התיק. הוא יודע שאילו יהודים נתבעו לדין בענין זה. הם נאשמים ברצח בכוונה ובמחשבה תחילה.

מרימאן חוקר את העד קוסגרוב    🔗

העד עובר לידי סיר בויד מרימאן.

מרימאן: ידוע לך בודאי, שהשופט החוקר מסר את היהודים האלה לדין בתוקף עדותו של ד“ר שאמאס, בתור עד ראשי? – ק.: אינני יודע זאת. לא קראתי את הפרטים. – זה נמסר על ידך, אף על פי שאין אתה יודע דבר בנוגע אליו, אני רואה הכרח לעצמי לחקור אותך בעניין זה. הד”ר שאמאס נקרא לפני השופט החוקר? – אין לי ספק בדבר.

בתשובה לשאלות נוספות, הודיע קוסגרוב, שאיננו יודע, אילו עדים נקראו לפני השופט החוקר. אין הוא יודע כלום על המשפט הזה, אלא שהוא שומר על התיק.

מרימאן: אתה סגן המפקד במחלקה לחקירת פשעים? – ק.: לא. אני סגן מנהל הסניף לחקירת פשעים. חקירת פשעים בארץ זו היא מתפקידיה של מחלקת המשטרה. קוראים לה: סניף לחקירת פשעים.

סילי: ההיתה לך הזדמנות לראות את רשימת בית החולים “הדסה”? – ק.: אני בקרתי בכל בתי החולים לשם ספירה. מה בנוגע לרשימת הזמן? – אני יודע על דבר מקרה אחד בבית החולים “הדסה”. הראו לי את ספר הרשימות, ועד כמה שאני זוכר לא נרשם שם זמן. המזכיר אמר כי הסדר אשר על פיהו נרשמו השמות, אינו מראה בדיוק את סדר הכניסה לבית החולים.

ענין זכרון משה: עדותו של תופיק קמל, השיך של מסגד־הקבר    🔗

אחריו נקרא להעיד השיך תופיק קמל. בתשובה לשאלותיו של סילי הוא אומר, שהוא האימאם של המסגד עקאשה, בשבת בבוקר, ביום 24 באבגוסט בשעה שישב בביתו שעל יד המסגד, שמע רעש של קהל וכשהביט ראה אלפי יהודים ברחובות זכרון משה. הוא סגר את הדלת ונשאר בפנים הבית. יחד את משפחתו. דרך החלון ראה ארבעה “ציונים” מתקדמים כשבידיהם מוטות ברזל.

“ציוני” פירושו: לבוש במכנסים קצרים ובחולצה…    🔗

סילי: למה אתה מתכוון באמרך “ציונים”? השיך: הם היו לבושים במכנסים לבנים קצרים ובחולצות. ממראה התלבושת שלהם ידעתי, שהם ציונים. העד הוסיף, שהאנשים האלה נשארו עומדים כעשרה רגעים הביטו על ביתו והלכו.

הוא חשב שהם הלכו למצוא איזה דבר, כדי לפתוח את הדלתות ולהרוג את היושבים בבית. לו יש בן בגיל 15 שנה, היודע יפה עברית, הוא הלביש אותו בבגדים ציוניים ושלח אותו למשטרה לבקש שיעזרו להם לצאת מן המקום.

לאחר ארבעים רגע חזר בנו יחד את שוטרים אחדים ושני אבטומובילים. הוא פחד, שאם יצא במצנפת שלו עם אשתו המכוסה צעיף יקרה להם איזה דבר רציני, לכן הלביש את משפחתו בבגדים “ציוניים”, והוא טמן את מצנפתו ואת בגדיו מפחד ההתקפה. הם יצאו מן הבית לאחר שנעלו את הדלת, והלכו לאבטומובילים בלוית שני שוטרים. מסביב התהלכו קבוצות גדולות של יהודים, והוא חושב, כי היהודים לא ידעו שהוא ומשפחתו הם ערבים, מכיון שהתחפשו בבגדים אחרים. בעשרים ושבעה לחודש הלך לנשיא המועצה העליונה, וסיפר לו שעזב את המקום. הוא סיפר לו כי חשש פן יתנפלו על המקום ודרש עזרה מן המשטרה. לבסוף, בהמלצת נשיא המועצה, נתנו לו שוטרים בריטיים ואבטומוביל גדול. כאשר הגיעו למסגד מצאו, כי כל הדלתות פתוחות ובהן גם דלתות ביתו.

סילי: האם המקום היה באותו המצב שבו מצאו אותו חברי ועדת החקירה? – השיך: כן. – כאשר יצאת ב־24 באיזה מצב נמצא אז? – הכל היה בסדר גמור.

מרימאן: באיזו שעה יצאת ב־24? – השיך: בערך בשעה אחת וחצי אחרי הצהרים.

מרימאן: איזו שעה היתה ביום 27 באבגוסט כאשר הודעת למועצה המושלמית העליונה? – השיך: בערך שעה תשע בבוקר. – במשך כל הזמן הזה לא חזרת למסגד או לביתך? – לא.

היהודים שמרו על המסגד בפקודת הועד הלאומי    🔗

מרימאן: האם ידוע לך שבשבת. ביום ראשון וביום שני בבוקר שמרו היהודים על המסגד על פי פקודת הועד הלאומי? – השיך: לא, אינני יודע. – השמעת על הדבר הזה? – לא.

העד אומר, כי בהתאם למה שספרו לו השכנים שברובע, הוא חושב כי הנזק לביתו. נגרם ביום שני, בין שמונה לעשר בבוקר, והמסגד ניזוק באותו הזמן.

מרימאן: הבטוח אתה, שהשכנים מסרו לך על יום שני בבוקר ולא על יום שני בלילה? – השיך: כך מסרו לי השכנים. – האם ספרו לך השכנים דבר מה על הצעירים היהודים, ששמרו על המקום ביום עשרים וחמשה באבגוסט? – הם לא ספרו לי כלום על הדבר הזה.

סילי עמד לחקור את העד, כשהאחרון הכריז כי לא גמר עוד את עדותו. הוא התחיל לתאר את החורבן שמצא במסגד, בחזירתו לשם. סילי מפסיק אותו ואומר, כי העובדות ידועות כבר, ומרימאן הסכים שאין לטעון נגדן.

עדות ערבית ראשונה על תהלוכת תשעה באב    🔗

העד האחרון בישיבה זו היה עבדול קאדר ראשיד. הוא סיפר, כי בחמשה עשר באבגוסט ישב בבית קפה ממול הכנסת־אורחים האוסטרי בעיר העתיקה. פתאום שמע רעש שהגיע מצד שער דמשק וראה שוטרים רוכבים ואופיצרים מתקרבים, ומאחוריהם צעירים יהודים, העוברים ארבעה ארבעה בשורה. לאחדים מהם היו מקלות ולאחדים מוטות ברזל.

בתשובה לשאלת הופקין מוריס מה רוצה העד הזה להוכיח, אמר ה' סילי, שהם רוצים להראות כי המשטרה לא יכלה לראות כמה דברים מפני שהיא הלכה לפני התהלוכה. אדם מן הצד היה יכול לראות יותר.

העד הוסיף לספר, שאחד היהודים החזיק דגל חציו מקופל וחציו מגולל. הם צעקו בעברית: “הלאה המתנגדים שלנו”. העד הלך אחרי הקהל, ונגש לשטח המסגד שמשם יכול היה לראות את הקהל. הוא ראה, שהם הניפו את הדגל וצעיר אחד נשא נאום. הוא יכול היה להבין קצת מן הנאום. הנואם אמר: “הבוראק הוא שלנו. הלאה המעליבים את המקום הקדוש שלנו”.

מעשה בתמונה שהרגיזה את רוחות המושלמים    🔗

ה' סילי בקש מן העד להכיר את התמונה אשר שם לפניו, העד אמר שהוא קנה אותה לפני שלש או ארבע שנים בחנות יהודית ומסר אותה למועצה המושלמית. סילי אמר, כי נעשה תרגום מן הכתובת על הצלום והוא יביא את זה מחר לועדה.

היו"ר: כאן תמונה של מקומות שונים בארץ ישראל: הכותל המערבי, מסגד עומר, ים כנרת…

לשאלתו של הופקין מוריס, אם תמונה זו השפיעה על רוחות המושלמים, ענה סילי במקום העד: בודאי, באופן הבולט ביותר.

ה' סניל אמר, שעל פי המראה זו היא מסוג התמונות שהיה רוצה לקחת אתו לביתו ללונדון, אבל יש איזה פירוש מיוחד לטקסט.

בתשובה לשאלת סילי, אומר העד שבתמונה על המסגד היה “מונף דגל ציוני”, וזה מראה על שאיפות הציונים.

הועדה בקשה שיתרגמו בדיוק את הכתובת, ושהעד יהיה מוכן להגיד מהו הרושם שעשתה עליו התמונה הזאת.

בזה נגמרה ישיבת 26 בנובמבר אחרי הצהרים.

 

ישיבת השלשים ותשע    🔗

בפתיחה של ישבת הבוקר ביום 27 בנובמבר מסר ה' סילי את תרגום הפסוקים, שנעשה על ידי מר אליאש מן תמונה שהובאה אתמול בפני הועדה.

סיר בויד מרימאן חוקר את עבדול קאדר ראשיד, העד שהופיע אתמול. העד אומר, שהוא עתונאי ועבד בעתון “ג’אמעה אל ערביה” עד לפני ששה חדשים, היה המתרגם בעתון הזה, ועכשיו הוא מתרגם במשרדי הועד הפועל הערבי.

המועצה המושלמית הפיצה את התמונה “המופלאה”    🔗

מרימאן: כמה העתקות מתמונה זו נשלחו לארצות אשר מחוץ לארץ־ ישראל? – ראשיד: אין אני זוכר את המספר המדויק, אבל אני חושב שהיו יותר מחומשים.

מ.: האם הן נשלחו, כדי שהארצות האלו ידעו על פעולות הציונים נגד המקומות הקדושים? – ראשיד: הדבר הזה נוגע למועצה המושלמית העליונה והיא שלחה את התמונות על ידי משלחת לחיג’אז. – מה היה תפקידה של משלחת זו? – לקבול על המצב בארץ ישראל. – האם היה זה לשם קובלנה על הפעולות של הציונים בנוגע למקומות הקדושים? – כן. – האם אתה טוען ואומר, שתמונה זו נדפסה על ידי הציונים? – איני יודע. – האם אתה אומר בבטחה. שתמונה זי עוררה את רגשות המושלמים? – כן.

העד אינו יודע מתי הוצאה לאור תמונה זו, וכן אין הוא יודע שהרב יצחק וינוגראד, ששמו נזכר בתמונה בתור מוציא לאור, מת לפני המלחמה.

לא דגל ציוני, אלא תורכי…; הכל תורכי    🔗

מרימאן: (מראה על תמונה) האם אתה רואה את הדגל התורכי הזה המתנופף על מגדל דוד? –העד: אני רואה דגל, אבל איני בטוח, שזהו דגל תורכי. – הרואה אתה שוטר תורכי על יד שטח ה"חארם»? – תמונה זו מראה חייל, אבל אין זה צריך להיות דוקא חייל תורכי. – האם אתה רואה את חצי הסהר על כפת המסגד? – חצי הסהר היה שם מזמן שהמסגד נבנה.

מרימאן: הרואה אתה, שיש מן האנשים אשר לפני הכותל המערבי יושבים על ספסלים? – העד: כן אינני יודע אם ספסלים הם אלה, או לא. – אולם ברור, שהם יושבים, לא כן? – כן.

“ובא לציון גואל” הזהו עלבון למושלמים?    🔗

מרימאן: מזכיר פסוק מודפס על התמונה: התוכל להגיד לי מה יש בפסוק זה כדי להלעיב ברגשות המושלמים? – ראשיד: אני אומר שזהו פסוק מכתבי הקודש.

– אני שואל מה יש בפסוק זה כדי להלעיב ברגשות המושלמים? – אין אני בקי בלשון הקלאסית של כתבי הקודש.

לאחר שסיר בויד שלש את השאלה, קרא העד בזהירות את הפסוק ואמר, ששתים־שלש השורות האחרונות יש בהן משום עלבון: “ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן”.

מרימאן: האם אתה אומר שעלבון הוא למושלמים, אם בדבר־דפוס יהודי מופיעים פסוקים מישעיה וירמיה בנוגע לשיבת ישראל לציון? – העד: כשמושלמי שומע על שאיפת היהודים לשוב לא“י, אם זה פסוק מהתנ”ך או לא, ודאי הוא מאמין, שהיהודים לוטשים עין למקומות הקדושים בירושלים.

מרימאן: האין תמונה זו באמת מנחת־מזכרת של ישיבה? העד: אני קניתיה ושלמתי מחירה. – אין ספק. אולם הרואה אתה את המלים: ויזהירו כזוהר הרקיע, ויכתבו לאלתר לחיים טובים לשנה טובה תכתבו? – כן. – בפסוק אחר נאמר, למי שמאחלים שנה טובה? – זה כתוב באידיש ואני קורא בשפה זו מעט מאד.

הגם “עשרת הדברות” עלבון למושלמים?    🔗

מרימאן: התוכל להגיד לי מה עוד בתמונה זו מלעיב ברגשות המושלמים? – העד: עצם העובדה, שיש כאן כתר, כתובות עבריות, מנורות ושאר כלים יהודים מסביב למסגד עומר, מלעיבה ברגשות המושלמים. כל ערבי הרואה זאת, ואינו יודע עברית, יאמין בודאי שליהודים יש כוונות בנוגע למסגד. – ידוע לך, שאחת מן הכתובות העבריות הללו הן עשרת הדברות? – כן.

בתשובה לשאלות אחרות של סיר בויד, אומר העד, כי אפשר, שמושלמים מחוץ לא“י ראו את התמונה הזאת, אף אילו לא נשלחה ע”י המועצה המושלמית העליונה. הרבה ערבים בא"י ראוה לפני המלחמה, משום שהיתה נמכרת בשוק וראוה גם על כתלי בתיהם של יהודים. סיר בויד לוקח בידו את התמונה השניה מראה עליה ושואל: מה מן העלבון יש בזו? – ראשיד: המסגד והדגל הציוני מתנפנף עליו. – כלום לא ברור, שהדגל הציוני משמש סמל לכל התמונה ולאו דוקא למסגד? – הוא נמצא מעל למסגד. – רואה אתה את הצפרים הנושאות מכתבים? – כן. – המתכוון אתה לומר, שכאן מצויר המסגד, שנהפך לבית דואר כללי? – כאן אינני תופס כלום.

פסוקי התנ"ך הסיגו את גבול פסוקי הקוראן    🔗

העד מעיין בכתוב על התמונה ואומר, שיש כאן פסוקים בעברית וזה עלבון למושלמים, ביחוד מפני שהם נתונים במקום שצריכים לבוא פסוקים מן הקוראן.

מרימאן: המבין אתה, שהפסוקים האלה הם מישעיה ומספר בראשית? – ראשיד: אני לא למדתי בספרים אלה, אולם עצם מציאותן של מלים עבריות במקום המיועד תמיד לפסוקי הקוראן מלעיבה ברגשות המושלמים. – המבין אתה ששני הפסוקים אמורים באברהם ויצחק, ויש תמונה של עקדת יצחק? – כן. – הידוע לך, שתמונה זו היא מן הדברים שהיהודים מקשטים בהם את סוכותיהם בחג הסוכות? – כן, הם משתמשים בהן בסוכות וגם בבתיהם בשאר ימות השנה.

בנוגע לתהלוכה של יום 15 באבגוסט, אמר העד, שראה המון יהודים הולכים לכותל המערבי ובידיהם מקלות ומוטות ברזל. כיון שלא מנה. את מספרם, אינו יודע כמה מהם נשאו מקלות, וכמה – מוטות ברזל, בכל טור של ארבעה היו לפחות אחד או שנים נושאים מקלות או מוטות ברזל.

היהודים רוצים לכבוש את ה"חארם'; ההיו ציונים בימי התורכים?    🔗

סילי חוקר את העד בנוגע לתמונה הראשונה: האם אמרו לך, שזו היא מזכרת הקשורה בבתי הספר העבריים? הגד לי, מה דעתך כמושלמי למה שָׂמו שם את תמונת המסגד? – ראשיד: מפני שהיהודים רוצים לכבוש להם את החארם.

סילי: אמרו לך, כי תמונה זו היא עוד מימי התורכים. האם היתה אז מחשבה על פוליטיקה ציונית זו? – ראשיד: כן. – אבל לא זו של הכרזת בלפור? – לא. – לא פוליטיקה מסוג זה, המבוססת על איזה דבר הדומה להכרזת בלפור? – לא.

למדנות מצוינת: “סוכה זהו ההיכל”…    🔗

סילי: סיר בויד מרימאן שאל אותך, אם שָׂמים תמונות אלו בסוכות בחג הסוכות? – ראשיד: אני אמרתי שראיתי תמונה זו בסוכות וגם בימים אחרים. – הסוכה זהו ההיכל? (העורך דין של היהודים אומר לסילי, שדבר זה אינו נכון; סוכה איננה ההיכל…).

סיר בויד מוסר לועדה מלון של מימרות עבריות שמשתמשים בהן מפעם לפעם והמכבידות על הועדה.

הופקין מוריס מעיד: יש לנו כאן גם “דיילי מייל” (“דואר היום” מתורגם ל“דיילי מייל”).

תהלוכת תשעה באב חוזרת חלילה    🔗

העד השני שנקרא הוא – חליל קוטינה, העורך דין מוגנם חוקר אותו. העד מספר שבחמשה עשר באבגוסט, בין השעות שלש וארבע אחרי הצהרים, שהה בבית קפה אשר ממול ההוספיציום האוסטרי, ואתו עבדול ראשיד, כששמעו את הרעש, יצאו לראות מה קרה. הם ראו שוטרים רוכבים ושוטרים בריטיים, ומאחוריהם יהודים, ארבעה ארבעה בשורה.

בשום פעם לא ראה קודם לכן קהל כזה של יהודים ברחוב הזה. הם נשאו דגל באלכסון והוא יכול היה לראות רבע ממנו. הוא יכול היה להבחין, שזהו דגל ציוני. בדרך צעקו: “הלאה המתנגדים”. הוא הלך אחרי הקהל עד הכותל המערבי, לראות מה יהיה שם. הוא ראה, שהקהל הרים את הדגל ותלה אותו על הכותל. איש אחד נאם. בגלל הרעש יכול היה לשמוע רק את תשובות הקהל לנואם, הם אמרו: “הלאה הערבים; הכותל הוא שלנו ועלינו לקחת אותו”.

בתשובה לשאלת מרימאן בנוגע למשלוח ידו, ענה העד שהוא בעל קרקעות ובעל המלון ברובע מוצררה בירושלים.

מרימאן אמר שהוא לא יחקור את העד בנוגע לפרטים. מכיון שבענין זה נגע כבר במשך חקירת עדי הממשלה, אבל אין זאת אומרת שהוא מסכים לפרטים האלה.

עדותו של המשגיח על ה“זאויה” על יד הדלת החדשה    🔗

חאג' חסן אל זאהני היה העד החדש. על השאלות של מוגאנם, אמר העד שהוא מוגראבי הגר בשטח ההקדש על יד “הבוראק”, הוא משגיח על “הזאויה”, כעוזרו של השיך. לאחר הצהרים בארבעה עשר באבגוסט היה ב“זאויה”, והדליק את העששית. ה“זאויה” הנמצאת משמאל הכניסה לכותל המערבי, הוא המקום שאליו יכולים לבוא עולי הרגל המוגראבים העניים לקבל אוכל חנם, ומתפקידו הוא להכין את האוכל בשביל עולי הרגל האלה מן המוגראבים. שם ממלאים גם את טקס “הזיכה”. בערב יום הארבעה עשר, לאחר שהדליק את העששית של ה“זאויה” בצד השמאל, הלך להדליק את העששית של ה“זאויה” בצד השני של שטח הכותל המערבי. כשהגיע לדלת ראה קהל גדול של יהודים, עד שלא היה מקום “לשים את הרגל”, הוא נסה להתקדם לאורך שטח “הבוראק”, אבל יהודי אחד ציוה עליו לחזור. כשראה שאין לו אפשרות לעבור, חזר.

הוא חאג' חסן רצה ללכת בלילה זה יחד עם שבעה או שמונה אנשים אחרים ל“אל אקצה” לקרוא את כל הקוראן, כמנהגם פעם בחודש. בשעה שנסה יחד את שיך אחד וששה או שבעה אחרים לעבור שוב דרך שטח הבוראק, אמר לו יהודי אחד בערבית גרועה: “לכו לכם לאט לאט כולכם חמורים”, הוא לא שם לב והמשיך ללכת מפני ששם היתה משטרה. אחרי כן נסה לגשת למקום, ששם קרא תמיד לתפלות הערב המאוחרות. הוא ראה, שכל השטח מלא קהל עד שלא יכול היה לעבור. הוא בקש מאת השוטרים שיעזרו לו, ונתנו לו מלווים. כשעברו כמעט מחצית הרחבה התחיל יהודי אחד לנאום, ואם כי לא ידע מה שנאמר, אבל נדמה לו כי היהודי אמר לקהל שלא יתנו לערבי להמשיך את דרכו. הוא מאמין שכן היה, כי בשעה שרק התחיל ללכת, היו האנשים שקטים, אולם רק פתח בדברים התחילו למחות, באמרם: שאינו רשאי לעבור. לבסוף היה מוכרח לחזור על עקבו, מפני שחובתו היא לקרוא לתפלה. הלך בדרך אחרת על מנת להגיע לשער הברזל. לפני שגמר את קריאתו לתפלה, התחילו צעקות כאלה, שקולו לא נשמע. יהודי אחד ירק בו וקללו. היהודי דבר ערבית באמרו: “תקולל דתך”, אחת הקללות המעליבות ביותר למושלמי, הוסיף העד.

הלורד אירלי חוקר את חאג' חסן    🔗

אירלי: האם ה“זאויה” מצד שמאל לא שמשה מועדון לאגודת הצעירים המושלמים? – חסן: זה מקום בשביל עולי רגל עניים. אין שם זרים, רק מוגראבים הולכים לשם על פי רוב, – הידוע לך, שביום 14 באבגוסט (ערב תשעה באב) המוני יהודים הולכים לכותל המערבי? – הם רגילים לבוא חמשה או ששה להתפלל, ומראה ההמון הגדול היה הפתעה – חמשה או ששה. זהו המספר הרגיל שם בלילה כליל 14 באבגוסט? – אין לי זכרונות מן השנים הקודמות. נמצאתי שם רק 8–9 חדשים.

תם ושאינו יודע לשאול    🔗

העד מוסיף שלא ידע כלום על קדושתו המיוחדת של אותו היום, ואיש מן המסגד לא הגיד לו, שיש לחכות באותו היום למספר גדול של היהודים מכפי הרגיל.

אירלי: מדוע לא הלכת מלכתחילה בעקיפין, בראותך המון כזה על ה“בוראק”? – חסן: משום שדרך זו היא יותר קצרה. כמו כן היה בדעתי לקחת אילו מבגדי, שעזבתי אצל משפחה אחת בקרבת מקום. – כסבור אתה שהקהל התרגז על נסותך לעבור את הרחבה? – בפעם הראשונה, כשנסיתי ללכת, הדפוני אחור, בפעם השניה השתדלה המשטרה להעבירני, אולם לבסוף הייתי מוכרח ללכת סחור־סחור. זה היה קל בהחלט? – היה גם שם המון, והדבר עלה בקצת קושי, אבל עברתי.

“אל תירק בצד זה – פנה אל הקיר”    🔗

אירלי: היכן היה היהודי שירק בך? – חסן: על המדרגות של שער הברזל. יש שלש מדרגות והוא עמד על השלישית. בכניסה אל ה“בוראק”.– היכן היית אתה בשעה שירק בך היהודי? – כמעט שגמרתי אז את הקריאה לתפלה ועמדתי על המדרגות ליד השער החדש.

מוגאנם: מה עשה היהודי בשעה שירק בך? קום והראה לנו.

היו"ר: אל תירק בצד זה – פנה אל הקיר.

העד קם וכשהוא פונה לקיר החדר הוא מראה איך שירקו בו.

מוגאנם: הראית רק את תנועת היריקה או את היריקה עצמה? – חסן: רק את התנועה.

בתשובה לשאלות אחרות של מוגאנם ספר העד שמנעוהו מלעבור דרך ההמון, מפני שיהודי אחד נשא נאום הסתה בפני הקהל. הוא אמר שנסה לעבור את הרחבה, כדי להגיע אל הזאויה השניה, מפני שזו דרכו הרגילה והרחבה שייכת להם, למוגראבים.

שטנתה הגדולה של העלמה ניוטון    🔗

העלמה ניוטון נקראה להעיד מצד הערבים. ניוטון היא עלמה אנגליה באה בשנים.

בתשובה אמרה לסטוקר, שהיא גברת בעלת אמצעים משלה, היושבת בחיפה מרצונה. בראשונה באה לכאן בשנת 1889, יצאה את הארץ בשנת 1914 ושוב חזרה בשנת 1919. מאז היא יושבת שם כאן כל הזמן, להוציא הפסקות קטנות. היא גרה בראש הר הכרמל, אולם היא מבקרת בירושלים כמעט בכל חודש, ויש לה מגע תמידי עם הנעשה בירושלים, היא חברה של מועצת הנשים, המורכבות מבנות כל הדתות. היא מכירה את מצבן של כל העדות והדתות. לפני המלחמה שררו, לדעתה, יחסים מצוינים בין היהודים לערבים, היא לא שמעה מעולם על סכסוכים, ותחילתם נעוצה בקניות לא גדולות של מושבות יהודיות, כשחזרה בשנת 1919, נמצאה הארץ תחת שלטון צבאי, וסיר לואיס בולס, גיניראל, היה המושל. היתה ועדה ציונית (ועד הצירים) שפעלה בהתיעצות עם המושל. סבורה היא שההנהלה הציונית הנוכחית באה במקום ועד הצירים הקודם.

כשחזרה העלמה ניוטון בשנה ההיא, מצאה כי דעת הקהל היתה נרגזת, מכיון שחשבו, כי המדינה נמסרה ליהודים כתוצאה מהכרזת בלפור. ההתעוררות גדלה מאד, האוכלוסים פחדו שיבלעו בהגירה הגדולה שלהיהודים, היא ראתה, כי היהודים נתנו לערבים סבה להרגיש, שהם היהודים, הם בעלי הארץ. היא ראתה זאת מתוך נמוסיהם, מהתנהגותם ברחובות. אפילו בנוגע אליה. הם היו דוחפים אותה הצדה כשהלכה ברחוב. הערבים אמרו לה שהם מרגישים כי היהודים מתנהגים בחוצפה נגדם, ביחוד בזמן טיולם ברחובות שלובי יד כשאינם נותנים לאחרים לעבור. היא לא ראתה זאת בעצמה, אבל ספרו לה. כל זה נוגע לעולים החדשים.

בשנת 1920, כשפרצו המהומות בירושלים, היו חששות שיתפרצו מהומות גם בחיפה. אבל מנהיגי הערבים שם עשו את הכל כדי לקדם את פני הרעה. נערכה חקירה רשמית על המהומות האלו, אבל שום דין וחשבון עליהם לא נתפרסם. לשאלה אם המהומות של הזמן ההוא היו ענין שבין ערבים לאנגלים, ענתה הגברת ניוטון שזה היה תמיד בין יהודים לערבים.

מיס ניוטון ידעה סודות ממשלתיים ומסרה לערבים    🔗

כאן נגע סטוקר בחוברת הנקראת בשם “האכזבה הארצישראלית”. שבה נתפרסמו אחדות מן הטלגרמות שנשלחו על ידי המושל בולס למפקדה הצבאית העליונה בקהיר.

העלמה ניוטון אומרת, כי הטלגרמות האלו היו מפיצות אור על המצב שנתהוה אז במדינה. את הטלגרמות האלו הראו לה ידידיה בממשלה הצבאית. היא ראתה אותן זמן קצר לאחר שנשלחו. העלמה ניוטון מוסיפה שהיא השתמשה תמיד בהשפעתה, כדי להרגיע את הערבים. היא הבינה שהממשלה הבריטית עצמה אינה נגד הערבים, אבל עבודתה נתקלה בקושיים. הערבים המשיכו לבוא אליה ושאלו, מדוע עושים הבריטיים פעולות כאלו וכאלו, והיא יכלה להרגיע את רוחות הערבים על ידי קטעי הידיעות שקבלה מידידיה.

אף על פי שבדין וחשבון של הממשלה מדובר על גידולה של הסבלנות ההדדית בין יהודים לערבים, הרי היא חולקת על דעה זו. היא היתה אומרת, כי אף על פי שהערבים לא הראו לכאורה כל סימני התרגזות בתקופה זו, הרי באמת היו מתמרמרים יותר ויותר על יחס הממשלה אליהם בכמה ענינים, שנתן להם הרגשה של בנים חורגים. הם היו באים לקבול לפניה, והיא התאמצה לפרש לערבים את מהות האנגלים, ולאנגלים – את מהות הערבים. הפקידים האנגלים אינם מכירים את הלך מחשבתם של האוכלוסים, והדבר הקטן ביותר שיכלה לעשות בשבילם. היה למסור לפקידים את רגשות הערבים, שהיא מכירה אותן יפה.

היא יודעת מיס ניוטון, שהאדמיניסטרציה הבריטית מלאה רצון טוב ואדיר חפצה לעשות אה הדבר הנכון, ואולם אי־ההבנה יסודה בחוסר מגע בין האנגלים לערבים. “לפעמים תכופות יצקה שמן על גלים סוערים להרגיע את הרוחות”. הבריטים מכניסים צורות שלטון אירופאיות, בעוד שהאוכלוסים רגילים במיתודות המזרחיות. התורכיות. בשאלת הקרקע הובלט קיפוח הזכויות. דוגמא אחת – זכיון כברה, שניתן לפיק“א וגרם להתרגשות האוכלוסים. הדבר נזכר בדו”ח הערבי שהוגש לועדת המנדטים באפריל 1925, דוגמה שניה – ענין שאפה־עאמר, בצפון חיפה, וכן ענין הקרקעות בעמק יזרעאל. העדה מקריאה כאן העתקה של דו"ח ממשלתי על הסכסוך בעפולה, שיהודים קנוה מאת מוסד בנקאי בבירות. ערבים ויהודים נפצעו במחלוקת זו. היא ספרה שאדמה זו באה לידי סורסוק, אחד מבעלי הבנק הזה, על ידי הלואה לממשלה התורכית, הממשלה התורכית לא התכוונה אף פעם לנשל את הערבים מעל הקרקע. זו היתה מין משכנתא. אחרי כן פנה סורסוק לממשלה לשם קבלת קושאנים, והממשלה דרשה מאת הפלחים שהם ירשמו את אדמתם. בימים ההם היה גדול אי הסדר בספרי הטאבו. לא היתה בעלות של קושאנים בהרבה חלקות של המעבדים. המעבדים נקראו לרשום את הקרקעות, כדי שהממשלה תוכל להרויח עם סדור ההרשמה. על ידי זה הכירה הממשלה את זכות הבעלות של המעבדים על הקרקעות שלהם.

ענין עפולה בהארת מיס ניוטון    🔗

הסכסוך בעפולה בא, מפני שהערבים לא רצו לעזוב את האדמה שלדבריהם היא שייכת להם ושסורסוק מכרה ליהודים. ביאנואר שנת 1925 פרסמה הממשלה הודעה חדשה, האומרת כי שום חלק מן האדמה שהיהודים רכשו לפני זמן מה בעפולה לא היה שייך אף פעם לפלחים או לאבותיהם. כשבאו היהודים לעלות על האדמה, היה צורך להפטר מן הפלחים, ולכן הוצעו פצויים מחמש עד עשרים וחמש לא"י. על ידי זה הודו בבעלות שלדברי הממשלה לא היתה קיימת. בעד הכסף חתמו הפלחים על תעודות, שבהן נאמר כי הם מסתלקים מכל זכויות על הכפר. כתריסר משפחות הסתלקו מלקבל פצויים, ובססו את את זכויותיהם על הפקודה האומרת. שהממשלה מחויבת להשאיר די קרקע שתספיק לפרנסת הפלח ומשפחתו, במקרה שמכירת הקרקע נעשתה מבלי לשאול את פיהם.

בזה תמה ישיבת הבוקר ביום 27 בנובמבר.

 

ישיבת הארבעים    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 27 בנובמבר המשיכה מיס ניוטון את עדותה.

ניוטון: מה שרציתי להטעים הוא, כי הממשלה התורכית הודתה בבעלות הערבים על הקרקע.

סטוקר: כוונתך לבעלות הבאה מתוך כבוש? הממשלה התורכית הודתה בזכויות של כיבוש?

ניוטון אומרת, שהיא יודעת כי התורכים הודו בזכויות הערבים על הקרקע, הוה אומר, הפלחים הוכיחו, שהתורכים הודו בבעלותם, שאלמלא כן היו צריכים לקניתה. כשהזמינה הממשלה התורכית את הפלחים לקבל קושאנים, הם היו עושים כן, לוא היו להם אמצעים כספיים.

סטוקר: היה עליהם לשלם מסים ידועים? – נ.: מחיר ההעברה.

אין דבר נסתר לגבי מיס ניוטון    🔗

ניוטון: היה בדעתי לספר לועדה, אם אקבל רשות לכך, מה היה בין הערבים לממשלת א"י, כשנודע, שהקרקעות האלה עומדות לעבור לידי היהודים.

סטוקר: מה קרה? הקרקעות נמכרו לקונים השונים, הלא כן? מה קרה לאחר שנמכרו לכל אותם היהודים השונים? – נ.: היהודים דרשו אז מאת הממשלה את הקושאנים שלה. – מתי היה הדבר? – לערך בשנת 1924.

מוריס: האם היו התושבים אריסיה של הממשלה?

סטוקר: הממשלה העבירה את הקרקעות על שם הקונים.

פרידי מוחה: כפי הנראה מופיע כאן סטוקר בתור עד!

היו"ר: מה שם בעל הקרקעות האלה? ניוטון: סורסוק.

סטוקר: כפי שידוע לי, אלה הם בנקאים עשירים, ובזמן המכירה נתנו את הקושאן שנרשם ע"י הממשלה.

ניוטון אומרת, שהממשלה התורכית היתה רושמת על שם סורסוק כל אותן הקרקעות, שלא רשמו הפלחים.

לשאלת סטוקר עונה מיס ניוטון, שההעברה הראשונה על שם סורסוק חלה בשנת 1882. מוריס: האם מרגע הרישום נעשים לבעלי הקרקע? – נ.: כן.

הועדה לא תחליט על כשרות הבעלות של הקרקע    🔗

לשאלת שונות בענין הבעלות של הקרקע, מעיר היו"ר שאין הועדה יכולה לקבל החלטות על כשרותה של הבעלות.

בתשובה לשאלה של סטוקר בקשר עם “ההקלות שעשתה הממשלה להעברת הקרקעות של סורסוק לידי היהודים”, עונה העדה, שלא נעשתה חקירה ודרישה מספיקה בזכות הבעלות של סורסוק.

פרידי מוחה על שאלה זו, שהוצגה כאן. סטוקר סבור, שמותר לעדה להעיד בענין זה. מיס ניוטון אומרת, שיש בידה דין וחשבון של התיעצות עם ה' מילס, ששימש אז במשרת סגן המושל בחיפה.

סטוקר: האם הערבים פנו באיזו קובלנה בנוגע לפצויים שהוצעו? – ניוטון: הם התאוננו והיו איזו משפחות אשר לא הסכימו לקבל את הפיצויים. הם חשבו, שהיהודים קנו את האדמה, אבל לא את הבתים, ושהבתים הם באמת שלהם, ושאי אפשר היה להם להמשיך לחיות בבתיהם בלי הקרקע הדרושה.

סטוקר: בשעה שאת אומרת, שהם נשארו בלי האדמה, פירוש הדבר הוא: שקפחו את זכויותיהם. או שלא התחשבו אתם בנוגע למסירת הקרקע למוסדות היהודים? – נ.: לפני מכירת הקרקעות האלה היה על הממשלה להוָכח. אם נשאר די קרקע בשביל כל המשפחות האלו. ולכן דרשו שהממשלה תבטיח להם מה שהותנה בפקודה.

ניוטון הוסיפה, שהערבים מינו עורכי דין, כדי לעמוד על ענין הפלחים האלה, למושל המחוזי סיימס נמסרו שתי הצעות בשם הפלחים האלה. הצעה אחת היתה, שהיהודים ישלמו לפלחים סכום ידוע, ושכסף זה ימסר לאפוטרופוס. כדי להשתמש בו לקנית כפר אחד מחמשת הכפרים, שקמו בידי היהודים. כדי לישב שם את בעלי הבתים.

היו"ר: האם עורכי הדין הביאו הצעה זו לפני בית הדין? – נ.: לא, מחוץ לבית הדין.

סטוקר: אם זה הובא לפני בית הדין או לא, אבל זו היתה הצעה לסדור הענין? נ.: כן הצעה זו הוצעה למושל המחוזי. האם היה על על מושל המחוז להתראות עם המוסדות היהודיים ולנסות את סדור הענין? – כנראה כן. –הבאו לידי הסכם על פי תנאים אלה? – לא, ולא על פי ההצעה השניה.

על הפיצויים לאריסי עפולה    🔗

בטרטון: זאת אומרת, כי ההצעה היתה שהכסף הזה ישולם לאפוטרופוס? דבר זה לא נעשה? – נ.: לא. – היודעת את, אם כסף הפצויים שולם ליחידים? – את הסכום הזה היו צריכים לשלם באי־כח המוסד היהודי.

סטוקר: אין לנו צורך לנגוע בהצעה השניה. ההצעה לא נתגשמה? – נ.: לא. אנו כולנו הסכמנו, כי לשלם כסף לפלחים לא יהיה טוב בשביל הפלח עצמו, לכן הורשו הפלחים האלה לרשום את קרקעותיהם. היה חלק ידוע של קרקע שלא נרשם. היתה להם זכות הקניה על קרקע אחרת. עלינו היה להשיג סכום ידוע. רצינו לבקש מאת הממשלה להשתמש בזכותה החוקית, כדי לדרוש מסורסוק, שירשה לאכרים לקנות ממנו בתנאים נוחים כמות ידועה של קרקע לשם התישבותם.

סניל: הפרינציפ שלא לשלם כסף לאכרים יחידים, היה מתקבל על לב הממשלה והערבים בזמן ההוא? – ניוטון: כן. ואין אני יכולה להגיד בנוגע ליהודים.

לשאלת סטוקר, אם ההצעה השניה נתקבלה, ענתה העדה שההצעה נכשלה.

סטוקר: מה נעשה? האם כולם קבלו אותה, או אחדים קבלו ואחדים דחו? – נ.: במקום הראשון אחדים דחו. אלה שדחו יצרו את הקושי, מכיון שעל פי התנאים אי אפשר היה לגמור את ההעברה לפני שסודרו כל דרישות האכרים.

מוריס: הידוע לך, אם אחדים מן האריסים היו בעלי הבתים? – נ.: הם היו כולם. – הנרשמו חוזי־אריסות אלה? – לא. מפני זה עברו קרקעותיהם לסורסוק.

בטרטון: למה את אומרת, שהם כולם היו חוכרים? – נ.: מכיון שהם כולם החזיקו את הקרקע בחכירה.

דמי הפיצויים ששלמו היהודים – תשלומי חסד היו    🔗

מוריס: אם אף אחד מחוזי האריסות לא נרשם, לכן היו דמי הפצויים ששלמו היהודים תשלומי חסד ולממשלה לא היתה כל שייכות לדבר. – נ.: כן, על הממשלה להשגיח, שישאר די קרקע ברשות הפלחים, בשעה שמנשלים אותם. את הקושאנים של סורסוק היו צריכים לבדוק.

סטוקר: הקובלנה שלהם היא, שנישלו מאדמתם מפני שהתרשלו ברישום.

מוריס: השאלה היא, אם פקודה זו היא צודקת או לא?

דרייטון: מכירה לפחות של שלש שנים אין צורך לרשום.

סטוקר: העדה איננה עורכת דין, היא בארה את התרעומות וספרה על התוצאות. (לעדה): מה קרה, כשערבים אחדים סרבו לקבל את הפיצויים? – נ.: הרישום נעשה בלעדם.

סטוקר עוזר למיס ניוטון בקטרוג; “אדמתנו היא”    🔗

סטוקר: מה קרה אחרי הרישום? – נ.: הערבים הוסיפו לחרוש עד שבאו היהודים ואמרו: “זאת אדמתנו”. – ואחר כך? – הקונים היהודים באו יום אחד ומצאו את הערבים חורשים ואמרו: “זאת אדמתנו ולא אדמתכם”. הערבים אמרו: “אדמתנו היא”. פרצה התנגשות, שבה נהרג ערבי אחד. פקיד ממשלתי אחד אמר לי, שלערך ששה־שבעה אלפים ערבים נושלו ונקלטו בכפרים אחרים. – על זה קבלו הערבים? – כן. – יש להם עוד קובלנות? – כן, הם מתאוננים תמיד על כובד המסים. – מדוע התאוננו, הן כולנו מתאוננים על כובד המסים? – הערבים אומרים, שלמסים הכבדים הללו גרם ריבוי הפקידים הבריטיים במשכורות גדולות בהרבה משל פקידים ערבים שיכלו לעבוד במקומם, וכן השיטה הציונית, שעל הממשלה לקיים בארץ זו, עוד תרעומת אחת יש: על השמוש בשלש לשונות המרבה הוצאותיה של הממשלה. בקשר עם הלשון העברית על הפאספורט, למשל (כאן מראים פאספורט א"י), הם מתנגדים למלים “ארץ־ישראל”. שימושן בפאספורט זו הודאה, שהאדם הוא אזרח הארץ של ישראל.

סטוקר: מה עוד? – נ.: לא רק קובלנות נשמעות מפי הערבים. אני שומעת לפעמים, כשהם מכירים בחוב הגדול שהם חייבים להנהלה הבריטית על הבריאות, החנוך, והצדק בבתי הדין, “אנו היינו מרוצים מן ההנהלה, אילו הרגשנו שההנהלה הבריטית היא פשוטה, ושאין לה שותף שעליה להתחשב אתו כל הזמן – אז לא היינו באים לידי מהומות בארץ”.

מרימאן חוקר את ניוטון ומתחילה פרשה של "איני יודעת    🔗

מרימאן: את היית כאן בימי התורכים? – נ.: כן. – האם אין זו עובדה כי העושר הופחת משנים עשר לעשרה אחוזים? – איני יודעת. – אני חשבתי שאת יודעת קצת על הקושיים של המדינה. האם לא שמעת, כי העושר הופחת מ־12% ל־10%? – שמעתי דבר מה בנוגע לזה.

מרימאן: השמעת, כי המס הפרופסיונאלי (מס המלאכה) נתבטל? – נ.. איני יודעת כלום על הענין. – גברת ניוטון, את אמרת לנו כי הערבים קובלים על המסים הגבוהים שהוטלו, כדי לשלם לפקידים הבריטיים? – אמרו לי, כי לפנים שלמו מסים כשלשה שילינגים מראש, ועכשיו משלש עד ארבע לא"י.

איני יודעת באמת.

מרימאן: כל אריס ואריס משלם מס העושור? – נ.: כן. – אם כן, זהו הדבר המשפיע עליהם? יש עוד מס הקרקעות שנשאר כמו שהיה, אך מס העושור הוקטן משנים עשר לעשרה, לכן מצבם הוטב ולא נעשה יותר גרוע?

– איני יודעת.

־

משום מה הורע המצב בנצרת? ובנוגע לקאבארה?    🔗

מרימאן: את הכנסת ספור בדבר עפולה. זה היה חשוב מאד מנקודת ההשקפה של מחוז נצרת? – נ.: כן. – ספרי לי דבר מה בנוגע לנצרת. לפני המלחמה היתה נצרת תלויה בעיקר בתנועת עולי הרגל? – כן. – נוסף לזה היה התייר האירופי שביקר בארץ הולך לנצרת אם הזמן הספיק לו? – כן. – בזמן הנוכחי אפסו עולי הרגל מרוסיה? – כן. – ואשר לתייר האירופי קיים הבדל זה, שהוא יכול כעת להגיע באוטו מהיר לנצרת ואחר כך לחיפה ביום אחד? – כן. – לפני המלחמה היה בודאי לן בנצרת, קונה צרכים ידועים וכולי. דבר זה נפסק? – לא לגמרי. – אבל במדה גדולה? – במדת מה.

מרימאן: עכשיו בנוגע לקאבארה. זכיון זה ניתן ע"י התורכים לפני המלחמה? – ג.: אמרתי, שלא ידעתי את פרטי הזכיון הזה. – שמעי נא, מיס ניוטון, אני משתדל למסור לך את העובדות, מפני שבאת לכאן עם תרעומותיהם של הערבים: האם ניתן הזכיון על ידי התורכים לפני המלחמה? – איני יודעת.

שוב: איני יודעת, איני יודעת, איני יודעת…    🔗

מרימאן: האם היה זה זכיון לאדמת בצות, טרשים וקדחת? – נ.: איני יודעת. – האם אוּשר הזכיון ע“י ממשלת א”י אחרי המלחמה בתנאי שהפיק“א תייבש את הביצות ותיער את החולות? – אינני יודעת. – האם האדמה שעליה ישבו האריסים הערבים הוצאה בפועל מן הזכיון שניתן לפיק”א? – אין לי כל ידיעה בזה.

מרימאן: מיס ניוטון, תרשי לי להגיד לך בכל הכבוד שאני רוחש לך, כי בשעה שאת באה להעיד על ענינים כאלה, טוב לך לעיין בתעודות הרשמיות השייכות לעניין. הנה הדו"ח של הממשלה הבריטית בנידון זה אל ועדת המנדטים, כרך 1925, 8 באפריל, עמוד 176, מספר 10, מושב שביעי (כאן מקריא סיר בויד מן הדו“ח. בו נאמר, שהזכיון אושר בתנאי שפיק”א תייבש את הביצות המסכנות שלום האוכלוסים השכנים והתפתחותם. הישוב הערבי על המקום מנה 170 משפחות, 3000 גולגלות בקר. התעשיה הראשית שלהם היתה קליעת סלים, שהכניסה להם לערך 4000 לא"י לשנה. הועדה חקרה בכל הזכויות, ובתוצאות החקירה ניתנה הודאה בכל הקרקעות שהיו לערבים קושאנים עליהן. הערבים הסכימו לקבל פיצויים קרקעיים במקום אחר. נערכת סכימה לטובת הערבים, שיש להם עדרים וצריכים לאדמת מרעה. בינתים לא הפריעו את ארחות חייהם של הערבים כל עיקר).

מיס ניוטון במבוכה גלויה: המותר לגלות סודות ממשלתיים?    🔗

מרימאן: מיס ניוטון. זו היא כבר נוסחה אחרת מן הספור שקבלת מידי הערבים, האין זאת? – נ.: כן. – אני סובר, שלא הטרחת את עצמך לבדוק את אמיתותו של ענין זה? – אני השיבותי על מה שנשאלתי ולא יותר. – מכיון שאני חושב שבנוגע לעפולה יבוא להעיד ג’נטלמן אחר, לא אשאל אותך יותר על ענין עפולה. תודה רבה! ועכשיו דבר אחר, מיס ניוטון, אני חושב כי בביתך השתמשו כמו במסעדה צבאית רשמית? – נ.: כן. – מתי היה זה? – בפברואר 1920. – בחיפה? – כן, על הכרמל. בבקשה להגיד, את אמרת או סטוקר אמר את זה, שהרבה ידיעות מסרו לך רשמית כדי שתוכלי למסור אותן לערבים? איני חושבת, כי אמרתי כך.

מרימאן: אני רוצה להבין מה הוא באמת הנוסח שלך על מה שקרה? האם את אומרת, כי הידיעות האלו נמסרו לך על ידי האופיצר האחראי להן, כדי שתוכלי למסור אותן לערבים? – נ.: לא. – האם עלי להבין כי נוסף לידיעות שמסרת לערבים, את מסרת ידיעות גם למחבר “הספר הצהוב” שאת מחזיקה בידך?¹⁷

סטוקר: העדה אמרה, שמכיון שהיא נמצאה ביחסי ידידות עם הערבים, יכלה להשתמש בידיעותיה לטובת הענין.

היא מודה, שמסרה ידיעות לערבים    🔗

וגם

מרימאן: רוצה אני בתשובה שלך מיס ניוטון, ולא בתשובתו של מר סטוקר. האם מסרת ידיעות אלו או מקצתן למי שהוא? – נ.: לא. אדוני. – מעולם לא מסרת תמציתן לערבים? – מסרתי התמצית לערבים. כן. – וגם לאחרים? – בודאי, לכל מי שלדעתי היה יכול להועיל לעניני הארץ הזאת.

בין האנשים האלה היה מחבר הספר, שאת מחזיקה בידך? – לפעמים ספרתי לו משהו מתוכנם של אלה הדברים. – הספר הנידון נקרא בשם “אונאות של א”י". ההיית סבורה, כי פקיד הממשלה, שמסר לך את הידיעות האלה, התכוון לכך שתנצלי אותן באופן כזה? – אינני יכולה להגיד מה שהיתה כוונתו.

מרימאן: אמרת, שלא ראית כל סימני קורבה בין הערבים ליהודים? – נ.: נכון. – העשית מה שהוא כדי לטפח קירבה זו? – אני משתדלת לטפח אותה.

פרידי חוקר את מיס ניוטון בשם הממשלה    🔗

פרידי: הידיעות האלה נמסרו לך בשנת 1919? – נ.: אינני זוכרת. – ההיה הדבר לפני בואו של סיר הרברט סמואל? – כן. – בזמן הכיבוש הצבאי? – כן.

פרידי: האם הראו לך את התעודות על מנת שתשתמשי בהן לרצונך? – נ.: מצבי היה כזה: הערבים היו נרגשים מאד. רציתי לקבל ידיעות מסוימות העלולות להרגיעם להוכיח להם, שהממשלה הבריטית מתכוונת להיטיב עמהם… בין כמה תעודות וניירות שהיו בידי, הוצאו ניירות, והם אמרו: הנה, מיס ניוטון. מזה תוכחי מהי הכוונה וכו'. (הגב' ניוטון משתדלת לתאר איך ניתנו לה ניירות ותעודות שונות).

מוסרי הידיעות הפרו אמונים; הגנה על הפקידים    🔗

פרידי: ההיתה זאת הפרת אמונים מצד הפקידים?

סטוקר: אני מוחה. היא נשאלת לחוות דעה על התנהגות אחרים.

פרידי: סבורני, שיש לי הזכות להציג שאלה זו, אם הפקיד, שמסר לה את הידיעות האלה עשה זאת מתוך הפרת אמון, או לא.

פרידי ממשיך: החושבת את, כי הפקידים הבריטים אינם מבינים את הערבים לגמרי? – ניוטון: אני חושבת, כי אם רק מעט מהם מבינים את הערבים? – אחדים מהם מדברים ערבית? – כן. – לאחדים מהם היה נסיון במצרים? – כן. – למשל לה' מק־קאלאם היה נסיון במצרים? – המצרים אינם ערבים.

פרידי: אני לא אמרתי, כי הם ערבים, אני אמרתי כי לה' מקקאלאם היה נסיון רב עם ערבים במצרים. – הגב' ניוטון: איני יודעת.

מן השטנה על היהודים לקטרוג על הבריטים; שאלת המשכורות    🔗

פרידי: האם את באמת מכירה את כל מושלי המחוזות וכו' ששרתו במדינה זו? – נ.: כן. – האם את חושבת שזה דבר הגון להגיד שאין חבה אליהם ושאין מגע אתם? – אני לא אמרתי כך. אני מכחישה שאמרתי שאין מגע אתם. – אלא מה חשבת? – הם אינם באים במגע קרוב עם הקהל. – האם הם מבינים את רוח הערבים? – אני חושבת שהם מנסים להבין. – ואת מנסה לעזור להם? – כשהם נותנים לי.

פרידי: האם את חושבת שהממשלה משלמת לפקידים הבריטיים משכורת גבוהה ומפני כך קובלים הערבים שעליהם לשלם מסים יותר גבוהים? – ב.: השקפתי היא, שמכיון שאנו מטילים מסים על מדינה זו, ומכיון שיצרנו אדמיניסטרציה בריטית מלאה ומסודרת אז הערבים מרגישים שעל ידי זה אנו מגדילים את ההוצאות, מאשר בשעה שבמדינה זו היתה אדמיניסטראציה יותר פשוטה לפני שבאנו הנה.

פרידי: הם אומרים, שאדמיניסטרציה זו עולה ביותר מפני שיש כאן צורך בפקידים בריטיים לשם הגשמת הפוליטיקה הציונית. האם זאת גם נקודת השקפתך? – נ.: כן, אדוני. – כסבורה אתי שהאדמיניסטרציה בימי התורכים היתה מתוקנת כבימינו? – מובן שלא. – והרי פקידים בריטיים הם המגשימים פוליטיקה זו כעת?

סטוקר (מפסיק את פרידי): היא אינה קובלת על האדמיניסטרציה הבריטית.

היו"ר: פרידי משתדל להטעים, שהיא עולה ביוקר מטעמים אחרים.

פרידי: האם נתכוונת לומר מיס ניוטון, שהערבים מתאוננים על המשכורות הגבוהות שמשלמים לפקידים הבריטיים? – נ.: כן. – הזאת היא גם השקפתך? השקפתי היא שהפקידים הבריטיים מקבלים במשכרתם יותר… – כסבורה את, שהמשרות הגבוהות. המזכירות וכו' צריכות להמסר לערבים, או לבריטים? – אילמלא הפוליטיקה הציונית, סבורה אני, שאפשר היה למסרן לערבים. – הנמסרו משרות אלו לערבים בימי המשטר התורכי? – כן. – דומני, שאמרת, כי אין להשוות את האדמיניסטראציה של ימינו עם זו של הימים ההם? – אין להשוות. – ובכן, אם המשכורות גבוהות יותר, האין ההוצאות כדאיות? – כן, אדוני.

סטוקר רוצה לחלץ את העדה ממבוכתה    🔗

סטוקר: נשאלת שאלה ידועה בנוגע להתנהגותם של פקידים בריטיים כלום את אומרת בנוגע אליהם דבר מלבד העובדה, שהפקידים הבריטיים בארץ זו מנהלים חבל מנדטורי? – נ.: כן, אדוני. – באת לכאן בשנת 1919 כשנכבשה הארץ מידי התורכים? – כן. – האפשר להגיד שהכל היה אז בסדר? – לא. – הפקידים הבריטיים היו מלאי תקוות בנוגע להשבת הסדר? – כן.

סיר הנרי בטרטון: מתי ראית אותם הדינים והחשבונות החשאיים? – נ.: הם הוצאו על שלחנות התה. – ההיו חשאיים? – אינני יודעת. – נתעוררה שאלה על הפרת אמון חמורה מאד מצד פקידים בריטיים ידועים. העדה צריכה לבאר את הדבר.

סטוקר: תמהני אם יש לועדה עניין בזה.

בטרטון: אם תאמר, שלא קבלה ידיעות חשאיות, לא איכפת לנו. אולם כשהיא אומרת שקבלה דין וחשבון חשאי, הדברים מקבלים צורה אחרת.

מיס ניוטון: הפקידים ידעו שאני מתווכת על מנת להרגיע את האוכלוסים. הם אינם בעלי־סודות ביותר…

חברי הועדה חוקרים את מיס ניוטון, והיא: “אני עיפה”…    🔗

סניל: הממשלה החליטה להעלים את התעודות מן הקהל הרחב. על כן היו חשאיים במובן ידוע. האם קבלת דינים וחשבונות אלה מיותר מאדם אחד? – נ.: כן.

סניל: מיס ניוטון אומרת, שהראו לה תעודות שהיו סודיות למדי בעיני הממשלה, שלא לפרסמן.

מוריס: בעמוד 52 של הספר “אונאות של ארץ ישראל” נאמר (מקריא מתוך הספר), דברים אלה נמסרו למחבר מפיך? – ניוטון: אני לא נתתים לו.

מרימאן: אני הצגתי לך שאלה זו, ולי השיבות, כפי שאני זוכר, כי מסרת את הטלגרמה למחבר הספר הצהוב אשר בידך.

מוריס: כאן יש העתקה מדויקת מן הטלגרמה עצמה, האם את מסרת אותה למחבר? – נ.: לא. – הראית את הדיפישה מעולם? – אינני יודעת. – היש קטעים בספר זה, שמסרת את למחבר? – לא; שאל את המחבר. היכן השיגם.

מוריס: אבל הגיניראל בולס עצמו הראה לך את הטלגרמה?

העדה מרימה את ידיה ואומרת, שהיא עיפה מאד ואינה יכולה ברגע זה לענות.

היא אמרה: אילו נתתם לי לראות את הדין והחשבון הסטינוגראפי שאוכל לראות מה שאמרתי קודם, אז הייתי יכולה לענות ולהבין יותר את השאלות. אני עיפה!

עדותו של איש נצרת    🔗

אחרי מיס ניוטון העיד סאלים פראח, שנקרא על ידי סטוקר.

בתשובה לשאלות אמר, שנולד בנצרת והיה זמן מה באמריקה. לפני המלחמה בשנת 1912 הלך לארצות הברית ללמוד חקלאות באוניברסיטה של “אילינויס”. גמר בשנת 1916 את בית הספר לחקלאות וקבל את התואר “מגיסטר בחקלאות” מן האוניברסיטה של קורנל בשנת 1917. מארצות הברית חזר בנובמבר 1919 דרך חיפה. משפחתו נשארה כאן כל זמן העדרו מן הארץ. להלן אמר שעל פי משלוח ידו הוא מהנדס חקלאי. אביו גר תמיד בארץ ישראל, היה בעל אחוזה, שימש תובע כללי בבירות וכו'. כיום אביו זקן, לפני המלחמה היה העד חקלאי באחד הכפרים השייכים לסורסוק. הוא עבד בג’ינג’יר.

שעור בהלכות חקלאות    🔗

העד באר לועדה פירוש המלה “דונאם” ועוד בטויים חקלאיים. כמו כן ספר העד לועדה על מצבה של נצרת לפני המלחמה, שהיתה אז שיכת לנפת בירות. העד אומר, שהוא לא ידע כי ארץ ישראל היתה מדינה בלתי תלויה ומובדלת, עד אשר חזר מארצות הברית.

להלן סיפר העד בדבר חלוקת חלוקת הקרקעות בארץ: אדמת “מירי” היא אדמת המדינה השייכת לאנשים שעבדו אותה. ואם מישהו אינו מעבד את האדמה במשך שלש שנים, הריהו מאבד את זכות הבעלות. האיש המעבד אדמה כזו נקרא ה“בעל המעבד”. אחרי כן באר העד ש“טאבו” היא מלה המציינת את משרד ספרי הקרקעות. אחרי זה מסר שאדמת “מולק” זוהי אדמה שבעליה השביחו אותה.

בזה נגמרה ישיבת אחרי הצהרים ביום 27 בנובמבר.

 

ישיבת הארבעים ואחת    🔗

במשך כל ישיבת הבוקר ביום 28 בנובמבר נשמעה המשך עדותו של סלים פראח, האגרונום הערבי מנצרת, שחקירתו החלה בישיבת 27 בנובמבר אחה"צ. הוא הרצה את דבריו בלי הפסקות של שאלות. בטרם החל, מסר עורך הדין מוגאנם לועדה רשימת אדמות סורסוק שנמכרו ליהודים ורשימת הסכומים ששולמו עבורן.

מספרים ודעות של ה“מומחה” מנצרת    🔗

פראח מסר פרטים על כל כפר בעמק יזרעאל שאדמתו נמכרה ראשונה ברשימה היא תל־עדש. בה היו אכרים ובעלי מלאכה. ביחד כ־150 משפחה. אדמת כפרי ג’לוד ותל־אל־פר מיוחדת במינה, פוריה ונוחה להשקאה הודות למעין השופע. שטח האדמה כ־6,000 אקר, או 230 פידאן. שם היו כ־280 משפחה. זהו אחד המקומות הפוריים ביותר בא“י. אח”כ הזכיר את חמרת־אל־סאכר בעמק הירדן ואת אל־עזאויה על הירדן. האדמות האלה נקראו על שמות שבטי הבידואים שהיו חונים עליהן לדורותיהם.

מעשה בפגישה עם בידואי    🔗

העד חיזק את דבריו בספור המעשה על פגישה אחת שלו עם בידואי משבט סובאיג, דרומית להר תבור. העד אמר – כך הוא מספר לועדה – במתכוון אל הבידואי, כדי לנסותו: “הנה אני בא בקרוב לעבד את האדמה הזאת במכונות מודרניות ועליך לפנות את מקומך”. על זה ענה לו הבידואי: “איך תוכל לנשלני מעל קרקע זה, שתחת כל אבן בו קבורים אבותי?”

ואח"כ – כפר מאלול, בין חיפה ונצרת. השטח כ־3520 אקר, 72 פידאן, מספר המשפחות 90, לכפר זה היו גם חלקות אדמה רחוקות כ־3,000 דונם, 20 פידאן, ועליהם 25 משפחות. בכפר גיניגאר, בין חיפה ונצרת, סמוך ליער בלפור, היו 75 משפחות.

כל אלה היו רשומים על שם סורסוק. סוכניו בארץ מכרו לציונים את האדמה ב־1921. כשביקר העד את האדמות ב־1925 מצא חלק מהבתים הישנים שלמים, חלק מהם נהרס וחלק תוקן. בסך הכל נושלו מעל אדמות אלה 550 משפחה.

על עפולה; העד בעצמו רצה לחכור את הכפר…    🔗

על אדמת עפולה היו פלחי העמק אומרים: “אם עמק יזרעאל הוא כבש, עפולה היא האליה שלה”. זהו החלק הטוב ביותר של עמק יזרעאל. בו גם חיבור הרכבת חיפה–שכם–דמשק. ב־1922 ניסה העד לחכור את הכפר מהסורסוקים, אבל לא עלה בידו. אז היו עוד לכפר 3520 אקר. 130 משפחות היו בו. עפולה היתה אחד הכפרים המצליחים ביותר בעמק. היא היתה מגדלת שומשמין. בתי הפלחים אינם כבר בנמצא שם. במקומם באו הבתים של העולים הציונים.

אדמת ג’באתה – 2490 אקר, 72 פידאן, 90 משפחה. כל אלה גורשו. גם אדמת כניפס היתה שייכת לפלחי ג’באתה. שם היו 1980 אקר, 50 פידאן 60 משפחה. הציונים קנו את אלה ב־1925.

העד מזכיר את סולם, ג’ידה, תל־שמם ועוד. כולם יחד שטח של 25,000 דונם בערך. כפר אחד היה שייך ליורשי אחת המשפחות של סוכני סורסוק. אין בידו המספרים הנוגעים לכפר זה, אולם הוא סבור, ששטחו 4,000 דונם.

תשובה ברורה על השאלה: מדוע אין לפלחים קושאנים?    🔗

על שאלה בדבר זכויות הבעלות בארץ ומהותן, עונה העד, כי לפי ידיעתו נתפרסם בשנת 1880 חוק, אשר כחו יפה עד היום לכל אדמה חקלאית. לפי החוק צריכות היו הקרקעות להרשם על שמו של מעבדן. דבר זה הפיל פחד על הערבים שיראו, כי שמותיהם ימצאו ברשימות הממשלה. הם חששו, שיגוייסו לצבא ויוטלו עליהם מסים – שני דברים שהם מואסים בהם. כמה מהם רשמו, וכמה נבהלו ולא רשמו. אלה אשר מאנו להרשם פנו לעצת משפחות מיוחסות בנצרת. נכבדי נצרת וזקניה יעצו להם לא לשים לב לחוק החדש ולהמנע מלהרשם. כאשר נמכרה אדמת סורסוק, לא יכלו היושבים עליה להראות קושאנים, כי לא נרשמו, או משום שהרשימות של הממשלה התורכית לוקחו ע"י התורכים בעזבם את הארץ.

מוגנם קם וקורא קטע מהחוק שנתפרסם בשנת 1918, ובו הודעה כי רשימות הקרקעות בשטח האויב הנכבש הוצאו מהארץ על ידי השלטונות התורכים.

העד ממשיך: מכיון שהפלחים לא נרשמו ומועד ההרשמה עבר, פקדו השלטונות התורכים בדמשק, אשר שלטו אז בכל סוריה (ובכלל זה בא"י). למכור את הקרקעות במכירה פומבית. היות ומושל סוריה, ראשיד פחה, רצה מאד למכור את הקרקעות, השפיע על ידידיו משפחת סורסוק, אשר הסכימו לקנות 18 כפרים ב־18,000 פונט זהב. לאחר שסולקו דמי הקניה, מחו אנשי נצרת, היות ובכלל הקרקעות שנמכרו נכנסה גם אדמת המרעה שלהם. לאחר משפט ויתרה הממשלה על הקרקע הנידונה והחזירה 2,000 לירות לסורסוק למען יקציב שטח מסויים למרעה ולהספקת חמרי הסקה. כשנעשתה העברת הקרקע והקושאן נרשם על שם סורסוק לא נשתנתה הבעלות למעשה, הפלחים לא גורשו עד שנמכרה האדמה לציונים. הפלחים לא הכירו מעולם בבעלותו של סורסוק על הקרקע. הם התנגדו תמיד לזה. סורסוק מינה סוכנים מפקחים על הקרקע. בראשונה היה הפיקוח רק חלקי אבל מדי פעם ופעם נתגברה ההשגחה. מנהיגי הפלחים קבלו בעד חיזוק הבעלות שוחד. סורסוק השתמש גם בהשפעת פקידי הממשלה התורכים.

על אדמת בית־שאן    🔗

על אדמת בית־שאן בעמק הירדן אמר העד: השולטן עבד אל חמיד רכש לו ע“י סוכנים אדמות ובתוכן את עמק בית שאן לקנין פרטי, בדרך שרכש לו סורסוק את עמק יזרעאל. האדמות נרשמו על שמו בעד מחיר נומינאלי, אבל הערבים המשיכו לעבד את האדמה כקודם. ממשלת א”י (בימי הרברט סמואל) מינתה ועדה, שלאחר מו“מ ארוך הסכימה לרשום את האדמה על שם מעבדיה, 100–150 דונם למשפחה במחיר לא”י אחת הדונם או לא"י וחצי הדונם באדמת שלחין. הפלחים של עמק יזרעאל היו שואלים אותו. את העד, היות והממשלה, שהיא עצמה בעלת הקרקע של בית שאן הכירה בזכויותיהם של מעבדיה, מדוע לא תכיר גם בזכויות הפלחים שעל אדמת סורסוק?

לשאלה, שנשאל העד בדבר הקטנת מס המעשר מ־12.5 עד 10 אחוזים. הוא אומר: המעשר היה בימי התורכים במכסת 10 אחוזים מהיבול. לתועלת הפלחים החליטה הממשלה להגדיל את המס עוד בשנים וחצי אחוזים: שנים לבנק החקלאי והמחצית לחנוך. 12.5 אחוז נגבו עד 1926, ובאותה שנה הורדה עד ל־10. (מתקנים לעד את שגיאתו – לבנק החקלאי הוקדש רק אחוז אחד של המעשר).

על עמק יזרעאל. נצרת בירידתה    🔗

העד ממשיך על עמק יזרעאל. הפלחים נושלו. תושבי נצרת התפרנסו ברובם מהחקלאות. חלק מהם עסק במלאכה, והכין כלי עבודה לחקלאים. היבול היה עובר ונמכר דרך נצרת. כיום ריקים מחסני נצרת. תושבי נצרת צפויים לפשיטת רגל משום שאבדו את מקום מחיתם, את החקלאות. תושבי נצרת בקשוהו לספר על מצבם לועדה ולבקש עליהם.

לשאלה. כמה היתה נצרת משתכרת, מתיירים, ענה העד, כי התיירים היו עוברים דרכה במהירות. היו אוכלים רק ארוחת צהרים במלון הגרמני שכל עובדיו, מלבד 2–3, היו גרמנים. עוד בית מלון נפתח זה לא כבר ע"י איש לבנוני, ורק נערה לבנונית עובדת בו. תושבי נצרת לא הרויחו כלום מהתיירים, רק לחם ובשר היו מוכרים לבתי המלון ותחרים, עשוי בידי הנערות. לפני המלחמה היו רוב מבקרי נצרת רוסים, שהיו חיים מתוך חסכון רב ולא היו קונים כלום.

האכרים הציונים בעמק יזרעאל אינם נושאים ונותנים עם נצרת כלל. לכל היותר הם קונים סיגריות או תפוחי זהב, כשהם באים אל משרדי הממשלה. הם באים לנצרת גם כשהם צריכים לקנות פרד או פר שאין להשיגם במקום אחר. מימי המאורעות סידרו להם שוק לעצמם בעפולה.

מוגנם: הנכון לאמור, כי המתישבים הציונים קונים זה מזה ולא מערבים? לא משום חרם, אלא מטעמי עזרה הדדית? – פראח: הם משתדלים לעזור זה לזה. הרי זה טבעי, שיעזרו לבני עמם, הפלחים היו קונים הכל מנצרת, ורק מ־1921 ירד מצבה המסחרי של העיר.

“הציונים אינם יודעים את הארץ”    🔗

אדמת א“י הפוריה, אומר העד מתחלקת לשלשה חלקים: איזור החוף מעזה עד חיפה, עמק יזרעאל ועמק הירדן. רוב החטה של הארץ היה בא מעמק יזרעאל. לפני המלחמה לא היו מכניסים חטה מן החוץ. להיפך. היו שולחים כמות חטה לחו”ל, וכן גם שעורה. עכשיו מביאים חטה מן החוץ, כי אדמת עמק יזרעאל עברה לציונים, שאינם יודעים את סגולותיה החקלאיות של הארץ. לפלח יש אינסטינקט, מתי ואיך לזרוע. לא כן העולה היהודי, הרגיל בחיי עיר, זה אוּשָׁר גם על ידי הדין וחשבון של מנהל מחלקת החקלאות הממשלתית, וכך נאמר ב“ביולטיון של החברה הכלכלית בא”י", חוברת ציונית. השומשמין נעלמו לגמרי מהאדמות האלה משום העיבוד הבלתי נכון.

מוגנם: אמרו לנו, שלא נתנגד לעליה הציונית. כיון שהיא תביא לארץ מכונות ושיטות חדישות לעזרתנו. המיצר האכר היהודי עם מכונותיו מה שהפלח היה מיצר קודם? – פארה: הראפורטים, גם של הממשלה וגם של ההנה"צ, מציינים, כי החקלאות נמצאת במצב של משבר. הביולטין הציוני אומר כי הציונים מוציאים על החקלאות כפרמרים ומכניסים כפלחים, משום שאין להם הכשרה מספיקה. ארץ ישראל, אומר העד, היא ארץ חקלאית טהורה, אבל עכשיו האימפורט עולה והאכספורט יורד, ואנו צפויים על־כן לפשיטת רגל.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 28 בנובמבר.

 

ישיבת הארבעים ושתים    🔗

בהפתח ישיבת אחה“צ ביום 28 בנובמבר המשיך העו”ד מוגנם לחקור את סלים פראח, האגרונום הערבי ה“מומחה”.

“יבול הכפרים היהודים קטן משל הערבים”    🔗

יבול הכפרים הערבים שעברו לידי היהודים, הוא קטן מאשר היה בזמן הבעלים הקודמים. את המספרים אפשר למצוא בדין וחשבון של מחלקת החקלאות. אחרי המלחמה ירד הפריון. הירידה היתה ביחוד בכפרים הציונים, שיצרו פחות תבואה. הם מפסידים והממשלה מפסידה. הממשלה היתה מכניסה יותר בהיות הכפר בידי הערבים מאשר בידי הציונים, דרך הפלח הערבי לייצר יותר מהיהודים.

פרידי: אם הועדה תרצה לדעת את סך הכל של ההכנסה לפני העברת הקרקעות ליהודים ואחריה, הסך הכל יוגש לה.

מוגנם: תואיל להסביר לועדה מה ידוע לך על שבט צוביח? – פראח: השבט הזה חי במורדי התבור הצפונים והמזרחים ומספרם 300 משפחה בערך. השבט סירב לרשום את הקרקע על שמו. סוכני השולטאן עבד־אל־חמיד לא רצו להכיר בזכות הקנין של בני צוביח על הקרקעות, כי התהלכו עם הממשלה בקרי והרגיזוה, לכן ניסתה הממשלה התורכית לשבור אותם קמעה־קמעה, מלחץ שלטונות המקום רשמו הפלחים את הקרקע על שם עבד־אל־חמיד. לרגל התנאים הפרימיטיביים המיוחדים, חיים אנשי השבט במערות בשעת סופות וסערות. הם מתפרנסים רק ממרעה. זורעים תבואה במדרון ההר. יש שם מים והם מעבדים גנות קטנות. הם עניים מאד ודרכם להשכיר עצמם כרועים בכפרים הערבים, וכדומה. הם אולי העניים שבתושבי הארץ. ההיקף המדויק של קרקעותיהם אינו ידוע; “הייתי אומד את השטח ב־11000 דונם בערך”.

מוגנם: מה דרוש לבית ספר חקלאי? – פראח: אדמה מתאימה. קרבת אמצעי הובלה, תנאים כלליים ושטח קרקע מספיק. המוצא אתה את קרקע בני־צוביח מתאים ביותר לבית ספר יהודי? – זהו המקום הכי גרוע בארץ לשם בית הספר. – הידוע לך איש ששמו כדורי? – כן. הוא ציוה 120.000 לירות לממשלת א"י כדי להקים שני בתי ספר חקלאיים, אחד לערבים ואחד ליהודים. (מוגנם רומז לדרייטון ומצטחק).

“הקרקע לבית הספר החקלאי על שם כדורי נגזל”    🔗

והעד ממשיך: בטול כרם היה בית ספר חקלאי קטן. הממשלה בונה – לדעתי בתבונה – את

בית הספר החדש לערבים באותו המקום. אבל את בית הספר השני, שהממשלה בונה לציונים, רוצים להקים – איני משום מה על אדמת בני־צוביח. אין שם תחנת רכבת. הקרקע טרשים והשבט פרא. הקרקע שם דרוש לערבים. הם התנגדו, ביקשו, ראו את המושל. לשוא, נודע להם, אני סבור מפי אחד הנזירים, כי מר לוק נמצא במנזר על התבור. פנו אליו בבקשה לא לקחת מהם את הקרקע. אמר להם להגיש בקשה בכתב, הממשלה נתנה רק אילו מאות לירות לאחדים מהמנהיגים. הבדואים באו אלי להגיש את משפטם לממשלה. חברתי בקשה שנשלחה למר לוק.

מרימאן; מתי היה זה? – פראח: בנובמבר אשתקד.

העד קרא בהתרגשות גלויה את נוסח הבקשה, המעוררת לצדק ורחמים. באמצע הופסק, כי התברר לועדה שבידה נוסח הבקשה.

העד מוסיף: “אל כרמל” פרסם את נוסח הבקשה. לפני שבועיים באו אלי הבדואים ואמרו לי, כי מר מילר מחיפה גודר את הקרקע. אמרתי להם למסור את הדבר לעורך דין.

העד מודה כי נתנו פצויים    🔗

היו"ר: הענתה הממשלה על בקשתך? – פראח: איני יודע. ידוע לי, כי הפלח מרגיש את עצמו שבור, כשהוא מקבל פצוי, אבל הוא מוכן לעזוב את הקרקע.

בתשובה לשאלתו של מוריס עונה העד, כי הפצויים עבור עיבוד הקרקע והכנתו לזריעה נפרעו.

לשאלה בנוגע למלול, אומר העד, כי היתה קודם אפשרות של משפט. סורסוק, אשר על שמו נרשמו הקרקעות, איים כי ימסור את למשפט. אולם הענין נסתיים בפשרה, כי סורסוק ידע שאין לו תקוה לזכות במשפט. הוא הציע לפלחים 3000 דונם ב־3 לא"י לדונם, לפרעון במשך 5 שנים. הפרחים לא היו יכולים, כמובן, לשלם והאדמה היתה עוברת לידי ציונים, המושבה נהלל נוסדה על אדמת מלול. מזלם של אנשי מלול גרם שיהא להם ידיד תקיף, אשר ילחם את מלחמתם כי אלמלא זאת היו מנושלים כולם מאדמתם.

מוגנס שואל אם השתמשו פעם בחוק העברת הקרקע המבטיח את האדמה לחוכר, העד עונה בשלילה. הוא מספר, כי זה מנהגם של הבדואים לרעות באין מפריע את עדריהם על השדות אחרי קציר החטה. הציונים אינם מרשים לבדואים לעלות אחרי הקציר על אדמתם, הבדואים אינם יודעים כי אסור להם לעלות על אדמה ציונית. אולם כשנתפסו ונקנסו פעם ייטיבו לדעת.

מרימאן סותר את כל “בנינו” של המשטין בדין וחשבון רשמי    🔗

מרימאן: לאחר ששלחת ללוק את בקשתך בענין בני־צוביח החדלת להתעניין בזה? – אינני יודע מה כונתך. – מ.: ספרת לנו, כי ה' אנדרוס הלך אל השבט וניסה לבוא לידי הסכם עם השיכים, אתה לא השתתפת במו"מ זה? – לא.

מרימאן קורא קטעים מדו“ח של ממשלת א”י משנת 1928: “קרקע הממשלה על יד הר תבור אשר נועדה לבית ספר יהודי, נתחלקה מתוך הסכם ידידותי עם השבט החוכר, אשר ויתר על 500 דונם לחות בית הספר, וקבל תמורת זאת זכות בעלות מלאה על שאר השטח של 170 דונם בתנאים נוחים”.

העד: לא ראיתי זאת מעולם. לא ידעתי והערבים (הבדואים בני צוביח) לא ספרו לי.

היבול לא ירד אלא עלה; הסטטיסטיקה הכוזבת של פארה    🔗

מרימאן: היש להבין מדבריך כי מחמת מכירת הקרקע לציונים ירדו היבולים? – פראח: לא. רק בכפרים אשר הזכרתי. – הירדו היבולים בא"י כולה? – יש לי ידיעות רק בנוגע לשטח מיוחד זה. בארץ כולה יתכן כי היבולים עלו.

מרימאן מפנה את לב העד לדין וחשבון, אשר הוגש מטעם ממשלת א"י לחבר הלאומים בשנת 1927.

מרימאן: תראה את המספרים ביחס ליבולי החורף והקיץ.

העד (בהתרגשות): החלק הגדול ביותר של היבולים אשר צויינו כאן תוצרת הערבים עצמם. אולם קח יבול של תוצרת חקלאית מיוחדת ליהודים – ענבים: ב־1922 – 7510; ב־1924 – 7587; ב־1925 (העד מרים את קולו בהתרגשות ואומר בתרועת נצחון) – 3624.

“ענבים פרי יהודי, דורה – ערבי”; תרמית המספרים    🔗

מרימאן: איני יודע מה הנך קורא, אבל המספר אשר הקראת היא שגיאת דפוס, צריך להיות 7324! האוכל לשאלך מדוע בחרת דוקא בענבים? – פ.: כי זהו פרי ציוני טהור. – מ.: אה! ההיית פעם בחברון?! – העד (בהתרגשות): דורה, הנה קח דורה. – אם נקח את ההיקף הארצי, האם אין גידול מוחלט? – העד: אם תקח דורה, תבואה ערבית. – מ.: האינך חושב כי מוטב שתענה לשאלתי. – מה היא? (צחוק). מ.: אם תקח את כל הארץ… העד: סטטיסטיקה כללית מטעה. צריך להבדיל. – מ.: עזרני נא להבדיל. נקח שומשומין, פרי ערבי, העלה או ירד היבול בין 1921–1927? – ירד. אני אתן לך את המספרים: 6594, 3612, 3656, 3398, 2976, 1817.

גם האקלים ברשותם של הציונים.    🔗

מרימאן: ובנוגע לשנה שאחרי זה? – פראח: אין לי מספרים מאוחרים יותר. – הידעת כי בשנה שלאחר זה הגיע המספר ל־5831? – אוכל להסביר לך זאת: היתה זו תוצאה של גשמי ברכה ותנאי אקלים טובים. – האם גם תנאי האקלים הם ברשותם של הציונים?!

מרימאן שאל על זכויות חזקה של האריסים על הקרקע, אבל הועדה התנגדה לשאלה זו, כיון שהעד אינו עורך דין.

מוריס: עד כמה שהבנתי, הרי יש להם לציונים זכויות חוקיות מלאות על האדמות שנזכרו כאן.

מרימאן: אבל הרי הערבים עשו מזה תלונה נגדי. – מוריס: לא. הם התלוננו על הממשלה ולא עליכם.

מצבה של נצרת על פי ספר אנגלי    🔗

מרימאן (לעד): אשאלך שאלה אחת או שתים על נצרת. אקרא לך קטע מהספר של סיר פרידריק טריביס. ספר־מסע. הספר אומר על נצרת: “חוץ מערכה הדתי, הרי זו עיירה של סמטאות דלות ועלובות עם צחנה, שאין לשכוח אותה על נקלה, הכפרים על נקלה. הכפרים הסמוכים הם קבוצות של סוכות מעטות המצטופפות סביב ערמת זבל כמו סביב דבר מה משמה”.

העד: זה לא נכון. היו בתים נהדרים לפני המלחמה.

לדברים אלה קרא מרימאן מהדף הקודם על הבתים של הנוצרים. הוא שואל: האם לא אלפי רוסים היו באים לפני המלחמה מדי שנה לנצרת? – העד: לא. הם היו שוכרים מאבי־סבי מצד אמי את הבית. אף פעם לא היו למעלה מ־200 בעונה. – מ.: אחד העסקים הראשיים של של נצרת היה הלואת כסף לפלחים? היו מלוים קצת כסף. – ועכשיו אינם יכולים להלוות כספים לאכרים היהודים? לא, אינם מלוים. מ.: ולפלחים היו מלוים בשיעור ניכר? לא הרבה. כפרי סורסוק לא יכלו ללוות הרבה מפני שלא היה להם מה למשכן. לכן היו מוכרחים ללוות ברבית גבוהה? – כן. – מ.: נמצא שהיהודים ביטלו את אחד העסקים של נצרת!

גם בעפולה וגם בג’אלוד קבלו פצויים    🔗

מרימאן עובר לענין עפולה: הזכרת את עפולה? – העד: לא הזכרתיה בפרטות. – היודע אתה כי ששה חדשים נמשך המשא ומתן עד שנרשם הקושאן על אדמה זו? – לא, איני יודע. – הנכון הוא, כי הפצויים לאריסים סולקו הודות להשתדלותו של סיר גילברט קלייטון? – אינני יודע. – הידוע לך, כי סודר שהקונים יציעו לחוכרים אדמה אחרת שבאותו המחוז לשם פצוי? – מעולם לא שמעתי זאת. – כולם הסכימו חוץ מ־12? – אני מניח שלא היתה להם ברירה אחרת. – הידוע לך, כי 12 אלה סירבו משום שהוסתו לכך ע"י אנשים מירושלים? הדברים חדשים בשבילי. –

הידוע לך, כי השאר החליטו לקחת כסף ולא קרקע? – לא ידעתי. – מ.: הידוע לך כי בבוא קצין המחוז מנצרת והציע רשמית את ההצעה, ענו לו אותם 12 הסרבנים: אמרו לנו, לא להסכים לא לפצוי ולא לקרקע? – לא, אדוני. – הידוע לך, שהשיחה הזאת נרשמה בכתב ונחתמה ע"י שני הצדדים? אולי פותו לחתימה. הידוע לך, כי הממשלה הפסיקה ל־10 ימים את חרישת היהודים, ואחר כך נתחדשה ו־10 פלחים קבלו פצויים? – יכול אתה לתלות אדם לפי פקודה חוקית, אולם המות מות הוא.

פועלי־רכבת בחשבון אריסים – סגולה לתרמית המספרים    🔗

מרימאן שואל את העד בדבר ג’אלוד. – העד: האם אתה בטוח, כי המדובר הוא ג’אלוד? מ.: בטוח בהחלט. בעד ג’אלוד שולמו פצויים. מרימאן קורא את הסכם הקניה של כפר ג’אלוד. העד אומר, כי רק מחצית תושבי ג’אלוד קבלו פצויים.

מרימאן: המספרים שלך נקבו את תושבי הכפר, אבל לא את מספר האריסים שהורדו מעל הקרקע. האם חוכרים הם? – פראח: הם נחשבים לאריסים. היתה להם זכות לעבד את הקרקע. – מ.: ואני אומר, כי הכנסת גם את פועלי הרכבת בחשבון הפלחים שהורדו מעל הקרקע. – לא, זה בלתי אפשרי.

בתשובה לשאלות אחרות עונה העד, כי הפלח שומר בעצמו את רכושו, אינו משקיע כל שנה כסף בקנית מחרשות, את הזרעים הוא לוקח מיבול השנה הקודמת. לפעמים הוא גם קונה זרעים, אבל לא יותר מפעם ב־5 שנים. כאן לא אמריקה, האכר מוכרח לעבוד בעצמו, אין לו האפשרות להעסיק ידים שכירות. הפלח אינו יכול לקבל ריוח נקי יותר מ־30 לא"י לשנה.

כאן חוקר דרייטון את העד בענין תלונותיו על הממשלה בדבר המעשר והבנק החקלאי: הלא תופתע אם אומר לך, כי סך הכל של המעשר מ־1 ביולי 1920 עד מרס 1925 היה 1,340,000 לא“י? הסכום הבינוני לשנה הוא 270,000 לא”י, חוץ משנת 1919, שבה היה השלטון בא“י צבאי, לפני בוא השלתון האזרחי. מ־1919 עד 1924 חולקו הלואות חקלאיות בסך 576,320 לא”י, ב־1927 הוציאה הממשלה 20,000 לא“י לנגועי הבצורת במחוז באר שבע? – העד: כן, בכדי להקל על מצב הרעב. – דרייטון: ב־1928 הוציאה הממשלה 19,000 לא”י על מחוז הצפון.

העד רוצה לשאול את דרייטון, אבל זה עונה: לא אני העומד כאן עכשיו להחקר.

דרייטון מודיע, שפקיד קרקעי יקרא להעיד ע"י אחד הצדדים, בזה נגמרה ישיבת אחרי הצהרים ביום 28 בנובמבר.

 

ישיבת הארבעים ושלש    🔗

בראשית ישיבת הבוקר ביום 29 בנובמבר הכניס סיר בויד מרימאן תיקון במה שנאמר ביום הקודם. העד פראח הסתמך על איזה “בולטין ציוני” שבו נאמר, כי היהודים מוציאים כפארמרים ומכניסים כחקלאים. הכוונה היתה ל“בולטין של החברה הכלכלית הארץ־ישראלית”, ולא לאיזו חוברת ציונית רשמית. למעשה ה“בולטין” מבקר את הפוליטיקה של ההנהלה הציונית.

העו“ד הערבי מוגנם המשיך את חקירת סלים פראח. בתשובה לשאלותיו של העו”ד אמר העד כי לפי הדין וחשבון של ממשלת א“י לשנת 1925, מר וולקני, מחבר הבולטין של החברה הכלכלית הא”יית הנהו גם מנהל “המשרד החקלאי הציוני” בת“א. העד אמר כי הוא חושב את מר וולקני לאחד מטובי המומחים הבקיאים בחקלאות האיי”ת.

“הזהב קונה את הכל”    🔗

בשאלת ההסכם־לנסיון שבין ממשלת א“י ושבט צוביח אמר העד, כי בכל החוזים הנכרתים כאילו בין הפלחים ובין הסוכנים הציוניים, חוזר הסוכן תמיד אחרי האנשים חלושי־האופי שבכפר לשם משא ומתן. הוא משיא אותם בכסף להסכים לתנאים הכי טובים אשר יוכל להשיג, מפני שבין כה ובין כה אין לפלחים תקוה במלחמה זו, וסופם לעזוב את המקום. העד מכיר את השיך אשר חתם על ההסכם בשם שבט צוביח (בענין ויתור על שטח קרקע לבית ספר החקלאי העברי על שם כדורי). זהו איש חלש מאד, שאין לו השפעה רבה על השבט. הוא לקח לעצמו 270 לירה מה־700 שניתנו בתורת פצוי לשבט כולו, לאחר שהוצע ההסכם, באו רוב אנשי השבט אל העד וביקשוהו לטפל בענין למענם. הוא יעץ להם לפנות לעורך דין אשר ישא ויתן בשמם עם הממשלה, אולם לא עלה בידיהם לגייס את 40 הלירות שכר עו”ד. העד הוסיף, כי מצב זה יש בו משום תאור נכון של התנאים שנתונים בהם אריסים ובעלי קרקעות אחרים בארץ.

גם במחלות הבהמות אשמים הציונים…    🔗

לשאלה על מחלות חדשות במקנה שהוכנסו לארץ אמר העד כי במדה רבה אשמים בזה הציונים הנחפזים יותר מדי לשנות את תנאי הארץ. המחלות החדשות הוכנסו על ידי הבהמות שהובאו בלי פיקוח מספיק על הגבול.

ושוב עלתה שאלת נצרת. משנת 1913, אמר העד לא הוקמו בה כמעט בניינים חדשים. מחוץ למנזר גדול ועוד בנין אחד או שנים. כדי לזכות בתרומות למוסדות מיסיונריים. מצלמים קבצנים ומפיצים את התמונות כאילו הן טפוסיות למצב הערבים בא"י בכלל.

בדבר הבנק החקלאי שנוסד ע"י התורכים, אמר העד כי הממשלה הלותה ממנה למעלה מחצי מיליון לירה וגבתה את כל החובות חוץ מ־ 48,000 לירה. את הכסף הלוו ברבית. כעת מתאוננים הפלחים, כי באוצר הממשלה נצטבר סכום גדול מגביית המס הנוסף על המעשר במכסת אחוז אחד שנקבע לאשראי חקלאי, והכסף הזה איננו משמש לעזרתם, אף על פי שהם זקוקים לכך ביותר.

תמו דברי העדות של סלים פראח.

רוק באספה ציונית בסטראסבורג – מרחיק את עדותו    🔗

הופיע להעיד אלפרד רוק מיפו, ערבי נוצרי, בעל נכסים ידוע, אשר שיח ושיג לו עם יהודים בעניני קרקעות משנים. העד מדבר ערבית¹⁸. העד מספר כי הוא יליד הארץ ומשפחתו היא מצאצאי נושאי הצלב. הוא הנהו חקלאי (רצונו לומר – בעל אחוזות). גם אביו ואבותיו גידלו תפוחי זהב זה “מאות בשנים”. בימי המהומות היה ביפו. עפ“י דרישת מ”מ נציב המחוז מר קרוסבי, ליווה אותו עם עוד שלשה נכבדים ערבים ללוד ולרמלה לעזרר בהרגעת התושבים. ב־13 בספטמבר יצא לאירופה. במשך חודש אוקטובר היה בסטראסבורג, צרפת.

וכאן מתחיל המעשה שבשבילו נקרא רוק להעיד.

בהיותו בסטראסבורג ראה שם בעתונים מודעה על אספה ציונית שנועדה ל־4 באוקטובר. אמר אסורה ואשמע מה ידובר שם. היו שם שלשה נואמים – אחד באידיש ושנים בצרפתית, שפה שהעד שומעה היטב. אחד הנואמים בצרפתית, היה ד“ר שראמיק, “מדינאי ידוע באלזאס”. הוא סיפר לקהל כי השתתף בקונגרס הציוני בציריך. מסר את תוכן ההחלטות של הקונגרס, כי על קולונל קיש הוטל אז לנסוע ללונדון, למחות לפני המיניסטריון האנגלי נגד המאורעות בא”י בשנה שעברה בקשר עם הכותל המערבי, ואכן קול' קיש יצא בראש משלחת ללונדון והשמיע שם את מחאתו. אחרי עבר הנואם לדבר על המאורעות האחרונים בא“י, הוא סיפר, כי בזמן שקול' קיש יצא ללונדון, הלכו קבוצות יהודים מכל חלקי א”י לירושלים, לערוך הפגנה של מחאה. מטרת ההפגנה הזאת היתה, לדברי הנואם, לשמש חזוק לטענותיו של קול' קיש בלונדון. לאחר שתיאר את ההפגנה הזאת אמר הנואם לאספה, כי למחרת היום ערכו הערבים באותו המקום הפגנה שכנגד, כאן הפסיק העד את סיפור המעשה באספה הציונית וביקש רשות להערה אישית. “הנואם, ציין מר רוק, דיבר על ההפגנה היהודית, אולם לא הזכיר כי הדגל הציוני הונף על הכותל”. ומזה היה מוכח לעד, כי האיש איננו אומר את האמת.

כאן הגיש העו"ד סילי לעד גליון ניר, שבו הכיר מר רוק אחד ממאות העלונים שנפוצו בקהל באותה אספה בסטראסבורג, שם העלון “קול קורא מאת מר אוסישקין”.

עפ“י דרישת היו”ר וסיר בויד מרימאן שאל סילי את העד: אם ידוע לו מיהו זה אוסישקין? הלה ענה, כי הוא יודע שמר אוסישקין הנהו מנהל – או של הקרן־הקיימת או של קרן־היסוד. על כל פנים ברי לו שזהו מנהיג ציוני מפורסם.

אז קרא סילי את תרגום הכרוז.

קוראים את הקול־קורא של אוסישקין    🔗

בכרוז הזה שהופיע גם בעתוני א"י, קורא אוסישקין בשם הקרן הקימת לכל היהודים בעולם להמשיך את הבנין, למען עתיד האומה ולמען כבודה, כנופית צוררים התנפלה על אחינו ואמרה להרוס את ביתנו. תשובתנו צריכה להיות – עבודה ובנין במרץ משולש במהירות הכי גדולה, ובהיקף הכי רחב. קרקע חדשה ואנשים חדשים – אנשים וקרקע! הכרוז מציין, כי האסונות הגדולים קרו במקומות של ישוב תלוש ורופף, ואילו ישובים גדולים וצפופים ניצלו.

העד המשיך את סיפורו. לאחר שהנואם גמר לתאר את ההפגנה הערבית, הוא אמר, כי המפגינים האלה. משיצאו מרחבת הכותל, פשטו על העיר והחלו להרוג ביהודים. וכל זאת עשו הערבים בהתאם להוראות שנתן המופתי, כאן עמד הנואם על המופתי ואמר עליו דברי גנאי קשים.

למה מתכוון רוק בעדותו?    🔗

בנקודה זו הפסיק בטרטון את העד ושאל, אם הכוונה היא להוכיח הסתה לפרעות העתידות לבוא, שכן אין לדברים כל נגיעה במה שקרה. סילי ענה, שהכוונה היא להראות, כי גם המאורעות הקודמים אינם אלא פרי הסתה מצד היהודים והמטרה היתה לעורר את הציונים בכל העולם לתרום כסף לבנין הבית הלאומי.

העד ממשיך: לאחר שגמר הנואם את חשבונותיו עם המופתי, אמר (ד"ר שראמיק), כי לא נכון הדבר שכל התושבים הערבים בא"י הם נגד היהודים, רבים מהם הנם ידידיהם הנאמנים, לראיה הזכיר את שיך אבו־קישק, אשר עליו אמר הנואם, כי השפעתו רבה מהשפעת המופתי. הנואם. אמר מר רוק. התאמץ כל הזמן ליצור בלב שומעיו את הרושם, כי חלק מהערבים אוהדים לתנועה הציונית. זו היתה המטרה העיקרית של נאומו. הטעו בכוונה את הקהל, כדי לעורר אותו לתרום כסף.

מרימאן קם לחקור את העד.

מה, בעצם, הוחלט בקונגרס על הכותל?    🔗

מרימאן: בדבר החלטת הקונגרס הציוני לשלוח את קול' קיש ללונדון, האם לא היתה זו הצהרה מצד נשיא הקונגרס (סוקולוב) ולא ההחלטה של הקונגרס? רוק: הנואם אמר: “אתם יודעים את ההחלטות שנתקבלו בקונגרס הציוני. אחת מהן היתה שקול' קיש יצא בראש משלחת ללונדון למחות נגד מאורעות 1928 על יד הכותל”. – האם לא כך מסר הנואם את דברי הנשיא: “בבטאה את רצון הקונגרס, ומתוך הסכם עם הועדה הפוליטית, שולחת ההנהלה הציונית משלחת ללונדון בלי עיכוב, להביע במקומות הדרושים את הדאגה החמורה של הקונגרס לנוכח המצב”? והאם לא אמר גם זאת: “תשומת לבו של מזכיר המושבות תוסב על הצורך התכוף לאחוז: באמצעים, אשר יתנו תוקף ממשי להבטחת שנתקבלו מאת הממשלה בדבר השימוש בזכות היהודים על יד הכותל המערבי, ואשר יבטיח מכל פגיעה את אפיה היסודי של רחבת הכותל, בתור מקום של תפילה בצבור בשביל העם היהודי”. האם לא כך מסר הנואם את מה שהוחלט בציריך? העד: הנואם לא אמר דברים כאלה, אלא מה שכבר אמרתי.

עדות רופא גרמני על פלח שנרצח    🔗

נקרא להעיד ד“ר אוסקאר שיצינגר מבית־החולים הגרמני בירושלים, כיון שהוא מדבר אך מעט אנגלית, ניתן לו להעיד בגרמנית, וד”ר אליאש עו“ד מצד ההנה”צ, שימש לו תורגמן.

הרופא הגרמני סיפר בתשובה לשאלותיו של סילי, כי ב־29 באבגוסט (ששה ימים אחרי פרוץ הפרעות) ב־10.30 לפנה“צ. עמד לפני בית החולים הגרמני בירושלים, כשפתאום פרצה מפנת הרחוב חבורת 40 או 50 איש. רודפת אחרי פלח. הם סקלו אותו באבנים מימין ומשמאל, עד שהאיש החל מתנודד מצד לצד, אחדים מהרודפים הדביקוהו והפלח נפל. שוב קם ורץ כ־20 מטר ושוב נפל ונשאר מוטל לבלי נוע. 40 או 50 איש אלה היו יהודים. אז ראה אחד מהם מרים מהקיר שעל יד ביקור חולים אבן כבדה ומפיל אותה על ראש הפלח. עד כמה שניתן לו לשפוט, הרי מחוץ למקרה הזה, העיר היתה שקטה. על כל פנים באותו רובע. העד מוסיף ועונה לסילי כי עד כמה שידוע לו, לא היו באותו יום שום הפגנות או תגרות, אולם הוא שמע כי באותו בוקר נהרגה אשה יהודיה בעיר (העתיקה?). כשראה את האיש נשאר שוכב על הארץ, מיד רץ לבית החולים לקרוא לעזרה. יחד עם חבר לעבודה הכניס את הפצוע לתוך בית החולים. הפלח חי עד שעה 5 אחה”צ. כשבדק את גופו מצא כי היו כמה פצעים בראשו מפגיעת האבנים, וכי עורו נקרע בכמה מקומות. גם בכתפו היו פצעים וכן בצדו השמאלי.

בזאת נסתיימה עדותו של ד"ר שיצינגר. מרימאן ופרידי לא הציגו לפניו שום שאלות.

ערבי ליפתא הלכו לתומם ברחוב… ושרו    🔗

העד הבא אחריו היה ז’ק בלינפאנטי, נגר יוני בירושלים, סיפר, כי בשבת אחה“צ, ראה המון מתאסף על מגרש כדור הרגל של “המכבי”. לא ידע את סבת ההתקהלות, אבל ראה המון יהודי רודף אחרי ערבים, שני ערבים, שעברו בקרבתו, נתקפו ע”י יהודים. אחר כך ראה שני ערבים מובלים בידי ארבעה יהודים. כשיהודים אחרים מתנפלים על ערבים אלה מאחור וזורקים בהם אבנים, כל אבן גדלה כאגוז־קוקוס. הוא עצמו לא עשה כלום – ירא להתערב. ושוב ראה יהודים פוצעים עד זוב דם את ראשו של מי שהיה נהג אצל לורד פלומר, באו שוטרים ערבים והצילו את האיש. עד כאן – שבת 17 באבגוסט.

ב־23 באבגוסט, בערך ב־12 בצהרים, ירד העד ברחוב יפו, על יד מלון אלנבי, לקנות עתון. שם ראה המון ערבים עולים, כשהם שרים שירים ואתם מכונית משא עם שוטרים בריטיים, כאילו ללוותם בדרכם. הוא עבר על פניהם על המדרכה, והערבים פינו לו מקום, למען יוכל לעבור. הלך אחריהם עד גן העיר. שם ראה אנשים עומדים על גג בנין סלונים, דלתות הבית היו סגורות. אבנים גדולות, כחצי מטר אורך כל אחת, הושלכו מעל הגג. אחד הערבים נפגע מאבן כזו. נראה שלערבי היה נדמה כאילו מי שהוא הנמצא ברחוב פגע בו, ולכן החלה התגרה ברחוב.

היו"ר: בשעה שהאבן נפלה מהגג, האם עשו הערבים משהו? – העד: לא. הם הלכו להם בשקט, בלוית משטרה, ושרו.

למרימאן ופרידי אין שום שאלות גם לעד הזה.

הערבים שעליהם סיפר, הם אנשי הכפר ליפתא, אשר כפי שהוברר כבר מהעדות של המאיור סונדרס, ליותה אותם הממשלה לכפרם לאחר שהרגו יהודי ברחוב יפו מול ברקליס בנק).

נכבד שכמי על הפוליטיקה הציונית    🔗

אז הופיע חאג' תופיק חמאד משכם, איש זקן, הראשון מנשואי הפנים המושלמים שנקרא להעיד לפני הועדה.

בתשובה לשאלותיו של עוני עבד אל האדי אמר העד, כי בימי התורכים היה ראש עירית שכם שש שנים, פעמיים נתמנה לחבר מועצת ההנהלה (מג’ליס אידארה) של שכם, שש שנים ישב בפרלמנט התורכי בתור נבחר מא"י. לאחר הכיבוש הבריטי היה חבר וסגן נשיא בכל הקונגרסים הערבים, היה חבר המשלחת הערבית שהלכה ללונדון ב־1922, לאחר הקונגרס הערבי החמישי – המשלחת שבתוצאותיה נתפרסם “הספר הלבן” של צ’רצ’יל.

עוני: אמרו כאן לפני הועדה, כי תושבי שכם הם קנאים, מה תאמר לזאת? – תופיק: אני אומר, כי הם אוהבים את דתם ואת ארצם, ואם אהבת הארץ והדת היא קנאות, אזי קנאים הם.

עוני: מה שנוהגים לקרוא “פוליטיקה ציונית”, מהי לדעתך? – תופיק: לכבוש את ארץ־ישראל.

העד יודע, כי ההסתדרות הציונית קבלה עליה את “הספר הלבן” משנת 1922; כי באותו ספר נאמר שהיהודים אינם רוצים שא“י תהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית, אלא הם רוצים רק בית לאומי בא”י; הוא יודע, כי הציונים הסכימו לנוסחה הזאת. אעפ“י כן, איננו מאמין בזה. הסכמת הציונים ל”ספר הלבן", אינה אלא “דיו על גבי ניר”.

רק פרלמנט! הבו לנו פרלמנט!    🔗

עוני: מה הטעם שאינך מאמין כי ההסתדרות הציונית מסכימה לספר הלבן? – תופיק: נוסף להצהרות מנהיגיהם, עצם מעשיהם בארץ מאשרים את דעתי. – מה היה הדבר אשר היה נוטע בלבך את האמונה, כי אין זו כוונתם לעשות את א"י עברית כשם שאנגליה היא אנגלית? – לא המלים העיקר, אלא המעשים, והמעשה אשר יניח את דעתי, כי לא זוהי כוונתם, לא יוכל להיות אלא בהקמת ממשלה קונסטיטוציונית בארץ זו. אחראית לפני תושביה. בקיצור –פרלמנט!

סניל: האם כוונת העד לומר שיש ביכולת היהודים לתת לו ממשלה לאומית? – העד: אני אומר כי הפרלמנט היה מניח את דעתי, זה יהיה לי לאות, כי אין זו כוונת הציונים לעשות את א"י עברית כשם שאנגליה היא אנגלית.

היו"ר: מדוע אתה חושב כי הציונים אינם נאמנים על יושר דבריהם? – העד: אם הציונים ימשיכו את הפוליטיקה הנוכחית שלהם מוכרחה כל הארץ לעבור לרשות היהודים. אני יודע זאת מההודעות שלהם. – על איזה הודעות אתה מדבר? – הודעות שנתפרסמו בעתונות, אילו באתי לפרט הייתי ממלא כרכים, אין לי כל ספק שהודעות כאלו הובאו לפני הועדה.

עוני: התזכור איזה מהם? – תופיק: בעצמי שמעתי את הדברים מפי כמה ממנהיגיהם וקראתי את הדברים שפרסמו. נפגשתי גם עם ד"ר וייצמן בהיותי בלונדון.

וייצמן משוחח עם תופיק חמאד    🔗

העד מספר מה שאמר לו וייצמן: “אנחנו היהודים רוצים לבוא לא”י לעבוד שֶכם אחד אתכם למען בנין הארץ“. דבַּרנו – הוא ממשיך – על יכולת הקליטה של א”י בשביל מהגרים חדשים. הוא אמר לי, כי יש די אדמה בארץ לישוב רב משיש בה כיום. לעתיד – אמר – נקנה עוד אדמה. הרושם שלי מהשיחה היה, כי הכוונה היא להעביר חלקים יותר ויותר גדולים מהארץ לידי היהודים.

עוני: ולרכז בידיהם את רוב אדמת א“י? – העד: למעשה כבר הגיעו לזאת. – מרימאן: מה הוא סח? רוב אדמת א”י? – העד: שאיפתם לכבוש את רוב האדמה.

עוני: המאמין אתה, כי בעזרת הכסף מאמריקה יעלה בידי היהודים להגיע למחוז חפצם בקניית קרקעות?

מרימאן: האם באנו הנה לשמוע את דעתו של עוני ביי או את העד? (אל רושם הפרטיכל): קרא עוד פעם את השאלה הזאת. – הרושם, מר בארטל, קורא.

עוני: אני מוַתר על השאלה הזאת (כל הזמן דיבר ערבית, אך מלים אלו אמר באנגלית). מאין לוקחים היהודים את הכסף לקנות קרקעות בא"י? – תופיק: הם מנהלים תעמולה רבה בכל העולם. יש להם הסתדרויות מיוחדות. – אבל מאיזו ארץ הם מקבלים את רוב הכסף? – מאמריקה ומאירופה. – המרגיש אתה, כי יש סכנה שהערבים יאבדו את האדמה? – אין זו הרגשה, זוהי עובדה. ראיתי מה שאירע לתושבי עמק יזרעאל. ראיתי אריסים מנושלים. אני רואה זאת עכשיו בואדי־חוארית. מה שאמר לי וייצמן היו דברי מרמה. היהודים יוסיפו לרכוש קרקעות בידיהם, מפני שמצד אחד הם מקבלים יותר ויותר כסף, ומצד שני – יותר ויותר עולים, הרי עתידים היהודים לקבל לידיהם את כל מקורות עשרה של הארץ ואת כל אשר בה. – אתה חושש לגורל ארצך? – כן. – מה יש לעשות? ־־ רק דבר אחד יניח את דעתי: מועצה קונסטיטוציונית נבחרת.

תופיק מראה “מופת”: טפת מים בכוס, ומודה בפרעות    🔗

בטרטון (אל עוני): לאחר ששאלת אותו את כל הדברים האלה, שמא תשאל אותו לסיבת המהומות האחרונות?

עוני שואל. העד, במקום לענות, מראה “מופת”: הוא נוטל בידו את הכוס הריקה העומדת על השולחן. ממלאה מים על גדותיה, מרים אותה ואומר להטיל לתוכה עוד טפה. כשהוא נשאל, מה פשר האות – הריהו נושא את משלו ואומר: הכוס מלאה. עוד טפה אחת תגדיש את הסאה. כך היה מצבם של תושבי א"י, כוס ההתמרמרות היתה מלאה. בא ענין הכותל המערבי – ותשפך.

והוא מוסיף ומסביר: יש ליהודים שאיפה, הידועה לכל אדם, לשוב ולבנות את בית המקדש בעצם המקום שכיום עומד בו מסגד עומר. אם היהודים השתמשו ב“בוראק”, הרי זה מתוך תקוה לשוב ולהשיג את כל שטח ה"חארם“.

תורגמן ערבי עומד על כבודו; רגע דרמטי    🔗

כאן אירע “אינצידנט”, עוני עבד אל האדי שאל את חאג' תופיק חמאד שאלה – בערבית, כמובן, והעד ענה. עוני שאל מיד שאלה שניה וכשקבל תשובה, שאל שאלה שלישית, שגם עליה ענה העד. במשך חילופי השאלות־ותשובות האלו לא היה תרגום, ולבסוף מסר התורגמן סיכום קצר ממה שנאמר.

מרימאן מחה: היתה כאן שיחה של שלש דקות בערך ומהתורגמן לא שמענו אלא שתי מלים! ד“ר אליאש קם ותרגם את הדברים שנשמעו מלה במלה. היו”ר הציע, שמא יעזור מעתה ד"ר אליאש בתרגומים הערבים. התורגמן הערבי הרשמי נעלב ונתרגז: אני מתנגד לכך, אני אסתלק מיד. יש לי נסיון של עשר שנות תרגום בשביל הנציב העליון. אם אני טועה פעם, הריני נכון תמיד לשמוע תקון. אינני חושב שהצד שכנגד יכול לבקר אותי.

מרימאן: הבקורת שלי היתה כי היה כאן דיאלוג של שלש דקות וחצי תריסר מלים של תרגום, כסבור הייתי, כי מה שהעד אמר היו דברים בעלי חשיבות ידועה. היו“ר: העד נוטה לענות באריכות וזה מקשה. – התורגמן: העד זקן ובא בימים, ולא תמיד לשונו ברורה. – היו”ר: בקש

אותו לענות בקצרה.

החקירה מתחדשת.

מזימת היהודים – לכבוש את המסגד    🔗

עוני: אתה בטוח, כי יש ליהודים שאיפות כלפי המקומות הקדושים? – תופיק: כן. – איזה? – המקדש. – מנין לך? – ראיתי תמונות רבות עם דגל ציוני על הכיפה. מה פירושו? – לנעוץ דגל באיזה מקום, הרי זה אות לבעלות, ראיתי תמונה זו אצל המועצה המושלמית העליונה. ראיתי העתק ממנה בחג’אז. אילו היה זה במקום אחר לא היה איכפת לי, אך כשאני רואה את הדגל על המסגד הקדוש, הריני מתרגש. – הראית תמונה כזו או משהו דומה לה?

לפני העד הושמה תמונה. הוא הרכיב את משקפיו, מוסגרי־זהב, ואמר: כן. אני רואה את הדגל הציוני עליה.

לפני העד הוגשה תמונה אחרת, ובה הרצל משקיף על עיר מזרחית.

התמונה היתה שוב מגליון של “דאס אידישע פאלק”, מ־30 באפריל 1920, אחרי החלטת סן־רמו. שם התמונה שָׁם – “חלום שנתקיים”. ומלווה אליה שיר מאת פ. מ. ראסקין “עס איז געשעהן” (הדבר נהיה).

העד: תמונה זו עושה עלי אותו הרושם, שהיהודים רוצים לכבוש את המקדש.

היו"ר: לדידי, זה יכול היה להיות ההיכל של סנט־פול (בלונדון). כשהיית בלונדון, הראית את ההיכל? – חאג' תופיק: לא. אינני זוכר.

עוני: אתה הנך איש זקן ונשבעת להגיד את האמת. היית ציר בפרלמנט. הנך אישיות. התוכל להגיד לנו בשבועה, אם יש איש שאיננו מאמין בדברים האלה כמוך?

מרימאן מוחה נגד ניסוח כזה של השאלה.

היו"ר מעיר, כי צריך לנסח את השאלה אחרת.

עוני: הרבים הערבים הסבורים כמוך? – תופיק: אני חוזר ונשבע כי כל מושלמי שותף לאמונתי זאת.

היו"ר: איזו אמונה? – העד: כבר אמרתי.

חאג' תופיק הוסיף כי גם הערבים הנוצרים מאמינים בזה. בתשובה לשאלה אחרת אמר כי מעודו לא שמע, שמטרת הציונים איננה לכבוש את ארץ־ישראל.

החקירה עוברת לידי מרימאן.

מרימאן דוחק ומעלה מטעמים    🔗

מרימאן: התבונן־נא בתמונה הזו. האם סבור אתה, כי הדגל הציוני שבתמונה מתנוסס על מסגד עומר? – תופיק: הדגל נמצא מעל למסגד. – אבל האמנם הכונה היא, שהציונים שואפים לכבוש את המסגד? – כן. ראיתי גם תמונות אחרות, שבהן נעוץ הדגל בדיוק במקום הסהר. – הואילה־נא וענה על שאלתי: האם כונת התמונה הזאת להראות כי היהודים שואפים לכבוש את המסגד? – כן. – האם מאמין אתה, כי הציונים מתכונים לקחת לידיהם את מסגד עומר? – – כן, הם רוצים בכל שטח המקדש. – האם שוחחת בענינים אלה עם המועצה המושלמית העליונה? – כן, עם חברי המועצה ועם אחרים. – גם עם המופתי? – כן, בהזדמנות; גם דעתו כך. – ובכן שוחחת על זאת עם המופתי הגדול? – כן. – והבינות מדבריו כי דעת המופתי כדעתך על שאיפות היהודים? – מאוחדים אנו בהשקפותינו. – אמר לך המופתי למסור אותן לאנשי שכם? – לא. – האם אמרת זאת לאנשי שכם? – לא. האם שוחחת על כוונות היהודים כלפי המסגד עם נכבדי שכם? – בהזדמנויות רבות. – ואמרת להם, מה הן כונות אלו לדעתך? – לפעמים אני מספר להם, לפעמים הם מספרים לי. לכולנו אותן הידיעות. – מאימתי התחלת חושש לכוונות היהודים ביחס למסגד? – היתה לי הרגשה זו עוד מלפני המלחמה, אולם היא נתגברה עם הצהרת בלפור.

איך הסיתו בשכם; 140 צעירים לירושלים    🔗

מרימאן שואל בדבר אותם 140 הבחורים, אשר לדברי המשטרה באו באבטומובילים משכם לירושלים ביום מולד הנביא. האם היה ביכלתם של אלה לשלם מכיסם את הוצאות הדרך?

העד ענה תחילה כי הנסיעה עולה רק 10 גרוש, אולם אח"כ הודה כי אבטומוביל המכיל ארבעה אנשים לוקח פונט בעד נסיעה משכם לירושלים בלבד, מבלי לחזור. אין הוא יכול לאמור אם אלה שנסעו באותו יום הם מאותם האנשים שדרכם לנסוע ירושלימה באבטומובילים.

מרימאן: הידוע לך כי מכתב, אשר אומרים עליו, שהוא נשלח ע“י המופתי, נפוץ במחוז שכם? – תופיק: שמעתי רק זאת, שהאיש אשר המכתב נמצא בידו נתבע לדין. – השמעת על איזו ידיעה מהמופתי, המזמינה אנשים לעלות ירושלימה? – לא. – מתי שוחחת עם ד”ר וייצמן? – בלונדון ב־1922.

 

ישיבת הארבעים וארבע    🔗

בראשית ישיבת אחה"צ ביום 29 בנובמבר חזר עוני וחקר את חאג' תופיק.

ה“בעל־מופת” גומר את עדותו    🔗

עוני: אמרתי כי ידעת את שאיפות הציונים ביחס ל“חארם” (כל שטח המסגד) עוד מלפני המלחמה. האם חששת להתגשמותן של השאיפות האלה? – תופיק: ידענו, אבל לא פחדנו, כי כוחם היה מצער. ידענו שהם הולכים לבכות על יד הכותל, בבכי הם מבטאים את צערם על אבדן בית מקדשם. לו היה להם בית מקדש, היו צוחקים במקום לבכות. – החושב אתה, כי הם בכו מתוך צער על חורבן מקדשם? – כן. – אמרת, כי שוחחת עם המופתי ועם אחרים על החששות שהתעוררו בך לרגל שאיפות היהודים כלפי החארם. מה היה נושא השיחות האלו? – הקהל היה חרד מאד, ואני ביררנו אמצעים לעמוד בפני הסכנה. – האם לא היתה מטרת הבירור להוכיח איש לרעהו את עצם החששות? – לא, כל אחד ידע את הסכנה.

בטרטון: אמרת, כי לפני המלחמה לא פחדת מפני הציונים, כי חלשים היו. מאימתי התחלת לפחוד מפני כחם? – תופיק: מאז ניתנה הצהרת בלפור.

איך סרסו את ה“מזרח” להסתה    🔗

בזה נסתיימה עדותו של תופיק חמאד. לפי בקשתו של מרימאן נקרא שוב העד עביד קאדיר רשיד, העתונאי, שהעיד בסוף השבוע שעבר, מרימאן הגיש לפניו את התמונה (ה“מזרח” של ר' יצחק ווינוגראד), אשר לדבריו הקודמים היא פוגעת ברגשות המושלמים. בתשובה על שאלת מרימאן אמר העד שוב, כי הוא נתן את התמונה הזאת למועצה המושלמית וחמשים העתקות ממנה נשלחו לחג’אז.

מרימאן: באמרך “העתקות”, התכוונת לתמונות אוריגינליות או לריפרודוקציה מהן? – העד: אלה היו תמונות אוריגליות כמו זו שלפנינו. אני בעצמי קניתי אותן בחנויות – האם עשית פעם ריפרודוקציות של התמונה הזאת? – עשיתי קלישה לשם ריפרודוקציה ב“אל ג’אמעה אל ערביה” (אורגן המועצה המושלמית). – האם הזמנת קלישה של התמונה בספטמבר 1928? – כן. – האם צילמת את התמונה בטרם הזמנת את הקלישה? – האיש שעשה את הקלישה צילם את התמונה. – האם זהו התצלום? (מראה לעד תמונה).– כן. – השמת לב, כי בקצות התמונה חסרות כתבות? – הזמנו תמונה קטנה כדי שנוכל לפרסמה בעתון. – למה השמטת את הכתובת שבקצה? – עושה הקלישה עשה זאת בלי הוראה מצדנו. – השמת לב לזה שכל שאר הכתבות נשארו? – לו השארנו גם את הכתובת הזאת לא היה המקום מספיק. שאר הכתבות הן בתוך התמונה עצמה, ואילו זו מחוצה לה. – טוב, אבל הן נמצאות בתוך ריבוע הקלישה, ולכן היה להן מקום. – זוהי טעות של עושה הקלישה. – הזמנת זאת בספטמבר 1928? – איני זוכר את השנה, לפי העתון – שבו נתפרסמה התמונה, אוכל לקבוע את התאריך המדויק. –המוכן אתה להכחיש את הדבר שזה היה בספטמבר שנת 1928? – אינני מוכן להכחיש את זאת. – האם המצאת את התמונות לפי הוראות המועצה המושלמי העליונה? – עשיתי זאת לפי הוראות בעל “אל ג’אמעה אל ערביה”.– העבדת אז בעתון הזה? – כן.

(בין הדברים שנמחקו מהתמונה היתה חתימת ר' יצחק ווינוגראד, ראש ישיבת “תורת חיים” בירושלים. שמת לפני המלחמה. מה שהעיד על קדמותה).

סילי: הראית דבר מה במה שנמחק מהתמונה, שבו נאמר, כי היהודים אינם רוצים את המסגד? – העד: לא.

עדותו של הצינקוגרף פיקובסקי    🔗

מרימאן מבקש לקרוא לחקירה את האומן שהכין את הקלישה. הועדה וגם סטוקר מסכימים. מופיע הצינקוגרף היהודי פיקובסקי מירושלים. מראים לו את התמונה והוא אומר, כי ראה אותה בספטמבר 1928. עביד קאדר ראשיד הראה לו אותה.

קוראים את ראשיד לשם זהוי. – מרימאן: זהו? – פיקובסקי: אני חושב שכן.

לשאלת מרימאן עונה פיקובסקי, כי נתבקש להכין קלישה, אבל הכין קודם תצלום, כנהוג. העד מעיין בפנקסיו ומוצא, כי המלאכה נגמרה ב־25 בספטמבר 1928.

מרימאן: הרואה אותה לפי המקור, כי כמה כתובות לא הועתקו, ביחוד שם הישיבה? – כן – למה הושמטו? – איני זוכר שקבלתי את הגליון הזה בתור אוריגינאל, אבל אנו יכולים תמיד להשמיט כל כתובת. כאשר מבקשים ממך להכין קלישה ואין אומרים לך להשמיט דבר מה, אתה משמיט אז על דעת עצמך? – אנו עושים תמיד לפי ההזמנה. – האומר אתה, שהיית משמיט או שלא היית משמיט במקרה שהמזמין לא אמר לך כלום? – כשאין מבקשים, אין משמיטים כלום.

סילי: האמרת, כי ציווך להסיר את הכתבות? – פיקובסקי: אמרתי כי, כי איני זוכר. – אני אומר, כי הסבה היחידה להסרת הכתובות היתה, משום שלא היתה שום תועלת להדפיסן. הן היו יוצאות אז מוקטנות מאד. – איני יכול לאמור, אם אפשר היה לקראן, לו הכניסון להעתקה. על כל פנים אפשר היה לקרוא את הכתובת הגדולה שבהן. – אתה אינך מוכן לאמור כי צווית להשמיט את הכתבות? – איני יכול לאמור, איני זוכר.

מרימאן: לו בקשוך להעתיק את שם הישיבה הנזכר כאן, וכן את את הכתובת שלמטה, ההיה לך בזה איזה קושי? – העד: לא.

חנוני ומוכר־לימונד מרימאן מותר עליהם    🔗

העד שלאחר זה היה מוחמד קדמאני. לשאלות מוגאנם עונה, שהוא בעל חנות ברחוב, דוד בעיר העתיקה. ביום 15 באבגוסט היה בחנותו. שמע קולות נישאים בשוק. יצא החוצה ועמד יחד עם ידידו, מוכר הלימונאדה. על פניהם עברה ההפגנה היהודית. ידידו. העיר את לבו למטה־ברזל שהיה בידי אחד המפגינים, יהודי זה אמר בערבית: “היום אנו נושאים מוטות ברזל, מחר נחזיק רובים”, הערבים רק עמדו והביטו כיצד עוברת ההפגנה.

זו היתה כל עדותו. מרימאן ופרידי מוַתרים עליו.

אחריו בא חאג' דיב חאלאויה, מוכר לימונאד, תושב ירושלים מלפני עשרים שנה. זוכר את ההפגנה היהודית. עמד במבוא רחוב דוד בראותו המון יהודי גדול בא מהכותל. כל ההמון, מלבד יוצאים מן הכלל. נשאו מקלות, אחד נשא מטיל ברזל כבד, למראה זה אמר אז העד לידידו שעמד על ידו: יהודי זה לא נמצא לו כנראה מקל על כן לקח לו מטיל ברזל. על זה ענה היהודי: “היום אנו נושאים מטילי ברזל, מחר נחזיק רובים”.

מרימאן ופרידי אינם שואלים אותו כלום.

ה“שבת־גוי” של בית החולים רוֹטשילד (“הדסה”)    🔗

נקרא עוד עד איבראהים שחאדה, מליפתא, גר סמוך לירושלים. ב־17 באבגוסט, ביום הקטטה בגלל כדור הרגל, נמצא סמוך לשכונת הבוכרים. ביתו קרוב לבתים שבין הזיתים, אשר אחדים מהם נשרפו. ב־17 היה עסוק בבית החולים רוטשילד (הדסה), מקום עבודתו זה 12 שנה, בשלוש־ארבע השנים האחרונות היה עובד רק בשבתות ובמועדים היהודים, באותו יום גמר את העבודה כרגיל ואל ביתו הגיע סמוך לחמש אחה"צ. בעברו את שכונת הבוכרים ראה המון יהודים רץ. שאל לסבה ואמרו לו, כי יהודי נדקר, הלך לביתו ומצא המוני יהודים שם. אמרו להכותו. רץ לצד ביתו. שם היתה אשתו לבדה. רצה לקחתה ולברוח. מפני שהיהודים ביקשו להרגם, נסגר בביתו ונעל הדלת אחריו. מן החוץ' נשמעו קולות: “שברו הדלת, הרגוהו, אותו ואת אשתו”, דברו עברית והוא הבין את שפתם, כי הוא עובד שנים כה רבות בבית החולים רוטשילד. אמרו: “אל תעשו כזאת עכשיו, חכו עד שיחשך ואז תהרגהו”. אחרי כחצי שעה דפקו על דלתו. זה היה ה' ליס עם שוטרים בריטיים.

מוגאנם: מי זה מר ליס? איבראהים: איש עם מונוקל (מראה בידו על עינו). הוא ידע, כי האיש הוא פקיד, משום ששמע אותו נותן פקודות לשוטרים. לבקשת העד לקחהו ליס באבטומוביל שלו לליפתא. אל קרוביו.

רק שאלה אחת של מרימאן דיה    🔗

מרימאן: היכן היית ב־23 באבגוסט? – העד: בביתי. כל היום? – כן – ההשתתפת באותו יום או למחרתו במהומות? – לא – הידעת, כי היו מהומות? – לא (צחוק בכל החדר).

מרימאן לא הוסיף לשאול יותר את העד.

מוגאנם: כשאמרת, כי לא ידעת, חשבת, כי לא נודע לך מיד? – היו"ר: זוהי שאלה שיש בה הדרכה במקצת, לא כך מר מוגאנם? – הופקין מוריס: העד חוסך לך את הטרדה בהמשכת השאלות. יש לך כל שאתה דורש ממנו. הוא אומר כי אינו יודע כלום על המהומות שנתרחשו.

בזה נגמר ענינו של עד זה.

בזמן שנהרג אברהם מזרחי    🔗

בא להעיד עלי עבדאללה חסן, איש ליפתא, זוכר את התגרה ליד מגרש כדור הרגל. זה היה בשבת. יום חג הולדת הנביא. בבוקר השכם מביתו והלך ל“חארם”, להתפלל. שם נשאר עד 3.30 אחה“צ, ואז חזר. כשהגיע לביתו, סמוך לשכונת הבוכרים, ראה המון גדול של יהודים, ועד מהרה נוכח, כי אחד היהודים הכניס לביתו, בית יהודי, את אשתו ואת ילדיו של העד, כדי להגן עליהם. גם אותו קרא היהודי פנימה, שאם לא – יכוהו. כ־30 איש רצו לקראתו וקיללו אותו ואת דתו. העד הספיק להגיע אל ביתו וסגר הדלת אחריו והבריח במוט ברזל, כי רצו להתפרץ הביתה. אח”כ חדרו היהודים פנימה דרך הגג, הסירו את ריקועי הפחים. ארבעה נכנסו. דקרוהו בגבו והכוהו במטיל ברזל. פרצו הדלת ויצאו. כל ההמון הכהו אח"כ עד שבאו שוטרים רוכבים, בלי הכרה הובא לבית החולים הממשלתי ושם נשאר ארבעה ימים. אחרי זה הלך לליפתא משום שמטלטליו נשדדו. אחר כך הוצת ביתו ונשרף.

מרימאן: היודע אתה, כי יהודי ששמו בנימין פנחס נאסר לרגל ההתקפה עליך? עבדאללה: כן, אחד נאסר. – היודע אתה כי הוצא בערבות וכי החקירה עודנה נמשכת? – נדרשתי להעיד. –מתי חזרת לליפתא? – ארבעה ימים לאחר המעשה. היכן היית בליפתא? – בבית ישן אשר לי שם. – ההשתתפת במהומות? – לא, הייתי בביתי. – הידעת, כי יש מהומות? – שמעתי על אודותן.

כאן נסגרה הישיבה השניה של יום הששי 29 בנובמבר.

 

ישיבת הארבעים וחמש    🔗

הועדה אחרה ברגעים מספר בפתיחת הישיבה בשבת. ב־30 בנובמבר, מפני שעורכי הדין של הועד הפועל הערבי באו לישיבה מאוחר מן הרגיל.

עד בר־יוחסין – והיה המסירת הראשי    🔗

העד הראשון היה סובחי ביי אל חאדרה, עורך דין ירושלמי, הקשור במשרדו של העורך־דין עוני ביי עבדול האדי. הוא ידוע יותר לקהל הירושלמי כאדם בעל קומה גבוהה, חבוש “סידארה” עיראקית, היינו: הכובע שחובשים בצבא העיראקי.

העד ספר במשך החקירה, שעבד בצבא התורכי כלייטינאנט, וברח למחנה הבריטי, שם נפגש עם הקפיטן ג’ורג' לויד, (ששמו הוסב אחרי כן ל“לורד לויד”), הלך לחיג’אז, והשתתף בתור מאיור בצבא הבריטי שעלה על ארץ־ישראל וסוריה בשנת 1917.

(שמו של סובחי זה נזכר בעדותו של פאראדיי כמסית שלקח את מופתי צפת לירושלים ימים אחדים לפני הטבח בצפת).

מעשה באסורים ופצועים ערבים; ומזרחי?    🔗

בתשובה לסילי אומר העד, שהוא עורך דין העובד בירושלים וחבר הועד הפועל הערבי, העד זוכר את יום השבת, שבעה עשר באבגוסט. אז הלך לתחנת המשטרה במאה שערים, ששם נאסרו פלחים אחדים מליפתא ובקש מאת המפקח, אחמד אפנדי שריף, שיגיד לו את שמות הנאסרים, אבל הלה דחה את בקשתו. שם היו עשרים ושבעה אסורים מהם ארבעה־עשר נפצעו והוכו בידי היהודים. הם היו מוטלים על רצפת התחנה, ולא קבלו שום עזרה רפואית.

מיד קרא את הד"ר יריליאן (ארמני) לטפל בתשעה מן הנאסרים וקבל בעדם תעודות־רופא. השתדלותו לשחרר אחדים בערבות, מכיון שלא היתה אשמות נגדם, הצליחה, ורוב הנאסרים שוחררו. העובדה שנאסרו עשרים ושבעה ערבים ורק יהודי אחד עשתה רושם גדול על הפלחים. כל פעם שיהודי התאונן בפני המשטרה על ערבי, היה הערבי נאסר מיד. לקובלנות הערבים לא הושם לב כלל. במעמדו בא פלח מליפתא, עלי עבדולה חסן שמו, להתאונן, אבל איש לא שם אליו. היהודים התנפלו עליו, הסירו את הגג מעל ביתו. נכנסו ודקרו אותו.

פרידי: בפני מי התאונן? – סובחי: בפני אופיצר המשטרה שיטריט (יהודי).

העד המשיך את ספורו: הערבי ידע שנים מאלה שהתנפלו על ביתו. המשטרה לא נקפה אצבע. הוא שמע, כי המשטרה פחדה לאסור יהודים, מפני שחששה פן יתנפלו עליה (צחוק). למחרתו. בשעת הצהרים הלך שוב לתחנה. יהודי אחד נאסר והיהודי השני לא.

משטרה ארצישראלית או בריטית?    🔗

ביטרטון: האם היו שם מן המשטרה הארצישראלית או הבריטית? – סובחי: מן המשטרה הארצישראלית.

פרידי: מתי הוגשה הקובלנה למשטרה, ומתי נאסר היהודי? – סובחי: כשבאתי לתחנת־המשטרה ביום א' 18 לחודש בצהרים, מצאתי את היהודי חבוש. מתי הוגשה הקובלנה? – לילה לפני זה. חסן סולימן טוריה, שוטר, עבר שם ביום 17 לחודש וראה שהיהודים מכים את האיש ההוא ברחוב. דומני, שהאיש הזה נפגע יותר מכל השאר. השוטר במקום לאסור את המכים, אסר את הפלח המוכה. ביום 18 לחודש, קבלה תחנת־המשטרה במאה־שערים הרבה קובלנות של ערבים על מקרים של התקפות אישיות. העד מוסיף, שעזיז דאוד שלומי ויצחק בכור עדני היו בין המכים. העד סבור שהתנפלויות היהודים על הערבים ומאסר 27 ערבים באותו הזמן עשו רושם מדכא על הערבים אז.

פגישת היהודים והערבים בבית לוק    🔗

בתשובה לסילי, אומר סובחי אל חאדרה, שביום 22 באבגוסט הלך לבית לוק עם שני באי כח של הערבים, עוני ביי עבדול האדי וג’מאל אל חוסייני, מזכיר המועצה המושלמית העליונה, שם פגשו שלשה באי כח של היהודים. לאחר שיחה מוקדמת אתם, הלך ה' לוק למשרדי הממשלה והערבים והיהודים פתחו במשא־ומתן, האדונים היהודים היו ד“ר לוי ברוידה ובן־צבי, הם התחילו לדון בשאלת ה”בוראק“, והסכסוך הכרוך בה. ב”כ הערבים בררו, שמנקודת השקפתם הם אין סכסוך. עוני ביי וד“ר לוי נדברו בשאלה זו יחד, ומצאו שכדאי לערוך שני טופסים של גלוי דעת ברוח אחד. עוני ביי ערך את שני הטופסים, שהגשו לחבריו, ונתרגמו בשביל באי־כח היהודים. שני הצדדים קבלו את הטופסים, אולם הוא זוכר ששניהם היו בנוסח אחד, הוה אומר הטופס הראשון. לאחר משא ומתן הושג הסכם, קודם בין עוני ביי וד”ר לוי, ואחר כך בין שני הצדדים. בנוגע לטופס השני לא הושג הסכם. ד"ר לוי נתבקש לקרוא לה' לוק שבקש להודיע לו את תוצאות האספה.

סילי: האם שאל לוק, מתי ידברו אליו שוב? – סובחי: כן. כשיושגו תוצאות. ד“ר לוי צלצל אליו בטלפון. לוק הגיע, וברוידה נתן לו טופס חדש לגמרי, שלא הסכמנו לו. זה היה דבר חדש לגמרי. סרבנו לחתום עליו. האספה נפסקה עד ליום השני הבא. אנחנו לא באנו לדון בדבר יחסים טובים בין שני הצדדים, אלא בשאלת הכותל, ולדעתנו הספיקו הטופסים של עוני ביי וד”ר לוי לפתרון שאלה זו, לא יכלנו לחתום על גלוי הדעת השני, מפני שעמנו היה רואה בזה בגידה.

מה עשה סובחי ביום 23 באבגוסט?    🔗

להלן אמר העד, שהיה בראמאללה יחד את משפחתו. הוא בקר אצל ידיד בעשרים ושלשה באבגוסט, בשתים עשרה בצהרים חזר וחמשה אך או עשרה רגעים אחרי זה היה על יד הדואר בירושלים. כשעבר את שכונת מאה־שערים, עוררה את תשומת לבו התנועה הבלתי רגילה של הקהל. אז שלח את משפחתו הביתה, ורגעים מספר אחרי זה הלך למשרדי הממשלה, כדי לבוא בדברים עם אנטוניוס. לאחר שגמר את השיחה. פגש את מודי בלוית קאיבני (מי ששימש אז מתורגמן ערבי).

“הממשלה תגן על הערבים מפני היהודים”, אמר המופתי    🔗

ה' מודי אמר לו: “בוא, סובחי, ונפזר את הקהל”. הם הלכו, וכשהיה כבר מחוץ לבית הממשלה נצנץ במוחו רעיון שכדאי היה להשתמש בהשפעת המופתי לתכלית זו, הוא יעץ למודי ללכת למופתי, ושניהם הלכו לנשיא המועצה המושלמית העליונה, שחזר זה עכשיו מן התפלה. מודי בקש ממנו לעזור בפזור הקהל. המופתי הלך אתם חזרה. אחריהם הלך קהל, ובשער שכם פנה המופתי לקהל ובקש אותו להתפזר, הממשלה – היא חזקה ותגן על הערבים מפני היהודים ותשמור על זכויותיהם. היה זה בערך בשעה 1.5 אחרי הצהרים, פתאום הופיעו ארבעה חמשה ערבים, ובהם אחד פצוע, שבגדיו טבולים בדם. הם התחילו לצעוק, שהיהודים רצחו את אחיהם במאה־שערים, והקהל הצטרף אליהם. המופתי נסה להרגיע אותם, אבל הם מצאו, כי נוכחות המופתי גורמת לצפיפות יותר גדולה, והחליטו כי יותר טוב לחזור למשרדי המועצה העליונה. הם חזרו ביחד, והמופתי בקש מאת מודי ללכת ללוק לבקש כי יגן על הערבים, אחרי כן הלך המופתי למשרדי הממשלה לראות בעצמו את לוק. העד היה באותו הבנין. במשרדו של אנטוניוס. נודע לו שהמופתי נתבקש שוב להתאמץ להשקיט את המצב.

המופתי יחד את העד חזרו למועצה המושלמית העליונה דרך שער הורדוס. הם התאמצו בכל התאמצות כדי להשקיט את המצב. כשהגיעו למשרד המועצה, פנו המופתי ואנטוניוס לקהל והרגיעו אותו ע"י הודעה שהממשלה שולטת יפה במצב ושהיא תגן על כולם.

כיצד נסע העד לצפון ‘להשקיט’, זאת אומרת: להסית…    🔗

ביום 24 באבגוסט יצא מירושלים לשכם, ג’נין, נצרת, צפת, טבריה וחיפה, לאסוף את חברי הועד הפועל הערבי לאספה. מצפת חזר עם חבר הועד, המופתי של צפת. בטבריה ראו שני חברים של הועד ובארו להם את הצורך התכוף באספת הועד הפועל ביום א', 25 לחודש. נערכה הפגנה בצפת, שראה אותה מבית המופתי. הוא ראה את הקפיטן פאראדיי, שהשתדל לפזר את המפגינים בחזקת היד. כולם סייעו בידו. הוא הלך למסגד, נאם לפני ההמון והשפיע עליו להתפזר. הוא ספר להם, שבירושלים שקט, ושהם צריכים לשקוט. הם (המופתי וסובחי ביי) הולכים לירושלים לכנס אספה ולנהל משא ומתן עם הממשלה בנוגע להגנת זכויותיהם של הערבים. ההמון יִפה את כחם לכך. הוא חזר לבית המופתי, שם מצא את פאראדיי, והאחרון הוביל אותו באבטומוביל שלו לחלק אחר של העיר. שניהם שוחחו על מצב הענינים.

הם יצאו מצפת ביום א' 25 באבגוסט, הוסיף העד, והגיעו לירושלים ביום ד'. הוא פגש בדרכו שנים־עשר חברים של הועה"פ הערבי.

טיול על פני ההיסטוריה של מלחמת העולם    🔗

סובחי: הייתי קצין בצבא התורכי בימי המלחמה. רבבות ערבים נמצאו אז בצבא התורכי. בסוף שנת 1917 הייתי בחזית התורכית בעזה. בקרב הערבים היתה שוררת הרגשה של הפרת אמון כלפי הממשלה מפני שדרשו עצמאות ומפני ששמעו כי חוסיין השריף במיכה מרד בתורכים כדי לשחרר את הערבים, וקרא לכולם להצטרף אל המרד.

העורך דין סילי מוציא כרוז, שלדברי העד הושלך מאוירונים בריטיים אל החזית התורכית. בכרוז נדפסה תמונה גדולה של השריף חוסיין ודבריו היו מכוונים אל הקצינים והחיילים הערביים בצבא התורכי שבא“י. בראש הכרוז באה אגרת אל הערבים מאת הצבא הבריטי בא”י, המזמינה אותם לעבור אל הצד הבריטי, ומספרת להם על המרד הערבי.

כשגמר סילי לקרוא את התרגום האנגלי של הכרוז. קס מרימאן ושאל: האם זאת היא סבה בלתי־אמצעית של המהומות, או שאלת פוליטיקה עילאה?

סיר וואלטר שאו אומר, שזו יכולה להיות סבה למהומות. מתוך שהיא מוכיחה על הלך־רוח ידוע.

צחצוח־לשונות    🔗

סיר בויד מרימאן מציע לסילי, למצוא תשובה לשאלה זו מתוך קריאת תנאי מינויה של הועדה.

סילי: סיר בויד מרימאן הכניס את ענין הכרזת־באלפור בהרצאת טעונתיו ואמר, שהצד שלו יוצא מתוך נקודת־ההשקפה של אותה ההכרזה. מותר איפוא לצד השני להכניס את ענין ההכרזה הערבית. גם אנו רשאים לחזור אל הכרזותינו, שמא “מה שמותר לאוזה, אסור לאוז”?

מרימאן: הייטיב עמדי ידידי המלומד לקרוא מה שאמרתי בהרצאת טענותי? תמהני רק, כמה יצעידנו הדבר אחורנית ממעמדנו הנוכחי?

סילי: יש לחזור לאחור, כדי להוכיח את מהלך המחשבות של האוכלוסים.

מרימאן: ניחא. נשוב איפוא אל המגנה־כרטה (מגילת החירות האנגלית משנת 1215).

סילי: מדוע לא?

בטרטון: האם הוגד, שהכרזת השחרור הערבית הוסיפה גורם להלך הרוח, שבתוצאותיו פרצו המהומות?

סילי: כן, זהו הדבר, יש הרגשה עמומה, שהוסיפה רוגז.

היושב ראש מודיע, שיש להמשיך את העדות.

סובחי ביי בורח מן הצבא התורכי    🔗

העד אומר, שלאחר שקרא את הכרוז החליט לברוח מן הצבא התורכי למחנה האנגלי, וכך עשה באבגוסט 1917. הצבא הבריטי היה אז בעזה. כשעזב את שורות התורכים ועבר לצד האנגלים, לקחו אותו לדייר אל־בילה. שם פגש אופיצרים בריטיים, אחד מהם היה הקיפטן לויד (אחרי כן לורד לויד, הנציב העליון במצרים). הקפיטן לויד שלח את העד למצרים. כדי שילך משם לחיג’אז, שם קבל ידיעות בדבר התנועה הערבית ובדבר השריף של מיכה והסדורים הממשלתיים שלו. השיך פואד אל חביב היה אז בא כח הערבים במצרים.

מרימאן העיר כאן שוב, שלכל העדות הזאת אין שייכות לענין. סילי אמר, כי האדון הזה הוא בא כח חלק ידוע של התושבים והוא חבר הועד הפועל הערבי. חשוב מאד, שיבאר את עמדת הערבים.

היו"ר: הכל תלוי בזה שרוצים לבנות על העדות הזאת.

סילי עמד שוב על חשיבות הדבר, והוסיף, שהיה רוצה להביא את חליפת המכתבים של מק־מהון לערבים, אבל היו“ר ענה כי אין צורך בכך. יש לועדה כל הידיעות ב”ספרים הלבנים".

אז טען שוב ה' סילי, שהשאלה בדבר הרושם שעשו ההצעות בדבר עצמאות הערבים היא חשובה מאד בשביל כל הענין, והעד הורשה להמשיך את דבריו.

ההבטחות לשריף חוסיין והכרזת בלפור    🔗

סילי: הנודע לך בהיותך בחיג’אז דבר מה על גורל המדינה שלך?

נודע לי כי נתנו הבטחות לשריף חוסיין והייתי בטוח כי דבר זה נוגע גם לארץ ישראל. אחרי כן ראיתי את חליפת המכתבים.

להלן סיפר העד, שיחד עם הרבה אנשים אחרים קיבל על ידי השריף ממיכה הזמנה להצטרף לצבא הבריטי בארץ־ישראל. הוא הגיע לאל־עריש ובאר שבע, ושם השפיעו על הבידואים, שילוו את הצבא הבריטי וילחמו בתורכים. בנובמבר 1917 נמצא בדיר־אל־בילה, שם קרא את הכרזת בלפור, כפי שנתפרסמה ב“אל מוקאטאם”. נרגז מאד, החליט שלא להשאר במקום. ביקש מאת הקאפיטן ג’ורג' לויד (שהמתרגם קרא אותו בטעות "לויד ג’ורג' ") לשלוח אותו מיד חזרה לחיג’אז, ובקשתו נתמלאה.

השאיפה הערבית לעצמאות היא תקוה ישנה – אמר סובחי אל חאדרה. אחדים נהרגו, אחדים סכנו את חייהם בעד החרות. בשנת 1915 נתלו בבירות על ידי התורכים שבעה מנכבדי הערבים. הטובים והמלומדים. מאז ועד שנת 1916 ניתלו עוד כמה נכבדים ערבים, בהם אחד ממשפחת נאשאשיבי מירושלים ודודו של עוני ביי עבד אל האדי, ממשפחת עבד אל האדי שבג’נין. עוני ביי עצמו נידון למות, בזמן העדרו מן המדינה, על שאיפתו לעצמאות ערבית. אלפי ערבים ברחו מן הצבא התורכי ונצטרפו לכחות הבריטיים. הם נלחמו כבעלי־ברית לצבא הבריטי.

מכתבו של המלך פייסל: פייסל בעד הכרזת בלפור    🔗

סיר בויד מרימאן קם לחקור את העד וניכר, שמרימאן הכין חצים באשפתו.

מרימאן: מה היתה דרגתך בצבא התורכי? סובחי: לייטינאנט. – והיית בצבא פייסל? – הייתי קצין מאיור, במשטרו של פייסל בדמשק. – הידוע לך שלפני היות המנדט. אפילו לפני חוזה וורסאל, כתב המלך פייסל לד"ר פיליכס פראנקפורטר, חבר אמריקאי במשלחת האמריקאית לועידת השלום, והמכתב הוא מיום 1 במארס 1919? – לא. –לא ראית את המכתב בעתונות מעולם? הרי הוא כתוב מן המשלחת החיג’אזית בפאריס? לא.

סילי מבקש את המקור. סיר בויד מרימאן אומר, שהמקור הוא בודאי בניו־יורק בידי ד"ר פראנקפורטר. הוא אומר. אומר שהמכתב נכתב בידי המלך פייסל כתוב חלק מן המשא והמתן לשלום, ומקריא אותו.

מרימאן שואל אם יש מי שמכחיש את מציאות המכתב “המכחיש מי שהוא כי בתמצות ולמעשה היתה זאת אחת התעודות שעליה נתבסס המנדט על ארץ ישראל”? האם לא מסכים המלך פייסל להכרזת באלפור?

העד: על המכתב הזה היתה צריכה להיות גם חתימתו של המלך חוסיין.

מרימאן: מה היה מעמדו של המלך בועידת השלום בפאריס? – סובחי הוא היה בא כח אביו בתור אחד הקצינים המפקדים לצבאות ההסכמה. באי כח הרשמיים של הערבים בועידת השלום היו עוני ביי עבד אל האדי ורוסטום ביי האידר. – אך הלא הוא כותב את המכתב ממשרדי המשלחת החיג’אזית? יודע אני שהוא היה בפאריס, לא ידעתי אם היה חבר המשלחת הרשמית.

מרימאן פונה לפרט אחר    🔗

סיר בויד מרימאן מכניס כאן את הטופס השני של ההסכם המוצע באספח הערבית־יהודית בבית לוק. ביום 22 באבגוסט 1929.

מרימאן: האם לא בקשר את התעודה הזאת נקרא לוק חזרה? – העד: לא. הדבר היה בקשר עם הטופס הראשון.

מרימאן: אני אומר לך שנמצא לבלתי אפשרי לחתום על הראשון לפני שנתעוררה כל שאלה בדבר קריאת לוק בחזרה, והטופס שהכנסתי זה עתה נערך ונדון, ואז הוחלט לקרוא ללוק. – סובחי: לא, אין הדבר כך, – מתי איפוא נוצרה התעודה שהזכרתי? – אינני יודע, האולם היה גדול, ואנחנו לא ישבנו יחד. עלי לומר לך שה' לוק העיד כי הוא נקרא חזרה בקשר את התעודה הזו, שהראיתי לך. (מקריא את עדותו של לוק בענין זה). המוכן אתה להכחיש, שלוק נקרא חזרה בקשר את התעודה הזאת? – אני אומר, שלא נקרא בנוגע לזה.

היהודים ומסגד אל־אקצה; ה“אני מאמין” של סובחי    🔗

מרימאן: אתה חבר האגודה להגנת מסגד אל־אקצה? – סובחי: לא. – מאמין אתה שהיהודים מתכוונים לקחת את מסגד אל אקצה מן המושלמים? – כן. – אותו שבוע באבגוסט, מתי נתכנס הועד הפועל הערבי לישיבה? – לא יותר משבוע אחד לאחר שחזרתי לירושלים. – כמה ימים הולך מכתב לצפת? – יום אחד. – כמה ימים היה הולך בזמן של מהומות? – אינני יודע כמה ימים. – מכיון שזה היה ענין תכוף, מדוע לא נשלחו ההזמנות לאספת הועד הפועל בטלגרף? – בדרך כלל הם נקראים טלגרפית.

מרימאן: התואיל להגיד לי, למה היה לך צורך ללכת לכל אותם המקומות, להשפיע על חברי הועה"פ שישתתפו באספה? – סובחי: המצב היה מסוכן אז, ומזכירי הועד הפועל נעדרו מירושלם, חובתי היתה להבטיח את כינוס האספה. במשך השעות הראשונות של המהומות הנהיגה הממשלה בקורת על טלגרמות ושיחות טלפוניות.

מרימאן: כן. זה נכון מאד, אבל אתה הגדת לנו, שלא היה כל דבר סודי בענין זה, מדוע איפוא לא הוזמנו טלגרפית? סובחי: להיפך: בשבת בבוקר טלגרפתי לחברים; אולם נודע לי שהטלגרמות נדחו, אינני יודע עד מתי. – אתה בעצמך נעדרת מיום 24 עד 28 בחודש, הלא היו הטלגרמות מקדימות אותך? – המצב היה מסוכן, והחברים הם באי־כח הארץ, והרגשתי איפוא, שחובתי לקרוא להם לאספה, כדי לאחוז, ביחד עם הממשלה, באמצעים למנוע את התגברות המהומות ושפיכות־הדמים, וכן למסור את דרישותינו לממשלה.

“אתה האיש!” “אתה הסיתות למהומות!”    🔗

מרימאן: אני אומר לך כי לא רק שלא עשית זאת, אלא שאתה הסיתות למהומות במקומות שעברת בהם!

העד נרתע רגע מדיבורים מפורשים וקשים אלה. אחר כך משך בכתפיו ואמר: אתה רשאי לחשוב, מה שאתה רוצה.

מרימאן: הצוית לנכבדי המקום בנצרת, למלא אחרי ההוראות שניתנו “להם? – סובחי: איזו הוראות? –אני שאלתי אם אמרת לנכבדי נצרת: מלאו אחרי ההוראות”? – לא.

מרימאן: בא כחו של איזה מקום הנך בועה“פ הערבי? סובחי: של צפת. – והמופתי של צפת? – גם הוא ב”כ צפת. מתי הגעת לצפת? – ביום 24 לחודש, ושהיתי שם עד 25 בו. יצאתי יחד עם המופתי של צפת, ופני שנינו מועדות לירושלים, הלכנו לחיפה ביום ב', 26 לחודש.

למה היתה נחוצה הנסיעה בעקיפין? מודה במקצת…    🔗

מרימאן: למה הלכת לג’נין בדרום ביום ראשון. אם עליך היה ללכת באותו היום לחיפה? – סובחי: כשהגעתי לשכם חשבתי ללכת לחיפה. עלי רידה ביי, חבר הועד הפועל הערבי, והמופתי מצפת, הלכו אתי לטבריה, נצרת וג’נין. הלכתי יחידי לשכם וביקרתי שם לאחר שקמתי משנתי, ואחרי כן חזרתי משכם לג’נין וחיפה. – למה עשית ככה? כאשר הגענו לג’נין, מסרו לנו כי אפשר שלא נוכל להגיע לירושלים. האחרים הסכימו שאלך לשכם ואתיעץ עם פקיד המחוז. פקיד המחוז אמר, שאין סבה מדוע לא נוכל ללכת לירושלים. אני חזרתי לחברי בג’נין, ואחרי כן חשבתי ללכת לחיפה לקרוא לישיבה את חברי ועד הפועל המקומיים.

מרימאן: הידעת כי בחיפה קרה דבר מה? – סובחי: רק כשבאתי שם נודע לי, כי המהומות פרצו בכל מקום. אין אני זוכר, אם בלילה הקודם שמעתי את החדשה. – השמעת את השמועות בדרך לחיפה? לא. – האם אמרת למי שהוא מידידיך במקומות האלה, כי השקפתך היא שהיהודים רוצים לקחת את מסגד אל־אקצה? – זאת אינה השקפה חדשה.

“היהודים שואפים לקחת את המסגד” – זה ברור…    🔗

מרימאן: בבקשה לענות על השאלה. – סובחי: לדעתי ישנן השקפות יותר חזקות מאלו, אני אוכל להגיד: לא, לא אמרתי. – הקרה דבר מה במשך עשרת הימים לפני העשרים ושלשה באבגוסט, שחזקו את אמונתך כי היהודים שואפים לקחת את המסגד? – כן.

מרימאן: האם לא דנת בשאלות האלו עם ידידיך שבמקומות הנזכרים? – סובחי: יכול להיות שכן. – באיזה מקום יכולת לנגוע בשאלה זו? – בשום פעם לא אמרתי, שהייתי במקומות האלה לפני העשרים ושלשה. – אבל אין אני מדבר על הזמן שלפני 23. מה בנוגע לימים שאחרי התאריך הזה? האם לא דברת עם ידידיך על ענין זה? – אינני זוכר.

למתי הוכנו המהומות בירושלים?    🔗

מרימאן: היש לך מושג שהוא בדבר הזמן שהמהומות היו צריכות להתחיל בירושלים? – סובחי: השאלה אינה מוצאת חן בעיני בצורה כזו. האם המהומות בירושלים היו מכוונות לזמן קבוע? – על זה שאל את שולחיך.

סילי: אני מתנגד. הוא נשאל דבר מתוך הנחה שיש לו קשר־שהוא עם הענין.

סיר בויד מרימאן דורש, שהעד יענה על שאלתו: הן או לאו?

העד אומר שלא הבין את המלים “היו מכוונות”.

סילי: עליך להגיד, מכוונות מצד מי?

סיר בויד מרימאן מציג לו את אותה השאלה שוב פעם.

המתורגמן מציית והעד משיב: אני רוצה להטעים לועדה שהשאלה באה מתוך הנחה, שהיתה כוונה להתחיל במהומות, ואין אני מסכים לכך.

חברון עולה שוּב על הפרק; ההיו שם “אבודים לדעת”?    🔗

מרימאן: אתה חתמת על המחאה של עורכי־הדין הערביים? – סובחי: כן. – אני רוצה שתגיד לי בנוגע לחברון, ההיה שם ענין של מלחמה או של רצח? – אינני יודע כלום בנוגע לזה. – הרצונך להגיד, כי לפני שחתמת על אותו התזכיר, לא חקרת במה שאירע בחברון? – מילא כן. – כי אז השיב על שאלתי! –דעתי היתה, כי המקרים שאירעו בחברון דומים לענין משפחת שיך עיון, שנהרגו ביפו.

היו"ר (לעד): אתה אינך עונה על השאלה!

מרימאן: נקח את מאורעות חברון בפני עצמם, הסבור אתה, כי מה שנעשה שם היה בגדר מלחמה ישרה, או בגדר רצח? – סובחי: אני לא הייתי שם. – אולם אתה חתמת על מחאת עורכי־הדין הערבים ואתה הזכרת את חברון. ודאי שתוכל להגיד דבר! שואל אני אותך את השאלה שוב. – סבורני, שה' קאפיראטה הוא האדם הראוי לענות על שאלתך.

מרימאן בקש מהעד לקרוא קטע מהמנשר של הנציב העליון. לאחר קריאה, אומר העד, שהסעיף מיוסד על ידיעות בנוגע למעשי אכזריות בחברון. אולם עורכי הדין הערבים התבססו בתזכירם על ידיעות של אחד הקצינים במחלקת הבריאות.

מרימאן: המסכים אתה לדברי הנציב העליון, שנעשו בחברון “מעשים פראיים, שאין הפה יכול להביעם”? – סובחי: אני מחיתי תמיד על המנשר הזה של הנציב העליון.

מרימאן: המסכים אתה, שהנציב העליון צדק בתארו ככה את מעשה חברון? – סובחי: לא.

בטרטון: בבקשה לשאול אותו. המסכים הוא שהיו שם רציחות?

מוריס: האם בלי ספק אין כאן שאלה של אבוד עצמם לדעת?

העד מסכים סוף סוף, שהיו רציחות בחברון.

“כל האמת” במחאות הועד הפועל הערבי    🔗

מרימאן: האם בתוצאות בקורך בחיפה הודיעה המשטרה על רופא יהודי, שירה בערבים מאבטומובילי הצלב האדום? – סובחי: לא. – ידוע לך, שהועד הפועל הערבי פרסם מחאה על מנשר הנציב העליון? – כן. – ידוע לך שחלק ממחאה זו מוקדש לצפת, שאתה בא־כחה בועד הפועל? – כן. – הנמלכו בך בנוגע לחלק זה הנוגע לצפת? – לא. – אתה ראית את המחאה? – כן. – לפני שנתפרסמה? – לא. – המסכים אתה לפסוקים אלה, במחאה: “נתאשר לממשלה שהמהומות בצפת התחילו בקשר עם מקרה זה: בידואי זר בעיר עבר על יד רובע היהודים כי לא ידע על האיסור לעבור שם. לא היה בידו כל נשק קר או חם, ואפילו לא החזיק בידו אבן או מקל. פתאום שמע יריות רבות בזו אחר זו, והומת תיכף. העיר התרגשה לשמע היריות מרובע היהודים”. היש כאן מלה אחת של אמת? – אני שמעתי זאת בצפת אחר־כך. – לאחר מעשה זה? – כשהלכתי לצפת אחרי המאורעות. – מתי היה הדבר? – לאחר 20 יום.

בטרטון: ההיית בצפת בליל 24 ויצאת ב־25? – סובחי: כן. – אמרת שהיתה לך שיחה עם פאראדיי, מתי היה הדבר? – לאחר ההפגנה, לערך בשעה 1 ביום 25 באבגוסט. – ומה אמר לך פאראדיי? – הוא הודה לי על שפזרתי את המפגינים.

פרידי בשלו: התלונות למשטרה שנשאו פרי    🔗

פרידי: אני מפנה את תשומת לבך ל־17 באבגוסט בירושלים; כמה זמן לאחר הקטטה הלכת לתחנת המשטרה? – סובחי: אין אני יודע את זמן הקטטה. אני הלכתי קרוב לחמש, ונשארתי שם עד שתים לאחר חצות. – מה עשית שם? – התאמצתי לשחרר בערבות את הנאסרים. כנראה הצלחת לשחרר את רובם בערבות? – הרבה מהם. – אני חושב שהיתה מבוכה גדולה בקשר את הקטטה? – נודע כי יהודים אחדים התנפלו על ערבים. – האם ערבים נקנסו או נענשו במאסר על ההתנפלות? – העד עונה, שלא כל העשרים ושבעה הערבים נאסרו על הקטטה במגרש כדור הרגל, אין הוא יודע את מספרם. אתה אמרת שהיו תלונות רבות על ההתנפלויות שנעשו על ידי יהודים? – כן. – אתה נתת רק שתי דוגמאות? – כן. – אחד הוא של עלי עבדלה חוסיין שהתאונן, כי שני יהודים חדרו לביתו דרך הגג. הידוע לך כי אחד מן היהודים נאסר? – כן. – ההודעה נעשתה במשטרה בשבעה עשר, והאיש נאסר לפני הצהרים בשמונה עשר? – כנראה. כן. – הקובלנה השניה באה מצד אשה מושלמית, שהתנפלו עליה ביום שמונה עשר בשעה שנשאה או מכרה ענבים? – כן. – הידוע לך, כי איש נאסר בקשר את הקובלנה הזאת ושהנאשם יצא זכאי בדין בתשעה עשר באבגוסט? – אינני יודע. – האם תסכים, שהמשטרה שמה לב אחרי כן ועשתה איזו פעולות – אפשר שכן.

סילי שב לחברון עוד פעם; סובחי המצטער    🔗

סילי חוקר את העד שוב בשאלת הרציחות בחברון: האם המנשר של הנציב העליון מזכיר באיזה אופן את רציחת הערבים ביפו בעשרים וששה באבגוסט? – העד עונה בשלילה. העד מוסיף, שהכרוז הוצא בהשפעת התעמולה היהודית. זו היתה תעודה של משוא פנים. הם כולם מצטערים על מעשי הרצח (מרימאן מעווה את פניו). הוא סובר, כי פרסום כרוז כזה הוא הסגת גבול סמכותה של ועדת החקירה.

פרידי: אבל בימים האלה לא היתה עוד ועדת החקירה קיימת.

סילי, בהסתמכו על השאלה, אם המהומות היו צריכות להתחיל בשעה ידועה של עשרים ושלשה באבגוסט רוצה לומר דבר מה, אבל מרימאן מתנגד ואומר שהוא לא הציג כך את השאלה.

סילי הסתמך על הסטינוגרמה, ואחרי כן שאל את העד אם חזר בו ביום יחד את משפחתו, ואם היה עושה דבר זה אילו ידע, כי מתכונן איזה דבר בירושלים. העד עונה בשלילה גמורה.

“היהודים נהלו פוליטיקה של הסתה”, אומר סובחי    🔗

סילי: האינך יודע, אולי התכוונו הציונים למהומה? – סובחי: אני סובר כי היהודים נהלו פוליטיקה של הסתה שהביאה לתוצאות כאלה.

מרימאן מבקש מאת עוזרו לציין את הדבר הזה.

הופקין מוריס: בנוגע למסגד אל־אקצה, מתי התחלת לראשונה לחשוב, שהיהודים רוצים לכבוש אותו? – סובחי: מראשית התנועה הציונית.

מוריס: מפני מה נדמה לך דבר זה? – סובחי: חקרתי בתנועה הציונית. – איזו נקודה מיוחדת בה? – מפני שהיהודים רוצים להקים את תפארתם הקדומה, וההיכל הוא חלק ממנה.

מוריס: גם עכשיו עודך ממשיך להאמין בזה? – “אייווה, בוקרא קאמאן” (כן, מחר גם כן), אני אאמין תמיד בזה.

סילי: אתה נשאלת בדבר מכתב לד"ר ווייצמן (מרימאן מתקן: “לד”ר פראנקפורטר"!). מי היו באי כח האמיתיים של השריף חוסיין והערבים? – סובחי: עוני ביי עבד אל האדי ורוסטם ביי חאידר. – ההיה לאמיר פייסל איזה קשר רשמי אתם? – לא. התוכל לציין איזו סבה בשביל מה לא נשלח המכתב הזה מבאי־כחה האמיתיים של הערבים? – לא.– הידוע לך אם המלך פייסל יודע אנגלית? – בימים ההם לא ידע, עכשיו הוא יודע.

היו"ר: כשיצאת מצפת, האם היה בדעתך ללכת ישר לירושלים או לחיפה? – סובחי: רציתי ללכת לירושלים. – למה הלכת לחיפה? – מכיון שבאי־כח אחרים שלנו היו בג’נין וחכו לי בזמן שהייתי בשכם, כשאמרו לי, שאיני יכול להמשיך, החלטתי לחזור אתם ולקרוא את חברי הועד הפועל הערבי מחיפה. ולמעשה הבאתי אתי את עוני אבו איך מחיפה. – מדוע לא טלפנת משכם לג’נין? – הטלפון היה נתון תחת בקורת, זאת אומרת שלא היה קשר טלפוני.

הישיבה הזאת. היחידה ביום השבת 30 בנובמבר, נסתיימה בשעה אחת וחצי בצהרים.

 

ישיבות ארבעים ושש – חמשים ואחת    🔗

(שש ישיבות ועדת החקירה במשרד המופתי)

ביום 2 בדצמבר החלה ועדת החקירה לגבות עדות מפי חאג' אמין אל־חוסייני, מופתי ירושלים וראש המועצה המושלמית. החקירה התנהלה במשרד המופתי, בבית המועצה המושלמית בעיר העתיקה, סמוך להר הבית¹⁹.

ישיבות סגורות שדלתותיהן פתוחות לרוחה לפני נכבדי הערבים    🔗

הישיבות היו, מבחינה רשמית, ספק־פתוחות ספק־סגורות. ספק פתוחות – משום שלא כמשפט הישיבות הסגורות נוכחו בה עורכי הדין משני הצדדים (בתור באי־כח ההנה"צ – מרימאן, אירלי, דייויס, קארמינסקי, שטיין אליאש. הורוביץ). ספק סגורות, משום שעפ“י דרישת המופתי עצמו, שנמסרה ע”י באי כח הועד הפועל הערבי, לא הורשתה הכניסה לעתונאים.

זאת – מבחינה רשמית. אולם למעשה היתה הישיבה פתוחה בהחלט לצד הערבי, שכן באולם הגדול שבו התנהלה החקירה נוכחו כחמשה עשר איש ממקורבי המופתי ומאנשי שלומו של הועה"פ הערבי, מהסוג הנקרא “נכבדים”, אשר אין להם כל שייכות רשמית לחקירה.

מרימאן דרש להרחיק מהאולם לישיבה הבאה כל “נכבד”, שאין לו סמכות להיות נוכח בחקירה זו.

מהצד הערבי נמסרו ידיעות לפרסום – אעפ“י שדוקא מצד זה באה הדרישה לסגור את הדלתות בפני העתונות. ידיעית כאלה נמסרו לעתונים הערבים וגם לסופרו של ה”דיילי מייל" מימורי.

מוסרים, שבתור מתורגמן בין המופתי והועדה שמש מוסה אפנדי אל עלאמי, מושלמי, אחד מעוזריו של בנטביטש, במקום המתורגמן הקבוע של ועדת החקירה, שהוא נוצרי.

המופתי “מלמד” פרק בהיסטוריה של הכותל המערבי    🔗

ממקורות שונים נודעו הפרטים האלה:

בראשונה נחקר המופתי על ידי סטוקר ובתשובות לשאלותיו הגיד את עדותו.

בתחלת דבריו ספר המופתי על כוונת היהודים ורצונם לבנות מחדש את המקדש במקום המסגד. כראיה לדבריו הסתמך המופתי, כשאר עדי הועד הפועל הערבי שקדמו לו, על תמונות מסגד עומר ב“מזרח” היהודי.

המופתי אמר, שתמונות אלה דיין כדי לעורר את רגשות המושלמים. ספר לחברי הועדה פרק בהיסטוריה: שעומר איבן כיתאב, בשעת בקורו בירושלים, נפגש מאת האיפאטרארך היוני והלה ליווהו בכל מקום והראה לו את מסגד אל אקצה, את מקום המקדש וכן את הבוראק, המקום שאליו אסר מוחמד את סוסו בוראק.

המופתי עמד בפרוטרוט גם על קדושת הכותל למושלמים, שהוא חלק מן הסביבה המקודשת ה“חארם”. הוא אמר שהחארם הוא קדוש וכל הסביבה שלו קדושה גם היא, אולם הקדושה תלויה בקירוב המקום למסגד אל אקצה. הקרובים יותר למסגד הם יותר קדושים, והרחוקים מן המסגד, גם קדושתם פחותה בהתאם למרחק. גם על הכותל המערבי חלה קדושה זו. בגלל קדושת המקומות הללו קובעים המושלמים והמוסדות הדתיים שלהם “זאויות” (הכנסות־אורחים) ובתי־ספר בסביבות ה“חארם”. המופתי הורה לועדה בפרטות רבה פרק בהלכות “זיכר”, שהיא אחת מצורות התפלה אצל המושלמים ובפרט אצל המוגראבים; תפקיד זה של עריכת ה“זיכר” מוטל על המוגראבים, היושבים על יד הבוראק.

מרימאן שאל אם כל ההלכות האלה רשומות באיזה מקום, והמופתי השיב שאלה הן הלכות הנהוגות בכל ה“זאויות”.

כשנשאל המופתי לסבת בנין הקיר על גבי הכותל המערבי שהיהודים התנגדו לו כל כך, – השיב שהדבר נעשה לדרישתה של עירית ירושלים, היא דרשה תקון הבנין שהתמוטט.

שאלת הוויזה של המופתי לסוריה    🔗

סטוקר עורר את שאלת הוויזה לסוריה, שקבל המופתי סמוך לימי המאורעות. המופתי אמר שהוא נוהג בכל שנה לנסוע באבגוסט או בספטמבר לחוץ לארץ. זה מנהג קבוע אצלו. השנה רצה לנסוע לקושטא, כדי לבלות שם את ימי חופשתו, והוא הכין לעצמו וויזות שונות. אולם כיון שהוא סובל ממחלת הים, נענה להצעת אחד הפקידים שלו, שיש לו בית בלבנון, להתארח בביתו ימים מספר. אגב קבלת הזמנה זו החליט לנסוע לתורכיה ביבשה דרך סוריה.

כשנשאל למה נתאחרה הוויזה, אמר, שהוא השאיר את סדור הדבר לאחרונה, וכשבא לקבלה חל הדבר כבר בימים 17–18 באבגוסט, כשהתחילו המהומות, ואז החליט לא לנסוע.

המופתי הוסיף, כי אף אילו לא נמצא בארץ והיה שומע על מהומות היה חוזר מיד.

להלן ספר המופתי על הימים שקדמו ליום 23 באבגוסט, הוא ספר שאנשי הכפרים דרומית־מערבית לירושלים (ליפתא וכו') לא יכלו ללכת בשלום לכפריהם, כי היהודים היו מתנפלים עליהם בשכונות. המופתי הביא גם בתור ראיה לכך, שבני הכפרים מצפון וממזרח לעיר לא השתתפו בפרעות ולא התנפלו על יהודים. (שכח, כנראה, את תלפיות, מונטפיורי ויתר המקומות שסבלו מצד אנשי צור בהר ויתר הכפרים ה“שקטים”.)

גרסת המופתי על יום הדמים בירושלים    🔗

המופתי עבר לספר על קורות יום 23 באבגוסט. בשעה 11 ורבע באו אליו ה“ה קאסט ורוחי ביי ושאלו ממנו על המצב. הוא הודיע להם, שהכל שקט. הוא מוסיף, שעד השעה 11 ורבע שרר שקט גמור בכל מקום (הקוראים יזכרו אל נכון, שמדברי עדי הממשלה, פקידים ואנשי המשטרה התברר, שהיתה דאגה למצב כבר בשעה עשר וחצי, ואז הורגש כבר שהרוחות נסערות). המופתי אמר זמן מה אחר כך בשעת עדותו, שהוא הלך בשעה 11 למסגד עומר ומצא שהמצב אינו שקט וכי אותה שעה שמע יריות בשטח ה”חארם". הוא דרש מאת שייכים אחדים, ובתוכם השיך חסן אבו סעוד, להשקיט את ההמון (כדאי להזכיר את עדותו של הרינגטון על פעולת ה“השקטה” של שיך זה), והמופתי בקש גם לקרוא בפני ההמון את הקוראן, כי חובה קדושה על המושלמים שלא לנוע ולזוז בשעת קריאת הקוראן. השייכים עשו כדבריו.

יד הקומוניסטים באמצע, אומר המופתי    🔗

לאחר התפילה פנה המופתי למגרש בהר־הבית ומצא במקום המון גדול מאד. המופתי ספר לועדה שכאשר עמד שם ראה ניירות צבעונים פזורים על הרצפה. הוא הרים אחד מהם וראה שזהו כרוז קומוניסטי לכל הפרוליטריון המושלמי להתאחד עם היהודים, כדי להלחם יחד באימפריאליזם של ממשלת אנגליה.

