אנו עומדים במערכה קשה, אנו לוֹחמים על תנאי-עבוֹדתנו בעתיד. אני מתנגדים לכל דבר העלול לעכב את יצירתנו ולהעמיד על דרכּה מכשוֹלים מלאכותיים, שאין להם יסוֹד בתנאי-הארץ הטבעיים. תוֹצאוֹת המלחמה אינן גלויות לנו, אין לנו שליטה על כל גוֹרמיה. לנו האמוּנה, שאם נהיה מאוּחדים, אם נהיה חזקים בפנים, בהכרתנו ובמעשינו, יכוֹל נוּכל. לנו האמונה, שכּל ההתנגדות שקמה נגדנו בכמה מחנוֹת, פרי זדון או אי-הבנה היא, ואם נוּכל לפזר את אי-ההבנה, נשבּוֹר גם את הזדון, לנו האמוּנה, שאם נמצא בעוֹלם הפוֹליטי – בּעוֹלם האנגלי ובעוֹלם הבין-לאומי – יחס של יושר לשאיפותינו ולדברינו, נצא זכאים מן המשפט הגדול שנערך עתה נגדנו, נצא ממנו בתוֹספת כּבוֹד ובתוספת כּוֹח, ואולם כּה רבים הם גוֹרמי הסכסוּך, שאיש אינו יכוֹל לחזוֹת מראש, בּכל הבּטחוֹן, את פּתרוֹנוֹ. האם נוּכל לשמוֹר על אחדוּת המחנה הציוני? האם נפגוֹש את יחס היוֹשר מצד העוֹלם הפוֹליטי, או חשבּוֹנוֹת אחרים לגמרי ישפיעו על הלך-הרוח בּוֹ? ויש ודברים מקריים, דברים של מה בּכך, אשר מן החוץ אין רוֹאים אוֹתם כּלל – התרשמות רגעית של מישהוּ, אי-הבנה נוֹספת – מכריעים בּדברים חשוּבים מאד. עלינו הוּטל לעשׂוֹת כּל מה שבּיכלתנו, כדי שדרך-עבוֹדתנו תהא רחבה ופנויה. אוּלם גם יתכן, כי למרוֹת התאמצוּיוֹתינוּ – תהיה הדרך צרה. עלינו להתכּוֹנן לפּתרוֹן הרצוי של הסכסוך הפּוֹליטי ואולם גם לפּתרוֹן הבלתי רצוי, ובשני המקרים גם יחד התכּוֹננוּתנוּ אחת היא: המפעל.
נניח שנזכה במערכה הפוֹליטית, וינתן חוֹפש לידינו. מלוּמדי נסיוֹן אנו, לא פעם זכינו כבר בפסקי-דין, בהכרזוֹת בהוֹדעוֹת ממשלתיוֹת. אנוּ יוֹדעים את ערכם הגדוֹל בתוֹר בסיס למפעל. ואנוּ יוֹדעים את ערכם הפעוּט בתוֹר תוֹכן של המפעל. כּל הכרזה וכל הוֹדאה – עלינוּ יהיה למלא אוֹתה תוֹכן חי. אם מחר יעלמוּ כל המסיתים, אשר אוֹתם אנוּ מאשימים בהקמת ההתנגדוּת המלאכוּתית נגדנוּ; אם מחר תכּיר ממשלת בריטניה ויכּיר חבר-הלאוּמים בצדקתנוּ – מה הרוַחנו? את האפשרוּת לעבודה פוֹריה, לא יוֹתר מזה, לא בכּיבּוּשים הפּוֹליטיים, אלא בּכיבּושים ישוּביים גאוּלתנו, כי גם אחרי הכיבּוּש הפּוֹליטי עלינו לגאוֹל את האדמה ולהעביר אליה את המוֹני היהוּדים. עלינוּ יהיה לבנוֹת את ביתנוּ כך, שיהיה בּוֹ די אוֹר ואויר לכל תוֹשבי הארץ, עלינוּ ולא על אחרים.
