דין וחשבון ועדת החקירה (ועדת שו)

תל אביב: תל אביב, תר"ץ

דין וחשבון מלא מעבודת ועדת החקירה הפרלמנטרית בירושלים

ע“פ הסטינוגרמה בעתונים “דבר” “דאר היום” “הארץ” ו”פלשתין ביולטין" בצרוף תעודות. תיאורים ורשמים.

החל מיום 24 באוקטובר 1929.

 

מאת המוציא־לאור    🔗

ברצוננו לתת בידי הקורא העברי ספר־זכרון מעבודת ועדת־החקירה האנגלית הפרלמנטרית בארץ־ישראל, שהגיעה ב־24 באוקטובר, ועזבה את הארץ ב־29 בדצמבר 1929.

הצבור היהודי בעולם הגדול, ובתוכו הישוב היהודי בארץ־ישראל, תלה ותולה הרבה תקוות טובות בועדת־חקירה זו. הועדה הזאת, אחרי שגמרה את עבודתה, תמסור דין וחשבון לפני הממשלה האנגלית, הצבור היהודי בטוח שהאמת והצדק היו נר לרגלי אנשי הועדה, ובשובם לאירופה הביאו אתם את האמת מא"י.

על יעודה של הועדה מדובר בפרוטרוט בכתב־המנוי ובהרצאת יושב־ראש הועדה, שאנו מביאים בראש החלק הראשון.

את הדו"ח הבא בזה שאבנו בעיקר מתוך הסטינוגרמה שנדפסה בעתונות העברית בארץ. תמיד חפשנו יותר ויותר פרטים מכל ישיבה וישיבה.

 

ראשי־תיבות שכיחים בספר הזה:    🔗

אחה"צ – אחרי הצהרים.

א"י – ארץ־ישראל.

אעפ"י – אף על פי.

ב"כ – בא־כח; באי־כח.

דו"ח – דין וחשבון.

הועה"ל – הועד הלאומי.

ההנה"צ – ההנהלה הציונית.

היו"ר – היושב ראש (סיר ואלטר שאו).

יו"כ – יום־כפור.

לא"י – לירה ארץ־ישראלית.

לי"מ – לירה מצרית.

לי"ש – ליטרה שטרלינג.

לפנה"צ – לפני הצהרים.

מ"מ – ממלא מקום.

מו"מ – משא־ומתן.

סה"כ – סך הכל.

עו"ד – עורך־דין.

ע"י – על ידי.

עפ"י – על פי.

ת"א – תל־אביב.

ת"ב – תשעה באב.

 

נוספות:    🔗

בשעה שהדפסנו את החלק השביעי של הספר ראינו צורך להוסיף לחלקים הקודמים את הנוספות הללו:

פרטים מעדותו החשאית של חסן שוקרי ביי בישיבת ה־53:    🔗

“אל סראט אל מוסתאקים” (עתון מושלמי, היוצא לאור ביפו), פרסם ב־6 ביאנואר 1930 את פרטי עדותו החשאית של חסן שוקרי ביי ראש עירית חיפה.

חסן שוקרי ביי נשאל: מה מספר הנפשות של העדות השונות בחיפה? – חסן: אין ספירה רשמית. כפי הנראה שוה מספר שלש העדות. כל עדה ועדה אומרת כי היא הרוב בעיר. – ההיו מהגרים יהודים נכנסים לארץ ישראל בימי שלטון התורכים? – כניסת מהגרים היתה אסורה באופן רשמי בימי התורכים. המהגרים לארץ היו נכנסים אליה בצורה לא חוקית (צחוק). – ובכן גם רכישת האדמה נעשתה בדרך כזאת? – כן. – כלום קיימת איבה בין הערבים והיהודים? – אין איבה אישית ביניהם. – כלום היה אוכלסי ארץ ישראל רוגזים על היהודים בימי התורכים? – הרוגזים היו מעטים מאד. האוכלסים האמינו כי הממשלה המושלמית ששלטה בארץ שומרת על האינטרסים שלהם. – ובכן, מאימתי התחילו הערבים עוינים את היהודים ומתיחסים אליהם בחשד? מאז הכבוש הבריטי ופרסום הכרזת בלפור. – האם פרץ הכעס פתאום? – הוא הלך והתגבר מעט מעט בהתאם למדת הלחץ הבא מהגשמתה של הכרזת בלפור. כעס זה הלך וגדל. עד שהגיע למדרגה של היום. – מה היא התרופה? הקמת פרלמנט וממשלה לאומית בחסות המנדט הבריטי. הגשמת דבר זה תבטיח את זכויות המעוטים, תשווה אותם עם שאר האוכלסים ותתן להם ביאת כח בפרלמנט בהתאם למספרם היחסי. הערבים לא יתנגדו להגירה לארץ ישראל, בהתאם לכח הקליטה של הארץ, בתנאי שהגירה זו לא תצטמצם ביהודים. כי אין זה מן ההגיון שלא ירשו לאחי היושב באמריקה להכנס לארץ ישראל בגלל זה שלא ישב בה בשנת 1925, ובו בזמן להרשות כניסת מהגרים מסיביר בלי שום הגבלה. – כלום יש לך אח באמריקה? לא. אבל אני אמרתי את זה בדרך משל, הנני מוכן לתת שמות מסויימים.

בשאלה: התחשוב שהיהודים יסכימו לדעתך? – הם מחולקים: חלק קיצוני יש לו תקוות שהגשמתן קשה. זהו החלק הדוגל בסיסמה “א”י יהודית כשם שאנגליה אנגלית". אבל החלק המתון יסכים לדעתי להתאחד עם הערבים ולחיות אתם בשלום.

נסיון להתנקשות בעדים הערבים שהעידו לטובת היהודים    🔗

מטבריה מודיעים, כי אנשים בלתי ידועים ארבו בלילה על ביתיהם של העדים הערבים מטבריה שהעידו לטובת היהודים בועדת החקירה (ישיבת הששים ושבע).

תקון לעדותו של מ. סמילנסקי בחלק הששי בעמוד 106    🔗

לפי הסטינוגרמה נשאל סמילנסקי ע"י סילי: “הקבלת פעם איזו הצעות מבולשביקים?” וסמילנסקי ענה: “זה לא חשוב”.

אח"כ נודע מפי סמילנסקי, כי השאלות והתשובות בענין זה היו: – סילי: היודע אתה, כי בין העולים החדשים יש בולשביקים? – סמילנסקי: מתי מספר ללא ערך. – הידעת שיש להם השפעה? – אין כל חשיבות להשפעתם.

 

ההודעה הראשונה של הנציב העליון אחרי הפרעות בארץ    🔗

בשובי מאנגליה מצאתי לצערי הרב את הארץ במצב של בלבולים וטרף לבעשי¹ אלמות בלתי חוקיים.

שמעתי בזועה את מעשי האכזריות שנעשו ע"י כנופיות של פושעים אכזריים ושואפי דם, על מעשי פרעות שנעשו באנשים מהישוב היהודי מחוסרי הגנה, מבלי התחשב עם גילם או מינם, שהיו מלווים, כמו שקרה בחברון, בהתעללויות אכזריות שאין הפה יכול לבטאם, על שריפת בתים ומשקים בעיר ובכפר ועל ביזת רכוש וחורבנו.

פשעים אלו יביאו על ראשי עושיהם את מארתם וזעמם של כל אנשי התרבות בכל רחבי תבל.

חובותי הראשונות הנן להשיב את הסדר בארץ ולהטיל עונש חמור על כל אלה שימצאו אשמים במעשה אלמות, יאחזו בכל האמצעים הנחוצים להגשים את המטרות האלה, והנני דורש מכל תושבי הארץ לסייע לי במלוי חובתי.

בהתאם להתחייבות שנתתי לועד הפועל הערבי לפני שעזבתי את הארץ בחודש יוני, התחלתי, בהיותי בלונדון. במו“מ ובשיחות עם מזכיר הממלכה בענין שנויים קונסטיטוציאליים בפלשתינה (א"י). לרגלי המאורעות האחרונים אני מפסיק את המו”מ הזה עם ממשלת הוד מלכותו.

בכדי לשים קץ לשמועות הכוזבות שהחלו נפוצות בזמן האחרון בענין הכותל המערבי, הריני מודיע בזה ברבים, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו שיש בדעתי לתת תוכף לעיקרים שנקבעו בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928 לאחר שתקבענה שטות הטלת העיקרים הללו.

ניתן היום, הראשון בספטמבר, 1929.

ז. ר. צ’נסלור

נציב עליון ומפקד עליון

 

ההודעה השניה של הנציב העליון: מנוי ועדת החקירה    🔗

אתמול פרסמתי, בתור חוק שהוא צורך השעה לעניני הצבור, את פקודת (תקון) בתי המשפט 1929, המורה הוראות שבתי המשפט שידונו במשפטים פליליים המתעוררים מתוך הבלבולים האחרונים יהיו מורכבים משופטים בריטיים.

הוגשו לפני תעצומות שמתוכם יש לראות שאנשים ידועים מאמינים כי משפטי אנשים הנאשמים במעשים פליליים יהיו מצומצמים לחלק אחד של התושבים. אמונה זו אינה מפרשת באופן נכון את כונותיה של הממשלה שהן: שהואיל וידוע שפשעים מסוגים שונים נעשו גם ע“י ערבים וגם ע”י יהודים, ע“כ יובאו למשפט בפני בתי המשפט שיוקמו עפ”י הפקודה, אשר פרסמתי אתמול, כל הפושעים, מבלי הבדל גזע או אמונה.

מזכיר הממלכה לעניני המושבות בלונדון פרסם היום את ההודעה דלקמן:

"ממשלת פלשתינה (א"י) נתנה לפני ימים אחדים הוראות לגבית עדויות בטרם תעלמנה העדויות הללו, בשאלה אם הבלבולים שהחלו ביום 23 באבגוסט, פרצו מעליהם (באופן ספונטני) או סודרו מראש. בינתים, בעוד חיילות הוד מלכותו עוזרים באופן פעיל בידי ממשלת פלשתינה (א"י) להשבת הסדר, אוחזים השלטונות האזרחיים בצעדים נמרצים להביא למשפט אנשים יחידים אשמים, רבים נאסרו וקדמה מרובה כבר נעשתה במשפטים תקופים הנדונים בלי חקירה מוקדמת. אוחזים באמצעים מיוחדים לכונן בתי משפט נייטרליים (מחוסרי משא פנים) שיוכלו לדון במשפטים, אשר אל נכון יהיו מרובים מאד.

“לבקשת הנציב העליון ממנה מזכיר הממלכה לעניני המושבות ועדת חקירה, אשר תסע לפלשתינה (א"י) בחודש הזה, לחקור בגורמים המידיים אשר הביאו לידי ההתפרצות האחרונה, ובכלל זה לחקור עד לאיזו מדה יכולים לחשוב את ההתפרצות הזאת למעשה מסודר מראש או להתפרצות שנגמרה ע”י פעולה מאורגנת.

"יושב הראש של הועדה יהיה סיר ולטר שאו, לפנים זקן השופטים של מדינת המצרים (סינגאפור), ואליו יצטרפו שלשה צירי פרלמנט שיבחרו אחד אחד מכל המפלגות המדיניות.

"הואיל ובחוגים ידועים נשמעו איזה רמזים. על כן רוצה מזכיר הממלכה לפרסם ברבים באופן ברור, שאין לממשלת הוד מלכותו כל כונה לבחון מחדש את השאלה, אם היא תוסיף להיות בעלת המנדט על פלשתינה (א"י), וכי אין בדעתה לערוך כל חקירה אשר תשנה את עמדתה של הארץ הזאת (היינו הממלכה המאוחדת) כלפי המנדט, או הפוליטיקה שנקבעה בהכרזת בלפור משנת 1917, ואשר נכללה בגוף המנדט בנידון יסוד בית לאומי ליהודים בפלשתינה (א"י).

"החקירה שיתחילו בה עתה תהיה, איפוא, מוגבלת רק לצורך השעה התכופה והיא לא תשתרע לשאלות של פוליטיקה יסודית.

בהתקבל הרצאתה של הועדה תבחון ממשלת הוד מלכותו בכל הרצינות הנחוצה את השאלה, עפ“י איזה דרכים תתנהל בעתיד הפוליטיקה בפלשתינה (א"י) בתוך תחומי הוראות המנדט”.

ירושלים, היום הזה, הרביעי בספטמבר, 1929.

ז. ר. צ’נסלור

נציב עליון ומפקד עליון

 

חברי ועדת החקירה לא"י    🔗

לונדון 14 בספטמבר, 1929. משרד המושבות מודיע רשמית את הרכב ועדת החקירה למאורעות ארץ־ישראל. ראש הועדה הוא סיר וולטר שאו וחבריה הם צירי בית הנבחרים הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית. הרי סניל ממפלגת העבודה וסיר הנרי בטרטון מהמפלגה השמרנית. לויד, מפקידי משרד המושבות, יהיה מזכיר הועדה.

הופקין מוריס. ווילשי, בן 41, עורך דין, ציר בית הנבחרים משנת 1923, בימי הפילוג של המפלגה הליבלאלית נמנה על תומכי אסקוית, מנהל הספריה הלאומית והמוזיאום הלאומי של ווילס.

סיר הנרי בטרטון בן 57, למד באוכספורד, עורך דין זה 32 שנה, היה סגן מיניסטר העבודה בממשלה השמרנית של 1923–1924.

הרי סניל, בן 50, רוק, פועל חקלאי בן פועל חקלאי, אח"כ עסק בעבודות אחרות, היה מלצר בבית מרזח. למד באוניברסיטה פרובינציאלית באנגליה ובהיידלסברג, עבד במוסדות צדקה, הצטרף לאגודה הפאביאנית וכיום חבר המרכז שלה, הרצה וכתב בשליחותה. עומד בראש “בריטיש אתיקל יוניון” (הסתדרות דתית הומניטרית). אחד העסקנים המובהקים של מפלגת העבודה בעירית לונדון, השתתף במשלחות פרלמנטריות למושבות אפריקה נחשב לנואם ותיק של מפלגת העבודה בפרלמנט בשאלות המושבות.

 

בוא הועדה    🔗

ברכבת הבוקר שהגיעה ב־24 באוקטובר מקנטרה, באה ועדת החקידה לארץ ישראל, המורכבת מחמשה איש. הנהלת מסילות הברזל בא"י סדרה לכבודם קרון מיוחד, ומר פיליפס מנהל התנועה של הרכבות בין לוד לירושלים, ליווה אותם בדרכם. בתחנת הרכבת פגשו את הועדה בשם הממשלה המזכיר הראשי, שליש הנציב והמזכיר הפרטי של הנציב. המזכיר הראשי קבל את פניהם בברכה.

הקצינים מפקדי המשטרה ווינראיט והרינגטון שמרו על הסדרים.

טקס מיוחד לא נערך לכבודם של הבאים. חברי ועדת החקירה הלכו תיכף לאחר בואם למלון פאסט להתאכסן שם.

כאשר עברה ועדת החקירה בתחנת לוד יצאו כמה ערבים להפגנה. שם פגשו בעו“ד סטוקר, שנסע באותה הרכבת, והרימוהו על כפים. הם נשאו דגלים וקראו “תחי האומה הערבית”, “הלאה הציונות והצהרת בלפור”. גם עוה”ד השני של הערבים, סילי, בא באותה הרכבת.

 

ישיבת הפתיחה    🔗

הממשלה עשתה את כל ההכנות הדרושות כדי להתקין את חדרו של שופט השלום, מחמד יוסף אל כאלדי, בשביל סידור ישיבת הפתיחה הפומבית של ועדת החקירה ביום בואה אחרי הצהרים.

במשך היום עבדו פועלים כדי לסדר את המקום. הובאו האסירים, שניקו את הדרכים וסיקלו את האבנים שליד המגרש. בכניסת בית המשפט עמדה פלוגת שוטרים בריטיים מזוינים ברובים.

העתונאים מחוץ לארץ ומן הארץ היו כמעט הראשונים שבאו לישיבה, והתישבו מסביב לשולחנות מיוחדים בחדר.

בשביל חברי ועדת החקירה הוכנו חמשה כסאות על הבמה ומעל לראשם תלוי סמל הממלכה הבריטית. בשביל עורכי הדין של הצדדים השונים הוכנו מושבים מיוחדים.

בשעה שלש וחצי בערך התחילו המוזמנים לבוא: הקונסולים של המדינות. עסקני הצבור העברים. באי־כח ההנהלה הציונית והועד הלאומי, נכבדי הערבים והנוצרים, חברי העיריה הירושלמית, ראש עירית תל־אביב ועוד.

באי־כח הרבנות נעדרו, אם כי בין הבאים בלטו כמה ראשים של שייכים ועולמא, חברי המועצה המושלמית העליונה.

ראשון לעורכי הדין בא סטוקר, סניגורם של הערבים, בלויתם של מזכירי הועד הפועל הערבי עוני ביי עבדול האדי וג’מאל אל־חוסייני.

עורכי הדין של הסוכנות היהודית באו בלוית המפקד קיש והרי סקר מההנהלה הציונית.

סניגורה של ממשלת ארץ ישראל, פרידי, נכנס לאולם מדלת מיוחדת. עורכי הדין התישבו על מקומותיהם בסדר כזה: קינלים פרידי בא כח ממשלת א“י, באמצע, הנרי סטוקר ועוני ביי עבדול האדי, באי־כח הערבים, מימין, וסיר פרנק מרימאן ולורד אירלי משמאל. אחריהם ישבה שורת עורכי דין עוזרים, ביניהם מר דרייטון סגנו של היועץ המשפטי ליאונרד שטיין, עו”ד הורוביץ, סאקר, דויס וקאמינסקי.

זוהי הפעם הראשונה מאז המאורעות שעסקנים יהודים וערבים ישבו על ספסל אחד, אמנם כמעט מבלי להחליף מלה ביניהם.

בדיוק ב־4 הופיעו חברי הועדה. הקהל עמד על רגליו.

נשיא הועדה, סיר וואלטי שאו, קם לקרוא את נאומו, איש שיבה. גבה קומה, בעל סבר פנים מחייכים, מימינו ומשמאלו שאר חברי הועדה ומזכירה. רובם למעלה מהגיל הבינוני ובשער ראשם ניכרת השיבה. הם לבושים שחורים וחבושים צילינדרים, מלבד הארי סניל, חבר מפלגת העבודה, שלראשו מגבעת רגילה. סניל עושה רושם של אנגלי טפוסי. הבעת פניו רצינית ומרוכזת. גם הוא לבן שער. רק מזכיר הועדה הוא צעיר.

נאום הפתיחה    🔗

סיר וואלטר שאו אמר:

בטרם נגש לגבות עדויות בחקירה זו, מצאנו לרצוי לערוך ישיבה שבה יוכל הקהל והעתונות להיות נוכחים למען נוכל לבאר את העקרונים שעל־פיהם נתנהג בשעת החקירה, הפרוצדורה שנקבעה להגשת העדויות לפנינו.

המאורעות הטרגיים שקרו בפלשתינה (א"י) זעזעו את מצפונו של כל העולם ואיימו להביא לידי שתוק את התפתחותה השלוה של הארץ הזאת. כל חלקי האוכלוסים מצטערים צער רב על המאורעות הללו וכולם מאוחדים בדרישתם לחקור את גורמיהם באופן בלתי משוחד ולמנוע בעד השנותם.

לתכלית זו מנה מזכיר הממלכה לעניני המושבות את הועדה הזאת כדי לחקור בגורמים המידיים אשר הביאו לידי הבלבולים ולאחוז בצעדים הנחוצים כדי למנוע בעד השנותם. בהתאם לסמכות המסורה לנו, תהיה חובתנו לערוך חקירה מלאה, שלמה, בלתי משוחדת, ואת זאת החלטנו לעשות.

אל נכון תראו מזאת שאין בגבול סמכותנו לבחון שאלות של פוליטיקה יסודית. שאלות כאלו אינן נופלות בגדר הסמכות המסורה לנו והועדה מציינת מתוך שביעת רצון, שכל הצדדים מקבלים בברכה את החקירה לגורמים המידיים של הבלבולים האחרונים. וחברי הועדה יצדקו, איפוא, בקוותם כי בחקירתם יקבלו את כל העזרה הנחוצה מכל אלה הרוצים לברר את הגורמים הללו והרוצים להביא את תרומתם לשלומה של הארץ בעתיד ולאשרה.

הועדה מציינת שהאשמות רציניות הובאו על ידי ערבים נגד יהודים וע"י יהודים נגד ערבים, וכי כל אחד מטיל על השני את האחריות למאורעות ששניהם מצטערים עליהם. כמו כן הוטלו האשמות על הממשלה. בכל האשמות הללו, תבאנה מאיזה מקור שהוא, נבחן היטב במאמצינו למלא את תכלית מנוינו, והיא – לברר את האמת ולהשיב את האמון שעליו יכונו אושר וקדמה.

ברצוני לאמור עוד מלים אחדות בנוגע לפרוצידורה שהחלטנו להנהיגה לצורך החקירה.

אנו לא באנו הנה לערוך חקירה פומבית או משפטית, ואף אין לנו הסמכות של ועדה משפטית או חוקית. אנו נשלחנו רק ע"י ממשלת הוד מלכותו בממלכה המאוחדת (אנגליה) לחקור במאורעות ידועים ולהגיש הצעות בנוגע למאורעות הללו למען מנוע בעד השנותם, באופן שנסייע בידי ממשלת ה. מ. בבואה לעיין בדרכים שתאחז בהן בתחומי תנאי המנדט' שעל פיהם תתנהל המדיניות שלה בעתיד.

אם כי היה עלינו לקבל סמכות מממשלת פלשתינה (א"י), כדי להקל את דבר הבאת העדים וגביית עדויותיהם. אין אנו בשום אופן עורכים את החקירה מטעם הממשלה הנ"ל, אף לא מטעם שום חלק מהאוכלוסים של פלשתינה (א"י), אלא אך ורק מטעם ממשלת ה, מ. בממלכה המאוחדת.

כדי לאפשר לאלה שהחקירה נוגעת בהם להגיש את תעצומותיהם במלואן רק למטרה זו וכדי לסייע בידינו לחקירה, החלטנו ששלושת הצדדים המעונינים בעיקר בחקירה זו, היינו: ממשלת פלשתינה (א"י), הועד הפועל הערבי וההנהלה הציונית לא"י, יהיו רשאים למנות באי־כח שיוכלו להיות נוכחים בשעת חקירת העדים, למען קבל את עדותם של העדים שהם עצמם ירצו להביאם לפנינו ולקבל מהם את אותן העובדות האחרות בנוגע לענין הנדון החקירה, שהם עצמם ירצו להביא לפנינו.

אנו מאמינים שהאדונים שנתמנו בתור באי־כח הצדדים המעונינים. יעשו את כל אשר ביכלתם להגביל את היקפה של החקירה בתחומי הענינים שעליהם נצטוינו לחקור ולסייע בידינו לנהל את החקירה באופן שלא תוצר מרירות נוספת, וכי תתגלינה שיטות כאלה אשר תתנה את האפשרות לממשלת הוד מלכותו לאחוז בצעדים שיוכלו למנוע סכסוכים ובלבולים עגומים כאלה בעתיד.

טוב היה אילו יכלו באי־כח הצדדים שאותם הזכרתי בפרק מוקדם מפרקי החקירה להודיע לועדה בקצרה, מה הם הענינים שעליהם הם רוצים לכוון את עדויותיהם, למען נוכל להפנות את תשומת לבנו ביחוד לנקודות הללו.

חברי הועדה החליטו, שהועדה תגשים את מטרותיה באופן הטוב ביותר, אם הקהל והעתונות לא יהיו נוכחים בשעת חקירת העדים.

יתכן כי מלבד העדים שיבואו ע"י באי־כח שלשת הצדדים, יהיו עוד אנשים אחרים שיוכלו ליתן עדות לועדה בעניינים שעליהם נצטוינו לחקור.

אנו נשמח אם אנשים כאלה יבואו בדברים עם מזכירי הועדה וישלחו לו תמצית קצרה של העדות שיש בדעתם ליתן ועדות זו צריכה להצטמצם אך ורק בענין הנדון בחקירה.

בהתקבל התמצית הזאת יחליטו חברי הועדה אם ירצו לשמוע את עדותם של אנשים כאלה או לא.

הנאום תורגם לערבית ע“י ה' סכאכיני ולעברית ע”י ה' מלמד.

הויכוח הראשון    🔗

לאחר שגמר היו“ר את נאומו, קם העו”ד של הממשלה ה' פרידי והציע שהועדה תשמע לפני גשתה לגביית עדויות מהצדדים. על הצד העובדתי של מהלך המאורעות מפי מ“מ מפקד המשטרה ה' סונדרס ומפי מפקדי המשטרה ביתר המקומות. העו”ד של היהודים מרימאן התנגד לכך. היו"ר הודיע שיצטרכו לגבות עדויות של קציני המשטרה.

העו"ד של הערבים סטוקר מודיע בשם שולחיו, כי הוא שמח על החקירה הנערכת וכי הערבים יעזרו לועדה בכל אמצעיהם. הוא מציע. כי הועדה תרשה לכל הצדדים לשלוח לועדה יותר משלשה באי־כח. הוא רוצה כי ישתתפו אתו עורכי־הדין עוני עבד אל האדי (יושב על ידו), מוגאנם אל מוגאנם וג’ימאל אל חוסייני.

העו“ד מרימאן תומך בהצעה והיו”ר אומר, כי הוא מסכים לה ברצון הוא הגביל את מספר באי־הכח של הצד הציוני בחשבו, כי לערבים לא יהיה מספר כל כך גדול של באי־כח. עד כמה שהמקום באולם ירשה, אפשר יהיה לבאי־כח הצדדים להכניס גם את עוזריהם.

מרימאן מציע, כי לפני גבית העדות. תצא הועדה לבקר במקומות ששם קרו המאורעות. זה יקל עליה בהרבה. היו"ר מודיע כי הוא מסכים לכך, שני הצדדים יציעו לועדה את רשימת המקומות והיא תחליט באיזה מהם לבקר.

העו“ד של הממשלה פרידי מודיע כי בנאומו של היו”ר נזכר, כי הוטלו אשמות על הממשלה והוא מתנגד למלה “אשמות”. אפשר להגיד, כי יש רק תלונות. היו"ר מסכים להערתו.

בזה ננעלה הישיבה שנמשכה 40 רגע.

פרקליטי היהודים ופרקליטי יתר הצדדים    🔗

סיר פראנק בויד מרימאן. בא־כח הסוכנות היהודית ופרקליטה בפני ועדת החקירה, נולד בשנת 1880 בתור בנו הבכור של פראנק מרימאן שופט שלום, נוצרי.

מרימאן גמר את חק למודיו באוניברסיטה בוינצ’סטר ובשנת 1904 קבל רשיון של עורך־דין באנגליה.

בימי המלחמה שרת בצבא, ושלש פעמים נזכר שמו לטובה בהודעות־המטה הראשי.

בשנת 1920 נתמנה ליועץ המלך. הוא חבר המועצה הגדולה של בתי המשפט. כל שנותיו הוא שייך למפלגה השמרנית.

במרס 1928 נתמנה בתור עו"ד ממשלתי כללי בקבינט של בלדוין (משרה זו באנגליה מקבילה בערך למשרת מיניסטר למשפטים בארצות אחרות).

בימי הבחירות הכלליות באנגליה במאי 1929 נבחר מרימאן כציר לפרלמנט בעיר מנצ’סטר. הוא נצח את יריביו (הליברל והפועל) ברוב של 3272 קולות.

סיר בויד מרימאן ידוע באנגליה כאחד הפרקליטים הכי מובהקים.

מרימאן גם ידוע בתור חובב, האספורט של גולף וציד־דגים.

בתור עוזרו של מרימאן בועדת החקירה הופיע לורד אירלי, הוא בנו של המרקיז רידינג, היהודי הידוע מקודם סיר רופוס איזקס, מי שהיה המשנה למלך של הודו. חותנו של הלורד אירלי הוא הציוני הידוע לורד מלצ’ט. הלורד אירלי הוא כבן ארבעים.

בתור עוזריהם של מרימאן ואירלי שהו בארץ עורכי־הדין דויס וקמינסקי מלונדון. חוץ מזה הגישו עזרה מרובה עורכי־הדין הירושלמיים סאקר. הורוביץ, אליאש ועוד.

באי־כח הועד הפועל הערבי בועדת החקירה היו סיר הנרי סטוקר ומר סילי, הראשון הוא עורך־דין בלונדון והשני באלכסנדריה של מצרים. עזרה חשובה קבלו שניהם בעורכי־הדין הערבים המקומיים: עוני עבדול האדי (מושלמי) ומגאנם אליאס מוגאנם (נוצרי). – סטוקר הוא בן שבעים ואחת; סילי צעיר הרבה ממנו.

הצד השלישי – ממשלת א"י – היה לו גם כן באי־כח אחדים, בא־כח ראשי היה קינלם פרידי, עורך דין מלונדון, כבן חמשים. על ידו עזר כל הזמן מר דרייטון. הפרקליט הממשלתי ועוזרו של מר בנטביטש.

ועדת החקירה בעבוֹדתה    🔗

ה“פלשתין ביולטין” מיום 10 בנובמבר נותן תאור מעבודת ועדת החקירה:

"חדר קטן. יושבים צפופים. הלשון לפי שעה רק אנגלית, נדמה כאילו ועדת בוררות זו יושבת בלונדון. בקיר שמשמאל לכניסה – שתי דלתות. אחת מוכילה לחדרו של עורך דין הממשלה והעדים הממתינים לתורם השניה – לחדרו של מזכיר הועדה.

חברי הועדה יושבים סביב שולחן על גבי במה נמוכה. המזכיר לשמאלם, נמוך יותר. פרקליט הממשלה ממולם. מימין שולחן הועדה – שולחן עורכי־הדין של הסוכנות היהודית, ולצדו שולחן התורגמן לעברית ושל רושם הפרטיכל הרשמי, משמאל – שולחן עורכי הדין של הערבים ולצדו שולחן קטן לעדים ולתורגמן הערבי.

שולחן העתונאים – מאחורי שולחן עורך הדין של הממשלה.

חברי הועדה באים תמיד בשתי מכוניות. באחת היו"ר וחבר מפלגת העבודה. ה. סניל, בשניה – הופקין מוריס מהליברלים, סיר הנרי בטרטון מהשמרנים ורעיתו של זה.

עורכי הדין והעובדים נכנסים לחדר תחילה. הם קמים כשמודיעים על בוא הועדה, ויושבים רק אחרי שבת היו“ר. בטרטון מתישב לשמאלו של היו”ר, מוריס וסניל משני הצדדים.

סניל אינו מרבה לשאול, אבל אינו פוסק מלרשום. תמיד רציני. אינו מחייך. בטרטון ממעיט ברשימות, ומרבה לשאול, מוריס הוא הצעיר בין חברי הועדה, קצת למעלה מבן 40. הוא ובטרטון – עורכי דין. סניל בעל עבר עשיר: גנן, סייס, שוטף כלים בבית מרזח, ואחר כך עלה בסולם החברה ע"י התמדתו בלמודים כל ימיו.

המזכיר לויד, צעיר לימים, נראה כבעל מרץ, ניכר נסיונו בהנהלת העבודה.

פרידי, הפרקליט הממשלתי, למעלה משנות עמידה. ראשו הפך שיבה. תמיד מגולח למשעי והדור בלבושו. תמיד במצב רוח נוח ובטוח.

סטוקר, עוה“ד של הועה”פ הערבי הוא אדם בעל גוף. המונוקל שלו בולט. למעלה מבן שבעים ונראה צעיר מזה בעשר שנים. ישר כלפי עדיו אבל חוזר כמה פעמים על שאלותיו, אם אם אינו משיג את התשובה הרצויה לו.

מרימאן, ב“כ הסוכנות היהודית, קטן־קומה מסטוקר, קול עשיר – קול מובהק של עורך־דין. לפניו על השולחן – שתי ערמות של ניירות. כשדרוש לו נייר – מיד הוא לפניו, זכרון מתמיה לעובדות ולפרטים”.

לפני הישיבה הראשונה    🔗

ביום 28 באוקטובר בבוקר התאספו לבית המכס המשתתפים בישיבות ועדת החקירה: חברי הועדה ומזכיריה, עורכי־הדין מצד היהודים בלוית העו“ד ש. הורוביץ ול. שטיין, עורכי הדין מצד הערבים, העו”ד של הממשלה, וסגן היועץ המשפטי דרייטון.

עם פתיחת הישיבה עומדת הועדה להחליט על דרישתם של העתונאים להרשות להם לשלוח באי־כח לישיבות.

על הבית שומר משמר בריטי. לאנשים מן הצד אין נותנים להכנס.

ביום ו' 25 באבגוסט ביקרו חברי הועדה בבית לחם ובברכות שלמה. ביום ו' בערב הוזמנו לארוחת ערב לנציב. בשבת ביקרו ביריחו ועל יד ים המלח. ביום א' ביקרו שנים מהם בפעם השניה בעיר העתיקה, באותו הזמן ביקרו שנים אחרים, בהם יו"ר הועדה, אצל הנציב. הנציב סעד אתם בבית מלונם. המזכיר אינו נלוה על חברי המשלחת בביקוריהם, אלא עוסק כל הזמן בעבודת המשרד.

בימים האחרונים התנהלה עבודה קדחנית להכשרת משרד בית המכס, שישמשו משרדים לועדת החקירה, נהרסו קירות פנימיים וסודר אולם לישיבות.

כמו כן סודרו חדרים מיוחדים לכל אחד ואחד מחברי הועדה. אגף אחד של הבנין הוקדש לעורכי־הדין של הצדדים וחדר מיוחד למכונות הכתיבה, הוכנסו כמה טלפונים.

נתקבל עוזר למזכיר הועדה מהפקידים האנגלים שבארץ. נתקבלו גם שני נהגים – אחד יהודי ואחד ערבי למכוניות של הועדה. נשמרת סודיות רבה.

 

הישיבה הראשונה    🔗

הועדה ישבה לשמוע את עדותו של המאיור סונדרס. אך בטרם שנשמעה עדותו עלתה השאלה על רשות הכניסה לבאי־כח העתונות. עתונאים חשובים השיאו עצה למזכיר הראשי ועמדו על הנחיצות לתת רשות לעתונאים אנשי שם שיהיו נוכחים בישיבות, שלא יתנו לשמועות לא נכונות להתפשט בחוץ לארץ. הועדה שאלה את באי־כח שלשת הצדדים מה דעתם: אם רצוי הדבר להרשות את הכניסה לעתונאים, כל באי הכח הסכימו לתת רשות כניסה למספר של עתונאים. אחרי כן יצאה הועדה, וכאשר חזרה הודיע היושב ראש את החלטתה.

הועדה הסכימה לבסוף לתת רשות לארבעה באי־כח עתונות העולם: אחד אחד לעתונות העברית בארץ ולעתונות הערבית, לעתונות האנגלית ולעתוני חוץ לארץ בשאר השפות, להיות נוכחים. המספר הקטן, נאמר בהודעה, מוכרח מחמת חוסר מקום ולא משום נמוקים אחרים.

על ההוכחות    🔗

הועדה שאלה את מר פרידי, אם הוא אומר לציין בקיצור לפני הועדה את הענינים המיוחדים, שיש ברצונו לנהל עליהם את ההוכחות שלו, באופן שהועדה תוכל לשים אל לבה את הפרטים המיוחדים האלה.

מר פרידי השיב כי ההוכחות ידברו בעדן, וכל מה שרצוי לעשות הוא רק להרצותן לפני הועדה. היועצים מצד היהודים ומצד הערבים הודיעו, כי לפי שעה אין בידם לתת את ראשי העקרים של ההוכחות. גם ברי להם שהועדה אינה רוצה בדברים מעין נאום. ואולם הם מקוים לתת לפני הועדה את האינפורציה הנחוצה כעבור ימים אחדים.

העד הראשון מאיור סונדרס    🔗

הראשון שנשבע בתור עד היה המאיור סונדרס, סגן מפקד כוחות המשטרת בארץ (המפקד מברוגורדטו נמצא בשעת המאורעות בחופשה). עדותו של המאיור סונדרס היתה מוקדשת כולה למאורעות בירושלים הידועים לקהל. השאלות הוצעו למאיור סונדרס ע"י מר פרידי, העורך דין מצד הממשלה. חברי הועדה שאלו במקרה שאלה אחת או שתים.

המאיור סונדרס נתן לפני הועדה דין וחשבון על המקרים שקרו בט' באב, אחרי כן באר בפרטות מה שנעשה בימים שבאו אחרי כן, הוא תאר את המקרה במגרש כדור הרגל, בשעה שאמרו כי הבחורים זרקו כדור רגל בשדה של ערבי. הערבי התנפל על הבחורים בסכין. העד בעצמו לא היה נוכח, ובכן אין בידו להודיע, איזו מן הגירסאות הרבות על המקרה ההוא היא נכונה. אחרי כן תאר את הלוית היהודי, שמת מפצעיו, ובאר את הדברים שעשתה המשטרה במאורע הזה.

החלק המעניין ביותר מן העדות, שבא עם סוף ישיבת הבוקר, היה זה בשעה שהמאיור סונדרס באר את המקרים שקרו במסגד עומר ביום הששי, כ"ג באבגוסט.

יריות מן החארם    🔗

העד ספר, כי נשמעו יריות מצד החראם (כל המקום המקיף את מסגד עומר), וכאשר נשמעו היריות, הוא טלפן לשם. משנשאל העד, אם היה שם יהודי שירה את היריות, ענה העד, כי ודאי לא היה שם יהודי. כאשר נראה המופתי, בלכתו אל המסגד, היה מוקף המון ערבים. הערבים ירו יריות באויר מאקדחים, בשעה שלוו את המופתי מירושלים. אלו היו היריות מן החארם שנשמעו.

המאיור סונדרס העיד על הפקודות שנתן למאיור הארינגטון ועל האמצעים שיש לאחוז בהם במצב זה, הוא באר, באילו מקומות עמדה המשטרה, והעיד שהוא עצמו לא היו לו ידיעות של עד ראיה על מה שקרה מחוץ לירושלים והוא היה מוכרח לסמוך על הראפורטים שקבל מאת אופיצרי המשטרה.

מאיור סונדרס נחקר על ידי פרידי    🔗

ביום השבת 24 באבגוסט, בשעה שש בבוקר, ערכתי בקור בבית שרגילים לקרוא בשם בית המופתי. מצאתי שם קהל ערבים נושאי מקלות. בשעה 9.30 נתקבל מברק משכם כי הערבים התנפלו שם על המשטרה. אחר זאת נתקבלו גם ידיעות מעוררות דאגה מחברון. בשעה 11.30 נשלחו שוטרים ואנשי האויריה לעזה ולחברון. בקילומטר השלישי או הרביעי פגשו המון ערבי העולה בדרך ירושלים. בתוך ירושלים פנימה שרר כבר שקט יחסי, נשמעו יריות על השכונות החיצוניות: רוממה, תלפיות והאוניברסיטה. באותו הזמן שמרו שוטרים ארץ ישראליים תחת פקודתו של הקצין הארינגטון על הסדר בעיר העתיקה, יהודים רבים מן השכונות החיצוניות נמלטו והובאו לרובעי העיר העברים שבפנים העיר.

כאן שואל ב"כ הערבים. ה' סטוקר: מנין היו היריות?

הקצין סונדרס עונה לו: היריות היו מחוץ לעיר על השכונות. היורים היו ערבים שהסתתרו מאחורי הסלעים בקרבת השכונות.

ה' סטוקר: כמה ערבים היו מזוינים!

– איזו מאות בידואים ופלחים. ההתקפה היתה חזקה על שכונות הדרום, בשכונת בית וגן נפצע ה' ויני (מן האוכספורדים).

ה' סטוקר: ומה בדבר זיונם של היהודים מן החיילים המשוחררים?

– הממשלה מסרה נשק לאחדים מפקידיה, נתינים בריטיים, כדי להגן על השכונות, במקרה שבידי הממשלה לא יהיו די אמצעי הגנה.

– מה אתה קורא בשם אמצעי הגנה? שאלתי היתה מכוונת לשוטרים המיוחדים שגויסו.

– היו ביניהם 18 חיילים.

– הן הממשלה הבטיחה שלא לזיין את היהודים נגד הערבים!

– בס"ה היו כ־25 יהודים בריטים שקבלו נשק ב־23 באבגוסט, אבל אחרי כן פרקו את נשקם.

ה' פרידי שואל: האם לא באה דרישה לגייס 500 יהודים כדי לעזור לשמור על הבטחון?

– אמנם באה דרישה מאת ההנהלה הציונית לגייס כמה יהודים לפי בחירה מיוחדת, כדי להגן על המושבות היהודיות, אולם חשבנו כי יש לנו האפשרות להגן על המושבות מפני התקפות.

ה' פרידי שואל: האמנם הגנתם עליהן היטב?

– על זאת ישנם תזכירים. בתל־אביב נמנו כמה מאות צעירים יהודים לשוטרים מיוחדים, רובים לא ניתנו להם. בטוח הדבר כי שום נשק חם לא היה להם. הנשק היחידי שניתן להם היו המקלות, וגם את המקלות פרקו מהם יום אחד אחרי המהומות ביפו.

המצב כאן בירושלים ביום 24 באבגוסט היה בערך כמו ב־23 באבגוסט. נוספו רק הידיעות מחברון, שכם. עזה, בית־שאן, תל־אביב ויפו, ולכן היתה ההתעוררות בלילה יותר גדולה, למתנפלים על תלפיות היו רובים גרמנים ואנגלים.

ביום 25 לאבגוסט שרר שקט יחסי. המפקח דובי נמנה באותו יום למפקד הצבא. הצבא והמשטרה היו שומרים על הבטחון בסביבות. ההתרגשות בעיר היתה עוד גדולה. אנשים נרצחו ע"י דקירות בסכינים, בכלל עוד טרם הושב הסדר על כנו.

ה' פרידי: ובכן נסדר את המאורעות במקומות השונים לפי התאריכים: ירושלים, חברון – 23, 24 באבגוסט; עזה –45²; יפו, ת"א – 25; שכם – 24; בית־שאן – 24, חיפה – 24, 25, 26; עכו – 27; צפת – 29.

והקצין סונדרס ממשיך: בתוך העיר העתיקה פנימה. משער יפו עד שער שכם. היו רק מעט אנשים נושאי נשק. ביום הששי בשעה 2.30 כבר שרר שקט יחסי בתוך העיר העתיקה. רוב ההמון היה מורכב מפלחים.

בעיר עצמה שרר כבר בטחון, הסכנה לרכוש ולחיים הועברו אל מחוץ לעיר. רק הודות למסירותם הנפלאה של השוטרים המיוחדים, של צבא המכוניות המשורינות וצבא האויריה, עלה בידינו לשלוט על המצב. בימים 23, 24 ו־25 באבגוסט הם עבדו 24 שעות במעת לעת בלי הפסקה.

המצב היה קשה ביחוד מפני שלמתנפלים היו רובים. ביחוד היתה הסכנה גדולה כאשר נודע כי ערביי שכם הולכים לירושלים. נשלחו פלוגות שוטרים ושוטרים זמניים לקלנדיה והם מנעו אותם מבוא העירה.

היו גם סבות מקילות על המצב והן: א) שלא באו בדואים מן הדרום (הבדואים שתקפו את שכונות ירושלים נמצאים בין ירושלים וחברון). ב) שלא עלו אנשים מעבר הירדן, ג) שלא באה התקפה מצד הגבול הסורי.

בזה נגמרה הישיבה הראשונה.

 

הישיבה השניה    🔗

בישיבת הבקר 29 באוקטובר הודיע העו“ד ה' פרידי, ב”כ הממשלה, שאין לו יותר שאלות למאיור סונדרס.

היו“ר מציע לה' סטוקר לשאול, אולם הלה אומר שבא כח ההנהלה הציונית, מר מרימאן, ישאל, אבל היו”ר אומר, שהם קובעים את סדר השואלים לפי האלף בית, והועד הפועל הערבי הוא קודם באלפא ביתא האנגלית מההנהלה הציונית. טענתו של סטוקר היתה, שבודאי יעורר סיר פרנק מרימאן שאלות כאלו שהן יהיו הבסיס בשביל לחקור את מאיור סונדרס. היו"ר דחה טענה זו.

ויכוח על המקומות שבהם תבקר ועדת החקירה    🔗

סטוקר בשם הועל הפועל הערבי, בקש מאת הועדה שתבקר בהזדמנות הראשונה כמה מפרברי ירושלים ויפו וכמה מבתי הערבים בשכונות היהודיות, סיר פרנק הסכים שעל הועדה ללכת לצפת, חיפה, ומסכים לבקור גם ביפו ותל אביב, חברון, דרום־ירושלים, תלפיות וגדוד העבודה. אשר למושבות, הוא רוצה שהועדה תבקר מושבות אחדות שלא היה בהן כל נזק. אולם הוא עמד ביחוד על זה, שעל הועדה לבקר בחולדה ובבאר טוביה. התנהל ויכוח, כמה זמן מצריכות נסיעות אלו, והוחלט לסדר את הפרטים בנידון זה מחוץ לחדר בית הדין.

סטוקר חוקר את סונדרס    🔗

סטוקר שואל: היית אופיצר המשטרה כשבע שנים? – סונדרס משיב: משנת 1921.

– התדע את תולדות הכותל המערבי והמכיר אתה את סביבת הכותל?

– כן.

האין הכותל המערבי חלק מחומה המקיפה את סביבות הר הבית, ויש שם מעבר צר בין הבתים הערבים ובין הכותל? נכסי מי הם אלה? – בנוגע לרציף הנוכחי של הכותל, איני יכול לענות בהחלט.

הם נכסי הוואקף? – כן, כל השטח הוא נכסי הוואקף.

המרצפת נקראת “בוראק”? – המרצפת או הכותל עצמו נקראים בוראק. בוראק הוא השם שהמושלמים נתנו למה שאנו קוראים “כותל הדמעות”.

כל הנכסים האלה נתונים להקדש דתי? – כן.

האם לא היה מנהגם של אנשים, ולא איכפת אם הם יהודים, לבוא למקום כמבקרים סתם? – כן.

האינך יודע, כי בשנים האחרונות נעשו נסיונות לחידושים כדי לתפוס את המקום על ידי הבאת כסאות ושולחנות ולהעמידם שם? – כן.

האם לא התנגדה לכך המועצה המושלמית? – כן.

האם לא תדע שבאו תלונות תכופות מיום הכפורים בשנת 1928? – איני יודע.

התדע שבשנת 1925 דרשה הממשלה מאת היהודים לפנות את המרצפת מכסאות ושולחנות? – היה איזה מקרה בשנת 1925, אולם אין ביכלתי לספר פרטים, הועמדה שם מחיצת בד להבדיל בין הגברים ובין הנשים.

האם זה מפריע לכניסה אל בתי הערבים? – איני יכול לענות. לא ראיתי את המחיצה.

האם לא נתבקשו היהודים להוציא את המחיצה? – כן.

ואחר כך, האם לא הוציאה אותה הממשלה מפני שהיהודים סרבו לעשות זאת? האם לא עורר הדבר התרגשות גדולה בין היהודים? – כן.

והתוצאה מזה האם לא היה “הספר הלבן”? – כן.

האם זה סיפק את רצון היהודים? – אני חושב שהתשובה תהיה שלילית.

סטוקר מוציא את “הספר הלבן” מחודש נובמבר וקורא מתוכו קטעים.

האם המצב, לפי שמראה הספר הלבן, אינו, כי ה“בוראק” צריך לשמש רק לצרכי תפלה? –

כן.

ההתנגדו לכך המועדות היהודיים? – כן.

באספות ציריך ובא"י היו נאומים נגד זה? – כן.

וההתרגשות היתה גוברת כל הזמן? – כן.

אתה יודע עתון בשם “פלשתין וויקלי”? – כן.

האם לא הובא לתשומת לבך הגליון מיום 9 באבגוסט? – איני יודע בדיוק. איני רגיל לקרוא בו.

מתנהל ויכוח מהו בדיוק ה“פלשתין וויקלי”. חברי הועדה ועורכי דין לוקחים חלק בויכוח, ומסיקים מסקנה, שהעתון עומד ברשות עצמו ואינו כלי מבטאה של ההסתדרות הציונית.

ה' סטוקר ממשיך: האם לא כלפי הקמת קיר ודלת הובאה התלונה למשרד המושבות מצד היהודים?

סונדרס משיב: אני בקי בשאלת חידושו של הקיר ואני יודע שהוא עשה את המרצפת למעבר. לפני בנין הדלת היה עומד קיר בדרום המרצפת ללא שער. הקיר בקצה הכותל המערבי נבנה ברשות הממשלה, והשער עושה את הכותל למעבר.

לפי הידיעות שבידי, הדלת היא פרטית. האין היא מובילה לחלק מנכסי הווקף סגירת הדלת ופתיחתה נתונות בידי הווקף, ואין זה משמש. איפוא, מעבר לרשות הרבים?

זהו מעבר. איני מבין מה כונתך “רשות הרבים”.

ב“פלשתין וויקלי” מזכירים שהדבר הזה הופך את המקום הקדוש למעבר לרשות הרבים (סטוקר קורא קטעים ממאמר אחד ב“פלשתין וויקלי”). התדע מי הוא מחבר המאמר? – לא.

התדע איש בשם קלוזנר? – ראיתיו רק.

היודע אתה שהוא נשיא הועד הידוע בשם: “הועד למען הכותל המערבי”? – כן. אני יודע רק את זאת.

סיר פרנק מרימאן מציין שקלוזנר הוא פרופיסור להיסטוריה עברית באוניברסיטה העברית.

הגליון של ה“פלשתין וויקלי” נלקח לשם עדות.

סטוקר מוסיף לשאול:

מה שנוגע לקיר ולדלת, האם לא היתה החלטת הממשלה שמותר למושלמים להמשיך בבנינם? – כן.

מה היה רושם ההחלטה הזאת? – היה לה הד.

היו לך ידיעות ביום 13 באבגוסט, שהמונים גדולים מאד של יהודים באים ירושלימה לשם עריכת הפגנה? – הבינותי שהם באים ליום הצום (תשעה באב).

האם לא עלה על דעתך שהם באים לשם עריכת הפגנה? – זאת הבינותי אחר כך, ואז אחזתי באמצעי זהירות ידועים.

“ברית טרומפלדור”    🔗

ידוע לך משהו על הסתדרות הידועה בשם “ברית טרומפלדור”? האין היא דומה קצת ל“בוי סקאוטים” (צופים)? היא מסודרת באופן דומה אולם אין לה כל קשר עם הצופים.

מתי נוסדה לראשונה? – אני חושב בשנת 1927.

מי ארגן אותה? – דומני, ז’בוטינסקי.

היודע אתה משהו על ז’בוטינסקי? – הוא היה כאן בשנת 1920, ובזמן המהומות בשנה ההיא נידון לחמש עשרה שנים מאסר, ואחר כך הוצע לשלחו מן הארץ.

האם חזר לארץ בשנת 1928? –איני יודע בדיוק מתי. אני יודע שהיה כאן בחודש נובמבר בשנה שעברה.

האין שאיפתם של חברי “ברית טרומפלדור” למות בעינויים כטרומפלדור? – איני חושב זאת. אני מבין את המלה “ברית” בתור “אגודה” או “התאחדות”.

האם אתה סובר, שבארבעה עשר לחודש הלכו אנשים לכותל כדי להתפלל? – כך אני סובר. ב־14 לא היתה כל העגנה של ברית טרומפלדור. היה ביקור רגיל שהשתתפו בו נשים וילדים.

וההפגנה שהורשתה ע"י הממשלה היתה ב־15? – כן.

על ההפגנה בתשעה באב    🔗

התדע משהו על האספות בבתי כנסיות באותו יום? – היתה אספה ב“ישורון” בערב 14 בחודש.

וב־15, יום ההפגנה, האם הלכו בראשונה למשרדי הממשלה לראות את מ"מ הנציב העליון? – הם התכוננו ללכת ולמחות.

מדוע מיחו? – בקשר עם הכותל.

התדע פרטים? לא.

מדוע הלכו לכותל המערבי? עכשיו אנו יודעים, אז לא ידענו. כונתם היתה להפגין. אופיצרי המחוז ואחרים עשו את כל מה שביכלתם להשפיע על האנשים שלא להפגין לפני משרדי הממשלה. מר הופיין ואחרים הביעו את דעתם לפני, שאין להרשות להם להפגין. קויתי שההפגנה לא תתקיים.

האם הפגינו? – כן.

אחד מחברי הועדה, ה' הופקין מוריס, שאל את סונדרס: אימתי נודעה לו מטרת התהלוכה!

סונדרס משיב: מטרתם היתה בראשונה להפגין לפני משרדי הממשלה, להביע מחאה לפני מ“מ הנציב העליון, ולהשאר שם עד שמ”מ הנציב העליון יקרא את המחאה ויתן איזו תשובה. אני ידעתי זאת בראשונה כשמר בינה סיפר לי ביום 14 בחודש.

האם היתה לתהלוכה צורה דתית? – לא.

על מזרחי שנדקר    🔗

מר סטוקר שואל את סונדרס על דקירת צעיר יהודי בשבת 17 באבגוסט ורגימת ערבי באבנים. מאיור סונדרס עונה בהמשך התשובה, שהמאורע התחיל מנפילת כדור רגל לתוך שדה עגבניות של ערבי. הצעיר היהודי הלך לשם לקחתו, והערבי התנגד להליכת הילד לשדהו. רגימת הערבי באבנים היתה אח"כ, כאשר התעוררה מהומה ידועה, שוטר לא היה נוכח כאשר היהודי נדקר בסכין והערבי נפצע.

מאיור סונדרס נשאל להלן על הלוית מזרחי, שמת כעבור ימים אחדים. הוא ענה שבמשך ליל מותו היתה תעמולה ניכרת לשם קיבוץ המון עצום להלויה. לדעתו, ההלויה שנועדה לשעה 6 בבוקר, נתעכבה בכונה לשם הפגנה גדולה. אין הוא יודע, מה טיבם של הנאומים שנשמעו בדרך אולם יתכן שהם נועדו לכבוד המת.

ערבים באו בהמונים עצומים ביום 23 באבגוסט    🔗

סטוקר שואל על מספר הערבים שבאו לירושלים ביום הששי, 23 בחודש. סונדרס עונה, שביום הששי התכנסו המונים עצומים למאד במסגד, אולם זה לא היה כ"כ לא רגיל. לא רגילה היתה העובדה, שהם לא הביאו אתם את נשיהם.

הנכון הדבר, שאנשים אחדים רצו לחזור לליפתא ובקשו את המשטרה ללוותם? – איני יודע בדיוק, אם אלה היו אנשי ליפתא שבקשו את משמר השוטרים.

הנכון הדבר, שאנשי ליפתא שעברו במקום ידוע נרגמו באבנים מידי יהודים, בשעה שהלכו הביתה עם המשטרה? – יודע אני שנזרק מה, אבל איני יודע אם זה היו אבנים.

האם זוהי עובדה שנשים מושלמיות אינן באות בכלל לתפלה? – הן אינן באות לתפלה, אולם הן באות העירה ביום הששי.

כלומר, שהעדרן היה דבר לא רגיל? – כן.

ב"כ היהודים חוקר את סונדרס    🔗

סיר פרנק בויד מרימאן מודיע שמספר ידוע של יהודים הוכו ונרצחו במקומות שונים בירושלים.

סיר מרימאן שואל: הנכון הדבר, שיהודי ירה באקדח ליד שכונת מאה שערים, וגם פצצה שבאה מכוון שהיהודים עמדו שם התפוצצה ליד אותה השכונה? – כן.

התושבים השקטים של ליפתא היו עולים לרחוב יפו. האם לא עובדה היא, שאחד משלשת הנאומים הנלהבים שהושמעו במסגד ביום הששי בבוקר יצא מפיו של השיך מליפתא? – איני זוכר.

“שמה הטוב” של ליפתא    🔗

ליפתא, מנקודת מבטה של המשטרה, אין לה שם טוב? – לא טוב ביותר.

האם יש איזה ספק בזה, שליפתא היא אחד הכפרים היותר רעים במה שנוגע להתנפלות על מוצא והפרברים המערביים של ירושלים? – ליפתא היתה המעורבת ביותר ביריות על פרברי ירושלים.

כשסיר פראנק חוזר ושואל על הדברים שנזרקו על אנשי ליפתא הוא מקבל תשובה, שיהודי אחד נהרג ביד האספסוף הליפתאי ברחוב יפו, מתחת למשרדי ההנהלה הציונית. ועתונאי אחד נדקר.

האם יש ספק שהאנשים ראו מן הגגות יהודי הרוג ויהודי שני מדוקר קודם שהם זרקו עציצים ושאר חפצים על הערבים? מדוע זה, בכל המאורעות בירושלים לא הודגש מאורע זה? מדוע לא להזכיר שאותו המון עצמו התנפל והרג יהודי?

סונדרס: אני נסיתי לסקור עד כמה שאפשר סקירה כללית על ההתנפלויות הכלליות כפי שקרו מאז עזבו הערבים את שער יפו. אני מנסה לתת לועדה סקירה כללית על הצורה והמהירות שבהן קרו הדברים. במשך שעה או שעתיים לאחר שהתחילו ההתנפלויות.

מדוע כשאתה מזכיר את מאורע ליפתא. לא הזכרת שיהודי נהרג קודם שהדברים נזרקו? – עד שהסבו את תשומת לבי למאורע הליפתאי שכחתי שיהודי נהרג.

סיר בויד מרימאן משתמש במפה לבאר ולהראות כיצד קרו המאורעות בירושלים.

האין זו עובדה שיהודי נהרג מול בית העיריה, מקום עמידת השוטר מתחת למנורת רחוב ממילא ורחוב יפו, במשך הרגעים הראשונים להתפרצות הערבים? – אין לי מושג ממאורע פרטי זה.

האם מסופק אתה, שיהודי נהרג סמוך לאותה נקודה בתחילת המאורעות? – אני חושב שהיהודי הראשון נהרג בדיוק על יד ברקלייס בנק.

בנק ברקלייס נמצא על המדרכה. מול מנורת הרחוב? – אני מבין כי נתכוונת לתחנה שמחוץ לשער יפו.

לא, לזו שלאחריה. – כן. אני יודע שיהודי נהרג שם.

קבוצה של 100 איש או יותר הלכו דרומה, דרך שכונת “ימין משה”? – כן.

הריגת האחים רוטנברג    🔗

בערך 100 יארד משער יפו נדקרו שני יהודים בדרך בית לחם? – כן.

ההיו אלה האחים רוטנברג? – איני יודע את השמות.

האם לא היו הם שנדקרו ונפצעו לראשונה ואחר כך הכניסה אותם המשטרה לצריף פח לשם הגנה? – כן.

ומחוץ לצריף הזה האם לא היו שוטרים א"י ובריטיים על המשמר, והאם לא היו בידי השוטרים הבריטיים רובים? – כן.

ובמעמדם פרצו הערבים לתוך הצריף וגמרו את רצח היהודים? – כן הדבר.

סונדרס אומר, שאינו יכול להבטיח, אם הדברים שנכתבו ב“פלשתין בוליטין” הם נכונים, ואם נכונה עדותו של ה' פ. ס. ווייט. נערכו חקירות בקשר עם אמיתות תאור המאורעות.

בתשובה לעו"ד אומר סונדרס, שאף יריה אחת לא ירו במקום זה.

ובאותו הזמן נערכה התקפת הערבים משער דמשק על שכונת הגורג’יים? – כן.

קרוב לשעה אחת ורבע נרצחו שלשה אנשים בביתו של יהודי ששמו מזרחי, בשכונת הגורג’ים? – לא מדויק. רצח זה נעשה בשעה יותר מאוחרת אחר הצהרים.

אולם אין כל ספק כי באותו הזמן פרצו ערבים והרסו בתים בשכונת הגורג’ים? – ראיתים בשכונה קרוב לשעה 2.

רבע לפני שתים נערכה התקפה רצינית על שכונת הגורג’ים ושכונת מאה שערים? – ההתנפלות על מאה שערים חלפה כבר אז.

המון עצום עמד בשכונת הגורג’ים, שהיה יכול להטיל אימה בלב התושבים, ואנשים שעמדו על גזוזטראות משרדי הממשלה ראו אותם? – כן.

הידעו השלטונות על המתרחש?    🔗

הקבלו הפקידים ידיעות מאיזו מקורות שהם על אפשרות של התפרצות ב־23 באבגוסט? – יכול אני לומר, שב־23 באבגוסט לא ידעו.

האף אחד מאופיצרי המשטרה שלן במחוזות הקרובים לא הודיע לירושלים את השמועות על התנפלויות ב־23 באבגוסט? – לא שמעתי דבר על ידיעות כאלו.

האף אחד מהם לא הודיע שהם בעצמם חכו להתנפלויות? – איני יודע על שום ידיעות, כי ביום ששי, 23 באבגוסט, עתידים היו להתחולל התנפלויות.

האם לא חששת, שמהומה עתידה לפרוץ באחד הימים, לאו דוקא ב־23 באבגוסט? – ההתפרצות היתה אפשרית בכל זמן לאחר 15 באבגוסט.

האין זה ברור, כי אילו היתה אוחזת הממשלה באמצעים מיד לדכוי המהומות בירושלים. היה הדבר נותן את אותותיו בכל הארץ? – קרוב מאד לודאי.

לוא היו מזניחים את השליטה על המצב בירושלים, ההיה זה מטיל סכנה על שאר חלקי הארץ? – בתנאים אלו כן.

האם לא היו מקרים בארץ שהמהומות לא דוכאו מיד? – כן.

לא ניתנה פקודה בנוגע ליריות    🔗

סיר בויד מרימאן מציין כאן עובדות שבשכם ובין יפו ות"א דיות³ היו יריות מעל לראשי ההמון כדי לפזר אותו.

האין אתה בתור אופיצר משטרה בעל נסיון, סבור כי נכון היה להמנע מירות ברחוב יפו? – אני חושב זאת לנכון.

בפקודת מי נמנעו מלירות? – ב־23 באבגוסט לא היתה פקודה. אופיצרי המשטרה היו עושים על דעת עצמם.

בתשובה לשאלות משיב ה' סונדרס, כי בראשית המאורעות לא הורשה לשוטרים הבריטים לשאת רובים. ביום הששי 23 באבגוסט נודע כבר בשעה 7 בבוקר כי ערבים מזויינים שלא כרגיל הולכים ובאים אל המסגד. לא נכון, שהמושלמים הוציאו את נשיהם מן העיר העתיקה, אולם ערבי הכפרים שבאו העירה לא הביאו הפעם את נשיהם אתם כרגיל.

ונודע גם כן, כי אנשי הכפרים שלא הביאו אתם אלות הזמינו להם אלות אצל הנגרים בעיר? – אני לא ידעתי מזאת.

אולם דבר זה נרשם בראפורט? – כן.

איזו פקודות נתנו, ועל ידי מי נתנו, בדבר שמוש בנשק במקרה של מהומות ב־23 באבגוסט? – לא נתתי שום פקודה, מלבד במקרה אחד כשמאיור הארינגטון מסר לי בבוקר על מאורע בעיר העתיקה, ושאל ממני אם מותר יהיה למשטרה הבריטית בעיר העתיקה להשתמש בנשק חם. עניתי בשלילה. הסיבה לכך היתה, כי שנים רבות של נסיון הורוני, שסכנה גדולה כרוכה בשימוש בנשק חם בעיר העתיקה, מעולם לא יעלה בידך לפגוע באדם שאליו נתכוונת. זוהי סכנה שאין להמנע ממנה.

שאלתי נוגעת לשמוש בנשק בזמן שאנשים נרצחו ואין לה כל קשר לעיר העתיקה. – שום פקודה לא נתנה הנוגעת לשמוש בנשק חם, ולא היה שום איסור לאופיצרים להשתמש ברובים. דבר זה ניתן לשקול דעתם של האופיצרים.

היש תועלת ביריות בירושלים?    🔗

האינך חושב, כי יותר נכון היה לפעול ברחוב יפו כפי שפעלו בתל־אביב ובשכם? איני חושב כך.

מה נימוקך לכך? – אין להשוות את ירושלים לשכם או לתל־אביב. ירושלים היא המקום הראשון שבו פרצו המהומות. היא עיר הבירה, ולפיכך כל המהומות שהיו פורצות בארץ ישראל מרכזן היה תמיד בירושלים, כאשר עמדתי והסתכלתי בנעשה, ממרכז המשטרה, – וזוהי הפעם השלישית במשך 11 השנים האחרונות, שאני נמצא במצב כזה – חשבתי, שאף אם יפתחו באש על האספסוף בזמן שהוא התקרב לשער, לא יוכל הדבר לעצור בעדם אלא שהתוצאות היו עוד יותר נוראות.

לא חשבת ליעץ להעמיד מכונת יריה בשער יפו כדי לירות ממנה בהמון, אולם חושב אני, כי כעבור חצי שעה, כאשר החלו כבר מעשי הרצח, הגיע רגע, שאילו פתחו ביריות היה בכוחן לעצור את התפתחות ההתקפות? – ברחוב יפו, בעבור שם אנשי ליפתא, לא היה אופיצר בריטי, אלא רק שוטר בריטי פשוט. אילו היה שם קצין ודאי שהיה נותן פקודה לירות.

אם זוהי דעתך על מה שהיה צריך להעשות, מדוע לא צוה מאיור מונרו לירות ברחוב יפו? – זהו, לדעתי, ענינו של מאיור מונרו, מפני שהוא נמצא שם בעצמו. יתכן שהיה לו באותה שעה איזה נימוק לכך. הוא לא נמנע מלירות במונטיפיורי (ימין משה).

מרימאן: אבל הרי זה היה שתי שעות אח"כ.

על מה שדברו עם לוק – סונדרס אינו יודע    🔗

סיר בויד מרימאן שאל את סונדרס, אם הוא יודע, כי ב־22 באבגוסט התיצבה מלאכות בעלת משקל מטעם ההנה"צ לפני ה' לוק, להגיש לו את חששותיה לבטחון בירושלים, סונדרס עונה בשלילה.

אח“כ שאל סיר בויד מרימאן, אם סונדרס יודע שמוסד יהודי רפרזנטטיבי התראה ב־22 באגוסט עם ה' לוק. מאיור סונדרס עונה, שהוא יודע רק שהיתה פגישה בין הסוכנות היהודית והערבים, והפגישה התקיימה לפי הצעה של ההנהלה הציונית בא”י, בתקוה לסדר את שאלת הכותל המערבי.

סיר בויד שואל שוב, אם הוא יודע על פגישה עם ה' לוק ב־24 לחודש, יום אחר התפרצות המהומות, והיהודים התאוננו על אי־שמוש בנשק ובאבטומובילים משורינים? – מאיור סונדרס עונה, שאין הוא יודע מזה. הוא היה עסוק בדברים אחרים.

ההתנפלויות על פרברי ירושלים    🔗

סיר בויד מרימאן הוסיף וציין את הזמנים המדויקים שבהם ההתנפלויות על הפרברים היהודיים. סיר בויד ציין, שהמנהלת, האחיות והילדים היו מוכרחים לפנות את בית התינוקות בקרית משה בלי משמר שוטרים. בקשתם נדחתה. – מאיור סונדרס העיר שהיו אלפי בקשות על משמרות־לויה, ואי אפשר היה למלא את כל הבקשות. הוא לא שמע על פרט מיוחד זה.

אח“כ נגעו בהתנפלות על גדוד העבודה. מאיור סונדרס אמר, שהוא זוכר כי שני אנשים באו אליו ובקשו הגנה ונשק, אולם אין הוא בטוח. אם זה היה ב־23 באבגוסט, אין הוא יכול לזכור, אם הוא הבטיח לתת להם 12 רובים, סיר בויד ביקשו לתת אינפורמציה על כך, מפני שהדבר חשוב. וסונדרס ענה, שאין הוא זוכר בדיוק אם הוא נתן לשני היהודים רובים או אם הבטיח להמציא להם 12 רובים. סיר בויד הודיע, ששני האנשים חכו שעות ללא כל תוצאות, ואח”כ שבו כלעומת שבאו.

מאיור סונדרס השיב שיש לו לברר את הדבר אצל מנהל המשרד הראשי. הוא יודע רק שבשבת בערב נמחק הישוב הזה מעל פני האדמה.

ואף על פי כן פרקו את הנשק מן החיילים היהודים!    🔗

סיר בויד מרימאן מסר ידיעה, שמוצא הרחוקה מכביש ירושלים־יפו רק כדי זריקת אבן היתה מקום טבח לכמה נפשות אדם. סיר בויד שואל: “בתור הוכחה למתן אי אילו אמצעי הגנה שהם לפרברים הרחוקים, יש לי לשאול, האם דנו במאורעות של “גדוד העבודה” ו”מוצא" לפני שהוחלט לפרק את הנשק מעל השוטרים היהודים המתנדבים? והאם קבל ה' לוק החלטה ב־24 באבגוטט לפרק את הנשק מעל החיילים המשוחררים וכמו"כ הצריך היה לפרק את הנשק מעל כמה מחברי המיליציה האזרחית הבריטית מפני שדם יהודי נוזל בעורקיהם?

מאיור סונדרס אישר את הדבר. הוא ענה שמספר האנשים שפרקו מעליהם את הנשק אז היה 42, מספר חברי המשטרה המיוחדת הגיע עד רגע פיזורה ל־188.

 

הישיבה השלישית    🔗

בישיבה שלאחר הצהרים אמר המיור סונדרס בהמשך השאלות והתשובות, כי ששים הצופים, שהביא לו ה' בן־צבי, לא היו מזוינים. אם כי נרשמו כשוטרים מיוחדים.

סונדרס נשאל על המצב בשעת פירוק הנשק מעל היהודים הבריטיים    🔗

סיר בויד שואל:

ההחלטה לפירוק הזיון נתקבלה ביום 24, אבל אתה אומר לנו שבליל 23, כשהיה ידוע רק דבר המהומות הראשונות בירושלים והיו רק הידיעות הראשונות על פרעות בחברון נדרשו צבא ואניות מלחמה? – כן,

הענינים בירושלים קבלו בבוקר של 24 באבגוסט צורה רצינית יותר, שאתה מסמן אותה כמצב של מצור? – כן הדבר.

המיור סונדרס מודיע, שהוא איננו יודע, כי הידיעות על דבר רצח 63 יהודים בחברון נתקבלו בין שעה 9 לשעה 10 בבוקר של העשרים והארבעה וכי ההחלטה, בדבר פירוק הזיון נמסרה לו בשעה מאוחרת אחרי הצהרים של אותו יום. לבקשתו של ה' פרידי נשאל סונדרס, מתי נודע לו ע"ד הרציחות בחברון. הוא עונה שבשעה אחת עשרה וחצי בערך שלח צבא לחברון.

ההיו כבר באותו בוקר מהומות במקומות אחרים? באיזו נמוקים אתה מצדיק את ההחלטה לפרק את הנשק מאת השוטרים המיוחדים מן היהודים הבריטים? איני אומר, שההחלטה זו היא שלך – וכי זוהי שאלה הוגנת לשאול אותי?

טוב, אשאל את חשאלה בצורה אחרת: ההיית מקבל החלטה כזו אילו היתה אחריות הדברים עליך?

– אינני חושב גם, ששאלה זו היא הוגנת.

סיר וואלטר שאו: אתה כראש המשטרה, היית אחראי לבטחון הצבורי.

מאיור סונדרס: אני יכול לענות רק באופן אחד. אילו הייתי נשאל, אם הייתי יכול לוותר על ארבעים אנשים מזוינים ברובים. הייתי עונה שלא הייתי יכול.

סיר בויד מרימאן: אני מוצא סיפוק בתשובה זו.

דרישות הערבים לפירוק הנשק    🔗

כשניגש סיר בויד לשאל את השאלה, אם פירוק הנשק נעשה לפי דרישות ידועות של הערבים מאת ה' לוק. הופסק ונשאלה השאלה, אם ה' לוק יופיע לפני הועדה או לא. ה. פרידי עונה, שאם הועדה תרצה בכך יופיע ה' לוק לפני הועדה.

כיצד פורק הנשק מעל היהודים הבריטיים    🔗

ה' סונדרס מודיע, שמיד לאחר שפרקו את הנשק מארבעים היהודים הבריטיים דאג לסדר שירשמו אחרים: פקידים בריטיים של הממשלה, בלתי־יהודים, שעד אז לא היה בידם לעזוב את עבודתם, וכן גם סוחרים בריטיים מן התושבים, שלא יכלו להתנדב בכ“ג ובכ”ד באבגוסט. בתשובה לשאלה הוא מודיע שבשעת המפקד (את תאריך המפקד אינו זוכר בדיוק: כ“ז או כ”ח באבגוסט) נקראו השוטרים המיוחדים מגזע יהודי בשמותיהם והוצאו מן השורות.

ה“קובלנות” על השוטרים היהודים    🔗

לאחר כמה שאלות למאיור סונדרס יכול סיר וואלטר שאו לקבוע שאף על פי שהיו קובלנות סתמיות בדבר השוטרים המיוחדים מן היהודים הבריטיים, הוא סונדרס, יכול להראות רק על מקרה מיוחד אחד שנהג השתמש בסרט של שומר מיוחד ומכיון שהוא לא היה שוטר מיוחד כדין. הרי דבר זה אינו יכול לפגוע בהכשרתם של השוטרים היהודים המיוחדים לתעודתם.

היחסים בין יהודים וערבים במושבות יהודה    🔗

סיר בויד מרימן סקר אחר כך את תולדות המושבות היהודיות לפני המלחמה ולאחריה והזכיר ביחוד, שבמושבות יהודה היו היהודים והערבים חיים תמיד בשלום. מתוך השאלות והתשובות התברר שאף על פי שבני הכפרים ביהודה לא היו להם שום תרעומות על המושבות היהודיות בכל זאת ניתנו המושבות האלה – הר־טוב, כפר אוריה, באר טוביה וחולדה – לשוד ולביזה.

אחר כך ביררו את יחסי המספרים של התושבים היהודים והמישלמים בערים השונות.

סבת המהומות והיסוד הדתי בהסתה    🔗

מרימן: המהומות האלה היו מתחילתן רק של הערבים המושלמים לבד?

סונדרס: אני סובר שזה נכון, אבל איני יכול לומר דבר זה בודאות.

האפשר לומר, שבירושלים היו כמה בתים מסומנים בצלבים, שעשו ערבים נוצרים? – כן הדבר.

וכי לא היתה זו התפרצות ערבית־מושלמית? – איני יכול לקבוע דבר זה בהחלט, אבל סבורני, שנכון הדבר.

וכי לא התלקחו המאורעות מפאת הקריאה הדתית של המושלמים לבוא לעזרת הענינים הדתיים המושלמים, הנתונים בסכנה?

סבורני, שכל מהומה התלקחה כאן על ידי מה שאפשר לכנותו בשם הדרכה דתית.

וכי לא נראו בכל הארץ סימנים כלליים אלה, כלומר: מכתבים שליחים, נאומים בבתי המסגד, שעל ידם סופר להמונים, שהיהודים צרים על מסגד עומד ומשליכים עליו פצצות?

– היו כמה שמועות מסוג זה.

אחרי כן טפלו בענין השמועות שהתהלכו בארץ במשך השבוע הקרוב בערך.

סיר בויד הסביר אחר כך את ההבדל שבין המועצה המושלמית העליונה, שהוא מוסד דתי, ובין הועד הפועל הערבי, שהוא מוסד פוליטי. הוא שאל, אם לאחר שמקודם שררו חלוקי דעות בתוך העתונות הערבית ובחוגים אחרים, הושגה עכשיו אחדות עם המופתי?

בהמשך החקירה על ידי מרימאן עונה ה' סונדרס, שהענינים הפוליטיים הם בידי הממשלה המרכזית.

על פי הידיעות שיש עכשיו בידיך, היש לך ספק כל שהוא שהמהומות הוכנו מראש?

מסופקני אם הוכנו ליום 23 באבגוסט.

לא אמרתי דבר זה. המאורעות לא אירעו כולם היום אחד?

כולנו היינו בטוחים שבמוקדם או במאוחר יארע הדבר בהכרח, אם השכל הישר לא ישתלט בשני הצדדים.

ההיו הפּרעות מוכנות מראשׁ?    🔗

סיר בויד שואל אחר כך, אם המהומות שאירעו בא"י במשך השבוע לא באו פתאום אלא הוכנו, באופן טוב או רע? – ה' סונדרס עונה, שדעתו כמ. מ. המפקד היתה, שלאחר שהניצוץ הוצת. העבירוהו לכל חלקי הארץ אבל אין בידו לומר בודאות, אם היה הדבר מוכן מראש או לא.

המכתב של המופתי    🔗

לאחר חקירה ודרישה בעניינים שקדמו למהומות, כגון התנועה מירושלים לכפרים וכדומה התפתחה שיחה מסביב לשאלה בדבר מציאות המכתב החתום כאילו, בידי חג' אמין חוסייני ונשלח לשכם. ה' דרייטון, סגן היועץ המשפטי אומר, שאפשר להמציא את המכתב. המכתב, אומרים, נוגע להזמנת המושלמים שיבואו לירושלים להגן על המקומות הקדושים.

מאורעות צפת; הכותל המערבי    🔗

לאחר שדנו במהומות צפת ובעובדה, שבשעה שאירעו שם המהומות היו כבר צבא ואניות מלחמה בארץ ובקרבתה, עברה הישיבה לענין הכותל המערבי, והובלט, שהועדה אין לה סמכות להכריע בדבר הזכויות החוקיות של צד מן הצדדים על הכותל. סיר בויד מרימן ברר, שאת המחיצה היו מעמידים גם בימי השלטון התורכי והעמדתה לפני זמן מה אינה יכולה לפי זה לחשוב כמעשה של פרובוקציה.

אחרי כך קראו את הדו"ח של המאיור קינגסלי היט על המאורעות של 15 באבגוסט והישיבה הופסקה באמצע קריאת הרפורט של ה' בינה.

 

הישיבה הרביעית    🔗

חקירת סגן מפקד המשטרה, המאיור אלון סונדרס, נמשכה גם בישיבה השלישית ביום 30 באוקטובר בבוקר.

בראשית ישיבת הבוקר העיר ב“כ ההנהלה הציונית מרימאן כמה תקונים לדברים שנאמרו בישיבות הקודמות. הוא עצמו טעה בקבעו את זמן ההתנפלות על בית מזרחי בשכונת הגורג’ים ל־1.15 אחה”צ; הדבר היה ב־2.30. כן הוא מעיר כי בפרטיכל של ישיבת יום ג' התחלף שם “גדוד העבודה” בשם “דואר היום”.

הבדלים ברשימת החללים    🔗

לערעורו של מרימאן, מדוע זה הרפורטים על ההרוגים היהודים מכילים רק שמות, בעוד שברפורטים על הרוגי הערבים נמסרים פרטי ההריגה – וכן בנוגע לפצועים – ענה עו“ד הממשלה פרידי, כי הוא הכניס את הרשימות לפרטיכל כשם שקיבלן מבתי החולים; אפשר או לקבל את כולן יחד, או לדחות את כולן. לזאת מציע חבר הועדה מר הופקין מוריס שיכינו את הרשימות בהוספת אופן ההריגה או הפצע. מקומם וזמנם. מרימאן מעיר, כי יקשה לעשות זאת לגבי ההרוגים היהודים בירושלים. מוטב אילו סידרו סיכום קצר על ההרוגים והפצועים, סטוקר מסכים לרשימות כמו שהן ואינו מתנגד לתוספת אל רשימות היהודים שתתאר את אופן מותם. היו”ר פוסק לבסוף, שלועדה יוגשו רק סיכומי הרשימות, בלי פרטים.

הויזה הסודית של המופתי    🔗

מתעוררת שאלה שנשארה פתוחה מיום ג', אם נכון הדבר שחג' אמין אל חוסייני ביקש ביום 22 באבגוסט ויזה מהקונסוליה הצרפתית בירושלים לנסוע לסוריה?

יש להעיר, כי הנסיון של המופתי לצאת את הארץ בערב יום הדמים נתפרסם לראשונה ע“י עורך “בוריס אג’יפסיין”, שביקר בארץ מיר לאחר פרוץ הפרעות, ולאין ספק נפגש בירושלים עם הקונסול הצרפתי. עורך ה”בורס" כתב אז ברורות, שהמופתי ניסה ע“י כך להכין לעצמו טענת אליבי, והעיר, כי יש אליבי המוכיח את ההשתתפות בפשע יותר מנוכחות הפושע במקום המעשה. הויזה לא ניתנה אז למופתי, לפי גירסת ה”בורס" משום שהנציבות הצרפתית ראתה את חג' אמין כאורח בלתי רצוי.

מאיור סונדרס הביא את תשובת הקונסול הצרפתי: הוא יוכל לענות על השאלה, אם ביקש מאתו מישהו ויזה, רק אם יקבל לכך בקשה רשמית מנשיא ועדת החקירה, ואם אחרי זה תרשה לו הממשלה הצרפתית למסור את הידיעה.

מר סטוקר הודיע שהוא מוכן להמציא את כל העובדות בענין זה.

הועדה החליטה, שכרגע אינה יכולה לקבל ידיעות אלו, אולם אם יסכימו ביניהם עורכי הדין משני הצדדים על העובדות, יוכלו למסרם לועדה מחוץ לישיבה.

סונדרס מתקן את דבריו    🔗

מאיור סונדרס מצדו מביא תיקונים לדבריו מהישיבה הקודמת: הוא נוכח שפנו לממשלה וביקשו רשות לתת רובים ל“גדוד העבודה” ברמת רחל. הוא מניח שהרשות לא ניתנה משום שלא היו רובים פנויים. התקון השני נוגע לעדותו של סונדרס בשאלת התנהגותם של השוטרים המיוחדים היהודים, עדות שהשליכה עליהם צל ובאה כאילו להצדיק את פירוק הנשק מעליהם. סונדרס חוזר בו מהאשמה זו. הוברר לו, כי ב־24 באבגוסט, בזמן שנתקבלה פקודה לפרק את הנשק משוטרים אלה, טרם היתה בידו שום התאוננות עליהם. “אני מצטער מאד – אומר סונדרס – שזה שהזכרתי במקרה אחד בקשר עם השוטרים המיוחדים היהודים איננו נכון”. (המקרה הוא, כנראה, דבר המצא סרט של שוטר מיוחד על זרועו של בחור יהודי). הוא עצמו אינו יודע אף מקרה אחד של התנהגות בלתי הגונה מצד “המיוחדים” היהודים.

מר סטוקר הציע לצרף לחומר החקירה את הודעת הממשלה מ־29 באבגוסט כעדות למספר הנפגעים. הודעותו של עו“ד הממשלה, כי איננו ערב לדיוק ההודעה הזאת. מעוררת ויכוח. הוחלט לא לקבל את הדו”ח הזה אלא אם כן יבוא מי שערך אותו ויוכיח את דיוק המספרים.

הועדה חוזרת לסדר עניניה.

דין וחשבון של מר בינה    🔗

מרימאן ממשיך לקרוא את הדו“ח שהגיש בשעתו מר ב. בינה מחיפה אשר נקרא בימים שלפני המהומות לעבודת עזרה במשרד מושל ירושלים, לרגל המו”מ בשאלת הכותל. בהמשך הקריאה שואל מרימאן את סונדרס, אם לא היה נהוג לתלות מנורות על יד הכותל, להאיר למתפללים. הלה מודה שעד המאורעות האחרונים הורשו תמיד מנורות ברחבת הכותל, שוב מפסיק מרימאן את הקריאה כדי להדגיש, שמוסדות יהודים אחראים השפיעו על “דואר היום” שישנה את עמדתו החריפה לרגל מאורע יום הכפורים. עם תום קריאת הדו“ח על עניזי⁴ הכותל ותהלוכת תשעה באב, מאשר סונדרס, בתשובה לשאלת מרימאן, כי הדו”ח מוסר תאור נכון ממהלך המאורעות.

פרשת ההפגנה המושלמית    🔗

אז נקרא, עפ“י הצעת מרימאן, הדו”ח של הקצין לאנגר בדבר ההפגנה הערבית על יד הכותל ב־16 באבגוסט. לאנגר הוא הממונה על משמר השוטרים שעל יד הכותל בשבתות ובמועדים, מרימאן מבקש להמציא לועדה את הדו"ח על נאומו של שיך ערבי על יד הכותל בזמן ההפגנה – הוא השיך שאומרים עליו, כי נשא נאום הסתה במסגד ב־23 באבגוסט, סונדרס מאשר כי זהו אותו השיך.

בהמשך הקריאה מעיר מרימאן לחברי הועדה, שיש יהודים המאמינים עד היום בשכינה השורה על הכותל – ראיה לכך הפתקאות הדחוקות לתוך

סדקיו.

סונדרס מסכים להרצאתו הכתובה של לאנגר. הוא חולק רק על המקום שבו נאמר, כי ההפגנה הערבית היתה בהולה. אמנם, הוא עצמו לא ראה אותה על יד הכותל אולס במרחק 100 יארדים משם הלכו המפגינים בנחת.

מרימאן: האם סודרה הפגנה זו ברשיון הממשלה? סונדרס: כן. שאלה מהועדה: אילו היה צורך ההיה ביכולת המשטרה לבלום את ההפגנה הערבית? – כן. כמה היו המפגינים? – כ־3000.

את השאלה, מדוע הרשו את ההפגנה הזאת – מפנה סונדרס לממשלה המרכזית. אילו קבל פקודה, היה עושה הכל להפסיק את ההפגנה, אם כי ענין זה לא היה מהקלים,

מרימאן: נניח, שהממשלה היתה אומרת למופתי שעתים־שלש לפני כן: “איננו רוצים שתתקיים ההפגנה, ואם תתקיים נפזרה!” אז לא היה הענין כל כך קשה? – סונדרס: יכול היה להיות אותו הקושי. – מ.: ואילו גזרה הממשלה על ההפגנה שלא תתקיים. האם אין לחשוב, שההפגנה לא היתה מתקיימת? ס: אני חושב שלממשלה היתה ישיבה עם המופתי אולם איני יודע מה קרה שם. מ.: בדו"ח נזכרים שמות 6–7 שהיו בקרבת מקום להשגיח על הסדר. היו שם 3000 מפגינים. כמה שוטרים היו באותו מקום ביום הפגנת הנערים היהודים? – ס.: עשרה שוטרים רוכבים (לוו את התהלוכה?). כמה היו על יד הכותל איני יודע, זאת יאמרו לכם הקצין קינגסלי־היט או מאיור הרינגטון.

מרימאן עובר לקריאת הדו“ח של קינגסלי־היט בדבר הלויתו של מזרחי. שאלה לסונדרס: לא היה מחוכם ביותר, לשלוח שוטרים ערבים להלויה זו? – אולי לא. – ואשר לנכבדי היהודים. כלום לא עשו הכל כדי למלא אחרי הוראות המשטרה. לסדר את ההלויה בשעה מוקדמת? – ה”ה ברוידה, סלומון וג’ייקובס השתמשו בכל כחם לעזור לי בענין זה. – בהמשך ההספדים, האם לא קם סלומון להשקיט את ההמון שלא רצה לשמוע לו? – שם היו הקצינים קינגסלי־היט וטסטילמן. – העסקנים היהודים וההנהלה הציונית לא מחו נגד השימוש בכוח? – לפני לא מחו. – ההתאוננות היחידה היתה על שוטר אחד, שהשתמש בכח יותר מן המדה? – כן.

מרימאן מציע לקרוא את הדו“ח של סרג’נט על מאורעות 23 באבגוסט. הוא מדגיש, כי איש לא נאסר על יד בנין סלונים ברחוב יפו, בקשר עם הרציחות וההתנקשויות. סונדרס מודיע, כי מבלי לעיין ברשימות לא יוכל לענות על השאלה, אם כי טענתו של העו”ד נכונה, כנראה. וזה שהמשטרה היתה עסוקה והשתדלה להשתלט על ההמון.

על הרובים שלוקחו מהמושבות    🔗

כאן מעורר העו"ד של ההנהלה הציונית את שאלת הנשק שלוקח מהמושבות.

היה זמן שנהגו לתת למושבות העבריות רובים בארגזים חתומים? – נכון. – הנשק היה נמסר לראש המושבה בארגז חתום, שמותר היה לפתחו בשעת הכרח? – כן. כך נהגו מאחרי הפרעות של 1921, וכמות הנשק היתה תלויה בגודל המושבה ובמצב הסביבה. – אמרו לי, שהמינימום היה 5 רובים והמכסימום 50–60. – לפעמים יותר מזה: בהיותי הממונה על מחוז יפו וירושלים היו לפעמים בפתח תקוה 100 רובים, – ובמשך השנתיים האחרונות לקחו בהדרגה את הנשק החתום חזרה? – הדבר החל ב־1925. – האם נכון לאמור, כי גמרו לקחת את הנשק כששה חדשים לפני המאורעות? – כן. – האם בזה היתה קשורה בקשת גדוד העבודה לתת להם נשק? – עד כמה שאני זוכר, לא היו לגדוד רובים גם קודם, – אותם אי אפשר היה לראות כמושבה; ולשום מושבה אחרת לא החזירו את הנשק, לרגל אפשרות של התפרצות זו? – כך הדבר. – ואחרי ההתפרצות, שוב לא החזירו את הנשק לרגלי אפשרות של התפרצויות חדשות? – כך.

מכונות־הרבצה או מכוניות־משורינות?    🔗

מרימאן מעורר את שאלת השימוש במכונת הרבצת מים בירושלים, כדי לפזר את ההמון על יד שער יפו. סונדרס מסביר כי המכונות המשורינות הגיעו מרמלה באותו יום ו' רק אחה"צ, הן נשלחו לרמלה לפני ה־22, ובמשך 40 דקה. חזרו מרמלה. סונדרס מודה, שלא היה קשה להעמיד מכונות משורינות בנקודות העיקריות לפני שהערבים יצאי מהעיר העתיקה.

מרימאן: כשאתה משקיף על מה שהתחולל לפני עמוד הפנס מול שער יפו – כלום סבור אתה שמכונות הרבצה יכלו למלא את תפקידן של מכוניות משוריינות? – ס.: השימוש במכונות במכונות הרבצה פועל יותר ממציאות מכונית־משורינות. נסיוני בתור שוטר אומר לי שמכונת־מים מועילה יותר, מכונית משורינת עלולה לאבד מהר את השפעתה בתור חדוש.

להלן עונה סונדרס, כי לא היו לו ידיעות על התפרצות ערבים מעבר הירדן. אכן מחיל הספר נתקבלו ידיעות על נסיונות של התפרצות.

מרימאן שואל, אם מאיימת כרגע על הארץ שביתה חדשה? – סונדרס: יש איום על סגירת חנויות הערבים ביום ב' בנובמבר. – מ.: האין זו שביתה? ס.: – לאו דוקא.

 

הישיבה החמישית    🔗

בישיבת אחה“צ עברה החקירה לידי ב”כ הועה"פ הערבי מר סטוקר. הוא שואל את סונדרס לראיונותיו עם המופתי. הלה מאשר שהיה לו רק ראיון אחד, בבוקר יום ו' 23 באבגוסט. רק רוחי עבד אל האדי היה נוכח אתם בשעת השיחה. סונדרס הביע את תודתו למופתי על מאמציו למען השלום. סטוקר מדגיש, כי העניין לא נזכר בפרטיכל.

שוב עברו לשאלת הכותל. מה החפצים שהיו מותרים שם ליהודים? האם לא פקדה הממשלה ב־1925 – מקשה סטוקר – להרחיק את השולחנות והכסאות? סונדרס עונה, כי אלה היו שולחנות אחרים. מתחיל ויכוח ממושך על הספר הלבן ב־1928. סונדרס מציין שעד עכשיו לא הוצאו תקנותיו לפועל. בתשובה לפרידי מודיע העד, שלא היה מבוא לכותל המערבי אשר נסתם אחר כך.

“תהלוּכוֹת או הפגנוֹת”    🔗

פרידי בדברו על “תהלוכות או הפגנות” של יהודים ומושלמים מציין שהוא משתמש בטרמינולוגיה זו כדי לא לפגוע בשום צד. בתשובה על שאלתו, מראה סונדרס על המפה את הדרך בה עברו תהלוכת הנוער העברי מבי"ס למל והתהלוכה המושלמית.

פרידי: האם הפרובלימה של המשטרה היתה שונה בשני המקרים? – סונדרס: שונה מאד.– פ.: מה היתה, לדעתך, התוצאה לוא ניסו להפסיק את התהלוכה המושלמית מהמסגד? – ס.: דעתי שאי אפשר היה לקבוע את התוצאות מראש; יכול היה לפרוץ טבח כללי. – היו"ר: הם היו רואים זאת כהתקפה על מקומותיהם הקדושים? סונדרס מניע ראש לאות חיוב.

סונדרס מוסיף לענות בשאלות התהלוכה העברית, כי בתור מ“מ ראש המשטרה רצה להרחיק כל רושם שאיזה יהודי לא הורשה לגשת לכותל המערבי בתשעה באב. אחרי הפגישה השלישית באותו יום עם ב”כ היהודים לא רצה להקשות במתן הרשיון לסידור תהלוכה, שמשתתפיה היו ברובם אזרחים נאמנים לחוק, אשר אמרו ללכת אל הכותל לפי מנהגם. מפני טעמים אלה סידר, שתהיה הגנה מספיקה של שוטרים.

פרידי: האין זה חשוב לדאוג שאנשים היוצאים בתהלוכה לא יפגעו באחרים, כמו שחשוב לדאוג שאחרים לא יפגעו בהם? – ודאי.

