א

גדוֹלים מעשׂי־אמנוּת, פּעלי רוּח אנוֹש הנפעם מחזוֹן היקוּם, שתוֹכם רצוּף שיר שבח והוֹדיה למפעלוֹת הבּריאה. וּבכן, תיתכן שאלה: מה טעם עלינוּ לשבּח את האמנוּת המשבּחת וּמה מקוֹם לפרסם בּרבּים פּרקי התפּעלוּתנוּ מיצירוֹת הרוּח הנפעלת?

אבל טבענוּ מחייב שלמי־תוֹדה לגוֹמלים לנוּ טוֹבה, אם בּחוֹמר ואם בּרוּח. בּרכּת הנהנים אינה סתם מצוַת אנשים מלוּמדה, אלא צוֹרך־נפש. כּדרך שהנפש היפה סוֹלדת ליהנוֹת מדברי מאכל בּלי בּרכה ואינה יכוֹלה להסתכּל בּאילן וּבניר מבּלי לוֹמר מה נאה אילן זה וּמה יפה ניר זה, כּך מצווה עלינוּ בּת־קול מן הלב להבּיע “יִישר כּוֹח” לכל תוֹפעוֹת הכּוֹח הרוּחני, שבּתוֹכן נתיחד מקוֹם רם־המעלה לבּיטוּי האמנוּתי. תפקיד הבּקוֹרת לשמש פֶּה לקהל המברכים וּלבטא את רחשי ההוֹקרה, המקננים בּלב רבּים ליצירוֹת הסגוּלה של הדוֹר ושל כּלל הדוֹרוֹת. מסתבּר שאין בּרכה בּלי הגדרת המערך של המבוֹרך. כּל שיר־המעלוֹת הוּא גם פּירוּש המעלוֹת וּפירוּטן. ואין מחבּרים פּירוּש לדבר אלא אם כּן הוּא אהוּב ונערץ עלינוּ. אנוּ נמצאים למדים, כּי הבּקוֹרת מקוֹרה האהבה, תכליתה הערצה וּמגמתה הסבּרה נכוֹנה בּשביל לקָרב כּל יצירה שהיא חפצה בּיקרה אל לב הרבּים ואל השׂגתם. אכן, ההבנה הדרוּשה היא תנאי מוּקדם להשׂגת הערך אפילוּ בּדברים, המדבּרים לכאוֹרה אל לבּנוּ בּאוֹפן אי־אמצעי. לא עם־הארץ חסיד; ולא עם־הארץ נלהב וּמתפּעל. כּל המבקש לטַעַת בּלבבוֹת אהבת היצירה האמנוּתית חייב לפתּח את המוֹחוֹת לתפיסת צד היחוּד שבּכל מלאכת־מחשבת לעצמה. הרוֹצה להרבּוֹת טוֹעמי האמנוּת וּמסתוֹפפים בּצלה יגדיל תוֹרתה ויאדיר את יסוֹדוֹת ההלכה שבּה.

אין צוֹרך לוֹמר, שהבּקוֹרת נדרשת גם לכמה תפקידים אחרים מחוּץ לתינוּי השבחים והמעלוֹת. יש בּקוֹרת מנתחת, המוֹרה על חלקי הסוֹתר והבּוֹנה שבּיצירה הנדוֹנה; מצוּיים מבקרים, המשמשים מוֹרים וּמדריכים

לאמנים חיים וּמזהירים אוֹתם מפּני כּשלוֹנוֹת הצפוּיים להם אוֹ נוֹזפים בּהם בּשל משוּגוֹת שכּבר נעשׂוּ על ידיהם. דעה מהלכת מזַכּה את המבקר בּתוֹקף של דיין ושוֹפט אוֹ גם של מַתוה כּיווּן ואף יוֹעץ לאמן בּבחירת הנוֹשׂאים וּבאוֹפן עיבּוּדוֹ של החוֹמר. אחרים רוֹאים בּמבקר מעין אח בּכוֹר לאמן ואוּמן פּדגוֹג לוֹ אוֹ ממש מחוֹקק בּמסכת יצירה, הפּוֹסק איסוּר והיתר. ואמנם, הרבּה פּנים לבּקוֹרת וריבּוּי שימוּשים אפשר ליחס לה. אוּלם רוֹשם הרשוּמוֹת “בּמעגל הדוֹרוֹת” לא נתכּוון מעיקרוֹ אלא להרים כּוֹס של בּרכה לכבוֹד הגידוּלים הנאים ויוֹצריהם שבּספרוּתנוּ החדשה וּלעוֹרר את הדעת על מאוֹרם הגנוּז והנגלה כּאחד. כּיון ששׂם לפניו מטרה זוֹ לא שעה עוֹד אל הצללים ולא נפנה אל הפּגמים. לאמתוֹ של דבר אין ליקוּיים בּעצם מצד עצמוֹ, אלא הללוּ מבצבּצים ויוֹצאים מתוֹך השוָאת העצם הזה לזוּלתוֹ אוֹ בּבדיקתוֹ מבּחינת החוּקים הנתוּנים מחוּץ לוֹ. תגש לכל בּריה – בּנידון זה: לכל יצירה אמנוּתית – אגב זיקה לפנימיוּתה וּבחַן אוֹתה לפי חוּקיה הטבוּעים בּה, ממילא יטוּשטשוּ פּגמיה ויתבּלט בּמוּבהק

עצם קיוּמה, שהוּא מעלתה העליוֹנה. מה ממש עוֹד בּחסרוֹנוֹתיה לאחר שדבקת לאהוֹב את עצם מציאוּתה? אהוֹב את התינוֹק ואת בּת־צחוֹקוֹ והוּא יֵראה בּעיניך כּלי שלם וּמתוּקן. מכּל מקוֹם אם ניתנה לנוּ הרשוּת להעביר יצירה אמנוּתית תחת שבט הבּקוֹרת חייבים אנוּ לבקרה לאוֹר חוּקיה שלה. ואילוּ תפקיד המבקר להעלוֹת מתוֹך גנזי החבּוּר האמנותי את חוּקיו של זה, לציין את נקוּדוֹת החן והכּוֹח המיחדוֹת אוֹתוֹ וּלהרים על נס עצם הנס המתרחש בּמעשׂה יצירה, המחדש עלינוּ מעשׂי־בּראשית.

דבר הלָמד מאליו כּי על ידי מַתּן בּיטוּי להתרשמוּתנוּ מיצירה נאה ואמירתנוּ “חן־חן” לה אנוּ פּוֹעלים להגבּרת רישוּמיה בּלבבוֹת וּלהעלאת חִנה בּעיני רבּים. יפה קוֹל השבח גם לבּוֹשׂם המשוּבּח ועוֹמד ואף המפוּרסם כּטוֹב מגבּיר את טוּבוֹ על־ידי שאנוּ אוֹמרים עליו כּי טוֹב. מבּחינה זוֹ אפשר לוֹמר כּי המבקר המהלל את היצירה המעוּלה וּמפיץ את שמה הטוֹב בּרבּים הנהוּ לא רק מתווך בּינה לבין הבּריוֹת, אלא שוּתף בּמידת־מה גם לגידוּלה ולשׂגשׂוּגה. גוילים גנוּזים בּארוֹן סוֹפם להיכּמש. על ידי שאתה מוֹציאם מגניזתם וּמביאם אל האנשים למַתן הדעת עליהם אתה מַרעיף עליהם טל של תחיה. לא הבּגדים מחממים את הגוּף, אלא חוּמוֹ של הגוּף נעצר וּמתרכז בּתוֹכוֹ על־ידי שמלבּישים אוֹתוֹ בּגדי צמר. כּך אין היצירה האמנוּתית פּוֹעלת על הבּריות אלא בּמוּבן ריכּוּז החוֹם הפּנימי שיש להם משלהם. מי שעוֹשׂה מוֹניטוֹן ליצירה יִקרת־ערך מלבּיש בּה את קהל קוֹראיו אוֹ מַאזיניו ונמצא הוּא מַעניק עוֹז ותעצוּמוֹת ליצירה גוּפה. הדברים גזירה שוה: מה האמן נוֹתן נשמה יתירה בּמַראות העוֹלם וּבעצמיו על ידי שצר להם צוּרה משלוֹ, כּך המבקר, המַטעים את סגוּלוֹת הערך של השיר אוֹ הסיפּוּר, דרך משל, צר להם צוּרה משלוֹ וּמַקנה אוֹתם לרבּים בּתוֹספת נפכּוֹ.

ב

דברים שנאמרוּ על טיב הבּקוֹרת, הערוּכה כּפרקי הַלל, חלים בּיֶתר תוֹקף על הסבּרים בּקרתיים, שעיסוּקם

בּיצירוֹת דוֹר הוֹלך אוֹ דוֹר שכּבר הלך ואיננוּ. אפילוּ חיבּוּרים בּעלי

איכוּת מעוּלה, שלא נס ליחם כּל עיקר, כּיון שעברה עליהם תקוּפה כּימי דוֹר חלקים מהם נראים כּספר החתוּם לבני ההוֹוה, ויש שעיקרי סגוּלוֹתיהם נעשׂים סמוּיים מן העין שאינה מזוּינת. מצוָה עלינוּ היוֹרשים לנַער מזמן לזמן בּארוֹן הספרים של האבוֹת ולהוֹציא משם לא רק את הלוּחוֹת, אלא גם את שברי הלוּחוֹת, בּשביל לזרוֹק עליהם אוֹר ואויר של ימינוּ ולהטעימם בּטעם ימינוּ. וּמה גם שמצוה זוֹ היא גם שׂמחה לנוּ. שׂמחה לנוּ לטעת על תלמי לב בּנינוּ את מֶשֶך הזֶרע, אשר הפרה את רוּחנוּ בּימי נעוּרינוּ. ושׂמחה לנוּ להיפּגש שוּב עם מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ בּנוֹכחוּת תלמידינוּ. אף מַסה היא לערכי היצירה של העבר אם הם מסוּגלים לעמוֹד בּמבחן ההוֹוה. מכּל הבּחינוֹת חַייבים אנוּ בּכל דוֹר לכתוֹב פּירוּש בּטעם הדוֹר ליצירוֹת שקדמוּ

לדוֹרנוּ. לא זוֹ בּלבד שהננוּ מקיצים על ידי כּך נרדמים ומדוֹבבים את הגוילים הישנים, אלא הננוּ מכשירים גם את עצמנוּ לקלוֹט את ערכי הרוּח הקיימים קליטה מאוּששת בּיוֹתר. מוֹרָשה שאין הוֹפכים בּה אף היוֹפי שבּה נעשה עָקר. ואם אין מכבּדים את המוֹרשה לבַצר לה מקוֹם כּראוּי לה בּחיים החדשים לא תיתכן גם צמיחתם של ערכי־רוּח חדשים. אמנוּת היא בּת התרבּוּת, ואין תרבּוּת בּלי אוירה של כּבוֹד. אוּלם היסוֹד לכיבּוּד עצמנוּ נעוּץ בּכיבּוּד אבוֹת. אלא שלא די לכבּד סתם את האבוֹת וּלהעריץ את הקוֹדמים בּנאמנוּת מוּחלטת ללא חקירה וּבדיקה, ללא לימוּד והסבּרה. ספר היצירה דרכּוֹ להעלוֹת אָבק. על ידי הלימוּד אנוּ מסירים את האָבק מעליו; ויש שקו־אוֹר אחד הנזרק על דף זה אוֹ פּלוֹני מגלה בּוֹ פּנים חדשוֹת. בּמוּבן זה צפוּנה בּרכה רבּה גם בּצד הניתוּח של הבּקוֹרת, שכּן בּין נתחי היצירה זוֹרמים האוֹר והאויר של הזמן החדש וּמוֹסיפים לה ערך וטוּב־טעם מבּית היוֹצר של הדוֹר העוֹלה.

בּין כּך וכך והטיוּלים בּפרדס היצירה של אבוֹתינוּ אינם מכוּונים לברכוֹת מוֹדים בּלבד. עם שאנוּ מטיילים ארוּכּוֹת אוֹ קצרוֹת

הננוּ לוֹמדים תוֹרת הראשוֹנים וּבמידה שהננוּ שוֹאבים ממַעינוֹתיהם

להשפּיע מטיבם על אחרים הננוּ ממשיכים שפע על עצמנוּ. ולא זוֹ אף זוֹ: מתוֹך דרישה אל המַעינוֹת הננוּ מעוֹררים אוֹתם גוּפם לנביעה חדשה. לא די שהננוּ מקבּלים השראה מהרוּחוֹת המרחפוֹת על פּני היצירוֹת הגדוֹלוֹת, אנוּ

גם מַשקים אוֹתן את לשדנוּ ואת שׂמחת היצירה הפּוֹעמת בּקרבּנוּ. דוֹר לדוֹר יבּיע אוֹמר – מַשמעוֹ של דבר: גם דוֹר אחרוֹן לדוֹר שקדם לוֹ. אפשר שפּירוּשנוּ החדש, המיוּסד על הסתכּלוּת בּמאוֹרעוֹת ימינוּ, לספרים ישנים לא רק יהא מאיר עיני האחרוֹנים, אלא גם יטבּע צוּרה חדשה לגוּף המקוֹר. כּיוֹצא בּזה נאמר: שיר טוֹב הוּא זה שנפש הפּייטן נשתפּכה לתוֹכוֹ. אבל גם קוֹרא טוֹב, המשנן את השיר בּדביקוּת וּבהתלהבוּת, יוֹצק לתוֹכוֹ רשפי חיוּת משלוֹ. נמצא כּי כל שיר שיש בּוֹ עשׂר ידוֹת של מחבּרוֹ מכיל בּקרבּוֹ גם ניצוֹץ משל הקוֹרא. וּבמידה שמרוּבּים קוֹראיו מרוּבּים בּוֹ

ניצוֹצוֹת הנשמוֹת. השיר הטוֹב הוּא מעין בּית־וַעד לנשמוֹת. והמבקר אפשר שיהא מאַסף למַחנה הנשמוֹת המתלבּטוֹת על סַף השיר וּפוֹתח לפניהן בּביטוּיוֹ סדק להיכּנס לפני ולפנים של היצירה. הוי אוֹמר: יש מבקר המצליח לפלס נתיב בּין מעשׂה האמנוּת לבין הלבבוֹת; הוּא מרחיב את גבוּלוֹתיה של התמוּנה מרשוּת היחיד שנטָעה לשם היוֹצר וכוֹבש למַענה שטחים בּרשוּת הרבּים. זאת אוֹמרת: אַף הוּא בּגדר כּוֹבש. זכּאי הוּא על שוּם שנתגלגלה זכוּת על ידוֹ לעשׂוֹת אזנים ולפתוֹח לבבוֹת למען המפעל האמנוּתי.

ג

מאז היוֹת אמנוּת כּמכוֹן תרבּוּת קמוּ עוֹררים על טבע המבקר בּין שזה משמש בּתפקיד של פּרשן לקהל הרחב וּבין שהוּא מוֹרה היתּר לעצמוֹ להידחק כּביכוֹל למחיצתוֹ של האמן ולהתחקוֹת על טיב מלאכת היצירה בּשרשה. רבּים סבוּרים שהחקירה – לשם יתר זלזוּל הם גוֹרסים: החקרנוּת – לא די שאינה נוֹשׂאת עמה בּרכה להארת המפעל האמנוּתי, אלא יש בּה גם משוּם סכּנת חילוּל כּלפּיו, שכּן היא בּאה לזרוֹק אוֹר בּשטח מסתוֹרי,

שהאפלוּלית יפה לוֹ. לפי השׂגתם של הללוּ אין כּל צוֹרך בּמתווכים וּבמסבּירים, הוֹאיל וכל מלאכת־מחשבת נאוֹתה מדבּרת בּעדה, כּשם שהשמש מחממת והאויר מצנן וּמראה הקמה מַרנין את העינים ושקשוּקם של גלים ערב לאוֹזן ללא כּל צוֹרך בּפירוּשים. אוּלם עיוּן כּל שהוּא בּענין מַבהיר את

הטעוּת שבּהנחה זוֹ. הריתוּי מפני החקירה מכּל מקוֹם אינוֹ סימן לדעה רחבה וּלנפש אמיצה. והרי שלוּמי אמוּני האמוּנה בּיקשוּ לאסוֹר את החקירה בּכלל על שוּם סוּרה הרע ואף נתכּוונוּ לגזוֹר על ההגיוֹן. אוּלם כּשם שאין לעקוֹר מלב האדם את יֵצר התבוּנה ואין לשתק את פּעוּלת השׂכל בּמוֹחוֹ, כּך אי אפשר לצווֹת עליו שלא לדרוֹש בּמוּפלא גם בּשׂדה היצירה. כּל חזיוֹן המַרהיב אוֹתנוּ מעוֹרר בּנוּ חוּש הסַקרנוּת לדעת מה טיבוֹ, מהיכן הוּא יוֹנק וּלהיכן הוּא מוֹשך אוֹתנוּ בּכיסוּפים, מה בּתוֹכוֹ, מה למעלה וּלמטה לוֹ. וּכשם שאין החכמה נעשׂית צרה לחפץ החיים, אלא אדרבּא מַגבּירתוֹ, כּך אין תלמוּד האמנוּת וחקר גנזיה נוֹטלים מאתנוּ את כּוֹשר ההנאה אי־האמצעית מפּעלי היצירה, אלא, להיפך, מהדקת את זיקתנוּ אליהם. ואף הדעה שכּל מלאכת מחשבת מדבּרת בּעדה בּטעוּת יסוֹדה. אפילוּ מַראוֹת הטבע לעצמם אינם מדבּרים בּעדם. הוּא הדין אין שוּם עצם אוֹ יצוּר מוּבנים לנוּ מעצמם וכפשוּטם. יוֹדעים דבר רק אלה שחקרוּ את הדבר. הבּוּר עוֹבר לפי תוּמוֹ בּשׂדה ורוֹאה, אמנם, משהוּ בּעוֹלם הירוֹק הזה, אבל דרך כּלל אין הוּא יוֹדע מה שהוּא רוֹאה ורוֹב דברים אינם נוֹפלים לתוֹך חוּג ראיתוֹ. אין ספר הבּריאה ואין ספר האדם נפתחים לפני מי שלא קרא ולא שנה כּל צרכּוֹ. וכי מהוּ ספר היצירה אם לא דפּים מזה וּמזה?

הקוֹרא הכּרוּך אחרי שירים והלהוּט אחרי סיפּוּרים אַל יהיה ענין החקירה בּשׂדה הספרוּת קל בעיניו. בּדוֹמה למדעי הטבע יש גם מדע טבע האמנוּת, וכל מלאכת־מחשבת אמתית מגלה לפנינוּ איזה חוֹק מכּלל חוּקיו של מדע זה, שלא נוֹדע לפניה. לפיכך חוֹבה גדוֹלה היא לפזר את האַשליה של רבּים, כּאילוּ שירים טוֹבים וסיפּוּרים נאים נקראים מעצמם וּמוּבנים מאליהם ואינם זקוּקים לכל פירוּש. הספרוּת תוֹרה היא ויצירוֹת ספרוּתיוֹת ראוּיוֹת לשמן טעוּנוֹת לימוּד ואי אפשר לעמוֹד על סגוּלוֹת היסוֹד שלהן בּלי עיוּן וחקירה. דעה זוֹ יש לעשׂוֹת לה אזנים דרך כּלל בּקרב קהל הקוֹראים, וּבקרב קהל הקוֹראים עברית על אחת כּמה. כּי תהליך ההתפּשטוּת מערכי־תוֹרה וּמהרגלי־עיוּן עוֹדנוּ אצלנוּ בּעצם תקפּוֹ. וזה בּא לנוּ בּכּוֹח הדוֹחף של המרד כּנגד הקוֹרא היהוּדי המעיין, האָמוּן על ספרוּת החקירה. מן הקצה האחד של פּלפּוּל וּקמיטת המצח עברנוּ אל הקצה השני של שטחיוּת וּמזמוֹר שיר להדיוֹטיוּת ולעצי־סרק, שאינם מחייבים שוּם עיבּוּד בּשׂוֹם שׂכל.

אף המבקר המתיצב על דרך הפּרשנוּת אַל יהא סבוּר כּי המלאכה תהא קלה לפניו. גם בּבוֹאוֹ לפרש על כּרחוֹ הוּא עוֹשׂה חתך בּגוּף החי של היצירה, ואם גם יִתענֵו בּיוֹתר לשמש רק מליץ וּמתווך הוּא בּכל זאת פּוֹסק הלכוֹת וּמַציב ציוּנים וּמחלק כּיבּוּדים וּמזמין ל“עליוֹת” ויוֹצר

אוֹר מסביב לחזיוֹן ספרוּתי זה בּה בּשעה שהוּא מעמיד את האחר בּצל. וּבכן, גם הוּא דן דיני נפשוֹת וּמעלה על עצמוֹ שהוּא מעין צפנת פּענח של כּבשוֹני היצירה. מכּל מקוֹם שוֹאף הוּא להיוֹת שכן קרוֹב לאבוֹת היצירה. מה מקוֹם כּאן לענוָה פּסלנית? וּלוַאי שלא יחַפּה בּמראית של ענוָה יתירה רהב נסתר שבּלב. ועל הכּל חייב הוּא בּיראת הרוֹממוּת מפּני הוֹד מוֹראם של חכמי היצירה, אלוּ האריוֹת, שלתוֹך הגוֹב שלהם הוּא יוֹרד עם לפּידוֹ להאיר שם את האוֹפל. לא מן המידה להתגנב לחדר הוֹרתנוּ היצירה, להשתמש בּניצוֹץ הקוֹדש, ולא ניתנה הרשוּת לפטפּט על דרכי ההריוֹן והלידה של השיר אוֹ הסיפּוּר, אלא זכוּת נעימה נפלה בּחלקוֹ של המבקר, שנתבּרך בּניב המבאר והמסבּיר את חין יקר סגוּלוֹתיה של היצירה שכּבר יצאוּ לאויר העוֹלם, ולפעמים ניתזוֹת מניביו אמרוֹת־כּנף, העוֹשׂוֹת לה כּנפים ולהסיעה לתוֹך לבּוֹת בּני אדם. פּעוּלתוֹ של המבקר כּשוּשבין נוֹשׂאת עמה בּרכה מיוּחדת.

ד

את אשר עם לבּי אַגיד: מכּל סוּגי המבקרים, הטוֹרחים בּכרם הספרוּת, אם כּעוֹדרים ואם כּגודרים, אם כּבוֹצרים ואם כּמנַכּשים, אם כּמַשקים ואם כּממיינים, חביב וּמקוּבּל עלי המבקר – השר שירת הלל לענבי־חמד והמקדש בּשׂמחה וּבשׂשׂוֹן על יינם. אוֹהב אני את הקידוּש. אף יש מין קידוּש היוֹצר אויר של חג כּמעט כּמו היין עצמוֹ. ואם תאמר: העזה יש בּמקַדשים הללוּ, המגישים שיקוּי טוֹב של אחרים בּכלים משלהם – תהא העזה ואם היא לשמה אינה פּסוּלה. הפּייטן שר “כּל מקַדש” על העוֹלם בּשיר והמספּר נוֹהג כּך בּסיפּוּר. והעוֹלם מהוּ? נוֹפים, מַראוֹת, בּרוּאים,

נשמוֹת. אף המבקר בּוֹחר לוֹ חטיבה של עוֹלם, שנתמַחשה בּמלאכת־מחשבת, ושר עליה שיר אוֹ רוֹקם עליה סיפּוּר. אפשר לספּר את טבעוֹ של מאפּוּ המספּר ולתאר את מַהלך התפּתחוּתוֹ של סוֹקוֹלוֹב בּדרכּוֹ אל מַסוֹתיו המוּשלמוֹת. ראוּי לנוּ לתהוֹת על טיב פּירוֹתיו של עץ מיכ"ל וּלצייר את נוֹפי בּיאליק, כּיצד הללוּ נגוֹלוּ מתוֹך עב הענן של הדלוּת וילדוּת אפלה ולבשוּ מחלצוֹת זיו ועליצוּת.

את המבקר המקדש שיויתי לנגדי בּכתיבת הדפּים האלה; ואם גם עָצמה שאיפתי ממני, הרי שלי היא השאיפה וּבי היא. כּתבתי את רוּבּי הערכוֹתי על דוֹר האבוֹת ואף על קוֹמץ הבּנים, שנשתלב לתוֹך המַעגל לשם הדגשת השרשרת שאינה ניתקת, לא רק מתוֹך רגשי הוֹקרה אלא גם בּהתרגשוּת של אהבה. מקץ שנוֹת מרדוּת ורגזוּת שבתי והסתכּלתי בּדיוֹקנוֹ של הסוֹפר העברי וראיתי כּי בּית היוֹצר שלוֹ נתוּן על סַף בּית חיינוּ. לאחר כּל הטענוֹת והמַענוֹת, שנזרקוּ מפּי מחמת ילדוּת שהיתה בּי בּנערוּתי, נתחַוור לי מקץ נסיוֹנוֹת קשים, כּי אף על פּי כן מתוֹך ספרוּתנוּ הקטנה, הקטנה משוּם שצמחה בּתנאים קשים, דיבּרה שכינת עמנוּ, דיבּרוּ הצער והזעם היהוּדי, נשׂא מדבּרוֹתיו הנביא הקיבּוּצי של ישׂראל. כּן, נשמת היהוּדי צרוּרה בּספרוּת עברית. אני אוֹהב נשמה זוֹ. לפיכך אני אוֹהב את מבטאיה. אהבה זוֹ אפשר שקלקלה אצלי את השוּרה ועוֹררה בּי לעתים התפּעלוּת יתירה, וּמתוֹך התפּעלוּת בּאתי מסתמא לפרקים גם לידי מקצת הגזמה בּהערכוֹתי. יהא כּך! ואף זוֹ: עתים אמרתי לעצמי בּכוונה תחילה: הס קטיגוֹר!

כּיון שנכנסתי לתוֹך המַעגל נתרווחה עלי נפשי ושרתה עלי רוּח של שׂמחה. וכך לבשוּ כּל השעוֹת, שהייתי נתוּן בּהן תוֹך המַעגל, צוּרה של שעת חדוותא אריכתא. כּתבתי מתוֹך איתערוּתא. שבתי וראיתי: יש אריוֹת בּספרוּת ישׂראל. ואף גוּרי־האריוֹת ראוּיים לעמוֹד על הבּרכה. בּראשוֹנים וּבאחרוֹנים מצוּיים רבּים, שקידשתי עליהם מלחמה לשעבר. לא החלפתי כּיווּן; לא שיניתי עיקרי השקפתי על תוֹרת הספרוּת ועל כּלל פּרשת הערכין בּאדם וּבעם; אבל קניתי יוֹתר נסיוֹן והבחנה ואף יתרוֹן הכשר לעזוֹב דרך עראי את אצטגנינוּתי שלי על מנת להעריך את הזוּלת מיסוֹדוֹ שלוֹ. ולא בּשביל להמליץ על ישרי, אלא לשם ציוּן העוּבדה, הנני אוֹמר, כּי גם מתוֹך תרוּעוֹת מלחמוֹתי בּלשעבר עשׂוּיה היתה האוֹזן הבּוֹחנת לספּוֹג את רחשי ההוֹקרה הטמירים. אין אדם יוֹצא לקדש מלחמה ברוּח אלא על אישים, שנתקשר אליהם בּזיקה שבּלב. ושמן למאוֹר המרד היתה החרדה הנאמנה להסב את תשׂוּמת הדעת, הנוֹטה להיקפא לתוֹך פּוּלחן ראשוֹנים שבּשיגרה, על המשך היצירה. מאז נזלוּ מים רבּים ואף ניגרוּ דמים מרוּבּים ונוֹצרוּ חרדוֹת חדשוֹת לעצם הקיוּם וליסוֹר הכּוֹח היוֹצר בעמנוּ. נפלוּ מצוּדוֹת דוֹרוֹת – וּלעוּמת המַפּוֹלת האיוּמה הזאת מה הם דקדוּקי מחיצוֹת שבּין הנשמוֹת והבדלים דקים של טעמים? מתוֹך הסתכּלוּת של אימה בּתמוּרוֹת הגדוֹלוֹת העליתי לפני דיוֹקנאוֹת של מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ להכריז עליהן לפני קהל עם ועדה:

– מה טוֹבוּ סוֹפריך, ישׂראל!

א. בּעין החלוֹם

שׂאוּ שערי הימים ראשיכם והנשׂאוּ פּתחי התקוּפה ויבוֹא סוֹפר רם־המַעלה, אברהם מאפּוּ, אשר עוֹרר את כּנוֹרוֹ לשיר אהבת ציוֹן, והיא לנוּ גם אהבת עוֹלם. סגוּלה יתירה נתיחדה בסוֹפר זה, המרוֹממתוֹ מעל לכל התמוּרוֹת בּטעם וּבהערכה, שחלוּ בּקרית הספר שלנוּ מראשית פּעוּלתוֹ ועד ימינוּ. סוֹפרים עוֹלים על בּמת ישׂראל, סוֹפרים יוֹרדים אוֹ משתכּחים למחצה, ושאינם משתכּחים נדחקים לקרן־זוית על ידי משמרוֹת חדשוֹת התוֹפסוֹת את הדוּכן, אף המעטים מן המעטים שזכוּ להשארת הנפש נעשׂים קנינם של הבּוֹדדים המעיינים, העוֹסקים בּספרוּת לשמה – אחד הוּא מאפּוּ, שפּקוּדת כּל הסוֹפרים לא בּאה עליו זה כּמה דוֹרוֹת. הוּא מזדקף כּצוּר איתן מעל לכל נַחשוֹלי הגיאוּת והשפל בּספרוּתנוּ. כּל סוּגי הקוֹראים מוֹצאים בּוֹ עד היוֹם חפץ וענין; לא זוֹ בּלבד שמַחשיבים אוֹתוֹ אלא גם קוֹראים בּוֹ; ולא זוֹ בּלבד שקוֹראים בּוֹ, אלא גם אוֹהבים אוֹתוֹ. ליחוֹ לא נס; טעמוֹ לא פּג; ודוֹמה הוּא עלינוּ חדש כּאילוּ נכתב כּעת.

סוֹד כּוֹחוֹ של מאפּוּ בּמה הוּא?

סוֹד כּוֹחוֹ גנוּז, כּמוּבן, קוֹדם כּל, בּכשרוֹנוֹ

הגדוֹל הפּוֹרץ גם גדרי זמנים וּמרתק אליו תשׂוּמת הלבבוֹת בּדוֹרוֹת. אבל כּשרוֹן אינוֹ נוֹתן עדיין את הפּתרוֹן למלוֹא החידה. דרך כּלל אי אתה יכוֹל ליַשב בּכּשרוֹן הכּל. כּשרוֹנוֹת גדוֹלים היוּ בּנוֹבלים

וּבנוֹפלים; ורבּים בּעלי כּשרוֹנוֹת גדוֹלים לא הצליחוּ כּלל מלכתחילה

לכבּוֹש לעצמם את העמדה הנאוֹתה להם. בּכשרוֹן בּלבד אי אפשר לעשׂוֹת חיל רב אלא אם כּן מתלַוים אליו גם גוֹרמים חיצוֹניים וּפנימיים, המפלסים לפניו את הדרך. נוֹסף לכשרוֹן דרוּשים חן אישי מיוּחד, איזה קסם שבּתנאים הפּרטיים, שעת כּוֹשר, לבבוֹת פּנוּיים וּמוּכשרים לקליטה, רוּח הזמן המנשבת בּכיווּנוֹ של הכּשרוֹן. צירוּפם של הגוֹרמים האלה ושכּיוֹצא בּהם ראוּי הוּא אוּלי שנכנהוּ בּשם הכּוֹלל מַזל. מבּחינה זוֹ אפשר לדבּר על הכּשרוֹן ועל המזל כּעל שני עמוּדים שעליהם עוֹמד הסוֹפר. וּבכן, מאפּוּ היה גם בּר־מזל. מזלוֹ הוּא שבּספרוֹ הראשוֹן, והוּא “אהבת ציוֹן”, השׂכּיל לבחוֹר לוֹ את הנוֹשׂא המתאים, הנוֹשׂא הדרוּש והמקוּוה, שהוּא לעצמוֹ יש בּוֹ טל של תחיה; את הנוֹשׂא הזה הלבּיש שׂפה צחה, שׂפת ישעיהוּ בּן אמוֹץ, נקיה מכּל הסיגים, שהיא גוּפה פּעלה כּרוּח בּוֹקר, רוּח שפיים מטהרת וּמרעננת; עם כּך היתה ידוֹ אמוּנה לחצוֹב מדמיוֹנוֹ היוֹצר נפשוֹת

פּוֹעלוֹת בּסיפּוּר, הטבוּעוֹת בּתו הנעוּרים הנצחיים והשוֹקקוֹת אהבה עזה כּמות, שאינה נוֹבלת בּשוּם דוֹר. וּבינה יתירה ניתנה לוֹ לנקוֹט אוֹפן הרצאָה המפכּה מתוֹך ערפלי חלוֹם, ההוֹפך את עמק החיים לגיא חזיוֹן ושוֹפך על הטרגדיה נְסך של אידיליה. אילוּ כּתב מאפּוּ סיפּוּר מעין זה לגוֹיים היה גם כּן קוֹנה לבבוֹת; קל וחוֹמר שהוּא שלח את יוֹנת סיפּוּרוֹ הזכּה לתוֹך משכּנוֹת יעקב, שגלוּ מעל שׂדוֹת וגנים ויוֹשביהם לא ראוּ חמוּדוֹת הבּריאה והאהבה, כּשם שלא ראוּ את נאוֹת ציוֹן וקרית יפה־נוֹף, משׂוֹשׂ כּל הארץ, אלא בּחלוֹמם. זכה מאפּוּ ועל דפּי ספרוֹ הנסוּך חלוֹם נגלתה מחדש ליהוּדי, הקוֹרא בּשׂפת הקדוּמים של עמוֹ, מציאוּת הקדוּמים של אדם ועם. בּיקש מאפּוּ ליצוֹר סיפּוּר־אהבים של אַמנוֹן ותמר ויצא לוֹ ספר הקוֹרוֹת של עם בּימי קדם; נתכּוון לאגדה – והנה מאוֹרע חיים. ואף על פּי כן הכּל מתהווה וּמתרקם על הדפּים האלה כּבתוֹך חלוֹם. החיים מתרחשים כּבחזיוֹן תרדמה.

לא רק בּני הנעוּרים המשׂחקים על דפּי הסיפּוּר את חזוֹן אהבת הנצחים מתהלכים כּחוֹלמים, אלא גם האבוֹת וכל יתר נַפשוֹת־הלוָי נשקפים לנוּ לפי מַראיהם וּלפי ניביהם נסוּכי־הזוּת. ידידיה בּ“אהבת ציוֹן” תפוּשׂ לעתים הזיה לא פּחוֹת מאַמנוֹן; תרצה אחוֹת היא לתמר בּתה הן להמית־לב והן לשגיוֹן־רוּח; אף זמרי הנוֹכל שוֹגה בּדמיוֹנוֹת ממש כּתימן התם. בּרם, אין מַעטה התנוּמה הפּרוּשׂ על הכּל גוֹרע כּלוּם מחיוּת הפּרצוּפים וּמתקפּם של המעשׂים ודפקם. הממשוּת נמצאת מַרויחה בּעצמתה על ידי ערפלי החזוֹן וחוּט של תוֹם המתוּח על פּני הסיפּוּר מוֹסיף לוֹ חוּט של חן. מכּלל שהאגדה אינה צוֹררת לחיים, אלא נוֹתנת בּהם נשמה יתירה, אם יש בּה אמת. כּל אמת היא אמת של חיים. וכיון שמאפּוּ סח לנוּ בּאמת מתוֹך מה שחלם, קלע לתוֹך בּבת־עינה של המציאוּת. ואם אמנם אפשר לבוֹא בּפירכה על הרבּה עוּבדוֹת המסוּפּרוֹת בּ“אהבת ציוֹן” מן המעשׂים שבּחיים – אין כּל ריעוּתא בּדבר. לעוֹלם הדין עם הסוֹפר הרוֹאה את המציאוּת בּאספּקלריה של חלוֹם – וכל מה שאין בּסיפּוּרוֹ משוּם הנוֹהג שבּעוֹלם תנהוּ ענין לנוֹהג שבּחזוֹן. תאמרוּ: בּמציאוּת אין תמר כּזוֹ ואין אמנוֹן כּזה ואין נאהבים וּנעימים כּאלה המקדשים את האהבה בּמפעלי גבוּרה כּאלה, שיש בּהם גם שיסוּע אריוֹת, גם הליכה לצבא, גם פּדיוֹן הוֹרים שבוּיים, גם נגינה על כּנוֹר וגם עריכת מכתבי אהבה חוֹצבים להבוֹת כּאגרוֹתיו של אמנוֹן – מה בּכך? על לוּח לבּנוּ חקוּקים אמנוֹן ותמר; בּחזוֹן דמיוֹננוּ הם חיים וקיימים; מלשד כּיסוּפינוּ יוֹנקים הם; מאפּוּ ראה אוֹתם בּחלוֹמוֹ וציירם כּמוֹ חיים. וכל חלוֹם משוֹרר שנתעלה לכלל צוּרה הוּא אמת ויציב.

כּשאנוּ מציינים את מעלתוֹ של הסוֹפר, המתאר את החיים מבּעד לאספּקלריה של חלוֹם, יש להדגיש את הקו המבדיל בּינוֹ לבין הסוֹפר המחבּר סיפּוּרים דמיוֹניים. סוֹפרי הדמיוֹן, הכּוֹתבים את מַסכת

האוּטוֹפּיה, אינם מעטים כּלל בּשוּם תקוּפה; ואילוּ החוֹזים בּחלום הם יִקרי המציאוּת, בּעל־החלוֹמוֹת אינוֹ מפליג לארץ לא נוֹדעה אוֹ לארץ־לא־ארץ, הנתוּנה בּזמן־לא זמן, ואף אינוֹ מפליג לארצוֹת רחוֹקוֹת ולזמנים קדוּמים. בּדוֹמה לחוֹלם יש לוֹ קפיצת־הדרך הן בּמקוֹם והן בּזמן והוּא מקפּל את כּל הרחוֹק בּזה הקרוֹב. מאפּוּ כּתב אהבת ציוֹן משוּם

שציוֹן קפצה מתוֹך העבר להוֹוה שלוֹ. הוּא הרגיש עצמוֹ בּן־זמנם של ידידיה וחֶבר הנביאים בּירוּשלים לא משוּם שפּרש מזמנוֹ והתכּחש לדוֹרוֹ, אלא משוּם שמתוֹך ערפלי החלוֹם החוֹפפים אוֹתוֹ הוּא ראה את הזמנים מעוּרבּבים והיה פּטוּר מסתירה שבּין היֵש והמדוּמה. בּניגוּד לבעל הדמיוֹן, שהוּא עצמוֹ מפוּכּח ורק דמיוֹנוֹ שליח רץ לפניו לבדוֹת מעשׂים ועלילוֹת, הרי החוֹלם כּוּלוֹ נתוּן בּתוֹך הזוּתוֹ ואינוֹ בּוֹדה ולא כלוּם. הוּא בּעצם

עוֹמד על קרקע המציאוּת. אלא שזוֹ היא מציאוּת הרקוּמה סמלים, מַאוָיים, כּיסוּפים, צלילים שלא מעלמא הדין, שהם בּכל זאת מתנַגנים בּלב הדין. בּין שהשוּלמית בּשיר־השירים היא כּפשוּטה וּבין שהיא משל לכנסת יִשׂראל, הריהי מציאוּת. ואפשר לחלוֹק גם על מחבּר שיר־השירים ולוֹמר כּי מימינוּ לא ראינוּ נערה נאוָה, שלא יצאה מדעתה, רצה בּשוָקים וּברחוֹבוֹת וּמחפּשׂת בּפסוּקים מצלצלים כּאלה את שאהבה נפשה. אף על פּי כן שוּלמית היא האשה המציאוּתית בּיוֹתר שהיתה חיה בּזמן מן הזמנים בּעוֹלם. מידה של ריאליוּת הננוּ מוֹצאים גם בּתמר נסיכת החלוֹם וּבכל הנפשוֹת השוֹקקוֹת על דפּי “אהבת ציוֹן”. סיפּוּר המעשׂה בּאמנוֹן וּבתמר אינוֹ מַפסיד אלא מַשבּיח על ידי כּך שהוּא פּוֹרט בּבת־אחת על מיתר האהבה המינית ועל מיתרי געגוּעינוּ על ציוֹן משׂוֹשׂנוּ וירוּשלים עיר קדשנוּ.

טבע החלוֹם של הסיפּוּר משתקף גם כּן בּשׂפת הסיפּוּר. “כּרסיסי טל אוֹרוֹת, הנוֹטפים משוֹשני שחר” – בּיטוּי השגוּר בּפי מאפּוּ

– שפעוּ רסיסי טל התחיה ממליצוֹתיו הרעננוֹת של מאפּוּ על לב קוֹראיו. שׂפת התנ“ך שימשה לוֹ לא רק לבוּש, אלא גם תוֹך. בּשׂפה זוֹ נחזוּ לוֹ רוּח העוֹלם ועין העוֹלם. דוֹמה, הוּא לא שמע כּל קוֹל וכל לשוֹן חוּץ משׂפת חוֹזי יה. כּשם שהוּא חלם לנוּ חיים נאצלים מימי קדם, כּך חלם לנוּ לשוֹן נאצלה שיסוֹדה בּקדוּמים. ולאו דוקא מפּאת מַחלצוֹת מליו וּמבנה משפּטיו ראוּי הוּא לכתר הסוֹפר התנ”כי הדגוּל, אלא בּעיקר משוּם שכּל עוֹלם הטבע והנפש נראה לוֹ בּחזוּת תנ“כית. ספר התנ”ך מתחיל בּ“בּראשית בּרא אלוֹהים את השמים ואת הארץ”, אבל העוֹלם בּתנ"ך נראה עוֹד פּוֹרח בּאויר וּכעוֹף יתעוֹפף, כּאילוּ הוּא עוֹדנוּ עוֹמד בּהתהווּתוֹ, ערב בּריאה. לא זוֹ

בּלבד שהיקוּם נמוֹג מאימת בּוֹראוֹ, אלא ההוָיה כּוּלה אינה כּוּלה שרירה וקיימה, אוֹ שהיא קיימת בּנס. הנה אלוֹהים יגער בּה ותרד תהוֹמה; יהוֹשע יצוה לשמש בּגבעוֹן: דוֹם! השמים והארץ וכל צבאם צפוּיים מדי רגע בּרגע לחוּרבּן. ואם ההרים ירקדוּ כּאֵילים והגבעוֹת כּבני צאן – האנשים לא כּל שכּן. ואם כּי אישי התנ"ך צוֹעדים בּרגל בּטוּחה וּפוֹעלים בּעוֹז, הרי גם בּדָרכם על האדמה רוּחם ישׂאם אל על ולפני אלוֹהים יתהלכוּ כּל הימים. לא מצאנוּ בּספר הספרים רמזים לעוֹלם הבּא. אבל גם העוֹלם הזה הוּא כּאן עוֹלם בּא, נגלה והוֹלך. משל מעשׂי בּראשית מתהווים לעינינוּ. אכן, זוֹ היא דמוּת תבניתוֹ של העוֹלם כּפי שהוּא נחזה בּחלוֹם. הכּל מטוּשטש למחצה וּכאילוּ חי רק למחצה; אלא שקיוּם למחצה זה אפוּף אוֹר יקרוֹת, אוֹר הפּלאוֹת, אוֹר שבעת הימים, אוֹר לוֹהט הנגלה לעתים בּחלוֹם.

יִתכן כּי ניתנה הרשוּת לקבּוֹע מעין כּלל: איזהוּ סוֹפר עברי, היוֹנק ממקוֹרוֹ הקדוּם בּאמת. זה שאינוֹ רוֹאה את העוֹלם כּהוָיתוֹ ואינוֹ מקבּל את המעשׂים כּפי שהם מתפּרשים על ידי השׂכל הקטן בּלבד, אלא הכּל נחזה לוֹ כּאוֹתוֹת וכסמלים. מאפּוּ היה מבּחינה זוֹ אחד קדמוֹן ממש. אף על פּי שלמד הרבּה מדרך היצירה של אמני הגוֹיים ואף סיגל לוֹ כּמה מסַממני התיאוּר שלהם והשתמש בּאֵילוּ קוים מרקמת הסיפּוּר שלהם, וּללא ספק מילא כּרסוֹ בּרוֹמַנים העוֹברים לקוֹראים הלוֹעזיים בּזמנוֹ ואף

בּפּסלניים שבּהם, לא עשׂה כּמתכּוּנתם, לא נכשל בּשוּם תג של חיקוּי, לא קלט אף בּמשהוּ את הרוּח הלוֹעזית ולא נטמע לתוֹך הלוֹעז אף כּחוּט השׂערה. נפש אמיצה היתה לוֹ וזוֹ שימשה לוֹ תריס בּפני ההתבּוֹללוּת שבּרוּח; עצמיוּתו המוּצקה עמדה לוֹ; כּשרוֹנוֹ החזק עג מסביבוֹ עוּגה לא תעבר. אבל כּל הגוֹרמים האלה לא היוּ מצילים את מקוֹריוּתוֹ הגמוּרה אילוּלא טבע החוֹלם שבּוֹ. כּיון שנכנס להיכל היצירה יצא מכּל קשרי העוֹלם המציאוּתי והתרוֹמם בּכנפי החלוֹם מעל לכל ההליכוֹת המקוּבּלוֹת. אוֹתה שעה שכח מה שלמד מפּי יפת ונחה עליו רוּח העברי הקדמוֹן, אף פּתח לדבּר בלשוֹנוֹ. ולא זוֹ בּלבד שחצב עברית קדוּמה ממכרוֹתיו של ישעיהוּ ולא נכשל אפילוּ בּפליטת־פּה של לשוֹן־תרגוּם, אלא גם נשמתוֹ, חוּשיו, עיניו הצוֹפיוֹת ירדוּ לטבילה בּמקוה ישׂראל הקדמוֹן. עוֹלה על תפיסת־עוֹלם תמוּנת־עוֹלם. וּתמוּנת עוֹלמוֹ של מאפּוּ היא על טהרת העבריוּת הצרוּפה. תמר נאוָה כּירוּשלים ושערי ירוּשלים הם שערי צדק. אמנוֹן צח ואדוֹם ומראהוּ יפה אף נחמד וכוּלוֹ גיבּוֹר חַיִל. תימן מפרש את אהבתוֹ לאמנוֹן בּפסוּק זה: אחי אקראך כּל ימי חלדי. וּבשפכוֹ את צקוּן לחש אהבתוֹ בּאזני הנערה חמדת לבּוֹ, שנגלתה אליו כּשׂחוֹק “שעבר על שׂפתיה שוֹשנים כּרוּח צח על חבצלת השרוֹן”, הוּא סח לה: “השיבי לי, אַילת אהבים, השיבי שינה לעיני וּתנוּמה לנפשי, כּי שתי אלה נדדוּ ממני בּעת ראיתיך”. אמנם, בּנוֹהג שבּעוֹלם אין הבּריוֹת מדבּרים כּך, ואפילוּ אוֹהב נלהב אינוֹ סח צפוּנוֹת לבּוֹ בּאוֹפן

כּה בּרוּר וּמפוֹרש, אלא בּרמזים וּבחידוֹת; אבל בּחביוֹן החלוֹמוֹת

משׂוֹחחים כּך ממש. שוּם מציאוּת אינה יכוֹלה לטפּח על פּני החלוֹם אם רק החוֹלם נאמן לחָזוּתוֹ. הרוֹאה עוֹלם חוֹלם אף הוּא בּאמוּנתוֹ יחיה את העוֹלם הנראה לוֹ והנתוּן בּלבּוֹ.

הלָך־נפש חוֹלם אינוֹ פּוֹגם כּלל בּתפיסה החוּשנית.

מַכחוֹלוֹ של מאפּוּ שוֹפע לעתים צבעים דשנים ועזים. ראה, למשל, מה דמוּת יש אצלוֹ ל“שוֹר מַקרין מַפריס”, ה“הוֹלך לפניהם נהדר בּגאוֹן קרניו המצוּפּוֹת זהב וּבעטרת עלי זית” וכוּ‘, “אשר רב תבוּאוֹת בּכוֹחוֹ” וכוּ’, עד סוֹף התיאוּר. ואף הנוֹכלים שבּאנשים מצוּירים בּקוים בּוֹלטים וגסים. אף על פּי כן אף היצרים נראים כּאן כּאילוּ הם פּוֹעלים בּכּוֹח הדוֹחף של שׂר החלוֹמוֹת. בּעלי היצרים ההרסנים, בּדוֹמה לבעלי התכוּנוֹת המעוּדנוֹת, אם כּי הם אנשים אינם יוֹצאים מכּלל סמלים וּכלי־שרת, בּחינת מצוּקים הנלחמים בּאֶראלים. נמצא כּי כּל דיוֹקן הוּא אצלוֹ דיוֹקן־אָב ושם־דבר וכל איש מאנשיו הוּא איש המוֹפת הן לטוב והן לרע. אמנוֹן הוּא רוֹעה, איש צבא, גיבּוֹר משסע ארי, יוֹדע נַגן, אוֹהב נלהב, מליץ נשׂגב, חוֹבב מוֹלדתוֹ, חבר לבני הנביאים, דמוּת מוּחשית מאד ששוּם ענין בּפוֹעל כּפּים וּבפוֹעל הרוּח אינוֹ זר לה. אבל קוֹדם כּל וּמעל הכּל הוּא צלם תבניתוֹ של העלם לעדי־עד, עלם אשר חץ האהבה עברוֹ וּפילח את לבּוֹ ללא רפאוּת. טיפּוּס המאהב עד כּדי יציאת נשמה, דיוֹקן המוֹפת של המתמַכּר לחזוֹנוֹ בּכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ. האהבה אחזה כּלהבה את כּל בּתי נפשוֹ ועשׂתה אוֹתוֹ גיבּוֹר עשׂוּי לבלי חָת, אשר כּל סבל לא יכבּד עליו וכל קרבּן לא יִיקר לוֹ, אף מילאה את פּיו שירה נשׂגבה. אבּיר הוּא אמנוֹן, אבּיר בּיהוּדה, אבּיר יהוּדי, שאין בּוֹ כּל סימן משל דוֹן־קישוֹט. אדרבּא, הוּא פּוֹעל בּתחוּמי המציאוּת וּמעוֹרה בּקוֹרוֹת עמוֹ וּזמנוֹ. אין הוּא נוֹשׂא צלב של יסוּרים לתיאבוֹן ואין הוּא נוֹשׂא נשק להתהדר; אין הוּא שוֹגה בּדמיוֹנוֹת טרוּפים ואינוֹ הרפּתקן לא בּגוּף ולא בּרוּח. חוּש בּריא ונכוֹן הדריך את מאפּוּ, שלא לקחת כּלוּם מן המוּכן בּבית היוֹצר של הגוֹיים, לא מן החוּשני ולא מן המסתוֹרי. העוֹלם התנ"כי מתהלך לפני אלוֹהים, אבל אינוֹ מרקד לפני רבּוֹן העוֹלם מחול פּראים שכּוֹרים, מחוֹל אישים נגוּעי דמיוֹנוֹת המצחצחים בּחרבוֹת להרוֹס ריחַיִם, של חוֹמר אוֹ של רוּח. חוּש דק הנחָה את מאפּוּ לכתוֹב פּרשת האהבה מבּלי לערבּב לתוֹכה כּל סַממני הקטוֹרת של פּוּלחן

האשה כּאלילה. אמנוֹן אוֹהב את תמר משוּם שהיא יפת־תוֹאר וּבת נדיב. אמנוֹן מתהלך כּחוֹלם, אבל אינוֹ נע ונד כּשכּוֹר.

מאפּוּ נגע בּרצפּת אהבה ולא נכוָה ממנה. האהבה לא נתגלגלה אצלוֹ לאהבים. הוּא תיאר אמנוֹן כּטיפוּס ולא העמידוֹ כּצלם פּרטי. כּי הוּא ינק ממקוֹר התנ“ך ודבק בּוֹ. בּתנ”ך אין פּרטים אלא בּמידה שהם מתרוֹממים למעלת סמלים. אדם הראשוֹן הוּא כּל אדם ועד האחרוֹן בּאדם. וכל אחד הוּא בּן־אדם. מבּחינה לאוּמית יש אבוֹת האוּמה, אברהם, יצחק ויעקב, ויש בּני אברהם, יצחק ויעקב. הפּרטים צוֹמחים לתוֹך הכּללים. קיים האדם הכּוֹלל, העם הכּוֹלל, הצדק הקיבּוּצי והרשע הקיבּוּצי. אמנוֹן הוּא האוֹהב הקיבּוּצי. וּכשליח הקיבּוּציוּת הוּא מגַלם בּחוּבּוֹ לא רק את מרוֹץ הכּוֹח החיוּני שבּה, אלא גם את רוּח התבוּנה הפּוֹעמת בּקרבּה. היחיד מחוּץ לעדה אפשר שיהא שוֹגה עד לתמצית הנפש בּמסתוֹרין; היחיד בּקרב העדה על כּרחוֹ מאזין לקוֹלוֹת הבּינה המַנחים את העם.

אמנם, אין אמנוּת שאינה יוֹנקת מן החזוֹן ושאין המסתוֹרין חוֹתמה. אבל העבריוּת הקדוּמה לא גרסה את האמנוּת המַקפּיאה את הרוּח בּתבנית פּסל והמוֹרידה את המסתוֹרין לדרגת מַסכה. אפשר היא שאפה אל אשר לא יוּשׂג: לשׂים גם את כּסוּתה רוּח. אפילוּ האוֹתיוֹת, אבני הכּתב, נראוּ לה קדוֹשוֹת מדי לשיר בּהן שירת חוֹל. מקדמוּת עמנוּ ועד ימינוּ עוֹמד האמן העברי בּשערי שׂפתנוּ בּאימה ועל הרוֹב בּאי הצלחה לתבּוֹע ממנה זמירוֹת של חוֹל. מאפּוּ, כּיוָן שהתהלך כּחוֹלם לא נרתע מפּני קשי המגמה לספּר בּשׂפת קדוּמים רגשוֹת אהבה של חוֹל בּלשוֹן הקוֹדש; לפני מאפּוּ כּתבוּ רבּים שירי קוֹדש, אף תיארוּ רגשוֹת חוֹל בלשוֹן הקוֹדש; אוּלם מאפּוּ תיאר לא רק רגשוֹת אלא צייר גם בּשׂרים והעלה לפנינוּ אישים חיים – ועם כּך לא מיעט את הדמוּת ולא עשׂה אוֹתה אישית, אישית בּיוֹתר. פּרוֹכת החלוֹם, החוֹפה על האנשים והמעשׂים, היא ששמרה על צביוֹן הכּוֹלל.

חוּש נכוֹן זה, שהגן על מאפּוּ מפּני השפּעת המסתוֹרין הלוֹעזיים, שהיוּ עלוּלים לקלקל את שירתוֹ, הוּא שעמד לוֹ להימנע בּמסכת סיפּוּרוֹ גם מסַממני הסוֹד ממקוֹר ישׂראל. אין בּספר “אהבת ציוֹן” זכר לציוֹן של מעלה; אין בּוֹ כּלוּם שאינוֹ בּגדר פּשט. החלוֹם הוּא מלכוּת לעצמה וּבוֹ מתחוֹלל החג הגדוֹל. המציאוּת זקוּקה לתבלין של נוֹי וחן ואף חכמה נסתרה. החלוֹם הוּא הטמיר בּגילוּיוֹ, הוּא כּוּלוֹ הפתעה ושׂמחה – ואין מערבּבים שׂמחה בּשׂמחה. יוֹתר מדי שגוּ דוֹרוֹת מישׂראל בּארץ־ישׂראל של מעלה וטיילוּ בּפּרדס. המסַפּר העברי הראשוֹן ראה הכרח לעצמוֹ בּין מדעת וּבין שלא מדעת לפסוֹח על כּלל הדוֹרוֹת הפּוֹרחים בּאויר הדמיוֹנוֹת על מנת לעגוֹן בּארץ־ישׂראל הקדוּמה, הרעננה, ההוֹמיה זמירוֹת וּתשוּאוֹת, ולָטעת שם את חלוֹם האהבה אשר בּין אמנוֹן לתמר. בּקרב עם תוֹעי־לבב ושוֹגי דמיוֹנוֹת לא יפרח החלוֹם ולא ישׂגשׂג חזוֹן האדם בּאשר הוּא אדם. דברי קבּלה, סוֹד ומסתוֹרין, עם כּל הדר הכּבוֹד החוֹפף עליהם, סימני זיקנה מפעפּעים בּהם. הילד אינוֹ בּין יוֹדעי חן, אבל הוּא עצמוֹ מלא חן. לפיכך חתר מאפּוּ אל נעוּרי העם. וּשאיפתוֹ לנעוּרים ניתנה לוֹ. תסס נעוּרים פּוֹעל בּכל אנשיו. יש מהם בּני טוֹבים ונשׂוּאי־פּנים ויש מהם נוֹכלים וּפוֹחזים, אבל כּוּלם טל הילדוּת ילוּן בּדיוֹקנאוֹתיהם וּרסיסי תנוּמה

יצוּקים בּעפעפּיהם. מבּלי דעת הם משׂחקים לפנינוּ כּבמַחזה. ואין בּיניהם בּנים יחידים אלא הם נתוּנים בּסימן של צוותא. ידידיה ויוֹרם אנשים אחים. שתי נשים ליוֹרם: חַגית ונַעמה. פּוּרה שפחתה של תמר היא עזר כּנגדוֹ לפוּרה נערוֹ של אמנוֹן. בּוּקי¹ מתהלך שלוּב־זרוֹע עם חפר; בּני הנביאים הם להקה שלימה. יש בּסתרי מה שיש בּעוּץ; ניצוֹץ משל עזריקם יש בּזמרי וּבעכן. כּשריקוֹת העדרים הן זמירוֹת אבישי. אכן, לא נתכּוון מאפּוּ לדבּר אלינוּ בּרמזים וּבחידוֹת, אבל כּבשוֹני הנפשוֹת מבצבּצים ויוֹצאים מאליהם. הוּא לא הוֹליך אוֹתנוּ לציוֹן של מעלה והביאנוּ לתוֹך ציוֹן הנשמה, ציוֹן האהבה, ציוֹן הנעוּרים, נעוּרי האדם ונעוּרי אוּמתנוּ. אין תימַה, שמאפּוּ המסַפּר, רעיא מהימנא, רוֹעה חלוֹמוֹת הנעוּרים בּישׂראל, כּוֹחוֹ יפה גם בּימינוּ לנהל את צאן קוֹראיו אל שוֹקת החלוֹמוֹת.

ב. תוך כּלבוּש

וּראה פּלא: לא זוֹ בּלבד שכּסוּת הסיפּוּר רקוּמה אדי־הזוּת, אלא גם תכנוֹ סוֹבב על ציר החלוֹם. בּ“אהבת ציוֹן”, יצירתוֹ הדגוּלה של מאפּוּ, מהווה חזיוֹן התנוּמה של חננאל חוּט השתי של כּלל העלילוֹת ואף משמש אפיק בּוֹ תזרוֹמנה בּרצוֹא ושוֹב כּל הנפשוֹת העוֹשׂוֹת בּמחזה. חננאל, ראש לבית אב ידידיה, הגוֹלה עם כּל פּליטי אפרים העשוּקה, נרדם על שׂפת הנהר כּבר וראה בּחלוֹמוֹ עלם יפה־עינים, הדוּר בלבוּשוֹ, גיבּוֹר חַיִל, זך משלג, צח מחלב, נחמד אף נעים. חמד בּלבּוֹ את העלם לתת לוֹ את תמר נכדתוֹ לאשה. ואמנם, הרהוּרי לבּוֹ נתקיימוּ בּוֹ בּמקוֹם בּחסד שׂר החלוֹמוֹת, הלוֹחש לוֹ עוֹד מספר עלילוֹת מהן נתכּנוּ נסיבּוֹת חייו בּעתיד. אף משהקיץ חננאל משנתוֹ שמר את הדברים בּזכרוֹנוֹ וַיאמצם אל לבּוֹ, ולא עוֹד אלא שלח את תכנם בּפתשגן הכּתב אל תרצה בּתוֹ וידידיה חתנוֹ בּידי זמרי הנוֹכל והצבוּע, המסוֹבב בּכחש את ידידיה ומתחפּשׂ כּאיש סוֹדוֹ של עזריקם וּכדוֹרש טוֹבתוֹ של אמנוֹן והוֹלך רכיל מאיש אל איש וּמסכסך הכּל. חננאל מאמין בּתוֹם לבּוֹ כּי החלוֹם אינוֹ דבר ריק, אלא קוֹל בּשׂוֹרה ממרוֹמים וּבוֹ יתגלה שׂר הגוֹרלוֹת. אבל מה יחסם של יתר האישים המתוֹארים בּסיפּוּר לענין זה? קוי הרקמה מכוּונים, כּמדוּמה, להוֹרוֹת לנוּ, כּי האדם רוֹחש אֵמוּן לחלוֹם בּמידה שלבּוֹ כּשר וטהוֹר

וכי בּז הוּא לחלוֹמוֹת כּל כּמה שרוּחוֹ אינוֹ נכוֹן בּקרבּוֹ ונפשוֹ

מתוּעתעת ונעוּרה משאיפוֹת טוֹבוֹת ונאצלוֹת. מעכה, שפחתה המרשעת של תמר, עוּץ, טיפּוּס האדם הקטן, המיחס ערך רק למה שבּעין וּבמזוּמן, זמרי, כּוֹהן לבּעל וכוֹהן לשׂטן הרע, שקרן לתיאבוֹן ורוֹדף בּצע, כּלל זה יש בּידם, שהחלוֹמוֹת שוא ידבּרוּ. ידידיה איש הבּיניִם, נדיב ומוֹקיר חכמים, השוֹפט בּכל זאת למראה עיניִם וּמכבּד עוֹשר ויִחוּס אבוֹת וּבכל הענינים והמסיבּוֹת הנהוּ פּוֹסח על שתי הסעיפּים, חוֹכך גם בּענין יחסוֹ אל יצוּרי הדמיוֹן. סימני היסוּס מרוּבּים לגבּי ממשוּתוֹ של החלוֹם ניכּרים גם בּתרצה, אבל לבּה, לב־אם אוֹהב, אינוֹ נוֹתן לה שלא לשתף עצמה בּמַאוַייה וּבכיסוּפיה של בּתה, המתיסרת בּמַדוי האהבה והחלוֹם. תמר בּדוֹמה לחננאל, אביה זקנה, כּוּלה, בּלב וּבנפש, תפוּשׂה בּשגיוֹן החלוֹם. מן הרגע שהציצה בּאמנוֹן נפגעה בּחץ האהבה והלכה שבי אחרי קלסתר דיוֹקנוֹ כּאילוּ נגלה לה זה מאז וּמקדם. וּמיד פּסקה את פּסוּקה בּאזניו: “דמעוֹתיך המזהירוֹת כּפנינים על לחָייך, לאוֹת וּלעד לי, כּי לא תנשני, כּאשר לא נשיתיך עד היוֹם”. וכאשר שאֵלה אמנוֹן בּהשתוֹממוּת: “ואַיה ראיתיני, עדינה?” ענתה לוֹ תמר בּצחוֹק וּבחן: “בּחלוֹמוֹת. אך אלוֹהים עשׂה את היוֹם הזה ויראני אוֹתך בּהקיץ”.

חוּשוֹ האמנוּתי הדק של מאפּוּ הוֹרה לוֹ לשזוֹר את חוּט החלוֹם לסירוּגין מן הסב אל הנכדה, מדוֹר האבוֹת הזקנים לבני בּניהם, בּפסיחה של שלילה אוֹ של היסוּס על דוֹר האבוֹת. ללַמדך, שהטבע פּוֹעל בּקפיצוֹת, ולא דוֹר אל דוֹר אלא דוֹר מאחרי דוֹר יבּיע אוֹמר. לא רק אדמת העוֹלם אלא גם אדמת הנפש זקוּקה לשמיטה ולהוֹברה. לפיכך יוֹתר ממה שקרוֹב דוֹר שני לראשוֹן בּכיווּן הדעוֹת וּבהלָך הנפש קרוֹב אליו דוֹר שלישי. האם נתכּוון מחבּר “אהבת ציוֹן” לרמוֹז לנוּ גם כּן, כּי חלוֹמוֹת בּרציפוּת יש בּהם משוּם סכּנה ליִשוּב העוֹלם וכי בּמרוֹם קצה של תקוּפת ההתלהבוּת הכרח שתבוֹא שעת התפּכּחוּת וּמַעשׂיוּת? מכּל מקוֹם מבּלי משׂים נאמר לנוּ

כּאן, כּי הסב חוֹלם והבּן מהסס ושוֹקל, ואילוּ הנכד חוֹזר להשגיח בּבת־קוֹל מן התהוֹמוֹת. תאמר: החלוֹם הוּא מלח החיים. אבל כּיוָן שהאבוֹת אכלוּ הרבּה מלח בּנעוּריהם שוּב אינם מניחים לבניהם שיבלוּ את חייהם בּשגיוֹנוֹת. אבוֹת רוֹצים “תכלית” ושוֹאפים להביא את הבּנים לידי מעמד איתן בּחברה, שיהיוּ הוֹן ועוֹשר בּביתם ושיהיוּ שרוּיים בּצל הכּבוֹד

ושישתדכוּ עם בּני יחשׂ. מה שאין כּן הסבים, שכּבר ראוּ את החיים בּרוֹב עלילוֹתיהם ותהפּוכוֹתיהם ועמדוּ בּנסיוֹנוֹת העתים. יש שעיניהם נפקחוֹת לרוָחה לראוֹת בּהבלוּתם של הקנינים החמריים והערכים המדוּמים, שיסוֹדם בּעוֹשר וּבכבוֹד וּביִחוּס, לפיכך הם שבים אל הזיוֹת הנעוּרים וּמבקשים לראוֹת בּבני בּניהם את התגשמוּת הטוֹב והנאצל. ידידיה יעד את עזריקם לחתן לבתוֹ לא רק על שוּם שהוּא שוֹמר אמוּנים לרעהוּ יוֹרם, אלא גם משוּם שעזריקם הוּא בּר אַבהן וּמוּפלג בּעוֹשר. תרצה האם נפשה מרחפת בּין עזריקם, המיוּעד לבתה בּצו הגוֹרל, וּבין אמנוֹן הרוֹעה, בּחיר לבּה. לא כן תמר. היא כּוּלה קשב לקוֹל לבּה ונפשה דבוּקה בּחלוֹמה. כּל עוֹד היא מסוּרה למאוַייה אין בּה אף שמץ פּקפּוּק. היא של אמנוֹן וחלוֹמוֹתיה שלוֹ. ו“אכן, כּשקוּץ משוֹמם נדמה נדמה לי עזריקם וּמתעבת אנכי את הכּסף ואת הזהב, אשר יצפּוּהוּ מחוּץ, כּי בּהם יקח לוֹ קרניִם. וּמה תפארת אבוֹתיו, אשר בּה יתימר?” אין היא יוֹדעת כּל היסוּס וּפשרה. הר גָבה בּין תמר לידידיה, מחיצה לא דקה חוֹצצת בּין תמר לתרצה. אוּלם אַל־חוּט של חזוֹן מרוֹמם מקשר נפש תמר לחננאל אביה הזקן. מה הוּא הוֹלך אחרי בּת־קוֹל בּעוֹלם החלוֹמוֹת ושבוּי בּקסמי החזוֹן אף היא כּך. מה הוּא רוּחוֹ תפעמהוּ לקראת נצוּרוֹת אף היא צוֹררת את כּל מַערכי לבּה בּצפּיה האחת ורוֹאה את הבּאוֹת בּאספּקלרית החלוֹם.

מיד בּפּגישה הראשוֹנה אוֹמרת תמר לאמנוֹן, שלא שכחה אוֹתוֹ אף על פּי שלא ראתה אוֹתוֹ עדיין לפני כן, הוֹאיל וּכבר נגלה אליה תחילה בּחזוֹנה וגם משוּם שאין מוּקדם וּמאוּחר בּחלוֹם. ואוּלי כּלל לא בּכוָנה תחילה אלא מתוֹך חזוּת פּנימית השׂיג מאפּוּ, כי מוּתר לוֹ להשליט ערבּוּב זמנים וּבליל חמרים בּקוֹסמוֹס הקטן שיצר לפנינוּ. לא חשש מפּני הנוֹהג שבּעוֹלם, המטפּח אוּלי על המקרים בּסיפּוּריו ולא נרתע מפּני חוּקי המציאוּת, המערערים את הנימוּסים המתהלכים בּהם. רבּים הקשוּ על מאפּוּ מן השוּלחן הערוּך הפּסיכוֹלוֹגי, שהרי לא מצאנוּ בּחיים את השחוֹר שהוּא שחוֹר מני שחוֹר ואת הלבן עשׂוּי בּתכלית הלוֹבן וכן הצדיק אינוֹ צדיק גמוּר והרשע אינוֹ רשע גמוּר, ואילו אצל מאפּוּ מחוּלקים הבּריוֹת למלאכי השרת מצד זה וּלשדי־שחת מצד שני. אבל דיני פּסיכוֹלוֹגיה המחוּיבים בּמציאוּת אינם כּלל דין גם לגבּי יצוּרי־בּדים. כּשם שבּחלוֹם משתנים סדרי זמן וטבע החוֹמר כּך ניטלה המרוּת גם מעל חוּקי הנפש, המדריכים אוֹתנוּ בּהקיץ. אמן הפּוֹעל לא בּהשבּעת קוּלמוֹס, שאין לפניו אלא מה שעיניו רוֹאוֹת וּמה שחוּשיו סוֹפגים מן המוּכן, רשאי לעשׂוֹת תגבּישים ותדגישים שוֹנים, כּדרך שפּוֹעל החימאי, לערבּב יסוֹדוֹת נבדלים ולברוֹא פּרצוּפים

שאין כּמוֹתם בּמציאוּת המוּחשית. אסוּר לזייף את המציאוּת, אבל מוּתר להתרחק הימנה אוֹ להעקיף אוֹתה. נאמנוּת למתוֹאר פּירושוֹ נאמנוּת לנקוּדת המוֹצא ולאו דוקא ליש ולקיים. מי שבּיקש לצייר שד בּעל תמניא אפי רשאי לעשׂוֹת זאת ואין פּגם בּמפעלוֹ, אבל אוֹי לזה שזימן מלאך ויצא לוֹ שד. לא קשיא על מאפּוּ שזמרי שלוֹ אינוֹ דוֹמה לכל הנוֹכלים המוֹדעים לנוּ. לא ראינוּ אינוֹ ראָיה. אבל זמרי עשׂוּי להיוֹת מוּפרך אילוּ אפשר היה להוֹכיח כּי קשיא מזמרי על זמרי; עכן אוֹ בּוּקי וחפר לא היוּ מוּצדקים אילוּ הוֹכחנוּ, שאינם מתאימים אל המציאוּת שעלתה בּמחשבתוֹ של האמן שעשׂאם. פּגם זה לא תמצאוּ בּמאפּוּ בּשוּם בּריה שלוֹ. כּל אחת מנפשוֹתיו עשׂוּיה בּמַתכּוּנתה שלה. היא מתהלכת כּחוֹלמת ועם כּך שוֹמרת על נתיבה. מַעכה שפחתה של תמר לוֹעגת לגברתה על שוּם ש“חוֹלמת היא תמר”. זמרי המַלשין לוֹחש את לחישת הפּתן בּאזני אמנוֹן: “כּי כּפרה סוֹררה היא תמר מיוֹם דעתי אוֹתה” ו"קוֹשט אִמרי אמת הוֹדעתיך הפּעם, כּי אין בּקרבּה נכוֹנה. מאז אמר לך לבּי: מה אוּמלל אמנוֹן, כּי תארוֹג לוֹ תמר קוּרי עכּביש, תוֹליכהוּ שוֹלָל כּל היוֹם, וּבאחריתוֹ הלא יאסוֹף רוּח בּחָפניו, כּעוֹף תתעוֹפף

תקוָתוֹ, ותמר תּדד ממנוּ כּחזיוֹן ליל, כּי מחלוֹם היתה אהבתוֹ ולחלוֹם תשוּב". אבל גם תרצה האם, החרדה לשלוֹם בּתה, מדגישה בּרוֹב חמלתה ואהבתה את דרך החלוֹם שבּבתה. מַשמע, הציר הראשי של הנפש הזאת טבע החלוֹם לוֹ, לפי דעת הכּל. בּכל נסיבּה יש גרעין של אמת, שגם הטוֹבים וגם הרעים, גם המחַייבים וגם השוֹללים, אינם יכוֹלים להתעלם הימנוּ. זה כּוֹחוֹ של אמן גדוֹל, שהוּא משעבּד את כּל הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּיצירתוֹ למגמתוֹ הראשית.

אלוּ דוֹרשים חלוֹם לשבח ואלוּ לגנַאי, אבל הכּל דוֹרשים אוֹתוֹ. זמרי, טיפּוס הרשע מדעת, החכם להרע, המוּשחת על יסוֹד השקפת עוֹלם, העמיק יֶתר מכּל האישים המתוֹארים בּבעית החלוֹם. אין הוּא כּוֹפר בּכוֹח הפּוֹעל

שבּוֹ, אלא מטיל שיקוּצים על המניע שלוֹ. אין הוּא גוֹרס שהחלוֹם מרוֹם מן המציאוּת, אלא, להיפך, שפל ממנה. דעתוֹ היא, שהחלוֹם הוּא פּשוּט שקרן, המסוֹבב בּכחש כּל המבקש להישען על המנוּגעים בּוֹ. הוּא מבטיח ואינוֹ מקיים אוֹ שהבטחתוֹ אינה שוָה מלכתחילה ולא כּלוּם. גדוֹלה מזוֹ, מתכּוון הוּא להוֹכיח, שהחלוֹם מנוּול מטבע בּרייתוֹ משוּם שאינוֹ בּגדר מציאוּת.

הוּא חזוֹן בּדים וסיטרא אחרא. מן התוֹהוּ בּא ואל התוֹהוּ ילך. וכיוָן שהאהבה תוֹמכת את יתדוֹתיה בּהלך נפש וּבחזוֹן הרוּח, כּיוָן שהמאַהב נמשך אל נשׂוּא אהבתוֹ בּעבוֹתוֹת הקסם וּמסתכּל בּוֹ מתוֹך השגיוֹן, הרי כּל עיקרה של אהבה היא פּעוּלה לערעוּר המציאוּת והפיכתה למקסם שאין בּוֹ ממש. בּחכמה עשׂה מאפּוּ שהעמיק את זמרי ולא אמר די בּתיאוּר דיוֹקנוֹ כּאיש רע סתם, המוֹכר את נשמתוֹ בּעד בּצע כּסף והמתעטף בּאדרת הכּחש לשם מטרותיו השפלוֹת. שאילוּ כּך היה זמרי סתם מנוּול שמרוּבּים כּמוֹהוּ בּשוּק, העתקה פּשוּטה של החיים. מה שיש בּחיים, הרי יש, ותצלוּמוֹ לשם מה? אבל זמרי אינוֹ סתם רשע, אלא רשע בּעל שאר רוּח רעה, אין הוּא מסתפק בּמעשׂה הרע, אלא שוֹקד גם על המדרש שלוֹ. הוּא מעמיק את השחיתוּת ועוֹשׂה אוֹתה שיטה. זמרי מסכסך, מחרחר, מלשין, חוֹפר בּוֹרוֹת וּמכשיל. סוֹפוֹ שיפּוֹל בּבּוֹר אשר כּרה. אם משוּם טעמים מעשׂיים וּמציאוּתיים מוּטב לוֹ שלא היה זמרי כּלל. לא ניתנו אוּלי החיים לצדיקים גמוּרים, אבל גם לא לרשעים גמוּרים. נמצא שהרשע הגמוּר פּוֹעל גם כּן משוּם שהוּא אחוּז דיבּוּק הרע. אף הוּא הנהוּ סהרוּרי. וּכשאתה קוֹרא את פּרשת מעשׂיהם של מַתן ועכן, בּוּקי וחפר, עזריקם וזמרי, משלחת מלאכי החבּלה האלה, ורוֹאה את סוֹפם, אוֹ גם לפני כן בּשעת עבוֹדתם הסיזיפית, אי אתה יכוֹל שלא להרגיש כּי אף הללוּ פּוֹעלים כּך משוּם שהם מצוּוים ועוֹמדים מטעם כּוֹח נסתר. שלוּחי הגוֹרל הם. ניתן להם צו: השחיתוּ! השחיתוּ אחרים בּשביל שתפּלוּ בּסוֹפכם לתוֹך בּאר שחת. הציתוּ בּית ישרים, שלחוּ את ידיכם בּעוֹשק וּבגזל, העידוּ עדוּת שקר, סַכסכוּ, סַכסכוּ. כּן, כּל המעשׂים האלה מחוּיבי המציאוּת, שאין אתם אדוֹנים עליה. אתם מתגלגלים בּמוֹרד ואגב הגלגוּל הנכם עוֹשׂים זר מעשׂיכם.

הטוֹבים והרעים, אלוּ ואלוּ דבוּקים בּחלוֹם. והבּינוֹנים

מה ענינם? הם פּוֹסחים על שתי הסעיפּים וחוֹככים לכאן וּלכאן. תרצה אשה טוֹבה, אם מסוּרה, צוֹפיה הליכוֹת בּיתה וּזהירה בּהלכוֹת דרך ארץ, אוֹהבת אוֹרחים ואף טל החלוֹם ילין בּדיבּוּריה. אוּלם אינה הוֹלכת אחרי החלוֹם בּלב שלם. קל וחוֹמר ידידיה בּעלה, שמצד אחד אף הוּא שוֹגה בּדרכיו וּבמשפטיו על הבּריוֹת וּמצד שני שקוּע הוּא בּעוֹלם המעשׂה. לב אֵם יוֹדע, כּי לא בּחלוֹמוֹת יִבּנה בּית. ואף לאחר שבּאוּ כּל דברי החלוֹם כּתוּמם וחננאל שב מגלוּתוֹ ואמנוֹן עמוֹ היא מוֹנה את מליה בּחרדה וּבזהירוּת באמרה אל אמנוֹן: “הן דברינוּ תמוּ, תמר לך היא, ואתה קחנה אל הכּרם ודבּר על לבּה, כּי כּחוֹלמת היא עדנה”. אמנוֹן זה הוּא דרך מקרה בּחוּר חמוּדוֹת, גיבּוֹר חַיִל, יוֹדע נַגן, עם בּני הנביאים יתהלך כּאחד מהם, בּידוֹ שיסַע את הארי, וכעת פּדה מן השבי גם את אביה. אף על פּי כן לא מן הראוּי להאריך את חבלי ההזיה, האוֹפפים את בּתה תמר. יוֹדעת אֵם, כּי חלוֹמוֹת ממוֹגגים את הנפש, מטילים תֶּסֶס ותֶמֶס לתוֹך הנשמה, מאפילים בּצעיף על כּל המראוֹת, מראים את ההוָיה בּראי עקוֹם וּמסַלפים את דמוּת העוֹלם. דרכי החלוֹם אפשר שבּני הנעוּרים ילכוּ בּם, אבל מבוּגרים יִכּשלוּ בּהם. לפיכך היא פּוֹעלת מאחוֹרי הפּרגוֹד להסיר את הלוֹט מעל עיני בּתה וּלהשיבה לתוֹך ספירת הקיוּם הטבעי בזרוֹעוֹת בּחירה. האב על אחת כּמה וכמה שהוּא שוֹקד בּכל פּרשת העלילה לקרוֹע מעל בּתו את קוּרי התנוּמה ולעקוֹר מלבּה את דיבּוּק החלוֹם, אם כּי אף הוּא אינוֹ נוֹתן דוֹפי בּיוֹשר לב וטוֹהר רוּח. אוּלם הוּא רוֹאה בּעצם השגיוֹן בּדמיוֹנוֹת מקרה לא טהוֹר

וּשרירוּת לב. הוּא משחר מוּסר את תרצה אשתוֹ, המצדדת בּזכוּתה של תמר ואוֹמר: “ואַתּ אל תשיתי לב לקוֹל בּכיה, כּי דמעוֹתיה טל מַשכּים, ההוֹלך ויבש משמש בּוֹקר”. וזאת לתמר: “אל־נא, בּתי! אַל תשתוֹחחי ואַל תהמי, כּי דוֹדך נסע ונגלה ממך ולא ישוּב עוֹד אליִך. ואת אַל תבכּי לוֹ, כּי אם בּכי על נפשך, כּי לא ישרה בּך, ועל חרפּת עלוּמיך”. כּמה אכזריוּת לב בּידידיה, והוּא אינוֹ אכזר. רוּחוֹ מרה עליו על שוּם החלוֹם המסַכסך את בּתוֹ וּמשחית את נפשה מטהרה. הלא כּך דברוֹ אל תרצה אשתוֹ: “שמעי נא, שאהבה נפשי, אני ידעתי מה ימריצך לענוֹת בּאלה, כּי תשגי עדנה בּחלוֹם אביך”… מה תימה שתרצה וידידיה אינם נוֹתנים את מלוֹא נפשם לחלוֹם את תמר עצמה, אשר בּחלוֹם וּבנוֹשׂאוֹ כּל חיי רוּחה. לעתים מתמרדת על חזוֹנה וּמעפּרת בּעפר השׂטנה והדיבּה את בּחיר לבּה. רק שנַיִם נמצאוּ נאמני רוּח עד תוֹם: חננאל ואמנוֹן, הדרוּכים ללא כּל היסוּס לקראת החזוֹן וּלעוֹלם בּטוּחים הם כּי החלוֹמוֹת לא שוא ידבּרו. בּיוֹם זה המכוּבּד, בּו חוֹגג הצדק את נצחוֹנוֹ והנאהבים והנעימים קוֹשרים את בּרית אהבתם לנצח, קוֹראים שני המאמינים איש בּלשוֹנוֹ שיר הלל לחלוֹם. “עבר החלוֹם, לוֹחש אמנוֹן בּאזני אהוּבתוֹ, ועינינוּ רוֹאוֹת פּתרוֹנוֹ, ועתה עוּרי לקראתי והאירי אלי פּניך, כּי בּאוֹר פּניך אראה חיים”. “אמוּתה הפּעם כּי בּא חלוֹמי, לא נפל דבר ארצה” – קוֹרא חננאל. מי לחיים ומי למות, אבל שניהם בּמַעגלי החלוֹם. וכי לא נתכּוון מאפּוּ לוֹמר לנוּ, כּי הן החיים והן המות לא ימתקוּ לנוּ אלא בּשפריר החלוֹם? אף בּיקש מסתמא להשמיענוּ כּמה קשה לעמוֹד בּנסיוֹן הנאמנוּת לחלוֹמוֹתינוּ. תמר יפת התוֹאר, בּרוּכת הגוֹרל, בּת הטוֹבים,

נכדתוֹ של חננאל, האמוּנה עלי נאוּמיהם החוֹצבים להבוֹת אש של בּני הנביאים, בּשעוֹת של חוּלשת הדעת הסגירה עצמה לנכלי זמרי וניפּצה בּחמת כּעסה את מצבת האימוּן שהקימה בּלבּה לאבּיר נפשה. היא נתפּתתה לשׂטן המציאוּת ודיבּרה סרה בּמלאך הטוֹב שלה. היא נפלה בּרשת המחשבוֹת הזרוֹת ונדלקה בּאש זרה. מרי רוּחה העבירה על דעתה. ורק אמנוֹן עמד כּסלע איתן, מצוּדת האמוּנה. כּשמוֹ כּן הוּא ותוֹכוֹ כּברוֹ.