אחרי כן בא אליו ה' מודי מן המזכירות הראשית ובקש ממנו להרגיע את הקהל, אשר התאסף על יד שער שכם. הוא הלך לשם והתחיל משדל את הקהל וניסה להשפיע עליו, אולם הופיעו במקום שני ערבים פצועים והדבר הרגיז את הקהל עד שאי אפשר היה לשלוט בו יותר. בפרט היה קשה תפקידו של המופתי, כי מפני סבות שהוא כבר עמד עליהן, אי אפשר היה לפלחים לחזור בשלום לכפריהם.

הפרוטוקולים של זקני ציון – “קורפוס דליקטי” בידי סטוקר    🔗

סטוקר נסה בישיבה השניה בבית המופתי להגיש כעדות לפני הועדה ביחס למזימות הציונים את הפרוטוקולים של “זקני ציון” בצרפתית ובערבית. הישיבה הזאת היתה ביום 2 בדצמבר אחרי הצהרים.

היו“ר פנה אל סטוקר כמה פעמים ושאל ממנו, אם ידוע לו, שהוכח הדבר, כי הספר הוא מזויף, וכל פעם התחמק סטוקר מליתן תשובה ישרה. פעם כשפנה אליו היו”ר בשאלה זו ענה סטוקר: הנה הספר בערבית, כשהיו"ר אמר לו: אבל האם לא ידוע לך שהספר הוא מזויף? עשה סטוקר את עצמו כאינו שומע והשיב: והנה הספר בצרפתית.

לבסוף יעץ לו היו"ר להתחשב בדבר מחדש, אם כדאי לו, לסטוקר להגיש את הספר כאסמכתא לפני הועדה.

מוסרים שהמופתי בשעת עדותו היה יושב ומעיין בדבר מה בשעת תשובותיו.

מרימאן שאל אם הוא קורא את תשובותיו מעל הכתב?

מי שהוא השיב: ומה בכך?

מרימאן: אין בכך כלום. אין אני מתנגד לכך, אבל אם אלה הן התשובות חושבני שמן הראוי לרשום בפרוטוקול, שהמופתי קורא את תשובותיו מעל הכתב.

אחרי כן התברר, שאלה לא היו התשובות.

רוב ישיבת 3 בדצמבר לפני הצהרים בבית המופתי עברה בשמיעת ספורו של המופתי על פעולות ההשקטה שלו בירושלים ובכל קצוות הארץ.

המופתי בתור מרגיע ומשקיט “מוֹפתי”    🔗

בשבת 24 באבגוסט הופץ הכרוז המשקיט הידוע. בבוקר אותו יום התקשר המופתי טלפונית עם פקיד המחוז בעזה ובקש ממנו לקרוא לטלפון את אחד מנכבדי העיר חג' סעיד שאאוי, חבר המועצה המושלמית העליונה מאותה העיר. פקיד המחוז דרש מאת המופתי שיבקש את חג' סעיד שאאוי להשאר אתו בעזה, מכיון שהוא זקוק לו בגלל המצב שנתהוה בעיר.

המופתי ספר, שהוא הבטיח את החג', שבירושלים שורר שקט ודרש ממנו, שיעשה כל אשר לאל ידו ויעזור למשטרה ולפקיד המחוז לתקנת המצב. הוא דרש ממנו גם כן לדבר על לב שבטי הבידואים בבאר שבע והוא עשה כך. הכרוז שהוציא להרגעת הקהל נשלח לכל הערים והכפרים, ביום זה נפגש במשרד מושל ירושלים גם עם כמה מהנכבדים והמוכתרים של הכפרים, כדי להרגיע אותם. אחרי כן נפגש עם משלחת מרמלה ומלוד ובקש מאת האנשים להוציא כרוזים משקיטים, בחמש אחרי הצהרים של אותו יום הגיעה משלחת מעבר הירדן, והוא הודיע להם שהמצב הוא שקט ודרש מהם להתאמץ ולהרגיע את תושבי עבר הירדן. על פי הצעתו הלכו להפגש עם המזכיר הראשי של הממשלה.

בתשע בערב בשבת קרא לו הקפטן פאראדיי מצפת על ידי הטלפון ודרש ממנו שידבר עם המופתי מצפת. הוא דבר ואמר לו, שהמצב הוא שקט. למחר פרסם המופתי של צפת כרוז מרגיע. נכבדי ראמאללה. עזה ג’נין והמופתי של טבריה הודיעו לו, שגם הם הוציאו כרוזים הדורשים מאת הקהל לשמור על הסדר והם עצמם בקרו לשם כך במקומות שונים.

בתשובה לשאלה אחרת אמר המופתי, שנודע לו מאת לוק באמצעות אנטוניוס, שהממשלה לא זיינה יהודים, ואת הדברים האלה הודיע בכרוזים, הוא הוסיף, שהוא קבל ידיעות מאת האגודה המושלמית בחיפה שאחד מחבריה אמין בק עבדול האדי, חבר המועצה העליונה, עוזר כל הזמן למושל חיפה להשקטת הצבור.

הדרך ל“נבי מוסה” והמאורע בזכרון־משה בירושלים    🔗

המופתי התאונן בפני הועדה על ממשלת הארץ, שכמה פעמים בקש ממנה לתקן את הדרך לנבי מוסה, שארכה רק שני קילומטר, והממשלה לא נענתה לבקשתו. לעומת זה סללה מאות קילומטרים כבישים חדשים, המקשרים מושבות יהודיות, וזה רק כדי לבטל את חוסר העבודה בין היהודים.

מובן, שהכבישים האלה נסללו בעיקר על חשבון משלם המסים הערבי הוסיף המופתי.

המופתי עמד על המאורע במסגד “עכשה” שבזכרון משה. הוא בקש מאת הממשלה להגן על הקבר הקדוש, והדבר הובטח לו. למחרת היום ספר לו האימאם של הקבר, שהיהודים תקפו את הקבר. נודע לו שהיו במקום שני שוטרים. אחד מהם נעדר בשעת המקרה, והשני ישן ולא התעורר אפילו מן הרעש שהקימו היהודים המתנפלים.

הדרישות הפוליטיות של הערבים והכרזת בלפור    🔗

המופתי עבר לדבר על הצד הפוליטי שבדרישות הערבים. הוא עמד על חליפת המכתבים של סיר הנרי מק־מהון בשנת 1915. המכתב הראשון מאת הממשלה הבריטית נשלח באמצעותו למלך חוסיין ביולי 1915, ובו הובטח ע"י מק־מהון, שממשלת הוד מלכותו תתן לערבים לאחרי המלחמה עצמאות גמורה, הערבים היו בני בריתם של האנגלים במלחמה. הכרזתו של הלורד אלנבי בשנת 1918 אשרה את ההבטחות של שנת 1915. בשנת 1917 הגיד לויד ג’ורג' באספה אחת, שהחיילים הערבים עשו את חובתם ועזרו לבריטניה הגדולה.

הכריז

המופתי מזכיר את ועדת קריין ואומר, שתוצאות עבודתה של הועדה הזאת התאימו בהחלט להבטחות שניתנו בשנת 1915. המופתי הכריז, שאנגליה היתה חייבת למלא את ההבטחות שנתנה. בהודעתו של המלך ג’ורג', שנקראה בארץ ע"י הנציב העליון בשנת 1920, הובטח, שממשלת המנדט תתנהג בלי כּל הפליה בין הגזעים, אולם זמן מה לאחר כך? שמעו הערבים על הכרזת בלפור. הרושם היה קשה מאד, מכיון שהערבים חכו למלוי ההבטחות שנתנו להם. מעולם לא שערו הערבים שבתוצאת השתתפותם במלחמה כבני בריתן של ממשלות ההסכמה תמסור אנגליה את הארץ לידי אחרים. הרושם הזה הלך וגבר במשך עשר השנים האחרונות. המופתי נתן פירושים משפטיים לסטאטוס הפוליטי של הארץ ואמר שהסעיף הנותן רשות לארצות הנכבשות לבחור לעצמן את צורת השלטון הרצוי להן הוא בהתאם להתחייבויות, שנתנו לערבים בשנת 1915. לעומת זה אין הכרזת בלפור מתאימה לסעיף האמור.

ה“ריציפט” היחידי של המופתי    🔗

המנדט על א“י, אמר המופתי, אין בו כדי לשמור על זכויותיהם הפוליטיות של הערבים בא”י כפי הנדרש על פי 22²⁰. המנדט, איננו בהתאם להתחייבויות שניתנו להערבים.

מוסרים, שהמופתי אמר עוד, כי לא מן ההגיון הוא ולא נורמלי להקים שני בתים לאומיים שונים על יסוד התנגדות ואיבה של אלמנטים שונים.

המופתי התלונן לפני הועדה על שיטת המסים בא"י, שהיא גרועה מאשר בלבנון, במצרים ובסוריה ואמר, שהמסים הכבדים באים בשל הפוליטיקה של הממשלה לשם הקמת הבית הלאומי היהודי.

כשנשאל מה יוכל למנוע התחדשות המאורעות בארץ, השיב המופתי שהדבר היחידי שיכול להציע זהו: מלוי ההתחייבות שנתנו לערבים, הקמת ממשלה קונסטיטוציונית ופרלמנטרית, שישתתפו בה כל העדות בפרופורציה למספר חבריהם, וקביעת חוקים על ידי ביאת־הכח הפרופורציונלית.

המכתב המפורסם של המופתי    🔗

אומרים, שהמופתי הודיע שהמכתב שמיחסים לו, שהוא כתב כביכול למקומות שונים ודרש מהם להתקומם, הוא מזויף. הוא לא כתב שום דבר. הוא טען שמכתב זה כתוב בערבית גרועה ואין להטיל ספק שהאיש שכתב הוא בור בלשון הערבית, ולא יתכן שערבי כתב אותו. הוא הכחיש באופן מוחלט את האשמות שיחסו לו בארגון המהומות.

שמועה, שקשה לעמוד על דיוקה, אומרת, שבתחילת הישיבה המציא ה' פרידי כמה מן הכרוזים הקומוניסטיים, שהופצו במסגד עומר ושעליהם עמד המופתי יום קודם. הוא הכיר כרוז אחד מאלה שראה ביום הששי 23 באבגוסט, היו שם הרבה כרוזים, אבל הוא ראה רק את האחד. היו כרוזים גם בערבית.

בישיבה של אחרי הצהרים ביום 3 בדצמבר חקר סיר בויד מרימאן את המופתי.

מרימאן מראה על מציאות שני ועדים למען ה“בוראק”    🔗

העד אמר שיש רק ועד אחד להגנת המקומות הקדושים של המושלימים ולא שנים. מרימאן שאל בדבר תזכיר לקונגרס הערבי, שהוגש ע"י ועד ידוע בנובמבר 1928 ובו הצעות מסוימות – ראיה לכך שהיה קיים עוד ועד שונה מזה שנבחר אחרי כן באותו הקונגרס.

המופתי השיב, שאין הוא יכול לומר דבר בענין זה, כיון שסיר בויד אינו קורא בשמות חברי הועד, שהוא מתכוון אליו. הוא המופתי, יודע רק שנבחר בקונגרס ועד אחד והוא בעצמו השתתף בארגונו. מרימאן הוסיף ושאל, אם נכון הדבר, שעל החלטות שהוגשו באמצעות הנציב העליון לחבר־הלאומים חתם השיך חאסן אבו סעוד. המופתי אמר: שלא ידוע לו הדבר.

מוסרים, שסיר בויד המציא אז לועדה את הפרוטוקול של ישיבת חבר־הלאומים, וקרא את הטלגרמה החתומה בידי חאסן אבו סעוד. כשנשאל המופתי, אם עובדה היא זו, אמר “יתכן מאד”.

מרימאן מגולל את פרשת האיומים; “רוחב לב” המופתי    🔗

אחרי כן אישר המופתי את הקטע מן ההחלטות, שקרא סיר בויד מרימאן ושבו נאמר, כי על הממשלה לאסור מיד על היהודים שיהיה להם על יד הכותל דבר מה לישיבה, הארה, קריאה ותשמישי קדושה, שבאופן זמני משתמשים בהם עכשיו, וכן על היהודים לא להרים את קולם. אם הממשלה תעשה זאת לא יתערבו המושלימים בענין. אחרת – הם יגינו בכל כוחם על המקום המושלימי הטהור והקדוש הזה.

מרימאן שאל אחרי כן: אתה בטוח שאין ליהודים הזכות להתפלל על יד הכותל המערבי, ואם ימשיכו את תפילותיהם בהתאם למסורת ולמנהג תהיה האחריות על הממשלה? – בתשובה לכך אמר המופתי: חושבני שהקטע שקראת מדבר בעד עצמו.

מוסרים, שכאן פרץ דין ודברים בין המופתי ובין מרימאן. מרימאן דרש תשובה ברורה, והמופתי היה חוזר על דבריו, שהקטע שקרא מרימאן מדבר בעד עצמו.

מרימאן: אתה בטוח, שאין ליהודים הרשות להתפלל וכן כל רשות אחרת? – המופתי: רק רשות של בקור.

מרימאן הוסיף ושאל: האם הכותל המערבי נכלל בשטח ה“חארם”? – התשובה היתה, שהכותל היא כותלו המערבי של ה“חארם”, מרימאן רצה להוציא תשובה מן המופתי, אם כל קירות החארם הם קדושים? המופתי אמר שכל הקירות הם קדושים, ובפרט הכותל המערבי, שהוא חלק הקיר הנמצא במערב החארם.

בתשובה לשאלת מרימאן, אמר עוד המופתי שגם הרחבה שלפני הכותל היא מקודשת. (אף על פי שהערבים מובילים שם חמורים).

שתי תעודות למופתי על הכותל    🔗

מרימאן שאל מאת המופתי, במה יוכל לאשר את דבריו, והוא השיב למרימאן שישנן בידי המושלמים שתי תעודות אחת שהומצאה בשנת 1912 על ידי ה“מג’ליס אידארה” (מועצה אדמיניסטראטיבית) של ממשלת תורכיה ותעוזה שניה היא מאת איברהים פחה אל־מצרי, שניתנה בשנת 1226 להג’רה. שתי תעודות אלו מאשרות. לדבריו של המופתי, את קדושת הרחבה למושלמים.

הועלה על הפרק ענין ה“מזרחים”.

מרימאן הראה למופתי את התמונות, ושאל ממנו אם יש בהם כדי לגרום או כדי ליצור אמונה בין המושלימים, שהיהודים מתכוונים לכבוש את המסגד?

המופתי אמר, שהמושלימים מאמינים כי האמביציות של היהודים יכולות להרחיק לכת עד כדי כך. וכשמרימאן שאל עוד, אם המופתי מוצא שתמונה זו משמשת הוכחה לכוונות היהודים ביחס למסגד־עומר, השיב המופתי בחיוך.

ה“מזרחים” מוכיחים על תאוות הכבוש של היהודים…    🔗

סיר בויד שאל ממנו, אם ראה את שם הרב, שהוציא לאור את התמונות. המופתי השיב שאינו יודע עברית. כאן אמר מרימאן, אם ידוע להעד שזה הוא הרב יצחק וינוגדאד, שמת בשנת 1912, ושתמונה נעשתה עוד זמן רב לפני כך? האם מביא דבר זה את המופתי לשנות את דעתו, שתמונה זו מוכיחה את כוונת היהודים בנוגע למסגד?

המופתי השיב, שאין בעובדה זו כדי לשנות את דעתו ואין גם כל צורך בכך, כי אחרת למה יכינו יהודים תמונות אלו?

מרימאן השיב: פשוט מאד, שזה הוא המקום ההיסטורי היפה ביותר שבכל הארץ.

בסוף הישיבה שאל עוד מרימאן מאת המופתי אילו שאלות בדבר ה“ג’אמעה אל ערביה”. הוא שאל, אם עתון זה פרסם את החלטת הקונגרס מיד לאחר התאספו? המופתי השיב: אפשר, וכשמרימאן שאל ממנו, אם אותה שעה הובאה גם התמונה, אמר המופתי שאין הוא יודע דבר מהיכן העתונות מקבלת את ידיעותיה ושאין לו כל קשר עם ה“ג’אמעה אל ערביה”.

הקשר שבין מסגד־עומר ומגדל־דוד    🔗

מרימאן הראה לעד גם את התמונה של מגדל־דוד עם המנורה ושאל מאת המופתי, אם הוא חושב שהיהודים רוצים לכבוש גם את המגדל.

תשובת המופתי לשאלה זו היתה: המקדש היה שייך לבנו של דוד; מגדל־דוד היה שייך לאביו של שלמה המלך.

בישיבות יום 4 בדצמבר לפני הצהרים ואחרי הצהרים נמשכה חקירת המופתי.

מרימאן: מה יש לך להגיד על דבר פעולות הקונגרס (המושלמי להגנת הבוראק), שאתה השתתפת בו בעצמך, ששיסה את המושלמים? – המופתי: הקונגרס עשה פעולות; אני בעצמי לא עשיתי כלום.

מרימאן: הראית את גליון “אלצראת אלמוסתקים” מיום 8 בנובמבר? (מושיט לעד אכסמפלר), – חג' אמין מעיין בעתון ומעיר, שהוא יוצא לאור ביפו.

מרימאן: המסכים אתה, לאחר שקראת מאמר זה, שהכוונה היא שאתה הועדת את הקונגרס, כדי לזעזע את דעת הקהל המושלמי ולהביא אותה מתוך כך, שתסכים לזה, שנשיא המועצה המושלמית יתמנה לנשיאות לכל ימי חייו? מסכים אתה או לא? המופתי: אין זו הכוונה. במאמר יש רק קטע האומר, שמצדדי המועצה משתדלים בכוון זה.

מרימאן קורא את תרגום המאמר.

המופתי על מתנגדיו שנהפכו לידידיו    🔗

המופתי: מה שאתה קורא נכון הוא, אבל אין הכוונה, שאני ניצלתי את המאורעות וניהלתי תעמולת שיסוי וזעזוע כדי לקנות את הלבבות לשם חזוק מעמדי במועצה. יכול אני להוכיח ממאמר זה עצמו את ההיפך. בעל המאמר הוא חמדי אל חוסיני, הנלחם תמיד במנדט ובהכרזת בלפור, והרי הוא קובל במאמר זה על שלא תקפנו לא את המנדט ולא את הציונות. היוצא מזה, שאני לא עוררתי את העם. עלי להודות לסיר בויד מרימאן על שהעלה על הפרק את המאמר הזה, שהוא עצמו מראה לועדה את האמת. עתון זה היה תמיד נגדנו. אני מקבל תמיד כל בקורת. נגדי היה עד יום 23 באבגוסט.

מרימאן: ואז מה אירע? המופתי: כל העתונים התאחדו כדי להלחם בסכנה. דבר זה קרה גם באנגליה בשעה שהוכרזה המלחמה. – והלא אמת היא, שהחלטות הקונגרס המושלמי נגעו רק בבוראק? – כן. –;מנין לך שחמדי אל חוסיני כתב את המאמר? – הוא חתם עליו. – סליחה, ובכן, בשנת 1928 הציעה ועדה אילו הצעות בשביל חוקת המועצה המושלמית העליונה? – כן.

מר דרייטון מסביר את תנאי מינויה של ועדה זו ואת ההצעות שהציעה לממשלה ומוסיף, שהממשלה לא נגשה עוד לשום פעולה בדבר ההצעות הללו, ובפרט בדבר תקופת כהונתו של הנשיא.

המופתי קורא ב“פּרוטוקולים של זקני ציון”    🔗

מרימאן נגע בשאלת ה“פרוטוקולים”, הוא פנה אל המופתי ואמר לו: עדיין רואה אני לפניך את ה“פרוטוקולים של זקני ציון”. מתי קבלת את הספר הזה? – המופתי השיב, שהספר אינו שייך לו. ומתי ראית בראשונה העתקה מספר זה, באנגלית, צרפתית או ערבית? – ראיתי את הספר לראשונה לפני ארבע–חמש שנים בחיפה ואז קראתיו.

כאן שאל סיר בויד, אם המופתי ראה הודעה שהופיעה באבגוסט שנת 1921 ב“טיימס”, כי הספר הוא זיוף? המופתי ענה בשלילה.

מרימאן: הידוע לך, שספר זה יצא ברוסיה, תורגם אחר כך לצרפתית במאה האחרונה ושספר זה מתיחס לנאפוליון השלישי? – המופתי: לא. מי נתן לך את הספר הזה לראשונה? – איני זוכר, אני נזכר רק שראיתיו במלון “מאג’יסטיק” בחיפה. במקום שהתאכסנתי ימים מספר.

מרימאן: מי נתן לך את הספר הזה, הנמצא בידך? – המופתי: עלי לשאול מאת מר סטוקר, כי הוא נתנו לי. הספר תורגם לערבית וחושבני שהאכסמפלר אשר בידך הוא תרגום כזה, הלא כן? – איני בטוח, אולם אני צריך להניח כך.

עתונו של המופתי וה“פרוטוקולים”    🔗

מרימאן: הידוע לך שהממשלה אחזה בצעדים הדרושים כדי לאסור את הפצת הספר ופרסומו? – המופתי: לא. אין הדבר ידוע לי. אני זוכר רק, כי תשומת לבו של הנציב העליון ניתנה על כך משום ש“אל ג’אמעה אל ערביה” פרסם כמה קטעים מספר זה. ואז בקש מאתי הנציב העליון שאשתמש בכח השפעתי על העורך, שיפסיק את פרסום הקטעים. אמרתי לנציב שאיני יכול להכריחו לעשות כך, כיון ש“אל ג’אמעה” אינו האורגן של המועצה המושלמית העליונה, אבל הבטחתי לו לעשות כל אשר ביכלתי. למעשה עשיתי זאת, והעורך חדל לפרסם את הקטעים.

מרימאן: ההופיע דבר מה ב“אל ג’אמעה” באוקטובר 1928 ביחס לאילו קטעים מספר זה? – המופתי: חושבני שאתה מתכוון למה שהסברתי כבר זה עתה. – כן, אולם בדעתי להציג לפניך אילו שאלות נוספות. – איני זוכר את תאריכי הפרסום. – הקראת בעצמך אותם הקטעים ב“אל ג’אמעה”? – אני מנוי על העתון, אבל יכול אני להבטיחך, שאין אני נוהג לקרוא את כל המאמרים שבו.

פרידי המציא תזכיר על פגישת הנציב והמופתי בשאלה זו.

מרימאן הקריא כמה קטעים שנתפרסמו ב“אל ג’אמעה” בשאלה זו ואחר כך שאל: האם הכוונה היתה לומר, שהתעודה נשלחה על ידי מפקד צבאי יהודי לחייליו בשנת 1920? – המופתי: נזכר כאן תאריך של 21 במארס 1920. חתום ע"י מפקד הצבא. – האם השמות הללו הם יהודיים? – ידוע לי שכהן הוא שם יהודי, אך איני יודע, אם פינקלשטיין הוא שם יהודי או לא.

מרימאן: האמר לך הנציב העליון, לאחר פרסום הקטעים הללו ב“אל ג’אמעה”, שהוא קבל מכתב חריף מאת ההנהלה הציונית הדורש ממנו לעכב פרסום זה? – המופתי: הנציב לא אמר לי אז, וכן מעולם לא נהג להגיד לי את הסבות שבגללן הוא מבקש ממני לעשות דבר זה או אחר. – האם הפרסום נמשך ב“אל ג’אמעה”? – העתון לא פרסם דבר מזמן שהנציב דבר אתי. – וגם לא לפני כך? – כן, אותם הקטעים שעליהם דברתי ושלהם נתכוון הנציב. – בימים 18 ו־22 באוקטובר ו־13 בדצמבר הופיעו אילו קטעים, הלא כן? – איני יודע.

מרימאן הוציא גליון “אל ג’אמעה” ושאל: היש להסיק ממאמר זה שקיימים קשרים בין היהודים והקומוניסטים? – המופתי: כן.

מרימאן קורא את המאמר ושואל: התזכור אם קראת מאמר זה לפני כן? – המופתי: איני זוכר כל אשר קראתי לפני שנה. – אולם אתה קורא את המאמר עכשיו, וכיון שאתה קורא, הסבור אתה, שכוונת המאמר היתה לעורר תעמולה ולגרום מהומות נגד היהודים? – איני חושב כך. ואם אתה רוצה שאל מאת עורך העתון עצמו.

המופתי מתכחש לעתונו    🔗

כאן הזכיר מרימאן למופתי את עדותו של אנטוניוס ביחס לקשר שבין המופתי ובין העתון “אל ג’אמעה”.

המופתי: איני יודע דבר על כך.

אז הקריא מרימאן את העדות, שמסר אנטוניוס ביחס לזה: “להלכה אין קשרים, אולם למעשה קיים קשר”, ושאל מאת המופתי: המסכים אתה לכך? – המופתי: אני מסכים רק לחלק מהדבר. – למה אינך מסכים? – מפני שאין קשר למעשה. יש עתונים, שתומכים במועצה המושלמית העליונה ו“אל ג’אמעה” הוא אחד מהם.

מרימאן: המועצה המושלמית העליונה נותנת את כל הודעותיה ל“אל ג’אמעה”? המופתי: היא שולחת את הודעותיה לכל העתונים. “אל ג’אמעה” מותח פעמים בקורת על המועצה, אף על פי שהוא מתומכיו. – המקבל “אל ג’אמעה אל ערביה” איזו תמיכה מן המועצה? – לא ולא. לא בעבר ולא בהווה, אף מילים אחד. – הנותנת המועצה תמיכה כספית לאיזה עתון אחר? לא לשום עתון. היודע אתה שקראתי בעתונות שכספי המועצה המושלמית העליונה מוצאים כשוחד לפעולות עתונאיות? – לא נכון הדבר. – ההכחשת אתה את הדבר רשמית? – ל“אל ג’אמעה אל ערביה” אין שום קשר עם המועצה. הכחשנו זאת כמה פעמים.

“הכנסת־אורחים” על יד הכותל על שום מה? מעשה בשוחד    🔗

מרימאן: אימתי נבנתה ה“זאויה” בתור “זאויה”? – המופתי: ה“זאויה” נוצרה כ“זאויה” בשנת 620 להג’ירה. אימתי תוקנה ה“זאויה”? – מתקנים היו אותה לפי הצורך, ובזמן האחרון התחלנו בתקונים באפריל שנת 1928.

מרימאן: לפני שנה נהפך חלקה הפנימי של ה“זאויה” מבית דירה למצבו הקיים? – המופתי: אמרתי שבאפריל 1928 התחלנו לעשות תיקונים ידועים, אבל הללו הופסקו עד שנשאל משרד המושבות בלונדון. נתקבל האשור והתקונים נמשכו. סיבת הדבר היתה שראינו את היהודים עושים מאמצים נמרצים לרכוש את המקום הקדוש הזה. כדאי להזכיר את סיר רונלד סטורס, שנשא ונתן בדבר קנית המקום. בשנה האחרונה נעשו שוב נסיונות רציניים, מילאו ידי בן אדם אחד לשחד אותי ב־50,000 לא"י, וניקבו עוד סכומים אחרים שישולמו לשאר החברים, האיש שנתבקש להציע לי את ההצעה הוא איש אמונים, והשיב להם, כי לעולם לא יעשה כדבר ולא יבוא במשא ומתן עמי. עמדו והציעו לו שיקוב סך 400,000 לירה לקנין השטח מידי המוגראבים, לשחד את העתונות ואת הנשיא וחברי המועצה. עוד לאנשים נכבדים הציעו כדברים האלה, בתוכם עוני בק עבד אל האדי, פרקליטה של המועצה המושלמית העליונה, ואפילו אחי פכרי אל חוסיני ועוד. על כן ראיתי לשפר את כל הנכסים שבאזור זה, כדי שלא יופקעו מרשותנו. אשתקד הודיעה לי הממשלה, שאם לא אסכים למכור את המקום ליהודים, הרי היא תפקיענו ותעשנו מקום פומבי.

מרימאן: כל מה שאתה אומר מעניין מאד, אבל רוב הדברים באו בתעודות שפרסם חבר הלאומים, אין זו התשובה על שאלתי, הריני מבקש מאתך שתשיב רק על שאלותי: כלום אין תקון ה“זאויה” ומנוי המואזין בחינת קיום זכויות המושלמים כנגד היהודים? המופתי: זכויות המושלמים אינן מוטלות בספק. אנו את מקצת הבתים חיזקנו ואת הבנין הזה קיימנו על פי הסטאטוס־קבו וכנגד ההתקפות של היהודים.

אם קדוֹש הוּא, מפּני מה מחללים הערבים את ה“בוראק”?    🔗

מרימאן: המרשים לבהמות לעבור במקום ה“חארם”? המופתי: אין מרשים אלא בשעת תקון החארם עצמו לשם הובלת חמרים. – אבל בדרך כלל אסור בהחלט לנהוג שם בהמות? – אסור משום טינוף.

מרימאן: והעישון בחארם מה הוא? – המופתי: על פי דין אינו אסור; אבל אין מרשים אותו ואין מרוצים ממנו. מפני הכבוד לא היה מעלתך מעשן בחארם? – אין חלקי במעשנים. – ובכן אין מרשים לעשן בחארם? – לא.

מרימאן: מרשים לבנות בתי־כסא לקהל בחראם? המופתי: בחראם עצמן אין מרשים. מסביב מרשים.

חג' אמין מראה בתכנית את מעמד בתי־הכסא הצבוריים.

מרימאן: היודע אתה שהיו נוהגים בהמות דרך הבוראק, עד שהממשלה אסרה את הדבר? – המופתי: הממשלה לא אסרה את הדבר ולא עוד אלא שיש חמורים למקצת המוגראבים. מהם היו עוברים על הרחבה כדי לעסוק בתיקונים והיו מובילים חמרים ל“זאויה” בחמורים הללו. אין כאן אלא שאלת בעלות. אנו הבעלים ויכולים אנו לעשות כטוב בעינינו.

מרימאן: ודעתך נוחה ממעשי המוגרבים שמעבירים את בהמותיהם דרך הבוראק? – המופתי: כשיש צורך. – על כל פנים יודע אתה שהממשלה בהודעתה מאוקטובר 1929 אסרה את הדבר בימי מועד ידועים? זאת ידעת? – כן וכבר מחינו. – מוחים אתם כנגד התקנות? – כן, משום שאין אנו רוצים שיתערב איש בנכסינו. – מחיתם בפירוש כנגד איסור מעבר בהמות דרך הרחבה? – מתינו מחאה כללית.

מרימאן: שמעתי שאתה גר בבית המשקיף על פני הבוראק? – המופתי: כן. – המציץ אתה פעם בכל יום על הבוראק? – לא פעם, אלא פעמים אחדות. – בזמן שבקרה ועדה זו בבוראק הרגיש מישהו שאתה על יד החלון הנכון הדבר? – נכון. – השמת אל לבך שמעשנים הָיינו? – לא. – השמת אל לבך שאף רוחי ביי היה מעשן? – לא שמתי לב לזה, אבל אפשר שהיה מעשן.

מרימאן: מאחר שאתה אוסר לעשן בחארם ומאחר שמקום זה קדוש מפני שנמצא בסביבת החארם, מה טעם אינך אוסר לעשן שם? – החארם קדוש יותר. כל מה שהמקום קרוב לחארם קדושתו יתירה. על כל פנים המקום קדוש הוא? – כן. – מפני מה אינך אוסר את העישון שם? – לי אין מה להוסיף על תשובתי הראשונה.

השבועה המושלמית    🔗

מרימאן: אתמול היינו בדעה אחת שקיים ועד להגנת אל־אקצה והמקומות הקדושים? – המופתי: כן. – הועד הזה נתאסף לאספה ב־2 באבגוסט? (מרימאן קורא ידיעה ב“אל ג’אמעיה אל ערביה” האומרת שהחברים אישרו את שבועתם להגן על אל־אקצה והמקומות הקדושים). הזוכר אתה אספה זו? – זכור אני שנתקיימה אספה כזו. – מכיון ש“אל־ג’אמעה” פרסמה שבשנים באבגוסט נתקיימה האספה, כלום יש בדעתך ספק בדבר? – לא.

מרימאן: “אל־ג’אמעה” אומרת, שגרמו לאספה הנסיונות החדשים של היהודים. מה היו הנסיונות הללו לפני 2 באבגוסט? שמא תוכל להגיד לועדה? – המופתי: למה נתכוון העורך איני יודע. אם רצונך שאחוה את דעתי, מוטב. – כן רוצה אני לשמוע את דעתך. – לפי דעתי היתה אספה זו תוצאת הקונגרס שבציריך.

מרימאן: מה נתרחש בקונגרס של ציריך שיכול לשמש ראיה להתנקשות חדשה על הבוראק? – המופתי: כדי להשיב על השאלה הייתי רוצה שיהיו החלטות הקונגרס לפני. אבל מה שאני יודע הוא, שלפני השני באבגוסט היתה רוחם של ישראל מרוממות מאד, ויודעים אנו יפה שכל עיקרו של הקונגרס שבציריך בא רק לבטל את הספר הלבן, היו שולחים ידיעות טלגרפיות לעתונות העברית שבארץ־ישראל, והעתונות הערבית היתה מתרגמת את הידיעות הללו. הטלגרמות היו מספרות על צירים שהיו עומדים ובוכים עשר דקות ומקוננים על מצבו של הבוראק. מלאו ידיהם של “שני צעירים” לצאת באוירון ללונדון: הקולונל קיש והד"ר ילין. הוטל עליהם לנסוע ללונדון ולמסור למיניסטריון את השקפת הקונגרס על הכותל המערבי. קראנו את נאומו של מר סאקר.

למה זקוקים היו המוגראבים ל“זיכר” דוקא ע"י הכותל?    🔗

מרימאן: בעדויות שלפני הועדה נאמר, ש“זיכר” נוגן בפעם הראשונה ביולי 1929? – המופתי: אין ניגון של “זיכר”.

מרימאן: המכיר אתה את הזיכר או לא? – המופתי: מכיר אני את הזיכר ולא ניגון של הזיכר. – בכלל זיכר יש כלי זמר? – זיכר פירושו: הזכרת שם האלהים; בטכס זה משתמשים במה שקורין “עידה”, לעידה נזקקים על הרוב המוגראבים. – בפעם הראשונה נזקקו המוגראבים לכלי־ענק אלו ביולי זה ע"י הכותל? – הם היו משתמשים בכלים הללו בכל שני וששי בשבת. – תשובה על שאלתי אני רוצה, בבקשה ממך! כלום נערך טקס זה בפעם הראשונה ביולי זה בגינה על יד הכותל? אף קודם לכן נערכה. – מאימתי? – אני שמעתיו לפני יולי, אבל בחמשי ביולי בקשני ה' לוק להפסיקו לפי שעה, וזה לאחר שהבטיחוני, שאין השלטון רוצה להתערב בדבר שבדת.

מרימאן: הואיל נא בטובך להמנע מלהשיב שלא לענין. מאימתי שמעת זאת לפני יולי? – חודש או חדשים קודם: אפשר לאמור מיום שעברתי לדירה זו.

מרימאן: אמרו, שמפני הרעש (רעידת האדמה) נזקקו לזיכר.

המופתי: מה אתה אומר? רעש?

מרימאן: לא לי להשיב ה' סטוקר אמר כן.

המופתי: מה ענין רעש אצל זיכר? – מרימאן: על דברי סטוקר אני חוזר. (סטוקר מסביר שברעש ניזוק בית הזיכר הקודם והוכרחו המוגראבים לערוך אותו כאן).

המופתי: עכשיו יכול אני להשיב לך, שלהשיב על שאלה זו מוסמך שיך המוגראבים לבדו. הוא יכול למסור לך את כל האינפורמציות שאתה רוצה על טיב הזיכר.

מרימאן: המכחיש אתה, שכל עצמותו של הזיכר לא בא אלא להפריע את היהודים? – המופתי: מכיון שהזיכר נערך זה מאות בשנים אינני יכול להסכים לך. – מה היא הכונה במה שאמרת, שהיו נוהגים לערוך את הזיכר ב“זאויה”? (לשם מענה מראה המופתי את התכניות). איני דורש פרטים; אבל בכלל, כלום הזאויה והוואקף אשר שם רכוש אחד? – לא. לא כל הנכסים מהווים את הזאויה. יש עוד נכסים.

היו"ר: נאמר, שהזאויה הוא מקום שעורכים בו זיכר?

המופתי: הזאויה הוא מעין מה שאתם קוראים הוספיציום (בית הכנסת אורחים) או בית נזירים.

מי יסד את הועדים המסיתים?    🔗

מרימאן: היוכל מעלתך ללמדני בדבר מה שנכתב ב“פלסטין” מיום 13 באבגוסט, שהמועצה המושלמית העליונה שלחה הוראות לפקידים (הדתיים?) ליסד סניפים לאגודה להגנת מסגד אל אקצה, סניף בשכם, סניף בחיפה האמת הדבר? – המופתי: לא. – ובכן, הקונגרס המושלמי הוא ששלח את ההוראות? – נתקבלו שם החלטות לכונן סניפים בעולם המושלמי. המזכירים פרסמו את ההחלטות בעתונות. כתוצאה נתכוננו סניפים במצרים בהודו, בעירק, בסוריה ובשאר מדינות מושלמיות.

מרימאן: מה שנתפרסם ב“פלסטין” מוסב על הקונגרס ולא על המועצה? – המופתי: ההבדל הוא, שהעתונים אומרים שאת הסניפים צריכים ליסד פקידים רשמיים בתפקידם הרשמי, ולא המועצה.

מרימאן (מוציא את גליון ה“פלסטין”): היכול מעלתך לומר לי מי שלח את ההוראות הללו? – המופתי: מי שכתב פרט זה בעתון יכול להגיד לך, מי ששלח את ההוראות. המועצה לא שלחה מעולם הוראות כאלו. – השלחה האגודה להגנת מסגד אל־אקצה קול קורא ליסוד סניפים אלו? – המזכירים פרסמו קול קורא כזה. הזמנות ליחידים לא נשלחו. – לא נשלחו הוראות לחיפה, לשכם ועוד מקומות? – לא. – אבל הלא נתווסד סניף בשכם? – כן.

עוד לפני תהלוכת תשעה באב…    🔗

מרימאן: היודע אתה שב־15 באבגוסט נתפרסמה ב“אל ג’אמעה” טלגרמה, ששלח סניף שכם לנציב העליון? – איני יודע. – מי הוא מחמד אפנדי טופה אלחוסייני? – מנכבדי שכם וממלא־ מקום המופתי שם. הוא חבר הועד הפועל? – חבר הוא בקונגרס המושלמי, שקבל אותן ההחלטות.

מרימאן (קורא את הטלגרמה): דעתך נוחה מדברי הטלגרמה? – המופתי: דעתי נוחה ממקצתם, וממקצתם אינה נוחה. – ממה אין דעתך נוחה? – דעתי נוחה מן המחאות על הפרת הסטאטוס קבו, ואינה נוחה מן השמוש בכח ליישוב השאלה. נניח, שהטלגרמה נשלחה בנוסח שנתפרסם בעתון מ־15 באבגוסט, הרי נשלחה משער אני, לפני ה־15, זאת אומרת לפני הפגנת היהודים? אפשר.

מרימאן: אמרת זה עתה “אפשר”, האין זאת? – לאו דוקא. יתכן. שדבר ההפגנה נודע בשכם ע“י הטלפון ומיד טלגרפו לנציב העליון ושלחו העתקה ל”אל־ג’אמעה". באיזו שעה מופיע “אל־ג’אמעה”. בדרך כלל? – איני יודע.

מזכירים למופתי את חסד נעוריו… משׁוה את עצמו ל“ישו”    🔗

בישיבת אחר הצהרים ביום 4 בדצמבר. הישיבה האחרונה במשרד המופתי, חזרו לשאלת ה“זאויה”, והוּכח שלא העבירו המושלמים את ה“זיכר” למקום קרוב יותר לכותל, אלא כדי לעורר רעש בשעת תפילת היהודים.

עלה על הפרק גם המרד הסורי והאשמות שהטילו העתונים על חאג' אמין, שמעל בכספי הסיוע. הוזכרה אף האשמה שהשתתף במרד ע"י זה ששלח ממון למורדים.

הוזכרו לחאג' אמין אף פרעות 1920 וגזר הדין שיצא נגדו למאסר. הוא השיב שלא ידע בשעתו על פסק הדין, שלא עמד לדין ולא קבל הודעה, ורק מן העתונים נודע לו. המופתי הכריז בתוקף שהוא חף מפשע ורמז שהוא דומה לישו הנוצרי שטפלו עליו אשמת שוא. המומנט הזה של החקירה היה לפי הפלסטין כזה:

מרימאן: נדונת בשנת 1920? – המופתי: כן, שלא בנוכחותי. – ניתנה לך חנינה? – ניתנה, אבל אני מחיתי נגד החנינה, כי לא חטאתי ולא הייתי זקוק לחנינה. – למה הוגשת למשפט? – ממש מאותה הסבה שלפני כ־1900 שנה, במרחק 200 מטר מהמקום שבו יושבת עתה הועדה הנכבדה, נדון ישו לצליבה. גם אז הוצא פסק הדין לפי דרישת היהודים.

הוסיפו לטפל בענין האגודה להגנת מסגד אל־אקצה, שראש דבריה הוא השיך חסן אבו־סעוד, ידיד קרוב לחאג' אמין ופקיד המועצה המושלמית העליונה. הובאו ראיות שאין דבר נעשה באגודה להגנת מסגד אל־אקצה בלא התיעצות בחאג' אמין, שבכל ארץ ישראל השמועה מייחסת את יסודה לו. ומהראיות העיקריות: א) שהוא ישב ראש בקונגרס; ב) ש“אל־ג’אמעה אל־ערביה”, שעורכה קרוב למופתי קרבת משפחה, הוא העתון היחידי, שהיה מפרסם ידיעות על אודות האגודה.

בזה נסתיימה הישיבה הששית והאחרונה במשרד המופתי.

שש הישיבות נתקיימו במשך שלשה ימים רצופים.

 

ישיבת החמשים ושתים    🔗

אחרי שהועדה גבתה עדות מהמופתי במשרדו במשך שלשה ימים שלא בפני העתונות, שבה ביום 5 בדצמבר בבוקר, לסדר ישיבותיה הרגיל, באולמה התמידי.

על כנות התעודות של עבד אל האדי    🔗

בפתיחת הישיבה העיר מרימאן על חליפת המכתבים של מי שהיה נציב מצרים בשנות המלחמה הראשונות, מק־מהון, אשר ניהל את המו“מ עם חוסיין. במכתבים אלה נגעו בישיבות הקודמות. מרימאן שאל בשעתו למקור ההעתקות של חליפת המכתבים הזאת, אשר הוגשו לועדה מהצד הערבי, סטוקר ענה, כי אלו הן העתקות מהעתקות אשר עוני עבד אל־האדי קיבל במיניסטריון החוץ האנגלי. עתה הודיע מרימאן, כי הוא חולק על קריאת התעודות האלה לפני הועדה כיון שהוכח שהן הועתקו מ”הספר הצהוב" הנקרא “התרמית הפלשתינאית”, אשר הובא לפני הועדה ע“י הגב' ניוטון, וכמובן שגם ב”מקור" הזה וגם בהעתקות מצויות אותן השגיאות. סטוקר אמר, כי עוני יעיד כיצד קיבל את התעודות ממינסטריון החוץ. הוא מוכן להוכיח שההעתקות הועתקו מהארכיון של מיניסטריון החוץ ולא מתוך “הספר הצהוב”. קם גם עוני והסביר כי ההעתקות בספר דומות לאלה שהוא השיג. את ההעתקות האלה עשה מההעתקות שקבלה המשלחת הערבית לועידת השלום.

הועדה החליטה, כי מכיון שבידה נמצאות תעודות רשמיות של מיניסטריון החוץ, אין להם צורך להכנס בבירור הדבר, המוצג שהוגש לה ע“י באי כח הועה”פ הערבי יוּצא ממערכת התעודות.

פרידי מסר לועדה רשימת מחוסרי עבודה עם לוחות לפי המחוזות לשנות 1927, 1928 ו־1929, כמו כן מסר דו"ח של הערכת המעשר מ־1919 עד 1928.

החלה גבית העדות.

עדותו של אדריכל גרמני על ענין בת־גלים בחיפה    🔗

העד הראשון שנקרא ע“י הערבים היה אוטו לוץ, אדריכל, דר במושבה הגרמנית בחיפה. ב־27 באבגוסט היה בקרבת בת גלים, מקום שם היה עסוק על יד בניני עזיז חיאט מחיפה. עבדו בבנייה כ־35 פועלים ערבים, רובם מעזה. ב־10.30 בבוקר באו שלושה צעירים יהודים מבת־גלים ניגשו אל העד וקראו בשמו, אם כי לא ידעם. ביקשו להרחיק את הפועלים פן יפגעו הפועלים ביהודי בת־גלים. העד ענה כי הוא יהיה אחראי להם. נוספו עוד יהודים. עד עשרה. הסתדרו בשורה ואחד מהם ביקש מהעד לסגת לאחור. הוא סירב, ואחד מהיהודים נתן פקודות בקול. כל היהודים החלו לירות בפועלים אשר רצו לצד הר הכרמל. ירו בשלשה מחזורים. הוא ראה את מנהל העבודה נופל וקם. כשהיהודים הריקו את אקדוחיהם, עברו את פסי המסלה ושבו לבת־גלים. העד הלך לחפש את פועליו וביקש מאחד, שהסתתר מאחורי זית בקרבת מקום, לשוב ולאסוף אתו את כלי העבודה. אז באה מכונית של חיאט לקחת את הפועלים לבתיהם. מר חיאט אמר לו אחר כך, שמר זילברמן מבת־גלים טלפן אליו וביקש ממנו להרחיק את הפועלים, פן יאונה להם רע. חיאט ענה, כי הוא בטוח שלא יקרה שום דבר, כי במקום נמצא מר לוץ והוא ימנע מזה. המכונית של חיאט נעצרה בדרך ע”י המשטרה והוחזרה העירה כדי להשיג רשיון להעברתה. המכונית הגיעה באיחור זמן.

מרימאן קם לחקור את העד: היית שם ב־26 באבגוסט? – לוץ: כן . – התזכור שביום 26 באבגוסט בא מחנה ערבים גדול להתקיף את בת גלים? שמעתי על זה אחר כך. – ובכן הסובר אתה כי לא היה זה טבעי שאנשי בת־גלים יחששו? – אני חושב ככה. – האם נפצע מנהל העבודה שנפל? – כן. הכדור פגע בו. – רק הוא נפצע? – כן.

פרידי: אמרת שהודעת למשטרה. היכולת להכיר מישהו מאלה שהתנפלו? היכלה המשטרה לפעול נגדם? – לוץ: הרשו־נא לי להסביר. על יד מקום ההתנפלות נמצאים שני בתים. באחד מהם גר בנאי ערבי. הוא אמר אחר כך לחיאט שהוא מכיר את אחד המתנפלים. – הנמסרה ידיעה זו למשטרה? – נדמה לי, אבל כשנדרש האיש להעיד, נבהל וסירב. – האסרה המשטרה את מישהו? – שמעתי מפי המאיור פולי, כי הדבר לא עלה בידי המשטרה. – לא עלה בידי המשטרה להשיג שום ראיה בטוחה של זהות? – עד כמה שידוע לי, לא.

סילי: נשאלת אם היתה שם התקפה יום קודם ואם האנשים היו אחוזי פחד? – לוץ: לא היתה התקפה. האנשים (הכונה לאנשי טירה) נמצאו בדרך לבת גלים, אולי על מנת להזיק. שמעתי אחר כך כי אלה ראו אוירונים כשהם הולכים בדרך. ומכיון שהליכתם עוררה מבוכה בעיר, כי ידועים אנשי טירה למפריעי־סדר לפעמים, לכן היתה הדעה שמוטב לפזרם.

סילי: נאמר שמתקיפי פועליך היו מתושבי בת־גלים, הנכון הדבר? – לוץ: איני יכול להגיד. – החושב אתה שהיה יסוד לחששות מפני פועליך? – לא היה הרמז הכי קל שהם מוכנים להתנפל על בת גלים.

היו"ר: מאיזה מרחק עמדו היהודים כשהחלו לירות? – לוץ: במרחק עשרה מטרים מהפועלים.

רופא ממשלתי ביפו מעיד    🔗

העד השני היה פואד דג’אני, רופא בבית החולים הממשלתי ביפו, אשר בדק את קרבנות המאורעות של אבגוסט. ניתח חמש גופות של ערבים ובדק שני פצועים.

העד מתאר את הפצעים שנעשו (באבו־כביר על יד תל־אביב) בשיך עבד אל־גאני עוני, כשהעד קורא ראפורט מתוך הכתב, מפסיקו היו"ר ושואל אם הראפורט הזה איננו בתוך תעודות הועדה? – מרימן: כן, נספח מספר 2.

לבסוף מחליטה הועדה, שאין צורך בהמשכת העדות. היות ובין מסמכי הועדה נמצא כבר דין וחשבון בנידון זה.

שיך משני עברי הירדן    🔗

נקרא להעיד אמיר באשיר גזווייה. על שאלתו של עוני הוא עונה. כי הוא השיך הראשי של מחוז בית שאן. בני שבטו מונים (500 – 6000 איש בעלי 600 אהלים בערך. תחת פקודתו נמצאים בארץ גם שבטים אחרים, המונים 30,000–40,000 איש. סרים למשמעתו 50,000–60,000 ערבים בעבר הירדן מזרחה.

בימי המלחמה היה לו משא ומתן עם המלך פייסל, הוא קבל ממנו מכתבים בהם הודיע פייסל, כי נכרת הסכם בינו לבין אנגליה והוא מבקשו לשלוח לו רוכבים מבני שבטו. האמיר שלח 800 – 900 איש. אף כי לא נלוה אליהם, הריהו יודע, כי הגיעו לפייסל והשתתפו בקרב עם התורכים.

געגועים חזקים על ימי התורכים    🔗

בעת כבוש ארץ־ישראל ע“י הצבא הבריטי היה העד בבית־שאן. כ־300 חיילים רוכבים באו אליו ובקשוהו לבוא לג’נין. נענה להם. דרשו למסור את כל נשקו והוא נשאר בג’נין 14 יום עד שכל הנשק נמסר. קיוה כי כבוש הארץ ע”י הבריטיים ייטיב את מצב הערבים. אולם הדבר היה הפוך לגמרי, היות והאנגלים עשקו אותם ופרקו מעליהם את כל נשקם. תחת שלטון התורכים היה להם בנק חקלאי אשר נתן הלואות, ואולם הבריטים המשיכו זמן קצר בנתינת הלואות – וחדלו. תוצאת הכבוש הבריטי היתה, כי בלפור נתן הבטחה לעשות את ארץ ישראל בית לאומי ליהודים, היהודים התחילו קונים קרקעות והם עומדים לקנות בכספיהם העצומים את כל אדמת הארץ. הדבר מוכרח לפגוע קשה בערבים. בעונת הקיץ רגילים הבדואים לבוא לעמק יזרעאל לרעות את עדריהם שם, ואולם עתה אין ביכלתם לעשות זאת. בוא יבוא יום והיהודים יקנו את כל הארץ כי מתכוונים הם להיות לכוח השליט. אם תעמוד הפוליטיקה הנוכחית בתקפה, יקנו הציונים את ארץ ישראל כולה. מן הנמנע הוא לערבים לחיות יחד עם הציונים. אם הערבים ימאנו למכור את קרקעותיהם יטפלו עליהם היהודים אשמות שקר. אז תשאר לערבים רק ברירה אחת – ללכת לבית הקברות ולמות.

במכתב, אשר קבל העד מפייסל הוגד, כי הממשלה הבריטית הבטיחה לערבים עצמאות, שחרור מעול התורכים והמלכת חוסיין על כל ארצות ערב. היתה צריכה להווצר מדינה עצמאית עם ממשלה ערבית. לשם כך סייעו הערבים בידי האנגלים. לו ידעו כי הממשלה הבריטית תנקוט במדיניות ציונית, לא היו עוזרים לה.

מרימאן: משכנותיך סמוכים לבית שאן? – באשיר: כן. – התזכור, כי ב־1921 נעשה הסכם עם חוכרי הקרקעות בקרבת בית־שאן? – אינני זוכר – ההסכם אשר לפיו היה בידי הבידואים לרכוש קרקעות בתנאים נוחים? – אינני יודע על כל הסכם.

מרימאן מודיע לועדה, כי הסכם זה נזכר בדין וחשבון של ממשלת ארץ ישראל לשנת 1928.

מרימאן: התדע, כי בדואים רבים רכשו להם בזמן הזה קרקעות שגם היום הם נמצאים ברשותם? – באשיר: רצוני לדעת תחילה מהו ההסכם הזה.

מרימאן מסביר כי זהו הסכם מנובמבר 1921, בדבר אדמת גור־מודוורה, הוא מציין כי היות והציטטה נמצאה, שוב אין צורך לחקור את העד בענין זה.

מרימאן: האם אין חקלאים ערבים רבים במחוז זה אשר עתה הם בעלים לאותם הקרקעות שקודם היו רק חוכרים אותן? – באשיר: אין אני יודע על שום חוכרים. אדמתנו היא זו. היא היתה שייכת לאבותינו ולאבות אבותינו.

הופקין מוריס: כמה מ־800–900 האיש אשר שלחת לפייסל היו מארץ ישראל וכמה מעבר הירדן? – באשיר: הם היו מעורבים. איני יודע כמה מכל מקום.

שיך השיכים מערבות הנגב    🔗

מופיע שיך פריח אבו מדין. לשאלותיו של עוני עבד אל־האדי הוא עונה, כי הוא בא מבאר־שבע ומופיע כאן כבא כח השבטים שם. הוא מוכר על ידי הממשלה כשיך השייכים. אף על פי כן, את מספר התושבים במחוזו אין הוא יודע. סילי מוציא את הדין וחשבון של מחלקת החנוך לשנת 1925, המציין כי מספר המושלמים במחוז באר שבע הוא 103,331.

העד מוסיף, כי סיר הרברט סמואל מינהו לחבר המועצה המיעצת כבא כוח הבידואים. הוא היה בארץ בימי המלחמה. היה ידידו הטוב של ברקון־בק, קצין בריטי, אשר היה לפני המלחמה מושל סיני, כשהגיעו כחות הצבא הבריטי לאל־עריש, היו לו קשרים סודיים עם ברקון בק. זה כתב לו במכתביו: “אל תירא, אנחנו והערבים הננו עכשיו מאוחדים”. כשהתקדם הצבא הבריטי לקראת א“י היו לעד שיחות רבות עם קצינים בריטיים שונים, דנו על שאלות הנוגעות באינטרסים הערבים והבריטיים כאחד. הם בקשוהו להצטרף לאנגלים במלחמתם נגד התורכים. ע”י אוירונים נפוצו כרוזים, אשר תכנם היה, כי הערבים והממשלה הבריטית מאוחדים הם, וחוסיין הנו מלך הערבים. על יסוד האמון, אשר נתן בברקון בק ותחת השפעת הכרוזים אשר נפוצו ע"י האוירונים, עברו הערבים לצד הבריטי, הוא יחד עם ברקון בק כתבו מכתבים לכל השיכים הנמצאים תחת פקודתו במחוז באר שבע ואלה סייעו בעקב זה לפרק את החזית התורכית. הבידואים הבינו היטב, מדוע הם מצטרפים לאנגלים. השבטים המושלמים מבאר שבע הרגו תורכים מושלמים, כי הוגד להם שהמלך חוסיין בא לידי הסכם את בריטניה וכולם רצו ללכת בעקבותיו.

תנאי ההסכם היו, כי תיווצר ממשלה עצמאית ובלתי תלויה בתורכים, ואולם הערבים לא ראו שום דבר ממין זה. במקום ליצור ממשלה ערבית – הביאו האנגלים את היהודים להתחרות בערבים.

שיך בידואי המדבר במשלים    🔗

עוני: מה הוא הנזק אשר גרמו היהודים? – פריח: היהודים שללו מהערבים את האפשרות ליהנות מממשלה ערבית עצמאית, ארץ ישראל היא ארץ קטנה, היא איננה מסוגלת לקלוט מספר יהודים רב. למה הדבר דומה? לקרון הרכבת. אם תעמיס עליו מכפי יכלתו לשאת – אינו יכול להתקדם. לנו, לערבי הארץ, לא נשאר כלום אלא להגר או למות.

עוני: מה הוא הנזק הממשי שנגרם לכם? – השיך: אתה השואל את השאלה הזו, יודע הכל. (צחוק באולם).

עוני: מה ראית בעצמך? – השיך: מסייר אני תדיר את הארץ לרחבה ולארכה, רגיל הייתי לראות את השבטים סמוך לעפולה ובית שאן, אך משבאו היהודים נעלמו הערבים משם ובודאי הפכו לפושטי־יד. – ע.: מה זה איכפת לך? המשתנה דבר מה אם היהודים לוקחים את הקרקעות הללו? – הקרקעות של ואדי חווארית לוקחו גם כן. אדמתם כאדמתנו אינה רשומה. יושבי־הקרקעות הללו אחינו הם. הרגילים אתם לרעות את עדריכם גם במקומות אחרים? – לפעמים אנו מגיעים עד צמח ועבר הירדן, אולם עתה אין ביכולתנו לרעות על הקרקעות אשר עברו לידי היהודים. – החוששים אתם לאבד את קרקעותיכם בבאר־שבע? – כמובן. חוששים אנו בגלל המאורעות האחרונים לגורל קרקעותינו ולגורל אחינו. היהודים יפנו לאנשים חלשים ויפתו אותם למכור להם חלקות קרקע ואחרי שירכשוה, יריבו עם שכניהם מכל הצדדים וימיטו על כולנו אסון. אז נקוץ בחיינו ונמכור את כל אדמתנו.

הרברט סמואל עשה רק “רעות” לערבים…    🔗

בתשובה לשאלות הבאות עונה העד, כי התפטר מהמועצה המחוקקת משום שהנציב העליון היה יהודי. הוא ראה, כי כל תלונות היהודים מתקבלות ואלו של הערבים נדחות. שנתיים היה חבר המועצה. במשך כל הזמן הזה הרגיש, כי מדיניות הממשלה היא תמיד לטובת היהודים. כל המסים מוצאים על ידי הממשלה לבנין כבישים למושבות יהודיות ולסיוע בידי מחוסרי עבודה יהודים. על אף המסים הכבדים, אשר על הבידואים לשלם, אין עושים לטובתם כלום בבאר־שבע. מקובל, כי היינו עשוקים בימי התורכים, ואולם מעת בוא האנגלים ראינו כי המסים הוכפלו, ביחוד מסי בהמות ומעשר.

עוני: איך זה הוגדל המעשר? הרי גם בזמן התורכים היה מעשר? – השיך: קודם נהגו להעריך את היבול על הגורן, אבל האנגלים החלו להעריכו לפני הקציר. עד הגורן יכול היבול להנזק, וחלק עלול גם ללכת לאיבוד, כשמאספים את היבול הגורנה. הריהו נמצא פחות במדה ניכרת. התורכים לא לקחו מעולם אף עשירית ממה שמשלמים אנו עתה לממשלת ארץ־ישראל. הם לא דרשו מעולם שהשיכים ישלמו מסים. הם גבו מס של 5 גרושים תורכים בערך לגלגלת בקר, בעוד שעכשיו משלמים אנו 5 גרושים מצריים, המטבע התורכי הוחלף במצרי וההפרש גדול.

עוני: מהי, לדעתך, הסיבה להכבדת המסים ע"י הממשלה? – השיך: איני יודע את הסבה, אבל ודאי כדי להכריח את התושבים לעזוב את הארץ או למסור את הקרקעות ליהודים.

“נשבעתי ומוכרח אני להגיד את האמת”    🔗

עוני: המאמין אתה כי הממשלה נוטה חיבה ליהודים ולא לערבים? – פריח: נשבעתי ומוכרח אני להגיד את האמת, שאינני מאמין בזה לפי מיטב מצפוני. רואה אני שהממשלה פוסחת על הסעיפים בין הערבים והיהודים. היא נתנה הצהרות ליהודים וגם הצהרה אחת למלך חוסיין. המגשימה הממשלה את הצהרת בלפור או את ההבטחה למלך חוסיין? – מזמן הכיבוש מגשימה הממשלה את הצהרת בלפור. – ההגשימה הממשלה איזה חלק של הבטחתה לחוסיין? – כלל וכלל לא. – איזו הבטחה קדמה: הצהרת בלפור או ההבטחה לחוסיין? לוּ ידענו כי ניתנה הבטחה ליהודים, לא היינו מסייעים בידי אנגליה. בפעם הראשונה נודע לנו על הצהרת בלפור כשהובא סיר הרברט סמואל להיות ל“מלך” על פלשתין.

עוני: הועדה רוצה היתה לשמוע מה אתה מבין בהצהרת בלפור ומדינה יהודית. הלא היו כאן יהודים בארץ לפני הכבוש הבריטי? – השיך: לא היו כאן יהודים רבים. – איך היו מעודדים את היהודים לבוא הנה אם לא על ידי הצהרת בלפור? מה לדעתך מתכוונים היהודים לעשות בארץ? – הם רוצים לכבוש את הארץ ולהכריח את התושבים להגר. – לוּ היו היהודים רוב כאן והממשלה היתה יהודית, ההיית יכול לחיות כאן? – בדואים אנחנו היינו מניחים את הארץ ליהודים והולכים לנו. ואם היהודים ירכשו את רוב קרקעות א"י בלי ממשלה יהודית, התוכל לחיות כאן? – לא. כי מדותיהם רעות. בכל מקום שהם מוצאים ערבים רוצים הם ללחוץ אותם ולהכביד עליהם את החיים, כדי אנוסים לעזוב את הארץ. אם הפוליטיקה הנוכחית תמשך התחרד לגורל ארצך? כן, אני חרד כבר עתה לגורל ארצי.

עוני: האם רצו בני שבטך לבוא ירושלימה בזמן המהומות? – השיך: כן. – מה היה מספרם? – לא הרבה. בערך 4000 פרשים, מה לגבך מספר רב? – לא ראיתים, אבל זהו המספר שנמסר לי, הלכתי אחריהם ודרשתי מהם לחזור. הקבלת טלגרמה מאנגליה ובה מבקשים אותך להשקיט את הבידואים? כן. מר ביילי (מושל חברון), שהיה אז בחופשה, טלגרף אלי בנידון זה מלונדון, אני יחד עם קציני המשטרה דרשנו מהבדואים לחזור, והם חזרו.

העד מגיש את הטלגרמה שקבל, הוא מוסיף שקבל ממר ביילי, אחר שובו לארץ, מכתב תודה בערבית.

השיך הבידואי בידי מרימאן    🔗

מרימאן: לאשור דבריך, מסופר בראפורט של מר נתן, כי קצין המשטרה דאובי בא אליך ובקש את עזרתך? – השיך: כן. – לפי הראפורט אמרת כי אין שליטה באנשים לרגלי השמועות הפראיות שנפוצו? – לא אמרתי זאת. – איני אומר שאתה לא עשית כלום. אני רוצא לשאלך על השמועות. האם נפוצו שמועות משונות במחנה? – כמובן. – מה היו השמועות? – כי היהודים תפסו את הבוראק.

בתשובה לשאלות נוספות של מרימאן אומר העד, כי היו גם שמועות שהיהודים הרגו מושלמים בשעת התפלה בחארם וכי היהודים רצו להרוס את המסגד והם מצפים לבידואים שיבוא ירושלימה לעזרה. אחדים מהבידואים היו בירושלים בשעת פרוץ המהומות, וכשראו מה שקרה שבו לבאר שבע והביאו את החדשות.

מרימאן: האם אמרו מביאי החדשות על המופתי, כי רצונו שהבידואים יבואו ירושלימה? – השיך: לא. לוּ קבלנו ידיעה מהמופתי או ממוסד אחראי אחר, לא נשאר איש מאתנו במחנה.

בתשובה על שאלות נוספות אמר העד, כי בבאר שבע וסביבותיה יש מעט יהודים. היהודים שישבו בארץ לפני המלחמה לא הזיקו דבר. כל הנזק הרב בא מיהודי רוסיה. הם השחיתו את רוסיה ובאו עתה להשחית את הארץ הזאת.

השיך שנה את טעמו ומסתייע ב“איני זוכר”    🔗

מרימאן: אמרת ששמעת ראשונה על הצהרת בלפור אחרי המלחמה בבוא הנה הרברט סמואל? – השיך: כן. – סמואל בא ב־1920? – איני יודע מתי בא. – התזכור ששנה אחרי בוא הרברט סמואל בא הנה מר צ’רצ’יל? – ראיתי הרבה פקידים בריטיים ומיניסטרים; איני יכול לזכור את כלם. – התזכור את מר וינסטון צ’רצ’יל, שהיה אז מזכיר המושבות, בבקרו בארץ שנה אחרי בוא הרברט סמואל? יתכן שראיתיו. – ההיה אז מר קני ליביק מושל באר־שבע? – ההוא היה ציוני אמתי. לו נשאר, היה הורס אותנו. הוא הרבה לשלוח משלחות לירושלים. פעם אמר לנו כי נוצרה בירושלים אגודה ערבית נגד הממשלה ובקש מאתנו לפרסם הודעה נגד האגודה הזאת. – המוכן אתה לענות על שאלתי? – כן. הייתי אולי אחד מחברי המשלחת לצ’רצ’יל. לכל משלחת היה המושל מזמין אותי. – האמרה המשלחת, כי היא מסכימה להצהרת בלפור ומקבלת בברכה את היהודים? – זה לא נכון כלל. – מה אמרה המשלחת למר צ’רצ’יל? – איני זוכר אבל לא אמרנו, שאנו מקבלים בברכה את היהודים.

מרימאן מצביע על ד"ר אליאש היושב בקרבתו: התזכור את האדון הזה? – השיך: לא. – אני אומר לך, כי הוא היה נוכח כשראית את מר צ’רצ’יל. – אפשר. – ותוכן הדברים שאמרת למר צ’רצ’יל הוא כדברי? – אולי אמרו זאת בשמנו בדרך התרגום. אנו לא ידענו אנגלית. אמרת שם, כי מציאות היהודים שוללת מכם את הזכויות של מרעה? – כן. – אמרת שאתם משלמים מסים, אבל הממשלה אינה עושה כלום למענכם ומוציאה את הכל על היהודים? – כן. ההיתה בצורת בבאר־שבע ב־1927? – כן. – לרגל הבצורת הזאת הלותה הממשלה 20,000 לירות לעובדי האדמה במחוז באר־שבע? – כן. אבל זה היה מהמסים ששלמנו. הממשלה לא קבלה את הכסף מלונדון או מהיהודים.

פרידי: כיצד אתה אומר שמס העדרים הוכפל? השיך: ע“י החלפת 5 גרושים תורכיים ב־5 גרושים מצריים. – האם לא גובים בכסף א”י? – אם תחליף 5 גרושים א“יים בגרושים תורכיים כמה יתקבל? – ענה בבקשה בעצמך. – 5 גרושים תורכיים הם 2 גרושים א”יים. – האם ציינתם פעם את הדבר הזה לפני הממשלה? כן, בהזדמנויות רבות, אפילו בתקופת הכבוש הצבאי. – ומתי בפעם האחרונה? – במשך 5–6 השנים האחרונות לא ערערנו כי לא שמו לב לערעורינו.

פרידי אומר, כי אין תועלת בהצגת שאלות לעד על הכפלת המעשרות, כי בדעת הועדה לקרוא את מר דייויס, שר האוצר, בדבר מדות המסים.

הברחת נשק – ענין למשפט ולא לועדה    🔗

העד הבא היה חוסיין טהא מחיפה. הוא מציג את עצמו כבעל קרקעות, אשר בנו נשא לו לאשה את בתו של אחד מנכבדי בירות.

בתשובה על שאלות סטוקר אומר העד, כי הוא מכיר את יוסף דוידסקו, שקודם היה קצין בחיפה ועתה תושב זכרון־יעקב. באוקטובר האחרון ראה את דידסקו בבירות, ובילו ערב אחד יחד בבית קפה. דוידסקו בקש ממנו למצוא בעל סירה שיעביר לא"י כמות של נשק. הציע לשלם לירה בעד כל כלי שיעובר.

היו"ר: מה לזה ולנו? – סטוקר: זה קרה אחרי המאורעות, אבל זה מתיחס לחלק השני של תפקיד הועדה: להציע אמצעים אשר ימנעו מהומות להבא.

העד ממשיך: אמרתי לו שאין צורך לשלם לירה לכל כלי. אני יכול לסדר שאחי חותן בני, יעשה זאת בסוד. שאלתיו. כמה יש בדעתו לשלם בעד הנשק.

העד נכנס בפרטי העסק, אולם בטרטון מפסיקו: אין הועדה יושבת כאן כסאות למשפט על מסחר בלתי חוקי.

פרידי אומר, כי את הדבר הזה יש להודיע למשטרה.

הופקין מוריס: האם הודיע העד את הדבר למשטרה?

סטוקר: אסביר לכם מיד את הענין. בתור ערבי, רצה העד להוליכו (את דוידסקו) שולל, כדי לתפסו בשעת מעשה.

היו"ר: כל זה טוב למשטרה, אבל לא לנו.

סטוקר: הוא הודיע זאת למשטרה והוגשה תביעה.

הופקין מוריס: אם הוגשה תביעה, האין זה מספיק?

העד מודיע כי הוא שקל את הדבר כל הערב ולבסוף סיפר למחרת את הדבר למישהו וזה מסר למשטרה.

בזה נסתיימה ישיבת יום חמישי 5 בדצמבר.

 

ישיבת החמשים ושלש    🔗

בהפתח ישיבת אחרי הצהרים ביום 5 בדצמבר, הודיע סטוקר לועדה כי עדות הצד הערבי תסתיים היום, עוד לפני גמר הישיבה (אבל באמת נמשכה עדות הערבים עוד שני ימים וחצי).

הצד הערבי ניגש עוד הפעם בישיבה זו להוכיח, כי החלל הראשון בירושלים היה ערבי, ולתכלית זו קראו שורה של עדים מבית החולים הממשלתי בירושלים.

ארבעה עדים ערבים להראות שהחלל הראשון היה ערבי    🔗

ד“ר יוסף חאג’אר מנהל בית החולים הממשלתי בירושלים, מעיד כי ב־23 באבגוסט יצא מבית החולים ב־12.30 בצהרים. הוא דר ברחוב הנביאים סמוך לבית נשאשיבי שנשדד ומול בית ד”ר אליאש (צחוק רם).

אליאש: לא הייתי בא"י באותם הימים.

מוגאנם: כשבאת הביתה היתה ארוחת הצהרים מוכנה? – חאג’אר: כן, אנשים ממשפחתי צריכים היו לנסוע לסוריה. גמרתי ארוחתי באחת בקירוב. מיד לאחר הארוחה קבלתי ידיעה מד“ר שטרנברג, רופא בבית החולים שלנו, כי החלו מהומות, כי שנים נהרגו ומספר פצועים ישנם כבר בבית החולים ולכן עלי להזהר בדרך. אף על פי שנרמז כי עלי לבוא אמר ד”ר שטרנברג, כי אין עוד הכרח בדבר. חזרתי מיד. מצאתי את הדרך מלאה אנשים, לא הבטתי אל שעוני, אבל באתי לבית החולים לא יאוחר מ־1.15. הובאו עוד פצועים, אבל אני טפלתי במקרים הרציניים. עד כמה שאני זוכר היו אלה ערבים, אם כי איני יכול לאמור בבירור, הנה לפי מיטב ידיעתי היו אלה המקרים הרציניים הראשונים שהיו שם. בתאריך מאוחר יותר, כשמר קוסגרוב היה שואל את השוער של בית החולים שאלות שונות, נודע לי, כי הנהרג שחשבוהו לראשון, היה חנא קארקאר, נוצרי. בבואי לחדר המתים ב־3 אחה"צ. היו בו חמש גופות, ביניהם קארקאר. איני יכול לאמור, אם הוא הובא הראשון. לא עזבתי את החיים, כדי לבקר את המתים.

מרימאן: מתי נערכה ההודעה שבה אמר השוער, כי ההרוג הובא ב־12.30? – העד אינו יכול לאמור: ודאי בספטמבר. אינו יכול לאמור אם בתחלת החודש או בסופו, כששב לבית החולים היתה העבודה רבה. היו כמה פצועים. הוא טפל בפצועים האנושים. – מרימאן: ההוזהר בית החולים מיום אתמול, על מנת שיכין ב־23.8 מטות ומכשירים? – העד: לא היתה אזהרה מיוחדת. – ההיתה אזהרה כלשהי? – לא באה שום אזהרה. – האם לא הזהירך ד“ר ברייארקליף (ממחלקת הבריאות) יום קודם. כי עלולים להיות קרבנות? – איני זוכר כל אזהרה, על כל פנים לא באה שום אזהרה בכתב. – שים לב עכשיו והיה זהיר, האם לא היתה לך כל ידיעה מאת איזה עובד של מחלקת הבריאות, כי מאורעות עלולים להתרחש? – בבוקר 23 באבגוסט שאלני ד”ר מק־קוין מה אני עושה ביום זה. על סמך מה שאמר לי, נתתי פקודה שלא ישאר בית החולים ביום זה בלי רופא. – מרימאן: מדוע? העד (בשפה רפה): חכינו לקהל שיבוא לירושלים, ושיערנו שתהיינה מהומות. הלא היה רמז ברור ביום הקודם? אזהרה בכתב לא היתה, אבל יתכן לומר שניתן לי רמז. המוכן אתה להכחיש, שלא חכית לאבידות? – איני מוכן לא להכחיש ולא להודות.

פרידי (למרימאן): אני חושב לנכון שתאמר לעד, מי הוא שצריך היה לרמוז לו? – מרימאן: ל“הדסה” אמרו ב־22 באבגוסט להכין 12 מטות. זו היתה אזהרה מצד הממשלה.

היו"ר: איני רואה. מהו הענין כאן. זה מובן, שהממשלה צריכה היתה להזהיר, כשבתי החולים עצמם לא הבינו זאת.

פרידי: לא, אדוני. כאן טוענים, כי הממשלה ידעה הכל על המהומות המתרחשות. את בתי החולים הזהירה, ובכל זאת לא אחזה באמצעי זהירות על ידי המשטרה. (אל העד): מי צריך היה לקבל את הפרטים על מות קארקאר כשהוכנס לבית החולים?

חאג’אר: ד"ר שטרנברג. אבל עד כמה שידוע לי, הוא לא קבל את הפרטים במקרה זה.

העד מוחמד חליל, שוער בבית החולים הממשלתי זה 10 שנים. מספר, כי באותו יום ו', ב־12.30. הלך בשליחות והשמש בוטרוס סלים החליפו. כשחזר כעבור 5 דקות אמר לו השמש, כי הובא מת, הכניסו לחדר המתים ועפ"י בגדיו הכיר כי ערבי הוא.

מוגנם: ההכרת אותו? – חליל: אז לא הכרתיו, אלא אשתו של המת אמרה לי אחרי כן את שם בעלה.

מרימאן: מתי נשאלת לראשונה על הזמן שבו הובא מת זה לבית החולים? – חליל: חודש לאחר המהומות, כשנחקרתי ע"י הקצין קוסגרוב (מהמשטרה החשאית). – כמה זמן עבר עד שהובאו קרבנות אחרים? – שעה וחצי.

בוטרוס סלים, שמש שני בבית החולים הממשלתי, מאשר, כי החליף באותה שעה את השוער. גם הוא מעיד, כי המת הראשון הובא ב־12.35. לדבריו, ד"ר חאלדי היה הרופא הראשון שראהו²¹. בחקירה אמר כי שעתים לאחר זה הובאו הרוגים ופצעים אחרים.

מעיד אליהו סמעאן לבלר בבית החולים הממשלתי, מודיע כי יוכל להעיד באנגלית – נראה ששינן תשובות לשאלות מוכנות, אולם בהמשך הדברים הוא מבדח את הועדה ע"י החלפת הן בלאו ותשובות שלא ממין השאלה.

הוא עונה למוגנם, כי ב־23 באבגוסט: בין 12.30 ו־1, עמד על יד משרד הקליניקה, ראה בחור לבוש קומבאז ערבי מובא על ידי משטרה בריטית. עד כמה שידוע לו שום אדם לא הובא לפניו.

מרימאן: אילו הביאו מת לבית החולים לפני כן, ההיית יודע זאת? – העד: לא.

מוגנם נראה מופתע מאד. היו"ר נועץ את עיניו בעד. פורץ צחוק. אחר כך מסכים העד, כי התשובה היא כן.

סמעאן: העד הקודם היה אז על יד הפתח. הוא התחיל במשמרתו ב־12.30, הנני בטוח כי היה זה לפני השעה 1. – בתשובה לשאלת מרימאן אומר העד, כי ברשימות אין כל ציוּן של זמן הקבלה, רק התאריך רשום.

מרימאן: מי בקש אותך לראשונה לקבוע את הזמן? – העד: בשתים עשרה ו־30 (צחוק).

לאחר שחזרו על השאלה הודה העד, כי זה היה זמן רב לאחר המעשה, כשמר קוסגרוב חקרו בענין זה.

מרימאן: כמה זמן אחרי שהובא מת זה הביאו את המת או הפצוע הבא? סמעאן: אחרי 1.15.

פרידי: איככה תדע, כי היה זה בדיוק ב־12.30, כאשר הובא אדם זה? – בא אלי בחור לבקשני ללכת אתו לחגיגה. הוצאתי את שעוני ואמרתי, כי טרם הגיע הזמן, ובדיוק באותו רגע הובא המת.

מוגנם מוחא כף. (לפרידי): תודה, אדון פרידי, סייעת לקבוע את השעה המכרעת. – פרידי: אל תודה לי!

היו"ר (לעד): אדם שנפצע על יד משרד הדואר ההיו מביאים אותו לבית החולים הממשלתי? – העד: כן.

פרידי: כמה זמן אחרי 1.15 הובא הפצוע, או המת הבא? – לא אוכל להגיד.

מוגנם: ומה היה בסופה של החגיגה? – העד: לא יצאה לפועל (צחוק רם באולם, כשהוא שוכך נשמעת לחישה מספסל באי כח היהודים: “יצוא יצאה לפועל, ובאופן מפוצץ מאד!”).

אנגלי המעיד שהיהודים עוררו את הערבים בשפתיים…    🔗

העד האחרון היה לזלי וורד, מפקח של מסחר ותעשיה. ב־13 באבגוסט! היה במשרד הבריאות אשר בבניני העיריה בירושלים, במרחק 12 מטר מבנין זילברשטין.

בתשובה על שאלות, אשר הוצגו על ידי סילי, עונה העד: ביום זה ב־1 אחה"צ לאחר ההתרגשות הקטנה הראשונה, ראיתי יהודים מתקדמים לקראת משרד הדואר. מתוך סקרנות ניגשתי לשערי־הברזל. 5 דקות אחרי זה פנו היהודים אחור והתחילו רצים כלפי בניני זילברשטיין. בידי אחדים מהם היו מקלות – מקלות טיול פשוטים – ולאחדים אבנים קטנות בגודל של כדורי קריקט. לאחר זה באה תהלוכת הערבים. הם שרו “מוחמד! מוחמד מוחמד!”. הם נראו כמרוצים מאד מעצמם, כאשר עברה מחצית התהלוכה על פני בנין זילברשטיין, שמעתי צעקות “בוז” ומין קול מכוער. את המלה הזו “בוז” ואת הקול המכוער שמעתי מבנין זילברשטיין. אני יודע כי אין זאת מלה יפה. מפי ערבים לא שמעתיה מעולם.

סילי: מי קרא זאת? – העד: להגיד את האמת, אומר בהחלט: היהודים. – סילי: זהו מה שרציתי.

היו"ר מתעניין לדעת מה פשר הקול המכוער. העד מתאדם, לבסוף הוא נעתר לבקשתו של שאו ומסביר: מין ביקבוק בשפתים.

העד מספר, כי ראה ערבי, גבוה 6 רגל, בראש התהלוכה. הערבי דקר ג’נטלמן, לבוש חליפה לבנה. אחר כך נודע לו, כי ג’נטלמן זה פון־וייזל, הוא ראה את היהודים משליכים דברים שונים מהגג. בתוך זה גם גושי בטון גדולים.

הישיבה נסגרת ב־4 אחה"צ.

 

ישׁיבת החמשׁים וארבע    🔗

בשתי הישיבות ביום ו' 6 בדצמבר נמשכה לפני הועדה שלשלת העדים הערבים. העד הראשון בישיבת לפני הצהרים היה מחמד אוסמן מליפתא.

מעשה אפקטיבי: היהודים צלבו" ערבי בירושלים    🔗

בתשובה לשאלת מוגאנם ספר העד, שבשבת 17 באבגוסט, הולדת הנביא, הלך עם בנו ובתו לחארם להתפלל. הוא יצא מן המסגד בשעה שלש אחרי הצהרים וכדי להגיע הביתה הוצרך לעבור דרך שכונת הבוכארים. כאשר הגיע למגרש כדור הרגל שעל יד השכונה ראה קהל יהודים רב. כאשר התקרב אליהם, הקיפוהו, אחזו בשתי ידיו והתחילו מזעיקים את שאר היהודים אשר בסביבה, הוא העד, לא עשה דבר שיש בו כדי להרגיזם.

מוגאנם: ספר לועדה. מה עשית לאחר ש“צלבו” אותך?

מרימאן: צלבו?

מוגאנם: (מראה בידיו): כן! הם פשטו זרועותיו והחזיקון ככה.

העד ממשיך לספר, כי היהודים התנפלו עליו משני צדדים והכוהו עד שניטלו חושיו. כאשר שבה אליו רוחו, מצא את עצמו בבית החולים הממשלתי. שם הוא שכב 30 יום. להלן מוסיף העד כי מעולם לא היו לו סכסוכים עם היהודים שבשכונה זו ושום איבה אישית לא היתה בינו לבין היהודים.

ארלי: זה היה סמוך למגרש כדור הרגל? – העד: כן. – השמעת דבר מה על יהודי שנדקר? – אז לא שמעתי עדיין; אילו שמעתי דבר מה. לא הייתי עובר דרך שכונה זו עם ילדי. בבואך לשם. כלום לא היתה כבר מריבה כללית? כן.

בזה נגמרה חקירת העד.

עוד ערבי, שיהודים הכוהו, דקרוהו, רגמוהו וכו'    🔗

העד השני היה חסן סוליימן מן הכפר אבודיס. בשבעה עשר באבגוסט, יום הולדת הנביא, הוא עבר, לדבריו, ברחוב הסמוך לראינוע “ציון” ושב משם בערך בשעה 4 על מנת לחזור לביתו שבשכונת בית ישראל. הוא גר שם באוהל בידואי, כשהגיע לאהלו, נגשו אליו ארבעה יהודים ואחריהם כל היהודים שבסביבה, בערך כמאה איש, והתחילו מצפצפים ומקללים אותו ואת הנביא מוחמד. אחרי כן רגמוהו באבנים, דקרוהו והכוהו במקלות. ואלמלא השוטרים שבאו, היו הורגים אותו בו במקום. השוטרים הביאוהו לתחנת המשטרה אשר במאה שערים, ומשם הובל באבטומוביל לבית החולים ושכב שם 17 יום.־

אירלי: הידעת כי יהודי נדקר סמוך למגרש כדור־הרגל? העד: לא. – השמעת על הדבר הזה אחר כך? – הייתי בבית החולים ואיך יכולתי לשמוע? – ולגמרי לא שמעת על הדבר הזה? – שמעתי את הדבר מפי הבריות לאחר שיצאתי מבית החולים, – ההיתה שם מהומה כללית בשעה שהגעת למגרש כדור הרגל? – זה היה בשבת. והיהודים מטיילים בשבת להנאתם. מגרש המשחק היה מלא. – ולא היתה שם כל קטטה? הכל היה שקט? – לא אירע שום דבר. המהומה התחילה בשעה שבאתי לשם.

מוגאנם: אתה רוצה לומר, שכל מה שאתה יודע בדבר התגרה הוא זה, שהתחילה בך? – העד: כן.

בתשובה ליו"ר מספר העד, כי היה באהלו בשעה שתקפוהו.

עד ערבי מליפתא שבא־כח היהודים מוותר עליו    🔗

הער שבא אחריו היה מחמד אחמד איברהים מליפתא, בתשובה לשאלת מוגאנם ספר העד, כי בשבעה עשר באבגוסט היה בחארם, יצא משם בשעה שתים והלך לביתו אשר בשכונת הבוכארים. סמוך למגרש כדור הרגל. לאחר שהניח אילו סחורות בביתו, יצא וראה, כי פרצה קטטה בגנת העגבניות הסמוכה. שלשה יהודים התקוטטו עם צעירה ערבית אשר שמרה על העגבניות. אחד היהודים צפצף ומיד הובהלו כעשרים יהודים. הם התחילו לגדף את הערבים ואת הנביאים המושלמיים. היהודים אמרו: “אתם הלכתם ל”בוראק" אתמול, היום אנחנו נעקור מן השורש את המקומות שלכם ונשבור את ערפכם", כשראו הערבים המון יהודים כזה הבינו, כי לא יוכלו לעמוד בפניהם והתחילו לרוץ לצד מחנה השוטרים הבריטיים, הם ברחו מפני שהם היו רק שלשה, בו בזמן שבמגרש כדור־הרגל היו חמשת אלפים יהודים.

העד לא נחקר יותר. אירלי ויתר עליו.

עדים חדשים – ספורים ישנים    🔗

מופיע העד חאג' איבראהים סובחי מכפר בית־צפפה הסמוך לשכונת מקור חיים שעל קו הרכבת בירושלים. ביום הששי, עשרים ושלשה באבגוסט, הוא יצא. לדבריו, מן הכפר בשעה שמונה וחצי בבוקר על מנת ללכת לירושלים. הוא הלך בדרכו הרגילה, היינו דרך המושבות היונית והגרמנית ושכונת מונטיפיורי (“ימין משה”). בעברו על פני השכונה האחרונה, ראה כמאה יהודים מטפסים על קיר וזורקים אבנים עליו ועל חבריו. הם גם קללו את הערבים, את נביא המושלמים ואת המופתי, העד אומר, כי אמונתו קדושה בעיניו מאד ועל כן היטב חרה לו בשמעו כי מקללים אותה. ואילו היה בידו נשק, כי אז יורה תיכף ומיד. הוא וחבריו המשיכו את דרכם לחארם בדרך אחרת. הוא היה בלי נאבוט, הנאבוט, לדעתו, הוא מקל שארכו שני מטרים וחזינתו²² גדולה. אחרי שהתפלל במסגד קנה סחורות מסוחר בעיר העתיקה והלך לשער יפו, שם ישב באבטומוביל וחזר לכפרו בדרך ההולכת לבית לחם. הוא נסע באבטומוביל, ושמע שהיהודים יורים בשכונת מונטיפיורי, לכפרו הגיע בשעה שלש לאחר הצהרים. כאשר הגיע לביתו, מצא שם איש זקן פצוע, שפגעו בו שני כדורים על יד הרכבת. האיש הזה נמצא עדיין בבית החולים.

לערבים לא היה כלל נשק, רק ליהודים…    🔗

אירלי: בהיותך בחארם ראית שמי שהוא מחזיק יותר ממקל קטן? – העד: להם היו רק מקלות קטנים שעבים בשעור אצבע. – ולא היו להם לא סכינים ולא חרבות? – לא. – ואיש לא קנה נאבוטים בחנויות בשעה שבאת? – לא.

בזה נגמרה חקירתו של העד. קראו לעד חדש.

העד הבא היה ראשיד באראכום מבית־צפפה. ביום 23 באבגוסט הלך

הלה לירושלים יחד עם העד הקודם חאג' איבראהים סובחי. בשכונת מונטיפיורי ראו קהל יהודים מקלל את דת הערבים ואת הנביא וזרקו אבנים. אחר שהתפלל במסגד הלך לשער יפו, הוא מצא שהכל שם כסדרו. נכנס לבית קפה אשר בצדו הימני של הרחוב המוביל לדרך בית־לחם. בהגיעו לשם לראשונה לא היתה כל מהומה. הוא עשה שם עד השעה החמישית. בשהותו שם כחצי שעה ראה קהל רץ ברחובות. הוא שאל לסבת המהומות ונודע לו, כי אנשי ליפתא, שהלכו מן התפלה, נתקפו על ידי היהודים סמוך לדואר. בשמעו יריות משכונת מונטיפיורי החליט הוא לנסוע הביתה באבטומוביל, בדרך של בית לחם. בהגיע לכפר ספרו לו על איש שנפצע והובל לבית החולים.

אירלי: כאשר באת למסגד היה בידך מקל או סכין? – העד: לא. – ראית בחארם כי מי שהוא מחזיק מקל? – רק הזקנים. – אלה היו מקלות קטנים ודקים? – כן. – ומקלות עבים לא היו, אף לא חרבות ולא סכינים? – לא. – בשמעך את היריות בשעה 2.30. הספר לך מי שהוא כי אלו הן יריות השוטרים בערבים? – איש לא ספר לי את הדבר. שמעתי יריות מצד שכונת מונטיפיורי. – כשחזרת לכפרך הלקחת עוד חלק במהומות? – לא. נשארתי בכפר. – הלקח הכפר שלך עוד איזה חלק במהומות? – לא. לא ראיתי, – הידעת שגם אחרי העשרים ושלשה באבגוסט נמשכו המהומות? – כן. – הידעת שהתנפלו על מקור חיים? – כן. – האמר לך מי שהוא מאיזה כפר התנפלו על מקור חיים? – איש לא ספר לי. – הכפר שלך הוא הקרוב ביותר למקור חיים? – כן. – והוא לא השתתף במהומות? – לא השתתף.

הופקין מוריס שואל: מתי יצאת מן החארם? – העד: בערך בשעה 12.30 – לאן הלכת? – לקפה. – דרך שער יפו? – כן. – היו אתך עוד אנשים? – רבים יצאו מן החארם. – כמה יצאו דרך שער יפו? – איני יודע בדיוק. זה היה מספר רגיל. – כשיצאת דרך שער יפו ראית דבר מה בלתי רגיל? – לא ראיתי שם שום דבר היוצא מגדר הרגיל.

מוריס: באיזו שעה נודע לך בראשונה בעשרים ושלשה באבגוסט שקרה דבר מה בלתי רגיל? – העד: חמשה עשר רגעים אחרי שהגעתי לשער יפו. – באיזו שעה הגעת לשער יפו? – בערך רבע לפני אחת. – אז היה הכל שקט? הכל היה שקט עד אשר ראינו שאנשים רצים לקפה באמרם, כי היהודים עצרו את אנשי ליפתא בדרך לביתם.

אחות רחמניה ערבית, שאינה יודעת דבר    🔗

העד הבא היתה הגברת לולו קורבאן. בתשובה לשאלות מוגאנם היא אומרת, שהיא אחות רחמניה על פי מקצועה. היא מספרת כי בעשרים באבגוסט היא נסעה לטיול להר הזיתים וחזרה בין השעות 9–8.30 בערב. על יד בית החולים האיטלקי הועמד האבטומוביל שהיא נסעה בו על ידי קבוצה של צעירים יהודים ובידיהם מקלות עבים, היא סוברת כי אלה היו יהודים מפני שדברו עברית עם הנהג. עשרה צעירים, כולם מחזיקים מקלות, התאספו על יד האבטומוביל. ביניהם גם צעירה לבושה בגדי גבר ובידה מקל.

מוגאנם: הידעת למה העמידו את האבטומוביל שלך? העדה: תחילה חשבתי, כי יש איזה קלקול באוטו. שמעתי כי הנהג דבר עברית. שאלתי אותו: מה קרה? אבל הוא לא ענה לי דבר. כשראיתי את הקהל עלה על לבי זכר הפגנת היום החמישי שעבר ונבהלתי מאד.

מוגאנם: הסוברת אתי כי הם העמידו את האבטומוביל שלך כדי לשאול לשלומך? – העדה: לא.

פרידי: היש לך איזה מושג מדוע העמידו הבחורים את האבטומוביל? – פחדתי לדבר ועל כן איני יודעת.

הלורד אירלי הסתלק מלחקור את העדה.

“היהודים לא העיזו לפנים להתנפל על ערבים”    🔗

מופיע העד חאג' איסמעיל חמזה מעין כרם, העד מספר, כי בעשרים ושלשה באבגוסט הלך לירושלים, כדי להתפלל במסגד כמנהגו וכמנהג כל הפלחים אשר בסביבות ירושלים. הוא עבר בשכונה היהודית הראשונה “בית וגן”. בהגיעו לשם ראה כי משני צדי הדרך עומדים יהודים. היהודים ירקו עליו וקיללו את דתו. כדבר הזה קרה בכל השכונות היהודיות שעבר בהן. וכן קרה גם שנים־שלשה שבועות קודם לכן בשעה שהיה עובר ברובע יהודי. בשנים הקודמות ולפני המלחמה לא העיזו היהודים מעולם להתנפל על ערבים בצורה כזאת. הם היו אתם ביחסים הטובים ביותר.

אירלי: הכפר שלך קרוב מאד לבית וגן? – העד: כמהלך חצי שעה. – הקרוב הוא לבית הכרם? – כן. – הקרוב הוא לשכונת מונטיפיורי החדשה? – היא יותר רחוקה. – ההשתתף מי שהוא מבני כפרך במהומות? – לא. איש מבני הכפר שלנו לא השתתף. כולם ישבו בבתיהם? – כן. – מאיזו שכונה ערבית הותקפו בית וגן ובית הכרם? – אנו לא יצאנו לגמרי מן הכפר שלנו.

ובכן, מי התנפל על בית וגן ובית הכרם? מראה מקום…    🔗

אירלי: הידוע לך כי התנפלו על בית וגן ובית הכרם? – העד: שמעתי. – התוכל להגיד לי, מאיזה כפרים ערבים נעשתה ההתקפה על שתי השכונות היהודיות הללו? – איני יודע.

אירלי: הכפר שלכם הוא הקרוב ביותר לשתי השכונות הללו? – העד: ליפתא קרובה יותר…

ערבים מדברים רכות ויהודים חרפות    🔗

העד הבא אחריו היה מחמד סלח, גם הוא מעין כרם, הוא זוכר, כי ביום החמישי, בעשרים ושנים באבגוסט, היה בכרמו הנמצא בגבולות בית וגן. גיסתו לקטה תאנים בחלק התחתון של הגן. כעשרים יהודים נגשו אליה, ביניהם ראש הועד של בית וגן. היהודים התחילו ללקט תאנים. היא פקדה עליהם שיחדלו והם התחילו לגדף אותה. בראותו כי המריבה נמשכת, נגש ליהודים ואמר להם: “הלא אנשים שכנים אנחנו, עלינו להגן איש על רכוש רעהו. אנו משלמים מסים בעד פרי זה. למה תחפצו לקחתו חנם”? היהודים ענו לו על זה: “עלינו לשבור את קדקדכם ולגרש אתכם מן הארץ”, העד ענה על זה: “יש ממשלה כאן והיא תגן עלינו”. על זה אמרו לו היהודים: “עלינו לקחת את כל הארץ בחזקה על אפכם ועל חמתכם”. העד הוסיף, כי היהודים קיללו אותו ואת דתו ורצו להתנפל עליו ואולם הוא ברח.

למחרת היום הוא הלך לירושלים באבטובוס יחד עם עוד 15 איש. בעברם דרך בית וגן, ראו כעשרים–שלשים יהודים, שירקו עליהם וגדפום.

הלורד אירלי ופרידי לא מציגים שום שאלות לעד זה.

עדותו של המומחה לאדמת השרון    🔗

העד האחרון בישיבת הבוקר הזאת, אשר עדותו גלשה לישיבת אחר הצהרים, היה מוחמד ראגיב ביי, אגרונום, סגן מפקח של מחלקת החקלאות בחיפה, אשר לדבריו היה לו נסיון אגרונומי במצרים. ברומניה ובאוסטריה. הוא נחקר על ידי עוני עבד אל־האדי, ותפקידו היה, כנראה, למסור מהשרון ומהשפלה את התמונה שמסר פראח מהעמק.

העדות פותחת בסקירה חקלאית על הארץ. א"י מחולקת לארבעה אזורים: שפלת החוף – אדמות חול; אזור פנים הארץ – קרקע יותר כבדה; עמק הירדן – קרקע כבדה; הנגב – שומם כמעט, אדמתו זבורית.

שפלת החוף, אדמת החול, תצלח גם לתבואות, אך בעיקר טובה למטעי הדר. שטח הקרקע הפנוי עדיין באזור זה הוא מ־220 עד 250 אלף דונם. בעיני העד, זהו מיטב אדמת ארץ־ישראל: עתיד הארץ, מבחינה חקלאית תלוי באזור הזה.

אבטיחים ותפוחי זהב – מה עדיף?    🔗

עוני: הקנו היהודים איזה שטחים באדמות החוף האלו? – ראגיב: כן. הם קנו על נקלה בנפת טול־כרם יותר מ־100,000 דונם אדמה הטובה למטעי הדר, כ־70,000 דונם (בנפה זו?) ניטעו כבר, 60%–65 ע“י ערבים ו־45–40% ע”י יהודים. האדמה המוכשרת למטעים, והפנויה עדיין, משמשת עכשיו לגדול אבטיחים, שעורה ולפעמים גם חטה. בטרם קנו היהודים קרקע, היתה זו מעובדת בידי הערבים, ב־1927 הכניסו הערבים מאבטיחים בלבד למעלה מ־ 100,000 לא"י, ב־1928 ירדה ההכנסה עד למטה ממחצית הסכום. הסבה היא, שאדמה אשר שימשה קודם לגידול אבטיחים נקנתה עכשיו על ידי לא־ערבים.

בטרטון: מה היא סבת הירידה הזאת ביבול האבטיחים? – ראגיב: היהודים מכינים עכשיו את האדמה לנטיעות, ואינם מגדלים אבטיחים כמו הערבים.

לשאלת עוני מודיע העד, כי תפוחי זהב מתחילים לשאת פרי בשנה החמישית ונותנים הכנסה משקית בשביעית.

סניל: האם זוהי טענתו של מר עוני, כי הערבים גידלו אבטיחים בהצלחה, ואילו פירות הדר אי אפשר לגדל באותה מדת ההצלחה? – עוני: אני רוצה להראות, כי במשך זמן קצר תעבור האדמה המתאימה למטעי הדר לידי היהודים ושום אדמה לא תשאר לערבים. העדות תוכיח, כי קרקעות אלה נקנים על ידי יהודים, ולא על ידי פרטים, אלא ע“י חברות ואגודות. זה יראה את גורלה של א”י לעתיד.

מי הם הקונים ומי הם המוכרים קרקעות?    🔗

לשאלותיו של עוני ממשיך ראגיב ומספר, כי שמע שמועות על קניות־קרקע חדשות של יהודים מערבים בנפת טול־כרם. 100,000 הדונם שנקנו כבר נרכשו ברובם ע“י חברות, ורק חלק מזה ע”י פרטיים, בין הפרטיים – הלורד מלצ’ט.

הופקין מוריס: האם נמכרה אדמה זו ע“י בעלים זעירים או ע”י בעלי אחוזות נעדרים (שאינם יושבים על אדמתם)? – העד: הם לא היו בעלי אחוזות נעדרים, הם היו חקלאים בעצמם, אנשי טול כרם, אשר בעצמם עיבדו את האדמה. מחוץ לאחד או שנים. לאחד או שנים האלה היה שטח של 35,000 דונם (ואדי חוארית). אדמה זו היתה שייכת בחלקה למשפחת תַּייאן מבירות ומיפו ובחלקה למשפחת קבאני מבירות.

בטרטון: ויתר 65,000 הדונאם האם היו שייכים כולם לאנשי טול כרם? – העד: כן. – ההיו אלה בעלי קרקע גדולים או זעירים? – אחדים היו בעלי שטחים גדולים, מ־5 עד 6 אלף דונם, ואחדים היו בעלי חלקות קטנות, מ־50 עד 100 דונם.

סניל: הם מכרו את האדמה אשר ממנה התפרנסו? – העד: כן.

לשאלת בטרטון מסביר העד, כי רוב בעלי קרקע אלה, אנשי טול כרם, הם אכרים גדולים. המעסיקים חראתים, אלה חורשים את האדמה ומקבלים אחוז ידוע מהיבול. מאחר שהאדמה נמכרה, נאלצו חראתים אלה לחזור אחרי עבודה בכפרים אחרים, יתכן שכמה מהם עברו לערים.

עבודה ערבית או עברית אצל יהודים?    🔗

היו"ר: היש מהם עובדים אצל יהודים? – העד: במושבות ישנות כמו חדרה, עובדים ערבים, אולם במושבות החדשות רוצים היהודים לתת עבודה למתישבים החדשים ואינם מעסיקים ערבים.

עוני: אריסים אלה שנטרדו מהקרקע, האם ניתנה להם אדמה אחרת בתמורה, לפי הפקודה משנת 1921? – העד: לי לא ידוע כדבר הזה. – מי היה מעבד את האדמה הזאת קודם? – היו שם בדואים והיו גם פלחים.

לשאלת היו"ר עונה העד, כי כיוון בדבריו האחרונים לשטח 35,000 דונם (ואדי חוארית), שנקנה מבעלי האחוזות.

העד עונה לעוני: לא היתה ליהודים אדמה בנפת טול כרם לפני 1921. רוב בעלי הקרקע באותו מחוז היו זעירים.

עוני: האם החלו כבר היהודים בפועל ממש בעיבוד ובנטיעה על השטח הזה? – העד: כן, במקומות אחדים החלה כבר הנטיעה על שטחים בני 5–6 אלף דונם, ויש גם שטחים אחרים שמכינים אותם עכשיו. – מהו לפי אומדנתך, שטח האדמה המוכשר למטעים אשר היהודים קנו בנפת חיפה? – 15–20 אלף דונם. – ומהו שטח הקרקע שבידי היהודים באותה נפה? – עוד 15–20 אלף דונם.

לשאלה נוספת הודה העד, כי רוב האדמה הזאת (בנפת חיפה) היתה קודם בידי בעלי אחוזות גדולות.

אנה נעלמו פרדסי הערבים?    🔗

הסיכום של העד היה, כי בנפות חיפה וטול־כרם בלבד יש ליהודים 140,000 דונם, ועוד יש להם שטחים גדולים גם בנפות יפו ועזה – כל אלו באזור החוף.

עוני: אם יש להם כבר 140,000 דונם, שלשה רבעים מהאדמה המסוגלת למטעים (לפי אומדנת העד), ואם יוסיפו לקנות רק עוד החצי מזה כמה ישאר לערבים?

היו"ר (מחייך): זהו ענין לחשבון!

העד הסכים, כי במשך 5–6 השנים האחרונות, החלו גם הערבים לנטוע במרץ. יתכן שהכפילו את שטח מטעי ההדר שבידיהם.

אשר לאזור השני, העד הסביר, כי הוא מורכב ממישורים של אדמה כבדה. כאן גם אזור ההרים – ירושלים, שכם, ג’נין. המישור הרחב ביותר הוא עמק יזרעאל. השני – עמק חיפה־עכו, אשר שטחו הוא 80 – 90 אלף דונם. כמעט כל השטח של עמק חיפה־עכו נקנה ע"י היהודים.

כאן חלה הפסקת הצהרים.

 

ישיבת החמשים וחמש    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 6 בדצמבר נמשכה עדותו של האגרונום הערבי, מוחמד ראגיב ביי.

“היהודים לא יצליחו בפלחה!”    🔗

עוני: מתי קנו היהודים את אדמת מפרץ חיפה? – ראגיב: ב־1924. –מי עיבד את האדמה קודם? – ערבים. – האם מעבדים כעת היהודים את האדמה? – כן. – חלק גדול ממנה או קטן? – חלק גדול.

ראגיב השתדל להוכיח, כי היהודים אינם מצליחים בפלחה, אם כי מצליחים הם במטעים. לראיה הביא את הדינים־וחשבונות של האוצר, להראות, כי הכנסת הממשלה מאדמת מפרץ חיפה ירדה, משעברה אדמה זו לידי היהודים. בטרטון העיר, כי ההכנסה עלתה כעבור שנתים, כשלמדו היהודים את טיב האדמה.

עוני שאל את העד, מה הן הסגולות הדרושות לאכר טוב. העד ענה, כי דרושה לו או הכשרה חקלאית, או הוא צריך להולד כאכר על האדמה. – האם רבים הם כמו אלה בין היהודים? – יש מהם בעלי השכלה חקלאית אולם רובם מחוסרי הכשרה.

עוני: מהי לפי אומדנתן הכנסתו של פלח ערבי? – ראגיב: לא הרבה. 10–20 לא"י לשנה למשפחה היושבת על האדמה ומעבדת פידאן אחד, היינו 100–140 דונם. – הסבור אתה, כי פלח ערבי הוא בעל הכשרה יותר טובה מהחקלאי היהודי? – אינני קובע בזה מסמרות. אני אומר, כי יש בין החקלאים היהודים בעלי הכשרה, אולם רובם אינם רגילים בעבודת האדמה. – האם הפלחים משיגים הכנסה יותר גדולה מהיהודים? – בתבואות מקבל הפלח קצת יותר.

היו"ר: המספרים שנקבעו, זוהי הכנסה (ברוטו) או ריוח נקי? – העד: זהו ריוח נקי.

עוני: הסבור אתה, כי ע“י הגדלה הדרגית של שטחי אדמתם יוכלו הערבים לייצר 10 או 20 לא”י לשנה יותר? – העד: כן. סבורני, – היודע אתה, כי אחת ההחלטות שנתקבלה בציריך היתה להוסיף ולקנות קרקע מידי הערבים? – לא. – החושב אתה, כי בידי כל הערבים בא"י בימי התורכים היו תעודות־קנין על אדמתם? – לא.

קובלנה נגד השמירה על שטחי היעור    🔗

העד נשאל לשטחי היער בארץ. כל השטח הנכלל בסוג זה הוא 1 וחצי מיליון דונם. הממשלה סייגה מזה שלשת רבעי מיליון. שטחי היער שברשות הערבים היו משמשים להם לרעות את צאנם ובקרם לקושש עצים לקרות את בתיהם וכיוצא באלה.

עוני: האם שמה הממשלה הסגר על איזה שטחי יער שבידי היהודים? – ראגיב: לא. – האם מחו הערבים בשעה שהוטל ההסגר על היערות (!) האלה? – כן. – מה היו המחאות? – כי אדמות אלו היו שייכות לכפריהם. ובימים מקדם לא היו מעולם רשומות על שם הממשלה, ואנשי הכפרים היו חפשים להשתמש בהן. – השמעת על איזו הצעות מצד היהודים. כי אדמות אלו צריכות להנתן להם? – לא.

עוני: האם שמעת, כי במשך 5–10 שנים, עם גדול מספרם של האוכלוסים הערבים, הם יהיו אנוסים להגר מן הארץ? ראגיב: זאת לא אוכל לומר. – הלא לדבריך: עתיד הארץ תלוי בשפלת החוף, והיהודים רכשו להם כבר שלשת־רבעים מזה, והמותר, שבידי הערבים, איננו מספיק די צרכם? – אינני יכול לומר בדיוק, אבל זה פחות מכדי צרכם.

מרימאן מזכיר למומחה את הבצות    🔗

מרימאן ניגש לחקור את העד־הפקיד: אדמת עמק עכו נקנתה, אם אינני טועה, ע"י חברה הנקראת “חברת מפרץ חיפה”, והחברה הזאת נגשה לפעולות ניקוז גדולות, לא כן? – ראגיב: כן. – מישור זה, כמו חלקי שפלה אחרים בארץ, היתה בו אדמת ביצות? – בחלקו היה השטח אדמת ביצות, ובו עושה החברה את הניקוז. – ואחת מתוצאות הביצות, היתה כי השטח היה נגוע במלריה? כזה היה השטח וכזהו גם עכשיו. – אולם כשינוקז כהלכה יהיה נגוע פחות. לא כן? הלא זהו מה שקרה בעמק יזרעאל. כל מקום שהתישבו בו יהודים, הם ביערו מתוכו את המלריה. יתכן שהמלה “ביערו” היא נמרצת יותר מדי, אבל על כל פנים יש שם מלריה במדה מצומצמת מאד? – נכון.

איך שנרכש ואדי חוארית… בעזרת עוני ביי עצמו!    🔗

מרימאן: נשאלת שאלה על ואדי־חוארית. שטח של 35.000 דונם בערך אשר נקנה זה לא כבר ע"י יהודים ואשר בקשר אתו נעשית עתה “פעולת נישול”, שמעתי רמז, ואינני חושב שהרמז בא מפיך, כי אנשים אומללים אלה נטרדים בלי כל פצוי והטבה. הלא האדמה הזאת היתה שייכת לערבי אחד, לא כן? – ראגיב: למשפחת תּייאַן. – והבעל הערבי הזה משכן את אחוזתו? – אינני יודע את הפרטים. – הבה ואזכירך. האיש אשר אצלו משכן הבעל את אדמתו רצה את כספו חזרה. זאת אתה יודע? – כמובן. – ועל פי הוראותיו הוגשה ע"י משרד עורכי הדין עוני ביי עבד אל האדי ושותפיו תביעה בשם בעל המשכנתא, וכתוצאה מהמשפט ניתנה פקודה על ידי פקיד ההוצאה־לפועל למכור את הקרקע. נכון? – כן.

הופקין מוריס: ההיה בעל המשכנתא ערבי? – עוני: צרפתי.

מרימאן: על כל פנים לא יהודי! וכשפקיד ההוצאה־לפועל מצוּוה למכור את האדמה, היא מוכרחה להמכר בפומבי? – ראגיב: כך הדין. – כדי להבטיח שהאדמה תקום לכל המרבה במחירה? ובאמת, היתה מכירה פומבית, והאדמה נקנתה ע"י הקרן הקימת לישראל, אשר הרבתה במחיר מכל שאר הקונים? האם לא זוהי פרשת המעשה עד הלום? – אינני בקי בפרטים.

כל האריסים קבלו פצויים מתוך הסכם    🔗

מרימאן: התדע, כי בטרם היתה כאן איזו שאלה שהיא של נישול קבלו 84 האריסים פצויים עפ"י הסכם? – ראגיב: בענינים אלה מטפלת תמיד פקידות המחוז ולא מחלקת החקלאות. –רצוני לומר, כי לאחר ההסכם החלה תעמולה. כל זה קרה ב־1928? העד: יותר מאוחר.

מרימאן: צדקת בהחלט, המכירה היתה באפריל 1929, והנה חושבני כי באותו זמן, לאחר המכירה, הופיעו אנשים אחרים, אשר לא היה להם כל חלק באדמה ההיא, והגישו תביעות, כי גם להם מגיע משהו. בשעה שאותם 84 האריסים שהיו באמת על הקרקע קבלו כולם הודעה מוקדמת והוסכם אתם על פצויים, ועכשיו אמור־נא לי זאת: ביחס לשטח זה או לכל שטח אחר, היה זה מנהגם של היהודים מקדמת־דנא, לא כן, לפצות את האריסים בשעת קניית קרקע? – העד: בכל מקרה של מכירת קרקע, הפלח שהיה מעבד אותה, פוצה בעד העבודה שהושקע באדמה, קוראים זאת “זכות העיבוד”, פרס בעד זה שהוא מניח את האדמה במצב טוב, הכן לעיבוד בשביל התבואה הבאה. – כזה היה החוק משנת 1920? – כזה היה המצב תמיד. – האם כוונתך לומר, שזה היה המנהג הכללי מכמה שנים, אחת היא מי היה הקונה? – כן.

מרימאן: אין ברצוני לערער על זאת. קיימא לן שבשנת 1920 הוצאה פקודה המחייבת את הקונה לתת אדמה אחרת לאריסים המועברים מעל האדמה הקנויה. הידוע לך, כי למעשה עוד לפני שיצאה פקודה זו היו הקונים היהודים נוהגים לשלם לאריסים פצויים בעד עברתם מהקרקע? כי הם היו נותנים לאריסים משהו, אשר החוק לא חייבם לגמרי לתתו? – העד: אני יודע, כי האריסים קבלו תמיד כסף. – הראית פעם נוסח של הסכם כזה בין הקרן הקיימת והאריסים? – לא.

בתוך פרק זה של החקירה הביע הופקין מוריס את תמהונו: היתכן רק 84 אריסים על שטח של 35,000 דונם? (415 דונם למשפחה, וזה באדמה המסוגלה למטעים). – העד אישר, כי רק 84 אריסים היו שם.

בעל כרחו עונה “אמן”    🔗

מרימאן מעלה שוב את שאלת האבטיחים ותפוחי הזהב: אין זה מוטל בספק. מי משניהם מכניס יותר, זהו הציטרוס. גם אין ספק בדבר, כי בין אם אתה יהודי או ערבי, אם החלטת לנטוע פרדס במקום שקודם היו אבטיחים. תעבורנה עליך שנים אחדות ריקם, עד שיגיעו עצי ההדר לידי נשיאת פרי? – ראגיב: ודאי, זה ימשך שנים אחדות. וזה ימשך שנים אחדות, בין אם המגדל הוא יהודי או ערבי. אמרת לנו, במספרים מקורבים, כי שטח הפרדסים שבידי הערבים היא כפלים מהשטח שבידי היהודים? אמרתי, כי מ־60 עד 65 אחוז שייכים לערבים. מי משניהם הוא פרדסן יותר טוב? מי מצליח בגידולי הדר יותר? – בזה קשה מאד להכריע. יש פרדסנים יהודים המשיגים הכנסה טובה ויש גם ערבים כאלה. הכל תלוי באופן עיבוד האדמה. – התשובה היא, איפוא, כי חלק מהיהודים מצליחים יותר מאשר חלק מהערבים, וחלק מהערבים מצליחים יותר מהיהודים, לא כן? – בדיוק כך.

מרימאן: והאם אין זה כך גם לגבי התבואות? העד: לאיזה חקלאי יהודי כוונתך? האם כוונתך למתישב החדש? – אני משער כי המתישב החדש אינו הטוב שבהחקלאים, אלא אם כן היה אכר גם קודם? – כן. –אולם אני משער כי כמו כל אדם, הוא לומד מהנסיון? – כן. – אתה בעצמך מסייע להורות לאנשים את דרכם בחקלאות? – סבורני כך. – ויש לך במחוזך הרבה יהודים, לא כן, וכשהם עוברים דרך האסכולה שלך, יש להם יותר תקוה להצלחה משהיתה להם קודם? זה טבעי מאד. – והפרוצס הזה נמשך כל הזמן? – כן. – ולכן אין זה רחוק מהשכל הישר לומר, כי במשך הזמן. גם המתישבים היהודים יהיו לחקלאים טובים למדי? – כן.

מה בין פלח לחקלאי יהודי? – הוצאה והכנסה    🔗

מרימאן: הידוע לך ג’נטלמן ששמו פראח? ההיית חושב אותו לאחד מבעלי הסמך העיקריים בשאלות קרקע בא"י? – ראגיב: הוא בעל השכלה טובה ויש לו גם נסיון מעשי בחקלאות. – הבה ואציג לך שאלה או שתים בענינים שהוא טיפל בהם כאן. אמרת לנו, כי החקלאי היהודי מצליח בפלחה פחות מהערבי? – בדרך כלל, כן הדבר. – האם נכון לומר, אם נקח את הארץ בכללה, כי היהודים לא הצליחו לגמרי להשתוות עם הערבים ביבול החטה והשעורה? – לפלח הערבי יותר כדאי לעסוק בפלחה מאשר ליהודי. – אולי אציע את הסבה לכך. אחד הדברים שיש להביאם בחשבון לגבי היהודים הוא, כי בדרך כלל הם עובדים במכשירים יותר מתוקנים ובזבלים כימיים. מה שעולה בכסף, בעוד שהערבי עובד, בדרך כלל, במחרשה הישנה הרי שעליך להביא בחשבון, כי היהודי מוציא יותר כסף? – נכון בהחלט. ולכן הוא מקבל רוחים יותר נמוכים בכסף (כוונתי לומר – לא בכמות היבול). משום שהוצאות העבוד בפלחה אצל היהודים הן יותר גבוהות משל הערבים – והדרך היחידה להתגבר על זה היא להגדיל את מכסת היבול לדונם? האין זו עובדה, שכבר עכשיו, בחשבון ממוצע היהודי משיג יבולים יותר גבוהים מהערבי? – אינני סבור כך.

מרימאן מראה מספרים להוכיח, כי יבולי היהודים בחטה ובשעורה עולים בכמה מקומות כמעט כפלים מיבולי הערבים.

מרימאן: וגם זאת אמר לנו מר פראח, כי היהודים הכניסו לא“י את מחלת הפלת הבקר. מחלה זו הוכנסה באמת לארץ לא מכבר. האם לא עובדה היא שמקורה בפר מצרי שהובא לא”י ממצרים? ראגיב: איני יודע. – ובשאלת יבוש הביצות וביעור המלריה, בכל מקום של התישבות יהודית נעשתה פעולה לביעור המלריה, ביחוד בשפלת החוף? – כן בדרך כלל, בטרם יגש המתישב היהודי לעשית משקו, הוא מתחיל ביבוש הביצות ובכל פעולה העלולה להבריא את המקום.

מרימאן שואל אם יוכל העד לערוך השוואה בין הדירות ותנאי החיים של הפלחים הגרים בתוך מחוז יהודי ובין אלה שבמחוזות הרחוקים משטחי ההתישבות היהודית; האם אין זה דבר רגיל לראות פלחים בקרבת מושבה עברית גרים בבתים עם גגות כהלכה ובתנאים סניטריים יותר טובים? – העד איננו יודע מזה; מושבות כפתח־תקוה ורחובות אינן בתחומי מחוזו.

הגדולות שפעלה מחלקת החקלאות    🔗

בא־כח הממשלה דרייטון שואל: ההיה למחלקת החקלאות איזה קשר שהוא עם ענין ואדי־חוארית? – ראגיב: לגמרי לא. – התוכל לומר לועדה בקיצור גמור, באיזה דרכים מסייעת מחלקת החקלאות הממשלתית לחקלאות ולחקלאים, בין אם הם ערבים או יהודים? – יש לה למחלקת החקלאות תחנות נסיון שונות. למשל: בבית־שאן, ביריחו ובירושלים. בתחנות אלו נעשים נסיונות בזרעים, וכשהם מצליחים, וכשנקבע טיב הקרקע הנכון מפיצים את הזרעים בכמויות קטנות בין חשובי החקלאים בכל הארץ. כמויות קטנות מחלקים חינם, ובעד כמויות גדולות דורשים רק את הוצאות התוצרת. נעשים גם נסיונות זיבול, מתוך שיתוף עם החקלאים, על פני כל הארץ. המחלקה מחלקת חנם שתילים, המגודלים במשתלותיה, לשם נטיעת אילנות בצדי הדרכים, שתילי עצי פרי נמכרים במחיר התוצרת. נעשית גם פעולה למלחמה במחלות ומגפות. נערכות הרצאות וניתנות עצות.

בזאת נסתיימה עדותו של הפקיד מוחמד ראגיב ביי.

נקרא להעיד חליל. שחאדה, מזכיר ראשי בבית הדין לערעורים. הוא נחקר ע"י מוגנם בשאלת פסקי הדין שהוצאו על ערבי טירה.

סילי מודיע, כי מר אנטוניוס היה רוצה להופיע שוב לפני הועדה בנוגע לתרגומים שהובאו לפניו בשעת חקירתו (ע"י מרימאן). היו"ר נותן רשות לכך.

מה יודע עארף אל־עארף על עצמו?    🔗

לפני הועדה מופיע עארף אל־עארף, כיום קצין מחוז בבאר שבע.

סילי קורא קטע מהודעות מרימאן בראשית החקירה, שבה נאמר על העד: “אחד האגיטאטורים הערבים המצוינים, נאם ב־16 באבגוסט במסגד בחברון”. לשאלתו עונה העד, כי לא נאם באותו יום במסגד.

עארף מספר: הוא היה בירושלים בפרוץ הפרעות ב־1920. נאסר אז וישב בבית הסוהר שלשה ימים, אחד הנכבדים הערבים הוציאהו על ידי התחייבות בעל פה, כי הנאסר לא יעסוק בפוליטיקה במשך שבעה ימים. חשש אז, שמא יפר את ההתחייבות, ולכן יצא את הארץ והלך לדמשק. משם בא לעבר הירדן כעתונאי, שם נודע לו, כי בארץ־ישראל דנוהו למאסר. בעבר הירדן קבל אחר כך את משרת המזכיר הראשי של הממשלה.

סילי: מתי נכנסת לשירות האזרחי? – עארף: ב־1925.

מרימאן: הנודע לך כי אתה וכבוד מעלת המופתי נאשמתם בהסתה לפרעות 1920? – עארף: כל הידוע לי הוא שנדונותי למאסר, אך לא ידעתי מדוע. – האם מפקפק אתה בזה שנדונות בקשר עם פרעות ירושלים ב־1920? –זה אפשרי. – המפקפק אתה בזה שנדונות על השתתפותך בהסתה לפרעות? – איני יודע. – הלא עובדה היא, או אין זה כך שאתה וכבוד מעלת המופתי הוצאתם מכלל החנינה הראשונה שניתנה? – כך אמרו לי. – וגם עובדה היא, כי שלשה חדשים לאחר החנינה. הוגשה בקשה מיוחדת לסיר הרברט סמואל לחון אותך ואת כבוד מעלת המופתי? – איני יודע. – היודע אתה כי חנינה מיוחדת ניתנה לך ולכבוד מעלתו ב־3 בספטמבר 1920. או סמוך לאותו התאריך? – כן, זאת אני יודע. – האם היה זה לאחר שהיית כבר פקיד ממשלתי? – כן, אדוני.

מה עשה עארף במסגד חברון? מודה במקצת    🔗

מרימאן: ההיית בחברון ב־16 באבגוסט? – עארף: כן. – ההיית במסגד של חברון באותו היום? – כן. – ואחרי האספה שבמסגד היתה תהלוכה אל משרד המושל? – איני יודע. – ההיית במסגד בזמן תפלות הצהרים? – כן. – הנשארת עד גמר התפלה? – כן. – הראית אנשים

הולכים מהמסגד אל בית המושל? – לא. – הראית המון יוצא מהמסגד? – לא. – הנשמעה איזו מחאה, באיזו צורה שהיא, נגד מעשי היהודים? – כן. – לאילו מעשים התיחסו המחאות? – הייתי רחוק מהנואם, אבל אני זוכר, כי המחאות התיחסו לשאלות הכותל והצהרת בלפור. – ההוחלט להגיש את המחאות אל מושל המחוז? – איני יודע. – התוכל לאמור, כי לא? – אין לי תשובה אחרת. ועכשיו, אמור נא לי מה עשית באותו היום בחברון? צריך הייתי ללכת ב־17 באבגוסט לירושלים, להעביר כסף לבנק. אפשר לבדוק זאת עפ"י רשימות הבנק. – לא שאלתיך מה עשית ב־17 בירושלים, אלא מה עשית ב־16 בחברון. – כשהחלטתי ללכת לירושלים, אמרתי כי כדאי לי לשוחח עם מושל חברון, בעברי בה, על ענינים משותפים לנפת חברון ולנפת באר־שבע. אחד הנושאים היה סכסוך בין שבט מסביבת באר־שבע לשבט בסביבת חברון. 10 ימים לפני בואי לירושלים הודעתי למושל חברון על רצוני לפגוש אותו בענין השאלה הזו, אפשר לראות את חליפת המכתבים בינינו. – הפגשת אותו באמת באותו יום ו', שבו הלכת לירושלים? – פגשתיו באותו היום.

ואלה תולדות עארף    🔗

פרידי: מאימתי אתה בשירות הממשלה? – עארף: מ־30 באוקטובר 1920. בתור מפקח־משנה בג’נין. כמה זמן היית במשרה זו? – שלש שנים וחצי. – ומה היתה משרתך השניה? – קצין במחוז שכם. – זו היתה העלאה? – כן. – באיזו שנה? – סמוך לסוף 1924. – כמה זמן נשארת במשרתך הזאת, השניה? – כ־10 חדשים. – ומה היתה משרתך לאחר כך? – קצין מחוז בבית־שאן. – זו היתה העלאה? – כן. – ואחרי זה? – הועברתי ליפו, למשרת סגן קצין המחוז. – כמה זמן עבדת שם? – 5 חדשים. – ואחרי זה? – נתמניתי למזכיר הראשי של ממשלת עבר־הירדן. – זו היתה העלאה? – כן. – ואחרי זה? – שבתי לא“י ונתמניתי לקצין המחוז בבאר־שבע. – מי היה הנציב העליון, כשנתמנית ראשונה לשירות הממשלה? – סיר הרברט סמואל. – הידע סיר הרברט סמואל על פסק הדין שיצא עליך? – בלי ספק. – סיר הרברט סמואל נתן לך חנינה והוא מינה אותך למשרה. בתקופת שירותך בממשלה. עד לזמן האחרון, דברו עליך כעל אגיטאטור מפורסם? – יש לי קטעים מעתונים עבריים, בהם הביעו לי תודות בתקופת עבודתי בבית־שאן. – הידעת כי חבר ההסתדרות הציונית בלונדון תקף אותך? – לא. – מתי נפגשת עם מושל חברון ב־16 באבגוסט? – חצי שעה בדיוק אחרי התפלה. – האומר אתה, כי אפשר להוָכח לשם מה באת לירושלים? – אפשר להודע על הדבר מרשימות הבנק. ושוב אפשר להודע ע”י סגן נציב מחוז הדרום ה' קרוסבי, אשר לו הודעתי כי הולך אני ירושלימה להעביר שמה כסף וכדי לשוחח עם מושל חברון על השאלה שהזכרתי. – ובכן, אם היית אגיטאטור ערבי ידוע, והלכת לחברון לנאום, עשיתי ככל אשר יכולת, כדי שהפקידות הגבוהה ממך תדע היכן אתה נמצא. הנכון? – אינני אגיטאטור כלל וכלל.

סילי: מרימאן שאלך, אם נשפטת יחד עם כבוד מעלת המופתי, הידוע לך ביחס למאורעות 1920, כי נעשתה חקירה ע“י אדונים ידועים, שנתמנו למטרה זו, וכשניתנה לכם החנינה, נמצא כבר בידי הממשלה הדו”ח על המאורעות? – כן.

בזה נגמרה חקירת עארף אל־עארף. אנטוניוס בא למסור באורים בדבר תרגומים ידועים.

בסוף הישיבה הודיע סטוקר, כי יש לצד שלו להביא עוד את מישהו, אולם עדות זו תתפוס רק כחצי שעה ביום השני 8 בדצמבר.

סיר בויד מרימאן הודיע, כי הצד שלו נכון להחל בעדותו.

ב־5.30 נגמרה ישיבת אחרי הצהרים ב־6 בדצמבר.

 

ישיבת החמשים ושש    🔗

ביום השבת 7 בדצמבר נתקיימה ישיבה אחת בדלתיים סגורות.

נודע, שבישיבה זו נשמעה עדותם של סולימן ביי טוקן, ראש עירית שכם (מי שהיה חבר המועצה המיעצת בימי הרברט סמואל), חסן שוקרי ביי, ראש עירית חיפה, והעד האחרון היה השיך הידוע אסעד שוקרי מעכו, ראש האופוזיציה נגד המועצה המושלמית העליונה בצפון הארץ, אחד מזקני העדה המושלמית בארץ ומנשואי הפנים שבה.

שני הראשונים, כפי שמוסרים, נקראו להעיד על ידי הממשלה והשלישי הוזמן ע"י הועדה עצמה, שרצתה כנראה לשמוע גם מה בפי האופוזיציה המושלמית.

 

ישיבת החמשים ושבע    🔗

בכדי להחיש את גמר עבודתה, עבדה ועדת החקירה כרגיל וישבה שתי ישיבות אף ביום השני 9 בדצמבר, שהוא חג רשמי בא“י – יום כבוש ירושלים ע”י צבאות הגיניראל אלנבי לפני 11 שנה. בישיבה זו נגמרה פרשת העדות הערבית לפי שעה (הם העידו עוד בסוף עבודתה של ועדת החקירה), ומר ישעיהו ברוידה היה ראשון לעדים מצד היהודים.

בגלל ידיעות שקר נזיפה לעתון פלשתינאי (ערבי)    🔗

בראשית הישיבה הודיע היו“ר, כי עתון בארץ־ישראל מ־6 בדצמבר הכיל מאמר, שבא להתקיף באופן נמרץ את אחד מעורכי הדין אשר לפני ועדת החקירה. מאמר זה התיַמֵר למסור דין וחשבון מישיבה אשר העתונות לא היתה נוכחת בה. היא מסרה גם רשמים על חברי הועדה, כיון שבעל המאמר לא יכול היה להיות נוכח בישיבה, ציין היו”ר, כי לא היתה שום רשות להביע סברות כאשר הביע.

(הכונה היא או ל“פלשתין” או ל“ג’אמעה אל ערביה” שניהם מסרן ב־6 לחודש שמועות מחקירת המופתי במשרדו וכתבו על מרימאן, שיצא ממנה בפחי נפש, כביכול).

“פרלמנט ובטול הצהרת בלפור היינו הך”. – על הקונגרסים הערבים    🔗

עיזת דרווזה משכם. מאחרוני העדים הערבים, הביא אתו העתקת ההחלטות של כל הקונגרסים הערבים בא"י. החומר הזה הוגש לועדה. העד קבע את תאריכי הקונגרסים, מ־1919 עד 1928. בסך הכל שבעה במספר.

מרימאן פותח בחקירה. הוא מושיט לעד גליון נייר ושואלו: התכיר בזה העתק של תזכיר הועה"פ הערבי, שהוגש לנציב העליון לאחר הקונגרס האחרון ב־1928? – העד: ב־1928. היו שני קונגרסים. האחד היה כנוס מושלמי כללי, והשני היה קונגרס ערבי־פלשתינאי. – אני מכוון לקונגרס הערבי־הפלשתינאי. – נוסח ההחלטה שנתקבל שם היה קצר הרבה מהכתוב כאן. – לא שאלתיך להחלטה שנתקבלה בקונגרס, אני מדבר על התזכיר ששלחתם לאחר הקונגרס. –הייתי מבקש שיתרגמוהו לפני לערבית, למען אוכל לענות.

התורגמן אברהים רעבני (ערבי נוצרי) קורא את התעודה לפני העד בערבית.

העד אומר, כי הקונגרס של 1928 קבל החלטה בענין זה, והועה"פ הערבי הגיש. בודאי תזכיר לנציב העליון.

מרימאן: האם מכיל התזכיר לנציב העליון איזה רמז לביטול הכרזת בלפור? – דרווזה: לא היתה לי שהות לעבור על כל ההחלטות, אולם בהחלטות של 1928 יש סעיף המאשר את כל ההחלטות שנתקבלו בקונגסים הקודמים. – התעיין במקור הערבי ותאמר לי, אם יש בתזכיר הערבי משהו בדבר ביטול הצהרת בלפור? אל תאמר לי עכשיו, אלא קח את הנייר אליך, ואז תוכל להגיד לי, אם כך הדבר? – אם נניח שהתזכיר איננו עומד על הצהרת בלפור, הנה מדובר שם על שלטון פרלמנטרי, ופירוש הדבר הזה הוא ביטול הצהרת בלפור. – אבל התסכים, כי התזכיר מתרכז בענין של ממשלה פרלמנטרית ולא בביטול הצהרת בלפור? – כשאשוה את התעודה הזאת עם הגוף הערבי אוכל לענות על השאלה.

סניפים לאגודת המסיתים    🔗

בתשובה למרימאן מאשר העד כי הוא הנהו בא־כוח שכם בועה“פ הערבי, מרימאן מקריא לפניו מה שנתפרסם ב”פלשתין" מ־13 באבגוסט 1929: “ניתנו פקודות למר עיזת דרווזה ולאחרים להקים במחוזם סניפים של האגודה להגנת המקומות הקדושים”. העד עונה, כי מ־8 עד 21 באבגוסט הוא היה בלבנון. ואשר לסניף האגודה, הרי זה נוסד בשכם ששה חדשים קודם.

מרימאן: במאמר זה (שב“פלשתין”) לא נאמר, כי הפקודות ניתנו ב־13 באבגוסט, נאמר, כי ניתנו פקודות לאלה ולאלה ליסד סניף? – העד: לא נכון הדבר שניתנו פקודות להקמת אגודה כזו. הכינוס המושלמי הכללי הוא שהחליט על הקמת הסניפים בכל מקום.

העד חושב, כי הסניף בשכם נתארגן לפני 8–9 חדשים, כשנשאל, אם ב־15 באבגוסט שלחה האגודה השכמית טלגרמה אל הנציב העליון בירושלים, ענה, כי לא היה אז בעיר. לא היתה לו הזדמנות לראות את ה“ג’אמעה אל ערביה” מ־15 באבגוסט, בו הופיע העתק הטלגרמה, הוא שב לשכם רק ב־21 באבגוסט. אמרו לו בשכם, כי קבלו תשובה מהנציב העליון.

איומי־אלמות משכם: “התקוממות ערבית גדולה”    🔗

מרימאן קורא את הטלגרמה שנשלחה משכם לנציב (זוהי הטלגרמה שדובר עליה בחקירת המופתי, ואשר ממנה הוכיח מרימאן, כי היה מצד המושלמים איום במעשי אלמות עוד לפני הפגנת ט' באב): “האגודה להגנת מקומות הקודש של המושלמים, סניף שכם, מבקשת את הוד מעלתך למנוע את היהודים מלהמשיך את התקפותיהם על ה”בוראק" ומלהפיר את הסטאטוס־קבו. אם הענין לא יסודר תיכף מיד הריהו עלול לגרום להתקוממות ערבית גדולה". הטלגרמה מוחה גם נגד ההחלטות של הקונגרס הציוני בציריך. התובעות זכויות על הכותל “שלא היו להם”, העד הסכים, כי זאת יכולה היתה להיות הטלגרמה שנשלחה.

מרימאן:: האם אותו המופתי השכמי שחתם על הטלגרמה שלח גם ידיעה קטנה בת שלש שורות אל משרד המושבות? – דרווזה: איני זוכר.

מרימאן קורא: “הערבים דורשים את שמירת תנאי הספר הלבן ל”בוראק“. כל דחיה תגרום לסכסוכים דתיים”, על החתום מופתי שכם. – העד: לא ראיתי טלגרמה כזו.

סטוקר: נשאלת על שלא הוזכרה הצהרת בלפור בתזכיר לנציב ואמרת, כי הקונגרס אישר את ההחלטות הקודמות? – דרווזה: כן. – האם ההחלטות שאישר הקונגרס מתיחסות להצהרת בלפור? – אחת הדרישות של הערבים היא ביטול הצהרת בלפור. – ההזכרת זאת בהחלטותיכם הקודמות? זה נזכר בכל קונגרס קודם. – לכן לא היה צורך להזכיר את הצהרת בלפור בפירוש? – הקונגרס היה סבור, שכן כל אנגלי יודע, כי הערבים מתנגדים להצהרת בלפור וחשבנו למיותר להזכיר זאת שוב. אנו נעמוד על זה תמיד. מפני שאם לא תבוטל הצהרת בלפור, לא יהיה שלום בארץ.

בתשובה לשאלת היו“ר על חוקת הועד הפועל הערבי, עונה העד, כי הקונגרס הערבי היה מורכב מ־2 באי כוח לכל עיר. “באי כח” אלה נבחרו ע”י חברות ומפלגות. בשכם, למשל, נבחרו ע"י האגודה המושלמית־נוצרית. אגודת הפועלים, מפלגת האכרים ומפלגת העם. הקונגרס בחר את הועד הפועל, ובו 36 מושלמים ו־12 נוצרים ביניהם גם המזכירים. המושלמים נבחרו מירושלים, יפו, עזה, תול־כרם, ג’נין, שכם. צפת, טבריה נצרת, חיפה, עכו, בית שאן, רמלה, לוד, חברון, בית לחם, רם־אללה, באר שבע. לגבי הנוצרים נחשבה כל הארץ כאיזור בחירה אחד.

כאן מתערב מרימאן ו“מסייע” בשאלותיו לעד לענות על שאלות היו"ר.

מרימאן: האם אין המזכירות מורכבת ממוסא־כאזים חוסייני, יעקוב פראג', עוני עבד אל האדי, מוגאנם מוגאנם וג’מאל אל חוסייני? – דרווזה: כן, וגם מתופיק עבד אללה, – וג’מאל אל חוסייני הוא מזכיר משותף של הועה“פ והמועצה המושלמית העליונה, לא כן? – לא נכון. הוא היה מזכיר המועצה המושלמית לפני שנבחר למזכירות הועה”פ הערבי.

(אפשר היה להוסיף, כי ג’מאל היה מזכיר הועד־הפועל הערבי עוד לפני שנתמנה למזכיר המועצה המושלמית).

בתשובה לסטוקר מודיע העד כי בעצם ישנם שלשה מזכירים, והנשיא אינו אלא יושב ראש בישיבות.

כאן באה הודעת סטוקר על סיום פרשת העדות הערבית.

ברוידה פותח בעדותו    🔗

מופיע העד העברי הראשון, מר ישעיה ברוידה. מעיד באנגלית.

העד מספר, כי מנהל־חשבונות הוא עפ“י אמנותו, עובד בתפקיד זה בהנה”צ בא"י. לא היה חבר ההנהלה. עד שיד המקרה מסרה בידו את הנהלת העניינים. עד אז לא היה לו דבר עם ההנהלה מחוץ למה שנוגע לתפקידו המיוחד.

הצרות של המכתב הסודי של ממשלת לוק    🔗

ביולי, כשחברי ההנה“צ יצאו לציריך, נמסר לו למלא את מקומם. ה”ה הורוביץ והופיין נתמנו לעזור לו בתור יועצים. ב־21 ביולי ראה ידיעה בעתונות, כי החלה עבודת בנין אצל הכותל המערבי. עד אז לא התעניין בשאלת סכסוך הכותל. משראה את הידיעה. מיד דרש אליו את תיק הכותל. ראה את המכתב הסודי של מר לוק להנה"צ ב־13 ביוני (המכתב שתכנו נודע ברבים רק כעבור חדשים, ואשר בו מאשרת הממשלה, כי למושלמים הזכות לבנות על יד הכותל, אלא שהממשלה תקבע הוראות מגבילות לשימוש בפתח החדש). קרא גם את התשובה ששלח מר סאקר על המכתב הזה ב־5 ביולי. (שני המכתבים האלה באים להלן. בחלק הששי, בעדותו של סאקר).

כאן קרא מרימאן את מכתבו של סאקר, בו נאמר, כי ההנה“צ מצטערת. על שהנציב העליון הכריע בחלק אחד של סכסוך הכותל. ההנה”צ חוששת, כי הדבר יביא רק לידי מחלוקת חדשה. היא מעירה את תשומת לב הממשלה לקריאות המואזין, המפריעות למתפללים, ומתאוננת, כי הערבים צועקים ומעוררים רעש בכוונה.

ברוידה ממשיך ואומר, כי ביום ב' (22 ביולי), היתה לי שיחה עם הורוביץ וקצין המחוז ג’ייקובס. הוא הלך אל קאסט ויחד עם קאסט ביקר על יד הכותל. אז עמדה על הפרק שאלת בגין הנדבכים הנוספים ופתיחת השער החדש.

העד הבין מדברי קאסט, כי לדעתו (של קאסט) יש להתיר את שני הדברים. הפתח דרוש, כדי שיהיה מוצא שני מרחבת הכותל למוגראבים ולא יצטרכו להשתמש ברחבה עצמה. ב־22 ביקרו העד והורוביץ את מילס בעניין פרסום הודעה. מילס רצה לראותם לרגל מאמר שהופיע בעתונות. הוא התנגד לפרסום יותר מן המדה בענין זה. הורוביץ וברוידה ביקשו כי הממשלה תתפרסם הודעה, כיון שהקהל זקוק לידיעות וההנה“צ קשורה ע”י המכתב הסודי.

בינתים, במשך אותו שבוע ולאחריו, הוסיפו להופיע מאמרים בעתונים העברים, אז גם נכתב (ע"י קאסט) מכתב אל הרב הראשי, שבו דובר על “שעות קבועות לתפלה”, אשר בהן יהיה הפתח החדש סגור. קאסט ביאר אחר כך, כי היתה שגיאה בתרגום. אבל באותם הימים גרמה השגיאה הזו לדאגה (כיון שהתפלה נמשכת כמעט כל היום).

ב־24 ביולי הלך העד שוב אל הכותל עם הורוביץ וג’ייקובס, ונוכח ברצינות המצב, ראה, כי הפתח החדש הופך את רחבת הכותל לדרך מעבר. כמו כן היתה חשובה העובדה, כי מקום תפלה ערבי חדש הולך ונוצר ממש ליד רחבת הכותל. זה היה כשנודע להם לראשונה, כי זכות התפלה הוגבלה לשעות ידועות, בעוד שהיה רגיל, כי יהודים יבואו אל הכותל ויתפללו בכל שעה. המכתב הזה בואר ע"י מילס כשגיאה בתרגום המונח “שעות קבועות”. בראיון 24 אבגוסט אמר מילס, כי הוא מעריך את הקושיים, הבטיח, כי הממשלה תאחז בכל האמצעים, אבל אמר, שהפקודה ביחס לבנין ניתנה עוד על ידי הנציב העליון לפני צאתו מן הארץ, ואין לשנות כלום בענין זה.

פי ההנהלה הציונית היה חסום    🔗

ברוידה אמר, כי הדגיש בראיון ההוא, לפני מילס את הקושי שבו היתה נתונה ההנה"צ, כיון שהמכתב אשר קבלה היה סודי (היא לא יכלה להודיע כלום לצבור) לוק לא היה בירושלים באותו יום.

מרימאן מודיע, כי מכיון שנשמעו אינסינואציות לפני הועדה בדבר נסיעת חברי ההנה“צ לקונגרס בציריך, הוא רוצה לקרוא את חליפת הידיעות עם האכסקוטיבה. הוא קורא טלגרמה שנשלחה להנה”צ בציריך ובה נאמר: “הערבים בונים בצד ימין של הכותל ופותחים פתח חדש ברשיון הממשלה. שוררת התרגזות גדולה בענין זה. נתקיימו ראיונות עם מילס. בהעדרו של לוק. יש כאן סתירה גדולה לסטאטוס קבו, מיעצים למחות גם בא”י וגם בלונדון. הועד הלאומי והרבנות הצטרפו להנה“צ בשאלה זו”.

ברוידה ממשיך: החלטנו לפרסם הודעה משותפת לעתונות בשם שלושת המוסדות כדי להראות לקהל העברי, כי מטפלים בדבר. נוסח ההודעה הראו למילס בטרם נתפרסמה. העד כתב אז מכתב לציריך בו סיכם את המצב בכללו.

מרימאן קורא את המכתב.

לוק “עודנו מעיין”    🔗

ב־29 ביולי, לאחר שובו של לוק, באו ברוידה והורוביץ לראותו, חזרו בפניו על הדברים שדברו אל מילס. לוק נתן למעשה את אותה התשובה. הוא מעיין בשאלת פרסום הודעה רשמית. הודעה כזו לא נתפרסמה כלל ע"י הממשלה. לאחר הראיון עם לוק נשלחה עוד טלגרמה לציריך בה הודיעו, כי התרגזות בקהל הולכת ורבה. ביחוד בעתונות, וההנהלה הציונית כאן נמצאת במצב לא נוח ביותר, כיון שאינה יכולה לפרסם כל הודעה.

העד ביקר שוב את לוק למחרת היום, והתלונן על שלא נתפרסמה כל הודעה מטעם הממשלה, לוק אמר כי הוא עודנו מעיין בדבר. בינתיים גדלו החששות בקהל, כיון שחשבו, כי ההנה"צ אינה עושה כלום. כשלוק ענה, כי הוא עודנו מעיין, החליטו הם בעצמם (חברי ההנה"צ) לפרסם שוב הודעה לצבור. הראו קודם ללוק ולמילס את ההודעה, הללו עשו בה שנויים קלים, והיא נתפרסמה.

מרימאן קורא העתקה של ההודעה בה נאמר, כי ההנה“צ עומדת במגע תמידי עם הממשלה בענין זה וכי ההנה”צ והועד הלאומי והרבנות הראשית מכירים באחריותם, והם מוכנים לעשות כל פעולה שתדרש.

ב־31 ביולי נתקבלה טלגרמה מציריך. גם אותה קורא מרימאן. הטלגרמה ביקשה פרטים בדבר עבודת הבנין הנעשית מטעם המוסדות המושלמים, נשלחה תשובה מפורטת, ביחד עם בקשה להודיע מהי הפעולה הנעשית ע"י האקסקוטיבה, באשר הקהל היה נרגש עד עמקי הנפש.

עמדת העתונים    🔗

מרימאן: הנפגשת עם באי כוח “דואר היום”, “הארץ” ו“דבר”? ברוידה: כן. – לשם מה? – ביקשתי מהם להתאזר בסבלנות במאמריהם ולא למתוח בקורת על ההנה“צ, באשר אינני יכול לענות, כי ידי אסורות ע”י המכתב הסודי. – איך נענו העתונים האלה? – מצד “הארץ” ו“דבר” קבלתי את העזרה המלאה. לא כן מצד “דואר היום”, היה בו שנוי ליום־יומים אבל אח“כ נתחדשו מאמריו. עם “דבר” ו”הארץ" לא היה לי כל קושי.

העד ממשיך: באותו יום קיבל טלגרמה מההנה"צ. מציריך. מרימאן קורא את הטלגרמה שתכנה היא בקשה לעצור בעד ההתרגזות. הדבר נמסר לידיעת משרד המושבות, אשר הבטיח למנוע הפרעות לחופש התפילה על יד הכותל.

אחרי קבלת הטלגרמה. באו לכלל דעה שאין לפרסמה, היות ואין לרצות את הקהל בדרישה להיות שקטים מבלי להודיע לו עובדות נוספות.

ההתנפלויות הראשונות    🔗

ב־3 באבגוסט התנפלו על יהודי על יד הכותל. המתנפל נדון מיד לשבעת ימי מאסר. אחרי זה, באותו היום, התנפלו שני ערבים על יהודי ליד הכותל ופצעוהו, אף הם נאסרו ומשפטם נקבע ל־7 באבגוסט, אולם נדחה ל־19 באבגוסט ואח“כ ל־28. בינתים פרצו המהומות והמשפט לא יצא לפועל. במשך אותו הזמן נוסד “הועד למען הכותל”, ובראשו פרופיסור ד”ר יוסף קלויזנר.

ההנהלה הציונית פונה אל ז’בוטינסקי    🔗

מ.: האם שמת לב גם ביום ב' (5 באבגוסט). למאמרים שהופיעו בעתונות? – ברוידה: המאמרים הופיעו ביום ה' וביום ו' שלפני זה. מר הופיין ואני החלטנו לפנות בטלגרמה פרטית לז’בוטינסקי.

מרימאן קורא את הטלגרמה שבה נאמר, כי “דואר היום” אינו מתחשב בפעולת הקונגרס ביחס לכותל וקורא למרידה ולאלמות. אם כי הקהל אינו מושפע מהתעמולה הזאת, הריהי מעוררת התרגשות רבה בתוך הנוער וזה עלול לגרום פורעניות בלי כל תועלת מעשית. מר ז’בוטינסקי נתבקש לטלגרף לעתונו בדבר שנוי העמדה.

היו"ר: האם מר ז’בוטינסקי הנהו בעל העתון ההוא? – ברוידה חשבתי אותו רק לעורך האחראי.

למחרת, ממשיך העד, נתקבלה טלגרמה מז’בוטינסקי, שהוא בא בדברים עם “דואר היום”. העד ראה את ממלא מקום העורך ודן אתו על שנעשה. מ“מ העורך אמר לו, שקיבל טלגרמה ממר ז’בוטינסקי ושיופיע מאמר המתנגד לאלמות, מאמר כזה הופיע ב”דואר היום" מ־7 באבגוסט.

מרימאן: השמעת ב־5 באבגוסט שבאותו ערב תהיה ישיבת “הועד למען הכותל”? – ברוידה: קראתי בעתון שבאי כח ערים שונות יבואו לירושלים ב־5 באבגוסט, את שני הצירים שעמדו לבוא מחיפה הכרתי וקראתי להם בטלפון להתראות אתי לפני לכתם לישיבה. הלכתי אל תחנת הרכבת לפגשם בהגיעם ירושלימה. סיפרתי להם על המצב והם אמרו לי שהם שקלו את הדבר, ושום דבר רציני לא יוחלט. למחרת בבוקר אמר לי מר איתין. אחד הצירים מחיפה, שאין לי מה לחשוש.

מרימאן: האם שמת לב ב־6 באבגוסט למשהו שקרה על יד הכותל? ברוידה: הכרתי שמאז נפתח שם הפתח, היתה הרחבה למעבר ללא כל צורך. התאונה הראשונה נפלה על יד הכותל בשבת. ב־3 באבגוסט אבל זה לא היה קשור בשימוש בפתח. דאגתי מאד לימות החגים, ב־7 באבגוסט קבלתי טלגרמה מקול' קיש ועניתי עליה. קיש ביקש להודיע לו על מהלך הדברים ליד הכותל, כדי לסייע לו במשא ומתן. עניתי לו, כי הערבים התנפלו על יהודים ליד הכותל, כי מספר הערבים העוברים שם גדול וכי יש לחשוש להתפרצויות בשבת ובט' באב.

המופתי מוחה נגד הקונגרס בציריך    🔗

מרימאן: בערך בזמן הזה ראית את הטלגרמות לנציב העליון ולמשרד המושבות מאת המופתי ואחרים? – ברוידה: אלו הופיעו ב־8 באבגוסט, אחת מאת המופתי ואחת מאת סעיד אל חטיב בשם אספת מושלמים במסגד (מחאות נגד מה שדובר בענין הכותל בציריך ודרישה למלא אחרי ה“ספר הלבן”).

אחרי זה, אמר העד הוא ראה בעתונות את המכתב הגלוי של הועד למען הכותל. מכתב זה הופיע רק ב“דואר היום”. “הארץ” ו“דבר” לא פרסמוהו.

מרימאן: השמעת, ביום ג' 13 באבגוסט (ז' באב), כי ד"ר קלויזנר עומד לדרוש בבית כנסת “ישורון” בערב ט' באב? – ברוידה: תמיד יש נאומים באותו ערב, אולם חששתי כי השנה הם יהיו יותר נמרצים, ולכן דברתי עם יושב ראש אותה החברה (ישורון). אמרתי כי חובתו לראות שלא יהיו נאומים מגרים, לבל תתקוף ההתרגשות את הקהל. הוא הבטיחני לדאוג לכך.

ערב תשעה באב על יד הכותל    🔗

ב־14 (ח' באב) בילה העד זמן רב על יד הכותל. הוא היה שם בין 7 ו־9 בערב, וחזר ב־10, באשר ידע, כי בערך באותו הזמן יבוא שמה קהל עדת “ישורון”, שהה שם עד 11:30. רוב הקהל נתפזר אז. בערך ב־7.15 ראה ערבי משתדל להבקיע לו דרך. הבין שיקשה עליו הדבר. מחמת הצפיפות, ובעצמו הוביל את הערבי דרך הקהל. הדבר קרה ארבע פעמים. כשבא הערבי הרביעי, היה ההמון כה גדול, עד שהערבי עצמו ראה שלא יוכל לעבור, אמר, שאין בכך כלום וחזר כלעומת שבא.

העד היה נוכח בשעת קריאת המואזין, הוא הופיע בשעה 8 בערך והחל לצעוק. אף פעם לא שמע קריאה כזאת קודם. ההמון שהיה על יד הכותל נרגז על המעשה הזה. אבל אחרי רגעים מעטים נשתתק הכל. באותו ערב לא קרה שום דבר מרגיז על יד הכותל.

תהלוכת הנוער היהודי בתשעה באב    🔗

ב־15 באבגוסט (ט' באב) בא העד אל הכותל ב־8 בבוקר ונשאר עד 11. קרוב לצהרים שמע בפעם הראשונה בדבר התהלוכה שחשבו לערוך. השמועה נתאשרה ובשעה 12.30 יצא מביתו ופגש את התהלוכה ליד הראינע ציון. ראה שם את ה"ה הופיין, בינה וג’ייקובס, העד ליוה את התהלוכה עד הכותל.

־

מרימאן: האם נשאו מהמשתתפים בתהלוכה מוטות ברזל? – ג.: בפעם הראשונה שמעתי על זה בעדות שנמסרה לפני שבוע. אחדים נשאו אולי מקלות קטנים, אבל לא היו מקלות שעוררו את תשומת לבי. – האפשרי הדבר שאם מישהו היה נושא מוטות ברזל היה זה נשמט מתשומת לבך? – כמובן שלא! הלכתי אתם כל הדרך וודאי הייתי רואה אותם. – האם קרתה איזו הפרעת־סדר בתהלוכה אל הכותל? – כלל לא. – זה לא עורר תשומת לב מיוחדת בין הערבים? – ניכר היה תמהון בתוכם.

הוא ממשיך לספר, כי על יד הכותל הניפו דגל, שרו התקוה וקראו החלטות שנתקבלו בערב הקודם באספה שבתל־אביב. זו היתה כל מטרת התהלוכה: למסור את ההחלטות לנציב העליון. בדרך חזרה לא היתה כל הפרעת־סדר. אחדים רצו להניף את הדגל, אבל הרוב התנגד. הדגל הונף על יד הראינע ציון בגמר התהלוכה.

ההפגנה הערבית והשיחה עם לוק; דברים שלוק שכח    🔗

מרימאן: ביחס להפגנה הערבית היתה שאלה, אם המפגינים באו דרך הפתח החדש. אם נכון אמרו לך או לא, אבל מה אמרו לך על השמוש בפתח החדש? – ב.: הודיעו לי, כי השתמשו בפתח החדש. שוחחתי על זה אחר כך עם קאסט ולוק, אם כי כל העתונאים טלגרפו לעתוניהם, כי השתמשו בפתח החדש, לא יכולתי אני לשלוח טלגרמה בטרם היו לי הפרטים המדויקים. אמרתי ללוק, כי הנני מעכב את משלוח הטלגרמה שלי עד שיוָדע לי על השמוש בפתח החדש. – ביחס לשיחה זו עם מר לוק, ההלכת קודם אל מר קאסט? – מר קאסט אמר, כי הוא רוצה לראותני קודם. תוכן הראיון היה זה, שאנחנו רצינו לדעת, למה הרשו לערוך הפגנה. מי היה האחראי לה. מדוע לא נמצא אתה מספר שוטרים מספיק ומדוע לא אסרו איש. קאסט. ענה, כי אי אפשר היה להעמיד יותר שוטרים ליד הכותל, משום שצריך היה לשמור את הרחובות המובילים אל הכותל, הם לא יכלו לאסור על ההפגנה, משום שהיהודים הפגינו ביום אתמול; הוא ניסה להשקיטנו באמרו כי עכשיו כבר “נפלט הקיטור” ושום דבר לא יקרה עוד. אז הלכנו לראות את מר לוק.

מרימאן: בבקשה ממך, מסור לנו פרטים על שיחתכם עם מר לוק, כיון שמר לוק לא יכול להעלותם בזכרונו, אף על פי שפרשנו לפניו תעודות. – ב.: אמרתי ללוק כי המצב חמור. חזרתי על הנקודות שאמרתי לקאסט. לוק אמר כי לא נשרפו סדורים, אלא רק פתקאות־תחינה. הוא הראה לי אחדות מהן שהוצאו מן האפר. אני הכרתי בהם דפים מסידורי תפלה. נקרא אדוין סמואל וגם הוא הכירם כדפי סידורי תפלה. אז אמר לוק: יוכל היות כי היו שם דפים של סדורים, אך לא סדורים שלמים. הסברתי לו, כי דפי סידורים הם דבר שבקדושה ואינם נותנים להם להתגולל על הארץ. לוק אמר בהחלט, כי בפתח החדש לא השתמשו. קוינו, שהממשלה תפרסם הודעה. לוק הבטיח לערוך נוסח הודעה למחרת בבוקר ולהראותו לנו בטרם תתפרסם. אף אני הבטחתי לו להראות לו את נוסח הטלגרמה שלי בטרם אשלחנה. בזה נגמר הראיון של 16 באבגוסט, מלבד אשר לוק ביקשני עוד שנבקש את הרב קוק, כי למחרתו ינאמו נאומי־הרגעה בבתי הכנסיות. ביקשתי את הרב קוק והוא הבטיחני לסדר זאת.

לוק ומילס בתור “עורכים” לטלגרמה    🔗

למחרת (שבת) ב־11 התראיתי שוב עם מר לוק. באותו בוקר אמרו לי, כי מורגשת תנועה של ערבים ברחבת הכותל למעלה מהרגיל. הזכרתי זאת בשיחה עם לוק, והוא נתן פקודה להפסיק את הדבר מיד. אז המשכנו את שיחתנו בדבר ההפגנה. לי היו חקירות נוספות על השימוש בפתח החדש ועל שריפת סידורים. היו אתי דפים מסידורים ודברתי עם איש שראה כיצד פתחו את השער החדש, האיש יכול היה להביא את כל בני משפחתו להעיד על הדבר.

פרידי מתנגד לעדות של איש, אשר שמע ממי שראה.

מרימאן אומר, שאינו משתדל לקבוע כאן את העובדה שפתחו את השער; הוא רוצה רק להראות על נקודת מבטו של העד באותו הזמן שעשה כל מה שיכול, להוכח אם אמת הדבר.

היו"ר: סיר בויד רוצה להוכיח את מהימנותו של העד.

ברוידה ממשיך: הוא הוסיף אז לחקור בענין זה, וזוהי הסבה שעמד על דעתו להודיע על כך בטלגרמה. גם עיכב את שליחת הטלגרמה עד שיובררו לו עובדות אלו.

לוק הראה לו, לעד, העתק של טיוטת ההודעה. נתעורר ביניהם ויכוח, משום שהוא, העד, הרגיש, כי ההודעה נותנת רושם מסולף, ולא סקירה נייטרלית. לא נזכר בה השימוש בפתח החדש ולא שריפת סידורי התפלה. לוק הבטיח לעיין מחדש בניסוח והעד החליט להסתפק בזה. היה ויכוח גם על הטלגרמה שלו, של העד. לוק אמר, כי היא חוברה בצורה בלתי נכונה כי היא עלולה להרגיז יותר מדי ולעורר פאניקה בלונדון. העד חשב את ההודעה של הממשלה לבלתי ישרה, משום שמיעטה את דמות מה שנעשה בהפגנת הערבים, מתוך השתדלות להציג זאת בקו אחד עם התהלוכה היהודית. ההודעה דיברה רק על ביקור על יד הכותל ולא הזכירה כלל את חילול הקודש שנעשה שם. הוא הבין, כי שקל כל מלה בטלגרמה שלו ואין הוא רואה אותה כמעוררת פאניקה.

לוק הציע שהממשלה תחבר נוסח אחר לטלגרמה. (זוהי הטיוטה שהזכירה ללוק את כל דבר השיחה). מילס עשה זאת והראה לעד. בראשונה בקש לוק, כי הוא העד, ישלח את כל ההודעה הממשלתית ללונדון. כיון שאי אפשר היה לשלוח את כל ההודעה שעוד עמדה לעיון, אמר לוק, כי יבקש את משרד המושבות בלונדון למסור העתקה אל משרד ההסתדרות הציונית שם. העד אמר כי הנהו מוכן לשנות כל מלה שתמצא בלתי נכונה גם הכניס כמה שנויים לבקשת לוק. ביחס לסדורי התפלה הודיע, כי שרפו סידורים, וחוסיף בטלגרמה שלו, כי לדברי הממשלה נשרפו דפים מסידורי תפלה, אבל לא סידורים שלמים.

קריעה או שריפה – מה יותר אכזרי?    🔗

כאן בא ויכוח בין חברי הועדה ומרימאן בענין דפי הסידורים, אם נשרפו או נקרעו.

היו"ר: האם יש בזה הבדל רב? האם שריפה היא אכזרית יותר קריעה? – סטוקר: לדעתי, יש הבדל. קריעה יכולה להחשב כמעשה בכונה, ושריפה כתאונה – מרימאן: ואני רוצה לומר את ההיפך (צחוק).

ברוידה אומר, כי הוא יכול להביא דפים חרוכים מסידורי תפלה.

העד ממשיך: לוק התנגד לניסוח: “אנו חוששים ברצינות להתפרצויות”. משום שזה עלול לעורר פאניקה. העד אומר, כי ידע זאת כעובדה, מפני שפחד בעצמו. חובתו היתה להודיע על כך. בלי זה היה כמעלים משהו. הויכוח על ההודעה הרשמית ועל הטלגרמה נמשכו עד שעה 1 ביום 17 באבגוסט. ממשרדו של לוק הלך העד אל הדואר לשלוח את הטלגרמה.

מרימאן: מר לוק התקשה מאד להזכר בשיחה הזאת, אם נתקיימה בכלל, בטרם פורסמה ההודעה הרשמית. המפקפק אתה בדבר השיחה? – ב.: אני בטוח בעניין זה, מר מילס היה נוכח. עובדה היא שהזכרתי את ההודעה בטלגרמה. לאמור: “הודעת הממשלה תפורסם היום אחה”צ".

ברוידה מספר כי ב־17 באבגוסט אחה“צ החמיר המצב יותר, משום שיהודי אחד (מזרחי) נתקף בשכונת הבוכארים. הוא ברוידה, צריך היה לנסוע לת”א. לישיבת הועד הלאומי, אבל מששמע על המקרה, חשב, כי לא נכון יהיה לצאת את ירושלים, הוא הודיע על המקרה טלפונית להופיין, שחיוה גם הוא את דעתו, כי סכנה היא לעזוב את ירושלים.

הועד הלאומי נתכנס בירושלים, הוחלט לענות להודעה הרשמית של הממשלה, מפני שלא היתה דרך אחרת. מרימאן קורא את הודעת הועד הלאומי.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 9 בדצמבר.

 

ישיבת החמשים ושמונה    🔗

בראשית ישיבת אחרי הצהרים ביום 9 בדצמבר הודיע סילי, כי סטוקר הצטנן ולא יהיה נוכח בישיבה.

ממשיכים בחקירת ישעיה ברוידה.

מרימאן: האם נתפרסם הכרוז של הועד הלאומי ושל ההנה"צ בעתונות? – ב,: כן. –

הקבלת ב־18 באבגוסט טלגרמה מההסתדרות הציונית בלונדון בשאלה על מאורעות 15 באבגוסט?– כן.

מרימאן קורא את הטלגרמה ואת תשובת מר ברוידה. תוכן הטלגרמה הוא, שקבוצת צעירים בלתי אחראים באה מתל אביב, כדי להגיש מחאות. הם התאספו בבית הספר למל ושם ניסו מר הופיין ופקידי הממשלה להניא אותם מזה. לבסוף הותרה התהלוכה בתנאי שהדגל לא יונף. אבל הצעירים מאנו להבטיח את זאת.

הדברים אשר שכח לוק    🔗

העד ממשיך: ב־18 התראה שוב עם לוק ומילס. הוסכם, שתמצית הראיונות תקבע בכתב והדברים האלה נתפרסמו אח“כ בעתונות. ב־19 הודיעו לו, כי היתה התנפלות על יהודים בקרבת ישיבת “תורת־חיים” בעיר העתיקה, מסרו גם ידיעה על התנפלות בדרך לאוניברסיטה. העתונות כתבה גם על מסיתים הסובבים בכפרים הערבים, ב־20 באבגוסט רבו הידיעות על התנפלויות. המאיור סונדרס הראה לו במרכז המשטרה רשימה של שש התנפלויות על יהודים. ראפורטים בדבר התנפלויות על ערבים מצד יהודים לא ראה. הוא הלך אל המאיור סונדרס לרגל מות מזרחי באותו לילה. נקבע שההלויה תהיה למחרת, ב־6 בבוקר. הוא בא לבית החולים הממשלתי בשעה 5:45, יחד עם ה”ה סלומון וג’ייקובס. מועד ההלויה נדחה, אבל לא בגללו. הוא דרש אפילו, שההלויה תיערך בלילה שלפני זה, אבל הורי המת לא הסכימו לכך.

מרימאן: הניסה מר סלומון להשקיט את הנאספים? ב.: כולנו נסינו. מר סלומון ניסה לנאום, אבל הקהל היה כה נרגז שאיש לא שמעו. זה היה לפני התחלת ההלויה. בטרם הגיעה לפני משרדי ההנה“צ. החלטתי להשיג את מישהו שאיננו קשור באחד המוסדות כאן, שינאם לפני הקהל. ניסיתי למצוא את ד”ר לוריא, ממחלקת החנוך. לא רציתי שהקהל יעמוד וישמע נאומים ליד משרדי ההנה“צ, אבל ד”ר לוריא סירב. לכשהגיעה ההלויה לבית ההנה“צ. הצלחתי להשפיע על הראשונים, שימשיכו ללכת. אז ראיתי אחד עולה על כתפי השני ומתחיל לנאום. זה היה עם הארץ גדול ומדבריו הראשונים החל להתקיף את ההנה”צ. החלטתי, כי מכיון שהתעקש לנאום, הרי מוטב שאומר לו מה עליו לנאום. אמרתי לו שיגיד כי הוא סומך על ההנה"צ. האיש שמח, כיון שרצה לנאום ולא ידע מה. וכה חזר מלה במלה על כל אשר אמרתי לו (צחוק). ובדרך זו הצלחתי להתיק את התהלוכה ממקומה. ליד משרד הדואר הפצרתי בקהל ללכת לפי הכיוון שנקבע מראש. ראיתי אחדים פורצים את משמר השוטרים ורצים לעבר שער יפו.

בתשובה על השאלה, אם הושלכו אבנים, אמר העד כי הוא ראה אבן אחת שנזרקה באויר ולא פגעה באיש. אחרי זה המשיכה ההלויה בדרך שהותוותה לה.

באותו היום קיבל העד טלגרמה מאת הקולונל קיש מלונדון ובה הוא מודיע שנמסרו לו ע"י הממשלה פרטי ההפגנה מיום ו', ושהממשלה בירושלים תקבל הוראות לאחוז באמצעים נמרצים כדי להגן על היהודים על יד הכותל. על היהודים להמנע מפעולה עצמאית ומהפגנות, באשר אלו רק יגדילו את הקושי למצוא פתרון.

לפי זה נתפרסמה הודעה ע“י ההנה”צ, שהופיעה בכל שלשת העתונים העבריים. ושוב נתפרסמה הודעה מיוחדת ב־21 באבגוסט (יום ד' שלפני המאורעות) בענין הלוית מזרחי. בהודעה זו דובר על המכות שהוכו בידי המשטרה המשתתפים בהלויה, ביחוד היהודים הזקנים. בהודעה זו נאמר כי על הצבור היהודי להבין, כי לא ע“י אספות פומביות והפגנות יבוא הפתרון בשאלת הכותל. הובע גם צער על כך, שלא עלה בידי ההנה”צ להשפיע על הקהל שיציית לפקודות המשטרה. המוסדות היהודים עומדים להתראות עם הממשלה בענין האלמות המיותרת, שהשתמשה בה המשטרה בהלויה זו.

השיחה עם לוק ערב הפרעות    🔗

למחרתו, 22 באבגוסט (יום ה'), הלך העד עם ה“ה הורביץ, בן צבי וסלומון לראות את מר לוק. השמועות באותם הימים היו הולכות ומחמירות מיום ליום. באותו בוקר, לפני הראיון עם לוק, טלפן מנהל הדסה אל העד והודיע לו כי שכנו הערבי של שמש סניף “הדסה” בעיר העתיקה מסר לו, לשמש, כי יש לחכות למהומות והריהו מציע לו מחסה בביתו. העד חקר את הענין ומצא כי הידיעה היתה נכונה. השגיחו גם בזאת שהנשים הערביות מהכפרים, מוכרות הירקות, באות העירה במספר הרבה יותר קטן. עשרים איש לפחות באו למשרדו באותו בוקר וסיפרו לו אותו הדבר. גב' סלומון נעצרה ברחוב ע”י אחת ממוכרות הירקות שאמרה לה כי למחרתו הם עומדים לסדר את חשבונותיהם עם היהודים. היה מורגש באויר, כי דבר מה ממשמש ובא.

ב־12.30 אחה"צ הם הלכו אל לוק. בדברם על הלוית מזרחי, שהיתה יום קודם, אמר העד למר לוק, כי הוא מבין שהמשטרה היתה מוכרחה להתקיף את ההמון, אולם היא השתמשה בכוח יותר מהדרוש. הוא העד העיר על זאת בשעת מעשה למאיור קינגסלי־היט, אשר גם הוא השגיח בדבר והפסיק את מעשי האלמות.

לוק מבטיח לאסור כניסת פלחים לירושלים, ולא מקיים    🔗

הם שאלו את לוק, מה הם האמצעים שאחז בהם לשם הבטחון הצבורי. לוק אמר, כי נעשו כמה דברים: הוא מילא את ידי המשטרה לשכור אפני מוטור: שום הפגנות ושום נהירה מהכפרים העירה לא תורשה; מכוניות משוריונות עומדות הכן ברמלה. הם ספרו לו על ההתנפלויות של הימים האחרונים, על השמועות שפשטו ועל הפחד מפני יום המחרת. יום ו'. לוק אמר, כי הוא מבין את המצב. אחרי שסיפר על אמצעי הזהירות שאחז בהם. נגמר הראיון.

פרידי הביע התנגדות לפרט אחד במהלך החקירה: העד סיפר כאן על שיחתו עם קינגסלי־היט בשאלת אלמות המשטרה בשעת הלוית מזרחי, בעוד ששום שאלה כזאת, ביחס לשימוש בכח, לא הוצגה לקינגסלי היט בשעה שהעיד לפני הועדה.

מרימאן: מאיור סונדרס נשאל בענין זה, הנה הקטע בפרוטיכל.

הופקין מוריס העיר, שהטלגרמה שנשלחה על ידי הציונים (מציריך?) ללונדון מודיעה, שכל השוטרים היו בריטיים ושנשמעו תלונות נגד רבים מהם, זה עומד בניגוד לדברי ברוידה, שאמר כי היו שם גם שוטרים ארצישראליים.

ברוידה מבאר, שאולי הם חשבו כי רק שוטרים בריטיים השתמשו באלמות מיותרת. הוא הגיד לקינגסלי־היט בשעת מעשה, שמספר שוטרים בריטיים התנהג באלמות מופרזת, ואחד מהם בלט ביותר, מפני שישב במכונית.

היו"ר: האם אמרת ללוק: “אנשים הוכו בלי רחמים, ביחוד זקנים?” אחת משלכם. אתם מדקדקים ביחס להודעות וזוהי אחת משלכם. – ברוידה: יתכן כי לא דקדקנו כולי האי. – מרימאן: היש לך ספק כלשהו, שבמדה ידועה היה כאן שימוש באלמות מופרזת? – ברוידה: ודאי שכך היה.

מרימאן: כאשר דנת עם לוק בשאלת אמצעי הזהירות ליום המחרת (23 באבגוסט). מה הרגשת. לאחר שמר לוק סיפר לך על מה שנעשה? – ברוידה: הרגשנו בטחון במדת מה. בארצות המזרח האנשים מרבים לדבר. אך היינו בטוחים שאם הממשלה תתערב, לא יקרה שום דבר רציני.

בהמשך תשובותיו אמר ברוידה, כי הערבים יכלו להיות נתקפים ע"י יהודים רק כדי להשיב מכה תחת מכה. לא שהיהודים יתחילו, אלא אם נתקפו – ישיבו.

הפגישה עם הערבים בערב האחרון בבית לוק    🔗

באותו ערב השתתף ברוידה בפגישה עם הערבים בבית לוק.