חבר הועדה מוריס שואל, אם יודע סונדרס, כי התהלוכה יוצאת לבקר על יד הכותל בהתאם לחוק, או אומרת לסדר בדרכה הפגנה בלתי חוקית על יד בית הממשלה? – סונדרס עונה בחיוב. הוא מעיר כי מתוך הדו"ח של מר בינה נודע לו בפעם הראשונה שהיתה כונה להרים דגל על יד הכותל.

פרידי מתגרה במרימאן    🔗

פרידי (מתכון להקניט את מרימיאן): אמור נא לי, מאיור סונדרס, האם לא היית צריך לזיין את השוטרים בעיר העתיקה, ובצאת ההמון משער יפו היית צריך להפיל בהם חללים? – מרימאן משסעו: אין זה מתאים למה שאמרתי. לא דברתי על הפלת חללים, אלא על זה שהוא צורך ביריה ברחוב יפו, לאחר שההמון החל לפרוע ולהרוג. – פרידי (לסונדרס): החושב אתה כי השוטרים היו צריכים להתחיל לפני שהתחילו?– ס.: לדעתי לא היה מחוכם לעשות כך אולם אילו התפתחו המאורעות כך, שהיה הכרח לירות בהמונים שבתוך העיר, לא הייתי מפקפק לתת פקודה כזו.

שוב נוגעים בשאלת השוטרים המיוחדים, סונדרס אומר, שעצתו לפרק מהיהודים את הנשק לא באה כלל וכלל מתוך שמצא בהם איזה פגמים.

שאלות סודיות    🔗

בזה נגמרה עדותו של סונדרס, היו"ר מודיע כי הועדה עתידה להציג לו עוד כמה שאלות סודיות – אולם הדבר לא יהיה היום.

סונדרס עוזב את בימת העדים, אחריו עולה מאיור קינגסלי־היט.

חקירת המאיור קינגסלי־היט    🔗

הוא נשבע. מר דרייטון, העו“ד הממשלתי, שואל והוא עונה: שהוא מפקד העיר החדשה מ־14 באבגוסט, ואחראי באופן ישר בפני מאיור סונדרס. ב־24 לאבגוסט הוא נשא עדיין את המשרה הזאת, והגיש תזכיר על פעולותיו בין 23–28 באבגוסט למ”מ מפקד המשטרה.

דרייטון התחיל לקרוא את הדו"ח ובקש את העד לציין את המקומות במפה. במשך עדותו אמר העד שהוא נתן פקודה למשטרה הבריטית לירות במקרה שתהיה התקפה מרוכזת על מאה שערים. אם יהיה קצין נוכח שם, הוא יתן להם פקודה, ואם לא יהיה קצין הרי עליהם לעשות זאת כפי שיקול דעתם.

הפגנת הנוער בתשעה באב    🔗

מר סילי (הב"כ השני של הערבים) מקבל תשובה לשאלתו, כי הצעירים שהשתתפו בתהלוכה היהודית ב־15 לאבגוסט, היו בני עשרים, אף שלא היו בעלי משקל וכוח, הרי היו חצופים.

– כיצד היו לבושים?

– כפי שרגיל הנוער היהודי בארץ להתלבש: חולצות לבנות וצוארונים פתוחים.

– האין זה הלבוש שכמה הסתדרויות יהודיות לובשות? – אני חושש כי לא אוכל לתת לו איזו אינפורמציה בנידון זה.

– אני פונה אליו לדעת, אם התנהגותם היתה של אזרחים שקטים? – איני יכול להסכים לו.

– ההיו צעקות?– צעקות היו רק בהזדמנות אחת או שתים. היו אחדים מעוררי רעש בתוך ההמון.

– עד אנה עקבת את צעדי ההמון? – ער הכותל.

– היו שם צעקות? – לא כשהייתי שם.

מר קינגסלי־היט ספר אז, מה שעשה ליד הכותל, ואת ההוראות שקבל מאת מאיור סונדרס, להרשות ליהודים הצעירים ללכת באחת משתי הדרכים שהם ירצו, בתנאי שלא יפריעו את הסדר.

אני מסיב את תשומת־לבך, אומר ה' סילי, כי התנהגותם של צעירים אלה היתה התנהגות של אנשים נכונים לקרב! – יתכן, אולם באופן כזה קשה לי להגיד אימתי נכון אדם לקרב.

כאשר מציגים לו את השאלה באופן חריף יותר, אומר העד שאפשר כי היו ביניהם כאלה.

הדגל, אומר מר קינגסלי־היט, היה הדגל הידוע בתור דגלה של ברית טרומפלדור. צבעו כחול־בהיר, הצבע הציוני הרגיל.

בזה נגמרה הישיבה החמישית.

 

הישיבה הששית    🔗

ישיבת הבוקר ביום 31 באוקטובר החלה בהפתעה. בא כח הממשלה העו“ד פרידי הצהיר כי ישנו בידו, כאן בבית הדין, אותו מכתב אשר אומרים, כי נכתב בידי המופתי חג' אמין אלחוסייני, הקורא למושלמים לעלות לירושלים. עפ”י דרישת הועדה קורא פרידי את המכתב, וזה לשונו:

מאת המועצה המושלמית העליונה

למוכתרי חברון ולזקניה.

מלחמה תפרוץ ביום הששי הבא בין היהודים והמושלמים. כל מי שהוא בן דת האישלם עליו לבוא לירושלים לעזרה. ויהי השלום עליכם ועל בניכם.

חתום: חג' אמין אל־חוסייני.

בהתאם להודעת היו"ר בישיבת הפתיחה, ניתנה כאן הרשות לעורכי הדין של שני הצדדים להרצות לפני הועדה, מה הן הנקודות אשר אותן יבקשו להוכיח מתוך החקירה. נראה שעדותו של המאיור סונדרס שימשה לועדה מעין הסברה כללית על מהלך המאורעות, ומשנגשו לגבית העדיות המפורטות, חזרו לשמוע את טענות הצדדים.

סטוקר נואם קצרות    🔗

בהתאם לסדר אלף־בית אשר קבעה הועדה. דבר ראשונה מר סטוקר ב“כ הועה”פ הערבי. נאומו ארך דקות מספר. הוא אמר:

זוהי טענתו של הועה“פ הערבי על הסבות הישרות של המהומות. הסבות היו – מעשי פרובוקציה מצד יהודי א”י, שערכו הפגנות בגושפנקא של ההסתדרות הציונית, הפגנות אלו מוכרחות היו לעורר וללבות את הרגשת העול הכבושה בלב הערבים בגלל הצהרת בלפור והמנדט. נעשו מעשי הפרה של הסטטוס־קבו לגבי המקומות הקדושים. ביחוד על יד הכותל המערבי. ההבטחות שניתנו לערבים הופרו. הערבים הרגישו את עצמם מקופחים מזמן ע“י היתרונות הפוליטיים והכלכליים שניתנו ליהודי א”י.

נאומו של מרימאן    🔗

נאומו של סיר פרנק בויד מרימאן ב“כ ההנה”צ. היה ממושך הרבה יותר, מלא עובדות ומקיף בבקורת עמדת הממשלה. ביחוד התעכב על אחריותו של מר לוק למאורעות.

חלום הבית האלומי – ושׁברו    🔗

אני לא אוכל לומר כל מה שיש בפי – פתח מרימאן – בזמן כה קצר, כאמר עשה זאת חברי. לאנגליה נמסר מטעם חבר הלאומים מנדט על ארץ ישראל, אשר חלק בלתי נפרד ממנו הוא דבר הקמת הבית הלאומי היהודי בא“י. על יסוד הדבר הזה עלו יהודים מכל קצוי תבל להתישב בארץ ולקבוע בה את ביתם – שאיפת היהודים מקדמת דנא. אלפי יהודים בעולם כולו נתלהבו מההכרה, כי יש להם מקום על פני כדור הארץ, אשר הוא ביתם. והנה אעפ”י שהמנדט נמסר למדינה נוצרית קרו מעשי הנוראות האלה בקרבת בית לחם. מה שקרה – הצעיד את הפוליטיקה של הבית הלאומי אחורנית בכמה שנים.

אימתי הביעו הערבים את צערם?    🔗

אתה, אדונו⁵ – פונה מרימאן ליו“ר הועדה – אמרת כי המאורעות האלה זעזעו את מצפונו של העולם התרבותי. אכן נזדעזעו העולם הנוצרי והעולם היהודי, אולם תמה אני, אם גם מושלמי א”י נזדעזעו במדה כזו. עד שדיבר לפניכם כאן סיר סטוקר ביום ה' שעבר, לא שמענו שום הבעת זועה על מאורעות מצד זה.

העמדה והפוליטיקה של הממשלה הבריטית לגבי א“י נקבעו על ידי הממשלה הקואליציונית, חזרו ונתאשרו ע”י הממשלות של השמרונים והפועלים לפי המנדט חובת הממשלה היא לא “לשמור על מעגל” אלא לשמור על השלום. (שמירת המעגל – בטוי אנגלי טפוסי; כונתו – מעגל שעושים סביב שנים הנצים ביניהם, לבל יפריע להם איש שלישי, בחינת “יקומו הנערים וישחקו לפנינו”). אם הפוליטיקה הזאת נועדה להתגשם – פוליטיקה אשר הכל מודים, כי היא בבחינת נסיון ויש בה דבר מה חדש בדברי ימי העולם – הרי שהיא מחייבה נאמנות בלתי נרתעת מצד כל אלה אשר זכותם היא להוציאה לפועל.

לוק נכנע לאיומים    🔗

אני לא אעיז פנים להטיל האשמות על ממשלת א“י, אולם ודאי תסכימו אתי, כי מרכז מערכת העצבים של הממשלה היא המזכירות. חולשה כלשהי שם – מחלישה את כל האורגנים, ואני מוכרח להגיד, כי מר לוק אשר נסיונו בעניני א”י הוא מועט ואשר עמד בראש הממשלה בחדשי יולי ואבגוסט, נתן מקום, למזלו הרע. ליצירת הרושם, כי הוא עלול לותר לכל דרישה ערבית הנשמעת בתקיפות מסופקות, רושם זה יתכן שהיה מוטעה, אולם הוא השפיע על כמה מהפקידים הסרים למשמעתו. רשמים כאלה אינם נעלמים מעיניהם הצפויות של אלה הממתיקים סוד בתוך מסגד עומר. וכבר ניתנו לכם סימנים לטיב הפוליטיקה של מר לוק. אתם יודעים כי הוא פירק נשק מעל אזרחים אחראים ומכובדים, משום שדם יהודים נוזל בעוקריהם⁶. הוא עשה זאת עפ“י דרישת הועה”פ הערבי.

מרימן סוקר את השתלשלות ענין הכותל המערבי מאז יום הכפורים תרפ"ט: מה שקרה לאחר פרוץ המאורעות מלמד על הלך הרוחות שהביא לידי ההתפרצות. באוירה כזו מוכרח היה האסון להתחולל. אתם תסכימו כי היה כאן ניצול המאורעות הקשורים בכותל המערבי.

ההגנה היא שהצילה    🔗

כאן מגולל מרימאן את שאלת ההגנה העברית:

אני רוצה להלחם כשכל הקלפים שלי מונחים על השולחן. כה חזקה היתה הרגשת אי הבטחון בין היהודים, עד שנאחזו באמצעים להגנה עצמית – בכל חומר הדין, וההגנה הזאת הצליחה יותר מכל אמצעי אחר להציל יהודים משחיטות. האם אפשר היה לא להתכונן לקראת הבאות, והלא העולם היהודי כולו התנבא למהומות בא"י!

איך חרחר המופתי את המהומות    🔗

מרימאן אומר דברי הסברה כלפי סטוקר ועוזרו סילי: הנני לציין לפני אלה היושבים ממולי, כי ישנם שני גופים שונים – המועצה המושלמית שהיא אורגן דתי, והועה“פ הערבי, שהוא מוסד פוליטי, לועה”פ הערבי אין כל מעמד עפ“י המנדט, הקובע רק סוכנות יהודית לעזרת הממשלה בהקמת הבית הלאומי העברי, ועתה על המופתי והמועצה המושלמית: מועצה זו היא מחלקה ממשלתית, אשר האיש העומד בראשה כלול ברשימת מקבלי המשכורת מידי הממשלה. היתה תעמולה רבתי להנחיל את המשרה למופתי לכל ימי חייו. חלק גדול של העדה המושלמית התנגד לכך. המופתי התאמץ לבצר את מעמדו. הקלף הכי חזק שבידו היה להתיצב כמגן על קדשי אישלם בא”י. למרות ההצהרות הרשמיות והחגיגיות של המוסדות היהודים כי אין להם שמץ כוונה להפקיע מרשות המושלמים את רכושם, אלא כל חפצם הוא רק לשמור על הזכויות הקיימות של היהודים – הפיץ המופתי ידיעות ברחבי האישלם, כי היהודים מאיימים על קדשי האישלם בא“י, וכי דת האישלם עצמה בסכנה. הוא הצליח להסעיר את העולם המושלמי בכרוזיו. יתכן שלהפתעה יחשב הדבר, כי הפלחים רחוקים מאד מלהתעניין בהצהרת בלפור, אולם הם נענים מיד לצעקה, כי קדשיהם בסכנה. אי אפשר היה שהממשלה לא תדע על התעמולה הזאת. אעפי”כ ולמרות העמדה הרשמית של היהדות. נמשכה תעמולה זו, אשר נראה שהמזכיר הראשי של ממשלת א“י נכנע לה – תעמולה שהסעירה את הקנאים המושלמים וגם את הצעירים הרתחנים שבין יהודי א”י.

נאום הסתה של עאריף אל־עאריף    🔗

אך בשעה שעסקנים יהודים השקיטו לא פעם את סערת הרוחות של הנוער – הממשלה יודעת זאת – עובדה היא, שעאריף אל עאריף (מושל באר שבע) נאם לפני ההמון ואמר: “הרגו את היהודים, אבל לא היום – חכו עד יום הששי”, (נאום הסתה של עאריף אל עאריף – מנדוני פרעות 1920, אשר קבל חנינה מידי סמואל – נזכר בתזכירם של יהודי חברון). רק לאחר שפרצו המהומות הודות להסערת הרגשות הדתיים נשמעו הסיסמאות נגד הצהרת בלפור ובעד גירוש סיטוני של היהודים מהארץ.

הפרעות הוכנו במחשבה תחלה    🔗

וכשמעלים על הדעת את קושי החיבור בין מקומות שונים בארץ זו – אי אפשר שלא להגיע לכלל מסקנה, כי הפרעות לא יכלו לפרוץ כמעט בבת אחת על פני כל הארץ, אלמלא הוכנו מראש. ובאמת, במשך השבוע שלפני המאורעות פשטו בארץ, בערים ובכפרים, אותן השמועות ממש דומות בכל הפרטים: – יהודים הרעישו את המסגד – יהודים טימאו את הקודש – יהודים שחטו מושלמים.

כאן מפסיק מרימאן את הרצאתו ומעיר הערה אפיינית לעורך דין ותיק: זה עתה נשמעו מפיו הבדותות בדבר ההתנפלות על מסגד עומר. לבל יוכל מיהשו⁷ להשתמש בדבריו אלה כראיה נגד שולחיו, הריהו עומד ומודיע:

אל יתפסני איש בלשוני, כאילו רמזתי או העליתי על דעתי, כי הדברים האלה שאמרתי הם אמת באיזה מובן שהוא.

הוא חוזר למהלך דבריו:

ואגב הפצת השמועות האלו הוגד לאנשים: אל תיראו! אחיכם מעבר הירדן יבואו לעזרתכם! אל פחד! הממשלה אתכם! – הבינו־נא את הדברים האלה לא מנקודת מבטו של איש אנגלי, כי אם של פלח ערבי.

כאן מוחה סטוקר ב“כ הועה”פ הערבי, נגד דברי מרימאן, שהם לדעתו, לא הרצאת־טענה, אלא הבאת ראיות.

היו"ר מעיר, כי הועדה אינה מקבלת את הדברים כראיות וקורא למרימאן להמשיך.

“אל־דולא מענא!” בפי אנשי ליפתא    🔗

מרימאן: שמעתם איך החזירה המשטרה את אנשי ליפתא תחת משמר בטחון לכפרם. אתם מתארים לעצמכם. איך באו אנשים אלה לכפר וסיפרו: ראינו ערבים מתנפלים על יהודים, והממשלה עומדת מנגד; המשטרה העבירתנו דרך השכונות העבריות, ועתה הננו כאן לעזרתכם.

הממשלה התעלמה מאותות הרעה    🔗

ושוב ראיה לארגון המאורעות: מרימאן מספר על פתח תקוה, אשר אכריה היהודים חיים בשלום עם הערבים שכניהם זה שלשה דורות. ביום ב‘, 19 באבגוסט. ארבעה ימים לפני ההתפרצות בירושלים, הוציאו הפועלים הערבים הגרים במושבה את נשיהם ואת טפם והחזירם לכפרים. וכשנשאלו לביאורים – אמרו בתכלית הפשטות, כי הם חוששים להשאר במושבה בימים אלה. עד יום ה’ לא נשאר אף ערבי אחד בפ“ת. ביום הששי, השכם בבוקר. מסר ערבי־משגיח את המפתחות לבעליו ואמר, כי לא יחזור אלא לאחר שתשקוטנה המהומות. סונדרס אמר, כי לא ידע זאת. אני מאמין לו. אבל האמנם לא ידעה המזכירות? הדבר היה ידוע לעסקני היהודים ואלה מסרוהו לפקידים האחראים במחוזם. ובכן כיצד זה לא ידעה זאת המזכירות הראשית? אם לא ידעה, משמע שהבולשת שלה היא בטלנית בהחלט. ואם ידעה – מדוע לא בקשה הגנה מספקת? אני עוד אדרוש ביאורים אם התיחסה הממשלה לשמועות אלה ברצינות, כראוי להן, ואם כן – מדוע לא אחזה באמצעים? מהעדות ששמענו מתברר, כי אעפ”י שנכון הדבר כי האוירונים נקראו לבוא ב־22 בערב, הנה הדרישה הראשונה לצבא נשלחה רק לאחר יום הדמים, 23 באבגוסט, הלא נקל היה להביא בטליון ממצרים במשך 24 שעות למען יהיה ברור לכל, כי אם הממשלה לא תרצה – המהומות לא תפרוצנה.

מרימאן מסיים: אני מקוה, כי אמרתי די לתאר את האתמוספירה ולהוכיח, כי העדר אמצעי הגנה על התושבים מצד הממשלה בראשותו של מר לוק, משתף אותה באחריות עם הצבור הערבי בעד הפרעות הללו.

המשך החקירה    🔗

הועדה חוזרת לחקירת הקצין קינגסלי־היט שהחלה שלשום חוקר אותו ב“כ הועה”פ הערבי העו"ד סילי, המעורר מחדש את ענין ההלויה של מזרחי.

מה זוכר המאיור קינגסלי־היט?    🔗

סילי: ההפנית את הקהל שמאלה כשהגיע לבית הדואר? – כן. – מדוע? – סבור הייתי, כי אם תאחז ההלויה את דרכה הלאה לשער־יפו. עלולה היא להתנגש באנשים אחרים; שנית – מפני תקנות התנועה ברחובות.

סילי מקבל מפי העד אישור לכך, כי אם לפי צורתה היתה זו הלויה, הנה היו בתוך הקהל אנשים שנתכונו להפגנה.

מדוע סילקת הצדה את השוטרים הערביים שליוו את ההלויה? – הודיעו לי, כי מוטב להוציא את השוטרים הערבים מהמשמר, באשר המת נהרג ע"י הערבים. עשיתי זאת ושמתי שוטרים בריטיים במקום ערבים. לא רציתי לתת ליהודים ההצדקה להתלונן. – הנשמעו מהתהלוכה קריאות “הלאה הערבים!”? – שמעתי תפילות רגילות. צעקות לא שמעתי, גם אינני מבין עברית. – הידוע לך מה שקרה לשיך מוחמד דג’אני? – איני זוכר שם כזה. – האינך יודע כי הוא דומה מאד לחג' אמין? – איני מכירו בפניו. – אינך יודע, כי אדון ששמו פון–וייזל ניסה לחדור לתוך אוטו של איש אשר נתחלף לו במופתי על מנת להכותו? – שמעתי על אינצידנט כזה, אבל בעצמי לא ראיתי. – לא שמעת, כי דג’אני תבע את המתנפל עליו לדין? – שמעתי דבר כזה, אבל בעצמי אינני יודע. פון־וייזל זה איננו אדם מחוסר אחריות, אלא מנהיג אחראי של ציונים? אני מכירו רק כקורספודנט, ולא כמנהיג ציוני – כלום איננו ציוני? – מרימאן: משמע לא ציוני אלא ריביזיוניסט! – סילי: אנטי־ציוני? – מרימאן: רביזיוניסט! אני אבאר אחר כך, כי הוא רחוק מהיות ציוני. (צחוק באולם).

סילי ממשיך לחקור את הקצין: חידעת היכן נמצא בית מקלט המוגרבים? – לא. – סילי: מעודי לא שמעתי על בורות כזו מצד קצין של משטרה! היו"ר מציע לעיין במפה. בקושי רב מוציאים בו עורכי הדין של הערבים את המקום המבוקש. הוא סמוך לכותל המערבי.

מאורע מאה שׁערים – מזימה חדשׁה    🔗

וכאן נגש עוה“ד של הועה”פ הערבי לאחת הנקודות המכריעות של החקירה. כונתו להוכיח, כי החלל הראשון שנפל באותו יום הדמים בירושלים היה ערבי שנרצח ע"י יהודים.

סילי: הראית ב־23 לחודש (אבגוסט) מושלמי שנרצח ע“י יהודים? – קינגסלי־היט: כן. – היה שמו חנא קרקר? – זאת לא אדע/ – התתפלא אם אגיד לך, כי הערבי הזה הובא לבית החולים ב־12.30 אחה”צ? – מאד מאד אתפלא אם הרשום בבית החולים בענין זה מתאים למציאות. מפני שאני יודע, כי איש לא נהרג בסביבת מאה שערים לפני 1.15 אחרי הצהרים. – אתה מערר על דיוק הרשימות של בית החולים? – לפי מה שידוע לי, היית אומר, כי העובדא שנרשמה שם אינה מדויקת. אתה בוחר לסמוך בענין זה על זכרונך? הייתי בתחנת המשטרה (במאה שערים) ב־1.15 אחה"צ, ועד אז לא נהרג שום אדם. על כל פנים לא יעלה על הדעת, שקרה מקרה רצח עד אז, ולי לא הודיעו עליו מיד כשבאתי לתחנה.

בחקירה מתערב יו"ר הועדה.

סיר וואלטר שאו: לדעתך היתה במאה שערים התנפלות של ערבים על יהודים? – כמובן! – בגבולותיו של מי נזרקה הפצצה? – היא נזרקה מאחד הבתים במאה שערים דרך הרחוב ונפלה בדיוק לפני המכונית שלי. – היו"ר: השיבות הפרט הזה היא, כי כאן היתה אחת ההתנגשויות הראשונות ואנו רוצים לדעת אם הערבים התנפלו כאן על היהודים, או להפך? – העד: לי ברור, שהיתה כאן התנפלות מצד ערבים, עד כמה שאני רואה, לא היתה כל הצדקה לערבים להמצא באותה שכונה. הם באו שמה משער שכם. לעומת זה, היהודים עמדו שם בתחומי שכונתם.

עדותו של מאיור מונרו    🔗

לחקירה מופיע מאיור מונרו, ראש המחלקה הבריטית של המשטרה, שעמד לפי עדותו של סונדרס על יד שער יפו עם פרוץ הפרעות. פרידי קורא את יומנו. ברשותו של מונרו היו 77 שוטרים בריטיים. עדותו של מונרו בדבר היהודי שנהרג על יד ברקלייס בנק ב־1.30 סותרת עדויות קודמות, כפי שמציין זאת יו"ר הועדה. מונרו מודיע, כי דבר רגיל הוא שהפלחים באים העירה באלות ובמקלות. לורד אירלי, מצד ההגנה היהודית' מקפח את מונרו בשאלות ומוציא מפיו הודאה, כי אכן היתה נהירת הערבים העירה באותו יום דבר היוצא מגדר הרגיל. לורד אירלי שואל למספר המכוניות שהיו ברשות המשטרה, ומשנודע לו, כי מספרן היה מועט. הריהו מקשה, מה ראה מונרו על ככה לשלוח מכונית מיוחדת ללוות את “הדז’נטילמנים” של ליפתא הביתה.

מעיד קצין המשטרה סיגריסט. הוא שמע יריות מצד המסגד והציע למאיור הרינגטון לזיין את המשטרה הבריטית בנשק האש. הרינגטון פנה למפקדת המשטרה (סונדרס) וקבל משם תשובה שלילית. עוד מודיע סיגריסט, כי דרכם של פלחים בבואם העירה ביום ששי לברך את המשטרה לשלום. ואילו באותו יום ששי לא ברכו – ראיה. כי באו באותו יום בכוונות מיוחדות.

 

הישׁיבה השׁביעית    🔗

בישיבת אחה“צ נחקר מאיור הרינגטון, מפקד המשטרה בירושלים קראו את הדו”ח שלו על מה שקרה ב־16 באבגוסט וב־23 בו. הדו"ח מספר כי ביום ו', 23 באבגוסט, נכנש⁸ המון בלתי רגיל של מושלמים למסגד. מזוינים בפגיונות. הם היו נרגזים ולא התיחסו בכבוד הנהוג אל קציני המשטרה. הנגרים עשו באותו יום אלות מיוחדות בשביל אלה שבאו בידים ריקות. פקדתי שהנגרים יפסיקו את עבודתם זו. יריות אקדח נשמעו בסביבות המסגד. שלחתי למופתי ודרשתי ממנו שיך לעזרה לי. במקום לשלוח את זה שרציתי בו, שלח לי שיך קנאי מהטפוס הגרוע ביותר, החזרתיו ודרשתי אחר.

הדו“ח מתאר מה שקרה בשער יפו, יו”ר הועדה השתדל לקבוע בדיוק את הזמן. בשעת קריאת הדו"ח פסח ה' פרידי על שורה אחת. מרימאן קופץ ואומר: “אולי יואיל לקרוא את סוף הפסוק”, והוא קורא אותו בעצמו: “אני מצאתי שאת היהודים האלה כבר לקחו”. דבר זה יכול להיות חשוב מאד לקביעת הזמן המדויק.

פרידי: אני מצטער מאד. כן בודאי, חשבתי לקרוא את זה. זה נעשה בשגגה.

הרינגטון מתאר בדו"ח כיצד שלח את ערבי ליפתא אל בית הקפה שעל יד שער יפו. בתשובה לשאלה הוא אומר, כי שלח לשם כ־15 – 20 ערבים, את אלה שלא נראו כשואפי מהומות. קבוצות של יהודים נשלחו הביתה בלוית משמרות. הוא יעץ לאנשי ליפתא לשוב לכפרם דרך שער דמשק ולא להתהלך ברחוב יפו.

מאיור הרינגטון נחקר על ידי הצדדים    🔗

סטוקר שואל את הרינגטון מנין לו שההתפוצצויות בסביבת המסגד לא היו של אקדחים רעשנים?

הריינגטון: סבורני שאני מכיר כבר ירית כל אקדח ואקדח למינהו.

בתשובה לעוד שאלה אומר הרינגטון, כי אנשי ליפתא שבבית הקפה לא היו להם פגיונות וחרבות. הוא חיפש אצל כולם.

בתשובה לשאלת מרימאן אומר ה. כי רוב הבידואים והפלחים לא בקרו לשם תפלות במסגד, כי אם לשם צעקות ומחאות נגד היהודים.

מ: מי היה השיך שנשלח אליך ב־23 באבגוסט? – ה.: זה היה אותו השיך אשר נאם נאום הסתה על יד הכותל המערבי ב־16 באבגוסט. לא היה לי אמון בו.

מ.: לפי דו"ח אחר יוצא, כי השיך הזה היה נושא נאומי הסתה במקום אחד ונאומי שלום במקום אחר? – ה.: אמנם, האנשים במסגד היו אומרים לשיך הזה: “אתה אומר פעם ככה ופעם ככה”.

מ.: היתכן כי בנוכחות הקצין היה השיך נואם נאומי הסתה ובשעה שהיה נוכח שוטר לבוש בגדים ציביליים, שלא יכלו להכירו, נאם נאומי שלום?… – ה.: כן, יתכן. – אז מתבקש ה. למסור עד כמה שאפשר את תוכן נאומו של השיך ליד הכותל ב־16 באבגוסט.

ה. מוסר את תוכן הנאום: “הוי, המושלמים, הוי אחים, זהו הבוראק שלנו, מנסים לקחתו מאתנו. אנו צריכים להגן על הכותל בחיינו, אתם יכולים להיות בטוחים כי תשיגו את זכויותיכם”.

בענין הפתח החדש מהמסגד אל הכותל שואל מ.: האם הפתח החדש עזר לכם לשמור על הסדר על יד הכותל? – ה.: לא. – מ.: ההקשה הפתח החדש עליכם? ה.: כן. – מ.: על סמך מה אתה אומר זאת? – ה.: בשעת הפגנת היהודים ב־15 באבגוסט היו ההתאוננויות העיקריות מצד היהודים על הפתח החדש. – מ.: ההיו המושלמים נוהגים באופן שיטתי להפריע למתפללים היהודים? – ה.: לא בעבר הקרוב. – מ.:. לפני 23 באבגוסט? כן. היו עוברים הלוך ושוב. – מ.: האם במדה כזאת שהמשטרה אחזה באמצעים, כדי להפסיק את זאת? ה.: כן, אדוני.

את התהלוכה של הכפרים מהמסגד אל הכותל עם חצוצרות ודגלים מזכיר מ. בשם תהלוכה מאורגנת. סטוקר: מה, שלשים איש?

היה רגע מענין כשהרינגטון נשאל אם ראה את המופתי משקיף על הכותל. לכתחילה אמר: לא. כעבור רגע אמר: כן, אני שגיתי. ראיתיו שם. לא. זה היה יום אחרי זה. אני מצטער.

סיר הנרי בטרטון: הראה העד פעם תהלוכה כזו של יהודים או מושלמים על יד הכותל? – ה. ענה: לא היו בערך כמאה יהודים ביום ה' או קרוב למספר זה, וביום שלאחריו כמספר הזה ועוד איזה מאות מושלמים.

בתשובה לשאלות אחרות סיכם הרינגטון את מדת הפרובוקציה שבתהלוכות: התהלוכה של הכפריים הערביים היה בה משום פרובוקציה. ההפגנה של היהודים ליד הכותל היתה פרובוקטיבית מאד. וההפגנה של הערבים מיום שלאחר זה היתה קצת יותר פרובוקטיבית מזו של היהודים.

עדותו של שוטר חרש ערבי    🔗

עדות מענינת ניתנה ע"י שוטר חרש ערבי ששמו סובחי.

פרידי אומר: “אני חושב ששמו ארוך יותר, אבל זהו השם שאני יודע”. העד הופיע בלי צוארון. פרידי אמר: העד מבקש סליחה על שהופיע בלי צוארון.

העד נשבע בקוראן. לפעמים ענה על שאלות בתמימות. כשנשאל בדבר שעות היום, נהג לענות את התאריך, וכשנשאל באיזה זמן מתפללים תפלת צהרים ענה “בצהרים”. כשנאל באיזה זמן עזבו האנשים את המסגד ענה שלא היה לו שעון. הוא באר, כי הראפורט על המאורעות שהוא סידר נעשה למעשה בעזרת עוד אחד. הרעיון שלו הוא והרצאת הסיפור לא. אולם את הראפורט על המאורעות במסגד סידר הוא בעצמו.

המתורגמן הערבי התקשה בהבנת הכתוב בראפורט מפני הסגנון הגרוע. וזהו תוכנו של הראפורט:

־

ב־16 באבגוסט אחה“צ שרו הערבים פזמון דתי והלכו אל הכותל. שם אמר השיך: “הוי, אחים, הוי מושלמים, היהודים משתדלים לגזול את ה”בוראק” שלכם. את הבוראק של הנביא מוחמד עליו השלום והתפלה. היו בטוחים אנו נגן על זכויותיכם. הבוראק הוא שלכם. הם רוצים לקחתו, אין אף אחד מונע בעדם!" ההמון ענה: “הלאה היהודים. הלאה הצהרת בלפור” (המתורגמן בלחש: כתב יד נורא). “הממשלה רוצה לקחת אותו מאתנו ולתתו ליהודים”.

עורכי דין אחדים מפסיקים אותו יחד ושואלים: מי אמר זאת? – המתורגמן: לא כתוב כאן. אח"כ נתברר, כי האיש שאמר את הדברים האלה היה שיך חסון אבו־סעוד, הראפורט מתאר את השיך עומד על הבמה ואומר: הבוראק שלנו, הממשלה עומדת לצד הערבים. הזהרו שלא להתקומם נגד הממשלה. יש אחת שתגן על זכויותינו. (המתורגמן: הדברים כתובים בלשון נקבה, הכונה היא לממשלה). כאשר גמר השיך, אמרו הנוכחים: איננו מקבלים את הדברים האלה, אנו רוצים רק למלחמת קודש. השכחת מה שדברת לפנינו מקודם? והשיך ענה: אם יקרה לכם איזה דבר רע. אינני אחראי. אז עלה שיך אחר על הבמה ואמר: “אל תקשיבו לנואם זה. הוא מדבר שקרים. ג’האד (מלחמת קודש) לא מן הנמנע הוא. נהרוג את כל היהודים שרוצים לקחת את הבוראק. אם יצליחו לקחתו, והיה להם גם הקוראן”, אז יצא המופתי והשפיע על האנשים בדברי שלום.

נסיעת הועדה לגליל התחתון והעליון    🔗

ועדת החקירה, יחד עם עורכי הדין של הצדדים, יצאה מירושלים ביום ו' 1 בנובמבר ב־10 לפנה"צ. בשכם ובג’נין התעכבו כ־10 דקות על יד תחנות המשטרה. עברו בזרעין ובעין חרוד. בצהרים סעדו בתחנת בית השטה. בקרו בבית אלפא והתענינו שם ביחוד בחנוך הילדים. מרימאן גילה ענין בשרידי בית הכנסת העתיק.

מבית אלפא נפרד מרימאן מהועדה ונסע לנצרת. שם קבל את פניו העו“ד ד”ר א. ושיץ, אשר הוזמן על ידו ללוותו לצפת. יתר חברי הועדה עברו דרך בית שאן ונהריים ולנו בטבריה. במלון גרוסמאן. בבית שאן נפגשו הבאים ע"י מאות רוכבים, שערכו לפניהם “פנטזיה”. אחד הערבים אמר לנאום, אולם לא הורשה.

בשבת בבוקר התאספו יהודים וערבים רבים על הככר שלפני מלון גרוסמאן. שום הפגנה לא היתה. ב־10 בבוקר יצא מסע הועדה עם עורכי הדין ופקידי המחוזות ב־13 מכוניות. בין הנוסעים היה גם העו"ד עוני עבד אל האדי, מפקד המשטרה פאראדי וקצין הנפה אנדריוס.

בהגיעה השיירה לצפת – זה היה בשני בנובמבר – קבלה את פניה קבוצת צעירים ערבים ובידיהם דגל שחור עם כתובת אנגלית “הלאה הצהרת בלפור”. חברי הועדה נכנסו לבית הממשלה וביקרו במשרדים. הודיעו להם כי המופתי של צפת מחכה בבית הסמוך, במשרד המושל. כולם, מלבד מריי מאן נכנסו שמה. השיחה עם המופתי ארכה שתים־שלש דקות, משם הלכו אל חצר בית הממשלה, למקום שבו נמצאו פליטי הפרעות ואשר שם גם ירו עליהם. אחרי זה ירדו אל מקומות האסון בעיר, אל ההולכים נצטרפו גם המופתי וד“ר צברי. הערבים אמרו להראות לועדה בתים ערביים, שנשרפו ונשדדו, אבל המוכתרים היהודים שליוו את המבקרים סיכלו את המזימה. הם הסבירו, כי הבתים אמנם של ערבים. דריהם בימי הפרעות היו יהודים. חברי הועדה התעכבו ביחוד בבתים שנעשו בהם מעשי רצח. בעברם את השוק ב־1 אחה”צ הופיעו על מגדל המסגד כמה חזנים מושלמים, עמדו מסביב לדגל השחור וקראו את קריאתם לתפלה, אם כי זמן התפלה עבר כבר מזמן. שוב ניסו הערבים לעניין את חברי הועדה במקומות שערבים סבלו בהם, כביכול, אולם עוה“ד מצד הערבים, סטוקר, החל לחקור אותם ומצא כי אין בדבריהם שום ממש. מכל פמליית הועדה היה מרימאן הבקי בעיר. הוא הלך בראש בלוית ד”ר אפרים ושיץ עם מפה מדויקת.

מצפת יצאו דרך עין זיתים ומירון לחיפה.

הישיבה השמינית    🔗

בראשית ישיבת הבוקר של 4 בנובמבר קם סיר בויד מרימאן לעשות שני תקונים: ראשית הוא מסכים עם הממשלה בנוגע לזמן הרצח של נחמן סגל מול ברקלייס בנק. שנית, לא נכון היה מצדו לאמור, כי פון־ויזל איננו ציוני, הריביזיוניסטים הם מה שאפשר לכנות האגף הימני הקיצוני של ההסתדרות הציונית. הם מתנגדים לפוליטיקה של ההנהגה וההסתדרות הציונית. וסרבו להצטרף לסוכנות המורחבת.

עדות מפי הטלפון    🔗

מר פרידי אמר, כי בנוגע לרצח אשר ממול לבנק ברקלייס יש לו הודעה ממנהל הבנק מר קלארק, הוא הזמין שיחה טלפונית ב־1.34 אחה“צ. ובאותו הרגע שמע דפיקות בדלת הסגורה ונתברר לו, כי דבר־מה קרה בחוץ. הדואר סידר לו את השיחה ב־2.40 אחה”צ. על יסוד העדות הזאת אפשר לקבוע את הרצח בערך בשעה 1.35 אחה"צ.

סדר עבודת הועדה    🔗

היו“ר הודיע כי יש בדעת הועדה לבקר את חברון ביום ד' אחה”צ ואת יפו ביום ו‘, נתעוררה שאלה, אם יוכלו העדים הדרושים להופיע ביום ג’. לבסוף הוסכם, כי הועדה תבקר בחברון ביום ג' אחה“צ ותמשיך את גביית העדות ביום ד' בבוקר ואחה”צ.

עדותו של מר בינה על ט' באב    🔗

נקרא להעיד מר ברוך בינה, פקיד הממשלה בחיפה. אשר עבד בירושלים בשבועות שלפני המאורעות וטיפל בעניני הכותל. הוא הראשון שדרש לו כובע למען טכס השבועה – שכן היה העד היהודי הראשון שהופיע לפני הועדה.

פרידי הודיע, כי אין לו מה לשאול את מר בינה, אשר הרצאתו נקראה כבר על ידי מרימאן.

העו“ד סילי, בא כוח הועה”פ הערבי, נגש לחקירת העד.

בתשובה לשאלותיו אמר בינה, כי הוא הנהו פקיד אדמיניסטרטיבי במשרד נציב המחוז בחיפה, ותפקידו לשמש קשר בין הממשלה והמוסדות היהודים ולטפל בעניינים רגילים אחרים, בעיקר כלכליים. בתור פקיד יהודי הממונה על הקשר עם העדה היהודית. נמסרים לו לחוות דעת כל הענינים הנוגעים לכך. הוא הוזמן לירושלים מפאת בקיאותו בענינים יהודיים, בבואו מינוהו לטפל בעניני הכותל המערבי.

לשאלה בדבר ה“אינצידנטים” על יד הכותל, אשר בגללם נערכה ההפגנה היהודית בט' באב, אמר בינה, כי אחד מאלה היה פתיחת שער סמוך לכותל, אשר עשה את הרחבה לדרך מעבר.

סילי: הנעשה הפתח הזה ע"י הממשלה? – בינה: לא, סבורני, כי על ידי השלטונות המושלמים. – הנעשה זה על ידי השלטונות המושלמים ברשיון הממשלה? – אינני יודע. לי נדמה כי חובתך היתה לחקור ולהודע? – חשבתי כי חובתי היתה לדעת מה שנעשה, אולם לא למנות מצדי ועדת חקירה.

בינה אמר, כי שמע שמיעות־רחוב שחמש מאות צעירים מתל־אביב עומדים לבוא להשתתף בהפגנה. הוא לא יחס כל חשיבות לשמועה זו.

לשאלת סילי, מי היו חברי הועד “למען הכותל”, ענה בינה, כי אין לו ידיעות מדויקות, היו“ר שאל, אם היה ועד זה מורכב מ”אנשים קיצוניים". על זאת ענה בינה, כי אין הוא סבור כך, אולם איננו בטוח.

סילי: המסכים אתה כי מטרתו הסופית של הועד היתה לרכוש את הכותל המערבי לקנין? – בינה: לא. אני מדבר מהזכרון, ולפי זה הנני סבור כי כוונת הועד היתה למנוע בעד הפרת זכויות היהודים על יד הכותל.

בינה הוסיף, כי בשעת התפילה (קריאת קינות?) בערב תשעה באב שררה התרגשות רבה – לא מפני הנאומים שנשמעו; אדרבא, הנאומים היו מכוונים להשקיט את הקהל; אלא מפני שפשטה שמועה, כי לא ירשו ליהודים ללכת אל הכותל קבוצות־קבוצות, כמנהגם בכל שנה. יתכן להביט על זה כעל הפגנה. אולם אם הפגנה היא זו, הרי היהודים ערכו אותה על יד הכותל בכל שנה ושנה.

היו"ר מקשׁה על חקירת סילי    🔗

היו“ר שאל, למה מכוונת, בעצם, חקירתו של מר סילי. סילי מסביר כי כוונתו להראות כי לא כל היהודים, שהלכו אל הכותל, הלכו שמה לשם תפילה בלבד. היו”ר אמר כי הדבר נראה לו.

לשאלת סילי אישר בינה, כי אכן היו “חלוצים” על יד הכותל, אולם לעומת זה ציין, כי חלוצים רבים הנם דתיים: הם באים להתפלל או על כל פנים נוהגים בכותל כבוד, כמו במקום קדוש. איש מהם לא היה מזוין. אכן מספר האנשים מהטפוס הדתי הישן היה הפעם מועט, באשר הם פחדו ללכת.

מר מוריס שאל, אם קהל של 1,200 איש הוא גדול או קטן מן הרגיל? – בינה ענה: קטן מהרגיל.

חקירתו של סילי נמשכת. בינה עונה, כי אכן ראה דגל על יד הכותל – הדגל התכלת־לבן הרגיל. הוא חשב, כי הדגל שייך לאחת מהסתדרויות הספורט. תכלת לבן אלה הם צבעי הדגל הציוני, אולם כל הסתדרויות הספורט משתמשות בצבעים אלה.

שוב הקונגרס בציריך    🔗

בתור פקיד־מקשר יהודי, הידעת את ההחלטות שנתקבלו בקונגרס הציוני בציריך? – בינה: אני עקבתי את מהלך הקונגרס בענין רב. – הידועות לך ההחלטות? איני יכול לזכור אותן בעל פה.

מרימאן: אם יש את נפש ידידי לקבל את ההחלטות האלו, נמציא לו נוסח רשמי בשמחה רבה.

עוד השיב בינה לסילי, כי ידוע לו שכמה מחברי ההנהלה הציונית היו בציריך, אולם אינו יכול לנקוב אותם בשמותיהם. סיר בויד מרימאן הפסיקו והודיע כי הוא יכול להמציא את השמות: קול' קיש, הרי סאקר הנרייתה סולד, ון־וריסלנד – כל אלה מההנה“צ בא”י. לעצם הענין הודיע מרימאן, כי אין הוא חושב שההמונים ידעו על ההחלטות, וגם אילו ידעו – לא היו אלו משפיעות בהרבה.

הגיל הממוצע של הצעירים שהשתתפו בתהלוכה – אמר בינה – היה בין 18 ו־25. הוא לא שמע שום קריאות מחאה נגד המואזין (החזן המושלמי), אשר קרא את ברכות המושלמים במשך התפילה היהודית.

בתשובה למרימאן אמר בינה, כי העוקץ שבמצב הנוכחי הוא ההכרח למצוא פתרון זמני תכוף לשאלת הזכויות על יד הכותל המערבי. הוא בעצמו ראה ערבי עובר ברחבת הכותל המערבי הלוך ושוב מ־12 עד 16 פעם במשך שעה וחצי, תהלוכת חברי “ישורון”, ציין העד, היתה שקטה ומנומסת.

מהו חלוץ?    🔗

מרימאן: חלוצים – אין זה שם של איזו הסתדרות מיוחדת, כמו ברית טרומפלדור, לא כן? בינה: פרוש השם – פיונרים, לאו דוקא אנשים צעירים, כל העולה לא"י, נחשב לחלוץ.

בתשובה לדרייטון קורא בינה מהרצאתו הכתובה, כי ערבים אחדים ניסו לעבור דרך דלת הברזל אל הרחבה (בתשעה באב?) אולם המשטרה עצרה בעדם.

בראשית החקירה של בינה שאל מוריס את סטוקר – מדוע הם רוצים לחקור עד אשר הרצאתו (הכתובה) היא בלאו הכי לטובת עמדתם של הערבים?

מאיור הרינגטון מופיע שוב    🔗

המאיור הרינגטון הופיע שוב לפני הועדה. הוא נשאל אם הוא בעצמו כתב את הדין וחשבון בדבר ט' באב. לא, לא הוא, אלא עבדין בי חושימי. אולם הוא, הרינגטון, ביקר את הדו"ח והעבירו למאיור סונדרס.

מר דרייטון (ב"כ הממשלה) קרא את הדו"ח של עבדין ביי, מרימאן שאל, אם יוכל הרינגטון לערוב את המספר של 1,500 איש אשר הלכו אל הכותל. העד עונה בחיוב.

מרימאן: הידוע לך, כי המקסימום שקובע מר קינגסלי־היט בדו"ח שלו הוא 300? – הרינגטון: אינני מסכים עם מר קינגסלי־היט. – עבדין ביי הוא קצין ערבי? – כן (עבדין ביי הוא ממצרים).

הרינגטון נשאל מה פירוש הפסקה בדו"ח של עבדין ביי שבה נאמר: “בשעה 8.30 (במוצאי ט' באב) באו אל הכותל כ־50 ערבים, כשהם שותים ורוקדים. הם גרמו הפרעה לקהל שהיה שם”. – התשובה: לאחר חקירה מצאתי, כי זה היה חלק מהפולחן הדתי. – ההיתה לך הכונה להביע רושם שהיה דבר שלא כהוגן, דבר מה מרגיז ומגרה בשתיה וברקודים האלה? – אמרו לי, כי זהו טכס דתי. זו היתה לי הפעם הראשונה ששמעתי על כך. מעודי לא הייתי קודם על יד הכותל בשעת טכס כזה.

סטוקר שׁונה ומשׁלשׁ    🔗

סטוקר מעלה שוב את הענין שהוא דש בו הרבה – להוכיח כי הערבי שנהרג במאה שערים היה החלל הראשון של ירושלים. הוא שואל את הרינגטון:

– הידוע לך כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – הרינגטון אינו יודע ולא כלום.

מופיע קצין המשטרה אודיס, בריטי. שוב שואל סטוקר:

– הידוע לך, כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – אודיס: לא. אדוני.

מופיע קורפוראל פארקר, בריטי: סטוקר בשלישית:

– הידוע לך כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23? – פארקר: לא, אדוני.

החלטת חוקר הדין קאמפּ נדחית    🔗

אז ניסה סטוקר לצרף לעדות העתקה מאושרת של החלטת השופט החוקר מר קאמפ, אשר מסר לדין שני יהודים הנאשמים ברצח של ערבי במאה שערים, היו"ר מתנגד לכך, באמרו, כי סטוקר יצטרך להביא קודם עד, המכיר את פרטי הענין.

מרימאן חוקר את הקורפוראל פארקר: הדו"ח שלך מראה, כי ב־10 בבוקר ביום ה־23. התהלכת על המשמר עם רובה וכדורים ונצטוית למסור ידיעות למאיור מונרו בכל 20 דקה, ההיה זה רגיל או בלתי רגיל?־ בלתי רגיל, אדוני. החששת למהומות? – באויר נישא משהו, ראיתי ערבים נכנסים במספר רב. – עם מקלות ופגיונות? כן.

הופיע הקצין לאנגר, אולם לא נחקר משום שהוברר כי טעות נפלה בדבר.

אינו יודע מי תקף את מי    🔗

הקצין הבריטי בורנס, שהיה המפקד על השוטרים המיוחדים. בא להעיד עפ"י דרישת סטוקר, קוראים את הרצאתו על מאורעות ה־23.

סטוקר: כיצד היית מתאר את מאורעות אותו היום? – בורנס: הייתי אומר: מהומה כללית. – היינו, תגרות במקומות שונים בבת־אחת? – כן. – התנפלויות ערבים על יהודים והתנפלויות יהודים על ערבים? ממה ששמעתי, כן היה הדבר.

אולם גם בורנס לא שמע, כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ביום ה־23.

בתשובה למרימאן אומר בורנס, כי איננו יודע מי פתח בהתקפה. להלן הוא מעיד, כי ברור לו שאותן שבע מכוניות הנוסעים הגדולות, אשר הוא עצר בעדן בהיותן מלאות ערבים, היו בדרכן ליפו – אעפ"י שמרימאן מציין לו, כי הוא עצמו הודיע פעם למשטרה שלדעתו נתכוונו ערבים אלה לפרוע פרעות.

עדות מלומדה    🔗

העד האחרון היה הקצין דאודי, הוא העיד, כי קריאת המואזין על יד הכותל בט' באב הופסקה על ידי צעקות היהודים. המוגראבים הדרים שם נתקלו ביהודים בעברם, והוא ציוה לקבוצת 15 יהודים שבאו לשמור שם על הסדר, לפנות דרך מעבר לערבים, למען יעברו שם באין מפריע. היהודים נשמעו לפקודתו. הדגל שהניפו היהודים היה לבן עם פסים אדומים. היו נאומים.

בהמשך עדותו אמר דאודי, כי הפגנת הערבים (זו שקרעה ושרפה את ספרי התהלים, שברה עמודים, הכתה את השמש) היתה שקטה ומסודרת ונשמעה לכל פקודות המשטרה. אמרו להם, כי הממשלה תשמור על חוק וסדר. הדבר היה ב־16 באבגוסט. להלן חוזר העד על מה שסיפר שוטר־חרש ערבי לפני הועדה: ב־23 יצא המופתי ואמר לפלחים, כי עליהם לשמור על הסדר והשלום. הוגד להם, כי הממשלה תדאג לשמירת זכויותיהם, העד שמע את הדברים מפי שיך חסן. אחדים מהפלחים האשימו אז את שיך חסן בבגידה; אמרו עליו, כי הוא וחבריו מעונינים לשמור על משרותיהם הממשלתיות. המופתי פנה אליו, אל העד, וביקש ממנו לעזור בהרגעת הקהל.

ב־23, המשיך העד, התאספו האנשים בחרם אל־שריף לאחר התפילה. המאיור הרינגטון נאם לפניהם ואמר להם ללכת הביתה.

היו"ר: אתה בעצמך ראית את הרינגטון נאם לפניהם? – דאודי: כן.

היו"ר העיר כי אינו זוכר שהרינגטון אמר דבר שכזה. דאודי חזר והדגיש, כי הוא עצמו הלך למסגד עם המאיור.

ושוב באה השאלה השגורה על פיו של סטוקר, אשר הפעם זכתה לתשובה אחרת.

סטוקר: הידוע לך: כי ערבי נהרג במאה שערים בין 12 ו־12.30 ב־23 לחודש? – דאודי: כן!

אולם מיד הוכרח העד להודות, כי אמנם הוא יודע על הרצח, אך במקום המעשה לא היה.

בתשובה למרימאן אמר דאודי, כי שיך עריף יונס, הוא שיך המסגד היה בחיפה ביום ה־23. מרימאן ציין כי בדו"ח הכתוב שלו הזכיר דאודי את השיך הזה בין אלה שניסו להרגיע את הקהל בירושלים, דאודי הכחיש זאת, וכשהראו לו את הדין וחשבון הכתוב אמר, כי כאן נפלה טעות אגב תרגום מערבית.

 

הישיבה התשיעית    🔗

קודם שהתחיל המשך העדות בישיבה שלאחר הצהרים ביום 4 בנובמבר, אמר סיר בויד מרימאן, שהוא יכול להודיע כעת למר הופקין מוריס על היחס שבין הרביזיוניסטים והליגה “למען הדומיניון השביעי”. ליגה זו היא מוסד אנגלי טהור, שנוסד על ידי הקולונל ווידז’בוד. ה' ז’בוטינסקי, שהוא ריביזיוניסט, חושב שהליגה מתיחסת יחס ברצון לנקודת השקפתו הוא. מפני כך הצטרף אליה בתור פרט. “אין כאן קשר בין הריביזיוניסטים והליגה “למען הדומיניון השביעי” מצד אחד והסוכנות היהודית מן הצד השני”.

על הסתירה שבעדות מוסבח דאודי    🔗

נקרא שוב דאודי והמתורגמן לתרגם את התעודה. קודם שתרגום התעודה בא לסופו, אמר סיר בויד: “כפי שרואה הועדה, הרי תרגום זה אין לו כל קשר עם התרגום הרשמי”.

ראש הועדה: איך קרה כדבר הזה?

ה' דרייטון: איני יודע, מי המתרגם, אבל אני יכול להודע על כך.

סיר בויד מרימאן: הדבר מדהים במקצת.

העד: זוהי טיוטא.

הופקין מוריס: היודע העד כיצד היה התרגום הרשמי הזה?

העד: שלחתי העתקה (הוא מראה את ספר התזכורת שלו), אחר כך קבלתי חזרה העתקה. אני חתמתי בלי קריאה.

סיר בויד מרימאן: האם מה שכתוב בספר התזכורת שלך הוא המקור שאתה כתבת באותה שעה? – כן.

בשעה שקראו את התעודה אמר סיר בויד מרימאן: “בשעה שנאם חסן אבו סעוד ענה ההמון אחריו ואמר שהוא שקרן”: האם דיבר אחר כך שוב? – כן.

האם אמר ההמון כאותם הדברים לאחר שהמופתי דיבר? – לא שמעתי.

קריאת המואזין על יד הכותל – חדוש    🔗

סיר בויך מרימאן שאל אח"כ בקשר עם הפגנת 15 באבגוסט: היכן עמר המואזין? – במרחק 20 מטר מן הכותל המערבי.

הוא בא מצד השער החדש ועמד על הגג ליד הכותל המערבי? – כן.

גם בימי תשעה באב הקודמים היה עומד על הגג? – איני יודע. זהו מואזין חדש.

סיר הנרי בטרטון: האם קראו פעם המושלמים משם לתפילה קודם לכן? – לא. הגג שמשם קרא הוא חדש.

סיר הנרי: לפני שנה היה המואזין קורא לתפילה מנקודה זו? – לא היה שום מואזין קורא.

כאן לוחש מוריס דבר מה לסיר הנרי בטרטון ובניהם מתנהל ויכוח קצר בנידון זה.

בתשובה לשאלות שבאו אחרי כן אמר העד, שהגג היה קיים שם לפני מאות שנים, וממנו קרא המואזין בתשעה באב זה. אבל רק במשך תשעת החדשים האחרונים תוקן הגג הזה, ורק מאז שב המואזין לקרוא משם את המאמינים להתפלל, העד הוסיף, שהוא בעצמו היה מוביל את המואזין אל הגג.

עדותו של מפקד האויריה    🔗

מעיד הקפטן פאטריק פלייפיר, מפקד כחות האויר בארץ ישראל מסוף שנת 1928. העד לבוש בגדי השרד שלו והוא נשבע בתנ"ך. הוא נחקר על ידי מר דרייטון.

העד מספר:

ביום 17 באבגוסט קבל ידיעה טלפונית מן האופיצר המנהל את עניני הממשלה (ה' לוק) על המצב בארץ ישראל. אמרו לו שיש מצב מתוח בין היהודים והערבים בירושלים ויש לשלוח אבטומובילים משוריונים מרבת עמון לרמלה כאמצעי זהירות. ביום 20 באבגוסט התקשרתי על ידי הטלפון ושאלתי אם יכול אני לבוא לחיפה. כדי לפקח על מקום התחנה (בשביל אוירונים). השיבו לי, שהמצב שקט, אבל יום השבת יהיה יום משבר, ועלי להשאר במקום שאני נמצא. הצעתי שאבוא לירושלים, אבל אמרו לי, שאין הם רואים נחיצות בדבר, ביום הששי, 23 באבגוסט, קבלתי ידיעה מן האופיצר המנהל את הממשלה, בעשר לפני הצהרים, שבה דרש ממני לבוא לירושלים לדון על המצב. עזבתי את רבת עמון כעבור שעה וחצי, יצאתי לדרך בלוית האופיצר המפקד על האובטומובילים המשורינים.

חיל הספר היה מוכן    🔗

העד מספר, שצוה את חיל הספר בעבר הירדן שיהיו נוכחים במקום. בשעה 1.30 באה ידיעה טלפונית לרבת עמון שבה שאלו, אם העד יצא כבר משם. כמו כן דרשו את כחות האויר שיערכו הפגנה מעל ירושלים. האבטומובילים המשורינים באו לירושלים בשעה 2.30 ובשעה 2.50 יצאו אוירונים מרבת עמון לשם עריכת הפגנה. הם עופפו מעל ירושלים, מלבד זה ניתנו הוראות לאוירונים לטוס מעל יפו. בשלש באותו יום נשאלה המפקדה הראשית ברבת עמון, איזו אמצעי הובלה אפשר לסדר וכמה מספר האנשים שאפשר לשלוח משם לירושלים. התשובה היתה שיש אמצעי הובלה בשביל חמשים איש, ואפשר לשלוח פלוגה של חמשים איש לירושלים.

גם ה' לוק נתבהל – לאחר ההתחלה    🔗

מפקד האויריה מוסיף לספר:

באתי לירושלים באותו יום, 23 באבגוסט בשעה 2.30. ראיתי את האופיצר העומד בראש הממשלה (ה' לוק). ומפי נודע לי שהמצב רציני. מהומות אנטי־יהודיות פרצו בכל ארץ ישראל. ערים פנו בבקשת עזרה, אני אמרתי, שכוחות המשטרה אינם מספיקים, כדי להשתלט על המצב. דרשו ממני לחזק את כחות המשטרה בכל האמצעים האפשריים. טלפנתי לרבת עמון ודרשתי שישלחו משם אנשים במספר רב עד כמה שאפשר.

העד נשאל באילו צעדים אחז. הוא משיב: קראתי חזרה את האופיצרים והחיילים שהיו בחופש. בשעת הויכוח בין מנהל השלטון (ה' לוק) וביני, נתעוררה השאלה על הבאת עזרה צבאית מהחוץ. אני הבעתי את דעתי, שדרוש לחזק את הכחות על ידי בטליון של חיל רגלי.

הערבים שהתנפלו על מאה שׁערים ושׁכונת הבוכארים    🔗

הסקציה האנגלית היתה יותר מדי חלשה בכמותה, כדי להגן על יחידים. אני חשבתי לדרוש אנשים נאמנים מרבת עמון לתכלית זו. בשעה 2.40 נדרשה הפלוגה של האבטומובילים המשורינים לשכונת הבוכארים ולשכונת מאה שערים, הערבים התנפלו על השכונות היהודיות, אף כי הם פוזרו. בשעה 4 נשלח אוטו משוריון לעין כרם ולמוצא, במקום שהתקהלו ערבים. בתשע בלילה ניתנה פקודה לחיל הספר של עבר הירדן לגשת למפעלי רוטנברג ולגשר אלנבי. באותו זמן נצטוו אנשי חיל־הספר לקבל עליה את השמירה בתחנת רבת עמון. טלפנתי לשם, שעליהם לבחור שוב מספר אנשים נאמנים, שישלחו בבת אחת לירושלים.

ערבים עלו על ירושׁלים מדרך רמאללה    🔗

בעשר בלילה קבלתי ידיעות שהמון עצום עולה מרמאללה על ירושלים, הפלוגה של האבטומובילים המשורינים בלוית משטרה בריטית נצטותה ללכת ולפזר את ההמון. במרחק שני מילין מדרום לרמאללה פגשו האבטומובילים המון של מאתים ערבים מזוינים בחרבות ואלות, ההמון פנה חזרה לעבר רמאללה והתפזר, אחרי כן באה ידיעה מאת המשטרה ברמאללה שהערבים מתכוננים לתקוף את עטרות.

אבטומובילים משורינים נשלחו לעטרות, ובדרך זו פגשו ערבים מזוינים נוסעים באבטומובילים. הם הוחזרו לרמאללה. בשעה 11.30 אחרי הצהרים יצא אופיצר אחד ושלשים חיילים בדרכם לירושלים. ביום המחרת הודיעו לנו שמתוך מתיחות המצב פרצו מהומות גם בסביבות ירושלים.

על המצב בירושלים ובסביבותיה    🔗

העד מספר שעליו הוטל לשמור על הסדר גם בעיר העתיקה וגם בעיר החדשה, עליו הוטל גם להגן על הישובים היהודיים בשכנותה של ירושלים, היה כמו כן חשש להתפרצות מהומות ביפו ובתל־אביב דבר שהיה הכרח להביא בחשבון. עם זה היה אחראי לבטחון בעבר הירדן.

ה' דרייטון: איך חשבת לשמור שלא יכנסו הפלחים לירושלים?

העד: באמצעות כחות האויר.

לגלות אותם ולעכבם? – כן.

ואם יפנו לפרברים? – חשבתי לעכבם על ידי כחות משטרה מיוחדים, היו לי כחות מילואים לתכלית זו.

העד מספר, שהוא היה זקוק לכחות מילואים, כדי לחסום את הדרך בפני הערבים שהתקרבו משכם.

יפו, תל־אביב ומושבות יהודה    🔗

ה' דרייטון: האחזת באילו אמצעי זהירות בשביל יפו ותל־אביב באותו לילה? – כן.

שלחת חלק מאנשיך ליפו ולתל אביב? – כן, שלחתי שני אבטומובילים משורינים ליפו.

נתת אילו הוראות בנוגע לכחות האויר! – הם צריכים היו להזהיר בנוגע לכל תנועה של ערבים בכיוון למושבות היהודים.

קבלת ראפורטים מכחות האויר, שהם עורכים סיורים ביום 24 בבוקר? – כן. הם מסרו, שביפו ובמושבות הסמוכות הכל בסדר.

תלפיות וחברון    🔗

קבלת ידיעה, כי בשעה 10 לפני הצהרים התנפלו הערבים על תלפיות? – כן. דרשתי אוטו משורין מעטרות ושלחתי אותו לתלפיות עם שוטרים אחדים. קבלתי ראפורט, שבית אחד נשרף שם. האוטו המשוריון נשאר שם עד שעה 5.

מפני מה אחר האוטו המשורין להגיע לחברון? בדרך פגש המון ערבים. החיילים פרקו מעליהם את נשקם, ומפני כך נתעכב האוטו בדרכו ולא יכול להגיע לחברון לפני שעה שתים. באופן נורמלי יש כאן נסיעה של שעה (מירושלים). במקרה זה התעכבו שתי שעות וחצי.

מפקד האויריה במקום סונדרס    🔗

ה' דרייטון: מפני עברה האחריות לידיך מידי ה' סונדרס?

תשובה: עלי הוטל למנוע את בואם של אנשים מזוינים מסוריה מעבר הירדן וממצרים.

העד דבר על המושבות של היהודים, שלדבריו מספרן 135, ספר פרטים על מקומותיהן ועל מספר אוכלוסיהן.

אם הועדה תרצה יעיד הקונסול הצרפתי    🔗

הודע, שאם הועדה רוצה לראות את הקונסול הצרפתי בקשר עם הויזה לסוריה, שכפי שספרו, נדרשה מאת המופתי, אז יוכל הקונסול להופיע לפני הועדה ביום ד' 6 בנובמבר.

 

הישיבה העשירית    🔗

ביום 5 בנובמבר ישבה הועדה רק לפנה"צ, כי לאחר הצהרים נקבעו הנסיעה לחברון והביקורים בתלפיות ובמוצא.

בפתיחת הישיבה הודיע פרידי, עו"ד הממשלה, כי ה' דרייטון, סגן התובע הכללי, לא יוכל להיות נוכח בישיבה לרגל מחלתו ואת מקומו בישיבה ימלא המאיור סונדרס.

הישיבה כולה הוקדשה לגביית עדות מפי המאיור פולי, מפקד המשטרה במחוז הצפון. חקירתו נפסקה באמצע בנקודה רבת־מתיחות. הוא נחקר תחילה על ידי ב“כ הועה”פ הערבי.

סטוקר חוקר את פולי    🔗

בתשובה לשאלת העו"ד סטוקר, מאשר פולי, כי בחיפה פרצו המהומות רק לאחר שהגיעו הידיעות על המאורעות בירושלים. אכן עוד זמן מה לפני כן שררה שם התרגשות גם בין המושלמים וגם בין היהודים לרגל מאורע הכותל. הוא שמע, כי בבתי הכנסיות נשמעו נאומים בענין זה. בהתאם לראפורט הכתוב שלו, מאשר העד, כי ב־24 באבגוסט נשמעו יריות אקדח מבתי היהודים (הכונה להתנפלות על הדר־הכרמל, אשר עליה מדובר להלן בפרוטרוט), וערבי אחד נפצע. מאיור פולי אומר, כי לא חשב לנכון באותו זמן לצוות על המשטרה לערוך חיפושים בבתים שמשם נשמעו היריות, למשטרה היו אז ענינים חשובים יותר, בכל זאת נאסרו אנשים אחדים. הוא העד. הלך פעם לנוה שאנן ובדרך נעצר על ידי שני צעירים יהודים. לשניהם היו אקדחים, אחד נאסר והשני נמלט (אף על זה בפרוטרוט להלן). זה היה יומים לפני המהומות הגדולות בחיפה.

ב־26 באבגוסט אמר פולי, הודיעו לו, כי שלשה אבטומובילים מלאים יהודים עברו ברחובות וירו בערבים מבני שני המינים, נוסעי אחת המכוניות נאסרו.

מאורעות שכם וצפת    🔗

בתשובה לשאלה אחרת של סטוקר מאשר פולי, כי נכבדי שכם התנמצו⁹ מאד לשמור על השקט, אבל מאמציהם לא הועילו. התושבים היו ארגזים¹⁰. כי באותו בוקר ירו שם (השלטונות) בעשרה אנשים.

העד נשאל גם על המאורעות בצפת וענה, כי הידיעות על ההתנגשות בחיפה הגיעו לצפת והסעירו שם את הרוחות החל מ־24 באבגוסט, המהומות הרציניות קרו שם ב־29, אבל למשטרה היו הרבה צרות עוד לפני אותו יום.

סחור סחור מסביב לעיקר    🔗

אחרי כן סיפר פולי על היריות מהטחנות הגדולות. הוא שמע, כי יריות אחדות נשמעו משם ב־26. אבל הראפורטים הראשונים שהוא קבל היו על יריות ב־27, באותו יום הובאו משם 30 איש ואתם 4 אקדחים, רובים לא נמצאו אתם, וגם החיפוש בטחנה לא העלה כלום.

מאיור פ. אינו זוכר על דבר שיחה בינו ואין ה' לאו בנוגע לאגודה המושלמית נוצרית בחיפה, אבל הוא דן על המצב עם נציב המחוז. הם החליטו לצוות על סגירת כל בתי המרזח ב־6 בערב, איסור התנועה בלילות הוכרז ביום ב' בהגיע הצבא. קשה היה להכריז על האיסור הזה בגלל החום; רבים הרגילים לישון בלילות החום בחוץ. נראה היה שהתושבים אינם מבינים שזוהי פקודה אשר חובה לציית לה.

בשבת ראה פולי הברקות־סינגלים מצד שכונה יהודית והלך לחקור את הדבר, שם נעצר על ידי שני צעירים יהודים. אחד מהם נענש בעד החזקת נשק חם בלי רשיון.

בדבר השמועות על יריות מתוך מכונית של הצלב־האדום מודיע פ. כי לא ידועים לו שום מקרים של יריות מתוך מכוניות פרטיות שישמשו לעזרה מהירה. הוא גם חקר בדבר, אם ירו מתוך מכוניות־העזרה הצבוריות היה הדבר מוצדק, כי את המכוניות האלו ליוו משמרות צבא, הוא שמע על מקרים של הגנת משפחות יהודיות על ידי ערבים.

בחיפה נהרגו ונפצעו ערבים יותר מיהודים, אבל אין הוא יכול להגיד מי גרם לכך, כי אין ביכלתו לקבוע כמה ערבים נהרגו על ידי יהודים וכמה על ידי הצבא.

בתשובה לשאלת סטוקר בנוגע להתנפלות על פועלי עזיז חייאט (ערבי), המעבד שטח קרקע גדול בקרבת בת גלים, סיפר פולי, כי הוא שמע שחייאט קבל ידיעה טלפונית ממר זילברמאן בחיפה, לשלוח את פועליו הביתה מפחד פן יצטרפו למתנפלים, אף על פי שחייאט הסביר לזילברמאן כי פועליו הם אנשי שלום בהחלט. עמד על כך זילברמאן בתוקף עד שלבסוף פקד חייאט להפסיק את העבודה, כן שמע פולי, כי קבוצת שמונה אנשים פתחה אש על הפועלים האלה ואחד מהם נפצע. לפי הדו"ח שלו לא היו שוטרים אתם, לא ערבים ולא יהודים.

תודות לאגודה המושלמית נוצרית?    🔗

סטוקר: האם לא עובדה היא שמ"מ נציב המחוז, מר מקלארין, הודה לאגודה המושלמית־נוצרית של חיפה בעד עזרתה לשמירת השלום בעיר?

פולי: איני יודע, לא הייתי באותו מעמד.

סטוקר: ולדעתך האם ראויים היו האנשים אלה לתודה?

פולי (לאחר דומיה ארוכה): אני מפקפק בזה מאד.

סטוקר: הידוע לך, כי מפקד אנית המלחמה “בארהאם” הודה לאגודה על עזרתה?

פולי: אינני יודע:

סטיקר: ואם הודה, הסבור אתה, כי ע"י כך הוכיח המפקד שהוא מפזר תודות על לא דבר?

פולי: אינני סבור כך.

סיר בויד מרימאן נגש לחקירת פולי    🔗

חקירת סטוקר נגמרה והעד עובר לרשותו של סיר בויד מרימאן.

ב"כ הסוכנות היהודית מוציא מפי מאיור פולי את העובדה, כי עוד ב־19 באבגוסט היו בחיפה שמועות על בלבולים העתידים להתחולל. ב־24 לחודש שמע שמועות, כי יהודים הורגים מושלמים בירושלים, אולם קודם לכן לא שמע שמועות מסוימות, כי בירושלים תפרוצנה פרעות. ב־26 שמע כי יש לחשוש לכך שבידואים מעבר הירדן יבואו לעזרת אחיהם המושלמים.

ההסתה במסגד ע"י שליחי המופתי    🔗

השמועות היותר מדאיגות שהגיעו בין ה־19 וה־24 היו, כי יהודים הורגים ערבים בירושלים וכי היתה התקפה על מסגד עומר. באספת אגודת הצעירים המושלמים שהיתה בחיפה ב־22 באבגוסט הוחלט לסגור את כל החנויות הערביות, למחאה נגד מעשי היהודים על יד הכותל המערבי. ביום ו', 23 באבגוסט, נשמעו במסגד שני נאומי הסתה. בנאומים אלה נאמר כי מסגד עומר נתקף וכי צריך להגן על המקומות הקדושים של המושלמים. באספה זו, אמר פולי, היה נוכחים שני אגיטטורים מושלמים מפורסמים. היה נוכח גם שיך המסגד הירושלמי, עאריף יוניס.

מכל עדותו של מאיור פולי לא הוברר, שמשטרה אחזה באיזה אמצעים שהם להשקיט את הרוחות הנסערים ע“י הכחשת הבדותות שהיו ידועות לה ואיסור ההסתה שהתנהלה בידיעתה ע”י שליחי המופתי הירושלמי. אגב הוברר מעדות זו, כי אותו שיך יוניס, אשר עפ"י עדותו הראשונה של הקצין דאודי טרח באותו יום ו' להרגיע את ההמון במסגד עומר – נמצא באמת באותו יום בחיפה. כעדותו השניה של פולי, אולם לא לשם הרגעה, אלא להסתה גלויה.

ההתקפה על הדר הכרמל – “הפגנה”    🔗

לשאלת מרימאן בענין ההתקפה על הדר הכרמל אמר פולי, כי הודיעו לו שקהל־ערבים בא להדר־הכרמל זמן מה לאחר 9:30 בערב. איך נודע לו הדבר? זה נמסר לצריפי המשטרה בידיעה טלפונית פרטית.

אין הוא יודע כלום על התשובה שנתנה כאילו המשטרה, כי זו היתה תהלוכת־חתונה. אעפ"י שגם הוא חשב זאת להפגנה ולא להתקפה, בכל זאת לא התפלא על תושבי הדר־הכרמל כשראו בזה התקפה. לא, הוא לא שמע על שום הפגנה ערבית באותו מקום קודם. נכון, לפני ההפגנה הזאת עברו רכובים על סוסיהם שני שוטרים ערבים. שני אלה היו עדים במשפט של יהודי אשר נאסר בעד יריה מאקדח בתוך התגרה שפרצה. שניהם נשבעו כי היהודי ירה. השופט ליט בפסק דינו המזכה את הנאשם, קרא את ההפגנה הזאת – “התקפת פורעים”.

המעשה באסירי הטחנות    🔗

תשובה על שאלתו של מרימאן בדבר מאסר היהודים בטחנות הגדולות ביררה, כי שלשים איש, מבני 18 עד 65, נאסרו שם. בסה"כ נמצאו בטחנות 80 נפש. אולם הנותרים היו נשים וילדים הודיעו לו לעד כי נמצאו שם ארבעה אקדחים. כל האסירים, מלבד שנים, היו אסורים בבית הכלא בעכו משך ארבעה שבועות. פעמיים בקשו להוציאם בערבות סירב השופט להוציאם. שנים מהאסירים. תימנים זקנים, שוחררו לאחר שבועיים. כעבור 4 שבועות הובא הענין לפני חוקר הדין אשר ביטל את האשמה מחוסר הוכחות.

תמהונו של חבר ועדת החקירה    🔗

מר הופקין מוריס: מדוע לא הובאו כל הוכחות לאחר ארבעה שבועות? פולי: משום שלא היו. אעפ"י כן היה הכרחי להחזיקם במאסר, עד לגמר החקירה, כי האשמה נגדם היתה – רצח בזדון. אי־ אפשר היה לשחררם בערבות.

פולי מאשר כי אעפ“י שהטחנות עצמן לא הותקפו, הנה צריפי־עץ אחדים השייכים לטחנות נשרפו יום קודם ע”י הערבים.

מנהג הוא…    🔗

לשאלת מרימאן, מדוע הובל הקבלן מילר, בעל בעמיו, בחוצות העיר כשהוא כבול ידים – אמר פולי, כי כן המנהג.

בין יהודי חיפה ומר פולי    🔗

התתפלא לשמוע – שאל מרימאן כי חבא יתרה אייה¹¹ נודעת לך ולשוטריך מצד יהודי חיפה? – פולי: כונתך לומר, אין אני חביב עליהם? – מרימאן: היהודים רואים בך שונא. – פולי: אין זה נכון, אולם איני מתפלא על הרוגזה שישנה כנגדי, מפני המאסרים שעשיתי, מוכרח הייתי לאסור צעירים יהודים רבים אשר סובבו ברחובות, למען אוכל להגן על חיי כל התושבים.

“אתם התחלתם בפרעות”    🔗

מרימאן נגש להוציא מפי פולי עדות בנקודה המכרעת: מה היה פשר המדון בחיפה?

מרימאן: האם לא נכון הדבר, שהיו לך פגישות אחדות עם חשובי היהודים בחיפה, וכי ב־27 לחודש. בסופה של שיחה כזו, אמרת: “לאחר הכל, אתם היהודים התחלתם בפרעות”?

פולי: אינני חושב שאמרתי כך, אולם יכולתי להגיד כזאת על כמה מקרים מסוימים, שבהם היתה זו אמת.

מרימאן: וכשביקשו אותך לתת צבא ללוות את היהודים, ולקחת מבין היהודים מורי דרך לצבא – האם לא אמרת שוב: “אתם היהודים שהתחלתם בפרעות”?

פולי: יתכן שהתכוונתי אז למקרים ממין זה.

מרימאן: הסבור אתה עכשיו, כי היהודים הם שהתחילו בפרעות?

פולי: לדעתי, ההפגנה הערבית במוצאי שבת, 24 באבגוסט היא שגרמה לתחילת הפרעות.

מרימאן: ב־24 לחודש באו עסקנים יהודים לראותך במשרד נציב המחוז? – פולי: כן. – ההסבו את תשומת לבך למהומות בירושלים שפרצו יום קודם? השאלו לדעתך על המצב בחיפה? – כן. – ההציעו את עזרת העדה היהודית בשמירה על הסדר? – כן. – ההציעו לגייס שוטרים מיוחדים ולקרוא לעזרת החיילים המשוחררים? – כן. האמר נציב המחוז בנוכחותך כי הוא שולט בהחלט על המצב ואין מה לדאוג? – פולי: איני זוכר, אבל אם אמר כזאת. היה זה נכון. אני הייתי מסכים עמו.

מרימאן: אם כן הדבר – מדוע פרצו מהומות בחיפה?

פולי: מפני שהיהודים ירו על הערבים באותו ערב.

מרימאן: אז למה לא עצרו בעד הערבים מלבוא עד הדר־הכרמל? –

פולי: עצרו בעדם. – אבל הערבים הגיעו עד גבול הדר־הכרמל? – כן. – ובכן מדוע הרשו להם להרחיק כל כך? מדוע לא עצרו בעדם קודם! – עצור עצרו בעדם ובמועד הנכון.

כאן הפסיק היו"ר את החקירה בהודיעו כי מכיון שהשעה היא 12 בצהרים, עליהם לסגור את הישיבה למען יוכלו להוציא לפועל את תכנית הנסיעה שנקבעה לאחר הצהרים.

גביית העדות מפי המאיור פולי תמשך הבוקר.

השאלה – מי עצר בעד המתנפלים על הדר־הכרמל – נשארה נשארה כאילו תלויה בחלל אולם החקירה.

ביקורי הועדה    🔗

חברי הועדה ועורכי הדין יצאו אחרי הצהרים בלוית משמר צבאי לחברון. בדרך התעכבו בתלפיות וביקרו בבית הארדיכל קורנברג שנחרב, בבית ה' וילדמן ובצריף השומר שכדורים רבים נמצאו בקירותיו. לשאלת אחד מחברי הועדה. מי יושב בשכונה, ענה אחד מעורכי הדין הערבים: יהודים רוסים ופולנים. אחד מחשובי השכונה העיר, כי תושבי השכונה הם אנשי המקום.

אחרי כן בקרו גם ברמת רחל, מקום התישבותה החרב של פלוגת גדוד העבודה.

בחברון עברה הועדה בבתים שנסגרו בשעתם על ידי הממשלה ועומדים בחורבנם, לעיני חברי הועדה נגלה מחזה מזעזע של דם קרוש ועקבות אחרים של מעשי הזועה. ברחובות נתקהלו אותה שעה הרבה ערבים לשם הפגנה “לאומית”.

 

הישיבה האחת־עשרה    🔗

בתחילת הישיבה ביום 6 בנובמבר הודיע מר פרידי, בא כח הממשלה, שה' דרייטון עדיין לא הבריא ומטעם זה יהא גם היום המאיור סונדרס ממלא מקומו.

ענין מכתבו של המופתי    🔗

ה' פרידי: אני רוצה להעיר את תשומת הלב לענין שיש לו חשיבות ידועה. לא אמרתי, שהמכתב בשמו של המופתי, שהומצא על ידי, הוא אמתי. העתונות הודיעה שהוא מכתב מקורי, שהממשלה המציאה אותו. הממשלה רואה אותו כמכתב מזויף.

הובאו שני טופסים מן ה“פלשתין בולטין” מיום 30 באוקטובר. ה' פרידי אומר: אם תתבוננו, תראו שהכותרת אומרת: “מכתב מאת המופתי הקורא את הערבים לקרב”, וביום 1 בנובמבר יש בעתון שוב כותרת “מכתב מזיק מאת המופתי”.

היו"ר מעיר: הועדה ראתה כל הזמן את המכתב כמזויף.

ה' פרידי מעיר: אם ישנה כדבר הזה, תעיין הממשלה בדבר, אם אין ליטול מן העתונים את הזכות שניתנה להם להיות נוכחים בישיבות ועדת החקירה.

ידיעות מתמיהות בעתונות הערבית    🔗

סיר בויד מרימאן: אני לא הבאתי את המכתב. אחד התזכירים נגע בדבר. יש לי לשאול על זה. המכתב הובא מאת הממשלה; כמדומה לי, אם יקראו את הטקסט של ה“פלשתין בוליטין”, הרי ימצאו, שהוא מדבר על מכתב שמיחסים אותו למופתי. אם מבקרים פרט אחד בעתונות הרי יש להביא בחשבון גם את הפרטים האחרים. ידיעה אחת, שהופיעה בעתונות הערבית על הגדת העדות בועדת החקירה, היה הדבר היותר מתמיה שראיתי בימי.

סטוקר: איני רגיל לקרוא ידיעות בעתונות. אני התיחסתי למכתב בבוז, יתכן שהוא נכתב והופץ לא על ידי מושלמים.

אזהרה לעתונים    🔗

היו"ר: אני מקוה שהעתונים יפרסמו את התקון. אני מקוה שהעתונות תהיה יותר זהירה להבא, לפרסום ידיעות לא נכונות או חד־צדדיות. אם העתונים לא יהיו נזהרים. תדון הועדה על הדבר, שלא להרשות לבאי כח העתונות להשתתף בחקירה.

פולי מחדש את הגדת עדותו    🔗

נקרא המאיור פולי להמשיך את עדותו.

סיר בויד מרימאן הציע לפניו תמצית מנאומים, שנאמרו במסגד ביום 23 באבגוסט, כפי שהם רשומים ב“דין וחשבון היום־יומי של הבולשת”. אחד הנאומים הוא של השיך יוניס, האימם של ירושלים. במסגד היו קרוב לחמש מאות איש. השייך אמר, “שהיהודים הם המתנפלים: ארבעה ערבים נהרגו ועשרה נפצעו בעוד שרק יהודי אחד נהרג וארבעה יהודים נפצעו הממשלה היא נייטראלית. הממשלה נותנת ליהודים בכותל המערבי זכויות שאינן מגיעות להם. המגינים על זכויות הערבים בכותל המערבי יגינו בכל האמצעים האפשריים. הרגעו. חכו עד שתבוא שעת הכושר להתחיל בפעולות”.

סטוקר: זהו תרגום. מי ערך את התזכיר? מי תרגמו?

העד: כמדומה לי, שלמר בירד היה טופס הנאום בערבית. הוא מבין ערבית.

פולי מודה ב“התקפה” של הערבים    🔗

כשהגיעו לענין ההתנפלות על בת גלים, אמר העד, כי כשנתקבלו הידיעות, שחמשים איש מטירה מזוינים במקלות עולים על חיפה, נשלחו לתחנת הכרמל צבא ואוירון צופים. אחזו נגדם בפעולות. ערבים אחדים נהרגו ואחדים הסתתרו במערה. 42 מהם נאסרו.

סיר בויד: זו היתה התנפלות ברורה על בת גלים?

ה' פולי: זו היתה התנפלות.

לא הפגנה? – לא.

העד מוסיף להלן, כי 37 מהם נמסרו לדין, שטירה רחוקה מחיפה 6־5 מילין והללו ודאי שבאו בכוונה תחילה להתנפל.

פסקו של ליט ענין לכאן    🔗

סיר " מציע לפני העד את פסק הדין של השופט ליט בענין מתנפלי טירה. אז קם מר סטוקר ואמר: פסק דין זה דן באשמתם של אנשים ידועים ולא במאורעות. אין זה ענין לכאן".

היו"ר: היש בו כדי להזיק במה־שהוא?

סיר בויד: השופט ליט מצא שהיתה כאן כוונה להתקפה פראית לרצח בבת גלים.

סטוקר: אין לזה שום קשר עם ענייננו. זה נסיון להכניס חומר בדרך צדדית.

סיר בויד שאל את ה' פולי: ההיית נוכח במשפטם של ערבי טירה? – העידותי ושמעתי את פסק הדין.

היו"ר: אם כן – אתה יכול להעיד על כך.

סיר בויד: השופט ליט אמר, שאלמלא בא הצבא היה מתארע מעשה רצח בבת גלים?

העד מנענע בראשו לשם הסכמה.

מרימאן סותר את גלוי הדעת של הערבים    🔗

סיר בויד מרימאן מציע לעד את גלוי הדעת, שפרסמו ועד עורכי הדין הערבים והועד הפועל הערבי, לאחר הכרזתו הראשונה של הנציב העליון.

ה' פולי מודיע שהוא ראה את גלוי הדעת הראשון אבל לא את השני.

סיר בויד: בין החתומים על הראשון ה"ה מוגאנם ועבד אל האדי – שני הדז’נטלמנים היושבים ממולי. אני אקרא את גלוי הדעת כולו.

ה' מוגאנם מחייך.

סיר בויד (קורא את גלוי הדעת של עורכי הדין הערבים בענין חיפה): “הנודע להוד מעלתו (הנציב העליון), שכמויות רובים ונשק חם הוחרמו מידי היהודים – – – ביחוד מן הטחנות הגדולות בחיפה”, והוא פונה לעד: הלא לא החרימו שם אף רובה?

ה' פולי משיב: לא.

סיר בויד ממשיך לקרוא: “אוטו, שהיה מסומן בסימן של הצלב האדום, הוחרם, ורופא יהודי ואופיצר משטרה יהודי נאסרו בשעה שהיו יורים בערבים”…

וסיר בויד פונה לעד: שום צלב אדום לא נתפס לגמרי. האין זאת? – לא.

רופא יהודי ירה? – לא.

סיר בויד קורא: “הנודע להוד מעלתו, שהחיילים הבריטיים. בעלי המשמעת והתרבות, הרגו נשים וילדים וזקנים ערבים מחוסרי נשק בצור־בהר ובמקומות אחרים: ושחיילי הים הבריטים של אניית המלחמה “בראהאם” הרגו ופצעו בחיפה כמה סקרנים ערבים מחוסרי נשק בלי הודעה או התראה מוקדמת?” והוא פונה לעד: הידוע לך מקרה כזה? – לא.

עד כמה שידוע לך, הנכון הדבר, שחיילים בריטיים הרגו נשים ערביות זקנים וילדים? – פולי משיב: אולי על ידי כדור תועה.

האם ירו החיילים לתוך המון של נשים, זקנים וילדים? – לא.

ספור המעשה על רמוני היד    🔗

סיר בויד מרימאן מזקיק את עצמו לתשובת הועד הפועל הערבי על הכרזתו של הנציב העליון.

סיר בויד אל העד: אתה אומר, שלא ראית תשובה זו, אני מבקש שתתן את דעתך על שאלה אחת או שתים.

בתשובה לשאלות משיב העד, שהוא אינו יודע מזה שהשתמשו בארבעה רמוני יד. הוא יודע רק על רמון יד אחד שנתפס, אבל אין הוא יודע היכן נתפס. בכלל לא השתמשו בהם.

סיר בויד: המוכן אתה להגיד, שהערבים לא היו מזוינים? – קצת ערבים היו מזוינים.

אם ירו היהודים בערבים שלא לצורך הגנה    🔗

סיר בויד מרימאן קורא את ההודעה שבאה בדין וחשבון של הועד הפועל הערבי, שהיהודים ירו בערבים גם לאחר שבא הצבא, דבר שצריך להוכיח, שהיהודים היו המתקיפים, סיר בויד שואל את העד, אם נכון הדבר?

כן, משיב העד.

סיר בויד: היכן היו היריות האלה (מצד היהודים)? בהדר־הכרמל. מתי? – ביום 27 באבגוסט.

אבל באותו יום לא עלו עדיין המלחים מבראהאם על היבשה? – לא.

העד אומר, שהוא שמע כמה יריות בבוקר השכם בחלק העליון של הדר־הכרמל, והוא יצא לראות מה קרה שם, שם לא היו ערבים.

סיר בויד: מי ירה? – פולי: היהודים.

במי ירו? האם ירו זה בזה? – לא. אבל כל אויב לא נראה שם.

יודע אתה איזה מקרה, שלאחר שבאו החיילים ירו היהודים בלי כל פרובוקציה מן הצד השני? – איני יכול להגיד במי ירו.

אילו הצליחו הערבים לעלות להדר־הכרמל היו עורכים שם טבח? – כן.

אם כן, הרי יריות היהודים באו לשם הגנה עצמית? – היו גם יריות אקדח מלמטה. במקום שאני הייתי נשמעו כשתים עשרה יריות.

באותה השעה שהיתה התנפלות הערבים? – שם לא היו ערבים.

סיר בויד מרימאן: אם לא היו שם ערבים, הרי־זה סימן שהם לא ירו בערבים?!

היושב ראש: וכי לא מתקבלת יותר על הדעת ההנחה שהיהודים ירו. בהמון מאשר ההשערה שהם ירו באויר? – העד מסכים לדעתו של היו"ר.

סיר בויד: אם כן, למה זה נתת את תשובתך על שאלתי “אם היהודים ירו בערבים חפים מפשע?” לא הבינותי את שאלתך.

היו"ר: אחרי שאלתך הראשונה נגעו כבר בכמה דברים. אני מניח שהעד שכח את דבריו.

העלילות על שוטרים יהודים    🔗

סיר בויד: האם חושב אתה, ששוטרים יהודים אחרים ירו בערבים ופוטרו, כפי שטוען הועד הפועל הערבי בדין וחשבון שלו? שלשה שוטרים פוטרו.

סיר בויד: פוטרו! אבל הם פוטרו מפני שסרבו לצאת לשמירה כשהם לא מזוינים? – כן.

מקרים אחרים של פיטורי שוטרים יהודים לא היו? – לא.

אם כן, לא אמת הדבר, ששוטרים יהודים מזוינים ירו בערבים מחוסרי הגנה? – אין לי שום הוכחות שהיהודים עשו כך.

ההודעה של הועד הפועל הערבי אומרת להלן, שרמון־יד ודינמיט נמצאו בידיו של פקיד יהודי במשרד הדואר של הדר־הכרמל. הנכון הדבר? – איני יודע.

היתכן שידיעה זו תהיה נכונה ובכל זאת לא תשמע כלום עליה?

היו"ר: שמעת פעם על עובדה זו?

העד: לא שמעתי מעולם על כך.

תרגום מדויק או לא?    🔗

סטוקר: איני יודע אם תרגום התעודה מדויק או לא.

סיר בויד: חברי יכול לומר מיד, אם הוא מערער על דיוק התעודה

יו"ר הועדה: התעודה הזו נמסרה מצדך. סיר סטוקר.

סטוקר: עלינו להשוות אותה עם המקור ולראות אם מדויקה או לא.

סיר בויד: אין אני סבור, שתעודה זו היא בחינת “אור הגנוז”, אין לראות אותה עכשיו מועילה כמו בשעה שנתפרסמה.

חבר הועדה מוריס: מסתבר, שהמקור הראשון של התעודה הוא בידי הועד הפועל הערבי.

קרן אור ראשונה באפלת צפת    🔗

סיר בויד מרימאן שואל על כוחות המשטרה שנמצאו תחת פקודתו של המאיור פולי בשבוע ההתפרצות, העד משיב, שהיו לו 12 איש בחיפה שלא יכול לשלחם לצפת. במקצת מפני שהם היו עיפים, ובמקצת מפני שעליהם הוטל להיות מורי דרך לחיילים.

סיר בויד: חכית כבר מזמן למהומות בצפת? הן התפרצו בשבע בבוקר. האספסוף התחיל בטבח אנשים, נשים וטף, אחרי כן שלח ידו בביזה.

העד נדרש בתוקף להשיב למה לא שלח לצפת את השוטרים שהיו ברשותו בחיפה.

סיר בויד: ההיתה אפשרות פיסית לשלוח את השוטרים האלה לצפת?

ה' פולי: לא היתה שום אפשרות פיסית לכך.

מה היתה הסיבה, שהוכרחו להתעכב בחיפה? – הם היו צריכים לנוח ואלה מהם ששמעו אנגלית היו עסוקים.

אבל הרי השעה היתה דחוקה והיה הכרח לשלחם לצפת? – כן.

הידעת שהיה שם חשש להתפרצות? – ידעתי.

בזה נגמרת החקירה ע"י סיר בויד מרימאן. רשות החקירה עוברת לפרידי.

ב"כ הממשלה ניסה להצדיק את מאסרם של אנשי הטחנות הגדולות באשר היה צורך לגבות עדות מפי 40 איש לבירור הענין.

מר סניל במבוכה וסיר שׁאו מעיר הערה    🔗

הרי סניל (זו שאלתו הראשונה): אני נתון קצת במבוכה: מדוע כשמצאו רק ארבעה אקדחים. היה צריך לאסור שלשים איש?