ג. בּצל התקוה

ניתן לשער כּי הספר “אהבת ציוֹן” לא היה נחקק כּל כּך בּזכרוֹנם של הקוֹראים וּברגשם אילוּלא היה כּמַעין המתגבּר בּטחוֹן החיים ואמוּנה בּנצחוֹן הטוֹב. בּצד החלוֹם, חוּט השתי של הספּוּר, משתלשל והוֹלך חוּט העֵרב שלוֹ, והוּא התקוה. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – בּת־קוֹל זוֹ עוֹלה מכּל דף ודף והיא משמשת שיר־לכת לכל האישים הצוֹעדים כּאן בּנפתוּלי קרב לקראת גוֹרלם. קוֹרא הספר הנרגש מכּלל חמוּדוֹתיו מתפּעם בּיוֹתר מן הניגוּן המעוֹדד הזה, שהדים משלוֹ מתמַשכים וּבאים גם לתוֹך חייו הפּרטיים. האוֹפּטימיזם היהוּדי המוֹרשתי נתן את אוֹתוֹתיו, אם כּי אוּלי שלא בּכוָנה. דבר זה גרם בּוַדאי לא בּמעט להידוּק הקשרים בּין הספר לבין הקוֹרא והרים את “אהבת ציוֹן” לדרגה של הספר המחנך, המלַווה את האדם כּידידוֹ הטוֹב בשעת קריאה וּלאחר קריאה, הקוֹבע בּוֹ רישוּמים מַתמידים, וּממנוּ יוֹצאת השפּעה לגשר בּין החזוֹן והמציאוּת. שׂיא הצלחתוֹ

של ספר מעין זה הוּא שבּמידה שהוּא משמש בּבוּאה נאמנה של החיים הוּא עוֹשׂה את החיים מעין המשך לוֹ, לא רק חיים אוֹתוֹ, אלא גם חיים על פּיו.

החלוֹם אוֹפף אוֹתנוּ שלא מדעת; אוּלם בּתקוה הננוּ

בּוֹחרים גם בּמחשבה תחילה, כּי בּה תנחוּמים לעת צרה ועמה מקוֹר האמוּנה והכּוֹח בּכל עת. התקוה היא חלוֹמה של הנשמה. וכך נתקשרוּ בּעבוֹתוֹת על דפּי “אהבת ציוֹן” האהבה, האמוּנה, הבּטחוֹן והכּוֹח – הן בּביצוּע מפעלי גבוּרה והן בּכפיפת שכם לסבל – וכוּלם יחד נתגלמוּ בּנפש הראשית הפּוֹעלת בּספּוּר, בּאמנוֹן שכּשמוֹ כּן הוּא. הוי אוֹמר: “אהבת ציוֹן” נתפּרשה לקוֹרא העברי כּספר האהבה והאמוּנה בּמידה שוה. היא בּישׂרה לוֹ, כּי אפשר לתקן את העוֹלם בּמלכוּת שדי של האהבה, כּי יש אהבה העזה כּמות וכי בּכל מקוֹם שמוֹפיעים הנאהבים והנעימים כּל מכשוֹלים לא יעמדוּ להפריד בּיניהם.

המאמין הגדוֹל הוּא לאו דוקא תם, שמימיו לא נצנצוּ בּוֹ הרהוּרי כּפירה, אלא זה שנתנסה בּכל לבטי ההיסוּסים והתגבּר עליהם. וכך גם המקווה הגדוֹל. אף מאפּוּ לא קשר כּתרים לתקוה וּלבטחוֹן אלא מתוֹך התאבּקוּת קשה עם ריבּוּי המזיקים להם. “אהבת ציוֹן” אינוֹ סיפּוּר־מנוּחוֹת, שהאידיליה היא חוֹתמוֹ מראשיתוֹ ועד סוֹפוֹ. אדרבּא, הוּא ספּוּר־בּלהוֹת, תוֹכוֹ רצוּף מעשׂה בּשדים בּצוּרת בּני אדם,

האוֹרבים ל“ניצוֹץ”, אלא שיסוֹד “שדי” גוֹבר על הקליפּה. והקליפּה היא לא מבּחוּץ, אלא מלפנַי ולפנים של הבּריוֹת. קליפּת החשדנוּת והפּקפּקנוּת יוֹשבת בּמחתרת כּל הנפשוֹת, ותמר בּכללן. הכּל נתפּסים להרהוּרי כּפירה

בּממשוּת האהבה, מי בּרציפוּת וּמי לסירוּגין. אחד הוּא אמנוֹן, שאינוֹ נוֹתן לשד הכּפירה דריסת הרגל בּלבּוֹ. הוּא, האוֹהב הנאמן, הנהוּ גם המאמין הגמוּר והמוּשלם. מאפּוּ התקין אוֹתוֹ דרך כּלל שלם ומוּגמר, כּליל המעלוֹת הטוֹבוֹת, יפה־תוֹאר וגבּור־חיל. חכם ושר בּשירים, מלא חן, שוֹפע עוֹז, סמל התוֹם, אוֹ, כּבּיטוּי החוֹזר ונשנה על דפּי הסיפּוּר, תפארת אדם, מין אדם שהוּא חלוֹם, חלוֹם אשר חלם אוֹתוֹ הטבע וחלוֹם חזיוֹנוֹ של המשוֹרר. אף על פּי כן אין בּטוֹפס אמנוֹן לא הגזמה ולא זיוּף, משוּם שאינוֹ כּלל צלם תיאוּר של מין אדם העליוֹן. הוּא הטיפּוּס האנוֹשי, אלא שהוּא עשׂוּי ללא דוֹפי, מזוּג היסוֹדוֹת ודרוּך לעוּמת הנַעלה והנכסף. אין הוּא מטפּס לעוֹלמוֹת העליוֹנים ואינוֹ קוֹפץ מעל לראשוֹ, אלא בּוֹנה הוּא את זה העוֹלם ושוֹאף להשׂיג את אנוֹשיוּתוֹ הטהוֹרה, היינוּ, את עצמוֹ, על טהרת יסוֹדוֹתיו. הוּא בּן־פּוֹרת וילד השעשוּעים, אבל מילדי האדמה הנהוּ. משלנוּ, אלא שטוֹב הוּא מאתנוּ, משוּם שנתלכּדוּ בּוֹ האחד כּל הניצוֹצוֹת הטוֹבים שיש בּרבּים. כּך יצרוּ גדוֹלי הדיוֹקנאים

דיוֹקנאוֹת כּלילי השלמוּת, מעין פּרצוּפים למוֹפת, שהטבע כּביכוֹל

בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ ראוּי לוֹ להסתכּל בּהם ולעשׂוֹת כּמַתכּוּנתם, בּחינת

המקלוֹת שיעקב הציב לפני הצאן ללדת כּמוֹתם עקוּדים, נקוּדים וּברוּדים.

אם ניתנה לאמנוּת השפּעה על החיים, אם יש ספרים העשׂוּיים להיוֹת כּוֹח הפּוֹעל בּחיים, הרי זכוּת לספר “אהבת ציוֹן” להימנוֹת עמהם. לאמנוֹן נאה בּאמת תוֹאר הגיבּוֹר בּמוּבן שנתישן כּבר ושראוּי לחדשוֹ גם בּימינוּ, והוּא אישיוּת מרכּזית הפּוֹעלת בּתוֹך מַעגל־חיים מסוּים וּממנה

יוֹצאוֹת קרנים לכל יתר האישים הנוֹשׂאים ונוֹתנים בּמחיצתה. אישיוּת גבּוֹרית טבעה הבּטחוֹן העצמי. היא מאמינה בּעצמה הוֹאיל ולבּה סמוּך וּבטוּח בּכוֹחוֹת החיים, וכל הרוֹאה אוֹתה בּדריכוּתה לפעוּלה נפעל הימנה. הגבּוֹר הוּא גם מוּכשר וגם מצליח, כּי הכּשרוֹן וההצלחה הם שמוֹת נרדפים. כּיוָן שהוּא צוֹעד בּעוֹז כּל המכשוֹלים חוֹמקים מפּניו, וּלפיכך אין הוּא

רוֹאה כּלל מכשוֹלים. הבּטחוֹן נוֹתן בּלבּוֹ שׂמחה והשׂמחה מַקנה לוֹ את

הבּטחון. כּל נוֹשׂא הוּא סיבּה וּמסוֹבב כּאחד. אף בּאמנוֹן אין קדרוּת של עצבוּת, אם כּי לעתים דרך עוֹצב לוֹ. אין בּו כּעס על אף מכאוֹביו. גבּוֹר אינוֹ כּוֹעס; גבּוֹר נלחם וּמתאבּק. אף האישים האחרים בּסיפּוּר נוֹשׂאים את סבלם בּמידה מרוּבּה של סבלנוּת. בּשירת ציוֹן זוֹ אין קינה, אין בּכי, על אחת כּמה אין בּכינוּת. שׂקים אין חוֹבשים על הראשים, אם כּי הרבּה פּנים לבוּשים בּמסכוֹת. עננים מצטבּרים לעתים, אבל הקשת שוֹרה תמיד בּכל ענן. וכי אין כּאן מנה גדוּשה של צרוֹת ופוּרעניוֹת? כּל התלאוֹת שבּחיים מצוּיוֹת כּאן למַכבּיר. שכוֹל משפּחות, אנקת עניים, רשעוּת של חדלי אישים ונכלי צבוּעים. האהבה כּיוֹנה תפוּשׂה בּכף רשע וּמחבּל. אבל יאוּש אין כּאן. כּי מקוֹם המחזה הוּא לא נינוה העיר החַטאה, הטוֹבלת בּדמעוֹת העשוּקים, אלא ירוּשלים. סוֹף־סוֹף ירוּשלים, עיר הנצח, וּבנצח אין דכּאוֹן של יאוּש. בּירוּשלים נאמר: נחמוּ, נחמוּ, עמי. ואף ירוּשלים עצמה אוֹמרת: נחמוּ, נחמוּ. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים”. קוה, קוה, אדם, בּתוֹך עוֹלם הדוּר־נאה זה, השפוּך זוֹהר “כּאוֹר ה', הזוֹרח אל לב טהוֹר”, עוֹלם זה אשר בּוֹ "כּגבּוֹר יֵצא השמש וּבגאוֹן עוּזוֹ ירדף חוֹשך עד היוֹם האחרוֹן, בּעלי כּנף יריעוּ ויזמרוּ גבוּרתוֹ, וישׂמח כּל היקוּם,

כּי התעוֹרר אוֹר על חוֹשך", כּפי שנמצא כּתוּב בּמגילת האהבה, שנשלחה מנינוה העיר מאת אמנוֹן אל תמר.

תמה אני אם ניתנה הדעת על כּל יקר סגוּלוֹתיה של מגילת־אהבה זוֹ. אילוּ חיבּר מאפּוּ אגרת זוֹ בּלבדה ראוּי היה לתוֹאר הסוֹפר הגדוֹל. כּמה רגשוּ הקוֹראים בּאירוֹפּה מתוֹך התפּעלוּת ממכתב

הוידוּי של האנס לויקטוֹריה בּספּוּר האמסוּן. אבל נעלה לאין ערוֹך אמנוֹן בּן יוֹרם על האנס בּן הטוֹחן בּעוֹצם רגשוֹ, בּשׂגב בּיטוּיוֹ, בּתוֹם

ניביו וּבהיקף מבּטוֹ על עוֹלם וּמלוֹאוֹ, עמים וגוֹרלוֹתיהם. בּינה יתירה היתה בּמאפּוּ, שעשׂה את אמנוֹן נעלה גם מעל לעצמוֹ, היינוּ, מעל למקרה האהבה האישי שלוֹ. שכּך הוּא לב האוֹהב הגדוֹל: הוּא מתרחב והוֹלך כּפתחוֹ של עוֹלם וסוֹבל ומכלכּל בּקרבּוֹ את דברי ימי העוֹלם. איש היוֹמיוֹמיוּת הקטנה אין לוֹ בּעוֹלמוֹ כּלוּם אלא ד' אמוֹת שלוֹ, עסקיו הפּרטיים, משאלוֹת צרכי בּשׂרוֹ והחרדה לשלוֹם עצמוֹ. האוֹהב, כּיון שיצא מתוֹך חוּג אנוֹכיוּתוֹ הצרה, אפשר שיתגדל ויתרוֹמם עד לבמה זוֹ, שמעליה רוֹאה הוּא את כּל ההוָיוֹת. אמנוֹן שוּב אינוֹ מצמצם את שכינת אהבתוֹ בּינו לבין תמר חמדת נפשוֹ. הוּא סח עמה בּאגרת על כּלל המעשׂים. ושוּב אין הוּא נוֹהם מצערוֹ הפּרטי אלא מתוֹך יגוֹן החיים והמוֹן בּרוּאיהם, ואת שׂיחוֹ לא מנפשוֹ בּלבד ישפּוֹך אלא מתוֹך האנוֹשוּת הסוֹבלת.

עצם הפּתיחה בּמגילת אהבתוֹ של אמנוֹן נוֹגעת עד נפשנוּ משוּם שהיא מגלה לנוּ בּמשפּטיה הראשוֹנים את טוֹהר רוּחוֹ ורוֹחב דעתוֹ של כּוֹתבה. וכה ישׂרטט אמנוֹן בּמבוֹא האגרת אל תמר: “בּארץ נמרוֹד, בּקרית גוֹיים עריצים, בּנינוה אנכי… קוּמי, בּת נדיב, ושׂימי, תמר, לבּך לדברי אמנוֹן מארץ מרחקים: אהבתיך בּבית לחם, אִויתיך בּציוֹן ועד אַפסי ארץ את סגוּלתי”. קדמה למַבּע הגעגוּעים על האהוּבה הבּעת רגש הגֵרוּת בּגוֹלה. נינוה מוּל ציוֹן. קרית גוֹיים עריצים כּצד שכּנגד לבית לחם המוֹלדתית. להלן ישׂא אמנוֹן את מדבּרוֹתיו על הניגוּד שבּין “בּת ציוֹן הצעירה והעדינה” ל“בין נינוה, העיר העתיקה מקדם קדמתה”, בּין “נחלת השלוֹח” לבין נהריה, כּי “אוֹר יקר זרוּע על פּני פּלג אלוֹהים, ואוֹר קפּאון על פּני בּרכוֹת נינוה”. נעכּרים מי נינוה “וּמהוּלים בּדמעוֹת עשוּקים”, והיפּוּכם בּ“הר ציוֹן, הר המוֹריה והר הזיתים, הנאדרים בּהדרת קוֹדש”. ציוֹן היא “מעוֹנה אלוֹהי קדם” ונינוה “מעוֹן אריוֹת”. אמנוֹן הנפעם מאהבת תמר אינוֹ יכוֹל לפתוֹח בּשׂיח רגשוֹתיו עד שאינוֹ מבּיע בּאזני אהוּבתוֹ את שאט נפשוֹ אל העוֹלם העכּוּ"מי, היוֹנק לשד גוֹיים וניזוֹן מן הגזל והעריצוּת. להט אהבתוֹ של אמנוֹן מתלקח לתבערה עזה כּשהוּא טוֹפל לזוֹ את תעצוּמוֹת שׂנאתוֹ לגילוּלי הנכרים. אש אהבת אשה כּתוּבה על אש דת קוֹדש – זוֹ היא איגרתוֹ של אמנוֹן. ואכן, דייק מאפּוּ והכתיר את סיפּוּרוֹ בּשם אהבת ציוֹן, כּי זוֹ היא אהבת אמנוֹן בּציוֹן וּלציוֹן. תמר שלוֹ יקרה לוֹ שבעתיִם על שוּם שהיא בּת ציוֹן. בּה הוּא מַאדיר את אהבתוֹ לארצוֹ וּלעמוֹ. האשה מסַמלת ואף מגלמת את המוֹלדת, כּשם שאדמת המוֹלדת היא אֵם. אמנוֹן בּנינוה מדבּר מנַהמַת לבּוֹ גם על ציוֹן ועל מקראיה שעה שהוּא משווע מכּיסוּפים אל תמר וחמוּדוֹתיה. בּהגוֹתוֹ בּתמר זכוֹר יזכּוֹר ירח יקר הוֹלך בּציוֹן, המפיץ אוֹרוֹ “כּרצי כּסף מבּעד לצלעוֹת הזיתים על תמר, הנצבה כּחבצלת לימיני”. והוּא קוֹרא בּעוֹצר רגשוֹ אל הירח: “מה נאוָה יִפעת זהרך על ידיה הנשׂוּאוֹת להשבע לי בּרית אהבת עוֹלם”.

כּזהוּ אמנוֹן: כּוּלוֹ אסוּר בּעבוֹתוֹת, אם כּי

בן־חוֹרין מעצם טבעוֹ. הוּא אסיר האהבה, אסיר התקוה להגשמת אהבתוֹ. אף אסיר התקוה להצלת הקרוֹבים. ועם כּך לבּוֹ פּוֹעם בּמַשׂא נפש של כּלל העשוּקים והמעוּנים לגאוּלתם. אמנוֹן אוֹהב את תמר לא בּה בּלבדה אלא גם בּכל המוֹן הבּרוּאים ואיתני הבּריאה מוּזמנים לקחת חבל בּיגוֹנם המשוּתף וּבכּוֹסף המרתק את נפשוֹתיהם. כּשאמנוֹן סח לתמר מנַהמַת רוּחוֹ: "כּל בּני חלד הוֹזים שוֹכבים תחת כּנפי התרדמה, המפתחת חרצוּבּוֹת עמל היוֹם וּתלָאוֹתיו, וּבצלם יֶחסיוּן כּל דכּאי רוּח, המגששים חוֹשך יוֹמם, ואנכי

– לא אנוּם ולא אישן" – מתעוֹרר נַחשוֹל של רחמים בּלבּנוּ על אמנוֹן הרך והענוֹג, שנעשׂה לוֹ עוול בּהיקף עוֹלמי. משל מסַמל אמנוֹן את כּלל העשוּקים והמדוּכּאים. דוֹמה אמנוֹן כּמבשׂר ואוֹמר בּאזני כּל בּאי תבל,

כּי הגוֹזל מנפש את אהבתה גוֹזל ממנה פּת לחמה, אוֹר שמשה; חיים הוּא נוֹטל הימנה. אוּלם גם בּהיות לב אמנוֹן נגרש כּים אין הוּא שוֹכח, כּי העצבוּת היא אֵם כּל חַטאת וכי היא גוּפה עוול וָפשע. הלא אַדיר חפצוֹ, ודוֹמה, אף עיקר מבוּקשוֹ, בּאיגרתוֹ לגרש ענני היגוֹן מלב תמר. הוּא אוֹמר לה: "כּל עצב ויגוֹן אַל ישׂיגוּך, ואם ישׂיגוּ ונסוּ כּעננים מאוֹר פּניך. כּי

בּאוֹר פּניך מקוֹר חיים וחסד לנדכּאים". כּן הוּא מבטיח לה לישׂא את סבלוֹ בּשקט. חוּשוֹ הנאמן לוֹחש לוֹ, כּי בּמידה שהוּא פּוֹתח את שערי לבּוֹ אל העצבוּת הוּא מתכּחש ליסוֹד האמת שבּאהבתוֹ וּבוֹגד בּתמר, שהרי זוֹ בּעצם

קיוּמה בּעוֹלם מפרסמת את כּוֹח הטוֹב ושוֹללת את הרע. אהבה מחייבת אמוּנה; היא נוֹשמת תקוה. אוֹהב מיוּאש יש לוֹ משמע של מין מאמין שהוּא כּוֹפר.

אין איגרת אמנוֹן אלא מעין תמצית הסיפּוּר כּוּלוֹ – וכל היסוֹדוֹת הנתוּנים בּזוֹ בּמרוּכּז מצוּיים בּזה בּמפוּזר. אהבת־ציוֹן היא גם סיפּוּר על אמוּנת ציוֹן. “אזכּרה ירוּשלים ואפחד, תמר – ונמס לבבי”. שקוּלה תמר כּירוּשלים והרי ירוּשלים כּתמר. לא מדרש כּאן, אלא רגש כּהוָיתוֹ. אהבה גדוֹלה, מטרוֹפּוֹלין לשתי נשמוֹת, גדלה כּמטרוֹפּוֹלין שבּמדינה. אהבה בּת השמים היא גם ילדת האדמה, היא יוֹנקת לשד האדמה, כּשם שהיא שוֹתה טל השמים. וּכשם שאין יוֹנק שוֹתה לרוָיה בּמלוֹא הסיפּוּק אלא משד אמוֹ, כּך אין אהבה עוֹלה יפה אלא אם כּן אדמת מַטעה היא לא כּלל האדמוֹת, אלא אדמה זוֹ, אדמת העם, אשר מעפרה נילוֹשוּ הדוֹרוֹת שקדמוּנוּ. כּך מרגיש אמנוֹן; כּך מרגיש כּל איש בּריא החוֹשב וּנבוֹן הדעה. שני גרים על אדמה זרה אף אהבתם גרה היא; לא בּסיס לה ולא מחוֹז־חפץ המתמזג עם משאלוֹתיהם של יֶתר האנשים הדוֹרכים על האדמה הזאת והשמים האלה, ורק אדמת האבוֹת והשמים מעליה משמשים גבוּל בּטוּח לאהבה שלימה, שבּה, כּבכל דבר מוּשלם, בּאוֹת לידי ליכּוּד משאלוֹת הפּרט והכּלל. לפיכך כּכל שאהבת הצמד מתעמקת וּמתרחבת כּן היא מקיפה וחוֹבקת יוֹתר. אהבה כּזאת דוֹרשת את שלוֹם המשפּחה וּבשלוֹם המשפּחה אוֹשר למוֹלדת וּשלוֹם המוֹלדת נוֹשׂא שלוֹם

לעוֹלם כּוּלוֹ. נמצא כּי לאהבת שתי נפשוֹת שוּתף העוֹלם כּוּלוֹ. ושוּב אין האהבה הטרגית סכסוּך בּין שני נאהבים שאינם נעימים, וּשני אוֹהבים־יריבים, אוֹ בּין שתי משפּחוֹת, שראשיהן מפריעים לאוֹשר בּני הזוּג, אלא היא דין תוֹרה בּין הכּוֹחוֹת, דבר אשר נפל בּמערכה העוֹלמית. על כּרחך אתה מאמין בּסיוּם הטוֹב של כּל התנגשוּת בּגיא חזיוֹן של האהבה, אם מאמין אתה בּנצחוֹן הטוֹב בּכללוֹ.

בּרוּח של אמוּנה בּאחרית טוֹבה בּסדר העוֹלם נכתב

הסיפּוּר “אהבת ציוֹן”. קוה, קוה, אמנוֹן; כּי לא יתכן שמשיכת נפשוֹת כּזוֹ שבּין אמנוֹן לתמר תצא לבטלה. שתי אבנים יקרוֹת שכּאלה שוֹאבוֹת זוֹ את זוֹ והן לא יתלכּדוּ לאחדים? – מה דמוּת נשַוה לאחר מכּן לעוֹלם הזה שבּוֹ אהבה חזקה כּזוֹ מתנפּצת לתוֹהוּ? מחבּר “אהבת ציוֹן” היה חדוּר אמוּנה בּ“שאָר ישוּב” לא רק לגבּי תפוּצוֹת ישׂראל אלא גם לגבּי תפוּצוֹת הניצוֹצוֹת של האהבה האוֹבדים והנידחים. אמנוֹן יארוֹשׂ את תמר לוֹ לעוֹלם; תימן ימצא את פּנינה; יהוֹרם ישוּב אל נַעמה. אף מצהרים יקוּם חלד ונצח האהבה לא יכזב. כּשאמנוֹן רוֹשם את דברי הבּשׂוֹרה בּאיגרת אל תמר הריהוּ ניצב לפנינוּ כּנביא פּי שנים: נביא לישׂראל ולגוֹיים ונביא לקהל עדת האוֹהבים שבּכל הדוֹרוֹת: “מה שאוֹן לאוּמים? וּמה המוֹן מַמלכת גוֹיים? הלא כּמַשק גבים וּכאוֹסף נמלים נִצים על רגבי עפר, מגערת אלוֹהי יעקב ינוּסוּן ממרחק, וידמוּ סלה²”. ואנוּ שוֹמעים כּעין בּת־קוֹל עוֹלה ממליצה נשׂגבה זוֹ גם על קוֹרוֹת כּל אהבה עזה, המפלסת לה נתיב בּין המוֹן משׂנאים וּמפריעים. מגערת אלוֹהי האהבה ינוּסוּ כּל אוֹיביה. מה לנוּ זמרי וסיעתוֹ? מה לנוּ נכלי הרשעים האוֹרבים לתוֹם הרגש? מה לנוּ עזריקם, קוֹץ מוּנד, וכת דיליה? בּוֹר כּרוּ רשעים ויפּלוּ בּוֹ; יעצוּ עצה והיא תוּפר. כּל אימת שמוֹפיע אמנוֹן מלאכי חבּלה אלה נמוֹגים מפּניו; כּי הוּא סלע האמוּנה, מצוּדת הבּטחוֹן, אבּיר התקוה.

אפשר לחלוֹק על ספר אהבת ציוֹן מספר החיים ולהוֹכיח למחבּר הסיפּוּר התמים ממעשׂים בּכל יוֹם, כּי יש נקי אוֹבד. וכן לא קשה בּיוֹתר להפריך את כּל דרך התיאוּר הזאת בּכוֹח ההנחה, כּי האמנוּת נוֹעדה לשקף את המציאוּת כּהוָיתה ולא לעשׂוֹת לה פּרכּוּס וקישוּט. ואמנם, הרבּה מַקשנים יצאוּ לפסוֹל את מאפּוּ על שוּם שהלבן הוּא אצלוֹ לבן יוֹתר מדי, כּשם שהשחוֹר המתוֹאר על ידוֹ הוּא מוּגזם בּיוֹתר. אבל טרחנים אלה מתעלמים מן היֵצר הנאצל הטבוּע בּנוּ להתרוֹמם לעתים מעל למציאוּת ולעשׂוֹת לנוּ נפשוֹת נעלוֹת, שאינן מתהלכוֹת כּביכוֹל כּל יוֹם על אדמתנוּ. הרשוּת בּיד

הדמיוֹן היוֹצר לברוֹא לוֹ בּרוּאים משלוֹ, המחוּננים בּיתרוֹן הכשר מכּל

הבּחינוֹת, ואף הם בּגדר נפשוֹת חיוֹת. החיים הם בּכּל: אף בּמשׂחק המרוֹמם. טיפּוּס חי הוּא לא זה, שצדוּהוּ בּחכּה קטנה מתוֹך החיים ממש והוּא הוֹלם את השוּרה הנהוּגה והידוּעה לכּל, אלא גם זה שעלה בּחזוֹן כּיסוּפיה של רוּח שוֹאפת לגדוֹלוֹת ושהוּא הוֹלם לטבע עצמוֹ. בּגלל

היוֹמיוֹמיוּת, המצוּיה בּיוֹתר, אין לבטל את ימי הסגוּלה, הימים הטוֹבים לכּלל אוֹ ימי־האוֹשר לפּרט, הנדירים מאד. יש יוֹם שאינוֹ כּיוֹם־יוֹם, ויש אדם שאינוֹ כּאדם־אדם. את אמנוֹן, תפארת האדם, יש לחפּשׂ בּנרות ובלפּידים בּכל דוֹר ואצל כּל עם. אפשר שלא ימצאוּהוּ כּלל. אבל לא מצאנוּ אינוֹ ראָיה. השאיפה והכּיסוּפים לאמנוֹן הטבוּעים בּנוּ הם המציאוּת החיה שלנוּ. בּחזוֹן כּיסוּפינוּ הננוּ מרימים על נס את אמנוֹן ואנוּ מאמינים בּנס זה. ואם כּי החיים המציאוּתיים כּוֹפים עלינוּ מרוּתוֹ של החוֹק לא נכרתה עדיין מלבּנוּ האמוּנה בּנסים ועדיִן אנוּ עוֹמדים וּמקוים להם.

בּעצם כּל סיפּוּר אהבה הוּא סיפּוּר על הנס. ואם כּך מדוּע לא תינתן הסַמכוּת לאמן לצייר לנוּ גבּוֹר הסיפּוּר שהוּא איש נס להתנוֹסס? כּי מצוּי ושכיח טפּוּס של עזריקם, שהוּא קוֹץ מוּנד, אין מי שיערער על כּך. אלא על מי חוֹלקים? על אמנוֹן. הוּא יוֹתר מדי יפה אף נחמד, חכם וטוֹב ומוּשלם בּכל המעלוֹת. כּל כּך הרבּה סגוּלוֹת־חמדה נתיחדוּ בּאיש אחד. ממילא נמצא המחבּר חשוּד שהוּא נהג מתוֹך פּניה עין יפה בּגבּוֹרוֹ האהוּב עליו והשפּיע עליו רוֹב טוֹבה שאינה בּחיים. אבל מה בּכך שיש למחבּר פּניה? וכי משוּם כּך תמוּנוֹתיו הנהדרוֹת והגיוֹנוֹתיו הנעלים ושירתוֹ הזכּה ושפע צבעיו פּסוּלים הם?

מאפּוּ השפּיע על אמנוֹן לא רק רוֹב טוֹבה אלא גם רוֹב רעה, שכּן העמידוֹ בּנסיוֹנוֹת קשים והמיט עליו אסוֹנוֹת לאין שיעוּר. בּחכמה עשׂה כּך. הוּא נתן לנוּ את אמנוֹן לא כּילד השעשוּעים של הטבע, שמלאכים טוֹבים מלַוים אוֹתוֹ על דרכּוֹ בּלי הרף וּמגישים לוֹ הכּל מן המוּכן, אלא כּבן־חוֹרג, שהגוֹרל הטיל עליו מַשׂא לעיפה ליצוֹר את האיקוֹנין של עצמוֹ, לגאוֹל את עצמוֹ מגלוּיוֹת רבּוֹת ולהרים את קרנוֹ מתל של אַשפּה. הקיצוּר, אמנוֹן הוּא נפש אשר עשׂתה את עצמה. לא בּן־פּינוּקים ולא בּן־טיפּוּחים, אלא איש העמל הקשה. משוֹרר שהוּא גם רוֹעה צאן: איש הרוּח המתגייס לצבא. אין הוּא נוֹהג סלסוּל בּעצמוֹ ואינוֹ גאה וּמתיהר. הוּא גבּוֹר פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. אף על פּי שהוּא בּן־טוֹבים אינוֹ נהנה מזכוּת אבוֹת, אלא כּוּלוֹ זכוּת עצמוֹ. אפילוּ את היחוּס שלוֹ גזל ממנוּ עזריקם, שגם זכוּת אבוֹת לא תוֹעיל להלבּין את תארוֹ השחוֹר מני שחוֹר. לא תוֹאר ולא הדר לזה. הטבע טבע אוֹת כּיעוּר ומיאוּס בּדיוֹקנוֹ. אף הטבע אינוֹ פּוֹעל בּסַנורים. ואף לוֹ יש פּניוֹת משלוֹ. את אשר יאהב יעניק כּל הסגוּלוֹת הטוֹבוֹת. עתים הוּא מוֹזג לאחד בּמנה גדוּשה גם הדרת־פּנים וגם טוּב־לב, חן ושׂכל טוֹב. כּזהוּ אמנוֹן, היוֹצר עצמוֹ ויוֹצר את אשרוֹ יש מאין. הוּא בּן בּלי שם והכּל הוּא מַשׂיג בּכוֹחוֹתיו שלוֹ. והגדוֹל

בּכוֹחוֹתיו הוּא כּוֹח האמוּנה והבּטחוֹן. כּיוָן שהוּא מקוה הוּא בּן

קו־קו, חזק ומפוֹאר. מה ערך לחבילת המעלוֹת הטוֹבוֹת, שמחבּר הסיפּוּר העניק לוֹ, לעוּמת צרוֹר הצרוֹת התלוּי לוֹ על שכמוֹ? אוּלם אנוּ בּטוּחים

כּי סוֹף אמנוֹן להינצל מכּל הפּוּרענוּת. לא בּכדי עשׂה אוֹתוֹ הטבע כּל כּך יפה ומוּשלם וחקק את היוֹפי כּאוֹת בּרית בּגוּפוֹ וּבכל הליכוֹתיו. לא יאבּד הטבע את יצוּר המעלה שלוֹ. אמנוֹן לא יאבד ולא יֵרד למצוּלוֹת על אף כּל המשבּרים העזים העוֹברים על ראשוֹ – קוֹל מבשׂר זה עוֹלה אלינוּ מכּל דף בּסיפּוּר. ולא עוֹד אלא שבּטוּחים כּי בּכוֹחוֹ תינצל גם תמר ההססנית. יש לה על מי להשען. אלף פּעמים תפּוֹל עליה רוּחה והיא תתעוֹדד על אמנוֹן משענה. “קוה, קוה, אמנוֹן, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – לוֹחשת לוֹ תמר. ודוֹמה שהיא אוֹמרת לוֹ: קוה, אמנוֹן, וּבכוֹח תקותך אתחזק גם אני. בּאמנוֹן שׂרטט מאפּוּ את דמוּת דיוֹקנוֹ של האוֹהב, שהנהוּ לא רק גבּוֹר לקראת המאוֹרעוֹת והמַשׂטינים מבּחוּץ, אלא גם אוֹמן פּדגוֹג, הנוֹטל את גוֹזלתוֹ האהוּבה הרכּה החרדה על כּנפי הנשרים שלוֹ וּמנשאה וּמביאה לפסגוֹת הבהירוּת של התקוה והבּטחוֹן.

סברה היא, כּי האמן ההוֹגה דעה שׂרטט לפנינוּ בּקוים בּוֹלטים את מפעל הגבר בּאהבה, והוּא: ללוּש את אשרם המוּצק של בּני הזוּג מתוֹך חמרים של היסוּסים וספיקוֹת וּלהמשיך את שפע בּטחוֹנוֹ גם על רעיתוֹ, שרוּחה אינה איתנה כּשלוֹ, שתגיע בּהיאבקוּתה עם המסיבּוֹת למעלת כּוֹחוֹ כּעזר כּנגדו.

ד. דעוֹת והשקפוֹת בּכוּר ההתבּוֹננוּת

“אהבת ציוֹן” היא סיפּוּר־אהבה, אשר שרשוֹ אמוּנה, גוּלת כּוֹתרתוֹ שׂמחת הבּטחוֹן וכוּלוֹ חצוּב מעוֹלם הדמיוֹן. לפיכך תגדל

הפּליאה שבעתיִם בּשׂימנוּ אל לב כּמה מרוּבּים החמרים המציאוּתיים שהוּשקעוּ בּיצירה זוֹ. מי שחיבּר תוֹלדוֹת האהבה שבּין אמנוֹן לתמר על סבך היחסים שבּין האישים הראשיים ומשמשיהם ומשמשי־משמשיהם, המעוֹרבים בּה, מעיד על עצמוֹ שהיה לא רק פּייטן הוֹזה, שׂר רגשוֹת וּבוֹרא ניב שׂפתיִם להמית לב וּלרחשי לב, אלא היה מחוֹנן גם בּבינה יתירה להסתכּל בּטבע הבּריוֹת וּלתאר קוי־אוֹפי והליכוֹת הפּרט והצבּוּר. הפּייטן שבּמאפּוּ לא קיפּח כּל עיקר את הוֹגה הדעוֹת שבּוֹ וּנטיתוֹ להשתפּכוּת־נפש לא מיעטה את כּוֹח בּיטוּיוֹ בּניסוּח השקפוֹת על בּעיוֹת חיי שעה וחיי עוֹלם. אכן, פּלא הוּא, כּי בּצרוֹר הדפּים של הספר הקטן הזה נתרכּזוּ שאלוֹת חברתיוֹת ותוֹלדתיוֹת מרוּבּוֹת, שיש בּהן כּדי לפרנס יריעוֹת רחבוֹת בּיוֹתר, שכּן

כּל פּסוּק היוֹצא מפּיהם מכריז על טיבם ומציין את צביוֹנם. ואף נרמזוּ שם נוֹשׂאים, המעסיקים אוֹתנוּ בּהוי של ארץ־ישׂראל החדשה. בּרם, מאפּוּ לא נהג כּמנהג המסַפּרים, המשלבים לתוֹך ההרצאה על המעשׂים שׂיחוֹת מוּפשטוֹת שבּנוֹהג בּין אדם לחברוֹ בּשעוֹת הפּנאי אוֹ בּמסיבּוֹת של פּגרא, אלא הדיבּוּרים, שהוּא שׂם בּפי גבּוֹריו, הם תוֹצאוֹת של פּעוּלוֹת אוֹ מניעים להן. הם נאמרים כּדרך שהמעשׂים נעשׂים, היינוּ, כּיצר אוֹ כּרוּח בּאנוֹש. הם פּוֹרצים מן הפּה, אבל יוֹצאים מן הלב. יעוּדם אינוֹ בּהשׂכּלת הזוּלת אלא בּהדרכתוֹ ולעוֹלם לא כּתפארת המליצה אלא כּקרדוֹם לחפּוֹר בּלבבוֹת אוֹ כּנשק להתגוֹנן מפּני המתנפּל. כּדרך שאין קוֹרטוֹב שקר בּחיי אנשיו – רשעוּת, שחיתוּת, ניווּל יש בּיצרים רעים ולא שקר – כּך אין כּזב אפילוּ בּפי הרמאים, כּל נפש הפּוֹעלת בּמחזה הזה גם ניביה וחיתוּך דיבּוּרה טבוּעים בּחוֹתמה שלה. ידע מחַבּרה ויוֹדע גם כּל קוֹרא נבוֹן עוֹד בּעמוּדים הראשוֹנים של הסיפּוּר מה אמרים יהיוּ בּפיה של זוֹ בּסיוּם המעשׂה. השקרנים שבּאישי מאפּוּ משקרים לאחרים, אבל אינם עוֹשׂים שקר בּנפשם כּלל וּכלל. וההססנים שבּהם מפריחים את ספיקוֹתיהם מפּיהם לא כּדרך מפריחי יוֹנים אלא כּיורקי דם. נציין לדוּגמה ענין האמוּנה בּאנשים, שנוֹעד כּנראה בּמחשבתוֹ של מחבּר “אהבת ציוֹן” לשמש, לאחר בּעית החלוֹם וּבעית התקוה, אבן שלישית מאבני הסיפּוּר. כּל אחד מבּאי בּית ידידיה וכל הנתוּן בּאיזה מַגע לעלילת אהבים הזאת תוֹפס על כּרחוֹ עמדה לענין זה. ואין זוֹ כּלל בּעיה מוּפשטת אם כּל האדם כּוֹזב אוֹ לא אַלמן מין האדם מאנשי יוֹשר, אם דין קדימה לכבּדהוּ על וחשדהוּ אוֹ להיפך, אלא כּל בּית ידידיה (ועל דרך הסמל כּל בית ציוֹן) תלוּי בּפתרוֹנה של בּעיה זוֹ. תאמר: חַשדנוּת! – כּל הבּית הזה עלוּל ליהרס. אמנוֹן בּגד כּמו נחל. אמנוֹן יפה התוֹאר אינוֹ אלא שׂטן המשחית בּדמוּת מלאך, אין אהבה, אין יוֹשר, אין שׂמחה והחיים הם אבדוֹן. תגרש את הספק מן הלב הכּל מקבּל צוּרה אחרת, פּנים שׂוֹחקוֹת לעוֹלם וכל השוֹשנים פּורחוֹת לתפארה. נוֹשׂא זה בּ“אהבת ציוֹן” אינו ענין לויכּוּחים, אבל הוּא מסעיר את כּל הלבבוֹת וּמעסיק ללא הרף את המוֹחוֹת. מדבּרים על מה שמדבּרים וּפרט זה מבצבּץ ויוֹצא, הוּא היתוּש המנקר עמוֹק־עמוֹק, אמנוֹן החוֹלם, המלא תקוה, הוּא גם גדוֹל המאמינים. כּיוָן שלבּוֹ טהוֹר הוּא רוֹאה הכּל בּטהרה. מי ימלל תפארת ציוֹן, אוֹמר הוּא, ישמיע כּל תהילתה בּשירים. טוֹבה ציוֹן וטוֹב העם היוֹשב בּציוֹן, “גוֹי צדיק, כּוּלוֹ שוֹמר אמוּנים”. דוֹמה, כּי נתכּוון מאפּוּ לרמוֹז לנוּ, כּי

כּשם שכּל הפּוֹסל בּמוּמוֹ פּוֹסל, כּך כּל המשבּח מעלוֹת הזוּלת מעלוֹתיו

משבּח. אמנוֹן טוֹב – לפיכך הוּא אוֹמר כּי טוֹב. יסוֹד נשמתוֹ ההלל

והריהוּ גוֹמר את ההלל על ציוֹן ועל מְקוֹרָאיה, על עוֹלם ומלוֹאוֹ. האם גם תמר טוֹבה כּאמנוֹן? יפה תמר, עדינה נפשה, אבל נקוּדוֹת־חוֹשך תוֹפסוֹת בּתוֹך האוֹר שבּקרבּה. שמינית שבּשמינית של מינוּת כּבר נצנצה בּה. והריהי לוֹחשת לאמנוֹן, המלא רינה ושירה: “דבריך, אמנוֹן, נעמוּ מאד וַישׂבּיעוּ בּצחצחוֹת נפשי. לוּ ימים על שנה דבּרת כּן, כּי עתה שכחתי אכוֹל ושתה. ואוּלם אשאלך והוֹדיעני: האמנם ציוֹן קריה נאמנה ולא תבּיט אָון בּקרבּה?” אין זה פּולמוֹס גס, אין כּאן התנצחוּת של צדדים בּחידוּד וּבחריפוּת. שאלה יש כּאן, המבליעה בּנעימה עקיצה מרה: קוֹרט של פּקפּוּק לרפוּאה. בּחוּר זה מתלהב יֶתר על המידה: צריך לצננוֹ בּמקצת, אבל בּנוֹעם וּבחן. אתה רוֹאה את חכמתה של תמר, את השׂכל הטוֹב שלה, את תבוּנתה להגיש גלוּלה מרה בּעטיפה מתוּקה. אבל אתה רוֹאה בּכך גם את פּיקחוּתוֹ היתירה של מאפּוּ, שהקנה לאשה דוקא נוֹפך־מה של מעשׂיוּת. בּניגוּד לגבר אינה ניתקת לעוֹלם לחלוּטין מן המציאוּת. בּרוּך טעמוֹ של מאפּוּ ויוֹשר שׂכלוֹ! כּך הוּא הדבר. הטבע בּרחמיו על היצוּר העדין שלוֹ, על בּת החוָה, חלק לה מוֹתר־מה על הגבר, והוּא החוּש המעשׂי. מתשוּבתוֹ של אמנוֹן על שאלה עדינה זוֹ, שיצאה מפּי תמר לא כּשגגה, רוֹאים אנוּ, שאמנוֹן הוּא לא רק תם ונלהב, כּשר וּבר־לבב, אלא גם נבוֹן וּמעמיק. אין הוּא שוֹטה חלילה להאמין שהכּל טוֹבים, צדיקים ונאמני־רוּח. להיפך, מַניח הוּא כּי האנשים משוּלים לזיתים הרעננים השתוּלים בּהר הזה, “אשר יציצוּ ציץ למַכבּיר”, שלא כּל הציצים נוֹשׂאים פּרי, “ורק עשׂיריה בּה, אשל תגמוֹל והיתה פּרי”, כּך רק חלק עשׂירי מכּלל אנשי הקריה יש להם לב טהוֹר וכל היוֹצא מפּיהם ישר. “אוּלם הידוֹע נדע העשׂיריה בּה אשר בּחר ה‘? לכן נאמר על כּל איש, כּי הוּא זה והוּא עשׂירי קוֹדש לה’”. אפשר להסכּים להשקפתוֹ של אמנוֹן אוֹ לאו, מכּל מקוֹם רוֹאים אנוּ, שאינוֹ כּלל פּתי מאמין לכּל. שיטה היא אצלוֹ, שלא לאבּד בּידים את מעט הטוֹב בּשל רוֹב פּסוֹלת. סבוּר הוּא כּי מוּטב לאדם להיוֹת קצת שוֹטה ולהיראוֹת נתעה להאמין בּשוא מאשר לנַתק בּגלל מינוּת את כּל חוּטי הרעוּת והחברוּת עם הבּריוֹת. החיים יוֹכיחוּ לוֹ ולנוּ, כּי דרכּוֹ נכוֹנה. הלָכה

כּמוֹתוֹ. אוּלם תמר אינה סבוּרה כּך. ותימן אחיה, המשמש עֵד־שמיעה לשׂיחה זוֹ שבּין אחוֹתוֹ ואהוּבה, מצדד לכאוֹרה בּדעתוֹ של אמנוֹן. אבל בּמרוּצת הימים ניוָכח כּי תימן אינוֹ קוֹבע מַסמרוֹת בּדבר. תימן דרך כּלל אינוֹ קוֹבע מַסמרוֹת. הוּא מן החוֹככים. הוּא נתוּן להשפּעוֹת המקרים וּמצבי

הרוּח. אין הוּא מנַענע חלילה ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּיוָן שאינוֹ בּעל דוּ פּרצוּפים, אבל לבּוֹ נע ונד כּקנה. צפה מאפּוּ בּאיצטגנינוּת האמן ועשׂה בּרא כּרעא דאבוּה. מה ידידיה אביו נוֹטה לאמוּנה, אבל יש שרוּח רעה עוֹברת אוֹתוֹ לפתע והנהוּ מתאַכזר לבּריוֹת, אף הוּא כּך. בּרא זה הוּא גם כּרעא דאמא. שכּן תרצה פּקפּקנית היא יוֹתר מבּעלה. ידידיה נוֹתן, כּידוּע, את אמוּנוֹ בּזמרי הנוֹכל ואף ממליץ על שני המציתים, בּוּקי וחפר³, עוֹשׂי דברוֹ של זמרי, שהם “אנשים אשר נמצאוּ נאמנים תמיד”. ואילוּ תרצה קוֹראה בּמרי רוּחה: “פּסוּ אמוּנים מבּני אדם! וּמי יפלה עתה בּין בּרי לבב וּבין נעַוי לב?” מתכּוונת היא לפקוֹח את עיני בּעלה וּלטפטף פּקפּוּק לתוֹך לבּוֹ. אוּלם ידידיה מתגוֹנן ואוֹמר: “אל נא נאשים תבל ויוֹשבי בּה בּפשע איש אחד, נאמין כּי יש אמוּנה”. גם כּשהוּא מוּפרך על ידי אוֹתוֹת מנַקרי עינים הוּא רוֹצה להציל לפחוֹת את האמוּנה שיש אמוּנה. ההתקפה בּאה לפתע פּתאוֹם ממקוֹם בּלתי צפוּי כּלל. סתרי הכּפרי משתף עצמוֹ לתגרת דברים זוֹ שבּין אשה לבעלה ונוֹשׂא את קטרוּגוֹ בּעוֹז. יש רק אדם אחד מני אלף הראוּי לאימוּן. רבּים המתחסדים והמתכּחשים. אלה לכבוֹד ואלה לבצע פּניהם. אלוּ ואלוּ לוֹבשים צדקה כּמדים בּצאתם אלי שער וּמתערטלים בּמלוֹא נַוולוּתם בּסתר אָהלם. אבל גם ידידיה אינוֹ מניח את נשקוֹ. מתחנן הוּא בּפני סתרי ואוֹמר: “אך הגידה נא לי: איככה אבחן דרכי איש? הבּעד חלוֹמוֹת שקוּפים אראה ללב עמיתי?” “ואם עיני תהיה לרעה בּבני איש, כּאשר תדמה אתה, הלא האנשים, אשר ראיתים בּבּוֹקר כּמלאכי אלוֹהים ידמוּ לי כּשדים וּכמלאכי זעם לעת ערב, אוֹ אז יצערוּ אהוּבי וירבּו שׂנוּאי נפשי מיוֹם ליוֹם וּבעיר ציוֹן רבּתי עם אשב כּערער בּערבה”. טענה חזקה למדי. שמענוּ מעין תשוּבה כּזו גם מפּי אמנוֹן על נוֹשׂא זה, אבל כּמה רב ההבדל בּין אמנוֹן וּבין ידידיה הן בּרוּח הדברים והן בּניסוּחם, הבדל דק לכאוֹרה רק כּחוּט השׂערה, אבל בּחוּט השׂערה זה תלוּי צביוֹנוֹ של אדם. אמנוֹן מגן על עשׂיריה מפּאת הקדוּשה שבּה, קדוּשה שאינה בּטלה בּתוֹך ערֵמֵי ערמוֹת של חוּלין. ידידיה טוֹען בּשם השׂכל הישר ויִשוּבם של הבּריוֹת. אי אפשר להתקוֹטט עם כּל העוֹלם. וּלפי שאיני יוֹדע אל נכוֹן מי הוּא השׂוֹנא שלי אוֹ הזוֹמם עלי רעוֹת עלי לחיוֹת בּשלוֹם עם הכּל. ואם לאו, אהיה בּודד ואף לא אראה בּרכה בּעסקי מַשׂא וּמתן. נימוּק מעשׂי שאין לזלזל בּו כּלל. אבל הוּא הוֹלם את ידידיה בּעל בּעמיו ולא את אמנוֹן, צעיר רוֹדם. זה שׂכלוֹ של מאפּוּ ליחד לכל אחד מאנשיו את הדיבּוּר ההוֹלם אוֹתוֹ. וּלעוֹלם אינוֹ מכשיל אף אחד מהם בּפליטת פּה שאינה נאה. כּל אחד מדבּר בּלשוֹנוֹ וּבצביוֹנוֹ. הרבּה דיבּורים וּמעשׂים סוֹבבים בּסיפּוּר על ציר האמוּנה והחשד. הויכּוּח בּין שני הצדדים, שאינוֹ כּלל ויכּוּח מוֹחוֹת אלא התכּתשוּת לבבוֹת, אינוֹ בּא לידי הכרעה על עמוּדי הספר – וּכלוּם איזה ויכּוּח בּא לידי הכרעה בּספר אוֹ בּספר החיים? אבל אם הכרעה אין כּאן גם מצב של תיקוּ אין כאן. כּל אחד ממשתתפיו פּתר את הנוֹשׂא הזה לעצמוֹ פּתרוֹן מלא, ואם גם יש בּיניהם הנוֹקטים פּתרוֹן לשיעוּרים, הרי מוֹצא אתה רבּים, שאינם מבקשים כּלל פּתרוֹן מלא בּשוּם ענין ושאף הבּמידת מה והבּקירוב נוֹתנים להם סיפּוּק. מאפּוּ לא נתכּוון להביאנוּ לידי הכרעה אלא להוֹרוֹתנוּ, כּי ההכרעוֹת הן רבּוֹת ושוֹנוֹת. כּשם שכּל אחד פּוֹעל לפי טבעוֹ ויכלתוֹ כּך הוּא טוֹבע אמתוֹת לעצמוֹ בּהתאם לנטיוֹת רוּחוֹ

וּלכוֹשרוֹת מזגוֹ. המאמין מאמין משוּם שהוּא מאמין והכּוֹפר כּוֹפר משוּם שהכּפירה ממַלטת משׂא מעל גבּוֹ. יש שאינוֹ מאמין ואינוֹ כּוֹפר אלא מאמין שיש אמוּנה אוֹ שצריך להאמין.

כּכוֹחוֹ של מאפּוּ וּכרוֹחב בּינתו בּהיצע שאלת האמוּנה

והחשד למלוֹא הסתעפוּיוֹתיה כּך כּוֹחוֹ והיקף תפיסתוֹ בּהארת נתיב בּכמה מבוֹאוֹת אפלים אחרים של מחוֹז הרוּח. בּבית מדרשוֹ של מאפּוּ היוּ מנסרוֹת הרבּה שאלוֹת, הנוֹשכוֹת אוֹתנוּ עד היוֹם, המעסיקוֹת את האנשים בּכל הזמנים. כּגוֹן, יִחוּס מה דינוֹ? היש יתרוֹן לאיש היחשׂ על בּן בּלי שם או לאו? הטוֹבע המוֹצא האציל את חוֹתמוֹ על האדם אוֹ יפה כּוֹחוֹ של הדיוֹט מכּוֹחו של בּר אבהן? ואם לא יפה זה מזה האם הם עשׂוּיים להיוֹת לכל הפּחוֹת שוים בּמעלה? לא רק אמנוֹן ועזריקם גוֹרלוֹתיהם תלוּיים בּסוּגיה זוֹ, אלא ענין זה נוֹגע לכל יֶתר האנשים הנתוּנים בּמחיצתם. ודוקא בּנקוּדה זוֹ צוֹלע אמנוֹן יוֹתר מאחרים. הוּא החוֹלם, המקוה, המאמין, מיצר תמיד על מוֹצאוֹ השפל. “מה יתן ומה יוֹסיף לי הכּבוֹד הזה, קוֹבל הוּא, ואנוֹכי בּן בּלי שם”. זוֹ היא גם דעתוֹ המוּצקה של עזריקם: “מה יתן וּמה יוֹסיף לבוּז משפּחוֹת לשוֹן למוּדים?” בּעיני עזריקם הבל החכמה, היוֹפי, הגבוּרה, המנגינוֹת ונוֹעם הלקח – “האם תהיינה לוֹ אלה כסוּת עינַיִם לכסוֹת על דלת משפּחתוֹ ועל רישוֹ?” וזאת לדעת: יחשׂ כּוֹלל כּאן גם עוֹשר, כּבוֹד, נכסים. ואילוּ חוֹסר־יחשׂ נוֹתן ממילא דוֹפי גם בּחכמה וּביוֹפי וּבכל המעלוֹת הטוֹבוֹת. אחת היא תמר, שדעתה תקיפה בּענין זה וּבהיפוּך הגמוּר מהשקפתם של שני היריבים לאהבתה. היא אוֹמרת בּפה מלא לעזריקם: “דע לך כּי העוֹשר והכּבוֹד מגששים בּאפלה ולא ימצאוּ תמיד את האיש אשר הם מבקשים”. “דע לך, עזריקם, כּי כּסף וזהב מעפר יוּקחוּ, ואיש אשר רק בּכבוֹדם יִתימר, כּגוּש עפר נחשב, ותמר לא תעוֹלל בּעפר קרנה”. ואילוּ ידידיה ותרצה אשתוֹ מתנַצחים בּבעיה זוֹ בּמרי רוּחם וכעסם. מוֹדה ידידיה, כּי אמנוֹן “אמנם נבוֹן הוּא, גם טוֹב לב ויפה תוֹאר. אך מה שמוֹ אשר אקרא לוֹ, שׂר, שוֹע, אוֹ אלוּף?⁴ הלא בּן בּלי שם הוּא, לא ידעתי אכנהוּ”. תרצה בּלהט הויכּוּח מדבּרת רתת, אבל בּזהירוּת וּמתוּן־מתוּן. היא טוֹענת: “הן תכּוֹנן, אישי, לחקר אבוֹת ולא תחקוֹר לב תמר. לא כן עשׂה אבי, כּי אם חקר את לבבי, בּתתי אוֹתי לך. ואנוֹכי לא שׂמתי לבּי לדעת מה שוֹרש גזעך, כּי אם ראיתיך, אהבתיך ואהי לך, ואחרי כן נוֹדעה לי מוֹלדתך. הטרם תדע, אישי, כּי יש אשר יפרחוּ שוֹשנים בּארץ ציה ועל הדר הכּרמל והשרוֹן יעלוּ שמיר ושית?” ניכּרים הדברים, שאין תרצה מדבּרת הפּעם נגידים. גם לבּה נוֹקפה. מחמלתה על בּתה וּמחרדתה לה היא מוּכנה לוַתר על היִחוּס, אבל אינה מכחישה את העיקרוֹן הזה כשלעצמוֹ⁵. הדיוּנים על הנוֹשׂא חוֹזרים ונשנים בּספר, ואף בּכך אין המחבּר פּוֹסק הלָכה. סימני המבוּכה ניכּרים בּוֹ הן מתוֹך השקלא וטריא, שהוּא שׂם בּפי גבּוריו, והן מתוֹך הטויה העוּבדתית, שהוּנחה בּיסוֹד הסיפּוּר. מתבּרר,

כּי אמנוֹן, כּליל המעלוֹת הטוֹבוֹת, לא היה כּלל בּן בּלי שם. המקרים הטעוּ את הבּריוֹת, אבל הטבע לא טעה. הוּא העניק לבן המשפּחה הרמה את כּל המעלוֹת הטוֹבוֹת, ועזריקם הנבל, אשר לא תוֹאר לוֹ ולא הדר לוֹ, אף מוֹצאוֹ שפל ונקלה. וכי יש לבוֹא בּטרוּניה על קיפּוּח זה עם מאפּוּ? הוּא היה בּעל השקפוֹת מתקדמוֹת בּכל שאלוֹת החיים, להוֹציא נקוּדה זוֹ, המהוָה השׂאוֹר

שבּסיפּוּר כּוּלוֹ. לגבּי השׂאוֹר יש לנהוֹג שמרנוּת יתירה. בּכך לא התרוֹמם מאפּוּ מעל השׂגוֹתיהם של גבּוֹריו הראשיים. אילוּ היה מתרוֹמם היה הסיפּוּר מעוּרער בּשרשוֹ. כּנגד זה תקיף מאפּוּ בּדעתוֹ כּשהוּא נוֹשׂא את מדבּרוֹתיו בּפי גבּוֹריו על כּל יֶתר הבּעיוֹת. יחסוֹ השלילי לעוֹשר

לעצמוֹ, שאט־נפשוֹ לַקריה העליזה והבּטלה, האוֹכלת בּחיבּוּק ידים את עמל הכּפר, אהבתו לנאוֹת השׂדה והוֹקרתוֹ לאכּר העמל – אינם נתוּנים לשוּם פּקפּוּק. נאוּם סתרי בּמשתה בּבית ידידיה הנדיב, הפּוֹתח משוּם כּבוֹד בּעל האַכסניה בּמלים “הן נאוה לבן קריה להלל איש ואיש יוּלד בּה” ועוֹבר מיד להבּיע את אמתוֹ בּעוֹז וּבגאוֹן לאמר “ואוּלם אנכי, שוֹכן יער וכרמל, אגיד לרוֹעים ולאכּרים ישרם” הוּא פּרק שירה מזהיר, שמקוֹמוֹ בּהלל הגדוֹל לעמל אנוֹש ולמסילת ישרים. בּמידה שהוּא מוֹנה בּרוֹב תבוּנה את מגרעוֹתיה של ישיבת כּרכּים, הכּרוכה בּבטלה וּבעצלוּת, בּרכילוּת וּבלשוֹן הרע, בּעוֹשק, בּקנאה וּברדיפה אחרי מוֹתרוֹת, הוּא משׂכּיל להרים על נס את סדר החיים הישר של הכּפריים. יראת שדי תלין בּכּפרים ויגיע כּפּיִם יתן ענין ליוֹשביהם לענוֹת בּוֹ וּממילא יסיר את לבּם מכּל רע. אף אמנוֹן שר מזמוֹר תהילה לטבע, ללינה בּכּפרים על נאוֹת הרוֹעים, למַעדני אלוֹהים, אשר בּניגוּד “לתענוּגוֹת בּני אדם” “יקרים לשׂר ולרש”. אבל בּאמנוֹן אנוּ שוֹמעים את רוּח השיר וּמבחינים בּניחוּשי העלם, שקדמוּ לנסיוֹן. מה שאין כּן סתרי, שוֹכן היער, שדבריו הם תמצית הנסיוֹן האנוֹשי. כּל שיש להגיד בּגנוּת המהוּמה הכּרכּית וּבשבח האידיליה הכּפרית, נאמר על ידי סתרי־מאפּוּ בּמיצוּי גמוּר. הגיע מאפּוּ בּנאוּם סתרי כּבמגילת האהבה של אמנוֹן לשׂיא בּיטוּיוֹ של אמן הניב, לבגרוּת ההשׂגה, לשלימוּת ההבּעה. דוֹמה, נגלוּ אוֹתה שעה לעיני האמן כּל שבילי הנפש האנוֹשית, מאוַייה ותהפּוּכוֹתיה, כּיסוּפיה וּבחילוֹתיה. וכיוָן שנחה עליו רוּח החוֹזה נפתח לפניו גם צוֹהר לתוֹך העתידוֹת. רק מי ששׂר הזמן סח אליו פּה אל פּה על צפוּנוֹתיו מוּכשר היה לפרוֹשׂ בּבהירוּת כּזוֹ את בּעית תוֹצרת הארץ, המנסרת בּישוּבנוּ החדש, יוֹבלוֹתיִם לפני כן מתוֹך חזוּת הרוּח. על העצל הכּסיל ישׂא סתרי את דברוֹ וכך יאמר: "ונפשוֹ אִותה אטוּן מצריִם וּפשתה, אשר צמחה על מי שיחוֹר. הוֹי הבל ורעוּת רוּח! מי יתנני שׂר ושוֹפט בּציוֹן, כּי עתה העברתי את סחר מצריִם וצוֹר מגבוּלוֹתינוּ. המבּלי אין אוֹרגים ורוֹקמים בּארצנוּ נבקש כּסוּת ושׂלמה בּארצוֹת אחרוֹת לכסוֹת

מערוּמינוּ? האם לא נתחַמם מגז כּבשׂינוּ?" כּמה היקף ראיה ועוֹצם ניחוּש! חכם עדיף מנביא. וּפייטן חוֹזה עדיף גם מחכם. מה שלא ראוּ מראש כּל רוֹשמי רשוּמוֹתיה של מדינת היהוּדים העתידה, כּבעית יסוֹד וכמכּת מדינה, אשר מפּתרוֹנה תוֹצאוֹת לקיוּמה וּלחוּרבּנה, חזה בּאיצטגנינוּתוֹ מחבּר

סיפּוּר־אהבים. כּיוָן שהסתכּל בּטבעי הבּריוֹת וּבתהפּוּכוֹת יצריהם ראה הרבּה יוֹתר מן המדינאים המעשׂיים.

ה. יוֹם ולילה בּשירת מאפּוּ

לחָשך אדם לוֹמר: נתכּוון מאפּוּ לברר וּללבּן בּסיפּוּר “אהבת ציוֹן” את מלחמת האבוֹת והבּנים אוֹ את היאָבקוֹתוֹ של הלוֹחם הבּוֹדד והמוּרם מעם עם קטני אמנה וּקטני הנפש שבּסביבתוֹ הצרה אוֹ את הקרע שבּין החזוֹן והמציאוּת, שבּין הכּפר והעיר וכל קרע אחר ושניוּת שבּנפש, אף הוּא אינוֹ תוֹלה בּוּקי סריקי בּסוֹפר, שעשׂה חיבּוּר קטן זה כּכוורת שוֹקקת בּעיוֹת־עוֹלם, עסקי־לב ויחסי־חברה. כּל מלאכת מחשבת הנסתר שבּה מרוּבּה על הנגלה וכן היא מלאה ניצוֹצוֹת וּרמזים, שניתנו להתפּרש לכמה פּנים אף בּמידה שלא נכללה בּכוָנתוֹ של מחַבּרה. ואילוּ מאפּוּ, שהגיע בּ“אהבת ציוֹן”, חיבּוּרוֹ המוּצלח בּיוֹתר, לשׂיא הבּהירוּת, השׂכּיל

להבהיר על עמוּדיה וּבשׂרטוּטים בּוֹלטים הרבּה מגמוֹת־יסוֹד וּמגמוֹת־אגב, כּשם שחטב בּידוֹ הבּטוּחה כמה דיוֹקנאוֹת מרכּזיים וּדיוֹקנאוֹת־גרר. הרי עוּץ, הזעירא שבּנוֹשׂאי הכּלים בּמערכת הנפשוֹת שלפנינוּ – והוּא כּוּלוֹ

מהוּקצע וּמשוּכלל להפליא. הוּא טיפּוס האדם הקטן, מעין אוּרי בּ“דוד קוֹפּרפילד” של דיקנס. אבל קדם מאפּוּ לדיקנס ואף בּזבּז פּחוֹת מַאמַצים וסממנים בּשביל לצייר את דיוֹקנוֹ של עוּץ שלוֹ בּהצלחה לא מעטה משל דיקנס. עוּץ אינוֹ נוֹכל ואף איננוּ זוֹמם רע לטוֹבת עצמוֹ ולהנאתוֹ. אבל הוּא מצטרף אל עדת הנוֹכלים ונוֹתן יד לסיכסוּך ולחירחוּר על שוּם שלבּוֹ הצר וקטנוּת המוֹחין שבּוֹ אינם מניחים לוֹ לראוֹת אדם המתהלך בּגדוֹלוֹת והחוֹלם על גדוֹלוֹת. הוּא עצמוֹ מכוּוץ וכל שאיפה של הזוּלת למרחב, ואוּלי גם כּל שאיפה בּכלל, נראית אצלוֹ כּעלבּוֹן אישי לו. כּיוָן שהבחין כּי תמר בּת ידידיה הנדיב לקחה דברים עם אמנוֹן הרוֹעה, מיד הוּא שׂם אזנוֹ כּאפרכּסת ומתלהט מסקרנוּת. הוּא שוֹאל את אמנוֹן: מה דיבּרה אתך בּת ידידיה? אין הוּא פּוֹרש בּשמה של תמר אלא בּת ידידיה. גירא בּעינוֹ של אמנוֹן: מוֹצאה הרם. עקיצה בּמישרים לתוֹך הלב. וּכשאמנוֹן בּתמימוּתוֹ מבּיע כּמה מלים בּשבחה של בּת הנדיב מתקפּד עוּץ וּמשלשל סיכּה ראשוֹנה בּאמנוֹן: “ראה נא, מה רמוּ עיניך, אמנוֹן!” אין עוּץ סוֹבל עינים רמוֹת, לא לב רם, ולא בּכלל אדם רם המעלה. אף על פּי כן הוּא משבּח את תמר, שכּן מתוֹך שבחיה של זוֹ משתמעים עוֹקצים לאמנוֹן: “ואוּלם נעימה מאד תמר בּיפיה וּבהדרה, בּענוָתה וּבצדקתה. הן גבהוּ מאוד בּנוֹת ציוֹן, אשר מיאנה לנגוֹע נפשן בּיד דל ואביוֹן. על כּן ישוּב מהן דך נכלם. לא כן היא תמר”. הדיבּוּרים בּרוּרים וּבוֹלטים כּמחטים. והוֹאיל ואמנוֹן מגלגל עם עוּץ

בּשׂיחה עליה בּחשק רב מזדרז עוּץ הבּוֹחן כּליוֹת לקצץ את כּנפיו של זה וּלהזהירוֹ בּרוֹב תבוּנה: “רב לך, אמנוֹן, לדבּר גבוֹהה גבוֹהה, השכחת כּי רוֹעה אתה? לכן שית לבּך לעדרים וּרעה צאנך, ואל תהא רוֹעה רוּח!” בּכיווּן זה מנהל עוּץ את כּל שׂיחוֹתיו עם אמנוֹן בּמרוּצת העלילה. הוּא רוֹאה תפקיד לעצמוֹ להעמיד עֲוִיל זה על המציאוּת, להזכּירוֹ מי הוּא וּמה מקוֹמוֹ בּחברה וּמה דל מצבוֹ לעוּמת בּת שוֹע זוֹ. הוּא מטיף מוּסר

לאמנוֹן. מדבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת וקיתוֹן של צוֹננים תמיד בּידוֹ. “צר לי עליך, אמנוֹן! התעוּף אחרי החסידה בּשמים? התרוּץ אחרי האַילה השלוּחה בּהרים הרמים?” והוּא מַשׂיא לוֹ עצה טוֹבה, כּי על כּן עוּץ שמוֹ: “שכח זאת, וּשכח עמל וּתלאה”. בהתאם להשׂגוֹתיו ולנטיוֹתיו ולעצוֹתיו פּוֹעל עוּץ בּכל מַהלך הסיפּוּר. אבל כּיוָן שבּסיוּם זרח כּוֹכב ההצלחה לאמנוֹן ואוֹר הכּוֹכב הגיה בּאוֹר יקרוֹת את חלוֹמוֹ אשר טיפּח מכּבר, הרי עוּץ קוֹפץ כּמחוּתן ראשי בּחתוּנה ואוֹמר לאמנוֹן בּלי בּוּשה וּברוֹב

התלהבוּת: הוּא אשר דיבּרתי לך מאז לאמר “עוֹד תקוה נשקפה משמים, רוָחה תצמח מארץ וּמחרבוֹני קיץ לא תיבש דמעת עשוּקים”. עוּץ אינוֹ איש רע, אבל איש רעים הוּא להתחבּר עם אלה שהשעה משׂחקת להם. הוּא אינוֹ צר־עין, אבל צר השׂגה וצר־לב וצר־דמיוֹן. אין דמיוֹנוֹ מכיל אוֹשר גדוֹל. לפיכך הוּא חוֹתר תחת אלה, העשׂוּיים להטריד את דמיוֹנוֹ. אין הוּא שׂוֹנא את הטוֹבים, אבל שׂוֹנא הוּא את החוֹלמים. עוּץ אוֹהב שידוֹ תהיה תמיד על העליוֹנה, לפיכך הנהוּ נוֹטה לאנשי העוֹלם התחתוֹן; הוּא רוֹאה עצמוֹ מחוּיב להיוֹת מוּמחה

למַסכת דרך־ארץ, לפיכך הוּא כּוֹרע וּמשתחוה בּפני מי שהשעה משׂחקת לוֹ ודוֹרך בּרגל גאוָה על קטני־ארץ. עוּץ טיפּוּס־הלוָי בּסיפּוּר, משאתה מסתכּל בּוֹ, נראה לך כּנפש ראשית. אף זה הוּא סימן מוּבהק לאמן גדול, שיש והטפל אצלוֹ תוֹפס מקוֹם מכוּבּד כּעיקר והמבלּי־משׂים מניח השערה כּאילוּ עשׂיתוֹ היתה בּמחשבה תחילה. ואוּלי נתכּוון מאפּוּ בּאמת להגיד בּמאמר עוּץ את תמצית השׂגתוֹ על האדם וּלאלפנוּ, שאין האדם רשע, אינוֹ נוֹכל ואף רוֹדף בּצע אוּלי איננוּ, אלא קטן הוּא בּמחילה ושׂוֹנא מעוּף. והרי כּאן, בּ“אהבת ציוֹן”, רבּים הקוֹשרים על הכּנפים. אלוּ מקצצים כּנפיִם ואלוּ כּוֹפרים בּכנפיִם ואלוּ מחַייבים להאֵט כּלשהוּ את המעוּף שלא להרגיז. בּין כּך וכך והכּל מבקשים למעט את הדמוּת. אין העינַיִם מכלכּלוֹת הרבּה שמש. ורק אמנוֹן כּוֹהן גדוֹל לשמש. יתר הבּריוֹת, עכן, מַתּן, זמרי, בּוּקי וחפר, מַעכה, פּוּרה וּפוּעה, נמשלוּ לעטלפים נדמוּ. הם פּוֹעלים בּמַחשך ועוֹשׂים בּסתר רק משוּם שמפחדים מפּני האוֹר. מפחד גם תימן, מפחד ידידיה, מפחדת תרצה. ואף תמר נוֹטה בּמקצת למשעוֹלים האפלוּליים.

הנקרא תגר על מאפּוּ, בּן האוֹר, שהשקיענוּ בּסיפּוּרוֹ זה לתוֹך מַלכוּת הלילה ושאף בּיתר סיפּוּריו הוּא מוֹבילנוּ לעמק הרפאים? הרי בּזכוּת הלילה שוֹרה עלינוּ החלוֹם. כּיון שיש לילה בּעוֹלם ולילה בּנפש רוֹחשים בּינינוּ יצוּרי תפתה מיסוֹדם של זמרי, עכן, מַתן וכיוֹצא בּהם, המהלכים כּדבר בּאוֹפל להמיט שוֹאה על נפשוֹת תמוֹת וּלהחריב נאוֹת ישרים. מי שאינוֹ מוַתּר על מתק החלוֹם אי אפשר לו לבוּז ליסוֹד הלילי, שהוּא אבי החלוֹם. ידים לדבר, כּי אם לא בּכוונת מכוון, הרי בּכוונה שלא מדעת חילק מאפּוּ המספּר את עוֹלם האנשים לשתי מחנוֹת המנוּגדוֹת זוֹ אל זוֹ מן הקצה אל הקצה – בּני־טוֹבים לעוּמת שדים משחת, ישרים גמוּרים מכּאן ונוֹכלים מזידים מכּאן – ובתווך שׂם את אנשי הבּינים, הפּוֹסחים על שתי הסעיפּים, ועל כּוּלם פּרשׂ חוּפּת־לילה משוּתפת. ללמדך כּי הטוֹב כּמוֹ הרע וכן הבּינוֹני יוֹנקים מתמצית לילה. לא רק המשחר לרצח מתהלך חרש, אלא גם צמד נאהבים פּוֹעלים כּקוֹשרים, הוֹאיל והם מצוּוים לעמוֹד על נפשם כּנגד עוֹלם עוֹיֵן אוֹ לפּחוֹת עוֹלם של בּריוֹת אדישוֹת לגבּי אוֹצר האהבה, שהוּא להם אבן־חן. אף נַעמה ובתה פּנינה שׂמוֹת להן סתר פּנים כּפלשתיוֹת. דוֹמה, דבר בּפי מאפּוּ אל כּל צמד־חמד: התחבּאוּ, יקרים, עד יעבוֹר זעם. חפּשׂוּ לכם מקלט מפּני עין רעה וּמפּני רצוֹן רע. לך עם הנאהבים וּבוֹא בּחדריך כּי בּחוּץ אוֹרבת שׂטנת הזרים וּבבּית ישכּלוּ חשד וספקנוּת. ואוּלי, שוֹמעים

אנוּ ריטוּן חרישי־חרישי, מבּין השוּרוֹת: אף המפלט לא יהי לכם לסתרה. כּי מה בּצע בּפּדוּת אשר תמצא את יהוֹרם ונַעמה מקץ תלאוֹתיהם? אמנם, מקצת נחמה יש בּפי נַעמה: “אך ימי עלוּמינוּ כּלוּ כּעשן וכערפל, מצהרים יקוּם חלד”. מקצת נחמה ולא נחמה שלימה. צהרים שלא קדמה להם שלוַת העלוּמים? מוּסף ללא שחרית?

הסיפּוּר “אהבת ציוֹן” יסוֹדוֹ בּמלחמת היוֹם עם הלילה. הוּא נכתב בּאהבת היוֹם. אבל מחַבּרוֹ ראוּי שייחדוּ לוֹ מקוֹם־כּבוֹד בּקהל סוֹפרי הלילה. סוֹפר לילי נאמר כּאן לשבח. רוֹב סוֹפרים יונקים מאוֹר היוֹם והם מתארים ילדי־יוֹם אפילוּ הם דנים בּנוֹשׂאים ליליים. ראיתם יוֹמית וענינם דברי הימים, הוָי הימים ומעשׂים שבּכל יוֹם. אפילוּ הם בּוֹדים סיפּוּרים דמיוֹניים אינם סוֹטים מדרך המלך של היוֹם. הם פּשוּט בּוֹדים מציאוּת. והיפּוּכם אנשי ההגוּת המסתכּלים בּכּל בּעד אשנב הלילה. להם אין הימים אלא מסכוֹת של אוֹר על פּני החוֹשך. אין האוֹר אלא אחיזת עינַיִם והממש נראה להם כּבבוּאה של הבּבוּאה. אין להם עוֹד נמשלים אלא הכּל משל. אין להם ידיעוֹת, אלא דעת, ולא זכרוֹנוֹת אלא זכירוֹת קדוּמוֹת. כּשהם מתארים פּרצוּפים הם מתכּוונים לרחשים, להגיגים, לרחשי־יֵש. הם מגששים את הנסתר הוֹאיל וגם הנגלה הוּא אצלם בּגדר תעלוּמה. לדידם דבר אינוֹ נעשׂה, אלא דברים נוֹפלים, מתאָרעים, ואף שׂרעפּי לב אנוֹש הם בּבחינת קוֹרוֹת האדם. הסוֹפר הלילי מוּתר לוֹ לחטוֹא לחוּקי המציאוּת

וּלצרף מקרים בּני־חלוֹף לעוּבדוֹת של יסוֹד. כּל רחש חיים הוּא בהשׂגתם מעין מחוּיב המציאוּת.

מוֹצא אתה ספרים טוֹבים, טוֹבים מאד, שאף על פּי כן אין חוֹתם ההכרח טבוּע עליהם. הם יכלוּ להכּתב ואפשר היה להם גם שלא להכּתב. הטיפּוּסים המתוֹארים בּהם, אף על פּי שהם חיוּניים כּל צרכּם, אינם כּוֹפים עלינוּ את מציאוּתם בּכוֹח גזירה קדוּמה. לכשתרצוּ תאמרוּ: שרירוּת רצוֹנוֹ של מחַבּרם היא שהביאתם לעוֹלם וצרה להם צוּרה. אין בּכל אחד מהללוּ משוּם על כּרחך אתה חַי. ואפילוּ לאחר שהתוַדעת יפה אל הטיפּוּס הזה והתחַקית על כּל הליכוֹתיו אי אתה בּטוּח שקנית לך דעה יתירה ושנתוַסף לך מַכּר חדש קוֹבע בּרכה לעצמוֹ על כּלל מַכּריך. אוּלם אנשי מאפּוּ בּ“אהבת ציוֹן” שרירים וקיימים בּפוֹעל. לאחר שהכּרנוּ אוֹתם שוּב איננוּ יכוֹלים להתעלם מהם. לאחר שנוֹצרוּ שוּב אי אפשר לנוּ לתאר כּיצד אפשר היה שלא יִוצרוּ. משוּל אמנוֹן לאוֹטֶלוֹ, להאמלֶט, ללוין של טוֹלסטוֹי, לוֶרטֶר של גיטה בּחיוּניוּתוֹ. בּכל שעת חיים שנקרא בּפרשת אמנוֹן ותמר, בּין אנוּ צעירים אוֹ זקנים, בּין שׂבעי תרבּוּת וּבין קרתנים, לעוֹלם אנוּ מרגישים עם רשרוּש דפּי הספר רשרוּש עליו של עץ האביב. החיים מזדקנים, אבל החלוֹמוֹת צעירים תמיד. כּל מה שנחזה פּעם בּעין החלוֹם מזוּמן לחיי העוֹלם הבּא.

וּבֶן עֶשְׂרִים הָיָה הַיֶּלֶד

וּכְבָר הֵרִים אָז קַרְנֵךְ כֹּה בַּחֶלֶד

וּמֶה הָיָה לוּ חָיָה כִּימֵי כָּל גָּבֶר!…

(“מיכל דמעה” – אדם הכּהן)

א

על סף שירתנוּ החדשה עוֹמד צעיר רוֹדם חד מבּני היכלא, ולפּיד היגוֹן בּידוֹ, הוּא מיכל, אשר בּשחר עלוּמיו חטפוּהוּ האלים. קוֹצר ימיו לא עיכּב בּעדוֹ מלהנחיל לנוּ ירוּשה ספרוּתית קיימת לדוֹרוֹת. בּתרי“ב, בּהיוֹתוֹ בּן כּ”ד, נשבּר כּד־חמרוֹ אל מבּוּע הגעש אשר בּלבּוֹ, אבל הגעש לעצמוֹ, ויש לשער, רק בּמיעוּטוֹ, הוּרק על ידיו לתוֹך חמש הפּוֹאימוֹת, שנתקפּלה בּהן הטרגיקה האנוֹשית, כּפי שזוֹ משתקפת בּנַעלים

שבּנציגיה, בּשלמה המלך, בּמשה הנביא, בּשמשוֹן הגיבּוֹר, בּיהוּדה הלוי המשוֹרר וּביעל האשה, אחוֹת לדבוֹרה אשת לפּידוֹת. כּל הבּא לשחר את “ראשוֹני” ספרוּתנוּ, מניחי יסוֹדוֹתיה בּשׂפת־עבר המחוּדשת, לא על־מנת לצאת ידי חוֹבת בּיקוּר על־יד קברי־האבוֹת וּלהעלוֹת תוֹספת אבק החקירה בּחכמת קדמוֹנים, אלא בּשביל לחפּשׂ אצלם את הנקוּדה החיה עד היוֹם, את הגחלת הבּוֹערת בּעין, את השביב המהבהב תחת אפר הנשיה ולהפוֹך כּל מה שנראה בּהם כּדוֹמם לכוֹח מַפרה לשם התעשרוּתנוּ בּהוֹוה, ימצא בּמיכ"ל חמדה גנוּזה, מרעננת לאין שיעוּר. לא זוֹ בּלבד שצרוֹר חיבּוּריו מהווה אשכּוֹל של בּעיוֹת אנוֹשיוֹת נצחיוֹת, אלא הוּא גוּפוֹ, מיכל בּדיוֹקנוֹ כּמוֹת שהוּא, נראה לנוּ כּמדרש־פּליאה וּמדרש־אגדה כּאחד. בּעצם פּעלוֹ הוּא חָד לנוּ את חידתם של נעוּרי־הנשר הממריאים בּעוֹז וּבתוֹם אל ספירוֹת־רוֹם, אל הפּסגוֹת הקרוֹת והמחרידוֹת, שרבּים מן הבּאים בּשנים, מיוּשבים וּמנוּסים,

אינם מעיזים להגיע אליהן. הוּא נגע בּכל העוֹקצין, שיש בּהם כּדי לסכּן ולפצוֹע. וכל שהפציע לוֹ מבּין ערפלי־טוֹהר משכוֹ וּקסמוֹ. הוּא היה מבּני נחשוֹן, הקוֹפצים לכל לוֹע וּתהוֹם; וּמבּני־הנַחַש, המנחשים בּנבוּאת־הלב השׂגוֹת העשׂוּיוֹת להיוֹת רק תמצית נסיוֹן־חיים ארוֹך וּבקיאוּת יסוֹדית בּהוָיוֹת העוֹלם. יש גילוּי שכינה; ויש גילוּי עוֹלם. יחידי־סגוּלה מצוּיים בּדוֹרוֹת, שהעוֹלם נגלה אליהם בּאביב ימיהם ונשקף להם כּוּלוֹ מתוֹך אֶגלי־טל של נעוּריהם ממש. הם חכמים הרבּה, אם כּי למדוּ מעט; זקנים, ולא בּשנים, מנוּסים, ולא צברוּ פּרוּטוֹת־נסיוֹן על־יד על־יד. העוֹלם בּלבּם, אף על פּי שהם אינם בּתוֹך העוֹלם. ידוּע להם כּל מה שנעשׂה בּקרב הבּריוֹת, ואילוּ הם גוּפם אינם מעוֹרבים בּיניהן, ושוּם דבר שנפל בּחיים האלה אינוֹ זר להם, אם כּי הם חיוּ כּה מעט. אף מיכל חי כּה מעט. גם מכּ"ד שנוֹתיו יש לנַכּוֹת מספּר שנים, שבּהן היה חוֹלה אנוּש ואף ידע אל נכוֹן את מוֹתוֹ הקרוֹב. “אנכי מעוֹדי כּן דמיתי, כּי נכוֹן אנכי ללכת למוּת; אך בּדמי ימי, בּאביב עלוּמי – בּן תשע־עשׂרה שנה למוּת!” אבל בּמשך חמש השנים האלה, שבּהן הלך למוּת, הניבה לנוּ רוּחוֹ, שעת הליכה זוֹ, את תנוּבתוֹ בּת־אַל־מות. יפה יצירת מיכל על שוּם שהיא יפה ועל שוּם שהאמת חוֹתמה. טוֹבה היא מפּאת עצמה וטוֹבה בּיוֹתר לפי שממנה הוּשפּעוּ טוֹבים. גחלתוֹ של מיכל מפעפּעת בּמאנה, בּבּיאליק, בּפייאֶרבּרג וקרנים ממנה על שירת טשרניחוֹבסקי וּבּרדיצ’בסקי. שירתוֹ, כּכל יצירת־אמת, ניתנת גם כּן לשמש אבן־בּוחן למהוּתה של שירה מעוּלה וּלטיב צביוֹנוֹ של משוֹרר לאמיתוֹ, שכּן מתקוּפה לתקוּפה טעוּנים מהוּת השירה וצביוֹן המשוֹרר הגדרה מחדש. וּבזמננוּ לא כּל שכּן.

