“עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִיְלָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ”
(זכריה ח, 5–4).
ההכרח להישאר בבית בשל מגפת הקורונה שפקדה את העולם, במנותק מן המשפחה והעולם החיצוני, הביא למבול של הרהורים מכל הסוגים והמינים על הצפוי לחברה בעתיד, לרבות גילויי יצירתיות בכל התחומים. קשה מאוד לחדש על מה שכבר נכתב. קשה להוסיף איזו אמירה מקורית שטרם פורסמה. גם אין אפשרות לדעת אם דבריי אלה כבר נאמרו על ידי אחרים ואני מצטרפת לדעת גדולים, או שיש בהם בֱּדל של חידוש. כצפוי, חלקם הראשון של דבריי מקורו בחוויה האישית שלי, כמי שמתבוננת במתרחש סביבה ממרומי גילי (כמעט 85), סבתא לנכדים וסבתא רבתא לשישה נינים,1 ספונה בביתה, כשכל המשפחה מסביב דואגת לשלומי ממרחק בטוח. חלקם השני מבוסס על מחקריי בספרות העברית לדורותיה בכלל, וביצירתו של ג. שופמן בפרט.
א. מציאות בימי קורונה – נחמה פורתא 🔗
על אף המצוקה של חוסר האפשרות לחבק את בני המשפחה, הגדולים והקטנים, לצאת מן הבית ולפגוש אנשים, אני חשה בכמה הזדמנויות חיוביות שסיפק מצב הסֶגר. וזאת בלי להקל ראש בקשיים האמיתיים האחרים. להלן שתי דוגמאות משני הקצוות של מעגל החיים.
נדמה לי, שרבים מאוד מן הילדים כיום יזכּרו בעתיד ימים אלה כימי שמחה ואושר. מתי הייתה להם הזדמנות לשהות במחיצתם של ההורים זמן רב כל כך?! מתי זכו לשחק עימם במשחקים שונים הנמצאים בבית, וכאלה שהוריהם זכרו מילדותם?! חצר ביתי – בית תל אביבי רגיל, ללא תואר וללא הדר, שהחצר משמשת בו בימים רגילים לחנייה – נהפכה בימים אלה למגרש משחקים. החצר קמה לתחייה! קולות צהלות הילדים, המשחקים יחד ועם הוריהם, נשמעים בה. משחקים בכדור, באופניים, בקוביות, במים, ואפילו ב“קלאס” הנשכח. ציורים של “קלאס” על המדרכות ובחצר הבית נראים בכל פינה, בצבעים שונים. כמו פעם! כמו בילדותי התל־אביבית הרחוקה. אף פעם לא ידעתי שיש כל כך הרבה ילדים בבתים הסמוכים! והינה, לפתע, מכל הדירות הגיחו ילדים בכל הגילים, ובעקבותיה הורים צעירים וצעירים פחות, וחברוּ יחד למשחקים משותפים. דומה שההורים נהנו לא פחות מן הילדים.
ומן העֵבר השני. ביום הזיכרון השתתפתי באזכרה באמצעות “זום”, כמנהג הימים האלה, לזכרו של בנו של אחד מחברי הילדות שלי. הפעם לא הייתה אפשרות לעלות לקבר, ואף לא אפשרות להגיע לפגישה המשפחתית, לחבק ולהתחבק. לכן נאלצו להסתפק באזכרה הווירטואלית באמצעות זום. לא הייתה אפשרות לראות את פני המשתתפים אלא לשמוע את קולותיהם בלבד. על המסך נראו רק פניה של האחות, שניהלה את הטקס ברגישות ובטוב טעם. והינה, הפעם השתתפו באזכרה זו יותר ממאה משתתפים, לרבות כאלה מחו"ל. מי שלא היה יכול בעבר להגיע לבית הקברות, הצליח הפעם להשתתף בזום! השתתפות פעילה ופסיבית כאחת. סיפורי הזיכרונות על הבן שנפל – מילדותו, מנעוריו ובעיקר משירותו הצבאי, החל מהטירונות ועד לתפקידיו כמפקד בצבא – קלחו, קלחו. האנונימיות היחסית אִפשרה לדוברים לשתף את המשפחה ואת השומעים בזיכרונותיהם הכמוסים והקשים ביותר. האב והאחות שמעו הפעם לראשונה, בעיקר בשל צורת המפגש הווירטואלי שנכפתה על כולם, פרטים חדשים שלא היו מוכּרים להם קודם. הלבבות נפתחו, הזיכרונות זרמו. הטכנולוגיה אִפשרה הקלטה של המפגש המרגש בזום, וכך היה אפשר לשלוח אותו גם לרבים נוספים ובעיקר לשומרו לדורות. אין ספק שהייתה זו מקצת נחמה לאב ולאחות.