מרימאן: ההיתה לך או ליתר שני העסקנים היהודים שהיו אתך (בן צבי וד"ר לוי) איזו סמכות מטעם העדה היהודית להביא לידי גמר מוחלט את שאלת הכותל המערבי? – ב.: לא, הוחלט ברור, כי לא ניגע בשאלה העיקרית של הכותל. רצינו להזדמן יחד, לשם הבנה ידידותית ולנסות בסלילת דרך לפגישות הבאות. במשך שלשת רבעי השעה הראשונים דברנו על ענינים, שלא נגעו לגמרי בכותל. אח"כ פתח ה' לוק בנושא. אמר, כי שמח הוא מאד לראות יהודים וערבים מתכנסים יחד ושלטובת הענין אין ברצונו להיות נוכח בשעת המשא ומתן והוא יעזבנו לנפשנו.

ג’מאל חוסייני שאל בפגישה. אם סבורה הממשלה שהמוסדות היהודים והמושלמים עשו כל מה שאפשר כדי לשמור על השקט. לוק ענה כי הוא סבור ששניהם עשו זאת. ואז יצא מהבית.

אז אמר ג’מאל חוסייני, שיש לצד שלו טענות נגד היהודים. הם אינם שוקדים על שמירת השקט. בקשתי ממנו, מספר ברוידה, לציין בפירוש, מה הן הטענות. הוא הזכיר את ענין הלוית מזרחי שהיתה יום קודם. לפי דיני ישראל, אמר ג’מאל, ההלויה צריכה היתה להתקיים בליל המות, אולם היא נדחתה למחרת בכוונה, גם אמר, כי חלוצי המזרח עומדים תחת פקודת ההנה“צ וכי בשעה שההלויה עברה על פני בית ההנה”צ נשמעו נאומי־התנפלות על המופתי, הסברתי לו את כל הענינים האלה והוכחתי, כי עשינו כל מה שיכלנו, היה לי הרושם, כי ג’מאל וחבריו נשתכנעו. הקרח נשבר, ואנו שוחחנו ברוח ידידות. בינתים יצאו מהחדר השני ד“ר לוי ועוני עבד אל האדי, אשר שוחחו שם בינם לבין עצמם, הם הביאו נוסח כתוב. ברגע הראשון חשבתי, כי ד”ר לוי מסכים לנוסח זה, ביקשנו לראותו. הדבר היה כתוב ערבית, וכשתרגמוהו לנו נמצאו ששם נאמר, כי היהודים מכירים שיש להם רק “זכות הבקור על יד הכותל, כמו לפני המלחמה”, היה ברור, כי אי אפשר לישב את הענין כל כך בנקל, באשר אלה היו עצם הנקודות השנויות במחלוקת. הבינותי שאין לי כל זכות לחתום, וכי חתימתי לא תפתור את השאלה. ד"ר לוי הסכים לי. החלטנו שזה יהיה הבסיס ושנוסיף להפגש עוד כדי לדון בשאלה. רושם חזק עשתה עלי הרגשת הידידות שהובעה מכל הצדדים.

מרימאן: אמרו כאן, כי כולכם הסכמתם על הנוסח הראשון וכי אתה שלחת לקרוא למר לוק כדי שיאשר אותו. – ב.: זה לא נכון. אנו לא יכולנו להסכים, ולא היתה לנו כל כוונה להכנס בשאלה הזו. – הנוסח, אשר הכינותי, היה גמור בטרם ששב מר לוק. ההתנגדות היחידה שנשמעה נגד הנוסח שלי מצד מר עוני היתה כי אין הוא חושב לנכון שיהודים ומושלמים יחתמו יחד על אותו הנייר. אז הצעתי שכל צד יערוך הודעה מיוחדת לעדתו. מר לוק הסכים כי הצעה זו מתקבלת על הדעת. עוני אמר, כי או שנפתור את השאלה כולה, או לגמרי לא. הוא אמר כי יכולים אנו להפגש במשך הימים הקרובים וליישב את הענין. ג’מאל הודה כי ענין התופים של המוגראבים והמואזין לא בא אלא להשיב “מדה כנגד מדה”, זה יבוטל. הוא היה סבור, כי אפשרי הסכם גם בעניין הדלת.

מרימאן: ועתה ל־23 באבגוסט, ההיית נוכח בשיחה עם מר לוק ומאיור סונדרס בשאלת זיונם של השוטרים המיוחדים היהודים? ב.: דברנו עם מיור סונדרס כמה פעמים, ונראה היה לי שהוא בעד זיון היהודים. הוא אמר שידבר עם מר לוק בענין זה.

העד הוסיף כי היתה לו שיחה עם מר לוק גם ב־24 באבגוסט ובשיחה זו הוצע ללוק לזיין את החיילים המשוחררים היהודים.

מרימאן: נרמז כאן – אין אני מתכוון לצטט את הדברים מלה במלה – כי היהודים השתדלו בעצמם לחרחר את המהומות האלו כדי להשיג כסף ואהדה בעולם היהודי, וכי ההנה“צ יצאה את הארץ בכוונה, לבל תהיה כאן בעת פרוץ המהומות. מה דעתך? ב.: זה מגוחך. אדם פקח לא יאמר דבר כזה. קונגרסים ציונים מתכנסים תמיד אחד לשנתיים וההכנות עליהם נמשכות קודם חדשים רבים. אילו ידעתי כי דברים כאלה עתידים להתרחש, מעולם לא הייתי מקבל עלי את האחריות, ואני בטוה כי חברי ההנה”צ לא היו עוזבים את הארץ.

פעולה נמרצה – מה פירושה?    🔗

בטרטון: בקשר עם החלק השני של תפקיד הועדה, מהי לדעתך הדרך הנכונה למנוע בעד מאורעות כאלה להבא? – ב.: בעד המאורעות שקרו אפשר היה למנוע ע“י פעולה נמרצה, ופעולה נמרצה תוכל למנוע בעדם גם לעתיד. במזרח נקל לעורר התרגשות בקהל ע”י שמועות. אם יאמרו לאנשים, ששום דבר לא יקרה, אזי באמת לא יקרה שום דבר, אולם כשאומרים לאנשים נבערים, כי הממשלה היא אתם, ושום דבר איננו נאמר כדי להכחיש זאת, אזי אין להאשים אותם, מוליכים אותם שולל וכו'.

הופקין מוריס: מה כוונתך במלים פעולה נמרצה? – ב.: פעולה נמרצה מצד המשטרה.

העד מציין מקרה שסופר ב“דואר היום” מ־21 באבגוסט, יהודי פצוע הובא למשטרה. שוטר ערבי אמר: מוטב היה לי לראותו הרוג, פעולה נמרצה פירושה לענוש את השוטר אם השמועה נכונה, ואת העתון אם איננה נכונה. וכן השמועה בדבר התנפלות היהודים על מסגד עומר.

סניל: באמרך פעולה נמרצה כוונתך כלפי שני הצדדים? – ב.: בודאי, אני חושש במדה שוה לרצח יהודי על ידי ערבי כמו לרצח ערבי ע"י יהודי.

 

ישיבת החמשים ותשע    🔗

במשך כל יום 10 בדצמבר נחקר ברוידה ע"י עוני עבד אל האדי (בתרגומו של מוגנאם) ופרידי. ישיבת לפני הצהרים התחילה כרגיל.

ההלויה של מזרחי; עוני מורה בהלכות קבורה    🔗

בתשובה לשאלותיו של עוני אומר העד, כי למאורעות 17 באבגוסט (הסכסוך ליד מגרש כדור הרגל ודקירת אברהם מזרחי) היה קשר מה עם ענייני הכותל המערבי, אם כי לוק אמר, כי אינו חושב כן.

עוני: האם לא יכולת למנוע הלויה כה גדולה למזרחי? – ברוידה: לא יכולתי. נסיתי בליל מותו. הוריו התנגדו. – היודע אתה, כי מסורת היא היא ליהודים לקבור את המת ביום מותו, ואפילו בלילה? – איני חושב כי מת בלילה צריך להקבר בו בלילה. – ההפכו היהודים את מאורעות ה־17 באבגוסט לעניין פוליטי? – לא. – מדוע הקדישה ההנה“צ תשומת לב כה רבה למותו של מזרחי? – כי הלויתו היתה רבת עם והיתה סכנה של התנגשות. – העלי להבין, כי היהודים קבלו את האינצידנט הזה כפוליטי? – לא. זו היתה הלויה. אם היה זה מקרה מות רגיל והלויה רגילה. מדוע אחזה ההנה”צ באמצעי זהירות? – משום שהלויה כזו בימים קשים כאלה עלולה היתה לגרום להתרגשות. – התודה, כי היהודים קבלו את האינצידנט כפוליטי? לגמרי לא. – האם דואגת ההנה"צ לכל הלויה יהודית? – לא.– ובכן, למה כל אמצעי הזהירות בהלויה זו? – מפני שהלויה באותם הימים היתה עלולה להביא לידי התנגשות. – החששת שהיהודים יתחילו או שהערבים יתחילו? – חששתי, מפני ההתרגזות, – מפני התרגזותם של היהודים או של הערבים? – מה עלולים אנשים לעשות מתוך התרגזות לא ידוע לי, אבל הייתי חושש – האחזת באמצעי זהירות מפני שיהודים עלולים להתרגז או מפני שערבים עלולים להתרגז? – לא. – אם כן, אתה מודה כי האינצידנט נהפך לפוליטי? – לא. אבל ביום כזה ובהלויה כזו עלול היה לפרוץ סכסוך. – לו מת ב־17 באבגוסט סתם יהודי, לא מתוך מקרה כזה, ההיית חושש לסכסוך? כל תהלוכה גדולה באותו זמן עלולה היתה לגרום לסכסוך.

בתשובה לשאלה אחרת של עבד אל האדי אומר העד, כי היה בבית החולים הממשלתי ב־21 באבגוסט ב־6 בבוקר, מצא שם כ־200 איש. – אמרת קודם, כי רק 20 איש היו שם אותה שעה? – ברור שהיו שם למעלה מ־20 איש. – הבטוח אתה, כי בשעה 6 היו שם כבר כ־200 איש? – כך הערכתי את הנמצאים. – והנמצאים נתכנסו לשם מטעמים פוליטיים או אלה היו קרוביו של המת? – איני יכול לומר. ידעתי כי כמה מהם היו קרובים. – השמעת מה דובר שם? – לא הקשבתי היטב. – למה נדחתה ההלויה עד 9.30? – היא נדחתה רק עד 8.30. – למה נדחתה עד 8.30? – הורי המת אמרו, כי הם מחכים לאנשים אחדים מתל־אביב. – אתה מאמין בזה? – אז האמנתי: גם מאיור סונדרס האמין. – המאמין אתה גם עכשיו? – לא היתה לי הזדמנות לבדוק את הדבר היטב, אבל ראיתי, כי באו קרובים אחדים. – האם לא היתה כוונתך לחכות שיתאסף קהל רב יותר לתהלוכה? – לגמרי לא ולהיפך. – האם לא היתה תהלוכה גדולה? – כן. – האם לא ידעת, כי בהתאסף קהל יותר, תהיה תהלוכה גדולה יותר? – כן, ולכן הלא רצינו לזוז משם בהקדם האפשרי.

דרך ארוכה ודרך קצרה לבית־החיים    🔗

העד ממשיך ומספר, כי כחצי שעה עברה עד שהגיעה התהלוכה עד משרד הדואר. נאומים אחדים על־יד בית החולים הממשלתי נישאו מפי קרובי הנהרג.

עוני: למה רצו המפגינים שהלכו בהלויה לשאת את המת אל הכותל המערבי? – מרימאן מתנגד לשאלה זו: לא היתה שום עדות והוכחה כי ההלויה רצתה ללכת אל הכותל המערבי! – עוני: למה רצתה ההלויה לשאת את המת בין חומות העיר העתיקה? – ברוידה: זוהי הפעם הראשונה שאני שומע את ההשערה, כי ההלויה אמרה ללכת דרך העיר העתיקה. – באיזו דרך רצתה ההלויה ללכת? – ההלויה אמרה ללכת על פני שער יפו, דרך שער ציון, אחת הדרכים הרגילות להלויה. הדרך שנקבעה לתהלוכה זו היתה על פני שער שכם. – איזו דרך היא הטובה ביותר, הארוכה או הקצרה? – מובן, כי הקצרה, אבל איני יודע איזו היא הקצרה. – המודה אתה, כי המפגינים רצו לגרות את הערבים בעברם ברחובותיהם? – לא, לגמרי לא.

היו"ר שואל לבית הקברות היהודי, מרימאן מראה לו במפה.

עוני: המשתתפים בהלויה היו נרגזים? – ברוידה: מספר מהם היה נרגז. – מדוע? – משום שהובל איש לקברות לאחר מאורע כזה. – המודה אתה, כי היו נרגזים מתוך טעמים פוליטיים? – לא. – ההיו הערבים נרגזים בתוצאות הלוית מזרחי? – איני רואה כל סבה שהיתה עלולה להרגיזם. – האינך יודע כי ההנה“צ טלגרפה ללונדון, כי הערבים פוחדים ומתרגזים? – זה היה לאו דוקא בקשר עם ההלויה. – אני מעיר את לבך לטלגרמה מ־21 באבגוסט. היא נשלחה בבוקר או בערב? – אחה”צ לאחר ההלויה. – הנאמר בטלגרמה. כי הערבים מתרגזים ופוחדים מהיהודים? – כן, נזכר. – הראית את הטלגרמה הזאת? – כן. אני שלחתיה. ההודעת אמת כששלחת אותה? – זה היה הרושם שלי. – האם היו הערבים נרגשים וחששו לתהלוכת ההלויה? – לא. לא מחמת התהלוכה. – ובכן, למה פחדו? – היה מצב כללי של התרגשות. – המסכים אתה, כי המקרה עם מזרחי גרה את הערבים והפיל עליהם פחד? – לא. אבל נתנה הזדמנות לאלה אשר היו כבר נרגשים. – האם המקרה הזה לא הגביר במדה נכרת את ההתרגשות הערבים ופחדם מפני היהודים? – הוא הגביר את ההתרגשות הכללית. – האם חשבו הערבים, כי היהודים מביטים על המקרה הזה כעל ענין פוליטי? – כן, כמה מהם חשבו ככה.

מקלות בידי ערבים למה? ערב המאורעות    🔗

עוני: התופתע אם אודיעך כי היהודים הודו, שהיו להם ב־23 באבגוסט מקלות? – ברוידה: אם היו להם מקלות במספר בלתי רגיל זה יפתיעני. – אתה אומר כי הערבים היו נרגשים ומבוהלים? – ראיתי כי היו מוכנים יותר לדבר מה. – מהו הדבר הזה? – לתגרה. – אמרת, כי פחדו מפני היהודים. האם יש לפרש זה כרצון להגנה או להתקפה? – לולא קרה כל דבר, הייתי אומר כי המקלות והסכינים והסכינים שמשו להגנה עצמית.

עוני: אמרת כי מוכר ירקות מושלמי ביקש מיהודי לבוא לביתו לתת לו מחסה באשר מחכים לאיזו מאורעות. ההאמנת בזה? – ברוידה: דברתי עם האיש והשמועה נתאמתה. – המסרת זאת לממשלה? – הזכרתי זאת ללוק ב־22 באבגוסט.

הער אומר כי לא ספר למשטרה על דבר זה. היו הרבה ידיעות מסוג זה בעתונים והיתה זאת בגדר ידיעה כללית.

עוני: החשבת כי זוהי תוצאת המקרים מיום 17 וגם 21 (דקירת והלוית מזרחי)? – ברוידה: לא, חשבתי, כי יש לזקוף זאת על חשבון ההתרגשות הכללית והכנה למהומות בימים הקרובים. – למה? – חששו להתקפות מצד ערבים על יהודים ולא של יהודים נגד ערבים. – האם לא היה המקרה של 21 הסיבה לכך? – לא. היו התקפות גם קודם לכך. – מאיזו סיבות: רגילות או פוליטיות? – אני חושב, כי הם היו מוסתים. – בבקשה, ענה נא לשאלתי: ההיו הסיבות רגילות או פוליטיות? – אני חושב, כי הסבות היו פוליטיות. – אכן מסכים אתה, כי הסיבות הבלתי אמצעיות של המהומות היו פוליטיות? – ההסתה התנהלה על יסודות פוליטיים.

על ידי מי התנהלה ההסתה? מכתב המופתי    🔗

היו“ר: על ידי מי התנהלה ההסתה? – ברוידה: על ידי מנהיגים ערבים. ההסתה גרמה למהומה אשר הגיעה לפסגתה בפרעות. – היו”ר: החושב אתה, כי היא היתה מכוונת להגיע לפרעות? – כן.

בטרטון: מה נותן לך יסוד לחשוב, כי התנהלה הסתה? – העד: היתה כוונה לגרום למהומות וליצור לחץ על הממשלה.

הופקין מוריס: מי, לפי דעתך, ניהל את ההסתה? העד: לא ידוע לי מוסד אחר, אשר עסק בזה, מלבד המועצה המושלמית.

הופקין מוריס: איזו צורה קבלה ההסתה? – העד: איני יודע בתור עד ראיה, אבל העתונים מסרו, כי מסיתים סובבים בכפרים ומעוררים את העם, ודבר זה לא הוכחש על ידי הממשלה. – ובכן, כל מה שידוע לך הן שמועות? – כן.

בהזכיר ברוידה את מכתב המופתי, אשר לפי השמועה נשלח כמכתב חוזר, שאל אותו היו"ר לאיזה מכתב הוא מתכוון. ברוידה ענה, כי לא למכתב המזויף משכם. אולם אין הוא יודע בבירור לאיזו עיר נשלח המכתב אשר עליו קרא, הוא קרא על זה ימים מועטים לפני ה־23.

עוני: אם הזכירו את המכתב בעתונות לפני ה־23, האם לא תסכים לי, כי הדבר סודר על ידי היהודים? – ברוידה: בודאי לא; ליהודים לא היה כל ענין בזה.

לדברי ברוידה: “מדינה יהודית” נכתב בשגגה, ואספת ט' באב בת"א רק “מעשה ילדות” היה…    🔗

עוני: מה היה תפקיד האספה של 10,000 איש בת“א? האם אמרו לצאת במחול? – ברוידה: ההחלטה אומרת, כי הם רצו למחות נגד קפוח זכויותיהם. – 10,000 אלה רצו במדינה יהודית בארץ ישראל? – אני חושב כי המלים מדינה יהודית הן שגיאת האיש אשר ניסח את ההחלטות. – מי מסר לך את ההחלטות? קבלתי אותן ב־23 מהסתדרות עולמית צעירים עברים (ה.ע.צ.ע.) – ההיו החתומים על ההחלטות רשאים לכתוב אותן? – קבלתי מכתב מהמזכיר עם הודעה, כי החלטות אלו נתקבלו והוא מבקשני להגישן לממשלה. – המאמין אתה, כי המלים “מדינה יהודית” נפלטו בלי כוונה? – כן, אני מאמין. – 10,000 איש אלה אינם סרים למשמעת ההנהלה הציונית? – ברור, כי לא. לוּ היו סרים למשמעת, לא היו מקבלים החלטות נגד רצונה. ההנה”צ בקשה להמנע מפעולות עצמיות, והגשת החלטות לממשלה היתה בניגוד לבקשתה. –אתה חושב, כי השפעת ההגה"צ לא היתה חזקה למדי למנוע מהחלטות הללו? – לא.

סניל: האם עמדה זו של ההנה“צ כלפי הצעירים הללו היתה קיימת זמן רב, או רק ביחס לשאלה מיוחדת זו? – ברוידה: אני דברתי רק על מקרה מיוחד זה, אבל המדיניות של ההנה”צ אומרת, כי אין להכריע בשום שאלה על ידי הפגנות נבדלות. – הסבור הנך כי החלטת 10,000 איש בת“א בדבר מדינת היהודים בא”י היתה שגיאה מעשית? – אני חושב את כל הדבר למעשה ילדות. ההוציאה ההנה“צ הודעה המכחישה את ההחלטה הזו? – לא היה כל צורך בזה. ההנה”צ לא היתה אחראית לה. – האם לא היתה זו חובת ההנה“צ להכחיש את ההחלטה הזו, אם היא היתח עלולה להטיל פחד על הערבים? – יתכן שהיתה לה השפעה כלשהי, אבל היה זה מחובת הערבים להכיר את ערכה האמיתי. – הלא היה זה מחובת ההנה”צ לברר את ערך ההחלטה זו? ההנה“צ לא היתה אחראית להח לטה זו. – מי הוא האחראי לפוליטיקה היהודית בא”י? לא היתה זו פוליטיקה יהודית.

בנקודה זו. התפתח ויכוח איזו החלטות נתקבלו באספה בת“א, ואם היו אלה אותן ההחלטות אשר הוגשו למילס, נתקבלו ע”י ברוידה ופורסמו ב“דואר־היום”. מרימאן מציע לקרוא את פרופ. שץ, אשר חתם עליהם בתור יושב ראש האספה, והוא בודאי יודע אותן.

ע.: החושב אתה, כי החלטות כאלה, בלתי מוכחשות, לא תטלנה פחד על הערבים? – ברוידה: אם הם חששו היו צריכים למצוא את האמת. – מכתב המופיע בעתונות אתה מכחיש ואילו החלטה כה חשובה אינך מכחיש? – איננו מכחישים כל ידיעה שבעתונות, אפילו לא אחוז אחד. – אמרתי כי היתה זו חובתה של הממשלה לשים לב לכל אשר נאמר בעתונות, האם לא היתה החובה הזו גם על ההנה“צ? – אין להשוות כלל וכלל. – וכינוס אספה של 10,000 איש בת”א. שדרשה מדינת יהודים בא“י, לא היתה בה סכנה לבטחון הצבורי? – הם לא היו צריכים לשים לב לזה כשיש מוסד מאורגן. – אילו נתקיימה אספה של 10,000 ערבים והם היו מחליטים להשליך את היהודים הימה או ללחם בהם, ההיית דורש אז לשים לב אליה, או היית אומר גם אז, כי אלה הן שמועות ילדותיות? – מעיר על הדבר לממשלה, כזאת היו גם הערבים צריכים לעשות בענין האספה. – הסבור אתה, כי אספת 10,000 איש הייתה מתקיימת בת”א לולא נקטה הממשלה מדיניות יהודית בארץ? – אני לא הרביתי כה לשים לב לאספה זו, ולא שויתי לה משקל כה רב.

עוני: בבקשה ענה לשאלתי: המאמין אתה, כי החלטה כזו היתה מתקבלת, לוּלא היתה בארץ ממשלה, שהצהרת בלפור והמדיניות היהודית רצויות לה? – ברוידה: היתה זו החלטה לא נכונה, ובכל עת וזמן יכולה להתקבל החלטה בלתי נכונה. – היכלה להתקבל גם בימי המשטר התורכי? – שום דבר לא היה יכול למנוע אותם לקבל החלטות רצויות להם. – החושב אתה, כי אספה של אלפי אנשים, המאוחדים בדעה אחת. הנה תמיד סכנה לשלום הצבור בארץ? – איני חושב כי יש רצון כזה להפוך את הארץ למדינת יהודים. – ומה בדבר ההחלטה של 10,000 איש, בקירוב?־ איני מאמין כי זו היתה החלטת 10,000. זה היה הניסוח של הבחור בעל־הדמיון שכתב אותה. – למה התאספו בת“א? – כדי למחות נגד הפרת זכויותיהם. – הנכון הוא לדרוש בארץ זו מדינת יהודים? – לא. – אבל הם קבלו החלטה כזאת? – אני חושב, כי זהו ניסוח של המזכיר. – האם באה הכחשה לידיעה זו ב”דואר היום“? – איני חושב. – ובכן, הסכימו משתתפי האספה להודעה שבאה ב”דואר־היום" והאמינו כי היא הנכונה?

הועדה מחליטה שאין לעד לענות על השאלה הזאת.

ע.: החקרה ההנה“צ בדבר ההחלטות שנתקבלו בת”א? – ברוידה: לא. לא שמנו אליהן לב.

הצעות הערבים והספר הלבן    🔗

בתשובה לשאלות נוספות אומר העד, כי הוא מסכים ל“ספר הלבן” של 1928 בענין הכותל.

ע.: המסכים אתה שהצעות הערבים בביתו של מר לוק, ב־23 באבגוסט, היו בהתאם לתנאי ה“ספר הלבן”? – ברוידה: ההצעות היו סתומות ובלתי מוגדרות ביותר, מכדי להביע בת תנאי הספר הלבן. – עיין בבקשה, בהעתקת ההצעות שבידך וראה אם יש בהן דבר מה המתנגד לתנאי ה“ספר הלבן”? האם נאמר שם בבירור, כי הבוראק הוא קנין המושלמים ולהם זכות הבעלות עליו? – כן. – וליהודים הזכות לבקר שם כמימים ימימה? – זה לא נאמר בבירור. – היש עוד דבר מה בספר הלבן? – עתה אין זה ברור לממשלה.

ע.: האם לא היתה אז כוונתך להרגיע את הקהל? ברוידה: זו היתה מטרתי הראשית. – ההיית סבור, שאם היהודים יפרסמו הודעה המתאימה לתנאי ה“ספר הלבן” יטילו בך דופי? – לא הייתי מוכן להכנס בעניינים פוליטיים, רציתי רק להרגיע את הקהל. – האם יש בזה משום הצהרה המתנגדת לתנאי ה“ספר הלבן”? לא השויתי זאת לספר הלבן. אמרתי שאין זה מישב את הענין. – נכון הוא, כי תנאי ה“ספר הלבן” מנוסחים בלשון משוכללה ביותר, אבל היש בהצעות המושלמים דבר מה שאינו כלול בתוך התנאים האלה? – אין האחד חופף את השני.

הופקין מוריס: איני רואה כל תועלת בחקירת העד על תנאי הספר הלבן. הספר לפנינו וכן גם הצעות המושלמים.

ע.: רציתי להוכיח שהיהודים לא קבלו את הספר הלבן, בשעה שהצעות הערבים מתאימות אל תנאי הספר הלבן.

הפגישה המפורסמת בין היהודים והערבים בבית לוק    🔗

בתשובה על שאלות בנוגע לפגישה בבית לוק, אמר העד, שהד“ר לוי טילפן ללוק וביקש ממנו לשוב אל הפגישה לאחר שההצעות נוסחו. ד”ר לוי לא אמר ללוק שהושג הסכם. הערבים לא הסכימו להצעות העד.

ע.: האם הגיעו ליד הסכם בעצם השאלה? – ברוידה: ידעתי שהם לא באו לידי הסכם בדבר חתימה משותפת. – אמרת אתמול, שהערבים הסכימו בעצם, אבל לא רצו לחתום יחד? – הבנתי, כי הסבה לסירובם היתה, שבאותו זמן לא היה יאה לערבים וליהודים לחתום על תעודה אחת. חשבתי אז את הסבה הזו למניעה היחידה מצדם.

התעורר ויכוח על ההסכמים שהוגשו ללוק ואשר הערבים והיהודים לא יכלו לבוא לכלל דעה אחת בענינם. דעתו של בטרטון היתה, שאין צורך לועדה להמשיך בענין זה, היות ולפניה עדותם של ברוידה ושל לוק הנוגעות בדבר.

עוני עובר לטלגרמה שנשלחה ע"י ברוידה ללונדון בספטמבר, ובה בין השאר, תלונה על פירוק הזיון מהשוטרים היהודים.

“רוצחים ובוגדים”    🔗

העד אמר, שהטלגרמה נשלחה לאחר ראיון בין הנציב העליון והורוביץ. העד לא נוכח ורק שמע פרטים על אודותיו מפי הורוביץ.

ע.: המסכים אתה לתוכן הטלגרמה הזאת? – ברוידה: כן. – בטלגרמה נאמר, כש“אולטימטום כזה הוצג ע”י חבורת רוצחים ובוגדים היה על הממשלה לאסור אותם בו במקום“. – האם זוהי דעתך שאלה היו רוצחים ובוגדים? קבלתי את הפרטים. זו היתה האינפורמציה היחידה שלי. –האם לא חקרת על אלה שאתה מכנה אותם “רוצחים ובוגדים”? – קיבלתי ידיעות מאת מר הורוביץ ולא היתה לי סבה לפקפק באמתותן. – הידיעות האלה נשענו על שמועות או עובדות? – איני יכול לענות. קבלתי ידיעות ממר הורוביץ. ואתה בעצמך לא ידעת דבר על זה? – שמעתי דרישות לפרק את זיינם של היהודים. – נוכחת שהערבים שדרשו הם רוצחים ובוגדים? – הלא התוצאות היו: רציחות רבות. אני מתכוון רק לאלה שבאו אל מר לוק בדבר פרוק הזיון. – הדעה הכללית היתה, שהרציחות אורגנו ע”י אותם המנהיגים, אשר באו לדרוש את פירוק הזיון של היהודים. – ובכן נוסדו טלגרמותיך על שמועות שקלטת מפי אחר? אינך מאמין שאלה היו עובדות? – אני מאמין כי אלו הן עובדות. – אתה בעצמך ייסדת את הטלגרמה שלך על שמועות או עובדות? – בידינו היו עובדות בנוגע ליהודים שהיו נרצחים יום־יום, ואז באו הערבים ודרשו שליהודים לא תנתן רשות להגן על עצמם. יש קשר בין הדברים. – אנא ענה על שאלתי: את הדברים העולבים שבטלגרמה ייסדת ביחס לאנשים שדרשו ממר לוק לפרק את הזיין מהיהודים? – איני יודע מי הם האנשים שדרשו זאת.

עוד “שאלה אחת” לעוני    🔗

עוני: עוד “שאלה” אחת לי. אני אומר לך, שקבלת הוראות סודיות לעודד ולארגן הפגנות בארץ. כדי להביא לידי מהומות. – ברוידה: זה מגוחך. איני חושב שאיש אינטלגנטי יאמין בזה.

בזה נסתיימה חקירת עוני, ופרידי החל בחקירתו.

הופר ה“סטאטוס קבו” או לא הופר?    🔗

בתשובה על שאלות פרידי אמר העד, כי הוא ציוני, אבל לא חבר ההנה“צ. בשעת הקונגרס בציריך לא היה בארץ אף חבר אחד של ההנה”צ. ההנה“צ היא ביאת־כח האוכלוסים היהודים בא”י. זהו מוסד נבדל מההנה“צ בלונדון, שתי ההנהלות נבחרות בקונגרס פעם בשנתיים. אין ההנה”צ מורכבת מחברים ארצישראלים דוקא. בשאלות־חוץ מטפלת ההנה“צ בלונדון. חברי ההנהלה לא מסרו לו את הענינים אשר בהם יצטרך להתעסק. חבר ההנהלה האחרון נסע לציריך ב־11 ליולי, ורק ב־21 בו נודע למישהו מההנהלה על חדוש בבניה על יד הכותל, או על פתיחת השער. העד קרא זאת בעתון. הוא עבר על חליפת המכתבים בענין זה וראה המכתב הסודי שנשלח ע”י לוק ב־13 ביוני ואת תשובת סאקר מ־3 ביולי.

פרידי: במכתב זה אין סאקר מוצא, כי היתה פגיעה בסטאטוס קבו?

– ברוידה: כלל לא. היה בטוי של אי רצון, היות ולא זו היא הדרך הנכונה לסדור הענין. הפניתי את תשומת לבך למכתבך אתה מ־25 ביולי. בדף השני אתה אומר, כי הסברת למילס איך הופר הסטאטוס קבו. עמדתך היתה כי הסטאטוס קבו הופר? – אינני מתימר להיות מומחה בשאלה זו וכתבתי להנהלה מכתב עם בקשת הוראות. – אבל התלוננת, כי הסטאטוס קבו הופר? – דעתי היא, כי היהודים התפללו תמיד כאן בכל השעות. – בבקשה. ענה נא לשאלתי. האם לא התלוננת לפני מילס כי זוהי הפרת הסטאטוס קבו? – זו היתה דעתי, ההזכרת, כי על יד הכותל נפתח מעבר? החשבת זאת להפרת הסטאטוס קבו? – כן. – האם הרשיון להשתמש בחצר המוגראבים בתור מקום לפולחן תיחשב גם היא להפרת ה“סטאטוס קבו”? – כן. האם הזכרת בטלגרמה לסאקר גם את הפרת הסטאטוס קבו? כן. – האם קבלת עד 24 איזו תשובה למכתבך או לטלגרמה? – לא. – הקבלת על עצמך ב־24 להצהיר איזו שהיא הצהרה? – כן, – בהתחשב עם תשובת סאקר ועם העובדה שהוא לא הציג את שאלת הסטאטוס קבו, למה קבלת על עצמך להציגה? – אני חשבתי, כי היו אלה סטיות מהסטאטוס קבו. – אבל הן לא היית חבר ההנה"צ. אם סאקר לא עשה זאת, למה עשית אתה זאת? – סאקר במכתבו הביע גם הוא את אי הסכמתו למצב שנוצר. הוא השתמש אולי במלים אחרות, אבל לא היה שבע רצון. – הציין הוא פעם את הוא לא הפרת הסטאטוס קבו? – הוא לא הזכיר זאת, אבל חושבני, כי זו היתה כוונתו. – מה במכתב מראה כי הוא חשב זאת להפרת הסטאטוס קבו? – המלים: “פגיעה בזכויות הקיימות”. – האם בזה הובעה הדעה על הפרת הסטאטוס קבו? – אני הבינותי מתוך המכתב הזה, כי איננו שבע רצון מהפתרון, ואף כי לא הזכיר את הסטאטוס קבו. ידעתי כי אינו שבע רצון.

ההיתה לברוידה הרשות לפעול על דעת עצמו או לא?

מוריס: נקודות ידועות במכתבך ובמכתב סאקר שונות הן. סאקר מתנגד, כי נתקבלה החלטה ביחס לחלק הכותל בלבד. – ברוידה: עד כמה שהבינותי ערער על הפרת הסטאטוס קבו.

פרידי: ההנך מצדיק את ההאשמות שהובעו בהודעה, כי היתה כאן הפרת הסטאטוס קבו? – ברוידה: אני חושב ככה.

מוריס: דעת סאקר נתקבלה לאחרי התיעצות עם ההנהלה. כך נאמר במכתבו. נמצא שההנהלה כולה לא חשבה זאת להפרת הסטאטוס קבו, בהודעתך הנך אומר, כי היתה זו הפרת הסטאטוס קבו, זו היא הצהרה חשובה מאד ביחס לדעת הקהל היהודית, הלא כן? – ברוידה: אני ראיתי בזאת הפרה ואת זאת בטאתי. – האם לא היה הדבר מבהיל את היהודים, לו אמרת להם כי הסטאטוס קבו על יד הכותל הופר? – אני מניח, כי כן. האם לא היה מוטב לו התקשרת קודם עם ציריך וחכית לתשובת סאקר? – אז לא חשבתי ככה, לא היה ברור, כי ההנהלה החליטה שאין זו הפרת הסטאטוס קבו.

סניל: בהשאיר אותך ההנה“צ בא”י בתור ממונה על עניניה, הניתן לך יפוי־כח כללי, כדי להוציא לפועל את משאלותיה? – ברוידה: כן.

היו"ר: ההיה לך יפוי־כח לפעול על דעתך אתה או היית צריך להתקשר עם ציריך? – ברוידה: ניתן לי יפוי כח לפעול, אבל בענין חשוב מאד הייתי מודיע להנהלה.

פרידי: היתה לך הרשות לפעול לפני שהודעת להנהלה? – ברוידה: כן, אם הדבר היה תכוף במדה שלא היתה אפשרות לחכות לתשובה. – האם ענין ההצהרה בנוגע לכותל לא סבל דחוי? – לא. היה זה חשוב מאד להצהיר מיד הצהרה לעם. – האם לא טלגרפת ב־24: “טלגרפו הוראות”? – כן. – ובכן למה לא חכית והצהרת? – הרגשנו, כי אנו נאלצים למסור דבר מה מיד לדעת הקהל. – למה חשבת ככה, אם ההנה“צ לא חשבה את זאת לנחוץ? – בעת שחברי ההנה”צ היו כאן לא היה צורך בזה. – לא היה היה לך יפוי־כוח לסדר דבר מה בענין הפרת הסטאטוס קבו? – חשבתי זאת לחפרת הסטאטוס קבו. לו היתה מוצגת שאלה אם הסטאטוס קבו הופר או לאו ואני הייתי להכריע בענין זה, ודאי שלא הייתי עושה זאת. אבל השאלה הזו לא הופיעה כלל. היה לי ברור, כי היתה כאן הפרה וחשבתי כי באמרי זאת אני מביע את דעת ההנה“צ. – העודך מוסיף לחשוב ככה? כן או לא? – חושבני, כי היתה זו הפרת הסטאטוס קבו. – אמרת, כי חשבת שאז היתה דעת ההנה”צ. שיש כאן הפרת הסטאטוס קבו. החושב הנך כי זוהי דעתם גם כיום? – לא בדקתי זאת, אבל עודני חושב כך.

מילס הסכים לנוסח הצהרת היהודים!    🔗

מוריס: אמרת, כי הצהרת את הצהרתך לפעל את הבהלה בקרב היהודים, האם אינך חושב, כי באמרך שהסטאטוס קבו הופר, היית מוכרח להשיג תוצאות הפוכות? – ברוידה: אני חשבתי, כי לא זוהי השאלה בשביל דעת הקהל. זו היתה דעת הקהל ולא הודעתי להם זאת כדבר חדש. רציתי רק להגיד להם, כי הוחל בענין זה מו"מ עם הממשלה. הנקודה העיקרית היתה, כי התרעומות שלהם הובאו לפני הממשלה.

ברגע זה קם מרימאן להסביר, כי דבר זה לא היה יכול להביא את העם להתרגשות יתירה, היות ואת ההצהרה הראה ברוידה מקודם למילס והוא הסכים לפרסומה.

פרידי: האמרת, שמילס הסכים לנוסח ההצהרה? – ברוידה: כן.

פרידי קורא את חלק ההצהרה, המזכיר את הסטיה מהסטאטוס קבו ושואל, אם מילס הסכים לנוסח זה? – ב.: הוא הסכים לנוסח זה.

מוריס: ההסכים מילס להנחה, כי זו היתה סטייה מהסטאטוס קבו! – ברוידה: לא דברנו על הפרטים. אבל מילס ראה את הניסוח והסכים לפרסום. – סניל: על האחריות שלך? – כן – מוריס: מילס הסכים, כי זוהי סטייה מהסטאטוס קבו? – לא דברנו על פרטים. – פרידי: אבל מילס לא לא התנגד. הוא רק לא קבל את האחריות כמו להודעה ממשלתית.

בתשובה לשאלות אחרות אומר העד, כי פרסם הודעה ב־31 ביולי וכי התראה עם לוק בענין זה ולוק הכניס אילו שנויים בהודעה. העד אמר, כי בידו הטיוטה שבה נעשו השנויים ע“י לוק או ע”י מילס בנוכחותו של לוק. ב־1 באבגוסט נפגש עם באי כח העתונים העברים.

ההרגיעו העתונים העברים? מאמר ב“דבר”    🔗

פרידי: האומר אתה, כי מחוץ ל“דואר היום” נענו כולם לבקשתך לא להדפיס מאמרים מסיתים. ההשתתפו אתך או עם הממשלה? – ברוידה כשאמרתי, כי השתתפו איני רוצה לומר בזה, כי שאלוני מה לכתוב, אבל עמדתם הכללית היתה של השתתפות. איני אומר את זה על כל מאמר ומאמר, אלא על העמדה בכלל. הזוכר אתה את המאמר ב“דבר” מיום 1 באבגוסט בשם “אחריות”. מרימאן תיאר אותו כמאמר מרגיע. הנדפס לפני הפגישה או לאחריה? – ודאי היה זה לפני הפגישה, יוכל היות כי לא הופיע קודם. אבל ודאי שנמסר לדפוס לפני הפגישה. – במשפט הראשון של המאמר נאמר: “הישוב בארץ לא ישמע לעצה הטובה של מר לוק אשר המליץ על הפסקת המחאות בעתונות ובאספות”, למי נתן לוק עצה כזאת? – איני יודע. – מדוע כתב העתון כך? – אולי היה להם ראיון. – החושב אתה כי זה מתקבל על הדעת? – כן.

פרידי קורא הלאה: “אם השקט בארץ כה יקר ללבו של מ”מ הנציב, היה צריך לדאוג לו בדרך אחרת. עליו היה למנוע מפני העלבון הצורב שנעלב העם העברי". החושב אתה, כי יכלו לכתוב את זה לאחר ראיונך עם לוק? – ברוידה: יתכן. – אני קורא את זה מפני שתארו את זה כמאמר מרגיע. כאן נאמר: “אין לו לישוב דרך אחרת, מאשר למחות בעתונות ובאספות.” – אבל הוא מציין, כיצד המחאות צריכות להעשות.

מרימאן: בבקשה. קרא גם את השאר!

פרידי ממשיך: “תנועת המחאה צריכה להיות ראויה לעם, היא צריכה להביא לנו תועלת וברכה ולא נזק והרס. היא צריכה להיות תנועה של הישוב המאורגן כולו ולא של קבוצות בודדות ואנשים פרטיים, אשר כל אחד יפעל על אחריותו. אמנם, האורגנים הלאומיים המרכזיים, ביחוד ההנה”צ וגם הנהלת הועד הלאומי, הכזיבו את הישוב, כי הם איחרו לעשות את המוטל עליהם, ואולם האורגנים האלה קיימים הם, ורק הם בלבד הנם ביאת הכוח החוקית של הישוב הא“י ושל התנועה הציונית, ואין רשות למישהו לתפוס את מקומם, אנרכיה זו, אם קללה בה בכל שעה, קללה כפולה ומכופלת בה בשעת נסיון. ברגע של מתיחות־עצבים, לא נחדול מלתבוע ממוסדות אלו פעילות ותקיפות בהגנת ענייני האומה… אל יהינו, איפוא בינתים עסקנים פרטיים להתגדר בבקעה זו…”

ברוידה: בהשואה למאמרים אחרים, הרי היה זה מועיל מאד.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 10 בדצמבר.

 

ישיבת הששים    🔗

חקירת ברוידה ע"י פרידי נמשכה גם אחרי הפסקת הצהרים.

פרידי: אתה אמרת, שגם “הארץ” ו“דבר” עזרו לך לאחר האחד באבגוסט? – ברוידה: אני השתמשתי במלה “עזרה”, אבל רצוני היה להגיד שהם עזרו בזה שלא כתבו מאמרים מעוררים. – זוהי עזרה לך או לממשלה? – עזרה לשלום הצבורי, וממילא גם לממשלה.

ציטאטות מתוך מאמרים: עוד מאמר ב“דבר”    🔗

פרידי: אני רוצה, שתעיין במאמר שנדפס בדבר ב־4 באוגוסט. רציתי לשאול אותך, אם מאמר זה יכול להחשב כדבר מועיל?

פרידי קורא מתוך המאמר: “מקרי אתמול על יד הכותל מעידים, כאשר היה כבר ברור לכל רואה. על הסכנה הרבה לשלום המתפללים שפתחה עם פתיחת הפתח, הרחבה נהפכה למקום־מעבר לרבים. מקור תמידי להפתעות, עלבונות, סכסוכים וקטטות” וכו' וכו'. האם דעתך שמשפטים אלה נחשבים לסוג “המרגיעים”? – ברוידה: לא הייתי כותב מאמר כזה.

פרידי: לא זאת שאלתי, מר ברוידה. שאלתי, אם לדעתך המאמר הזה יכול להחשב כמאמר מרגיע העוזר לממשלה? – פרידי קורא להלן: “אות לרצון פקידים לסכסך דת בדת, עם בעם. להרבות מכשולים”. לאיזה סוג אתה מיחס פסקה זו? – ברוידה: לא לאלה המועילים, – האם היית חושב אותו למסוכן ביותר? – הוא יכול להיות קצת מעורר. – קצת מעורר! להאשים את הפקידים, שהם יוצרים בכוונה סכסוך אומה בשניה, דת בדת? – כן זה מעורר.

פרידי ממשיך לקרוא עוד קטעים מתוך המאמר הזה ושואל: האם אתה מסכים לדעתי, שזה היה מאמר המעורר אי־שקט? – ברוירה: תחילתו של המאמר, כן. – להתחלה יש אותה החשיבות כמו לסופו של המאמר? – סופו של המאמר הוא, עד כמה שאני רואה, שאין לאחוז כאן בפעולות. – דבר זה מטיל צל על הממשלה? – בו נאמר, שיש לחכות עד אשר הקונגרס יתחיל בפעולה.

בין פרידי למרימאן; התרגום משׁנה את התוכן    🔗

פרידי אומר, כי ההתחלה מעידה כבר על טיבו של כל המאמר.

מרימאן: עלי להגיד כאן, בכל הכבוד לידידי, כי הוא מפנה את תשומת־הלב לחלק מן המאמר המעורר דאגה ורוצה להסיח דעת מן החלק שכוונתו להרגיע היא ברורה.

נתעוררה שאלה, אם התרגום של משפט אחד, שקרא מר פרידי, היה נכון. המשפט כלל את המלים “בצפיה לתגרה”. התעודה נמסרה למתרגם הרשמי מר קיסלוב, כדי שיתרגם את המשפט המיוחד מעברית לאנגלית. תרגומו של מר קיסלוב היה: “בלי רצון לתגרה” או “בלי צפיה לתגרה”.

הופקין מוריס: זה מכניס שנוי במובן, מר פרידי.

פרידי ממשיך לשאול את העד על מאמר אחר ב“דבר” מיום השבעה באבגוסט. העד אמר, שבאמרו על דבר עזרה של העתונות. לא חשב לאשר כל דבר שנאמר ב“דבר” או ב“הארץ”. אם לדבר באופן יחסי, הרי מצא שעם שני עתונים אלה היה יותר קל לעסוק מאשר עם אחרים. פרידי שאל כמו כן את העד על מאמר ב“דבר” מיום 4 באבגוסט שהיה כתוב באופן סארקאסטי קצת. הוא מוסר לועדה ולמר ברוידה העתקות מן המאמר. במאמר הזה נמתחה בקורת על ההנהלה הציונית ועל הממשלה, אבל מר ברוידה אמר שלא דאג לבקורת נגד ההנהלה הציונית כל זמן שאין המאמרים מעוררים התרגזות. פרידי ציין שלא יכל למצוא שום דבר על “עזרה” במאמרים הנזכרים, ומצד שני הם היו במובן ידוע מסוכנים.

על “דואר היום” ביחוד    🔗

פרידי: “דואר היום” היה עתון חדור רוח מלחמה. האם לא היה זה של רצון למהומות? – ברוידה: את זה איני יודע לגמרי. הם רצו פעולה יותר נמרצת. – מה אתה קורא בשם פעולה יותר נמרצת? – איני יודע למה הם קראו פעולה נמרצת. אבל בודאי פעולה יותר נמרצת מזו שאחזו בה אז. – היש לך מושג איזה שהוא למה הם קוו? – איני יודע. – האם היתה הכוונה ליצור לחץ באופן כזה, שהקונגרס בציריך ילחוץ, אם אפשר, על הממשלה הבריטית? – אני חושב שהכוונה היתה שיעסקו בענין זה עם הממשלה הבריטית, כדי לשנות את העמדה שלה בארץ. – האם המאמרים נכתבו בזעם? – כן מאמרים אחדים.

פרידי קורא מ”דואר היום” ב־7 באבגוסט: “תחת מסוה של סוד רומסים בחשאי את זכויות היהודים באופן שיטתי בכל ענפי החיים”. האם תסכים לי, שהנחות מסוג זה מסוגלות ליצור טינא אצל הקוראים אם הם יהודים? – ברוידה: כן.

ענין הטלגרמות לציריך ומציריך    🔗

פרידי ממשיך לקרוא טלגרמה, שנשלחה לקונגרס חתומה בידי ברוידה והופיין, שבו נאמר כי “דואר היום” קורא להתנגדות ולפעולה בכח. העד אומר, שהדברים האלה מביעים את השקפותיו.

פרידי שואל את העד בנוגע לטלגרמה של הקולונל קיש מלונדון בששה באבגוסט למר ברוידה, שבה בקש קיש ידיעות אשר יוכלו לעזור לו במשא ומתן שלו. פרידי שאל את העד, מה טיבו של משא ומתן זה?

העד: חושבני, שהמשא והמתן היה, שיש להפסיק את הבנין על יד הכותל באופן זמני, עד שהשאלה תפתר בכל היקפה.

פרידי: אתה חשבת, שהמשא והמתן היה בנוגע להפסקת הבנין על יד הכותל? – ברוידה: אולי גם בדבר סגירת הפתח. – האם אתה חושב שכך היה הענין, והוא בקש ממך לשלוח לו כל מה שהיה יכול להיות מועיל לו במשא ומתן זה? כנראה ענית לו בשבעה באבגוסט: “ערבי התנפל על יהודי על יד הכותל, הערבי נידון מיד למאסר שבעה ימים, אחרי כן פצעו שני ערבים יהודי, הערבים עוברים על יד הכותל. מרבים להשתמש בפתח החדש. אני חושש לאפשרות של מהומות בין הקהל בשבת ובתשעה באב”. חשבת, שדבר זה יוכל להיות לו מועיל במשא ומתן שלו? – כזה היה מהלך העניינים. הוא בקש ממני לטלגרף והשקפתי היתה שיש לסגור את הפתח. דבר זה היה מועיל.

על “הפלשתין וויקלי” – למי הוא שייך?    🔗

פרידי: ברצוני לשאלך. אם ה“פלשתין וויקלי” מתחלת אבגוסט היה מוצא לאור על ידי ההנהלה הציונית? – ברוידה: לא. – היכול אתה להגיד לי, מי היה המוציא לאור של ה“פלשתין וויקלי” בתחלת אבגוסט? – יש לי ידיעה מעורפלת בנדון זה, אולם חושבני, שזה היה “דואר היום”. – אני חושב שה“וויקלי” הוא בא כחו של חלק ידוע מדעת הקהל היהודית. האם נסית פעם להסתייע בעתון זה? – לא דברתי עם אנשים אלה. חשבתי שזו אותה ההנהלה עצמה של “דואר היום”.

לועדה נמסר גליון ה“פלשתין וויקלי” מיום 15 באבגוסט.

פרידי מעיר את דעתו של ה' ברוידה על המאמר: “השערוריות של הכותל המערבי”, ה' ברוידה אומר שהוא רואה עכשיו את המאמר בפעם הראשונה.

פרידי קורא את המאמר, עמוד 114. הוא שואל את העד, אם דעתו של המאמר היא, שהממשלה תתערב בענין ותעשה דבר־מה בנוגע לכותל, שפירושו אף הפקעה, כלום הרעיון הוא שאם ממשלת ארץ ישראל רוצה באמת למנוע מצב ענינים מגונה היא יכולה בנקל לעשות כך? – ברוידה: באותה השעה היו הדברים אמורים בנוגע לפתח. השאלה היתה לסגירת הפתח.

פרידי: חושבני שראית את המאמר המפורסם של פרופיסור קלויזנר: “אהבה או שנאה”. הזכירו אותו כבר ואיני רוצה לבזבז זמן הועדה בקריאתו. זהו שוב מאמר, שיש בו כדי להביא לידי מדון ולגרום ולגרום לממשלה בזיון קשה? – ברוידה: כן. אני תמיד אחדתי את ה“פלשתין וויקלי” עם “דואר היום”. הם היו בעיני דבר אחד. – אתה חושב שעתונים אלה נסו תמיד לזלול בממשלה? – איני יודע אם תמיד, אולם בקורתם נעשתה בדרך לא־פרלמנטרית יותר מדי. לאמתו של דבר, לא קראתי מעולם את ה“פלשתין וויקלי”.

דעתו של ברוידה על הועד להגנת הכותל    🔗

פרידי: חושבני שבחירתך טובה. היו מכתבים גלויים מאת הועד להגנת הכותל בירושלים מיום 9 ו־12 לאבגוסט. הם לא היו מועילים ביותר? – ברוידה: הם הביעו את השקפת האנשים, שדעתי לא היתה כדעתם. המאמרים האלה לא מצאו חן בעיני. – מהמאמרים האלה מתבלט כאילו היו דורשים את הכותל עצמו? – איני יודע למה התכוונו, אולם נדמה, כאילו התכוונו לכותל עצמו.

פרידי: אמרת לנו, שהיית על יד הכותל וציינת לנו את הזמן. אמרת שמספר ערבים באו לשם? – ברוידה: זה היה בערך בין שבע לשבע וחצי. – הם היו שם כדין. האין זאת? מה שאני חושב הוא שאינך סבור, שהם באו להרגיז את האנשים על יד הכותל? – לא. לגמרי לא. – ספרת לנו בעצמך שאחזת שנים או שלשה מהם בידיהם ונהגת אותם? – כן. – ההיית שם באותה שעה כשאיזה עוזר של שייך ניסה לעבור מדלת אחת בכותל לדלת אחרת! – חוששני שאיני יכול להבחין, אולם נזכר אני שהיה שם איש אחד, שדחק את עצמו לשם. אני זוכר שעם השלישי היה לי קושי מיוחד ושוטר עזר לי. – איש זה אמר, שראה איזה עוזר של שייך והוא אמר, שהשוטר נסה להעביר אותו, ואז ישבו פתאום כל האנשים (היהודים) ממולו באופן שלא יוכל לעבור? – אז לא הייתי שם. משעה שבע היו ארבעה מקרים. אני נזכר באופן ברור. זה היה בודאי לפני שבע.

פרידי: כמה אנשים לדעתך באו בו ביום 14 לחודש אבגוסט, לכותל המערבי (בערב תשעה באב)? – ברוידה: הם היו לאלפים. – החושב אתה שהיה זרם אנשים (יהודים) מיוחדים מערים כמו תל אביב, חיפה ויפו? – איני חושב כך, היה זרם אנשים הרגיל בכל שנה. לדעתי היה – הפעם מספרם פחות מאשר בכל שנה.

על התהלוכה אל הכותל בתשעה באב והכרוך בזה    🔗

פרידי: אמרת שהגידו לך ביום 15 באבגוסט, שתהיה כנראה תהלוכת יהורים לכותל המערבי? – ברוידה: שמעתי את הדבר בפעם הראשונה בשעה שתים עשרה. – אחד מפקידך צלצל לך והודיעך על כך. השיבות, שאינך מאמין. מפני מה לא האמנת לו? – היו כל כך הרבה שמועות של התפארות. ולא שמתי לב לכל דבר שנאמר, ובקשתיו להרדעני אם ישמע דבר מה יותר. – למה אתה מתכוון במלים “שמועות של התפארות”? – כוונתי היתה שאם קבוצה של נערים ונערות תלך יחד. הם ידברו על הליכה לכותל המערבי. – למה אתה מתכוון באמרך נערים ונערות? בערך מבני 18. – בקושי אפשר לתארם כנערים וכנערות, כשראית את התהלוכה

היא, כפי שאני מבין, התחילה כבר? – כן. – האם אמרת שה' הופיין הגיד, שלא צריך היה להרשות את התהלוכה? – הבינותי כך מדבריו. – השמעת שה"ה בינה וברגמן נפגשו עם ה' הופיין?

פרידי קורא את הדין וחשבון של ה"ה בינה וברגמן.

פרידי: הלכת לכותל עם התהלוכה? – ברוידה כן. – האמרת, שרושם התהלוכה יכול היה לעורר מבוכה בין הישוב הערבי? – לא השתמשתי כאן במלה הנכונה. – ראית את החלטות תל־אביב לפני יום 23 באבגוסט? – לא. – מלבד מה שראית בעתונים? – כן.

פרידי: ידעת, שהיתה אספה גדולה בתל־אביב אור ליום 15 באבגוסט! – ברוידה: איני זוכר, אם זה היה אור ליום 15 באבגוסט, היש להנהנהלה הציונית כתבים בתל־אביב? – יש לנו שם מחלקת העליה. – המסר לך מישהו שהיתה אספה גדולה ושנתקבלו החלטות? – איני יודע. איני חושב שהיינו נותנים לזה תשומת לב רבה. – האמר לך מישהו, שהם עומדים לבוא ירושלימה? – לא.

פרידי שאל, מי היה האיש שנשא את הדגל, והעד משיב שאינו מכיר אותו. – השמעת קריאות “הלאה הממשלה”? – לא.

פרידי: ההוכרזה דומיה לשני רגעים? – ברוידה: אני שומע דבר זה בפעם הראשונה. – אני מעיר את דעתך על הדין־וחשבון של ה"ה בינה וברגמן, שבו נאמר שהוכרזה דומיה לשני רגעים, הושרה “התקוה” והמשתתפים בתהלוכה התחילו ללכת לשער יפו מתוך קריאות “הכותל הוא שלנו” וכו'. – זה מוזר מאד, שהייתי שם ואיני זוכר קריאות או דומיה של שני רגעים או דבר הדומה לזה. – כשאתה אומר שדבר זה מוזר, החושב אתה שהדבר לא קרה? – אני חושב ככה.

היו"ר: הנזכר דבר זה בעדותו של בינה? – פרידי: כן.

פרידי: אתה אומר ששום דבר כזה לא קרה? – ברוידה: לא. – האם לא שמעת כי מישהו נשא נאום? – שמעתי את מישהו נואם, אולם לא שמעתי מה שאמר, ואחר כך אמרו לי, שהוא קרא את ההחלטות. זה היה נאום קצר מאד. – הלכת בחזרה עם התהלוכה? הלכתי. – השמעת אותם קוראים קריאות נגד ההנהלה הציונית? – כן, בדרכם חזרה. – הזוכר אתה, אם המשטרה צריכה היתה להתערב בנוגע לאחדים מההמון כשהם נעשו קצת נרגזים?

פרידי קורא מן הדין והחשבון של ה"ה בינה וברגמן את המקום שהם מציינים, שהמשטרה התערבה. – ברוידה: לפי זכרוני לא התערבה המשטרה לגמרי. – היכול אתה להגיד לנו את שם האיש, שעלה על כתפות אחרים ונשא כנראה נאךם? – זה היה בהלויה (של מזרחי). – יכול אתה להגיד את שם האיש, שקרא את ההחלטות? – לא איני יודע. – האם קשה לקבוע מי הוא? – איני יודע. – החושב אתה שיש לתבעו לדין? – יתכן. – אתה סבור כך? – כן. – מפני מה? – לא היתה לו רשות לעשות כך.

אלו אסרה הממשלה את התהלוכה… שלום הצבור    🔗

מוריס: דעתך, מר ברוידה, היא שצריך היה לאסור את התהלוכה? – ברוידה: צריך היה למנוע אותה. – תהלוכה זו היתה ביום תשעה באב וזהו יום צום קדוש ביותר ליהודים? – כן. – המסכים אתה לעדות שהושמעה לפנינו, שכל היהודים, בין מאמינים ובין אינם מאמינים. מבקרים אצל הכותל ביום זה? – כן. – מה היו אומרים אילו אסרה הממשלה את התהלוכה באותו היום? – היתה נמתחת בקורת על כך. היתה להם (ליהודים) הזכות ללכת לכותל, אולם איני חושב שצריכה להיות תהלוכה.

העד נשאל עוד שאלות בנוגע לתהלוכה מבית הספר למל ואם לא היה הדבר כך, שאחדים מאלה שנצטרפו לתהלוכה. רצו להיות “מעונים וקדושים”. ברוידה משיב, שאינו חושב, כי מישהו מהם רצה להיות “מעונה וקדוש”, העד נשאל אחר כך בנוגע לראיונותיו עם לוק ובנוגע להודעה שברוידה פרסם ביום 18 באבגוסט.

ברוידה נשאל אחר כך מאת פרידי, אם ראה את הידיעה ב“דבר” מיום 19 באבגוסט, כי שני ערבים הזהירו מכריהם היהודים על התפרצויות מצד ליפתא והזמינו את היהודים לבוא להסתתר, ואם ההנהלה הציונית אחזה בצעדים להתחקות על ידיעה זו?

ברוידה אמר שלא עשה כלום. הואיל וחשב שדבר זה הוא מחובתה של הממשלה להתחקות על עניינים כאלה.

פרידי הביע את התפלאותו, שברוידה לא חשב לחקור את אמתותה של ידיעה כל כך חשובה בנוגע ליהודים, והעד ציין שהיה עסוק מאד באותו הזמן ולא יכול היה ליתן לידיעה תשומת־לב מתאימה. הוא קוה שהממשלה תחקור ענינים כאלה וגם שלאחר חזרת הקול' קיש לא יצטרך יותר לעסוק בעניינים אלה. (כאן פנה מוגנאם לב“כ העתונים הערביים ובקש לציין ש”העד נכשל").

אחר כך נשאל העד ביחס לזה שמאיור סונדרס אמר לו, כי הודיע על שש התקפות מצד ערבים על יהודים.

שוב הלוית מזרחי וכל הכרוך בה    🔗

פרידי: בנוגע למשטרה, הרי היא מודה בזה שאתה עשית כל מה שבאפשרותך, שההלויה תצא לפועל בלילה, והמשטרה מוקירה את העזרה שנתת להם. עתה רצוני לנגוע בהלויה עצמה, העומד אתה על דבריך שראית שוטרים בריטיים משתמשים באלמות שלא לצורך ביחס לאנשים באים בימים ואחרים, ושהעירות על מקרים ממין זה למאיור קינגסלי־היט? – ברוידה: כן. – על כמה מקרים העירות למאיור קינגסלי־היט? היה מספר רב של אנשים. לאחר שהענין נמשך לערך כחצי רגע, פינו שטח גדול, ואז הביעותי לקינגסלי־היט, שהמשטרה פעלה די, והוא הסכים לי וצוה את השוטרים להפסיק.

מר פרידי התחיל לחקור את העד בנוגע להודעתו, שהשוטרים הבריטים השתמשו בכח שלא לצורך ופצעו אנשים. העד אישר שהללו היו כולם שוטרים בריטים, שפגעו באנשים והכו אותם אף לאחר שהצליחו לגרשם. הוא ציין שההכאה נמשכה בערך רגע אחד.

פרידי: המסכים אתה, כי מישהו הפיץ כרוזים, שבהם מבקשים את הקהל להשתתף בהלויה? – לא ראיתי כרוזים כאלה. – המטיל אתה ספק, שהכרוזים היו? – איני בטוח שהיו.

פרידי: מישהו עשה מזה הזדמנות להפגנה? ברוידה: כן, אני חושב כך. – העשה “דאר היום” דבר מה למשוך אנשים לקחת חלק בהלויה? – איני יכול להגיד, ש”דואר היום” עשה זאת.

סיר הנרי בטרטון: מה היה גודל ההמון? – ברוידה: לפי הערכתי היה מספרו כאלפים איש. – היו"ר: כמה אנשים התפרצו? – כחמישים.

פרידי: האומר אתה גם עכשיו, שהמשטרה יצאה מגדרה? – ברוידה: כן. השוטרים השתמשו באכזריות לא־דרושה ושלא כהוגן. – האומר אתה גם עכשיו, שהמשטרה היתה כולה בריטית? – עד כמה שאני זוכר היו השוטרים בריטים. – אמרת שדרשת חקירה ועונש. זה היה בנוגע למשטרה? – כן. – האמר ה' לוק, שהיתה רק טענה בנוגע לשוטר אחד? – ה' לוק אמר שהיתה הודעה בנוגע לשוטר אחד. – האם הטרחת את עצמך פעם לחקור בנוגע למה שקרה בענין השוטר הזה? –חשבתי שזוהי חובתה של המשטרה.

פרידי: הממשלה שומרת על חובתה. האם יפתיע אותך הדבר שהסבה מפני מה הועבר השוטר מירושלים, לשם בטחונו הוא, היא שחשבו שאילו יהודים ינסו לפגוע בו? – ברוידה: זה מוזר מאד, לא הייתי מסוגל להכיר תלבשתו של שוטר בזמן שראוהו במצב כזה של התרגזות. – השמעת שהענין נחקר על ידי האופיצרים? – לא.

מליץ יושר על השוטר שהכה בשעת ההלויה    🔗

פרידי: השמעת שדעתם היתה, שהשוטר צדק בהחלט בעשיו? היודע אתה שזה היה אופיצר־המשטרה, ששמר על אוטו, שהיו בו רובי המשטרה? – ברוידה: לא. – שמעת שהקהל התהלך סביב לאוטו ואחדים מהם נסו לעבור על פני האוטו? – לא ראיתי זאת. – האם הוא ניסה להרחיק את האנשים מן האוטו. אולם הללו התהלכו מסביבו? – הם עברו על פני האוטו. – האם ספורך הוא, שהשוטרים האחרים הכו את האנשים האלה. וכשהללו ברחו הרי השוטר הזה פשוט פגע בהם באופן פרוע? – כן. זוהי.

פ.: המסרת את פרטי ההתאוננות לממשלה? – ברוידה: לא. – מפני מה לא? – היתה התאוננות כללית, שהמשטרה השתמשה בכח שלא לצורך, בסוף הפעולה. – אמרת למישהו לפני יום אתמול שראית אדם עושה מעשה כזה? – אמרתי שראיתי שהמשטרה השתמשה בדרך כלל בכה שלא לצורך. וזה האחד בדיוק היה מעורר תשומת לב ביותר. – העירות את תשומת לבו של קינגסלי־היט לאדם המיוחד הזה? – לא. – אתה נשבעת כבר שעשית כך, אמרת קודם, שזה היה שוטר בריטי שעמד בלורי.

כאן קורא פרידי את עדותו של ברוידה ביום הקודם בעניין זה, שאמר, כי הוא עורר את תשומת לב קינגסלי־היט על אדם שעמד בלורי. – ברוידה אומר עתה, שהוא לא עורר את תשומת לב מישהו על איש לחוד. (מברוגרדטו וקינגסלי־היט נכנסים לאולם הישיבות).

פרידי מליץ יושר על כל השוטרים הבריטיים    🔗

העד: ציינתי למר קינגסלי־היט שורה של שוטרים, שהכו את היהודים כשהם בורחים. – פרידי: מה עשה ה' קינגסלי־היט? – הוא עצר אותם. – אני אומר לך, שלא אמרת שום דבר למר קינגסלי־היט בנוגע להכאה מיותרת או דבר־מה דומה לזה. – ברוידה: אני זוכר באופן נרור. עשיתי זאת בעצמי. הרוצה אתה לשנות עכשיו את תשובתך בנוגע למשטרה הבריטית והארצישראלית? – אני נזכר, שהיו גם שוטרים בריטיים. – מדוע הבדלת בעיקר את השוטרים הבריטיים ואמרת, שהאלמות נעשתה בידי שוטרים בריטיים? – ראיתי שוטרים בריטיים.

מרימאן: הוא בהחלט מסרב לומר ששוטרים ארצישראלים לקחו חלק בהכאה.

העד נשאל בנוגע לטלגרמה וההודעה שפרסם בענין זה.

פרידי: האומר אתה גם עכשיו, שכל מה שאמרת בהודעה זו הוא אמת? ב.: כן. – האומר אתה גם עכשיו. שמה שנאמר בטלגרמה שלך מיום 21 באבגוסט הוא אמת? – כן.

ממשלת לוק לא נשמעה לאזהרות היהודים    🔗

פ.: בטלגרמה שלך אמרת גם כן, שהערבים נרגזים ומתייראים מפני היהודים. זה אמת? – ב.: זו היתה דעתי. – מה היתה דעתך בנידון זה? ההרגשת שהעמדה הלוחמת של “דואר היום” עזרה להלהיב את ההתרגשות? – אני חושב כך. – אמרת לנו שספרת לה' לוק על שמועות שונות שנתפשטו? – כן. – דבר אחד שאמרת היה על מנהל “הדסה”. השמועה שערבי ספר ליהודי, שכפי הנראה יהיו מהומות והוא היה רוצה שיבוא לביתו להסתתר? – כן. זו היתה אחת השמועות שנתאמתו. – אמרת זאת לה' לוק? – כן. – היש להניח שאתה ואחרים הזהרתם את הממשלה והיא לא שמה לב? – זוהי עובדה שניתנו אזהרות לממשלה. – ולא הושם לב אליהן? – איני אומר, שלא שמו לב אליהן, אולם לא אחזו באמצעי־זהירות מספיקים. – באיזה יום היה הדבר? – ביום 22 באבגוסט בבוקר. – יכול אתה להגיד לנו את שם הערבי? – נדמה לי, ששמו עבדאללה. איני זוכר את השם המלא.

פרידי קורא את עדותו של מר ברוידה מאתמול בקשר לשמועות ששמע ושעליהן ספר לה' לוק. – כפי שאני מבין אחת ההאשמות נגד הממשלה ונגד מר לוק היא שלא שמו לב לאזהרותיך? הנכון הדבר או לא? – ב.: כן.

בטרטון: במסרך את שתי השמועות (השמועה השניה היתה שנשים המוכרות ירקות לא באו לעיר כרגיל). התוכל להגיד לנו מה צריכה היתה הממשלה לעשות ולא עשתה? – ב. איני יודע בדיוק מה שהממשלה עשתה. איני אומר, שהממשלה לא שמה לב לאזהרות. אני יודע על פי התוצאות שאמצעי־הזהירות שאחזה בהם לא היו מספיקים. אתה חושב, שלא אחזו באמצעי־זהירות? אחזו באמצעים, אולם הם לא היו מספיקים. החושב אתה, שיכלו לאחוז ביותר אמצעי־זהירות? – אני חושב שאחזו באמצעים. אולם לא הבינו את כל חומר המצב, והאמצעים שאחזו בהם לא היו מספיקים. – בעוד אילו אמצעים, לדעתך, היו צריכים לאחוז? – איני בקיא באמצעי־משטרה. אולם כאיש אזרחי הייתי אומר, שאם היו המונים ברחובות באותו היום. צריכה היתה המשטרה להראות יותר ברחובות ולא להרשות להתאסף בהמון. השוטרים היו צריכים לעשות יותר בדיקות. כאיש אזרחי איני יכול להגיד מה צריכים היו לעשות, אולם אני בטוח שיכלו לעשות יותר, אילו הבינו מה שעומד לקרות.

פ.: השמעת את עדותו של מאיור סונדרס על המשטרה שלא היתה מזוינה בעיר העתיקה ומפני מה לא היתה מזוינה? – ב.: למשטרה צריך היה לתת נשק.

בזה נגמרה ישיבת אחה"צ ביום 10 בדצמבר.

 

ישיבת הששים ואחת    🔗

בישיבת הבוקר ביום 11 בדצמבר נגמרה עדותו של מר ברוידה.

בתשובה לפרידי, אמר, כי התלונן על הממשלה, היות ולדעתו לא היו המהומות פורצות, לו זיינה הממשלה את המשטרה ולו הקדימו המכוניות המשורינות להגיע לירושלים.

מדוע לא הביאו צבא? מדוע לא ראו את הנולד?    🔗

פ.: היית באותו זמן ראש ההנה“צ. האם הגשת תלונות נוספות על שתי אלה? – ב.: בשעת מצב חמור כזה לא הובא מספר מספיק של שוטרים א”יים לירושלים. את 50 החיילים שהובאו בשבת אחרי הצהרים צריך היה להביא בשבת בבוקר. אפשר היה להביא יותר כחות אויר. – מתי היה להביא את הצבא? – לפני התחלת המהומות. – צריך להניח שידעת מתי תפרוצנה המהומות? – היה להביאם כאמצעי זהירות. – לדעתך צריך היה להביא את הצבא בלילה שלפני זה? – כן.

היו"ר: מתי חייב המצב שהנציב העליון היה צריך לקרוא לצבא? – ב.: לפני המהומות. – החושב אתה שהנציב העליון ידע מתי תפרוצנה המהומות? – היה להביא את הצבא כאמצעי זהירות. מתי צריך היה להביא? – לפני 23 באבגוסט. את היום איני יכול לקבוע.

פ.: כמה צבא היה מספק אותך? – ב.: איני יודע כמה היה נחוץ. איני מומחה לכך, הזכרתי לפני זה 50 איש. כי כמספר הזה הובא בשבת אחה"צ, רציתי צבא מספיק. זה הכל.

היו"ר: האם היו מספיקים. לפי דעתך עוד 60 חיילים של כוחות האויר? ב.: איני איש צבא איני יודע. – אל נא תחשוב שאנו רוצים להקניטך. אבל אתה טוען שהממשלה לא עשתה את המוטל עליה. אנו רוצים לדעת מה צריך היה לעשות? – דעתי היא שלוּ אחזו באמצעי הזהירות הראשון, לא היה צורך בנוסף.

סניל: האם השקפתך היא, שחובת הממשלה להבטיח את הבטחון והסדר הצבורי ולכן היה עליה לחזות מראש את המשבר ולהספיק את הכוחות הדרושים לכך, ולך כ“עם הארץ” אין צורך לדעת מה דרוש לשם שמירת הסדר? – ב.: נכון: כן.

פ.: הידוע לך שבזמן הפרעות ביפו (ב־1921) היו בארץ כוחות צבא רבים? והם לא יכלו לעצור בעדן – ב.: איני יודע את הפרטים. – ההיית אז בארץ? – כן. – האם הבנתי מדבריך שהיתה אפשרות להביא לירושלים שוטרים מהמחוזות הרחוקים בארץ? – כן. – איזו משטרה בריטית או א"יית? – הספקת המשטרה אינה מעניני. – לא אמרתי כזאת, אבל איזה? סוג של משטרה היו צריכים לדעתך להביא? לא מיינתי את סוג המשטרה. – האם השקפתך שלא היו אז שוטרים במדה מספקת בארץ? – אני חושב ככה עכשיו. – החשבת גם אז ככה? – לא ידעתי את הכמות שהיתה אז; אני טפלתי רק בירושלים. – לא הבאת בחשבון את המספר הכללי שבארץ? – לא. לו הובאו שוטרים במדה הגונה לירושלים, לא פרץ שום דבר בארץ כולה.

מדוע סונדרס לא שם לב לתלונות ערב ההתנפלות?    🔗

פרידי: בנוגע למאיור סונדרס. האמרת שהראית לו את העתון, בו נמסר כי שני שוטרים התנהגו לא כראוי? – ב.: כן. – הבטחת לנו לנסות למצוא את ההערות האלו בעתון? – כן, יש לי כאן העתון. הוא הופיע ב־21 באבגוסט בבוקר בשעה שחכיתי ללויה. – זה בעברית? – כן. – אתה אומר כי הראית זאת למאיור סונדרס? – כן. – הוא לא היה יכול לקרוא זאת. נכון? – מסרתי לו את תוכן הדברים באנגלית. – ההסברת לו. כי אלה הם מקרים שהוא צריך לחקרם? לחקרם? – כן, והוא אמר, כי יחקור בדבר. – הנתת לו את העתון? – לא, הוא לא בקש זאת? – האם רשם לו את הדבר? – לא אזכור. – חשוב לי לדעת אם תלונתך היתה מסויימת ורשמית או הזכרת אותה סתם בתוך שיחה? – איני יודע למה אתה מכוון באמרך ב“אופן רשמי”; אני הייתי פקיד ההנה"צ והוא פקיד המשטרה. – מאיור סונדרס אומר, כי אינו זוכר הודעה כזו. – אני מאמין למאיור סונדרס באמרו כי אינו זוכר. אין לי כל תלונה נגדו, אבל אני יודע שמסרתי לו את הדבר והוא הבטיח להתענין בו. – האם צרפת זאת בתור יסוד לתלונה? – לא בתור תלונה, אלא בתור עצה. – ההתאוננת כי הוא הסיח את דעתו מעצתך? – איני יודע מה עשה. אולם לא אוכל להגיד כי הסיח את דעתו מעצתי. בידי היטב את מאיר סונדרס, איני חושב שהיה עושה כזאת. – ובכן למה חשבת לנחוץ לספר לועדה על הדבר הזה? – איני זוכר איך הגעתי לכך בעדותי לפני הועדה.

מרימאן מסביר כי הדבר צץ בהזכיר העד את אפים של הדברים שהופיעו אז בעתונות, הוא הזכיר את הדוגמאות המיוחדות הללו ואמר שסיפר על זאת למאיור סונדרס. פרידי קורא מהפרטיכל של היום הקודם את הקטע שבו נזכר הענין ע"י ברוידה.

פרידי: היהיה זה בלתי ישר אם אגיד, כי הזכרת זאת כאחת הדוגמאות להעדר פעולה תקיפה? – ב.: איני יודע מה שחשבתי בשעה שהזכרתי ענין זה. – בבקשה, ענה על שאלתי. – כן זו היתה דוגמה להעדר פעולה תקיפה. אז לא ביקרתי, אלא יעצתי. אבל מסרת זאת לועדה כדוגמה להעדר פעולה תקיפה. – כן. – ולא ידועים לך הצעדים בהם אחז מאיור סונדרס? – ידוע לי כי העתון לא נענש ולא שמעתי גם שתיענש המשטרה. – ההתענינת אם עשה מאיור סונדרס דבר מה בענין זה? – לא עשיתי זאת. העתונים היו אז מלאי ידיעות והייתי בטוח, כי לא כל האינפורמציה יכולה להיות נכונה, אולם לא נעשה דבר לעתונים בעד פרסומה.

ברוידה מרוצה מהתנהגות המשטרה בימי המאורעות    🔗

פ.: היש לך איזו תלונות ביחס להתנהגות המשטרה ב־23, 24, 25 באבגוסט? – ב.: אין לי ידיעה בנוגע לפרטים, אולם דעתי הכללית היא כי עשו הכל לפי מיטב יכלתם לשלוט על המצב. – לא הגשת שום תלונות למשטרה? – לא. הייתי פעמים רבות במרכז המשטרה וראיתי, כי עשו הכל לפי מיטב יכלתם. – התאוננת, כי המכוניות המשוריונות לא ירו? – כן. – אמרת, כי לא ירו עד 24? – לפי דעתי. בירושלים או מחוצה לה? – לפי זכרוני לא קרה באותו יום כלום במקום אחר, חוץ מבירושלים ובשכונותיה. – הזוהי איפוא, הידיעה שלך כי המכוניות המשוריונות לא ירו עד ה־24? – מאז לא עסקתי בענין זה. – המתאונן אתה על שלא הקדימה המשטרה לירות? – כן.

היו“ר: המתאונן אתה עכשיו על שהמכוניות המשוריונות לא ירו? – ברוידה: אמרתי קודם, כי לא באתי הנה על מנת להגיש תלונות. זוהי חובתו של הפרקליט. באתי הנה כדי להעיד על אשר קרה. – איננו יכולים לשאול את הפרקליט. הובעה תלונה על המשטרה שלא ירתה. אתה היית אז בא כח היהודים, ואותך צריך לשאול על הדבר. – איני יודע אילו תלונות הובעו על ידי הפרקליט. איני מתאונן עכשיו, משום שכיום איני חבר ההנה”צ.

פרידי: האם תלונתך היא, שהשוטרים לא הקדימו לירות? ברוידה: כן. – היו“ר: אני מתכוון לדעת. אם צודקות התלונות ומה הן; היש מי שיוכל להביע את התלונות האלה? – כן. – פרידי: מי? – ברוידה: סאקר. – אבל סאקר לא היה כאן באותם הימים? איש לא היה אז כאן מלבדי, אבל אמרתי, כי איני יכול להביע תלונות כחבר ההנה”צ, אם שואלים אותי לדעתי, הריני מתלונן, אם כי לא אני שצריך להגיש תלונות רשמיות. – הידעת כי השוטרים המזויינים היו בריטיים? – כן. – היודע אתה, כי הם היו תחת פקודת מאיור מונרו? – לא ידעתי את זה. – האינך יודע, כי מאיור מונרו הוא הממונה על המשטרה הבריטית? – הייתי תמיד בקשר עם מאיור סונדרס ועם מאיור קינגסלי־היט. – הידעת כי מאיור מונרו היה ממונה על המשטרה הבריטית? – לא ידעתי. – המקבל אתה ממני, כי כך היה? – כן. – התפתיעך העובדה כי הוא לא נשאל שום שאלה בדבר יריות על ההמון? – הייתי נפתע.

מרימאן מודיע, ששאל את מאיור סונדרס; הוא מסתפק בזה.

במה היתה חולשתה של ממשלת לוק?    🔗

פרידי: התאוננת כי פעולות הממשלה היו חלשות. מה מצדיק את האשמה הזאת? – חוסר פעולה. כבר הזכרתי קודם בבירור. – לבקשת פרידי לחזור על מה שאמר, ענה העד: מיעוט שוטרים; אי זיונם; המכוניות המשוריונות הועמדו במרחק 40 מיל מירושלים, בעוד שהיה צריך להביאן לירושלים קודם; חוסר אוירונים, שהיו יכולים להביא תועלת רבה. כמו שראינו ב־23 באבגוסט, לדוגמה: מסרו לי מגדוד העבודה, כי המון ערבי נראה עומד סמוך להם במשך שעות. מדי פעם היו מביטים כלפי מעלה כמחכים לאוירונים ופחדו לתקוף. כשעברו שעות ואוירונים לא באו, תקפו הערבים. זה אימץ את לבם. – היש עוד תלונות? – רק אלה. – היש תלונות על חולשת הפעולה של הממשלה לפני ה־23 באבגוסט? הצריך אני להזכיר שוב מה שכבר אמרתי. אפילו בזה שהממשלה נתנה לעתונים להדפיס ידיעות כאלה, מבלי לענשם, היה כבר משום חולשה. – המתאונן אתה, כי פעולת הממשלה בענין השער החדש, היתה אף היא חולשה? – איני יודע. – כשהזכרת אתמול את מחאת העם על חולשת הממשלה ביחס לשער החדש, מה חשבת אתה?

מראים לפרידי את דברי העד בישיבות אתמול. העד ענה, כי כוונתו היתה להפגנת 15 באבגוסט.

פרידי: החושב הנך, כי פעולת הממשלה היתה חלשה? – ברוידה: אין בידי עובדות ומספרים. לכן איני יכול להביע תלונה פורמלית, אולם לדעתי היתה פעולת הממשלה חלשה. – אני שואל אותך, אם זה שאמרת אתמול נוגע בחולשת הפעולה מצד הממשלה? – אמרתי אתמול, כי זו היתה דעת המפגינים. – וזו היא דעתך, כי פעולת הממשלה היתה חלשה? –כן. – למה אתה מכוון בדבריך אלה? חשבתי, כי היה לחץ על הממשלה להתיר את פתיחת השער והממשלה היתה חלשה בהתירה זאת.

בהזכירו את “דואר היום” מ־13 באבגוסט שאל פרידי: האם זהו העתון אשר הזכרת באמרך שקראת על מכתב־חוזר מהמופתי? – ברוידה: זכורני, כי אמרתי שאפשר שזהו הגליון: לא היתה לי כל רשימה על איזה גליון מיוחד. – היש עוד איזו תעודה הנוגעת למכתב זה? – יתכן כי ראיתי עוד, אבל כרגע איני יודע. – החקרת הלאה בענין זה? – לא בקשתי את התעודות. – השמעת על מיסמכים אחרים בנידון זה? זוכר, אבל לכשתרצה אמצא. הרי זה ענין מלפני 3 חדשים ומעלה ולא אוכל לזכור כל פרטים. – האם לא נתת את כל האינפורמציה החשובה לעו“ד שלכם? – כן. – הלא היה הדבר חשוב לו היית רואה עוד מכתבים של המופתי, הקוראים להתקפות ביום ששי בבוקר והיית מוסרם לעו”ד שלכם? – לא נתתי אף את זה האחד. כשנדרשתי ע“י הועדה למסור פרטים הזכרתי זאת. – לא הודעת על זאת לעו”ד של הסוכנות היהודית! – אני לא עסקתי בהכנת המשפט מטעם הסוכנות היהודית. – המסרת להם אינפורמציה? – לא חשבתי לנחוץ למסור להם אינפורמציה. חשבתי, כי המשפט הוכן באופן מקיף.

הטלגרמות הנכונות של ברוידה בידי פרידי המטשטש    🔗

פרידי מדבר על הטלגרמה אשר נשלחה על ידי ברוידה ללונדון ב־24 באבגוסט, פרידי קורא מתוך הטלגרמה: “פרעות. יריות עודן נמשכות בירושלים ושכונותיה, הרבה הרוגים ופצועים. כוחות המשטרה. כפי שהודו בלתי מספיקים. רבים רוצים לעזוב את מקומותיהם, אבל לא ניתן להם משמר של משטרה”.

פרידי: למה נתכוונת בזה? – ברוידה: זוכר אני כמה מקרים: הודיעו לנו בטלפון משכונת מונטיפיורי, מקום שם נמצא בית תינוקות. 30 ילד ו־10־8 מטפלות. הם דרשו משמר למען עזוב את המקום, ולא יכלו להשיגו. סוף סוף עזבו במכונית פרטית, וכפי שספרה לי אחר־כך המנהלת – תחת מטר כדורים. ושוב, מבית היתומות בשכונת מוצררה בקשר להעבירם לבית ספר למל. אני בעצמי בקשתי מהמשטרה ולא יכולתי להשיג שמירה.

בתשובה על שאלות פרידי עונה העד, כי כפי שנראה לו. האיש אשר דבר אתו היה קפטן ברנס. התשובה הכללית היתה: אין די כחות לשלוט במצב. אין זו תלונה; זוהי סתם דוגמא לחוסר כחות המשטרה? – כן.

פרידי ממשיך לקרוא: “אף במקומות שבהם היתה המשטרה נוכחת, נמנעה מפעולת־התקפה, כדי לפזר את הפורעים”. לאיזה מקרה נתכוונת? – ב.: ידוע לי מספר מקרים, ביחוד, מקרה תלפיות. היות ולא היו שוטרים די הצורך, לא יכלו אלה מהם שבאו למקום להסתער על הפורעים ולפזרם. הם יכלו רק להגן על עצמם. הם לא יכלו לעמוד במקום אחד ונאלצו לשוב, אולם מיד לאחר שהתרחקו נתחדשה התקפת הפורעים. – מה ברצונך להגיד בזה? – הם לא תקפו את הפורעים. הם רק הגנו על המקום. לא היתה כל פעולת התקפה. ־ הסבור הנך, כי המשטרה נמנעה מלהתקיףשלא כראוי? – לא. כלל וכלל לא. אמרתי כי המשטרה פעלה לפי מיטב יכולתה. שבחתי את המשטרה ככל האפשר. – לנוסח הזה של הטלגרמה שלך ייקרא “לשבח את המשטרה ככל האפשר”? – כן.

פרידי ממשיך לקרוא: “בינתים הולכים לאבוד חיי אנשים ורכוש. ואנו חוששים כי תכסיסי־דחיה אלה יביאו את הישוב לידי יאוש ומעשי נקמה”. – מה היו תכסיסי־דחיה? – ב.: חשבתי, כי יש לגייס יותר שוטרים, הזכרנו זאת ללוק והוא לא סירב. ענה כי יעיין בדבר, אבל ברגעים איומים הללו צריך היה לעיין בכך טרם הודענו לו זאת. – איזו דוגמאות אחרות? – איני זוכר כרגע. האם לא התרשמת מהם במדה מספקת? – הרושם היה האיום ביותר. איני זוכר אותם כרגע. לא עסקתי בענינים הללו יותר מ־3 חדשים, אבל אם רצוי לך אמציא את החומר. – האם לא תוכל להזכירם עתה ולא אז כשלא אוכל לעסוק בהם? אמרת: “מכוניות משוריונות אינן יורות”. ההיתה זאת דחיה? הטלגרמה שלך אומרת, “תכסיסי דחיה אלה” אבל הרי המכוניות המשוריונות קבלו כבר פקודה לירות? – בשעה שנשלחה הטלגרמה לא ירו עוד. – האם יש להסיק מזה. כי הפקודה לא לירות בוטלה? אם עברו 24 שעות מבלי שנאחזו באמצעים הדרושים, לו גם אמרתי בטלגרמה שלי, כי עתה נתקבלה פקודה לירות, היתה לי סבה מספקת לחשוב, כי לא יזדרזו גם עתה בפעולה זו. – אמרת “אם ימשכו תכסיסי הדחיה”, אבל הרי הם חדלו? – לא ידעתי כי חדלו. יתכן שהיה להם פקודות לירות, אבל לא ידעתי מתי יתחילו למלא את הפקודה.

פרידי ממשיך שוב לקרוא: “אובד עצה. אין ביכלתי לשנות את הפוליטיקה החלשה של דחיות”. – ב.: כן, אנו גם אמרנו ללוק, כי לא נמשיך לפנות אליו באשר זוהי ברכה לבטלה. – כמה זמן נמשכו תכסיסי רחיה? – איני יודע את פרטי הצעדים בהם אחזה הממשלה ובטרם אקוב את המועד עלי לדעת את העובדות. – אבל לא היה איכפת לך לשלוח טלגרמה כזו, העתידה להיות נפוצה בכל העולם התרבותי? – גם כיום הכרתי היא, כי כל מלה בה היתה נכונה.

פרידי מזכיר את הטלגרסה שנשלחה ב־25 באבגוסט האומרת: הביולטין ממעיט את דמותן של עובדות ומסתירן, אינו מזכיר אף פעם כי התוקפים הם הערבים ומשאיר רושם לבלתי־בקיאים בדבר, כי אפשר שגם היהודים הם התוקפים או כי יש כאן התנגשות, אשר האחריות לה מוטלת על שני הצדדים. יש גם סלוף במספרים, סיכום הקרבנות של ירושלים וחברון יחד מבליט את הכונה לטשטש את גדלו האיום של מספר הקרבנות בחברון".

פ.: החושב אתה, כי מספרי ירושלים וחברון סוכמו יחד למען הסתיר את גורלם האיום של אלה האחרונים? – ב.: זו היא הסיבה היחידה הנראית לי. לא להזכיר את חברון לחוד אחרי המאורעות האיומים שם!! – השמעת מזמן ישיבות הועדה, כי ירושלים וחברון הנן מחוז סניטרי אחד? – לא היה לנו כאן עסק עם מחוזות. – בבקשה ענה נא לשאלתי. השמעת זאת? – כן. – השמעת את הביאור למה הודיעו על חברון וירושלים יחד? – כן. – הוא נתקבל על דעתך או לא? – לא. – העודך אומר כי היה זה מעשה של אחיזת־עינים במספרים? – כן.

פרידי קורא את הטלגרמה שנשלחה ב־27 באבגוסט: “דרושים שוטרים ושומרים יהודים מיוחדים כדי להגן על השכונות היהודיות. כמו שלערבים יש די שוטרים ערבים להגנתם”, מה היתה כונתך בטלגרמה זו? – ברוידה: איני זוכר מה גרם לשליחת הטלגרמה הזאת.

פרידי ממשיך לקרוא: “50 פלחים מאנשי חיל הספר לפנים נתקבלו אל המשטרה. על רבים מהם אומרים כי הם מהפלחים של ליפתא אשר החלו במהומות”, מי מסר לך את הידיעה הזאת? – ברוידה: אנשים שונים שראו שורת ערבים ליד מרכז המשטרה והכירו אותם כי הם ערבים מליפתא, – האמרו כי אלה היו הפלחים שהחלו במהומות? – כוונתי היתה שליפתא החלה במהומות ולאו דוקא השוטרים האלה. איני זוכר בדיוק את כונתי. אולי הניסוח לא מוצלח, אבל לא כתבתי, שאלה ה־50 לקחו חלק במהומות, אם כי לא אמרתי שהם לא לקחו חלק.

היו“ר: האם ניסית לברר את אמתות האינפורמציה שקבלת? – ברוידה: אי אפשר היה לברר אז כל דבר, ביחוד לרגלי קשי התנועה. לו עמדתי לברר כל דבר ולעכב את משלוח הידיעות, היה עלי להודיע להנה”צ בלונדון שאין ביכלתי לתת להם ידיעות כלל. – האם לא הכרת שאחריות רצינית רובצת עליך וכל מה שתפרסם יופץ בכל קצוי התבל? – האחריות היתה רצינית מאד, אבל המאורעות היו רציניים הרבה יותר.

פרידי ממשיך לקרוא מתוך הטלגרמה: “שתי משפחות ערביות נמצאו הרוגות בבתיהן ע”י יהודים. זה עורר התרגשות רבה ונוצל לא רק ע“י הערבים אלא גם ע”י הבריטים, כדי לכפר על התנפלות הערבים". מי הם לדעתך הבריטים האלה? – ב.: את הידיעה הזאת קבלתי ממר הורוביץ אחרי ראיונו עם הממשלה. אינני זוכר אל מי דבר. מסרתי זאת בטלגרמה שלי כאינפורמציה שקיבל בשיחה עם פקידים בריטיים. – הנתכונת למסור כי הבריטים עושים דבר־מה בלתי נכון? – לא אומר כזאת, אבל דבר זה השפיע על יחסם נגד היהודים: היהודים הצטערו על המקרה הזה. הרגשנו, כי אין הערכה מספיקה למצבם של היהודים.

פרידי קורא קטע אחר של הטלגרמה: “שינויים חוזרים בהנהלת הבטחון יוצרים קשיים. מקודם היתה הארץ בידי המשטרה, אח”כ בידי חיל האויר, אח"כ בידי חיל הרגלים, וגם קציני צי הם מנהלים עכשיו. דבר זה גרם לבזבוז הזמן היקר ולמבוכה בשעת המסירה. זה הקשה ליהודים לקבל התחשבות בדרישותיהם. ההאמנת בזה אז? – ב.: כן. כל פעם בבואי מצאתי איש חדש וצריך הייתי לבאר הכל מחדש. – העודך חושב כי השינויים גרמי לקשיים מיותרים? – בשמחה הייתי לוקח בחזרה את המלה הזאת אבל עליך להתחשב עם מצב הרוח שבו עבדתי אז, היודע אתה כי עורך הדין של הסוכנות היהודית סיר בויד מרימאן, הביע בפני הועדה תודה לקפיטן פלייפיר? – כן, והוא היה ראוי לזה. – הזוכר אתה תלונות נגד הבריגאדיר גיניראל דובי? – לא התאוננו נגד שום איש שעבד באותו הזמן. – אילו תלונות הובעו? – השלטונות המקומיים היו בתנאים כאלה, שהשינויים גרמו לאבוד זמן. הנה הטלגרמה שלך מיום 28 באבגוסט האומרת: “בבקשה להודיע לרוטנברג, כי אנשי חיפה שלו הם היסטריים והודעותיהם מוגזמות”. למה כיונת בזה? – היינו מקבלים אז הודעות מכל הארץ. קשה היה לשפוט, איזו הודעה נכונה ואיזו לא. ביחוד היו מוגזמות ההודעות מחיפה, האיש שמסר כמעט שלא ידע לדבר בטלפון. נסינו להשקיטם עד כמה שיכלנו. מאותו האיש, שדיבר בטלפון קבלנו הודעות היסטריות ביותר ושמענו, כי הוא שולח טלגרמות לרוטנברג, תיארנו לנו כמה מוגזמות הן. רצינו להודיע לרוטנברג, כי ינכה משהו מהן.

נגמרה חקירתו של פרידי ומרימאן הודיע, כי אינו אומר לשוב ולשאול את העד. ברוידה מסתלק. נקרא המנהל הופיין.

עדותו של מר א. ז. הופיין    🔗

בתשובה לשאלותיו של מרימאן אומר מר א. ז. הופיין, כי נולד בהופיין (הולנד) ולא"י בא בשנת 1912. הוא מנהל ראשי של בנק אנגליא־פלשתינא. בימי הקונגרס נתבקש לעזור לה' ברוידה באופן זמני. בא לירושלים בערב ט' באב בשעה מאוחרת אחרי הצהרים. אחת ממטרות נסיעתו היתה לבקר את הכותל המערבי בערב. היה שם באותו ערב 3־2 שעות ולא ראה שום הפרעת סדרים.

הופיין בט' באב על יד הכותל    🔗

מרימאן: הראית אילו הפרעות מצד לא־יהודים שעברו דרך הרחבה? – ה.: הדבר תלוי במה שאתה מתכוון להפרעות. – הראית אילו קושיים? – כן, קושיים טבעיים, של אנשים המשתדלים לעבור בשטח קטן ומלא עד לצפיפות, במשך הערב ראיתי כתריסר אנשים שהשתדלו לעבור. אחד או שנים עברו כמה פעמים. צעירים יהודים עזרו למשטרה בהחזקת הסדר. העד היה שם כשהמואזין קרא מעל הזאויה. הרושם שלו היה שזה הפריע באופן לא נאה לכל האוירה של אותו זמן ומקום. העד עצמו נתרשם במאד. בראשונה היה בין המתפללים איזה רטן־לחש בענין זה, אבל עד מהרה השתררה דומית מות.

ב־15 באבגוסט הלך שוב אל הכותל ונשאר שם רוב שעות הבוקר. בזמן היותו שם לא היו ערבים עוברים, אבל ברוידה, שנפגש אתו שם. אמר כי קודם לבואו של העד היו ערבים עוברים והמשטרה הפסיקה את תנועתם. על המחשבה לסדר תהלוכה נודע לו לראשונה ב־1–1.30. ה' בינה צלצל אליו ובקש ממנו לבוא אל משרד מפקד הבשטרה. בבואו אמרו לו. כי מספר צעירים באו מתל־אביב. התאספו בביה"ס למל והם אומרים ללכת אל הכותל המערבי בסך. בינה וקציני מחוז אחרים דברו אל הצעירים בשם השלטונות ובארו להם. כי יש דברים אשר אין להם לעשותם בתהלוכה.

הופיין: “לא צריך היה להרשות את התהלוכה”    🔗

העד נתבקש לדבר אל הצעירים האלה ולהשפיע עליהם שיקבלו את התנאים שהוצעו לפניהם. ניכר היה, כי גם מאיור סונדרס וגם קאסט דאגו למניעת סכסוכים ולהרשות מה שמותר. העד הלך אל ביה“ס למל ומצא שם קבוצה גדולה של צעירים וצעירות מגיל למטה מ־20 עד גיל 25. מנהיגיהם הוזמנו להכנס לאחד מחדרי ביה”ס לישיבה, יחד אתו ועם קציני המחוז, שם ביאר להם, כי אין להם רשות לעשות פעולות נבדלות בענינים אלה, אם גם אינם מאמינים בתוקף פעולותיהם של השלטונות היהודים. אין זה עסקם לעשות פעולות טובות יותר. אבל כיון שהממשלה מרשה להם ללכת, עליהם להבין מה מותר ומה אסור להם לעשות. הישיבה לא היתה רגילה כלל. לאחר שהוא, העד, חיוה את דעתו בתוקף האפשרי, החליטו הצעירים. כי ילכו עם הדגל כשהוא מקופל ומורד לאות אבל. על יד הכותל יעמדו שני רגעים דומם וכשיעזבו את הכותל יניפו את הדגל. את זאת יעשו, בין אם השלטונות יסכימו או לא. בזה נגמרה הישיבה. העד שב אל מאיור סונדרס וקאסט וסיפר להם על המצב. למשטרה ניתנו הוראות להיות שקטים ולהתערב רק אם יעשה ע"י הקבוצה מעשה מגרה, רציני.

מרימאן: אילו נקראת קודם. מה היית מיעץ למשטרה, להרשות את ההפגנה או לא? – ה.: זוהי שאלה קשה. הייתי מיעץ לא להרשות, מפני שלמרות הכוונות הבלתי מזיקות שלהם, היה ברור, כי במקרה קל יכול הדבר להיהפך למזיק בתוצאותיו. הוא הלך אל הכותל, בשעה שהלכה התהלוכה. ראה אותה מקצה. – ההיו בה נשים? – מובן; ודאי שלא היו מוותרים עליהן, כיון שבאו במיוחד לשם כך.

מרימאן: הראית אילו צעירים עם מוטות ברזל? – ה.: לא. אדוני, לוא ראיתי אפילו אחד, הייתי מבקש את השוטרים לתפוס אותו. יתכן כי לאחדים היו מקלות, אבל מקלות־טיול, שום דבר מעורר תשומת לב ביחוד. – אמרו לנו כי בכל שורה של ארבעה היה מישהו נושא מקלות או מוטות ברזל? – זהו אך ורק דמיון.

העד ממשיך: הוא בא בעקבות התהלוכה אל הכותל ועמד בפנה במבוא הרחבה. נושא הדגל עמד בקצה השני. ראה שמניפים את הדגל. היתה דומיה קצרה. אח“כ נאמרו, מלים אחדות בריחוק מקום ממנו, והוא לא יכול להבחינן. אחר כך שמע, כי היתה זו קריאת ההחלטות של האספה בת”א. אחרי זה הושרה “התקוה”. ברחבה לא שמע כל צעקות, אבל בדרך שובם שמע יחידים צועקים צעקות איבה נגד ההנה"צ. גם נגד הממשלה. כמו כן נשמעו הצעקות הטפשיות – “יחי הכותל המערבי!”. מעטים צעקו גם: “הבוז למחללי הכותל המערבי”.

מרימאן: נניח שהמשטרה היתה שואלת אותך אחר כך לשמו של האיש שנאם, או שהניף את הדגל, ההיה איזה קושי להשיג את השמות? – ה.: שום קושי.

העד מספר: בחזירתו ראה התרגזות בין הערבים בעיר העתיקה. כשהגיעה התהלוכה אל משרדי ההנה"צ. היה נדמה לו, כי שמע צעקה: תחי ההנהלה הציונית, אם כי קרא למחרת בעתונים, כי צעקו “הלאה ההנהלה הציונית!”

התקדמות הארץ מלאחר המלחמה; 45 מיליון לירות הכניסו היהודים בעשר שנים    🔗

כאן עובר מרימאן לשאול את העד שאלות כלכליות.

מרימאן: אמור לנו בתור בנקאי. כאן הצהירו שהעליה היהודית מזיקה לעניני הערבים. מה דעתך? – ה.: קודם כל אקדים סקירה מוקדמת: א“י עלתה לאחר המלחמה על דרך של הפתחות כלכלית, בעד יהודים ולא־יהודים. הושג השלב של חקלאות אינטנסיבית, גידול הערים, התפתחות המסחר והתעשיה, תמורות כאלה מביאות תועלת כללית, אבל הן כרוכות גם בנזק זמני ע”י זה שהן עוקרות את התנאים הקודמים. כאן היה זה מסובך מפני שהקהל, אשר שימש מכשיר לקדמה הכלכלית, היה יהודי. מסקנתי הכללית היא, כי הארץ התקדמה וודאי שהפיקה תועלת מההתישבות היהודית. האוכלוסים הערבים קצרו במדה ניכרת מאד את התועליות של ההתישבות היהודית. מימי המלחמה הכניסו היהודים לארץ לא פחות מ־45 מיליון לי“ש, בתוכם 6.5 מיליון שהוכנסו ע”י קרן היסוד והקה“ק. חלק ניכר של הכסף שהוכנס לארץ עבר אל המשק הערבי דרך צנורות שונים. כגון קניית קרקעות חקלאיות ועירוניות, תשלום בעד סחורות שיוצרו בארץ, שכר עבודה, שכר דירה. לפני שנתיים חקר ה' ויטליס על שכר הדירה שיהודים משלמים לערבים בעיר כחיפה, ויטליס הלך בעצמו מבית לבית ואסף את המספרים, נמצא, כי יהודים משלמים לערבים בשכר דירה 55,000 לא”י לשנה. כמו כן גדול חלקם של היהודים בהכנסותיה של הממשלה.

מרימאן הודיע כי בשאלה זו ידובר בישיבת אחה"צ.

 

ישיבת הששים ושתים    🔗

בישיבת אחה"צ 11 בדצמבר המשיך מרימאן את חקירת מר הופיין.

כמה מכניס יהודי וכמה ערבי לאוצר הממשלה?    🔗

מרימאן: אנו עוברים לשאלת ההכנסות. אני מבקש ממך להציע לנו רק את סיכום חשבונותיך, בלי לדייק במאות. עשרות ויחידות, האם נכון שבתקציב 1928 נקבעה הכנסת הארץ בסך 2,584,000 לא“י? – ה.: כן. – מהי הערכתך ביחס לחלקם של היהודים והערבים בתקציב ההכנסה של ½2 מיליון לא”י? – אני מעריך כי. 150,000 יהודים מכניסים כ־1,105,000 לא“י וכי 750,000 ערבים מכניסים 1,353,000 לא”י. כללתי בשם ערבים את כל התושבים שאינם יהודים, בתוך אלה כלולים בריטיים היושבים כאן ואילו אלפי גרמנים, המכניסים לאוצר ודאי לא פחות מהאוכלוסים הערבים אשר רובם המכריע הנם פלחים, שעל תנאי חייהם שמעה הועדה דבר מה. לשם הדיוק מוטב לכנותם יהודים ולא־יהודים? – זה מדויק יותר, אבל היות והם מיעוט הנבלע כולו בתוך האוכלוסים הערבים חלקתי לשני סוגים: יהודים וערבים, אם כי זה לרעת העניין שאני רוצה להסבירו. – ובכן כמה מכנים בחשבון ממוצע כל יהודי לאוצר הארץ בשנה? – היהודי 7.37 לא“י, והערבי 1.84 לא”י. ההכנסה הממוצעת לשנה מכל תושב הארץ אם לצרף את כולם יחד, 2.73 לא"י. מובן מאליו שבתוך התושבים שאתה מכנם לא־יהודים יש גם מספר אנשים המכניסים אותו הסכום לגולגולת שמכניסים היהודים באופן ממוצע לגולגולת? – מקרים כאלה ישנם ודאי. – ואם נניח, שבתוך הערבים, לפי חלוקתך אתה, ישנם גם כאלה המכניסים כיהודים, יצא שההכנסה הממוצעת של הערבים לגולגולת היא עוד פחותה משקבעת לעיל? – כן. זאת התכוונתי להגיד.

הדואר מהו אומר? שכם ותל־אביב    🔗

מרימאן: ההכנסה מורכבת מסעיפים שונים, כמו: רכבת, דואר ועוד. האם יחדת את חשבונך, למשל, להכנסת הדואר? – ה.: הערכתי מורכבת מצירופים וחשבונות שונים. סעיף ההכנסה של הדואר הוא אחד הקשים להבדלה בין חלק היהודים וחלק הערבים. אבל אציין דוגמאות אחדות. אִתי מספרים של הכנסות הדואר מלפני 3 שנים בתל־אביב, עיר עברית טהורה, ולעומתן מספרים של הכנסות הדואר בשכם, עיר ערבית טהורה ההכנסה הממוצעת לגולגולת בתל־אביב 567 מיל, ובשכם 69 מיל!

מרימאן: רצוני אני, שתברר את הענין מנקודת ראות אחרת. לא הכנסות, כי אם מסים, ראשית, אשאלך שאלה כללית אחת: התוכל להגיד לי בדרך כלל על השיטה הנוכחית של האוצר, האם היא בכללותה לטובת התושבים או לא? – ה.: אני יכול לענות לך, אם תרשה לי להבדיל בין פוליטיקה ובין ההנהלה התקציבית המתגשמת ע“י האוצר. ביחס לפוליטיקה התקציבית של הממשלה אין ספק שהיא בדרך כלל טובה, ואשר להנהלת האוצר תהיה זאת כפית טובה מצד כל אזרח בא”י, כערבי כיהודי, לא להודות בזה, כי במשך 10 השנים האחרונות הללו היתה לא"י בפעם הראשונה הנהלת־אוצר מוצלחת וישרה, במקצת אולי חסרת־מעוף, אבל מכל מקום מסודרת ויציבה.

בטרטון: אני מבין את החלק השני של התשובה. התוכל להסביר את חלקה הראשון? – מרימאן: מחוץ ליוצא מהכלל, שהנך מכנה אותו “חוסר־מעוף”, הרי אין עלך אלא לשבח? – ה.: בודאי.

סניל: אני מניח, כי הוא חושב את שיטת סידור התקציב ל“חסרת מעוף”? הופיין: הפוליטיקה הכספית של הממשלה נתונה, לדעתי לבקורת רבה, ואילו את אדמיניסטרציה הכספית עלי לשבח.

חלקם של היהודים במסים, מכס ועוד    🔗

מרימאן: על יסוד הקדמה זו, רוצה אני כי תדון בשאלת המסים. לועדה ניתנה כבר אינפורמציה ידועה ממקור אחר, וברצוני כי תעסוק בשאלה זו. הוצא מכלל דיונך דברים, כמשרד הדואר ורכבות, ודון במכס, רשיונות, מסים, ומסי רשום הקרקעות. התרצה לתת לנו מתקציב 1928 קודם כל את הסכום הכולל של הענינים האלה? – הופיין: סך הכל של דמי מכס, רשיונות מסים ודמי רישום קרקעות הגיע בשנת 1928 ל־1,667,815 לא“י, אולי כדאי לציין, שאיני מוצא בחשבון ההכנסות של הממשלה כל סעיפים אחרים, שאפשר לכנותם בשם מסים. באמת. יש עוד להתוכח על השאלה, אם יש לכלול דמי רישום קרקעות בתוך המסים כל עיקר. דמי רישום קרקעות הם שלשה אחוזים משוים, ולדעתי זה הרבה יותר שצריך לשלם בעד השירות לרישום העברת הקרקע. – התתן את המספרים לכל אחד משלשת הסעיפים לחוד? – מן המכס 892,278 לא”י, רשיונות, מסים וכו, 109,974 לא“י; דמי רישום קרקעות 65,563 לא”י, כל המספרים שלי לקוחים מן התקציב של שנת 1928. – העשית חשבון, כמה מזה הכניסו היהודים וכמה הכניסו שאינם יהודים? – כן. לבית המכס הכניסו היהודים לפי חשבוני 55 אחוז מן הסכום הכללי, ברשיונות, מסים וכו' 25 אחוז. בנוגע לדמי רישום־הקרקעות לא עשיתי חשבון מדויק, אבל אני מעריך את חלק היהודים ב־50%, יוצא איפוא, שמאה וחמשים אלף יהודים מכניסים לאוצר 701,457 לא“י, שהם 42 אחוז של המסים הכלליים, ו־750,000 ערבים, או שאינם יהודים. מכניסים 966,358 לא”י, והם 58 אחוז.

מרימאן: כמה זה יוצא לגולגולת יהודית ושאינה יהודית? – ה.: מסי יהודים לשנה עולים 4.69 לא“י לגולגולת, ומערבים או שאינם־יהודים 1.29 לגולגולת. ואם נחלק את המסים על כל התושבים יחד, יצא לנו בשנת 1928 סך 1.95 לא”י לגולגולת. – אשר להכנסה הכללית מסיק אני ממספריך, שהיהודים מכניסים 42 אחוז, לעומת 58 אחוז משאינם יהודים?

– כן. – אמרת, שלדעתך היהודים משלמים 55 אחוז מהכנסות המכס?

– כן.

מרימאן: אם לא נסיח את דעתנו מן העובדא, שאנו דנים כל הזמן בדלדולם של האוכלסין הערבים בעטיה של העליה היהודית, האין לך מה להגיד על הקשר הקיים בין המספר האמור לבין השאלה האמורה? – ה.: יש לי, אדוני, אסתפק בתשובה כללית, ובהמשך דברי אתן לך מספרים מדויקים יותר. עכשיו זאת אגיד: מתוך חשבונות שונים, המאשרים זה את זה, הגעתי לאחוז של 55 למאה, אשר הכניסו היהודים בחשבון המכס. יוצא איפוא, כי שאינם־יהודים הכניסו 45 למאה. מזה נוכל להסיק את כמות האימפורט לגולגולת באוכלוסים שאינם־יהודים. המספר הזה יתקבל כשנחלק את סך־הכל של האימפורט שלהם על המספר הכללי של אוכלוסיהם. המעניין שבדבר, כי למרות 750,000 הערבים שבא"י, האימפורט שלהם הוא רק 45 למאה ואינו נופל מן האימפורט הכללי של הארצות השכנות: סוריה ומצרים.

מרימאן: האם האימפורט של ארצות האלה עולה יותר או פחות? – ה.: שוה בשוה. נניח, שטעיתי בהחלט, ויוכיחו לי שחשבון 55 אחוזים לאימפורט יהודי הוא מוגזם מאד, והעליתיו בכח הדמיון, הרי שמיעטתי דמות האימפורט שאינו יהודי. יצא לנו איפוא, שהאוכלסין שאינם יהודים בא“י מכניסים סחורות לגולגולת הרבה יותר משכניהם הסורים והמצרים. אם יוכיחו לי, שהאימפורט היהודי לגולגולת אינו עולה על האימפורט שאינו יהודי, גם אז יצא לנו, שהאימפורט הא”י לגולגולת יעלה כפלים מאימפורט לגולגולת בארץ עשירה כמצרים. עם המיליונרים שלה, בתי המלון, קהיר, אלכסנדריה וכו'. על כן ברור, שהיהודים מכניסים יותר מכל האוכלוסים במסי המכס, ושאין כל יסוד לטענה בדבר דלדול האוכלוסים שאינם־יהודים.

מרימאן: אני לא אתן לך את פרטי עדותה של מיס ניוטון בענין המסים. הראית בעתון, שג’מאל חוסייני ספר לחברי הפרלמנט בלונדון ולאחרים, “שאנו הערבים משלמים כעת מסים בסך 4 לא”י לגולגולת, ובימי התורכים שלמנו 4 שילינג לגולגולת“, סבורני שהוכחת, כי הערבים אינם משלמים 4 לא”י לגולגולת? – ה.: ברוך הדבר.

שני עמים – שני מינים אימפורט ואכספורט    🔗

מוריס: היוכל העד הזה לתת לנו את המספרים של האכספורט היהודי ושאינו־יהודי? – ה.: אני לא הכינותי אותם, משום שלא ראיתי אותם מעניני, אין ספק, שאפשר לעשות הערכה כזו, ובמקרה שאמצא עוד מחר על יד שולחן זה, יהיה ביכלתי לתת את המספרים.

מרימאן: ה' מוריס מבקש זאת מאתך. – מוריס: כן. אני מבקש.

מרימאן: בכל שאלה של אכספורט, שתעמוד לפניך: הרי תביא בחשבון, כנהוג בכל מקום, מה שמתקרא בשם “אכספורט שאינו נראה”? הלא תנסה להשיג את המספרים הנוגעים לאכספורט? – ה: בודאי.

היו"ר: מימי לא ראיתי מספרים מחולקים בין 2 גזעים בארץ אחת.

הופיין: יכול אני להמציא כעת את המספרים שחסרו, לצערי, בדברי לפני חמש דקות, ואלה הם: לפי חשבוני, האימפורט של האוכלוסים שאינם יהודים בא“י עולה 4.1 לא”י לגולגולת לשנה לעומת 4.3 לא“י בסוריה ולעומת 3.7 לא”י במצרים, ואילו היתה טעות בידי, והאימפורט של היהודים היה שוה לזה של לא־יהודים, היה יוצא לנו, שהאימפורט הממוצע לגולגולת בא“י הוא 7.5 לא”י לשנה, הוה אומר: כפלים מאימפורט של מצרים לגולגולת.

סילי: התשלים את המספרים בכמות האימפורט היהודי לגולגולת? – ה.: כן. הסכום עולה קצת על 25 לא"י לגולגולת.

מרימאן: בזה נגמר חלק אחד מסוים של עדותך. אין לי אלא לשאול אותך להשואה של שיטת המסים המוטלת על הערבים כעת עם זו של ימי התורכים, יש להביא בחשבון, שבימי התורכים לא היה לארץ ישראל תקציב מיוחד, אולם יכול אתה להודיע. מה היו המסים לגולגולת בתורכיה? – ה.: לערך 9 עשיריות של פונט לפני המלחמה. אין לחשוב, שהאוכלוסים הערבים בא"י שלמו פחות או יותר מנתינים תורכיים אחרים.

היש לערבים להתאונן לעומת ימי תורכיה?    🔗

היו"ר: זה היה בכל רחבי ממלכת תורכיה? – ה.: כן.

מרימאן: וכמה משלם הערבי כעת במסים? – ה.: 1.29 לא"י.

מרימאן: כדי שידידי, היושב ממולי, לא יטפל תיכף להשואה זו על על מנת להוכיח, שמסי הערבים כבדו עתה מאז. היש איזה גורם, שיש להביאו בחשבון כשמשוים את המסים בימי תורכיה לאלה של עכשיו? – ה.: ידוע היטב שאין משוים מסים, הוצאות וכל מספרים בדומה לאלה, מנלי לקבל בחשבון את שער צרכי החיים. היחס בין שער צרכי החיים כעת ובין זה שלפני המלחמה. ב־1913 או 1914, הוא לערך 159:100.

בטרטון: כיצד הגעת ליחס של 45:55 בין יהודים לשאינם יהודים? היש דבר הנוגע לזה ב“ספר הכחול”?

מרימאן: הגד לנו, בכלל, כיצד הגעת למספרים שלך? קודם כל הבדקת את הכנסות המכס סעיף אחר סעיף? – ה.: כן. לא יכולתי להסתפק במיתודה אחת יחידה לגבי חשבון מסובך כזה. – כאן מבאר מר הופיין, כיצד עשה את חשבונותיו בשלש דרכים שונות, ושהסתייע בתזכיר, שנערך ע"י עורכי העתון הכלכלי “פלשתין אנד ניר איסט”.

סניל: הנוכל להניח, שקבלת את המיתודה הסטאטיסטית הרגילה באנאליזה? – ה.: באמת אי אפשר בכל אחד מן המקרים האלה להשתמש במיתודות הסטאטיסטיות הרגילות. עלינו להשתמש בידיעה שיש לנו בתנאי הארץ ובאנאליזה של כל אותן העובדות והמספרים, כדי להגיע להערכה מדויקת של כל סעיף במדת האפשרות.

בטרטון: האוכל להציע איפוא, שנעיין בתזכיר האמור, ואם תהיינה לנו שאלות נוספות, נציע אותן מחר?

העד עובר לדון בשאלת המסים העירוניים.

מרימאן: האם הבסיס להערכת המסים נשתנה? – ה.: אין ספק. – אמרת שאת עושור מפחיתים, מה בדבר הווירקו? הבא שנוי עיקרי גם בזה? – עד כמה שאני יודע, לא חל שנוי באחוזים. – מה בדבר מס הבהמות? – אין אני בקי בענין זה, ואולם כל המס הזה כל כך פעוט הוא בהשואה לכל השאלה הנדונה, שאילו שנויים קלים בו אין להם חשיבות. – מסי המכס עלו קצת, האם לא כן? – אין ספק. 13 למאה הם כעת, היה גם איזה מס פרופיסיונאלי, מס הטימיטו, שנתבטל כעת. בימי המשטר התורכי היה מס צבאי? – סבורני שנוכל לקרוא לזה מס צבאי. מס זה הגיע לחמשים עשיריות לגולגולת מאת כל אלה שרצו להשתחרר מעבודת הצבא בתורכיה. הסך הכל אינו מעניין אותי, כמו שמעניין אותי מצב הפלח ומשפחתו. – ודאי, שהפלח היה צריך לשלם 50 עשיריות אלו.

סילי: האם לא נתבטל המס הזה בשנת 1909? – ה. יודע אני שגבו אותו בחזקת היד גם בשנת 1914. – האם לא בדקת ומצאת, שמס זה נתבטל עם מתן החוקה? – מרימאן: בין שנתבטל ובין שלא נתבטל הידוע לך באופן פרטי, שנגבה בשנת 1914? – ודאי שכן, ולא עוד אלא ביד חזקה. – אשר לשאלת המסים, העשית חשבון של המסים לגולגולת בעבר הירדן, עירק ומצרים? – 801 מיל לגולגולת בעבר הירדן, 1.21 לא"י לגולגולת בעיראק.

מה היא התועלת הבאה מן העליה היהודית?    🔗

מרימאן שאל את העד, אם הוא חושב שהעליה היהודית היתה למשא על משלם המסים, והעד השיב שכמובן שאינו חושב כך. העד עבר אחר כך לדבר על המאזן המסחרי השלילי. הוא אמר שזהו דבר הכרחי, שלארץ ישראל יהיה מאזן מסחרי שלילי, והוא חושב את הדבר לאחת הברכות היותר גדולות, שיכולה להיות לארץ ברגע זה. זהו דבר טבעי, כשמכניסים כל כך הרבה כסף לארץ ומוציאים אותו על מכונות ברזל, צמר וכו'.

מרימאן: איני רואה שהעליה היהודית לארץ ישראל “הרסה” את הארץ או חלק מן האוכלוסים. היכול אתה להגיד לנו בדרך כלל, מהי התועלת הבאה מהעליה היהודית? – ה.: בעזרת האדמיניסטרציה צברה הארץ עודף הגון של כסף. שלמנו את חלקינו בחוב העותומני. אין לנו חובת צבא עתה ולא מס צבא. יש לנו יותר דרכים מאשר קודם. – מכיון שהזכרת את הדרכים, נדמה לי, שראיתי פלחים נוסעים באבטומובילים בדרכים? – בזמן התחלת המלחמה הגדולה היו בארץ. עד כמה שידוע לי שני אבטומובילים, ידעתי את שניהם. כיום יש אוטו אחד לכל שלש מאות תושבים בארץ. יש לנו עתה שרות רחבה וטובה של בריאות ושרות חקלאית.

מרימאן: בקשר עם זה, האם ברצונך להגיד דבר על המלחמה בארבה? – ה.: ברצוני להגיד, שאילו לא הביאה לנו האדמיניסטרציה הבריטית בא"י שום דבר אחר מלבד המלחמה בארבה בשנת 1928. דיינו. אני מדבר כאדם שראה עלית הארבה בשנת 1915, שאין בכחי לתאר את השפעתה הפסיכולוגית והחמרית, יש לנו רשת של מסילות ברזל יותר גדולה, בתי ספר.

מי מחנך את ילדי הערבים?    🔗

מרימאן: בנוגע לבתי־ספר, אמרו לנו כבר, שחוץ מעשרים אלף לא"י (הניתנים לצרכי חנוך היהודים) הרי השאר מוצא על ילדים לא־יהודים? – ה.: כן, אדוני. – הרוצה אתה להוסיף עוד דבר מה? – אני חושב, שההשתתפות בהכנסה מצד היהודים היא מחוץ לכל פרופורציה. חושבני שאפשר להוכיח שכל היתרונות והמעלות שמניתי היו יכולים בקושי להגדיל את ההכנסות של הממשלה, אלמלא היהודים. איני טוען שרק היהודים הם שהביאו את כל התנאים לארץ. האדמיניסטרציה הבריטית היתה מוכשרה לעשות כך רק הודות לעלית היהודים והתישבות היהודית. זוהי הנחתי.

מרימאן: יש מנדט על ארץ ישראל. האין זאת, ששני חלקים בלתי מפורדים הם האדמיניסטרציה הבריטית והבית הלאומי היהודי? לולא זאת לא היתה כאן אדמיניסטרציה בריטית? – היו"ר: סבורך, שאנו כאן רק לשם הבית הלאומי? – מרימאן: לא אמרתי זאת.

הופיין בידי סילי; פלפול בהלכות כלכלה    🔗

סילי: אני רוצה להעיר, שאיני מתכוון לעמוד אתך במדרגה אחת בתור אקונומיסטן. אנו עורכי דין רגילים ומשאירים את הסטאטיסטיקה לאקונומיסטים, מנית את היתרונות שקבלה הארץ בכללה מהאדמיניסטרציה, לפי דבריך נהנתה הארץ במדה מרובה מהצהרת בלפור ועלית היהודים. האם אתה מסכים, שהיו מוציאים פחות על בטחון הציבור אילו היתה העליה העברית קטנה יותר? – הופיין הסכים לזה.

סילי שאל, איך הגיע לחשבונות השונים שלו? הופיין השיב, שאין לו סטאטיסטיקה מדוקדקת, ומובן שחלק מחשבונותיו הם אומדנא. הוא הגיע למספריו לא בדרך שיטה אחת, אלא בדק אותם בשלש שטות שונות.

סילי: אמרת לועדה, שסכום 45 מיליון כסף חדש נכנס לארץ. זה נעשה במשך כמה שנים? – ה.: במשך עשר שנים בערך. – חושבני שתסכים אתי, שרוב הכסף הוצא, אם מסקנתך נכונה, על ידי יהודים על אימפורט? – חלק גדול מזה.

סילי: אם הארץ אינה משלמת בעד האימפורט מחוץ באכספורט לא־נראה, ואם היהודים משלמים בעדו בסכום עשרים וחמש לא“י לגולגולת. הרי התוצאה הטבעית היא שחלק חשוב מסכום 45 מיליון הוצאו לחוץ שוב? – ה.: כסף הוצא לחוץ. אין להבין שאני מודה שההון הוצא לחוץ. הרבה סחורות נקנו. – כמובן שנעשו משומשות? – הכל תלוי במה שאתה קורא משומשות. אני נסיתי אף להבדיל בין הסחורות האלו. – באופן שסכום 45 מיליון לא”י אלה באמת יכולים לעורר ספק בלבו של אדם, אם באמת הביאו תועלת לארץ? – אם אני רשאי לומר, הרי אתה יכול להיות מסופק (צחוק).

מהי התועלת שהביא כסף היהודים לערבים?    🔗

סילי: איני מתכוון להיות איקונומיסטן. ראשית כל עליך לעסוק בכסף שהוצא על קרקע חלק חשוב של הכסף הוצא על קרקע? – ה:: חלק. ־־ וזה נכנס. כפי שנזכר, לתוך כיסיהם של הערבים שהיו מתחילה בעלי־הקרקע? – כן: הבה ונראה מהי התועלת, שדבר זה הביא לישוב הערבי. ראשית כל ידוע לך ששטחי ארץ גדולים נמכרו על ידי בעלי־אחוזה, שלא היו בארץ ושלא היו בני א"י? – איני יודע זאת.

בטרטון: כשהזכרת את סכומי הכסף שהוצא לקרקעות חשבת רק את הכסף ששולם במחיר? – ה.: לא בקשו ממני להעריך את הסכום, שהשתמשו בו היהודים לקנית קרקע. הואיל ולא נשאלתי, לא דברתי על זה, ששה וחצי מליון לא"י נכנסו לארץ בשביל שני המוסדות העוסקים בקניות. לאמתו של דבר רק חלק מזה הוצא לקנית קרקע.

סניל: האם אין זה הסכום שנאסף על ידי קרן היסוד? – ה.: קרן היסוד אינה עוסקת במיקח קרקע. זוהי קרן הקימת. הוציאו בערך שני מליון לא"י על קרקע. – בטרטון: בעשר השנים האחרונות? – הופיין: כן.

סילי: בעסקך בשאלת הקרקע תסכים לי, ששטחים גדולים נמכרו על ידי בעלי־אחוזה, שלא היה בארץ, ונקנו על ידי ההסתדרות היהודית והאכר הערבי הוחלף ביהודי. מה לפי דעתך קרה לאכר הערבי? לאיזה משלח־יד היה צריך לפנות? – אני חושב בכללו, שעליו היה לנסות להכנס למשלח־יד שבו עסק, לחקלאות. כפי שקבלתי ידיעות. הוא נעזר במדה מרובה מצד אלה שקנו את הקרקע.

סילי: אתה מתכוון למה שקוראים דמי־פצויים? אני יודע, שזוהי אחת הצורות שבה פצו אותו, החושב אתה ברצינות שהפלח מסוגל לפנות למשלוח יד אחר זולת עבודת־אדמה? החושב אתה ברצינות דבר זה? – לא. – מה שיקרה לעובד האדמה זהו, שהוא יוציא את כספו וכך יעשה בהדרגה לעני? – הייתי מסכים לזה, אם אלה שצריכים לדאוג לדברים כאלה לא היו עושים זאת. – מי לפי דעתך צריך לדאוג לדבר כזה? – הממשלה.

כמה הוציאו היהודים לקנית קרקעות?    🔗

בטרטון: אולי לא הבינותי אותך. שני מליון לירות הוצאו לקנית הקרקע בעשר השנים האחרונות. אני חושב שהרבה יותר. – ה.: לא אמרתי שהסכום שני מליון הוצא למיקח הקרקע. נשאלתי, כמה הוכנס לארץ על ידי ההסתדרות המיוחדת העוסקת בהתישבות? זוהי השיטה, שלפיה היהודים בדרך כלל קונים קרקעות, יש קניות פרטיות של קרקעות, שאינן חשובות לגמרי, ויש גם הסתדרויות אחרות שגם כן קונות קרקע. לכן הסכום הכללי של קניות הקרקע כמובן הרבה יותר גדול, כפי שאתה מעיר בצדק.

סניל: משני מיליון הלא"י, שהקרן הקימת הוציאה לקרקע. הכל הוצא רק על הקרקע או יש איזה חלק מזה שהוצא להכשרה, בנינים וכדומה! – ה.: עבודת ההתישבות נתחלקה בין קרן־היסוד ובין הקרן הקיימת והמגמה ברורה, שהקרן הקיימת תהיה רק קרן לרכישת קרקע. ההכשרה באה מצד המוסד השני.

סילי: אני אומר לך, שאחת התוצאות היא, שהיהודים באים וקונים קרקע והמסקנה בנוגע לערבי היא שהוא עוזב את הקרקע – ה.: איני מוכן להודות בדבר זה, כפי שהובע בצורה כללית. יש הרבה דוגמאות שיכולים להראות אנשים, שיש להם ידיעה יותר גדולה מאשר לי במיקח קרקעות. החלק המיותר של האדמה הערבית נמכר ליהודים ומכירה זו טובה בודאי לקונים ולמוכרים, כי בסכום שהמוכרים קבלו בעד הקרקע המיותר היה באפשרותם להשביח את הקרקע שנשאר להם.

סילי: אם הדבר הוא כך, הרי תסכים אתי, שלא היו צריכות להיות קובלנות רבות מצד אלה, שחדלו להיות בעלי הקרקע המיותר? הידוע לך שהקרקעות שנקנו ע"י יהודים היו במדה גדולה קרקעות שפרנסו את האכרים, שהיו יושבים עליהן? – ה.: לא, לא ידוע לי.

סילי: לא ידוע לך מה שקרה בעמק יזרעאל? לא תראה דבר זה כתועלת גדולה לערבים? – ה.: איני יורד לדעתך. – האם תראה דבר זה כתועלת? – אני יודע רק שמספר קטן של אכרים נתפרנסו מקרקעות אלו שעתה הן נעבדות בידי היהודים. – האם באמת היתה לך אפשרות לדעת את העובדות בענין זה? – לאיזה ענין אתה מתכוון? – אני מתכוון לענין סורסוק. – לא, אין לי ידיעה הגונה בענין זה.

מרימאן: אנו נביא עד, שעסק בענין זה.

כמה משלמים ערבים שכר דירה ליהודים?"…    🔗

סילי: כפי שנדמה לי אמרת שביפו שלמו יהודים לערבים שכר דירה בסכום חמשים וחמשה אלף לא"י? – ה.: אמרתי בחיפה. – הניסית למצוא מהו שכר הדירה שמשלמים ערבים היושבים בבתי יהודים? – לא ניסיתי, הואיל ואני בטוח שהוא לא חשוב. – האינך מסכים ששכר הדירה הגבוה בא מפני הגדלת שכר הדירה בחלק המסחרי? – הדבר אינו מחוּור לי. אילו בדקת את מספריך הם היו מראים, שהרוב מהם בא משכר דירה שמשתלם בעד חנויות ומשרדים בחלק המסחרי של העיר.– זהו ענין שאפשר לעיין בו, הואיל ויש לי הפרטים של הסטאטיסטיקה, אולם אני מודה שלא ניסיתי להבדיל בין שכר דירה בעד דירות ושכר דירה בעד מקומות מסחר.

כאן אומר סילי, שהיה רוצה שתהיה לו הזדמנות לבדוק את התזכיר שנזכר על ידי הופיין קודם.

היו"ר: אין צורך לסילי בתזכיר; הוא לא יכנס בעדות.

“כמה מיליונים הוצאו לתעמולה ציונית?”…    🔗

סילי: האם הסכום שהזכרת קודם כולל כסף שנשלח לתעמולה ציונית בא"י? – ה.: איני יודע על כסף שהוצא בארץ ישראל לצרכי תעמולה ציונית. – הידוע לך על כסף שהוצא על תעמולה ציונית וארצות אחרות? – כן, אני יודע. אין כמובן ספק שבמשך שלשים שנה האחרונות עשו תעמולה ציונית בעולם ואין שום ספק שהיא עלתה בכסף. – סכומים גדולים. אלפים, מיליונים או מאות? אלפים; לדבר על מיליונים הם דברי תפל. המכיר אתה את ה' קאלואריסקי? – ודאי. – הוא הוציא כסף על תעמולה ציונית? איני יודע מזה.

סילי: האם הכסף הזה כולל גם תרומות למוסדות כמין ברית טרומפלדור? – ה.: עד כמה שאני יודע. אין תרומות למוסדות כאלה כמין ברית טרומפלדור. איני יודע את פרטי ההסתדרות ההיא. – חשבתי שאתה בנקאי. – איני סובר, שבתור בנקאי יש לאמור עלי, שאני יודע הכל. – היודע אתה, כי ההסתדרות הציונית קצבה תרומות לברית טרומפלדור? – איני סובר. – אני חשבתי, שאתה הוא הבנקיר של ההסתדרות הציונית? – אני יכול לומר בבטחה גמורה. כי ההסתדרות בתור שכזו לא תרמה כלום לברית טרומפלדור. – מה טיבה של הסתדרות ההגנה? – איני יודע כלום על זו.

האספה בתל־אביב ערב ט' באב וט' באב בירושלים    🔗

סילי: היכן אתה גר? – ה.: אני גר בתל־אביב. – הבאת לירושלים בארבעה עשר באבגוסט (ערב ט' באב)? – כן. – השמעת על דבר המיטינג בערב ההוא בתל אביב? איני סובר ששמעתי, אך איני בטוח בזה לגמרי. דבר רגיל הוא מאד שהמונים רבים נוהרים למיטינג בתל־אביב. הדבר יקרה לעתים קרובות. כמה פעמים אירע זה במשך שנים עשר החדשים האחרונים? – אינני יודע בדיוק, אולם הייתי אומר: פעמים אחדות. – אספות ממין זה? – אספות לשם הסכמה לדבר או למחות נגד דבר או לשמוע על דבר שהוא. – גדולות הן או קטנות? – כמה מהן קטנות, אך אחדות מהן גדולות.

סילי: העשית דבר לחקור, לשם מה נערכה האספה המיוחדה הזאת? – ה.: ודאי שידעתי, עד כמה שידעתי בכלל על המיטינג, עמדו לערוך מחאה בצורה זו או זו נגד הדרך שבה התנהל העניין של הכותל המערבי: א) על ידי המוסדות המנהלים. ב) על ידי הממשלה.

סילי: ג) ועל ידי המושלימים. – ה.: אדוני, אני מעיד!

סילי: נניח שלא ידעת, כי המון גדול מבני תל־אביב, שֶׁמָחוּ נגד מי שהוא או מה שהוא. הלכו ביום שני לירושלים? הידעת זאת? – ה.: יכול אני לאמר כי בטוח הייתי, שהדבר הוא להפך. באותו הצהרים הלכתי לאיש אחד שידעתי, כי הוא אחד הראשים של ברית טרומפלדור זו ושאלתי אותו: “האם אומרים חבריכם לערוך עליה־לרגל לירושלים, משום שאנו מדגשים בכל תוקף את רצוננו שלא ילכו”, והוא נתן לי את הבטחתו הגמורה, שאין שום רעיון ממין זה. – למה הלכת אל איש שיש לו שייכות לברית טרומפלדור? מפני שנתבקשתי מידידי בירושלים לעשות זאת, או על ידי מר ברוידה או מר הורביץ. – מתי בקשו אותך? – הם בקשוני זאת ביום 14 בבוקר. אני זוכר פחות או יותר את השיחה בטיליפון בעניין זה, כי הם שמעו, שחברי ברית טרומפלדור רוצים לבוא ירושלימה, וכי הם היו רוצים מאד שלא יבואו. האם אתה בטוח בטחון גמור, כי ברוידה ידע על זה ביום 14 בבוקר? – אני אומר בודאות, כי או מר ברוידה או מר הורביץ ידעו על זה, מפני שאחד מהם טלפן אלי לאמר, שלא יבאו, – כל מה שבקשו ממך הוא רק לחקור ולדעת, אם חברי ברית טרומפלדור עומדים לבוא? לא, אדוני, אמרתי דבר הרבה גדול מזה. הם בקשו אותי להשתדל שלא יבואו, מנהג הוא לבני ישראל לעלות ירושלימה, ובכחי לא היה לעכב בעדם. – ההפגנה היתה בה משום סכנה למי שהוא? – אין בידי לאמר יותר משאמרתי. אם האנשים האלה, שהם חברי ההסתדרות. היו באים, הרי מוכרחים הם לבוא בצורה מאורגנת, ובזה ודאי שיש לראות סכנה. – מדוע היית סובר, כי רק חברי ברית טרומפלדור יבואו בצורה מאורגנת? – לא ידעתי על אנשים אחרים שאמרו לעשות כך.

תהלוכת הנוער בט' באב; “טפוס טרומפלדור”    🔗

סילי: הראית את האנשים בבית הספר למל ביום 15? האם היו מטפוס זה, הנקרא טרומפלדור? – ה.: איני יודע, אם קיים איזה טפוס מיוחד הנקרא טרומפלדור, ולפיכך איני יכול, בשעה שאני רואה 200 איש, לדעת אם הם טרומפלדור או לא. – האם אתה יכול כעת להכיר אותם? – מובן שלא. – היכול אתה לקבוע דעה כל שהיא לאיזה מעמד של התושבים היו שייכים האנשים שראית בבית הספר למל? – כן: פועלים, פקידים. – אנשים לא עשירים? – על כולם לא הייתי אומר, אך אפשר שהיו ביניהם. – היש לך מושג מהיכן בא הכסף? אני סובר שהכסף בא מכיסם. מאחר שאין זו הוצאה מרובה לבא מתל־אביב לירושלים.

סניל: כמה עולה הנסיעה? – הופיין: כחמשה עשר גרוש.

סילי: קצת יותר מאשר היה עולה לבוא משכם? – הופיין: איני הולך בעקבותיהם. – היו"ר: האם באו ברכבת? – הופיין: אני חושב שכולם באו ברכבת. יש גם אוטובוסים לבוא מתל־אביב לירושלים.

סילי: רצוני לשאלך שאלה בנוגע לזה שקרה ליד הכותל המערבי בשעה שהיית שם. סבורני שאמרת כי היה שם איש שנאם נאום ושהורם שם הדגל. זה הוא בודאי הדגל הציוני? – כן, דגל כחול־לבן. – זה שנקרא הדגל הלאומי? הדגל הלאומי, אם רצונך בכך. – ואתה מסכים שהנואם קרא את ההחלטות שנתקבלו באספה בתל־אביב? – אין לי שום סבה להטיל ספק בזה. מפני שספרו לי אנשים שאפשר לסמוך עליהם ולא שמעתי שיכחישו את זאת. אני עצמי לא שמעתי. – הידעת כי ההחלטות האלה נתפרסמו ביום המחרת, ביום 16, ב”דואר היום”? – אני סובר שכן.

סילי: המדובר שם על מדינה יהודית? – לא שמתי לב לזה. אולם אין זה מה שנתכוונו לו לכתחילה בריזולוציה המקורית. – הרי זה מה שנראה לקהל באמת באותו הזמן, ואילו רצה איזה ערבי לדעת מה הן ההחלטות האלה, היה קורא דרישה לבנין מדינה יהודית בא"י? – אילו היה קורא את “דואר היום”, מובן שכך היה קורא. – האם אתה מטיל ספק בדבר, שהיו כמה ערבים, שתאבו לדעת מה שנקרא על יד הכותל? – ספק גדול הוא בעיני, אם מספר גדול של ערבים ידע בכלל, שנקראו שם החלטות.

סילי: אמרת לנו שביום האספה היתה עמדת הערבים עמדה של שלום. נראה, שלא התנגדו לאותה התהלוכה, ועד קודם השתמש במלה, שתקנה או החזירה אחר כך: הוא אמר שהערבים מוכי תמהון במדת־מה, כלום לא כן? – ה,: לא. בכל אופן, לא ניכרו סימני איבה מצדם? – לא. — כלום ידוע לך שמנהיגי הערבים והרשות אחזו באמצעים, שתהלוכה זו לא תופרע? – לא, אדוני, מלבד מה שקראתי בדו"ח של ועדה זו.

סילי: אם כן הדבר. היש להתפלא על שהערבים הקנו לעצמם השקפה אחרת אחרי שקראו את הריזולוציות האלה כפי שנתפרסמו ב”דואר היום”? – ה.: עדיין ספק גדול בעיני אם הקהל הערבי קרא את הרזולוציות אז. – אם רק ערבים אחדים קראו את הריזולוציות. האם אתה סבור שתוכן הריזולוציות האלה היה עלול לעורר אותם להגיד את אשר קראו לכל ידידיהם הערבים? – לא, אינני רואה, למה היה להם לעשות זאת. אין אתה סובר שריזולוציה אשר נתקבלה, כפי שאומרים, ע“י 10,000 איש בתל־אביב, ושנתאשרה אחר כך באספה גדולה בירושלים על יד הכותל המערבי בדרישת בנינה של מדינה יהודית בא”י, יש בה כדי לענין את הערבים ולעורר אותם לשיחות בינם לבין עצמם? האם אתה אומר כך ברצינות? – הופיין: לא.

ס.: אני אומר לך שדבר כזה עשוי לעורר חששות בין הערבים. – ה.: אם כל הדגשת השאלות האלה באה בשל המלים “מדינה יהודית” הנזכרת בריזולוציה זו, ספק הוא בעיני אם יש סבה מיוחדת לכך, כי אין זאת אלא הבעה מרושלת של מה שנאמר זה עשר שנים, והוא: בית לאומי יהודי!

סילי קורא בהחלטות את הכתוב בדבר הכותל בתור “מקומותינו הקדושים”. – ה.: אלה הם מקומות קדושים ליהודים, ואחרת לא יוכלו לנסח את הדבר.

הישיבה הופסקה בשעה 5 וחצי אחרי הצהרים.

 

ישיבת השׁשׁים ושׁלשׁ    🔗

בפתיחת ישיבת הבוקר ביום 12 בדצמבר הודיע סילי, כי מצבו של סטוקר הוטב והוא ישוב להשתתף בחקירה אחה"צ. סילי המשיך לחקור את הופיין.

מי נהנה מכסף היהודים? מי הם הבלתי־מרוצים?    🔗

סילי: בנוגע ל־45 המיליונים שהוכנסו לפי דבריך לארץ, אילו סוגים של הישוב הערבי נהנו לדעתך מהכסף הזה? הופיין: אני יכול לחזור על תשובתי מאתמול. קשה לקבוע בדיוק איזה חלק נהנה. אם לדבר על פרודוקטים הנוצרים בארץ, הרויחו מזה לרוב הפלחים, בנוגע לקרקעות שנרכשו, יש בזה בחינות שונות, כמו: מי הם המוכרים וכדומה. – האם נהנו מזה כל סוגי התושבים? – בדרך כלל כן. אולי הרויחו מזה פחות מכל הבדואים. – ובכן לדעתך אין יסוד לאי־שביעת רצונם של הערבים? – כמובן, שאלת הסבה לאי־שביעת רצונו של הישוב הערבי היא רחבה מאד ואין אני מטפל בה בעדותי העיקרית. יש סבות רבות לזה שהאנשים אינם מרוצים או עושים אותם לבלתי־מרוצים.

בטרטון: למה היו בלתי מרוצים? – ה.: קודם כל עליך לשאול אם היו בלתי מרוצים. דעת היהודים היתה, שרוב הישוב אינו בלתי־מרוצה. – אבל בנוגע לאלה שהיו בלתי־מרוצים? אלה שנהנו מדרגת החיים הנמוכה ומהשכר הנמוך ששלמו לערבים רואים עתה לצערם, כי דרגת החיים של הערבים והיהודים עולה, התביעות מתרבות, ולכן אינם מרוצים.

היו"ר: מי הם האנשים האלה? – ה.: במדה מרובה, בעלי קרקעות. – ולמה זה לא יהיו אלה מרוצים? – כי לפני התישבות היהודים היו לבעל הקרקע פועלים נוחים יותר. הישוב העברי לומד לעובד להעריך את עבודתו ולבוא על שכרו. – הייתי חושב שכל איש הרואה בעלית ערך הקרקעות צריך להיות מרוצה. האם לא כן? – זמן מה היה כך ולא היתה אי־שביעת רצון כה תקיפה כמו עכשיו. – ובכל זאת איני רואה את הסבה לאי־שביעת רצונו של בעל הקרקע: ערך נכסיו עולה ובכן למה לא יהיה מרוצה? – בכמה מקרים אמנם הוא מרוצה, ובמקרים רבים רואים אלה שמכרו את קרקעותיהם והנה המחיר עולה, והם אינם מרוצים. ובעוד מקרים רבים כועסים בעלי הקרקעות על היהודים הקונים קרקעות עודפים של פלחים במקום לקנותן אצלם.

מוריס: הידוע לך איזה חלק של הקרקע שנקנה ע“י היהודים היה שייך לבעלים היושבים בחו”ל? ה.: לא.

סילי חוזר לעניין הטלגרמות. – נוראות חברון    🔗

סילי: היית כאן בשעה שה“ה ברוידה והורוביץ פעלו בשם ההנה”צ. ויחד אתם שלחת טלגרמות? – ה.: כן. – אני רוצה להעיר את תשומת לבך על אחת או שתים מהן. הטלגרמה מ־28 באבגוסט: “הדסה” מודיעה כי ילדים יהודים הותקפו ע“י ילדים ערבים, בוגרים יהודים ע”י בוגרים ערבים, אפים קוצצו, שדים נכרתו וכו'. המכוון הוא לחברון. המקבל הנך על עצמך את מלוא האחריות להדברים האלה בכללם? – לא. – המכחיש אתה אותם? – לא. אני רוצה לברר את דברי. ב־28 באבגוסט לא נמצאתי במגע כזה עם חברי עד כדי בירור הפרטים של הטלגרמות שנשלחו מירושלים. הייתי בת“א. עם רצוני לא לסתור אף מלה אחת שנכתבה ע”י חברי, כי אני נושא אתם באחריות לכל המעשים, איני יכל לדון בטלגרמה הזאת שאני רואה בפעם הראשונה בחיי. – המאשר הנך עכשיו את הטלגרמה הזאת? – לאחר שהייה ארוכה עונה העד: לא.

היו“ר: מי האחראי לטלגרמה הזאת? – ה.: אין לי ספק שה”ה ברוידה והורוביץ יכולים לתת לך תשובה מספקת בנידון זה, כי הם ששלחו את הטלגרמה מירושלים.

סילי: המכיר הנך שהפיסקה הזאת שבטלגרמה, שאתה אינך מאשרה, נפוצה בכל העולם? – ה.: אין לי ידיעה על זה. – המסופק הנך בזה? – כן. –החושב הנך שהמעשיות על השחתת הרוגים שהיו בעתונות אינן תוצאה של הטלגרמה הזאת? – הן אינן תוצאה מהטלגרמה. – הידוע לך שבדיקת הגופות הוכיחה, כי לא היה כל יסוד לדברים האלה? – איני יודע זאת בצורה כל כך מוחלטת כזו שבדבריך אתה. – לך ידוע הדבר באופן מוחלט פחות? – כן, היתה בדיקה של ועדת רופאים, אבל אני מטיל ספק אם הבדיקה היתה שלמה. – אתה אינך מסכים לדבר שליחת הטלגרמה הזו? – איני מסכים, כי מסופקני אם היו לשולחים הוכחות מספיקות. בלי ספק נמצאו תחת הרושם החזק של מעשי הזועה שקרו בחברון והם שמעו על הקרבנות, ההרוגים והפצועים שהובאו לבית החולים בירושלים, יחד עם זאת לא היה בידם הוכחות מספיקות למה שמכנים באופן טכני “השחתה”. המוכן אתה להאשים את חבריך על שליחת דברים מזעזעים כאלה בלי חקירה מספקת? – יגדירו אחרים את הדבר. – האומר אתה שחבריך שלחו זאת בלי חקירה מספקת? – איני אומר ככה. הם ידעו וחקרו את כל הדברים הנוראים שקרו.

סילי מחליף יפו בחיפה    🔗

ס.: איפה היית ב־27 באבגוסט? – ה.: בת“א. – זה לא רחוק מאד מיפו? – לא רחוק מאד. –הידעת אז את דבר התנפלות היהודים בבת־גלים על 35 פועלים באותו יום? – בפעם הראשונה שמעתי על הדבר מתוך הדו”ח של ועדת החקירה. – האם זוהי דוגמה שניה לכובד הראש שבו חקרת את מהלך הענינים? – אין לך מושג כמה קשה היה באותם הימים לחקור או לדעת את מהלך העניינים.

מרימאן מתערב: נדמה לו, שסילי מערבב יפו בחיפה. סילי מודה.

ס.: השמעת על רצון משפחה שלמה ביפו ב־24, 25 או 26 באבגוסט? – ה.: הדבר נודע לי ביום ב' בבוקר, 26 באבגוסט מפי מר קרוסבי, כשנפגשתי אתו במשרד המשטרה ביפו. – לאחר ששמעת זאת מקרוסבי (וזה הרי מקור נאמן, לא כן? – ה.: כן). האם מסרת על זאת להורוביץ או לברוידה? – מסרתי. – בשלחם את הטלגרמה ב־28 ידעו היטב על הרצח הזה של משפחה ערבית ע"י יהודים? חוששני כי זוהי מסקנה אשר אין להכחישה. – אבל מעשה־אכזריות זה לא נזכר בטלגרמה? – לא קראתי את הטלגרמה. אבל אני סומך על דבריך.

בימי התורכים והיום    🔗

ס.: ההיית בארץ הזאת בשנת 1912. טרם התחילה הפוליטיקה הציונית? – ה.: כן. – היחסים בין היהודים והערבים היו אז טובים? – כן. – אחרי כן, בערך ב־1918 ו־1919. לא היו כה משובחים? – נכון. – הורעו בהדרגה? – אפשר לפרש זאת ככה. – עד התחלת אבגוסט שנה זו הם היו מלאי מרירות? – כן, ניכרה בהם מרירות.

ס.: השתתפת בהנהלה הציונית אשר אחד מתפקידיה הוא לפעול לפי מיטב יכלתה למען הקמת הבית הלאומי ליהודים בא"י? – ה.: כן. – הרצית כי הבית הלאומי יהיה משוכלל בצורה החדישה ביותר ונוח ככל האפשר? – כן. – הסובר הנך כי מצב יחסים כזה בין יהודים וערבים מועיל לשכלול הבית הלאומי? – לא, אדוני. – זה לא נוח ביותר בשביל הבית הלאומי? – הנוחיות אינה הדבר הראשון, אשר היהודים מבקשים בביתם הלאומי.

סילי אינו מרפה מהטלגרמות. – “רציחות עפ”י הטכניקה"    🔗

ס: בטלגרמה שלך נזכרים מעשי אכזריות מצד הערבים. היא נשלחה ע“י ההנה”צ והופצה על ידה. מה היא, לדעתך, פעולתה על דעת הקהל היהודית? – פ.: אין הבדל רב בין רציחת טכניקה של ריסוק אברים לפי הגדרתה החוקית, ובין רציחות אכזריות בלעדיה. – היו“ר: למה אתה מכוון ב”טכניקה של ריסוק אברים"? – היה כאן בארץ ויכוח רב אם הרציחות בחברון היו באופן חוקי בגדר של השחתה או לא. – סילי: בבקשה הבט על המלים בטלגרמה. התמצא שם את המלה “השחתה”? – אני סומך על דבריך כי אין שם מילה זו. – הייתי רוצה כי תסתכל בזה בעצמך.

העד קורא את הטלגרמה ועונה: “איני מוצא את המלה הזו”.

ס.: אכן אין כאן ויכוח בנוגע לפירוש החוקי למושג השחתה, אולם יש כאן קביעת עובדה, כי “ילדים יהודים נתקפו ע”י ילדים ערבים ויהודים מבוגרים ע“י ערבים מבוגרים” וכי “קצצו את אפי האנשים” וכו'. אני שואל: המשער הנך את השפעת הדבר הזה על בני דתך בכל חלקי התבל? – ה.: אני יודע זאת וחוזר אני, כי חברי סמכו על אינפורמציה ממוסדות אחראיים כ“הדסה” והיהודים נתרשמו לא ע“י הידיעה, אלא ע”י זה שהרציחות הוצאו לפועל באופן כה אכזרי. – החושב אתה, כי הטלגרמה המכילה פרטים נוראים הללו עלולה היתה להגביר את אימתם של היהודים? – היא נשלחה רק לחברים בלונדון. האומר אתה, כי היא נועדה לפרסום? – לא כזאת אמרתי. היה זה בגדר סמכותם של חברינו בלונדון להכריע. מה שנועד לפרסום ומה לא. – האומר אתה כי הוטל על ההנה“צ כאן להספיק ללונדון כל אינפורמציה אשר יוכלו להשיג? והצריכה היתה ההנהלה בלונדון להשתמש בסמכותה למען הכריע מה עליה לפרסם? לא את זאת אמרתי, היתה אינפורמציה מוסמכת ממוסד אחראי כ”הדסה" והיתה לההנה“צ הזכות לשלוח אותה – אני הפניתי את תשומת לבך לעובדה, כי הטלגרמה עלולה היתה לעורר הרגשת מרירות בכל העולם היהודי. – בודאי. – עתה הבה ונסתכל בצד השני של המטבע. מה לדעתך היתה השפעת הדבר הזה על הערבים לאחר שהדבר נודע להם? – אני חושב, כי צריכה היתה להיות לזה איזו שהיא השפעה עליהם, היות ואין אני רואה הבדל רב בין רציחה אכזרית ובין העובדות כפי שהן נמסרו כאן. לנוכח העובדה, כי אנשים רבים נרצחו באופן כה אכזרי, למאי נפקא מיניה אם היו כמה מעשים של אכזריות פחותה או יתרה. – התגיד, כי הערבים בשמעם, שההנה”צ שולחת פרטים כאלה, לא התמרמרו נגד היהודים? – יתכן כי כן, אולם בלי כל יסוד.

אירוניה נוראה של סילי. – “בוגדים ורוצחים”    🔗

סילי: אני אומר לך, כי בעוד שמחובת ההנה“צ להניח יסודות לבית הלאומי, שליחת הפרטים המחרידים הללו עלולה אם לא להכשיל את הקמת הבית הלאומי, הרי על כל פנים להקשות על הגשמתו. – ה.: איני יכול להסכים למסקנתך. – האם לא היתה שליחת הטלגרמה בצורה זו פשע נגד עמך אתה? – איני יכול להודות בזה. – אמרת לנו, כי התנגדה למשלוח הטלגרמה הזו. האם מפני שהדבר לא היה מוכח? – מפני שחשבתי כי כדאי היה לחקור יותר בפרטי האינפורמציה אשר נתקבלה מ”הדסה“, – ואשר לטלגרמה מ־1 בספטמבר: “כנופית רוצחים ובוגדים – – – העמדה הנכונה היתה לאסרם ולאחוז באמצעים אלה הפעילים מימי התורכים”. אני מניח, כי אתה אשר היית כאן בזמן התורכים, אתה הוא. הג’נטלמן, אשר מסר להורוביץ את האינפורמציה על מה שהיו עושים התורכים במקרה כזה? – לא כן הדבר. – אכן זהו הכל דמיון? – בודאי לא, יש אנשים אחרים אשר יוכלו לספר זאת. – המסכים אתה בנידון זה עם הורוביץ? – לאחר מה שסיפר לי, כן. – ההצעה אומרת, כי את הערבים אשר בקשו מלוק לפרק מיהודים את נשקם צריך היה לאסור בתור כנופית רוצחים ובוגדים? – כפי שאתה מוסר זאת, הדבר נראה כאילו הם היו כנופית רוצחים ובוגדים באשר בקשו לפרק מיהודים את נשקם. – לא הצגתי זאת בצורה כזו. – כך הבינותי. – הידעת מי ביקר אצל לוק ובקש זאת? – לא אדע את השמות. – התאמין כי לוק אמר לנו שאלה היו מוסה כאזים פחה ועוני ביי? – אני מאמין לך – הנכון אם אסיק מההערה הזו של הורוביץ, אשר תמכת בה את המסקנה כי אתה והוא הנכם מתגעגעים לזמנים הישנים והטובים של התורכים? – אין זו מסקנה ישרה. – אולם הצעת, כי האדמיניסטרציה הבריטית היתה צריכה ללכת בענין זה בעקבות התורכים? – הורוביץ אמר כי התורכים היו מטיבים לדעת לשלוט במצב, – ע”י מאסר השליחים? – כן, בתור אנשים אשר באו לממשלה באיומים. – התדע כי הם עשו ע"י פעולה זו לפי מיטב יכלתם למנוע את שפיכת הדמים? – לא. אדוני לא אדע. – הסובר אתה, כי צריך היה להתנהג עם האדונים האלה כעם בוגדים ורוצחים? – לא כעם בוגדים ורוצחים. אולם לא צריך היה לתת משקל לאיומיהם. – התקח בחזרה את האינסינואציה שלך שהם רוצחים ובוגדים? – לא עשיתי אינסינואציה כזו.

היו“ר: אולם היא נמצאת בטלגרמה (שאו קורא בקול את הטלגרמה). – העד: נכון. כן, איני אומר ובטוחני כי גם הורוביץ לא התכוון בטלגרמה להגיד כי שני ג’נטלמנים אלה היו באופן אישי רוצחים. אולם ביחס לבגידה אני בטוח שהשאלה היא, ההיתה להם הזכות לאיים על הממשלה. אני גורע מההצהרה את ענין “רוצחים”. – ובכן בזה לא תסכים להורוביץ? – אני מסכים לתוכן הכללי של דברי הורוביץ. אין לך לצפות לאשור כל מלה ומלה, אבל אני תומך בכוון הכללי של דבריו. – ועל דבר הסטטוס קבו, התדע מה פירושו: מצב המקומות הקדושים כמלפני המלחמה? – כן. – לפי ידיעתך את הפוליטיקה של ההנה”צ היית אומר, כי דעתם היא שבענין הכותל המערבי יש לנהוג לפי המנדט? – חושבני, כי נכון להגיד כך. – המסכים הנך לזה, שגם זאת היתה דעתם, שעקרון הסטטוס קבו, אשר הממשלה נקטה עד עכשיו כבסיס למדיניות. איננו לפי המנדט? – העד עונה, כי אינו מבין את השאלה וסילי חוזר עליה בנוסח זה: החושבת ההנה“צ, כי המנדט אינו מצדיק את שיטת הממשלה בענין הסטטוס קבו? – דעות חברי ההנה”צ הנוכחים אינם ידועים לי כל כך. – האם זוהי דעת ההנה“צ, כי לפי המנדט רבות זכויות היהודים ביחס לכותל המערבי אשר לסטאטוס קבו? – לפי מיטב ידיעתי חושבת ההנה”צ כך. אני משער שהם חושבים כך.

נגמרה חקירת סילי ופרידי מתחיל לחקור את הופיין.

הטלגרמה של הופיין לז’בוטינסקי    🔗

פרידי: אתה ציוני? – ה.: כן. – היש טיפוסי ציונים שונים? – ודאי. – אתה ריביזיוניסט? – לא. – אתה ידידו של ז’בוטינסקי? – אני מכירו זה 20 שנים, אבל אין לי הכבוד לכנות את עצמי ידיד קרוב לו, אם כי אני מכבד אותו הרבה. – המסכים אתה לדעותיו? – לא. – סבת שאלתי היא, כי ראיתי שאתה חתום על הטלגרמה לז’בוטינסקי ב־5 באבגוסט? – כן, אדוני. מִבֵּין האנשים ששוחחו על הצורך להודיע לז’בוטינסקי את עמדת “דואר היום” הייתי אני היחידי בעל יחסים פרטיים אתו, ולכן חשבתי כי עלי לשלוח טלגרמה פרטית אליו.

מגישים את נוסח הטלגרמה לעד, האומר כי זהו תרגום אנגלי מהמקור העברי. – פרידי קורא: “דואר היום” מתעלם מפעולת הקונגרס בציריך, וקורא למרד ולאלמות“. – העד: העמדה הכללית של עתון זה היתה למורת רוח, וסבת משלוח הטלגרמה היא, מפני שיום לפני כן נדפס ב”דואר היום" מאמר: “הנוער איֶךָ” שקרא לנוער העברי לקחת את עניני הכותל בידיו הוא מבלי שים לב להחלטות המוסדות הלאומיים. – מרד נגד ההגה“צ והמוסדות היהודיים?! – הנחתי לז’בוטינסקי שיקרא כהבנתו. – זה היה טוב לך, אבל איך צריך היה ז’בוטינסקי להבין? לאיזה החלטה, חשבת, יבוא הוא (בדבר פירוש המלה “מרד”)? – מכיון שהוא מכירני לאיש מתון, צריך היה להבין, שאם אני משתמש בבטוי חזק, עליו להורות טלגרפית לעתונו, כי ינמיך את הטון שלו. – התכוונת למרידה נגד ההנה”צ או הממשלה? – כרצונו. בראשונה חשבתי זאת למרד נגד ההנה"צ, אבל המאמרים היו מסוג כזה שלו הותר המשכם, היה הקהל מוסת למעשים שחובה היתה על הממשלה למנוע בעדם. ויחס כזה ראוי להקרא מרידה. לאו דוקא מהפכה. זה לא עלה על דעתי כלל. אני מקוה שאתה מבין. זהו תרגום, המלה העברית פשוטה הרבה יותר ומוטב היה לתרגמה “אי־ציות” ולא מרידה.

כאן הציע מרימאן את המלה “אי קבלת מרות” והופיין הסכים שמלה זו היא ההולמת ביותר.

פרידי: ההתיחסת בכובד ראש לסכנות שיכלו לצמוח מיחס הנוער היהודי לכותל? – ה.: את זאת אפשר להסיק מהטלגרמה.

היו"ר: המלה “אלמות” מתורגמת בדיוק? – ה.: כן. – נגד מי? – אלמות כתוצאה מאי קבלת מרות של הממשלה.

פרידי: ההשפיעה הטלגרמה שנשלחה ע“י מר ז’בוטינסקי על העתון? – ה.: כן. – הראית את “דואר־היום” אחרי זה? החושב אתה שיחסם שונה בהרבה? – לא לזמן רב. אבל זמן מה אחרי הטלגרמה היה שנוי. – כמה זמן יושב אתה בתל־אביב? – מאז באתי ב־1912. – אתה יודע שם פחות או יותר, את כולם? – לא עכשיו, אדוני; מספר התושבים בתל אביב 40,000. – אתה שם הבנקאי הראשי, גם הבנקאי של ההנה”צ וודאי “בעל בעמך” אתה בת”א? – יש לי השפעת־מה שם.

פרידי רצה לשאול מתי קרא הקצין בינה בטלפון את הופיין שנמצא בט' באב במלון אלנבי, בירושלים, מרימאן הפסיקו ואמר, כי נפל אתמול בפח באמרו שמר הופיין סעד במלון אלנבי בתשעה באב. הוא רוצה להסביר כי מר הופיין לא סעד בתשעה באב, כי זהו יום צום. – פרידי: אני מניח שאם אשאלך מה עשית שם באותו יום, לא יהיה זה גלוי קלונך ברבים.

העד ממשיך ומספר שבתשובה לקריאה הטלפונית הלך למשרדו של המאיור סונדרס ומצא שם את בינה וג’ייקובס.

חוזרים שוב לתהלוכת תשעה באב    🔗

פ.: היעצת לסונדרס שמוטב לעצור בעד התהלוכה? – ה.: לא שאלו בעצתי; מר בינה ואחרים התחייבו כבר.

העד מספר שהוחלט שם, כי ילך לבית הספר למל אל הצעירים וישתמש בהשפעתו שימלאו אחרי התנאים שלפיהם הותרה התהלוכה. הוא קיים זאת. מנהיגי הצעירים אמרו לו: “נלך אל הכותל. רשיון לנו. לא נניף את הדגל. נציית להוראות, אבל בעזבנו את הכותל נניף את הדגל.”

פ.: האמרו זאת בטון של תוקפים? – ה.: לא. אבל עמדו על דעתם. – מאיור סונדרס אמר בעדותו, כי בפתחו שוב בשיחה עם מר הופיין, זז ההמון. הנכון הדבר? – כן. – אמרת כי לוּ נשאלת, היית מיעץ לא להתיר שום תהלוכה. אבל התהלוכה לא זזה בהודיעם על הנפת הדגל, ולכן אינך חושב שמאיור סונדרס היה צריך לעצור בעד התהלוכה? – יש הבדל בין עכוב ובין אי מתן רשיון. – לו היית במקום המאיור סונדרס, היית עושה אז מה שעשה הוא? – אז, כן. לאחר שהתהלוכה זזה לא הייתי עוצרה. – איני יכול לקבל את ההודעה, כי היית נגד התהלוכה בעצם יציאתה? – לא אמרתי זאת למאיור סונדרס. אני אומר זאת רק עכשיו, כשאני נשאל, אם הייתי מתיר את התהלוכה או לא.

פרידי קורא מתוך עדותו של קאסט, אשר אמר כי הופיין יעץ לא למנוע את הביקור אצל הכותל, אלא בתנאים ידועים. הופיין אמר שאינו מסכים להודעה הזאת, כי טרם נקרא להתיעצות, התנהל כבר מו"מ בין הצעירים ובין קאסט באמצעות קציני המחוז.

כאן קרא מרימאן קטעים מחקירת קאסט, שבה נאמר, כי הופיין נקרא רק ב־1 והמו"מ החל ב־11.30. הוחלט להתיר את התהלוכה לפני ההתיעצות עם מר הופיין.

פרידי: נראה שיש הפרש בין דבריך ובין דברי מר קאסט בנוגע למה שקרה? ה.: כן. – פרידי: טוב, נניח זאת.

הופקין מוריס: אם הם הסכימו לתנאים, ההיתה עוד סבה לעצור בעד התהלוכה? – כן. צריך היה לעצור בעד התהלוכה לא מחמת זה שהצעירים והצעירות האלה עלולים היו לעשות. כוונותיהם היו טהורות מאד, אבל צריך היה לשים לב לתוצאות שהיו עלולות לצמוח מהתהלוכה.

פרידי: האם יצאה התהלוכה בטרם הודעת למאיור סונדרס את הסירוב לקבל את תנאי הדגל? – ה.: כנראה. – ובכן על המאיור סונדרס היה לעצור בעד תהלוכה שיצאה כבר? – כן.

פרידי קורא מתוך הראפורטים של בינה וברגמן, שלפיהם הוזמן הופיין להתיעצות בטרם נתקבלו ההחלטות האחרונות.

פרידי הם התרשמו כנראה שאתה אינך מתנגד לתהלוכה? – ה.: לפי מה שקראת. כזה היה הרושם שלהם. כלכם הייתם בדעה אחת נגד ההפגנה ובעד התהלוכה. מרימאן קורא מתוך עדותו של מאיור סונדרס, בה נאמר שהוחלט על התהלוכה לפני ההתיעצות עם מר הופיין.

השערים הסגורים של בית הממשלה    🔗

פ.: קראת להם נערים ונערות והם היו נערים גדולים ונערות גדולות. הלא כן? – ה.: כן. – היו סבורים כי הם עושים דבר חשוב מאד? – כן. – לא הבנתי את עדותך. מה קרה בהגיעך למשרדי הממשלה? אמרת שהרגשת רגש דכאון בראותך את הרחובות סגורים ושערי בית הממשלה הנעולים, וכל זה לרגלי הליכה בלתי פוגעת במישהו של אילו מאות נערים ונערות אל הכותל. לאיזו מסקנה רצית להביא את הועדה על ידי כך? – אין כאן כל מסקנה אשר ארצה, כי תוסק ע“י הועדה. אני מסרתי את רשמי. – איזה שערים ננעלו? – השער אשר דרכו נכנסים ברגל, וזה אשר לעגלות, שניהם ננעלו. – זה היה בין 2–3 אחה”צ של אותו יום החמישי? – כן. – האין נהוג לנעלם? – עברתי כאן בכל שעות היום ואף פעם לא ראיתים נעולים. – הסובר הנך כי נעילת השערים היתה שלא כראוי? – איני אומר זאת. אני מוסר רק אז רשמי בלבד. בפעם הראשונה בחיי ראיתי כגון זה, והייתי סבור כי הוא קשור בעובדה, כי חשבו שהאנשים יעברו על פני משרדי הממשלה. – הידוע לך, כי איימו בהפגנה במשרדי הממשלה? – לא. הם רצו ללכת בהמון ולהגיש תזכיר לממשלה, אבל הוגד להם, כי הם לא יורשו לכך. שנים או שלשה מהם יוכלו להכנס, – האם היה בטחון, כי וויתרו על כוונתם? – חושבני, כי היה בטחון גמור.

בתשובה על שאלות נוספות עונה העד, כי אין הוא בטוח אם הונף הדגל על יד הכותל המערבי לפני השתיקה הקצרה או אחריה, אבל הצעקות התחילו, כידוע לו, לאחר שעזבו את הכותל. כל עוד נמצאו על יד הכותל התנהגו כראוי. – האם היה נכון מצד המשטרה לאסור את האיש שהניף את הדגל? – לא, והוא הדין ביחס לאיש אשר נאם, היות והמאסר יכול היה לגרום לצרה רצינית בעת זו.

ערבוב הפרשיות לפרידי וסילי; ה“מכבי” אינם מכבי אש    🔗

פ.: בתור תושב תל־אביב התוכל להגיד לנו דבר מה על אנשי ההסתדרויות השונות שם? אני מתכוון לדו“ח של בינה וברגמן המזכירים את ה”ה. ע. צ. ע." (הסתדרות עולמית של צעירים עבריים). התוכל להגיד לועדה דבר מה אודותיהם? – ה.: חוששני שלא אוכל לסייע כרצוני, שמעתי אודותם רק היום. היודע אתה את ברית טרומפלדור? – כן. – ואת חוגי הנוער הלאומי? – אין לי מושג כלשהו על אודותיהם. – והצופים הצעירים? – אני יודע מה זה צופים, אבל הסתדרות הצופים אצל היהודים אינה מה שהיא צריכה להיות ואינה מאורגנת כהוגן. קיימות קבוצות נפרדות רבות וזו, אפשר, אחת מהן. – וה“מכבים”? – חושבני, כי אלה הם מכבי אש. – הופיין מסביר, כי המלה אינה “מכבים” אלא מכבי־אש, אשר אין להם כל שייכות להסתדרות ספורטיבית הידועה בשם “מכבי”.

מרימאן: סילי ניסה פעמים להביא אותך לידי הצהרה כי המכבים הם אנשי־אש. – ה.: בטוחני כי הסתדרות הספורט “מכבי” אי אפשר שתוזכר בקשר עם המעשים האלה, כי בשום אופן לא היו מרשים לאנשיהם לעשות כזאת. לא אדע אם יש כאן הסתדרות של נוער אשר התארגנו בתור מכבי אש ורצתה לקבל ביאת־כוח.

פרידי: ההיתה אסיפת נוער זו ביאת כוח מתאימה של הנוער בתל־אביב? – ה.: אנשים רבים אשר הכרתי, ואשר אני חושב אותם לבאי כוח הנוער בתל־אביב מחו באופן נמרץ נגד זה שצעירים אלה יחשבו לבאי כוח הנוער בת“א. – היתה אסיפה גדולה בת”א בלילה שלפני זה? – כן. – של 10,000 איש? כן צוין ע“י אלה אשר מסרו על האספה וניסחו את החלטותיה, אבל ידוע, כי האולם בו התקיימה האספה צר מהכיל למעלה מ־3000 איש. – אולם היתה בת”א התרגשות בדבר הכותל? – כן. – והיה גם מספר של אנשים אשר התכוונו לעלות ירושלימה למחות? – היה מספר אנשים בתל־אביב אשר התכוונו לבקר ביום הזה את הכותל המערבי ועשו זאת, אבל לא היה ידוע לי כלום על דבר אנשים המתכוונים לעלות בצורה מאורגנת.

כאן מציין היו"ר, שהועדה שמעה דיה על דבר האספה והיות ודבר זה אינו נוגע בממשלה, אין לפרידי צורך להמשיך.

