רקע
נורית גוברין
אנתולוגיה. ימי הקורונה. מסה, שירה וסיפורת

 

קורונה “על כדור אדמה אחד”    🔗



"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת

יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת

הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִיְלָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה

ח, 5–4).


ההכרח להישאר בבית בשל מגפת הקורונה שפקדה את העולם, במנותק מן המשפחה והעולם החיצוני, הביא למבול של הרהורים מכל הסוגים והמינים על הצפוי לחברה בעתיד, לרבות גילויי יצירתיות בכל התחומים. קשה מאוד לחדש על מה שכבר נכתב. קשה להוסיף איזו אמירה מקורית שטרם פורסמה. גם אין אפשרות לדעת אם דבריי אלה כבר נאמרו על ידי אחרים ואני מצטרפת לדעת גדולים, או שיש בהם בֱּדל של חידוש. כצפוי, חלקם הראשון של דבריי מקורו בחוויה האישית שלי, כמי שמתבוננת במתרחש סביבה ממרומי גילי (כמעט 85), סבתא לנכדים וסבתא רבתא לשישה נינים,[^1} ספונה בביתה, כשכל המשפחה מסביב דואגת לשלומי ממרחק בטוח. חלקם השני מבוסס על מחקריי בספרות העברית לדורותיה בכלל, וביצירתו של ג. שופמן בפרט.


 

א. מציאות בימי קורונה – נחמה פורתא    🔗


על אף המצוקה של חוסר האפשרות לחבק את בני המשפחה, הגדולים והקטנים, לצאת מן הבית ולפגוש אנשים, אני חשה בכמה הזדמנויות חיוביות שסיפק מצב הסֶגר. וזאת בלי להקל ראש בקשיים האמיתיים האחרים. להלן שתי דוגמאות משני הקצוות של מעגל החיים.

נדמה לי, שרבים מאוד מן הילדים כיום יזכּרו בעתיד ימים אלה כימי שמחה ואושר. מתי הייתה להם הזדמנות לשהות במחיצתם של ההורים זמן רב כל כך?! מתי זכו לשחק עימם במשחקים שונים הנמצאים בבית, וכאלה שהוריהם זכרו מילדותם?! חצר ביתי – בית תל אביבי רגיל, ללא תואר וללא הדר, שהחצר משמשת בו בימים רגילים לחנייה – נהפכה בימים אלה למגרש משחקים. החצר קמה לתחייה! קולות צהלות הילדים, המשחקים יחד ועם הוריהם, נשמעים בה. משחקים בכדור, באופניים, בקוביות, במים, ואפילו ב“קלאס” הנשכח. ציורים של “קלאס” על המדרכות ובחצר הבית נראים בכל פינה, בצבעים שונים. כמו פעם! כמו בילדותי התל־אביבית הרחוקה. אף פעם לא ידעתי שיש כל כך הרבה ילדים בבתים הסמוכים! והינה, לפתע, מכל הדירות הגיחו ילדים בכל הגילים, ובעקבותיה הורים צעירים וצעירים פחות, וחברוּ יחד למשחקים משותפים. דומה שההורים נהנו לא פחות מן הילדים.

ומן העֵבר השני. ביום הזיכרון השתתפתי באזכרה באמצעות “זום”, כמנהג הימים האלה, לזכרו של בנו של אחד מחברי הילדות שלי. הפעם לא הייתה אפשרות לעלות לקבר, ואף לא אפשרות להגיע לפגישה המשפחתית, לחבק ולהתחבק. לכן נאלצו להסתפק באזכרה הווירטואלית באמצעות זום. לא הייתה אפשרות לראות את פני המשתתפים אלא לשמוע את קולותיהם בלבד. על המסך נראו רק פניה של האחות, שניהלה את הטקס ברגישות ובטוב טעם. והינה, הפעם השתתפו באזכרה זו יותר ממאה משתתפים, לרבות כאלה מחו"ל. מי שלא היה יכול בעבר להגיע לבית הקברות, הצליח הפעם להשתתף בזום! השתתפות פעילה ופסיבית כאחת. סיפורי הזיכרונות על הבן שנפל – מילדותו, מנעוריו ובעיקר משירותו הצבאי, החל מהטירונות ועד לתפקידיו כמפקד בצבא – קלחו, קלחו. האנונימיות היחסית אִפשרה לדוברים לשתף את המשפחה ואת השומעים בזיכרונותיהם הכמוסים והקשים ביותר. האב והאחות שמעו הפעם לראשונה, בעיקר בשל צורת המפגש הווירטואלי שנכפתה על כולם, פרטים חדשים שלא היו מוכּרים להם קודם. הלבבות נפתחו, הזיכרונות זרמו. הטכנולוגיה אִפשרה הקלטה של המפגש המרגש בזום, וכך היה אפשר לשלוח אותו גם לרבים נוספים ובעיקר לשומרו לדורות. אין ספק שהייתה זו מקצת נחמה לאב ולאחות.

למותר להוסיף, שעל אף דוגמאות חיוביות אלה היינו כולנו מוותרים על חוויה זו של המגפה שבאה על העולם ועל ישראל; אבל בכל זאת, חשוב לגלות גם את מקצת החיוב שבשלילה, ואולי אפילו להמשיכו כשיחזרו החיים למסלולם.