היו"ר: גם זו לטובה שלא אסרו את הנשים והילדים.

פרידי: אני משער שקשה היה לדעת מי הם בעלי האקדחים. מלבד זה, הקשר עם בעלי האקדחים אף הוא היה יכול להיות דבר שבעבירה.

היו“ר: הוגד לנו, כי אם גם הטחנות לא נתקפו, הנה הצריפים שמחוץ לטחנה, אשר בהם יושבים הפועלים, נשרפו. – פולי: הצריפים נשרפו מפני שהיו צריפי יהודים. – היו”ר: ותושבי הצריפים האלה מצאו להם מקלט בטחנות? – פולי: זאת לא ידעתי בשעת מעשה.

פרידי חוזר לעובדה, שהקבלן מילר הובל בחוצות כבול־יד, הוא שאל את פולי: זו לא היתה פחיתת־כבוד למילר דוקא בתור יהודי? – פולי: לא.

לא הרי חיפה כצפת    🔗

היו"ר שואל על הישוב החיפאי.

סיר בויד: יש לערך 14 אלף יהודים, 13 אלף ערבים מושלמים.

היו"ר: יש שם מספר גדול של אנשי מסחר ובעלי מקצוע? – ה' פולי: כן.

לא כמו אנשי חברון וצפת? – לא.

היש למישהו מהם רשיונות לשאת נשק? – כן.

היודע אתה מי ירה. בעלי הרשיונות או אלה שאין להם רשיונות? – איני יכול לומר.

מארבעת האקדחים שנמצאו, היו אחדים של בעלי רשיונות? – אחד מהם: הוא שייך למנהל.

היכן נמצא האקדח? – במשרד, בשולחן. – והשאר? – איני יודע היכן נמצאו.

פרידי: אמרת, שהיהודים התחילו בפרעות, או אמרת, שההפגנה הערבית ויריות היהודים גרמו לבלבולים? פולי הסכים לנוסחה השניה.

ההקשו היהודים את תפקיד המשטרה? כן.

ההיית אויב ליהודים? – לא.

העשית כל מה שביכלתך להגנתם והם גמלו לך כך? – כן.

פולי על ההגנה העצמית של היהודים    🔗

היו"ר שואל, אם העד לא התרגז על התנהגות היהודים?

העד: התרגזתי מחמת התנהגותם של שני הצדדים, התרגזתי ביחוד על היהודים מפני שחששתי, כי תצא מידי השליטה על המצב.

היו"ר: אתה סבור, שראוי היה להשאיר את ההגנה בידיך? – חשבתי שהיהודים לא היו צריכים להשתמש בנשק אש.

אתה סבור, שכחות ההגנה שלך היו מספיקים? – כן.

בשעה שבא הצבא היה מצב הענינים רציני? – כן.

היכולת לשלוט במצב בלי החיילים? – לא. איני חושב שהייתי יכול לשלוט במצב בלי חיילים.

מצב הענינים היה נורא? – (אין תשובה).

היו"ר: יתכן, שמצב הענינים היה קשה אלמלא בא הצבא? – כן. אבל אילו היתה הנהלת העניינים נמסרת לידי, אני מאמין שהייתי יכול לשמור על הסדר והשקט.

העד מוסיף ואומר שהענין נגמר מיד לאחר שירו החיילים. רק לערך 12 ערבים נהרגו.

הערבים היו המתחילים    🔗

היו"ר: התאמר בדרך כלל, שהיהודים היו תוקפים את הערבים והערבים את היהודים?

תשובה: הדבר התחיל עם הפגנה אחת של ערבים, יריות היהודים היו סיבה ממדרגה שניה.

בזה נגמרה חקירתו של פולי.

ה' פרידי מודיע שהאופיצר קאפיראטה יעיד היום, והאופיצר פאראדי בשבת. אם הדבר מתאים לועדה. הועדה משיבה, שהיא תשב עד כמה שצריך בשבת עד שתגמור את עדותו.

מפקד האויריה נחקר שנית    🔗

נקרא שוב קפיטן פלייפיר. הוא נתן את רשימת המושבות היהודית ומספר אוכלוסיהן.

סיר הנרי בטרטון: תל־אביב נכללת ברשימה של המושבים החקלאיים? לא.

סיר הנרי בטרטון: מה זה י. נ. פ.?

סיר בויד: הקרן הקיימת לישראל.

העד: יש 35,000 תושבים במושבות היהודים, ולא 25,000. יש כאן טעות,

לשאלות אחרות משיב העד, שהיה הכרח לערוך ולחזור ולערוך הפגנות מצד האבטומובילים המשורינים, כי כמעט הספיקו האבטומובילים הללו לעזוב את המקום, שבו הערבים והופיעו. לא היו לו אבטומובילים משורינים במספר מספיק, כדי שאפשר יהיה להעמידם בכל מקום. הצבא בא בשעה ארבע וחצי ביום 24 באבגוסט, ההגנה על הספקת המים בירושלים היתה מן השאלות החמורות ביותר.

פחד מפני ערביי עבר הירדן    🔗

העד ציין כמו כן, שהמצב בעבר הירדן לא היה ברור. לא היה ידוע אם שבטי הערבים מעבר הירדן יעברו את הירדן, כדי לבוא לעזרת הערבים בארץ ישראל.

תלפיות והר טוב    🔗

בדעת העד היה לספר על ההתקפה של הערבים על תלפיות וההתנפלות על הר־טוב, אולם הועדה הפסיקה את ישיבת הבוקר שלה.

 

הישיבה השתים עשרה    🔗

הקפיטן פלייפיר המשיך את עדותו בישיבת 6 בנובמבר לפנה"צ. הוא מוסר, שמר הורוביץ, שהיה בא כחה של ההנהלה הציונית, אמר לו, שהציע אנשים לפקיד המנהל את עניני הממשלה (מר לוק), אבל הוא (קפטן פלייפיר) חשב, שהכחות הנמצאים ברשותו מספיקים להקמת הבטחון, יתר על כן – הוא חשב (בלי להודיע על זה למר הורוביץ), שאילו פשטו ידיעות על זיון היהודים, היה הדבר גורם להרגזת הערבים. הוא מודיע, שהטבח בחברון היה בלתי צפוי לגמרי. אבל אחרי כן הבינו השלטונות, שיש חשש להתפרצות מהומות במושבות היהודיות העתיקות, אם כי היהודים והערבים חיו שם בשלום ובידידות זה יותר מארבעים שנה.

להלן מוסר העד דו"ח על המאורעות בארץ ב־25 באבגוסט. אור ל־26 באבגוסט היה ברור, שיש לחכות למהומות חדשות, אבל לא היה ידוע בודאות, באיזה מקום יתפרצו. ב־26 לחודש יעץ לדרוש עוד שני בטליונים של חיב¹² רגלים ואסקדרון אחד של כחות אויר. גונדא אחת של חיל רגלים שחנתה בירושלים, הועברה לחיפה. הוא קבל את אחריות המפקד מידי מאיור סונדרס ב־24 באבגוסט, ומסרה לגנרל הבריגדה דובי ב־26 בו, בשעה תשע לפני הצהרים.

סטוקר הודיע שאין לו שום שאלות, סיר בויד מרימאן הביע לקפטן פלייפיר בשמם של אלה, אשר הוא בא כחם (בשם הסוכנות היהודית), את תודתו בעד עזרתו.

“הזדמנות שהוזנחה”…    🔗

מרימאן: המסרה לך הבולשת שלך בעבר הירדן דבר מה על סכנת מהומות בא"י? – פלייפיר: לא.

ההיו שם שמועות בנידון זה: – לא.

אם נניח, עד כמה שהדבר נוגע לך, שהיו דורשים ממך ב־21 וב־22 לחודש לעשות אותם הדברים אשר לא דרשו ממך לעשות עד 23 לחודש, ההיית מתקשה אז יותר במלוי הפקודות האלה משהתקשית אחרי כן? – לא הייתו מתקשה אז יותר.

אילו, נניח, היו דורשים ממך לבוא עם כוחות העזרה שלך במוקדם, האפשר היה אז למנוע את ההתפרצות?

קשה לענות על שאלה זו בבירור. איני יכול להבטיח זאת. בכל אופן היתה לי אז הזדמנות יפה לפעולה נמרצת.

סיר סטוקר שואל שוב    🔗

סטוקר שואל אז את העד, אם הציע המופתי שייכים אחדים שיסייעו בהרגעת הקהל?

קפטן פלייפיר עונה, שאין הוא זוכר כלל, שהיתה שיחה כזאת. כן אין הוא זוכר על שום פגישה מסוג זה, שהתקיימה במשרדו של מר ג’ורג' אנטוניוס. פקיד המזכירות.

ה' פרידי: אתה חיל, או אינך חיל גרופ־קפטן פלייפיר?

– הייתי חיל…

ועכשיו? – עכשיו אני בשרות האויריה (צחוק).

ה' פרידי: אילו התפרצו המהומות ביפו או במקום אחר בארץ ישראל, וכל הכחות שנמצאו תחת פקודתו של העד היו מרכזים בירושלים – ההיה יכול במקרה כזה לדכא אותן? – לא.

ההיתה הצדקה לפקיד המנהל את עניני הממשלה (מר לוק) לצוות עליך לרכז את כל כוחותיך בירושלים. בליל 23 באבגוסט, במצב שהיה קים אז? – לא. אני לא הייתי מרכז את כולם בירושלים.

בתשובה על שאלתו של מר הופקין מוריס אמר גרופ־קפטן פלייפיר שאין הוא רואה שום סבה, למה זה היה צורך לקרוא לו לפני 23 באבגוסט. לשאלתו של ה' מרימאן אומר העד, כי על השוטרים הערבים אין לסמוך בשעת צרה. לשאלתו של סטוקר הוא אומר דבר זה עצמו על השוטרים היהודים.

עדותו של הגניראל דובי    🔗

אחרי כן נקרא להעיד גניראל וויליאם ג. ס. דובי. הוא מספר:

בשבת 24 באבגוסט ב־11.30 לפני הצהרים, נתקבלו פקודות לשלוח שתי פלוגות אנשים באוירונים ממצרים לארץ ישראל ולהכין עוד בטליון אחד. הפלוגות הגיעו לירושלים כעבור ארבע שעות. השאר הגיעו ברכבת. וגונדא אחת של “גרין הוורדס” נשארה בדרך. המפקדה הראשית הגיעה לירושלים ביום ראשון בשעה 3.30.

הצבא שנשלח לחיפה וליפו היתה לו השפעה עצומה על הסביבה הקרובה, והיה יכול לעצור בעד המהומות, שהיו יכולות לפרוץ. מחוץ לסביבה הקרובה, מקום שם לא הגיעה השפעתם, היו עוד מהומות, ואי אפשר היה לדכאן עד שבא צבא נוסף.

מטרתו הראשונה היתה להקל על המשטרה ועל השוטרים המיוחדים, באופן שיוכלו לנוח מעט ולחזור למלא את תפקידם. הוא לא בקש כחות צבא נוספים. הם נתבקשו לבוא ע"י מוסד ממשלתי אחר.

מבית ומבחוץ    🔗

מר פרידי שואל: ההיית צריך לדאוג רק לשאלת הבטחון בתוך הארץ או שהיית צריך להתחשב גם עם אפשרות של מהומות מבחוץ? – מתחילה טפלתי במהומות שבפנים. דאגתי העיקרית היתה השאלה הפנימית.

ולאחר זאת ההיית צריך להביא בחשבון גם אפשרות של מהומות מבחוץ?

– כן, היתה צפויה סכנה ידועה מאנשים הבאים מעבר הירדן ומארצות שכנות אחרות, ושכוונתם היתה להגביר עוד את התסיסה.

– מהי הסבה שלא יכולת לשלוח כחות צבא נוספים לצפת קודם ששלחתם למעשה?

– מפני שבאותה שעה כבר היה הצבא מפוזר במדה שלא יכולתי לפזרו יותר, בטליון אחד הגיע אז ממלטה, והוא היה לפקודתי בקרבת לוד, כוונתי היתה להשתמש בו בקשר את עניינים אחרים שעמדו לפני באותה שעה. לא יכולתי למתוח את קו ההגנה עוד יותר צפונה עד שיהיו לי כחות נוספים. בקשתי מאת הנציב להוריד פלוגה בנמל ולשלחה תיכף לצפת מבלי לחכות עד שכל הצבא ירד ליבשה. אבל הם הגיעו לשם באחור זמן.

העצרו האמצעים שאחזת בהם בעד המהומות ברוב המקרים? – כן.

להלן מבררים, כי הגנרל דובי מסר את המפקדה לסגן מרשל האויריה. דואדינג, בבוקר ביום 12 בספטמבר, באותו הזמן שקט כבר המצב פחות או יותר.

בתשובה לשאלותיו של סיר בויד מרימאן מודה הגנרל דובי, כי רק לאחר המאורעות בצפת הבין את חשיבותה של צפת בתור מרכז לכל הישובים שמסביב. בפגישה שנערכה ב־28 באבגוסט ושבה נוכחו הנציב העליון, הגנרל דובי, מר הורביץ ובאי כחם של האכרים, דנו על פנוי המושבות מתושביהן, על זיון המושבות והענשת המתנפלים. סיר בויד מרימאן קורא דו"ח על הראיון הזה, שבו נאמר, כי הגנרל דובי הבטיח למשלחת, כי הצבא יאחז בכל האמצעים כדי להגן על המושבות וכי לא יצוה לפנות את המושבות אלא אם יראה בזה הכרח גמור, וכי יש לו צבא במדה מספיקה כדי לעמוד בפני כל מקרה בלתי צפוי.

הגנרל דובי מכחיש את הדברים האחרונים. מעולם לא מסר גלוי דעת כזה. כפי שהבין, דנו רק בענין המושבות בשפלת השרון, שהיו מוגנות במדה הראויה. הוא לא חשב מעולם, שהדברים מכוונים גם כלפי מושבות הצפון. הוא לא אמר מעולם שהיו לו כחות צבא מספיקים. האפשרות של מהומה בצפת נמסרה לו, לא רק על ידי קפיטן פאראדיי מהמשטרה, אלא גם על ידי הקצין המפקד על הצבא בצפון, אשר המפקדה שלו היתה בשכם ויתכן גם (הוא אינו בטוח), ממשרד קצין המחוז. הוא ביאר שהקושי במצב היה מותנה בזה, שכל צבאו היה מפוזר בכל רחבי הארץ. אילו התרחשו גם עכשיו מסיבות דומות, הוא סובר, שהיה עושה אותם הדברים שעשה אז.

בתשובה לשאלה הודיע הגנרל דובי, שהיתה פלוגה קטנה של חיל הספר ומכונת יריה אחת בצפת כאשר קרו שם המהומות. בתשובה לה' פרידי הוא מוסיף, שבמכונת יריה אי אפשר כמעט להשתמש בשוקיה הצרים של צפת.

כאן הוזמן המצביא דובי לבוא לחדר מיוחד, ונשאל כמה שאלות סודיות. עורכו הדין ובאי כח העתונות לא הורשו להכנס לאותו חדר. נכנסה אתם רק חסטינוגרפית.

 

הישיבה השלשׁ עשרה    🔗

בראשית ישיבת 7 בנובמבר בבוקר הודיע העו“ד פרידי, כי מר גויטיין ממערכת “פלשתין בולטין” רוצה להתנצל לפני הועדה על הכותרת המוטעה שנתן בעתונו לידיעה על מכתב המופתי. לאחר התיעצות קצרה מסכימה הועדה לשמוע מה בפיו. מר גויטיין מתנצל של שהשתמש בזכות שנתנה לעתונאים שלא כהלכה; הוא נתון במצב קשה: לעתוני א”י נתנו רק שני כרטיסים אחד לעתונים הערבים ואחד לערבים, העתון האנגלי נאלץ, איפוא, לשאוב את ידיעותיו מאחד המקורות, ולכן אינו יכול להמנע מפניה ידועה במסירת הדברים.

היו"ר: מוטב שלעתיד תפרסם בעתונך רק מה שתשמע בעצמך.

־

מסעי הועדה בדרום    🔗

היו"ר מודיע כי חברי הועדה אומרים לצאת מחר ליפו. בדרך יבקרו בצרפנד את החילים שנפצעו באסון ההתנגשות עם הרכבת, משם יסעו ליפו ולתל־אביב, ואם ישאר זמן – יסורו, בדרכם חזרה לירושלים, לחולדה ולבאר טוביה.

סטוקר: מצדנו יהיה מישהו ביפו אשר יקבל את פניכם.

עדותו של הקצין קאילי מחיפה    🔗

לחקירה מופיע ג’ימס קאילי, סגן מפקד המשטרה בחיפה (עוזרו של פולי). פרידי מעיר כי הדו"ח הכתוב של קאילי מונח לפני הועדה. לו אין מה לשאול את העד.

מתחיל לחקור אותו ב“כ הועה”פ הערבי.

בתשובה לשאלותיו של סטוקר מאשר קאילי, כי ביום ו', 23 באבגוסט הגיעו לחיפה ידיעות על המהומות בירושלים והתפשטו בכל העיר. אולם לא זו היתה הידיעה הראשונה שהרגיזה. היו ידיעות קודמות על מה שאירע על יד הכותל המערבי. לראשונה שמע העד על ההתפרצות בחיפה בארבע אחה“צ (ב־24). במשרדו של מ”מ המושל מאקלארין. בערב שמע, כי 500 ערבים מג’נין עולים על עפולה. ב־10 בערב הודיע לנכבדי ג’נין (סטוקר: מי היו אלה? העד: מושלמים), כי הם יהיו אחראים לכל צרה. ב־12.45 בלילה נודע לו, כי אלה השפיעו על הערבים שיחזרו. בדרך כלל היו היחסים מתוחים בין היהודים והערבים והשמועות מירושלים הגדישו את הסאה.

סטוקר: ב־24 היתה הפגנת בחורים ערבים, עם מקלות ואבנים, אשר פוזרה על נקלה על ידי קצין המשטרה נצאר, ואז הודיעו לך כי יהודי התנפל על ערבי?

העד: מילא, רק דחפו אותו מהמדרכה.

־

סטוקר: וב־3.25 התאסף מספר רב של היהודים בגן הדר הכרמל? – כן, אבל שום בלבולים לא היו שם. ושוב התאונן ערבי אחד שהיהודים העליבו אותו? בערך אותו הדבר שהיה קודם.

סטוקר: המשטרה באה להדר הכרמל לפזר את הערבים, וכשעלה בידיה הדבר הופיעו כארבעים בחורים יהודים והחלו לירות במתנפלים. אלו היו היריות הראשונות בחיפה? – קאילי: עד כמה שאני יודע כן.

כשאמר העד, כי המוכתרים בכפרים קבלו פקודות להרגיע את התושבים, שאל חבר הועדה סניל: מה זה מוכתר? – העד הסביר, כי זהו אדם רשמי האחראי בפני הממשלה בעד הסדר בכפרו.

סטוקר מוסיף לציין עובדות, אשר העד מאשרן בתקונים. בין 9 ו־10 בערב (ב־24) היתה “קטטה” בין יהודים וערבים על יד תחנת הרכבת. כשבאו השוטרים מצאו את הרחובות שוממים ועל הארץ מוטלים שני יהודים פצועים. – סטוקר: נירו או נדקרו? – העד: נדקרו. – הנפצע גם ערבי? – לא היינו שם בשעת מעשה.

העד מאשר, כי בין הערבים בעכו עוררה התרגשות הידיעה על נכבד מעכו שהומת ביריה בהדר הכרמל. איננו יודע אם היהודים עשו זאת. אם כי אז אמרו ככה. באותו יום נפצע גם יהודי.

מחפש את הרובים    🔗

סטוקר מנסה לאמת את העלילה של שולחיו – בתזכירים הרשמיים שהגישו לנציב – בדבר רובים שהוחרמו מידי היהודים בחיפה. הוא שואל: הנמצאו רובים בטחנות הגדולות? – לא נמצאו שום רובים בטחנות הגדולות. – כמה רובים הוחרמו בחיפה? – לא הוחרמו שום רובים בחיפה. – לא הוחרם אף רובה אחד בכל מחוזך? נמצא רובה אחד בנקודה חקלאית. וגם לזה היה רשיון. – ובכן לא נכון שהוחרמו 25 רובים? - אין כל יסוד למעשיה זו. – שמא החילים החרימו רובים? – לא. החילים היו מוסרים אותם למשטרה. ולא היו רמוני־יד? – לא, היו רק איזה כלים מתוצרת מקומית. – אתה אינך קורא לזה רמון־יד? אינני קורא קופסת־פח עם חומר מפוצץ בתוכה “רמון־יד”. – אין זה בר־פעולה? – לגמרי לא. – כמה נשק אש מצאת אצל הערבים? לא כלום. – ואצל היהודים? – 11–12. – איזה מין? – אקדחים. – רמוני־יד? – לא. – פצצןת? – לא כלום. – ואצל הערבים? אלות, גרזנים, פגיונות.

בתשובה לשאלה אחרת אמר העד כי ב־26 באו הערבים מזוינים במקלות וסכינים והוא שמע צעקות. נשמעו כעשר יריות מבתים יהודים וירית רובה אחת משכונה ערבית. גם הצבא ירה. יהודי אחד נהרג ואחד נפצע. איש ואישה ערבים נפצעו. אי אפשר לדעת מיריותיו של מי.

עניים שודדים עניים    🔗

סטוקר: והשוד היה רק מעשי ידי הערבים? – כן. לפי ידיעותי, לא שלחו היהודים את ידיהם בשוד. – ההיית מופתע לשמוע שבירושלים נדונו יהודים על מעשי שוד? – אולי.

העד אמר, כי גם הערבים ששדדו וגם היהודים שנשדדו היו מדלת העם.

סטוקר: בחיפה סבבו יהודים מזוינים באבטומובילים וירו בערבים. ואתה תפסת אוטו ובו 7 אקדוחים, פגיון וכדורים? – העד: אמרו לי, שמתוך אוטו יהודי אחד ירו בערבים 5–10 יריות ואז פקדתי לחפש בכל האבטומובילים. לא הייתי רוצה להעיד כאן על מאסרים אלה, העניין עומד לפני בית־הדין. – קשה למשטרה להוכיח את אשמתם של יהודים, כי לא ידוע מאיזה אוטו ירו? בערך כך.

סטוקר קורא מיומנו של קאילי. שם מדובר על אגודת המושלמים הנוצרים. – סטוקר: זוהי אגודה הדומה לאגודת הנוצרים הצעירים (י.מ.צ.א.)? – העד: חוששני שאיני יודע ולא כלום על טיבה של אגודת הנוצרים הצעירים.

מאמרי “דואר היום”    🔗

סטוקר: ביומנך כתוב: “המצב קריטי, אין להרשות לעתונות העברית לפרסם דברים בלתי נכונים”. – העד: נתכוונתי ביחוד ל“דואר היום”.

בתשובה ליו"ר מסביר קאילי, כי בעתון לא היו ידיעות כוזבות. גם לא דברי ההסתה, אלא מאמרים מרירים נגד המושלמים.

פרידי: הרוצה הועדה במאמרים אלה? – היו"ר: אם יש בהם הוכחה שהם עוררו למהומות. – סטוקר: מאמרים מרירים עלולים להרגיז. – מרימאן: “דואר היום” התנפל גם על ההנהלה הציונית, הוא מעיר, כי ההנהלה הציונית עשתה כל מה שביכלתה להרגיע את הקהל היהודי. קאילי מאשר כי הסבו את תשומת לבו רק לעמדתו של “דואר היום” ולא לעתונים עברים אחרים.

היו"ר קובע מסמרות    🔗

סטוקר חוזר להתנפלות על הדר הכרמל: עבד אללה אפנדי (קצין משטרה) הודיע, שהיהודים ירו מבלי שהתגרו בהם. זה היה בזמן שהביאו את הערבי הפצוע?

היו“ר: אבל הערבים עלו באותו זמן על הדר הכרמל הרי שהיתה כאן התגרות. – סטוקר: איך נפצע הערבי? העד: ע”י כדור בחזהו.

סטוקר מעורר את שאלת התנהגותם של היהודים ביחס למשטרה, אשר המפקד פולי בעדותו הוציא עליה משפט גנאי. הוא שואל, אם נכון כי לפי הדו"ח של בירד נאמו שיכים בשוק להרגיע את הקהל הנרגז, ואז באה המשטרה ופיזרה אותו? – קאילי מודה, כי היו שיכים שניסו להרגיע את ההמון. – סטוקר: אבל היה לכם קושי בפיזור הקהל היהודי, לא כן? – קאילי: לוא הסתתרו היהודים בבתיהם. היה למשטרה יותר קל למנוע בעד התנפלויות הערבים. אבל הרחובות היו מלאים עד לצפיפות וזה הקשה את עבודתנו. – ההיו עצות מצד היהודים למשטרה? – היו במקרים בודדים, אבל בדרך כלל לא הפריעו היהודים למשטרה. – ובכן היה לך נסיון אחר מזה של מאיור פולי? – אני מדבר רק מנסיוני שלי. והלא כתוב ביומנך: “מצב רע בהדר הכרמל. לא אתן ליהודים המתאוננים על המשטרה או לכל צד אחר להפריעני”. האין זה שונה ממה שאמרת לנו כאן? – זה היה לאחר הכרזת המצב המיוחד, היו יהודים שמיאנו להשמע לאיסור היציאה בלילה ואז אחזתי באמצעים. אבל קודם לכן לא ראיתי כונה רעה מצדם.

קאילי מודה לסטוקר, כי צעירים יהודים ירו בלורי שבו נסעו פועלי עזיז הייאט; אחד הערבים נפגע. – סטוקר: אנשי טירה שעלו על בת גלים נדונו למאסר חמש שנים, אעפ"י שנשאו רק מקלות? – כן. – מרימאן: הלא תודה, מר קאילי, שהנאשמים נשאו כלי מות למטרת התנפלות, כמו שנאמר בפסק הדין.

אי אפשר היה בלי אקדח?    🔗

סיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד: לפי חשבונותיכם נתפסו אצל כל יהודי חיפה 10 אקדחים? – כן. – ועתה להתנפלות על הדר הכרמל, להקת ערבים גדולה עלתה על שכונה זו לפרוע ביהודים, יריות היהודים גרשו אותם. ובכן, גם אם באו היריות מצד היהודים ראשונה, הרי גרמו לכך הערבים? – קאילי: כן. – בנוגע לנהלל כתבת: “המצב מסוכן למשטרה אין כחות לעזור”? – כן. – בחיפה יש ארבעה ישובים יהודים ובמשך הזמן עברו כ־3000 יהודים מהשכונות התחתונות להדר־הכרמל לבקש שם מקלט? – המספר אולי מוגזם, אך העוברים היו רבים מאד. את הפליטים העבירו באבטומובילים? כן. ההתנפלו הערבים על המכוניות? – אינני זוכר כזאת. – הבה ואזכירך: מר סייקס המסכן. הוא נרגם מפני שחשבוהו ליהודי? – הוא לא היה נרגם אלמלא חשבוהו ליהודי. – הרי שיתכן כי פגעו ביהודים בעברם. – כן, זה יתכן. – ובכן אין זה מפליא שהאנשים יסעו במכוניות אלו מזוינים? – העד מהסס לענות. – מרימאן: הבה ואנסה באופן יותר אישי. אילו היית אזרח־סתם והיה לך אקדח, האם לא היית לוקח אותו אתך באוטו? – העד גיחך והניע ראש בחיוב.

מרימאן: ביומנך רשום ב־24 ב־3 בבוקר, כי בטול־כרם יש שמועות, שהיהודים זרקו פצצות במסגד עומר והרגו את הערבים שבאו להתפלל בו. – נכון.

שוב על העתונות    🔗

“דאר היום” שייך לריביזיוניסטים? כן. – הם נחפזים מאד להגשים את הציונות. הם הקיצונים וזה עתונם, והם תוקפים את ההנה"צ באותה המרירות כמו שהם מתנפלים על אחרים. עתון זה הוא האחראי להפגנת הצעירים? – העד: אין זה נוגע לי. – והעתונות הערבית היתה נקיה לגמרי מפרובוקציה באותו זמן? – אינני חושב כך.

גם הנוצרים היו בין הפורעים    🔗

– כתוב אצלך שהערבים הביאו נשק מעבר הירדן ומסוריה. – זה נכון. –ועל הנוצרים כתבת: “יש לראות שהנוצרים יצטרפו למושלמים בשעת התנגשות”. הנתקימה הנבואה? – כן, הם הצטרפו.

־

היו"ר: גם נוצרים היו בין הפורעים: – קאילי: כן, היו. – מרימאן מקבל מפי קאילי אישור לכך, כי על יד בית מילר, אשר ממנו אומרים כי נשמעו יריות, היה בית שאליו נמלטו נשים וילדים יהודים, וכי בסביבה נמצאו ערבים רבים. – מרימאן: מר ד. הכהן עשה הכל כדי לעזור למשטרה לשמור על השלום? קאילי: כן.

שוב חוזרת החקירה לסטוקר: ההיה טון המאמרים בעתוני הערבים כה חריף כמו של היהודים? – כן.

ביטול זמן    🔗

סטוקר חוזר בעקשנות לשאלת הרובים, שהוחרמו כאילו מידי היהודים. הוא מסתמך על איזה הודעה רשמית בענין זה.

היו“ר: העד עונה בשלילה, ואם אין לך ראיה לדבריך. אין לשאול יותר. שאלת זאת את כל העדים והם הכחישו. היו לפניך שני קצינים ראשיים של חיפה. שניהם הודיעו שאין יסוד לשמועה. – סטוקר: אבל ההודעה נתפרסמה רשמית. – פרידי: יואיל מר סטוקר להודיע באיזה בוליטין ואז נמציאו. איננו מסתירים שום תעודה ממשלתית. מוגאנם (לוחש בקול לסיר סטוקר): זה בבוליטין הרשמי. – פרידי: באיזה בוליטין רשמי? – סטוקר: מ־29 באבגוסט. – פרידי: אז בבקשה להמציא את הטופס. – סטוקר מפשפש בניירותיו ואינו מוצא. הוא אומר, כי כנראה נכנס הגליון בטעות לחבילה אחרת. מוגאנם מראה לפרידי טופס של בוליטין רשמי מתאריך אחר ואומר: כמו זה. – היו”ר: אל נבזבז יותר את זמננו על העניין הזה. תודה לך, מר קאילי, קראו את מר קאפיראטה.

קאפיראטה “עדם של היהודים”    🔗

נכנס מר קאפיראטה, לבוש מדים. נשבע, ושלא כקודמיו, מנשק את כתבי הקודש.

פרידי (ליו"ר): הדו“ח של העד לפניכם. זהו יותר אֶפּוֹס מדין וחשבון. – סטוקר (לב"כ של היהודים): הוא עדכם. מוטב שתחקרוהו קודם. – לורד אירלי, העו”ד השני מצד ההנה"צ. קם לחקור את העד.

קשה לו לחוות דעה    🔗

לורד אירלי: בחברון 2000 אוכלוסים? – ק.: פחות – ביניהם 800 יהודים? – 600. – היית בחברון זמן רב לפני המאורעות? – רק מ־2 באבגוסט. ובכן לא היה לך זמן להכיר היטב את העיר. זוהי אחת מערי הקודש הקדומות של היהודים. העדה הספרדית קיימת שם זה 600 שנה. יהודי חברון אינם דומים מבחינה גופנית ליהודי המושבות ות"א. הם יותר חלשים. לא כן? – כן. – ופעולה ציונית לא היתה שם? – לא. ואין גם ישוב חקלאי ולכן לא יכלה להיות שאלה של נישול הערבים מהקרקע או התחרות בשוק העבודה? – עבודה בודאי לא. – רוב יהודי חברון חנונים או בני ישיבה? – כן. – המהומות פרצו מתוך קנאת דת? – לא אוכל לחוות דעה. – האם גם עכשיו אין לך דעה? – יש לי דעה לעצמי. – הלא תואיל לבטאה בצבור? – גרמו לזה שמועות. – איזה? שהיהודים הרגו ערבים בירושלים. – והתנפלו על המסגד? – שמועה כזו איני זוכר בחברון. – ובכל הארץ? – במקומות אחרים, כן. – והשמועות לא הגיעו לחברון? לדעתך, לא הולהב כאן הרגש הדתי? – לא. השמועות בדבר ההרוגים הערבים בירושלים הן שהסעירו. – אבל יש לשער שנחוץ היה מניע חזק להתנפל על תושבים שלוים, אשר חיו עם הערבים מדור דור? – הבעתי את דעתי.

הבולשת בחברון    🔗

לפני ב־23 לא היה לך כל רמז על העתיד להתחולל?– לא מאנשי המקום; אבל אחרי מאורעות ירושלים אפשר היה לחכות להתפרצות בכל מקום. – ההיה מה בחברון מ־16? – לא. – הנאם עארף אל עארף במסגד?– כזאת לא שמעתי. אין לכם כל בולשת? יש. – והם לא מסרו לך כל ידיעות?– לא. – במסגד היו שוטרים ערבים? – כן. – ב־22 כתוב ביומנך: “שום נאומי הסתה לא נשמעו, אלא אם כן בחשאי, ויש לשער שכך היה הדבר”. ובכן? – עד ה־22 לא היו נאומים. – הידוע לך שיך מוחמד ממערת המכפלה? – לא. – ואיש לא מסר לך על נאומו, שבו סופר איך התנפלו היהודים על המסגד? – לא. – אירלי שואל עוד על כמה שיכים והעד מודיע שאינו מכירם.

אירלי: המושל נעדר מחברון, ואת מקומו מילא קצין המחוז עבד־אללה קארדוס? – ק.: כן. – ובכן כל אנשי השלטון היו ערבים, מלבדך ושוטר יהודי אחד? – כן. – וכל המקורות לאינפורמציה היו ערבים? – כן.

איך מלא קארדוס את חובתו    🔗

– האם לא אמר לך קארדוס ביום ו‘, 23, כי בבוקר היו אצלו נכבדים יהודים? – איני זוכר. פגשתי את ה’ קארדוס ב־11.30 ולא אמר לי כלום על הפגישה. – לא ספר, כי היו אצלו הרבנים סלונים ופראנקו ומר סלונים? – איני זוכר שמות כאלה. ולא אמר לך, כי יש ידיעות שהערבים מתכוננים להתנפל על היהודים וכי המושלמים קבלו מכתב לעלות על ירושלים? – אינני חושב. – ידיעות שקבל משני רבנים ומנהל בנק, איך זה לא מסרן למנהל הבטחון? – פרידי מוחה: שאלה זו נוגעת לקארדוס. אם רוצים – אפשר להזמינו.

פירוש חדש למושג “התקפה”    🔗

אירלי: ההיו לך ידיעות מקארדוס, כי הערבים מתכוננים אחרי תפלת יום ו' להתנפל על הישיבה? לא. – הלא הישיבה היתה המקום הראשון שנתקף. – לא הייתי אומר “נתקף”, אבנים נזרקו בה. – האם לא נרצח איש על המדרגות? – כן. (כאן נשען העד על גב כסאו, שלשל את ידיו לתוך כיסו וסיכל את רגליו). – ובכן מדוע אתה אומר שלא היתה התקפה? – זו לא היתה התקפה מכוּונת, כי לא פרצו לתוך הבית.

שוב שאלות על נאומי שיכים, אשר אירלי מפרש בשמותיהם, וקאפיראטה אינו מכירם. הוא מודה, כי אחדים מחשובי הערבים עוררו למהומות ביום ו'. אחד מהם, שיך טאליב מאראקה, אשר את שמו הוא יודע.– אירלי שיך טאליב, אשר יצא חייב בדינו, הוא חבר הועה"פ הערבי? יודע. היודע אתה בכלל משהו על ערביי חברון? מעט מאד.

כשלורד אירלי הזכיר את שמו של שיך טאליב מאראקה, בקש סניל לחזור על השם. לורד אירלי חזר, אולם סניל לא תפס את הכתיב והיה כמיואש, עד שבא התורגמן העברי לעזרתו.

קאפיראטה על שיך טאליב    🔗

קאפיראטה לא שמע ביום ו' על מוטוציקלט שבא ביום ו' מירושלים להכריז, כי דם ערבים נשפך. הוא שמע על זאת רק בשבת. השוטרים לא ספרו לו. ביום הששי בבוקר חשב את המצב לנורמלי. הוא ראה את שיך מאראקה נואם ברחוב, אך כשניגש אליו – השתתק הנואם, נכון, ודאי משום שלא רצה שהמשטרה תשמע את דבריו. השוטרים בעיר זוינו רק ביום ו' בערב, בשעה שהמהומות התחילו ב־4 אחה"צ.– אירלי: השוטרים זוינו לאחר מעשה. האין זה בלתי שכיח? – ק.: כן.

מתי מותר לפחד    🔗

קאפיראטה מתאונן בדו"ח שלו, כי היהודים צעקו וצוחו מחלונותיהם.– אירלי: ודאי מפחד?–ק.: ביום ו' לא היה מה לפחד.־א.: אף על פי שנשמעו נאומים ורצים הגיעו מירושלים, ואבנים נזרקו בבתים, ובחור ישיבה נרצח – אתה סבור, כי לא היה מה לחשוש? – ק.: רק לאלה שראו זאת היה יסוד לחשוש. האם רחוק מהישיבה לבית סלונים?– אין רואים משם. ושמועה הלא יכלה להגיע? – הלא היהודים לא התהלכו ברחובות. וערבים לא יכלו למסור? – אולי.

העד הודה, כי אעפ“י שלא ידע למה הולכים ערביי חברון לירושלים בכל זאת עכב אותם והחזירם. שם היה המון כ־700 איש. זה היה ביום ו' אחה”צ. הם לא הלכו ברחובות לתומם. הם זרקו אבנים. הם גם שהרגו יהודי אחד ופצעו שני.

אירלי: האם בטוח היית בליל ו', כי לא תהיינה עוד מהומות בחברון? אחרי חשבו קצת עונה העד: צלצלתי בטלפון ובקשתי תגבורת. ב־9 באו אלי המוכתרים של דורה וספרו לי, כי הקהל נשחט בירושלים ובחברון, והמופתי אמר, שהם מוכרחים לבוא ולהלחם, ואם לא – יקנסו ע"י המופתי.

שאלה במקומה    🔗

– היו"ר: האם הכונה למופתי של חברון? – לא, למופתי של ירושלים.

אירלי: אתה אמרת להם, כי השמועות אינן נכונות? – כן. – העד ממשיך לבאר, כי שלח דרישות־תגבורת לירושלים, יפו ועזה. בליל ו' ענו לו בסירוב. התגבורת באה בשבת אחה"צ.

ק: מכחיש, כי פרנקו, שניאורסון ושני הסולונומים ראו אותו בשבת ב־7:30 בבוקר, בחפשם את המושל, והוא פקד עליהם להכנס לבתיהם. נראה שכל הארבעה טעו. את השיך טאליב ראה נואם גם בבוקר זה, ושוב נשתתק בהתקרבו.

מי אשם בטבח חברון?    🔗

לבסוף חוזר ק: על הכתוב בדו"ח שלו, כי יציאת שני צעירים יהודים מפתח ביתם (בית חייכל) היא שגרמה לטבח. שני אלה נרצחו על יד הבית. והרצח עורר את תאות הדם. אלמלא יצאו אלה־היה שולט במצב עד בוא עזרה. – אירלי: הלא היו שם קבוצות המון אחדות. האמנם רק ההמון שהרג את שני היהודים לקח חלק בטבח? – לא – מתי נהרגו שני הצעירים האלה? – בין 9 ל־9.15 – מתי היתה ההתקפה על בית סלונים? – אולי ב־9. – אם יכולת לשלוט בעיר ב־24. מדוע לא מנעת את הרצח על יד הישיבה יום קודם? האמנם הכל היה שקט בעיר בשעת ההתנפלות על יד בית חייכל? – לא. אבל 10 דקות קודם היה שקט.

כאן נסתיימה ישיבת הבוקר.

 

הישיבה הארבע־עשרה    🔗

ה' קאפיראטו המשיך את עדותו אחה"צ. הוא אמר כי מכיון שה' א. ד. סלונים היה מכובד מאד אצל ערביי חברון, באו הרבה יהודים לחסות בצל קורתו. על יד הבית הזה לא היו שוטרים.

ההיתה התנגדות של כח המשטרה?    🔗

אירלי: היהיה נכון להגיד כי עד כמה שידוע לך לא היתה שום התנגדות של כח המשטרה כלפי התפרצות הקהל לביתו של סלונים? – קאפיראטו: זה לא נכון. – ההיתה שם משטרה? – המשטרה היתה פזורה בכל העיר. – כמה שוטרים היו ברשותך? – כארבעים. – כמה היו מזוינים? – בזמן ההתקפה על ביתו של סלונים היו כולם למעשה כבר מזוינים: – האם ירו באיזה ערבי שהיה הולך או בא מבית סלונים? – כן! אני עצמי ושני שוטרים. – מתי? – בזמן שיצאו. אנו ירינו בהמון שהיה מחוץ לביתו של סלונים. – ולפני שנכנסו לשם? איני יכול לומר.

ההתקפה הראשונה בחברון    🔗

בתשובה לשאלות אחרות אמר קאפיראטה שבית החולים הדסה היה אחד המקומות שהערבים תקפו אותם לראשונה. הוא קאפיראטה נתן הוראות למשטרה לירות לקהל ולפגוע בהם.

אירלי: אתה ריכזת אחרי כן את היהודים שנשארו בחברון בתחנת במשטרה?

קאפיראטה: כן: – חשבת כי תוכל להגן עליהם? – כן: – ולאחר שידעת את הנעשה ב־23 באבגוסט האם לא היה נכון יותר לרכז את היהודים במשטרה עוד קודם? – לא – האם יכולת להגן עליהם יותר אילמלא היו מרוכזים במקום אחד? – קרוב לודאי.

אירלי: בצורה זו שקרה הדבר לא היתה אפשרות להגן בכל העיר? – ק.: כן. ידעת את אשר קרה בירושלים? אתה נפגשת עם המוכתרים והנכבדים ובקשת כחות נוספים? האם אתה חושב כי לא היה רצוי לעשות צעדים להגנת היהודים? – אני סבור כי עשיתי את הפעולה הנכונה – לפי מהלך המאורעות לא נתנה הפקודה שלך להכלא בבתים תועלת רבה? – לא.

להלן אמר ק. שאין הוא יודע ע“ד ערבי שנהרג בחברון בידי היהודים. לורד אירלי התחיל אחרי כן לקרוא קטעים מתשובתו של הועה”פ הערבי לכרוזו של הנציב העליון: היהודים הקניטו את הערבים על ידי עלבונות וגדופים ושואל את קאפיראטה אם שמע שיהודי העליב ערבים? – כן ביום הששי שמעתי.

לורד אירלי מוסיף לקרוא: “נתאשר לממשלה וליהודים עצמם, שרוב יהודי חברון ניצלו על ידי הגנת הערבים עליהם”, ואחר כך הוא שואל: הראית הודעה שפרסמה ההנהלה הציונית ב־22 בספטמבר, שבה נאמר, כי ערבים רבים סכנו את חייהם על־ידי הגנתם על היהודים וההנהלה הציונית מודה להם על כך? – קראתיה באחד העתונים.

הלורד אירלי גמר את חקירת העד וה' סטוקר קם לחקור אותו.

חקירת סטוקר    🔗

סטוקר: לפי דעתך האם היו מקרים רבים, שבהם ערבים הגנו על יהודים? – קאפיראטה: מספר הגון. לפני 23 באבגוסט היו חכוכים ביניהם? – לא, היחסים היו מצוינים. – אתה אומר, שאפילו ביום הששי קרוב לשעה 12:45 דברת עם אחד מנכבדי הערבים והוא אמר לך שאם גם יארע דבר בירושלים לא יארע שום דבר בחברון, והוא יעשה כל מה שבידו להרגיע את ההמון ולמנוע מהומות. היש לך נמוק כל שהוא להאמין כי הוא עשה זאת? – ראיתי בעצמי מקרים שהם לא ניסו להרגיע את הקהל. – מתי היה הדבר? – ב־24 לחודש.

אירלי: אולם ב־23 לא עשו לפי דעתך השייכים את מה שהיה ביכלתם כדי לשמור על השקט?. ק.: היה הענין של שיך טאליב ביום ששי.

קאפיראטה מוסיף ואומר, כי מהיותו איש זר בחברון קשה לו להגיד כמה מן הפורעים באו מחוץ לחברון. בכל אופן, אלמלא אנשי העיר שנהלו אותם לא יכלו למצוא את כל בתי היהודים.

נכבדים ערבים הסיתו לפרעות    🔗

על היהודים הגנו ערבים מכל המעמדות: משרתים, סוחרים ואחרים. מכיון שההמון היה מורכב לא רק מבני האספסוף, אבל גם מיסודות יותר שקטים, הרי הוא סובר שמרביתו היו אנשי המקום. הוא עצמו ראה שני נכבדים שהסיתו את הקהל.

סטוקר: אין אתה מבין את שפתם? – ק.: איני ידען גדול בה. – כיצד אתה יודע מה שאמר? – הבינותי בעיקר לא ממה שאמרו, אלא מהאופן שבו דברו.

בדברו על הצעיר היהודי שנהרג ביום הששי לאחר הצהרים אמר קאפיראטה, שהרב אפשטיין שם לו, לקאפיראטה, מכשולים רבים בזמן שדרש שיקברו את הצעיר ביום ו' בערב או ביום השבת בבוקר במספר מצומצם של מלוים. כדי להמנע מכל תהלוכה בחברון. לאחר שנודע לו מה שקרה בשעת הלוית הצעיר היהודי שנרצח בירושלים, חשש שתהלוכה בהמון תוכל להרגיז את הערבים ולגרום למהומות.

מטרת סטוקר    🔗

לאחר שאלות נוספות על עמדתם של הרב אפשטיין ושאר העסקנים היהודים, התערב מוריס, שאין הוא יכול להבין מהי מטרת החקירה הזאת.

ה' סטוקר ענה, שאף על פי שאין הוא מנסה להצדיק את שחיטת היהודים. הוא רוצה בכל זאת להוכיח, כי היהודים עצמם הביאו במדה רבה למה שקרה.

סטוקר: ההאשמות על ריסוק אברים ותעלולים בגופות לא נתאשרו על ידי הרופאים הבריטיים? – ק.: כן.

“התלמידים האמריקאים”…    🔗

בין היהודים שגרמו לך קושיים היו אחדים מאלה שבאו לפני זמן מה מאמריקה והם נקראים בשם התלמידים האמריקאים. במה הפריעו לך? – בהיותם בבית הממשלה דרשו ממני לתת להם לטלפן לירושלים לקונסול האמריקאי, לשלוח טלגרמות לאמריקה, ועמדו על הדרישה להשתמש בטלפון, אף על פי שהטלפון היה נחוץ למטרות אחרות. בדרך כלל הם לא היו מועילים לי ביותר.

מרימאן: מתי היה הדבר? קי: ב־25 באבגוסט.

היו"ר: הלא אסור למי שהוא להרוג אותך מפני שאתה תלמיד אמריקאי!

סטוקר: קראת את הכרוז של המופתי הגדול, מסומן בתאריך של 24 באבגוסט, שנתחלק בכל ארץ ישראל והיה חתום בידי המופתי, נשיא הועד הפועל הערבי, ראש עירית ירושלים המושלמי, והשופט המושלמי של בית הדין העליון לערעורים? בכרוז נדרשו כל הערבים לעשות את כל המאמצים כדי לגמור את שפיכות הדמים ובו הוכחשו השמועות שהממשלה מזיינת את היהודים ויורה רק בערבים. הערבים נדרשו שלא לשים לב לשמועות אלו.

העד עונה. כי הוא שמע על כרוז כזה, אבל מעולם לא ראה אותו.

מה היתה השפעת הכרוז על הקהל? הוא היה חתום בידי המופתי, ואני סובר שהיה עושה רושם על ההמון.

בזה נגמרה חקירת העד על ידי סטוקר.

פרידי בקש רשות לקרוא את הדו"ח המלא של קאפיראטה. מכיון שהישיבה היא חצי פומבית ואם כי הוא אינו מתאונן על זה. בכל זאת יכול להיות שהשאלות של אירלי יכולות לתת רק דין וחשבון חד־צדדי על מה שקרה בחברון. פרידי הקריא את הדין וחשבון של קאפיראטה.

התזכיר של קאפיראטה    🔗

בין השבעה עשר והעשרים ושלשה באבגוסט עשה קאפיראטה כל מה שבידו, כדי לדעת מה רגשותיהם של הערבים בעיר. הכל הבטיחו שלא יארע שום דבר. דעתם של היהודים היתה, כי שנים רבות חיו יחד עם הערבים והם לא יעשו להם רעה. במסגד לא היו שום נאומים ביום הששי, אחד מחשובי השיכים אמר לו באותו יום בצהרים, כי אם גם קרה דבר בירושלים, אך בחברון לא יארע שום דבר. אחרי כן באו אנשים מירושלים וספרו, כי שם היהודים הורגים את הערבים והערבים הורגים את היהודים. בשעה מאוחרת אחרי צהרים הלך ההמון ורב, התחילו צועקים וזורקים אבנים על בתי היהודים. קבוצות של יהודים עמדו מחוץ לבתיהם ועל הגגות. מאמציו להרגיע אותם לא הועילו והם סרבו להכנס לבתיהם. ביום הששי בערב פוזר ההמון והלילה היה שקט באופן בלתי רגיל. הועמדו משמרות מיוחדים בערב ההוא לשמור על כל מבואי העיר. בשבת בבוקר דרשו מאת כל המוכתרים המושלמים, כי הקהל צריך להשאר בכרמים, וכי הם, המוכתרים, יהיו אחראים לכל מיני מהומות. כאמור, בקש קאפיראטה ביום הששי כוחות־עזר. אמרו לו כי בשעה זו אי אפשר להמציא לו, אך ברגע שתהיה אפשרות ישלחו לו עזרה.

הראפורט של קאפיראטה מציין להלן, כי היהודים לא נשמעו לפקודותיו. הם רצו לתוך ההמון בשעה שהוא התאמץ להעמידם תחת הגנתו בהתנפלות על הבתים היה ההמון מזוין בגרזנים, סכינים, מקלות וכו'. ההמון חדר לתוך בתי היהודים, למרות המשטרה. הוה נתן פקודות למשטרה לירות בהמון אף הוא עצמו עשה כזאת. בפרצם דרך אל רחוב היהודים, התחילו בוזזים את החנויות באין הבדל אם של יהודים או של ערבים. ההמונים פוזרו מן העיר בשעה 10:30 לפה"צ בערך. הוא דאג לכך שההמון אשר עזב את העיר לא יוכל לחזור – כאשר גמר פרידי את קריאת הדין חשבון, שאל את קאפיראטה: ההיית הקצין הבריטי היחידי בעיר? – ק.: כן.

בזה נגמרה עדותו של קאפיראטה.

אחרי כן דבר פרידי על הדו“ח של הימיה והוא היה רוצה לצרף ואותו, כדי לגמור את החלק הצבאי של הענין. היו”ר אומר כי הדין וחשבון ישנו בידם והם יקראו אותו בשעה הראויה. אין צורך לקרוא אותו בשעת הישיבה. אחרי כן הודיעו כי ביום ב' 11–11 לא תתקיים ישיבת הועדה מפני חג שביתת הנשק. בשבת תתקיים ישיבה שבה יעיד ה' פאראדיי. ביום ג' יקראו להעיד הפקידים של מחוז הדרום.

קאסט מעיד בענין הכותל    🔗

לאחר שנקרא הדו"ח של ה' קאפיראטה בא להעיד ה' קאסט.

פרידי: מה תפקידך? – מזכירו הפרטי של הנציב העליון.

– מיום 9 ביולי בערך מלאת את מקומו של מושל ירושלים? – כן.

– מושל המחוז ה' קיטרוטש יצא אז לחופשתו? – כן.

מר קאסט ספר, שכבר ביום 9 ביולי היו המוסדות היהודים קובלים ותמיד על הרקודים והשירה במשך שעות התפלה בגן שמשמאל לרחבת הכותל. העד צוה לרוחי ביי עבדול האדי, אופיצר המחוז, לחקור את הדבר ולהודיע לפני יום ששי הבא, על אפים ומטרתם של הרקודים והשירה. רוחי ביי הודיע שהילולא זו תהיה כנראה עוד יותר גדולה בשבת הבאה. כתוצאה ממצב זה שררה דאגה גדולה בחוגי הממשלה. ה' לוק, ממלא מקום הנציב העליון, התראה עם המופתי ואמר שהרעש צריך לחדולי המופתי הבטיח לו למלא את הדבר.

ה' קאסט בקר אחר כך אצל הרב קוק בלוית מאיור הרינגטון והודיע לרב קוק, שה' לוק בקש מאת המופתי להפסיק את הרעש. הרב קוק הביע את תודתו, והבטיח לו, שאין צורך לחשוש מצד יהודים.

“זיכר”    🔗

העד בקר ביום ששי בערב על יד הכותל, הוא שמע שם רעש של “זיכר” (בקולות כאלה מגרשים הערבים דבוק, שנשתכן באדם). – נוכחתי שהשירה והרקוד היו דומים לרקודי הדרוישים. היו קולות של תופים ומצלתים. הרעש היה חזק למאוד. זו לא היתה בהחלט תפלה מושלמית, והרעש לא היה נחוץ. כל נסיון לתפלה על יד הכותל היה אי־אפשרי. כשהעד שאל את המשטרה, שעמדה שם על המשמר. השיבו לו, שהפעם היה הרעש חזק למאוד, שעוד לא היה כמותו מעולם. הוא קרא את השיכים ודרש מהם להפסיק את המוסיקה, ובאותה שעה טלפן מר לוק למופתי והביע את תמהונו על שהבטחתו לא נתמלאה.

כל הענין היה פרובוקטורי והיה עלול להרגיז את היהודים, הדבר לא היה מקודם וזה היה חדוש גמור. הושם לב, שהרקוד, הנגינה והשירה נעשו בדיוק בשעה שהיו מתפללים ליד הכותל.

על הבנינים ליד הכותל    🔗

כשהעד נשאל על הבנינים שהוקמו ליד הכותל, קם פרידי ואמר שאילו היו מצוים להפסיק את הבנינים, היה הרושם בעולם האישלם נורא.

היו"ר: העולם המושלמי? האתה חושב בזה את הווקף. את המועצה המושלמית העליונה, או הועד הפועל הערבי, או אמור נא בדיוק מה אתה סבור בזה? – פרידי: יתכן שזהו בטוי יותר מדי כללי. אני חשבתי, כמובן על המושלמים היושבים בשכנות הכותל.

היושב ראש: אני זוכר שפתח השער מופנה אל רציף הכותל המוביל לרחבה. בלי להרחיק לכת לפרטים אם הדבר נכון או לא, יכול אני לומר שבקשר אם זה יש לי להזכיר, שהיהודים דרשו מה שאנו קוראים באנגליה Easement (כלומר: זכות שיש לו לאדם בנכסי זולתו).

מרימאן קופץ ואומר: איש לא דרש יותר מזה. איש לא דרש זכות מעבר. הדבר, שאנו קבלנו עליו, הוא הפגיעה בתפלה. – פרידי: ומה היו התנגדויות היהודים לבנין? – היו"ר: אנו יודעים פרטי הענין; קראנו בתעודות.

הישיבה נפסקה.

ביקור ועדת החקירה ביפו ובתל־אביב    🔗

ביום 8 בנובמבר בבוקר יצאה ועדת החקירה בלוית משמר צבאי לבקורם ביפו ותל אביב. לאורך הדרך אורגנו הפגנות ערבים. קבוצות בנות 100 איש בערך התאספו על יד צרפנד, לוד, אבו־גוש, רמלה ושער־העמק.

ועדת החקירה שהתה למעלה משעתיים ביפו ובתל־אביב, וכשעה וחצי במקוה ישראל. הועדה נפגשה ברמלה ובצרפנד ליד בית דגון ובמבוא יפו ליד זביל אבו נבוט ע“י חבורת ערבים צועקים, בלוית מחיאות כף: “פאל יסקוט וועד בלפור” (הלאה (תפול) הצהרת בלפור). כשהגיעו המכוניות של הועדה ליד בית הממשלה ביפו, יצא מהסמטות קהל מפגינים ערבים נושאי־ פלקטים לבנים של ניר ועליהם כתובת אנגלית בולטת בתוך זר שחור: “הלאה הצהרת בלפור”. חלק מהקהל ענד לדשיו גם סרטים קטנים נושאי כתובת זאת. ההמון הלך ורב עד שמלא את כל ככר בית הממשלה והגגות הסמוכות, בס”ה כ־2000 איש.

בשורה ארוכה נמשכו אח“כ מכוניות הועדה עם מלוים ערבים אל שכונת אבו כביר הקרובה לת”א.

משם עברה הועדה דרך חוצות נוה־שאנן אל דרך ת“א – יפו, ומכאן דרך אלנבי אל העיריה. כמה סקרנים התבוננו בשיירה הארוכה. סביב גינת העיריה נמצאו כמה מאות איש: מהפמילא הגדולה שלוותה את הועדה, נשארו במכוניותיהם שיך אל מוזפר, ד”ר חלבי ואחרים. אולם ערבים אחדים נלוו אל הועדה ועורכי הדין גם למשרד ראש העיריה.

אנשי ת"א עצמה היו מועטים בעיריה: ראש העיריה. סגנו. המזכיר הכללי, הרבנים הראשיים וה' הופיין.

ראש העיריה ה' דיזנגוף מסר את מקומו ליו“ר הועדה. לאורחים הוגש קפה שחור. עברה במהרה פרשת ההתועדות. וה' דיזנגוף נאם נאום קצר, בו סיפר על המלחמה בשלום ובעבודה, שבה נוצרה ת”א ואשר בה מקוים היהודים להוסיף וליצור בארץ לתועלתם ולתועלת כל תושבי הארץ. ה' דיזנגוף אמר להזמינם לארוחת הצהרים, אולם הם הודיעו שהם מובילים אתם מזון. הם הסכימו לאכול את ארוחתם במקוה ישראל.

ידיעה טלפונית זו הפתיעה מאד את מקוה־ישראל וכדי לתת שהות כלשהי להתכונן לאורחים, עברה שיירת הועדה לאטה את ת"א דרך הרחובות בן יהודה, פינסקר, בוגרשוב, הכרמל, אלנבי, גרוזנברג, נחמני, שדרות רוטשילד והרצל. בצאת חברי הועדה מבית העיריה מחא הקהל כף לכבודם.

למקוה ישראל נסעה הועדה, עורכי־הדין, המתורגמנים והעתונאים משפחת המנהל ומורים של המוסד הקיפו את האורחים באוירה של הכנסת־אורחים, הוגשו אשכוליות, יין ועוד ממגד מקוה ישראל. המאכסנים לא הוציאו מן הכלל גם את החילים המלוים. גם לא את הערבים.

חברי הועדה התענינו במוסד. הרי סניל התעניין בתלמידים ובפועלים.

לפנות ערב שבה הועדה ירושלימה, ולבאר־טוביה ולחולדה לא נסעה.

 

הישיבה החמש־עשרה    🔗

ביום השבת 9 בנובמבר היתה רק ישיבה אחת.

קפיטן פאראדיי, זקוף קומה וצהוב שער, ידוע לבני ירושלים, מפני שהיה מזכירו הפרטי של הנציב לורד פלומר. הוא בא לפני ועדת החקירה כשהוא לבוש מדיו – בגדי השרד של המשטרה הבריטית, ובמשך החקירה שם את המונוקל על עינו. כל הזמן היה רושם אילו רשימות בפנקסו.

לעורך דין של הממשלה, ה' קינילם פרידי, עזר המאיור קינגסלי היט. כשה' פרידי נשאל לסבת הדבר מאת היו"ר, השיב, שאת ה' דרייטון, הסניגור הכללי, הולם יותר תפקיד זה, אבל הוא לא הבריא עדיין כל צרכו ואינו יכול להשתתף בישיבה.

לאחר כמה תקונים בהעתקת הפרוטוקול, שנעשו על ידי לורד אירלי נשבע הקפטן פאראדיי, הוא מודיע את שמו המלא: ג’ורג' אלכסנדר מאלורי פאראדיי.

יומנו של פאראדיי    🔗

ה' פרידי הודיע, שלפני ועדת החקירה הובא היומן של ה' פאראדיי.

סיר בויד מרימאן מבקש, שהעד יביא את יומנו החל מיום 15 באבגוסט. בקשתו של מרימאן נתמלאה והתזכיר של תחנת המשטרה, שנכתב בערבית, תורגם. בתזכיר זה לא היו שום רשימות מיוחדות, מלבד אותן הרגילות בכל תחנת משטרה.

שיחת שני המופתים    🔗

כמו כן בקש סיר בויד מרימאן את רשימת השיחה הטלפונית, שהיתה בין מופתי צפת והמופתי הגדול. רשימת השיחה נשמדה, והיא נרשמה אחר כך לפי כח הזכרון של אופיצרי המשטרה.

וזה תכנה של הרשימה:

“תמצית השיחה בין מופתי צפת ובין המופתי הגדול, שהיתה ביום 24 באבגוסט 1929: הבטחון הצבורי הוקם בירושלים כעת. השלטון אוחז בצעדים הדרושים למנוע השנות המהומות”.

שני אופיצרי משטרה, שניהם ערבים נוצרים, הודיעו שהם בטוחים שבשיחה זו לא דנו על שום דבר העלול להסעיר את הרוחות ולעורר מהומות.

דורשים אנשים יותר    🔗

כמו כן דרש סיר בויד מרימאן את העתקת הודעתו של קפטן אדוארד בולפין (יש להזכיר כאן שהוא מת אחרי כן בצפת) למפקד ה“גרין הוורדס”. וזה תוכן ההודעה:

"מצפת למפקד 2 “גרין הוורדס” 29.8.29 1..E. B

“הגעתי בשעה 20.15 (8.15 לאחה"צ). המצב: הרובע היהודי אחוז אש. יצאו למערכה פטרול אחד: 2 שוטרים, שני.N. C ו־12 אחרים. אני שקט לגמרי, אבל דרושים עוד אנשים, האבטומובילים חוזרים”.

סטוקר חוקר את פאראדיי    🔗

סטוקר: היכול אתה לספר לועדה על היחס בין האוכלוסים בצפת?

פאראדיי: בעיר יש כ־3700 יהודים, 11.000 ערבים.

מספר הערבים עולה על מספר היהודים?־היחס המספרי של הערבים ליהודים הוא 1:3.

לאילו מסקנות באת לאחר הוכוח שהיה לך עם נכבדי העיר במסגד, כפי המסופר ביומנך? – קשה להגיד.

באותו זמן נערכה תהלוכה בקשר עם שאלת הכותל המערבי? – קשה להאמין בזה. הערבים הלכו דרך הרובע היהודי.

עלילות על יהודים    🔗

סטוקר: מה עשו המנהיגים?

פאראדיי: מה שרוב המנהיגים עושים במקרים כאלה: הם נעלמו.

מה אמרו לך? – הם אמרו שישתדלו בכל כחם לשמור על השקט.

אתה רושם ביומנך, שספרו לך, שבא אוטו מלא יהודים ושהיו להם שלשה רובים. מי ספר לך דבר זה? – אחד מנכבדי המושלמים. חקרתי את הדבר תיכף ומיד, ומצאתי שהוא לא נכון בהחלט.

לאחר האספה הראשונה שהיתה במסגד היו אילו מעשי אלמות? – היו פגיעות ברכוש היהודים ולא בנפשות, חלונות ודלתות אחדים נשברו. אני בעצמי נפגעתי מאד בקשר עם זה.

האם לא נפצעו ערבים? – עד כמה שאני יודע, לא.

האם לא נשברו החלונות לאחר ששני מושלמים נפגעו באופן קשה? – איני יכול לומר, אבל אני מסופק בדבר.

מה גרם להפגנות?    🔗

סטוקר: מתי נערכה ההפגנה השניה של המושלמים?

פאראדיי: ביום הראשון, 25 באבגוסט.

אתה יכול להגיד אם נערכו הפגנות אלו לאחר שהגיעו לשם הידיעות על היהודים שהרגו ערבים בירושלים? – לא.

האם לא הגיעו שום ידיעות על יהודים שהרגו ערבים בירושלים? – העד (משיב לאחר פקפוק): כן, ודאי היו שמועות כאלו.

האם היתה ההפגנה מיום 25 בקשר עם ידיעה זו? – לא.

מה קדם למה? השמועות מירושלים או ההפגנה? – סבורני, שקדמו ההפגנות. הדבר היה בשעה 11.25 ביום 25 לחודש.

האם אינך חושב שהיתה אפשרות שהשמועות יבואו בבוקר השכם באותו יום, אחת היא, אם השמועות היו נכונות או לא? – כן, אבל הההפגנה הזאת פנתה לבית המופתי לשם קבלת הוראות. באמת. הפגינו לפני בית המופתי.

האין זו הוכחה, שהגיעו אליהם אילו ידיעות מירושלים בלילה הקודם והם רצו לדעת מה קרה? – איני יודע.

וכי אין זו מסקנה? – יכול היות.

נגד היהודים    🔗

חבר הועדה סיר הנרי בטרטון שאל, אם יודע העד בשל מה היתה ההפגנה?

העד משיב, שהמפגינים פנו לקבל הוראות מאת המופתי ואין כל ספק שזו היתה הפגנה אנטי־יהודית.

בטרטון: ההפגנות נגד היהודים הן דבר רגיל בצפת? – לא.

בתשובה לה' סטוקר, אומר הקפיטן פאראדיי, שנפוץ השמשות קרה לא לאחר שנפצעו שני הערבים. אין הוא יכול לומר, אם ההפגנה השניה באה לאחר שבאו הידיעות מירושלים. ההפגנה היתה כדי זריקת אבן מהרובע היהודי.

ה' סטוקר: אני מסיק מזה, שההפגנה המושלמית נערכה על שטח מושלמי?

פאראדיי: אין כל ספק, אדוני. ובכל זאת לא היתה משום כך פחות לא־חוקית.

הם באו כולם בבת אחת? – לא. קבוצות קבוצות בנות שנים־שלשה.

מפני מה אתה קובל על ההפגנה? – אני קובל מאד, כי ההפגנה היתה לא־חוקית.

המפגינים היו נכונים לשחוט את היהודים    🔗

מר סטוקר: בכל אופן, זו היתה בהחלט הפגנת שלום?

פאראדיי: מילא, אדוני, נכון. יום לפני זה שבר המון בן 800 איש שמשות וגרם להיזקות אחרים, ומסתבר, שאילו לא פזרו את ההפגנה השניה, היו מתחילים לשחוט יהודים.

ה' סטוקר מנסה להפסיק את העד, ומר פאראדיי מעיר, שה' סטוקר צריך ליתן לו לגמור.

ה' סטוקר שואל: הוצא קול קורא, שדרש מכל המושלמים לשמור על השקט הואיל ובירושלים לא קרה דבר. הכרוז הזה השפיע?

פאראדיי: כן ברגע הראשון השפיע לטובה. אבל השפעתו לא היתה זמן רב, כידוע, והראיה מה שקרה אחר כך.

סיר הנרי בטרטון: כשאתה אומר שהפגנות אלו הן לא חוקיות. למה אתה מתכוון?

העד: גם מצד החוק הכללי של הארץ וגם לפי חוק מיוחד, שנמסר לי בטלפון ואושר בכתב יום למחרתו; החוק יצא מאת מאיור מקלארין ממלא מקום מושל מחוז הצפון. תקנות אלו הרחיבו את סמכותי בנוגע לפיזור הפגנות וכו' וכו'.

סיר הנרי: אימתי נתפרסמו תקנות אלו? – ביום 24. כל ההפגנות הן לא חוקיות בארץ זו, אלא אם הן נערכות ברשיון.

סטוקר קורא את הכרוז, שפרסמו המופתי מצפת אסעד מוחמד יוסף ועלי רידה ניחאווי, הדורש מאת הקהל להרגע. בתשובה לשאלה אמר העד, כי הוא שמע על כרוז כזה שפורסם גם מאת המופתי בטבריה, אבל לא שמע על הכרוז שפרסמה המועצה המושלמית העליונה. לשאלה אחרת של סטוקר משיב העד, שראש פנה רחוקה 11 קילומטר מצפת. כשנשאל אם ראש פנה משמשת מרכז להכנסת נשק ליהודים. השיב העד בשלילה.

האם מעשי אכזריות נעשו רק בידי הערבים בלבד, או היו גם מקרים שבהם הרגו יהודים את הערבים? – רק מקרה אחד בנפת צפת; בצפת הגינו היהודים על עצמם.

שני הערבים ההרוגים    🔗

סטוקר: שני ערבים נהרגו באחד הבתים? – לא.

אבל שני ערבים נהרגו? – כן.

והם נהרגו בידי יהודים?

העד חשב רגע קודם שהשיב, ואחר כך אמר בתוך הדומיה ששררה באולם: – לא. הם נהרגו בידי ממש. אני הרגתים. הם ברחו וניסו להצית אש בחנות הנפט של קלינגר. אני תפשתים במקום המעשה.

סטוקר: לפי הידוע לי, הוציא האיש הזה את כל הדברים האלה ממחסנו. אולם – מוזר הדבר? – לא הוציא את הנפט.

– איני יודע. אולם במחסן לא היה נפט, אלא פאראפין.

ההיו סחורות במחסן בשעת המאורע הזה? – סבורני שהמחסן היה מלא.

הוא הוציא את הסחורות לאחר מעשה? – כן, את אלה מהן שלא שרפו.

בשעת החקירה העיר ה' סטוקר הערה זו: הואיל ובעל המחסן הוא יהודי, ודאי שהניח את הנפט במחסן שלו. וה' סטוקר שואל: אם יאמר אדם שבעל המחסן בעצמו הצית אש במחסנו, זה יהיה לא נכון?

הער: בהחלט.

סטוקר שואל, אם העד יודע שסוכה קטנה השייכת לערבי, סמוך למחסן הנפט נפרצה לגמרי? העד משיב לו, שדבר זה נודע לו לראשונה בזמן בקורה של הועדה בצפת…

על היריות בחצר הממשלה    🔗

סיר בויד מרימאן שואל, אם אפשר כבר לקבל את הדין וחשבון על החקירה והדרישה שנעשתה בקשר עם היריות בבית הממשלה. ה' פאראדיי השיב, שיוכל להמציא ידיעות על כך בהתחלת הישיבה הבאה. הוא שמע, שנציב המחוז מר מאקלארין עסק או עוסק בחקירת הדבר.

על נטילת הנשק המורשה מהמושבות    🔗

סיר בויד שאל את העד, אם גם מושבות עבריות נכנסות לתוך הגליל שלו, העד השיב בחיוב.

טיר בויד: היו שם מהומות? – כן. העניינים בחטין וביסוד המעלה היו קצת יגעים במשך יום או יומים.

סיר בויד: האם נטלו מחלק מן המושבות הללו את הרובים עוד לפני יולי החולף?

פאראדיי: כן הייתי צריך ליטול אותם עוד קודם לכן. אבל היו לי ענינים אחרים ומשום כך דחיתי את הדבר – להלן השיב העד לשאלותיו של סיר בויד שמכל הגליל והמושבות נטלו את הרובים החתומים בארגזים, ורק לאחדות מהן היו שני רובים לכל אחת.

סיר בויד: היש לך ספק, שההתנפלות זו היתה מאורגנת ומכוונת מראש? – לא היתה מאורגנת. המצב הלך ושקט ביום 27 או 28. יתכן שהידיעות שבאו מחיפה השפיעו על ההתפרצות בצפת.

היש לך ספק, שהסתה עצומה היתה נעשית בתוך צפת ומחוצה לה? – אין ספק, אדוני, ההסתה היתה נעשית. אבל הסתה זו התחילה לא מוקדם מיום 24 באבגוסט.

לא שמע על נסיעות בלילה    🔗

סיר בויד שאל את העד, אם לא היה בצפת מספר גדול של יהודים נהגי אבטומובילים. העד השיב: כן. הוא הסכים לסיר בויד, שגם הנכבדים המושלמים השתמשו בנהגים אלה בנסיעתם לשם בקורי ידידות בכפרים השכנים ובסביבותם, אבל לא ידוע לו, שבחודש אבגוסט היתה תנועה רבה בלילות בין השיכים בצפת ובכפרים מחוצה לה. וסיר בויד הוסיף לדבריו של העד, שהמנהג הוא, שאם קבוצת הנוסעים היא קבוצה שקטה. הם מכבדים גם את הנהג בספל קפה. הוא שאל את העד, אם הוא שמע שהנהגים היהודים נתבקשו להשאר מחוץ לכפר, ולא להכנס לבתים במשך חודש אבגוסט בשעת נסיעות אלו. העד השיב, שהוא לא שמע על כך.

הביאו נפט בכונה לשם הצתה    🔗

החקירה נגעה בעניינו של ערבי אחד, ושמו נאסוך, שהיה פקיד במחלקת הבריאות של הממשלה בצפת, וביומנו של פאראדיי נזכר שאיש זה בלה את חופשתו בעבר הירדן ובארץ ישראל. נאסוך קרא פעם, שברחובות ירושלים נשפך דמם של המושלמים.

העד: הזמנתי את האיש הזה וצויתי עליו, שלא יפיץ שמועות שנעשות התקפות על המושלמים. אולם הוא השיב, שזה ענין דתי, ואין שום נזק בזה שהוא מדבר על עניני דת, אף על פי שהוא פקיד ממשלתי.

העד הוסיף: איימתי עליו לאסרו, כמובן לשם זהירות, אם לא יפסיק להפיץ שמועות כוזבות. אולם אסור היה לי לעשות כך, מוסיף העד מתוך צחוק. איני יודע אם האיש הזה נשא נאומי הסתה ביום המהומות. כמו כן איני יכול לומר אם הצתת האש בחנותו של קלינגר היתה הפעולה הראשונה של הפרעות, אולם המקרה הזה קרה במשך שלשת רבעי השעה הראשונים של המהומות. אין כל ספק בדבר, הוסיף העד, שהיו מביאים בכונה פאראפין או נפט לרובע היהודי להצית את בתי היהודים. כך ספרו לו שוטריו.

על דגל חג’אז    🔗

סיר בויד שאל, אם הדגל הלאומי של חג’אז היה תלוי על המסגד בצפת. העד השיב, שאין הוא מכיר את הדגל הלאומי החג’אזי. בדגל זה משתמשים בתור הדגל הלאומי הערבי, וצבעיו – שחור, אדום וירוק.

סיר בויד שאל, אם אין זו עובדה, שבמסגד נשמעה הקריאה “דין מחמד בסיף” שפירושה ש“דת מחמד קמה בחרב”, וכן גם נשמעה הקריאה “אין אנו רוצים ביהודים בפלשתינה”. העד ענה, שדבר זה קרה מחוץ למסגד. וכן נשמעו קריאות אחרות, כמו: “הלאה הציונים”, ו“הממשלה היא ערבית”. הוא מסכים, שפירוש הדברים הוא שההמון חשב, שהממשלה נוטה לצדו. כשהגיעה המשטרה, הודיע הוא (קפטן פאראדיי), שהוא יירה בהם אם לא יתפזרו, והם ענו: “טוב מאד, תירה בנו”.

מר סטוקר אומר כאן, שידידיו מבינים את המלה “דין”, ש“עם מוחמד קם בעזרת החרב”. סיר בויד שואל וקפטן פאראדיי מסכים ש“דין” פירושו “אמונה”.

צפת עיר הקודש    🔗

העד משיב, שצפת לא היתה כלל עיר ציונית במובן הישר של המלה. בעיר זו ישבו יהודים יחד עם הערבים במשך הרבה שנים. רבים מן הקהלה זקנים וצעירים. מדברים ערבית כלשון טבעית להם (העד מוסיף שאלה היו ספרדים). זו היתה אחת מערי הקודש של היהודים. רבים מן היהודים לבושים כערבים.

המופתי מצפת    🔗

הקפטן פאראדיי מספר כמו כן, שהמופתי מצפת ועלי רידה ניחאווי היו נוכחים בשעה שהשוטרים תקפו את המפגינים ועזרו לשוטרים במלוי חובתם. דעתו של העד באותה שעה היתה, כי לאחר שהוא אמר גם למופתי שהוא יראה אותו כאחראי באופן אישי – שהמופתי יהיה ביכלתו לשמור על הסדר בקרב המושלמים.

המופתי מצפת ניסה לנסוע לירושלים ביום 25 באבגוסט, לאחר שההפגנה פוזרה במקלות. אבל הוא חזר מג’נין. לוו אותו עלי ביי רידה והעו"ד סובחי ביי חאדרה (האחרון נמצא באולם ועדת החקירה – הוא יושב על יד עורכי הדין של הועד הפועל הערבי). סובחי ביי המשיך את דרכו לירושלים העד אינו יודע מתי הגיע לשם. העד טלפן למר פלייאר במשרד מפקד המשטרה שסובחי ביי יצא לירושלים.

סיר בויד שואל: אם נניח שסובחי אל חאדרה הגיע לירושלים, האם קשה היה לו לשלוח ידיעה מרגעת למופתי בצפת? העד משיב, שהקשר הטלפוני נותק, אבל סיר בויד אומר שאם נניח, שהיתה לו הרשות לטלפן האם היה יכול לשלוח הודעה כזאת? העד אינו יודע. כמו כן אין הוא יודע אם סובחי ביי היה חבר הוהע"פ הערבי.

העד נשאל, אם נכבדי היהודים בצפת עשו איזה דבר לשם שמירת השלום, והשיב: הם לא יכלו וגם לא עשו שום פעולות של התגרות. הם היו באים אליו, אל פאראדיי, מספרים לו את דאגתם, ומציינים מקרים מסוימים.

בקש עזרה ולא נענה    🔗

סיר בויד שואל והעד מסכים, שהוא בקש וחזר ובקש כוחות חיזוק. הוא היה פונה לשלטונות ואומר, כי “כל זמן שאין הוא מקבל כחות חיזוק. אין הוא יכול להיות אחראי בעיר”.

סיר בויד: עד כמה שהדבר נוגע לצבור היהודי בעיר, האפשר לומר באמת שזה היה צבור מזוין?

העד: לא. הם היו לא מזוינים בהחלט. העד זוכר מתי הגיע צבא חיל הספר מעבר הירדן לצפת. הם באו בשתי פלוגות. אחת באוטו לורי ואחת רכובים על סוסים. בידם היתה מכונת יריה “הוצ’קינס”.

סיר בויד שואל, אם מר כהן, אעיצר המשטרה¹³, לא הלך לביתו של יהודי, בארשה, לחפש נשק, ואם לא ליוו אותו חיילים מצבא עבר הירדן ומכונת יריה? העד אינו יכול לומר מה היה רושם הדבר; אין הוא יודע.

סיר בויר אומר, שעל היהודים עשה הדבר רושם, שבבית ההוא חפשו נשק בחסותה של מכונת יריה. כל נשק לא נמצא. עונה העד הלאה. העד מכחיש, שנכבדי היהודים מחו למחרת על המעשה הזה, הוא ספר להם שהמושלמים התאוננו, שבבית ההוא יש נשק וכדי להתנהג ביושר לקובלנה זו, נעשה חפוש בבית הזה, נכבדי היהודים מצאו ספוק בתשובתו זו.

חפשו ומצאו אקדח שבור    🔗

סיר בויד שואל: מה עשה ה' כהן באותם שלשת רבעי השעה ביום 29 באבגוסט?

קפטן פאראדיי אומר שהוא היה ברובע האשכנזי וברובע הספרדי.

סיר בויד אומר שהא' כהן ושמונה שוטרים חפשו באותה שעה בביתו של אדם ששמו שפירא, הנמצא ברחוב הראשי, במרחק 300 יארדים מהבנק. העד מכחיש, קרה דבר דומה לזה. מפקח המשטרה כהן תפש יהודי עם אקדוח, אבל נתברר, שהאקדוח הוא שבור.

סיר בויד מטעים לקפיטן פאראדיי, שהנשק הזה ניטל מבית שפירא בשעה שהשוד היה נמשך ברובע. סיר בויד המשיך, שהאיש הובא עם אקדוח בשעה 6 אחה"צ. בעצם מעשה הפרעות.

העד אומר: איני זוכר. היו לי כל כך הרבה ענינים אחרים לחשוב עליהם. – סיר בויד: כן, אבל אני נותן ערך רב לעובדה זו. בבקשה, יואיל להשיב לי על שאלותי.

סיר בויד שואל אם בשעה שנמשך ה“טבח” בשוק עשה ה' כהן ושמונת אנשיו חפוש בבית (יהודי) ומצאו שם רק אקדוח שבור?

העד אומר, שאינו יודע. הוא לא רשם את הדבר. הוא עצמו ושאר האופיצרים והשוטרים היו באותה שעה בשוק. נער אחד נרצח לפני מדרגות בית. הוא סלק את גופתו הצדה. כי חשב שזהו נער מושלמי, ולא רצה שההמון יתלהב עוד יותר. הדבר הצריך זמן, אחרי כן בא לרחוב הראשי הוא מסכים. אמנם, שבמשך 25 דקות לא היה בשוק.

בתשובה לסיר בויד מרימאן אומר העד, שרשימות היומן שלו נעשו בערך חמש דקות לאחר כל מאורע. הרשימות שהוא לא רשם אותן בעצמו נכתבו בידי קופרמן, מושל הנפה, וה' הוליס, המפקח הבריטי, הוא לא רשם את הרשימות הללו ביום 29 באבגוסט בזמן המאורעות.

אז פרצה השרפה והתחיל הטבח    🔗

סיר בויד מרימאן: האם לא במשך 20 דקות אלו שנעדרת מן השוק פרצה השרפה ואנשים נרצחו?

העד משיב: כן.

היכן היה ה' כהן? – הוא היה בשוק.

סיר בויד מרימאן שאל על כנופיות השודדים שהתהלכו ברחובות, והשוטרים לא יכלו להשיג אותן. באותה שעה היו ברובע רק שני שוטרים בריטיים, העד אומר, כי במשך שלשת רבעי שעה היה אתו חלק מצבא חיל הספר של עבר־הירדן, וחלק מהם היה עם ה' כהן. כשהוא קפטן פאראדיי, עזב את המקום, עזבו אותו אף הם.

נתעורר וכוח אם אפשר היה להששתמש במכונת יריה “הוצ’קינס” באופן פעיל ברובע זה.

קפיטן פאראדיי אמר שאי אפשר היה להשתמש בה. כי שדה הפעולה הוא מצומצם יותר מדי. אילו השתמשו במכונת יריה. היו הכדורים פוגעים ביהודים הבורחים באותה שעה, ממש כמו במושלמים.

סיר בויד סבור, שהיו במקום בניינים נבוהים למדי, כדי שאפשר יהיה להשתמש בגגותיהם להעמיד עליהם מכונת יריה שתשלוט במקום הפעולה, אבל הקפטן פאראדיי אמר, שהדבר הזה מן הנמנע. הם יכלו לשלוט רק ברחוב אחד.

דרישתו של קפטן בולפין לכחות חדשים באה מתוך זה, שהוא חשש לאפשרות של התפרצות והתנפלויות מצד הכפרים הסמוכים.

מי שהואשם בהתנפלות    🔗

סיר בויד מרימאן ספר, שנער יהודי אחד ניצל ואחרי כן האשימו אותו שני ערבים ברציחת נער מושלמי, העד אומר, שהם האשימו אותו בהתנפלות, אבל שני הערבים גורשו, מפני שעדותם היתה עדות שקר וההאשמה בוטלה על ידי השופט החוקר. העד לא שמע על שום האשמה שהיהודים ירו במשפחתו של המופתי.

“אמיתו” של הועד הפועל    🔗

סיר בויד מרימאן קורא קטעים מתוך הכרוז שפרסם הועד הפועל הערבי בתשובה על הכרזתו של הנציב העליון. העד (קפטן פאראדיי) מכחיש בזה אחר זה את הידיעות, שפרטו בכרוזו של הועד הפועל הערבי, שסיבת ההתפרצות בצפת היתה זו: עובר אורח בידואי עבר ברחוב היהודים ירי עליו והוא מת לאחר זמן קצר. “אין זה אמת”, אומר העד. כמו כן לא אמת הדבר, שהיהודים ירו במושלמים, או בשעה שהערבים פצעו את היהודים בסכינים ופגיונות, הרי הערבים נפצעו מכדורים של היהודים.

סיר בויד: זאת עשתה המשטרה, לא כך? – ודאי, השיב פאראדיי. חנויות המושלמים ניזוקו, משום שהן היו סמוכות לחנויות היהודיות. יהודים לא שילחו באש את החנויות של המושלמים. לא נכון הדבר, כי 30 חנויות מושלמיות נשדדו ע"י יהודים.

העד מספר שביום 30 באבגוסט בבוקר, כשיהודים אחדים יצאו מן ה“סארייה” (בית הממשלה), הודיעו ערבים, שהם שדדו חנויות יהודיות. המקרה היחידי, שהובא לפני בית הדין היה המקרה היחידי, שעלה בידי השוטרים לגלות.

עזרת הצבא אחרה לבוא    🔗

לאחר חקירה ממושכת בדבר דרישותיו של הקפטן פאראדיי להבאת צבא, הסכים העד בתשובה לשאלתו של סיר בויד מרימאן, שהצבא שנדרש על ידו עוד חמשה ימים קודם לכן. הגיע לצפת שעתים לאחר המעשה

מר פרידי: אילו הציעו לך צבא. כלום אפשר היה לו להשאר במקום באופן קבוע? לא.

ה' הופקין מוריס: אם נניח, שלא היה כאן שום משגה בנוגע לשאלה אם דרשת פאטרול או כחות צבא קבועים, האם אפשר היה לשלוח צבא? – לא.

להלן עומד העד בתשובה לשאלה בדבר התנהגותו של ה' כהן. שהאופיצר הזה עבד באותו יום באופן מפליא. ערבי אחד התנקש בחייו, והמתנקש נידון לשבע שנים עבודת פרך.

במה עסקה המשטרה בשעת הפרעות?    🔗

סיר בויד מרימאן קרא את פסקו של בית־הדין, שהעניש נער אחד (שפירא), על שהחזיק אקדוח, שהיה שבור. בפסק דין זה נאמר, שבביתו של הנער נעשה חפוש נשק. הנער אמר, שהוא החזיק את האקדוח השבור והמקולקל כדי לעמוד בפני המתנפלים. בבית היו רק משפחות מעטות זקנים ונשים, והוא היה המגן היחידי עליהם. בית הדין הטיל עליו רק עונש נומינלי בלבד. מכיון שהוא נאשם על שהחזיק נשק בשעה שש – אומר סיר בויד – הרי ברור, שהחפוש נערך בבית לפני אותה שעה.

מר פרידי: כפי הנראה, רוצה סיר בויד להוכיח, שה' כהן עשה ללא כל צורך חיפוש בבתים בעצם שעת הפרעות?

סיר בויד: זו היא שאלה רטורית מיותרת. מה שאמרתי – ברור מתוך העדות. אמרתי, שבשעה שהתחוללו הפרעות, עשו חפוש בבית, הדבר קרה בין 5.15 ובין שעה 6 אחה"צ, במרחק 300 או 400 יארדים ממקום הפרעות.

מר פרידי חושב, שמתוך יחס הוגן אל ה' כהן יש להזמינו לכאן שיעיד. הדברים שנאמרו כאן יכולים לעורר בלב כמה בני אדם הרהורים בנוגע למעשיו של ה' כהן. יש לקרוא אותו לכאן, כדי שיגן על עצמו.

מי היו הפורעים?    🔗

היושב ראש סיר וואלטר שאו שואל, אם הערבים שהשתתפו בפרעות באו מן החוץ או שאלה היו בני צפת?

העד משיב, שביום המחרת באו אחדים מחוץ לעיר, אבל אלה שהשתתפו בפרעות היו מתושבי צפת.

איזו מושבות ניזוקו בסביבת צפת?    🔗

היושב ראש שואל, אילו מושבות נפגעו?

העד: חטין, ראש פנה ויסוד המעלה (ועין זיתים?). פרות נשדדו בשתי מושבות אחרות.

היו"ר: כמה שנים קיימות מושבות אלו?

העד: כשלשים שנה בערך.

היו"ר: לא היתה שנאה בלבם של חלק מהערבים לגבי היהודים בדבר רכישת קרקעות או דבר מסוג זה? – העד: לא, אדוני.

היו"ר: האין מושבות חדשות במחוזך? – לא. יש רק מושבות אחדות חדשות בסביבות טבריה.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר. לאחר הצהרים לא היתה ישיבה. הישיבה הבאה נדחתה ליום ג' 12 בנובמבר, מפני שיום ב' היה יום שביתת הנשק.

 

הישיבה השש־עשרה    🔗

בישיבת הבוקר, 12 בנובמ. לפני התחלת החקירה, הראה היו“ר על אי דיוקים בפרטי הדו”ח על הישיבות בתוספת השבועית של ה“טיימס”. במקרה אחד – אמר – יש גם מעין הוצאת משפט מראש. היו“ר הביע את תקותו. כי בעתיד יקפידו הכתבים במסירת ידיעות מדויקות לעתוני חו”ל.

קויגלי פותח בעדותו    🔗

נקרא לעדות ראש המשטרה במחוז יפו, קויגלי. הוא נשבע ושלא כדרך העדים הקודמים, אלא כמו קאפיראטה, פתח את התנ"ך ונשקו.

העו“ד של הממשלה, פרידי, מגיש את הראפורט ואת יומן המשטרה של מחוז יפו. הראשון חוקר את העד לורד אירלי. – ק. אומר כי הוא היה ראש המשטרה של נפת יפו בזמן המהומות, הנפה הזאת, המכילה את יפו ואת ת”א, משתרעת עד חברון. עזה ובאר שבע.

הוראות טלגרפיות להפגין    🔗

הפרט הראשון של היומן, הנוגע בענין, הוא טלגרמה, אשר עליה נודע לעד ע"י ה' פאטריג', שהיה אז בעזה, הטלגרמה נשלחה מירושלים לאגודת הצעירים המושלמים ועוררה אותה לערוך הפגנה. הוראות היו צריכות להתקבל מחמדי אל חוסייני, טלגרמה כזאת נשלחה גם לאגודות ביפו ובחברון.

מרימאן ביקש את העתק הטלגרמה ופרידי אמר, כי מחפשים. (בסוף ישיבת הבוקר הודיע פרידי, כי הנהלת הדואר טרם הצליחה למצוא את ההעתק). העד הוסיף, כי ידוע על לא פחות מארבע העתקות של הטלגרמה הזאת שנשלחו לאנשים שונים במקומות שונים.

שלא כעדות קאפיראטה    🔗

בתשובה על שאלת אירלי, האם מסכים העד לדעת ה' קאפיראטה כי ב־16 באבגוסט לא היתה תהלוכת ערבים לבית הממשלה בחברון? עונה העד כי ה' קארי הודיע לו, שקבוצה בת מאה איש, בראשות שני שיכים הלכה בסך אל בית הממשלה. בתשובה על שאלות נוספות מודה העד, כי הוא ידע שבחברון מצפים להפגנה באותו יום אחר הצהרים ולכן צוה על המשטרה להיות מוכנה בקסרקטין.

העד מודיע כי ה' קארי היה תחת ה' פאטריג‘, וה’ פאטריג' היה צריך למסור כל שמועה לה' קאפיראטה, אם כי ה' קאפיראטה אמר שאינו זוכר דבר התהלוכה, הרי הידיעה יכלה להגיע אל העד (קויגלי) רק ע"י קצין המשטרה או קצין המחוז שבחברון.

לורד אירלי מסתייע ב“דבר”    🔗

לורד אירלי שואל את העד על העתון “דבר”.

א.: היש עתון עברי ששמו דבר"? – ק.: היה עתון כזה.

א.: האם אין מחובתך לעקוב אחרי העתונות? – לא. רק בתור קצין המשטרה. – א.: אבל אתה עוקב אחרי העתונות בשעת מהומות? – כן. – א.: האם הובא לפניך “דבר” מיום 21 באבגוסט? לורד אירלי קורא מתוך “דבר”: “חברון לא השתתפה ביום הששי שעבר במהומות, אבל עתה מנסים לשסות את אנשי חברון. נפוצו שמועות, כי היהודים חורשים להתנפל על המסגד, ערבים נקראים להגנת מקומותיהם הקדושים. יש מקום לחשוב שערביי חברון יעלו על ירושלים”.

סניל: איפה נדפס המאמר הזה? – אירלי: ב“דבר”.

העד אומר, כי הוא לא קרא את המאמר. הוא סומך על עוזריו היהודים הממציאים לו תרגומים.

קויגלי חשש וקאפיראטה הרגיע    🔗

לאחר שנהרג צעיר אחד ב־23 באבגוסט הוא טלפן לקאפיראטה וצוה לו לאסוף את השוטרים, שנמצאו במשמרות חוץ לחברון. הוא גם דרש לשלוח שוטרים נוספים מעזה. העד מודה, כי הוא חשש לצרות בימים 23–24 באבגוסט, אבל קאפיראטה הרגיע אותו.

המקור היחידי שממנו שאב העד ידיעות על חברון היה קאפיראטה לכן לא שמע כלום על נאומי־הסתה במסגדי חברון.

אשר לחמדי אל חוסייני אמר העד: הוא קורא תמיד להפגנות. אומנותו בכך. כל הפגנה, המבטיחה לגרום צרות, רצויה לו. הוא מחלק את זמנו בין יפו ועזה.

