מאז העפילו בני־אדם לבנות את מגדל־בבל ולעלות השמיימה; ומאז נענשו המעפילים עונש קשה ביותר, שבלל את שפתם ופילגם ללשונות, לשבטים ולעמים – לא פסקה השאיפה מקרב האנושות לחזור ולשים בפיה שפה אחת ודברים אחדים. הציור הדמיוני של “תור הזהב” שחלף, והתפילה להחזיר אותו גן־עדן אבוד, השפיעו על כל הדורות. מיטב הוגי־הדיעות ואוהבי־הבריות חלמו חלום־פז על תקופה, שבה תבוטלנה מחיצות הלשון והגבולות בין אדם ותחדלנה המלחמות ותשרורנה הבנה ואחווה בין האנשים. למעלה משלוש מאות חלוצים ניסו את כוחם להמציא לה לאנושות המפוצלת לשון אחת, לשונו של עולם. והלב הומה לאותם המאמצים הגדולים והטהורים, המפרפרים עד היום בנסיונותיהם ובספריהם של יוזמי הלשון האוניברסאלית. לתוך נסיונות אלה ניווטוּ שאיפות סוציאליות, התמרמרות על סדרי החברה הפגומים, מרד בקיים וצקון־לחש לעולם נעלה יותר.

עוד קומניוס, דיקארט ולייבניץ עמלו ליצור שפה עולמית. במאה ה־17 ביקשו לבנות שפה כללית “פילוסופית”, המושתתה על התבונה האנושית, בלי שים לב אל הצד השימושי שלה כשפת־דיבור. ולמן המאה ה־18 ואילך התחילו שוקדים על התקנת שפת־עזר עולמית בדיבור ובכתב, בחיים ובספרות. אך ביחוד העמיקו הנסיונות במאה התשע־עשרה, זו המאה הקוסמופוליטית, שאופן־המחשבה שהיה שליט בה היה מיכניסטי, אם כי הוּמאניסטי. בתקופה זו נוצרו “ווֹלאפיק”, “הלשון הכחולה”, “אספרנטוֺ”, “אידיום נוטראלי”, “אינטרלינגוואַ”, ואחר־כך הוצעו תיקונים לאספרנטו, שקובצו בשיטה חדשה בשם “אידו”. בשנים האחרונות ידועה הצעתו של האֶני יאֶספרסן בשם “נוביאל”. כל השיטות והצירופים וההרכבות, שהוצעו על־ידי רבים ושונים, מעידים לא רק על חריפוּת וחכמה, אלא גם על גודל המניעים וערכם. שכן לא ייתכן שאנשים יהיו נוטשים את אורח־חייהם הרגיל, מכהים את מאור־עיניהם ומקמטים את עצמם על הרכבת שפה חדשה, בלי שיהיו מופעמים ונרגשים על־ידי אידיאל גדול להביא אושר ושלום לאנושות. ברם, ההצלחה לא האירה פנים לבעלי־יוזמה אלה. עצם התפצלותן של השיטות וההצעות, שאחת סותרת את חברתה ואף מגנה את חברתה, מאשרת את ההנחה שהאידיאל היפה הזה, הרעיון היפה הזה, להנחיל לאנושות שפה אחת, ולוּא גם בצידה של שפת־המולדת, רעיון אוטופיסטי הוא, הבולע מרץ, לבבות ומוחות, ואינו נושא כל פירות.