 

ב. בספרות – ייאוש מָסוּךְ בתקווה    🔗


"אֵימַת־מָוֶת מִזֶּה

וְאֵימַת־חַיִּים מִזֶּה

נֵד מוּל נֵד נִצָּבִים"

(אסתר ראב: “אֳפָקִים נוּגִים”)


הסופר ג. שופמן חווה את תלאות מלחמת העולם הראשונה כפליט בעל נתינות זרה בווינה שבאוסטריה. לפניה ואחריה חש על בשרו ובסביבתו פורענויות שונות מידי אדם (אנטישמיות) ומידי שמיים (מגפות ורעידות אדמה). בדרכו המפוכחת, האירונית־צינית, ראה בַּסכנות גם צד חיובי מבלי להמעיט בכוחן. צרה משותפת הופכת אנשים זרים לאחים, סכנה משותפת מקרבת רחוקים, ובשעת אסון הבריות מתאחדות כדי שיוכלו לעמוד יחד בפני הרעה. בסיפוריו תיאר כיצד פורענות משותפת מאחדת, כביכול, את בני האדם. לנוכח המוות הצפוי מתבטלים, לפחות לרגע, ההבדלים ביניהם, והם ניצבים מאוחדים מול האיום. כך בין יהודים לגויים, בין בריאים לחולים ובין עניים לעשירים. האיום המשותף על הקיום האנושי, יש בו יותר משמץ של תקווה לאפשרות של התחלה חדשה, טובה יותר. בה בשעה, הטון הספקני שבו כתובים הסיפורים מנוגד לתקווה זו, מפריכהּ ומפקפק בה. וכך, כל סיפור כתוב למעשה בשני קולות – תקווה וייאוש – בעת ובעונה אחת, ויוצר את הריחוק האירוני מן המסופר.

שלושה מסיפוריו מדגימים עמדה זו: “על כדור אדמה אחד” (1928); “הסרטן” (1929); “הסייד” (1938).


“על כדור אדמה אחד” (1928)    🔗

כותרת הסיפור, שהיא גם השורה המסיימת אותו, כדרכם של לא מעט מסיפורי שופמן התמציתיים, מעידה כי אינה דומה ההבנה בקריאה ראשונה לזו שעם סיומה. ברקע הסיפור שתי רעידות אדמה: האחת ב“כרך רחוק אחד”, והאחרת במקום מושבו של המספר. זהו סיפור זיכְרון “האושר הגדול” של האהבה הראשונה, ל“בת אחת צעירה” במשפחה, בעיר מולדתו של המספר. לאחר שהמשפחה שׂכרה דירה “בחדר אחד קטן במעוננו”, ההרגשה הייתה שהיא והוא “בצל קורה אחת, בצל קורה אחת – “. לימים הפליגה המשפחה “אל מעבר לאוקינוס ונשתקעה בעיר זו, שנפקדה אתמול ברעש”. אותו “הרעש” הראשון, שפקד את העיר שבה חיה המשפחה, החזיר את זיכְרון “האושר הגדול” לאחר ש”בסערת העִתים, נמחק, נשכח”. אותו ה“רעש”, שהרג והחריב רבים, גם הֵקים לתחיה את הזיכרונות האישיים והנעימים. הרעש האחר, שפקד את עירו של המספר, החזיר משהו נוסף מאותו “האושר הגדול” שחש בנערותו. כעת הייתה זו ההכרה שרעידת האדמה המשותפת מחזירה אותם ל“צל קורה אחת”, כמו בנערותם, אבל הפעם בגדול: “על כדור אדמה אחד, ע ל כ ד ו ר א ד מ ה א ח ד – –” [פיזור האותיות במקור, נ"ג]

הרעש הוא המקשר בין ההתאהבות הראשונה, שהרעידה את הלב, ובין הטבע, המרעיד את האדמה. הסיפור מחבר בין גורלו של היחיד ובין זה של הרבים. האסון שפוקד את האחד יכול להיות מקור האושר של האחר. מצד אחד זהו סיפור זיכרון אישי; מצד אחר, רעידת האדמה בשני מקומות בעולם הרחוקים זה מזה מְחברת בין בני האדם ומזכירה להם את גורלם המשותף: הם חיים “על כדור אדמה אחד”.


“הסרטן” (1929)    🔗

השורה הבלתי אפשרית “הסרטן הוא דבר נפלא!” מסיימת את הסיפור. הסיפור, המסופר בגוף ראשון, נכתב על רקע עליית הנאציזם והתגברות האנטישמיות באוסטריה בכלל, וזו המורגשת בווינה בפרט. בבית הקפה בווינה נפגשים “כל היסודות החשוכים למיניהם” בחברה, ביניהם מנהיגי האנטישמים, הגרועים ביותר. המספר יושב יחד עם ידידו “הרופא היהודי הזקן” בבית הקפה, וגורר אותו לשיחה על “תרופה רדיקלית, שאיזה רופא המציא נגד הסרטן”. בעוד שקודם לכן הפגין מנהיג האנטישמים שנאה ובוז לשמע שיחתם בנושאים יהודיים, כעת, כשהתחיל הרופא היהודי מרצה “על מהות הסרטן”, “הקשיבו כל האנשים הזרים מסביב”, לרבות “מנהיג האנטישמים”, שהתעניינותו “גברה מרגע לרגע”. ובאותו רגע, כפי שמתאר המספר: “בהנאה ראיתי, כיצד עיניו מתרוקנות מהארס האנטישמי שבהן; עוד מעט – והִנה הן עינים טהורות, נוחות, עינים יקרות…” הפחד המשותף מפני הסרטן, והכבוד למדע, מעוררים הזדהות עם נציגו, הרופא היהודי, אפילו אצל האנטישמים. לאחר תיאור זה, מובנת הפואנטה: “הסרטן הוא דבר נפלא!” – הינה, בשלו נזנחה האנטישמיות, ולוּ רק לרגע.

