“רק על עצמי לספּר ידעתי”

רחל

הנני מהסס לכתוֹב על רחל המשוֹררת המתה. יאמרוּ: את המתים הוּא מהלל ועל החיים הוּא שוֹתק. אלא אם כּן להצהיר בּמפוֹרש: כּן וכך. ושיטה היא. כּי על החיים יש לשתוֹק. מרנין וּמשוֹבב לשמוֹע קוֹל משוֹרר, נאמן־ניב, החי עמך בּדוֹר והוּא טבעי כּפרח ועדין כּמוֹ פּה רך, המדבּר אלינוּ מתוֹך מעמקי העוֹלם. ועל זאת הננוּ חייבים לוֹ תוֹדה בּלחש. אבל כּלוּם לא חטא הוּא להפסיק את השר בּעוֹדוֹ חי ועוֹמד בּאמצע שירוֹ־תפילתוֹ וּלהטיח לוֹ בּפניו בּקוֹל רם: “יפה אתה משתפּך בּשירך, דם פּצעיך! נאה כּלחן היא שוועתך!” האין ההילוּל מהוּל תמיד בּקוֹרטוֹב חילוּל? על היפה ראוּי לשתוֹק בּאוֹפן יפה. והמשוֹרר הטוֹב אינוֹ זקוּק לשוּשבין. להיפך.

שירת רחל, כּכל שירה אמיתית, היא שיר־לכת, שירת הנפש המהלכת מעצמה אל העוֹלם, מפּרטיוּתה אל הכּוֹללוּת. ולא בּמקרה הכתירה את שירה הראשוֹן, שנתפּרסם ממנה בּעברית, בּשם הלך־נפש. וּבוֹ נאמר:

הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גּוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כֹּל אוֹדֶה!

בּשיר ראשוֹן זה ניבּאה רחל את עצמה ואת דרכּה השירית בּעתיד. ומהי דרכּה? – הדרך, אוֹ, יוֹתר נכוֹן, השביל, בּוֹ היא צוֹעדת בּהכנעה וּבגיל לקראת הכּל וההתמזגוּת עם היקוּם, בּנאמנוּת לזאת היא שרה גם בּשירה האחרון “מתי”:

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַעֲרֹב הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר

לֹא נִפְרָד.

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי

לָעַד.

וּבאמצע, כּמעט בּכל שיר משלה, מסוּפּר על הדרך, השביל אוֹ הנתיב – בּ“נפשי התוֹעה בּדרכים נלוֹזוֹת”, וּב“נתיבי בּצד דרכים”, וּב“צלו העגוּם של חוֹני המעגל פּרוּשׂ על פּני משעוֹלי”. וּברוֹב השירים האחרים, אשר ה“הלך” הוּא שם הנפש הפּוֹעלת.

כּי מי הלך כּפּייטן? אי־לאן הוּא מהלך. מאני אל אתה: אל אתה פּרט ואל האתה הקיבּוּצי. כּפלג המפלס לוֹ נתיב אל הנחל לא על מנת להשתכּן בּוֹ לנצח, אלא בּשביל לזרוֹם עם הנחל יחד הלאה אל תוֹך הים, כך הפּייטן האמיתי, גם בּהתפּללוֹ תפילת יחיד, כּלפּי הציבּוּר הוּא מכוון, ובדבּרוֹ שיר אל רע אוֹ אל הרעיה, ישׂא את געגוּעיו דרכּם אל המוֹן עם. כּל שיר משתפּך אל תוֹך אוֹקינוס החיים הגדוֹלים, גם אם יתפּתל כּמעין בּמשעוֹלים עקלקלים. ולא מן המידה היא להחיש את מרוּצת המעין בּקריאוֹת עזר אוֹ להצית מסביבוֹ עינים, המלווֹת את מהלכוֹ וּמזיקוֹת בּראיה. מרחוֹק נעמוֹד למשוֹרר. דוֹם.

נפלא, כּי א.ד. גוֹרדוֹן, שרחל הקדישה לוֹ את שירה הראשוֹן, השׂכּיל לציין בּדבר חוֹזה את היחס המתאים אל מהלך המשוֹרר, בּענוֹתוֹ לרחל על הקדשתה גם כּן בּדרך השיר:

לְכִי בִשְׁבִילֵךְ; עָלֹה תֲעַלִי; אִישׁ

אַל יַעַצְרֵךְ; אַל יֹאמַר: עֲלִי!