ב

המעיין בּקוֹרוֹת האמנוּת אי־אפשר לוֹ שלא להתרשם מן הדעה, כּי גזירה נגזרה כּביכוֹל על המעוּדנים שבּיוֹצרים בּכל הזמנים, שלא לקנוֹת את הסכּמת הרבּים, אוֹ אפילוּ את תשׂוּמת לבּם לפּחוֹת, אלא לאחר שהם מַטיחים הרבּה את ראשם בּקיר הטמטוּם הכּללי וּלאחר שהם עוֹמדים בּדיוּני־רוֹגז וּבקשרי־קרב ממוּשכים עם ההתנכּרוּת השוֹגגה אוֹ הזידוֹנית, האוֹפפת אוֹתם ואת מפעלם. משל בּיקשה ההשגחה העליוֹנה להטיל על הרכּים והזכּים האלה מַעמס נוֹסף של התכּתשוּת בּערכּאוֹת הטעם עם בּני דוֹרם, בּשביל שיתמרקוּ אוֹ שיתחשלוּ בּכוּר הנסיוֹנוֹת והמכאוֹבים. לאשרנוּ

מצוּיים בּדוֹרוֹת גם פּייטנים ואמנים, היוֹצאים מן הכּלל הזה. הללוּ, אף על פּי שתכוּנתם דקה ורקמתם צחה והלַחַן שלהם מעוּדן בּיוֹתר, כּאילוּ נוֹעד רק ליוֹדעי חן, מצליחים לעוֹרר התפּעלוּת אצל הרבּים וּלהתחבּב כּמעט על הכּל. אפשר לוֹמר על שכּאלה, שבּעלי־מזל הם. ולא עוֹד אלא שהם זוֹכים לפרס כּפוּל. עוֹלמם שבּחייהם אינוֹ גוֹרע מהם את חלקם לעוֹלם הבּא. חנם על דוֹרם ואף הדוֹרוֹת הבּאים שוֹמרים להם חסד. הקהל הרחב נהנה לאוֹרם, ואף עדת המבינים המצוּמצמת מעניקה להם כּתב־סמיכוּת. אפשר כּפל־מנה ניתן להם כּגמוּל על פּי שנַים שבּרוּחם: זכּים הם ואמיצים כּאחד. מפוּנקים וכוֹחם בּמתניהם, בּאמצעוּת בּחניני־רוּחם הקלים והרגישים בּיותר הם מַסיעים משׂאוֹת כּבדים, ואף שכּל עיקרם מנַגנים אוֹ משוֹררי הצפרירים הנם גם בּחוֹצבים. בּין כּה וכה נַחַת ללב לראוֹת בּני־פּוֹרת אלה, השתוּלים כּנטעי־נַעמנים בּגינת הבּיתן של זמנם. הם לא נידוֹנוּ להיוֹת שרוּיים בּרוֹגז עם דוֹרם וּלבזבּז הרבּה ממרצם על עסקי מַחלוֹקת. כּל מאמציהם נתוּנים לשׂמחת היצירה. אפילוּ הם שרים בּיחידוּת שירתם מכוּונת כּלפּי מַקהלת הדוֹר. אפילוּ הם צוֹמחים מתוֹך קצף השעה קצב של נצח עוֹלה מבּת־קוֹלם. ידבּרוּ אל הדוֹר ודוֹרוֹת יענוּ להם כּהד. לפיכך הם נראים לנוּ כּמלאכי־השלוֹם שבּמין האדם, המתווכים בּין הניגוּדים וּמאַחי־הקרעים. מצעדיהם על הבּמה מהלכים עלינוּ בּשׂוֹרת־תקוָה, כּי לא תהוֹם חפוּרה בּין שכבוֹת אנוֹשיוּת השוֹנוֹת וּבין תוֹדעוֹתיהן המחוּלקוֹת, כּי קיימים

חוּטי־תפר אי־נראים, המחבּרים את פּלגוֹת האדם. ואוּלי לא חלוֹם ריק הוּא החזוֹן, כי אחרית שמוּרה לנוּ, אחרית לימים ואחרית לאדם, בּה הכּל יהיה אחרת, בּה ניגוּדים רבּים יטוּשטשוּ וּמרחקים יתקרבוּ, בּתוֹכם גם המרחק בּין בּני־עליה שבּכל דוֹר וּבין המוֹן העם, בּין הקהל וּבין המשוֹרר. אהבת הקהל לפייטן חי, זך וּמעוּדן, עֵדוּת היא כּי אף קהל העוֹלם פּייטן הוּא בּכוֹח, האוֹמר שירה רוֹממה בּגנזי נשמתוֹ, וּבשעת רצוֹן יש שעם כּוּלוֹ זוֹכה לעלית־נשמה וּמגיע לבחינה של בּינה עליוֹנה בּערכי־יוֹפי מעוּדנים. וּבדוֹמה לסיפּוּר־אגדה בּדבר הרקיע, הנבקע לעתים מזוּמנוֹת לרגע חד, שכּל היוֹדע לכוון אוֹתוֹ מצליח למלא את משאלוֹת לבּוֹ, כּך יש, בּמשוֹער, שעה שבּה לב העם נפתח כּפרח לקראת זה השר אוֹתוֹ, את האילם הגדוֹל. ואף הוּא, ההמוֹן, עוֹנה בּתשוּאוֹת: “זה פּייטני ואַנוהוּ!” והוּא עוֹנד את משוֹררוֹ אהוּבוֹ בּכתוֹנת־הפּסים של יוֹסף בּעל־החלוֹמוֹת.

בּשירה העברית החדשה היה מיכה יוֹסף בּר־מזל ראשוֹן, שנוֹלד, דוֹמה, בּכתוֹנת־פּסים. רמח"ל היה מוּחרם וּמנוּדה. הכּוּהוּ כּמשיח, ואילוּ בּמשוֹרר שבּוֹ לא חשוּ כּל עיקר. שלמה לויזוֹן גָוַע לתוֹך השגעוֹן. מפעלוֹ, שיש בּוֹ מתּרשים של גאוֹניוּת, אינוֹ מתנוֹסס כּאבוּקה,

אלא מהבהב כּנר יתוֹם. סוֹף־סוֹף הוּא נתן מעט עד להחרדה. ואילוּ הטבע העניק לוֹ הרבּה. שן אחת בּפּה, אפילוּ שן־ענקים, אינה מהוָה מַלתעה. וּצרוֹר שירים קטן אוֹ שיר מפוֹאר אחד אינם מעלים פּייטן לדרגת אלוּף בּשירה. ואילוּ מיכה יוֹסף כּל התנאים שׂיחקוּ לוֹ לשרת בּכהוּנתוֹ מתוֹך אוֹשר וּרוָחה. לא זוֹ בּלבד שלא היה מוּחרם ונרדף כּכל בּחוּר וטוֹב בּישׂראל, שצמחוּ לוֹ כּנפים מאז וּמעוֹלם, ולא זוֹ בּלבד שהיה פּדוּי בּחסד ההשגחה ממלחמת הבּנים עם האבוֹת, שמצצה לשדם של גדוֹלים וטוֹבים בּדוֹרוֹת ההשׂכּלה, אלא גם סביבת המשׂכּילים – מבּני העליה שבּדוֹר המשׂכּילים – שנתרכּזה בּעיר מוֹלדתוֹ, שימשה לוֹ חממה מתאימה לתפרחת כּשרוֹנוֹ. ואילוּ מאביו, אדם הכּהן, אף הוּא רבּן שירה, נהנה עצה ותוּשיה. אב זה היה לוֹ אח ורב, חבר ואוֹהב. גדוֹלה היתה החרדה, שחרד אד“ם־אריה על מיכל־נשר, בּן־טיפּוּחוֹ, לגדלוֹ למשׂרה הרמה של משוֹרר בּישׂראל. האב הרבּיץ לבּן את מיטב ידיעוֹתיו בּחכמת השיר והרבּיץ לפניו בּדרכּוֹ אל פּסגת השירה; סיקל את כּל אבני־הנגף בּמהלך התפּתחוּתוֹ, ניכּש מסגנוֹנוֹ את השגיאוֹת הלשוֹניוֹת ואף היה מפקח על חוּקי התנוּעה והיתד בּבתיו המחוֹרזים. דוֹמה, פּרק האב מעל שכם בּנוֹ אוֹתוֹ חלק מהעבוֹדה השחוֹרה שבּפּיוּט העברי, שהפּיל לא מעט חללים בּקרב הפּייטנים בּדוֹרוֹ של אד”ם ואף לאחר מכּן. זכה מיכל גם בּאוֹתוֹ אוֹצר יקר, הנוֹפל בּחלקם של מעטים, הוּא אוֹצר הריעוּת. קלמן שוּלמן וי“ל גוֹרדוֹן התהלכוּ עמוֹ בּאחוָה, כּאשר “בּין טוּרי ערבים התנהל שפי, בּהמוּלה רכּה, כּתפילה זכּה, מיכל מים כּבד ולח אין בּוֹ דוֹפי” (יל"ג בּשיר “ערבי הנחל וההדסים”). זכה מיכל ותוֹכן שיריו וניבם כּבשוּ מיד את הלבבוֹת ואף נעמוּ לאָזניהם של הנוֹקדנים שבּמדקדקים. “אוֹר עוֹלם יהל על פּוֹעל כּפּיו” – שר עליו לטריס. שד”ל כּינה אוֹתוֹ “בּן יקיר” ו“רע נאמן” והמשיל על שיריו תוֹאר מזמוֹרי תהילים. שניאוּר זקש וצוּנץ כּיבּדוּהוּ והוֹקירוּהוּ. אף קינתוֹ האַמיצה,

קוֹרעת־לב, של אביו “מיכל דמעה”, היא גוּפה פּרק־שירה מזהיר, סייעה לא בּמעט לחקיקת דמוּת תבניתוֹ של הבּן על לוּחוֹת־הבּרית של השירה העברית החדשה. “מקני¹ צפּוֹרי, הה, מי הבריח? מבּיתי מזמוֹרי מי זה השכּיח?” וּ“שׂפת קוֹדש גם את, אשאל, איככה בּפּרץ לא עמדת? אז בּפרוֹץ כּכה בּבני זה הבּוֹנה את פּרצוֹתיך! בּבּן הבּוֹנה, וּפרוּץ הנהוּ, בּבּן המנצח בּרפוֹת רוּחהוּ, הוֹלך למוּת וּמחַיה חרבוֹתיך” (“מיכל דמעה”). לב מי מן הקוֹראים העברים בּדוֹר ההוּא וּבדוֹרוֹת הקרוֹבים לוֹ לא זע למקרא שוועת האד"ם הפּצוּע? ידים רבּוֹת וּמסיבּוֹת נוֹחוֹת שוֹנוֹת סייעוּ להרים את מיכל אל פּסגוֹת התהילה ולקבּוֹע את דמוּתוֹ כּכרוּב השירה בּארוֹן ספרוּתנוּ החדשה. אבל מסיבּוֹת וידים וכל מיני הגוֹרמים החיצוֹנים אינם אלא מכשירי־עֵזר ושמשי־לוָי. הם עוֹשׂים אזנים לכלי־יקר, אבל אינם מסוּגלים לרכּוֹש למענוֹ לבבוֹת; הם מתקינים לוֹ את המסגרת, אבל אינם יוֹצרים את הדמוּת גוּפה. קוֹדם לכּל ועל הכּל מיכל כּוֹחוֹ האצוּר בּחוּבּוֹ, שוֹרש נשמתוֹ, עצמוּתוֹ המזהירה, עירנוּתוֹ שבּאָפיוֹ, רגישוּתם

היתירה של מיתרי ישוּתוֹ – הם שרוֹממוּהוּ וסלסלוּהוּ וּמסרוּ לידוֹ את שרביט המשוֹרר. הם סוֹד חנוֹ. אוֹ, נכוֹן יוֹתר, חנוֹ הוּא סוֹדוֹ. כּל

אישיוּת רוֹממה דבר סוֹד יצוּק בּה; בּעצם הוָיתה תחוּד לנוּ חידה. וחידת מיכל מה פּתרוֹנה?

ג

לא מן השׂכל הוּא לרדוֹף פּתרוֹנים. שוּם יצוּר בּעל־כּוֹח־ועוֹמק אינוֹ נוֹתן עצמוֹ להתפּענח עד תוּמוֹ, וכל המעיז לגשת קרוֹב אליו וּלהחרידוֹ מרבצוֹ נכווה בּגחלתוֹ ולוֹקה בּהגיוֹנוֹ. אין אנוּ טוֹרדים אוֹתוֹ בּשאלוֹתינוּ אלא מבּיעים את משאלתנוּ להבינוֹ בּמידת־מה, לתהוֹת על קנקנוֹ. לא נאמר “זה הוּא, הנה תפסנוּהוּ” ואף לא “כּזה הוּא!” וּבמיוּחד אסוּר לנהוֹג כּך בּמיכל, שימיו כּה קוּצרוּ ואף בּשנוֹתיו

המעטוֹת היה נגוּע חוֹלי קשה וּמסתמא לא הספּיק להעלוֹת מתוֹך נבכי נשמתוֹ אפילוּ בּשיעוּר מוּעט מעוֹמק הגיגיו וחזיוֹנותיו. ואף על פּי כן, הרי הספּיק הרבּה. נדמה כּי צלילוּת בּינתוֹ היא מעלתוֹ היסוֹדית בּתוֹך כּליל

התכוּנוֹת היפוֹת, המציינוֹת את כּשרוֹנוֹ המבוֹרך. וזוֹ שפּיטרה אוֹתוֹ

מגישוּשי־שוא וּמניסוּיים לבטלה. ניתן להמליץ עליו פּתגמו של רמח"ל “לחפּוֹץ יכלתוֹ איש תבוּנוֹת יוֹאל”. ואמנם, מיכל ידע לחפּוֹץ יכלתוֹ ואף ליכוֹל את חפצוֹ. מכּיוָן שחפצוֹ היה בּרוּר אצלוֹ וכל חזיוֹנוֹתיו, שריחפוּ לפניו, ניצבוּ חיים לעיניו, השׂכּיל גם כּן לגלמם בּדמוּיוֹת נאוֹתוֹת, לבטאם בּשׂפה בּרוּרה וּליצקם לתוֹך כּלים משוּכללים. כּבר נרמז

על חוּש הבּינה העליוֹנה שהנחָהוּ לא להיטפל מעצם ההתחלה להוָיוֹת קטנוֹת אלא לחבוֹק בּזרוֹעוֹת בּת־שירתוֹ את הבּעיוֹת הנצחיוֹת של האדם והגוֹרל, החיים והמות, האהבה והשירה, הנבוּאה והמלכוּת. אבל צא וּראֵה, כּי נוֹסף על החוּש הזה ניתנה לוֹ גם בּינה יתירה להלבּיש את הנצחי והכּלל־אנוֹשי בּדמוּיוֹת חצוּבוֹת מתוֹך מכרוֹת הלאוֹם: שלמה, משה, דויד, שמעוֹן ור' יהוּדה הלוי, אישים בּחירים, קדוֹשים ונערצים, החקוּקים בּכסא־הכּבוֹד של שכינת הדוֹרוֹת. שכּן גדוֹלה תנוּבת־היחיד, כּשהיא ארוּזה בּעטיפה מסוֹרתית בּעלת־מוֹניטין. פּלא הוּא, שהנער המשוֹרר כּבר ידע כּל כּך הרבּה וניחש נפשוֹת רבּוֹת וחסרוֹנן; הוּא צפה בּאיצטגנינוּתוֹ את תענוּגוֹת שלמה וּמַמרוֹרוֹת קוֹהלת, עצבוּת משה על הר נבוֹ ואַכזבוֹת שמשוֹן בּחיק דלילה, מתיקוּת הפּחדים בּחמת־הנקמה בּידי יעל וחרדת־הצלמות של משוֹרר ציוֹן בּקרב עדת הרפאים בּני כּל הדוֹרוֹת, אבלי ציוֹן, הקוֹראים בּאזניו: “לנוּ נדמית!!!” אוּלם מחוּץ לכל הידיעוֹת האלה מַפליאתנוּ הדעת שלוֹ בּמלאכת השיר. ולא בּצד הגלמי, העשׂייני, הבּניני שלה, אלא בּטבעה הנאצל, בּסוֹד מזיגת סממניה, בּכוֹח הצמצוּם שבּה. מתחת קוּלמוֹסוֹ לא ניתזוּ גצים שלא לצוֹרך; לא מצינוּ בּיצירוֹתיו שוּם חיבּוּר־נפל. אצלוֹ הכּל כּפתוֹר וָפרח; נילוֹש מתוֹך סלתה ושמנה של הנפש. לא שרוּח הקוֹדש שוֹרה על כּל דבריו, אבל כּוּלם טבוּעים בּאוֹתוֹת של שאָר־רוּח. אף על פּי שטרח הרבּה, לטש ושיכלל, כּאילוּ חייו הקצרים היווּ יוֹם של חוֹל אריכתא, אין ניכּרים בּוֹ סימני חוּלין. זכוּת יתירה מתגלגלת לבעלי הנשמה־היתירה, שהם עוֹשׂים גם את חוּלם שבּת.

כּצלילוּת דעתוֹ כּן טוּב טעמוֹ. כּל תפל וּפסלָני לא

נגעוּ בּרוּחוֹ, לא לכלכוּ את עטוֹ, לא עיכּרוּ את מַסלוּלוֹ. פּסוּקיו כּוּלם מבּיעים אוֹמר וניביו רצוּפים עוֹמק הגיוֹן. גוּר־אריה מנעוּריו יתנַכּר: בּגדוֹלוֹת יתהלך, בּאיתנים יִתגָר. לא עשׂה את השירה אף לשעה קלה כּמין זמר, אלא פּטיש שימשה לוֹ להכּוֹת בּוֹ על סדן העוֹלם. וּככל בּעלי הדרישה הגאוֹנית דפק על שערי הנצח ונשׂא את דברוֹ רק על המוּפלא. חידוֹת מני קדם לא נתנוּ דמי לוֹ. ואם גם מצעדוֹ היה כּבד מאד לא התנהל לאטוֹ וכל אוֹת רישוּל לא נראה בּוֹ. מיד וּמההתחלה קלע לנקוּדת־התבערה של נפשוֹ. הוּא לא הרבּה בּהכנוֹת, לא עשׂה תנוּעוֹת מיוּתרוֹת, לא ניסה את הנוֹצה. גרם מסתמא לכך גם הנימוּק, שדרכּוֹ ירטה לפניו. הוּא נחפּז מאד, מוֹתוֹ הקרוֹב הצליף בּשוֹטוֹ על גבּיו. חמש פּוֹאֶמוֹתיו הן חמש מגילוֹת־היסוֹד, המצטרפוֹת לספר־החיים, ספר תוֹלדוֹת האדם, תוֹלדוֹת בּעיוֹתיו, יגוֹנוֹתיו ואי־מנוּחוֹתיו. וּודאי שלא הגיעוּ למעלת השלמוּת. אין השלמוּת אלא תוֹצאָה של בּגרוּת; וּבגרוּת משמע גם שנים, הרבּה שנים, שנים ממש. אבל כּתרשימים וכטיוּטוֹת יש בּהן בּלי ספק תו של גדלוּת. הרמזים שבּהם הם סימני אמנוּת אמיתית, רחבוּת־היקף, נוֹגעת בּיסוֹדוֹת. הפּוֹאֶמוֹת של מיכל הן אתחלתוֹת של בּניני־מידוֹת והיכלי־פּאר. חכם־החרשים מת טרם זמנוֹ וּמלאכתוֹ לא נשלמה. אבל לא לפי שרוּחוֹ של הבּנַאי לא היתה מוּשלמה.

כּל מה שנאמר בּוֹ גדלוּת השׂכל מחייב שהוּא גדוֹל גם בּמידתוֹ, גדוֹל בּרצוֹנוֹ לא פּחוֹת מבּיכלתוֹ, וּבעיקרוֹ שוֹאף לגדוּלה.

ניתנה לך, אדם, הרשוּת להתגלגל בּמדרוֹן, אבל מחוֹבתך לשאוֹף אל על, ואם לאו אינך מבּני־הרשף. מי שלא העפּיל ולא העיז הכיצד השׂיג מה? בּשׂכר מה מגיע לוֹ איזה הישׂג שהוּא? יצירה היא העזה, הצצה לתהוֹמוֹת, התמוֹדדוּת עם סכּנוֹת. כּך מלמדנוּ כּל פּרק יצירה שבּעוֹלם. וכך תלמדנוּ גם פּרשת מיכל. לא מעט דברים מוּזרים מתרחשים בּעוֹלם. וכך התרחש גם כּן בּעוֹלמוֹ של ישׂראל, שמקץ כּמה שמיטוֹת להתהווּתוֹ הספרוּתית החדשה – זוֹ ההתהווּת,

שנרמזה לה דרך נשרים בּמרוֹמים על ידי שני מעפּיליה הנוֹעזים, מיכל וּמאפּוּ – פּתחוּ רבּים בּדברי הלל לזהירוּת הקדוֹשה ולקו הקטן, וכל שקטן מחברוֹ הוּא רחים יוֹתר. ואף חכּים מתקרי. ולא עוֹד אלא נתרווחה הדעה, כּי עצם השאיפה ללא־נוֹדע היא מעין מעשׂה להכעיס, להטים שמקוֹרם בּהתרברבוּת אוֹ בּגניבת־דעת. שינוּי־ערכין זה עד כּדי פּולחן הגמדיוּת ושגעוֹן־הקטניוּת, שנתפּסוּ לוֹ לא רק השוּעלים הקטנים, שׂוֹנאי הנשרים מאָז וּמעוֹלם, כּמה יש בּוֹ מן ההתכּחשוּת לבקרה של ספרוּתנוּ. ר' נחמן מבּרסלב, המטאפיסיקן העמקן, אשר חיפּשׂ את בּת־המלכּה, רמח“ל המקוּבּל, אשר בּנה לוֹ קן רם בּ”מגדל עוֹז", שלמה לויזוֹן בּעל הפּאתוֹס המפוֹאר, אשר שר את שירוֹ לאל יוֹצר עוֹלם, “המפקד עלי יוֹפי”, מאפּוּ הרוֹמַנטיקן, אבּיר גאוֹנה של האהבה, ואף מיכל – כּוּלם דפקוּ על השער הנעלם, כּוּלם תפסוּ את המרוּבּה, ואף אחד מהם לא חשב את הזחילה הקטנה לצדקה גדוֹלה. על כּרחך אתה אוֹמר: יש ימי־קטנוּת אף בּקוֹרוֹת הרוּח, שכּל עיקרה נוֹעדה לגדוֹלוֹת; יש שעה של נפילת־המוֹחין אף בּמפעל היצירה האמנוּתית, שתכליתוֹ עליה בּלתי פּוֹסקת בּשלבּים. אוּלם חוֹלים ונוֹפלים מחוּיבים לכוון את מבּטיהם כּלפּי

החזקים והעוֹלים. כּלפּי הנוֹעזים והמעפּילים, שחייהם וּמעשׂיהם ראוּיים

לשמש מוֹפת. מיכל מהווה בּלי ספק אחת מתחנוֹת־הגדלוּת בּספרוּתנוּ החדשה. הן הוּא לא רק משוֹרר למוֹפת אלא גם עוֹבד גדוֹל, לא רק בּעל כּוֹח בּיטוּי רב אלא גם בּעל יצרים עצוּם לכיבּוּשים. הוּא ראשוֹן שר שירה בּכוונה ולשמה. רמח"ל לא כּתב עדיין שירוֹת אלא זמירוֹת. הוּא כּיוון את שירתוֹ לאלוהים וּמבּלי משׂים נעשׂה פּייטן האנוֹש. שלמה לויזוֹן רק פּצה פּיו בּשירה והיא גָועה על שׂפתיו. ואילוּ מיכל הוּא ראשוֹן, ששירתוֹ פּרצה מפּיו כּמַשק מפּי הסוּפה. הוּא המשוֹרר. אבל מהוּ משוֹרר? הן נאמר, כּי כל תקוּפה חייבת לצוּר לה משלה את צוּרתוֹ. וכל צוּרה נטבּעת כּפי מתכּוֹנת של צוּרה מוֹפתית קוֹדמת לה. הפּעם ישמש לנוּ מיכל אב־דמוּת וּקנה־מידה.

ד

מהוּ משוֹרר? – שאלה עתיקת־יוֹמין זוֹ חוֹזרת וּמנסרת בּכל דוֹר וכל תקוּפה מצפּה על פּי דרכּה לתשוּבה עליה.

אין תשוּבה אלא זוֹ שבּפי המשוֹרר גוּפוֹ, שבּפי כּל

פּייטן בּאשר הוּא וּמתוֹך איצטגנינוּתוֹ שלוֹ. הוֹאיל ואין פּרשנשירתא מוּסמך אלא זה, שממַעינוֹ שוֹפע אוֹתוֹ שיקוּי מחַיה־נפשוֹת וּמשנה־עוֹלם, שמתוֹך הלוֹע שלוֹ מזנקת לַבּה רגשית זוֹ הנוֹצקת לתוֹך בּתי השיר. בּמה דברים אמוּרים שיש בּאוֹתוֹ פּייטן מטבע המַעין וּמיסוֹד הגעש וּבדברוֹ חקוּק חוֹתם הקדמוֹן, האמן מבּראשית. אין ספק כּי אף מיכל הנהוּ חוֹטר מגזע ראשוֹנים. תו הקדמוֹן ניכּר בּנוֹשׂאיו וּבדיוּניהם, בּהגוּתוֹ הכּבדה

וּבניביו המוּצקים, בּרוֹממוּת רוּחוֹ וּבסברוֹ הרציני. אף דיוֹקנוֹ מוּגה

בּנהוֹרא מעליא של האוֹר המזוּקק. מסתבּר כּי מפּיו ועל פּיו אפשר לקבּל תוֹספת הסבּרה לסוּגית הפּיוּט.

בּרוּר כּי אין עטרת הפּייטן לאמיתוֹ הוֹלמת אלא את זה שהגיע לדרגה מסוּימת של שלימוּת. אבל שאלה היא: בּאיזה סוּג של שלימוּת הכּתוּב מדבּר? שמא שלימוּת של כּלים. ראינוּ בּעלי־כּלים והם מרוּבּים למדי, ואילוּ המשוֹררים יקרי־המציאוּת. רבּים נוֹתנים סימנים בּפייטן: הוּא שלם וחזק בּמוּבן הרגש; הוּא בּעל טביעוּת־עין יתירה אוֹ בּעל נשמה יתירה; הוּא עז־יצרים; גיבּוֹר מוֹשל בּמכמני הלשוֹן; חוּשיו חדים בּיוֹתר; אוֹהב טבע וּמתפּעל ממנוּ ממש שלא כּדרך הטבע; איש המסתוֹרין החוֹקר לכל תכלית; נפשוֹ רגישה וערה וערוּכה תמיד כּכינוֹר רב־מיתרים, שכּל עצמי הבּריאה פּוֹרטים עליו; שוֹחר חן וצוּרוֹת נאוֹת. אוּלם לא נכוֹן הוּא שאפשר להוֹרוֹת בּאצבּע על צרוֹר של תכוּנוֹת אוֹ אפילוּ על צירוּף כּל התכוּנוֹת המנוּיוֹת לעיל ולוֹמר, שהן עוֹשׂוֹת את המשוֹרר ושכּל החסר את חלקן אוֹ רוּבּן נפסל מכּהוּנתוֹ זוֹ. הרי, למשל, לשוֹן. אחד שוֹלט בּמכמניה, עשיר כּקוֹרח, ואינוֹ מגיע מבּחינת הפּיוּט לקרסוּליו של פּלוֹני הגמגמן. וכן בּדוּק וּמנוּסה, שאין השירה נילוֹשה מהרגשוֹת, זאת אוֹמרת, מהרגשוֹת בּלבד. היא מקבּלת שפע מן החוּשים, אבל אין עיקר יניקתה מהם. אפילוּ השר את נפשוֹ, היינוּ, רק את נפשוֹ, לא הגיע עדיין למעלת משוֹרר גמוּר. וּכשם שצייר המעתיק מהטבע מראוֹת־נוֹף הנהוּ רק מעתיק ולא צייר, כּך המשוֹרר השר כּביכוֹל את קוֹרוֹת העוֹלם וּמעתיק לתוֹך בּתי השיר שלוֹ את מראוֹת הנוֹף של החברה, אינוֹ אלא מעתיק ולא פּייטן. הפּיוּט האמיתי אינוֹ ניתן ללימוּד, אבל עשׂית שירים, המתנגנים כּביכוֹל מאליהם, אפשר ואפשר ללמוֹד. המלאכה הטוֹבה יש שהיא משחדת גם מבינים וגוֹנבת דעת מוּמחים. צירוּפים פּיוּטיים, צוּרוֹת, תיאוּרים, השואוֹת, סמלים, אוֹפן חריזה, קצב, משקל, אפשר לקחת בּהקפה מאחרים. הזכּרוֹן גנב הוּא. בּשׂדה השירה מצוּיים הרבּה לקט, שכחה וּפיאה. אכן. יש למדנים בּפיוּט, שכּיון שהרבּה מסכתוֹת פּיוּטיוֹת בּספרוּת העוֹלם נהירוֹת להם בּמידה שאינן ידוּעוֹת לאחרים, הרי הם מצליחים להיוֹת נחזים בּמשך תקוּפה כּעשירי־נכסים. עשרם בּא מפּסלתם של אחרים. מאחיזת־עינים זוֹ אפשר להינצל רק על ידי ההשׂגה הנכוֹנה, שאין לבדוֹק משוֹרר לפי אֵילוּ סימנים, לפי אֵילוּ תכוּנוֹת, לפי מעלוֹת בּוֹדדוֹת, אלא משוֹרר ניכּר על פּי המסכת כּוּלה, על פּי איזוֹ תעוּדת־זהוּת, המעידה עליו בּכללוּתוֹ שהוּא בּן למשפּחת המשוֹרר, שהוּא נגע בּלשוֹנוֹ בּרצפּת

הקוֹדש, ש“דיבּוּק” של שירה נתוּן בּוֹ, אפילוּ חסר הוּא הרבּה מן המעלוֹת שמנוּ חכמים בּחכמי־השיר ואפילוּ מוּפלג הוּא בּחסרוֹנוֹת. עיקר בּמשוֹרר אוֹתוֹ רטט, אוֹתוֹ תסס, אוֹתוֹ שׂאוֹר, שאין לוֹ אוּלי שם, הנוֹתן בּוֹ אוֹתוֹת השירה. אין משוֹרר אלא זה ששר שירת היִחוּד. סימן מפוֹרש ושם מפוֹרש אין למשוֹרר, אבל הכרח שיהיה לוֹ צביוֹן מפוֹרש, שיהיה הוּא בּעצמוּתוֹ ניכּר, שיהיה בּריה שאינה בּטלה בּרוֹב בּריוֹת אחרוֹת. משוֹרר

כּזה חזקה עליו שהוּא שר שיר היִחוּד שלוֹ. יכוֹל שהוּא כּוּלוֹ חריצים וּקרעים וּשׂריטוֹת, אבל ניבוֹ הוּא שלוֹ וחזוֹנוֹ עמוֹ. כּל בּוֹ הוּא

משרשוֹ; בּיטוּיוֹ – תוֹכוֹ; דיוֹקנוֹ בּבוּאת נשמתוֹ. ונשמתוֹ ים גוֹעש,

המלחך בּלי הרף את חוֹלוֹת ישוּתוֹ. משוֹרר כּזה מהוּתוֹ כּוּלה נשחלת לתוּך פּסוּק אחד משלוֹ. אוּלם גם כּל כּרכי שיריו אינם מכלכּלים את מלוֹא הגעש שבּמעמקיו. כּל דיבּוּר מפּי משוֹרר לאמיתוֹ הוּא לעוֹלם חי, חדש וּמַשיב עלינוּ רוּח של טהרה. כּל אבן מבּתי שיריו היא אבן־חן. כּל שיר הוּא מעֵין עיִן, שיש לה אישוֹן. האישוֹן שבּשיר מעיד על השיר, שהוּא שיר היִחוּד.

דוֹמה כּי האישוֹן שבּשירי מיכל הוּא העלוּמים שהבגירוּ בּמוּקדם עד כּדי הפחדה; הניחוּש והפּילוּל שנזדרזוּ לבוֹא. אמנם, רוֹב משוֹררים מבשילים בּמוּקדם. יש בּהם מטבע המנגן. ואף בּשירה כּבנגינה מצוּיים ילדי־פּלא, המבטאים תענוּגוֹת וּמכאוֹבים שאינם מצוּיים בּאנשים שלא הגיעוּ עדיין לפרקם. בּניגוּד לאמן המתאר את העוֹלם מתוֹך מַראֵה עינים, בּכוֹח הנסיוֹן, הרי המשוֹרר רוֹאה את העוֹלם בּהלך נפשוֹ. העוֹלם נתוּן בּלבּוֹ. אין הוּא מסתכּל וּבוֹחן, אלא שוֹכן בּתוֹך העצם. אם דבר נפל בּעוֹלם, לתוֹך נפשוֹ פּנימה נפל הדבר. אפשר שאין הוּא שר כּלל את שיר החיים, אלא את שיר השירים, כּי העוֹלם כּוּלוֹ נחזה לוֹ כּמסכת שירים. יִתכן, כּי הרעיוֹן עשׂוּי לעוֹרר תמהוֹן, אבל מה אעשׂה וּמנקר הוּא

בּמוֹחי. וזה הוּא העיקר. תפיסוֹת שתים הן. יש שוֹמע קוֹל המוֹנוֹ של עוֹלם כּדוּ־שׂיח; ויש בּחד־שׂיח. דוּ־שׂיח, היינוּ: הוּא, האני שלוֹ, וכל יתר היקוּם. חד־שׂיח, זאת אוֹמרת: הוּא והעוֹלם חד הוּא. נהרסוּ כּל המחיצוֹת. כּל קוֹרוֹת העוֹלם בּתוֹך נפשוֹ מתחוֹללוֹת. מנפשוֹ שוֹאגים האיתנים. הרי

זה בּגדר תמים. אוּלם השירה התמימוּת חוֹתמה.

הוי אוֹמר: המשוֹרר ניכּר על פּי מידת התמימוּת שבּוֹ וּלפי איזוֹ מידה הוּא ילד. אפילוּ הוּא מאריך ימים אינוֹ נעשׂה שׂבע־ימים ואף לא שׂבע־נסיוֹנוֹת. תנאי לשירה צרוּפה הוּא אוּלי מיעוּט הנסיוֹן, היינוּ, אין הנסיוֹן מצווח וּמכריז על עצמוֹ מתוֹך בּתי השיר. הנסיוֹן מישן וּמזקין. כּל הנוֹגע בּוֹ מַחליד. בּשירה צרוּפה מכריעה הדעת שקדמה לנסיוֹן ושקוֹפצת ועוֹברת עליו. אין השירה מֵעבר לחיים, אבל היא מעֵבר למשוּמש שבּחיים ולבּלָאִיוּת שבּהם. לא זוֹ בּלבד שפּייטן גדוֹל עשׂוּי שיבּיע

הגיוֹנוֹת נשׂגבים על עוֹלם וּמלוֹאוֹ בּתוֹר עלוּמיו עד שראה עוֹלם וחי את הדברים, אלא אין פּייטן משׂיג את השׂגב אלא אם כּן לא יצא מתוֹר עלוּמיו. אין שרים שירים אלא מתוֹך העלוּמים. השירה היא הרגשת־עוֹלם אַפּריוֹרית, אם מוּתר להתאים בּחינה שבּהשׂגה גם להרגשה. השירה יוֹנקת עיקר כּוֹחה לא מתוֹך דעת הדברים, אלא מתוֹך כּשרוֹנה המיוּחד שלא לדעת אוֹתם, כּי אם לנחשם וּלפללם בּלבד. הוֹרתה בּדמדוּם. לאחר שאתה יוֹדע דבר עד תוּמוֹ שוּב אִי אתה שר עליו; מכּל מקוֹם אִי אתה שר עליו בּסגנוֹן שיר השירים, אלא בּנוּסח קוֹהלת. לפני שאכל אדם מעץ־הדעת ידע דעת, אבל לא ירד לתוֹכה. משירד לגן ואכל מעץ־הדעת נגזר עליו גירוּש מגן־עדן של האוֹשר שלוֹ, של השירה.

ה

וצא וּראֵה פּלא שבּדבר: מיכל העלם הקדיש את הראשוֹנה והמוּבחרה שבּיצירוֹתיו – את הפּוֹאֶמה “שלמה וקוֹהלת” – לבירוּרה של בּעית הדעת והאוֹשר. אם נגרוֹס בּמקוֹם האוֹשר את השירה – כּי מה תכלית השירה, אם לא להעניק לנוּ את הנעלה שבּתענוּגוֹת עלי אדמוֹת? – יתבּרר לנוּ, כּי שקד המשוֹרר למסוֹר לידינוּ את המפתח לחידת־עוֹלמים זוֹ, המַסעירה נפש כּל משוֹרר: משוֹרר מהוּ? מוֹצא השירה מהיכן? וּמה סוֹד הפּחדים והמתק, שהיא מחלחלת בּקרבּנוּ? לא דמוּת המלך ותוֹאר החכם בּשלמה אלא דיוֹקן הפּייטן שבּוֹ מעסיק את מיכל הצעיר. וּבתבנית העלם דוקא נגלה אליו שלמה, העלם החוֹזה. וּלפי שהוּא חוֹזה הנהוּ מאוּשר. “גן־עדן לוֹ תבל, לא בּוֹר צלמות, עוֹד לא העיר אזנוֹ קוֹל זעקת שבר, וּשאלת “מדוּע” עוֹד לא הבּיע, כּי אֵזוֹר מתניו אמוּנה היתה, אמוּנה שעל ראשה אוֹר יוֹפיע, וּבצעיף ערפל פּנים כּיסתה”. כּנוֹר לשלמה, “נוֹעם יבּיע”, "תבל וּמלוֹאה מוּל פּניו

ישׂמחוּ, וּבקרבּוֹ רוּח גיל בּאה כּמים". שלמה מַנעים הזמירוֹת מאוּשר,

שכּן משוֹרר הוּא. הוּא רוֹאה תבל כּוּלה מבּעד לצעיף החלוֹם. אין הוּא משׂיג לא רשעוּת, לא מות, לא צער, לא כּליוֹן, עוֹלם וּמלוֹאוֹ נגלים לוֹ כּאוֹצר הנשיקוֹת! ושוּלמית, אשר “אִתה הלוֹך ילך” “אל הר, אל עֵמק”, מנצחת על האוֹצר הגנוּז הזה. “התרפּק אז יאבה בּזרוֹעוֹת חלד, כּי כּל היקוּם בּוֹ אז אח לוֹ ורע”. אוֹתה שעה “כּנוֹר לשלמה הוּא המשׂמח נוּגים, וּלקוֹל שירוֹ יִקדוּ אלים אדירים: מה יפית־נעמת אהבה בּתענוּגים, לשלמה בּן דויד הוּא שיר השירים”.

בּיד אמן אמיצה תיאר לנוּ מיכל בּדמוּת שלמה את תבנית המשוֹרר. רק דרך מקרה שלמה הוּא מלך, אבל הרי לא בּכך אשרוֹ. גם קוֹהלת מלך היה. אוֹשר שלמה צפוּן בּתוּמתוֹ, בּהתרפּקוּתוֹ על היקוּם, בּכך, שהוּא ועוֹלם לא היוּ שתי רשוּיוֹת נפרדוֹת אלא הוָיה אחת חבוּקה וּמשוּלבה. הן “את כּל היקוּם אהבת דוֹדים חיבּקה”, כּדרך ששלמה חיבּק את השוּלמית; לוֹ השלמוּ אריוֹת וּכפירי־אֶרֶב; המות לא הפחידוֹ; כּל היקוּם לוֹ אח ורע, הוּא נעלה מכּל אדם סתם, אבל בּמידת־מה הנהוּ פּחוֹת מבּן־תמוּתה רגיל. שכּן יש דברים, הידוּעים לכל יתר הבּריוֹת, כּגוֹן חוּקי הטבע, המות, הכּליוֹן, הרשעוּת בּאנוֹש, ואילוּ הוּא, שלמה, העלם החוֹזה, לא ראה ולא הבין אוֹתם, כּוֹחוֹ של הפּייטן בּמוֹתר־ראִיה וּבגרעוֹן־ראִיה שלוֹ, בּיתרוֹן־דעת וּבעיורוֹן־מה שבּוֹ. מלכוּתוֹ של הפּייטן היא מלכוּת אַפּריוֹרי. הוּא קל־כּנף, לפי שאינוֹ עמוּס מטען ידיעוֹת. הוּא אינוֹ עמוּס גם כּן שנים, לעוֹלם נער הוּא. ואדם כּשהוא נער אוֹמר דברי־זמר. המוּשׂכּלוֹת לא עממוּ את רוּחוֹ ונסיוֹנוֹת לא הלאוּהוּ. הוּא בּן־חוֹרין מעוֹל דרך־ארץ וגם מעוֹל תוֹרה: הוּא אינוֹ גם כּן חכם. יש בּוֹ “סכלוּת־מה ותוֹם מחכמה יקרוּ”. כּפי ששר מיכל בּ“שלמה וקוֹהלת”. וּמה שהוּא יוֹדע הוּא יוֹדע מאיזה מקוֹר אחר, נעלם, מזכרוֹן קדוּמים, אוֹ מאוֹצר של מתנת־חינם, כּדברי החסידים. גוּנב אליו דבר. כּוּלוֹ חוֹסן אמוּנה, ללא שמץ כּפירה. שהרי כּפירה היא פּרי הסתכּלוּת בּמציאוּת אוֹיבת, המכריעה אוֹתנוּ בּעוּבדוֹת עוֹינוֹת. ואילוּ משוֹרר לאמיתוֹ אינוֹ מסתכּל בּמציאוּת. הוּא

המציאוּת עצמה. אין עוֹלם חוּץ העוֹלם נתוּן בּלבּוֹ. לא שהוּא נראה לעצמוֹ כּעוֹלם קטן, אלא הוּא ועוֹלם אחד מחצבתם. לא שהוּא צוֹפה מסביבוֹ בּמראוֹת, אלא נפשוֹ לוֹ חזוּת הכּל, וּכשהוּא מסתכּל בּה הריהוּ רוֹאה

כּבמחזה כּל מיני היצוּרים נפשוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת, טבעים לאין־שיעוּר, דיוֹקנאוֹת טיפּוּסים ריבּוֹא־רבבוֹת, המלך, האביוֹן, הבּטלן, הגבר, האשה, העבד, העריץ, האבּיר, הבּוֹגד, החוֹטא, הנזיר, החוֹלם והמוֹרד – דיוֹקנוֹתיהם של הללוּ כּוּלם טבוּעים וּקבוּעים בּוֹ, הוֹמים וּפוֹעלים

בּקרבּוֹ. כּגוֹן אוֹתוֹ פּייטן פּוֹלני, שהכריז בּמלוֹא הסער בּקרבּוֹ: “אני לגיוֹן!” משמע, מי שאמר: “מיטב השיר כּזבוֹ!” – אמר דבר שקר. המשוֹרר אינוֹ שקרן. אף לא בּעל־דמיוֹנוֹת. ואף לא חוֹלם־חלוֹמוֹת בּלבד. קל וחוֹמר שאינוֹ רוֹעֵה־רוּח. הוּא כּוּלוֹ אמת, ממשוּת, טבע. מפּיו דוֹבר קוֹל המוֹנוֹ של עוֹלם, אוֹתם אִיי־המציאוּת הצפים בּנפש כּל אדם, הנגלים לנוּ רק בּרגעי־סגוּלה, מתגבּשים וּמתמַחשים תמיד בּרינת המשוֹרר. כּל אדם היה פּעם בּחייו ילד, היתה לוֹ שעה של תוֹם בּה עטה שלוֹם עם תבל־יה, בּהיוֹתוֹ חתן אהב בּאמת את בּחירת־לבּוֹ, וכל זמן שאהב האמין בּאהבה. אלא לימים נשתקע בּתוֹך טרדוֹת החוּלין והוָיוֹת עוֹלם הזה ונשתכּחוּ ממנוּ רגעי יוֹם־טוֹב ורגשוֹת־פּיוּט, המחַיים את נשמתוֹ בּלא יוֹדעים. ואילוּ המשוֹרר חי, בּמידה שהוא משוֹרר, תמיד על אִיי־עֵדן שלוֹ. הוּא לעוֹלם ילד, לעוֹלם חתן, לעוֹלם אוֹהב וּמאמין. וּבמידה שהוּא משוֹרר השׂמחה שרוּיה בּקרבּוֹ

וּמסביבוֹ, הוּא חי גמוּר, לא יבין את המות, לא יראה אוֹתוֹ, לא יחוּשוֹ. וּלפי שנפשוֹת רבּוֹת מקוּפּלוֹת בּחוּבּוֹ הרי הוּא חי חיים רבּים. שכּספּיר, הגדוֹל בּמשוֹררי העוֹלם, היה בּודאי האדם החי בּיוֹתר עלי אדמוֹת. הוּא לא הלך לדפּוֹק על שער המלך כּדי לזכּוֹת לאחר קידוֹת והשתחוָיוֹת מרוּבּוֹת לראוֹת את פּני מלך. הוּא גוּפוֹ היה מלך. הוּא ליר, הוּא מַקבּט, הוּא אוֹטאֶלוֹ, הוּא יוּליוּס קיסר והוּא בּרוּטוּס והוּא

האמלט. הוּא כּל האדם. וגם המוֹן ועֵרב־רב. ועם כּך מוֹשבוֹ בּסוֹד חכמים וּנבוֹנים. אין הוּא פּחוֹת מאוּשר שעה שהנהוּ מתגלגל לתוֹך לבוּש הליצן והמוּקיוֹן. כּל הפּרצוּפים הוֹלמים אוֹתוֹ. ואין לך טיפּוּס, שאין הוּא מכּיר אוֹתוֹ מאז וּמשכּבר. אין בּן־אדם שאין הוּא מסוּגל להתהלך עמוֹ כּעם הדוֹמה לעצמוֹ. עוֹלם כּוּלוֹ נתוּן בּלבּוֹ.

וּבכן, זאת תוֹרת המשוֹרר: הוּא בּן־בּית בּכל מקוֹם ואח לכל דבר, וכל עצם חלק מעצמוּתוֹ. אין העוֹלם בּשבילוֹ בּית־ספר אלא בּית־אבּא. אין השירה שלוֹ מַעבּדה, והבּריאה – אוֹסף חמרים, והוּא – אוּמן; אלא כּל הדברים כּוּלם מתנגנים מתוֹכוֹ. הוּא יוֹדע הכּל בּטרם ידע דבר אֶל־נכוֹן. הוּא אינוֹ צוֹבר כּללים, לא כּללי שירה, לא כּללי דברים, אלא מתוֹך הפּרט של עצמוֹ הוּא מכּיר וּמבין הכּל. יִתכן, כּי פּעמים

חוֹסר־הידיעה הלימוּדית משמש סגוּלה טוֹבה להשתקעוּת המשוֹרר לתוֹך לב החיים וּלהתמזגוּתוֹ עם הנעלם שבּיקוּם. לפי שאינוֹ מתפּזר בּתוֹך שפע הדברים הוּא נאמן לאחדוּת. וּלפיכך הוּא קרוֹב יוֹתר לאחד שבּכּל, וכשרוֹן היִחוּד שבּוֹ פּוֹעל בּקרבּוֹ בּאין מפריע. בּת־השירה אוֹהבת נערים, אלה שעוֹל החיים טרם עלה עליהם, שלא נגוֹאלוּ עדיין בּפת־בּגה של המציאוּת, אלה הרעננים, המתהלכים עוֹדם שיכּוֹרים בּעוֹלם. שיכּוֹרים מחזוֹן. מ. י. בּרדיצ’בסקי הגדיר פּעם: “המשוֹררים, אם אפשר לוֹמר כּך, הם האידיאוֹת החיוֹת, ההוֹלכוֹת עלי האדמה, שעל פּי צביוֹנם מקבּלים המעשׂים שם בּחוּץ תוֹצאוֹת וּמראים לנוּ פּנים”. אידיאוֹת חיוֹת! שמא יש בּכך משוּם מיעוּט

הדמוּת. שכּן האידיאה אין לה גוּף ולא מַשׂיגי הגוּף. והרי זה מוּפשט בּיוֹתר. אבל בּמקוֹם אידיאוֹת נאמר מלאכים חיים. היינוּ, המשוֹררים הם מלאכים, המתהלכים עלי אדמה בּלבוּש של בּשׂר ודם. וּמעלה יתירה למלאך על האידיאָה, כּי אף המלאכים בּעלי־יִסוּרים הם: הם סוֹבלים וּבוֹכים, צוֹחקים וּמשתעשעים, שרים ורוֹקדים, כּבני־אדם ממש. מה שאין כּן אידיאוֹת. כּלוּם אפשר לאהוֹב מה שאינוֹ שר, אינוֹ בּוֹכה, אינוֹ סוֹבל יסוּרים ואינוֹ צוֹחק? את המשוֹררים הננוּ אוֹהבים, אוֹ משתוֹקקים

לאהוֹב אוֹתם. לא, משוֹררים אינם אידיאוֹת. נפילים הם ממרוֹמים, ילדי שמים, ילדים תמיד אפילוּ על האדמה. צער הוּא לנוּ, שבּני אַלמות אלה יש להם הרגל להתבּקש למרוֹמים בּאביב ימיהם. אף האלים אוֹהבים אוֹתם כּמוֹנוּ. והמצוּקים גוֹברים על אֶראֶלים. שאֶלי, קיטס, בּיירוֹן, פּוּשקין,

לאֶרמוֹנטוֹב, פייאֶרבּרג, מאנה, מיכל ועוֹד פּמליה של משוֹררים, הטוֹבים והמעוּדנים בּיוֹתר, אינם מאריכים ימים עלי אדמוֹת. אפשר שקללה זוֹ לנוּ בּרכה היא להם. שכּן הם יוֹנקים מיץ השירה מקוֹצר־ימים זה. עיקר־כּוֹחם בּהרגשה זוֹ, שהם חשים עצמם אוֹרחים על כּוֹכבנוּ. כּמַזרוֹת בּוֹדדים הם דוֹרכים בּקרבּנוּ, מאירים, מחממים, מלהיבים, מזכּירים לנוּ על המציאוּת האחרת, מבשׂרים דבר־מה נעלה מאד. וּלאחר שהם בּישׂרוּ לנוּ את הבּשׂוֹרה כּבר עשׂוּ את שליחוּתם והם מסתלקים מאתנוּ. קוֹנן אדם הכּהן על מיכל בּנוֹ החטוּף: “וּבן עשׂרים היה הילד וּכבר הרים אז קרנך כּה בחלד, וּמה היה לוּ חיה כּימי כּל גבר!” כּך קוֹנן האב. ואוּלם אנוּ, בּאין בּרירה, מצדיקים את הדין על עם הילדים המחוֹננים האלה, הנחטפים בּאיבּם. אנוּ אוֹמרים: אין לדעת מה היה “לוּ חיה כּימי כּל גבר!” עוֹלם שפל זה עלוּל לסחוֹב לתוֹך אשפּתוֹתיו גם את הבּחירים והעדינים אם יאריכוּ פּה ימים. ואף מַעין שירתם עשׂוּי להתאכזב מרוֹב חיים ונסיוֹנוֹת. הם מתוּ בּנעוּריהם. אַל נקוֹנן אלא נשיר שיר־המַעלוֹת לכבוֹד הפּייטנים המהוּללים בּחייהם וּבמוֹתם.

א

“יש תהוֹם תענוּגים נפלאים בּחיק הטבע מרהיבי־עין וּמשׂמחי־רוּח, בּגן־עֵדן מלא הוֹד ויוֹפי יוֹשב האדם ועיניו השע ולא ידע איפה הוּא” – מי כּתב את השוּרוֹת הנרגשוֹת והמלבּבוֹת האלוּ בּעברית תמימה וּקצת מסוּרבּלת? עלם בּן כּ', הוּא מרדכי צבי מאנה, אוֹ המציי“ר מאנה, שנוֹלד לפני שמוֹנים שנה בּעיירה ראדישקוֹביץ, פּלך וילנה, וּמקץ כּ”ז שנה השלים את מַעגל ימיו עלי אדמוֹת. מכסת־חיים זעוּמה מאד בּחלקוֹ של זה, שנשׂא בּחוּבּוֹ אהבה כּה עזה לעוֹלם ושר “בּרכי נפשי” לכל חמוּדוֹתיו. “מה מאוּשר האיש, אשר הוּא בּן נאמן להתוֹלָדה, גם היא כּאם רחמניה תצהיל לוֹ פּניה; עת עננה הרת עצב תשכּוֹן על פּניו ותוּגה תקנן בּין בּתרי לבבוֹ, אז יש עוֹז וכוֹח בּידי אמוֹ הזאת לנחמהוּ מיגוֹנוֹ, בּכל לבּוֹ יאמין לקוֹלה הנפלא ויפתוֹר אוֹתוֹ כרצוֹנוֹ. על בּרכּיה תישנהוּ וּבחלוֹמוֹת נעימים תשעשעהוּ, וּכיוֹנק ישקוֹט על שדי אמוֹ כּן ישכּח כּל עמלוֹ וּבבתי נפשוֹ שלוַת שמים שׂוֹררת; ועת פּלגי שׂשׂוֹן יזרמוּ בּלבבוֹ, אז, אך אז ירגיש אָשרוֹ והצלחתוֹ; הגבעוֹת למוּלוֹ יִמחאוּ כּף, הזמיר ינעים לוֹ זמירוֹת, בּעבוּרוֹ שחקים נטהרוּ ואתוֹ ישׂישׂ השמש משׂוֹשׂ, וכל הטבע כּולה אתוֹ תתרוֹעע אף תשיר”. ואמנם, בּכל לבּוֹ האמין מרדכי צבי לקוֹלוֹ הנפלא של הטבע. שאת מצעד פּעמיו האזין תוֹך פּוֹעם רוּחוֹ. בּלב ערוֹם וּבחוּשים פּתוּחים התהלך בּעוֹלם־יה כּבהיכל הקוֹדש ואף בּמַכחוֹל הציירים אשר בּידוֹ התקדש לקראת ההיכל. אוּלם עוֹד הוּא מתרפּק בּחוֹם נעוּרים וּבתוֹם ישרים על התוֹלדה, “האֵם הרחמניה”, החלה זוֹ ללכת עמוֹ בּקרי וּכאם חוֹרגת הפליאה לוֹ את מכּוֹתיו. היא חלחלה לתוֹכוֹ מַחלָה מַמאֶרת, השחפת, שעקרה אוֹתוֹ מבּין זרוֹעוֹת העוֹלם אהוּבו. כּ“ז שנים חי מרדכי צבי. טוֹל שליש מהן לכאבים בּהתאַבּקוּת קשה עם מר המות; עמוֹד על תנאֵי הדלוּת, שהקיפוּהוּ מילדוּתוֹ בּבית אביו המלמד בּעיירה הנידחת; הבא בּחשבּוֹן את ההשׂגוֹת המצוּמצמוֹת בּעניני טעם ויוֹפי, שהיוּ רוֹוחוֹת בּימים ההם בּמחנה הקוֹראים והסוֹפרים בּעברית – ותבוֹא לידי הערכה נאמנה לגבּי רחבוּת היקפוֹ ועוֹז מעוּפוֹ של המציי”ר מאנה, שניתן להם בּיטוּי בּירוּשתוֹ הספרוּתית. אמנם, מאנה איננוּ נחשב בּין הכּוֹכבים המזהירים בּשמי שירתנוּ החדשה. כּמה משוֹררים לפניו בּעברית החדשה עלוּ עליו בּכשרוֹן פּיוּטי מבצע, בּעוֹז הבּיטוּי, וּבאדריכלוּת השיר על אחת כּמה. אבל תמה אני אם מי מבּין פּייטני דוֹרוֹ וקוֹדמיו הגיעוּ למעלתוֹ מבּחינת עוֹצם הרגש וגוֹדל ההתפּעלוּת מהיעוּד השירי וההתרוֹננוּת לקראת העוֹלם כּמחזה. “מה נפלאה תבל וּמה נעמה לגבר גלוּי־עינים! הוּא יראה על כּל צעד אלפי פּלאוֹת וּמחזוֹת יוֹפי” – הוּא כּוֹתב בּמכתב אל הוֹריו בּשנת תר“מ, היינוּ בהיוֹתוֹ בּן כּ”א. הוּא ראה כּל כּך הרבּה, הוּא ראה כּל כּך הרבּה פּלאים מסביבוֹ, הוּא היה כּל כּך להוּט לקלוֹט ולספּוֹג, עד ששנוֹת חייו המעטוֹת לא הספּיקוּ לוֹ לעיצוּבה של דמוּת. הזרם מעוֹלם־חוּץ היה כּה חזק, רוּחוֹ בּקרבּוֹ כּה נפעמה, ואילוּ בּית־חָמרוֹ תשוּש ונידוֹן לכליה מהירה. כּנגד זה מאמריו – קרי: מסוֹתיו – וּצרור מכתביו ראוּיים לתפּוֹס מקוֹם כּבוֹד בּין דפּי הפּרוֹזה המזהירים בּעברית של זמננוּ. לא זוֹ שלא נס ליחם עד היוֹם, אלא הוֹסיפוּ בּימינוּ כּוֹח ורעננוּת. היה מאנה מחבּר־מסוֹת ראשוֹן בּספרוּתנוּ החדשה; הוּא כּתב מתוֹך חדירה נפשית על נוֹשׂאים אמנוּתיים, שגם בּזמננוּ לא קמוּ להם דוֹרשים מרוּבּים בּשׂפת עֵבר. די לציין את שמוֹת הענינים, שריתקוּ אליהם את עוֹמק דיוּנוֹ: א) חכמת הציוּר בּכלל וּבין בּני עמנוּ בּפרט; ב) על דבר האהבה; ג) על דבר הזכרוֹנוֹת; ד) הכרח הלימוּדים לחרש־צייר וּלבעל כּשרוֹן בּכלל; ה) האדם מכוֹנה אוֹ לא? ו) על חכמת השיר והמליצה; ז) העינים וחכמת הפּרצוּף; ח) מבּט העין וחכמת הפּרצוּף; ט) הדמעוֹת. אשר למדוֹר “פּרוֹרים” – אגב, שם זה סיגל לעצמוֹ, בּהשפּעתוֹ של מאנה בּלי ספק, לאחר כּך, אחד העם – הרי בּוֹ נתיחד הפּרק “הגיוֹן על הבּדידוּת”, פּרי עטוֹ של בּן י"ט, מלאכת־מחשבת מפליאה, הן על שוּם עוֹז הגיוֹנוֹ ועוֹמק תפיסתוֹ והן מפּאת בּגרוּת ההשׂגה וטעם זקנים, המפעמים אוֹתוֹ. דוֹמה, הקדים עלם־פּלא רבּים בּבגרוּת הרוּח, אפשר לוֹמר, בּבגרוּת של תרבּוּת; כּאילוּ עשׂה קפיצת־הדרך בּזמן מעל לתסיסת־הנעוּרים של פייאֶרבּרג ולתקוּפת השצף והסער של בּרדיצ’בסקי. הם צעקוּ “חיים” ועוֹררוּ כּיסוּפים לעוֹלם ולטבע. ואילוּ הוּא מאנה כּבר לא התגעגע על הטבע אלא השליך עצמוֹ לתוֹך חיקוֹ. הם שרוּ שירת האנוֹש עלי אדמה; ואילוּ הוּא שר את שירת האדמה בּאנוֹש; וּבפרשוֹ את שם החיים לא נתכּוון להתיר כּאחרים ליהוּדי את חיי היצרים הקטנים והנאוֹת עוֹלם הזה אלא בּישׂר לדוֹר את מציאוּת היקוּם, את תנוּבת הבּריאה, את שירת החיים, את פּלאי־הפּלאים של העוֹלם כּמחזה.

לא מן התימה הוּא, שקריאתוֹ של מאנה לא מצאה בּשעתה את ההד הדרוּש, לא הוּכשר עוֹד הדוֹר ההוּא, לא הוּכשר עדיין גם דוֹרנוּ לכך. היהוּדי המנוּדה מן העוֹלם הזה, המנוּתק מן הטבע המוּחָש, היה צריך לשוּב תחילה אל הטבע בּתשוּבה של בּשׂר־ודם פּשוּט, אל זה הרגב, אל כּל נוֹף לחוּד, אל העשׂיה הפּשוּטה ואל המלאכה בּידים. לפני גילוּיוֹ של העוֹלם הזה מסוּגל היה היהוּדי לוֹמר “בּרכי נפשי” דרך אמירה של שיגרה, אבל לא לעמוֹד מתוֹך יראת הרוֹממוּת בּפני אלוֹהים אשר גדל מאד, הלוֹבש הוֹד והדר, העוֹטה אוֹר כּשׂלמה. זוֹ היתה מסתמא סיבּת כּשלוֹנוֹ של מאנה, שקריאתוֹ התנדפה ללא־הד. השירה העברית נצטרכה לעבוֹר תחילה דרך כּוּר־המַצרף של הגעגוּעים על הטבע, להפיק בּ“מתמיד” את צליליה האחרוֹנים של שירת בּית־המדרש. ואף היתה אוֹתה שעה מוּטרדה כּוּלה בּפירוּט על כּנוֹר ציוֹן. עוֹד בּשנת תרנ"ד, כּמה שנים לאחר מוֹתוֹ של מאנה, סיים בּיאליק את שירוֹ “בּשׂדה” בּפּסוּקים: “וּבכל זאת יקרתם לי שׂדוֹת, יקרתם לי שבעים ושבעה, מאז תזכּירוּני את אחי הרחוֹקים, העוֹבדים בּית אמי”. לא שׂדה סתם, לא אדמה סתם ולא שמים סתם. כּמה רחוֹקה עוֹד היתה השׂגת הדוֹר ההוּא מן הפּיוּט העוֹלמי, שמאנה חיפּשׂ את הנתיב אליו.

ב

על כּרחך אתה אוֹמר: יש מזל השוֹלט בּכּל. צריך פּייטן לדעת אימתי להיוָלד וּלהוֹפיע בּקהל. ואילוּ מי שלא השׂכּיל לכוון את השעה, שר בּשיריו – היפים לעצמם – על לבבוֹת טרוּדים אוֹ תפוּסים והוּא נוֹשׂא את דברוֹ, השקוּל בּעת אחרת, לתוֹך עוֹלם־אנשים שנתרוֹקן מאָזנַיִם. אוֹי למי שהנהוּ אָבל בּין החתנים; אבל כּפלים אבוֹי לחתן בּין אבלים. ואמנם כּזה היה מאנה. גרם לוֹ מזלוֹ להיוָלד ולפעוֹל בּשעה לא־שעה לשירת היחיד. אוֹתה שעה דרך כּוֹכבה של השירה הלאוּמית. ואם לשירת האנוֹש הרי קדם לוֹ מיכ“ל, שעלה, אמנם, עליו לא בּעוֹז דמיוֹן, אבל בּאמנוּת הדמוּת. מיכ”ל היה שלם וּמוּשלם; שלם בּכשרוֹנוֹ וּמוּשלם בּטראגיוּת גוֹרלוֹ, חוֹלה בּגוּף וּבנפש; מידת קדרוּתוֹ ויאוּשוֹ בּביטוּיוֹ התאימה לעוֹמק יגוֹנוֹ וּלמזלוֹ האישי. תוֹכוֹ כּברוֹ וּדמוּתוֹ כּתכנוֹ. וּמן הצירוּף הזה נוֹלדה דמוּת הפּייטן הנוּגה והאוּמלל, שצליליו, הספוּגים עוֹמק יאוּש, הקסימוּ הכּל.

האם לא שר מיכ“ל בּ”שלמה וקוֹהלת“: “כּל ילדי האביב רקב־הדר, מות פּוֹרה”? האם לא הוּא שחרץ על צבא הכּוֹכבים בּשמים, כּי “אוֹרם מוֹתם” וּ”מי זה יאיר בּם אם לא המות?" הלא סח מיכ“ל בּצקוּן לחש על אוֹזן רעוֹ כּאח: “כּל היקוּם מה הוּא? עננה נוֹסעת על כּנפי רוּחוֹת סוֹערוֹת, הרת יללוֹת, טעוּנת אנחוֹת, מלאה רשעוּת ודם. מסע העננים הזה – עין לא ראתה לוֹ תחילה ותכלה – נוֹסע הוּא מימוֹת עוֹלם ממקוֹם נעלם בּדרך נסתר אל מטרה כּמוּסה ונעלמה”. ואילוּ מאנה קוֹרא בּרוֹן סערת החוּשים: “עמוֹד, אביב, נצח עלי אדמה!” (בּשיר “האביב”). הוּא אוֹמר: “אין יצוּר מאוּשר בּעוֹלם מן האדם”. הוּא חוֹזר וּמשנן: “העוֹלם הוּא גן־עדן”. הוּא צוֹהל: “מה רב טוּב לב התוֹלדה, אשר האירה פּניה אלינוּ וַתשלח את הירח הנעים ללכת אתנוּ על דרכּנוּ וּלהשׂבּיע בּצחצחוֹת קויו נפשנוּ”. לא זוֹ בּלבד שהיקוּם אינוֹ נראה לוֹ, כּלמיכ”ל, “כּעננה נוֹסעת”, אלא אף העננים אינם אצלוֹ עננים, כּי אם “עבי ספּיר השתעשעוּ בּמרוֹמי תכלת הרקיע כּלהקת יוֹנים מעוֹפפים”. ואם העננים הם יוֹנים מה תימה אם אף השוֹשנה שוֹמעת מפּי מאנה לאמוֹר: “מרחפת אַת חיה כּצפּרים עפוֹת”. ואם מאנה, המַנעים זמירוֹת, כּשם שהוּא מעמיק הגיוֹנוֹת, בּמכתביו, יוֹדע כּי “התוֹלדה תעדה כּכּלה כּליה וכל צבאוֹת השמים והארץ יחוֹגוּ חג כּלוּלוֹתיה עת לב רגש ימריא בּמרוֹם ורגשוֹת החיים יפכּוּ מימיהם על כּל אַפסיִם”, הרי טבעי הוּא, שהוּא שר: “אנא יגוֹן נעים, אל תטשני”. הן הוּא לעוֹלם אינוֹ מתיאש; רוּחוֹ לא תדע קדרוּת; אין קדרוּת גם בּיקוּם, הוֹאיל ונפש שפוּכה בּכּל, שכּן בּלי נפש אין יוֹפי ואין חיים; וּמאחר שיש נפש הרי אין שוּב מות, אין קפּאוֹן, אין חדלוֹן ואין פּחד. זה מיכ“ל שר: “הוֹי, כּצל נטוּי עלי תבל נהלכתי”. זה מיכ”ל מקוֹנן: “אהה, היצוּר הנמאס בּתבל הוּא האדם; כּל ימי עברוֹ את גשר החיים המתנוֹדד הנהוּ זעוּם התוֹלדוֹת וכל היקוּם מתקוֹמם לוֹ וגם המות הנוֹרא והאחרוֹן אף הוּא אכזרי”. זה מיכ“ל סח: “אבי השחת, אמי הרימה, אחי המות, רעי הקבר”. ואילוּ מאנה, הנגוּע בּאוֹתה מחלה מַמאֶרת, אשר הצעידה את מיכ”ל לקבר, יחזה רק מחזוֹת נוֹעם בּתבל ארצה והוּא מצהיר: “מה מאוּשר האיש, אשר הוּא בּן נאמן לתוֹלדה”, שהיא “אֵם רחמניה” לוֹ. אלא מה? צרוֹת, מכּוֹת, רעמים, מחלה נוֹאשה וכל פּגעי האנוֹש? הרי אוֹמר לנוּ מאנה בּרוֹב תוּמוֹ: “עת רעם יתרוֹצץ מעבי עלטה וּברקים משׂחקים על ארץ יבריקוּ, עת מטרוֹת עוֹז כּל היקוּם יפחידוּ, וסער מתחוֹלל יפּיל אימתה, אני עוֹמד בּאש מתלקחת ונפשי תאבה לעלוֹת בּמרוֹמי שחק בּין אֶראלי רוֹם” וכוּ' עד “ויחד עם טל בּוֹקר אעלה השמימה בּרוּם עוֹלם הדמיוֹן, ואז אתענג בּנעימוֹת נצח”. מה רב המרחק בּין ההשׂגוֹת, איזה ניגוּד בּין התפיסוֹת. שני אראלי־שירה, שאחד היה היגוֹן הממאיר בּשניהם ואחד המַגָל שקצרם בּאיבּם! צר היה לב הדוֹר להכיל את שני הקטבים האלה. אוֹ – אוֹ. אם העוֹלם הוּא עננה הרי אין העננה יוֹנה; אם החיים הם עמק־הבּכא שוּב אינם גן־שוֹשנים; אם מוֹת עלם הוּא אכזרי מה טעם למצהלוֹת הגיל בּפי אוֹתוֹ בּחוּר משוּחף, בּן־עוֹני, הניזוֹן מקצבה של איזה גביר רחמן בּפּאֶטאֶרבּוּרג הקרה?! דמוּת מיכ“ל הענוֹג, המקוֹנן, המתקוֹמם והשר כּברבּוּר גוֹוע היתה כּה מוּשלמת לעצמה, כּה עשׂוּיה כּמַתכּוֹנת הטראגיזם הנצחי, שהאֵלים חוֹטפים את בּני־האֵלים המחוֹננים בּאביב ימיהם; היא שמילאָה את דמיוֹנם של דוֹר ודוֹרוֹתיִם קוֹראי־עברית; והיא שספגה לתוֹכה את המית הרחמים של כּל הלבבוֹת. אף קינת אד”ם הכּהן, אבי מיכ“ל, אוֹתוֹ ארי פּצוּע, הממה בּשאגתה הנוֹקבת. והנה בּשוּליה של אוֹתה טראגדיה, שפּצעה לא הגליד, מפרפּר אוֹ מפזז עד איזה בּן־דמוּת של מיכ”ל, הנוֹפל ממשוֹרר־מוֹפת זה בּכוֹח העיצוּב וּביפי הנעימה והחרוּז. ולא עוֹד אלא אוֹתוֹ פּרחח, הנוֹשׂא גם כּן בּקרבּוֹ חוֹלי אנוּש, מלא אף על פּי כן דיצה וחדוָה, רצי־חן והתפּעלוּת וּפיו אינוֹ פּוֹסק מלוֹמר הללוּיה. וּבכך הוּא עוֹשׂה פּלסתר כּביכוֹל את קינתוֹ ואנחתוֹ של מיכ“ל, שנתחבּבוּ כּל כּך על לבּוֹת בּני הדוֹר. מאנה היה מעֵין עֵד מזים לענוּת יאוּשוֹ של מיכ”ל. אם כּי המציי"ר מראדישקוֹביץ נשׂא את כּפּיו אל העלם מוילנה בּתחנוּנים וּבהערצה. “אַיֶכּה מיכה יוֹסף? אַיֶכּה עתה לן בּצל שדי? מי יתן לי רוּחך הכּבּיר ואלך כּמוֹך בּנתיבוֹת אל־מות! יהי מה יהי! אם רחבי חלד, מעוֹני שמים אוֹ מצרי שאוֹל, לי נכוֹנוּ, פּניך ילכוּ עמדי והניחוֹת לי. רק בּהיפּרדי ממך ארגיש כּי לבּי וּבשׂרי יהמוּ אחריך”.

ועם כּך אין לך ניגוּד כּה מרחיק לכת בּין שני טיפּוּסי־אדם וסוּגי־אוֹפי כּהבדל הקיים בּין מיכ“ל לבין מאנה. הראשוֹן נפש עזה ועריצה, אוֹפי סוֹער ותוֹקפני, תכוּנה נוֹטרת ונוֹקמת, שוֹקל עוֹלם בּכף אחת של המאזנים ואת יסוּריו בּכף שניה וּמוֹציא פּסקי־דין; ואילוּ השני מזג טוֹב, סלחָן וּמחלָן, ענוותן, כּוּלוֹ עין, עין יפה, להסתכּל בּחמוּדוֹת היקוּם וכל רגב מרגבי הבּריאה הוּא שוֹקל כּנגד אבן יקרה. “אם עלם נוֹשׂא כּל עקת צלמות עוֹד חי יקרא תחת השמים?” – שוֹאל מיכ”ל בּמרי רוּחוֹ. ואילוּ העלם מאנה, “הנוֹשׂא כּל עקת צלמות”, לא הוֹציא מפּיו אף דיבּוּר של קטרוּג אוֹ טרוּניה כּלפּי מר גוֹרלוֹ והתרפּק בּאהבת־רחמים על הבּריאה. עלוּל היה לפגוֹם בּשלימוּתוֹ של הרוֹשם שטבע מיכ“ל בּבני דוֹרוֹ, לקלקל את ההארמוֹניה של הטראגיקה המיכ”לית. השקפת־עוֹלם של פּאֶסימיוּת מוּשלמת אף היא מַצע הוֹגן לבצר עליו שוּלחן ערוּך של חיים מסוּדרים וּמתוּקנים. וּבלבד שהמַצע הזה יהיה גמוּר וּמבוּטח. ואם כּן לא די בּחוֹשך אלא יש לצרף גם “וימש חוֹשך”. ועל יגוֹן יש להוֹסיף אנחה, השוֹברת את הלבבוֹת. אבל קשה מזה לרבּים מצב של אי־בּהירוּת, של ספק טוֹב וספק רע, ספק יגוֹן וספק חדוָה. גם מיכל וגם מאנה? – יוֹתר מדי צר היה כּלי־קיבּוּלוֹ של הדוֹר – מוּגבּל בּאפקיו – להכיל את שניהם. על אחת כּמה לעכּל את שניהם. לימים, משנתרחבוּ ההשׂגוֹת אפשר היה שיגלוּ את מאנה מחדש, אבל הגילוּי לא נעשׂה. קם נחשוֹל של שירה חדשה ועזה והציף את הקוֹדמים; והערכה ראשוֹנה לגבּי מאנה לא זזה. סלוֹנימסקי, עוֹרך “הצפירה”, לא היה מסוּגל להבין את חין יקר ערכּה של השירה הצרוּפה בּמאמריו של מאנה ונעל בּפניה את שערי עתוֹנוֹ. אבל גם המבינים שבּבני אוֹתוֹ דוֹר ואף בּדוֹר שלאחריו לא העריכוּ כּראוּי את מאנה. אפשר לא העריכוּהוּ מפּאת המיוּחד שבּוֹ; ואפשר על שוּם שלא הקשיבוּ לדבריו כּל צרכּם. מסתמא קראוּ אוֹתם, אבל לא קריאה פּעילה, לא מתוֹך שיתוּף עצמם לנאמר בּהם. פּעמים אדם עוֹמד לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתוֹ ואיננוּ רוֹאים אוֹתוֹ; הננוּ מציצים, ואיננוּ מסתכּלים בּוֹ; אנוּ שוֹמעים את דיבּוּריו, אבל איננוּ מאזינים להם. אנוּ רוֹשמים אפילוּ כּל הגה שלוֹ, אבל לא על מנת להתרשם הימנוּ. ולא עוֹד אלא שהננוּ זוֹרקים מראש לתוֹכנוּ נַסיוֹב־חיסוּן כּנגד כּוֹח־ההשפּעה העלוּל להתמשך ממנוּ עלינוּ. יש נוֹלד בּשעה של חרשוּת. וכל עמל חייו המכוּוָן לכּלל יוֹצא לריק. כּנגד זה אין חכמה ואין עצה. הציבּוּר הוּא מחוּסר מַצפּוּן. גלגל ההיסטוֹריה רוֹמס ואין חוֹמל. אין מי שיביא קרבּן־חטאת על המעוּכים והרמוּסים. על אחת כּמה אין טוֹען למשוֹרר, שלא שׂיחקה לוֹ השעה בּשעתוֹ. פּרשת היצירה היא כּל עיקרה פּרשת קרבּנוֹת. וּמי שקרבּנוֹ לא נרצה בּעיני בּני דוֹרוֹ כּמעט אין לוֹ תקנה עוֹלמית. בּין כּך וכך נסע דוֹרוֹ, עבר זמנוֹ וּבטל קרבּנוֹ. ואין השפּעה לאחוֹר. וככה עלה למאנה, עלם פּלאי, מלא שירה וזמרה והמוֹן געגוּעים ונוֹשׂא אהבה ואלפי איחוּלים לכל עץ וענן ונפש חיה. הכּל נתנה לוֹ הבּריאה: עין רוֹאָה ולב חוֹמד ורוּח הוֹזה ונפש אוֹהבת וּשׂמחה על ה“חכמוֹת היפוֹת”. אבל היא מנעה ממנוּ אזנים קשוּבוֹת לקוֹל קריאתוֹ וּלרוֹן אהבתוֹ.

ג

בּשיר “כּעלוֹת השחר” משׂרטט מאנה בן הכּ' את התרשים לדיוּנוֹ הפּיוּטי וּלמפעלוֹ הספרוּתי המרחפים לפניו בּחזוֹנוֹ. “עוּרי נפשי מתנוּמתך, עט סוֹפר בּידך לקחת האיצי, שפכי רגשוֹתיך, ושירי, זמרי”. ציוּץ האפרוֹח של מי שעתיד להיוֹת השׂכוי בּשירה העברית. זה היה מין חוֹני המעגל שהקיץ מתרדמת הדוֹרוֹת וראה בּבת־אחת עוֹלם הדוּר־נאה, שנעלם כּביכוֹל מעיני דוֹרוֹת רבּים אחוּזי־שינה. והריהוּ נוֹתן בּשיר קוֹלוֹ להקיץ נרדמים, להעביר גוֹלים מעמק הרפאים אל חמדת נוֹפים. לאמיתוֹ של דבר, הטבע על חמוּדוֹתיו נגלים מפּקידה לפקידה מחדש. יש דוֹרוֹת העוֹברים כּאילוּ סתוּמי־עינים את ימי חלדם. וּפתאוֹם קם דוֹר וּמשווע: “בּרקאי! העוֹלם חי וקיים!” יש מגלה לפתע את מציאוּתוֹ של אוֹר זרוּע בּבּריאה, והוּא נעשׂה שיכּוֹר מאוֹר; והוּא חש בּעצמוֹ שליחוּת לבשׂר את אוֹר העוֹלם. כּזה היה מאנה: העוֹלם נגלָה לוֹ. וּמכּיוָן שהיה מחוֹנן בּלב אוֹהב התאהב בּבּריאה. אבל אוֹהב נאמן אין דעתוֹ מתקררת עליו עד שהוּא מוֹדיע לרבּים את טיבוֹ ויקר חנוֹ של העצם האהוּב עליו. וכמה קשה היה לאוֹתוֹ עלם בּן עיירה יהוּדית להטיף לבני סביבתוֹ אהבת־עוֹלם וּראית־עוֹלם. אין אהבה נקנית אלא מתוֹך דעת. ואיך תאהב עוֹלם שאין אתה יוֹדע אוֹתוֹ, הוֹאיל ואין אתה מכּיר בּאלף־בּית, שממנה מצטרפוֹת אוֹתיוֹת הטבע. לפיכך מאנה מוֹרה בּמסוֹתיו לבני דוֹרוֹ את דרך הראִיה בּטבע: הוּא מבקש למסוֹר להם את סימני־ההיכּר של הטבע, את אוֹתיוֹתיה של הבּריאה. ואין לפי השׂגתוֹ בּריאה בּלי נברא, אין טבע בּלי יוֹפי, ואין יוֹפי בּלי נפש, ואין נפש בּלי חכמת הנפש ושירת הנפש. כּללוֹ של דבר, אי אתה קוֹנה את העוֹלם בּלי החכמוֹת היפוֹת. העוֹלם הוּא היכל היוֹפי. אבל ההיכל הזה סגוּר ואינוֹ נפתח אלא בּמפתח של “החכמוֹת היפוֹת”. “מה מאוּשר האיש אשר הוּא בּן נאמן להתוֹלדה” – היינוּ: זה שקנה לוֹ בּקיאוּת בּאוֹתיוֹת הזעירוֹת של הטבע. “מה מאוּשר האיש, אשר אבּיר הטבע חנן אוֹתוֹ בּלב רגָש וּבכשרוֹן למלאכת מחשבת! רק עיני איש כּזה פּקוּחוֹת לראוֹת הפּלאוֹת הצפוּנוֹת מעיני אנשים אחרים והנגלוֹת לוֹ בּכל הוֹדן בּהיכל הטבע, אשר כּוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד והדר; רק איש כּזה ידע להוֹקיר חין ערך שׂכיוֹת החמדה ויִפעת זיו השחקים, אשר הפיץ שדי בּיד נדיבה בּגן עדנוֹ, אשר בּרא מכוֹן לשבת יצוּרי כּפיו”.

איזוֹ השקפת־עוֹלם עליזה והארמוֹנית נזדכּכה בּלבּוֹ של אוֹתוֹ עלם רך וחוֹלה. הבּריאה היכל היוֹפי – והאמנוּת מַפתח הקסמים של ההיכל הזה. אלוֹהים טוֹב; העוֹלם טוֹב; האדם טוֹב; החיים גן־עדן; וגן־עדן זה מַתנת כּל אדם הוּא. אין האדם חסר אלא לחיוֹת את החיים האלה, היינוּ, ללמוֹד אוֹתם; ללכת לבית הספר של החיים. כּל ימי החיים ימי לימוּד הם; והוֹאיל והלימוּד הוּא חג, הרי שכּל הימים חגים הם. כּל זמן שאדם נער לבּוֹ פּתוּח לקליטה; אבל מכּיוָן שאנוּ קוֹלטים את החיים כּל ימינוּ, נמצא כּי האדם לעוֹלם נער הוּא. ימי חיינוּ הם ימי נעוּרינוּ. אֵי כּאן שוֹרש לעצבוּת? וּמי האיש אשר לבּוֹ פּנוּי להרהוּרי צער ויגוֹן?! ההרים קוֹראים אלינוּ; העמקים רוֹמזים לנוּ; השמים מספּרים לנוּ; הנחלים והמַעינוֹת אוֹמרים בּאזנינוּ שירה. העוֹלם כּוּלוֹ מלא שירה ורינה, חן וחסד, שׂמחה והתלהבוּת. הזמן הוּא עת דוֹדים; הבּריאה כּלילת־דוֹדים; החיים – חתוּנה. שוּם יהוּדי לא הנעים כּל כּך אהבה לעוֹלם כּמאנה. שוּם יהוּדי לא היטיב כּמאנה עם העוֹלם. האוֹפּטימיוּת שלוֹ היתה ללא גבוּל, ללא תנאי, ללא רבב ואף ללא כּוָנת מכוון. מעין בּיטוּי חי לנהוֹרא מעליא, לשׂמחת הלב, לבטחוֹן־אמת. וּכלוּם מה היה חסר? רק בּריוּת גוּפא. אבל גם המחלה לא העכירה את זוֹך רוּחוֹ. אפילוּ על מחלה אפשר להתגבּר בּאוֹמץ הרוּח. “אין חזק ואמיץ כּהרוּח, אשר בּידוֹ לנתק את מוֹסרוֹת הגויה; כּנאדוֹת חדשים יבקעוּ עת היין יעצוֹם רוּחוֹ: הטבע, השירה, הצפּרים, היגוֹן הנעים – הכּל מַרפּא לרוּחוֹ”.