גוברין.png

“הסייד” (דצמבר 1938)    🔗

זהו אחד הסיפורים הראשונים שכתב שופמן בארץ ישראל. המשפחה הגיעה לארץ ממש ברגע האחרון, בי“ח בתמוז תרצ”ח (18.7.1938), והתיישבה בתל אביב. בשנתו הראשונה בארץ נכתבו סיפוריו הן על רקע הכפר האוסטרי והן על רקע המציאות החדשה בארץ ישראל. הייתה זו תקופת “מאורעות תרצ”ו-תרצ“ט” – המרד הערבי – שרק פריצתה של מלחמת העולם השנייה קטעה אותו.

זהו סיפור על התחלה חדשה, למרות הכול. במרכזו סייד, “על סולמו, מחדֵש ומשפץ את טיח התקרה והכתלים”. זהו אותו בית שקודם לכן “במרתפו תלה את עצמו אחד הדיירים”. “המשפחה האומללה עקרה אל מקום אחר”, וכעת מכשירים את הדירה “לקראת דיירים חדשים”. הסייד אינו מסלק לגמרי את “הטיח” אלא משאירו, ומורח עליו טיח חדש. “טיוח” במובן הטוב של המילה: העלָמה וחיפוי על המוות תוך הכנה לחיים חדשים, בבחינת זה הולך וזה בא. הסייד עושה את מלאכתו “בזמרו חרש תוך כדי עבודתו ובעברו תכופות לשריקת שפתיים”. המספר, המאזין לו, חש “איזו שלוה בזמירות־שריקות אלה, איזו אדישות לכל האסונות שבעולם!”.

משפט זה חוזר כלשונו פעמיים. בפעם הראשונה נראה כאילו זה משפט אקראי וסתמי, אבל אחריו בא תיאור מפורט של “צרות רבות” העוברות על בני האדם “בכל המעונות”, ובעיקר: “צער גידול ילדים. אסכרה. 1 נטולי שינה רצים ההורים בוקר בוקר אל בית־החולים, ושם רשאים הם לראות את הילד החולה אך מבחוץ, מבעד החלונות העליונים; אנקורים על הכרכוב…”. בפעם השנייה, לאחר פירוט הצרות בכלל ותיאור מפורט של הדאגה עקב מחלת הילדים, מסתבר כי הסייד מודע לכל אלה, אבל למרות הכול הוא חש שאין להתרגש מן המוות. לאחר המוות באה התחדשות. הטיח הישן מגורד, וטיח חדש נמרח עליו. הסייד, המזמר־שורק, “מצפצף” על המוות.

סיפור זה משלב, כרבים מסיפורי שופמן, את המֵמד האנושי־כללי במֵמד האישי־אקטואלי. בממד הראשון הסיפור מבטא חוסר פחד, או לפחות אדישות בפני המוות, ולכן מאפשר התחלה חדשה; בממד השני הסיפור מבטא את מוכנותה של משפחת שופמן, שעברה תלאות רבות, להתחיל בחיים חדשים בארץ ישראל. שילוב זה בא לידי ביטוי בשינוי זווית הראייה המתרחש בסיפור: ראשיתו בגוף ראשון יחיד, וסיומו פנייה בגוף שני רבים: “לכו אל הסייד, סובלים, אל הסייד על סולמו, והקשיבו אל זמירותיו־שריקותיו בחלל הריק, רב־ההד – ושאבתם ניחומים והרגעה”.

את ההשוואות וההקבלות למציאות ימינו אלה מוזמן כל קורא לערוך בעצמו.

תל־אביב, י“א באייר תש”ף (5.5.2020)


מקורות

ג. שופמן. “על כדור אדמה אחד” (1928). לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ז' באייר תרפ"ח (27.4.1928).

כונס: כל כתבי שופמן, כרך שני, הוצאת עם עובד, תשי"ב (1952), עמ' 268–267.

ג. שופמן. “הסרטן”. לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ה' באדר א' תרפ"ט (15.2.1929). גם בהעולם, 15.2.1929. כונס: שם, כרך שני, עמ' 256–254.

ג. שופמן. “הסייד”. לראשונה: דבר. המוסף לספרות, ט' בכסלו תרצ"ט (2.12.1938). כונס: שם, כרך שלישי, עמ' 59.


ביבליוגרפיה

נורית גוברין. מאופק אל אופק: ג. שופמן – חייו ויצירתו, שני כרכים, הוצאת יחדיו ואוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג/1982.

ראובן קריץ. “על תבניות־המבנה בסיפורי שופמן”, בתוך: תבניות הסיפור, הוצאת פורה, תשל"ו/1976, עמ' 229–189.


 

קורונה שלי    🔗


על האנתולוגיה ‘ימי הקורונה’ בעריכת יאיר בן־חיים


א. זר פרחים – על האנתולוגיה    🔗


מקור המילה “אנתולוגיה” הוא מיוונית, ומשמעותה: זר פרחים, כְּלִיל. האנתולוגיה הספרותית מקבצת יחד יצירות שונות למכלול אחד, שיש לו מכנה משותף ו/או נושא משותף.

בחירת היצירות לאנתולוגיה, על ידי עורכים אחדים או על ידי עורך יחיד, מבוססת על עקרונות שונים ומגמות רבות, כגון: לפי הז’אנר הספרותי – סיפור קצר, בלדה; עיקרון היסטורי – ייצוג של תקופה אחת, או ייצוג של תקופות מתמשכות לאורך זמן; עיקרון ביקורתי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו של יוצר מסוים.

כל אנתולוגיה מבטאת בראש ובראשונה את טעמם האישי של עורכיה, או את טעמו האישי של העורך היחיד שלה. בה בשעה הם והוא כפופים לאילוצי נושא האנתולוגיה, שבכוונתם לייצגו ולתת לו ביטוי מקיף ושיטתי.