למותר להוסיף, שעל אף דוגמאות חיוביות אלה היינו כולנו מוותרים על חוויה זו של המגפה שבאה על העולם ועל ישראל; אבל בכל זאת, חשוב לגלות גם את מקצת החיוב שבשלילה, ואולי אפילו להמשיכו כשיחזרו החיים למסלולם.
ב. בספרות – ייאוש מָסוּךְ בתקווה 🔗
"אֵימַת־מָוֶת מִזֶּה
וְאֵימַת־חַיִּים מִזֶּה
נֵד מוּל נֵד נִצָּבִים"
(אסתר ראב: “אֳפָקִים נוּגִים”)
הסופר ג. שופמן חווה את תלאות מלחמת העולם הראשונה כפליט בעל נתינות זרה בווינה שבאוסטריה. לפניה ואחריה חש על בשרו ובסביבתו פורענויות שונות מידי אדם (אנטישמיות) ומידי שמיים (מגפות ורעידות אדמה). בדרכו המפוכחת, האירונית־צינית, ראה בַּסכנות גם צד חיובי מבלי להמעיט בכוחן. צרה משותפת הופכת אנשים זרים לאחים, סכנה משותפת מקרבת רחוקים, ובשעת אסון הבריות מתאחדות כדי שיוכלו לעמוד יחד בפני הרעה. בסיפוריו תיאר כיצד פורענות משותפת מאחדת, כביכול, את בני האדם. לנוכח המוות הצפוי מתבטלים, לפחות לרגע, ההבדלים ביניהם, והם ניצבים מאוחדים מול האיום. כך בין יהודים לגויים, בין בריאים לחולים ובין עניים לעשירים. האיום המשותף על הקיום האנושי, יש בו יותר משמץ של תקווה לאפשרות של התחלה חדשה, טובה יותר. בה בשעה, הטון הספקני שבו כתובים הסיפורים מנוגד לתקווה זו, מפריכהּ ומפקפק בה. וכך, כל סיפור כתוב למעשה בשני קולות – תקווה וייאוש – בעת ובעונה אחת, ויוצר את הריחוק האירוני מן המסופר.
שלושה מסיפוריו מדגימים עמדה זו: “על כדור אדמה אחד” (1928); “הסרטן” (1929); “הסייד” (1938).