לורד אירלי: אני מניח, שבהיות הפגנה ביפו נמצא חמדי ביפו ובהיות הפגנה בעזה נמצא הוא בעזה?

העד: ההיפך מזה (צחוק רם). בשעת מהומות ביפו משתדל הוא להיות בעזה וכן להיפך.

האם הוא האיש שרצה לארגן את ההפגנה של אגודת הצעירים המושלמים? כן.

תפקידו של חמדי אל חוסייני    🔗

הרשו לי לספר לכם קצת על חמדי אל חוסייני, הוא מנהיג הקומוניסטים הערבים, והוא גם ממנהיגי הליגה האנטי־אימפריאליסטית. הוא חזר בפברואר מברלין לא"י. תפקידו היה “לגרום צרות”. הוא ניסה לעורר מהומות בנבי צאלח, במוחרם ובחגיגות דתיות אחרות. המתונים שבין הערבים מנסים לעצור את הצעירים, אבל השפעת חמדי חזקה עליהם. שיטתו היתה להשתמש למטרתו באמצעים דתיים.

אירלי: מה תפקידו הרשמי? – הוא בא כוח הארצות הערביות בליגה האנטי־אימפריאליסטית.

העד מוסיף, כי בין חברי אגודת הצעירים המושלמים יש 10 קומוניסטים פעילים. הטלגרמה שנשלחה לאגודה ועוררה להפגנה באה מאת האגודה להגנת הבוראק. העד אינו יודע, אם אגודת הצעירים היא קומוניסטית. הוא סובר שהדבר אינו כך, אבל לשם ארגון הפגנה היו באים במגע עם חמדי, לחמדי אין שום מקצוע קבוע.

אירלי: הוא דג דגים במים עכורים? – נכון.

מוסא כאזים מדפים חוברות הסתה    🔗

אירלי מראה לעד על יומנו מ־16 באבגוסט, ובו כתוב, כי ה' ריגס עוקב אחרי דפוס “אל אקדם”, שנחשד בהדפסת חוברות מסוכנות. שמעו כי מוסא כאזים פחה היה שם לרגלי החוברת שספרה על התפרצות היהודים ליד הכותל, נפוצו שמועות, כי היהודים זוממים להתנפל על יפו.

אותות מבשרים    🔗

עוברים לחקירה בנוגע לנסיון של התקפה על תל־אביב. העד אומר בתשובה לשאלת לורד אירלי, כי יפו ות“א שונות זו מזו. יש יהודים ביפו וצעירים ערבים היו רגילים לבקר בת”א לשם שעשועים.

חששו למהומות עוד לפני 23 באבגוסט. לעד נודע ב־22 באבגוסט כי ניתן צו לאנשים להתאסף ביום המחרת במסגד.

היו"ר: באיזה מסגד! – בכל המסגדים.

נודע שניתן צו. זה היה אות רציני, יהודים וערבים החלו לעזוב את השכונות המעורבות של גבול יפו ות"א.

לורד אירלי: זה היה אות כי מתנהלת הסתה? – היה ברור כי תקרינה מהומות.

מהומות מצד הערבים? – כן. – האם היו לך עוד אזהרות?

מסרו לי, כי חמדי אל חוסייני מעורר את כל הכפרים. האם היו לך עוד סימנים למהומות? – מה־16 באבגוסט.

כשאין עוקבים את העתונות העברית    🔗

היו“ר: ההיתה התנועה ניכרת? – כן. העד לא שמע על הפגנה בלוד ולא על סימנים מבשרי רע מפתח תקוה, לא הובאו לו הידיעות מ”דבר ומ“הארץ”, שבהם הודיעו הכתבים מפ"ת, כי שוטרים ערבים עוזבים את המושבה, פועלים ערבים באים לגבות את המגיע להם, ושהנשים הערביות עוזבות את המושבה.

א.: קרבת ת“א האם היא תמיד בבחינת “נסיון” לערבים בשעת מהומות? – כן. – א.: ההמון ביפו נוח להתלהב ולהתרגז? – כן. – א.: התפקיד העיקרי של המשטרה במקרה מהומות הוא למנוע את הערבים שלא יפשטו על ת”א? – כן.

פשר האסון בתל־אביב    🔗

מתברר משאלות ותשובות אחדות, כי יפו ות"א נפגשות במאנשיה (נוה שלום) והתקפות מיפו צפויות תמיד מצד מאנשיה.

א.: חוץ מההתקפה מצד מאנשיה לא קרה כלום בת"א אלא יריות מן המארב? (הכונה ליריותיהם של ערבים מהפרדסים במזרח ת"א) – ק.: לא. היה אינצידנט אחד. כניסת יהודים לשכונה הערבית אבו כביר – א.: כניסה? האם אין זה המקרה במכונית של יהודים שנסעו להוציא יהודים שנשארו בתוך בית החרושת לספירט? (הכונה לפועלים בביה"ח לספירט של פולו הנמצא בפרדס באותה סביבה ערבית). – כן, אבל זה לגמרי לא היה נחוץ. – א.: אם זה היה מיותר או לא, אבל הלא הם הלכו כדי להציל את הנשארים בבית החרושת? כן, אבל לא היתה שם מכונית משוריינת.

א.: ההלכו היהודים לערוך התנפלות? – ק.: כמובן שלא. איך נהרגו גולדברג וחבריו?

העד מוסיף: ארבעה יהודים נהרגו וחמשה נפצעו. כשנסעה המכונית המשורינת אל בית החרושת להוציא את היהודים, ראתה מכונית גדולה נוסעת ובה גולדברג וחבריו. הם אמרו לקצין המשטרה, כי הם הולכים להוציא שני יהודים מבית החרושת. קצין המשטרה אמר להם: שובו, ואני אגן על הנשארים בבית החרושת. גולדברג פנה לשוב, אבל לא ידע את הדרך הנכונה. המכונית נתקלקלה כאשר רק נכנסה לשכונה הערבית. המכונית נעצרה. הערבים ראו יהודים והתנפלו עליהם. נהרגו ארבעה וחמשה נפצעו.

ההתקפה על ת"א תוצאות ההסתה    🔗

בתשובה לשאלה אחרת ענה העד כי איננו מפקפק כלל בזה שההתקפה על ת"א באה כתוצאות ההסתה במחשבה תחילה.

ריגס עמד בפרץ    🔗

לעצם ההתפרצות מספר העד: הקצין ריגס ירה על ההמון כשהיה כבר מוקף ונתקף. אחד צעק: “הרוג ריגס”. יריותיו מנעו את ההתקפה על ת"א וגם על השכונות הסמוכות. לריגס היה אקדח ולארבעת השוטרים אתו היו רובים.

נגעו בענין כפר סומיל. אמרו על מ“מ ראש עיריה ת”א. כי הוא ביקש טלפונית מהעד לשלוח שוטרים להגן על כפר סומיל (ליד שכונת הצפון) מפני שיהודי ת“א חושבים להתנפל עליו. מר רוקח הכחיש שהוא הודיע כדבר הזה לעד ע”י הטלפון או בכלל. באיזה אופן אחר. העד מסכים כי כאן היה יכול להיות פשוט מקרה של אי־הבנה.

שקר בפי הועה"פ הערבי    🔗

לורד אירלי קורא בפני העד קטעים מתשובת הועד הפועל הערבי למנשר הנציב. העד מודה, כי מה שנאמר בתשובת הועה“פ הערבי אינו נכון כלל לגבי מחוזו, מחוז יפו. אירלי ממשיך וקורא לעד את הכרוז העברי שהודבק בת”א ב־25 באבגוסט, בו נקרא קהל ת"א לשקט ולמשמעת מוחלטת. העד מודה, כי אם באמת פורסמו כרוזים כאלה, הרי הן התעודות המתאימות לזמן ההוא.

קויגלי עובר לידי סטוקר.

חקירתו של סטוקר    🔗

סטוקר: האם ראית את הכרוז שהוציא מופתי ירושלים ב־24 באבגוסט שהקריאוהו במסגדים? – לא. – ס.: בכרוז של המופתי נאמר, שהיו שמועות וידיעות, כי הממשלה זיינה את היהודים. הממשלה הבטיחה למופתי כי השמועות מחוסרות כל יסוד, וכי הממשלה לא זיינה את היהודים. כמו כן לא נכון הדבר שהחילים ירו אך ורק בערבים. הכרוז קורא לערבים להשתדל להמנע משפיכת דמים. העד ענה שלא שמע על הכרוז הזה – ס.: התזכור את מנשר הנציב העליון? – כן. – התזכור את התקון? – מרימאן, מבלי לקום, שואל: איזה תקון? סטוקר מביט אל עוזרו. סטוקר הושיט אח“כ לעד את ההודעה של הועה”פ הערבי.

לא, לא, לא!    🔗

בתשובה לשאלה, אמר העד מתוך הדגשה רבה: אף פעם לא זויינו היהודים ע"י הממשלה: – ס': האם לא ניתנו ליהודים רובים? – לא. לא, לא, שום רובים לא ניתנו להם. – סי: האם לא היו ליהודים רמוני־יד? לא. הדבר הזה אינו נכון. – האם לא היו להם קופסאות־פח ובתוכן חומר מפוצץ? – לא.

סטוקר: האם לא היו להם פצצות? – לא.

האם לא היה שוטר־יהודי שלבש מדים והתנפל על ערבי? – איש נמסר למשפט.

הרובים של חולדה    🔗

סיר הגרי בטרטון: איזה כלי זין נלקחו? – 22 רובים ו־2 אקדחים אצל יהודים. רובה אחד ו־4 אקדחים מערבים. 18 מהרובים האלה נמצאו בחולדה (מר לויד. מזכיר הועדה, מראה את חולדה על המפה). אז סופר לועדה, כי חולדה נתקפה והמושבה נשרפה, עד בוא הצבא הגנו עליה השוטרים והמתישבים. הצבא לקח את הרובים וצוה על התושבים לעזוב את המושבה.

סטוקר: חמדי חוסייני זה – מדוע אמרת עליו שהוא קרובו של המופתי ושל ג’ימאל חוסייני? – הוא קרוב, אבל אינני יודע מהי הקרבה.

לרגל שאלה, אם אפשר לסמוך על הדו"ח של מר ריגס, הודיע פרידי שריגס נקרא להעיד.

דעתו של כל איש בעל שכל בריא    🔗

בתשובה לשאלות נוספות חוזר העד ואומר, כי ההסתה במסגד גרמה לבלבולים. מספר נאומים כאלה נישאו ביחוד ע"י חוסיני. סטוקר: אתה אומר שריגס היה נמצא במצב דחוק אילולא ירה? האם זאת היא דעתך? – זאת היא דעתו של כל בעל שכל בריא.

העד מודה, כי הערבים היו נרגזים. אולם הוא לא יסכים שהם חששו מפני התנפלות של יהודים עליהם.

סטוקר המשיך לשאול שאלה אחרי שאלה. מרימאן הפסיקו ואמר: לא נתת לעד לגמור אף עדות אחת.

המסיתים אשמים בכל    🔗

קויגלי: אילו היו המסיתים מניחים לקהל, היה נשאר שקט לגמרי. – העד מסר שורה של שמות אנשים אשר נאמו נאומי הסתה. הם דברו על לחץ מצד היהודים והממשלה הבריטית, השתמשו ככל האפשר בענין הכותל המערבי. העד אמר, כי היהודים עלו בסך לירושלים (בתשעה באב?).

התעמולה החלה באפריל    🔗

היו"ר: האם לא נישאו נאומים לפני 14 באבגוסט? לא… אמנם כן. חדשים אחדים לפני המאורעות נישאו נאומי הסתה בכוון אחר, בכוון אנטי־אימפריאליסטי. אבל חוסייני (חמדי) נוכח, כי רק באמצעי דתי יעורר מהומות. החל מאפריל נעשתה פעולת ארגון ותעמולה נמרצת.

בטרטון: ולפני אפריל? – אפשר לומר מאז שב חמדי מברלין (בפברואר).

בתשובה על שאלת סטוקר, אומר העד כי “ברית טרומפלדור” קבלה החלטות ידועות ועברה ברחובות מתוך קריאות: “הלאה קית רוטש”. זה היה קשור בשנוי האוירה.

היו"ר: זה הגביר את הסכסוך הדתי שבין הערבים והיהודים? – כן.

העד הוסיף, שבין המפגינים היהודים לא היתה השפעה קומוניסטית. “ברית טרומפלדור” איננה הסתדרות צבאית. אין לו ידיעות מסוימות על ההגנה.

בתשובה על שאלה, אם הוא יודע את השיך מוזאפאר, והאם הוא אגיטטור? העד ענה: כן, מאד מאד.

סטוקר שואל את העד על המשפחות שנרצחו ביפו ועל מקרי שוד מצד היהודים. העד נשאל גם על הנער הערבי שנפצע, והאם המתנפל עליו לא נאסר? העד ענה: הנער נאסר והוא נאשם בהתנפלות על יהודים. סטוקר גמר, מרימאן קם, הוא קורא את ההחלטות שנתקבלו בתל־אביב באספה בבית העם בערב תשעה באב, ואת תקנות “ברית טרומפלדור”. בחדר הישיבות פרץ צחוק כשמרימאן קרא מתוך תרגום התקנות: “צעירים משני המינים. למעלה מגיל 14, רשאים להספח לברית”.

בשעה 1 אחה"צ בדיוק נגמרה חקירת העד והישיבה נסגרה.

 

הישיבה השבע־עשרה    🔗

ה' א. ו. ריגס, סגן מפקח המשטרה במחוז יפו, נקרא ראשון להעיד ב־12 נובמבר אחה"צ. בתשובה לשאלות הלורד אירלי אמר שהגיעו אליו ידיעות כי ביום 24 באבגוסט תתקיים הפגנה ברחבה שלפני העיריה ביפו. הוא ה' דיגס, אחראי לבטחון הצבורי ביפו והמחלקה המיוחדת לו היא הבולשת.

אירלי: לפני ה־22 הגיעו אליך אזהרות מפני מהומות?

– שיערנו שהפגנת היהודים ליד הכותל עלולה להרגיז את מחנה הערבים וממילא אחזנו בכל אמצעי הזהירות הדרושים.

שוב חמדי חוסייני ודרשנים אחרים כמוהו    🔗

– הלא היו ביפו בני אדם אשר היו מבקשים הזדמנות לנצל הפגנה כזו?

– היו והיו, ולא עוד אלא שריגלנו מקצתם.

– חמדי אל חוסייני היה אחד מהם? – כן.

– מלאכתו היתה בכך? – כן.

– היו בני אדם, שהיו מבקשים תואנה דתית כדי לנצלה?

– יש סוג של אנשים כגון חמדי אל חוסייני שכל מקום שמתכנסת כניסה או מתאספת אספה, הם מתאמצים להכניס לשם פוליטיקה, ובכל עת מצוא הם ממהרים לדרוש ולנאום.

ואם זימן להם המקרה אפשרות לחמם את האטמוספירה בדברים שבאמונה, לא כך הם עושים?

– הללו לא יניחו שום הזדמנות לשאת נאומים.

מר ריגס אמר עוד, כי ביום 23 באבגוסט הגיעו לאזניו ספורים על הפועלים הערבים בפתח תקוה, שזה זמן מה הם מוציאים את נשיהם וטפם מן המושבה ועכשיו מסתלקים בעצמם.

אסמעיל תובאסי ומוזאפאר    🔗

לורד אירלי: הידוע לך דבר על אסמעיל תובאסי?

העד: רשום אצלי שב־22 בחודש בצהרים יצאו יחדו אסמעיל תובאסי ועבד אל קאדר אל מוזאפאר ושבו ליפו באותו ערב. מסרתי אינפורמציות שבאו לידי, שלא היתה ביפו הפגנה עתידה ליום המחרת, ולמעשה לא היתה ההפגנה ביום ה־23, ולא עוד אלא שהיה מעט מאד מתרחש שם עד שהחילו מתפשטות הידיעות לאחר הצהרים, שהיו מהומות בירושלים.

דרשתו של שיך    🔗

לורד אירלי: כלום לא נודע לכם בשעה יותר מאוחרת אחה"צ שהערבים נצטוו להופיע במסגד למחר בבוקר?

העד: בשמונה וחצי בערך בערב, בכ"ג באבגוסט דרש שיך אחד לפני כמאתים איש במסגד. כך נמסר לי בראפורט של המשטרה שהוגש לי, וזאת תמצית הדרשה: המושלמים! אומר אני לכם, כי מקרה רציני קרה את אחיכם אשר בירושלים. מאה נהרגו וחמשים נפצעו בהקריבם את נפשם בעד הכותל המערבי הקדוש. נהרגו במכונות יריה אשר לממשלה הבריטית ובכלי המלחמה אשר ליהודים שעמדו על משמר אדמת־קדשם. הלא יתכן כי ביניהם היו לכם אוהבים או קרובים. לא אוכל לתת לכם עוד פרטים עתה. אם יש את נפשכם לדעת עוד, התיצבו במסגד הגדול מחר. כששאלו את השיך אם צריך לסגור את החנויות ענה, שאם אנשי דת הם – יסגרו את חנויותיהם. ואם לאו – יפתחון.

מוזאפר “מרגיע” את הקהל ותובאסי דורש ומתעלף    🔗

מר ריגס סיפר, שהשיך מוזאפאר היה אחד מהנכבדים שקבלם מושל המחוז לראיון ב־25 לחודש, ובקשם להשקיט את העם, ואמנם בבוקר ההוא דבר לפני העם ובקשם להמנע מהפגנות. אבל השיך תובאסי, שנאם לפניהם אחריו, קרא: “בשם האלהים ומחמד ודתנו, אין אנו רוצים יותר במחאות. זה עשר שנים אנו מוחים. עלינו לערוך הפגנות ולמסור את חיינו, אם יהיה צורך בעד מולדתנו”. משסיים השיך תובאסי את דרשתו – נתעלף.

אירלי: בשעה 10.80 בערך כבר התעודד עד כדי ללכת בדרך למסגד המנשיה?

למסגד לא. אבל בדרך למנשיה הלך.

במקום הזה אירעה ההתנפלות הראשונה, ומר ריגס פתח ביריות, וכאן היה איום מצד אחד מן ההמון להרגו.

הכנופיה של המסיתים    🔗

מר סטוקר עומד לחקור ולדרוש את העד.

מר סטוקר: וכי לא היית אומר שתובאסי הוא כבן עשרים?

העד: לפי אומדנא שלי כקצין משטרה הייתי אומר שהוא למעלה מעשרים שנה.

בתשובה לשאלות ענה ה' ריגס, כי הטון הכללי של נאומי תובאסי הוא פוליטי ולא דתי, הוא אחד מהכנופיה הקטנה של אגיטטורים מדיניים, אבל יש קבוצה גדולה הרבה מזו של אנשים כבירי־ימים מאלו, המנסים להשקיט את ההמון. העד סבור, שדברי השיך שמאה נהרגו וחמשים נפצעו בירושלים ושהשתמשו בפצצות אינם אלא שקר.

מר סטוקר: האם שקר פשוט היה הדבר, שנהרגו ערבים בירושלים בו ביום? – היו הרוגים, אבל אף בקירוב לא הגיע מספרם למספר הנאמר.

– בעדות לא נרמז כלל, שביקשו הערבים להרוג איש מהמשטרה כלום חשבת את ההתקפה עליך להתקפה אישית?

– לפי הדברים שנאמרו באותו מעמד. אני משער כן.

“כדורי דום־דום”    🔗

היו ערבים שנפצעו בכדורי דום דום?

יש רופאים שאינם בקיאים במדיצינה יורידית, והוגד לי, שאחרי בדיקת הגופות אמרו רופאים שהשתמשתי בכדורי דום־דום. הסברתי לאנשים שכדורים אלה קורעים חורים גדולים מאד ושאילו הגיעו עד העצם היו מתפשטים.

לפי היריות לא נתקע חרטום מכוניתך בחול וערבים לא עזרוך לחלצה?

– איני יודע דבר. מזה ולא שמעתי דבר על זה.

היו"ר מפסיק ושואל: איפה הופיע הראפורט על השמוש בכדורי דום־דום? – מר סטוקר משיב, שאינו יודע אם הוא נמצא בדין וחשבון של מחלקת הבריאות או לא.

עדותו של חאלים באסטה; העד חשש למהומות    🔗

אחרי ריגס העיד חאלים באסטה, קצין משטרה ברמלה. לשאלות הלורד אירלי הוא משיב בערבית, שביום 21 באבגוסט נסע לירושלים ועל פי מה שנודע לו שם חשש, שמא יפרצו מהומות בכל הארץ. – בכ"ב בחודש הגיש רפורט, שהזכיר בו את השמועות על הרג ערבים בידי יהודים בירושלים.

לורד אירלי: וחשבת את הידיעות שבידך לרציניות עד כדי כך שעוררוך לסייר את כל הכפרים שבגלילך כדי להתראות עם השייכים והמוכתרים?

– לא חשבתי אותן לרציניות ביותר, אבל ראיתי חובה לעצמי לחקור את הדבר. לא התריתי באנשים ולא הטלתי עליהם אחריות. אבל ראיתי חובה לעצמי להסביר להם את המצב. אמרתי להם שאם יגיעו לאזניהם שמועות, לא ישימו לב אליהן. אף על פי שלא הייתי סבור שיארע דבר, נראה לי שיש צורך לאחוז באמצעי זהירות.

המצב בפתח־תקוה    🔗

ב־23 באבגוסט הלך מר באסטה לפתח־תקוה, אחת המושבות שבגלילו, ומצא את המצב משביע רצון. אמרו לו שהפועלים הערבים יצאו, בכל זאת לא חשב, שדבר זה יביא לידי איזה מאורע. על יציאת הערבים הודיע הועד החקלאי של פתח־תקוה. כשהוסיף לורד אירלי לשאול עוד שאלות, הודה העד שהועד החקלאי נראה שרוי בדאגה מפני יציאת הערבים. העד נשאל, אם מסר לו הועד שהערבים התחילו מוציאים את בני־ביתם עוד בראשית השבוע, והוא ענה שאפשר כך אמרו לו, אבל אינו זוכר בדיוק. אולם יודע הוא, שמקצת הערבים המשיכו לעבוד אף לאחר שהתחילו המהומות. אחד מהם נתפס בפרדס של תפוחי זהב ונאשם בטלטול פצצות. מפרט זה הסיק כמובן שהערבים נשארו עדין עובדים לאחר שפרצה הרעה. הערבי הזה יצא זכאי מהאשמה זו.

מר סטוקר: מתברר שהוא היה נושא תפוחי־זהב בפרדס.

ברמלה ובלוד    🔗

העד אומר שהשמועה, כי היהודים הורגים ערבים בירושלים. נתחזקה הרבה ביום 23 לפנות ערב, כשראו האנשים מכוניות ואבטובוסים עוברים דרך רמלה בדרכם מירושלים. אחדות מהמכוניות נראו כאילו נתנפצו, והוא עצמו ראה נהג אחד שנפצע בראשו.

הערבים המזוינים בדרך ליפו ביום המאורעות    🔗

בבוקר 24 נערכו הפגנות גדולות בלוד וברמלה מפאת השמועות הבאות מירושלים. העד אינו סבור, שהפגנות אלו היו מאורגנות. ביום 25 היתה עוד הפגנה בלוד, בשעה שהיו מהומות ביפו, אחרי ההפגנה עיכבו את המפגינים בדרכם ליפו ומצאום מזויינים. בצרפנד נאסרו שבעה מהם, לאחד היה רובה ולשאר סכינים ומקלות. לא מלוד ומרמלה בלבד היו, אלא מעוד מקומות אחרים.

חולדה וכפר אוריה    🔗

לורד אירלי שואל על המושבות חולדה וכפר־אוריה, שאף הן נמצאות בתוך גליל העד. הראו לעד תצלומים שהכיר אותם כשרידי שתי המושבות הללו, יהודי אחד, אמר נהרג בחולדה ואחד נפצע. איש לא ניזוק בכפר־אוריה מפני שהמושבה נעזבה מיושביה בעזרת הערבים השכנים.

לורד אירלי: העשית כל מה שהיה בידך לעשות בזמן המהומות הלא כן?

– עשיתי מה שהיה הכרחי לעשות.

– והלא תקפוך על כך בעתונות הערבית?

– אין אני יודע מי הכותב, אבל “אל ג’אמעה אל ערביה” אמרה מה שאמרה על הדבר.

בתשובה לשאלות ה' סילי ענה העד, כי בלכתו ללוד עזרו לו ראש העיריה והאוכלוסים עצמם, אף ראש עירית רמלה ועוד נכבדים ערבים עזרוהו. מאלה קבל את כל העזרה שבקש.

בזה נגמרה עדות קצין המשטרה חאלים באסטה.

שיאן מספר על ט' באב על יד הכותל    🔗

אחריו נקרא על פי ה' סילי, מטעם הועה“פ הערבי, ה' וינסנט שיאן (Sheean). שיאן אמר שהוא אזרח אמריקני, המתגורר בארץ מחודש יוני בתור עתונאי. מטרת בואו היתה לאסוף חומר לתאור המצב כפי שימצא אותו. ב־14 לאבגוסט אחה”צ באה הגברת גולדסמידט לבקרו בהוספוציום האוסטרי שהוא דר שם, וספרה לו, כי בלילה תהיה הפרעה על יד הכותל המערבי, הזמינה אותו לבוא עמה, ולעזור לה לכתוב טלגרמה על הנעשה לכשיעשה היא אמרה כי מצפה היא ל“הלולה” (תרגום הבטוי האנגלי), שהיא עצמה אינה עתונאית, אבל ממלאת היא מקום עתונאי אחר הנמצא בחוץ לארץ באותה שעה. יודעת היא שמתרחשת קטטה. לפי שמתכנסים חלוצים מכל המושבות ושלשת רבעים מהם יהיו מזוינים. אף “הדסה” הכינה “מטות” נוספות להובלת פצועים, בשעה חמש הלך הוא, שיאן, עם אותה הצעירה. כשהגיעו. לכותל לא מצאו שם מתפללים אלא מתי מספר מן האורטודוכסים ושוטרים הרבה יותר ממתפללים. לחלוצים לא היה זכר, לאחר ששהה זמן מה הלך לו וחזר לשם בשעה שבע בערך, אז היתה הככר שלפני הכותל מלאה חלוצים. בפנה אחת על יד הקיר החדש ישבה קבוצת מתפללים ספרדים על הרצפה עם החזן שלהם והיו מקוננים את קינות תשעה באב. בזוית ממולם היתה קבוצה של חמשת יהודים תימנים אף הם עם החזן שלהם. את שאר הככר מלאו החלוצים. הא' שיאן מתאר את החלוצים כבחורים מבני 18 עד 30. אלו הם מהגרים, רובם ממזרח אירופה, שבאו לכאן ע"י לשכת העליה הציונית.

המשטרה והחלוצים    🔗

האינצידנט הראשון, שהעד ראה, היה שערבי נוצרי נדחף על ידי הקהל. איש זה נלקח הצדה על ידי שוטר. היה עוד ערבי שניסה ללכת דרך הרובע מסופו, מן המקום שבו דר המופתי, הוא רק צעד כמה צעדים קדימה, והנה ראה המון חלוצים מתנפלים עליו. השוטרים מהרו למקום והרחיקוהו ממקום ההתקהלות.

אקדוח אחד    🔗

ה' שיאן אומר, שהוא לא חשב שזו היתה הפגנה מסודרת. זו היתה פשוט אספת קבוץ של חלוצים מכל קצות ארץ ישראל, וביחוד מהמושבות לכשנשאל אם מי שהוא מהם היה מזוין, חזר על דבריו הקודמים, שספרו לו, כי שלשת רבעים מהם היו מזוינים, אולם הוא עצמו לא ראה יותר מאקדוח אחד שבלט בכיסו של אחד החלוצים.

ה' אירלי: היו בידי מי שהוא מהם מקלות? – לא, אין הם נושאים מקלות.

חכה למהומות    🔗

יו"ר הועדה: אתה סבור, ששלשת רבעים מהם היו מזוינים בנשק אש? – אין אני סבור כלום. אני חוזר רק על מה שספרו לי. במושבות יש לכולם נשק אש, מישהו ספר לי, שיתכן שיפרצו מהומות ברגע זה על יד הכותל המערבי, הואיל והכותל המערבי הוא אחד הדברים המאחד את כל היהודים.

ביום 23 באבגוסט בשעה 1.30 לערך ספרו לו שהיתה התקהלות גדולה על יד שער דמשק. הוא הלך לשם מיד ומצא שם קהל רב, מוסת ונרגש העד לא ראה שום נשק אש, אולם לכולם היו מקלות וחרבות.

סיר בויד חוקר את העד:

אתה עתונאי, בא כח אגודת העתונות הצפון אמריקאית? – כן.

אתה עדיין בא־כחה של אותה האגודה? – לא.

כפי שמתברר היו השקפותיך כל־כך אנטי־יהודיות שהוכרחת להתפטר? – התפטרתי מפני שחשבתי, שהעתונים שלי ירגיזו כשידפיסו את הידיעות שלי.

השקפותיך הן אנטי־יהודיות? – אנטי־יהודיות לאו דוקא, אני – אנטי־ציוני.

אנטי־ציוני או אנטישמי    🔗

היושב ראש: התפטרת מפני שחשבת שאתה יותר מדי אנטי־יהודי בשביל עתוניך? – לא רציתי להביא את העתונים שלי לידי אי־נעימות רבה.

ה' מרימאן: אתה אנטי ציוני בהחלט ומתמיד? – אין לי כל סימפטיות לציונות.

היית סבור, שמוטב היה אילו לא היית סופרם של עתוניך ומפני כך התפטרת? – כן.

בתשובה לשאלת היו"ר, השיב ה' שיאן, שהוא לא התפטר בפועל ממש, הוא לא היה בעצם סופרם של העתונים הללו למשלוח טלגרמות. הוא שמש רק לכתיבת מאמרים, אולם כשהתחילו המאורעות התחיל לשלוח גם טלגרמות.

רצה להזהיר…    🔗

ה' מרימאן; ספרו לך, שיש לחכות להתפרצות מהומות בליל ה־14 באבגוסט, האם לא היתה לך אכזבה, מבחינת מבט עתונאית, לאחר שלא קרה כל דבר? לא התענינתי בדבר מבחינה זו. היה בדעתי להזהיר את הפקידים הבריטיים וגם את באי כח המושלמים האחראים שישגיחו שהקהל לא ימצא ברחובות, אולם לא הכרתי איש מהם.

מומחה למנהגי ישראל    🔗

מרימאן: שמת לבך לעובדה, שיש מנהג אצל חלק מן הקהל לבקר על יד הכותל המערבי ולא לעמוד שם להתפלל? – לא ראיתי איש עושה כך. איני סבור שכך הוא המנהג.

היו"ר מעיר, שלפי ידיעות ממקורות אחרים שניתנו לו, ידוע, שיהודים נוהגים לבקר על יד הכותל המערבי בליל תשעה באב, ולא רק לשם תפלה בלבד.

מרימאן: שני מיני בקורים ישנם: לתפלה ממש ובקור סתם שחוזרים מיד. דבר זה ידעת? – לא. וכי לא היה קו מגביל באמצע להבדיל בין הבאים וההולכים? – כן.

מרימאן: את זאת לא הגדת לנו. אמת שתנועת מוגראבים וערבים משכני המקום גרמה הפרעה ידועה שהלכה וגדלה? איני יודע פירוש הדברים. אני ראיתי רק שני אנשים שהיו עושים כן, ועליהם ספרתי.

שיאן חולק על בינה    🔗

בתשובה לשאלת ה' מרימאן. במה לא דייק הרפורט של מר בינה, השיב ה' שיאן, שלדעתו לא העריך בינה כראוי את כל תכונת הקהל. אין בראפורט דבר שיעלה על הדעת שהאנשים היו נרגזים מאד. הערב (ליל תשעה באב) היה שקט בנוגע לתוצאותיו, אבל לא בנוגע לתנועה שעורר. העד אומר, שלא יכול היה לעשות כלום ב־23, כשראה את הערבים מתפרצים לתוך בתי הגורג’ים. אף על פי שפקידי הממשלה עמדו במרחק פחות ממאה יארד משם, פקיד הממשלה, שהיה עמו באותה שעה, היה מר קאמפ, שופט חוקר בירושלים.

נפנפו בסכינים ובחרבות    🔗

בתשובה לשאלות ה' פרידי אמר ה' שיאן, כי בשעת ההתנפלות על הגורג’ים לא היתה לו אפשרות לעבור את הרחוב, כי הוצרך לעשות דרכו בתוך קהל אנשים שהיו מנפנפים בסכינים ובחרבות. כיון שהיתה אפשרות ללכת לצד מעלה הרחוב, עלה לבית החולים האיטלקי, במקום שהיו שוטרים בריטיים מזוינים והודיע להם.

פרידי: באת לכתוב מאמרים? כן.

על מה? – בעיקר הייתי מעונין בציונות. אז הייתי מתיחס אליה בחיוב מאד. מתענין אני בה כב“נסיון”.

ולא כתבת מפני שבא שינוי בהרגשותיך? – שנוי בהרגשותי התחיל ביולי, ובפרט באבגוסט, אבל לא משום זה התפטרתי, דבר זה עשיתי מפני שחשבתי שאגרום נזק לעתונים שלי. שמעתי, שנערכו הפגנות לפני משרדי העיתונים שלי בניו־יורק.

‘הראפורטים’ המדויקים של שיאן    🔗

מכתביך היו ראפורטים מדויקים? – כן. ספרתי בדיוק מה שראיתי כאן. מי היו אלה בניו־יורק, שהיו קוראים: “הלאה הניו־יורק ווארלד”? – איני יודע. משער אני: ציונים.

סיר הנרי בטרטון: אמרת שביום 14 הוגד לך שיש לצפות לפרעות על יד הכותל המערבי? – הוגד לי, שעתידה להיות “הילולא”. לא האמנתי כלל. אמרתי למסור לפקיד ממשלתי, אבל היחידי שהכרתי מהם היה בסוריה, בתשובה לשאלת ה, סילי אמר ה' ש., שמספר המתפללים ממש על יד הכותל המערבי בערב של 14 באבגוסט לא עלה על 25 או 30 איש. העד אינו יכול לשער כמה היה מספר שאר הקהל, אבל הם מלאו את כל הרחבה.

 

הישיבה השמונה־עשרה    🔗

ישיבת הבוקר ביום 13 בנובמבר נפתחה בשעה 11 ורבע, מפני שחברי הועדה ועורכי הדין נועדו להתיעץ תחילה.

ראשון נקרא להמשיך את עדותו ה' שיאן. העורך דין של הערבים ה' סילי חוקר אותו.

סילי: הסבר לנו, מפני מה לא הודעת למשטרה, כשהוגד לך שעומדת להתפרץ “הילולא”?

ה' שיאן: באותה שעה לא האמנתי לדברים, וכשבאתי אל הכותל ראיתי שיש שם שוטרים בריטים.

יהודי פסול לכתיבה ב“טיימס”?    🔗

סילי: בנוגע לזה שממשלת ארץ ישראל התנגדה לכך שה' אגרונסקי ישמש כבא כח ה“טיימס”, אמרת אתמול, שאתה מתפלא לשמוע כזאת, מה פירוש דבריך?

תמוה היה בעיני שיעשה הצעד הזה בצורה שנמסרה לי, הדבר נראה לי מן הנמנע, הואיל ורוב סופרי העתונים שבירושלים הם יהודים. ¹⁴

אם נעשה צעד כזה צריך היה לנמקו בזיקתו של מר אגרונסקי להנהלה הציונית. נשתוממתי על שנמצא הפסול דוקא ביהדותו.

שיאן והציונות    🔗

סילי: בדבר הפסקת קשריך עם האנשים, שעבדת בשמם בזמן שהגעת לכאן, ושלחת טלגרמה בעניין זה. זוהי העתקה ממנה? (סילי מראה אותה לעד). קשה קצת לקרוא אותה מפני שנכתבה בלשון רמזים של עתונאים. עליה כתובת: פרטי, לא לפרסום.

העד קורא את הטלגרמה תמצית דבריו היא, שאין הוא רוצה לשמש יותר כבא־כוחם, אבל אם הם עומדים על כך, הרי הוא רוצה תחילה להגיד להם דברים אלו: כשיצא מניו־יורק התייחס ברצון גמור לציונות ובא לארץ ישראל כדי לכתוב ולהכשיר את עצמו להרצות אחר כך על הציונות. אבל לאחר ששהה זמן מה כאן בא לידי מסקנה, שהציונות היא אגריסיבית ומסוכנת. ויש בה משום עול. ביום 14 באבגוסט אמרו לו ידידים ציונים ש“לא איכפת להם אם ישפך דם” ביום ההוא.

בטלגרמה נאמר עוד, שבדעתו להרצות בחורף הזה בארצות הברית ולכתוב מאמרים במאספים שיגלה בהם את כל פרשת המצב בא"י.

מ“שאול” ל“פולוס”    🔗

סילי: נשאלת אם לבך שלם עם הציונית והשיבות שאין לבך עם הציונות כלל וכלל מה טעם?

– הטעם הוא שפירשתי בטלגרמה שלי באתי לארץ בחודש יוני בששת השבועות או שני החדשים הראשונים שעשיתי כאן הביאוני שיחותי ומגעי ומשאי עם ציונים לידי הכרה, שעמדתם היא תוקפנית, מסוכנת ומעוּולת. הם היו מתיחסים בבטול לאוכלסי הארץ. כששאלתי מה הם עושים כדי לבוא לידי הסכם עם הערבים – היו משיבים תמיד ביהירות. הדברים אינם אמורים בפקידים ציונים, אלא בסתם ציונים היושבים בארץ יש עוד עובדות. עיון בתעודות הרשמיות יוכיח, שבכל המשא ומתן עם הערבים בענין פרלמנט יש דבר אחד שגרם באמת לאפס המעשה: פרלמנט אינו מתאים לרעיון הציונים על בית לאומי. בהערות הציונים בענין זה היה על פי רוב ציניסמוס, ולא הוכיחו, שהציונים יודעים להעריך כהלכה את העובדה שהערבים הם רוב מכריע כאן. “יכולים אנו לקנות בכסף כל ערבי בארץ ישראל” – שמעתי כמה פעמים. שמעתי אותם קוראים את הערבים “הודים אדומים”, והדבר שעשה עלי רושם עמוק הוא זה, שכבר לפני פרוץ המהומות היו תינוקות של בית רבן מתחנכים בבתי ספר נבדלים כדי לשנוא זה את זה. ביום 14 באבגוסט נתמסמסו כל הסימפטיות שלי לציונות. יום זה הוא הדרגה האחרונה שבפרוצס.

שיאן תובע את עלבון האיסלם    🔗

סיר בויד מרימאן שואל על פסוק אחד בטלגרמה של ה' שיאן. האומר שכלוית ידידיו הציונים הלך אל הכותל המערבי ושם ראה עלבון מאורגן שנעשה מתוך ישוב הדעת לקדשי קדשיו של האיסלם. מר שיאן משיב שכך היה.

מר סניל: מאיזה סוג היו אלה, שכינו את הערבים בשם “הודים אדומים”?

שיאן: רובם צעירים לימים, מתושבי ירושלים. אני יכול לקרוא אותם בשמותיהם, מוצאם מאמריקה ובריטניה. ציונים רשמיים הם לא היו, הציונים הרשמיים היו מתונים מאד, אבל התושבים כאן הם שגרמו להתרגשות ולטינא שבלבבות.

סניל: המצאת התרגשות אצל צעירי הערבים? – עד אז לא מצאתי רתחנות בערבים, אבל מצאתי הרבה רתחנות גם ביניהם.

תל־אביב היא השאור שבעיסה    🔗

היושב ראש: כשאמרה לך חברתך הציונית, שעתידה להיות “הילולא”, ההבינות מדבריה, שמגרונה מדברות ידיעות רשמיות, או ידיעות של מאחורי הפרגוד?

– לא ידיעות רשמיות היו לה. אבל ציונים הגידו לה שידעו שעתידה להיות הילולא. לפיכך באה מתל אביב.

היו"ר: ולא אמרו לה, כי לשם “הילולא” באים הבחורים? – אני סבור, שהיא היתה מביעה רק מה שחושבים בתל אביב. זו לא היתה הרגשה סובייקטיבית, ואף מדמיונה לא היתה ממציאה רעיון כזה, חושבני שרעיון כזה היה מהלך בתל אביב. מצפים היו לאינצידנטים; רוצים היו באינצידנטים – כך אמרה.

מר הופקין מוריס: היא אמרה לך דבר על איזו אספה בתל אביב? – על זה לא ספרה. היא דברה על הדבר, שהיא מצפה לו.

שיאן מסתלק.

התחיל משא ומתן בשאלה, אם יש להזמין את הגברת גולדסמידט.

ה' מרימאן העיר, שלא נתן חשיבות לעדותו של שיאן, אבל אם רצונה של הועדה בעדות הגברת גולדסמידט – תקרא, הועדה החליטה שהג' גולדסמידט תבוא מחר להעיד.

מר פרידי הודיע שבידו הדין והחשבון על היריות שהיו המשטרה בצפת, ומסר העתקות לועדה ולעורכי הדין.

עדותו של מושל הצפון    🔗

נקרא ה' מקלארין, הוא סגן מושל הצפון, ובאבגוסט היה ממלא מקום המושל. הוא אמר, שנסיון רב לו בארצות ערביות: ארבע עשרה שנה שמש במצרים קודם שבא לארץ ישראל. בפעם הראשונה בא לארץ באפריל שנת 1918 כפקיד אדמיניסטראטיבי בשלטון הצבאי. על המצב הפרוע בירושלים נודע לו ראשונה ביום ששי, 23 באבגוסט, לערך בשעה 6 אחה"צ, אנשי חיפה אינם מתעניינים הרבה בירושלים ובנגב; במחוז הצפון לא היה דבר יוצא מן הכלל. הוא היה עומד במגע עם האזורים השונים שבמחוזו. הד למאורע הכותל המערבי היה בשכם. עיר שכולה מושלמית, ובתול־כרם ובג’נין. האוכלוסים נרגזו קצת מפני הידיעות ששמעו. פקידי האזורים השיבו אתו דבר על המצב, המשטרה, שאף עמה עמד במגע, לא אחזה באמצעים מיוחדים.

ביום 24 באבגוסט בערב אמר למנהיגי העדה היהודית, שהשלטונות אוחזים באמצעי זהירות, ועל פי בקשה טלפונית סדר שיועברו הפועלים היהודים מתול כרם. היהודים היו נרגשים קצת בשעת ראיונם עמו.

מקלארין יחקר גם בחשאי    🔗

מר פרידי אומר, שנמסר לו, שבפי ה' מקלארין: יש ידיעות, שהיה רוצה לספר לועדה בחשאי, הודיעו, שתנתן לו הזדמנות להחקר אחר כך בישיבה סגורה בו ביום.

סילי חוקר את מקלארין    🔗

סילי חוקר את העד. הוא שאל אם לא נכון הדבר, כי השמועות על הפרעות השלום בירושלים גרמו להתפרצות בכל הארץ?

תשובה: כן.

האם לא היתה זאת תנועה ספונטאנית, שנתעוררה מאליה בעת ובעונה

אחת במקומות שונים? – לא.

האם לא ראית, כי כאשר נתפשטו השמועות, הורגש, שהן מושכות לירושלים את חמי המזג שבערבים?

– משכם נמשכו חמי המזג לירושלים.

וחמי המזג האלה נתכוונו לא להוסיף על המהומות בירושלים אלא לעמוד על הנעשה שם? – כן.

והאוכלסים המיושבים בדעתם עזרו לך לעצור את העם? – כן.

העד מסכים שההתרגשות התחילה זמן מה לאחר המאורעות של יום 14 באבגוסט, על החרמת רובים אצל יהודים אינו יודע הוא יודע רק שנטלו את הנשק, שהיה שמור אצל ועדי המושבות העבריות בארונות סגורים וחתומים.

כשנשאל, אם הודה למנהיגי המושלמים על עזרתם? השיב העד, שהודה גם למנהיגי היהודים, גם למנהיגי המושלמים לאחר כל ראיון.

הלורד אירלי חוקר את העד    🔗

לורד אירלי: אמרת, שקודם יום 14 באבגוסט היו השמועות המתהלכות גורמות במקצת לרוע המצב. מה טיבן של שמועות אלו?

ה' מקלארין: ענין ההפגנות על יד הכותל.

ההיו מספרים שמועות על התקפות ממש ועל השלכת פצצות על המסגד? – אלו באו אחר כך.

שאלה: ההשתמשו בשמועה זו אנשים שביקשו להלהיב את הקנאות של המושלמים?

תשובה: אי אפשר לומר בבירור, אבל שמעתי שיצאו בני אדם לכפרים באבטומובילים לעורר את הפלחים.

פגישת ערבים ויהודים שנתבטלה    🔗

בקשר עם הראיון שהעד נתן ביום 26 באבגוסט לראשי העדה היהודית שאל לורד אירלי, אם לא באו הללו לבקש ממנו שיסדר פגישה בין יהודים וערבים. כדי למנוע השנות הרעה?

העד משיב: לא נכון בדיוק. ה' שבתאי לוי הציע לערבים ישיבה משותפת של נכבדים ערבים ויהודים, ואותי ביקשו לישב ראש. ראיתי את ה' לוי ואמרתי לו, שמקודם אני צריך להתראות עם אברהים ביי חליל, ואם שני הצדדים יסכימו, אשמח לנהל את הישיבה, אבל אחרנו. אברהים ביי חליל עלה כבר להר הכרמל. לא יכולתי לבוא בדברים עמו, ואחר כך הייתי עסוק מדי. ה' לוי לקח דברים תחילה עם איברהם חליל, אבל ההצעה החמיצה את השעה. ההתרגשות היתה כבר גדולה ואי אפשר היה אז להועיד ישיבה.

עדותו של מושל מחוז הדרום    🔗

בא להעיד ה' קרוסבי, סגן מושל מחוז הדרום, שבזמן המהומות היה ממלא מקום המושל במשרד הראשי ביפו.

העד מספר: עד 23 באבגוסט לא שמע על שום רעה המתרחשת לבוא במחוזו. אמנם עוד שבוע קודם לכן היה מובן, כי לאחר מה שאירע בירושלים היו מהומות עלולות לפרוץ בכל מקום ובכל שעה. בכל פעם היתה איזו חגיגה. ובכל פעם היו מוכנים לחגיגות. אף הוא סבר, כמר פרידי, שארץ ישראל היא ארץ, שכאילו מאספת “ימי זכרון” שנתיים (צחוק).

שלשה ראיונות הראויים להזכר    🔗

לכל הפחות, אומר העד, יש שלשה ראיונות הראויים להזכר. לאחר מאורעות יום 23 היו שמועות על אפשרות של הפגנה ביפו ביום 24. העד בא והזמין את נכבדי הערבים לראיון בשבע בבוקר ביום 24. הוא בקש את עזרתם למנוע את ההפגנה. כל חברי האספה היו תמימי דעה עמו, שיש למנוע את ההפגנה. ובאמת לא הפגינו ביום 24, בו ביום אחה“צ באה מלאכות קטנה של נכבדים ערבים לראותו, ואמרו, שהם חוששים שאי־אפשר למנוע הפגנה למחרת, ביום 25, אבל הם ישתדלו לצמצמה בגבולות גן העיר. העד הבין שכל הפגנה כרוכות בה סכנות חמורות. והשיב למלאכות שאם אין למנוע הפגנה. הם צריכים להתאמץ בכל יכלתם לצמצם אותה בתחומים האמורים. הנכבדים הבטיחו לעשות מה שיוכלו, אבל נדמה לו, שהם לא היו סבורים שיעלה בידם לצמצם את ההפגנה בשטח האמור. לפיכך חזר והועיד עוד אספה בשעה 11. בלילה ההוא, כדי להודיע לנכבדים על מה שדבר עמהם בשעת הראיון אחר הצהרים ולהדגיש להם. כמה חמורה היא הסכנה שיש בהפגנה. העד אמר להם שרוב חברי האספה שהיתה אחה”צ הסכימו שההפגנה היא דבר חמור. אבל ראה, שהמשתתפים באספה השניה לא היו סבורים כך והרושם שלו היה שהרבה מהם אינם רוצים כלל למנוע את ההפגנה, העד אמר להם דברים ברורים, שאם יעשה נסיון לצאת מתחום גן העיר, יאחז באמצעים חריפים בתכלית. המשטרה לא תוכל לעמוד מנגד:

השוטרים יהיו יורים.

פרשת ההפגנה וההתנפלויות ביפו    🔗

ביום 24 באבגוסט בערב היו כבר 30 טייסים ביפו. ביום 25 בבוקר צוה העד שאבטומובילים משורינים יחסמו את המוצא מככר גן העיר המוליך מגבולות יפו לגבולות תל אביב. ההמון נכנס למסגד. העד ראה מלאכות יוצאת משם, זו הביאה מחאה רשמית והבטחתם שסכנת ההפגנה עברה. עד כמה שידוע לו, על פי ידיעות שקיבל אחר כך, היה חלק קטן במסגד, שדעתו לא היתה נוחה מעמדת השלום של הרוב, ובני המיעוט פיתו מקצת מן הקהל ללכת לרובע מאנשייה ושם ערכו בצהרים אספה חטופה במסגד, משם נערכה ההתנפלות, שעליה סיפר ה' ריגס בעדותו.

סילי: אתה אומר שהמתנפלים היו מועט קטן ונרגז, הנכון יהיה לומר שהרוב מיחה בדרך שלום נגד הכרזת בלפור?

תשובה: המחאה היתה פה אחד, אבל את ההתנפלות אירגן מיעוט קטן.

שליח יצא לירושלים    🔗

ה' קרוסבי הוסיף לספר, שאין ספק שההמון היה נרגש משמועות שוא; לא ידעו מה נעשה באמת בירושלים. סוף סוף נתרצו להתפזר, עד שאחד מהם יסע לירושלים ויראה מה שמתרחש שם. ביום 24 בשמונה בערב היתה אספה לאגודת צעירי המושלמים.

סילי: השיך מוזאפאר נאם ובקש מאת ההמון שיהיה שקט? – תשובה: קרוב מאד להאמין, שנאם נאום. איני מצייר לעצמי אספה, שנוכח בה השיך מוזאפאר ולא נאם, אוהב הוא לנאום בכל עת מצוא! (צחוק. השיך מוזאפאר נמצא אף הוא באולם וצוחק).

ריגס הציל את תל אביב מטבח    🔗

היש בידך לומר, אם היריה שנעשתה בפקודת ריגס הגדילה את ההתרגשות בין האוכלוסים הערבים בכלל?

תשובה: אם כוונתך היא, שהשעה לא היתה צריכה ליריה, הרי יש לי להעיר, שרק היריה בלבד מנעה הרג רב בתל־אביב.

באו אנשים להודיעך שהיריה משפיעה לרעה? – לא.

אבל באו אנשים? – כן.

לשם מה באו? – להודיעני שיש מהומות במאנשייה. שם היה אספסוף פרוע.

ההגנה העצמית    🔗

סילי: הידועות לך האגודות אשר בתל אביב? מה היא הסתדרות “ההגנה”?

העד: שמעתי את שמעה. איני יודע אם היא מתקיימת קיום ממשי.

זהו גדוד להגנה עצמית של יהודים.

הגנה בפני מה? – בפני התקפות מצד ערבים.

התקפות הבאות כתוצאה משיטת הפוליטיקה שניהלו היהודים? – אין לי מושג ברור כתוצאה ממה הם חוששים להתקפות.

מר הופקין מוריס: העד לא אמר, שהוא יודע בבירור, שגדוד כזה קים?

העד אומר, שאין בידו להודיע אם באמת קים גדוד כזה. הוא לא אחז בשום צעדים לחקור את הדבר, מכיון שזה ענין למשטרה, לו לא ידוע דבר על הסתדרות יהודית שפורקה בפקודת מושל מחוז הדרום.

וראיון רביעי?    🔗

לורד אירלי חוקר את ה' קרוסבי.

הזכרת שלשה ראיונות בעלי חשיבות. כלום לא קדם להם ראיון עם נכבדים יהודים ביום 23 בשעה עשר בבוקר? – איני זוכר.

אירלי: הבה אמנה את שמותיהם, כדי לסייע לזכרונך: ה"ה רוקח, פאסקאל, סמילנסקי ומאכנס היו שם.

קרוסבי: זכורני, שבא מכנס לדבר עמי, כדי לסדר ראיון להתאחדות האכרים, אבל אם אין זכרוני מטעני לא באו האחרים.

ולא ראית כלל את ה"ה רוקח, פאסקאל וסמילנסקי? – איני זוכר.

אירלי: סבת בואם היתה לקבל ממך ידיעות על אפשרות של התקפות על המושבות?

תשובה: יתכן שלכך נתכונו, אבל איני זוכר שכך עשו.

ראיה מן ה“ארץ”    🔗

לורד אירלי מוציא גליון “הארץ” מיום 23 באבגוסט, וקורא ממנו דין וחשבון על הפגישה ועל המשא ומתן שהיה שם, לדברי הדין והחשבון אמר ה' קרוסבי, שהממשלה יודעת את המצב ומבקשת מהם לשמוע על הסדר ועל השלום, ולורד אירלי שואל: כלום עדיין אתה טוען שלא היתה פגישה?

תשובה: עדיין אין לי שום זכרון מפגישה כזו. זוכרני שקבעתי זמן לראיון, אבל איני זוכר כל ראיון. איני זוכר, שאז המציאו לי פאסקאל וסמילנסקי ידיעות. אני רואה אותם לעתים קרובות והם מוסרים לי ידיעות שונות.

פתח־תקוה מועדת להפרעות    🔗

א.: תרשני להעיר אותך, שה' פאסקאל אמר לך, כי מחכים להפרעות בפתח תקוה.

ק.: ההפרעות שמחכים להן בפתח תקוה – להן אני קורא דבר רגיל.

וידבר רגיל היתה יציאת כל הפועלים הערבים בשבוע ההוא. עד שלא נשארו פועלים בסוף השבוע? – על זה שמעתי רק לאחר כך.

נכון אתה להודיע שהראיון לא נתקיים? – יכול אני לומר רק שאיני יכול להעלות בזכרוני ראיון שנתקיים באותו זמן.

המצב דרש ממך לאסוף שלש אספות של מושלמים ביום אחד מתוך נסיון לשמור על הסדר, מפני שסבור היית שההמון מתכונן לפרעות?

– כן.

לפנות ערב לא היתה אחדות באספת נכבדי המושלמים לשמור על השלום? – כך. מיעוט קטן רצה בהפרעות.

ההפגנה נתקיימה ומר ריגס מנע התקפה מבעוד מועד? – כדבריך.

העד אינו זוכר את הנאום שבו קרא השייך מוזאפאר לשלום, ואינו יודע מי מן הערבים שבמסגד היו בעד שלום ומי לא.

שני כרוזים של תל־אביב    🔗

אירלי: ראית שני כרוזים, שהוציאה עירית תל־אביב ודרשה בהם מאת הקהל שישקוט?

ק.: את הכרוזים לא ראיתי, אבל שמעתי עליהם, בקשתי מאת הקהל בתל־אביב לשקוט והוא שמע לדרישה.

מר פרידי שואל: מה פירוש “דבר רגיל” ביחס למהומות בפתח תקוה? העד משיב, שסכסוכים בין יהודים לערבים בעניני עבודה נופלים לא פחות מפעם אחת בשנה.

סיר בויד מרימאן: מסרו לך, שבמשך השבוע שילחו הפועלים הערבים את נשיהם וילדיהם ובסוף השבוע יצאו אף הם כולם?

העד: זה שמעתי אחר כך. אבל נדמה לי, שמן היושר הוא להעיר,שבכל שבוע המהומות לא היו הפרעות בפתח תקוה.

 

הישיבה התשע־עשרה    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 13 בנובמבר העידה חנה גולדסמיט. לשאלת סיר בויד מרימאן היא משיבה, שהיא שולטת כל צרכה בלשון האנגלית. היא נולדה בליטא, ומגיל ארבע שנים ומעלה ישבה באמריקה. בפעם הראשונה הגיעה לא"י בשנת 1925 כתיירת וחזרה לכאן ב־1927 ומני אז היא יושבת בארץ.

הגברת גולדסמיט מעידה    🔗

סיר בויד: פקידה את באיזו הסתדרות ציונית?

תשובה: אין לי כל שייכות למוסדות ואגודות ציוניים.

מורה את בבית ספר פרטי בירושלים? – כן.

אמת הדבר שזה שנים – שלשה שבועות, מזמן שהועדה בארץ. את עוסקת במסירת ידיעות לעתונות? כן, אבל עודני עובדת בבית הספר. פעם אחת באתי לכאן, לישיבת הועדה, כריפורטר בה“פלסטין בולטין”.

חוץ מזה קורספודנטית את לעתון? – לא.

כלום אין את ידידה לה' והג' אגרונסקי? – כן.

וכשהגיעו ימי החופש מבית הספר הלכת לבקר את הגב' אגרונסקי וילדיה בתל־אביב על שפת הים? – הלכתי לבלות שם עם סוף הקיץ.

מר אגרונסקי היה בציריך לקונגרס? – נכון הדבר.

שמא תוכלי לומר לי את הדבר הזה: תיארו את מר אגרונסקי כמנהל לשכת המודיעין של ההנהלה הציונית לא"י? – אין אני יודעת מה תפקידו בדיוק.

סיר בויד מעיר, שמר אגרונסקי באולם. רוצה הוא (סיר בויד) להודיע שמר אגרונסקי שימש אמנם בתפקיד זה לפנים, עתונאי הוא לפי מקצועו זה שנים רבות. עד שנת 1927 עבד במשרה זו בהנה“צ. אבל מיאנואר 1927 אינו אלא יועץ עתונאי של כבוד להנה”צ. סיר בויד פונה שוב לעדה:

מתי מבקרת בת ישראל אצל הכותל    🔗

מזמן שאת בא"י נוהגת את לבקר ביום מיוחד את הכותל המערבי? – תמיד אני הולכת שמה בימים־נוראים, אהבתי לראות שם את ההמונים.

ההלכת אל הכותל בתשעה באב? – כן בשתי השנים בקרתי שם.

ב־14 באבגוסט עלית מתל אביב לירושלים? – כן. העדה מוסיפה, שבאה לקבל את השיק החדשי שלה מבית הספר, שהיא מקבלת תמיד. ולפי שהיה עליה לפרוע הקפותיה, ומעותיה נתמעטו, באה לקבל את התשלום. כשבאה חשבה, שאם יהיה סיפק בידה תפקוד את הכותל המערבי.

סיר בויד: כלום אמרה לך הגברת אגרונסקי בדבר הספקת ידיעות ל“טיימס”?

העדה משיבה, שהג' אגרונסקי בקשה ממנה לדאוג לספוק ידיעות ל“טיימס” וכשתהיה בירושלים תסור לבית הדואר ותשאל אם קאנון דאנבי, כתבו הקבוע של “טיימס”, סידר שם ענין.R. T. P. פירוש ראשי תיבות אלו, מסבירה העדה, הוא Receiver To Pay (התשלום נגבה מהמקבל). זהו מונח עתונאי.

נתבקשת לעשות עוד דברים בענין ה“טיימס”? אם נסדר ענין ה “ר. ט. פ.” מה אחרי כן? – מר מלצר היה מספק ידיעות לעתוניו של מר אגרונסקי וביקשתני הגב' אגרונסקי לטלפן לו ולבקש ממנו לספק ידיעות גם ל“טיימס”.

כיצד באה הגברת גולדסמיט בדברים עם שיאן    🔗

ואת עשית כן? – נסיתי פעמים־שלש לטלפן לה' מלצר ולא יכולתי לבוא בדברים עמו; בבית הדואר אמרו לי, שאין ברשימותיהם זכרון דברים לר. ט. פ. ואז נצנץ במוחי ראיון לסור לה' שיאן, שמא יוכל הוא לקבל על עצמו לספק חדשות ל“טיימס”.

באותן השעות של אחר הצהרים, כשהיית עסוקה במלוי שליחותה של מרת אגרונסקי נזדמן לך לעבור על ביה“ח “הדסה” ושמעת ספורים על אלונקות נוספות? – סחו לי, ש”הדסה" התקינה עוד אלונקות. מפני שיש תסיסה בקהל והמון בני־אדם ומתפללים הולכים לכותל. מזמן בנין הדלת החדשה היתה תסיסה רבה.

לא היו דברים מעולם    🔗

עד שלא יצאת מתל אביב שמעת על מעשי אלמות העומדים להעשות אצל הכותל המערבי? – לא שמעתי כלום. בשני השבועות שהייתי שם בליתי רוב זמני בשחיה בים.

העדה לא ראתה המונים, לא מזויינים ולא בלתי מזויינים בירושלים ב־14 באבגוסט, אף לא הרגישה בתנועה יתירה על הרגילה.

סיר בויד אומר, שה' שיאן סיפר לועדה, שביום ה־14 בשלש אחה“צ באה אליו הגב' גולדסמיט והודיעה לו על פרעות המתרחשות לבוא אצל הכותל המערבי בלילה ההוא, ובקשה ממנו לבוא לשם ולעזור לה בחבור נוסח הטלגרמה לאחר ה”הילולא" או bust-up.

העדה מכחישה ואומרת שמימיה לא השתמשה בלשון bust-up לא אמרה לשיאן שעתידה להיות הפרעה ולא ביקשה עזרתו בחבור הטלגרמה. אמנם היא סיפרה על האלונקות החדשות ב“הדסה”, אבל לא הזכירה כלום על חלוצים העולים לירושלים ושלשת רבעים מהם מזויינים. היא לא שמעה דבר בענין זה. לא אמרה למר שיאן, שתהיה הפרעה ושבני המושבות מתכנסים לשם זה.

ערבי הפריע    🔗

לענין הפסוק בעדותו של מר שיאן, “שראה עלבון מאורגן ומדעת למקום הקדוש למושלמים שבארץ”, אמרה העדה, שראתה את המספר הרגיל של מתפללים ומתפללות ותנועה רבה של באים ושבים. המפריע היחידי בכל התפלה היה ערבי אחד, לבוש איצטלה לבנה, שעבר בין הקהל לא פחות משש פעמים בדחיפות גסות. בכל פעם ליווּהו שוטרים – וחוזר חלילה. זה הפריע את הקהל. היא לא ראתה צעירים המבקשים תואנה להתגרות. היו אמנם אנשים, ששבו מן הכותל, אף מטיילים היו, שכן ערב נהדר היה (הדברים האחרונים מכוונים לעדותו של ה' שיאן, כי “בשבתו ב”גן בריסטול" שמע הליכה מאורגנת של יהודים ברחובות").

כדי לבלבל את העדה    🔗

סילי: אימתי נסעת לתל אביב? ביום 29 או 30 ביולי.

אימתי נסע הא' אגרונסקי לחוץ לארץ? – את היום המדויק איני זוכרת.

לפני נסיעתך? – לפני נסיעתי.

אימתי נסע קאנון דנבי לחו"ל? – איני יודעת.

מה ראתה מרת אגרונסקי להעלות על דעתה את ענין הטלגרמה ל“טיימס” דוקא ב־14 באבגוסט?

לא ב־14 באבגוסט. זה מזמן חשבה על הדבר והיה בדעתה לעלות לירושלים. אמרתי לה שאני אעשה את שליחותה ואין לה צורך לנסוע.

סוף סוף לא עשתה כל צעד בדבר עד היום ההוא? – לא היתה בטוחה כלל, שקאנון דנבי סדר את ענין ר. ט. פ. בשביל ה' אגרונסקי.

ולמה נזכרה ביום ההוא? – אני הזכרתיה. שזהו אחד הדברים שברצונה למסור לידי.

התראית עם שיאן משום שסבורה היית, שהוא יוכל לעשות את העבודה? – חשבתי לבקר את הכותל וחזרתי אחרי בן־לויה. ידעתי שיש לו פנאי ואמרתי לבקשו לספק ידיעות ל“טיימס”.

סבורה היית, שכדאי לך לסור לשיאן ולומר לו שמעניין יהיה לבקר את הכותל? – כן.

לטובתו הלכת אליו? חפצתי ללכת ביום ההוא בהיותו יום מועד. חשבתי שכדאי לו לשלוח טלגרמה על דבר הקהל הבא להתפלל ולבקר ביום הזה.

מה ספרה לשיאן?    🔗

העדה מודה, שספרה באותו יום לה' שיאן על האלונקות. לאחר ששמעה את הדבר שיערה, שיש חשש של הפרעה על יד הכותל. היא הלכה אל הכותל משום שהיה שם המון מתפללים ומשום שהיה חשש למקרה יוצא מן הכלל מפני התסיסה לרגלי הפתח החדש. את זאת אמרה למר שיאן פעמים אחדות.

בתשובה לשאלת סילי היא אומרת שרוב חברי ההנהלה הציונית היו בציריך בו בזמן שהיה שם ה' אגרונסקי. מה שנוגע למספר המבקרים את הכותל, אין היא חושבת שהקהל היה גדול מהרגיל בהזדמנות כזו. מקצתם באו להתפלל ומקצתם באו לשעה קלה וחזרו להם – השיבה לשאלת סיר בויז מרימאן.

מר הופקין מוריס: עמדת כל הזמן עם שיאן? – כן.

– הוא אמר, שעזב את המקום ב־8:30 או 8:45 בערך.

– איני מתארת לעצמי, ששהיתי שם 3 שעות.

סיר בויד מתקן את דברי ה' הופקין מוריס באמרו, כי לדברי מר שיאן לא שהה שם בפעם הראשונה יותר מעשרים רגע.

העדה מסיימת: אמרתי לה' שיאן, שהתפלה תתחיל עם שקיעת החמה ולא “הפרעות עם חשכה”.

הועדה הסתלקה לשם גביית עדות חשאית מפי ה"ה מאקלארין וקרוסבי.

 

ישיבת העשרים    🔗

בפתיחת ישיבת הבוקר ביום 14 בנובמבר קם סיר בויד מרימאן הודיע שברצונו לקרוא את הד“ר פון ווייזל. הדבר נחוץ מפני שהלה עומד לצאת את הארץ לשם רפוי. הועדה הסכימה לשמוע את עדותו של הד”ר פון ווייזל, וסיר בויד ביקש להרשות לו להכניס עמו גם אחיות רחמניות. הד"ר פון ווייזל, כחוש וחור מאד, נכנס עם אשתו מזה והאחות מזה. הוא נגש לכסא העדים, חובש כובעו קודם שבועה ויושב, אשתו ישבה בירכתי החדר ועל ידה האחות.

פון ווייזל – תחילתו רופא וסופו עתונאי    🔗

בתשובה לשאלות סיר בויד אומר הד“ר פון ווייזל, שדבורו האנגלי אינו מן המובחר, אולם מקוה הוא, שיהיה בו כדי להספיק. תחילתו בא לא”י בתורת רופא והיה כותב בשעות הפנאי בלבד. לבסוף התחיל להקדיש את זמנו יותר ויותר לעבודה העתונאית עד שאין הוא עוסק ברפואה כל עיקר.

בבואו לא“י ביום 6 באבגוסט שנה זו, לא בא כסופר ה”פוסישה צייטונג", אלא לבקר את משפחתו. לשאלה על מאורעות יום ה־16 באבגוסט ענה: ב־16 באבגוסט ירדתי לכותל המערבי. בחצות היום שמעתי שיש הפרעה בעיר העתיקה ועל יד הכותל. הלכתי לשם ב־12.30 בערך. כשבאתי לשם מצאתי כארבעים – חמישים ערבים, אנשים, נשים ונערים. קורעים היו פסות ניר מעל הכותל. כשלא הגיעה ידם לאבנים העליונות השתמשו במקלות. את פסות הניר היו קורעים ורומסים ברגליהם. על הרצפה לפני הכותל היו שלשה צבורי אפר – אפרם של ספרי תפלה שרופים. קומץ ממנו לקחתי למשמרת ועודנו ברשותי. כאן הגישו לעד מים ובמשך כל הישיבה, שארכה שלש שעות, היה העד גומה לסירוגים. סיר בויד העיר שהעד עדין אחוז חום, וכל הבוקר היו פניו מכוסות זיעה.

־

מן הפתח נפתחה הרעה    🔗

בתשובה לשאלה אומר העד: הפתח החדש שפתחו המושלמים והמוביל להכותל המערבי, היה פתוח, וזוכרני ברורות, שבמעמדי עברו בו כעשרה – שנים עשר ערבים, הדבר היה לפני בוא ה' קאסט. משבא לא ראיתי עוד.

סיר בויד מבקש את העד לספר על המאורעות ב־23 באבגוסט.

ראה את הנולד    🔗

העד: ב־23 באנגיסט, בשעה אחת בערך, שמעתי על המהומות. הייתי בחנות הספרים של סטימצקי. נפטרתי מאשתי והלכתי עם המשורר אורי צבי גרינברג, שהתודעתי אליו, לשער יפו. שם מצאתי טור כפול של שוטרים לרוחב הרחוב, מלפנים שוטרים ערבים ומאחוריהם שוטרים בריטים מזוינים בארבעה רובים. אחרי אלה קצין משטרה אנגלי רכוב על סוס. כשבאתי לשם ראיתי כ־150 או 180 ערבים מזוינים בחרבות שהיו מנפנפים באויר בפגיונות. בידי רובם היו מקלות או נבוטים. יהודים באו בדיוק בשעה 1.17 אחה"צ. הסתכלתי בשעוני, שמא יהא צורך בפרט זה להבא. יהודי אחד עבר משער יפו לטור השוטרים. עד שלא הגיע לשם הוכה בנבוטים. פעמים נפל וקם. כשהגיע עד השוטרים נפל בשלישית, הורם והוכנס לתוך מכונית שעמדה מן המוכן.

שוטרים שומרים לראשי הערבים    🔗

מר קאסט, המשיך העד, ניסה להרגיע את הערבים. הם צעקו והניפו את חרבותיהם. לאחר 5 רגעים עלו בדרך בית לחם לתלפיות. אז הלכתי לרחוב יפו, כשהגעתי ל“גן העיר” שמעתי יהודים קוראים: “הערבים באים”. לתמהוני ראיתי המון ערבים עולה בדרך ושני שוטרים פרשים לפניהם. מאחוריהם היו ארבעה שוטרים ערבים רגליים ומכונית עם שוטרים בריטיים.

עמדתי והתבוננתי בהם בעברם. פתאום, בחשבי שהתהלוכה עברה ראיתי ערבי אחד, גבור כוח, קומתו למעלה משש רגל, הולך ובא לפתח בית סלונים. הוא הכה במקל את היהודים העומדים בפתח, הדלת היתה פתוחה במקצת. אני עמדתי כחמשה יארדים מימין לבית סלונים.

לדברים האלה לוחש מר הורביץ למר פרידי: “הוא היה במקום הנכון”. המלה “ימין” באנגלית משמשת גם בלשון: נכון. – העד ממשיך: בו ברגע תקפוני שני ערבים והכו על ראשי במקלות. לאשרי הייתי חבוש כובע טרופי, שהפחית במקצת את כח ההכאות.

שוטר ערבי מגין על המתנפל    🔗

קראתי לשוטר שעמדתי בקרבתו: “אסור את הערבים”, אולם עסוק היה ביותר. אחזתי במתנפל, שניסה להחלץ מידי, והוא לא הצליח. הוספתי לקרוא לשוטר: “אסור את האיש הזה”. במקום שוטר נגש אלי ערבי ודקרני בגבי. לאחר רגע או שנים הוציא השוטר את הערבי מידי, אולם תחת לאסרו דחפו הלאה. בעוד רגעים מספר הובאתי לבית החולים.

העד מסיים, שלא הכיר את מר רייטן. בשעת ההתנפלות עליו שמע את בן־אבי מצעק, אולם לא ראה מה שנעשה.

סטוקר שונה הלכות בציונות    🔗

ה' סטוקר קם לחקור את העד.

סטוקר: מהי נתינותך? – ארץ־ישראלית.

כמדומני שאמרת, שבאבגוסט 1929 באת לכאן? – הייתי כאן ב־1922 ואז התאזרחתי באופן ארעי. ב־1925 קבלתי את הפספורט הא"י שלי. באתי לכאן מוינה. ציוני רביזיוניסט אני.

– היודע אתה את טשאים (כך!) ווייצמאן? – כן.

– אתה ציוני קיצוני ממנו? – לא מדויק. דעתנו היא, ששיטתו המדינית והכלכלית של הד"ר ווייצמאן מזיקה להתפתחותה של ארץ ישראל ושל ההסתדרות הציונית גופה.

– מה פירוש מזיקה? – ביאור הדבר צריך רגעים אחדים.

מר סטוקר: הרגעים האלה נתונים לך.

העד: מתנגדים אנחנו לשיטת הד"ר ווייצמאן משום שהיא מחשיבה ביותר את הפילנטרופיה. לא בנדבות תבנה ארץ ישראל. שיטת האקסקוטיבה הציונית הוליכה שולל את העולם החיצון, שבארץ ישראל הכל כשורה. גם מתנגדים אנו לאכספרימנטים המבזבזים הון והנדונים מראש לכשלון.

מר סטוקר מקריא לעד מאמר מאת ד“ר וויצמאן ב”ניו פלסטין" מיום 9 בנובמבר 1928, הוא קורא: “תשובה אחת יש לשאלת הכותל ואינה אלא בידי היהודים: להרבות בעלית יהודים לארץ”. אתה מסכים לדעה זו?

העד: נעים לי לאמר פעם אחת, כי תמים דעה אני עם הד"ר ווייצמאן.

מפתח שערי הארץ בידי מי?    🔗

להלן אומר המאמר שמפתח שערי הארץ היא לא בכיסו של הנציב העליון, אלא בכיסם של יהודי אמריקה.

העד: לא נראה לי כלל, המפתח הוא בידי הנציב העליון ולא בידי יהודי אמריקה. אם הממשלה לא תסייע לעליה, שוא יוציאו מיליונים.

ה' סטוקר מקריא לעד את מאמרו הוא עצמו ב“ניו פלסטין”, שהופיע ב־13 בספטמבר 1929, ונכתב ב־21 באבגוסט. מאמר זה, המאשים את הממשלה בחוסר כשרון, או ברשע, מספר פרשת המאורעות שאירעו אחר תשעה באב ועל הקטטה שנפלה בין שני שמשי הכותל המערבי ביוה“כ שעבר, והיא שהביאה לאוזן ערבי אחד, שהיהודים מתכוננים להעמיד פרגוד אצל הכותל. וממנו תוצאות לפורעניות שהתרחשו ובאו אחרי כן. במאמרו זה מזכיר הד”ר פון ווייזל “פקיד צעיר ודל ערך – קית רוטש”. צחוק בקהל. העד מעיר, שפליטת קולמוס היתה כאן.

ה' מוריס: בבקשה לתת העתקה ממאמר זה.

ה' סטוקר: במאמרך אתה כותב שאין הפרגוד מן המנהג, האמת הדבר? – אמת.

אמירה לנכרי – שבות    🔗

האין אתת יודע שהשמש הבטיח למר קית־רוטש להסיר את הפרגוד, השמש לא עמד בדיבורו, אילו שאלת. היה נודע לך הדבר. עדיין אני עומד על דעתי, שקל היה לה' קית־רוטש להרשות את הפרגוד ל־24 שעות בתנאי שיבטיחו לו לא להעמידו להבא. הנזק שהיה עלול להגרם לערבים מן המסך היה הרבה פחות מהנזק שנגרם ליהודים בפגיעה בהם ביום הכפורים. מכל מקום, יהודי חרד לא יסיר פרגוד ביוה"כ.

ה' סטוקר: אפשר היה להסירו בידי לא יהודי? – נכון, אבל חרד היה מתנגד גם לזאת.

הגנה מוסרית בלבד    🔗

לשאלות מר סטוקר, שהמאמר מדבר על יהודים המוכנים להגן על עצמם, משיב פון ווייזל, שהגנה זו אינה אלא מוסרית, אף אחד מן ההולכים אל הכותל לא היה מזוין, אני וידידי, אמר העד על מנת כן הלכנו לשם. שאם יהרגו יהודים על יד הכותל, ניהרג עמהם, בדעה זו היו שם עוד כחמשה עשר בחורים. קצין המשטרה סדרם בשורה, כדי שהערבים העוברים ושבים לא יפריעו את המתפללים. הדבר היה ב־15 באבגוסט.

בתשובה לשאלות אחרות אמר העד, שלא הרבה לדבר על מאורעות השבוע ההוא, קצתו משום שאין לו מכירים רבים בירושלים וקצתו משום שאין לך יום, שאין פורעניותיו מרובות משל חברו, והמאורעות האחרונים משכיחים את הראשונים.

שיך שנדמה לו כמופתי    🔗

פ. ו. מוסיף ומספר על פגישתו, כביכול, עם המופתי: עומד הייתי על הדרך, והנה אוטו מתקרב אלי. היה עמי בן־לויה. הוא נמצא עכשיו בחדר (העד מעיף עין ליד שולחן העתונאים). בן לויתי אמר לי, שמכונית המופתי היא. הצצתי לתוכה וראיתי אדם, שנדמה לי כמופתי ירושלים, תמהתי לראותו, שכן שמעתי שנסע לסוריה. האדון שישב באוטו חייך לעומתי; כסבור הייתי שהמופתי הכיר אותי, אני התראיתי עמו פעמים אחדות לפני שלש שנים. החזרתי לו בת צחוק. לאחר רגעים מספר אמר לי חברי: “הנה האוטו שב”, המכונית עמדה על ידנו. השיך הציץ מתוכה לא בבת צחוק אלא בפנים זועפות. במצב הענינים לא חפצתי ליתן יסוד לתלונה. נגשתי לאוטו ועמדתי כנגד השיך. הלה נסתלק לעבר האוטו השני ופתח את הדלת ויצא. דומה הייתי שהוא רוצה לדבר עמי והקפתי את האוטו. הוא הביט אלי ספק בכעס ספק מתירא. “צפרא טבא, המופתי” אמרתי לו: “בבקשה נדבר אנגלית. את הערבית שלי שכחתי”, הוא נתמלא כעס וקרא: “אמשי” (לֵך). כדי שלא להרגיזו נסתלקתי. אולם השיך נגש לקצין המשטרה והאשימני בעלבון. הובלתי לבית האסורים, וכשנודע לה' סונדרס, שאני הוא האסיר. אמר, שאילו ידע זאת לא הייתי נאסר.

מה רוצים הריביזיוניסטים?    🔗

מר פרידי קם לחקור את העד בשם הממשלה. הוא שואל: מה בעצם רוצים הריביזיוניסטים!

העד: ליצור בהתפתחות מודרגת פלשתינה, שיש בה רוב יהודים, ההדרגה הכרחית היא. אולי ב־25 או 30 שנה. בנוגע לתושבים הערבים שיטתנו היא להבטיח להם, שאם יהיו בזמן מן הזמנים למיעוט, לא יקופחו להם אותן הזכויות, שאנו הריביזיוניסטים דורשים כיום למיעוט הישראלי.

מר פרידי: העולים החדשים מסכימים עמך? – חוששני לומר, שהרוב סבור כמוני; הם נוטים יותר להאמין בפילנטרופיה האמריקנית מאשר בעזרת הממשלה. רק המיעוט הוא בדעה אחת עמי.

הממשלה שאתה רוצה בסיועה היא אותה הממשלה, שאתה מבקרה כ"כ קשה במאמריך? – ודאי.

בעבור חמש לירות    🔗

הגורם התכוף לכל הפורעניות הוא לדבריך הקטטה שנפלה בין שני השמשים על עסקי הענקה? – זו היתה הסבה הרחוקה. אולם הסבה היסודית היא ברפיונו של השלטון המקומי. אילו נתן השמש לחברו 5 לא"י, לא היה הולך לערבים וכל השאלה לא היתה מתעוררת.

רוב ומיעוט    🔗

האין אתה סבור שיש יסוד לערבים לפחד מפני “טביעה” אם רוב יהודי יוצר במהירות כזו? (העד לוחש למתורגמן העברי ושואלו מה פירוש המלה האנגלית swamped). – אילו פחדו הערבים פחד זה בשנת 1918 היה בו משום ממש. אולם הפחד עבר ובטל במשך עשר השנים האחרונות, שכן תוספת הערבים עלתה בעשרת אלפים על זו של היהודים, למרות העליה. לדבר על “טביעה” אין זו אלא מליצה.

בתשובה לשאלת היושב ראש על רבוי הערבים מצד אחד והשאיפה לרוב עברי מהצד השני. עונה העד: אנו מאמינים, שבארץ ישראל יש בה כדי להחזיק 3 מיליון נפש. יש מקום לערבים להגדיל את מספרם וכן גם היהודים.

מר פרידי: את רבוי הערבים אתם רוצים להכריע ע"י עליה? – כן.

– רוצים אתם, שהיהודים יהיו בראש? – כן. אם לאו. לא כדאי ליהודים לבוא לכאן. בתשובה לשאלות הבאות אומר העד, ש־35 אלף יהודים נכנסו לארץ בשנת 1925 ובשום תקופה לא היו היחסים עם הערבים טובים כאז. אלמלא המרד בסוריה והמצוקה הכלכלית בפולין, לא היה משבר כלכלי בארץ ישראל. במקצת הוציאו לפועל עבודות צבוריות להעסיק את היהודים מחוסרי העבודה. היהודים שלמו את חצי המסים, והכפרים הערבים נהנו מן העבודות הללו.

מקריאים לעד את ה“ספר הלבן” משנת 1922. העד מסביר שאין הוא דורש שלטון יהודי דוקא, אלא ממשלה ארצישראלית או בריטית, ושוב הוא אומר שהריביזיוניסטים מתנגדים למועצה מחוקקת לפי שעה. השאלה על הכנעת הערבים אין לה מקום כלל.

כאן מרגישה האחות, שהעד נראה עיף מאד. היא נגשת אליו ומדברת אליו. היו"ר אומר שאם העד עיף יפסיק את גביית העדות, אולם הלה רוצה להמשיך. הגב' פ. ו. ממקומה בירכתי האולם נענתה ואמרה שיכול להמשיך.

ארץ ישראל לבית לאומי או בית לאומי בארץ ישראל    🔗

היו“ר: כנראה, זהו ההבדל בין עמדתך לבין עמדת הממשלה, שאתה רוצה להפוך את ארץ ישראל לבית לאומי עברי והממשלה רוצה ליצור בית לאומי עברי בא”י? – מעולם לא ניסחה הממשלה את הדברים בצורה זו.

ה' מוריס: כך כתוב ב“ספר הלבן”.

העד: רצוני ברוב יהודי בארץ ישראל מחשש, שמא יבוא שנוי במצב המדיני ואם יהיה שלטון של מורשים יעשו הערבים מה שהיהודים אומרים, לדעתם לעשות, מועצה מחוקקת יש בה משום סכנה רבה לארץ ישראל ונזק רב ליהודים.

ישיבת הבוקר נסתימה בהצהרת העד שאין לערבים יסוד לירא מפני היהודים שכן האמיר פייסל בכבודו ובעצמו הביע את דעתו על הדבר באגרת שיש בידי העד.

הועדה מודיעה לעד, שאם הוא עיף או אין בו די כח לבוא אחה"צ, יוכל לדחות את עדותו למחר.

 

ישיבת העשרים ואחת    🔗

בישיבה שלאחר הצהרים המשיך ד"ר פון ווייזל את עדותו.

לשאלת ה' פרידי השיב שהוא יושב בארץ זה ארבע או חמש שנים לסרוגין, והתחיל את ישיבתו בארץ לפני שבע שנים. זמן מה היה רופא ואחר כך – עתונאי, משנת 1925 התחיל לנסוע בשליחות עתוניו, ואז פסק לגמרי מלעסוק ברפואה. בעבודתו כעתונאי נזדמן לו להתהלך את הערבים במקומות שונים. בהר הדרוזים היה בזמן ההתקוממות שם אחר כך היה בסוריה, בחיג’אז, בתימן. בעיראק, על חוף מפרץ פרס ובמצרים, היה אף אורחו של האמיר עבדאללה ברבת עמון במשך שבועים, ואף אצל המלך חוסיין נתקבל כאורח. בארץ ישראל עצמה חי בין ידידים ערבים.

יחסיו של פון ווייזל עם הערבים    🔗

פרידי: מכיר אתה יפה את השקפותיהם ורגשותיהם של הערבים?

תשובה: כמדומני, שאני בקי בהם.

כסבור אתה שהערבים יראים מפני הפוליטיקה הריביזיוניסטית של הציונים? – איני חושב כך. כשבאתי לדמשק נתפרסם לכבודי מאמר הערצה על אומץ רוחי, שהראיתי בתמיכתי לדרוזים.

כסבור אתה, שעדיין גם עתה כך דעתם עליך? – במשך השנה האחרונה הייתי בחוץ־לארץ, ובינתים נתהוה שנוי בחִנוּכם של הערבים ובמושגיהם.

אתה סבור, שסבת השנוי היא בפחד הערבים מפני רוב לא ערבי? – מובטחני כמעט, שלא כן הדבר, שהרי בשתי השנים האחרונות כמעט לא היו עליה או יציאה נכרת.

מפני מה קראת את תל אביב בירת הארץ השניה? – ירושלים היא מרכז השלטון המדיני, ואולם תל אביב היא במדה גדולה מרכז התרבות.

פון ווייזל חולק על לאנגר    🔗

פרידי: נשוב לענין 16 באבגוסט. רוצה אני לקרוא לפניך מה שכבר נקרא לפני הועדה מן הראפורט של סגן המפקח של המשטרה, האופיצר לאנגר, על מאורעות יום 16 באבגוסט. על הד“ר פון ווייזל הוא אומר: “מכיר אני את הד”ר פון ווייזל, הוא היהודי הראשון, שבא אל הכותל המערבי לאחר שנסתלקה ההפגנה. מלבדו לא היו אלא שוטרים אחרים וכחמשה עשר נשים וילדים ערביים, שהשוטרים התחילו מגרשים אותם בזמן שניגש פון ווייזל מן הקצה השני. הילדים היו מלקטים קרעי פתקאות. של תפלה ובודקים את הסדקים בקיר, לראות אם יש עוד. פון ווייזל הרים פיסות ניר חרוכות. אף אני ראיתי ערמות אחדות, אבל ספרים חרוכים לא ראיתי”. זה דין וחשבון נכון וישר על מה שקרה לאחר שהגעת למקום?

תשובה: לא נכון בדיוק. כשהגעתי לשם הייתי מדוכא מאד, ומיד קרבתי אל הכותל והתפללתי שם רגעים אחדים. היה לי הרושם, שלאנגר לא היה שם בשעה שבאתי, כי ראיתיו רק לאחר שבאתי, ראיתי שם יותר משנים עשר גברים ערביים.

לאנגר אומר, כי בשעה שבאת לשם היו השוטרים מגרשים נשים וילדים דרך שער הברזל? – אני רק יכול להגיד שלא ראיתי.

הדבר היה בגדר מן הנמנע שלא תראה? – לאו דוקא. מתפלל הייתי ופני אל הכותל.

פרסום המאורע ב“דואר היום”    🔗

מסרת את דבר בקורך ל“דואר היום”? כן מסרתי.

ובמהרה נדפס עלון ונתפרסם ונפוץ? – כן, בניגוד לעצתי.

ראית אותו קודם שנתפרסם? – לא. ראיתיו רק לאחר שנתפרסם ואז מאוחר היה. היו שם בטוי או שנים שהתנגדתי להם.

מראים לד“ר פון ווייזל טופס מן העלון שנדפס ומבקשים ממנו להראות על הבטויים שלא היו לפי רוחו, הוא משיב, שהוא לא הסכים שיקרא שמו על המאמר, ודעתו לא היתה נוחה מדברי העלון, שנמצאו על יד הכותל ארבעים נשים ערביות. 30 בחורים 30 ילדים; ארבעים היו הנשים והבחורים והקטנים ביחד, בדבריו ל”דואר היום" קרא העד את לאנגר “אופיצר אנגלי” ואחר כך נודע לו, שטעות היתה בידו.

פרידי: שם המאמר: “ערבים מתנפלים על המתפללים על יד הכותל”.

העד: לא כך אמרתי להם.

לא אתה היית אחראי לכותרת זו? – לא.

למי מסרת את הידיעות? – איני זוכר בדיוק.

השוטרים לא נקפו אצבע    🔗

מר פרידי קורא תרגום ממאמר “דואר היום”, הוא שואל: השוטרים היו מסתכלים בתעלולים אלו ולא נגפו אצבע לעכב אותם?

העד: אף בשעה שהיה שם ה' קאסט הוסיפו הילדים לקרוע את סדורי התפילה.

פרידי: בבקשה השב על שאלתי, האמת הדבר, שהשוטרים לא נקפו אצבע כדי לעכב אותם? – כן.

מנין לך שכך? – אפילו אחר כך ראיתי את הילדים קורעים סדורי תפלה והשוטרים לא הפריעם ממעשה זה.

זה הבאור שלך? – כן.

פון ווייזל אומר, שהוא חושב לצדק לומר, שבזמן שהיה על יד הכותל היו שם רק 4–5 שוטרים ערבים ואחד או שנים בריטיים, והם ראו את התעלולים ולא נקפו אצבע.

שאלתיך. אם בא כח אחר של “דואר היום” בקר במקום, ואמרת שעד כמה שידוע לך לא בקר? – אמרתי שאני הייתי הראשון ואחר כך הלכתי משם.

אתה היית השליח הראשון של “דואר היום” שבקר אצל הכותל המערבי, עד כמה שידוע לך? – חושבני, שאני היהודי הראשון שבא אז אל הכותל. איני משמש בא כח לעתון זה.

היו"ר: אבל נתת דין וחשבון לעתון? – כן.

היו"ר: אם כן היית בא כחו במקרה זה.

פרידי: העתון אומר, שבא כחו היה שם בשעה אחת ואתה אומר שהיית שם באחת וחצי.

פון ווייזל (קורא מן הנוסח העברי) ואומר: כתוב, שעד ראיה אומר, שהמאורעות אירעו בשעה אחת, אבל לא נאמר, שבא כחו של העתון היה שם בעצמו באותה שעה.

פרידי: כסבור אתה, שהיה שם בא כח אחר של העתון חצי שעה לפניך? – איני יכול להעיד על מה שאירע בשעה שלא הייתי שם.

השוטרים הפריעוך מלכת אל הכותל? השוטרים הערבים התנגדו, אבל הבריטים הרשו.

אילו נתעקשו לעכב אותך. מה היית עושה? הייתי חוזר והייתי קובל עליהם.

סבור היית, שרשאי אתה ללכת. בין אם יסכימו השוטרים ובין אם יתנגדו? – כן, השאלה היא, אם היו השוטרים רשאים להתנגד.

על מאורעות יום 23 באבגוסט    🔗

כשה' פון ווייזל נשאל על מאורעות יום 23 באבגוסט, השיב שאינו יודע מה היה בסופו של אותו היהודי שראוהו נופל שלש פעמים. חיהודי, לפי השערתו, לא היה מטפוס החרדים.

פרידי: משער יפו חזרת עד גן העיר, שהוא ממול משרד ההנהלה הציונית? – כן

שם ראיתי ערבים רצים ועולים ברחוב יפו כששני שוטרים רוכבים לפניהם ושוטרים אחדים ואוטו מאחוריהם? – כן

פרידי קורא את הראפורט של הסירג’נט סיגריסט.

פון ווייזל אומר שהוא רואה אותו כתאור נכון ונאמן ממה שקרה.

פרידי: הערבים הרבו להתנפל? הרבה מהם התנפלו? – 80 – 100 איש השתתפו בתהלוכה. כעשרה פגעו ביהודים, והשאר הלכו להם.

האם לא התאמצו השוטרים בכל יכלתם להניס אותם על ידי הכאות באלותיהם וכדומה? – אפשר. לא יכולתי לראות היטב, כי לאחר שפגעו בי נפלו משקפי ואני קצר רואי ואיני מיטיב לראות.

אתה קובל על שלא היו מאסרים? – דעתי היא שברגע ההוא לא קשה היה לאסור. נשארו רק מועטים מן התהלוכה.

בתחילה הלא היו השוטרים טרודים יותר מדי להדוף את ההמון ולא יכלו להפנות למאסרים? – כן.

פרידי: ההשתדלת לעבוד לטובת השקפותיך לעשות להן נפשות? – בזמן שהותי בארץ הפעם לא עשיתי כלום. כדי לרכוש תומכים לדעותי.

במצב הרוחות שהיה שורר ביום 16 באבגוסט היה העלון המיוחד של “דואר היום” עשוי, לדעתך, להלהיב את רגשותיהם של שני הצדדים? – איני חושב.

בזה סיים ה' פרידי את חקירתו, וסיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד.

חסר בראפורט של סיגריסט    🔗

מרימאן: מותר לי להעירך, שבפרט אחד הראפורט של הסירג’נט לקוי בחסר: אין זכר בו, שאתה נפצעת? תשובה: נכון.

מרימאן מראה לעד פסות ניר קטנות ושואלו, אם אלו הן מה שלקט. העד מאשר היו שם קטעים ממגילת “איכה”, מסדור תפלה ומספר נביאים.

העד הראה גם דוגמה של פתקת־בקשה.

בתשובה לשאלות אחרות של מרימאן השיב פון ווייזל, שמספר הצירים לקונגרס הציוני הגיע עד 310 מהם 21 ריביזיוניסטים. בציריך נסתלקו הריביזיוניסטים מלהשתתף בסוכנות היהודית המורחבת. ואין להם שם באי כח.