יש אנתולוגיות שהן אסופה של יצירות קלאסיות מן העבר, שהעורך רוצה להחזירן למעגל החיים הספרותי של דורו. במקרה זה כלולות בה רק יצירות שכבר פורסמו בעבר. יש אנתולוגיות של פתגמים, אמרות של אנשים מפורסמים, אמרות על נושאים מסוימים; יש אנתולוגיות של מקום, של עיר, בית קפה, מוסד, כגון אנתולוגיות שבהן אוסף של שירים על ירושלים, על תל אביב, על בית הקפה; יש אנתולוגיות של בית חולים ושל חוויות מחלה ואִשפוז.

יש אנתולוגיות שמטרתן לשקף חוויה טראומטית משותפת לדור בהווה, כגון מלחמה, מגפה, אסון. לצידן, אם כי במיעוט, גם מאורעות משמחים בהווה המעצבים את פני הדור, כגון ניצחון, הקמת המדינה, תאריכים עגולים בחייה, הצלחות מסוגים שונים. המשתתפים באנתולוגיות אקטואליות כאלה מתבקשים לשלוח מיצירותיהם שנכתבו במיוחד לאנתולוגיה זו, או כאלה שכבר פורסמו אבל זה מקרוב, ללא מרחק. כל אנתולוגיה מסוג זה משקפת את זמנה, מקומה, משתתפיה, וכמובן את טעמו האישי של עורכה; אבל ממרחק השנים היא נעשית אחד המאפיינים המבטאים תקופה ומוסרים את רוח הזמן לקוראים בני הדורות הבאים.

האנתולוגיה יוצרת ז’אנר ספרותי בפני עצמו. היא מורכבת מסך כל הפרטים המרכיבים אותה, באופן שכל אחד ממרכיביה מתייחס לחבריו ומוּשווה אליהם. צירופם יחד זה ליד זה יוצר גם רצף, שהוא בעל מאפיינים משלו. היצירות המרכיבות אותן מבליטות את המשותף להן, בהתאם לנושא – “כורח המוטיב”, כניסוחו של דב סדן – ובעת ובעונה אחת את ייחודה של כל יצירה. זהו שלם המורכב מכל חלקיו אך יש לו מאפיינים משלו, השונים מאלה של כל חלק וחלק בנפרד. זהו “ז’אנר בדיעבד”, שנוצר בשעה שכל יוצר כתב בנפרד ובאופן עצמאי את יצירתו, אבל בהצטרפן יחד הן מגלות חוקיות ומגמות משותפות, הנובעות מן הנושא המשותף.


ב. ‘יְמֵי הַקּוֹרוֹנָה’ – גיוון אין־סופי    🔗


אנתולוגיה זו מבליטה את הרב־גוניות הכמעט אין־סופית של שפע ההתייחסויות מצד כל כותב למגפה. יש בה תיעוד אישי ספרותי, בעיקר בשירה, של השפעתה על כל יוצר ושל השינויים שהיא מחוללת, ביחיד ובחברה כולה.

זוהי אנתולוגיה שפורסמה ללא מרחק, בשעה שהמגפה נמצאת בעיצומה, ועדיין אין לדעת איך תתפתח ואיזה שינויים נוספים יקראו בְּעולם היחיד ובחברה האנושית כולה. מעין “סיכום ביניים”, או ליתר דיוק “תחנת ביניים”, המשקפים את הלך רוחו של הכותב בזמן שבו כתב ועל רקע המצב באותו זמן, אותו מצב נזיל המשתנה במהירות.

ה“רשימות” הפותחות את האנתולוגיה מעידות שכבר היו דברים מעולם, וכי אנתולוגיה זו היא המשך לקודמותיה וליצירות הספרות שנכתבו על מגפות, מחלות ופחדים שחוותה האנושות במהלך ההיסטוריה.

חלקה הראשון של אחת המסקנות, המשותפות לא רק לכותבים אלא לכל החוֹוים, כלומר לכולנו, מנוסחת בסוף דבריה של הדסה מור: “העולם שאחרי הקורונה לא יחזור להיות כפי שהיה לפני הקורונה”. חלקה השני הוא הבעת תקווה אופטימית, שבינתיים אי אפשר לדעת אם תתגשם ואם השינוי יהיה אכן לטובה: “כיווּן החשיבה הגלובלי יְשנה את סדר היום העולמי וייצוֹר אוויר נקי יותר לנשימה, לטובת אוכלוסיית התבל כולה” (31).

באנתולוגיה משתתפים 49 משוררות ומשוררים, ועוד שישה כותבי “רשימות” ושני כותבי סיפורים, לרבות דברי הפתיחה של העורך, שהוא גם אחד המשוררים. משוררים רבים מיוצגים ביותר משיר אחד. כאן ידובר בַּשירים בלבד. למותר לציין שרמתם אינה אחידה: מהם שירים מורכבים ומעמיקים ומהם תמימים, פשטניים וישירים. אין ספק שסקירה זו עושה עוול לשיר הבודד, הראוי לדיון נפרד ולא רק כחלק מקבוצה. ריבוי השירים וגיוונם הגדול מעידים על אין־סוף האפשרויות לבטא חוויה קשה זו. הם גם מקשים על ניסוח חוקיות המאפיינת את השירים, המתחמקים מכל הגדרה כוללת, ועל ניסוח סימני היכר אופייניים לכולם. אפשר רק לנסח כמה מגמות, שכוחן יפה לקבוצות אחדות של שירים ואינו מתאים לאחרות. אלה מעגלים נפרדים, החופפים זה את זה בחלקם במקומות ובמינונים שונים. לא מעט שירים מתחמקים מכל הכללה קבוצתית.