“על כדור אדמה אחד” (1928) 🔗
כותרת הסיפור, שהיא גם השורה המסיימת אותו, כדרכם של לא מעט מסיפורי שופמן התמציתיים, מעידה כי אינה דומה ההבנה בקריאה ראשונה לזו שעם סיומה. ברקע הסיפור שתי רעידות אדמה: האחת ב“כרך רחוק אחד”, והאחרת במקום מושבו של המספר. זהו סיפור זיכְרון “האושר הגדול” של האהבה הראשונה, ל“בת אחת צעירה” במשפחה, בעיר מולדתו של המספר. לאחר שהמשפחה שׂכרה דירה “בחדר אחד קטן במעוננו”, ההרגשה הייתה שהיא והוא “בצל קורה אחת, בצל קורה אחת – “. לימים הפליגה המשפחה “אל מעבר לאוקינוס ונשתקעה בעיר זו, שנפקדה אתמול ברעש”. אותו “הרעש” הראשון, שפקד את העיר שבה חיה המשפחה, החזיר את זיכְרון “האושר הגדול” לאחר ש”בסערת העִתים, נמחק, נשכח”. אותו ה“רעש”, שהרג והחריב רבים, גם הֵקים לתחיה את הזיכרונות האישיים והנעימים. הרעש האחר, שפקד את עירו של המספר, החזיר משהו נוסף מאותו “האושר הגדול” שחש בנערותו. כעת הייתה זו ההכרה שרעידת האדמה המשותפת מחזירה אותם ל“צל קורה אחת”, כמו בנערותם, אבל הפעם בגדול: “על כדור אדמה אחד, על כדור אדמה אחד – –” [במקור האותיות מפוזרות, נ"ג; כאן מודגשות]
הרעש הוא המקשר בין ההתאהבות הראשונה, שהרעידה את הלב, ובין הטבע, המרעיד את האדמה. הסיפור מחבר בין גורלו של היחיד ובין זה של הרבים. האסון שפוקד את האחד יכול להיות מקור האושר של האחר. מצד אחד זהו סיפור זיכרון אישי; מצד אחר, רעידת האדמה בשני מקומות בעולם הרחוקים זה מזה מְחברת בין בני האדם ומזכירה להם את גורלם המשותף: הם חיים “על כדור אדמה אחד”.
“הסרטן” (1929) 🔗
השורה הבלתי אפשרית “הסרטן הוא דבר נפלא!” מסיימת את הסיפור. הסיפור, המסופר בגוף ראשון, נכתב על רקע עליית הנאציזם והתגברות האנטישמיות באוסטריה בכלל, וזו המורגשת בווינה בפרט. בבית הקפה בווינה נפגשים “כל היסודות החשוכים למיניהם” בחברה, ביניהם מנהיגי האנטישמים, הגרועים ביותר. המספר יושב יחד עם ידידו “הרופא היהודי הזקן” בבית הקפה, וגורר אותו לשיחה על “תרופה רדיקלית, שאיזה רופא המציא נגד הסרטן”. בעוד שקודם לכן הפגין מנהיג האנטישמים שנאה ובוז לשמע שיחתם בנושאים יהודיים, כעת, כשהתחיל הרופא היהודי מרצה “על מהות הסרטן”, “הקשיבו כל האנשים הזרים מסביב”, לרבות “מנהיג האנטישמים”, שהתעניינותו “גברה מרגע לרגע”. ובאותו רגע, כפי שמתאר המספר: “בהנאה ראיתי, כיצד עיניו מתרוקנות מהארס האנטישמי שבהן; עוד מעט – והִנה הן עינים טהורות, נוחות, עינים יקרות…” הפחד המשותף מפני הסרטן, והכבוד למדע, מעוררים הזדהות עם נציגו, הרופא היהודי, אפילו אצל האנטישמים. לאחר תיאור זה, מובנת הפואנטה: “הסרטן הוא דבר נפלא!” – הינה, בשלו נזנחה האנטישמיות, ולוּ רק לרגע.
“הסייד” (דצמבר 1938) 🔗
זהו אחד הסיפורים הראשונים שכתב שופמן בארץ ישראל. המשפחה הגיעה לארץ ממש ברגע האחרון, בי“ח בתמוז תרצ”ח (18.7.1938), והתיישבה בתל אביב. בשנתו הראשונה בארץ נכתבו סיפוריו הן על רקע הכפר האוסטרי והן על רקע המציאות החדשה בארץ ישראל. הייתה זו תקופת “מאורעות תרצ”ו־תרצ“ט” – המרד הערבי – שרק פריצתה של מלחמת העולם השנייה קטעה אותו.