ואם חלילה נפסיד במערכה הפּוֹליטית, אם האלִימוּת והחשבּוֹנוֹת הפּוֹליטיים של “העוֹלם הגדוֹל” יהיוּ חזקים יוֹתר מן הצדק אשר אתנוּ, הרי לא יהיה זה המקרה הראשוֹן של עיווּת הדין בעוֹלם הפּוֹליטי, וּבתוֹלדוֹת עמנוּ יוַסף עוֹד אי-צדק לשוּרה הארוּכה מאד שקדמה לוֹ, אנוּ לא נשלים עם זה. אנו לא נחדוֹל מלתבּוֹע את חוֹפש הפעוּלה המגיע לנוּ. אוּלם בּזה לא נסתפּק, אלא נמשיך, בכל הדרכים, את מפעלנוּ הישוּבי. בּאשר אין לנו כל אמצעי אחר לתוֹספת כּוֹח ממש, מבּלעדי הישוּב העברי בארץ.על השגיאוֹת הראשוֹנוֹת של התנועה הציונית, כשהעמידה את כל ציוֹניוּתה על הציפיה לישוּעה פּוֹליטית, על המלחמה בעד “צ’רטר” – לא נחזוֹר עוֹד. וגם "ארץ חדשה במקוֹם הארץ הזאת, לא נחפשׂ. כי היא לנוּ ואנוּ לה, ואין בלתה. ננצל את כל האפשרוּיוֹת שיהיוּ לאֵל ידינוּ, במלוּאן, יוֹתר מאשר במלוּאן, ומתוֹך ניצוּל זה נשתדל להרחיב אוֹתן.
האם נוּכל? האם יש ממש בתנוּעה שלנו? אם צוֹרך חיוּני של ההמוֹנים היהוּדים הוֹליד אותה, אם חירוּת לעם העברי בּכנפיה – אין כּוֹח שיוּכל לגדוֹר בעדנוּ את דרכּנוּ. להפריע, להקטין את הטמפּוֹ, להגדיל את הקרבּנוֹת – זאת יוּכלו מתנגדינוּ לעשׂוֹת, אוּלם להכחיד את פּעוּלתנוּ – אין זה בּגדר יכלתם. כל תנוּעת-חירוּת נפגשת תמיד במכשוֹלים, כי רבים הם המעוּנינים בשעבּוּד. כל תנועת-חירוּת יוֹדעת ימֵי אבל ושנוֹת מצוּקה, כשנדמה לה כאילוּ “קיר ברזל” לפניה ואין מוֹצא. ואוּלם כּוֹח היצירה הטמוּן בתנוּעת-חירוּת עתיד תמיד להתגבר על כּוֹח השעבוּד. חוֹק הוא ולא יעבוֹר. מפעל שיש בוֹ חיים והנוֹבע מצרכי חיים מוּכרח לקוּם, אם במוּקדם ואם במאוּחר. אין לחזוֹת מראש את דרכי נצחוֹנוֹ בכל הפרטים ואוּלם “קטנוּת-אמוּנה” היא. שאינה ראוּיה לעם עתיק ולתנוּעה כּבירה, לפקפק בכך, כי מצוֹא נמצאת הדרכים האלה, על אף כל המעצוֹרים.
אם יש ממש בתנוּעה שלנוּ, אם כוֹחוֹת-יצירה טמוּנים בה – דברים אלה אין להוֹכיח בדרך ההגיוֹן בלבד, להיסטוֹריה לא די אם נגיד: העם הזה ראוּי להמשיך חייו, ההיסטוֹריה יוֹדעת כוֹחוֹת ואינה יוֹדעת נימוּקים, כּוֹחוֹת ממש, כּוֹחוֹת של רצוֹן, של פּעוּלה, של יצירה, כּוֹחוֹת רוּחניים, נפשיים וחָמריים. זכוּת העם לקיוּמוֹ טעוּנה עדוּת ממשית. ואם לאו – היא מאַבּדת את ערכה, ויהיה סוֹפה של המערכה הפּוֹליטית אשר בּה אנוּ עוֹמדים כאשר יהיה – תמיד נהיה זקוּקים לעדוּת זוֹ. ושם העדוּת: המפעל הארצישׂראלי, הגבּרת כּוֹחוֹ של הישוב העברי.