השקפות הריביזיוניסטים    🔗

מרימאן: אתה אומר שאתם דורשים עליה מורחבת משנה לשנה והתכנית שלכם מצריכה זמן של 25–30 שנה? – כן.

ואתם מקוים שאז יהיו היהודים רוב? – כן

כונתך שעם גידול העליה יתפתחו תעשיות שיקלטו את העולים? – פשיטא. פיתוח התעשיה צריך להיות אחד הגורמים העיקריים להגברת העליה.

אתה סבור, שגם הערבים ישתתפו עם היהודים בפיתוח התעשיה! – מובן מאליו, שנשתף אותם.

.

מה בין פלומר ללוק?    🔗

מרימאן מפנה את תשומת לב הועדה למשפטים שבמאמרו של פון־ווייזל, שבהן הוא מציג את לורד פלומר לעומת ה' לוק.

פון ווייזל מעיר, שבמאמרו הזכיר מעשה שהיה בימי שלטונו של הלורד פלומר בארץ ישראל, כשנתעוררה השאלה להביא מלונדון לירושלים את הדגלים העברים של חיילי הגדוד העברי ששרת בארץ ישראל. אז באו חברי הועד הפועל הערבי והתיצבו לפני לורד פלומר ואמרו לו שאינם יכולים להיות אחראים לסדר, אם תורשה תהלוכת יהודים עם דגלים ברחובות. לורד פלומר כפי ששמע פון ווייזל, השיב: תנוח דעתכם, לא אתם אחראים לסדר; אני האחראי". הדגלים הועברו, התהלוכה נתקיימה והפרעת סדרים לא היתה.

מרימאן: מה לדעתך היתה השפעת המאורעות של יום 16 באבגוסט על הרגשת היהודים! – אין מלים בפי להביעה. אני בעצמי הייתי כל כך מדוכדך שבכיתי כתינוק, כשראיתי את סידורי התפלה השרופים. מה הרגישו אחרים איני יודע.

כסבור אתה שמאמרך מביע את עמדתו של חלק גדול מיהודי ארץ ישראל? – בשעה זו. כן.

עדותו של המושל מילר    🔗

אחרי פון ווייזל מעיד באותה הישיבה ה' ויליאם מילר.

לשאלת ה' דרייטון הוא אומר שהיה מושל שכם, ועכשיו משרתו בחברון. זה 12 שנה שהוא נושא משרה בארץ ישראל כפקיד מחוזי.

בתשובה לשאלות אחרות, מספר העד, שכבר מאז האביב הרגיש במדה רבה של פעלתנות בתוך אגודת צעירי המושלמים.

מרימאן: נסית בזמן שלטונך בשכם לערוך רשימה של צעירים? – לא. אנשי שכם לא היתה דעתם נוחה מפעולותיה של אגודת הצעירים הנוצרים ולא לרצון היה להם שילכו לשם צעיריהם.

רוצה…    🔗

מרימאן: ביום 16 באבגוסט בקשו ממך נכבדי המושלמים בשכם להתיר להם הפגנה נגד אותה ההפגנה שערכו בחורי תל אביב יום קודם לכן על יד הכותל? – כן.

אתה סירבת ליתן להם רשיון וההפגנה לא נתקיימה? – באותו היום לא היתה.

בריונים ערבים עולים לירושלים    🔗

ה' מילר אמר שבבוקר יום 16 באבגוסט יצא מספר הגון מבריוני שכם באבטומובילים לירושלים. יום חג היה, וכשדיבר עם ראשי העדה אמרו לו הללו, שמנהג הוא לערבים להעלות ל“חארם” ביום מועד. בזמנים כתקונם היו עושים כן אלה שיש בידם היכולת, ואולם השנה נסעו כמה מן האספסוף. הקבוצה הגדולה שנסעה אינה מאותו סוג הערבים הנוסעים ברגילות באוטו. אף בתוך העיר היו הרבה נסיעות שעשועים באבטומובילים באותו יום, אבל כפי שמסרו למר מילר, פחות מכפי הנהוג ביום זה בשנים אחרות.

בחורי שכם התכוננו    🔗

ביום 20 באבגוסט הכריחו בחורי העיר את בעלי החנויות לסגור אותן וקראו לאספה לא חוקית. לשאלה אם אגודת צעירי המושלמים אחראית לזה במדה הגונה – השיב ה' מילר, שבאופן רשמי לא היה יכול להכניס את עצמו לענין. אבל הוא יודע שמזכירה של האגודה הוא איש פעיל מאד ולאחר יום 23 באבגוסט היתה בפעולותיו פוליטיקה יותר מדת. לפי הידיעות שבידי העד, היו מתחילה כל השמועות שהגיעו לשכם קשורות בענין הכותל המערבי.

ואשר למכתב, שכפי שאומרים, נשלח לעורר ערבים לבוא לירושלים להלחם, – לא שמע על איזה מקום במחוזו שנתקבל שם מכתב כזה, אבל הוא סבור שלא היו שולחים מכתב כזה לכפר אחד בודד (משמע, שיש כפר שבו נתקבל?). העד חקר ודרש, אבל לא יכול לגלות עוד מקום שנתקבל שם המכתב.

מאמינים רק למופתי    🔗

על מאורעות יום 23 אמר ה' מילר, שאנשי המקום היו מאמינים רק למה שאמר להם המופתי חאג' אמין אל חוסיני. הלה דבר בטלפון עם אחד מראשי הנכבדים המושלמים בשכם, והבטיח, שאין לו למופתי, צורך בבחורי שכם. הנכבד המושלמי אמר למופתי, שבחורי שכם עומדים נכונים לפקודותיו. מר מילר מאשר בעיקרו את הראפורט של אופיצר המשטרה, שבשכם היתה תכנית ערוכה במחשבה תחילה על עלית צעירי שכם לירושלים ב־23 כדי להשתתף שם בהפגנה אחר תפלת הצהרים.

לשכם יצאו כבר מוניטין    🔗

לשכם, אומר העד, יצאו כבר מוניטין כעיר של קנאה דתית, אף על פי שאינה קנאית באותה מדה, שרבים סבורים. מרובה בה האיבה שבין משפחה למשפחה. אלא שבשבוע שלפני יום 23 באבגוסט נראו כולם מאוחדים בתוקף שאלת הכותל. אף אם נדברו בני שכם על הפרעות לעתיד לבוא, הנה, לדעתו, לא קבעו את שעת ההתפרצות. ההפגנות שאחר כך לדעתו, לא היו מאורגנות. אבל הנסיעה לירושלים ביום הששי היתה מאורגנת.

פצצות – דוקא בידי ערבים    🔗

כבר ימים אחדים לפני ה־23 יעץ אופיצר המשטרה בשכם לקומץ היהודים שיעזבו בחשאי את העיר. בענין רימוני־היד, שלפי הראפורט של המשטרה, השתמשו בהם הערבים, העיד ה' מילר, שהוא עצמו ראה שתי פצצות אחת שהושלכה בשוטרים ואחת שהשוטרים נטלו מערבי, בשעה שעבר את קסרקטין המשטרה. לאחר שראה את שתי הפצצות, נראה לו כדבר המתקבל על הדעת שהיו עוד פצצות.

אילמלא המסיתים…    🔗

ה' סילי מתחיל לחקור את העד. הוא שואל: אתה מכיר את הנוסחאות שמשתמשים בהן במזרח. כשפונים לאנשים בעלי מעמד ידוע בחברה, כגון: “עבדיך המסורים אנו” וכדומה? נוהגים להשתמש בנוסחאות כאלו, האין זאת? – כן.

ושיחת הטלפון שבין מופתי ירושלים והנכבד המושלמי שבשכם הלא נסתיימה בנוסחה הרגילה: “עבדיך המסורים אנחנו?” – כן.

בשים לב למה שקרה בירושלים בימים 14–15 באבגוסט, כלום מתפלא אתה על שהמושלמים רגשו? – חושבני, שזוהי תוצאה טבעית.

וכל מי שארגן את ההפגנות של הימים 14–15 צריך היה. אם הוא מכיר את הארץ, להביא תוצאה זו בחשבון? – איני מסכים כלל לדעתך. רוצה אני להשיב תשובת אמת. אין אני סבור שהפגנה או תהלוכה רגילה בארץ ישראל תגרום להפרעות אילמלא המסיתים שניצלוה. בני הארץ הזאת הולכים בכלל אחרי מסיתים אחדים.

והם, על פי רוב, נעדרים בשעה שהמהומות פורצות? – לפעמים.

כגון הפקידים הציונים; הם כולם היו נעדרים באותו פרק זמן?

(ה' מילר מהסס רגע ועונה): עד שאתה אומר כך נאמר, שאף כל פקידי הממשלה היו נעדרים (צחוק בכל האולם).

בזה נגמרה עדותו של מילר וקוראים שוב את מר קאסט.

קטעים מן העתונים    🔗

ה' פרידי שואל אם הביא עמו את הקטעים מן העתונות הערבית והעברית שנדרשו ממנו, מר קאסט השיב שיש בידו שמונה קטעים מן העתונות העברית מפרק הזמן שבין יום 22 ביולי ויום 16 באבגוסט: עשרה קטעים מן העתונות הערבית מפרק הזמן שבין יום 9 במאי ויום 18 באבגוסט, ושני גליונות מעתוני היהודים באנגלית – ה“פלשתין ויקלי” מיום 19 ביולי ומיום 9 באבגוסט.

הפתח החדש בכותל    🔗

ה' קאסט אינו זוכר באיזה יום בדיוק נגשו שנית לעבודת בנין בכותל המערבי, אבל ביום 20 ביולי פנה אליו הרב קוק וקבל לפניו על הדבר. העבודה התחילה או ביום זה או ביום שלפניו, מאז עד יום 14 באבגוסט לא היו אינצידנטים חוץ מקובלנות מצד הערבים שהיהודים מביאים כלי תשמיש לכותל. חידוש עבודת הבנין הרגיז את העתונות העברית ומאמרים התחילו להופיע בעתונים. הענין נעשה שאלה חשובה ליהודים, אף לאלה שמחוץ לירושלים. הערבים הושפעו ממהלך העניינים בקונגרס הציוני בציריך.

כאן נפסקה הישיבה.

 

ישיבת העשרים ושתים    🔗

נפתחה ישיבת הבוקר ביום 15 בנובמבר. לורד אירלי, מר פרידי ומר סטוקר מכניסים תקונים בסטינוגרמה, וקוראים שוב את מר קאסט להמשיך את עדותו.

אין לסמוך על שוטרים א"י    🔗

בתשובה לשאלות פרידי אומר העד כי בימים הראשונים באבגוסט לא אירעו שום אינצידנטים גדולים, אבל שררה מתיחות רבה, ביחוד מסביב לשאלת הכותל המערבי. הוא והמאיור סונדרס, מ"מ מפקד המשטרה, היו סבורים שניהם, שמפני המתיחות אין לסמוך על שוטרים ארצישראליים – לא על היהודים ולא על הערבים – בשמירת הסדר אצל הכותל. בסוף השבוע הראשון באבגוסט הוחלט, איפוא, שעל יד הכותל יהיה משמר של שוטרים בריטיים. את השוטרים הארצישראליים לא הרחיקו לגמרי; נשאר שוטר ערבי ושוטר יהודי. בשבת חזקו את המשמר.

“האגודה למען הכותל”    🔗

בעקבות חדוש עבודות הבנין, אמר העד כי מפני ההתרגשות, שגרם הדבר בין היהודים, נוסדה חברה בשם ה“אגודה למען הכותל” בנשיאות הפרופ' יוסף קלויזנר, בו בפרק נתייסדה חברה כנגדה בין המושלמים, ושמה ה“חברה להגנת מסגד אל אקצא”. שתי האגודות היו נועדות עם ה' קאסט, כל אחת לחוד, כמובן.

תשעה באב    🔗

ביום 14 באבגוסט, ערב תשעה באב, נהוג אצל היהודים לבקר אצל הכותל אולי עוד יותר מאשר ביום הכפורים, ראשי שתי העדות, המושלמית והיהודית, אמרו לו עוד לפני שבוע או עשרה ימים, שהמצב, החמור כבר למדי, עתיד להתחמר עד לאין שעור ביום תענית זה, הואיל ולמחרת חל גם חג מושלמי, מולד הנביא. עמדו השלטונות והוסיפו חזוק לחיל השוטרים הבריטיים ככל מה שיכלו מן הכחות שעמדו לשרותם. התפלה ע"י הכותל ב־14 באבגוסט עברה בלא אי נעימות. עוד מקודם נדברו השלטונות עם המועצה המושלמית שהעבודה תיפסק באותו השטח בימים האחרונים של השבוע כמו כן הוסכם עם המופתי, שתנועת הערבים תצטמצם בגבולות צרכי הערבים הדרים שם לגשת לבתיהם – דבר שאי אפשר היה לאסור אותו.

קאסט מבקש השפעת הרבנים    🔗

העד התראה עם שני הרבנים הראשיים ובקש מהם שהם ידברו על לב כל איש שביחס אליו יש חשש שמא יגרום לאינצידנטים. הרבנים שמעו שיש. תסיסה בין הריביזיוניסטים שבתל־אביב. הרוצים לעלות לכותל ביום ההוא לירושלים, והיה מקום לחשוש שמא בהגיעם לכותל ירצו לתת מבע ממשי להשקפותיהם. הפרופ' קלויזנר, שאף אתו התראה מר קאסט. אמר לו, שהוא טען בכל תוקף למתינות, אבל אחרים תובעים בפה הודאה בזכויות קונסטיטוציוניות, ואין הוא יכול להבטיח שלא יאחזו באמצעים קיצוניים. אבל דבר זה הוא יכול לומר שעל אף מחלתו, קלויזנר נאם לפני קהל גדול ממתפללי בית הכנסת “ישורון” ומטעם זה לא יכול קהל מתפללים גדול זה לילך אל הכותל עד שעה מאוחרת, לאחר שמבקרים אחרים הלכו כבר.

מתפללי “ישורון” על יד הכותל    🔗

כשירדו מתפללי “ישורון” לכותל בתשעה באב בערב הלכו לשם שוב ה' קאסט עם עוד אנשים, אבל מצאו את ההמון שקט ושומר סדרים, השוטרים היו מכוונים את תנועת הבאים, והסתדרות “המכבי” סייעה בידם. זמן מה היה העד עם המופתי בחדרו הנשקף על ככר הכותל, וזמן מה נשאר שם לבדו.

היהודים הביעו לו את קורת רוחם על שהכל עבר כל כך יפה. ביום ה' בבוקר, יום ט' באב, צוה העד, שבכל שעה יעמוד לכל הפחות פקיד מחוזי אחד במשמר שם ובשעת התפלה לא פחות משנים. וכן עשו.

הנוער מתל־אביב    🔗

בבוקר לא היו אינצידנטים והקהל שעל יד הכותל היה מועט כל כך עד ששנים מן הפקידים המחוזיים נפנו והלכו להם. והנה נתקבלה ידיעה מאת ה' חיים סלומון, חבר ועד העיר ליהודי ירושלים, שהיה עומד אז בראש עניניו של ועד זה והועד הלאומי, שחבורת צעירים מת“א, שבירושלים חכו לבואם אתמול, באו לעיר והרי הם נקהלים בבית הספר למל. הללו הודיעו שבדעתם להפגין תחילה לפני משרדי הממשלה ואחר כך ע”י הכותל.

השלטונות בין המצרים    🔗

לעד, מר קאסט, היה ברור, כי שאלה קשה מאד לפני השלטונות. מצד אחד תשעה באב, יום צום הקשור בכותל המערבי, ומצד אחד – התנגשות על יד הכותל תגרום לתוצאות שלא יוכלו לשלוט בהן. ולפיכך היתה לפני השלטונות פרובלימה כפולה: לשמור על השלום והסדר ועם זה להמנע מלשים מכשול על דרך היהודים להשתמש בזכויותיהם החוקיות – לבקר אצל הכותל באותו יום. ה"ה בינה וברגמן הלכו לבית הספר למל ונוכחו שהקהל נרגש עד מאד. מאת ה' הופיין, שעזר הרבה מאד בימים האלה. בקשו עצה מה לעשות. הוא יעץ לשלטונות, שלא יאסרו בקור אל הכותל אלא שירשו אותו בתנאים מפורשים מראש. התנאים היו: שלא תהא שום הפגנה, שלא ישאו דגלים, שלא יהיו מהלכים בטכס צבאי ושלא ישירו שירים ברחוב. נשלחו שוטרים למדי להשגיח על מלוי תנאים אלו, שהיו מובנים כל צרכם למנהיגי הצבור.

למופתי הומצאו ידיעות    🔗

הוסכם, שה' מילס, מ"מ המזכיר הראשי, יקבל לראיון מלאכות בת שלשה חברים שתגיש לו בכתב את דרישות הנוער העברי. דעתם של מאיור סונדרס ושל העד היתה שביום זה, תשעה באב, אין למנוע משום יהודי מלבקר אצל הכותל, אלא אם כן טובת הסדר הצבורי תצריך דבר זה. ברור היה לשלטונות, שאחד הגורמים לזה שהיום עבר כל כך בשלום הוא – מה שהיו ממציאים למועצה המושלמית ידיעות על כל הנעשה. העד שלח את רוחי ביי (אחד מסגניו) ובקש ממנו להודיע למופתי מה שמתרחש ולהתקין אותם הסדורים שהיו ביום הקודם.

הפגנת הנוער    🔗

מר קאסט עצמו ראה את תהלוכת היהודים ברחוב יפו כשהם עוברים על יד בניני הרוסים. בתהלוכה השתתפו כמה מאות איש. נשאו דגל־אֵבֶל מקופל, ופלוגת שוטרים במספר מספיק ליותה אותם בכל הדרך. אחר כך ראה העד משער שכם, כשהם מתקרבים מצד בית הדואר. בכניסתם לעיר העתיקה לא שרו ולא ניסו להרים את הדגל. אחדים מהם הלכו שלובי זרוע. אבל מלבד זה הלכו בסדר, אחר כך ראה העד את התהלוכה בחזירתה. לפני משרד ההנהלה הציונית היה עכוב מה: ספרו לו שהסבה היתה שנעשה נסיון מצד המפגינים להרים את הדגל, מעשה שהיה מכוון נגד ההנהלה הציונית.

תסיסה במועצה המושלמית    🔗

ביום 16 באבגוסט נתברר שבמערכות המועצה המושלמית יש תסיסה שלא באה בהיסח הדעת. הענין נעשה חמור, כי ברור היה, שהמועצה המושלמית, שבימים הקודמים סייעו פקידיה לשלטונות ושמרו על הסדר לפני הכותל. – שוב אי אפשר היה לסמוך על עזרתם, מחמת התמרמרותם ורגזם. הללו טענו, שניצלו את אורך רוחם, ובקור חוקי לכותל המערבי סודר לשם הפגנה על יד המקום הקדוש.

המושלמים מכינים הפגנה    🔗

ביום הששי בבוקר השכם נודע לו, שהמושלמים מכינים הפגנה, רוחי ביי, שהיה במגע קרוב עם בעלי המועצה המושלמית ספר שהחוגים הרשמיים של המושלמים – גם המנהיגים וגם דעת הקהל שלהם – עומדים בכל תוקף על הדבר, שהכרח להם לתקן את עמדתם המקופחת על ידי הפגנה אחר התפלה ביום ההוא ובאותו מקום. התראיתי עם ממלא מקום הנציב העליון והוסכם שיש לאחוז באמצעים כדי למנוע התפרצות שכל משגה עלול לגרור. באי כח המועצה המושלמית דרשו רשיון לערוך הפגנה כנגד. הם הבטיחו שתהיה רק הפגנה כנגד ותו לא. הם טענו שאם ההפגנה לא תורשה, תהיה התפרצות לאין מעצור.

הכל היו מאיימים    🔗

מר פרידי: היה כאן אִיום או ציוּן עובדה? – קאסט: היתה עובדה. הכל היו מאיימים באותה שעה.

העד אומר, שהוחלט להתיר את ההפגנה בתנאי שתהלוכת המושלמים לא תטה מן הדרך שתקבע הממשלה ולא תשתמש בפתח החדש שעל־יד הכותל.

קאסט חשש לחיי היהודים    🔗

את כחות המשטרה על יד הכותל חזקו, וכדי לסלק כל אפשרות של התנגשות. צוה ה' קאסט שיורחקו משם פושטי היד היהודים הרגילים לשבת לאורך הדרך המובילה אל הכותל. כמו כן צוה שיועמדו שוטרים בריטיים על יד כל מוצא אפשרי מרחבת הכותל. זמן מה לאחר שהעד נפטר מאת ה' לוק בא המופתי, ממלא מקום הנציב הפציר בו שיתאמץ בכל יכלתו להניא את ההמון שבמסגד מלילך אל הכותל, או לכל הפחות לסייע שהסדר לא יופרע.

העד הלך לחצר ה“חארם” ומצא את התהלוכה כשהיא כבר ערוכה. הוא נכנס לחדר בבית המופתי, שממנו אפשר להשקיף למטה לרחבת הכותל כדי להוכח שאין שם מתפללים יהודים. מציאות יהודי שם־פירושה: מיתה ודאית. משם הלך ה' קאסט, ועָמדו, הוא ומאיור הרינגטון, במוצא העיקרי של דרך התהלוכה, והתהלוכה עברה. הוא לא ראה שם שום יהודי מלבד השמש.

בדגלים יש משום סכנת נפשות    🔗

דעתו נחה עליו קצת לאחר שראה שייכים בעלי אחריות מן המסגד שהיו מסייעים לממשלה בשני הימים הקודמים, הולכים עם התהלוכה. בתהלוכה היו שני דגלים ירוקים, מעין הדגלים הנישאים בחג נבי מוסא. כל המשתתפים בתהלוכה, מאלף עד אלף חמש מאות איש, היו אחוזים התלהבות וקנאות, שרק מי שחי במזרח יכול להעריכה כראוי. הדגלים לא הותרו להם. אלו הם סמלים דתיים. מסתבר שהם זכר לימי המדבר הקודמים כשהעם היה מתאסף ומתרכז מסביב לדגל, כנהוג בארץ ערב עד היום. לא מחכמה עשו אלה שהניפו דגלים בשעה כזו, מבחינת השמירה על הנפש והרכוש. המנהיגים הריעו וקראו קריאות שהעד לא שמען קודם לכן: “דין מחמד בסיף”, “אין אלוה מבלעדי אללה”.

דרשות של הסתה בפני השלטונות    🔗

וההמון עשה את דרכו אל הכותל. העד לא היה שם, אבל אף אילו היה שם לא היה מועיל, ולא היתה מועילה כל משטרה מפני הצפיפות. לאחר שעה קלה חזרה התהלוכה ועברה על ידנו ולא ניסתה לנטות מן הדרך שקבעו לה. ממש לפנינו נדרשה דרשה וההתלהבות היתה עוד גדולה מאשר בתחילה. העד יודע שתוכן הדרשה היה פוליטי, הדרשן היה אחד השיכים שהיה נישא על כתף, כנהוג.

תלי אפר ברחבת הכותל    🔗

משחזרה התהלוכה למסגד, חכה ה' קאסט עד שנתברר לו שנתפזרה, ואז חזר לרחבת הכותל. שם מצא תלי אפר אחדים ופתקאות־בקשה קרועות ודפים מסדורי תפלה, היו שם ערבי אחד או שנים ונשים וילדים אחדים. אחד הילדים היה מקרע דפים. תינוק בן ארבע או חמש היה זה, והעד צרם לו באזנו. היה שם השמש היהודי שהיה מטאטא את האפר לערמות, העד צוה עליו, שיכבד את המקום ויפנה את כל רישומי המאורע. סדורי תפלה שרופים לא ראה בעצם ולא יכול היה להכיר מה טיבו של האפר, אבל כמו כן אין הוא יכול להעיד שסדורים לא נשרפו.

פגישה עם פון ווייזל    🔗

באותו מעמד היה ד"ר פון ווייזל. מלקט היה את האפר ושם בכיסו. ה' קאסט אמר לו, שהוא העד יכול היה לתאר לעצמו את גודל הרושם יעשה המאורע הזה. מכיר הוא אותו, את פון ווייזל, כעתונאי בעל צורה ויש לשער שהוא הראשון שראה את הכותל המערבי במצבו זה. העד התחנן לפניו שלא יעשה דבר העלול להוסיף רוגז והתמרמרות.

פגישה עם באי כח היהודים    🔗

ה' קאסט הזמין אחדים מראשי הצבור היהודי, כדי לבאר להם מה אירע ולקדם אפשרות של פירוש מוטעה לעובדות. באו ה“ה סלומון ברוידה קלויזר וגורדון. הוא הזמין גם את עורך “דואר היום”, העתון שבמשך חדשים אחדים הרבה בידיעות והערות על הכותל המערבי, ה' קאסט ספר להם מה שאירע והסביר להם, שמחובתם להשגיח, שהרצאת העובדות בעתונות תהיה בבהירות ובלי רתחנות, יש להמנע מכל נסיון לעורר התרגשות. כמו כן התראה עם עורכי ה”דבר" ו“הארץ” (הכוונה היא לב"כ העתונים האלה בירושלים), ומלא את ידי רוחי ביי למסור לעתונים הערבים את הדברים כהויתם. עורכי דבר והארץ לא יכלו להעלים את צערם – והוא לא יכול לבקש שיעלימו על מה שספר להם, אבל הודו לו, שחובה אחת מוטלת עליהם והיא: להמנע מכל גלוי דעת שיש בו משום פרובוקציה והרגזה. זמן מה אחרי כן קבלם ה' לוק לראיון.

הערבים רצו עוד הפגנות    🔗

ביום 17 באבגוסט היתה המתיחות ניכרת מאד על יד הכותל. פקיד מחוזי יהודי נמצא שם תמיד. בליל שבת ובשבת בבוקר היה העד בעצמו שם, והשיך עארף יונס, מראשי השייכים שב“חארם”, ישב על ידו. השער החדש היה סגור ביום ההוא בפקודת העד, והמפתח היה בכיסו של שיך עארף יונס.

דבר הפגנת היהודים, שהיתה בתשעה באב (ביום ה'). נודע בכל הארץ והגיעו אליו ידיעות שברוב המקומות המרכזיים דורשים הערבים הפגנה כנגד. לאחר ההפגנה כנגד, שהיתה בירושלים, נתבקשו ראשי המושלמים לבוא בדברים עם הערבים בשאר המקומות ולהניא אותם מלהפגין, מכיון שניתן להם סיפוק מלא בירושלים, בימים ההם לא היו הפגנות רציניות.

דקירת מזרחי    🔗

בשבת. ביום 17 באבגוסט בשעה 4.30 אחה"צ, קרה מקרה במגרש כדור הרגל. העד מספר כיצד נדקר יהודי אחד ונפצעו אחדים בתגרה שמעשה זה גרר.

בערב ליוה העד את ה' לוק לעיר העתיקה, וסיורם נסתיים בבית המופתי הנשקף על הככר. ברור היה שהמאורע קבל צביעה דתית גזעית וההתרגשות גדולה.

חששו לסימני איבה כלפי לוק    🔗

רוחי ביי אמר לעד, כי אפשר שיראו לה' לוק אותות איבה מפני המאורע. באותה שעה נתפשטו שמועות בשטח הכותל המערבי, שהנוער היהודי מתעתד למחאה חדשה, אבל זו לא נתקיימה. מקרים שונים קרו בסוף אותו השבוע, בעיקר בשכונת הבוכארים.

חששות בקשר עם מיתת מזרחי    🔗

כשנודע לקאסט שיש סכנה שהצעיר הנדקר ימות, השתמש בהזדמנות בזמן שקבל לראיון מלאכות מושלמית להודיעם את הדבר שידעו מראש, שאם יראו או ישמעו על תהלוכה בימים הקרובים, יהיו בטוחים שלוית־מת היא. כל אותו השבוע התיעץ ה' קאסט יום יום עם הפקידים המחוזיים ואופיצרי המשטרה ודן עמהם על האמצעים, שיש לאחוז בהם באותו יום. ברור היה שצעירים לא אחראים ינצלו את תהלוכת ההלויה לשם הפגנה פוליטית. הוחלט שלטובת הצבור תהיה הלויה בשעה מאוחרת בלילה או למחרת בהשכמה. ה"ה ברוידה וסלומון דנו על הדבר עם ה' קאסט והסכימו לדעתו, באו בדברים עם קרובי המת ועם מסדרי ההלויה.

הלוית מזרחי    🔗

העד מדבר על הקושי שהיה בקביעת דרכה של תהלוכת ההלויה. הודיעו למסדרים, שכל נטיה מן הדרך הקבועה תמנע בכח המשטרה. דבר זה הקל קצת את המצב, וכן ראו הערבים כי הממשלה עומדת בתוקף למנוע כל חזרה על ההפגנה מצד היהודים, ואף מנהיגי היהודים האחראים שבחו את מאמצי הממשלה להגן על התהלוכה. אין לעד שום יסוד לפקפק בדבר שראשי היהודים והערבים כאחד היו משתדלים לעזור לממשלה, בכ"ב באבגוסט האמינו הכל, שאם יום הששי והשבת יעברו בשלום ויהיה הכל טוב.

בבוקר יום ו' 23 באבגוסט    🔗

ביום ששי בבוקר נתקבלו ידיעות מן המשטרה וממקורות יהודיים שבני הכפרים באו לירושלים בהמונים גדולים הרבה יותר מן הרגיל בכל יום ששי אחר. כמה מהם נשאו אתם מקלות ואלות. בשעה עשר בערך הלך עם רוחי ביי לעמוד על המצב בעיר. ברחוב דוד לא היה ניכר המון גדול מן הרגיל בבוקר יום ששי, העד הלך אצל המופתי משני טעמים. ראשית בקש להפטר מעליו מאחר שמושל ירושלים חזר כבר, ושנית רצה לדבר עמו עוד על ענין הבוקר. מלבד ידיעות המשטרה שהובאו אלות, לא היו שום עובדה ושום מקרה, שנתנו מקום לחשוש, כי רעה קרובה לבוא ושאמצעי הזהירות הרגילים, שהמשטרה משתמשת בהם במקרים בודדים. לא יספיקו.

כיון שנראו האותות הראשונים לבלבולים נלוה העד למאיור סונדרס בקסרקטין של המשטרה. הערבים באו רצים ועולים ברחוב דוד, אחריהם צעיר יהודי וששה או שבעה ערבים, רובם בידואים, חובטים אותו באלות. היהודי נפל ארצה לפני משרד קוק, אבל ניצל בידי שוטרים.

ה' סטוקר חוקר את קאסט    🔗

ה' סטוקר שואל, אם הרעש על יד הכותל שקבלו עליו היהודים (זמירות ומחולות) היה לו אופי של פולחן דתי?

העד: כששאלתי את חברי המושלמי, אם יש צורך ברעש זה ענה בשלילה. היה כאן ממין אותו הטקס שקוראים לו “זיכר” (רקוד של דרוישים). ה' לוק אמר לו, שהעיר את המופתי על הדבר, והלה הבטיח להפסיק את הרעש.

בתשובה לשאלת ה' סטוקר, אומר העד, שאינו זוכר בבירור, שה' לוק מסר לו, בשמו של המופתי, שבאופן רשמי אין הוא יכול לצוות את העם לחדול מן הרעש, אבל בדרך פרטית יסדר את הדבר. חזקתם על הנכסים האלה מחייבת, שתהא להם רשות לערוך את הטכס.

על הרעש הזה לא שמע העד קודם לכן. מעולם לא היו עושים על יד הכותל רעש כזה. הוא לא ידע שהרעש הוא חובה ומתנאי המקדיש (את הווקוף). אחר כך הגיד לו רוחי ביי, שנדבר בפירוש עם המועצה המושלמית שמקרה כזה לא יחזור עוד.

ה' סטוקר: בשלשה עשר באבגוסט שמעת על סכסוכים בין מושלמים ויהודים?

שמעתי שהַתאמת קריאת המואזין בדיוק עם שעת תפלת היהודים עוררה כעס ורוגז והתמרמרות. היו אפילו קיצונים אחדים מן היהודים, שטענו, כי אין להתיר למושלמים העוברים ושבים לעשות כך בשעת התפילה.

קריעת הספרים ושריפתם    🔗

ביום 16 באבגוסט כשמצאת את הנשים והילדים לפני הכותל, הרי היה המקום בשעת ההפגנה צפוף ודחוק. וכי אין לשער, שמפני כך נתהפכו השולחנות שהיו עומדים שם?

– יתכן.

– האין להעלות על הדעת, שלהמון לא היה כלל יד בקריעת הספרים ורק הילדים עשו את הדבר?

– כמדומני, שהראיות שבידי המשטרה אינן מניחות מקום לספק בזה. היו שם תלי אפר. הילדים במספר שהיו שם לא יכלו להספיק במשך הזמן ההוא לשרוף את הניירות לערמות האפר שראיתי בעיני.

ה' סטוקר: כל הבטחה שהבטיח לך המופתי הלא נתקיימה?

– מה שנוגע לימים י“ד, ט”ו וט"ז באבגוסט כולן נתקיימו.

ג’ז־בנד של דרוישים    🔗

העד מאשר שטקס ה“זיכר” וקריאת המואזין – הכל היה משום חדוש.

בדברו על נגינת המוגראבים קרא לה מרימאן “ג’ז בנד” הכנוי שנתן לה היו“ר קודם, סטוקר הביע התנגדות. היו”ר לקח את האשמה על עצמו.

קדושת ה“בוראק” נתחדשה למושלמים בשנים האחרונות    🔗

סיר בויד: מה שנוגע לך מאימתי נודע לך על דבר הקדושה המיוחדת שיש למקום הזה בעיני המושלמים?

העד: מיום שובי לכאן ב־1927 ועד למחרת יום הכפורים שנת 1928 לא שמעתי מעולם שהמושלמים ייחסו קדושה מיוחדת לרצפת הרחבה שעל יד הכותל המערבי, אלא שמבחינה פיסית הכותל הרי הוא חלק מתחום מסגדם הקדוש.

סיר בויד: אתה אומר, שאפילו את השם “אל־בוראק” לא שמעת בקשר את המקום?

תשובה: אפשר שמקרה הוא זה, אבל עד שובי אל הארץ הזאת לא שמעתי מלה זו בקשר את העניין הזה.

הפתח החדש    🔗

בתשובה לשאלה אחרת מספר העד. שהפתח החדש נפתח לשם מעבר בששה לחודשי יולי בערך. את מקום הכותל בקר יחד עם מר ברוידה בשבוע האחרון ביולי בערך. מר ברוידה, שלא הכיר את המצב בכותל ולא היה לו דבר לעניינים אלו קודם שקיבל עליו תפקידים מדיניים מטעם ההנהלה הציונית, בקש לראות את הכותל קודם שיביע דעה או יעשה מעשה. העד זוכר שדבר עם ה' ברוידה על האפשרות, שהפתח החדש ישמש לעוברים ושבים.

היהודים לא פגעו במקום קדוש למושלמים    🔗

מרימאן: תארת את מהלך המאורעות בימים ההם תאור נאמן ונכון. לפי מה שראית ב־14 באבגוסט, כלום אפשר לאדם, שהשתדל באמת לראות את הנעשה בלילה ההוא כמו שהוא, לומר, שהיתה כאן “פגיעה מאורגנת במקום הקדוש לאיסלאם מכל המקומות”? (הכוונה לדבריו של העד שיאן).

העד, מר קאסט, עונה בשלילה: לא. היהודים לא פגעו.

 

ישיבת העשׂרים ושׁלש    🔗

בישיבת אחרי הצהרים ביום 15 בנובמבר גמר ה' קאסט את עדותו והתחיל להעיד ה' לוק.

על שאלת מרימאן משיב קאסט, כי ידוע לו, שהכותל המערבי הוא ליהודים הקדוש שבכל המקומות בירושלים, הוא נשאר ממקדש שלמה המלך והוא המקום היחידי בעולם, שהשכינה שרויה בו. לפי אמונת היהודים. קדוש הוא המקום אפילו ליהודים הלא־חרדים; ואין הוא העד, מפקפק כלל, שכל הפגנה מושלמית שם באיזו צורה שהיא אי אפשר לה שלא תרגיז את היהודים.

כן סבור הוא שמנהיגי היהודים לא היתה דעתם נוחה מהפגנת תשעה באב, עד כמה שעברה את הגבולות של בקור לכותל המערבי, ואילו הפגנת המושלמים מיום ה־16 באבגוסט – ברי לו שמנהיגים מושלמים מן המסגד חוללוה. במעשים שליוו את ההפגנה היה בודאי, אומר העד, משום חלול הקודש בעיני היהודים: מושלמים נלהבי קנאות מוציאים את פתקאות היהודים מסדקי הכותל וקורעים אותם לקרעים.

הפגנה תחת הפגנה    🔗

מרימאן: אילו הייתם פועלים פעולה נמרצה נגד עורכי ההפגנה היהודית מיום 15 והייתם מודיעים למופתי, שעתידים הללו ליתן את הדין והפגנה שכנגד אין הממשלה מרשה – האם היה אז המצב אחר?

– אילו לא קבלה ההפגנה העברית תכונה בלתי חוקית. לא היתה ההפגנה כנגד באה בחשבון.

– אילו הבטחתם למופתי שאתם תובעים את המפגינים לדין והפגנה שכנגד אין אתם מרשים? – איני סבור, שדעתו היתה מתקררת בזה.

– אילו היו עושים כך – מעיר מרימאן – היו מתנהגים כממשלה; עכשיו לא התנהגו כממשלה.

על זאת השיב ה' קאסט: חובתה הראשונה של ממשלה היא להגן על החיים ועל הרכוש. לעשות את הדבר הזה לא היתה דרך אחרת מלבד זו שהלכה בה הממשלה.

– כסבור אתה שאת הדבר הזה משיגה הפגנה?

– היינו צריכים לחשוב על הרושם, שיעשה איסור הפגנה על כל העולם כולו, לא על העולם היהודי בלבד.

– מאחר שההפגנה היהודית הצטיירה בדמיונם של המושלמים בצורה בולטת כל־כך?

– דבר זה סייע להקל את מתיחות המצב.

לפייס את דעת הקהל    🔗

ה' סלומון ומנהיגים יהודים אחרים שבִקרוּך, לא חשבו שרפתה המתיחות?

– הם היו נבעתים ולא חשבו שרפתה המתיחות. אבל דעתי היתה שההפגנה הערבית נתנה מוצא לטינא שבלבבות. כוונתי היתה לשנן לכולם שחובתם היא לפייס את דעת הקהל.

– בערב שבת עם חשיכה מתחילים הבקורים הרגילים לכותל, והיהודים היו עומדים למצוא שסדורי התפלה שלהם נשמדו, פתקאותיהם הלכו לאבוד והשולחנות והמנורות שבורים?

– לא היתה שום כוונה לזלזל בהפסד. אני מצדי לא חשבתי מעולם לגרוע מחומר המאורע, אבל רוצה הייתי להקטין עד כמה שאפשר את סערת הרוחות שנגרם. על ענין הבקור שבקרוהו שייכים ממסגד אל־אקצה ענה ה' קאסט שלא דנו בבקור זה אלא על תקנת הספקת מים ולא על בעלות הכותל.

את דברי הד“ר פון ווייזל שב־23 באבגוסט ב־1.17 אחה”צ ראה יהודי נחבט ונופל על הקרקע, אִשר ה' קאסט; והודה שאחר כך בשתים ורבע בערך אחה"צ, ראה איש אחר נדקר.

כל מגמתו להקטין את התוצאות    🔗

ה' דרייטון חוזר וחוקר את העד מטעם הממשלה, מר קאסט אומר שרשיון הממשלה ליהודים היה לתהלוכה, בלא זמירות ובלא דגלים, אבל לא להפגנה. והוא עצמו הבין שקו מהלכה יהיה אותו שהלכו בו אנשי “ישורון” בלילה ב־14, הוא מוסיף שהעוקץ שבדבר הוא הדגל: הואיל והותנה שלא יונף דגל עד שיגיעו לתיאטרון “ציון” ובשכונות העבריות לאחריו, וכל הנפת דגל אחרת נאסרה בפירוש.

להלן אומר העד, שאילו ניסתה הממשלה לאסור הפגנה שכנגד מצד המושלמים, היה מתהוה מצב חמור, הכרח היה אז להפסיקה בשער המוגרבים, שהוא רכוש מושלמי, ולהפסיקה בכח. דבר זה לא היה לא בגדר האפשרות ולא בגדר החכמה. כל מגמתו בכל המאורעות הללו היתה להקטין את התוצאות, ולא להקטין את ערך העובדות.

סיר וואלטר שאו: אפשר היה למנוע את תהלוכת היהודים בחמשה עשר באבגוסט?

– בנקל, אבל אז היינו נותנים להם פתחון פה לקובלנות, והדבר היה מביא לידי כך, שהיינו צריכים לפזר בכח יהודים הרוצים לבקר את הכותל. התהלוכה הותרה. כדי למנוע אבוד נפשות, הואיל וברור היה שהיהודים מתעקשים להוציא הפגנה זו אל הפועל, בהיתר או באיסור.

בזה נגמרה עדותו של קאסט ב־4 אחרי הצהרים, ונקרא להעיד המזכיר הראשי לוק.

עדותו של לוק היתה הכי ארוכה במשך עבודת ועדת החקירה. הוא העיד ונחקר במשך שמונה ישיבות גדולות במשך שבוע שלם כמעט.

לוק מעיד (בישיבת העשרים ושלש)    🔗

באמצע ישיבת הכ“ג ביום 15 בנובמבר, בארבע אחה”צ נקרא ה' לוק¹⁵. הדבר בא כהפתעה לרבים. איש לא ידע קודם שלוק יתחיל את עדותו דוקא באמצע ישיבה זו. הוא קורא את שמו המפורש: הארי צ’ארלז לוק. משביעים אותו ועל שאלות ה' פרידי משיב העד, שהוא מזכיר ראשי לממשלה. הוא כבר שמש בא“י במשרה רשמית משנת 1920 עד שנת 1924. אשתקד, ביולי, שב לארץ בתורת מזכיר ראשי, ביוני נסע סיר דז’ון צ’נסלור הנציב העליון, לימי חופשתו, והוא ה' לוק, שמש מ”מ הנציב העליון לעבר הירדן ופקיד־מנהל עניני הממשלה לארץ ישראל.

לוק נאמן לשיטת הממשלה    🔗

לשאלת ה' פרידי, אם הפסיק סיר דז’ון צ’נסלור את פגרתו בהודע לו דבר הבלבולים בא“י, עונה ה' לוק בשלילה. ה' לוק מעיד שרצונו היה נאמן להוציא אל הפועל את שיטתה של ממשלת א”י, כפי שנקבעה על ידי ממשלת ה. מ. ושוב העיד, שמעולם לא היתה לו שום התנגדות לשיטה זו.

גירסת לוק על ההפגנות    🔗

אז העלה פרידי את שאלת מאורעות יוני. האם נכון, שחידוש הבניה על הכותל עוררה רוגז בירושלים? – בודאי, ענה לוק – פ.: אין בכוונתי לחזור על מה שקרה ב־14 באבגוסט. אולם ברצוני לדעת אם הודיעו לך כי צבור יהודי ידוע רוצה לערוך תהלוכה או הפגנה ב־15? – כן – ההחלטת להרשות זאת? – כן – ספר לועדה איזה שאלות עמדו לפניך להכרעה ומדוע החלטת מה שהחלטת.

לוק: 14 באבגוסט, ערב ט' באב, יום של ביקור מסורתי אצל הכותל עבר בשקט. למחרתו התאסף קהל רב של יהודים על יד בית ספר למל, בהם גם אנשים מחוץ לירושלים, על מנת ללכת אל הכותל לא כמתפללים, אלא כמפגינים. ההחלטה אם להרשות להם ללכת או לא היתה בידי שני פקידים יהודים ממחוז הצפון. ה“ה בינה וברגמן, וגם מר הופיין, אשר מילא באותם הימים תפקיד מטעם ההנה”צ. השתדל להניא את הקהל מכוונתו, אולם היה ביניהם אלמנט אשר אטם אזניו משמוע ורצה דוקא להפגין לפני בית הממשלה והכותל. לאחר דין ודברים רב הודיעו לי מר קאסט ומאיור סונדרס ע“י הטלפון ב־2 אחה”צ, כי לא עלה בידיהם להניא את הקהל מלכת אל הכותל ועצתם היא לא למנוע בעדם, כי זה רק יצוק מים על טחנתם. אמרתי, כי אני מעונין מאד שלא ימנעו בעד יהודים מלכת אל הכותל. באשר זכותם לגשת אליו היא זכותם היחידה שאין עליה ערעור, ביחוד בתשעה באב. היה חשוב בעיני ששום יהודי לא יופרע מלכת שמה באותו יום. אולם אסור ליהודים להפגין, אסור ללכת בסדר צבאי. מר מילס אמר כי יקבל לראיון שלשה מהקהל שרצה להפגין ע"י משרדי הממשלה.

פרידי שואל, אם לא היה נכון לאסור על המפגינים ללכת אל הכותל ואם היה זה מביא לידי מהומה יותר גדולה. לוק מודיע, כי אמרו לו אז בהחלט, שהאנשים נמנו וגמרו ללכת לכותל ויהי מה, ומניעת הרשיון היתה גורמת להתנגשות עם המשטרה, אשר “אחדים מהם אולי רצו בזה”.

האם היה משנה את החלטתו, לתת את הרשיון. אילו ידע שבכוונתם להניף דגל על יד הכותל? לא, לפי מצב הדברים היה מקבל אותה ההחלטה. הוא לא ידע שאחדים מהמפגינים סירבו מלכתחילה להבטיח לבלי הניף את הדגל על יד הכותל. רצונו, אמר לוק, היה כפול: למנוע בעד התנגשות ולא להפריע בעד יהודים מלכת לכותל דוקא ביום זה השונה מכל ימות השנה.

העד אישר כי המושלמים רגזו מאד על ההפגנה הזאת והחליטו לערוך הפגנה שכנגד. – פרידי: מתי נודע לך הדבר? – למחרתו, ב־16, הודיעו לי מאיור סונדרס ומר קאסט, כי המושלמים מלאים כעס.

לא הוא, לוק, הרשה למושלמים להפגין    🔗

העד ידע כי מעבר התהלוכה העברית דרך שכונה ערבית עלול לגרור אחריו תוצאות רעות. הוא דרש מהערבים לשמור על השקט. הם עשו זאת. ומשום זה הרגישו, כי סבלנותם נוצלה בשעה שהיהודים הפגינו אצל הכותל. מיד טלפנתי למופתי ואמרתי, כי ברצוני לראותו בענין תכוף מאד, כשבא אמרתי לו, כי שמעתי שהמושלמים אומרים לערוך הפגנה שכנגד, ודוקא ברחבה, וכי הדבר הזה הוא מאד בלתי רצוי. עוד לא היה כדבר הזה קודם. בקשתי את המופתי להשתמש בכל כח השפעתו למנוע בעד הפגנה כזו, ואם אין עצה – לצמצם אותה לפחות בתחומי שטח המסגד, במקום שלא יוכלו להתנגש עם בלתי־מושלמים, המופתי הסכים, כי על כל פנים צריך לעצור בעד המושלמים מלהגיע עד הרחבה, אולם לפני שהיתה לו שהות להגיע למסגד כבר היו המפגינים בתוך הרחבה.

בתשובה לפרידי, אם הסכים להפגנה או סירב, אמר לוק, כי לא היה פנאי להסכמה או לסירוב, באשר המאורעות השתלשלו במהירות יתרה. – פרידי: ובכן מעולם לא נתבקשת באופן רשמי לתת רשיון להפגנה זו ומעולם לא נתת רשיון כזה? – לוק: בדיוק כך!

לוק הוסיף, כי לא היה לו מושג שהוצאו תחינות מחגוי הכותל.

פרידי: אשאל אותך שאלה גלויה: האם עשית מה שעשית מתוך חולשה, מורך־לב או מתוך פוליטיקה מסויימת? – לוק: מתוך פוליטיקה. – אילו היית נותן פקודה לעצור בעד התהלוכה או ההפגנה ויהי מה. היש איזה ספק שהוא, כי המשטרה היתה עושה כל מה שביכלתה להוציא את הפקודה לפועל? – ודאי שהיו עושים כל מה שביכלתם. – ומה היו התוצאות לדעתך? –כשאני לעצמי, מסופק הנני מאד, אם היו מצליחים.

בתשובה לשאלת פרידי, אם אפשר היה לעצרם בכח הנשק בקרבת המסגד, ענה לוק, בחיוב, אולם הוסיף, כי מעשה כזה נגד קהל מושלמי בתוכו רבים מחוץ לירושלים. בערב חג מולד הנביא, היה יכול להביא לידי שפיכת דמים, שהיתה עלולה לקומם את כל הארץ, ואז אי אפשר היה לנבא מה יקרה לא רק בארץ ישראל, כי אם גם בארצות מושלמיות אחרות.

פרידי: המאורעות שלאחר זה ידועים: דקירת היהודי הצעיר וקטטה בין יהודים וערבים, בדבר הפקודות בענין הלוית אברהם מזרחי, ענה לוק כי הוא חושב שקאסט, ולא הוא, נתן את הפקודות האלה.

לוק לא ידע על פרעות אלא כשראה    🔗

פרידי: מתי הוברר לך לראשונה, כי מהומות קרובות לפרוץ ב־23 באבגוסט? – לוק: כשראיתי את התחלתן מבעד לחלוני לצד שער שכם. – אבל הן לא יתכן שלא היה לך מושג ממה שעמד להתרחש? – קרוב לצהרים ראיתי את מר קאסט במשרדו והוא אמר, כי המצב קצת יותר שקט וכי הפלחים חוזרים לכפריהם. כחצי שעה אחרי זה ראיתי המון ערבי נרגז מציף את הרחוב. – מה עשית בראותך אותם? לוק עונה, כי טלפן למופתי ודרש מכוניות משורינות מרמלה. להלן הוא אומר, כי ב־16 באבגוסט, ביום ההפגנה הנגדית של המושלמים, ביקש טלפונית מרבת עמון כי פלוגת מכוניות משורינות תהא מוכנה. למחרתו, אחרי בהלת הדקירה, ציוה כי המכוניות תבואנה לרמלה, וב־23 דרשן לירושלים. – פרידי: ובמשך הימים מה־17 עד ה־23 באבגוסט לא התראית עם חברי ההנהלה הציונית ועם המופתי הגדול?

פגישה של מושלמים ויהודים    🔗

כן. לוק מוסר, כי רצה להחליש את המתיחות ולשפר את היחסים בין המושלמים והיהודים והצליח לבסוף לכנס פגישה של מושלמים ויהודים בביתו הוא. נוכחו מצד היהודים ד“ר י. לוי, מנהל אפ”ק, י. בן צבי ממנהיגי הפועלים וי. ברוידה, פקיד של ההנה“צ. מצד המושלמים נוכחו ג’מאל אל־חוסייני, עוה”ד עוני עבד על האדי וסובחי אבו חדרה. גם מר הורוביץ היה נוכח. פרידי אמר, כי לא ישאל מה אירע בפגישה זו. כל הסכם לא הושג והוחלט להפגש ביום ב' הבא. למחרת פרצו המאורעות, והפגישה השניה לא נתקיימה.

כשראה את ראשית המהומות דרש לוק את המכוניות המשורינות והודיע טלפונית למופתי, כי הוא רוצה לראותו מיד. כמו כן צוה טלפונית על הקפטן פלייפיר לבוא מרבת עמון לירושלים. דבר אתו טלפונית גם בבוקר לפני המהומות, בין 9 ו־10. ארבע מכוניות משורינות הגיעו לירושלים ב־4.40. הוא דרש גם פלוגה של חיל הספר מעבר הירדן.

לחלן מוסר לוק, כי פנה אל מיניסטר המושבות, משום שרצה להתיעץ עם הפקיד הגבוה ממנו. כל הזמן היה במגע עם הקפטן פלייפיר ועם מפקד המשטרה. היה קשור עם המפקד הימי במלטה וביקש אניות מלחמה ליפו ולחיפה, כי חשש שהמהומות עלולות להתפשט בכל הארץ.

קריאות לעזרה צבאית    🔗

פרידי: הבאו אליך מההנה"צ? – כן, מר הורביץ בא ואתו עוד כמה. מר הורוביץ הציע לזיין 500 יהודים לעזרת הממשלה נגד המהומות ולהגנת השכונות והמושבות העבריות. דובר, כי חלק מהם יהיו חיילים משוחררים.

פרידי: איך התיחסת להצעה זו? – לוק עונה, כי זו היתה שאלה קשה והוא ביקש זמן לעיין בה. הורוביץ צלצל לו כמה פעמים במשך אותו לילה. – פרידי: בלילה שבין 23 ו־24 היו יריות על פני ירושלים? – כן: לוק אומר, כי בקש עזרה צבאית עוד ב־23 באבגוסט, אחרי הצהרים, לאחר התיעצות עם הקפטן פלייפיר. כמו כן בא בדברים עם מ“מ הנציב במצרים ובקש ממנו צבא לא”י, אעפ“י שזה נגד הסדר, כי צריך היה לפנות קודם לממשלה בלונדון. כיון שבארצות הסמוכות אין צבא מן המוכן בשביל א”י. על כל פנים דבר טלפונית עם מ"מ הנציב במצרים ב־5 בבוקר ב־24 באבגוסט. הורוביץ צלצל לו ב־23. העד ענה, כי איננו רוצה לדבר על ענין זה בטלפון. בבוקר 24 אמר להורוביץ, כי אינו בטוח אם יבוא צבא ממצרים או לא, ואינו רוצה להשלותו בתקוות כוזבות. ב־8 בבוקר 24 באבגוסט הסכים לעצת המאיור סונדרס, להשתמש בעזרה הצבאית. פלייפיר היה המפקד. לא הוכרז כל מצב מלחמה. הוא היה מכריז מצב כזה אילו דרשוהו שלטונות הצבא, אבל הם לא דרשו. לשאלת פרידי מודה לוק, כי ב־24 באבגוסט באו אליו ברוידא. הורוביץ, בן צבי וחיים סולומון בענין זיון 500 יהודים. הצבא שנדרש ממצרים היה בדרך מקהיר ועמד להגיע עוד בו ביום. הוכנה בגבול רכבת־צבא מיוחדת. הוא דן בשאלה יחד עם פלייפיר וסונדרס. אלה אמרו שיש בכוחם להגן על השכונות היהודיות. ולכן לא הסכים במסיבות אלה לקבל את הצעת היהודים. החלטה זו נתקבלה לא בלי עיון רציני

בדבר.

בזה נגמרה ישיבת יום ו' אחה"צ.

 

ישיבת העשרים וארבע    🔗

ישיבת השבת 16 בנובמבר נפתחה בדיוק ב־10 בבוקר ממשיך את עדותו המזכיר הראשי לוק.

בתשובה לפרידי אומר לוק, כי שום מושלמים לא פנו אליו בדבר זיון היהודים. הוא החליט לפרק את נשקם, כי היה בטוח שזיונם ירע את המצב ויסכן הרבה יותר יהודים מאשר יוגנו ע“י הזיון הזה. פרידי מעיר את תשומת לבו לכרוז הועה”פ הערבי בנידון זה. לוק אומר, כי לא נועצו בו לפני הוצאת הכרוז ולא קבלו ידיעות מהממשלה שהיא חושבת לפרק את הנשק מהיהודים. הם השיגו את הידיעה הזאת מהמזכירות בלי ידיעתו הוא.

דרישת זיון היהודים נדחית    🔗

פרידי שואל אם ההחלטה בדבר זיון 500 יהודים נתקבלה ב־1 אחה“צ ב־24 באבגוסט? – לוק עונה בחיוב. ההחלטה להפסיק את העתונות נתקבלה ב־1.15 אחה”צ, באותו יום. לפנות ערב הגיעה ממצרים, בדרך האויר, פלוגה של “סאות ווילס בורדרירס”. הגיעו כל מיני ראפורטים על אפשרות של מהומות בחברון וביפו. בשבת בשעה 9 בבוקר טילפן אל מ“מ הנציב במצרים וביקר תוספת צבא בריטי. באותו יום טלגרף למזכיר המושבות ולמלטה ובקש עזרה נוספת. אחר כך למחרת אותו היום, פרצו מהומות ביפו. יפו היתה אי־שקטה מאוד כל אותו בוקר של יום א'. המהומות קרו בין 2 – 1 אחה”צ. באותה שעה הגיע חלק מהצבא. פלוגה אחת פנתה מלוד ישר ליפו. נכון, כי חברי ההנה“צ ביקשו לזיין את משטרת ת”א ואת האכרים היהודים, אבל בתנאים ההם חשב לוק את ההצעה לדבר שאין לקבלו.

ב־25 הגיע הגנרל דובי. למחרת בבוקר קבל עליו את הפיקוד. הוא התנגד להכרזת מצב מלחמה ויעץ שהכוחות הצבאיים ימשיכו לפעול תחת הנהלת השלטונות האזרחיים. העד מאשר לפרידי, כי, קצין המשטרה ביפו החליט לפרק את הנשק מהיהודים שנתקבלו כשוטרים מיוחדים בשטח ההוא. על הצעד הזה הודיעו ללוק לאחר מעשה. הם זוינו רק במקלות. דבר הפירוק הזה נודע לו ב־26 ב־9 בבוקר.

האמיר עבדאללה משקיט    🔗

בעברו לדבר על המצב בעבר הירדן, אומר לוק, כי האמיר עבד־אללה עזר הרבה. מיד לאחר שנתקבלה בעבר הירדן הידיעה על מהומות בא“י, קמו אנשי־השבט בני צחר ורצו לאחוז בנשק ולבוא לא”י “לעזרת אחיהם”, כפי שאמרו. אבל האמיר הצליח להשקיטם, והדבר השפיע על התפתחות הדברים כאן.

לשאלת היו"ר עונה לוק, כי נשיאת נשק מותרת בעבר הירדן, ומספר המזוינים שם רב מאד.

איומי המשלחת הערבית    🔗

ב־27 בצהרים התאסף המון גדול על יד המסגד ודרש נשק מהמופתי. המופתי אמר לו טלפונית, כי המון גדול וסוער של מושלמים דורש ממנו נשק בצורה נרגשת מאד והוא חושש פן תקרה שוב התפרצות, כדומה לזו שקרתה בשבוע הקודם. לדעתו (של המופתי) היה המצב מסוכן. הוא אמר כי אם לוק יקבל משלחת, יעצר ההמון עד שוב המשלחת. המשלחת היתה מורכבת מששה אנשים ובראשם מוסא כאזים פחה. אם אינני טועה, היה ביניהם גם עוני עבד אל האדי, מוסא כאזים אמר, שהקהל נרגש מאד לרגל זיון היהודים, הוא קרא לפניו כרוז של נכבדי המושלמים, ובו כתוב כי הממשלה הבטיחה לא לזיין יהודים. לוק אמר, כי ההחלטה היא בדבר אי זיון המושבות היהודיות. הפחה אמר, כי הוא מאמין לממשלה בנידון זה, אבל היא בכל זאת זיינה יהודים. לוק חזר על הבטחתו, כי הממשלה לא זיינה מושבות יהודיות, ואחרי התיעצות החליט, כי יהודים אשר זוינו כשוטרים מיוחדים – יפורקו מנשקם, כדי להסיר כל אי־הבנה מלבות הערבים ולקיים את דברי הממשלה על אי זיון היהודים.

בטרטון: מתי היה זה? – לוק: הידיעה הטלפונית של המופתי באה ב־12 בצהרים, ב־27 באבגוסט. ההחלטה נתקבלה ב־1 אחה"צ.

אך ורק לטובת היהודים!    🔗

פרידי: האם קבלת את החלטתך זו לטובת היהודים עצמם? – לוק: בהחלט! לא היתה בהחלטה זו שום זלזול באדונים שנתגייסו כשוטרים מיוחדים. זו היתה החלטה קשה, החלטה שהיתה לי לעצמי למורת רוח. הודעתי זאת גם למיניסטר המושבות. הדבר נעשה בשביל מיטב טובתו של המספר הכי גדול. רגשות המושלמים היו מרוגזים, עבר הירדן היה שרוי בהתרגשות, ואנשים רצו לבוא משם לעזרת ערביי א"י. המצב היה קשה. היה מוכח לנו, כי הסכנה להשאיר מספר קטן זה של יהודים מזוינים – מכריעה במדה עצומה כנגד היתרון להשאיר אותם בלתי מזוינים. הכרתי אחדים מהנוגעים בדבר ואהדתי היתה נתונה להם, אם כי פגיעת ההחלטה ברגשותיהם היתה בלתי מכוונת בהחלט. אולם הרגשתי, כי להשאיר אותם מזוינים היתה בזה סכנה למספר רב של יהודים על פני כל הארץ.

פרידי: אמרו, כי זו היתה החלטה “מפתיעה”. האם היית מחליט כזאת שוב בתנאים דומים? – בהחלט גמור. אני סבור, כי על החלטה מתנגדת אפשר היה לומר “מפתיעה”. המשלחת חזרה וההמון הנסער בשטח ה“חארם” נתפזר. המתיחות רפתה. אחרי זה שוב לא היתה סכנה ממשית בירושלים.

בטרטון: ההיו “מיוחדים” אלה מזוינים ברובים? – לוק: אחדים כן ואחדים לא. לאחדים היו רק אלות.

מרימאן: הנני לציין, כי בסה"כ פורק הנשק מעל 41 יהודים.

נשׁק שהוּצא מהמוֹשבות – מדוע לא הוחזר?    🔗

פרידי: ועתה, מר לוק. בענין הוצאת הרובים מהמושבות. ההיתה לך איזו שליטה על כך? – לוק: לגמרי לא. זו היתה שאלה של סגירת והוצאת ארונות הנשק החתומים, שסודרו לאחר פרעות 1921. השאלה נתעוררה עוד לפני שסיר ה. סמואל עזב את הארץ, ב־1924. ההחלטה נתקבלה לאחר שהוא נסע. ההחלטה גמורה נתקבלה ב־1925 והוצאת הנשק יצאה לפועל בהדרגה סבורני, כי עכשיו ישנם כ־17 ארגזי נשק המכילים 50 או 60 רובים.

מרימאן: איני מערער על כך שהרובים הוצאו. ערעורי הוא, שהם לא הוחזרו למושבות לרגל הפרעות.

מרימאן מוקיע את עמדת החוסיינים    🔗

מרימאן קם לחקור את העד. (סימני מתיחות סקרנית בחדר): כשהיית מ“מ הנציב העליון באוקטובר אשתקד הוגש לך תזכיר על הכותל המערבי ע”י המועצה המושלמית העליונה? לוק: אני חושב, כן. – הנדפס התזכיר ב“אל ג’מעה אל ערביה”, הנחשבת לאורגן רשמי של המועצה המושלמית העליונה?־ אין זה כך. העתון נערך ע“י אחד ממשפחת החוסיינים, ולעתים קרובות מתח בקורת גם על המועצה המושלמית העליונה. הייתי רואה את היחסים ביניהם כמו בין ה”אוסירבאטורה רומאנו" אל הוואטיקאן. – מ.: לא הייתי מרים אותם למדרגה כה גבוהה! האם מקבל עתון זה כסף מהמועצה? – איני יודע כלום על כספיו. – אבל הוא הנהו אורגן של המועצה! יכול היות, כי הנהו אורגן שלה, אם כי לא תמיד הוא אוהד למדיניות של המועצה המושלמית.

מרימאן מגיש העתק של התזכיר שאמר עליו, כי הוגש ללוק ב־8 באוקטובר 1928. התזכיר דבר על נסיון, שכאילו עשו היהודים לרכוש לאט־לאט את מסגד אל אקצה בתואנה שהוא חלק מבית המקדש. התזכיר מצהיר, כי הכותל המערבי הנהו חלק בלתי נפרד ממסגד זה.

מ.: היה ברור למדי מתעודה זו, כי המושלמים אומרים שאין ליהודים זכות על הכותל אלא זכות הבקור לידו, ואין להם כל זכות להתפלל ולסדר תפלות? – לוק: נראה שכך הוא. – המושלמים, לפי תעודה זו, חוששים, כי היהודים אומרים לקחת להם לא רק את הכותל, אלא גם את מסגד “אל אקצה” כולו. הזוהי עמדת המושלמים גם כיום? מסופקני, אם אני הוא האיש שיש לשאול אותו כדבר הזה. – הרואה אתה את ה“טיימס”? – כן. – הקראת בו את מכתב המופתי ביום ד' לאחר התפרצות המאורעות? – כן ראיתיו.

מתי נשלח מכתב המופתי ל“טיימס”?    🔗

מרימאן קורא את מכתב המופתי ב“טיימס” של 27 באבגוסט, ומעיר כי לא יכול להגיע ללונדון כה מהר אלא אם כן נשלח לפני המאורעות או שנשלח טלגרפית.

תוך כדי קריאת המכתב שאל מרימאן את העד מספר שאלות השייכות לעניין. לוק מסכים, כי היהודים התפללו ליד הכותל המערבי זה מאות בשנים.

היהודים… והמסגד    🔗

מ.: האם לא כוזב הדבר לגמרי שאיזו הסתדרות יהודית רשמית תבעה פעם או עשתה פעם נסיון לרכוש את המסגד עצמו? – לוק: בהחלט לא. – ולהיפך, ההיו תמיד חוזרות ונישנות הצהרות של ההסתדרות הציונית. המכחישות זאת במפורש? – איני יודע עד כמה חזרו ונשנו הצהרות כאלה. אבל אני יודע שהן הכחישו את הטענה.

אז קרא מרימאן מן התזכיר שהוגש ביולי 1922 אל חבר הלאומים ע“י ההסתדרות הציונית. בתשובה לשאלות מרימאן ענה לוק, כי קול' קיש דחה. את הצעתו הוא, של לוק, לפרסם מנשר בענין ההאשמה על היהודים, כי הם רוצים לכבוש את המסגד, אולם אח”כ קבל קיש הוראות ממשרדו בלונדון וב־6 בנובמבר 1928 נתפרסם המנשר.

מ.: הנתפרסם מנשר זה בפומבי? – לוק: כן, בעתונות. – התסכים אתי שלאחר זה לא היה יסוד למושלמים משכילים לסלף את דרישות הציונים ביחס לכותל המערבי? – אני חושב כי זו היתה הצהרה ברורה מאד המביעה את הדעה היהודית הרשמית.

הסרת המחיצה – השפלה שאין לה שעור    🔗

מרימאן ממשיך לעקוב את השתלשלות עניני הכותל מאוקטובר אשתקד. האיש היחידי שקבל פקודה מקיט־רוטש בענין המחיצה היה השמש (מרימאן משתמש במלה העברית “שמש”) של הכותל. ה' קיט־רוטש לא טרח באופן מיוחד להתראות עם איזה פקיד אחראי של ההנה"צ. הוא בקר בליל כפורים בקור ידידותי בבית כנסת יהודי וישב ליד קול' קיש ולא ספר לו כלל על הפקודה להסיר את המחיצה. – לוק עונה, שהוא יודע, כי נמתחה בקורת על קיט־רוטש, שפנה רק אל השמש בענין זה, אבל אינו יודע את יתר הפרטים שנאמרו כאן.

מ.: אתה יודע, מר לוק, כשם שאני יודע, כי יום הכפורים הוא יום הקדוש ביותר ליהודים? – לוק: כן, אין ספק ביחס לזה. – זהו יום שבו חובה קדושה היא להתפלל ליד הכותל? – כן. – זהו יום אשר יש למנוע בו, אם רק אפשר, כל מהומה או התרגזות? – כן. – נניח שלקיט־רוטש היתה באמת הזדמנות לשבת בליל כפורים ליד פקיד כה גבוה של ההנה"צ. הצריך היה לבוא אתו בדברים על הענין הזה? – קשה לי לענות על שאלה המכוונת לאיש אחר. הממשלה עסקה בעניין זה ופרסמה הודעה רשמית. היא הודיעה כי חשבה להכרחי להרחיק את המחיצה, אבל היא מצטערת על האינצידנטים בשעת ההרחקה. – מ.: בספר הלבן יש נסיון להצדיק את מעשה קיט־רוטש. בהסירו את המחיצה ביום ההוא. האינך חושב, כי צריך היה להודיע לאיזה פקיד גבוה? – ודאי, שזה לא היה מזיק; זה היה מועיל. – מ.: העובדה שהמחיצה הוסרה ביום הכפורים היה בה משום השפלה? – ברור שזה גרם דכאון לאין שיעור.

קיט־רוטש פקיד דתי או אדמיניסטרטיבי?    🔗

הופקין מוריס שואל כאן: למה צריך היה להודיע לפקיד ההנה"צ שהוא מוסד פוליטי, על ענין השייך לדת?

מרימאן: זה לא היה עניין של החלטה דתית, זו היתה החלטה של המשטרה. (אל לוק): נברר את הדבר. ההיתה החלטת קיט־רוטש החלטה אדמיניסטרטיבית? הוא ראה מחיצת בד שהוקמה כדי להפריד בין הגברים והנשים בשעת התפלה. הוא נתן פקודה להסירה. זו היתה החלטה אדמיניסטרטיבית. המוכרחים היו להרחיק אותה? – לוק: כן. היתה החלטה בענין דתי. מר קיט־רוטש איננו מאנשי הדת. כדי להחליט בעניני דת (צחוק). – מ.: אוכל, איפוא, לומר, כי הוא פעל בתוקף סמכותו האדמיניסטרטיבית ולא בתוקף סמכות דתית (שוב צחוק). אם כן, מר לוק, האין ההנה"צ אחראית לעבודה משותפת עם הממשלה בכל דבר?

פרידי מעורר תשומת לב לסעיף 4 של המנדט המזכיר את הסוכנות היהודית. – מי: ועכשיו, שקראנו את כל זה, האין פירושו לעבוד בשתוף עם הממשלה? – לוק: אתה אמרת “בכל דבר”, סיר בויד – מ.: טוב, נאמר בענין כזה – הופקין מוריס מעיר, כי הסעיף מזכיר “עניינים כלכליים, חברתיים ואחרים”. – מ.: “ובענינים אחרים הנוגעים ליסוד בית לאומי יהודי בא”י". מר לוק, האינך חושב כי הכותל המערבי הוא אחד מאותם “העניינים האחרים” הנוגעים לענייני האוכלוסים היהודים? קית־רוש יכול היה ללכת אל קול' קיש ולאמור לו, כי אינו יכול לדון על שאלה כזאת עם מוסד פוליטי, אבל הוא יבוא בדברים על זה עם הרבנות הראשית.

היו“ר שואל: מי הם הממונים ליד הכותל? – לוק עונה, כי אינו יודע כיצד נתמנה השמש האשכנזי ומי מינוהו. הוא התיעץ בענין זה עם ד”ר וייצמן וגם הוא היה במבוכה – מ.: השמש, מי שלא מינהו, לא הוא בדיוק הפקיד היהודי הגבוה ביותר בענין הכותל? – לוק: קשה כאן ללמוד היקש על מדרגות כהונה כבבית כניסה נוצרי, וחוסר פרוצדורה מסוימת מכביד כאן.

פרשת פתח המדון    🔗

מרימאן ממשיך להזכיר את כל הקורות ביום הכפורים, כשהמשטרה הסירה את המחיצה. לוק הודה, כי הם הצטערו על מה שקרה באותו יום. מרימאן קורא את מכתבו של לוק מ־13 ביוני 1929 ושואל, אם ברור למדי, כי המכתב מודה בזה שהפתח החדש מאפשר חדירה לרחבה מאיזור המסגד? – לוק מכיר בזאת – מ.: וגם שומר מפניה, עד כמה שנייר יכול לשמור? – לוק מעיר שחתם על מכתב זה על פי פקודה. – מ.: מכיון שאינני יכול לחקור את הנציב העליון הריני מוכרח לחקור את המזכיר הראשי. כאן קורא מרימאן קטע מעדותו של המאיור הרינגטון, שבו נאמר, כי הפתח החדש עלול לסבך את המצב.

מ.: אמרת, כי המכתב מודה בסכנה. האין זה נכון כי המנהיגים היהודים היו שרויים בדאגה מחמת הסכנה? – כן. מ.: מה הם הצעדים הממשיים שאחזת בהם. אם נאחזו בכלל, כדי להבטיח שלא תקרינה התפרצויות של ערבים אל רחבת הכותל? – לוק: מה כוונתך באמרך “התפרצויות”? – מרימאן: הפתח נפתח למעשה ב־6 באבגוסט. ההפגנה היהודית היתה ב־15. בו. מ־17 באבגוסט (שבת) הוחלט, שמזמן לזמן יהיה השער החדש נעול. ובכן, איזה פקודה נתת או איזה צעדים עשית. להבטיח, כי לא תהיה כל תנועה של ערבים ברחבת הכותל באותו יום (שבת)? – לוק: אולי לא נתבררה נקודה אחת. כשהממשלה קבלה את ההחלטה, היתה לפניה שאלה קשה לעיון. צד אחד של השאלה היה זה, שה“זאויה” (מין הכנסת אורחים) שנבנתה או הוקמה מחדש תמשוך אליה קהל יותר מאשר בית רגיל שבו יושבים המוגרבים; לו נשאר רק פתח אחד לצפון, היה זה גורם שכל אחד יכול לעבור דרך רחבת הכותל. ומצד שני, אם נפתח פתח לדרום, היתה הממשלה יכולה לדרוש שכל ההולכים ל“זאויה” ילכו דרך הפתח הדרומי (החדש).

הדגשת זכות הבעלות    🔗

מ.: “הזאויה” היתה דבר חדש בעדך? – כך הוא. – מ.: וכך גם המואזין? – כן. – מנהג הנגינה בחצר מקורו בזמן מאוחר מאד? – כן, וגם היה זה מנהג בן־חלוף במאד. הוא הופסק ע"י המופתי לפי דרישתי, כי ראיתי זאת כדבר מציק ומרגיז את המתפללים היהודים – מ.: כל החידושים האלה נטו בכוון אחד, להפריע למתפללים היהודים? – כן. ברור, שאלה היו התוצאות. הכוונה היתה, כמו שהודיעו לממשלה, להדגיש את זכות הבעלות של המושלמים על השכונה הזאת – מ.: האמרו לך המושלמים עצמם כזאת? המופתי אמר כזאת? – איני זוכר. זו היתה הרגשת המושלמים. איני זוכר מי הוא האיש שאמר לי. מ.: האם הודיעו לך רשמית, כי זו היתה המזימה להשתמש בזכויות הקנין? בבקשה, אמץ את זכרונך – איני זוכר אם נמסר לי הדבר או לא. מתי נמסר ואיפה, ובאיזה צורה. אבל אני יודע כי למושלמים היתה ההרגשה הזאת.

מרימאן בקש את לוק לנקוב איזה תאריך לפני ה־17 באבגוסט, שבו אחזה הממשלה באמצעי זהירות מיוחדים ביחס לפתח החדש. לוק הבטיח לברר את לדבר. מ.: הנודע לך כי ב־2 באבגוסט נתקיימה במסגד אל אקצה אספה אחרי התפלה? ב “ג’מעה אל ערביה” נאמר על אספה זו של 2 באבגוסט:

“לרגלי התנאים שנוצרו מהנסיונות החדשים של היהודים ליד הכותל החליטה האגודה להגנת אל אקצה להלחם נגד פעולות היהודים. אספה גדולה, שבה השתתפו אלפי מושלמים, נתקיימה במסגד ביום ו' ב־2 באבגוסט ובה חידשו המושלמים את שבועתם להגן על הכותל, והראו התלהבות ומסירות יוצאת מן הכלל. טלגרמות של מחאה נשלחו למקומות שונים בחוץ לארץ”.

ההתגרו פעם היהודים?    🔗

לוק: יתכן כי נודע לי. אינני זוכר זאת ביחוד. דברים כה רבים נודעו לי אז. – מ.: האם קרה משהו בענין הכותל מיד אחרי 2 באבגוסט, או באיזה זמן שהוא לפני כן, מה שאפשר לכנותו פעולה יהודית המעוררת דאגה? הידעת על איזה פעולות יהודיות בקשר עם הכותל לפני ה־15 באבגוסט? איני זוכר כאלו.

מה זוכר לוק משיחתו עם רוטנברג?    🔗

מרימאן: ההיה לך ראיון ב־7 או ב־8 באבגוסט עם מר רוטנברג? – לוק: בערך באותם הימים, לפני צאתו לאנגליה. – רוטנברג אינו יהודי מאמין בכלל? – לא הייתי מכנה אותו אורתודוכס קיצוני (צחוק). אבל הוא אינו כופר. מ.: ההיה לו מכתב מהרב הראשי, המביע דאגה עמוקה השוררת בעולם היהודי ביחס לכותל? – איני זוכר. – מ.: על כל פנים, הוא בא אליך כדי להביע את הדאגה השוררת בעולם היהודי? – עד כמה זוכר אמר, כי עד אותו זמן לא התעניין כלל בכותל המערבי, אבל הוא מתחיל לראות בו עכשיו ענין המעורר דאגה. – מ.: לא היה לך לפני זה כל ראיון עם רוטנברג בדבר הכותל המערבי או בדבר ענין דתי אחר? כן, היה לי. אשתקד, אחרי האינצידנט של יום הכפורים. מ.: אין זו גוזמא לומר, כי הוא הביע את החששות החמורים ביותר לגבי המצב הנוכחי? – מילא, לא זה היה הסגנון שבו הוא סיפר לי על הרגשות היהודים. הנרגזות בענין הכותל. הוא לא דיבר על הצד המושלמי, הוא דבר רק על הצד היהודי. הוא אמר, כי יהודים מאותו סוג שלא התעסקו עד עכשיו בעניני הכותל המערבי, מתחילים להתרגש בגינו, כתוצאה מההוראות החדשות ומתוך הדגשת זכות הבעלות המושלמית. הוא אמר, כי הוא חושש למעשים בלתי זהירים בענין זה מצד יהודים חמומי־מזג, בלתי חרדים, אמר כי יש לו יסוד לחשוש, כי בתשעה באב יתכנסו לירושלים כמה יהודים מן החוץ. יש לו סבה לחשוב כי מספר יהודים יבוא גם מחיפה, והתרגשותם כה חזקה, עד שהם עלולים לעשות מעשים, שהמיושבים לא יסכימו להם. קבלתי את הרושם כי רוטנברג הנהו איש היודע על מה שהוא מדבר. בקשתיו שישתמש בהשפעתו בין יהודי חיפה (הוא טרם היה בועד הלאומי שעכשיו הנהו נשיאו), כדי למנעם מבוא לירושלים, והוא התחייב לעשות כזאת, ולמעשה גם עשה כך. עובדה היא, כי בין הבאים לירושלים מאותו טיפוס ב־14 וב־15 באבגוסט היו מעטים מאד מחיפה, אם היו בכלל.

מרימאן: יש לי רק מעט לחלוק על גירסא זו, אבל אני רוצה להשלים אותה. הוא הזהירך, שצעירים יהודים עלולים להתאסף מכל הארץ בתשעה באב. האם לא אמר: "אני מתחנן לפניך כי לא תרשה שום תהלוכה מאורגנת אל הכותל»? לא, איני זוכר דבר כזה, או איזה דבר הדומה לכך. – מרימאן: האם אינך זוכר שהוא אמר: “שים נא לב, מר לוק. מח תהיינה התוצאות לכולנו, ולו גם בהפסד ממון. אם תשפך אפילו טפת דם אחת של יהודים בקשר עם עניני הכותל המערבי”? מעולם לא אמר כזאת. איני זוכר כלל שדובר בינינו על תהלוכה מאורגנת. מ.: הנקודה שאני רוצה להדגיש לפניך היא בדבר אי מתן רשיון לתהלוכה מאורגנת, מפני האפשרות שדם יהודי ישפך. איני זוכר כלל. הוא רק בא ואמר לי כמה מתוחה הרגשתם של היהודים, וכי המתיחות מתפשטת גם בחוגים שלא היה להם דבר עם עניני דת. – מרימאן: האם לא אמרת לו אתה, כי אין מקום לחשוש? – לא, אני אמרתי, כי גם לי ישנה הרגשה כזאת. בקשתיו להשתמש בהשפעתו בחיפה, במקום שיש לו השפעה מיוחדת. – מ.: על כל פנים ברור, כי אחרי הראיון הזה לא יכלה להיות למישהו אילוזיה, כי המצב אינו חמור מאד בעד היהודים? – איני יודע מה אתה סובר במלים “חמור מאד”. ברור היה, כי המצב מתוח.

עוד התגרות ערבית מראשית אבגוסט    🔗

מרימאן: ב־13 באבגוסט אתה ראית את הרשימה הזאת ב“פלשתין”? קודם כל הנני ואומר מהו ה“פלשתין”. זהו עתון ערבי המופיע ביפו, אשר עד הזמן האחרון היה מתנגד למשטר החוסיינים, ואשר מימי המאורעות שינה את עמדתו וכיום הוא תומך במופתי. – לוק: סבורני, כי ניסוח יותר בהיר של הענין יהיה אם נאמר, כי אותה המחלוקת המפלגתית שהיתה בין הערבים קודם נעלמה עכשיו. – מ.: אבל עתון זה חדל מהתנגד לחוסיינים? – אין לי כל סבה להאמין כי מה שאתה אומר אינו נכון.

מרימאן קורא את הרשימה בדבר הפקודה של המועצה המושלמית העליונה הנותנת הוראות לפקידי הווקף בשכם, חיפה ויפו ליסד אגודות להגנת המקומות הקדושים, נניח, כי באמת ניתנה פקודה כזו. היודע העד איזה מעשה פרובוקאטיבי מצד היהודים לפני ה־13 באבגוסט? –חושב כי נתעוררה התרגשות ע"י איזה נאום בציריך, אבל איני יודע את תאריך הנאום הזה.

מרימאן: אתי הנאום ההוא.

החלטות הקונגרס הציוני בציריך    🔗

מרימאן קורא מתוך החלטת הקונגרס על ענין הכותל. הוא שואל אם יש בהחלטה זו מלה אחת שאפשר לחשבה לפרובוקאטיבית? – לוק אומר, כי סלע המחלוקת בין המושלמים והיהודים הוא בדבר התפילה על יד הכותל. כמובן, אין ביכלתו לחוות דעה, מה כאן צודק ומה לא, אבל זהו תוכן המחלוקת: המושלמים טוענים, כי ליהודים יש רק הזכות לגשת אל הכותל, כמו לכל שאר בני אדם, היהודים טוענים, כי זכותם גדולה הרבה יותר. להם הזכות לבוא וגם להתפלל ליד הכותל, והזכות של תפלה בצבור שמשמעה זכות להתפלל בלוית מכשירים ידועים. אחת מסבות המחלוקת היתה השאלה – איזה הם המכשירים שמותר להשתמש בהם שם.

מרימאן מבקש את לוק לקרוא שנית את הסעיף האחרון של ההחלטה בדבר הכותל המערבי ולראות אם יש איזו “פרובוקציה” (התגרות)? – לוק אומר, כי השאלה בשבילו היא, אם זה עלול להרגיז את המושלמים או לא. הוא אינו יכול לחוות את דעתו, מכיון שאינו יכול להגדיר את מהות ה“סטטוס קוו”.

פרידי אומר, כי לדעתו אין זו שאלה שיש להציגה לעד הזה. היו"ר מעיר, כי העד חפשי להביע את דעתו; הוא גם חפשי לא לענות. – מרימאן מודיע כי הוא אינו מסכים לקבל תשובה כזאת, אלא אם כן נקבע הדבר כהלכה מסוימת במהלך חקירה זו. הוא דורש מהעד לענות. אם יש לו מה להשיג על הפיסקה הזאת בהחלטת ציריך או לא?

היענה לוק תשובה ברורה?    🔗

כאן התעורר ויכוח, אם יש להציג שאלה זו למר לוק. מר לוק אומר כי הוא נתון בקושי רב בענין זה. אין הוא יכול לענות על השאלה כפקיד ממשלתי, ואילו דעתו הפרטית אין לה ערך רב. אילו היה עונה, היו רואים בתשובתו את דעת הממשלה בנוגע לפתרון השאלה. בעוד שלמעשה השאלה טרם נפתרה.

מרימאן: התוכל להזכיר לי איזה מעשה פרובוקאטיבי שהוא מצד היהודים לפני 13 באבגוסט? האם מסרב העד להגיד, אם הסעיף הזה (של החלטת הקונגרס הציוני על הכותל) הוא פרובוקאטיבי? האם הוא מסתלק מלענות על השאלה הזאת?

לוק עונה: אם העו"ד שואל אותו, אם ההחלטה הזאת היתה עלולה לעורר דאגה אצל הערבים, הוא יענה כן, כי ההחלטה מעמידה לויכוח את כל סלע־המחלוקת בדבר זכויות חופש התפלה על יד הכותל.

מרימאן: אם אתה, שבעצמך עוררת את שאלת הקונגרס הציוני, מסתלק מלענות על שאלתי החוקית, הריני מניח את הענין בנקודה שהגענו אליה.

היו"ר: נראה לי, כי הוא אמר שההחלטה נתנה יסוד לדאגה.

לוק בקי ומומחה בשאלת הכותל    🔗

מרימאן: מוטב. אמשיך עוד קצת. ההחלטה עוררה דאגה אצל הערבים, כי היא שונה מנקודת הראות שלהם, והיות וליהודים יש רק זכותי תיירים לגשת אל הכותל? – לוק: כן. – האינך חושב שהכוונה היא שלא יתנו ליהודים זכויות נוספות על אלה המגיעות לעדות אחרות? – נכון. הספר הלבן אינו מפרש אילו מכשירים היו מותרים בתקופת התורכים. – מרימאן: הראה לי, מר לוק איפה כתוב דבר על מכשירים? – ל.: אני עוסק בשאלה הזאת למעלה משנה. אני יודע את הפרטים השונים, וזהו פרט שלא נמצא לו עדיין פתרון. שאלת המכשירים נכנסת בגדר סדרי הפולחן. – מרימאן: “בהתאם לתנאי המנדט”, נאמר בספר הלבן. לא כן? – כן.

בטרטון: היכול העד לומר כמה זמן ארך הקונגרס בציריך? – מרימאן: הקונגרס נפתח ב־28 ביולי ונסגר ב־11 באבגוסט.

מרימאן: הלא ברור, לפי דברי ה' קאסט, כי הודיעו למופתי על תהלוכה העומדת לקבל רשיון, וגם הודיעו לו, כי הגבלות מסוימות הוטלו עליה? – לוק: אני משער שכך הדבר. – והלא ברור שהתהלוכה היתה נחשבת לאסורה ולאי־חוקית רק אילו עברה על ההגבלות וההוראות שנקבעו לה? – אני רוצה להתנגד למלה “תהלוכה”. אמרתי, כי היהודים לא הורשו ללכת אל הכותל בתהלוכה, הם רשאים היו ללכת בתנאי שלא ילכו שמה עם דגלים ובסדר צבאי. – מרימאן: אבל אנו השתמשנו עד כה במלה “תהלוכה” להבדיל מהמלה “הפגנה”. נקרא לזה “חבורה”, חבורה כזאת הורשתה ללכת אל הכותל. הגבלות הוטלו רק על ההיקף ואם אלה נשמרו, הליכת החבורה היתה כחוק; ואם לא נשמרו, היתה ההליכה לא חוקית? – כן. – האם הודיעו למופתי קודם לכן מה שנעשה ביחס לחבורה הזאת? – אני מניח ככה. – אני רוצה לשאלך אותה השאלה שהצגתי לה' קאסט: האם שקלת היטב, בנוגע להפגנה שכנגד מיום 16 באבגוסט, את הזועה שזה יעורר בלב היהודים? – אני לא שקלתי את ההפגנה שכנגד עצמה, עד 11.45 לפנה"צ לא ידעתי, כי היא תצא לפועל. מחשבתי הראשונה היתה לאחוז באמצעים כדי להפריע את התגשמותה. הרגשתי הראשונה היתה, כי ההפגנה הזאת תגרום עלבון והיא לא רצויה.

ניסוח חלש מאד    🔗

מרימאן: זהו ניסוח חלש מאד. הלא שום דבר דומה לזה לא קרה לפני כן? – לוק: לא, הזמן היה קצר, לא היה סיפוק בידי לחשוב על הרושם שזה יעשה על הקהל. ניסיתי למנוע את ההפגנה.

מרימאן: חובתך היתה לצוות, בכל מחיר שהוא, שלא תהיינה שום הפגנות שכנגד? – לוק (בכעס): לא, לא בכל מחיר שהוא סיר בויד!

מרימאן: לו מנעת את ההפגנה שכנגד, האם זה היה מביא לפי דעתך לטבח רב? – דעתי היתה, כי האפשרות מצד המשטרה למנוע את ההפגנה מסופקת היא, וברור היה לי כי זה יגרום לשפיכת דמים. “טבח רב” הנהו מונח רחב מאד.

מרימאן: לו, למשל, אמרת למופתי: “הדבר הזה לא יקום ולא יהיה”. נניח, כי הוא עונה לך: “אבל היהודים עשו ככה וככה”. ונניח כי אתה אמרת לו: “אני תבעתי לדין את היהודים”. מה היה עונה לך על כך המופתי?

לוק: כיצד יכול אני להגיד מה היה המופתי עושה במסיבות ידועות?

מרימאן: מדוע זה לא יכלה דרך זו של פעולה להיות הנכונה? – לוק: נדמה לי כי הסברתי את הטעמים.

מ.: ובכן, האמנם זהו המצב שאם הערבים דורשים דבר, העלול לעורר אצל היהודים זועה ודכאון שאין למעלה מהם, אין ביכולת הממשלה לאסור את הדבר ולמנוע שפיכת דמים? – לא. כבר אמרתי, שלא נתתי פקודה להפסיק את ההפגנה, כי המשטרה לא יכלה לעשות זאת מבלי לגרום לשפיכת דמים, אשר יכלה להוליד תוצאות חמורות ביותר. לו הגיעו הדברים לידי שפיכת דמים בקרבת המסגד, אין איש יודע מה יכלו להיות התוצאות.

מי: מהו הגבול להטלת זועה על היהודים, שמנקודה זו ואילך מוכנה הממשלה לקבל על עצמה את הסכנות הכרוכות בהפסקת המעשה? – היו"ר: נראה לי, שמר לוק ענה על השאלה הזאת תשובה שלמה. הוא חזר על זה פעמים אחדות. אינך יכול לעורר דברים שבהשערה מ.: ולמעשה לא אחזת בשום צעדים, כדי לתבוע לדין את אלה אשר הפרו את הפקודות שנתת? – לוק קורא את ההודעה שפרסם ב־17 באבגוסט – מ.: האם באמת תבעת לדין מישהו מהיהודים? – זוהי עבודתו של התובע הכללי, ראש הממשלה אינו יודע מי שנתבע לדין. הוא נותן רק פקודות לערוך חקירה בדבר.

מ.: האם אינך יכול לענות לי – הן או לא? האם נתבעו יהודים או מושלמים לדין? – לוק: איני יודע עובדות כאלה.

נסתיימה ישיבת השבת 16 בנובמבר. אחה"צ שבתה הועדה.

 

ישיבת העשרים וחמש    🔗

שלשת רבעי השעה הראשונים של ישיבת 18 בנובמבר בבוקר הוקדשו לתקונים בפרטיכל של הישיבות הקודמות.

מר לוק הופיע להמשך החקירה. בטרם נתחדשו שאלותיו של סיר בויך מרימאן, אמר המזכיר הראשי, כי יש ברצונו לתקן רושם מוטעה העלול להתקבל אצל קוראי הדו“ח הסטנוגרפי, כפי שנתפרסם ב”פלשתין בולטין". לפי זה הוא אמר, כי הנציב לא קיצר את חופשתו לרגל המהומות. כונתו לא היתה לומר, כי הנציב המשיך את חופשתו גם לאחר שפרצו המהומות. העובדה היא, שסיר ג’ון צ’נסלור עזב את אנגליה לפני שפרצו המהומות. נודע לו עליהן בהיותו כבר בניאפול.

סתירה בין לוק וקאסט    🔗

מרימאן ממשיך את חקירתו שנפסקה בשבת בצהרים. הוא שואל: בנוגע להפגנת 16 באבגוסט, האם עלי להבין את עדותך כך שענין ההפגנה הנגדית של המושלמים ב־16 באבגוסט לא נודע לך עד 12 בצהרים? – לוק: כן. זה היה אפילו קצת אחרי 12. – מ.: חוששנו שעלי לבקשך לעיין בדיוק רב בעדותו של מר קאסט. מתי בא פקיד כמר קאסט למשרדו בבוקר? – לוק: שעות המשרד הרשמיות הן מ־7:30 עד 1:30. אולם אינני יודע אם כל הפקידים הגבוהים באים לעבודתם באותה שעה בדיוק. – ובכן מתי בא מר קאסט כרגיל למשרדו? – אינני יודע מתי בא למשרדו, אבל יודע אני מתי הוא היה בא למשרד בתור המזכיר הפרטי של הנציב העליון: כרגיל בין 8.30 ל־9 בבוקר.

אז קרא מרימאן את העדות שניתנה ע“י קאסט בענין זה. קאסט העיד כי ביום הששי בשעה מוקדמת בבוקר נודע לו שעומדת להתקיים הפגנה. הענין נמסר למ”מ הנציב העליון, ממש כשם שנמסר לו דבר התהלוכה היהודית יום קודם. החלטתו של מר לוק היתה, כי חובתה הראשונה של הממשלה היא למנוע התפרצות. עד כאן דברי קאסט

מרימאן: האינך רואה, כי מה שאמרת שונה באופן בולט מעדותו של מר קאסט?