אך האכזבות המרובות אינן מרתיעות את בעלי־החלומות האלה. בטרם “תשקע” שמשה של שיטת־לשון אוּניברסאלית אחת, “תזרח” שמשה של שיטה חדשה, שאף היא עתידה בוודאי להוריש את מקומה לחברתה בלי לשנות בגופם של החיים ובמנהגו של עולם אף כמלוא־נימה. ניסיון מעין זה להרכיב לשון בין־לאומית חדשה נעשה עתה על־ידי מלומד אנגלי, ביולוגיסטן לפי אומנותו ופרופסור בכמה מכלָלות, על־ידי לאֶנסאֶלוט הוֹגבּאֶן. שם השפה החדשה: אינטרגלוֹסה. בספרו רב־עניין מציע המחבר עקרונות לשפת־עזר עולמית, שתהא דרושה לדעתו במשטר הדמוקראטי לאחר שמלחמה זו תסתיים. ככל אלה שקדמו לו יוצא אף הוא מנקודת־השקפה, שהתקנתה של לשון אוניברסאלית, לא זו בלבד שהיא הכרחית ומחוייבת־המציאות, אלא היא גם אפשרית. היא אפשרית מבחינת הביצוע הטכני, והיא אפשרית מבחינה לימודית וחינוכית. הכל תלוי בכשרונו של האיש או האנשים, אשר יקבלו על עצמם לצרף לשון כזאת ולהביאה לתכלית השלימות. האידיאל, שהאיר לפני קודמיו, לבטל הבדלים וניגודים בין עמים וממלכות ולהביאם לידי ברית של הבנת־גוֹמלים – מאיר גם לפניו. יתר על כן: הוא רואה את הדור הזה כדור אילם ומסוכן, אם לא יינתן בידו אמצעי־הבנה בדמות לשון־עזר כללית. הוא מותח ביקורת על השיטות שקדמו לשלו – וביחוד על ווֹלאפיק, אספּרנטוֹ, אידו, אינטרלינגוואֶ ונוביאַל. אולם ביקרתו מכוונת כנגד יסודותיהן המעשיים, הטכניים או הפונאַטיים. הם הכבידו על הלומדים, ואילו הוא רוצה להקל יותר, ולשם כך בנה את שיטתו, העשויה, לדעתו, להשיג מטרה זו. אולם אין הוא מטיל כל צל של ביקורת על עצם הצורך, ואף אינו מפקפק ביכולת לספק את הצורך הזה. מבחינה זו הוא מתייצב במערכת היוזמים בת מאות השנים, ומעמיד לשירותה כמה וכמה מידות טובות: בלשנות, חריפות, כוח־צירופין, כושר־אמצאה ואמונה תמימה.

לפני זמן־מה יצאה בשורה מאנגליה: “אנגלית בסיסית” תהיה בעתיד לשון־עזר בין־לאומית. א. א. אוגדאֶן הוא בעל האמצאה. זה 25 שנה הוא מקדיש את כוחותיו להפצת האנגלית הבסיסית, שהעמיד אותה על 850 מלים יסודיות, המספיקות, לדעתו, לשימוש בין־לאומי. באופן כזה חפץ הוא להסיר מעל הפרק את כל ההצעות בדבר יצירת לשונות מלאכותיות, הצצות ונובלות פעם בפעם, ולפתור אחת ולעולמים את שאלת השפה הבין־לאומית, המנסרת תדיר בחלל־העולם. ודאי, אומר הוא, אנו זקוקים ללשון־עזר; ברם, לשון זו לא תוכל להיות אלא לשון אנגלית בסיסית. כלומר: נוטלים את אוצר־המלים האנגלי שאומדין אותו במחצית המיליון, ומצמצמים אותו כדי 850 מלות־יסוד, ואז יקל לכל אחד, בין קרוב ובין רחוק, לרכוש לעצמו שפה זו. מעלה יתירה נודעת, לדעתו, להצעה זו, שכּן האנגלית בין כך ובין כך שפה עולמית, ששלושים אחוזים מן האנושות מדברים בה. ואם עושרה הגדול מעכב, אין לנו אלא לרוששה באופן שתהיה שווה לכל נפש וקנייתה לא תצריך יגיעה מרובה. ולאחר שצ’רצ’יל הודיע לפני כמה חודשים בבית־הנבחרים, שהממשלה הבריטית שוקדת לעשות את האנגלית הבסיסית לשון־עזר בין־לאומית, התחילו מתייחסים בכובד־ראש לאמצאתו של המלומד המתמיד, המטפח את חלומו זה עשרים וחמש שנה. הכל הבינו, שהעניין יוצא מגדר אידיאליזם מופשט ונכנס לעולם־העשיה המדיני, המשמש לעיתים קרובות בית־עלמין לחלומותיהם של אידיאליסטים תמימים.