פ.: היהיה זה ישר לשאול לעמדתך בנוגע לסטאטוס קבו, כפי שהובע במכתבים ע"י ברוידה ביולי? ה.: איני מכחיש את ידיעתי בענין זה. – בתשובה על שאלה נוספת משיב העד כי לא השתתף בניסוח המכתב של ברוידה מ־25 ביולי.

גודל העליה תלוי באמצעי העם העברי    🔗

פרידי: הלמדת את שאלת ההתישבות? – ה.: כן, למעשה על ידי עבודתי, ולמדתי גם את צדדיה השונים ביחס לא"י. – מה דעתך, האם אפשרי להמשיך בהכנסת מספר עולים רב כל שנה ושנה? – כן, אבל אין אפשרות להמשיך ככה עד לאין סוף. – האפשר להכניס 20,000 איש לשנה? – הדבר [תלוי באמצעים]²³ שהעם העברי יתן.

בטרטון: מה הנך חושב באמרך כי אין יכולת להמשיך את העליה עד בלי סוף? – ה.: ברגע ידוע מוכרחים להגיע לנקודת עמידה, וכל ציוני נבון נאלץ להכיר, כי זמן זה מוכרח לבוא. – מתי יהיה זה? – איני יודע. – שמענו מהערבים, כי אחד מחששותיהם הוא שהם ינושלו בהדרגה מעל הקרקע. הרואה אתה סימנים לכך עד עכשיו? – איני רואה כל סימנים לכך עכשיו. – מתי לדעתך עלולים סימנים כאלה להראות? – איני יודע. – התוכל לתת לנו איזה מושג מתי, לפי מספרי העליה, יוכל לקרות הדבר? – זה תלוי בגורמים ובמסבות כה רבים שאיני יכול לענות. האינך רואה כל סימנים לכך שערבים ינושלו מהארץ? – לא, ואין כל סימנים לגידול ההגירה הערבית. ולמעשה, סבורני, כי היא פחותה כיום מאשר לפני המלחמה.

בזה נגמרה חקירתו של פרידי.

תקון לעלבונו של ז’בוטינסקי    🔗

כשפתח מרימאן שנית בשאלות לעד אמר, כי הוא רוצה לתקן עָוֶל אחד שנעשה לז’בוטינסקי, והוא נתבקש לתקנו. מאיור סונדרס אמר בעדותו, כי ז’בוטינסקי נידון בקשר עם פרעות 1920 למאסר 15 שנים. (אל העד): היודע אתה מה קרה לפסק הדין? ה.: הוא נתבטל.

פרידי מתנגד לשאלה, שאינה נובעת ממהלך חקירתו הוא.

מרימאן: נכון, אבל רציתי להשתמש בהזדמנות זו למען התיקון. ז’בוטינסקי שמע מה שנאמר עליו כאן. הוא נפגע וכתב מכתב פרטי אלי. אני מקוה, כי לתיקון ינתן אותו הפרסום שניתן לעדות ההיא. – בטרטון העיר כי עודנו זוכר את הענין כשהובא לפני בית הנבחרים, פרידי העיר, כי ז’בוטינסקי נדון ע“י אותו בית דין צבאי, שדן גם את המופתי. היו”ר העיר. כי פסק הדין על ז’בוטינסקי בטל ולא שהוחלף או שהוקל.

מרימאן: ה' פרידי שאלך, מר הופיין, אם היתה נגרמת מהומה ע"י מאסר האיש שהרים את הדגל ליד הכותל. אתה ענית בחיוב. החושב אתה כי המהומה היתה נגרמת גם לו נאסר אחר כך? – ה.: לגמרי לא. – דברת על בעלי קרקעות שהם אינם מרוצים. בראשונה דברת על בעלי קרקעות אשר טרם מכרו את הקרקע, הלא? – כן. – ביחס לבעלי קרקעות שהם מחזיקים באדמתם ומעסיקים פועלים ערבים, מה הן הסבות לאי שביעת רצונם? – העובדה, שהפועל הערבי רואה את מצבו של הפועל העברי שהוא יותר טוב, ושרמת החיים של הפועל הערבי הולכת וגדלה, היא הגורמת להיותם אי מרוצים.

בטרטון: המעסיקות המושבות היהודיות פועלים ערבים? חלק מהן מעסיק. היו"ר: – שמענו תלונות רבות מצד הערבים, ויתכן כי היחידה שלא שמענו היא מבעלי הקרקעות. – הופיין: זוהי באמת התלונה שלא נוח להביאה לפני הועדה (צחוק).

הופקין מוריס מסביר כי הופיין חישב את ההוצאה המוגדלת של העבודה הערבית והוא שואל אם היהודים. המעסיקים ערבים, משלמים לפי אותו התעריף. הופיין עונה, כי בדרך כלל משלמים להם פחות מאשר ליהודים, אולם למעלה מהשכר שהם מקבלים מבעלי קרקעות ערבים, והפועלים היהודים משתדלים בהתמדה להעלות את שכר העבודה של הערבי היות ודבר זה מסייע גם להם.

והנציב מה אמר? – תמונות של נרצחי חברון    🔗

מרימאן: הוגד לך, כי בטלגרמה המכילה את ההצהרה החריפה על הפרעות לא הזכרת כלל את הרציחות ביפו, למעשה, האם לא הזכרת בטלגרמה שלך מ־27 את הריגת שתי משפחות ערביות ע"י יהודים? – ה.: כן. – בנוגע לפסוק על חברון בטלגרמה מ־28 רצוני להקריא גם פסוק אחר. (מרימאן קורא בקרירות): “שבתי מאנגליה ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של מהומות, טרף למעשי אלמות פרועים, מתוך הזדעזעות למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל”… (דברים אלה הלקוחים ממנשר הנציב העליון, עושים רושם מזעזע באולם). אם כי לא נזכרים כאן פשעים מיניים, האם יש הבדל רב בין הנוסח שלך והנוסח הזה? לא!

היו"ר סבור כי יש כאן הבדל ידוע.

מרימאן מוסר לידי העד חמשה תצלומים של נרצחי חברון ומבקש אותו להגיד איך יגדיר את הרציחות הללו. העד עונה כי אינו יכול להביט עליהם. – מרימאן: אני מסכים אתך.

מרימאן זורק את התצלומים אל שולחן הועדה.

מרימאן מגולל את פרשת חברון הנוראה    🔗

מתפתח ויכוח ארוך. מרימאן מודיע, כי הוא לא נתכוון לעורר כאן את שאלת רציחות חברון לפרטיה והסתפק בהגדרת המעשים בשם הפשוט – רציחות. אולם כיון שהצד שכנגד השתמש בענין כדי לעורר האשמות נגד ההנה"צ, שכאילו שלחה טלגרמה בלתי נכונה בכוונה רעה, אזי הוא מוכרח לגולל את הפרשה כולה.

הופקין מוריס מעיר, כי מה שנעשה בחברון זהו ענין למשפטים המקומיים ולא לועדה, אבל אינו משער לעצמו, כי יתכן שימצא אדם אשר יצדיק את המעשים הללו. אלה היו בלי כל ספק מעשי רצח.

מרימאן מודיע כי יצטרך לקרוא עדים רבים מחברון אם יוכרח להכנס בפרטים.

הופקין מוריס: הטלגרמה של ההנה“צ קדמה לדין וחשבון של הועדה הממשלתית בדבר ההשחתה. אינני חושב שהיו משתמשים באותן המלים אילו נשלחה הטלגרמה אחרי הדו”ח. אין כל הוכחה לדבריך, מר סילי. בחברון היו רציחות ואין להצדיקן. יתכן כי היו שמועות וכמה מהן בלתי נכונות. לא היתה אז אפשרות לחקירה מתאימה בענין, ואין אומרים כאן, כי היו משתמשים באותם המונחים גם היום. נניח, כי היו אומרים “נעשו רציחות נוראות”, היכולת להאשימם? מרימאן מתנגד לזה שמטילים ספק בכוונה הטובה של הטלגרמה הזו. – מרימאן: בדיוק כך!

סילי הודיע, כי אינו מעורר שאלת הכוונה, טובה או רעה, אבל האנשים ששלחו את הטלגרמה היו צריכים להתחשב עם הרושם שהיא תעשה. הם לא צריכים היו לשלחה בנוסח זה, אלא אם נוכחו תחילה, כי כל מלה שהם קובעים אמת היא. בזה שעשו מה שעשו, הם הורסים את מטרתם הם ליסד בית לאומי.

כאן קם פרידי ומודיע, כי השאלה נוגעת בממשלה. הוא עורר תשומת לב לטלגרמה מיום 4 בספטמבר ושאל את מרימאן: העומדים אתם על ההאשמה על שלטונות הבריאות? זוהי שאלה חמורה.

בטרטון: אתה, סיר בויד, אינך מעורר שאלה על הדו"ח של הועדה שבדקה את הגופות?

מרימאן מסביר כי הטלגרמה אינה מתיחסת לראפורט האחרון אחרי שהגופות הוצאו מקבריהם, כי הבדיקה האחרונה היתה ב־11 בספטמבר. הטלגרמה מתיחסת לראפורט של ד“ר מאקוין ומר קאפיראטה, שלפיו לא נראו מעשי השחתה באברי המין או באברים אחרים. מרימאן אומר כי אין מענינו לפסול את הראפורט שנערך אחרי הוצאת הגופות מהקברים. הוא אינו מתכוון להוסיף ל”דברים המדברים בעד עצמם" של חברון. הועדה ראתה את המקום ואת ההרס ויודעת היטב מה שקרה. הוא לא היה מוכן לקרוא אף עד אחד על מעשי חברון, אבל אם רוצים לנצל את הדבר הזה ולהגיד שהוא מסכים לכל דברי הראפורט, הוא נאלץ להכנס בפרטים.

היו"ר הסביר, שמר סילי אמר רק, כי לא היתה להם רשות לטלגרף ראפורט כזה בלי חקירה.

מרימאן: מר סילי אמר יותר מזה. הוא אמר שהטלגרמה נשלחה בלי לשים לב אם אמת הדבר או לא. עם כל הכבוד, אדוני, אמרת דבר שלא היה בהרבה פחות מזה!

בטרטון: אינך מערער על פסק הדין של ועדת־הבדיקה של הרופאים? מר סילי אמר שההאשמות נעשו בלי חקירה מספיקה. הוא אינו אומר שההנה"צ מאמינה בזה עתה.

מרימאן: האם לא פירש היו“ר שההנה”צ עודנה מאמינה בדברים?

היו"ר: שאלתי את העד אם הוא מאמין עתה שהדברים נכונים, ונדמה היה לי שהוא מסכים או אומר “כן”. לכן הופתעתי.

בטרטון מציע להפסיק את הויכוח היות והורוביץ, האחראי לטלגרמה הזאת יקרא להעיד לפני הועדה. –

פניו של סילי הסמיקו ביותר.

עדותו של הופיין נסתיימת במספרים על האכספורט    🔗

הופקין מורים שואל אם הופיין הביא את המספרים על האכספורט כאשר הבטיח.

הופיין מודיע שהביא את המספרים וניסה לבחון את המספרים היהודים והלא־יהודים. הוא יכול למסור רק הערכות. הכין מספרים לשנות 1927 ו־1928, השנה האחרונה היתה שנת בצורת ולכן היה האכספורט פחות. בטדה ניכרת. “הספר הכחול” מראה על אכספורט של 1,487,000 לא“י. האכספורט מחולק ל־4 סוגים: הסוג הראשון – מאכלים, משקאות וטבק – 1.051.000 לא”י. הסוג השני – חמרים גלמיים 75,000 לא“י. הסוג השלישי – תוצרת התעשיה המקומית –354.000 לא”י. הסוג הרביעי – שונות – 7.000 לא“י. הקבוצה הראשונה העולה עד 262,000 לא”י רובה פירות־הדר. לכל הפחות 40 אחוזים מזה של יהודים. בני הסמך שלו בנידון זה היו: מר טולקובסקי, פרדסן, סוחר תפוחי־הזהב ידוע, ומר ויטליס, שפירסם ספר בדבר גידול תפוחי זהב, ואם כי מר ויטליס אומר, שאכספורט השקדים הוא כולו יהודי, הוא קובע אותו ב־80 אחוזים, אכספורט היין הוא כולו יהודי ועולה ל־31.000 לא“י, מצות 5,000 לא”י, שמן חמציות תוצרת בית החרושת היהודי שמן, עולה ל־10,000 לא“י, בנוגע לסוג השני אינו יכול לקבוע את חלק היהודים. הסוג השלישי מכיל מלט, של בית החרושת היהודי “נשר” ועולה לסך 32,000 לא”י, גרבים תוצרת יהודית 18,000 לא“י. מלבושים שרובם בידי יהודים, והוא קבעם ב־50 אחוזים, עולים ל־6,000 לא”י. שנים תותבות של בית חרושת יהודי – 4,000 לא“י. ספרים תוצרת יהודית בלבד, 7,000 לא”י. הסוג הרביעי אינו חשוב. סה“כ האכספורט היהודי 398.000 לא”י, וזהו 27 אחוזים מכל האכספורט, ב־1927 היה הסה"כ של האכספורט היהודי 21–22 אחוזים.

בזה נסתיימה עדותו של מר הופיין.

 

ישיבת הששים וארבע    🔗

בישיבת יום 12 בדצמבר אחרי הצהרים העיד בראשונה מר חיים סלומון. עונה לשאלותיו של לורד אירלי.

היהודים תקנו את רחבת הכותל בתרנ"ד (1893)    🔗

אירלי: מה שמך הראשון? – ס.: חיים. – היית סגן ראש העיריה וממלא מקום יו“ר הועד הלאומי בימי המאורעות? – כן. – החיית כל ימי חייך בארץ? – גם אני וגם אבותי ואבות אבותי נולדנו בירושלים. – אשאלך שאלה השייכת במקצת לעבר, על דבר רחבת הכותל. היש לך ידיעות על תיקונים שעשו פעם ברחבה? – ידוע לי, כי יהודים תיקנו תיקונים ברחבת הכותל. – ובאותם הימים היה איזה מוסד הדומה פחות או יותר לועד הלאומי? – היה אז “הועד הכללי”. – היש לך רשימות חשבונות של עבודות התיקונים? – יש בידי ספרי חשבונות של הועד הכללי משנת תרנ”ד, הפנקס מראה סכומים להוצאות דתיות (בתי כנסת, תלמוד תורה ועוד) וכן גם הוצאה מיוחדת לתיקון על יד הכותל המערבי: 763 גרושים או 6 לא"י של היום. – החיית בירושלים לפני המלחמה? – חייתי כל הזמן בירושלים. – ההכרת רב אחד, וינוגראד שמו? הכרתיו, היה ראש ישיבת “תורת חיים”. – היודע אתה מתי מת? – אני זוכר את מותו לפני המלחמה העולמית; יש בידי פנקס החברה קדישא, ובו יש למצוא את שמו. זה היה דומה. בדצמבר 1913.

אירלי: ההיית חבר הועד הלאומי בנובמבר אשתקד? (הכונה למאורע יום כפור). – ס.: הייתי חבר ההנהלה של הועד הלאומי. – השמעת על המאורע ליד הכותל אשתקד? – כן. – אחרי אותו מאורע פרסם הועה“ל הכרזה? – כשנודע לועד הלאומי, כי הערבים חוששים לכוונות היהודים ביחס לכותל, פרסם הועד הלאומי הכרזה, שבה הודיע לערבים, כי אין ליהודים כוונות כאלה. – לורד אירלי מגיש את הכרוז ושואל אם הוא מכירו במקורו. העד עונה בחיוב. – באילו לשונות נתפרסם הכרוז? – בעברית ובערבית. יש לי גליונות אחדים ערבים. – האם הופץ הרבה? – חילקנוהו בכל הארץ, וביחוד בכפרים. באמצעות האכרים שלנו. הכרוז נשלח לחו”ל, לארצות שונות. מארצות שונות החזירו את הכרוזים עם הערה. כי אינם יודעים כלום על ענין ה“בוראק” ואינם מתענינים בדבר. הנתפרסם הכרוז בעתונות? – איני זוכר. – אירלי קורא מכתב גלוי של הועד הלאומי מנובמבר 1928.

תשעה באב    🔗

א.: באבגוסט היית ממלא מקום היו“ר של הועד הלאומי ונמצאת בקשרים קרובים עם ההנה”צ הזמנית. ההיית בת“א בערב ט' באב או באחד הימים הקרובים? – ס.: הייתי בת”א כמה פעמים לפני ט' באב. – היש חברים בועד הלאומי הדרים בת“א? – שני חברים בת”א נתמנו להשתתף בהנהלת הועה“ל. – השוחחת אתם ביחס לבואם של אנשים מת”א לירושלים בט' באב? הנושא הראשי של השיחות היתה מניעת הצעירים מלבוא מת“א לירושלים לט' באב. – האם היה זה איזה גוף צבורי מאורגן או סתם אנשים שדאגתם שלא יבואו לירושלים? – רציתי למנוע בכלל כל התכנסות לירושלים באותו יום. – האמרו לך חברי הועד הלאומי על האמצעים שאחזו בהם? – הם הבטיחו לי, כי חברי הסתדרות העובדים לא יבואו. – מתי היית בפעם האחרונה לפני תשעה באב בת”א? – לפי זכרוני, היה זה ביום השני של אותו השבוע. תשעה באב חל ביום ה'.

בטרטון: מתי נודע לך שאנשים באים לירושלים? – ס.: את התאריך המדויק איני זוכר, אבל היה ידוע שאנשים באים בהמון לירושלים בט' באב. הם באו לרגל הבנין שעל יד הכותל ורגש העלבון שהרגישו.

אירלי: האם מנהג הוא ליהודים לבוא לירושלים בתשעה באב? – ס.: המונים רבים רגילים לבוא לירושלים ביום זה. – במצב הענינים אז החשבת ללא רצוי שאנשים יבואו בט' באב לירושלים? מתי חשבת בפעם הראשונה לטוב לנסוע לת“א ולמנוע או לצמצם את מספר האנשים הבאים? – חושבני שזה היה במשך 10 הימים לפני תשעה באב. אני רוצה להדגיש, כי הדבר נמצא בקשר לעבודת הבנין שנעשתה על יד הכותל. מכיון שידעתי שהאנשים נרגזים לא רציתי שיבואו לירושלים. – האחזת באמצעים להרגיע את דעת הקהל? אני מזכיר את ההודעה שהוצאה ע”י ההנה“צ וע”י הועד הלאומי ברוח זה. – ההלכת לכותל בליל ט' באב? – אחרי התפלה, ב־9. הלכתי אל הכותל. – הראית מעין הפרעת סדר על יד הכותל יד הכותל באותו הלילה? – השתוממתי לראות סדר מצוין על יד הכותל – מספר ידוע של יהודים צעירים השתלט על התנועה ברחוב? – ראיתי את הצעירים הללו והם עבדו יחד עם המשטרה. – הסדרת דבר מה אתם? – אני מזכיר את חבר הועד הלאומי ה' רובשוב אשר גם הוא עשה אתי יחד בענין זה.

א.: הקבלת ביום הבא. ב־15 באבגוסט, ידיעה, כי מתכוננת הפגנה? – בבוקר קבלתי ידיעות, כי צעירים מתאספים על יד בית הספר למל כדי להפגין. ב־12 בערך, בלכתי הביתה, פגשתי בחצר הרוסים קבוצת אנשים זו. – ההיו הם בתנועה? – כן, היה זה לאחר שעזבו כבר את בית הספר למל. – הפגשת את ברוידה או את הופיין? – לא פגשתי אותם עד שוב הקבוצה, ואז פגשתי רק את ברוידה. – ההלכת עם התהלוכה לכותל? – חשבתי זאת לחובתי ללוות את התהלוכה כדי לראות מה יקרה. – בהגיעך לכותל האם נגשת גם לרחבה? – לא הגעתי עד הרחבה, אבל התקרבתי אליה כדי 10 מטר. – מהמקום בו נמצאת, היכלת לראות מה שנעשה בקצה השני של הכותל? – לא. – העדים אמרו, כי כמחצית האנשים האלה נשאו בידיהם מוטות ברזל, מקלות וכו'. – הנני לאמר דברים ברורים ומוחלטים, כי לא ראיתי שום דבר אשר כזה.

הלויתו של מזרחי    🔗

א.: בבוקר 21 באבגוסט, יום הלוית מזרחי, ההלכת למגרש הרוסי בשעה מוקדמת? – ס.: באתי שמה ב־5.30 בבוקר. – האם באת לראות מה יקרה בהלויה? – באתי לפי ההסכם עם אבי המנוח, כי ההלויה תתקיים השכם בבוקר. – למה רצית כי ההלויה תהיה ב־11 בלילה שלפני כן? – הרגשנו שהמצב בעיר אינו שקט וחששנו פן תהיינה לערבים מזימות ולכן רצינו בהלוית לילה. – הרצית לנאום בעת ההלויה? אמרתי מלים מועטות בעת התאסף הקהל למען הרגיעו. – ההשתתפת בתהלוכה? – לויתי אותה לבית הקברות.

הראיון עם לוק    🔗

א.: ביום הבא, 22 באבגוסט, יום לפני פרוץ המאורעות, ההיה לך ראיון עם לוק בנוכחות אנשים אחרים? ס.: הלכתי ללוק באותו בוקר בלוית ברוידה. הורוביץ ובן צבי לרגל השמועות השונות על הכנות הערבים נגד היהודים. המסרת אתה או אחד מחבריך ללוק על השמועות הללו? – ספרנו ללוק את השמועות המתהלכות על ערבים הבאים העירה בכוונה לגרום למהומות.

סטוקר רוצה לדעת באיזו שפה התנהל הראיון. – אירלי: המבין אתה אנגלית? – סלומון: כן. –ההבינות מה שנאמר בראיון? – הבינותי הכל מה שנאמר וגם השתתפתי בשיחה. – השמעת בעצמך כמה מהשמועות האלו? – שמעתי באותו יום וביום שלפני זה שמועות ממין זה. – התוכל לתת לנו דוגמה מיוחדת? – כן. במשך השבוע הזה ראינו ערבים רבים באים מהכפרים ורובם מזוינים באלות (נאבוטים). ביום רביעי בערך ביקרתי אצל מר הורביץ. סופר בו בלילה, כי נעשו הכנות לתקוף את היהודים אולם ההתקפה לא יצאה לפועל. ביום הבא שמעתי, כי ערבים רבים מכפרים שונים, וביחוד מחברון, באים העירה. כולם מזויינים.

א.: הספרה לך רעיתך על איזו שמועות אשר הגיעו לאזניה? ס.: היה זה באותו היום שביקרנו אצל לוק. אשתי טלפנה אלי, כי יש לה איזו ידיעות חשובות מאד למסור לי. – מה היו הידיעות? – היא הלכה לעיר העתיקה לקנות ירקות ושאלה ערביה כפרית, למה אינה באה לשכונות היהודיות, וערביה אחרת פנתה לאשתי ואמרה: “אין על ערביות לבוא לשכונות היהודיות, מחר הוא היום בו נקום ביהודים”, והיא סטרה על לחיה של רעיתי. –השמעת זאת לפני הראיון עם לוק או אחרי זה? – לפני זה. רעיתי ידעה, כי עלי להתראות עם לוק ורצתה כי אדע על המקרה טרם אלך. אין אני חושב, כי הזכרנו ללוק את כל הפרטים האלה, אבל מסרנו לו את הרושם הכללי על מה שהולך ומתהוה. – הבקשתם מלוק לאחוז באמצעים לנוכח המצב המתהוה? תחילה בקשנו את עזרת הממשלה בכלל, אבל ביחוד הזכרנו, כי יש לפרק את הנשק מכל הערבים הבאים העירה.

על המסגד ש“נהרס”    🔗

א.: התדע את המסגד בזכרון משה? זכרון משה היא שכונה עברית טהורה? – ס.: כן. – האם לא הגיעו אליך בעת המהומות ידיעות על המאורעות במסגד הזה? – ב־26 באבגוסט, ביום שני, בא אלי ה' שמש, סוחר ידוע, להודיעני, כי מספר צעירים מתכוננים להתפרץ לתוך המסגד. – העשית דבר מה? – ראשית בקשתי מאת ה' שמש שיאמר לצעירים הללו בשם הועד הלאומי לבל יעיזו לעשות כזאת, ובאמור לי שמש, כי אמר להם כבר זאת, שלחתי מספר צעירים לפזר את ההמון על יד המסגד. ביום הבא. ב־27, אמרה לי מרת ראובני, הגרה סמוך למסגד, כי צעירים מנסים להתפרץ לתוכו ושלחתי שוב צעירים עם אזהרה לבל יעיזו לעשות כן. – התזכור מתי שמעת בפעם הראשונה כי ההתפרצות המצערת אל המסגד יצאה לפועל? – קראתי בפעם הראשונה בטלגרמה של “רויטר” אשר נשלחה על ידי המופתי ונתפרסמה בספטמבר.

סילי: הצעירים אשר שלחתם למסגד לא הצליחו, כנראה, ביותר למנוע מצרה? – סלומון: לאחר שקראתי את הטלגרמה של רויטר מצאתי את אחד הצעירים, פינקלשטין שמו, מזכיר מועצת פועלי ירושלים, אשר עליו פקדתי לגשת למסגד ולפזר את ההמון. הוא סיפר לי, שהוא וחבריו ניסו לפזר את ההמון. אבל היה זה מן הנמנע כי ההמון היה כמטורף בגלל בית־הכנסת שהוצת ונשרף. פינקלשטין הוסיף: “חשבתי כי עלה בידינו להדוף אותם, אולם אחר כך נודע לי על הצרה”. – מתי שלחת אותו למסגד? – איני זוכר אם שלחתיו ב־26 או ב־27, אבל בטוחני כי הוא אחד מאלה אשר נשלחו על ידי. – מי עוד נשלח על ידך? – היו במעמד זה צעירים רבים ובקשתים ללכת שמה ולמנוע מצרה. – באיזה יום היה זה? – ב־26 וגם ב־27. – מתי שמעת בפעם הראשונה על אפשרות של מהומה שם? – בפעם הראשונה העירו לי על זה ב־26, – ההבינות כי יש ודאות שיקרה דבר מה? – לאחר שספר לי, כי אנשים מתכוונים לתקוף את המסגד. – הבאת במגע את השלטונות ומסרת להם, כי נשקפת סכנה למקום? – עשיתי הכל למנוע מהסתערות על המקום. – מתי קבלת בפעם הראשונה איזה ידיעות כי עלול לקרות דבר כזה? – ב־26 מה' שמש. – ההבינות כי פגיעה במקום קדוש למושלמים יכולה לגרום לתוצאות רציניות ליהודים? – לא חשבתי אז מה תהיינה תוצאות ההתקפה ליהודים; הייתי רק מעונין שהתקפה כזו לא תצא לפועל. – הראית את שמש מאז ועד סוף החודש? – ראיתיו, אולם אף פעם לא שאלתיו בענין זה וגם הוא לא הזכיר לי דבר. – הראית את גברת ראובני? – ראיתיה לאחר שקראתי את הידיעה בעתון. – הראית את מישהו מהצעירים אשר שלחת ב־27? – בודאי, פגשתי את פינקלשטין במשך הזמן הזה, אבל מכיון שלא ידעתי על דבר ההתקפה על המסגד עד שקראתי בעתונים, לא שאלתיו בענין זה. בימים אלה הייתי עסוק בדברים חשובים יותר, כגון עזרה לפצועים ולהספקת צרכי הפליטים. דעתי לא היתה פנויה לכך. – איפה היית בשעה ששמעת בפעם הראשונה את הידיעה הראשונה על המסגד? – בבית ד“ר אליאש, שם נתאסף ועד העזרה לפליטים, עסקתי בענין המסגד, אף כי באותו רגע קבלתי ידיעה מהורוביץ לדאוג למאה פליטים. – אכן הבינות כי ענין זה הוא חמור מאד? – הבינותי היטב, כי עלינו לעשות הכל כדי ששום דבר השייך למישהו לא ינזק. – בבקשה, ענה לשאלתי הקודמת: הבאת במגע עם השלטונות בדבר המסגד והסכנה הנשקפת לו? – לא. מצטער אני שלא עשיתי זאת. הייתי בטוח שקבוצת הצעירים אשר שלחתי תציל את המצב. – כלומר, לקחת את העניין על אחריותך והנחותיך לא היו נכונות? – חשבתי את הצעדים אשר עשיתי למספיקים, היות ונודע לי רק, כי ההמון עומד להתפרץ לחצר המסגד. – ההבינות מדוע רצו להתפרץ לחצר? – חושבני, כי יכולתי להבין שהם מתכוונים למעשה־נקמה בעד זה שעוללו הערבים ליהודים. –ההבינות. כי זהו מעשה של חלול הקודש? – איני רוצה לקבוע את עמדתי ע”י הגדרה. ברם היהודים התי כוונו למעשה נקמה. – כאשר שמעת בפעם הראשונה על הדבר, ההבינות כי היה מעשה של חלול קודש על יד הקבר הזה? – כשנודע לי, כי הקבוצה מתכוונת לתקוף את הקבר, רציתי להרחיקם מהמקום הזה.

על תקון הרחבה בשנת תרנ"ד    🔗

סילי: ספרת לנו, כי לפני 36 שנה נעשו ע“י יהודים תקונים ידועים ברחבת הכותל; מאין השגת את הספר הזה? – סלומון: מהועד הכללי של עדת האשכנזים המאוחדת. – ההיית למעשה שם כאשר נמסר הדו”ח הזה? – לא הייתי שם. אני מכיר זקן²⁴ ושמו יוסף גולדשמיט, היודע כי התקונים נעשו בהסכם עם עירית ירושלים. בימים ההם היה סלים אל חוסייני ראש עירית ירושלים. – הקבלו היהודים את הסכמת השלטונות המושלמים? – לא אוכל להגיד אם הסכמתם נדרשה אז. – התדע כי העדה היהודית הגישה ב־1840 בקשה להתיר לעשות תיקונים ובקשתה נדחתה? – לא אדע זאת (כאן קורא סילי את תמצית התשובה המסרבת על יסוד חוק “השעריה”).– מלבד הרשום בפנקס אינך יודע מה קרה אז? – לא אוכל להגיד יותר, אבל יש לי ידיעה כללית על המנהגים השונים ביחס לכותל המערבי. עד כמה שידוע לי, זוהי התעודה היחידה אשר יכולתי להשיגה, אולם ביחס לתיקונים יש לי ידיעות מאנשים אחרים, הנני בן 51 שנה, אבל הפרטים אשר ברשותי מבוססים על ידיעות אשר קבלתי.

ושוב על התהלוכה בט' באב    🔗

סילי: בנוגע לצעירים העולים ירושלימה ב־15, ממי נודע לך שהם עומדים לעלות? – סלומון: לא אוכל להזכר בדיוק ממי. – ממקור מוסמך? – יתכן כי שמעתי זאת מחברי הועד הלאומי בתל־אביב. לפיכך יכולת להניח, כי נעשו הכנות כ־10 ימים קודם? – אני רוצה לברר את הדבר. המונים גדולים של יהודים מבקרים שנה שנה את הכותל בט' באב ולא היה ידוע לי על שום כונה מסוימת. ידוע בדרך כלל, כי אנשים רבים באו באותו היום לירושלים. – ההצעת להגביל את מספר המבקרים? – היתה להפחית את מספר המבקרים, אולם יש ברצוני לקבוע זאת באופן ברור, כי אין אני חושב שצריך היה לאסור על מישהו לבקר על יד הכותל. – החשבת אז, כי ההמון הזה יהיה מורכב מקהל סתם? – חשבתי, כי השאלה של העליה היא בדבר קהל סתם והצלחתי למנוע בעד עליתם של אנשי הסתדרות העובדים. – היש לנו להניח, כי מנעת מעלית הסתדרויות מסוימות? – התאמצויותי היו מכוונות לכל הקהל, אבל היות ועבדתי יחד עם ה"ה אהרונוביץ ורובשוב, השפענו על הפועלים שלא יעלו. לא ציינתי כי עשיתי התאמצות כלשהי למנוע את הקהל מביקור על יד הכותל. – ההתאמצת למנוע את הקהל או הסתדרויות מסוימות מלעלות? בערב ט' באב לא נסיתי למנוע את האנשים מביקור ואשר ליום המחרת, כשלכותל באים פחות אנשים, נסיתי למנוע מהמונים גדולים ללכת שמה. – הנפתעת לשמוע, כי קבוצה מסתדרת על יד בית הספר למל? – לא ידעתי אם קבוצה זו היא מירושלים או ממקום אחר. – הניסית להוָדע? – לא. – בזוז התהלוכה מבית הספר למל, האם עקבת אחריה היטב? – הזכרתי כבר כי פגשתי את התהלוכה על יד חצר הרוסים ועקבתיה היטב. – כמה נשים היו בתוכה? – לא עלה אז על דעתי לחשב כמה נשים ישנן בתוכה, אבל אני מניח כי 20–30 אחוז. לוּ ידעתי אז, כי תוצג לי שאלה זו, הייתי סופר אותן עד אחת…

ושוב על ההלויה של מזרחי    🔗

סילי: בנוגע ליום 21. התוכל להגיד לי למה הלויה שנקבעה ל־6.30 לפני הצהרים לא יצאה לפועל, אלא שעות אחדות אחר כך? – סלומון: טרם אענה, אברר: יהודי שנהרג שלא באשמתו, אלא פשוט באשר הוא יהודי, בדין שחולקים לו כבוד מיוחד ע"י תהלוכה בשעת לויתו. אמנם היינו מוכנים לוותר על תהלוכת־הכבוד הזו למת למען המנע מצרות, אף כי ידענו שהקהל יהיה מגנה אותנו על כך. רצינו לסדר את ההלויה בלילה אבל אבי המת אמר, שההלויה צריכה להדחות, היות והם מחכים לאיזה קרובים מתל־אביב. חדר המתים לא נפתח לפני 7; השוער לא יכול לפתוח את הדלת עד בוא הרופא ב־7, שעה שרוחצים את המת כמנהג, – התדע כי נעשו סדורים עם המאיור סונדרס לערוך את הלויה ב־6.30? – כן. אולם לרגלי העובדות אשר הזכרתי לא עלה בידינו להזיז את ההלויה בשעה שנקבעה.

כרוז הועד הלאומי    🔗

סילי קורא את כרוז הועד הלאומי לערבים ושואל: התסכים, כי יש כאן משום תביעת זכויות ידועות? – סלומון: מטרתנו בפרסום המכתב היתה להסביר לערבים את מהות הענינים כהויתם. – מה נעשה כדי להודיע זאת למושלמים? – חילקנו את הכרוז ע“י אכרינו בין ערבים רבים בארץ וכמו כן הפצנו זה בארצות אחרות. – ע”י מי הוחזרו הניירות מארצות שונות, ע“י יהודים או ערבים? – אנו שלחנו אותם ליהודים אגב בקשה לחלקם בין שכניהם הערבים, והם השיבו את הכרוזים באמרם, כי אין לאלה כל מגע עם צרות ה”בוראק" וכו'. – ההוכרזה איזו הצהרה לאחר המקרה של של תשעה באב? – (בגוף הסטינוגרמה חסרה התשובה).

פרידי חוקר על פי דרכו    🔗

פרידי: ציינת, כי היו כמה שמועות וכי שמעת שיש אפשרות שהערבים יעשו מהומות ב־23 באבגוסט. אל נכון? הנכון כי אמרת “איני חושב שהודענו את כל הפרטים הללו ללוק. מסרנו לו רק את הרושם הכללי על מה שמתהוה”? – סלומון: רצוני היה להגיד, כי לא הזכרנו פרטים, אבל ידענו שאנשים יבואו מהכפרים. – בקשת את עזרת הממשלה וספרת לממשלה שהערבים עומדים להסתער על שכונות היהודים. הנכון? התסכים לתשובה אשר נכללה בעדותו של לוק: “כי הוא לא ידע על שום צרה והערבים רגילים לבוא בכל יום ששי מהכפרים העירה”? הפנו במיוחד את תשומת לבו של לוק שיום ששי זה שונה מאחרים. – האמר לוק עצמו כי הוא חושש למצב? לוק הבטיח, כי הממשלה שולטת היטב על המצב ואין לנו מה לירוא. – החשש לוק למצב? איני זוכר אם אמר מה על חששו למצב. – אבל האם לא היה ברור, כי כל אחד ואחד חושש למצב? – במשך שיחתנו לא היה לוק תמים דעה אתנו. – הרוצה אתה להגיד שלוק התייחס באדישות לעניין זה? – יתכן מאד, כי חשב שאנו מפריזים. אחרי מות מזרחי, כשהגשנו ללוק תזכיר, בקש מאתנו לא להזכיר מקרה זה. היות והוא מצטער עליו והוא חושב אותו לענין פרטי לגמרי, אשר קרה באשמת היהודי שניסה לגנוב מערבי, ואחר כך תקן ואמר, כי האסון קרה בעקב התחרות בכדור־רגל.

פרידי: היה כאן ויכוח בדבר סכינים ואלות שהפלחים מהכפרים מביאים אתם בבואם ירושלימה. האם לא ציין מילס, כי דבר זה מסוכן מאד ויכול לגרום לצרות? – ס.: איני יכול לזכור, אם מילס אמר זאת. – ההיה זה חשוב לו אמר מילס ככה? – זה היה חשוב, אבל אני חוזר ואומר כי היה חשוב הרבה יותר, לו פרקו את הנשק מהערבים. – ההשתתפת כל הזמן בהלויה? – כן. – הראית את הנסיון של התהלוכה להבקיע לה בכוח דרך על יד משרד הדואר? ההצליחו? – ידוע לי, כי פרצו ונהדפו על ידי המשטרה. – היש לך איזו תלונה נגד המשטרה? – אמרנו למחרת היום ההוא ללוק, כי הדיפת התהלוכה כשלעצמה היתה נכונה, אבל מופרזת באופן הוצאתה לפועל. – החשבת, כי המשטרה התנהגה ביחס לאנשים בלי חמלה? – ביחס לאנשים אשר עמדו קרובים אליה ולמספר אנשים אשר הוכו בלי רחמים בשעה שלא היה צורך בזה.

מר סלומון מסתלק, ונקרא העו"ד הורוביץ.

העו"ד הורוביץ פותח בעדותו    🔗

אירלי: מה שמך? – ה.: שלמה. – לפני המלחמה היית עורך דין באנגליה? – כן, עד שנת 1922. – ואז באת הנה ועזרת למר סאקר, שאחר כך הסתלק ועכשיו אתה ממשיך עבודתו? – כן. – האם לפני החודש יולי לקחת איזה חלק בעבודה הציונית? – לא. – כשהנהלה יצאה לחוץ לארץ, נשארה ההנהלה הציונית בידך ובידי ברוידה והופיין? – בקשו ממני לפעמים ליתן עצת־מומחים למר ברוידה, שקודם לא התעסק בשום עבודה פוליטית.

אילו ידע מראש… השיחות עם לוק    🔗

אירלי: ההיו לך שיחות שונות בנוגע לכותל המערבי? ההיית בקי בפרובלימה זו?– הורוביץ: אילו ראיתי מראש פרובלימה זו, לא הייתי מקבל עלי ענין זה (צחוק). – בהתחלת אבגוסט הלכת לחופש? – כן. – מתי קראו לך לחזור? – בשבת שלפני 18 באבגוסט.

אירלי: בשמונה עשר לחודש היתה לך שיחה עם ה' לוק והצעת לו הצעות בנוגע לפגישה? – הורוביץ: כן, הצעתי לה' לוק לקרוא לישיבה חשאית של יהודים ומושלמים לשם השקטת המצב, וה' לוק השיב שהוא ינסה.

על הפגישה עם הערבים    🔗

א.: בין 18 לבין 22 היתה עוד שיחה אחרת בענין זה? – ה.: כן. ה' לוק קרא לי ואמר שדבר עם המופתי שהסכים לסדר משלחת. ה' לוק הוסיף, שיש להחזיק את הענין בסוד. אני הסכמתי, אבל הדגשתי ללוק שאין אנו יכולים לעשות איזה דבר מוחלט, מכיון שאין אנו המוסד המתאים, ועלינו לחכות לבואה של ההנהלה הציונית. אבל אנו מוכנים להכין את הבסיס.

א.: מה היה הנמוק העיקרי שלך לבקש פגישה עם ה' לוק? – ה.: הסבה העיקרית היתה העצבנות הקיצונית בנוגע למה שיכול לקרות. – על מה דברו בפגישה זו? בנוגע למצב של אי־בטחון? הענין שאנו באנו בגללו לא היה קובלנה על התקפת המשטרה שהיתה יום קודם לכן, אלא כדי לדבר על הבטחון, ואני בקשתי מאת שאר החברים שהיו עמי לספר על שמועות שנמסרו להם.

אירלי: ה"ה ברוידה וסלומון ספרו כאן פרטים על מה שחיה בפגישה זו. האם מסכים אתה להם בכל? – הורוביץ: איך אני זוכר שהזכרתי שמועות. אני זוכר שה' לוק הזכיר, כי האבטומובילים המשוריונים היו ברמלה.

הטלפון עובד 24 שעות    🔗

אירלי: האם ביום 23 באבגוסט עברת ממשרדי ההנה"צ למשרדך וסדרת שהטלפון בביתך יעבוד במשך 24 שעות? – הורוביץ: כן. – בזמן ההוא קבלת הרבה מאד ידיעות? – כן. – עליך היה גם כן להמצא בקשר עם ה' לוק, עם המזכיר ועם המפקדה של הגיניראל דובי? – כן. – בדרך כלל היית עסוק כל הזמן בשלימות במשך הימים הראשונים? – כן.

הרשמת השוטרים המיוחדים    🔗

א הזוכר אתה איזה ענין חשוב מיוחד שטפלת בו? – ה.: כן, הרשמת השוטרים המיוחדים. – בשביל מה רצית להשתמש בשוטרים המיוחדים? – רציתי להשתמש בהם בשכונות היהודיות ובפרברים. מכיון שמספר השוטרים היהודים בזמן ההוא היה קטן מאד. – הצעת איזו הצעה בנוגע לשוטרים המיוחדים? – כן. אבל לא לה' לוק אלא למאיור סונדרס. – ראית את מאיור סונדרס באותו הערב? – כן, אבל דבר לא הוחלט.

כאן נפסקה ישיבת יום 12 בדצמבר אחרי הצהרים.

 

ישיבת הששים וחמש    🔗

ההתעניינות בעדותו של הרב הראשי לא“י רבי אברהם יצחק הכהן קוק לפני הועדה היתה גדולה בכל חוגי הישוב ושמשה קודם ענין לשמועות שונות. אחרי שהועדה הלכה למופתי לשמוע את עדותו במשרדו, רצתה הועדה לעשות את אותו הצעד גם בנוגע להרב הראשי. אולם הרב קוק פנה במכתב ליו”ר ועדת החקירה ובקש לשמוע אותו באולם הועדה כמו את כל העדים.

הרב הוזמן להעיד בישיבת יום הששי 13 בדצמבר לפנה"צ.

הרב קוק לפני הועדה    🔗

הרב הראשי עם בני־לויתו באו לועדת החקירה בשלשה אבטומובילים. לפני האוטו של הרב נסע אוטו ובו שני הקאוואסים של הרב, ליד הנהג ישב הרב וויבר, מזכיר משרד הרבנות. באוטו השני ישב האופיצר סופר בצדו של הנהג, ובפנים הרב קוק והד"ר אליאש. באוטו האחרון נסעו 3 תלמידי ישיבת הרב.

בעשר התחילה הישיבה ולאחר רגעים מספר נתבקש הרב קוק להכנס. הרב קוק נכנס לאולם הישיבות בלוית הד"ר אליאש, כשלפניו הולכים שני הקאוואסים לבושים בגדי השרד. הרב היה לבוש קפטן משי שחור וחבוש שטריימיל.

מרימאן פתח בחקירה.

מרימאן: מעלת כבודך הוא הרב הראשי לעדת האשכנזים, לא כן? – הרב: כשהוקמה הרבנות הראשית, הסכמנו שהאשכנזים והספרדים אינם צריכים להיות נפרדים לשתי עדות. סיר הרברט סמואל הסכים לכך. הוחלט לסדר רבנות מאוחדת של העדה היהודית בארץ־ישראל עם רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי. לא היה זה לפי כבודנו לקיים בארץ שתי עדות נבדלות.

מדוע הלך הרב אצל הועדה?    🔗

מרימאן: אתה יודע, כי הועדה הביעה את נכונותה לבוא לביתך כדי לגבות עדות מפיך? – הרב: כן. – ואני מבין, כי רצונך אתה היה לבוא הנה? – כן. – מדוע? – משני טעמים. ראשית, מהמכתב שקבלתי מאת היו"ר, כי התנאי הוא שעדותי לא תתפרסם. אולם לפי הכרתי, כל הצהרה שלי צריכה להשמע בצבור, כבר אמרו חכמים: האמת אינה בישנית ואינה פחדנית. שנית, כבודו של בית דין מחייב. גם בימים שבית מקדשנו היה קיים, כשהכהן הגדול היה נדרש לתת עדות, היה מופיע בעצמו לפני בית הדין.

על הגאולה שבידי שמים; המפעל הציוני לחוד    🔗

מ.: הוגד לנו, כי היהודים זוממים מזימות כלפי קדשי המושלמים בחארם אל שריף. רצוני שתבאר לועדה. מהי הרגשתם הדתית של היהודים בדבר בנין בית המקדש בירושלים? – הרב: את הענינים הקשורים עם צפית עם ישראל לגאולת הארץ, כפי שהובטח לנו על ידי נביאינו הקדושים, יש לחלק לשני סוגים. בסוג הראשון נכללים הדברים שבידי שמים. בדומה למעשי הנסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא בשעה שהוציא את אבותינו ממצרים. בענינים אלה אין לבשר ודם כל שליטה. גאולה זו המובטחת לנו תהא דומה מבחינה זו לימי בריאת העולם. – האם יבוא יום זה של הגאולה אך ורק למען עם ישראל או שגם אחרים ממנו? – עיקר העיקרים הוא, שהישועה אשר תבוא בידי משיח צדקנו תביא ברכה ושלום לעולם כולו ע“י גאולת העם העברי. – האם הכרח הוא שהמשיח יבוא למען יום הגאולה הזה? – אנחנו מאמינים כמובן שהקב”ה ישלח את משיחו, אשר העולם כולו יכיר בו, ואשר מידו תבואנה כל הישועות והנחמות. כאשר אמרתי, אלה הם דברים שבאמונה, ואנו מאמינים כי באחרית הימים יבנה בית המקדש, אשר יהיה בית שלום לכל העמים. – ועד יום הגאולה. האם מותר לעם העברי לעשות בפועל ממש איזה מעשה לשם בנין הבית? – לפי מצוות התורה אסור לנו, עד היום ההוא, אפילו להכנס למקום המקדש. בימי חג ומועד, כשיהודים רבים באים לבקר בירושלים, אני נוהג לפרסם אזהרות שלא יכנסו חס וחלילה למקום המקום הקדוש ההוא, באשר אין אנו ראויים לכך עד שיבוא הגואל, ואז יהיה זה מעשה הקב"ה בעצמו, מבלי שנעשה אנו מצדנו כלום כדי להשיג את המטרה הזאת.

אסור להכנס למקום המקדש!    🔗

מ.: עד כאן על הדברים שבידי שמים. ומה בדבר הסוג השני? – צו הוא לעולמים, כי עם ישראל יהיה קשור עם הארץ הקדושה הזאת. חובתנו היא להתאמץ, עד כמה שהדבר ביכלתנו, לחונן את עפרה ולבנות את הריסותיה של הארץ הקדושה הזאת, ולישב את שממותיה בצדק וביושר. חובתנו היא לעזור לארץ הקדושה הזאת, אשר ממנה יצאה האמת למין האנושי כולו, למען תהיה שוב למרכז של תרבות ולמקור של תפארת. עלינו לעשות כל מה שנוכל להגשים את הדבר לכבוד לנו ולברכה לשכנינו. – זה! כל מה שיש למעלת כבודך לאמור בענין זה? – יכולתי לומר יותר אילו נשאלתי, אבל רצוני לענות רק על השאלות שמציגים לי. – אמרת. כי מנהגך לפרסם אזהרות למבקרי ירושלים היהודים, שלא ילכו לשטח “החארם” מפני קדושתו? – דברתי רק על שטח מקום המקדש. – כן. אבל מפני קדושתו וכפי שהבינותי מפני טומאת האדם? – מפני שהמקום קדוש, לכן אנו זקוקים לטהרה מיוחדת, וזו תוכל לבוא רק בידי שמים. – ובכן מצות הדת הישראלית היא, שעד לביאת הגואל, אסור ליהודי להכנס למקום הקדוש הזה? – זהו מנהגנו, ביחוד של היהודים הזהירים במצוות.

אֵבֶל תשעה באב    🔗

מרימאן: רצוני לשאלך בשלשה ענינים השייכים למנהגי הדת. הזכירו כאן, כי בערב תשעה באב ישבו כמה אנשים על הארץ ברחבת הכותל? היש בזה מנהג דתי? – הרב: בודאי, מנהג הוא, כי ביום הגדול הזה, שבו אנו מתאבלים על גלות השכינה, שבאה עלינו על ידי חורבן הבית. כולנו יושבים על הרצפה בבתי הכנסיות. באותו היום חייב כל יהודי שהדבר ביכלתו, לבוא לכותל המערבי ולשפוך את דמעותיו על השריד היחיד הזה לתפארת הקדושה של תור הזהב שלנו, לבוא ולבקש רחמים מבורא עולם שיושיע את עמנו וע“י כך יביא ישועה לעולם כולו. – ובכן לא רק שם אלא בכל בתי הכנסיות הישיבה על הרצפה היא לאות אבל? – כן. דין ישראל, כפי שהוא כתב ב”שולחן ערוך", מחייב כל איש יהודי לשבת על הרצפה בערב ט' באב וביום ט' באב עצמו.

הרב קורא בשולחן ערוך, אור החיים, פרק תקנ"ט: “ליל תשעה באב ויומו יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת המנחה”.

איזו הדרך תלך בה הלויה בירושלים?    🔗

מ.: ועוד רצוני לשאלך על המנהגים הנהוגים בשעת הלויה, שיש לה איזו חשיבות. – הרב: מנהגנו הוא, לפי מדת חשיבתו של המנוח, אם משום מעלותיו האישיות, או משום שמת מות קדושים, לתת לו כבוד ע"י העברת ההלויה דרך הרחובות העיקריים של העיר, כדי לתת אפשרות לקהל רב ללוותו לבית עולמו. – באיזו דרך מגיעה אז ההלויה לבית הקברות? בירושלים עליהם ללכת ברחוב הראשי, המוביל להר־ציון. – מהי המשמעת של מעבר ההלויה על פני הר ציון? – המשמעת ברורה, כיון שזהו הרחוב המכובד ביותר והוא מניח לקהל רב להשתתף בהלויה. – אני סבור שאתה מכוון לרחוב יפו? – בתור כהן אסור לי ללוות את המתים, ולכן אינני יודע בעצמי את הדרך שהולכים בה, אולם ידוע לי שרצון הכל הוא שההלויה תעבור ברחוב הראשי. – וכשהם פונים מהרחוב הראשי, הידוע לך איזו הדרך הם מגיעים לבית הקברות? – לא אוכל לומר, כי אין דרכי ללוות את הנפטרים, אולם כל הלויה חשובה עוברת ברחוב הראשי וברחוב המוביל לשער ציון.

על התקיעה במוצאי יום כפור    🔗

מ.: ועתה השאלה השלישית: האם תקיעת השופר היא חלק הכרחי של תפילת יום כפור? – הרב: בודאי. אין כל ספק בדבר, שתפילת יום כפור מסתיימת בתקיעת השופר, וכל איש יהודי מרגיש כי הצום והתפילה של היום נגמרו בתקיעה זו. – האם יש דין כתוב שצריך לתקוע בשופר? – זה נאמר בפרק תרכ“ג של ה”שולחן ערוך“. האם מותר ליהודי חרד להפסיק את צומו בטרם שמע את תקיעת השופר? – השם ישמור! הצום נמשך כרגיל גם לאחר תקיעת השופר, עד גמר תפילת מעריב. תקיעת השופר נחשבת לחלק בלתי נפרד מתפילת היום. – מהו גדלו של שופר? – אין מדה אחת לכולם, אבל בדרך כלל זהו מרבע עד שליש של מטר. הגודל איננו העיקר. רק משום קדושה מיוחדת משתמשים בשופר בעל מדות. – איך נושאים אותו ומי נושאו? – זה ענין פעוט, כמו בראש השנה. אשר גם בו תוקעים בשופר. – כיון שהגענו לזה. האם יש גם הזדמנויות אחרות שבהן תוקעים בשופר? – מנהג הוא בא”י, שיסודו בתורה, כי בכל יום של תענית צבור או תפילה מיוחדת, ובמקרים של פרעניות, כמו עצירת גשמים, או מגפה תוקעים בשופר. – האם נוהגים לתקוע בשופר במקרה כמו מחלתו האחרונה של המלך? – דומני שלרגל זה באמת תקעו בשופר. בכמה מקומות נערכו תפילות בצבור, וחושבני כי תקעו גם בשופר.

בטרטון מתענין לדעת. אם תקיעת השופר ביום כפור זהו מנהג המיוחד לא"י, או אם קיים מנהג זה בעולם כולו? – הרב: מנהג הוא בכל מקום שבני ישראל נחתים שם. – מ.: ביום כפור, או בכל יום אחר יתקע בו בשופר, מי נושא אותו ובאיזה אופן? – בכל בית כנסת יש מקום נעול שהשופר שמור בו במשך השנה. ביום כפור, למשל, האם הולך מעלת כבודך לכותל? – לדאבון לבי הנני חלוש גוף ואיני יכול ללכת אל הכותל לעתים קרובות כאשר עם לבבי. ביום כפור אינני יכול ללכת לגמרי, מחמת הצום והאיסור לנעול נעלים. – מה שרציתי לציין זהו, שיש איזה רב ההולך לכותל כדי לנהל את התפילה ביום כפור? – אין רב מיוחד הממונה לנצח על התפילה, אלא בין הקהל הרב הבא אל הכותל, ישנם רבים הבקיאים בהלכות תפילה, ואחד מהם משגיח על הסדר. – על כל פנים, יהיה זה מי שיהיה. אם רב או איזה איש מלומד אחר, אבל מישהו תוקע בשופר? – בכל בית כנסת יהודי יש תמיד מישהו הרגיל בתקיעת שופר. – וכשתוקעים בשופר על יד הכותל, האם מביא אותו התוקע בעצמו או לא? – כאשר אמרתי לצערי איני מבקר שם לעתים קרובות, אולם כמו בכל בית כנסת, ישנם ספרי תורה על יד הכותל וגם שופר, וכשם שמביאים את ספרי התורה אל הכותל, כך אני מניח שמביאים גם את השופר. – אולם אינך יודע מי מביא את השופר? – זהו ענינו של השמש. הוא דואג לכך שיהיה שם השופר.

השופר – סוגייה קשה לועדה    🔗

היו"ר: היודע הרב, אם משתמשים באיזה שופר מיוחד אצל הכותל המערבי, או איך קובעים באיזה שופר שיש להשתמש? – הרב: בכל בית כנסת ישנם שופרות אחדים, למען אשר אם יתקלקל האחד אגב תקיעה אפשר יהיה להשתמש באחר. דבר ידוע הוא, כי במשך כל חודש אלול לאחר התפילה, תוקעים בשופרות. תמיד ישנו שופר בבית הכנסת שעל יד הכותל המערבי, מביאים אותו מבית הכנסת לסיום התפלה. יחד עם כל שאר תשמישי התפילה מביאים גם את השופר. במשך כל היום הוא נמצא במקום נעול. – איפה הוא נעול?

סטוקר מתנגד לשאלה. הוא טוען שהעד לא אמר, כי השופר מובא לכותל המערבי, הרי שאין להציג לו שאלה המניחה למפרע, כי השופר מובא שמה. – היו"ר מכריע ופוסק כי העד אמר שהשופר מובא אל הכותל. – מרימאן: יתכן שהעדות איננה לפי טעמך: אדוני סטוקר, אבל העד אמר זאת. – סטוקר: לא, לא, אין לי שום דבר כנגד העדות. אדרבא, היא מסייעת לי. – מרימאן שואל שוב: איפה שומרים את השופר נעול בשעה שמביאים אותו אל הכותל? הרב: באמת אין זו שאלה עיקרית. שומרים אותו באיזה מקום על יד הכותל. זהו כלי קטן ונקל להחזיקו בכיס, או שהוא מונח בין הסידורים על השולחן.

מרימאן: כמה זמן גר כבוד הרב בירושלים? – מאז הכיבוש הבריטי. – וקודם לכן היית ביפו? – כן, זו לי השנה ה־26 שאני גר בא“י. – התוכל להגיד אם מנהג הוא לתקוע בשופר ביום כפור על יד הכותל? – אין כל ספק בדבר, באשר מנהג הוא לסיים שם את התפילה, ותקיעת השופר היא חלק בלתי נפרד מהתפילה. – האם נפסקה פעם התפילה, עד כמה שידוע לך, עד היום? – אינני חושב שקרה פעם דבר כזה. – עד כמה שידוע לך לעצמך, האם קרה פעם במשך 26 השנים שאתה גר בא”י שנאסרה תקיעת השופר, עד לשנה זו? – אילו קרה פעם דבר כזה. היה יכול זה להיות רק תוצאה של איזה לחץ, ואנו היינו יודעים זאת. הייתי יודע זאת גם בהיותי ביפו, כי היו קשרי דת עם כל חלקי א"י.

היו“ר מפסיק את החקירה ומודיע כי שאלת השופר נתעוררה לאחר המאורעות, ולכן אין היא בעצם בתחומי סמכות הועדה. מרימאן מבאר כי השאלה נתעוררה כבר פעם (בחקירת רוטנברג), ואז הרשה היו”ר להציגה.

אין להביא ראיות על הכותל: “אין צורך בנר, כדי לחזק את אור השמש”    🔗

מרימאן: אמרו לנו, כי בראשית אבגוסט ראית צורך לכתוב מכתב למר רוטנברג ולבקש אותו לעשות איזה צעדים. אמור־נא לי בקצרה מה הציק לך באותם הימים? – הרב: חששנו מפני המאורעות שקרו, כי הופרענו בשעת תפילה במקום הקדוש אשר הוא השריד היחיד של בית מקדשנו. הופרענו בעצם יום הכפורים, מפני מקרה קל ערך. מלבד זה, אנשים רבים התאוננו לפני שנזרקו בהם אבנים בשעת תפילה באותו המקום. וכן בדבר החמורים, טעוני הזבל, שהועברו שם בשעה שאנו עמדנו שם שקועים בתפילה, וכן בדבר הפתח החדש שנפתח, אשר נתן אפשרות להפוך את המקום לדרך מעבר ברשות הרבים, לבלי הניח לנו מנוחה לעריכת תפילותינו. – האם דרכך לכתוב למר רוטנברג בעניני דת? – לא. הפעם היחידה שכתבתי לו קודם, היה זה בענין הנוגע לעבודתו: שמירת הכשרות במטבח של חברת החשמל. – ומדוע כתבת לרוטנברג הפעם? – רציתי למסור את הענין לאדם, אשר ידעתיו כאיש שקט הרודף שלום תמיד. הוא נחשב לאדם בעל השפעה, ורציתי לבקשו להשתמש בכל השפעתו, כדי למנוע בעד מהומות במקום הקדוש ההוא.

מרימאן: מר רוטנברג מסר כאן עדות על פעולותיו, ואין לי צורך להמשיך בענין זה עם כבוד הרב. כאן העירו על העובדה, כי בראשית השנה הזאת נתבקש כבודך להמציא ראיות בדבר המנהגים והכלים שהיו מותרים על יד הכותל ע"י הממשלה העותומנית, או כל ראיה אחרת שיהיה ברצונך להמציא. וגם הוכיחו כאן בראיות חותכות, כי מעולם לא המצאת תעודות כאלו. – הרב: עד כמה שאני זוכר, לא עמד המכתב (של הממשלה) על פרטים, אלא נגע בכותל המערבי באופן כללי ושאל לזכויותינו ביחס אליו. הסבה העיקרית לעיכוב התשובה זו, כי לתמהון היה בעינינו שענין כה ידוע וברור, אשר שום שלטון מהשלטונות שהיו בארץ לא חלק עליו מעולם במשך כל הדורות. הדבר שהיה ידוע בעולם כולו, כפי שמעיד שם הכותל בפי אומות העולם (הכותל אשר עליו בוכים היהודים), כי ענין כזה יועמד עכשיו בחזקת שאלה. היו לנו ברבנות הראשית התיעצויות אחדות בשאלה זו, ביררנו שתי אפשרויות: או לענות באריכות ולהביא את כל הראיות שבידינו להעיד על קדמות זכותנו להתפלל במקום הקדוש הזה בכוונה, הזכות אשר כל שאר האומות כיבדוה תמיד, או לענות בקצרה ולהתבסס על הזכויות הקיימות הידועות לכל.

מרימאן: בטרם קבלתם החלטה בשאלה זו. האם חקרתם ממקורות תורכיים. אם קיימות איזו תעודות בשאלה זו? – הרב: כן, אולם אז הוסכם כי האמת היא כה ברורה וגלויה לעיני כל, עד כי על ידי הסתמכות על תעודות עלולים אנו אך להחליש את האמת הזאת, שהיא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, משל למה הדבר דומה? למי שמעלה נר כדי לחזק את אור השמש. בשאלת החקירה טיפלו מומחים, וכל החומר בשאלה זו נתפרסם בצורת חוברת מודפסת. החוברת נמצאת אצל הועד הלאומי. הרבנות היתה סבורה, כי להביא ראיות הרי זה להחליש את משקל העובדה המפורסמת לכל, והיא החליטה משום זה לענות בקצרה, כי איש לא חלק על הזכות הקיימת הזאת מדורי דורות, ולכן אין כל טעם להביא ראיות. כדי להוכיחה מחדש.

מרימאן: האם חקרה הרבנות הראשית בשאלה זו מהרבנות בתורכיה? – הרב: לאחר התיעצויות אחדות החלטנו, כי תעודות עלולות אך להדליש את הראיה הגלויה שבידינו ולכן לא נכנסנו בליקוט תעודות. יש לנו העתקות של תעודות המוכיחות את צדקתנו, אולם אם נשתמש בהן הרי רק נעיב את האמת הגלויה. – כבודך היה סבור כי דרשו מאתכם, להביא ראיות לא רק לתשמישי הקדושה שהיו מותרים על יד הכותל, אלא לעצם זכויותיכם שם? – כך הדבר. החלטנו לא להביא שום ראיות ולהשען על הראיה החותכת של מנהג כל הדורות.

שיחת הרב עם צעירים מתהלוכת תשעה באב    🔗

מרימאן: ועתה לראיון שהיה לך עם צעירים אחדים ב־15 באבגוסט (ט' באב), רצוני לשאול, אם היה לך לפני הפגנת הנוער על יד הכותל בט' באב איזה מושג שהוא כי דבר כזה עתיד להתקיים? – הרב: לא לא היה לי מושג מזה. – אילו שמעת על זאת מה היית עושה: ההיית מעודד אותם או מניא אותם מזה? – בזמנים כתקונם הייתי אומר כי שמח אני מאד לראות שאנשים צעירים כה מרובים רוצים לבקר אצל הכותל בתשעה באב, אולם באותם ימי החרדה. הייתי מבקש ומתחנן לפניהם להמנע מכל דבר שיש בו כדי להגביר את הדאגה. – מתי נודע לך לראשונה שהיתה תהלוכה אל הכותל? – אחרי הצום. – ממי? – בט' באב אני מתרכז כולי באבל ואין לי באותו יום שיח עם אנשים. עם צאת היום אמרו לי על התהלוכה. – האם באו אליך איזה צעירים בענין זה? – בערב באו אלי כמה צעירים. כי ידעו שרצוני הוא להיות בידידות עם כל חלקי הישוב. – האם ידעת בשעה שבאו, או האם אמרו לך, כי הם הפרו את פקודות המשטרה? – הם לא אמרו לי. מיד כשבאו, החלו לדבר אלי ואנו שוחחנו רק בענינים דתיים ורוחניים. – כבודך יודע, שראיון זה הופיע ב“דואר היום”? מתי ראית לראשונה את הדברים שנדפסו? – יש שהספר דוחק את רגלי העתון ויש שהעתון דוחק את רגלי הספר. לדידי הספר בא במקום העתון. לעתים רחוקות רואה אני את העתון. גם שכותבים עלי, אין אני רואה את הדברים עד שמישהו מבני משפחתי מראה לי אותם. בענין זה. רק כעבור ימים ראיתי את הדברים בעתון. – בראיון נאמר כי אעפ"י שטרם הפסקת את צומך. נתת את הראיון שנמשך יותר משעה? – כן.

מרימאן מושיט לרב את גליון “דואר היום” מ־18 באבגוסט ושואלו, אם יש לו על מה לערער, או אם הושמט משהו אגב מסירת הדברים בדפוס?– הרב: ראשית, המאמר כאן קצר מאד. אני דברתי כשעה על ענינים רוחניים. אילו נרשמו כל דברי, היה זה נותן לענין בטוי יותר נמרץ.

כיון שהתעורר ויכוח בשאלת נכונות התרגום של מה שנתפרסם ב“דואר היום”, תרגם התורגמן (מר קיסילב) מחדש את הראיון לפני הועדה. בו נאמר, כי הרב הביע את תודתו הלבבית לנוער על מה שעשו, כיון שהמעשים האלה מעידים על קיומם של גאון לאומי וקנאת המכבים בקרבם, ואלה הם בטוי קדושת הנשמה האלקית של ישראל. זוהי גם ראיה, שנכונים הם למסור את נפשם על גאולת מקום קדשנו. אנו בטוחים, אמר הרב, כי תקוותינו תתגשמנה באמצעים צודקים וחוקיים. ואשר למקום שמעבר לכותל המערבי, הנה לגבי זה אנו עומדים בצפיה לדבר מה הנשגב מבינת אדם, אולם מה שנוגע לעבר הזה של הכותל המערבי, חייבים אנו להתאמץ ולהעמיד את הדברים על בסיסם החוקי. לא יתכן, הוסיף הרב, כי מקום קודש זה. הנערץ ביהדות, כולה יותר מכל בתי הכנסת יחד, ישאר לתמיד מוקף בתים מזוהמים וסימטאות מרופשות. שום דבר אינו מונע בעד הרחבת הרחבה מחוץ לווקף החילוני של עניי המרוקנים. היתכן שההגיון של יודעי דין לא ימצא פתרון לשאלה זו?

הרב: הנני להוסיף, כי יותר משהייתי מעונין בהפגנה, ענין אותי הלך רוחם של הצעירים.

היו“ר (לאחר ששמע את התרגום החדש): נראה לי, כי התרגום של הראיון הזה. כפי שהוגש לנו ע”י מר סטוקר, הוא תרגום בלתי נכון לגמרי הלקוח מאיזה עתון ערבי!

הרב: ועוד רציתי להוסיף, כאן נאמר שהגדתי, כי מרוצה אני ממה שעשו הצעירים, אני אמרתי, כי מרוצה אני מהרוח שהניעה אותם לעשות מה שעשו.

מרימאן: כאן שמו בפי כבודך את המלים, כי על הנוער למסור את נפשו, האם הכוונה היא לזה שהם יפלו חללים במלחמה? הרב: לא! חס ושלום! מובן שלא כיוונתי לזה. דברתי על רוח מסירות הנפש אשר צריכה להמריצם להקדיש את חייהם לאידיאלים של עמם. – וכשדברת על פנוי הסביבה המלוכלכה, למה כיוונת בעצם? הבעתי אז את רגשותי, כי בכל פעם שאני הולך אל הכותל, אני מדוכא ממראה עיני. חובת הממשלה היא לנקות את הסימטאות. – הנציב העליון אמר לפני חבר הלאומים כי הוא דבר עם המופתי בשאלה זו? – באופן רשמי אינני יודע מזה.

“היה היה פעם מלך אנגלי שתרגם את התהלים”    🔗

על ההפגנה המושלמית למחרת ט' באב אמר הרב: היה היה פעם מלך אנגלי אשר תרגם את התהלים שלנו לאנגלית. בימינו, תחת שלטון בריטי, שודדים שרפו את ספרי התהלים במקום היותר קדוש ליהודים.

לשאלה, אם הראו לו את המכתב הסודי של מר לוק להנה“צ מ־13 ביוני, בו הודיע מ”מ הנציב, כי הותר למושלמים לבנות על יד הכותל ענה הרב, כי הוא קבל מכתב מאת מר קאסט, אולם את מכתבו של מר לוק לא ראה.

מכתב האיומים של אגודת אל־אקצה אל הרב קוק    🔗

מרימאן: רצוני לשאלך בדבר מכתב שקבלת מהאגודה המושלמית להגנת אל־אקצא.

כאן העיר היו“ר, כי מכיון שהשעה קרובה ל־1 אחה”צ, אולי מוטב לרב הראשי להמשיך את עדותו ביום ב‘, במקום לחזור אחה"צ לזמן קצר מאד לפני בוא השבת. הרב הודה לועדה והודיע כי יבוא ביום ב’.

מרימאן חזר על שאלתו. הרב ענה, כי קיבל מכתב כזה. כתוב ערבית, וכי מעולם לא קיבל כמכתב הזה קודם. כשקיבלו, ראה את הנציב העליון, והנציב יעץ לו למסור את המכתב לועדת החקירה, מרימאן קרא את המכתב אשר הופיע כבר בעתונות (“פלשתין בולטין” הפר בענין זה את ההוראה המפורשת של הסניגוריה העברית, אשר רצתה, כי דבר המכתב הזה יודע בראשונה מתוך מהלך החקירה עצמה).

במכתב זה מ־14 בנובמבר מודיע מוחמד אל־חטיב, ראש האגודה. כי באספה גדולה שנתקיימה בירושלים, בנוכחות צירים מכל א“י, עבה”י והלבנון, הוחלט שהבוראק הוא מקום מושלמי טהור. מושלמים וגם נוצרים מעונינים בזה מבחינה פוליטית. ביקור היהודים על יד הכותל מבלי טכס, העמדת חפצים והרמת קול. הוא חסד הניתן להם ע“י המושלמים, וכל עבירה על זה היא פגיעה בזכות המושלמים. הערבים זכאים לבטל את החסד הזה ולמנוע את היהודים להשתמש בו, אם לא תבוטלנה ההוראות הזמניות של הממשלה. המושלמים נשבעים להוציא לפועל החלטה זו והם מסירים מעצמם כל אחריות לתוצאות. למען השלום נמסרת ההחלטה לרבנות כדי שתמנע את היהודים מלהביא כלים אל הכותל או לערוך בו טכס או להרים קול, שאם לא כן – יבוטל ה”חסד" ומהיהודים תשלל גם זכות הביקור.

בזה נגמרה הישיבה. היו"ר פנה אל הרב ואמר, שמפני קדושת השבת המשמש ובא אין להרב קוק להופיע בישיבת אחרי הצהרים היום, ועדותו תמשך בשבוע הבא.

 

ישיבת הששים ושש    🔗

בישיבת יום ו' 13 בדצמבר אחה"צ נמשכה חקירת הורוביץ.

אירלי: באיזו שעה נתקיימה שיחתכם הבאה עם לוק? – הורוביץ: בשבת בבוקר, ב־9:30. לוק ביקשנו להמתין עד שידבר עם קפטיין פלייפיר ועם מאיור סונדרס. – ההמתנתם? – כן. – לשאלת המכוניות המשורינות שלא ירו, העוררתם את השאלה בפני לוק? – כן. כשהתאוננתי בפניו, לא אמר לי כי אין זה נכון, שלא ניתנה פקודה לירות. הוא רק אמר, כי השלטונות האזרחיים לא יכלו לתת פקודות לירות עד שהשלטונות הצבאיים קבלו עליהם את הנהלת הענינים. יודע אני כי מכוניות משורינות נמצאו ברמלה ובמקומות אחרים ולא ירו, ועמדו, כנראה, רק לראוה.

הטלגרמות לאכסקוטיבה בלונדון    🔗

א.: למן הראיון הזה, במשך כל הזמן שהיית אחראי בהנה“צ. שלחת טלגרמות לחברי ההנה”צ בחו"ל? – ה.: כן. – אמור נא לועדה, מה היתה מטרת הטלגרמות? – הטלגרמות חוברו מאז כולן על ידי, בבלי להתיעץ עם ברוידה, אולם בידיעת ה' הופיין שנמצא בתל־אביב. – הקבלת עליך את האחריות לטלגרמות? – כן. מטרת הטלגרמות היתה לא להפיצן על פני תבל. אלה היו טלגרמות סודיות שבהן מסרתי למשרד הראשי שלי את מחשבותי ואת מהלך המאורעות. כשבקשתי את לוק שיאפשר לי לשלוח טלגרמות הצעתי לו להראותן לו בטרם תשלחנה. – ההשתמש מר לוק בזכות שהצעת לו? – אף פעם לא ביקש לראות את הטלגרמות. – היצאו אז עתונים בארץ? – לא. אבל לחוץ לארץ טלגרמות היו נשלחות. התוכל להגיד לי אם הודות להטלגרמות שלך נתחלקו ידיעות לעתונות בלונדון? – יתכן שנמסרו מזה ידיעות על עצם המאורעות. – התוכל לאמור לי, אם הידיעות שנתפרסמו אז בעתונות, מטלגרמותיך נלקחו או מטלגרמות של עתונאים? – איני יכול לדעת.

אירלי קורא את הטלגרמה של הורוביץ מ־24 באבגוסט. – אמרת כי בראיון עם הממשלה לא הוחלט (בדבר שוטרים מיוחדים). האם ידעת אז, כי רוב המקומות אינם מוגנים? – ברור. הודיעו לי טלפונית ממקומות שונים, כגון מקור חיים ותלפיות, כי בינתים נהרגים אנשים ורכוש נחרב. – ההיה זה נכון? – כמובן. – לאיזה טכסיסים צבאיים רמזת בטלגרמה? – בקשר עם ההגנה הבלתי מספיקה. במשך כל אותם הימים חששתי פן הפראיים ביותר בין היהודים – ואין כל בטחון שיהודים מחוסנים מפראות – יקחו את הענין בידיהם.

המעטת דמות ראחיזת עינים    🔗

אירלי קורא טלגרמה של הורוביץ מ־26 באבגוסט: “מודיעים כי המצב שקט. הגנרל דובי קיבל לידו את הפיקוד”; ההיתה זו דעתך באותה שעה? – הורוביץ: מובן. – בשלוש השורות האחרונות של הטלגרמה נאמר, כי הממשלה מטעימה את דמות העובדות וכו', ומאחזת את העינים ברשימת מספרי ההרוגים (מרימאן קורא כאן מעדותו של לוק “התקפות של צד אחד על משנהו”). אירלי ממשיך: בענין אחיזת העינים במספרי ההרוגים. כשקראת את מספרי ההרוגים בהודעה הרשמית. השאלת מדוע צירפו יחד הרוגי חברון וירושלים? – לא. – מבחינה אדמיניסטרטיבית. הרי חברון וירושלים הן מחוזות נפרדים? – כן. – אמרו לנו כאן, כי לגבי שירות הבריאות הממשלתית הן מחוז אחד. הידעת זאת לפני המאורעות? – לגמרי לא.

אירלי קורא מהעמוד השלישי של הטלגרמה “משלחת ערבית בפני מ”מ הנציב העליון" (שדרשה פירוק הנשק מעל היהודים): מה אתה יודע בדבר משלחת זו? – אמרו לי, כי המון ערבים פראים באו אל משרד הנציב בדרישה, כי יפרקו נשק מעל היהודים, שאם לא כן, לא יהיו אחראים למה שיקרה.

פרידי: מי אמר לך זאת? – ה.: באותו בוקר אמר לי מזכירו של מר לוק. ביום ו' שלאחריו סיפרתי את הדבר לנציב העליון (צ’אנסלור). בזמן שכתבתי את הטלגרמה היתה זו רק מסקנה מצדי, אבל זה נתאשר אחר כך.

הורוביץ בעצמו מפוטר מהמשטרה המיוחדת    🔗

אירלי: בטלגרמה נאמר על פקודת פירוק הנשק מעל היהודים: “באה פקודה מירושלים” (הורוביץ התאונן, כי על פקודת הפירוק לא הודיעו לב"כ הסוכנות), ההודיעו לך על הפקודה? – ה.: הפקודה נודעה לי ב־3 אחה“צ ע”י שני שוטרים בריטיים מיוחדים, שבאו לפרק את נשקנו (ה' הורביץ עצמו היה גם בין השוטרים המיוחדים; נשק עוד לא ניתן לו, אבל גם ממנו באו לקחת את סרט הזרוע); הם הודיעו, כי מפרקים את ה“מיוחדים” היהודים, וכי באם אנו רוצים למחות, עלינו לעשות כזאת מיד – המסרו לך על הדבר מהממשלה? – לא היה לי מושג על זה עד שאמרו לי השוטרים האלה. – ההודיע לך על זה מישהו בשם הממשלה? – לא.

העד מוסר. כיצד מחה נגד פקודה זו. עיכב במשרדו את שני השוטרים כשעה ופנה טלפונית אל משרד הממשלה. ענו לו שהפקודה היא צבאית וכי יוכל למחות אח“כ, היינו שצריך לציית ולמלא קודם את הפקודה ורק אח”כ למחות. סוף סוף מצא את הגנראל דובי ואמר לו בטלפון, כי זו הפעם הראשונה ששלטון אנגלי מפלה בין יהודי בריטי ללא יהודי. הוא שמע אז כי 50 “מיוחדים” יהודים פוטרו כבר.

א.: ההאמנת בזה? – ה.: מובן, ואח“כ זה גם נתאשר בדיוק. 50 היה מספר ה”מיוחדים" היהודים שפוטרו. – ואלה שאמרו לך היו אישים אחראים? – מובן מפני הריפוטציה הפרטית שלי לא הייתי מודיע על זה, לולא שמעתי מאנשים אחראים.

כאן באו חילופי דברים בשאלת ההפליה. הורוביץ אמר כי מעודו לא שמע באנגליה על הפליה כזו מימי מתן שווי זכויות פוליטי ליהודי אנגליה. בטלגרמה שלו קרא את הדבר בשם “חידוש מסוכן”. – אירלי: ואתה חושב זאת גם היום לחידוש מסוכן? – כן.

התחלפות המפקדים    🔗

אירלי קורא בטלגרמה אחרת של הורביץ, בה הוא מתאונן על “שנויים מתמידים” בהנהלה הצבאית. ההיית באותם הימים במגע עם המפקדים? – ה.: הועמדתי בקשר אתם בתור “פקיד מקשר”. – האם אמרת, כי היה איבוד זמן במסירת מצב העניינים מיד ליד, ההיתה זאת תוצאה של נסיונך אתה? – זה היה בהחלט נסיוני האישי, וכן נוסח בזה ה' הופיין ביפו. באותו בוקר היו לנו ענינים תכופים והיה קשה מאד לנוע מאיש אל רעהו עד שמצאנו את האיש הנכון, אשר ממנו היינו צריכים לקבל את העזרה. – ההיה זה מקרה אחד? – אחד מרבים. כל אחד מהאנשים החדשים היה מוכרח ללמוד מחדש את המפה ולמצוא היכן נמצאת מושבה או שכונה יהודית וקשה היה להסביר להם את מראה פני הארץ. – ההמצאת אילו מפות לצבא? כן. לאחר שבוע. להם לא היתה שום מפה שבה רשומות המושבות היהודיות. גם לממשלה לא היו מפות כאלה. מפות היו להם, אבל לא מפות עם ציון המושבות היהודיות. איני בא לבקר, אלא להראות כמה קשה היה למצוא עזרה מהירה.

השערות תסמרנה מנוראות חברון    🔗

אירלי קורא מהטלגרמה של 28 באבגוסט: “הלילה עבר בשקט. למרות השמועות המדאיגות. אנשי חיפה היסטריים”, למה היה זה שייך? – ה.: רוב הידיעות שקבלנו מחיפה היו מעובדי רוטנברג. חששנו שמא ישלחו טלגרמות ללונדון. – בטלגרמה שלך אתה אומר אחרי זה: “כוחות הממשלה אינם מספיקים ואינם בני־פעולה, כפי שהשלטונות עצמם מודים”. אחרי זה אתה אומר, כי יש לחכות למעשי תגובה (מצד היהודים). אח"כ על “מעשה אונס בחברון”. ההודיעה לך “הדסה” על זה? – אחד הפקידים הראשיים (של “הדסה”) סיפר לי על זה בפרוטרוט, אולם אני לא הזכרתי אף פעם פרטים. – מה שמו? – לא רצוי לי לפרסם את שמו.

היו"ר: איני רואה כל סיבה נגד נתינת שמו, אם אחד מעורכי הדין ידרוש זאת (הורוביץ מסר אח"כ את השם בכתב).

אירלי: לאן נלקחו הפצועים היהודים? – ה.: הפצועים הועברו ל“הדסה”. –היש בית חולים של “הדסה” בחברון? – הפצועים הועברו מחברון לירושלים. בראשונה הובאו בטעות לבית החולים האנגלי, אולם הועברו אח“כ ל”הדסה". את הטלגרמות שלי לא שלחתי לפרסום. עלי להעיר שבשום טלגרמה שלי לא עמדתי על העובדות האלו. כאן הזכרתי את הדבר (מעשי אונס ואכזריות מיוחדת) בתור נימוק להשפיע על אנשי בלונדון. – מה היה הנימוק? – חששתי למעשי תגובה מצד יהודים ורציתי שלונדון (ההנה"צ) תבוא בדברים עם מיניסטריון המושבות להמרצת אמצעי הבטחון. – מה בדבר הטלגרמה שלך על חברון: “ילדים הפרידו בזהירות את הילדים היהודים” (לשם מעשי אונס)? קשה היה לי להאמין בזה. אולם איני יכול לומר, כי זה בלתי אפשרי. – אמרת, כי באותו זמן לא היה לך חבר עובדים. רק ידידים אחדים, ההיה קשה להתהלך? – לא יכולתי ללכת בלי משמר שוטרים, מוכרח הייתי לבקש טלפונית משמר בכל פעם שרציתי להתהלך. – עוד היית מקבל הודעות טלפוניות? – בודאי, בלילה.

סכנת פנוי המושבות    🔗

ב־28 באבגוסט השתתף הורוביץ שוב בראיון ארוך עם לוק, בו נוכח גם הגניראל דובי. הורוביץ נתבקש אז ע"י אנשי תל־אביב אשר רצו לראות את הגניראל. הוא הלך אתם ועם באי־כח אחדים של המושבות. – א.: אתה אומר, כי הגניראל היה נוכח? – ה.: כן. – על מה שוחחתם? – דובר על שלשה ענינים. ראשית, על פנוי המושבות היהודיות. שנית שאלת מתן נשק ליהודים ובתוך זה שאלת העונשין למופת. כדי למנוע התנפלויות חדשות. – ההשתתף הגניראל בשיחה? – משנכנס ניהל את השיחה. כשנתעוררה שאלת מתן הנשק למושבות, בקשנוהו שוב לתת למושבות רובים בארגזים חתומים. הגניראל דובי אמר, כי יש לו כחות מספיקים על כל מקרה שיקרה, ונתן לנו את דברו על זה.

אירלי מביא את הטלגרמה מ־1 בספטמבר, בה נאמר כי מושבות פיק"א בסכנה. – ה.: קבלתי אז ראיון תכוף עם הנציב העליון, ששב אז כבר לארץ. – ביחס לנאמר בטלגרמה “ההשפעה הפוליטית של פינוי המושבות”, ההודיעו באותו זמן על פנוי איזו מושבה? – הבטיחו לנו, כי לא יפנו שום מקום, אלא במקרה של הכרח־מוחלט, או במקרה של טעמי־בריאות, כגון העברת נשים וילדים, קבלתי ידיעות מחרידות מהגליל העליון וחששתי ברצינות לאפשרות של פנוי כללי של המושבות העבריות, דבר שהיה מחזיר לתהו את כל עבודת העם העברי ומביא לידי דיכוי רוח את העברים ושלהוב רוחם של הערבים. מטרת הראיון היתה להפסיק את הפינויים.

אירלי קורא קטע מהטלגרמה שבה נאמר: “אין די אנשים ואין די חמרים” – ה.: הגניראל דובי אמר לנו: יש לנו צבא מספיק למלחמה אסטרטגית, אבל בשביל קרבות פארטיזניים נצטרך למחנה שלם.

כאן מתעוררת שאלת הידיעה, שהגיעה כאילו מצפת, כי ראשונה נהרג שם ערבי ע"י יהודים. – אירלי: התדע אם הידיעה הזאת הגיעה לנציב העליון? – איני זוכר. אני משער שהנציב הזכירה באותו הראיון.

דברים כדרבנות על איומי הפורעים    🔗

ארלי קורא את הטלגרמה שנשלחה לאחר שיחת הורוביץ והופיין עם הנציב העליון, בשובו. הורוביץ אומר בטלגרמה כי מנשר הנציב “שונה לגמרי מהדברים המרוכרכים של לוק”; לאיזה דברים כוונת? – ה.: אך ורק לבוליטינים. – אירלי מוסיף לקרוא מאותה הטלגרמה את הדברים שאמר הורוביץ לנציב על פירוק הנשק מהיהודים: “זו היתה קפיטולציה לפני אולטימטום של כנופית רוצחים ובוגדים, החותרת תחת כל שלטון טוב וסותרת כל מסורת בריטית”; להנה“צ גם לא הודיעו על הפקודה שניתנה. אירלי: למה נתכוונת במלה “אולטימאטום”? – כוונתי היתה להציג את הדברים כהויתם: אנשים באים למשרדי הממשלה בדרישה כללית לפרק נשק מעל היהודים. לא היה לי כל ענין להוליך שולל את חברי. למי איפוא נתכוונת? – נתכוונתי לאותם האנשים שבאו אל לוק באיומים אלה. – כאישים או כבאי־כח? לא נתכוונתי אליהם כאישים. – היודע אתה מי ומי היו הבאים אל מר לוק? – לא שמעתי שאלה היו ערבים שבאו ישר מהמסגד. – כשאמרת “רוצחים ובוגדים” למי נתכוונת? – אנשים ההולכים בשעה כזו למ”מ הנציב העליון בדרישה כזו הם. לפי דעתי, בוגדים ואשמים בבגידה במולדת, ואנשים אלה, הבאים בזמן כזה. יכולים שלא להיות משתתפים ברצח בפועל: בכל אופן הם מסיתים ומעוררים. היחס הנכון היה לאסור אותם, ודבר זה לא היה נותן תוצאות יותר גרועות מאלו אשר קרו אחרי זה.

א.: כשהשתמשת במלים “אולטימאטום שניתן ע”י חבר מרצחים". האם הנציב העליון התנגד להערתך? – ה.: בהחלט לא.

משל מהודו    🔗

מר הורוביץ הסתייע במשל למצב בהודו ואמר: אילו היו באי כח של הרוב ההינדוסי באים לממשלה ודורשים את פרוק הנשק מעל המעוט המושלמי, היכולים אתם לתאר לכם ממשלה חזקה שתגיד דבר מה אחר לבאי כח אלה מאשר: “רבותי, להוי ידוע לכם, כי אסורים אתם”?

אירלי: מר פאראדי אמר לנו, שהוא בקש כחות נוספים. הידעת את הדבר? – ה.: רק בשבת בוקר לאחר הרציחות. הוא אמר לי, שהיה שרוי במצב מיואש, ובמשך שלשה ימים קרא לעזרת אנשי צבא ולא יכול היה להשיגם.

אירלי קורא טלגרמה של הורוביץ מיום 4 ספטמבר שבה דובר על דו“ח של רופאים, – לאיזה דו”ח הכונה? – לדו“ח של ד”ר מק־קוין, כפי שנמסר לנו עליו. אני חושב, שלא ראינוהו, אבל שמענו עליו. נודע לי כי ד"ר מק־קוין בדק את הגופות בחברון והודיע כי לא מצא מקרי התעללות.

סילי: כשהזכרת בטלגרמה של 4 בספטמבר על ההודעה המכחישה את מעשי ההתעללות בחברון ודרשת להזהיר את משרד המושבות שלא להאמין בה, ההתכוונת אז לדו“ח של ד”ר מק־קוין שלא ראיתו אלא רק שמעת עליו, ורק אח“כ ראית אותו? – ה.: כן ראיתיו אח”כ.

איננו מאמין לד"ר מק־קוין בנוגע לחברון    🔗

סילי קורא את הודעתו של ד“ר מק־קוין ושואל: החשבת זאת לישר להחשיד הודעה ממין זה מבלי לבדוק את הענין? – ה.: ידעתי את תמצית ההודעה לפי שנמסר בעתונות על סמך דברי קאפיראטה. הידיעות שלי היו מפי עד ראיה, נאמן לא פחות מד”ר מק־קוין. הוא אמר, כי ד“ר מק־קוין לא בדק את גופות המתים, כי אם טיפל בפצועים. דבר שהוא גם צודק, לדאוג לפצועים לפני המתים. – וכשד”ר מק־קיין כותב הודעה וחותם בשמו אתה מוכן להחשידו? – לא הייתי מוכן לתת בה אמון יותר מדי. – מתי הוצאו הגופות מהקברים?

היו"ר (מפסיק): איני חושב לנחוץ לעורר את כל העניין הזה. – הורוביץ: ודאי שאין זו כוונתי לעוררו.

סילי: התסכים. בקראך את הטלגרמות האלו, כי מסרת לחבריך בלונדון את הרושם, כי לא היה שמץ ספק שהערבים היו המתקיפים. – ה.: ודאי, זה היה הרושם שלי. – באחת מטלגרמותיך אתה מדבר על אנשי ליפתא שכאילו הם פתחו בפרעות ודומני שאמרת כי הם היו אלה שהחלו בתגרה על יד בנין סלונים? – כן.

הופקין מוריס (לסילי): אינך יכול לקחת את הטלגרמות כהרצאה מדויקת של השתלשלות המאורעות. – מרימאן: סילי מתכוון למה שהיה במאה שערים. הוא משוה את זה עם מה שראה מר הורביץ על יד בנין סלונים, ובו בזמן הוא מתעלם לגמרי מכל המקרים שמר הורוביץ לא ראה. – היו"ר: אין לשער שהיה ביכלתו של מר הורוביץ לדעת כל מה שאנו יודעים עכשיו.

פרידי קם לחקירה. – השמועות על המופתי    🔗

פרידי קם לחקור את העד: אמרת לנו, כי היית עורך דין באנגליה, מוסמך להופיע לפני בתי המשפט, ועכשיו אתה יועץ משפטי אצל ההנהלה הציונית? – הורוביץ: כן, יחד עם חברי מר סאקר. ובכן היה לך היתרון לדעת את כל חומר העדות למפרע וגם להיות נוכח כאן בתור עורך־ דין של אחד הצדדים? – כן, ממש באותו אופן שמר דרייטון היה נוכח כאן. – אבל לדרייטון לא היה היתרון הגדול או המגרעת הגדולה להופיע כעד. – יכול היה להיות לו היתרון הגדול הזה.

פ.: אמרת, כי ב־22 באבגוסט לא ניתנו שום אזהרות מסוימות למר לוק? – ה.: אמרתי, כי אני כשלעצמי לא מסרתי עובדות מסוימות ששימשו כאזהרה. אינני יכול לראות את האזהרות של חברים אחרים שהיו נוכחים בפגישה כאזהרות האישיות שלי. – ולכן אינך יכול לציין לפנינו דוגמאות מסוימות? – לא, מחוץ למה שקראתי מדברי העדות שנמסרה כאן. – ברוידה ציין כאן כאחת הדוגמאות את ההסתה שהסית המופתי את הפלחים לבוא לירושלים. – כן, כדוגמה של שמועה, אבל לא של עובדה. – עד כמה שידוע לך, שמועה זו לא הובאה אף פעם לתשומת לבו של מ"מ הנציב העליון? – אלא אם כן הובאה לפניו בדרך הרגילה, כשם שבאים לפניו דברים המתפרסמים בעתונות, אשר בדרך כלל מתרגמים אותם. – אבל זה היה בעברית. – יום יום מקבלים הפקידים קטעים מתורגמים מהעתונות העברית והערבית.

הסטאטוס קבו הופר – סאקר טעה    🔗

פרידי: מר ברוידה ניהל את חליפת המכתבים בדבר הכותל המערבי עם האכסקוטיבה הציונית בציריך או בלונדון בסוף יולי, האם עזרת לו לחבר את המכתבים האלה? – ה.: לא רק עזרתי לו, אלא חיברתי אותם והכתבתי אותם. – כשעוררת את שאלת ההפרדה של סטאטוס קבו (ע"י עבודות הבנין החדשות), הבינות היטב את התוצאה המשפטית של טענתך? – למדתי בעיון רב את מכתבו של מר לוק מ־13 ביוני (המתיר את עבודות הבניין של המושלמים) ואת תשובתו של מר סאקר. – דעתך היא, כי נקודה זו נעלמה מעיני סאקר? – גם מעיני הפִקח שבנו יכולה להעלם נקודה, עד שבאים ומעמידים אותו על כך. זוהי אחת מאותן הנקודות הבולטות מיד לעיניך. כשאתה נמצא במקום המעשה, כמוני. – אבל אתה מעריך או לא. שמר סאקר כתב מכתב ארוך מאד לפני ה־14 ביוני? – ב־27 במאי.

מוריס: אמרת לנו אתמול, שלפני התקופה הזאת לא היה לך חלק אקטיבי בהנה"צ. כשכתבת מכתבך מ־25 ביולי הידעת על “הספר הלבן” של 1928? – ה.: המכתב אינו פוגע בו במשהו.

פרידי: אתה, איפוא, האיש שעוררת את שאלת הסטאטוס קבו. האם לא התיעצת במקרה זה עם הרב הראשי? – ה.: לא יכולתי להתיעץ מבלי לגלות על המכתב מ־13 ביולי. – מוריס: ב־25 ביולי היה “הספר הלבן” גלוי לכל.

הורוביץ מספר, שקשה היה לו מאד לערוך הודעה לצבור העברי, כדי להרגיעו ולהסביר לו שנעשים צעדים בענין עבודת הבנין הנעשית ליד הכותל. עבודות הבנין היו לדעתו הפרת הסטאטוס קבו. את הקמת הזאויה לא ראה איש אפילו בחלום לילה בימים שסאקר נמצא בארץ.

פרידי: ביחס למכתב מ־27 במאי האוכל לאמור, כי סאקר חדר לשאלה בכל עומקה? סאקר היה בקי היטב בכל השאלות האלה? – ה.: הוא היה בקי בהן. – אתה לא היית אז חבר ההנה“צ? – נתמניתי רשמית ליועץ למר ברוידה ולעזור לו בעבודה בימי העדר חברי ההנה”צ. – אתה וברוידה חשבתם להכרחי להכנס לשאלה זו? – יש מקרים בחיים הדורשים להחליט החלטה בכל מחיר. בטוח אני לגמרי, כי ההודעה שנתפרסמה לא פעלה כלום, הצבור לא קיבל כל סיפוק. הם חשבו כי איני מדגיש את טענתם כראוי.

פרידי: לא היית בהלויה היהודית (הלוית מזרחי)? – ה.: לא. – היה לך היתרון להיות נוכח כאן כשהעיד מר לוק. הוא אמר בפירוש, כי עוד ב־21 קרא למכוניות המשורינות. הוא לא רצה לעורר תקוות כוזבות ולכן לא הזכיר כי בקש צבא ממצרים. – אני זוכר, כי לוק אמר לי (בראיון 23 באבגוסט בערב) שנצנץ פתאום רעיון במוחו באותו ערב והוא פנה טלפונית ישר למצרים ומיד מילאו את בקשתו. – והראיון השני היה ב־24? – כן. –כמה הייתם בראיון זה אתו? – ברוידה, בן־צבי, סלומון ואני.

פרידי קורא את עדותו של לוק על המכוניות המשורינות שלא הורשו לירות.

המכוניות איחרו – ולא ירו!    🔗

פ.: מה שאני טוען מר הורוביץ. זהו, שעד כמה שהדבר נוגע למר לוק. איש לא אמר לו שהוא נתן פקודה למכוניות לא לירות? – ה.: אמרתי שבאותו ראיון התאוננתי ושאלתי אם נכון שפקדו על המכוניות המשורינות לא לירות, והתשובה היתה שהשלטונות האזרחיים אינם יכולים לתת פקודות יריה למכוניות עד שהשלטונות הצבאיים יקבלו לידיהם את הנהלת הענינים. התאוננתי על התשובה הזאת בראיוני השני עם הנציב העליון, ביום השבת בבוקר, ב־31 באבגוסט. – האומר אתה עכשיו שמר לוק הודה, כי הוא פקד על המכוניות לא לירות? – אני אומר שמתשובתו אין להסיק מסקנה אחרת מאשר זו שהמכוניות המשורינות לא יכלו לירות. – הידוע לך שהקפיטן פלייפר היה בירושלים ב־23 באבגוסט בשעה 3.30? (פרידי נסמך על חקירת הקפיטן).

פ.: נאמר כאן, שבשעת פרעות, רצח ושוד הוצגו שם לראוה מכוניות משורינות. איפה היו המכוניות? – ה.: הן באו מרמלה ולא ירו. – הלא נקבע שהמכוניות לא היו בירושלים בשעת התפרצות הפרעות והגיעו ב־2,30 בערך. – כן. באחור זמן. – התוכל להראות לועדה מקום או זמן קבוע שהמכוניות היו צריכות לירות בו? – נשמעו קובלנות שבמוצא ובליפתא היתה מכונית ונסקלה באבנים ע“י ערבים. פלחים מליפתא זרקו על המכונית אבנים גדולות והיא לא ירתה, זה היה לפנות ערב ב־23 באבגוסט. – והמכונית המשוריינת לא נסתה לירות? התאמין למעשיה הזאת? – אין לי יסוד לא להאמין בזה. – התוכל להגיד לנו מי סיפר לך זאת? – חוששני שלא אוכל להזכר, כי הרבה אנשים באו אלי אז. – היש בידך אינפורמציה שתוכל להגישה לועדה על המון פורע, אשר המשטרה לא ירתה עליו כדי לפזרו? (פרידי מכוון לטלגרמה של הורוביץ מיום 24 באבגוסט). – מר לוק דרש את המכוניות המשורינות והן סבבו ב־23 אחה”צ בנקודות שונות. היו הרבה מקרים שהיו עליהן לירות, אבל הן חששו לעשות זאת. כי לא קיבלו שום פקודה מפורשת בנידון זה, או מפני שהיה כאן ענין מסובך לרגלי שאלת הסמכות של השלטונות האזרחיים.

פרידי: ההיה ליל 23 באבגוסט ליל חרדות לך? – ה.: כן. – לא רק לך אלא גם לכל התושבים? – כן. – הידוע לך שביום 23 ירתה המשטרה כבר בשעה 1.30? – בהרבה מקרים לא ירתה בשעה שצריכים היו לעשות זאת. דוגמה חותכת: האחים רוטנברג. הם ביקשו חסות אצל שוטר ונהרגו לעיניו. השוטר רק פגע בערבים בקת רובהו, בידי הודעת השוטר עצמו שהוא השתמש בקת־רובהו.

מרימאן: זהו הראפורט של השוטר שקראתי לפני סונדרס. – פ.: לפי הראפורט שלו הוא עשה כל מה שביכלתו בקת רובהו. – הורוביץ: האמנם תחשוב שמישהו יאמר בבית הדין שלא עשה כל מה שביכלתו?

רגעי הזועה ברחוב יפו בירושלים    🔗

הורוביץ מתאר את הפרעות של יום ו' ברחוב יפו. ערבים מזויינים באלות. איש אחד נהרג במקום. אחד נפצע אנושות. ההמון התפרץ והסתער על המדרכה. הם באו בכוונה להתקיף את מי שהוא. ההמון הזה בא לחולל אסון.

פ.: אינך מסכים למשטרה שההמון התקדם בשקט? – ה': בהחלט לא. – מתי היתה המשטרה צריכה לירות? כשההמון התפזר על המדרכה? – כן. יריה אחת באויר היתה מפזרת את הקהל. – התחשוב שיריה אחת היתה מפזרת המון ערבי גדול? – כן. אני חושב שיריה אחת באויר היתה מסייעת. המשטרה לא ירתה כאשר נהרג איש על יד אפ"ק. – הידוע לך שהמקרה הזה נקבע בשעה מוקדמת יותר מאשר קרה באמת?

מרימאן: בראשונה היה לנו הרושם כי הקרבן הראשון שנלקח במכונית המשטרה היה סגל, אבל אח"כ התברר כי זה היה איש אחר. אני דברתי כל הזמן על סגל ולמעשה, כאשר הוברר על ידי מר קאסט. זה צריך להיות איש אחר, פלוני־אלמוני, התברר שסגל נהרג בשעה 1.45. ויהודי אחר נפצע קשה בשעה 1.17.

מדוע לא ירו לפחות באויר? התתכן האשמה על המשטרה?    🔗

היו"ר: מר הורוביץ אומר שהמשטרה היתה צריכה לירות. במי לדעתך היה צריך לירות? – ה.: כמו שיורים בכל מקרה דומה. לירות באויר כאזהרה, ואם זה אינו פועל, עליך לירות בהמון. – מהי דעתך? מה היה צריך לעשות? – דעתי היא, שיריה באויר באותה השעה היתה עוצרת בעד התנפלות נוספת. ואז, אם הערבים לא היו מקבלים זאת כאזהרה. צריך היה לירות בהמון ולא לעמוד מנגד. אף פעם בחיי לא שמעתי שאלה כזו.

פ.: אף פעם בחייך לא שמעת שאלה כזו? השמעת את עדויות קציני המשטרה כאן? – כן. הנסיון של הפרעות האלה הראה שביפו ובחיפה פזרו יריות המשטרה את הערבים. – היש לך עוד מקרים שהמשטרה היתה צריכה לירות ולא ירתה? – הרבה מקרים: בשכונת הגורג’ים ובזכרון משה. – זוהי מעין האשמה על המשטרה בעד אי יריה בעת שצריכה היתה לירות? – נכון: כן.

פ.: התשים לב לזה שבעת חקירת העד מאיור מונרו לא הציגו לפניו אף שאלה אחת בנידון זה? – ה.: שאלה זו הוצגה ודאי לממונה עליו. – התוכל לנמק מדוע לא נשאל על כך המאיור מונרו? – יתכן שהשאלה הזו נעלמה מהעין. – העלמת עין בשאלה כה חשובה! הזוכר אתה אם הוצגה שאלה אחת למאיור מונרו בקשר ליריה? – איני זוכר בבהירות. – תמצא שהוא לא נשאל אף שאלה אחת בנידון זה? – אני סומך עליך.

מדוע לא הודיעו לסוכנות היהודית?    🔗

פ.: אתה אומר שהשלטונות היו אשמים בטכסיס של רשלנות ודחיינות בשעה ששלחת את הטלגרמה ב־24 באבגוסט? – ה.: זה תלוי בכונה שאיש נותן למלה דחיינות. פירושי אני הוא שמ“מ הנציב דחה החלטות חיוניות והדחיה הזאת היתה פאטאלית ליהודים כמו דחיית השאלה של זיון היהודים. – השמעת את הסברתו של לוק בנידון זה? – שמעתי. – האינך מכיר שקבלת החלטה כזאת היא רצינית מאד? כמובן שההחלטה היתה רצינית. לשם קבלת החלטות קלות אין צורך בכל האפאראט הממשלתי. – עליו היה לבוא לידי החלטה? – כן. – אבל הוא לא הודיע לך את החלטתו? – לא. – ההודיע לך הקפיטן פלייפיר דבר־מה? – כן. – מתי? – בשבת ב־12, כשאני שאלתי אותו על ההחלטה. פלייפר אמר לי אז, שההחלטה היתה לא לקבל לפי שעה שום יהודים כשוטרים מיוחדים, אבל ההחלטה הזאת עלולה עוד להשתנות. – ובכן ידעת? – התרעמתי על זה שמוסד כמו הסוכנות היהודית לא קיבל ידיעה. הקאפיטן פלייפיר לא היה האיש המתאים למסור ידיעה על פקודה כזו למוסד שנקבע עפ”י המנדט להיות יועץ ועובד בשותפות עם הממשלה! – אם זה היה ב־24 הרי ידעת את ההחלטה בצהרי 24? – כן. – האם זה היה הטכסיס הדחייני היחידי שהתאוננת עליו? – דבר ההחלטה הזאת נודע לי אחרי שנשלחה הטלגרמה. – היש אתך העתקות של טלגרמותיך? – אני חושב שההעתקות שמורות בהנה"צ. – אתה שלחת את הטלגרמה הזאת, התוכל להגיד לי מתי נשלחה? – איני זוכר (הוא מבטיח למצוא את התאריך).

אמת או “הרגעה”?    🔗

פ.: ברצוני לשאלך על הטלגרמה מ־26 באבגוסט ובה שוב קובלנה על הבוליטינים הרשמיים. כשאתה מביט עכשיו אחורנית החושב אתה לנכון להגיד שהבוליטינים היו מסתירים וממעטים את דמות העובדות במדה גסה? – ה.: הבוליטינים היו כתובים באופן מחושב לשם הרגעה. – הקובל אתה עליהם בגלל הפעולה הזאת שפעלו? – אני קובל בגלל הידיעות שנפוצו בסוריה ובעבר הירדן. לא נאמר בבוליטינים שום דבר שיציין כי היהודים הם שנרצחו. – האינך חושב כי היתה יכולה להיות לזה פעולה מרגעת? – ב־26 באבגוסט ידעתי על שמועות שנפוצו ע"י העתונות בסוריה ובמצרים. שיהודים זרקו פצצות במסגד וערבים נהרגו.

פרידי קורא את הטלגרמה מ־26 באבגוסט: כתבת שהממשלה עושה להטים במספרים? – ה.: כן. חשבתי שהמספרים של חברון וירושלים צורפו יחד, כדי להסתיר את גודל המספרים.

היו"ר: הממשלה הודיעה, כי 45 יהודים נהרגו בחברון יום לפני זה שאתה טוען עליה בהעלמת מספרים. – ה.: למחרת היום היו הרבה יותר הרוגים, – החושב אתה שהממשלה מסרה בצדיה מספרים לא נכונים? – לא. – ובכן אין כאן להטי מספרים? – במקרה המיוחד הזה מחיתי נגד המספרים של חברון.

מרימאן: האם לא נכון לעיין בראשית הטלגרמה מ־26 באבגוסט?

מגישים לעד את הבוליטין הרשמי שבו עורבבו המספרים יחד.

הורוביץ: דעתי היתה והנה גם כיום, כי הממשלה התביישה לפרסם את המספרים.

היו"ר: העודך חושב כי הממשלה עשתה כאן מעשה של אחיזת עינים? – הורוביץ: כבר אמרתי את דעתי. הטלגרמות נערכו למטרה אחרת מאשר האמת. כל האמת ושום דבר חוץ מהאמת.

פרידי (כשהוא מנענע בידו את חבילת העתקי הטלגרמות של הורו־ ביץ): והטלגרמות האלו כוללות רק את האמת, כל האמת ושום דבר חוץ מהאמת? – הורוביץ: כן לפי מיטב ידיעתי ואמונתי!

בזה נסתיימה ישיבת יום ו' 13 בדצמבר אחה"צ.

 

ישיבת הששים ושבע    🔗

בישיבת הבוקר ביום השבת 14 בדצמבר העידו לטובת היהודים שני ערבים שבאו לועדה בלוית משמר, מפחד פגיעת ערבים בדרך. שניהם פנו במכתב לועדה שיש ברצונם להעיד את עדותם הבלתי תלויה בפומבי.

מי הסית לפרעות בצפת?    🔗

העד הראשון מוחמד אל־טאויל עונה לשאלות מרימאן.

הוא היה קצין בגדוד התורכי בעבר הירדן. היתה לו משרה בממשלת א“י והתפטר. בזמן האחרון חי בטבריה. יש לו משרד לעבודות כתב (בקשות ותרגומים). ב־7 במאי הלך לצפת ושם נמצא עד לאחר המאורעות. באוקטובר יצא מצפת. צפת היתה – שקטה. לא ראה בה כל סימן ליחסים רעים בין התושבים היהודים והערבים עד ה־20 באבגוסט. רק אז החל הקהל להתרגז, משום שאמרו, כי היהודים פרצו לשטח ה”חארם", “האגודה המושלמית־נוצרית” נוסדה בצפת למחרת המהומות.

הוא מכיר את סובחי חאדרה (עורך דין, חבר הועד הפועל הערבי שותפו של עוני עבד אל האדי, שהעיד בועדה, ואשר מרימאן האשימו בארגון ההסתה). ראה אותו ב־26 באבגוסט בצפת. שמע, כי בא לעיר ב־22. באותם הימים היו בצפת גם עומר אל צאלח (אף הוא חבר הועה"פ הערבי) ועבל אל חמיד שאמאן (ערבי עשיר שבא מאמריקה וקנה מניות הבנק המצרי האי“י העומד להוסד בארץ ב־10.000 לא”י, מתומכי המופתי). ראה את השלשה ביחד. הם גם ביקרו בכפרים שבסביבה. על עומר אל־צאלח שמע שאמרו, כי הוא בא לצפת לרגל חיבור ספר על א"י.

ההפגנה בצפת בימי המאורעות    🔗

העד ראה גם את ההפגנה בצפת ב־24 באבגוסט. המפגינים יצאו מהמסגד הגדול שבשוק, וחשבו ללכת אל בית הממשלה, אבל פנו אל רובע היהודים, אעפ“י שלא זו הדרך אל בית הממשלה. העד פגש את ההפגנה כשעמדה להכנס ברובע היהודים. במסגד לא היה העד. בשכונת היהודים צעקו המפגינים, השליכו אבנים לחלונות בית יהודי. לחלק מההמון היו אבנים, אלות, חרבות ישנות ומוחלדות. בהגיע ההפגנה לאמצעיתה של שכונת היהודים הלך משם העד ולא הוסיף ראותה. היהודים לא עשו קודם שום דבר שיקומם כנגדם את הערבים, המשטרה ניסתה למנוע את המפגינים מלכת אל בית הממשלה. המפגינים, כ־200 איש, לא היו מנכבדי צפת. היו סבלים. חנונים זעירים וכדומה. העד היה אח”כ על יד פתח בית הממשלה כשההפגנה הגיעה שמה ושהתה שם כחצי שעה, אחרי זה נתפזרה.

כי סובחי האדרה נמצא בצפת אמר לעד אחד מקרובי סובחי עצמו. ב־26 יצא מצפת יחד עם מופתי צפת. כששב המופתי ב־27 או 28 הלך העד אל ביתו לקבל פניו, ומצא שם רבים, אלה היו נכבדים. 40–50 איש. חלק שאל מה נשמע בירושלים והמופתי ענה שלא נכנס לירושלים. שאלוהו. מדוע, והוא ענה, כי הממשלה לא נתנה לאיש להכנס לירושלים.

“דמי הערבים עד הברכים”, סיפר המופתי של צפת    🔗

היו“ר: הלכת אל המופתי עפ”י הזמנה או מעצמך מפני האדיבות? – העד: הקהל סיפר כי המופתי שב; הלכו אליו, כדי לשמוע חדשות. – סניל: החושב הוא. כי למופתי ביחוד. לא נתנו להכנס לירושלים, או שלא נתנו לו כמו לאחרים? – העד: הוא לא אמר “לא נתנו לי”; הוא אמר “לא יכולתי להכנס לירושלים”.

מרימאן: התוכל לספר מה הן החדשות שהנכבדים שמעו ממנו? – מוחמד: המופתי אמר, כי לא יכל להכנס לירושלים, אבל שמע כי היהודים תקפו את המסגד, כי היהודים רצחו ערבים בירושלים, וכי דמי הערבים הגיעו עד הברכים. הוא שמע זאת בדרך נסיעתו. – מה היתה השפעת הדברים על הנאספים? – טבעי שכל אחד יושפע מדברים אלה, אבל איני יכול לומר איך הושפעו. – ההיו סמני השפעה? – מובן, ניכר היה על כל אחד שהושפע.

“אצבעות ידועות פרטו על הנימים”    🔗

העד אינו יודע בבירור אם אחרי פגישה זו בבית המופתי סודרה אספה במסגד באותו יום א' ולמחרתו. הוא עצמו לא נוכח באספה. – מרימאן: ההיתה אספה ביום התפרצות המהומות ב־29 באבגוסט? – מוחמד: שמעתי, כי היתה אותו יום במסגד הגדול אספה בת 600 משתתפים. לעד מסרו כי באספה זו נתקבלו החלטות: לסדר שביתה לדרוש ביטול הצהרת בלפור ועוד החלטות שאינו זוכרן, הוא חושב כי החלטות לא הוגשו בו ביום לממשלה. על ההחלטות סיפר לו אחד שהשתתף באספה. העד עצמו שם לב למצב הרוחות באותו יום בצפת. היה רוח אבל, הכל על אשר קרה בירושלים. למהומות לא היתה כל סבה במקום. הן נתרגשו מפני “שאצבעות פרטו על הנימים”. הנה, למשל, טבריה. לו היו בה אצבעות כאלו, גם היא היתה אחוזת אש, ולולא היו מציתים, לא היתה אש גם בצפת. – אנו רוצים לדעת למי האצבעות שאתה מדבר עליהן? – למשל, האמביציות והתאוות. – מאיזה חוגים באים האנשים האלה, ומי הם, לדעתך? – לא תצא לי טובה מזה שאקרא בשמותם, אבל הם בעלי השפעה.

בטרטון: מה הן האמביציות? – מוחמד: מובן שיש להם אמביציות ומטרות. להראות לממשלה כי הם המנהיגים ובעלי ההשפעה, להשיג תועלת חמרית לעצמם, – האנשים האומרים להראות לממשלה, כי בעלי השפעה הם גרים בצפת? – אנשים מכל חלקי הארץ.

היו"ר: המדבר אתה על הפרעות בכל הארץ או על הפרעות בצפת? – מוחמד: אני מכוון למהומות הכלליות שפרצו בארץ.

איש טבריה על ההבדל בין צפת וטבריה    🔗

בטרטון: אמרו לנו, כי בטבריה נפגשו נכבדי היהודים והערבים והם פרסמו כרוזים. – מוחמד: כן. – ולפני פרסום הכרוזים היה יסוד לחשוש שמא יבואו אנשים מן החוץ ויעוררו מהומות? – כן. – היודע אתה בעצמך כי דברים כאלה היו מתרחשים? – לולא הנכבדים היתה העיר מתלקחת באש.

היו"ר: היודע אתה כי מישהו השתדל לעשות כך, או זוהי רק דעתך הכללית? – מוחמד: זוהי דעתי הכללית.

מרימאן: העשה מישהו מנכבדי צפת דבר מה כדי לשמור על השקט? – מוחמד: בטבריה פרסמו נכבדי הרבים כרוז נגד הסתה מן החוץ; גם נכבדי היהודים פרסמו כרוז מרגיע. – סבורני, כי גם בלי כרוזים, לו רק נקטו הנכבדים עמדת שלום, לא היה מתרחש שום דבר. – אתה אינך מחשיב ביותר את הכרוזים? – לא. – דעתך, כי עמדת הנכבדים בטבריה היא עמדת שלום, מלבד אשר הכרוזים השפיעו לשלום? – כן. – ההיו הנכבדים הערבים בטבריה, במדה שידוע לך מאוחדים בהתאמצויותיהם למען השלום? – כן. – אבל בנוגע לצפת היתה כאן התערבות מן החוץ? אם היה חשש למהומות בטבריה. הרי הוא בא לרגלי גורמים חיצוניים ולא פנימיים? – בודאי.

סניל: מה חשבת באמרך, כי טבריה היתה מוצתה באש. החשבת זאת בהשאלה או ממש? – מוחמד: מהומות היו מתעוררות והיו רוצחים איש את רעהו.

יהודים וערבים במושבות הגליל    🔗

מרימאן: בקרבת טבריה ישנן כמה מושבות עבריות! – מוחמד: רבות. – מה הם היחסים בין היהודים והערבים במושבות הללו בקרבת טבריה? – הם טובים. – היחסים האלה עודם טובים בין שהמושבות הן ישנות ובין שהן חדשות? המבחין אתה במובן זה בין המושבות הישנות והחדשות? – היחסים היו טובים במושבות משני הסוגים.

היו"ר: ההיו אלו מושבות מלפני או מאחרי המלחמה? – מוחמד: במחוז טבריה יש רק מושבה חדשה אחת. כל השאר הן מושבות ישנות.

מרימאן: המושבה חטין היא מהגדולות. לא כן? – מוחמד: לא. היא קטנה. הידועה לך המושבה. בקצה הדרומי של ים כנרת, בית זרע? (חברי הועדה מחפשים במפה). אני רוצה לדעת האם תשובתך, כי היחסים הם טובים, מתיחסת למושבות הישנות והחדשות יחד או לישנות לבד? – לשתיהן יחד. – הידוע לך דבר מה על המושבות בצפון? – לא ידוע לי הרבה. – הידועה לך המושבה עין זיתים, סמוך לצפת? – כן, היא קרובה מאד לצפת. זהו כפר ערבי ולא מושבה עברית. אולם במרחק מה מהמקום הזה ישנה מושבה עברית של כמה בתים. – זוהי המושבה שנהרסה כליל יום או יומיים אחרי המהומות בצפת? האם היתה לך לפני אבגוסט סבה כלשהי לחשוב, כי היחסים בין המושבה הזו והכפר הערבי הנם רעים? – לא.

האסירים הערבים מצפת התאוננו כי נפלו קרבן    🔗

מרימאן: אגב שאלת צפת, התוכל להגיד לנו דבר מה על מצב האסירים הערבים אשר נאסרו לרגל המאורעות וחכו למשפטם? – מוחמד: הם היו במצב רע מאד. כמה מהם בכו על שנאסרו ונפלו לקרבן.

סטוקר מתנגד לשאלה. הוא שואל: האם ראה העד את האסירים?

העד: ראיתים כל שעה. לא היה יום אשר לא אבקר בבית הסוהר. הם בקשוני לשלוח בשמם בקשות.

מרימאן: ספר לנו בכלל על התלונות האלה. ע"י מי הובאו לקרבן? – מוחמד: הם קללו את כל אלה אשר גרמו לצרה, אותם הכניסו לבית הסוהר והם עצמם יושבים בבתיהם.

היו“ר: הזוכר אתה מקרים מיוחדים? מה היו הבקשות אשר כתבת? – מוחמד: אחדות מהן היו נגד היהודים ואחדות בקשות לפצויים. – היו”ר: ברצון הועדה לדעת מה היה תכנה של כל בקשה ובקשה.

מרימאן: אם תמצא לנכון, אדוני, אכנס בבירור כל בקשה שנכתבה ע"י העד, אולם אין לדבר זה קשר לשאלתי. שאלתי, בהסיחי את דעתי מתלונות בודדות, לעמדתם של האסירים כלפי מנהגיהם ואני מניח כי יש לי הרשות לשאול.

העד מציין שעשה את עבודתו כלבלר האגודה המושלמית־נוצרית.

מרימאן: אמרת לנו, כי אנשים אלה התאוננו שהובאו לקרבן. ע"י מי. לדבריהם, הובאו לקרבן? – מוחמד: שאלתים למי הם מכוונים והם היו נוהגים לקלל את אלה אשר היו הגורמים לצרתם. – את מי קללו, ואת מי חשבו לגורמי צרתם? – הם נהגו לקלל את אבותיהם של אלה אשר היו לסבת צרתם ומאסרם. – את אלה אשר נשארו בבתיהם? – את מנהיגי העיר. – עתה אשאלך ההנך שבע רצון ממצב היחסים בארץ הזאת בין הערבים והיהודים? – לא. – למה לא?

מפני שמנהיגינו אינם אנשים ישרים. רוצים הם לבנות את עמדתם בתור מנהיגים על שכמנו. אלה הם המנהיגים הערבים.

סילי חוקר ומשתדל למצוא דופי בעד    🔗

בתשובה על שאלת סילי עונה העד כי נשא אשה נוצרית ולפי דרישתה התנצר. נתגרש אחר כך מאשתו וחי בבית אביו ואמו. ביקר בדמשק, סוריה ותורכיה.

סילי: ההיית פעם אסור בבית הסוהר? מוחמד: לא. – ההנך בטוח בזה? – הנני אומר זאת באופן בטוח, כי לא הייתי בבית־סוהר. המלה בית־סוהר אשר נזכרה ע“י אותו איש זוהי המצאת הרעה”פ הערבי כדי להשפיל את כבודי בעיני הועדה. לא ישבתי מעולם בבית־סוהר. – איפה היית בשעה שכתבת את המכתב אשר הזכרת בתחילת עדותך העיקרית? – בצפת, ואחר כך נסעתי לטבריה.– ספרת לנו שסגרת את משרדך בטבריה לפני כשנה בערך? – אכן למעשה. –מתי סגרת אותו ומתי היה פתוח? – לפעמים הנני פותח אותו פעם בשבוע, לפעמים פעם בחודש. לפעמים פעם בששה חדשים ולפעמים פעם בשנה.

על שאלת סילי למה נסע לדמשק ענה העד “לשם תענוג”. כמו כן עונה העד כי עזב את הצבא בשנת 1921 ואחר כך היה מעורב בפעולות פוליטיות נגד ממשלת עבר הירדן מזרחה.

סילי: מי השתתף אתך בעבודה זו? – מוחמד: היו קצינים ארצישראליים רבים, אשר התחילו מיד לאחר שהאמיר קבל את משרתו לפעול נגדו. – כמה זמן עסקת בזה? – 9 חדשים. – הזנחת זאת היות ולא הצלחת להוריד את האמיר? לא הצלחתי בהתאמצויותי.

להלן מצייר העד כי ב־1922 נסע לאנטוליה. היה שם עם אשתו, ואינו רוצה להגיד במה עסק שם. ההיה עסוק בעבודה פוליטית? יתכן. זוהי שאלה פרטית ואינו רוצה לענות. העד בא ב־1923 לעכו ונשאר בבית אביו. אביו הוא בעל קרקעות. ב־1923 התפרנס אביו מהכנסת רכושו. עד אז היה אביו מפקח על המסים עוד מימי שלטון התורכים. יש לאביו שלשה בתים וגנים אחדים וכן כסף במזומנים.

סילי: ההיתה לך פעם בא"י איזו משרה ממשלתית? עבדתי פעם חודש אחד במחלקת הטלגרף במשרד הדואר בירושלים, והתפטרתי – למה התפטרת? – כי חשבתי שמוטב לי לשרת את מולדתי. – ההיית פעם בשרות הטלגרף באיזה חלק אחר של העולם? – עבדתי בתור פקיד של אלחוט במֶדינה (חיג’אז). – העבדת בשירות הטלגרף בסוריה? – לא. – מתי קבעת את מעונך במשרדך בטבריה? – בסוף 1926.

היו"ר: במה עסקת לאחר שעזבת את אביך בעכו? – עבדתי במשרד בן דודי בבירות. – סילי: היודע אתה את פחרי בק נאשאשיבי? – שמעתי לפעמים אודותיו. – הבקשת ממנו פעם לעזור לך? – לא. אף פעם. – האם בקשת פעם עזרה מהאגודה המושלמית נוצרית? – לא. אף פעם לא פניתי לשום סניף של האגודה הזאת. לא הייתי משפיל את עצמי ככה. – הראית את מר הורוביץ בצפת? – לא.

דרייטון חוקר על פי דרכו    🔗

דרייטון מתחיל לחקור, לשאלותיו מספר העד, כי עבד בדואר בתור טלגרפיסטן. משכורתו היתה 10 לא“י לחודש. עזב אה משרתו לרצונו והלך. היה בלגיון הערבי ב־1921 אחרי שעזב את המשרה בדואר. תפקידו היה במשך 6 חדשים משנה־ליטנאנט. עזב את הלגיון: כי לא שילמו לו את משכורתו, 12 לא”י לחודש. נשארו חייבים לו הרבה. – הלא אמרת שהיית בלגיון רק 6 חדשים? – נוסף על משכורת ששת החדשים בלגיון שבעבר הירדן היו חייבים לי גם בעד שרותי בלגיון הערבי שבחיג’אז. – דריייטון: איפה היה בית הסוהר בצפת? – מוחמד: בבית הממשלה. נאסרו הרבה אנשים והחדרים היו מלאים. – כיצד הורשית להכנס פנימה? ע"י מר כהן. – מיהו? – סגן מפקד המשטרה בצפת. – בשם מי הצגת את עצמך לפני מר כהן ברצותך להשיג רשיון כניסה? אמרתי לו שנתמניתי למז־ האגודה המושלמית־נוצרית; זוהי באמת אגודה מושלמית. – האמרת לו מה שאתה מתכוון להגיד להם בהכנסך פנימה? – כמובן. אמרתי לו שאני רוצה להשיג מהם חתימה על בקשה או יפוי כוח. החתמתי 9 הרשאות לעורכי דין. הם חתמו על הרבה נירות או תביעות לפצויים. – כשראית בראשונה את מר כהן, האמרת לו שאתה רוצה להכנס לבית הסוהר כדי להחתים את הנאשמים על יפויי כוח? כן. – ותיכף אחרי קבלך את החתימות יצאת משם? – כן. – מהר? – היה עלי להחתים 90 איש. הייתי שוהה בכל חדר כחצי שעה. סרג’נט ליוה אותי כל הזמן.

הופקין מוריס: לשם מה היתה ההחתמה הזאת? – דרייטון: נהוג בארץ הזאת שאין עורך דין יכול להופיע בלי יפוי־כוח. לכן נהוג גם להכניס אל הנאשמים מישהו הבא להחתימם על יפוי־כוח כזה.

דרייטון? אילו נירות אחרים לקחת אתך לבית הסוהר? – תביעות לפצויים בקשות ועוד. – האמרת למישהו מהקצינים שאתה רוצה להחתים על כל הניירות האלה? – כן, כמובן. לא הורשיתי להכנס אלא עד שהראיתי את כל הניירות והסרג’נט ליווני כל הזמן. – ותמיד היית משיג רשיון ותמיד היית מלווה ע"י קצין המשטרה? – בלי רשיון אי אפשר היה להכנס לבית הסוהר. – אתה אומר שידועים לך שמות האנשים שעוררו לבלבולים בצפת ובמקומות אחרים. אני מבין את אי־רצונך להזכירם פה. האמרת פעם לאיש מי הם האנשים האלה? כן, בשיחות רעים אנו מדברים על זה. – האמרת פעם למשטרה? – לא. – מדוע לא? – אין זה עסקי. – האין זו חובתך? – זו תהיה טפשות מצדי, כיצד אוכיח זאת.

מרימאן: מר דרייטון אמר לך שהעסקים התנהלו בצפת כסדרם ב־29 באבגוסט. ההלכת אל השוק היהודי? מוחמד: לא. כי שמעתי שהשוק היהודי סגור. – מרימאן: אסיר תודה הנני לך כי באת להעיד.

העד הערבי השני היה אליאס קעוואר. מרימאן חוקרו.

שמאי־מעשר ערבי מעיד נכונה על יחסי השכנים    🔗

העד אומר שהוא ערבי נוצרי יושב מזה 15 שנה בטבריה. משפחתו ישבה זמן מה בנצרת. עד לפני שנתים היה במשך 7 שנים שמאי של מעשר במחוז טבריה.

מרימאן: האם באת בעבודתך במגע אישי עם אכרים יהודים וערבים? – העד: כן. – מה היה היקף עבודתך? – 15–16 כפרים שבסביבת טבריה. – הגד־נא לי מה היו ההרגשות במשך השנים האלה בין האכרים היהודים והערבים? – חלק היה עובד במושבות יהודיות בחריש ובקציר. – מ.: אני מבין זאת. מה היו ההרגשות שבין שתי העדות? – הרגשות נורמליות. – מתי הרגשת רוח רעה בין האכרים הערבים והיהודים? – בסביבתי לא הכרתי שום יחסים רעים בין היהודים והערבים.

בתשובה לשאלות על נצרת אומר העד כי המצב הרע החל לפני שנים מאז נסללה מסילת הברזל לעפולה ולא לנצרת וממילא נהייתה עפולה נקודה למשלוח הסחורות. כל זה התחיל לפני כ־30 שנה. כשלא היה עוד בעמק יזרעאל אף ישוב יהודי אחד.

מרימאן: מובנת לי תשובתך בנוגע לנצרת. אבל הייתי רוצה לשמוע את דעתך, אם התישבות היהודים בעמק יזרעאל ובסביבה בכלל הזיקה לערבים במחוזות האלה או לא? – קעוואר: זה פגע בערבים שישבו על הקרקע. – ההועילה או לא הועילה התישבות היהודים בעמק לאותם הערבים היושבים על הקרקע בשכנות ליהודים? – נהנינו מהיהודים: הם למדו אותנו שיטות חדישות בעיבוד הקרקע, לימדו אותנו להשביח את הקרקע, נתנו לנו עבודה. – ההיתה מאלריה בעמק לפני בוא היהודים? – זה לא בשטח פעולתי. – הידוע לך שהיהודים אחזו באמצעים להלחם ביתושים? – חשבתי שהממשלה אחזה באמצעים האלה. – ההיו, בזמן עבודתך כשמאי, ההכנסות מהאכרים היהודים גדולות יותר מההכנסות של האכרים הערבים, או היו שוות? כוונתי, כמובן, למשקים שווים – הודות לכסף שיש ליהודים והשיטות שהם משתמשים בהן, היהודים מכניסים יותר. הפלח שלנו עני הוא. אין מי שילמד אותו, הוא שקוע בחובות ואינו יכול לעבד את קרקעו כיהודי. – מנסיונך ידוע לך שהפלח הערבי היה שקוע בחובות? – כן.– לאיזה מעמד של תושבים היה חיב כסף? – ראשית לבנק, שנית לממשלה, שלישית למעמד האמיד של הארץ, למלוים ברבית – ההיו מלוים ברבית מנצרת? – כן. – איזו רבית לקחו הם מהפלח הערבי שהתחייב אצלם? – איני יודע, כי לא הלויתי, אבל שמעתי שהרבית היא בשער רגיל. – הבנתי מדבריך כי במקום שהערבי עובד את אדמתו על יד מושבה יהודית הוא אוחז בשיטות עבודה טובות יותר? – כן. הערבים למדו מהיהודים ובשיטות הטובות האלה משתמשים בכל הארץ.

הצד הערבי רוצה למצוא פגם בעד הערבי    🔗

מוגאנם מתחיל לחקור את העד: היית שוטר בזמן התורכים? – קעוואר: כן. – הנכון שפוטרת ממשרותך? – לא. העד אומר כי היה גם לבלר של השופט החוקר, עזב את המשרה הזאת ואח"כ שב אליה. – סילי: האם לא עזבת את משרתך בגלל זה שחסרה קבלה רשמית אחת בתיק?

מוגאנם: הזוכר אתה קלוב פלשתינאי שנוסד בטבריה בין 1921 ל־1923? – קעוואר: כן. התוכל להגיד לי מי יסד את הקלוב הזה? – איני יודע. – אני אומר לך שאתה יודע היטב שזה היה מר קאלואריסקי, יהודי, ושאתה היית חבר לקלוב הזה! – אף פעם לא הייתי חבר לקלוב הזה. – הידוע לך השכר החדשי שכל חבר הקלוב קיבל מאת קאלואריסקי? – איני יודע. – אתה יודע היטב את מר קאלואריסקי? – ידעתי אותו כשהייתי במשרתי והוא היה רגיל לבוא לטבריה. – התוכל להגיד לי כמה פעמים נפגשת עם מר קאלואריסקי אחרי הכיבוש הבריטי? אף לא פעם. – ואתה היית שמאי בממשלת א"י? – כן – התואיל להגיד לועדה אם שמאי עסוק במשרתו רק 2 או 3 חדשים בשנה? – ארבעה חדשים. – ומשכרתו בסך הכל 15–20 לירות? הממשלה היתה משלמת מ־60 עד 80 לירות. – זה ודאי לשמאי הראשי? – אנו קיבלנו 80 לירות והממשלה הורידה עד 60.

העד מוסיף שהיה גם אכר, הוא עסק בחמאה. בצמר ובדברים אחרים. במשקו עובדים פועלים ערבים והוא מרוצה מהם מאד.

מוגאנם: אין לך צורך להחליפם בפועלים יהודים: – קעוואר: לא. – הפלח יכול להוציא לך מאדמתך יותר מהחקלאי היהודי? – כן. – אחרי שעזבת את משרת השמאי, במה עסקת עוד. חוץ מבמשקך? – אני חקלאי במשך 15 שנה. – המכרת פעם קרקע ליהודים? – יש לי שטח אדמה קטן: אמרת לנו שאתה מעבד 4 פדאנים. – חכרתי קרקע. – מהערבים או מהיהודים? – מהיהודים. – חכרת קרקע מהיהודים ועבדת בפועלים ערבים? – כן. – התוכל להגיד לועדה כמה דונאמים כלולים בארבעת הפדאנים? – כל פדאן 150 דונם. – ובכן חכרת במשך מספר שנים, באופן ממוצע 600 דונמים מהיהודים! – לפעמים מהיהודים ולפעמים מהערבים. למי שייכת אדמת היהודים שחכרת אותה? – לפיק"א.

יהודי אחד ושמו “פיקא”; למופתי מותר?    🔗

מוגאנם: אני מניח שאתה יודע, כי הרבה ערבים חוכרים אדמת יהודים שנקנתה על ידם אחרי הכבוש וכולם מעבדים את הקרקע הזה בפועלים ערבים? – קעוואר: כן. בזמן מלחמה החכרתי קרקע גם בכפר חטין. – ההיית מזמן לזמן פקיד אצל יהודי אחד ושמו פיק"א? – כלל לא.

מרימאן מסביר לועדה את השם “פיק”א" וכי זה לא “יהודי אחד”. כבטויו של מוגאנם. מוגאנם עונה: “אני יודע שהם יהודים, ואני יודע את פיק”א, כי התעסקתי אתם בבית הדין".

מוגאנם: האמרת כי בשנה האחרונה עיבדת רק פידאן אחד? – קעוואר כן. – גם את הקרקע הזה חכרת מהיהודים? – כן. – מאיזה יהודים? – תמיד מפיק"א. – כאן רוצה העד להוסיף דבר־מה, אבל מוגאנם אומר שאינו רוצה לשמוע על אנשים אחרים, מרימאן דרש שהעד יסיים את משפטו. העד סיים ואמר, כי המופתי עצמו (של טבריה) חוכר אדמה מפיק"א.

מוגאנם: ממי חכרת את האדמה אשתקד? – קעוואר: גם כן מהחברה הזאת. בטבריה אין לאכרים קרקע. – ההיית בשלש השנים האחרונות ספסר או סוכן לקרקעות ליהודים? – לא. עשיתי בשבילם רק עבודות כתיבה. – למה נפגעת כשקראתי לך ספסר שמכר קרקע ליהודים? – רציתי להגיד את האמת. לא נפגעתי. – אבל אתה תחשוב זה לפגיעה אם יכנון ככה? – למה לך לטפל זאת עלי? אמרתי לך שלא הייתי ספסר. – אם יאמרו לך שאתה ספסר למכירת קרקעות ליהודים התחשב זאת לפגיעה? – זה תלוי בהרגשתי. – אני רוצה לדעת את הרגשותיך. – אין צורך לבטא את הרגשותי, זה עניני הפרטי. – אתה מסרב לענות? – עניתי.

מוגאנם שואל על העד מר נחמני, פקיד פיק"א: הראית אותו הבוקר? – ראיתי אותו כאן. –באת יחד אתו אל חדר הסוכנות היהודית? – כשבאתי הנה ראיתי אותו במשרד.

המשך חקירת העד נדחתה מכיון שהועדה מיהרה לגמור את הישיבה, כדי לצאת לטיול לעבר־הירדן עד יום השני 16 בדצמבר.

 

ישׁיבת השׁשׁים ושׁמונה    🔗

עם פתיחת ישיבת הבוקר ביום 16 בדצמבר הודיע היו"ר, כי סיר הנרי בטרטון ומר הופקין מוריס טרם חזרו מעבר הירדן, ונראה שיאחרו קצת לבוא. הוא מציע להתחיל בחקירה, וששני החברים הנעדרים יקראו אחר כך את הסטינוגרמה.

מרימאן הודיע כי כוונתו היתה לקרוא אל עמוד העדות את מר הורוביץ, אולם אם שנים מחברי הועדה יצטרכו לעמוד על העדות הזאת רק מתוך קריאת הסטינוגרמה, הריהו מסתלק מזה. יחד עם זה אמר מרימאן כי יש לו למסור עוד הצהרה אחת:

העד שברח לעבר הירדן והשאיר מכתב…    🔗

אין הוא יכול לקרוא להמשיך את העד הערבי האחרון אליאס קעוואר (שמאי המעשר מטבריה), אשר הופיע בשבת וחקירתו טרם נשלמה, באשר אך זה קיבל מכתב אל הועדה. כתוב בידי העד עצמו בערבית, בו הוא מודיע כי אמנם חקירתו לא נגמרה, אולם כיון שלא הודיעו לו למועד הנכון על המשכה, הריהו מוכרח לנסוע לעבר הירדן לעניניו הפרטיים. “כדי לא לגרום נזק לבני עמו ולא לעצמו, הריהו מצטער שלא יוכל להופיע לפני הועדה”.

מרימאן מסביר מה שקרה בשבת לפני כתיבת המכתב הזה.

המופתי מאיים על עד ערבי    🔗

אותו העד הערבי בא בשבת בלוית אדם העובד אצל פיק"א, טאבארי שמו, אשר לא עמד כלל להקרא בתור עד. בהיותם ממתינים מחוץ לאולם החקירה, בחדר באי כח הסוכנות היהודית, ומכיון שהשוטר לא נמצא כדרכו כל הימים, נשמעה דפיקה בדלת ואחד משמשי הועד הפועל הערבי נכנס ושאל אם כאן נמצא טאבארי. כעבור חמש דקות בא המופתי הצעיר של טבריה – אשר הגיע לירושלים בשבת והופיע בחצר משרדי החקירה בלוית סובחי אל־חדרא – וקרא את טאבארי החוצה. הוא לקחו למשרד המועצה המושלמית העליונה, מקום שם ראהו המופתי הירושלמי, שם הוגד לו, כי הוא מתנהג כבוגד בעניינים של הערבים בבואו להעיד לפני ועדת החקירה. טאבארי מסר את הדבר למר בן־צבי, חבר הנהלת הועד הלאומי. אם איומים יווספו על יתר השיטות של באי כח הצד שכנגד – אמר מרימאן – אזי באמת יגיעו העניינים למדרגה רצינית מאד.

ועוד פרט אחד מאיר עינים עורר מרימאן:

הוראות של מוגאנם לעתונות: “העד נכשל”    🔗

ב“פלשתין בולטין” מ־12 בדצמבר מסופר, כי בשעת חקירתו של מר ברוידה ניגש מר מוגאנט אל שולחן העתונאים ואמר לריפורטיר הערבי: “ציין ברשימותיך כי העד נכשל”. הדברים הופיעו בעתונות הערבית, והעתונאים העברים יכולים לאשר זאת.

ברגע זה באו בטרטון והופקין מוריס. נקראה באזניהם הסטינוגרמה של מהלך הדברים עד כה.

הודעותיו של מרימאן עשו רושם כביר באולם.

תירוציהם של סטוקר ומוגאנם    🔗

קם סטוקר והודיע, כי סיר בויד קובע הנחות על יסוד מקרים פעוטים, שאין בהם כל פסול. מופתי טבריה נזדמן לירושלים. משנודע לו, כי ידידו טאבארי נמצא כאן, בא לראותו. סיר בויד מבסס את טענותיו על חשדות אויריות מאד, ועל יסוד זה הוא בא ומאשים באיומים. ביקורו של המופתי היה חף מכל כוונה רעה. אשר לעד, אליאס קעוואר, לא היתה לערבים כל כוונה שהיא לסלקו. אדרבה, מר מוגאנם אשר חקרו, עמד להציג לו עוד כמה שאלות, וזוהי בודאי הסיבה מדוע הוא לא שב להופיע. אשר לעתונות – הרי כל הצדדים סובלים ממנה, ידוע כי העתונים מדפיסים כותרות סנסציוניות שאינן מוצדקות על ידי תוכן הדברים. ואין הוא רואה כל רע אם אומרים, כי העד נכשל בשעת החקירה־שכנגד.

קם גם מוגאנם והסביר, כי הריפורטיר הערבי עובד מטעם הועה“פ הערבי, והדין וחשבון שהוא מוסר מיועד לאינפורמציה הפרטית של הועה”פ. ל“פלשתין בולטין” אין כל רשות להתאונן, שכן הוא עצמו מפרסם שרצוי לו ומשמיט מה שאיננו רצוי. הוא מוגאנם, קורא כל עתון ערבי המופיע בארץ, ובשום מקום לא ראה את ההערה הזאת. הוא לא נתכוון בשום אופן שהמלים האלו יתפרסמו בעתונות.

מרימאן קובע מסמרות    🔗

מרימאן ענה, כי מה שנוגע לענין העתון, הרי זה סופר בעתונות הערבית והוא שלח להביא את הגליון, ואשר להאשמה הראשונה.. לא נכון לתאר את כל הדבר כחשד ושמועה סתם. הוא מדבר על עובדה ומעשה־שהיה לגבי טאבארי עצמו. ואשר לעד שלא רצה לבוא שנית, הרי אין להתפלא על זה, אם רק יש קורטוב של אמת במעשה שהובילו את טאבארי אל משרד המועצה המושלמית העליונה.

היו"ר מודיע שאין הוא יכול לחוות את דעתו עד שיוועץ בחברי הועדה. הוא שואל, אם נמצא טאבארי כאן, שמא יקראוהו לחקירה. מרימאן עונה בחיוב.

כאן מודיע סטוקר, שהוא קיבל ברגע זה ממש ידיעה, כי לא נכון שטאבארי ראה את המופתי הירושלמי בשבת. הוא הלך ל“חארם” לראות את מכיריו. (בנוגע לקעוואר שהעיד עוד פעם בסוף הישיבות והיריות עליו – בסוף הספר).

מתחדשת עדותו של הורוביץ    🔗

הורוביץ ממשיך את עדותו.

לורד אירלי מודיע, שהוא רוצה להציג אילו שאלות. מר סילי שאל בשבת את העד הערבי מוחמד אל־טויל, אם ראה את מר הורוביץ בצפת. הרי נרמז בזה שמר הורוביץ היה כאילו בצפת. כדי לעורר מהומות או לגייס עדים שיעמדו לשרותו אחרי המהומות ואחרי בוא הועדה.

היו"ר מציע שיניח לשאלות אלו עד לחקירה הנוספת.

הורוביץ מודיע שיש ברצונו לתקן דבר מה בעדותו מיום ו', ביחס לפצועי חברון. הוא אמר שהם נשלחו לבית החולים המיסיוני האנגלי, אם כי “הדסה” נתבקשה להכין מטות רבות, ואחר כך הועברו ל“הדסה”, הדבר איננו נכון. הפצועים האלה לא הועברו כלל ל“הדסה”. – מתחדשת החקירה על ידי בא־כח הממשלה.

“מתוך נסיון של 22 שנה בתור עורך דין”    🔗

פרידי: הבאת לדוגמא מקרה שבו נוכחת ולדעתך היתה אז החובה של המשטרה לירות. זה היה המקרה של ד"ר פון־וייזל ואחרים שנמצאו בקרבתו. אמרת כי 60–80 איש תקפו אותו? (פרידי קורא מתוך עדותו של פון־וייזל שאמר כי קצה ההמון הערבי תקף אותם. 10 אנשים בערך).

הורוביץ: לפי מיטב זכרוני הנני אומר שראיתי את כל ההמון פונה פתאום לאותו צד, אבל לא תוקף כולו.

פרידי: אתה מבסס את האשמתך כלפי המשטרה באמרך שהם לא היו מוכנים לירות בשעה שחובתם היתה לירות. המסכים אתה לעדותו של פון־וייזל, כי כעשרה תקפו את היהודים והשאר ברחו? – הורוביץ: אני יכול רק להגיד שהחלק הכי גדול של ההמון פנה פתאום והציף את המדרכה. איני יכול להגיד כמה. – המוכן אתה להגיד שאינך מסכים לעדותו של פון־וייזל? – אין אני מסכים ואין אני חולק. אני מוסר מה שראיתי, פון־וייזל מסר מה שראה הוא. נסיוני כעורך־דין במשך 22 שנה לימדוני שלעולם לא יקרה ששני אנשים מהימנים, שראו אותו המקרה, יעידו באופן אחד כעבור חמש דקות לאחר המעשה. עליך להביא בחשבון שהודעותיהם מיוסדות על זכרון אנושי, שאינו שלם לעולם.

פרידי ממשיך את בדיקת הטלגרמות    🔗

פ.: בנוגע לטלגרמה שלך מ־27. האם דבריך על גיוס שוטרים מיוחדים מבין הפלחים של ליפתא שהיו המתחילים במהומות היו נכונים? ת.: במקצת נכונים ובמקצת לא נכונים. נתגייסו 50 פלחים, אבל איני יודע אם היו מליפתא. זו היתה טעות. – אבל האם לא היתה ההודעה הזאת רצינית? – כל הודעה היא רצינית, כמובן. קבלתי את הידיעה הזאת מכמה שוטרים מיוחדים שזינם פורקי לא רק מאחד.

פרידי: קוית שההנה“צ בלונדון תפנה למשרד המושבות בענינים האלה? – ה.: לא בנוגע לכל הענינים האלה. אבל אם מודיעים שמועות למשרד המושבות יש למשרד המושבות יותר אפשרויות ממני לחקור את אמתת השמועות האלה. – הודעת: “שתי משפחות ערביות נמצאו הרוגות ביפו וזה מנוצל לא רק ע”י הערבים אלא גם ע”י האנגלים כדי להצדיק האנגלים בכלל את התקפת הערבים", מה כוונתך במלה “האנגלים”? – האנגלים בכלל, ובתוכם פקידים בריטיים. זה נוגע ליפו ולא לירושלים.

מדוע עוכבו הטלגרמות ללונדון? הבקורת החמורה    🔗

פרידי (קורא מתוך הטלגרמה): “שנויים מתמידים במפקדה יוצרים קושיים מיותרים”, מר ברוידה חשב את המלה “מיותרים” ללא מתאימה או שלא צריך היה כלל להשתמש בה. התסכים? – ה.: כן. לא היתה בזה כוונה של תלונה, התיגעתי באותו בוקר והתרוצצתי מאיש לרעהו כדי למצוא איש שאוכל לבוא אתו במגע. לא התכוונתי להתאונן בזה. – האינך חושב כי מישהו חשב זאת לתלונה? העודך חושב את הדבר לנכון? – הסברתי את אשר התרחש אז בקרבי. כוונתי היתה ישרה. מובן כשאנו דנים על זה כעבור שלשה חדשים, מתוך ישוב הדעת, זה מקבל צורה אחרת. – איני מתכוון לפגוע בישרך. עכשיו מה שנוגע לטלגרמה מיום 29 באבגוסט, בה הודעת שהממשלה מעסיקה יומם ולילה צבא כדי לפרק את זינם של היהודים ודבר זה יוצר בהלה בין היהודים, הנכון היה לנסח ככה? – כזו היתה האינפורמציה שלי מיפו ומחיפה, ששם פירקו בעצם ההתקפות. אני מסכים שניסוח הטלגרמה הזאת חריף יותר מדי. – התסכים למה שכתבת: “נא להשיג פקודה ממשרד המושבות לממשלה למען תתן יתרון לטלגרמות שלנו אליכם ולבל תקרא את טלגרמותינו”? העודך מתאונן על קריאת הטלגרמות? – לא. אבל עודני מתאונן על קריאת המפתח הסודי של טלגרמותינו, בשעה שאני הצעתי לממשלה להראות לה כל טלגרמה לפני השלחה. – האם נעצרה אחת הטלגרמות שלך אחרי שפתחו אותה? – טלגרמה אחת. על הקונסול האמריקני, עוכבה והוגשה לממשלה. – החושב אתה כי זכותך היתה לשלוח כל דבר שנראה בעיניך וכי לא היה על הממשלה לבקר זאת? – לא. לא כך התיחסתי לדבר. אבל בראותי שאין בקורת ואין מצב צבאי, לא היה מן היושר מצד הממשלה לחלל את סודיות הדואר ביחס לקהל בכלל והסוכנות היהודית בפרט. – האם לא צדקה הממשלה בזה שדרשה ממך לתקן? – כן. ואני תקנתי, אבל זה הוכיח שכל הטלגרמות נקראו.

היו"ר: כשאנו מביטים אחורנית, האם נוכל לאמור שהממשלה לא צדקה בתנאים ההם בעכבה את הטלגרמה? כן או לא? – ה.: לא על כל שאלה אפשר לענות כן או לא. אבל אם אתה מפציר בי אומר לך, שזה היה לא מהוגן, היות ואני הצעתי להראות כל טלגרמה לפני השלחה.

פרידי: כשאתה קורא את טלגרמתך מ־30 באבגוסט, בדבר הראיון שעמד להתקיים עם הנציב העליון… – הורוביץ: עמד להתקיים? הלא הראיון נתקיים!

מלחמה על זכויות הסוכנות היהודית    🔗

פרידי קרא מתוך הטלגרמה שבה נאמר, כי ה“ה הורוביץ והופיין באו מטעם הסוכנות היהודית, הקיימת לפי המנדט, אשר במאורעות האחרוונים דשו בזכויות המיוחדות המגיעות לה. דעתם היא, כי יש להם הזכות לדרוש שיתיעצו אתם והם דורשים אינפורמציה מלאה בכל הענינים, חוץ מהסודות הצבאיים. ופרידי שואל: האם זוהי העמדה שהסוכנות היהודית רואה את עצמה זכאית לקבוע כלפי ממשלת א”י? הורוביץ: זו היתה העמדה אשר אני, אשר פעלתי אז בתור ב“כ הסוכנות היהודית. ראיתי את עצמי רשאי לתפוס, וזו העמדה שתפסתי. – ומה הן הזכויות המיוחדות שאתה מתאונן כי דשו בהן? – הורוביץ (מעיין ברשימות שבידו משיחתו עם הנציב העליון ועונה): הדגשנו את זכויותינו לפי המנדט ודרשנו עבודה משותפת. לא רצינו שממלא־מקום הנציב יקשיב לעצתנו ואח”כ יבטל אותה מבלי שתהיה לו אפילו מדת הנימוס להגיד לנו, כן או לא. וכן ביפו כשמ“מ נציב המחוז, מר קרוסבי, נתבקש לתת ראיון. תשובתו היתה אין לו פנאי לקבל את המשלחת. בדרך כלל רצינו שהממשלה תתיחס אלינו באמון גמור ותהיה גלויה לפנינו. אנו התאוננו על פירוק הנשק מהשוטרים המיוחדים היהודים, דבר אשר לא הודיעונו עליו, וכן על ההפרעה לטלגרמות, אעפ”י שהצעתי להראותן לפני המשלוח.

פרידי: התסכים כי מעמדה המיוחד של ההנהלה הציונית איננו מזכה אותה בכל זאת להשתתפות בשלטון על הארץ? – ודאי שאני מסכים לכך. ההנה"צ היא מוסד מיעץ.

היו"ר: לדעתך הסוכנות היהודית צריכה לתת לממשלה עצה בכל הענינים? – ה.: בכל ענין הנוגע ליהודים. כמו, למשל, כששוחטים יהודים!

האזהרה ללונדון – מה שצריך להאמין    🔗

פ.: בשאלת חברון אמרת, כי קצין המחוז השלה את היהודים עד שהרגישו את עצמם בטוחים. לאיזה קצין־מחוז נתכוונת? – ה.: למר קארדוס, שהיה מ“מ קצין המחוז באותם הימים. – באיזה אופן היה להשלית היהודים עד להרגשת בטחון כוזב? – לי היה ידוע, כי ביום הששי ובשבת בבוקר הוא הבטיח וחזר והבטיח את היהודים, ששום דבר לא יקרה. – ואשר לפסוק האחרון בטלגרמה: “הזהירו את משרד המושבות מלתת אמון בדין וחשבון של מחלקת הבריאות”. כשאתה משקיף עכשיו אחורנית, ההיה זה נכון לאמר כך? – “לא לתת אמון” פירושו לא להאמין בדברים מיד. – “לא לתת אמון” היה בטוי נמרץ? – כן, אבל תזכור שזו היתה טלגרמה, לא מכתב. – האם לא יכולת לאמר שבדו”ח של מחלקת הבריאות היתה גוזמה, מאשר לדרוש אי אמון גמור ביחס אליה? (פרידי מציע באנגלית את המלה “דיסקאונט” במקום “דיסקרדיט”). כן. אבל כוונתי היתה, כי אם יגיע הרפורט הזה ללונדון. אין לנהוג בו זהירות רק כגוזמא, אלא יש לחקור ולדרוש אם הוא אמת. – אולם התבין כי היה זה מעשה רציני מאד בשביל ההנהלה הציונית לטלגרף ללונדון שצריך להזהיר את משרד המושבות מלתת אמון ברפורט של מחלקת הבריאות? – אני בטוח, שבאי כח הציונים בלונדון לא היו משתמשים כלפי משרד המושבות במלים אלו ממש. – האינך סבור כי הם היו מראים את הטלגרמה הזאת עצמה למשרד המושבות? – לא. הם לא היו עושים זאת. אני בטוח, כי היה להם הטאקט לכך.

בזאת נסתיימה חקירת פרידי שהחלה עוד בישיבת יום ו' אחה"צ.

חמשה טעמים המראים את פשעי הממשלה    🔗

בטרטון: התוכל לסכם, מה הן, לדעתך, הסיבות שגרמו לפרעות? – הורוביץ: התאמץ לענות לפי מיטב יכלתי. אבל אעשה זאת באופן אישי בתור עד ולא בתור עורך דין מטעם הצד שלי:

ראשית. אני חושב שטעות היתה בידי הממשלה, שלא קבלה את העצה לפרסם את החלטתה בדבר הכותל המערבי, הבאור היחיד שנתן לי מר לוק לכך היה, כי במכתב ההוא מ־13 ביוני דובר על חות־דעתם של פקידי המשפט של הכתר, ולכן אין לפרסם את הדברים. אולם אני הצעתי לו לפרסם את המכתב בנוסח אחר, עם השמטת כל זכר לפקיד המשפט. הוא הבטיח וחזר והבטיח לעיין בדבר, אולם שום הודעה לא נתפרסמה. ואז בבוקר 21 ביולי, פתאום הקיץ הצבור העברי וראה כי אותה העבודה (בנין על יד הכותל), אשר הכל ידעו, כי היא נפסקה לפני כמה חדשים ע"י הממשלה לפי התערבותה של ההנהלה הציונית החלה מחדש.

שנית, הרשות שניתנה להפגנות של הנוער ושל המושלמים.

שלישית. אם מותר לי להשתמש במילים אלו, ההזנחה הפושעת של הממשלה באותו מצב המתיחות, שלא השתמשה בהצעתו של המפקד פלייפיר לשלוח כוחות נוספים – עובדה אשר לא ידעתיה עד שהחלה חקירה זו.

רביעית. העובדה המפתיעה, כי בעוד שהשמועות על ההתכוננות היו נפוצות על פני כל הארץ: לא השגיחה בהן הממשלה ואפילו התעלמה מהן.

חמישית, העובדה המפתיעה, שבעצום היום של 23 באבגוסט בשעת התקפות המרצחים. התרשלו השוטרים מלעשות את המעשה הנכון – להשתמש בנשק־אש לאותה המטרה אשר לה היא מיועד. עוד לפני ענין היריות. צריך הייתי לומר זאת: התעלמות מהלחץ אשר לחצנו על הממשלה, לא להרשות לאנשי הכפרים להכנס העירה באותו יום, והפסקת פירוק הנשק מעל אלה שבאו. ושוב, באותו יום. ב־23 היתה זו שגיאה חמורה לא לתת רשיון לזיין מספר יהודים נבחרים ולהשאירם מזוינים לפחות עד שיגיע כוח צבאי מספיק.

בטרטון: והתוכל לאמר לנו, מהי הדרך הנכונה למנוע בעד השנות הפרעות? – ה.: כאן אני נמצא במבוכה. להשקפתי יש עכשיו גוון מיוחד מאחר שהייתי כאן ושמעתי את כל דברי העדות. מוטב לי להניח את התשובה על השאלה הזאת לחברי ההנהלה הציונית. אני אינני עוסק יותר בעניינים פוליטיים.

הופקין מוריס הציג כמה שאלות בדבר הטלגרמות ששלח מר הורוביץ לחברי האכסקוטיבה בהיותם בציריך. הוא אינו יכול להבין, מדוע לא ענתה האכסקוטיבה על הטלגרמה שלו מיד. הרווביץ עונה, כי ודאי היו סבורים שם שהוא מפריז, הם לא העריכו, עד כמה היה במצב של אותם הימים מהחומר המפוצץ. יתר על כן, הם היו טרודים אז בציריך.

אלמלא היהודים – לא היו פרעות    🔗

היו"ר: הסברת את הסבות אשר לדעתך גרמו למהומות. כל הסיבות חוץ מאחת: מה שעשתה הממשלה סמוך להתפרצות המהומות. לדעתך הגורם הממשי שלפני המאורעות היה, שהממשלה לא הרשתה לפרסם את החלטתה בדבר הכותל. היש איזו סיבה אחרת? – כמובן. בהרשותה את ההפגנה, באי־הבאתה צבא מספיק, והגורם הגדול שבכולם הגורם הפוליטי: ההסתה והפוליטיקה הערבית, אבל אין זה מעניני, זה ענינו של עורך דין הסוכנות ברור לפי כל הראיות, שמהומות כאלה מן ההכרח שהיו מוכנות ואת הנמוקים להכנה הזאת, עד כמה שהם נתונים למסקנה. הנני מניח לעורך־הדין. אני הצטמצמתי בסיבות הישרות.

היו"ר: אבל מדוע צריך היה לפרסם את ההחלטה על דבר הכותל? – ה.: לו נתפרסמה ההחלטה. הייתי מצליח יותר להסביר את המצב כמו שהוא ולהרגיע את הצבור היהודי. – ובכן לדעתך, אחד הגורמים החשובים של אי־השקט היתה דעת הקהל היהודי? – כמובן. אלמלא התרגשות היהודים לא היו פרעות! אלמלא היו היהודים בארץ ודאי שלא היו פרעות! התרגשות היהודים בענין הכותל היא שנתנה תואנה בידי הערבים לעשות מה שרצו!

לורד אירלי מציג כאן את השאלה, שהודיע עליה קודם: התזכור שמוחמד אל־טויל נשאל אם ראה אותך בצפת באבגוסט? אמרת, שהיית שם בחג? – ה.: כן. הראית פעם את האדון הזה? – מעולם לא ראיתיו ולא שמעתי על אודותיו לפני הופעתו כאן. בכלל לא ראיתי שם ערבים, אולי חוץ מפקידי בית הדין. – ההיית עסוק בהסתה למהומות או בהכנת עדים לועדת החקירה? – כלל וכלל לא.

בזה נסתיימה עדותו של העו"ד ש. הורוביץ.

כאן הודיע סטוקר, כי המופתי של טבריה נמצא כאן ורצוי לו שיקרא היו"ר ענה, כי לא עתה הזמן מתאים לכך.

מעשה עפולה באורו הנכון ־ בניגוד למיס ניוטון    🔗

העד הבא היה צ’רלז פאסמן מנהל חברת מפרץ חיפה.

בתשובה לשאלת מרימאן הוא אומר, כי היה בעת רכישת עפולה מנהל “קהלית ציון”. זו היתה חברה אמריקאית לקנית קרקעות בשביל ציונים אמריקאים, או ציונים אירופים, אשר להם קרובים באמריקה. העד ניהל בעצמו ובאמצעות סוכנים משא ומתן בדבר קנית קרקעות בגוש עפולה. החוזה נערך ביוני 1924 ונחתם באוקטובר אותה השנה. הקרקע עבר למעשה לידי הקונים בזמן יותר מאוחר. באו איחורים בהרשמת הקושנים בטבו. לאחר שהוכנו הניירות ועמדו להחתם נדמה הדבר, כי מחלקת הקרקעות קבלה הוראות מהמזכיר הראשי לעכב את גמר ההעברה. אחר כך נתגלה, כי היתה כאן שאלת האריסים.

העד ניהל בעצמו את המו“מ עם המזכיר הראשי המנוח סיר גילברט קלייטון. לבסוף נעשו סידורים, אשר לפיהם היה עליו לחתום התחייבות לפצות את האריסים לשביעת רצונה הגמורה של הממשלה. זאת אפשר היה להשיג רק ע”י הצעת כסף או קרקע, בהתאם למספר הפדאנים המעובדים ע“י כל אריס, היו על הקרקע 54 אריסים, 42 מהם הסכימו מיד וביכרו פצויים במזומנים על פני חלקת קרקע. 12 הנותרים סרבו לקבל קרקע או כסף. אלה טענו, כי איזה אנשים מירושלים סיפרו להם, שהאדמה היא שלהם ואינם צריכים לעזבה. שמות לא הזכירו, אולם הקונים ידעו מי היו האנשים הללו, ראו מספר חברי הועד הפועל הערבי מבקרים בעפולה במשך כל החודש אשר בו התנהל המו”מ, ואשר לאלה שקבלו סכומי כסף במזומנים, הרי הם חתמו אצל הנוטריון תעודה, כי קבלו פצויים בעד זכויותיהם בתור אריסים ואין להם יותר כל תביעות. המסמכים האלה נמצאים בתיקי המושל מחוזי בחיפה.

סטוקר שואל, אם אפשר להביא את המסמכים האלה. דרייטון עונה, כי אפשר להביאם אחרי שיבקשום, מכיון שסיפורו של העד מתאים לפרוצדורה הרגילה.

מרימאן: אני מתכבד להודיע שדורש אני להביאם (צחוק).

הועדה מחליטה, כי יש ברצונה לקבל את התעודות.

העד ממשיך לספר, כי הסידורים היו בהתאם להסכמה עם המנוח סיר גילברט קלייטון. לאחר שהעניין סודר, פנה העד למושל מחוז הצפון. קולי סיימס, וסיפר לו על המצב, וביחוד על זה שעונת החרישה מתקרבת וזה מחייב העברת הקרקע. סיימס אמר לו, כי הממשלה צריכה רק לדעת, כי הוצעה לאריסים הצעה; הסכמתם או סירובם אינם חשובים. “קהלית ציון” צריכה היתה רק להראות כי מילאה את חובתה. לפיכך נסע העד לעפולה עם פקיד אשר מינה מושל המחוז והציע את אותה ההצעה של כסף או קרקע לאריסים הסרבנים. הם אמרו. כי אנשים מירושלים אמרו להם לא לררת מהקרקע. הם לא יוכלו לשנות את עמדתם עד קבלת הוראות חדשות מירושלים. נכתב פרטיכל על המו“מ ונחתם ע”י הנוכחים. הפרטיכל לוקח ע"י הפקיד.

לאחר זה קיבל העד מקול' סיימס רשיון בעל פה להעביר את הקרקע לידי הקונים. לפיכך שלחו את המתישבים לחרוש את הקרקע. כשהגיעו לתחנת עפולה, יצא לקראתם מהכפר המון עם אבנים ומקלות ותקף את המתישבים. 9–10 יהודים נפצעו, ביניהם אחד קשה, אשר נשאר אינואליד עד היום. ערבי אחד נהרג ביריה. המשטרה שנקראה מנצרת באה לאחר מעשה. ע"י זה נתעכבה החרישה ל־8–10 ימים. לאחר שנתקבלה פקודה מהממשלה להמשיך בחרישה, באו 12 האריסים הנותרים וביקשו למכור את זכויותיהם באותם התנאים כמו האחרים. לאחר זה לא היו כל צרות.

הברכה של יבוש מפרץ חיפה    🔗

בנוגע למפרץ חיפה מספר העד, כי היו כאן שלש קניות נבדלות: ג’ידרו, כפר אטא ומג’דל. ג’ידרו היה שטח גדול של קרקע ביצות, קני מאלאריה, התפוס ע“י בידואים. השטח הוא 45,000 דונם, משתרע בין חיפה ועכו ובו חולות רבים. כ־12,000 דונם היו מעובדים. המחיר הממוצע היה 2 לא”י לדונם. היו גם חוכרים אחרים מחוץ לבידואים בכפר ג’ידרו, האכרים קבלו פצויים לפי אותם התנאים כמו בעפולה, וכולם קבלו פצוי כסף. הבידואים היו רק בעלי חזקה ולא אריסים, לאחר שרכשו היהודים את הקרקע והתחילו בעבודה, באו עוד בידואים וטענו כאילו ישבו כאן זמן רב. גם אלה קבלו פצויים ולא היו כל צרות יותר עם החוכרים. רובם התפזרו בכפרים הסמוכים והרבה מהם מעבדים קרקעות כמו מקודם. כמה מהם מעבדים קרקע בחכירה ובכסף אשר קבלו קנו אינונטר ובנו בתים, יש עוד כעת צרות עם הבידואים היות וכמה מהם עוד נמצאים על הקרקע.

הקניות במפרץ חיפה נעשו באבגוסט 1925. בגי’דרו היו 90 אריסים ובשני הכפרים האחרים יחד 96. שום ישוב לא נוסד כאן ע"י “קהילית ציון” מלבד חוה גדולה אחת, היות ומקרי מלריה היו כה רבים, שמן הנמנע היה לחיות כאן עד גמר היבוש. ביבוש כבר התחילו.

חרבן כפר אטא; עקירת פרדס כץ וחורבן חותו    🔗

החוה הנזכרת היא חות מר אפרים כץ ונקראת “סביניה”. היא נוסדה ע“י כץ ב־1926. הוא השקיע בה 15,000–16,000 לא”י. היא נהרסה כליל בפרעות. כל האסם, המכונות והבתים נשרפו. הכל מלבד הפרדס, וגם זה נעקר ב־16 בנובמבר. נוסף לדברים אחרים נהרסה באבגוסט גם תחנת משאבה אשר הוקמה בפרדס כץ. בין המהומות וזמן עקירת הפרדס הוקמה תחנה חדשה לשמור על העצים.

40,000 לא“י הושקעו ביבוש משוכלל של ג’ידרו. הניקוז כולו יעלה 100,000 – 150,000 לא”י. כל הכסף הזה הוא יהודי. כאשר תסתיים העבודה היא תשחרר ממאלאריה את כל מפרץ חיפה ובכלל זה את הערים חיפה ועכו. כביש ממשלתי הולך ונסלל בין חיפה ועכו והוא עובר את קרקעות “קהלית־ציון”. “קהלית ציון” נתנה לממשלה קרקע ואבנים בשביל הכביש, אשר ערכם הוא 7000 לא"י.

שני הכפרים האחרים, אשר נקנו ע“י קהלית ציון במפרץ חיפה. כפרי אתא ומג’דא, משתרעים על 20,700 דונם, נעשו תכניות בשביל עבודה ממשלתית סמוך לקישון. לתכלית זו סדרה “קהלית ציון” את כל התכניות ואומדנות אשר עלו לה ב־3,000 לא”י, שני הכפרים הללו קבלו פצויים כמו הראשון ולא היו כאן כל צרות. בכפר־אתא התחילו בבנין נקודה בשנת 1926. הנקודה נהרסה בזמן המהומות, האסם נשרף, הבתים נשדדו. האנשים הוצאו מהמקום תחת משמר צבאי בל כל אבדות בנפש.

הרצליה    🔗

מושבה אחרת של “קהלית ציון”, הרצליה, נקנתה בשנת 1925. היא נמצאת במרחק של 13 קילומטר בערך מיפו, על שפת הים. שמה הערבי הוא ג’ליל. השטח היה בערך 9,000 דונם. הכפר הערבי קיים גם כיום והפלחים מחזיקים בקרקעותיהם. 40,000 לא“י הוצאו ליבוש וסלילת כבישים 60,000 לא”י הושקעו בבנינים ו־100,000 לא"י במטעי תפוחי זהב, היחסים עם הערבים הם ידידותיים מאד ולא היו כל צרות בעת המהומות.

מרימאן מראה לפאסמאן טופס של חוזה־פצויים, והוא מסכים שזהו הסכם, שצריך להיעשות לפני הרשמת הקושאן.

מרימאן הגיש לועדה הודעה רשמית של פקודה חדשה הנוגעת להגנת האריסים. הוא מקריאה בקול רם. הפקודה מבטיחה את האריסים, בעוד שלפי החוק הישן החוכרים לא יוכלו לטעון. אם גורשו ע“י בעלי הקרקעות, לפני מכירתן. דבר זה מתבטל ע”י החוק החדש.

מרימאן מציין, כי היהודים לא ניצלו אף פעם את המצב הקודם ותמיד דאגו לפצויי האריסים. הם לא ניסו אף פעם לנשל את האריסים. בטרם נמכרה הקרקע ליהודים התנהגו תמיד לפנים משורת הדין.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום ב־16 בדצמבר.

 

ישיבת הששים ותשע    🔗

בראשית ישיבת אחה“צ ביום 16 בדצמבר הצהיר היו”ר:

אזהרת היושב ראש לצד הערבי    🔗

נשמעה תלונה, כי באחד הימים האחרונים של ישיבות הועדה, נכנס אדם בלתי מוסמך הקשור עם מוסד ערבי (המופתי של טבריה) לחדר המיוחד של אחד הצדדים ויצא משם עם אדם שהיה נוכח באותו חדר. אשר לא הופיע לפני הועדה, אולם עזר באיזה אופן לאותו צד בהנהלת עניינים לפני הועדה. מסיבות הביקור הזה, עוררו, בטבע הדברים חשד מצד אחד הצדדים – שמא היתה כאן הפרעה להנהלת העדות. חשד זה נתחזק ע"י העובדה שעד אחר לפני הועדה, אשר גם היא נוכח בחדר באותה שעה, נעלם מאז וכנראה עזב את הארץ. אין אנו סבורים שיש איזו תועלת שהיא במצב הנוכחי לחקור או לנסות לחקור את המטרות והסיבות של אותו ביקור. אולם רצוננו לומר כי אם יוודע לועדה, שמישהו ניסה באיזה אופן שהוא להפריע להנהלת העדות של אחד הצדדים או לאיים או לטפל באיזה אופן באיש אשר נקרא או העומד להקרא כדי להעיד לפנינו, הרי זו תהיה עבירה חמורה מאד, אשר נאחז באמצעים, כדי להעניש את עושיה באופן הכי חמור אשר החוק מאפשר, ואשר למקרה המסוים שלפנינו’ הרינו מרגישים שאין באפשרותנו אנו לעשות איזה צעדים ישרים, אולם אם תוכח הפרעה כזאת, יוכל כל מי שעשה זאת להיות סמוך ובטוח, כי חוקי הארץ הזאת יספיקו להראות לו שמעשים כאלה לא יהיו נסבלים בלי עונש. כרגע אין ביכלתנו לעשות משהו יותר בענין זה, ולכן לא אוסיף כלום על מה שאמרתי.

עד כאן דברי היו“ר, כשגמר קם סטוקר והביע את התנגדותו. שהענין הנידון לא נחקר, ולכן ניתנה האפשרות לפרש את הצהרת היו”ר פירוש מוטעה ולהטיל צל על הצד שהוא הנהו בא־כוחו.

הופקין מוריס אמר, כי אין להרשות למר סטוקר להגיד משהו בענין זה כיון שנתקבלה כבר החלטה.