וכן אוֹתוֹ צרוֹר מאמרים של מאנה, צרוֹר רפוּאוֹת הוּא. וּתפיסת עוֹלמוֹ יש בּה משוּם בּחינה רפוּאית. כּלוּם מה מחפּשׂ הוּא בּשוֹטטוֹ בּחיק הטבע? עלים לתרוּפה. הוּא עוֹלה הרים ויוֹרד בּקעוֹת כּרץ מבשׂר להביא אלינוּ דרישת שלוֹם מעוֹלם וּמלוֹאוֹ. מכּנף הארץ זמירוֹת שמע, האוֹצרוֹת בּחוּבּן ישוּעוֹת ונחמוֹת, והריהוּ אץ־רץ בּלי הרף לקראת רצי־החן. וּלפי שהעוֹלם גדוֹל וּרחב־ידים והשפע זוֹרם בּוֹ ללא מצרים – מה כּוֹח אנוֹש כּי יכיל בּקרבּוֹ ואף יעביר דרך קרבּוֹ את עוֹצם הזרימה הזאת?! ערוֹם לבּוֹ לקראת הבּריאה, כּל חוּשיו פּתוּחים לרוָחה כּנגדה, אבל כּוֹחוֹ, כּוֹח עלם שחוּף, נוֹטה למוּת, כּלוּם יעמוֹד לוֹ לבטא אף אחוּז אחד מני אלף? כּחתן נפעם וּמשתוֹמם ניצב הוּא תוֹככי הבּריאה. כּל ישוּתוֹ מלאה מדי המית השיר, שיוּכל לשיר אוֹתה בּפוֹעל. וחוּשיו פּתוּחים יוֹתר מדי, שיוּכל לפתוֹח את פּיו בּשיר היִחוּד שלוֹ. הוּא כּוּלוֹ צמאוֹן־עוֹלם ולהט־חיים, חוֹם נעוּרים ואהבת־נוֹף ודמי אין לרוּחוֹ; ואילוּ עיצוּב השיר ושכלוּלוֹ תוֹבעים מידה ידוּעה של שלוַת נפש ואף של קפאוֹן נפש. כּוּלוֹ חוֹם אינה מידה בּיצירה, שסוֹדה במיזוּג היסוֹדוֹת הניגוּדיים וערבּוּב הצבעים. גדוֹלה מזוֹ: אין השירה מתהווה אלא תוֹך מסגרת מסוּימה של חוּלין וּפרוֹזה, כּשם שאין החג אלא פּוֹעל־יוֹצא של מכסת ימוֹת־החוֹל, המרוּבּה בּכמוּתה הימנוּ. לא ניתן ליוֹפי היתר קיוּם בּבריאה זוֹ אלא כּדי ניצוֹץ מוּבלע לתוֹך גוּשי כּיעוּר. אוּלם נשמוֹת מעוּדנוֹת בּיוֹתר, שהן בּחינת צחצחוֹת, כּטלית שכּוּלה תכלת, רקוּמוֹת זיו געגוּעים וכיסוּפים עד לאין שיעוּר, סוֹלדוֹת מפּני השתקעוּת יתירה בּחוֹמר, שהיא מחוּיבת לגבּי כּל מלאכה, ואפילוּ לשם ליטוּש יהלוּמים. כּל מי שיבוֹא לדוּן את המציי"ר מאנה לפי המזוּמן והמַה שבּעין, שהכניס לנוּ בּמלאכת השיר, יצרף בּלי ספק את הסכּמתוֹ לאוֹתוֹ מקוֹם זעוּם, קבר דל ונשכּח, שנחצב לוֹ על ידי מחבּרי תוֹלדוֹת ספרוּתנוּ. אבל מי שאינוֹ שוֹפט למראה עינים בּלבד אלא מבין לנחש הלָך־רוּח והמיה נאלמה, כּל מי שיקרא בּשׂים־לב את עלי מסוֹתיו וּמכתביו הרעננים להפליא עד היוֹם, יוּכל לשער בּדעתוֹ אוֹצר בּלוּם של שירה, שהיה גנוּז בּמעמקי העלם הזה ושהיה בּלי ספק מגדל פּרי הילוּלים אילוּ האריך ימים עד תוֹם התלהבוּת נעוּריו והתרעשוּתם. נפש נלהבה יוֹתר תקוּפת בּגרוּתה מאחרת יוֹתר לבוֹא, אבל בּשׂכר זה אף היקף יצירתה והמשך פּריוֹנה גדוֹלים יוֹתר. אוּלם כּוֹח החיים העצוּם שבּמאנה היה נגוּע חוֹלי אנוּש. מאנה נחטף כּחתן מתחת חוּפּתוֹ. וּלפי שחייו היוּ כּוּלם שירה, לא התחילה עדיין שירת חייו כּל עיקר. אין הוּא עמוּד השירה העברית: אין הוּא משוֹרר מוּסמך. אבל בּן יקיר הוּא לאלוֹהי החיים והאמנוּת בּישׂראל.

ד

מכּלל הדברים האמוּרים עלוּל אוּלי להצטייר מוּשׂג משוּבּש על מהוּתוֹ של מאנה, כּאילוּ היה זה מין מזג מאוּשר להפליא, נפש חסוּדה ותמה, השטה כּעננה צחוֹרה־בּהירה בּרחבי היקוּם, לא ראתה אָון ולא הבּיטה עמל בּבּריאָה, לא נפגעה מן הרע והכּיעוּר השׂוֹררים מסביב, וממילא היתה ספוּגה קוֹרת־רוּח מעצמה ומהכּל. אוּלם כּל הסגוּלוֹת האלוּ, שכּמה מהן יפוֹת מצד עצמן, רחוֹקוֹת מתכונתוֹ בּתכלית הריחוּק. בּעלי המזג הטוֹב, אַנשי המשי, המתנשקים עם עוֹלם וּמלוֹאוֹ, המנשקים זאבים, המנשקים עגלים והם מלאים התפּעלוּת עגלים, מקוֹמם יכּירם בּקרב פּמלית החסידים והיראים. אוּלם מאנה היה כּל עיקרוֹ פּייטן, בּיסוֹדוֹ היפוּכוֹ של הנזיר, לעוֹלם אינוֹ וַתרן ונכנע, וּמטבעוֹ שעיניו שטוֹת בּכּל והוּא חוֹדר וּמעמיק ותוֹבע חשבּוֹן מאת הבּוֹרא וּמעיז גם כּן לחווֹת לוֹ דעה, ועל כּל פּנים אינוֹ עשׂוּי מאוֹתוֹ חוֹמר כּבד, שמדרכּוֹ לצלוֹל לתוֹך טיט היון של הנחת הקטנה. ועל הכּל הרי היה בּוֹער בּצמאוֹן בּלתי מרוּוה, וּבתיאבוֹן ללא סיפּוּק לחיים וּלאוֹר החיים, לשפע המראוֹת והחמוּדוֹת, לעתרת הצבעים והצלילים, לרוֹן היש וּלשירת הכּוֹכבים; הרי דוֹמה היה כּמבקש לחבּק בּידיו זרוֹעוֹת עוֹלם וּלגמא בּעיניו את הקוֹסמוֹס. לא, הוּא לא היה נצר מגזע הענוים ולא צאצא ממשפּחת העליזים. וכך הוּא גוּפוֹ מעיד על עצמוֹ בּשׂפה נמלצה וּמסוּרבּלת של עלם בּן י"ט: “כּהר יוֹרק אש פּלדוֹת, אשר בּמעיו ירתחוּ נהרי נחלי זפת בּוֹערה, גפרית ולבּה, מלוֹעוֹ יעלוּ תימרוֹת עשן ואש מתלקחת, ועל גבּוֹ מלמעלה הוּא מעוּלף פּרחים וניצנים משלל צבע רקמתים וּמנוּחה נעמה מרחפת על כּל הכּכּר מסביב, כּן גם אנכי” (“הגיוֹני לבּי”). בּעינים פּקוּחוֹת, נרחבוֹת ונפחדוֹת של חוֹזה הוּא רוֹאה נגעי ההויה. הלא מבּשׂרוֹ ממש יחזה צער הקיוּם; הלא בּבשׂרוֹ ממש זרוּעים חוֹחים וּמכאוֹבים. “לבּי מקפּץ וּמנתר בּחפּזוֹן נמרץ, עשתוֹנוֹתי בּלוּלים וּמסוּכסכים ונערמוּ חמרים חמרים, יתרוֹצצוּ וישתקשקוּ בּחוּבּי, עוֹרקי, רקוֹתי ידפּקוּ בּחזקה ולא יתנוּ דמי לי” (שם). וּכלוּם ידע טעם נחת זה שמספּר לנוּ על עצמוֹ בּדברים כּה פּשוּטים וּמזעזעים: “בּדד בּמעוֹני הרחק משאוֹן קרת, לבּי בּי דוַי גם רוּחי נעכּרת, מכּאב השיעוּל המפרק עצבים; הה, ראשי, ראשי, להבת תאכלנוּ! גֵוי מסביב רעד קר יאחזנוּ, דם עוֹרקי כּברקנים רצים גם שבים” (“בּדד בּמעוֹני”). שׂדה שירתוֹ מנוּמר בּפרג העצבוּת. ואלוּ הם כּמה שמוֹת משיריו. “הגיוֹני עצב”, “אל היגוֹן”, “עצב אנכי”, “נחמתי בּעניי”, “מרפּא לרוּחי”. ואין לך שיר משיריו ולא שוּרה משוּרוֹתיו, שיסוֹד התוּגה אינוֹ מכריע בּהם, אבל זה כּוֹחוֹ של מאנה וזה חנוֹ, שהוא תפס את עוֹמק הנוֹעם הצפוּן בּיגוֹן והפך את העצבוּת גוּפה לסם של חדוה ועידוּד. חלקוֹ עם רוֹפאי־הנפש, המשׂכּילים את הרבּים, הנוֹטלים, כּדברי ר' נתן, תלמידוֹ של ר' נחמן, ערימוֹת של יגוֹן ואנחה וזוֹרקים אוֹתן לתוֹך שׂשׂוֹן ושׂמחה. וּבכך ערכּוֹ האַקטוּאַלי של מאנה. אוֹתוֹ עלם חוֹלה ולוֹהט היה בּגיהינוֹם וגילה שם את מציאוּתוֹ של גן־עדן; הוּא ירד וטבל בּנהר היסוּרים ועלה צרוּף וּמחוּסן, הוּא שתה־מצה את קוּבּעת המכאוֹבים ולא נתמרר ולא קילל. מכּיון שאין אָנו מוֹצאים בּוֹ אף קוֹרטוֹב זיוּף אוֹ הגזמה ולא צל יוֹהרה אוֹ התגנדרוּת, לפיכך מהימן הוּא עלינוּ בּאָמרוֹ: “לא! לא! לא אתאוֹנן, תבל, עליך, נעמת לי, יקרת לי, יקרת כּחיים!” (“אהבה ואחוה”). אָנוּ למדים מצרוֹר אמריו, שהוּא כּוּלוֹ צרוֹר וידוּיים, מה שאנוּ למדים מהגיוֹנוֹתיהם המחכּימים של משׂכּילי־לב מזהירים – שהפכוּ את נסיוֹנם האישי לפרקי־לימוּד לרבּים ואת פּחדיהם הפּרטיים הקריבוּ אלינוּ כּמקוֹר לשעשוּעים וּכפתח־נחמה – כּי עצבוּת אינה שרוּיה אפילוּ בּסמיכוּת עם דכּאוֹן ואין אף תג־זיהוּי בּינה וּבין היאוּש. להיפך, היא מהווה הרגשת־חיים מוּגבּרת, נוֹשׂאת עמה תקווֹת. מחמה שגרה, המחליפה מוּנחים מיצרניים בּמוּשׂגים זהוּתיים, נתפּס גם מאנה על ידי פּרשני הספרוּת, בּמידה שהללוּ ראוּ בּוֹ נוֹשא ראוּי לעיוּן וללימוּד, כּפּסימיסטן מוּבהק, על שוּם נעימת התוּגה החוֹפפת על הגיגי לבּוֹ. דוֹק ותראה, כּי רק הגיגיו עצוּבים הם, ואילוּ מחשבוֹתיו והשקפוֹתיו ספוּגוֹת רוּח טוֹבה ועליזה. אין בּוֹ אף זכר למרה־שחוֹרה ולא צל קדרוּת. הוּא עצוּב על שוּם שהוּא תמיד אסיר תקווֹת; אסיר המרחף בּרחבי הדמיוֹנוֹת. מטבעוֹ בּן־חוֹרין, צפּוֹר דרוֹר, שהעוֹלם כּוּלוֹ נחלתוֹ וּמשׂוֹשׂוֹ, ורק כּלא אחד לוֹ – וזוֹ היא התקוה. שכּזה טבעי הוּא וטבעוֹ הוּא להיוֹת עצוּב; מאחר שמשׂא פּניו תמיד קדימה, תמיד ללכת, לחרוֹג ולעבוֹר. וזוֹ מהוּתה של העצבוּת, המַשרה את האדם בּמַעבריוּת בּלתי פּוֹסקת; היא מעוּבּרת תמיד איזוֹ תקוה גדוֹלה, המרדפה את הנפש ומפעימתה בּפוֹעם חזק. אבל מה לה וליאוּש שכּבר כּלוּ לוֹ כּל הקצין? הלה אינוֹ עצוּב, אלא יִתכן שיהא שׂמח תמיד ואפילוּ מתהוֹלל, שכּן כּלתה לוֹ גם תקותוֹ – ושוּב אין לוֹ מה לאַבּד. הפּסימיסטן אפשר שיהא צוֹהל ושיהא קל־עוֹלם. אבל האוֹפּטימיסטן, המייחל לעתידוֹת וצוֹפה לנצוּרוֹת, נפשוֹ עמוּסה תקווֹת בּה בּמידה שמוֹחוֹ עמוּס דמיוֹנוֹת – לפיכך מצעדוֹ כּבד והוּא נקלע בּין התקוה והפּחד, בּין האמוּנה והאַכזבה. ממילא אין השׂמחה שרוּיה בּמעוֹנוֹ ואין רוּחוֹ צוֹהלת עליו אלא בּרגעי הגיאוּת לנפש.

מאנה הוּא אוֹפּטימיסטן מתעוֹפף. יציץ בּפני העוֹלם וּמיד פוֹרחים לעיניו נשיקוֹת וּפרחים. יצא לשׂדה, ישלח מבּט בּעד החלוֹן. יראה כּוֹכב, ענן, דמוּת אילן, פּני יצוּר חי – וּמיד הוּא עוֹלה לגדוּלה, רוּחוֹ בּוֹ גאה יגאה וכל מוֹרשי לבּוֹ יתגעשוּ. מדי רגע בּרגע העוֹלם בּעיניו חידוּש מוּפלא. הוּא נצר מאוֹתוֹ גזע מעוּדן ורגיש של בּני־אדם, שאף אם הם שׂבעי־ימים הם עוֹדם עוּלי־ימים להתרשמוּת מפּלאי־הבּריאה. לעוֹלם אין לבּם גס בּמתנוֹת הבּוֹרא ואינם פּוֹסקים: “שׂבעתי!” אוֹ “קצתי!” וכך הוּא אוֹמר: “על כּל צעד נערמוּ אלפי נפלאוֹת”. ספר התוֹלדה פּתוּח לפנינוּ והוּא כּוּלוֹ יוֹפי, כּוּלוֹ חן וכוּלוֹ אוֹמר: נשקני! תאמרוּ: יפה רק מה שהוּא יפה, מה שעוֹטה מחלצוֹת התפארת. ולא כן. וּבפירוּש הוּא מכריז וּמוֹדיע: “אַך אוּלי תאמר בּלבבך, כּי רק בּשׂדה וּביער, בּהרים וּבקעוֹת יתנוֹסס יפי הטבע, אז תשגה בּשפטך”. וּלפי שהעוֹלם אצלוֹ חיים והחיים – אמנוּת, ואמנוּת – טבע, וטבע – אָדם, לפיכך כּל הגיוֹנוֹתיו והוֹכחוֹתיו סוֹבבים על נוֹשׂאים שבּאמנוּת, והוּא מביא ראיה לסתוֹר את ההשערה הנ“ל: “הן צייר אמן יש בּידוֹ לתאר גם אוֹהל רוֹעי הדחוּי לנפּוֹל בּין סירים סבוּכים אשר ירהיב עינינוּ ויראנוּ היוֹפי השׂוֹרר בּקרבּוֹ, בּמשבּרי ים זוֹעף יש יוֹפי נפלא עת האוֹר שפוּך עלימוֹ, בּקוֹצים וסלוֹנים, בּאהלי קדר, בּסערוֹת שלג וּכפיסי קרח”. שכּן, מוֹסיף הוּא ואוֹמר: “יפי הטבע רק בּאוֹר וצל יסוֹדוֹ, ואוֹר וצל על כּל קצוי ארץ ימצאוּ”. גם החזיוֹנוֹת הנפלאים לא יראוּ בּהוֹדם כּי אם תחת קוי השמש אוֹ הירח, והם: השמש והירח, הציירים היוֹתר נפלאים בּתבל, וּבטוּבם יוֹאילוּ להריק אוֹרם גם בּמעוֹן צר כּעל הררי אלף, על קוֹצים כּעל תמרים, על רמשׂ זוֹחל כּעל סוּס נהדר; ולכן בּידינוּ למצוֹא חדשים לרגעים עוֹנג ונוֹעם לוּ רק נפקח עינינוּ”.

מוּפלאָה הבנת־עוֹלם רחבה וּנדיבה, שוֹפעת אוֹר וטוֹב, על דפּי אֶמרסוֹן. וכאן מדבּר אלינוּ בּכוֹח־בּיטוּי חם ונדיב אֵמרסוֹני עלם בּישׂראל, רך וּמפוּנק, רך בּשנים וּבחכמה, אשר חצב גילוּיים עוֹלמיים שכּאלה מתוֹך נפשוֹ החוֹלה בּפינת־ישוּב נידחת, לא נגה עליה אוֹר תרבּוּת ואמנוּת. מבּחינה זוֹ התוֹפעה מאנה היא פּלא כּפוּל, הפתעה של אוֹשר בּתחוּם־המוֹשב הצר של ספרוּת ישׂראל, הפתעה שאיש לא נפתע ממנה וכמעט לא הרגישוּ בּה. אני אוֹמר: אדרבּא, אדרבּא, קחוּ ספר מאנה היוֹם, אבל היוֹם, וקראוּ בּוֹ – הרי זה מחיה נפשוֹת. כּל שוּרה משלוֹ אוֹמרת שירה – ועוֹד יש מפקפּקים אם ראוּי הוּא להיחשב בּקהל המשוֹררים. מה שייך ראוּי? הוּא־הוּא הראוּי. אם הפּייטן הוּא לנשמה מה שהרוֹפא הוּא לגוּף – הרי הבוּ כּתר שירה ונענדוֹ עטרה למאנה. אם תכלית המשוֹרר שירת ההימנוֹן לעוֹלם, הרי מאנה הוּא כּוּלוֹ הלל והוֹדיה. לא די למשוֹרר לשיר כּטוֹב עליו לבּוֹ אלא משוֹרר בּאמת שר גם כּרע עליו לבּוֹ. מתוֹך הרע, מתוֹך העוֹני, מתוֹך היגוֹן הכּוֹסס אוֹתוֹ בּמסתרים, מתוֹך מחלת השחפת, האוֹכלת את בּשׂרוֹ. הוּא שר מזמוֹר שיר. וכך עשׂה מאנה. חיבּק ונישק עוֹלם בּהיוֹת לבּוֹ שוֹתת דם. את העמוֹק בּרחשי הערצתי זעזעת בּי, מאנה נוֹגה וּמוּגה בּאוֹר יקרוֹת, כּי אתה היית בּגיהינוֹם וצהלת כּבגן־עדן. חכם עתיק ואציל־עוֹלם שכּמוֹתך! מי שסבל כּמוֹתך ולא נעשׂה שבר־כּלי וצלם אלוֹהים לא נמחק מצוּרתוֹ וּבינתוֹ הרחבה לא ניטלה הימנוּ והכּעס לא העכּיר את נשמתוֹ, ולא זוֹ שיצא מן העוֹלם יציאַת־חתף שכּזוֹ בּלא קללה, אלא שהיה מקדש על העוֹלם עד רגעוֹ האחרוֹן, ראוּי הוּא שדברוֹ יחָרת כּדיבּרה בּלבבוֹת וּבמוֹחוֹת. מוֹרה־להוֹעיל ורוֹפא־נפשוֹת הנך. אָכן, בּערך המלים של מאנה מצוּיוֹת בּיוֹתר המלים “מַרפא” ו“נחמה”. דוֹמה הוּא לאיש שירד לירכּתי צלמות וחפר שם וּמצא איזוֹ תרוּפה נאצלה, מין קמיע־הגנה, כּנגד פּגעים וּמכאוֹבוֹת.

ה

השוֹאלים ל“תכלית” בּכל ענין ישאלוּ מסתמא מתוֹך עיקשוּת מקצוֹעית: מה לנוּ קמיע? מה לנוּ תרוּפה? מוּטב שתאמר בּמפוֹרש: שירים הוּא ידע לכתוֹב? הרי פּייטן היה. לא כן? וּכלוּם מה עוֹשׂה פּייטן? וּמה תפקידוֹ לעשׂוֹת? לחצוֹב בּתי־שיר פּשוּטם כּמשמעם, בּתים טוֹבים וּמוּצקים, נאוֹתים לדירה, אם לדירת קבע לדוֹרוֹת ואם לדירת־ארעי לדוֹר. ועכשיו אמוֹר לנוּ, בּבקשה, מה יש בּשירי מאנה מן הממשי, מן הכּוֹח, הבּיטוּי, הנעימה הצלוּלה, החריזה המתוּקנת, מן העצמיוּת האמנוּתית, הנקלטת לתוֹך כּלל רקמתה של השירה הלאוּמית וטוֹבעת בּה את חוֹתם הקיים אוֹ הזמני לפּחוֹת? כּללוֹ של דבר: הסבוּר אַתה בּאמת, כּי שירת מאנה מהווה נכס ויש בּה משוּם תרוּמה חשוּבה לשירה העברית? אוֹדה: אם לדבּר בּשׂפת נכס וּבלשוֹן תרוּמה, מוּנחים שנתרווחוּ בּיוֹתר בּשיגרת השעה, אָנוּ מוּכרחים לסלק את מאנה הצדה מבוּיש כּשהיה. שירתוֹ היא ציוּץ, מלל היוֹנק. מבּחינה מקצוֹעית יש בּה מיעוּט כּוֹח וצמצוּם יכוֹלת. אבל כּל היוֹדע לנחש את פּטר הכּוֹח, את ראשיתה של זריחה וכל האוֹהב את הגמגוּם הקדוֹש, שׂפת הינוּקא, ימצא עד היוֹם אפילוּ בּשירי מאנה אוֹצר בּלוּם של חדוה, של אמת, של גילוּיים נאמנים. שירת מאנה אינה נכס, אבל היא ערך. וערך אינוֹ נמדד בּאמת־מידה של יכוֹלת ואינוֹ נשקל בּמשקלים של חריזה ושל יתר הסממנים המקצוֹעיים. מאנה תרם את עצמוֹ, הוּא גוּפוֹ, הוּא כּוּלוֹ, מזמוֹר שיר בּעיני המבינים. הוּא התרחף על פּנינוּ כּרוּח־שיר מתרוֹננת. בּכל הגיוֹנוֹתיו בּיקש לחדוֹר לתוֹך רוּח השיר. חיפּשׂ וּמצא כּי היא היא רוּח החיים. חיים ושירה חד הוּא בּעיניו. המציאוּת כּוּלה פּלא דמיוֹן. הוּא הבדיל בּין החיים האמתיים וּבין חיים, שהם בּגדר תנוּעה בּלבד. שאם לתנוּעה בּלבד הרי “גם הצמחים וגם הדוֹממים חיים וקיימים, וגם האָדם אחרי מוֹתוֹ עוֹד ימצא בּוֹ רגש חיים זה, כּן נראה אז את המתים פּה עלי אדמוֹת בּין החיים”. אלא מה הם החיים האמתיים? הוי אוֹמר: חיים של שירה. ושירה אמתית היא הטוֹבלת בּמעמקי רוּח החיים. “המשוֹרר הוּא כּלי חמדה האוֹצר בּקרבּוֹ חיים כּאלה”, “הוּא כּנוֹר הרגש והמחשבה. הוּא חי חיי תבל”. מי שמשקיף כּכה על מהוּת המשוֹרר, אפשר שלא יהא הסיפּק בּידוֹ ואף לא היכוֹלת לארוֹג שירים מתוּקנים לפי כּל כּללי הדקדוּק האמנוּתי המקצוֹעי. מי שחדוּר רוּח שירה זוֹ אפשר שיהא שוֹפע כּמאנה זרם לוֹהט של שירה, שאינוֹ משתקף יפה בּתוֹך בּתי־שיר. מכּיון שיש בּשירה דבר־מה המכלה אוֹתה כּביכוֹל. כּלוּם אין הניב אוֹכל את תכנוֹ? כּלוּם אין עוֹשר סגנוֹנוֹ של המשוֹרר מכחיש את עניוֹ וענוּתוֹ, שעליהם הוּא מספּר לנוּ על הרוֹב? וּכלוּם אין עצם הצוֹרך, המפעם את האמן לשתף אחרים בּחוָיוֹתיו, מטפּח על הכּרת הסיפּוּק העצמי והצהרת השפע הפּנימי, שהוּא מתפּאר בּה לעתים כּה קרוֹבוֹת? יש בּבּיטוּי גוּפוֹ כּוֹח ההוֹרס אוֹתוֹ אוֹ החוֹתר תחתיו. תמצית שאיפוֹתיו של הפּייטן לפרוֹק מעליו כּל עוֹל ואף עוֹל הפּיוּט, להיוֹת בּן־חוֹרין גם מכּבלי־השיר, להגיע לידי אוֹתה דרגה של זוֹך, המשקפת דברים בּלי בּגדי־החוֹמר שלהם. מיטב השירה היא שירת האדם. ואם להיאָלם דוֹם לחלוּטין אי אפשר, הרי להשׂיג לפּחוֹת את המידה המרוּבּה בּביטוּי של פּרימיטיב. לא פּשטוּת כּסימן של עניוּת אלא כּהתנַזרוּת מרצוֹן וּמפּאַת שׂביעה יתירה ממוֹתרוֹת של לשוֹן וּממוֹתרוֹת של עיטוּרי פּיוּט וסגנוֹן. להשׂיג אוֹתה מידה של תוֹם, המציינת את הילדוּת השניה, שהיא שׂיא הבּגרוּת הרוּחנית. כּגוֹן אוֹתה שירה המשתפּכת בּקצב הרחב, הפּתוּח והנוֹהר למרחוֹק לתוֹך הזרמים העוֹלמיים של הפּרוֹזה. ודאי ששירה כּזוֹ, הגוֹבלת בּפרוֹזה, נוֹשׂאת בּחוּבּה סכּנוֹת רבּוֹת ועלוּלה להיהפך למצבה על קבר עצמה. ואין תימה שמרוּבים העוֹררין עליה, וּבדין שתמתח עליה חשד של הגיוֹניוּת ושׂכלתניוּת וּתהא מוּפרכת מצד מעריצי אי־האמצעיוּת, התוֹלים את כּוֹבד משקלה של השירה בּיִצריוּת בּלבדה. מתוֹך שהללוּ סבוּרים שאין האדם אלא דם ושהעמוֹק בּיוֹתר שוֹפע מתוֹך הדם מסתבּר להם ממילא, כּי השׂכל אינוֹ יצר והלך־הרוּח אינוֹ תאוה וּמירוֹץ הדמיוֹן אינוֹ אש לוֹהטת. כּללוֹ של דבר, כּל מקוֹם שמבצבּצים בּוֹ סימני תרבּוּת ודעת שם לא ניכּרוּ, לפי השׂגתם, עקבוֹתיה של בּת־השיר. נקח אַמת־מידה זוֹ בּידינוּ ואלוּפים בּשירה, כּבדי־ערך ממאנה, כּתריהם ינוּפּצוּ. כּל דרגת תרבּוּת נמוּכה חייבת השׂגוֹת פּיוּטיוֹת כּאלוּ. מה גם בּתחוּמיה של לאוּמיוּת בּלתי־מפוּתחה, הנתוּנה בּתקוּפת סער ומצוּקה, בּחתרה לבצר לעצמה מקוֹם מכוּבּד בּחברה על ידי הבלטת צביוֹנה הלאוּמי בּצוּרוֹת בּשׂר ודם. שירת מאנה היא פּרימיטיב תרבּוּתי, צקוּן נפש מזוּקקת, מזוּקקת מתאווֹת דמים וּמחוּשלה בּאש אהבה צרוּפה, אהבת היקוּם. בּדוֹק אוֹתה ולא תמצא בּה שיר אחד על האשה, לא זכר לחשק־בּשׂרים. אף שירוֹ הלאוּמי “משׂאת נפשי”, שנעשׂה זמר־עם, היה בּעיקרוֹ צקוּן לחש של נפש הוֹמיה, המשתוֹקקת כּי “סביב תשלט שלוַת השקט, הס קוֹל משק כּנף” והגעגוּעים לתחית אדמת הקוֹדש נוֹבעים כּאילוּ מתוֹך הכּיסוּפים להחלמתוֹ

האישית. מאנה דרש את הרוּח כּמין חוֹמר; אבל הוּא גוּפוֹ לא יכוֹל היה להשליט עצמוֹ על הרוּחוֹת כּכוֹח שבּחוֹמר. הוּא זרם למרוֹמים בּנַחשוֹלי התלהבוּת; תוֹך ערפלים טבל; הפליג מעל לזמן, מעל לדוֹר, מעל למשאלוֹת הלאוֹם; דוֹמה היה על בּני תקוּפתוֹ קוֹראי עברית כּמדבּר לוֹעזית; נטפּל לענינים שהם בּחינת משל ודמיוֹן. בּפירוּש גרס שירה צרוּפה, אמנוּת כּמקוֹר סמכוּת לעצמה, כּערך העליוֹן של החיים, כּחיים עצמם. מהיכן צמח ירק כּזה בּאוֹתוֹ דוֹר, בּאוֹתה סביבה, בּתנאי־תרבּוּת ההם? הכּל אָמרוּ: תנוּעה, יתדוֹת, משקל, ואם כּנוֹר הרי כּנוֹר ציוֹן. והוּא חָלק על כּל עניני משקל בּשירה ותבע מהמשוֹרר להיוֹת “כּנוֹר תבל”. אף בּשירי מאנה, הנוֹפלים הרבּה בּערכּם מן הפּרוֹזה שלוֹ גם מבּחינת הליטוּש הסגנוֹני וחשיבוּת התוֹכן, יש איזה פּרימיטיב מעוּדן, מבצבּצת נעימה צלוּלה, תפילה זכּה, ישרוּת ניב.

ו

ואילוּ בּפּרוֹזה יש לייחד למאנה מעמד־כּבוֹד של פּייטן בּעל שיעוּר קוֹמה. חייבת הבּיקוֹרת להוֹציא מחדש את “תיק מאנה” וּלעיין בּדינוֹ ואף להכּוֹת עצמה על חטא ההזנחה, מאחר שס' שנה היה מקוּפּח בּהערכתנוּ. אָסוּר לגזוֹל את החיים. אוּלם גזל המתים הוּא עווֹן חמוּר יוֹתר. למתים אין פּה ואינם יכוֹלים למחוֹת, לא לצעוֹק, לא להתמרמר. הם מוּנחים להם כּפי שהניחוּם בּשעת קבוּרתם. וּמכּאן ואילך מידת מעלתם רשוּמה בּדפתרא פּלוֹנית, תעוּדה קבוּעה וחתוּמה. בּינתיים החיים שוֹטפים ועמהם שוֹטפוֹת דאגוֹת חדשוֹת. אבל עוול הזוֹעק מאיזה קבר סוֹפוֹ שיגרוֹם קלקוּל גם בּמערכוֹת החיים. אילוּלא אירע מה שאירע למאנה לא היה מגיע מה שהגיע לגנסין. כּל דף מספר מאנה צוֹעק חמס כּנגדנוּ: הבוּ מקוֹם מכוּבּד למאנה תחת שמש ספרוּתנוּ. על אַחת כּמה אוֹתוֹ פּרק “הגיוֹן על הבּדידוּת”, פּרק שירה מזהיר וּמסה מחקרית חוֹדרת. לא יֵאָמן כּי דפּים אלה יצאוּ מעטוֹ של בּן י"ט. בּהם נתקפּלה השקפת־עוֹלם של זקן שׂבע־חכמה ועשיר־נסיוֹן. רק מי שרוּח פּייטן גדוֹל, חכם־הנפש, מתנוֹססת בּוֹ, רק מי שמחוֹנן בּנבוּאַת־לב, בּאיזה חוּש מעוּדן מעצם בּרייתוֹ, הקוֹנה בּרוּח־הקוֹדש מטען־חכמה, הניתן לרכישה רק בּמרוּצת חיים ארוּכּים, מסוּגל היה להתרוֹמם לידי תפיסה רחבה כּזוֹ, שיש בּה משוּם הישׂגים של בּגרוּת בּמתנה.

בּראש הפּרק פּוֹתח המשוֹרר בּהבּעת תהילה ללב הרגש וּבקילוּסין לאיש “אשר בּקרבּו יפעם לב כּזה”. “איש כּזה – אוֹמר הוּא – אף כּי ירגיש פּגעי בּני אדם, עיניו פּקוּחוֹת לחזוֹת תהפּוּכוֹת, לראוֹת הַוה על הַוה על גבּי האנשים האוּמללים, לראוֹת עוֹני ויגוֹן מוֹשלים בּיד רמה בּלי מפריע, לראוֹת צרוֹת כּהרים, חמרים־חמרים, המכוּסים מעיני איש בּעל לב בּלתי מרגיש”, “אף כּי אזניו יקשיבוּ קוֹל עשוּקים בּלי משפּט וּרצוּצים על חינם, קוֹל קרבּנוֹת עוֹלים על מזבּחוֹת האלילים: מזבּח הזהב, מזבּח הכּבוֹד, מזבּח הקנאָה, מזבּח אהבת עצמוֹ ועוֹד ועוֹד מזבּחוֹת נביאי שקר וכוֹהני שוא המתנוֹססים על גפּי מרוֹמי קרת” הרי “גם אוֹר חדש יאיר אל עבר פּניו, סגוּלוֹת עדינוֹת ישׂבּיעוּהוּ נחת, וּרגשוֹת נעלים יצררוּ אוֹתוֹ בּכנפיהם וירחפוּ אוֹתוֹ בּעוֹלם הדמיוֹן, עוֹלם נשׂגב מבּינת אנוֹש, נעלה מרוּח יצוּר אדמה”, “עוֹלם שם תרחף הנפש בּרוֹב עזוּזה ואיילוּתה תמריא למרוֹם, כּאניה קלה על ים תכלת בּין גלים קלים, כּנשר ירקיע שחקים וּכחץ יטוּש אל טרפּוֹ, תיחלץ מבּוֹר שביה, תפתח רתוּקוֹת בּית־חָמרה, תעזוֹב תבל וּמלוֹאָה ותשתפּך לפני כּס יה, כּיוֹנק בּערשׂוֹ בּוֹכה בּדמעוֹת שליש, תחבּקהוּ השינה בּזרוֹעוֹתיה כּאם רחמניה, תשקהוּ, תשיר לוֹ שיר נעים וחלוֹמוֹת שאננים ישעשעוּהוּ”. ואוּלם איזוֹהי הדרך המוֹבילה אל עוֹלם מאוּשר זה? “הבּדידוּת” – עוֹנה הפּייטן. “לא בּהמוֹן קריה עליזה, אשר בּרעם ורעש, בּסוּפה וּסערה דרכּה, ימצא איש מרגוֹע”. הוֹאיל ושם הוּא “יבּיט על כּל סביביו והנה להקוֹת אנשים יסוֹבבוּהוּ מכּל עברים וּמנוּחה ידריכוּהוּ, עשתוֹנוֹתיו אז מתרוֹצצוֹת בּחוּבּוֹ בּלי סדרים, אז לא יגיע אל מטרתוֹ לחזוֹת הדר הדמיוֹן וזיו נגהוֹ”. ואוּלם הבּדידוּת תפיץ “אוֹר על מחשכּיו”, תתאר לפניו “תמוּנת תוגה ועצבת מעוּלפת בּרעיוֹנוֹת רכּים וענוּגים, מלאָה רגשוֹת הנפש”. לפיכך משחר המשוֹרר את האָדם בּעצתוֹ לעזוֹב את שאוֹן הכּרכּים, לשאוֹף רוּח חדשה בּין שׂדרוֹת אלוֹנים, לצאת למרחב השקט הנעים, המטהר והמזכּך שׂרעפּים, כּי “האוֹפל השאנן” נוֹשׂא בּכנפיו “הגיוֹן עמוֹק עם זכרוֹנוֹת נעצבים וּנעימים גם יחד”. בּניבים רצוּפי פּיוּטיוּת זכּה מתאר המשוֹרר את הלך־נפש הבּוֹדד, הצוֹעד בּרוֹב רגש על שׂפת הנחל וּמרחף “על תהוֹם שעיפּים אין חקר”, שם בּגיא החזיוֹן, רוּח ממרוֹם תערה עליו ותשׂבּיע בּצחצחוֹת נפשוֹ, “ההמוּלה הנעימה ממשק עליז המתנוֹעעת לרוּח שיפוּח נשמעת לאזניו כּסוֹד שׂיח שׂרפי קוֹדש” ו“קוֹל הזמיר, על ראש אמיר, יעוֹרר בּקרבּוֹ רגשוֹת עדן, רגשוֹת חן ויוֹפי”.

אין מאנה מקמץ בּצבעים לתאר את עדנת הנפש החוֹסה תחת כּנפי הבּדידוּת ורוֹאה בּה מנוּחה כּי נעמה. עם כּך אינוֹ מתעלם גם מן הצד השלילי שבּזוֹ. כּי “מה היא מנת חלק לב הרגש?” – שוֹאל הוּא. והוּא משיב: “רק משגה ותוֹחלת נכזבה”. אמנם, המתבּוֹדד “רוּח דמיוֹנוֹ החזק יבנה לוֹ מגדלים הפּוֹרחים בּאויר, ירגיע רוּחוֹ בּחלוֹמוֹת נעימים”. אוּלם “פּרחי הבּדידוּת” אינם נוֹתנים ריח אלא בּכוֹח הדמיוֹן, אבל הם נוֹבלים מיד “בּצאתם לפעוּלוֹת אָדם”. בּשביל שָאדם יהא “צוֹלח ושׂמח בּהתבּוֹדדוּת תמידית” הכרח לוֹ שיהיה “עשיר בּתענוּגים פּנימיים”, “בּלי קץ וּבלי תכלה, להיוֹת נעדר כּל צוֹרך אשר השׂגתוֹ חוֹזה לנוּ” וּבכלל “להמית רגשוֹת רבּים”. ואילוּ האָדם בּדרך כּלל הנהוּ מלידתוֹ עד מוֹתוֹ “יצוּר התלוּי בּדעת אחרים”, “לבבוֹ נכוֹן להרגיש יחד עם אחרים וּלהתענג בּתענוּגיהם”. אוּלם משהוּא נפרד מחברת בּני אדם, “בּשבתוֹ בּדד, צוֹלל בּרעיוֹנוֹת עמוּקים, אז יבּוֹל וייבש כּפרח נעים, אשר נעדרה ממנוּ שפעת כּוֹח יניקתוֹ”. והפּייטן מצהיר בּעוֹז הבּטחוֹן: “לא כן הדבר! בּעל לב רגש לא ימצא לוֹ מנחם בּישימוֹן”, מכּיון ש“חיי הנפש הם האהבה, התשוּקה והתקוה, הנמצאים רק בּין בּני האדם”. שכּן, שוֹאל הוּא, “איזה רעיוֹן ישאֵר בּנפשנוּ אם נשכּח את העוֹלם?”… לא, לא! האָדם לא נברא לשבת גלמוּד תמיד – חוֹזר הוּא על הצהרתוֹ בּתוֹספת עוֹז וּבטחוֹן – חוֹק הטבע הוּא שאין לשנוֹתוֹ. אָמנם, בּני אָדם רוֹדפים זה את זה וטוֹפלים איש על רעהוּ חרפוֹת וגידוּפים. אבל מי מנחם לנוּ מלבד האדם? העוֹלם נוֹשׂא בּחוּבּוֹ סם־מות לנוּ, אבל בּוֹ גם עלים לתרוּפה; האדם “יפלח לב רעהוּ לגזרים”, אבל אדם לחברוֹ הוּא גם מלאך הגוֹאל, רוֹפא חליוֹ ויוֹעצוֹ הנאמן, “המקימוֹ לחיים חדשים”.

לאחר שהפּייטן מעביר לפנינוּ מתוֹך שיקוּל נמרץ ותיאוּם הצבעים את צדדיה החיוּביים והשליליים של הבּדידוּת הוּא בּא לידי מסקנה, כּי “הבּדידוּת לזמן קצר היא נעימה וגם נחוּצה לפעמים, לטהר העשתוֹנוֹת ולשאוֹב כּוֹחוֹת הנפש”, כּי “הבּדידוּת תמתק רק ללב טהוֹר, לנקי כפּים וּמיטיב צעד”, מכּיון ש“הנפש העדינה והזכּה תתענג ותשׂמח, בּראוֹתה רוֹב עשרה הפּנימי שם בּחביוֹן מסתרי הטבע תעמיק הגיוֹן בּה בּעצמה, תפיח רוּח חיים בּעבר, תספּור ותמנה מַעלליה בּהוֹוה” וּכנגד האנשים “המכחישים בּרגשת הנפש, אנשים קרי־רוּח, אשר לא יתפּעלוּ משוּם דבר” הוּא מיעץ לפרוֹש לעתים “הרחק מקריה הוֹמיה” לתוֹך “דממה עמוּקה”. “אָז, אוֹמר הוּא, תרחשוּ כּוֹח־נפש נסתר, אשר לא נתעוֹרר בּשוּם זמן על ידי המוֹן אנשים”, כּי “ישנוֹ מקוֹר תענוּגים חדשים מלאים רוּח חיים, אך לא רבּים יבינוּ חין ערכּם”. ושמא יֶחשק אדם לוֹמר: מכּיון שהבּדידוּת היא אוֹצר כּה יקר, הרי כּדאי להפליג לתוֹך מכמניה ולשקוֹע בּה לישיבת־קבע. אף כּנגד הפלגה זוֹ מטיח מאנה דברי כּיבּוּשין. אין הבּדידוּת תכלית לעצמה, כּשם שאין אדם תכלית לעצמוֹ. ראש שאיפתנוּ: נפש האדם, ריעוּת נאמנה, אהבת הריע. אין הבּדידוּת אלא מעין כּוּר־מַצרף בּוֹ נפש המתבּוֹדד מזדכּכת לקבּלת החברוּת. אוֹ בּלשוֹנוֹ: “טוֹבה וּמוֹעילה הבּדידוּת הזמנית להריק שפעת עשתוֹנוֹתיו אשר נערמוּ על הרוּח הנכאָה, לגוֹל אבן מעמסה אשר תעיק בּלי הפוּגה”, “אך השמר נא אתה, אנוֹש כּערכּי, השמר נא לנטוֹר שׂנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך בּמקוֹמוֹת מקלט הטבע עד עוֹלם סלה. השמר נא כּי תנחם בּאחריתך, עת כּוֹחוֹת נפשך יכלוּ, יתמוּ, עת דמך הסוֹער ישקוֹט, ידוֹם; עת מוֹקד רוּחך ישקע, יכבּה; אז רוּחך יאַלצך לשוּב לאהוֹב, לאהוֹב אנשים בּדמוּתך כּצלמך, להוֹעיל בּמפעליך ליתר האדם. הסר איבה מלבּך, חפּשׁ לך אוֹהב נאמן, קנה לך ריע אשר ירגיש רגשוֹתיך, אשר ממקוֹר אחד יפכּוּ כּל עשתוֹנוֹתיכם; מצאהוּ, נצרהוּ, והוּא יפיץ צללי אוֹפל מעל פּניך ויזרה אבק מרפּא על פּצעיך האנוּשים”.

הוּא מסכּם את דבריו בּפתגמים קצרים וּשנוּנים:

“זכוֹר זאת, בּן־אדם, והשקט בּמכוֹנך. הרף מהתלוֹנן בּסתר אהלך, אל תשׂים תיפלה כּי כּל האדם כּוֹזב. בּקש קרבת בּני אדם כּערכּך; אַל תגבּיה עוּף, אַל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר; גם אַל תשפּיל שבת בּין ערלי־לב; לשׂחוֹק תהיה למוֹ, ורגשוֹתיך הנעלים לא ימצאוּ מסילוֹת בּתוֹך לבּוֹתיהם. מצא לב אחד בּתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמוֹ רגשוֹתיך והגיוֹנוֹתיך, אַך אַל תהא אָץ ונמהר”, עד הפּסוּק האחרון. “קוה, בּן־אדם, כּי טוֹבה תקוה מחיים” – פּסוּק הרוֹמז לנוּ על נביעה של השפּעה מאברהם מאפּוּ, משוֹרר “אהבת ציוֹן”, עד מרדכי צבי מאנה, משוֹרר אהבת העוֹלם.

ז

בּפרקים מעטים אלה לא ניתן מיצוּי־הסבּרה אף לאחת מסגוּלוֹת־החן, השוֹפעוֹת בּמאנה. מאנה הוּא יוֹתר מתוֹפעה ספרוּתית, הוּא שוֹנה מדמוּת פּיוּטית בּלבד. הוּא בּלי ספק חוָיה דתית עמוּקה. ואם נחפּשׂ אָח לוֹ – אָח בּהמית־הנפש וּבסערת־הנפש וּבחן קדוֹש – הרי נמצא אוֹתוֹ מקרוֹב דוקא, והוּא, ר' נתן תלמידוֹ של ר' נחמן מבּרסלב. מאנה אינוֹ שירה – אם נייחד לשירה את צביוֹנה המקצוֹעי – אלא רינה; הוּא תפילה. לבּי, לבּי למלאך זך וטהוֹר זה, למלאך הבּוֹקר. הוּא מעין אַיֶלת השחר, אילה שלוּחה לבשׂר לנוּ בּשׂוֹרה – והיא גוּפה לא הגיעה למקוֹם הבּשׂוֹרה. חלילה שזכרוֹ יימחה מאתנוּ כּענן־בּוֹקר. יש אצלוֹ הלצה שנוּנה כּלפּי המבקרים, “הקמים עם בּוֹקר לבקר”. הוּא קם – והם לא קמוּ עליו לבקרוֹ. והוּא היה גם מבקר עמקן וחריף. השקפוֹתיו על בּעיוֹת שוֹנוֹת בּשירה וּבאמנוּת מענינוֹת עד היוֹם. הוּא הקדיש עמוּדים מזהירים לבירוּר שאלת המגמה בּאמנוּת, להעמקת מהוּתה של הידידוּת. הוּא נלחם בּמשקל וּבחרוּז, הכּוֹבלים את רוּח השיר. וּבדבּרוֹ על משה אבּיר החוֹזים, ש“דבריו חוֹצבים להבוֹת אש קוֹדש, מליו בּוֹערים כּלפּידים שלהבתיה”, הוּא שוֹאל: “האם יש בּדבריו משקל? מי שקל בּפלס דבריו? האם יחרוֹז גם הוּא תוֹרי חרוּזים?” ו“דויד מלכּנוּ נעים זמירוֹת, אשר נפשוֹ השתפּכה בּתהילוֹתיו, כּחלילים המה רוּחוֹ בּקינוֹתיו, כּגבּוֹר אדיר הריע אף הצריח עת נפשוֹ להטה גחלים, כּילד מתרפּק וּמשתעשע על בּרכּי הוֹרתוֹ כּן בּירר מלים לתאר אהבתוֹ לאלוֹהיו, הוּא חשׂף את יכלתוֹ ועזוּזוֹ בּשירים. וּמי ידמה לוֹ? לא שקל, לא ספר ולא מנה”. כּיוֹצא בּזה, אוֹמר הוּא, ישעיהוּ, ירמיהוּ וכל נביאינוּ. הוּא נכנס לתוֹך פּרטי בּעיוֹת הציוּר. תפקידוֹ היה משחרר וּמטהר. בּיקש להדליק לפּיד היוֹפי והאמנות בּישׂראל. וצדק מסתמא חיים זליג סלוֹנימסקי ממנוּ, שהשיב למאנה את כּתבי־ידוֹ כּפסוּלים לדפוּס ונתן טעם לדבר: “מאמרך לא יראה אוֹר בּ”הצפירה“. בּאשר טוֹב הוּא עד מאד ולא לישׂראל הוּא, ולא רבּים יבינוּהוּ כּי נשׂגב הוּא”. מאנה, שמביא משפּט זה של חז“ס בּמכתבוֹ אל ריעוֹ, מעיר בּתוֹם לבּוֹ: “אך נפלאתי על המשפּט אשר חרץ חז”ס, כּי אחרי אשר טוֹב הוּא לכן לא לישׂראל הוּא. חלילה לישׂראל לרדוֹף אחרי האוֹשר כּי טוֹב הוּא מאד. וּמקוֹמוֹ בּשפל המדרגה אחוֹרי התנוּר והכּירים”. מאנה לא קטרג על חז“ס, לא דיבּר אליו ועליו קשוֹת. להיפך, אנוּ מוֹצאים בּקוֹבץ שיריו שיר מוּקדש ל”חג היוֹבל" “בּיוֹם מלאוֹת נ' שנה לחז”ס בּשׂדה הספרוּת והמדעים". מאנה לא קטרג ולא ריטן. הוּא היה “טוֹב עד מאד”.

א

מ.ז. פייארבּרג הלך לעוֹלמוֹ בּגיל כ“ד, הניח אחריו ירוּשה ספרוּתית בּת ז' רשימוֹת בּסך הכּל, שרק אחת מהן, והיא “לאָן”, הגיעה לדרגת סיפּוּר, אבל השם פייארבּרג מזהיר בּשמי ספרוּתנוּ בּתוֹאר המאוֹר הגדוֹל וּכתביו שמוּרים אתנוּ כּאוֹצר יקר. ולא רק על שוּם שבּשעתוֹ הצליח לזעזע את לבּוֹת הקוֹראים. פייארבּרג לא נעשׂה עדיין נחלת העבר. טעמוֹ בּוֹ וחן תיאוּרוֹ ודיבּוּרוֹ עלינוּ. גם היוֹם. מי קוֹרא בּעל טעם וּבעל נפש יקרא דף בּ”בערב“, בּ”לאָן" אוֹ בּ“הצללים” ולא יתפּעל מן היוֹפי הצפוּן בּשוּרוֹתיו? עד שאנוּ יוֹדעים טבעוֹ של יוֹפי זה מהוּ, אם יפי הניב, אם תוֹם התיאוּר ואם עוֹז הרגש וההבּעה, אנוּ מרגישים עצמנוּ שבוּיים בּקסם טמיר, המפכּה, אמנם, מתוֹך הכּשרון הספרוּתי, אבל יסוֹדוֹ נעוּץ בּדבר־מה העמוֹק מסתם דברי ספרוּת. פייארבּרג לא היה סתם סוֹפר. הוּא בּיטא את דוֹרוֹ, וקרני מישוּשוֹ משתרבּבות ויוֹצאוֹת גם מעֵבר לזמנוֹ. הוּא היה לא רק מספֶר אלא גם יוֹדע נגן. הוּא תיאר את סביבתוֹ, אבל מעבר לזמניוּת המתוֹארה מרחפת מעין ספירה של נצח האדם ונצח הצער. יש בּוֹ המיה כּזוֹ, שירת הנפש כּי תתעטף, הקרוֹבה מאד גם לרוּחנו. ואילוּ מראוֹת האימה הנחזים לֹו בּמשכּנֹות ישׂראל, ואוֹתה חלחלת תמיד האוֹרבת לוֹ מסביבוֹ, נתגבּשוּ בּזמננוּ בּיוֹתר. אכן, יש זנים ספרוּתיים, שאי אתה יכוֹל אוּלי להגדיר את טיבם, אבל משאַתה בּוֹחן אותם מתבּרר לך שעשׂוּיים הם לעשׂוֹת פּרי הילוּלים בּכל מקוֹם וּבכל זמן. וכזה הוּא הזן הפייארבּרגי. ניבוֹ הרעיש את לבּוֹת בּני דוֹרוֹ. ואף אנוּ מרגישים בּוֹ טעם מחַיה. אמריו נוֹגעים בּנפשנוּ וּמדבּרים אל לבּנו, הוֹאיל והוּא הינוּקא שלנוּ. כּל מה שיוֹצא מהבל פּיו של תינוֹק נכנס תמיד ללב.

משאנוּ מגישים לפני הקוֹרא בּן הדוֹר את כּתבי חָפני בּעל דמיוֹן חייבים אנוּ לצרף אליהם גם הסבּר לפי רוּח זמננו. אלא שעלינוּ לזכּוֹר עם כּך כּלל זה. שיש כּתבים שהם בּבחינת תעוּדוֹת ודפּים, שראוּי לנהוֹג בּהם מנהג גוילין. בּתחוּמי הספרוּת על כּרחנו עלינו למדוֹד הכּל בּקנה־מידה ספרוּתי. אבל גם קנה־המידה הספרוּתי ע' פּנים לוֹ. יש אמני־עט המשמשים בּחוּשים, המתארים עצמים, המשׂרטטים דיוֹקנאוֹת, המַרצים עלילוֹת וּמעלים על הגליוֹן נוֹפים. וחילוֶּפם בּסוֹפרים המתארים כּל עיקרם מה שיש בֹּוֹ מכּאב הנשמה, המספּרים על אוֹתם הדברים שבּהם וּמתוֹכם הנפש יוֹצאת. כּל מה שקנה פייארבּרג לעצמוֹ והקנה לנוּ מספר החיים וּמהשׂגת אדם ועוֹלם אינוֹ טבוּע טביעוּת עין אוֹ טביעוּת אוֹזן בּלבד, אלא עשׂוּי בּטביעוּת נשמה ונוֹשא עליו חוֹתם יחוּדה של אישיוּת סגוּלה אחת, המקשיבה מתוֹך הלָך־רוּחה לקוֹל המוֹנה של הבּריאה. כּל שהרגיש, כּל שהבּיע, הוּא תמצית של נפש אחת, שהיא כּלל. עיקר שׂיחוֹ גלוּת השכינה, וּבצמצוּם גמוּר: גלוּת. מלה זוֹ משתמעת אצלוֹ כּשם הכּוֹלל לכל תחלוּאיה של הישׂראליוּת בּעוֹלם, למכלוֹל של צרוֹת ישׂראל בּגשמיוּת וּברוּחניוּת. אבל לעוֹלם איננוּ שוֹמעים מפּיו קוּבלנא על התנאים החמריים הקשים של הכּלל אוֹ הפּרט, בּנוּסח עמך ישׂראל צריכין פרנסה, אלא דוֹאג וּמיצר הוּא על חילוּל השם והכּבוֹד של אוּמה דווּיה זוֹ, חרד הוּא שמא תסתלק התפארת מבּית עמנוּ ושמא חלילה ירד לטמיוֹן עמלם של דוֹרוֹת, אשר פיּנוּ יקבנוּ בּשם יהדוּת. ניתן לוֹמר, כי פייארבּרג ניחש בחוּש־ריח חריף בּלתי־מצוּי עוֹד לפני נ' שנה, כּי מזג־האויר בּעוֹלם נשתנה לרעת היהדוּת, כּי מנַשבוֹת וּבאוֹת רוּחוֹת ממאירוֹת, אשר תכּינה לא רק את הגוּף היהוּדי ותתנקשנה גם בּרוּחה של היהדוּת להכריתה כּליל. הקדוּשה מסתלקת מן העוֹלם, אוֹמר אביו של חָפני, והוֹאיל והאדם זקוּק ליניקה על כּרחוֹ יהא יוֹנק מן הקליפּה. הרי זה פּסוּק, המשמש מעין ציר ראשי לנכאי פייארבּרג, שנתקיים בּמלוֹא זוועתוֹ בּימינוּ הקוֹדרים.

מקוֹננים רבּים קמוּ בּקרבּנוּ על הגלוּת: על גלוּת עם ועל שכינתא בּגלוּתא. ואף בּדוֹרוֹ של פייארבּרג תינוּ לא מעטים את צער גלוּתנוּ. אבל היתה בּקוֹלוֹ של מחבּר “הצללים” נעימה מיוּחדת, שנגעה עד צפוֹר נפשנוּ. למשמע להקת זמרים הננוּ נרעשים בּיוֹתר מן ה“אַלטוֹ” של הילד, הזעירא דמן חַבריא. קוֹל טהוֹר, חף מנסיוֹן – וּפגעי תבל מקוּפּלים בּתוֹכוֹ. משל הוּא צוֹפה באיצטגנינוּתוֹ משבּרים, העוֹברים על ראשיהם של אלה אשר כּבר הפליגוּ בּים החיים הזוֹעף. רק בּדמוּת תינוֹק נגלה אלינוּ קלסתרוֹ של פייארבּרג, תינוֹק עזוּב, שכּל קרוֹביו הרחיקוּ נדוֹד לאחר שנהרס עליהם קינם המשפּחתי. ואילוּ הוּא, השׂריד היחידי מבּית האב החרב, יוֹשב צמוּד אל עיי המפּולת וּמתנה בּניגוּן מחיה נפשוֹת את קוֹרוֹת החוּרבּן האָיום הזה. לא פּילל אוֹתוֹ תינוֹק, כּי כּל זמן שכּמוֹתוֹ יש בּמקוֹם לא גלה משם כּבוֹד וכי מתוֹך שהוּא משמיע קינה כּה נאמנה על סילוּק התפארת עשׂוּיה אוֹתה קינה גוּפה לשמש טל של תחיה. וכך נעשׂה ספרוֹ של פייארבּרג – זוֹ מגילת משפּחתנוּ הדווּיה – דף מספר החיים של לאוּמיוּתנוּ. כּסבוּר היה שהנהוּ מבכּה את היהדוּת הגוֹססת, אבל קוֹל בּכיוֹ סימן כּוֹח היה ליהדוּת, תו של אהבה לקניניה ולערכיה הצרוּפים, תרוּעת עוֹז והוֹדעה: אנוּ רוֹצים להיוֹת יהוּדים גם בּדוֹרוֹת הבּאים, אין אנוּ רוֹצים בּעוֹלם שאין בּוֹ מקוֹם ליהוּדים, לא תהיה אנוֹשוּת אם זוֹ תגזוֹר חנק על היהדוּת.

הכּתבים האלה שׂוּרטטוּ בּעצם בּיד נער העוֹמד על סף החיים הן לפי פּשטה של עוּבדת גילוֹ והן דרך השאָלה למצבוֹ של הציבּוּר היהוּדי, שהוּא היה שליחוֹ. נער נבעת ונרגש, שהשתוֹחחה עליו נפשוֹ למראה עזוּבה גדוֹלה מסביבוֹ, למראה בּית־עלמין גדוֹל המכוּנה חיים יהוּדיים, למראה איזה קפּאון אַיוֹם ונוֹרא שנחרת בּחלל הדוֹרוֹת של עמוֹ, פּרץ בּצוָחה מאימת הישימון: הוֹשענא! האם לנפשוֹ השמיע את השוועה הזאת? האם שלח את אנקתוֹ לאזני הבּורא? הנתכּוון להכּות בּקוֹל קריאתוֹ על לב בּני סביבתוֹ המתשוֹטטים כּצללים? מכּל מקוֹם זוֹ היתה זעקת אסיר מתוֹך כּלאוֹ על שוּם המחנק אשר נגרם לוֹ על ידי מקוֹם מוֹשבוֹ. כּל קריאת אמת בּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך לב חם הדוֹפק בּקצבּה של שעה אחת מסוּימה בּתוֹלדה. אין מוֹצצים כּאב נכוֹן וישר מתוֹך מרחקים ריקים אלא מתוֹך תנאים אנוֹשיים בּעלי צוּרה מפוֹרשת. יכוֹל כּל פייטן לוֹמר על עצמוֹ: רק מבּשׂרי אֶחזה אלוֹה ורק מתוֹך החתך שבּבשׂרי הנני מרגיש את כּלל הכּאבים. אף פייארבּרג תיאר את ד' אמוֹת של עיירתוֹ, עליהן שר וּבכה. אבל לעוֹלם אל תהא דן את הפּייטן רק לפי מידת הקרקע שהוּא נאחז בּה אלא גם לפי עוֹצם המרחק של מעוּפוֹ משם. ד' האמוֹת של פייארבּרג עלוּ למעלת סמל. קינתוֹ על העזוּבה אינה אלא משל לעזיבוּת האנוֹשית בּכל מקוֹם וּבכל זמן. הּוא תיאר אֵלם של חוּרבּן, אפיסת חיים, חזוֹן תוּגה קוֹדרת, אנקת נפשוֹת, אשר כּל ימי חייהם הם להם גסיסה אריכתא, אימה ופחד התוֹקפים ילד אחד בּשמעו את הצו: “לך לך מארצך וּממוֹלדתך!” בּשעת לילה אפלה, הוּא אמר בּתכלית הפּשטוּת, שהעוֹלם מלא זאבים, הוּא ראה לעיניו סגריר, סגריר, סגריר, – וּכלוּם לא השחירה תמוּנת־עֹלם זוֹ כּפלי כּפליים בּימינו וּלעינינוּ? הרי העיירה היהוּדית, לפי צביוֹנה שניתן לה בּמַכחוֹלוֹ של פייארבּרג – הראשוֹן בּין מסַפּרינו, שבּיקש לצייר את דמוּת דיוֹקנה של העיירה שלנוּ – מעין מחנה הסגר בּלשוֹן תקוּפתנוּ, ותוֹשביה כּעדת אסירים. בּמלכוּת זוֹ אין שמש של בּת־צחוֹק עוֹלה, כּמדוּמה, לעוֹלם. כּאן ממשמשים בּחוּש את היגוֹן והאנחה. כּאן אין הגיהינוֹם איזוֹ אגדה רחוֹקה, ציור־בּדים, מכוֹן קליטה לעתיד הרחוֹק, אלא מציאוּת קרוֹבה, הוּא אויר נשימה. בּיקש חפני בּעל דמיוֹן, בּן דמוּתוֹ של מרדכי זאב, להבין את הגיהינוֹם “שיעוּרוֹ, תכנוֹ, גדלוֹ וּמידתוֹ” (“לאָן”). והאם לא מיליוֹני בּני־אדם בּזמננוּ, פּליטי חרב וחוּרבּנוֹת, מוֹדדים כּכה את העוֹלם כּאילוּ הוּא גיהינוֹם? שוּב אנוּ שוֹמעים בּשעה זוֹ שוועת המיליוֹנים, עליהם סח בּיטהוֹבן בּגעש צליליו, שנגזלוּ מהם אוֹר ואויר, שהתמוֹטטה האדמה תחת רגליהם והשמים התקדרוּ על ראשיהם, המשוֹטטים בּרחבי ארצוֹת כּצללים. האם אין זה חוּרבּן האנוֹשוּת לאחר חוּרבּן היהדוּת? כּמה ילדים בּעוֹלם בּוֹכים כּעת כּחפני בּעל דמיוֹן על הצו “לך לך!” תמוּנת הצלמות, שנישׂרטטה לפנים בּיד עלם רך בּישׂראל, הפכה כּעת לצלם תבניתוֹ של חלק גדוֹל מהאנוֹשוֹת. דוֹמה, כּי רק בּדוֹר הזה נתפּרשוּ גם להמוֹן אוּמוֹת העוֹלם מַשמעה הפּשוּט בּיוֹתר של גלוּת זוֹ, מוּשׂג הגיטוֹ, אוֹתוֹ קיוּם צלָליי, שעיצב בּמשך דוֹרי דוֹרוֹת את דיוֹקנה של היהדוּת. רוּבּן של הבּריוֹת בּזמננוּ התחילוּ לטעוֹם טעמה של עריכת גלוּת, היינו‚ טעמה של יהדוּת. תחוּם המוֹשב, שהיה לשעבר מצבם הטבעי של בּני ישׂראל, התחיל להתפּשט בּרוֹב ארצוֹת. האם אין שעה כּזאת מחדשת עלינוּ את קוֹלוֹ של חפני בּעל דמיוֹן ונוֹסכת לתוֹכוֹ יתר צליליוּת ועוֹז?

ב

מעלתוֹ היתירה של משוֹרר “לאָן”, שבּוֹ נתמזגוּ חזוֹן האימים ועדנת בּיטוּיוֹ. צירוּף הניגוּדים הזה בּתחוּמיה של האישיוּת היוֹצרת מרעישנוּ בּיוֹתר. מקוֹננים אוֹמרים גם תוֹכחוֹת, חוֹשׂפי הנגעים בּאים דרך הטבע בּטענה, ואלה, שנפקחוּ עיניהם לראוֹת את הצער בּמיצוּיוֹ, מבקשים כּשמשוֹן למוֹטט עמוּדים. מי ששדי המר לוֹ אינוֹ יכוֹל להיוֹת עוֹד בּבחינת נעמי. אוּלם רך וענוֹג מרדכי זאב גם כּשהוּא מגיע לדכדוּכה של נפש. הוּא רוֹאה דינים מסביב, ואילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ בּעל דין, הוּא אינוֹ מדבּר רתת, אינוֹ זוֹעם, כּל שכּן שאינוֹ מקלל ואינוֹ אוֹמר נוֹאָש. אף פּעם אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ של היאוּש. סיבּתוֹ של דבר: טוּב לבּוֹ וטוּב טעמוֹ. מי שהוּא טוֹב מעצם טבעוֹ אינוֹ יכוֹל לראוֹת את הבּריאה כּמפלצת מעיקרה. בּעל הנפש הזכּה חש וּמרגיש אפילוּ בּשעוֹת האפלוֹת בּיוֹתר, שאֵי שם אוֹר גנוּז ושהעוֹלם לא היה יכוֹל להתקיים אילוּלא יסוֹד הזוֹך שבּוֹ. אמנם, השמים התקדרוּ. משמע: יש שמים. עננים פּוֹסעים על ראשינוּ, וּבכן, יש רקיע תכלת שהעננים האלה מכסים אוֹתוֹ. החוּש הנכוֹן והישר מבדיל בּין השמים וּבין העננים ואינוֹ עלוּל לטשטש את התחוּמים שבּיניהם אפילוּ בעת צרה. הרע כּראי, כּטעוּת, כּמקרה לא טהוֹר, אף הוּא רע הנהוּ ויש בּוֹ כּדי לצער וּלהכאיב. אבל לא מן הדין שיביא נפש עד דכּא. שוֹרש “עד דכּא” הוא גוּפוֹ סוּרוֹ רע. אין הוּא הוֹלם את צלם האדם, על אחת כּמה את צלם היוֹצר. שירה על היאוּש יש בּה משוּם חוֹסר טעם וּמשוּם זיוּף. עצם כּשרון הבּיטוּי גוֹרם לאדם נחת, משחררוֹ במידה מרוּבה מן הדכּאוֹן וּמדליק כּוֹכבים בשמי חייו. יהא כּל שיר – כּוֹכב, כּל סיפּוּר מעשה כּתוּב בחן – שמש קטנה, כּל סיכּוי להביא מלאכת מחשבת חדשה לעוֹלם – עוֹגן הצלה. אֵי כּאן מקוֹם לשירת יאוּש? צוּרתה היפה של השירה עוֹשה פלסתר את תכנה, אם הוּא סח על כּיעוּר שאין ממנוּ מוֹצא. טעמוֹ הטוֹב של פייארבּרג עמד לוֹ, שהפליג לתוֹך הצללים וגילה בּמחבוֹאיהם אבוּקוֹת אוֹר, אף חוּש האמת אוֹמר לנוּ, כּי כּל בריה מוֹצאת לה את קב הנחת משלה בּכל מקוֹם שהיא שרוּיה שם, אפילוּ בעמק הצלמות. כּמה יונֹקים מן הטחב, המַדמנה והאַשמנים! וכמה מרוּבּים הבּרוּאים המשׂיגים את מרחביה דוקא בּתוֹך המיצר! וּבכן, יש גן־עדן גם בּגיהינוֹם. הוּא הדין מוֹצא אתה קברים שאנוּ פּוֹתחים אוֹתם והם מלאים רחשי חיים. אכן, לגבּי פייארבּרג אפילוּ המתים חיים. העוֹלם נראה לוֹ כּבית־עלמין, אבל בּבית־עלמין זה הכּל שוֹקק ורוֹגש וּבעצלתים שמסביב נסוּך הלָך־נפש. חשקה נפשוֹ בּקוֹרטוֹב הוֹוה, בּמעט הוָי נכוֹן, שיש בּוֹ טעם הויה אמיתית, אבל בּניגוּד לכמה ממבקריה של היהדוּת החנוּטה אין הוּא בּוֹעט כּלל וּכלל בּעבר, ולא עוֹד אלא אין הוּא רוֹאה את מה שהיה כּהתרחשות שכּבר עבר זמנה. תבוּנה יתירה יש בּוֹ לראוֹת את העבר כּענין המתחוֹלל גם לעת עתה. כּל עבר כּך, עברה של היהדוּת על אחת כּמה שהוּא עוֹמד תמיד בּעין. כּלום אין עלבּוֹן צוֹרב מלפנים מחלחל בּבשׂרנו גם בּשעה הוֹוה? כּלוּם אין רסיסי אוֹשר קדוּם מנעימים את הנפש בּזמן הזה? המסוֹרה חיה בּדמנוּ. אנוּ מעוֹרים בּנחלת אבוֹת. כּל קוֹרוֹתיו של הכּלל זוֹרמוֹת דרך נפשוֹ של הפּרט. עבר חי הוּא, כּמדוּמה, תגליתה של היהדוּת. בּוֹ שוֹרש מקוֹריוּתוֹ של עמנוּ, שפּסק, כּי כּל דוֹר חייב לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים אוֹ כּאילוּ רגליו עמדוּ על הר סיני. ואם כּן היה פייארבּרג יהוּדי גזעי בּיוֹתר, יהוּדי שבּיהוּדים. וקדם למנדלי בּתפיסת עוֹלם יהדוּתית אמיתית. המתים, לפי פייארבּרג, הם אזרחי שאוֹל, מעין ציבּוּר כּזה, העוֹסק על פּי דרכּוֹ בּישוּבוֹ של עוֹלם וטוֹרח בעסקי עוֹלם. וכן מתים מתפּללים מעוּטפים בּטליתוֹתיהם ועוֹלים לתורֹה בּבתי־כּנסיוֹת. וּמה תימַה שכּשהם מוֹצאים ילד יהוּדי, שנרדם ללינת לילה בּבית־הכּנסת, הריהם מזמינים אוֹתוֹ לעלוֹת עמהם לתוֹרה?

אַתה לָמד על פי פייארבּרג פּרק בהשגת־עוֹלם של היהדוּת, שיש בּה צמצוּם מצד אחד והרחבה מצד שני, עוֹני ששׂכרוֹ יוֹצא בּמנת עוֹשר. הוֹוה קצר – וּכנגדוֹ עבר ארוֹך, גסיסה גדוֹלה, שיש בּה גם משוּם חבלי לידה, שטחי עלבּוֹן, שבּעמקיהם שוֹקקים כוֹחוֹת של עידוּד, שקיעה, האוֹצרת בּחוּבּה נגוֹהוֹת עוֹלים. כּיון שאין חיים בּלי בּרכּת השמש וכיון שצללים עוֹטים אוֹתנוּ ואנחנוּ הרי אף על פּי כן חיים היאך שהוּא, מכּלל ששמש שוֹכנת בּתוֹך מחבוֹא הצל וכי גם הצללים עשׂוּיים לשמש מקוֹר חיים. “וּבכל העוֹלם הגדוֹל והרחב עם שעשוּעיו הרבּים והנחמדים, בּכל החיים המלאים המוֹן מחזוֹת ותענוּגוֹת לא לקח אוֹתי דבר זוֹלתי הצל” – פּתח חפני בּעל דמיוֹן את רשימתוֹ “הצללים”. ו“רבּים המה האנשים האוֹהבים את היוֹם ואת האוֹר, ואני הנני אוֹהב את הלילה ואת הצל”. אין דיבּורים אלה אלא מעין פּיוּס עצמי בּעקיפין של מי, שנסיבּוֹת שללוּ ממנוּ חמדת האוֹר והשמש. תחת להכריז על עלבּוֹנוֹ הריהוּ מכריז ומוֹדיע, שאַדרבּא צדקה נעשׂתה לוֹ, שניטלה ממנוּ השמש וניתן לוֹ הצל. חכם זה מאמץ לוֹ את הצל לשמש – והרי יש לוֹ אוֹתה מנת שמש שבּלעדיה אין חיים. ומה עצוּב מן הדמעה? אוּלם חפני, איש גם־זוֹ, שחיפּש וּמצא גם בּדמעה טעם מתוֹק, אוֹמר: “ואפילוּ דמעת אוּמלל אחד מפיקה חיים וּתנוּעה יוֹתר משל מחוֹלוֹתיכם ושעשוּעיכם הבל”. ונחמן, גיבּוֹר, “לאָן”, המוֹרד הגדוֹל בּעבר, התוֹבע את עלבּוֹנם של החיים, מצהיר, שגם בּספרים הקדוֹשים אשר בּתוֹך הארוֹנוֹת “אין אני רוֹאה ספרים כּל עיקר”, “אך המוֹן אנשים וּשׂדרוֹת דוֹרוֹת והאנשים מה גבוֹהים וּמה רמים וּמה קרן עוֹר פּניהם”. ואם כּי “מתחת רגלי האנשים האלה ינהרוּ נהרי נחלי דם”, בּכל זאת נדמה לוֹ, כּי “רבבוֹת האוּמללים האלה חיים וקיימים, חיים וקיימים עוֹד יוֹתר מאלה אשר בּנוּ חרבוֹת למוֹ”.

המעיין בפייארבּרג והמאזין לקוֹלוֹ לא יראה אלא כּמדרש פּליאה אוֹתם מוֹניטין, שהוּצאוּ לוֹ כּמקוֹנן ובעל־בּכי. קל להעלוֹת מאיזה מחבּר כּמה פּסוּקים, שיש בהם משוּם קוּבלנה על סדר העוֹלם אוֹ על צער העוֹלם, בשביל לייחד את מקוֹמוֹ בין האבלים. אוּלם פייארבּרג היה לפי שוֹרש נשמתוֹ מן החתנים. בּתנאי מצוּקה קיצוֹנית שר הימנוֹן לחיים. מתוֹך עמקוֹ של דכדוּך השכיל להעלוֹת ניצוֹצוֹת של בּטחוֹן ואמוּנה. ואוּלי יסוֹד ושוֹרש בּהשׂגת עוֹלמוֹ היא האמוּנה בּתוֹרת הניצוֹצוֹת. אפשר ללקט ניצוֹצוֹת בּכל מקוֹם וּמתוֹך כּל מצב. שירת המעמקים פּירוּשה שאיפה למרוֹמים. אין הצל אלא בּבוּאָה וּמראה־מקוֹם לשמש. הרע משמש מרכּבה לטוֹב. וּמהיכן בּא הכּיעוּר אם לא שהוּא עוית הצער של הנפש, ששקעה עליה תפארתה? כּל האבילוּת היהוּדית אינה אלא בּיטוּי לגעגוּעים על השׂמחה שגלתה מעמנוּ. וּלפי גדלם של הגעגוּעים על מה שהיה הננוּ מוֹדדים את מציאוּתוֹ של זה בּהוֹוה. הרבּה רגש שוֹפע ניבוֹ של פייארבּרג. אוּלם רגש בּלבדוֹ אינוֹ עוֹשׂה עדיין את הפּייטן אלא אם כּן מצטרף אליו דמיוֹן היוֹצר. ולא דרך מקרה זיהה עצמוֹ פייארבּרג עם האישיוּת הבּדוּיה, המכוּנה בּפיו בּשם חפני בּעל דמיוֹן. הסתכּלוּתוֹ בּיהדוּת ההוֹוה שרשה בּדמיוֹן עשיר, בּראיה המקיפה קוֹרוֹת עבר כּמעשׂי־יוֹם, המשווה לאיצטבּאוֹת של ספרים צביוֹן של שׂדרת דוֹרוֹת. אם כן גם העוֹני שבּעין, הרוֹבץ בּסביבתוֹ הקרוֹבה, אינוֹ אלא עוֹשר מחופּשׂ. ותחת ההרגל לוֹמר “קינת פייארבּרג” עלינוּ לגרוֹס “רינת פייארבּרג”. אנוּ, בּני הדוֹר, קבּלה עלינוּ: כּל הנאנח אינוֹ אלא מן הנחשלים. אבל כּלל זה אינוֹ אלא משפּט קדוּם. יש אנחה ויש אנחה. יש אנחה היוֹצאת מתוֹך לב שבוּר וּמשבּרת לב. ויש אנחה שאינה אלא מעין צוּרת גילוּי של שירה חזקה, של תרוּעת עוֹז, של קריאה להללוּיה. אנחתוֹ של פייארבּרג היא מן הסוּג המהלל.

ג

כּנגד זה לא נראה אוֹ לא הוּדגש כראוּי שוֹרש מצוּקתוֹ הנפשית, ממנוּ נוֹבע צקוּן לחשוֹ, הרווּי חיל וּרתת, והוּא: תהייתוֹ על הבּריאה ועל בּוֹראָה. חפני הוּא נער בּתחוּם המוֹשב היהוּדי, חינוּכוֹ וגידוּלוֹ בּתנאי תוֹרה וּמסוֹרה, הוּא חי ונוֹשם בּתוֹך אוירם של החדר וּבית־המדרש וכל מחשבוֹתיו, הגיגיו וּלבטיו נשתקעוּ ממילא לתוֹך דפוּסי הבּיטוּי המסרתיים של סביבה יהוּדית בּתקוּפה מסוּימה. אבל מתחת לקליפּוֹת הזמניוֹת פּוֹעם יצר לב אנוֹש להכּיר את קוֹנוֹ ולעמוֹד על טיב עוֹלמוֹ. פייארבּרג שוֹאל לנתיבוֹת עוֹלם ואלוֹהים, שוֹאל ואינוֹ פּוֹסק, שוֹאל ואינוֹ נענה, שוֹאל וחוֹבט את ראשוֹ בּקיר הנצחים. וּגדוּלתוֹ שהבּיע את הבּעיה האנוֹשית הנצחית בּפסוּקי הגיוֹן של נער מ“החדר”. הוי אוֹמר: הוּא לא שאָבה מתוֹך המוּפשט אלא מדם התמצית של נפשוֹ. הוּא מנסח את השאלה בּאוֹפן תמים וּפשוּט: האם אלוֹהים הוּא טוֹב אוֹ לא? תאמר: הוּא טוֹב! למה ברא עוֹלם נוֹרא כּזה? והכיצד נוֹצר גיהינוֹם על ידוֹ? וּמדוּע נתן בּלב האדם יצר הרע להכשילוֹ? אשר לעוֹלם – הרי מי פּתי יכחיש שהוּא מלא צנים וּפחים. צאוּ וּראוּ – אוֹמר נחמן בּן הרב – ירח יפה, כּוֹכבים יפים, שמי תכלת, גגוֹת מבריקים לאוֹר הירח, אילנוֹת – הכּל לכאוֹרה נאה וּפשוּט. אבל הוֹי, כּמה רבבוֹת מחַבּלים, מזיקים, מלאכים רעים, שדים, רוּחוֹת, ולילין וּנשמוֹת ערטילאין אוֹרבים לך על כּל צעד ושעל. והגדוֹל שבּין המזיקים הוּא, מובן, יצר הרע, שאינוֹ אוֹרב לנוּ מבּחוּץ אלא מתוֹכנוּ. נתרגם טרוּניה זוֹ לשפת זמננוּ. נשתנוּ המוּשׂגים, אבל כּלוּם נשתנוּ אוֹ אפילוּ נתרכּכוּ הפּחדים? בּיחס לגיהינוֹם טוֹען פייארבּרג ממה נפשך: יש גיהינוֹם אוֹ לאו? אם יש – הרי רע, רע מאד, אָיוֹם ונוֹרא. בּאִשוֹ של גיהינוֹם נפשוֹת חיוֹת נצלוֹת, ואף נפשוֹת של ילדים קטנים, של נערים עוֹברי עבירוֹת. תמצא לוֹמר: אין גיהינוֹם! משמע ש“ראשית חכמה” משקר. ראשית חכמה – רצה לוֹמר: דוֹרי־דוֹרוֹת של יהוּדים, שעמדוּ וצווחוּ: קיים גיהינוֹם! וּכלוּם יש לך גיהינוֹם אָיוֹם ונוֹרא מזה, שהנה השׂכל אוֹמר לך כּי אבוֹתיך ואבוֹת אבוֹתיך היוּ בּמחילה שקרנים, הבל נחלת דוֹרוֹת, תוֹהוּ הנחילוּך מוֹריך, כּל אמוּנת האבוֹת הן גל של הבאי. מתוֹך מחשבה זוֹ כּשלעצמה מזדעזעת נפשוֹ הרכּה של חפני, נוֹפל לתוֹך שגעוֹן נחמן בּן הרב. הרי זוֹ היא תמצית הטרגיוּת של הקיוּם האנוֹשי עלי אדמוֹת. אין אנוּ אלא חוּליה בּשלשלת האבוֹת ואיננוּ מבינים את שׂפת האבוֹת. אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת בּלי כּיבּוּד אבוֹת ואיננוּ יכוֹלים שלא לראוֹת את משוּגוֹתיהם וטעוּיוֹתיהם. החיים בּלי אלוֹהים הם אימה גדוֹלה וחשכה ואת אלוֹהים אין אנוּ משׂיגים. “הוּא בּרא לוֹ אדם חלש ודל וּמבקש ממנוּ כּוֹח אלוֹהים” – קוֹבל נחמן בן הרב.