המחבר דנן, המגלה חיבה יתירה לנסיון זה, מותח עליו ביקות מכמה צדדים. ראשית־כל הוא מביא כנגדו טענה, שכבר השמיעו אותה אלה המתנגדים להצעה, שהלשון האנגלית או הצרפתית, או איזו לשון אירופית שהיא, תשמש לשון־עזר בין־לאומית. ההכרה הלאומית של העמים, אומרים הם, מפותחה כל־כך בימינו, ששוב אין כל תקווה לכך שעם אחד יסכים כי שפת חברו תיעשה בין־לאומית. כיוצא בזה, טוען הוגבאֶן, שאנגלית בסיסית אינה עשויה להתקבל בעולם, הואיל והיא תעורר קנאה ותחרות בין עמים אחרים, שאף הם משתוקיים שלשונם תשלוט בעולם, ואף הם ירצו להתקין “צרפתית בסיסית” או “רוסית בסיסית” וכו'. לפיכך מן הכורח הוא להוציא את השאלה הזאת מכלל תחרות וקנאה לאומית וליתן לה דמות בין־לאומית אמיתית. מלבד זה קובע הוגבאֶן פגמים אחרים בהצעה זו, כדרך שהוא מוצא פסול כללי בשיטות הקודמות של שפות־עזר. לדעתו, היו כולן נטולות, מטבע ברייתן, כל אפשרות פנימית להתאזרח בקרב עמים שאינם אירופיים. מה שאין כן האינטרגלוסה; זו תוכל, לפי אמונת המחבר, להיות נחלת כל האנושות כולה בגלל מהותה וטיבה, יסוד צירופיה והרכבה. ואמנם המוטו, המתנוסס על השער, מבשר ואומר:

וזוהי תמצית הנחותיו היסודיות של המחבר בספר זה:

כל ערך־מלים בין־לאומי מוכרח להיות חוטר מגזע הטכנולוגיה, וזו יונקת בעיקר מן הלשון היוונית ולא מן הלשונות החדשות. עצם העובדה שישנו אוצר־מונחים בין־לאומי בשדה הרפואה, החקלאות, הספנות, האסטרונומיה, התעשיה החימית, ההנדסה, המתימטיקה והקרטוגראפיה וכו', מסייעת לבנות שפת־עזר עולמית מתאימה. ואמנם סימני־ההיכר של ה“אינטרגלוסה” הם:

היא לשון מבדדת (isolating). היא מאפשרת מעשי־צירופים רבים מיסודות־מלים בלתי־תלויים. לה אין כל נספחים ונטפלים מתים, הבאים בראשי־תיבות או בסופי־תיבות, המכבידים על כל לשון, הואיל והם אפריוריים והשכל אינו סובלם. אינטרגלוסה היא בת־בלי־נטיות, ללא נטיות־השם וללא נטיות־הפועל. מבחינה זו היא דומה ללשון הסינית, אבל אפשרויות הצירופין שלה מרובות משל הסינית, כי יש לה מלאי גדול לכך. היא נבדלת לטובה מן האספרנטו ושכמותה, בהיותה קלה ונוחה גם לכושי־באנטו, ליפאנים, לסינים, וגם לאנשי התרבות המערבית.

לאינטרגלוסה סדר־מלים קפדני ויציב. תבנית אחת להצהרות, שאלות, פקודות ומשפטים.

ערך־המלים שלה מיוסד על שרשי מונחים בין־לאומיים, המצויים תדיר ובכל מקום במחזור־החיים. לפיכך מרובה בה החלק היווני בהשוואה לשאר שיטות הלשון הבין־לאומית. עצם השם “אינטרגלוסה” מסמל את העובדה, שהיא מין תרכיב לאטיני־יווני, כשם ש“נוביאל” היה הרכבה לאטינית־טיבטונית.

אינטרגלוסה, כשיטה של חסכון־מלים, מזווגת את הצדדים האופייניים שבאנגלית בסיסית ושבלשון הסינית. היא מצמצמת ככל האפשר את המלים השוות בצילצוליהן או בהוראותיהן וקובעת לכל אחת מיבטא ברור ותוכן מוגדר. כדוגמת האנגלית הבסיסית, היא טובעת 880 מלים יסודיות. אך היא בוררת את חומר־המלים שלה מתוך מערכת המונחים הבין־לאומיים, שכל המקצועות המדעיים והשימושיים משופעים בהם. על־ידי כך היא יכולה לטבוע כל־אימת שיש צורך בכך מלים חדשות בלי כל קושי, ולהקנותם ללומדיה על־נקלה. שהרי מלים אלו כבר ידועות ללומדים מן השימוש הבין־לאומי. מלבד זה רשאי כל מדבר בשפת אינטרגלוסה להלביש מאורעות מקומיים במלים הלקוחות מלשון מולדתו, כדרך שעניינים עולמיים מתלבשים בלשון בין־לאומית. עיקר הקושי בלימודה של לשון הוא בשיכחת המלים המשוננות. הזכרון הבינוני אינו אוצר אותן בקרבו זמן מרובה. אולם אינטרגלוסה היא לשון אסוציאטיבית, ומשום כך היא בהתאם לחוקי הזכרון, שלפיהם משתמרים יפה דברים ומלים, המעלים עימהם צלילים דומים או הברות דומות. אי־אפשר שלא להביא לפחות שתי דוגמאות, הממחישות את מהותן של לשון זו:

כלומר: היא סיפרה לי סיפור ארוך מאוד.