דעתו של סטוקר לא נחה: אם יפורסמו הדברים בעתונים עלול יהיה להווצר הרושם, כי אכן נעשו מעשים כאלה בועדה.

היו"ר (לסטוקר): אנחנו לא הבענו כל דעה על המקרה המסוים שקרה. הדעה שהגענו אליה היא שאיננו יכולים להכנס בענין זה.

הרב קוק ממשיך את עדותו, וסטוקר חוקרו    🔗

נקרא להמשיך את עדותו הרב הראשי קוק, ומרימאן מבקשו, לאשר את זהות המכתב, אשר קבל מקאסט בענין הכותל המערבי, הרב מאשר את זהות המכתב.

מרימאן: הוגד כאן, כי בידי הרב הראשי היה או יכול היה להיות באבגוסט, בעת שהתחיל בפעולה ידועה. המכתב מ־13 ביוני. – הרב ציין, כי המכתב היחידי אשר היה בידו הוא זה מקאסט, אשר בגללו התנהלה שיחה טלפונית בערך ב־20 ביולי, בערב.

סטוקר שואל את הרב כמה זמן הוא בארץ, איפה נולד ואם היה פעם באנגליה. הרב עונה, כי הוא יושב בארץ זה 26 שנה, נולד בעיירה בקורלאנד, ישב 3 שנים באנגליה. עזב את הארץ שבועות מספר לפני פרוץ המלחמה העולמית. כדי להשתתף באסיפה בעניני דת שנועדה בפרנקפורט. סטוקר משתומם על שהרב, אשר ישב 3 שנים באנגליה, אינו מבין אנגלית. הרב ענה שלא למד אנגלית בילדותו ובשבתו בלונדון שימש בהוראה בתוך עדה מדברת אידיש, אולם הוא קורא אנגלית ומבין בה, רק הדבור קשה עליו.

ישיבה לארץ בט' באב נהוגה בכל מקום    🔗

בהמשך התשובות הסביר הרב לסטוקר, כי מנהג הוא להתפלל בערב תשעה באב אגב ישיבה לארץ, וביחוד בשעת אמירת הקינות, הנמשכת עד לצהרים ביום המחרת. בנידון זה אין כל הבדל בין הכותל ובין כל מקום שהוא אשר יהודים נאספים שמה לתפלה. ההבדל הוא רק בהרגשה: כשאנו יושבים באותו יום במקום הזה, הרגשת הצער שלנו עמוקה יותר מאשר בכל מקום אחר. סטוקר חוזר על השאלה. אם הישיבה על הקרקע בשעת תפלות תשעה באב נהוגה על יד הכותל בדיוק כשם שהיא נהוגה בכל מקומות תפלה אחרים. הרב עונה בחיוב.

בענין מכתבו של קאסט וההצהרה המשותפת    🔗

על שאלת סטוקר אם הרב ענה על מכתבו של קאסט, אומר הרב שאיננו זוכר, אבל הוא נקרא לרגלו אל משרדי הממשלה. מר קית־רוטש לא היה בעיר והוא התראה עם קאסט.

בטרטון: ההיתה תשובה בכתב? – הרב: איני זוכר. כמדומני שלא עניתי, כי לא ידעתי מה עלי בעצם לענות.

סטוקר: המכתב היה רציני מאד? – הרב: כל דברי הממשלה אלינו הם חשובים.

ההיה זה ענין שהתחשבת אתו מאד? – כמובן, כדעתי אז כן דעתי עתה, שזהו ענין חשוב מאד, באשר הוא משמש נושא למו“מ בינינו ובין הממשלה. – האם לא היתה זו השאלה הבוערת ביותר שבינך ובין הממשלה? – קשה להעריך באיזו מדה היתה השאלה בוערת. – זה היה אחד המכתבים החשובים ביותר שקבלת פעם מאת הממשלה? – אמרתי כבר, שקשה להעריך את מדת החשיבות של הענינים השונים עוסקים בהם עם הממשלה. – המסרת את תוכן המכתב הזה להנה”צ? – לא. כי נראה היה מהמכתב שזהו ענין שלאחר מעשה. – ראית הרבה מאמרים שנכתבו בעתונות העברית בשאלה הזאת? – אמרתי כבר ביום ו' כי טרוד אני בעניינים אחרים ומקדיש רק מעט מזמני לקריאת עתונים.

סטוקר שואל את הרב על ההצהרה שנתפרסמה בעתונות בחתימת ההנה"צ, הועד הלאומי והרבנות הראשית.

היו“ר: האם בטוח כבוד הרב שהיה שותף להודעה זו בעתונות? – הרב: כן. זכורני שההצהרה, שנוסחה ע”י ההנה“צ. הובאה לפני לחתימה קראתיה וכשמצאתיה מתאימה להשקפותי, חתמתי עליה. אשר לבניה על יד הכותל, אמר הרב, כי היות והענין הוא דתי, היה בטוח שלא תתקבל בלי התיעצות שני הצדדים, כלומר: ההנה”צ והרבנות הראשית.

“פתרון ברוח של שלום וצדק”    🔗

סטוקר: הנועצת בההנה“צ ביחס למכתבו של מר קאסט וההצהרה הזו? – הרב: לא היתה שום התיעצות בנידון זה. אבל ימים אחדים אחרי קבלת המכתב שוחחתי טלפונית עם ההנה”צ. וזו שלחה לי טיוטה של ההודעה שאושרה על ידי. רצוני ורצון כל אלה שחתמו על ההצהרה היה, שהענינים הדתיים והענינים הקשורים במקומות הקדושים ימצאו את פתרונם ברוח של שלום וצדק. הרצון הזה פועל בארץ הקדושה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, וכשם שאנו מגשימים את שאיפותינו ומטרותינו החמריות, אשר באה עליהן הסכמת הממשלה הבריטית, בדרך המביאה שלום וברכה לארץ ולכל תושביה, כן גם שאיפותינו ביחס לדרך הגשמתו של היעוד הכתוב בספרינו הקדושים, העבר הקצר של עבודתנו בארץ הזאת הוא עדות מובהקה שהדרך בה אנו מוציאים לפועל את עבודתנו, היא דרך של שלום וצדק. הרגשתנו ותשוקתנו היא, שלא יפריעו לנו בעבודת אלקים במקום הזה. כוונתנו היא, שבעבודת אלקים שלנו לא נפגע בזכויותיהם הקדושות של מישהו ואנו מאמינים שתפלותינו במקום הזה מוסיפות עליו תפארת וקדושה.

בתשובה על שאלות רבות של סטוקר, אם הדעות המובעות בהצהרה הן בטוי נאמן להשקפת הרב בשאלה זו, עונה הרב: שלשה המנסחים כאחד מכתב, מובן כי הם מסכימים למונחים ולמלים שהם משתמשים בהם. אולם אם תשאלוני למצב רוחם והרגשתם של אלה, יקשה ממני להגיד, כי שוים הם ועולים בד בבד.

בטרטון: הרב חתם, ולא היה חותם על דבר שאינו מסכים לו.

בנוגע לתזכיר בענין הכותל מ־4 באבגוסט אשר הוגש לממשלה מטעם הרבנות הראשית יחד עם הסתדרויות עבריות אחרות למען העברתו למזכיר המושבות (וכן נעשה לדברי דרייטון), מצהיר הרב: היה לנו ראיון עם לוק: דנו אתו על טענותינו בענין זה, היות והיינו סבורים כי זכויותינו קופחו. לוק יעץ לנו לנקוט בדרך של הגשת תזכיר למזכיר המושבות.

איזהו קדוש? מזרחי נקדש במותו    🔗

סטוקר חוקר את העד בדבר הלויתו של מזרחי: כבוד הרב ציין, כי לפי דין ישראל מקברים את המת סמוך למיתתו ואפילו בלילה? – הרב: אולם כיום אין הממשלה מרשה לקבור בלילה ונוהגים לקבור ביום. מזרחי ע"ה היה לפי סגולותיו האישיות אדם רגיל, אולם אופן מיתתו מעלה אותו למדרגת קדוש (כי כן כל מי שמיתתו בידי אדם קרוי “קדוש”), ועל כן אנו מחוייבים בכבודו. דין מפורש הוא, כי כל מי שמת לא כמות כל אדם בדרך הטבע, נחשב לקדוש.

סטוקר: דבריך אלה שונים מעדותך בשבוע שעבר. אז דברת על מזרחי כעל מי שמת על קידוש השם? – הרב: כן, אדם כי ימות לא מיתה רגילה וטבעית, יסוריו גדולים מאלה המלווים באופן רגיל את האדם בגסיסתו ועל כן אנו מצווים לחלק לו את הכבוד הראוי. – הידוע לך איך נדקר מזרחי? הוא נדקר בקטטה על ערוגה של עגבניות. לא שמעתי את הפרטים, אולם ידוע לי, כי נהרג באופן אכזרי, ועל כן יחשב בעינינו לקדוש. – היש להסיק מדבריך: כי כל אדם הנהרג באופן אכזרי מלוים אותו בהלויה פומבית? – ודאי כן צריך להיות. הרבנים ובחורי הישיבה אשר נרצחו בחברון, ודאי שהיינו עורכים להם הלויה פומבית לולא הסכנה וההפקרות ששררו אז בארץ. – הסבור הנך, כי לדי־האן היו צריכים לערוך הלויה פומבית?

מוריס: אינני רואה צורך בחקירה נוספת בענין זה. ברוידה הודה, שעשה הכל לפי מיטב כוחותיו לסדר את ההלויה בבוקר.

סטוקר: השאלה היא אם היתה זו תהלוכה או הלויה רגילה.

הרב קוק עונה, כי לא היה בא"י בשעת מעשה די־האן, אבל ידוע לו, כי הובא לקברות בכבוד רב.

דם נקי נשפך – ופלפול התקיעה על יד הכותל!    🔗

סטוקר: לא התברר לי מעדותך. אם ידוע לך כי היו תוקעים בשופר על יד הכותל המערבי? – הרב: כן, עניתי כבר כי בכל מקום ומקום שיהודים מתפללים בו ביום הכפורים, תפלתם מסתיימת בתקיעת שופר. – הבינותי, כי אין להפסיק את הצום עד לאחר התקיעה, אולם לאחר כך חזרת בך ואמרת כי אין מפסיקין את הצום לאחר התקיעה אלא לאחר תפלת מעריב? – יהודי כי ימצא במקרה במקום נידח יפסיק. כמובן את צומו גם אם לא שמע את התקיעה, אולם על יד הכותל מסתיים הצום עם תקיעת השופר ואדוקים ממשיכים עד לאחר תפילת מעריב, שהיא לאחר התקיעה. – השמעת פעם מאז היותך כאן את תקיעת השופר על יד הכותל ביום הכפורים? – אמרתי כבר, כי לדאבון לבי הרב איני יכול לבוא ביום הצום הקדוש לכותל, אבל ידוע לי בהחלט, כי התפלה ביום זה אינה מסתיימת בלי תקיעת שופר, כי זו דרכה של תפלה שלמה שתהא מסתיימת בתקיעת שופר. – אני מניח, כי אפשר לתקוע בשופר גם בבית הכנסת? – כמובן, תוקעים בשופר גם בבית הכנסת הסמוך לכותל המערבי אבל אף איש, ויהא מאיזו דת שהיא, לא יסבול, כי יתערבו בעניניו הדתיים הקלים ביותר. – אנו יודעים זאת כולנו. כשהמושלמים התנגדו לתקיעה ואתה שוחחת עם רוטנברג, האם לא תקעו בשופר ביום הכפורים בבית הכנסת בקרבת הכותל המערבי? – אנו מתוכחים וחוזרים ומתוכחים בענין זה של התקיעה, כאילו לא נשפך דם נקי בארץ הזאת, כאילו לא קרו דברים איומים!

היו"ר: היש תועלת בכל הדברים האלה על השופר? הרי הדבר קרה לאחר המהומות. – סטוקר: רצוני להוכיח, כי היה זה חידוש גמור, הוגד כאן כי תקעו בשופר גם בעבר, בשבילנו יש חשיבות רבה להוכיח שלא תקעו בשופר בעבר. – מה החשיבות שבדבר לענין חקירתנו זו? – הועדה מניחה, כנדמה, כי רגילים היו לתקוע בשופר. – איני רוצה שתבזבז הרבה זמן מר סטוקר, לשאלות אשר לדעתנו, אינן חשובות בשביל הועדה.

הרב עונה ארוכות על שאלות סטוקר, עד שזה אומר: אני כה עיף מהתשובות הארוכות הללו, עד שאני מפסיק לרגע או שנים, ולא אשאל כמה שאלות אשר לולא זאת הייתי שואלן.

פקעה סבלנות היו"ר, וסטוקר בכל זאת חוזר לשופר    🔗

סטוקר: רוצה אני לדעת, האם ידוע לך או לא ידוע, כי לא תקעו בשופר על יד הכותל המערבי לפני כך והמושלמים התנגדו לתקיעת השופר על יד הכותל, היות ולפי דעתם. לא תקעו במקום הזה מעולם ולא ניתנה זכות לכך גם לפי ההוראות הזמניות? – הרב: אני מצטער מעומק לבי לראות, כי הוכנס לענין דבר שפל של התערבות באופן כזה בחופש הפולחן. אני יודע, כי גם בימים אחרים, ולא רק ביום הכפורים שהתקיעה בו היא חלק של התפלה. גם בימי צום רגילים וכן בימי תפלות מיוחדות, כשתוקעים בבתי כנסת רגילים בירושלים, תוקעים גם על יד הכותל המערבי. – האומר הנך להפוך את הכותל לבית כנסת? – לפי דעתנו, עולה קדושת הכותל על קדושתם של כל בתי הכנסת בעולם. האם הכותל יהפך ע"י כך לבית הכנסת? בטרטון: הוא לא אמר זאת. הרב אמר, כי הוא חושב את הכותל לקדוש מכל בית כנסת. – סטוקר: וזהו מקום פולחנכם? – הרב: זהו המקום הקדוש ביותר אשר לעם העברי לתפילת יחיד ולתפילה בצבור. – ואתה תובע את הזכות לסדר שם פולחן? – אנו רוצים להתפלל מבלי שיפריעו לנו, וכך היה המנהג במשך דורות רבים. בטוחני שלולא כוחות רשע, המנסים לחרחר ריב בין אחים אשר חיו בשלום בארץ הזאת, לא היתה כל התערבות בתפילותינו וכל התנגדות לתפילות על יד הכותל.

הכותל נעלה מכל בית כנסת בעולם!    🔗

סטוקר: הרי ידוע היטב למעלת כבודך, כי המושלמים התנגדו במשך שנים להפככם את הכותל לבית כנסת? – הרב: זו היא תפיסה בלתי נכונה. הודות לקדושת המקום הָרַבָה לא נכון להשוותו לבית כנסת. זהו המקום היחידי, אשר אליו יבוא העברי לשפוך את צקון לחשו ומר נפשו על חורבן בית המקדש. – אכן אינך רוצה להפוך את המקום הזה לבית כנסת? – נכון. אם כונתך היא, כי ברצוננו להפוך את הכותל לבית כנסת באותה דרגת הקדושה שלכל בית כנסת. לדעתנו נועדת למקום הזה אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו. ומשום כך אתה רוצה לקחת שמה את כל מכשירי הקדושה? – איני נוגע בפרטים הללו אשר בהם מטפלת הממשלה. אני דן על השאלה בכללה.

סטוקר: בכותל המערבי יש נקרות שבהן שמים תחינות? – הרב: זהו מנהג עממי, שאין בו כל פגם. זהו מנהג ולא דין. – השמת לב במשך השנים הללו לנעשה בבקשות הללו? מישהו הן מוכרח בודאי לאספן משם כי אחרת ייצר המקום?

מוריס (לס.:) החושב אתה ברצינות, כי כך הם עושים עם הבקשות? – סטוקר: נשמעה עדות על איזו ניירות שהורחקו משם ע"י השמש או מישהו אחר. – הופקין מוריס: הרומז הנך בזה, שהם הורחקו ב־16 באבגוסט בדרך זו, כדרך שהורחקו אז שאר הדברים? (הפגנת הערבים).

ס: התוכל להגיד לנו מי ממנה את השמש? – הרב: הוא מתמנה מעצמו, עניני הכותל הם עניינים רוחניים בעצם, ולכן לא טפלנו בצד האדמיניסטרטיבי שבדבר. אם מישהו בא והציע את שרותו לקהל הבא להתפלל על יד הכותל, וקיבל רשות לכך:

היו"ר: המקבל השמש שכר? – הרב: איני יודע את מקורות מחיתו. – המוכר הוא דבר מה? אין לי ידיעה ישרה בענין זה. לא עלה על דעתנו לעסוק בדברים הפעוטים האלה מחמת ערכו הגדול של המקום וקדושתו לכל היהדות בעולם.

ס: התואיל למסור לנו פרטים על שיחתך עם הצעירים ב־15 באבגוסט? נגענו כבר בדבר. אני רוצה להוסיף ולשאול את העד, אבל מחמת אורך התשובות איני יכול להמשיך – היו"ר: אל תאריך בדברים על זה הופקין מוריס: אתה חפשי לשאול שאלות כאשר עם לבך.

דרייטון חוקר בשם הממשלה על השמש ועל המחיצה.    🔗

דרייטון: שם השמש, שאנו מדברים עליו, נוח גלדשטיין? – הרב: ידוע לי שמו הפרטי נוח. שם משפחתו לא ידוע לי. הוא פקיד הרבנות הראשית? – לא. מצאנו אותו שם ולא פטרנו אותו. – הסבור אתה כי הוא פקיד ההנה“צ? – חושבני שלא. – החושב אתה שהוא מקבל פקודות מההנה”צ או מבאי כוחם? – סבורני כי באופן רשמי אינו מקבל פקודות, אבל היות ואינו גברא רבא, יתכן שהוא מציית לאשר אומרים בו. – אם מתעוררת שאלה בדבר מכשיר, שיש להביאו אל הכותל, הסבור הנך שהוא מקבל בנידון זה הוראות מאת ההנה"צ? – איני יכול להגיד שום דבר מוחלט בנידון זה. וכבר הסברתי, שמתוך כבוד לאנשים בעלי מעמד צבורי גבוה, הוא מציית ודאי לפקודותיהם. לדעתי יציית להוראות כל אדם הגבוה ממנו במעלה. אבל בענינים הדתיים? בדרך כלל נעשה הכל לפי מנהג מקובל, אבל בהתעורר ענין מיוחד הוא שואל ודאי בעצתו של בן־סמך. – ובשאלה דתית גרידא, כמו שאלת המחיצה ביום הכפורים, הוא

שואל בעצת ההנה“צ או הרבנות הראשית? – איני יכול לענות על זה. אבל קרה אז ובא רבי אחד מפולין אל הכותל להתפלל, ראה שאין כל מחיצה בין הגברים והנשים, ובתומו אמר לשמש להקים את המחיצה, כנהוג בכל בתי הכנסיות לחרדים. – אם על הממשלה להחליט על איזה מכשיר תפילה להתיר להביאו אל הכותל, האם חובתה לפנות בנידון זה לשמש, לרבנות הראשית או להנה”צ? – לדעתי נכון יהיה, אם הממשלה תפנה בענינים דתיים אל הרבנות הראשית.

דרייטון? הרבנות הראשית היא השלטון הדתי העליון והמוסמך ביותר בעניני דת? – הרב? כזהו הסטאטוס הרשמי. – בתשובתך לאחת השאלות של מר סטוקר אמרת ששאלת הכותל היא שאלה דתית ושום החלטה לא היתה צריכה להתקבל בלי התיעצות עם הרבנות הראשית? – כך דעתי בשאלה זו. – ומשום כך הודיעה לך ההנה"צ את סעיפי ההצהרה שנתפרסמה בעתונות, כדי לקבל את אשורך? – הענין יצא מגדר שאלות דתיות טהורות, ובכגון זה דרכי להועץ במוסדות היהודים העליונים. הרב מוסיף שבשאלת המכשירים על יד הכותל נועצו הרבה והוחלט שבדבר כה יקר וגלוי אין מן הצורך להסתייע בתעודות, העלולות רק להאפיל על העניין כולו.

“סטאטוס קבו” ו“הספר הלבן”    🔗

דרייטון מציין, כי ב־12 באפריל שנה זו כתבה הרבנות הראשית למושל המחוז, שהיא עסוקה בחפוש מסמכים בנוגע לכותל ובעוד 2–3 שבועות תמציא למושל תשובה ברורה.

הרב עונה, שלאחר כתיבת המכתב, הוחלט לא להכנס בפרטים לגבי עניין כה גלוי וברור כזכויות היהודים על יד הכותל.

דרייטון הוסיף, שגם ב־17 באפריל כתבה הרבנות שפקידים מוסמכים עוסקים בברור הענין בדרך מדעית. – הרב: כן. בידינו עובדות מדעיות. אבל דרישתנו הרי לזכות הכללית של תפלתנו על יד הכותל. קוינו שנמשיך בתפילותינו מתוך שלום עם הערבים. הסימן המובהק ביותר לכבוד, שאנו רוחשים למקום בית המקדש. היא עמידתנו בפרוזדור, הרחק מהמקום, ואנו רק מבטאים את דבקותנו בו. וכל זמן לא התערבו ולא עוררו מהומות בין העדות השונות, נמשכו תפילותנו בשלום ותקותנו שכן יהיה גם בעתיד. – האם שלחת פעם את החומר שהבטחת ב־17 באפריל? החלטנו לא לשלוח את החומר. – האם התיעצת עם מר סאקר בשעה שכתבת את מכתבך מ־17 מאפריל? – נדמה לי שלא היתה לנו התיעצות עם מר סאקר.

ד.: הידוע לך כי סאקר כתב ב־27 במאי לממשלה על השאלה הכללית של זכויות העדה היהודית ליד הכותל המערבי? – הרב: איני זאת. – אם כן אינך יודע גם את תוכן המכתב? – לא. – כבוד מעלתך, אני אומר לך את הדבר בדרך זו: אם לא תוכיח לנו על זכויותיה של ההנה“צ בענין דתי כענין הכותל המערבי, הרי מסתבר שאין אתה, ולא יהודי מאמין אחר, קשור כלל בזה שהנה”צ כתב – אני חושב, כי בענינים דתיים נחוצה הסכמת הרבנות הראשית. אבל מובן מאליו, כי בהגיע שאלה שהיא דתית בעצם למצב הגורם התרגשות בצבור, הרי מחויבים מוסדות הצבור להשתדל לפתור אותה לטובת השלום. – אני מדבר על חודש מאי; הקראת את ה“ספר הלבן” של 1928 על הכותל המערבי? – ראיתי את ה“ספר הלבן”, אבל לא התעמקתי בו. – הזוכר אתה כי ב“ספר הלבן” נזכר עקרון הנקרא סטאטוס קבו? – הבנתי מתוך ה“ספר הלבן” כי הוא מתכוון לסטאטוס קבו עד השעה שבה יושג פתרון מוחלט – בהמשך העדות של כבוד מעלתו שמעתי, שהוא מזכיר לעתים קרובות את חופש הדת כהצדקה לפעולות פולחן שונות, כגון התקיעה בשופר וכיוצא בזה, כי אלה הם מנהגים עתיקים. כבוד מעלתו לא הצדיק את הפעולות על יסוד הסטאטוס קבו, אלא על יסוד חופש הדת? – אני חושב, כי גם זה כלול בסטאטוס אבל כבוד מעלתו יסכים, כי יש הבדל־מה בין עקרון של חופש הדת שלפי המנדט? – יחסי אני לכותל המערבי, הוא יחס של קדושה ושל הערצה רוחנית, ואיני בקי במונחים המשפטיים המסובכים של שאלה זו, ואני מאמין כי כל איש ישר הגון ואוהב צדק רוצה כי זכויותינו לא תופרנה.

היו"ר: האמר שראה את מכתב סאקר? – הוא אמר שלא ראהו כלל.

מכתב ההנהלה הציונית על הכותל    🔗

דרייטון: התזכור שראית מכתב ארוך של ההנה“צ על שאלת הכותל המערבי, ובו מראי־מקומות מדברי הימים והסתמכות על המנדט ועל הסטאטוס קבו? – הרב: נודע לי על זה כעבור זמן מה. – לאחר כמה זמן? – איני יכול לזכור. – הקראת את המכתב, או שתכנו נודע לך אז בראותך אותו? – תוכן המכתב נודע לי, אבל אני רוצה לברר את עמדתנו היסודית בענין זה. – אני רוצה לדעת אם ראית את המכתב, והכרת את תכנו, ואם התשובה היא חיובית. אני רוצה לדעת אם הסכמת למה שאמרה ההנה”צ באותו המכתב? – לא הבעתי הסכמה לפרטי המכתב, מפני שדעתי היא כי אין לנו להכנס לשיטת הוכחות מפורטות, אשר אפשר לדחותן או לקבלן. – הזוכר כבוד מעלתו, כי תוכן המכתב היא ההנחה, שהסטאטוס קבו, אשר ממשלת הוד מלכותו חייבה את ממשלת א"י לנהוג על פיו לגבי הכותל הוא יסוד רעוע? – איני יודע את כל הפרטים, משום שהאמנתי תמיד, כי סוף־סוף יבוא פתרון טוב יותר. – ועוד נאמר במכתב, כי בשאלה זו צריכה הממשלה לנהוג לפי סעיפים מסוימים במנדט, המבטיחים לעדה היהודית עבודת אלהים חפשית ליד הכותל בהתאם למנהגיהם הדתיים? – נראה לי, שזה ברור מאד, ואין דרך אחרת לבטא את הדבר. ההבנת כי מטרת המכתב היתה להוכיח, כי הספר הלבן לא היה צודק וכי צריך לנהוג לפי עקרון אחר? – יתכן כי זוהי העמדה הנכונה, אבל אני לא נכנסתי לענין. – המסכים אתה עכשיו לרעיון זה (של המכתב מ־27 במאי)? – מבלי היות מוכן לכך ומבלי חדור לעומק הענין איני יכול לענות. – הידוע לך כי הקונגרס הציוני בציריך קבל החלטה ברוח זו? – כל ההחלטות, שהובאו לפני לאחר האסונות והפורעניות לא נתרשמו במוחי, מפני שהייתי עסוק כל הזמן בדאגת הישוב. – ועד לאחר המאורעות לא נודעו לך ההחלטות? – בזמן המאורעות ומיד לאחריהן לא יכולתי לחשוב על כל דבר אחר מלבד על הסכנות הנשקפות והמהומות.

ראיון הרב עם הנוער בתשעה באב    🔗

די: אני רוצה לעסוק בראיון שהיה לנוער העברי אתך ב־15 באבגוסט. – הרב: בררתי זאת כבר ביום הששי. – אולם יש לי לשאלך שאלה אחת או שתים. הנה הדו“ח מהראיון הזה אשר נדפס ב”דואר היום" מ־18 באבגוסט (הוא מצטט): “דמעות זלגו מעיניו כאשר נודע לו, כי בפעם הראשונה בדברי הימים הושר ההמנון הלאומי לפני הכותל והורם הדגל הלאומי, כי השתררה שתיקה לכמה רגעים והנוער נדר נדר להגן על הכותל”. – ברצוני לברר זאת. טרם יבשו עיני מבכי בעקב הרגשותי ביום ההוא (יום ט' באב) ולנערים היה, כמובן, קשה לדעת מה היא סבת דמעותי. – ביום ששי נשאלת, באיזו נקודות היית רוצה לשנות את הדו"ח הזה. היש לי להבין, כי היתה הסכמה מצד כבוד מעלתו לפסוקים האלה אשר קראתי? – חס ושלום, אינני מסכים צוין רק כי דמעות זלגו מעיני. – המסכים אתה? – יש לי ההערצה הגדולה ביותר להרגשת כבודנו הלאומי. לולא היה זה בזמן אימה ובלהות, הייתי מסכים לגמרי. – מי היה מלא חששות באותו יום של 15 באבגוסט? – חששנו כולנו. כי שמענו על ההסתה המתנהלת כל הימים והיינו חרדים מאד גם שבוע לפני כך.

“גאולה תתנו לרחבת הכותל”    🔗

דרייטון: הידוע לכבוד מעלתו, כי הווקף הוא רכוש מושלמי? – הרב: אבל ידוע לי גם כן, שאפשר להחליף ווקף בווקף. – מה היא החובה המוטלת על הממשלה? – חובת הממשלה היא לדאוג, כי ינתן הכבוד הראוי לכל דת ודת והמצב הקיים אינו בהתאם לכבוד המקום. ליהודים צריכה להנתן הזכות לגאול את המקום הזה. לשלם פצויים מלאים וכן צריכה להנתן אפשרות של החלפת הווקף בווקף. – הוא חושב על הפקעה, במקרה אם המושלמים לא יסכימו למכור את הכותל ליהודים? – חס ושלום! החלוף צריך שייעשה בהסכמה כללית ולאחר תשלום פצויים מלאים. – האפשר לעשות זאת רק מתוך הסכמה? – כמובן. – המאמין כבוד מעלתו שהממשלה אשר נניח כי רצונה טוב, יכולה להשיג זאת, ואם הבעלים המושלמים לא יסכימו לכך, נגמר תפקידה של הממשלה? – מה שאמרתי אין זאת הצהרה משפטית. בטאתי רק את תקותי, כי אפשר לעשות זאת. כמובן, היות וכלנו דואגים להקמת הסדר והשלום, אין עתה השעה לדון בשאלה חשובה זו, ויש לדחותה עד אשר יוקם השלום.

גם דעת הנציב היא: מכירת הרחבה ליהודים    🔗

מרימן: הידוע לכבוד מעלתו, כי חמשה שבועות לפני הראיון הזה אמר ה. מ. הנציב העליון בועדת המנדטים את הדברים האלה: “דעתי היא כי אפשר היה להתגבר על הקושי לו הסכימו השלטונות המושלמים למכור את הרחבה וסביבתה ליהודים, אשר היו מסדרים כאן חצר עם יציע. מקום שהיו יכולים להתפלל בו בשקט ובתנאי כבוד. הצעתי זאת למנהיגי היהודים בארץ ישראל וד”ר ויצמן, אשר קידם את הצעתי בברכה. כרגע יש בידי היהודים, כפי שאני מבין סכום כסף, אשר יאפשר להם לקנות את השטח, אם תושג הסכמת המושלמים“. – הרב קוק: יש לי לברך כדין האומר דבר שנאמר כבר ע”י אדם גדול: “ברוך – – – שכיונתי לדעת גדולים”.

ברכת הרב עשתה רושם על חברי הועדה.

הישיבה נסגרה.

 

ישיבת השבעים    🔗

בישיבת הבוקר ביום 17 בדצמבר העיד שוב פאסמאן. מרימאן המשיך בשאלות. העד אמר, כי “קהלית ציון” האמריקאית היא שקנתה את אדמות סורסוק בעפולה ובמפרץ חיפה. לחלק מהאריסים היו שטרי חכירה כתובים ולחלק – רק הסכמים שבעל פה.

מי סכסד את הבידואים? – סוחר בתמימות הבידואים    🔗

מרימאן; ביחס לאדמות ג’ידרו אמרת, כי יש לכם עוד קושיים בהרחקת בידואים. מהו הקושי? – פ.: הקושי הוא לא מצד האנשים האלה הנמצאים על הקרקע. הם עצמם מוכנים לרדת אם נתן להם את הפיצויים, אשר למעשה אינם זכאים להם משום שאינם אריסים, אבל ב־1925 הם נקשרו ע“י חוזה אשר נערך ע”י נכבד אחד חיפאי, שהבטיח להם מה שהבטיח והם התחייבו לשלם קנס 300 לא“י כל אחד אם יגמרו את העסק ישר אתנו. שם הנכבד החיפאי הוא קאמל ואפה אל דג’אני. היה לנו מו”מ עם דג’אני בדבר האריסים. אני חושב, כי החוזה שלו נרשם במשרד הנוטריון בחיפה. דג’אני הבטיח להשיג בשביל הבידואים זכויות על הקרקע ולמכור אח“כ את חזכויות בכסף. האריס צריך לקבל אח”כ או מחצית הקרקע או מחצית הפיצויים. דג’אני קבל את הזכות להופיע בשמם. הוא בא אלינו והציע לנו להעביר לנו בכסף את זכויותיו שלפי החוזה. הוא סבר כי נוכל להרחיק את הבידואים מבלי לשלם להם כלום: דג’אני בא אל העד כמה פעמים וגם הבידואים היו באים ומבקשים ממנו, מהעד, לעזור להם להפטר מהתחייבות שלהם כלפי דג’אני, למען יוכלו להשיג את הפיצויים ולעזוב את הקרקע.

מ.: הספר לך דג’אני את ענין החוזה בתורת סוד? – פ.: מכיון שהוא בא להציע הצעות הרי שאין זה סוד.

אדמת מפרץ חיפה והמשפטים עליה    🔗

מוגאנם פותח בחקירה בשם הצד הערבי: הזוכר אתה, כי ב־1915 יצאה חברת מפרץ חיפה, הנחשבת לבעלת הקרקע לחרוש והערבים לא נתנו? – פ.: כן והתוצאה היתה כי ששים או שבעים ערבים עניים הובאו בשלשלאות לחיפה באשמת של התנפלות? – הם נאסרו – כן, נאסרו בעד הגנת רכושם ואהליהם? – זה לא היה רכושם. – ומהם כמה שנדונו ע“י ביה”ד? – כן – ופסה“ד בוטל ע”י ערעור? – ניתן להם מועד ששה חדשים, כדי להוכיח את בעלותם לפני ביה“ד הקרקעי, ואם לא יוכיחו במשך זמן זה יחול עליהם העונש לפי פסה”ד. – אני יכול לבאר כי הייתי הפרקליט במשפט זה. – היו“ר: אבל אינך עד – מוגנם: האם לא טענו, כי האדמה שייכת להם, כשם שהיתה שייכת לאבותיהם ולאבות אבותיהם? – הם טענו, כי יש להם זכויות על האדמה. – וזוהי הסבה שביה”ד אמר, לאחר בירור הערעור, כי אין בידם לעשות כלום עד שיגישו את תביעתם לביה“ד לקרקעות, והם הגישו? – הם הגישו ותביעתם בטלה, ואנו דרשנו מביה”ד, כי יצוה להוציא לפועל את הפסה“ד הראשון. – האם לא בטלה תביעתם, מפני שלא הופיעו באותו יום והם הגישו אח”כ תביעה חדשה? – איני יודע. – האין המשפט תלוי ועומד עד היום בביה“ד החיפאי לקרקעות? – לא ידוע לי הדבר – אתה אינך יודע, אבל אני יודע. זכור שנשבעת. היודע אתה, כי המשפט הוגש אל ביה”ד הגבוה לערעורים בירושלים וכי פסק הדין בוטל על יסוד טכני ונשלח חזרה אל ביה“ד לקרקעות בחיפה כדי לבחנו מחדש? – אמרתי כבר מקודם, כי אינני יודע את מהלך המשפט. – היו”ר (למוגאנם): אתה היית עורך־הדין במשפט זה. ואתה אומר, כי עודנו תלוי ועומד בביה"ד הקרקעי החיפאי עד היום. – מוגאנם: כן, מאז עזבתי את המשפט ואחרים ממשיכים בו.

מוגאנם (אל העד): המוכן אתה להכחיש את אשר אמרתי? – פ.: אמרתי כי אינני יודע – האינך קשור יותר עם “קהלית ציון” האמריקאית? – לא – אולי מפני כך אינך יודע את הדבר? – איני חושב, כי הייתי יודע. – הידוע לך, כי יש חוק בארץ הזאת האוסר לאדם לעשות דין לעצמו? – אנו מצדנו איננו נוהגים בשום פעם לעשות דין לעצמנו, אבל הצד השני נוהג ונוהג. – היודע אתה, כי אסור למישהו להחזיק בקרקע בלי פקודה של שופט המוסמך לתת פקודה כזאת? – איני בקי הרבה בפרטי החוקים – והבידואים האלה היו שם בזמן שבאת להחזיק בקרקע? – הלכנו לחרוש, לא להסיר את אהליהם. הלכנו לחרוש את הקרקע, שהם לא חרשוהו, והם ניסו למנוע בעדנו, בטענם, כי האדמה שלהם. – האם אין זו עובדה, שהלכתם להרחיקם מעל הקרקע בכוח ורק למראית עין הלכתם לחרוש? – אני מכחיש שהלכנו לחרוש את הקרקע בכוח. – האין שופטי השלום לבד זכאים להוציא לפועל את פסה“ד בארץ זאת? – היו”ר (למ.): אבל השופט לא שוכנע, כנראה שהאנשים האלה הם בעלי הזכות על הקרקע. לו שוכנע, לא היה דורש מהם שיוכיחו את זכויותיהם במשך ששה חדשים. הוא היה מבטל את המשפט. העובדה היחידה העולה לטובתך היא שלא הוחלט בעניין זה עד היום.

מוגאנם: האין זאת עובדה שלבידואים אין כסף להמשיך את המשפט ולכן מינו סוכן, ובלי סוכן זה אין בכחם לנהל את המשפט? – פ.: אין אני יודע את מצבם הכספי. – היש לך איזה ספק שכך הוא המקרה השכיח בנוגע לפלח, שהוא עצמו אינו יכול להגיש משפטים והוא ממנה סוכן. כגון במקרה של החוזה עם דג’אני?

היו"ר: על פי החוק האנגלי אין כל תוקף לחוזה שכזה. – מרימאן: ביחוד על הבסיס של חמשים אחוז. – סטוקר: רק אם נרשם לפי חוק “תשלומים לעורכי הדין” (צחוק).

כמה אדמה מעבדת משפחה? האריסים והפצויים    🔗

בתשובה ליתר השאלות של מוגאנם אמר העד, שהוא עצמו נהל את הקניות של עפולה, ג’ידרה, מגדל וכפר אתא. הוא אינו יודע דבר על המכירה של שאר חמשה־עשר או שמונה־עשר הכפרים בעמק יזרעאל. שטחה של עפולה תופס חמשה עשר אלף תשע מאות ששים וארבעה דונאם; תשעים וארבעה פדאנים. האין אתה מסכים שהמשפחה הבינונית בארץ זו מעבדת פידאן אחד? – בעפולה היו חמשים ושנים אריסים על תשעים וארבעה פידאנים. אין אני מסכים, שמשפחה בינונית מעבדת רק פידאן אחד. – היכול איש אחד יחד את משפחתו לעבד יותר מפידאן אחד? – כן. הוא יכול לעבד יותר מפידאן אחד. זה תלוי בסוג האדמה ובמספר בני המשפחה שלו.

בטרטון: אתה אמרת שהיו שם חמשים ושנים אריסים שעבדו תשעים וארבעה פידאנים. כמה יהודים יש שם עכשיו? עפולה היא בחלקה עיר ובחלקה חווה. שם יושבים יותר ממאה משפחות, אבל לא כולם מעבדים את הקרקע. איני יכול להגיד בדיוק, אבל אני חושב שכחמשים משפחות מעבדות את האדמה.

מוגאנם: כשאתה אומר חמשים ושנים אריסים, אתה חושב שחמשים ושנים באו להגיש הודעה? – פ.: זה היה המספר הכללי של האריסים בעפולה. – האם לא היו שם אריסים שלא פנו אליך? – אני בטוח שדבר כזה לא יכול היה להיות. האם לא היו שלשה אריסים או אריסים־משנה מחוץ לסוג שאתם הכרתם אותם כאריסים? אין אני יודע למי אתה מתכוון. – אני מתכוון לאנשי נצרת, המעבדים את הקרקעות, אבל אינם שייכים לעפולה. – הם היו חוכרים, ונחשבים כאריסים. – אתה ספרת לנו שהחוזה נעשה ביוני 1924, ונרשם באוקטובר אותה שנה. האם תוכל להגיד לנו את התאריך, מתי שלמת כדבריך פצויים לארבעים ושנים החקלאים? – אין תחת ידי הרשימה, ולכן אין אני יכול לענות באופן מדויק בנוגע לתאריך. אני אומר לך שזה היה בשנת 1925. החלק הגדול ביותר היה בשנת 1924. אפשר מאד שבשנת 1925 היה זה בנוגע לאחרים מן האריסים שסרבו בראשונה לעזוב את הקרקע.

בטרטון: לכמה אריסים שלמה החברה שלכם פצויים? – פ.: בעפולה שלמה לחמשים ושנים, בכפר אתא ומג’דל לתשעים וששה, בג’דרו לתשעים ובג’דה לחמשים וחמשה.

מוגאנם מלמד פרק בחוקים    🔗

מוגאנם: האם אתה מסכים, שבנוגע לאלה שקבלו פצויים בשנת 1925 היה הדבר בנגוד לפקודת העברת הקרקעות משנת 1921? פ.: לא היה כך. – הלא אתה נתת חלק מן הכסף לאחר ההרשמה? – כן. באיזו פרופורציה שלמת פצויים לאחר ההרשמה? – אני יודע שהסכום הגדול ביותר שולם לפני ההרשמה. – המבין אתה שאסור לרשום ושאסור למנהל הקרקעות לרשום לפני שסודרה המכירה? – אני אומר שסדור זה נעשה בהסכמתו של המנוח סיר ג’ילברט קלייטון, בתנאי שאנו חותמים על התחייבות לסדר את הענין ולרשום אחרי כן. – האם אתה מסכים ששום דבר בפקודה לא נאמר בדבר חתימת התחייבות והרשימה לאחר כן: (מוגאנם קורא את הפקודה). הפקודה אומרת שאין להעביר נכסי דלא ניידי עד שימלאו הוראות הפקודה שלאריסים תנתן אדמה מספיקה.

מוגאנם: המכיר אתה שפקודת 1921 פורסמה ביחוד בשביל להגן על המחזיקים הנוכחיים בקרקע? – פ.: הודיעו לי, שהיתה פקודה המגנה על זכויות האריסים. – המכיר אתה שהיה בה קטע שלפיו אסור היה להעביר רכוש העולה על שלשת אלפים דונם?

מוריס: לפניך העובדות. אם התשלום מתאים לחוק או לא. זוהי שאלה של הוכחה. איננו רוצים בעדות על חוק. – מוגאנם: ישנה נקודה אחת שברצוני לציין אותה ועליה אני שואל את העד. אני כשלעצמי איני יכול לתת עדות.

מוגאנם מוסר אחר כך את החוקים השונים שהוצאו משנת 1918. שבהם זכויות האריסים פחתו. הוא טען שזה בא הודות להשפעה הציונית והפוליטיקה הציונית בממשלה. הוא ממציא דו"ח על האספה שהיתה בעפולה עם הבדואים, כפי שהזכיר זאת פאסמאן ביום אתמול.

מוגאנם: בהתאם לתעודה זו האם לא ידעת את שמות האנשים ואם היו אלה אריסים או לא? – פאסמאן: כן, עשרים ושבעה לא מסרו את שמותיהם. – האם זה מתאים למה שאמרת קודם ששנים עשר סרבו להסכים? – כן, אולי מפני שעשרים ושבעה היו שם יחד בחדר. – הידוע לך שהעשרה או השנים עשר היו בין העשרים ושבעה? – הודיעו לנו. – אך למרות זה לא ידעת את שמותיהם, איך ידעת, איפוא, שהיה לך ענין עם האנשים אלה דוקא? – מפני שהאנשים שהיו אתי ידעו והכירו את שמותיהם.

מוגאנם מסרס את הכתוב; פאסמאן וחנקין    🔗

מוגאנם: האם נאמר בתעודה זו, שהצעת עשרים וחמשה דונם רק לאלה שהיו אריסים באמת יותר מעשרים וחמש שנים?

מרימן: אין זה התאור המדויק בהחלט. התבונן בתעודה עוד פעם.

פאסמאן: נאמר “בשביל כל אריס למעלה מבן שמונה עשרה”.

מוגאנם קורא עוד פעם ואומר: נדמה היה לי, שאמרת לועדה. כי הצעת הצעה זו. האם אנשים אחרים הציעו את ההצעה? – היו אתי עוד אנשים. אני הצעתי והאחרים תרגמו.

מוגאנם: החושב אתה שיש לך תואר או עמדה יותר גבוהים ממר חנקין, אשר קנה תשעים אחוז מהאדמה הנמצאת בידי היהודים בא"י? – פאסמאן: בענין זה עסקתי אני מפני שלה' חנקין אין יחס לעניני קהלית ציון. – השתמשת במלה “חקלאי”. בערבית נאמר שהיית מוכן לתת לכל “פלח”, החשבת בזה כל אריס למעלה משמונה עשרה שנה? – כוונתנו היתה שכל חבר במשפחה. למעלה מבן שמונה עשרה, יקבל עשרים וחמשה דונם.– אולם אמרת רק חקלאי? – כל אחד שהוא למעלה משמונה עשרה ועובד את האדמה. – החושב אתה שכל חקלאי למעלה מבן שמונה עשרה שעסק בחקלאות יותר מחמש שנים יוכל להתקיים על עשרים וחמשה דונם? – אם הוא בן שמונה עשרה ויחידי הרי זה מספיק. אם יש לו משפחה הרי הוא עובד בתור אחד מהמשפחה ואז יש למשפחה כולה יותר מעשרים וחמשה דונם, – האם היה זה מנהגך תמיד ללכת אל המוכתרים הבלתי משכילים של הכפרים ולנסות להשפיע עליהם שיכריחו את תושבי הכפרים לקבל פצויים? – אף פעם לא עשיתי זאת. – האם חלקם של המוכתרים מעפולה שנתקבלו לא היה יותר גדול מזה של האחרים? – המוכתרים עיבדו יותר אדמה ולכן גם קבלו יותר. – והאם לא קבלו תמיד קצת כסף מהצד? – אין בכוונתי לספר לך על זה. – המוכן אתה להטיל ספק בזה? – איני יכול להגיד “כן” או “לא”.

פצויים בקרקע או בכסף גם לפנים משׁורת הדין    🔗

בטרטון: אתמול מסרת לנו העתקה של סעיף בחוזה על מכירת אדמת ג’ידרו. האם זהו הטופס של סעיף רגיל? – פ.: החכירה של שש שנים שנזכרה שם נוסחה באופן מיוחד על ידי הממשלה. הפצויים לחקלאי עפולה היו תמיד בקרקע או בכסף. מדוע יש צורה שונה בשביל עפולה ובשביל ג’ידרו? זו של ג’ידרו באה יותר מאוחר וזהו, כפי הנראה, התיקון שהוכנס בסעיף.

מוגאנם: האם לא יפתיע אותך הדבר, שהפלח היודע את תנאי הפקודה אינו מסכים להכנע להצעה בלתי צודקת כזו אחרי שישב מספר שנים כה רב על הקרקע? – פ.: זו תהיה הפתעה בשבילי, אם הפלח יודע את הפקודה. – האם הכוונה היא שמי שאינו יכול להוכיח על חכירות בזמן של חמש שנים לפחות לא יקבל פצויים? – זו היתה רק ההצעה שהצענו. – ולוּ היו ביניהם כאלה שישבו שם רק ארבע שנים או פחות? – נתנו פצויים לכל מי שעיבד שם אדמה, בין אריסים ובין לא. – אולם התנאים היו: פצויים על יסוד של חמש שנים? אלה לא היו תנאי הפצויים. זו היתה ההצעה שהצענו קודם, אולם למעשה שולם לכל האריסים.

מוגאנם: הידוע לך מקרה של אריס שעבד שם שלש שנים שלא שלמו אמור לו? – פ.: איני יודע מזה. עד כמה שידוע לי שלמו לכל אריס. – את הסכום שחברתכם שלמה לכל איש. האם זה יהיה בערך בין עשרים וארבעים לא“י? – שלמנו לפי פידאן באופן ממוצע בערך מארבעים עד חמשים לא”י.

מוגאנם: האם האריסים שפציתם אותם. הם שישבו על האדמה? – פ. התכוונתי לאלה שעיבדו את האדמה. אם היו אריסים או לא.

הכפר עפולה נעזב לרגלי המחלות    🔗

מוגאנם: לאנשים האלה היו בתים והם גרו בעפולה שנים רבות. האין זאת? – פ.: שנים רבות לאו דוקא, מפני שהכפר נעזב ב־1915 לרגלי מחלה. הוא נבנה מחדש ב־1917. ראיתי רשימות על זה, אף כי לא הייתי בזמן ההוא. – היכן ראית את הרשימות? – איני יכול להגיד בדיוק, אולם יש לנו רשימות במשרדנו. – האם היו האנשים ב־1925 אותם האנשים מ־1915 או בניהם. בנותיהם או קרוביהם? – איני יכול להגיד, אולם אני חוזר על זה שהכפר נעזב ב־1915.

מוגאנם: החושב אתה. שארבעים לא“י מספיקים כדי לקנות אדמה לבנות בית ולתמוך במשפחה? – פ.: זה העמיד אותם על כל פנים במצב כספי יותר טוב מאשר היו בו לפני זה. – אין זו שאלת כספית. הפלח ישב על הקרקע ואחר כך היה עליו לעבור למקום אחר ולבנות בית ולהתחיל הכל מחדש. האם ארבעים לא”י הספיקו לכך? כן. וחוץ מזה קבל גם פצויים מיוחדים על הבתים. – ובכן היה להם גם בתים? – היו להם צריפים. – וכל מה ששלמתם להם היו ארבעים לא"י? – שלמנו בעד הבתים לחוד וזה הספיק להם. זה נעשה בידיעת הממשלה. האם היא אשרה זאת? – בודאי שאשרה אם הדבר נעשה בידיעתה. – האם נתנה לכם בזמן מן הזמנים אשור פורמלי בכתב?

מרימאן: האם נוהגת הממשלה לפרסם אשור פורמלי בכתב?

בטרטון (למוגאנם): אתה מותח בקורת כלפי הממשלה על שהדבר נעשה בהסכמתה וביחד עם זאת אתה מגנה אותם על זה שלא שלמו יותר אם הממשלה היתה מרוצה. – מוגאנם: הם הלכו וספרו את דבריהם לממשלה ולזו לא היתה סבה לבלי להאמין להם, כי ההשפעה הציונית פעלה במחלקת הקרקעות של הממשלה עד כדי לא להשמע לפקודה.

האריסים בעצמם דרשׁו כסף במקום קרקע    🔗

מוגאנם: בנוגע לתעודה של הודעות הממשלה לפני העברת הקושאנים, האין זה אמת שאף פלח אחד לא חתם על התעודה חוץ משני מוכתרים שכבר קבלו פצויים מכם? – הם היו המנהיגים של האנשים וחתמו בשמם. – ההיה להם יפוי כח? – איני יודע. – ובכן מדוע אתה קורא להם מנהיגים? – כי הם פעלו בתור כאלה. – בזמן שהצעת עשרים וחמשה דונאם לאריסים, האם לא היה עדיין הכפר ג’ידה ברשותכם? – על פי סדור עם בני סורסוק צריך היה להעבירם על אדמה אחרת. – ואז הרי הייתם מגרשים פלחים אחרים מעל אדמתם? – לא. היה עודף רב של אדמה שהית השייכת לסרוסוקים והם לא עיבדו אותה.

מוגאנם: האם לא ייצא מזה שבכל פעם שברצונכם לתת אדמה, עליכם לגרש את מישהו מעל האדמה? – פ.: לא. מפני שיש הרבה אדמה בלתי מעובדת בא“י. – אתם רוצים לגרשם מעל אדמה פוריה ולהושיבם על אדמה בלתי פוריה? – יש הרבה אדמה בלתי מעובדה שהיא גם פוריה. – למה אינכם לוקחים אדמה זו במקום האדמה הטובה ביותר, כמו עפולה? – מפני שזוהי האדמה שקנינו אותה. – הנה עפולה, אתם הצעתם למשפחה ערבית פידאן אחד של מאה דונאם ששויו בערך שתי לירות וחצי הדונאם? – בעפולה שוה הדונאם שלש לירות וחצי, – לכן שווי הפידאן הוא שלוש מאות וחמישים לירה והרבית מזה שהיא ששה אחוז, היא עשרים ואחת לא”י, האין זאת? ולכן הוא משלם רבית של עשרים ואחת לא“י, וגם נחוץ שיהיה לו דבר מה למחיה חוץ מזה. המסכים אתה שתוצרת בינונית של פידאן אחד למשפחה בינונית היא לא יותר מחמישים לא”י? איני יכול להגיד שאנו מקבלים רק חצי לא“י מדונאם. איני יודע גם אם הפלח מקבל לא יותר מחצי לא”י מדונאם.

מוגאנם: למען ההוכחה הבה ונגיד שהוא מקבל חמישים לא“י מפידאן. דמי חכירה שהאריס משלם באופן ממוצע לבעל הקרקע הם עשרה אחוזים? – פ.: הוא משלם חמישית, ועם סכומי הריבית שהוא צריך לשלם זה עולה להרבה יותר. כדי לעבוד את הקרקע ולקנות זרעים וכו' עליו ללוות כסף ולשלם רבית בערך שבעים אחוז. – חמישים לא”י מתוצרת פירושם עשר לא“י בעד חכירה. אם הפלח חוכר אדמה מבעל הקרקע הוא משלם עשר לירות בו בזמן שבהתאם להסכם שלכם עליו לשלם עשרים ואחת לא”י? – אולם הסכם זה הוא בנוגע לאדמת ג’ידרו ומחירה הוא שתי לא“י וחצי הדונאם. ולכן כל המספרים משתנים לגמרי. – האין אדמת ג’ידרו שוה פחות היות ובחלקה היתה אדמת בצה? – המחיר ששלמנו היה יותר נמוך. – מפני שבשטחה היתה מכוסה בצה? המסכים אתה שהפלח היה משלם פחות לבעל הקרקע הקודם? – פ.: איני מסכים לזה. הצענו להם את אדמת ג’ידרו ששם דמי החכירה הם פחות. בכל אופן כולם בכרו כסף על פני אדמה. – אם זוהי אדמה רעה היות ונמכרה בשתי לא”י וחצי הדונאם, האם שם יכלו להוציא תוצרת העולה על חמישים לא"י לפידאן? לא אמרתי שזו אדמה רעה. היו בצות בה, אולם היתה בשפע גם אדמה טובה בלתי מעובדה.

בטרטון סיכם שאין צורך להמשיך, מאחר שהעד אמר שהאריסים סרבו לקבל אדמה ורצו במקום זה כסף.

מוגאנם: מפני שהדבר לא היה כדאי להם. לא יכלו להרבות בתשלום דמי החכירה ומוכרחים היו לקבל כסף.

היו“ר: למה מתכוונת חקירה זו: שהעד עשה לא נכון או שהממשלה לא היתה צודקת? – מוגאנם: אני אומר שהפלחים היו רשאים לסרב. התנאים בהצעה לא היו צודקים. – היו”ר: זה נוגע לבתי־דין. אין אנו יכולים לשפוט עניני קרקעות.

המשבר בעסקי “קהלית־ציון”    🔗

מוגאנם: חיכול אתה להגיד לנו אם “קהלית ציון” פגרה במובן הכספי במשך השנה או שנתיים האחרונות? האם לא הגיע הדבר לליקוידציה לפי החוק? פ.: “קהלית ציון” היתה זמן מה במצב פינאנסי קשה ועסקה בסדורים עם הקרדיטורים. – והיה מי שדרש לקוידציה והוחלט אח"כ לתת שלשים אחוז לכל הקרדיטורים? – לא. מאה אחוז צריכים היו להשתלם במשך שלש שנים, שלשים אחוז מזה נפרעים מיד. זו לא היתה פשיטת רגל. – האין זו עובדה שחלק גדול של רכוש “קהלית ציון” הנהו ממושכן כיום, בעיקר עפולה והרצליה? – חלק ממנו. – כמה ממושכן בעפולה? – המספרים אינם אתי. – זה מגיע לאלפים. האין זאת? – כל העסק עולה לאלפים רבים ולכן המשכנתא מגיעה לאלפים.

מוגאנם: האם לא כל הרכוש של “קהלית ציון” הוא ממושכן? – פ.: כל הרכוש נרכש בתנאי של מסירת משכנתא על חלק מכסף הקניה לסורסוקים; ולא כל הכסף שולם עד עתה. – האם לפעמים קרובות אין פורעים את התשלומים? – לא לפעמים קרובות, אני יודע מקרה אחד. – בעד הקרקע לא שולם, ואתם מטרידים מעליה את האריסים? – בעד הקרקע שולם, אולם אנו חייבים עוד לסורוקים סכומי כסף. – האם לא הוצגה אדמת הרצליה למכירה פומבית על ידי משרד ההוצאה לפועל? – כן. – האם יש התאמה בין העובדה על דבר סכומי־כסף גדולים שהושקעו ובין אדמת הרצליה שהוצגה למכירה? – לא, מפני שהושקעו שלש מאות אלף לא“י והמשכנתא של הרצליה היא רק של אלפים לא”י. – היש ל“קהלת ציון” די כסף בא"י כדי לשלם בעד כל ההשבחות המרובות שדברת עליהן? – לא לגמרי. אולם אנו עומדים להשיג סכומים במשך השנים הקרובות.

העד הוסיף שענין הרצליה סודר ושולם לפני ההוצאה לפועל.

מוגאנם: האם סכום קטן של אלפים לא"י לא יכלה לשלם חברה עשירה זו? – פ.: לאו דוקא. היו סבות שנמנענו על ידן מלשלם את הכסף ולכן נעשה העקול. – היינו רוצים לדעת את הסבות. – המתישבים במושבה היו חייבים כסף לחברה והחברה חכתה לתשלומים אלה על מנת לשלם בהם את המשכנתא. לו היינו מוצאים כסף על המשכנתא לא היו אנשי־המושבה משלמים את אשר היו חייבים.

כשמוגאנם התחיל להציג עוד שאלות, אמר סיר בטרטון שאין הוא חושב לנחוץ להמשיך עוד בענין זה.

הקדחת בעכו ובחיפה ויבוש הבצות; קובלנה על כביש    🔗

מוגאנם שאל אז שאלות אחדות על דבר ניקוז אדמות גידרו המונע בעד המלריה בעכו ובחיפה: המסכים אתה שיתוש אינו עובר ברוח מצויה יותר מאשר מיל או שנים? – פ.: ההנחה היא שהוא עובר שלשה או ארבעה קילומטרים. – המסכים אתה שהרוח המצויה לאורך החוף היא מערבית בזמן הקיץ? – אני מוכן לקבל את ההנחה. אם אתה עומד עליה. – והיא מביאה את היתוש מערבה? – אני יכול רק להראות על עכו שהיא מלאה קדחת.

בתשובה לעוד כמה שאלות, הסכים העד שהבצות על יד עכו הן תוצאה מזה שהנהר עובר על גדותיו ושהוא נמצא בגבול אדמות ”קהלית ציון”. הבצות האלו הן מקור הקדחת בעכו. הממשלה שלמה עשרים אלף לא“י בעד ניקוז בחיפה, באדמה הנמצאת מחוץ לאדמת “קהלית ציון”. כשנשאל העד על ידי מוגאנם אם ידוע לו שעשרים אלף לא”י אלו הוצאו על מחוסרי־העבודה בחיפה, או לאו, ענה העד שאינו יודע זאת.

מוגאנם: התסכים שאמרת בצה נמוכה זו שאנו קוראים בערבית בשם “בסה” טובה רק למרעה קיץ? – פ.: אני מסופק בזה. הבידואים חיים על החלק המכוסה חול של אדמה זו. הם לא יכלו לשבת בבצות. האין בידואים אלה חיים על מרעה בקר? – לחלק יש בקר, אולם אין הם חיים על מרעה בקר בלבד. – התסכים אתה, שאלה הם מקומות־המרעה היחידים בסביבה? – בקיץ אין מרעה. אם אין אדמת בצה. – ובכן האינכם מגרשים את הבידואים על ידי ניקוז, לאחר שהעשב מתיבש? – כמובן. אם אנו עושים נקוז, לא תהיינה לא בצות ולא מרעה. – אמרת אתמול שנסלל כביש דרך אדמתכם ואתם הייתם כל כך נדיני לב שנתתם את הקרקע שעליה נסלל הכביש וגם נתתם שבעת אלפים לא"י לאבנים? – כן. – האם אין הממשלה יכולה לקחת את האדמה בלי פצוי? החוק נותן לה את הזכות הזאת. והאין הדרך הזאת לתועלתכם? – זוהי הדרך היחידה בין חיפה ועכו.

סבלנותו של סניל פקעה: מה כל אלה ולועדה?    🔗

סניר: אינני עורך דין. אולם אני הולך ותמה יותר ויותר לסבלנותי. מה כל זה נוגע לועדה שלנו?

מוגאנם: על העד להראות שהיו נדיבי לב כשהדבר היה לתועלתם. הם עוררו את הענין, ואני צריך להכחיש זאת.

היו"ר: מה לזה ולמהומות?

מרימן: אנו עוררנו את זאת? אנו הקשבנו במשך שלשה, ארבעה או חמשה ימים לעדות מיס ניוטון ומר פראח על דבר הקובלנות של הערביים בעניני הקרקע. הלא לא יכולנו לעבור על זה בלי שנאיר את העובדות הממשיות!

מוגאנם ממשיך: האין זו עובדה שבחורף לא יכול היה אוטו אפילו לעבור שם ואתם בונים דרך זו לתועלתכם אתם? – אנו בונים שם את הדרכים שלנו. כביש זה הוא לטובתנו ולטובת הכלל. כל הכבישים של הממשלה הם לתועלתו של כל אחד. – בנוגע לשבעת אלפים לא"י בעד אבנים האין זו עובדה שהממשלה חוצבת בעצמה על חלקה קטנה לא רחוק מהמקום? – לא. אנו משלמים בעד האבנים המיועדות לחלק הזה של הכביש. האמת היא שדרך זו נסללת על ידי אסירים, אולם אנו משלמים בעד האבנים.

בזה נגמרה חקירת מוגאנם ודרייטון קם לחקירה.

דרייטון חוקר על סדר הפצויים; “אדמות הממשלה תפוסות”    🔗

בתשובה לשאלות דרייטון אמר העד שג’ליל או הרצליה היתה מקודם קנין כפר בלתי מחולק ו”קהלית ציון” קנתה אחדות מהחלקות הבלתי־ מחולקות האלה והשאר שייך לפלחים ואפנדים אחדים. אחר כך היתה חלוקה בין הפלחים והחברה. כתוצאה מחלוקה זו נשאר עדיין הכפר הערבי ולפלחים יש עוד אדמה שם. לא התעוררה שאלת האריסים, היות ורוב האדמה נקנתה מבעלים שעיבדוה בעצמם.

דרייטון: בנוגע לישיבתך עם סיר קלייטון המנוח החושב אתה שבישיבות אלה עסקתם יותר מאשר בהחלטה על הפרינציפ של הפצויים? – פ.: נכון. אנו עסקנו בבירור היסודות האלה. דנו בשאלת הקרקע או פצוי־כסף, אולם לא כמה על כל אחד ואחד לקבל.

בתשובה לשאלות אחרות אמר העד ששאלת הפצויים היתה עניין של הסכם בין האנשים שנעשו אריסים למעשה ובין הקונים. הם הלכו לנוטריון ומסרו הודעות שזכויותיהם סופקו בהתאם לפקודה. אחרי ההודעות האלו היו נשלחים לנציב המחוז ואחר כך שולם להם הכל או חלק.

דרייטון: אם זה היה המנהג, איני מבין מה מן האמת יש בזה ששמענו ע"ד פקיד ממשלתי שצריך היה לאשר את סכומי הפצויים בכל מקרה? – פ.: איני חושב שאמרתי כך. – נגעת בשאלת אדמת העודף. הכי סבור אתה שהיא היתה פעם נכס ממשלתי? – לא: דברתי על אדמת סורסוק שאינה מעובדת כולה.

דרייטון: האם ידוע לך שכל אדמות הממשלה שמוכשרות לעיבוד הן תפוסות למעשה? – פ.: איני יודע. לא נגעתי באדמות הממשלה.

מרימאן גומר את חקירת פאסמאן    🔗

מרימאן חוקר את העד מחדש: ביחס לעפולה אמרת ששלמתם פצויים לפלחי עפולה לא רק בשביל אדמותיהם, כי אם גם על חשבון הבתים שלהם נוסף לפצוי הקרקע? – פ?: כן. – העד המשיך לספר, שתוך כדי פרשת תשלום הפצויים היה עליו לקבוע את ערך הבתים. מתוך כך נודע לו שהכפר נבנה ב־1915, מה שהיה ידוע לכולם. בזמן המלחמה היו בכפר נגועי חולירע וטיפוס.

מרימאן: האם נשארו אי־אלה אנשים לדור בסוכותיהם בעפולה אחרי שקניתם את כולה? – פי: לאחר זמן מה הרסנו את הבתים ולא השארנו כל בנין חמר. – ה"ה מוגאנם ופראח יחסו ערך רב לעובדה שבמקרה זה היה רק אריס אחד על כל פידאן. הרשימה שלך אתך. מה רשום בה? – העד: 52 אריסים בעפולה – 94 פידאנים; 96 אריסים בכפר אתא ומגדל – 167 וחצי פידאנים, וכן הלאה. בכל מקום היו יותר פידאנים מאשר אריסים מקבלי פצויים.

בזה נגמרה חקירתו של פאסמאן, ונקרא להעיד משה סמילנסקי. הוא דבר עברית והמתורגמן היה יצחק עבאדי.

משה סמילנסקי מרחובות העיד לפי שאלות אירלי, 40 שנה הוא חי בארץ: שתי שנותיו הראשונות בארץ חי בחדרה.

סמילנסקי על ערב המאורעות; הבטחות קרוסבי    🔗

בתשובה לשאלת אירלי מספר העד, כי ב־23 באבגוסט, ב־9 בבוקר ראה את ה' קרוסבי, סגן נציב הדרום, במשרדי הממשלה ביפו. הלכתי אליו עם עוד חמשה ב“כ המושבות וה' רוקח, סגן ראש עירית ת”א, משום ששמענו, כי בכפרים מתנהלת הסתה גדולה. פלחים היו באים ואומרים לנו כי היהודים מתכוננים לבנות את בית המקדש במקום מסגד עומר. ב־19 באבגוסט באו אנשים מהשוק השבועי בלוד וספרו, כי שמעו פלחים אומרים שילכו לירושלים להגן על המסגד או להתקיף את המושבות העבריות. קראתי את ב“כ המושבות לפגישה במשרדי פיק”א. באו. ב"כ 5 הסתדרויות. החלטנו לפרסם כרוז אל הערבים להכחיש את השמועות. בכלל, ראינו את הדבר כרציני מאד, משום שאנו מכירים את הפלחים והרגשנו, כי פניהם אינם כתמול שלשום. מסרנו לקרוסבי על כל אשר שמענו ועל כל המדובר בכפרים. הראינו לו את הכרוז שאנו אומרים לפרסם.

אירלי: קרוסבי לא יכול להזכר בעדותו על הרעיון. הוא זכר רק, כי מישהו בא לבקש ראיון. – סמילנסקי: הגשנו לקרוסבי את הנוסח האנגלי של הכרוז שלנו. ביקשנו ממנו רשות להדפיסו בערבית ולהפיצו בכפרים. הוא אמר, כי עליו לפנות בענין זה לירושלים, ואח"כ יתן לנו מענה.

אירלי קורא את הנוסח האנגלי של הכרוז שתכנו הוא, בקשה מהערבים לא להאמין לשמועות הנפוצות ע"י מסיתים בענין הכותל המערבי. ליהודים אין כל טינא על הערבים. הם אחים ושכנים. הערבים אינם צריכים לתת לאנשי רמיה שירמו אותם וידיחום. הממשלה אינה מסכימה למהומות. השלום יקר ביותר ליהודים וכן גם לממשלה.

אירלי: אתם אומרים “אל תאמינו כי הממשלה מסכימה למהומות”. מה גרם שהכנסתם את המשפט הזה? – סמילנסקי: ההסתה בכפרים התבטאה? בשתים. ראשית היו מספרים על חלול הקודש. והשנית “הממשלה אתנו”. ידענו כי זה לא נכון – בפגישה שנתקימה בתל־אביב ספרו כל זאת באי כוח המושבות או רק אתה הודעת על כך? – הכל באו עם הודעות מדאיגות. אנשי פתח תקוה אמרו, כי הפועלים הערבים החלו עוזבים את הפרדסים ואינם שבים. קרוסבי הבטיח לבקש רשיון לפרסם את הכרוז.

א.: הניתן לכם הרשיון? – ס.: קרוסבי ביטל בכלל את חששותינו ואמר כי לא יקרה כל רע והשמועות כוזבות. את הרשיון לא קיבלנו. ב־10 יצאנו מבית קרוסבי וב־1 החלו הפרעות בירושלים.

כאן נסגרה ישיבת לפני הצהרים ביום 17 בדצמבר.

בישיבת אחה"צ 17 בדצמבר המשיך אירלי לחקור את סמילנסקי.

 

ישיבת השבעים ואחת    🔗

מראה רחובות לפני 38 שנה    🔗

אירלי: מר סמילנסקי, ברצוני לשאלך דבר על המושבות ביהודה ובעמק־השרון. אמרת לנו, שבאת לרחובות לפני שלשים ושמונה שנה בערך. ספר בקצור נמרץ לועדה. למה היה המקום דומה אז? – סמילנסקי: כשבאתי לרחובות. מצאנו שם מדבר היתה שם באר יחידה, שהיו מוציאים משם מעט מים על ידי חבל. האדמה נקנתה כמה שנים לפני שבאנו על ידי מר אנטון ברוק מאת הממשלה. זאת היתה אדמת מחלול. שולמו שני שילינגים בעד כל דונאם אדמה. האדמה היתה מכניסה מס הוירקו לממשלה אלף מאתים ושלשים ושמונה פיאסטר. כשבאנו לשם מצאנו עשרה אהלים, שבהם התגוררו מעשר עד שתים עשרה משפחות של ערביי־סטאריה. עתה יושבים ברחובות אלפיים וחמש מאות איש, ושלש מאות ערבים עסוקים שם בקביעות ובזמן העונה – שש מאות.

רחובות כיום הזה    🔗

אירלי: האם זוהי מושבה, העוסקת בגדול תפוחי־זהב? – ס.: עד עכשיו היתה זו מושבה המגדלת בעיקר כרמים ושקדים, וכיום יש שם ארבעת אלפים דונאם פרדסים. – אמרת לנו, שכשבאת לשם היו שואבים מים בפח. מה המצב בנוגע למים במושבה כיום? – כיום יש לנו חמשים בארות עם חמשים מוטורים. הנותנים בכל שעה שלשת אלפים מטרים מעוקבים מים.

סניל: איך אתם מקווים את המים? – סמילאנסקי: יש משאבה, המוציאה את המים מן הבאר.

אירלי: אמרת לנו, שקודם לכן היו עוסקים בגדול כרמים ושקדים. האם חדלו מזה או עוסקים גם בענף זה וגם בפרדסים? – ס.: אנו ממשיכים בגדול השקדים והכרמים.

שכר הפועל הערבי לפנים והיום    🔗

אי: כשבאתם לשם בראשונה, העסקתם פועלים ערביים? – ס.: העסקנו מן היום הראשון יהודים וערבים – מה המשכורת ששלמתם לפועל הערבי כשבאתם בראשונה? כשבאנו לשם לפני ארבעים שנה היה שכרו היומי של פועל ערבי שעבד אצל אפנדי מבוקר השכם עד הערב בערך חצי שילינג ליום. אנו התחלנו לשלם רבע מג’ידי בעד יום עבודה של שמונה שעות מיד לבואנו. עכשיו אנו משלמים שני שילינגים עד שני שילינגים וחצי ליום רק בעד יום עבודה של שמונה שעות. כשהם עובדים יותר הם מקבלים שכר נוסף.

א.: נתת את מספריך של הערבים העסוקים ברחובות. היכול אתה לתת לנו מספרים ביחס לכל מושבות המטעים היהודיות? – ס.: כן, אני מכיר היטב את כל המושבות הכלולות בגוש שלנו, שש מושבות גדולות וחמש קטנות. – האם כולן מגדלות תפוחי זהב? – לא. מהן עסוקות בגידול תפוחי" זהב, ומהן מגדלות כרמים ושקדים, ומהן תבואת. בגוש הזה עוסקים בקביעות אלפיים פועלים ערביים, ובזמן העונה הבוערת. בעונת הבציר, עובדים בערך חמשת אלפים עד ששת אלפים פועלים ערבים. מספר זה כולל את אלה העסוקים בקביעות. – הבאים האלפים מן הכפרים שבסביבה? – הם באים מכפרים שבסביבה. הם באים ממחוז עזה וחלק מהם שייך לשבטים בידואים. – האם רחובות היא אחת המושבות הישנות בחלק זה של הארץ? – המושבה הישנה ביותר היא פתח־תקוה. אחריה באה ראשון־לציון ואחריה רחובות. – הראית מושבות אחרות, מחוץ לפתח־תקוה וראשון לציון, שגדלו במשך שלשים ושמונה השנים? – כן.

היו"ר; האם כולן הן מושבות מלפני המלחמה? ס.: כל המושבות בגוש שלנו הן מושבות מלפני המלחמה. – האם דברת על כל המושבות או רק על המושבות שבגוש שלכם? – המספרים שנתתי הם רק בנוגע לאלו השייכות לגוש שלנו.

הקרקע למיניהו; ממי נקנה הקרקע?    🔗

אירלי: האדמה השייכת עתה ליהודים, ביהודה ובעמק השרון, איזה מין אדמה היתה זו לפני שנרכשה על ידי חברות יהודיות? – ס.: אני יכול לתת לך מספרים מדויקים על דבר כל הקרקעות שברשותנו. – נא תן לי זאת בדרך כלל – האדמה שקנינו היתה עשרים למאה מדבר גמור וכזו היא גם עתה. ששים למאה מן האדמה היא כזו שהפלחים רגילים להגיד עליה שלא נעבדה מימי נח, ועשרים למאה מן האדמה נעבד באופן הפרימיטיבי ביותר – בנוגע לעשרים המאה שעיבדו אותה. איזו תבואה גדלה על אדמה זו? – האדמה ההיא היתה עושה מחמשים עד ששים קילו חטה, שעורה או דורה לדונאם – הכל תבואות? – כן

א.: האם האדמה או חלק ממנה נקנתה מידי הפלחים? – האדמה שקנינו נקנתה בשמונים וחמשה למאה מהאפנדים, חלק מזה מאת הממשלה, וחמשה־עשר למאה מידי הפלחים. – ההיתה מעובדת באופן אינטנסיבי או אקסטנסיבי? – זהו אסונה הגדול ביותר של הארץ הזאת שרוב עבודת האדמה היא אקסטנסיבית באופן יוצא מן הכלל, עד מדה מופרזת. – כשקנו היהודים שם אדמה, האם קנו את כולה או שנשאר חלק בידי עובדי־האדמה הראשונים? – כשקנינו מאת האפנדים, קנינו ברוב המקרים את כל האדמה, אבל כשקנינו מן הפלחים קנינו לכל היותר מרבע עד החצי מאחוזתם.

עד כמה שכנות היהודים השביחה את מצב הפלחים    🔗

אירלי: כשקניתם מן הפלחים, מה היה לאדמה שנשארה בידיהם? – ס.: אם תרשה לי, אתאר לך תמונה מן הכפרים בקרבת המושבות. – ברצוני לדעת אם הפלחים המשיכו לעבד את החלק הזה של האדמה שלא נעבד קודם? – בסכומים שקבלו מן היהודים בעד האדמה שמכרו התחילו לעבד את האדמה שנשארה ברשותם בשיטות אינטנסיביות – האם האדמה נתנה אז הכנסה יותר טובה? – כמובן, בהחלט.

א.: האם שלמו תמיד הקונים היהודים של הקרקעות האלה את מחיר השוק האמתי או ששלמו מחירים יותר גבוהים מאשר מחירי השוק הרגילים? – ס.: בעד השטחים הגדולים שקנינו מאת האפנדים שלמנו פי שלשה ופי ששה משוים בשוק. בעד מה שקנינו מאת הפלחים שלמנו פי עשרה ופי חמשה־עשר מערך השוק. – ההביא הכסף שהפלחים קבלו מאת הקונה. נוסף לעבוד האינטנסיבי, גם תועלת אחרת לפלחים אלה? – כל רמת חייהם עלתה.

הופקין מוריס רוצה לדעת. כמה מכניסה האדמה במקרים ששולמו בעדה מחירים כל כך גבוהים? – סמילנסקי: הקרקעות שקנינו מאת הפלחים במחירים כל כך גבוהים היו בשכנותן של המושבות הגדולות והפכנו אותן למטעי תפוחי־זהב. – האם הן מכניסות יפה? – הפרדסים משתלמים יפה מאד לאחר זמן קצר: בהתאם לשיטות של חוץ־לארץ, שאנו הכנסנו לארץ מתחילים הפרדסים לתת הכנסה החל מן השנה הרביעית – סניל: אולי לא הכנסה שלימה? – נכון, לא הכנסה שלימה. ההכנסה השלימה מתחילה בשנה השביעית או השמינית.

הפלחים היו עמוסי חובות והאפנדי נשך וירש    🔗

א.: האם היה זה דבר רגיל בשביל הפלחים להיות עמוסים בחובות? – ס.: רובם היו עמוסים בחובות לאפנדים. אם לוו עשר לירות בראשית העונה, היו משלמים חמש־עשרה לאחר העונה – באיזו תקופה היה הדבר ולשם מה לוו? – היבול היה רע מאד, ואחר ששלם את העשור לאחר הדישה לא נשאר לו כסף בשביל הזריעה לעונה הבאה. לכן היה רגיל ללוות כסף לקנית זרעים. ככה במקרה של מחלה במשפחה. ביחוד היו לווים כסף כדי לפדות את עצמם מעבודת הצבא. המלווה נעשה בזמן הזריעה. – לכמה זמן? – לחמשה חדשים לאחר זמן המלווה. בהרבה מקרים לא היה להם לשלם את החוב ובמשך איזו שנים לקחו האפנדים את האדמה לתשלום החוב – מאיזה מעמד לוה הפלח את הכסף? ברוב המקרים הם לוו את הכסף מאותו האפנדי, שהיו לו קרקעות מסביב לכפרים ושראה את עצמו כפאטרון הכפר – אתה אמרת לנו, שמן הכסף שלכם התחיל הפלח לעבד את אדמתו באופן אינטנסיבי? – כן – האם הם השתמשו בכסף הזה לשם צרכים אחרים? – בכסף שקבלו מאת היהודים פרעו ראשית־כל את החובות, ואחרי כן חפרו בארות, נטעו כרמים וזבלו את אדמתם.

בין אור לחושך    🔗

א.: אתה מכיר יפה רק את האזור שלך? – ס.: אני מכיר את כל ארץ־ישראל. – האם ראית בעיניך איזה הבדל בין הכפרים הערבים הסמוכים למושבות היהודיות, ובין הכפרים הערבים הרחוקים מן המושבות היהודיות? – ההבדל הוא כמו בין אור לחושך – תספר לנו, למשל, על הכפרים שעל־יד המושבה שלכם. – אם תבואו לכפרים עגר, זרנוגא, יהודיה וסרפוש, תמצאו בארות שנחפרו באופן מתאים. בזרנוגא לבדה יש כעשרים בארות. בכפרים הרחוקים מן המושבות היהודיות הכל נשאר כמו שהיה לפני עשרים שנה. שם יש רק באר אחת. אתם תמצאו בכפרים שעל־יד המושבות היהודיות נטיעות, השקאה, אדמה מזובלת יפה, סוסים, פרות, פרדות, עגלות, בתים מכוסי גגות טובים וקלועי חלונות, והפלחים אוכלים שם לחם־חטה.

היו"ר: גם הם התחילו לנטוע פרדסים?־ס.: כן, אדוני.

אירלי: רק תפוחי־זהב? – ס.: ממשיכים לגדל תבואות בתנאים טובים, זורעים בשיטה טובה, באותו הזמן מגדלים תפוחי זהב.

בטרטון: במה אתה מבאר את השבחת המצב וההתקדמות שבכפרים הערבים על־יד המושבות היהודיות? – ס.: ראשית הם מרויחים כסף מן המושבות היהודיות. שנית, הם לומדים אצלנו את השיטות המודרניות. שלישית, וזה החשוב ביותר: הם מקבלים מאתנו סכומי כסף הגונים בעד הקרקעות שמכרו לנו.

אירלי: הם מרויחים כסף על ידי עבודה במושבות, לומדים את השיטות המודרניות ומקבלים עוד כסף ממכירת קרקעות? מה טיב העבודה שהערבים עושים או איזו מכירה נותנת להם את האפשרות להרויח כסף מן המושבות? – ס.: חלק מהם עובד במושבות, חלק מהם מוביל אבנים וחמרי בנין בגמלים. אבל מקור ההכנסה החשוב ביותר של הבידואים, ביחוד של אלח העובדים במושבות, הוא שהם מאספים את הזבל של הבהמות, מביאים אותו למושבות היהודיות למכירה. בשנה האחרונה הביאן זבל למושבות בסכום עשרים אלף לא"י. – האם גם הערבים משתמשים בזבל? – בכפרים שעל יד מושבות היהודיות חדלו למכור את הזבל שלהם ומשתמשים בו בעצמם. ובכפרים הרחוקים מן המושבות היהודיות עדיין הם מוכרים את הזבל שלהם.

הערבים למדו זבול מן היהודים    🔗

א.: האם ההשתמשות בזבל בכפרים הערבים נהוג מזמן רב? – ס.: בשום פעם לא זבלו את אדמתם. בכל כפר היתה ערמה גדולה של זבל – הנשאר שם הזבל פשוט כערמה או שצברו אותו על מנת להשתמש כן? – לא. בשום פעם לא היו משתמשים בזבל. עכשיו משתמשים לא רק בזבל טבעי, אלא גם למדו מן המושבות היהודיות לקנות זבל חימי. – האם זו היא דוגמה ממה שאמרת בנוגת לשיטות החדשות שהם למדו מכם? – זהו אחד מהרבה דברים. הדבר העיקרי הוא, שהם למדו לחרוש את האדמה בקיץ ולזרוע לפני עונת הגשמים…

הכפר זרנוגא יוכיח    🔗

א.: אתה הזכרת את הכפר זרנוגא, זה על יד המושבה שלכם? – כן. – האם רחובות רכשה איזו אדמה השייכת לזרנוגא? – כן.– איזו מחיר שלמתם בעד האדמה? – בער האדמה שקנינו מאת האפנדי שלמנו משבע עד עשר לא“י הדונאם. בו בזמן שלפלחים שלמנו מעשר עד חמש עשרה לא”י בעד כל דונאם – האם אתה זוכר כמה קרקע נקנה? – מזרנוגא קנינו שלשה עשר אלף דונאם, ששת אלפים מן האפנדים ואלפים מן הפלחים. – לפני שרחובות קנתה אדמה מזרנוגא. האם היו פרדסים באדמת הכפר? – אף פרדס אחד לא היה. אבל עכשיו יש שם אלף וששים דונאם מטעי פרדסים. – למי שייכים הם? הם שייכים לארבעים פלחים ושני אפנדים – בנוגע לארבעים הפלחים האלה. הידוע לך אם אלה הם האנשים אשר מהם קנו אנשי רחובות קרקעות? – מכל הארבעים. – האם נוסף לתפוחי זהב הם מגדלים עוד ירקות? – כן. כשלושת אלפים דונאם של ירקות בהשקאה נמצאים בזרנוגא. אם תלך לזרנוגא. תמצא שכל השדות מכוסים כבר ירק, בו בזמן שבכפרים אחרים עוד לא הספיקו לזרוע. – האם במושבות מגדלים הרבה ירקות? – במושבות הגדולות אין אנו מגדלים ירקות. – מאין לוקחות המושבות ירקות? מן הכפרים הערבים. השוק שלנו משלם בכל יום לפלחים בעד ביצים וירקות משלשים ועד ארבעים לא"י.

בטרטון: אתה מדבר על שוק של קבוצת המושבות? – ס.: אני מדבר על השוק של רחובות בלבד. ברחובות יש אלפים וחמש מאות תושבים ומסביב יש ישובים יהודים.

היחסים בין המושבות היהודיות ובין הכפרים הערבים    🔗

אירלי: מה הם היחסים בין האכרים של קבוצת המושבות היהודיות ובין הכפרים הערבים השכנים טובים או רעים? – ס.: במשך שמונח השנים האחרונות היו היחסים כל כך טובים שאיני זוכר דוגמתם. – ההיו באים הערבים למושבות לקבל עצה בנוגע לדבר מה? – בלי ספק. הם באים להתיעץ ברופא. הם משתמשים בבית המרקחת ובאים לשם כל מיני התיעצויות. אני נחשב למומחה במטע תפוחי־הזהב, וכמעט בכל שבוע או שבועיים קוראים אותי אל הפלחים בכפרים הערביים בקשר עם עניינים חקלאיים ובבקשת עצה בנוגע לנטיעות שאני נותן חנם. – היש לער נטיעות? – כן. יש לי מאה דונאם תפוחי זהב, כרם ושקדים וגם מעט תבואות. הפרדס שלי הוא בן עשרים ושלש שנה.

הפרדסנות בארץ בסוף המלחמה והיום    🔗

אירלי: ברצוני לשאלך שאלות אחרות, כלליות יותר, בנוגע להשפעת ההתישבות היהודית. היכול אתה לתת לי מספרים בנוגע לשטח האדמה. שהשתמשו בו לפרדסים בסביבות יפו ולוד בסוף המלחמה? – ס.: בסוף המלחמה? היו בדרך כלל עשרים אלף דונאם פרדסים בידי האפנדים, ותשעת אלפים דונאם בידי היהודים. עתה יש ארבעים וחמשה אלף דונאם בידי הערבים, שמהם כעשרים אלף דונאם בידי הפלחים ועשרים וחמשה אלף להאפנדים, וליהודים יש בערך ששים אלף דונאם פרדסים.

סניל: היכן זה? – ס: אין פרדסים אלא בעמק השרון.

אירלי: היכול אתה לתת לי מספר בינוני של תנובת פרדסי הערבים בסוף המלחמה, את מספר התיבות לדונאם? – ס.: אין אני יודע בדיוק את המספר מיד לאחר המלחמה. אבל יכול אני להגיד את המצב עכשיו: כשבעים תיבות לדונאם בפרדסי הערבים וכמאה ועשר תיבות לדונאם בפרדסי היהודים. – האם שבעים התיבות הן עליה ביחס לערבים? – כן. פרדסי הערבים בשכנות האדמה היהודית נמצאים במצב מוצלח מאד.

היהודים הכניסו את ההשבחה בהשקאה    🔗

היו"ר: אני חושב ששיטת ההשקאה השביחה מאד. – ס: כשבאנו היתה שיטת ההשקאה במצב פרימיטיבי ואכסטנסיבי מאד. אביא דוגמה: את המים העלו על ידי גמל שהלך סביב הברכה וְדָלה מים, בערך חמשה עד עשרה מטרים מעוקבים לשעה. אנו היינו הראשונים, שהכנסנו את הפילטר בעזרת הפילטר והשכלולים אנו דולים עכשיו ששים עד מאה מעוקבים בשעה.

אירלי: בדרך כלל השתבחה ההשקאה? – ס.: השתבחה במדה יוצאת מן הכלל. – האם זה בא בעיקר או בהחלט הודות להשבחת ההשקאה? – זוהי הסבה העקרית, אבל כמובן יש גם סבות חשובות אחרות. – א: איזה חלק של התושבים הביא לידי ההשבחה בהשקאה? – ס.: היהודים. – האם זהו אחד הדברים שחשבת, בשעה שאמרת שהערבים למדו שיטות חדשות מן היהודים? – אין ספק שזהו אחד הדברים – ספרו לנו, שהפלחים שלמו לאפנדים חלק מן היבול דמי חכירה. היכול אתה להגיד לנו, מה היה החלק? – הם היו רגילים לשלם חלק חמישי.

מה לעשות כדי שהיחסים ישארו טובים? – אפנדי הבאקשיש    🔗

בטרטון: אמרת לנו, שאתה יושב בארץ זמן ארוך, שיצרת עסק פורח, ושהערבים נהנו מן המגע אתך ולמדו מן המופת שנתת להם במעשיך. היחסים בינך ובין הערבים היו טובים במחוז זה. ועל כן תוכל. כפי הנראה לתת לנו עצה בעלת ערך ועזרה: מה לעשות כדי שהיחסים ישארו טובים ומהי לדעתך השיטה הטובה ביותר להבטיח שהיחסים הטובים ישררו גם במחוזות אחרים כשם שהם שוררים במחוזך? – ס.: אני בטוח בהחלט. שלולא ההסתה מגבוה, כי אז היו יחסינו הטובים עם הפלחים משתבחים והולכים משנה לשנה.

אירלי: למה אתה מתכון באמרך “הסתה”? – ס.: אבאר: יש חלק בין אנשי העיר, הידועים בדרך כלל כאפנדים, שעסוקים גם בעבודה יוצרת של יום־יום. אבל יש חלק חשוב מהם שהיו פקידים תורכים וחיו מ“באקשיש”. הרבה מהם חיו רק על נשך ונצול הפלח. הללו רוגזים באמת על האדמיניסטרציה המנדטורית ששמה קץ בשיטת הבאקשיש, והם משתמשים ביהודים כשעיר לעזאזל, ואת כעסם על הממשלה הם שופכים על היהודים, וכך מעוררים את הפלח התמים. את הפלח אפשר להרגיז בשתי דרכים: ראשית אם נגעו ברגשותיו הדתיים, ושנית: אם אומרים להם שהשוד מותר ואין עונשים עליו. אני מאמין שיש צעירים ערביים אחדים בערים שעושים את הדבר לא מתוך אהבה עצמית, אלא מסבות פטריוטיות, כי נתחנכו בלאומיות שובינית. אין הם יודעים את היחסים הכלכליים והסוציאליים המודרניים ואין הם מבינים שרק בעזרת ההתישבות היהודית תוכל הארץ הזו להבנות.

בטרטון: אם אלו הן הסבות למצב הפרוע, מהו לפי דעתך התרופה להרחיק את הדברים האלה? – ס.: לפי דעתי יש שתי תרופות: ראשית להרחיב תעמולת ההסברה והבירור. יש לברר לערבים, שעבודת הבנין היא באמת לטובתם, והם יבינו כולם, חוץ מחלק קטן מאד מהם. שנית, צריכה הממשלה להיות תקיפה בהנהלת העניינים ולא להרשות לאלמנטים המעטים האלה שימשיכו לגרום נזק לחלקים השונים של התושבים.

מוריס: היכול אתה להגיד לנו קצת יותר, למה אתה מתכון באמרך “תעמולה של הסברה וברור”? – ס.: גם היהודים וגם הממשלה צריכים לנהל תעמולה לברר את השאיפות האמתיות של ההתישבות היהודית, ולהכחיש את השקרים הרבים שנפוצו על דבר ההתישבות היהודית.

אירלי: החושב אתה שההסתדרות הציונית אשמה באיזה אופן שהוא? – ס.: ההסתדרות הציונית לא גרמה נזק. – מה בנוגע לעולים החדשים? – הרוב המכריע בהם הם אנשים הרוצים רק בעבודת יצירה.

מוריס: מה הם עכשיו היחסים במחוזך? העודם טובים? – ס.: במשך ימי המהומות היו רעים, ועכשיו הולכים ומשתבחים.

בטרטון: מאימתי ליהודים ששים אלף דונאם? – ס.: גוש האדמה גדול נוטע במשך 4 השנים האחרונות.

אירלי גמר חקירת סמילנסקי והעד עבר לידי סילי.

סילי חוקר את סמילנסקי    🔗

סילי: רוצה אני לקבל יותר ידיעות בדבר היתרונות של הפוליטיקה הקיימת. נקח, למשל, את ענין ההשקאה, האם עלינו להבין, שהערבים למדו את ערכה של השקאה רק אחרי הכרזת־בלפור? – ס.: מיום שהתחילו להתפתח המושבות היהודיות. – הקראת את הדין וחשבון של הועדה משנת 1921? – אין אני נכנס לעניני פוליטיקה.

בטרטון: איזה דין וחשבון? סילי: הדין וחשבון של מהומות מאי 1921 ע"י ועדת חקירה אז וכל הנוגע לענין.

ציורי ארבעים שנה וציור שבוע    🔗

סמילנסקי: אני לא קראתי את הדין וחשבון. אני חי בארץ זו ארבעים שנה, ואני אולי הסופר היחידי שגר גם בין הערבים ומכיר את ערכי החיים שלהם וכתבתי כמה ספורים קצרים המתארים את חיי היהודים והערבים.

סילי: הדין וחשבון של הייקראפט הוא ג"כ ספור קצר. – ס.: אני ציירתי חיי הערבים במשך 40 שנה, והם ציירו במשך שבוע!

סילי: הקראת את הדין וחשבון של הייקראפט? ס.: לא קראתי.

סילי קורא מתוך הדין וחשבון דף 43: “הם (היהודים) מכריזים שהערבים הם אנטישמיים ואנטי־יהודיים מכיון שהם נגד הבריטים ורוצים לשבור את המנדט הבריטי. אנו בטוחים שהדבר אינו כך”. – סמילנסקי: אני לא קראתי, אבל השקפתי היא, שהדבר דוקא נכון.

מרימאן: אני חושב באמת, שלא נכון יהיה זה להתוכח על ענין שהיה בשנת 1921. – מוריס: הג’נטלמן אמר שזו היתה הסבה של הפראות בשנת 1929 ולא של שנת 1921. אנו קראנו את הדין והחשבון על דבר פראות 1921, וכמו אז כן גם עכשיו אתה חושב שהדין וחשבון אינו נכון? כן. הוא אינו נכון.

מוריס: ואם הועדה תבוא לידי אותה המסקנה, האם תמשיך שלא להסכים? – ס.: מסקנה זו אינה נכונה. הוכח, שההתקפות בזמן ההוא נעשו רק על המושבות הישנות.

“המים מן אללה”    🔗

סילי: העלי להבין שהערבים לא ידעו כיצד להשיג מים עד שהיהודים למדו אותם את הדבר? – ס.: הם לא ידעו, מפני שהאפשרויות הטכניות היו קטנות מאד ושנית לא היו להם אמצעים. את הערבי למדו לא רק כיצד להוציא מים, אלא כיצד לעבד את האדמה באופן יותר רציונלי.

סילי קורא את הדין והחשבון של מחלקת החקלאות והדיוג בנוגע לשאיבת המים מתוך הבארות באמצע הקיץ:

סמילנסקי: אני שמח מאוד, שהעורך דין עורר שאלה זו. המניע היה קים בארץ זו, אבל הערבים לא ידעו עליו כלל והיו רגילים לומר “שהמים באים מן אללה”. בחורף היו להם אמצעים פרימיטיביים לשמירת המים בפרדסים, ודבר זה גרם למחלות. יש צורך לחפור חפירות, כדי שהמים יכלו לעבור את כל הפרדס. כאשר באנו אל הארץ. היו פרדסים של עשרה–עשרים דונאם, אבל בגלל השיטות האחרונות ישנם עכשיו עשרות אלפים דונאם.

סילי: אתה אמרת לנו, שהיהודים למדו את הערבים את שיטת החרישה לפני ירידת הגשמים? – סי: לזרוע ולא לנטוע.

סילי: המכיר אתה את המלה הערבית “אפער”? ס.: לא. – זאת היא המלה הערבית הישנה בשביל שיטה זו? – אני יכול לערוב שבכל הארץ אין אף פלח שיודע כיצד צריך לזרוע לפני עונת הגשמים. – בשום פעם לא שמעת מלה זו מפי הערבים? – אילו הערבים השתמשו במלה אחרת.

היו"ר: האם הממשלה אינה לוקחת חלק בחקלאות הארץ? האם אינה מלמדת כיצד לזרוע? – ס.: מחלקות החקלאות התחילה לעבוד רק לפני איזו שנים.

סילי: אנו מבינים מתוך העדות שלך, שאתה רוצה להוכיח כי היהודים הבאים לארץ זו כעולים. הם חקלאים יותר טובים מן הערבים? – ס.: כן. העולים היהודים הם חקלאים יותר טובים. התוצאה היא, שהחקלאות מתפתחת משנה לשנה בצעדים גדולים, ויותר שהאדם בעל השכלה וקשור פחות לשיטות הישנות, יותר הוא מתקדם. הפלח מתחיל לאט לאט לעבוד בשיטה החדשה.

מתפוחי זהב לציונות    🔗

סילי: כפי שאני מבין גידול תפוחי זהב דורש גם את שתילת העצים ואת ההרכבה? – ס.: כן.

סילי: זה דורש הרבה מים בשעה שהעץ נעשה יותר גדול? ס.: כן.– אחרי כן הוא מתחיל להביא פירות בשנה השמינית, ומביא הכנסה מכסימלית בשנה העשירית? מן השנה העשירית ולמעלה. חיי הפרדס נמשכים כעשרים שנה? אפילו אצל הפלח שאינו יודע להתנהג בעצים קיימים העצים שלו לכל הפחות חמשים–ששים שנה, ואני מקוה שהעצים שלנו יחיו יותר ממאה שנה. – אתה ציוני? – כן. אני ציוני, ובאתי לארץ זו לפני ארבעים שנה. – האם אתה מסכים לזה, שעצי הדר נתקפים בנקל ע"י מחלות? – לגמרי לא. זהו אחד העצים הבריאים שבעולם, אמנם עץ הזית הוא העץ החזק ביותר, אבל אינו נותן אפילו את החלק העשירי ממה שנותן עץ הדר, תפוחי הזהב נותנים את היבולים הטובים ביותר. – עמדתך היא שיש לנטוע פרדסים בכל הארץ? דבר זה הוא בלתי אפשרי, מפני שלא כל אדמה מתאימה לתכלית זו ורק אדמת חול מתאימה.

על הבקור אצל קרוסבי ואספת תשעה באב בת"א    🔗

סילי: אתה אמרת שבבוקר 23 באבגוסט הלכת עם אנשים אחדים לראות את מר קרוסבי, מי היו האנשים האלה? – סמילנסקי: זיקוב מנס־ציונה, אוסטרוב מראשון לציון, זכּס מפתח תקוה, רוקח מתל אביב ואני מרחובות. – האם ה' רוקח אמר לה' קרוסבי במעמדכם בדבר איזה דבר שנעשה בת"א מן השבוע הראשון באבגוסט? – לא. – האם ספר לך או למי שהוא מן האחרים? – לי לא ספר כלום. – אפשר שסיפר לאחרים בדבר הצעירים מתל אביב הרוצים להסתדר לשם מטרה ידועה? (אין תשובה לשאלה זו). – לשם מה הלכת לקרוסבי? – הלכנו לראות את קרוסבי בענין הסתת הפלחים ולא לשם מטרה אחרת. – איזו הסתה? – להם ספרו, שהיהודים רוצים לבנות בשטח המסגד – האם לא חשבת שיש לדעת מהי הסבה לשמועות האלו? – אני הייתי בטוח שאלו הן שמועות שוא. – השמעת בדבר אספה שהיתה ב־14 באבגוסט, ושלאחריה היתה הפגנה, ובאספה זו החליטו להקים מדינה יהודית? והאם שמעת שהם הניפו את הדגל הציוני על הכותל המערבי? ואם שמעת, לא היית בא לידי מסקנה שהשמועות היו מבוססות על איזה יסוד? אלמלי ידעת את זה היית מסכים לכך? אינני יודע על דבר הכזבים האלה, אני יודע את האמת שלא היה שום יסוד בהסתה. שום דבר שקרה בתל אביב לא היה בניגוד לבקשתנו. – אלמלי ידעת שהקהל אצל הכותל המערבי קרא: “בוז לממי שלה”, “הכותל שלנו”, ההיית משנה את השקפותיך? – אין אני מאמין שמי שהוא קרא: “בוז לממשלה”. – אתה יודע שעל דבר זה הודיעה המשטרה והיו באמת קריאות כאלו? – ואפילו היה הדבר אמת. בכל זאת לא הייתי חושב אף פעם שממשלתנו היתה על סמך הקריאות האלה תומכת בהסתה כזו. – האם לא היה מיטינג בתל אביב מספיק. כדי לעורר את הערבים? – איזו ערבים? הפלחים? כלום היה מי מהם בתל אביב?

סילי: אתה יודע שהעתונות הערבית ספרה על האספה? – סמילנסקי: ממאות הפלחים שאני מכיר, אולי יודעים אחד או שניים מהם לקרוא עתון. ואני סובר שכל מה שקרה בתל אביב ובירושלים לא היה נותן סבה מספקת לפלחים לשדוד אלולא היו בטוחים שהממשלה לא תעניש אותם. – הידעת את ההחלטות שנתקבלו בתל אביב? אולי קראתי אותן בעתונות אלא מכיון שאני קורא הרבה, לא יחסתי להן ערך רב.

“אני מקוה שהיהודים יהיו רוב בארץ זו”    🔗

סילי: אילו קראת את ההחלטות, היית מסכים בנוגע למדינה יהודית? – ס.: אני הייתי ציוני כל ימי חיי, ואני מקווה שהיהודים יהיו רוב בארץ זו. – מדוע אתה רוצה ברוב יהודי כאן? – זו הכרתי העמוקה, שבארץ זו יכולים לחיות שלשה מיליון נפש. שום התישבות אחרת אינה יכולה להיות בארץ זו, מפני שאת תנאי ההתישבות לא יוכלו להמשיך מתישבים אחרים, רק העם היהודי, שהתישבותו היא גם רוחנית, מסוגל להתישב בארץ זו.

סילי קרא החלטות האספה בת"א, ושאל את העד: המסכים הוא לדרישה לפטר את כל הפקידים הבריטיים וכו'? – ס.: לא.

בית לאומי עם רוב יהודי תחת חסות בריטניה    🔗

סילי: כיצד היית מביע את השאיפות שיש לך? – ס.: אני הייתי מביע אותם בצורה כזו: בית לאומי יהודי עם רוב יהודי תחת חסותה של בריטניה. – אותך אפשר לתאר כציוני מודרני? – אני ציוני. האם אתה ריביזיוניסט? – לא. – אם כן אפשר לחשוב אותך לציוני מודרני? ואפשר לקבוע שציוני מודרני רוצה שמדינה זו תהיה אבטונומית עם רוב יהודי? – כן. היא צריכה להיות אבטונומית בעניינים הכלכליים והתרבותיים. – לפי שעה יש במדינה רוב ערבי? – במובן הכלכלי והתרבותי יכולה ארץ זו להתקדם רק בשעה שהיהודים יהיו הרוב. – מה דעתך בנוגע למדינה יהודית? – אני מביט על מדינות קטנות כעל אסון בשביל האנושיות.

בטרטון רוצה לדעת מה מבין העד במלים “עניינים תרבותיים וכלכליים” ושאל: מה בנוגע לענינים הפוליטיים? – העד משיב: אני חושב, שבארץ זו צריכה להיות הנהלה בריטית. משטרה בריטית, כחות הגנה בריטיים, אבל ההשגחה על בתי הספר צריכה להיות בידי המוסדות היהודים ואין לפריע להן בענין זה.

סילי: רוצה אתה להפריד בין היהודים והערבים? – ס.: כמובן. – הצריכים להבין, שהיית דורש סדורים מיוחדים בשביל שני העמים בנוגע לתרבות? – כן. – ומה בנוגע לכלכלה? – השקפתי היא, כי הישוב היהודי סובר שיש בסיס כלכלי לעליה ושהעליה צריכה להיות חפשית. – אם כן צריכים היהודים להשגיח על העליה? – אני מאמין בשכל הבריא של המתישבים היהודים, שהם יסדרו את העליה היהודית בהתאם לתנאים הכלכליים של הארץ. – אז תהיה העליה תחת השגחת היהודים כל זמן שקיים סדור זה? – מובן מאליו, שלממשלה תהיה הזכות לעיין במצב. אם העליה אינה לפי התנאים הכלכליים של הארץ.

סילי: היש לערבים מה להגיד בענין זה? – ס.: ביחס ליהודים לא. – ההבעת דעות כאלו בארץ? – איני זוכר. – ובכן אתה מציע להכניס יהודים לארץ על ידי יהודים והממשלה בלי עצת הערבים? – זוהי הכרתי העמוקה בבואם של היהודים לארץ יהיה לברכה להארץ הזאת.

זכר לבולשביקים    🔗

סילי: הנעשו לכם איזו הצעות על ידי הבולשביקים? – (הכוונה לחתישבות ברוסיה) – ס.: אין חשיבות לכך. – הידוע לך שהמאורעות ביפו בשנת 1921 באו מהתנגשות בין בולשביקים ותהלוכה יהודית? – יש לי הבטחון הגמור, שלא היו באים להחלטה זו בזמן ההוא, אם לא לצורך ההסתה. למה תקפו את רחובות ואת פתח תקוה, ההיו שם בולשביקים? – הידוע לך. אם הסוכנות היהודית היא תמימות דעים אתך ביחס לענין זה? – איני יודע הם אינם מתיעצים בי. – אותך אפשר לתאר כציוני מודרני.

דרייטון חוזר לשבוע לפני הפרעות    🔗

דרייטון: ברצוני לחזור לשבוע שלפני המאורעות. אמרת לנו, שבמשך השבוע הגיעו לאזניך שמועות שונות. אחדות מהן שתארת היו רציניות יותר. מה היו השמועות ביום השני ההוא? – ס.: ביום השני ההוא פשטו שמועות, שהערבים קבלו הוראה ללכת ירושלימה להגן על המסגד או לתקוף את המושבות. – האם אז קראת את אספתכם? – השמועות הגיעו אלי ביום שלישי, ואני קראתי לאספה ביום רביעי, במשרד פיק"א בתל־אביב. – לא היית בעצמך בשוק ביום השני? – לא. – מישהו שהיה שם ספר לך על השמועות האלו? – כמה אנשים ולא אחד. – ואז קראת לאספתכם? כן. ביום השלישי קראתי לאספה וביום הרביעי התקיימה באמת. – ביום השלישי, 20 בחודש, הודיעו לך אנשים שבאו מן השוק בלוד ביום השני, שהיו שמועות כי הערבים יבואו לירושלים להגן על המסגד או לתקוף את המושבות היהודיות? – כך הדבר.

ביום השני ידעו בלוד שביום הששי תהיינה מהומות    🔗

דרייטון: האם הובע בשמועות איזה יום שבו יוכל לקרות הדבר? – ס: כן. ביום הששי. – קבלת ידיעה זו ביום שלישי, 20 בחודש, ואז שלחת הזמנות למושכות אחרות בסביבה לאספה שהתקיימה באמת ביום רביעי? – כן. – למי שלחת הזמנות? – לנס ציונה, לפתח תקוה, לראשון לציון, לזכרון יעקב, לחדרה ולרחובות. איך שלחת את ההזמנות? – בטלפון. – המסרת לאדונים האלה את העניין שבשבילו נקראה האספה? לא, אני הזמנתי אותם פשוט לאספה תקופה, וחוץ מזכרון יעקב שלחו כל המושבות את באי־כחן. הם הגיעו באחת עשרה וחצי ברכבת של חיפה, והאספה התקיימה מיד לאחר כראם במשרד פיק"א. – האם קול הקורא חובר אז? – החלטנו אז על דבר קול הקורא, וביום שלאחר זה, ב־22 נסחנו אותו. – התרגמתם אותו לערבית ולאנגלית? – כן.

מה אמר קרוסבי בעצם פרוץ הפרעות?    🔗

דרייטון: איך השתדלת להשיג ראיון מאת ממלא מקום נציב המחוז? – ס.: מזכירי, מר מרקוס, המדבר היטיב אנגלית, הלך לראות את מר קרוסבי שמסר לו, שלא יוכל להתראות אתנו בו ביום אלא ביום שלאחריו. – מר מרכוס הלך אל מר קרוסבי ביום השלישי? – לא. ביום הרביעי מיד לאחר האספה, לבקש ראיון ביום הבא. – ההורית למר מרכוס, שיגיד למר קרוסבי מהו הענין שישמש נושא לראיון? – כמובן. – מה אמרת לו להגיד למר קרוסבי? אמרתי לו, שיגיד למר קרוסבי, כי אנו מבקשים ראיון ביום הבא על מנת שנוכל להשקיט את הערבים ושהממשלה תאחז בצעדים הדרושים. – האם לא הורית למר מרכוס שיגיד למר קרוסבי על שמועות בדבר התקפה אפשרית מצד הערבים ביום הששי בכ"ג בחודש? – איני יכול לזכור כל מלה שאמרתי, הדבר היה לפני יותר משלשה חדשים, אבל היינו במצב נרגז מאד ואמרנו לו כך. – אבל הזוכר אתה. אם הורית למר מרכוס שיגיד למר קרוסבי, שיש סכנת התקפה ביום הששי? – כן.

דרייטון: הלכת לראות את מר קרוסבי יחד עם יתר האדונים מן המושבות היהודיות האחרות בין תשע ועשר באותו היום, שבו חשבת שתהיה ההתקפה? – באנו בשמונה, ולא עלה בידנו לראות את קרוסבי עד שעה עשר. הוא אמר לנו, שכל חששותינו ודאגותינו אין להן יסוד, ובשעה אחת אחרי הצהרים פרצו הפרעות! – החושב אתה שלאחר מה שמרכוס ספר לקרוסבי, סרב הלה לתת לכם ראיון עד היום הבא? אינני חושד את קרוסבי בכוונה רעה, אבל כפי הנראה לא הזהירו אותו על המהומות.

מסביב לכרוז האכרים היהודים אל שכנים הערבים    🔗

דרייטון: באספתכם ביום השלישי דנתם על דבר שאלת הפרסום של כרוזכם? – ס.: כן. – ואמרת שהלכת לבקש את רשותו להדפיס ולפרסם כרוז זה? – כן. – היש דבר־מה בכרוז, שצריך היה לבקש את רשותו לפרסומו? – מקובל אצלנו, שאין אנו נגשים לפרסם שום דבר בלי להתיעץ עם מושל־המחוז. הוא עצמו אמר, שאינו מוסמך לתת רשיון זה ושעליו לפנות ירושלימה. שאלתי, אם אתה חושב שהיה דבר־מה בכרוז זה, שהיה דרוש בשבילו רשיון לפרסום? לא היינו מוציאים כרוז לערבים בלי רישיון. – ההיה זה בדפוס? – הוא היה כתוב במכונה. כפי שהוא כאן.

– החשבתם להדפיסו לשם פרסום? – כמובן.

– מתי שבת לרחובות? – דפוסנו הוא בתל־אביב ולא ברחובות. – ובכן הייתם מדפיסים אותו בתל אביב? – כן. – איך הייתם מפיצים אותו? – יש לנו ידידים בכפרים אחדים, כשהלכתי ליפו ביום החמישי, בקשתי את עוזרי לאסוף את השיכים של כל הכפרים, וזוהי בלי ספק הסבה שלא היו מהומות במושבות. לא האמנו שזה יעזור למצב. – אבל באותו הזמן חשבת. ההתקפה תהיה ביום הששי?

דרייטון: חושבני, שפעלת בדרך אטית ביותר, שלא הודעת לממשלה עד יום החמישי. – כאן מערער מרימאן, שהעד כבר אמר, כי מרכוס הודיע לקרוסבי ביום הרביעי.

דרייטון: שמעת את השמועה ביום השלישי, ותרופתך לא היתה מוכנה עד ליום הששי בעשר? – ס.: מה יכולתי לעשות? – לא הודעת לשום שלטון מוסמך עד יום הששי?

מרימאן מזכיר שוב את בקורו של מרכוס אצל קרוסבי.

דרייטון: בזמן עדותו של קרוסבי חקר אותו לורד אירלי, אם לו ראיון עם נכבדים יהודים בבוקר של 23 והוא ענה שאינו זוכר על הראיון כזה. אבל זכר שמרכוס בא לקבוע ראיון ליום שאחרי זה, אלא שהמשלחת לא הגיעה וגם לא מרכוס. הראיון הזה נועד כדי להודיע למר קרוסבי על דבר התקפה של ערבים, ולו היה אז ראיון למשלחת היה זה חשוב, ותשובתו של קרוסבי לאירלי היתה “בלי כל ספק”. – סמילנסקי: אני מצטער מאד־מאד שמר קרוסבי היה עסוק כל־כך עד ששכח כל זה.

מוריס: אם אני נזכר לנכון, אמר קרוסבי שלא יחס חשיבות רבה למשלחת זו, מכיון שהיה מתראה אתם לפעמים קרובות. – מרימאן קורא את עדות קרוסבי בענין זה.

בזה נגמרה עדות סמילנסקי, והישיבה נסגרה.

 

ישיבת השבעים ושתים    🔗

בראשית ישיבת הבוקר ביום 18 בדצמבר מציין מרימאן, כי אין ברצונו לקרוא עדים נוספים בעניני קרקעות, אלא אם כן תבוא על כך דרישת הועדה. היו"ר עונה, כי יש כבר לפניהם חומר עובדות מספיק בנידון זה.

עוד הפעם שאלת ההרוג הראשון. – כותרות בעתונים    🔗

מרימאן שואל, אם יש צורך לקרוא עדים נוספים כדי להוכיח את זמן מותו של הערבי הראשון ביום הששי, 23 באבגוסט. היו“ר אומר כי אין חשיבות מרובה להוכחה, מי נהרג ראשון: סטוקר מעיר, כי לדעתו יש בזאת חשיבות גדולה. בקביעה מי נהרג הראשון תלויה השאלה, מצד מי היתה המחשבה תחילה. מרימאן אומר, שאולי כדאי לקרוא שוב לקוסגרב ולבקש ממנו להביא את התיק, כדי להוכיח מתי נעשו החקירות בדבר מקרי המות ואיזהו המועד המוקדם והמאוחר ביותר שנזכר ע”י העדים. סטוקר מסכים גם הוא שיש לקרוא שוב את קוסגרב. גם פרידי מציע לקרוא לו, ומרימאן אומר שיודיע לפרידי באופן מוחלט אם הדבר דרוש לו או לא.

סטוקר אומר כי מוגאנם עבר על כל העתונים הערבים ולא מצא בהם את הערתו בענין עדותו של ברוידה, כפי שנמסר על כך ב“פלשתין ביולטן”. מוגאגם עמד להמשיך בבירוריו, אולם היו“ר הפסיק אותו באמרו כי הוא רואה את הענין כמבוטל ואינו דורש שום עדות בענין זה. ושוב מעיר היו”ר כי אין ליחס רצינות יתרה לכותרות המופיעות בעתונות בימים האלה.

סטוקר מזכיר את הכותרת ב“פלשתין ביולטין” מיום ד': “פקעה סבלנותו של סניל ביחס לפרקליט הנייטיבס”.

סניל מעיר: איני מתרשם כל כך מדברי העתונים. ה' סטוקר.

היו"ר: יש כאן מדה רבה של התרגשות עממית. אינך יכול לבקר את כותרות העתונים גם באנגליה, וגם על אחת כמה וכמה פה. אני מבקש להרפות מזה. נקרא את העד אברהם שפירא.

אברהם שפירא פותח בעדותו על אותות המבשרים    🔗

אברהם שפירא מפתח תקוה עונה על שאלותיו של לורד אירלי: הוא חי בפתח תקוה 50 שנה. פתח־תקוה היא מושבת פרדסים ולה 12000 דונאם פרדס. מגדלים גם את השקד והזית. משק הפרדסים בפ"ת מעסיק כ־600 ערבים באופן קבוע.

ש.: בתחילת השבוע אשר קדם ל־23 באבגוסט היו כל הפועלים הערבים עסוקים כרגיל. ביום ב' 19 באבגוסט שמע, כי 100 משפחות מפועלי הפרדסים עזבו את המקום וגם אחרים עוזבים. ב־22 לא היה אף אחד מבני המשפחות הללו בפרדסים. ב־23 עוד נשארו מהגברים, ולאחר שגבו את שכרם השבועי. כרגיל, בין 3–4 אחרי הצהרים עזבו את המקום ולא שבו במשך כמה שבועות.

א.: הוגד כאן בענין זה, כי אין ליחס חשיבות לעזיבה של הפועלים הערבים, באשר הדבר הזה הוא דבר רגיל בפתח תקוה. מה דעתך בענין זה? – ש.: לא נכון. דבר זה יוצא מגדר הרגיל במדה רבה ביותר: לעזוב את המקום, וביחוד בקיץ, כשהפועלים מוכרחים להתפרנס על שכר עבודת־חוץ.

היו"ר: הקרה פעם כדבר הזה לפני כן? – ש.: יתכן, שקרה ב־1921. אבל זהו דבר בלתי רגיל מאד לעזוב את המקום.

בטרטון: בין 1921 ואבגוסט שנה זו השמעת איזו שמועות שהיו עלולות לגרום מהומות? – ש.: לא שמענו בינתים כדבר הזה.

אותן השמועות ממש בכל מקום ומקום    🔗

א.: איזו שמועות שמעת באבגוסט 1929? – ש: לערך ב־19 בו שמענו כי נפוצו בארץ שמועות, שהערבים הולכים לירושלים להגן על מקומותיהם הקדושים וכי יש אי־שביעת רצון כללית בין הערבים בארץ. שמענו גם כי “היהודים מתכוננים לתקוף את המסגד” ומשפרצו המהומות נפוצו דיבות כי היהודים הרגו ערבים בתוך המסגד והחריבוהו. לפני מהומות 1921 השמעת על מהומות העלולות לפרוץ? – עד הראשון במאי 1921 לא ראינו כל דבר בלתי רגיל. – בתקופת השנים בין 1921 והמהומות האחרונות, השמעת שמועות מסוג זה? – לא. – אמרת, כי פועלים ערבים עזבו את הפרדסים ב־1921. ההיה זה לרגל המהומות? – מששמעו אז כי פרצו מהומות בתל־אביב, מיד עזבו את הפרדסים בפתח־תקוה. כמה מהם לא שבו 9 חדשים וכמה שנתים בין מאי 1921 ואבגוסט 1929 היו הפועלים באים בקביעות לעבודתם.

פורעי 1921 לא השתתפו בפרעות 1929; אבו קישק    🔗

בתשובה על שאלות נוספות של לורד אירלי אומר שפירא, כי ב־24 באבגוסט הלך ליפו לשם ראיון אצל מושל המחוז. ב־25 ביקר בלוית אחרים את הכפר הערבי יהודיה, אשר תמיד יחסים ידידותיים ביותר בינו ובין הכפר, מלבד זמן־מה בשנת 1921. שנת 1922. שנה שבה נכרתה ברית־ השלום עם הכפרים השכנים, חיו ביניהם בידידות. אף אחד מהכפרים הללו לא השתתף במאורעות האחרונים. כמה מהם נענשו אז קשות עפ"י חוק העונשים הקיבוציים משנת 1921.

בטרטון: היחסים בין הערבים ופתח־תקוה הם ידידותיים. הסבור אתה כי לא היו התנפלויות מפני היחסים הטובים או בגלל העונשים אשר הוטלו עליהם מקודם? – חושבני, כי הסיבה הראשית והעיקרית להתאפקותם הפעם היא העובדה, שהם נוכחו, כי אין להפיק כל תועלת מהתקפות על יהודים, ומשום שעוד לא גמרו לשלם את הקנסות הקודמים בסך 6000 לירות. העד שמע, כי מסיתים ידועים ניסו להסית את הפלחים להתקפה, אבל הם ענו כי טרם גמרו לשלם את קנסותיהם משנת 1921.

בתשובה לשאלה בנוגע לאבו־קישק עונה העד. כי הוא אחד הנכבדים הערבים שבסביבה, בן למשפחת בידואים מפורסמת. ב־1921 השתתף באופן פעיל במהומות ונקנס לאחר המהומות אז. נכרת חוזה רשמי בינו ובין פתח־תקוה. היה זה ביוני 1922. העד ואחרים הלכו אל הנציב העליון, סיר הרברט סמואל, ובקשו ממנו לחון את השיך והוא נפנה להם והחנינה ניתנה ב־3 ביוני, ביום הולדת המלך. מאז לא הופרע השלום ויש לקוות כי איש לא יפריענו גם בעתיד.

עד ראיה לביקורי מסיתים ביהודיה    🔗

בהזכירו את ביקורו ביהודיה ב־25 באבגוסט אומר שפירא, כי נתקבל שם בלבביות רבה. בשבתו שם, שותה את הקפה ומעשן את הנרגילה. הגיעה מכונית מיפו עם 3 אנשים, אשר שנים מהם ידועים לו. הם באו לספר כי פרצו מהומות ביפו, כי דם המושלמים נשפך לקרקע וכי על הפלחים לקום ולבוא לעזרתם ביפו. העד לא שמע בעצמו את ההצהרות הללו היות ונמצא במרחק מה מהמכונית, אולם הדבר נמסר לו ע"י איש שעמד על יד המכונית. האנשים לא נענו להזמנה ללכת ליפו.

אירלי גומר והתחילה חקירתו של שפירא ע"י סילי.

ערכם של העונשים הקבוציים: החוטא מוכרח להענש    🔗

סילי: היש להניח כי אתה מציע את העונשים הקיבוציים כאמצעי להפסקת המהומות בארץ־ישראל? – ש.: אני חושב, כי אדם המשתתף במהומות וניתנת לו היכולת לעשות זאת מבלי שייענש, הרי לא יחדל. כמובן, לשפוך שמן על מדורת המהומות. – האנשים אשר השתתפו במהומות 1923 נקנסו, האם על כן התאפקו מלהשתתף גם השנה! – כן, ראינו זאת. – הזו היא דעתך שיש לנהוג ככה במצב זה? – כן הדבר נוהג בכל העולם, כל חוטא מוכרח לשאת בענשו. – הקראת את הדו"ח משנת 1921? – לא קראתיו.

סילי קורא בחלק הראשון מהדו"ח, הרואה סבות המהומות ביפו ככלכליות פוליטיות וקשורות בהגירה הציונית.

סילי: אם הועדה ציינה אז את הסבות הללו, התגיד כי הטלת עונשים קיבוציים בלבד תרחיק את הגורמים האלה? – ש: חושבני, כי כן הוא המנהג בכל העולם. פושעים פליליים מוכרחים להענש. – אין זו תשובה על שאלתי. הזהו הפתרון להשתמש פשוט בפקודת העונשים הקבוציים ביחס לאלה שאינם מרוצים מסבות הללו? – חושבני שכן. – לענש כשם שהפשיסטים עונשים את אלה שאינם אוהדים את הפוליטיקה שלהם? – איני מבין את ההשואה.

סכסוכי עבודה. – ברית השלום    🔗

ס.: אמרת, כי העסקת מספר גדול של פועלים ערביים? – ש.: כן – ההיו לך פעם סכסוכי עבודה אתם? – מעולם לא עם פועלים ערבים – ועם פועלים יהודים? – אלה הם סכסוכי עבודה נורמליים בין הון ועבודה הרגילים בכל העולם. – סכסוכים מחמת רצונם של היהודים לקבל את העבודה של פועלים ערבים? – עניתי כבר. סכסוכים אלה חזיון רגיל הם בכל מקום. – ההיו סכסוכים מפני שהיהודים רצו לעשות את עבודת הערבים? – עניתי ואין לי מה להוסיף. – אני מוכרח להפציר שתתן תשובה מסוימת. – תשובתי היא, כי סכסוכי עבודה הם דבר טבעי בכל העולם. – היו"ר: ענה נא לשאלה כן או לאו? – עניתי, כי היו ותמיד יהיו. – כמה פעמים קרה הדבר? – פעמים. – והיה על השלטונות להתערב? – כן – למה מעדיף אתה פועלים ערבים על יהודים? – לא זו השאלה, אנו איננו מבכרים עבודה ערבית על יהודית רוב הפועלים במושבתנו הם יהודים, כלומר בעבודה רגילה מספרם של היהודים גדול יותר, אלה בזמן העונה המספר שוה בערך. – כאשר היהודים רצו לעשות את עבודת הערבים מה היתה השקפתך? ההסכמת? – אני הנני תמיד בעד שלום והשתמטות מצרות ועל כן השתתפתי בסידור הענין. אינני מסכים כי יש למלא מקומו של פועל אחד בשני. – האין עבודה יהודית יקרה מערבית? – לא בהרבה. פועל יהודי מקבל כשילינג ביום יותר. – האין העבודה הערבית משביעה רצון יותר בכמות תוצרתה? – יש עבודות שהיהודים מומחים להן יותר ויש שהערבים מצטיינים בהן.

בטרטון: האם שני הסוגים עובדים אותו מספר השעות? – ש.: כן.

סילי: מה הוא היחס בין מחיר העבודה הערבית לפני הכבוש הבריטי ואחריו? – ש.: היא כיום יקרה הרבה יותר, ועולה בערך כפלים. – האם האמירו גם מחירי צרכי החיים? – בודאי. – האם מושבתך היא אחת הישנות? – היא הישנה ביותר. היא נקראת “אם המושבות”. – היא אינה נמצאת תחת מה שנקרא “בקורת ציונית”? – היא אינה תחת שום בקורת. כל אחד הוא בעל קנין פרטי. – איזו צורה לבש חוזה השלום עם הערבים ביוני 1922? – לא היה כל נייר וכל חתימה, אולם הדבר סודר בהתאם למנהגי הארץ. הערבים הביאו כבשים וצידה והמתווך העיקרי היה ראש עירית יפו.

האם היו השמועות מוגזמות?…    🔗

ס.: כ־50 שנה אתה יושב בארץ זו, המסכים אתה כי נוהגים כאן להגזים בשמועות? – ש.: בודאי. בעצמי אמרתי להם: למה הנכם מקשיבים לשמועות המופרזות הללו? – האם התחיל אינצידנט בצעקות היהודים על הכותל המערבי, כי הכותל שלהם הוא, ובהנפת דגל. האם לא יוגזם הדבר בעברו את הארץ? – יתכן. – אכן אין כל דבר בלתי רגיל בשמועות אשר נפוצו בעקב מעשי היהודים על יד הכותל? – איני יודע מה עשו היהודים על יד הכותל, לא ראיתי ולא שמעתי דבר אשר החריבו או אשר בנו שם.– לו הוגד לך, כי היהודים הניפו דגל וצעקו, כי הכותל שלהם הוא, וקראו החלטות על הקמת מדינה יהודית. ההית משנה את דעתך? – לא נעשה דבר בעת האינצידינט, היו רק צעקות והיה זה ענין לממשלה לשים לב להחלטות או לאו. לא היתה שם כל שפיכת דמים, – אני מתכוון לשמועות ההתקפה על המסגד. – לא היתה כל התקפה. מנהג היהודים לבקר על יד הכותל ולחתפלל שם. – האם זה מנהגם לבקר שם כל שנה ושנה ולעשות את אשר עשו ביום ההוא? – יש ההולכים להתפלל ויש הבאים רק לבקר

במקום. – בבקשה, ענה על שאלתי: השמעת פעם שקרה דבר הדומה לזה שקרה השנה? – במשך 40 שנה אשר הייתי תחת שלטון התורכים. היה רק דגל אחד, העותומני, ומזמן בוא האנגלים הותר גם הדגל היהודי, אבל זהו ענין פנימי בלבד ואין זה מכוון נגד הממשלה. האינך חושב כי קרוב לודאי שמקרים אלה יוגזמו בארץ? – מובן שאפשר להגזים בכל דבר מתוך כוונה תחילה, אם רק רוצים בכך. – נסיח את דעתנו מההסתה. האינך מסכים כי מקרה מסוג זה על יד הכותל המערבי, מקום קרוב כל כך למסגד, עלול בנקל לקבל צורה מופרזת בהגיעו לערי הארץ? – כמובן. ככל שמועה אפשר גם את זו להגדיל או להקטין.

סילי נתלה בדגל. – מה נשתנה?    🔗

ס.: אמרת, כי בזמן התורכים היה רק דגל אחד, ומאז כלום יש אחר מדגל הבריטי? – ש.: לא אמרתי שיש דגל רשמי שני. היהודים הניפו את דגלם והממשלה לא התערבה. – למה נתכוונת באמרך: כי יהודים הניפו דגל מזמן בואם של האנגלים לארץ? – אני יכול גם לספר, כי בזמן נציבתו של לורד פלומר הובא דגל יהודי מחו"ל והנציב בעצמו הכניסו לבית הכנסת. – האבין מדבריך, כי היהודים מניפים דגלם בכל שעה שהם רוצים בלי כל התערבות מצד הממשלה? – לא היתה כל התערבות. ולפיכך רשאים הם להניף את הדגל בכל זמן ושעה, כל עוד הממשלה לא התערבה היה זה חוקי.

ס.: לפי דעתך הנשנה מצב היהודים בארץ מאז שלטון התורכים? – ש.: בודאי נשתנה. – במה? – כי בריטניה הגדולה הרשתה לנו בהשתתפות 52 מדינות אחרות לשנות את מעמדנו המדיני. – מה הנך חושב בדבר השנוי? – דברים רבים שלא יכולנו לעשותם לפני כן, הותרו לנו עכשיו. למשל קנית קרקעות, הקמת תעשיות, מסחר חפשי וכו'. רק לא תגנוב ולא תרצח ולא תגזול.

“אלפיים שנה לא הסתרנו, ולמה נסתיר עכשיו”?    🔗

ס.: המקוה אתה, כי היהודים יהיו גורם פוליטי בארץ? – ש.: מקוה אנוכי, אבל לא אדע אם דורנו או הדור הבא יזכה לראות זאת. – אינך מסתיר דעתך זו משום אדם? – בודאי לא, לא הסתרנו זאת במשך 2000 שנה, ולמה זה נסתיר עתה? – האין תקוה זו בולטת יותר עכשיו? – היא ודאי נראית יותר, כי כיום אנו רשאים לקיימה. – ההנך מגדיר את עצמך כציוני מתון או מרחיק לכת? – איני רואה כל הבדל. אנו כולנו עם עברי אחד, אנו מתפללים יום יום ומזכירים את ציון בתפילותינו.

מהי סבת המאורעות?    🔗

בזה נגמרת חקירתו של סילי ובטרטון שואל: הגד לנו בקצור, היות והיית כאן במשך 50 שנה. מהי דעתך על סיבת המהומות האחרונות? – ש.: הדבר ברור מאד. אלה הפקידים התורכים לשעבר, שנהנו קודם מכל הפריביליגיות, רואים עתה, כי הזכויות שלהם הולכות ואובדות, שהפלח הולך ומשתחרר מהם. לכן הם מנסים לרכוש להם שוב את ההשפעה על הפלחים ע"י הסתתם,

בתשובה לשאלת פרידי, המתחיל בחקירתו, עונה העד, כי משנת 1921 קרו בפ"ת רק סכסוכי עבודה, אחד ב־1927 ואחד ב־1928. הסכסוכים היו בין פועלים ומעבידים יהודים.

פרידי קורא מעדות קרוסבי: “בפ”ת יש סכסוכי עבודה בין ערבים ליהודים לפחות פעם בשנה. מפעם לפעם עוזבים הפועלים הערבים את המושבה". היש יסוד לעדות זו? – היו פעמיים סכסוכי־עבודה, אבל בין יהודים ליהודים, הערבים היו מחוץ לסכסוך. אם מר קרוסבי אומר, כי סכסוכים אלה באים לעתים קרובות, הרי הוא טועה. רק שתי פעמים קרו.

פ.: התסכים כי עוד לפני 19 באבגוסט היו שמועות על משהו המתרחש בירושלים? – ש.: כן. – היו שמועות, כי ערבים מתנפלים על יהודים ויהודים מתנפלים על ערבים? – היו שמועות על מזרחי שנהרג. – ההיו שמועות על תגרה אצל מגרש כדור הרגל? – כן. – אתה מסכים, כי המצב נראה מתוח עוד לפני 19 באבגוסט? – שמענו כך. – האינך מוצא, כי דבר זה היה יכול להשפיע על הערבים לעזוב את הפרדסים? – בודאי לא היתה סבה אחרת.

בתשובה לשאלות אחרות אומר העד כי בחשבון 600 הפועלים הערבים בפ“ת יש גברים, נשים וילדים. 60–70 אחוזים הם גברים. – פ.: הזוכר אתה, כי בימי פרעות 1921 אמרו, שיש כפרים ערבים היראים מפני התקפה מצד היהודים? – ש.: לא שמעתי שמועה כזאת. לא שמענו אז כלום עד ה־1 במאי. שמועות כאלה בלתי אפשרויות. מפני שלא קרה בשום מקום בעולם, כי יהודים יתנפלו על מישהו. – איני אומר, כי השמועות היו נכונות. אני שואל אם היו שמועות כאלה? – אני לא שמעתי. – פרידי קורא מהדו”ח של ועדת החקירה מפרעות 1921. שם נזכרות השמועות האלה.

מוריס: חיית כאן 50 שנה. באילו יחסים חייתם עם הערבים עד 1921? – ש.: ביחסים מצויינים. – מהי סבת השנוי הזה ביחסים לאחר 1921? – זמן קצר אחרי מהומות 1921 שבו היחסים הנורמליים ליושנם. המהומות האלה נגרמו ע"י השמועות על כונות רעות מצד היהודים ביחס למקומות הקדושים של המושלמים. – מדוע הופצו השמעות האלה אחרי 1921, לאחר שלא הופצו במשך 40 שנה לפני 1921? – נראה שהערבים טועים ביחס לזכויות היהודים לפי הצהרת בלפור על המקומות הקדושים. למעשה אסור ליהודים גם להרהר על המסגד.

הצהרת בלפור – המבינים אותה הערבים?    🔗

פ.: היש להבין מדבריך, כי השמועות גרמו לזה שהערבים יטעו בפרוש הצהרת בלפור? – ש.: לא שטעו בפירושה. הם חשבו עליה לא נכונה. – איך לפי דעתך. הם מבינים את הצהרת בלפור? – איני יכול לומר מה הם חושבים. אבל אני ביארתי להם, כי אין כל דבר יוצא מן הכלל בהצהרת בלפור. כל היהודים מקבלים ע“י ההצהרה את הזכות לבוא לארץ, לקנות אדמה ולעשות את כל המותר עפ”י החוק. – הם אינם מסכימים לזה. לולי זאת לא היו הפרעות מתחוללות? – הם מסכימים, לולי זאת לא היו מוכרים קרקעות. – לו הסכימו כי אז לא היו פרעות; נראה שאינם מסכימים? – אני בטוח, כי 70–80 אחוזים של הערבים אינם שבעים רצון מהפרעות ואינם רוצים בהן. – כן, אבל אתה אמרת, כי חלק קטן הוא שאינו שבע רצון ממצב הענינים של עכשיו? כך הוא באמת.

הכונה היא להפטר מהאנגלים    🔗

פ.: למה הם רוצים להסית את הקהל להרוג ביהודים. הלא היהודים אינם אחראים לאבדן משרותיהם של אלה הפקידים התורכים לשעבר? – ש.: משום שזהו עסקם של מסיתים, הם רוצים להפטר מהיהודים ובאופן כזה לתפוס גם הממשלה. – האם הם חושבים להפטר גם מהממשלה הבריטית ע"י זה שיפטרו מיהודים? – הם חושבים, כי המנדט הוא רק בשביל היהודים. ואם היהודים ילכו, תהא האפוטרופסות הבריטית מיותרת. – למה זה ירצו להרוג ביהודים כדי להשיג בחזרה את משרותיהם? – ואת מי יהרגו? האנגלים חזקים ומזויינים היטב. לכן הורגים יהודים.

הפועלים העברים דורשים טובה לפועלים הערבים    🔗

בתשובה לשאלת היו“ר עונה העד, כי בפתח־תקוה יש 2000 פועלים יהודים רובם גברים. – היו”ר: ההיו מהומות או איבה בין הפועלים היהודים ובין הפועלים הערבים? – ש.: הפועלים היהודים שואפים להתקדמותם של הפועלים הערבים, הם רוצים גם שיכנסו לאגודות המקצועיות שלהם בדרך כלל, הם ביחסים טובים ביותר. – כשהיתה המריבה בדבר עבודה ערבית ההיתה איזו מריבה גם בין הפועלים היהודים והפועלים הערבים? – לא, רק בין פועלים יהודים למעבידים יהודים, – מדוע. לפי דעתך עזבו הפועלים הערבים את המקום? החשבת. כי הם ישובו לתקוף אתכם, או חכיתם להתקפה ערבית, או התקפה יהודית או משהו? – הם לא פחדו מאתנו. הם רק נתחברו אל יתר הפועלים; אחרים עזבו, ויעזבו גם הם. – הגיד לי מדוע. לפי דעתך, עזבו? האם היה זה רק בויקוט, או הם רצו לעשות דבר מה? – זה לא היה בויקוט, משום שחזרו אח“כ. הם שמעו על מהומות בירושלים והחליטו לעזוב. – והרי שביתות ובויקוטים אינם נמשכים לעולם? – לא היה אז מצב של חרם. – החשבת, כי הם היו מוכנים לשוב עם ערבים אחרים לתקוף את פ”ת, או מה? – איני יכול לומר מה היו כוונותיהם. אני רק יודע, כי לא היתה התקפה.

בזח נגמרה עדותו של שפירא, ונקרא להעיד הרי סאקר.

הארי סאקר מתחיל להעיד לפי שאלות הלורד אירלי.

ב־1909 נכנס לעבוד בתור עורך־דין בבתי הדין באנגליה. היה משתתף בעתונים “מנצ’סטר גארדיין” ו“דיילי ניוס”, ב־1920 קיבל רשות עריכת דין בא“י, בספטמבר 1927 נבחר לחבר ההנה”צ בא“י. עד האביב האחרון היה ממונה על מחלקת ההתישבות והחקלאות של ההנה”צ, אבל בימי העדרו של קול' קיש, מלא את מקומו במחלקה הפוליטית. הוא זוכר את מכתבו אל הממשלה מ־27 במאי, בדבר זכויות־היהודים ליד הכותל המערבי.

סאקר מתחיל במכתב בענין זכויות הכותל    🔗

אירלי: השוחחת עם מישהו מאנשי הממשלה בענין זה בטרם כתבת את המכתב? – סאקר: הממשלה בקשה ע"י קית־רוטש מאת הרבנות הראשית להגיש את ההוכחות לזכויות היהודים ליד הכותל. הרבנות אחרה בתשובה הנציב העליון עורר את תשומת לבי לדחייה הזאת, ואז נכנסתי לראשונה לשאלת המצב המשפטי של הכותל. הבעתי לפני הנציב העליון את השקפותי והנציב העליון אמר בנוכחותו של לוק, כי הוא מוצא את דעותי למענינות מאד ולחשובות. לו ערכתין בתזכיר, אמר, היה מוסר אותן למיניסטר המושבות וליועצים המשפטיים של הכתר. המכתב של 27 במאי מכיל את דעתי המשפטיים, העליתי על הניר מה שאמרתי בעל פה לנציב העליון.

א.: הזכירו נאום שנשאת בציריך באבגוסט, האמרת, כי עקרון הסטאטוס קבו אין לו סמוכין במנדט, וכי זכויותיהם של היהודים לפי המנדט הן גדולות יותר? – פ.: חשבו, כי אני אמסור בקונגרס את הדו“ח של ההנה”צ. לא נשאתי את הנאום הזה אבל הוא חולק בכתב. היה זה סיכום קצר לנימוקים המשפטיים שהגשתי לנציב העליון, בתור חלק של הדוה“ח של ההנה”צ.

סאקר מודה על שגגה    🔗

לשאלה על מכתבו של לוק אל ההנה"צ מיום 13 ביוני, בו הודיע' כי ניתן לערבים רשיון לחדש את פעולות הבנין – ענה סאקר – כי בקבלו את המכתב לא היתה נהירה לו הטופוגרפיה של המקום. במשך השנה הקודמת לא ביקר את הכותל. ב־5 ביולי אישר במכתב את קבלת המכתב של 13 ביוני. (שני המכתבים באים בסוף ישיבה זו).

א.: מדוע נערכה תשובתך למכתב מיום 13 ביוני בצורה כזאת? – סאקר: בעת ההיא לא שיערתי, כי השער החדש יהא למקום מעבר בין הסמטא לשער המוגרבים הישן. לכן לא עמדתי על נקודה זו. על כל פנים היתה דעתי גם אז, כי כל שנוי היא הפרה של הסטאטוס־קבו, ואפילו רק משום שהיה משפיע לרעה על חופש התפילה שם. לא ידעתי אז את ערך הבנין, לכן לא עמדתי במכתבי על ענין הסטאטוס־קבו. בתשובה לשאלת הופקין מוריס מודה סאקר, כי היה משגה מצדו, שלא הלך אל הכותל לראות שם את המצב בדיוק. הוא חשב, כי הפתח החדש נעשה למען המואזין שיעבור בו לעלות על גבי הכותל.

הטלגרמה שקיבל בציריך מירושלים ביום 24 ביולי היא שספרה לו, כי הפתח עושה מעבר חדש. לפני בוא הטלגרמה לא העריך נכונה את המצב. ב־30 ביולי קבלו בציריך טלגרמה מאת הועד הלאומי, ובקשו טלגרפית מהועה“ל להודיע, מה מתהוה באמת על יד הכותל, ואם נפתחה באמת דרך מעבר חדשה, הקולונל קיש הלך אז מציריך ללונדון, להתראות עם משרד המושבות. הוא נשלח ע”י הקונגרס כדי להסביר כי הבנין החדש של הערבים פגע בסטאטוס קבו ועלול לגרום למהומות רציניות. הוא הלך גם לבקש מאת משרד המושבות להפסיק את פעולות הבנין עד יבורר הדבר.

קורא את הילד בשמו הנכון; על העליה    🔗

אירלי: כאן אמרו, כי אתה וחבריך בציריך הייתם מעונינים שתהיינה מהומות בארץ. כדי לעורר אהדה ולאסוף כסף. האמנם רציתם בזה? – ס.: כל האומר כך אינו אלא משקר בכוונה!

כאן שואל אירלי בדבר העליה העברית: אמרו כאן, כי שיטת הציונים היא להציף את הארץ סתם עולים, מבלי שים לב, אם אפשר לתמוך בהם או לא, ומבלי שים לב למצב הכלכלי של הארץ. – ס.: אנו רוצים כי העליה תתפתח בהתאם לתנאיה הכלכליים של הארץ, ומהממשלה אנו רוצים עזרה משפטית ואדמיניסטרטיבית. דבר שהוא לפי דעתנו מחובתה. – לאיזו מטרה תעזור? – כדי שאפשר יהיה לפתח את הארץ למען נוכל להעלות עוד עולים אין זו משיטתנו להביא סתם עולים, מבלי שים לב למצב בארץ. זה היה מביא אסון.

הכשרת העולים בארצותיהם; בודקים ומנפים את העולים    🔗

סאקר ממשיך ומספר על העליה: בארצות יבשת אירופה מתקיימת הסתדרות העוסקת בהכשרת העולים לא“י. ההסתדרות הזאת מנהלת מוסדות הכשרה במלאכה ובחקלאות. אנחנו לוקחים את העולים מבין העוברים את ההכשרה, ההסתדרויות הציוניות המקומיות הן שבוחרות את האנשים לעליה. פעמים בשנח מגישה ההנה”צ לממשלה בקשות לרשיונות עליה. בשתי הפעמים האחרונות קצצה הממשלה הרבה במספר הרשיונות. הממשלה מחליטה על מספר הרשיונות ומוסרת אותם לנו, חוץ ממספר רשיונות שפקיד העליה הראשי מעכב למקרים מיוחדים. ההנה“צ חוקרת מדי פעם על מצב חוסר עבודה ועל סיכויי העבודה במחצית השנה הבאה. מעבדים סקירה מפורטת על המצב בחקלאות ובתעשיה. על סמך אלה מגישים דו”ח לממשלה. פקיד העליה הראשי מגיש ראפורט לנציב העליון. שבידו להחליט החלטה סופית. את הראפורט הזה אין מראים להנה“צ להנה”צ מודיעים רק את החלטת הנציב העליון.

סניל: ואיפה נעשה הכפוי של העולים? – זה נעשה בחו"ל.

בתשובה לשאלות אחרות עונה העד: אין מישבים את העולה מיד לעלותו, הוא עובר עוד מדור של הכשרה. יש מוסדות חינוך חקלאיים שונים בארץ. אבל רוב העולים מקבלים הכשרה במשקים פרטיים. הם עובדים שם כפועלים שכירים ובהדרגה לוקחים אותם להתישבות. את מקומם ממלאים עולים אחרים. – בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 18 בדצמבר.

ההיתר לעשות את רחבת הכותל לדרך מעבר    🔗

מכתבו הסודי של לוק

המזכירות,………………………………………… סודי

משרדי הממשלה, ירושלים…………………………..13 ביוני 1929.

להנהלה הציונית,ירושלים.

אדונים,

1. אני מתכבד להסתמך על הראיון שהיה לכם עם הנציב העליון ב־4 במאי 1929 (אשר עליו שלחתם לנו תזכורת) בדבר הקמת בנין על ידי השלטונות המושלמים בקרכתו הסמוכה של הכותל המערבי.

2. כפי שהודיעו לכם, הציע הוד מעלתו לפני מזכיר המדינה את השאלה, אם יש או אין להטיל הגבלות על פעולות בנייה כאלו, כמו גם שאלות אחרות הנוגעות לכותל המערבי או כותל הבכי, למען אפשר יהיה לקבל את חוות־דעתם של פקידי המשפט של הכתר בשאלה זו.

3. עתה קבל הוד מעלתו מאת מזכיר המדינה אגרת המוסרת את חוות־דעתם של פקידי המשפט על שאלות ידועות שנתעוררו.

בנוגע להגבהת חלק מקיר שטח החארם אשר בצפון הכותל המערבי, חיוו פקידי המשפט את דעתם כי אין זה פגיעה בזכויות היהודים, כפי שהן מובטחות ע“י סעיף י”ג של המנדט? אם יקימו השלטונות המושלמים בנין אשר ישנה את מראהו של הכותל המערבי, אולם לא יסיג את גבול הזכויות המסורתיות של הכותל – אלה אם כן יהיה הבנין הזה מפאת טיבו פוגע ברגשות הדתיים של היהודים.

4. ואשר לבנין שהחלו השלטונות המושלמים לכנותו מחדש בקצהו הדרומי של הכותל, הביעו פקידי המשפט את דעתם הכללית, כי היהודים זכאים לערוך את תפילתם על יד הכותל בלי הפרעה יותר גדולה מזו שהיתה בעבר, או מזו שתהא אולי הכרחית מתוך שנויים במנהגיהם של תושבי ירושלים, או בדרך אחרת. אם הקמת הבנין החדש תביא לידי קיום מנהגי־הדת המושלמיים בנוכחות המתפללים היהודים, או לידי פריצת מושלמים בהמון בשעת העתות הרגילות של תפילת היהודים, עד כדי לגרות התרגזות או הפרעה אמתית, יהיה הדבר חשוב כפגיעה בזכויות הקיימות.

5. בהתאם לחוות דעת זו הודיע הוד מעלתו לנשיא המועצה המושלמית העליונה, כי עבודת הבנין, אשר הופסקה, יכולה להתחדש בתנאי שהקיר בסימטה המובילה אל באב־אל־מוגרבי של שטח החארם ייבנה עד לגבהו הקודם, וששום התרגזות או הפרעה לא יוספו למתפללים היהודים במשך העתות הרגילות של תפילתם, וכן, אם כי אין כל התנגדות לפתיחת פתח בקיר אשר יאפשר גישה מהסימטה אל הבנין: אסור שתהא כל פריצה של מושלמים אל הרחבה. במשך העתות הרגילות של תפילת היהודים, וכן אסור שייעשה שום שום מעשה אחר העלול לגרום התרגזות או הפרעה למתפללים היהודים.

6. הנני להוסיף, כי הוד מעלתו הנציב העליון עומד בחליפת דברים עם מזכיר המדינה בשאלות אחרות של הסטאטוס קבו על יד הכותל מכתב נוסף ישלח אליכם, לאחר שימסור מזכיר המדינה איזו תקנות בסעיפים אחרים.

הנני, אדונים, עבדכם הנאמן

(חתום) ה. צ. לוק. מזכיר ראשי

תשובתו של סאקר    🔗

ההנהלה הציונית…………………………………….5 ביולי' 1929

למ"מ המזכיר הראשי, ירושלים

אדוני,

אתכבד לאשר את קבלת מכתבו הסודי מ־13 ביוני, 1929.

ההנהלה הציונית מצטערת, כי הוד מעלתו קיבל החלטה על חלק אחד של שאלת הכותל המערבי בטרם קיבל החלטה מקיפה, הכוללת את עיקר השאלה. לדעת ההנהלה הציונית טיפול חלקי או מקוטע בשאלה הזאת מובטח כמעט שיביא לידי קושי אשר אפשר היה למנוע בעדו לידי אי־הבנה ויתכן מאד שגם לידי עוות הצדק.

במכתבו זה מכיר הוד מעלתו, כי כל התנהגות, העלולה לגרום התרגזות או הפרעה כללית במשך העתות הרגילות של התפילה היהודית, תהיה חשובה כפגיעה בזכויות הקיימות, לרגל זה. חובתי להסב את תשומת הלב לענינים אלה:

א. הדבר שהונהג במשך החדשים האחרונים, להיות המואזין קורא לתפילת בקרבתו הסמוכה של הכותל במשך שעות התפילה, אכן גורם הוא התרגזות והפרעה, ונראה שהיה מכוון לכך, מכיון שמעשה זה הוא חידוש שנתחדש לאחר המאורע המעציב של יום הכפורים.

ב. במשך השבועות האחרונים היו המושלמים מתאספים בגינה שמשמאל לשטח הכותל ובמקומות אחרים הסמוכים לו, במשך שעות התפילה, וגורמים ביודעים התרגזות והפרעה ע"י צעקות ודקות תופים הרגזה והפרעה בצורה זו נתקיימה גם אמש.

הוד מעלתו הכיר כי חובתה של ממשלת א"י למנוע בעד הרגזה והפרעה כזר שנזכרה לעיל, ולכן מבקשת ההנהלה הציונית לעשות את הצעדים הדרושים לשים קץ לשתי הצורות של ההרגזה וההפרעה, אשר עליהן מוסבת בזה תשומת הלב.

הנני מתכבד להיות, אדוני, עבדך הנאמן,

(חתום) הרי סאקר.

 

ישיבת השבעים ושלש    🔗

בפתיחת הישיבה של אחה“צ ביום 18 בדצמבר הודיע מרימאן, שמר דרייטון המציא צרור תעודות, כתובות ערבית, והן הסכמות של חוכרי עפולה על הסידורים שנעשו אתם. אם הועדה רוצה תתורגמנה התעודות. היו”ר אומר שיקבל אותן “על דברתן”, הופקין מוריס ביקש תרגום אחת התעודות.

מספרים שבאומדנה; שנת המשבר בארץ    🔗

אירלי ממשיך לחקור את סאקר.

אירלי: אמרת הבוקר לועדה שיש לך רשימה של סכויי עבודות לשם קביעת העליה. היש לך גם רשימת מחוסרי עבודה? – סאקר: בכל הערים והמושבות יש לשכות עבודה המנהלות רשימת חוסר העבודה. עד כמה שידוע לי אין רשומות ממשלתיות כלל. נדמה לי שמר לוק מסר לנו מספרים על חוסר העבודה בשנים שעברו, ואיני יודע אם מספריך שונים במדה כזו ממספריו עד שכדאי יהיה להכנס בבירור השאלה הזאת? – אם הועדה תעיין במספרים שהוגשו לה תמצא שהם אומדנה הרחוקה מדיוק – חושבני שהיו שתי שנים רעות ביותר? – כן. 7–1926. – התוכל למסור לנו בקצור את הסברתך על המספרים של השנתים האלה? – לפי דעתי היתה הסבה העיקרית כשלון שער הכסף הפולני. בשנות 7–1926 ירד ערך הזלוטי (המטבע הפולני). חלק גדול של ההון היהודי שזרם אל הארץ לשם מפעלים פרטיים, בחקלאות ובתעשיה, בא מפולין וירידת הזלוטי גרמה במדה מרובה למשבר. הפגע הדבר ביסוד תעשיות חדשות בארץ? – כן. זה פגע ביסוד תעשיות חדשות. בבנין ובמטעים וכו'. סבה שניה למשבר – הפחתת ההון שבא מן החוץ.

ההון בא בעיקרו מפולין    🔗

בטרטון: לדעתך בא רוב ההון למפעלים הפרטיים מפולין? – ס.: הרוב בא מפולין. אישור לדעתי זו תמצא בדו"ח לחמש שנות נציבותו של הרברט סמואל על התפתחות התעשיה בארץ ישראל, שם נאמר, כי ההון בא ברובו מפולין ומרומניה.

א.: האם זה נכון עד היום? – ס.: נכון במדה מרובה, אבל לא באותה המדה. עתה בא חלק גדול של ההון מאנגליה מאמריקה ובמדה ידועה מגרמניה, אבל באותן השנים היה ההון הפולני והמזרח־אירופי גורם חשוב מאד ורק נפילת הזלוטי הפסיקה את זרם ההון מהארצות האלה.

בטרטון: לפי זכרוני בא חוסר העבודה הגדול בעקבות תקופת עליה גדולה. – ס.: נכון, כי העליה מיוסדת על חישוב אפשרויות העבודה הודאיות, ולמעשה היא מיוסדת על השקעות הון. הבה ואראה איך הדברים מסתדרים. לפי הדו“ח של הועדה שנתמנתה ע”י הממשלה נ־1928 לחקירת שכר העבודה, גרמה הפסקת העליה לצמצום היקף העבודה בארץ ומתוך כך לרבוי מספר הפועלים הבלתי מקצועיים.

במה הושקע הכסף?    🔗

היו“ר: באיזה מפעלים הושקע הכסף? – סאקר: בתקופה ההיא נבנה הרבה בתל־אביב. העיר התרחבה אז במאד מאד. – האם עמדו להרחיב עוד את הבניה? – כן: מפעלים תעשיתיים, מטעים, וביחוד תפוחי זהב. וההון הדרוש לכך חדל מזרום אל הארץ. בדו”ח של הרברט סמואל לשנות 5–1920 דף 18–19 כתוב: “לפני המלחמה לא נתקיימו כמעט תעשיות בא”י… ההתענינות המעשית של יהודי כל העולם בא“י, וביחוד התענינותם של מספר בעלי תעשיה בפולין וברומניה, הרוצים להשקיע את הונם ולהשתמש בנסיונם לשם יסוד בתי חרושת ומלאכה כאן, משנה את המצב במהירות. אם הפרוצס הזה ימשך בשיעור הנוכחי, תהיינה יפו וחיפה. במשך דור אחד. למרכזי התעשיה הראשיים של המזרח התיכון”.

היו“ר: היש בתי חרושת בא”י? – ס.: יש מספר בתי חרושת המעסיקים 50 פועלים ויותר. למשל, הטחנות הגדולות. המעסיקות מספר עובדים הגון. “לודזיה”, בית חרושת לגרבים. המעסיק הרבה פועלים ועוד. יש מספר ניכר של מפעלים קטנים אבל בריאים.

280,000 להקלת חוסר העבודה, והממשלה לא השתתפה    🔗

א.: הייתי רוצה לדעת מה נעשה בנוגע להספקת עבודה על ידי ההסתדרות הציונית עצמה? – ס.: ההסתדרות הציונית הוציאה בסה“כ על הספקת העבודה 1559,000 לא”י ומזה יש לנכות 30,000 שהוצאו על סיוע למחוסרי העבודה. – איזו עבודה נעשתה על ידה? – בניה, יבוש דרכים, מכוני מים, יעור. נוסף לזה הוצא באותה התקופה סך 87,000 לא“י על בניני האוניברסיטה. בית המדרש למורים ובית הבריאות ועוד חברות שונות הוציאו סך 36,000 לא”י. סה“כ הוצא ממקורות יהודים להקלת חוסר העבודה 279,800 לא”י.

בטרטון: כמה היתה המכסה לשבוע למחוסר עבודה? – ס: באופן ממוצע 5 שילינג לאיש והוספות משפחתיות.

א.: האם השתתפה הממשלה בתשלומי הסיוע? – ס.: כלל לא. כל הכספים שולמו ממקורות ההסתדרות הציונית. – ומאז עלה או פחת חוסר העבודה היהודי? – ההפחתה היתה מהירה וכיום אין חוסר עבודה כלל.

אי התאמה בתעודות הממשלה    🔗

בנוגע לשתי הרשימות שהוגשה ע“י הממשלה לועדה: אחת על עבודות מאושרות מכבר שהוחשו להקלת חוסר העבודה. ואחת על עבודות נוספות שנועדו להקלת חוסר העבודה, אמר סאקר: “קצת קשה להביא לידי התאמה את המספרים שבשתי הרשימות האלה עם המספרים שנמסרו בדין וחשבון הממשלתי של 28–1927. כי בדו”ח הממשלתי ל־1927 ניתן ערך העבודות שהוחשו לשם הקלת חוסר העבודה בסך 66,000 לא”י ובדו“ח ל־1928 בסך 70,000, סה”כ 136,000 לא“י, ואילו ברשימות שהוגשו ע”י הממשלה לועדה כתוב סה“כ של 230,000 לא”י! ועוד אי התאמה אחת: הראפורט של הממשלה ראה סכום יותר גדול לעבודות שהוחשו מאשר לעבודות חדשות

א.: היש לך להעיר על סלילת כביש יפו–פתח־תקוה המנויה בין העבודות החדשות? – ס.: המו"מ על סלילת הכביש החל ב־1923.

הקשר בין העליה וחוסר העבודה; שאלות היו"ר    🔗

היו"ר: נשוב לשאלות חוסר העבודה והעליה. לפי זכרוני, החל חוסר עבודה פוחת עם הפסקת העליה. שנתים עברו להפסקת העליה. אז באה שנת עליה גדולה. האינך חושב כי היה קשר ישר בין התופעות האלה? – סאקר: גם אני חושב שעם בוא המשבר הכספי, אין דרך פעולה אחרת מאשר להפסיק את העליה עד בוא הון חדש. במובן זה הנני מסכים לגמרי. אבל איני חושב כי זה נוגע בהסברתי את הגורמים בפועל. – היתה שנה אחת שבה רבתה העליה במדה עצומה. המספר עלה מ־10,000 עד 30,000, ובעקבותיו בא חוסר העבודה. למה עלו כל כך הרבה אנשים באותה שנה? האם היתה זו תופעה של התישבות מבוהלת? אינו חושב זאת לסיבה כלל וכלל. אמרתי לועדה כיצד נערכו החשבונות של סכויי העבודה. יסודם, בעיקר, בסכויים של השקעת הון. בתל־אביב בלבד הושקעו שני מיליונים לירות. – אין די בבנית בתים בלבד. – בארץ הנמצאת במצב של התפתחות משמש ענף הבניה גורם לקליטת פועלים במשך מהלך ההתפתחות, כי בניה משמעה כאן מציאות הון

בטרטון: בבואך להכין מספרים לעליה, המביא אתה בחשבון חוץ מהסכום שיוצא על בניה, גם את הסכום שיושקע בפיתוח התעשיה? – ס.: הבניה היא רק אחד הגורמים. אנו מביאים בחשבון גם את התפתחות התעשיה והחקלאות, ולו היתה לפני הועדה אחת הרשימות שלנו, היתה רואה כיצד אנו מחשבים את מספרי העליה.

לא רק חובותיה של תל־אביב נמחקו    🔗

בטרטון שואל את סאקר בדבר חובות תל־אביב שהממשלה וההנהלה הציונית ואפ“ק ו”הדסה" ויתרו עליהם. – סאקר: הבאור. עד כמה שהוא נוגע לותור החוב של הממשלה, הוא כזה: הממשלה ויתרה גם על שמונים וחמשה אלף לא"י, שעירית ירושלים היתה חייבת לה. הבאור השני הוא שאם תביטו על הסטטיסטיקה של תמיכות הממשלה למוסדות המוניציפאליים תמצאו שהפרופורציה של התמיכות הממשלתיות שנתנו לתל־אביב היא הרבה יותר קטנה מאשר המוסדות האחרים בארץ. סבה אחרת לכך היא שתל־אביב צריכה לשאת בעול של כל הוצאות החנוך הנופלות בחלקה, בו בזמן שבעיריות אחרות אין מוציאים שום סכומים מן ההכנסות העירוניות על החנוך. והוא הדבר בנוגע לשרות הבריאות הצבורית. בו בזמן שבירושלים בשכם ובנצרת יש לממשלה שרות רפואית משלה – כגון: בתי חולים וכו' – לא נעשה על ידי הממשלה שום דבר בתל־אביב. עוד סבה לכך היא שתל־אביב משלמת בעד שרות המשטרה, שלא כיתר העיריות. תוצאה מן הדבר הזה היתה, שבחלקה של תל־אביב נפלו הוצאות שאינן נופלות על עיריות במקומות אחרים. מן המספרים האלה אפשר להבין למה נכנסה תל־אביב לחובות. ויש עוד לחשוב גם זה, שתל־אביב היתה עיר שהלכה והתפתחה במדה ענקית ותוצאותיה הכלליות היו גדולות. יתר העיריות גדלו, כמובן באיטיות רבה, וקשה מאד לעיר להתרחב כשם שהתרחבה תל־אביב רק על הכנסותיה בלבד.

מה מכניסה תל־אביב לממשלה?    🔗

לאמתו של דבר, השתתפותה של תל־אביב בהכנסות הממשלה היא יותר גדולה לאין ערך מהשתתפותה של כל עיריה אחרת בארץ. היו העברות רבות של קרקע בתל־אביב שעלו ביוקר, וכל אחת מן ההעברות האלו הכניסה לממשלה שלשה אחוזים. אלפי לירות הוצאו באופן זה מהתפתחותה של תל־אביב. הוירקו הוא מס על הרכוש הקרקעי של הארץ, וממקור זה מקבלת הממשלה מתל־אביב שלשים אלף לא"י. ואם תעשו חשבון מהכנסות המכס של הארץ. אז תמצאו בודאי שעשרים וחמשה אחוזים מכל הכנסות הארץ באים מתל־אביב. אי אפשר להגיד שהתחיבו יפה לתל־אביב. אני נהלתי בשם תל־אביב את המשא והמתן המיוחד בנוגע לחוב הזה עם הממשלה ואני חושב, שאילו הייתם שואלים את גזבר הממשלה, היה ממלא אחר דברי.

בטרטון: אם כדבריך, היו שרויות ידועות על חשבון תל־אביב בלבד, בו בזמן שבמקומות אחרים השתתפה בהם הממשלה.

אירלי: האם העובדה, שתל־אביב משלמת יותר מסי המכס ומסים אחרים, נובעת מזה שהעיר היא יותר גדולה? – ס.: לא מפני שהעיר יותר גדולה. תקחו, למשל, עיר כירושלים, ששם נעשים רק עסקים קטנים בקרקעות. ירושלים היא עיר העומדת בלי תנועה, וכתוצאות הדבר מקבלת הממשלה רק הכנסות קלות ממכירת הקרקעות, תל־אביב היא עיר הצומחת וגדלה. ושם עושים כמה עסקים בקרקעות והממשלה מקבלת שלשה אחוזים מכל טרנסקציה, נקח, למשל, את ה“וירקו”. בנוגע לירושלים אפשר לחשוב שהרשמות הקרקעות בטאבו נעשו בתקופה שלפני המבול, בכל אופן עוד זמן רב לפני הכבוש הבריטי, אני יכול להראות לך דוגמה שבנינים שערכם בטאבו דומה להכנסה החצי שנתית משכר הדירה. לעומת זה אם תקחו את תל־אביב. שם כל הרשמה הנעשית עכשיו היא הרשמה חדשה, והיא נרשמת בטאבו על פי הערך האמתי.

הופקין מוריס שואל: מדוע מחקו המיסדות היהודיים את החובות שתבעו מתל־אביב, וסאקר עונה: הנה מחיקת החוב מצדנו היתה אחד הנימוקים למחיקת החוב ע“י הממשלה. ואשר לאפ”ק, הרי היה זה חוב נכון' אבל מצד החוק לא היתה לעיריה רשות לקבל על עצמה את החוב הזה לכן החליט הבנק לא לתבוע אה החוב הזה.

אירלי: ההיה חוב העיריה להדסה כתוצאה מהוצאות העיריה על שרות הבריאות? – סאקר: כן.

לא עבודות חדשות אלא עבודות שהוחשו    🔗

אירלי.: עתה נשוב אל רשימת העבודות. אמרת, כי סלילת הכביש יפו – פ“ת היה כבר בתכנית שנערכה ב־1923. ומה בנוגע לכביש ראשון–רחובות? – סאקר: סלילתו החלה ב־1923. אפ”ק נתנה אז לממשלה מפרעה בסך 15,000 לירות להתחלת הכביש הזה. ב־1925 נפסקה הסלילה ונתחדשה אחר כך שוב. אין זה נכון להגיד, כי זוהי עבודה חדשה, היות והוחל בה ב־1923. ההחלטה על העבודה הזאת נתקבלה מתוך הכרה בצורך לקשור את שתי המושבות האלה כחלק מהתפתחותה הנורמלית של הארץ. ומה בניקופוריה? – זה היה חלק מתכנית הכבישים בירושלים והעבודה נעשתה ע“י פועלים ערבים בלבד, המצב בירושלים הוא כזה, שלמרות היות היהודים 60 אחוזים של התושבים, המכניסים כ”כ הרבה לקופת העיריה, אין הם מקבלים כלום מהמגיע להם בעבודות צבוריות. ומה בדבר הכביש ירושלים–יריחו? – מעשה שהיה כך היה: הכביש נגרף ע“י שטפון והיה צורך לתקנו. – ובנוגע לתחנת ההסגר לבהמות בחיפה? – לא ידענו כלל שהעבודה זו הוחשה משום חוסר העבודה. הרושם שלנו היה, כי הממשלה עשתה זאת באיניציאטיבה שלה. יהודים היו עסוקים בעבודה זו רק באופן חלקי. – ומה בנוגע לכביש עפולה־מסחה? – כביש זה נסול בחלקו ע”י הלואה של 5000 לא“י שנתנו מטעם פיק”א. על סלילתו ניהלה פיק“א מו”מ הרבה זמן לפני

1. פיק"א היתה מעונינת, כי הכביש מקשר שתים ממושבותיה והממשלה היתה מעונינת. כי לולא סלילת הכביש לא היה חבור דרכים לבית ספר החקלאי של כדורי, העומד להוסד.

חלק היהודים בעבודות הצבוריות    🔗

א.: מה בנוגע בהעסקת יהודים בעבודות צבוריות? – ס.: יש לי כאן כמה מספרים על חלק ההוצאה לעבודות צבוריות שהיה מכוון להעסקת עבודה עברית:

השנה אחוזים

21–1920 37.5

1922 4.6

1923 4.6

1924 6.2

1925 1.7

1926 –

28–1927 15.7

ב־28–1927 גדל האחוז לרגל עבודות מיוחדות שנעשו מטעם הממשלה.– האם השואת המספרים האלה היא לטובת היהודים או לא. באם נשים לב לחלק שהיהודים מהוים בישוב הארץ? – ס.: היהודים מהוים כ־19 אחוז מכל הישוב וכ־50 אחוז מהישוב העירוני, ולפיכך מספר היהודים בעבודות הצבוריות היה למעשה כמות מבוטלת.

מוסדות הרפואה היהודים והממשלה; הוא הדין בחנוך    🔗

א.: אשאלך שאלה או שתים. בעניני המוסדות הרפואיים. – ס.: מוסדות הבריאות הצבוריים העבריים עוסקים בעבודה מדיצינית ופרופילקטית בעיר ובכפר, בבתי חולים ובבתי מרפא. אנו מקיימים בתי מרקחת ומעבדות, מוסדות רנטגן בתי הבראה. בתי ספר לחובשות, תחנות לטפול באמהות ובילדים, מחלקות להיגיינה בבתי ספר למלחמה בגרענת, לטפול בשחפנים, וקופות חולים לפועלים. – מוסדות “הדסה”. האם הם פתוחים לשני העמים? – הם פתוחים לשניהם, ואוכל להגיד, כי בערים אחדות, שרוב אוכלוסיהן ערבים ואין שם דאגה מספקת לשירות רפואי, נעזרים הערבים במספר גדול מאוד ע“י השירות הרפואית של היהודים: בבית החולים בצפת 12 אחוזים מהחולים בשנת 1928 היו ערבים. בטבריה 17 ובחברון – 70 אחוז! הסכומים היחידים אשר שולמו מתקציב הממשלה לעזרה רפואית עברית הם: 2000 לא”י לבית החולים בת“א בתור השתתפות בהחזקתו במשך 3 שנים, כמדומה לי, וסכום של 3000–4000 לא”י לגמר בנין בית חולים אחר. – התוכל לתת את המספרים המקבילים על הוצאות הממשלה והיהודים לשירות הבריאות בשנים האחרונות – אני יכול למסור את המספרים לשנת 1926–1927, והם: 92,000 לא“י התקציב הממשלתי ו־124,000 לא”י התקציב היהודי. – מחוץ לשני הסעיפים אשר הזכרת: 2000 לא“י ל־3 שנים בשביל ת”א ו־3000 לא"י לצורך אחר, הנכון יהיה להגיד, כי תקציב הממשלה משמש את הערבים ותקציבכם את היהודים? – יתכן כי יש מספר מצומצם מאד של חולים יהודים בבתי החולים הממשלתיים, אבל בדרך כלל הנחתך נכונה.

א.: היש לדון מדבריך על שירות הבריאות, כי כן הדבר גם בעניני החניך? – ס.: הוא הדין גם ביחס לחנוך. בשנים האחרונות השתתפה הממשלה בתקציב החנוך היהודי ב־20,000 לא"י.

הישוב העברי מרבה את הישוב הערבי!    🔗

אירלי: רצוני לשאלך שתי שאלות כלליות, אשר צפו בזמן החקירה. האם זהו חלק מהפוליטיקה שלכם לגרש את כל הערבים מהארץ? – סאקר: כלל וכלל לא. הכרתנו המצוקה היא, כי עבודת הבנין שלנו נותנת אפשרויות עבודה נוספות לערבים ופותחת לפניהם אפשרויות נוספות. כשהנך מסתכל בסטאטיסטיקה של הישוב והרבוי בארץ, בהשואה לארצות אחרות, הישוב הערבי בא"י עלה בהרבה בשנות העבודה והעליה העברית בהשואה לארצות אחרות. אני יכול להוכיח לועדה, כי יחד עם הרבוי הגדול של הישוב הערבי, באה גם עליה ניכרת ברמת החיים של הערבים.

בטרטון: הרי לא תגיד, כי העליה העברית היא אחת הסיבות לגידול הישוב הערבי! (צחוק).

סאקר:: אמנם, אני מתכוון לכך. כידוע לועדה, רבוי הישוב הוא תוצאת ההפרש בין מספר מקרי מות ולידה, והתמותה בארצות נחשלות כזו שלנו היא גדולה יותר. כן תלוי הרבוי במדה רבה מהתנאים הכלכליים של הישוב, הריני אומר לועדה, כי כאן פועלים עוד גורמים, כגון השירות הרפואי, הטבה כלכלית של התנאים וכו'. ואלה הן תוצאות המפעל העברי והעליה העברית. ראשית כל, הם יצרו את האפשרויות להעסקת ישוב רב יותר ולכלכלתו. שנית, הם גרמו להכנסה נוספת לקופת הממשלה, ועל ידי כך ניתנה האפשרות לממשלה להספיק בין השאר גם שירות רפואי לאוכלסי הארץ. נמצא, שאני רשאי להגיד, כי רבוי הישוב הערבי אינו מקביל רק במקרה למפעל היהודים כאן, אלא הוא קשור בעליה העברית.

בטרטון: יש עוד גורם לרבוי, והוא חובת השירות הצבאי. ערבים רבים נאלצו להתגייס והיו מחוץ לארץ במשך זמן רב, ואחר כך שבו. – היו"ר: אינך יכול להשוות את התנאים בארץ ישראל לפני המלחמה ואחריה. – סאקר: איני משוה את ארץ ישראל לפני המלחמה ואחריה. אני השויתי את ארץ ישראל לארצות הסמוכות.