ההתמודדות עם מחלת הקורונה יוצרת את כל קשת הרגשות האנושיים, ובראשם פחד ותקווה. פחד מפני המוות והבלתי ידוע, ותקווה כי לאחר המגפה יקום עולם חדש וטוב יותר. יש שירים המדגישים את הפחד, אחרים את התקווה, ואחרים משלבים ביניהם. בין שני קטבים אלה מתקיימות אפשרויות רבות ומגוונות של תחושות אנושיות. למותר להעיר שלא כל המגמות באו לידי ביטוי בסקירה זו; כך למשל נעדרת ההבחנה בין “שירה אֱמונית” לשירה שאינה כזו. הלך הרוח הכללי בשירים נע בין ייאוש לתקווה, בין האמונה במשמעות הקיום האנושי לסתמיותו. להלן יפורטו כמה מגמות וסימני היכר אלה, כשהדוגמאות הן חלקיות בלבד.


ג. שם המחלה    🔗


למרבה הפלא, המילה “קורונה” עצמה אינה נזכרת כלל בשירים לא מעטים, בעיקר לא בגוף השיר, ולעיתים רק בכותרת. המילה נזכרת בכותרת או בגוף השיר בשיריהם של יאיר בן־חיים (39–38); יוסי אלפי (42–40); רמי סערי, “נגיף הקורונה הארור” (50); אורה עשהאל (53); רחל אברהם איתן (59–57); בלפור חקק, “הרקיעים היו קורונה” (71, 72); גד קינר קיסינגר (74); יובל פז, “כדורגל בימי קורונה” (88); דוד לויתן (90, 91); יואל נץ (92); חגית בת־אליעזר (93); חגי קמרט (102–98); מרים לפיד (103); חנה כהן, “שלום שמי קורונה” (106, 107); רחל סיידוף מזרחי, “זו היתה הקורונה / מלכת הַשַׁפָּעוֹת” (128); שושנה קרבסי, "ימי קורונה דין חשבון (138–136); שרה אהרונוביץ קרפנוס, “קורונה חֶמְדַּת” (144); אסתר דגן־קניאל, “טעמו של חלום” (153).

המילה “קורונה” עצמה מקבלת משמעות סמלית בכמה מן השירים. הסמל מקורו בַּפּירוש שקורונה בעברית היא כתר. מכאן פתוחה הדרך למשמעויות הרבות של מושג זה, ביניהן:

א. נזר, עטרה על ראש המלך, וצירופיה, כגון: כתר תורה, כתר שם טוב, כתר שירה.

ב. קישוט אותיות.

ג. כינוי לספִירה הראשונה מעשר הספירות בקבלה.

ד. “כתר מלכות” הוא שם הפיוט הנודע של ר' שלמה אבן גבירול.

ה. לאחרונה, מכיוון ש“כתר” הוא גם “סֶגר”, הרי אין כמוהו לייצג את המציאות שנכפתה על האנשים בעקבות המגפה. כך במיוחד בשירה של רחל אברהם־איתן, “קורונה ב’מלכות' ו’בינה'”: “תחת כתר הנגיף” (59–57); ברמז ב“יומן בידוד” של נורית צדרבוים: “אבי היקום אמר על הכתר ועל כל היתר” (68); בשירו של הרצל חקק “הרקיעים היו קורונה (71); חגי קמרט, “שוד ושבר / הממשלה קבעה כאן סגר” (99); לאה טרן, “אין לה כתר” (115); בשירה של דֶליס נערך משחק מילים – אליטרציה – המבוסס על צלילי המילה קורונה: “רק”, “קירות”, “קורא”, “קול”, ובמיוחד השירה “קור, קורֵן, קורון, קורונה” (81). כך גם בשיר הילדים של חגי קמרט “אמא אמרי לי מה היא קורונה”, שבו הילדה תוהה על פשר המילה: “האם זו אִטריה של מקרוני”, או בירה, “ואולי זה קרון של קטר” (102). בשירה של שני כסיף “כֵּס השוטים” מככבת המילה “כתר”, על כמה ממשמעויותיה: כתר במובן שלטון שעליו רבים המנהיגים – “זה רודף את הכתר של זה”; כתר במובן סגר – “וְהַמַּחֲנָק”; וכתר כשם נרדף לקורונה, יחד עם המילה “נזרת”: “דּוּמִיַּת הֲרוּגי הכתר קודחת בתוכנו / נַזֶּרֶת הם קוראים לה / לִמְשַׁתֶּקֶת העולם” (141–140). כמו כן רבה שכיחותן של האותיות כ”ף (כשהיא דגושה), קו“ף ורי”ש, שהן אותיות המצויות במילה “קורונה”, למשל אצל משה ויג: “כְּתרים רודפים אותי”; “שולח כּתריו לְהַכּוֹת באנושות” (145).

לכאן שייכות גם החריזות (המעטות) בשירים עם המילה קורונה. יוסי אלפי: “יחד פה נָרֹנָה” (42); הרצל חקק: “יחד נרונה – הַגדת הקורונה!” (76); יואל נץ: “בַּל תבוא נא!… / - - - לִקְרון הקורונה” (92); חגי קמרט: “נורא / קורונה”; “קרואים / קורונאים” (98); “נגיף הקורונה / |- - -| שאו נס ציונה” (101).


ד. מוטיבים אופייניים    🔗


בשירים נזכרות לא מעט מן התופעות המאפיינות את המחלה וההתגוננות מפניה, בעיקר המסכות והסֶגר, בדרך כלל בכל שיר בנפרד. שני סימני היכר אלה יחד משמשים מוטיב חוזר בשירי האנתולוגיה, ומסייעים לחשֵק אותם יחד ולהפוך את השירים לז’אנר בפני עצמו. כצפוי, בחלק מהשירים הם חורגים ממשמעותם הריאליסטית ומקבלים משמעות סמלית.