כלומר: האשה הזקנה אשר בגן.

מכאן אנו רואים, שהמלים אינן לקוחות מן הלשון היוונית או הרומאית לפי טבען ודיקדוקיהן של אלו, כי אם נלקחו מן המונחים הבין־לאומיים לפי שימושן והוראתן החדשים, והותאמו לצורך המיוחד.

המחבר מודה, שלא עליו המלאכה לגמור והשלמתה של אינטרגלוסה אינה תעודתו של יחיד. היא טעונה מאמצים רבים וסיוע בין־לאומי.

כל־כמה שחובה היא להודות כי המניעים של האנשים האלה, העמלים לבנות לשון אוניברסאלית בדמות זו או זו, טהורים הם ואידיאליים, חובה היא גם להודות, שהן מבחינה מדעית והן מבחינת הנסיון הם עושים מעשה־סיזיפוס. וכל מעשה, המכלה חיי אדם, מרץ־עלומים, כוח ומוח, ואינו מחזיר אלא אשליה וחלום־שווא – הריהו בחזקת סכנה. כשם שחלומות פורים הם תפארת לאנושות ותועלת לרוחה ועתידה, כך מזיקים חלומות־סרק שאין בהם לא פירות ולא פרחים, כי אם קוצים בלבד. והלוא קוצי האספרנטו והאידו והוולאפיק מפוזרים על כל דרך.

כל השיטות הללו, שנתכוונו ליתן לנו איזה שפת־ביניים עולמית, מושתתות על הנחות של תוהו. כמעט כולן יצאו מן ההנחה, שלשונו של אדם היא עניין מוסכם. בזמן מן הזמנים נימנו וגמרו בני עם זה או אחר, שעצם פלוני יכוּנה כך ופעולה אלמונית כך. מתוך סברא זו הגיעו לידי מסקנה שאפשר להתקין לשון מוסכמת חדשה, שתהא מקובלת על הכל ורצויה לכל. ולאחר שהפליגו בציור המצב הטוב והנעים אשר ישרור בשעה שתהיה שפה אחת ודברים אחדים, ניגשו כמה חלוצים נלהבים לעצם המלאכה, מלאכת ההרכבה וההפרדה של מלים. אולם ביסודה של תפיסה זו מונחת טעות שרשית, שהיא אם כל אשליה. הלשון האנושית היא פרי צמיחה אורגנית, מסתורית, שכמעט אי־אפשר לחשוף את כל שלבי גידולה והבשלתה. מדע השוואת הלשונות לא העמיד אותנו אלא על הצד הנגלה שבחזיון מופלא זה. אך הלשון היא אחד מרזי־היצירה, שאנו חשים אותם, שאין הפה יכול לאומרם ולא הקולמוס לכותבם, כל מלה היא תמציתה של רוח־דורות. בה נגנזו למשמרת תחושת הדורות, תורתם, השגתם ומאווייהם. יש מלים ההומות באזנינו כאותן הקונכיות, שכלואים בהן קולות־בראשית של מקורן. מי יכול למצות את משמעותן וטעמן של המלים “שכינה”, “ספירה”, “תשובה”, ומאות כיוצא בהן? הלוא הוראתן ורמזיהן שונים בכל פסוק ופסוק. עושר־התוכן בא להן מתוך עוני־הביטוי. על־כרחו דחס האדם שפע של רגשות וחוויות לתוך מלים מסויימות. מלים רבות נהפכו לסמלים. כך היה וכך הווה וכך יהיה.