היושב ראש: מר קאסט לא אמר מתי הוא בא למשרד באותו יום.

מרמיאן (ללוק): האינך חושב כי העניין היה מוכרח להמסר לפני 12? – לוק: בטוח אני, שהדבר לא נמסר לי לפני שתים עשרה פחות רבע. – נניח שמר קאסט שמע על הדבר עוד לפני שבא למשרד, מכיון שההפגנה עמדה להתקיים מיד אחר תפלת הצהרים. האם לא טבעי הדבר שהוא הביא את הענין לפניך בהקדם הכי אפשרי? – אינני יכול להגיד יותר ממה שהגדתי. אני אומר שוב, כי לי לא נודע הדבר לפני 12 פחות רבע. תפלת הצהרים אינה נגמרת דוקא בצהרים. הופקין מזריס: מאיור סונדרס אמר בעדותו, כי הוא דבר עם מר לוק והלך למסגד, וזה היה ב־12.30.

מרימאן מרפה ממה שהיה לפני ההפגנה המושלמית ועובר למה שבא אחריה.

השיחה עם ברוידה. – כח זכרונו של לוק    🔗

בערב ה־16 (ערב שבת) ראוך כמה אנשים, בתוכם מר ברוידה? – כן, דומני שכך. – האם לא היה וכוח על מה שקרה אצל הכותל? – כן. – ואחד הדברים שנידונו היה, אם חדרו מושלמים דרך הפתח החדש? – אינני יודע אם נתעוררה שאלה זו אז. נכון שהיא נידונה פעם. – ואני אומר לך, שהיא נתעוררה אז, והדבר הוכחש. – מאד יתכן. – ושאלת הספרים שנשרפו? – גם זה. – וגם זה הוכחש! ואז הובאו קרעי נייר ומר אדוין סמואל נקרא פנימה להכירם. – לוק: לא אוכל לאמור, כי אני הכחשתי זאת, כיון שלא היה אז ביכלתי להכחיש את הדבר. – מרימאן: לאו דוקא אתה. היו גם אנשים אחרים בחדר. אז הוסכם שאתה ומר ברוידה תפגשו למחרתו, הוא צריך היה להראות לך נוסח של טלגרמה שהוא אמר לשלוח ללונדון ואתה צריך היית להראות לו נוסח של הודעה רשמית שעמדת לפרסם. – לוק: אינני זוכר בדיוק.

המכתב הסודי להנהלה הציונית    🔗

מרימאן: האם לא דרש ממך מר ברוידה במפגיע לפרסם הצהרה גלויה על החלטת הממשלה בדבר פתיחת הדלת?

(הכונה היא למכתב ממשלת א“י אל ההנה”צ מחודש יוני, בו נקבע – על יסוד מה שפסקו חכמי–הדין בלונדון – כי את בנין הנדבכים מותר להמשיך כי היתה למושלמים רשות לפתוח את הפתח, אלא שהממשלה תקבע הוראות מגבילות. מתי מותר להשתמש בו. מכתב זה היה שמור בסוד).

לוק: דובר על זה. אני הייתי סבור, כי שאלה זו נתבררה בפגישה שהיתה לי ביום א' ולא ביום ו', אולם אינני יכול לאמור בודאות שהדבר לא היה כך. –מ.: האם לא היה זה אחד הקושיים של ההנהלה הציונית, שהיה להם רק מכתב סודי מהממשלה ושום דבר שהם יכלו לפרסמו? – ל.: אינני מוכן לאמור, שהשאלה נתבררה ב־16 (ביום ו').

בתשובה לשאלה הבאה אומר לוק, כי הוא נתן פקודה לסגור את הפתח, אולם אינו זוכר אם הפקודה באה כתוצאה מפגישתו עם מר ברוידה ב־17 לחודש (ביום א').

הודעת הממשלה על “שתי הפגנות”    🔗

מרימאן: האם היה לכם. לך ולמר ברוידה, וכוח על נוסח ההודעה הממשלתית ועל נוסח הטלגרמה שהוא עמד לשלוח ללונדון? – לוק: היה לנו ויכוח־מה בדבר זה, אולם חוששני שאין יד זכרוני מגעת לפרטי הדברים.

מרימאן מסביר כי הודעת הממשלה הוצאה ב־17 באבגוסט בשעה 5.30 אחה"צ, אולם תאריכה היה 18. ברור איפוא, שהשיחה עם ברוידה היתה מוכרחה להיות לפני פרסום ההודעה הזאת.

מרימאן: כדי להמנע מפרטים – המסכים אתה לכך שהובעה התנגדות ללשון ההודעה הרשמית (בדבר חילול הכותל ב־16 באבגוסט והתהלוכה היהודית שהיתה יום קודם) ע"י מר ברוידה לפני פרסום ההודעה ועל ידי באי כוח אחרים של היהודים לאחר פרסומה? – לוק: לא אזכור אם עשו זאת לפני הפרסום, אולם ביום א' בבוקר – כן.

מרימאן קורא את ההודעה הרשמית שהננו מביאים בשלמות:

"בקהל נפוצות שמועות בנוגע למאורעות על יד הכותל המערבי ביום 15 ו־16 באבגוסט.

"נוסף על המוני היהודים שנהרו לכותל להתפלל כדרכם ביום הצום (תשעה באב), שחל ביום 15 באבגוסט, השתמשו מאות יהודים צעירים בזכות הכניסה שלהם לרחבת הכותל, למטרות שלא הצטמצמו למנהגי התפילה הרגילים, אלא היה להן קשר עם משא נאום והנפת דגל.

“ביום 16 באבגוסט בשעה 1 אחה”צ יצאו כ־2000 ערבים את ה“חארם” שבו חגגו את חג הולדת נביאם וילכו אל הכותל דרך רחובות הנמצאים בווקף אבו מידן, הכולל גם את הרחבה אשר ליד הכותל. שולחן עץ שעמד שם ברחבה נפל מלחץ ההמון ונשבר, וניירות, בכללן תפלות ובקשות הנמצאות בין אבני הכותל, הוצאו ונשרפו. שלשה יהודים היו על יד הכותל בשעת ביקור המושלמים, והידיעות בדבר התנפלות מצד מושלמים על מתפללים יהודים ופגיעתם הנן בלי יסוד, הידיעות שבאו בעתונות, שלפיהן התפרצו מושלמים לתוך שטח הכותל המערבי מן הדרום, דרך השער שהוקם לא מכבר, גם הן מחוסרות כל יסוד.

"המצב על יד הכותל בתחילת השבת ביום 16 באבגוסט היה נורמלי בהחלט והיהודים התפללו את תפלת השבת שלהם כדרכם תמיד.

הממשלה חוקרת עתה בעבירות שנעשו במאורעות שאירעו בשני הימים. כדי לברר את האפשרות לזהות את העבריניים על מנת להביאם במשפט".

“אינני זוכר”, “אינני זוכר”, “אינני זוכר”…    🔗

מרימאן: האם לא הובעה התנגדות לפסוק על שריפת הסדורים, משום שבא למעט את דמות המאורע? – ל.: ודאי שהתנגדו לכך. לא הייתי קובע מסמרות ואומר שההתנגדות היתה דוקא למלים אלו. אבל מוכן אני לומר כי המקום הזה היה בין אלה שעוררו התנגדות. אם בצדק או לא. מר ברוידה טען, כי מושלמים אחדים פרצו דרך הפתח? – יתכן שאמר זאת. על כל פנים היו באי כח היהודים שהתאוננו על כך.

כשנשאל, אם לא הובעה התנגדות להודעה, שהיו רק שלשה יהודים על יד הכותל ושאיש מן המתפללים לא נתקף ולא נפגע – אמר מר לוק כי לפי זכרונו נמתחה בקורת על המקום הזה ב־20 באבגוסט. אין הוא זוכר אם הובע ערעור על זה ב־17.

מרימאן: הנני מצהיר לפניך באופן מוחלט, כי מר ברוידה עורר לפניך את הנקודות הללו בטרם שנתפרסמה ההודעה. לוק: צר לי מאד על שאינני זוכר, כי הוא עשה זאת. אני יודע, כי בנקודות אלו נגעו ביום הראשון בבוקר.

־

מר לוק אישר, כי לפי הידיעות שקיבל באותו זמן, לא היה בזה משום המעטה להגיד, כי ביום השבת בבוקר, 17 באבגוסט הכל היה כשורה על יד הכותל, כאמור בהודעה הרשמית.

מ.: האם לא התאונן לפניך מר ברוידה, כי היתה באותו יום תנועת־זדון דרך הרחבה, ולכן נתת את הפקודה לסגור את הדלת? החושב אתה שהיה נכון להגיד, כפי שנאמר בהודעה, כי היהודים התפללו באותו יום באופן נורמלי? – לוק: אני אומר רק זאת, כי זוהי האינפורמציה שהיתה לפני בשעת פרסום ההודעה. יכולתי להוסיף, כי היא הוצאה בהקדם האפשרי לאחר המאורעות, לא יכולתי להשיג את הכל בפרוטרוט. ההודעה הרשמית שלנו היתה מיועדה לסתור שמועות משונות ולעזור למנהיגים להרגיע את הקהל. הודעה ממין זה נערכת במהירות, לעכב שמועות כזב מלהתפשט ולעזור למנהיגים להרגיע את הקהל בשעת התרגשותו. מ.: הנני להדגיש שוב כי מר ברוידה לחץ עליך בשאלת הניסוח הזה. האנשים ידעו, כי המלים אינן מתאימות לעובדות, והדבר היה עלול להגדיל את הקושי שמר ברוידה היה נתון בו גם בלי זה. – ל.: אינני זוכר שיחה עם מר ברוידה בדבר לשון ההודעה בעודה טיוטה בטרם שנתפרסמה.

מרימאן: באותו ערב (מוצאי שבת) נועדה להתקיים אספת הועד הלאומי, לא כן? – לוק: דומני שאני זוכר משהו על זה. – האם לא נסתיימה שיחתך עם מר ברוידה בהסכם. כי אם תמצא אפשרות לשנות את נוסח ההודעה. תודיע זאת לפני הישיבה? – אינני זוכר.

מרימאן: הידוע לך, כי נאום הסתה נישא אצל הכותל ב־16? – אני יודע כי נשמעו שם קריאות וצעקות שונות. אין אני אומר שלא היה נאום. – אבל שום מושלמי לא נתבע לדין בקשר עם הפגנה זו? עד כמה שידוע לי, לא.

לוק “עורך” את הטלגרמה לציריך    🔗

מרימאן: מר ברוידה הראה לך טלגרמה שהוא עמד לשלוח לציריך מטעם ההנהלה הציונית בא“י? – הוא הראה לי נוסח של טיוטה. – האם לא תוקן הנוסח עפ”י בקשתך? – יתכן. אבל אינני זוכר את לשון התעודה.

מרימאן קורא את טיוטת הטלגרמה, כפי שהוגשה ללוק ע"י ברוידה, בה נאמר, כי הממשלה התירה הפגנה אצל הכותל; כי הערבים השתמשו בפתח החדש; כי הגנת המשטרה היתה בלתי מספיקה; כי הערבים שרפו סדורים ותחינות, התנפלו על השמש ושדדוהו; כי המתפללים נמלטו על נפשם; כי איש לא נאסר; כי הממשלה מצדיקה את ההפגנה הערבית על סמך ההפגנה היהודית; כי חוששים למהומות, ועל חברי ההנהלה הציונית לשוב מיד לארץ:

מרימאן: האם לא התנגדת למלים “הממשלה התירה”? האם לא אמרת, כי לא הרשית, אלא לא אסרת? – לוק: אני אומר, כי אינני זוכר את הויכוח הזה, אינני טוען כי זה לא קרה.

מרימאן: באמונה. ויכוח זה בינך ובין מר ברוידה בדבר הטלגרמה, שהוא רצה לשלוח הוא דבר הראוי שתזכרנו. – לוק: אני מתאמץ להזכר. היו לי שיחות רבות עם מר ברוידה, ומאז הועמס זכרוני בהרבה דברים.

מרימאן: האם התנגדת להודעה, כי השמש (של הכותל) נשדד?-שוב איני יכול אלא לומר, כי אינני זוכר את השיחה הזאת, אינני אומר, כי שיחה זו לא היתה. פשוט אינני זוכר את הדברים האלה.

מרימאן: האם התנגדת לפסוק האחרון, כי “יש חשש להתפרצויות בגלל ההמונים הנרגשים” וכי “ההנה”צ נתבעת לשוב מיד"? האם לא טענת כי זה יעורר בהלה, והאם לא סירב מר ברוידה להשמיט את המלים האלה? – תשובתי אחת: איני שולל, אבל איני זוכר.

מרימאן קורא את נוסח הטלגרמה כפי שתוקן לפי הצעת לוק. המלים “הממשלה התירה” הוחלפו במלים “הממשלה לא אסרה”. נוספה מלה “מודיעים”, והפסוק נקרא: “מודיעים, כי הערבים פרצו דרך הפתח”, ונוספה עוד פיסקה: “את הטלגרמה דלעיל הראיתי למ”מ הנציב העליון. לפי ידיעותיו לא השתמשו בפתח החדש. לא נשרפו ספרים, כי אם עלים מסידורי תפלה. הממשלה מפרסמת היום אחה“צ הודעה ומבקשת מאת משרד המושבות להראותה לכם”.

“אינני זוכר” בפעם העשרים    🔗

מרימאן: האם יש מקום להגיד שלא נועצו בך בנוגע לטלגרמה וכי אתה לא הגשת למר ברוידה את נוסח ההודעה בטרם שנתפרסמה? – לא אמרתי שלא היה כך. אמרתי, כי אינני נזכר כזאת. ודאי שאני מקבל את ההודעה, כי את הטלגרמה הזאת הראו לי, בתור מ"מ הנציב העליון.

מרימאן: האם לא ביקשת לטלגרף בצורה כזו ביחס להודעתך: “שימו לב להודעת הממשלה שתמסר לכם ע”י משרד המושבות. אני במגע קרוב עם הממשלה ואין סיבה לחלוק על האינפורמציה שלה. אם כי האינפורמציה היהודית היא אחרת אין לי יסוד להתנגד להודעת הממשלה"? – לוק: איני מכחיש, אבל איני זוכר.

‘הן או לאו?!’    🔗

מרימאן: התוכל להגיד לי “הן” או “לאו”? האם הגשת למר ברוידה את הנוסח הזה?

כאן מראה מרימאן לחברי הועדה ולעד העתק של טיוטת הטלגרמה.

לוק: זה אפשרי מאד, אבל איני זוכר. בבקשה ממך, אל נא תחשוב, כי אני מנסה להתחמק ממך סיר בויד. רבות קרו באותם הימים… כן, אני מתחיל להזכר. הניר הזה (הוא מצביע על העתק הטיוטה של הטלגרמה) מזכיר לי באופן עמום שיחה שהיתה ביני ובין מר ברוידה. אם הוא הראה לי אז את הטיוטה ואם היו הבטויים האלה או אחרים – איני יכול לזכור. איני זוכר אם אני הראיתי טיוטה (של ההודעה הרשמית) למר ברוידה או אם רק התוכחנו עליה. זכרוני כה עמוס. כאשר אמרתי, יתכן שבאמת הציעה הממשלה אילו שנויים.

היו"ר מודיע כי הועדה אינה יכולה לקבל כתעודה את נוסח הטלגרמה, אשר לדברי מרימאן הציעה אותו הממשלה למר ברוידה, באשר ההעתק כתוב במכונה. הוא דורש את המקור. מרימאן מודיע כי השג ישיג את המקור.

נוסח מילס ו–לוק    🔗

מרימאן מגיש לועדה כתב־יד – נוסח הטלגרמה אשר הממשלה הציעה למר ברוידה לשלחה להנה"צ בלונדון. לוק מעיף עין על הניר ומכיר את הכתב – של מילס!

התעודה צורפה לחומר החקירה.

מי סדר את ההפגנה ב־16 באבגוסט?    🔗

מרימאן: אתה כמדומני, העד האחרון מטעם הממשלה. אתה המזכיר הראשי ובתור שכזה הנך כלי־קיבול לאינפורמציה חשובה. האם מוכן אתה, בכח האינפורמציה הכי אחרונה שברשותך, להפיץ אור על נקודה זו – מיהו זה שסידר את ההפגנה הערבית ב־16 באבגוסט?

לוק: הנני עומד כאן כדי לענות לפי מיטב יכלתי על שאלות שתוצגנה לפני. האם שואל אתה אותי – מי סידר את ההפגנה?

מרימאן: אני שואל אותך אם פרשת העדות מצד הממשלה תסתיים מבלי שאיש לא ידבנו לבו למסור ידיעה זו מי סידר את ההפגנה הערבית?

כאן קופץ פרידי ממקומו. הוא מודיע כי שאלתו האחרונה של מרימאן היא פשוט מדהימה. מעולם, הוא אומר, לא שמע שתוצג לעד שאלה כזו. היו"ר אינו תומך בעמדותו של פרידי ומאשר כי למרימאן הזכות לשאול – מי סידר את ההפגנה?

(הקורא יעמוד על ההבדל בין ניסוח השאלה של מרימאן ובין אותו הניסוח אשר לוק היה מוכן לענות עליו. מרימאן לא נתכוון לשמוע את דעת לוק על עצם העובדה, אלא לקבל את האינפורמציה שבידי הממשלה בשאלה זו, בין אם לוק מאמין בה או לא. על השאלה הסתמית “מי סדר את ההפגנה” – נקל לענות “אינני יודע”, גם אם יש ברשות הממשלה ידיעות מסוימות בענין זה, אשר לוק יכול גם שלא לראותן כאמתיות).

מרימאן מנסה לגשת לשאלת ארגון ההפגנה של 16 באבגוסט מצד אחר. הוא קורא ידיעות של המשטרה משכם וממקומות אחרים, שלפיהן בחורים מההמון, אשר מעולם לא נסעו קודם לירושלים, הובלו הפעם באבטומובילים לחג מולד הנביא. היכול העד להפיץ אור על האנשים שהסיעו את אלה? – לוק: איני יודע מזה ולא כלום.

ענין המנורות הוא יודע ואינו יודע…    🔗

מרימאן מעורר את שאלה תשמישי־הקדושה על יד הכותל וקורא את התקנות הזמניות שהוצאו לפני הימים־נוראים האחרונים – מ.: בטרם הוצאו תקנות אלו, ההיתה איזה שאלת בדבר זכותם של יחידים להביא ספסלים כסאות וכו' בשעות תפלה? – לוק: כן.

מרימאן קורא קטעים מהרצאת הנציב העליון לפני ועדת המנדטים. הנציב מודיע שם, כי הוא שאל את המופתי אם יסכים להרשות ליחידים הבאת ספסלים, כסאות וכו' בשעות התפלה.

מרימאן: מנורות לוכס אינן נזכרות בתקנות? – לוק: נזכרות מנורות פולחן. – האין זו עובדה, כי הממשלה קבעה מנורה בסימטה שעל יד הכותל, ומר קית־רוטש הבטיח מנורה שניה? – איני יודע – מרימאן דוחק ולוק עונה: אני יודע רק זאת, שנדונה שאלת המנורה השניה. – ומנורה זו לא נקבעה משום שהמופתי התנגד לכך? – זאת איני יודע.

המעשה בתקיעת השופר בנעילת יום כפורים תר"ץ    🔗

מרימאן ניגש להתערבות הממשלה בסדרי התפלה ביום הכפורים – שאלה הגורמת להתנגשות הכי חריפה בינו ובין מר לוק, שעו"ד הממשלה והועדה עצמה משתתפים בה. מרימאן פותח: מנהג הוא ליהודים מאלפי שנים לסיים את תפילת יום כפור בתקיעת שופר (אומר “שופר” ומסביר את המלה). ממש כמו שמסיימים בברכה מיוחדת את העבודה בכנסיה אנגליקנית. – לוק מאשר, כי הוגד לו שזהו חלק בלתי נפרד מהתפלה היהודית. – ועד כמה שידוע לך תמיד תקעו בשופר ביום זה אצל הכותל? יש עובדות שהממשלה לא שמה אליהן לב עד השנה. – ועד השנה ההיו ערעורים על השופר? – אני לא שמעתי. – והשנה המופתי התנגד? – לא, אין זה כך. – ובכן הבה ואשאל אותך אחרת: ההובעה התנגדות לתקיעת השופר השנה? – כן. – על ידי מי? – על ידי המועצה המושלמית העליונה. – וזה היה באוקטובר? לאחר שבאנו ובהיות הצבא פה? – ההודיעה המועצה המושלמית שהיא לא תהיה אחראית לשלום הארץ, אם לא יושם לב למחאתה? – הם הביאו את התנגדותם לאחר שתקעו בשופר בראש השנה.

מרימאן מסביר כי “ראש השנה” הוא ראש השנה, וכי בו תוקעים בשופר פעמים אחדות. בעוד שביום כפור מסיימת התקיעה את התפלה. והוא שואל: מה אמרה המועצה המושלמית על תקיעת השופר? – לוק: באופן אישי הם לא אמרו כלום. הם התאוננו, שתקיעת השופר אינה מותרת על פי התקנות. – האם איימו על ידי המופתי, במקרה שהיהודים יתקעו בשופר? הם לא איימו עלי – התכחיש כי המועצה המושלמית השתמשה באיומים לרגל השאלה הזאת של תקיעה בשופר? – אינני זוכר. לי לא היתה כל שיחה בענין זה. לא זאת שאלתיך: האם מכחיש אתה, כי המועצה המושלמית אמרה שלא תהיה אחראית לסדר, אם יתקע בשופר? – אינני זוכר – אבל תקיעת שופר לא נשמעה! מה היתה ההתנגדות לכך? – התקיעה לא נשמעה על יד הכותל, אבל המתפללים פרשו לבית כנסת קרוב, אשר שמש הכותל הוא הממונה עליו, ושם שמעו את התקיעה – האם לא עובדה היא, כי על הרבנים לחצו באופן יוצא מן הכלל ואמרו להם. כי תקיעת השופר עלולה להביא לשפיכת דמים? – אינני יודע. – ההיתה שיחה

בענין זה? – לא הייתי נוכח בה ולא אוכל לומר מה נאמר שם.

מרימאן קורא את המכתב ששלחה הרבנות הראשית לנציב העליון. שם נאמר, כי "תחת לחץ הערבים נאסרה על היהודים תקיעת השופר השנה "– לוק: אני לא הייתי אומר “הערבים לחצו”. הם התנגדו לשופר, מפני שהוא לא נכלל בהוראות. – אתה מכחיש שהערבים השתמשו באיומים בשאלה זו? – אינני זוכר זאת.

היו"ר: אינך יכול להגיד שאינך זוכר, ודאי שאתה יודע זאת.

מה אמר רוטנברג?    🔗

מרימאן: האם לא אמר לכם מר רוטנברג, כי אתם פועלים תחת איומים ולא כממשלה? האם לא נכון הדבר שהממשלה נכנעה לאיומים באסרה את התקיעה?

פרידי מערער על השאלה. הדבר שייך לתקופה שמחוץ לחוג החקירה. כיצד יכול דבר שקרה באוקטובר לעזור בבירור מאורעות אבגוסט?

הועדה מתיעצת. היו“ר מודיע, כי יש לקבל את טענת ב”כ הממשלה. השאלה מניחה שהיו איומים, בעוד שהעד אמר, כי אינו יודע זאת.

מרימאן: אם היו"ר פוסק הלכה מבלי לתת לי להסביר את נימוקי – אז אני נכנע.

שוב התיעצות. היו"ר מודיע, כי רצון הועדה היא שהשאלה תוצג.

פרידי מחדש את התנגדותו. מרימאן מיחס ללוק חולשה, אולם לוק מודיע כי אינו זוכר שום איומים. לוק גם לא היה אז אחראי לשלטון מאחר שהנציב היה כבר כאן.

מרימאן: אם ידידי (פרידי) חושב שאני מאשים את מר לוק באופן אישי – אינו אלא טועה. אנו חוקרים כאן לעמדת הממשלה. בנאומי הראשון אמרתי, כי אחת מטרות החקירה תהיה לקבוע את הלך רוחו של השלטון בארץ. אם הממשלה נכנעה לאיומים באוקטובר, כשהצבא היה כבר כאן, היתכן שלא נכנעה לאיומים באבגוסט?

פרידי: אבל מר לוק איננו הנציב העליון!

מרימאן: לצערי אין לי אפשרות להפריד בין שניהם.

היו"ר מודיע, כי את ההחלטה בשאלה זו יודיע לאחר הפסקת הצהרים. הישיבה נפסקה רבע שעה קודם הזמן המיועד.

בתוך חילופי הדברים בשאלה האחרונה אמר סטוקר פעמים אחדות, כי הצד שלו מסכים שיקראו את מכתב המועצה המושלמית בענין זה.

בטרטון הביע את תמהונו: איך זה לוק איננו זוכר כלום על ענין חשוב כזה כמו איסור התקיעה?

 

ישיבת העשרים ושש    🔗

בהפתח הישיבה ביום 18.11 אחה"צ ביקש סטוקר שיובאו כמה מכתבים שהוחלפו בין מושל ירושלים למועצה המושלמית העליונה, פרידי מודיע שיביאם ברצון, אבל אפשר שהם סודיים, ואם כן – הריהו מבקש מסטוקר שיותר על סודיותם. – סטוקר: בשם המועצה המושלמית העליונה ובשם הועד הפועל הערבי אני מותר על כל זכות ביחס למכתבים אלה. – פרידי: וגם בשם המופתי? – כן.

מה מותר לשאול את לוק?    🔗

היו"ר: חברי הועדה עיינו בדבר, אם יש לתת מקום לשאלה שהעד נשאל לפני הפסקת הצהרים על ידי סיר בויד מרימאן. השאלה אינה למעשה שאלה על עובדה, אלא על דעתו של העד ביחס לעובדות. מה הן המסקנות שיש להסיק מהעובדות – זהו ענין לועדה. אם מר לוק מתנגד לשאלה אין הועדה יכולה להכריחו לענות.

מרימאן אל לוק: המסרב אתה לענות? לוק: תואיל לחזור על השאלה. – שאלתי: כשהממשלה נתנה את פקודותיה ביחס למה שמותר לעשות ליד הכותל, העשתה כזאת תחת לחץ איומים? – לא ידעתי על שום איומים. במשך ההפסקה נזדמן לי לדבר עם הוד מעלתו הנציב, גם הוא לא ידע על שום איומים והוא לא נכנע לשום איומים.

מכתב הרבנות הראשית לנציב    🔗

מרימאן: אקרא לכם את מכתב הרבנות הראשית אל הנציב העליון. הוא קורא. המכתב, מ־13 באוקטובר 1929, מוחה נגד הפקודה האוסרת לתקוע בשופר. אי אפשר, נאמר במכתב, לא לראות בזה עלבון לרגשות הדתיים של היהודים ופגיעה בחופש הדת ליהודים. (ללוק): האם לא אמר לך רוטנברג את הדברים האלה בראיונו עמך? – איני חושב כי הוא נכנס לפרטים כה רבים. – מרימאן: האם לא מסר לך רוטנברג בדבריו את תמצית המכתב! – הוא אמר, כי זו היא החלטה משפילה. – מרימאן: אקרא לך שוב את המשפט: “אי אפשר לא לראות בזה עלבון לרגשותינו הדתיים ופגיעה בחופש דתנו”. האם לא אמר לך רוטנברג זאת? – איני זוכר אותו אומר כדברים האלה. תמצית דבריו היתה, כי הפקודה משפילה.

מרימאן ממשיך לקרוא מהמכתב: “אי סבלנות כזאת ביחס לסדר התפלה לא קרה מימי הבינים”, ולהלן: “לולא מצוקת השעה, ולולא חסו היהודים על שלום תושבי הארץ, כי אז לא היו מקבלים עליהם את הגזרה”.

כח זכרונו החלש של מר לוק    🔗

מרימאן: נאמר במכתב “אויבינו ממשיכים באיומיהם”, מנין לכותבי המכתב הרעיון, כי יש איומים? – לוק: איני יודע מנין השיגו כזאת. – האם תוקן הרושם הזה שלהם? – אני אראה. (לוק מדפדף מהר בתיקו). כל מה שאני יכול למצוא היא העתקה של אישור קבלת המכתב. המכתב המאשר את הקבלה אומר רק כי הודעת הרבנות הראשית נרשמה, כנהוג, אם יש עוד מכתב, אביאהו. – האם נסית על ידי מכתב או בדרך אחרת להודיע להם, כי הם שוגים בחשבם, כי רק מתוך חוסם על תושבי הארץ הם עושים מה שהם עושים? אצטרך לאמץ את זכרוני.

הממשלה אינה מודה בקדושת “אל־בוראק”    🔗

מרימאן: האם זוהי אחת התלונות נגד היהודים, כי הם מפקפקים בגלוי בקדושת רחבת הכותל למושלמים? – לוק: כן. – אין ספק ביחס לזה? היש איזה ספק? – שמעתי כי הם מפקפקים. – אני רוצה לדעת, אם אתה רואה זאת כדבר פרובוקאטיבי? ביחס לרחבה לא. ואם נאמר שיש כאן מדה פרובוקאטיבית, היש חלק באחריות לכך גם לממשלה?

פרידי (בכעס): מעולם הוא לא אמר כזאת. נסח את שאלתך אליו בדרך ישרה. – מ.: אשאל בצורה זו: אם זהו דבר פרובוקאטיבי, אזי זוהי פרובוקאציה, שגם הממשלה אחראית לה? סטוקר: האין זו שאלה מסוכנת? אם יענה בחיוב, הרי יכריע למפרע בשאלה זו, התלויה עדיין ומחכה לפתרון.

מרימאן: אני אשאל בדרך מיוחדת. בדברי הנציב העליון לפני ועדת המנדטים נאמר: שני הצדדים מכבדים את הסטטוס־קבו, אולם שניהם מפרשים את הסטטוס־קבו פירוש שונה. “המושלמים מפיצים שמועות, שבהן הם מנסים ליחס איזו קדושה לחלק של הכותל”. הלא אין ספק כי משפט זה מדברי הנציב שייך לקדושת ה“בוראק”? לוק: אין כל ספק.

מרימאן: עכשיו אעזוב את הכתל לגמרי.

הבוליטינים המתעים; ‘צרור פרחים’ מאת מר סטוקר    🔗

על הפרק עולים הבוליטינים המהוללים שפרסמה הממשלה במשך ימי המאורעות.

מרימאן: אני מצפה עכשיו לצרור פרחים מאת מר סטוקר, הריני מביא לו את הבוליטין שכה חכה לו. לוק מעיר, כי בוליטין זה פורסם לאחר שובו של הנציב העליון.

מרימאן: אשאלך מר לוק, קודם כל שאלה כללית. המעריך אתה את ההבדל בין התפרצות של פרעות פתאומית בין שני חלקים אויבים זה לזה של תושבי הארץ, ובין התקפה מוכנת של חלק אחד של התושבים נגד משנהו? – כן. – הבוליטינים של הממשלה התכונו ליצור רושם של התפרצות פתאומית בין שני חלקי תושבים? – אין הניסוח מוצא חן בעיני ביותר, אבל הבוליטינים לא פורסמו מתוך כונה מיוחדת זו, הפסיקו את כל העתונים המקומיים ולקהל נחוצה היתה אינפורמציה כל שהיא. המצב בארץ דרש בהכרח, שהאינפורמציה תנתן כאן בצורה משקטת את הצבור עד כמה שאפשר. לא אני כתבתים.

אשאלך עוד שאלה כללית אחת: האם לא הוגשה מחאה מטעם ההנה“צ נגד הבוליטינים האלה? – איני זוכר. הבקורת הגיעה לאזני אחר כך. היתה בקורת ביחס לצפת. איני זוכר כל בקורת אחרת. – ב־20 באבגוסט כאשר שב הנציב העליון וההנה”צ באה אליו לראיון הראשון. האם לא הובעה אז התלונה, כי הבוליטינים של הממשלה לא מסרו אל נכון את אשר קרה? – יתכן שכך היה. איני זוכר. איני זוכר שלא היה כך. – הודעות משרד המושבות נשלחו מכאן, או חוברו בלונדון? – אני חושב, כי משרד המושבות חבר אותן ע"פ הטלגרמות שלי.

‘מיעוט הדמות’ של מאורע צפת והעלמת טבח מוצא    🔗

מרימאן קורא את הבוליטין המודיע, כי בצפת “היתה התפרצות קטנה אשר דוכאה בהצלחה”, הסבור אתה, כי כאן נמסרה האמת? – לוק: יש כאן מיעוט־הדמות. – מ.: האין מיעוט הדמות לקרוא לדבר אשר כזה מיעוט הדמות?

לוק אינו עונה.

מרימאן: זהו, האם לא כן?

לוק: האמנם אתה מציג זאת בצורת שאלה? – מ.: אני שואל. – עניתי, סיר בויד, על שאלתך היסודית. – האם ידעו האנשים אז מה שקרה? – כן. – מהי התועלת שלשמה פרסמו הודעה בצורה כזאת? – אין לצפות ממני לתשובה על אופן הפרסום של משרד המושבות. בהודעות אחדות של המשרד הכרתי את הטלגרמות שלי. – מ.: האם ההודעה של משרד המושבות על מאורעות צפת מוסרת את תוכן טלגרמתך? – זה היה ביום שובו של הנציב. מסרתי את העניינים לידו ב־9 לפני הצהרים. באותו יום. מאז לא שלחתי שום טלגרמה.

מ.: מי שלח את הטלגרמה? – איני יודע: אולי הנציב העליון – אתה פרסמת את ההודעות המקומיות? – אחרי ה־29 באבגוסט חדלתי מהיות אחראי לשלטון – האם אישרת אותן לפרסום? אפשר. איני זוכר.

מרימאן עובר את החדר ומגיש את העתק לעד באמרו: הסתכל בזה וענה לי. – בטרטון: האם יש התנגדות להמצאת הטלגרמה שעליה נתבססת ההודעה של משרד המושבות? – ל.: איני חושב – פרידי: הדבר תלוי בזה אם הטלגרמה נשלחה סודית – בטרטון: כמובן: – מרימאן: האם אישרת את ההודעה לפרסום? – לוק: איני זוכר.

מרימאן נוגע בבולטין א' ומציין כי נעלם בו כל זכר לטבח מוצא לוק אינו יכול להסביר למה לא נזכר הדבר.

ה“התנגשות בבית שאן”    🔗

מרימאן נוגע בבוליטין ב', בו מדובר על “התנגשות בין ערבים ויהודים בבית שאן”. החושב אתה את אשר קרה בבית שאן להתנגשות? – ל.: אפשר היה לתאר זאת ככה. – התנגשות שתאורה המדויק יותר הוא התקפת ערבים על יהודים? כן, זה יותר מדויק.

בתשובה לשאלות נוספות מסכים העד, כי היו בבוליטינים “משום מיעוט הדמות לגבי כמה עובדות”. דומה הדבר להודעות בזמן המלחמה. גם אז היו הודעות הממשלה מכוונת להרגעת האוכלוסים – מ.: האין הבדל בין המלחמה והמאורעות האלה? אז היה העם שבתוך הארץ מצד אחד, ומצד שני היה אויב אשר לא רצית למסור לו ידיעות! – לוק: רציתי למסור הודעה מרגיעה.

סירוס מעשה הדר הכרמל    🔗

מרימאן קורא: “אתמול באו שוב יהודים וערבים לידי התנגשות על יד הדר הכרמל, אולם הם פוזרו ע”י המשטרה". הודעה זו עושה רושם כי שני הצדדים תקפו ואת שניהם היח צריך לפזרן – כן. רושם כזה אפשרי.

“טשטוש מאורעות חברון; אפילו אינני זוכר מיותר”    🔗

ירושלים וחברון הם שני מחוזות נבדלים. חברון שייכת ליפו, לא כן? – כן – אם ככה, למה עורבבו בבליטין? – איני יודע. – באשר לחברון היתה שם שחיטת יהודים ואף ערבי אחד לא נפגע ע"י יהודים? – נכון – ההיתה איזו מטרה חוקית לצרף את שניהם יחד? – איני יודע שום כונה כזו. – הכונה היתה לא להבליט את קרבנות חברון? – כונה כזו לא יכלה להיות. (אחרי הפסקה) הביאור הוא, כי קרבנות חברון הובאו לבתי החולים בירושלים. – אך מדוע לא נאמר, כי 10 מושלמים נהרגו ו־8 נפצעו על ידי המשטרה. לאחר הטבח? – (אין בירור).

נמצאו הרובים של מר סטוקר!    🔗

מרימאן קורא מתוך ביוליטין ג.: “חיפה. 25 רובים נתפסו. נאסרו 30 איש”. (זהו הבולטין שבעבורו מחכה מרימאן ל“צרור פרחים” מאת סטוקר). התוכל להגיד לי מאיזה מקור שאבת את הידיעה על הרובים? – לא אני כתבתי את הבוליטינים האלה – קצין המשטרה האחראי אמר לנו, כי לא נמצאו שום רובים. ובכן לא שאבת את ידיעותיך מהמשטרה? – איני יכול לענות.

לוק מודה בעל כרחו    🔗

האין מגמת הבוליטינים להציג את הדברים באור כזה כאילו היתה כאן התנגשות בין שני מחנות יריבים ולא התקפה של עדה אחת על השניה? – אם לדבר על מגמה מכוונת. התשובה שלילית. הרעיון היה להשקיט את הקהל. – וכשאתה קוראם עכשיו, האינך מסיק רושם זה? – בין השיטין אפשר לקרוא מסקנה כזאת – האם לא עלה על דעתך שהערבים יסיקו מזה שיש כאן קרב בין שני צדדים? – לא יכולתי לחשוב על העתיד. לא ידענו אז שינה. עבדנו 24 שעות ביום. מוכרחים היינו להזדרז. לא נפנינו לחשוב איך יקראו זאת בעתיד.

מנשר הנציב    🔗

מ.: מנשר הנציב נכתב אחר לגמרי. אין שום ספק בכונת לשונו? – לוק: לא. המנשר לא היה הודעה ולא נתכוון למסור ידיעות על המצב.

הישיבה ננעלה בקריאת מרימאן את המנשר.

זה היה בשעה 4 אחה"צ. הועדה הסתלקה להציג שאלות סודיות אחרות למר לוק:

 

ישיבת העשרים ושבע    🔗

ישיבת הבוקר ביום 19 בנובמבר התנהלה באוירה יותר שקטה. בה נסתיימה חקירת לוק ע"י מרימאן, חקירה שנמשכה תשע שעות.

הטלגרמה ללונדון על צפת    🔗

עם פתיחת הישיבה הודיע פרידי, כי הביא אתו את טופס הטלגרמה שנשלחה ב־30 באבגוסט ע"י הנציב העליון על מאורעות צפת. הטלגרמה נשלחה ללונדון ועל פיה פרסם משרד המושבות את הודעתו. לוק קורא את הטלגרמה לפני הועדה:

“ב־29 בערב פרצו מהומות בצפת. הגיע שמה צבא שנשלח לפני כן, שני מושלמים נהרגו וארבעה נפצעו. אין ידיעות נאמנות על אבידות היהודים. השמועה אומרת כי נהרגו עשרים ונפצעו ארבעים. הבתים עודם בוערים”.

בטרם ניגש מרימאן להמשיך את חקירתו כסדרה, הוא גובה מלוק את חוב העדות המגיע לו מיום אתמול, בנקודות שונות של פרשת הכותל, אשר לוק הבטיח להמציא בהם אינפורמציה נוספת.

מרימאן חוקר ולוק מודה במקצת    🔗

לוק מודה, כי מלבד המכתב הפורמלי המאשר את קבלת מכתב הרבנות בשאלת תקיעת השופר, לא נשלח על ידו שום מכתב שיבטל את הרושם של היהודים, כי הממשלה אוסרת את התקיעה תחת לחץ איומי המושלמים. סיר בויד מרימאן ממשיך את חקירתו: בישיבת יום השבת דובר, כי תשתדל למצוא אילו תעודות בנוגע להוראות שניתנו בקשר את התנועה על יד הכותל בין יום 6 ל־15 באבגוסט. ההבאת?

לוק: לא מצאתי שום תעודה בכתב, המעידה על הוראות אלו. בקשר את זה היה ראיון עם מ“מ מושל מחוז ירושלים. אני נזכר בדבר מתוך עיון בהוראות שניתנו בשעה שהתחילו המכשולים על יד הכותל. הדבר היה במאי, רשום אצלי כאן, כי החל מאמצע מאי נמצאו בשבתות ובמועדים ארבעה שוטרים בריטיים נוסף לקצינים הערבי והיהודי ולארבעת השוטרים הארצישראליים שעמדו על משמר הכותל באופן קבוע. להלן, בתאריך 9 באבגוסט, אני מוצא רמז מראיון שהיה לי עם מ”מ מפקד המשטרה ועם מ“מ קצין המשטרה של מחוז ירושלים וכן עם מ”מ מושל המחוז. הוחלט כי מן היום ההוא ואילך ימצאו במקום בשבתות קצין בריטי וששה שוטרים אנגלים, וכי שני שוטרים בריטיים ימצאו על יד הכותל אף בימות החול. בשנים עשר באבגוסט נעשו סידורים מפורטים ביותר, בקשר עם החגים הממשמשים ובאים. סידורים אלה מראים כי השוטרים שעמדו במקום חששו לאפשרות של חכוכים בקשר את פתיחת השער ואת השמוש ב“זאויה”.

ה' לוק המשיך לקרוא הרצאות של המשטרה בנוגע לחכוכים בין יהודים לערבים על יד הכותל המערבי. האינצידנטים שהושקטו על ידי המשטרה, הראו כי השוטרים עומדים על המשמר בכוונה למנוע ממהומות.

הסתת העתונות הערבית    🔗

מרימאן: וכי לא היה הכרח למנוע גרוי של דעת הצבור על ידי העתונות או בדרך אחרת? – לוק: כן.

התסכים גם כן, כי בארץ זו, רבת האוכלסים המושלמים, אין לך צורת הסתה מסוכנת יותר מאשר זו הנסמכת על המקומות הקדושים? – כן

הנני להעיר את תשומת לבך לשנים שלשה קטעים מתוך העתונות הערבית. ראשית כל, האם נוכל להחליט בדרך כלל, כי ההסתה בקשר עם ההתקפות כביכול על המקומות הקדושים החלה בעתונות הערבית סמוך לתחילת השנה החדשה? – סבורני, כי לא אוכל להשיב על שאלה זו.

סיר בויד קורא קטע מתוך העתון “אל ירמוק” היו“ל בחיפה. המאמר נכתב ב־4 ביאנואר ודן בתאותם של היהודים השואפים לקבל את הקונטרולה על מסגד אל אקצה. להלן נאמר בו, כי היהודים שואפים לכבוש את כל ה”חארם", והמושלמים הנאמנים נדרשים להגן עליו. באותו עתון עצמו נתפרסם מאמר הסתה בשם “קינות ומאורעות הבוראק”. ה' מרימאן מביא כמו כן מאמר מתוך “אל ג’אמעה אל ערביה” מיום 11 בפברואר שבו נאמר כי המושלמים לא יהססו מלהשיב לעצמם את מקומותיהם הקדושים בדרך שמצוה עליהם דתם הקדושה, וכי כל המושלמים יענו לקריאה הראשונה שתצא מירושלים. “אם היהודים – נאמר בעתון – מתגאים בעשרם הכספי, הנה עשירים המושלמים באמונתם החזקה שלא תפגע אף אם יהיו בידי היהודים כסף וזהב כפלים”. סיסמת המושלמים היא: “בצלה של חרב המושלמים נמצא גן העדן”. באותו “אל ירמוק” נתפרסמו באבגוסט שני מאמרים. שם האחד מהם “פשע הפירוד והמחלוקת – מי האחראי לתוצאותיהם?” נאמר בו, כי שני כוחות פועלים נגד המושלמים –כוחה העצום של הממשלה וכוח הציונים. המאמר דורש מהמושלמים להתאחד. המאמר השני נתפרסם ב־16 באבגוסט. בערב חג מולד הנביא. נאמר בו, כי המושלמים ירימו קרנם וישמרו על זכויותיהם באופן שעם בוא החג, יוכלו לחוג אותו מתוך חדוה. ויחדשו ימיהם כקדם.

שתיקתה של הממשלה    🔗

לפי הידיעות שבידך, הנענש אחד העתונים הערבים במשך שנת 1929 בעוון הסתה? – לא אוכל להשיב על שאלה זו מבלי שאעיין בתעודות, חושבני שכן. רוצה הייתי לעיין בתעודות.

האם העירו את תשומת לבך במשך השנה למאמרים שכוונות כגון אלו היו צפונות בהם? – העירו את תשומת לבי למאמרים לאחר המהומות. מה שנוגע לתקופה שלפני המאורעות, עלי להזכר בדבר.

האם נתפרסם בשנת 1929 גלוי דעת של הממשלה, המכוון להכחיש את האגדות בדבר ציורי מסגד עומר הנעשים על ידי היהודים? (הכוונה לציורים שנתפשטו בין הערבים, ושבהם תקוע מגן דוד על ראש המסגד).– שוב אני צריך לבקש ממך שתתן לי לעיין בתעודות. אבחר לענות לאחר שאעיין בנירותי.

האם גילתה הממשלה את רצונה?    🔗

שמעתי אומרים, שבארצות המזרח מוטל על הממשלה לברר מה צריך לדעתה להתארע, וכמו כן להראות בבירור, שרצונה הוא שיקרה דוקא כך ולא באופן אחר, הנכון הדבר? – הדברים כלליים למדי, ואולם אין אני חולק עליהם.

התוכל להראות לי על אילו צעדים חיוביים, שאחזה בהם הממשלה המרכזית. כדי לברר לערבים, שאין רצונה במהומות? – לא אוכל לענות על השאלה בצורה זו. ברור, כי בשעה שאין אנו יודעים שמהומות עומדות לפרוץ, אין ביכלתנו להגיד, שאין אנו רוצים במהומות.

“בארץ ישראל תמיד אפשר מהומות”, אומר לוק    🔗

החשבת לכתחילה, כי יש אפשרות של מהומות? – בארץ ישראל אפשר מהומות בכל עת.

התאמר שהחל מיום 16 באבגוסט לא נראתה אלא האפשרות הרגילה של מהומות? – לפני זה דברת על שנת 1929 באופן כללי, במה שנוגע למצב לאחר יום 16 באבגוסט, הנה הוא היה מתוח.

לא תוסיף על כך דבר? – חושבני שהדברים האלה מדברים בעדם.

ההוטלו התחייבויות על חשובי הערבים?    🔗

האין בכחו של מושל מחוז למנוע התפרצות על ידי קבלת התחייבות מחשובי העיר לשמור על השלום? יש פקודה מיוחדת הנותנת למושל המחוז את הזכות להטיל אחריות על אנשים ידועים.

במשך חודש אבגוסט לפני יום 23, ההוטלה אחריות על אחד החשובים כדי למנוע מהומות? – עד כמה שידוע לי, לא, אין זה מן הנמנע שאני לא אדע; אפשר שמושל המחוז יודע.

העתונות העברית הזהירה; דברי “דבר” ו“הארץ”    🔗

כשנשאלת על ידי ה' פרידי, מתי נודע לך שמהומות עתידות לפרוץ ביום 23 באבגוסט, ענית, שהדבר נתגלה לך לאחר שראית את ההמון עובר תחת חלונותיך, השמת את לבך למאמרים המעוררים דאגה, שהופיעו בעתונות העברית יומים לפני המאורע? ראית. למשל, מה נאמר ב“דבר” מיום 21 באבגוסט? (מרימאן מוציא צרור קטעים מן העתונות העברית וקורא בהם).

המאמר של ה“דבר” מציין, שיד נעלמה אינה מחמיצה כל הזדמנות כדי להפריע את שלום הצבור. הגיעו ידיעות בנוגע להתקפות על יהודים העובדים בשכונות הערביות. במהומות שקרו ביום הששי והשבת של השבוע שקודם לכן לא השתתפו ערביי חברון, אולם עכשיו ניכר, כי מישהו משתדל להסיתם לפעולה. הודיעו שנתפשטו שמועות, שהיהודים יש ברעתם לתקוף את הערבים במסגד עומר, וערביי חברון נקראו להגן על המסגד.

ההובא מאמר זה לתשומת לבך? – איני זוכר, אם ראיתיו.

אילו ראית מאמר זה כלום לא היה מעורר בך דאגה כל שהיא? – כן, דאגה כל שהיא; אולם רגילים כאן בארץ לגוזמאות עצומות מצד העתונות.

הידוע לך עתון “הארץ”? – כן.

הבא לידך המאמר, שנתפרסם בגליון מיום 22 באבגוסט? (מרימאן קורא את המאמר המתאר התנפלות על יהודי בעיר העתיקה יום קודם לכן. העתון מעיר, שמורגשת בירושלים מציאותם של ערבים כפריים שמספרם יוצא מגדר הרגיל. מוכרי הירקות לא הופיעו בשוק מאה שערים בבוקר).

לוק: לא ראיתי מאמר זה.

אזהרותיהם של מוסדות הישוב היהודיים    🔗

בקשר עם הענין הזה אשאלך, אם נפגשת עם באי־כח ההנהלה הציונית והועד הלאומי? – זוכר אני ראיון שהתקיים באותו יום ונוכחו בו ה' הורביץ וה' ברוידה.

וכי לא היה שם ה“ה ברוידה. הורביץ, בן־צבי וסולומון? – אני זוכר רק את ה”ה הורביץ וברוידה. אפשר שגם השנים האחרים היו באותו מעמד.

שני אלה לקחו חלק חשוב בויכוח. אינך נזכר בזה? – אני זוכר רק את שני הראשונים, אולם איני חולק גם במה שנוגע להשאר.

ה' לוק הודה, שבתחילת הראיון דברו על הלוית מזרחי. באי כח היהודים הטעימו, שאין הם קובלים על מעשה המשטרה שמנעה את התהלוכה מלעבור לשער יפו, אבל סבורים הם, כי יש לערוך חקירה בשאלה, אם השתמשה המשטרה בכוח יותר מהדרוש. ואולם ברגע זה עומדות על הפרק שאלות חיוניות יותר. עתה יש ברצונם לדון עם הפקיד המנהל את עניני הממשלה בשאלת הבטחון, המעוררת דאגה רבה. ביום המחרת עמדו לפרוץ מהומות.

האמרו לך הללו שלפי הנשמע באים הערבים ירושלימה מזוינים בפגיונים ובאלות? – אינני זוכר, זכורני ששאלו, אם הממשלה אומרת לפרק את נשקם של כל הבאים מזוינים בפגיונים ובאלות.

וכי לא ביקשו מאת הממשלה לפרק את נשקם של כל הבאים העירה? – אפשר מאד.

אין לפרק את נשקם של הערבים – מחשש סכנה    🔗

האם אמרו לך שמלבד השמועות הללו ניכרים בעיר סימני הכנה למהומות? נשי הכפר, למשל, לא באו העירה למכור פירות? – איני זוכר שנאמרו דברים אלה בדיוק. אמרו לי שמתפשטות שמועות בדבר המוני ערבים הבאים לעיר.

וכי לא גילו לך הללו את דאגתם הרבה למה שיוליד יום מחר? – כן. הם היו שרויים בדאגה.

האמרת להם שהזמנת אבטומובילים משורינים מרמלה? – כן.

האמרת להם שתתן פקודה לפרק את נשקם של כל הפלחים הבאים העירה? – לא. זכורני, כי בשעה שהאדונים האלה עוררו את השאלה, העיר מר מילס, שהיה באותו מעמד, את תשומת לבנו על הסכנה שבפרוק הנשק מעל הפלחים. איני זוכר שאמרתי, שיפרקו את נשקם מעליהם. אין זה מענינו של ראש הממשלה. דבר זה נוגע להנהלת המשטרה.

הרשמת את דרישתם במעמדם, וההבטחת, שתראה מה שאפשר לעשות בנידון זה? – איני זוכר.

המופתי והרבנים הראשיים בצוותא חדא    🔗

האמרת, שתאחז באמצעי זהירות ותשמור שבדרכים המובילות ירושלימה לא יתקבצו המונים גדולים הבאים העירה? – לא אוכל לאמור “לאו”, אלא שאינני זוכר.

האמרת, שהמופתי הבטיח לך לנאום לפני ההמונים במסגד עומר ביום ו‘, ולהשקיטם? ביום הרביעי שקודם לכן בקשתי מאת המופתי לסדר שהנואמים ישקיטו את הרוחות בנאומיהם במסגד ביום ה’, ושברוח זו ידרשו דרשות התפילה ביום ו'. בדרישה כזו פניתי גם לרבנים הראשיים. הודעתי דבר זה לאדונים האלה:

הדברת על אבטומובילים משורינים מרמלה? והאנשים הנזכרים באו לראותך בענין האבטומובילים המשורינים בשעה תשע וחצי בבוקר ביום 24 באבגוסט? – רשום אצלי, שהם באו בעשר.

עשרת הדברות של “אינני זוכר”…    🔗

ההזכירו לך מה שאמרת להם. כדי להרגיעם. בענין האבטומובילים המשורינים? – אולי עשו כך, אבל איני זוכר.

האמרו לך באי כח היהודים, שלפי הידיעות שבידיהם ניתנו פקודות לאבטומובילים המשוריונים שלא יירו? – איני זוכר דבר מכל זה.

האמרת שאין בכוח השלטונות האזרחיים המקומיים לצוות על הצבא להשתמש בנשקו? – חוששני שגם שאלה זו נשמטה מזכרוני, איני זוכר שום ויכוח בנידון זה.

האמר לך ה' הורביץ, שמעולם לא שמע על חוק שכזה? וכי לא שאל אותך מפני מה הזכרת את האבטומובילים המשורינים? – אני חוזר ואומר שהשיחה נשמטה מזכרוני.

אני חוזר אל הודעתך, שלא ידעת דבר מן העומד להתרחש. בקשר אם הודעה זו אני מציין לפניך כמה נקודות אופייניות הכלולות בראפורטים של המשטרה מיום 23 בחודש. המשטרה רושמת, כי בשעה 7 בבוקר התחילו ערבים באים ירושלימה מזויינים ב“נאבוטים”. הנמסר לך הדבר? – לא. מר לוק לא שמע גם על הראפורט משעה 8:30. האומר, שמספר של פלחים הנושאים מקלות הולכים אל הכותל המערבי. גם דבר הפקודה, שקראה לשוטרים הבריטיים לחזור אל צריפיהם (בשעה 9:15), לא הגיע אליו. בשעה 9.45 נודע למשטרה, שהפלחים קונים אלות או מזמינים אותן אצל נגרים – וגם דבר זה לא ידע ראש הממשלה.

בתשובה לשאלתו של מרימאן אומר ה' לוק, שאילו הגיעו אליו ידיעות אלו, ודאי שהיה חושש, שדבר־מה עומד להתרחש.

מדוע לא נקרא הצבא בהקדם?    🔗

מלבד האבטומובילים המשורינים מרמלה, לא הזמנת צבא נוסף? – כדבריך כן הוא.

רצוני, שתספר לועדה אתה בעצמך מפני מה לא הזמנת צבא? – דומני שהתשובה היחידה לך היא שלא הובאה לפני שום עדות על המאורעות העומדים להתפרץ. ידעתי רק שיש מתיחות ידועה, וחשבתי, שמתיחות זו נתמעטה כתוצאה מפגישתם של היהודים והערבים ביום ה', חשבתי, שהתכוננתי למצב למדי כשהזמנתי אבטומובילים משורינים ברמלה. לא יכולתי לעשות יותר באותה שעה מתוך שלא הייתי בטוח שיתפרצו מהומות.

על השאלה ששאלתי את הקפיטן פלייפיר השיב לי, שאילו נתבקש 24 שעות קודם לכן לעשות מה שהוטל עליו לעשות ביום 23 בחודש. היה מתגבר על המצב על נקלה. הוא ואנשיו היו מוכנים לשרותך. – כן, אולם בעניני צבא אין אנו עושים דבר בלי עצת האופיצר הראשי, המוסר כרגיל למשרד הראשי את פקודות המצביא הראשי, שאין הוא מסכים להן.

מר לוק איננו נביא…    🔗

עתה אשאלך, מפני מה לא קראת לקפיטן פלייפיר בהקדם של 24 שעות? – תשובתי היחידה כלולה בשתי מלים אלו: אינני נביא.

להלן דן ה' לוק גזרה־שוה ממאורעות מאי 1921, שהראו שאין מציאותו של צבא בארץ ערבות בטוחה כנגד מהומות. באותה שעה היתה דיביזיה שלמה בארץ ורובה מרוכזת בסרפנד ע"י יפו, ואף על פי כן פרצו מהומות בעיר זו.

מדוע לא גויסו שוטרים יהודים מיוחדים?    🔗

מרימאן: בנוגע לשוטרים המיוחדים נתקבלו שתי החלטות, האחת היתה: לדחות את ההצעה בדבר 500 איש בקירוב כשוטרים מיוחדים. והשניה: לפזר את השוטרים שגויסו מכבר, אני פונה אל ההחלטה הראשונה – שלא לזיין. נראה לי מתוך העדות. כי יש הבדל בדבר. מן הבחינה המוסרית, בין ההחלטה שלא לקבל הצעת אנשים ובין ההחלטה לפרק את נשקם של השוטרים שגויסו? – לוק: כן, יש הבדל בין שני אלה.

ההחלטה נתקבלה. הרמזת, או שלא רמזת, שהמזכירות תמסור את ההחלטה לערבים? – כוונתי היתה, שהדבר יודע ברבים. לא רק לערבים אלא לכל.

מרימאן (קורא קטע מתוך עדותו של המאיור סונדרס): וכי לא הוברר לך מתוך העדות, שלדעת הכל ניתנה פקודה לא לזיין את היהודים מחמת התחייבות ידועה שניתנה לערבים? – לא. כאן עורבבו שני דברים. ההחלטה לא לזיין את היהודים נתקבלה ביום השבת מבלי להתיעץ עם הערבים.

המופתי איים והממשלה קיימה    🔗

ההחלטה השניה בדבר פירוק הנשק מעל השוטרים המיוחדים היהודים נתקבלה ביום 27 בחודש? – כן.

ביום 27 נמצא בארץ כל אותו הצבא הנמצא כעת, לרבות כמה ספינות מלחמה? – כן.

ביום 27 כבר היתה לך דעה ברורה וידעת מי התוקפים ומי הנתקפים? – כן.

השונה השקפתך מזו שנתארה בהכרזתו של הנציב העליון? – לא.

בתשובה לשאלותיו של מרימאן מוסיף לוק, שההחלטה נתקבלה לאחר אספה סוערת של המושלמים בחצר החארם, והוא לוק, קבל הודעה מאת המופתי, שהמהומות יכולות להתחדש אם לא יפרק את הנשק מן היהודים.

אנשים אלה, שנשקם פורק מעליהם, מספרם היה בקירוב 41? – איני יודע. המספר היה קטן.

הם לא היו יהודים מתושבי הארץ? – חלק מהם מתושבי הארץ, וחלק מהם לא.

ההיה בתוכם מספר גדול של נתינים בריטיים גמורים? – ודאי היו אחדים.

הם היו בריטים, שבאו לכאן לשרת את ענייני בריטניה? בריטים שבמקרה נוזל דם יהודי בעורקיהם? – כן.

כמה מהם הוצאו מתוך השורה בשעת הטכס הפומבי ופורקו מנשקט? – באותה שעה לא ידעתי דבר זה. אני אחראי לפרינציפ הפירוק, אבל לא לפרטי הוצאתו לפועל.

חלול כבוד ופוליטיקה    🔗

אמרת, שלא היה ברצונך לפגוע ברגשותיהם של האדונים הללו, החשבת על רגשותיו של הישוב היהודי כולו בנידון זה? – כוונתי היתה לשמור על החוק. על הסדר ועל חיי האוכלוסים יותר מאשר לשמור על רגשותיהם, זו היתה ההחלטה באותה שעה: להתאמץ לשמור על חיי בני אדם יותר מאשר לשמור על רגשותיהם. זו היתה ההחלטה המכאיבה ביותר שהחלטתי מימי.

ההגעת להחלטה זו מתוך ששערת, אחרי הדברים שאמר לך המופתי, שהענין יכול להגיע לידי שפיכת דמים? – כן. ויותר שחששתי לדברי המופתי עצמו חששתי לדברי המלאכות הערבית שבאה אלי.

חלקו של הגניראל דובי בהחלטה    🔗

בעדותך הזכרת, שהתיעצת בגניראל דובי בשעה שקבלת את המלאכות? – כן.

ה' לוק מודיע, שהוא בקר אצל הגניראל דובי והלה הביע את דעתו במעמד המלאכות ואף אישר את דבריו למחרת במכתב. הגניראל אמר, שאין להעסיק יהודים כשוטרים מיוחדים, כדי שהערבים יהיו בטוחים שאין יהודים משמשים בתפקיד זה.

האם לא נאמר אז דבר בנוגע לפירוק הנשק מארבעים המגויסים? – הדברים מכוונים לענין זה, התיעצתי כמה פעמים בגניראל דובי והוא אמר לפרק את נשקם מעליהם.

מה. לדבריך. היתה זו: החלטה צבאית או אזרחית? – ההחלטה נתקבלה על ידי בעזרת יועצי הצבאי והאזרחי.

העונשים הקבוציים ופעולתם הטובה    🔗

בתשובה לשאלותיו של מרימאן, אומר ה' לוק, שהוא היה אחד החברים בועדת החקירה של מאורעות 1921. אחת הנקודות שהועדה עמדה עליהן היתה הגשמתו של חוק העונשים הקבוציים, תול־כרם הוא אחד הכפרים. שנענשו בדרך זו. עד כמה שידוע לו, לא השתתף במהומות האחרונות אף איש מן הכפרים, שהוטל עליהם קנס בשנת 1921.

ההוטלו כבר עונשים קבוציים בקשר עם מאורעות אבגוסט? – כן. ידועים לי מקרים, שכבר דן בהם המושל המיוחד, שנתמנה לתכלית זו. הוא הוציא פסק דין, שאושר מאת הנציב העליון, וכשהייתי בפעם האחרונה במשרדו היתה הפקודה מוכנה לפרסום.

מיהו המופתי?    🔗

בתשובה לשאלות הנוגעות למצבו של המופתי, מסר ה' לוק, שהמופתי הוא נשיא המועצה המושלמית העליונה, ולסמכותה של מועצה זו נתונים נכסי הווקף ובתי הדין של השארעי. לאחר אישורו של המנדט נתקיימו פעם אחת בחירות למועצה המושלמית העליונה, על יסוד חוקה שעדיין לא הוגדרה. המופתי נבחר לארבע שנים. תקנות דצמבר 1921 קבעו, שתתכנס אספת בוחרים מושלמים שיבחרו את נשיא המועצה המושלמית. בהתאם לתקנות שהוצעו לפני זמן קצר, ישמש אדם זה במשרתו כל ימי חייו, לורד פלומר מינה ועדה שתערוך הצעות לשנויים בתקנות של 1921, ודין וחשבון הועדה נמסר לחקירתם ולבקרתם של מושלמי ארץ־ישראל. אחת השאלות שנתעוררו – היא השאלה על זמן שרותו של המופתי כנשיא המועצה המושלמית. הוצע שמועד בחירתו יהיה 9 שנים, ולאחר 9 השנים תתחדש בחירתו מאליה לתשע שנים נוספות. מלבד אם מספר מסוים של בוחרים ידרוש בחירות לאחר מועד 9 השנים הראשונות, ניכרת התנגדות מסוימת להצעה זו.

מרימאן: ושאלת ה“חזקה” של המופתי על משרתו עוררה סערה בחוגי המושלמים? – לוק: הייתי בוחר את המלים: “העניין מתברר”.

אני מסכים לכך. ומחלוקת זו בחוגי המושלמים נשתקפה גם בעתונות המושלמית? – כן.

כל חלוקי הדעות הללו פסקו לאחר המאורעות? – איני יודע אם פסקו או לא. אולם ברור שאין הם בולטים כל כך.

הקונגרס בציריך    🔗

ה' לוק הודה, שלא קרא עד עתה בתשומת לב רבה את החלטותיו של הקונגרס הציוני בציריך. הוא הסכים שמצבה של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, לפי המנדט, הוא של מוסד מיעץ לממשלה. מכיון שלא קרא את ההחלטות בעיון, אין באפשרותו לומר אם לא היו בהן החלטות, שיכלו לשמש חומר לשם מתן עצה מצד ההנה"צ לממשלה.

אספת הערבים והיהודים    🔗

האספה המשותפת של הערבים והיהודים נקראה ביום 22 באבגוסט לפי עצתו של ה' הורוביץ. ה' הורוביץ הסביר לו בפירוש, כי מכיון שהוא וחבריו הם רק ממלאי מקום של חברי ההנהלה הציונית, אין ברשותם להחליט החלטה פסוקה בנוגע לכותל, ובקש למסור את דבריו אלה לערבים בסוף הישיבה. מכיון ששני הצדדים לא באו לידי הסכם בנוגע להחלטה המשותפת, הוחלט שהאספה תתחדש למחרת – יום שפרצו בו המאורעות.

בזה נגמרה ישיבת הבוקר ביום 19 בנובמבר.

 

ישיבת העשרים ושמונה    🔗

עם חדוש הישיבה ביום 19.11 אחר הצהרים, דרש סיר הנרי בטרטון העתקה מן הדינים והחשבונות שנשלחו ע“י ההסתדרות הציונית לועדת המנדטים וכן דו”ח מישיבות הקונגרס בציריך.

כשסטוקר מתחיל לחקור את לוק, כח זכרונו שב אליו…    🔗

סטוקר קם לחקור את ה' לוק.

סטוקר:: ב־18 באבגוסט היתה לך פגישה עם מר הורוביץ? – לוק: וגם עם אחרים.

בנוגע לידיעה שהופצה, לדברי ה' הורוביץ, כי היהודים אומרים שהכותל הוא שלהם? – בפגישה של 18 באבגוסט נמתחה בקורת על ההודעה הרשמית שלי. היהודים המציאו נוסח משלהם, באותו זמן הוצע לקרוא אספת מנהיגים יהודים וערבים כדי שתשפר את היחסים בין שני העמים, ראיתי כי אין זה דבר קל להביא לידי אספה שכזו. שאלתי את נשיא המועצה המושלמית העליונה, אם רצויה לו אספה מעין זו. תחלתו פקפק אם רשאים המושלמים, הקשורים במועצה המושלמית, להשתתף באספה זו. אחרי משא ומתן מינה שלשה באי־כח.

המעולם לא נפגשו היהודים והערבים באספה רשמית, וג’ימאל אל־חוסיני הטעים את הנקודה הזאת? – יוכל להיות.

האם היתה אספה משותפת קודם לכן? – לא הייתי בארץ משנת 1924 עד 1928. במשך התקופה שהייתי כאן לא היתה אספה משותפת רשמית. האספה נתקיימה ב־22 באבגוסט. זו היתה נטיה חדשה.

פגישת הערבים עם היהודים בבית לוק    🔗

סטוקר: הערבים דחקו את השעה, מתוך נמוק שהמצב חמור?– לוק: כן. נראה לי שכך. האספה נתקימה בחדר האורחים שלי מ־4.30 אחה“צ ועד 9. מן היהודים היו: ד”ר לוי, ה' ברוידה ובן־צבי. מניתי יהודים אלה מתוך שהיה צורך לשם הצלחת האספה, כי ישתתפו בה אנשים המכירים את הארץ ומקובלים על הערבים. ראיתי אספה זו מנקודת ראות ממשלתית. אילו לא הספקתי אלא להביא לידי פגישה בין היהודים והערבים – דיינו. מצד הערבים הופיעו שני המזכירים של הועה“פ וסובחי אפנדי, כבדתים בתה. רציתי ללכת, אולם הם לא הניחוני ובקשוני לתַוך בדבר. ב־5 הלכתי. השיחה התחילה בתחבולות לתפיסת עמדה. לאחר שעה קלה עזבתים ובקשתים לטלפן לי. בשעה 7.30 טלפן אלי ד”ר לוי. חזרתי. הד“ר לוי אמר לי טלפונית, כי המשתתפים באספה הגיעו לידי הסכמה בנוסח גלוי־הדעת העומד להתפרסם, משני הצדדים לא היתה כונה לבוא לידי הסכם בענין הכותל, אלא בדבר גלוי־הדעת. לכשבאתי קראו לפני את גלוי הדעת המוצע. בגלוי־הדעת “באי־כח היהודים מכירים בזכויות הבעלות שתובעים המושלמים, היהודים אינם תובעים אלא זכות ה”זיארה”, לאמור, זכות הבקור או הכניסה, כמו שהיה לפני המלחמה“. בחלקו השני של גלוי־הדעת נאמר, כי שליחי המועצה המושלמית העליונה אינם מתנגדים לזכות ה”זיארה" ליהודים על יד הבוראק, בהתאם לזכויותיהם מלפני המלחמה, בתנאי שלא יערערו על זכות הבעלות של המושלמים, הערבים רצו, שיתפרסמו שני גלויי־דעת. אני הטלתי ספק בתועלת שבדבר. רציתי, שתהיינה שש חתימות על גלוי דעת אחד. חזרתי ב־7.30, ואותה שעה התעורר ויכוח ונראה היה כי ההסכם נדחה מרגע לרגע. עליתי למעלה והתלבשתי לארוחת הערב, כדי לתת שהות לצדדים לדון בדבר.

מי עכב את השלום?    🔗

סטוקר: ההסכם לא הצליח משום שה' ברוידה אמר, שאין הוא יכול לחתום עד שימלך באחר? – לוק: כפי שאני זוכר הרבה ה' ברוידה לעזר להסכם.

ההיתה התנגדות כל שהיא להסכם מצד הערבים? – איני זוכר, חושבני כי הם היו מוכנים לחתום.

אילו חתמו על גלוי־הדעת. האם לא היה מונע את המהומות ביום המחרת? – שתי תעודות מיוחדות לא הספיקו לי. רציתי בתעודה אחת; הדבר היה מרגיע את הרוחות אלמלי יכולנו להראות כי היחסים הם ידידותיים במדה כזו, שהאנשים מוכנים לחתום את שמותיהם זה בצד זה על אותו גליון של ניר. מודה אני, ששתי תעודות היו רצויות לי יותר מלא כלום.

המשא והמתן נכשל, מתוך שה' ברוידה סרב לחתום? – אין זכרוני מדויק בנידון זה.

סטוקר: טוב, עוד אוסיף לדרוש עדות בנידון זה.

מרימאן: עד שידידי עובר על נקודה זו, ארצה אחרי כן לשאול אילו שאלות בנידון זה, כי העניין הוא חדש.

וואקף אוֹ קוֹדש? סוסו שׁל מחמד    🔗

סטוקר: ב־1920 באת לראשונה לארץ בתור פקיד רשמי. האם היית בארץ קודם לכן? – לוק: כן. הייתי כאן בשנת 1908 כתיר. נראה היה כי היהודים מן הטפוס הישן חיו בשלום עם הערבים, אולם אני רק תיר הייתי. המסכים אתה, כי “חארם” הוא מקום קודש? – כן, זהו המקום השלישי בקדושתו של האישלאם. מסגד עומר ואל־אקצה קדושים גם הם. הרחבה שמחוץ למסגד שייכת לוואקף אחד. הכותל המערבי אינו מחובר לשטח החארם, אולם הוא המשך ממנו.

כל זה קדוש? – לא. הדבר צריך הגדרה. זהו וואקף, שפירושו נכסי הקדש. המטרות שונות. וואקף זה, למשל, מכוון לתת מכסה למוגראבים (מארוקנים) המקבלים צדקה. אין זה מקום קדוש בצורה שה“חארם” הוא קדוש. “בוראק” הוא שמו של הסוס האגדי, שעליו עלה מוחמד השמימה הסוס לא נגע ברחבה שעל יד הכותל. בעובי הכותל, בקצהו הדרומי, נמצא מסגד, המראה על המקום, שבו ירד הסוס. גובה המקום נשתנה מימי מחמד ועד עתה. הסוס נקשר באפסרו במקום גבוה יותר מאשר רחבת הכותל ונמוך יותר מאשר פני ה“חארם”. הסוס נזכר בקוראן. איני יודע אם גם הכותל נזכר.

סטוקר: בקוראן נזכרות הסביבות אשר ברכנו.

היו"ר: בידי נמצא התרגום “אשר ברכנו את גבולותיו”.

מר סטוקר עורר צחוק בקהל בקראו למוגרבים “מאגאבורים”.

בנין חדש או תקונים?    🔗

בתשובה לשאלתו של סטוקר, אם היתה ה“זאויה” בנין חדש, או שהיה זה תקון של בנין ישן שנחרב, השיב ה' לוק: כשאני לעצמי, ידעתי את המקום כמקום מושב של מוגראבים. אמרו לי, שקודם לכן היה מקום זה משמש בית הכנסת אורחים או זאויה. מודה אני, שהדרווישים מצפון אפריקה עורכים את ה“זיכר” בלוית נגינה:

היו"ר: אבל הנגינה לא באה מצד זה.

סטוקר: לא. כי עריכת הטכס נעשתה באופן זמני במקום אחר עד שיגמרו את התקונים ב“זאויה”.

היו"ר שבע פרטים    🔗

סטוקר: בשנת 1920, מה היה מנהגם של היהודים ליד הכותל? כלום היו באים רק לשם תפילה, או שהוסיפו על כך? – לוק: הם נהגו כשם שהם נוהגים עכשיו. כשנתעוררה השאלה בשנת 1921. היתה זו שאלה בדבר זכותם להביא ספסלים.

היו"ר: היש צורך להכנס לתוך כל הפרטים הללו? – סטוקר: נראה לי, שכל זה הוא חומר.

סטוקר לא המשיך בנידון זה; התעודות לא היו תחת ידו.

“הסטאטוס קבו”    🔗

סטוקר: יצאת מן הארץ בשנת 1924? – לוק: כן.

לפי סעיף 13 של המנדט אחראית הממשלה לשמירת הזכויות הקיימות? – כן.

בנוגע לטענות בדבר מהות ה“סטאטוס קבו”, הנה הגישו המושלמים מתחילה לא עשו את טענותיהם בשנת 1929. העשו היהודים כמוהם? כלום, אחר כך בקר ה' סאקר אצל הנציב העליון והגיש לו תזכיר בדבר תביעותיהם של היהודים.

בשעה זו עומדים היהודים על ההשקפה שהשאלה נוגעת לועדה מיוחדת, בהתאם לסעיף 14 של המנדט? – לא. איני סבור, כי היהודים באו בדרישה כזו.

היודע משרד המושבות בדבר התקנות שהוצאו? – כן.

למה עסק סאקר בשאלה דתית?    🔗

הופקין מוריס: זו היא שאלה דתית. למה, איפוא, עסק בה מר סאקר? – לוק: הממשלה לא רצתה, שהשאלה תוצג באופן מוטעה. סאקר התראה עם הרבנים והציע את השקפתו בשם הרבנות.

היו"ר: מה נוגע כל זה לשאלה שאנו דנים בה – לוק: זו היתה אחת הסיבות לחששות המושלמים.

היו"ר: ההיו מכשולים בפתרון השאלה הנידונה – סטוקר: ודאי. הגה “הספר הלבן”. בו…

היו"ר (מפסיקו): אל תטען את טענותיך אתה.

לוק: חקרתי בפרוטרוט בענין זה בשעת המשא ומתן בין ממשלת א"י וממשלת לונדון. השאלה היתה למצוא דרך איך לקבוע מה שהיה מותר ליהודים בימי השלטון התורכי. הדבר היה ביוני זה.

סטוקר: הערבים חרדו כל כך עד שיסדו אגודות להגן על זכויותיהם על יד הכותל. וכי לא היה בכל זה כדי לעורר את דאגתם של הערבים בנוגע לפעולותיהם של היהודים בעתיד? – לוק: הערבים חששו שלא יגשימו את הספר הלבן.

בנטביטש אינו רביזיוניסט כלל    🔗

סטוקר: קראת את ספרו של בנטביטש א"י של היהודים? – קראתיו לפני תשע שנים. הוא נתפשט ונקרא בין היהודים והערבים.

סטוקר קורא את העמודים 98, 112, 115.

לוק: דבר זה נכתב לפני הופעת “הספר הלבן” 1922.

סטוקר: מר בנטביטש הוא כיום התובע הכללי במושבה (!) זו. האין דבר זה עלול לעורר חששות בנוגע לנמוקים שלו בחקיקת החוקים בארץ זאת? – לוק: מעולם לא אמר, כי אין הוא ציוני, הוא מקוה לגשם את תנאי המנדט ממש כשאר חברי הממשלה, בלי הבדל דת ואמונה. לא הייתי אומר שהוא ציוני “ותיק”.

וכי לא אמר באחת מהרצאותיו, שהוא ראשית כל ציוני, שנית ציוני שלישית ציוני, ורק לאחרונה גם בריטי? – לא שמעתי את הרצאותיו. אין הוא רביזיוניסט.

אינני דורש שיעלה במשרתו או שיפטר ממנה, אולם ספר היה לעורר חששות בקרב הערבים? – אין אני סבור כך.

מסגד עומר – או הגאלריה הלאוּמית בלונדון    🔗

נתעורר ויכוח בנוגע לכתובת שהודבקה על ידי השמש בכניסה לרחבת הכותל. העד מודיע, כי לקובלנות המושלמים באו שנויים בנוסח האנגלי. סטוקר מביא תמונות המוכיחות לדבריו על כוונותיהם של היהודים ביחס לבעלות על מסגד עומר. ואומר:

הנה הדגל הציוני המתנופף על המסגד!

סניל: זהו מסגד עומר? איננו דומה אף כמלוא הנימה.

היו"ר: זה דומה במקצת לגאלריה הלאומית בלונדון!

הובא גליון של “דאס אידישע פאלק”, שבו נדפסה תמונת הרצל המשקיף על ההמונים העולים לירושלים. הגליון משנת 1920, נדפס בניו־יורק. בזה נגמרה ישיבת אחרי הצהרים, שעברה בחלקה הגדול בבדיחות־הדעת.

 

ישיבת העשרים ותשע    🔗

בישיבה זו, ביום 20 בנובמבר לפנה“צ. צריך היה המזכיר הראשי לוק להמשיך את עדותו. אולם הועדה החליטה לשמוע באמצע את מר פנחס רוטנברג, מכיון שהודיעו לה, שהעד מתכונן לצאת בימים הקרובים לחו”ל, דבר יוצא מן הכלל כזה עשתה הועדה גם קודם, בקראה את העתונאי שיאן מצד הערבים להעיד בישיבה השבע עשרה, וגם את ד“ר פון ווייזל הפצוע לישיבת העשרים. הראשון אץ לו הדרך כמבואר בישיבה הי”ט, והשני מוכרח היה לנסוע לחו"ל להתרפא.

מר פנחס רוטנברג עונה לשאלת מרימאן שלפני בחירתו הנוכחית לנשיאות הועד הלאומי לא היה לו שום תפקיד רשמי לא בהנהלה הציונית ולא בועד הלאומי לפני המהומות. אולם הוא נמצא במגע קרוב עם הוד מעלתו הנציב העליון ופקידים עליונים אחרים לרגלי עסקיו, עסקי חברת החשמל.

מעשה שלא היה באבטומובילים של חברת החשמל.    🔗

מרימאן שואל את ה' רוטנברג אם נכונים דבריו של מאיור פולי, מפקד המשטרה בחיפה, כי מכוניות של חברת החשמל הא"י בחיפה נאסרו מפני שהאשימו אותן בהמטרת אש על נוצרים, בצאתן מתחנת החשמל? –רוטנברג עונה כי בכלל שמע על הענין הזה רק אתמול, כשסיר בויד דיבר אתו על העניין. עד אז לא היה לו כל מושג על זה שאחת ממכוניותיו נאסרה על ידי המשטרה, מאז ערך החקירה ודרישה. היו לו שתי מכוניות נסיעה ברשותו. אחת מהן הוא מחזיק בעבודות הירדן והשניה בחיפה, ונתברר לו שהמכוניות נמצאו בחיפה בימי המהומות. לחברה יש עוד ארבע מכוניות וכולן הועמדו לרשות הצבא.

מר רוטנברג ממשיך: הייתי באנגליה בימי פרוץ המהומות, וחזרתי לארץ־ישראל בספטמבר. מספטמבר ועד הלילה שקדם לעדותי לא היה לי כל יסוד לחשוב שחסרה לי אחת מן המכוניות שלי. הבוקר קבלתי ידיעות כי שום מכונית ממכוניות חברת החשמל הא"י לא היתה בידי המשטרה וכי שום פקיד של חברת החשמל לא הלך למשטרה לבקש שישחררו מכונית שנאסרה.

מר רוטנברג מספר כי יש לו משרד בחיפה בשכנות עם דירתה של האגודה המושלמית־נוצרית, בבנין אחד בקרבת מלון נצאר, השייך לאחיו של עורך “הכרמל” בחיפה. הידיעות שקבל הבוקר הן כי מספר יהודים שחפשו מקלט בזמן המהומות, נכנסו לחצר משרדו בחיפה. הם באו במכונית קטנה שלהם – מכונית שכורה. היתה שם גם מכונית אחרת (אשר אינני יודע למי היא שייכת). היו בחצר כ־200 איש. וכאשר נודע להם שנערכה התנפלות על רובעים יהודיים תפס ההמון את המכונית ונסע אל מקום ההתנפלות. שום מכונית לא נאסרה. פקידיו אינם יודעים על שום אנשים מזוינים ועל שום מכוניות.

השיחה בין רוטנברג ולוק    🔗

מרימאן: ההיתה לך שיחה עם מר לוק לפני נסיעתך לאנגליה, ונסעת בדיוק ב־9 באבגוסט? – רוטנברג: כן.

האם בדיוק לפני נסיעתך קבלת הודעה ממי שהוא בענין הכותל המערבי? – קבלתי מכתב מאת הרב הראשי, הרב קוק. ב־6 באבגוסט, והוא הודיע לי אז בשם הרבנות על מצבם העלוב של היהודים לרגלי הוראותיה של הממשלה בקשר עם הכותל, וביקשני לטפל בדבר הזה.

לשאלת אחד מחברי הועדה. עונה מר רוטנברג שהוא סבור, שעלה בדעתו של הרב קוק כי הוא רוטנברג, יוכל לתווך בענין זה באנגליה.

הרב קוק בוכה על עלבון הכותל    🔗

מרימאן: היכן היית בשעה שקיבלת את המכתב? – רוטנברג: הייתי בחיפה. עלי היה להיות בנהרים ב־7 וב־8 בו ולשוב לחיפה, אולם נסעתי ישר ירושלימה. נפגשתי עם הרב קוק, והוא סיפר לי מתוך התרגשות מרובה בעינים זולגות דמעה, את הדברים המתרחשים ליד הכותל. הנני מתוַדֶה שידעתי רק מעט מאד על הכותל. צלצלתי למשרדי הממשלה בכדי לברר אם אוכל להתראות עם ה' לוק. לא יכולתי להשיגו: אבל נפגשתי עם ה' מילס, מסרתי לו שקבלתי מכתב פרטי זה מכבוד הרב, ולא ידעתי מאומה על המצב. בקשתי אותו שיבאר וייעץ לי מה אוכל לעשות בלונדון. מילס ביאר לי את העניין ומסר לי עובדות. עניתיו שאינני בר סמכא לדבר בענינים שבדת, אבל נדמה היה לי, שאם אפילו לא הורשו בימי התורכים להעמיד כסאות, הרי יהודים זקנים הבאים להתפלל ביום הכפורים (צום הנמשך עד 26 שעות) אפשר להרשות להם שישבו על כסאות באופן זמני. מנקודת המבט של ההגיון הבריא נדמה היה לי, שאין פשע בדבר, לרגלי המצב הקיים, צריכה היתה הממשלה להביא איזה שנויים. זו היתה שאלה דתית ששנינו יכולנו לדון בה, אבל אי־אפשר היה לדון בה עם הרב קוק. או עם אנשי דת מאמינים אחרים. מר מילס היה נרגש באופן ניכר משיחתי עמו, והוא אמר לי שה' לוק נמצא עכשיו במשרדו. הוא יצא החוצה וחזר באמרו שה' לוק רוצה לקבלני מיד. שנינו ניגשנו יחדיו אל ה' לוק. חזרתי לפניו על הדברים שאמרתי למר מילס, אבל הוא התיחס אל העניין ביתר מנוחה. הוא אמר לי, שכל העניין הזה אינו אלא אחת מהדעות־הקדומות של ימי הבינים אשר לנו אנשי התרבות קשה לתפוס אותן.

רוטנברג מזהיר    🔗

רוטנברג ממשיך: אני עניתיו שמתוך שיחותי עם כמה מהחרדים המעונינים בכותל המערבי נתברר לי שההתרגשות הגיעה עד למדרגת היסטריקה, ובלבולים עלולים להתרחש. לוק אמר לי שאני מפריז את הסכנה שבדבר. מכל אינפורמציה שקבלה הממשלה אין לחשוש שיקרה דבר. הממשלה יודעת רק שקבוצה של צעירים מחיפה מתכוננת לעלות בתשעה באב ירושלימה להפגין ליד הכותל המערבי.

רוטנברג מונע את צעירי חיפה    🔗

מרימאן: הברור לך שלוק הוא שאמר לך על חיפה, ולא אתה?

רוטנברג: ברור למדי. הוא סיפר לי על זה. לוק שאלני אם לא אוכל להשפיע שצעירים אלה לא יבואו מחיפה לתשעה באב. עניתי שאעשה זאת, כמובן, אולם בקשתיו שימסור לי את שמותיהם של אחדים מהצעירים האלה, מר מילס צלצל למר מאקלרן לשם כך, אבל לא יכול להתקשר עמו. הוסכם בינינו שמילס ינסה להודיעני שמות אחדים מהם לפני צאתי מירושלים למחרת בבוקר. למחרת צלצל לי ומסר לי שמו של אחד מהמנהיגים, שהיה במקרה שמו של אחד מהמנדסים הצעירים העובדים אצלי. הואיל ועמדתי לנסוע לחו“ל מירושלים ולא מחיפה, מסרתי הוראות לעוזרי, שיבואו להפגש עמי בירושלים לשם קבלת הוראות, והצעיר הנ”ל היה בין הבאים. מסרתי לו מה שהממשלה ספרה לי, והוא הבטיחני שלא ישתתף בבקור בירושלים, עד כמה שידוע לי, לא עלה אף אחד מהצעירים האלה ירושלימה ביום תשעה באב.

מה הציע רוטנברג ללוק?    🔗

מרימאן: הנני פונה שוב לשיחתך עם ה' לוק. מה ספרת לו על זה שיכול לקרות בתשעה באב?

רוטנברג: היה לי הרושם, שמר לוק לא ימסור לי שום אינפורמציה מעשית על הכותל, שתתן לנו את האפשרות להגיע לידי פתרון בכבוד. וכך לפני הפרידי ממנו, הסבתי את תשומת לבו לעובדא, שמפאת ההתרגשות יכולתי לנבא מראש, כי מספר רב של יהודים יבקר את הכותל בתשעה באב. דבר זה עלול היה לגרור סכנה. הודות להתרשמותם של הערבים, ובקשתי מאת לוק שימנע בעד עליתם של מספר רב של יהודים לירושלים באותו היום. הצעתי להשתמש במשטרה הבריטית, שתפקח על הכניסה לעיר העתיקה. חשבתי שעל ידי כך אפשר יהיה להמנע ממהומות, והזכרתי, כי אם דמי היהודים ישפכו באיתו יום ליד הכותל, הרי זה יהיה דבר מגונה מאד. חזיתי מראש את דבר המהומות, מפני יחסם הפרובוקטיבי (איני אוהב להשתמש במלה זו, אבל מוכרח אני לעשות זאת הפעם) של הערבים ליד הכותל. ביום חמישי וששי, 15 ו־16 באבגוסט, נערכו הפגנות. הגעתי לונדונה ב־15 בו. ביום השלישי הבא התראתי שם עם הוד מעלתו הנציב העליון, שהיה אז בחופשה. זה היה לאחר ששמעתי על ההפגנה. התלוננתי לפניו, הזכרתי לו את שיחתי עם ה' לוק והתפלאתי, מדוע זה לאחר אזהרתי הוא הרשה לערוך את הפגנותיהם של יהודים וערבים.

איסור תקיעת השופר על יד הכותל    🔗

מרימאן: הקבלת יום לפני יום הכפורים מכתב מאת ה' סאקר שהממשלה מבקשת אותך לעשות דבר מה?

רוטנברג: כן, ביום ששי בבוקר, 11 באוקטובר, התראה ה' סאקר עם הנציב העליון ואחרי זה נפגש עמי. אז הייתי כבר חבר הועד הלאומי, סאקר אמר לי, שהממשלה מבקשתני להשפיע על הרבנות לבל יתקעו בשופר ביום הכיפורים. אמרתי למר סאקר, כי לא אעשה כזאת, אולם אז הוא העיר את אזני לתפקידי. לא ידעתי כיצד אמריץ את הרבנים לבלי לעשות כדבר הזה, צלצלתי למר מילס ובקשתיו לבאר לי את מבוקשו.

רוטנברג מדבר בתקיפות עם הממשלה    🔗

שכחתי את פרטי השיחה המדויקים, אבל זוכר אני שהיתה חמה, למחרת בקשתי רעיון עם הנציב העליון, אבל הוא יעצני לדבר עם ה' לוק. הואיל והענין היה חשוב הלכנו, אני ואדון סאקר, לראות את לוק. בקשתי את לוק שימסור לי את הנמוקים לפקודה אופנסיבית זו. לוק ענה שהועד הפועל הערבי או המועצה המושלמית העליונה, איני זוכר איזה מהן הוא ציין, התלוננו ומיחו שהיהודים תקעו בשופר בראש השנה, ועל כן אין לתקוע בשופר ביום כפור. עניתי ללוק שאין אני בר סמכא בעניני דת, אבל התקיעה בשופר היא חלק מהתפלה. אינני יכול לדעת, כיצד יכול מי שהוא, ולוא תהיה זו הממשלה, לקבוע סדרי תפלה. בטוחני שאילו נודע הדבר, כי אז לא רק העולם היהודי, אלא גם העולם הנוצרי היה יוצא נגד הממשלה, אמרתי לאדון לוק, שאם דבר זה יקרה, בטוח אני, שאנשים אחדים מן הממשלה “ישברו את ראשם בגלל תקיעת שופר זו”. סאקר אמר שהממשלה תופסת החלק הכי חשוב בענין זה; כשם שבענינים אחרים כן גם בזה הממשלה נכנעת ללחץ הערבים, שהוא הדבר הכי מסוכן בכל הענין.– לוק ענה שהוא משוכנע עכשיו בצדקת דברינו, הוא ימסור על הדבר לנציב ויתקשר אתנו.

או תפלה לפי המנהגים, או איסור לגשת לכותל    🔗

מרימאן: האם אמר דבר מה על שעלול להתרחש, אם יתקע בשופר?

רוטנברג: כן. היו לי שתי שיחות עם מר לוק. בשתי השיחות בקשתי שאם הממשלה חושבת. כי תקיעת השופר תגרום למהומות, עליה לאסור את גישת היהודים לכותל המערבי ביום הכפורים, אני אמרתי למר לוק, שאם מותר ליהודים להתפלל על יד הכותל, מוכרחים הם לתקוע בשופר, ואם לאו – יסגרו הכותל בפני המתפללים.

מרימאן: מי אמר דבר מה על מהומות?

רוטנברג: מר לוק. איני זוכר בדיוק את המלים שהוא אמר. בהסבירו את המצב הוא הודיע כי הועד הפועל הערבי דרש לאסור את תקיעת השופר, ואם דרישתו לא תתמלא, יש לחכות למהומות.

מרימאן: אתה אמרת, שמר לוק הלך לשאול בעצתו של הנציב העליון. האם היתה לך עוד שיחה אתו?

רוטנברג: כן. הוא אמר לי לבוא אליו שוב באותו היום אחרי הצהרים. כשבאתי אליו, אמר לי, שתשובתו של ה. מ. הנציב היתה שלילית, מר לוק או, חשבני שזה היה מר מילס, אמר, שהדרך היחידה לצאת מן המיצר היא שהיהודים, אחרי סיימם את תפלתם. ילכו לבית הכנסת הסמוך ויתקעו שם בשופר. אמרתי לו, שאני רוצה למסור את הדבר להרב קוק, ואם הוא חושב שהדבר אינו אפשרי מבחינה דתית, אז אני אעמוד על זה שיאסרו את הגישה לכותל המערבי.

מרימאן:: למה עמדת פעמים על זה, שאם אי אפשר מבחינה דתית להמנע מתקיעה בשופר, על הממשלה לאסור את הגישה לכותל?

רוטנברג: משום שאם לא יאסרו, הרי תתפרצנה בהכרח מהומות על יד הכותל, ומהומות בימים אלה משמעתן שפיכת־דמים.

גזירה שלא היתה כמוה מימי הבינים    🔗

מרימאן: האם כל זה קרה בשיחה השניה?

רוטנברג: כן. אחרי כן הלכתי והתראיתי עם הרב קוק וספרתי לו את כל אשר קרה. לא יכולתי להשפיע עליו באיזה כיוון שהוא, וגם לא היתה כוונתי בכך. הוא החליט שאחרי התפלה ילכו היהודים לבית הכנסת הסמוך ויתקעו בשופר, הוא אמר, שלחץ כזה מצד הממשלה לא נשמע זה מאות בשנים ושהרבנות תשלח לממשלה (באנגליה) מחאה נגד ההתעללות בזכויותיה הדתיות.