בּרוּר וגלוּי. “אל יאמר: עלי”. זאת אוֹמרת: בּלי הידדים ועידוּדים; בּלי האָצה והמרצה; בּלי התפּרצוּת לתוֹך רשוּתוֹ האינטימית של המשוֹרר לשם הבּעת “יישר כּוֹחוֹ”! כּביכוֹל. השירה לעוֹלם חרישית היא, אם בּאמוּר וּבמנוּגן בּה ואם מבּחינת אטימוּת עוֹלם־חוּץ, האוֹפפת אוֹתה.

הבּדידוּת – אוירתה הטבעית. בּהר וגיא תלך לשלח מעינוֹת בּנחלים. יסוֹדה בּ“ברכי נפשי”. והיא הלך־נפש.

מכּיון שהשירה מפלטת משׂא לב וּמשחררת, הרי שמעצם טבעה אחוֹת קדוּמה היא לכל תנוּעת־שחרוּר. לפיכך לב הפּייטן קשוּר ממילא בּעבוֹתוֹת עם המעוּנים ונוֹשׂאי הסבל בּעוֹלם הזה והמיתוֹ נתוּנה לכּוֹחוֹת המתפּרצים. אח הוּא למרוּדים בּמקוֹר יניקתוֹ, בּעוֹמק שרשיו,

בּמניעיו הטמירים. אבל אין כּל הכרח בּכך, שיהיה חוֹזר גם בּגילוייו מלה בּמלה על מזמוֹר הדוֹר. הפּייטן נדרש להיוֹת לעוֹלם בּן־חוֹרין, נאמן למשׂא עצמוֹ, שוֹמר את נתיבוֹ וּמתנהל כּפי יכוֹלת צעדוֹ, בּדרך מקבּילה, אמנם, אל התקוּפה, אבל על הרוֹב מנגד לה, כּדבר רחל בּשירה “מנגד”, “איש וּנבוֹ לוֹ על ארץ רבּה”. חזקה, שכּל משוֹרר ישר־רוּח ונאמן־צעד, המקיים את עיקרי ההילוּך הזה, עתיד להיפּגש אי־שם בּנקוּדה אלמוֹנית עם השיירה הגדוֹלה, אם גם רק את ענוּתוֹ יתנה לנוּ וּכרחל “רק על עצמוֹ לספּר ידע”. אוּלם שלא להתעלם מכּך, כּי כּל פּגישה של משוֹרר עם תקוּפתוֹ היא מעשׂה נס; בּניגוּד לאָמני־הניב המעטים הזוֹכים לה, מצוּיים רבּים, לא פּחוּתים בּמעלה מן הראשוֹנים, ששאגוֹתיהם וגם נשמוֹתיהם נפלטוֹת לתוֹך שממת האדישוּת. יש מבַטא ויש הצמא לביטוּי וּמחיצה מפרידה בּין השנים. כּך מוֹצא אתה מעין רץ בּין משעוֹלים נסתרים, מוּכן לתת את עצמוֹ להלך, המשוֹטט בּקרבתוֹ צמא למים חיים לשוֹבב בּהם את נפשוֹ. אוּלם סַנורים מסכסכים וּמטילים פּירוּד ביּניהם. בּחינת ולא קרב זה אל זה.