אירלי שואל את סאקר להגירה הערבית מא“י, וסאקר עונה: בתקופת 1922–1928, אשר רק בה נתפרסמו מספרים בענין זה, הגיעה ההגירה הבלתי יהודית ל־5244 או 700 נפש לשנה. לפי הדין־ וחשבון של הקונסוליה האמריקאית משנת 1913 הגיעה ההגירה הערבית מסנג’ק ירושלים ל־3,000 נפש. ומהם כ־2,000 ערבים. הישוב בסנג’ק ירושלים מנה אז כ־300,000 ולפיכך שיעור ההגירה היה אז גדול פי שנים מזה של היום. – היו”ר: אינך יכול להשוות את הנעשה בזמן התורכים לנעשה כיום. – סאקר: איני משוה לזמן התורכים. בעקב עלית היהודים הנה, גדלה גם הגירת הערבים לא“י, אני יכול למסור לועדה את המספרים. שיעור ההגירה מסוריה הוא גדול היום פי שנים מאשר זה מא”י.

דברים חותכים על סבות המאורעות    🔗

אירלי: דומני שיש לי רק עוד שתי שאלות לשאלך. הועדה חוקרת בגורמי המהומות האחרונות ובהצעות למניעתן להבא. התאמר לועדה במדת הקיצור האפשרית. מה היו לדעתך גורמי המהומות?

סאקר: אציין את הגורמים לאו דוקא בסדר כרונולוגי ולאו דוקא בסדר החשיבות, אלא בסדר עלותם על דעתי. והנני לומר כי סיבה אחת היא האמונה השוררת בין הערבים בא“י, כי בין רוב הפקידים הבריטיים בארץ ישנה אך אהדה מעטה מאד (אם ישנה כזו בכלל) כלפי הפוליטיקה של הבית הלאומי העברי, זה לי תשע שנים בארץ, ודומני שלא אגזים אם אומר, כי נפגשתי עם פקידים בריטיים רבים כאן. נדמה לי, שאוכל למנות על אצבעות שתי ידי את מספר הפקידים הבריטיים כאן בארץ, אשר פעם הביעו לפני אהדה או טוב־לב כלפי הבית הלאומי העברי. והנה נראה לי, כי זהו אחד הגורמים הפסיכולוגיים שמילאו תפקיד ביצירת המצב הנוכחי כי הערבים מבינים את העניינים האלה. הם עם מזרחי, אשר הסכין שבעל השררה יהא נוהג שררה, עם שהנהו רגיש לאוירה המקיפה את מרכז השלטון. לדעתי, נרקם כאן קשר מצד הערבים ליצור מצב כזה, אשר לפי תקוותם יביא לידי ביטול הפוליטיקה של בית לאומי ליהודים. לדעתי, האנשים שעמדו בראש הקשר הזה גמרו בדעתם, שהנשק החזק ביותר לעורר את בני עמם הוא נשק הדת. ולכן, החל ממאורע יום כפור של אשתקד החלה תעמולת־שסוי מאורגנת ומתמדת מצד מנהיגי הערבים אשר שיכנעה את התושב הפשוט שהיהודים זוממים לכבוש את מקומותיו הקדושים, ואת הקדוש שבכולם – שטח החארם. לדעתי, ממשלת א”י לא פעלה כראוי לנוכח השסוי הזה. לדעתי, חובתה היתה להגיד ברור לתושבי הארץ, כי המעשיות הללו על דבר שאיפת היהודים לתפוס את המקומות הקדושים להם הן מחוסרות יסוד. חובתה היתה להשתמש בכל אותה ההשפעה אשר יש לממשלה כדי לפזר לרוח את הבדותות האלו. הממשלה לא מילאה את חובתה זו באופן מניח את הדעת. הלאה: אפשר שבעולם כולו אין למצוא עתונות מלאה דברי כזב, בלע ועלילות כעתונות של הארץ הזאת, אולם הממשלה לא אחזה באמצעים נמרצים כנגד עתונות המשתמשת בכל מלוא כשרונותיה אלה.

אירלי: כוונתך לעתונים הערבים או העברים, או לכולם?

סאקר: כוונתי לעתונים הערבים. אין אני חושב אמנם את העתונות העברית בארץ לאידאל. חונכתי בנידון זה על מדות חמורות. אולם הדברים שאמרתי חלים על העתונות הערבית. ועוד הנני לומר גם זאת כי התנהגותה של הממשלה בשאלת הכותל המערבי היתה בלתי מחוכמת ובלתי זריזה באופן מיוחד במינו. איני רוצה לומר, כי היו לממשלה בענין זה איזו כוונה שהיא מחוץ לכוונה הכי רצויה. ועתה, כשפרצו הפרעות עצמן, חושבני שהממשלה לא העריכה, כי חובתה הראשונה של ממשלה בשעות חמורות היא – למשול. והייתי מנסח את השאלה כך: או שההתפרצות בכל הארץ היתה מוכנה באופן שיטתי למפרע, או שההתפרצות החלה בירושלים והתפשטה משם על פני כל הארץ. במקרה הראשון הנני אומר, כי הממשלה היתה חייבת לדעת, אם היא לא ידעה באמת. על התעמולה השיטתית הזאת. במקרה השני, הרי השאלה, אם צריכה היתה התפרצות זו להתפשט מירושלים והלאה, תלויה באמצעים שאחזו בהם בירושלים. לדעתי, התנהגות השלטונות בירושלים היתה חסרה תקיפות־החלטה ומרץ־פעולה, ואשר למקור המהומות – לדעתי שתי הנחות נתקיימו כאן יחד. הקושרים נתכוונו ליצור בארץ הלך רוח כזה, אשר בני אדם יהיו מוכנים ברגע הדרוש לקום ולרצוח ולשדוד. ושעת הכושר היתה ב־23 באבגוסט. כמה ימים קודם לכן היה כבר הדבר מוחלט. אינני יודע. אני חושב כי יתר חלקי הארץ חכו לתוצאות מאורעות ירושלים.

אין אנו לוטשים עין לקדשי אחרים    🔗

אירלי: עד כמה שהעניין נוגע להנהלה הציונית. היש לה איזו כוונות לגבי המקומות הקדושים למושלמים? – סאקר: אף לא לגבי אחד מהם. כל מה שההנה“צ דורשת ביחס לאותה רחבה שלפני הכותל המערבי, זהו חופש הגישה וחופש התפילה. – והאם השתמשתה פעם באיזו הזדמנות להכריז רשמית מטעם ההנה”צ, כי אין לה כל כוונות כאלו, ואין לה אלא יחס של כבוד כלפי קדשי המושלמים? ודאי, זאת עשינו.

הופקין מוריס: הייתי רוצה לשמוע ביתר פירוט את דעתו של מר סאקר על הסבה הראשונה של המהומות. הוא מנה ראשונה את חוסר האהדה של הפקידים הבריטיים לפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי. מהי, לדעתך הפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי?

מהות הציונות מהי? – חזון הציונות    🔗

סאקר: לדעתי, הפוליטיקה של הבית הלאומי היא להרשות ליהודים לעלות לארץ הזאת בהתאם לקליטתה, לפתח את הארץ וליצור כאן ציביליזציה עברית שתהא בטוי הגניוס העברי החפשי, אינני יודע, אם במשך החקירה הזאת דובר לפני הועדה לא על ההסתדרות הציונית, אלא על הציונות. אולי יורשה לי להגיד בקיצור גמור מהי הציונות. אם תשקיפו על פני דברי ימיה של ארץ ישראל תראו, כי אין לארץ ישראל כל חשיבות בשביל האנושיות, מחוץ לקשר שלה עם העם העברי. רק הקשר הזה הוא ששיוה לארץ ישראל את ערכה בשביל העולם. אומרים, כי הערבים חיו בארץ הזאת 1300 שנה. נכון. אבל 1300 שנה אלה הן ישימון של זמן דפים חלקים בהיסטוריה. במשך 1300 שנה אלה לא תרמה א“י שום תרומה לעולם, אשר האנושות תחשיב אותה באיזה אופן מיוחד שהוא. את תרומתה לעולם הרימה א”י רק על ידי אירוש העם העברי את הארץ והתרומה הזאת הוא המאור הרוחני, אשר לאורו הולך העולם כיום, אנו יצרנו בארץ את הנביאים והמורים, אשר עליהם חשיבותה של א“י עד היום בשביל העולם כולו. והנה בא הזמן כשהיהודים גורשו מא”י, אתם יחד יצאה בגולה נשמת הארץ, והיא נשארה מה שהיתה אך לפני שנים מעטות. אולם העם העברי, אף על פי שחדל להיות מדינה, לא חדל להיות אומה. הוא נשא בחובו בנדודיו על פני כל העולם את נשמתו הלאומית והוא ידע תמיד במשך כל 2,000 שנות הגלות המרה, כי תיקון נשמתו מחייב שיבה לארץ ישראל, לא היה רגע במשך אותן 2,000 השנים הארוכות בו לא נכסף העם העברי להצמד שוב אל ארץ ישראל, באשר ידע כי כחו הרוחני טרם נס. לבו סמוך ובטוח כי עם שובו, בתור לאום, לארץ ישראל, ישוב ליצור ערכים רוחניים ולתרום תרומות לתרבות האנושית, אולי לא מחוץ להשואה עם מה שפעל העם בעבר.

העולם זקוק ליצירתנו!    🔗

סאקר ממשיך: מתוך הכוסף הזה, מתוך כאב הנפש הזה של האיש היהודי, צומחת התנועה הציונית. לא באנו הנה לעשות עושר, כי אם למצוא מרפא לנפשנו, וליצור את יצירתנו לשירות העולם. יתכן שזוהי גאוה, ויתכן שזוהי גאות־שוא, אבל אין בנו כאן אף אחד אשר איננו בטוח, כי עם השיבה לארץ הזאת, לא“י, ייצור הקשר הזה של העם העברי. עם הארץ ערכי רוח אשר העולם זקוק להם. אנו חושבים שהעולם זקוק להם עד מחנק, ואנו תקוה, כי הם יבואו שוב מתוך הארץ הזאת. דבר מוזר הוא הסגולה המופלאה של א”י בבואה במגע עם העם העברי, דבר מוזר עד מאד! כל מי שדרכו רגליו על פני־הגבעות האלו מוכרח להרגיש את הקסם החופף עליהן, אולם רק העם העברי יודע לפתור את סוד הקסם הזה. אנו מאמינים כי מה שנעשה כאן יהיה בעל ערך לעם העברי, בעל ערך לאנושות כולה, בעל ערך גם לערבים. אני יודע, כי מסוכן להתנבא. אולם בטוח אני, כי כעבור שני דורות. ילדי אלה שרצחו יהודים בימינו יעמדו מוכי תמהון לנוכח משוגת אבותיהם. אני בטוח כי

יבוא יום וכל תושבי הארץ יוכחו    🔗

כי עתידו של חלק זה של העולם קשור קשר בל ינתק עם הציונות. יבוא יום וכל תושבי הארץ יוכחו בזאת. אין לנו כל רצון שהוא להפריע לחרותם של אחרים ליצור את הציביליזציה שלהם, את התרבות שלהם. אנו הולכים הנה ליצור את עצמנו. אנו מוכרחים לעשות זאת, ואגידה נא זאת מיד – אל ידמה איש בלבו שרציחות תעצורנה בידינו. אם מותר לי להשתמש בפסוק שגור, הרי בשבילנו, כמו בשבילכם, “דמו של קדוש יהיה לזרע הכנסיה”. אנו נלך קדימה, יהי מה שיהיה. שום דבר לא יעצור בעדנו.

הופקין מוריס: דומני, שד"ר פון וייזל אמר זאת, כי מה שהוא מקוה לראות כתוצאה מהקשר הזה של העם עם הארץ הוא – מדינה יהודית. מה דעתך אתה על זה?

בביתנו הלאומי – רוב שאיננו משתרר על זולתו    🔗

סאקר: אני אומר, כי מה שנחוץ לנו זהו הקמת הבית הלאומי היהודי. מה שדרוש לנו הוא, שתהא לנו, כאשר אמרתי קודם, עליה חפשית מהגבלות מלאכותיות, שתנתן לנו אפשרות. בתור עם להשקיע את כל מרצנו כאן, למען יוכלו היהודים לבוא הנה וליצור את הציביליזציה שלהם. הננו מצפים ודורשים מהממשלה, לפי המנדט, כי תעשה את חלקה בהקלת המפעל הזה. יתכן ואני אומר בגלוי לב – אנו מקוים. כי כתוצאה מהפרוצס הטבעי הזה יווצר רוב יהודי בארץ. אנו רוצים בקיומו של המנדט הבריטי על הארץ הזאת, אנו רוצים בזה מכמה וכמה טעמים. יכול אני לומר לועדה כי בענין זה של המנדט הבריטי רשאי הנני לדבר כבעל־סמך במדה ידועה, באשר מלאתי את תפקידי המצער בהשגת התקשרותה של התנועה הציונית, בימים האפלים של המלחמה. עם הרעיון של מנדט בריטי וגם בהשגת אישורן של המעצמות למנדט הבריטי, במדה שהדבר היה ביכלתנו. בשבילנו המנדט הבריטי הוא חלק עיקרי בתכניתנו הפוליטית. אם אני משמיע דברי בקורת על אופן הגשמת המנדט הבריטי למעשה, אין זה מערער את אמונתי ואת בטחוני בהכרחיות המנדט. מה שתהיה הדמות הפוליטית של הישוב הזה אינני יודע ואין בכוונתי להנבא. דבר אחד ברור לגמרי – אין ליהודים כל כוונה להשתלט על איזה עם אחר בארץ. כשם שאין להם רצון להשתעבד על ידו. הם רואים את זכותם ליצור את הציביליזציה שלהם לא כגדולה ולא כקטנה מזכות הערבים ליצור את הציביליזציה שלהם.

הופקין מוריס: הייתי רוצה לדעת את השקפתך על עוד דבר אחד. נדמה לי, אם הבנתי נכון, שאמרת, כי אתה מקוה ומצפה לרוב יהודי. מה דעתך על הפסקה הזו שבאה בספר הלבן משנת 1922. דף 18:

“נמסרו הודעות בלתי מוסמכות, כי המטרה הרחוקה היא ליצור ארץ ישראל יהודית כולה. נשמעו פרזות מעין “על ארץ ישראל להיות יהודית כמו אנגליה אנגלית”. ממשלת ה. מי רואה סכוי כזה לבלתי מעשי ואין לה מטרה כזו. ממשלת ה. מי לא סברה אף פעם, שיש לחשוש לבטול או להכנעת הישוב הערבי בא”י, שפתו או תרבותו, כאשר הובע ע“י המשלחת הערבית. יש לשים לב לכך שההצהרה לא התכוונה להפוך את א”י כולה לבית לאומי יהודי, כי אם ליצור בתוכה בית לאומי".

סאקר: אני מסכים לכל אלה.

מוריס: בלי כל סייג? – ס.: בלי כל סייג. – כלומר אתה מקבל את החלק השני של הצהרת בלפור כשם שאתה מקבל את החלק הראשון? – כמובן. – ואת שניהם יש לקרוא יחד? – כמובן.

סניל: מכיון שנזכר שמו של ד"ר פון ויזל, התואיל להביע את יחס ההסתדרות הציונית לתנועה הרביזיוניסטית אשר הוא קשור בה ובאיזו מדה אחראי אתה לתנועה הזאת? – ס.: אנו אחראים לריביזיוניסמוס כמו שכל ממשלה אחראית לאופוזיציה שלה.

תנאי ראשון לבטחון בעתיד ־ הגשמת המנדט!    🔗

אירלי: עתה רוצה אני לשמוע ממך את הצעותיך בנוגע לעתיד? – ס.: לדעתי יש להתחיל את העתיד בשנוי מהלך הרוח בקרב הערבים בארץ לדעתי, לא היה כל מקום להתפרצויות אלו, לולא בטחו המנהיגים הערבים שע“י מעשי רצח הם יכולים להניע את הממשלה הבריטית לשנות את יחסה לבית הלאומי היהודי, לכן זו דעתי שהדבר הנדרש לממשלה הבריטית ולאדמיניסטרציה הוא, להגשים את המנדט באופן שלא תהיה אפשרות למהלך רוח כזה בארץ. על כן אני אומר שהתנאי הראשון לבטחון בעתיד הוא הגשמת המנדט, ככתבו וכרוחו. לכך דרושה. לפי הכרתי האישית, אדמיניסטרציה המתיחסת באהדה אל המנדט. אבל בכל אופן לא כזו המתיחסת בקרירות אליו. נראה לי שהמנדט על א”י הוא מין כלי זיין מיוחד ולכן יש צורך לדעתי, שהפקידים הבריטיים הנשלחים יתאמנו קצת באפיו המיוחד, דרושה לפקידים האלה מעין פרוצס חנוכי, התאמנות באפיו המיוחד של המנדט הא"י.

בתשובה על הערת היו“ר אמר העד: הנני מנסה להציע שבריטים העומדים להיות ממונים לפקידות האיי”ת יעברו קורס מיוחד שיפתח על יד משרד המושבות בלונדון. – ס.: מי ינהל את הקורס הזה? קורס של מרצים. ע“י ההסתדרות הציונית? – אני תמה לשאלה הזאת. ההכשרה צריכה להעשות ע”י משרד המושבות. – הם מקבלים הכשרה כזאת, כי לפני נסעם מלונדון הם מעיינים בתעודות ובדו"ח הנמצאים במשרד המושבות. החושב אתה כי הפקידים נשלחים הנה מבלי לדעת את המקום שאליו הם נוסעים? – דעתי ביחס להרבה פקידים הבאים הנה, שהם “עמי ארצות” גמורים בשאלת הציונית, הבית הלאומי היהודי והמנדט.

ויכוח יורידי על מהות הבית הלאומי    🔗

הופקין מוריס: בדברך על הפקידים הבריטיים כאן, התזכור את התנאי המפורש בהצהרת בלפור, כי יסוד הבית הלאומי העברי בארץ ישראל צריך להתגשם מבלי שייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי יהודיות בארץ ישראל, אכן לפי המצב הקיים יש כאן שני תנאים: א) עליך ליסד את הבית הלאומי לעם העברי בארץ הזו, ב) ועליך לשמור על כל הזכויות האזרחיות והאחרות של הישוב הבלתי יהודי הקיים. שמענו, כי היהודים תחת שלטון המנדט אומרים: “אין הפקידים הבריטיים אתנו ביושר. הם התנהגו אתנו בלי אהדה. הם עוינים אותנו”, אולם אנו שמענו בהמשך החקירה מהצד השני, מהערבים, כי עויינים אותם. היש דבר־מה במנדט המגדיר באופן ברור, מה צריכה להיות עמדת הפקיד הבריטי? האינך חושב, כי הוא נמצא במצב קשה? לו היית פקיד בריטי המגשים את המנדט, ההיית חושב, כי קל להגשימו אגב התחשבות עם שני חלקי התושבים הללו?

סאקר: אינני אומר כי הגשמת המנדט היא דבר קל מאד. לדעתי נדרשים לכך מעוף גדול, אומץ לב, סבלנות רבה, אולם אם רצונך לדעת את דעתי הגלויה, האם הפקידים ששולחים הנה מסוגלים להתרומם לגובה תפקידם הגדול הזה, אהיה נאלץ להגיד כי לא.

מוריס: לא התכוונתי לאמר, אם הפקידים הבריטיים כאן מתרוממים לגובה תפקידם או לא, אלא נניח, כי יש לפניך פקיד אידאלי ואתה שם לפניו את ההצהרה הזו ואומר לו: עליך ליסד כאן בית לאומי לעם העברי ובתנאי כי לא ייעשה כל דבר העלול לפגוע בזכויות הצד האחד ובתביעות הצד השני (והזכויות אינן מוגדרות). הרי שלפניך לוח חלק. ההיה זה קל למלא תפקיד זה? – סאקר. איני חושב כי זהו תפקיד קשה באופן יוצא מגדר הרגיל, זכויות דתיות זהו דבר פשוט בתכלית הפשטות. איני יודע. הקושי בענין הכותל המערבי נדמה לי בולט, לא הייתי חושב כי זהו פשוט בתכלית הפשטות. – עם כל הכבוד, איני מאמין כי זהו סכסוך בין זכויות דתיות של שני צדדים. איני חושב את הדעה הזו לנכונה. אני חושב שהדעה הנכונה היא, כי יש כאן זכויות דתיות מצד אחד וזכויות קנין ידועות מצד שני. זוהי, כנדמה. הפרובלימה היחידה. – נעזוב. הקושי הממשי הוא בדבר הזכויות הפוליטיות והאזרחיות. – המלה פוליטיות אינה נזכרת שם (בהצהרת בלפור).

הופקין מוריס: אני מסכים. – סאקר: בנוגע לזכויות הפוליטיות. אני כשלעצמי איני רואה כל קושי, אף כי אינן נזכרות בהצהרה, אני רוצה להתחשב בהן לשם הפרובלימה שלנו, איני רואה כל קושי גם בנוגע לזכויות האזרחיות. כפי שאנו מבינים את המונח הזה באנגליה, הרי השאלה אינה מופיעה כלל. – בלי ספק, כן הדבר. – ובודאי שהשאלה הזאת לא תופיע כלל בארץ. – על כן, זה פירושך של ההצהרה, שעל הממשלה ליסד בית לאומי כאן ואשר לחלק השני, הרי על הזכויות הדתיות אפשר לשמור בנקל, והזכויות האזרחיות הן מצומצמות מאד. האם זהו הכל מה שיש לך לטעון? – זוהי חובת ממשלת המנדט. פירוש מימן זה אפשר לתת למנדט, אף כי איני מצפה שפירוש כזה ינתן. דעתי היא, כי היסוד הדינאמי החשוב ביותר, הוא יסוד הבית הלאומי לעם העברי. את זה צריך להגשים מבלי לפגוע בחלקי הישוב האחרים. אני משתמש בנוסח זה לכלול בו את הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, הדתיות וכל זכות אחרת. חושבני, כי אפשר וצריך לעשות זאת, אבל מובן שאם אנשים חושבים, כי זכויותיהם נפגעות מתוך שאין נותנים להם את הרשות להרוס את המנדט על ידי שמוש בזכויותיהם הפוליטיות, הרי שאין בזה כל טעם.

מוריס ממשיך בפלפול יורידי    🔗

מוריס: אתה מבקר בחריפות רבה את עמדת הפקידים הבריטיים. אם לפרש את ההצהרה כמביעה ראשית כל התחייבות ליסוד הבית הלאומי, ואם להניח כי הזכויות האזרחיות הנן מצומצמות מאד ואת הזכויות הדתיות אפשר לסדר, הרי, מובן, שעל יסוד פירוש זה החובה הראשית של הפקידים הבריטיים היא ליסד בית לאומי ולנהוג עם הערובות האחרות כעם דברים קלי ערך. במקרה זה יש לדברי הבקורת שלך תוקף. אבל אם הערובות האלה פירושן רחב יותר והן כוללות גם את הזכויות הפוליטיות של הערבים, כפי שיש להבינן. הרי שאין כל כך הרבה תוקף בטענתך על חוסר התקיפות של הפקיד הבריטי? – סאקר: אני מסכים, שיש להביא בחשבון את נימוקיך, אבל לא יותר מזה. – ואשר לחלק השני של הצהרת בלפור? – אני חושב באופן מוחלט, כי יש חוסר אהדה מצד הפקידים ביחס לחלק הראשון. – נמצא, שאם אתה מפחית את החלק השני של הצהרת בלפור ומורידו למדרגה נמוכה יותר, הרי שבדעתך יסוד מדינה עברית ולא מה שנאמר בספר הלבן? – איני יודע באמת למה אתה מכוון במונח “מדינה יהודית”. – נקח את דברי פון ויזל בענין זה, הוא אמר לנו בנוגע למועצה המחוקקת, כי אינו רוצה לראות כאן כל מועצה מחוקקת או צורה אחרת של שלטון עצמי עד שלא יוָצר רוב עברי. זהו מה שאני כולל במושג “מדינה יהודית”, אתה רוצה שלטון עצמי, אולם רק לאחר כך. השאלה היא ע“ד פירושך לשני היסודות האלה? – כן. זה תלוי בזה. אם נפנית בחלק השני של ההצהרה, הרי שישנה רק מסקנה אחת והיא: מדינה יהודית־לאומית לפי תנאים אשר עליהם דבר ד”ר פון ויזל.

מרימאן: עם או בלי המנדט.

מוריס: איני מוציא כלל את המנדט. – סאקר: בדברי איני מתכוון להאשים בהפרעה להקמת הבית הלאומי היהודי.

מוריס: השאלה היא על מקום הקו המבדיל בין שני חלקי ההצהרה. והתקפתך על הפקידים הבריטיים שמה את כל כובד משקלה על זה. השאלה תלויה במקום הנחת הקו המבדיל? – ס.: איני רוצה להגיד “את כל כובד המשקל”, אבל בחלק כן.

בטרטון: התזכור את הכתוב בספר הלבן ש“ממשלת ה. מ. מתכוונת לסייע למדה שלמה של שלטון עצמי בא”י, וכצעד ראשון יסוד מועצה מחוקקת שרוב חבריה יהיה נבחר“. המסכים אתה לזה? – ס.: קבלנו את ה”ספר הלבן" ואנו עומדים עליו. כמובן, עלי להזכיר לועדה, כי המועצה המחוקקת נדחתה היות ורק היהודים השתתפו בבחירות, וטוב גם להזכיר שהחוקה נדחתה מתוך שדבר הקמת הבית הלאומי היהודי לא הוצא מתוכה. – כתוב שם “מדה מלאה של שלטון עצמי”? – בהדרגה. – לא כתוב שם בהדרגה.

שלא יהא חוטא נשכר    🔗

סאקר קורא את הפסוק הסמוך ובו כתוב: “אבל דעת הממשלה היא שבתנאים המיוחדים של הארץ הזאת דבר זה יצא לפועל בהתפתחות הדרגית ולא בבת אחת”.

הופקין מוריס: מה דעתך בנידון זה היום? האם תציע זאת עכשיו? – סאקר: הייתי מציע זאת באמון רב יותר, אלמלא המאורעות האחרונים. אם הארץ תקבל מיד אחרי מעשי הרצח והאלמות מוסדות קונסטיטוציוניים הרי שתהיה נשקפת מתוך זה סכנה, כי תקבע הדעה, שע“י רצח ואלמות מקבלים בא”י מה שרוצים, בענין זה צריך לעיין בזהירות. אבל העיון בענינים כאלה הוא מעשי. עליכם להקיף את המצב מכל צדדיו, לשקול את הרע ואת הטוב ואחרי כן להחליט אם הגיע הזמן להתקדם בכוון שסומן. – האומר אתה שהמאורעות האחרונים שינו את כוונת הפוליטיקה שסומנה ב־1922? – כל כך איני רוצה להרחיק לכת. אני אומר רק כי הייתי שוקל אם דוקא ברגע זה, בהתחשבות עם המאורעות, הענין הוא מעשי או לא. הדבר טעון עיון זהיר מאד. – ומה דעתך לסעיף 8: “ועדה נבחרת על ידי המועצה המחוקקת תועץ באדמיניסטרציה בעניינים הנוגעים ברגולציה של העליה, כל חלוקי הדעות יוכרעו ע”י ממשלת ה. מ.". המתאים זה לדעה שהבעת לפני כן בנוגע לסידור העליה? – לפי השקפתי צריך סידור העליה להיות מסור לממשלה וליהודים בלבד. והממשלה תוכל בהחלט לשמור בסדור הזה על זכויותיהם האזרחיות של שאר האוכלוסים, התנגדותי לסעיף הזה נובעת מהנחתי שהערבים יעשו הכל אשר ביכלתם כדי להפריע בעד העליה, והמוסד שהוצע ב־1922 לא היה מסוגל להגשים את הסעיף 6 של המנדט.

מתחיל ויכוח על השפעת דבר המלך על סדור עניני העליה.

בטרטון: שאלתיך, אם הפוליטיקה הזאת מתישבת עם ההשקפות שהבעת בדבר תקנות העליה? ס.: כן. היא מתישבת עם זה ע“י כך שההחלטה המכרעת בעניינים אלה מסורה בידי מיניסטר המושבות. אין אני חושב את הסדור למוצלח ביותר, אבל אם ההכרעה נתונה למיניסטר, והוא קשור ע”י המנדט, הריני נכון לקבל את הכרעתו. – אירלי: ודאי תשים לב. בשאלת השנויים הקונסטיטוציוניים שדברת עליהם, כי מנשר הנציב העליון נתפרסם אחרי הפרעות! – בטרטון: כן.

סאקר חוזר להצעות על העתיד, ושוב עולה הכותל    🔗

סאקר: חושבני שעמדנו בשאלת התרופות שיש להציע. אחת התרופות ההכרחיות. לדעתי, היא החלטה מכרעת בסכסוך העלוב בדבר רחבת הכותל. אני מבין היטב, שהנציב העליון עשה כל מה שביכלתו להחשת ההחלטה, ואני יודע שאין אדם הדואג יותר ממנו להרחקת הבלבול הזה מהארץ. עמדתו בשאלה זו היתה תקיפה מאד, ועתה לעניינים אחרים, אחד הדברים שיש לקחהו בידים הוא העתונות.

הופקין מוריס: בטרם תעזוב את הנקודה הזאת. הייתי רוצה לשמוע את דעתך לפתרון שאלת הכותל, לדעתך, יכול בעל המנדט לטפל בזה לפי סעיף י“ג (חופש הדת)? – סאקר: לא. אינני סבור כך. כל מה שתוכל הממשלה לעשות זהו לאחוז באמצעים רגילים לשם שמירת החוק והסדר. – כוונתך, שהענין צריך לחכות לועדת המקומות הקדושים? – כן, זכורני כשהנציב העליון הציע מנוי ועדה מיוחדת לעניני הכותל, אמרתי לו, כי אני חושש שעורכי דין חריפים יאחזו בנקודה הזאת, כי לפי המנדט תתכן רק ועדה אחת שתטפל בכל המקומות הקדושים, ולא בכותל המערבי לחוד, ומנוי הועדה המיוחדת ע”י חבר הלאומים לא יצא אז לפועל.

היו"ר: איני יודע, אם חבר הלאומים נתבקש אז למנות ועדה מיוחדת לענין זה. – ס.: בודאי! במשך השבועות האחרונים. – עוד דנים בזה! – כן, אבל ועדת המנדטים דחתה את ההצעה.

פרידי: אין זה מדויק לגמרי. – סטוקר: היתה טלגרמה בעתונות, כי עמדו לעיין במנוי ועדה מיוחדת. – סאקר: השאלה תבוא לפני מועצת חה"ל להכרעה. לדעתי, זו תהיה עזרה חשובה מאד מצד חבר הלאומים להשכנת השלום בארץ, אילו היה קובע מכשיר בעל משקל בין לאומי מספיק להכריע בשאלה זו. זהו ענין חשוב ותכוף ביותר.

על המשטרה, העתונות והבולשת    🔗

בטרטון: ועכשיו לשאלת העתונות. כוונתך לשנוי חוק העתונות? – ס.: כן משהו להגברת המשמעת. אחת מחובותי היא לקרוא תרגומים מהעתונות הערבית, ואני חושב כי למען הסדר הטוב יש להכניס סדר טוב בעתונות. לדעתי, גם את החוק בדבר ההסתה צריך היה לחזק. לפני נסיונות אחדים. אין החוק הזה חזק דיו.

היו"ר: כוונתך, שאין ממלאים אחרי החוק? – ס.: לא כוונתי לחוק עצמו. איני מדבר על אופן קיומו.

וסאקר ממשיך: וכן חושבני, כי נתברר ביחוד מהמאורעות האחרונים שהבולשת הממשלתית היתה מאד מרושלת, ולדעתי טעונה לשכה זו תשומת לב. וכן ברור בהחלט שדרושה ריאורגניזציה של המשטרה. המשטרה מילאה בימי המאורעות את תפקידה באופן שאיננו משביע רצון, וסבורני שכל מי שבקי במצב יאמר, כי היא השביעה רצון פחות ופחות מימי המאורעות ואילך. העומדים בראש המשטרה יודו, כי אין למשטרה הערבית כוח ממשי לגבי הישוב הערבי. לכן דרושה ריאורגניזציה. צריך להגביר את האלמנט הבריטי, אשר אותו אני מחשיב מאד, וכן צריך להגדיל באופן ניכר את האלמנט היהודי, ומה שחשוב אולי יותר מהמספרים – תנאי השרות צריכים להיות כאלה, אשר ימשכו למשטרה אנשים מסוג יותר מעולה.

בעל המנדט חייב לשאת בעול הצבא, אבל…    🔗

בטרטון: התסכים, כי ההוצאות הנוספות של המשטרה יחולו על האוצר הא"י? – ס: איני משער, שזו היה הכרתי. איני אומר שאני מסכים לכך, אבל דומה שאין מוצא אחר. אולם מלבד זה, סבורני, שלמשך זמן ידוע לפחות יהיה לנו כאן חיל מצב. – הרואה אתה דרך לשלם את הוצאותיו של הצבא? – אנסה לנסח את הדברים בדרך זו. לא אתברך, כי הנימוקים שלי ישפיעו על מיניסטר־כספים קשה־לב, אבל אני הייתי אומר: אנגליה קבלה עליה את המנדט המנדט מחייב אחריות מיוחדת מאד לשלום ולסדר, לפיתוח ולהקדמה של שטח המנדט. זוהי מעין שליחות שבעל המנדט קיבל על עצמו. והנה בעולמנו אנשים מקבלים על עצמם שליחויות רק בתנאי שהן לא תעלינה להם בכלום. אכן זה קצת למטה מהרמה של “שליח” אמתי, ואני הייתי אומר כי אין בזה שום דבר בלתי מתקבל על הדעת לבקש, שלפחות לזמן מה תהא מוטלת על ממשלת האימפריה מעמסה קטנה לשם מילוי חובותיה לפי המנדט. דבר כזה אינו צריך לדעתי, לעורר בקורת. אני מניח (אינני יודע, אבל אני מדמה), למשל, כי הצרפתים בסוריה ודאי שהם נושאים במשא כבד ביחס לשטח המנדט שלהם. יש שם כ־30,000 איש צבא? – אירלי: קפטן פלייפיר אמר, כי יש להם 28,000 איש על הגבול.

סאקר: ומכיון שהגענו לכך, הנני לומר, כי אינני חושב, שבעניני כספים התנהגה אנגליה עם א“י בנדיבות יתירה. יותר נכון, עמדתה היתה בלתי נדיבה. דוגמה או שתים. לא אדבר על הבית היהודי הלאומי, אלא על א”י בכללה. אינני חושב זאת למעשה נדיב להשליך על א“י חלק הגון מאד של החוב העותומני. אחרי הכל, אף פרוטת נחושת אחת מאותו החוב העותומני לא הוצאה לטובת א”י, ואעפ“י כן הועמס החוב על א”י, ולמעשה שילמה א“י את החוב הזה בתנאים פחות נוחיים מתורכיה עצמה. א”י שילמה את כל הסכום שהוטל עליה. בעוד שיתר השטחים שהופרדו מתורכיה או שלא שילמו כלל, או ששילמו אך מעט. אינני חושב שהסידור שקבע בענין זה האוצר היה הכי טוב בשביל הארץ. ושוב, אין להתוכח בשאלה, שמחסני הרכבת הצבאית הועברו לממשלת א“י ומחירם שולם או מעודפי ההכנסה או מהמלוה. ועוד מעשה אחד בלתי נדיב היה זה שהאוצר הבריטי, שהיה נתון בקושי משלו, גזל מהאוצר הא”י 200,000 לא“י לשם כיסוי הגרעון של האדמיניסטרציה הצבאית. אינני סבור שזו היתה התנהגות נדיבה ביחס לארץ והסבה מדוע הם נהגו קלות כזו לגבי א”י, יותר מאשר לגבי ארצות אחרות. היא פשוטה: כי היהודים ישלמו על כל פנים!

הגנה עצמית למושבות    🔗

אירלי: עוד משהו בפרק ההצעות, או זהו הכל? – ס.: יש עוד ענין אחד. נראה לי שיהיה צורך לתת למשך זמן ידוע למושבות רחוקות את האפשרות להגן על עצמן באיזו אמצעים, תחת פיקוח הממשלה, משהו מעין החזרת ארגזי הנשק החתומים שהיו שמורים שנים אחדות. וכן סבורני, כי כדאי מאד לשקול. אם אין לגייס שוטרים מיוחדים אשר יהיו נקראים בכל שעת צורך ויהיו עומדים אז תחת פקודת קצינים בריטיים – זה הכל! – לפי שעה. כן.

הופקין מוריס: שמעת בודאי שבמשך החקירה נאמר ע“י הצד הערבי שהמהומות ב־1920, 1921 ו־1929 באו מתוך פחד הערבים מהשתלטות פוליטית של היהודים. החושב אתה שהצעותיך שהצעת כאן, המכוונות כולן להחזקת הבטחון הצבורי בארץ זו. תפתורנה את השאלה? – סאקר: אני בטוח שהחששות הפוליטיים האלה היו מחוסרים כל יסוד ממשי, בטוחני שהתפתחות הארץ תשכנע במשך הזמן את הערבים כי אין להם לחשוש מפני היהודים כלל וכלל, ולכן צריך לדעתי ליצור מצב רוח טוב ובטחון בארץ לשנות פעולה. אבל איני רוצה שיבינו את דברי כאילו אני מסיח את דעתי לגמרי משאלת אמצעים קונסטיטוציונליים. איני מוציא אותם מהשורה. ב־22 נאחזו אילו אמצעים או שהוצאו ונדחו ועתה יש לשקול היטב אם הגיע הזמן לחדש את העיון באמצעים האלה. – ובינתים צריך לדעתך לעשות מיד שני דברים: 1) שמירת הבטחון. 2) שנוי במהלך הרוח של הערבים? – אני סבור כי דבר שנוי מהלך הרוח ימשך זמן רב. – כיצד אתה מציע להביא לידי, שנוי מהלך הרוח? – השנוי שאפשר לעשותו הוא שנוי הרעיון שע”י מהומות יוכלו להגיע לידי בטול המנדט. השנוי יכול להתהוות מהר, אם הממשלה תאחוז באמצעים מתאימים. ביחס לשנוי בהשקפת הערבים, שאין להם מה לחשוש מהקמת הבית הלאומי היהודי, הרי אין לצפות שהשנוי הזה יתהוה מהר.

סטוקר חוקר: עודף המסים מנין?    🔗

סטוקר: בענין אחד אני מסכים אתך לגמרי והוא נדיבותה היתרה של הממשלה בענינים שהזכרת. קודם כל בנוגע לחוב העותומני. ושנית קנית הרכוש הצבאי. אבל אמרת שהממשלה היתה בטוחה שתקבל את הכסף הזה מידי היהודים. האין להבין את דבריך שזה לא יחול, בשום פנים, בדרך מסים, על שאר התושבים? – סאקר: לא. כנראה, לא הבנת את דברי. כוונתי היתה שהיהודים המשקיעים בארץ הון רב יוצרים עודף בקופת הממשלה המאפשר הוצאות מיוחדות כגון אלה. וכן היה למעשה. – אבל באיזה דרך נוצר העודף? ע“י מסים. – כל התושבים משלמים מסים. – נכון, אבל לא בפרופורציה אחת. – ובכן כל ההוצאות הגדולות האלה נעשות מתוך ההכנסה הכללית של הארץ? – כמובן. – אבל ההכנסה הזאת באה ממסים? – כן. – ובכן איך יכולת לטעון, שהיא באה מידי היהודים? – אפנה אותך לדו”ח של הממשלה, המאשרים שהעודף באוצר בא מהעליה היהודית, בלעדיה לא היה נוצר עודף בקופה.

אירלי: הדבר כתוב בדו"ח השנתי של 1926, דף 5. הנה!

סטוקר קורא את הפסקה המתאימה לדברי העד,אחר כך הוא ממשיך לקרוא בדו"ח האומר, כי המפעלים היהודיים לא הגיעו עוד להצלחה שתאפשר יציבות כספית בארץ, ולכן יש הכרח להפחית בהוצאות. בשים לב לתשלומי הרבית ולסלוק החוב.

“ההוצאות הגדולות על פי רוב על שכם היהודים”    🔗

סטוקר: איני מומחה לכלכלה. הועדה תוכל לקבל ידיעות נוספות ממר דיוויס, שר האוצר, אבל האומר אתה, מר סאקר, שכל ההוצאות הגדולות כתשלום החוב העותומני, קנית הרכבות הצבאיות ועוד, נפלו אך ורק על שכם המשלם המסים היהודי? – סאקר: איני אומר רק על היהודים, אבל על פי רוב עליהם. – איזה חלק? – הן רואה אתה, כי השאלה אינה כפי שאתה מציג אותה. אני אמרתי כי הממשלה לא היתה יכולה להגיע לעודף הכנסה ולגזול אותו, לולא היו השקעות של ההון היהודי. אי אפשר ללוות מלוה גדול, שצריך לשלם רבית שנתית עבורו. אם אין הון יהודי שייצור את האמצעים לסלוק. – והעודפים בהכנסת הממשלה ישנם עוד? – סבורני כי כבר נמחו. – אולי נמחו ע“י תמיכה ליהודים, ע”י מחיקת החוב לת“א, ע”י עבודות ממשלתיות מיוחדות בשביל מחוסרי העבודה היהודים שנתרבו מפני העליה היהודית העודפת ומסיבות אחרות? – חלק מהעודף הוצא גם למטרות כאלה. – האין דעתך דמיונית באמרך, כי כל הכסף הזה בא ממיסי היהודים? – סבורני, כי תשובתי לא היתה נכונה. כספי עודף ההכנסה נשארים בידי הממשלה לאחר נכוי ההוצאות הרגילות, וההצאות המיוחדות שהזכרת אינן בכלל הוצאות רגילות. – ולכן, יש שמוציאים את העודף של שנה אחת בזו הבאה אחריה? – כן, זה יכול לקרות. – האם לא קרה בשנים שלאחר העליה היתרה. כשהיה צורך בעבודות־עזרה, במחילת חוב ת"א וכיוצא בזה? – יתכן, כי קרה משהו בדומה לזה – ולמעשה נעלמו העודפים לגמרי ונבלעו בתוך ההוצאות? יתכן, כי הקדישו אותם להוצאה. – והכנסת הממשלה באה מהמסים החלים על כל תושבי הארץ? – כן. – שמענו ממומחה אחר, לא מומחה כספי, הערכה על המכס. כמה ממנו חל על היהודים וכמה על הערבים. הדבר נמצא בידי הועדה ובלי ספק יוכלו לחקור אם דבריו יכולים להחשב ליותר מאשר הערכה. אבל בכל זאת עובדה היא, כי הכנסת הממשלה באה ממסים שבהם יש חלק לכל התושבים? – בדיוק.

פלפול גדול על סעיף 22 של ספר הברית לחבר הלאומים    🔗

סטוקר: עכשיו אני בא לנקודה שדובר עליה הרבה. היא מענינת מאד הזכרת את מצב הממשלה המנדטורית. סבורני, כי אתה מכיר היטב את סעיף 22 של ספר הברית של חבר הלאומים? – סאקר: לא ביותר

סטוקר: סעיף 22 צריך לענין אותך ביותר. הוא שייך למנדטים, ובו נאמר:

“באותן המושבות והארצות שבתוצאות המלחמה האחרונה יצאו מרשות המדינות שמשלו בהן קודם, והן מאוכלסות עמים שבתנאים המתוחים של העולם המודרני אינם מסוגלים עדיין לעמוד ברשות עצמם – על ארצות אלו יחול העיקרון, ששלומם והתפתחותם של העמים האלה ישמרו פקדון קדוש של הציביליזציה, וכי בספר הברית הזה תוכנסנה ערובות להחזקת פקדון זה”.

“השיטה הטובה ביותר לתת תוקף ממשי לעקרון הוא: למסור את האפוטרופסות על עמים אלה למדינות מתקדמות, אשר הודות לאמצעיהן נסיונן או מצבן הגיאוגרפי, הן מסוגלות ביותר לקבל עליהן את האחריות הזאת, והן מסכימות לקבל את הדבר: האפוטרופסות צריכה להתנהל על ידן כמנדטריות (מיופות כוח) מטעם החבר”.

“אופי המנדט צריך להיות שונה, בהתאם לדרגת התפתחות העם המצב הגיאוגרפי, המצב הכלכלי ומסבות דומות לאלה”.

“ארצות ידועות, שהיו שייכות קודם לאימפריה התורכית, הגיעו למדרגת התפתחות שאפשר להכיר בקיומן בתור מדינות עצמאיות באופן זמני, כפופות לעצה ולעזרה אדמיניסטרטיבית ע”י ממשלה מנדטורית, עד הזמן שבו יוכלו לעמוד בעצמן. מאווי הארצות האלה צריכים לשמש נימוק עיקרי לגבי בחירת ממשלה מנדטורית עליהן“. והנה ענין א”י. המנדט ניתן לאנגליה בתנאים מסוימים שנתפרשו במנדט. ויש מבוא למנדט, כפי הידוע לך המרצה את הצהרת בלפור:

“היות ומעצמות הברית הראשיות הסכימו גם שבעל המנדט יהא אחראי למילוי ההצהרה”, ויש שם קטע:

“היות והוכרז בזה הקשר ההיסטורי של העם העברי אל א”י והיסודות להקים מחדש בארץ הזאת את ביתם הלאומי".

וחוץ מזה הסעיפים של המנדט, וביניהם סעיף 2:

“בעל המנדט יהא אחראי להעמדת הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את יסוד הבית הלאומי היהודי, כאמור בהקדמה, ואת התפתחותם של מוסדות שלטון עצמי וכן גם את הגנת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי א”י, מבלי הבדל גזע ודת".

וביחס לעליה, איני חושב, כי כבר הביאו לפניכם את הסעיף:

האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית, בהבטיחה, כי זכויותיהם ומצבם של שאר חלקי התושבים לא יפגע – תקל את עלית היהודים בתנאים מתאימים ותאמץ מתוך שיתוף־עבודה עם הסוכנות היהודית הנזכרת בסעיף 4. התישבות צפופה של יהודים על האדמה, שתכיל את קרקעות הממשלה וקרקעות שאינן נחוצות למטרות צבוריות".

סטוקר: “תפקיד ההסתדרות הציונית – לעכב את העליה”…    🔗

התסכים כי חובת בעלת המנדט היא להקל על עלית היהודים בתנאים מתאימים, ולהבטיח, כי התפתחותם ומצבם של שאר חלקי התושבים לא יפגעו? המסכים אתה, כי זוהי חובתה? – סאקר: כן. – ומתוך מלוי הצו הזה, שומה עליה לעכב את עלית היהודים לארץ הזאת? – דעתי בשאלה זו שעלית היהודים מועילה לכל חלקי התושבים בארץ. – האם דעתך היא, כי העליה אינה צריכה להעכב ע“י הממשלה, וכי צריך להשאירה לגמרי ברשות הסוכנות היהודית או ההנה”צ? – זוהי דעתי: זה צריך להיות ענין של ממשלת א"י והסוכנות היהודית. – אני שואל איתך שוב, האם חובה היא, או לא. לממשלה לעכב את עלית היהודים במדה שמצבם של יתר חלקי התושבים בארץ יכולים להפגע? – אבל אם תקבל את דעתי, כי העליה היא לתועלתם של כל התושבים, הרי שצריך לאמץ אותה ולא לעכבה.

היו“ר: הדבר תלוי בהיקף העליה, נניח, כי אינה מוגבלת. – סאקר: מובן מאליו, אבל הדעה שהבעתי… – היו”ר: שהעליה אינה צריכה להיות גדולה מזו שהארץ מסוגלה לקלוט כהוגן? – כך הוא. – בלי נזק למישהו? – כן. אבל את כוח הקליטה של הארץ יש להגדיל עד המכסימום.

סטוקר: אם כן הוא, מי צריך להיות השופט לכך? – סאקר: ההכרעה האחרונה לממשלת הארץ. הכרחי כי בידי הממשלה. – ובכן המסכים אתה כי הממשלה צריכה לפקח על העליה ברוח זו שלא תגרום נזק לזכויותיהם ולמצבם של יתר חלקי התושבים? – זוהי חובתה לפי המנדט – זאת אומרת, כי באם תפחת ע"י התישבות היהודים אפשרותם של הערבים להשיג עבודה, או שהם נשארים למעשה בלי עבודה. חובתה של הממשלה לשים לב לתנאים ולעכב את העליה? – חובתה של הממשלה. כפי שאמרתי כבר, הוא לדאוג, כי העליה למען התפתחותו של הבית הלאומי תותאם להתפתחותה של הארץ. דעתי היא, כי מהלך ההתפתחות, שאני מדבר עליו. הוא לתועלת לכל חלקי הישוב. – שמענו זאת לפני כן, אבל האם לדעתך צריכה דאגה זו להכריע את כל חובות הממשלה כלפי הפגיעה בזכויות החלק השני של הישוב? ההכרעה האחרונה היא לממשלה. – דעתך היא כי אינך אחראי לזה, ואם הממשלה מגבילה את העליה, הרי זה עסקה? – אנו שומרים לעצמנו את הזכות להעריך את פעולת הממשלה. – נניח, כי אינך חושב אותה לנכונה, מהי הברירה שבידך? – יש לנו רק ברירה אחת: להביא את השקפותינו לפני הממשלה ולפני ועדת המנדטים. – ואני מניח לפני חבר הלאומים? ובכל דרך אחרת? זוהי הדרך שאנו הולכים בה.

אין מועד לגמר בנינו של הבית הלאומי    🔗

סטוקר: מהי דעתך בנוגע לבית הלאומי, הוא טרם נוסד? סאקר: הבית הלאומי לעם העברי הוא בפרוצס של התהוות. – ומתי לדעתך יוסד? – לפי דעתי, אין כל מועד לגמר בנינו. הבעתי את הדעה, כי זכויות היהודים תחת המנדט הן יצירת ביתם הלאומי, התרחבותו ופתוחו בתנאים ידועים. אין דבר זה המסתיים למועד קבוע. – האם דעתך היא, כי היום הוא מצב של מעבר, והיסוד צריך להמשך מספר שנים בלי כל הגבלה או ביצוע? – אין בתולדות עם מועד, בו יש להגיד: תם ונשלם תפקידו. – המנדט צריך להתקיים לנצח? – בודאי. – משמע, שאין תוכן בסעיף 22 מספר הברית של חבר הלאומים על סכויי השלטון העצמי של הארצות, העדות או הלאומים הללו אשר יש לפתחם? – בענין זה ההכרעה לחבר הלאומים.

סטוקר קורא שוב את הקטע המתחיל “ארצות ידועות וכו' עד לעמוד על רגליהן” ואומר: ברור, כי ספר הברית סובר, שיבוא פעם זמן, שארצות אלה תעמודנה ברשות עצמן ולא תהיינה זקוקות לסיוע, פיתוח או חנוך או איך שתקרא לזה מצד הארץ המנדטורית? – יתכן. כי יבוא זמן כזה בתולדות א"י.

סטוקר: דעתך היא כי הבית הלאומי טרם נוסד? הוא נמצא במצב של התהוות? – סאקר: כן, הוא נמצא במצב של התהוות. – מתי לדעתך יוסד באופן מוחלט? – אני רואה את הקשר ההיסטורי שבין א"י והעם העברי לפרוצס ההולך ונמשך. זהו דבר שאינו נגמר לעולם. אפשר אולי לקבוע את הגבול הפיסי של קליטת היהודים בארץ: באיזה מועד בעתיד, איני יודע.

סטוקר: אני מניח, כי אתה סבור, שרצוי לתת לארץ שלטון עצמי לאחר שהיהודים יהוו בא"י רוב ניכר ביחס לעדות אחרות. האם זוהי דעתך? – סאקר? לא. דעתי היא, כי הייתי מקיים את המנדט הבריטי לזמן בלתי מוגבל. אבל אתה תמשיך בהגדלת הישוב העברי? כן. כל מה שהדבר אפשרי. – ויסוד הבית הלאומי לא יסתיים לעולם, אלא יהיה תמיד בפרוצס של התהוות. זוהי דעתך? – זוהי דעתי – האם זוהי דעתך הפרטית או של הועד הפועל הציוני? – עד כמה שידוע לי. זוהי דעה כללית. – כי היסוד של הבית הלאומי צריך להמשך בצוותא עם הממשלה הבריטית בתור ממשלת המנדט? – לא דנתי מעולם עם חברי בשאלה זו, אם המנדט צריך להתקיים לתמיד – אתם חושבים, כי אינכם אחראים לכך; מי מפקח על העליה מטעם הממשלה? – פקיד העליה הראשי, מר חיימסון – יהודי? – כן – יהודי שומר על יהודים אחרים? זהו המצב? – לקול צחוק הנוכחים אומר סאקר את ראשית הפתגם האנגלי: “ממנים גנב שיתפוס גנב”. הוא מוסיף ברצינות: חיימסון הוא שומר נאמן של הממשלה. סטוקר: הוא ציוני? – אינני יודע. – סטוקר חוזר של שאלתו ומזכיר לסאקר, כי הוא נשבע לענות. – סאקר: דוקא מפני שנשבעתי לאמר את האמת איני יכול לענות. לו שאלתני. אם חיימסון היה פעם ציוני, הייתי עונה כן, אבל עכשיו אינני יודע: – ובכן הוא היה פעם ציוני? לפני כמה זמן? – איני יכול לומר לך מתי היה חיימסון ציוני, אבל יכול אני לומר מתי החילותי לפקפק בציונותו (צחוק רם). ברי לי שהיה ציוני ב־1918. – ולא מאוחר מזה? – מוטב שלא אומר יותר מזה – אתה חושב כי אינו ציוני טוב? – מוטב לי שלא אהיה נחקר על דעותיו – האינו אוהד יותר לציונות? – האם לא היה נכון יותר להציע לפני חיימסון את השאלה הזאת? (כל הפרק הזה בחקירה עובר בעליצות רבה).

היו"ר מקשה על המנדט וסאקר מסבירו    🔗

היו“ר: בנוגע למנדט יש דבר שאין אני מבינו. שני תנאים במנדט: האחד הוא יסוד הבית הלאומי והשני מבטיח את הזכויות האזרחיות והדתיות של העם. נניח ששנים אלה באים לידי סתירה, איזה מהם צריך לדעתך להדחות? – סאקר: איני חושב כי הם באים בסתירה – אבל נניח, כי באיזה ענין שהוא יבואו לידי סתירה? – אני כשלעצמי חושב, כי הם אינם סותרים זה את זה ולא יבואו לכלל סתירה. אבל אם יתנגשו, קשה להגיד מהי ההתחייבות הראשית לפי המנדט. הייתי נוטה לטעון, כי באופן יורידי ההתחייבות הראשונה של המנדט היא יצירת הבית הלאומי ליהודים – זהו מה שאני מבין מדבריך, אבל האין זה סותר את תנאי הצהרת בלפור ואולי גם של המנדט הוגד שם: “בתנאי שלא יעשה דבר הפוגע”… האין זה אומר, כי התנאי המוקדם לדבר הראשון הוא, כי אין ליסדו אלא בדרך כזו אשר לא תפגע בזכויות… אני שואל אותך בתור עורך דין? – אם תשאלנו בתור עו”ד הרי השאלה היא מבחינה יורידית קשה מאד – מה היא דעת הסתדרותך על הצד היורידי שבדבר? – איני יודע, אם השאלה הופיעה פעם בצורתה היורידית. – אני חושב, כי זהו דבר העלול לצוף לעתים תכופות. מהי המטרה הראשונה של המנדט: הגנת ישוב הארץ או יסוד הבית הלאומי? אתה נוטה, כפי שאני רואה. לדעה, כי הבית הלאומי קודם ואם הדבר השני סותר, הרי הוא השני, צריך להדחות. האין זו הדעה הכללית של ההסתדרות הציונית? – הייתי נוטה להשקיף כך על הענין, אבל חושבני, כי אפשר… (סטוקר מפסיקו) לטעון דבר גם לטובת הדעה השניה אולם אנו רוצים להגיע לדעה הנכונה.

יחס הפקידות    🔗

סטוקר: אשאלך לאחת הסבות שגרמו לפי דעתך למאורעות, והוא חוסר אהדה מצד הפקידים הבריטיים להצהרת בלפור והגשמתה. – סאקר: כן – חושבני, כי אמרת שהערבים יודעים היטב על חוסר אהדה אשר הפקידות מבליטה אותו מאד, לא כן? – לא אמרתי זה – האם זוהי דעתך? – דעתי היא כי יש נטיה לגלויי הדבר הזה בתוך הישוב הערבי. – אם כן, האם האדמיניסטרציה הבריטית המתנהלת ע“י הפקידים האלה היא בלתי פופולרית בין הערבים? – בדרך כלל היא פופולרית באופן אישי. – לא מזמן. בספטמבר שנה זו, כתבת מאמר לעתון אמריקאי, הנקרא “ניו פלסטין”. המסכים אתה כי כתבת את המאמר? – אפשר מאד, כי זהו מאמר שכתבתי בשביל עתון אחר. – איני רוצה להפתיעך או להניח בלי אשור, כי יש כאן ציטאט בלתי נכון הדבר הופיע בעתון ציוני. התזכור, כי כתבת בסעיף ראשון: “זוהי הפרשה השלישית של שחיטות יהודים ע”י הערבים תחת השלטון הבריטי מזמן הצהרת בלפור. השנים 1920 1921, 1929. הפעם הצטיינו השחיטות בהיקפן, אכזריותן, הכנתן המאורגנת ובהיותן מכוונות נגד המשטר הבריטי לא פחות מאשר נגד הבית הלאומי”. בכתבך את מאמרך היית סבור, כנראה, כי הממשלה הבריטית או האדמיניסטרציה אינן פופולריות אצל הערבים, אבל כיום דעתך כנראה היא, כי לערבים אין סיבה להיות בלתי מרוצים מהאדמיניסטרציה הבריטית, ולהיפך הם מרוצים ממנה מאד? – לא אמרתי כדבר הזה. שאלתני אם פקידים, אישים, בעלי הלך רוח מיוחד שואפים להיות פופולאריים אצל הערבים. על זה עניתי כן. אבל לא אמרתי שהממשלה הבריטית, השלטון הבריטי היה פופולרי בארץ הזאת. כזאת לא אמרתי מעודי. – כתבת במאמרך “מכוון נגד השלטון הבריטי”. – זו אמת. – סטוקר: אני מסיק מדבריך שהשלטון הבריטי היה פופולרי אצל הערבים היות ולא התאמץ להגשים את הצהרת בלפור.

אירלי: העד דבר רק על פופילאריות אישית של פקידים.

עוני ביי בעצמו הציע קשר עברי־ערבי נגד אנגליה!    🔗

סטוקר: אמרת שהממשלה, המנוהלת על ידי הפקידים האלה. היתה פופולרית אצל הערבים? – סאקר: לא אמרתי זאת. – ככה הבנתי את דבריך, אבל על סמך מה כתבת במאמרך שהדבר היה מאורגן וכי מעשי האלמות היו מכוונים נגד השלטון הבריטי לא פחות מאשר נגד הבית הלאומי היהודי? – לפי השקפתי, התנועה הערבית בארץ הזאת הנה אנטי־בריטית לא פחות מאשר אנטי־ציונית. לולא היו כאן יהודים, ציונים, היתה התנועה הזאת מכוונת נגד השלטון הבריטי. אני רואה את היהודים בא"י ככלי־רעם ביחס לאנגלים.– ובכן חושב אתה שהערבים הנם נגד האנגלים? – כן. נגד השלטון הבריטי כאן. – נגד הבריטים בגלל הצהרת בלפור או נגד הבריטים בתור בריטים? – נגד השלטון הבריטי, היות והם רוצים לכונן מדינה ערבית שאין בה מקום לשלטון בריטי – זוהי השקפתך? – כן.

סטוקר: עיראק היא בעד בריטניה או נגדה? – סאקר: איני בקי בעניני עיראק, – היש יהודים בעיראק? – הייתי פעם בבגדד. שם הרבה יהודים, 50,000 בערך. – יש שם הרגשה אנטי־בריטית? – כבר אמרתי לך שאיני יודע. אולם אשר לערבי א“י שוחחתי הרבה פעמים עם ערבים אשר הואילו בטובם להציע! שהדרך הכי פשוטה להסרת השנאה בין היהודים והערבים בא”י היא – הצטרפות היהודים אל הערבים נגד האנגלים! – זוהי השיטה הכי מקובלת בארץ הזאת בשיחה עם יהודים? המאמין אתה שהם חושבים ככה? קשה מאד להאמין לאיזה ערבי שהוא בכל זמן שהוא. – איזו ערבים? – עוני עבד אל־האדי היה אחד מהם!

עוני: אני אמרתי זאת?! – סאקר: כן, אמרת!

סטוקר: שהערבים והיהודים יתאחדו כדי לגרש את האנגלים? – סאקר: כמובן. – מתי הציע לך הדבר הזה?

עוני: אני מכחיש זאת בהחלט.

סטוקר: מתי הציע לך זאת? – סאקר: חושבני שבפעם האחרונה. לפני מספר שנים. אני ועוני יודעים זה את זה היטב. שנינו עבדנו בבית המשפט. אגב פגישה הדדית היינו נוגעים גם בעניני פוליטיקה. אני זוכר היטב שעוני אמר לי את הדבר הזה. הנני בטוח.

סטוקר: ולכן איני יכול להבין על מה מתקוטטים היהודים והערבים בארץ הזאת. אם הערבים כה מרוצים מהיהודים, עד שהם רוצים להתחבר אליהם בברית נגד הממשלה הבריטית, קשה שוב להבין למה מתנגדים הערבים ליהודים? – סאקר: הברית צריכה היתה להיות לפי תנאים ידועים כמובן, אין הם רוצים בבית לאומי יהודי. – אילו תנאים? – לא נכנסתי אף פעם במו“מ. סיפרתי לך רק את אופן השיחה. לא נכנסנו לא בברית ולא במו”מ. לא היה לי בזה שום עניין פוליטי, אבל התעניינתי במה שנאמר.

סאקר: אני חושב, כי אין זה בלתי הגיוני לאמור, כי הערבים היו ידידים טובים ליהודים. לולי האנגלים. האם לא זהו? – סאקר: לא כך הוא – הייתי רוצה לדעת את המצב, מה דעת הערבים? – מה שאמרתי. לולי היינו כאן, ברור למדי, כי הערבים אינם אוהבים את האנגלים ורוצים להפטר מהם. איני אומר כי הערבים שבעי רצון מהבית הלאומי היהודי ואינני אומר, כי הם מציעים לנו ברית על יסוד הכרת בית לאומי יהודי, אני רק הגדתי את המדובר, שנבוא לידי תנאים ידועים, והם לא הוגדרו אף פעם, שעל פיהם נאחד את כוחותינו ונגרש את האנגלים. כל אחד ואחד יודע זאת, כי הדברים היו נאמרים בכל רחבי הארץ. – זאת אומרת, כי הערבים אוהבים את היהודים ושונאים את האנגלים? זהו? – איני אומר כי הם אוהבים את היהודים ביותר. הם חושבים כי יעשו עסקים טובים אתנו – אתם והערבים, חשבתם תוכלו להתאחד ולגרש את האנגלים? על זה היו מדברים.

הופקין מוריס: אמרת, כי דברו על זאת בכל הארץ? – סאקר: זה היה רגיל בשיחה פשוטה – האם הגיע הדבר לידי קביעת תנאים לשיתוף? – רק סתם שיחות. – המייחס אתה חשיבות להן? – לא.

בטרטון: המאמין אתה, כי הם היו רוצים בזה? – סאקר: אני מאמין כי היו רוצים בזה בתנאים ידועים – הופקין מוריס: אינך מיחס חשיבות לזה? שיחות בטלות? – יותר משיחות בטלות. זה מגלה מצב רוח מסוים – אם כן היה הדבר מגיע להצעת שיתוף? – זהו מצב רוח, אבל אינו מגיע עד כדי כך.

סטוקר: זה יהיה אולי בשעה שהבית הלאומי היהודי יתבסס יותר? – סאקר: אל תבקש ממני נבואות. קשה לתת לך עובדות – התוכל לתת לנו איזו סבה, מדוע יתאחדו היהודים והערבים נגד האנגלים? – איני יודע כל סבה לברית כזאת מנקודת מבט היהודים, אבל אני יודע סבה אחת טובה מנקודת מבט הערבים. סבורני, כי הערבים מכירים, כי חסרים להם אנשים וכספים כדי להקים את חלום האימפריה הערבית והם רואים ודאי את האיש היהודי ואת כספו מועילים מאד. – מועילים יותר משל האנגלים? – איני יודע אם אנשים וכספים בריטיים יוקדשו לבנין אימפריה ערבית – ניתנו הבטחות רבות כשהערבים נכנסו למלחמה. – אנו שומעים על זה הרבה אמת ושקר. – המוכן אתה לאמור בהחלט, כי ערבי נכבד אחד הביע לפניך את ההצעה שיהודים וערבים צריכים להתאחד ולגרש או האנגלים? זה לא הגיע למדרגה של מו“מ? – לא אמרתי אף פעם שהדבר הגיע באיזה מקום לדרגת מו”מ. אין מו"מ כשאין שני הצדדים מסכימים לכך – טוב.

נחזור לעניננו – אל הכותל המערבי    🔗

סטוקר: נחזור לעניננו, אל כותל המערבי. קבלתם ב־13 ביוני מאת הממשלה את המכתב הסודי. איך הוא נמסר למשרד המושבות, ע“י ההנה”צ או על ידי אחרים? – סאקר: לאיזו נקודה בדיוק אתה מתכוון? – לענין פעולות הבנין. ניתנה לכם הודעה? – איני יודע על זה כלל. –הם גם החליטו על תיקונים אחרים. על כל פנים הם התחילו בתיקונים או בפעולות. מתי נודע לך לראשונה, כי הוחלו פעולות בנין? – באמת איני זוכר, סבורני, כי החלותי להתעניין אקטיבית בכותל בחודש מאי, בקירוב, אבל איני בטוח בזה. – ע“י מי נמסר הדבר למשרד המושבות על פיך או ע”י ההנה“צ? – לא בדיוק כך. המצב היה כזה: אנו התנגדנו, אני חושב, לבנין. סבורני כי כל שאלת המצב המשפטי של הכותל וזכויותיהם של היהודים אצלו נמסרה למשרד המושבות בתזכיר עוד בטרם התעוררה השאלה חמיוחדת. – החושב אתה על ענין הספר הלבן? – לא. – יש לך שני מאורעות. קודם: צרת המחיצה והתזכיר אל משרד המושבות עליה, ופרסום הספר הלבן בנובמבר 1928. אח”כ חליפת המכתבים המתחילה בפברואר כשנדרשה הרבנות להמציא הוכחות בעניין הסטאטוס קבו. אחרי זה החלו פעולות הבנין? – הרושם שלי מחליפת המכתבים ומזה שהנציב העליון אמר לי, כי הוא פנה אל מיניסטר המושבות שיחליט על המצב המשפטי כדי לקבוע את היסודות לפתרון הפרובלימה בכללה.

סטוקר קורא חלוף מכתבים בין הממשלה והרבנות הראשית בעניני הכותל. אחר כך הוא קורא מכתב של המנוח הרב פרנקו, חכם באשי, ומציין כן זה מוסר את הענין להכרעת משפט דתי (שעריה). – סאקר: אני חושב את כתיבת המכתב הזה לעצה רעה – אירלי: מהו התאריך? סאקר: התאריך הוא מושלמי, בערך משנת

1. זמן השלטון התורכי. – סטוקר מציין, כי הוא קורא את המכתבים כדי להראות, כי הדעה שונה מזו של סאקר. – סאקר: זה היה ב-1912, לפני המלחמה. – אמנם חלוף המכתבים מתחיל בפברואר 1929 אבל המוסמך הזה מ-1912 צורף ע"י אחד הרבנים או נזכר במכתבים? - כן.

סטוקר מבקש למצוא. האם ומתי נשלח מכתב בענין השינויים ע"י הכותל ותקוניו? – סאקר: איני חושב כי היה בכלל מכתב, אבל אם היה' הרי בודאי בזמן שלא עסקתי במחלקה הזו.

פרידי: יש מכתב כזה המוחה נגד התיקונים על יד הכותל והחתום ע“י הרבנים קוק, יעקב מאיר, בלוי וד”ר טון. המכתב נשכח ע"י כולם.

סטוקר: אני מתענין בשאלת התיקונים. – פרידי: אין כל ספק, כי זהו המכתב העוסק בענין התיקונים והוא נשלח ע"י הרבנים הראשיים, הועד הלאומי ואגודת ישראל. היושר מחייב להגיד, כי במכתב זה מוחים ב־9 במאי נגד פתיחת הקיר והתיקונים על יד הכותל המערבי.

מרימן: זכורני, כי הרב הראשי שאל למכתב זה וכבוד מעלתו צריך לקבל מהעד את התיקון.

סטוקר: נראה שיש בחליפת המכתבים כפילות, היות והמכתב מ־13 ביוני שנכתב להנה“צ מזכיר בדבר ראיון שהיה להנה”צ עם הנציב העליון ב־4 למאי. כנראה היה ראיון להנה“צ עם הנציב העליון ב־4 במאי. שום מכתב לא נשלח לערבים, אבל הם כתבו מכתב ב־9 במאי. זה מבאר את השתוממות הרב הראשי בשמעו על מו”מ מבלי לקבל מכתב מהממשלה בענין זה.

היו"ר: זו היתה התחלה. – סטוקר: הצעתי לקרוא את המכתב.

קוראים את המכתב ובזה ננעלה ישיבת יום 18 בדצמבר אחה"צ.

 

ישיבת השבעים וארבע    🔗

בפתיחת ישיבת הבוקר ב־19 בדצמבר הודיע מרימאן כי עליו להסב את לב הועדה לעובדה שלא היתה ידועה לה עד כה. ישנו מכתב (של ההנה"צ לממשלה), המוסר את תכנה של שיחה מ־4 במאי בין הנציב העליון ובין קול' קיש. מכתב זה נזכר במכתב הסודי של הממשלה ב־13 ביוני בשאלת הכותל המערבי, קול' קיש ביקש את הראיון הזה מהנציב עפ“י דרישתו המיוחדת של ד”ר וייצמן.

קם דין־ודברים בין היו“ר, פרידי ומרימאן בשאלה, עד כמה מכתב זה נוגע לענין. מרימאן דורש לקרוא את התעודה, כיון שהיא מוכיחה ששאלת הסטאטוס־קבו לא נתעוררה רק בזמן האחרון. היו”ר פוסק, כי מאחר שהממשלא וקול' קיש אישרו את התעודה הזאת, המוסרת את השיחה, מוטב לקראה.

עוד במאי הזהיר קיש נגד הפתח החדש    🔗

מתברר מתוך קריאת המכתב, כי עוד ב־4 במאי קרא קול' קיש בשיחתו עם הנציב לפתיחת הפתח על יד הכותל – “שנוי גלוי בסטאטוס־קבו העלול לגרום לסכסוך גזעי”. הדבר היה כחודש וחצי לפני מכתבו של סאקר, שהתעלם מהנקודה בלא־יודעים, נמצא שלא ההנה“צ הזמנית עוררה ראשונה את שאלת הפרת הסטאטוס־קבו ע”י הבנייה של המושלמים, כפי שניסה פרידי להוכיח.

מתעורר ויכוח על סדרם הכרונולוגי של כמה מסמכים שנמסרו לועדה. מרימאן מוכיח את אמיתות טענתו בנדון זה מתוך דברי התזכיר עצמו. שוב התוכחות על עמדת סאקר, אם הוא הסכים לעמדת הממשלה בדבר הבנין על יד הכותל, כפי שנוסח במכתב מ־13 ביוני, שכן הוא לא ערער על פתיחת הדלת, ורק ברוידה, ב־25 ביולי, עשה זאת.

מרימאן: לדעתי, דבר פתיחת הדלת נעלם ממר סאקר לגמרי. – מוריס אין זה כלל לזכותו. – מרימאן: הוא עצמו מודה בזה. לא עלה כלל על דעתו. מה עלול להיות כרוך בזה. תזכרו שהוא הסביר, כי קול' קיש נסע במאי ומסר את הענין לידיו. – מוריס: המכתב מ־13 ביוני הקובע את עמדת הממשלה, מוסר גם את כל העובדות. – מרימאן: אין כל ספק בזה. יש לנו פירושו של מר הורוביץ לכך. מר סאקר הודיע בגלוי לב, שהוא לא העריך אז את המצב כראוי. למעשה, הוא ראה את המכתב הזה (בדבר ראיון קיש עם הנציב) רק עכשיו בפעם הראשונה, איני רוצה להסתיר, כי הוא טעה אבל הכרונולוגיה ברורה עכשיו בהחלט. וכן ברור בהחלט, כי אי אפשר לטעון שההנה"צ הזמנית באבגוסט היא שעוררה פתאם את שאלת הסטאטוס־קבו.

כעבור יומים – ראיון לנציב עם המופתי    🔗

פרידי מודיע כי יש בידו להמציא תעודה גם על ראיון המופתי עם הנציב, ב־6 במאי. הראיון היה סודי, אולם הממשלה מצדה מוכנה לותר על הסודיות, אם גם המופתי יסכים לכך. אלא שהתעודה ארוכה מאד. מחליטים שסילי יקרא את הפרטיכל במהירות.

סילי קורא את הדו"ח מהראיון שהיה למופתי עם הנציב העליון בנוכחותם של לוק ומזכירו הפרטי של הנציב.

הנציב דיבר באותו מעמד על חרדתו של המופתי לפירוש ה“ספר הלבן” בשאלת הכלים שמותר להביאם לכותל. הוא הודיע למופתי, כי הרב הראשי נתבקש להמציא במשך שבועיים ראיות על הכלים שהיה נהוג להביאם, על מנת שמוסמכים אלה יועברו למשרד המושבות. המופתי נהג שלא כשורה, אמר הנציב, בהחילו בבנייה מבלי לקבל על כך אישור מוקדם. ה. מ. שאל על מהות השנויים בבנינים ועל תכליתם. המופתי ענה, כי הקיר (בקצה הרחבה) איננו בנוי כהלכה ולכן הוא טעון תיקון. גם יש צורך בחדר קטן לתפילה. הנציב העיר, כי היהודים קובלים, שפירושם של השנויים האלה היא הפרת הסטאטוס־קבו והפרעת תפילתם.

“כדי להשגיח על היהודים”…    🔗

המופתי הודה, שהודות לשנויים יונמך הקיר, והמטרה היא: להשגיח היטב על המכשירים המובאים ע"י היהודים.

על זאת ענה הנציב, כי ה“ספר הלבן” נוסח לפני בואו לארץ, ואין הוא רשאי להגדיר את הסטטוס קבו, אף לא להתיר למושלמים לשנותו. הוא מוכן להרשות שהקיר יבנה מחדש, על מנת שיחזירוהו לגבהו הקודם. בשאלות מהות הסטטוס קבו הוא מחכה להוראות מלונדון, והוא מקוה, כי יוכל לסמוך על המופתי שימלא את מבוקשו. היהודים נדרשו להמציא ראיות על המכשירים. עד עכשיו לא המציאו, אילו היו להם הוכחות, ודאי היו מביאים אותן מיד. אם לא יביאו, תתאמת טענתם של המושלמים, כי אסור להביא ספסלים וכסאות.

המופתי ביקש שהות לשיקול דעת. הוא העיר, שב“ספר הלבן” נרמזת גם קדושת המקום הזה למושלמים. לכן דרוש להם החלון בקיר הרחבה הוא שואף להקל את תפקידה של הממשלה. הוא מודה בשם המושלמים לממשלה על “הספר הלבן”. שאלתו, אם מותר יהיה לשייכים לסלק את הכסאות?

הנציב העליון אמר ששום דבר מעין זה לא יוכל להעשות כדי לשנות את הסטאטוס קבו. הוא מקוה לקבל בהקדם הוראה בנידון זה, כדי שיוכל להחליט להערת המופתי, כי המושלמים מחכים כבר חמשה חדשים, ביקש הנציב שוב להפסיק את עבודת הבנייה עד פרסום הוראה על כך והבטיח למופתי שהמחלקה לעבודות צבוריות עסוקה ברישום התכניות.

המופתי הוסיף להסביר, כי הבנייה באה לשכלל את הרחבה, הן למען היהודים והן למען המושלמים, וכן לשם בקורת מעולה יותר שתמנע מפגיעה בסטאטוס קבו. על זה העיר הנציב, שהיהודים קובלים על עצם הבנייה כעל שנוי בסטאטוס קבו. המופתי אמר שתביעתו המתמדת לפתור את השאלה היא לטובת שני הצדדים. הוא חושש פן יחשבו היהודים את הפסקת הבנייה לתקדים לטובתם. אף על פי כן, הוא מסכים להפסיק לעת עתה את העבודה, אולם יהא נא ברור שהוא עושה זאת רק כטובה אישית להוד מעלתו. הוא ביקש להודיע ליהודים שהפתח שבקיר כלול בסטאטוס קבו. בתשובה לשאלת הנציב אמר המופתי, כי יתכן שהמושלמים יסכימו, בתנאים ידועים, לתת (מפעם לפעם) רשיונות ליהודים להביא כסאות, שרפרפים וכדומה.

בזה נסתיימה קריאת התעודה. נקרא שוב סאקר וסטוקר שב לחקור את העד.

בענין הכותל – בית הדין המושלמי יכריע?    🔗

סטוקר מתחיל לטפל במחאת היהודים נגד עבודת הבנייה שעל יד הכותל שהוגשה ע"י הקול' קיש ב־4 במאי – לפי המכתב שנקרא זה עתה – וכן במכתב הרבנות הראשית, הועד הלאומי ואגודת ישראל. הוא שאל: אגודת ישראל זו מה טיבה? – סאקר: הסתדרות של חרדים קיצוניים. – המסכים אתה לדעה שהובעה במחאה, כי הבנייה הזאת פוגעת בסטטוס קבו? – כן. זוהי דעתי, עד כמה שזה יוצר דרך מעבר. – ובכן אתה דורש שלגבי המושלמים יקוים הסטטוס קבו? – אנסח את עמדתי: אני מבדיל בין הכלל שהאדמיניסטרציה צריכה להתנהג על פיו כיום ובין ההכרעה האחרונה אשר תגדיר את זכויות הצדדים. – אתה מתכון לשאלה בכללה או לשאלת הזכויות הקיימות? – אני מתכון להביע את השקפתי, כי זכויותינו קיימות לפי המנדט. – זה נאמר במכתבך (במכתבו הראשון של סאקר לנציב בשאלת הכותל, הוא ביסס את זכויות היהודים על יד הכותל לאו דוקא על יסודות הסטטוס קבו, אלא על סעיף המנדט, המבטיח חופש הדת והתפילה לכל העדות בארץ). – מבחינה האדמיניסטרטיבית נכונה העמדה, שעל הממשלה לשמור על הסטטוס קבו. קשה להגדיר מהו הסטטוס קבו, אבל נכון שצריך לשמור עליו עד שתוכרענה זכויות שני הצדדים (לאו דוקא לפי הסטטוס קבו). – ההכרעה תחול על צד אחד בלבד? – לא. ברור שהכרעה תחול על שני הצדדים, יהודים ומושלמים. – ובכן דעתך שעד בוא ההכרעה לפי סעיף 15 של המנדט, ישמר הסטטוס קבו כלפי המושלמים כמו כלפי היהודים! – כן. זה נראה לי נכון. – אחרי שהוצא “הספר הלבן” המדבר ברור על הסטטוס קבו נשלח ב־14 בפברואר מכתב מאת מר קית־רוטש אל הרבנות הראשית. חושבני שידוע לך תוכן המכתב? – ראיתיו רק לפני ימים מספר. – הידוע לך חליפת המכתבים שבאה אחר כך? הנני ואקריא לך:

סטוקר קורא מתוך חליפת המכתבים, שממנה מתברר, כי החכם באשי (בקושטא) שנשאל בשאלה זו, הציע למסור את העניין להכרעת בית דין השריעה, שכן זה נוגע לעניני וקף. – סאקר: אתה טועה. ישנה פקודה המוציאה את השיפוט בשאלת המקומות הקדושים מידי בתי הדין הרגילים.– סטוקר: אבל לדעתך, הלא ההכרעה צריכה לבוא לפי המנדט? – פקודה הסותרת את המנדט היתה מתבטלת מתוך בירור משפטי. אולם פקודה זו היא בסדר גמור.

מתנגחים בהלכה – ויכוח יורידי על הכותל    🔗

מתפתח ויכוח יורידי אשר בו משתתפים היו"ר, סטוקר, סאקר מרימאן – אם הסכסוכים בשאלת השימוש בוקף מסורים למשפט רגיל או לבית דין הדתי.

סאקר טוען, כי עד כמה שיש כאן שאלה של זכות השימוש – לא הקנין – אשר ליהודים לגבי הוקף של רחבת הכותל, יכול היה כל בית דין רגיל להכריע בזה. אולם מכיון שהמקום הוא מקום קדוש, הרי זה איננו מסור להכרעת שום בית דין בארץ בכלל, אלא המנדט קובע לכך פתרון מיוחד ע“י ועדה בין־לאומית, לפי סאקר – ובזה הוא חולק על פקידי המשפט של הכתר – המנדט עצמו אינו אחד החוקים של הארץ. אלא הוא עומד מחוץ למערכת החוקים של א”י בתור מכריע כנגד כל אחד מהם. היו"ר נוטה לדעתו זו של סאקר.

מרימאן מדגיש אגב הויכוח, שאין כל ספק בדבר, שהכותל הוא מקום קדוש ליהודים.

סטוקר שואל למכתב ששלח סאקר לנציב לפני נסעו לחו"ל, בו הביע את התנגדותו לספר הלבן.

סאקר: אינני מקבל את הכלל, שנוקט הספר הלבן לגבי הגדרת הזכויות היהודיות, בו יש ערבוב שני מושגים: הוראת־שעה עד להכרעה וההלכה שעל פיה תבוא ההכרעה בועדה הבין לאומית. לגבי הראשונה מכריע הסטטוס קבו, לגבי השניה המנדט (חופש הדת והתפילות). – סטוקר אבל אתה מסכים, כי הספר הלבן הוא בסיס לפרוביזוריום? – כן.

דנים על המצב כפי שהיה תחת שלטון התורכים, שאלות, שאלות־כנגד והודעות של מרימאן קובעות את העובדה, כי תחת השלטון התורכי היה הבדל רב בין החוקים על הנייר ובין המנהגים למעשה. המנהג יצר זכויות בשביל יהודים על יסוד תקדים מקובל, צחוק מתעורר לרגל הסברתו של מרימאן, כי “מעט כסף במקום המתאים” היה חולל נפלאות ממש בימים ההם.

ימי יולי – הנסיעה לקונגרס    🔗

מתעוררת שאלת המצב בארץ ביולי שנה זו, כשסאקר נסע לאירופה. העד מציין, כי לא נראתה כל מתיחות בארץ. וענין המחיצה, אשר עורר את דעת הקהל היהודית ופגע ברגשות היהודים בכל העולם, ירד מהפרק. בניגוד לדעתו של סטוקר, כי עוררו שוב במתכון את שאלת הסרת המחיצה, מודיע סאקר, כי המתיחות נוצרה שוב ע"י התחלת הבנייה והגיעה לפסגתה עם פתיחת הפתח. הבנייה החלה אחרי נסיעתו לציריך. הוא אינו מוצא כל סימני מתיחות בחליפת המכתבים הקודמת שבין הממשלה וההנהלה הציונית.

סטוקר: האם לא קראת את מאמרי פון־וויזל? – מרימאן: נתפרסמו בזמן העדרו של סאקר מא"י. – סאקר: מעולם לא ראיתים.

סטוקר: כל הענין נתחדש במאמרי העתונות. סטוקר מצטט מתוך נאומו של סאקר בציריך ושואל, אם פסוקים אלה אינם יכולים להחשב ע"י ערבים כמעוררים דאגה. – סאקר: לא צפיתי לפעולה כזו. חושבני, כי אין איש יכול להתנגד לכך, שאגיד מה הן לדעתי זכויות היהודים לפי המנדט.

סטוקר: העתונות העברית והכללית בא"י מסרה באופן מפורט את מהלך הקונגרס הציוני, ומושלמים רבים קוראים בעתונות זו. – סאקר: הייתי חושב כי מעטים מאד מהם קוראים בעתונות זו. אם דעתך היא, שאסור לי להגדיר באופן פומבי מה הן הזכויות היורידיות של היהודים ביחס למקומות הקדושים להם, אחשוב את הדעה הזאת לחסרת כל שחר! – זאת לא אמרתי, אבל האם לא תסכים, כי זה לא היה מעשה זהיר? – אמרתי כבר, כי לא הרגשתי כל מתיחות בנסעי לציריך. אינני יכול להודות בזכותו של מישהו להרגיש את עצמו נפגע או להתרגז כשאני מביע בדברים ברורים ובקרירות גמורה את השקפותי בנוגע לזכויותי היורידיות. – מתי נסעת לציריך? – סאקר פונה לסילי: מר סילי הוא האיש היחידי היודע בדיוק את התאריך (צחוק). חושבני, כי זה היה ב־8 ביולי.

שקרים מתועבים    🔗

סטוקר מציין, כי בתקופה זו היו המושלמים רגילים מאד לשאלות הללו, לרגלי שמועות שונות ביחס למסגד, הידועה לך רגישות זו? – סאקר: ידוע לי, כי אנשים ידועים בחלק העדה המושלמית המציאו והפיצו שקרים מתועבים! – אם כן הדבר, החושב אתה, כי היה זה נבון ומצדק להצהיר בציריך את ההצהרה הפומבית הסותרת את ה“ספר הלבן”? איני שואל על זכויותיך היורידיות, אלא למדת־התבונה שבדבר הזה? – לדעתי זהו מעשה נכון מאד מצדי לציין את זכויותי היורידיות. – במלים אחרות, חשבת. כי היתה לך זכות לכך, ועשית זאת? – כן. אם תבוא לאסור, תוכל באותה הזכות לאסור עלי לעבור ממדרכה למדרכה.

מצד חברי הועדה מתעורר ויכוח בנוגע לתקנות הזמניות של הסטטוס קבו והלך הרוח בארץ בתקופות השונות.

סאקר חוזר, כי ב־8 ביולי, כשעזב את הארץ, לא פתחו עוד את הפתח החדש בקיר הרחבה ולא החלו בעבודת הבנייה. – הופקין מוריס: אכן אתה חושב את מה שקרה אחרי זה לתוצאות פתיחת הפתח? – סאקר: לא אגיד כי זו היתה הסיבה היחידה. זו היתה גם תוצאת תעמולה ממושכת ופתיחת הפתח היא אחד המקרים.

סטוקר פותח במסכת עליה    🔗

סטוקר: בנוגע לאוכלוסי הארץ. הישוב העברי גדל במדה נכרת ע"י עליה. מהי אומנותך על הגידול הזה? כ־100,000? – סאקר: כ־97.000 מיולי

1. – בסוף הקיץ הזה מנה הישוב העברי 160.000, ולפיכך גדל בערך ב־100,000 משנת 1919? – עליך להביא בחשבון, כי בגידול זה של הישוב משנת 1919 נכלל מספר ניכר של תושבי הארץ אשר שבו לאחר שעזבוה לרגלי המלחמה. מהי אומדנתך למספר זה? – כ־20,000. – אני מניח, כי תכניתכם היתה להמשיך בעליה לשם רבוי נוסף של הישוב? – ע"י פתוח הארץ והכשרתה לקליטת העולים הללו. – וסוף סוף עד להפחתת הישוב הערבי, כדי שהישוב העברי יעלה עליו בגדלו? – איני חושב כך. אנו חושבים להביא הנה יהודים במספר המועיל לארץ.

סטוקר מצטט את נאומו של רופין בקונגרס, המציין כי על יסוד מאמץ מרוכז של היהדות העולמית אפשר להכניס במשך 10–15 השנים הקרובות חצי מיליון יהודים לארץ ויש להכפיל את המספר הזה במשך עוד זמן כזה. – כוונת הדברים האלה לרמז, מהי הנקודה שעלינו להתאמץ להגיע אליה. – האם זהו חלק מתכניתכם? – אם יהיו לנו האמצעים לכך, כן.

ועובר למסכת קרקעות    🔗

סטוקר מצטט מנאום הפתיחה בציריך פסוקים בנוגע לרכוש הקרקעי העברי וגידולו מעת הקונגרס האחרון. – סאקר: אינני יכול למסור לך את המספרים. – המגיע הגידול ל־150,000 דונמים? – זוהי הפרדה ברורה.

סטוקר מצטט מ“פלשתין וויקלי” מ־19 ביולי ומודה כי טעה. – סאקר: באמת איני יודע את המספרים המדויקים.

סטוקר שואל אם זוהי הפוליטיקה הציונית, להגדיל את הרכוש הקרקעי של הישוב, ואם יש קושי בהגשמת הדבר. – סאקר מסביר, כי יש כאן גבולות ידועים: ראשית, בגלל חוסר אמצעים, ושנית. גבולות ההצעה של קרקע העומד למכירה.

“ציוניותו” של חיימסון; עליזות רבה    🔗

סטוקר: ורק אלה הם הגבולות? – סאקר: כן. – האם מתחשבים עם זה שצריך להשאר אדמה לערבים? – זהו, נדמה לי, ענין לערבים עצמם.– ולממשלה? – כן. – אבל היש איזה גבול מצד מצבם של הערבים? אתם חושבים, כי אינכם אחראים לכך! מי מפקח על העליה מטעם הממשלה? – פקיד העליה הראשי, מר חיימסון. – יהודי? – כן. – יהודי שומר על יהודים אחרים? זהו המצב? – לקול צחוק הנוכחים, אומר סאקר את ראשית הפתגם האנגלי: “ממנים גנב שיתפוס גנב”, והוא מוסיף ברצינות: חיימסון הוא שומר נאמן של הממשלה. – הוא ציוני? – איני יודע. – סטוקר חוזר על שאלתו ומזכיר לסאקר כי הוא נשבע לענות. – סאקר: דוקא מפני שנשבעתי לאמור את האמת איני יכול לענות. לו שאלתני, אם היה חיימסון פעם ציוני, הייתי עונה, כן. אבל עכשיו אינני יודע. – ובכן הוא היה פעם ציוני? לפני כמה זמן? – איני יכול לאמור לך מתי היה חיימסון ציוני, אבל יכול אני לומר מתי החילותי לפקפק בציוניותו (צחוק רם). ברי לי שהיה ציוני ב־1918. – ולא מאוחר מזה? – מוטב שלא אומר יותר מזה – אתה חושב, כי איננו ציוני טוב? – מוטב לי שלא אהיה נחקר על דעותיו. – האינו אוהד יותר לציונות? – האם לא היה נכון יותר להציג לפני חיימסון את השאלה הזאת? (כל הפרק הזה בחקירה עורר עליזות רבה).

סטוקר שואל, אם ההחלטות שנתפרסמו בשם הקונגרס נתקבלו באמת סאקר עונה בחיוב. ואז קורא סטוקר את ההחלטות הדורשות מתן קרקעות הממשלה וסיוע להתישבות צפופה. האם אין זה עלול לפגוע ביתר חלקי האוכלוסים? – סאקר: צריך להבדיל בין שני דברים: ההתישבות הצפופה וקרקעות הממשלה. לגבי הדבר הראשון ישנה שאלת הפוליטיקה הכלכלית של הממשלה, למשל, שאלת המסים הקיימת, הבנויה על המעשר מטילה למעשה קנס על השבחת החקלאות. זהו אחד הדברים שהממשלה חושבת לשנות וטרם עשתה זאת. זוהי רפורמה דוחקת מאד. גורם אחר בפוליטיקה הכלכלית של הממשלה, הממלא תפקיד חשוב לגבי החקלאות וההתישבות הצפופה. הוא שיטת מסילות הברזל. הרכבות התנהלו זה שנים בלי כל תפיסה. מה תפקידן להתפתחותה הכלכלית של הארץ. הנסיון אומר לנו, כי איננו משיגים שום הנחות הובלה לא לעזרת נקודות ההתישבות שלנו ולא לשום סוג של תוצרת. כל אלה שייכים לנקודה הראשונה, לענין ההתישבות הצפופה.

סטוקר: שאלתי היתה מכוונת לבירור סעיפי המנדט ומדת פגיעתם בזכויות החלקים האחרים של האוכלוסים. כונתי לרדת לסופם של סעיפים שונים בתכניותיכם ולראות. אם אתם מתחשבים בזכויות אלה. ועד כמה שמירתן עלולה להזיק לתכניותיכם. – סאקר קורא פיסקאות שונות מתוך הדו"ח מהקונגרס, כדי להוכיח שהגשמת סעיפי הפעולה הנדונים אינה פוגעת בשום אופן בזכויותיהם של יתר חלקי האוכלוסים.

מתעורר ויכוח בשאלות ההתישבות והפוליטיקה הקרקעית. סטוקר קורא את כל החלטות הקונגרס המתיחסות לכך. בשאלת העליה הוא מדגיש באופן מיוחד את העובדה שדואגים גם לעלית נשים חלוצות. הוא מבקש ביאור להחלטה בדבר התישבות החיילים המשוחררים. – סאקר: החיילים המשוחררים מהגדוד העברי בא"י. – הישנם בארץ או צריך להביאם? – חלק מהם נמצאים בארץ מכבר. – כמה צריך יהיה להביא? – אין חושבים להביא את כל חמשת או ששת האלפים (צחוק); סבורני, כי חושבים על 120–150.

להלן עונה סאקר על שאלות סטוקר ביחס לשיטת הכספים של ההסתדרות הציונית. חוקת הקרן הקיימת. פירוש העקרון של אי הפקעת האדמה מרשות הכלל, חברת הכשרת הישוב ועוד.

שאלה קלוטה מן הדמיון: אם יחסר קרקע לערבים?…    🔗

בטרטון: נניח לרגע שאין אדמה בארץ יותר מהדרוש לקיום הערבים. והממשלה היתה אוסרת את מכירת הקרקע ליהודים; ההיית חושב אז, כי הממשלה אינה נאמנה למנדט? – סאקר מבקש לברר יותר את המקרה המשוער הזה. אם במקרה כזה מותר יהיה לערבים לקנות קרקע מערבים. ורק על היהודים יהיה הדבר אסור – הרי זו תהיה הפליית היהודים לרעה לעומת עדות אחרות בארץ, וכל הפלייה כזו אסורה לפי המנדט.

הופקין מוריס. היו"ר, וגם בטרטון עצמו, חוזרים ומציגים את השאלה המשוערת ודורשים תשובה.

סאקר: השאלה קלוטה מן הדמיון!

מוריס: אנו דורשים תשובה על השאלה ולא הגדרת השאלה, אתה אחד מהעומדים בראש. לך יש להציג שאלה כזאת!

סאקר חוזר ומודיע, כי לדעתו לא יתכן להפלות בין יהודים וערבים לגבי קניית קרקעות. הדבר היה סותר את סעיף 16 של המנדט, המחייב שויון גמור בין בני כל העדות השונות.

היו"ר: הרי לדעתך. סעיף 16 מכריע כנגד סעיף 6! (סעיף המחייב את הממשלה לתמוך בהתישבות צפופה של היהודים).

מוריס מעיר, כי יש לה לאנגליה עוד ארצות מנדט, והיו מקרים שהיה צורך ליצור רזרבה קרקעית (ולפי שעה לאסור את מכירת הקרקעות הפנויים). ההיה סאקר חושב זאת לסתירת הסעיף ה־16? – סאקר: לא. – מוריס: הנה זוהי השאלה שאנו שואלים, תתבונן בה מבחינת עניניהם של התושבים הערבים והלא ערבים. לפי הנחה זו תהיה בזה משום הפרת המנדט? סאקר: אינני מוכן לתת תשובה מוחלטת. זוהי שאלה פוליטית חשובה.

סטוקר מסיק מזה שסאקר חושב את המנדט לבנוי על סתירה פנימית ואינו ניתן להתגשם. – סאקר: אתה ממהר קצת לרוץ. מר סטוקר. אני חושב, כי בכל תעודה משפטית שראיתי מימי יש קושי מצד הפירוש. אבל השימוש בתעודה משפטית מחייב מדה ידועה של תבונה מדינית, וזאת אפשר לומר גם ביחס למנדט. ובכן נחוץ תיקון אם אי אפשר לפרש את המנדט בדרך משפטית? – לא אמרתי כי אי אפשר לפרשו.

סטוקר שואל אם לדעת העד נחוצה פעולה מחוקקת, שהמנדט יפעל בסדר, ושוב עונה סאקר, שפתרון השאלה המשפטית איננו מהנמנע. מעולם לא הודה בית דין אנגלי, שאין ביכלתו לישב סתירה בחוק (צחוק).

סטוקר מגיע למסכת עבודה    🔗

סטוקר חוזר לקריאת החלטות הקונגרס בדבר עבודה עברית וקיפוח חלקה. סאקר מבאר כי המחלקה הממשלתית לעבודות צבוריות מוכרת חלק מהעבודות ישר וחלק ע“י התחרות־הצעות. בדרך השניה אי אפשר לפועלים יהודים לעבוד, מפני התנאים העלובים והשכר הנמוך. – סטוקר: מדוע מקבלים הערבים את אותם התנאים העלובים, שבודאי אינם חביבים עליהם? – סאקר: הסיבות הן: רמת החיים הנמוכה של הערבים. חוסר ארגון ומסורת של ניצול ע”י מנהיגיהם כביכול. מלבד זה משמש שכר העבודה שלהם בתור הוספה להכנסתם ממשקיהם הקטנים.

לשאלות סטוקר, אם שכר עבודה גבוה יותר לא היה מחייב עול מסים כבד יותר, עונה סאקר, כי ממשלה המקבלת עליה מנדט, מתחייבת לעשות את הארץ למדינה תרבותית ולקבוע בה רמת חיים הוגנת. הרי יכול מישהו לומר גם זאת, כי לולא שילמה הממשלה משכורת בכלל היו המסים מיותרים לגמרי.

לשאלות סניל עונה סאקר, שהוא מתנגד לשתי רמות שכר־עבודה לפועלי שני העמים, קיצוץ שכר העבודה היא שיטה כלכלית עלובה.

סטוקר ממשיך לקרוא את החלטות הקונגרס ושואל אם אין אחדות מהן אופטימיות יותר מדי, למשל, ביחס לעליה. כלום לא עלול הדבר להביא לידי נחשול עליה כמו בשנות 1924–1925? סאקר עונה, כי היתה לא מעט מליצה בניסוח כמה מההחלטות. הגשמתן המעשית נמסרת לאכסקוטיבה, ובשוב האכסקוטיבה לא"י, הרי העובדות המוצקות של המצב מכריעות בפירוש ההחלטות.

לשאלה על בסיס החישובים להערכת העליה העתידה מבאר סאקר, כי הבסיס הוא צרכי מטעי ההדר החדשים במשך השנה הבאה, סיכויי התעשיה, הבנין והעבודות הצבוריות, פרטיות וממשלתיות. ההנה"צ מגישח את דרישותיה לממשלה וזו חוקרת ובודקת. כמה תוכל הארץ לקלוט. ההנהלה הציונית אינה מביאה אנשים מבלי סיכויים למצוא להם עבודה.

הנותן סאקר ערך להחלטת הקונגרס?    🔗

סטוקר: ודאי ההנהלה מגישה דין וחשבון נלהב לקונגרס, ואז הוא בא ומקבל החלטות נלהבות? – סאקר: חלילה! חברי האכסקוטיבה הם אנשים שקולי דעת. – סניל (בצחוק): נסיוני אומר לי, כי כל קונגרס מביע יותר שאיפות נאצלות מאשר אפשרויות של הגשמה.

בטרטון שואל את סאקר, אם הוא מיחס איזו חשיבות להחלטות הקונגרס? – סאקר מסביר כי לאכסקוטיבה יש חלק קטן מאד בהחלטות אלו, בדרך כלל יש בקונגרס אלמנטים המבלים חלק מזמנם בזלזולים כלפי האכסקוטיבה. יכול הוא לומר, כי האכסקוטיבה הציונית היא ממשלה, אשר אין שקט במחנה תומכיה (צחוק). הקונגרס דן בשאלות שונות. ממנה ועדות ואלו עורכות את ההחלטות. הוא עצמו היה מחלק את ההחלטות לשני סוגים, אחד מאלה שייך לעולם הספרות (צחוק רם) והשני קובע הוראות לאכסקוטיבה, המתגשמות לפי מדת האפשרות.

כאן חלה הפסקת הצהרים ביום 19 בדצמבר.

 

ישיבת השבעים וחמש    🔗

בישיבת אחה"צ ביום ה' 19 בדצמבר הוסיף סטוקר להקשות על החלטות הקונגרס, ביחוד על החלטת־המחאה נגד “ההגבלות המלאכותיות של העליה”. – סאקר: סבורני שהתכוונו בזה למגמה שהתבלטה בשנים האחרונות להגביל את עלית הפועלות.

סטוקר מעסיק את הועדה בירידת הזלוטי הפולני    🔗

סטוקר הוסיף לשאול, במי פגעה ירידת הזלוטי הפולני? סאקר ענה שבעדותו התכוון למעמד האמיד של הארץ והסביר את טיב העולים מפולין: מהם הבאים לא“י בעצמם, לעסוק כאן במסחר או לנטוע פרדסים ומהם הבאים ונוטעים פרדסים למען אנשים הנשארים עוד בחו”ל. – סטוקר אינו משיג את הקשר בין נפילת הזלוטי ובין חוסר העבודה הגדול. לידיעתו, הזלוטי יציב זה משנים, ושערו פרנק זהב. – סאקר חוזר, כי לפי זכרונו נפל הזלוטי למחצית ערכו ב־1925.

מוריס: היש לך מספרים על האימפורט והאכספורט בין פולין וא"י? – סאקר: אתי אין. אבל יש ודאי לממשלה.

היו“ר: סיר ג’ון קמפבל אינו אומר כלום בדו”ח שלו על ירידת הזלוטי הפולני. – סאקר: איני אחראי לדעתו של סיר ג’ון קמפבל. – היו"ר: אבל הוא נתמנה על ידי ההסתדרות הציונית לחקור את המצב. הוא מיחס את סיבת חוסר העבודה לעליה המופרזת שהוכנסה תחת לחץ.

סטוקר קורא את ההחלטה של הקונגרס על מינוי ועדת עליה על ידי הועד הלאומי, המורכבת מ־7 חברים, מה טיבה של ועדה זו? – סאקר: מוסד מיעץ להנה"צ בעניני עליה.

מוריס: אני מניח שועדת העליה היא ועדה המתמנית על ידי הועד הלאומי לעזרתכם. – סאקר: לחלוטין כך. תפקיד הועדה ליעץ להנה“צ בנוגע לפוליטיקה של העליה, אבל ההחלטה המכרעת היא בידי ההנה”צ.

סטוקר: הסיכום הממשי של תכנית הקונגרס הוא דרישת עליה בלתי מוגבלת. במדה שהממשלה לא תגביל אותה, ורכישת קרקעות עד כמה שאפשר יותר? – סאקר: הפוליטיקה שלנו היא לפתח את הארץ עד כמה שאפשר; להשיג מממשלת המנדט עזרה במדה שנוכל להשיגה; ולהביא לארץ עולים לפי יכולת קליטתה בהתאם לעזרה הזאת.

בתשובה לשאלת סטוקר על מספרי חוסר־העבודה שלו ושל מחלקת העליה הממשלתית מסביר סאקר שמספריו לקוחים מלשכות העבודה של ההסתדרות הקיימות בכל פנות הארץ, ואילו הממשלה מרכזת את מספריה (על מחוסרי עבודה ערבים) ע"י שליחת איש מזמן לזמן אל הכפרים, המקבל אינפורמציה בעל פה מאת המוכתרים.

העליה והיציאה וחוסר־עבודה    🔗

סטוקר: ב־1928 נכנסו לארץ 2178 איש, מר חיימסון שלח לי מספרים אחדים. – פרידי: הרשני למשוך את תשומת לבך לעמוד 191 של הדו“ח אשר להנה”צ, המראה את המספרים באופן נוח מאד מ־1919 עד 1928. – סטוקר:: אבל אני עוסק גם בשנת 1929. – סאקר: איני רוצה לסתור את מספריו של מר חיימסון על העליה, הם ודאי נכונים (סטוקר מוסר לסאקר ולמרימאן רשימת מספרים).

סטוקר:: לפי המספרים האלה נכנסו לארץ ב־1928 סה"כ 2178 עולים יהודים וב־1929. עד סוף אוקטובר, 4112 עולים. – סאקר: עלי להעיר לך שלא כל הכלולים במספרים האלה הנם עולים במשמעותנו אנו. – מוריס: כלולים בהם גם תיירים. – סטוקר: הביררת שאלת מחוסרי עבודה הערבים? – סאקר: לא ראיתי שום מספרים על חוסר עבודה בין הערבים חוץ מהמספרים שהובאו לפני הועדה. – לועדה הוגשו רשימות של הערכת חוסר עבודה ב־1927, 1928, 1929. אלה הם מספרים כלליים של חוסר עבודה. הערבים אינם נזכרים כאן לחוד, אלא רק יהודים ולא יהודים, הלא־יהודים הם ערבים בעיקר.

מוריס: במשך 10 השנים נכנסו לארץ 98671 עולים ויצאוה

1. מספר היוצאים ביחס לנכנסים מפתיע בגדלו. התסכים? – סניל: נכללים גם הנוסעים. למשל, אנחנו, חברי הועדה הזאת, גם עולים וגם מהגרים.

מוריס: אעפ"י כן, דברים בגו. הדבר טעון ביאור. התסכים כי 25 אחוזים של יציאה הוא אחוז גדול? – סאקר: האחוז גדול, אבל ברובו יש לו ביאור. חושבני שאולי טעות כאן. מספר היוצאים מכיל את כל התושבים ואיני יכול לקבוע כמה מהיוצאים הם עולים וכמה מבין תושבי הארץ מקודם.

סטוקר: הידוע לך שבחודש נובמבר האחרון נכנסו לארץ 1300 עולים? – סאקר: זה בלתי אפשרי. – 1300 סרטיפיקטים ניתנו לנובמבר? – זה לא כן. הממשלה נתנה בנובמבר, למשך 6 חדשים, 2300 סרטיפיקטים, ויש להניח שאף עולה אחד לא בא עדיין לארץ עפ"י הסרטיפיקטים האלה, כי דרושה הכנה לכך. – האין זאת עובדה שניתנו 1300 רשיונות לנובמבר? – חושבני שהמספר גבוה יותר מזה שהזכרת.

מוריס: נדמה לי שאתה מערבב כאן שני מספרים. מר סאקר דיבר על 2300 סרטיפיקטים אשר ניתנו לששת החדשים שנסתיימו בספטמבר. מהמספר הזה הגיעו לארץ בנובמבר 1322.

חוסר עבודה של ערבים בזכוכית מגדלת    🔗

סטוקר: בדרך כלל עולים המספרים של מחוסרי עבודה הלא־יהודים עד ספטמבר ש. ז., על מספר מחוסרי העבודה היהודים? – סאקר: אני רוצה להעיר שבשום אופן אין להשוות את המספרים של חוסר עבודה אצל ערבים לאלה של היהודים. די להעיף עין עליהם כדי להוכח שהם השערה בעלמא. איני אומר שהמספרים שלנו מדויקים בתכלית הדיוק, אבל הם מיוסדים על רשימות של לשכות העבודה, ואילו מחלקת העליה אוספת את המספרים ע"י שליחים ומפי המוכתרים בלי כל יסוד ממשי או מדעי.– לדעתך. היות והם חסרים בסיס מדעי אי אפשר לעקוב אותם? – דרך הדמיון לנטות להפרזה. הערבים המנושלים מהקרקע גורמים להתרבות מחוסרי העבודה הערבים. אם הם מנושלים מהקרקע ואינם משיגים עבודה, ברור שהם נשארים מחוסרי עבודה. וברבות המנושלים, ירבו מחוסרי העבודה? – אני מסכים, שברבות מחוסרי הקרקע כן ירבו מחוסרי העבודה. זהו ענין של היינו הך, ותו לא. אתה מציג לי שאלה הבנויה על השערה, לא אבוא לענות על שאלה כזו. תשובתי היא, כי על יסוד החומר שראיתי – הפרובלימה הזאת אינה קיימת.

מי יבנה את נמל חיפה ומי ישלם בעדו?    🔗

סטוקר: הידוע לך על עבודות ממשלתיות בחיפה שהעסיקו הרבה פועלים ערבים ומצד היהודים באה הדרישה להעסיק בעבודות האלה יותר פועלים יהודים? – סאקר: כן. – הנימקו לפניך את העסקת הערבים בזה שהם זולים יותר מפועלים יהודים? – מעולם לא קבלתי תשובה כזאת, אבל הנימוק להעסקת הערבים היה, כי הם זולים יותר. – האין זאת עובדה שלרגלי דרישות היהודים מסרה הממשלה חוזה לקבלן יהודי כדי שיעסיק פועלים יהודים? – עלי להסביר את דבר עבודות נמל חיפה. הנמל נבנה מכספי המלוה לא“י ולמזרח אפריקה. החלק האי”י של המלוה מובטח ע"י הכנסות האוצר. בחוק המלוה עצמו ישנו סעיף המחייב תנאי עבודה הוגנים. כשהשאלה נדונה בבית הנבחרים, אחד הדברים שעמדו עליהם היה שיהא נוהג בעבודה זו שכר הוגן, שיאפשר גם עבודה עברית. והמיניסטר אמרי הסכים לכך שישותפו בעבודה פועלים עברים במדה מתאימה. למעשה כיון שכל הערובה למלוה זה היא הכנסת האוצר של הארץ, הריהי תלויה בשורה אחרונה בעליה היהודית ובהשקעה היהודית. בלעדי היהודים אין כל ערובה שעליה אפשר לבסס את המלוה הזה.

סטוקר: טענתך היא, כי בלעדי העליה היהודית, תהיה לממשלה הכנסה מעטה מאד, והיא לא תוכל להגשים את העבודות הצבוריות הללו? – סאקר: זו היא טענתי. – בטרטון: מר סניל ציין זה עתה, כי חלק מהמלוה הזה ערוב ע“י הממשלה הבריטית, לפי חוק הקלת המסחר. – סאקר: המלוה הא”י כולו ערוב ע"י הממשלה הבריטית. – סטוקר: וזאת אמרת, שמשלם המסים הבריטי סופו לשלם! – סאקר: רק אם אנחנו לא נשלם. – עבודה חלקית זו של הנמל לא נמסרה בהתחרות חפשית, אלא נעשה חוזה בלי התחרות? – זאת אינני יודע. – מטרת החוזה היתה לאפשר העסקת פועלים עברים? – זו היתה המטרה. המצב הוא שכיום עובדים בנמל חיפה 60 פועלים יהודים וכ־600 פועלים ערבים.

ירושלים – ציריך – לונדון    🔗

סטוקר חוזר להדי המצב בארץ, כפי שהגיעו לציריך. מתי בא סאקר לציריך ומתי בא קיש? הקרא סאקר את כל הטלגרמות שנשלחו מירושלים לציריך? מה בדבר הטלגרמה ששלח הופיין לז’בוטינסקי בשאלת עמדתו של “דואר היום”? האם ז’בוטינסקי הוא רביזיוניסט או ציוני? – סאקר עונה בין השאר, שאת ז’בוטינסקי יש לקרוא ציוני־רביזיוניסט. אין הוא בעל דואר היום, אבל יש לו איזו שליטה עליו. את הטלגרמה של הופיין לז’בוטינסקי הוא ראה רק לפני יומיים־שלושה. – סטוקר: ובכן הידע הקונגרס על המתרחש בירושלים? – סאקר: כן. – ואז הוחלט לשלוח את קיש ללונדון, והוא הגיע שמה ב־6. הראיה ששלח משם טלגרמה לירושלים ודרש שיודיעוהו בתכיפות על התפתחות עניני הכותל. היש לך מושג למה התכוון במלה “התפתחות”? – חושבני, כי התכוון למהלך המאורעות על יד הכותל. – הרצה לדעת את ההתפתחות שתהיה מתוך מה שיקרה בלונדון (היינו, תוצאות הצעדים של קיש שם)? – אם רצונך לרמז לדבר־מה, רמז כרצונך. אבל אל תשאליני שאלות כאלו. אם אתה מרמז למשהו מחוץ למה שאמרתי, הגד זאת ברור. – אני רוצה הסברה. – הסברתי כבר לפי מיטב יכולתי. – ציפו להתפתחות פוליטית? האם קול' קיש עכשיו בירושלים? – כן. – הידוע לך אם יבוא להעיד? – לא ידוע לי. – למה נשלח ללונדון? – היה עליו ללכת למשרד המושבות, להפנות את תשומת הלב לשנויים המתהווים על יד הכותל וסכנותיהם, ולהשיג אם אפשר את הפסקת העבו־ דות הללו עד לבחינת כל השאלה ע"י מיניסטר המושבות. – ההיה לך ראיון עם הנציב העליון לפני נסיעתך לציריך והאם ידע הנציב את הקושיים בענין זה ואת מדת תכיפות הענין? – אני סובר כי הנציב לא העריך למדי את המצב. – מרימאן: אל תשכח כי הנציב העליון היה בעצי מו בזמן זה בלונדון. – סטוקר: לא תוכל להגיד לנו לאיזו “התפתחות” התכוון קול' קיש? – הוא כתב את הטלגרמה שלו בלונדון, במרחק כ־1000 מילין ממני. קשה מאד לדעת למה התכוון. – ודאי היה לך אתו משא ומתן בענין זה. הענין נעשה לרציני! האומר אתה לועדה, כי אינך יודע למה התכוון קול' קיש בטלגרמה זו? – אמרתי לך, כי אינני יודע. אם ברצונך שאגיד זאת בפעם הרביעית, הנני ואמרתי.

סטוקר: חושבני כי אוכרח לשאול את קול' קיש. כל המשא ומתן הועבר אז ללונדון. ההתענינו בציריך מה נעשה בענין זה? ההיה זה כבר אחרי קבלת ההחלטה בציריך בדבר הכותל המערבי? – סאקר: לא החלטה. אין זה נכון, זו היתה הצהרה – האם לא התענינת בקונגרס במה שמתהוה בירושלים? – אתה מבין, מר סטוקר, שקול' קיש פנה למיניסטריון המושבות. זה היה כל מה שהיה ביכלתו לעשות. קוינו לתוצאות מביקורו ובינתים פנינו לענינים אחרים, מפני שהיו עוד ענינים שהעסיקו את הקונגרס. – אני מניח כי התוצאות אשר להן קיויתם היו… – קוינו אז להפסקה זמנית של הבנייה – הופקין מוריס: עד כמה שאני זוכר מתוך העדות, העבודה על יד הכותל, פתיחת השער, הסתיימה? – אפשרי היה סדור של נעילת הדלת השניה הישנה – הופקין מוריס: אבל העבודה הממשית על יד הכותל היתה מוגמרת בעת בקורו של קיש בלונדון.

מרימאן: אני מרשה לעצמי לציין, כי כאן רוצים לרמז, שבאי כח ההנה"צ הלכו מאחורי גבו של סיר ג’ון צ’אנסלור למשרד המושבות.

היו"ר: זה לא הוגד. הם לא היו מרוצים מהחלטתו של הנציב ופנו למשרד המושבות. אין בזה כל דבר בלתי הגון.

סטוקר עובר מרמז לפשט; מיהו אוסישקין?    🔗

סטוקר: הכוונה היתה שקיש יפנה למשרד המושבות בלונדון אשר יקרא בודאי את צ’אנסלור כדי להשיג הכרעה בענין זה מבלי להתיעץ עם הערבים באיזה אופן שהוא? – סאקר: נניח שזה כך. האם התיעצו הם בנו באיזה ענין? אני משער שמיניסטר המושבות היה בא לידי החלטה בענין זה לאחר בירור כל הענין ובעזרתו של קיש, מבלי לתת לערבים הזדמנות לענות לאחד הנימוקים אשר היהודים עלולים להביא? – חובתנו היתה להביא את ענינינו אנו לפני מיניסטר המושבות. איני משער שאם בדבר היו מעונינים כמה צדדים היתה מתקבלת החלטה מבלי להמלך בכל המעונינים.

סטוקר: נחזור להחלטות הקונגרס, אשר עליהן אמרת, כי הן דומות יותר לחומר תעמולה. – סאקר: לא השתמשתי במונח זה. – הצירים היו מלאי תקוה, וקצת הרחיקו להשקיף לעתיד. אני מניח כי רצו להשיג אמצעים. – זה די טבעי. – איני מיחס לזה כל כוונה רעה. – אני מקוה שלא, כי אם ברצונך לרמוז דבר מה בלתי הגון. נא לעשות זאת בגלוי. – החלטות אלו שנתקבלו בקונגרס הציוני מכוונות במובן ידוע לתעמולה ולהשגת כסף. אין בזה כל דבר רע? – אני מקוה כך. – סידרו אסיפות באמריקה, לא כן? – אסיפות סודרו באמריקה, וגם באירופה זה שנים רבות, מתחילת התנועה הציונית. – מיהו אוסישקין? – הוא נשיא הדירקטוריון של הקרן הקיימת. – חוברת תעמולה המתפרסמת על ידו מקבלת בודאי את אישור ההסתדרות הציונית? – אתה עומד, אדוני סטוקר בנקודה עדינה קצת. איני חושב כי אוסישקין חושב את עצמו למחוייב במדה כלשהי לנהל את תעמולתו לפי הוראות האכסקוטיבה הציונית. אין אנו רואים זאת כלל.

סטוקר: הידוע לך דבר מה על “ועד הפעולה” (אקציונס קומיטה) בלונדון? – סאקר: אין לי מושג מברייה כזו… שמא תאמר לי אתה מה זה? אבל אולי אוכל לסייע לך, להסתדרות הציונית שלשה מוסדות: הקונגרס, המתאסף פעם לשנתיים, מוסך מורכב מ־60 חבר והנקרא המועצה הכללית או הועד הפועל המתאסף ככל האפשר פעמים לשנה, ולבסוף האכסקוטיבה. – סטוקר קורא את הכרוז אשר נתפרסם על ידי אוסישקין מיד אחרי הפרעות.

החקירה עוברת לידי ב"כ הממשלה, פרידי.

חקירת קטרוג של פרידי: האם קיים ציוני מתון?    🔗

פרידי: התרצה לתת לנו את הגדרת הציונות? הקיים דבר כזה כמו ציוני מתון? – סאקר: סבורני כי יש דבר כזה. חושבני, כי כולנו הננו מתונים מלבד מועטים יוצאים מהכלל. – מי הם המועטים היוצאים מהכלל? הרביזיוניסטים? – הייתי אומר, כי הרביזיוניסטים אינם מתונים ביותר. – סניל בקש ממך הגדרה, מהו רביזיוניסט, וכפי הנדמה נתת את הדוגמא, כי רביזיוניסטים הם באותו היחס לציונים כמו האופוזיציה לממשלה. – כן זהו מה שאמרתי. – האם בארץ שאתה לוקח דוגמה ממנה. קרובים עניני הארץ ללבם של הממשלה והאופוזיציה? כך אני מקוה. והוא הדין ביחס לציונים ורביזיוניסטים? – בודאי. – והקרובה ללבם היא הציונות? – כן.

איך ילמדו הפקידים את לקח הציונות    🔗

פרידי: הבינותי כי הצעת בתור אחד האמצעים שיש לאחוז בהן בעתיד שפקידים קולוניאליים ילמדו את דרכי הציונות? – סאקר: הצעתי היתה, כי עליהם ללמוד את כל תוכן המנדט והפוליטיקה בארץ ישראל. – והיש ללמדם גם ציונות? – חושבני, כי יש ללמדם מה זה הבית הלאומי ליהודים. – קצת אחר כך אבקשך אולי להגיד לנו, מה מובנו של המושג הזה. בית לאומי, למען יוכלו הצעירים האלה, היוצאים ממשרד המושבות. לקבל הוראה כראוי להם. אבל מי לדעתך צריך ללמדם? – חושבני כי על משרד המושבות להספיק את המורים. – הצעתך היא כי יש לסדר מין כתות־למוד? – לא חשבתי על כתות. אפשר מאד ללמד אנשים מבלי להכניסם לכתות.

השפעה ציונית על מנוי פקידים    🔗

פרידי: הוצעה הצעה, כי להסתדרות הציונית תהיה הזכות להגיד את דברה גם בנוגע לבחירת הפקידים הנשלחים לארץ הזאת? – סאקר: איני יודע על הצעה זו. – המכיר אתה את ד“ר אידר? – כן. – הידוע לך, כי הוא שהציע זאת? – לא, לא ידעתי. – השמעת פעם על זאת? הנני קורא מה”פלשתין בולטין" מ־13 בספטמבר את הדו“ח מהועד הפועל הציוני מ־9–12 לספטמבר בלונדון. ההיית במקרה שם? – הייתי במושב זה, אולם לא נוכחתי בשעת נאומו זה של ד”ר אידר. – אבל אתה זוכר.– הוא נאם נאום בישיבת הוה“פ הציוני, אשר הנני זוכר כי לא שמעתיו. – אמרת כי שמעת על נאום זה, השמעת גם על תוכנו? – לא. – איך נזכרת בנאום? מכיון שידוע לי שנאם שם. – ההיה זה אחד הנאומים בו הציע שהוה”פ ידרוש את הענשת המנהיגים הערבים, גיוס שוטרים יהודים מיוחדים והתיעצות בסוכנות היהודית בנוגע למינוי פקידים גבוהים? השורה הבאה אומרת, כי סאקר נוסע ביום ב' לא"י. השמעת זאת? – שמעתי שנאם אבל לא את תוכן הדברים. – על כן זהו דבר חדש בשבילך? כן. דבר חדש. – לו היית שומע, ההיית מאשר זאת? – לא, לא הייתי תומך בזה. – הידוע לך כי הועד המנהל של הסוכנות היהודית, יחד עם הועד הפועל הציוני קבל החלטות ידועות ב־14 בספטמבר או סמוך לזה? – כן.

פרידי קורא את הדו“ח אשר נתפרסם ב”פלשתין בולטין“: הסוכנות מציינת ברצון את האישור החדש שניתן למנדט ולפוליטיקה של הצהרת בלפור ומביעה את התקוה שהממשלה תמצא את האמצעים המתאימים לתת בטוי מעשי להצהרה זו ותאחוז באמצעים להבטיח את השתתפותה הפעילה ביסוד הבית הלאומי. הסוכנות מניחה, כי בתוקף מעמדה לפי המנדט תנתן לה כל האפשרות להציע לפני הממשלה את דעתה. הועד הפועל של הסוכנות נדרש להכין מיד הצהרה מלאה, אשר תוגש לממשלה ובה תובענה דעות הסוכנות בנוגע לפוליטיקה העתידה של האדמיניסטרציה הארץ־ישראלית. בין הענינים אשר ההצהרה תדון בהם – מעמד הסוכנות והכרת זכויותיה ליעץ ולהשתתף עם האדמיניסטרציה בענינים הנוגעים ליסוד הבית הלאומי מנוי פקידים של האדמיניסטרציה בהתחשבות עם אחריותה המיוחדת בקשר עם יסוד הבית הלאומי; ריאורגניזציה של שירות ההגנה והבטחון הצבורי על יסוד קביעת מספר מתאים של יהודים בתוך כחזות המשטרה וחיל הספר והגברת הבטחון על ידי גיוס שוטרים יהודים מיוחדים בשעת חירום וכו'. אף כי אתה, כפי הנראה, אינך מסכים עם ד”ר אידר, החליטה הנהלת הסוכנות היהודית יחד עם הוה"פ הציוני על אישור הפוליטיקה אשר זה רק קראתי לכם אודותיה? – כן, היא החליטה. לא הייתי לוקח על עצמו לתת לזה פירוש מחייב באופן מוחלט, אבל חושבני, כי כונתם היתה שיוכלו להגיש לפני משרד המושבות עיקרים ידועים אשר יונחו כיסוד למנוי הפקידים. איני חושב כי הדבר חל על אישים. – מה אתה מבין במלים “בחירת פקידי האדמיניסטרציה”? – אני מבין כי עליהם להראות על העיקרים אשר לדעתם צריכים לשמש בשביל הממשלה יסוד לבחירה כזו אבל לא לקבוע את בחירת האישים עצמם.

היו“ר: מיהו ד”ר אידר? – סאקר: היה פעם חבר ההנה“צ בא”י.

הופקין מוריס שואל, אם ההנה“צ או הקונגרס דנו פעם על העיקרים אשר לפיהם יש למנות את הפקידים בא”י, סאקר עונה, כי אינו יודע כזאת אבל יתכן שעשו זאת באופן כללי.

פרידי: מהי הכונה בדברים, כי הפקיד מוכרח להתיחס באהדה לפוליטיקה של המנדט? האין זו דעתך כי פקיד שנתמנה למלא חובה ידועה עליו למלאותה? סאקר: מובן שהננו חושבים זאת לחובתו. והאם אין “אהדה” בטוי מוזר במקצת? – ברור שאי־אהדה בנידון זה חשוב יותר מאהדה, סבורני, כי התנהגותו של אדם תלויה במדה ידועה ביחסו לשאלה הפוליטית הנדונה בכללה. הרי כאן לפנינו שאלה פוליטית! – ובאמרך אהדה, כוונתך לומר, כי תהא לו נטיה לצד פוליטי אחד מאשר לשני? – מה שאני חושב, זהו, כי בכלל עליו לנקוט את ההשקפה שאני הייתי נוקט! (צחוק).

היו"ר שואל איזה מוסד הוא שקיבל את ההחלטה שנזכרה לעיל.

פרידי קורא מה“פלשתין בולטין”: הכותרת: דרישותיה של מועצת הסוכנות מאת הממשלה הבריטית. תאריך הטלגרמה: 4 בספטמבר. הועד המנהל של הסוכנות היהודית קיבל את ההחלטה דלהלן וכו'.

סאקר מבאר את מבנה הועד הזה. פרידי: כיצד נבחרת בתור חבר להנה“צ? – סאקר: ע”י הצבעה בקונגרס.

לשאלות אחרות של פרידי על הקונגרס והבחירות אליו. מבאר סאקר כי הקונגרס הציוני מתכנס אחת לשנתים ובו צירים מכל העולם. אין הוא זוכר בדיוק כמה צירים באים מא“י; הוא חושב כי מ־30 עד 40. הם נבחרים ע”י משלמי השקל. השקל מקנה זכות בחירה. אינו זוכר בדיוק כמה אלפי שוקלים בוחרים ציר.

ציניזם ושטנה: פרידי מלגלג על הקדושים    🔗

פרידי: נקח את חברון. יהודיה בוחרים ציר? – סאקר: לא. כל א"י נחשבת למחוז בחירה אחד. – וחוץ מהצירים, אין להם אפשרות להצביע בעד אנשים שיופיעו בשמם? – בהצביעם בעד הצירים הם מצביעים בעד המופיעים בשמם. – חשבתי על הערתך ביחס לקדושים (בישיבת יום ד'). היש לקדושים איזו ברירה בבחירת באי כחם?

תמהון מסביב. סאקר עונה חרש: הקדושים מתים הם, כידוע.

פרידי: וזה יכול להיות, לא כן, שהם מתו בתוצאות הפוליטיקה של אנשים אשר הם לא בחרו בהם? – סאקר: לי ברור למדי כי אין זה בתוצאות הפוליטיקה הזאת. אבל מעניין מאד לשמוע את ההנחה הזאת ממך מר פרידי! אני רושם לפני את העובדה, שאתה בתור בא־כוח ממשלת א"י אמרת כאן כדברים האלה!

מרימאן: גם אני רושם את הדבר!

פרידי: מר סאקר, הריני לומר מיד, כי לא תמנעני מלשאול שאלות ע"י הערותיך!

היו"ר מעיר לסאקר, כי הוא נמצא כאן בתור עד ואין לו להעיר הערות. – הופקין מוריס: אתה יכול לרשום כרצונך. אבל לא לחוות דעה. – סאקר פונה לועדה וחוזר בו מהערתו.

פרידי ממשיך: אחת השיטות של התנועה הציונית היא תעמולה? – סאקר: תעמולה להפצת הציונות. – ולהשגת כסף? – ודאי.

פרידי לוחץ אל הכותל    🔗

פ.: ועתה אנהגך קצת אל ענין הכותל המערבי. האם נכון, כי כאשר כתבת את מכתבך ב־5 ביולי לא ידעת עדיין כלום בענין רחבת הכותל ופתח המוצא שלה? – ס.: כבר הודעתי זאת קודם. –כמה פעמים בקרת בימי חייך את הכותל המערבי? – פעמים מעטות מאד. – אתה יהודי חרד? – לא. – ואתה אמרת, כי זכרת כה מעט על מראה רחבת הכותל, שלא ראית לפניך את הפתח שבקצה הרחוק? – ודאי, הלא אמרתי כבר זאת פעמים אחדות. – ולאחר שקבלת את המכתב מ־13 ביוני (המכתב הסודי על התחלת הבנין של הערבים) לא תקפה אותך הסקרנות ללכת שמה לראות מה עלול להעשות שם? – כך הדבר. – ובתור עורך דין, לאחר שקראת את המכתב מ־13 ביוני, לא הערכת מה שיקרה לרגל הבניין? – שאלתני את אותה השאלה פעמים אחדות. והתשובה אחת היא. אמרתי, כי לא הערכתי נכונה את מצב העניינים ליד הכותל המערבי. – והמכתב מ־13 ביוני לא עוררך לעמוד על המשמר? – לא. כבר ביארתי כי היה לי רושם שהשינויים בבנין יאפשרו למושלמים לעלות על גג אחד הבניינים הקטנים, הרחוקים מהמקום, לא ידעתי, כי פירושו הוא לגשת אל רחבת הכותל על פני אותו השטח. – החושב אתה כי גם קיש לא ידע? – לא, איני אומר כך.– אמרת, כי כאשר השאיר אותך קיש במקומו לא מסר לך כל מושג על השאלה. האם לא שוחחת פעם על השאלה עם הורוביץ או ברוידה? – לא, לא. – אתה התעמקת בשאלת הכותל המערבי מכל צד? – התענינתי בצד המשפטי, לא ידעתי את התנאים האחרים. – האם זה לא מוזר קצת, כי אנשים שעסקו בשאלה מטעם ההנה"צ לא מסרו לך עליה כלום בשעה שהשאירו אותך במקומם? – לא. מר פרידי, זה לא מוזר. יש לי קצת נסיון בזה.– הדבר היה ידוע לרב הראשי ב־9 במאי? – יתכן מאד, אבל אני בעצמי לא ראיתי את הרב הראשי זה חדשים רבים. – הלא ראית את הרב הראשי, או לא, בטרם כתבת את מכתבך מ־27 במאי? – לא. אולי מזכירנו הראשי ראהו.

פרידי קורא קטע מעדותו של לוק בדבר ההוכחות שהרב הראשי נתבקש להגיש על זכויותיהם של היהודים לתפלה ליד הכותל. שם נאמר כי סאקר אמר לנציב העליון, שההנה"צ תמציא את ההוכחות, בהסכמת הרבנות הראשית. – ס.: כן, זה נכון. – ובהתאם לזה כתבת ב־27 במאי מכתב בהסכמת הרבנות. במקום שהרבנות תעשה זאת בעצמה? – לא כך בדיוק. הרבנות לא עשתה זאת וביקשה שאני אעשה. מה שאתה אומר אינו מדויק. – פ.: נעזוב את הענין.

קושיה על עקרון העבודה העברית    🔗

פ.: דעתך השקולה היא, כי ההתישבות היהודית מועילה לערבים בכלל? – ס.: כן. – באיזה אופן? – ראשונה בזה, שהיא נותנת לממשלה הכנסה למען תוכל להחזיק את אמצעי החבור. החנוך, שרות הבריאות וכדומה אשר בלעדי הכנסת היהודים לא היו האמצעים לכך. שנית, בזה שהיא ממציאה, ישר או בעקיפין עבודה במדה ניכרת. כמו כן אני חושב כי השקעת ההון בארץ מסייעת להגבהת רמת החיים בה ולהתפתחותה הכלכלית. – סבורני, שלא תאמר כי מטרת היהודים היא לעזור למחוסרי העבודה הערבים? – לא, אני אומר, כי זוהי אחת התוצאות. – ב־5 באבגוסט נאמת בקונגרס. קראתי ב“ניו־ג’ודיאה” מאבגוסט־ספטמבר. עתון זה הוא האורגן הרשמי של הסוכנות היהודית בלשון האנגלית? – כן. – שם נאמר: “סאקר אמר כי הבקורת על האקסקוטיבה היתה בחלקה מטעם זה, שהאקסקוטיבה דנה על כל השאלות מנקודת המבט של הענין הציוני בכללו. ביחס לשלום בין בעלי המטעים ובין הפועלים היהודים. כמו גם בשאלת העבודה העברית הטהורה במטעים העברים, לא יכלה האקסקוטיבה להשיג בשנתים את המטרה שעליה נלחמו 25 שנים”. ההיתה זו מטרת האקסקוטיבה, שבמטעים היהודים תהא רק עבודה עברית? – לא, איני חושב, כי זו היתה המטרה. – התואיל לבאר לועדה מה פירוש הדברים שקראתי? כן היו ניגודים וקושיים במושבות יהודה משום שהיו משתמשים רק בעבודה ערבית, והסתדרות העובדים עם האגודות המקצועיות היו תובעות להגדיל את מספר הפועלים העברים. הם עצמם עומדים בעיקר על עקרון עבודה עברית טהורה. האקסקוטיבה צריכה היתה להשתמש בהשפעתה ולהשלים בין הצדדים ולהגדיל את מספר הפועלים העברים במושבות האלה. על זה דובר שם. – הציטטה שקראתי נמסרה לעתון בדיוק? – איני חושב. נאומי איננו נמצא עכשיו אצלי, על כל פנים, זה לא נמסר מלה במלה. – אם כן אינך מקבל אותו למדויק? – לא.

פ.: אעיר את תשומת לבך לחלק אחר של אותו הנאום: “בתשובה לד”ר סוסקין אמר מר סאקר, כי הלואות גדולות אינן ניתנות ליחידים אלא לממשלות, וכי הלואה של הממשלה הבריטית אינה כהלואה למפעלים יהודים, כיון שהיא משמשת גם להתפתחות הערבים“. על סוסקין נמסר כאן שהוא אמר, כי ע”י תקציב של 750,000 לשנה אין התישבות היהודים יכולה ללכת צעד בצעד עם הריבוי הטבעי של הערבים, ועל כן נחוצה הלואה גדולה. אתה הבאת טעם נגד ההלואה, משום שהיא תשמש גם את הערבים? – ס.: לא כך. ד"ר סוסקין דיבר על הלואה מאת הממשלה הבריטית רק לשם התישבותם של היהודים, אני ביארתי, כי כל הלואה שתלקח מכספי האוצר הבריטי איננה יכולה לשמש אך ורק ליהודים, אלא לטובת כל הארץ. – הציטטה נכונה? – היא לא מדויקת משום שאינה שלמה, היא לא מדויקת עד כמה שאינה מסבירה את הנושא האמתי של הויכוח.

לשאלת הופקין מוריס מסביר סאקר: היה ויכוח. אם על ההסתדרות הציונית ללוות מלוה גדול על אחריותה היא. אז בא ד"ר סוסקין בהצעה שחשבתיה לאבסורד, לבקש את ההלואה מאת הממשלה הבריטית אך ורק למטרות יהודיות.

פרידי: חבל, שדבריך ודברי ד“ר סוסקין באו ב”ניו ג’ודיאה" לא בדיוק? – ס.: כן, חבל, אבל אין זה בשום אופן דבר נדיר.

פרידי פותח בפרק הרחבת הסוכנות. בין הערבים גברו החששות לרגל ההרחבה. הם חשבו כי הסוכנות תאסוף כספים מחוגים רחבים יותר ובעלי השפעה יותר, תרכז בידה סכומים גדולים, ולהתישבות היהודית תנתן דחיפה גדולה קדימה. החושב אתה כי פחדם היה מוצדק? – ס.: טוב יתכן. אין אני מוכן לומר שלא.

תגלית: הציונים רוצים בהגשמת הציונות!    🔗

פרידי: אני רואה רשום בדו“ח, כי ב־13 באבגוסט הביע לורד מלצ’ט בישיבת מועצת הסוכנות את אכזבתו, על שלא היה להם (לציונים) המשקל שהם ראויים לו לפי המנדט בימי כל הממשלות שהיו במשך הזמן וכל הנציבים שהתחלפו בא”י, הוא הביע תקוה, כי הסוכנות המורחבת תצליח להוות משקל כזה ותהיה לה השפעה יותר חזקה משהיתה לסוכנות קודם. הוא לא הסכים לאופטימיות של סיר הרברט סמואל בדבר המצב הפוליטי בא"י. בנין הבית הלאומי היהודי, אמר לורד מלצ’ט. תלוי אך ורק ביהודים עצמם, לפניהם עומדת לא רק פרובלימה כלכלית, אלא מצב פוליטי מורכב ביותר. תפקידם הוא הכי קשה מכל התפקידים אשר נפלו פעם בחלקה של איזו אומה ולשון. רק העם היהודי יוכל להצליח בזה. עד כאן דברי לורד מלצ’ט. האם כונת הדברים היא שהסוכנות המורחבת תיצור לחץ יותר גדול לשם הקמת הבית הלאומי? – ס.: כן. – פירושו של הדבר להכניס יותר יהודים לארץ? – כן.

פרידי: כשאני מביט על העמוד הזה, הריני רואה, כי גם סיר הרברט סמואל אמר שהוא מקוה, כי היהדות כולה תסייע להצלחת המפעל הגדול וכי היהדות כולה תתאחד לשם בנין המקדש החדש, ארץ ישראל. ובעמוד הבא אחריו נמסרים דבריו של מר אוסישקין, אשר שמו כבר נזכר כאן. והוא אמר, כי “לעם העברי אין פנאי, ואנו מקוים. כי הסוכנות תאיץ את הבנין, עד שגם הזקן שבנו יראה בהתגשמות האידיאל שלנו”, ולהלן אני רואה, כי ד“ר וייצמן עמד בהמשך נאומו על הצורך להחיש את עריכת ספר האחוזה של הארץ ויצירת ריזרבה קרקעית. הוא הדגיש את חשיבותה של שיטת ההתישבות הצפופה, כדי להמציא עבודה לפועלים עברים בא”י ולאפשר לנותני עבודה יהודים להשיג פועלים עברים, צריך ליצור, אמר ד“ר וייצמן, מושבי פועלים עברים על יד המושבות העבריות, הוא דבר על תכנית עליה של 100,000 יהודים במשך חמש השנים הבאות. הוא אמר כי הוא מסכים לגמרי עם הלורד מלצ’ט באי־רצונו מהזלזול בדרישות היהודים מצד בעל המנדט, וגם הוא מקוה, כי הסוכנות המורחבת תוכל לתפוס עמדה יותר נמרצה כלפי הממשלה הבריטית משעלה הדבר בידי ההסתדרות הציונית, וע”י כך תצליח להשיג יותר מידי הממשלה. ושוב אני רואה, כי ד“ר לי פרנקל אמר, שא”י צריכה להחלץ מתנאי הפילנטרופיה, וכי דרושה קורפורציה בעלת הון של 10 עד 15 מיליון דולר. זהו לדעתו התקון היחיד לשיטה הגרועה שהיתה נקוטה קודם, הוא הודיע כי לורד מלצ’ט ומר פליכס וארבורג מוכנים להשקיע בקורפורציה זו 500.000 דולר כל אחד. הצורך הראשון, אמר ד"ר פרנקל, הוא ריזרבה קרקעית. הרי שבאותו זמן עמדו אנשים אחראים ובעלי השפעה ודרשו להגביר את הלחץ על הממשלה הבריטית, כדי להשיג ממנה יותר? – סאקר: כן.

כלום לא די לכם בעליה שהיתה?    🔗

פ.: מה צריך היה להשיג מהממשלה “יותר”? – ס.: לדעת מנהיגי התנועה. הממשלה בא"י לא נתנה עכשיו את העזרה אשר יכלה לתת לבנין הבית הלאומי העברי, העזרה, אשר חשבנו, כי לפי המנדט חייבת היא לתת לנו. – מה צריכה היתה לעשות ולא עשתה? – בזה כלולה, כמובן שאלת קרקעות המדינה, שאלת המסים, ואני משער כי גם שאלת העליה. – כלום סבור אתה. בשנים שעברו צריך היה להכניס מספר רב של עולים לארץ? – כשלעצמי, אני מפקפק בזה. הם חשבו על העתיד. – הסבור אתה, כי צריך להכניס יותר עולים עכשיו? – גם עכשיו אינני בטוח בזה בשום פנים. אולם איני רוצה שיסיקו מדברי, כי כל אחד מוכרח לחשוב כמוני, אני מביע כאן את דעתי האישית. – הרי שאתה אין לך כל טענות נגד הממשלה בנידון זה? – הממשלה קיצצה במדה ניכרת את מספר העולים אשר הצענו לפניה באוקטובר שעבר. אנו ביקשנו קצת יותר מ־5000 והיא נתנה לנו רק 2300. אף על פי כן, הרגשתי בשאלה זו האומרת, כי יש רגלים לספקות במצב הנוכחי, המחייבים אותי, לא לבוא עם הממשלה בריב רציני על הדבר הזה.

פרידי (אל הועדה): מדוע עוררתי את השאלה הזאת – משום שאחת ההאשמות כלפי הממשלה היא, שלא הרשתה את העליה במדה מספקת. ואני שאלתיו. אם הוא התאונן על כך בשנים שעברו, או אם הוא מתאונן על כך עכשיו. (אל סאקר): אילו הגיע דבר מעין זה לאזני הערבים, ע"י טלגרמה או באיזו דרך אחרת, הסבור אתה, כי זה צריך היה להדאיג אותם במקצת על מצבם בארץ לעתיד? – ס.: אינני חושב כך.

ענין הכותל בקונגרס    🔗

פ.: ההיתה דומיה של שתי דקות ברגע ידוע בהמשך הקונגרס הציוני בציריך? – ס.: יתכן: אינני זוכר. – הלא הדבר היה עושה עליך רושם, אילו עמד כל הקונגרס דומם שתי דקות? – יתכן ויתכן שלא, אין אני מתרשם על נקלה מהפגנות כאלו. הבה ואראה אם יעלה בידי להזכירך. – כונתך לדומית שתי דקות לפי הצעתו של מר ז’בוטינסקי? יתכן שהיתה דומיה כזו לרגל מאורע הכותל. – כן, זה הדבר, כסבור הייתי שאמרת, כי ענין זה של מעשה יום הכפורים והסרת המחיצה שכך כבר אז. – עד כמה שהענין נגע לנו בא“י, הענין שכך במדה מרובה. אתה אינך סבור, לא כן, שהמעשה אשר המשטרה הוכרחה לעשותו באותו יום היה למורת רוח רבה לערבים? – לא, אינני סבור כך. – הרבה דובר על הענין בקונגרס, לא כן? – יתכן, אינני יודע. – אינך שם לב כלל לדברים אלה? אין הם מעניינים אותך? – מעט מאד. – הענין העסיק נואמים רבים בקונגרס: ז’בוטינסקי, ד”ר וייז, אוסישקין ועוד. מה דעתך עליהם? – אנא אל תבקשני לחוות דעה על חברי. – נראה לי שאין אתה מחשיב ביותר כמה מהאנשים שעזרו לבחירתך. – מילא, דומני שכך הדבר לגבי רוב האנשים הנבחרים. – אם כך, מיהו לדעתך האיש אשר לדעתו יש משקל בענין זה? ואולם לא זה העיקר. מה שרציתי להבליט הרי זה ששאלת מאורע הכותל ביום כפורים עוד הטרידה אז את מוחותיהם של אנשים רבים? – הבה ואבאר לך. המעשה אירע באוקטובר 1928. הקונגרס הציוני הקודם היה ב־1927. הרי שהקונגרס הזה (של 1929) היה הראשון שנתקיים לאחר מאורע יום הכפורים, וממילא שימש הדבר נושא לוכוח. אני חוזר, שעד כמה שא“י נוגעת בדבר, הרי מעשה המחיצה. בתור ענין שבין מושלמים ליהודים, נעלם כמעט לגמרי, אעפ”י שעוד נשארה ההכרה, כי התנהגות הפקידים באותו מקרה היתה לא כהוגן.

“ומה דעתך על ד”ר יוסף קלויזנר?"    🔗

פ.: יודע אתה, כי העניין שימש נושא גם להתאוננות ידועה ולבקורת נמרצה מאד בעתונים שונים בא"י? – ס.: אה, בודאי.

היו"ר: האם לא נשלחה מחאה לחבר הלאומים בענין זה? – ס.: כן.

פ.: אני משער כי מכיר אתה את ד“ר יוסף קלויזנר. האם אסור לי לשאלך מהי דעתך עליו? – ס.: לא. אל נא תעשה כדבר הזה (צחוק). מילא אם אומר לך, כי הוא הנהו מה שקוראים היסטוריון, אולי תתפוס מהי דעתי עליו. – מה הן מדותיו של היסטוריון? האם עליו להיות איש אמת? – בבקשה, אל נא תדרוש ממני הגדרות. – התדע, כי ד”ר קלויזנר כתב זה לא כבר בא"י בלשון נמרצה מאד בדבר מה שקרה על יד הכותל באותו יום כפור? – כך שמעתי. – התדע, כי הוא כתב את המאמרים האלה במשך השנה? – זאת לא ידעתי, ידעתי, כי הוא כתב כמה מאמרים, אשר אני כשלעצמי לא הייתי כותבם באותו זמן.

מעשה יום כפור – מקור הרעה    🔗

פ.: הבינותי מדבריך, מר סאקר, כי אחת ממסקנותיך היא שמאורע יום כפור הסעיר את רוחות הערבים והקושרים הערבים נאחזו בזה לשם יצירת סכסכוך דתי. – ס.: לא לגמרי כך. – הלא אלה דבריך: “לדעתי, האנשים האחראים לקשר הזה גמרו בדעתם, כי הנשק החזק ביותר לעורר בו את בני עמם הוא הנשק הדתי של מאורע הכותל ביום כפור”.

מרימאן תופס את הטעות. הוא קם ומעיר, כי הפסוק נסתלף בפי פרידי. הלא כך אמר סאקר: “לדעתי וכו' – – הוא הנשק הדתי; ולכן החל ממאורע הכותל ביום כפור אשתקד התנהל שסוי מאורגן ומתמיד מצד מנהיגי הערבים” וכו'. – פרידי מבקש סליחה; בהעתק הפרטיכל שבידו חסר וו החבור (ולכן).

פ.: ובכן אתה קובע את תאריך ראשית הקשר ליום כפור דאשתקד. מדוע? לדעתי, הענין היה עשוי להרגיז את היהודים ולא את הערבים! – סאקר: דומני שברור בהחלט ממה שאמרתי, כי כשקרה המקרה הזה, ראי מנהיגי הערבים שהם יכולים בלי מפריע להאחז בו. כדי להוכיח שהיהודים מתכונים לתפוס את המקומות הקדושים למושלמים, וכי את המעשיה הזאת אפשר להפיץ, כדי לעורר התרגשות ביניהם. על מה אתה מתבסס בהנחתך זו? – אני מתבסס על העובדה שמאותו הזמן החלה הבדותה, בדבר מזימת היהודים לכבוש את קדשי המושלמים, להתהלך על פני כל הארץ.

פ.: וכשאתה מדבר על קשר, אני מניח שצריכים להיות גם קושרים? – ס.: כן.– מחוץ לחשדות. היש לך איזו ראיות מי הם הקושרים? – ברור בהחלט, שאין בידי ראיות אשר על פיהן יכלו האנשים לצאת חייבים לפני בית דין. – ולכן גם זה ברור, שלא היו כל ראיות בידי הממשלה אשר על פיהן היא יכלה לעשות איזה צעדים כנגדם? – אעפ“י שלא היו הוכחות להאשימם לפני בית דין יכלה הממשלה לעשות פעולה נמרצת נגד השסוי הזה. איזו פעולה? – הממשלה יכלה לעשות שני דברים. היא יכלה לפרסם לרחוק ולקרוב את העובדה, שהיהודים אינם זוממים שום הסגת גבול כלפי קדשי המושלמים והיא יכלה להשתמש בפקידיה על פני כל הארץ להפצת הידיעה הזאת. שנית: לאחוז בפעולה נמרצת נגד העתונות, שהיתה אחד המכשירים העיקריים בשסוי הזה. – האם באמת אתה חושב שמחובת הממשלה היא לפרסם הצהרה על כונותיהם של היהודים? – כך אני חושב. הנה מר אמרי מצא לנכון למסור הודעה כזאת בבית הנבחרים. – מר סאקר, אין עלי כאן להגן על הודעותיו של מר אמרי בפרלמנט. אני עוסק עכשיו בארץ ישראל ובאחריותה של ממשלת א”י, מה שאנשים יכולים להגיד בבית הנבחרים אין זה נוגע לי. מה שהיה יאה למיניסטר ודאי שלא היה בלתי יאה לממונה שלו בא"י, הנציב העליון.

היו“ר: מתי מסר מר אמרי את ההודעה הזאת? – מרימאן: הדבר היה ממש לפני פרסום הספר הלבן ב־1928, שכן בסוף הודעתו אמר מר אמרי, כי עומד לפרסם ספר לבן. הדברים באו בתשובה לשאלה. – סאקר: חושבני שאילו הפיצה ממשלת א”י את אותה ההצהרה, כפי שנמסרה ע"י מר אמרי, היה זה עוזר.

היו“ר: לדעתך הממשלה היתה צריכה לפרסם הודעה, כי אין ליהודים כל תביעות (בעלות) על הכותל המערבי? – ס.: כן בודאי! הם דרשו רק זכויות תפילה על יד הכותל. – היו”ר: האם לא יכלה ההנהלה הציונית בעצמה להפיץ את ההודעה של אמרי? – ס.: ודאי, אבל זה לא היה משכנע את הקהל כמו הודעה ממשלתית.

הופקין מוריס: יש הבדל בין מצבו של מיניסטר והנציב העליון. למיניסטר יש מעמד פוליטי. האינך מסכים כי מעמדה של ממשלת א"י הוא אחר לגמרי? – ס.: כאן בארץ הנציב העליון הוא סוביריני כמעט. דומני שמקובל לחשוב שיש לו סמכות השוה לזו של נשיא ארצות הברית. – האם לא נכון במצב כזה שהממשלה תסביר את עמדתה היא? – לא, זה לא נכון. כאן הלך ונוצר סבך אשר צריך היה להתירו. חובתו של הנציב העליון היתה לפרסם הצהרה ולאחוז בפעולה כלפי המצב.

פ.: אבל הלא מיניסטר המושבות מסר הודעה כזו? – ס.: כן. – מה מנע את ההנה“צ לפרסם מה שאמר אמרי. בכל העתונים העברים? לא היתה כל מניעה. – האם לא היה זה עושה רושם טוב? – על מי? הערבים לא היו רואים את הדברים! – מה מנע את ההנה”צ מלתרגם את ההודעה לערבית ולפרסמה? – שום דבר. אבל אילו עשתה זאת הממשלה, היה לזה משקל הרבה יותר רב, והיא יכלה גם להשתמש בפקידיה למקומותיהם. כדי לשכנע את העם. היה מועיל להזמין נכבדים לשם ההוראה הזאת. – הייתי מניח זאת לפקידי משרד המושבות עצמו לסדר את ההוראה. – יש להניח כי הם עצמם אינם יודעים. – טוב, אם הם אינם יודעים דבר על הציונות אזי אין אני חושב כי יודעים הם משהו על מטרת המנדט! – התוכל להציע מישהו באופן מיוחד להורותם? – לא. איני חושב זאת לנחוץ להציע מישהו. – האם הצעתך היא כי הוראה תנתן ע“י ההסתדרות הציונית? – מעולם לא עלה על דעתי דבר אשר כזה. – אם ההנה”צ לא חשבה זאת כדאי, מדוע היתה הממשלה חייבת לעשות זאת?

מרימאן: חוששני שיש כאן אי דיוק. ממש באותו הזמן פרסמה ההנה"צ הודעה בעתונות בשאלה זו.

פרידי: כן, אבל מה שאני טוען הוא זה שאם הממשלה יכלה לפרסם את הצהרתו של מר אמרי, מדוע לא עשתה זאת ההנה“צ? – ס.: אינני יודע אם הודעת אמרי הופיעה בעתונות העברית, טענתי אני היא: כי הממשלה יכלה להפיץ את הדבר ע”י פקידיה בין הערבים ביתר רושם. חובת הממשלה בענין זה אינה מופחתת ע"י כך שגם אנחנו יכולנו לעשות משהו.

פרידי: היש עוד דבר שלדעתך היתה הממשלה חייבת לעשות כנגד התעמולה הזאת? – סאקר: כבר הצעתי בדבר העתונות. לעתיד ישנה השאלה של קיום החוק, לשעבר דומני שהרשו לעתונות לעבור כל גבול – וכשאתה מדבר על העתונות, כונתך לערבית? – בעיקר. – נדמה לי שהיו הזדמנויות שטוב היה לסגור גם איזה עתון עברי, למשל, את “דואר היום”. – כן, גם אני חושב כך. – ומה בדבר “פלישתין ויקלי”? – לא עקבתי אותו בתשומת לב ולא אוכל להגיד. – מעולם לא היתה לך הסקרנות לקרוא מה אומרים שם בעתון הזה? – לגמרי לא. – הנה כאן לפנינו הבא להשוות את הממשלה הבריטית עם הממשלה הצארית ברוסיה. המחבר אומר, כי היהודים עזרו למגר את שלטון הצאר והם מקוים, כי לא יהיה צורך לעשות מעין זה גם לממשלה הבריטית. הסבור אתה, כי זהו מאמר המחייב פעולה חמורה? – בודאי. – הראית הודעה אשר האיש שהפקדת בידיו את ההנהלה בימי העדרך פרסם כאן בדבר הלוית מזרחי? – אינני זוכר אותה בדיוק – פרידי קורא סיכום של הודעה, בה נאמר כי ההנה“צ והועד הלאומי נרגשים מאד מהמקרה החדש שקרה בירושלים – הלוית מזרחי, שהפכה לתגרה, אשר בה התקיפה המשטרה את המלוים באכזריות יתרה. אם הודעה זו אינה אמת, שואל פרידי, האם גם זהו מסוג אותם הדברים, אשר אם יתפרסם, יחייב פעולה חמורה? – הקשית לשאול. – טוב, לא אשאל. ובכן, אם צדקתי ביחס לכמה עתונים שאינם ערבים, כי אז לדעתך גם כנגדם צריך היה לאחוז באמצעים? – בודאי. – לפני מעשה ולאחר מעשה? – בודאי. – היו”ר: לדעתך צריך היה לתבוע אותם לדין – סבורני.

מאמרו של סאקר ב“מנצ’סטר גארדיאן”    🔗

פרידי: וכאן אני בא למאמר אחד שאתה עצמך כתבת. התזכור, כי ב־29 באבגוסט כתבת מאמר ב“מנצ’סטר גארדיאן”, שנתפרסם ב־30 בו בשם “הטבח בארץ ישראל”? כתבתי את המאמר ב־28 באבגוסט; את הכותרת נתן העתון. – אותו מכתב נתפרסם בצורת מאמר גם ב“פלישתין ויקלי” מ' 27 בספטמבר 1929? – כן, יתכן מאד, אם כי לא ידעתי זאת. – אמרת לנו בהמשך עדותך, כי חונכת על מדות חמורות. – כך נדמה לי, וגם מדות־מוסר בכלל זה (צחוק).

כאן קורא פרידי קטע מהמאמר, בו תיאר סאקר את הפרעות ואמר, כי הצלחת ההסתה של המנהיגים באה בחלקה הודות לחולשתה ולשגיאותיה הגסות של הממשלה.

אחרת אי אפשר לכתוב על ממשלה!    🔗

פ.: נתעכב על זה רגע מר סאקר. זוהי לשון נמרצת מאד, לא כן, כלפי ממשלה? – אני חושב שאי אפשר לכתוב על ממשלה מבלי לאמור זאת. – נראה שאין אתה מתפעל ביותר מהממשלות. – רובנו, אלה הכותבים על ממשלות, מתפעלים מהן מעט מאד. – ואעפ"י כן, אתה פונה לעזרתן תדיר? – אה, כן. אנו משתדלים לקבל מאתן מה שרק אפשר.

פרידי מצטט ממאמרו של סאקר: “ההסתדרות הציונית לא תבעה למען היהודים יותר מאפשרות של תפילה לפי מנהגי הדת הרגילים ולפי מדת ההגינות המחויבת בכל תפילה בצבור. הכותל המערבי הוא שריד מבית המקדש, ובמשך כל הדורות התפללו היהודים ברחבה שממולו. שטח זה אין לו כל חשיבות דתית לגבי המושלמים. הטפול בשאלה זו האדמיניסטרציה המקומית לא יכול היה להיות יותר ביש. מבלי לאחוז בשום אמצעים להבטיח את זכויותיהם הדתיות של היהודים על יד הכותל ומבלי לנסח פתרון מקיף לכל השאלה, נתנה הממשלה זה לא כבר רשות למושלמים לבנות מעין מסגד סמוך לרחבת התפילה, ובפעם הראשונה בדברי ימי הכותל, לפתוח דרך מעבר בין ה”חארם" והרחבה". אתה עומד על דבריך, מר סאקר, כי הטפול בשאלה מצד האדמיניסטרציה לא יכול היה להיות יותר ביש? – סאקר: כבר אמרתי, כי לדעתי הממשלה היתה חייבת לפרסם הכחשה על האשמות הערבים כלפי היהודים ולרסן את העתונות.

קושיא מ“ג’ואיש כרוניקל”    🔗

הופקין מוריס קורא קטע מ“ג’ואיש כרוניקל”, המתנגד לדעה שהכותל הוא המקום הכי קדוש לתפילה: “אין זה נכון – נאמר בעתון – ואין זה יהודי. כל המקומות המסודרים לתפילה קדושתם שוה. אין בדתנו מקום להיכלי קודש. אלא הכותל נעשה לסמל של הכבוד היהודי”.

סאקר: אני חולק על זה בהחלט. ג’ואיש כרוניקל מדבר בשם חלק פעוט של דעת הקהל. אפשר לסמוך על דברי בענין זה.

פרידי: אם נוסיף לפסול, עוד מעט ולא ישארו לנו בני סמך כלל! – סאקר מבאר ליו“ר: בדרך כלל, ג’ואיש כרוניקל הוא השבועון היהודי הכי חשוב באנגליה – היו”ר: איזהו לדעתך העתון המביע את מיטב דעותיהם של הציונים? – ס.: באמת אני מתקשה להבחין בין העתונים האלה. פ.: אינני אומר לתת כאן משפט בכורה למישהו.

פוגע קצת בממשלה    🔗

פרידי: אתה אומר, כי הממשלה לא אחזה בשום אמצעים להבטיח את זכויות היהודים על יד הכותל? – סאקר: בזמן שנכתב המאמר הזה לא עשתה הממשלה כלום לקביעת זכויות היהודים. היא החליטה רק על חלק אחד של השאלה: – אבל התאמר, כי ה“ממשלה לא עשתה כל צעדים להבטיח את זכויות היהודים”? – לא, היא לא עשתה, כוונתי היתה לומר, כי כשהם החליטו על חלק של המחלוקת, הם לא יישבו את המחלוקת כולה, אבל אני נכון להסכים, כי אין זה ניסוח טוב ביותר – פוגע קצת בממשלה? – כן, קצת. – “ולא ניסחה שום פתרון מקיף לשאלה כולה”. אני מבין כי זוהי טענתך, ועל זאת לא אתוכח. אבל הלאה: “היא נתנה למושלמים רשות להקים מעין מסגד סמוך לרחבת התפילה ובפעם הראשונה בדברי ימי הכותל לפתוח דרך מעבר בין החארם והרחבה”. הידוע לך הראיון בין קול' קיש והנציב? הידוע לך דבר הראיון עם המופתי? – לא הייתי כאן באולם, בשעה שנמסרו הדברים האלה. – אבל אתה יודע את חליפת המכתבים שבינך ובין הנציב, ואתה יודע מדוע קבלו את ההחלטות שקבלו. – לא. זה לא ברור לי כלל. סבורני שהם קבלו את החלטותיהם מבלי להבין היטב מה תהיינה התוצאות. – אבל הם החליטו, כפי שנראה לטוב להם. האם לדעתך, בבוא הממשלה לקבוע את זכויות המושלמים והיהודים, היא צריכה להיות מושפעת ע"י חשש לתוצאות? – לא. לא כך.

 

ישיבת השבעים ושש    🔗

בפתיחת ישיבת הבוקר ביום ו' 20 בדצמבר קרא מרימאן דו"ח על הויכוח שהתנהל בבית הנבחרים הבריטי זמן קצר לפני פרסום הספר הלבן בדבר הכותל ואת הצהרת אמרי בשאלה זו.

פרידי המשיך את חקירת סאקר. הוא קרא עוד קטעים ממאמרו של סאקר שהופיע ב“מנצ’סטר גארדיאן” מיום 30 באבגוסט ש. ז. בתשובה על שאלה בנוגע לבקורת שנמתחה במאמר הזה על המשטרה, אמר סאקר, כי הוא חושב את הנציב העליון לאחראי לסדר בממשלה ומפקד המשטרה הוא רק עושה רצונו.

אחריות לוק והמשטרה; תודה לחוד ושגיאה לחוד    🔗

פרידי: התחשוב שקביעת סידורים המבטיחים את הסדר צריכה להיות בידי המשטרה? – סאקר: תפקיד ההוצאה לפועל הוא בידי מפקד המשטרה, אבל הוא מתקין את הסידורים הנחוצים לפי דעת הנציב העליון. – הקובל אתה על הסידורים שנעשו ב־23 באבגוסט? – ב־23 היו הרבה מעשי רצח ותעלולים, כיצד יכול אני לא לקבול על המצב באותו יום! – אתה קובל על אופן השימוש בכוחות המשטרה שנמצאו אז בעין? – יהיו הסידורים שנעשו אשר יהיו, אני אומר שהיו מעשי־רצח וקובל על כך. חובת הממשלה לשמור על החיים והסדר, וזה לא היה. החובה הזו מוטלת קודם כל על הנציב העליון. – לדעתך צריך היה מ“מ הנציב בעצמו לעמוד בראש המשטרה? – איני חושב כך. דעתי שהוא היה צריך לקחת את הענין בידו. לא נעשו הכנות מתאימות למצב ואני מטיל את האחריות על מ”מ הנציב.

היו"ר: אתה קובל על קוצר ידה של המשטרה? – סאקר לו נהגו בתחילה במרץ הדרוש, היו מספיקים גם בכוחות שהיו.

פרידי: הרואה אתה בתשובתך האחרונה פגיעה במפקד המשטרה ובשוטרים? – סאקר: איני בטוח אם זוהי השאלה. – ואני כן. – לדעתי צריכה השפעת האיש הממלא תפקיד עליון להיות מורגשת בכל אנשי המשטרה. – המיחס אתה זאת לחולשה? – כן. – חולשת המשטרה? – חוסר משפט נכון בדבר השימוש בכוחה. – פרידי קורא מכתב מאת ההנה“צ למאיור סונדרס. החתום בידי הקול' קיש. בו ברכה למפקד על אות הכבוד שקיבל. במכתב נאמר, שההנה”צ וכל היהדות תזכורנה את שרותיו בהגנת החיים והסדר בזמן המהומות. פרידי שואל אם ידוע לסאקר שסונדרס זכה באות כבוד? – אני יודע. – התאמר עוד שהיתה חולשה במשטרה? – עודני אומר, שהיה חשוב מאד, לו נהגו בתקיפות מהתחלה ולא נהגו ככה. איני משנה מדברי כמלא נימה. – המסכים אתה למכתב הזה? – אם זה מכוון לשרותיו של המאיור סונדרס אחרי השגיאות הראשונות. הנני מסכים, אבל לא לפני זה.

פרידי ממשיך לקרוא מתוך מאמרו של סאקר, הקובע, שהמופתי סירב להתערב ולמנוע את הערבים ממעשי־רצח, וכי הוא נקרא ע“י מ”מ הנציב העליון כדי לדבר יחד עם שיכי עבר הירדן. במאמר נאמר שהאינפורמציה הזאת לקוחה מהעתונות.

המופתי – אחד בפה ואחד בלב    🔗

פרידי: הסמכת בזה על העתונות? – סאקר: כן. – בתור עתונאי ותיק, החושב אתה, כי כך נאה? כן. – החושב אתה, כי נאה לאמור על המופתי שהוא סירב להתערב? – על מה ששמעתי, נאה לאמור כך. – השמעת את עדותו של מר אנטוניוס? – לא. – השמעת על כרוזו של המופתי מ־24 באבגוסט? – אז לא שמעתי. – השמעת על שיחת המופתי עם מופתי צפת? – לא, ותרשו לי להגיד בגלוי שלו גם שמעתי על כל ההודעות האלה לא היו עושות עלי כל רושם. דעתי היא, שדברי המופתי בצבור ודברי המופתי בצנעה – שונים. והעיקר הוא מה שהוא אומר בצנעה.

פרידי קורא שוב מתוך המאמר: “אם כי לפי העתונות סירב המופתי להתערב”… – סאקר: זו היתה האינפורמציה שלי באותם הימים, הייתי אז בלונדון. – תהיינה השקפותיך אשר הן אבל אתה מכיר שזו היתה הודעה חריפה מצדך? – כמובן, אבל אני בטוח לגמרי באמתותה. – לאיזו פגישה התכוונת בכתבך שמ"מ הנציב קיבל את המופתי יחד עם שיכי עבר הירדן? – זה היה מיוסד על טלגרמה שקראתי בעתונות. – הידוע לך שזה לא נכון? – איני יודע, אבל אם אתה אומר לי, אני מקבל את דבריך.

פרידי קורא קטע אחר של המאמר, ובו מסופר על אסיפה גדולה שנקראה למסגד עומר ובו נדרש פירוק זין היהודים. קית־רוטש הופיע בלוית 25 שוטרים והבטיח לפרק. בדרך זו שומרת האדמיניסטרציה הבריטית על שמה הטוב של הממשלה הבריטית בשטח של מנדט…" הידוע לך שמה שנזכר כאן על קית־רוטש הוכחש באופן רשמי? אינני יודע. – פרידי. קורא מתוך “מורנינג פוסט” את דבר ההכחשה. ובכן ידוע לך עתה שמר קית רוטש לא הופיע באסיפה? – אם אתה אומר לי, הריני מקבל. – העומד אתה על זה, שמר קית רוטש הבטיח לפרק את זינו של מישהו, אחרי שהדבר הוכחש באופן רשמי? – איני יכול להגיד. אני סמכתי על הטלגרמה, וכמובן שאם האסיפה ההיא לא יצאה לפועל. הוא לא יכל היה להבטיח.

טעויות בפרטים אינן משנות את העיקר    🔗

היו"ר: ההסתמכויות האלה על העתונות הן חשובות. אם הדבר כך, הריהן עדות שכדאי היה לנו לקבלה. העתונות האנגלית אינה רגילה להתקיף אישים בלי יסוד כלשהו. סאקר אומר שאת האינפורמציה שלו הוא שאב אך ורק מהעתונות.

פרידי קורא טלגרמת רויטר ב“מורנינג פוסט”, ומסומן המקור: יט"א.

היו“ר: מי היא יט”א? – סאקר: סוכנות להספקת ידיעות. – להסתדרות הציונית? – לא. – מי הוא המנהל כאן? איני יודע מי עתה המנהל, אני יודע רק שהיא מוציאה בין השאר את ה“פלשתין בולטין”.

היו“ר (קורא את הקטע ממורנינג פוסט): אבל כתוב כאן שזוהי טלגרמת רויטר. – מרימאן מסביר שבמקרה זה רויטר אחראי לטלגרמה של יט”א. סאקר מסביר שהדבר הזה מקורו בהסכמים הנהוגים בעולם העתונות בין סוכנות טלגרפית לרעותה, וכן בין רויטר ויט"א.

היו“ר: כנראה יט”א כאן הוא מר שוארץ. היודע אתה את מר שוארץ? – סאקר: מעט מאד. – האם הוא עורך ה“פלשתין בולטין”? – היה פעם. איני יודע עתה. – כאן מוסר מוגאנם לפרידי גליון של “פלשתין ביולטין”, ובו כתוב שמר שוארץ הנהו העורך האחראי. פרידי מוסר את הגליון לועדה.

פרידי: אם כן, על ידיעות כאלה אתה בונה את דבריך הנ“ל על האדמיניסטרציה האיי”ת. החושב אתה את הדברים למוצדקים עכשיו? – סאקר: באותם הימים לא שמר מ"מ הנציב על שמה הטוב של בריטניה. – החושב אתה את המשפט הזה למוצדק אחרי כל מה שידוע לך עכשיו? – ביחס למצב בכלל אומר: כן. ביחס לדוגמאות בודדות שאינן אמתיות אומר: לא. אני מבסס את דעתי על דוגמה אחת והיא: רציחות ותעלולים.

הממשלה לא קיימה את המנדט; עדות סמואל עצמו    🔗

פ.: האומר אתה עכשיו שממשלת המנדט לא קיימה אף פעם את חובתה ביחס לסעיף 6 של המנדט (קרקעות הממשלה והתישבות צפופה)? – סאקר: אני אומר שהממשלה לא מילאה אף פעם את חובתה לאמצעים הדרושים להבטחת התיסדותו של הבית הלאומי היהודי. – האומר אתה עכשיו שהיא “לא הקלה את העליה היהודית”? – עלית המעמד הבינוני נתקלה בקושיים רבים. רשימת העולים־הפועלים נתאשרה במדה מספקת, אבל זו של מעמדות האמידים – לא. – זהו הכל מה שאתה יכול להראות לכל איש מחוסר־פנייה, כדי להוכיח שההתחייבויות לפי המנדט לא נתמלאו?

בתשובה קרא סאקר מתוך הדו“ח של הרברט סמואל אחרי שנות נציבותו, ושם נאמר, כי מנהיגים ערבים קובלים על זה שהממשלה הקדישה את מאמציה העיקריים לבית הלאומי היהודי והפלתה את היהודים לטובה. לעומת זה קבלו היהודים, שהממשלה עשתה למענם פחות משהוטל עליה עפ”י המנדט. הרברט סמואל כותב, כי אם יש למישהו יסוד לקבול, הרי זה – ליהודים. הממשלה יכלה לעשות אך מעט בנתינת קרקעות ליהודים. והוצאות החנוך נישאו תמיד ע"י היהודים עצמם, ליהודים היתה תעודת עידוד – הצהרת בלפור, ועזרת הממשלה בשמירת הסדר, חוץ מזה היה על היהודים לסמוך בכל על עצמם.

סאקר: ובכן רואה אתה שדברי אינם כלל שלא מין הישוב.

אף לא זרת מקרקעות הממשלה!    🔗

פרידי: אתה אומר שאף אינטש אחד של קרקע בא“י לא נמסר לרשות הסוכנות היהודית למען היהודים? – סאקר: בודאי. – למה אתה מתכוון בסוכנות יהודית? – המוסד הקרקעי היחידי שדרכו פועלת הסוכנות היהודית הוא הקה”ק. – ומהר פיק“א? – זהו מוסד בלתי תלוי, ידוע לי שכברת ארץ היחידה של קרקעות הממשלה שניתנה ליהודי הארץ הזאת היא שטח עתלית־כברה, שנחכר לפיק”א למשך 100 שנה עפ"י התחייבות מוקדמת של הממשלה התורכית. – זהו שטח של 45,000 דונאם? – איני יודע, אולם נכון אני לקבל את המספר שאתה קובע.