כּבר ציינו: פייארבּרג אינוֹ מן המתיאשים, מכּל מקום אינוֹ אץ להתיאש. אין הוּא מנסח בּעיוֹת חמוּרוֹת לשם מתן היתר לרפיוֹנוֹ של עצמוֹ. כּשם שהוּא מעמיס על כּתפיו הדלוֹת של הנער חפני סבל כּל הדוֹרוֹת ואחריוּת כּלפּי מעשׂי הדוֹרוֹת והשׂגוֹתיהם כּך אינוֹ נרתע מלטעוֹן על גבּוֹ משׂא העוֹלם על כּל בּעיוֹתיו וחוּמרוֹתיו. קודם כּל הוּא רוֹצה להבין את העוֹלם, להבין את הגיהינוֹם, להבין את יצר הרע. אינוֹ מזלזל חלילה בּכוֹחוֹ של יצר הרע. ולא עוֹד אלא שיוֹדע הוּא, כּי אף על פּי שיצר רע הוּא הנהוּ בּכל זאת מלאך. ועם מלאך יש להיאָבק. כן, החיים הם עבוֹדה קשה, שרשרת של היאָבקוּיוֹת, מלחמה ללא סוֹף. בשביל לחיות דרוש כּוֹח. בּשביל להיוֹת אפילוֹ יהוֹדי פּשוּט צריך להיוֹת גיבּוֹר. גיבּוֹר כּשמש, אוֹמר, כּמדוּמה, פייארבּרג. נחמן בּנוֹ של הרב חש עצמוֹ מחוּיב להיוֹת גיבּוֹר בּפני איתני היקוּם. בּעמדוֹ על שן סלע גבוֹה, כּאילוּ משכמוֹ וּלמעלה גבוֹה מיתר הבּריוֹת, הריהוּ מכריז בּמעמד האיתנים: שמש, שמים, עוֹלם, הנני גיבּוֹר! נער החדר מתכּוון לגבוּרה בּמלחמתוֹ עם היצר הרע, לגבוּרה של קדושת השם, להישחט כּאחד עם כּל דוֹרוֹת המעוּנים, אבל גבוּרה מכּל מקוֹם. על הגבוּרה מדבּר על פּי דרכּוֹ גם אביו הרב. “בּני, בּוַדאי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא, מי שרוֹצה לעבוֹד את ה', מי שרוֹצה לבוֹא אל התכלית הנרצה, אל יסוֹד הכּוונה בּבריאת העולם, צריך בּוַדאי להיוֹת איש צבא. ואוּלם מלכוּתא דרקיע כּעין מלכוּתה דארעא; כּל בּני המדינה אינם חפצים ואינם יכוֹלים להיוֹת אנשי צבא, לכן בּוֹחרים בּמיטב בּני הנעוּרים, שיעבדוּ הם בּצבא בּעד כּל העם”. והוּא מוֹסיף: “גם אוֹתנוּ, בּני, בּחר ה' להיוֹת אנשי צבא שלוֹ”. וכך אין הרגשת הטרגיוּת מוֹלידה אצל פייארבּרג את רגש החוּלשה, אלא, להיפך, מעוֹררת כּוֹחוֹת להעז וּלהעפּיל. וּכשם שהשׂגת הסתירה מַעמידתוֹ על חוּדן של הבּעיוֹת המטפיסיוֹת כּך ישוּבן של הבּעיוֹת מביאוֹ לידי הבנה וצידוּק. העוֹלם אפל בּשביל שנזרע עליו את אוֹר לבּנוּ, העוֹלם מלא דינים שנמתיקם וּנביאוֹ לידי תיקוּן. לא בּא הגיהינוֹם אלא שנצננוֹ והחיים לא ניתנוּ לנוּ אלא כּדי שנשנס את מתנינוּ לחיוֹת אוֹתם כּראוּי וּבכבוֹד, שנהיה בני חיל, אוֹ בּלשוֹנוֹ של נחמן: אנשי צבא. קיצוְרוֹ של דבר, העוֹלם טעוּן תיקוּן, הקליפּה מחייבת אוֹתנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, הגלוּת דוֹרשת שנביא את המשיח. וּבידוּע, שאין משיח בּא מעצמוֹ אלא צריך להביאוֹ. משיח כּביכוֹל מחכּה לנוּ יוֹתר ממה שאנוּ מחכּים לוֹ. העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד וּמצפּה שנתקן אותו. שכּן אין העוֹלם יכוֹל להיוֹת ריק. כּל טפח המתפּנה מהקדוּשה מיד נתפּס על ידי הקליפּה.

לב חלש זה, שבּוֹ נלחמים, לפי הכּרתוֹ של פייארבּרג, כּל היקר והקדוֹש לוֹ עם כּל היקר והקדוֹש לוֹ, אינוֹ כּוֹשל מפּאַת כּוֹבד הסבל, על אחת כּמה שאינוֹ נשבּר עם שבירת הקו, אלא הוּא משתפּך בּעצבוּתוֹ מרוֹב חמלתוֹ על בּני סביבתוֹ הקרוֹבה, שאינם מבינים לרוּחוֹ ודנים אוֹתוֹ דין פּוֹשע וכוֹפר. נפשוֹ קשוּרה בּנפשם, אבל קטנוּת המוֹחין גוֹרמת להקים חַיץ בּינו וּביניהם. דלי שׂכל הם בּמחילה. כּסבוּרים הם שהוּא בּגד בּאלוֹהי האבוֹת וּברח ממערכת הצבא. והוּא מהם בּרח אליהם וּבחביוֹן הגיוֹנוֹתיו חיפּשׂ סתרה מהגיוֹנוֹ. הוּא הטעין על גבּי נפשוֹ מעמסה כפוּלה ואף את הקרע הוּא מקבּל על עצמוֹ בּאהבה. אין הוּא אוֹמר כּבּרדיצ’בסקי חברוֹ, למשל: ארבּעים שנה אקוּט בּדוֹר! אין הוא מתקוֹטט בּדוֹרוֹ ולא בּדוֹרותֹ. הוּא אינוֹ אלא שוֹאל. ואף שוֹאל איננוּ, אלא נפשוֹ הוֹמיה בּקרבּוֹ: “בּמה שוֹוה הוּא העוֹלם האפל הזה, המלא בּיצה ורפש, להלחם עליו ולסבּוֹל עליו כּל כּך?” אבל בּת־קוֹל העוֹלה אלינוּ מן ההמיה הזאת היא: "העוֹלם שוֹוה כּל יסוּרינוּ. כּדאי לסבּוֹל למען המשיח. כּל אימת שהנער חפני פּוֹתח את פיו אנוּ שוֹמעים מעין דיבּוּר זה ממנוּ: אני אשׂא ואני אסבּוֹל כּדרך שנשׂאוּ וסבלוּ אבוֹתי ואבוֹת אבוֹתי! ואפילוּ בּשעה שפיו קוֹרא מעצמת סבלוֹ: רע, רע! אנוּ שוֹמעים את ניגוּן הלוַאי שלוֹ: כּי טוב! אלוֹהים טוֹב! העוֹלם טוֹב! “תבל כּוּלה מלאה קדוּשה וחסד אלוֹהים”.

ד

פייארבּרג זכה לקבּלת פּנים חמה ונלבּבה ביותר מצד בּני דוֹרוֹ לא על שוּם שהיה כּוּלוֹ מוּבן להם אלא בּעיקר בּשל ניגוּנוֹ המלא־טעם שכּבש את לבּוֹתיהם. בּשׂכל לא השיגוּהוּ כּל צרכם, אוּלם הלבבוֹת היוּ מוּכשרים לקראתוֹ. אמנם, מחבּרוֹ של “לאָן” היה חזן להפליא, אבל גילוּיוֹ בּשעתוֹ היה כּשל בּעל­־תפילה. וכך נוֹלדה בּת שירתוֹ בּשעה טוֹבה וּבמזל טוֹב. קוֹראיו היוּ רוּבּם חוֹבשי בּית־המדרש אוֹ שנוּ וּפרשוּ, כּולם בּני תוֹרה. אם כּי צמאי דעת, הריהם כּנערים להתרשמוּת, נוֹהים אחרי רגשוֹת ונכספים לשפּוךֹ שׂיח. בּימים ההם היתה השתפּכוּת נפש סוּג ספרוּתי המחוּבּב בּיוֹתר. פייארבּרג שפע נפש. אשרי קוֹראי הדוֹר ההוּא. הם לא קראוּ ספר אלא למדוּ אוֹתוּ אוֹ עיינוּ בּוֹ, ועם כך היוּ שרים את הכּתוּב ואת המסוּפּר בּאוֹתוֹ ניגוּן מסרתי הנהוּג בשעת לימוּד הגמרא. נמצא כּל תוֹכן חדש נסחף על גלי ים של נגינה. ניגוּן עתיק יוֹמין מבליע לתוך הנפש גם את החדש והמתפּרץ. כּשבּיטא הקוֹרא בּישׂראל מלים, כּגוֹן “זה העוֹלם רחב הידיים” בּניגוּן בּית־המדרש היה העוֹלם הזה סוֹפג לתוֹכוֹ את כּל הרעד והקדוּשה שבּבית־המדרש. הריוח היה כּפּול. מצד אחד נתרחב חללוֹ של בּית־המדרש עד כדי לקלוֹט לתוֹכוֹ מרחבי תבל, וּמצד שני נאצלוּ הוֹד היגוֹן וחן השכינה על אוֹתוֹ עוֹלם גדוֹל וּממשי, העלוּל בּמחילה להיוֹת חוּלין שבּחוּלין. הלב נוֹקף משהננוּ בּאים להסבּיר לבן הדוֹר את טיבה של אוֹתה הרגשה בּית־מדרשית ואת ראיית היקוּם בּאַספּקלריה של מקוֹם קדוֹש לישׂראל, שמא לא יהיה הסבּרנוּ מוּסבּר כּלל וכלל. וזה אשר לא יבין מה זאת ראיית עוֹלם בּעד חלוֹן בּית־המדרש הכיצד נטעים לחכּוֹ שירת עוֹלם זוֹ השוֹפעת מתוֹך ניגוּן של תלמוּד תוֹרה? עצוּב הניגוּן, אבל כּוֹח שוֹקק בּוֹ. יש בּוֹ קוּבלנה מהוּלה בהתרפּקוּת על רבּוֹנוֹ של עוֹלם. בּוֹ הוֹמה בּן שגלה מעל שוּלחן אביו ונפש בּוֹדדה שאינה בּוֹדדה כּל עיקר, שכּן מעוֹרה היא בּנשמוֹת כּלל ישׂראל, משתפּכת לתוֹך חיק קוֹנה. הוּא כּוּלוֹ לכאוֹרה פּרי השראה של זה הרגע, מעשׂה משזר מהמצאוֹת פּרטיוֹת וסלסוּלים של שרירוּת רצוֹן, אוּלם כּל בּבה וּבבה שבּוֹ חוֹתם מסרתי טבוּע עליה. הוּא חליל הרוֹעים בּישׂראל. אלא שהלוֹמד המסלסל אוֹתוֹ אינוֹ משקיף אוֹתה שעה על מראוֹת היקוּם ועל הגוּפים היפים אלא על ערבוֹת הש"ס והפּוֹסקים ועדר צאנוֹ הוּא צאן קדשים של אוֹתיוֹת התוֹרה. זה סוּלם הקוֹלוֹת, שכּל בּחוּר וטוֹב מישׂראל מטפּס ועוֹלה עליו כּעל סוּלם הדוֹרוֹת, טוֹעם בּוֹ אלפי טעמים מתוּקים, שנקלטוּ לתוֹכוֹ מאז הימים, ועם כּך משקיע בּוֹ משיר היחוּד של נפשוֹ. בּניגוּן זה כּתב פייארבּרג את שוּרוֹתיו וּבוֹ בניגוּן קראוּ אוֹתוֹ קוֹראיו. לכאוֹרה שירת פייארבּרג היא שירת היחיד, והוּא שליח ציבּור לאמיתוֹ, אינטימי מאד וּכללי בּיוֹתר. הוּא נמנה בּין סוֹפרי החוֹל, אבל דבריו הם מעין המשך של ספרוּת הקוֹדש. חוֹם הנעוּרים שבּהם לא הפיג את טעם הזקנים שבּהגיוֹנוֹ. כּך נזדרזף בּאמצעוּת פייארבּרג ניגוּן הנשמה הישׂראלית לתוֹך הפּרוֹזה העברית החדישה. בּוֹ נגוֹהוֹת עוֹלם שוֹקע ואוֹר הזוֹרח של הצפירה נשקוּ. נשמת עם עוֹלם וקוֹל דפקוֹ של העוֹלם בּאו בּתחוּמי יצירתוֹ לידי ראיוֹן. האוֹזן יפה לניביו ותרגיש כּי כּאן עוֹלם הנשיקוֹת, דכי של גלים. תפיסת עוֹלמוֹ יש בּה משוֹרש נשיקה. הוּא מגיע אור בּצל, ישן בּחדש, עבר בּהוֹוה, נוֹער בּזקנה, גיהינוֹם בּגן־עדן. וּכדרך שפּה יהוּדי מנשק את ספר התוֹרה כּך אָצל נשיקוֹת לעוֹלם של הקדוֹש בּרוּך הוּא וחיבּק את הבּריאה בּיסוֹדא דילה. אמריו נשיקוֹת, אנחוֹתיו על אחת כּמה. שכּן כּל גניחה שלוֹ פּירושה: וי על העוֹלם שהוּא של הגוֹיים. אי אז בּעבר הרחוֹק היה גם מעמדם של היהוּדים איתן בּעוֹלם, אבל בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים חרב הבּית היהוּדי. והננוּ מרגישים, כּאביו של חפני, “כּי העוֹלם הזה לא לנוּ הוּא עוֹד, והחיים האלה לא שלנוּ הם”. וּכהד לאבי חפני יען שמעיה המקוּבּל: “אוֹי לנוּ, אוֹי לנוּ, אין לנוּ תפיסה בּעוֹלם הזה, אין לנוּ מקוֹם בּוֹ”.

אף אוֹתוֹ “אוֹי לנוּ” החוֹזר ונשנה בּפי פייארבּרג, ראוּי שלא יוּבן שלא כּהלכה, היינוּ כּסימן חוּלשה, כּהוֹדאה בּנחיתוּת, אלא הוּא מעין הכּרה מקוּבלת מבּית־אבּא, לא שיגרא דלישנא אלא סיסמה להתעוֹררוּת, התכּוֹננוּת לקבּל על עצמוֹ עוֹל מלכוּת, בּין עוֹל מלכוּת שמים ובין עוֹל מלכוּת החיים. כּך מנהגם של יהוּדים: לפני שהם מבצעים איזה מעשׂה גבוּרה הם גוֹנחים מקצת וּבשביל למסוֹך עוֹז הבּטחוֹן לתוֹך הלב הם מספּרים תחילה בּצרוֹת. ועם כּך הכּל בּפייארבּרג מלא רצינוּת ויוֹצא אצלוֹ מעוּמקא דליבּא, ברעד וּבלהט. כּשהוּא בּוֹכה הריהוּ עוֹשה זאת בּפשטוּת כּילד והוּא מתחטא בּתוֹם זקנים. בּינה יתירה לחשה לוֹ, כּי נשמה עמוּקה שוֹאבת חוֹסן גם מתוֹך הכּבלים שעל ידיה. לפיכך השׂכּיל לקפּל בּקוֹבץ סיפּוריו צרוֹר גדוֹל מפּרשת חייה של האוּמה: צרוֹר יסוּרים וּצרוֹר תקווֹת, להב אש דת ויקוֹד הכּיסוּפים לדעת וּלהשׂגת עוֹלם. ואם אמנם לא הרבּה ניתן על ידוֹ מתיאוּרי העוֹלם, אבל עוֹז קסם היה לתרוּעה שבּפיו: “בּני ישׂראל, פּקחוּ עינים וּראוּ: יש עוֹלם! והחיים טוֹבים וּמתוּקים על מלוֹא יסוּריהם!” הימנוֹן החיים בּפי מי שהוּא גוּפוֹ אינוֹ שוּתף לחמוּדוֹתיהם מרעישנוּ בּיוֹתר, שכּן בּודאי יוֹצא מתוֹך לב טהוֹר, משוֹלל פּניות, העוֹבד את אלוֹהי החיים מאהבה ולא מתאוה. מתוֹך חשכת יגוֹנוֹ טוֹוה חפני שׂלמת אוֹרה וּבערימת השלכת של עלוּמים בּישׂראל לקט פייארבּרג עלים לתרוּפה. וכשם שהוּא קוֹשר כּתרים לחיים לשמם כך הסתערוּתוֹ על הישן אינוֹ ניכּר בּה אף קוֹרטוֹב של קנטוּר. כּבר ציינוּ, שעם כּל קרבת הרוּח שבּינו וּבין בּרדיצ’בסקי, חברוֹ ורבּו, נבדל הוּא ממנוּ בּדרכי הנחת שלוֹ. אין פייארבּרג נרתע ממלחמה, אבל סבוּר הוּא, שיש להלחם רק עם כּוֹחוֹת רעים, עם הקליפּה והטוּמאה כּביכוֹל, ולא עם צוּרוֹת, נכסים או כּלים. אין הוּא רוֹצה להפוֹך את הקערה, אף לא לשנוֹת ערכין בּמידה שיש בּה כּדי לצער וּלהכאיב. אף קוֹרטוֹב לעג לקדשים ולמסוֹרוֹת לא עבר על שׂפתיו. אין הוּא בּז לחלקה העניה והשדוּפה של בּת עמוֹ. הוּא רוֹפא ולא מוֹכיח. שוֹחר טוֹב ולא נרגן, שוֹאל ולא נוֹזף. אף פעם אינוֹ קוֹבל על חייו האבוּדים אלא כּוֹאב את החיים האבוּדים דרך כּלל. אפילו אוּדים עשנים הוּא חוֹבק בּאהבה וּברחמים וּבצללים ישתעשע. כּל נטף רעל שלוֹ ניתן רק בּמידה הדרוּשה לסם מרפּא. ולא די שאינוֹ בּא בּטענה על קיפּוּחוֹ שלוֹ, אלא, להיפך, מוֹצא נחמה לעצמוֹ בּכך, שאינוֹ רוֹדף אחרי הבלי העוֹלם הזה. נחמה יהוּדית נדוֹשה בּמקצת, הסוֹפגת חן מיוּחד וכוֹח משכנע מחוּדש בּפי אוֹתוֹ עלם רך והוֹזה, שכּל העויה שבּוֹ מעידה על כּיסוּפיו הלוֹהטים בּאהבת חיים. “הכּרתיך, הנזיר!” יאמר המעיין בדיוֹקנו של זה. אבל אין זה הנזיר בּכוֹח הדת, הנזיר מפּאַת מוֹראוֹ של גיהינוֹם, אלא נזיר על שוּם שהוּא בּעל נפש יפה, הסוֹלדת ממעשׂיהם של בּעלי הנאה, המתנפּלים על העוֹלם הזה וּמבקשים לחתוֹך ממנוּ פּרוּסוֹת שמנוֹת. נפש בּת טוֹבים משהיא רוֹאה תבל, נוֹשׂא אהבתה וגעגוּעיה, נחטפת ונבלעת על ידי גרגרנים וּבעלי תאווֹת, מה תימה שהיא פּוֹרשת לה לקרן־זוית מבוּישה ואף הרגשה של מיאוּס מחלחלת בּה לגבּי האהוּבה המחוּללה? והרי זוֹ היא מַשמעוּתה של אוֹתה קריאה נוֹאשת, שהיהדוּת זרקה בפי הבּריאה, “תבל, אַת לי נדה”. היהדוּת התנַזרה מן העוֹלם מתוֹך הרגשה של בּרוֹגז עליו, שנתן עצמוֹ לכתוֹת של שוֹדדים, לחיוֹת מני יער. בּיטוּי להפליא לרוֹגז זה נתן פייארבּרג, שבּניגוּד לכל עדת המשׂכּילים הבין כּהלכה היכן נעוּצה הסיבּה ליחסי המתיחוּת, שנתהווּ בּין אדם מישׂראל וּבין החברה האנוֹשית, וּכלפּי איזוֹ נקוּדה יש לכוון את איזמל הבּיקוֹרת. לא הלב היהוּדי נתיבּש אלא העוֹלם הפך לו מַעין אכזב, לא האמוּנוֹת התפלוֹת אלא התנאים המרים הפכוּ את בּית ישׂראל לחוּרבה שוֹממה. ולא על ידי הצלפוֹת מוּסר והדגשת חוּלשוֹת אפשר לעוֹרר את רצוֹן העם להיגאל, אלא, להיפך, על ידי הבלטת המאוֹר הגנוּז בּנפשוֹ גם בּתוֹך חשכת חייו וחישׂוּף מַעינוֹת הכּוֹח המפכּים בּתוֹך חוּלשתוֹ החיצוֹנית. “יוֹדע אני, אוֹמר מחבּר “הצללים”, כּי העוֹלם רוֹאה את בּית־מדרשי הישן, המט לנפּוֹל, כּראוֹת כּל חוּרבה ישנה ושוֹממה המטה לנפּוֹל”, אבל אני, הוֹי, מה אמוּלה לבּתי. העוֹלם כּוּלוֹ הוּא אך נקוּדה אחת בּלבבי, וּלבבי כּוּלוֹ אך נקוּדה אחת קטנה בּבית־מדרשי הישן, וּכשתקדר השמש הן תחשך גם הארץ. ואני רוֹאה את בּית־מדרשי בּנוּי בּמרכּזוֹ של עוֹלם וּמשם קוי אוֹרה יוֹצאים אל כּל היקוּם".

בּפסוּקים אלה ניתנה תמצית השקפתוֹ של משוֹרר היהדוּת על העוֹלם ותמצית דברוֹ אל העוֹלם. אין טעם לחיי אוּמתנוּ כּשאין מקוֹם בּעוֹלם זה למקוֹם־קוֹדש שלה. כּשהגוֹיים גוֹזרים על בּתי־כּנסיוֹתיה וּבתי־מדרשיה העוֹלם נעשׂה שמם למענה. “הוֹי, מה אמוּלה לבּתי!” – פּסוּק זה מגרוֹנה של כּנסת ישׂראל יצא, שאף חוּרבּנה המדיני מסתמל לה בּחוּרבן בּית־מקדשה. בּית־המדרש היהוּדי בּנוּי בּמרכּזוֹ של עוֹלם – דוֹמה, שוּם הוֹגה דעוֹת וּפייטן בּישׂראל לא בּיטא בּיתר תוֹקף וּביתר צמצוּם את הרעיוֹן הזה, שגלש מעל קוּלמוֹסוֹ של העלם הרך, כּבן כ' בּערך, מחבּר “הצללים”. “הוֹי” זה כּמה מצעוֹת רוֹך ועידוּן, ריצוּי וּפיוּס, הוצעוּ תחתיו. אף אמוּנה וּבטחוֹן. מה גדוֹל כּוֹחוֹ של עם, שאפילוּ מחוּרבה שלוֹ יוֹצאוֹת קרנים והיכל הרוּס הוּא לב עוֹלמוֹ. עם כּזה שוּם אסוֹן אינוֹ יכוֹל להביאוֹ עד דכּא. משוּל אוֹר ההיכל ההרוּס לאוֹר השוֹפע מתוֹך פּנימיוּתה של נפש. אוֹר כּזה אין לעוֹלם חוּץ שליטה עליו. חוּרבה שכּזאת היא גּופה משמשת מצוּדה. אלוֹן בּכות הוֹפך לעץ החיים. הנה מה קא מַשמע לָן פייארבּרג. בּכוֹס הקידוּש של ספרוּתנוּ מהווה פייארבּרג את הדמעה הזכּה, דמעת הגיל.

ה

כּך הצמיחה קינתוֹ של חפני בּעל דמיוֹן פּרק שירה מזהיר בּספרוּת ישׂראל וכך נשתכללה בּגרוֹנוֹ של אחד יוֹדע נגן האנחה הישׂראלית כמין מיתר רך כּמשי. מתוֹך הדלוּת היהוּדית עלה יוֹנק זה, שלא הביא עמוֹ כּלוּם מריחה של הדלוּת וּמן הטחב שלה. הוּא לא שר לנוּ שיר של נכאים אשר לעוֹני. חוּש חזק של איש צבא אוֹ טוּב טעם של פּייטן אציל שמר עליו מלהתמַכּר אל ילדי יוֹם ואל קטנוֹת החיים. הוּא נמנע מלהטיל מרה־שחוֹרה וחס היה מלהשרוֹת את הדכּאון. בּצעקוֹ לא אמר נוֹאָש. את לבּוֹ שפך, אבל לא בּשפך כּעס וזעם. בּדוֹבבוֹ את המצוּקה היהוּדית לא עשׂה עצמוֹ שליחה של הדלוּת השחוֹרה. דיבּוֹרו היה ניגוּן וּנעימתוֹ – חסד. כּנאמן בּית האוּמה תיאר בּנאמנוּת את מציאוּת חייה וחן אגדה שרוּי על כּל ניביו. ואם תמצא לוֹמר הרי מגילת הצער שלוֹ מבוּשמה בּריחה של אידיליה. אין הוּא פּוֹסק “בּרוּך דיין אמת”, אינוֹ משלים עם הויה חנוּטה ואינוֹ מעמיד פּנים כּאילוּ די לה לאוּמה בּיין של קידוש והבדלה וּבמעט אמוּנה תפלה בּ“אתה בּחרתנוּ”, כּל שכּן שאינוֹ מתעלם ממראוֹת הנגעים וּמראִיה חדה ונוֹקבת בּיסוֹדם של הדברים, אבל עינוֹ היפה מפיצה אוֹר מסביבה וקוֹלוֹ החזק והצלוּל, המתנה את האימים, מפיג ממילא את חוּמרתם, מעוֹדד וּמפייס. כּיון שהוּא טוֹב הריהוּ מיטיב גם שרשן של הצרוֹת. האם לא נתפּלל תמיד לדבר האדם: קוּמה ויפוּצוּ אוֹיביך וינוּסוֹ משׂנאיך מפּניך! ניב המשוֹרר מניס ענני יגוֹן ואנחה. בּ“קמיע” מספּר הילד בּמתיקוּת להפליא על גוֹדל פּחדיו, שנראוּ לוֹ בּחלוֹמוֹ, כּאילוּ לא פּחדים היוּ הללוּ אלא מחזוֹת שדי. כּל שנחזה לחפני בּעל דמיוֹן כּתענוּגוֹת נחזה לוֹ. כּל אימת שפייארבּרג מגיע לפרשת קידוּש השם – והוּא, כּמדוּמה, אינוֹ מגיע כּלל אליה אלא אינוֹ זז הימנה כּל עיקר, הוֹאיל והיא ציר כּל הגיגיו – הריהוּ מתמלא רגש רב וכיסוּפי דביקוּת מתרגשים עליו. משל אנוּ שוֹמעים את חפני־פייארבּרג לוֹחש לנוּ בּהתלהבוּת דקדוּשה: כּמה טוֹב ונחמד לפשוֹט את הצואר וּלקדש את השם. הוּא מדבּר בּדחילוּ וּרחימוּ על הדוֹרוֹת הראשוֹנים שזכוּ לכך. וּבספרוֹ על אוֹדוֹת הרבּי, הקוֹרא לפני הזבח “שמע ישׂראל” עם תלמידיו, נוֹצרת בּנוּ הרגשה, כּאילוּ אוֹתה שעה בּמקוֹם פּלוֹני התקדש חג גדוֹל ולהקת שנאנים, ילדים מלאכיים, התרוֹממוּ אל על בּשיר לריבּוֹן העוֹלמים. אשרי הטוֹבים, שזכוּ לגמוֹע לתוֹכם בּחד רגע נעלה ונאצל את מלוֹא זיו העוֹלם, את הדר יפיוֹ של היקוּם. הם עלוּ לספירוֹת רום. לא זוֹ בּלבד שקידשוּ את אלוֹהי העוֹלם אלא טעמוּ בּבת רגע של יציאת הנשמה מנה גדוֹלה של חיים. זכוּ ואת הנצח צפוּ בּמוֹ עיניהם. הוי אוֹמר: יש מות המַטעים חיי עוֹלמים.

אילו השׂכּילה היהדוּת החרדית היתה מאַמצת את פייארבּרג כּבן יקר לה. גם יראיה וּשלוּמי אמוּניה לא שרוּ לנוּ כּמוֹהוּ בּקוֹל טהוֹר כּזה את הקידוּש. וכל הקוֹרא כּתבי פייארבּרג בּעיוּן לב מרגיש, כּי כּאן מדבּר אליו אחד נין לנשׂרפים על קדוּשת השם, פּייטן אשר טבל את קוּלמוֹסוֹ בּדם “הקדוש”. אמנם, חוּשוֹ הענוותני, ששמר עליו מכּל הגזמה, מנעוֹ מהטעמת הנוֹשׂא, ששימש כּמין חוֹמר לסוֹפרים רבּים בּישׂראל. יש הלל לקידוּש השם הנהפּך לתביעה לשׂנאת חיים. הרי זה מעין פּוּלחן הכּוֹח וּשמד הגוּף המכוּון מצד החלש כּלפּי עצמוֹ, שיש בּוֹ משוּם הוֹדאה בּעקיפין לשלטוֹנוֹ של מלאך המות. לא באלה חלק פייארבּרג. הוּא לא הטיף להתאַבּדוּת, כּשם שלא גרם טשטוּש הצלם היהוּדי וּמרד בּיחוּדוֹ הרוּחני של עם ישׂראל. כּנגד אלה שקראוּ תגָר על עוֹדף הרוּחניוּת ועל שלטוֹנוֹ המדכּא של הספר, ענה בּטענה ניצחת, הנשמעת כּעת בּאזנינוּ כּנבוּאה שנזרקה מפּיו, כּי גם ההגזמה בּשבחוֹ של הגשמי וּתהילת החרב עלוּלוֹת להמיט אסוֹנוֹת וחוּרבּנוֹת. ואם נגזר עלינוּ להיוֹת שטוּפים בּחוֹמר אוֹ כּוֹרעים וּמשתחוים לרוּח מוּטב לנוּ לקבּל את חלקה השני של הבּרירה. טעם זקנים שנתיחד בּצעיר תוֹסס זה, צלילוּת הדעת ויוֹשר השיפּוּט, שנתלווּ לעוֹמק רגשוֹ וּלסערת דמיוֹנוֹ, הנחוּהוּ, אמנם, לא בּשביל הזהב אלא בּנתיב הישר. הבין כּי אם אמנם בּית־המדרש הישן עוֹמד לנפּוֹל הרי כּלוּם אין בּתי־המדרש החדשים, הצצים מתוֹך קצף הימים, רעוּעים בּיוֹתר? המוֹרד בּהלכוֹת מאוּששוֹת וּמקוּבּלוֹת מדוֹרוֹת מוּתר לוֹ להתיחס בּהיסוּס גם אל מה שתלמידים ותיקים מחדשים בּימינוּ. מכּיון שאנוּ פּוֹסלים פּלפּוּלים תוֹרניים יש להסתייג גם כּלפּי פּלפּוּלים חוּשניים, הסוֹללים את הדרך לניווּן ולפּריצוּת. על דלדוּלוֹ של המערב ועל התפּרקוּתוֹ מדבּר בּקוֹל צלוּל וּבוֹטח עלם זה מתחוּם המוֹשב היהוּדי. הוּא שלא יצא כּמעט מגבוּלוֹת עיירתוֹ נוֹשא את דברוֹ על אירופּה וּמקראיה בּבטחוֹן מדהים. אין זאת אלא כּי מבּשׂרוֹ, היינוּ, מבּשר אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו הנשחטים, חזה מה משמע המַערב הגוֹיי וּבדמוֹ היהוּדי הריח את ערכּה של תרבּוּתוֹ. מפּעם לפעם הוּא מעמיד את הוֹללות הבּשׂרים לעוּמת ההוֹללוּת הרוּחנית, את תאות הסיגוּפים כנגד הסיגוּפים שבּתאוה, את האמוּנה התפלה בּצדה של האפּיקוֹרסות הזוֹלה. הוּא הציץ ולא נפגע, יצא מבּית־המדרש, אבל בּית־המדרש הלך אחריו לתוֹך החוּץ וּפרשׂ את כּנפיו על רחבי הבּריאה. וּביוֹתר שׂנא חיים נוֹחים. שירתוֹ היא קוֹל מחאה עזה כנגד תיפלוּת הנוֹחיוּת והלהיטוּת אחריה. התינח אפּיקוֹרס שמשלם בּעד כּפירתוֹ בּשלוֹם נפשוֹ, אבל מאוּס מי שסתם בּהפקרוּת ניחא לוֹ – פּתגם זה השגוּר בּפי כּל יהוּדי תוֹרני מחכמי בּית־המדרש משמש קו מַנחה בּתפיסת החיים שלוֹ.

וּכלוּם צריך להדגיש, שגינוּי הנוֹחיוּת שבּחיים אין מַשמעוֹ התרסה כּלפּי מעלת החיים אוֹ משוּם צמצוּם ענינם? להיפך, החיים מתרחבים בּמידה שהננוּ מכניסים לתוֹך תחוּמיהם שטחים, הנראים, לפי התפיסה השטחית, מחוּץ להם, כגוֹן היסוּרים, הפּרישוּת, האבילוּת, כּשם שהדעת מתעשרת על ידי הספיקוֹת, השאלוֹת והלבטים. מצד זה היתה תפיסת עוֹלמוֹ של פייארבּרג חתירה מעמיקה מתחת ליסוֹדוֹת עוֹלמה של ההשכּלה וכן סטיה מרוּבּה מן התפיסה החילוֹנית של הלאוּמיוּת, שהתחילה להיוֹת רוֹוַחת בּימיו ואף מן ההשקפה המוּסרית מיסוֹד הרוּחני של אחד העם, המכוון כּלפּי אָשרה של האוּמה כּתמצית האוֹשר של יחידיה… ממעמקיו של יהוּדי הדוֹרוֹת זה דיבּר הבּוּז למַנעמי החיים, אם כּי לא לחיים עצמם. אין הוּא תוֹבע להביא את הגוּף קרבּן על מזבּח הרוּח אלא לשם הרגשה מלאה וּרחבה יוֹתר של החיים, לשם העמקת הרגשת ההוָיה. אין הוּא מחייב את הרעב, אבל מוֹאס הוּא בּשׂוֹבע. הלא למען האדרת כּוֹח דרוּש לא רק חשבּוֹן הנפש אלא גם חשבּוֹן הגוּף, התאפּקוּת, הסתפּקוּת בּמוּעט. וּגדוֹלה הנאה שבּריסוּן עצמי לא פּחוֹת מחדוַת הסיפּוּקים. אם כּך, אין לראוֹת את חיי עם ישׂראל בּגוֹלה כּחלקה זעוּמה בּיוֹתר. אף בּגוֹלה דווּיה זוֹ יש קב נחת ואוֹרוֹת מנצנצים בּאוֹפל זה. אמנם, לא ניתנה ליהוּדי הנוֹדד מרחביה, אבל עשיר הוּא בּהלך־נפש. לא נפלוּ בּחלקוֹ רוֹב תענוּגוֹת, שנתיחדוּ לאדוֹני העוֹלם הזה, אבל הוּא חי את הקיוּם האנוֹשי על פּי דרכּוֹ בּעוֹז וּבסערה ואף בּהמוֹן שׂמחוֹת, זר לא יבין אוֹתן. כּללוֹ של דבר: אין מנוּדי עוֹלם וּנשוּיי חיים. אפילוּ נידחים אינם אוֹבדים ואף מתוֹך חביוֹן הצל זוֹרח אוֹר לישרים.

אפשר שפייארבּרג בּא לידי השׂגוֹת הללוּ לא דרך צינוֹרוֹת החקירה אלא מתוֹך איצטגנינוּתוֹ של פּייטן, אבל דפּי הפּיוּט שלוֹ משפיעים עלינוּ גם כּפרקי מחקר. כּל משפּטיו של מסַפר צעיר זה מעידים עליו, שהיה מחוֹנן לא רק בּרגש נבוֹן אלא גם בּשׂכל טוֹב וּבדעה רחבה. זכה ונגלתה לוֹ בּשחר נעוּריו אמת האוּמה. רבּים נידוֹנים לחיבּוּטים ולתעיוֹת עד שהם מגיעים לאוּרחא דמהימנוּתא, והוּא בּלי גלגוּל מחילוֹת וּבירוּרי עקיפין תפס את העיקר, בּיטא את הנקוּדה, העלה את הנעימה הנכוֹנה. הוּא לא עקר הרים בּהגיוֹן חריף, הוֹאיל והרים לא הפסיקוּ בּינוֹ וּבין תמצית האמת שלוֹ. הוּא לא צריך היה להתרחק הרבּה מתחוּם עמוֹ בּשביל לראוֹת נכוֹחה בּחסד הריחוּק, הוֹאיל וגם בּשבתוֹ בּתוֹך עמוֹ הצליח להתגבּר על המניעוֹת הנוֹבעוֹת מתוֹך הקרבה היתירה. עמד מקרוֹב והרחיק ראוֹת. משל נוֹלד בּן־חוֹרין מחוּלשת העניים, המציצים בּעיני קנאה גדוֹלוֹת על כּל מי אשר שמן חלקוֹ והם מיחסים לוֹ מידת אוֹשר כּמידת נכסיו. הפּייטן בּעל הלב החם השׂכּיל לשפּוֹט בּשׂכל קר הפסד ההנאוֹת כּנגד שׂכרן וּבעין חוֹדרת ראה את סימני ההתקהוּת שבּלהיטוּת החוּשים. ואילוּ את היהדוּת, המוּדרת הנאה ממשמני העוֹלם הזה, פּירש לא כּאוֹרח חיים של נרדפים ומקוּפּחים בּעל כּרחם אלא כּקבלת משמעת מרצוֹן, כּפרי הבּרירה. הוי אוֹמר: היהדוּת אינה רק מוֹרשה, לא שלשלת היוֹחסין ושלשלת הקבּלה בּלבד, אלא גם מפעל עצמי, יזמת היחיד, התנדבוּת לא פּחוֹת מהתגייסוּת. מיטב בּני הנעוּרים שבּכל דוֹר ודוֹר נתבּעים לגיוּס הזה. פייארבּרג פּתח בּבכי על השעבוּד, על החיים החנוּטים, על הקפּאוֹן, אבל חוּש האמת שבּוֹ, העוֹלה על הרוֹב בּד בּבד עם חוּש המציאוּת, הביאוֹ לגלוֹת בּיהדוּת זוֹ כּמוֹת שהיא צד של כּוֹח וּמַעין נעוּרים. נמצא הוּא שר שירת הגבוּרה בישׂראל.

ו

התיגענוּ עד עכשיו לגלוֹת את גרעין הגבוּרה והנחמה החבוּי במגילת פייארבּרג, שבּרכה יתירה צפוּיה מגרעין זה לתנוּבת זמננוּ, אבל דין הוּא שלא נתעלם גם מפּשטה של מסכת פייארבּרג כּפי שזוֹ נתפּרשה לקוֹראיו בּני דוֹרוֹ: כּתביו הם אנחה ארוּכּה, קוֹלוֹ קוֹל בּכי, ענינוֹ צער האוּמה וצער היחיד שבּאוּמה, ואין לך ניב משלוֹ שכּאב אינוֹ מקוּפל בּתוֹכוֹ. כּן, הוּא מן הכּוֹאבים, אבל אין בוֹ שוּם סימן של חוֹלניוּת. אף כּאבים יש שבּריוּת הגוּף והנפש שוֹפעת מתוֹכם ויש מיחוּשים מנוּוָנים. פייארבּרג דיבּר צחוֹת ואף מַכאוֹביו היה בּהם מן הצחוּת. כּל דמעה שלוֹ פּנינה: שקוּפה וּטהוֹרה. לא על נפשוֹ בּכה אלא על הנפש אשר אוֹתה היה מבכּה כּל בּית ישׂראל. מתוֹך גרוֹנוֹ דיבּר יגוֹן העם לאמיתוֹ. בּכתביו נתקפּלו היגוֹן והאנחה של בּני דוֹרוֹ, כּל המית געגוּעיהם לאנוֹשוּת טוֹבה וּבריאה וכיסוּפי טוֹבי בּני הנעוּרים שבּדוֹר לא לאוֹר העוֹלם אלא לזיווֹ.

בּניגוּד לרבּים אין הוּא הוֹפך את אסוֹננוּ הלאוּמי לחטאנוּ הלאוּמי ואין הוּא גוֹער בּאוּמללים, כּיל"ג וּמנדלי, למשל, על שוּם שאוּמללים הם, אלא מרחם הוּא לאין שיעוּר את הנתוּנים בּשפל המדרגה. ואוּלי משוּם כּן ביטוּיי הצער שלוֹ דוֹקרים אוֹתנוּ כּחרבוֹת. אוּמלל שאינוֹ נאשם הרי גוֹרלוֹ נוֹגע בּלבּנוּ שבעתים. רוֹך אמהי בּניגוּנוֹ של פייארבּרג – וּכלוּם אֵם רוֹאה אָון בּעת צרה לבנה? כּאֵם המתנה תמצית שכוֹל וכשלוֹן יִזל שׂיחוֹ. ואילוּ מבּטי הרחמנוּת של האם חוֹתכים את הנפש. פּתח בּקריאת פייארבּרג ודע לך, שהנך יוֹרד לתוֹך כּוּר של יסוּרים. אין בּרירה שלא לקרוֹא משהתחַלת לעיין בּוֹ. הוּא מוֹשך ממך את הנשמה. הוּא הוֹמה וּפוֹרט על נימים דקוֹת. כּל פּסוּק שלוֹ משוּח רעל החמלה, ספוּג מתיקוּת מרירה, מוּאר בּמפוּלש וקוֹרע חלוֹנוֹת הלב. הוּא חוֹנקך ואַתה מנַשקוֹ. וּבסך הכּל: בּא בּוֹ לידי בּיטוי כּאב הילדוּת והעלוּמים ההוֹלכים לאיבּוּד בּישׂראל, שמנדלי פּירש אוֹתוֹ לאחר מכּן בּיתר הרחבה והסבּרה, אבל לא בּמידה זוֹ של רוֹך ועידוּן.

וּלפי ששירה זוֹ היא קינה על האביב האבוּד עתידה היא לזכּוֹת לחיים ארוכּים כּכל מה שמסוּפר בּוֹ בּתמימוּת על צרה תהוֹמית. כּי מה צער עמוֹק מן הצער על אבדן האביב וּמה עלבּוֹן כּעלבּוֹנה של ילדוּת שנבלה בּאִבּה? הרי כּך דרכּן של יצירוֹת הנלוֹשוֹת בּדמעוֹת אמת שליחן אינוֹ נס לעוֹלם. אפילוּ משתנים הטעמים הספרוּתיים והתביעוֹת האמנוּתיוֹת מתעמקוֹת מה שהיה פּעם תוֹך הוּא תוֹך לעוֹלם. בּוַדאי תרבּוּת הטעם דבר הוּא, זיקוּק אמנוּתי הוּא ענין נכבּד, הבּגרוּת וליטוּש ממוּשך הם תנאים מוּקדמים להתהווּתה של מלאכת מחשבת. אבל ראשית חכמה לב ישר, רוּח טהוֹרה, הגיוֹן צוֹדק, אישיוּת אמיצה. וכל מה שטבוּע בּגוּשפּנקה של אישיוּת כּזוֹ חוֹתמוֹ אמת. וּמה שהיה אמת פּעם הוּא אמת לעוֹלם ועד. “אַל תשאף לשלימוּת של בּטלה – סח לנו דאֶלאַקרוּאַ – יש ליקוּיים, לפי השׂגת ההדיוֹטוֹת, הנוֹתנים חיים לתמוּנה”. אף הליקוּיים שבּהרצאַת פייארבּרג מוֹסיפים חיים לתמוּנה המצוּירת על ידוֹ. אפשר כּי ליקוּייו פּעלוּ לא מעט לקרבוֹ אל השׂגת בּני דוֹרוֹ. אבל גם עוּבדה זוֹ אינה גוֹרעת הרבּה ממעלתוֹ. הפּחת שיש בּוֹ מצד האמנוּתיוּת הצרוּפה מוֹצא את כּיסוּיוֹ בּאוֹתם היחסים הלבביים, האינטימיים, שנוֹצרוּ בּינו לבין קוֹראוֹ. הרי זה הישׂג רב־ערך, שזוֹכים לוֹ רק יחידי סגוּלה מבּין הסוֹפרים: לדבּר אל ציבּוּר ועם כּך אל כּל יחיד ויחיד שבּוֹ. הוּא לא יהיה האדוֹן הסוֹפר אלא חבר. יש סוֹפרים הפּוֹתחים בּתיאוּריהם את מַרתפי הלבבוֹת, יש מפתחים את החוּשים ויש מוֹרים וּמדריכים, המכוונים את הצעדים ושרים לבני־אדם שירי־לכת. ויש סוֹפרים – פייארבּרג בּכללם – המבצרים עצמם בּתוֹך שׂרעפּי בּני הדוֹר כּאוֹרלוֹגין המוֹדיעים את השעה. פייארבּרג בּתקוּפתוֹ היה שעוֹן לבני הנעוּרים ורבּים מהם כּיונוּ עצמם על פּיו. מתוֹכם השמיע את צליליו. וּלפי שהיה אוֹרלוֹגין טיפּס ועלה למרוֹמי שן־הסלע, כּנחמן בּן הרב, שם חשב את מחשבוֹתיו הרמוֹת וּמשם הוֹרה לרבּים את השעה. דוֹרוֹ היה שן־הסלע, מעליו השקיף על משכּנוֹת ישׂראל. מתוֹך דוֹרוֹ צמח ועליו התרוֹמם. זכה פייארבּרג וז' ציוּריו נתעלוּ לז' נרוֹת דוֹלקים בּארון ספרוּתנוּ. השערה: נרוֹת־תמיד. משל לכמה מן הסיפּוּרים, שחמרי עלוּמים מוּשקעים בּהם, כּגוֹן “דפניס וּכלוֹיה”, “יסוּרי ורטר הצעיר”, שליחם אינוֹ נס, כּך נשתמרה חיוּניוּתם של “בּערב”, “לאָן”, ו“הצללים”.

ז

יש לציין דרך הפלאה את שפע הרעיוֹנוֹת המשוּבּצים בּכתבי פייארבּרג, מהם מוּבּעים בּהבלעה לתוֹך שׂיחת הנפשוֹת וּמהם שנתיחדוּ להם דיוּנים לעצמם, כּגוֹן בּ“מכתבוֹ הגלוּי למר בּרדיצ’בסקי” וּבמאמרוֹ “ספרוּתנוּ היפה וחוֹבוֹתיה”. וחשיבוּת יתירה לנאוּם, אוֹ, נכוֹן יוֹתר, למשׂא, אשר נשׂא נחמן המשוּגע, גיבּוֹר ה“לאָן” בּאסיפת צעירי העיר, המקפּל בּתוֹכוֹ רוֹב מחשבוֹת וּשאיפוֹת שהסעירוּ את הלבבוֹת מאחרי מוֹת פייארבּרג ועד זמננוּ. הרבּה למד פייארבּרג בּבית־מדרשוֹ של אחד העם וכן הוּשפּע מדרך הגיוֹנוֹ של רנ“ק וּמהשקפת עוֹלמוֹ המוּסרית של שד”ל, אבל הדעוֹת אינן רק קנינים של אלה שהרוּ והגוּ אוֹתן, אלא גם של אלה שצרוּ להן צוּרה אוֹ שהכניסוּ לתוֹך הבּעתן חוֹם הלב וּבטחון השׂכל משלהם. עוֹז ההוֹכחה לפייארבּרג בּנשׂאוֹ את מידבּרוֹתיו וּמעוּף חזוֹני חוֹפף על ניביו. תמהים אנוּ לאין שיעוּר לשמוֹע אוֹתוֹ דן לפני נ' שנה בּענינים, המעסיקים אוֹתנוּ גם כּעת והשנוּיים עוֹד בּימינוּ בּמחלוֹקת, מתוֹך דעה רחבה וּראית נוֹלדוֹת, הנוֹתנת בּוֹ סימני הנשר. לא רק רגשוֹ אלא גם הגיוֹנוֹ עף למרחקים. נוֹשׂאי דיוּנוֹ: דרכי תחיתנוּ הלאוּמית ויניקתה מכּוֹחוֹת־חוּץ או מכּוֹחוֹת־פּנים, השפּעוֹת הגוֹמלין שבּין המדינה והרוּח, נקוּדוֹת המגע שבּין תקוּמת ישׂראל וּבין התעוֹררוּתוֹ של המזרח, רקבוֹנוֹ של המערב וחוּרבּנה הקרוֹב של אירוֹפּה, גירוּש הגלוּת לא רק מן הגוֹלה אלא גם מארץ־ישׂראל. בּעיוֹת המנסרוֹת עד היוֹם בּעוֹלמנוּ נחזוּ לו לפייארבּרג בּאַספּקלריה מאירה. “חלילה לוֹ להעם – אוֹמר נחמן המשוּגע – לשוּב אל ארצנוּ חוֹלה ומדוּכּא, מקוּלל וּבעל מוּם, ולחיוֹת שמה אוֹתם החיים שחי פּה בּגוֹלה… העם העברי צריך לשוּב אל ארצוֹ לא בּשביל להמלט מן השוֹט והרעב, אך בּשביל להניח שם יסוֹד לחברה חדשה וּלחיים חדשים”. ואין הוּא חוֹשש גם לנסח פּסוּק הטבוּע בּרעיוֹן התעוּדה, בּאמרוֹ: “חברה שתהיה למוֹפת עוֹד הפּעם לכל התבל, כּמוֹ שהיתה בּשעתה החברה העתיקה של היהדוּת”, זה הרעיוֹן שלא רבּוּ תוֹמכיו הנלהבים בּשעה ההיא, שעה של פּרץ וסער בּמחנה הצעירים, שעה של עקירת הישן והפיכת הקערה על פּיה וּמרד בּחיי הגיטוֹ, שעה בּה ניסח בּרדיצבסקי את תביעת הצעירים, לאמוֹר: “את הכּל אבדנוּ, הכּל אבד לנוּ והכּל עלינוּ להמציא משל אחרים”. בּרדיצ’בסקי המערבי, בלשוֹן הימים ההם, וחבריו ראוּ בּמערב את דמוּת המוֹפת לתחית לאוּמיוּתינוּ. אוּלם פייארבּרג, המתנצח עמוֹ בּסוּגיה זוֹ, שׂם בּפי גיבּוֹרוֹ נחמן את דעתוֹ על המערב, שעוֹז אמיתה נתחשל בּלהבוֹת שתי המלחמוֹת שבּאוֹ לאחריה: “אירוֹפּה חוֹלה עתה. הכּל מרגישים כּי החברה מתמוֹטטת וכי אָשיוֹתיה כּבר נרקבוּ. החברה האנוֹשית היא עייפה ויגעה מאד, היא צמאה לדבר אלוֹהים, לנביא, למחוֹקק. הנביאים הקטנים הקמים בּקרבּה נוֹתנים בּה כּוֹח לזמן קטן וּלפי שעה. מאה שנה החיה קאנט את החברה, מאה שנה אוּלי יעסיק דארוין את המוֹחוֹת, אך נביא גדוֹל וּמחוֹקק אשר ישמיע את דבר אלוֹהים לעייפים ולכּוֹשלים ואשר יתן בּוֹ כּוֹח להחברה ללכת הלאה – אין לנוּ עתה”. משפּטים נוֹקבים אלה נכתבו כּמה שמיטוֹת לפני הצעקה על “שקיעת המערב”, בּימים שבּהם היתה אירוֹפּה שיכּוֹרה מאָשרה וּצעירי ישׂראל, פּליטי תחוּם המוֹשב, נהרוּ אליה כּאל הארץ הבּרוכה להתחמם לאוֹרה, להתאַבּק בּעפר חכמיה וּלהידבּק בּנימוסיה. ואם אמנם לא נתאַמתה השערתוֹ של נחמן, “כּי לא רק אנחנוּ פּנינוּ מוּעדוּת אל המזרח, אך גם המערב כּוּלוֹ נוֹסע זה כּבר מזרחה”, מי מאתנוּ יכוֹל כּעת, לאחר חוּרבּן היהדוּת בּאירוֹפּה, לחלוֹק על השקפתוֹ של נחמן, שנתנַסחה בּקיצוּר מדהים: “השׂוֹנא היוֹתר גדוֹל של היהדוּת הוּא המערב”? וּמי נבוֹן אינוֹ מוּכן לחזוֹר בּפה מלא על אַזהרתוֹ של נחמן: “לכן, אַחי, בּנסעכם מזרחה אַל תסעוּ כּאוֹיבי המזרח, אך כּאוֹהביו וּבניו הנאמנים. התחזקוּ נא להחיוֹת אוֹתוֹ ולא להמיתוֹ”. אמנם, יתכן כי בּפסוּקים אלה טבוּעה השפּעתוֹ של בּיקוֹנספילד, אבל צביוֹנם מעיד עליהם, כּי תכנם נהפּך בּרוֹחוֹ ההוֹגה של פייארבּרג לקנינוֹ האישי.

בּ“מכתב גלוּי למר בּרדיצבסקי” מבסס מחבּר ה“לאָן” את עיקרי השׂגוֹתיו על דעוֹתיו המהפּכניוֹת של ראש המהלך החדש. הפּייטן הרך והמעוּדן מוֹפיע כּאן לפנינוּ כּבעל הגיוֹן חד, המצרף עוֹז רגש לחריפוּת סברה. כּמעט כּל שוּרה בּמכתב הזה דנה בּענין, שלא ירד עד היוֹם מעל הפּרק. האם רשאית המהפּכה בּחיי הלאוֹם לפגוֹע גם בּשרשים כּשהיא בּאה לקצץ בּנטיעוֹת? האם ניתנוּ חיי ישׂראל להתבּסס על יסוֹדוֹתיה של התרבּוּת הכּללית בּלבד? מה היא הדמוּת ההוֹלמת את החברה היהוּדית העתידה להיבּנוֹת בּארץ־ישׂראל החדשה: דמוּת לוֹעזית אוֹ צלם תבניתנוּ המיוּחדה בּגוֹיים? וכן: מה עדיף: מדינה אוֹ רוּח? הספר או הסייף? פּקעת שאלוֹת שהננוּ תקוּעים לתוֹכה עד היוֹם, סוּגיה חמוּרה, שאיננוּ פּוֹסקים להתלבּט בּה. בּקוֹל ענוֹת בּטחוֹן, שיש לקנא בּוֹ, מחווה המסַפּר הצעיר את דעוֹתיו על הנוֹשאים האלה. אין הוּא גוֹרס הרס ועקירה, אלא התפּתחוּת אטית וּזהירה. וּמקוֹריוּתוֹ לא בּעצם הדגילה על רעיוֹן ההתפּתחוּת, אלא בּנוֹפך זה, שהוּא מוֹסיף משלוֹ לביסוּסוֹ. הוּא טוֹען כלפי בּרדיצ’בסקי: “ראה נא, אדוֹני, הנך משוֹרר וּבעל סוֹד, חוֹדר וּמבּיט לתוֹך פּנימיוּת החיים, וּבכל זאת הנך מעליב נפש אוּמה שלימה בּאוֹפן גס כּזה!” טענה ניצחת! הכיצד משוֹרר מתנהג בּגסוּת? וכי אין הפּייטן זה שמקדש את החיים? והיכי תמצא שיחלל קדשי האוּמה? הרי זוֹ בּעיה, הנוֹגעת בּכבשוֹני החיים והשירה.

וּכשם שהוּא בּא על בּעל הסוֹד בּטענת הסוֹד, כּך הוּא מגין על יחוּדוֹ של עמנוּ כּנגד החוֹלקים עליו מטעם כּוֹחוֹת החיים. מתוֹך שאף הוּא מבסס את דעתוֹ על כּוֹחוֹת החיים המיוּחדים הפּוֹעמים בּעמנוּ. בּניגוּד לבּרדיצ’בסקי סבוּר הוּא, שאין עם מתעשר על ידי לקיחה מבּחוּץ אלא מתבּרך בּעיקר ממקוֹרוֹ. הוּא שוֹאל שאלת תם: אתה אוֹמר, שאנוּ צריכים ללמוֹד הכּל מבּחוּץ – וּמה נעשה עם את אשר למדנוּ כּבר מבּפנים? והוּא הוֹלך וּמפרש: “עם הערכים, המחשבוֹת והיחוּסים אל האחרים, שכּבר נקלטוּ בּדמנוּ וּבלבּנוּ, אוֹ יוֹתר טוֹב, שהמה הנם דמנוּ וּלבבנוּ?” העבוֹדה, בּשאלת תם זוֹ מתנפּצים הרבה מפּסוּקי הסער של בּרדיצ’בסקי וחבריו, שבּאוּ להפוֹך את הקערה. כּסבוּרים היוּ חכמי הסער, שהקערה מלאה מחשבוֹת, אמוּנוֹת, דעוֹת בּלבד, ושדעוֹת, אמוּנוֹת וּמחשבוֹת הן מיני דברים שבּמוּפשט בּלבד. אוּלם הפּוּלמסן הצעיר רוֹמז להם, שהקערה מכילה גם דם ולב ושאמוּנוֹתיו ודעוֹתיו של עם הן בּשׂרוֹ ודמוֹ. אין עם יכוֹל להפוֹך את בּשׂרוֹ ודמוֹ, אין הוּא יכוֹל להפוֹך את עצמוֹ. והוּא לוֹחש לבּרדיצ’בסקי: “הנך חפץ למחוֹק הכּל וּלהחריב את הלב שלנוּ בּשביל שאחרי כך תבנה את הכּל על יסוֹד הערכים החדשים שלך? כּמה מגוּחכה ומסוֹרסה הדעה הזאת כּשהיא לעצמה!”

לזכוּת הבּכוֹרה של עצמיוּתנוּ היהוּדית טוֹען פייארבּרג מתוֹך הבנה רחבה בּמאמרוֹ: “ספרוּתנו היפה וחוֹבוֹתיה”, הדן גם כּן בּנוֹשא שאינוֹ מתבּלה עוֹלמית. יש קוֹבלים: אנחנוּ היהוּדים מה אנוּ וּמה חיינוּ. דלים אנוּ, ריקים אנוּ מתכנים אנושיים כּלליים. היהוּדי הגלוּתי הדווּי והסחוּף הוּא בּריה משוּנה שאינוֹ כּלל בּכדי שיתוֹאר. אין הדר, אין בּרק, אין סימני נוֹי בּחשכת חיינוּ. פייארבּרג חוֹלק על דעה זוֹ בּאוֹמץ. חיינוּ, אוֹמר הוּא, יש להם צוּרה משלהם וענין רב בּהם. אמן עשוּי לגלוֹת בּהם תכנים אנוֹשיים מרוּבּים. היהוּדי אדם גמוּר הוּא. אם הגוֹיים טוֹענים שיש בּנוּ הרבּה רעל – הרי הם שהרעילוּנוּ ועלינוּ לזרוֹק להם בּפניהם טיפּוֹת הרעל מדמנוּ. לא לנו הבּוּז אלא למענינוּ. כּוֹח עצוּם צפוּן גם בּעניֵנוּ, וּבשפלוּתנוּ – גבוּרתנוּ. ירכּז הפּייטן העברי את כּל מַעיניו בּמנת גוֹרלוֹ של עמנוּ וישאב משם אוֹצרוֹת חזוֹן. יטבֹּול בּכל הרמ"ח שלוֹ בּתוֹך ים היגוֹנים של ישׂראל ויצא משם מטוֹהר וּמחוּזק. ועל הכּל תוֹבע פייארבּרג יראת הכּבוֹד בּפני צרוֹת ישׂראל ואהבה גם למגילת הפּוּרענוּיוֹת שלוֹ. ואשר לספר העברי הריהוּ מנבּא לוֹ טוֹבוֹת. “כּשאני לעצמי הנני רוֹאה עתידוֹת גדולות להספר, כּי בּהתפּתח עמנוּ יתפּתח גם הספר עמוֹ. הנצחוֹן העברי הוּא נצחוֹן הספר בּתבל”…

תקצר היריעה למנוֹת את כּל סגוּלוֹת הרעיוֹנוֹת האצוּרוֹת בּספר הקטן הזה, שסגוּלת הלב היקר הוּא אוֹצרוֹ העיקרי. לפיכך ראוּי ספר זה להינתן גם בּימינוּ לידי כּל קוֹרא עברי, הן המבוּגר והן הנער והנערה, המשחרים דעת עמנוּ ודעת עצמנוּ. אין פייארבּרג עוֹמד בּארוֹן ספרוּתנוּ כּאחד משברי הלוּחוֹת, בּעל חשיבוּת היסטוֹרית־מחקרית, אלא כּתעוּדה חיה, המדבּרת אלינוּ בּשׂפה חיה, גם בּשׂפת המציאוּת של זמננוּ.

א

מיוֹם שדרך כּוֹכבוֹ של מנדלי דרכוּ עליו רבּים קשתם להטיל בּוֹ חצי גנאי וּביטוּל. היוּ שבּיקשוּ לפסלוֹ מפּאת היתוּלוֹ המר כּלפי חיי ישׂראל וּמידוֹתיו והיוּ שראוּ בּהוי של מנדלי עוֹלם קבּצנים עבר וּבטל, שאינוֹ ראוּי כּלל להציב לוֹ מצבה בּיד אמן. רבּים סלדוּ מנוֹסח מנדלי, מסגנוֹנוֹ החמוּר, העשוּי מטבּעוֹת עתיקוֹת והמקוּפּל לתוֹך צוּרוֹת לשוֹניוֹת ממוֹצא דפוּסים ישנים, שאינן הוֹלמוֹת לכאוֹרה מוּשׂגי זמננוּ ואף אינן משיירוֹת כּביכוֹל מרחב לחיתוּך־דיבּוּר אישי וליצירה לשוֹנית בּת־חוֹרין בּטעם הדוֹר. אין צוֹרך לוֹמר, שלא קשה היה לגלוֹת מוּם גלוּי שבּוֹ בּאוֹפן הסיפּוּר שלוֹ, שאינוֹ כּלל סיפּוּר, ואם תמצא לוֹמר מעין סיפּוּר, מכּל מקוֹם אין בּסיפּוּר שוּם מעשׂה – וּכבר נמנוּ וגמרוּ דיינים מוּמחים, שסיפּוּר מחוּסר עלילה מרתקת משוּל לנער רוֹעים שאבד לוֹ חלילוֹ. אבל כּלוּם נלך ונמנה את כּל פּגמיו וליקוּייו של מנדלי המספּר? הוּא מלא חסרוֹנוֹת כּחיים עצמם. ויתכן לוֹמר כּי כּל ההעוָיוֹת המשוּנוֹת המצוּיוֹת בּקלסתר פּניו של אדם מישׂראל בּתחוּם המוֹשב שפוּכוֹת גם כּן על גבּי הגוילין וּמוּבלעוֹת בּין השיטין של ספרי מנדלי. אלא שעל עצם הענין הזה מרוּבּים החוֹלקים, משוּם שלא ניחא לנוּ לראוֹת העויה מרקדת או מקוּפּאה שבּדיוֹקננוּ, כּשהיא משתקפת, אם כּי בּצוּרה מחוּכּמת וממוּתקת, בּראי אמנוּתי. ואף נשמעה טענה, שאין לזלזל בּמידת הגיוֹנה: כּן, ראי. אבל ראי זה שאתה לוֹטשוֹ הרבּה וּמשגרוֹ אל מוּל קלסתר הפּנים משפּיע מצדוֹ על פּריחה יתירה של אוֹתה ארשת משוּנה שנתכּוון זה להוֹקיעה. כּשאתה מתחבּר אפילוּ בּדמיון אל בּריוֹתיו של מנדלי בּעמק הבּכא צפויה לך סכּנה שתהא דבק בּחיי דלוּת וּבהשׂגוֹת דלוֹת אלה וּככל שאתה מעמיק בּספר הקבּצנים, הכּתוּב בּלשון חמה וּמתוּקה, שוֹפכת אוֹר הרחמים על הליכוֹתיהם של קרוּעים ובלוּיים אלה, אתה כּאילוּ מַשלים עם ההוָיה המנוּולת הזאת ורוֹאה את סדר מעשׂיה כסדר עוֹלם, שכּדאי לכתבוֹ בּספר ולשיר עליו. מנדלי, מנדלי, איזוֹ מלאכה ירוּדה בּידיו, איזוֹ חלקה מקוּללה נתיחדה לוֹ! איזה תבשיל משוּנה שׁפת לנוּ, חלקוֹ נוֹפת צוּפים, חלקוֹ מר כּלענה, דבש מטוּגן בּפלפּלא חריפא, כּפי הסימן שהוּא גוּפוֹ נתן בּעצמוֹ. לא די שטעמוֹ אינוֹ טעם, אלא ששוּם נפש יפה אינה יכוֹלה לעמוֹד בּריח הזה. ועל כּך אתם מצווים לחנך את ילדינוּ? – מוֹסיפים רבּים מן המוֹרים והמחנכים טענה ניצחת – מה טעם ושׂכל לתת את העוֹלם המנוּון הזה בּלב ילדינוּ? נניח שמנדלי השׂכּיל לתאר כּהלכה וּבדיוּק נמרץ את החיים בּעיירוֹת הנידחוֹת כּפי שנחזוּ והתרחשוּ בּתקופה מסוּימה וּבימים ההם. אבל התקוּפה ההיא חלפה משכּבר ולא הראי הדרוּש לימינוּ כּראי שהיה יפה בּשעתוֹ בּימים ההם? מה לנוּ וּלמנדלי? מה לוֹ ולנוּ? – מתרעמים מבקרים מתקדמים, קוֹראים משׂכּילים, מוֹרים אשר עליהם מוּטל הטוֹרח לפטם את תלמידיהם בּמגילת־עוֹני זוֹ שאינה נוֹחה לאכילתם של חניכי החיים החדשים. הקיצוּר, רוֹב מנין, אם כּי אוּלי לא רוֹב בּנין, של קוֹראים וּמבקרים, מאוּחדים בּדעה, שכּבר עבר זמנוֹ של מנדלי וּבטל חנוֹ. אין הוּא לפי טעמנוּ ואין הוּא ראוּי לשמש עוֹד לא חוֹמר קריאה ולא חוֹמר לימוּד. והסכּמה כּללית כּמעט, שמנדלי משעמם פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ. ודוֹמה שאין לך נימוּק קטלני מזה לגבּי סוֹפר. אמרת שפּלוֹני הסוֹפר משעמם כּבר העברת אוֹתוֹ מן העוֹלם ולא יעמדוּ לוֹ עוֹד כּל זכוּיוֹתיו.

אוּלם מנדלי עצמוֹ עוֹמד בּעמידתוֹ הגאה והזקוּפה, בּטוּח בכוֹחוֹ כּי רב, כּאילוּ כּל הבּליסטראוֹת לא פגעו בֹּו כּלל ולא הפּילוּ אף צרוֹר ממנוּ. מנדלי, רצה לוֹמר: כּתבי מנדלי, כּל דף מכּתביו, כּל שוּרה מכּל דף שלוֹ. מה טעם להתוַכּח על מנדלי אם יש טעם מחיה נפשוֹת בּקריאה בּוֹ וּמהיכן שתקרא וּבכל עמוּד שתתן עינך בּוֹ? אין הוּא מספּר לנוּ כּלוּם? אבל מה מספרים השמים? מה עלילה מרתקת אתה רוֹאה בּכל רגע ורגע בּנוֹף? כּל שעת חיים רבּת תוֹכן כּלוּם אינה משעממת בּמקצת? חסר הדעה והקלוקל מלאים תחבּוּלוֹת וסיבּוּכים. כּבד הענין נראה כּבלתי מענין כּלל. אדם מרים עינוֹ כּלפּי מעלה ורוֹאה פּעמים עב קלה שטה, משפּיל עינוֹ לארץ ורוֹאה רמשׂ קטן – וּלפתע נגלה לוֹ עוֹלם שלם. הקטנים שבּילדי הטבע כּך – הארץ והשמש לא כּל שכּן שהם ממלאים את נפשנוּ ללא אוֹמר וּדברים בּעצם מראיהם. יצירה אמנוּתית שיש בּה מחן הטבע וּמן האמת שבּוֹ משוּלה לטבע גם בּכך, כּי בּתחוּמיה קטן וגדוֹל ישווּ. יש בּה אזוֹב וארז והכּל מדבּר אלינוּ. מוֹצא אתה פּרקים בּמנדלי גבוֹהים כּארזים. אבל גם כּל פּסוּק משלוֹ מלא טעם. בּמלכוּת חזוֹנוֹ משוֹטטוֹת נפשוֹת רצוּצוֹת, והנפש הפּוֹעלת בּמחזה הכּללי של יצירתוֹ היא נפש גדוֹלה, אמיצה, שלימה. כּל קוֹרא מבין חש אל נכוֹן, כּי מעל לחבריה של קבּצנים זו, מעל לבּריוֹת המדוּלדלוֹת הללוּ, עוֹמד וּמנצח הוּא, מנדלי, אדם מגיזרת הגיבּוֹרים והתקיפים, המתהלך בּגן ספריו. הוּא תמיד נוֹכח בּכּל. לא עם פישקה החיגר ועם אַלתר יכּנה"ז יש לנוּ עסק על הדפּים הללוּ, אלא תמיד עם מנדלי. ועם שכּמוֹתוֹ כּדאי הראיוֹן מכּל מקוֹם. כּל פּגישה עמוֹ תאַלפנוּ דבר. ידבּר אלינוּ על הדלוּת המנוולת – מה בּכך? הוּא לעוֹלם עשיר. ועם עשיר תתעשר. אף נגיד וּמצווה הוּא. כּל תרוּמה משלוֹ בּשׂדה ספרוּתנוּ היתה תרוּמה של נגיד גדוֹל. כּל אימת שהוּא מרים בּידוֹ את קוּלמוֹסוֹ אתה רוֹאה שהוּא אוֹחז בּידוֹ שרביט. אתם מגנים את ההעוָיה, אבל בּחנוּ היטב: מתחת לכל העויה שלוֹ יש תנוּעה רבּתי וּדמוּת דיוֹקנוֹ מעלה לפנינוּ מראה כּוֹהן גדוֹל אוֹ מצבּיא היוֹדע את דרכּוֹ והקוֹלע תמיד אל מטרתוֹ. העבוֹדה: הוּא, מחבּר ספר הקבּצנים בּכל הליכוֹתיו שלוֹ, ניכּר כּי מלך הוּא, ולא רק מלך הקבּצנים. את כּלל הנשמוֹת שבּעמוֹ יביא תמיד בּפיקוּדים. ואף משוּם כּך טבע כּל פּסוּק בּמטבּע משלוֹ כּראוּי לבית המלכוּת. מנדלי נוֹתן אוֹמר, אוֹ אפילוּ רמז, וּמבשׂר צבא רב. דוֹמה כּי כּל הישוּת המנדלאית, האמיצה והחריפה, בּמלוֹא שיעוּר קוֹמתה, כּפי שנתרשמה בּראִית עיני הבּשׂר של בּני דוֹרוֹ, שפוּכה על פּני ספריו. וכל הזוֹכר את מנדלי החי זוֹכר, כּי לא פּעם קרא עליו את הפּסוּק: ויהי בּישוּרוּן מלך הרוּח!

מכּלל הטענוֹת כּנגד מנדלי יש לציין במיוּחד מצד שטחיוּתה את טענת הנוּסח. הנוּסח מכשיל את מחַקיו, אבל אינוֹ משמש כּלל מפגע להמשך היצירה המקוֹרית בּסגנוֹן, כּשם שאין הנימוּס המקוּבּל, שהוּא חוֹבה על הכּל, מעכּב יחידי־סגוּלה מלשכלל את מידוֹתיהם התרוּמיוֹת המיוּחדוֹת להגיע למעלת האדם השלם. הדגישוּ יוֹתר מדי את מנדלי כּיוֹצר הנוּסח. אבל הוּא הרי יצר גם סגנוֹן משלוֹ, – וּבכך הוֹרה דרך לאלה הראוּיים ללכת בּעקבוֹתיו לטרוֹח על יצירת בּיטוּי משלהם. וּכשם שבּחיים אין הנוֹהג החברתי משמש אבן־נגף אלא אבן־הבּוֹחן למקוֹריוּת התנהגוּתוֹ של כּל פּרט, כּך עצמיוּתוֹ של האמן מבשילה דוקא בּתוֹך כּוּר המצרף של החוֹק השליט בּאסכּוֹלת הזמן. קוֹדם כּל חייב אדם לקיים הלכוֹת דרך־ארץ הנהוּגוֹת בּסביבתוֹ. ועד שאנוּ בּאים לחדש, למשל, בּלשוֹן, חוֹבה עלינוּ לדעת ידיעה גמוּרה את לשוֹן בּני־אדם של דוֹרנוּ ושל הדוֹרוֹת הקוֹדמים. רשאים אנוּ לחדש פּסוּק רק לאחר שלא מצאנוּ אוֹתוֹ מתוֹך חפשׂ מחוּפּשׂ אצל הקדמוֹנים ועל פּי כך יכוֹל אתה גם כּן לראוֹת את גדלוּתוֹ של מנדלי. כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ בּיצירה הלשוֹנית. א. הוּא יצר את הנוּסח העברי. ב. הוּא יצר אוֹתוֹ מתוֹך חפּשׂ מחוּפּשׂ בּכל המקוֹרוֹת – נמצא שהוּא היה לא רק סוֹפר הקבּצנים אלא הוּא גוּפוֹ המקבּציאל הגדוֹל של פּזוּרי לשוֹננוּ. ג. בּיצירת הנוּסח לימד אוֹתנוּ הלכוֹת דרך־ארץ בּדיבּוּר. ד. לאחר שהנהיג מידת דרך־ארץ הלך הוּא עצמוֹ וחידש לוֹ סגנוֹן עצמאי, שאף על פּי שכּל שוּרה משלוֹ שקוּיה תמצית מנדלאית אין היא עוֹמדת בּשוּם סתירה לנוּסח הדוֹרוֹת וכל מבין רוֹאה כּמה ערמה וּמזימה בּמַשמען המשוּבּח השקיע מנדלי בּהתלבּשוּת עצמוֹ בּטלית של כּנסת ישׂראל. ה. וּבכך סלל מסילה לכל מחפּשׂי הבּיטוּי לעשׂוֹת כּדוּגמתוֹ ולא כּמתכּוּנתוֹ, היינוּ, לפתח את עצמיוּתם מתחת למסוה הנוּסח המקוּבל, המכוּנה בּמידת־מה בּצדק והרבּה מתוֹך הגזמה, בּשם נוּסח מנדלי. ואין זה אלא נוּסח התלמוּד והמדרש, ההלכה והאגדה, ובעצם נוּסח ישׂראל. ואמנם, מימוֹת מנדלי ואילך, ואף מלפניו, לא היה בּעל סגנוֹן חי וּמקוֹרי, שלא ינק מן הניב היהוּדי, כּפי שבּא לידי בּיטוּי בּתוֹרה וּבתפילה, בּהלכה וּבאגדה. כּל שהתמרד כּביכול ויצא מתחוּם הבּיטוּי המסרתי לא די שלא הגיע לידי עצמיוּת, אלא לא הגיע כּלל למעלת בּר סגנוֹן. שמד בּלשוֹן אוֹ נישׂוּאי תערוֹבת בּה גוֹרמים לדלדוּל וּלחיורוֹן דם לאלתר. כּל האלים מאריכים אף. ואילוּ אלוֹהי הלשוֹן פּוֹקדים את העווֹן תוֹך כּדי פּליטת קוּלמוֹס. כּל שלא ינק ממנדלי וּמן המקוֹרוֹת, שמצאוּ את זיקוּקם הנעלה בּיוֹתר בּבית היוֹצר של מנדלי, לא זוֹ בּלבד שהתרחק ממקוֹר ישׂראל, אלא גם ממקוֹר עצמוֹ התרחק. קטיגוֹריה על מנדלי בּשל כּבלי הנוּסח שהטיל עלינו? אדרבּא, קטיגוֹריה זוֹ שבח גדוֹל היא לוֹ. אילוּ עשׂה רק זאת בּלבד להשיבנוּ אל מקוֹרוֹת הלשוֹן החיה כּבר ראוּי היה לכתר שם טוֹב לדוֹרוֹת. והוּא לא רק זאת עשׂה.

כּשם שבּלשוֹן חפר מנדלי שכבוֹת רבּות זוֹ בּתוך זוֹ וזוֹ למטה מזוֹ עד למעמקי הדוֹרוֹת, כּך גם תיאוּרוֹ חוֹדר ונוֹקב לתוֹך תקוּפוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת של חיי האוּמה. כּל מה שנאמר על מנדלי כּי הוּא תיאר את העיירה היהוּדית, ולא עוֹד אלא גם את העיירה הנידחת, בּמקוֹם זה וּבשעה פּלוֹנית, אינוֹ אלא בּדוּתה. הוּא לא תיאר עיירה אלא מקוֹם מוֹשב לבני ישׂראל ולא פּרצוּפי יהוּדים העלה לפנינוּ בּמַכחוֹלוֹ אלא את כּלל הפּרצוּף של היהוּדים. כּשהוּא אוֹמר גוּפוֹ של ראוּבן תנהו ענין גם לגוּפוֹ של שמעוֹן ושל לוי. וּבגוּף הוּא מתכּוון גם בּעיקר לנשמה. תאמר הגוּף משתנה מתקוּפה לתקוּפה, אבל נשמת־האדם – והכּתוּב מדבּר בּנשמת היהוּדי – אחת היא. יהודי פושט פּנים ולובש פּנים, אבל צביוֹנוֹ אחד כּמעט תמיד. וּמנדלי מתאר הצביוֹן. נכון: אין הוּא מספּר כּמעט כּלוּם. אין הוּא מספּר, אבל סוֹפר אוֹתיוֹת, קוים ותגים בּספר הנשמה של האוּמה. וּלפי שאינוֹ מספּר אינוֹ בּגדר סתם ספרוּת. ספרוּת נתוּנה למרוּתם של בּתי־המדרש. החלקים ממנה נפסלים בּלינה. שׂר האָפנה מפקח עליה. שינוּיים בּטעמים משמשים גוֹרמים למעלוֹת וּמוֹרדוֹת בּקרבּה. עתים דוֹר הוֹלך נוֹטל עמוֹ לתוֹך קברוֹ כּמה יצירוֹת שגמרוּ עליהן את ההלל בּשעתן ושאינן נדרשוֹת עוֹד לאיש כּעבוֹר זמנן. טבע מנדלי הוא טבע סוֹפרי הסגוּלה, שאינם נוֹסעים ועוֹברים עם דוֹרם, הוֹאיל וּמלכתחילה לא היוּ נעוּצים בּתוֹך דוֹרם וּזמנם דוקא. הוּא מעיקרוֹ יוֹצא־דוֹפן גם בּשעתוֹ וּמרגע עליתוֹ לדוּכן צעקוּ לוֹ: רד! ועכשיו שוּב גוֹערים בּוֹ: לך לך! לאן ילך? אף פּעם לא היה לוֹ זמן שלוֹ, לא היתה לו תקוּפה, שנשתבּץ בּה כּל צרכּוֹ.

מנדלי אינוֹ מספּר, אינוֹ ספרוּת מן המין המקוּבּל. קל וחוֹמר שאינוֹ זרם אוֹ מהלך ספרוּתי. הוּא כּוּלוֹ לעצמוֹ בּכּל וּמכּל. אין שוּם הגיוֹן לחזוֹר עליו אוֹ להיוֹת דוֹמה לוֹ. הוּא אָכּספּרוֹמט של שׂר ספרוּתנוּ, שאין לוֹ אח ואין לוֹ, ואף אין מן הצוֹרך שיהיוּ לוֹ, ממשיכים. תוֹאר השם סבא, שהכתירוּהוּ בּוֹ, היתה בּדיחה שהצליחה מין הצלחה שאוֹי ואבוֹי ממנה. כּיוֹצא בּזוֹ יש הרבּה הצלחוֹת אוּמללוֹת. פּלוֹני הפריח אִמרת־כּנף נאה לאמירה של פּעם אחת – ואחרים בּאוּ וגלגלוּ בּה. והסוֹף שנכנסה לתוֹך העצמוֹת ואין להיפּטר הימנה. סבא, לא סבא – מה דבר זה מוֹסיף? מה זה בּא להשמיענוּ? שאנוּ חייבים בּכבוֹדוֹ? אנוּ חייבים וחייבים! כי צמח לנוּ אילן יחשׂ גבוֹה, שכּבוד לנוּ להשתלשל הימנוּ? כּבוֹדוֹ של אילן גדוֹל זה בּמקוֹמוֹ מוּנח. אבל כּלוּם חסרים אנו חלילה ארזים בּישׂראל? תנ"ך, אגדה, סיפּוּרי החסידוּת, סיפּוּרי ר' נחמן מבּרסלב. יש לנוּ שרשים וּגזעים למכבּיר. ואין אנוּ מקפּחים את מנדלי אם אנוּ אוֹמרים עליו שהיה מה שהיה בּאמת: חכם חרשים יחיד וּמיוּחד בּמינוֹ, שגיבּש את כּלל הסגנוֹנוֹת שבּישׂראל למסכת אחת. ודי לנוּ אם נאמר עליו שהוּא אחד מאבוֹת השבט של ציירים בּישׂראל. וּכלל לא צייר את דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' ישׂראל, אלא של כּלל ישׂראל, ואף לא ציין תכוּנוֹת של הבּריוֹת היהוּדיוֹת, אלא את התכוּנה היהוּדית. אף על פּי שהוּא מבליט הוַי הוּא מכוון כּלפּי ההויה הישׂראלית. מוֹקיע את הקבּצן היהוּדי ותוֹך כּדי דיבּוּר מוֹסיף: כּל ישׂראל קבּצן אחד. רבּים סבוּרים בּטעוּת, כי הוּא הטיל את הדגש החזק בּגלוּת המנוולת. אבל מנדלי היה דבק יוֹתר מדי בּמקוֹר ישׂראל הקדוּם, שלא יהא חוֹדר ונוֹקב בּהגיוֹנוֹ גם לתוֹך מה שעמוֹק מן הגלוּת עצמה, לקדמוֹן שבּגזע עמנוּ. כּל הכּרכּוּרים לקשר מנדלי בּגלוּת כּנר בּפּתילה, כּמסוֹבב לסיבּה, אינם מוֹבילים אוֹתנו לאמת. מנדלי הוּא גלוּת ועמוֹק ממנה ויוֹתר ממנה. רק קצרי־הבחנה אינם מבינים, שהגלוּת נוֹסף לכך שהיא גוֹרם לנגעים רבּים היא גוּפה היתה תוֹלדה מאיזה גוֹרם של ליקוּי. וּמנדלי החד והחריף, חוּשוֹ הנחהוּ למרחוֹק, לקדמוּת האוּמה, לשרשי הגזע, לגלוּת שקדמה לכּניסה לארץ הבּחירה, לגלוּת שבּתכוּנה. לא היתה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים תוֹפעה רוּחנית גדוֹלה בּישׂראל, שלא ינקה בּבת אחת שתי יניקוֹת, אחת מנדוּדי עמנוּ ואחת מן היצר הקדמוֹן, שהוֹציא עם זה מכּליו המוֹלדתיים. הוי אוֹמר: אין מסתכּל עמקן כּמנדלי יכוֹל שלא לחדוֹר למקוֹרוֹתיה של הגלוּת. עיין היטב בּמנדלי ותבין, כּי הגלוּת כּתוּבה וחתוּמה בּנפש היהוּדי. אין היא, הגלוּת, זמוֹרת זר בּישׂראל, אלא מקוֹר.