זהו סיפור על התחלה חדשה, למרות הכול. במרכזו סייד, “על סולמו, מחדֵש ומשפץ את טיח התקרה והכתלים”. זהו אותו בית שקודם לכן “במרתפו תלה את עצמו אחד הדיירים”. “המשפחה האומללה עקרה אל מקום אחר”, וכעת מכשירים את הדירה “לקראת דיירים חדשים”. הסייד אינו מסלק לגמרי את “הטיח” אלא משאירו, ומורח עליו טיח חדש. “טיוח” במובן הטוב של המילה: העלָמה וחיפוי על המוות תוך הכנה לחיים חדשים, בבחינת זה הולך וזה בא. הסייד עושה את מלאכתו “בזמרו חרש תוך כדי עבודתו ובעברו תכופות לשריקת שפתיים”. המספר, המאזין לו, חש “איזו שלוה בזמירות־שריקות אלה, איזו אדישות לכל האסונות שבעולם!”.
משפט זה חוזר כלשונו פעמיים. בפעם הראשונה נראה כאילו זה משפט אקראי וסתמי, אבל אחריו בא תיאור מפורט של “צרות רבות” העוברות על בני האדם “בכל המעונות”, ובעיקר: “צער גידול ילדים. אסכרה. 2 נטולי שינה רצים ההורים בוקר בוקר אל בית־החולים, ושם רשאים הם לראות את הילד החולה אך מבחוץ, מבעד החלונות העליונים; אנקורים על הכרכוב…”. בפעם השנייה, לאחר פירוט הצרות בכלל ותיאור מפורט של הדאגה עקב מחלת הילדים, מסתבר כי הסייד מודע לכל אלה, אבל למרות הכול הוא חש שאין להתרגש מן המוות. לאחר המוות באה התחדשות. הטיח הישן מגורד, וטיח חדש נמרח עליו. הסייד, המזמר־שורק, “מצפצף” על המוות.
סיפור זה משלב, כרבים מסיפורי שופמן, את המֵמד האנושי־כללי במֵמד האישי־אקטואלי. בממד הראשון הסיפור מבטא חוסר פחד, או לפחות אדישות בפני המוות, ולכן מאפשר התחלה חדשה; בממד השני הסיפור מבטא את מוכנותה של משפחת שופמן, שעברה תלאות רבות, להתחיל בחיים חדשים בארץ ישראל. שילוב זה בא לידי ביטוי בשינוי זווית הראייה המתרחש בסיפור: ראשיתו בגוף ראשון יחיד, וסיומו פנייה בגוף שני רבים: “לכו אל הסייד, סובלים, אל הסייד על סולמו, והקשיבו אל זמירותיו־שריקותיו בחלל הריק, רב־ההד – ושאבתם ניחומים והרגעה”.
את ההשוואות וההקבלות למציאות ימינו אלה מוזמן כל קורא לערוך בעצמו.
תל־אביב, י“א באייר תש”ף (5.5.2020)
מקורות
ג. שופמן. “על כדור אדמה אחד” (1928). לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ז' באייר תרפ"ח (27.4.1928).
כונס: כל כתבי שופמן, כרך שני, הוצאת עם עובד, תשי"ב (1952), עמ' 268–267.
ג. שופמן. “הסרטן”. לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ה' באדר א' תרפ"ט (15.2.1929). גם בהעולם, 15.2.1929. כונס: שם, כרך שני, עמ' 256–254.
ג. שופמן. “הסייד”. לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ט' בכסלו תרצ"ט (2.12.1938). כונס: שם, כרך שלישי, עמ' 59.
ביבליוגרפיה
נורית גוברין. מאופק אל אופק: ג. שופמן – חייו ויצירתו, שני כרכים, הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג/1982.
ראובן קריץ. “על תבניות־המבנה בסיפורי שופמן”, בתוך: תבניות הסיפור, הוצאת פורה, תשל"ו/1976, עמ' 229–189.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.