בטרטון שואל את סאקר אם הוא רוצה להכנס בפרטים בנוגע לקרקעות הממשלה. סאקר ענה שהיהודים לא קבלו אפילו רשימה של קרקעות הממשלה. הסוכנות היהודית דרשה מהממשלה. אבל עד כה לא קבלה אף אינטש אחד של קרקע המדינה. בדו"ח אחד של הממשלה כתוב בטעות ששטח של 12,000 דונאם על יד חיפה ניתן בחכירה לחברה יהודית. אבל זוהי טעות, שטח כזה לא ניתן.

היו"ר: הטוען אתה שיש אדמת מדינה המסוגלה לעיבוד ואינה מיושבת? – סאקר: אני אומר כן.

פ.: הידוע לך שהוצעו לחברה יהודית 5000 דונאם על יד חברון, הנקרא תל ערד? – סאקר: נדמה לי שהיה כדבר הזה, אבל נמצא שאין מים במקום וההצעה לא נתקבלה. – פ.: אני נזכר גם בהחכרת 21,000 דונאם על יד ראשון. – לי נדמה שזה נעשה ע“י התורכים. – אני סובר שזה נעשה ע”י המנדט. – הרושם שלי הוא שמסירת החולות האלה שייכת לתקופת התורכים. חושבני שמר דרייטון יכול לאשר זאת. – דרייטון מודיע שהוא אינו מאשר ואינו מכחיש.

פרידי קורא קטע ממאמר סאקר על קרקעות המדינה (ג’יפטליק בית שאן) שנמסרו לבעלי חזקה ערבים, אשר לא יכלו לעבדם, גם לא לשלם מסים לממשלה, וניסו למכור את הקרקעות במחירים ספסריים, שנים נמשכו המאמצים כדי להשיג רשות מהממשלה לקנות את הקרקעות העודפים האלה מהערבים. ועוד קורא פרידי: אם כי היהודים משלמים 40 אחוזים של המסים, אין הם נהנים מהעבודות הצבוריות של הממשלה.

מס הוירקו – קנס על היהודים; שאלת הפקידים היהודים    🔗

פרידי: למה התכוונת באמרך ששיטת המסים מוטלת בכובד משאה על היהודים? – סאקר: כשהיהודים קונים קרקע ליסד ישוב חדש רושמים את מחיר הקניה, ולפי זה נערך מס הוירקו. בנוגע לקרקעות אשר בידי הערבים נגבה הוירקו לפי מחיר עתיק שאין לו שום יסוד במציאות הנוכחית. – סאקר מאשר את מה שאמר באותו מאמר, כי באותו זמן היו עסוקים בנמל חיפה 400 פועלים ערבים ורק 4 יהודים.

פרידי ממשיך לקרוא: “מספר היהודים בפקידות הולך ופוחת במהירות”. הרושם אתה זאת עובדה? – סאקר: זה טעון פירוש. אני יכול להביא כרגע שתי דוגמאות של התפטרות יהודים מהפקידות. קול' סולומן, שהיה לפני שנים מספר מנהל מחלקת התעשיה, ומר דניס כהן. הם התפטרו, כי לא רצו להשאר בממשלה אחרי שנרמז להם, כי בתור יהודים לא יוכלו לעולם לעלות למשרות גבוהות ביותר. את הדברים האלה אמר להם הרברט סמואל בהיותו נציב עליון. –פרידי: סיר הרברט סמואל אינו מתנגד לפוליטיקה הציונית? – לא.

הופקין מוריס: שניהם התפטרו בתקופת הרברט סמואל? – סאקר: כן. – והוא שאמר להם זאת? – זוהי עובדה. קול' סולומון אמר לי שהוא רצה להיות נציב מחוז, ואז רמזו לו שבתור יהודי לא יוכל לקבל את המשרה הזאת. – זה מפתיע אותי. – זה יכול להפתיע אותך, אבל בארץ הזאת מתרגל אדם לכל מיני הפתעות. – פרידי: ואתה משתמש בזה כיסוד לקובלנה ב־30 באבגוסט 1929? – ס.: כן. במאמרי גוללתי את ההיסטוריה מאז הכיבוש הבריטי.

היו"ר: התפטרותם של שנים אינה מוכיחה עוד ירידה בפועל של מספר הפקידים היהודים. שנים עזבו ועשרים יכולים לבוא במקומם.

ותחת לחץ מי נבחר המופתי?    🔗

פרידי קורא מהמאמר על משפט המופתי לרגלי פרעות 1920, על החנינה, על התמנותו לנשיא המועצה המושלמית, השליט בחוק ובכסף מושלמי, ועל ניצול את משרתו לשם מטרות פוליטיות אישיות. פרידי: האומר אתה שהמופתי נבחר למשרתו בהשפעת הממשלה? – סאקר: כמובן. – התוכל להוכיח זאת בעובדות? – זוהי עובדה הידועה היטב. – אבל אין זה מספיק – אני אומר זאת ועומד על כך. – השמעת, מר סאקר, את שאלתי? היש לך עובדות? – כן. אני זוכר, שהמופתי הנוכחי היה המועמד שנתמך ע"י מושל ירושלים אז, סיר רונלד סטורס. מועמד אחר קיבל רוב דעות, אבל בהשפעת הממשלה בוטלה הבחירה הזאת והמופתי הנוכחי נבחר. – החנינה ניתנה לו על ידי סיר הרברט סמואל? – אני מאמין שכן.

סאקר חוזר בו מהאשמת עארף אל־עארף    🔗

פרידי ממשיך לקרוא: “המנהיג השני שנדון היה עארף אל עארף. גם הוא ברח וניחן. הוא נתמנה ע”י ממשלת א“י למשרה בא”י ואח“כ למזכיר הראשי של עבר הירדן ולבסוף הושב הנה”, זה נעשה ע"י הרברט סמואל? – ס.: כן. – הידוע לך שעארף אל עארף קיבל העלאה במשרתו? – כן. – בזמן הרברט סמואל ובזמן הלורד פלומר? – אני רוצה להגיד שביחס לעארף אל־עארף עשיתי עוול חמור. אני רוצה לחזור מכל מה שאמרתי עליו. אני מצטער על זה. – פרידי: איני רוצה להראות חוסר נדיבות ולא לקבל את החרטה אבל זה נתפרסם ב־30 באבגוסט ולא הוכחש עד כה. – אני יודע זאת ומצטער על הדבר. – נאמר לפני הועדה שהוא הסית אנשים ונאם במסגד של חברון.– אני מצטער על זה ולוקח חזרה את הדברים שנאמרו. – אינך יכול לחזור מהדברים, כי לא אתה אמרת אותם פה. – אבל אני מקבל עלי את האחריות.

מרימאן קם והודיע, שסאקר סילק את הדברים ואין לחזור עליהם.

פרידי מעיר, כי לאחר האשמה חמורה זאת לא אמר מרימאן יותר מאשר: זה לא ישַנה. מרימאן עונה כי הוא חושב זאת לבלתי צודק. היה ברור למדי, כי הוא נתכוון לחזור בו. היו"ר אומר, כי דברי מרימאן היו מספיקים כדי להבין שהוא חוזר בו.

פרידי: ביחס לחברון, הנכון לאמור כאשר אמרת אתה, כי הטבח ביהודים נמשך כל הלילה וכל הבוקר באין מפריע? האם זה ישר? – סאקר: אני חושב זאת לנכון ביחס לבוקר ואיני בטוח ביחס ללילה – היודע אתה כי זה מטיל צל על גבורתו של מר קאפיראטה? – איני מטיל צל. אני חושב, כי מעשה העוז שלו היה מצוין. – הקראת את הדו“ח של קאפיראטה? – לא. – היודע אתה, כי רצח אחד היה ביום ו' אחה”צ? – כן. – היודע אתה, כי מה שאתה מציין בצדק בשם טבח אירע בין 9 ו־10 בשבת בבוקר? – כן – אתה יודע כי הרצח נמשך פחות משתי שעות? האומר אתה, כי במשך זמן קצר זה נמשך הרצח מבלי כל עכוב? – אני אומר, כי במשך זמן זה עוכב הרצח. – מוטב, אבל קאפיראטה הגיש ראפורט ואני רוצה שתראהו ושתצהיר אח"כ את דעתך. אני מקוה שתעשה כך.

אז עובר פרידי לקטע אחר ושואל: מה היתה כוונתך בענין בחירת אנשים להוציא לפועל את הפוליטיקה של האימפריה (בא"י). הם צריכים להיות יהודים? – אה, לא; אנשים שיגשימו את המנדט. – כפי שאתח מבינו? – כן. – לפני “הפלשתין בוליטין” מ־12 בספטמבר. שם נמסר, כי אתה אמרת שאין יסוד לדכאון רוח מופרז בגלל המאורעות האחרונים. הממשלה עשתה כל מה שהשכל הישר מרשה לצפות ממנה, וכל זה רק התחלה למה שהממשלה עתידה לעשות. כל יהודי בא“י צריך להשתדל להיות ביחסים טובים עם הערבים, והציונים צריכים להוכיח לממשלה, כי הנם לעזור לשאת לה באחריות. זה נמסר נכון? – זהו סיכום גלמי. כשאמרתי “הממשלה עשתה הכל” היתה כוונתי לממשלת לונדון ולא לממשלת א”י. – אמרת, כי סודר קשר עוד מלאחר יום הכפורים של אשתקד. מתי עמדת על דעה זו? – כי ישנו קשר לקומם את דעת הקהל ע"י הפצת שקרים, על דבר זה עמדתי מלפני זמן; כי אורגן קשר לבטל את המנדט באמצעות רצח ואלמות, למסקנה זו באתי עם התחלת המהומות ב־23 באבגוסט – דעתך היא, כי היה זה מכוון יותר לביטול המנדט מאשר נגד היהודים? – לא, זה היה נגד שניהם, ונגד היהודים לראשונה.

בתשובה לשאלות אחרות אומר סאקר, כי יש ארצות סמוכות לא"י. שבהן אין שאלת בית לאומי יהודי, למשל סוריה, ושם היתה התקוממות נוראה נגד הצרפתים. גם במצרים אין שאלת בית לאומי יהודי ושם ישנה התנגדות פוליטית נמרצה לאנגלים, בלי שאלת הבית הלאומי היהודי היה כאן המצב לא שונה מאשר בסוריה.

לשאלת פרידי בדבר הגדלת כוחות המשטרה, אמר סאקר, כי הוא חושב שיש להגדיל את מספר האנגלים והיהודים. לפי שעה נחוץ גם חיל מצב. – פ.: חיל המצב נחוץ יהיה כאן עד שיחס הערבים ישתנה? – עד שנוכחותו תהיה מיותרת. שנוי היחס מצד הערבים יהיה אחד הגורמים החשובים – בכמה אתה מעריך את החיל הנדרש? – אין זה מקצועי. – אתה משער כי גודל חיל המצב הדרוש יהיה תלוי במתיחות יחס הערבים? – דבר זה יכול להיות אחד הגורמים – החושב אתה, כי באם יודע לערבים שעומדים להתחיל בעבודת התישבות מהירה, יתמרמרו יותר? – לא. – אמרת כי שנוי מצב הרוח של הערבים ימשך יותר מאשר הקמת הסדר. התוכל לאמור לועדה. באיזה אופן אפשר לשנות את מצב הרוח של הערבים? – מוטב שלא אדבר על זה עכשיו.

פרידי גומר כאן את חקירתו בהערה: אם כי יש עוד דברים רעים, שאני רוצה לשאלך, וגם איני מסכים לכמה מתשובותיך, בכל זאת אפסיק, מקוצר זמן.

אירלי שואל את העד שאלות אחדות. התשובות הן: הסוכנות היהודית נועדה לבוא במקום ההסתדרות הציונית לפי סעיף 4 של המנדט. הדבר עומד לצאת לפועל בקרוב. הרחבת הסוכנות היא לפי המנדט. למשרד המושבות הודיעו על זאת והוא הסכים לכל שלב חשוב במהלך המו“מ ליצירת הסוכנות. ואשר לדבריו ב”מנצ’סטר גארדיאן" על עארף אל עארף, אמר סאקר כי כתב אותם לאחר ששמע עליו מפי איש שבא אז מא“י. הוא חשב את האיש לבעל ידיעות נכונות, אבל אח”כ מצא, כי דבריו ביחס לעארף אל עארף אינם נכונים, ועל כן חזר בו.

בזה תמו דברי העדות של הרי סאקר.

עדות הרב סלונים: אותות מבשרי רעה קרובה    🔗

אחרי סאקר נקרא להעיד הרב סלונים מחברון. מטעמים דתיים לא רצה הרב להשבע והסתפק בהן צדק.

הוא סיפר, שהיה הרב הראשי לעדת האשכנזים בחברון. הוא אביו ואבות אבותיו נולדו בחברון. בפעם האחרונה לפני פרוץ הפרעות ראה את עבד אללה קארדוס, קצין המחוז בחברון, ביום ו‘, 22 באבגוסט ב־10 לפנה“צ. הוא הלך אליו עם הרב פראנקו, הרב לעדת הספרדים. לפני לכתו אל קאדרוס נפגש עם בנו המנוח, שהיה מנהל האפ”ק, עם הרב קסטל שנרצח ועם הרב פראנקו. הם נפגשו היות ונפוצו שמועות על צרות המשמשות ובאות. שני יהודים מחברון הודיעו בשם שוליה ערבי, שאמר להם מתוך סיכון חייו, כי מתכוננת התקפה על יהודי חברון. כן אמר להם שנתקבל לחברון מכתב מאת המופתי בירושלים הקורא לערביי חברון לעלות ב־23 באבגוסט על ירושלים ולהתנפל על היהודים. במכתב נאמר שכל מי שנשק לו, יביאנו אתו, המכתב נסתיים במלים: “אל תפחדו מהממשלה, אני אחראי לכך”. השוליה הוסיף עוד שערבי אחת השכונות בחברון, הידועים כפורעי סדר, החליטו להתנפל אחרי התפלה על הישיבה. בנו, אליעזר דן סיפר שנודע לו כי המשטרה שלחה בליל ה’, 22 באבגוסט מרגלים אל הישיבה לראות מה נעשה שם.

קארדוס מבטיח: “לא יקרה שום דבר”    🔗

היו"ר: “ישיבה” זהו כפר סמוך? – הרב מסביר שזהו בית ספר דתי, והמשיך: המשלחת סיפרה לקצין המחוז כל מה ששמעה, הם אמרו לו, כי לדעתם העניין רציני, הם מסרו לו עוד אינפורמציות. הרב קסטל אמר, ששמע על נאומי הסתה נגד היהודים של השיכים במסגד. הוא גם הזכיר שם אחד חשיכים. מסרו לקצין את שמות האנשים שמסרו את השמועות, אבל הקצין הבטיח להם שלא יקרה שום דבר ושלא ישימו לב לשמועות. חברי המשלחת חזרו על חששותיהם וציינו את קוטן הישוב היהודי בחברון מול 20,000 הערבים. הקצין אמר להם בסוד, שלממשלה יש כוחות הגנה מספיקים, וכי רבים מהם לבושים מדים אזרחיים כדי לא להרגיז את הקהל. הודעת קארדוס והטון של דבריו עוררו בהם את הבטחון והם יצאו אל היהודים להרגיעם. קארדוס עצמו יעץ להם ללכת ולהרגיע את הקהל, לדרוש שיתנהגו כרגיל, והוא עצמו אחראי למצב.

“קאפיראטה יגן”    🔗

אירלי: היצאת מביתך בטרם קרה הדבר ב־24 בבוקר? – הרב סלונים: כן הלכנו לראות את קצין המחוז. אני, בני הנרצח, הרב פראנקו, מר שניאורסון וערבי אחד. בדרך נודע לנו שקצין המחוז נמצא בתחנת המשטרה והלכנו שמה. אבל לא נתנו לנו להכנס, מר קאפיראטה, סגן מפקד המשטרה, יצא וקרא לנו שנשאר בבתינו והוא יגן עלינו.

בזה נגמרה החקירה הראשית וסילי החל לחקור את העד.

אף בנוגע לחברון סילי בשלו: האספה בת"א והכותל    🔗

סילי: המסרת למשטרה את שמות האנשים שהביאו את הידיעה בשם השוליה הערבי? – הרב ס.: מסרנו את השמות לקצין המחוז. – שמותיהם של מי? – של שני היהודים אשר הודיעו וגם את שם השוליה.

ס.: השמעת אז מה שקרה על יד הכותל או בדבר האספה בת"א? – הרב: לא. – השמעת על הפגנות או תהלוכות? – קראתי בעתונות בין שאר הידיעות, אבל לא שמתי לב לזה.

הרב ובתו אשמים…    🔗

סילי קורא מתוך הראפורט של קאפיראטה, ובו מסופר, שהרב סלונים ובתו, לקויה בדעתה, הופיעו ברחובות וצעקו: משטרה, הצילו אותנו מפגיעה רעה! צוו עליהם להכנס לביתם ולא לצאת ממנו, אבל הם לא צייתו ומזמן לזמן נראו שוב בחוץ. הם התחילו לריב עם ערבים אחדים, ואלה התחילו לזרוק בהם אבנים, סילי: האם עליך מדובר בראפורט הזה? – כן. בחברון רק אני הרב סלונים. – הנכון מה שכתוב כאן: “ההמון התחיל לצעוק ולזרוק אבנים בבתי היהודים. רוב היהודים היו על יד חלונותיהם או על גגותיהם וכל המאמצים להחזיקם שקטים לא הועילו”? – המלים האחרונות חזקות יותר מדי. כאשר מר קאפיראטה קרא לנו להשאר בבתים, צייתנו ונשארנו.

הועדה אינה רוצה לשמוע…    🔗

כאן מפסיק בטרטון את חקירת סילי ואומר, שהעד נקרא רק בדבר השמועות שנפוצו לפני המאורעות בחברון, ולכן אין צורך להכנס בכל הפרטים האלה. מרימאן מסכים, סילי אמר שלא הגיע עדיין לעיקר מטענתו, אבל אם הועדה לא רוצה שימשיך – יחדל. בטרטון ענה כי הועדה אינה רוצה בשאלות לעצם המאורעות, אלא רק בקשר לשמועות.

סילי: מי הציל את חייך? – הרב: קודם כל ד' ואחריו הערבים שבביתם גרתי. – כאן העיר אירלי, שאין איש חולק על זה שנמצאו הרבה ערבים בחברון שהצילו את חייהם של יהודים רבים, בסוף עדותו של קאי פיראטה נזכר מכתב תודה מאת ההנהלה הציונית לאלה הערבים בחברון שהצילו את חיי היהודים.

סילי דואג לשמם הטוב של החברונים    🔗

סילי: האם לא נצלו מאות יהודים ע“י ערבים? – כשהובעה התנגדות לשאלה הזאת אמר היו”ר שלילי הרשות לשאול את שאלתו, סילי העיר שסיפרו לכל העולם סיפור מזעזע על הקורות בחברון, ומן היושר לספר גם את החלק השני של הספור.

סילי: המסכים אתה שמאות יהודים ניצלו על ידי ערבים? – לא מאות, כי אם משפחות אחדות. – סילי הוסיף לחקור את העד על מביאי השמועות וביחוד על השוליה הערבי. העד ענה, שאין הוא מכיר בעצמו את הערבי ואינו יודע את גילו, בזה נסתיימה חקירתו של סילי.

פרידי אמר, שאיננו בטוח. אם העדות הזאת נוגעת בו, אלא אם תכיר הועדה שהוטלה אשמה על קארדוס. התגלע ויכוח בין פרידי ומרימאן בנוגע לחקירת קאפיראטה, ואם יש צורך לקרוא לקארדוס. דעת מרימאן היתה שלפרידי היתה הזדמנות לקרוא את קארדוס. היו“ר הפסיק באמרו שהוא לא הסיק מהעדות שהוטלה אשמה רצינית על קארדוס. מרימאן ציין, שאם מישהו מעיז לבקר את הממשלה, פרידי קורא לזה מיד אשמה כבדה נגד הממשלה. היו”ר אמר, כי פרידי רוצה רק לדעת אם הוטלה אשמה על קארדוס. מרימאן ענה, שהבקורת היא כי קאדרום השקיט את הקהל ולא נעשתה שום פעולה. לבסוף הוחלט לקרוא את קארדוס לפני הועדה.

הרב פורץ בזעקת שבר ובכי    🔗

פרידי אומר שהוא לא יחקור את הרב סלונים בקשר למאורעות כי כבר יגעו אותו למדי והוא אינו רוצה להוסיף ולצערו, אבל אין לחשוב שהוא מסכים לדברי העד.

העד לא נשאל עוד, אבל הרב דורש שירשו לו לספר את פרטי המאורעות בחברון. חברי הועדה אומרים לו שהם שמעו עדות מספקת על הפרטים ומבטיחים לרב שסירובם לשמוע פרטים נוספים ממנו אינה נוגעת בשום פנים לאישיותו הוא.

כשלא ניתן להרב להמשיך עדותו, הושבר ופרץ בבכי אגב צעקות על היסורים שעברו עליו ועל רצונו שכל העולם ידע את הדברים: “למה להסתיר את העובדות? הועדה הקדישה זמן רב והקשיבה להאשמות בדבר התנפלויות היהודים על המקומות הקדושים למושלמים. האם שמעו על חלול 80 ספרי תורה בחברון?”

חברי הועדה ניסו להרגיע את הרב הבוכה, אבל לא הצליחו, ועל כן החליטו לנעול את הישיבה לפני המועד.

הננו נותנים הלאה את התמצית ממה שהיה בפי הרב סלונים.

הרב יעקב יוסף סלונים מחברון אומר:    🔗

עוד במשך הזמן שקדם לאותן השעות המרות בועדת השעות המרות בועדת החקירה, כאשר לא נתנוני לספר לפני הועדה על זועת חברון, לא חדלתי מלהשתומם: כיצד עוברת הועדה בשתיקה על 67 קדושי חברון, על כל התעללויות שהיו שם, על בתי הכנסת שנחרבו, על שמונים ספרי תורה שחוללו? לכל מצאה הועדה זמן, אכל רק את עיר ההריגה חברון, עדה יהודית שלמה שנתבטלה, כמעט שלא הזכירו…

הסתפקו בעדותו של הנאשם    🔗

חרי העדות היחידה על חברון שנמסרה היא של קאפיראטה, של אותו האיש הידוע לנו למדי. מלבדו לא נחקר אף אחד, מלבד זה שאגב חקירת עדים שונים נגעו פה ושם בחברון.

טבעית, איפוא, היתה תקותי, שכאשר אופיע אני לפני הועדה תנתן לי האפשרות לגולל לפניה, ועל ידי הדין וחשבון שלה גם לפני כל העולם כלו', את מגילת הטבח בחברון. עוד רציתי להגיד כדלקמן:

ראשית המהומות    🔗

שעות ספר אחרי השיחה עם קרדוס ביום הששי שמענו שאון בחוץ וראינו דרך החלונות ערבים מתרוצצים ברחובות ומשברים את הדלתות של הבתים. כמו כן שמעתי צעקות “גוואלד”. פניהם של הערבים היו מועדות לישיבה הנמצאת מחוץ לעיר. בראותי את זאת ירדתי מהבית כדי לדבר אל לב הערבים. בהיותי בטוח שהם ישאו את פני, למרות מטר האבנים שנזרקו עלי ע"י הפרחחים הלכתי לדרך המובילה לישיבה. שם ראיתי את קאפיראטה יחד עם 4–5 שוטרים, והם מנעוני ללכת. סבובני כאן קבוצת פרחחים, הכוני במקלות ובאבנים, והשוטרים דחקוני בסוסיהם והובילוני הביתה.

הפרחחים מכים והמשטרה מתבוננת    🔗

בביתי ראיתי את בני אליעזר־דן יחד עם אחדים מידידיו, שהתכוננו ללכת לישיבה, אולם עוד הפעם עצרוני קאפיראטה והשוטרים. שוב עמדו הפרחחים הכוני, והשוטרים לא מחו בידם ורק דרשו ממני לחזור הביתה. כשאחדים מבחורי הישיבה ירדו להצילני, הכו גם אותם הפרחחים וגם השוטרים. פניתי לקפיראטה ואמרתי לו: “למה לא תמנעו בעד הפרחחים הללו להכותני במקום לגרשני הביתה”. על זה לא מצאו לנחוץ לענותי ורק התרו בי לחזור הביתה. גב' סוקולובה מאמריקה צעקה באנגלית לקצין: “הרי זה הוא הרב הראשי בחברון, למה תרשו לפרחחים להכותו”? על זה קבלה תשובה מאת קרדוס: "הסתתרי בבית – כל הצרה הזאת מכם באה'. ושוב סבבוני השוטרים במוטיהם, הכניסוני הביתה ודרשו ממני להסגר בבית.

הקרבן הראשון, מי היא ה“מטורפת”?    🔗

בהכנסי הביתה ראיתי אה בני, שחזר בינתים במרוצה עם רופא. הבנתי שקרה דבר מה, התפרצתי בפעם השלישית החוצה ושוב קרה לי בפעם השלישית כמו במקרים שקדמו להם. אחרי זמן קצר חור בני, שאלתיו פשר הדבר, והוא ענני: “יש כבר קרבן, מצאתי בישיבה איש מת (שמואל רוזנהולץ ז"ל), קראתי לרופא, אולם מצא אותו מוטל מת”.

הקצין קפיראטה הרשה לעצמו לכנות את בתי ברפורט שלו, בשם “מטורפת למחצה”. בראות בני ביתי שאני יוצא בפעם השלישית לישיבה, וכיצד רוגמים אותי באבנים, בעוד שהשוטרים מתבוננים ב“מחזה”, יצאה אחת מבנותי, מלכה שמה, והיא ב"ה בריאה ברוחה, וצעקה: “הושיעו, הצילו את אבי”. – האם לזה טירוף ייקרא כאשר בת חרדה לחיי אביה? האם אנו לגמרי מופקרים בארץ הזאת?

שוב אל המושל    🔗

אחרי זה היה שקט. בליל השבת עברו השוטרים ברחובות חברון. במשך הלילה סובב בני כל המקומות הרחוקים יחד עם ידידיו הערבים, הוציא את היהודים מבתיהם והעבירם חלקם לביתו הוא, חלקם לביתי וחלקם לבתים אחרים. ביום השבת בבוקר בא אלי בני שוב ואתו אחד מידידיו הערבים, כדי לטכס עצה מה לעשות. החלטנו שהדרך היחידה היא להתראות עם המושל.

בצאתנו נלוה אלינו לייב שניארסון והחלטנו לצרף את הרב פרנקו. בדרכנו ראינו את כל הערבים מזוינים באלות ובסכינים (שובריות). מספר פרחחים זרקו עלינו אבנים, אך הערבי שהלך אתנו פזר אותם. כל השוטרים שפגשנו בדרך היו בלי נשק. בלכתנו למשטרה הרגשנו שהתנועה הולכת ורבה והכרנו שהערבי שהלך אתנו התחיל לפחד ולדרוש מאתנו להסגר בבתים.

מה שמועצת המושלמים בחברון החליטה    🔗

בדרך עמד בן־לויתנו והתלחש עם אחד הערבים והוא מסר לנו בשם זה האחרון, כי מועצת המושלמים של אנשי העיר, שהיתה באותה השעה החליטה לדרוש מהיהודים המקומיים למסור להם את כל היהודים הזרים ואז לא יגעו לרעה ביהודים המקומיים. ענה לו בני ברוגז: “אין אצלנו זרים, ואנו הראשונים שנהרג לפניהם”.

כשהגענו קרוב למשטרה לא נתנו לנו לעלות והודיעו לנו שהמושל יצא מחוץ לעיר. יצא קפיראטה נרגז ומבלי לשמוע אותנו צעק עלינו באנגלית (לייב שניאורסון ובני המנוח תרגמו לי): “מדוע אתם מסתובבים? עליכם להסגר בבית, ואז אני אחראי”, את השוטר היהודי חנוך צוה שילווה אותנו הביתה.

החלו בטבח    🔗

שבנו הביתה. בשעה 8 בבוקר בערך שמענו את קולות הפורעים ומספר גדול של אוטובוסים שנסעו בכוון לירושלים, מלאים ערבים, שמלאו גם את הגגות של המכוניות. והם מזוינים בכל מיני נשק וחרבותיהם בידיהם. כעבור חצי שעה שבו העירה, ומספר רגעים לאחרי זה התחילו להתפרץ לכל המקומות. קולות נוראים שמענו מצד היהודים הקוראים לעזרה, והקולות הללו התבוללו עם קולות הרוצחים הערבים. פעמים אחדות התפרצו לבית בני שממולנו ונסוגו אחור. אח“כ נכנסו הערבים שם דרך הגג ודרך כניסה אחרת. באותו זמן תקפו גם את ביתי, ובעל הבית שלי עבד־שאקארי בא דוהר על סוס וישב על יד הדלת עם בנו והגנו עלינו במסירות נפש במשך שעות אחדות עד אשר נלקחנו למשטרה. הערבים צעקו כל הזמן: “איפה הוא חכם סלונים, תן אותו ונשחטהו”, הערבי ענה שבבית אין יהודי, כי אם רק נשיו, ולא יתן לחלל את כבוד נשיו. התרו בו שיהרגוהו, אולם הוא לא עזב את המקום, בדירתי נמצאו בערך כעשרים נפש יהודים. אח”כ נשמעו יריות אחדות והעיר שקטה. הערבים ברחו איש איש למקומו.

בשבתנו כלואים בביתנו ראינו איך שמוציאים מבית בני גויות על מוטות. הובילו אותנו למשטרה. לאחרי זה נודע לי מה שקרה לבני ומשפחתו, מצבנו במשטרה היה נורא, והדבר ידוע למדי.

לא נתנו להתקשר עם ירושלים    🔗

עוד במוצאי שבת דרשתי גם מהמושל וגם מהמאיור פטריג' שיאפשרו לי להתקשר טלפונית או טלגרפית עם ירושלים, כדי לשאול איך להתנהג בשאלות דתיות בקשר עם הקבורה. דחו אותי משעה לשעה. לבסוף דברתי בעצמי עם חיימסון והספקתי למסור לו אי־אלה פרטים ממצבנו, השיחה נפסקה מיד.

ללוות את ההרוגים לבית העלמין הרשו רק לחמשה יהודים. בבית החולים הרשו להיות לעשרה יהודים שעליהם היה להכיר את זהותם של ההרוגים ולהגיד אחריהם קדיש. ההרוגים נקברו בבגדיהם, כמו שהם נמצאו. הדבר היחידי שעלה בידינו להשיג היה שהיהודים יסירו את ההרוגים מהאוטו ויקברו אותם מבלי שתגע בהם יד זרה, הקבורה ארכה מהתחלת הלילה עד למחרת בצהרים.

הדם צועק לשמים! הקבלה לשנת 1920    🔗

ביום השני דברתי עם המאיור פטריג' ובקשתיו להרשות ליהודים לאסוף את ספרי התורה המגואלים והקרועים בבתי הכנסת השונים, אולם למרות כל ההבטחות לא נתנה אוזן קשבת לכל דברינו. בקשתי את ה' פטריג', לשמור על הדם בכל המקומות, משום שזהו ענין דתי אצלנו ונחוץ לקברו. הוא הבטיח לסדר את הדבר.

כזו היתה השתלשלות המאורעות בחברון. לוּ אחזה הממשלה באמצעים בעוד מועד, אפשר היה למנוע בעד השחיטה.

אני זוכר שבשנת 1920 בחג הפסח כשמצב הרוחות בארץ היה נרגז ובירושלים היו פרעות וסכנה היתה צפויה גם לנו בחברון. פנינו למושל חברון הקפטן צ’מפיון וזה דרש מיד עזרה טלפונית וכעבור רבע שעה בערך הופיעו בחברון שני אוטובוסים עם חיילים, וההמון שעמד להתנפל עלינו נתפזר תיכף ומיד ולא קרה לנו שום נזק. הפעם הזהרנו את המושל ביום הששי בבוקר ואחה"צ קרה כבר מקרה דמים, הרצח של הבחור רזנהולץ.

בכל זאת לא מצאה הממשלה לנכון להביא כח־הגנה נוסף בעוד מועד ולעצור בעד שחיטת השבת.

לא שעתים כ"א עשרים שעות    🔗

בשעת חקירתו של סאקר בועדת החקירה התאמץ ב“כ הממשלה להוכיח שהטבח בחברון נמשך לא יותר בשעה־שעתים, אבל אין זה נכון. הלא הקרבן הראשון נפל עוד ביום ו' אחה”צ. ומאז לו היה רצון ודאגה לשלום התושבים. אפשר היה לעמוד בפרץ. והלא המושל עבדאללה קרדוס העיד במשפטו של שיך טאלב מאראקה, כי רק מספר של פרחחים עשו את הכל – האמנם כנגד אלה לא יכלה לעמוד הממשלה?!

כאשר המושל רצה…

וזוכר אני עוד מקרה שקרה לפני שנים מספר, כאשר בחצות לילה ירה מאן־דהוא בחלון ביתו של המושל ה' ביילי (בביתו התאכסן אז ה' אברמסון), והנה למחרת היום אסף המושל את כל המוכתרים והודיע להם קצרות: “או שתמציאו לי את המתנקש או שתשלמו קנס של 500 לא”י". ואמנם המתנקש נמצא.

מדוע, איפוא, עד היום לא נתפשו מחריבי קהלת חברון, הורגי 67 נפשות, שודדי בית בני ששם נרצחו 24 נפשות?

(“דואר היום”)

 

ישיבת השבעים ושבע    🔗

בראשית ישיבת אחה"צ ביום 20 בדצמבר נקראה ראשונה להעיד מרת חנה סלומון, אשת מר חיים סלומון.

האותות הראשונים לפרעות בירושלים    🔗

לשאלות אירלי היא מספרת: ב־22 באבגוסט הלכה לשוק “מחנה יהודה” בירושלים וראתה כי אין שם הערביות מוכרות הירקות, דבר שאינו רגיל. משם הלכה אל העיר העתיקה לקנות את הדרוש לה, נפגשה בשלוש ערביות מוכרות ירקות ושאלה אותן מדוע לא באו מוכרות הירקות הערביות אל שוק “מחנה יהודה” כמימים ימימה. הן ענו: היתה שם איזו קטטה. ערביה אחרת שעמדה סמוכה להן ירקה לעדה בפניה ואמרה לה, כי מחר ישחטו הערבים את היהודים. הערביה הראתה גם בתנועת יד כיצד עושים את השחיטה. העדה מרצה את התנועה. היא העדה, תפסה את הערביה בידה ודרשה שתלך אתה למשטרה. ערבים אחדים שהיו קרובים למקום אמרו לעדה: עזביה, היא מטורפת. אמרתי, כי לא אעזבנה, כי אין לה רשות לדבר דברים כאלה. היא מוכרחה ללכת אל המשטרה, ואם היא מטורפת עליה ללכת לבית משוגעים, נסיתי להחזיק בה, אבל הערבים הוציאוה מידי. מיד נכנסתי לאחת החנויות הקרובות והודעתי טלפונית לבעלי על המקרה, כי ידעתי שעתיד הוא להתראות עם לוק בו בבוקר. מובן שחשבתי כי הדבר חשוב, כיון שלא קרה לי כדבר הזה כל 29 שנות מגורי בארץ.

סילי חוקר את העדה: בת כמה היתה הערביה שירקה בך? – חנה סלומון: איני יכולה לדעה בדיוק. היא לא היתה צעירה ביותר, כבת 50. – היודעת את ערבית היטב? – מובן שהבנתי את דבריה. – איך אמרה “מחר”? – “בוקרא”. – האין מלה זו בערבית מציינת את העתיד בכלל? – היא אמרה בפירוש: מחר, ביום ששי. – קודם לא אמרת זאת. – לו שאלתני, הייתי אומרת. האמרו לך שלושת הערביות משהו על הצרות שהיו לפלחיות אחדות ימים אחדים קודם לזה? –לא.– האמרו, כי ערבים נתקפו ע"י יהודים באותו שבוע? – לא. להיפך, הן רצו שאקנה מהן, אבל זו לא נתנה. – אם הנשים נתקפו ביום הקודם, הרי שאין בכך כל דבר יוצא מן הכלל אם לא באו למחרת? – איני יודעת מה קרה קודם. אני רק יודעת כי באותו יום לא באן.

“מטורפת”    🔗

מוריס: אמרת, כי בכל 29 שנותיך בארץ לא קרה לך דבר כזה? – העדה: כן. – כשנסית לקחת את האשה אל המשטרה לא אמרו לך יתר הערביות כי היא מטורפת? – אבל אני ראיתי, כי אינה מטורפת. – כיון שזה לא קרה לך כל 29 שנותיך בארץ. האם לא עלה על דעתך לראשונה כי היא מטורפת. – לא יכולתי לקבל רושם, כי היא מטורפת. – כיון שזה קרה לך בפעם הראשונה במשך 29 שנים מה הניע אותך לחשוב על סבה אחרת מאשר טירוף? – משום שכל אחד שמע שמועות בדבר ההתנפלויות על יהודים המתרחשות לבוא.

אירלי קורא מרשימת המשפטים של אותם הימים, כי היה רק מקרה אחד שערביה התלוננה על שכאילו נתקפה על ידי יהודים. היה משפט והנתבע יצא זכאי.

איש באר־טוביה מעיד על מכוניות של מסיתים    🔗

הגברת סלומון מסתלקת ונקרא אברהם וולינסקי, אכר מבאר טוביה.

הוא חי במושבה 23 שנים עד המאורעות, כיום הוא מתגורר ברחובות מפני שבאר־טוביה חרבה. המושבה נתקפה ב־25 באבגוסט. לפני ההתנפלות ראו תנועה בלתי רגילה של מכוניות שעברו את המושבה. אח"כ נודע, כי אלה היו המסיתים שסבבו בכפרים. בפעם הראשונה שמו לב לזה כשבועיים לפני ההתנפלות.

היו"ר: מדוע היתה התנועה בלתי רגילה? כמה היו שם? – וולינסקי: מכונית אחת היתה עוברת ושבה כמה פעמים, זה היה מאד בלתי רגיל. במכונית ישבו אפנדים ופלחים. המכונית עברה כעשר פעמים. פעם גם עמדו במושבה, ירדו ממנה אחדים, ובקשו לראות את האכר קורצ’יק. אותה מכונית נראתה גם בכפרים הסמוכים.

שוטרים ערבים להגנה, ואינם נוקפים אצבע    🔗

בשבת, 24 באבגוסט, אחה“צ, באו שלשה שוטרים ערבים לשמור את המושבה. בס”ה היו בבאר טוביה 119 נפש. 28 משפחות. ביום א' בא הפועל הערבי של העד וסיפר לו, כי שמע שהיהודים התנפלו ביום ו' על מסגד עומר בירושלים, ויש הרוגים ערבים ויהודים.

אירלי: ההיו לכם אז רובים ממשלתיים נעולים בארגז? – כן. – העד מספר בתשובה לשאלות אירלי, כי הם הגנו על עצמם וירו באויר כדי להפחיד את הערבים.

עורך הדין של הערבים לא שאל כלום.

פרידי: שלשת השוטרים הערבים מילאו את חובתם ככל יכלתם? – העד: בכלל, לא מלאו כל תפקיד. – הלא התנפלו על המושבה? – כן – ושלשת השוטרים הערבים לא עשו כלום לעזרתכם? – הם ענו, כי אין להם פקודה לירות.

איך חרבה באר־טוביה    🔗

פרידי: מה קרה בהתנפלות? – וולינסקי: עד 5 אחה"צ התכנסו בסביבה. ב־5 החלו להתקרב, שמענו יריות מכל צד, ערבי מאשדוד נפצע סמוך למושבה. במושבה היו רק יהודים. כשנפצע הערבי הלך הרופא היהודי לטפל בפצוע. הרופא רצה לתת את מכוניתו כדי להוביל את הפצוע לבית חולים, באם יתנו לו את שמו. כשרצה הרופא לחזור למושבה ניסו הערבים להתנפל עליו ולהכותו, אבל השוטרים הביאוהו אל המושבה. כל זה קרה לפני ההתנפלות, שהחלה רק עם חשכה.

פרידי: חוששני שאיני יודע כלום. אמור נא, בבקשה, באיזו צורה היתה ההתנפלות? – וולינסקי: אחד הראשים אסף אותם מהסביבה. כשהתקרבו החלו לירות עלינו מרובים. אחרי זה הציתו אש ופשטו על הבתים ושדדו. – ומה עשו שלשת השוטרים הערבים? – אחד מהם הלך קודם לכן למגדל להביא עזרה. יתר השנים התחבאו במחסן. – כמה יהודים נהרגו בהתנפלות? – שנים. – וכמה ערבים? – איני יודע. לא נהרג מהם איש? – איני חושב כך. – כיצד הגינו היהודים על עצמם? – הם רק הגינו על חייהם שהיו על קו המאזנים. – באילו אמצעים אחזו? – קודם עמדנו ליד השער (של החצר שאליה התאספו) ושמרנו. כשראינו כי שנים נהרגו. עלינו על הגג וירינו מרובינו. – מתי בא מוסטפה חסן (קצין משטרה)? – בחצות, כשהכל היה כבר שרוף ונתוץ. – ואחרי זה הגינה המשטרה ככל אשר יכלה? – הם לא נתנו כל הגנה. בבואם נמצאו עוד במושבה בוזזים אחרים. – היכן היו שלשת השוטרים בבוא הקצין מוסטפה חסן? – במחסן. – ההודעתם לקצין, כי השוטרים עמדו מן הצד כשהתנפלו עליכם? – לא אמרנו כלום. האם לא צריכים הייתם להודיע זאת? – הקצין אמר, כי הוא רק עובר תוך סיבובו ואינו יכול להשאר. הוא בא רק לראות. – הנמצא שם הקצין הזה כשבא אח“כ הקצין הבריטי ליבס? – כן. הקצין הערבי הלך ושב אח”כ. – האמרתם לליבס על שלשת השוטרים? – לא, אותה שעה לא היתה דעתנו פנויה להגיש תלונות נגד מישהו, רצינו רק להציל את נפשותנו.

היו“ר שואל כמה שאלות על הערבי שנפצע. העד ענה, כי איננו יודע ע”י מי נפצע; ודאי ע"י אחד מחבריו להתנפלות.

עדותו של ד“ר מ: אליאש על ה”מזרח"    🔗

נקרא להעיד ד“ר מ. אליאש על הגליונות המצוירים של ה”מזרח" שהעסיקו את הועדה. ד“ר אליאש אומר שהוא חקר ומצא את נוסח הדפוס הראשון של מסגד עומר עם כתובת עברית, בפעם הראשונה נדפסה התמונה הזאת ע”י מו"ל איטלקי בשנת 1541. זו היתה תמונת ההיכל בירושלים ומצורפים לו דברי הנביא חגי: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”. (חגי ב' ט). העד מצא תמונה מעין זו גם בספר משנת 1546.

אירלי: זה היה בטרם היות הסתדרות ציונית? – אליאש: כן, אבל לא לפני היות רצון היהודים לשוב לא"י!

כאן שואל בטרטון לכונת עדותו של ד“ר אליאש. העד עונה שכונתו להוכיח שאין שום דבר מיוחד בזה שתחת ציור המסגד נמצאת כתובת עברית. כדבר הזה נעשה לפני הרבה שנים. העד הגיש עוד תמונה שנדפסה בספר משנת 1548, וספרים מצויירים אחרים שנדפסו בירושלים לפני 60–70 שנה, כמו כן ציור הכותל המערבי והמסגד שנדפסו ע”י רבני ירושלים בספר מוסר.

סילי חוקר    🔗

סילי: הראית את המסגד? – אליאש: הייתי שם פעם. – הידוע לך שעל המסגד יש כתובות של הקוראן? – כן. – סילי מראה לעד את התמונה שהוגשה לועדה ע“י העו”ד של הערבים: הרואה אתה שבמקום כתובות הקוראן נמצאות כאן כתובות עבריות? התוכל להראות דבר כזה בתמונותיך? –כן, ודגל מתנופף וכתובות מסביב לו (“ופתאום יבוא אל היכלו האדון, אשר אתם מבקשים” – מלאכי ג‘, א’).

אירלי מגיש עוד תמונה מתוך ספר שנדפס לפני 31 שנה וד“ר אליאש אומר שזוהי תמונה טובה הרבה יותר מזו שהובאה ע”י הערבים.

עדותו של בר־אדון; השמועות בין בדואים    🔗

נקרא להעיד פסח בר־אדון, פועל, תלמיד האוניברסיטה העברית. במאי שנה זו הלך לשבת בין הבדואים של גאזאויה. היה רועה את את הצאן בעמק־הירדן, בקרבת בית־שאן. ב־25 באבגוסט שמע בפעם הראשונה שקרה דבר מה בירושלים. באותו בוקר רצה לצאת אל המרעה, אבל הבדואים לא הרשו לו ואמרו, שערבים הורגים יהודים. הוא הופתע מאד ושאל מה קרה. הם ספרו לו שנערה יהודית השליכה פצצה במסגד עומר וכי 95 מושלמים נהרגו בשעת התפלה. זמן קצר אחרי זה פגש באיש מבית שאן שאמר לו, כי עבר יום קודם בעמק וראה יהודים נהרגים והכל נשדד. העד הלך ב־3 אחה"צ אל בית שאן. בבואו העירה ראה את כל החנויות סגורות והמון רב של ערבים התאסף במבוא העיר. הרבה צעירים ערבים קראו קריאות.

איש לא חקר את העד.

לפני חורבן “רמת רחל” על יד ירושלים    🔗

נקרא להעיד בר חיים, מגדוד העבודה בירושלים.

עד ההתקפה על רמת רחל לא שמע שום שמועות על התנפלות מיוחדת: שמע רק על התכוננות להתנפלות כללית. בפעם הראשונה הגיעוהו שמועות כאלה ביום ג' או ביום ד' שלפני המאורעות. שמע זאת מפי שוטרים אחדים שנשלחו אל המקום ימים אחדים לפני ההתנפלות. הוא זוכר את המספרים של שנים מהשוטרים האלה: 1078. 1091. אחד מהם היה תורכי מאנאטוליה והשני – ערבי מאבו דיס, שדבר קצת רוסית.

אל הנקודה שלהם נשלח שוטר מיד אחרי המקרה בשכונת הבוכרים השוטר הלך ובא פעמים אחדות.

בטרטון: השוחחת עם השוטרים? – בר־חיים: בודאי. – מה אמרו? – פעם, בבואם לאחר שאחד מחברינו נפצע, אמרו לנו שהמצב אינו שקט ויש הכרח להשלים בין נכבדי שכונת הבוכרים והכפר ליפתא.

היו"ר חברך נפצע בשכונת הבוכרים? – בר־חיים: לא. הוא נפצע ביום ב', בעשר בלילה, בקרבת תלפיות.

שוטרים ערבים הודיעו על מכתבי המופתי    🔗

כשבאו השוטרים בליל ג' אמרו שהם עיפים מאד, כי זה 4 ימים הם עומדים על המשמר. הם לא אמרו כבר, שדי להשלים בין נכבדי שכונת הבוכרים ובין נכבדי ליפתא. העניינים הסתבחו, ועתה הכרחי להשלים בין המופתי ונכבדי היהודים. המופתי שלח מכתבים לנכבדי שכם, עבר הירדן חברון וסביבת ים המלח, בהם כתוב כי אם לא יושג שלום עד יום ו' – עליהם לבוא ירושלימה. אחד השוטרים אמר שביום ו' יבואו רבבות לירושלים. השוטר אמר, כי נפשו עיפה, ובתשובה לשאלת העד ענה לו בטון היסטרי: “מי יודע מה שיקרה. יהיה דם!” הרבה פעמים חזר על המלה “דם”. השוטר התורכי הוא אשר אמר כי רבבות יבואו לירושלים. על הדם דבר הערבי.

העד סיפר כי זמן מה עבד כסבל בתחנת הרכבת. היה שם ביום ה' לפני המהומות והערבים היו שם כרגיל. הוא לא דבר אליהם אבל אחדים מחבריו דברו אתם והערבים אמרו שלא יבואו מחר לעבודה; הם הולכים העירה.

הבטיחו ולא נתנו רובים    🔗

אחרי התנפלות הראשונה על “רמת רחל” הלך העד העירה לבקש עזרה. פגש בבן־צבי ואשתו והם הלכו אתו אל המאיור סונדרס. ביקש רובים ואמרו לו שיקבל 12. חיכה עד 9 ואז נשלח הביתה בלוית שוטרים בלי רובים.

דרייטון ופרידי חוקרים    🔗

דרייטון: המדבר אתה ערבית?– בר־חיים: קצת – באיזו שפה דברת אל שני השוטרים? – בערבית – האם אתה מעין ראש במושבתכם? – לא, אבל אני משמש לפעמים בתור בא כוחם. היות ואני מיטיב לדבר ערבית מאחרים. – הלכת למאיור סונדרס כאחד האנשים האחראים? – לא בגלל היותי אחראי למקום הלכתי אני, כי אם מפני שהיה לי העוז לצאת בשעת סכנות נפשות. – האמרו לך שני השוטרים מתי תהיה ההתפרצות? – הם אמרו שביום ו' יבואו הרבה לירושלים, אבל לא דובר על מהומה למעשה. – ההגיד לך השוטר בבירור כי המופתי אמר שבאם לא תכרת ברית שלום בינו ובין מנהיגי היהודים, יקרא לאנשים מהמחוזות הסמוכים! – השוטר הגיד כי המופתי שלח הודעות לכפרים בסביבה. כי באם לא יהיה שלום, עליהם לבוא לירושלים. – הראית אותם השוטרים. לאחר שאמרו לך כזאת? – לא, לא ראיתים. – השאלת את השוטרים. אם ספרו לקצינים את הדבר? – לא שאלתים. – כשראית את מאיור סונדרס ביום ו', האם אמרת לו, כי מה שקרה אינו אלה זה שהשוטרים אמרו עוד מקודם? – לא, דברתי עם מאיור סונדרס לא יותר מ־5 דקות.

פרידי: אם מיחסים איזה חשיבות לעדות זו, הריני רוצה לקבל את שמם של השוטרים. – העד אומר כי שם התורכי היה עלי את מספרו אינן יודע אינו יכול לזכור את המספרים של כל שוטר. בסך הכל היו 6 שוטרים בנקודה. הוא היה יכול להכיר שנים מהם, אבל אינו יודע אם יכיר דוקא את אלה שמסר את מספריהם. הוא יודע, כי השמועות נמסרו ע“י התורכי וע”י הערבי המדבר קצת רוסית שאת מספריהם אינו יודע הוא יכול להכירם בפניהם.

פרידי: אם כן המספרים שמסרת אין להם כל ערך? – בר־חיים: אולי יתאימו המספרים גם למי שאכירנו, אבל איני בטוח. – אמרת כי שני שוטרים שהיו שהיו להם מספרים מסוימים הם אשר בקרו בנקודה ומסרו את השמועות? – לא כן אמרתי. אמרתי, כל ששה שוטרים היו בנקודה שלנו. אני זוכר שני מספרים של שנים מהם, אבל איני יודע, אם שני המספרים יתאימו לתורכי ולערבי. – איך אתה זוכר בכלל את המספרים? – בדרך כלל אין כוח זכרוני חלש. ישבנו לשולחן אחד וראיתים ברור. הרשמת לך אותם? – איני זוכר אם רשמתי או לא. על כל פנים, כל רשימותי נשמדו. – השם אתה אל לב, כי לא הזכרת את המספר ששה עד שאני קמתי? – אמרתי קודם כי היו ששה שוטרים וכי באו אלינו בתור. – הופקין מוריס: איך באת לידי הזכרת שני המספרים? – בר־חיים: בר חיים: יתכן מאד, כי שני המספרים יתאימו לשני השוטרים המתאימים, אבל איני יכול לאמר זאת בטחה.

תורכי וערבי שהודיעו לפי תומם    🔗

אירלי שואל שוב את העד, והוא עונה, כי השוטרים החלו באים ב־18 באבגוסט. כרגיל באו שנים־שנים. בס"ה באו ששה. אבל הוא זוכר את התורכי והערבי, מפני שהם ישבו אתו. מהששה היה אחד מספר 1078 ועוד אחד 1091. אינו יכול לומר בבירור כי בעלי מספרים אלה ספרו לו את הספור, אם כי קרוב לודאי, כי אלה.

לשאלות הופקין מוריס הוא עונה: הערבי היה פעמיים. התורכי פעם אחת. – השמת לב לזה שאמר, כי דם יהיה? – הוא לא אמר בדיוק כי שפיכת דמים תהיה. הוא דיבר באופן היסטרי. אמר כי הנהו עיף ויגע והוא חושש כי דם ישפך בירושלים. גם עשה תנועת יד היסטרית. – אם כן אתה יכול להכירו בנקל? – יתכן כי הייתי מכירו לו ראיתיו – יתכן? – נקל היה להכיר את התורכי, הודות לפניו. – אני שואל על השוטר ההיסטרי.– איני בטוח שהייתי מכירו בפניו. – הראית את פניו בזמן ששוחחתם? – כן. כשהערבי ספר לי את הספור על דם לא היה התורכי בחדר. איני בטוח אם אוכל להכיר את זה שסיפר על הדם. התורכי הוא שסיפר על אלפים שיבואו לירושלים ביום ו'. – ואמרו לך גם על מכתבו של המופתי? – זה לא היה מכתב, בערבית היתה המלה “פקודה”. – האם חשבת זאת לספור רציני? – באותו זמן שמעתי הרבה שמועות כאלו וכמובן ייחסתי להן חשיבות. – והיום אתה מטיל ספק בדבר, אם תוכל לזהות את האיש שסיפר לך? – הייתי יכול בבטחון גמור להכיר את התורכי, – מי סיפר את הסיפור על המופתי? – לא אזכור מי מהשנים, כי שניהם השתתפו בשיחה מסביב לשולחן.

הועדה מכירה בחשיבות העדות    🔗

נתעורר ויכוח. אם לקרוא לשוטר לשם זהוי. – פרידי: אם הועדה מיחסת איזו חשיבות לעדות זו, אתאמץ להשיג את השוטר, דבר שיקשה מאד. אבל אם אין זה חשוב, כי אז לא כדאי, – היו"ר ענה, כי חברי הועדה אינם יכולים להתחייב על מדת החשיבות שהם מיחסים לעדות.

הופקין מוריס: חשיבותו של המעשה הוא, כי לפני אותו יום ו' סיפרו שוטרים לעד על פקודת המופתי לבוא העירה ביום ו'. אם המשטרה ידעה זאת, צריכים היו גם פקידי הממשלה לדעת את הדבר, ואנו שמענו כאן עדות. כי הם לא ידעו על שמועות כאלו. וכן מתעוררת שאלה, אם המשטרה ידעה, המסרה זאת לפקידות האחראית. חשוב לדעת, אם ידעו זאת הפקידים האחראים.

עדותו של קוסגרוב: שאלת “מי קודם?”    🔗

נקרא להעיד ה' קוסגרוב, פקיד המחלקה לחקירת הפשעים, בתשובה לשאלות לורד אירלי ענה העד, שנעשתה חקירה על מסבות מותו של דג’אני שנהרג ביום הששי 23 באבגוסט. בחקירה לא הושם לב ביותר לשאלת הזמן שבו מת האיש. היו בכל זאת שני עדים שעמדו על הזמן. לדברי האחד היה זה בשתים עשרה ולדברי השני – בשתים ושלשים וחמשה, נעשתה גם חקירה בנוגע למותו של קארקאר. במקרה זה היו עדויות רבות בנוגע לזמן אולם אין התאמה ביניהן. המקדים ביותר קבע את הזמן לאחת עשרה וחצי והמאחר ביותר – לרגעים אחדים אחרי השעה אחת וחצי. בתשובה לשאלות סטוקר אמר קוסגרוב שכל העדים התכוונו בקביעת הזמן בנוגע לקארקאר לשעה שבה הוא נתקף בפועל. סטוקר שאל מתי באמת הובא האיש לבית החולים, קוסגרוב ענה שאינו יכול לענות כי הדבר בגדר חקירה.

היו"ר אמר שאין צורך להכנס בעוד פרטים מכיון שהערבים כבר מסרו את עדותם. הועדה שמעה עדים שעמדו על הזמן שבו הביאו את האיש לבית החולים תחת אשר קוסגרוב יכול להגיד רק מה שהוא שמע. לורד אירלי ציין שהוא רוצה לקבוע כי נמצא הפרש של שעתים בין ההודעות השונות של העדים בנוגע לזמן המקרה.

בזה נגמרה הישיבה ביום ו' 20 בדצמבר אחה"צ, וביום השבת ישיבה רשמית לא היתה.

 

ישיבת השבעים ושמונה    🔗

בישיבות לפני הצהרים ואחרי הצהרים ביום השני 23 בדצמבר נשמעו 18 עדים שונים – המספר הגדול ביותר ששמעה הועדה במשך יום אחד, בין היהודים היו 11 עדים יהודים, 5 עדים מצד הממשלה ו־2 עדים מצד הערבים.

המלך פייסל מכחיש…    🔗

לפני התחלת החקירה בבוקר קם סילי והודיע, שבקשר למה שנאמר בשעת חקירת סובחי אל חדרא על מכתב שנכתב כאלו ע“י המלך פייסל לפליכס פרנקפורטר, פנה הועה”פ הערבי ע“י עבד אל האדי בשאלה אל המלך פייסל, נתקבלה תשובה מאת המלך שהוא מכחיש, כי מכתב כזה שימש כבסיס או כחלק של המו”מ בורסאל בנוגע למנדט. סילי קרא בקול את הטלגרמה שנשלחה ע"י עוני ואת התשובה, בה מודיע המלך שעד כמה שהוא זוכר לא כתב מכתב ממין זה. סילי הוסיף שבנוגע לחליפת המכתבים עם מק־מהון נתקבל צלום של התעודות המקוריות מאת המלך חוסיין מקפריסין. (באמת: גוף המכתב של מלך פייסל לפרנקפורטר ישנו באמריקה).

עדותו של עבד אללה קארדוס    🔗

נקרא להעיד עבד אללה קארדוס, מ"מ מושל חברון.

פרידי: אחרי פרוץ המאורעות הוגשו לנציב העליון קובלנות נגדך שאתה “עוררת ביהודים הרגשת בטחון בלתי מיוסדת”, ולכן יש להעמידך לדין כאחד הנאשמים ברציחות. אחדים מנכבדי היהודים בחברון הגישו דרישה לפטרך ולהענישך. הנכן הדבר? – קארדוס: כן.

המוכתרים אמרו לו שהכל שקט    🔗

העד מספר, שביום ה‘, 22 באבגוסט, סעד על שולחנו של לוק, שדבר אתו על המתיחות הרבה ואי־השקט השורר במקום. לוק ביקש ממנו להשפיע על המושלמים שלא יבואו בשבועות הקרובים לירושלים. בערב 22 שב העד לחברון והתראה עם קאפיראטה. הם דנו על המצב בכלל ועל הסכנות הכרוכות בו. כל ליל ויום ו’ בילה בתחנת המשטרה. ביום ה‘. אחרי ששוחה עם מר קאפיראטה, החליט להזמין למחרת את המוכתרים כדי להודע מהם אם יש תנועה בלתי רגילה בדרכים, אבל מצא הכל בסדר, ביום ו’ בבוקר נפגש עם המוכתרים והם אמרו להעד שהכל שקט. כדי להוכח בזה עצמו יצא בלוית רופא המחוז. עבר בעיר ושוחח עם מספר אנשים שהלכו אל השוק. כולם הרגיעו אותו וביטלו את חששותיו. בשובו סר לאפ"ק ודיבר שם עם המנוח אליעזר סלונים וגם הוא הרגיע אותו. בבנק מצא 3 נכבדים ערבים והם אמרו לו שבכל חברון שורר שקט, החנויות היו פתוחות כרגיל. בשעה 10 וחצי הלך אל משרדו ומצא שם את הרבנים פראנקו וסלונים. הם שאלו אותו אם יש לחשוש למהומות בחברון והעירו אותי על שמועה שנמסרה מפי שוליה ערבי העובד אצל נגר יהודי, כי עומדות להתרחש מהומות. את שם השוליה לא מסרו לו. הוא סיפר להם על פגישתו עם המוכתרים ולפי הידיעות שבידו אין מקום לחשוש להתפרצות. חוץ מזה שלח שוטרי חרש להתחקות על המצב. מספר שוטרים נשלח אל המסגד כדי להבטיח שלא ישמיעו שם נאומים מרגיזים בתפילת הצהרים. מקור השמועות על התרחשות מהומות היה במתיחות ששררה בירושלים. בדבר התנפלות על הישיבה לא נאמר שום דבר.

רק ביום הששי החלה ההתרגשות    🔗

פרידי הרבה לשאול את העד בדבר השמועות. העד אמר שהיתה רק שמועה כללית על אפשרות של מהומות, אבל שמועות מיוחדות לא היו. אחרי השיחה עם הרבנים דיבר שוב עם קאפיראטה וזה אמר לו שבמסגד שקט הכל. הוא סיפר לקאפיראטה על שיחתו עם הרבנים ויעץ לקאפיראטה לברר את אמתות דבריו של השוליה הערבי. עד 3 בערך, כלומר: עד שהחלו להגיע שמועות מירושלים, היה הכל שקט. אז החלו התושבים להתרגש.

היו"ר רצה להפסיק את העד, היות והוא נקרא בקשר עם השמועות אבל לפי בקשת פרידי ניתנה הרשות לעד למסור:

“באיזו אמצעים אחז?”    🔗

העד מספר שהוא יחד עם קאפיראטה, אחזו בכל האמצעים כדי למנוע את ההתפרצות. כשהחלה ההתפרצות בשבת בבוקר ניסה הוא בעצמו למנעה. בשבת בבוקר ראה המון פונה לצד הישיבה. פעמים נהדפו, אבל בפעם השלישית הצליחו לשבור דלת אחורית לצד החצר. התפרצו כארבע מאות איש. בחדר הרחצה מצאו איש זקן (?) ודקרו אותו עד מות, העד עמד בדרך ירושלים ובשמעו את הצעקות מיהר לבית ראש הישיבה. אפשטין. הוא הצליח לחדור ולעמוד בין הדלת ובין ההמון בקראו, כי רק אחרי שיהרגוהו יכנסו לבית. דבריו השפיעו והמון חדל לפרוץ אל הדלת. ב־13 באוקטובר קיבל מכתב תודה מאת הרב אפשטין בעד הצילו 20 איש שהיו אז בביתו. לפני זה, ב־5 בספטמבר, שלחו אחדים מיהודי חברון בקשה להדיחו ממשרתו ולהעמידו לדין.

אירלי חוקר את קארדוס    🔗

אירלי: ההיית מושל המחוז ב־16 באבגוסט? – קארדוס: כן. – הבאה אליך תהלוכה ב־16? – זו לא היתה תהלוכה מסודרת. היו רק 5–6 אנשים. השאר היו מילדי הרחוב. – מי היו המנהיגים? – שני שיכים צובחי עבדין ועוד אחד שאת שמו שכחתי. – לשם מה באו? – הם קבלו על המצב ליד הכותל. אמרתי להם להגיש את קובלנתם בכתב. הם הגישו ואני מסרתיה לנציב המחוז ביפו. – המסרת פעם לקאפיראטה על האנשים שבאו אליך? – המשטרה הודיעה לי על בואם. – המורה אתה שבבוא אליך שני הרבנים ב־23 באבגוסט אמרו לך שאסון ממשמש ובא? – הם פחדו פן יקרה אסון. המסרו לך את דברי השוליה לאדוניו? – הם אמרו, כי יש לחשוש לצרות, אבל דברו באופן סתמי מאד. – לא אמרו לך כלום על מכתב מהמופתי, על נשק ועל ערבים של שכונה ידועה בחברון? – אני בטוח לגמרי שלא נאמר דבר בנידון זה. לא נאמר דבר על אפשרות של התנפלות על הישיבה.

היו“ר: “ישיבה” ו”גיטו" היינו הך? – ק.: לא. זהו מדרש לרבנים.

אירלי מוצא סתירה בין קארדוס לקאפיראטה    🔗

אירלי: אבל הנאמר דבר מה על “הישיבה” בשיחה ההיא? – ק.: האינפורמציה היתה כללית. “הישיבה” לא צוינה באופן מיוחד. – ההתיחסו הרבנים ברצינות לידיעות ולשמועות? – איני יכול להגיד לא. – החשבת את השמועות לחשובות למדי כדי למסרן למשטרה? – מסרתין. – מר קאפיראטה לא זכר שום הודעה שנמסרה לו על שיחתך עם הרבנים. – מזה אין להסיק שלא מסרתי לו. אני גם הודעתי לרבנים על הצעדים שאחזו בהם. – אחרי כן, בערב אותו יום. הוספת לחשוב שלא יקרה דבר? – לא קרה דבר עד הקטטות ביום ו'. – החשבת שלא יקרה בחברון יותר מזה? – לא חשבנו שהדברים יתחדשו. היתה התרגזות ולכן אחזנו מיד באמצעים. – חשבת שהקטטות לא תתחדשנה? – כן.

בתשובה על שאלות נוספות אומר העד, שהוא לא אמר לקאפיראטה שלא יקרה עוד שום דבר רע. הוא לא חשב שהדבר יתחדש שוב באותה הצורה, אבל גם לא סבר שהכל יהיה שקט. אירלי קרא את הראפורט של קאפיראטה, בו נאמר בשם קארדוס, ששום דבר לא יקרה. העד מודיע שאינו זוכר כי אמר לקאפיראטה כדברים האלה.

"לא הגיתי אימון בנכבדים”    🔗

אירלי: הנפגשת עם מר קאפיראטה ב־7.30 באותו ערב? – ק.: כן. – הדרש ממך מר קאפיראטה לקרוא לנכבדים ולהטיל עליהם אחריות? – כן, אבל אני חשבתי לטוב יותר לקרוא את המוכתרים, כי לא הגיתי אמון בנכבדים. ביכרתי את המוכתרים, כי הם הבאים בקשרים עם הממשלה. – החשבת שהנכבדים מנסים להסית את האנשים? – לא, אבל לא שמתי בהם אימון כמו במוכתרים, שהנם פחות או יותר פקידים ממשלתיים. – האינך חושב שהנכבדים ניסו לשסות את ההמון? – לאו דוקא, אבל חשבתים ללא מועילים לי. – האמר לך מר קאפיראטה ששמע את טאלב מארקה נואם באותו אחה"צ? – לא. – מה היתה תוצאת השיחה עם המוכתרים בשבת בבוקר? – בקשנו מהם לעמוד לצדנו ולנסות לעצור את האנשים. הם הבטיחו זאת.

אירלי: עד כמה שהצליחו בעזרתם אנו יודעים עכשיו.

העד מספר בתשובה על שאלות, כי בראשונה לא היה מזוין, אבל אח"כ הזדיין ועמל יד ביד עם קאפיראטה מאז הבוקר ביום שבת. הוא נסה להרגיע את תושבי העיר.

גם קארדוס מתחמק ב“אינני זוכר”    🔗

אירלי: הרב סלונים אמר, שמסר לך דו"ח מפורט על השמועות? המוכן אתה לסתור זאת? – ק.: כן. – האמרת להם אחרי מסירת האינפורמציה מצדם שאתה שליט במצב? – אמרתי להם שלפי ידיעתי המצב שקט. – האמרת להם שהממשלה הבריטית שולחת 6 שוטרים במקום שדרוש רק שוטר אחד? – אינני זוכר זאת. זכורני שאמרתי להם, כי נשלחו שוטרים – הראית את הרב פרנקו אחרי המהומות? – כן, בצריפי המשטרה. – השאל אותך על הבטחתך להיות אחראי? – לא יכולתי להגיד שהייתי אחראי, כי אני קצין המחוז איני מפקד המשטרה. הוא ערבב ודאי אותי עם קצין המשטרה. אינני זוכר, כי הוא אמר את הדברים האלה. האם לא אמרת שההתנפלות היתה פתאומית וכי לא יכולת לדעת? – אינני זוכר

פרידי: האם לא היה זכרונך עמוס הרבה דברים בעת שיחתך האחרונה עם הרב פראנקו אחרי הרציחות? האם לא ראית מאות אנשים ועשית מאות דברים? – 50 – 60 איש היו באים אלי בכל רגע. ולכן אינני זוכר את שיחתי עם הרב אז. – האם לא נפצעת במקצת גם אתה במהומות? – כן.

סניל: התוכל ללמדני מה זה “נכבד”? – בעל בעמיו – פרידי: הראית את הנציב העליון אחרי שנשלחה אליו בקשת יהודי חברון? – כן.

עדותו של הרב פראנקו מחברון    🔗

העד השני היה הרב רבנו פראנקו, הרב הראשי לעדת הספרדים בחברון. הוא אמר שגם לפני 23 באבגוסט שמע על הסתה ועל צרה המתרחשת לבוא. ביום ו‘, 16 באבגוסט, שמע על נאומי הסתה במערת המכפלה, תוכן הנאומים לא נודע לו, אבל מסרו לו שכוונתם היתה להסית נגד היהודים. שמע שהצרה תפרוץ ביום ו’, 23 באבגוסט. יהודי מסר שערבים מזויינים ילכו ביום ו' לירושלים. הוא רצה להודע על כמה שיש מן האמת בשמועות אלה, לכן הלך לחנותו של יוסף קאמאר, שהיה ידוע לו כעומד ביחסים ובמו"מ עם ערבים. הוא מצא שם פלח ובקש מקאמאר להוציא מפיו עד כמה יש אמת בשמועות. קאמאר שאל את הפלח, אם ידוע לו דבר והפלח סיפר שהיה בירושלים בשעת ההפגנה (ב־16 באבגוסט), וכי בכפרו נתקבלו מכתבים מאת המופתי הקורא להם לבוא לירושלים, להיות מוכנים להתנפל על היהודים ולהגן על מסגד עומר קאמאר יצא למשך 20 דקה מחנותו והעד חכה לשובו, קאמאר סיפר כי נודע לו, שמחר ילכו הערבים לירושלים. הוא הלך למנוח סלונים, שהיו לו ידידים בעלי השפעה בין הערבים, וביקש ממנו להודע את האמת.

ביום ו' בבוקר באו אל העד שני נגרים יהודים. פניהם הביעו דאגה ושאלו את הרב למה אין מצדו פעולה מספיקה. היות והמצב מיואש, סיפרו לו, כי השוליה שלהם אמר, שאמנם הוא מסכן את חייו, אולם יגלה להם בכל זאת סוד, שהמופתי שלח מכתב לערביי חברון להיות מוכנים לעלות מחר לירושלים ולהרוג את היהודים. המופתי הבטיח שאין להם לפחד מפני הממשלה וכי הוא אחראי לכך. השוליה מסר להם עוד, כי ערביי שכונה ידועה מתכוננים להתנפל על “הישיבה”. כששמע העד את הדברים האלה חזר מיד למר סלונים מסר את הידיעות והלך להפגש עם הרב קסטל שנרצח אח"כ. ועם הרב סלונים.

המנוח אליעזר דן סלונים מסר, כי נודע שהערבים הלכו באותו בוקר ירושלימה, וכי בלילה שעבר ריגלו את “הישיבה” וכי הפיצו שמועה שבחותי הישיבה מתכוננים להתנפל על הערבים. העד הלך אז יחד עם הרב סלונים אל המושל, מר קארדוס. קודם כל הגישו מחאה נגד הריגול סביב הישיבה ואח"כ ספרו לו מה ששמע יוסף מזרחי הנגר מפי השוליה הערבי שלו. המושל ענה, שאין להם לחשוש לבחורי הישיבה, כי ידוע לו שהם אנשים הגונים וישרים ואין להם דבר עם פוליטיקה. ובכלל – אמר – אין להם מה לפחד. הוא עצמו סבב בעיר ומצא, שאין דבר מתרחש. העד שאל את קארדוס: ומי ישמור שהמתפללים בצאתם מהמסגד לא יתנפלו על היהודים המעטים? – קארדוס הצטחק ואמר, כי עליהם לדעת שהממשלה הבריטית שולחת 6 שוטרים במקום שדרושים שם רק 2. ובסוד אמר להם שבתוך ההמון יש שוטרי חרש, המוכנים לכל צרה שתבוא, ולכן אין מקום לפחד. הוא גם ביקש להרגיע את אנשיהם, שישובו לעבודתם הנורמלית והוא יהיה אחראי. המושל סיפר להם על נסיונו מפרעות 1921. הוא היה ביריחו ובמקום היה רק יהודי אחד. הוא חשש לחייו ולכן נתן לו רובה כדי להגן על עצמו. העד מודיע שהם אמרו בפירוש למושל שיש חשש התנפלות על הישיבה.

למחרת באו הרבה יהודים מבוהלים אל העד, אבל הוא הרגיעם על יסוד האינפורמציה של המושל, שאמר, כי הוא אחראי לבטחון. הוא הרגיש את עצמו רשאי להגיד זאת, היות והדבר נמסר לו מפי הממשלה. אחרי השחיטות ראה את המושל ואמר לו: “אי הבטחותיך והאחריות האישיות שקבלת על עצמך”? הוא ענה שההתנפלות היתה פתאומית ולא יכול היה לראות את הדבר מראש

סילי חוקר את הרב בעניני ה…כותל    🔗

סילי: כמה זמן היית בחברון? – הרב פרנקו: 50 שנה; נולדתי בירושלים. – יודע אתה את כל התושבים? – כן. – כיצד היו היחסים בין ערבים ויהודים לפני זה? – ב־ 20–1921 רצו גם ערבי חברון להתנפל על היהודים ורק הודות למאמצי המושל הבריטי לא קרה הדבר. לפני זה היו יחסינו טובים תמיד. – מאימתי החלו היחסים להתקלקל? – רק ב־16 באבגוסט כשהתחלנו להרגיש מתיחות. כשהנציב העליון בא לחברון לפני נסעו לחופשה, נערכה לו קבלת פנים בעיריה. כששאל אותי על היחסים בין היהודים והערבים. עניתי לו שהם טובים מאד. זה היה כחדשיים לפני המהומות. – השמעת דבר על היהודים שבאו מת“א והלכו אל הכותל? – קראתי זאת במקרה בעתונות – אתם בחברון לא התעניינתם ביותר בענינים כאלה? – כיהודים חרדים התענינו בעלבון אשר נעשה לנו על יד הכותל המערבי. עקבנו אחרי מהלך העניינים בעתונות. אולם למעשה לא עשינו כלום. העלבון אשר הזכרתי התחיל עוד בשנה שעברה ביום הכפורים ונמשך בפתיחת הדלת וההפרעה למתפללים על יד הכותל – ההיה איזה וכוח בינך ובין אנשים אחרים בענין זה? – לא. – האם באת לירושלים בט' באב? – לא – ולפני זה היית פעם בט' באב על יד הכותל? – לא – אין זה חובה דתית חשובה אשר חובה למלאותה? – כן, אני מבקר על יד הכותל אבל לא בט' באב. לו גרתי בירושלים הייתי מבקר ביום זה את הכותל – לא היית בא לשם זה באופן מיוחד? – לא. מוכרח אני לדאוג לביהכנ”ס במקום מגורי ולא יכולתי משום כך לעזוב את המקום.

“כולנו ציונים!”    🔗

סילי: האם אתה מגדיר את עצמך כציוני? – הרב: אנחנו הננו כלנו ציונים בתפילותינו הננו מזכירים שלש פעמים ביום את שמה של ציון ומקוים לבנינה. – מה אתה מבין במלים “בנין ציון”? – זוהי אמונתנו. אנו מאמינים. כי המשיח יבוא. – הרשאים אנו להניח, כי מתיחס אתה בחיוב לבוא האנשים מת"א והפגנתם על יד הכותל ב־15 באבגוסט? – אין זה מעניני לתת אישור בשאלות כגון אלו. יש רבנים חשובים ממני. – אל תהיה יותר מדי צנוע. רוצה אני לדעת את דעתך? – אם הם באו אם הם באו לשם תכלית דתית הרי עשו נכון. – ואם הניפו דגל וצעקו כי הכותל שלהם הוא האם זה נכון? – לא היה צורך להצהיר, כי הכותל הוא שלנו היות ויש לנו רק הזכות לבקר שם. – ההיית מחייב את התנהגותם או לאו? – איני מחייב דברים אשר הם נגד החוק והנני מחייב כל דבר שהוא בגדר החוק, אולם אם הממשלה הרשתה לערבים לפתוח שער ולסדר שם מעבר הרי לא נשארו ליהודים כל זכויות. – אם לדעתכם יש לכם זכויות על הכותל ולא היה צורך להכריז עליהם שם, הרי שאינך מחייב את אשר עשו? – הנני מוצא, שאם הממשלה נתנה את רשותה ללכת לכותל המערבי הרי זה, כמובן, חוקי ומותר. אני נשמע לחוק ולפקודת הממשלה. –התסכים כי ערבים רבים עזרו להציל את חיי היהודים? – משפחות רבות עשו זאת.

פרידי: ביום ו' בבוקר שרר שקט גמור בחברון? – הרב: כן. – ההיו החנויות פתוחות כרגיל? – כן, אולם שמתי לב לזה שהמשרתת שלנו לא באה כרגיל. ראש הישיבה הודיע לי, כי גם המשרתת בביתם לא באה אותו יום. זה היה סימן, כי הדברים לא היו כתקונם באותו בוקר. – האם התחילו הצרות מתרחשות לאחר שהגיעו השמועות מירושלים? אינני יודע מתי הגיעו השמועות, המהומות התחילו בין 3 ל־3.30 אחרי הצהרים. – השקטה העיר אחרי שהמשטרה החלה לפעול נגד המהומות? – העיר שקטה ושוטרים רוכבים סובבו ברחובות – ולמחרת הבוקר בשעח 8 האם הפלחים באו מהכרמים ומן הסביבה? – לא הכרתי אם היו אלה פלחים או אחרים. ראיתי, כי הם באים מן העיר. אלה היו אנשים מהסביבה ומן השכונות החיצוניות, אולם באו בקבוצות מהעיר. אז החלו המהומות.

אירלי: המשרתת שלך היתה ערבית? – הרב: כן היא באה תמיד בשעה 6 בבוקר. היא גרה בקרבת מערת המכפלה.– היו"ר: אתה שמעת על מכתבו של המופתי משני מקורות: פעם ב־22 ואחר כך ב־23? – כן – הסיפרת בשני המקרים את הדבר לרב סלונים? – כן. – הסיפר הרב סלונים או אתה לקארדוס על כל אחת מהידיעות הללו? – מסרתי לקארדוס את דברי השוליה, ואולם לא את דברי קאמאר. – מדוע לא? – כי זו היתה שמועה סתם בעוד שהשניה היתה ממשית יותר. – מתי סיפרת לרב סלונים על הידיעה שקבלת ב־22? – ביום ו‘. למה לא סיפרת לו ביום ה’? – בדרך כלל לא התענינתי במצב בירושלים, כי ידעתי שהממשלה תטפל בענין, התענינתי רק בידיעות בדבר חברון. – הבינותי, כי שמעת מהפלח ביום ה' שנתקבלו מכתבים מהמופתי על דבר התנפלות על יהודים והגנת המסגד? האם לא היו הידיעות האלה מסוכנות? – לא האמנתי אז ביותר לידיעות אלו. – ומה בנוגע לידיעה השניה? ההאמנת בה? כן, היות ושמעתי את הדבר פעמיים. – האינך חושב שהיה חשוב לו אמרתם למושל ששמעתם זאת פעמיים? – הפלח הלך, והשני חשוב יותר. אמרתי למושל שיקרא לנגר היהודי ויברר בעצמו. –האינך חושב שהמושל היה רשאי לאחוז בהשקפתך אתה. כלומר: לא להאמין מיד לשמועה שהגיעה אליו? – אין זה מצדיק אותו, כי האיש שמסר את הידיעה (השוליה) אמר שהוא מסכן בזה את חייו, ולכן היתה הידיעה הזאת חשובה.

בזה נסתיימה עדותו של הרב פראנקו.

עדותו של חיים באג’איו מחברון    🔗

העד הסמוך היה חיים באג’איו, מורה ושו"ב בחברון.

על שאלות אירלי ענה, כי ב־16 באבגוסט ראה תהלוכה של 30–40 ערבים עוברים ברחובות ושני שיכים בראשם, הלכו לעבר משרד חממשלה. האנשים הביטו אליו בעין רעה והוא שמע את השיכים אומרים: “היום אל תגעו ביהודים. אנו מחכים להוראות מירושלים ליום ו' הבא”. הוא בטוח בדברים ששמע, כי הוא מיטיב לדעת ערבית. אז לא החרידו אותו הדברים ביותר. העד עמד בקרבת חנות מכירו אמין אבן חוסיין באדר והלז אמר לו שהם מתכוננים לשחוט את כל היהודים. ב־23 באבגוסט ראה ושמע את השיך טאלב מרקה נואם ברחוב. השיך אמר: ד' ומוחמד קוראים לכם לנקום את דמי אחיכם שנשפכו בירושלים.

סילי: כמה זמן היית בחברון? – באג’איו: מעודי, אני ואבותי ואבות אבותי, מזה 400 שנה. – חיית בטוב עם הערבים? – כן. – עד מתי? – עד היום האחרון לפני המאורעות. – הקרה לך רע ב־1920 או 1921? – הערבים רצו להתנפל אבל לא יכלו בגלל מאמצי המושל. – מתי היתה הרמיזה הראשונה להתנפלות מאז אתה חי בחברון? – השנה. – ומה היה ב־1921? – הם התאספו ורצו להתנפל, אבל לא פגעו באיש. הלכתי אז אל המושל עם אחד מידידי, אבל לא מצאנו אותו. נפגשנו אז עם אחדים מהמנהיגים הערבים והם אמרו לנו שאינם רוצים להתנפל על היהודים, כי היו תמיד אתם בידידות רבה. – מה ראית ב־16 באבגוסט? – ראיתי ב־16 באבגוסט שני שיכים ו־30–40 איש סביבם. – אמרת כי הם הביטו בכעס עליך. החושב אתה, כי איימו עליך? – לא. – כשאמרו לך שיש להם הוראות לחכות עד יום ו', דעתך היא, כי באמת חשבו כך? הם דברו גלויות. לא רמזים ולא השערות. הם אמרו: אתם היהודים רוצים לחדור אל המסגד. – מתי הודעת על הדבר? – באותו יום הודעתי לנשיא ועד הקהלה היהודית. איני יודע אם מסר את הדבר למשטרה, אבל אני בקשתי ממנו כזאת. – אתה אומר כי עארף אל עארף נאם? – נושא המכתבים של חברון הודיע לי כזאת, ואני הודעתי זאת למשטרה אחרי הפרעות. – היודע אתה כי לא נכונה הידיעה שהוא נאם? – יתכן.

עדותו של הזקן ר' יוֹסל קיויס על תקון הכותל    🔗

אחרי חיים באג’איו העיד יוסל קיויס, זקן ירושלמי, המדבר רק אידיש, העד בן שבעים, נולד בירושלים ולא יצא מימיו את גבולות הארץ. ביקר רק בעבר הירדן. חבוש כפה לבנה לראשו, ולבוש כפתן בעל פסים צהובים ושחורים.

אירלי: היודע אתה כיצד הובאו אבני רחבת הכותל למקומם? – העד: כן. – מאין הובאו? – מבית לחם. – מנין לך? – אני שקניתי אותן. – מתי? – לפני 40–45 שנה. – בפקודת מי? – בפקודת יצחק רוקח, חכם סלמון ורבי נחמן. אלה השיגו כסף ממקורות שונים והועד הכללי. – ההיה להם רשיון מאת הממשלה התורכית? – כן. הפחה נתן את הרשיון. הייתי נוכח בשעה שנתן. – מה היה מצב הרחבה בטרם ריצפוה אבנים? – לפנים היו הסימטאות בסביבה מרוצפות מרצפות שנתישנו ונשברו. העיריה עקרה אותן וחפרה ביב באמצע הסימטה. בערב אחד הלכתי אל הכותל יחד עם עוד איש וראינו, כי המרצפות אינן. אמרו לי ללכת לבית־לחם ולקנות אבנים גדולות. את הסימטאות רצפנו אבנים קטנות. רק לפני הכותל קבענו

אבנים גדולות.

סילי: מה היתה עבודתך אז? – העד: שמש ב“חברה קדישא”. – היית ידיד קרוב לפחה? – אני? לא. – זמן רב עבר עד שקבלו את הרשיון? – מובן שעברו כמה ימים. – האינך יודע אם הפחה התיעץ עם מי שהוא? – איני יודע מה שעשה הפחה.

עדותו של קלמן גרינפלד מצפת    🔗

קלמן גרינפלד עונה לשאלותיו של ארלי: הנני נהג בצפת. המכונית שלי עומדת בגאראז' של מלון “הרצליה”. אני מכיר את סובחי חאדרה בשמו ובמראהו. כשבועים וחצי או כשלושה שבועות לפני המאורעות נתבקשתי להובילו לכפר מירון ולקצין פאראדי. המכונית שלי לא היתה בסדר, ובכן הובילו נהג אחר. אחרי זה הובלתי אני קבוצת מורים ערבים מצפת למירון ושם אמרו לי לחכות עד שיבואו המופתי של צפת וסובחי חאדרה. הם שהו שם מ־4:30 בבוקר. כשבאו הובלתים אל מפקד המשטרה הקצין פאראדי, הנכבדים ישבו תחת העצים והתיעצו, רציתי לגשת לשמוע מה מדובר שם, אבל אחד מהם נגש אלי ומנעני, אמר: אסור לך לשמוע. קרוב לשתים אחה“צ אמרתי שאני רעב. הזמינוני לבית פרטי. דבר היה שלא כרגיל, כי תמיד הייתי מוזמן במקרה כזה אל המאדאפה (בית הכנסת־אורחים בכפר ערבי). שאלתי, למה לא אלך למאדאפה, ענו לי: משום שאנשים חשובים נמצאים שם עכשיו, משם נסעתי עם המורים לראמין. שם שהו כשעה וחצי, כששבתי למירון ראיתי מכוניות אחרות על הדרך. היתה שם אספה. רציתי לגשת, אולם לא נתנו לי, בקשוני שאסע לבניאס וסירבתי. ראשית מפני ששמעתי, כי מתנהלת הסתה, והשנירת שכרוני לארבע שעות והנה אני אתם כפליים כזמן הזה. כששבתי לצפת הודעתי מיד על הדבר למר לונץ, מנהל האפ”ק בצפת. אמרתי לך כי מתנהלת הסתה.

סילי חוקר את גרינפלד, לשאלותיו עונה העד, כי היה לבוש אז כובע ולא תרבוש. סובחי האדרה ידע, כי הוא יהודי. – סילי: הם ידעו כי הנך יהודי ובכל זאת בחרו בך, להובילם למסע הסתה? – העד: הם לא ידעו כי אני יודע במה הם עוסקים.

עדותו של ברוך כהן מצפת    🔗

ברוך כהן, אף הוא נהג מצפת. מספר: 3 שבועות לפני המהומות הובלתי את סובחי האדרה, את נסוחי מוראד ועוד 6–5 לחירבה בעבר הירדן. עמדנו עד 2 בלילה בחאלסה שבתחום א“י. הם הלכו ל”מאדאפה" ולי אמרו לחכות במרחק 200 מטר בקירוב, סמוך לתחנת המשטרה. בתשובה לשאלות היו“ר אומר העד כי היה מקום לעמוד גם אצל ה־מאדאפה”, אבל שם היו כמה שיכים רוכבי סוסים, ואחד מהם אמר לי לעמוד מרחוק. האספה נמשכה עד הערב. אחרי זה בקשוני ללכת לג’דידה כפר שחציו מושלמים וחציו נוצרים, גם שם הערבים לא נתנו לו לגשת ל“מאדאפה”, דבר שהוא בלתי רגיל בהחלט, כי תמיד היו מכניסים גם אותו שמה.

לשאלות סילי עונה העד, כי בצפת 11–12 נהגים, חלק יהודים וחלק מושלמים, הכפר ג’דידה הוא בתחום סוריה.

 

ישיבת השבעים ותשע    🔗

העד הראשון בישיבת אחה"צ היה מר בארשאד מצפת. לשאלותיו של אירלי הוא מעיד, שהוא חבר בעירית צפת.

עדותו של בארשאד מצפת על המסיתים    🔗

חתנו, פרל, הוא בעל מלון בצפת. כל המלונות בצפת של יהודים הם. לפני אבגוסט חדל בארשאד מעבוד בעסקיו ובמשך אבגוסט היה חפשי, כמעט כל יום ו' היה הולך אל העיריה. הוא זוכר, כי שוחח טלפונית ממשרד העיריה עם סובחי חאדרה ב־4 באבגוסט, בקירוב. סובחי האדרה בקשו למסור לאחד מבני משפחתו בצפת, שיכין אוכל וסוסים, כי יבוא בערב יחד עם חבר רעים, העד מסר את הדברים, למחר סעד העד כרגיל אצל חתנו בעל המלון ומצא שלשה אורחים, שאמרו לו, כי הובאו ע"י סובחי חאדרה. מהשלשה מכיר העד שנים, עומר אל צאלח ועבד אל חמיד שאמאן. סובחי ביי היה נכנס כל בוקר למלון, נפגש עם האורחים ועם צעירים אחרים מורים ופקידים של מחלקת הבריאות.

היו“ר: החושב אתה פקידים מקומיים? – בארשאד: כן. העד ממשיך: הדבר נראה לי בלתי רגיל עד מאד, הוא דבר על זה עם המופתי, המופתי הציגו לפני האורחים. – היו”ר: האם באו האורחים לאכול? – הם באו להפגש עם סובחי ביי.

העד ממשיך: עומר סיפר לעד על עצמו, כי הוא עורך הדין הטוב ביותר בירושלים (צחוק). כיון שראה העד נכבדים כל כך רבים משוחחים ומתלחשים, פנה אל מופתי צפת ואמר לו, כי אין מראה הצעירים האלה מוצא חן בעיניו ושאל מה הם עושים. המופתי ענה כי הם עוסקים ביסוד בנק והם נוסעים אנה ואנה למכור מניות. לזה ענה העד. כי הוא מכיר את הקהל הזה, שעני הוא ואינו יכול לקנות מניות. המופתי אמר: אפשר שהם מקבלים תמיכה מעבד אללה חג' שאמאן, סובחי ביי בא לצפת ב־5 באבגוסט ושהה עד ה־13 בו. עד 29 באבגוסט יום הטבח בצפת. ביקר סובחי בצפת עוד שלש פעמים. בשבוע שישב בצפת היה יוצא אחה"צ לכפרים וחוזר בחצות הלילה. באמצע היו ימים אחרים שבהם לא יצא לכפרים.

לאורחים בצפת היו “עסקים”    🔗

לשאלת סילי עונה העד. כי הוא מכיר יפה את סובחי, וסובחי מכיר היטב גם אותו. לסובחי קרובים בצפת, אבל ביקוריו בצפת. היו תמיד פעם בשנה או בשנה וחצי ורק באבגוסט התחיל סובחי לבוא לעתים קרובות – סילי: היודע אתה כי אבגוסט הוא חודש החופש? – יודע אני כי ביה“ד בצפת סגור באותו חודש. אבל איני יודע כיצד בירושלים. – הידוע לך, כי הוא מתכונן להיות עורך דין ויש לו שם משרד? – לא. – השוחחת עם עומר אל צאלה וידעת כי הוא מכין ספר על משפחות ערביות לפי הזמנת הוצאת ספרים גרמנית? – לא. – האם לא שאל אותך ידיעות על אנשים שונים? – לא. – הידעת כי עבד אל חאמיד שאמאן מיסד שם בנק? – לא ידעתי. הוא רק אמר כי הוא קונה מניות של בנק העומד להוסד. ענין הבנק לא ענין אותי. – באותו חודש, כשבתי הדין בירושלים סגורים ראית אורחים אחרים בצפת? – לא חפשתי אורחים. – הראית את מר הורוביץ שם? לא. איני מכירו. – ידוע לך כי הוא חבר ההנה”צ? – איני מכירו וגם לא היה ידוע לי.

פרידי מתענין במעשי הפקידים בצפת    🔗

פרידי: כמה פקידים של משרד הבריאות היו באים לארוחות הבוקר שם? – ב.: שנים, הם היו באים במשך 3–4 ימים. כל עוד נמצאו שם האורחים. היה להם חדר והם היו נסגרים בו, גם בהפגנה השתתפו אותם שני הפקידים יחד עם המורים ותלמידיהם. בהפגנה זו זרקו מההמון אבנים ביהודים. זה היה ב־24 באבגוסט, הפקידים עצמם לא זרקו אבנים.

פרידי מודיע כי יחקור בדבר אותם שני הפקידים.

אירלי: אמרת כי האנשים שבאו למלון לא נראו לך כקוני מניות, החושב אתה גם עכשיו כך? – ב.: ודאי. – האם בואו של סובחי ביי או תנועתם של השאר עוררה את חשדיך? – העובדה, שסובחי נמצא שם ותנועת הצעירים, עוררו בי את החשד.

עדותו של אריה וגנר מעבר הירדן    🔗

אחרי בארשאד העיד אריה וגנר, מנהל בית האוכל של קציני התעופה ברבת עמון. הוא אומר, כי שמע מהמלצרים הסודאנים (מושלמים), כי היהודים בירושלים התנפלו על מסגד עומר, זרקו בו פצצות והרגו 40 ערבים. – היו"ר: מתי שמעת את זה? – וגנר: בין ה־20 וה־22 באבגוסט. – אירלי: בטרם יצא צבא המעופפים מרבת עמון לירושלים? – כן.

פרידי: האומר אתה כי שמעת לפני ה־23 באבגוסט, כי נזרקו פצצות במסגד עומר ו־40 איש נהרגו? – וגנר: כן אדוני. – שמעת זאת מהסודאנים? – מהמלצרים שעבדו אתי. – השאלת את אחד הקצינים אם הם שמעו דבר מה? – לא. – האם לא הופתעת לשמוע את השמועות? – ודאי שהופתעתי. – הנסית לחקור אם השמועות נכונות או לא? – לא. לא עשיתי כלום. לא היה לי ממי לשאול. לא היו לי קשרים, הקצינים נסעו ימים אחדים אחרי זה. סבורני, כי הקצינים ידעו על השמועות, שלא נשמרו בסוד – הופקין מוריס: השאלת את מישהו מהסודאנים, מאין שאבו השמועות? – שאלתי והם אמרו, כי השמועות באות מהעיר. ב־31 באבגוסט יצא העד מרבת־עמון.

היו“ר: למה עזבת את רבת עמון והלכת לירושלים? האם חשבת את ירושלים לבטוחה יותר מרבת עמון או רצית להשתתף במהומות? – העד מבאר, כי הוא נמצא בנקודה בודדה מחוץ לרבת עמון, בין ערבים, לכן חשב לבטוח יותר ללכת לירושלים, מרימאן קורה את התעודה שהעד קבל מנשיא קלוב הקצינים, האומרת כי העד היה ממלא יפה את חובותיו והראה את עצמו אדם מוכשר והוא עוזב את רבת עמון מפני המהומות בא”י. – היו"ר: קציני הפלוגות של המכוניות המשורינות היו אוכלים גם הם בקלוב הזה? – לא, להם מחנה אחר.

עדותה של הגב' שצ’דרוביצקי מ“הדסה”    🔗

מרת שצ’דרוביצקי, האחות הראשית של בית החולים “הדסה” בירושלים, מספרת לשאלותיו של אירלי, כי ב־23 באבגוסט הובא הפצוע הראשון לבית החולים בין 12.30 ל־1 אחה"צ.

אירלי: איך יודעת את לקבוע את השעה? – העדה: סמוך ל־12 הלכתי אל חדר האוכל. ב־12.30 שבתי אל משרדי, אחרי 10 רגעים דברתי אל המחסנאי.– ואחרי כמה זמן הובא הפצוע הראשון? – סבורתני, אחרי רבע שעה, או 20 דקה. זה היה יהודי. – הזוכרת את פצוע ערבי שהובא אותו יום? – רק ערבי אחד הובא אותו יום, זה היה דג’אני, שנהרג ברחוב החבשים. – האם את היא שקבלת את הערבי, כאשר הובא? – הפצוע הובא לחדר העזרה כשהוא גוסס, מהרנו לעשות לו זריקה עוד בחדר ההוא. משם לקחנוהו לחדר הלימוד. – למה לקחוהו לשם? משום שביתר החדרים היו חולים אחרים. האם רגילים להכניס לחדר הלימוד פצועים? – כשהובא דג’אני היתה כבר המחלקה הכירורגית מלאה. לכן לקחנוהו לחדר הלימוד, שבו סדרנו מקום לפצועים על גבי מזרונים על הרצפה. מי היה במחלקה הכירורגית? – מספר חולים רגילים וגם פצועים ממאורעות אותו יום. – ההובאו באותו יום פצועים אל המחלקה הכירורגית עד שנתמלאה? – כן. – ואחרי זה הכנסתם פצועים לחדרים אחרים? – אחרי שנתמלאה המחלקה הוציאו משם את החולים הקלים ואת המבריאים. – באיזו שעה בערך הביאו, לדעתך, את הערבי? – שעתיים או שעתיים וחצי אחרי הפצוע הראשון. לא יכולתם לנהל רשימות באותם הימים? התחלנו ברשימות ואני חושבת, כי יש רשימה, ד"ר זכס החזיק את הרשימה.

סילי: הבא מר קוסגרוב (פקיד המחלקה לחקירת הפשעים) לחקור בענין זה? – העדה: איני יכולה לענות על זה. – הבא מישהו מהמשטרה? – אני חושבת, כי במשרד יודעים, אני אחראית רק על עבודתו של חבר האחיות. מרימאן: אני חושב, כי זה יתברר ע"י קריאת עדותו של קוסגרוב עצמו.

עדותו של ד“ר איגים מהדסה”    🔗

ד“ר אריה אייגיס מודיע, כי הוא רופא עוזר במחלקת המחלות הפנימיות ב”הדסה" בירושלים והיה ב־23 באבגוסט בתפקידיו. – אירלי: ההנך זוכר מתי בערך הובא הפצוע הראשון? – זה היה מעט לפני שעה אחת. – העזבת את ביה"ח לאחר שהובא הפצוע הראשון או נשארת בפנים במשך כל הזמן? – ב־1.45 עזבתי את בית החולים עד שעה 2.10 או 2.15, כי הלכתי להביא את אשתי. – איך קבעת את הזמן בו הלכת להביא את אשתך? – זכורני כי הבטתי אל שעוני בשעה 1.30 בערך, חכיתי 10–15 רגע עד שמצאתי מכונית ונסעתי.– התזכור, כי ערבי הוכנס לבית החולים? – כן – ערבים רבים או ערבי אחד? – אני זוכר ערבי אחד. – איפה היית בשעה שהובא? – בחצר בית החולים. – ההיתה באיזה מקום בבית החולים התקהלות בעת שהובא? – הייתי בחצר. יתכן כי היתה איזו התקהלות בקרבת בית החולים. – האם הכניסו את הערבי לפני שהלכת להביא את אשתך או לאחר ששבת? – לאחר שהבאתי את אשתי. – היש לך איזה ספק בדבר? – אין לי כל ספק.

פרידי מודיע כי אין לו כל שאלות לעד.

סילי: מי היו האנשים הראשונים אשר הוכנסו? הנוהג אתה לרשום? – אייגס: אין זה בגדר תפקידי לרשום. – ההיה זה מתפקידו של מישהו לרשום? – חובתי באותה שעה היתה להמצא בחצר ולראות מי הובא ולשלוח אותם למחלקות המתאימות, כגון מחלקת הניתוחים, מחלקת העזרה הראשונה ואת המתים לחדר המתים. – האנשים הראשונים אשר הובאו היו פצועים או מתים? – היו ביניהם כמה פצועים וכמה מתים. – איך ידעת לקבוע את הזמן? – לאיזה זמן הנך מתכוון? ידעתי את הזמן כי הייתי אז בקליניקה ועזבתיה, ואני גומר את עבודתי בקליניקה בין 12.30–12 – אכן הובאו האנשים הללו אחרי כן? – כאשר יצאתי מהקליניקה לחצר ונגשתי לחדר העזרה הראשונה מצאתי את הפצועים הראשונים – התוכל להגיד לנו מאין באו? מאיזה חלק של העיר? – לא.

אירלי: התוכל להגיד לנו כמה פצועים כבר הוכנסו בעת שהובא הערבי? – אייגס: רבים היו הפצועים, היות וחדר העזרה הראשונה היה מלא, אולם לא אוכל לקבוע את המספר.

עדותו של ד"ר שטרנברג מבית החולים הממשלתי    🔗

ד"ר אברהם שטרנברג מבית החולים הממשלתי בירושלים מעיד כי ב־23 באבגוסט עבד בתפקידו. תחילה לא שמע ולא ראה כלום. הוא היה במשרד הנכלל בתוך בנין בית החולים. מישהו נכנס ואמר שאנשים רצים ברחוב יפו. הוא ואחרים יצאו לראות מה קרה. ראו אנשים רצים. ראו גם מכונית מלאה אנשים עוברת. אחר כך נודע להם, כי אלה היו אנשי ליפתא. ההמון תקף כמה יהודים שעמדו על המדרכה ולבסוף נדחק אל תוך החצר הרוסית. קרוב לבית החולים, ההמון רצה לעבור על פני בית המשפט המחוזי, אולם נדחף לרחוב סט' פאול, למוסררה ולשכונת מאה שערים.

אירלי: כאשר שבת מן המקום שממנו הסתכלת לרחוב יפו אל חזית בית החולים, ההוכנסו בינתים איזה מתים לבית החולים? – שטרנברג: עד כמה שידוע לי אף אחד, ד"ר דג’אני לא היה שם, אני הייתי אחראי בעד בית החולים והייתי יודע אילו הביאו איזה מת. ראיתי את החלל הראשון. הוא הובא על ידי המשטרה הבריטית. אחר כך נודע לנו כי זה היה חנא קאראר. העד ממשיך לספר, כי ראה את ההתקפה ברחוב יפו ואת דחיפות האנשים לחצר הרוסי בטרם הובאו איזה חללים לבית החולים.

אירלי: הראית ממש את גופתו? שטרנברג: ראיתי אותו, עמדתי על המדרגות הראשונות. – ההיה זה לפני או אחרי שראית מה שספרת לנו? – אחרי כן. –ד“ר דג’אני היה אז בבית החולים? – כן. – טלפנת אליו? – אחרי שראיתי את ההתקפה של אנשי ליפתא והם נהדפו אל רובע מוסררה. טלפנתי לד”ר דג’אני ואמרתי לו שהחלו מהומות, אבל אין לו למהר לבוא אל בית החולים. עוד אמרתי לו שישים לב בדרכו לבית החולים פן יארע לו חלילה דבר. הוא בא מביתו דרך רחוב הנביאים.

סילי: האיש הובא מת? – שטרנברג: כן. –האם נתבקשת עוד על ידי מישהו להעיד בענין זה? – לא, אדוני. – הביקש ממך מישהו מהועד הפועל הערבי להעיד? – לא. – מתי נתבקשת ראשונה להעיד? בערך ב־24 באוקטובר: בנסעי לחיפה. הייתי בתחנה, בא אלי מר קוסגרוב ושאל אותי אם ידוע לי מתי הובא המת הראשון, אמרתי לו שאינני זוכר בדיוק אבל זה היה ודאי בין 1–2. מר קוסגרוב אמר שזה צריך להיות לפני זה. – אמרת לו שאינך יכול לזכור? – אמרתי שזה היה בין 1–2.

עדותו של יוסף וינוגראד מירושלים    🔗

העד הבא היה יוסף וינוגראד, נחקר ע"י אירלי.

העד אומר שאביו ניהל ישיבה בירושלים העתיקה (ישיבת “תורת חיים” בהנהלת ר' יצחק או ר' איצלי מתמיד, שהדפיס את ה“מזרח”). ב־23 היה במשרתו במשרד הבריאות בחצר הרוסית. ב־12 וחצי עמד על יד השער ולא ראה דבר, אחרי 10 דקות ראה אנשים רצים ומכוניות טסות. הוא נכנס למשרד והודיע לד“ר חלדי, כי פרצו מהומות. ד”ר ח. יצא, ישב במכוניתו ונסע לבית החולים הממשלתי. בבית החולים שרר שקט. ד"ר ח. רופאים אחרים והוא עמדו על המדרגות של בית החולים. עמדו זמן מה עד שהביאו ערבי פצוע. 5 דקות אחרי שהובא הפצוע הראשון, הובא המת הראשון. הוא הביט אל שעונו וראה 1.25. המת הראשון שהובא היה בדואי והפצוע הראשון – פלח. כשעמד על מדרגות בית החולים שמע יריות מצד מאה שערים.

היו"ר: זה היה לפני או אחרי הבאת המת? – וינוגראד: לפני זה. – סילי שואל את העד אם שעונו נכון. והעד עונה: תמיד.

מרימאן מודיע שבקשר לעדות שנמסרה לפני הועדה על שני יהודים שנאסרו על שפצעו את הערבי איבראהים קאליאו בשכונת מונטיפיורי, הרי שוחררו שני היהודים האלה על ידי השופט קאמפ.

הלבלר מטבריה חזר להעיד    🔗

אחרי זה העיד שוב העד אליאש קאוואר (ערבי) מטבריה, שהעיד פעם בשבת 14 בדצמבר לטובת היהודים, ואחרי זה הלך לעבר הירדן. העד כתב אז ליושב ראש, שבו באר את הסבה שלא בא לגמור את עדותו.

בשעה שהעד התחיל לדבר שוב על שום מה לא חזר להמשיך את עדותו, הפסיק אותו היו"ר ואמר: הגידו לעד, שאין הוא מתקן את העניין, מכיון שבמכתבו הביא סבה אחרת לגמרי.

מוגאנם חוקר ולוחץ על העד    🔗

מוגאנם: כתבת את המכתב בשבת? – קאוואר: אינני זוכר באיזה יום. – אתה באת להעיד בשבת. האין אתה יודע זאת? – אני העידותי בי"ד באבגוסט. – זה היה בשבת. האם כתבת את המכתב באותו היום, שבו מסרת עדותך? – איני זוכר. – מי בקש ממך לכתוב מכתב זה? – כתבתי על דעת עצמי. – מי היה אתך בחדר? – איש לא היה.

מי בא להגיד לך שעליך להשאר? – אדם שאיני מכיר אותו. – האם היה זה יהודי? – איני יודע. – אין אתה יודע אם זה היה יהודי או ערבי? – יש הרבה יהודים הדומים לערבים, וכיצד זה יכלתי לדעת אם זה יהודי או ערבי. – למי כתבת את המכתב? – ליו“ר הועדה. – למי מסרת אותו? לאיש שבא אלי. – לאיש זר לך? האם היה זה איש העובד בועדה? – לא. אין אני יכול להכיר כאן או הכל. – מסרת למי שהוא ששמו נחמני? – לא. – מי הוא ה' נחמני? – הוא פקיד בפיק”א.

האם ראית את פוזנה זאחארו(?) לפני שיצא מטבריה? – לא. באתי לירושלים בעניין פרטי. להיות נוכח בחתונת בתי בעבר הירדן. – האם אתה רוצה לומר שבאת לירושלים, ולא ידעת שעליך להעיד? – לא. – האם לא הודעת למי שהוא מן הסוכנות היהודית או למי שהוא מצדם? – לא.

מוגאנם: לכן, כשעברת בדרך לסאלט נתבקשת למסור עדות? – ק.: אם היו"ד יואיל בטובו להרשות לי לבאר, כיצד באתי להעיד, אספר. בתי היתה צריכה להנשא לאיש בעבר הירדן, רציתי לנסוע לשם, וסדרתי להפגש עם בני בחיפה לפני לכתי לעבר הירדן. הדרך לעבר הירדן היתה מלאה רפש, ולכן לא הלכתי בדרך זו. הלכתי לחיפה, ונפגשתי עם בני שהוא פקיד בממשלה. משם נסעתי לירושלים, בירושלים ראיתי שלשה אנשים מטבריה מכיון שאין אני מכיר איש בירושלים ומבקר עיר זו לעתים רחוקות, בקשו מאתי ללכת לבית המלון שלהם. – בית מלון יהודי? – איני יודע. המלון הוא מחוץ לשער יפו. ישנתי במלון, ובבוקר רציתי לצאת לסאלט. בין השעות שמונה לתשע הלכתי לחפש אבטומוביל לסאלט. – זה היה בשבת, לא כן? – כן הלכתי לגאראז', הקרוב לבנין זה. בא אלי איש ואמר, שעלי להופיע בפני הועדה. האיש הכניס אותי לתוך הבנין הזה, וחכיתי לזמן שיקראו אותי – אמרו לך, כי הועדה דורשת אותך? – לא. – ובכן יוצא, שלא ידעת כלום כי אתה עתיד למסור עדות לועדה? – לא.

מוגאנם: הזוכר אתה, כי נעלבת בשעה שקראתי אותך בשם “ספסר”? התוכל להגיד לי, אם אתה יודע, או אינך יודע בדבר קרקעות דילהאמית? – ק.: אני מכיר את כל האזורים של טבריה. – המכיר אתה קרקעות אלו? – כן. – מכיר אתה אדם ששמו חמד, וידוע לך שאתה היית ספסר וקבלת ממנו מאתים לא"י? – איני רוצה לענות על שאלה זו. לא באתי לכאן לשמוע עלבונות. – האם מכירת קרקעות הוא עלבון? (אין תשובה). – האם באת לירושלים חמשה עשר – עשרים יום לפני שהעידות בפני הועדה? – לא.

עדות השוטר המכה בהלוית מזרחי    🔗

אחרי קאוואר נקרא להעיד המאיור קינגסלי־היט והשוטר הבריטי קילי, בדבר ההתקפה על הקהל בהלוית מזרחי.

השוטר הבריטי אמר שהאנשים רצו להוציא, כפי הנראה, את הנשק.

מרימאן שואל אותו: היכן היה הנשק? והשוטר עונה, שהנשק היה טמון על קרקע האבטומוביל.

מכחישים…    🔗

סובחי ביי כאדרה העיד עוד פעם, שהיה בצפת ובסביבה באבגוסט, אבל בלה שם את ימי חופשתו ולא נהל שום תעמולה.

שני השוטרים שלדברי בר־חיים מגדוד העבודה בישיבה הקודמת ספרו לו על ההכנות לטבח ועל המופתי, הכחישו בפני הועדה, שהם ספרו דברים אלה.

נגמרה הישיבה, והועדה התכוננה למחר לשמוע נאומו של מרימאן.

 

נאומו של מרימאן (ישיבת השמונים)    🔗

(ביום 24 בדצמבר בבוקר)

סיר בויד פותח ואומר: הוטל עליכם לחקור בסבות הישרות שהביאו לידי מהומות אבגוסט בא"י ולהציע אמצעים שימנעו את השנותן. אנו רגילים לחלק באופן הגיוני בין סבות קרובות ורחוקות, ויקשה במקצת להתאים לחלוקה הזאת כמה מן הדברים שהתוכחנו עליהם וכן גם קביעת האמצעים הדרושים כדי למנוע את השנות ההתפרציות.

סוף סוף לא היה זה אולי שלא ממין הטענה מה שהזכיר לנו ביום ו' שעבר הרב הראשי של חברון, כי אנו מבררים כאן את סבות רציחתם של 130 יהודים, מהם 67 גברים, נשים וילדים של חברון עצמה.

המהומות – התקפה ערבית על היהודים    🔗

אני מציע לברר ראשונה את מהותן הפשוטה של המהומות האלה, האם היתה זו התקפה ערבית על יהודים? והנה כל מה שנוגע למושבות, ישנות או חדשות. אינו זוכר אף הודעה מתנגדת אחת. לפי כל העדויות עובדה היא שהיתה כאן התקפה ערבית על יהודים. וזה נכון גם לגבי ערים אחדות. חברון ובית שאן הן מחוץ לכל וכוח. תזכרו ששאלתי את מר לוק, לרגל הודעה רשמית על התנגשות בין ערבים ויהודים בבית שאן, והוא הודה שהיתה כאן רק התקפה מצד ערבים על יהודים ורק יהודים נפצעו שם מחוץ לוכוח גם יפו–תל־אביב.

נרמז דבר מה נגד העובדה הזאת ביחס לצפת: ניסו להוכיח שבזמן לא קבוע. לפני המאורעות, נשרף אוהל בשדה בקרבת צפת. הדבר תלוי גם בספור מעשה על התנהגות רעה כלפי בידואים שנתפרסם בכמה עתונים ערבים, ובטעות של מר פאראדי שהכיר בטעותו ביחס לזהותו של האיש הראשון שנהרג בצפת.

ואשר לחיפה גם היא מחוץ לוכוח, אלה שטענו את ההיפך, כלומר שהיהודים התקיפו שם את הערבים, הסתמכו על העובדה היחידה שהראשון שירה היה יהודי. כזו היתה ברגע הראשון עדותו של הקפטן פולי. אמנם הוא הודה לכתחילה, שבעצם היתה כאן התקפת ערבים על יהודים, אבל חזר ואמר שיהודי ירה ראשון. והלא אין זה עומד בפני בקורת. בקרתם את המקום וראיתם את הרמה בה נמצאת הדר הכרמל, שכונה יהודית טהורה ושם התרכזו ערבים לשם דבר הקרוי “הפגנה”, אבל באמת היתה זו התקפה. הם באו שמה ב־10 בלילה, יכול להיות שבשעת ההדיפה ע“י המשטרה ירו יריה ואולי גם הראשונה היתה של יהודי. אבל אם יש בא”י שטח שכולו יהודי, במאה אחוזים, הרי זהו הדר הכרמל. הופעת הערבים שם יכלה להיות רק מטעם אחד: לעורר מהומות, וכנראה גם לרצוח ולשדוד.

בירושלים העניין מסובך יותר. הוא תלוי בשתי עדויות הראשונה של המופתי. בהכללה כזו לא נמסרה עדות כזאת ע"י שום איש אחר, והיא: שכל המושלמים שבאו אל המסגד לתפילה וכל שאר המושלמים שנתכנסו בלי כל הבדל לשם מה נתכנסו, באותו יום – נרגמו, לא עליכם, הוכו או נעלבו בעברם לפני 11 בדרך של שטח המסגד. זוהי עדות משונה, ועוד אשוב אליה. זהו דבר אשר נעלם, כנראה, לגמרי מתשומת לבה של המשטרה. איני אומר, כי לא היו מקרים בודדים, אבל עדות המשטרה מראה, כי לא המשטרה בכללה, שום קצין ושום שוטר רגיל, לא ראתה כל דבר בלתי נורמלי בגדר של מהומות בבוקר אותו יום. מאיור סונדרס תיאר במלוא הפרטים את כל המאורעות החל מ־17 באבגוסט עד להתפרצות ממש, אבל הופעה כה כללית כרגימה באבנים והתנפלויות בדרך למסגד באותו הבוקר נעלמה, כנראה, מעיני המשטרה לגמרי.

מי נהרג ראשון בירושלים?    🔗

ענין שני הוא המועד שבו נהרגו שני הערבים במאה שערים. אני מתכוון לדג’אני ולחנא קרקר. ברור לגמרי מהערתך אתמול, אדוני היו"ר כי נקודת הכובד באותה העדות (של ד"ר שטרנברג) לא זכתה להערכה ראויה. אין אני מתענין אף כלשהו בפלוגתה, אם היו אלה מקרי המות הראשונים באותו חלק העיר על יד שער שכם, להבדיל מן החלק שעל יד שער יפו. העיקר הוא שכאן היו שתי תגרות שונות, ומפאת הזמן שמוכרח היה לעבור עד שמעשה שקרה במקום אחד יודע במקום השני, לא יכלה להיות כאן השפעה הדדית, ולכן אין שני הדברים נוגעים זה בזה.

כולנו יודעים באיזה זמן בערך יצא ההמון מן המסגד. נהיה רחוקים מטעות אם נגיד, כי ההמון הגיע לשני השערים ב־12.45 בערך. היה זה לאחר תפילת הצהרים, לאחר ויכוחים, נאומים וכו' בתוך המסגד. טענו נגדנו במשך כל הזמן: “אנו יכולים להוכיח כי היו שני מקרי מות של ערבים בטרם הגיעו האנשים עד לשערים, הבאים לשער שכם נתמלאו זעם בהודע להם, כי כמה מאנשיהם נהרגו ולכן התחילה המהומה”. זהו הדבר אשר העדות שלנו באה לסתור. העד העיקרי אשר עליו נשען הצד שכנגד הוא השוטר דוב, אשר פתח את עדותו בזה שהוא הובהל במכונית למקום סמוך לבית החולים האיטלקי ושכונת מאה־שערים, הוא אמר, כי הרים את האיש ולקחו לבית החולים ב־12.45 ומזה אתם מתבקשים להסיק, כי הוא נהרג לפני כן, העד הבא אחריו היה השוטר צאלח סעיד. הוא היה במכונית יחד עם השוטר הבריטי, אשר לקח את האיש לבית החולים הממשלתי והוא אומר, כי היה זה אחרי 12 ולפני 1. זהו העד אשר חקרתיו בשאלת עדותו המוקדמת, אשר לפיה מצא את הגויה ב־1.30. העד הבא היה ד“ר חג’אר, מנהל בית החולים, שקיבל ידיעה טלפונית מד”ר שטרנברג, והוא קובע את מועד הידיעה הזו ל־1, הידיעה אמרה, כי היו באותה שעה הרוגים ופצועים בבית החולים. נוסף לאלה – עדותו של שוער בית החולים. הוא אמר שחנא קרקאר הובא לבית החולים ב־12.15. וזה שהובא אחריו רק בין 2.30–3. אתם רואים את הסתירה בין העדות הזו ובין עדותו של ד“ר חג’אר. הוא אמר שד”ר שטרנברג מסר לו בטלפון כי יש כבר שני חולים בבית החולים. הלבלר של בית החולים אומר, שהגויה הובאה בין 12.30–1. אנו יודעים מקוסגרוב, אשר חקר בענין זה אחר כך, כי הזמן המוקדם ביותר שנקבע ע"י העדים בתור שעת מותו של קרקאר הוא 11.30 והמאוחר ביותר 1.30. אבל העניין התחיל מוקדם יותר. בחקירתו את המאיור סונדרס הניח מר סטוקר, שקרקאר נפצע ב־11.30. מאיור סונדרס אמר, כי ידע על המקרה, אבל הזמן המדויק לא נמסר לו באופן מיוחד. הוא אמר, כי לא יוכל להסכים לסטוקר שהדבר היה לפני 12.30. זו היתה הפעם הראשונה ששמו של קארקאר הופיע בסטינוגרמה. גם מאיור קינגסלי היט נחקר בעניין זה. הוא נשאל אם שמע כי לפי רשימות בית החולים הוכנס האיש ב־12.30 וקינגסלי היט אמר, כי היה מופתע מאד לו שמע על שעה זו. לפי ידיעתו לא נהרג שום איש לפני 1.15. קינגסלי היט אמר כי אפשר שהרצח קרה לפני כן, הוא היה פעמיים בתחנת המשטרה במאה שערים וזמן ביקורם של קציני המשטרה נרשם תמיד. היה זה בלתי מובן לו קרה הדבר לפני בואו לשם ולא היו מספרים לו זאת. ומה גם שהשוטר צאלח סעיד עצמו אומר כי היה על המשמר מחוץ לתחנת המשטרה ומשם בא אל הפנה, שבה היתה ההתנפלות. אני מזמינכם להתבונן בעדותו של קינגסלי היט בענין זה.

הוא נשאל בפירוש ע“י היו”ר, אם במאה שערים היתה התנפלות של יהודים על ערבים או התנפלות של ערבים על יהודים, והוא ענה בלי כל פקפוק, כי שם התנפלו ערבים על יהודים. דעת קינגסלי היט היא, שאין להצדיק את ההתקפה ע“י ההנחה שכאילו נהרגו ערבים לפניה. ד”ר שטרנברג אמר בהחלט – אלא אם כן תאמרו שהוא רימה אתכם בכוונה – שהוא ראה את הנעשה ברחוב יפו, ראה את ההמון בחצר הרוסים, ראה את המכונית של המשטרה בבואה ואת גוית המת בשעה שהובאה. רק אחרי המהומה ברחוב יפו דיבר טלפונית אל ד"ר חאג’אר.

על מה צהלו פני דרייטון    🔗

לא יכולתי לבלי לראות את שמחת לבו של מר דרייטון למשמע העדות, שהיהודים השליכו על ההמון אבנים ושאר דברים מעל גג בית סלונים, והנה מעולם לא היתה שום פלוגתה לגבי עצם העובדה. היתה מחלוקת מתי הושלכו האבנים, והוכח כי היהודים עשו זאת לאחר שההמון ערך התנפלות באותו המקום, לאחר שנפצע ד"ר פון וייזל ועוד אחד (המנדס רייטן) שמת אחר כך. כשהזכרנו זאת למיור סונדרס, הסכים לכך, והדבר נתקבל אליבא דכל הצדדים.

ביחס לדג’אני, הרי קביעת זמן ההרוג מעורפלת עוד יותר מאשר לגבי קארקאר, כאן שוב רוצים שתאמינו, שהיהודים רדפו אחרי דג’אני והרגוהו טרם החלה המהומה, הנחה זו תלויה בהרבה בעדותו של הרופא שהשאיר את הפצוע שלושת רבעי שעה בחוץ עד שלקחו אל בית החולים. הצד השני אמר להוכיח ע"י עדים, כי אי אפשר לבדוק את הזמן שבו נתקבל פצוע זה לבית החולים “הדסה”. הדבר לא נמצא רשום, כי כפי שמענו לא נרשמו באותו יום זמני התקבל הפצועים. אבל הצד שכנגד לא השתדל לראות את האנשים שיש ביכלתם להפיץ אור על השאלה, האחות הראשית והרופא (של “הדסה”) אמרו לכם אתמול, כי אכן הובא ערבי אחד, אולם זה היה לאחר שהמחלקה הכירורגית היתה מלאה פצועים יהודים. מעתה אין נפקא מינה באיזו שעה היה הדבר. כיוון שזה היה אז מצב הדברים. הנה הנקודה שרוצים לקבעה, כי מותו של ערבי זה היה שגרם למהומות מתבטלת לגמרי, שכן הלא הוא לא הובא שמה אלא לאחר שהבית היה כבר מלא פצועים.

אפשר לסמוך על קינגסלי היט ועל לוק    🔗

ובודאי שיכולים אתם לסמוך בענין זה על קינגסלי היט. גם אי אפשר שדבר כזה יעלם ממנו, שבשכונה שהוא ממונה עליה, יהרג ערבי עוד לפני המהומות והוא לא ידע. על כן הנני מסיים לגבי ירושלים, כי כאן כמו במקומות אחרים, נכון לאמור יחד עם קינגסלי היט ומאיור סונדרס, כי הערבים תקפו את היהודים.

אסיים את הפרק הזה של הבירור במנשרו של הנציב העליון מיום 1 בספטמבר. (מרימאן קורא: “מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני הישוב העברי מחוסרי מגן, מבלי הבדל מין או. גיל, ואשר נלוו, כמו בחברון במעשי פראות בל יתוארו”).

קראתי את המכתב הזה לפני מר לוק. הוא אמר, כי מסכים הוא לכל מלה. אכן, אם לא נוכל לבוא לכלל דעה אחת, כי הערבים הם שהתנפלו על היהודים, לא נוכל לבוא לכלל דעה אחת לגבי שום דבר בבירור זה.

ועכשיו – היכן האחראים? ההיתה כאן התפרצות־פתאם, וההיה זה מקרה־סתם שהיא חלה, בעיקרו של דבר, על פני הארץ? שכן ידוע לנו, כי המאורעות פרצו לראשונה בירושלים, אבל הם התפשטו במשך יום־יומים על פני כל הארץ בבת אחת. או היה זה אז פרי ארגון והסתה? ואם כן – ארגון והסתה ע"י מי? המשתתפים הפעוטים אינם מעניינים אותי. אני רוצה להגיע עד ראשי הפעולה ולעסוק בהם.

כשאנו חוקרים בשאלה, מי האחראי ומי הוא זה שהסית ואירגן, עלינו להתחיל בבירור נימוקי ההסתה.

המופתי התכוון לבצר את עמדתו    🔗

גם כבוד מעלת המופתי הגדול עם המועצה המושלמית העליונה ועם הועד הפועל הערבי השתדלו מהרגע הראשון של ההתפרצות לנצלה לשם חרחור תעמולה לביטול הצהרת בלפור. ביחס למופתי עצמו הנני חוזר על מה שאמרתי, כי מחוץ לנמוקים פוליטיים כלליים היתה לו למופתי המטרה לבצר את מעמדו הוא.

המופתי יושב על כסאו שלא כדין, וחיפש בסיס דתי    🔗

היה זמן במשך עבודת הועדה. כשהטענה שלי, כי יש ספק בדבר אם המופתי מחזיק כיום במשרתו, בתור ראש המועצה המושלמית, כדין – שכן זמנה כבר עבר – פגשה בהתנגדות מהצד השני ומצד הועדה עצמה. אבל עכשיו אתם יודעים, כי מר לוק לא חלק כלל כלל על דעתי ואתם יודעים עכשיו כי מעמדו הנוכחי שרוי במחלוקת, והכל תלוי בפרוש הסעיפים 2, 4, 6 של חוקת המועצה המושלמית. עובדה היא, כי חוק שהובטח בדבר אופן בחירתו של ראש המועצה המושלמית טרם בא לעולם. בינתים נבחר אמנם המופתי לזמן בלתי מוגבל, אולם במשך השנתיים האחרונות התקיימה ועדה, שתפקידה היה לחקור בשאלה ולהציע חוקה למועצה המושלמית העליונה אף הוצעה הצעה אחת וזוהי: המופתי הנוכחי ישאר במשרתו תשע שנים. מעת הכנס החוקה לתקפה, ואח"כ ישאר מאליו לעוד תשע שנים, אם לא תבוא עוד דרישה לבחירות חדשות. איני חולק שהדבר הזה. (אם יתקבל) מבטיח את מעמדו, כשהסברתי זאת התנפלו עלי ואמרו, כי הוא נבחר לכל ימי חייו, וגם מר דרייטון אמר, כי אין כל ספק שמובטחת לו משרתו לכל ימי חייו. אבל הנה הוברר שהדבר אינו כך, מצבו הקונסטיטוציוני עודנו תלוי ועומד. כל הטעמים היו בעד זה שהמופתי ישתדל לאחד את המושלמים, למען יעזרו לו להחזיק במשרתו.

עד אחרי עד אמר זאת, – למשל, מאיור סונדרס ומאיור וקויגלי – כי אין אתה יכול לחרחר מהומות בארץ הזאת מבלי לפרוט על מיתרי הדת. זוהי הנחה בלתי מעורערת. מוכרח אתה למצוא בסיס דתי, כי בסיס זה נוצל לכל מלוא האפשרות – על זה הרי אין חולקים, ולכן הננו מוכרחים לחקור. אם התעמולה שעוררה רגשות דתיים היתה כנה או לא. עלינו לדעת מה היו כונותיהם של האנשים אשר כיוונו את הפעולה.

האם הם מאמינים באמת בקדושת ה“בוראק”?    🔗

הנני לבחון את הדבר בשתי דרכים. אבקשכם לבחון את מה שקוראים פעולת ה“בוראק”, שראשיתה בנובמבר 1928 ופסגתה ב־23 באבגוסט 1929. שאלו את עצמכם. אם מארגני הפעולה הזאת האמינו באמונה שלמה בזכויות שהם הכריזו עליהן ובאותן המזימות שנרקמו לדבריהם נגד הזכויות האלו?

קודם כל, על אילו זכויות עמדו המושלמים בתעמולת הבוראק? ההיו אלה זכויות שרוב המושלמים יכלו להאמין בהן? מה שטענו כי היהודים זוממים לעשותו, האם יכלו להאמין בזאת? אילו היתה כאן אמונה אמתית הייתי מסכים שתתיחסו לפנים משורת הדין לעדות בדבר ההסתה לפרעות, אמנם, מבלי להצדיקה לגמרי. אבל אם אי אפשר להניח, כי ראשי המושלמים האמינו בדברים אלה באמת – מה היה, איפוא, הנימוק הנסתר, שבגללו טענו והפיצו את הטענות האלה?

וכשאני מתבונן בתעמולת הבוראק שהחלה בנובמבר 1928 וכאילו נגמרה באבגוסט 1929 – הריני אומר, כי היא עודנה נמשכת. כמוכח מהמכתב שקבל הרב הראשי קוק מאת האגודה להגנת מסגד אל אקצא. אמרתי זאת למר לוק, והוא הסכים. אקח דוגמה אחת, משום שהיא הראשונה. אני מודיע כי בעוד שהמופתי חוזר ומתלונן, חוזר ומבקש שהממשלה תתן תוקף ל“ספר הלבן”, הרי כל טענתו שלו בנויה למעשה על ההנחה המופרכת, כי זכויות היהודים ליד הכותל אינן אלא זכות תיירים בלבד, בלי תפילה וכל הכרוך בה. הבה ואזכירכם כמה דוגמאות לכך: ב־7 בנובמבר 1928 נשלחו אל הנציב העליון מאת ועידה מושלמית כללית, שהמופתי כינסה וישב בה ראש, כפי שהודה בעצמו, כמה החלטות בדבר הבוראק, שהממשלה צריכה להעבירן אל חבר הלאומים. בשעה שחקרתי את המופתי היה ויכוח בדבר פירושן של כמה החלטות והמופתי ענה בכל פעם “ההחלטות מדברות בעד עצמן”. ידידי (סטוקר) ניסה לומר, כי פירשתי את ההחלטות שלא כהלכתן, אך די לי אם אומר גם אני.

"ההחלטות מדברות בעד עצמן    🔗

מרימאן קורא כאן החלטות אחדות, שבהן נאמר, כי ליהודים אין זכות אלא לבקר ליד הכותל, לא להתפלל, לא לערוך סדרי פולחן ולא להרים קול.

הלא תזכרו – ממשיך מרימאן – כי חוץ מבענין תשמישי התפילה. אישר מר לוק, כי אין זה נכון שהממשלה הכירה פעם בטענת המושלמים שליהודים אין כאן אלא זכות ביקור גרידא. ובכן, הם נתכוונו לזה שליהודים לא תהא כל זכות, אלא זו של תיירים, ולמעשה הרי זה ברור לגמרי מיהספר הלבן ומכל הפוליטיקה של ממשלת א"י ושל הממשלה הבריטית כי ליהודים ישנה זכות התפילה ליד הכותל, להבדיל מזכות הביקור. ההחלטה שהם (מגיני אל אקצא) עומדים עליה עד היום היא: “אנו מדגישים כי יש להם זכות הביקור ואנו דורשים מאת הממשלה לקיים את הזכות לנו ואם הממשלה לא תקיים את הזכות, תפול האחריות על הממשלה לכל האמצעים שנאחז בהם כדי לקיים בכח את הזכות הזאת”.

זהו פירוש הדברים!

תרשו לי להזכירכם באיזה אופן נשתנתה התביעה הזאת. בנובמבר 1928 נשלח תזכיר אל מ“מ הנציב העליון, ובו נזכר ביקור שביקרו אצלו באותה שאלה, ב־27 באבגוסט ש. ז. הופיע ב”טיימס" מכתבו של המופתי' ובו נאמר, כי “במשך זמן רב הותר ליהודים לבקר אצל הבוראק, אבל בל כל טענה לתפילות או דבר שיכול להתפרש כמין פולחן. זהו מה שקוראים סטאטוס קבו, ועל זה עומדים אנו הערבים, ואילו היהודים רוצים להפירו, היהודים תובעים לעצמם את הזכות להתפלל שם, אבל תמיד מפסיקים אותם מיד”, מר לוק אמר, שלא נכון כי הדבר הזה אושר ע"י הממשלה הנוכחית.

הודו, כי אין שעות תפלה מיוחדות    🔗

יש כאן מוצג אחד, שהובא על ידיהם עצמם, והוא מאלף מאד. זוהי חליפת מכתבים ביניהם ובין הממשלה מאז 1922, שיש לה חשיבות ידועה. בסוף 1927 ובראשית 1928 היתה מחלוקת בין המושלמים ובין הממשלח בדבר האסור שיצא על התיירים לבקר על יד הכותל בזמנים ידועים. סגן המושל כתב ב־1927, שלדעתו רצוי שבשעות תפילה ידועות של היהודים יהא אסור בקורם של תיירים ליד הכותל. בתשובה מ־15 בינואר 1928 כותבים המושלמים: “ליהודים אין שום מועד קבוע של תפילות על יד הכותל. כי הולכים הם אליו בשעות שונות של היום, ואילו התיירים הולכים שמה רק כדי לראות את המקום; הם אנשים שקטים ואינם גורמים שום הפרעות”. הרי שהם עצמם טוענים נגד הזכות לעצור בעד ביקור התיירים במועדים ידועים. היות וליהודים אין מועדי תפילה קבועים, ובכל חליפת המכתבים הזאת, אין זכר שליהודים יש רק זכות ביקור על יד הכותל בלא זכות תפילה! חידוש זה מופיע רק החל מאוקטובר 1928. הוא כתוב לראשונה במכתב מ־6 באוקטובר 1928! עד אז לא ניסו כלל לטעון, שאין ליהודים זכות תפילה ליד הכותל. התעכבתי על זאת באופן מיוחד ונדמה לי שהדבר ברור.

אחרי כל אלה, מוכרח אתה להתחיל לפקפק, אם הם מאמינים באמת בתביעה זו שהם דוגלים בה.

המואזין, הזיכר' והפתח – כלם “חידוש”; מה שלוק שכח    🔗

ולהלן בא ארגון אגודות וועידות להגנת הבוראק; המדרגה שלאחר כך היתה הופעת המואזין על הגג שנהפך לזויה. אני מזכיר ליו“ר, כי השיך של הזויה או סגנו, שנמצא שם רק 6–8 חדשים, ענה, לכשנשאל, כי הופעת המואזין מנהג הוא משנים. תרשו לי להזכירכם שלמעלה מכל ספק הוא שהדבר הזה הנהו חידוש. זאת אמר מר קסט, וגם השוטר הערבי של אותו רובע. דאודי, ועוד. לי הוכחה, כי הדבר הזה שימש ענין של מו”מ עם משרד המושבות, כנראה מתוך מכתבו של מר לוק מ־13 ביוני, ולבסוף המופתי הודה בזה בעצמו, לכן אין זה בגדר ויכוח שהמואזין הופיע ראשונה בנובמבר 1928. בנוגע לזויה ידוע לנו, שבאפריל שנה זו חשבו על שנויים שם. הקיר החדש היה צריך להיות בנוי נמוך מגבהו, כדי שהמושלמים יוכלו לראות אם היהודים אינם עוברים על הסטאטוס קבו. אחרי זה בא הפתח החדש. וביולי צץ לפתע פתאום הצורך ב“זיכר”!

מר לוק אמר לנו, כי הוא הבין שכל זה נעשה כדי להדגיש את זכויות הבעלות של המושלמים על המקום הזה. אכן, משונה הדבר שלא היה יכול להזכר – והיה זה אחד הדברים הרבים אשר לא יכול היה להזכר בהם – מי סיפר לו זאת. הפצרתי בו, ולא נזכר! עתה אנו יודעים מה נאמר ועל ידי מי נאמר רק לפני שני ימים היו לפנינו פרטיכל של ראיון הנציב עם כבוד מעלתו המופתי בנוכחות מר לוק, אשר בו תפס כבוד מעלתו בדברים מפורשים עמדה זו.

חמורים או קדושה?    🔗

הבין לא אוכל. מדוע לא יכול היה מר לוק לומר לנו, מי הדגיש את העמדה הזאת של המושלמים. מר קאסט היה גלוי לב יותר. הוא אמר – וידוע לנו שהנו בר סמכא בעניינים אלה, שכן היה עסוק מטעם הממשלה בריכוז האינפורמציה הזאת בשבילה – כי כל הדברים האלה היו חידושים וה“זיכר” אינה אלא פרובוקציה. אני מעיז להגיד, וזה לא קל על יסוד עדותו של קאסט, כי אעפ“י שאין אני מכחיש בקיום תעודות המטשטשות את התחומים בין הבוראק הקדוש באמת ובין רחבת הכותל, – הנה יש להסיק גם מתוך עדויות אחרות, שכל הרעיון של קדושת הרחבה היא המצאה חדשה, אשר סודרה לצרכי התעמולה הזו. קאסט העיד, כי לא שמע מעולם את השם בוראק נקרא על הרחבה, ואפילו המופתי תולה את קדושת הרחבה רק בקדושת סביבתה, שכן מתיחסת קדושה זו, לדבריו, לכל סביבת המסגד. אבל ידוע לנו כי הם מעונינים הרבה יותר בהדגשת זכות הבעלות שלהם ע”י נהיגת חמורים דרך הרחבה מאשר בשמירת קדושתה ע"י איסור מעבר החמורים! ועוד קיימא לן כי העישון מותר ברחבה, אבל אסור בשטח המסגד. וגם זאת אנו יודעים כי לפני 30 שנה הובאו לשם אבנים על ידי יהודים לתיקון הרחבה. אי אפשר להגיד אחרת אלא שקדושת הרחבה היא מושג חדש עשוי לדבר, כל העניין הוא עמידה על זכויות בעלות ודחיה שיש מה להגדיר כזכויות דתיות ידועות, אשר הם טוענים להן. הנן כאלה ששום מושלמי משכיל לא יאמר, כי מאמין הוא בהן.

על התמונות המוכיחות    🔗

נסתכל בצד השני של המטבע. נתחיל בהצהרות המכחישות את המזימות ביחס לכותב, אשר הוצהרו באופן רשמי ע“י הציונים ואשר גם מר לוק הודה בהן. כבוד מעלתו המופתי הצהיר לפניכם בשבועה, וכן עשו גם אחרים, כי מאמין הוא שהיהודים מתכוונים באמת ובאופן גשמי לכבוש את כל שטח ה”חארם", ובכלל זה מסגד אבן השתיה (עומר) ומסגד אל אקצא. אחד המקומות הקדישים ביותר לעולם המושלמי; הוא ביסס את אמונתו זו בדרכים שונות, בעיקר על יסוד התמונות הידועות, אשר יש ברצוני להזכירן לכם.

בעתון יהודי בניו־יורק. בגליון שנתפרסם בשנת 1920 – בעת שהתנהלה תעמולה חזקה לטובת המנדט הבריטי והקמת הבית הלאומי העברי בא“י – מצוייר ד”ר הרצל על יד המסגד עם דגל, אשר הכוונה היא בודאי להציגו כדגל ציוני. מתחת לתמונה זו נדפס שיר, המביע את השאיפות הרוחניות של היהדות. תמה אני, מהו מספר הערבים בא“י, הקוראים עתונים יהודים המופיעים בניו־יורק, וכמה היו יודעים על העניין הזה, לולא חשב זאת מישהו לנחוץ להדפיס את התמונה בכמות אכסמפלרים רבה, ולהפיצה בצורת כרוז. לבסוף סופר על הדגל הקטן, אשר את תמונתו ראינו. תיארו לכם, כי ע”י פתיחת השער הקטן, העשוי מתוך הדגל, הרי אתם כובשים את מסגד עומר! איך אדם מבוגר יכול להניח דבר כגון זה – לא אבין! זה דגל קטן אשר ילדים קטנים נושאים אותו בתהלוכת חג שמחת תורה, ועליו כמה פסוקים עברים.

מרימאן מברר עוד כמה ציורים של המסגד עם כתובות עבריות, שבאו כאילו במקום כתובות מהקוראן.

הילכתא למשיחא    🔗

ראית, אדוני היו“ר, ספרים מלפני 400 שנה ובהם ציורי המסגד עם אותן הכתובות העבריות. גם שמעת מה שחשוב יותר – הסברה מפורטת מאת הרב קוק מהו מצב הענין לפי דת ישראל. שמעת מפיו שאסור לחשוב אפילו על תפיסה גשמית של אחד מחלקי שטח המסגד, כל עוד קיים המצב הזה של העולם. אולם מה שהיהודים מאמינים בו – וזוהי תקוה רוחנית – שבבוא המשיח יבנה בית המקדש עפ”י רוח הקודש מאליו, ולא ליהודים בלבד אלא לכל באי עולם. אל נא תשכח שהמקום הזה. עליו מסגד אבן השתיה בנוי קודש הוא במדה אחת לשתי הדתות. עד כמה שאני מבין. ההבדל הוא רק בזה, שהמושלמים מאמינים שבמקום הזה רצה אברהם להקריב את ישמאל, ולא את יצחק, כאמונת היהודים. אני כשלעצמי חושב את הדיון בענין מנקודת ראות כזו לדבר הבל ואני רוצה להסביר את הדבר במשל אנגלי, יש באנגלית הימנון הפותח: “ירושלים ביתי המאושר”, ואיני זוכר שהשימוש במלים אלה בכנסיה האנגלית נחשב פעם למעשה של התגרות מלחמה בעיני התורכים.

“בתנ”ך אין פסוק כזה"    🔗

מרימאן מזכיר ציור אחד שנדפס בספר קטן אשר הוצא ע“י הועדה להגנת הבוראק לצרכי תעמולה ושם כתובת, כאילו פסוק ממלכים, וסיומו: “…מי אשר רגש בלבבו, יבקש מאת ד' את הבית הזה, מקום קדשנו מאז” בתנ”ך אין פסוק כזה. זוהי בדותה גמורה, ובדותה שיש לה כוונת זדון. המכוון הוא לעורר רושם שהיהודים רוצים לתפוס באופן גשמי את הבית המצויר. רק זו ולא אחרת היא לדעתי הכונה. אני אומר זאת בלי כל פקפוק, ואם תזכרו, כי בזמן הופעת הספר, בזמן ארגון הועידות והאגודות באותו זמן ממש עומד עתון כ“אל ג’אמעה” – והוא כמובן איננו, חלילה אורגן רשמי של המועצה המושלמית! – ומפרסם מדי שבוע בשבוע או ברוחים יותר ארוכים, קטעים מ“הפרטיכלים של זקני ציון”, ספר אשר המופתי מעמיד פנים שלא שמע כי ב־1921 נתגלה זיופו והדפסתו נאסרה ע"י הממשלה ב־1926.

סטוקר: הממשלה לא אסרה את הדפסתו!

מרימאן: חליפת המכתבים קיימת! אקרא את הנוסח המדויק. במכתב ממארס 1926 עונה הממשלה על מחאת ההנה“צ וכותבת, כי אחזה באמצעים למנוע את הפצת הספר הנאלח הזה בא”י.

שום מושלמי משכיל לא יאמין    🔗

נשען על “חומר” כזה ביקש המופתי שתאמינו לו, כי הוא מאמין שהיהודים בתור עם, בתור כלל, ומנהיגי היהדות בתוכם. מתכוננים באמת ובלב תמים לנסות ולכבוש בפועל ממש את כל המסגדים שבשטח החארם. הוא אומר שהוא מאמין בזה למרות ההצהרות הנשנות מצד היהודים בניגוד לזה. הצהרות אשר הודה, כי הן ידועות לו; הוא מאמין בזה למרות העובדה, שהמנדט על הארץ נמצא בידי בריטניה. המעצמה המושלמית הכי גדולה בעולם, אותה בריטניה, אשר בתור חברה לחבר הלאומים קבלה על עצמה מידו מנדט על הארץ הזאת בתנאים המובטחים באופן מפורש את חסינות המקומות הקדושים למושלמים. אני מעיז להכריז, כי לא רק המופתי אלא שום מושלמי משכיל אינו יכול להאמין בשטות כזו – בשום אופן אי אפשר להאמין בה, ואני רוצה לבדוק את הדבר לפניכם ע"י בחינה שבעיני היא מועילה מאד.

הוד מעלתו היה צוחק בפני המופתי    🔗

בימים האחרונים הובא לפנינו זכרון דברים סודי של ראיון מיום 6 במאי 1929 בין כבוד המופתי, כב“כ העדה המושלמית, ובין ה. מ, הנציב העלין, ראש ממשלת הארץ הזאת. בדרך כלל מוסר זכרון דברים זה דו”ח מדויק, המשתרע על 12 עמודים, על ראיון הרצוף כולו תביעות ותביעות־כנגד בקשר עם הכותל. אני מבקש מכם לקרוא כל מלה ומלה שבו, אם כי הוא מלא הודעות מצד כבוד המופתי, אין בו אף רמז כל־שהוא שהמופתי עושה, או תובע דבר מתוך חשש שהיהודים רוצים לתפוס את המקומות הקדושים, ואני אומר לכם, כי התשובה היא זו: לו העיז המופתי לאמור דבר כזה בחדרו של הוד מעלתו, היה הוד מעלתו צוחק בפניו!

מפיו של המופתי לאזני כל הארץ    🔗

עתה הנני שואל אתכם, אם מתחילים עכשיו להתעורר בכם ספקות – במקרה שלא התעוררו עד כה – אם אמנם מאמין המופתי שקיימות שאיפות כאלה בפועל אצל היהודים – מהי המסקנה שתסיקו מכל הרעש שהוקם מסביב לבוראק? מהי המסקנה שתסיקו מארגון האגודות שכוונתן היתה להפיץ את הדעות האלה – תביעותיהם מצד אחד ואמונתכם המדומה בתביעות היהודים מצד שני? במה תאמינו מדברי ההסתה של “אל ג’אמעה” עתון אשר מר אנטוניוס אמר לנו כי הנהו למעשה, אם לא להלכה, אורגן המועצה המושלמית? התזכרו מי ליוה את המופתי באותו בוקר דמים כשהוא בא לדבר אל הקהל? – זה היה עורך “אל ג’אמעה” (מוניף אל חוסייני קרובו של המופתי). אבל חוץ מהפעולה העתונאית הזאת, הוץ מפעולת הפרסום של האגודות, אשר המופתי הודה, כי קיומן היה ידוע לו היטב, אין ספק שהוא מסר את האמונה המדומה הזאת גם לאנשים בודדים.

תזכרו נא את האיש הזקן, שהיה ראש עירית שכם בימי התורכים (תופיק חמאד). שאלתי אותו, אם שוחח עם המופתי על נושא זה, והוא ענה בחיוב; המופתי אמר לו שהוא מאמין בכל זה. ואם זה בלתי אפשרי, ואני אומר שזה בלתי אפשרי, שהמופתי או כל איש משכיל יאמין בדבר־הבל בזה, מה היתה הכוונה במסירת הדברים לאיש הזקן הזה? הכוונה היתה שהוא יתן מהלכים לדברים אלה בין ידידיו בשכם, והאם לא יתכן שהדבר הזה נמסר גם לסובחי אל חדרא? יתכן! הדבר נמסר הלאה, לידידי סובחי בצפון הארץ.

סונדדס הודה על תנועת ההסתה; עדות בר־חיים    🔗

אתם זוכרים, כשחקרתי את מאיור סונדרס לא על הודעות מיוחדות של פקידי משטרה, אלא על הודעות המשטרה החשאית, שאלתיו שיאמר לי עפ“י הודעות שוטרי החרש – נוסחתי אז את השאלה בצורה לא נכונה – אם אפשר היה להכיר תנועה מיוחדת במכוניות על פני הכפרים במחוזות שונים בא”י. הוא ענה, כי לאו דוקא תנועת המכוניות, אלא היתה ניכרת בכלל תנועת אגשים ידועים למן ה־15 באבגוסט.

אני שואל את השאלה הזאת ביחס לכבוד מעלת המופתי הגדול, המועצה המושלמית והועה"פ הערבי, שמענו על הזמנות מטעם המופתי לבוא לירושלים, אנו יודעים, ואני מסכים בהחלט, שעצם פיסת הניר שהובאה הנה בתור מכתבו של המופתי היא מזויפת. אבל העריכו את החשיבות האמתית של מסמך זה. חשוב לא האיש שחתם, אלא העובדה, כי האיש שכתב את הניר הזה ידע מה יקרה. הדבר קרה באמת באותו יום, שהמכתב ניבא כי בו יקרה. זוהי חשיבותו של המכתב.

והוא הדבר ביחס לעדותו בר־חיים. מובן, שמענו אתמול התנגדות למה שאמר, השוטרים הכחישו את דבריו וטענו, כי לא דברו באותה שיחה על כוס קפה או תה אלא על מקרה התנפלות על צעירה אחת, אבל הלא מקרה מיוחד במינו הוא, שאזרח מכובד לדעת הכל כמו בר־חיים יזכור את המספרים של שני שוטרים וישא אותם בזכרונו במשך כמה חדשים. אין זאת כי מי שהוא עשה עליו רושם מיוחד באותו לילה, נפל דבר! ואם לא נאמר, כי כל הענין אינו אלא חלומו של סהרורי, הרי שהגירסה היחידה שהיא הנכונה. היא גירסתו של בר־חיים, וכך אנו יודעים כי השוטרים האלה ניבאו לבר־חיים על פרוץ המאורעות.

וקאפיראטה מה העיד?    🔗

ויש לנו עדות חשובה מזו. זוהי עדותו של קאפיראטה, אשר אמר כי כשאסף את המוכתרים של חברון בליל 23, סיפרו לו המוכתרים של כפר דורא, כי בא נהג במכוניתו ואמר להם, שהמופתי מזמין את כל התושבים למחרת היום לירושלים, והמופתי יקנוס את אלה שלא יבואו. זהו מה שסופר למפקד המחוזי של המשטרה בחברון ע"י מוכתרי הכפר הזה. הם לא באו לפי הזמנתו – הם באו בעצמם לספר לו על זאת. כל זה, כמובן. היה מוזר מאד, אבל הדבר קרה! באו אנשים לפי איזו הזמנה מירושלים תזכרו את העובדה, שפלוגת עזרה מהירה המורכבת בחלקה מחיילים ובחלקה ממשטרה אשר יצאה להצלת חברון, איחרה שעה ארוכה, הוכרחה להתעכב ולפרק את הנשק מהקבוצה שפגשה בדרך מחברון לירושלים, צד זה של השאלה אי אפשר יהיה אף פעם להכריע בו לחיוב או לשלילה, אם באמת היה בנמצא, או לא היה דבר מה בגדר של הזמנה, אבל על כל פנים קיום דבר מעין זה נמסר ממקומות יותר רחוקים זה מזה כחברון ושכם.

אולי יריות־שעשועים ואולי זיקים; מה אמר המופתי לסונדרס?    🔗

עתה אבקשכם לבחון קצת יותר מקרוב את עמדתו של המופתי ביחס למאורעות 23 באבגוסט. ראשית אנו שומעים את ההאשמות אשר כבר הזכרתי אותן, על ההתנפלויות מצד היהודים בדרך למסגד, והדבר הזה, אדוני נעלם מעיני המשטרה! להלן אנו שומעים, כי אין ביכולת המופתי להגיד לנו, אם ברד היריות שנשמעו סביבו בעת צאתו משטח המסגד היו יריות ממש או מאקדוחי צעצועים או שהיו אלה סתם־זיקים.

ולאחר זה בא דבר, אשר אליו יש ברצוני להפנות את תשומת לבכם ביחוד: הראיון רב־החשיבות של המופתי עם מאיור סונדרס בשעה 11 באותו בוקר. הנני לקרוא לפניכם אחד מקטעי הראיון הזה, כי עליו ביסס מאיור סונדרס את דעתו, שהביע באופן גלוי, על דבר ספקותיו בנוגע לעמדת המופתי ביום ההוא. נקרא מהעדות:

“התרצה להגיד לועדה מה קרה, מה אמרת למופתי ומה אמר הוא לך?”

תשובה: “עליתי לחדרו, בבית שמעל לבית משפט השרעיה, ומצאתי גם את רוחי בק עבד אל האדי, אמרתי למופתי, כי בשעה יותר מוקדמת בבקר, ובאופן יותר ברור, בזמן שבו דברתי, היינו ב10.45. היו כל הפלחים והמושלמים בכלל שבעיר העתיקה מזוינים בגלוי במקלות עבים, וכמה מהם ברובים. אמרתי לו, כי התרגשות רבה שוררת בצבור בגלל ההופעה הבלתי רגילה הזאת, שאלתי לביאורים, המופתי אמר אז כי המושלמים חששו למעשי התגרות ע”י הכותל ובמקומות אחרים, לרגלי זה שהיו ע“י הכותל הפגנות אלו מצד היהודים ביום ה' והפגנה מושלמית ביום ו'. לכן הזדיינו במקלות ובאלות להיות מוכנים למקרה של התגרות, ומובן שאם תהיה כזו יבוא הדבר לידי תגרה. אבל אם לא תהיה כל התגרות, ישובו האנשים לכפריהם כרגיל במשך היום, הקשבתי בתשומת לב רבה למה שהיה למופתי להגיד לי, הכרתי את המופתי זה 10 שנים. הכרתיו בימים כתקונם ובשעות חירום והיה לי הרושם, כי הבעת דעה זו באה מצדו באמונה טובה. כולנו יודעים כי היתה סכנה אמתית ורצינית מאד ביום ההוא, אבל יש לי כל הסיבות להאמין, כי מה שאמר, אמר באמונה טובה”… זאת אומרת, כי המופתי לא ידע מה יקרה בעיר כעבור שעה או שעה וחצי.

ומה אמר לועדה?    🔗

תמה אני אם היה מאיור סונדרס עומד בדעתו זו, אילו שמע את עדות המופתי לפניכם. יש בזה חשיבות ידועה, למסור לכם את הפרטים המדוייקים על העניין זה. התזכרו, כי גירסת המופתי על ראיון זה היתה שמאיור סונדרס סיפר לו על המצב כי הוא כה נורמלי, עד שמאיור סונדרס פקד להחזיר את כל המקלות לאלו שהמקלות לוקחו מידם, התזכרו כי המופתי הכחיש באופן מוחלט שאיזה מושלמים בשטח המסגד היו בכלל מזוינים באבנים. במקלות או באיזה נשק שהוא. ואתם תכירו את חשיבות ההכחשה של המופתי ביחס לאותו החלק המיוחד מהראיון עם בא כוח רויטר, אשר בו הוסבר זיון המושלמים כ“יצר ההתגנדרות”, הרי האנשים האלה, השוקטים בתכלית השקט, מזדיינים אך מתוך יצר ההתגנדרות – בעוד שהיהודים גרמו לכל הצרה ע“י סגירת חנויותיהם. והתזכרו גם זאת כי בתשובה לשאלתי הצהיר המופתי, כי בידי כל האנשים הללו, בעת שעזבו את המסגד, לא ראה כל סימן של מקל; הם יצאו כולם בשקט את שטח המסגד; הוא לא ראה שום דבר המבשר רעה. וכל זה ביחס אותם האנשים אשר תוארו ע”י המשטרה כ“אספסוף קנאי ורותח, מנופף חרבות. שלופות, אלות ומאכלות”. בזמן הראיון הזה המצב כה נורמלי, שמאיור סונדרס השיב את כל המקלות אשר לוקחו! ואיש זה מעיז לבוא לפניכם ולהגיד לכם, כי לא ידוע לו שאיזה מושלמי בשטח זה היה מזוין במקל, מאכלת או כל נשק אחר. עתה אשאלך, אדוני, אילו ישב במקומך מאיור סונדרס וידע את העדות כפי שהיא בידינו. ההיה עוד חושב שהמופתי אמר לו אז את האמת, כשהגיד לו, שלא ציפה לכל מהומה מאותו בוקר?

שליחו של אדם כמותו    🔗

אני יודע היטב על כל נאומי ההרגעה של המופתי, על כל השיחות אשר היו לו עם המשטרה ועל ההצהרות אשר פרסם במקומות שונים, לא שכחתי אף אחד מהם! אבל, אדוני, לא שכחתי כי אחד משליחיו הוא. שיך חסן אבו סעוד, אותו האיש אשר נאם את נאום ההסתה על יד הכותל ב־16 באבגוסט בשעת ההפגנה המושלמית. האיש אשר נאם, לפי הידיעות נאום הסתה במסגד, האיש אשר לבקשת המאיור הרינגטון שלחו המופתי לשמור על הסדר ליד שער המוגראבים. אדם אשר הרינגטון מתאר אותו כקנאי מהסוג הגרוע ביותר, אדם אשר הרינגטון אומר, כי לא היה מאמין לו ואשר הרינגטון שולח אותו מעל פניו משום שלא נתן אימון בו, ואשר עליו מספר הוא או אחד הקצינים האחרים, כי בשעת נאום ההרגעה שלו צעק ההמון: “אין אנו מאמינים לך אתה מפיח כזבים, אין זה מה שסיפרת לנו קודם”, או מלים דומות לאלה.

אם מאיור הרינגטון יכול היה להגיד כדברים האלה על אדם הממונה מטעם המופתי עצמו, אשר אתו עמד המופתי במגע קרוב בקשר עם תעמולת הבוראק, הרי שאין כל חוסר עקביות בנאומי ההרגעה שנשא המופתי, לאחר שידע ידיעה הגונה, מה שעתיד להתרחש אחרי זה.

תרתי דסתרי    🔗

כעת אפנה את תשומת לבכם לעוד דבר אשר בו. יש סתירה בין המופתי ומר לוק, ונקודה זו חשובה למדי, התזכרו מה שאמרתי למופתי בנוגע ל־24 באבגוסט בשעת הופעת האספסוף המורתח בשטח המסגד בדרישת נשק, אשר נסתיימה במשלחת של ששה, והביאה לידי פירוק הנשק מ־40 השוטרים המיוחדים היהודים. התזכרו שאמרתי למופתי, כי הם דרשו את הנשק ממנו. לא, אמר המופתי, הם לא דרשו את הנשק כלל וכלל ממנו. הם דרשוהו מהממשלה! היורשה לי לקרוא לפניכם את גירסת מר לוק משיחה זו. חקרתיו ברצוני להוכיח, עד כמה בלתי נכונה היתה ההחלטה לפרק את הנשק. הבאתי את מר לוק לידי כך שהסכים להגדרת ה. מ. הנציב העליון למהות הפרעות, כפי שהובעה במנשר הראשון, וכן שההחלטה נתקבלה בשעת שהארץ היתה מלאה צבא, כאשר לא היתה ב־23 באבגוסט, “המופתי אמר לך: כי היה אספסוף נרגז בשטח המסגד באותו מעמד! – תשובה: הוא אמר: יש המון נרגז, המון גדול של מושלמים בתוך המסגד, והמון זה תובע נשק, תובע אותו ממני, וסבת ההתרגשות ההיא, כי הממשלה סרה מהחלטתה לא לזיין את היהודים”. המופתי שהה שעה ארוכה עד שענה על כל אחת משאלותי, ומעיז אני להגיד, שאין שום ספק בדבר, כי המופתי הבין היטב, שלו ענה לי כדבריו למר לוק, כי ההמון דרש ממנו נשק, היתה השאלה הסמוכה: “מה הניע אותך לצפות, שההמון ידרוש ממך נשק?” אני מרשה לי להגיד, שהמופתי הבין היטב לאיזו נקודה אני מוביל, והיה זהיר מאד לבוא בניגוד עם מר לוק בשאלה מיוחדת זו.

ב“מבוא השחור” של הקונסוליה הצרפתית    🔗

התזכרו, כי בעת שעוררתי ראשונה את שאלת הויזה לסוריה. אמר לי מר סטוקר, עד שהופסק ע“י היו”ר, כי יש לזה הסברה מצוינת וכי הבקשה הוגשה זמן רב. לפני זה. – סטוקר: זמן רב לפני היום שנזכר! – מרימאן: היום שנזכר היה קרוב ל־22 באבגוסט! – סטוקר: זמן רב לפני זה הוגשה הבקשה והיתה הסברה מצוינת לכל הענין. – מ.: טוב, אדוני איני נכנס בכל זה שוב. החושב אתה באמת שההסברה היתה מצוינת? הנה איך היה הענין: זה לא נעשה אפילו בצורת בקשה, כי אם מישהו הלך דרך “המבוא השחור” של הקונסוליה הצרפתית להוודע. מה יהיה גורל הבקשה. לכשתוגש. המופתי היה נאלץ לבסוף להודות, שהצרפתים עודם מתרעמים על אי־אלו מפעולותיו בזמן מרד הדרוזים ב־1926. – סטוקר: הם לא הלכו דרך “המבוא השחור”. –מרימאן (בכעס): אל נא יהיה ידידי מדקדק כל כך במלה, איני מתכוון שהם הלכו ממש דרך דלת זו או אחרת. התכוונתי לכך שבמקום להגיש בקשה רשמית לויזה, שלחו איש להוודע, עוד בטרם הוגשה הבקשה. אם הויזה תנתן. וזה לא היה זמן רב לפני 22 באבגוסט: זה היה ב־17 באבגוסט!

ועכשיו, כל מה שאמרתי על המופתי חל גם על הועה“פ הערבי. אבקשכם לעיין בסבות הפוליטיות שהועה”פ הערבי חושב אותן כסבות הישרות של המהומות. כי שוב כנות התלונות האלו מפיצה אור על עמדת הועה"פ הערבי ביחס להתפרצות.

רוגז העליה – רוגז הבית הלאומי    🔗

אתחיל בנקודה הראשונה, שהודגשה כאן, ואשר חוץ מענין הכותל המערבי, היתה זו הנקודה היחידה שנתקבלה עליה החלטה בציריך – אם כי אמרו לנו כאן, כי הנעשה בציריך הרגיז בכלל את התושבים כאן. הכוונה להחלטה על העליה היהודית. אדון בזה בקצרה. כולנו יודעים, כי העליה היהודית נמצאת תחת פיקוח חמור של הממשלה, ולמעשה – תלונות הערבים על עלית היהודים נוגעות בכל השאלה של הצהרת בלפור על בית לאומי ליהודים. למעשה הרי זו התנגדות לתת ליהודים להכנס לארץ הזאת בכלל. וקל להבין את ההתנגדות הזאת: אם אתה מתנגד ליסוד בית לאומי עברי, אתה מתנגד גם לעליה.

גבולות הסמכות מונעים אתכם מלדון בשאלת הפוליטיקה הכללית. איני מוכן לחלוק על זה, שבמדה שהצהרת בלפור עצמה משמשת גורם לאי־מנוחה בדעת הערבים. הרי הם מתנגדים גם לעליה היהודית.

עם סאקר התנהגו כאן קשה    🔗

סיר הנרי בטרטון נגע לפניכם בנקודה אחת. נקודה חמורה, והיא ההפחתה הניכרת בעליה, לאחר העליה הגדולה. היו שנתיים של רזון אחרי תקופת הגאות. אני רוצה להזכירכם אגב זה, רבותי, כי עם סאקר התנהגו כאן קשה, משום שהעיז לאמור, כי חלק גדול של המשבר נגרם ע“י הפסקה פתאומית בשטף ההון מפולין מפני ירידת הזלוטי. עליכם לזכור, כי נכון הוא, בלי כל ערעור, שחלק גדול מאד של העולים בא מפולין, וכן נכון – אני מקבל את הדבר, כי סאקר אמר זאת וזה מתקבל על הדעת – שהעולים האלה באו הנה וחכו לכספים שהיו צריכים עוד לבוא אליהם מפולין. והנה באה נפילת הזלוטי, סאקר נתקף על כך כאילו הכניס איזה רעיון שאך זה הומצא, שכאילו הובע בפעם הראשונה (היו"ר: הוא לא נתקף). מישהו ערך דו”ח על א“י, זהו סיר ג’ון קמפבל, ולא הזכיר את העובדה הזאת. אין כל סבה לכך שלמר סאקר לא תהיה דעה משלו ואם תחזרו על עדותו של ד”ר פון וייזל – וד"ר פון וייזל אינו שוטה כלל, והוא בא מאותן הארצות – תמצאו שגם הוא הגיע לאותה מסקנה בדבר המשבר של 1927. הוא הנהו אדם בעל ידיעות רבות וסופר העוסק בנושאים כאלה. על כל פנים אין זה ביאור בדוי מן הלב.

והנה לרגל אותו המשבר אמרו כאן, כי חוסר העבודה הביא לידי הכבדת עול המסים, כדי לעזור לעולים שהובאו לארץ ולא היה במה לתמוך בהם. קודם כל, אין זה נכון כלל שהיהודים בתור שכאלה גרמו להכבדת המסים, ואולם אילו גם היה כך, הרי זה טבוע בעצם המנדט, עלי לבאר את כונתי. מובן, כי כאשר העזתי לומר זאת קודם, נשאלתי, אם אני אני חושב, כי תפקידה היחידי של הממשלה הוא לכונן כאן בית ליהודים. כמובן, לא אמרתי ולא רמזתי לכך. ב־1917 ניתנה הצהרת בלפור. כתוצאה מההצרה נמסר לבריטניה המנדט על א“י, ידוע ומוסכם, זוהי בכל אופן דעתי, שמסירת המנדט על א”י לבריטניה הגדולה גרמה להגדלת חריצותה של ממשלת הארץ ולרווחות התושבים. אי לזאת הנני מציין, כי אנו קבלנו את המנדט על א“י בתנאים הנובעים מתוך הצהרת בלפור. ואם מישהו רוצה להגיד שכל הטוב שבא לא”י, רק מידי הממשלה הבריטית בא ואינו זוקף כלום לזכות היהודים, אני אומר שמציאות הממשלה הבריטית כאן קשורה בין שאר הדברים, ביסוד בית לאומי יהודי. כי אנו התחייבנו נוכח ההיסטוריה על הצהרת בלפור. כולנו יודעים שמדינות אחרות השתדלו בדבר המנדט הזה. מר סאקר עצמו אמר, כי הוא היה פעיל מאד במאמצים שהמנדט ימסר דוקא לנו ולא לאחרים, קבלנו את המנדט, מפני שהתחייבנו על הצהרת בלפור. המודה בטוב הנובע מהשלטון הבריטי כאן, מוכרח להודות שזה קשור במדה מרובה בהצהרת בלפור. ומי שטוען כי הקמת בית לאומי יהודי גרמה בפועל להגדלת המסים של הערבי, עליו עוד לשקול את התועליות הנובעות מעלית היהודים מול הנזקים. העובדה כי נוכחות בריטניה כאן קשורה ביסוד בית לאומי יהודי, יצרה נכסים מול הגדלת המסים. אם הגדלה כזאת ישנה. אני אינני מאמין בה!

“נדבנות” הממשלה אינה סיבה לפרעות    🔗

שמענו רבות על עליה, על המשבר בעליה, על חוסר עבודה ועל עבודות סיוע. אין אני מכחיש, אדוני, כי חלק ידוע מן העבודות המועילות האלה נעשה בכספי הממשלה. היו לעיניכם עובדות כי עבודות הסיוע הללו כפי שמכנים אותן. למעשה כמה מהן היו בתכנית עוד בשנת 1923. נכון כי במדה ידועה נעשו העבודות האלו המכונות עבודות הסיוע, בכספי הממי שלה. את הכספים האלה שלמו משלמי המסים, ובכללם יהודים, אבל גם זה נכון כי כסף יהודי ולא ממשלתי נתגייס במדה רבה לעבודות סיוע אלה, ומה שנוגע לתשלום הסיוע למחוסרי העבודה הרי אף מיל לא שולם ע“י האוצר: הכסף לשם כך בא מידי היהודים. ושוב, כל פעם כשמדברים על תרעומות הערבים צפים דברים אלה: הביטו מה הם מוציאים לחנוך הם נותנים ליהודים 20,000 לא”י ולנו 375 לא“י, למעשה כל הכסף המוצא ע”י הממשלה לחנוך - למעלה מ-100,000 לא“י - מוצא לצרכי חנוך של ילדי המושלמים. ההשואה היא לא בין 20,000 לא”י ו-375 לא"י, כי אם כל ההוצאה הממשלתית והתמיכה לחנוך היהודי, ולפיכך מוצא מאוצרה לנפש ערבי יותר מאשר לנפש יהודי. כל הענין הזה הוא מזויף ובמשך 3 ימים היתה כל העתונות מלאה ענין זה, עד שבא הרגע בו הכרחתי את מר לוק לתקן זאת. להציג דברים ממין זה כעדות לסיבות הבלתי אמצעיות לפרעות, זוהי הנחה אבסורדית כמעט באותה מדה של הטענות הדתיות אשר עליהן עמדתי כבר.

גם הקרקעות אינן סיבה    🔗

יש עוד דבר אחר, אשר בו. כפי שידוע לי, מעונינים כל חברי הועדה. אדוני, אני רוצה לברר באופן מוחלט את עמדתי בענין זה, היות וזה ענין הנוגע מאד לשולחי. תעריכו את הדבר, כי בשעה שהצהרתם שמעתם דייכם עדויות בנוגע לקרקעות, עמדתי אני לדון באופן מיוחד בענין עמק יזרעאל השונה מעמק השרון.

היו"ר: לא אמרתי, כי אין אנו רוצים יותר עדויות.

מוריס: השאלה הממשית היא שאלת הפצויים.

מרימאן: עמדתי על שאלת הפצויים. מר סמילנסקי מרחובות עמד על המצב במושבות עמק השרון, החדשות והישנות. הוא אמר, כי אינו מבחין בין מושבות ישנות ובין חדשות בנוגע ליחסים בין הערבים והיהודים. הייתי מוכן לעמוד גם באופן מיוחד על היחסים הדומים לאלה בעמק, מקום בו נמצאות המושבות החדשות. אני מציין זאת רק כדי שלא תהיה כל אי־הבנה בענין זה. המושבות החדשות וההנהלה הציוניות דוחות בהתמרמרות את הדעה, כי היחסים בין הערבים והיהודים שונים, מלבד בימי ההסתה של המהומות האחרונות. במושבות החדשות במשהו מאלה השוררים במושבות הישנות ובצורות ההתישבות הישנות. ידוע לי, שהנכם עומדים לגבות עדות מפי ד"ר רופין בדלתיים סגורות, אבל ברצוני להמנע מכל אי-הבנה שהיא מכל ספק שהוא, שאולי ישנה הרגשה נסתרת, כי על היחסים בין היהודים והערבים במקומות מיוחדים אלה לא דנו במדה מספקת באופן פומבי. את כל זאת הנני אומר, כפי שאתם מכירים. מנקודת מבטכם אתם. אני רוצה שתבחנו זאת באופן דלקמן.

אם, אדוני, יש תרעומות ממשית בענין הקרקע בתור אחת הסבות שגרמו למהומות האחרונות, רוצה אני כי תנתן לי על ידי מישהו תשובה ברורה לשאלותי ואני מציגן באופן גלוי מאד. אני הצגתי אותן למאיור סונדרס ומעולם לא קבלתי עליהן תשובה: איכה קרה הדבר שמקצה הארץ אל קצה שמענו על שמועות משונות ומוגזמות ביותר הקשורות בהתקפות על המקומות הקדושים, שחיטת ערבים בירושלים ועוד מסוג זה, ולא שמענו עד שאני זוכר – יתכן כי יש מקרים בודדים ששכחתי – בשום מקום את הצעקה: “לוקחים מאתנו את אדמתנו”. הצעקה היתה: “מקומותינו הקדושים נתקפים”, “אחינו נרצחים בהגנה על המקומות הקדושים”, “על מקומותינו הקדושים – פצצות נזרקות וקדושתם מתחללת”, ולא: “לוקחים מאתנו את אדמתנו”.

אדוני, אם התרעומות בדבר הקרקעות היא ממשית וקשורה במהומות הללו, מה פירושה ביחס לחברון וצפת? שם הלא אין שאלה קרקעית היהודים חיו יחד עם הערבים במשך דורות. אם תאמרו, כי יש תרעומת בעניני הקרקעות. מהי הסיבה לפרעות חברון, צפת, בית־שאן? תאמרו שאלה הן ערים. טוב מאד, ומהו הפירוש לאותן המושבות הישנות, אשר נשמדו בלי שיור כלשהו, אלו המושבות ביהודה, אשר כמה מהן הן הישנות ארץ בכלל?