לרחל נתרחש הנס והיא נעשׂתה אהוּבה וּקרוֹבה לתנוּעה זוֹ, אשר לה עבד לבּה הנכנע והענו בּצניעוּת וּבמסירוּת. בּזאת רצה מזלה. וּלכך גרמוּ גם אָפיה ונסיבּוֹת חייה ולבּה החוֹלה. עתים יש בּמחלת־לב של פּייטן, בּה גוּפה, משוּם בּיטוּי לצער הדוֹר, אם הלב הזה אינוֹ חוֹלה בּלבד, אלא גם תמים, דוֹבר אמת ואוֹהב מאד. ואם נשאל את עצמנוּ על מה אוֹהבים את רחל, הלא נענה: על אהבתה אוֹהבים אוֹתה. כּן, גם על נקיוֹן ניבה וזוֹך פּסוּקה וּפשטוּת לבוּשה. שלא סימן עוֹני, אלא הישׂג תרבּוּתי היא אצל משוֹררת זוֹ. עדוּתה נאמנה עלינוּ, כּי “יוֹדעת אני אמרי נוֹי למכבּיר, מליצוֹת בּלי סוֹף, ההוֹלכוֹת הלוֹך וטפוֹף, מבּטוֹ יהיר” (“ניב”). ועל מה עוֹד? על יוֹשר הלב וזקיפוּתוֹ, שבּהם בּיטאה את צידוּק הדין על העוֹני הזה – “אין בּלבּי עליך. המוּעט לי רב” – מלים, שסימלוּ לנוּ את הנזירוּת מהכּרה, שנגזרה על כּוּלנוּ מטעם גוֹרלנוּ לשם לידתנוּ הלאוּמית והאנוֹשית החדשה; מלים העלוּלוֹת לזרוֹע מוֹרת־רוּח בּלב רבּים, משהן יוֹצאוֹת לא מפּה תם וּבר כּרחל. דוקא לפי ששירת רחל היא אישית מאד, אינטימית בּהחלט, הרי צידוּק־הדין הזה מתוּח ראשית כּל על עצמה, על חייה אלה, שניתנוּ לה בּמתן חד־פּעמי בּלבד, הוּא הדבר אשר לא יישנה אצל שוּם איש. לפיכך מזדעזעים אנוּ לקוֹל הויתוּר הזה בּשיר “תפילה”.

אִם אֶת חַיַּי לֹא נָתַתִּי לָעָם

לוּ עִנּוּי מוֹתִי מְמֻשָּׁךְ

יְחַלֶּה אֶת פְּנֵי הָאֵל הַנִּזְעָם

כְּמִיתַת בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח.

וּבְבוֹא הַכּוֹרֵת לִכְרוֹת אֶת גּוּפִי

לוּ קוֹל גַּרְזִנּוֹ יִתְעָרֵב

בְּקוֹלוֹת רִנָּה שֶׁל אַחִים עֲיֵפִים

בְּשׁוּבָם בְּשָׁלוֹם מִן הַקְּרָב.

כּאן בּא לידי בּיטוּי נוֹקב היסוֹד השני של השירה הנאמנה, שהחמלה הוּא עיקר ראשוֹן בּה, והוּא: האכזריוּת. הלב הנכנע, מכּיון שכּבר ויתר על עצמוֹ, הרי אין לוֹ שוּב כּביכוֹל משלוֹ כּלוּם, ואף חיים אין לוֹ, וּבכן, מה עוֹד הוּא יכוֹל לתת, אם לא לפּחוֹת את מוֹתוֹ? משל לאיש שפּיזר את כּל נכסיו והפקירם וּלאחר כּך בּא מי וּמבקש ממנוּ דבר, והוּא, הנוֹתן הגדוֹל, שוּב אין בּידוֹ שוּם מתת. גוֹרל המשוֹרר: הוּא, העני מכּל, הנהוּ גם הגדוֹל בּנדבנים בּמיטב געגוּעיו.

אף רחל הנדבנית, המסתכּלת מקרן זוית בּ“חיים החוֹפזים” על פּניה, ואוֹמרת שלוֹם להוֹלכים, כי “לתת, רק לתת, כּלוּם לא די?” שוֹקדת להעניק עוֹד דבר־מה, לאחר שנתנה כּבר את חייה שי, והיא מתפּללת כּי ה“גוּף הרפה הזה, הלב הזה העגוּם, יהיוּ לרבּוֹא גרגרים של עפר פּוֹרה, לכוֹחוֹת אדמה הצוֹפים ליוֹרה וּפוֹרצים עליזים לרוֹם” (“תמוּרה”).

לב רחל לא נכנע בּלבד, אלא גם חכם היה. לפיכך שמרה את פּיה מכּל אבק חנוּפּה כּלפּי הקדשים שעל מזבּחם נסכה את דם שיריה.