בתשובה לשאלה אחרת, שהועמדה ע"י מרימאן הודיע רוטנברג, כי אין לו כל שייכות לעריכת מכתב־המחאה.

אחרי כן נגש סילי בשם הערבים לחקור את העד.

סילי מתאמץ למצוא רצון לשנוי ה“סטטוס־קבו”    🔗

סילי: אני אחקור אותך בקשר עם השיחה שהיתה לך ב־8 באבגוסט. אתה הלכת להתראות עם השלטונות בקשר עם הצעתו של הרב קוק. בכדי להשפיע עליהם, שהם יבואו לידי השקפה אחרת מאותה שהם עמדו עליה ביחס ל“סטטוס קבו”?

רוטנברג: הלכתי לממשלה, בכדי לקבל ידיעות על כל השאלה כולה. והצעתי היתה, שהממשלה חייבת היתה מזמן לסייע בידי שני הצדדים לבוא לידי פתרון של כבוד בענין זה, אשר גרם כל כך הרבה מהומות.

הרב קוק לא היה מרוצה מעמדה של ותרנות    🔗

סילי: התוכל להגיד לי, מה היתה כוונתו של הרב קוק, בפנותו דוקא אליך?

רוטנברג: הרב קוק התאונן על ההנהלה הציונית ועל הועד הלאומי על שהם הסכימו להחלטת הממשלה להקים את הבניינים מסביב לכותל ולפתוח את השער, מבלי להודיע על זה לרבנות, שהיא מעונינת מאד בשאלה זו. הרב קוק לא ידע שההנהלה הציונית לא נתנה הסכמה לפתיחת השער, אלא שהיא היתה קשורה בסודיות האינפורמציה של הממשלה. הרב קוק כתב לי כאל אדם פרטי, שיש לו השפעה ידועה, לעזור לו במציאת פתרון מעשי לשאלה החשובה הזאת.

סילי: האם חושב אתה, שהרב קוק דרש את הזכות, שיתיעצו אתו בשאלת פתיחת השער בקנינו של הווקף?

רוטנברג: הוא חשב כי זאת היא זכותה של הרבנות, כמעונינת מאד בשאלה זו, שיתיעצו אתה בדבר.

הרשאי הרב קוק לדאוג לחופש התפלה?    🔗

סילי: הרב קוק דרש. שיתיעצו אתו בשאלה, מה שיש לעשות בשטח הרכוש המושלמי? – רוטנברג: אין הדבר ככה. הרב קוק מביט על המקום הזה כעל המקום הכי קדוש לעם ישראל. ואתו, בתור ראש המוסד הדתי הכי גבוה, יש להתיעץ בשאלה, איך להבטיח את יחס הכבוד לקדושת התפלה.

האם חושב אתה, כי תעודתך היתה למסור לממשלה את התנגדותם של המוסדות הדתיים היהודים לשינויים שנעשו בבנינים? – חשבתי שזאת היא תעודתי: לחפש פתרון כבוד כזה, שקדושת התפלה לא תפגע במקום.

דרישתו של הרב קוק היתה שתשיג דבר מה מעין שינוי ב“סטטוס קבו”? – לא. הרב קוק לא הזכיר כל שנויים. רק מר מילס הוא הראשון שהזכיר את המלה “שנויים”. במסרו לי את כל הענין. הרב קוק התאונן על המעבר, שנוצר במקום ועל קנטור המתפללים, שנגרם ע"י הערבים מתוך הופעת המואזין דוקא בשעת תפלתם של היהודים.

לשאלת הועדה עונה סיר מרימאן, שאם ברצון הועדה, יכולים לקרוא לעדות את הרב הראשי קוק.

סילי: הביאר לך הרב קוק שפתיחת השער נתנה מוצא חדש אל ה“זאויה”, שאילמלא כך היו עוברים דרך הרחבה? – רוטנברג: לא.

בקשר עם השיחה באוקטובר, היודע אתה, שאז נתפרסמו הוראות ידועות על ידי הממשלה בנוגע לזכויות היהודים בכותל? כן, לוק מסר לי. אני התנגדתי. אמנם תקיעת שופר לא נזכרה בהוראות, אולם היא חלק מהתפלה.

־

איסור תקיעת השופר – עלבון כלפי העם העברי    🔗

האם פרשת את ההוראות אחרת מפירושה של הממשלה? – כן. אמרתי לה' לוק, שאיסור התקיעה בשופר יהיה עלבון כלפי העם העברי. דעתי היתה: כיון שבהוראות לא נכללה התקיעה בשופר, הרי הממשלה צריכה להרשות זאת.

הסוף מעיד, שאפשר היה להמנע מתקיעת־שופר? – עובדה היא שהרב קוק עשה זאת מתוך לחץ. כידוע לי, דין הוא שבמקום סכנת נפשות חובת אנשי הדת היא לעשות הכל כדי למנוע את הסכנה.

אני פונה אליך ושואל האם עד אז תקעו בשופר? איני יכול לענות, מפני שאני בעצמי אינני יודע זאת.

החקרת בדבר? – סיפרו לי, כי משנים רבות תוקעים בשופר ליד הכותל, הרב קוק ואחרים ספרו לי.

הדבר קרה באוקטובר. היודע אתה שבתחילת השנה בקש הוד מעלתו את המוסדות היהודים להמציא הוכחות על זכויותיהם ליד הכותל המערבי? – לא איני יודע זאת.

האם סיפר לך הרב קוק שהמוסדות היהודים לא המציאו אף הוכחה שהיא? – איני יודע מאומה על כך.

לוא ידעת בזמנו שכך הדבר, ההיית משנה את השקפותיך? לא, אדוני, אני נשאר בדעתי. בלעדי כך חושבני, שיש ליהודים הזכות מתוך מנהג להתפלל במקום הנחשב בעיניהם לקדוש, ומחובת הממשלה למצוא דרך שלום לפתרון השאלה. לו גם לא עלה בידי היהודים להביא הוכחות על זכותם לידי הכותל הרי דבר אחד ברור – מקום זה קדוש בעיני היהודים האדוקים, ואל לה לממשלה להתערב בצורת התפלה.

הבקש אותך הרב קוק להפר את ה“סטטוס־קבו”? – לא, אדוני. לא באתי שם לקעקע את ה“סטטוס קבו”.

סיר ואלטר שאו מתערב כאן: החשבת או לאו, שהממשלה היתה חייבת להרשות את התקיעה בשופר, בין אם הדבר נהוג או לאו?

רוטנברג: דעתי הפרטית היא, שהממשלה היתה חייבת להרשות. בין אם הדבר נהוג או לאו, מתוך יחס אנושי ורחשי כבוד אל המתפלל.

ה' רוטנברג אמר במשך החקירה שהוא לא הודיע להרב קוק, שהצעירים מחיפה מתכוננים לבוא. אין הוא זוכר בדיוק את שיחתו עם הרב קוק אבל כסבור הוא שהזכיר בשעת השיחה את תשעה־באב וייעץ לו, לא להרשות, שהמונים ילכו אל הכותל באותו יום. עניינה של חיפה סודר באופן ישר על ידיו, הוא לא ידע מה היה טיבם של האנשים, שרצו לבוא מחיפה ולהפגין, אבל הוא יכול לברר את זאת.

מאיור פולי מצטער על העלילה    🔗

פרידי התחיל אח"כ לחקור. הוא הזכיר את ענין המכוניות שנזכרו בעדותו של מאיור פולי, שאחת מהן היתה כאילו שייכת לחברת החשמל. בשעת עדותו של רוטנברג הוא צלצל לחיפה לפולי, ונתברר עכשיו שהמכונית היתה שייכת לחברת “שמן”. הוא מצטער על הידיעה שיחסה את המכונית למר רוטנברג.

פרידי: יש לך דעה תקיפה על שיש להרשות או לא להרשות לתקוע בשופר. אתה סובר בהחלט שהיה צורך להרשות את התקיעה בשופר? – ר.: אין זה נכון. אני רואה את שאלת השופר כתואנה להתערב בצורת התפילה של היהודים, וזהו עלבון חמור מאד. אני לא התיחסתי לדבר מנקודת מבט דתית, אלא מנקודת מבט של כבוד. אני בתור יהודי, הרגשתי את עצמי נעלב.

הממשלה נכנעה ללחץ הערבים    🔗

פרידי: האם לפי נקודת השקפתך קבל הנציב העליון את ההחלטה על השופר מתוך הכנעה ללחץ הערבים, ולא משום שחשב כי מדת היושר היא כך?

רוטנברג: אני מתיחס בהערצה גמורה לרגש היושר והמשפט של הנציב העליון.

האם מן היושר הוא לחשוב, שהוא נתן את הפקודה בהכנעו ללחץ מצד הערבים? – אני לא דנתי בשאלה זו עם הנציב העליון, אני דברתי רק עם לוק.

היודע אתה, שההחלטה נתקבלה ע"י הנציב העליון? אם כן, האם אתה חושב שהוד מעלתו נכנע ללחץ בלתי מהוגן? – איני יודע את העובדות ולכן איני יכול להגיד.

באבגוסט היתה הממשלה חלשה מאד    🔗

טענו פה, שמכיון שנכנעה הממשלה ללחץ הערבים באוקטובר, אם כן רצו לשכנע ע"י כך את ועדת החקירה, שהממשלה היתה חלשה באבגוסט? – אם אתה שואל להשקפתי בנוגע למאורעות אבגוסט, הרי אגיד לך שהממשלה היתה חלשה מאד.

אז התעורר וכוח, אם יש מקום לעורר עכשיו את השאלה. סיר ואלטר שאו אמר שבשאלות אלו על ועדת החקירה להסיק את מסקנה, ולא על העד.

העד ענה לפרידי ואמר, שגם אם אין הוא יודע כלום על ענין תקיעת השופר אצל הכותל, הוא דרש, שאם יאסרו על היהודים לתקוע בשופר מוטב שיאסרו עליהם את ההליכה אל הכותל בכלל, מתוך הנימוק הבא: הוא ידע, שהיהודים יתקעו בשופר, בין אם ירשו להם או לא. ובמקרה זה היו מתעוררות מהומות. הוא אמר למר לוק, שהוא יודע, כי האיסור על יהודים ללכת אל הכותל ביום ההוא יביא לידי תוצאות עגומות, אבל הוא מעדיף אותן על שפיכת־דמים שהיתה מתרחשת על יד הכותל.

היהודים מתפללים ביום הכפורים ואינם נלחמים    🔗

פרידי: אילו עמדו היהודים על ההליכה לכותל, וההליכה היתה נאסרת עליהם, כלום לא היה הדבר מביא לידי שפיכת־דמים?

רוטנברג: איני חושב שהיהודים היו עושים ככה. ביום הכי־קדוש הזה חובה מוטלת עליהם להתפלל ולא להלחם.

סיר ואלטר שאו: אבל הרי יש ביניהם כמה חמומי־מח.

מיום הכפורים שבים לתשׁעה באב    🔗

פרידי: אני אבוא מיד לנקודה זו. (לרוטנברג): נעבור ל־8 באבגוסט. לאיזו מטרה באת להתראות עם מר לוק? – רוטנברג: לשם קבלת אינפורמציה בשאלת הכותל כולה, וגם בכדי לשאול בעצתו, כיצד אוכל אני להביא תועלת בסידור השאלה הזאת בדרך שלום וכבוד.

לא היה לך אז רעיון ברור, כיצד יש לפתור את השאלה הזאת? – באותו זמן לא. – ועכשיו? – חשבני שכן.– החושב אתה, שתוכל לפתור את השאלה באופן שיתן ספוק גם ליהודים וגם לערבים? – חשבני שכן.

סיר ואלטר שאו: לא חשוב עד כמה שהדבר נוגע למר פרידי, אלא עד כמה שהדבר נוגע בענינים אחרים של הועדה.

גם רוטנברג רצה ללכת אל כותל    🔗

פרידי: האמרת למר לוק או למר מילס שההתרגשות בחוגים היהודיים הולכת וגוברת בקשר עם הכותל המערבי? – רוטנברג: כן. חושבני, שכן. – האמרת להם שישנם כמה צעירים, המוכנים למסור את נפשם על הגנת הכותל המערבי? – לא. אבל אמרתי להם, שהיהודים החרדים נרגשים מאד בשאלת הכותל. ויש לי רושם, שמצב־רוח זה הוא היסטרי, והוא יכול להביא אותם לידי רצון להקריב את עצמם על קידוש השם. אני ספרתי לו, שאם יהרגו יהודים ע“י הכותל, הרי תהיינה התוצאות רציניות מאד. – החשבת באותו זמן, שכמה צעירים מתכננים לעלות לירושלים בתשעה באב? – לא היתה לי כל אינפורמציה על כל כוונה מצד הצעירים, אבל אמרתי להם, שאני רואה מראש שכמה יהודים, חרדים ובלתי חרדים, ילכו לכותל בכדי להיות נוכחים שם. אילו הייתי בירושלים הייתי גם אני רואה זאת כחובה לעצמי. – המעשה הזה היתה לו רק מטרה אחת? – לפי דעתי, הרי המצב ע”י הכותל היה בו משום השפלת היהודים בתור שכאלה. על ידי נוכחותי הייתי משתף גם את עצמי לעם היהודי בתור שכזה. – במלים אחרות. בכדי לערוך הפגנה אישית? – כן.

עצתו של מר רוטנברג    🔗

פרידי: האמרת למר לוק, שיהיו כמה אנשים שירצו לערוך הפגנות אישיות כאלו? – רוטנברג: זאת אשר אמרתי, אמרתי לו, שהעובדה עצמה, כי עלי הוטל לדבר אתו על הכותל המערבי, מוכיחה עד כמה שהמצב הוא בלתי־נורמלי.

מה הם האמצעים שהצעת לאחוז בהם בכדי למנוע את הקהל מלבוא בקבוצות גדולות מדי? – הצעתי לקבוע בשערי העיר העתיקה משמרות של שוטרים בריטיים, אשר הם ירשו לקהל ללכת אלא בקבוצות קטנות. – אם אדם כמוך החליט להפגין, אילו ניתנה לו ההזדמנות לכך. האם לא היה מן ההכרח, שצעירים ירצו להפגין בודאי ובודאי? – לא שערתי על קבוצות מסויימות. אני שערתי, שקבוצות של יהודים תבואנה לכותל. חשבתי, כי חובתי היא לדרוש מאת הממשלה למנוע את זאת.– בכל מחיר שהוא, אפילו מתיר שמוש בכח? – לדעתי, יכלה הממשלה לאחוז באמצעי־מניעה. מבלי שתהיה נחיצות להשתמש בכח. – אילו היתה נחיצות להשתמש בכח לשם מניעת היהודים מלכת בהפגנה אל הכותל, ההיית מבקש את מר לוק להשגיח, שהם לא יגשו לכותל?– את זאת דרשתי ממנו. חשבתי, כי הדבר יסודר באופן כזה, שלא תהיה נחיצות במעשי־אלמות.

מר רוטנברג אמר, שהוא שמע אחרי כן, כי התהלוכה, שהתחילה בהשתתפותם של 300 צעירים, גדלה עד 700. להלן מסר העד בתשובתו, שרק כעבור זמן שמע מפי אנשים אחרים על התנאים שפורטו ע"י מר לוק, אשר לפיהם הורשתה התהלוכה. נודע לו שעל יד הכותל נישאו נאומים וגם הונף הדגל, ושהתהלוכה עברה בסדר. לפי דעתו. לא היה צריך להרשות להם את ההליכה לכותל כלל וכלל, אילו סירבו לציית לפקודת הממשלה. אפשר היה להשתמש בכח הנחוץ. “אם תשימו לב לכל סדר המאורעות בכלל זה למאורעות של יום המחרת. תראו שאני צדקתי”.

פרידי: אילו נפסקה התהלוכה בתשעה באב, איזה רושם היה הדבר עושה לא רק בעולם היהודי, אלא גם על המושלמים?

רוטנברג: דעתי היתה, שאילו הכריחה הממשלה את אזרחיה לציית לפקודתיה, הרי הדבר היה עושה רושם טוב על כל אחד ואחד.

מר הופקין מוריס: אתה אמרת לנו שבסירוב לתת רשיון לתקיעת השופר היתה משום השפלה ליהודים. האם לא היתה גם השפלה ליהודים. אילו אסרו להם ללכת לכותל המערבי באותו היום הקדוש בשנה (תשעה באב)?

רוטנברג: לא אמרתי, שיאסרו עליהם את ההליכה לכותל. אמרתי שהיה צורך לאסור עליהם את ארגון התהלוכה וההליכה בקבוצות גדולות.

דעתו של רוטנברג בניגוד לדעתם של ה"ה בינה וברגמן    🔗

פרידי: היודע אתה, שהפקידים היהודים ה"ה בינה וברגמן, אשר חשבו כי בקיאים הם בענינים האלה, נטו להרשות את התהלוכה? – אני יכול להביע רק את נקודת השקפתי אני.

סיר בויד מרימאן (קם שוב): היתה לך שיחה עם מר לוק. תשעה באב התחיל בערב של 14 באבגוסט. אם נניח, שבינתים היתה הממשלה מפרסמת הודעה, כי כל יהודי הבא לירושלים רשאי לגשת לכותל המערבי, אבל כל תהלוכה אסורה, ואילו קבעה משמרות שוטרים במקומות ידועים, שהיו מרשים לבוא רק במספר מצומצם לסירוגין, ואילו היתה ההנהלה הציונית מפנה את תשומת לבם של היהודים כלפי הודעה זו והיתה מבקשת אותם להשמע לסידור זה, ההיה אז מן הצורך להשתמש במלים “בכל מחיר שהוא”?

רוטנברג: בודאי שלא, אדוני.

סיר ואלטר שאו: סיפרו לי שהיהודים נוהגים ללכת לכותל בתשעה באב בהמוניהם, ושכמה אלפים מהם נוכחו בתפלה בבתי הכנסת באותו ערב. האם לא נכון היה להרשות להם את ההליכה בהמונים? – רוטנברג: אני התכונתי לזה, כי היה מן הצורך שלא לבוא בהמונים גדולים בכלל, מכל סוג שהוא, אל הכותל. ראיתי מראש כי תהיינה מהומות והעובדות שבאו לאחר כך הוכיחו את צדקתי.

לוק חוזר וסטוקר חוקר    🔗

רוטנברג מסתלק. לוק חוזר. הועדה מודיע ללוק, כי רוצה היא לחקור אותו אחרי הצהרים שלא בנוכחותה של העתונות. בישיבה סגורה.

מר סטוקר שואל את לוק על טקס ה“זיכר”, ועל השיחה בין המופתי ובין לוק. העד אומר, כי זוכר הוא ויכוחים אחדים מסוג זה. בשיחה השניה הוא ביקש את המופתי לבוא אליו ונתן לו הוראות בדבר הפסקת השירה והרקודים, המופתי הועיד פגישה אחרת באותה שעה, אבל הוא אמר, כי ישתדל שהפקודות תתמלאנה. כעבור שעה באה ידיעה טלפונית שהרעש נמשך. לוק כעס על זה והודיע למופתי, כי הרעש נמשך, למרות הפקודה. אז התראה אתו המופתי שנית בביתו והסביר לו, כי הוא נתן פקודה לשייכים אחדים, וכעבור רגעים אחדים באה ידיעה, שהרעש חדל, עד כמה שהוא יודע לא נתחדש הרעש מאז.

על אנשים רמי מעלה כמו המופתי אסור לפקד    🔗

סטוקר: המסרת זאת למופתי כפקודה להפסיק את הרעש?

לוק: יש לי להסביר לך, מר סטוקר, שאם מדברים עם אנשים רמי המעלה, כמו המופתי, נמנעים מלהשתמש במלים, כגון “אני פוקד עליך” “אני נותן לך הוראות”. חושבני, שאמרתי לו: “אני מבקש ממך”, איני זוכר אם הביטוי המדויק. אני בטוח שאופן הביטוי היה בו טקט גמור.

סטוקר: אשר להפגנה של 14 באבגוסט, הרי היה כאן רק בקור ע"י הכותל של צעירים, שבאו ממקומות שונים? – לוק: כן.

סטוקר מביא העתקה מ“דואר היום” מ־16 באבגוסט, המוסר דו“ח על המאורעות של היום הקודם, הוא הקריא את הדו”ח.

מר לוק אומר, שהוא לא קרא את זאת.

העשו הערבים דבר מה במשך 14 ו־15 בחודש, בכדי להפריע לקהל הזה? – איני יודע דבר שכזה. חושבני, שהמוסדות המושלמים נדרשו להוציא משם את המוגראבים בתשעה באב.

למרות ההפגנות האלו, שבודאי היתה להם השפעה מרגיזה על הערבים, נמנעו המוסדות המושלמים מלבוא לידי התנגשות? – כן, אבל יש לי לציין, שלפי כל האינפורמציה שישנה בידי, כל המאורעות של 14 באבגוסט נמצאו בהתאמה גמורה עם המנהג הרגיל. לא היה כאן שום דבר יוצא מגדר הרגיל. – אבל המושלמים הראו מדה מרובה של התאפקות? – הייתי אומר, שהם היו נוחים.

סיר ואלטר שאו מעורר את תשומת הלב למאמרים, שהופיעו ב“דבר” וב“הארץ”, אשר סיר בויד מרימאן לא מסר אותם, שבהם גינו העתונים האלה את “דואר היום” על עוררו שאלות דתיות והטילו עליו את האחריות על ההפגנה ב־15 באבגוסט.

 

ישיבת השלשים    🔗

הישיבה הזאת ביום 20 בנובמבר אחרי הצהריים היתה סגורה כפי הודעת הועדה למעלה, ובה נחקר הלאה המזכיר הראשי לוק בעניינים שהועדה לא מצאה אותם מתאימים לפרסום.

 

ישיבת השלשים ואחת    🔗

בישיבת הבקר של 21 בנובמבר נקרא לוק שוב לפני הועדה וסטוקר חקרו, במשך הישיבה הזאת ענה העד תשובות ברורות לבא־כח הערבים ואף פעם כמעט לא אמר: אינני זוכר…

לוק לא ידע על הפגנת הערבים    🔗

סטוקר: ההפגנה ב־16 באבגוסט נערכה בלי רשיון מצדך, אבל היתה מותרת? – לוק: איני מסכים. ההפגנה נערכה טרם היה סיפק בידי למנעה. לא ידעתי על אודותיה דבר.

בתשובה על שאלה אחרת אומר העד, כי לוּא פקד למנוע את ההפגנה, היה מפקפק אם המשטרה היתה יכולה למלא את הפקודה בלי שפיכת־דמים.

האם אמרו לך ב־17 או ב־18 באבגוסט, כי צריך היה למנוע את ההפגנה? – לא שמעתי על זה אלא באלה הימים,

מהו ההבדל, אם ישנו, בין הפגנת 15 באבגוסט של היהודים ובין הפגנת 16 באבגוסט של הערבים? – היו"ר: הוא ענה כבר על זאת.

סטוקר: התהלוכה היהודית עברה דרך רובעים מושלמים? – לוק: הערעור היה על התהלוכה ליד הכותל. – אבל התהלוכה עברה דרך רובעים מושלמים? – כן. נכון. – ותהלוכת המושלמים הצטמצמה בשטח מושלמי כמו בשטח המסגד והכתל? – כן. – ובכן ההיה בזה משום עלבון ליהודים? – האם אותי צריך לשאול שאלה זו, מר סטוקר? זוהי שאלה לעדי היהודים. – היו"ר: זהו דבר התלוי בפירוש.

הטלגרמה של ברוידה נכונה    🔗

סטוקר: בנוגע להודעה שבגללה התראה אתך היהודי (הכונה – למר ברוידה). האם חשבת שהידיעות שבה נכונות? לוק: הידיעות היו נכונות בהתאם לזמן ההוא. ההודעה לא הכילה פרטים, אבל סיכומה היה נכון. – האם התיחסו היהודים ברצינות אל ההפגנה הערבית, חוץ מיחסם למקרה שבירת השולחן? – כן. – חוץ משאלת השולחן. האם היתה דעת היהודים כי הפגנתם היתה אי חוקית ולאחר שגם הערבים ערכו הפגנה אי־חוקית, שני הצדדים באו על שכרם בשוה? – לא. דעת היהודים היתה אחרת. – זו היתה דעת המושלמים; הם היו מרוצים בתנאי שלא יקרה עוד משהו? – היה לי הרושם הזה. – בשבוע שלאחר זה היתה הרגשת היהודים מתוחה? – כן. כמובן, שמות מזרחי הוסיף על המתיחות. – מצב הרוחות אצל המושלמים לא היה כזה? – אני נוטה להגיד שלא היה כזה.

הערבים יכלו לחשוש להתנפלות?    🔗

סטוקר: האם בתנאים כאלה היה אי טבעי, כי המושלמים שבאו אל התפלה ב־23 באבגוסט חששו מפני התנפלות מצד היהודים? – לוק: כן… אין לי הוכחה שהם חשבו ככה, אבל מתקבל על הדעת שהם יכלו לחשוש לסכסוך – משהיה להם חששות כאלה, האם אי־טבעי הוא שהם באו העירה עם מקלות כבדים? – לא. זה לא היה אי־טבעי. – לא מן ההכרח שהם היו המתנפלים? – לא מן ההכרח.

לוק אומר, כי ידיעותיו על מאורעות 23 באבגוסט שאובות רק מהראפורטים של המשטרה.

מעשה בקבר קדוש שנהרס    🔗

סטוקר: האם שמעת דבר מה על התנפלות יהודים ב־23 באבגוסט על קבר קדוש? – לוק: לא. – האם ידעת על הריסת קברו של חבר הנביא וקבר הקדושים? – לא. אני ידעתי על אודות הראשון. האם השמידו וילונים וכסות האריג של ארון המת? – המופתי הביא לי קרעים מהאריג. איני יודע מי קרע את האריג.

מרימאן: האם אמר העד דבר מה על התאריך? לוק: איני בטוח בנוגע לתאריך. לא שמעתי על הדבר אלא לאחר זמן. איני מוכן להגיד שזה לא היה ב־23 באבגוסט.

סטוקר: הידוע לך כי נקרע קוראן? – איני מוכן להגיד שלא ידעתי זאת – האם הלך מישהו מהממשלה לחקור את הדבר? לא ראיתי שום ראפורט; אבל ודי יש ראפורט על זה.

חברון אינה נכנעת למופתי; ובכל זאת מצודתו פרושה שם    🔗

סטוקר: שאלת־אגב על חברון. הידוע לך אם לפקודתו של המופתי יש תוקף בחברון? – לוק: באיזה מובן? סטוקר: שלטונו של המופתי בחברון הוא למעשה אפס? לוק: עלי להסביר. למופתי שני תפקידים. כמופתי ירושלים אין לו שם כח שיפוט. אבל כנשיא המועצה המושלמית העליונה שיפוטו חל על כל א"י. חברון אינה שמה לב לפקודותיו? – מתנגדים לו שם, – האם לא החלו אנשי חברון בפעולה נגד המועצה המושלמית העליונה בגלל השתמשות לרעה בכספי אחד הנכסים של הווקף בחברון? – נדמה לי, שיש דין ודברים.

“לא היתה התעללות בגופות בחברון”    🔗

לוק עונה על שאלה החסרה בסטנוגרמה: תלונות היהודים בדבר ההתעללות בקרבנות חברון לא הוכחו.

מרימאן: איני מאשר את הדבר. בכל אופן איני מאשר כי התלונה היתה חסרת יסוד. אבל לא הבאת את הטענה הזאת לפני בית הדין הזה.

סטוקר חוזר אל שאלת הביוליטינים הרשמיים שנתפרסמו בשעה שהעתונים בארץ היו סגורים.

סטוקר: אמרו לך, כי מתוך הביולטינים אפשר היה להסיק שהיו התקפות משני הצדדים! – לוק: אמרתי, כי הכונה היתה להפיץ ידיעות מרגיעות.

“פוליטיקה ערבית־יהודית” וטיול למלחמת־העולם    🔗

סטוקר: האם היתה פגישת היהודים והערבים שנתקיימה בביתך הראשונה מאז המנדט? – לוק: היו אספות ופגישות רבות. – האם לא נעשתה פגישה כזאת בלתי אפשרית מפני ההרגשה החזקה נגד היהודים?

בטרטון: האין עיריות שבהן עובדים יהודים וערבים יחד? – לוק: כן – ובכן יש להניח, כי יהודים וערבים נפגשים בישיבות יחד? – כן.

היו“ר (אל סטוקר): אתה חושב בעניינים פוליטיים? – סטוקר: אני חושב יותר מזה. מהי ההרגשה של הערבים כלפי… – היו”ר: אתה חוזר על שאלתך הישנה.

סטוקר: אשאל בענין אחר. ההיה מספר הגון של ערבים בצבא התורכי? – לוק: לא מספר הגון. הם היו נלקחים באונס. – העברו הערבים הארץ־ישראליים בהמונים אל הצבא הבריטי באמצע המלחמה מפני הבטחות מסוימות? – איני יודע אם רק מפני ההבטחות; לא היתה אצלם אהבה טבעית לתורכי. – הניתנה הבטחה ב־1915? – אני מאמין כי 1915 היא לפני 1917. – פרידי: אני נוטה להודות שכך הוא (צחוק). – סטוקר: הערבים ציפו שיקבלו דבר מה בעד זה שעשו! – היו"ר: איך יכול מר לוק לדעת את אשר היה בדעתם של אנשים אחרים?

הופקין מוריס (לסטוקר): אתה יכול לקבל את כל זה מהעדים שלך.– סטוקר: אני רוצה… (לוחש דבר מה לסילי) מוטב, – פרידי: אני חושב כי לוק רוצה לקרוא דבר מה. – לוק: רציתי לקרוא מתוך תעודה רשמית מס' .1700 – היו"ר: זה יש לנו.

סטוקר: הצד השני אומר, כי הפלח אינו יודע כלום על הצהרת בלפור, אבל האמת היא שהוא יודע על תוצאותיה? – לוק: הוא יודע הכל על הצהרת בלפור.

(א"י) – פשרה ארץ־ישראלית טפוסית    🔗

סטוקר לוקח מטבע ארץ־ישראלי ואומר: בטרם אעבור לנקודה השניה אפסיק לרגע. (אל העד): הבט נא על המטבע הזה. – היו"ר וחברי הועדה מוציאים מטבעות ארץ־ישראליות מכיסיהם. סניל: סבורני, כי לחברי הועדה צריך היה להרבות לתת דוגמאות כאלה (צחוק).

סטוקר: הבט נא אל הסוגרים. כתוב פה “ממלכת ישראל”? – לוק לא, כתוב “ארץ ישראל”. – ומה אמרתי אני? – אמרת ממלכת ישראל. – כתובת זו היא גם על גבי הבולים ושטרות הכסף? אני חושב כך. זוהי פשרה. היהודים טענו, כי אין השם “פלשתינה” נכון בעברית. אבל ההתנגדות לשם “ארץ ישראל” היתה משום שהארץ היא לא רק לישראל, כי אם גם לאחרים. לכן הוחלט לכתוב ארץ ישראל בראשי תיבות ובסוגרים. זוהי פשרה ארץ־ישראלית טפוסית. – סטוקר אומר, כי היה משפט בענין זה, אבל העד עונה, כי אינו יודע כלום על המשפט.

על העליה והמשבר    🔗

סטוקר פנה אז לשאלת העליה היהודית והביא דין וחשבון של ההנה“צ הוא קרא את מספרי העליה שצרפו לדו”ח זה.

סטוקר: האם באה ירידה פתאומית בעליה לאחר 1925? – לוק: לא הייתי אז כאן. ידוע לי, כי 1925 היתה שנת גאות מלאכותית, שאחריה באה ירידה. אני יודע, כי היה אח"כ חוסר עבודה וכי הממשלה הוכרחה לעשות עבודה ולשלם עבורה מכספי המסים.

לא רק חובה של תל־אביב נמחל    🔗

סטוקר: האם לא ניתנה לתל־אביב מלוה של 75,000 לא"י? – לוק: יותר מזה. – האם לא מחלה הממשלה את כל החוב הזה? – חלק ממנו, גם הממשלה גם הבנקים מחלו, תל־אביב לא היתה יחידה לגבי מחילת החובות. נמחל חוב גם לירושלים, ואשר לחוסר העבודה, אין לשכוח, כי ישנם יהודים פרוליטרים שאין להם כל. הערבי חי על אדמתו הוא. קשה משום כך לקבוע את מספר מחוסרי העבודה בין הערבים, יש רק מעט ביניהם, שהם פועלים בלבד.

הערבים שמחוץ לארץ־ישראל ואזרחותם    🔗

אז שאל סטוקר את העד שאלות בדבר הערבים הגרים בחוץ לארץ, על זכותם להתאזרח לפי חוזה וירסאל. לוק ענה שלא אותו יש לשאול על כך. יש לו העתקה של הודעת המשטרה בענין זה ב־1927 – היו“ר: אני חושב שזהו ענין לממשלה. – סטוקר: זוהי שאלה שבה כרוכות תלונות חזקות של ערבים בחו”ל. יש להם ידידים וקרובים כאן והם רוצים לשוב בעצמם, אבל אינם יכולים מפני העליה היהודית. לערבים אלה יש אמצעים ורכוש. – בטרטון: איני תופס כהוגן־. – לוק: עלי להגדיר את הדבר. יש מהגרים ארץ ישראליים בדרום־אמריקה ובמרכזה. ערבים מושלמים ונוצרים, שדרשו זכות אזרח בארץ־ישראל ופספורטים. זהו העוקץ שבמצב. באו בקשות רבות מהם ומקרוביהם שבארץ ישראל. יש חליפת מכתבים גדולה בענין זה. לא נכון שלא הורשה להם לבוא לארץ־ישראל. אתה, מר סטוקר, אמרת, כי לא ניתן להם להכנס לארץ.

סטוקר: טוב, הקושי לא היה ברשיון כניסה, אלא בהשגת פספורטים מהארץ שבה הם חיים. כיצד הם יכולים, איפוא, להכנס לארץ־ישראל? – לוק: הם יכולים להשיג “ליסה פאסה” מהקונסולים הבריטיים ולהכנס לארץ־ישראל.

היו"ר: הזוהי אחת הטרוניות שגרמו למהומות אבגוסט בארץ? – סטוקר: בעקבות זה ובעקבות הצהרת בלפור. לסוכנות היהודית או לציונים יש זכות דעה במתן חוקים. הם דואגים, כמובן לעניני היהודים. הם אומרים בגלוי “בנין העם העברי” בארץ הזאת, וכמובן שאינם רוצים, כי מהגרים ערבים ישובו אל הארץ.

היו“ר: בכמה ערבים נוגע הדבר? סטוקר: לפי ידיעותי ב־30,000 הנמצאים בחו”ל.

הופקין מוריס: החוק הארץ־ישראלי מחייב ישיבת שתי שנים בארץ, כדי לקבל את האזרחות הארץ־ישראלית. האם מפריעה העליה היהודית, למהגרים הערבים שישובו הם קודם כל? – דרייטון: אצל פרידי יש העתקות של הודעות 1927.

סטוקר: המהגרים הערבים התאוננו בענין זה? – לוק: כן. – הגישו תלונות חתומות? – כן. – ולא רק הם התלוננו, כי אם גם קרוביהם שבארץ? – כן.

האריסים וקרקעותיהם; “נשילת הקרקע”    🔗

סטוקר: רוצה אני לשאלך דבר מה על בעלי הקרקעות כאן. אולי שמעת על מצבם של הערבים האריסים שהיו מעבדים אדמות שבעליהן נמצאו בחו“ל ואשר מכרו אותן אח”כ ליהודים, ועל ידי כך נלקחה האדמה מאת האריסים? – לוק: כן, מהאריסים, אבל לא מהבעלים – האם היו אריסים שרצו להמשיך באריסותם? – במקרים ידועים כן. – התוצאה היתה, כי מהערבים האריסים נלקחו אמצעי מחיתם והם נהפכו לנודדים ולעניים מרודים? – במדה ידועה, כן. – הם הוכרחו למצוא להם עזרה במקום אחר? – יתכן. – העלה על דעת הממשלה, כי שום שיתוף בין יהודים ובין ערבים, אולי שתוף באונס, אינו אפשרי, מפני עובדות אלה? – איני יודע, כי יש מישהו הרוצה שהממשלה תפריע למישהו לקנות ולמכור.

סטוקר: הממשלה קבעה תקנות בנוגע לאדמה השייכת לאנשים שבחוץ לארץ? – לוק: בודאי. – הבה ואשאלך: היות והיהודים מביאים אוכלוסים רבים ומשיבים אותם על הקרקע, ובשים לב למספר הערבים בארץ. האם לא ראוי לממשלה לעיין בדבר, אם אין לעשות משהו, כדי לשים מעצורים בדרך העברת הקרקע? – הממשלה טיפלה, כמובן, בשאלת זכות האריסים – היצאו איזה חוקים בענין זה? – דומני שיכולת לשאול זאת מהתובע הכללי. – הוא איננו כאן – דרייטון: יש פקודה, שניתן לה תוקף השנה, להגנת האריסים. דומני שזוהי הפקודה שאליה מכוונים הדברים. מרימאן: יש פקודה מוקדמת יותר, משנת 1921 (הוא קורא את הפקודה, הנמצאת בתיקו).– דרייטון: אכן זוהי הפקודה, שעליה דבר מר לוק.

זכיונותיהם של נובומיסקי ורוטנברג    🔗

סטוקר שואל שאלות בדבר זכיון ים המלח וזכיון רוטנברג. ה' לוק אומר, כי נתפרסם ספר לבן בשאלת הזכיון של ים המלח, ובידו להמציאו לועדה, אולם אין הוא בטוח בקיומה של תעודה רשמית כל שהיא בזכיון רוטנברג.

פרידי: זכיון רוטנברג הוא באמת פקודה.

סטוקר: רוטנברג הוא נתין ארץ־ישראלי, האין זאת? – לוק: כמדומני שכן. – סטוקר: אימתי קבל את נתינותו? – אינני יודע.

"היהודים אינם מלאכים' – ברית טרומפלדור    🔗

סטוקר: בירושלים נהרגו ונפצעו אנשים משני הצדדים? – לוק: כן. – מספר הגון של ערבים נהרג ע“י יהודים! – אין אתי מספרים. – האם היה משום הטעיה להגיד, כי היו התקפות משני הצדדים? אחדים מהקרבנות האלה יתכן שנגרמו ע”י אלה שהגנו על עצמם. – הידוע לך מקרה סלים אל־סעיד שנהרג ע"י יהודים במאה שערים? – לא. – הידוע לך כי 4 יהודים נאשמים ברצח? – לא. – בשים לב לאינפורמציה, הסבור הנך, שהמסקנה על התקפות הדדיות אינה נכונה? – איני יודע במדה מספקת את הפרטים הידועים למשטרה. – הסבור אתה, שהיה בכחו של הרמז על התקפות הדדיות להרגיע את האוכלוסים? – איני מבין את שאלתך.

סטוקר: הכונת להרגעת הקהל? – לוק: כן. – והרמז מצד השני היה כי היהודים היו מלאכים? והבוליטין שלך רמז, כי הם לא מלאכים? – כן. – הביולטינים שלך לא היו סתם משקיטים? – לא אמרתי, כי היתה בהם השקטת שוא. אני מסכים, כי היה בהם משום הפחתת עובדות.

סטוקר: השמעת על ברית טרומפלדור? – לוק: כן. שמעתי, איני יודע את מספר חברי הברית – 3,000? – איני יודע.

מרימאן: שמעתי כי מספר חברי הברית הוא 250.

סטוקר: הידוע לך, כי בלילה, אור ל־24 באבגוסט, העמידה הברית משמרות מזוינים במאנשיה, בקצה הדרומי של תל־אביב? – לוק: איני יודע. – הידוע לך, כי ב־24 באבגוסט נראו חברי הברית כשהם הולכים עשרה עשרה בראשות של קצין עם 2 אקדחים? זה עושה רושם מרעיש. אין לי שום ידיעה על כך. סטוקר המשיך לקרוא עובדות דומות להנ“ל עד שהופסק ע”י היו"ר: קריאתך זו אינה מוכיחה כלום.

ההגנה אינה ארגון מסוכן    🔗

סטוקר: השמעת על אנשי ההגנה? – לוק: זהו כח מתנדב של הגנה יהודית. – זוהי הסתדרות א"יית המסונפת לברית טרומפלדור? – איני יודע; סבורני שההסתדרות הזאת מורכבת אנשים צעירים. – הגנה בפני מי? – איני יודע. – המטה הראשי שלה בתל־אביב? – איני בטוח. אין זה כוח הגנה רשמי, יש לנו ידיעות מעטות על ההגנה הזאת.

מוריס: לפי עדות המשטרה לא נתגלה קיומה של ההסתדרות הזאת.

סטוקר: מתי שמעת בפעם הראשונה על קיומה? – לוק: נדמה לי, כי דובר עליה בחקירת 1921. זה שנים אחדות ידעתי עליה. – השמעת דבר מה על זה בזמן האחרון? – שמעתי, כי בת"ב באו מספר צעירים השייכים להסתדרות זאת כמתנדבים לשמירת הסדר ברחבת הכותל. בזה אני מתקן את דברי. ההודיעו לך על זה? – הרושם שלי הוא, כי כן.

היו“ר: ההודיעו לך על ארגון זה כמסוכן? – לוק: באמת לא ידוע לי כלום על זה. זהו כאילו סודי. – היו”ר: האם מטרת ההסתדרות היא למגר את הממשלה? כלל וכלל לא. – היו"ר: האם זוהי הסתדרות מסוכנת? – לא. עד כמה שידוע לי, היא גם אינה חותרת תחת הממשלה. זהו. צריך לומר, ארגון להגנה הדדית בין היהודים.

ס.: האין זו הגנה בפני הערבים: – ל.: מוטב שלא אוציא מסקנות.

היחסים בין היהודים והערבים    🔗

סטוקר: האם נתהוה מצב, למתחילת תקופת המנדט, שהערבים היו עוינים את היהודים? – לוק: זוהי שאלה שקשה לענות עליה מפני רוחב המושג. – טוב, נאמר היו שונאים? – לא. יש להבחין בין סוגים שונים של יהודים. – שנאה נגד מעמד ידוע של יהודים? – השאלה, לפי דעתי, היא בקו בלתי נכון. זהו אי רצון לשיטה של מדיניות. שנאת יחידים היא דבר אחר לגמרי. – ההיתה שנאה לעולים החדשים, שנאה הכוללת עכשיו את כל היהודים. מפני המנדט? – אם זוהי שאלה של הרגשה, הייתי אומר לך, שמוטב לשאול אותה ערבי. – האם אין אי־הרצון נגד היהודים שבכל מעמדות הערבים מיוסדת על הצהרת בלפור, המנדט, העליה, המסים?

היו"ר: הכל בשאלה אחת? מוטב, מר ס., שתחלק את שאלתך לחלקים.

לוק: זוהי שאלה העלולה להביא במבוכה פקיד גבוה בממשלה.

היו"ר: נתת את תשובתך.

עבד אל־האדי מוציא את החקירה מידי סטוקר; חוקר בערבית לשם דימונסטרציה    🔗

סטוקר: ברשותכם, אבקש את מר עוני ביי עבד אל־האדי להציע את שאלותיו.

עוני עבד אל־האדי, אחד מעורכי הדין הערבים ומזכיר הועד הפועל, מדבר ערבית. שאלותיו ותשובותיו של לוק מתורגמות מערבית לאנגלית וחוזר.

עוני: מה פירושו של הוואקף לפי החוק הדתי המושלמי? – לוק: אלה הם נכסים מוקדשים למטרות דתיות.

ע.: המוקדשים הנכסים לגבוה? – כן.

“לוק איננו עורך־דין מושלמי”, ובכל־זאת…    🔗

ע.: ובכן, הרי זה בעיני המושלמים קנין הקדוש ברוך הוא; הרי זה…

היו"ר (מפסיקו): ה' לוק איננו עורך דין מושלמי.

ע.: נאמר, כי הבוראק אינו מקום קדוש. רוצה אני להוכיח, כי אכן מקום קדוש הוא.

היו"ר: לוק אינו בר־סמכא בחוק המושלמי; זהו בזבוז זמן.

סטוקר: מתוך תשובות לוק ניכר שהוא בקי בחוק המושלמי.

הופקין־מוריס: שתי שאלות כרוכות כאן. האחת היא: האם קדוש הכותל המערבי להיהודים והמושלמים. והשניה: האם גרם הכותל למהומות האחרונות. הועדה מעונינת בשאלה השניה.

סטוקר: היהודים טענו כי הכותל קדוש רק להם ולא למושלמים. הערבים טוענים שהוואקף והכותל בתוכו קדושים למושלמים.

עוני: מתוך שה' לוק מסכים שהכותל הוא קדוש. אני מסתלק.

היהודים סרבו לחתום שאין להם זכות על הכותל    🔗

מרימאן (ללוק): זוכר אתה, שנשאלת בקשר עם הפגישה בביתך בין היהודים והערבים, האם צריכים היו באי־כח שתי העדות לחתום ביחד או כל צד לחוד. רצוני לברר, מר לוק, שהטעוך בזה, שלא הראו לך אלא נוסח אחד, שעליו נסב הויכוח אם יש לחתום עליו ביחד או כל צד לחוד. שא עיניך וראה. (סיר בויד מושיט מכתב לה' לוק).

פרידי: האפשר לקרוא את המכתב בקול רם?

מרימאן קורא את המכתב: “אנו החתומים מטה באי־כח המוסדות העליונים של המושלמים והיהודים, מודיעים למושלמים והיהודים, כי בישיבה משותפת באנו לידי הסכמה, כי ההתרגשות שבין המושלמים והיהודים באה בעיקר מפני אי־הבנה. אנו בטוחים, כי ע”י רצון טוב אפשר לברר את אי־ההבנה הזאת. לשם כך אנו מבקשים מאת המושלמים והיהודים גם יחד להתאמץ במיטב יכלתם להגיע לידי יחסי שלום ושקט, כולנו מגנים כל מעשי אלמות וקוראים לכל אחד ואחד לסייע למוסדות העליונים במפעל הקדוש של השכנת השלום בין שתי העדות".

לוק מכיר את המכתב הכתוב בידו של ברוידה, ב“כ ההנה”צ.

מרימאן: האין זאת כי נקראת לבוא בשעה שהיתה טיוטה זו מוכנה? לא נקראת משום שעמדו במשא ומתן בדבר הנוסח הקודם, כשחזרו וקראו לך נתברר, שלא היתה כל אפשרות לחתום על הנוסח הראשון ואולם היהודים והערבים דנו באותו נוסח שקראתי עתה לפניך? – לוק: עד כמה שאוכל לזכור היה זה באמת הנוסח השני.

מרימאן מודיע, כי בנוסח הראשון נאמר, שהיהודים אין להם כל תביעות על הכותל. מובן, שהיהודים סרבו לחתום עליו. לוק מודה בזה.

מרימאן עורר את שאלת ההתקפה על קברו של חבר הנביא מחמד על־יד זכרון משה בירושלים, והודיע לועדה, כי זו היתה נקמה על חורבן בית הכנסת של הגורג’ים, לא היתה אפשרות לקבוע את תאריך ההתקפה.

בזה נסתיימה ישיבת הבוקר ביום 21 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים ושתים    🔗

בתחילת הישיבה של אחר הצהרים ביום 21 בנובמבר קם מרימאן והודיע שישנן כמה נקודות, שברצונו לברר אותן.

מרימאן: מה שנוגע להגנה, אין בדעתי לומר שאין הסתדרות כזו במציאות – אני מסיק מתוך דבריך, ה' לוק, שאין האנשים האלה נוראים כל כך.

לוק: אמרתי, שאין ידיעות עליהם. ידוע לי רק, כי הם עמדו על המשמר מסביב לכותל המערבי בזמן המהומות.

“עזרת” הממשלה למחוסרי העבודה    🔗

מרימאן: נשאלת על חוסר־העבודה בין היהודים. ברצוני להעיר את תשומת לבך למשפט זה מתוך הדין והחשבון של ממשלת א"י לשנת 1928: “הסוכנות היהודית הוציאה כספים לשם סיוע למחוסרי העבודה. אף יהודי אחד, מחוסר עבודה, לא נפל למשא על קופת הממשלה”. הנכון הדבר, מר לוק? – לוק: חושב אני שכן.

מרימאן: האין זה ברור, כי רוב הסכומים שנזכרו בדו"ח לשנת 1927 ו־1928 הוספקו מאת היהודים ולא מכספי הצבור? – לוק: כן.

בתשובה לשאלות אחרות אמר ה' לוק, כי עבודת הסיוע כללה על פי רוב כבישים, אך אין ספק, שנעשו כמה עבודות, שלא היו מוצאות לפועל אלמלא חוסר העבודה.

עוני עבד אל־האדי על כשלון ההסכם    🔗

עבד אל־האדי חוזר לחקור את העד בשם הערבים; הוא מדבר ערבית כמו לפני הצהרים.

ע.: הזוכר אתה בקשר עם פגישת הערבים והיהודים ב־22 באבגוסט כי בחזירתך לביתך מסר לך ה' ברוידה העתקה מן ההסכם המוצע, שצריכות היו לבוא עליו שש חתימות, והערבים התנגדו לכך? – לוק: הוא הראה לי את הנוסח, שהקריא סיר בויד הבוקר.

הזוכר אתה, כי שאלת את עוני ביי (את השואל), אם התנגדות הערבים היתה כי שש חתימות תבואנה ביחד, אם כנגד תכנו של ההסכם! – אפשר ששאלתי.

לוק הוסיף, כי עד כמה שהוא זוכר, לא באו הצדדים לידי הסכם מוחלט בנוגע לנוסח התעודה, ובודאי שלא הסכימו, כי תבואנה שש החתימות ביחד, זוכר הוא ביחוד, כי אחד המושלמים אמר, שאין הוא יכול לחתום על הסכם שכזה.

לוק שבע אחריות עד בלי די. משמעת הערבים    🔗

ע.: האפשר היה, לדעתך, לנכבד ערבי לחתום על הסכם כזה? – לוק: לא לי לשפוט, מה יכול נכבד ערבי לעשות.

אחרי שחיית שנים רבות בין הערבים. צריך היית לדעת משהו מרגשות הערבים. – נדרשתי לשאת באחריות מעשיו של הנציב העליון ומעשי אני, באחריות מעשיו של הנציב בג’ניבה ושל הקומוניקאטים של משרד המושבות, ואין לדרוש ממני שאשא באחריות מעשיהם של הנכבדים הערבים גם־כן.

התזכור, כי אחד הערבים שאל אם לא מלאו הערבים את חובתם בנסותם להשקיט את המצב? – כן, אמנם נשאלתי.

מה היתה תשובתך? – אמרתי שהם סייעו לכך בהסכימם לבוא לאספה בביתי. – השאלו הערבים אם מלאו נכבדי היהודים חובתם בענין זה? – איני זוכר.

ע.: התזכור שאמרת, כי לערבים נקל להשפיע על בני עמם משום שהם בני גזע אחד, ואילו היהודים נפרדים לגזעים (!) ומעמדות שונים ואין מנהיגיהם משפיעים עליהם? – לוק: דברים שאמרתי כך אמרתי: הערבים נוחים יותר למשמעת. הם מהוים גוש מוצק שקל לנהלו יותר מן היהודים בארץ זו. החלטת המנהיגים הערבים תתקבל על דעת עמם יותר בקלות משתתקבל החלטתם של מנהיגי היהודים עד דעת אחיהם.

כסבור אתה, שההסתדרות הציונית אין לה השפעה מספקת על יהודי א"י? – אפשר היה להסיק מסקנה זו מדברי, אך לא הייתי אומר זאת ביחוד.

המנשר הראשׁון של הנציב ו“אכזריות” היהודים    🔗

ע.: התזכור, כי בשעה שנשאלת אם מסכים אתה לדעת הנציב במנשרו ענית בחיוב? – לוק: כן.

הנציב העליון הגיע ב־29 באבגוסט? – כן. – והמנשר הופיע ב־1 בספטמבר? – כן. – ההיה מוחו של הוד מעלתו מלא וגדוש בספורי היהודים בדבר הטלת מומים וכו'? – איני יודע, משום שאיני זוכר באיזה יום הופיעו העלילות בדבר הטלת המומים.

מרימאן: ההיה ידוע לנציב בשעה שפרסם את המנשר כל מה שנעשה בין היהודים והערבים? – איני סבור, שראוי לשאול אותי מה בדעת אחרים.

מרימאן: הידעת ברורות בתחילת ספטמבר על כל מה שנעשה בין היהודים והערבים?

עוני: וכי היה הנציב בקי בכל מהלך העניינים בין היהודים והערבים? – לוק: איני יודע אם נגלו כל הפרטים עד היום ההוא.

ע.: השמעת בדבר הפלח, שעבר בקרבת בית החולים הגרמני, וששלשים – ארבעים יהודים תקפוהו, רוצצו את גולגלתו ורצחוהו נפש? – לוק: זכורני כי אדם נרגם באבנים. – וראשו נעשה כעין האופר? – לא; ידעתי, כי האיש נרגם. – הידעת כי ביפו חדרו יהודים בלוית שוטר יהודי לתוך בית ערבי ושחטו את כל המשפחה, לרבות הנשים והילדים? – כן, מלבד הפרט הנוגע לשוטר – הידעת, כי כל ערבי שפגעו בו יהודים בשכונה שכולה יהודית היה נהרג בידי היהודים, אף אם היה מחוסר הגנה? – אינני יודע שכל ערבי שעבר בשכונת יהודים היה נהרג. ידועים לי מקרים של התקפות על ערבים ברובעים יהודים.

עבד אל־האדי יוצא להגנת לוק; הפוליטיקה הציונית    🔗

ע.: נאמר בפני הועדה שהממשלה נוטה חבה לערבים, ואתה עומד בראשם של חובבי הערבים. התזכור כמה פעמים נפגשת עם הועד הפועל הערבי מזמן שנתמנית למזכיר ראשי עד שיצא ה. מ. לאירופה? – לוק: איני זוכר את מספר הפעמים. – אילו אמרתי לך, כי לא נפגשת אף פעם אחת, ההיה דבר זה מפתיע אותך? – כוונתך לפגישות עם הועה“פ בכללו, או עם יחידים מחבריו? – מתכוון אני בעיקר למזכירי הועה”פ. – אפשר שלא נפגשתי עמם. – הנפגשו אתך מזכיר הועה"פ מזמן שחזר הנציב העליון? – לא. איני בטוח בזה. – מכאן, שהמזכירים נפגשו עמך רק בשעה שרצו להתראות על ידך עם הנציב? – חושבני.

ע:: אם כן, נפגשו עם הנציב העליון רק לשם מטרה אחת: לבקש בית נבחרים בארץ? – כדבריך כן הוא – הסבור אתה, כי במקרה שמזכירי הועד הפועל הערבי השתדלו להמנע מראיונות עם הנציב היה זה משום שהאמינו, כי הממשלה עומדת תחת השפעתה של ההסתדרות הציונית ולפי כך לא תתקבלנה דרישותיהם? – לוק: לא אוכל להגיד – האינך סבור כי לבאי כח הערבים היו כמה וכמה דרישות, שיכלו להביא תועלת למדינה?

לדעתי, כן הוא. – הסבור אתה, כי הערבים נמנעו מלהפגש עם הממשלה מתוך שהאמינו, כי הפוליטיקה של הממשלה נוטה לציונים? – אמנם, אפשרי הדבר.

איפכא מסתברא; הממשלה פוסחת על שתי הסעיפים    🔗

ע.: התזכור כי בזמן שהותך כאן בראשונה, בשנות 1920–1924, בקשו הערבים לעבוד במקצועות שונים יד ביד עם הממשלה, ולהצעותיהם לא שעו? – לוק: כפי שאני זוכר היה הדבר להיפך. הממשלה רצתה לעבוד יחד עם הערבים במועצה מחוקקת ובסוכנות ערבית והם סרבו. הזוכר אתה, שהממשלה השתדלה לארגן ועד לחקור את השאלות המיוחדות לכל מחלקה ממשלתית? – איני זוכר.

ע.: הידוע לך, כי הציונים הם תקיפים מאד, והממשלה ממלאה את כל בקשותיהם? – לוק: זוהי אמונת הערבים? מצבה של הממשלה הוא כזה: הערבים מאמינים, שהיא נוטה לציונים, והציונים מאמינים שהיא נוטה לערבים בכל. אוכל להביא אלפי טלגרמות משני הצדדים לאשר את דברי (צחוק).

ע.: התזכור, כי היהודים רצו, שישתפו בעבודה בבנין הנמל בחיפה בהתאם למספרם בארץ, וכי מנהל מחלקת העבודות הצבוריות סרב? – לוק: לא. הם דרשו יותר מזאת. בבקשה שהוגשה על־ידי היהודים נאמר, כי יש להעסיק פועלים יהודים בבנין הנמל לא בהתאם ליחס האוכלוסים היהודים לאוכלוסים הערבים, אלא בהתאם ליחס הפועלים היהודים לפועלים הערבים – הדרשו הפועלים היהודים משכורת גבוהה מזו של הערבים? – כן.

ע.: העלתה הממשלה את משכורת הערבים כדי שתוכל למלא את דרישות היהודים בנוגע להעלאת המשכורת? – לוק: הענין לא סודר עדיין כולו. הפתרון יבוא בדרך אחרת. הממשלה עתידה להבדיל בין הפועלים הפשוטים ובין העובדים בקבלנות. – וכי אין הממשלה משתדלת בכל שנה להמציא עבודה לפועלים היהודים מחוסרי העבודה? – לאו דוקא בכל שנה; היו שנים שבהן המציאה הממשלה עבודה ליהודים מחוסרי העבודה. – האם לה הספיקה הממשלה בשנת 1927 66,000 לא"י כדי לתת עבודה לפועלים היהודים? – לא הייתי בארץ באותו הזמן, ולפיכך איני יכול לענות.

היהודים רוצים לבנות מכיסי הערבים, ועניני החנוך יוכיחו…    🔗

ע.: הידעת שהממשלה נתנה תמיכה לבתי ספר פרטיים 20 גרוש לכל ילד? – לוק: אין המספרים נהירים לי. – האם לא נשתנתה הפרופורציה בין היהודים והערבים בשנת 1926? – אינני יודע – הנעלם ממך כי נתנה תמיכה לחנוך היהודים בסכום של 20,000 לא"י? – דומני שכך הוא, אולם יש למצוא כל זה בהערכות ובספרות המסורה לכל.

עבד אל האדי הוסיף לשאול בדבר הסכומים שהוקצבו לחנוך. הועדה החליטה, שתדון בדבר עם מנהל מחלקת החנוך.

ע.: רצוני אני להוכיח, כי היהודים רוצים לבנות בית לאומי מכיס הערבים.

עזרת הממשלה לנגועי המאורעות    🔗

בתשובה לשאלתו של עוני אמר ה' לוק, כי נשלח מכתב חוזר אל כל פקידי הממשלה בבקשה לבוא לעזרת היהודים ולתת להם את כל ההקלות הדרושות בבואם לבנות את הריסותיהם.

ע.: ההוציאה הממשלה 10,000 לא"י לשם עזרה לפליטים היהודים? – לוק: כן, הממשלה הוציאה סכומים הגונים להזנת הפליטים היהודים שנשארו ללא מחסה בעקב המאורעות. – האם אין פליטים בין הערבים? האם הוציאה הממשלה סכום כל שהוא לעזרת הפליטים הערבים? – הממשלה הוציאה כספים לעזרת הערבים, אך לא כמו שהוציאה על היהודים.

ה' לוק אמר שאין לו המספרים המדויקים על הסכומים שנתנו ליהודים ולערבים, אבל אם ברצון הועדה יוכל להביאם לפניה.

“הערבים הנגזלים”    🔗

ע.: הידוע לך, כי היה קיים באנק חקלאי בא“י לפני המלחמה? – לוק: כן. – הידעת, כי הממשלה הוציאה מתוך באנק זה 200,000 לא”י ואחר־כך סגרה אותו? – אינני יודע. – הידעת, כי הממשלה הנוכחית השתדלה לגבות את חובות הבאנק מאת התושבים? – נראה לי שכן. – האינך סבור שסגירת הבאנק פנתה דרך לפני היהודים ועזרה להם לרכוש קרקעות? – איני בקי בפרטי סגירת הבאנק, אבל ידוע לי, שהממשלה חוקרת היום בשאלת יסוד באנק חקלאי. האם ערביי ארץ ישראל בקשו וחזרו ובקשו מאת הממשלה לפתוח שוב את הבאנק? – איני יודע אם נתכוונו דוקא לבאנק זה, אך ידוע לי כי הגישו פעמים רבות בקשות לפתיחת באנק חקלאי. – הידוע לך שהערבים טוענים, כי יש להם כסף בבאנק החקלאי, שנסגר ע"י הממשלה? – זהו דבר שאינני יודע.

על שאר שאלותיו של עבד אל האדי בענין הבאנק אמר לוק, כי ענין זה אינו נוגע לו. הועדה החליטה לדון בדבר עם הפקיד המתאים של הממשלה. חברי הועדה אמרו לעבד אל האדי, שהם נותנים את לבם לנקודה זו, והוא ענה, שמטרת שאלותיו היתה לשמש פתיחה, והועדה רשאית לשאול את הממונה על הדבר.

שאלת השׁלטון העצמי לערבים    🔗

ע.: כלום עשית צעדים לתת לערבים שלטון עצמי כמצווה לפי המנדט? – לוק: כן. – מה עשתה הממשלה? – התכוונתי לחוקי הממשלה המקומית. – כלום היה ידוע לך, שהערבים היו להם עיריות בימי שלטון התורכים? – כן. – היש לי להסיק מזה, שאין הערבים משתתפים בממשלת הארץ חוץ מן העיריות? עד כמה שהדבר נוגע להשתתפות קונסטיטוציונית: הן. – הממשלה אינה שואלת בעצתם בשלטון א"י? – יש השתתפות לא רשמית. – בכל דבר? – בכל דבר לאו דוקא.

בטרטון: מה ראית לאמר, שגדלה זכות ביאת־כחם בימי התורכים?

ע.: כמו שאמרתי, היו להם מועצות הנהלה, היתה להם גם מועצה לכל ה“וויליות” והיו להם באי־כח בפרלמנט התורכי. (ללוק:) הממשלה לא נזקקה מעולם לעצת הועד הפועל הערבי? – לוק: אפשר לא בתורת ועד פועל ערבי, אולם היתה התיעצות לא רשמית. – כסבור אתה, שהועד הפועל הערבי הוא בא כחם של כל הערבים בא“י? – איני יודע את קביעת צורתו.– כלום שמעת התנגדות לועד זה? עד כמה שאני יודע. לא. – ואף כי הוא בא כח כל א”י לא נשאל מעולם בעצה? – אין זה בכלל הקונסטיטוציה לא"י.

הערבים בועטים בסוכנות ערבית    🔗

ע.: כלום יודע אתה, שהממשלה הבריטית רצתה בסוכנות ערבית והערבים סרבו ולא קבלו, משום שלא רצו לעמוד במדרגה אחת עם היהודים. בה בשעה שהם אדוני הארץ? – לוק: נמוק הסרוב תמצא בפקודה מספר 1989. – הערבים רצו בפרלמנט ולא מעין הסוכנות היהודית? – כן. – כמה פקידים ערבים ישנם וכמה ערבים בחבר הפקידים הגבוהים משרדך? – שני יהודים וערבי אחד. – כלום אתה יכול לאמר לנו בדרך כלל אם מספר הפקידים היהודים הגבוהים עולה על זה של הערבים? – המספרים בידי: 87 מושלמים ו־68 יהודים. – כלום אין 16 מהערבים ראשי בתי הדין הדתיים? כן.

הימים הראשונים הטובים – ימי תורכיה    🔗

ע.: כלום אינך מודה, שבימי התורכים היו 3 פקידים גבוהים תורכים והשאר ילידי הארץ? – לוק: אין בידי מספרים. – אולם הרוב היו הערבים? – כן. – ההיו ערבים שרי הפלך בדמשק ובירושלים? – לפעמים.

עבד אל האדי שואל למספר היהודים והערבים במועצה הפועלת ובמועצה המיעצת. – במועצה המייעצת היה יהודי אחד מן הערבים לא היה אף אחד. ראש מחלקת ההגירה לא היה חבר במועצה המייעצת. מועצה מיעצת הוצעה לערבים בשנת 1922 והם דחו אותה. לפי ההצעה היו בה: 8 ערבים 2 יהודים 2 נוצרים עשרה פקידים בריטים והנציב העליון בזכות דעה.

על השאלה בדבר המו"מ של מילס עם הערבים בנוגע למועצה מיעצת, משיב העד, שלא היה בארץ באותו פרק, והוא מוסיף ואומר: סבורני, שהלורד פלומר החליט, שלא להמשיך את ענין ממשלה של באי־כח עד שיתברר טוב עבודתם של העיריות הנבחרות.

ע.: עלי לקרוא את מר מילס; הפלח רואה סכנה בהכרזת בלפור – לוק: יודע אני, שאין זו לרצונו. – היודע אתה שאלף משפחות נושלו מעל אדמתם בעטים של יהודי פולין ורוסיה? – לוק: לא איני יודע –

הידעת שאכרי עפולה הוצאו בכח הצבא ואחד נהרג? – אינני יודע. –

עמק יזרעאל היהודי וערביי נצרת וג’נין    🔗

ע.: היודע המזכיר הראשי מהנעשה בארץ? – לוק: אין אני יכול לדעת מכל דבר ודבר.

היו"ר: כמדומני שהשאלה המוצעת לך היא בדבר מכירת קרקעות ליהודים הגוררת נישול ערבים מעל אדמתם? – לוק: כ…כן.

ע.: היודע אתה, שנצרת נתונה במשבר כספי כיום? – לוק: שמעתי שאין מצבם טוב בשעה זו. – כלום אינך יודע שהסבה היא סרובם של היהודים לקנות דבר מנצרת ובני העיר היו חיים על המסחר עם הפלחים של כפרי הסביבה? – לא. לא ידוע זאת. – היודע אתה, שבני נצרת צפויים למות ברעב? – לא הגיעו לי ראפורטים מסוג זה ממושל המחוז. – כלום אין האכרים היהודים בני עפולה ושאר המושבות מסביב לנצרת יוצאי אירופה? – כן. – כלום לא שמעת על מצוק בג’נין? – לא. – היודע אתה, שהאדמה מנגב לעפולה עומדת להקנות בידי יהודים? – הם קנו די קרקעות בעמק. – כלום יביאו כליה על ג’נין בקנותם את האדמה? – לא, איני יכול לומר כן. – במדה שהיהודים מרבים לקנות, בה במדה גדולה הסכנה לערבים? – אפשר – האין עכשיו הרבה מחוסרי עבודה? – איני יודע.

הועדה החליטה להפסיק את הישיבה עד למחרת אחר הצהרים.

 

ישיבת השלשים ושׁלש    🔗

ביום הששי 22 בנובמבר בבוקר לא היתה ישיבה חברי הועדה סיירו כמה מקומות בירושלים, שבהם נשארו עקבות המאורעות. ביקרו במקום שנהרג אברהם מזרחי, בבתים הערבים שנשרפו על יד שכונת הבוכארים בקבר המושלמי שעל יד זכרון־משה ועוד.

האסור היה לתמוך בנגועי הפרעות?    🔗

מראשית ישיבה זו אחה“צ המשיך העו”ד הערבי ומזכיר הועה“פ עוני עבד אל האדי לחקור את מר לוק. הוא חזר לשאלה שנשארה פתוחה מאתמול: סכומי הכסף שהוצאו בתורת תמיכה לנגועי הפרעות, אשר מר לוק הבטיח לברר אותם. מר לוק הודיע כי הממשלה הקציבה 10,000 לא”י לעזרה תכופה לאלה שנשארו מחוסרי מחסה כתוצאה מהמהומות האחרונות. עד 4 בנובמבר הוצאו סך 7,700 לא"י, כולו לעזרת יהודים.

ע.: ההוצא עד עכשיו משהוא לעזרת הערבים? לוק: לא מהסכום הזה. ישנו סכום אחר, של 100,000 לא“י, אשר הממשלה שומרת אותו למטרות של עזרה, ולשם כך יש לפנות בבקשה למר אברמסון. הקהל יודע זאת היטב – זהו סיוע לרגל המהומות האחרונות? – כן. – ומה מקור הכסף הזה? – הכנסות הממשלה. – הקבלו מזה היהודים משהו? – איני יודע, אם שולמו כבר איזה מפרעות. סבורני, כי סכום זה של 100,000 לא”י מוקדש לתשלום פיצויים. תנאי הגשת הבקשות נתפרסמו ברבים. – האם יש שויון בין היהודים והערבים לגבי הנאה מעזרה זו? – כן. – אבל 10,000 לא“י הראשונים ניתנו דוקא ליהודים? – כן. עלי להוסיף, כי עד כמה שידוע לי, שום בקשה לא נתקבלה מצד הערבים להקצבת איזה סכום שהוא מתוך 10,000 לא”י שהוקדשו לסיוע בלבד. – התזכור, כי אני יחד עם חברים אחדים של הועה“פ הערבי, אמרנו להוד מעלתו בנוכחותך, כי 10,000 לא”י אלו נתנו רק ליהודים ולא לערבים? – איני אומר שהדבר לא היה כך, אינני זוכר – והוד מעלתו התפלא? – אינני זוכר.

עין צרה: יותר מדי פקידים יהודים…    🔗

ע.: הנכונים המספרים שנקבתי אתמול בדבר מספרי הפקידים הגבוהים יהודים וערבים, בפקידות הממשלתית? – לוק: החוזר המכיל את המספרים האלה נמצא כאן והוא מדבר בעדו.

לוק מעיף עין על המספרים ומאשר, כי מספריו של עבד אל האדי היו נכונים. אין הוא יודע בעל פה כמה פקידים גבוהים ישנם במחלקת החנוך. מוא אישר כי מספר הפקידים הגבוהים היהודים רב ממספרי הפקידים הגבוהים הערבים ביחס לאוכלוסים.

ע.: אתה, בתור ראש המיניסטרים של ממשלת א“י, התדע, כי צעירים רבים שקבלו את השכלתם בימי המשטר התורכי מתהלכים עתה ללא עבודה? – לוק: זאת אינני יודע. – האם בקשות רבות הוגשו אליך ע”י ערבים להתקבל למשרות ממשלתיות? – כן, אני יודע, כי הוגשו בקשות. – הידוע לך כי רבים מהפקידים הגבוהים היהודים באים מרוסיה ומארצות אחרות של אירופה? – נדמה לי שאחדים באו משם; בדיוק אינני יודע. האינך סבור כי בדרך זו גוזלת העליה את הלחם מפי הערבים? – הנני להסב את תשומת הלב לחוזר שפרסמתי ביולי, הבא להסביר מדוע מספרם של הפקידים היהודים גדול ביחס למספר הפקידים הערבים. במכתב נאמר שאין שום הפלייה נגד מושלמים במנויים לפקידות הממשלתית. ההתקדמות הכללית של ההשכלה תגדיל את מספר המושלמים שמהם אפשר יהיה לבחור מועמדים מתאימים לפקידות. העד הוסיף, כי במדה ידועה יש להסביר את הדיספרופורציה בזה, שהפקידים היהודים הנם בעלי סמכות טכנית.

ע.: התרשה לי להביא לפני הועדה דוגמה אחת שתראה כמה נכון הוא הדבר: מהו תפקידו של מר דוכן במחלקת הרשמת הקרקעות? – לוק: הוא הנהו סגן המנהל של מחלקת הקרקעות. – הוא מופיע כפרקליטה של הממשלה? – לא. – האינך חושב, כי בין הערבים ישנם מועמדים לאלפים שיכלו למלא תפקיד זה? – אין אני יודע מה מספרם של ערבים כאלה. – היש דבר־מה טכני בעבודתו של מר דוכן במחלקת הקרקעות? – אינני יודע. לא כונתי למר דוכן בדברי על אפייה הטכני של עבודת כמה מהפקידים היהודים. – הסבור אתה, כי לאחר שמשרות אלה נתמלאו, יכולה הממשלה ליצור משרות חדשות למען הערבים? – לא. קשה מאד לממשלה ליצור משרות חדשות. – הידוע לך, כי השכבה המשכילית של הערבים היתה עסוקה בימי התורכים בעיקר במשרות ממשלתיות? – על מצב הדברים בימי המשטר התורכי יכול אני לענות רק באופן שטחי מאד.

“היהודים אינם מצליחים בחקלאות”; לוק איננו אנציקלופדיה    🔗

ע.: מכירת הקרקעות חפשית היא בארץ, לא כן? – לוק: כן. – אולם התסכים, כי מכירת קרקעות בארץ זו שונה ממכירת קרקעות בארצות אחרות? – זוהי שאלה למומחים. אין אני מוסמך לענות עליה. – היום מקילה הממשלה את מכירת הקרקעות ליהודים? – אם השאלה מכוונת לנקודה משפטית, מוטב היה להציגה למישהו המוסמך לענות עליה יותר ממני.

העו"ד שאל שוב בדבר העברת אדמת עפולה והעד חזר על דבריו הקודמים, כי אין הוא יודע שום פרטים.

ע.: התדע, כי מהאכרים היהודים הנכנסים לארץ רק מיעוט הם אכרים ממש, והשאר אין להם כל מושג מחקלאות? – לוק: אין לי ידיעות על זה. – התדע, כי הרוב הגדול של המהגרים היהודים אינם יודעים כלום על חקלאות, ובאים הנה ללמוד את העבודה? – דומני שבין העולים היהודים בזמן האחרון יש יותר פועלים מאכרים. – התדע, כי חלק מהם מתחילים ללמוד את העבודה רק לאחר שהם באים הנה, והם נקראים “חלוצים”? – “חלוצים” פירושו “פיונרים”. יתכן, שיש ביניהם אנשים הבאים מהערים וישנם כאלה הבאים מהכפר. – הידוע לך שהוצאות היהודים על החקלאות מרובות מהוצאות הערבים? – כסבור הייתי, כי מטרתו של כל חקלאי היא להפיק כסף מהחקלאות ולא להוציא עליה מכיסו. – האם טוב הדבר לא"י להחליף את הפלח הישן בפלח היהודי החדש?

מר פרידי התנגד לשאלה זו. היו"ר אומר כי מר לוק ענה כבר פעם שאינו יודע. מר לוק איננו אנציקלופדיה.

לוק אינו יודע מה ערך התישבות העמק    🔗

ע.: האם יש איזה כתוב בפירוש במנדט, כי הבית הלאומי צריך להבנות כאן מבלי שים לב לנזק שהדבר יביא לתושבי הארץ? לוק: במנדט לא נאמר כזאת. – האין זו חובתך, בשעה שבאים לפניך בהצעה להקל את בנינו של הבית הלאומי, לראות, אם טוב הדבר לאוכלוסי הארץ בכללם? – בודאי.

ע.: הסבור אתה, כי הפלח, או האכר החדש. בתפסו את מקום הפלח הישן, מביא תועלת לארץ? – לוק: זוהי נוסחה בלתי שלמה. הפלח החדש הביא תועלת רבה לארץ באותם השטחים שהיו מוזנחים קודם. – התוכל להביא דוגמאות? כן. אחדות מהמושבות היהודיות הישנות בשרון הביאו מבלי ספק תועלת רבה לארץ בכללה. – התאמין, כי 915 משפחות שולחו מבתיהם במחוז נצרת ובמקומן באו יהודים? האם היהודים האלה מביאים תועלת יותר גדולה מהתושבים הקודמים? – אינני יודע – הניהלה הממשלה חקירה בדבר גורלן של המשפחות הללו, והאם ביררה מה הן עושות עכשיו? – אינני מסופק, שאילו הגישו המשפחות הללו את תעצומותיהן לפני הממשלה היתה נעשית חקירה בדבר. – התתפלא אם אגיד לך, כי אחת הסבות לרבוי הפשעים היא זו שמשפחות אלו שולחו מבתיהן? – אני מוכן להאמין.

על הפיצויים ששולמו הס מלהזכיר    🔗

סיר הנרי בטרטון: נשאלת, אם ידוע לך ש־915 משפחות אלו שולחו מבתיהן. אמרת, כי אילו ידעו זאת השלטונות. היו עושים חקירה. מהי ההתחייבות של הממשלה כלפי המשפחות הללו? לוק: אינני חושב שיש כאן איזה התחייבות שהיא, אבל ברור, שאילו נמצאו במצב של גויעה־ברעב, הממשלה היתה עושה משהו לעזרתן. התחייבות משפטית אין כאן.

מרימאן מציין, כי החוק מחייב תשלום פיצויים לאריסים מאת הקונה, במקרה שאריסים צריכים לעזוב קרקע לרגלי מכירתה.

נתעורר ויכוח בדבר התקנות שנקבעו ע"י פקודת הגנת האריסים ופקודת העברת הקרקעות. בטרטון אמר, כי לא עתה הזמן להכנס בשאלה זון עוד תבוא שעתה. לאחר עוד כמה שאלות בדבר מכירת הקרקע, העיר בטרטון, כי את הנקודות האלו אפשר יהיה לברר מפי מנהל מחלקת הקרקעות. אז נתעורר ויכוח, מי צריך לקרוא לעדים האלה. לבסוף החליטה הועדה, כי על הצד הערבי לקרוא את העדים. אם ברצונו לעורר את הנקודות הללו.

עוני מוסיף לחקור: האם ידוע ללוק, שהממשלה עומדת לנשל אנשים מואדי אל־חוארית? הקבל טלגרמה בענין זה – לוק: לפני ימים אחדים ראיתי במשרדי טלגרמה בשאלת קרקעות, ביקשתי את מילס לטפל בה.

ע.: השמעת, כי רוטנברג ניסה להציב עמודי חשמל על אדמה ערבית והערבים התנגדו לכך? – שמעתי משהו בענין זה – והממשלה הוציאה חוק להפקעת הקרקע? – רק פיסות־אדמה קטנות להעמיד עמודי הפלדה

ע.: הלמדת את השאלות הכלכליות והתנאים החברתיים של המושבות העבריות? – לוק: לאו דוקא. אני יודע משהו בענין זה. – העד מאשר, כי הוא שמע שהמושבות העבריות נמצאות במשבר כספי מתמיד, אולם לא ידוע לו, כי חקלאים יהודים בודדים שמחוץ למושבות (?) נתונים באותו המצב.

החלוצים ‘פורעי מוסר’; יוקר החיים    🔗

ע.: האם המנהגים והנימוסים של המושבות העבריות הם למורת־רוח לערבים? – לוק: שמעתי שכך הדבר. – הידוע לך, שבמושבות ידועות הנמצאות בסביבה ערבית. הם מנסים ללכת בדרכים כאלו, אשר מבחינה מוסרית הן לזרא לערבים? – אינני ידע שום דבר מסוים בענין זה.

בטרטון: הועדה מבינה את העניין. אין לשאול את מר לוק בענין זה, אולם הערבים רשאים לקרוא לעדיהם ולהוכיח את טענתם זו.

עבד אל־האדי מפנה את מר לוק לדין וחשבון הממשלתי מ־1927, אשר לדבריו נאמר בו, כי העליה היהודית האמירה את מחיר צרכי החיים בא"י.

– לוק: בדו“ח נאמר כי העליה גרמה לעלית הערכים בארץ, ביחוד לגבי נכסים־לא־נדים. – הופקין מוריס: בעמוד אחר של אותו דו”ח נאמר, כי הוצאות החיים ירדו יותר מב־26 אחוז, הרי שאין ממש בטענה זו.

הממשלה וחוסר העבודה    🔗

ע.: האם הוציאה הממשלה 66,000 לא“י לסדור עבודה בשביל 840 פועל למשך ארבעה חדשים? – לוק: יש בזה שני סוגים. רשימת העבודות שאושרו בשנת 1927 ורשימת העבודות שאושרו עוד ב־1926. – החשובה שברצוני להדגיש היא זו, שבשנת 1927 היו עולים רבים מחוסרי עבודה, לא כן? – כן – ואעפ”י כן ב־1828 הכנסתם עוד 2178 איש. האם אינך סבור כי הכנסת מספר כזה של עולים יהודים מגדילה את חוסר העבודה? – לאו דוקא: הפריחה הכלכלית מתחדשת, ונעשות עבודות חדשות, לא רק של הממשלה. מדה ידועה של חוסר־עבודה מוכרחה להיות תמיד. אי אפשר לדקדק כחוט השערה, עד שלעולם לא יהיה יותר מתריסר מחוסרי עבודה. תמיד יש מספר שוטף של מחוסרי עבודה. – האינך חושב כי העליה היהודית גרמה לחוסר עבודה בין הערבים – זאת אינני יודע.

רבוי הפשעים – ופשעי המאורעות?    🔗

ע.: הואילה נא וראה, מהו מספר הפשעים בדו“ח לשנת 1924. 29,819? – לוק מעיין בדו”ח ומאשר, שמספר המשפטים בעניני פשע שיצאו בהם פסקי דין הוא 29,819 – וב־1925 היו 38,599 מעשי פשע? – כן. – וב־1926… הופקין מוריס (משסעו): אם אתה טוען טענה סיטונית כזו, יכול אתה לקחת את השנה הזאת החל מ־23 באבגוסט – ע.: הנני להוכיח כי מספר הפשעים הלך ועלה משנה לשנה. סיבת הדבר היתה, כי העולים החדשים נישלו את הפלחים ממקומותיהם. היש איזו סבה אחרת לרבוי הפשעים מאז 1919? – לוק: אחת הסבות היא קביעת פשעים חדשים ע"י חוקים חדשים. – האצדק אם אומר כי פקודת העונשים הקבוציים הוצאה לטובת היהודים כנגד הערבים? – היא נקבעה להטלת עונש, ויהי הנענש אשר יהיה.

היו"ר הביע התנגדות לשאלה, כיון שאינה לענין.

מכתב המופתי ל’טיימס'; הערבים מצטערים    🔗

ע.: אמרו כאן לועדה, כי הערבים לא פרסמו שום הודעה המביעה צער על הדם שנשפך עד שמר סטוקר אמר את הדברים לפני הועדה. הידוע לך דבר המכתב החתום על ידי המופתי, חברי המועצה המושלמית העליונה ונכבדי הערבים מ־25 באבגוסט? – לוק: כן.

היו"ר מעיר, כי מר סטוקר כבר חקר את העד בשאלה זו.

ע.: ובמכתב ששלח המופתי ל“טיימס” הלונדוני, אשר ה“טיימס” סרב לפרסמו, האם לא נזכר שהמופתי מביע את צערו על שפיכת הדמים? – לוק יש הודעה בענין זה (המכתב נתפרסם אח"כ בצורת חוברת).

מרימאן: התעודה תצורף לחומר בתור “מכתב ל”טיימס" שלא נתפרסם".

ה“פצצות” על מסגד עומר    🔗

ע.: הוגד לועדה, כי הערבים הפיצו שמועות בא“י שהיהודים זרקו פצצות ב”חארם" שבוע לפני המהומות, השמעת זאת? – לוק: אינני זוכר ששמעתי דבר כזה. – מתי שמעת בפעם הראשונה, כי נפוצו שמועות שהיהודים זרקו פצצות ביחארם? – אינני זוכר בכלל ששמעתי פעם שמועות כאלו. – היודע אתה שהוד מעלתו דרש מהועה“פ הערבי לשלוח טלגרמה לעיראק, להכחיש את השמועות הכוזבות שנפוצו לרגל המהומות בא”י? – אינני אומר שהוא לא עשה זאת; אינני זוכר, – הוגד לועדה (הכונה לדברי מרימאן בנאומו), כי זמן רב מוכרח לעבור עד שתגיע הידיעה על שפיכת דמים לערים ולכפרים שבסביבה (ומכיון שבכל מקום התחוללה הסערה בבת אחת – טען מרימאן – הראיה, שהפרעות הוכנו מראש). ואני אומר, כי הדבר יכול להעשות ב־10 דקות. אם אני נשאל אם ידיעות מתפשטות במהירות או לא, אני עונה: כן, הן מתפשטות במהירות.

תכסיסי־מספרים על החנוך; גלוי האמת    🔗

מרימאן: נשאלת למספרים בדבר החנוך? – לוק: כן. – המספרים שניתנו לך (ההקצבות לבתי הספר היהודים ולבה"ס המושלמים הפרטיים) היו נכונים כשלעצמם, ואין אני מערער עליהם. אולם העובדה היא שהתקציב הכללי לחנוך לשנת 1928 היה למעלה מ־137,000 לא“י. אם ננכה את 20,000 לא”י, שניתנו לבה“ס העברים, ישאר סך 000 117 לא”י ומעלה שהוצאו על בה“ס האחרים? – לא כל הסכום הוצא על בתי־הספר; יש לה למחלקת החנוך גם הוצאות אחרות. – זוהי עובדה. לא כן, שכמעט כל ילדי היהודים מתחנכים בבתי ספר לא ממשלתיים? – בדרך כלל כך הדבר. – בחוברת של מחלקת החנוך הממשלתית נאמר, כי רק 72 ילדים בין 21,000 תלמידים יהודים נמצאים בבה”ס הממשלתיים, האין זה עָול גלוי, לקחת את ההקצבות שניתנו לבה“ס הבלתי־ממשלתיים, של יהודים ושל מושלמים, ולאמור כי זהו מה שהממשלה נותנת לאלו ולאלו? – זו לא היתה האמת השלמה. נדמה לי, שהועדה החליטה לקרוא לפניה את מנהל החנוך ולקבל את כל הפרטים מפיו. האם לא נכון, שילדי המושלמים מתחנכים בבתי ספר ממשלתיים, וילדי היהודים בב”ס פרטיים? – זוהי הכללה נכונה. הנוסחה השניה (של העו"ד הערבי) אינה שלמה.

בזאת נסתיימה ישיבת יום ו' אחה"צ, 22 בנובמבר.

 

הישיבה השלשים וארבע    🔗

ביום השבת 23 בנובמבר היתה גם כן ישיבה אחת.

בטרטון שואל את מר דרייטון שאלות אחדות על חוק האריסות בא"י ואם חלו בנידון זה שנויים בחוק העותומני. דרייטון מזכיר ספרים אחדים על נושא זה, גם את ספרם של גודבאי ודוכן על חוק הקרקעות. הוא מבטיח להמציא לועדה את הספר הטוב ביותר בשאלה זו.

חוקי ארץ ישראל ודעת הקהל    🔗

סטוקר שואל את לוק בדבר דרך הממשלה במתן חוקים חדשים.

לוק: כאשר הממשלה המרכזית ומשרד המושבות באים לידי הסכם בנוגע לצורה ולתוכן החוקים שברצונם להנהיג, מתפרסמת הצעת החוק בעתון הרשמי לידיעת הקהל, ונקבע זמן פחות או יותר ארוך לחיווי דעת. אם העניין עלול לשמש נושא לוכוח חריף, נקבע מועד למעלה מהרגיל – חודש ימים – כדי שהקהל יוכל לחקור את השאלה ולהעיר את הערותיו והשגותיו. החוק אינו מקבל תוקף, אלא כעבור המועד שנקבע.

סטוקר: באיזו צורה מגיש הקהל את השגותיו? – לוק: בדרך כלל בכתב. במקרים מיוחדים שולחת הממשלה את הצעת החוק בצורת טיוטה למוסדות ידועים. – האם שולחת הממשלה את הטיוטה להנהלה הציונית? – יוכל היות. – הממשלה מחויבת לעשות זאת לפי המנדט. לא כן? – נכון. אתה יודע את תנאי המנדט. – האם נשלחות ההצעות גם לערבים, למען תוכל המועצה המייעצת של הממשלה להתחשב בדעתם? – אמרתי כבר כי אין בארץ מוסד ערבי הדומה לסוכנות היהודית, אבל לערבים ניתנת ההזדמנות לבדוק את החוק המוצע בדרך הניתן לכל תושבי הארץ.

זכיונו של רוטנברג    🔗

סטוקר: שאלת הטלת מסים על קרקעות התעוררה לרגל הזכיון שניתן לרוטנברג? – לוק קורא את הפקודה בנידון זה.

סטוקר: האמנם זהו הסכם בין הנציב העליון ובין החברה הזאת ולא ישר עם מר רוטנברג? – לוק: לא. – מר רוטנברג הוא כמדומני בעל המניות הראשי והמנהל המעשי של החברה? – הוא המנהל המעשי. אם הוא גם בעל המניות הראשי, איני יודע. – מר רוטנברג הנהו אזרח א“י? – כן. – מתי התאזרח? – אני יכול לברר זאת. הידוע לך אם התאזרחותו קדמה למו”מ שלו עם הממשלה או באה אחריו? – יכול אני לברר זאת על נקלה. כשאני מפשפש בזכרוני נדמה לי, כי זה היה בינואר 1926. ובכן יש להניח, כי המו"מ שקדם להסכם היה לפני התאזרחותו של מר רוטנברג? – כנראה.

סטוקר: הידוע לך אם עיינה הממשלה במחאות הערבים ביחס לחברה זו? – איני יכול לזכור מחאות מיוחדות. – אם כי לא היית בארץ, הידוע לך כי הוגשו מחאות בטרם ניתן הזכיון הזה? – אני זוכר מזמן שהייתי כאן בראשונה איזו התנגדות, אבל איני זוכר מחאות מיוחדות שהוגשו, התנגדות ודאי שהיתה. – מה היה אופי המחאות? האם עמדו על זה שהזכיון אינו לתועלת הארץ בכללה בצורה שהממשלה או הסוכנות היהודית אומרות להוציאו לפועל? – איני זוכר את טיבן המדויק של המחאות.

היו"ר: התוכל לומר לנו את סבת אי־שביעת הרצון? ההיה זה מפני שהיו תובעים אחרים לזכיון, או מפני שטענו, כי הממשלה עצמה צריכה לעשות את הדבר? – לוק: המחאות היו מפני שהזכיון נמסר ליהודים.

להלן אמר לוק, כי התלונה היחידה שהוא זוכר היא זו שנתקבלה לאחר המאורעות. בה מתאוננים פלחים, כי על אדמתם הוקמו עמודי חשמל. – סטוקר: אני מדבר על הזכיון בכלל. – לוק: זאת איני זוכר. – עיריות יפו וחיפה חתמו אילו תעודות ביחס לקבלת אור או כח מהזכיון של רוטנברג? – איני יודע, אבל ברור שהן עשו זאת.– שאלתי היא, אם היה לחץ עליהם שתקחנה אור? – איני יודע. היו לך כאן נציבי המחוזות, והם יכלו לענות על זה. – התוכל לברר את הדבר? – כן.

מרימאן: חבל שבענין הזה לא נשאל רוטנברג עצמו. כשהיה כאן. סטוקר משיג על הערה זו. – הופקין מוריס מעיר, כי סטוקר יכול היה לשאול מרוטנברג כל שאלה שרצה. – היו"ר: אם תשיג עדים לכך, שנעשה לחץ כזה, אתה יכול להזמינם. – סטוקר: כיון שמר לוק אינו יודע, אצטרך להביא עדים אחרים.

זכיון ים־המלח – מכרות־זהב לאו דוקא    🔗

אז עובר סטוקר לשאלת ים המלח: האם זה לא כבר ניתן זכיון חדש, של ים המלח, לנובומייסקי? – איני בטוח לגמרי שהזכיון כבר ניתן.– הידוע לך כי ההסכם הנו כבר למעלה מגדר הצעה? – לפי ידיעותי נחתמו רק ראשי תיבות על הצעת ההסכם. התו“מ הוא בלונדון, ואיני יודע אם ההסכם הסופי נחתם באמת. – העומד ההסכם להחתם? – אני חושב כך. – ובכן אתה מסכים, לפי כל מה שידוע לך כי ים המלח כולל אפשרויות של הספקה ענקית של אשלג ומלחים חשובים אחרים לשוק העולמי? מילא, מה שאני יודע על האפשרויות הוא, שתמיד הוסבר לנו, כי המפעל אינו בבחינת מניה של מכרת זהב. יתכן כי המפעל יהיה יקר ערך עד מאד ויתכן שלא. אין ספק ביחס למציאות המינרלים, אלא בשאלת ההובלה. – לא תהא זה גוזמה אם נאמר, כי ים המלח מכיל אשלג ומינרלים אחרים במליוני לירה או שהוא מכיל ערכים עצומים. אם רק אפשר יהיה להכינם לשימוש? – כן. – אני מניח שאתה יודע, כי כימאים התענינו לא מזמן באפשרויות של ים המלח. היו בעלי הצעה שונים, הלא היו? – כן – האם לא הוצע, כי הממשלה תקבל עליה את המפעל הזה? – לא. איני חושב – ולוא קבלה עליה הממשלה, כי אז היתה רק משלמת רבית בעד ההון ויתר הריוח היה הולך לתועלת הארץ? – כן. היו”ר: רצוי היה לראות טופס של הזכיון. איננו יודעים על מה מדובר כאן – סטוקר: הזכיון הזה נמסר בתנאים המבטיחים יתרונות עצומים למקבליו. יש לי כאן העתק השאלות והויכוחים בבית הלורדים, שבהם גם הובעו מחאות נגד מתן הזכיון? – היו"ר: הניתנה תשובה למחאות האלה? – ס.: כן.

כאן מוסרים לידי היו“ר את “הספר הלבן” בדבר ים המלח ואת הדו”ח של ישיבת בית הלורדים שבה דנו בשאלה זו.