אין הבדל בין מושבות חדשות וישנות    🔗

אפשר להגיד: “כן. התרגלנו כבר לפיק”א והתישבותה ומר סמילנסקי עומד רק על דבר המוּכָר על ידי כולנו, כלומר היחסים הטובים מאד במושבות הישנות הללו, אבל למושבות החדשות הנכם מכניסים את זרם העולים מפולין". ואיך קרה כי המושבות החדשות יצאו בלתי נגועות והיי שנות נשמדו? התשובה היא, כי זו היתה הסתה לא בקשר עם קרקעות אפילו במושבות הישנות היו מקרים, שלמרות ההסתה, למרות הפקודות לתקוף – היחסים האישיים היו כה טובים, עד שהשיך מהכפר הסמוך העביר את האנשים מהמושבה לכפר הסמוך טרם נשדדה המושבה ורק אחרי כן באה ההתקפה. אני מדגיש, כי זוהי עובדה חשובה וחשיבותה גדולה מחוץ לכל אפשרות של הפרזה, והנה על שאלה זו לא ענו מעולם. אם מקור הצרה האמתית הוא בתרעומות בעניני הקרקע, איך קרה הדבר שהמושבות החדשות יצאו בלתי נגועות לגמרי ואילו הישנות, מקום שהיחסים היו לפי הנחה זו טובים במשך שנים, ובכמה מקרים במשך דורות – נשדדו, נהרסו ונשרפו?

אני יודע, כי יגידו: קח את טבריה מצד אחד ופתח־תקוה מצד שני. טוב, מר סמילנסקי וחבריו יצרו יחסים כאלה ברחובות ובפתח־תקוה עד שהשכנים לא יכלו ולא רצו לגרום להם נזק. אבל, אדוני, לא ההסתה היא שחסרה כאן. אתם זוכרים את עדותו של מר סמילנסקי על מה שהתרחש בשוק רמלה ביום ב' ואת העובדה המעידה על הרבה, כי בפתח־תקוה הוציאו הגברים לפני פרוץ המאורעות את משפחותיהם ועזבו בעצמם את המושבה לאחר שקבלו ביום ו' את שכר עבודתם. אתם יודעים מה שקרה בצפת, ובטבריה עצמה: כאן הסכימו הנכבדים, למרות ההסתה לעבוד למען השלום במחוז זה ועל כן נשמר השלום.

ועתה בנוגע לועד הפועל הערבי ותנועת האישים אשר נזכרה על ידי מאיור סונדרס, מי היו האנשים הללו, מי הם אלה שסבבו במכוניות בכל הארץ? מי היו אלה? מה פשר תנועה זו מ־15 והלאה ומטעם מי נשלחו? ישנו אדם הנקרא מוסה קאזים פחה, והוא נשיא הועד הפועל הערבי…

הופקין מוריס: “ובכן מהי הסבה?”    🔗

הופקין מוריס: טרם עזבך את החלק שבו הנך עומד, היש להבין כי הוכחתך היא, שעליה, קרקעות וכל העניינים הללו לא גרמו כלל לפרעות ושהסיבה הדתית היתה רק מדומה, ושום משכיל מושלמי לא יאמין בה ועד כמה שמדובר על הפלח הרי היא הוסת, ע“י: ראשית המופתי ושנית ע”י אנשים אחרים, מחוץ לדבר אחד: אי בטחונו של המופתי בעמדתו הוא. היש איזו סיבה אחרת לפעולתו, כשאתה מניח שהמופתי איננו מאמין בסבות הדתיות? מהי, איפוא, הסיבה המביאה אותם לידי הסתה, ומה דחף את הנכבדים האלה להיות לסוכניו המוכנים לתפקידים אלו?

מרימאן: “סמילאנסקי הוא שבאר לך”    🔗

מרימאן: לא אמרתי כי הנכבדים, לא אמרתי כי הועה"פ הערבי, אינם מוכנים להשתמש באמתלא זו, כדי לנצל דברים ידועים לשם תערומת אמיתית מצדם הם. אני מקבל כל מלה מדברי מר סמילנסקי בענין זה, הוא נותן לכם תשובה. וזהו מה שאמר:

“האנשים האלה מתלוננים על שניתנה להם ממשלה בריטית במקום ממשלה תורכית”, ולא נרתע מהשתמש במלה באקשיש. אה, הם אינם שבעי רצון. מר מוגאנם סיפר לנו רבות על הפלחים המסכנים שגורשו מעל אדמת אבותיהם אומרים שזהו סיבת אי שביעת הרצון. האנשים העומדים בראש אינם מרוצים בלי ספק, אבל אני רוצה להגיד שנקודת ראות הפלחים בנידון זה הוצגה כאן: בזריזות רבה, באור לא נכון. הרבה מהצער של הפלחים שדובר עליו כאן הנהו מדומה יותר ממציאותו. אני מעיר את תשומת לבכם לעובדה שהצעקה אינה על ה“קרקע הנלקח מאתנו”. כי אם על “המקומות הקדושים הנלקחים מאתנו”, כי “דת מוחמד בסיף”. ההמון לא רתח וצעק “השיבו לנו את אדמתנו” וכדומה. אני אומר, שההסתה באה מלמעלה מטעמים פוליטיים. המופתי עצמו אינו מכחיש שהוא נגד הצהרת בלפור כמו יתר התושבים. הוא מעונין בזה באותה מדה שהוא מעונין בבצור עמדתו. הנימוק הפוליטי של הועה"פ הערבי הוא להשתחרר מהצהרת בלפור ונימוק הכותל רק באה לשם תוספת גון.

במה עסוק מוסא כאזם פחה? וטאלב מרקה?    🔗

מר ריגס מצא את מוסא כאזם פחה. ראש הועה"פ הערבי, כשהוא משגיח ביפו, בשעת פרוץ המאורעות, על הדפסת חוברות שנועדו להפצה והן מספרות על התקפה על מקומות הקדושים למושלמים. למה זה הטריח את עצמו האדון הזה לנסוע מירושלים ליפו ולדאוג להדפסת החוברות בזמן שהיה צורך הכרחי לשמור על הסדר ולהשכין שלום בקרב התושבים? מה הצורך לבוא ליפו ולהשגיח בכבודו ובעצמו על הדפסת עלונים בקשר עם ההתקפות, כביכול, על המקומות הקדושים למושלמים?

פעולותיו של ב“כ הועה”פ הנכבד בחברון, השיך טאלב מרקה, ידועות לכולנו. אנו יודעים את תנועותיו ואת המקום בו הוא נמצא כיום איני רוצה להוסיף עליו דבר למשך שנים מעטות אין לו ערך להסתה בחברון.

ועוד אדון נכבד אחד    🔗

יש עוד אדון נכבד אחד היושב כאן, סובחי ביי. אנו יודעים שהוא היה בצפת ב־13 באבגוסט הוא שב לשם ב־24. ארבעה ימים עשה בחבל הארץ ההוא ושב לירישלים ב־28. ובזה יש הסכמה בין סובחי ביי וביני: בביקורו הראשון בצפת היה נוסע בכפרים. עובדה הוא שנפגש שם עם ידידיו, עובדה היא, שלא כרגיל, לא ניתן לנהג לגשת עם המכונית קרוב אל המקום. לא הוזמן פנימה ולא נתכבד באכילה יחד עם כל האורחים. יש מקום להניח שבאחת מנסיעותיו אלה ליווהו האדון המכונה נאסוח, מי שהיה מזכיר אגודת הצעירים המושלמים, אשר נוסדה לרגל הפעולה מסביב לכותל והיתה אחראית להפצת ספרות במחוז ההוא. וידוע הדבר שאותו נאסוח נוזף ע"י הקפטן פאראדי בגלל הפצת שמועות שוא על הנעשה בירושלים. זה היה במחלקת הבריאות של הממשלה – מרימאן הולך ומונה פעולת סובחי ביי בצפת, ג’נין שכם וחיפה.

 

ישיבת השמונים ואחת    🔗

(כאן חלה הפסקת הצהרים, וכשחידשו את הישיבה המשיך מרימאן:)

הישיבה בבית לוק בערב הפרעות    🔗

עכשיו, אדוני, אני עומד לבחון את הצהרת סובחי ביי. אני עומד להציע לכם לבחון אותה בחמש דרכים נבדלות. תזכרו ראשית כל את האסיפה שהתקיימה באותו 22 באבגוסט, ערב הפרעות. בביתו של מר לוק. סובחי ביי, העד מהצד השני, היה אחד משלושת האנשים שהשתתפו מצד הערבים. מר לוק נחקר באריכות כדי להראות, כי המוסמכים היחידים היו טיוטות אשר קבעו את תנאי הביקורים ע"י הכותל המערבי. מר לוק נחקר זמן רב בענין זה ועברו שנים או שלומה ימים עד שיכולתי לחקור אותו שוב כדי להעמיד את הענין על כנותו. ההנחה המתבססת גם על עדותו של סובחי ביי היא, כי היה הסכם מסויים לגמור בסידור השאלה לפי תנאי שתי הטיוטות הראשונות וכי מר לוק נקרא חזרה לאשר את ההסכם ואז לקחו היהודים את הסכמתם חזרה. לפיכך, היהודים הם האחראים להפרעת ההרמוניה של האסיפה ולאי ההצלחה לבוא לידי הסכם. בנוגע לנקודה זו ואחרות הוצהרו לפעמים הצהרות, כי עוני ביי בעצמו עומד להעיד.

הוא לא עשה כך ולא היתה לי האפשרות, וכן גם לחברי הלורד אירלי, לחקרו בענין זה. אבל זו היתה ההנחה, שהובעה בפשטות והוגשה ע"י סובחי ביי בעצמו. ועתה, אדוני, עם כל הכבוד הרב לכל עד המופיע עתה לפניכם, אי אפשר היה לקבוע, כי זהו באמת מה שקרה. כוח זכרונו של מר לוק הוא בענין זה, כמו גם בעניינים אחרים, לא בתכלית השלמות. הוא קבל את ההנחה במדה ידועה של פקפוק לראשונה, הדבר לא היה ברור לו. אבל משהראיתי לו את הטיוטה־ההצעה השניה, זו של ברוידה בעלת התוכן המרגיע, שלא הזכירה את עצם נושא הסכסוך, אתם זוכרים שהוא נקרא חזרה.

אם תתבוננו לשני המסמכים, תראו שודאי כך היה, ושהתוכחו על הטיוטה השניה, ובתור שניה לקודמה לה, משום שהוסיפו לה את המלה “ידידותי”. אני שכחתי את הניסוח המדויק. אתם זוכרים את עדותו של ברוידה שסיפר, כי התוכחו על זה. כי זה נמחק בעפרון אדום, משום שכל אחד חשב, כי מוקדם מדי להתיצב בפני הקהל כ“ידידים”. הם (המושלמים) טוענים, כי אחרי זה הושג הסכם שבו נאמר, כי ליהודים יש הרשות לבקר על יד הכותל וכו' כי המושלמים היו מוכנים להכיר בזכות זו; כי לוק נקרא לבוא משום שהושג כבר ההסכם והיהודים דחוהו אח"כ. זהו חלום סהרורי בהחלט. עם כל הכבוד. מה שקרה הוא ברור מאד.

עוני ביי וד“ר לוי יצאו באמת לחדר אחד וערכו הצעות הודעה אבל כשחזרו לחדר הכללי, אמר ברוידה, כי אינו יכול לחתום על דבר המרחיק כח ללכת. הוא אמר, כי תמיד תבוא עלינו צרה בגלל המלים “ביקור” ו”בוראק“. לוק הסכים שכך הוא. ברור וגלוי שהוא עצמו אמר שאין להם סמכות להסכים לדבר כזה, כי אפילו ממשלת א”י אינה יכולה להסכים. כפי שאמרתי הרי זו בחינה ראשונה.

ידידי המלומדים רצו להקנות לכם את הרושם, כי הושג הסכם והיהודים הם שחזרו בהם ממנו, בהדגשה שמטרתם היתה אחד הגורמים למהומות.

נסיעותיו ה“תמימות” של סובחי ביי    🔗

אני מזכיר לכם שוב בענין המופתי את שבועתו כי הוא מאמין באופן רציני שהיהודים מתכוננים לכבוש את מסגד עומר. כבר הזכרתי את תשובותיו של סובחי ביי בנוגע לנסיעתו צפונה, ואיני צריך לחזור לשאלה זו, שתזכרו כי בעת גבית העדות הראשונה שאלתיו בנוגע לזמן אשר בו נועדו המהומות לפרוץ. חושבני, כי כדאי לנו לקרוא את שאלותי ותשובותיו:

– ראשית ספר לי, האם התחלת הפרעות בירושלים נועדו לזמן מסויים? – אתה צריך לשאול את שולחיך. – נחוצה לי תשובה לשאלתי ולא חוצפה ממין זה. ענה לי, האם הפרעות בירושלים נועדו לזמן מסויים? – היו“ר: הנך שואל פעמיים אותה השאלה, (למתרגם) תציג לו שוב את השאלה ובקש ממנו תשובה עליה. איני מבין את המלה “נועדו” – היו”ר: הוא מוכרח להבינה. – סילי: צריך להגיד נועדו ע“י מי ואז יוכל להבינה. – היו”ר: הוא מוכרח בודאי להבין את תכנה של שאלה כמו זו. נסה שוב, מר מתורגמן. קרא אותה לאט לפניו, קוראים שוב את השאלה. – הייתי רוצה להגיד לועדה כי השאלה מניחה, כי היה קשר להתחיל בפרעות. – קרא שוב את השאלה. – “זו היא תשובתי”.

ברם קשה לחדש את תמונת התנהגותם. אל תשכחו, כי אותו האיש חתם על תזכיר עורכי הדין הערבים בתשובה למנשר הראשון של הנציב ואני אומר לכם, כי הוא מי שהיה מאיור בצבא המלך פייצל, הוא אחד האישים האפלים ובעלי המזימות ביותר אשר הובאו לפנינו במהלך החקירה הזאת.

פרשת ההסתה לאורך כל הארץ    🔗

עתה, אדוני, טרם אניח חלק זה של ענינינו, אני רוצה לסכמו בקיצור, דברתי על ההסתה ומהי ההסתה שהתנהלה. רוצה אני מבלי לקרוא פרקים רבים מהעדות. להזכיר להם קצת מהידיעות והעדויות המוסמכות על דבר ההסתה. מאיור סונדרס אמר: “כי היתה תנועה ניכרת של אישים ידועים לבקר בכפרים”. פעם שניה הוא בטא זאת באופן אחר, הוא אומר: “מ־15 היתה פעילות ניכרת מאד מצד הערבים בכל חלקי הארץ”. ב־16 באבגוסט נרשמה ביפו, עזה וחברון טלגרמה שנתקבלה מ“האגודה להגנת המקומות הקדושים” הקוראת להפגנות בשלשת המחוזות הללו ומצוה לחכות להוראות מחמדי חוסייני, שהוא, לפי עדותו של מר קויגלי, מנהל תעמולה קומוניסטית בארץ זו. הגדרתי כבר, כי ב־16, יום לאחר ההפגנה היהודית, בא. לפי דברי מר קויגלי, מוסה כאזים פחה נשיא הועה"פ הערבי, ליפו, לפקח על הדפסת מכתבים חוזרים. ביום זה, ב־16, יצאה תהלוכת מחאה ממערת המכפלה אל מושל המחוז בחברון. ה' קויגלי אמר, כי הדבר ידוע לו מתוך ידיעה טלפונית ממשרד המשטרה בחברון, אולם מר קפיראטה לא שמע זאת מעולם. מר קאפיראטה אמר לנו, כי לא שמע מעולם על הפגנה זו. דבר משונה. איני אומר שמר קאפיראטה אינו אומר את האמת, אולם אל תשכחו, כי מר ק. היה – חושבני כי כי אצדק באמרי, – יוצא מן הכלל אחד. הקצין הבריטי היחידי במקום, ויתכן כי מסיבה זו או אחרת לא סופר לו הדבר. על כל פנים זוהי עובדה. למר קויגלי הגיעה באיזו דרך שהיא ידיעה מבלי להגיע כלל לאזני מר קאפיראטה, כי היתה תהלוכה אל משרד המחוזי ושהיא נסתדרה בעקב נאום של מישהו במסגד המכפלה.

בשכם    🔗

ב־16 וב־17. לפי עדותו של מר מילר, נסעו לירושלים כ־140 צעירים משכם, שאינם רגילים לנסוע שמה במכוניות, עדותו של מר מקלרין אומרת לנו, כי בין 16 – 22 נוצלה ההפגנה היהודית ב־15 להסתת המושלמים במחוזות: שכם, ג’נין טול כרם. יש לנו עדות מר וולונסקי, כי בבאר טוביה ראו מכונית באה והולכת בתכיפות בלתי שכיחה ובה אפנדים ופלחים. לפי עדותו של מר מילר הוצאו היהודים המועטים שנמצאו בשכם באופן סודי ב־19. תזכרו כי פקיד ממשלתי יהודי נשלח משם בשליחות ולפי הדו“ח של מר רוט, שנתאשר ע”י מר מילר, הורחקו כל היהודים משכם בחפזון. ב־22 הכריחו צעירי העיר את החנונים לנעול את חנויותיהם והם עצמם ארגנו אספה בלתי ליגלית אשר נמקוה בהריגת מושלמים ע"י יהודים בירושלים.

אחר כך בשבוע שבין 19–23, ישנה עדות, אשר הזכרתיה כבר על פועלי הפרדסים שהוציאו את משפחותיהם מסביבת פ"ת ועזבו בעצמם את המושבה ב־23 לאחר קבלת שכר עבודתם. ושוב לפי עדותו של מר מילר התהלכה בשכם בין ה-20 וה-22 שמועה חזקה מאד, כי צעירים רבים נסעו שוב ב־23 לירושלים. מר מילר אמר בעדותו, כי הוא ראה כדבר הזה בפעם הראשונה, כי אלה לא צעירים מסוג זה הרגיל לנסוע לירושלים במכוניות. לפי עדותו, היתה כונתם להשתתף בהפגנה שתיערך בירושלים אחרי תפילת הצהרים, והם נמצאו תחת השפעת מסיתים, אשר אמרו להם לנסוע ירושלימה. זהו עדותו של מר מילר עצמו.

בעכו וביפו    🔗

ב־22 בעכו: לפנינו אחד הכרוזים מטעם אגודת המושלמים הצעירים שנפוץ על ידם ואשר הוצא ע“י הועדה להגנת המקומות הקדושים. הדבר מאושר ע”י מר פולי. ב־22 רושם מר ריגס ביפו ששיך (מוזאפר?) ושיך אחר שאין לו. לריגס, אהדה מיוחדת עליו, נסעו לירושלים. תזכרו, כי שאלנוהו אם בא בדברים עם ירושלים, וכפי שאני זוכר, המשפט אשר השתמש בו בתשובתו הוא, כי התקשרו עם ירושלים, אבל “לא יוכלו לתפוס אותם שם”. ביום הבא היו, לפי עדות מר קויגלי, נאומי הסתה במסגדי יפו. ב־22 נתקבלה שוב ביפו ידיעה, כי הוצאה פקודה לכל המושלמים לבוא ביום הבא למסגד. מר קויגלי אמר: “האנשים עצמם לא היו נרגשים ביותר. הסיתו אותם עד לידי מצב של אי שקט. חושבני, שלו עזבו אותם המסיתים לנפשם לא היו האנשים מתרגשים אף כל שהוא”. לנושא הנאומים שימש לפי דבריו, דכוי הערבים ע“י היהודים והממשלה הבריטית. ולדוגמה הובאה התהלוכה לכותל המערבי ב־15. הוא אמר שהמסיתים חפשו איזה נושא דתי העלול לשמש להם אמצעי לעורר מהומות. הם נאחזו במקרה הכותל המערבי חמדי אל חוסייני ידע כי לעולם לא יוכלו להביא את תושבי הארץ הזאת לידי מהומות בלתי אם ע”י גורם דתי". לבסוף אמר: “אין לי כל ספק, כי המהומה ביפו היתה תוצאת הסתה בכונה”.

במושבות יהודה, ירושלים וכו'    🔗

באותו יום מצא קפטן בסטה שהכפרים סביב רמלה ולוד אינם שקטים. מר סמילנסקי אמר בעדותו, כי הכיר בפעם הראשונה ביום ג‘, בבוא אנשים מהכפרים הסמוכים, כי מתנהלת הסתה. באותו יום 22 באבגוסט לא באו הנשים הערביות מוכרות הירקות לירושלים. את זאת מוכיחה לא רק עדותו של מר ברוידה, אלא הידיעה על כך הופיעה גם באחד מעתוני היום ההוא. אחר כך ב־23, יש לנו עדותם של מאיור סונדרס והרינגטון כאחד: האנשים שבאו העירה נשאו באופן גלוי אלות, קרדומות, וכו’. אגב אל תשכחו במקרה, כי מאיור סונדרס אמר שלא ראה זאת בעברו את העיר בפעם הראשונה, אולם כאשר סבב את העיר בפעם השניה נוכח, כי האנשים לא הביאו אתם העירה את נשיהם. מאיור הרינגטון אמר, שהתנהגות האנשים היתה אחרת לגמרי מאשר תמיד. פניהם היו זועפים והם לא ענו כרגיל לברכותיו. חושבני, כי עוד קצין אחד העיד על זאת. ביפו היו באותו יום 23 נאומי הסתה של שיך פחום מוחמד אל פחרי במסגד. בחיפה באותו יום ששי נאומי הסתה במסגדים ובהם נזכרו התקפות היהודים על המסגד. מעיד על זה מאיור פולי. באותו יום, לפי עדות קויגלי, נתקבלה בעזה ידיעה מחמדי אל חוסיני לא לעשות כלום עד 24, יום תתקבלנה פקודות חדשות. בבאר שבע נתקבלו ידיעות מיפו המבקשת להקהיל את שבטי הבדואים. בפתח תקוה ב־23. תזכרו את ידיעות הועד החקלאי שפועלי הפרדסים עזבו את המושבה. תזכרו, כי ב־23 נאמו בחברון נכבדי העיר ובכלל זה טליב מארקא נאומי הסתה, אשר מר קאפיראטה מתארם באופן קוריוזי קצת, בספרו, כי לאחר שהתקרב נפסק הנאום, אולם ברור, כי ההפסקה מעידה על טיב הנאום.

בצפת    🔗

ב־24 אחה“צ, היתה בצפת הפגנה נגד היהודים ושמשות נופצו. הקפיטן פאראדי אמר, שהחל מ־24 באבגוסט, התנהלה בצפת תעמולה גדולה על ידי אנשי צפת ומחוצה לה. בשכם. ב־23 לאחר שהגיעו הידיעות מירושלים. היה יסוד להאמין, כמו שמסר מר רוט למר מילר, שהמהומות באו אחר כך ונסיעת הרבה פלחים לירושלים היתה מאורגנת. תזכרו שבאותו יום אחה”צ, שוחח כבוד המופתי עם נכבדי שכם וציר השיחה היה – הוראות לצעירים. אם עליהם לעלות ירושלימה. כשהגיעו דברי המופתי בטלפון לשכם, שאין לו צורך בצעירים, נשמעו שם קריאות כי אינם מאמינים כזאת. כבר נגעתי בפעולת סובחי ביי במסעו בזמן ההוא. רמזתי כבר על ההמון הפרוע ב־24 באבגוסט לבית המופתי בצפת. כדי לקבל הוראת מה לעשות ליהודי צפת. מר פאראדי הוסיף פרטים על פעולת סובחי ביי ומסעו בזמן ההוא. ב־25 באבגוסט התאספו המושלמים ביפו לאסיפה תכופה במסגד, בצהרים, ומכאן שההתקפה היתה מאורגנת. כזאת העיד מר קרוסבי, לפני ההפגנה נאם ישמעאיל טובאסי, שנסע ב־22 מיפו לירושלים. ב־25 היתה הפגנה בלוד ואחריה ראו אנשים הולכים ליפו עם נשק, סכינים ואלות. על אלה העיד הקפיטן בסטה. באותו היום, אמר מר שפירא מפתח־תקוה, באה מכונית מיפו והסיתה את אנשי הכפר יהודיה לעלות על יפו, ובצפת ב־26 נתקבל מכתב ע"י מישהו כי הפיצו שמועה שהמופתי נהרג עם עוד מאות מושלמים. על זה העיד מר פאראדי.

הכל מפי עדותה של המשטרה; שקרים של הועה"פ הערבי    🔗

נסיתי, כפי שראיתם, למסור לכם רק דברים אשר באמת אין להטיל בהם ספק. אני מסכים שיש בין אומריהם 1–2 עדים יהודים, אבל רובם המכריע הנם ראשי המשטרה, שמסרו ראפורטים או עדויות. מר קילס רשם ביומנו שהערבים קונים נשק בסוריה ובעבר הירדן והוא משער שיביאו את הנשק אל הארץ.

זוהי רשימה איומה בצירופה. רשימה איומה על הסתה שהתנהלה במקומות שונים בארץ ואני חוזר על שאלתי הראשונה: ההיה כל זה התפרצות פתאומית ומקרית, או מאורגנת? ואם כן – מי ארגן?

בטרם אניח את שאלת האחריות של הועד הפועל הערבי, אגע בעוד שני עניינים. א) תשובת הועה“פ על המנשר של הנציב העליון. אין זו אלא מסכת שקרים מאלף עד תיו. למעשה הוכחש כל מה שנאמר שם על מקור המהומות. חוץ מפרטים המובנים לכל, ע”י פקידים אחראים. אתם זוכרים כיצד הכחישו עובדה אחרי עובדה ובאופן מוחלט סתרו את כל יסוד התזכיר הזה. נוכח תעודה מפורכת וחסרת־נאמנות זו, הנני מעיז להגיד שמי שסולח לדברים כאלה. הכתובים כאן, אינו רחוק משותפות לפשע.

השקר הגדול    🔗

ושוב: ב) מראשית החקירה הוטלה האשמה בנוסח כללי, אבל בשפה ברורה ומפורשת נגד יהודים, ולא נגד יהודים סתם, כי אם נגד ההנה“צ. וביחוד נגד אלה ששימשו ממלאי מקום, כי הם בידיעת ההנה”צ ובאישורה חיפשו דרכים לעורר את המהומות כדי ליצור אוירה נוחה לתעמולה וכדי להשיג כסף מהקונגרס בציריך. אין צורך להגיד לי, שמי שאמר זאת נשען על טלגרמה אחת. תזכרו טלגרמה בה נאמר: “טלגרף כל התפתחות הדברים”, אבל בשעה שנשמעו הדברים לא היתה כאן הטלגרמה. והדברים נאמרו רק על יסוד העד שהוכחש ואשר מר קאסט אמר על הטלגרמה ששלח שהיא שקר ביסודה. העד הזה הוא מר שיאן, האיש אשר בילה לשוא שעות אחדות ליד הכותל כדי לראות בהפגנה ובמהומות והלך משם בלתי מרוצה, כי לא קרו. מר קאסט אמר, שלא יתואר, כי אדם יאמר ביושר לבב מה שכתב אחרי זה מר שיאן בטלגרמה שלו לעתון בניו־יורק. המותר לי, דרך אגב, להזכיר לכם שבימי החקירה הראשונים דובר בלי הרף על ההפגנה היהודית ליד הכותל, בליל 14 באבגוסט, כדבר נבדל מההפגנה ב־15 באבגוסט. ומוזר הדבר, שכבוד המופתי בעצמו אמר בעדותו שראה מחלונו, בליל 14 באבגוסט, הפגנה של יהודים ליד הכותל! עתה אנו יודעים שהדבר לא היה ולא נברא. דעת המשטרה ברורה מאד בנידון זה. העדות היא, שההמונים המבקרים ליד הכותל היו הפעם פחותים במספר הרגיל בליל תשעה־באב, והכל עבר בשלום.

לפני ימים אחדים היה כאן ויכוח על מדת המעשים, מעשי שטן שנעשו בחברון. תרשו לי להגיד שבנקודה זו הראה המופתי את עצמו כמתעתע. הוא לא רצה בזה. שאלתיו והוא אמר שלא ידע. רע מאד אם התנהלה ההסתה, שעוררוה הערבים נגד היהודים; רע לכל הדעות. אבל יתכן לתרץ באיזה אופן שהוא את הדבר הזה, אשר אין לו הצדקה הגיו־ נית, בחששות פוליטיים, דתיים או גזעיים, אבל מה דעתכם בדבר טענה זו האומרת, כי אלה שהופקדו להגנת בני עמם בארץ הזאת הסיתו בדעה צלולה ערבים שיהרגו את קרוביהם וידידיהם? מה דעתכם לטענה שהיהודים הנם אחראים על שהסיתו בדעה שקולה ערבים למהומות האלה, כדי שייטיבו ע“י זה את מצבם הם, או שישיגו כסף או אהדה. אדוני, זו מדרגה של מעשי שטן כאלה, אשר אין לדעתי להאשים בה גם את השפל ביותר שבמלאכי חבלה. אני מציין שבלי כל הוכחה הוטלה ההאשמה הזאת והוחזקה ע”י חברים למעמד עורכי דין האנגלים.

סטוקר: אנו לא אמרנו שהם הסיתו ערבים לרצוח את בני עמם בדעה שקולה. אמרנו שהבלבולים פרצו מתוך מאורע הכותל.

מרימאן: אקרא את הקטע שעליו נשענתי. עד עתה לא הוכחש.

(הקטע): “סילי: אם מותר להסביר את הענין הזה, הלא הבאנו עדות כדי להראות שאנו רואים את מאורעות 14–15 באבגוסט כמיועדים ומכוונים ע”י ציונים ויהודים… אם כן הדבר, הרי זה מתאים למכוון באותו הזמן. ודעתנו היא שהדבר נעשה כדי להגדיל את דבר הציונות בכל העולם ולהשיג כסף. זו היתה אחת הפעולות. הסיבה האמתית היתה – חוסר כסף".

וסוף הפסוק הוא החשוב בהודעה הזאת: “זה מתאים למכוון באותו זמן – ודעתנו היא, שהסיבה האמתית היתה – חוסר כסף”.

היו"ר: לפי זכרוני לא אמר סילי בהודעתו, כי היהודים עוררו בכוונה שחיטה.

מרימאן: בשעת חקירת מר ברוידה, לאחר שהביא זה את כל צרור הטלגרמות. הוצגה לו שאלה כזו: “אני אומר לך שאתה קבלת הוראות מהקונגרס בציריך לעורר ולארגן הפגנות בארץ כדי ליצור מאורע. התשובה: איני מאמין שאדם בן תרבות יאמין בדברי הבאי כאלה”. אם כי היו בידינו כל הטלגרמות בין ציריך ובין ההנה"צ. נרמז שנתקבלו הוראות סודיות לארגן ולעורר הפגנות כדי ליצור מאורע.

בתשובה על הערה של סילי אמר מרימאן שהוא איננו יכול לקבל את התשובה לענין שעורר; הענין הוא אחר לגמרי. ידידי אומר כי המאיור סונדרס העיד, שהצעירים הבלתי אחראיים מתל־אביב היו מוכנים להתנגשות עם המשטרה. זהו ענין לחוד אבל ענין אחר הוא לטעון, למרות בדיקת כל הטלגרמות שנשלחו הנה, שמציריך נשלחו הוראות סודיות להנה"צ כאן ליצור בארץ הרגשה המכוונת למאורע.

היו"ר: מאורע ושחיטה אינם היינו הך. אתה מאשים את מר סילי כי הוא אמר שהם רוצים לעורר לשחיטה.

מרימאן: אדוני, הענין הוא בהתכוונות לתוצאות של מעשים ואומרים שהיו הוראות סודיות להנה"צ ליצור מהומות כדי להביא לידי מאורע ולכן כל מה שקרה, טוענים, נבע מתוך זה. הרמז ברור. אני רוצה להזכיר לך את חקירת מר סאקר בנידון זה. לאסוני תופס הרמז שנעשה למר סאקר 12 עמודים ואיני רוצה לקרוא אותו כולו. אקרא רק את הקטע הזה:

העד נחקר בדבר הטלגרמה של קיש: “טלגרף כל דבר חדש שהתהוה ליד הכותל, ועלול להיות מועיל”. שאלה: הידוע לך מה כוונתו במלה “המתהוה”? – אני מתאר לי שרצה לדעת מה קרה ליד הכותל. רוצה בהתהוות העלולה להועיל? – הרוצה אתה לרמוז בזה דבר? – לא, אין לי שום רמז. – ובכן אל תשאל את השאלה הזאת. – למה לא? – אמרתי לך שכוונת הטלגרמה היא למה שיקרה ליד הכותל. אם אתה רומז בזה משהו, אמור זאת בגלוי. – איני רומז דבר. ואם אתה יכול – רמוז. – נתתי לך את הביאור הכי טוב שיכולתי. – התוכל להסביר לי מה מכוון בדברים “התהוות העלולה להועיל”? – אמרתי לך הכל מה שיכלתי בנוגע לטלגרמה הזאת. – קול' קיש בירושלים? – כן. – הוא ימסור עדות לפני הועדה? – איני יודע.

אני אומר בהחלט, כי אי אפשר לקרוא את השאלה למר סאקר “מה מכוון במתהוה?” בלי להכיר, כמו שהכיר בזאת מר סאקר, את הרמז הצפון בה. בשעה של מתיחות, בשעה שהיה מובן כי כל מה שיקרה על יד הכותל עלול לגרום אסון – הרמז היה שהקול' קיש רוצה דבר־מה שיועיל לו במו“מ שלו בלונדון ולכן נתן הוראות סודיות לממלא מקום ההנה”צ לעורר מהומות על יד הכותל. אני מעיז להגיד, כי בשעה שנשאלה השאלה הזאת. לא היה איש בחדר הזה שלא הבין את כונתה הסמויה. בשום פנים אי אפשר לפרש אחרת את השימוש לרע בטלגרמה בזאת מאשר פירשתי אני. אם ידידי יכולים לבטל את הפירוש הזה, אשמח מאד לשמוע פירושם הם, אבל אני מעיז להגיד כי יהיה הפירוש אשר יהיה, הדבר הזה בלבד. חוץ משאר הדברים שהזכרתי, מעיד על אשמתם של אלה שעוררו אותו. כי הרמז המתועב הזה, שאנשים שיחקו מתוך שקול דעת באש, שהם יצרן בכונה מאורע ליד הכותל – הנהו התעללות בעדויות המשטרה על פעולותיהם של האנשים האלה.

אבל ליצור מתוך כונה תחילה מאורעות ליד הכותל, בזמן של מתיחות והתרגשות, בשעה שלפי דעת אחד העדים, היה מתן רשות להפגנה או למאורע ליד הכותל לא פחות מחטא פלילי, להגיד שהם יצרו בכוונה מהומות כדי להועיל למו"מ של קול' קיש בלונדון – זהו רמז מכוער שאסור היה לרמזו בלי הוכחה מספיקה. ואין שום הוכחה, כי, כאשר אמרתי כבר בעת שנרמזה ההאשמה הזאת לא הופיעה עדיין אפילו הטלגרמה הזאת בעדות. הרמז הזה הוא חטא ואולת כאחד.

חולשתה של הממשלה    🔗

עתה אניח את הצד המושלמי ואעיר אילו הערות על חלק הממשלה בענין הזה. ידידי מר פרידי היה כנראה בחלק החקירה תחת הרושם שאין לי בהירות בשאלה זו, או שהתכוונתי להשתמט מהערותי המוקדמות בדבר הממשלה בנידון זה. עלי להגיד דרך אגב, וודאי תהיה זאת הערכת כולכם שהפרוצדורה כאן היתה לא רגילה במקצת. על כל פנים איני משתמט משום מלה שאמרתי. ותרשו לי להגיד: הודעתנו הכילה שני חלקים. הודעה מפורשת, שאנו מאשימים את מר לוק בחולשה; הודעה שניה, שאין לתמוה אם במהלך הדברים יצר או ניסה ליצור ולו גם בשגגה, רושם, כי כל מה שעשה היתה תוצאה מפוליטיקה של אהדה לבית הלאומי היהודי. עתה אמפל בהודעתנו בעניני הממשלה.

אשר לחולשה, לא רק שאינו משתמט מהאשמתי זו, אלא תזכרו, כי מאז בטאתי את האשמה, היא נתאשרה ע“י הרבה עדים, מר רוטנברג וחברי ההנה”צ הביעו את הדעה הזאת. ולא עוד אלא שנים מהם, כמדומני מר רוטנברג ומר הורוביץ אמרו את הדבר הזה – בצורה זו או אחרת – בפני מר לוק. נוסף לאלה הנה לפנינו עדותו של ד“ר פון־וייזל. בשעת חקירתו צף מה שכתב באחד ממאמריו, חושבני ב”פלסטין ויקלי“, על שיחה בין לורד פלומר והערבים, לרגלי הבאת דגל הגדוד העברי לירושלים, הערבים אמרו ללורד פלומר, שהם אינם מקבלים על עצמם את האחריות לתוצאות העתידות לחול מהבאת הדגל, ולורד פלומר ענה להם, כי לא איכפת לו האחריות שלהם היות והוא, ולא הם, אחראי לתוצאות. הדגל הובא ושום דבר לא קרה, ד”ר וייזל אמר גם “היוצא לנו מזה”, את הנמשל. ולכן אי־אפשר להגיד שדעה זאת, ויעריכו אותה כאשר יעריכו, אינה נתמכת ע"י עדות. בתשובה על שאלת מר בטרטון, אמר פון־וייזל כי זוהי דעת 99 אחוזים של הישוב היהודי כאן.

זכרונו הלקוי של לוק    🔗

ודאי הדהים אתכם, כי דברים רבים בהמשך עדותו של מר לוק נעלמו מזכרונו, אם כי היה יסוד לחשוב שדברים כאלה נחרתים היטב בזכרון. האמרה “איני זוכר”, “איני יכול לזכור” ו“איני נזכר” נשנתה בתכיפות מפליאה, בנוגע לדברים שנגעו בו מאד, ואשר צריך היה לקוות שיזכרם בבהירות. הוא לא זכר, למשל, אם התנאים שהתנה להפגנת 15 באבגוסט נתקבלו או לא. נקודה רצינית אשר אשוב עוד אליה. הוא לא זכר את פרטי הקובלנות של היהודים על ההפגנה המושלמית ב־16. משונה מאד, שמר לוק, שהיה בזמן ידוע סגן מושל ירושלים, לא ידע על המנהג של נעיצת בקשות בין אבני הכותל, הוא לא זכר, ונזכר רק לאחר חקירה ארוכה. על וכוח רציני שהיה בינו ובין מר ברוידה בדבר: 1) הודעה שהממשלה עמדה לפרסם; 2) טלגרמות שההנה"צ התכונה לשלוח ללונדון. תזכרו שהטיוטה של הטלגרמה נכתבה בידו של מר מילס, לפי הצעתו של מר לוק עצמו. אבל הוא זכר את ענין הטחנות הגדולות, ששם נאסרו 30 אנשים חפים מפשע והיו אסורים במשך שבועות אחדים. ושוב: הוא לא ידע שדבר מה עלול לקרות עד שראה את המאורעות ב־23, ורק מפני שלא היה נביא כביטויו הוא, לא ציוה לקפיטן פלייפיר להקדים לבוא.

פירוק הנשק מהיהודים הבריטיים; תקיעת השופר    🔗

ואשר לפירוק הזיין הנני תומך בדברי מר הורוביץ, בניגוד למכתבו של הגניראל דובי, כי מר לוק הראה בדבר הזה חוסר תקיפות. איני מדבר על החלטה לא לזיין, זוהי שאלה אחרת. בשום אופן איני מצדיק את פירוק הזיין מאת 40 היהודים הבריטיים, פקידי הממשלה. אין לשער את ההשפעה המוסרית של המעשה הזה נוכח דרישת האספסוף שנמצא במסגד ושלח 6 אנשים אל מר לוק בדרישת נשק. וזה היה באותה שעה שבה נתבררה לו. לפי דברנו, מהות המהומות באותו מובן שמצא את ביטויו במנשר הנציב העליון. בלי כל קשר לפוליטיקה הכללית של הארץ היתה מחובתו של מר לוק לדחות אפילו עיון כלשהו בדרישה הזאת. בדבר השוטרים היהודים שלא קבלו נשק ורק פעלו כשוטרים מיוחדים מתעוררת שאלה אחרת. אבל ביחס ל־40 אלה, שעליהם בעצם דברנו כל הזמן, היה כאן משגה חמור בכוח השיפוט.

ואחרי המהומות. זכרונו של מר לוק היה לקוי בענין השופר. הוא לא זכר אם מישהו, המועצה המושלמית העליונה, למשל, אמר שלא יהיה אחראי למה שיקרה אם יתקעו בשופר, וזה למרות מכתב הרבנות, שבו נאמר כי שום דבר לא היה מניע אותם לותר על הזכות הישנה הזאת, אלמלא המתיחות הרבה השוררת בא"י.

מרימאן קורא את מכתבו של הרב קוק בעניין זה.

העתונות הערבית הסיתה ללא מעצור    🔗

ביחס למכתב הזה איני יכול להשתחרר מהדעה, שבענינים כה חשובים היה צריך להיות זכרונו בהיר קצת יותר. אין זה משפט על מר לוק לגמרי לא. אמרתי מה שאמרתי, אבל אין לי ענין לאישים, ואיני רוצה לעסוק, כאשר עשו עדי, רק בהאשמות העיקריות נגד הממשלה בקשר לענין הזה. עתה רוצה אני לעמוד על הדברים לפי סדרם. ההזנחה כלפי ההסתה בעתונות. התנהל כאן ויכוח ארוך בענין זה, אם לא הוטל עלי להמציא מאמרים מיוחדים לנציבי המחוזות, וכשהבאתי את העניין הזה לפני הנציבים, אשר מלאו את התפקיד הזה בזמן המהומות. ענו לי שהם היו רק ממלאי מקום ועלי להפנות את השאלה לנציבים עצמם שהיו בחופש בזמן המהומות. כשאני נוגע בשאלת המאמרים, הנני רוצה להגיד בפירוש שתהא טענתי אשר היא, אין היא פוגעת באישים, הקובלנה היא, שמטעם זה או אחר התנהלה ההסתה בעתונות הערבית. הגשתי צרור עתונים החל מינואר. התנהלה הסתה ברורה למלחמת מצוה. איני מעורר את השאלה, אם צריך היה להפסיק את הופעתו של עתון פלוני או לו, אבל אני טוען על ההסתה שהתנהלה באופן כה ברור, ואין שום ספק שעם התפתחות העניינים יצרה העתונות הזאת מצב שהביא לבסוף למהומות, ברור בהחלט שההסתה הזאת פיתחה בהדרגה את מצב הענין באבגוסט וחובת הממשלה היתה לשים קץ להסתה.

מר קיילס דיבר בראפורט שלו על העתונות העברית במשך מהומות אבגוסט, והעיר, כי צריך היה להפסיקה. אולם הוא מודיע כי חובתו בתור קצין המשטרה היא לדעת את העתונות. וכאן היו תשובות מפלוני ואלמוני כי לא ראו קטע זה או אחר בעתונות. לוק אמר, כי אילו העירו את לבו לענין הזה. אולי היה פועל אחרת. אף עורך אחד של עתון לא נתבע לדין. לכן הגיעו הדברים למצב הידוע לנו, ודעתי היא, כי בדבר הזה תאשם הממשלה אשמה יסודית.

מדוע לא פּרסמה הממשלה כרוז?    🔗

ועוד דרך היתה. הממשלה היתה יכולה להפסיק יפה מאד את כל הענין, אילו פרסמה היא מצדה כרוז. גם העדים שלי וגם אני נשאלנו. מדוע לא פרסמה ההנה“צ כל כרוז. אבל, אדוני, הבדל עצום הוא בכל העולם בין המתפרסם בצבור ע”י גוף ידוע. כנסיה, כתה לבין מנשר ממשלתי בכל העולם וביחוד במזרח. היוכל מישהו לפקפק, כי ביחס ליהודים ולערבים. לא יועיל כרוז של עדה אחת את רעותה כהועיל כרוז ממשלתי? נחוצה היתה הודעה אל נציבי ומושלי המחוזות בצירוף כרוז שהיה צריך להתחלק במחוזותיהם. המודיע, כי היהודים אינם חורשים כל מזימות ביחס למקומות הקדושים למושלמים.

פרידי היה זה שאמר. בהמשך שאלותיו ללוק: איך אפשר לדעת מה הן השאיפות של היהודים, ועל זה ענה לוק, כי שאיפות הציונים ברורות למדי.

תאמרו, היו דברים בעתונות העברית (איני מביא בחשבון את דברי הנערים והנערות ב־15 באבגוסט ליד הכותל: “הכותל היה שלנו”, באשר יש רשות לכל אדם לומר דבר מה ביחס למקום תפלתו) ואני מנסה להניח כי תוכלו להראות לי הרבה ביטויים של יהודים מחוסרי אחריות, שיש להם מזימות ביחס למקומות הקדושים המושלמים. ועל זאת אני אומר, כי אם גם תניחו שהיו יהודים רבים, אשר הצהרה כזאת (שהיהודים אינם דורשים מזימות על המקומות הקדושים) לא תהיה נכונה ביחס אליהם, בכל זאת יכלה הממשלה לפרסם הצהרה זאת, כי זוהי ההצהרה הציונית הרשמית והמאושרת. אם מיניסטר המושבות אמרי יכול היה להודיע כזאת בפרלמנט הבריטי, מדוע לא יכלה ממשלת א"י לעשות כך? הודעה כזאת הן לא יכלה להזיק. אם לא להועיל.

וההנה“צ עצמה הועמדה במצב בלתי נכון ע”י הסודיות שניתנה לענין. ההנה“צ לחצה על לוק שתפורסם הודעה אם ע”י הממשלה אם על ידם הם ואיני בטוח, כי נתברר כבר לנו למדי מה היתה הסיבה שלא פורסמה ההודעה הזאת. החשבו באמת, כי הודעה תגרום לצרות? והלא העתונות עוררה כבר בענין זה.

למה ניתן רשׁיון להפגנות?    🔗

ואחר כך הרשיון להפגנות. אני רוצה לצייר לפניכם את התמונה בסדר כרונולוגי. הרפורטים של ה“ה בינה וברגמן מראים שהם נשלחו אל ביה”ס למל, מקום האספם של הצעירים. ההפגנה היתה צריכה ללכת אל בית הממשלה ומשם אל הכותל. הם (בינה וברגמן) הודיעו לקהל, כי אעפ“י שהממשלה מתנגד להפגנה, בכל זאת ישתדלו להשיג רשיון ללכת בדרך קבועה, וביקשו מהצעירים לחכות עד שיתיעצו עם שלטונות גבוהים. בינה וברגמן הלכו אל המשרד הראשי של המשטרה. הם הלכו למצוא את ה' הופיין שלא נמצא עד 1 אחה”צ. הדגשתי לכל עדי הממשלה, כי הופיין לא נמצא בביה"ס למל כל זמן התקהלותם של הצעירים והופיין עצמו העיד: “שאלו בעצתי בשעה שהרשיון ניתן כבר בתנאים ידועים”. גם מאיור סונדרס ענה לשאלתי כי הופיין לא נקרא למשרד המשטרה אלא לאחר שהתהלוכה הורשתה כבר. מר קאסט אמר, כי הוא סבור, שההפגנה הורשתה בטרם בא הופיין. ועוד אמר מר קאסט, כי כל אחד ממנהיגי היהודים התנגד בהחלט להפגנה ממין זה.

מר הופיין הלך אז עם האדונים בינה וברגמן לבית הספר למל. הוא היה נוכח במשך רוב זמן האספה. אבל שום סדורים מסוימים לא נעשו. מר בינה אמר, “כי הם הסכימו רק לעבור את הרחובות ולא להניף דגל אלא על יד הכותל ועל יד ראינוע ציון”. בנוגע לראינוע אמר מר קאסט כי הסכים שמותר להם להניף שם את הדגל, אבל בנוגע לכותל המערבי אומרים כולם, כי היו נגד הנפתו שם, מר הופיין אמר בעדותו המנהיגים הצהיר לו: “אנו נניף את הדגל על יד הכותל, תגידו אשר תגידו”. היה בינה וברגמן מסיימים את הדו"ח שלהם בציון, כי שיחתם עם מנהל התהלוכה נפסקה טרם הגיעו לידי הסכם.

לבסוף, אדוני, לא רק שלא היתה כל הבטחה מהסדרנים להמנע מהנפת הדגל, אלא היתה הודעה למאיור סונדרס, כי יניפוהו וזה הוכח גם ע"י הטלגרמה של מר ברוידה. המוסר, שהממשלה התירה לבסוף את התהלוכה, לדעתי, אפשר היה לעצור את התהלוכה הזו, גם בהמצאה כבר בתנועה, טרם הגיעה למשרד המשטרה. הובאה כאן דעה ואני מקבל אותה בחלק העדות נגדי, כי חלק האנשים רצה בתגרה. היו כמה מהם שרצו בהחלט להתנהג כאנשים גסים.

עתה, אדוני, הנני עומד לקרוא לכם מה שאמר מר לוק: “איני רוצה להעיד בנוגע לזכויות היהודים לגשת לכותל המערבי, אם צריך למנוע את היהודים מללכת לכותל בהמונים. אמרתי, כי הם יכולים לגשת לכותל ב־15, אבל אסור להם להניף דגל או ללכת בסך”. פרידי שאל את לוק: “אינך נביא, וכמובן לא ידעת שיבוא לידי התנגשות עם המשטרה. ההיה לך הרושם, כי הם אינם עומדים להניף את הדגל, ולו ידעת את ההיפך מזה ההיית משנה את הבטחתך להתיר את ההפגנה?” ומר לוק ענה “יתכן”. עכשיו, אדוני, תבין בהחלט את נקודת מבטו של מר לוק, אם לא הוגד לו לפני צאת ההפגנה, כי התנאי שלו על אי הנפת הדגל נדחה. ואחרי ככלות הכל, כפי שאמר מר קאסט עצמו, ביחס להלוית מזרחי, התערבות המשטרה הקלה למעשה ולא החמירה את המצב, היות והיא הראתה לערבים שהממשלה שליטה היטב במצב.

האדונים בינה והופיין ומאיור סונדרס העידו שהתהלוכה לא נחשבה להפגנה בדרך לכותל המערבי. אני מצטער, אדוני, אבל לא אוכל לקבל את השקפתו של מר לוק על הענין. יתכן שמאיור סונדרס לא הבין מה שמתרחש – הוא לא היה נוכח בבית ספר למל – יתכן כי מר הופיין לא הבין את מאיור סונדרס. מר קינגסלי היט אמר: “אולם אי אפשר להגיד שהתהלוכה יצאה כהפגנה חוקית”.

היו“ר מצהיר: מאיור סונדרס אמר, שלו ידע על זאת היה מעכב את התהלוכה – מרימאן קרא שוב מה שאמר הופיין והצביע, כי העדות של מאיור סונדרס היא בסתירה לעדותם של הופיין ואחרים. יתכן כי היתח כאן אי הבנה מצערת מאד. אני מעיז להגיד, כי פירושו של מאיור סונדרס לענין הזה אינו הנכון. נניח, למשל, שמר הופיין לא בטא זאת בבהירות כי התהלוכה עברה כל הדרך לבית הממשלה או לשטח מושלמי, אבל כל עוד היתה מלוּוה ע”י המשטרה היתה חוקית. כל אחד ואחד אמר, כי לא היה צריך להתיר את התהלוכה היות ולא ניתנה על ידם ההבטחה להנפת הדגל וזה מוכח ע“י הטלגרמה של מר ברוידה. נאמר שם שהתהלוכה הותרה למרות שהבטחתם לא הושגה. אני אומר שכל השאלה היא שאלת ההנה”צ והממשלה, אבל ביחס לתהלוכת הצעירים והצעירות הללו אפשר להביאה לנקודה אחת: על מי האחריות האחרונה? אני אומר זאת, כי מתחילת הדיון שלנו נגענו בהפגנה היהודית ב־15 באבגוסט והאחריות של היהודים. מסופקני עם ידידי כה מרוצים עכשיו על שהניחו, כי זו היתה אבן הפנה למהומות.

ועתה מלים אחדות למהומה ב־16 באבגוסט. אתם יודעים את הרגשותי והרגשות שולחי ביחס לסיבות להיתר ההפגנה ב־16 אשר הובעו כאן. אחרי שאי אפשר היה להסרב לתת רשיון להפגנה זו מחמת ההפגנה ב־15 שהותרה. ובזה נאמר הכל. והיה מחובת הממשלה לאסור על התהלוכה ב־15! לא קשה היה להסביר ליהודים שהממשלה לא תשים מכשולים על דרך ביקורם של אנשים בודדים על יד הכותל, אבל לא תתיר הליכה בהמון רב, כל זה כדי להראות, שהביקורים על יד הכותל הם ביקורים ולא הפגנות.

אני אומר שצרת ה־15 החלה מוקדם יותר. מאיור סונדרס מסר בעדותו, כי לפני ה־15 נתקבלו ידיעות, שקבוצת צעירים עומדת לעלות מת“א. מר רוטנברג יעץ בראיון אשר היה לו עם מר לוק, לא להרשות תהלוכה ממין זה. היתה שהות לפרסם הצהרה או מודעה, שהיתה מונעת מכל הענין. על כל פנים תהלוכה זו בצורתה זו לא היה צריך להתיר בשום אופן. מר לוק אמר, כי לא היו לו ידיעות על המצב ולא זכר שמר רוטנברג סיפר לו על הקבוצה, המתעתדת לבוא מת”א.

ועתה על אי ההצלחה למנוע מהפצת שמועות. שאלה זו חופפת את שאלת ההסתה וצריך לשאול אותן, כאחת. הודו כאן, כי חובת קציני המשטרה לקרוא את העתונות: תרשוני להזכירכם שמאיור סונדרס העיד, כי נפוצו שמועות על מזימות היהודים לכבוש את מסגד עומר וכו‘. בעתונות הופיעו דברים ידועים, וביחוד קטע מעתונות ערבית שנדפס ב“דבר”. המספר על הפצת שמועות כי היהודים זוממים לתקוף ביום ו’ את המסגד על אסיפות ערביות ועל דברים המצדיקים את ההשערה שערביי חברון יבואו ביום ו' לירושלים. זה נדפס ב־21 באבגוסט – היו"ר: בעתון יהודי? – מרימאן: זוהי חובת קצין המשטרה לקרוא באותה מדה את העתון היהודי כמו את הערבי.

אתם זוכרים את עדותם של הרבנים סלונים ופראנקו על דבר הערבי, שאמר כי הוא מסכן את חייו בתתו את האינפורמציה. והרי אין ויכוח שדבר מה מעין זה נמסר לקארדוס גם לפי הודאתו הוא. ואחר כך ישנו אותו ערבי קאוואר, אשר העיד על השמועה בדבר היהודים התוקפים את הערבים במסגד. ושוב הנשים הערביות בשוק. עדות בר־חיים בנוגע לשני השוטרים והעובדה, שסבלים ערבים לא באו ביום הבא לרכבת. השמועות בשוק פ“ת שיהודים תוקפים וערבים הולכים לירושלים להגן על המסגד. מר סמולנסקי אמר, שפלח בא אליו ואמר לו שהיהודים עומדים לבנות את מקדשם במקום המסגד, ולפי דבריו התבטאה ההסתה בשני דרכים: ראשית, שקדשי המושלמים מתחללים, ושנית, ש”הממשלה היא אתנו“. תואילו, בבקשה ממכם, לקשור את כל אלה עם הדבר המקביל שהננו קוראים לו שמועות, השמועה הרגילה שנשמעה במקומות רבים היתה כי במסגד נמצאה פצצה. שמועה זו נפוצה ב־23 בחיפה, ב־26 בעבר הירדן מזרחה, וכן זו על עלית הבדואים לירושלים בבית שאן ב־27, תזכרו את שני השיכים אשר אישרו את השמועות שקבלו הם ושבטם, השיך שהעיד על השמועות ב־29 בבאר שבע אמר, כי היה קשה לעצור את שבטו מללכת לירושלים למען הגנת המסגד. נוסף לשמועות בעל פה, יש גם אלו בנוגע לעזיבת הפועלים את פ”ת. הזכרתי זאת לעתים כה תכופות עד שאין אני חושב, כי יש צורך לחזור על זה. אני מעיז להגיד כי חשיבות השמועות הללו לא מצאה את ההערכה הראויה. הוגד כאן, שעל היהודים לדאוג בעצמם לכך ולמה לא מסרו זאת למי שהדבר נוגע לו. בדרך כלל מסרו היהודים את הענין לתשומת לב השלטונות. לא היה לי כל צורך לקרוא לעדים מת“א. סמכתי לגמרי על הראפורטים של המשטרה, והוא הדין בנוגע לחיפה. ברצוני להשאיר את הענין כמות שהוא, היות וכל השמועות הללו רשומות בראפורטים של המשטרה. בנוגע לת”א וסביבותיה שמענו מה שאמר מר סמילנסקי, אשר השתתף במשלחת שבאה לראות את מר קרוסבי ב־10 ביום המאורעות, לאחר שחכו לו כשעתים, מר קרוסבי לא יכול היה להזכר בעדותו בראיון זה. משונה מאד. בעתון של אותו ערב יש ידיעה על מה שהיה, אבל מר קרוסבי אינו זוכר זאת. זה מוזר. אבל הוא אומר, שלו היה ראיון כזה היה נזכר בו. איני יכול להבין זאת. הבאתי את מר סמילנסקי לכלל עדות ובידכם עצמכם לדון עליה. מעולם לא הבאתי עד תוך אימון רב יותר מאשר בנוגע למר סמילנסקי. אולם ידוע לכם, כי קרוסבי אמר ששום דבר לא קרה למעשה בפ"ת. אבל לא זוהי השאלה. הוא בתור מושל המחוז צריך היה לעמוד על המשמר.

אחר כך ענין חברון. אין ספק שהאנשים באו לקארדוס, אולם הוא אינו יכול להזכר.

לוק היה לא ברור מאד בתאור הראיון מ־22. הוא מודה שדנו בשאלת הבטחון ואף כי העדים אמרו לכם את תוכן הראיון, לא נזכר בו מר לוק. יש גבול גם לזכות האנשים האחראים להטריח את פקידי־הממשלה. ולכן זוהי חובת הפקידים לדעת הידיעות המתפרסמות בעתונות. קיילס אמר דבר מקובל מאד, כי פקידי המשטרה צריכים לקרוא עתונים; מאיור סונדרס אמר שידיעות נמסרו וראפורט הבולשת מאשר זאת.

אני עובר לשאלת הכוחות המזוינים. איני צריך להזכיר לכם את החשיבות החיונית בעצירת ההתפרצות טרם התפשטה בכל הארץ. למרות הצורך הגלוי והתכוף הזה. אני אומר לכם, כי עמדת הממשלה היתה אחרת. המכוניות המשורינות והצבא לא שומשו כראוי.

מרימאן קורא מתוך עדותו של מאיור סונדרס: לשאלה אם חכה להתפרצות המאורעות ב־23 באבגוסט, ענה בשלילה. עוד אמר כי לא ידע על הודעות מאת המשטרה, כי יום ו' יהיה היום. אז שאלתי אותו: אם לא הוזהרת שהתפרצות תהיה ביום ו'. ההיו לך בכלל אזהרות? והוא ענה על זה: מיום 15 באבגוסט ולהלן כבר היתה ההתפרצות בגדר אפשרות בכלל.

ואחרי זה כלום יכול ראש הממשלה לומר, כי לא ביקש עזרה צבאית, שעמדה לרשותו, “משום שאינו נביא”? את העד קפטן פלייפיר שאלתי לבסוף: אילו נדרשת ושלחת את כוחותיך ב־23 בבוקר, במקום 24 בבוקר, ההיית יכול להפסיק את ההתפרצות? והקפיטן פלייפיר ענה לנו: קשה להגיד. איני יכול לערוב אבל ודאי שהיתה לי אז “יריה” טובה.

יתר על כן, אדוני, הוא נשאל אם נוכחות כוחותיו בלבד היתה מונעת את המהומות. הוא ענה, כי אינו יודע. פרידי חקר אותו שנית ושאלוהו: לוּ היתה לך דיביזיה של צבא בריטי בירושלים, ההיית מפסיק את הפרעות ב־23 באבגוסט? “כן”, ענה העד. גם אני וגם היו"ר העירונו אז, כי אני לא שאלתי את העד שאלה זאת. דוגמה קלאסית לגביות העדות בבירור שלפנינו, פרידי שאל, איפוא: לו פרצו מהומות באיזה מקום בארץ מחוץ לירושלים. ואתה היית מרכז את כל כוחותיך בירושלים, ההיית יכול להפסיק את המהומות במקומות אחרים? פלייפיר ענה בשלילה. אבל הן לא היה מצב כזה שצריך היה לחשוש, כי באיזה מקום שהוא בארץ תהיה התפרצות בטרם תהיה בירושלים, העד הסכים כי ההתפרצות בירושלים התפשטה אל מחוצה לה, וכדי למנוע את המאורעות בכלל, צריך היה להפסיק את ההתפרצות בירושלים.

הריני מציין שהדבר כה ברור ומחוץ לכל ויכוח, כי לא היתה כל הצדקה לא להביא את 60 חיילי הקרקע מפלוגת האוירונים ואת 7 המכוניות המשורינות עם עובדיהן בהקדם של 24 שעות, כל אחד ידע כי יום ו' היה יום מועד. הרשוני להניח, אם כי אינני מומחה צבאי, ואני אומר זאת על יסוד עדותם של בני סמך, כי אפשר היה לעשות דברים, שהיו מונעים את ההתפרצות.

מאיור סונדרס אמר לנו, כי הוא ביטל את פקודתו למאיור קינגסלי היט לפרק את הנשק מעל הפלחים בבואם לעיר, משום שדבר כזה היה קל להוציא לפועל רק בבוקר, כשהם באים בעשרות, אבל לא אח“כ כשבאו למאות. אז היתה כבר סכנה להתעסק אתם בשים לב למספר השוטרים. איני מערער על זה. אבל לוּ היו באותו בוקר 23 באבגוסט המכוניות המשורינות בירושלים, ואחדות מהן בנקודות המעבר של הקהל, ועל יד כל אחת מהן מספר חיילים מחיילי הקרקע של המעופפים, והמשטרה היתה עושה את עבודתה בעיר, אזי הן היתה המשטרה במעמד חזק יותר לשלוט במצב. כי אין אלו השערה ודמיון, נוכח מהעובדה, כי באופן כזה השתמשו במכוניות המשורינות. למחרתו, ב־24 אעפ”י שהמצב אז היה הרבה יותר קשה.

ולא עוד, אלא אפשר היה להקדים ולהביא את האוירונים. הם נשמעו בירושלים אחה"צ לאחר שהמהומות החלו, ואני אומר שמתקבל על הדעת, כי לו היו המכוניות המשורינות וחיילי הקרקע והאוירונים. היו אלה מפחיתים את אפשרויות ההתפרצויות, והכל מודים כי לו היו עוברים בשלום את מוצאי השבוע ההוא, אז יותר קרוב לודאי שמהומות כאלה לא היו מתרחשות בכלל. הכל הודו, כי היה זה מוצאי השבוע הקשה ביותר. הראשון לאחר ההפגנות. אינני נמנע מלהגיד, אם כי לא לי להביע דעות. כי קשה לראות כל הצדקה לזה, שלא היו מוכנים בכלל. לאור הנחת מאיור סונדרס, כי ההתפרצות היתה צפויה בכל יום לאחר ה־15 באבגוסט, וכולם מאוחדים בדעה, כי יום ו' היה המסוכן ביותר.

איני מבין בשום אופן ופנים, מדוע לא נקרא קפיטן פלייפיר לבוא הנה עם כוחותיו. צינון הפלחים הבאים העירה ע"י זה שהיו לוקחים מהם את הנשק האוירונים מעל לראש – היו מראים את כוונת הממשלה, לא להרשות מהומות, ועמדתם של המתאספים במסגד היתה אז משתנה.

ואם נדון על המעשה באמצעות הכוחות שהיו בעין, אני מניח שלא היה שימוש מספיק בכוח. אמרו לנו כי המכוניות המשורינות באו מרמלה ב־40 דקה. לדעת המקדימים, מהעדים שהעידו לפנינו. באו כ־3.30 אחה"צ. אין כל תועלת בויכוח שהתוכח אתי מאיור סונדרס על זה, שכדאי לפעמים להשתמש במכוניות־מים במקום מכוניות־אש. אין לדבר על “במקום” בשעה שלא היה זה ואף לא זה. מ־1.30, למן השעה שבה הגיע הקהל היוצא מהמסגד אל שערי העיר העתיקה, ועד 2.30 לא היו בשער יפו לא מכוניות־אש (משורינות) ולא מכוניות־מים. האוירונים באו לאחר 3. ידוע לנו, כי ירדו בקלנדיה אחרי 4. חיילי הקרקע באו לאחר 24 שעה. ברחוב יפו לא ניתנה אף יריה אחת.

ברשותכם, אדון בפרוטרוט קצת בשאלה, אם ברחוב יפו היה נחוץ שימוש־מה באש או לא, אנתח את הקורות ברחוב יפו, שלפי דעתי הכל מסכימים לתיאורם. איני מדבר על מה שקרה ע“י מאה־שערים, רק על מה שקרה ברחוב יפו, קרוב לשער יפו. סבורני, כי אוכל לקבוע בהחלט את סדר המאורעות ברחוב יפו בין 1.45 2.45 בהתאם לתיקון בדבר שני היהודים שנאספו ע”י השוטרים לתוך הצריף (אח"כ נהרגו).

ברור מעדותו של מאיור הרינגטון, כי הוא בא אל משמרתו על יד שער יפו ב־1.30. אז נאספו שני הפצועים היהודים לתוך מכונית ובמכונית נהרגו, מיד מסרו לו הדבר (למאיור הרינגטון; מרימאן קורא כאן קטע מעדותו של מאיור הרינגטון). אנו יודעים שהקהל שזינק משער יפו ניכר כהמון קנאי מורתח, נושא פגיונות, מקלות וחרבות. מיד החל לתקוף את החנויות היהודיות הסמוכות לשער יפו, ב־1.15 נראה אותו יהודי, שלא ידענו בראשונה מי הוא נפל שלש פעמים תחת יד פוצעיו. ד“ר פון וייזל ראהו, זה היה בשעה 1.15, ופון וייזל עוד לא נפצע אז. אחרי המקרה הזה היתה רציחת רייטן (המהנדס), אח”כ דקירת פון־וייזל ופציעת בן־אבי, הקבוצה שעם השוטר סיגריסט הרימה את ההרוג (סגל) ליד בנק ברקליס. ברחוב יפו נהרגו גם שני האחים רוטנברג, ובכן יש לכם ברחוב יפו 4 הרוגים ו־3–4 פצועים קשה, מלבד אלה שנפצעו באבנים ובמקלות. כל זה קרה לפני 1.45, וברחוב יפו, ידוע לכל, לא ניתנה אף יריה אחת.

ידוע לי, שיש עדות, כי בשדה מאחורי רחוב יפו, היו יריות ב־1:30 בקירוב בקשר עם אנשים שהתקרבו לקראת שכונה יהודית קרובה, אבל כל מה שקרה ברחוב יפו, הריני מעיז לטעון, צריך היה למנוע ע“י יריות, יבואו ויאמרו לי על הטעות מצדנו, שלא שאלנו זאת ממאיור מונרו, הממונה באותו יום על המשטרה. ידוע לי לבטח, כי כזאת יאמרו לי, והנני נותן לידידי מר פרידי את התשובה בטרם ישאל. אני אומר כי לו חקרתי אני את מונרו, הייתי נוהג כשם שנהג לורד אירלי: לא הייתי שואל אפילו שאלה אחת בענין זה. והנה מדוע: כששאלתי את מאיור סונדרס, אם לא היה נכון לנהוג בירושלים כשם שנהגו ביפו – תל־אביב, הוא ענה לא. הוא נימק את הדבר כך: ירושלים היא מקום מולדת המהומות. מהומות בא”י מתחילות תמיד בירושלים. דעתו הוא, כי לו ירו על ההמון בשער יפו ובשער שכם. היו התוצאות – אסון. ואחרי שאלות, אמר מאיור סונדרס ביחס להמון הליפתאי, כי אסון היה זה ששום קצין בריטי לא היה עם השוטרים הבריטיים במקום. הוא בטוח שהקצין היה נותן פקודה לירות בהם (בליפתאים).

ואם כן, הריני להעיר את תשומת לבכם לגביית־העדות. אני מוכרח לומר, כי זוהי דוגמה שניה לאופן עריכת הדין (מצד פרידי) ע"י סירוס עמדתו של המתנגד והעמדת שאלות על יסוד זה, לא ערערתי על ההחלטה לא לזיין את השוטרים בעיר העתיקה, אם כי נשאלו שאלות להראות כי אני טענתי כך. סונדרס אמר לאחרונה, כי בתור קצין משטרה לא היה מפקפק מלצוות לירות. במצב שהיה מוצא אותו למצריך יריות.

ונפנה לעדותו של מונרו, פרידי החל בזה, שאמר למונרו, מדוע לא פקד לירות קודם, והוא ענה, כי לו היה נותן פקודה לירות בטרם קרה מקרה רצח, היה מביט על עצמו כעל אשם ברצח. מהי התוצאה של העדר היריות? הוכחתי כי במשך השעה בין 12.45 ל־1.45 וגם אח“כ היו ברחוב יפו 4 מקרי רצח ואף יריה אחת לא ניתנה ע”י המשטרה, היכולים ידידי סונדרס ומונרו לעמוד על דעתם? הלא מוכרח היה לבוא הרגע לפתיחה באש.

אתה אדוני, שאלת על זה את מר הורוביץ ועם כל הכבוד הגדול לך, אני אומר, כי הורוביץ צדק בתשובתו. איך היה יכול לענות אחרת אם לא נמצא אותה שעה ברחוב יפו? (היו"ר: אבל הוא העיד בענין זה). כן, בדיוק כמו שהייתי אני מעיד, אעפ“י שלא הייתי בירושלים כלל באותם הימים. אני מניח כי כמוני־כמוך היינו יכולים לענות על תשובתו של מונרו, על השאלה, אם צריך היה לפתוח באש, הלא הפרטים תלויים במצב הנתון בזמן ובמקום מסוימים, עם מספר מסוים של חיילים ורובים ועם המון מסוים כשארבעה אנשים נרצחים במשך שעה אחת ברחוב הראשי, הלא מגוחך הוא לשאול, אם צריכה היתה המשטרה לפתוח באש! מאיור סונדרס יכול לאמר כי לא נכון להשוות את ירושלים לשכם, אבל עובדה פשוטה היא, כי המהומות הופסקו שם ע”י מר מילר. בתל־אביב, שבה היה מצב אחר מאשר בשכם, שאין בה יהודים, כשבאו 2000 איש לתקוף את העיר, הם נהדפו ע“י תקיפתו של איש אחד עם שוטר אחד או שנים, והענין נגמר שם, חוץ ממקרי יריות מן המארב, וחוץ מהנסיון הנתעה של מספר יהודים ללכת להציל את חבריהם (מתוך ביהח"ר פולר) והתנפלות־גומלין אומללה שבה נהרגה משפחה ערבית – לא היו עוד מאורעות בתל־אביב (היו"ר: אבל שם היה חיל האויר). איני זוכר את הפרטים. לא אעמוד על כך, ששם היה רק קצין אחד. אולי היה עוד מישהו אתו. (מרימאן מוציא את הראפורט הרשמי שבו נאמר, כי עם הקצין (ריגס) היו שוטר אחד ושני חיילים מחיל האויר). אבל דבר זה נעשה שם, והריני אומר כי היה אולי מורכב יותר מאשר בירושלים, משום שיש לכם שם עיר יפו, ושכונות מעורבות יהודים וערבים הנכנסות כלשון לתוך שטח ת”א, אם כי היהודים יצאו משם באותו יום. 2000 איש הלכו לתקוף את ת"א לאחר הסתה במסגד. ושם נגמר הענין.

ועתה אני בא אל תלונתי האחרונה – התלונה על חוסר אהדה לבית הלאומי היהודי. אני משתמש בדברי סאקר.

רוצה אני להביא לכם מעט סטטיסטיקה ביחס לחקירת העדים הערבים והיהודים כאן ע“י עוה”ד של הממשלה מר פרידי. 48 עדים ערבים היו ורק 39 עמודים תופסת חקירתם ע“י פרידי ובכל השאלות אשר שאלן אין אף שאלה אחת על תעמולת הבוראק או ביחס לאיזו הסתה או פרובוקציה נגד היהודים, או ביחס להרגזה ע”י העתונות או ביחס לשייכותם של נכבדים ערבים לפרעות. הוא גם לא שאל את המופתי או את אחד מחברי הועה“פ הערבי על פעולותיהם בארץ ובחו”ל. הייתי יכול לפרש זאת כשבח לחקירותי אני, שאחריהן היה כבר מיותר לבא כח הממשלה לחזור ולחקור, אבל איני יכול לחשוב כך, מחמת החקירה שחקר פרידי את העדים היהודים. הריני מוכן שיערערו על דברי, אם אינם נכונים. מאיור סונדרס, מר קאסט ומר קינגסלי היט הודיעו בהחלט, ובכנות נוגעת עד הלב, כי חברי ההנה"צ הזמנית עשו כל אחד ביחידות וכולם יחד את כל אשר היה ביכלתם לעזור למשטרה. אולם לא כך…

הסיום הדרמטי: הפרשה האחרונה מלאה הפרעות מצד מוריס    🔗

כאן מפסיק הופקין מוריס ואומר, כי זה ויכוח לפרוצידורה והוא שואל את מרימאן אם רצונו באמת להמשיך בענין זה.

מרימאן: כן, אני רוצה. אני לומד הרבה מזה. אבל אם אתם אינכם רוצים לשמוע, לא אומר יותר ולא כלום. – מוריס אומר שרצונו כי ידעו שאם מי שהוא סבור כי הוא מוריס, יסיק מזה מסקנות ביחס לעצם הענין המתברר, הרי הוא מודיע כי הוא לא יתנהג כך.

מרימאן ממשיך: 400 עמודים של חקירה (של העדים היהודים). הובעו הנחות ע"י פרידי, והתובע הכללי הממשלתי (דרייטון) בתור עוזר שפעולותיהם של האדונים היהודים הנבחרים והאחראים היו רק מתוך כוונות רעות.

מוריס מודיע, שהערותיו הקודמות ניתנו רק בשמו לבדו – פרידי: אם סיר בויד רוצה להמשיך אל נא יפסיקוהו. אם יש לו האשמות, יגידן.

מוריס: נדרשתי לחוות דעתי על הסבות ולא על אופן הבירור.

מרימאן: סבורני, כי יש לי הזכות לומר, כי באי כוח הממשלה מצאו למתאים לתקוף את הנהגתם של כמה יהודים. זה הגיע למרום קצו בהתקפה על מר סאקר, שאתה בעצמך התנגדת לה.

מוריס אומר, כי דבר זה משמש הוכחה לקושיים של השלטון בארץ. מרימאן מודיע כי אינו רוצה להמשיך בניגוד לרמזים ברורים, שאין הדבר רצוי. על זה עונה מוריס, כי הוא רק הביע את דעתו הוא.

מרימאן ממשיך: עדים יהודים אחראים נחקרו (ע"י פרידי) כדי להעלות, שפעולותיהם היו מתוך כוונות רעות, ורק באו דבריהם בסתירה עם דבריהם של עדי הממשלה הרי הוצגו כמשקרים, לדבר זה יש סבות קודמות. איני יודע מהן, אבל כיון שידידי לא היה נמנע מדי פעם מלהודיע כי הוא עושה את חובתו בשם הממשלה, אני אומר, כי הצליח בזה להוכיח מהי עמדתה של הממשלה אל הפוליטיקה של בית לאומי יהודי.

פרידי: אתה מעיד כאן? – היו“ר: יש לך הרשות להוכיח אם סבור הנך כי זוהי עמדתה של הממשלה, אבל לדעתי אינך צריך להכנס לענינים אישיים נגד הממשלה. – מרימאן: אישיותו של מר פרידי אינה ענין לי. – היו”ר: הם עשו מה שחשבו לחובתם לעשות, וזה אינו צריך לשמש נושא לבקורת אישית. – מרימאן: המסקנה המחייבת היא שהם רצו להציג את הנהגת היהודים ופעולתם כבעלת כוונות רעות או לא כעזרה. מוטב לי לקבל הערה מאשר לתת למסקנות כאלה לעבור מבלי להתעכב עליהן.

היו"ר: עד כמה שהדבר נוגע לי, תקוף את הממשלה כל כמה שאתה חושב לנכון. אני רוצה לשמוע זאת. אתה עשית זאת כבר במקצת. ולא נוכל להחליט בטרם נשמע את כל הצדדים במילואם.

מוריס חוזר שוב על הערתו, כי לא יוכל לקבל החלטה בדבר סבת המהומות על יסוד בקורת באופן הנהלת הבירור.

מרימאן אומר כי מכיון שכך, אין לו מה לומר יותר על נושא זה. חוץ ממחאה כללית נגד עמדת באי כח הממשלה כלפי העדים היהודים הראשיים שנחקרו על התנהגתם, ולא עשו כך לעדים הערבים. מרימאן מוסיף:

אני מקבל את הרמז ומפסיק בזה. אני הודעתי הודעה כללית ולאחר מה שאמרתם אני מפסיק.

פרידי: יגיד נא סיר בויד את כל ההאשמות שיש לו.

מרימאן: אין כאן עניינים אישיים. לא ענין אישי הוא לומר שהממשלה תקפה בדרך ידועה לצד אחד ונמנעה מלעשות זאת ביחס לשני.

מוריס: במסבות המיוחדות של הבירור הזה, שבו משתתפים שלשה צדדים, הרי האשמה זו נשק פיפיות שיכולים להשתמש בה גם בשביל מטרות אחרות. אם אתה עומד על כך נצטרך להכנס לענין מנקודת מבט אחרת.

מרימאן: הודעת על דעתך, ואני מוכן להפסיק בזה.

מרימאן ממשיך: הועדה צריכה גם להמליץ אמצעים שימנעו את השנורת המהומות, כשם שהיא צריכה לברר את הסבות, המלצותיה תהיינה נובעות מתוך קביעת הסבות. לא אציע הצעות חוץ מאלה שהגיד סאקר.

מרימאן קורא מעדותו של סאקר. ראשית, צריך לשנות את הלך הרוח של הערבים לגבי הבית הלאומי היהודי, זה יכול להעשות ע“י גילוי אהדה בדרכי האדמיניסטראציה. שנית, צריך לבוא פתרון סופי בשאלת הכותל המערבי. על זה אין חולקים. חוק העתונות טעון תקון – בטרטון (באירוניה): היש חוק דיבות בארץ? – מרימאן: אין ספק כלשהוא שהעתונים האחראים בא”י יקבלו זאת ברצון. צריך לחזק את שרות הידיעות של הממשלה. נחוצה ריאורגניזציה במשטרה. מאיור סונדרס אמר בגלוי, ובודאי שאמר גם זאת בישיבה סגורה של הועדה, כי המאורעות הראו בעליל שנחוץ כוח משטרה שיהיה בר פעולה ובר־תנועה במדרגה גבוהה מאד ועוד הצעה, כי במשך זמן מה צריך להמצא כאן חיל מצב. ולאחרונה, צריך להשיב למושבות את הנשק החתום, כדי שתוכלנה להגן על עצמן במקרה של הכרח. ראיה פשוטה לכך הוא מקרה באר טוביה מפני סבה זו או אחרת לא לקחו את חמשת הרובים, והם הצילו את חייהם של המתישבים.

ועתה איני בא להוסיף או לגרוע מהצעותיו של סאקר, רק…

חברי הועדה מתיעצים בלחש והיו“ר מודיע: איני חושב כי נשארת סיר בויד, ברושם, כי הועדה כולה אינה רוצה לשמוע אותך על אותו נושא. הנה אני רוצה. – מרימאן: ואני חשבתי אחרת. אתה אמרת, כי דברים אישיים אינם ענין לכאן – היו”ר: סבורני כי אמרתי ברור שאתה מוצדק להתנגד לממשלה. אני רק התנגדתי לריב אישי בין עורכי הדין. – מרימאן: אתה ניסחת זאת כענין אישי, בעוד שאני עסקתי באחת התלונות העיקריות של ההסתדרות הציונית, כלומר שלא היתה מצד הממשלה אהדה שלמה אל הבית הלאומי היהודי, כפי שאמרו העדים הראשיים שלי.

מוריס: אני מוכן לשמוע בענין חוסר אהדה מספיקה, אבל איני מוכן לשמוע על הנהלת הבירור כאן כאות לבך: אני חושב, כי לפי נסיונך הרב בבתי המשפט, אתה צריך להבין אותי היטב. – מרימאן: אינני אומר שאיני מבין את המלים. אינני מבין מה כוונתך. הדבר הוא עמוק יותר מכפי שנראה. אין כאן שאלה. אם שאלו זאת או אחרת, אבל יש שאלה על העמדה שתפסה הממשלה ביחס לשתי העדויות. ביחס לעדות הערבית לא היתה כל שאלה אויבת, בעוד שהיהודים נשאלו שאלות אויבות מאד. פרידי והיו"ר אמרו, שפרידי עשה רק את שליחותו, וזוהי באמת הנקודה שלי.

היו"ר: אבל הדבר נתקבל כשאלה פרטית של עורך הדין. אני אומר כי הקו שלך הוא לא נכון. הרי זה חלק מטענותיך.

מרימאן: עובדה שמהרגע שהחלה להשמע עדות היהודים, נקבע קו זה, ולא איכפת לי ע“י מי, אבל ודאי זה נעשה עפ”י הוראות, נגד יהודים, ולא נגד ערבים. – היו"ר: אתה מבין לא נכון את עמדתי. איני איני אומר אף לרגע, כי אינך מוצדק לנקוט קו זה.

מרימאן: ובכל זאת אתה קורא זאת ריב בין עורכי דין. אני מודה שהיה כאן חום מיותר, ואני מוכן לקבוע את חלק האשמה שלי. אני מתיאש מלהסביר את דברי. – פרידי: אני עומד בזה כבר חדשיים, אני יכול לסבול זאת. – בטרטון: לא יהיה ישר לאמור, כי הוציאוך מכלל הזכות לאמור מה שרצית. זה לא נאה לך או לפרידי ולממשלה. נשמע מה שיש לך להגיד.

מרימאן: אומר בקצרה. איני נכנס לפרטים. אומר 3–4 דברים המראים את עמדת הממשלה, כתוצאה מקו החקירה שנקטו כלפי העדים היהודים. קחו, לדוגמה, כיצד נחקר סאקר (ע"י פרידי): בעצם היתה זו הנחה שהסוכנות המורחבת נוסדה להשיג יותר מהממשלה ולהפחיד את הערבים. שאלה זו של הפוליטיקה הכללית הוצגה ע“י הממשלה אל העד הראשי שלי. הוא השיב כי מוזר הוא שהממשלה תנקוט נקודת מבט זו, כל שלב במו”מ ליסוד הסוכנות עוּבד יחד עם הממשלה המקומית ועם ממשלת לונדון. למה איפוא תפשה הממשלה את הדבר כנושא של התקפה על ההסתדרות הציונית? אם באמת זוהי השפעת הסוכנות והיא מפחידה את הערבים, כי אז הממשלה הא"ית והאנגלית נושאות גם הן באחריות. הן שותפות לכך כמו ההסתדרות הציונית. קצת קשה לראות כיצד תוכל עמדה זו כלפי הועדה לשכנע את ההסתדרות הציונית, כי הממשלה אוהדת לציונות. אתם זוכרים גם את השאלה שנשאל סאקר, היכן הוצע בפעם הראשונה…

הופקין מוריס מפסיק שוב ואומר, כי כאן נכנסים לויכוח כרונולוגי. נניח כי מזדמן לך כדבר הזה בבית המשפט. פרידי ניהל את עניני הצד שלו בדרך ידועה, ומישהו בא לומר במשפט שהוא. פרידי, אינו אוהד לבית הלאומי העברי. ואז, אם יקום פרידי לענות בנאומו, ישמש נאומו שוב הוכחה לחוסר אהדה. נמצא שהכל הופך לויכוח על הפרוצידורה.

מרימאן צונח ואומר, כי כבר הגיד את אשר נתכון לומר, –

הישיבה נגמרה, וב־25 בדצמבר חגגה הועדה את חג המולד הנוצרי.

 

ישיבות השמונים ושתים – שמונים ושלש    🔗

נאומו של סטוקר    🔗

(26 בדצמבר לפנה“צ ואחה”צ)

למחרת חג המולד חידשה הועדה את ישיבותיה. היה יומו של סטוקר.

ובניגוד למרימאן, שעמד רק על עניני המאורעות וסבותיהם הקרובות, גולל סטוקר יריעת דבריו עד הימים שלפני המלחמה.

בניגוד למרימאן, שנשען בדבריו רק על עדותם של הפקידים והערבים. נסתייע סטוקר רק על עדויותיהם של הערבים. הרבה ממה שאמר סטוקר בנאומו הארוך נאמר לפניו ע"י עדיו.

סטוקר התחיל: אדוני היו“ר וחברי הועדה! בראשית החקירה הוצע ע”י הועדה שאביע לפניה בהרחבה ובהכללה את הטעמים ואת הסיבות שעל פיהם אבסס את המסקנות בעניני המהומות. אמלא את הדבר לפי מיטב יכולתי.

הכותל – הטפה שהדגישה את הסאה    🔗

הדבר הזה הובלט באופן טוב ביותר ע"י אחד העדים שענה על שאלת מר בטרטון. הוא העד שהיה לפנים ראש עירית שכם, חבר בפרלמנט התורכי ואחד מחברי המשלחת הערבית ללונדון ב־1922, שבתוצאת פעולתה נתפרסם הספר הלבן. הוא אמר שסבת המאורעות נמשלת לכוס מים שטפה אחרונה מגדישה אותה, ענין הכותל הוא שהגדיש את כוס הארץ. אני מבקש מאת הועדה לא להניח אף לרגע, שענין הכותל לבד היה בכוחו לגרום למהומות. זו היתה פסגת הפוליטיקה הציונית ופעולותיה במשך 14 שנים שגרמו למצב של התרגשות. מאורעות הכותל היו הטפה האחרונה שהגדישה את הסאה. אין לחשוב שמאורעות הכותל כשלעצמן יכלו להביא למאורעות מחרידים כאלה של צפת וחברון. הן היו תוצאה, ואיני רוצה להגן עליהם, של הגדשת הסאה. אני מקוה שחברי הועדה יזדיינו בסבלנות כלפי, אם ארחיק ואגולל לפניהם את מצב הדברים לפני חליפת המכתבים של מק־מהון.

שמעתם כיצד התנהלה א"י תחת שלטון תורכי משנת 1840. לפני זה נמצאה תחת שלטון מצרים. בימים ההם נהנו הערבים ממדה רבה של שלטון עצמי. אמנם הם סבלו. ביחוד הפלחים, מלחץ שונה ובפרט מענין עבודת הצבא. בימי התורכים נהנו הערבים ממדה ידועה של שלטון עצמי ורפרזנטציה בבית הנבחרים התורכי, ועם זאת הרגישו בחריפות את לחץ השלטון הזה, על כן היו שאיפותיהם ממשלה עצמאית, ערבית, שתקבע בעצמה את גורלה ותהא חפשית מעול העריצות. כי למרות הזכויות, היה השלטון התורכי שלטון־יחיד ועריץ.

לפני המלחמה היו כאן תנועות ערביות להשגת העצמאות שאליה ערגו בצדק. ערבים רבים סבלו. דודו של עוני עבד אל האדי נתלה. עוני עצמו נדון למיתה ולאשרו נמלט.

ימות המלחמה ואגרות מק־מהון    🔗

באה המלחמה והערבים שבצבא התורכי הלכו בלי רצון. הם הרגישו עצמם מדוכאים ע“י החובה להלחם בעד בעלים, שרצו להשתחרר מהם. כשנכנס המלך חוסיין בחליפת מכתבים עם האנגלים באמצעות סיר הנרי מק־מהון. בשם כל הערבים ובתוכם גם ערביי א”י, נתקבלו אגרות מק־מהון הידועות. באגרות הראשונות היו עוד נקודות שהניחו מקום לספקות ביחס לחלקי הקיסרות העותומנית שהובטחו לערבים, אבל מהמשך חליפת המכתבים, אם תוכלו לבחון אותם בשלמות – תוכחו, כי נתברר מחוץ לכל ספק שא"י נכללה בין הארצות הערביות העתידות לעצמאות. חליפת המכתבים שאנו עיינו בה צורפה לחומר. הופיעו ערעורים וצויין מטעם הפרקליט של הצד שכנגד, כי ההעתקות אשר נשלחו אלינו והובאו על ידינו לא היו העתקות ממיניסטריון החוץ, אלא מתוך ספר. אז לא יכולנו להתעכב על הענין הזה, אולם עשיתי זאת לאחר כך והנני מזמין את הועדה לבחון את ההעתקות ולהשוותן עם הספר, חילוף מכתבים זה שימש זמן רב נושא לויכוחים בפרלמנט. היה זה ביוני 1922, מרס 1923 ויוני 1923. במשך הויכוחים הפצירו תמיד בממשלה לפרסם את חליפת המכתבים והובטח לעיין בדבר, אחרי כך הוגד, כי יש חלק בחילוף מכתבים זה שאינו נוגע לענין זה ולא רצוי לפרסמו וממילא ראתה הממשלה את עצמה מחוייבת להעלים מהקהל את כל חילוף המכתבים.

אני תובע מהועדה שתשיג אם תוכל את המכתבים הללו ותראה במו עיניה. אם ישנה הבטחה בריטית שניתנה ע“י סיר הנרי מק־מהון לכלול את א”י כולה בסוג הארצות העצמאיות של הערבים, הממשלה מציינת, כי בשעת הדיון על המנדט, לא נכללה א“י בסוג זה. דבר זה נדון בספר הלבן ואיני עומד לנתחו. אוכרח להודות, כי בקראי זאת התביישתי בנפשי על אשר ממשלת אנגליה דנה בענין זה באופן כזה. אזכיר לכם עובדה המבססת מאד את הדעה כי א”י נכללה בעת חתימת חוזה השלום בוירסאל והיא: שני שליחי המלך חוסיין, רוסטום חידר ועוני ביי, היו באי־כוח של סוריה וא“י. לשתיהן היו יפויי־כח לחתום על החוזה. ולכן ברורה המסקנה כי אז היה מובן שא”י נכללה.

כשהחלה חליפת מכתבים זו, החלו חיילים ערבים לעזוב את הצבא התורכי במספר ניכר ולהתחבר לאנגלים. סובחי ביי עצמו שירת בצבא. לחיל הבריטי ניתן יתרון של הפחתת אלפי תורכים מצבא האויב ותוספת ניכרת למספרו הוא. בכלל אלה שבטי בדואים שנצטרפו לערבים למען חזק את הצבא הבריטי. הנצחון בא עם כיבוש ירושלים ע"י לורד אלנבי, כרוזים שכבר נזכרו כאן נפוצו מאוירונים בריטיים בין הערבים ותוכנם התאים לתוכן המכתבים של מק־מהון. הכרוזים ציינו, כי פורסמה הצהרה לקצינים ערביים, והערבים נדרשו לעבור לאנגלים אשר יתנהגו אתם בטוב, האנגלים יעזרו לשחרר את הערבים. כרוז אחד אומר (סטוקר קורא את הנוסט) שהבריטים נלחמים על הגנת הדת ושחרור הערבים בכלל. המלכות הערבית כפותה בידי התורכים, הערבים נדרשו לעזוב את הצבא התורכי ולעבור אל הצבא הבריטי, העמל למען אמונתם וחופשתם של הערבים, למען תוכל המלכות הערבית לקום ולהיות כאשר היתה. על הכרוז היה חתום חוסיין השריף ממיכה.

ערבי א"י ראויים לשלטון עצמי    🔗

הנקודה האחרונה בהיסטוריה זו היתה חתימת חוזה השלום בידי עוני ביי ורוסטום חידאר ואחרי זה ספר הברית של חבר הלאומים. אני מבקש מהועדה לשים לב אל הסעיף המיוחד של ספר הברית. הדן בשאלת חלקי הקיסרות העותומנית

המנדט אינו חוקי, לדעת סטוקר    🔗

סבורני, שלועדה ידוע, כי למנדט לא ניתן אחרי גמר חתימתו אישור חוקי באנגליה. הממשלה חתמה עליו בלי אסמכתא של הפרלמנט. בית הלורדים ודאי שהיה מביע דעתו נגד. לכן חסרה אסמכתא פרלמנטרית נכונה בכל זאת נתקבל המנדט ונחתם, ולפני חתימתו שימש נושא לחליפת מכתבים בין משרד המושבות לבין האכסקוטיבה הציונית בלונדון. מכתבים אלה נגעו בדרך שבה יוגשם המנדט. תשוה הועדה את רוח המכתבים לפוליטיקה של ההנה“צ ולרעיונות שמר סאקר הגיד לועדה בכנות גמורה. שאלתי את מר סאקר אם הוא חושב, כי הבית הלאומי העברי נוסד כבר, וענה “לא”. הוא אמר, כי לעולם לא יחשב לנגמר. תמיד יהיה במצב של התהוות. תמיד ימשך בנינו תחת המנדט. זהו סידור מצוין בשביל ההנה”צ, משום שהיא המיעץ היחידי לממשלה. ברור שזהו דבר מצוין בשבילם. אם כי הממשלה נקראת ממשלת מנדט עם נציב עליון, הרי אין בינה ובין ממשלה של מושבת־כתר ולא כלום. חוץ מהבדל לטובתה של הסוכנות היהודית, שנוספה לממשלה ע"י תנאי המנדט

הבה נראה, מהו בעצם המנדט וכיצד עיבדתהו האכסקוטיבה הציונית. סעיף 2 של המנדט אומר כי יש לשים את הארץ בתנאים שיבטיחו את הבית הלאומי היהודי ויחד עם זה יגינו על זכויותיהם האזרחיות והדתיות של כל תושבי הארץ. החלק השני אין לו כל תוקף עד כמה שהדבר נוגע למר סאקר. הוא אומר, כי זהו ענינה של הממשלה. הוא רוצה לקנות קרקע ולהכניס לארץ יהודים כל מה שיוכל.

סעיף 6 אומר, כי ממשלת א“י תקל על עלית היהודים ותאמץ התישבות צפופה של יהודים על האדמה ע”י מתן אדמות שממות של הממשלה. מר סאקר מסיח את דעתו גם מהעובדה, כי בעוד שיש להבטיח זאת, אין גם לפגוע בזכויותיהם של חלקי הישוב האחרים בא“י. היו”ר שאל אז את מר סאקר, איזה משני אלה יש להעדיף במקרה של התנגשות ביניהם, ומר סאקר ענה בבהירות מוחלטת, כי עניני היהודים עדיפים. איני מוסיף כלום לזה. אז נשאל מר סאקר ע“י הועדה, מה היה אומר לו חשבה הממשלה שעוד מעט לא ישאר קרקע לערבים והיתה מחוקקת חוקים המבטלים את זכות הלא־ערבים להחזיק בקרקע, ותשובתו היתה “ומה בדבר סעיף 15 המבטיח כי לא יפלו לרע בין תושבי א”י בגלל גזעם, דתם או לשונם”. ההוכחה של מר סאקר (ואני מוכרח לזקוף לזכותו שהוא עורך דין פקח וחריף ומוכשר לתת הוכחה טובה ולהסתפק בה), איני יודע עד כמה נכונה הוכחת מר סאקר בנוגע לצד החוקי שבעניין, אולם השאלה היתה “ההנך מוצא, כי סעיף ב' של המנדט נמצא בסתירה אל הסעיפים – ואם הוכחתך נכונה. האין זה אומר שהמנדט לא ניתן להגשמה?” ותשובתו היתה תשובת עורך דין (אני הנני בעצמי עורך דין עכ"פ ולפחות שואף להיות כזה). זהו מבנה המתאים לבתי משפט. אני אומר שאם מר סאקר עומד בפני סעיף 15, נמצא שהוא סבור, שהמנדט אינו עקבי. אני מוצא כי המנדט מפיר את ספר הברית של חבר הלאומים במדה כזו, עד שצריך לבקרו מחדש או לקרעו. אני יודע כי הועדה אינה יכולה להציע זאת, כי זוהי שאלת פוליטיקה גבוהה, אבל זוהי הפרת חוקת א"י בתור נכללת בין ארצות ערביות כפי שהן נחשבות בספר הברית של חבר הלאומים.

שנית, המנדט נמצא בסתירה לספר הברית של חבר הלאומים, ושלישית זהו דבר הסותר את עצמו ולא ניתן להגשמה. ספר הברית של חבר הלאומים אומר, כי בכל מקרה שאיזה חבר של חבר הלאומים מקבל על עצמו התחייבות כלשהי שאינה בהתאם לספר הברית, הריהו מוכרח לאחוז באמצעים כדי להשתחרר מהתחייבות זו. בריטניה הגדולה קבלה על עצמה את ההתחייבויות של הצהרת בלפור ב־1917 טרם נכנסה לחבר הלאומים והצהרה זו היא בסתירה לספר הברית של חבר הלאומים.

כאן מפסיק סיר בטרטון ואומר, כי את ההוכחה מוכרחים להמשיך עוד צעד ולהראות, כי חוקת המנדט יצרה את מהלך הרוח אשר גרם לפרעות.

סטוקר עונה, שזהו אמנם רצונו להוכיח והוא מביא הוכחות כדי להראות את תבונת טענותיהם וצדקת תרעומותיהם של הערבים בענין הקרקע והעליה.

בהמשך דבריו אמר סטוקר: הנה זכיון רוטנברג, אני חושב כי מתן זכיונות מסתבר מהמנדט, החלק השני של סעיף 11, אומר כי ממשלת א“י יכולה לסדר עם הסוכנות היהודית. שלסוכנות תמסרנה הנהלות עבודות שונות אם אין בכך דבר הפוגע בעניני הממשלה. דעתי היא, שכוונת הסעיף הוא למנוע את ניצול המקורות הטבעיים ע”י אנשים פרטיים ואני מניח, כי זכיון רוטנברג מתנגד לסעיף 11 של המנדט. הממשלה היתה צריכה לקבל על עצמה את הדבר הזה או למסור אותו לסוכנות היהודית. איני נכנס לעניין הסיכויים המסחריים של קיבולת זו, יש אומרים כי רוטנברג לא ירויח, ענין יותר גרוע הרבה הוא זכיון ים המלח. היתה התחרות גדולה לקבלת זכיון זה מפני גדלו. התוצאה היא שהזכיון ניתן לחברה שהנה למעשה חברה של נובומייסקי, שהתאזרח בא“י. לועדה ישנם הפרטים. ידוע מי הם המנהלים. אחד מהם הוא פליכס וארבורג. הועדה יכולה להחליט בעצמה. אם אין זה איום שהממשלה האי”ת תוַתר על זכיון זה. הלא הזכיון מוסר את כל אוצרות ים המלח. יש כאן שוב אותה השאלה כמו בזכיון רוטנברג, אם יש לה לממשלה הרשות לעסוק בעושר הטבעי של הארץ בדרך אחרת מאשר צוינה ע"י המנדט.

השם ‘א"י’; המקומות הקדושים    🔗

ועוד, שאלת המטבעות והבולים, אמרו לי שמבחינה חוקית הדבר נמצא בסתירה עם המנדט. הרי זה בודאי פוגע בערבים לראות את השם א"י מודפס בעברית. השאלה היא, אם הדבר הוא חוקי, אבל אינני חושב להתעכב הרבה על זה.

ועכשיו שאלת העמדות הדתיות. אני טוען כי הענין נתעורר ע“י היהודים. אני אומר ברצינות, כי עד כמה שהדבר נוגע בהתרגזות, הרי היא נגרמה ע”י הצד השני, הערבים החזיקו במנהג הקיים של תפילה ליד הכותל המערבי. עמדת הערבים, היתה שהם תמיד הרשו ליהודים לבקר את הכותל. לא איכפת להם. מה אדם חושב, אבל הם התנגדו תמיד למכשירים המובאים אל המקום, כי ע“י זה יהפך לבית תפלה צבורי, ההתנגדות היא להרמת הקול בשירה, וביחוד – להבאת המכשירים. אם תעיינו בחליפת המכתבים בספר הלבן, תראו את עצם טענותיהם של הערבים והשאלה צריכה לקבל את פתרונה ע”י מישהו. נרמז, שזה יפתר לפי סעיף 14 של המנדט, אבל בינתים יש לשמור על הסטאטוס קבו לפי סעיף 13 ואין רשות להביא מכשירים אשר לא הותרו בימי התורכים. הספר הלבן הוצא כתוצאה ממאורע יום הכפורים תרפ“ט ועל זה דן מאמרו של ד”ר פון וייזל. הוא כותב, שכל המאורע נגרם ע“י ריב בין שני השמשים. ידוע לנו טיבם של אנשים מסוג זה, טפילים אמתיים המתפרנסים ממקומות כאלה. לפי ד”ר פון וייזל תלוי הקולר בהם. זה גרם למתיחות ההרגשות אצל היהודים, כי המחיצה הוסרה בכוח. נראה לי מתוך עדויות היהודים שהם רגישים מאד ביחס לכל דבר הנוגע בהם וההיפך מזה ביחס לדברים הנוגעים באחרים. היהודים זלזלו בזכויות המושלמים והראו רגשנות יתירה בשעה שנדמה להם, כי פוגעים בזכויותיהם הם. אני מסיב את לבכם לכתוב בספר הלבן, ביחוד למקום בו נאמר, שהממשלה האיי"ת היתה צריכה להועץ בבאי כוח השלטונות היהודים לפני כל פעולה, ומצד שני על הממשלה לדאוג שלא יפגע הסטאטוס קבו. השלטונות היהודים היו חייבים להבין שהשלטונות המושלמים יתאוננו. זה טבעי מאד. בכל מקום שפוגעים בסטאטוס קבו, נוהגים לאחוז מיד באמי צעים כדי למנוע בעד זה. כזאת יקרה אפילו על יד הקבר הקדוש. זוהי הרגשת המושלמים ביחס לסטאטוס קבו. אחרי פרסום הספר הלבן ביקש הנציב העליון משתי העדות להביא את מוסמכיהם. המושלמים הגישו והיהודים לא. הרב קוק לא ענה כלל. ואחרי שנלחץ ענה לבסוף בתמיהה על שהממשלה שואלת בדבר הזה. אבל העובדה היא שהיהודים נתנו בכל פעם הסברה אחרת, עד שמר סאקר הלך אל הנציב העליון ובמקום מוסמכים טען בשם המנדט. הוא רצה לדחות את העיון בשאלה עד שמוסד אחר יחליט בדבר. הוא כתב בנידון זה מכתב לנציב העליון. מר סאקר הודיע בציריך, כי אין שום קשר בין הסטאטוס קבו ובין הזכויות על יד הכותל. אחרי זה התעוררו חששות אצל המושלמים, אשר ניסו להציגם כאן כאילו המופתי עוררם לשם מטרות פרטיות וכי הוא שיסה למהומות.

הרבה דובר על “האגודה למען הבוראק”. איני יכול בשום אופן להבין מה הרע בארגון האגודות האלה להגנת זכויות המושלמים, אחרי מאורע המחיצה ואחרי ההתרגשות שהקיפה את חוגי היהודים? ובאותה שעה נשמעו בציריך נאומים של לורד מלצ’ט ואפשר היה לקנות תמונות המסגד אצל היהודים – כל אלה הגדילו את חשדות המושלמים בנוגע לכוונות היהודים. סיר בויד הדגיש וחזר והדגיש, שההנה"צ הצהירה שאין לה שום שאיפות ביחס למקומות הקדושים, כל מי שלומד היסטוריה כללית יודע שכל מעצמה העומדת לפני מלחמה, בוחרת את הזמן הזה דוקא להצהרות של שלום ולכן צדקו המושלמים כי לא שמו לב להצהרות אלו נוכח התמונות האלו וסימנים אחרים.

סטוקר מראה בקיאות בהיסטוריה    🔗

כל אדם הקורא בתולדות א“י יראה כי 10 שנים אינן שקולות בתולדות הארץ הזאת. בית המקדש של שלמה נחרב 400 שנה לאחר בנינו. הבית השני הוצא מידי היהודים ל־160 שנה עד שיהודה המכבי כבש אותו מחדש. אני מניח שזהו האדם שאליו כיון הרב קוק בדברו על רוח המכבים המקננת בלב הצעירים היהודים המפגינים. עובדה זו אומרת הרבה. אחר כך בנינו של הורדוס שנחרב ע”י טיטוס, 600 שנה לאחר כך נבנה מסגד עומר. בתולדות א"י – שאלות חבר הלאומים והמנדט הן מרחיקות לכת. שנים מעטות יכולות להביא תמורות גדולות, ולכן ההנחה שהמופתי לא היה יכול להאמין בשאיפות אלו של היהודים, היא הצהרה אשר אדם משכיל יכול לענות עליה יפה: “היהודים היו עושים כן, לו יוכלו”, לו הייתי אני המופתי, הייתי גם עונה כך. בלי כל ספק, היהודים בתור אנשים המכבדים את עצמם, מוכרחים לקוות, כי פעם יבנה מחדש בית המקדש של שלמה באותו מקום אשר נמצא בו עכשיו מסגד עומר. אין הרעיון הזה כה אבסורדי כפי שהוא נראה.

הבנין והפתח על יד הכותל, והמופתי    🔗

לאחר כך התעוררה שאלת הבנין. שמעתם מהמופתי, כי בתחילת השנה קבל ידיעה שחלקי הכותל זקוקים לתיקון. הוא נדרש לתקונם וחשב, כי זוהי הזדמנות טובה להוציא לפועל עוד כמה עבודות ולסדר כמה בנינים שאינם חלק מהבוראק. העבודה התחילה ונפסקה לפי דרישת היהודים, אשר מחו. הנציב העליון אשר מסר את הענין למיניסטריון קבל תשובה עם חוות דעת יועצי הכתר בענין זה. המכתב החשוב לא נמכר לרב קוק, שהתרעם על כך, היות והוא היה אחד מאלה אשר שלחו מכתבי תלונה. בעקב זה התחילו היהודים לעורר את שאלת הסטטוס קבו וכן עשה גם מר סאקר, אף כי התנגד לשאלת סטטוס קבו בשביל זכויות המושלמים. ההתרגשות בעדה היהודית היתה רבה, השלב האחרון היה לאחרי שמר סאקר וקול' קיש עזבו את ציריך. זוהי הזדמנות נוחה.

אמרו, בנובמבר 1928 היה מצבו של המופתי בתור נשיא המועצה המושלמית העליונה כה בלתי בטוח שלא נשאר לו אלא לעורר התרגשות דתית בגלל המקומות הקדושים, מי שמעיין בדבר יוחרד משטחיות זו. המופתי עקב בזהירות את ענין הכותל עוד מ־1922. מוזר, איפוא, לומר, כי הוא עוררו כאמצעי לבצר את מצבו. לפי החוק הוא מחזיק במשרתו כל ימי חייו. דברו כאן הרבה על הועד שנמנה לעיין בכמה שאלות, אבל בשום אופן לא בשאלת אורך תקופת משרתו. המופתי עצמו יושב בראש ועד זה. והצעות הועד אינן נוגעות במצבו כלל. לכל היותר נגעו למופתי בזה שהוצע. כי הוא יחזיק במשרתו 9 שנים, על מנת שתתחדש אחריהן עוד ל־9 שנים. החלק הראשון היה טעון בכלל פעולה מחוקקת, והשני לא היה בכלל בסמכות הועד. על כל פנים, המופתי היה בטוח למדי במשרתו. לכל היותר היתה שאלה אם תהיינה בחירות חדשות אחרי 9 שנים, אבסורד הוא לחשוב, כי בגלל זה החליט לעורר התרגזות דתית. אני שואל: במצב הידידות שבין המופתי ובין לוק והממשלה. אילו נמוקים יכלו להיות בלבו של המופתי לעורר מהומות נגד הממשלה?

לא יתכן שהערבים ארגנו פרעות    🔗

ועתה צריך לעיין במנשר הראשון של הנציב העליון, האומר, כי הוא חושב להפסיק את (במנשר כתוב, כי נפסק) המשא־ומתן על שנויים קונסטיטוציוניים בא"י. כיון שהערבים שאפו לשנויים. ההיו הם מארגנים פרעות שתגרומנה ודאי להרוס את האפשרויות לשנויים? איך אפשר להניח כזאת: נחוצות הוכחות ממשיות יותר.

בסיס הצרות היו חשדות של יהודים. איזה נהג יהודי הסיע את סובח ביי אל חדרה ולא הוזמן לארוחה. הוא רוגז, מספר על זאת והדבר צומחי וגדל. היו עוד ידיעות דומות לאלה. החשדות הופצו ע"י אנשים והצרה היתה מתחת לאפם, ועל עדות מסוג זה, ועל הוכחות מסוג זה, נדרשת הועדה אנשים רציניים, להחליט. כי המהומות היו מאורגנות.

“נסיעת טיול” של המופתי; היהודים התחילו…    🔗

עתה, אדוני, טרם אגש לבירור המאורעות ב־23 באבגוסט, אדון בעדות המופתי הגדול. נשמעו כאן עדות שהוא ביקש ממש לפני פרוץ המאורעות ויזה לסוריה. הועדה שמעה את עדות המופתי והנני מפנה את לבכם לדבריו, כי חשב על נסיעת טיול לקושטא וכי היה לו כבר הפספורט. היה יכול לנסוע בים, אבל העדיף את הנסיעה ברכבת. הוא שלח את שליחו לקונסוליה הצרפתית כמה ימים לפני זה, אולם נדרש לשוב ביום ידוע אחרי הצהרים. בבוא השליח באותו יום אחרי הצהרים. היתה הקונסוליה סגורה. על כן ביקש את הויזה ב־22. היות והמופתי רצה לעזוב את הארץ לשם נסיעת טיול, בקש את הויזה בלי איחור. הקונסול ענה שהמופתי צריך לקבל את הרשיון מהקונסול הכללי בסוריה. על כל פנים. לו רצה המופתי לנסוע לרגל המהומות, לא היה נאלץ לנסוע דוקא דרך סוריה.

עתה אגש לתקופה בין 17–23, היות ומנקודת ראותנו. המהומות התחילו למעשה ב־17. ב־17 היו התקפות על ערבים. – כאן קורא סטוקר מעדויותיהם של כמה עדים ערבים מסביבת שכונת הבוכרים. העד הראשון אמר, כי ב־17 ראה המונים גדולים על מגרש כדור הרגל של המכבי: “ראיתי מרחוק יהודים הרודפים אחרי ערבים. הערבים נתקפו בחריפות ע”י יהודים“, על השאלה איפה היה בבוקר ב־23 ענה, כי בא מהמסגד וראה יהודים משליכים אבנים מגג אחד הבתים. העד הבא אשר עדותו נקראה היה מחמוד ארימן. הוא נשאל אם היה ב־17 באבגוסט בירושלים ואיפה נמצא ביתו, והוא ענה, כי גר סמוך לשכונת הבוכרים, נתקף באותו יום. התעלף וכשהקיץ ראה עצמו בבית החולים הממשלתי מקום שם נשאר 13 יום. העד הבא היה איבראהים שחאדי שהודיע כי גר סמוך לשכונת הבוכרים. בבואו לשכונה מצא שם הרבה יהודים. מיהר הביתה לאשתו ורק הספיק להגיע לבית ולהבריח את הדלת, והיהודים ניסו להתפרץ פנימה וכו'. הוא ניצל ע”י המשטרה.

אחרי זה קרא סטוקר את עדותו של עבדאללה חסן, שהעיד גם על מה שקרה במגרש כדור הרגל. הוא הותקף ונאסף אל בית החולים הממשלתי. נשאר שב 4 ימים. מחמוד איבראהים, הגר על יד שכונת הבוכרים. העיד, כי בלכתו הביתה היה עליו לעבור דרך השכונה היהודית. הוא עבד בקרבת הראינוע “ציון”. בשובו מהעבודה ראה במאה שערים המוני אנשים. התנפלו עליו על יד ביתו, ונאסף לבית החולים למשך 17 יום. אחרי זה קרא את עדותו של המאיור לי על התנהגותם הגרועה של היהודים במאה שערים. היו שם המוני יהודים שטענו כי מהצד השני יורים עליהם ערבים. כשהוא ניגש אל הבית, שהיהודים הראו עליו, מצא שם רק ערבי ואשתו, שהיו במצב של עצבנות. הוא לקח את האיש ואת אשתו אל בית היתומים.

הכבשות התמות    🔗

הרצח הראשון ב־23 באבגוסט היה זה של דג’אני שנשא סחורות למאה שערים. כפי שהעיד ד“ר שאמאס, שאמר, כי הגיע הביתה ב־12 בצהרים, ב־12.15 בערך ישב לאכול ואחרי רגעים אחדים שמע כבר את הרעש. יצא אל המרפסת וראה שני יהודים נושאים משהו במרחק 200 מטר. זה היה אחד שהכוהו עד מות. ברור כי אז טרם היו מהומות. השני היה חנא קארקאר שהשוטר דוב הרימו והביאו אל בית החולים, יש לנו עדותם לנוערותם של ד”ר דאוד, השוטר צאלח ושני שומרי הסף, כי הפצוע הובא ב־12.45.

התגרה הגדולה ממש באה אח"כ. ההמון היה יוצא משער שכם ומשער יפו. היוצאים משער יפו רצו ללכת הביתה, כשבאו לבית סלונים החלו כמה יהודים שנמצאו שם לצעוק עליהם “בוז”. מאיור וורד העיד, שהוא יודע את פירוש המלה הזאת. הוא מבקר לעתים קרובות במגרש כדור הרגל של המכבי. הנה הזמן שבו החלו המהומות. הערבים עברו מלוּוים על ידי שוטרים. לפי עדותו של מר וטקין חכו להם עוד יהודים בחצר הרוסית. אז הלכו אנשי ליפתא הביתה, ואני מניח שהערבים עשו מה שביכלתם להחזיק מעמד, מהצד השני היו המושלמים היוצאים משער שכם, כאשר הגיעו הנה, שמעו מה שקרה על יד מאה שערים, ביחוד כשבא ערבי שותת הדם, הם רצו להגן על אחיהם, אז התחילו לסדר להם מקלות ומזה הוכח שהם באו בלי מקלות.

אין כל שאלה שהיהודים היו מוכנים לפגוש את הערבים. במקרה זה התחילו היהודים ראשונים ואחר כך הערבים, ולאחר כך הלך הדבר כמובן והתפשט. הייתי רוצה להפנות את לבכם לעדות מר מודי ב־25 בנובמבר. כשנשאל אם היה ידוע לו ב־23, כי דבר מה התהוה, ענה שקבל ידיעה ממשרד מושל המחוז, כי מתרחשות מהומות ועליו לפזר את ההמון. בצאתו למרפסת משרדי הממשלה. ראה ערבים מתקהלים על יד שער שכם. הלך למרפתי להשיג את עזרתו לפיזור ההמון, אבל בבואו שמה עם המופתי מצא את ההמון נרגש מכדי להקשיב לו. לדבריו לא היתה כל השפעה, כי ההמון היה מחוץ לגדר כל שליטה. הם היו נרגזים, באמרם שיהודים הרגו את אחיהם במאה שערים והם הראו על אדם שותת דם. היה זה ב־1.15.

"לא היו מעשי אכזריות”    🔗

הועדה תבין, כי איני מנסה להצדיק מה שקרה, אבל אני אומר לועדה, כי אנשים מזויינים יכולים להחזיק מעמד על נקלה. אני אומר גם כי לא היתה אכזריות ברציחות, חושבני, שהוכח כי לא היו השחתות בחברון. העניין התפתח הודות לידיעות אשר נתקבלו מירושלים. והוא הדין ביחס לצפת, מקום שם התפתחו המאורעות מתוך ידיעות על דבר אש ופרעות בחיפה. תנאים דומים לאלה היו ביפו וחיפה. בצפת לא היה קורה דבר לולא הידיעות מחיפה, וכן בכל הארץ.

סטוקר עובר לדבר על הקונגרס בציריך והוא אומר: האדונים בירושלים (ההנהלה הציונית) נשארו במצב קשה. הם מטלגרפים לציריך המקום שבו מאספים את הקרנות, שהישוב נרגש באופן רציני בשאלת הכותל המערבי, שהם בצרה והם מוכרחים לקבל כסף. היהודים בעצמם הסעירו את הסערה אך ורק בכדי לקבל כסף, סטוקר מטיל את האחריות של אספת תשעה באב בתל־אביב על ההנה“צ. כאן היתה תכנית מחושבת מראש להביא את המפגינים מת”א לירושלים, הרב ה“קנאי” קוק וקלוזנר ברכו את המפגינים. אחרי כן באה ההפגנה הצודקת של הערבים ב“שטח שלהם” וכאן יש כמובן, העובדה שתחת לחץ ההמון על ידי הכותל המערבי נהפך שולחן, מסביר סטוקר.

אני מסכם ואומר: האחריות היא על ההנהלה הציונית, אם הדבר היה מאורגן או נתגשם ע“י הרביזיוניסטים או ע”י ברית טרומפלדור, שנשיאה הוא מר אגרונסקי…

באולם פורץ צחוק אדיר. אגרונסקי ישב על יד שולחן העתונאים סילי לחש למנהיגו. סטוקר ביקש מסגנו לחזור על השם הנכון ותקן: “הייתי צריך לאמר ז’בוטינסקי”.

הגדולות שעשו המופתי וסובחי “האדון האציל”    🔗

תמה אני, אם סין בויד, בסקרו פעם אחורנית ליום זה, ירגיש את עצמו גאה על אשר השליך בוץ על ג’נטלמן ערבי נאמן ונכבד, הוא המופתי הגדול. בשעת חירום הראה נאמנות מוצקה לממשלה ועשה הכל אשר ביכלתו לעצור את המהומות והוא יחד עם מוסה כאזים פחה ואחרים פרסם ב־27 באבגוסט את הכרוז “לאחינו הערבים”. הייתי רוצה לקרוא זאת שוב.

סטוקר קורא את הכרוז הקורא לערבים להתאמץ לעצור את המהומות ולהמנע משפיכת דמים.

אני רוצה להעיר שנית: האם סיר בויד ירגיש עצמו גאה בזכרו איך העליל, בודאי לפי הוראות על סובחי ביי, על אדון אציל זה?

תפקידי נגמר, אני מזכירכם, כי הבטחתי בשם הערבים בישיבת הפתיחה של הועדה שב"כ הערבים ימסרו את כל האינפורמציה שבידיהם לועדה. אנו מוסרים הכל לידי הועדה.

סטוקר גמר ב־4.40 אחרי הצהרים.

עדות ד"ר חלדי – הקץ לבדותא על ההרוג הראשון    🔗

אז קרא דרייטון לד“ר חוסיין פכרי אל חלדי, סגן מנהל מחלקת הבריאות הממשלתית בירושלים. הרופא הביא אתו את רשימותיו על הפצועים וקרא: חנא קארקאר, הובא ב־23.8.29, גיל 30. נוצרי, פצעי מקל וסכין בגבו. הערה: השוטר סאלח זאיד מסר את הידיעה דלהלן: ביום ו' 23 באבגוסט, ב־1.30 בקירוב. אחה”צ, הלכתי אל תחנת המשטרה במאה שערים ושמעתי אנחה, איש נפל ופניו ארצה. הרימותיו והביאותיו אל בית החולים, אבל הוא היה מת כשהגענו לבית החולים. זה היה חנא קארקאר".

בתשובה לשאלות אמר העד כי ההערה לא נכתבה ב־23 באבגוסט. התאריך שלה הוא 4 בספטמבר, והיא נשמעה מאת השוטר יום או שנים בטרם נכתבה. “שאלתי את השוטר, מה ידע והוא אמר לי, זו לא היתה הודעה רשמית”.

מרימאן: יוצא, שחתמת ושלחת את הודעתך לאחר שראית את השוטר אבל לפני ה־4 בספטמבר? – כן. – סניל: הכתבת את הדו“ח עפ”י רשימות בכתב? – לא עפ“י הזכרון. – היו”ר: יש כאן שאלה רק של רבע שעה. – מרימאן: למעלה מזה.

בזה נגמרה הישיבה.

 

ישיבות השמונים וארבע – שמונים וחמש    🔗

נאומו של פרידי    🔗

(27 בדצמבר לפנה“צ ואחה”צ)

פרידי התחיל: אדוני כשהחלה החקירה הזאת ב־24 באוקטובר אמרת לנו מה הן מטרותיה, והן, ראשית, לברר ולקבוע את הסבות הישרות של המהומות האחרונות, ושנית, להשתדל ולמצוא איזו תרופה לעתיד, באותו נאום הפתיחה אמרת, כי נשמעו האשמות של ערבים כנגד יהודים ושל יהודים כנגד ערבים, וכן כנגד הממשלה. נסיתי אז לציין, כי באותו רגע לא לא היו ידועות לי כל האשמות נגד הממשלה, כי הלא שום ממשלה אינה יכולה לשים לב לכל ההאשמות המופיעות נגדה בעתונות, ומחוץ לזה. באותו זמן לא היו כל האשמות, וזאת אמרתי.

אין לממשלה טענות – אלא רק עובדות    🔗

קבלתי הוראות מאת שולחי להביא לפני הועדה את כל חומר העדות אשר בידי הממשלה כדי לעזור לחברי הועדה בבירור סיבות המהומות ולסייע להם לערוך הצעות לעתיד. תזכרו, כי הצעתי בתור הדרך הנאותה ביותר בשבילי, להביא לפניכם את כל הראפורטים של המשטרה. יכולתי לקרוא לשם גביית עדות כל שוטר אשר הגיש ראפורט – זה היה מחייב קריאת 80 או 90 עדים, הוחלט, כי הדבר הכי טוב יהיה לקרוא לממלא מקום מפקד המשטרה (מאיור סונדרס) ולהגיש באמצעותו, בתור חומר־עדות את כל הראפורטים של המשטרה אשר בידו. יחד עם זה קבלתי על עצמי להעמיד לפני הועדה, לרצונה. כל קצין או כל שוטר אשר ערך את אחד הראפורטים האלה, ועל ידידי מר סטוקר וסיר בויד מרימאן לא היה אלא להביע רצון לראות מישהו מהם, והאיש היה מופיע.

וכך מונחים לפניכם כל הראפורטים של המשטרה, ואתם הודעתם כי במדה שלא יוכח אחרת מתוך החקירה שכנגד, הריכם מקבלים אותם כתיאור מדויק של מה שקרה.

ביום החמשי של החקירה הזאת כאן הרצו לפניכם מר סטוקר וסיר בויד מרימאן את טענותיהם. אני אמרתי בגלוי לב כי הממשלה מצדה אין לה טענות להביא לפניכם. מחוץ לעדות העובדתית על המאורעות. וכך שמעתם את עדות המשטרה, ואחרי כן את עדויותיהם של קציני הצבא והימיה ושל אחדים מנציבי המחוזות.

ואשר לפרשת טענותיהם של ידידי (עורכי הדין משני הצדדים), הרי האשמותיו של מר סטוקר נגד הממשלה, אם מותר לנסחן כך היו בשטח הפוליטיקה של הממשלה. טענתו היתה, כי יש לערבים קובלנות, אשר מקורן כפי שהוא סיפר, עוד במה שאירע בשנת 1915, והוא לימד זכות עליהם מתוך נימוק, שעליכם לחתור לסיבות המהומות, ילכן אין להוציא מכלל החשבון את השפעת הפוליטיקה הממשלתית על הלך רוחם של הערבים.

כשסיר בויד מרימאן הרצה את טענתו, הוא בא בהאשמות מסויימות – מסויימות במובן זה שאלו היו האשמות, אולם סתמיות בזה שהיה בהן מעט מאד שיכולתי להאחז בו לשם הגשת עדות אשר תסתור את ההאשמה. לדוגמה: הוא האשים את מר לוק בויתורים להפצרות הערבים. הוא טען שהתנהגותו של מר לוק היה בה כדי ליצור בין הסרים למשמעתו רושם שהוא מוותר להפצרת הערבים, קשה מאד לטפל בענין שכזה.

זכרונו של לוק חלש או נוח? הבו גודל ללוק!    🔗

סיר בויד לא ציין אז שום מקרים מסויימים אשר יכולתי להשען עליהם; הוא אמר, כי יניח לשאלה הזאת עד שיופיע לפניו מר לוק בתור עד. והנה שני ימים רצופים חקר סיר בויד את מר לוק בענינים אשר חלו זמן רב לפני המהומות ואפילו בענינים אשר חלו אחרי המאורעות וכשנאם לפניכם שלשום, עמד סיר בויד על שכחנותו של מר לוק ואגב קריאה מהרשימות הסטנוגרפיות ציין מספר מקרים אשר בהם אמר מר לוק כי איננו יכול להזכר במקרים ידועים. מהי בדיוק כונת הבקורת הזאת – אינני יודע. אינני יודע אם הכונה היתה לרמוז, כי מר לוק הוא שכחן־מדעת או אם היתה הכונה להוציא משפט גנאי על מדת זכרונו של מר לוק. אם זוהי הכונה, להאשים את מר לוק בזה שאין כוח זכרונו גדול, הרי שאין בזה כל תכלית. אולם אם הכונה היא לומר שיש לו למר לוי זכרון נוח, אזי זוהי התקפה רצינית כנגדו. איך שיהיה, כשיצא סיר בויד להאי שים את מר לוק בחולשה, הוא הסתייע בפיסקאות אלו שבעדות, אם למטרה זו או אחרת.

עמד לפניכם מר לוק ונחקר שני ימים תמימים ע“י סיר בויד ושני ימים ע”י מר סטוקר, ודומני שברי לכם כי אם היה פעם אדם אשר מילא את חובותיו ביושר לבב ובתבונה בשעות נסיון קשות ביותר – הרי כך עשה מר לוק.

המשטרה ראויה להערצה    🔗

יתכן שהחמרתי בחקירת האדונים שהופיעו כאן בשם ההנה“צ, אולם הסבה ברורה, והיא, שבטלגרמות ובהודעות הרשמיות לעתונות הם הטילו אשמות על הממשלה ועל המשטרה הבריטית. אם יש דבר הבולט יותר מכל דבר אחר בענין זה, זהו אופן התנהגותה של המשטרה במשך המהומות. אני מקבל בלי כל פקפוק למפרע את גזר דינכם בנוגע למשטרה. כל מי שיקרא את הראפורטים שלה ביושר, אי אפשר לו שלא יתמלא הערצה להתנהגותה, מחוץ לאילו יוצאים מן הכלל, חלים הדברים האלה לא רק על המשטרה הבריטית. כי אם גם על המשטרה הארץ־ישראלית, אשר חבריהם מושלמים, נוצרים ויהודים. נכון בהחלט, כפי שאמר מאיור סונדרס, כי אי אפשר להשתמש במושלמים וביהודים בהצלחה לשם דכוי מהומות מקומיות, לא מפני שהם אינם נאמנים, אלא מפני הקושי שהם יכולים להיות נתבעים לירות באחיהם. בבואם לפעול כנגד המון עם רב מקרוב. הראפורטים מוכיחים שבכל מקום שהמשטרה הא”יית נתקלה במתנפלים במרחק ידוע מהם, מילאה את חובתה כראוי, אבל במקומות כמו ירושלים קשה לצפות מהם שיירו בשכניהם ובידידיהם, איני רוצה להוציא מכלל מה שאני אומר את המשטרה הא"יית, אבל מאידך גיסא, כשאני מדבר על המשטרה והתנהגותה אני מתכוון ביחוד למשטרה הבריטית ולשוטרים המיוחדים, אנשים שעבדך יומם ולילה, בלי הרף, במשך 10 ימים, ללא אוכל ושינה.

אם נביא בחשבון את טבע המהומות, הרי מפליא הדבר, לדעתי שהאסונות לא היו גדולים משהיו, יש בארץ 135 מושבות יהודיות. בכל המושבות האלה נהרגו 13 יהודים. מקרי האסון הגדולים היו בחברון ובצפת ומספר מקרי מות בירושלים, ואם נסלק את מקרי המות שבערים ובסביבותיהן הרי זוהי עובדה הראויה לציין, שבמושבות המרוחקות מהערים נהרגו רק 13 יהודים, ולמעשה רק בחמש מושבות. כמובן, ההתקפות היו מרובות, ככתוב ברפורטים ולפי העדויות של שני הצדדים. זהו ריקורד שיש להתגאות בו ונדמה לי שאלה שהיו אחראים למשטרה היו צריכים לקבל דבר־מה יותר מבקורת גרידא. אי אפשר להתעלם מהעובדה.

מר סאקר אמר שהמשטרה לא נוצלה כראוי ולא מלאה את חובתה בחריצות. זוהי הטלת דופי בממלא־מקום מפקד המשטרה. אי אפשר לטעון שמר לוק היה אחראי ואני אומר, שהמאייר סיידרס, פחות מכל איש אחר בעולם, ירצה להסתתר מאחורי מר לוק. המאיור סונדרס היה אחראי לפעולות המשטרה מ־15 באבגוסט עד 24 בו. ואני בטוח כי אמלא את רצונו אם אומר, שהוא האחראי והוא מקבל על עצמו את כל האחריות למעשיו. אדון אחד, שאין לו כל נסיון בעניני משטרה, מר ברוידה אמר שעליו היה להביא שוטרים ממקומות רחוקים, התוכלו לתאר לכם דבר מה מסוכן מזה? האם לא היה במעשה כזה, להביא שוטרים לירושלים בשעה ההיא. כדי לעורר מהומות במקום אחר? לא יתכן להביא שוטרים לירושלים כשהמצב במקומות אחרים מעורר דאגה. למר לוק או לממשלת א"י לא היתה סמכות לגבי קביעת מספר השוטרים. אבל במספר שהיה להם השתמשו לפי מיטב יכלתם, ובמדה רבה עלה בידי המשטרה לשלוט במצב הקשה. ידועים הסידורים של המאיור סונדרס מלפני 15 באבגוסט, ואם כי קרו אסונות, יש להגיד שבדרך כלל היו הסידורים האלה נכונים, כיאה לקצין משטרה מנוסה.

האחים רוטנברג נהרגו ראשונה ולא ערבי    🔗

אם תקראו שוב את הראפורט של סיגריסט תקבלו תמונה נכונה מהמאורעות על יד שער יפו. הראפורט מתאר את המצב מחוץ לשער יפו ועוקב את אנשי ליפתא בדרך הילוכם משער יפו לצד בנין סלונים. (פרידי קורא). לפי סיגריסט, לא נהרג איש ולא נפצע קשה עד 1.30. נדמה לי, כי עדותו מפיצה אור על כל המצב, וכל מי ששקל בדעתו, אם צריכה היתה המשטרה לירות באותו זמן, עליו לזכור, כי המשטרה החזיקה את ההמון בידיה בלי שימוש בנשק אש, ואילו ירו בהמון באותו מעמד האם לא צדק מאיור מונרו באמרו, כי זה היה פשוט רצח? אילו ירו, היו נהרגים אשמים וחפים יחד, בכלל זה גם יהודים. אמנם היו כבר התנפלויות, אולם רצח לא היה עד 1.30 אחה"צ, בשאלת ההרוג הראשון יש סתירה בין העדות היהודית והערבית, אולם אני נוטה לחשוב כי האחים רוטנברג היו ההרוגים הראשונים באותו יום, בערך ב־1.30. והנה מר הורוביץ, שלא היה במקום, מקבל על עצמו את האחריות להגיד שהוא מעיז להטיל ספק בזה אם לא היה על השוטר וייט לירות. השוטר וייט לא יכול היה להרים את הרובה אל כתפו מפני צפיפות ההמון, ולכן הוכרח להשתמש בקת.

ואשר לאלה שהתקדמו לצד בנין סלונים, נכון שהשוטרים שליוו אותם לא היו מזויינים, אבל אם תודו שלא היו שום תלונות על אי זיון השוטרים בעיר העתיקה, שוב לא יתכן להתאונן על אלה שליוו את ההולכים לבנין סלונים, כי המלווים היו אותם השוטרים שנמצאו מקודם בעיר העתיקה. טיפלתי בשאלה עד 1.30 שעד אז לא נהרג איש ע“י ההמון שיצא משער יפו חוץ מהאחים רוטנברג, שנהרגו מחוץ לראיית ההמון והשוטרים, אז בא המאורע של אנשי ליפתא ליד בנין סלונים. זהו המקרה הראשון שמר הורוביץ מבקרו בתור עד ראיה. הוא אומר שהמשטרה היתה צריכה לירות, אילו היתה מזוינת. אינני רוצה להאחז בהצדקת שוא, כי לשוטרים לא היה נשק. אני אומר לועדה שלו גם היו מזויונים. לא היו צריכים לירות. שמעתם את הניגוד שבין עדות ד”ר פון וייזל לבין עדותו של מר הורוביץ בנוגע לטיב ההתקפה ומספר התוקפים. בבואם לפסוק, אם צריך היה לירות או לא, חשוב שתתארו לעצמכם את המאורעות כאשר קרו בדיוק. על זאת יש לפניכם שוב העדות של המפקח סיגריסט.

מדוע לא חקרו את מוֹנרוֹ?    🔗

בשעת חקירתי את מר הורוביץ ציינתי לפניו, כי בשאלה זו נחקר גם מאיור סונדרס והוא אמר לסיר בויד, כי האיש המתאים, אשר יש לשאול אותו בענין היריות הוא מאיור מונרו, היות והוא היה במקום המעשה בתור האחראי בפועל ממש. אני אמרתי למר הורוביץ, כי במקצת מפליא הדבר שמאיור מונרו לא נשאל בדבר היריות, ואם זה חלק מטענתה של הסוכנות היהודית שהמשטרה צריכה היתה לירות. הרי צריך היה בודאי להציג את השאלה הזאת למאיור מונרו. מר הורוביץ ענה, שגם עורך הדין הגדול ביותר עלול לטעות. בא סיר בויד ואמר בנאומו, שהאשמתי אותו על שלא שאל את מאיור מונרו בדבר זה. נדמה לי שאמר עלי, כי התנהגתי בזה באופן בלתי מהוגן ביותר. אף על פי שהנני נאשם על כך, איני מביא האשמה כזו מצדי. אני מציין רק זאת, שאם יש טענה מדוע לא ירו, צריך היה לטעון זאת על מונרו, ואם לא עשו זאת. הרי מוצדק הייתי להניח, שהטענה הזאת בטלה. ואף אמנם כזו היתה הנחתי, עד שקם להעיד מר הורוביץ וחידש את הטענה. על הועדה לדון אם רשאי הייתי להסיק מסקנה כזו. איפשרתי ללורד אירלי לחקור את העד בענין זה. הוא בודאי זכר זאת והיתה לו ההזדמנות לכך. אני בעצמי שאלתי את מונרו כמה שאלות בדבר יריות.

ידוע לנו כי ב־1.30 שלח מאיור מונרו את המשטרה לשכונות מונטיפיורי עם הוראות לירות אם יהיה צורך. ואמנם, אנו יודעים שהם באמת ירו, בערך בשעה 1.30, כשהיה צורך. היות ונשמע ערעור על הציטטה שלי מנאומו של סיר בויד, ברצוני לקרוא אותה. – פרידי קורא את הפסקה עם המלים: “התנהגות בלתי מהוגנת”. (יש להעיר, כי בנאומו הודה מרימאן בטעות שנעשתה, שלא חקרו את מונרו בשאלת היריות, והתאונן על פרידי שהוא ניצל את הטעות הזאת).

הופקין מוריס מפסיק ומודיע, כי שוב עליו לומר שאינו רואה כל תכלית בבירור זה, שכן הוא לא יבוא לפסוק בשאלה על יסוד אופן התנהגותם של עורכי־הדין.

פרידי עונה, שמכיון שהאשימוהו, רצה להצדיק את התנהגותו.

וכלום אפשר היה לגזור על הפגנות?    🔗

ועתה רצוני לסקור בקצרה על המאורעות שהביאו לידי 23 באבגוסט. אף כי אני חושב שנכון להגיד, כי בעצם לא נשמעה כאן בקורת נגד מר לוק שהתיר את התהלוכה ב־15 באבגוסט (ט' באב), כפי שנרמז בנאומו של סיר בויד בפתיחת החקירה, הנה בקורת זו התפתחה, והוא (מרימאן) ראה סימנים מצד הועדה שהיא נוטה להחמיר בשאלה זו של מתן רשיון לתהלוכה. בנוגע לתהלוכה אשר הפכה להפגנה ובנוגע להפגנה (המושלמית) מ־16 באבגוסט הנני לבקש את הועדה להשקיף על הענין מנקודת ראותו של אדם אשר צריך היה לקבל את ההחלטה. העמידו את עצמכם במצבו ואחר כך ענו על השאלה: מה הייתם עושים? אחרי המאורעות של 23 והפרעות קל מאד לאנשים היושבים על כסאות נוחים לחשוב ולבקר מה שעשה האיש אשר היה עליו להחליט, יש בחינה ישרה אחת, שתנסו להעמיד את עצמכם במקומו, אומרים שלצעירים הללו – איני רוצה לקרוא להם נערים ונערות – אשר הלכו לכותל, לא צריך היה מעולם להתיר דבר מה מעין תהלוכה. העיקר הוא שתהלוכה נהפכה להפגנה, ובלבול מוח רב בא מתוך ערבוב שני הדברים. לפעמים, כשנוח לבקר, אתם מכנים אותה הפגנה וכשאינכם רוצים לעשות מזה ענין רב – אתם אומרים שזו היתה תהלוכה הכל לפי ההזדמנות. אין בכוונתי לעקב את כל פרטי המעשה. תזכרו את הדו“ח של ה”ה בינה וברגמן, המראה, כי עמדת הממשלה היתה: מותר לכם ללכת לכותל, אבל אסור לכם לעשות מעשים מסוימים, לא בדרך אליו ולא על ידו. כל דעת הקהל העברית, אולי מחוץ למר הופיין, היתה בעד התרת התהלוכה לכותל, הוגד ברור לכולם שהתהלוכה הותרה בתנאים ידועים. הקושי היה בזה שלא היה שם כל מנהיג אחראי. היה זה קבוץ של אנשים אשר החליטו לעשות מין תהלוכה, ואם אפשר – הפגנה, קשה היה לקבוע מי הם המנהיגים, אילו גם היה שם מנהיג, ספק אם היה משפיע. מר הופיין הלך לראותם ומסר להם את ההוראות המסוימות של הממשלה, הידועות לכם כבר. הוא שב ואמר למאיור סונדרס שהם לא יבטיחו, לא להניף דגל על יד הכותל, אבל אז התהלוכה כבר זזה. בענין זה יש סתירה בין עדויות מאיור סונדרס ומר הופיין. סונדרס אומר, שאף פעם לא הוגד לו בבירור, שהם מתכוונים להפגין על יד הכותל. אילו ידע, היה מפסיק את ההפגנה. מר הופיין אמר, שאילו היה הוא במקומו של מאיור סונדרס היה מתיר לתהלוכה ללכת היות ואחרת צריך היה לפזרה ברחוב, ובענין זה צריך היה להתחשב עם מצב הרוחות אז.

שמעתם ממר רוטנברג ומהמשטרה שהצעירים האלה היו מוכנים להתנגשות עם המשטרה, ולקבל גם על עצמם תפקיד של קדושים ומעונים אם יהיה צורך בזה. הדבר היה באחד הרגעים הקדושים ביותר בהכרת היהודים. התוכלו לשער את תוצאות הדבר, לוּ מר לוק היה אוסר בלי סבה חשובה את התהלוכה?

ויש דעה שמר לוק צריך היה לנסות לעצור בעד התהלוכה המושלמית, הועדה ראתה את המקום ששם צריך היה לעצור את התהלוכה, ואין צורך בדמיון עשיר ביותר כדי לתאר מה קרה לו פקד מר לוק לעצור בכל מחיר. המשטרה היתה מנסה, אבל הצלחתה לא היתה בטוחה. ברור שאי אפשר היה לעשות בלי שפיכת דמים והמשטרה היתה מוכרחה לירות במושלמים היוצאים מהשטח הקדוש של החארם. אחרי הכל, הלא הם היו בתוך תחומם, ומלבד זה, על האיש האחראי היה לשקול מה יהיה רושם פעולתו. שמענו על 15 מיליון היהודים שבעולם. אבל אל נא נשכח כי ישנם 300 מיליון מושלמים בעולם וכי בריטניה היא המעצמה המושלמית הכי גדולה. זוהי הבקורת הנמתחת על מר לוק, והנני מבקש את חברי הועדה לשים את עצמם במקומו, בזמן ההוא, ולהחליט מה היו עושים הם בתנאים אלה. מובטחני אז שההאשמה הזו לפחות, המוטלת על מר לוק: תפול אז מאליה.

אי אפשר היה לעשות שום דבר – וחסל!    🔗

איני מנסה להאשים את היהודים או את הערבים. אין זה מחובתי. אבל זכותי היא להדוף התקפות נגד הממשלה או נגד כל פקיד שנתקף שלא בצדק. רוצה אני שתכירו, כי מאשימים את מר לוק, שהוא שמע את כל השמועות ולא עשה כלום. שוב אבקשכם להעמיד את עצמכם במקומו של מר לוק, לו מלאתם תפקיד של נציב עליון, ההייתם מטלגרפים, על סמך אינפורמציה כזאת, להביא צבא? ומה היו התוצאות לו לא קרה דבר? ספרו לי כי היתה חליפת מכתבים בין הפילדמרשל פלומר ובין מיניסטריון המלחמה בנוגע לצבא בא"י. אני מציע לועדה שתבקש ממיניסטר המושבות להראות לה את חליפת המכתבים הזו, למען תכיר בשלמות את המצב הצבאי.

הנקודה השניה של הבקורת היא – אמנם לא היה לכם צבא, אבל היו לכם כוחות אויר, צריכים הייתם להקדים את בואם. עובדה היא, עדותו של קפיטן פלייפיר מראה זאת, כי גם כשהובא כוח זה, לאחר התחלת המהומות. היה הכרחי לשלוח ליפו 38 מהחיילים האלה. אין זו עבודתם של חיילי־קרקע מחיל־האויר לדכא מהומות, אלא לטפל באוירונים, סיר בויד מניח, כי צריך היה להביא אותם ולהעמיד ליד שערים שונים. כדי לפרק את הנשק מעל הערבים. קודם כל, הרי אמר מאיור סונדרס, כי מעשה זה היה יכול להיות מסוכן. ועוד אומר סיר בויד, כי צריך היה להעמיד 4 מכוניות משורינות בנקודות ידועות (בדרכים), כדי לאיים או להטיל אימה על האנשים הבאים ירושלימה, מסופקני אם סיר בויד עצמו. אילו עליו היתה האחריות. היה עושה כזאת. האם השפעת מעשה כזה לא היתה חמורה יותר? על איזה יסוד צריך היה להניח, כי השלהבת תתלקח דוקא כאן יותר מאשר במקומות אחרים בארץ? מה בדבר חברון והמושבות? הלא השמועות על התנפלויות באו מכל צד. מה נקל להיות חכם לאחר מעשה. כשאתה בטוח, כי המאורעות יתרחשו בירושלים, יכול אתה לשלוח גם צבא וגם את חיילי הקרקע. אבל אינך יכול לחזות מראש מה עתיד לקרות. ברירה אחת ישנה: להחזיק כאן צבא תמיד, אבל זוהי כבר שאלה ראשית של הפוליטיקה, ולא את מר לוק תוכלו לגנות בגלל זה. אתם ודאי שלא תאשימו את מר לוק על שלא הביא את חיילי הקרקע מהמקום, אשר בו יכלו אולי להיות נחוצים ממש באותה המדה. נניח כי הבידואים היו מתעוררים; מה היה אז? סיר בויד אומר כי אוירונים היו צריכים לרחף על פני ירושלים. אבל אוירונים לא יפסיקו מהומות ב“שוק”. מין בקורת כזאת אינני יכול להבין, ממש לא יותר מאשר ההנחה כי צריך היה להשתמש במכונת יריה ברחובות צפת. אבל הלא זוהי הבקורת הנמתחת על מר לוק והמשטרה.

מר לוק לא ציפה למשהו מסוים, הוא ידע כי אפשר ואפילו יתכן כי משהו יקרה בכל יום שהוא, וביחוד ביום ו'. אבל מה יכול היה לעשות יותר מאשר להעמיד מכוניות משורינות ברמלה? להביאן לירושלים? זה היה מראה, כי הממשלה מחכה כאן למהומות וכשמראים כי מחכים למהומות. סוף המהומות לבוא. זכרו, בשימכם את עצמכם במקומו, ואל תעשו זאת בידיעת כל מה שידוע עכשיו, אלא בידיעת מה שהוא ידע אז, ולא יותר, ואז ישנה רק תשובה אחת.

מדוע לא חקר פרידי את הערבים?    🔗

עוד האשמה אחת כלפי הממשלה כלפַּי וכלפי התובע הכללי הממשלתי היא זו, שלא חקרנו את העדים הערבים, התשובה לכך היא קצרה ופשוטה, במנשר של הנציב העליון מיום 4 בספטמבר יש פסוק האומר, כי מיניסטר המושבות הודיע כי ניתנו הוראות לממשלת א"י לאסוף הוכחות בטרם תעלמנה, ביחס לשאלה, אם המהומות היו פתאומיות או מוכנות ומאורגנות מראש. כל ההוכחות והעדויות הוגשו לועדה, והממשלה גם היא נמצאת ממש באותו מצב: אין יותר עדויות מאשר אלו שלפניכם. לו היו לנו ראיות, שהמופתי או סובחי ביי או עוני ביי ארגנו או הסיתו או גרמו למהומות האלה, לא היתה הממשלה מחכה עד שהועדה תעשה דבר מה. היא היתה ממלאת את חובתה קודם. ברם, האין זה ברור מדוע לא עשתה הממשלה צעדים? מפני שאין ראיות לקשר או לארגון מראש.

ובמצב עובדות כזה, אתם דורשים ממני שאחקור על מה שאיני סבור, והממשלה אינה סבורה? האלך להשליך בוץ על מישהו בגלל דבר שאני חושב כי איננו במציאות? שום הוראות מאת ממשלת א"י או מאחרים לא היו מביאים אותי לנהוג כך.

הציונים – שאני    🔗

כל זה בענין ההאשמה כלפי, כלפי הממשלה וכלפי התובע הכללי – על שחקרנו רק את עדי הצד האחד. יש לי נימוקים, מדוע חקרתי את הציונים. לא מפני שכל מעשיהם היו מתוך כוונה רעה, אבל מפני שהיו מתוך יחס שאינו הוגן כלפי הממשלה, ומפני שהיתה בהם משום הפרעה לפעולות טובות מצד הממשלה. לו חקרתי את העדים הערבים כך הייתי מתנהג שלא כהוגן, ומכאן שלא היו לי עובדות אחרות מאלו שהובאו לפניכם. אני לא זרקתי בוץ במקום לנסות למצוא עדות־אמת.

הלא מר לוק אמר שאינו זוכר!    🔗

על השמועות. עד כמה שזה נוגע במר לוק, הרי אמר לכם, כי אינו זוכר כל שמועה מסוימת וגם לא אזהרות מיוחדות בדברים שאינם ידועים לכל הקהל. אבל חשובה העובדה שבליל 22 באבגוסט נפגשים שלושה אדונים יהודים ושלושה אדונים ערבים, ומשלא הגיעו להסכם ידידותי, הם מחליטים להפגש ביום ב‘. האם לא היה צודק, איפוא, כי מר לוק יחשוב שהמצב הוקל, המתיחות רפתה וכי מפני זה נדברו ששת האדונים האלה להפגש שוב? המאמינים אתם, כי שלושת היהודים חשבו כי הדבר יקרה ב־23 באבגוסט? ואם הם לא חשבו כך, האם הוגן הוא לאמור, כי מר לוק יכול לדעת זאת בבטחה? האם לא היתה לו ההצדקה להיות אופטימיסטי ולחשוב כי המתיחות הולכת ורפה? עכשיו אומרים, כי הממשלה ומר לוק צריכים היו לדעת קודם, שהדבר יקרה ב־23, ובו בזמן מביאים עדות על פגישה שבה סודר להפגש עוד פעם ביום ב’ הבא.

שלושת האדונים ההם ומר הורביץ עשו כל מה שיכלו כדי להחליש את המתיחות ובדבר זה יש להכיר בשירותו של הורביץ, אבל אני מחזיק בבקורת שלי נגד פעולות אחרות שלו, משום שאלה היו התנפלויות על הממשלה והם גרמו להשפלת כבודה והחלשת סמכותה. זה מחזיר אותי לשאלה. אם היה צריך לוק להביא את המכוניות המשורינות ואת חיילי הקרקע לירושלים או לא? כל זה היה צריך לקחת בחשבון כשמאשימים בעד אי תשומת לב מספיקה לשמועות.

ועתה לפרשת ההסתה בעתונות    🔗

ועוד סעיף בקורת על הממשלה הוא ענין ההסתה. בשעה שנחקר מר לוק, ניסיתי לבאר את הקושי שלו בענין זה. אמרתי לכם, כי על עתונות של ארץ זו אין להביט כפי שהיינו רוצים שאפשר יהיה להביט על העתונות באנגליה, מפני שאיש המזרח יש לו דרך מיוחדת של הבעה – הוא יותר ציורי בשפתו ואינו כל כך קפדני על העובדות. היתה לה לועדה ההזדמנות לראות דברים שהופיעו בעתונות במשך הישיבות עצמן. והם יודעים כמה מן היסוד יש להרבה דברים המופיעים בעתונות.

הבקורת היתה, כי הממשלה היתה צריכה לעשות משהו כנגד ההסתה בעתונות. נשמעו שלש הצעות: ראשית, לתבוע לדין או לחייב על ערבות את העורך; שנית, להפסיק את העתון; שלישית, לפרסם הודעות אשר תאמרנה מהי האמת. להצעה הראשונה: זה עתה היתה לי ההזדמנות לקרוא את עדותו של מר לוק, במקום שמראים לו קטע מ“הירמוק” מ־4 ביאנואר, 1929. והנה, אם מותר לי לפנות לעורכי דין שבועדה (היו"ר, בטרטון והופקין מוריס) יותר מאשר למר סניל, שהוא שליח הפועלים, ואם הוא יסלח לי (סניל: אסלח, אסלח) – שימו את עצמכם כיועצים משפטיים לממשלה עפ"י החוק העותומני וראו, מה יכלתם לעשות? איך אפשר היה למצוא אשמות אשר על פיהן יתכן לתבוע את העורך לדין?

הופקין מוריס: על זאת יש לענות שני דברים: ראשית, נכון, כי לפי החוק העותומני קשה להוכיח אשמה כזו, ושנית, האם לא צריך לשנות את החוק?

פרידי: אינני אומר שלא צריך לשנות את חוק העתונות. אני נוטה לתמוך בהצעתו של סאקר, אולם קשה לומר עד היכן צריך להרחיק לכת. זוהי שאלה הטעונה עיון.

היו"ר: דומני, שהחוקים חמורים למדי, לא כן?

מה הייתם עושים לעתונים?    🔗

פרידי: יתכן שהם חמורים עכשיו, אולם אני דן בבקורת שנמתחה על הממשלה, משום שלא אחזה באמצעים כנגד המאמרים האלה בשעתם. דומני שהרעים שבהם הם אלה שהופיעו לפחות כששה החדשים לפני פרוץ המהומות. ולכן אם מנסים להוכיח, כי זו היתה הסתה, הרי עבר זמן רב מדי עד שפרצו הפרעות. מעניין, כי לפחות שלשה עתונים אשר עליהם נחקר מר לוק הם מלפני אמצע פברואר 1929, ולכן אי־אפשר שהיתה להם השפעה ישרה. עליכם קודם כל לשים לב לתאריכים ואחר כך לבחון עד כמה מן הממש יש בבקורת זו, שצריך היה לאחוז באמצעים כנגד ההסתה. ועוד יש שני עתונים מאבגוסט אשר רצוני להסב אליהם את תשומת לבכם – פרידי קורא קטע מחקירת לוק בדבר מאמר ב“ירמוק” מ־7 באבגוסט הנקרא “פשע הפירוד וההתבדלות – מי האחראי?”; במאמר זה נאשמת הממשלה בתמיכת היהודים לשעבוד הערבים. – זה נראה לי קצת משונה לגבי האדונים הנכנעים לפני הפצרת הערבים כי הערבים חושבים עליהם שהם עושים יד אחת עם היהודים כדי לשעבדם. קראתי את הקטע ואני מזמין את עורכי הדין שבועדה לעיין בדבר בתור עורכי דין ולראות מה הייתם מיעצים לממשלה לעשות?

סניל עומד על זכותו    🔗

סניל: מר פרידי, גם לי מזדמן לעתים ליעץ לממשלה.

פרידי: אני מבקש סליחה, אדוני. אם כך, הריני שואל גם אותך. חשבתי על הענין מבחינת תפקידו של התובע הכללי, ואני בתור חבר צנוע של צבור עורכי־הדין, יודע כי אם הממשלה תובעת לדין ונכשלת, הרי זה ענין רציני, באשר זה משפיל במדה רבה את כבוד הממשלה.

והדבר השני הוא: האם הייתם מפסיקים את העתונים האלה? אם תאמרו – כן, אזי יוצא שגם מר לוק יכול היה לעשות זאת. מר לוק אמר כי עד כמה שהוא זוכר, הוא לא ראה את העתונים, ואז מופנה הבקורת למחלקת הבולשת. אך אם תבואו לשים לב לכל מאמר ממין זה, תזקקו לשרות בולשת גדולה מאד, וטבעי הדבר שהמתרגמים מהעתונות העברית יהיו יהודים, והם לא ישתדלו להשחיר את המאמרים האלה ביותר, והוא הדין לגבי הערבים. אני מציין זאת כאחד הקושיים העלולים להווצר. אין אני בא להשליך צל על שום יהודים או ערבים מפקידי הממשלה, אולם נטייתו של אדם להקל ולא להחמיר לגבי בני עמו היא דבר טבעי.

אסור היה לפרסם הודעה מרגיעה    🔗

ועתה הטענה השלישית – שהממשלה היתה חייבת לפרסם הודעה. אני אומר, כי זה בא להעמיס משא אשר שום ממשלה לא תעמוד בו. אני מדבר לפני אנשים הבקיאים בהויות השלטון והחיים הפוליטיים יותר ממני. אפילו באנגליה לא יעלה על הדעת שהממשלה תשמור עין פקוחה על העתונות ומיד עם התפרסם דבר מה שאינו כשר בעיניה תיחפז לפרסם הודעה לצבור. שום ממשלה אינה יכולה לקחת על עצמה את האחריות לומר, מה חושבים הציונים או מה חושבים אנשים אחרים, היא אינה יכולה לקחת אחריות לא לצד זה ולא לצד אחר, כי ע"י כך היא מופיעה מיד כתומכת באחד הצדדים. סיר בויד הזכיר איזו הודעה של מר אמרי, ואם הוא מיחס לה חשיבות כזו, היה זה דבר פשוט בשביל היהודים להדפיס אותה באותן האותיות השחורות המאירות עינים המופיעות באחדים מהעתונים המקומיים. סיר בויד עצמו אינו בטוח בחשיבותה של ההצעה הזאת.

מרימאן: אני מודה שאמרתי את המלים, אולם צריך להביא בחשבון את הטון שבו דברתי. זה לא היה הטון שלך.

פרידי: איני מתנגד לעמדתך, אולם כשנאמת. נמנעתי מלהפסיקך, אם כי היתה לי ההזדמנות לכך.

מרימאן: אני מבין, ולכן לא אומר יותר כלום, אני אבקש רק לקרוא את הקטע מדברי.

פרידי: אני אמרתי רק זאת, שאתה לא היית בטוח ברושם שהיו עושות ההודעות. ואם זוהי דעתך שאינך בטוח בזה ביותר, הריני נוטה להסכים עמך. כאן עמדו אנשים ונשבעו כי לא רק שהם החזיקו בדעות שהובעו בעתונות, אלא גם עכשיו עודם מחזיקים בהן, ולכן לא היתה לממשלה הזכות לקבוע עמדה לצד זה או אחר.

כאן חלה הפסקת הצהרים.

בישיבת אחר הצהרים    🔗

בהתחדש הישיבה הודיע פרידי, כי בשורה בפיו: הוא לא הוציא את זמן ההפסקה לבטלה; עלה בידו לחסוך מזמנה של הועדה ועתה לא נשאר לו הרבה מה להגיד.

כפי שהתברר אחר כך עברו דרייטון ופרידי על השטח שנשאר לפניהם והחליטו להשמיט כמה פרקים מנאום הסיכום.

פרידי ממשיך:

דעות בניגוד לעדויות    🔗

קודם כל רצוני לגמור בשאלת חולשת הממשלה, או של מר לוק, ובקשר עם זה הנני לעמוד על הערותיו של סיר בויד מרימאן בנאום הסיום שלו. בדברו על חולשת הממשלה, או חולשתו של מר לוק, אמר סיר בויד, שלא רק מר לוק לא סתר את האשמה הזאת בעדותו, אלא נוסף לה חיזוק ע“י חומר עדות רב. מר רוטנברג, מר סאקר וכל חברי ההנה”צ (הזמנית) הביעו בענין זה את דעתם בדברים ברורים. דומני שמר רוטנברג ומר הורוביץ אמרו, כי הם הגידו זאת למר לוק בפניו. הערתו היחידה לכך היא זו, כי כנראה יש כאן דעות בניגוד לעדויות, ועלי לבקשכם לשמור היטב בדעתכם את ההבדל בין הדעות שהביעו ה"ה רוטנברג, סאקר והורוביץ ובין העדות הממשית שלפנינו, מה שנוגע לחולשה לפני המאורעות, דומני שטיפלתי די בהאשמות אלו במדה שהיו מסויימות. אולם אני מוצא בנאומו של סיר בויד שני עניינים מסויימים שבהם הוא רוצה לראות חולשה גם במשך המאורעות עצמם, ומזה הוא מבקשכם ללמוד על חולשה לפני המאורעות. שני עניינים אלה הם פירוק הנשק מהשוטרים המיוחדים ואיסור תקיעת השופר על יד הכותל ביום כפור.

בשאלת פירוק הנשק מ“המיוחדים”, תזכרו כי ציינתי לפני מר לוק את הקושי שהיה נתון בו, את המצב, את מהות החלטתו ואת נימוקיה, הנני סבור, כי נמוקים אלה היו נכונים, והם עומדים איתן. אפילו אם חשבתם כי היתה כאן טעות בשיקול דעת. הנה עכשיו מוכרחים אתם להיות משוכנעים ואיש לא יוכל להכחיש זאת, כי מר לוק עשה מה שעשה מתוך נימוקים של פוליטיקה מסויימת, ולא מחולשה.

ועתה אגע בשאלת “האהדה הפגומה”, אזכירכם את חקירתי את מר לוק. אני אמרתי שם:

“חוששני, מר לוק, כי עלי לעשות כאן שתי הערות בלתי נעימות לך למען יהיה ביכלתך לטפל בהן. האם הפוליטיקה המתגשמת בידי ממשלת א”י דומה לזו שקובעת התעודה שנתפרסמה במספר 1700 (הספר הלבן משנת 1922)? – מר לוק עונה: כן. האם הטלגרמה של מזכיר המושבות, שנשלחה ב־19 ביוני 1922, מונחת עכשיו לפניך? – לפני ספר המכיל את כל התעודות שנתפרסמו מטעם ממשלת ה: מ. בשאלת א“י. – זוהי התעודה שנקראה בשעת חקירתו של ד”ר פון וייזל. האם היא מסכמת את ההוראות הניתנות למ“מ הנציב העליון והאם הן מגדירות את הפוליטיקה של ממשלת ה. מ.? – כן הן קובעות את הפוליטיקה של ממשלת הוד מלכותו. – האם מלאת תמיד אחרי הפוליטיקה הזאת לפי מיטב יכולתך? – בודאי, במדה שהדבר היה תלוי בי. – האם אהדתך לפוליטיקה זו היתה פעם פגומה? – לא.”

מר לוק הנהו פקיד שחובתו הראשונה היא למלא אחרי הפוליטיקה של הממשלה הבריטית, פוליטיקה זו מנוסחת ברור מאד בספר הלבן מיוני 1922, אשר עליו דובר כה רבות. וכשמר לוק או פקיד בריטי אחר נאשמים באהדה בלתי שלמה לפוליטיקה של הבית הלאומי היהודי, כפי שהאשים אותם מר סאקר תשובתי היא, כי אם מעמידים זאת כהאשמה, שהם אינם ממלאים אחרי הספר הלבן מיוני 1922. הרי לא זה הדבר שהם נאשמים בו באמת. מה שהם באמת נאשמים בו, זהו שהציונים אינם מקבלים מאתם משהו שהם חושבים אותו למגיע להם. ובמדה שהדבר נוגע במאורעות שלפנינו הריני מודיע, כי אין כל ראיה לכך, שמר לוק או איזה פקיד בריטי אחר לא שמרו בנאמנות על העקרונות הכלולים בספר הלבן.

הובא לפניכם חומר רב בשאלת המנדט, גם שמעתם עדויות רבות בדלתיים סגורות. את מהותה של העדות החשאית אינני יודע. לא אבוא להשיב על האשמות לשאלת המנדט, שכן לפניכם כל העובדות, ויכולים אתם לשפוט עד כמה הן מבוססות. תצטרכו להסיק על זה את מסקנותיכם. בשאלת העליה תראו, כי יש כאן קושי הקשור בשאלת הקרקע, ושוב בשאלת העליה, שמעתם את מר חיימסון בדלתיים סגורות וכן שמעתם עדות מהצד היהודי ומהצד הערבי, בכם תלוי הדבר, אם יש לערוך הצעות בנידון זה. אין אני חושב שזהו חלק מתפקידי, לסמן איזו הצעות או תרופות אשר עליכם להציע.

לבסוף, עלי להביע בשם. ממשלת א“י את תודתה הרבה על תשומת הלב שהקדשתם לענין זה כולו. אין ביכולתי, ואינני חושב שהיה זה נכון מצדי, להכנס בשאלת התרופות וההצעות אשר סומנו ע”י צד זה או אחר. מה שמוטל על ממשלת א"י – הרי זה לנהל את הארץ לפי הפוליטיקה הנקבעת, ולא לנסות בניסוח הפוליטיקה הזאת. לכן אין בדעתי לנגוע בהצעות על הפוליטיקה שלעתיד, אשר הוצעו כאן משני הצדדים, הערבי והיהודי.

בהזדמנות זו הנני להכיר בחוב הכרת הטובה שאני חייב למר דרייטון. הפרקליט הממשלתי, אשר אין לי אלא להודות לו בעד עזרתו לי בהכנת העדות הממשלתית.

בזה נסתיים נאומו של פרידי.

סילי קם והודיע, כי בשם מר סטוקר ויתר חברי ביאת הכוח של הועה"פ הערבי ברצונו להצטרף לדברים שאמר סיר בויד מרימאן בהקדמה לנאומו, בדבר התודה שהם כולם חייבים למזכיר הועדה מר לויד ולכל חבר העובדים של הועדה. הוא מביע הכרת טובה גם לחברי הועדה עצמם בעד תשומת לבם העמוקה לענין.

סיר בויד מרימאן אמר כי אעפ"י שכבר הביע את תודתו והוקרתו. הריהו מצטרף לדברי מתנגדיו.

שוב קם פרידי והודיע, כי עליו לתקן מה שהחסיר ולהודות גם בשם ממשלת א"י למר לויד ולחבר הועדה בעד עזרתם הנאמנה.

אז יקום היושב־ראש ויאמר:

בזה מסתיימת עבודתה הפומבית של הועדה. עוד לפניה התפקיד הקשה והכבד, לערוך את הרצאתה ואת הצעותיה, מה שיגזול קצת זמן. אין ברצוני לשאת נאום, כי הלא הוצאנו הודעה קצרה לעתונות וכולכם תוכלו לקרוא אותה. בשמי ובשם חברי הננו להודות לכם על תשומת הלב שהראתם לנו ועל עמלכם ללא לאות בצבירת כל פרטי הענינים שיכלו לעזור לנו והגשתם לפנינו. אעפ“י שחלק מעדות והחומר שבכתב שהוגש לנו יכול להיות שהוא יוצא מגדר חקירתנו, הנה לא ילך חומר זה לאיבוד משום שהעתקות מכל הדברים האלה נשלחו לממשלת ה. מ. באנגליה, ובלי ספק בשעת עיון בכל שאלה הנוגעת לא”י יובאו בחשבון העדויות וההרצאות הללו. אין לנו אלא לקוות כי תוצאת חקירתנו ועמלנו תהיה שממשלת ה. מ. תוכל להסתייע ע“י העדות וע”י הרצאתנו, כדי לקבוע דרכים להבטחת השלטון הטוב בארץ הזאת ולהשכנת השלום בין העדות השונות אשר בה.

חברי הועדה קמו ונפרדו מעורכי הדין וממכיריהם שבין שאר הנוכחים.

הישיבה הפומבית האחרונה נמשכה חצי שעה.

עדותו של ד"ר רופין    🔗

ביום 27 בדצמבר אחה“צ, אחרי שפרידי גמר את נאומו, גבתה הועדה עדות בדלתיים סגורות מפי ד”ר א. רופין. החקירה, שנמשכה כשעתים, נגעה בעיקר בשאלות ההתישבות – יכולת הקליטה של הארץ. שטח האדמה הפנוי, שאלת האריסים, אפשרויות להרמת החקלאות, ההשקעות המשקיות וכו'. דובר גם על יחסי היהודים והערבים, סיבות הרעתם בזמן האחרון והדרכים לתיקונם, החקירה נשאה אופי עיוני ומרוכז.

 

ישיבת השמונים ושש    🔗

ביום השבת 28 בדצמבר היתה הישיבה האחרונה של ועדת החקירה – ישיבה סגורה – שבה נחקרו פקידים גבוהים אחדים של הממשלה ביניהם נחקר דרייטון, עוזרו של בנטביטש, בשאלות משפטיות שונות של הארץ.

חזרו    🔗

עורכי הדין של הסוכנות, סיר בויד מרימאן ולורד אירלי עם עוזריהם, יצאו מירושלים ללוד ביום ו' 27 בדצ. בערב ומלוד נסעו ברכבת מיוחדת לאלכסנדריה ומשם באנית “וינא” לטריאסט. לפני צאתם מירושלים נפגשו למסיבת פרידה עם חוג עסקנים מצומצם בבית קול' קיש.

עורך הדין של הממשלה מר פרידי יצא לימים אחדים לעבר הירדן ואח“כ חזר לאנגליה. עוה”ד של הועה"פ הערבי סטוקר נשאר בארץ עד 2 בינואר.

חברי הועדה עצמם יצאו את הארץ ביום הראשון 29 בדצמבר ברכבת מיוחדת למצרים, ומפורט־סעיד נסעו ישר לאנגליה.

אגרת הפרידה של ועדת החקירה    🔗

לפני נסיעתה מהארץ מסר ראש ועדת החקירה לפרסום בעתונות את אגרת הפרידה הזאת:

בישיבת הפתיחה הפומבית הבענו את תקותנו הנאמנה, כי בחקירותינו נקבל עזרה במדה מלאה מאלה הרוצים בבירור הסיבות האמיתיות של המאורעות המעציבים מחודש אבגוסט האחרון.

עתה, לפני צאתנו את הארץ, נדמה לנו כי יכולים אנו להגיד שתקותנו זו נתמלאה.

באמצעות באי הכוח אשר נתמנו להופיע לפנינו המציאו לנו הצדדים המעונינים בחקירה זו ידיעות מלאות על העניין המשמש נושא לשליחותנו.

העדים אשר דבריהם שמענו באו מחלקים רבים של הצבור ומרוב חלקי הארץ. מכל הצדדים קבלנו עזרה והשתתפות מלאה בעבודתנו והננו מרגישים, כי אנו מובילים אתנו הביתה לא רק דין וחשבון של המאורעות המעציבים האחרונים, אשר העיבו במדה כזו את דברי ימיה של הארץ הזאת, אלא גם חומר אשר יהיה לנו בודאי לתועלת מרובה בניתוח הסיבות של המאורעות האלה עם הצעות יקרות ערך ביותר מצד אישים בודדים ומצד באי כוח הסתדרויות בדבר הצעדים שיש לאחוז בהם כדי למנוע בעד השנותן של התפרצויות כאלה.

הזמן שברשותנו היה מצומצם משנוכל לבקר בכל קצוות הארץ. אולם בשעת אותם הבקורים, אשר היה ביכלתנו לעשות, הקשבנו לדעות האנשים אשר פגשנו והננו בטוחים, כי ידיעה זו אשר רכשנו על הארץ, תושביה ושאלותיה אי אפשר שלא תהיה לנו לעזר רב בהכנת הרצאתנו.

תעודה כפולה הוטלה עלינו מאת ממשלת הוד מלכותו. כעת השלמנו את החלק הראשון, היינו – החקירה המקומית. בתפקיד הקשה יותר העומד עתה לפנינו, קביעת סבותיה של ההתפרצות ועריכת הצעות לעתיד לבוא, תהיה לנו לסעד ההכרה, כי כל אלה הנמצאים כאן בארץ. אשר היתה להם נגיעה בחקירתנו, סייעו לנו בנפש חפצה. אנו נגש לתעודה הזאת בבטחון שלם, כי הם יהיו נכונים באותה מדה ממש לסייע להגשמת הפוליטיקה העתידה לגבי הארץ הזאת לפי אותם הקוים אשר ממשלת הוד מלכותו תחליט לקבוע לאחר עיון בהצעותינו.

וולטר ס. שאו ר. הופקין מוריס

הנרי בטרטון

ה. סניל

ירושלים, 27 בדצמבר 1929.

ועדת החקירה מבקרת את ירושלים למחרת בואה:

(מימין לשמאל) קאסט (בתור מלַוה): היו"ר סיר וולטר שאו (כפוף ראש); סיר הנרי בטרטון: הליידי בטרטון; הופקין מוריס; קורפרל פרקר (מלוה, היה עד); הרי סניל.

מבקור ועדת החקירה בבית הממשלה בחיפה (במושבה הגרמנית):

מימין, בחצר, מתיעצים חשובי הערבים עם סיר סטוקר; משמאל, במרפסת, באי כח היהודים דנים עם סיר בויד מרימאן; מזכיר הועדה מר לויד (הימיני על יד קבוצת היהודים) עומד הכן לתווך בין שתי הקבוצות.

ועדת חקירה בעירית תל־אביב:

חברי ועדת החקירה ועורכי הדין של הצדדים בצאתם מחקירת המופתי במשרדו בירושלים העתיקה:

I סיר וולטר שאו; II הרי סניל; III הופקין מוריס; IV סיר הנרי בטרטון; V דרייטון;

VI סיר בויד מרימאן; VII ד"ר אליאש; VIII קמינסקי:

עורכי הדין של הסוכנות היהודית

סיר פראנק בויד מרימאן (ימין) ולורד אירלי

עורכי הדין של הממשלה והערבים

פרידי, בא־כח הממשלה

סילי [שמאל] ועוני עבדול האדי, עו"ד הערבים

סטוקר, עו"ד הערבים

מהעדים היהודים

מעדי הממשלה ועדי הערבים

על יד הכותל המערבי

אחדות מאבני הכותל המערבי

בקצה השמאלי – הנדבכים החדשים שנבנו ע"י המופתי על הכותל המערבי