גם זאת למדנוּ בתוֹלדוֹת תנוּעתנו, בשעה של פּוּרענוּיוֹת, כשמכשוֹלים מוֹפיעים על דרכּנוּ, כּשאין למצוֹא כל “זריקה פוֹליטית” שתעוֹרר אוֹתנו כשעמדתנוּ בעוֹלם הגדוֹל נעשית עצוּבה ועלוּבה – אז גם מתחילה בפנים פרשה של רפיוֹן ידים. ולעיתים מתחיל גם היאוּש להשתלט על מחננוּ. אז צוֹמחוֹת על קרקע החוּלשה גם תוֹרוֹת נוֹחוֹת וקלוֹת העלוּלוֹת להצדיק את החוּלשה ולהשתיק את המצפּוּן. ואז בּאים אל צעירינוּ ואל זקנינוּ ולוֹחשים באזניהם: הן תראוּ מה קשה המפעל ומה רב הקרבּן אשר הוּא דוֹרש מאתנוּ; הן תיוַכחוּ, כי צרוֹת ועקלקלוֹת הן הסימטאוֹת המוֹבילוֹת אל המטרה, ודרך רחבה וישרה איננה. כּלום כּדאי הדבר? הלא את הכּוֹחוֹת הגדוֹלים האלה אפשר היה להשקיע גם בארצוֹת הגלוּת, ואוּלי אפשר היה להפיק מהן תוֹעלת רבה יוֹתר לעם העברי; הן אפשר להיוֹת יהוּדי נאמן לעמוֹ וגם ציוֹני מבלי להפקיע את החיים במפעל הארצישׂראלי דוקא.
זאת היא הסכּנה הגדוֹלה, האמיתית הרצינית האוֹרבת לנוּ: אם נענה לנִסיוֹן לא בהתגבּרוּת המאמץ, לא בחיפוּש הדרך בכל תנאים שהם, אלא ברפיוֹן ידים ובתוֹרוֹת נוֹחוּת וקלוּת. אין אמת בּתוֹרוֹת האלה, אין דרך לעם העברי בלתי ביצירתוֹ בארץ-ישראל. ואין ציוֹנוּת בלתי אם זאת הקשוּרה קשר אמיץ עם ארץ-ישראל, קשר לא ינתק, ואין שירוּת לתנוּעה בלתי אם בהתבּוֹננוּת לעליה ובעליה. בכל התנאים ובאפשרוּת הראשוֹנה.
ואם גם שבע יסגוֹר האוֹיב את שערי הארץ – אין פחד, כי אין הסגר שיעמוֹד בּפני רבבוֹת ידים דוֹפקוֹת, כל מנעוּל עתיד ליפוֹל ולהישבר, ואוּלם אסוֹן שאין לו תקנה הוּא, אם תחסרנה הידים הדוֹפקוֹת בשער – תמיד, בכל עת ובכל שעה בלי הרף, כי אז לא יוֹעילוּ לנוּ כל פסקי-דין של צדק ושוּם עיווּת-דין לא יוֹסיף לנוּ צרה, כי גם בלעדיו תהא הצרה שלימה.
הגברת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי בארץ, בכל האמצעים, בכל הדרכים – בה המפתח לפתרוֹן-אמת. לפּתרוֹן-כּבוֹד של השאלה היהוּדית-הערבית, כי כל עוֹד מעטים וחלשים נהיה, אין שויוֹן ואין פּתרוֹן, ורק בהגבּרת כּוֹחוֹ של הישוּב העברי – פּתרוֹן יחסינוּ עם מנהלי העוֹלם הפּוֹליטי, כי מאזנים דקות בידי מנהלי הפּוֹליטיקה העוֹלמית ובּקפדנוּת רבה הם שוֹקלים את ההפסד ואת הריוח, זה לעוּמת זה, ולהפסיד אין הם רוֹצים. ועל כן תנאי קודם לפסק-דינם שיהיה לטוֹבתנו – שיכבד משקלנוּ על המאזנים הדקוֹת אשר בידיהם, ורק בהגבּרת הכּוֹח של הישוּב העברי בארץ – פּתרוֹן השאלה העברית.
ט“ז כסלו תר”ץ (13.12.1929)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.