מסכות: יוסי אלפי, “המסכות המסתירות את האני” (43); דליס, “מסכות” (81); דוד לויתן, “כנוע לחסדי המסכה” (91); ליאת בן־ישי, “חמושה במסכה” (111); יהורם גלילי, “במסכה השחורה שכסתה / את פניך מהנגיף הַמְּאַיֵם” (161), “מסכות מלחמה” (162). מעניין לציין ששני האחרונים מחברים את הקורונה למחאת השחורים בארה"ב.

סֶגר: הסגר שנגזר על האוכלוסייה חִייב כל אחד להישאר בבית עם עצמו, עם המשפחה הגרעינית על כל מה שכרוך בכך, עם הכלב או החתול. בעקבות הסֵגר באה הבדידות: ברכה רוזנפלד, “מבודדת בביתי” (48); רחל אברהם־איתן, “סורגי לְבַדִיּוּת” (59); נורית צדרבוים, “יומן־בידוד” (70–63); איילה בורטן, “בימי הסגר וצער” (96); חנה כהן, “כולנו בסדר” (107); איריס כליף, “סגר טרוּף” (109).

אויב: דוגמה נוספת לאוצר המילים המצוי בשירים ומחבר אותם היא תפיסת הקורונה כאויב שיש להילחם בו. לכן בשירים רבים אוצר המילים לקוח משדה הקרב. הרצל חקק, “בבוא אויב נסתר” (77); דוד לוייתן, “קורונה בעיניים היוֹרות” (90, 91); חגי קמרט, “סגורים בבית כמו היה הוא מבצר” (101); ליאת בן־ישי, “מוכנה לקרב” (111); משה ויג, “הַתקפה”: “חליפת מגן עטיתי לגופי” (145); יעל רן, “ילד שלי”: “עֵת מלחמה” (150); “בוא נלך לישון”: “אז לבטח תִּסְתַּיֵם הלחימה” (151).

לעיתים קרובות נזכרות המילים הכלליות נגיף, חַיְדַּק או וירוס כתחליף לשם המחלה. גם מילים אלה משמשות מוטיב חוזר בשירים ומחשקות אותם לז’אנר עצמאי. לא פעם יש להן גם משמעות סמלית.

וירוס: נורית צדרבוים (61, 62); רחל אברהם איתן (59); נעמי קשת־לבנון, “וירוס אחד / קטן / ובלתי נראה, / עצר עולם שלם מִסִּבּוּבוֹ” (95); יעל רן, “חשבנו שאנחנו גדולים, / והנה הגיע וירוס קטן / וְהָפַךְ את כל העולם” (148).

מגפה: בלפור חקק (73); מיכל דורון, “יומן מגפה” (85); חיים יחזקאל (86); מרים לפיד, “מגפה עולמית” (103); חגי קמרט משחֵק במילים: “נגיף התריסים מול נגיף הקורונה” (101); חנה כהן, “אני שולח את מגפתי” (104, 105); איריס כליף, “וַיִפָּעֲרוּ שערי הנֶגֶף” (108); לאה טרן, “פחד המגפה” (115); יפעת גדות, “זוהי עת מגפה” (117); עזרא לוי, “ביום כיפור נגיפי” (126); שרה אהרונוביץ קרפנוס, “קורונה מְנַגֶּפֶת” (144); ירון אביטוב (156, 157).

פה ושם מוזכרות מילים נדירות: עטלף – עזרא לוי, “נקמת העטלף” (126); העולם החולה מושווה למבול, ובני האדם הנמצאים בתיבת נח מחכים ליונה – יפעת גדות (116), רחל סיידוף מזרחי (130); ופה ושם נרמזות הגבלות התנועה המאפיינות את הסֶגר, כגון אצל חסיה כנעני: “בתחום מאה המטרים” (139).

קבוצות סיכון המאפיינות את התקופה נזכרות פה ושם בשיריהם של משוררים הכלולים בקבוצה זו, או בני משפחותיהם: ליאת בן־ישי פונה לסבתהּ בשילוב של ציניות ואמונה תמימה: “את בת שבעים ונמצאת בקבוצת סכון / - - - אין לך מה לדאוג ‘סבתא’”, כיוון ש“מלאכים” ישמרו עליך (110); וכן אצל שרה אהרונוביץ קרפנוס (143). שירו של חיים ספטי “אנחנו שבקבוצות הַסִּכּוּן” (155–154) מרַכז בתוכו את מרבית מאפייני שירי הקורונה, מבלי שמילה זו נזכרת בו. השיר נותן ביטוי נוקב ומרוכז לפֶלח זה של האוכלוסייה בגוף ראשון רבים: מי שכעת “לא נחשבים לכלכלה”; מי “שעוד בצעירותם חוללו רבות ונצורות” בכל התחומים; “פחד המוות” המלווה אותם; “רצון החיים [ש]עוד פועם בלִבּנו”; ההכרח להיות “אסירים מאֹנֶס” בבתים; הניתוק מבני המשפחה; “החרדה”; ההתמכרות לרדיו ולטלוויזיה; תחושת המוות בחיים.


ה. מסקנות ממרחק השנים    🔗


אין מנוס מן המסקנה שחלק מן השירים שכונסו באנתולוגיה, הקשר שלהם למחלה קלוש, אם בכלל קיים. לא פעם האסוציאציות הפרטיות של הכותב, הקושרות אותו לקורונה, אינן מצליחות לשתף את הקורא. כך אצל ליאור ויינשטין (120–118); מיכל בר־אור (123–121); תמה חזק (124); דיתה שביט (125); עזרא לוי (127); רחלי ברקת (135–132); שרה אהרונוביץ קרפנוס (144–143); יעל רן: “ילד שלי”, “בוא נלך לישון” (150, 151); לארי וייסמן: “המסך עולה בהדרגה”, “הזדמנות שניה” (158, 159); יהורם גלילי: “דמוקרטיה? (חלק 1)” (160).