היא שרה את איש המעדר, אבל לא עמוֹ ולכבוֹדוֹ; לא הטיחה אף פּעם בּפני קהל העוֹבדים: “אתה נוֹתן הלחם! אתה הגוֹאל!” לא עשׂתה את עצמה שליח ציבּוּר ולא העלימה על פּצע הבּדידוּת – והוּא גם חטא – שנשׂאה בּחוּבּה. בּפירוּש סיפּרה לנוּ על החיץ שבּינה וּבין אחרים, כּי עוֹד בּהיוֹתה תינוֹקת ליווּה עצב נסתר “בּבגד אבלי הייתי שוֹנה ונבדלת משאר” (“חיץ”). ורק בּאזני הפּרה האלמת, שאין עמה מתנוֹת פּרסים לאדם, מלבד חלבה השוֹפע לכּל, היא משמיעה את הוידוּי, בּלטפה חרש “את הראש הגדוֹל, המקרין”, כּי “מאוּחים חיי עם חייה בּאלפי חוּטי מסתוֹרין” (“חליבת לילה”). ואילוּ אל האדם העמל ואל התנוּעה, אשר אוֹתם שרתה, לא דיבּרה כּזאת אף פּעם. אוֹת לאצילוּת נפש, לנשמה סגוּלה ודגוּלה. כּי כּל פּייטן אמיתי הוא אציל. ולא תהא שרירוּת־שיפּוּט בּהשערה, כּי כּאן, בּנקוּדה זוֹ דוקא, בּאותה צניעוּת שבּניב הרחלי, בּאי־התערטלוּת זוֹ, בּביטוּי נזירי זה, בּחכמת ההתאַפּקוּת הזאת, חלה הפּגישה הנסית בּין שירת רחל וּבין תנוּעת עם־אדם ועם עוֹבד. כּל תנוּעה משנה־ערכין ניזוֹנה בּמעמקיה מתוֹך קרבּן היחיד הענו, אם גם על פּני חלקתה יקציפוּ לא בּמעט העכוּרים והרהבים של המוֹשכים בּרסן ומדבּרי הגדוֹלוֹת. כּל תנוּעה רבּת־שאוֹן קיימת בּזכות גרעין האמת הנוֹבט בּלבבוֹת יחידי־הסגוּלה, בּני הל"ו. ואם לא מעטים בּה הסטיוֹת והדלוּחים, אוּלם הקצף צף ועוֹבר בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר. נוֹתר בּה לקיוּם רק זה שחוֹתמוֹ אמת. רחל היתה מנאמני בּית התנוּעה. שכּזוֹ כּבר נחתמה בּפסק־דינה של התנוּעה, שדנה הפּעם דין צדק.

רחל שרה על רחל; וּכמוֹ רחלוֹת רבּוֹת מדבּרוֹת מתוֹך קוֹלה היחידי. בּמידת־מה יש בּשירתה הנזירית סמל לתנוּעת ארץ־ישׂראל החדשה, הנידוֹנה לצמצוּם לפידיה מחשש עין רעה והיא צוֹעדת לאט וּבריסוּן עצמה גם בּנשׂאה בּחוּבּה את חזוֹן המרד לשנוֹת סדרוֹ של עוֹלם. שירת רחל ארוּגה ממטוה החלוֹם ועם כּך היא משתלבת לתוֹך שתי המעשׂה והעמל. משמע: גם חיי־החוּלין נארגים מחלוֹמוֹת. שלא כּפּסקנים, המתנקשים לחסל את שירת הרחשים מפּאת אי־תוֹעלתיוּתה וּבבוּזם לצקוּן נפש בּוֹדדה בּמוֹעדה, הריהם מבקשים לארגן את הפּיוּט על הקיבּוּציוּת דוקא. ותחת קוֹל הזמיר להטיל לתוֹך פּי המשוֹרר את שאגת הפּטיש, המשׂוֹר וגלגלי המכוֹנה. כּן, גם המכוֹנה שרה שירים. וכי משוּם כּן צריך להדיח את הזמיר מעל כּנוֹ? קוֹלוֹת לאין שיעוּר מנגנים בּטבע ומחזה האדם. משוּזר בּתוֹך כּוּלם קוֹל הגעגוּעים, המנסר מני אז בּעוֹלם ואל נכוֹן לא יסוּף עד אחרית הימים. השירה יסוֹדה בּמעינוֹת טמירים. וכל העוֹלם עוֹמד על מעין. לא מחכמה היא, כּי יבוֹא איזה מפקד עליוֹן לנצח גם על הפּייטן וּלכוון לוֹ את קוֹלוֹ: אין עליוֹן מעל לקוֹל האמת, האישי לעוֹלם. רשאי הפּייטן, ותפקידוֹ הוּא זה, לעקוֹר את לבּוֹ מתוֹך חזוֹ וּלהשליכוֹ לתוֹך מוֹקד החיים החדשים – קרבּנוֹ הוּא זה, אשר אוּלי ירצה – אבל מה שׂכל באלה, הדוֹרשים מאת הפּייטן, שיכתוֹב מלכתחילה ספר כּריתוּת ללבּוֹ ויֵהפך לחצוֹצרה או למַשרוֹקית הכּלל?!