מנדלי כּל עיקרוֹ מקוֹר, משוּם כּך חביב הוּא על אלה המבינים את יקר ערכּוֹ. וּמשוּם כּן חוֹבה עלינוּ לקרוֹא בּוֹ, ללמוֹד אוֹתוֹ וּללמדוֹ לדוֹר בּא. תדע את מנדלי – תדע מה הרה והגה חכם גדוֹל זה בּמחשבתוֹ לא רק על קוֹרוֹת עמוֹ ועל מראוֹת עמוֹ בּדוֹר שלוֹ וּבימים ההם אלא גם בּכלל הדוֹרוֹת. בּספרי מנדלי נכתב היהוּדי המקוּבּץ, הצבוּר מיהוּדים של כּלל התקוּפוֹת. תדע גם אתה, המוֹרה, מדוּע נקטה נפשך בּאספּקלריה זוֹ וּמה טעם מסרב תלמידך להקשיב ללקח זה, המראה לוֹ את דיוֹקנוֹ. מנדלי הוּא בּלי ספק אחד מגדוֹלי המטיפים. וכל מטיפי מוּסר משעממים. האמת משעממת והשקר עליז וּמבדח. דרך כּלל ספרוּת טוֹבה, קלסית, משעממת את הדרדקאוֹת. הוֹאיל ויש בּה ממשקע הדוֹרוֹת כּבדה היא מאד – וּמאז וּמעוֹלם טעוּ אפילוּ חכמים בּמדעים לייחס לספרוּת תפקיד של קלוּת ושעשוּעים. מנדלי אינוֹ משעשע ואינוֹ מוֹשך את התינוֹקוֹת ואף לא את אלה שהם כּתינוֹקוֹת להבנת ערכי־ספרוּת. אוּלם הוּא הקלסיקן שלנוּ בּהא הידיעה. ולא רק בּמוּבן סוֹפר המוֹפת, אלא בּמשמע יהוּדיי רחב יוֹתר, בּמוּבן אב בּספרוּת ישׂראל. ואַל תטעה לפרש אב שיש לוֹ בּנים וּבני בּנים – וּכבר קראתי תגַר על פּירוּש זה לעיל – אלא בּמוּבן זה, שכּל דיוֹקן של מנדלי הוּא דיוֹקן קדוּם וכל טיפּוס המתוֹאר על ידוֹ הוּא אב־טיפּוּס בּישׂראל. אם ניתנה הרשוּת להביא, מתוֹך אמירת להבדיל בּמידה הדרוּשה, משל מספר היצירה של הגניוּס הלאוּמי שאין דוֹמה לוֹ, התנ“ך, למלאכת־מחשבת של אמן אחד, שנגלה לנוּ בּצוּרת בּשר ודם, יש לוֹמר, כּי כּל נפש פּוֹעלת בּתנ”ך היא נפש אב. לא רק אברהם אב להמוֹן גוֹיים אלא כּל דמוּת המוֹפיעה על דפּי התנ“ך, המשמשת ציר לקוֹרוֹת, יצחק ויעקב, רחל ולאה, משה ואהרן, אמנוֹן ותמר, שאוּל ודוד, רוּת וּבוֹעז וכל האחרים, תו־בּראשית טבוּע בּהם. יש בּהם ראשית אדם וּבכוֹר אדם. כּל קו ותג בּהם סימן הוּא לכלל האדם. אפילוּ תאוּנוֹת קטנוֹת שלהם נראים לנוּ כּמאוֹרעוֹת, שכּן חוֹתם הגדלוּת שבּעוֹשׂים טוֹבע בּצוּרה זוֹ גם את המעשׂים. לפיכך טיפּוּסי אבוֹת אינם מתים לעוֹלם, הזמן לא יבלם וּבמשוֹך היוֹבל אוֹ יוֹבלוֹתים אין הם נמשכים ויוֹרדים לקבר. בּהם נתגלם האנוֹשי שמעל לכל התנאים הזמניים והמקוֹמיים ונתגבּש הכּללי, הענין המתמיד שבּחיים. הם בּני התמיד. האבוֹת האלוּ מהם משתלשלים טיפּוּסי תוֹלדוֹת הנתוּנים למרוּתוֹ של הזמן, אבל הם – לאו. הוֹד קדוּשה חוֹפף על הקוֹרוֹת בּתנ”ך. וּלהבדיל בּין הקוֹדש לחוֹל אפשר לוֹמר כי מצוּיים גם סוֹפרי חוֹל, שנתבּרכוּ בּתכוּנה זוֹ, שכּל היוֹצא מקוּלמוֹסם טבוּע בּחוֹתם האב. דוֹן קישוֹט אב. המלט אב. קרמַזוֹב אב. אף טיפּוּסי מנדלי ועצם מנדלי כּטיפּוּס הם מגזע האבוֹת.

ב

רצוֹנך לדעת דרך התיאוּר של מנדלי כּמה חוֹדר הוּא מבּעד לארעי לחשוֹף את צביוֹן התמיד של הדברים, טוֹל, דרך משל, את הבּטלה, נוֹשׂא שגוּר אצל מחבּר “עמק הבּכא”. לכאוֹרה מדוּבּר בּכתבי מנדלי על הבּטלן היהוּדי, תוֹשב העיירה בּטלוֹן או כּסלוֹן, וּביתר יחוּד על מין בּטלן בּצוּרת ר' אלתר יכּנהז בּמפוֹרש, היוֹשב על דוּכן עגלתוֹ עטוּף בּטלית וּבתפילין וּמוֹביל ספרי רוּמ"ל לעיירוֹת שבישׂראל. אבל עיין היטב ותמצא, כּי אפשר להפשיט מבּר־נש זה את הטלית והתפילין ואף לשנוֹת כּמה שרטוּטים בּקלסתר דיוֹקנוֹ עד כּדי עיבּוּד צוּרתוֹ החיצוֹנית ממש – ועדיין יהא זה מוּחזק ועוֹמד בּבטלנוּתוֹ, הקשוּרה בּעצם תכוּנתוֹ. לא הוּכח עדיין כּלל וּכלל, כי הבּטלה היא חמדה גנוּזה בּאָפיוֹ של עם אחד דוקא. כּל העמים וכל השכבוֹת המעמדיוֹת יש להם חלק בּה. מסתבּר כּי סוֹפר המתאר בּשׂפת עמוֹ את ליקוּיי בּני עמוֹ נוֹתן בּליקוּיים הללוּ סימנים לאוּמיים ואף פּוֹרשׂ מתחתם את הרקע ההוֹלם אוֹתם בּסביבתוֹ, הוֹאיל וכל אחד מכּיר כּל צרכּוֹ רק מה שקרוֹב אליו קירבה משפּחתית. אבל מצד שני יש ערך לחדירה משפּחתית זוֹ רק בּמידה שהיא מוֹבילה אוֹתנוּ לכלל אנוֹשי. הבּטלן של מנדלי מעוּטף בּבגדי המשפּחה, ושכן קרוֹב הוּא למעמד הבּטלני האחיד אצל כּל האוּמוֹת והגזעים, היוֹנק ממקוֹר העצלוּת או קלוּת־הדעת, מאהבת הנוֹחיות אוֹ הנטיה לרשלנוּת ואף מתאות ההרפּתקנוּת, לכשתרצוּ. שכּן ר' אלתר יכּנהז הרפּתקן הוּא לא פּחוֹת ממה שהוּא בטלן, צפּוֹר דרוֹר הוּא מעצם טבעוֹ, אינוֹ סוֹבל מרוּת ואוֹהב נדוּדים בּעגלתוֹ לשמם. הוּא הדין ר' בּנימין השלישי. וכיוֹצא בּזה כּל הוֹלכי־בּטל שנכתבוּ בּספרוֹ של מנדלי הם הוֹלכי־בּטל, רצה לוֹמר מתהלכים בּבטלתם, פּעילים בּבטלנוּתם. דרך כּלל הבּטלה וההזיה יוֹצאוֹת תמיד כּרוכוֹת זוֹ בּזוֹ – והרי ההזיה היא בּודאי מין פּעוּלה, פעוּלת המוֹח או הדמיוֹן. אף הבּטלה אינה בּמשמע דוקא אפס מעשׂה.

ראוּי ענין הבּטלה להסבּר מהותי יוֹתר לא רק משוּם הבהרה יתירה של הצטיירוּתה בּמכחוֹלוֹ של מנדלי, אלא גם לשם הגדרת טיבה ואוֹפן גילוּייה בּשטחי חיים שוֹנים בּכלל סדרי החיים בּכל זמן וּמקוֹם. לא בּרוּר אם הבּטלה היא הבּיצה והבּטלנוּת האפרוֹח אוֹ להיפך, מכּל מקוֹם בּיצה זוֹ ואפרוֹח זה הם נחלת כּל הגוֹיים וּזמנם תמיד. הבּטלן אינוֹ מצוּוה ועוֹמד להיוֹת חוֹבש ספסל בּבית־המדרש דוקא. אפשר שיהֶא חוֹבש ספסל בּבית־הנבחרים של מדינה קטנה אוֹ גדוֹלה. יתר על כּן, בּטלן זה כּלל לא נגזר עליו שיהא מתבּטל מכּל מלאכה, אפשר שבּטלנות תבוֹא לידי גילוּי בּכך דוקא, שהמנוּגע בּה אוֹחז בּאלפי מלאכוֹת ושקוּע תמיד בּעוֹדף עשׂיה. יש עסקן רב־פּעלים ויש בּטלן רב־פּעלים. ויתכן שאיזהוּ הגדוֹל שבּבּטלנים הלהוּט ביוּתר אחרי עשׂיה, סתם עשׂיה, עשׂיה לשמה. עוול עוֹשׂים לבּטלן מאחוֹרי התנוּר והכּירים שמיחדים לוֹ את כּל תשעת הקבּים של בּטלנוּת שירדוּ לעוֹלם. יש בּטלן היוֹשב על כּסא רם ונישׂא, היוֹשב בּ“מזרח”, והוּא המזרח עצמוֹ. נירוֹן, למשל, היה אחד מגדוֹלי הבּטלנים בּתוֹלדוֹת האדם, אם כּי תפס משׂרה רמה. קראוּ את תיאוּרוֹ של לוּדוֹביק הארבּעה־עשׂר אצל קרליל בּ“תוֹלדוֹת המהפּכה הצרפתית”, בּמיוּחד את הפּרטים מימי ישיבתוֹ בּכּלא, וּבמיוּחד שבּמיוּחד תיאוּר פּרוּסת הלחם שניתנה לוֹ למלך בּנדבה מאסיר אחד ושעוֹררה בּפּעם הראשוֹנה בּראש מוּכתר זה את הרעיוֹן על גוֹדל פּלאי הבּריאה המוֹציאה לחם מן הארץ – ותראוּ איזה בּטלן בּחסד עליוֹן היה נצר זה מן השוֹשלת. אף בּיוֹמנו של האחרוֹן בּקיסרי רוּסיה רוֹאים אנוּ כּמה עמוּקה תכוּנת הבּטלנוּת, שאינה פּוֹסחת לא על מלך ולא על אביוֹן, לא על שׂר ולא על הדיוֹט. וּמטבּע הלשוֹן מעיד: פּוֹעל בּטל! אפשר לפעוֹל ולפעוֹל לאין שיעוּר והסך הכּל: בּטלה. קיצוּרוֹ של דבר. אין הבּטלן בּטלן על שוּם שאינוֹ עוֹשה ולא כּלוּם אלא על שוּם שאינוֹ עוֹשׂה את הדרוּש מתוֹך שהוּא עוֹשׂה על הרוֹב יוֹתר מדי, אנוּס על ידי דיבּוּק של פּעלתנוּת. בּטלן פּעיל שכּזה – וּסתם בּטלן פּעיל – לא די שהוּא עוֹבד בּאוֹתם כּלי־גוּף הדרוּשים לעבוֹדה מסוּיימה, כּגון בּידים, בּרגלים אוֹ בּראש, אלא הוּא מעביד תוֹך כּדי כּך גם את כּל אבריו וכל עצמוֹתיו תאמרנה. הוּא רץ ואף שוּלי קפּוֹטתוֹ מתבּדרים ורצים עמוֹ. הוּא מדבּר לא רק בּחיתוּך שׂפתים אלא גם בּתנוּעוֹת וּבהעויוֹת. וקוֹדם למלאכה הוּא מזמין עצמוֹ אליה, עוֹשׂה הכנוֹת והעויוֹת, מכריז וּמוֹדיע, מזעיק את הבּריוֹת וּמקהיל קהילוֹת. “הוּא היה מוֹזג כּוֹס מים בּמאמצים כּאילוּ הוּטל עליו לפתוֹח שער של בּרזל” מעיד גוֹנצ’רוֹב, הסוֹפר הרוּסי, מחבּרוֹ של “אוֹבּלוֹמוֹב” על גיבּוֹרוֹ בּשם זה, הראוּי לפי כּל ענינוֹ לתוֹאר אלוּף הבּטלנוּת. וּמעלה יתירה לבּטלן, שלכל חיבּוּר קטן של עבוֹדה, שגדלוֹ כּכף איש, הוּא מקדים פּתיחה רבּתי של התכּוֹננוּת ושינוּס המתנים בּקוֹל שוֹפר וּתרוּעה וּמסירת מוֹדעה: הבה נירתם בּעוֹל! הבה נעבוֹדה! הבה נגילה!

אם נבוֹא לגוֹלל את עיקרי ענינה של הבּטלנוּת אין אנוּ מספּיקים. תוֹרה שלימה היא, עמוּקה וּרחבה וּכתוּבה היא על פּי דרכּה בּלשוֹן עם ועם. מי שיש בּוֹ ניצוֹץ ממנה אינוֹ מחוּיב כּלל לקבּוֹע את מוֹשבוֹ בּקרב עשׂרת הבּטלנים. להיפך יש שהוּא שקוּע ראשוֹ ורוּבּוֹ בּהויוֹת העוֹלם. עתים הוּא רוֹכב בּערבוֹת הדמיוֹן של מדיניוּת גדוֹלה, עתים הוּא ממציא, פּעמים סוֹחר בּעל מעוּף, הצוֹבר אוֹצרוֹת קוֹרח, מתקן נשמוֹת וגוֹאל או סתם מתכּן תכניוֹת החוֹבקוֹת זרוֹעוֹת עוֹלם. אף הגוֹרמים הנפשיים יש שהם עשׂוּיים להיוֹת נבדלים ושוֹנים זה מזה מן הקצה אל הקצה. יש בּטלן מחמת עצלוּת ויש מתוֹך חריצוּת יתירה. פּלוֹני הגיע לכך מתוֹך קלוּת־הדעת וּפלוֹני משוּם תאות הנוֹחיוּת אוֹ נטיה להרפּתקנוּת ואף מחמת שעני הוּא בּזמן. פּרט אחרוֹן זה נא להביאוֹ כּפשוּטוֹ. יש לך אדם שלעוֹלם אין לוֹ פּנאי לפי שמפחד הוּא תמיד שמא לא יהיה לוֹ פּנאי כּל צרכּוֹ. אין הוּא יכוֹל להשקיע עצמוֹ בּמלאכה זוֹ שמא לא תספּיק לוֹ השעה למלאכה שניה וּמלאכה שניה אינוֹ עוֹשׂה, שלא לדחוֹק את המלאכה השלישית העוֹמדת וּמצפה לוֹ. בּין כּך וכך הוּא יוֹשב בּטל ושרוּי תמיד בּפחד שמא יהיה לוֹ פּנאי הרבּה אוֹ שמא לא יהיה לוֹ פּנאי כּל עיקר. אוֹ שהוּא עוֹשׂה שתים־שלוֹש מלאכוֹת בּבת אחת והן יוֹצאוֹת אצלוֹ מדרך הטבע בּבלבּוּל וּבסירוּס וּמכּל מקוֹם שלא כּהלכה. וצא וּראה כּמה נכון חוּשוֹ האמנוּתי של מנדלי וּגדוֹלה פּקחוּתוֹ, שכּל פּעם שהוּא מצייר את הבּטלן הוּא מעלהוּ לפנינוּ בּגוֹדל ריתחוּתוֹ והפכפּכוּתוֹ וּמרוּצתוֹ וּבלבּוּל המוֹח וריבּוּי התנוּעה והשאוֹן שבּוֹ וענן האבק והסרק האוֹפף אוֹתוֹ ואת כּל הליכוֹתיו ועשׂיוֹתיו. ר' אלתר יכּנהז וכן כּל הבּטלוֹניים העשׂוּיים בּצלמוֹ טבע יש להם שהם תמיד כּגלגל החוֹזר. הגוּף רץ, הראש טס והנשמה פּוֹרחת. אפילוּ חטמוֹ של ר' אלתר הוּא מין שוֹפר, התוֹקע תקיעוֹת גדוֹלוֹת. תמצא לוֹמר ר' אלתר בּטלן גמוּר הוּא מאחוֹרי התנוּר והכּירים ושם משכּנוֹ? חס ושלוֹם. הריהוּ מצוּי תמיד בּדרכים וכל מעייניו בּעסק. ולא בּעסק אחד בּלבד, “לעסקים הייתי מתאוה, לעסקים חדשים” מעיד הוּא על עצמוֹ. אלא שמרוֹב פּעלתנוּת אינוֹ מקפּיד לברר תחילה, שעה שמזדמן לידוֹ עסק חדש והוּא של שדכנוּת, אם שני המחוּתנים, שהוּא נתן עינוֹ בּהם, יש להם בּני זוּג המשלימים זה את זה אוֹ ששניהם אבוֹת לבחוּרים. וכך הוּא הטיפּוּס הבּטלני בּמכחוֹלוֹ של מנדלי דרך כּלל. “בּהלה וערבּוּביה. שם רוֹאה אני יהוּדים רצים, אחד אחד, שנים שנים, מזיעים מאד, הכּוֹבע שמוּט לאחוֹרי הראש, היד עסקנית, מתנוֹעעת אילך ואילך”. וכי בּטלה יש כּאן? אף על פּי כן הבּטלנוּת מבצבּצת ועוֹלה גם מעצם התנוּעה והעויה. אוֹ שמא סבוּר אתה שהבּהלה לפרנסה מהווה הכּוֹח הדוֹחף מעיקרוֹ! מנדלי אינוֹ גוֹרס כּך, אם נרד לעוֹמק כּוונתוֹ. אין חוֹלקין על כּך שיהוּדי זקוּק לפרנסה משוּם שחכמים אמרוּ שחייב אדם לקצוֹב מזוֹנוֹת לבני בּיתוֹ. אבל יתכן כּי אף הריצה לפרנסה היא כּסוּת עינים לתאות הריצה לשמה. יהוּדי רץ משוּם שהעוֹלם נראה לוֹ כּיריד, משוּם שהכּל רצים וּמשוּם שבּעמידה אתה מאבּד זמן. ויהוּדי נוֹשא ונוֹתן בּשביל לקיים מצות משׂא וּמתן, על פּי מנדלי. הוּא סוֹחר וּמוֹכר אפילוּ בּהפסד וּבלבד לעסוֹק בּישוּבוֹ של עוֹלם. תאוה יש בוֹ שלא להיות בּטלן – משום כּן הוּא נוֹהג בּבטלנוּת. כּלוּם אוֹהב כּסף הוּא? הוּא אוֹהב את ענין הכּסף, שקוּלה אצלוֹ שׂיחה בּעניני ממוֹנוֹת כּממוֹן ממש. כּשאין לוֹ הוּא אוֹמד את עשרוֹ של חברוֹ או שכנוֹ, מעריך את המזוּמנים של הפּריץ אוֹ מפליג וּמסייר את נכסיו של רוֹטשילד. אבל כּלוּם רק היהוּדי רץ ולהוּט אחרי מראוֹת עיניו? כּלוּם רק הוּא חוֹבק צללים והוֹזה הזיוֹת ורוֹאה חלוֹמוֹת בּאספּמיה?

צריך ללמוֹד את מנדלי בּפירוּש מוּרחב יוֹתר, לרדת לתוֹך האנוֹשי של מה שנראה כּתוֹפעה יהוּדית מצוּמצמת. הבּטלן היהוּדי של מנדלי רץ משוּם שבּוֹרח הוּא מחייו המרוּדים. הבּטלנוּת דרך כּלל היא בּריחה מקשיוּתה של המציאוּת. שרשה בּאי־סיפּוּק האדם מעצמוֹ, מסביבתוֹ, מהכּל, היינוּ מגוֹרל האנוֹש עלי אדמוֹת. סממני מנדלי ריאליים בּיוֹתר, אוּלם כּוונוֹתיו האמנוּתיוֹת יוֹצאוֹת מעֵבר לד' אמוֹת של ריאליזם מצוּמצם. הוּא דרשן וגם חכם מסתוֹרין. כּל מחזוֹת ההוָי שלוֹ הם סמלים. תנוּעה גדוֹלה בּכתביו. הכּל נוֹשאים את רגליהם וּמהלכים ועוֹקרים מסביבתם. מסע של קבּצנים, מסע של נשׂרפים, מסע של קהילוֹת בּישׂראל. העינים משוֹטטוֹת בּמרחקים לתפּוֹשׂ מקוֹם תחת השמש. זוֹ היא בּטלנוּת שיש בּה יוֹתר משמינית של הרפּתקנוּת וּתשוּקה מסוּתרת לשנוֹת עוֹלם וּלהעתיק גבוּלוֹת. לפיכך רוֹב בּריוֹת אצל מנדלי נוֹתנים דעתם על עסקי איסטרטגיה וּפּוֹליטיקה. יהוּדי אוֹהב לטפּל בּענין שעל המדינוֹת בּוֹ ייאמר. אף כּאן עמדה לוֹ למנדלי בּינתוֹ היתירה לנחש, כּי אין לך מעיין המתגבּר של בּטלנוּת כּמדוֹר הפּוֹליטיקה. בּטלנים מדבּרים על פּוֹליטיקה, אבל גם בּטלנים עוֹשׂים אוֹתה. ואלא מה, אם לא חוֹסר כּל ענין ממשי בּחיים, דוֹחף רבּים מקברניטי האוּמוֹת לסכסך וּלנכּל נכלים וּלחרחר ריבי גבוּלין וּלקוֹטט עם בּעם וּממשלה בּממשלה וּלהשליט בּעוֹלם חרב, שסוֹף סוֹף אינה מביאה רווחים לשוּם צד? כּל המרקחת המדינית היא עסק של בּטלה, לפי עוֹמק הכּרתוֹ של היהוּדי המנדלאי. פּשוּט בּפשיטות, עסק שאינוֹ מכניס ושאין לוֹ שוּם תכלית, אלא שפיכת דמים והוֹצאת מרץ לבטלה. וכל היוֹצא לבטלה הוּא מעיקרוֹ בּטלה. תאמר: פּלוֹני נעשׂה שׂר וגדוֹל, הגיע ממש עד כּסא המלכוּת! מה אנוּ וּמה חיינוּ? ואם מלך – הרי זה מלך אביוֹן. פּירוּשוֹ של דבר: אף בּטלן שהצליח אינוֹ יוֹצא מכּלל בּטלן.

ר' אלתר יכּנהז אינוֹ אפילוּ מלך אביוֹן ולא הצליח בּשוּם דבר. יהוּדי עני הוּא, מטוּפּל בּצרוֹת, בּבת גיבּנת. השׁכּיל מנדלי להציגוֹ לפנינוּ כּבטלן ממין מעוּלה, חרוּץ, משוֹטט בּדרכים, קצת כעסן, אבל פּיקח וּבעל דברים. ואף הרפּתקן יוֹשב בּסתר היהוּדי הזה, ה“מסוּרבּל בּבשׂר וּמפוּטם וּכרסוֹ עבה וּפניו טוֹבעים בּים של שׂערוֹת, צהוּבּוֹת ועכוּרוֹת, שיש בּהן כּדי לספּק פּאוֹת וזקן ושׂפם גם לוֹ לעצמוֹ וגם לכמה וכמה יהוּדים”… מסתבּר כי יהוּדי כּזה בּהגיעוֹ לשׂיא תפקידוֹ בּחיים, בּכהנוֹ בּבטלנוּתוֹ בּעגלתוֹ המסיעתוֹ לקהילוֹת הקוֹדש, דין הוּא שיהא עטוּף מַדי הכּהוּנה. הטלית והתפילין עדוּת הם בּיעקב והם הוֹלמים בּטלן מישׂראל בּדרכים. משל מכריז וּמוֹדיע ר' אלתר מעל דוּכנוֹ: פּוֹעלים בּטלים של כּל העמים התאחדוּ, הקבצוּ וּבוֹאוּ אלי וּראוּני כּיצד אני עוֹשׂה את עבוֹדת הבּטלנוּת הקדוֹשה! ואילוּ לאוּמוֹת העוֹלם יש לתכלית זוֹ טוֹטפוֹת משלהן. זה מתהלך זקוּף בּמדי מצבּיא, כּאילוּ טוֹבה הוּא עוֹשה לבּריוֹת שהוּא נראה בּיניהם חגוּר חרבּוֹ על ירכוֹ ולאדמה – שהוּא צוֹעד עליה. פּלוֹני חוֹבש כּוֹבע ונוֹצה של בּת היענה נעוּצה בּוֹ. אלמוֹני מתהדר בּשערים בּסרט שענדוּ לוֹ בּעלי השררה החפצים בּיקרוֹ. ויש נוֹשׂא בּגאוֹן עטרת משוֹרר החצר אוֹ מנהיג הקריה. כּל הדברים האלה הם אוֹתוֹת הבּטלנוּת, הטבוּעה בּאדם כּתכוּנה ונגלית בּצוּרוֹת ההוֹלמוֹת תנאי הזמן והמקוֹם. עיקרוֹ של דבר, שכּל בּטלן רם המעלה אוֹ פּחוּת ערך מטיל סימן בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ או בּתנוּעוֹתיו, שהכּל יכּירו בּוֹ אחד מגזע הבּטלנים, שמצוּדתוֹ פּרוּשׂה בּכל העתים וּבכל החברוֹת האנוֹשיוֹת. כּל בּטלן על מחנהוּ ועל דגלוֹ.

נחטא למנדלי אם נקרא אוֹתוֹ רק אחד מקרא בּלי אחד תרגוּם למציאוּתנוּ החדשה. היהוּדים שלוֹ הם בּני אדם גמוּרים. בּטלנים שלוֹ מגוּריהם בּתחוּם המוֹשב שברוּסיה בּמאה התשע־עשׂרה, אבל הם יוֹצאים מכּל תחוּם של מדינה, סביבה וּתקוּפה. הוּא איזן וחיקר ותיכּן את הבּטלנות כּיסוֹד שבּאדם הכּוֹלל, כּתכוּנה מששת ימי בּראשית. הוּא נתן את הלבוּש שלה ואת הנשמה שבּה. תפרש את מנדלי רק על פּי הפּשט אין לך בּוֹ אפילוּ פּשט. הוּא כּוּלוֹ ערמה, פּיקחוּת, רמז, עקיצה, משׂחק, דרש בּתוֹך דרש. הדברים עשׂוּיים אצלוֹ כּריכים־כּריכים, הממוּלאים כּל הסממנים שבּפּיטוּם הקטוֹרת. לא די שהפּסוּק שלוֹ הוּא חד וחלק וחריף ונוֹקב עד תהוֹמה של נפש, אלא כּתוּב אצלוֹ עוֹד דבר מה גם בּין פּסוּק לפסוק. מנדלי אינוֹ חוֹמר קריאה. הוּא חוֹמר לימוּד. יש בּוֹ אכין ורקין, קוים ותגים, קליפּה ותוֹך, וּבתוֹך כּל צוּרוֹתיו הזמניוֹת מוֹצא אתה תמיד את הענין המתמיד, שאמן גדוֹל זה אינוֹ מסיח דעתוֹ הימנוּ. “מה לנוּ וּלבטלני מנדלי?” – איזו שאלת תם! יש לנוּ ולהם. הם שלנוּ. הם רֹודפים אחרינוּ כּצללים בּרחוֹבוֹת ירוּשלים ותל־אביב, הם יוֹשבים בּסתר כּל אחד מאתנוּ. אתה מוֹצא אוֹתם בּכל דרכי ציוֹן וּבכל הירידים שבּציון, המכוּנים כּינוּסים, אספוֹת עם, מסיבּות חגיגיוֹת וּמוֹשבי רעים וּבכל העסק הגדוֹל של יצירה שיש עמה רעש וּבהלה וחפּזון וּפזיזוּת. כּמה קטנוּת המוֹחין יש בּדבר לוֹמר, כּי כּל מה שהיה שלילי בּחיינוּ – והבּטלנוּת היתה היסוֹד השלילי בּיוֹתר בּתכוּנתנוּ – עבר וּבטל מאתנוּ בּדוֹר הזה בּמקוֹם הזה. לפנים היוּ טיפּשים, היוּ צבוּעים, היוּ פּחדנים וּבטלנים – וכעת כּוּלנוּ חכמים, כּוּלנוּ עזי רוּח, כּוּלנו גלוּיי לב ואנשי מעשׂה. אהה, הזמנים משתנים, אבל ניצח הטיפּוּס. הוּא פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה – והוּא הנהוּ הוּא. בּמה דברים אמוּרים, בּטיפּוּס לאמתוֹ, שהוּא בּבחינת אב מלאכה. מנדלי הנהוּ, כּאמוּר, סוֹפר מגזע האבוֹת. כּל שיצא מתחת קוּלמוֹסוֹ יש לוֹ דמוּת אב. הבּטלן הוּא אב־בּטלן. הקבּצן – אב־קבּצן. ר' אברהם בּעל הלב הטוֹב ש“בּעמק הבּכא” הוּא סמל של לב אב טוֹב. פישקה אבי אבוֹת הפישקים, ילדי ההפקר, ילדי הרחוֹב, ילדי בּית המרחץ, הגדלים ללא השגחה, בּיגוֹן וּבאנחה, סוֹפגים מילדוּתם מכּוֹת וּבזיוֹנוֹת, אוּלם פּגעי חייהם אינם מקשיחים את לבּם הרך והחוֹמל. החיים הרעוּ להם מאד והם טוֹבים. אהבה יש בּלבּם ורחמים, ממידת יוֹצרם יש בּהם. אף מנדלי מרחם על בּריוֹתיו החלכּאים מתחת לקליפּת ההיתוּל המר המכסה את דבריו. כּלל גדוֹל בּמנדלי: יפה תוֹכוֹ, יפה בּרוֹ, אבל אין תוֹכוֹ כּברוֹ. יש בוֹ שני מיני יוֹפי – ואוֹתם צריך להשׂיג וּלהבהיר בּדיוּננוּ עליו, בּקריאתנוּ בּכתביו, בּהוֹראתנוּ אוֹתוֹ לבני הנעוּרים. הוּא יִסר בּשבט פּיו את הבּטלנוּת הישׂראלית, אבל עיין היטב בּדבריו ותראה, כּי כוונתוֹ לוֹמר סדן כּל העמים אחד הוּא, אלא שעלינוּ לעשׂוֹת לבית ישׂראל ולהכּוֹת את אחינוּ בּשבט פּינוּ על שוּם שאחינוּ הם. חוֹבה ללמוֹד את מנדלי וללמוֹד ממנוּ לדבּר כּמוֹהוּ, אוּלם בּלשוֹן זמננוּ וּבטעם זמננוּ, על מראוֹת נגעינוּ, החוֹזרים ונשנים בּכל דוֹר וּבכל שעה. עוֹלם המראוֹת של מנדלי תלוּי על ההוָי העיירתי כּעל קוֹלב. אבל יכוֹלים אנוּ להוֹרידוֹ רוּבּוֹ אוֹ מקצתוֹ מעל הקוֹלב הישן ולתלוֹתוֹ על הקוֹלב של מציאוּתנוּ החדשה. הזמנים משתנים וניצח התוֹך שבּאדם ושבּיהוּדי שבּא לידי גילוּיוֹ בּתיאוּריו האמיצים של אמן בּעל שיעוּר קוֹמה כּמנדלי.

נפענח את ר' אלתר יכּנהז ונראה: אחינוּ הוּא, בּן מקוֹמנוּ וּזמננוּ. עוֹד הרף־עין והנה אזל אלתר, יליד תחוּם המוֹשב, ועוֹמד פּלוֹני האדם המבוֹהל, הרוֹכב תמיד על גלגלים, העשׂוּי קפיצים, הנידוֹן מרוֹב עשׂיה ליעשׂוֹת סרק, בּטלן כּהלכה.

ג

הסתכּל בּתיאוּרי מרחץ, התוֹפסים בּחיבּוּרי מנדלי יריעה רחבה וחיבּה יתירה נוֹדעת להם ממחבּרוֹ של “ספר הקבּצנים”, וּתקבּל עדוּת נוֹספת לכך כּמה עז ותוֹסס התוֹכן הרעיוֹני והסמלי שבּפרקי־הוי אלה, שאינוֹ יכוֹל עוֹד להיכּלא בּלבוּשיו הארעיים וּפוֹרץ ויוֹצא לחזוּת אנוֹשית־כּללית. הרבּה צווחוּ הצוֹוחים על מנדלי שהעמיד בֵּי־בַּנִי כּתל תלפּיוֹת של הנוֹף הגלוּתי ושהקדיש להויוֹת האיצטבּה העליוֹנה עמוּדים שלמים. מה הוּא מוֹשך אוֹתנוּ תמיד לבית המרחץ, כּאילו לא היה לוֹ לישׂראל בּעוֹלמוֹ גם בּתקוּפה ההיא וּבימים ההם כּלוּם חוּץ מחבילת זרדים בּיד האחת וּדלי של רוֹתחים בּיד השניה וגל החוֹם הנוֹדף ממרוֹמוֹ של הבּית הזה והגוֹבר חילים מרגע לרגע בּכוֹח היתזי המים שבּדלי? – שאלוּ רבּים בּקפידה מוּצדקת מבּחינת־מה, כּיוון ששקידתוֹ היתירה של מחבּר זה לתאר לפנינוּ את עוֹלם הרחצה על שפע הגוּפים היהוּדיים המצוּמקים והכּרסניים, הרוֹחשים חשׂוּפי־שת בּמחילה כּאן בּתוֹך תימרוֹת הערפל הזה וּמקשקשים אוֹתה שעה בּלשוֹנוֹת, עלוּלה היתה להתפּרש כּמגמה מפוֹרשת להתקלס בּעם זה, המבלה את חייו בּהבל והצוֹעק בּקוֹל ענוֹת התלהבוּת: הפיקוּ הבל, הגבּירוּ חוֹם והבל! מכּאן רק צעד לייחס כּוונת עוֹקצים למחבּר, שכּל עיקרוֹ הוּא טוֹרח לעשׂוֹת נקמוֹת בּיהוּדים. תהא הזיעה שוֹטפת מבּשׂרוֹ של יהוּדי שטוֹף והלוֹך! כּמה מקטנוּת המוֹחין והפרזה של רגישוּת יש בּטרוּניה זוֹ על מנדלי. ועד שמנדלי נידוֹן על ידי מבקריו אלה בּנטיה לחיטוּט קרתני יש רק להתפּלא על קרתניוּתה של השׂגה בּקרתית זוֹ. לאמתוֹ של דבר, הנקוּדה המרחצאית, שרבּים רוֹאים אוֹתה, ואף מרמזי מנדלי בּמקוֹמוֹת שוֹנים אפשר להסיק מסקנה זוֹ, כּנקוּדה היהוּדית, כּאילוּ אין יהוּדי בּא לידי עלית נשמה וּמצב של “בּגילופין” אלא משהוּא מגיע לטבילה בּמים, חוֹשׂפת לפנינוּ שכבת יסוֹד בּמחקר האדם שבּכל זמן וּבכל אוּמה. ואם נניח שמנדלי גוּפוֹ לא ירד לסוֹף כּוונת עצמוֹ בּדרש המרחץ שלוֹ הרי בּינתוֹ היתירה וחוּשוֹ האמנוּתי החוֹדר ונוֹקב הנחוּהוּ בּדרך הנאוֹתה בּמדרש פּסיכוֹלוֹגי זה. אין לנוּ אלא לתרגם את מוּנח המרחץ למלה הלוֹעזית החוֹפפת אוֹתוֹ – פּליאזשה – אוֹ חוֹפה, משכּב־מרגוֹע על שׂפת ים ונחל, והענין יסתבּר לנוּ בּאוֹר חדש וּבמשמעוֹ התכני לאמתוֹ. קוֹדם כּל יוֹציאוּ הנעלבים על כּבוֹד ישׂראל את מרירוּת הלואי, שספגוּ לתוֹכם מפּרשת המרחץ. מנדלי אמר: יעמוֹד ר' ישׂראל, שהרי סוֹפר היה בּישׂראל. אבל על בּרכּת המים וחמדת המים כּבר עמדוּ כּל הבּרוּאים האנוֹשיים. קוֹל האדם על המים אינוֹ קוֹל האדם על היבּשה. הבּא בּקרבת המים וּפוֹשט את בּגדיו דרך הטבע הוּא לוֹ שהוּא מתפּשט גם מרוֹב מנהגיו ונימוּסיו ואף יוֹצא לא מעט מכּליו. אפילוּ התינוֹקוֹת הללוּ כשהם מגיעים סמוּך לברכה אוֹ לאגם קולוֹתיהם מתרוֹממים מאליהם וּמשתקשקים כּזוּגים בּעינבּלים, בּצווחה מצווחים וּבצריחה מצטרחים. חדוָה גדוֹלה לראוֹת מים, חדוָה ששרשה מסתמא בּמסתוֹרין קדוּמים, בּקריאת ראשוֹני בּני אדם תוֹעי דרך בּישימוֹן למראה מעין: האח, בּא גד, מים, מים, ולא עוֹד יהא גרוֹננוּ ניחר מצמא! האם רק זאת? גדוֹלים חקרי הרגשוֹת בּלב אנוֹש. לא היין ישׂמח לב אנוֹש שׂמחה מפכּה מקרב לב, אלא דווקא המים, כּשהם נראים לנוּ בּשפע מראיה, בּעיים דכיים, מעוֹררים בּקרבּנוּ גלי עליצוּת וּכאילוּ מצמיחים כּנפים לדמיוֹננוּ. יש בּמראה מים משוּם רמזי שחרוּר והפּוּרקן מתבּקש מאליו. פּוּרקן ממשׂא הבּגדים, ממעמסת הדאגות, אף מסבל הירושה התרבּוּתית, ואוּלי גם האנוֹשית. לצרוֹח יחשק הלב, לרקוֹד, להשתוֹלל, לעשׂוֹת מעשׂי נערוּת, להרבּוֹת העויוֹת, לשוּב לאיזוֹ ראשית נשכּחה ונכספה, להיות פּרא אדם! ודוֹמה שמנצנצים משברירי הגלים, מנפצוּצי הרסיסים, ממחזוֹר הרץ ושב של מחוֹל הטיפּוֹת, רמזי כּיסוּפים לאיזוֹ דביקוּת־גוֹמלין חדשה של כּלל הגוּפים והנשמוֹת. אדם בּסמוּך למים נוֹטה להיוֹת מוּפקר וּפוֹרק עוֹל. מה תימה אם המקוֹם המוּכן להתערטלות נהפּך למקוֹם משכּן היצרים הקמאיים לכל העמים? משתזפים הגוּפים בּקרני החמה, שצינת המים מפיגה קימעה את שׂרפנוּתן, אף הנשמוֹת משתזפוֹת וּמיטגנוֹת וצוֹעדוֹת כּביכוֹל בּסך דרך כּוּר ההיתוּך של הכּוֹללוּת.

חכם גדוֹל היה מנדלי ושיקע כּל כּך הרבּה סממנים דשנים בּתיאוּר בּית המרחץ, ששימש לבני ישׂראל, המנוּתקים מים הטבע הגדוֹל, ממלא מקוֹם של פליאזשה לגוֹיים. כּאן בּתוֹך אגם סגוּר זה הרגיש גם היהוּדי טעם חירוּת, שכּמוֹהוּ כּטעם חיים. יצר החיים וּכלל היצרים הקמאיים, בּתוֹכם גם יצר השלטוֹן והשׂררה, יצר החברוּת והידידוּת ויצר הפּטפּוּט והקשקוּש, יצאוּ כּאן לפעלם. אדם מישׂראל אינוֹ עוֹרך נשפי חשק ואינוֹ נוֹטל חלק בּחגי מסכוֹת חוּץ מיוֹם אחד בּשנה והוּא פּוּרים. אוּלם כּאן בּמרחץ יש לוֹ חג פּוּרים כּל יוֹם ששי בּשבוּע. בּית המרחץ הוּא בּחזוֹנוֹ של מנדלי ליהוּדי “ארץ מוֹלדת וּמדינה חפשית”, “בּית הסרסרוּת הגדוֹל וזה שער משׂא וּמתן בּין השמים וּבין הארץ”. האיצטבּה העליוֹנה היא בּית ועד כּשם שהיא מקוֹם חוֹבטין. ואינוֹ ידוּע עדין מי נחבּט וּמיטגן וּמתכּווץ ויפה לוֹ יוֹתר כּאן: הגוּף או הנשמה. זה וזוֹ ניהנים מאד מן החבירוּת וּמן החירוּת, מן ההתפּנקוּת וההתפּרקוּת כּאחד. וכמה טוֹב וּמתוֹק השויוֹן האנוֹשי המתגשם כּאן בּמלוֹאוֹ. עשיר לא יוּכּר מפּני דל ותלמיד חכם לא יכוּבּד על עם הארץ. אין כּאן בּעלי כּרסין ובעלי תריסין, בּני עליה ודרי מטה, גבירים וקבּצנים. הכּל צריכים למר בּלָן והכּל נחזים כּפי שיצאוּ מבּטן אמם. הני גוּפין דאזלין ערטילאין וּממילא הני נשמוֹת דאזלן ערטילאן. וראיה לכך: הלשוֹנוֹת שהוּתרה להן הרצוּעה והצעקוֹת הגוֹברוֹת והוֹלכוֹת בּקוֹלוֹת שנשמעוֹת בּהם כּמה וכמה בּנוֹת קוֹלוֹת של נחת רוּח, של יוֹהרא, של אני ואפסי, של שׂישׂוּ בּני מעי, של יהוּדים, אַי טוֹב, אַי אַי, טוֹב, וסוֹף סוֹף אפשר להתקיים היאך שהוּא גם בּגלוּת המרה הזאת, והוּ הוּ, הנפש נשׂרפת בּלהבה מאהבה וּדביקוּת, וּלפיכך: “הבוּ הבלא, אפיקוּ הבלא”! ואם כּן מה התרעוֹמת הזאת על מנדלי שמצא ים המרחץ ורוּח היהוּדי נוֹחה הימנוּ ונעץ בּו קנה והעלה עליו שרטוֹן וייחד אוֹתוֹ לבית ועד ליהוּדים דווּיים וּמרוּדים, למקוֹם פּגישוֹת ולאי של נחמה. בּיקש מנדלי להיטיב לבני עמוֹ ולגרוֹם להם טיפּה של נחת רוּח והרבּה להם תיאוּרים מחיי בּית המרחץ – והנה בּאוּ קצרי דעה והוֹציאוּ עליו שם רע שמטיל מרה הוּא בּהוַי היהוּדי ואינוֹ מתכּוון אלא לגנוֹת וּלהשפּיל. פּתחוּ נא דף בּמנדלי על נוֹשא זה, איזה דף שהוּא, נאמר, למשל, מקוֹם זה שר' אלתר מסיח לפי תוּמוֹ ואוֹמר: “מחר, אם ירצה השם, אשכּים ואלך, בּלא נדר, למרחץ, אשהה שם כּמה וכמה שעוֹת ואשמע מה נעשׂה בּעוֹלם. המרחץ – הרי הוּא המקוֹם היחידי בּשביל יהוּדי לתהוֹת זה על קנקנוֹ של זה, להוֹציא לפני אחרים את כּל רוּחוֹ ולקבּל מה שהם מוֹציאים לוֹ. בּמקום זה מתגלים לוֹ לאדם דברים מכוּסים ונסתרוֹת הרבּה”.

דוֹמה, שלא נהא מן המתפּלפּלים אם נאמר, שמפּי ר' אלתר רמז לנוּ מנדלי בּמפוֹרש, כי פּרשת בּית המרחץ יש בּה סתרי דברים. צפה מנדלי בּרוּח חכמתוֹ שכּאן צפוּן סוֹד. וּמתחת לרעש שוֹקקת איזוֹ הסכּמה חרישית: חיי עדה בּגוון־בּראשית. הפּליאזשה העוֹלמית נתמשכה וּבאה לרחוֹב היהוּדי בּצוּרת בּית המרחץ ויוֹם השוּק של הגוּפים חל כּאן בּערב שבּת קוֹדש. לא, לא מנדלי משך אוֹתנוּ לבית המרחץ משוּם נטייתוֹ היתירה לראוָה שיש בּה קלסה, אלא דרכּה של האנוֹשוּת ללכת תמיד למרחץ. לשוא רגשוּ יפי טעם. לא היה מנדלי סוֹפרה של נשמת העם אילוּלא הוֹבילנוּ למקוֹם זה שבּוֹ משתכשכים גוּפים ואף הנפש נחה מרוּגזה וּמקבּלת מעט נחת. הרבּה ציירי פּליאזשוֹת קמוּ להן לאוּמוֹת העוֹלם. פּליאזשה בּאמנוּת מוּתרת וּמרחץ אסוּר? מי אמן המכחוֹל לא שׂרטט מפּלי גו נפתלים על שׂפת ים מתנחשל? יש תוֹם אנוֹש בּמסירת הגוּף הפקר לאיתני טבע: לקרני שמש, לרוּחוֹת שוֹרקוֹת, לגלי זעף המתנפּצים אל החוף. מסירת גוּף זוֹ יש שהיא מסמלת גם מסירוּת נפש, יציאת בּן הישוּב מכּל קלקוּלי הישוּב, מחיפּויי הבּגדים ומחיפּויי הערמה והפּיקחוּת היתירה. והרי היהוּדי של מנדלי הנהוּ לא רק פּיקח בּיותר, אלא גם תמים בּיוֹתר. ותם בּבית המרחץ הנהוּ כּפל תם.

כּבּטלנוּת וכמרחץ הוּא גם ענין הקבּצנוּת, המהווה עמוּד התיכוֹן בּהיכל האמנוּתי של מנדלי, שאף הוּא נתפּרש שלא כּהלכה. ראוּ הבּריוֹת, שמנדלי מגלגל בּמעשׂה הקבּצנוּת ואף פירש ואמר כּל יהוּדי קבּצן אחד, נכווּ מכּך קוֹדם כּל פּגיעה אישית ויצאוּ והוֹרוּ שאין הקבּצנוּת משמשת חוֹמר נאה למדרש אמנוּתי ועם זה שהוּא כּוּלוֹ גוּש קבּצני אחד אינוֹ ראוּי שהתיאוּרים על אוֹדוֹתיו יבוֹאוּ בּכלל ספרוּת הראוּיה לקריאה והטעוּנה לימוּד. ואף היוּ כּמדוּמה שאמרוּ, שאם אמנם העוֹני אינוֹ חרפּה הרי מכּל מקוֹם נזם זהב איננוּ ולא כּדאי לתלוֹתוֹ כּמלאכת מחשבת בּחטמה של אוּמה. אוּלם הטעוּת בּהערכה זוֹ, שמוּנחיה נטוּלים מתוֹך ספירה של כּלכּלה לאוּמית ונשתלים שלא בּדין בּמלכוּתה של האמנוּת, שאינה יוֹדעת צוּרת מטבּע בּמוּבן המשקי והקניני. לה יש מטבּעוֹת משלה שאינן עוֹברוֹת לסוֹחר בּעוֹלם העשׂייה. אמן שוֹפך את כּל שפע עוֹשר הצבעים שבּמכחוֹלוֹ על קלסתר פּניו של עני ואביוֹן ועל בּלוֹאי בּגדיו. הקבּצנוּת היא חוֹמר נאה כּמוֹ כּל חוֹמר ואוּלי הנאה שבּחמרים. רבוּתא לשעשע לבבוֹת בּסיפּוּרי מעשׂיוֹת על משתאוֹת עליזים? אבל קשה לגלוֹת את כּוֹח החיים הפּוֹעם כּמעיין המתגבּר בּילדי עוֹני, בּילדי הפקר, בּעלוּבים וּבמקוּפּחים שבּבּריוֹת. השׂכּיל מנדלי לגלוֹת פּרוּדוֹת חיים בּתוֹך אשפּת עוֹני ולחשׂוֹף את האוֹר הזרוּע בּמאוּרוֹת אוֹפל. לעוֹלם לב אנוֹש זוֹרח אצלוֹ מתוֹך החשכוּת שמסביב. יש קבּצנים משלוֹ, כּגוֹן פישקה, יוֹנטל, האשה מרת בּיילה, ואחרים, הראוּיים לעמוֹד בּמחיצתם של נדיבים. ומכּל מקוֹם תמוּה יוֹתר לשער, כּי מין הקבּצנים כּבר עבר וּבטל ויצא מן האפנה וּלפיכך אין אנוּ וּבנינוּ חייבים להגוֹת בּמשנה זוֹ ולחקוֹר את סוּגיוֹתיה החמוּרוֹת. ולא משוּם שאנוּ מסתמכים על לא יחדל אביוֹן מקרב הארץ – פּסוּק מן התוֹרה – אלא לפי שפּסוּקים רבּים מן החיים מעידים לנוּ, שקבּצנות אינה כּלל חזיוֹן משקי בלבד אלא קו בּטבע האנוֹשי. ושמא מוּתר לוֹמר, כּי חלקם של יהוּדים גדוֹל יוֹתר בּענין זה מאשר יתר אוּמוֹת העוֹלם. ואוּלי נתכּוון מנדלי בּאמת להוֹקיע את עניֵנוּ – מה עוול יש בּכך? עשיר בּמשפחה כּבוֹד גדוֹל הוּא מקוּפּה של אבוֹת ודוֹדים עניים מאחוֹרינוּ. אבל אין להתבּייש בּהוֹרים אפילוּ לא היוּ נגידים.

בּרם, יש לציין בּמסכת הקבּצנוּת של מנדלי פּרט אחד, הנוֹתן בּה תבלין מיוּחד, שאי אתה מוֹצא אצל רוֹב רוֹשמי רשוּמוֹתיו של העוֹני. הקבּצן של מנדלי אינוֹ בּריה עלוּבה, נכנעה, מוּכּה, שפלת בּרך וּמבקשת כּאחד עם הנדבה רחמים על עצמה. זהוּ דל גאה, הצוֹעד קוֹממיוּת ודוֹפק על דלת העשיר לא כּמחזר על הפּתחים אלא כּמי שבּא לגבוֹת את חוֹבוֹ. לא עבד עני לאיש עשיר, אלא הדברים נראים כּאילו להיפך: העשיר הוּא שנתבּע לקבּל מרוּת. העני יענה עזוֹת, כּל דיבּוּר שלוֹ דוֹקר כּמדקרוֹת חרב ונוֹתן הנדבה מחפּשׂ לוֹ דרכי התגוֹננוּת. מצד מנהגי דרך ארץ עני כּזה אינוֹ זוֹכה לחיבּה יתירה, אבל כּך הם קבּצניו של מנדלי: הם דוֹרכים בּעוֹז. כיוון שלא איבּדו אוֹמץ הרוּח לא איבּדו עדיין ולא כּלוּם. שטר יש לעני על העשיר בּעוֹלם הזה אוֹ על הריבּוֹנוֹ של עוֹלם אוֹ על שניהם כּאחד. כּל שכּן שאינוֹ מכבּד עשירים ואינוֹ מבקש למצוֹא חן וחסד לפניהם. מסתבּר שאינוֹ עוֹמד כּעני בּפּתח, אלא נכנס לאלתר וּללא שהיות, אם רק אין מעכּב בּידוֹ שוֹמר הסף, לפני ולפנים של הטרקלין, עם מקלוֹ ותרמילוֹ ואוֹמר לבעל הבּית: הנני! הרבּה דרשוּ בּקבּצנים של מנדלי ועיקר הדרש היה מכוּון לעשׂוֹתם סמל לר' ישׂראל ולכלל ישׂראל, אוּלם לא הדגישוּ כּמדוּמה כּכל הצוֹרך את מראה הקוֹממיוּת של הללוּ ואוֹפי המרדנוּת שבּהם. ודוקא צד זה שבּהם אוֹמר דרשני. דוֹק ותמצא שלא זוֹ בּלבד שאין עניוּתם מנוולתם, אלא רוֹב הבּריוֹת הללוּ לא הגיעוּ כּלל לענים בּשל גוֹרמי עוֹני נהוּגים ומקוּבּלים, אלא מתוֹך איזה יצר עוֹני. הם, אם אפשר לוֹמר כּך, עניים לתיאבוֹן, עניים להכעיס ועניים מתוֹך שהם מוּפקרים והרפּתקנים, צפּרי דרוֹר הם, טראֶמפּ בּלעז. אף בּכך יוֹעיל לנוּ התרגוּם למלה לוֹעזית לפרש הרבּה את המקוֹר. אתה אוֹמר קבּצן והרי זוֹ מחיה בּזוּיה, קרבּן אי הצדק הסוֹציאלי של סדרי הכּלכּלה המוּשחתים. אבל אתה אוֹמר טראֶמפ ויש לך דבר מה למעלה מזה, שאינוֹ תלוּי אוּלי בּשוּם משטר. טיפּוּס של נע ונד לתיאבוֹן אינוֹ בּן חלוֹף. הוּא נצחי כּמין האדם. וכל כּך היה מנדלי חריף וּבקי, עוֹקר הרים וסיני, בּמסכתא זוֹ, שלא נחה דעתוֹ עד שעשׂה את ענין הקבּצנוּת לאילן גדוֹל רב ענפים וּמפוּצל לכמה וכמה פּיצוּלים. ואם רב ענפים שמע מינה: גם רב שרשים. צא וּראה כּמה סוּגי קבּצנים מוֹנה מנדלי בּעל העין החדה: עוֹשר של גוונים, שלל צבעים. זוֹ היא עדה מגוּונת מאד. יש בּה רשעים, צדיקים וּבינוֹנים. יש בּה בּעלי־אגרוֹף ואניני־דעת, רוֹדפי בּצע וּשׂמחים בּחלקם, ראשי קהל וּמנהיגים מלידה ומבּטן. אוּלם נתן נא מעט קט רשוּת הדיבּוּר למנדלי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ למיין לפנינוּ בּלשוֹנוֹ הצבעוֹנית את עדת ענייו ואביוֹניו, איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ, מפּי פישקה: “הקבּצנים אצלנוּ מתחלקים למיניהם אלה: קבּצנים רגילים, אלוּ המטיילים והמהלכים בּרגליהם, מהם קבּצני דניידי, ארחי פּרחי דאזלין בּעוֹלם תמיד, וקבּצני דלא ניידי, אלוּ קבּצני המקוֹם, קבּצני פּרשים, אלוּ קבּצני הקרוֹנוֹת, הנוֹסעים והמשוֹטטים בּעוֹלם בּעגלוֹת. הפּרשים מתחלקים לקבּצנים בּיתיים, אלוּ הנוֹלדים בּבּית, בּאחת העיירוֹת, ועל הרוֹב בּערי ליטא וּפּוֹלין ונמנים לאחת הקהילוֹת, ולקבּצני הבּר או מדבּריים, אלו הנוֹלדים בּשׂדה בּתוֹך העגלה ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ נוֹדדים בּעגלוֹת מעוֹלם. הקבּצנים הללוּ כּצוֹענים הם בּיהוּדים. כּל ימיהם מתנוֹדדים הם בּעוֹלם ממקוֹם למקוֹם, נוֹלדים וּמתגדלים, מזדווגים וּפרים ורבים וּמתים בּדרך. הם בּני חוֹרין שאינם מקבּלים מרוּת כּצפּרי דרוֹר וחפשׁים מעוֹל דרך ארץ, ממסים וּמארנוּניוֹת וּפטוּרים גם מתפילה וּמכּל המצווֹת”. לאחר מכּן הוּא הוֹלך ומוֹנה את קבּצני המקוֹם, שבּהם אתה מוֹצא קבּצנים פּשוּטים וקבּצנים כּלי קוֹדש וקבּצנים לכבוֹד התוֹרה וקבּצנים צנוּעים וקבּצנים למחצה וקבּצני ימים טוֹבים וקבּצני גמילוּת חסדים, ועוֹד, ועוֹד. הקיצוּר עם גדוֹל ורב, עם נוֹעז ועז היצרים. ואף בּתחוּמי העם הזה מצוּי פּילוּג מעמדי, עדתי וכתתי, שהתקיף יוֹתר מתעמר בּחלש ממנוּ ועוֹשׂה אוֹתוֹ למס עוֹבד. הקבּצנים של מנדלי הם עוֹלם מלא ועוֹלם לעצמוֹ וכל מה שיש בּעוֹלמם של שאר הבּריוֹת, הטוֹב והרע, היפה והמכוֹער, הצדק והעוול, יש גם בּוֹ.

אתה נמצא למד שלא בּא כּלל מנדלי בּמסכת קבּצנים שלוֹ לוֹמר לך כּמה כּעוּרה אוֹ כּמה חלוּשה וּבזוּיה אוּמה זוֹ, המעמידה בּריוֹת שכּאלה, אלא, להיפך, כּמה כּוֹח חיים תוֹסס בּאוּמה זוֹ, שאף קבּצניה עזי נפש וּמלאי מרי הם. ספר הקבּצנים של מנדלי יוֹתר ממה שהוּא ספר החוּלשה של היהוּדי אוֹ של הציבּוּר היהוּדי הוּא מזמוֹר שיר לעוֹז גבוּרתוֹ של הטראֶמפ היהוּדי, שאפילוּ על סף הקבּצנוּת וּבתוֹך תהוֹמה ממש אינוֹ מאבּד את רגש הכּבוֹד לערכּוֹ האנוֹשי וכוֹח החיים אינוֹ תש בּקרבּוֹ. אדרבּא, עתים אתה משתאה ומשתוֹמם מניין תאווֹת סוֹערוֹת ויצרים כּה אי מבוּלמים לחלכּאים אלה? הללוּ נלחמים זה עם זה לאו דווקא על פּת לחם אלא גם על פּת הכּבוֹד, הגבּאוּת והשלטוֹן. אכן, קוֹרא כּל מעיין בּכוֹבד ראש בּספר הקבּצנים, גדוֹלים מעשׂיך אלוֹהים! מוֹדד אתה לכל יצוּר אנוֹשי את מנת החיים וּמנת הכּוֹח הדרוּשוֹת לוֹ בּתנאיו שלוֹ. כּוֹח החיים לא ינוּם ולא יישן גם בּבוֹא אנוֹש עד דכּא. כּאן, בּעמק הבּכא של מנדלי, יש מחסוֹר, אבל אין יאוּש, יש עייפוּת ולא ליאוּת, מצוּי החוֹלי ולא הניווּן. מרה שחוֹרה כּל שכּן שאיננה. יהוּדים עניים, אבל בּעלי תאווה, מנוּגעים בּמיחוּשים אבל לא נפגעים אף כּחוּט השׂערה בּבריוּת החוּשים, מנצלים אפילוּ את מקלם ותרמילם בּמלחמת קיוּמם. בּמקלם זה יעברוּ בּדרכים הקשוֹת והאבלוֹת. בּמקלם זה יתבּעוּ המקוּפחים צדק ואף יעמדוּ על נפשם בּמערכה. וגדוֹל תרמיל המלא כּאחד צרוֹת צרוּרוֹת וּצרוֹר תקווֹת לישוּעוֹת וּלנחמוֹת. אכן, הקריאה בּספרי מנדלי וּבעלילוֹת בּריוֹתיו אינה נוֹסכת רוּח נכאה כּלל וּכלל.

ד

מה שסתם מנדלי בר' אלתר, בּפישקה וּביתר הבּטלנים הקבּצנים פּירש לנוּ בּתיאורי ר' בּנימין השלישי וּבן לויתוֹ סנדריל, המתיחסים לכאוֹרה למשפּחת דוֹן קישוֹט וסנשה פּנסוֹ, וּלתוֹכוֹ של דבר הם שייכים לפי עיקרי מהוּתם לבית מנדלי, אוֹ לבית ישׂראל, כּפי שהוּא נחזה בּאיצטגנינוּתוֹ של מנדלי. אם לגבּי רוֹב סיפּוּריו של מנדלי יכוֹל הפּשטן לטעוֹן, שמחבּרם נתכּוון לצייר לפנינוּ הויה עלוּבה וּלהוֹקיע לחוּכא ואיטלוּלא מיני בּריוֹת שאינם אלא העויה מאוּסה, לא יתכן לוֹמר זאת על סיפּוּר המעשׂה בּר' בּנימין וּבסנדריל, שיוֹצרם השרה על כּל הליכוֹתיהם את בּת־צחוֹקוֹ הנדיבה ושפע חיבּתוֹ ורחמיו. דוֹמה, הוּא מלוום בּכל פּסיעה וּפסיעה כּמוֹ הצפּרים, שמסוּפּר בּראש פּרק ד' של הספר, ה“פּוֹתחוֹת את פּיהן בּשירה וּבזמרה בּאזני בּנימין, כּאילו הן מצפצפוֹת ואוֹמרוֹת: לכוּ נרננה לנפש אדם זה אצל הריחיים, וּבזמירוֹת נריע לוֹ, הלא הוּא בּנימין, הוּא בּעצמוֹ וּבכבוֹדוֹ, הוּא בּנימין הבּטלוֹני, אלכּסנדר מוּקדוֹן בּדוֹרוֹ”. כּאן רוֹאים בּחוּש, שאין מנדלי בּא כּלל בּטרוּניה עם בּריוֹתיו המשוּנוֹת והבּטלניוֹת ואינוֹ מתכּוון לדרשן לגנאי וּלבזיוֹן, לא כּל שכּן לחרוֹת על גבּי מצחן כּתוֹבת קעקע של יוֹצאי דוֹפן, שאינם אצל שוּם אוּמה ולשוֹן. אין בּכל המסכת הזאת כּלוּם ממעשה דוֹן קישוֹט וּפּנסוֹ, פּרט לאילוּ רמזי־דימוּיים חיצוֹניים. אבל קוי־הדימוּי הבּוֹדדים נבחרוּ כּאילוּ בּמתכּוון ללמדנוּ, שכּל הפּרשה הזאת שרשיה הם אנוֹשיים־כּלליים. הבּטלן היהוּדי הוּא דוֹן קישוֹט הלוֹעזי וּלהיפך. אחד השוֹרש לשניהם: אהבת המוּפלא והשאיפה למרחקים. “צר לוֹ המקוֹם בּעירוֹ מעיד מנדלי על ר' בּנימין – נפשוֹ היתה שוֹקקת וּמתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ. לבּוֹ היה נוֹשׂא את עצמוֹ למרחקים, כּתינוֹק זה שמתמשך בּפישוּט ידים כּנגד הלבנה”. וכך כּוֹתב גם ר' בּנימין בּספרוֹ: “לבּי היה שוֹאף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כּנפי רוּח – רחוֹק, רחוֹק”. לא זוֹ שהבּטלן אינוֹ מבין את המציאוּת ואינוֹ מוֹצא את ידיו ואת רגליו בהויוֹת העוֹלם משוּם שהוּא גוֹלם בּמחילה וּביש־גדא, אלא הוּא גם אינוֹ רוֹצה לדעת את המציאוּת של מטה וּמטבעוֹ הוּא נעלה עליה לפי שנפשוֹ חצוּבה ממקוֹר הגעגוּעים וּכתינוֹק הוּא מתמשך לזיו, לזוֹהר, לחן שבּמוּפלא. אמת, שדברי מנדלי על בּעלי החלוֹמוֹת המרוּבּים בּישׂראל ניתנים להתפּרש לשני פּנים, אבל ראוּי תמיד שלא להסיח את הדעת אף לרגע שעה שאנוּ מדיינים בּמנדלי גם מן הפּנים השׂוֹחקוֹת שבּוֹ. עקיצתוֹ חדה ונוֹקבת, אבל כל עוֹקץ שבּוֹ נוֹטף גם דבש של אהבה, הבנה ומחילה. לכאוֹרה מצליף הוּא בּלעגוֹ המר על כּל לא־יצלח, אבל עיין היטב ותראה כּי לעוֹלם בּרוֹגז רחמים יזכּוֹר ואף פּיקחוּתוֹ היתירה עמדה לוֹ להבין כּי אי־ההצלחה על הרוֹב מפכּה ממקוֹר הטהרה שבּנפש.

דרך אגב הוּא מפרש לנו בּפי ר' בּנימין וסנדריל עיקרי השׂגתוֹ בּעניני הקבּצנוּת והבּטלנוּת. ר' בּנימין בּצאתוֹ למרחקים להשלים את מפעלוֹ הגדוֹל בּדוֹמה לאלכּסנדר מוּקדוֹן וּלקוֹלוּמבּוֹס וּלהגיע עד למקוֹם משכּנם של היהוּדים האדוּמים ועשׂרת השבטים, אינוֹ דוֹאג הרבּה לחסרוֹן כּיס להוֹצאוֹת הדרך וּלבעיוֹת המזוֹנוֹת, שנשאל עליהם מאת סנדריל המיוּשב והמעשׂי. לא כּן סנדריל המוֹרה על בּקשת נדבוֹת בּדרך. אבל בּאיזוֹ לשוֹן נקיה וּספוּגה הדרת כּבוֹד הוּא מבּיע זאת? “כּוונתי כּך היא – משיב סנדריל בּתמימוּת – כּיוון שיש בּתים בּדרך, אפשר לחזר אגב אוּרחא על הפּתחים. ומה שאר היהוּדים עוֹשׂים? היהוּדים מחזירים על פּתחי אחיהם זה אל זה. הללוּ היוֹם והללוּ מחר. ואין כּאן לא בּוּשה ולא כּלימה, חלילה. הרי מנהג ישׂראל הוּא ואין זה אלא גמילוּת חסד”. הם קבּצנים אגב אוּרחא ולא משוּם שהם עניים מטבע בּרייתם. וכך מתבּטלים הם מעשׂייה לא משוּם אהבת הבּטלה אלא מתוֹך חמדת המרחב וההשתוֹקקוּת לגדוֹלוֹת. ואם לא ירדנוּ לתוֹכוֹ של הענין לפי תיאוּרים מרוּמזים בּא המחבּר ומפרש לנוּ בּסוֹף הספר גוּפוֹ לוֹמר: ר' בּנימין היה בּטבעוֹ אחד ממיני העוֹפוֹת הידוּעים בּשם עוֹפוֹת נוֹדדים, שדרכּם להתעוֹפף שנה שנה בסוֹף הקיץ למדינוֹת החמוֹת וּלהשתקע שמה כּל ימוֹת הגשמים. העוֹף ממין זה טבעוֹ תוֹבע אוֹתוֹ למסעיו בּתוֹקף עוֹז, ואם סוֹגרים אוֹתוֹ אוֹתה שעה בּתוֹך הכּלוּב חייו אינם חיים, אינו אוֹכל ואינוֹ שוֹתה, מתרפּק על הכּתלים וּמבקש לוֹ פּתח להימלט על נפשוֹ. הנסיעה לשם – למקוֹמוֹת הרחוֹקים וכו' – היתה מנקרת כּיתוּש בּמוֹחוֹ מנהמת בּתוֹכוֹ, מכרזת ואוֹמרת: לך לך בּנימין, לך לך, לך לך!" וכי אין לתרגם טיפּוּס לך־לך זה ללשוֹן הלוֹעזית טראֶמפּ, תרגוּם העוֹלה יפה כּל צרכּוֹ? אם כּך אפשר שגם עם גוֹלה, נע ונד בּהמוֹניו, אנוּס על פּי יצר דוֹחף, ששמוֹ לך־לך, נגלה לוֹ לאיצטגנינוּתוֹ של מנדלי מבּחינת הטראֶמפּ הנצחי, הטעוּן, אמנם, הצלפוֹת בּשבט־מוּסר ועם כּך יש בּוֹ מראה דלוּת, הראוּי ליראת הכּבוֹד. נע ונד לתיאבוֹן, בּין יחיד בּין ציבּוּר, מן הסתם מרדן הוּא. הוּא פּרש מכּלל סדרי העוֹלם הוֹאיל וּמוֹאס הוּא בּסדרים המקוּלקלים. לאוֹת מחאה קם זה ועזב עוֹלם בּנוּי על תלוֹ לשוֹטט בּמרחקים.

אנוּ מרחיבים את יריעת מנדלי וּמעמיקים את תכניה לעשׂוֹתם ענין גם מחוּץ לד' האמוֹת של העיירה בּתחוּם של תקוּפה מסוּיימה על ידי שהננוּ מצרפים לכל בּטלן וקבּצן של מנדלי ניצוֹץ של דוֹן קישוֹט. ועל צד האמת כּך הוּא. אין אצל מנדלי סתם בּריוֹת מרוּדוֹת, אביוֹנים ארחי־פּרחי, טפּילים שאין להם בּעוֹלמם אלא כּרסם וּבקשת מזוֹנוֹת, התוֹלים להם תרמיל על שכמם משוּם שעליו פּרנסתם. אילו כּך היה עוֹלם מנדלי לאמתוֹ של דבר עוֹלם קבּצני צר וּמדוּלדל, עבר וּבטל משכּבר, שלא כּדאי לתת לוֹ השארת הנפש בּבית היוֹצר של אוּמתנוּ וּלהגישוֹ לקריאה אל הדוֹר החדש. אבל אינוֹ כּן. אין לך דיבּוּר של מנדלי שאינוֹ משתמע לכמה טעמים, אין לך אצלוֹ תיאוּר שאינוֹ מתרוֹמם למעלת סמל, ואין נפש מתהלכת בּמחזוֹתיו שאינה ראוּיה לשמש דמוּת לדוֹרוֹת. דוֹן קישוֹט אינוֹ, כּידוּע, תם גמוּר, אלא יש בּוֹ גם יוֹתר משמינית של ערמה. משוּל הוּא למחבּרוֹ. מה מחבּרוֹ נתכּוון מלכתחילה להצליף בּשוֹט לעגוֹ על בּטלנוּתם של בּעלי ההזיה, הלוֹחמים בּריחיים של רוּח, וּבדיעבד יצא שהוּא שר להם מזמוֹר תהילה, אף הוּא, דוֹן קישוֹט, שוֹאף לפעוּלוֹת רק למראית עין, וּלתוֹכוֹ של דבר שקוּד הוּא להוֹכיח לנוּ נביבוּתם של המעשׂים על ידי עוֹדף עשְייה והגזמה של פּעלתנוּת. דוֹמה כּאוֹמר לבּריוֹת: סבוּרים אתם שהבּטלה היא דבר של תוֹהוּ ורק המעשׂה הוּא הבּוֹנה – הנה אראה לכם שאהיה שטוּף בּעשׂיה שהיא סרק שבּסרק. אף מנדלי המלמדנוּ לבזוֹת את הבטלה על ידי תיאוּר הויתה העלוּבה מעתיר עלינוּ בּוֹ בּזמן סימנים וּרמזים, שיש בּטלה רבּת משמעוּת, שוֹקקת חיים ושבּמקוֹם שאתה מוֹצא את כּיעוּרוֹ של הבּטלן אתה מוֹצא בּוֹ גם כּן שהוּא יצוּר־חמד. הקיצוּר, אל תסתכּל בּקנקן. יש, אמר לנוּ מנדלי, שהוסיף בּינה כּכל שהעמיק להסתכּל בּעוֹלמוֹ הפּנימי של הבּטלן, תחכּמוֹני מלגו וכסלוֹני מלבר. שוּם דבר אין תוֹכוֹ כּברו – אף הוֹדעה זוֹ שמענוּ ממנדלי לא פּעם בּרמז אוֹ בּמפוֹרש.

תדע לך שלא דרך מקרה העלה לפנינוּ מנדלי בּחכּתוֹ את זה האיש ר' בּנימין. אמן גדוֹל אינוֹ נוֹתן עצמוֹ בּידי המקרה, אלא כּל דמוּת נחצבת מתוֹך מעמקי עצמוּתוֹ וּלעוֹלם יש לה קרבת משפּחה ליתר יצוּריו, שיצאוּ ממפסלתוֹ. אף אין זה מתקבּל על הדעת, שמנדלי נתפּתה על ידי הטוֹפס הלוֹעזי לעשׂוֹת סתם כּמתכּוּנתוֹ. לא איש מנדלי לעשׂוֹת מלאכה של חיקוּי. ואין כּמעט כּל סימני חיקוּי. הרי כּך דרכּם של אמנים גדוֹלים, שאינם נרתעים כּלל מלהשתמש בּנוֹשׂאים, שכּבר משמשוּ בּהם ידים רבּוֹת, הוֹאיל והנוֹשׂא לכשעצמוֹ מבּרייתו הפקר הוּא. פאוּסט אינוֹ פּסוּל משוּם קוֹרטוֹב השפּעה שיש בּוֹ מאיוֹב. פּוּשקין ולרמנטוֹב קיבּלו השראה מבּיירוֹן. אמנים לוֹוים זה מזה ואין מוּקדם ומאוּחר לגבּי סיפּוּר המעשׂה. מנדלי סיפּר את מעשׂה דוֹן קישוֹט שהוּא יהוּדי בּאוֹפן מקוֹרי בּהחלט. אבל כּל הסימנים מוֹכיחים שר' בּנימין וסנדריל יוֹתר ממה שתיאוּרם נצרך היה אצל מחבּרם לגוּפם נקראוּ לעלוֹת מתוֹך האין על מנת לשמש לפנינוּ מליצים ופרשנים לטיב מהוּתם של יתר אחיהם ממשפּחת מנדלי. דוֹמה, כּאילוּ נתקנא מנדלי בּיצירה זוֹ את קנאת יצירתנוּ העברית וּביקש לוֹמר: דוֹן קישוֹט זה גוּנב מארץ העברים ועלי להשיב את הגזילה לבעליה. פּעם היה כּבר מעשׂה שאמרוּ לוֹ שבחוֹ בּפניו שייהד את הטבע. רגז אוֹתוֹ זקן והכריז בּגוֹדל לבב: לא לי לייהד את הטבע, שיצא מתחילתוֹ מתחת יד הבּוֹרא בּצלם יהודי. בּראשית בּרא אלוֹהינוּ את השמים ואת הארץ וּלאחר מכּן בּאוּ הגוֹיים והוֹציאוּ לשמד את עוֹלמוֹ של הקדוֹש בּרוּך הוּא. מסתבּר שלא נתכּוון גם כּן לייהד את דוֹן קישוֹט אלא להחזירוֹ למקוֹר מחצבתוֹ. לפיכך פּיתת לתוֹכוֹ את כּל הסממנים שמהם נתהווּ יתר בּרוּאיו – קבּצנוּת, בּטלנוּת, מרחצנוּת – והלבּיש את תיאוּרוֹ ושׂיחוֹ אוֹתן המחלצוֹת המנדלאיוֹת – ההיתוּל המר, העקיצה השנוּנה, המית הרגש והסתכּלוּת מלאה חכמה ובינה בּיצוּרי התוֹלדה וּבמראוֹת היקוּם, – אלא שהוֹסיף לכך נוֹפך־מה בּמוּבלט, שבּא בּיתר כּתביו בּמעוּמעם, והוּא ראיית עצמוֹ של הטיפּוּס המתוֹאר, מעין התרוֹממוּת האישיוּת על חוּלשוֹת עצמה, שממנה ניזוֹן ההוּמוֹר לאמתוֹ. ר' בּנימין מסתכּל בּפני עצמוֹ וּמתחקה על טבעוֹ. הוּא רוֹשם בּספר. אין הוּא שוֹפט עצמוֹ, אבל הוּא רוֹאה עצמוֹ כּביכוֹל בּאיצטגנינוּת של זוּלת. ודומה כי בּר' בּנימין השלישי בּאים כּל טיפּוּסי מנדלי, הדוֹמים זה לזה בּשוֹרש נשמה, לידי עליה. לשם נוֹחיוּת הסיפּוּר פּילג, דרך משל, את ר' אלתר ואת מנדלי לשני אישים, שעגלוֹתיהם מסתבּכוֹת זוֹ בזוֹ ור' מנדלי סוֹקר את ר' אלתר. לאמתוֹ של דבר, ר' אלתר, פישקה וכל האחרים מבּית מנדלי, אינם מקוּפּלים לתוֹך ההוי שלהם כּתוֹלעים בּחזרת, אלא הם פּקוּחי עינים לראוֹת את דרכיהם הנלוֹזוֹת של עצמם.

בּמנדלי פּקח היהוּדי עינים לא רק לראוֹת את מעשׂי אלוֹהינוּ, את מפעלוֹת הבּריאה, את האילן הנאה והניר היפה, אלא גם להסתכּל בּחיי עצמוֹ. כּנסת ישׂראל כּביכול פּקחה עין להציץ בּמעלת עצמה וּבשפלוּת עצמה. כּי זוֹ וזוֹ מוֹצאים אנוּ בּכתבי מנדלי ולא עוֹד אלא זוֹ – היינוּ, הכּרת הערך של עצמה בּתוֹדעתה של כּנסת ישׂראל – מצוּיה שם הרבּה יוֹתר מאשר רגשי הכנעתה וּנמיכוּת רוּחה. וּמסתבּר כּי כּל דברי הקטגוֹריה הקשים שנאמרוּ מפּי מנדלי על כּנסת ישׂראל היוּ מעין הקדמה למזמוֹר של סניגוֹריה שעתיד היה להשמיע בּסוֹפוֹ ושהיה מחלחל תמיד בּדמוֹ. אילוּלא קוֹנן את האיכה הגדוֹלה על שבר בּת עמוֹ לא היה יכוֹל אוּלי לומר כּאחד עם הצפּרים “לכוּ נרננה!”, אילוּלא מילט משׂא נפשוֹ בּדברי כּיבוּשים שהשמיע בּאזני הסוּסה הדווּיה, המוּכּה והעלוּבה לא היה עשׂוּי להפנוֹת את דעתוֹ ולבּוֹ להשפּיע עליה את דברי האהבה והחן ואת פּרקי ההלל, שאיננוּ מוֹצאים כּמוֹתם אצל שוּם סוֹפר עברי. ואם לחָשך אדם לוֹמר: היכן מוֹצא אתה שׂוֹנא ישׂראל בּדוֹמה למנדלי? אף אתה ענה לו: וּמי לך אוֹהב ישׂראל כּמוֹתוֹ? דוֹמה, שכּך דרך האהבה הגדוֹלה שהיא בּאה תמיד מהוּלה בּסיגי השׂנאה משוּם שזקוּקה היא להם שיהיוּ מחזקים וּמשמרים אוֹתה, כּדרך כּל מטבּע שעשׂייתה היא על ידי שאתה מעביר אוֹתה בּאוֹר וּבצוֹנן. אהבה לעצמה עלוּלה להימס בּחוֹם עצמה ורק קוֹר השׂנאה המנשב עליה חליפוֹת עוֹשׂה אוֹתה מקשה. אהבה לעצמה יוֹנת אלם היא. מרוֹב טוּבה ותוּמה אינה יכוֹלה כּלל לפצוֹת פּה וּלדבּר את אוֹיביה בּשער. אפשר שתהא נדרסת בּרגל גאוה ולא תתבּע את עלבּוֹנה. אהבה שכּזוֹ חוֹתמה הבּטלנוּת, שהרי היא מגיעה מעוֹצם אהבת הזוּלת לידי בּיטוּל היש של עצמה. בּרם, מנדלי לא תיאר לנוּ כּמעט אוֹתוֹ טיפּוּס של בּטלן שהוּא בּהמה לוֹ, בּהמה גמוּרה, נכנעה וּמוּטלת בּעוֹל. רוֹב בּטלניו וקבּצניו הם אנשים קשים, סרבּנים, טרחנים, מרדנים, תוֹבעים לעצמם חלק, אפילוּ הרחמנים וגוֹמלי החסדים שבּיניהם אינם ותרנים כּלל אלא למראית עין. ואם הם שוֹמעים פּעמים את עלבּוֹנם ואינם משיבים משוּם שהם נצרכים לאוֹתה שעה לגבר אלים זה, הפּוֹסע על ראשי עניים ואביוֹנים, הרי כּניעתם היא רק מן השׂפה ולחוּץ. לבּם כּים נגרש. אפילוּ הדלפוֹן שבּאנשיו נוֹקם ונוֹטר, זוֹמם דבר, נוֹשׂא בּחוּבּוֹ את אגרוֹפוֹ המקוּמץ. כּל אנשיו כּך, ר' בּנימין על אחת כּמה המשמש פּה לכמה מנפשוֹתיו האילמוֹת של מנדלי. ר' בּנימין מבּיע את התלוּנה הגדוֹלה שהם הבליעוּ אוֹתה בּנעימה בּסוֹף הסיפּוּר בּמשׂא היוֹצא מפּיו בּהרמת קוֹל בּאזני הפּקידים הגבוֹהים הבּוֹדקים אוֹתוֹ מטעם הרשוּת. “כּבוֹד מעלתוֹ! – טוֹען הוּא – לחטוֹף בּני אדם וּלמכרם בּשוּק בּפרהסיה מוּתר? אם כן הרי העוֹלם הפקר ואיני מבין עוֹד מה מוּתר וּמה אסוּר!” הוּא עצמוֹ מדבּר ואף את סנדריל חברוֹ מזרז הוּא לפתוֹח את פּיו: “פּתח פּיך, סנדריל, ודבּר! למה אתה עוֹמד כּגוֹלם? בּטח בּה', ואמת תהגה לשוֹנך, בּלא פּחד. חזק, סנדריל, ונאמר להם פּה אחד: אנוּ מוֹסרים לכם מוֹדעה, שלא ידענוּ מתכסיסי מלחמה כּלוּם. לא ידענוּ ואין אנוּ רוֹצים לידע”.

דוֹמה שבּפיו של ר' בּנימין מדבּר מנדלי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ לכל אחד מכּלל עדת הבּטלנים והקבּצנים שלו: חזק, אחא, פּתח פיך ודבּר אשר בּסתר הגיוֹנך, גוֹל את המשׂא מעל לבּך. אמוֹר להם, שלא זוֹ בּלבד שאין אתה יוֹדע את העוֹלם השפל הזה ואין לך שליטה בּחיי המציאוּת, אלא אי אתה רוֹצה כּלל לדעת אוֹתם וּלהשתלט עליהם. מוֹרד אתה בּמציאוּת מזוּהמה זוֹ, המלאה שקר, צביעוּת וחנוּפּה. העוֹלם כּוּלוֹ מלא שקר. והעוֹלם המדיני על אחת כּמה. ואמנם, כּל אימת שמנדלי נוֹגע בּפרשת המדיניוּת אין דעתוֹ מתקררת עליו עד שמוֹקיע את כּל הניווּל שבּה. הוּא בּמתכּוון מוֹסר ענין זה לשׂיחוֹת חוּלין של יוֹשבי קרנוֹת, קבּצנים ודלפוֹנים, שינוולוּהוּ כּל צרכּוֹ. וּכשבּיקש להראוֹת לנוּ כּיצד בּני אדם דלים וריקים, שאינם נלחמים כּלל זה עם זה על ענינים ממשיים עלוּלים בּכל זאת לירד איש לחיי חברוֹ וּלקפּח זה את זה בּקנטוּרים ללא שיעוּר, הוֹשיב בּ“מסעוֹת בּנימין השלישי” קבוּצת בּטלנים שלוֹ על מדוֹכת הפּוֹליטיקה לסדר את הענינים שבּין הגבירה ויטה, היא המלכּה ויקטוֹריה המפוּרסמת בּעוֹלם, לבין התוֹגר וראסיה דוֹדתנוּ. ועל כּל סברה שמביא חייקיל חקרן לטוֹבת המלכּה ויטה מביא לוֹ איציקל פּשטן כּמה וכמה ראיוֹת לסתוֹר לטוֹבת הצד שלוֹ, והיא ראסיה הגדוֹלה. בּנימין שלא היה בדעתוֹ כּלל להתערב בּריב זה נוֹפל על כּרחוֹ לתוֹך מריבת צדדים וּמביא צרוֹת על עצמוֹ על לא דבר. הוּא בּנימין מכריז וּמוֹדיע בּמפוֹרש, שאין לוֹ כּל ענין בּעסקי פּוֹליטיקה, שאינוֹ רוֹצה להכניס את ראשוֹ לתוֹכם, ואף אינוֹ מייחס להם כּל חשיבוּת. בּפי ר' בּנימין מדבּרים כּל בּריוֹתיו של מנדלי, מדבּר מנדלי עצמוֹ, מדבּרת כּביכול כּנסת ישׂראל. כּך דרכּוֹ של מנדלי לעשּוֹת קטני אדם שלוֹ שליחי־בּיטוּי לכבשוֹני דעוֹתיו על ענינים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם. לכאוֹרה כּל נפש משלוֹ היא בּריה חלכה – אבל פּתחה בּריה זוֹ את פּיה האזן לכל דיבּוּר שלה. כּל משפּטיו של מנדלי ראוּיים להישמע, להיחרת בּזכּרוֹן, להימסר לדוֹרוֹת. כּל יהוּדי של מנדלי אין לוֹ לכאוֹרה צביון פּרטי אלא הוּא מין כּנסת ישׂראל, אבל גם כּנסת ישׂראל כּוּלה נמשלה אצל מנדלי כּפרט אחד המנהם מתוֹך הלב האישי. ולפי שמנדלי השׂכּיל להעלוֹת פּרט כּסמל של כּלל וּלהשרוֹת את שכינת הכּלל על כּל פּרט, הנהוּ הסוֹפר המקוֹרי בּיוֹתר בּישׂראל. לא תמצאוּ אצלוֹ אף שוּרה מתוּרגמת, אוֹ אף שרטוּט עשׂוּי בּצלם גוֹיי. הוּא כּוּלוֹ פּנים. ואף מה שנכנס אצלוֹ מן החוּץ נעכּל ונהפּך לתמצית ישׂראלית.