יש שירים שהקשר שלהם למחלה הוא הכותרת בלבד, כגון: רחל סיידוף מזרחי (129); תמר מחלין (131); אסתר דגן־קניאל, “סדר בליל הסגר” (152). באחרים, שבהם המילה “קורונה” אמנם אינה נזכרת, ניתנו סימנים אחרים הקושרים אותם למחלה זו. קישורם למחלה נובע בעיקר מן ההקשר – שיבוצם באנתולוגיה שהוקדשה לנושא ששמו מעיד עליו, ימי הקורונה, וכן תאריך שפורסם בשולי השיר, כגון: אורה עשהאל – “‘זמן קורונה’, הרצליה, מאי 2020” (55, 56); נורית צדרבוים (62–60); בלפור חקק (72); הרצל חקק (76, 77); חנה כהן (107–104); רחלי ברקת (135–132); שרה אהרונוביץ קרפנוס (142, 144); ירון אביטוב (156, 157).

יש לשער, שממרחק השנים יתקשו בני הדורות הבאים לייחס שירים אלה למגפת הקורונה כשהם בנפרד מחוץ לאנתולוגיה. אם ייקראו השירים מחוץ להקשרם האקטואלי, יראו בהם שירים הקשורים במחלה קשה, שפגעה ופוגעת בעולם ובכל אחד ואחד במחזוריות מסוימת. זהו הגורל הקבוע האורב לכל יצירה אקטואלית שהיא פרי זמנה ומקומה: ברבות הימים היא ניתקת מהקשריה האקטואליים. אם היא מוצלחת, היא נעשית על־זמנית וכל־זמנית, שירה לדורות. זימונם של השירים יחד באנתולוגיה המוקדשת לנושא, הוא שמטעין עליהם את משמעותם האקטואלית.


ו. מגמות: שיתוף וייחוד    🔗


ההתמודדות עם מחלת הקורונה יוצרת, כאמור, את כל קשת הרגשות האנושיים, ובראשם פחד ותקווה. בין שני הקטבים של פסימיות ואופטימיות מתקיימות אפשרויות רבות ומגוונות של תחושות אנושיות, ביניהן:

פסימיות – הפסימיות מתפצלת לגוונים של רגשות: פחד, חרדה, דיכאון, ייאוש, פחד מהידבקות, בדידות. יוסי אלפי: “אדם לאדם נגיף” (42), “הזמן הפנוי מאיים על חיי” (43), “אני משתגע” (44); ברכה רוזנפלד: “פוחדים מן הפחד עצמו” (45), “וריח מלוח של חרדה / מלוֶה אותי” (48); רחל אברהם־איתן: “בין סורגי הפחד” (58); אורה עשהאל מבטאת פחד מוות מתוצאותיה של המחלה (54); חנה כהן, המגפה כעונש (107–104); לאה טרן: “פחד המגפה” (115); יפעת גדות: “והפחד יזהיר מִקִרְבָה” (117).

תחושת סוף העולם – רחל סיידוף מזרחי: “פנדמיה (מגפה עולמית)”, “העולם עמד דֹם / המרקע נצבע אדֹם” (128), “אלֻנקות מתים נִשְׂרכות אל השאול” (129); יעל רן: “חשבנו שאנחנו גדולים, / והנה הגיע וירוס קטן / וְהָפַךְ את כל העולם”, “אין אֹפֶק להפוגה” (149–148).

בדידות – ברכה רוזנפלד (48); נורית צדרבוים, “יומן בידוד” (70–63).

אופטימיות – האופטימיות מתבטאת בתקווה לעולם חדש וטוב יותר שיָקום לאחר המגפה. עם או בלי אדם, לרבות תהיות אם בכלל יש אפשרות כזאת. הטבע משתקם לאחר החורבן. הקורונה גורמת להרגשת סוף העולם, לאפשרות של בריאה חדשה, אולי טובה יותר הפעם. היא כוללת גם תוכניות של “אחרי הסֶגר”. שכיחה ההשוואה ל“אחרי המבול” של נוח.

יש גם הבטחה אישית להשלמת תוכניות בעתיד, שבעבר לא היה זמן לקיימן. יאיר בן־חיים (38); יוסי אלפי, “צריכים להתחיל הכל מהתחלה” (40); אצל ברכה רוזנפלד, הטבע שהתרוקן מבני האדם חוזר לחיים: “הדשא / - - -
שמח מאֵי פעם” (47); אצל נעמי קשת־לבנון, הטבע משתקם: “ומסביב הכל / - - -| פורח במלוא עצמתו” (94); מרים לפיד, “נתעורר לעולם חדש” (103), איריס כליף, “לַיַּהַל הבורא עולמות” (109–108). אצל רחל סיידוף מזרחי, המחלה דומה למבול והכול מחכים לסיומה: “וַאֲני אומרת, אַל יֵאוש, האביב כבר פה / וענפי זית בפיו הֲנִשלח את היונה?” (130); רחלי ברקת מתארת את סוף העולם וחידושו, "ימי קֵץ העולם לעומת “אביב יפציע בַּלְּבבות” (132), וכן “עִדָּן חדש הָאֹפק מתבהר / אַחְוָה ושלום בין עמים” (134); חסיה כנעני, “לכבוד העולם החדש / שנברא?” (139); אצל שרה אהרונוביץ קרפנוס, הקורונה דווקא קֵירבה את הרחוקים: “הֶכֵּרוּת אִפְשַׁרְתְּ” (144); משה ויג, “הֲיַהֲפוֹך העולם לטוב מֵעכשו?” (145); אסתר דגן־קניאל מצפה “לשחר מחדש” (153).