כּל שירה אוֹמרת לכתחילה בּרכי נפשי, ורק בּדיעבד שוֹמעים אוֹתה גם אחרים, אם השעה שעת רצוֹן היא לשמיעה. אבל הזמנה לשיר היא אינוּס ה“בּדיעבד” לעשׂוֹתוֹ “לכתחילה”.

נאהב את רחל, נכבּד את שירתה, אבל אַל נא נעשׂה גם אותה לאֵם־דמוּת: “שכּזוֹ! ורק שכּזוֹ!” רחל סיפּרה לנוּ על ה“הכנעה”, על ה“אלמנה החיורת” ועל “גסיסת המרד” (הכנעה). רחל היתה נאדרה בּעוֹז חוּלשתה, בּתחנוּניה להתפּלל על נפשה החוֹלה, בּקוֹלה החרישי והעני. אבל יש הוֹד והדר גם בּשאגת איתנים, הפּוֹרצת מחזה אדם מרדן. אלף אלפי צוּרוֹת לבת־השיר וקוֹלוֹת אין־סוֹף לה. חלילה לנוּ לעשׂות פּוּלחן מצמצוּם ומהתאַפּקוּת. ההסתפּקוּת בּמוּעט, שהיתה יפה לשעתה, לשם האדרת החלוּציוּת, כּירידה לצוֹרך עליה, אינה הכרח שירה וחיים לכל הזמנים.

זה כּוֹחה של השירה הטוֹבה והנאמנה וזה תפקידה: לשחרר! לשחרר גם מעצמה. לפנוֹת בּידיה את הדרך לכל השוֹנה ממנה. וּמה מאד נצטער על כּך בּראוֹתנוּ, כּי גם אנדרטת רחל, אשר נבנתה בּיוֹשר וּבצדק מניב־החן של שירתה התמה, עלוּלה להיעשׂוּת בּידי רבּים מיתרס לשלוֹח מעליו חצים בּכל סוג־שירה, שאינוֹ כּיוֹצא בּרחל.

ולא כּן. מעינוֹת־שירה רבּים שוֹקקים בּעוֹלם ואין קוֹל זמרתוֹ של האחד דוֹמה לשל השני. כּוּלם מוּפזים בּקרני שמש, היוֹרדוֹת אליהם וּמוֹשכוֹת אוֹתם למרוֹמים. גם רחל, הציץ הענו, שלחה את פּארוֹתיה לשמש. וכך בּישׂר לה א.ד. גוֹרדוֹן בּשיר־המענה שלוֹ:

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ

יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם

וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ

בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

לא. לא בּוֹדדה רחל בּמרוֹם שירתנוּ. כּי אחים לה בּפמלית משוֹררינוּ על אדמתה ארץ־ישׂראל.

הצלחת רחל אינה פּרי מקרה, בּשל צירוּפים בּיוֹגרפיים בּלבד. מזל רחל מאלף אוֹתנוּ, כּי גם בּתוֹך שאגת ימי חוּלין יש אוֹזן קשבת לשירה צרוּפה; קיימת, בּכוֹח לפּחוֹת, אפשרוּת של מגע בּין הפּייטן האינטימי וּבין משפּחת האדם הרחבה. רחל הלכה בּהלך־נפש למסעיה והגיעה אל הלבבוֹת. מכּאן פּתח־תקוה, כּי גם פּייטנים אחרים, אחים לה בּשוֹרש, הנעלמים לפי שעה מתשׂוּמת־לב, יגיעוּ אל המחוֹז הנכסף לכל פּייטן: קן בּנשמת הדוֹר.

בּכל יוֹם אזכּרה לרחל יש להזכּיר לתנוּעה את חטאה, בּהזניחה את בּחירי משוֹרריה. ויִנשׂא נא הכּרוּז:

– לכוּ אל שירת רחל, כּי טוֹבה היא וּמשיבת נפש. וּממנה לכוּ אל אחיה בּרוּח. והיה אם תשאבוּ גם את שירתם של אלה בּרוּח נכוֹנה וּפתוּחה לקבּלת שפע, תערב לכם. כי משלכם היא וּלמענכם.