סטוקר: אילו צעדים נאחזו ביחס לזכיון זה, ההתיעצו עם אילו מוסדות? – לוק: על אילו מוסדות אתה שואל? – ס.: הסוכנות היהודית, למשל – בטרטון: הסודרה התחרות של הצעות על הזכיון הזה? – לוק: כן.

סטוקר קורא מ”ג’ואיש כרוניקל" של 8 בנובמבר 1928 קטע בשם “זכיון ים המלח”. היו“ר: החושב אתה כי איזה מוסד ערבי בקש את הזכיון? ס.: לא ניתנה שהות לעשות כזאת. אבל הם מחו כמה פעמים. עצם מתן הזכיון איננו לפי תנאי המנדט. לפי המנדט ראוי היה שמפעל כזה יסודר על ידי הממשלה עצמה לתועלתה ולתועלת כל הארץ, במקום לתתו לחברה פרטית בתנאים כה מצוינים לחברה. אני רוצה לשאול את מר לוק שאלות אחדות ביחס לאדון זה. סבורני ששמו משה נובומיסקי? – לוק: איני יודע. האם אזרח ארץ ישראלי הוא? כן. דומני שהתאזרח ב־1926. – לפי שידוע לך. ההתנהל מו”מ גם עם קבוצות אחרות? – אני חושב כך –ולא יצא כלום מהמו“מ? ומשקבל נובומיסקי את האזרחות הארץ ישראלית. בא המו”מ לידי תוצאות? –כן – הידוע לך מאין בא נובומיסקי? – מסיביריה. – הידועים לך יחסי מאיור טולוק ונובומיסקי? האין מאיור טולוק “יצור” של נובומיסקי, העושה כל מה שזה רוצה? (צחוק) – איני יודע.

פרידי מציג הרבה שאלות ללוק בשאלת ההסתה בעתונות הערבית. מרימאן קבע, כי העתונות הערבית הרבתה לשסות ולהסית ובמקרים רבים היתה חובת הממשלה להגיב על זה. דעת פרידי היא, כי הממשלה היתה צריכה, בטרם תחליט על פעולה בענינים כאלה, לשאול בדעתם של פקידי המשפט. לוק מסכים לזאת.

מרימאן טופח על פני הממשלה    🔗

מרימאן קם ואומר כי היא רוצה לציין שבמשך 8 – 9 חדשים היתה בעתונות הערבית הסתה ממין ידוע. הוא הביא 5 דוגמאות מתאריכים שונים במשך 8 החדשים הללו, והוא קובע בפני לוק, כי הממשלה לא נקפה אצבע כלפי כל המקרים האלה. ההסתה הזאת היתה מכוונת לשסות את האוכלוסים הערבים, שהיהודים מתנקשים במסגד, הממשלה לא הפסיקה אף עתון אחד, היא גם לא פרסמה כרוז ולא השתמשה בכל צנורות ההשפעה שבידיה, כדי להודיע לאוכלוסים הערבים, כי הידיעות האלה הנן כוזבות. וכה ניתנו מהלכים לידיעות וכתוצאותן באו מעשי האכזריות.

היו"ר: אבל עליך להוכיח שמבחינה משפטית אפשר היה לתבוע לדין מפני הסתה כזו. – מרימאן: כשאגיע לענין אעשה זאת.

אחרי זה קרא מרימאן את החוק הדן בהסתה. הוא קובע כי פורסמו דברים, שכונתם ברורה: להביא לידי מהומות בין עדות דתיות שונות. המאמרים האלה עוברים על החוק.

להערה אחת של פרידי משיב מרימאן: כשדברתי על דרישת ערבות מעתון למפרע. אמרו לי, כי דבר זה אינו אפשרי חוץ מבדרך המשפט. אני לא שמעתי אף פעם התנגדות לכך, שלממשלה הרשות להפסיק את העתונות המפרסמת דברי הסתה. ואחרי כל זה הלא היתה לממשלה אפשרות לפרסם כרוז, שיכחיש את הכזבים שנפוצו, ולאסוף את השייכים ולדרוש מהם להפסיק את הפצת הכזבים, כי כזבים הם. כל אחת מהדרכים האלה היתה גורמת להפסקת הטבח.

מוריס: מר פרידי, הלא קבלת קטעים של עתונים שונים מחדשי יאנואר ופברואר ש. ז. אופי המאמרים אינו מוטל בספק. אולי תענה הממשלה מדוע לא הפסיקה את העתונים ההם בגלל המאמרים האלה?

פרידי קורא מקום ידוע ב“אל ירמוק” (אורגן החוסיינים בחיפה) בנוגע לשאיפות היהודים בשטח המסגד ואומר: אם דברים כאלה נתפרסמו, ויש אומרים, כי צריך היה להפסיק את העתון, זהו ענין לבירור מפורט. ההצעה השלישית היא שהממשלה היתה צריכה לפרסם כרוז, כי היהודים אינם חומדים לעצמם את שטח המסגד. איזו סמכות יש לממשלה להגיד כזאת?

מוריס: מה שאתה אומר יכול להחשב כתשובה על השאלה!

מרימאן: האמנם אומר ידידי, כי הממשלה לא ידעה. אם היהודים חומדים או אינם חומדים את אחד המסגדים הכי קדושים של האיסלאם!

לוק מאשר כי מאז פרוץ המהומות הופסקו עתונים אחרים.

פרידי: ראית את עתונות שני הצדדים, האם תהיה נכונה ההשקפה הכללית, שכולם מועדים להיות מסיתים? – לוק: אני חושב ככה.

נמצא “המסית המסוכן”: ד"ר קלויזנר    🔗

פרידי קורא אחרי זה מתוך מאמרו של פרופסור קלויזנר ב“פלשתין ויקלי”, שם המאמר: “אהבה או שנאה”. פרידי שואל את העד. אם הוא חושב את המאמר הזה להסתה? – לוק עונה בחיוב. מוריס שואל את העד. אם סוג מאמרים כזה הובא לתשומת לבו במשך הזמן מתחילת השנה עד סוף אבגוסט? – לוק עונה בשלילה.

מרימאן: האם לא הוטל על נציבי המחוז להמציא עתונים כאלה למי שהוא אחראי? – לוק: הם היו עושים זאת לוא חשבו את הדבר לנחוץ.

פרידי קורא תמצית של מאמר שנתפרסם ב“פלשתין ויקלי” בו מוּשוה הממשלה הבריטית לממשלה הצארית. פרידי קורא לזה דוגמה של חוסר־אחריות של עתונות בארץ הזאת.

לוק מאשר שכונת המאמר הזה היא להבאיש את ריח הממשלה.

פרידי: אני רוצה לשאול, מר לוק. אם תסכים לדעה כי חובת הממשלה היא לפרסם כרוזים בנוגע לכונות ההנה“צ. הועה”פ הערבי או ועד פועל אחר? – לוק: לא. – או שעל הממשלה להוציא כרוזים בנוגע לשאיפות ומאויים של העדה היהודית או עדה אחרת? – לא. – לוא עשתה הממשלה הארץ־ישראלית ככה היתה מקבלת על עצמה אחריות? – כן. – לוא פרסמה כרוז. החושב אתה. כי יכולת להגדיר בדיוק את רצון ההנה“צ – לא – והטוענת ההגה”צ בשם כל העולם היהודי הדתי? לא. וגם בנוגע למה שהעם היהודי תובע (על יד הכותל), או אינו תובע, לא היה ביכלתך לאמור דבר מדויק? – לא. בישיבה זו נגמרה חקירת לוק הפומבית. לוק העיד בעוד ישיבה אחת סגורה ביום 25 בנובמבר אחה"צ.

 

ישיבת השלשים וארבע    🔗

אחרי שבישיבה זו גמר לוק את עדותו הממושכת, כפי המסופר קודם, נקרא להעיד ד"ר מיכאל א. שאמאס, רופא ערבי נוצרי.

סילי: אתה רופא בירושלים וגמרת את הקולג' האמריקאי בבירות והיית בירושלים בעשרים ושלשה באבגוסט, הזוכר אתה היכן היית קרוב לחצות היום?

רופא ערבי היודע הכל בדיוק    🔗

שאמאס עונה, שהוא היה במשרדו בשעת הצהרים. המשרד נמצא על יד הדואר. בצהרים יצא ממשרדו והלך לביתו ברחוב החבשים. הדרך הביתה נמשכה משבעה עד עשרה רגעים, ולכן הגיע הביתה בשעה שתים עשרה ועשרה רגעים. הוא ישב לאכול את ארוחת הצהרים ושמע רעש מבחוץ. הוא נגש למרפסת, שממנה אפשר לראות את הרחוב. זה היה בערך בשעה שתים עשרה ומחצה. הוא ראה כשלושים או כארבעים איש רצים ברחוב בדרך למאה שערים ובידיהם מקלות ואלות. מכיון שהנשים בביתו עצבניות חזר לגמור את ארוחתו. אחרי כן יצא שוב למרפסת. במרחק של מאתים מטרים ראה ברחוב למטה שני אנשים סוחבים דבר־מה על המרצפת. בראשונה חשב, שזהו שק, אבל אחר כך נתברר לו, שזה אדם. הם סחבו אותו ברגליו, כשפניו היו למטה, וצעירים אחדים הכו אותו. הוא העד, גער באנשים והם עזבו את האיש וברחו. היהודים היו מן הטפוס של חלוצים. הוא מכיר היטב את היהודים המקומיים. הוא חכה שלשת רבעי שעה בערך, ואחרי כן הניע האיש שנשאר על מרצפת ברגלו. העד נתן לו קצת מים, ושאל אותו, מי הוא, והוא ענה לו שהוא מושלמי. העד מתאר את הפצע של הערבי ואומר, כי היה לו שבר בראשו. בינתים באה עגלה שנהג אותה יהודי והוא בקש מאת היהודי לקחת את האיש לבית חולים. הם לקחו את הפצוע ל“הדסה”. מכיון שהיהודי פחד לנסוע לבית החולים הממשלתי. הפצוע נתקבל ל“הדסה” בשעה 1.40 אחר הצהרים.

נגמרה חקירת העד ע"י סילי וסיר בויד מרימאן התחיל לחקור אותו

מרימאן: ד"ר שאמאס, רצוני לבאר בדיוק את זמן המאורע. קודם שהסתכלת ברחוב היה שם רעש ומשום כך הלכת לראות מה נעשה שם? – שאמאס: כן.

מרימאן: הראית אנשים רצים ברחוב? – שאמאס: ראיתי אנשים שרצו ברחוב, ולכולם היו מקלות. אני סובר, שהללו היו יהודים. – ההיו כולם יהודים או רובם? – כולם.

הרופא רוצה להוכיח שההרוּג הראשון היה ערבי, ולא מצליח    🔗

מרימאן: ד"ר שאמאס, האם היה זה אחד הדברים הרגילים להתרחש בשעה שאתה סועד את סעודתך. כשהצצת החוצה אחר הארוחה ראית, כי סוחבים את האדם. בפעם הראשונה הצצת בחלון בשעה שסעדת, בזמן הסעודה ממש. האצדק אם אומר, כי למן הרגע שבו ראית את האדם מוכה ומושלך ברחוב עד הרגע שירדת בו לראות את האדם. עברו שלשת רבעי שעה? ש.: כן. – כמה זמן עבר למן הרגע שבו ירדת לראות את האדם ועד שעצרת את האוטו? – קרוב לעשרים רגע. – במשך הזמן הזה בדקת אותו, ומשער אני שהשקית אותו מים. יוצא, איפוא, שבסך הכל התמהמהת קרוב לשעה וחמשה רגעים מזמן שראית שמכים אותו. הנכון הדבר? – כן. – כמה זמן נמשכה הנסיעה לבית החולים? – רגע אחד.

מרימאן: עכשיו יש ברצוני לשאול אותך, ההיתה לך סבה כל שהיא שתשים לב לחשבון הרגעים בזמן ההוא? – שאמאס: הרביתי להסתכל בשעוני, מפני שאבי לא חזר עוד הביתה. – הדבר היה בשעה שסעדת את ארוחת הצהרים. אולם בצאתך את בית החולים “הדסה” ההיתה סבה מיוחדת לכך, כי תסתכל בשעונך לראות את השעה? – לא. עשיתי זאת סתם.

מרימאן: ד"ר שאמאס, אני מודיע לך, כי אדם זה הובא לבית החולים “הדסה” בשלש ולא בשתים חסר עשרים. – העד: נראה לי שאין זה נכון.

היו"ר מטיל ספק בדברי העד    🔗

היו"ר: הבטוח אתה, כי שלשת רבעי שעה עברו למן הזמן שבו הופל האדם ועד שהתחיל לנוע. נראה לי, כי זמן זה ארוך ביותר. – שאמאס: אמנם, ארך הדבר קרוב לשלושת רבעי שעה, אדוני.

היו"ר: אני משער שהיית נרגש? – שאמאס: כן אדוני.

הארי סניל: אבל אילו ידעת שהאדם שותת דם. היית מקדים לצאת?

– הד"ר: כן, אדוני.

הישיבה ננעלה בשעה אחת אחה"צ, בשבת 23 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים וחמש    🔗

בראשית ישיבת 25 בנובמבר בבוקר קם מר סטוקר והביע בשמו, בשם מר סילי ושאר עורכי הדין של הצד הערבי, את צערם ודאגתם העמוקה לרגל ההתנפלות על מר נורמן בנטביטש, היועץ המשפטי, ביום אתמול כולם, אמר מר סטוקר, מזועזעים עד עמקי הנפש ומלאים רחשי תודה, כי ההתנקשות נכשלה¹⁶,

השתתפות לבנטביטש מכל צד    🔗

מר סטוקר הוסיף כי הועה“פ הערבי הביע את ההרגשות האלה טלגרפית לנציב העליון והבוקר ביקרו חברי הועה”פ את מר בנטביטש בבית החולים.

פרידי הביע גם הוא את רגשי הזועה שלו ושל הממשלה.

מרימאן הוסיף בשמו ובשם חבריו כמה מלים נרגשות.

היו"ר, בדברו בשם הועדה, קרא להתנקשות – “פשע נורא, מתועב, מרושע ואוילי”. מעשים כאלה אינם יכולים להועיל לעדה אשר לה המתנקש שייך. להיפך, הם עלולים רק להזיק לעניין של הועדה הזאת בעיני העולם כולו. הוא הוסיף, כי המעשה לא ישפיע על עמדת הועדה עצמה הסבורה, כי זהו מעשה אוילי של אדם בלתי אחראי ולא פרי הסתה.

מר הרברט בנטביטש, אביו של היועץ המשפטי, ציוני זקן מלונדון, מידידיו של הרצל, היה נוכח אותה שעה באולם הועדה (לשעבר היה מר בנטביטש האב, עורך דין ותיק, שותפו של מר סטוקר בעסקי פרקליטות).

עדוּת הערבים מתחילה    🔗

הועדה ניגשה לשמוע את עדי הצדדים, לאחר שפרשת העדות הממשלתית נסתיימה. אכן נשמעו כבר שני עדים משני הסוגים האחרים – פון וייזל ושיאן – אולם אלה נקראו שלא בתור, מתוך סיבות מיוחדות. בישיבה זו נפתחה שורת העדים המוזמנים מצד הערבים. הועה"פ הערבי פתח את פרשת עדותו בהזמנת שלשה פקידים ממשלתיים, שמטרת הראשון – ליס –היתה להוכיח כי היהודים הם שהתגרו בערבים, ושני האחרונים – מודי ואנטוניוס – ביקשו להראות עד כמה עמלו נכבדי הערבים בהשקטת הרוחות.

ישׁר מזנזיבאר בא הפקיד הבריטי ליס    🔗

נקרא להעיד מר ליס, קצין האזור, אנגלי. בתשובה לשאלותיו של סילי מודיע העד, כי הוא הגיע ירושלימה בקיץ זה ישר מזנזיבאר. לפיכך הוא יודע ערבית. תפקידו היה לעמוד במגע עם כל הכפרים במחוז ירושלים לערוך חקירות ולהשגיח על המחוז בכללו, בין 14 ל־17 באבגוסט הוא נתבקש ע“י מר קאסט, שהיה אז מ”מ המושל, לסייר את העיר לשם משמר, ביחוד בשטח ה“חרם”. תפקיד מסוים לא היה לו. במשך אותם הימים לא ביקר בשום כפר.

סילי: הנודע לך ב־17 באבגוסט דבר המקרה שגרם למותו של מזרחי? – ליס: אני שמעתי את זאת באותו היום בין 3 ל־3.30 אחה“צ. זכורני, שהידיעות הראשונות שהגיעו היו לא רשמיות, אלא רק שמועות בלבד. מצאתי כי יהודי אחד וערבי אחד נפצעו קשה. 11 יהודים נפצעו פצעים קלים – 3 ע”י השוטרים ו־8 ע“י ערבים, 15 ערבים נפצעו קלות, כולם ע”י יהודים. מספרים אלה קבלתי באותו ערב ב־8.30 במשרד המשטרה.

סילי: החקרת בדבר המקרים שהביאו לידי התגרה? – ליס: בבואי לתחנת המשטרה במאה שערים אמרו לי השוטרים הבריטיים שהיו שם, כי היתה קטטה בשדה כדור הרגל הסמוך. יהודי נדקר וערבי נאסר לרגל זה. המון יהודי התנפל על האסיר ועל השוטרים בני לויתו. תוך כדי התנפלות נפגע האסיר, ושוטר בריטי אחד נפצע בראשו עד זוב דם.

“רע למדי”    🔗

ההיית על יד הכותל ב־15? – זכורני שהייתי אותו בוקר במשרד השריעה (בית המופתי) המשקיף על פני הכותל. איני זוכר זאת בדיוק. דומני שהלכתי יום קודם אחרי ארוחת הערב. בערב לא ראיתי שום דבר מיוחד, אולם למחרת בבוקר היתה שם מתיחות רבה.

להלן מספר ליס, הכל בתשובה לסילי, כי ב־16 באבגוסט (שבת) היה על יד הכותל בין 2 ו־4.45 אחה"צ: כל הזמן הזה ישב במבוא הרחבה. ראה שם המון רב, כולם יהודים, איך התנהגו? “רע למדי”, היו שחתפללו והשאר התהלכו אנה ואנה. במקרים אחדים, כשערבי רצה לעבור, הצטופפו מיד סביבו, הרושם שלו היה שהם מבקשים להם תואנות. הוא שמע יללות־חתול למכביר בשעה שהמואזין קרא לתפלה. מיד שגמר המואזין פסקו היללות. הדבר היה בשעת תפלת אחר הצהרים (מנחה?). בנוגע ליהודי אחד, שנראה כאדם מאיים, אמר לו מאיור הארינגטון, אשר אף הוא היה שם, כי אם יאריך יהודי זה את שהותו שם ויוסיף להתנהג כקודם, יהיה צורך לשלחו מהמקום.

למה רגשו יהוּדי מאה שערים    🔗

באותו יום עצמו – המשיך ליס את עדותו – כשעזב את רחבת הכותל, הלך למאה שערים. מצא את הרחוב סביב תחנת המשטרה מלא המון יהודים נרגשים, כחצי תריסר שוטרים רוכבים עברו בתוך ההמון לחצוץ בינו ובין תחנת המשטרה. שם שמע על מעשה הדקירה בשדה כדור הרגל. לאחר שהיה שם רגעים מספר, בא אליו יהודי ואמר, כי ארבעה ערבים יורים מרובים בככר הרחבה שבקרבת המקום, ששמה מחניים. לקח אתו שני שוטרים בריטיים והלך שמה. לא שמע יריות, אבל ראה המון יהודים שנקהלו שם. אחד היהודים יצא לקראתו ובהצביעו על בית אחד אמר כי בתוכו ישנם ארבעה ערבים עם רובים. הלך שמה עם השוטרים ולאחר קושי־מה הוכנס פנימה. מצא רק ערבי עם אשתו. בבית לא היה כל נשק. הערבי בקש את עזרתו, כי פחד מההמון שנקהל סביב הבית. יחד עם השוטרים עזר לערבי ולאשתו להסתלק מהבית. לקחו אותם באבטומובילים והורידום על יד בית היתומים הסורי (שנלר).

ליס יוצא להרגיע את הכפרים השרויים ב"פחד    🔗

בליל ה־17 (מוצאי שבת) נמצאו במאסר אנשים אחדים, כולם ערבים. משום זה היתה התרגשות יתירה מצד אחד, ולכן הוחלט שלמחרת בבוקר הוא (ליס) יצא לכפרים ויסביר לפלחים מה שקרה, כדי למנוע גוזמאות; תפקידו היה להגיד להם כי היתה קטטה, וכי במדת האפשרות – אלה שנאסרו יוצאו לחפשי בערבות. וכן הלך לכפרים אבודיס וליפתא. בבוקר יום ה־18 באבגוסט בא לאבודיס ומצא שכבר הקדימוהו. אנשי הכפר ידעו כבר מכל מה שקרה. אף על פי כן, עמד וסיפר להם את הכל מחדש, נראה היה שנחה דעתם. לרבים מהם היו משפחות בירושלים והם שאלו אם אין לחשוש לשלומם. הבטיחם, כי לא יאונה להם כל רע, והבטיח להוציא מירושלים את אלה אשר תהיה להם סיבה לחששות. כשיצא מהכפר, פגש רבים מהקרובים הירושלמיים האלה יוצאים כבר את העיר. אחרי זה לא היו לשלטונות שום צרות מצד אבודיס.

תלונות ה“ג’נטלמנים” מליפתא על היהודים    🔗

מאבודיס הלך העד לליפתא. לא נכנס לתוך הכפר, אלא עמד על יד הבית שבראש הגבעה – בית הועד של האגודה המושלמית־נוצרית בליפתא. היו שם כמה מאות אנשים שנתכנסו לאספה. קצין המשטרה עמד אותה שעה וסיפר להם את אותם הדברים שהוא סיפר לאנשי אבודים. אנשי הכפר התאוננו, כי יהודים התנפלו על קרוביהם בשעה שאלה נכנסו לשכונת מאה שערים למכור את הירקות. הם היו נרגשים יותר מאנשי אבודיס מפני ההתנפלויות האלו.

כשיצא מליפתא, כתב מר ליס את הרצאתו על שני הימים האלה והגישה למר קאסט. בפעם השניה הלך לליפתא ב־22 באבגוסט. מצא שם רק אנשים מעטים, רוב הגברים היו מחוץ לכפר. נשארו רק הזקנים. אנשים שקטים. היו נרגזים, מפני שקודם אמר להם, כי אין להם מה לחשוש. אולם הם התאוננו, כי בכל פעם שנזדמן להם לעבור בשכונה יהודית – התנפלו עליהם, אמרו שסבלנותם הגיעה עד קצה הגבול, ואם הממשלה לא תגן עליהם – יגנו על עצמם.

טענות־אמת…    🔗

מר ליס אמר כי הדברים הדאיגו אותו, משום שהבין כי יש הרבה מן האמת בטענותיהם. הם אמרו לו, כי כל יהודי שכונת מחנה יהודה בירושלים מזויינים. הם דרשו לחפש נשק באותה שכונה. הוא אמר להם שוב, לא להתרגש ואם יקרה להם מה – לפנות מיד למשטרה ולבקש עזרה. יום־יום שמע תלונות, כי נשים שהביאו ירקות העירה – היו מפזרים את ירקותיהן ואומרים להן לדרוש פצויים מהמופתי. ידועות לו שתי פגיעות שנודעו לשלטונות – ערבים שהוגשה להם עזרה בבתי חולים לפני ה־23. הוא הרגיש כי היה יסוד רב לתלונות הערבים. בבוקר ה־18 הוא מסר את התלונות האלו למר קאסט. יתכן שחזר עליהן אחר כך גם בעל פה.

“ערבים נתפסים – ויהוּדים לא!”    🔗

מספר אסירי הערבים ב־17 (מעשה מזרחי) היה רב ממספר היהודים האסורים, משום שלא עלה בידיהם לתפוס את היהודים, אבל את הערבים הצליחו לתפוס, נתברר, כי אין טעם למאסרים של רוב הערבים האלה והם הוצאו לחפשי ע"י המשטרה בלי כל תנאים.

כשחזר מליפתא, הלך לתחנת המשטרה במאה־שערים. סיפר מה ששמע על הנשק שבידי היהודים. אולם במשטרה אמרו לו לא לדאוג, מפני שידיעות כאלו מגיעות אליה לעתים קרובות. אמרו לו, כי הם מתחקים אחרי כל מקרה של התנפלות יהודים על ערבים.

“יהודים רוסים ופולנים” במקור־חיים    🔗

ב־19 באבגוסט הלך ליס אל השכונות היהודיות “מקור חיים” ו“נוה יעקב”. התושבים ב“מקור חיים” אינם יודעים ערבית – הם רוסים ופולנים! – עליו היה להשתמש בתורגמן. הם היו שקטים ולא הביעו שום תלונות. ב“נוה יעקב” לא מצא שום איש מבעלי חשיבות, חוץ מבנו של אחד, בן 17. גם שם לא התאוננו על שום דבר. ב־20 באבגוסט נסע ליריחו. ב־22 סבב במכוניתו על יד שכונת “מחנים”, לא ראה איש בסביבה. בערב 22 באבגוסט הלך לראי־נע. ברחוב יפו ראה המון יהודים שלא כרגיל, רובם מהדור הצעיר, כשהם מתהלכים חבורות־חבורות. נראו בעיניו כמתגרים בהליכותיהם, ראה משמר שוטרים בריטיים ושאל אותם אם קרה דבר. ענו, כי אינם יודעים כלום, אבל בדעתם להמתין ולראות אם היהודים יעשו מה. אותה שעה לא היה שום דבר מדאיג.

ב־23 באבגוסט נשאר במטתו, כי נקע קרסולו. ב־24 בבוקר הלך לאסוף את רשימות הקרבנות בבתי החולים (ליס רצה לקרוא מספרים מתוך יומנו, אבל הועדה החליטה, כי אין צורך בכך).

האספה בבית המושל    🔗

ב־24 באבגוסט אחה“צ נוכח העד באסיפה אצל המושל. נוכחו: המופתי מוסא כאזים פחה, דג’אני וראגיב נאשאשיבי, ניתנה פקודה למוכתרים של הכפרים הסמוכים לירושלים להופיע אצל המושל, אבל בטרם ידבר אליהם, קרא את ארבעת הנכבדים ואמר להם, כי הוא רוצה לנזוף במוכתרים ורוצה שהנכבדים האלה יוכיחו, שהממשלה והנכבדים אינם מסכימים לפעולתם. המופתי דרש לקרוא גם למנהיגי היהודים ולהשמיע את הדבר הזה גם באזניהם. המושל ענה, כי שבת היום ואי אפשר להשיג אותם ע”י הטלפון. אז עזבו הנכבדים את חדרו של קית־רוטש ויצאו אל האולם, מקום שם נאספו המוכתרים. אחד הנכבדים פנה אל המוכתרים ואמר להם להתנהג כשורה, והממשלה תגן עליהם. בהמשך הנאום נשמעו קריאות מפיות המוכתרים, כי הם אינם מרוצים. כיון שלא הוגנו במדה מספקת. המופתי פנה אליהם בלשון “אחַי”. הוא הצליח להשקיטם ואמר להם למלא אחרי ההוראות. הם היו משוכנעים, כי הממשלה מגינה על עניני הערבים. גם מר קית־רוטש דיבר אליהם.

“לא ידוע מי שהרג את חסידי צור באהר”    🔗

למחרת שמע על מקרה הריגת ערבי אחד ופציעת שני בעת שלוו יהודים בחזרה מהכפר צור־באהר לירושלים, הוא ספר על מקרה שני כשהיהודים זרקו אבנים בו בעצמו, בשעה שעמד עם מוכתרים אחדים. הוא אימת את העובדה ע"י עדות שגבה מפי שני יהודים שנאסרו. המוכתרים אמרו לו: אתה רואה? הנה אתה פקיד בריטי וגם אותך הם רוגמים!

כאן קרא ליס את הצהרת היהודים שניצלו על ידי ערבים מכפר צור־באהר והובאו בלויתם לתלפיות.

בתשובה על שאלת היו"ר, אומר ליס, כי לדעתו לא ידוע מי שהרג ופצע את הערבים האלה.

סילי: התוכל להגיד לנו מה שראית ב־24 באבגוסט מצד היהודים שעמדו ברחובות שבקרבת מאה שערים? – ליס: זה היה ב־25. הלכתי ברחוב מאה שערים אחרי השעה האסורה. הרחוב היה מלא יהודים, מזויינים מקלות צנורות ברזל וכו'. מכיון שזה היה אחרי השעה האסורה הברחתי את האנשים אל בתיהם. מסביב לא היו ערבים. אם כי האנשים כי האנשים נכנסו לבתים. היו חוזרים ויוצאים. לקחתי מהם מקלות אחדים וכיוצא בזה.

בבית נאשאשיבי: הרוגים בדרך בית־לחם    🔗

ליס ממשיך ומודיע, כי ב־26 באבגוסט מסרו לו בשם ראש העיריה כי בית נאשאשיבי אשר ברחוב החבשים נשדד. כשבא לשם מצא כי הבית היה למשיסה והכל היה מוטל ומפוזר על הרצפה, נמצאה שם מכונית משוריינת עם שוטרים בריטיים והם עזרו בסידור הבית. לפי בקשת ראש־העיריה. הוציאו מתוך ההפכה מספר חפצים והעבירום אל ביתו השני, בתשובה לסילי אומר ליס על סמך רשימותיו, כי ב־26 באבגוסט קיבל הודעה מאת מר הורוביץ, כי ערבים הורגים יהודים בעיר העתיקה, בקרבת הפטריארכיה, אבל החקירה הוכיחה כי הידיעה הזאת היתה מחוסרת יסוד.

סילי: הראית בלכתך לבית נאשאשיבי סימני־נפט? – לא. אבל במשך היום נתקבלה ידיעה, כי כמות גדולה של נפט הובאה אל בית קרוב וחששו לשריפת הבית.

ב־27 באבגוסט קיבל ליס ראפורט, כי שני פלחים נהרגו ביריות בכביש בית לחם. כן שמע על איש שנזרקה בו פצצה. הודיע על כך עורך העתון בבית לחם (עיסא בנדק, עורך “צות אל שעב”. סוכן החוסיינים בין הנוצרים).

היו"ר: האם חקרת את הראפורטים האלה? ליס: הם באו כה תכופות שלא הספיק לי הזמן. – ובכן אין אתה יודע אם השמועות נכונות או לא? – אני בטוח בנוגע לאחד שנהרג. – האינך יודע אם זה היה בעת שהתקיפו את היהודים או לא? – אינני יודע.

להלן מודיע ליס, כי הערבים נזדעזעו כששמעו את דבר ההתקפות על נשים וילדים ערביים.

מרימאן חוקר את העד ומתקבלת תמונה אחרת לגמרי    🔗

בתשובה לשאלותיו מודיע העד. כי הוא נמצא בארץ רק מחודש מאי! ובא הנה מזאנזיבאר. הוא מדבר ערבית.

מרימאן: אתה חושב, כי ערבית היא הלשון שבה אתה צריך להשתמש ביחס שבינך ובין מוכתר של כפר יהודי, ואתה חושב לדבר בלתי רגיל אם הוא אינו יכול לדבר בשפה הזאת? – ליס: כן. – את הערבים? – כן. – ואינך אוהב את היהדים? – לגמרי לא, אדוני רצוני לומר, אין זה נכון להגיד כי אינני אוהב את היהודים. – אני מסיק שאתה אוהב את תושבי ליפתא? – לא ביותר; לא כמו את תושבי הכפר אבודיס. – קבלת הרבה ראפורטים? כולם של ערבים נגד יהודים? – כל הראפורטים כאן. יכול אתה לעיין באיזה ראפורט שתרצה. – האם לא שימשו הראפורטים שלך שנמסרו אחר כך למושל, נושא של ראיון עם הנציב העליון? – היה לי ראיון עם הנציב העליון, אבל איני זוכר, אם תכנו היה דוקא הנושא הזה. – אחרי זה הועברת לעבוד במזכירות, ומשם הועברת שוב אל מחלקת העליה? – כן.

מרימאן: בידינו תזכיר של הועה"פ הערבי בתשובה למנשר אחד של הנציב העליון. (מרימאן קורא קטע מהתזכיר, הקובע כי תושב מכפר צור באהר, שהחסה יחד עם קרוביו למשך שלשה ימים יהודים אחדים. ליוה אותם ביום הרביעי עד שהגיעו למחנה הצבא בתלפיות. אז שיסו היהודים את אנשי הצבא, ואלה ירו בערבים).

מרימאן: ההתכוונת להביע את הגירסא הזאת בעדותך? – ליס: לא. – האם לא נכון שהיהודים האלה היו חברים לעבודה של הערבים האלה במחצבה אחת, והם עבדו בבנין בית הממשלה החדש? והאם לא נכון, כי כאשר הערבים החזירו את היהודים לתלפיות הלבישו אותם בגדי ערבים? – שמעתי, כי כך היה. – אין ספק, כי משמר הצבא הוא שירה על הערבים האלה? –אני חושב שכך היה. האם לא עובדה היא כי הערבים אחרי עזבם את היהודים, שבו הביתה כשהם נושאים בידיהם בגדי היהודים (כלומר: הבגדים הערבים שהלבישו בהם את היהודים), וכי הצבא חשב אותם בטעות לאנשי שוד ולכן ירו בהם? – זה אפשרי מאד. – למה לא הסברת זאת? – העובדה החשובה היא שערבי נהרג, ולא חשוב על ידי מי.

בתשובה על שאלות מרימאן עונה ליס, כי אינו זוכר שהיה על יד הכותל ב־16 באבגוסט, יום ההפגנה הערבית.

מרימאן שואל את היו“ר, אם במקרה שלא יחקור את העד בנוגע לפרטי עדותו על יום 17 באבגוסט, אם זה לא ייראה כאילו הוא מודה בהם? הוא קובע, כי לפני הועדה נמצאים הראפורטים של המשטרה ושל ה”ה בינה וברגמן, אשר הוגשו ע"י מר פרידי. בראפורטים האלה הוא מודה.

היו"ר עונה למרימאן. כי אם לא יחקור את העד בנוגע לפרטי עדותו על 17 באבגוסט לא ייחשב לו הדבר כהסכמה מצדו.

מרימאן: ביחס לאספת 24 באבגוסט. המוכתרים לא הסכימו לכל מה שאמרו להם הנכבדים? – ליס: נכון. – האם אמר מישהו מהמוכתרים בערך ככה: “אם אתה אומר לנו להיות שקטים ולבטוח בממשלה, אין זה דומה למה שאמרת לנו לפני זמן”? – איני זוכר, שאמרו דבר דומה לכך.

בזה נסתיימה חקירת פרימאן.

בתשובה לפרידי אומר העד, כי הוא מסר את הראפורטים שלו למשטרה. יש שמסר גם בעל פה. אמרו לו, לא להיות נרעש, כי תמיד הם מקבלים ראפורטים על אנשים בעלי נשק. לפי ידיעותיו עשתה המשטרה את אשר היה ביכלתה.

סגן המזכיר הראשי, סידני מודי, מעיד    🔗

העד הבא אחרי ליס היה סידני מודי, אנגלי, עד הערבים. הוא משיב לסילי, כי הוא הנהו אחד מארבעת סגני המזכיר הראשי. ב־23 באבגוסט הודיע לו מר קית־רוטש טלפונית, כי על יד משרדו פרצו מהומות, אבל המשטרה שליטה היטב במצב. זה נמסר למשרד הראשי של הממשלה. בינתים החלו להתרחש דברים גם על יד משרדו הוא. המון גדול התאסף מול שער שכם והם היו נרגזים לאין שעור. מר לוק ביקש ממנו להרגיע את ההמון. בצאתו מן הבית פגש את צובחי אל חדרה. חבר הועה"פ הערבי. מודי בקש את עזרתו, אבל נוכחו, כי לא יוכלו לפעול מאומה. האנשים לא ידעו אותם וחשדו במודי, כי הוא יהודי, הוחלט ללכת אל המופתי ולבקש את עזרתו. בדרך אל משרדי המועצה המושלמית הם עברו על יד חבורות גדולות של ערבים מזויינים במקלות, אלות ומוטות.

“המופתי עוזר להרגיע את הקהל”    🔗

המופתי הבטיח ללכת אתם, אבל ביקש מאת מודי להסביר לממשלה שיש להמנע מלירות בקהל, שאם לא כן – תבוא התקפה חמורה מאד. הם שבו אל שער שכם שההמון עודנו שם. המופתי ניסה לפנות אל הקהל, אבל קשה היה לו להשמיע את דבריו, תוכן דבריו היה: “הממשלה אחראית לדמי הערבים, שובו לבתיכם בשלום!” הדברים לא השפיעו על הקהל שהיה מחוץ לשליטה. הקהל היה במצב של קצף וצעק כל מיני צעקות כמו: “היהודים הרגו את אחינו במאה שערים”. הקהל הוציא מתוכו איש מכוסה דם, וכאשר המופתי אמר שהממשלה אחראית לדמי הערבים, שאלוהו: “מי אחראי לזה?”. היה ברור שאין לעשות שם דבר, המופתי הזמין את הקהל להפגש עם העד ועם המופתי במשרדי המועצה המושלמית. הוא והמופתי סוללו להם דרך בקושי בתוך ההמון והלכו בדרך יריחו אל משרדי המועצה המושלמית. זמן מה אחרי זה הוא שב עם צובחי אל חדרה והודיע על הכל למ"מ הנציב, מר לוק.

מרימאן: את הידיעה הראשונה קבלת בשעה 12 בערך? – מודי: כן. – ראית את מר לוק, שוחחת עם צובחי אל חדרה, הלכת אל העיר העתיקה? הלכת אל המועצה המושלמית. שוחחת עם המופתי ואחרי זה שבת ברגל עם המופתי? – כן. – כל זה קרה לפני נאום המופתי? – כן. – ודאי עבר זמן רב עד ששבת? – לא יכול היה להיות מאוחר מ־1 ורבע. – כלומר, שעה ורבע אחרי הידיעה הטלפונית הראשונה? – כן. – אמרת, כי המופתי אמר לך להסביר לממשלה את הצורך לא לירות בקהל? – כן הוא חזר על זה פעמים אחדות. – האם מסרת זאת למר לוק? – מסרתי.

בתשובה על שאלת פרידי אמר מודי, כי הוא מסר למר לוק את שליחות המופתי מיד אחרי שובו אל המשרד. זה לא יכול להיות מאוחר מהשעה 2. הוא אינו יודע אם ניתנו על זה הוראות או לא.

ג’ורג אנטוניוס מתחיל את עדותו    🔗

נקרא להעיד ג’ורג' אנטוניוס, ערבי נוצרי, אף הוא אחד מארבעת סגני המזכיר. הוא עונה לסילי, כי בא לא"י לפני 8 שנים ונתמנה קודם למפקח ראשי במחלקת החנוך. נשאר במשרה זו עד 1927, עד שהיה לסגן מזכיר. בתפקידו זה הוא מטפל בעיקר בעניינים הנוגעים לעבר הירדן, בעניני חנוך, וביחוד בעניינים הנוגעים לתושבים הערבים.

(אנטוניוס היה עוזר לפקידים הבריטיים הגבוהים במשא ומתן עם הערבים, נעזר בו ביחוד ג’ילברט קלייטון במסעיו הפוליטיים בחצי אי ערב)

סילי: נשוב לסוף השנה שעברה. האם ראית. אגב מלוי תפקידך דבר מה בעתונות בקשר עם א“י? – אנטוניוס: אני קורא תמידי של העתונות הערבית, לא רק של א”י, אלא גם של ארצות ערביות אחרות, אשר לכותל אומר אנטוניוס, הוא שם לב למאמרים בערך באמצע נובמבר (1928). היה לו הרושם, כי החוגים הערבים מרוצים מאד מ“הספר הלבן”. שנים־שלושה חדשים אחרי זה נשתנה הטון של העתונות. התעוררה דאגה אם הוראות הספר הלבן יוצאו לפועל. החל ממאי שנה זו נהיה טון העתונות חששני וחרד יותר – עד פרוץ המהומות. הוא מאשר כי ידידים רבים לו בין המושלמים, לרגלי תפקידיו. היה לו הרושם, כי רגשות התושבים הערבים משתנים בד בבד עם שנוי הטון בעתונות, הוא גם שמע מנכבדים מושלמים לא רק הבעות של חרדה, אלא גם דרישה מוחלטת להכריח את הממשלה לקיים את הספר הלבן ולפתור את שאלות הכותל באופן מוחלט. מטעם המושלמים הודיע על כך לממשלה. בין הנכבדים שדיבר אתם על זה היה נשיא המועצה המושלמית, גם אמין עבד אל האדי, סעיד אל חוסייני ועומר צאלח.

מה אמר ראש עירית שכם; העתונות הערבית    🔗

העד לא היה בירושלים כעשרה ימים ושב בערב ה־20 באבגוסט, ב־21 נוכח בסעודה אצל מר לוק. היו שם נכבדים ערבים. הוא זוכר ביחוד שיחה עם ראש עירית שכם אשר סיפר לו על הצרות בשכם יום קודם, ואמר כי ההתרגזות בשאלת הכותל רבה. היתה הפגנה וראש העיריה משקיף על הדבר בדאגה. הוא בקש מאת העד להביא את הדבר לפני הממשלה. הרושם בשכם היה, כי ההתקפות במקומות ישוב ערבים בירושלים נעשו בכוונה כדי ליצור מצב חדש על יד הכותל. העד בקש ממנו לא לחשוב ככה, כי הוא הרגיש שאנשים מסוג כזה צריכים לתפוס דעה מרגיעה יותר. אשר להחלטות הקונגרס בציריך, אמר לו ראש עירית שכם, כי הן ראויות לתשומת לב הממשלה, היות והן מלאות רוח של אי־סבלנות לערבים.

העד אומר, כי אף על פי שלא היה מתפקידו לעקוב את העתונות, מכל מקום קרא בה הרבה. היו מזכירים את הקונגרס בציריך. התרגומים שתכנם היה החלטות הקונגרס, נתנו בלוית הערות. הטון הכללי היה של דאגה ובהלה.

היו"ר: התביא גליונות־עתונים אחדים כאלה? סילי: לא עתה.

העד: בימי המלחמה העולמית הייתי ממונה על העתונות, ואני חושב כי אפשר לשפוט על דעת הקהל בארץ לפי העתונות. אני רואה גם מה שאינו בולט לעין ראשונה.

אנטוניוס ושיאן; מי רבו של מי?    🔗

סילי: הראית את מישהו ב־20 באבגוסט? – אנטוניוס: שבתי ב־11.30 בערב. שיאן, שהתאכסן במעון האוסטרי, נכנס אחרי לחדרי. הוא אמר, כי שמח שחזרתי. ועוד אמר, כי מאורעות הימים האחרונים נראים לו כחמורים, חשב לטלגרף לי, מפני שרק אותי ידע כאן כבעל קשרים עם הממשלה. הייתי אז עיף מאד, אבל דבריו ענינוני ואמרתי לו, כי רוצה אני לשמוע אותו עוד למחרת. למחרת, לפני ארוחת הערב, בא אל חדרי וסיפר לי על כל מה שראה במשך השבוע. לאחר שגמר אמר, כי הוא רוצה להראות לי את יומנו. אחרי ארוחת הערב בא שוב אל חדרי וקרא לי מהיומן. אמר לי, כי ירד אל הכותל ומנה את מספר המתפללים.

כאן מבאר העד, כי שיאן אמר לו, שלא היה מנוסה בהערכת מספרי ההמונים, ובהיותו עתונאי רצה לדעת את המספר הנכון, על כן מנה את המספר בדיוק. והנה אמר לו שיאן, כי היו חמשה מתפללים בצדו האחד של הכותל וששה עשר בצדו השני. כשבא שמה בפעם השניה – היתה הרחבה “שחורה” באדם, “נתמלאתי חששות כשאמר לי זאת”.

סילי: ומה עשית? – אנטוניוס: זה היה ביום ד'. ראיתי את ההודעה הרשמית ושוחחתי אי־רשמית. עם שנים מחברי, אל מר לוק אי אפשר היה לגשת אז, כל אחד היה בטוח, כי המצב חמור.

אנטוניוס והמופתי שותפים נאמנים להשקטה    🔗

סילי: מה אתה יודע על ה־23 באבגוסט? אנטוניוס: הייתי אז במשרדי. ב־12.45 בקירוב שמעתי קול המון. הבטתי מבעד לחלוני וראיתי קבוצות ערבים מזנקים משער שכם בצעקות. הם הלכו לצד רחוב בית החולים האיטלקי, חזרתי למשרדי, אחר כך נתגבר השאון. עליתי למעלה כדי לצאת לגזוזטרה, והנה שמעתי קול התפוצצות שאחריה באו 4 או 5 יריות. רצתי לראות את לוק. ראיתי ארבעה ערבים, שנים מהם תומכים בשנים אחרים, שצלעו. היסקתי מזה שהם פצועים. רציתי לראות את מר לוק. אמרתי לו, כי הנני בא אליו בהצעה. מנסיון הפרעות שהיה לי במצרים, אמרתי, ברי לי, כי טוב הדבר להמלך בדעתם של מנהיגי דעת הצבור בארץ ולרכוש את תמיכתם, הצעתי שמר לוק יזמין אליו את נשיא המועצה המושלמית ונשיא הועד הפועל הערבי להתיעצות. מר לוק אמר: “בודאי, אם תוכל למצוא אותם, אני חושב, כי מישהו כבר הלך אליהם”. הלכתי אל הנשיא (קרי: המופתי). אמר, כי הוא לרשותינו. בקשתיו לבוא ולראות את לוק, בא כעבור 20 דקה. נתבקש לעבור במרכזי־הסערה ולנסות לשכך את ההמונים. אמר כי הוא מוכן בהחלט לעשות זאת. מר לוק אמר לי ללוותו. נכנסנו לאוטו ונגשנו לשער שכם, שם פרצו אלינו אנשים, אחדים קפצו על מדרגות המכונית. “אנחנו רוצים נשק”! – הם צעקו. “יורים בנו, עליך לתת לנו נשק!”. המופתי קם והוכרח להשתמש בכוח לדחוף אנשים אחדים אשר עלו על מדרגת האוטו. אמרתי, כי מוטב לנו לנסוע לשער הורדוס. כאן היה המון יותר גדול ויותר נזעם. בדרכנו זרקו ערבים אבנים באוטו שלנו. כשבאנו לשער הורדוס יצאנו החוצה. כל ההתאמצות לטעון אל ההמון היתה לשוא. “שתקו – אמרתי – שמעו מה שיש לו להגיד לכם!” המופתי אמר להם להתאסף במסגד ולשמוע את דבריו שם.

נוכחות המופתי מעוררת את ההמונים…    🔗

סילי: למה? – אנטוניוס: הוא רצה למשכם ממרכז הסערה. נכנסנו אל המסגד והמון רב התאסף ע"י המבוא. הוקפנו. אני הופרדתי מהמופתי, עמדתי על המדרגות המובילות אל משרד המועצה המושלמית העליונה. משם ראיתי את המופתי מדבר אל ההמון. “היו שקטים, אמר שובו לבתיכם והניחו לי לעשות אשר ביכלתי. הממשלה אינה נגדכם, וגם לא המשטרה. חובת הממשלה לשמור על הסדר. ידועים לכם רגשותי והשקפותי. תמיד יעצתי לכם לשים את מבטחכם במנהיגיכם”. קולו של המופתי נבלע בתוך תרועות ההמון. “אני רוצה לדבר אל הקהל”, אמרתי. דיברתי 6–7 דקות בתור קצין הממשלה. לא היתה תוצאה ניכרת, אבל ההמון הסכים ללכת לבתיהם.

הלכנו אל משרד המועצה המושלמית ונשארתי שם עד השעה 7. הבנתי שאין יותר תועלת בהליכת המופתי אל מרכז הסערה. מוטב היה לשלוח אנשים היודעים את בני המקום ואת הכפריים, ואלה ישקיטו, ראיתי שנוכחות המופתי הספיקה לעורר את ההמונים במקום להשקיטם. הצעתי שהמופתי ישלח אנשים מיוחדים כדי לשאת ולתת עם קבוצות מיוחדות. זה נעשה כל משך אחר הצהרים. אז באו אנשים והודיעו כי הממשלה יורה בערבים, ודרשו נשק. שני אנשים ממעמד החנונים, באו ושוחחו עם המופתי. האנשים האלה עוררו בי אמון. אמרתי להשתמש בהשפעתם, כדי למנוע אי סדרים.

שיחת המופתי עם שכם בהתחלת הפרעות    🔗

אחר כך מספר אנטוניוס: אחד מנכבדי שכם, חז' נאבולסי, שוחח בטלפון עם המופתי. השיחה הטלפונית הזאת סודרה בעזרת מר מילר. המופתי אמר לי לגשת אל הטלפון ולהקשיב. שמעתי את חג' נאבולסי, בקצהו השני של החוט, מוסר לקהל, שהתאסף כנראה על ידו, את כל דברי המופתי אליו. אבל האנשים שעמדו שם (על יד הטלפון בשכם) אמרו: “אתה אומר, כי הממשלה נוהגת בצדק רק מפני שנצטוית להגיד כך”. – “לא”, אמר המופתי, “אלו הן הרגשותי, זוהי השקפתי. פעלו בהתאם לכך”. הלכתי לאכל עם המופתי. דברתי אתו על מה ששמע מפי נכבדי שכם, וכי אסון גדול נגרם ע"י שמועות כוזבות. "יבואו הנה האנשים, אמרתי, ויראו בעיניהם, כשאמרתי זאת הייתי בטוח שהממשלה תעשה כל הקהלות לאנשים הרוצים לבוא לירושלים. המופתי הזכיר חברים ידועים של המועצה המושלמית בעזה, יפו ובמקומות אחרים. כתבתי מכתב לבית הממשלה ובקשתי מהם לפתוח קו טלפוני למועצה המושלמית. קבלתי תשובה בכתב ונדרשתי להגיש ראפורט בכתב. הגשתי.

אנטוניוס ממשיך: ב־24 באבגוסט ראיתי את מר לוק והצעתי לפניו שמנהיגי הערבים יפרסמו הודעה כדי להשקיט את הקהל. בית הדפוס שבו היה מדפיס הועה“פ הערבי היה סגור, ולכן נדפס הכרוז ע”י הממשלה. הכרוז נפוץ במהירות וברבוי האפשריים. בספטמבר ראיתי מספר נכבדים ביפו, נזמי אפנדי ובוטרוס אפנדי, שהיו נוכחים במסגד בשעת קריאת הכרוז והם אמרו לי, כי הוא פעל באופן משקיט מאד.

סילי מודיע, שיש לו עוד שאלות לעד, היו“ר מודיע כי הישיבה נסגרת ואחה”צ לא תהא ישיבה פתוחה. העד יחקר למחרת בבוקר.

 

ישיבת השלשים ושש    🔗

הישיבה הזו ביום 25 בנובמבר אחר הצהרים היתה סגורה גם בפני עורכי הדין. בה נחקר המזכיר הראשי לוק בנוגע לפרטים שונים מימי המאורעות.

 

ישיבת השלשים ושבע    🔗

בתחילת ישיבת הבוקר ביום 26 בנובמבר נקרא להעיד שוב ג’ורג' אנטוניוס (הגברת אנטוניוס נוכחה בישיבה כדי לשמוע עדות בעלה וישבה בצד באי כח הערבים).

סילי שאל את העד על סמך מה פרסמו בביולטין של הממשלה את ההודיעה, שבחיפה נלקחו עשרים וחמשה רובים? – אנטוניוס: הודעה טלפונית הגיעה מאת ה' מאקלארין. בידיעה נאמר, כיצד היהודים ירו מחלונות הבתים וכיצד נאסרו עשרים וחמשה יהודים מזויינים ברובים.

המשלחות שאנטוניוס הרגיע אותן    🔗

סילי: אתה דברת אתמול על המשלחות, מאין באו אלו? – אנטוניוס: מעזה, רמלה, לוד ורבת־עמון. אני בעצמי ראיתי רק את זו שבאה מרבת־עמון. היא הגיעה בערב של 24 והלכה להתראות עם המועצה העליונה. היתה לה שיחה עם המופתי, ואחרי כן באה אלי. ביליתי שעה אחת עם המשלחת. נתתי רשיונות לחברי המשלחת לעבור והם יצאו לרבת עמון. הם דברו בטלפון עם רבת עמון, לאחר ששוחחתי אתם. התוצאות היו מרגיעות. אני חושב לעובדה מעניינת, שבכל ארבעת המקומות הנזכרים לא היו הפרעות־סדרים רציניות.

מי בעד המופתי ומי נגדו? עוד הפעם הקבר הקדוש    🔗

סילי: השפעתו של המופתי שונה לפי חלקי הארץ? – א.: יש שתי מפלגות מפלגה התומכת במועצה המושלמית ומפלגת האופוזיציה. האופוזיציה היא חזקה בכל הארץ. ביחוד היא חזקה ביפו ובחברון. בשכם יש לשתי המפלגות מחצה על מחצה. עזה היא בעד המועצה, יש אופוזיציה גם בצפת. רבת עמון היא בעד המועצה, עד כמה שהיא מתעניינת בפוליטיקה הארצי־ישראלית.

סילי חוזר אחרי כן לשאלה בדבר חלול קברו של חבר הנביא, ושאל אם לא הרגיזה את הערבים הידיעה כי ה“מצנפת” על קברו של חבר הנביא נהרסה. העד ענה, כי דבר זה עשה עליהם רושם רע מאד.

זכר לועדת הייקראפט בשנת 1921    🔗

אחרי זה נגע סילי בשאלת הדין וחשבון של ועדת הייקראפט, שהתקיימה לאחר המהומות בשנת 1921 (דף 43). סילי מעיר, שכאן אמרו כי מעמד קטן הוא המקומם את האוכלוסים נגד היהודים, אך המהומות לא באו באמת אלא כדי לקנטר את הממשלה הבריטית ולא היו מכוונות נגד הציונים. דעתה של הועדה היתה, שאילמלא היתה שאלת יהודים במציאות לא היה קיים קושי פוליטי, לשאלה, אם הוא מסכים לזה. השיב העד, שאינו מאמין כי המהומות היו אנטי־בריטיות, וודאי, שהיו אנטי־ציוניות. מצד שני, אינו יכול לקבל את המסקנא, שאימלא לא היתה שאלת יהודים. במציאות לא היה כל קושי פוליטי. גם בלעדי היהודים עוד היתה מתעוררת השאלה בדבר צורת השלטון וביאות כחם של האוכלוסים.

סילי קרא פסוק אחר מן הדו“ח (עמוד 50), האומר שהתנועה נגד היהודים מקיפה את כל האוכלוסים שאינם יהודים בא”י. לזה משיב העד שאין התנגדות ליהודים, אלא לציונות. העד נשאל, אם הוא מסכים להאשמה, שאופן הגשמת הרעיון של הבית הלאומי היהודי הוא אחד הגורמים להתפרצות? – היו"ר מוצא, ששאלה זו אינה על הסדר.

הועדה חסה על זמנה; אבל עוני־ביי חוזר לחקור    🔗

כאן מבקש סילי להרשות לעוני ביי שימשיך את החקירה. היושב ראש מעיר, כי לא נוח הדבר, שעד אחד יחקר על ידי שני עורכי דין. סילי אומר שהכוונה לקמץ בזמן. לאחר התיעצות מחליטה הועדה, להרשות לעוני ביי להמשיך אולם – הוסיף סיר הנרי – בתנאי שבאמת יהיה חסכון בזמנה של הועדה. סילי מבאר, שהכוונה לחסוך את זמנו הוא וזמנו של הא' סטוקר.

עוני ביי חוקר את העד (בערבית ותרגום אנגלי) בנוגע לעבודתה של מחלקת החנוך בממשלה. העד מספר שבקשת הערבים למסור בידם את הפקוח על מחלקת החנוך הושבה ריקם. בתי הספר הציונים מתנהלים ע“י ההסתדרות הציונית. תמיכה בסך עשרים אלף לא”י ניתנה להסתדרות הציונית לצרכי החנוך שלה השנה.

עוני ביי ניסה לשאול בנוגע לדין וחשבון של הועד שנוסד לחקירת האמצעים לבחירת מועצות מקומיות לפיקוח על החנוך. אבל ה' פרידי אמר שכנראה התעודה היא חשאית, ולכן לא הורשו שום שאלות.

מי אחראי לקריאת העתונות הערבית?    🔗

עוני ביי שאל אחרי כן מי הוא המפקח על העתונות. העד ענה שהיו פקידים אשר חובתם היתה לקרוא את העתונות הערבית.

עוני: מי? – א.: אני, בֶינדה וסגן המזכיר אדוין סמואל. – האם סמואל הוא יהודי? – כן. – היודע הוא ערבית? – קצת. היכול הוא לקרוא את העתונות הערבית? – לא טוב ביותר. – התוכל הממשלה לקבל תמונה נכונה ממה שאומרים הערבים על פי שיטה זו? – האם עלי לענות על שאלה זו?

השאלה נדחתה. עוני ביי שאל אז, אם הקרקעות בארץ ישראל שייכות בחלקן לבעלי האחוזות הגדולות. ובחלקן לאכרים זעירים. העד ענה: כן הדבר.

הועדה מפקפקת במומחיותו של אנטוניוס; “שאלה טפשית”    🔗

עוני: היודע אתה את ההכנסה הכללית של הפלח? – א.: יש הבדלים שונים. – מה הוא המקסימום?

סיר הנרי בטרטון אומר: אין אתה יכול לענות על זה. – היו"ר מציין כי דבר זה תלוי בשטח הקרקע.

העד: אני יכול לומר, כי נמצאתי בקשר עם הפלחים. הייתי אומר שהמספר הוא בין שתים עשרה לשמונה לירות בשנה.

עוני: האם זהו המקור היחידי של ההכנסה? – א.: בדרך כלל, כן.

ה' פרידי: יש לבאר את הדבר. האם הסכום שהזכרת הוא די לכל צרכי החיים? – א.: כללתי הכל.

ה' סניל: האם פירוש הדבר הוא, שאיש, ומשפחתו מתפרנסים בשתים עשרה לא“י, יחד עם צרכי האוכל והמשק? – א.: אני סובר, שהפלח אינו יכול להוציא יותר משתים עשרה לא”י מהיבול שלו. לאחר שסיפק את צרכיו, הוא מקבל סכום זה במזומנים או בצורה אחרת? – כן, אבל אין לי ידיעה של מומחה, אין לי השקפה על הענין הזה. – כונתך לומר: מלבד דירה ומזונות? – סבורני כן.

עוני: הקונות חברות יהודיות אדמה מאת הפלח? – א.: כן במדה התוכל להגיד לי, מה הפלח עושה, לדעתך, בכסף שהוא מקבל?

היו"ר (מניע ראשו): שאלה טפשית! אי אפשר לך לשאול שאלות כאלה.

עוני: הידוע לך שהוא מוציאו עד הפרוטה האחרונה? – א.; יודע אני, שבזבזנים הם.

ראיה ממצרים: חוק חמשת הפידאנים    🔗

עוני שואל כמה שאלות בנוגע לחוק חמשת הפידאנים במצרים. –העד: כן, כוונת החוק להגן על האכר הזעיר מפני מכירה או משכנתא.

סיר הנרי בטרטון: חוק חמשת הפידאנים הרי הוא מכוון רק למקרה פשיטת הרגל? – א.: לא. אין הדבר כן. עד כמה שאין זכרוני מטעני זו היא תמציתו: אם אדם חייב כסף, וממשכן את אדמתו, ואחר כך אינו פורע. אין בעל המשכנתא יכול למכור את האדמה, במקרה ששטחה הוא פחות מחמשה פידאנים. – בטרטון: הוא הוא אשר אמרתי, האם יכול הוא למכור אותם לחלוטין? – א.: איני יודע.

עוני ביי שאל אילו שאלות בנוגע לחוק התורכי בדבר מועצות אדמיניסטרטיביות, אולם מפסיקים אותו ומכניסים את החוק.

ע.: יודע אתה את המושבות היהודיות? – א.: לא. כמעט שאינני יודען כלל. – ידוע לך שלמושבות היהודיות אין כל עסק עם הערים הסמוכות? – לא אינני יודע.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני? לורד בלפור בדמשק    🔗

עוני ביי מציג שאלה בדבר בקורו של הלורד בלפור בדמשק.

היו"ר: מה ענין בקורו של הלורד בלפור בדמשק למהומות? – סטוקר: מפני שהלורד בלפור הלך לדמשק (צחוק רם). – ע.: רציתי להוכיח שהארצות הסמוכות התנגדו.

ה' הופקין מוריס: מה ענין זה למהומות האחרונות?

סטוקר: זה מוכיח את רגשות הערבים.

מוריס: רוצה אתה לומר, שבקורו של הלורד בלפור בדמשק גרם למהומות של עכשיו? (סטוקר מתכונן להשיב).

היו"ר: איננו יכולים להרשות לשני עורכי דין לטעון כאחד. עוני ביי חוקר ולא אתה. – ע.: בשאלתי נתכוונתי להוכיח, שתושבי הארצות הסמוכות מתנגדים להכרזת בלפור.

עוני (לעד): הערבים של ארץ ישראל עברו לצד ממשלות ההסכמה ולחמו נגד התורכים. האם היה הדבר הזה תוצאה של איזו הבטחה? – א.: כן. הדבר בא לאחר חליפות המכתבים של מק־מהון.

סילי גמר וסיר בויד מרימאן התחיל לחקור את העד.

דעתו של אנטוניוס על העתונים הערבים בארץ    🔗

מרימאן: אתה אמרת שאינך בקי בחוקים. הייתי רוצה להשתמש בידיעותיך בעתונות. השמעת על העתון “ירמוק” מחיפה? – א.: כן כפי שאמרתי, אין זה מחובותי לקרוא את העתונים. לא חתמתי על עתון זה.

מרימאן: אני סובר כי ברור ש“אל ג’אמעיה” יוצא לאור על ידי אחד ממשפחת חוסייני, בכל אופן, העתון רוחש חבה למועצה המושלמית. אם אני אגיד שזהו האורגן של המועצה המושלמית העליונה לא אטעה בהרבה? – א.: מעולם לא ניתנה הודאה בכך. – אם המועצה העליונה היתה רוצה לפרסם דבר־מה. אז השתמשה בצנור הזה? – כן, להלכה אין קשר אבל למעשה כך הוא הדבר.

מרימאן: ה“פלשתין” הוא עתון יפואי הנערך על ידי ערבי נוצרי. מקודם היה העתון מתנגד למועצה? – א.: כן. חלוקי הדעות הקודמים הושוו. לאחר המאורעות הוא השלים עם המועצה.

מרימאן: “הכרמל” הוא אחד העתונים הישנים, שנערך על ידי נוצרי, האם זהו עתון שיש לו חשיבות? – חשיבותו פחתה עם הזדקנותו של העורך (צחוק).

מרימאן: יש עתון הנקרא “צראת אל מוסתאקים”, המתפרסם ביפו, שלקח חלק אקטיבי בתעמולה נגד המועצה המושלמית העליונה? – א.: לא ראיתי אותו מיום המהומות.

מרימאן: נכון יהיה להגיד, כי בכל העתונות הערבית נתישרו חלוקי הדעות לאחר המהומות, והיא תומכת כעת במועצה המושלמית ובמופתי? – א.: בכל הענין הערבי, ולא רק במועצה המושלמית והמופתי.

מרימאן הזכיר את הודעותיו של העד אתמול, שציין שלש דרגות בטון של העתונות הערבית. הדרגה הראשונה היא – שביעת רצון מן “הספר הלבן”. הדרגה השניה – של חקירה ודאגה. מתי ימלאו אחרי הוראותיו. והדרגה השלישית – זו של חששות על שלא הגשימו אותו. לפי זה הדרגה הראשונה נגמרה בפברואר, השניה במארס או באפריל, והשלישית התחילה במאי, אני אקריא לך קטע מן העתון אל ג’אמעיה ואשאל אותך לאיזו דרגה יש להכניסו.

“המושלמים לא ימנעו לקחת את המקומות הקדושים בכח”

מרימאן קורא קטע שבו נאמר כי היהודים יודעים שהמושלמים לא ימנעו לקחת את המקומות הקדושים בכח – זוהי מצוה של הדת המושלמית. הקריאה הראשונה מירושלים תמצא הד, והאגרסיביות היהודית תמצא את גמולה.

מרימאן: לאיזו דרגה נכנס דבר זה? – א.: לדרגה השלישית. – האם תהיה בשבילך הפתעה לדעת, כי דבר זה הופיע באחד עשר בפברואר? – כן.

“לא בדברים ובבקשות, כי אם בכח”…    🔗

מרימאן: אני רוצה לשאולך אותה השאלה בנוגע לקטע מה“ירמוק”.

מרימאן קורא קטע שבו נאמר, כי אין די בדברים ובבקשות. מוחמד התגבר על אסונות, והוציא את חרבו, הוא נלחם עד אשר נשברו שניו ופניו נקרעו, כדי לקיים את דברי אללה. זכרו את הדבר: “אין לאדם אלא מה שהוא משיג בידיו ובמאמציו”.

מרימאן: לאיזו דרגה שייך הדבר הזה? – א.: אני חושב שהשאלה אינה הוגנת. התיאוריה שלי אינה עשויה ברזל עשת. אם תשאל אותי בנוגע לתאריך, אז עלי יהיה להכניס את הדבר לתוך דרגה שלא הזכרתי אותה.

מרימאן אומר, כי הקטע הוא מעתון שנתפרסם ביאנואר.

מרימאן: כך יוצא, התיאוריה שלך היא יפה, אבל בעתונות הערבית היה חומר הסתה עוד מלפני חודש מאי? – א.: עלי לראות שנית את המאמר, נדמה לי שזהו מאמר זועף. – דומה להסתה? – אין בו שום דבר מעורר.

עתונים המזכירים למופתי עוונות ראשונים; נקי כפים…    🔗

מרימאן: רצוני לעורר את תשומת לבך על קטעים בעתונות בנוגע למועצה המושלמית העליונה והמופתי. היינו חוסכים זמן. אילו יכולתי להשפיע עליך שתקבל הנחה אחת כללית, לאמור: היו עתונים שהתיחסו באיבה מוחלטת למועצה המושלמית העליונה. בהם נאמר, שענין הכותל המערבי רק שימש אמתלא לחזק את מצבו של המופתי, עוד היו בעתונים אלה האשמות על מעילות בכספי הוואקף, ונאמר, שהמופתי ניסה להאפיל על כך בענין הכותל המערבי. ועוד, שהכספים אשר נאספו לצרכי הוואקף היו משמשים בידו לצרכים פוליטיים, למתן שוחד לעתונים ולצרכי משק הבית. האם אתה מקבל זאת? – א.: לא, לא במאמרים שראיתי.

מרימאן: מעולם לא ראית מאמרים מסוג זה? – א.: לא. לפני זמן רב ראיתי דברים על כסף שנאסף לטובת פליטים סוריים…

מרימאן: לא היה בדעתי להזכיר דבר זה, אולם מכיון שאתה עשית זאת. אולי נוכל להכנס לפרטי הדברים? – א.: לפני כשלש שנים נאסף סכום גדול מחוץ לא“י. הכסף נמסר לידי ועד, שהמופתי היה היו”ר שלו. נאמר בעתונות, שרק מעט מאד הגיע לידי הפליטים. נאמר, שהמופתי לקח את הכסף וקבל קנין עליו.

ה“בוראק” בא להשיב את לב העם למנהיגיו    🔗

מרימאן: נניח את זאת. כעת אקרא מן ה“צראת אל מוסתאקים” מיום 8 בנובמבר 1928. “כדי להשיב את אמון העם אליהם מצאו להם מנהיגי המועצה המושלמית העליונה את ענין ה”בוראק“. הם כינסו ועידה. רצונם להנחיל למופתי את הנשיאות לכל ימי חייו. מקוים הם, שעל ידי קפוח היהודים יביאו לידי מהומות, ואז תוכל הממשלה להצדיק את אשר עשתה על יד הכותל המערבי ביום הכפורים. הועידה נתכנסה ב־1 בנובמבר. המופתי נתמנה לנשיא הועידה. דבר זה סודר מראש, בתור סעיף ראשון בסדר היום, ענין ה”בוראק" הוכנס ע"י המופתי כדי לחזק את מצבו? – א.: כן פירוש זה מתקבל על הדעת.

על הוואקף ועל אהבת הבצע של כנופית המופתי    🔗

מרימאן: בתשובה למאמר, שטען כי אין מתנגדים למופתי מלבד העתון, שממנו הקראתי לפניך זה עתה. כתב אותו העתון ביום 28 בנובמבר 1928 לאמור: “האמת היא שהמופתי וידידיו הם אוהבי־בצע. הם נטלו את נכסי הוואקף לעצמם. אילו הושם המופתי בכף המאזנים האחת ועורך העתון הזה בכף השניה, היה העורך מכריע את המופתי. הוא מלומד לא פחות מהמופתי. יתרונו של המופתי הוא בזה, שהוא שולט ברכוש הוואקף… ידועה לנו תאות הבצע שלך. יודעים אנו מי אתה ומהו ענין ה”בוראק“, הכותל איננו בסכנה. היהודים חלשים ופחדנים מדאי לקחת אותו מכם, אלא בכסף”.

מרימאן מוסיף לקרוא קטע אחר, בנוגע לדין והחשבון של אל־דגאני המתנגד לבחירת המופתי לתקופה נוספת של תשע שנים. אל דג’אני שלח את הדין וחשבון שלו אל הממשלה. בה בשעה שנשלח הדין וחשבון של הרוב. לאחר פרסום הצעת החוק, העומד לאשר את חוקתה של המועצה המושלמית העליונה, כתב אותו העתון, שאם הממשלה תאשר הצעת חוקה זו, יזעזע הדבר את כל העולם המושלמי. כח ועוז ינתן למופתי לעוד תשע שנים. בעוד שנשיא ארצות הברית נבחר רק לחמש (!) שנים. אם חס ושלום, יעשה הוא לבעל הוואקף, יחלק משרות לכל ידידיו.

לאן נעלמו עשרת אלפים הלירות המצריות של מלך מצרים?    🔗

אחר כך קורא מרימאן מן העתון הנזכר מיום 6 במארס, הכולל קובלנה, שמלך מצרים נתן למופתי 10,000 לירות, אולם האוכלוסים הא"י לא קבלו כל טובת הנאה מזה. הכסף היה צריך לשמש להקמת בנינים באל־אקצה. המופתי הוציא מחצית הכסף, כדי לבלבל דעתם של אנשים עליהם עד שיתמכו במועמדותו. וסיר בויד שואל: כלום אין דבר זה מוכיח את ההנחה שהצעתי לך קודם? – א.: חשבתי, שאתה מתכוון לנכסי הוואקף. זאת היתה תרומה; אין זה וואקף. – אולם זה נוגע בהקמת בנינים באל־אקצה, שהוא וואקף? אין זה פירוש בהיר ביותר.

אנטוניוס בין המצרים: דברים שאין לקראם בקול: "אין ספק!    🔗

מרימאן אומר, שאת הפסוק הבא אחרי כן אין בדעתו לקרוא בקול רם. ודאי, מפני שאינו מן הנמוס. העתקה ממה שנאמר בעתון נמסרת לעד והוא קורא אותה בחשאי.

מרימאן: כאן מדובר על מעילה. האם לא כן? – א.: אין ספק בנוגע לעלילת הדברים.

מרימאן קורא אחרי זה קטע אחר מן ה“פלשתין”: התקפה נגד המופתי על קרנות שבוזבזו על קרובים, תעמולה ונתינת שוחד לעתונות.

היו"ר: האין כאן חוק נגד הוצאת לעז?

מרימאן: האם נעשו איזו צעדים? א.: אין אני יודע מהם.

מרימאן: אני רוצה לקרוא עוד שני קטעים, האחד מן ה“פלשתין” של השביעי בספטמבר שנה זו, כדי להוכיח את השנוי בטון. כאן יש השערה כי ששים מיליון ערבים הוגים חבה לערביי ארץ־ישראל, ושהשקט מתבסס על הצבא הבריטי, לא ישרור שלום במדינה כל זמן שלא תבוטל הכרזת בלפור.

כשסיר בויד גמר לקרוא את הקטעים מן העתונות הערבית הביט אל אל העד ואמר: האם נתתי סיכום בלתי הוגן? – א.: לא.

האחראי ל“המרתו” של שיאן; עוד פעם מוזאפר    🔗

מרימאן: מר שיאן בא הנה כציוני ואחרי כן הפך את ערפו לציונות, האם אתה אחראי בעד המרתו? – א.: הוא אמר כמה פעמים, שהשקפותי לא השפיעו כלום על השינוי בהשקפותיו.

מרימאן: אתמול אמרת שדברת עם איש ביפו, שקרא במסגד את הכרוז שלכם, שלדבריך היתה לו השפעה מרגיעה. האיש שקרא את הכרוז במסגד ומסר לך את הדברים הוא השיך מוזאפר? – א.: כן.

שני הנדונים שברחו: המופתי וחברו    🔗

מרימאן: האם מוזאפר לא נאסר בשבת זו? – כן. – העד נשאל אם עארף אל עארף נידון יחד עם המופתי, שמונה שנים לפני זה, הפירו את הערבות וברחו?

העד ענה, שאז לא היה בארץ, אבל הוא שמע, כי הדבר הוא נכון וששניהם קבלו אחרי כן חנינה.

חקירת פרידי וחקירת סילי    🔗

ה' פרידי קם אחרי זה לחקור את העד בשם הממשלה, על השאלה בנוגע לידיעה שנתפרסמה בבולטין על עשרים וחמשה הרובים שנתפסו בחיפה, ענה שהוא הוציא מן הידיעה המלה “יהודים”, מכיון שהדבר היה הכרחי להרגעת הקהל. אין הוא יכול להגיד אם הראפורט היה נכון או לא. הוא קבל ידיעה זו.

אחרי זה קם ה' סילי לחקור את העד.

סילי: נדמה לי, כי היתה השערה שהמופתי וידידיו סדרו את המהומות כדי לחזק את מצב מפלגתם. מה אתה אומר לזה? – א.: אשמה כזו הוטלה, אבל אין ליחס לה הרבה משקל ותשומת לב.

סילי: הנשיא הנוכחי (המופתי) עומד במשרתו בקביעות, והיא מסורה לו לכל ימי חייו?

מרימאן: אני מוחה נגד אינפורמציה אי־מדויקת בשאלון יסודית.

סילי: אולי היא יסודית, אבל איננה בלתי מדויקת, טוענים, ששאלת הכותל המערבי הועלתה על הפרק לשם אותה המטרה. אומרים כמו כן, שאיש לא חשש לכותל המערבי קודם לכן. האם לא היתה חליפת מכתבים בענין זה בשנת 1922? – א.: אינני יודע. אולם השאלה נתעוררה לפני פרסום המאמרים באותו עתון? – כן. – אלא שאם העורך אומר כך אינו אלא טועה? – הוא כותב שטויות.

בזה נסתיימה החקירה מצד סילי.

הפלחים אינם “בעלי קריאה” ומתענינים בפוליטיקה    🔗

היו"ר: הגידה לי, האם הפלחים קוראים עתונים? – א.: כן – המתענינים הם בשאלות פוליטיות? – מאד. – האם הם קוראים את העתונים? – מנהג מוזר בידם. כל כפר יש לו “בעל קריאה” משלו. בערבים הם מתכנסים ומקשיבים לכָּתוב בעתונים או בספרים. רוב האוכלוסים אינם יודעים קרוא וכתוב. כשהייתי במצרים…

היו"ר: הנח למצרים.

בזה נסתיימה עדותו של אנטוניוס. הוא חייך אל עורכי הדין הערבים. אשתו יצאה את האולם יחד אתו.

“אבן גדולה כביצת בת־יענה”    🔗

נקרא אלאן גוואטקין, אנגלי, פקיד בדואר. הוא מעיד, שביום 23 באבגוסט ראה יהודים על גג הבנין של סלונים בירושלים משליכים אבנים על הערבים למטה. אבן אחת, שהוציא מידי יהודי, היתה גדולה כביצת בת־היענה, כשנחקר ע"י מרימאן, הודה שלא ידע מה קרה ליהודים בשער יפו. שתשובה לה' מוריס אמר, שלא שאל מאיש לסבת השלכת האבנים כיון באינו שומע את לשונם.

בזה נסתיימה ישיבת הבוקר ביום 26 בנובמבר.

 

ישיבת השלשים ושמונה    🔗

בתחילת הישיבה של אחר־הצהרים ביום 26 בנובמבר נקרא ראשונה להעיד העד וויליאם הנרי דוֹבּ, שוטר בריטי בירושלים.

בתשובה לשאלותיו של סילי, אמר דוב, כי מיד לאחר שהודיעו שיש מהומה ברובע מאה־שערים קבל פקודה ללכת שמה באבטומוביל. כשנתקרבו לבית הנציב העליון ברחוב הנביאים, ראו את השוטר שעמד על המשמר כשהוא רץ ברחוב ומתאמץ לפזר את הקהל. השוטרים הבריטים ירדו מהאבטומוביל והלכו למאה שערים בדרך רחוב סן־פאול, הם ראו יהודים אחדים על גגות בתים אחדים, מול בית החולים האיטלקי, שזרקו אבנים על ערבים.

מתי נפצע או נהרג ערבי במאה שערים?    🔗

במאה שערים – מוסיף דוב – התאסף קהל יהודים, הערבים עמדו מול המקום, ששם היו היהודים. המשטרה תפסה עמדה בין היהודים והערבים. כל זה קרה עשרה רגעים לאחר שיצא ממקום שבתו. הוא שמע צעקה וכאשר הסב את ראשו ראה שוטר ארצישראלי שנתכופף על יד ערבי שהיה מוטל על המרצפת. הערבי היה נתון במצב רע מאד. כנראה שהיה גוסס. דוב העלה את הערבי לתוך האבטומוביל שלו, והביאהו לבית החולים הממשלתי, לאחר בדיקה מצאו שם, כי הערבי מת. הדבר קרה בערך באחת חסר רבע.

היו"ר: מתי נפצע? דוב: הדבר היה יכול לקרות לפני שבאנו. ואולי לא הרגשנו בזה.

“הערבים לא היו מזוינים…”    🔗

היו"ר: כיצד נפצע? – דוב: לא ביריות; כנראה באבנים ובמקלות.

העד המשיך לספר, כי לאחר שמסר את הגוף לחדר המתים חזר למאה־שערים. עד כמה שידוע לו, לא היו שום סימני התקפה לפני זמן זה. אז לא ראה שום נשק חם, אחדים מן הערבים לא היו מזוינים כלל. ולחמישים אחוזים מהם היו מקלות ואלות. השאר השליכו רק אבנים. היהודים היו מזוינים באלות.

איך התחילה ההתנפלות על מאה שערים?    🔗

דוב מספר: התחילה ההתנגשות. המשטרה התאמצה פעמים אחדות להרחיק את קהל הערבים שהתקדמו דרך המגרש הריק אל מאה שערים. למשטרה לא היתה כל אפשרות להכריח אותם לסגת אחורנית. הערבים לא ניסו להכות את השוטרים, אבל התאמצו להכנס למאה־שערים. הם נפגשו עם היהודים ברחוב סאן פאול על יד מאה שערים. היתה התאבקות קצרה ונשמעו יריות מאקדח, כששה בערך, שנעשו ע"י היהודים. אחרי זה נשמעו שתי התפוצצויות חזקות, כנראה של פצצות, שנזרקו על ידי היהודים. אחרי כן מצא עוד פצצה שלמה, שמסר אותה לשוטר בריטי. אחת הפצצות שנזרקו התפוצצה לרגליו של ערבי שנפל מיד ונפצע קשה. מצד הערבים לא נשמעו שום יריות. לאחר כל זה נסוגו הערבים אחורנית דרך השדות. הרבה יהודים יצאו ממאה שערים, והכו באלות את הערבי הפצוע על ראשו.

סיר בויד מרימאן מתחיל לחקור את העד.

מרימאן: מאין יצאת באבטומוביל שלך? – דוב: ממגרש הרוסים. – הציינת לך בדיוק את הזמן שיצאת? – אני בטוח שזה היה קרוב לשעה שתים עשרה וחצי. – האם הערבים שהתאספו שם היו ערבים שקטים, או באו לשם מעשי פרעות? – איני יכול לומר. – לכמה מהם היו מקלות? – בקהל הזה היו רובם מזוינים במקלות.

בתשובה לשאר השאלות של מרימאן, מספר העד שזה היה הערבי הפצוע הראשון שהוא ראה, הערבי היה לבוש בבגדי פלח. השוטר הארצ־ישראלי שהרים את הפצוע הוא סאלח זאיד. שם הערבי הפצוע היה חנא קארקאר.

מרימאן: בית החולים הממשלתי נמצא בקירוב מקום. האם לא כן? – כן, זה היה ענין של איזו רגעים.

“ההבטת בשעון או לא?”    🔗

מרימאן: ואני אומר לך כי אתה טעית בנוגע לזמן. האם זה לא היה בשעה אחת וחצי, ולא בשתים עשרה וארבעים רגעים? – דוב: אני בטוח, שזה לא היה בשעה 1.30. – ההבטת אז בשעון שלך? – לא. אבל זה לא היה לאחר שעה אחת. – ההלך מי שהוא לקרוא לרופא. לפני שלקחת את הפצוע משם? איש לא בא כל זמן שהיינו שם. – ההיו שוטרים ארצ־ישראליים אחרים בקרבתו? היו שנים או שלשה בקרבת מקום.

מ.: אני אומר לך, ששוטר אחד הלך לביתו של הרופא היהודי ד"ר יאסמין, אולם עד שחזר, כבר לקחת את האיש משם. – ד.: אפשר. – ראית איש במעיל לבן? – ראיתי איש בבגד עליון לבן, אך אינני יודע, אם היה זה רופא או לא.

יהודי “שבלבל את המח”    🔗

העד מסר עוד, שהאיש הזה עמד בפתח ביתו של ד"ר יאסמין. זה היה יהודי בעל השכלה, שדבר אנלית צחה. הוא בלבל את המוח, בדרך כלל.

מרימאן: אתה בטוח, שערבים לא ירו מעבר למגרש הריק? – אני בטוח בכך בהחלט.

ביתו של ד"ר יאסמין עלול היה להפגע בכדורים מרחוב מאה שערים? – בנקל. –ההיו הכדורים מרחוב מאה שערים עלולים לפגוע באותו צד של הבית הנשקף אל המגרש הריק? – רק במקרה שהיורים היו עומדים בעצם הכניסה. – האם ירתה המשטרה? – לא.

העד עובר לידי ה' סילי.

סילי: האדון שהזכרת, כיצד היה מבלבל את המוח? – דוב: הוא בא אלינו פעם בפעם בשעה שאנחנו השתדלנו לעכב את היהודים ברחוב מאה שערים. הוא בא ותבע בתוקף שוטר ללוותו לביתו, הנמצא בינינו ובין ההמון הערבי.

היו"ר: על מקרה זה לא שמענו קודם.

מרימאן: זהו מקרהו של אחד משני האנשים אשר מותתם גרמה למהומות שהתחילו בשעה 12.30.

עדותו של השוטר הערבי סלאח זאיד    🔗

אחרי זה נקרא העד סלאח זאיד, שוטר ערבי, הוא מספר שבבוקר 23 באבגוסט לא אירע כלום בקרבתה של תחנת המשטרה במאה־שערים, שנמצא שם. הוא מלא את תפקידו בין שעה 12 לאחת, לפני התחנה, והיו לו הוראות לפזר כל התקהלות שתהיה. הוא ראה לערך שלשים או ארבעים יהודים בדרך העולה למאה שערים. הוא הלך לפזר אותם, ובחזירתו לתחנת המשטרה, ראה ערבי פצוע על יד ביתו של ד"ר יאסמין. הוא שאל את הפצוע מי הכהו, והלה ענה חרש: “היהודים”. כשנשאל הפצוע אם ידוע לו מי שהיה מכהו, לא השיב. הוא ראה שמצב האיש רציני, ועמד עליו, עד שיעבור אבטומוביל ויקחהו משם. לאחר שעמד שם 5 או 6 דקות, ראה המון ערבי מתקרב מצד בית החולים האיטלקי, התחילו לזרוק אבנים ביהודים והיהודים בהם. הוא והפצוע נמצאו באמצע. כדי למצוא בטחון לעצמו ולפצוע, תמך בזרועו של זה; והוליכו למקום קרוב, שלשם לא יכלו האבנים להגיע. לאחר שהמתין עוד 2 דקות. הגיע אבטומוביל ובו שוטרים בריטיים. הנהג ירד ונשא את הפצוע לתוך האוטו והובילו לבית החולים הממשלתי הדבר היה בין שעה שתים־עשרה לאחת.

בראשונה לא ידע העד את שם האיש אולם באותו היום בשעה שלש אחרי הצהרים, נזדמן לו המקרה למצוא ולהוביל עוד פצוע אחר אל בית החולים. ובעודנו עומד לפני חדר המתים. באה אשה נוצריה ואמרה ששמעה כי בעלה נפצע. הוא הציע לה להכנס לחדר המתים ולראות אם בעלה נמצא שם. כשנכנסה וראתה את האיש, שהובא קודם ע"י העד, פרצה בבכי ואמרה שזהו בעלה, חנא קארקאר מלוד.

מרימאן חוקר את העד ומוצא סתירה    🔗

סיר בויד מרימאן קם לחקור את העד: הבטוח אתה בזמן? – כן,בטוח אני, שהדבר היה בין שתים עשרה לאחת.

המסרת למי שהוא הודעה על כך לפני היום? – מסרתי הודעה באותו היום לקצין הממונה עלי. – המסרת הודעה למי שהוא במחלקת הבריאות? – אין לי קשר עם מחלקת הבריאות, מסרתי את הודעתי רק לקציני. – המסרת הודעה למי שהוא בבית החולים? – אני לא לויתי את האיש לבית החולים. הדבר נעשה ע"י שוטר בריטי. אתה אומר שבאת לשם בצהרים. וראית שהאדם מת. האם לא מסרתי אז הודעה למי שהוא? – לא.

מרימאן מבקש רשות הועדה להביא את התעודה המכילה את רשימת ההרוגים והפצועים, שפרטיה לא נמסרו. בין הפרטים האלה הוא מציין כתב הנוגע להודעה אחת של שוטר זה, נוספת להודעה שמסר לקצין המשטרה. הועדה מחליטה, שאם הודעה זו נמצאת ברשותו של ה' פרידי עליו להביאה.

מרימאן: כלום לא מסרת הודעה למי שהוא במחלקת הבריאות שהרימות את הפצוע לערך בשעה 1.30? – העד: לא דברתי אל איש במחלקת הבריאות. אני רק מסרתי ראפורט לקציני. היו כל כך הרבה הרוגים ופצועים, שלא יכולתי להקדיש את תשומת לבי רק למקרה זה האחד,

ה' סילי חוקר שוב את העד: התוכל לבאר מנין לך הבטחון, שהדבר היה בין שתים עשרה לאחת? העד: כן. אנשים אחדים שהוכו באו לתחנת המשטרה במאה שערים לפני אחת. הרשימה ביומן של המשטרה מראה שהם באו בשעה 12.56. ומעשה קארקאר אירע לפני כן.

היו"ר: כשמצאת את הפצוע היו שם ערבים אחרים? – העד: לא.

– לא היה המון ערבי, שניסה לתקוף את היהודים? – לא.

עדותו של סגן המפקח לחקירת פשעים    🔗

אחר כך נקרא להעיד ה' אידוארד תומאס קוסגרוב, סגן המפקח על הסניף לחקירת פשעים במשטרה.

סילי: הנזדמן לך לחקור את ספירת ההתנפלויות והפשעים הקשורים במהומות מיום 17 באבגוסט עד 22 בו? – קוסגרוב: יש לי המספרים. הם סודרו על ידי המשטרה המחוזית לצרכי חקירה ודרישה.

ה' קוסגרוב אומר, שיש לו אילו מספרים ופרטים שהעתקות מהם מסר לועד הפועל הערבי, לבקשתו. הוא מקריא רשימה של התנפלויות שעליהן הודיעו לו בימים 17–21 באוגוסט, בהן הודעות על התקפות ערבים על יהודים והתקפות יהודים על ערבים. לאחר שגמר לקרוא שואל סילי: הנזדמן לך לחקור את ענין חנא קארקאר? – כן, אולם הענין עדיין נחקר ואינני יכול לגלות כלום, עד שתתקבל החלטה.

בענין חליל דג’אני, הערבי השני שנפצע בשעה מוקדמת ביום הששי. אמר ה' קוסגרוב, שהוא לא חקרו, אלא שראה את התיק. הוא יודע שאילו יהודים נתבעו לדין בענין זה. הם נאשמים ברצח בכוונה ובמחשבה תחילה.

מרימאן חוקר את העד קוסגרוב    🔗

העד עובר לידי סיר בויד מרימאן.

מרימאן: ידוע לך בודאי, שהשופט החוקר מסר את היהודים האלה לדין בתוקף עדותו של ד“ר שאמאס, בתור עד ראשי? – ק.: אינני יודע זאת. לא קראתי את הפרטים. – זה נמסר על ידך, אף על פי שאין אתה יודע דבר בנוגע אליו, אני רואה הכרח לעצמי לחקור אותך בעניין זה. הד”ר שאמאס נקרא לפני השופט החוקר? – אין לי ספק בדבר.

בתשובה לשאלות נוספות, הודיע קוסגרוב, שאיננו יודע, אילו עדים נקראו לפני השופט החוקר. אין הוא יודע כלום על המשפט הזה, אלא שהוא שומר על התיק.

מרימאן: אתה סגן המפקד במחלקה לחקירת פשעים? – ק.: לא. אני סגן מנהל הסניף לחקירת פשעים. חקירת פשעים בארץ זו היא מתפקידיה של מחלקת המשטרה. קוראים לה: סניף לחקירת פשעים.

סילי: ההיתה לך הזדמנות לראות את רשימת בית החולים “הדסה”? – ק.: אני בקרתי בכל בתי החולים לשם ספירה. מה בנוגע לרשימת הזמן? – אני יודע על דבר מקרה אחד בבית החולים “הדסה”. הראו לי את ספר הרשימות, ועד כמה שאני זוכר לא נרשם שם זמן. המזכיר אמר כי הסדר אשר על פיהו נרשמו השמות, אינו מראה בדיוק את סדר הכניסה לבית החולים.

ענין זכרון משה: עדותו של תופיק קמל, השיך של מסגד־הקבר    🔗

אחריו נקרא להעיד השיך תופיק קמל. בתשובה לשאלותיו של סילי הוא אומר, שהוא האימאם של המסגד עקאשה, בשבת בבוקר, ביום 24 באבגוסט בשעה שישב בביתו שעל יד המסגד, שמע רעש של קהל וכשהביט ראה אלפי יהודים ברחובות זכרון משה. הוא סגר את הדלת ונשאר בפנים הבית. יחד את משפחתו. דרך החלון ראה ארבעה “ציונים” מתקדמים כשבידיהם מוטות ברזל.

“ציוני” פירושו: לבוש במכנסים קצרים ובחולצה…    🔗

סילי: למה אתה מתכוון באמרך “ציונים”? השיך: הם היו לבושים במכנסים לבנים קצרים ובחולצות. ממראה התלבושת שלהם ידעתי, שהם ציונים. העד הוסיף, שהאנשים האלה נשארו עומדים כעשרה רגעים הביטו על ביתו והלכו.

הוא חשב שהם הלכו למצוא איזה דבר, כדי לפתוח את הדלתות ולהרוג את היושבים בבית. לו יש בן בגיל 15 שנה, היודע יפה עברית, הוא הלביש אותו בבגדים ציוניים ושלח אותו למשטרה לבקש שיעזרו להם לצאת מן המקום.

לאחר ארבעים רגע חזר בנו יחד את שוטרים אחדים ושני אבטומובילים. הוא פחד, שאם יצא במצנפת שלו עם אשתו המכוסה צעיף יקרה להם איזה דבר רציני, לכן הלביש את משפחתו בבגדים “ציוניים”, והוא טמן את מצנפתו ואת בגדיו מפחד ההתקפה. הם יצאו מן הבית לאחר שנעלו את הדלת, והלכו לאבטומובילים בלוית שני שוטרים. מסביב התהלכו קבוצות גדולות של יהודים, והוא חושב, כי היהודים לא ידעו שהוא ומשפחתו הם ערבים, מכיון שהתחפשו בבגדים אחרים. בעשרים ושבעה לחודש הלך לנשיא המועצה העליונה, וסיפר לו שעזב את המקום. הוא סיפר לו כי חשש פן יתנפלו על המקום ודרש עזרה מן המשטרה. לבסוף, בהמלצת נשיא המועצה, נתנו לו שוטרים בריטיים ואבטומוביל גדול. כאשר הגיעו למסגד מצאו, כי כל הדלתות פתוחות ובהן גם דלתות ביתו.

סילי: האם המקום היה באותו המצב שבו מצאו אותו חברי ועדת החקירה? – השיך: כן. – כאשר יצאת ב־24 באיזה מצב נמצא אז? – הכל היה בסדר גמור.

מרימאן: באיזו שעה יצאת ב־24? – השיך: בערך בשעה אחת וחצי אחרי הצהרים.

מרימאן: איזו שעה היתה ביום 27 באבגוסט כאשר הודעת למועצה המושלמית העליונה? – השיך: בערך שעה תשע בבוקר. – במשך כל הזמן הזה לא חזרת למסגד או לביתך? – לא.

היהודים שמרו על המסגד בפקודת הועד הלאומי