הומור – הפחד מתבטא לעיתים קרובות גם בהומור. זהו הומור מקאבּרי, שבו אדם מעודד את עצמו. ההומור העצמי הוא אחד האמצעים המובהקים להתגברות על הפחדים. כך ירון אביטוב, “גם אם אמות במגפה / לפחות לא אמות רעֵב” (157); נורית צדרבוים, “התחפשתי לבִּי – דּוּד” (62); יובל פז, “כדורגל בימי קורונה” (89–88); חגי קמרט, “היה היה בארץ סין / קיסר אחד שמוֹ קוֹרְנְצִ’ין” (99–98); שירו של שני כסיף, “כֵּס השוטים” (141–140), הוא שיר פוליטי הומוריסטי על מריבות המנהיגים בימי קורונה ומשחקי המילים והאותיות. וזוהי גם ההזדמנות לביקורת על המוסדות: יוסי אלפי, “המון טמטום” (41).


מגמות ביניים נוספות    🔗

נוסטלגיה – געגועים לשגרת העבר: השינוי לרעה שהביאה עימה המגפה מעורר געגועים לשגרת העבר, וכמו בכל נוסטלגיה, הקשיים נמחקים ומובלט החיוב בלבד. כך אצל יאיר בן־חיים (37); יוסי אלפי, “ביחד היה פעם כוח” (42); רמי סערי, “השגרה הברוכה” (50); ויש גם נוסטלגיה צינית: חיים

יחזקאל, “נָשׁוּב לַהֲרֹג אֵיזֶה מִישֶׁהוּ עַל מְקוֹם־חֲנָיָה”

(87).

חשבון־נפש – הזדמנות לתיקון: יאיר בן־חיים, “צר לי על שהחסרתי מענה לִמְבֻקָּשֵׁךְ” (39–38); אצל יוסי אלפי, המחלה והבלתי ידוע מביאים לחשבון נפש (41): “החזירו לי את זהותי” (43); ברכה רוזנפלד, “האם אני קיָם כשלעצמי?” (46); שושנה קרבסי, “בחסות השקט / אני תַּמצית מְזֻכֶּכֶת / גלעיניוּת של עצמי, / נקֻדה זְעירה / צלולה” (137).

חשיבות המשפחה – ה“יחד” המשפחתי בתקופת הקורונה מחזק, אבל לפעמים גם מחליש. איילה בורטן מתארת געגועים למשפחה של מי שנמצא במרחק רחוב ממנה ואינו יכול להיפגש: “מתי אחבק את אִמי בירושלים” (97). אצל יפעת גדות מובא תיאור ה“יחד” הנכפה על בני המשפחה: בחוץ מבול והבית כמו “תיבת נוח”, ובני הבית מנסים להעביר את הזמן ומחכים “לרגע בו יוכלו לשלוח / את העורב והיונה” (116); תמר מחלין: “בימי קורונה” המחלה היא “כמתנה מברכת”, “להתענג / על רגעים יחודיים / עם בני ביתך” (131).

ציטטות ורמזים ליצירות ספרות קודמות מובאים בכמה שירים, כגון אצל רמי סערי (49). גד קינר קיסינגר, ב“רשימות מבית הקורונה” (74), שולח היישר לרשימות מבית המוות של דוסטויבסקי ולמוות בוונציה של תומס מאן (75). “כדורגל בימי קורונה” של יובל פז מזכיר את “אהבה בימי כולרה” של גבריאל גרסיה מארקֶס. אצל חגי קמרט, “אלהים לא מרחם על שומרי עולם” – רמז מהופך לשורה בשירו של יהודה עמיחי “אלהים מרחם על ילדי הגן”, מתוך ספרו עכשיו ובימים האחרים (1955). המוטו לשירו של ליאור וינשטיין הוא ארבע שורות מתוך שיר של רחל (118).

בית החולים זוכה להתייחסות בשירים המעטים מתוך בית החולים של מי שחלה והבריא. אצל גד קינר קיסינגר, “מכונת ההנשמה” “מזליפה - - - אינפוזיה”, וכן “שכני המת” (75–74); יחי לוי, “ירדתי בנעלי בית אל המחלקה” (114–112).


*


אנתולוגיה זו מוקדשת לנושא מרכזי ואקטואלי ומרכזת יצירות ספרות שנכתבו ללא מרחק, בשעה שמגפת הקורונה עדיין בעיצומה. ממרחק הזמנים תהיה בה עדות היסטורית רוטטת ומהימנה לתחושות המגוונות והמורכבות של הדור הזה, שחָווה על בשרו את מוראותיה ונתן להן ביטוי ספרותי.


י“א בטבת תשפ”ב (15.12.2021)


יאיר בן־חיים (עורך). אנתולוגיה. ימי הקורונה. מסה, שירה וסיפורת, חדרים, בית הוצאה לאור, תשפ"א/2021, 170 עמודים.


[^1}: מאז עברתי את שנתי ה-86 והתברכתי בעשרה נינים, ומאז עדיין נמשכת המגפה ולובשת פנים שונות


  1. מחלת ה“אסכרה”, הידועה בשמה הלועזי דיפתריה, הייתה בזמנו מחלה מידבקת ומסוכנת, שפגעה בגרון וגרמה לתמותה רבה, בעיקר בקרב ילדים, עד שנעלמה עם פיתוח החיסון נגדה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!