רק פּעם אחת ראיתי את שמעוֹן בּרנפלד. ראיתיו והוּא לא ראני. שמעתיו והוּא כּמעט לא שמעני. זה היה בּיקוּר דוֹר אצל דוֹר. ואולם דוֹר לדוֹר יבּיע אוֹמר, ואין דוֹר מדוֹר שוֹמע אוֹמר. אלא שהחזיוֹן לעצמוֹ

היה כּל כּך מפליא, ואוּלי מוּתר לוֹמר גם: מחמם, שלא רציתי דבר כּי אם להקשיב ללא סוֹף. בּהיוֹתי מרגיש עצמי בּמחיצתוֹ של פלא.

הוּא סגי־נהוֹר וּשנוֹתיו למעלה משבעים. השנה שלהי תרפּ“ט או בּראשית תר”צ. המעשׂה בּמטרוֹפּוֹלין של אשכּנז, בּטבּוּרה, בּרחוֹב גיתה. אני היהוּדי בּתוֹככי בּרלין. בּאתי לשאוֹב מתרבּותה. לא יאָמן כּעת כּי יסוּפּר. הלא כּאגדה מצלצלים הדברים בּזמננוּ. הלכתי לשחר את פּני שמעוֹן בּרנפלד, המשבּיר הגדוֹל לשלוֹשה דוֹרוֹת משׂכּילים עברים בּתוֹרה

וּבדעת; הוּא מעין אישיוּת אגדית רבּת־ראשים, רבּת־ידים ורבּת־קוּלמוֹסים. מחבּר ספרים רבּים, מהם “דוֹר תהפּוּכוֹת” ו“דעת אלוֹהים” וּמבוֹא לכתבי הקוֹדש. והוּא שתרגם את ספר הספרים ללשון אשכּנז. אף העניק לנוּ בּשלוֹשה כּרכים ממעין הדמעוֹת של עמנוּ והעניק לנוּ חדשים לבּקרים מאמרים. המאמרים של בּרנפלד הפּשוּטים, הבּרוּרים, הארוּכּים והטוֹבים אף על פּי־כן. איזה מכשף לכוֹח־עבוֹדה. רק סוֹקוֹלוֹב יכוֹל היה להתחרוֹת עמוֹ בּפוֹריוּת וּבשפע. אלא שהפּלא שהראה סוֹקוֹלוֹב בּמאמרים הראה הוּא בּספרים.

הלכתי בּרחוֹב גיתה אל שמעוֹן, שאהב כּל כּך להביא מראי־מקוֹמוֹת מגיתה. שׂמחה ופחד אפפוּני בּלכתי אליו. זהוּ יהוּדי שהשׂתרע בּעוֹלם הזה בּעתרת כּרכים. הנני מעריץ מידה זוֹ של רחבוּת. בּכּמוּת גוּפה יש משוּם איכוּת. רב־כמוּת אוֹמר: איני אוֹרח־פּוֹרח כּאן, אלא אזרח רענן, בּעל נחלאוֹת גדוֹלוֹת. מה לי לשקר? יש לי יראת הכּבוֹד מפּני גבירים רוּחניים.

מבּעד לצוֹהר בּשער הנעוּל הציץ פּרצוּף עוֹטה שׂער רב,

בּעל פּאוֹת־לחי מסוּג זה שמצאתי אצל המנגנים הישישים שבּדימוּס, מבּני דוֹרוֹ של פרנץ יוֹסף, המחממים את עצמוֹתיהם הזקנוֹת בּקרני החמה בּגן אוֹהוֹ בּוינה. כּן, בּן עוֹלם שהיה. השוֹער הזה – בּפיו מקטרת – סקרני, עשׂה בּי אוּמדנא, החליט שהנני מן המהוּגנים והחריק לפני את השער העתיק. כּאן נראה הכּל בּסימן העתיקוּת. אף השוֹער זקן מוּפלג. יש מיני זקנים כּאלה, שכּשאתה מציץ בּהם נדמה לך, שהעוֹלם כּוּלוֹ זקן – וּבבת רגע אף עליך תקפּוֹץ זקנה. הילוּך היה לשוֹער זה כּמוֹ על גבּי קפיצים.

– היכן כּאן מעוֹנוֹ של ד"ר בּרנפלד?

השוֹער הזקן הוֹרה לי בּידו ועם כּך נתקפּץ מקצת לעילא כּמי שמחמם את רגליו בּקוֹר גדוֹל. וּכלל לא היה אז קוֹר אלא חוֹם גדוֹל, כּמדוּמה. לבּי בּודאי היה חם בּקרבּי. – קוֹמתים! – רטן השוֹער כּגוֹן קפיץ שמתרטן מאליו.

כּל מקוֹם שנאמר בּמדינת אשכנז קוֹמתים פּירוּשוֹ ג' קוֹמוֹת. אין עם חכם ונבוֹן זה מביא בּחשבּוֹן את הקוֹמה הראשוֹנה. בּעל המקטרת ראה בּי שהנני חוֹכך מקצת והבהיר לי את הכּוונה מתוֹך תימרוֹת העשן:

– לעלוֹת, אדוֹן, לעלוֹת, למעלה־למעלה. לאט לאט תעלה, אדוֹן, בּמעלה הקוֹמוֹת. הרגלים ניתנוּ בּשביל לטפּס, אדוֹן. ואם תתעייף תשב לך על יד כּל קוֹמה להנפש.

יש אנשים האוהבים להשׂיא לנוּ עצוֹת טוֹבוֹת לצוֹרך ושלא לצוֹרך. אבל מקוּבּלני מפּי הנסיוֹן: כּל פּעם שמי־שהוּא מזכּה אוֹתך בּעצה טוֹבה – הט אזניך כּאפרכּסת. משוּלה עצה לרפוּאָה – שמא תצטרך לה.

ואכן נצטרכתי לדבריו הנלבּבים של בּעל המקטרת. רק עשׂיתי קוֹמה אחת ולבּי התחיל נוֹקפני ונזקקתי לנשימת־נוֹפש. לא ההליכה בּמדרגוֹת עייפתני אלא ההליכה אל החכם הזקן הטילה בּי חלחלה. אנוּ מכּירים כּל כּך הרבּה אנשים בּעוֹלם, אבל כּשיש צוֹרך לעשׂוֹת היכּרוּת חדשה מיד הלב פּוֹעם כּשל גזלן. רעדה מפעפּעת: מי יוֹדע כּיצד ידקרני בּמבּטיו. ושכחתי לגמרי, שאוֹתוֹ אדם חכם אין לוֹ עינים, אינוֹ סוֹקר ואינוֹ דוֹקר.

עשׂיתי לי שבּת קטנה על גבּי האדן של כּל קוֹמה וקוֹמה. ישבתי והרהרתי כּמה גדוֹלים מעשׂי בּרנפלד וכמה מלאים וּגדוּשים חייו בּתוֹכן, בּעבוֹדה וּבשׂמחת עבוֹדה. הוּא הנחיל את דבריו לדוֹר ולדוֹרוֹת. הוּא לא היה אוֹרח־פּוֹרח; לא סוֹפר פּוֹרח. הוא ירד לתוֹך השיטין של העם; בּדק נדבּכי תרבּוּתוֹ. מקרא, הלכה, אגדה, השׂכּלה – הכּל קיפּל בּתוֹכוֹ. הוּא עלה בּקוֹמוֹת. רבּוֹנוֹ של עוֹלם, אימתי שבת וינפש? אנוּ הסוֹפרים בּדוֹרוֹתינוּ אוֹהבים חטף־פתח, טיף־טיף, מרכא, טפחא – וּמיד אתנחתא. הננוּ כּוֹתבים רשימוֹת, סקירוֹת, אוֹ מיני מסוֹת. הננוּ מתבּצרים לנוּ בּשוּלי

הגליוֹן וּבקצה הקוּלמוֹס. יש מאתנוּ מכריזים וּמוֹדיעים בּעוֹלם שהם מבּיעים את עוֹמק הגיגיהם בּעפּרוֹן. האומנם נעשׂה את ספרוּתנוּ איפּרכיה של ארחי־פּרחי? חברי, אל תייחסוּ לי אף קוֹרטוֹב לעג אלא כּאב. חכמה בנתה עמודיה. החכמה אוֹהבת ארמוֹנוֹת. ספרים יש לחבּר, כּרכים לבנוֹת.

– שב ידידי, שב בּעצמך, בּחר לך מקוֹם ושב – אוֹמר בּעל הבּית פּשוּט לגמרי – עיור אני ואיני יכוֹל לשמשך. זה עשׂר שנים, שלקה מאוֹר עיני, עיורוֹני – ממתיק הוּא מיד את טיפּת המרירוּת – נותן לי את האפשרוּת לחשוֹב הרבּה וליתן את דעתי על ילדי־רוּחי.

וסמוּך לכך, לאחר שתיקה:

– בּמוֹחי משוֹטטים כּמה חיבּוּרים חדשים וּמלאך הכּתיבה

מכּה על ראשי: חטוֹף וּכתוֹב כּל זמן שמוֹחך צלוּל וזכרוֹנך עוֹמד לשמשך, אבל איני יכוֹל להעלוֹתם עכשיו על הנייר, מכּיון שהאברך העוֹזר על ידי, תלמיד בּית־אוּלפנא, השוֹמע את הדברים מפּי וכוֹתבם, יצא לזמן מה מן העיר. בּקרוֹב ישוּב והתוֹרה שלי תחזוֹר לאכסניה שלה, ולא אהיה עוֹד הוֹלך־בּטל כּפי שהנני היוֹם.

והוֹאיל וּבעל הבּית דיבּר אל נפשוֹ בּאזני האוֹרח המשך בחדשׂיח שלוֹ כּאילוּ ישני ואיני בּבת־אחת:

– נאמר בּתוֹרתנוּ: והגית בּה יוֹמם ולילה. ואני עוֹרך את דברי יותר בּלילוֹת מאשר בּימים. בּלילוֹת על משכּבי הנני סוֹבל הרבּה מנדוּדי שינה, התוֹקפים אוֹתי על הרוֹב בּשל עיורוֹני. אחד אחרי אחד צפים ועוֹלים בּזכרוֹני כּל הלימוּדים שלמדתי והרעיוֹנוֹת שהגיתי והתכניוֹת

שתיכּנתי וכוּלם תוֹבעים ממני: הבא אוֹתנוּ בּסדר, פּרש אוֹתנוּ, ערוֹך אוֹתנוּ משניוֹת־משניוֹת, כּפי שלמוּד היית לעשׂוֹת תמיד. וכמה מן התכניוֹת יש שהן דחוּפוֹת בּיוֹתר. אני מרגיש את עצמי בּמצוֹר. אוֹתה שעה הנני מצטער צער רב, שאין מאוֹר עיני עמי ואיני יכוֹל לבוֹא ולצאת כּמוֹ לפנים. עוֹד חשקי בּתוֹרה גדוֹל, אוּלם כּוֹחי תש. גם בּמעט הכּוֹח הזה הייתי מסוּגל לפעוֹל הרבּה אילוּלא…

כּאן נקלע לוֹ מבּלי משׂים לתוֹך פּיו זכר אוֹתוֹ ליקוּי,

שהחשיך עליו את העוֹלם ושמצערוֹ, לפי כּל הסימנים, בּעיקר על שוּם כּך, שמפריע אוֹתוֹ מעבוֹדתוֹ. כּבש את דיבּוּרוֹ. ולא עוֹד אלא שהוֹסיף נחמה:

– לאמיתוֹ של דבר לא חלשה עלי דעתי כּלל וּכלל. עיקר בּאדם צלילוּת דעתוֹ. וזוֹ עוֹד יש בּי. ויוֹתר מכּל איני סוֹבל טיפּשוּתם של הבּריוֹת. ממנה בּאוֹת לנוּ כּל ההפרעוֹת. משמתחיל אני בּהכתבה הריני מסוּגל להרצוֹת את דברי בּלי הרף. אבל הנה נכנס אצלי מי שהוּא וּפסק דיבּוּר של שטוּת, מיד חוּט מחשבוֹתי ניתק והבּנין כּוּלוֹ מתפּוֹרר והוֹלך. גדוֹל כּוֹחה של הטיפּשוּת לרצוָח נפש. ולא כּל שכּן שהיא סוֹתמת מעינוֹת. זרם המחשבה עוֹלה יפה רק כּשהוּא נוֹהר למישרים ואין מעכּבים אוֹתוֹ. גם שד"ל, שנסתמא לעת זקנתוֹ, אמר: אדם, שניטל מאוֹר עיניו, עלוּל להקדיש את כּל הגיגיו לילדי רוּחוֹ בּלבד. ושוּב אין הוּא נוֹתן את דעתוֹ על שוּם דבר אחר ואינוֹ מתענין בּשוּם דבר שאינוֹ משלוֹ.

איני חוֹשש לוֹמר, כּי רוֹב פּסוּקים נרשמוּ בּקוּלמוֹס

זכרוֹני ממש כּפי שיצאוּ מפּיו. זה האיש וזה שׂיחוֹ. ושׂיחוֹ כּכתיבתו. אי אתה חש בּוֹ מאמצי־בּיטוּי. משנתוֹ סדוּרה לוֹ בּמוֹחוֹ, ולא רק בּתכנה אלא בּצוּרתה ממש. כּל פּסוּק שלוֹ נוֹלד מהוּל בּטוּב־טעם ההסבּרה. אפשר לוֹמר, שכּל דיבּוּר היוֹצא מפּיו ראוּי לדפוּס. מוֹצא אתה בּעלי מחשבה

רבּים, שרעיוֹנוֹתיהם בּינם לבין עצמם בּודאי בּהירים וּברוּרים הם, אבל מכּיון שהם בּאים לבטא מיד ניטלה מהם צלילוּתם וּפגה פּשטוּתם. המוֹח טוֹב, אבל הפּה אינוֹ בּסדר. הדעה צלוּלה, אבל הלשוֹן בּמחילה עכוּרה. וכמה שׂמחה מתעוֹררת בּלבּנוּ בּבוֹאנוּ בּמחיצתוֹ של איש שפּיו ולבּוֹ שוים לטוֹהר, לבהירוּת, לפשטוּת. לפיכך דייקוּ רבּים ואמרוּ: פּה קדוֹש! לשוֹן זכּה! וּפה מפיק מרגליוֹת!

אין לוֹמר, ששׂיחתו של חכם זה הפליאתני בּרמזי המעמקים. אבל היא הפליאתני בּחן הזוֹך והשקיפוּת. והרי אפשר שהשוֹקף יש לוֹ מעלה יתירה על העוֹמק. שכּן מה זה שקוּף? זה שהיה לשעבר בּרוּם אוֹ בּעוֹמק ונצטלל שם. משל למעין, שהוא גוּפוֹ אינוֹ עמוֹק, אבל נביעתוֹ שוֹפעת אי משם רחוֹק.

אי משם רחוֹק בּא אלי כּל מאמר מפּי בּרנפלד בּאוֹתה שׂיחה. אנוּ מצטטים את פרוֹיד, שפּנגלר, אדלר. וּמהדרין מן המהדרין: תוֹמאס מאן, פּוֹל ולרי. והוּא: שד"ל, היינה, גיתה, בּרנה.

– בּרנה אמר: משוּל התנ"ך לאילן, כּל פּעם שאתה מנענעוֹ מיד הוּא משיר לך פּירוֹתיו.

וסמוּך לכך:

– עוֹד יש בּדעתי לחבּר כּמה חיבּוּרים על התנ"ך.

מובטחני, שלא היתה שוּם הגזמה בּדבריו אלה.

מסוּגל היה לחבּר עוֹד חיבּוּרים בּתנ"ך. מסוּגל היה לחבּר את זכרוֹנוֹתיו. דוֹמה, לא היה כּמוֹהוּ בּמחננוּ מוּכשר לכתוֹב זכרוֹנוֹת. לא די שהיה בּוֹר סוּד שאינוֹ מאבּד טיפּה, אלא סגוּלה מיוּחדת היתה לוֹ לשמוֹר בּמוֹחוֹ את כּל הטיפּוֹת בּצביוֹנן. יש חכמים משוּפּעים בּרעיוֹנוֹת, אבל עניים בּלבוּשים שלהם. משל לעני המטוּפּל בּילדים ואין בּכוֹחוֹ לכסוֹת את מערוּמיהם. בּרנפלד לא ידע מערוּמים מה הם. מה שידע ידע בּתוֹך המקוּפּל מלכתחילה בּלבוּשוֹ. כּמאמר המקוּבּלים, כּאוֹתוֹ נהוֹרא, שלבוּשוֹ מיניה וּביה. וּכשראיתי אוֹתוֹ כּיצד הוּא פּוֹתח את פּיו וּדבריו

שוֹפעים מאליהם בּקלוּת מבוֹרכת בּאתי לידי הבנה כּי החיים והיצירה אינם דברים כּל כּך קשים. רק מעט מאוֹר עינים דרוּש לאדם. וּבדיעבד אפשר להסתפּק גם בּפחוֹת מכּך. הנה בּינינוּ לבין עצמנוּ האיש בּרנפלד תחילה סח לי שזה עשׂר שנים הוּא חשׂוּך ראיה, אבל מכּיון שנתקרבנוּ מקצת זה אל זה, הוּא אגב דיבּוּרוֹ, ואני תוֹך שמיעתי, סח לי, שלאמיתוֹ של דבר, זה למעלה מעשׂרים, ואפשר קרוֹב לשלוֹשים שנה, שהעוֹלם לא האיר לוֹ כּהלכה. כּשאלוֹהים רוֹצה לענוֹש אדם הריהוּ מסיר מעליו את עינו הגדוֹלה שבּמרוֹמים וּמכניסה חזרה לתוֹך נרתיקה. ויוֹתר משראה בּרנפלד בּשלוֹשים השנים האחרוֹנוֹת את אוֹר העוֹלם ראה את אפלוֹ. וכן הרוֹפאים הזהירוּהוּ זהיר וזהיר כּי עלוּל הוא לקפּח את שארית ראייתוֹ. מי מאתנוּ כּשהיה מגיע בּחדר לפסוּק “ותכהין עיני יצחק” לא היה מתמלא אימה וחרדה שמא חלילה יארע לוֹ מה שאירע ליצחק אבינוּ. והנה אירע לשמעוֹן מה שאירע ליצחק. ואין פּחד. כּי שמעוָן בּעל העינים הכּהוֹת האיר את עינינוּ בּכרכים הרבּה לחקר אוֹרה הגנוּז של היהדוּת. ואם ניטלה ממנוּ עין השמש הלך והגיש לנוּ בּ“ספר הדמעוֹת” את עינה הבּוֹכיה של האוּמה. שכחתי לציין כּדרך המספּרים, שהם פּוֹתחים תמיד מן הפּרצוּף, מה גוּף וּדמוּת־גוּף לבּרנפלד. דמוּת חלוּש מכּל מקוֹם. אפשר היה תמיד כּזה ואפשר רק לעת זקנוּתוֹ. אבל רוּחוֹ היתה חזקה גם כּשראיתיו בּגוּפוֹ המוּכּה. מך ודך וחוֹבק אוֹצרוֹת תרבּוּתנוּ. פּניו חיורים. אבל ידעתי משכּבר: הפּוֹעלים הנאמנים בּכרם־יה הם אלה, שלא בּיזבּזוּ את רוֹב זמנם לפינוּק כּרסם. מי שיש לוֹ מעט בּשׂר וּמעט דם אינוֹ חס לכלוֹת את בּשׂרוֹ וּלהקריב את דמוֹ, יוֹם־יוֹם, למען הרוּח והתפארת.

– וּכדי להסבּיר לך ענין זה אספּר לך ענין אחר, שהוּא ענין ואינוֹ ענין – כּך משתלבים בּפה נוֹבע זה דבר בּדבר וּמראה־מקוֹם בּמראה־מקוֹם.

וּבאמת, כּיצד אפשר לדעת דבר זה מבּלי לדעת את הדבר ההוּא? אין בּכלל הדברים אלא מה שיש בּפּרטים. אבל אי אתה יכוֹל להבין את הכּלל כּל זמן שאינך בּקי בּכל הפּרטים. המסבּיר חייב להיוֹת בּקי. צבת בּצבת עשׂוּיה. ונזכּרתי בּהלצה שהיתה מתהלכת בּשמעוֹן בּרנפלד. פּעם שאלוֹ

לוינסקי כּיצד הצליח לחבּר ספרים כּל כּך הרבּה. מיד ענה בּרנפלד ואמר:

– המתן לי מעט, בּקרוֹב אכתוֹב חיבּוּר, שבּוֹ אבאר ענין זה בּאריכוּת.

בּאריכוּת! כּמה לעג מגלגלים על המאריכים. אבל אין לך כּמעט גדוֹל בּמקצוֹעוֹ שלא היה מאריך. מי שרוֹצה להכניס את דבריו ללבּוֹת האנשים על כּרחוֹ מאריך. אלא שאיני יכוֹל להאריך כּעת בּהרהוּרי, מכּיון שהנני להוּט לשמוֹע. ואם הפסיק בּרנפלד את שטף דיבּוּרוֹ לא עשׂה זאת אלא בּשביל לשמוֹע ממני מעט־קט על עניני ארץ־ישֹראל. סוֹף־סוֹף עמדה לי זכוּתי, שהנני תוֹשב ארצישׂראלי. וּלאחר מקצת שמיעה הוּא אוֹמר:

– חלוּצים! איזה חזיוֹן מוּסרי עמוֹק! וכמה טבעית הלשוֹן בּפיהם! והרי אוֹמרים, כּי גם האוֹתיוֹת על גבּי תוי הדוֹאר והמטבּעות עבריוֹת הן. הנני מקוה לעלוֹת בּקרוֹב לארץ. לא אוּכל לראוֹתה – אבל אוּכל לשאוֹף את אוירה ואת בּוֹשׂם פּרחיה. למששה אוּכל.

וכאן סח בּרנפלד בתוֹם נעוּרים על אהבתוֹ לפרחים.

– אהבת העוֹלם מידה של ישׂראל היא – אוֹמר הוּא בשׂפה חמה וּמתוּקה.

– אבל יש שוֹכחים לגמרי, שבּעוֹלם יש פּרחים ושאלהים בּגמטריא הטבע. עמנוּ הסיח את דעתוֹ בּמשך דוֹרוֹת מאילן נאה ומניר נאה.

דברים נוֹדעים למדי? דברים נדוֹשים? אין דיבּוּרים נוֹדעים וּנדוֹשים, אם הפּה הוּא חי. רבּים דשוּ בּאהבת פּרחים, אלא כּאן מדבּר איש שהתאבּק כּל ימיו לא בּאבק פּרחים אלא בּאבק ספרים. וזהוּ החידוּש. וכן חידוּש בּעיני מה שהוּא סח לי מראה־מקוֹם מר' שמשוֹן רפאל הירש, שנאמר שם: כּל הקוֹטף פּרח לבטלה כּאילו הוֹרג נפש. ושוּב הוּא המשפּיע בּחכמת פּיו: הרבה פּעמים ראה את ארץ־ישׂראל בּחלוֹמוֹ. בּחלוֹמוֹ הוּא צוֹעד על אדמת ארץ־ישׂראל, נוֹשׂא את עיניו אל הריה, מסתכּל בּשמיה, מקשיב לצליליה, שוֹמע עברית שׂפה חיה. פּעם ראה בּחלוֹמוֹ הוּא וּקלוֹזנר מטיילים יחד וּמסביבם הוֹמוֹת שׂפוֹת לוֹעזיוֹת. ואף הוּא וּבן־לויתוֹ פּתחוּ את פּיהם והתחילוּ לדבּר לוֹעזית. מאז חדלה ארץ־ישׂראל להוֹפיע בּחלוֹמוֹתיו.

לאחר מכּן נסבּה שׂיחתנוּ על ענינים ואישים ידוּעים בּארץ. כּעת היה הוּא לכאוֹרה השוֹמע. אבל חידוּשים רבּים לא עלה בּידי לגלוֹת לזקן השקוּע בּאוֹפל. הוּא שרוּי בּחשכה; אבל מצוּדתוֹ פּרוּשׂה לתוֹך ים־די־נוּר. לא רק שידע יוֹתר מאחרים בּספרים; אלא בּקי גדוֹל הוּא בּכל הויוֹת עוֹלמנוּ. אֶל חדרוֹ המבוּדד זרמוּ החיים לא על פּני גלי האוֹר אלא בּקרני המישוּש של הרוּח, המשחר מרחקים. דוֹמה, הוּא חי מעבר לאוֹר וגם מעבר לצמצוּמי מקוֹם וּזמן. כּלל לא היה זקן. הוּא ער מאד.

חדר להשׂכּיר – וּמוֹפיע אברך מגוּדל, שהבּעה נערית, השוֹפעת מתוֹך עינים עייפוֹת, חוֹפפת על מראהוּ. על שאלתוֹ לחדר, מוּכנה, לאחר שׂיח קצר, תשוּבת הסכּמה. אלא שתיכף לכך מעיר השׂוֹכר בּחיוּך מתנצל על שוּם שנתאחר, כּנראה, כּל שהוּא בּתוספת הבּאה:

– ולא בּשבילי אלא בּשביל אבּא, העוֹמד לבוֹא מחר מירוּשלים.

– בּשביל אביו?

– כּן, – וארשת הנאשמוּת טרם פּגה מבּת־צחוֹקוֹ – אבּא אינוֹ צעיר כּמוֹני. הוא כּבר זקן מקצת. למעלה משבעים.

– וּבשבילוֹ החדר?

– כּן. זקן שקט הוא אבּא. – וּבידוֹ המוּשטה דמי־הקדימה, – בּבקשה.

בּהרף עין אחרוֹן ניעוֹר החוּש המעשׂי בּמשׂכּיר האוֹמר:

– רוֹאה כבוֹדוֹ… בּענינים כּאלה ההכרעה לבעלת הבּית. דייר וזקן – יש להתייעץ עם האשה.

– אבל אבּא אינוֹ זקן טרדן. יוֹאיל לקחת ממני דמי־קדימה. ואם בּעלת הבּית תסרב יחזיר לי. אבּא יבוֹא מחר מירוּשלים. ואני מוּטרד… אין פּנאי לחפּשׂ – ואף עיניו העייפוֹת וּבת־צחוֹקוֹ המוּטרדה מעידים על כּך – הערב אכּנס לקבּל תשוּבה.

בּהתיעצוּת נתבּרר הצד השלילי שבּדבר. אשה תפיסתה יותר מהירה בּכגוֹן זה. זקן בּבּית – הכן לוֹ מים חמים מדי פּעם בּפעם. מסנדליו הנגררים נשמע קוֹל. בּחוֹרף קר לוֹ. בּלילה הוּא משתעל. בּיום הוא רוֹטן, עתים חוֹלה. הוּא שוֹכח לנעוֹל דלת. אינוֹ זהיר בּסתימת בּרז. קפּדן ורגזן הוּא. הזקנה היא אמנם אוֹצר יקר לגבּי מי שזוֹכה לה, אבל לא למקוֹרבים אליה. זקן בּחדר – מרה־שחוֹרה מטיילת בּכל חדרי הדירה. טוֹב לזקן, אבל אוֹי לשכנוֹ, הישן מעבר לקיר שלוֹ. הענין אינוֹ ענין מכּל הבּחינוֹת. רק הגבר מסוּגל למעשׂה כּזה בּלי חישוּב־דעת – מסיימת בּעלת הבּית את הבּירוּר בּקריאת נצחון כּלפּי האיש הנכשל, מתוֹך שהיא בּטוּחה לעוֹלם, כּכל אשה, כי הגבר אינוֹ מסוּגל לעשׂוֹת בּיזמת עצמוֹ שוּם צעד כּראוי ואילמלא היא מדריכתוֹ היה יוֹצא מכּל נסיוֹן־חיים בּשן ועין.

בּרוּר: דמי הקדימה ילכוּ חזרה. אוּלם משהוֹפיע שוּב האברך המגוּדל, בּעל החיוּך המוּטרד וחזר על כּך, שזהוּ זקן שקט ונוֹח לבּריוֹת ואף צפה מתוֹך עיניו העייפוֹת לתשוּבה סוֹפית, נמלט גם מפּי בּעלת־הבּית מענה חיוּבי. כּעת נתווסף, אמנם, עוֹד פּרט אחד: שם הזקן הוּא ד. י. זילבּרבּוּש. שם ידוּע למשׂכּירי החדר. עכשיו מציין השׂוֹכר בּביישנוּת כּל־שהיא:

– אמרתי: למעלה משבעים. והוּא למעלה משמוֹנים. אבל הריהו כּאילוּ רק למעלה משבעים.

עוֹד חילוּפי־מלים. והסיכּוּם האחרון:

– ואם עוֹד עשׂוֹר שנים – מה בּכך? השנים הן קנינוֹ הפּרטי של האיש שחי אוֹתן. גם מאה ועשׂרים שנה אינן הרבּה.

למחרת בּבּוֹקר בּא הוּא גוּפוֹ, בּן פ"ב, תמיר וּשחרחר. קמצוּץ זקן דליל, ענותני, שלא העיז לצמוֹח, מכיון שבּכל זקן ארוֹך יש מן הקנטוּר או היהירוּת. לא משקפים, לא שׂערוֹת שׂיבה – לא שוּם דבר בּוֹלט, מלבד החוֹטם הגזעי. אף מקלוֹ כּמוֹ נחבּא. נכנס בּצעדים דמוּמים. עם כּל זקיפוּת קוֹמתוֹ אין בּוֹ אף קו של נשׂוּא־פּנים. עיניו קטנוֹת, חוַרוָרוֹת, לא מתנוֹצצוֹת אבל מוּארוֹת, רוֹאוֹת ואין מבּיטוֹת; לא שמץ התכּוונוּת כּנגדך, שבּה גוּפה יש משוּם התקפה על הזוּלת; לא איחולי־כּבוֹד מפוֹרשים, שבּהם אדם מקריב אליו את חברוֹ על כּרחוֹ; לא נימוּס שבתירגוּל, אלא נימוּס שבּממילא, בּתכלית הפּשטוּת. הקוֹל מכשיר לשירוּת הדיבּוּר בּלבד. זמריי קצת, חף מזקנה. נוֹתן עצמוֹ, לא ממוּלא משהוּ צדדי, בּלי נוֹפך יוֹהרא, קוֹל כּשר וישר; והוּא כּמעט עוֹדוֹ על סף החדר:

– סיפּר לי בּני כי היה בּיניכם משׂא ומתן עלי וכי אתם לא רציתם בּי בּגלל שהנני זקן – אמר בּבת־צחוֹק ענותנית – ואני זה לא כּבר עדיין לא הייתי כּלל זקן. – אמר בּהתנצלוּת כּמסלק עוֹדף – רק כּעת נחלשתי מקצת. הרוֹפאים יעצוּ לי לעבוֹר לתל־אביב, כי פּה האויר חם יוֹתר. שם בּירוּשלים קר מאד – ונחלשתי. וּבתל־אביב – הוֹסיף לאחר שהוּזמן לישיבה – יצא בּקרוֹב הכּרך הראשוֹן של ספר “זכרוֹנוֹתי”, שהנני מכשירוֹ לדפוּס ורצוּי לי לגוּר פּה בשביל שיביאוּ אלי בּכל יוֹם את עלי הקארעקטין.

על השאלה:

– אימתי יוֹפיע ספרוֹ?

הוּא עונה:

– זה תלוּי בּמהירוּת בית־הדפוּס וגם בהכנת הקארעקטין. מקצת נחלשתי.

וּלשם יתר הסבּרה הוא מוֹסיף:

– קארעקטין יש לעשׂוֹת לאט־לאט. אפילוּ אם סוֹפר ממהר בּכתיבה ראוּי לוֹ לעשׂוֹת את הקארעקטין לא בּחפּזוֹן. וּכשהנך מעיין בּקארעקטין אתה משמיט פּה ושם מלה אוֹ נזכּר בּאיזוֹ השמטה, שלא תהא פּוֹגע בּכבוֹדוֹ של מי. מפּני זה טוֹב שיש קארעקטין. ואתה עוֹבר שוּב בּקוּלמוֹס ואוֹתיוֹת הדפוּס מחכּימוֹת ואז אתה בּא גם לידי ישוּב־הדעת. וּכשאדם עוֹבד לאט־לאט גם שׂכלוֹ נעשֹה צלוּל והוא נזהר ממשגה.

בּבת אחת הוּא קם ממוֹשבוֹ, והריהו שוּב זקוּף ותמיר וּבשׂערוֹתיו המשחירוֹת יש משהוּ מן הפּיוּס והמשקיט:

– לא אפריע לוֹ כּעת יוֹתר. אם אתם רוֹצים בּי שאהיה דייר אצלכם אעתיק הנה את דירתי מחר אוֹ מחרתיים. ואם אתם חוֹששים מפּני, כפי שסיפּר לי בּני – האט את קוֹלוֹ – תקבּלוּני לחוֹדש אוֹ לחדשיים, עד שלוֹשה חדשים, לנסיוֹן. אפשר שאתאים לכם.

הוּא מוֹציא מתוֹך כּיס אפוּדתוֹ את המטבּעוֹת, מוֹנן אחת לאחת, לאט־לאט, מתוֹך עיוּן זה, שהוּא מעיין מסתמא בּקארעקטין, וּכשהחשבּוֹן עוֹלה יפה הוּא מגיש את הסכוּם בּאי־נוֹעזוּת, מתוֹך חשש, כּנראה, שמא הסילוּק יגרוֹר מחדש הרהוּרי חרטה מצד המשׂכּירים, והוּא מחייך בניחוּתא בּעברוֹ גם את המבחן הזה. על השאלה:

– האין כּבוֹדוֹ רוֹצה לראוֹת תחילה את החדר, שבּנוֹ שׂכר למענוֹ ושעליו לגוּר בּוֹ?

הוּא עוֹנה:

– הלא בּני ראה את החדר. מסתמא הוּא טוֹב. כּל חדר הוּא טוֹב. אם יש כּר תחת הראש, הרי טוֹב. כעת לא אטריח אוֹתוֹ יוֹתר.

ובעמדוֹ על הסף, לאחר אמירת “שלוֹם” הוּא תוֹהה עוֹד כּל־שהוּא: הוּא אינוֹ שוֹקע בּעיוּן מחשבה, כּנהוּג בּלשוֹן; אין הוּא מן השוֹקעים. הוּא על גבּי השטח. – וּבני הפחית לי מקצת שנים, אוֹמר הוא בּהתנצלוּת – ועל האמת לא למעלה משבעים, כי אם בּן פ"ב הנני. – מצהיר הוּא כּמסלק עוֹדף לשם חשבּוֹן־צדק. אוּלם שנוֹתי קטנוֹת היוּ ולא זקנתי הרבּה. וּמתוָך יסוד הפּשטוּת לשם הטבה:

– אפשר כּי אחרי שלוֹשה חדשים יהיה כּבר מוּכן החדר שלי. אז יהיה לי מקוֹם קבוּע שלי. ואני אפנה לכם את חדרכם ואעבוֹר למקוֹם שלי, שמכינים בּשבילי.

בּפסקה זוֹ יש משהוּ מהבלטה עצמית שבּנחת־רוּח. כּאן, בּנקוּדה זוֹ, נגמרה השׂיחה הראשוֹנה.

ימים, לילוֹת, הוּא, הזקן, מסתמא בּחדרוֹ, מסתמא כּבר הלך. אוֹ: מסתמא כּבר שכב. מחוּנן הוּא בּאיזוֹ הויה חרישית, בּהילוּך ללא קוֹל. הוּא צוֹעד לאט, אבל עוֹבר מהר. שוּם שאוֹן אינוֹ נאצל מישוּתוֹ. בּעמדוֹ לפניך אינוֹ מזדקר; בּבקשוֹ מאוּמה אין בּוֹ אף שמץ תביעה; נוֹכחוּתוֹ מצטיינת בּקלוּת מוּפלאה. הוּא מיסוֹד הנוֹצה. השׂיג איש זה אוּמנוּת הצטמצמוּת הישוּת עד כּדי המידה האפשרית. לא שאינוֹ משתעל בּלילה, אלא יש בּשיעוּלוֹ גוּפוֹ איזוֹ התאפּקוּת שבּתכלית הפּשטוּת, הנמכה עצמית,

ענותנוּת של אישיוּת פּרוּשה, שאין מטבעה להרעיש את עצמה. לא שמץ התגנדרוּת משל אלה, העוֹשׂים את שיעוּלם למין שׂפת־בּיטוּי של אישיוּתם המתנפּחת. כּל שיעוּל הוּא אנוֹכיי מטבעוֹ; מתקיף את הזוּלת; ואילוּ זקן זה סיגל לוֹ מין שיעוּל אטיי, עצוּר וּמעוּמעם, כּאישיוּתוֹ כּוּלה הנתוּנה תחת עמעמת. יש בּשיעוּל זה מן המפייס, המתנצל והמשקיט כּאחד. וּכלל לא כּוֹאב. הוֹ, הוֹ, אנשים, לא כּוֹאב. השתעלוּת שב“נחלשתי”, למחרת, בּהזדמנוּת פּגישה בּמסדרוֹן, הוּא שוֹאל:

– הלילה הפרעתי בּשיעוּלי?

וּכאילוּ אינוֹ מוֹצא סיפּוּק בּ“לא” אדיב הריהוּ מוֹסיף בּהתנצלוּת:

– על שוּם שבּעת האחרוֹנה שוב נחלשתי מקצת.

וּכבר גהר ועוֹבר עם מקלוֹ, היוֹת ואין זה ממידתוֹ לעצוֹר בּנוֹכחוּתוֹ את זרימת חיי הזוּלת, הנוֹהרים בּכיווּנם שלהם.

היכּרוּת קרוֹבה מעמידתך על טיב המזג הזה: זהוּ איש, שהענוה יסוֹד מהוּתוֹ; ולא הענוה המוּדעת, הקנוּיה, המטוּפּחה, בּדרך שבירת היצר. מה שניתן לצדיקים בּעמל וּביסוּרים ניתן ממילא, כּמתנת חנם, לפּשטנים. ה“אני” שלוֹ לא עשׂה פּימה עלי כּסל, לא הצמיח זקן, לא השמין, לא התפּתח בּגידוּלוֹ הילדוּתי, אלא נתקיים בּמצב נחבּא וּמבוּיש כּתינוֹק.

דוֹמה, בּראשית ימיו העמיד את ה“אני” בּפינה וּלבדוֹ הלך לוֹ לחיוֹת את חייו. מתוֹך כּך, כּמדוּמה, לא שלטה הזקנה על תארוֹ ושׂיבה לא נזרקה בּשׂערוֹתיו ועיניו לא כּהוּ שתהיינה זקוּקוֹת להרכּבת משקפים – כּי כּל הדברים האלה סימני יוֹהרה הם. הזקנה מעלה חשיבוּת לאדם בּעיני עצמוֹ; וּמפּני שׂיבה תקוּם; וקוֹצר־ראיה סגוּלה להתעלמוּת מן הזוּלת ולתביעת זכוּיוֹת־בּכוֹרה. ואף המחלה נעשׂית שוֹפר לאדם וּמכריזה עליו בּצלצלי־תרוּעה בּפני מקוֹרביו, שינהגוּ בּוֹ בּפינוּקים וּבכיבּוּדים.

לפיכך, משמע, טוֹען הוּא תמיד: “וּכלל איני חוֹלה, כּי אם נחלשתי!” אכן, הטבע פּוֹעל בּכל אדם בּהתאם למזגוֹ וּלאפיוֹ וּלמאווייו הטמירים ומסייע בּידוֹ להתפּתח בּגוּף וּבנפש לפי נטיוֹתיו הפּנימיוֹת.

בּכל ששי בּבּוֹקר בּיקוּר קצר אצל בּעלי הדירה לשׂיחה חטוּפה, על דא ועל הא. על מה שכּתוּב בּמוּספים הספרוּתיים של עתוֹני השבּת וּבני־רשף מן הזכּרוֹן על מאוֹרעוֹת ואישים מלפני חמשים אוֹ ששים שנה לערך, אם לא למעלה מזה. פּעמים כּמה נטפים של אינפוֹרמציה על אוֹדוֹת עצמוֹ, בּצמצוּם של פּניה עד כּמה שאפשר, ואם גם קצת סיפּוּר שבּיסוּרים, אבל לעוֹלם לא בּהדגשה ותמיד מתוֹך המתקה, בּדרך כּיבּוּש עצמוֹ בּנעימה אוֹפּטימית מפוֹרשת. בּסוֹף ימיו שפר עליו חלקוֹ – כּזהוּ הרוֹשם הכּללי מדבריו. אין הוּא צפוּי חלילה לרעב. כּך וכך יש לוֹ מכסה קבוּעה לחוֹדש. וכעת ועד היוֹבל נגש להוֹצאת כּתביו וּכבר נאסף הסכוּם הדרוּש להדפּסת כּרך א', שהוּא עוֹסק כּעת בּקארעקטין שלוֹ. מן הסתם יכניס לוֹ הספר הראשוֹן מה שהוּא מן המכירה, ואם תינתנה לוֹ עוֹד מקצת שנים ולא יחלש הרבּה מאד יכין גם את הכּרכים האחרים לדפוּס. – את ה“לדפוּס” הוּא מדגיש בּנחת רוּח – גם ארוּחת־צהרים ניתנת לוֹ מדי יוֹם בּיוֹמוֹ בּמוֹשב־הזקנים הסמוּך. ושם בּוֹנים למענוֹ גם חדר מיוּחד, שיהיה מוּכן כּעבוֹר חדשיים אוֹ שלוֹשה חדשים. – וזה הוּא אוֹתוֹ המקוֹם הקבוּע, כּפי שנתבּרר עכשיו, שעליו סח לפני ימים בּשעת שׂכירת החדר, שעתיד להיוֹת מוּכן בּשבילוֹ. מדי בּוֹקר בּבוֹקר הוּא מיסב בּבית־הקפה בּקרבת מקוֹם וקוֹרא שם עתוֹנים. אם יבוֹא מי לשאוֹל לוֹ יוֹאיל נא לשחרוֹ שם בּבית־הקפה. בּדרך כּלל, שׂיחוֹתיו קצרוֹת, כּגוֹן: “היוֹם גשם!” אוֹ: “שוּב נחלשתי!” אוֹ: “היוֹם עברתי על הקארעקטין האחרוֹנים ושלחתי אוֹתם לדפוּס”. אכן, האינפוֹרמציה האישית מוּבלעת על הרוֹב טיפּין־טיפּין בּתוֹך שׂיחוֹת כּלליוֹת, קצרוֹת גם כּן. ואם על העבר יספּר הרי זה לא מתוֹך הזכּיוֹן שיש לכל זקן על ימים קדוּמים ויוֹהרא של מי שהוּא מיוּחס בּמקצוֹע שלוֹ, אלא בּקשר לפליטת מלה מפּי בּן־השׂיחה אוֹ לענין העוֹמד על הפּרק על דפּי העתוֹנוּת. וּמכּיון שמנסר וּבא יוֹבל מנדלי, הרי שׂיחה קצרה על מנדלי, שבּה משוּלבה אפּיזוֹדה זוֹ. מעשׂה וּבא הוּא, הדייר הזקן, כּאוֹרח לאוֹדיסה לפני כּמה שנים, אחד העם לא היה עדיין אחד־העם, כּי אם אשר גינצבּוּרג ועדיין לא פּירסם אף מאמר אחד בּדפוּס – את המלה “בּדפוּס” הוּא מבטא תמיד בחגיגיוּת – אבל המשׂכּילים בּעיר כּבר נתנוּ עינם בּתלמיד חכם צעיר זה, ששמוֹ גינצבּוּרג והיוּ מדבּרים בּוֹ לעתים וּמנבּאים לוֹ עתידוֹת. וּכשבּא הוּא, האוֹרח, אצל מנדלי ושאלוֹ: “מה טיבוֹ של גינצבּוּרג זה שהכּל מדבּרים בּוֹ?” ענה ואמר מנדלי, שאף הוּא לא היה אז עדיין מנדלי, כּי אם אבּרמוֹביץ" – “גינצבּוּרג זה – עט! אברך יוֹדע ספר. וּמעלה אחת יש לוֹ, שאינוֹ כּוֹתב חיבּוּרים!” וזה היה אז, כּשמנדלי עדיין לא היה מנדלי ואחד־העם טרם נעשׂה אחד־העם. היינוּ: מלפני יוֹבל, אם לא בּתוֹספת עשׂוֹר שנים אחד. אבל מיד לכך קפיצה אל ענין אחר ואל שוּרת המאמרים שבּמוּספים הספרוּתיים בּעתוני היוֹם. אגב, שוֹאל הוּא בּתמימוּת: “מי הם שוּ זה ואוֹתוֹ ויילד שהעתוֹן מלא אוֹתם? – המכוּון לבּרנרד שאוּ ואוֹסקר ויילד – מדי פּעם מתווספים סוֹפרים חדשים!” הדייר הזקן רק שוֹאל ואינוֹ בּא חלילה בּטרוּניה; אין דרכּוֹ בּריטוּן; וּלעוֹלם אינוֹ קוֹבל על סדרוֹ של עוֹלם.

אין הוּא קוֹבל אפילוּ שעה שהוּא מספּר אפּיזוֹדה זוֹ, הנוֹגעת עד הנפש:

– לפני ימים, כּשזרחה בּבּוֹקר השמש והשמש היתה חמה וּמחיה עצמוֹת, השתוֹקקתי מאד לטבּוֹל את בּשׂרי בּאמבּטי חם, מכּבר לא בּאוּ מים חמים על בּשׂרי. מיוֹם שנחלשתי מקצת איני יכוֹל להכּנס בּעצמי לתוך אמבּטי ואם אכּנס יהיה אוּלי קשה לי לצאת משם, ואף איני יכוּל להטריח שיכינוּ למעני את האמבּטי. וּכבר שנתים לא טעמתי טעם רחיצה בּמים חמים. אהבתי זאת לפנים מאד. והיוֹם כּשזרחה בּבּוֹקר השמש, היתה הפּעם שמש חמה מאד אחרי ימוֹת הגשמים, הלכתי לבתי־המרחצאוֹת שעל שׂפת הים וביקשתי שיעשׂוּ לי שם אמבּטי חם ולא רצו המשמשים להרשוֹת לי להתרחץ מפּני שהנני איש זקן ואין מי שירצה לשלשל אוֹתי לשם ואוּלי קשה יהיה אחר כּך להוֹציאני משם. הבטחתי להם לעשׂוֹת זאת בּעצמי. אינני כּלל חוֹלה אלא שנחלשתי מקצת. לא האמינוּ לי ואמרוּ שאין מי שירחצני. ולא רצוּ אפילוּ לתת לי אמבּטי קטן עם מעט מים, שלא אוּכל להיטבע שם – אמר בּבת צחוק מלבּבת. לאחר שהתחננתי להם אמרוּ שצריך לשאוֹל רוֹפא אם מוּתר לי. מאד השתוֹקקתי לטבילה בּמים חמים. אפשר צדקוּ שסירבוּ. כּשמשתוֹקקים לדבר־מה חזק יכוֹל הוּא להזיק.

הוּא סח בּלא טיפּת מרירוּת, ולא בקוּבלנא, כּי אם בּקוֹל אלגי, ענותני, כּמספּר מתוֹך אוֹצר הזכּרוֹן.

בּקשר לסיפּוּר המעשׂה הזה הצהיר שוּב, כּי בּקרוֹב יהיה, כּנראה, מוּכן המקוֹם הקבוּע שמתקינים למענוֹ. מן המקוֹם ההוּא נשקף לוֹ, משמע, הסיכּוּי לטבילה בּמים. משׂא נפשוֹ.

וכך היה: מקץ שלוֹשה חדשים בּדיוּק, מיוֹם שהעתיק את מוֹשבוֹ לחדרוֹ החדש בּתל־אביב, עבר הדייר הזקן אל המקוֹם הקבוּע, אשר הוּכן למענוֹ בּבית־הקברוֹת הישן בּעיר תל־אביב. רק יוֹם אחד שכב חוֹלה בּחדרוֹ, אם כּי דוקא בּימים האחרוֹנים לא הצהיר בּנעימת העצלתים שלוֹ את ה“נחלשתי”. לכבוֹד הלילה האחרוֹן לשהייתוֹ בּחדרוֹ נעצר שיעוּלוֹ לחלוּטין. איש מבּני הבּית לא שמע למחרת בּבּוֹקר קוֹל צעדיו בּעברוֹ בּפּעם האחרוֹנה את סף הבּית בּדרכּוֹ ל“הדסה”. בּלאט חמק והלך. שלא לעוֹרר ושלא להטריד. וכעבוֹר יוֹם ולילוֹתיים יצאה מן העוֹלם נשמה זוֹ אשר צעדה על קצוֹת בּהוֹנוֹת רגליה, פ"ב שנים קטנוֹת.

הוּא מת כּסוֹפר גדוֹל בּאמת: רק כּשלוֹשה מנינים בּאוּ ללווֹתוֹ בּדרכּוֹ האחרוֹנה. ואף לא זר אחד. לא היוּ מתנדבים לישׂא את ארוֹנוֹ כּדרך שיֵעשׂה למפוּרסמים.

גם אל לויוֹת־מתים נוֹהרים רבּים רק אם הן הוֹפכוֹת לתהלוּכת־פּאר. ויש בּהן מן התשואה; וּכלל לא על מנת לתת כּבוֹד אחרוֹן להוֹלך אלא מתוֹך תקוה לקבּל אוּלי כּבוֹד ראשוֹן. מוֹצא אתה לויוֹת מפוּרסמים הנעשׂוֹת לכמה מן המשתתפים בּהן שלב נוֹסף בקריֶרה האישית שלהם. כּלל בּני אדם אוֹהב לוָיוֹת שמנוֹת, ויש שמתעשרים מלויוֹת כּמוֹ משׂריפוֹת. אבל לויה של איש בּוֹדד ולא נוֹדע בּשם מה תתן וּמה תוֹסיף? אכן, כּל איש נקבּר כּרצוֹנוֹ. מן הסתם היה זה רצוֹן הענו הזה לצאת מן העוֹלם ומן העיר הזאת בּחשאי־חשאין, שלא לעצוֹר את זרם החיים ולא להטריד אפילוּ בּלויתוֹ.

וזאת הכּתוֹבת אשר תיחרת על מצבתוֹ מטעם סוֹפר הדוֹרוֹת:

פּ"נ אִישׁ תָּם, אִישׁ לֵב פָּשׁוּט:

רַךְ וַחֲרִישׁי הָיָה מִצְעָדוֹ עַל הָאַדָמָה הַזֹּאת.

בַּעֲנָוָה וּבְזךְ נָזל קוֹלוֹ: קָטְנוּ מַאֲוַיָּיו;

בְּפִיו לֹא התְלוֹנֵן וּמְאוּמָה לא דָרָש.

בַּת־צְחוֹק נָחָה תָּמִיד עַל שְׂפָתָיו;

אַךְ הוּא גוּפוֹ הָיָה נָע וָנָד, לֹלא קוֹרַת־גָּג.

כָּעֵת שָכַב גַּם כֵּן;

בֶּן פ“ב כְּבֶן נוּ”ן הָיָה תָּאֳרוֹ עַד מוֹתוֹ.

הָאִיש אֲשֶׁר רַבּוֹת זָכַר, זֵכֶר רַבִּים הֶעֱלָה עַל סֵפֶר,

וְאַךְ אֶת נַפְשׁוֹ בְּגֹדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ שָׁכָח.

הוּא חָמֶד שֶׁבֶת בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, אִם גַּם בְּקִרְבַת

גְּדוֹלִים תָּמִיד הִתְהַלֵּךְ, לְמַעַן יִיף מַבָּט וְיַנְעִים שׂיחַ

עַל פֹּעַל אִישִים אֲשֶׁר יָקְרוּ לוֹ וּלְעַמּוֹ.

א

בּיוֹם מוֹתוֹ של א. דרוּיאנוב העליתי על הגליוֹן כּמה טוּרי חפּזוֹן בּלויתוֹ. מאז לא חדלוּ הרהוּרי חרטה לנקר בּי. והוּא הדבר שמניעני ללווֹת גם את יוֹמוֹ השביעי בּמספּר פּסוּקי אזכּרה; שכּן עם כּל דוֹחק הזמן ואפי המרוּצה, שבּתנאיהם נכתבוּ שוּרוֹתי הראשוֹנוֹת, הרי לא יֵרצה מעשׂה חטף כּזה בכתיבה על איש, שאָפיוֹ ואָפנוֹ ודרך עשׂיתוֹ כּוּלה היוּ משוֹרש המתינוּת וההתכּוונוּת האטית. זכוּרני שנתיים האחרוֹנוֹת לפני מלחמת העוֹלם, בּהיות דרוּיאנוב משמש בּכהוּנת עוֹרך “העוֹלם” בּאוֹדיסה, והוּא נאלץ מטעם תפקידוֹ לכתוֹב מדי שבוּע בּשבוּע שנים־שלשה פּרקים מ“על המצפּה”, כּמאה ועשׂרים אוֹ כּמאה וחמשים שוּרה לערך, כּיצד היה גוֹנח וקוֹבל: "אשרי מנדלי וּבּיאליק, שאין מלאכי חבּלה של בּתי הדפוּס דוֹחקים בּהם והיכוֹלת בידם ללטוֹש כּל שוּרה בּמשך שבוּעוֹת.

ואילוּ“… זאת אוֹמרת: ואילוּ הוּא, שנתחייב מטעם הגוֹרל המר להתקין מדי שבוּע בּשבוּע סכוּם עצוּם כּזה של שוּרוֹת… מה תימה אם אין הוּא יכוֹל לנפּוֹת ניפּוּי כּפוּל ומכוּפּל כּל פּסוּק, כּל משפּט וכל מלה שהוא משלבם לתוֹך הרקמה שלוֹ. בּני דוֹרנוּ תוֹפסים, כּמדוּמה, אחרת ענין הכּתיבה בּמדוֹר לשאלוֹת היוֹם והם פּזרנים הרבּה יוֹתר בּיחס למנין שוּרוֹת בּדרך כּלל. לפיכך אתה מלווה בּהמיה רבּה את אלה מאישי הדוֹר העבר, שתמימוּת זוֹ עוד היתה בּהם להתיחס בּאימה וּבחרדה לכל דיבּוּר של עצמם, לשקלוֹ תחילה, ללטשוֹ כּהוֹגן, לשווֹת לוֹ צוּרה נאוֹתה, לבדוֹק יפה־יפה אם הוּא הוֹלם כּל צרכּוֹ את הנידוֹן, אם מסוּגל הוא לעמוֹד בּמבחן לפני בּית־דין של מעלה שבּלב ואם אין הוּא ניתן, לאחר העמל הרב שהשקעת בּוֹ, להיות מוּחלף בּאחר טוֹב וממצה הימנוּ, והעיקר אם יש בּוֹ ריח מקוֹר יהוּדי, אם הוּא חצוּב מתוך השיתין של אוֹצרוֹת לשוֹננוּ ממש וממש. כּל כּך הרבּה אחריוּת אתה נוֹטל על עצמך משהנך קוֹבע פּסוּק זה בּצוּרתוֹ דוקא. ועכשיו הגיעוּ בּעצמכם מה מידת חוּמרה נפל בּחלקוֹ של איש שנטל עליו להוֹציא מדי שבוּע בּשבוּע מן הכּוֹח אל הפּוֹעל מאה פּסוּקים כּאלה, אם לא למעלה מזה. מאה פּעמים הוּא עוֹמד ונבחן בּפני מצפּוּנוָ; מאה מנוֹת אחריוּת הוּא מטיל על שכמוֹ; מאה מעמסוֹת על ראשוֹ. ואכן, בּהכנסך לחדרוֹ של דרוּיאנוב בסימטת לרמוֹנטוֹב בּימים בּ‘, ג’ וד' של השבוּע ואתה מוֹצא אוֹתוֹ פּקעת מתוּחה כּפוּפה על גבּי פּתקאוֹת נייר, דע לך: הוּא אוֹרג את מסכת השבוּע, חוּטים הוּא שוֹזר וחוּטים הוּא קוֹרע וּמחבּל ללא רחמים. מחקן מוּמחה ואכזר הוּא. הוּא מוֹחק משלוֹ וּמשל אחרים; כּסוֹפר וּכעוֹרך. וּמכּיון שהוּא איש המוּסר והיוֹשר הרי כּנגד כּל פּסוּק מחוּק משל אחרים הוּא משלם בּמזוּמנים טבין וּתקילין, דוקא מן העידית שבּעידית, שאפילוּ הממוּחק גוּפוֹ, שהוּא מטבעוֹ נרגז ורוֹאה עצמוֹ נגזל, מוֹדה על כּרחוֹ, שחלקו מכּל מקוֹם לא נתקפּח והוּא בּא על שׂכרוֹ כּמעט שוה בּשוה. אבל כּמה עבוֹדת פּרך משקיע אוֹתוֹ עוֹרך שקדן מדי שבוּע בּשבוּע בּהוֹצאת גליוֹנוֹ. לא עוֹרך אלא מכהן. והוּא גוּפוֹ מנהג זה בּידוֹ: עד שהוּא יוֹשב אל מלאכת הכּתיבה אוֹ העריכה הוּא שוֹהה תחילה שעה לא קטנה מתוֹך עיוּן קריאה בּפרק משניוֹת וּב”על פּרשת דרכים" של אחד־העם, בּשביל לתרגל עצמוֹ ואת הגיוֹנוֹ בּסגנוֹן עברי מדוּיק על טהרת רוּח הלשוֹן. כּך ראיתי אוֹתוֹ בּעבוֹדתוֹ. וּכלוּם דרך התנהגוּת זוֹ אינה מחייבת גם את אלה, שמבקשים להציב ציוּן לזכרוֹנוֹ, לנהוֹג בּוֹ בּמידתוֹ? כּל המחמיר על עצמוֹ – מחייב גם אחרים.

ב

בּרשימתי ציינתי את רוּם מעלתוֹ של המנוֹח בּאמנוּת הסגנוֹן. וּכבר היה מי שרמז לי: שיננא, גם אתה כּבר התחלת לדבּר בּשׂפת גנבים ותחת להבליט את תכוּנוֹתיו האישיוֹת, המוּסריוֹת והספרוּתיוֹת, של אדם, אתה מגלגל מלים בּחכמת הסגנוֹן. בּכך יש משוּם רמיזה, והמבין יבין, שמעריך אתה בּמיוּחד אוֹ בּלבד סגנוֹנוֹ של זה. לא הייתי מביא ענין זה לפוּלמוָס אילמלא ראיתי צוֹרך, גם לשם הסבּרת טיבוֹ של סוֹפר בּעל שיעוּר קוֹמה כּדרוּיאנוֹב, בּקוֹרטוֹב הסבּרה למהוּתוֹ של סגנוֹן ולתלוּת שבּינוֹ וּבין העיקר: הכּשרוֹן. סגנוֹן איננוּ דפוּס־לשוֹן; לא נוּסח; לא בּקיאוּת בּמלוֹן; לא שליטה בּערכי בּיטוּי מרוּבּים; לא גמישוּת בּהרכּבוֹת גזירות שווֹת ואסמכתוֹת מילוּליוֹת; אם כּי אין עטרת בּעל סגנוֹן ניתנת למי שחסר רוּבּן של הסגוּלוֹת הללוּ. אבל סגנוֹן משמע צביוֹן אישי, הטוֹבע את אוֹפן ההרצאה. וצביוֹן אישי פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל, יחס אישי, חי ועֵר, אל אוֹתם הענינים, המתגלמים בּמלים אלה, היוֹצאוֹת מפּיו של אדם אוֹ מקוּלמוֹסוֹ. דבּר את הדברים המחוּכּמים בּיוֹתר, הללוּ אינם שוים כּלוּם בּפיך – עם כּל ערכּם המסוּלא בּפז מצד עצמם – כּל זמן שלא נצרפוּ ולא נצרבוּ בּכוּר אישיוּתך, כּל זמן שלא נצבּעוּ בּדמך ולא ספגוּ לתוֹכם את פּוֹעם לבּך. הפּוֹעם הזה הוּא שעוֹשׂה את דרך הרצאתך דבר חד־פּעמי ונוֹתן לך את רשוּת הבּעלוּת עליו. היינוּ: הסגנוֹן הוּא בּוֹחן האמת; הוּא משמש עֵד למידת היוֹשר, שבּה טבוּעים הדיבּוּרים; הוּא מאשר, כּי מתחת למשפּטים החתוּכים קיים אדם, לא נפלים אוֹ ממזרים הם אלא מוֹצאם לב כּשר וישר. אף כּשרוֹן שרשוֹ בּכשרוּת. לפיכך אין כּשרוֹן אמיתי, שאינוֹ מוצא את התגלמוּתוֹ בּסגנוֹן משלוֹ. והטעם נוֹתן: עיקר בּסגנוֹן הוא התוֹאם שבּין תוֹכה של ההרצאה לברה, בּין התוֹכן וּבין הצוּרה, בּין הרעיוֹן וּבין הלבוּש. רעיוֹן שאתה יכוֹל לבטאוֹ, דרך משל, בּשלוֹש מלים ואתה מוֹסיף עליהן אחת אוֹ שתים, הרי לא זוֹ בּלבד שחטאת בּסרח עוֹדף אלא מתחת על עצמך חשד שמא לא הקשבת כּהוֹגן לרחש מחשבתך, שמא אין בּך אפילוּ כּדי שלוש מלים, שמא אינך אלא חוֹפן ולוֹקח מתוֹך המלוֹן.

לשוֹן בּלתי מדוּבּרת, קפוּאה וחנוּטה, עלוּלה להביא את המשתמשים בּה לידי דיבּוּר פּרוּץ אוֹ מגוּבּב, מפוֹאר יתר על המידה אוֹ פּגוּם, לידי יתר אוֹ חסיר, להעדר משקוֹלת ושיקוּל־הדעת, למליצה וּלהגזמה, בּין כּך וכך לזיוּף מטבּע של הנפש, היינוּ, לנוּסח. הרי שהסגנוֹן הוּא היפּוּכוֹ של הנוּסח. ואילוּ העברית שלפני המלחמה, וּבמידה מרוּבּה גם בּזמננוּ, אינה מאפשרת למשתמשים בּה בּיצירה להתקין להם סגנוֹנוֹת משלהם אלא דרך חצוּבה מתוֹך דפוּסי נוּסח קיימים של עברית מדוּבּרת בּעבר הרחוֹק בּשׂפת המשנה ושוּלחן ערוּך. הרי זוֹ עשׂיה קשה מתוֹך דבר והיפּוּכוֹ; עשׂיה הדוֹרשת הרבּה כּוֹחוֹת גוּף ונפש. ואחד מהעוֹשׂים הראשיים בּמלאכה זוֹ, מהשקדנים וּמהמתמידים בּיוֹתר, היה א. דרוּיאנוֹב. מה תימה אם אוֹתה פּקעת מתוּחה כּפוּפה על פּתקאוֹת נייר נראית לי כּדמוּת מעוּנה על קידוּשוֹ של רעיוֹן, קידוּשה של לשוֹן, קידוּשוֹ של סגנוֹן על טהרתוֹ? מבּחינה זוֹ סיפּרתי מתוֹך רחשי הוֹקרה אחרי מטתוֹ של אחד מבּני העליה לסגנוֹן העברי. רבּים יוֹדעים עברית, אבל מעטים כּמוֹהוּ עמדוּ בּסוֹדה; ולא רבּים כּמוֹהוּ עד היוֹם מהדרים בּלשוֹן, היינוּ, מתאמים לעשׂוֹת כּל פּסוּק תוֹאם לתכנוֹ. ולא רבּים השוֹקלים כּמוֹהוּ.

ג

כּלל זה בּידי: מי שטוֹרח טרחת־עינוּיים בּאיזה שטח של עשׂיה בּשביל להתקין בּוֹ חטיבה של ממש, שתכנה וצוּרתה הוֹלמים זה את זה, מכּלל שהוּא איש היוֹשר והצדק וּמטבע הדברים שהוּא יעמוֹד על צדם של העמלים וייחד בּקהלם. לא היתה מלאכה כּה מדכּאת את בּעליה, כּה תוֹבעת את כּל האדם וכה לא מבטיחה כּמעט כּלוּם בּעוֹלם הזה, חוּץ מצרוֹת־צרוּרוֹת והעדר־דוֹרשים, כּעבוֹדת הספרוּת העברית. כּך זה היה לפני שנים, שלוֹשה דוֹרוֹת; כּך לפני דוֹר. וכך בּדוֹר. לפיכך יסתכּל חוֹקר העתים ויבין, כּי מי שמקצוֹעוֹ הספרוּת העברית, הריהוּ קוֹדש מלידה וּמבּטן למעמד הפּוֹעלים, בּין שיוֹדה בּכך להלכה וּבין לאו. פּוֹעל הוּא זה שאין לוֹ כּלים. המשליך את תוֹצרתוֹ מבּלי שיראה בּעיניו את צוֹרכיה; מקבּל משׂכּוֹרת זעוּמה; שאין לוֹ יד ושם בּחברה; המשוּעבּד לאלתר וצוֹפה לנצנוּצי הגאוּלה לעתיד לבוֹא; הממית עצמוֹ היום למען המחר. האם לא נוֹדעוּ כּל הסימנים האלה לאוֹתוֹ קומץ אנשים בּשלוֹשת הדוֹרוֹת האחרוֹנים שהעמיסוּ על עצמם נטל תחית לשוֹן, עידוּר בּלשוֹן והפרחת שממה, שכּל כּך מעטוּ דוֹרשיה? מסוֹרת היתה בּידינו: ספרוּת עברית היא עבוֹדת הקוֹדש; ואחוֹת היא לתנוּעת העבוֹדה. זוֹ וזוֹ קוֹרצוּ מתוֹך החלוֹם האחד, חלוֹם על מלכוּת ציוֹן וּמלכוּת הצדק, תקוּמת האדם וּתקוּמת כּל עם חלכה.

וּמה גדוֹל המחץ בּלב משנתבּרר תחת שמי ארץ ישׂראל דוקא, כּי אפשר לכתוֹב בּשׂפת ישעיהוּ כנגד מעמד הפּוֹעלים; שסוֹפר עברי יכוֹל שיעמוֹד מעֵבר השני של מצוּדת הענוים והנדכּאים. עד היוֹם מאמין אני כּי רק דבר־תעתוּעים הוּא זה; איזוֹ טעוּת הדפוּס של הגוֹרל. כּי גם דרוּיאנוֹב, איש המוּסר והאחריוּת, הבּוֹנה והשוֹקל, השקדן החמוּר, העמל החרוּץ והמעוּנה, כּי גם הוּא נתעה למגינתנוּ למחנה זר – עוּבדה זוֹ טעוּנה דיוּן זהיר, שיקוּל דעת והרהוּרי תשוּבה מכּל הצדדים. הנני אוֹמר מפוֹרש: מכּל הצדדים. גם תנוּעת עבוֹדה חייבת לפשפּש אם לא במעשׂיה, הרי בּתכסיסיה על כּל פּנים, בּשביל למצוֹא נימוּק לכך, שמשׂכּילים רבּים, מהם טוֹבים וישרים בּשוֹרש נשמתם, פּנוּ לה עוֹרף. ודאי יש אי כאן נקוּדה של הזנחה; מן הסתם לא די בּה הקשב למי שראוּי לכך. שמא מתחה מלכתחילה חוֹמר דין שלמעלה מן המידה. וּבודאי שלא השׂכּילה לקרב כּמה מן הכּוֹחוֹת הטוֹבים הדרוּשים לה בּחוּגי המשׂכּילים והסוֹפרים. אמנם, אלה האחרוֹנים לא מן המידה להם לשׂחק בּרוֹגז, להיעלב ולהתרגז. המשׂכּילים העברים כּמעט כּוּלם בּני־עניים הם. גוֹרלם נתן אוֹתם מלידתם בּמתנה למעמד הפּוֹעלים ואסוּר להם להתרחק משרשם. משפּחה אינם עוֹזבים; למשפּחה אינם מתנכּרים, בּאין משפּחה אין מעין אמת ליצירה. אבל הרי סוֹף סוֹף בּני אדם אינם מלאכים. ותלמידי חכמים הללוּ, מכּיון שכּל עיקרם בּחייהם היא המתה עצמית בּאהלה של תוֹרה, הריהם דוֹרשים לפּחוֹת הד לעצמם, עתים מעמד של הוֹד, מקצת קשב, אעיז לוֹמר: משהוּ של פּינוּק. האוּמנם תביעה זוֹ כּה נוֹעזה היא? האוּמנם תנוּעת העבוֹדה השׂכּילה לעמוֹד בּתביעה זוֹ אף בּחלקה? הצטערתי מאד לראוֹת את דרוּיאנוֹב מרוּחק. הוּא נראה לי בּכך מעין מוֹפת חי לאיזוֹ שגיאה יסוֹדית, שלא נעקרה עד היוֹם, אם כּי הוּמתקה בּמקצת, שנעשתה במערכותיה של תנוּעת הפּוֹעלים, המקפּידה, כּמדוּמה, יתר על המידה על החלוּקה בּין “משלנוּ” וּבין נתיני־חוּץ. עד היוֹם לוֹטשי הבּיטוּי העברי פּוֹעלים בּטלים הם, לא מגן ולא מחסה להם, לא שם ולא כּבוֹד, לא תאָרים ולא רכוּש. כּל צוֹרפי לשוֹננוּ משלנוּ הם.

ד

דרוּיאנוֹב היה לא צוֹרף לשוֹן בּלבד. הוּא ערם ערימוֹת, בּכוֹח הינף בּלתי רגיל, של עממיוּת עברית ויהוּדית כּאחד, הוּא חרד על אוֹצרוֹת העם – על דרכי לשוֹנוֹ, בּיטוּייו, בּדיחוֹתיו וּמאוֹרעוֹתיו – ליקט וחיבּר אוֹתם, רשם אוֹתם בּרשימוֹת וּב“רשוּמוֹת”, צבר אֶגלי דמעוֹתינוּ ואֶגלי טל תחיתנוּ, היה ההיסטוֹריוֹן של צרוֹת ישׂראל ושל נצנוּצי גאוּלתוֹ. וכל מה שעשׂה עשׂה מתוֹך רצינוּת כּבדה וחמוּרה. אף אל הבּדיחה ניגש גישה של כּוֹבד ראש, זהירוּת וליטוּש. בּרכוֹת על ראשוֹ, שידע לנפּוֹת בּתבוּנתוֹ גם מילי דבדיחוּתא. הוּא לא סחב סתם הלצוֹת וחידוּדים. הוּא אהב את העם ולא העמידוֹ לפנינוּ כּשוֹטה וּפטפּטן. אף על פּי שלא בּז להדיוֹטוֹת יצאוּ מאליהם כּל בּעלי דבר שלוֹ תלמידי חכמים בּדרך בּיטוּים וּתגוּבתם. בּזכוּת לשוֹנוֹ הפּקחית והחריפה נעשׂה כּל מה שחל עליו מגע ידוֹ המבוֹרכה מחוּכּם וּמלא־חן. הוי אוֹמר: משלוֹ נתן לנוֹשׂאים שלוֹ. נדבן היה וּבעל מזג טוֹב, אף על פּי שנראה כּיהוּדי קפּדן. הוּא היה, לפי עוֹמק הכּרתוֹ, שוֹנה הרבּה מכּפי גילוּיוֹ. כּבר רמזתי על דרך הרחבוּת שבּאָפיוֹ, שהניעתוּ להפליג פּעמים דברים, שבּלבּוֹ לא היה כּלל מסוּלק מהם. הוּא אהב את ההגזמה מתוֹך חיבּתוֹ להפתיע, להנוֹת אחרים בּמה שהוא חידוּשיי וּסגוּליי, בּ“לא בא כּבּוֹשׂם הזה”. משוּם כּן הוא שׂיחק “רוֹגז”, התראה פעמים כּכוֹעס. הצליף מעט יתר על המידה. מקוּבּל היה, שהוּא נמנה עם בּעלי בּתים. ואילוּ אני סבוּר, שרק התראה שכּזה. הוּא, אמנם, היה בּעל בּעמיו. ואף הילוּכוֹ כּזה. אוֹתוֹ ההילוּך הרחבוּתיי, האטיי בּמקצת, הצוֹעד קדימה וּמקלוֹ משוּרבּב לפניו, כּאוֹמר: “פּנוּ דרך!” אפשר שתהא נראית כּתביעה, כּשם שאוֹפן דיבּוּרוֹ היה פּסקני, מי שהן שלוֹ הוּא ודאי גמוּר בּעיניו. אבל דקי־קשב ראוּ בּוֹ דוקא איש המוּסר, הבּוֹדק דברים לאוֹר מצפּוּנוֹ, המוּכן לקרוֹא בּאמת וּבלב תמים “על חטא”, אם רק יוָכח בּטעוּתוֹ. זה היה איש שחי עוֹד כּוּלוֹ בּתוֹך ספירה של עיקרים ועקרוֹנוֹת. ואם עיקרוֹן משמע שאין לוַתר אליו אפילוּ אם יבוֹאוּ כּל מלכי מזרח וּמערב ויטענוּ כּנגד. הוּא, אַלתר דרוּיאנוֹב, דוֹרך בּמסלוּלוֹ, איש מיבדל, איש מוּסר, איש בּנוי על שתוֹת; הוּא ממשפּחת האלוֹנים. לא התבּטל בּפני הדוֹר החדש, לא החניף לוֹ, לא התרפּס מפּני איש. וכשראה מעשׂי עוול היה מתפּרץ פּעמים כּנגדם בּחמת זעם של מי שהרגשת הצדק נפגעה בּוֹ ודיבּר שפטים, הכּה בּשבט לשוֹנוֹ, לא הידר פּני נשׂיא בּעם, הוֹאיל והוּא היה עממי בּאמת. ואף קוֹרטוֹב של בּוֹהמיוּת נשקף מכּל צעד של הילוּכוֹ בּעל־הבּתי.

ה

דרוּיאנוֹב – אוֹפי; הוּא חטיבה של תקוּפה; הוא וילנה בּמזיגה של נוּסח אוֹדיסה. בּבית הקברוֹת סח לי חבר: אוֹדיסה הוֹלכת וּמתה; היא קוֹבעת לה את מוֹשבה בּבית העלמין. חשתי דקירה בּלבּי. אוֹדיסה זוֹ, שכּל ימי נלחמתי בּה, מדוּע יכאב בי כּל כּך למראה אוֹרה הנערב? אמנם, לא נלחמתי עם אנשי אוֹדיסה, שעוֹררוּ בּי תמיד רחשי כּבוֹד ואפילוּ הוֹקרה מסוּתרת וּמפעליהם יקרוּ לי מאד; אבל התקוֹממתי כּנגד הנוּסח שלהם, כּנגד כּמה מעיקרי אמוּנתם וּמדרכי בּיטוּים בּחיים וּבספרוּת. ואילו בּשעה זוֹ

נדמה לי, כּי לבּי דוי גם על הנוּסח הזה, שפּנה הוֹדוֹ והלך זיווֹ. תמיד טענתי: מה לכם יוֹשבים שבעה נקיים על כּל קו ותג? מה אתם נראים כּל כּך טוֹרחים כּמכהנים בּקוֹדש – הרי עוֹלם יה כּוּלוֹ מעינוֹת מזמרים, הבה ונביא דליים הרבּה, הרבּה־הרבּה־הרבּה דליים לשאוֹב מתוֹך מעינוֹת החיים, אשר נצח לא יכזבוּ!!

אוֹיה, אל תאמין בּהחלטוֹתיך. לעוֹלם אל תאמין בּהחלטוֹתיך ואפילוּ בּמחשבוֹתיך העקרוֹניוֹת בּיוֹתר. אמרת: החיים לא ישקרוּ. ואילוּ אתה חי עוֹד מקצת ומתבּרר לך, שהם, החיים בּכבוֹדם וּבעצמם, שקרנים גדוֹלים הם. חכמה היא לוֹמר: קחוּ דליים! הרי רוֹב־הרוֹב של הדליים סדוּקים הם או שהם חַספּין בּלבד, הנראים כּדליים, ואם יש שפע הוּא ניגר מיד. הוֹ, כּמה רמאוּת! כּמה צביעוּת! כּמה בּני אדם אוֹמרים עמך בדרך חייך אוֹתם הפּסוקים שלך אלא בּכוונה אחרת, על פּי רוֹב הפוּכה משלך. האמנת בּשפע, בּקלוּת, בּחן, בּברכה שבּנס, בּהשראה, בּהפתעוֹת, בּמשׂחק עליז וּבריצה מתוֹך

סחרחוֹרת־ראש עד קצוי אי האפשרי והנה עדת עוֹשׂי מלים אפפוּך, מלים נבוּבוֹת, מלים מנוּולוֹת, מלים שוֹטיוֹת וּמשגעוֹת, שאין בּיניהן שוּם תפר ואין להן שוּם מסגרת. הפקר וחוֹסר בּוּשה ויריקה על הכּוֹכבים. עד שפּעמים על כּרחך אתה משווע: אוֹי לנוּ ממוֹתוֹ של הנוּסח. בּשבתי בּאוֹדיסה לא הייתי מבּני אוֹדיסה ולא נמניתי עם נאמני הנוּסח שלה וכעת הנני בּוֹכה על אבדנוֹ.

א

בּאוֹדיסה, בּרחוֹב בּאזרנה, מספּר עשׂרה, עמד בּית עשׂוּי לבנים אדוּמוֹת. שם גרתי סמוּך למלחמה העוֹלמית בּמעוֹנה של משפּחת בּארנבּוֹים, בּחדר קטן וּמבוּדד, הפּוֹנה בּעינוֹ היחידה לצד האחוֹרי של החצר. בּחדר מנגד מעבר לפּרוֹזדוֹר, גדוֹל משלי וּמצוּיד בּזוּג עינים לשער הכּבוֹד של החצר, גר אוֹתוֹ זמן איש בּעל קוֹמה ממוּצעת, מרכּיב משקפים. זה כּל מה שתפסה בּוֹ טביעת־עיני בּשעת נצנוּציו הארעיים בּפּרוֹזדוֹר. שמוֹ לא היה מוּכּר לי. מפּי בּעלת הבּית שמעתי פּעם בּשׂיחתי הראשוֹנה עמה בּשעת שׂכירת החדר, כי הדייר מנגד משמש מזכּיר בּועד לחוֹבבי ציוֹן, מקוֹם שבּעלה מכהן רוֹאה־חשבּוֹן. עם בּעל המעוֹן עצמוֹ לא קשרתי בּמשך זמן־מה כּל היכּרוּת אישית על שוּם שהיה עסוּק מאד ולא שעתוֹ ולא דעתוֹ לא היוּ פּנוּיוֹת ליתר הבּריוֹת. בּרוֹב שעוֹת חייו הוא פּוֹרט על מנענעי החשבּוֹניה. לפיכך בּשוּבוֹ אל קן משפּחתוֹ בּגמר יוֹם עבוֹדתוֹ הריהוּ תוֹפס מיד עמידה על־יד דוּכן התוים וּפורט שם עלי כּינוֹרוֹ. וכך חילק את חיי חלדוֹ: רוֹב זמנוֹ לחשבּוֹן היבש; ואת היתר – לנגינה המרוֹממת. לא יכוֹל היה כּנר חוֹבב נלבּב זה להפריש הרבּה מן הפּנאי שלוֹ לבת־זוּגתוֹ העדינה והמחוֹננה בּיוֹפי ילדוּתי וּבפנים תינוֹקיים. וזוֹ שהיתה יפה כּפרח ושקדנית כּדבוֹרה היתה גם כּן עסוּקה מאד: הרבּה בּמשק־הבּית ולא מעט בּטיפּוּח בּן־יחידה, הוּא ווֹלוֹדקה יפה־התוֹאר, העליז והטרחן. שנוֹתיו ג' ולבּוֹ בּן הרבּה יותר מכּפי גילוֹ. אף הדייר מנגד היה כּנראה עסוּק מאד, שכּן בּשעוֹת הפּנוּיוֹת ממשׂרתוֹ היה מתיחד בּחדרוֹ וּלפי דברי ווֹלוֹדקה יש לדוֹד ההוּא קוּלמוֹס, שהוּא תמיד חוֹרק חוֹרק וּספרים לפניו המוֹן והוּא כּוּלוֹ תוֹך הרבּה־הרבּה ניירוֹת. ווֹלוֹדקה היה מעין קצין־מקשר בּאיפּרכיה שלנוּ. הוּא דוֹפק לעתים על דלת חדרי וּמביא לתוֹך תאי המבוּדד שמוּעוֹת ממה שמתרחש בּעוֹלם הרחב, היינוּ, בּחלל המעוֹן כּוּלוֹ. ושוּב אין הוּא משתאה עלי, שגם אצלי הקוּלמוֹס לעתים חוֹרק. איש הישוּב היה ווֹלוֹדקה וּכבר ראָה מראוֹת. את חטאוֹת נעוּרי אזכּיר נא בּקהל רב: בּאוֹתם הימים, ונכוֹן יוֹתר לוֹמר: בּאוֹתם הערבים, כּתבתי יוֹמן. הוּא היה מעין הקדמה למעשׂי־קוּלמוֹס שלי לעתיד לבוֹא, וּסתם יוֹמן משמע צער ההוָיה, תרגילים להשתפּכוּת־הנפש ואפס־תקוה. וּבכן אוֹתוֹ מעוֹן בּארנבּוֹים היה מעין תיבת־נוֹח. כּל אחד מדייריו וּבן־זוּגוֹ: בּעל־המעוֹן על כּינוֹרוֹ; האֵם הצעירה מתרפּקת על בּנה יחידה; הדייר בּעל שני החלוֹנוֹת וזוּג המשקפיים חוֹרק־חוֹרק, שקוּע בּתוֹך ערימת גליוֹנוֹת וּספרים; ואני לי יוֹמן. וכל אחד משלוֹשת הדיירים המבוּגרים אינוֹ רוֹאה את חברוֹ, וניתן לוֹמר, אף אינוֹ מכּירוֹ, בּתחוּמי המעוֹן הזה. דממה בּחדרים וחיים עוֹמדים. להוֹציא צלילי הכּינוֹר של הכּנר החוֹבב וּפעמוֹן המקשקש מגרוֹנוֹ של ווֹלוֹדקה. ווֹלוֹדקה זה הרבּה הכּרת־תוֹדה שמוּרה אצלי בּלבּי אליו. הוּא היה בּכוּלנוּ החי והאנוֹשי בּיוֹתר. הוּא היה מעוֹרב בּכּל ובקוֹל וכוּלוֹ מקוּלקוֹל. הוּא שימש מעין שגריר של שלוֹש המעצמוֹת הנבדלוֹת, השוֹכנוֹת בּמעון אָטוּם זה. הגדוֹלים איש ערפּוֹ לרעהוּ; והוּא כּוּלוֹ פּנים שׂוֹחקוֹת, כּוּלוֹ עין יפה וּבת־צחוֹק נדיבה, עמוֹ שׂמחה וּבטחוֹן. פּעם, בּערב סתיו סגרירי, כּשעיפה היד מקליעת השוּרוֹת בּיוֹמן שאין לוֹ סוֹף, ודוֹמה, לא שוּם מגמה וכל עיקרוֹ נוֹעד ללא־איש, ועל גבּי זגוּגיוֹת החלוֹן בּן־היחיד שבּחדר דפקוּ טיפּוֹת כּבדוֹת,

טוֹפפוֹת־נוֹקבוֹת, שׂוֹנאוֹת בּנפש שלי, הוֹפיע ווֹלוֹדקה לפתע על הסף ורוֹד־לחיים, בּריה אנוֹשית מאירה, שכּאילו קפצה בּשעת התהווּתה מתוֹך סלסוּלוֹ של ניגוּן ודוֹמה היה בּשׂפתיו הרוֹחשוֹת כּמעֵין איש עתי, שנשלח מאיזה עוֹלם אחר לבשׂר לי דבר־מה. שאלתיו מתוֹך לב ריקן, הזקוּק לתנוּעה מאימת קפאוֹנוֹ:

– ווֹלוֹדקה, מה יהיה?