גם צירוף המלים אינו בנוי על הגיון פורמלי, ואינו מעשה ברירה שכלית. אף־על־פי שבדיעבד באים המדקדקים והמנתחים ומסבירים את משפט הלשון ואף מבנה, ומעמידים עלינו חוקים וכללים. הייחוד שבכל לשון הוא ייחוּד של הוויה מצד בעל הלשון. המלים הן גם נרתיק וגם מלאי לאותו נרתיק. יש מלים, שהן בבואה של אומה, של אקלימה הרוחני והגשמי ושל נוף מושגיה. המושג והמשיג פתוכים ועומדים בתוך כל לשון. המלים אינן דומות למספרים, וצירוף המלים אינו דומה לצירוף של מספרים. וגדולה היתה טעותם של אלה, שהציעו שפה אוניברסאלית כדוגמת השפה המתימטית הכללית. בתוך כל מלה מובלעת נפש הדובר, גזעה, עברה, עתידה. לפיכך, אין הרעיון בדבר שפה אחת ניתן להגשמה כלל ועיקר. ההתפצלות הלשונית איננה מעשה־להטים של הטבע, כי אם חוק מחוּקיו, חוק ולא יעבור. כל לשון שתיווצר בידי יחיד או יחידים, אפילו תהא מלוטשת בצורתה ושלמה בהרכבה, לא תצא מגדר “גולם”. לעולם לא יהיה בה שם־הוויה שלם. וכשם שלא נתגלה לנו סוד יצירת האדם, כך לא נדע סוד יצירת הלשון. מה תרבות יכולה להתקפל בתוך 850 מלים? מה הם הלבושים, שאוצר־מלים זה יכול לספק לנו. הלוא האדם יתפוצץ מרוב רחשים וחוויות, שיוכרח להכניסם לתוך מיטת־סדום כזאת! ומה טעם למלה, שאין בה נשימת־דורות. הלוא כחבית ריקה תשמיע קול. כיצד יביע אדם את אהבתו וכאבו במלים הלקוחות מן הבוטניקה והכימיה ומן פתקאות־הרפואה? הלא כתוכיים יהיו בני־אדם!

אולם אפילו נתגבר על המעצור הנפשי הזה ונדמה בנפשנו, שהנחלנו לאנושות שפה חדשה, כי אז תהיה זו בתחילה צוננת, חסרת־דם, “אובייקטיבית”, אך במרוצת הימים יהיו המדברים בה מערים לתוכה דם חם, ושוב תתגוון ותתפצל ותהא יוצאת לשבעים דיאלקטים. שכּן האדם אינו יכול להיות גולם זמן רב, ולא יעברו ימים רבים והוא יאציל על אותה “אינטרגלוסה”, למשל, מרוחו ומחריפותו, באופן שהיא תתעשר ותקבל את ייחודו של הגאון ושל האומה. אופי הטבע, מראות הנוף, מזג האנשים ותפיסותיהם, עתידים להפשיט מעליה צורות ולהלבישה צורות חדשות, וכעבור דור או דורותיים תשתנה התבנית הלשונית כליל. מה יהא בסופו של החלום הזה? הלוא השאלה בדבר שפת־עזר בין־לאומית תעלה שוב על הפרק לאחר שזו תהא מפולגת לעגוֹת, מרובת־מלים ומסורבלת בדיקדוק.

קיצורו של דבר, אין סיכוי וסבר גם ל“אינטרגלוסה”, כשם שלא היה סיכוי לשיטות אחרות. היא תיהפך לתחביב ותשמש זמן־מה נושא לשיחות בטרקלינים, ואולי תתכנס לכבודה גם איזו ועידה בין־לאומית, אך היא לא תגאל את האנושות מריבוי־לשונות ומשיבושי הבנה הדדית. ולא עוד אלא שעצם ההנחה, ששפה משותפת מרבה יחסים טובים, טעונה ביקורת לאור המתרחש לעינינו. לנו היהודים היתה תמיד “שפה משותפת” עם בני הסביבה, אבל מצבנו לא הוטב על־ידי כך, ולא עוררנו בזה חיבה והוקרה אלינו. גם באומות העולם אנו עדים לחזיון, שקרובי־לשון ושארי־בשר מריבים זה עם זה ומסתכסכים רב־יתר מרחוקי־לשון ורחוקי־משפחה… הדרך לתיקון העוול הסוציאלי והפגמים הלאומיים וליצירת הבנת־גומלין לברית־עמים אינה דרך האספרנטו או האידו או האינטרגלוסה; הם רק מסיחים את הדעת מן העיקר. הם נותנים שעשועי־פתרון במקום גופי־פתרון. לפיכך הם מכזיבים ונהפכים ל“אידיאה פיקס” של תמהוֹנים מעטים.

תש"ה