ענה ואָמר אוֹתוֹ זאטוּט מיניה וביה:

– אָביב יהיה!

ראוּי היה אוֹתוֹ בּחוּר בּשעה זוֹ שינשקוּ לוֹ את כּל עצמוֹתיו.

ב

עברוּ ימים, עברו שבוּעוֹת, לא אגזים אם אוֹמר, כּי כּבר עברוּ כּשלוֹשה חדשים למגוּרי בּמעוֹן בּארנבּוֹים – והנה זימני המקרה בּנשף־קוֹנצרט אחד, לנגינה מן הסתם, סמוּך למחיצתוֹ של בּעל־בּיתי בּלוית זוּגתוֹ הנחמדה ואחד ממכּרינוּ המשוּתפים, שעצם היכּרוּתוֹ עם משפּחת בּארנבּוֹים היה בּשבילי הפתעה. וּבכן, אוֹתוֹ מכּר משוּתף הציגני בּבין־הזמנים של שתי מערכוֹת בּפני האיש, שצל־קוֹרתוֹ אִכסנַני גם כּן. בּעל־בּיתי לחץ את ידי בּאדיבוּת רבּה – משמע: אף נלהב למוּסיקה עלוּל להיוֹת איש אָדיב לפרקים – והבּיע בּתוֹם־רצינוְת את קוֹרת־רוּחוֹ מההזדמנוּת, שניתנת לוֹ להכּיר את דיירוֹ הנכבּד מאד. אף אני עניתי לוֹ נימוּס ואישרתי בּאזניו את רחשי־תוֹדתי למקרה המוּצלח. ועל צד האמת היתה שׂמחתי על ההיכּרוּת החדשה שלימה. שכּן מקרה מוּצלח זה נתן תוֹקף יתר לכלל אחד מאוֹרח־החיים שלי – וּכשאָדם צעיר הריהוּ בּטוּח, כּי אין חיים בּלי אוֹרח־חיים, ולא עוֹד אלא ערוּך וּמתוּקן – וזה הכּלל: העניו והנחבּא אל הכּלים אינוֹ מפסיד כּלום. כּל הפּגישוֹת המזוּמנוֹת לוֹ תבוֹאנה מאליהן,

אפילוּ אם לא יהא דוֹחק עצמוֹ לבין הבּריוֹת. והנה ראיה: מה שלא ניתן לי בּמשך שלוֹשה חדשים של ישיבה תחת קוֹרת־גג אחת הוֹשיטה לי הזדמנוּת מוּצלחה בּרגע אחד מתוֹך היסח־הדעת. הוי אוֹמר: אשרי הענוים!

דוֹמה, בּיקשה ההשגחה העליוֹנה לשנן בּלבּי את האמת הזאת שינוּן כּפוּל והיא נתנה לי בּקרוֹב אוֹת משנה לכך. לימים היה מעשׂה ונכנסתי לבית בּיאליק בּרחוֹב ארנאוּטסקה הקטנה, מספּר תשעה. בּשעת־ערב סגרירית מאד עזבתי את מאוּרת־הבּדידוּת וּמחבּרת היוֹמן והלכתי לביקוּר בּבית ששם אנשים מצוּיים. הדברים אינם נעשׂים בּקלוּת וּבמהירוּת כּפי שהם נכתבים. צעיר בּוֹדד, מחבּר יוֹמן, אכוּל פּחד מפּני אוֹרוֹ של עוֹלם וסוֹבל מאימת הציבּוּר אפילוּ בּמעמד שנים אינוֹ קם כּל כּך פּשוּט והוֹלך לבקר בּבית זר. אבל בּיתוֹ של בּיאליק שאני, זה בּית שהחזיקוּ בּוֹ רבּים. זה בּית המאכסן לעתים מזוּמנוֹת רבּים עד שאתה הבּיישן בּטל שם בּששים ויכוֹל אתה להכּנס ולצאת מבּלי שירגישוּ בּך בּיוֹתר. וּבכן, הלכתי, נכנסתי וּמצאתי שם קיבּוּץ אנשים; אפשר מנין, אפשר שני מנינים; ואפשר למעלה מזה. וּבתוֹכם אחד בּעל קומה ממוּצעת, מרכּיב משקפים; כּן, שכחתי קוֹדם לציין, כּי אם איני טוֹעה, הרי לפי נצנוּציו בּפּרוֹזדוֹר היה אוֹתוֹ מזכּיר חוֹבבי־ציוֹן לבוּש חליפה אפוֹרה־כּהה עשׂוּיה משבּצוֹת. וּבכן, כּל הסימנים מוֹכיחים, כּי הוּא־הוּא זה הדייר של החדר בּעל שני החלוֹנוֹת. כּעת ישב, לפי תביעוֹתיו של בּיאליק החוֹזרוֹת ונשנוֹת, כּחכם בּקתדרה והסבּיר לפני הקהל איזו סוּגיה פּילוֹסוֹפית. וזה מעשׂה שהיה, ולא בּדיה מקוּשטה כּמנהגם של כּוֹתבי־זכרוֹנוֹת. בּיאליק הדבּרן הנלהב ידע בּשעת־רצוֹן להקשיב בּחשק למי שנחשב בּעיניו בּר־סמך לאיזה ענין ואף להמריץ את יתר הנוֹכחים להקשבה. המרצה שׂוֹחח בּנחת; תיבּל את דבריו בּמילי דבדיחוּתא. ולא עוֹד אלא ששילב לפרקים איזוֹ מהתלה תוֹרנית. אוֹתה שעה ראיתי בּפּעם הראשוֹנה את פּניו. הם היוּ רחבים וּגלוּיים, לא יפים, וּלפיכך מלאים חן. תלמיד חכם ושׂיגוֹ עממי. כּוּלוֹ הגיוֹן וּבת־צחוֹקוֹ לבבית. אוֹתוֹ ערב בּאתי אחרוֹן והלכתי אחרוֹן. וּמפּי בּיאליק נוֹדע לי בּשעת קינוּח־שׂיחה, כּי יהוּדי זה, ששמוֹ ד"ר גליקסוֹן, שדרש לפנינוּ בּדברי־חכמה, הוּא – בּר־הכי. בּיאליק אָהב להשתמש בּמוּנח זה: בּר־הכי. ואף זוֹ נוֹדעה לי, כּי בּר־הכי זה גר בּרחוב בּאַזרנה, מספּר עשׂרה, שם בּבּית העשׂוּי לבנים אדוּמוֹת, שמפּאת צביוֹנוֹ המיּוחד היה שם־דבר בּאיזוֹר זה של העיר, הפּוֹנה ללנזרוֹן, לבּלינסקי, לארקדיה.

ג

שוּב ימים, שוּב שבוּעוֹת. חלפוּ גשמי־סתיו וּבאוּ סוּפוֹת־שלג. אלוּ ואלוּ מטוֹפפים דרך ריטוּן וריגוּז על גבּי זגוּגיוֹתיו של אדם הגר לבדד. ואתם צאוּ ושפטוּ: הגשם שחוֹר והשלג לבן. וּשניהם משחירים לנוּ את העוֹלם. וּמגרעת יתירה לשלג, שהוּא מתחילה לבן וּמתנוֹצץ כּזיקוּקין מתחת למגהץ עוֹלמי; ולבסוֹף אף הוּא נמס, וּבגלגוּל שני נהפּך לגשם דוֹלף וּלאחר כּך לבוֹץ בּמחילה. ואם כּך הרי יִתכן כּי טוֹב הגשם מהשלג, שכּן ההוּא הנהוּ הוּא, גשם מתחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. ואילוּ שלג זה אי אתה יכוֹל לעמוֹד על טיבוֹ עד סוֹפוֹ וּבעל דוּ־פּרצוּפים הנהוּ מעצם טבעוֹ. לפי שעה לבן הוּא וטעוּן ערמוֹת מעבר לחלוֹני וּמכהה את העינים בּלבנוֹ הלא־דרוּש. קשה להיוֹת אָדם בּעוֹלם. יש אוֹמרים: פּתיתי־קרח אלה מחממים את הנפש. בּמה דברים אמוּרים, כּשהיא מחוּממת מתחילתה וּכלי־קיבּוּלה פּנוּי לקליטת רמזי־ניצוֹצוֹת וקשׂקשׂי־נגוֹהוֹת שבּלוֹבן הרב הזה. אבל נפש שצינה פּגעה בּה מלפני ולפנים הרי שוּם קוֹר ולא שלג חוֹרק תחת הרגלים לא ידליקוּ בּה שביבי חוֹם ונחמה. נמצא כּי זה שחיפּשׂ לוֹ מפלט בּערבי־הגשמים אצל מחבּרת היוֹמן, עשׂה זאת על אחת כּמה בּערבי־השלג הלבנים, וכך היה.

וזאת לדעת: אין טפּיל גדוֹל מן היוֹמן, מכּיון שנתת לו תפיסה בּעוֹלמך הפּנימי שוּב אינוֹ מרפּה ממך וּמוֹצץ מנשמתך את החיוּת. מה עוֹשׂה יוֹמן? הנה מה שהוּא עוֹשׂה: הוּא הוֹפך כּל חזיוֹן בּחייך האישיים, כּל תאוּנה יוֹם־יוֹמית, כּל רחש־לחש בּקרבת ד' האמוֹת, לנוֹשׂא, שיש להנציחוֹ בּיוֹמן שלך. כּל פּרפּוּר נפש תוֹבע ממך השארת־הנפש, ואין לך עינוּי גדוֹל מחיים שהם כּוּלם נפש. שוּב אינך חי אלא צוֹבר חוָיוֹת. כּאילוּ כּל עיקרך לא נוֹצרת אלא לשמש כּביכוֹל, אתה גוּפך, כּל מעיניך וּמאווייך, מצע לאוֹתוֹ סוּג ספרוּתי יוֹמנאי, שאפשר לכנוֹתוֹ בּשם

ספרוּת־מחתרת אוֹ ספרוּת אי־חוּקית. ואם אתה גוּפך אינך כּדאי לך, אחרים על אחת כּמה, שעיקר חשיבוּתם בּמידה שמסייעים בּידך להוֹסיף תג או פּרשה ביוֹמנך. וּבאמת אָמרוּ: הוי זהיר מן היוֹמן, העתיד להטיל קטטה בּינך וּבין הבּריוֹת. וּבשׂמחה יש לציין כּי בּדוֹרנוּ, דוֹר דעה, בּעלי היוֹמנים אינם מצוּיים כּלל ועיקר. היוֹמן הוּשלך בּמחילה לתוֹך סל־המערכת של החיים, כּדרך שהוּשלכוּ לשם החוָיוֹת, שאין דוֹרש להן בּזמננוּ.

לדיוּקוֹ של כּוֹתב הזכרוֹנוֹת האלה הרי לא היוֹמן סכסך בּינוֹ וּבין הבּריוֹת אלא הוא היה מלכתחילה שרוּי בּרוֹגז עמהן. ורוֹגז זה הוּא שהניעוֹ ליחד לו פּינת־גנזים בּמחבּרת־הסתרים הזאת. בּיישן היה, אבל לא בּיישן עד כּדי כּך, שיתבּייש עכשיו לספּר על זאת: בּיישן שראה ליקוּי בּמידת הבּיישנוּת. לחברת האדם תשוּקתוֹ, אלא שאינוֹ מעיז להצטרף אליה. לעוֹלם הוּא חוֹכך וּמהסס אם הללוּ יקבּלוּהוּ בּסבר פּנים יפוֹת. הנה עלתה לפניו מחשבה, למשל, לצאת מתוֹך מאוּרתוֹ וּלבקר בּבית פּלוֹני ממכּריו, ששם מצוּיים כּינוּסי אוֹרחים, וּמיד הוּא מתחיל לדיין בּנפשוֹ: מה פּתאוֹם אקום ואלך לשם: הנני! צפרא טבא! אוֹ: ערבא טבא! שמא דרוּש אני לכם?! וּכלוּם לא יבינוּ ההם, משיראוּני אצלם, כּי לא מרוֹב תענוּג וקוֹרת־רוח קמתי וּבאתי אצלם, אלא מגוֹדל השעמוּם רחמנא ליצלן. נמצא כּי אתה הוֹלך להטיל את שעמוּמך גם על אחרים. הרי מוּטב לך כּי תתכּבד ותשב לבדך בּין ד' קירוֹתיך, מסכּן שכּמוֹתך! – כּך וכך ידיין זה עם עצמוֹ. וסוֹפוֹ שהוא מבלה ערבים רצוּפים בּזה אחר זה, לרבּוֹת גם רוּבּי הימים בּחברת עצמוֹ בּלבד, בּחדר הקטן ההוּא, אשר ברחוֹב בּאזארנה, מספּר עשׂרה. לבדוֹ ישב ימים, שבוּעוֹת, ושוּב ימים ושוּב שבוּעוֹת. עד שבּאחד הערבים, משנתמרמרה עליו נפשוֹ בּיותר מקשי הבּדידוּת וּתקפוֹ יצר השׂיחה עם בּן־אדם, חגר עוֹז והחליט לעבוֹר את הפּרוֹזדוֹר הארוֹך, שנדמה אוֹתה שעה ארוֹך בּיוֹתר והלך לדפּוֹק על דלת החדר מנגד. הרי הדייר ההוּא שמנגד שוּב לא היה כּעת איש אלמוֹני, לא דייר היה זה אלא זה שישב ימים לא־מרוּבּים, אם כּי לא־מוּעטים, לפני כן בּרחוֹב ארנאוּטסקה, מספּר תשעה והוֹרה שם פּרק בּסוּגיה קשה. זכוּרים לי רוּבּם של הדברים; יש חוּט; יש במה להיאָחז. אף אם אין אדם לאדם בּלי דבק של ענין הרי יש ענין. נמצא, כּי אין זה בּיקוּר סתם, אלא בּיקוּר בּאמתלא, מפוֹרש על ידי נימוּק. כּך. כּך. דפיקה על הדלת.

בּסוֹפוֹ של דבר? משנפתחה הדלת לפני הוֹפיע לעינים בּן־אדם קיפּח ועבדקן, מחוּסר משקפים, נטוּל חתימת בּת־צחוֹק, אדם כּמקל זקוּף, כּוּלוֹ מבּע של חוּמרה:

– בּמה אוּכל לשרת את אדוֹני? וּמי הוא מר?

לא. זה לא היה אוֹתוֹ מזכּיר חוֹבבי ציוֹן, הבּקי בּפילוֹסוֹפיה, ששמוֹ כּבר צלצל בּאזני בּבת־קוֹל לבבית, אלא דייר חדש. מפּי ווֹלוֹדקה נוֹדע לי עוֹד בּאוֹתוֹ ערב, כּי הדוֹד ההוּא, שהיה חוֹרק תמיד בּקוּלמוֹסוֹ, שקוּע בּהמוֹן ספרים וּבגליוֹנוֹת הרבּה, עזב זה מזמן את החדר.

– מה משמע מזמן? – שאלתי.

ווֹלוֹדקה הסבלן והמסבּיר בּחשק כּל דבר על אפניו פּירש ואמר:

– מזמן, זאת אוֹמרת, לא אתמוֹל ואפילוּ לא בּיוֹם שלפני אתמוֹל אוֹ בּעוֹד ימים שלפני יוֹם אתמוֹל, אלא מכּבר, היינוּ, כּשהשלג עוֹד היה לבן־לבן, אז הדוֹד ההוא צרר את כּל חפציו ונסע לוֹ עמהם לרחוֹב אחר רחוֹק־רחוֹק. וזה הוּא דוֹד אחר.

נתבּרר: עוֹד בּראשית החוֹדש עזב גליקסוֹן את החדר; והימים היוּ סוֹף חוֹדש. היוֹמן הזה! חוֹדש שלם כּמעט אכל משלי. הוּא שעמד בּיני וּבין הדייר ההוּא, מן ההתחלה היוָה חַיִץ בּינינוּ עד הסוֹף. אבל עוֹד נכוֹנוּ פּגישוֹת למחצה בּינינוּ בּעתיד. והן מחייבוֹת פּרק שני. וכל מי שקרא דרך מקרה פּרק א' יש לייעץ אוֹתוֹ ליתן עינוֹ גם בּפרק ב', שממנוּ יראה לרבוּתא כּיצד המסיבּוֹת מזמנוֹת שני בּני אדם יחד ממש זה על יד זה – ואף על פּי כן אנוֹש בּאנוֹש לא פּגע.

ד

המשך בּא. המזכּיר לועד חוֹבבי ציוֹן בּאוָדיסה נעשׂה סוֹפר עברי ידוּע לשם, החוֹתם ד"ר מ. גליקסוֹן. הוּא קנה לו פּירסוּם מהיר. אפשר לוֹמר: נוֹלד והותק עמוֹ. על כּל פּנים טירוֹן לא היה כּל עיקר. לא עברוּ ימים מרוּבּים ונתמנה לממלא־מקוֹמוֹ של עוֹרך “העוֹלם”, הידוּע כּמהדר בּעניני טעם וסגנוֹן, עליה מהירה אפילוּ בּתנאי הימים ההם. אמנם, התקוּפה ההיא היתה שעת אביב לכשרוֹנוֹת בּקרית־ספר שלנוּ. צעירים וּמתחילים נפגשוּ בּפנים שׂוֹחקוֹת. בּית־מדרשנוּ לא היה צפוּף. ועוֹד היוּ נוֹהגים שם להשתחווֹת רווחים. אפשר היה אז, כּי בּעל פּנים חדשות בּספרוּתנוּ ירכּוֹש לוֹ עטרת סוֹפר בּזכוּת שיר, סיפּוּר אוֹ מאמר אחד. אוּלם הוֹפעת־הבּכוֹרה של גליקסוֹן נוֹדעה לה חשיבוּת יתירה. סגנוֹנוֹ מוּצק, קוֹלוֹ בּוֹטח והרצאתוֹ קולחת בּשׂכל טוֹב. ניכּר היה: בּן־תרבּוּת, תלמיד־חכם. ועוֹד הגדרה אחת, שגוּרה אז בּפי רבּים, הלמתוּ: בּגרוּת־הבּיטוּי. כּך היתה, משמע, דרכּוֹ בּכּל מראשיתוֹ: מתחילה דייר נחבּא – וּלפתע והנה הקים לוֹ קוֹמה משלוֹ. ערב כּל מפנה חדש בּחייו, עוֹבר להצגת עצמוֹ לפוּמבּיות. הוּא צוֹבר כּוֹח וּמבשיל בּצנעה. בּבת־אחת הוֹפיע מנוּפּה בּהגיוֹנוֹ, הדוּר בּסגנוֹנוֹ. הוּא סח בּענוָה, אם כּי בּתוֹקף, תמיד מעוּטף אפוֹר־כּהה, אכן, שייך הוא למשפּחה אחד־העמית מבּחינת הנימוּסים. האני נחבּא, אבל הנעימה הלירית מבצבּצת בּכל זאת בּין השיטין. דיוּנוֹ הראשוֹן בּאיזוֹר־הספר, שבּוֹ עוֹברים רוּבּי דיוּניו, לאחר כּך, שבּין העיוּן הטהוֹר וּבין מרוּתוֹ לשאלוֹת הזמן: פּוּלמוֹס עם הרמן כּהן בּשל פּגם, שהפּילוֹסוֹף ממרבּוּרג פּגם בּספירתנוּ הלאוּמית. גליקסוֹן דן פּגם זה כּחטא והטיף דברי כּיבּוּשים לפּילוֹסוֹף החוֹטא. חבריו מבּית־המדרש האוֹדיסאי שיבּחוּהוּ על כּך. חוֹבתי לוֹמר, כּי אני, הזעירא דמן חבריה, הייתי מחוּלק עם רבּוֹתי האוֹדיסאים גם בּהערכה זוֹ. יפה היה סגנוֹנוֹ של גליקסוֹן, אבל לי נדמה אז יפה יוֹתר מדי, מסוּגנן מאד, נוּסחאי יתר על המידה, ראוּי לדפוּס לגמרי. ללא שוּם סירכה, ועיקר ליקוּיוֹ נראה לי בּכך, שהוּא מוּשלם בּיוֹתר ועשׂוּי כּמתכּוֹנת אבוֹת הסגנוֹן העברי מאחד־העם ואילך. ואילוּ תוֹכן מאמרוֹ הראשי, שהוֹציא לו מוֹניטוֹן, לא נראה לי כּל עיקר. בּפּלוּגתא שבּינוֹ לבין הרמן כּהן על נוֹשׂא הלאוּמיוּת הנני על צדוֹ של האחרוֹן, אם אמנם לא מפּאת הסכּמה לדעוֹתיו, הרי מתוֹך הוֹקרה להלך־רוּחוֹ. החכם ממרבּוּרג, זה הכּהן הגדוֹל בּהיכל התבוּנה, נערץ בּעיני הנער, המשקיף על היש מבּעד לחלוֹן היחיד של חדרוֹ הבּוֹדד. כּלוּם לא הוֹרה אוֹתוֹ חכם, כּי עוֹלם שׂכל יבּנה? וכי יש להשתית את היש על חלמיש התבוּנה? והרי מפּי הרמן כּהן נוֹדעה לי ההבחנה הדקה שבּין הראוּי ובין המצוּי. ומה הרמן כּהן מקטין את ערכּוֹ של הנסיוֹן אף אני הצעיר איני גוֹרס את ההכרח להתאבּק בּעפר רגלי הבּריוֹת והמעשׂים. צוֹהר קטן יש לי בּאהלי המיוּתם וּבעדוֹ משקיף אני על עוֹלם וּמלואוֹ. כּדרך שאתה משחיל יקוּם כּוּלוֹ דרך נקב קטן של התוֹדעה כּך יכוֹל אתה, בּחור עני, לקפּל את שפע החן והתפארת בּתוֹך תא קטן של דמיוֹנך. כּמה צנוֹרוֹת סמוּיים מוֹבילים השפּעוֹת מן הענין האישי על נקוּדת־ההשקפה, וּלהיפך. משנתוֹ של הרמן כּהן היא לי מגדל וחוֹמה בּשנות עניי. אמנם, הוּא, בּעל המשנה עצמוֹ, נוֹהג לא מעט זלזוּל בּכבוֹדם של דברי־פּיוּט ועסקי־רגש, אבל הגיוֹנוֹ המוּצק נראה לי כּמפּל־יין וקוֹר שיפּוּטוֹ אוֹצר בּחוּבּוֹ אש־דת. וּבימים ההם כּל מקוֹם שנאמרה לאוּמיוּת בּניגוּד לדת, הנני מעדיף את הדת, לפי שזוֹ מקוֹר־קדוּמים מחצבתה וּמתוֹך האדם נביעתה, שכּן צוֹרך־בּראשית היא לוֹ. מה שאין כּן הלאוּמיוּת, העשׂוּיה טיח מלבר וחיצָֹניים, מנצלים וּמשעבּדים, נאחזוּ בּה וטימאוּ אפילוּ את מעט האוֹר שבּה. כּל המטיל דגש־חזק בּלאוּמיוּת נראה מלכתחילה חשוּד על החיצוֹניוּת. אף הטיפּוּל המרוּבּה בּרעיוֹן הציוֹני מעוֹרר סלידה בּמקצת. אל נכסה על חטאוֹת־הנעוּרים. כּך היה המעשׂה. הציוֹנוּת היתה בּימים ההם עיקרה דרוּש והטפה, לאחרים ולא לוֹ, למטיף עצמוֹ. הציוֹנוּת בּראשית מהלכה צררה את צרוֹרה כּוּלוֹ בּקנינים ארציים ואדנוּתיים עד שהשׂכּילה להקליט לתוֹכה גם ערכי צדק וּמוּשׂגי־טהרה של תחיה אנוֹשית. ואילוּ הדת היתה בּימים ההם מוּקטרה על ידי טוֹבי האמנים והוֹגי־הדעוֹת שבּדוֹר בּריחוֹת של יוֹפי וּמסתוֹרין.

בּפּגישה הראשוֹנה עין בעין עם זה שהיה קרוֹב לשכני בּחדר בּן שני החלוֹנוֹת הבּעתי לוֹ את התנגדוּתי לנקוּדת־השקפתוֹ בּמאמרוֹ הפּוּלמוֹסני. פּוּלמוֹס זה על אוֹדוֹת הפּוּלמוֹס מקוֹמוֹ היה בּחדר מערכת “העוֹלם”. הוּא בעל תיק המערכת ואני מאמרי הראשוֹן מוּנח בּתיקוֹ להכרעתו לשבט אוֹ לחסד. אוֹ שתוֹסיף למשוֹך גם להבּא בּקוּלמוֹס הסוֹפרים שלך לשימוּשך הפּרטי לתוך מחבּרוֹת יוֹמנך בּכתיבה זוֹ שאין לה שחר ודוֹרש אין לה… אוֹ שדבריך יוֹפיעוּ לפתע לאוֹר העוָלם ואתה תדבּר אל העוֹלם. המבין אתה? בּחוּר שכּמוֹתך, התקוּע תמיד לתוֹך החלוֹן הבּוֹדד, ורוֹאה שם, – מה אתה רוֹאה שם? חתוּלים הצוֹעדים על הגג – תמצא לך חוּט־החיבּוּר בּינך ובין העוֹלם. היא המלה הנדפּסת. אתה תכתוֹב ואחרים יקראוּ את דבריך; אתה תדבּר ואחרים יאזינוּ לקוֹלך. האוּמנם תזכּה לכך? האם, ווֹלוֹדקה, האם לא בּישׂרת לי פּעם לאמר: “יהיה אביב!” כּן. יהיה אביב. והראיה: זה בּעל התיק הפסיק לפתע את קילוּח הויכּוּח בּינינוּ וסח לי בּבת־צחוֹק אדיבה: – אגב, מצאתי בתיק מאמר משלך וּמסרתיו לדפוּס.

ה

תגמוּל־טוֹבה שכּזה בּוַדאי שאינוֹ נשכּח. כל סוֹפר נוֹשׂא

בּחוּבּוֹ רחשי־תוֹדה לאיש שהוֹציאוֹ לאור בּפעם ראשוֹנה, אפילוּ אם בּמשך הימים נערמוֹת מחיצוֹת ממשיוֹת אוֹ מדוּמוֹת בּיניהם. העוֹרך הוא השוּשבין לחוּפּת התענוּגוֹת והעינוּיים, המכוּנה ספרוּת. הוּא על הרוֹב זה שהוֹשיט יד עזרה לטירוֹן הטוֹבע. וכי מי מאתנוּ לא הגיח לתוֹך ים הספרוּת אגב טביעה? אמנם, מאמרי הראשוֹן לא היה דבר־ספרוּת הראשוֹן שלי וקדמוּ לוֹ שתים־שלוָש רשימוֹת סיפּוּריוֹת, שנאמצוּ על ידי אחרים. אבל דוֹמה, זוֹ היתה הרגשתי וכך סבוּרני עד היוֹם, שוּם שיר אוֹ סיפּוּר אינוֹ מצילנוּ מן הטביעה. אדרבּא, כל מה שבּפּיוּט שוֹקק עלינוּ כּאשדוֹת־התוֹהוּ ומציפנוּ לתוֹך תהוֹם. ורק בּמאמר יש מן המוּצק. לי כּך נדמה היה לפּחוֹת: מאמר – כּאן קרקע תחת הרגלים. אתה אוֹמר את המאמר בּהגיוֹן וּמתוֹך בּטחוֹן והוּא שמשתפּך עם יתר הבּריוֹת. ואילוּ בּת־השיר תוֹקעת אוֹתך לתוֹך איזה יחוּד משלך וּמקוֹטטת אוֹתך עם העוֹלם כּוּלוֹ. כּי גליקסוֹן הכניסני בּחד רגע לתוֹך עוֹלם המאמרוֹת ואף בּישׂרני על כּך בּקלוּת וּבאדיבוּת – את זאת לא שכח רגש־התוֹדה שבּי. יצא כּך, כּי אוֹתה שעה פּרצה מלחמת העוֹלם וגרמה שיתוּק למלה העברית הנדפּסת בּרחבי רוּסיה וּכשזוֹ ניעוֹרה שוּב לתחיה כּבר נתבּצר מקוֹמוֹ של גליקסוֹן כּעוֹרך מוּבהק ויחיד לעתוֹנוּת העברית. גליקסוֹן עוֹרך “העם” השבוּעי, “העם” היוֹמי, “משׂוּאוֹת”, “עוֹלמנוּ” בּרוּסיה, לאחר־כּך “הארץ”, עתוֹנוֹ המרכּזי של הישוּב בּמשך שלוֹש שמיטוֹת. שנים רבּוֹת עבדתי בּמחיצתוֹ כּעוֹזר קבוּע. ויש לציין: אלו היוּ שנים של ריחוּק בּיני וּבינו. רחוֹק הייתי ממנוּ בּיוֹתר דוקא בּזמנים של קירבה חיצוֹנית, בּהיוֹתי עמוֹ בּכפיפה אחת. לא נאמרוּ כּאן הדברים האלה מתוֹך רצוֹן לסלסל בּזכרוֹנוֹת פּרטיים. ויש להצטער מאד, כּי בּשעה שאתה בּא לכתוֹב על אדם יקר לך שהלך מן העוֹלם אתה אנוּס לשרבּב לתוֹך המסוּפּר פּרשיוֹת משלך ויש בּכך משוּם ניצוּל המת לשם האדרת החי. אבל, בּהן צדקי, המכוּון בּרשימוֹת האלוּ הוּא לגמרי דבר־מה כּללי, הנוֹגע לכל פּרט, הנפגש עם פּרט חברוֹ. וּפעמים מתוֹך מגע־תחוּמים ממש, והסיכּוּם הסוֹפי, שלא נגעוּ זה בּזה: ראוּ איש את רעהוּ ולא התבּוֹננוּ, שמעוּ ולא הקשיבוּ, נפגשוּ לכאוֹרה לרגל השירוּת בּצוות, אבל האנוֹש שבּזה בּאנוֹש שבּחברוֹ לא פּגע. מבּחינה זוֹ פּרשת העוֹרך ועוֹזרוֹ, המסוּפּרת כּאן, אינה אלא משל.

ראשית, ענין העוֹרך והעוֹזר הקבוּע. יש קסם מיוּחד בּהוֹשטת כּתב־היד לעוֹרך וּבצפּיה לחריצת משפּטוֹ. א‘, העוֹרך קוֹרא את כּתב־היד. ויש לך הרגשת־סיפּוּק, כּי אחד קרא את דבריך. ואילוּ מה שמתפּרסם בּדפוּס מי יוֹדע אם אפילוּ בּן־אדם חי אחד נוֹתן בּזה עין. וּבכן, יישר כּוֹחוֹ של עוֹרך, שהוּא לפּחוֹת הקוֹרא היחידי שלך. ב’, עוֹרך שקרא דבר משלך על כּרחוֹ הוּא מבּיע את חוַת דעתוֹ עליו אם לא בּפּה ממש, הרי בּקריצת עין, בּעקימת חוֹטם, בּקמיטת מצח אוֹ בּכל העויה שהיא. בּפניו של העוֹרך נכתב ונחתם טיב התרשמוּתוֹ מפּרי־עטך. לרצוֹנוֹ אוֹ על כּרחוֹ הנך קוֹרא מעליהם את הרהוּרי לבּוֹ. בּמה דברים אמוּרים, כּשהעוֹזר הוּא ארעי בּעתוֹן וכל מאמר משלוֹ זקוק לסמיכה מצד העוֹרך. לא כּן העוֹזר הקבוּע, הנכנס כּביכול בּלא בּר לתחוּמי הגליוֹן, שדבריו כּשרים בּין כּך וכך, עד שהוּא זוֹכה למעמד של קבוּע מוּסכּם וּמקוּבּל מראש בּכל פּליטת־העט. שכּזה הרי אין לוֹ אפילוּ שביב־נחמה, שהעוֹרך לפּחוֹת סוֹקר את שוּרוֹתיו. שכּזה עלוּל לאבּד כּל מגע עם האנוֹשי, לאחר שאיבּד את המגע אי־האמצעי עם עוֹרכוֹ, קוֹראוֹ הראשוֹן, ואוּלי גם היחידי. שכּזה עלוּל לכתוֹב בּמשך שנים־שנים על דפּי העתוֹן ויהיה אף על פּי כן בּבחינת אוֹתוֹ טירוֹן, המוֹשך בּקוּלמוֹס להנאתוֹ בּמחבּרוֹת היוֹמן. הוא הדבר: הייתי עוֹזר קבוּע בּמחיצתוָ של העוֹרך גליקסוֹן, ולא טעמתי, לצערי, טעם של מגע אמתי.

וּכלוּם יש להעלים על עיקר הפּירוּד, אפילוּ היה מדוּמה בּחלקוֹ? פּירוּד בּאוֹפן הבּיטוּי, בּדרך הניסוּח, בּחיתוּך הדיבּוּר, בּגישה, כּפי שנהוּג לוֹמר. הרבּה יש להצטער על כּך, כי חילוּקים, הנחשבים תחילה כּחילוּקי־דעוֹת בּין הבּריוֹת, מתבּררים על הרוֹב כּחילוּקי־ניסוּח בּלבד. אלא עד שבּא הבּירוּר עוֹברים החיים, אוֹ שעוֹברים הענינים, ששימשוּ סלע־המחלוֹקת. ידוּע כּמה רב וּממוּשך היה הפּוּלמוֹס בּישוּבנוּ על הבּמוֹת הספרוּתיוֹת בּדבר אוֹפן הראיה הצוֹדק יוֹתר, אם ראוּי לאדם לראוֹת כּל דבר משני צדדיו אוֹ שחייב הוּא לצמצם את עיקר מעינוֹ בּצד האחד, הזקוּק להטעמה בּשעה זוֹ, בּשביל להשפּיע בּכיווּן מסוּים. גליקסוֹן טען לראיה המקיפה. הוּא דרש אוֹתה ודרש לה; הוּא גם קיים אוֹתה בּמידה האפשרית לבשׂר ודם, על כּל פּנים עשׂה זאת בּשיעוּר הנתוּן לידוֹ. הוא אמר: שתי עינים ניתנוּ לאדם על מנת שיראה בּשתיהן; שתי ידים ניתנוּ לאדם, וכך כּל דבר ניתן לאחוֹז אוֹתוֹ בּשתי ידיו; וּכלוּם אפשר לדוּן בּדבר דיוּן צלוּל ושקוּל על רגל אחת? רבּו עליו מקטרגיו בּסוּגיה זוֹ. אף אני דנתי בּחוֹמר הדין צד זה בּוֹ של הראיה מרובּת־הצדדים. אבל כּלוּם לא חטאנוּ כּוּלנוּ בּפרט זה? אמת הדבר, כּי כּל זמן שמצוּיים בּדוֹר בּני־אדם מסוּגוֹ של גליקסוֹן, המתרוֹממים להשקפה כּוֹללת, הכרח הוּא, שיהיוּ מצוּיים גם בּעלי הראיה הפּרטית והחד־צדדית. אבל חשיבוּתם של המתוּנים מתבּלטת בּיוֹתר כּשהללוּ נעדרים מאתנוּ ועל ידי כּך נעשׂים מיוּתרים אוֹ גם מזיקים אנשי הראיה הקיצוֹנית. הרי זוֹ שאלה של לחץ לצד ידוּע בּשעה שהאניה מתנוֹעעת. אנשי המצפּוּן עוֹברים לעוֹלם לצד זה של האניה שמטענה פּחוֹת בּשביל להכריע בּעוֹמס של עצמם לשיווּי־המשקל. לפיכך יש בּר־פּלוּגתא, העוֹבר לצדוֹ של המתנגד לאחר שהלה פּרש מן החיים ונתרוֹפפה בּיוֹתר העמדה התפוּסה על ידיו בּהיוֹתוֹ בּחיים. אחרי המת מספּרים שבחים לא תמיד מתוֹך רצוֹן לשקר, אלא מת, שהיה בּר־משקל בּחייו, אפילוּ שרוּי היה אתנוּ בּמחלוֹקת, מכּיוָן שמת מתבּלטים בּיוֹתר תפקידוֹ והצוֹרך להעמיד זקיפים אחרים על המשמר, שנתפּנה כּעת בּהסתלקוּתוֹ. לכך נאמר, כּי המות הוּא הפּרשן הטוֹב בּיוֹתר לפעלוֹ של אדם.

לשעבר, כּשהייתי עוֹשׂה את חשבּוֹני עם עוֹרך “הארץ” הייתי רוֹאה אוֹתוֹ לאחוֹר יוֹשב בּחדרוֹ בּין שני החלוֹנוֹת בּימים אלה עצמם, שבּהם הייתי שרוּי בּחדרי בּן החלוֹן האחד. כּך היה הדבר. משני עברי הפּרוֹזדוֹר. הרבּה הסביבה עוֹשׂה. הרבּה תלוּי בּטיב קוֹרת־הגג. יש מסגרת העוֹשׂה את התוֹך. כּלוּם מה משמע איש־המרתף? פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ: איש החי בּמרתף, המרתף מצמיח מיני פּטריוֹת של מחשבוֹת והרגשוֹת, שאי אתה מוֹצא דוּגמתם בּדירה מרוּוָחה. כּלוּם לא תיאר לנוּ דוֹסטוֹייבסקי, עצמוֹ גר בּמרתפים, את איש המרתף מבחינה פּסיכוֹלוֹגית? וכך יש, נדמה לי, איש ארוּבּת־העשן; איש הדר בּחדר בּן ב' חלוֹנוֹת; ואיש הדר בּחדר בּן חלוֹן אחד. כּל השקפת־עוֹלם הוֹלכת דרך איזוֹ ארוּבּה וצוֹמחת כּפרח אוֹ כּפטריה. וּבכן, המחיצה היא על הרוֹב פּירוּד חיצוֹני ולא ערך שבּדם וּבנפש. אבל בּינתיים החיים עוֹברים ואין מגע.

ו

פּגישתנוּ האחרוֹנה היתה בּאוּלם “מעוֹז” בּזמן טיוּלי האחרוֹן בארץ. שני ימים רצוּפים נסענוּ יחד בּשיירה. איש בּתוֹך התא הרץ שלוֹ. מסע־מירוֹץ, הרצוּף חניוֹת לרגעים. בּשעת החניוֹת הצצה־לא־הצצה, דיבּוּר־לא־דיבּוּר, מגע־לא־מגע, תוֹך ערב־רב של גוּפים ומרפּקים. ואילוּ שם בּאוּלם “מעוֹז” ראינוּ את עצמנוּ פּתאוֹם לפתע שנים בּרחבי האוּלם שנתרוֹקן כּוּלוֹ, אחד בּקצהוּ מזה ושני בּקצהוּ מזה. שוּב – מעין פּרוֹזדוֹר ארוֹך בּינינוּ. הרהוּר ראשוֹן בּי: לגשת אליו, לקשוֹר שׂיחה. הרהוּר שני: אדם שפּרש משיירה סוֹאנת לרגעי־יחוּד עם נפשוֹ אסוּר לך להתפּרץ לתוֹך ספירת־הנוֹפש שלוֹ. הרהוּר שלישי: אסוּר! הרהוּר רביעי… לא הספּקתי להרהר אוֹתוֹ והנה זה שמנגד לי התרוֹמם מקצהוּ השני של האוּלם, ניגש וישב אצלי. חשתי קצת בּוֹשת־פּנים בּשל מוֹרך־לבּי. אף אני עלתה מחשבה זוֹ לפני ודיכּאתיה בּטענוֹת של הגיוֹן, מתוֹך יוֹתרת של נימוּס, שיש ואינה אנוֹשית. נוֹשׂא השׂיחה ההיא, השׂיחה האחרוֹנה עם האיש המפוֹאר בּנימוּסיו, שהכּרתי בּימי עלוּמי, האמוּר בּאוֹתה שעה והאוֹמר וקוֹל הנאמר, שמוּרים וחתוּמים בּלבּי ואוֹתם לא אספּר. אציין רק כּי קוֹרט מן השׂיחה שימש נוֹשׂא הדת, כּניגוּד ללאוּמיוּת, ששני המשׂוֹחחים תפסוּ בּשעה זוֹ, שכּבר היתה שוּלי חייו של האחד. נקוּדוֹת־השקפה מנוּגדוֹת להללוּ, שהיוּ תפוּסוֹת בּידיהם בּפּוּלמוֹס הראשוֹן לרגל הרמן כּהן. גליקסוֹן בּסוֹף ימיו הזדכּך לתוֹך ספירה של דת. סימן לנוֹי שבּנפשוֹ. כּל נאמן שב בּמעגל־האחרית שלוֹ לביתוֹ, למכוֹרתוֹ, למסוֹרתוֹ. לא נוֹדע לוֹ ולא לנוּ, כּי טיוּלוֹ זה היה מסעוֹ האחרוֹן הבּיתה. בּיקשתי ליסב עמוֹ בּאוֹטוֹ מסעוֹ, אבל אחרתי לרגע־קט וכל המקוֹמוֹת כּבר היוּ תפוּסים שם. נכנסתי לאוֹטוֹ מלאחוֹריו, שיצא בּשעה קלה לאחר מכּן. בּדרך, בּין תוּל־כּרם ובין חדרה, פּגשתי את כּלי הרכב שהוֹביל את גוּפוֹ הפּצוּע.

א

בּפתח דברי הכרח לי להסתייג כּל שהוּא. איני בּא לדוּן על גוֹרדוֹן כּעל מיסד כּנסיה אוֹ שיטה, שתלמידיו עוֹלים אליו בּרגל – אוֹ כּפי הבּיטוּי השגוּר כּעת: מתיחדים עם זכרוֹ – בּימי זכּרוֹן. גישה כּזוֹ אל בּעל “האדם והטבע” עוֹשׂה, לדעתי, פּלסתר את עיקר משמעוּתוֹ של זה, ששׂנא כּל צמצוּם ולא סבל שוּם חציצה בּין אדם לחברוֹ וּבין אדם לבּריאה ואף לא בּין ספירוֹת חיים שוֹנוֹת. וּממילא לא גרס הבדלה בּין ימים סתם לבין ימי חג וּמוֹעד. תאמר רב – כּבר יִחדת לוֹ עוֹז של משׂרה ושלטוֹן, ויהא זה שלטוֹן רוּחני, אדנוּת על הנשמוֹת. פּרשת בּשם שיטה – וּכבר צמצמת את שכינת החיים ועגת מסביבה עוּגה, אגמת אגם עוֹמד, מיעטת את הדמוּת, זאת אוֹמרת: פּרשת מים החיים הגדוֹל, אשר לרדת בּנתיבוֹתיו קראָנו קוֹלוֹ החזק והבּוֹטח. לא מוֹרה־מוֹרינוּ היה לנוּ האיש, אלא חבר גדוֹל, בּחייו כּבמוֹתוֹ. ולא הלכות פּסוּקוֹת אוֹ סיסמאוֹת יש להסיק מספריו לתוֹך חיינוּ. החיים, לפי עוֹמק הגיוֹנוֹ, נעלים על כּל הלכה וסיסמה. ההלכוֹת מעיקוֹת והסיסמאוֹת מתישנוֹת ואף מתמאסוֹת וסוֹפן שמוֹדים עליהן או דוֹגלים בּהן בּגלוּי ועוֹברים עליהן אוֹ דשים אוֹתן בּצנעה וּמהן תוֹצאוֹת לצביעוּת מרוּבּה. אבל הוֹלכים אנוּ אל ספריו כּאל קוּנכיוֹת, שמתוֹכן ממללה אלינוּ רוּחוֹ הגדוֹלה בּהמית קוֹל חי, משל ממעמקינוּ עוֹלה הקוֹל. וזוֹ היא בּחינתה של הנפש הדגוּלה, שקרבתה פּוֹעלת עלינוּ כּחיק הטבע. מה הקוֹלוֹת שבּטבע – הזמירוֹת, הרשרוּשים, השריקוֹת, הרעידוֹת, הצפצוּפים, כל מַשק ורנן – משאנוּ מתיחדים עם עוֹלם וּמלוֹאוֹ הם נשמעים לנוּ כּהדים לרחשי לבּנוּ, כּאילוּ לא ילדי חוּץ אלא ילדי נפשנוּ הם – כּך אמריו של החכם הטהוֹר מתוֹך גרוֹננוּ יוֹצאים אלינוּ. משה שמע קוֹלוֹת וּברקים ודימה כּי משה ידבּר ואלוֹהים יעננוּ בקוֹל. הספרים הטוֹבים כּמחנכים הנאמנים עוֹנים לנוּ על שאלוֹתינו. בּמידה שהננוּ מתעמקים לתוֹכם הננוּ מתבּרכים ממקוֹרנוּ. כּך, נדמה לי, צריכה להיוֹת הכּתיבה על גוֹרדוֹן: אנוּ כּוֹתבים אליו, פּוֹתחים בּדוּ־שׂיח עם כּתביו, שלא נבראוּ בּמאמר אוֹ כּמאמר אלא הוּשלכוּ אלינוּ כּאלוּמוֹת אוֹר וּכנחשוֹלי געש מתוֹך עצם החיים, אשר שוֹקקוּ בּתוֹכוֹ וּמסביבוֹ. וּכמה שנאמר על פּסלי פידיאס שנראוּ כּאילוּ הם קמים ללכת אוֹ מהלכים וּבאים, כּך יש דברים שבּכתב שאנוּ מעלים עליהם כּאילוּ הם פּוֹרצים ונדחקים לקפּוֹץ מתוֹך המלים והאוֹתיוֹת וליהפך ליצוּרי לכת. סוֹפר מהלך כּזה הוא גוֹרדוֹן. בּקריאתוֹ הננוּ מטיילים עמוֹ בּפרדס, שוֹמעים קוֹלוֹ, מאזינים לשׂיחוֹ, הרצוּף עצוֹת טוֹבוֹת והסבּרוֹת מאירוֹת עינים וּמתרשמים מגלי האויר הרענן, שהזרים לתוֹך נפשנוּ, משל עשׂה אוֹתנוּ מפוּלשים, כּביטוּיוֹ השגוּר, לתוֹך החיים הגדוֹלים, המלאים והרחבים. ואם חיים גדוֹלים וּרחבים אין עוֹד מקוֹם למוֹסדוֹת־קוֹדש וּלערכי־פּוּלחן, הנוֹשׂאים בּתוֹכם קפּאוֹן ולא זרימה בּלתי פּוֹסקת. ואין אוֹמרים: כּזה ראה וקדש! אוֹ: כּזה ראה והפוֹך והפוֹך בּוֹ כּי כּוּלוֹ בּוֹ. אמירה כּזוֹ היא בּגדר אליליוּת, תוֹעבת נפשוֹ של גוֹרדוֹן – אלא אוֹמרים: ראוּ עץ. טעמוּ מפּרי העץ הזה, כּי טוֹב הוּא למאכל, כּי עץ חיים הוּא. ואמנם, כּל אימת שהננוּ מנערים את גוֹרדוֹן הננוּ מתנערים על ידוֹ וקוֹטפים פּירוֹת בּשלים משכּבר וּפירוֹת שהגיעוּ דוֹמה לגמר בּישוּלם רק השעה אוֹ התקוּפה. כּך טבעם של עצי החיים בּעוֹלם המחשבה, שהם מגדלים יבוּלים חדשים בּהתאם לרוּחוֹת המנשבוֹת בּתקוּפוֹת החדשוֹת ומתגלים לכל דוֹר בּגילוּי מחוּדש.

ודבר שאין צריך לוֹמר, כּי כּעץ הגן עץ החכמה. פּירוֹת האילן נקטפים בּידים ונקנים בּמשיכה, אבל רעיוֹנוֹת נעלים אינם נקנים בּמשיכה ואין נוֹטלים אוֹתם מן המוּכן. גוֹרדוֹן הזהיר אוֹתנוּ פּעמים רבּוֹת מפּני המשיכה הזאת. הוּא לא סמך כּלל וּכלל על השׂכל המכּיר, המתבּצר בּפרטים, אף הבּיע את שאט נפשוֹ לעוֹלים בּרגל אל הטבע בּשביל להציץ בּוֹ וליהנוֹת ממנוּ, להתענג על מראוֹת הנוֹף היפים בּפרטיוּתם. הוּא דרש לחיוֹת עוֹלם וּמלוֹאוֹ, לחיוֹתוֹ מתוֹך מרוֹמיו עד תהוֹמוֹתיו, להידבּק בּספירוֹתיו התחתוֹנוֹת והעליוֹנוֹת, לחיוֹת אף את האני כּכל האפשר יוֹתר, לחיוֹת את כּל עצמוֹ, “מתוֹך כּל אוֹרוֹתיו וּצלליו” וכן לחיוֹת לתוֹך האני של האחרים, של כּל מה שחי והיה. הוּא שׂנא כּל שטחיוּת וּבמיוּחד את השטחיוּת הצבעוֹנית, המתקשטת בּאיצטלוֹת של יוֹפי, של מוּסר, של אהבה ושל קדוּשה. הוּא בּז לכל קלוּת: לקלוּת הדעת כּלקלוּת החיים, לקלוּת השׂמחה כּלקלוּת הצער. לקלוּת האמוּנה כּלקלוּת הכּפירה. החיים מתחילים אצלוֹ מן התהוֹמיוּת והשרשיוּת. משמע: גם מפּירוֹתיו של עץ רשאי ויכוֹל ליהנוֹת רק מי שאינוֹ נאחז בסנסן זה אוֹ אחר משלוֹ בּלבד, אלא מתקשר עם כּלל העץ, עם מצבתוֹ בּוֹ, עד לגזעוֹ ועד לשרשיו. וּבכן: האוֹמר גוֹרדוֹן חייב לוֹמר גוֹרדוֹן וּמלוֹאוֹ, כּל מה שיש בּרוּמוֹ של גוֹרדוֹן ועד לתהוֹמוֹ. אין להוֹציא כּמה צימוקים ממנוּ: הנהוּ! אין להסתפּק בּכמה מטבּעוֹת משלוֹ, העוֹברוֹת, אמנם, לא לסוֹחר אלא לאכּר וּלעוֹבד האדמה. אין גם לרוֹמם על נס רעיוֹן אחד מכּוורת מחשבתוֹ, כּגוֹן רעיוֹן העבוֹדה, עם עוֹבד אוֹ עם אדם וכיוֹצא בּהם וּלהגישוֹ אל הקהל כּתמצית, כּקיצוּר שוּלחן הערוּך. אין לגוֹרדוֹן שוּלחן־ערוּך ואי אפשר לעשׂוֹת ממנוּ קיצוּר. גוֹרדוּן מקוּצץ הנהוּ. איש והיפּוּכוֹ. וכן אין כּל הגיוֹן בּהנחה, שצריך לקחת מגוֹרדוֹן מה שמתאים לחיים, מה שדרוּש בּיוֹתר לתכלית לאוּמית אוֹ חברתית אוֹ מה שנוֹח יוֹתר להיקלט בּמוֹחוֹת וּלהשפּיע על הלבבוֹת, מאחר שהדיבּרה הראשוֹנה שלוֹ היא, שחוֹבה להרוֹס את כּל המחיצוֹת בּין פּרט לכלל, בּין יחיד לרבּים, בּין אני לעוֹלם, בּין קטן לגדוֹל. הוּא לא גרס דרך המחנכים מן הקל אל הכּבד. דעתוֹ היתה שאין קל וכבד, כּי מתוֹך מאמץ נפשי כּל הכּבד נעשׂה קל וכל העקוֹב מישוֹר. דין משהוּ כּדין עוֹלם מלא ואף התהוֹמיוּת שבּצער ושבּחדוה שווה היא לכל נפש. ולא עוֹד אלא שכּל פּעם שהוּא מפרש בּשם נפש, הריהוּ מוֹסיף ואוֹמר: יתכן כּי גם נפש כּל חי. רצה לוֹמר: כּל בּריה ובריה השכינה שוֹרה עליה על פּי דרכּה. והנהוּ נמנע כּכל האפשר מלהשתמש בּביטוּי רוּח הקוֹדש, שכּן העוֹלם כּוּלוֹ מלא רוּח שהיא קוֹדש. אין רוּח אלא רוּח החיים. והחיים מלאים עוֹלם.

ב

הגענוּ למוּנח החיים, החוֹזר ונשנה בּפי גוֹרדוֹן, וּמן הדין שניחד את הדיבּוּר קוֹדם כּל עליו. החיים בּמשנתוֹ הם חזוּת הכּל. יסוֹד ושוֹרש וגוּלת כּל הכּוֹתרוֹת, עילת כּל העילוָת, המתגלית בּצוּרה של תוֹלדוֹת לאין שיעוּר, ההפרד הקדמוֹן וסך הכּל. לא נוּכל להכניס בּסוּגיה זוֹ יתר בּהירוּת מכּפי שניתנה על ידי גוֹרדוֹן בּחבלי בּיטוּי וּבהישׂגי בּיטוּי כּל כּך מרוּבּים. את תוֹך התוֹך של הרעיוֹן, את שלהבתוֹ, שהוּא המאוֹר הגנוּז שבנפש, אין לבטא. כּל בּיטוּי הוּא תרגוּם. ותרגוּמוֹ של גוֹרדוֹן בּהרחב הסבּרותיו חף מכּל פּגם חוּץ מהרחביו, שהם פּרי נסיבּוֹתיו האישיוֹת המיוּחדוֹת וגם פּרי ההכרח לזקק את המלה חיים מן הסיגים המוּדבּקים בּה. כּל השׂטנים והקליפּוֹת נאחזוּ בּשוֹרש מילוּלי זה שהוּא חיים. תצרף לחיים נגינה כּל שהיא שלא כּהלכה ואתה מוֹציאם לתרבּוּת רעה ומוֹסרם בּידי השׂטן. יש מפרשים חיים בּמוּבן ויטליזם – והרי לך פּירצה לאלימוּת וּלתוֹקפנוּת. יש אוֹמרים חיים בּגימטריה כּוֹח או יצר, הכּרה אוֹ הנאה, רצוֹן או רגש, מחשבה אוֹ פּעוּלה. ויש רוֹאים בּהם צעיף של מיה אוֹ פּסל פּנתיאיסטי. הרבּה מאריכוּת הבּירוּר אצל גוֹרדוֹן יש לזקוֹף על חשבּוֹן הצוֹרך לסלק את התפיסוֹת המוּטעוֹת והמטעוֹת הללוּ, הנאחזוֹת בּקליפּוֹת, בּצוּרוֹת, בּדמוּיוָת חוֹלפוֹת אוֹ שנהפכוֹת לנתיקים ריקים, שיש לדחס לתוֹכם תאווֹת ויצרים בּשביל לגאלם מן הריקוּת. וכן עליו להתגוֹנן מפּני המאמינים התוֹעים, המטיפים לפרישוּת ולנזירוּת וּמפּני הכּוֹפרים המהבּילים המגשימים והמצמצמים. הוּא אוֹמר בּפה מלא חיים ואינוֹ מתערב עם שוֹנים. הוּא משנן והוֹלך, שהחיים יתירים על ההכּרה ואף יתירים על היצרים האפלים, אם כּי הם כּוֹללים גם את השׂכל המכּיר וגם את הצד האטוּם של האַספּקלריה שממנוּ בּעצם האוֹר ניזוֹן. החיים לדידיה הם הכּוֹללוּת, השווים וּמַשוים הכּל וכוֹללים יחד את ההויה ואת הרצוֹן, את האדם ואת הטבע, את הדרגוֹת הנמוּכוֹת של הבּריאה ואת המצוּי העליוֹן, את החוֹמר הגס ואת השׂכל הנעלם. וּבלבד שלא לוֹמר אי השׂכל הנעלם או הכּוֹח העיור אוֹ סתם הויה שנתעלמה מן העין. החיים, הוא אוֹמר, הם צלם אלוֹהים, אם כּי אינוֹ מרבּה להשתמש בּשם התוֹאר העליוֹן משוּם דרכי צניעוּת. וכיוָן שכּך אין שוּם פּרט בּהויה הגדוֹלה שנתעלם מן העין. בּחיים הכּל חי. ואין בהם כּלל ניגוּדים, אוֹ שהם מתהווים מן הניגוּדים. לפיכך אין מות. אין גם אני ואתה אוֹ פּרט וּכלל, אני ועוֹלם. הכּל אחד, וכן אין שוּם מחשבה יוֹצאת לבטלה, כּי המחשבוֹת הן רעידוֹת הבּריאה, המתחוֹללוֹת בּתוֹך השׂכל המכּיר, ויוֹתר מכּך, בּתוֹך הנפש, שהחוֹמר המחשבתי שלה הוּא היוּלי, המשׂיגה בּסתימא וּבאיתכּסיה מה שלא ניתן להכּרה להשׂיג בּמפוֹרש וּבאיתגליה. לעיקרוֹ של דבר אין כּלל בּטלה – אפילוּ הסלעים השוֹתקים אינם מתבּטלים, כּשם שהקוּנכיה אינה מתבּטלת, אלא שוֹקקים בּהמיתוֹ של עוֹלם. אוּלם יש התבּטלוּת, המתחילה מן האדם. שוּם בּריה אינה הוֹלכת בּטל ואף אינה מגיעה לידי בּיטוּל היש של עצמה, הוֹאיל וכל בּעל חי מכּיר בּדיוּק לפי הערך והמידה הדרוּשים לוֹ לתכלית חייו וּמילוּי צרכיו הגוּפניים. כּל בּעל חי הויתוֹ וחויתוֹ – המלה חויה נתחדשה על ידי גוֹרדוֹן ולא בּמוּבנה המקוּבּל בּימינוּ אלא כּלשוֹן יחיד של המלה חיים. בּשביל להצילנוּ ממוּשׂגיהם המשוּבּשים של חיים בּלשוֹן רבּים, על המשקל הויה, כּמקבּילה לזוֹ וכשלב עליוֹן עליה – חוֹפפת זוֹ על זוֹ. הוּא מכּיר בּמידה שהוּא חי וכל רגע ורגע שהוּא חי הריהוּ חי אוֹתוֹ בּשלימוּת עד תוּמוֹ, ללא כּל סירכה, ואף כשהוּא הוֹלך למוּת הוּא מבצע את תהליך הסיוּם שלוֹ בּמלוֹא אוֹנוֹ ועד המיצוּי האחרוֹן. מן האדם מתחיל הפּילוּג וּמנצנצים הקרעים. הבּהמה והחיה אינן משׂיגוֹת מות, הוֹאיל ואין להן הכּרה מפוּתחת. אין הן הוֹגוֹת ואין הן מדמוֹת אוֹתוֹ. הן לא אכלוּ מעץ הדעת – לפיכך אינן חייבוֹת בּאכילה מעץ החיים. מה שאין כּן האדם שנכשל בּאיזוֹ תקוּפה שבּערפליו הקדוּמים ואכל מעץ הדעת. אוּלם לא בּכך עיקר חטאוֹ, אלא בּכך שלא אכל מעץ החיים. מן האדם מתחילה השניוּת שבּין ההכּרה לבין ההרגשה, שבּין ההויה לבין החויה, שבּין חיי מעלה לבין חיי מטה. כּך מפרש גוֹרדוֹן את האגדה הקדוּמה. וענינוֹ שהוּא עוֹבר בּנשימה אחת מן האגדה אל המציאוּת. כּאמוּר: הוּא הרס את המחיצוֹת וּביטל בּרוּחוֹ הסוֹאן את ההבדלוֹת. אין, אוֹמר הוּא, בּפּרט אלא מה שיש בּכלל, אוֹ אין הפּרט אלא כּלל מצוּמצם, ואין הכּלל אלא אני מתפּשט. אין ההויה האנוֹשית אלא חויה, שנצטמצמה בּמידה שהגיעה לידי גילוּי עצמה בּהכּרתה, לידי יֶדע עצמה, בּלשוֹן המדע החדיש. וּכשם שאין בּפּרט אלא מה שיש בּכּלל וּלהיפך, כּך אין בּאגדה אלא מה שיש בּמציאוּת וּלהיפך. עוֹלם האצילוּת ועוֹלם העשׂיה חד הוּא. נוֹחים החיים על הבּהמה, הוֹאיל והיא חיה בּעוֹלם אחד בּלבד, וקשים על האדם, הנקרע בּין שני העוֹלמוֹת והחייב לתפּוֹר את הקרעים. האדם נתבּע למאמץ נפשי מיוּחד, שאינוֹ בּכלל היצוּרים. הוּא צריך לתקן את הפּגימוֹת, ללמוֹד מחדש את הסוּגיה החמוּרה חיים שנשתכּחה הימנוּ. הוּא נתבע להביא את קרבּנוֹ.

וזאת לדעת: פּחות מכּל מוֹצא אתה בּמשנתוֹ של גוֹרדוֹן את המוּנח קרבּן. שקץ ישקץ את הקרבּנוֹת. אין הוּא מחייב בּהם ואינוֹ מסתמך עליהם אלא בּמידה שהם נדבת הנפש, מתנת האהבה. את עיקרי משנתוֹ הוּא מבסס על אהבת המתן, שאנוּ מוֹצאים אצל האדם וגם אצל החיה מצד האם לפרי בטנה. האם מערה את נפשה למוּת למען עוֹללה לא משוּם שהיא מביאה קרבּן אלא משוּם שאינה מקריבה כּלל משלה, אלא, להיפך, מצילה את החלק מישוּתה החביב עליה בּיוֹתר על חשבּוֹן החלק החשוּב פּחות. כּשם שחסרה ממשנתוֹ של גוֹרדוֹן פּרשת קרבּנוֹת כּך אין אצלוֹ פּרשת כּהנים וּפרשת אידיאלים וכן אינוֹ תוֹבע מצווֹת מעשׂיוֹת. הכּל מוּשתת על האהבה, ואילו השתוֹת של האהבה פּוֹרחוֹת כאיתר הזך. כּדרך שהצמחים מיצרים מתוֹך האויר בּאמצעוּת הכּלוֹרוֹפיל שבּעורקיהם חיים, ירקוּת, מזוֹן, שׂמחה, כּך יש כּלוֹרוֹפיל בּנפש, המיצר מתוֹך הבּלימה, מתוֹך האין, שאינוֹ כּלל אין, מתוֹך האיתר האלוֹהי, חיים לאין קץ ואין סוֹף. מכּאן נאחזת חוּליה של טבע בּשרשרת השקפת עוֹלמוֹ. הוּא קוֹרא את האדם אל הטבע על שוּם שפע הירק, המסמל את השפע העליוֹן, ואת היצירה מתוֹך קרני השמש, על שוּם המרחב שבּטבע, על שוּם מרחביה זה, המכוון את הנפש להתפּשטוּת. הבּית צר והשׂדה רחב. האני צר והכּלל כּלי קיבּוּלוֹ גדוֹל לאין שיעוּר, הגוּף מצוּמצם והנפש חוֹבקת זרוֹעוֹת עוֹלם. אין זה קרבּן גדוֹל לוַתר על האני המצוּמצם אלא שׂמחה היא להשתפּך לתוֹך הכּלל. אין זוֹ גבוּרה יתירה להיוֹת אדם טוֹב, אדם של כּלל העוֹלם, קל וחוֹמר שאינוֹ הפסד, אלא תוֹספת שׂכר. הטוֹב הוּא כּוּלוֹ ריוַח. ואין האדם בּמעשׂיו הטוֹבים צריך להיראוֹת כּתכשיט בּעיני עצמוֹ, כּמי שגמל חסד לבוֹרא העוֹלם. אף דבר זה שנוּן וּמשוּלש בּכתבי גוֹרדוֹן: אין מתפקידוֹ של האדם להיוֹת “תכשיט” בּעיני עצמוֹ ולא בּעיני אחרים. כּל התהדרוּת פּסוּלה. כּל התהדרוּת מביאה לידי ניצוּל הזוּלת, לידי התפּשטוּת לא לתוֹך חיי הכּלל אלא לידי פּשיטה של שוֹד לנכסי זרים. משאדם חי פּחוֹת ממה שהוּא מכּיר הוּא מתחיל להרגיש את שממוֹן נפשו וריקניוּתה וּמתחיל לחפּשׂ תחבּוּלוֹת למלא את הריקניוּת הזאת וּלגרש את השממוֹן הזה. בּמה הוּא ממלא? בּחיי זרים. בּמה הוּא מגרש? בּצלמי־בּדים, בּקליפּוֹת, בּלבוּשים, בּהנאוֹת, בּתאווֹת, בּיצרים, בּשעשוּעים קלוֹקלים אוֹ אפילוּ אידיאלים המשעשעים את נפשוֹ ונוֹסכים לתוֹכוֹ אשליוֹת. ההתרחקוּת מן החיים האמיתיים כּוֹפה עליו את הצוֹרך בּחיים מדוּמים, בּתכשיטים וּבהיתכשטוּת. הוּא ממלא את החיים בּפטפּוּט. לא זוֹ שאינוֹ מסוּגל עוֹד לשתוֹק אלא גם לדבּר לא ידע אוֹ שהוּא מדבּר גבוֹהה, מליצוֹת תפלוֹת, ואפילוּ רעיוֹנוֹת יש שהם תפלים, אם אינם יוֹנקים מתוֹך המרחבים שבּנפש. ואפילוּ הצוּרוֹת היפוֹת של האמנוּת אפשר שאינן אלא צמצוּמים, שהאדם בּוֹרח אליהן מאימת ריקניוּתוֹ. האמנוּת, קוֹבל גוֹרדוֹן, מתימרת לסחוֹט יוֹפי מתוֹך אפלה של הנפש. ניבּא גוֹרדוֹן וידע מה ניבּא. מאחר שתוֹעים רבּים שהתהלכוּ כּסניגוֹריה של האמנוּת עשׂוּ את זוֹ עלוּקה של כּל הסחי שבּנפש דוקא ואת יצירוֹת הרוּח המשילוּ לפטריוֹת האוֹפל והטחב. הרבּה אפשר לחלוֹק על גוֹרדוֹן בּפרשה זוֹ, אילוּלא היה הצד שכּנגד מסמיך את חזוֹן היצירה האמנוּתית בּכוונת מכוון לסיטרא דמסאבוּתא ואילמלא היו מתרבּים כּל כּך המפעלים האמנוּתיים, המסלסלים בּרחימוּ ולא בּדחילוּ את עצבי הדגדוּג של האני הקטן, ואילמלא היה חללה של האמנוּת בּדוֹרנוּ מתמלא כּל כּך המוּלת מחצצים ומשאבּים, הסוֻתמים בּתיפלוּת את הבּארוֹת.

ג

הדרך יוֹרטת לפנינוּ ואיננוּ יכוֹלים לגלגל הרבּה בּמסכת יצירה כּפי הארתה בּכתבי גוֹרדוֹן, כּיון שהארה זוֹ מציצה אצלוֹ מן החרכּים, מבּין השיטין, בּהערוֹת אגב, ואם כּי נוֹשׂא זה מעסיקוֹ עד עוּמקא דלבּא והוּא שב אליו מפּעם לפעם לא קבע לוֹ דיוּן מיוּחד. ואילוּ רבּים שאינם מקבּלים בּלב שלם את עיקרי שיטתוֹ נזדרזוּ דוקא להוֹציא מסקנה של זלזוּל לגבּי מלאכת האמנוּת. והרי היוֹשר אוֹמר, שמי שמעמיד את העבוֹדה, הפּשוּטה, הגסה, הבּוֹנה, בּרוּמם של החיים האנוֹשיים ורוֹאה אוֹתה כּשלב ליצירה אוֹ כּשוּתפות בּחיי היצירה, אינוֹ דין שיטיל דוֹפי גם בעמלם של אמנים אפילוּ כּשיגיעת הבּשׂרים שבּוֹ מרוּבּה על יגיעת הרוּח. זכּאי כּל עוֹבד, כּל מתקין כּלי, כּל חוֹרש ועוֹדר, כּל עוֹשׂה דבר לפי תוּמוֹ וּבאהבה שבּדביקוּת. וכי יש כּאן איפה ואיפה? אוֹ שמא תאמר: לחם, בּגד, נעל, מי שמתקין אוֹתם מביא בּרכה לכוֹללוּת, ואילוּ מחבּר שיר גוֹרע מאוֹצר הציבּוּר! לא יִתכן. גוֹרדוֹן מימיו לא נקט בּידוֹ אַמת המידה של תוֹעלת ושל הכנסה וּרוָחים. דייק ואמר רעיוֹן העבוֹדה, ללמדך שלא העבוֹדה לכשעצמה מטהרת וגוֹאלת אלא עבוֹדה שמתלווה אליה רעיוֹן. הכּל עוֹבדים. תשעים למאה מהאנוֹשוּת עוֹסקת בּיגיע כּפּיִם. המוֹני כּל העמים מוֹשכים בּעול, משכוּ, ימשכוּ. ולא בּכך הרבוּתה. אבל גדוֹלה עבוֹדה כּשאינה נעשׂית מתוֹך חוֹבה אלא מחמת אהבה. וזוֹ שמרוֹממתה למדריגת יצירה. אם כּך מדוּע לא יזכּה את ארחוֹ גם הממעט חלבּוֹ ודמוֹ לחבּר שיר, סיפּוּר, מנגינה אוֹ כּל מלאכת מחשבת? אף הוּא כּאם הנוֹתנת את נפשה על פּרי בּטנה. ואף הוּא אינוֹ בּן חוֹרג לטבע. פּסלים יפים כּמעשׂים טוֹבים אינם כּלל פסלים ללא רוּח חיים, תבניוֹת ריקוֹת, צמצוּמיו של רוּח החיים, אלא הם אוֹתן הרעידוֹת של הכּוֹלל, המתחוֹללוֹת בּתחוּם נפשנוּ, שנשתפּכוּ משם בּצוּרוֹת מפעלי אמנוּת. לפיכך פּרשת היצירה בספרי גוֹרדוֹן אוֹמרת דרשני וּמחייבת הרחב בּירוּר ולא בּמסגרת של מאמר הערכה. כּנגד זה כּל אימת שגוֹרדוֹן נוֹגע בּמסכת התרבּוּת עלינוּ לשׂים אזנינוּ כּאפרכּסת לשמוֹע הרבּה חידוּשי תוֹרה מפּיו. סתם תרבּוּת בּפי גוֹרדוֹן היא תרבּוּת רעה. אם כּי דבר זה לא נאמר בּמפוֹרש על ידיו, אבל מכּללא משמע ללא ספק. התרבּוּת פּגיעתה רעה מעיקרה, שכּן היא מהווה תחילתוֹ של הסדק, של הקרע, שבּין האדם לעוֹלם, בּין ההכּרה לחויה, בּין האני לכּוֹלל. לבּהמה אין תרבּוּת. לחיה אין נימוּסים. תרבּוּת, אם להבין אוֹתה כּפשוּטה, היא רבּית, ריוַח, הכנסה, עוֹדף־ערך, מעין ניצוּל הטבע אוֹ החיים על ידי האדם. כּיון שראה האדם בּעצמוָ שמחוּסר הוּא מבּעל החי וּפגוּם ממנוּ בּתלישוּתוֹ מן הכּוֹלל, בּהוֹדעתוֹ המזכּירה לוֹ את המות וּמוֹדיעה לו את מחסוֹריו ועוֹשׂה אוֹתוֹ עני שבּבּרוּאים, החליט לחפּשׂ פּיצוּי לעצמוֹ בּיתרוֹן על כּל החי, החריף את תוֹדעתוֹ זו וליטשה כּנשק, התחיל לצבּוֹר לוֹ עוֹשר, לחסוֹך ליוֹם המחרת, להתאווֹת תאווֹת, למלא כּל חלליו, סדקיו וּקרעיו עוֹשר גזוּל וּלדמוֹת עצמוֹ נזר הבּריאה, תכשיט. סכוּם כּל הגזילוֹת והגניבוֹת האלה, הצבירה השׂכלתנית הזאת, ההחבּאה לתוֹך הכּלים, עשׂיית הכּלים, מכנה האדם בּשם תרבּוּת. בּחששוֹ שמא ימוּת מחר הריהוּ חוֹטף היוֹם, לוֹקח משל אחרים מכּל הבּא לידוֹ. וּכשאין נוֹתנים לוֹ הוּא חוֹמס אוֹ עוֹשׂה חליפין. תרבּוּת פּירוּשה מסחר וקנין, בּין מסחר גוּפים וּבין מסחר נשמוֹת, בּין קנין ממוֹן וּבין קנין רוּח. מכּאן ואילך הכּל נעמד על המסחר. החיים הם מסחר. האדם הוּא עסק, החברה היא אמנה בּין בּעלי עסק. עוֹלם הזה עסק, עוֹלם הבּא עסק. הכּל מקבּל את תיקוּנוֹ אוֹ את קלקוּלוֹ על ידי שׂכר ועוֹנש. והרי לך שלטוֹן הכּוֹח בּעוֹלם הזה וּבכל העוֹלמוֹת. נמצא, כּי גם המוּסר הוּא פּרי העסקיוּת הזאת. הוּא הדין היוֹפי והחן. איזהוּ אדם מכוּבּד? העשיר, החכם, הצדיק אוֹ ירא השמים, הגיבּוֹר. על שוּם שיש להם להללוּ עוֹדף מה על אחרים. העשיר שוֹלט בּאוֹצר של כּסף או בּנכסים, הגיבּוֹר חזק יוֹתר, הצדיק פּעל יתר צדקוּת, והחכם יש לוֹ יוֹתר רעיוֹנוֹת העוֹברים למכירה. וירא השמים אוֹ בּעל המוֹפת מוּקף יתר חסידים על של אחרים. אמנם, כּל הפּגמים הללוּ מתהווים בּאדם על שוּם פּחדוֹ מפּני המות אוֹ אימתוֹ מפּני הריקניוּת. תלוּש הפּרט מן הכּלל ורוֹאה עצמוֹ בּוֹדד בּתוֹך אין־סוֹף של תוֹהוּ. לפיכך טוֹב ונאה לוֹ כּשהוּא מוּקף מעריצים וּמכבּדים. דוֹמה הוּא בּעיניו שהנכנעים לוֹ, הסרים למשמעתוֹ אוֹ היראים מפּניו, נוֹתנים לוֹ ממנת החיים שבּהם. ואינוֹ יוֹדע אוֹתוֹ תמים, שכּל המוֹסיף לתת חיים יש לוֹ יוֹתר. אין האדם חי מתוֹך הזוּלת אלא לתוֹך הזוּלת. אין חיים אלא התפּשטוּת ולא צמצוּם. תן לבריוֹת ותתעשר. צא למרחבים וּתהא רחב. חרוֹג ממסגרתך ולא יהיה עוֹד העוֹלם לך לסוּגר. אין הדברים האלה הטפה אלא הסבּרה מעמיקה. השׂמח בּשׂמחת הכּלל כּל שׂמחה היא שׂמחתוֹ. המחבּק את העוֹלם הריהוּ תמיד מחוּבּק. למה לוֹ כּסף? מה בּצע לוֹ בּנכסים? אדרבּא, המזוּמנים שבּעין שׂמים עליו חוֹמה, מצמצמים אוֹתוֹ, משליכים אוֹתוֹ לתוֹך בּית הכּלא. מרבּה נכסים מרבּה לא רק דאגה וּפחדים אלא גם מרבּה בּלשים וּמרגלים מסביבוֹ. מפליא הדבר, שרוֹב מוּשׂגיו וּמוּנחיו ואף השׂגוֹתיו מוֹצא אתה להם סמוּכים בּאוֹצר התרבּוּת של ישׂראל, אבל הם יצאוּ מתחת ידוֹ מלוּטשים וּמשוּכללים עד כּדי עיבּוּר צוּרתם וטשטוּש מקוֹרם. זה כּוֹחוֹ היוֹצר של גוֹרדוֹן. לקח מתוֹך אוֹצר הכּלל וּכאילוּ מתוֹך נפשוֹ חצב הכּל. ואף בּכך הוֹכיח, שהנחוֹת והגדרוֹת אינן עוֹשׂוֹת את העיקר. העיקר הוּא הלהט האישי שאדם משקיע לתוֹך ערכי תרבּוּת וּבכך הוּא מעלם לדרגה של בּריאה חדשה. נמצא שאף התרבּוּת אינה דבר פּסוּל מצד עצמוֹ אלא מצד השימוּש בּה. שהרי אף הנימוּסים אינם דבר ריק אלא בּמידה שאינם מעוֹרים בּתוֹך חוֹבוֹת הלבבוֹת, ונכוֹן יוֹתר, בּתוֹך אהבת הלבבוֹת. אנוּ מדבּרים על סתם תרבּוּת, על סתם ערכים, על סתם שעשוּעים, המשמשים סחבוֹת לסתוֹם בּהן את חוֹרי החלוֹנוֹת, שנשרוּ משם הזגוּגיוֹת. וּבסחבוֹת הללוּ מבקשים בּני אדם להתקשט. אין זוֹ אלא הוֹנאה עצמית מדעת. תחת לוֹמר עיורים אנוּ משוּם שסתמנוּ את החלוֹנוֹת ועניים אנוּ משוּם שיש בּנוּ הרבּה דעת וּמעט חיים, הננוּ מתגנדרים לוֹמר, שהננוּ ממשיכים עלינוּ אוֹרה של התרבּוּת. אבל גוֹרדוֹן לעוֹלם אינוֹ מזווג אוֹר לא עם הכּרה ולא עם דעת, לא עם בּינה יתירה ולא עם תוֹרה או שיטה. בּספר שלוֹ כּתוּב: החיים אוֹר. החיים הם השמן למאוֹר והם השלהבת. הם מקיפים הכּל ולית אתר פּנוּי מהם. האדם חי אפילוּ כּשאינוֹ יוֹדע שהוּא חי ואפילוּ את הדברים שאינם מוּדעים לוֹ. צד אחד משלוֹ מפוּלש תמיד לצד החיים. וכל האוֹמר: הרי איני יוֹדע, איני מכּיר, אינוֹ אלא טוֹעה. אין הוּא יודע שהוּא יוֹדע ואינוֹ מכּיר שהוּא מכּיר. התרבּוּת טוֹבעת את מטבּעוֹתיה בּמזוּמן וּבחוּץ תרוֹן, אבל החיים שוֹקקים בּתוֹך הטמיר והנעלם וּכבוֹדם וכוֹחם והתפּשטוּתם פּנימה.

את כּל התקלוֹת תוֹלה גוֹרדוֹן בּתרבּוּת ואת כּל המעלוֹת הטוֹבוֹת הנהוּ מיחס לחיים. החיים הם הכּל וּבכּל, אף בּכּיסוּפים לחיים ואף בּתהיה וּבשאלה על החיים. בּעלי החיים נעשׂוּ ישר וּלפיכך אינם שוֹאלים ואינם משיבים, אבל האדם שלא נעשׂה ישר אוֹ שהיה ישר מתחילת בּרייתוֹ אלא שנתעקם בּאיזוֹ תקוּפה שבּקדוּמים, חייב לשאוֹל שאלוֹת ולחשוֹב חשבּוֹנוֹת.

וּמה שייך חייב? על כּרחוֹ הוּא שוֹאל כּשם שעל כּרחוֹ הוּא חי. על כּרחוֹ הוּא מחשב חשבּוֹנוֹ שלוֹ ושל העוֹלם כּוּלוֹ. פּרט זה אינוֹ מקריי בּתפיסת עוֹלמוֹ של גוֹרדוֹן. שוּם ענין אינוֹ חוֹזר ונשנה אצלוֹ בּתכיפוּת כּזוֹ כּענין החשבּוֹן, חשבּוֹן הפרט וחשבּוֹן הכּלל, חשבּוֹן היחיד וחשבּוֹן הלאוֹם, חשבּוֹננוּ עם אחרים וחשבּוֹננוּ עם עצמנוּ. אין לקבּל את גוֹרדוֹן מבּלי לקבּל עם זה את החשבּוֹן הכּרוּך על עקבוֹ, הכּרוּך על נשמתוֹ ואינוֹ נוֹתן לוֹ דמי אף לרגע. ותמה אני שראיתי רבּים, הנכנסים לבית מדרשוֹ של מחבּר “האדם והטבע” ויוֹצאים משם מזוּינים בּתוֹרה שלימה וּפשטנית למדי, כּי איזהוּ אדם מוֹעיל לעצמוֹ ולאחרים, שתפארת לוֹ מאני וּמזוּלתוֹ ושהעליוֹנים והתחתוֹנים נהנים ממנוּ – ההוֹלך בּתוֹם המבצע את פּעלוֹ פּשוּט־פּשוּט ללא כּל התחכּמוּת, קל וחוֹמר ללא כּל התפּלספוּת. כּסבוּרים הם שאדם חדש ויהוּדי חדש הוּא זה שהנהוּ קצת מטוּמטם בּמחילה. לא כּך הוֹרה גוֹרדוֹן, לא כּך הטיף, לא כּך השׂיג את האדם החי שלוֹ. האדם החי שלוֹ הנהוּ גם אדם מוּשׂכל, משׂכּיל וחוֹדר לכל תכלית, לכשתרצוּ הוּא מיגע אוֹתנוּ לא בּמעט בּנפתוּלי מכאוֹביו וחקירוֹתיו. אין בּרירה. אלוֹהים שיצר אוֹתנוּ נטע בּמוֹחנוּ אוֹ בּלבּנוּ מין יתוּש כּזה המנקר וּמחַקר וּמבקר. אף פּעם לא שמענוּ מפּי גוֹרדוֹן נזיפה כּלפּי היתוּש הזה. הוּא קיבל אוֹתוֹ בּאהבה, שכּן ראה בּוֹ ציר החיים, ציר בּמוּבן קוֹטב וּבמוּבן שליח אף בּמוּבן כּאב. אין פּשוּט. אין שוּם דבר שהוּא פּשוּט. ולא נהיה עוֹד פּשוּטים לעוֹלמים. זאת לדעת. זאת לזכּוֹר. מזאת אל לפחד. השׂמח בּחלקוֹ נוֹטה לתרדמה. הישן סוֹפוֹ להתרוֹקן. אמנם, קלה הפּשטוּת, אבל הפּשטנוּת מאוּסה מאד.

ד

את כּל חמתוֹ שפך גוֹרדוֹן על התרבּוּת, אבל את הדת הוֹציא מכּללה, על שוּם שהוּא מבחין בּין דת כּצוּרה, כּכלי עשׂוּי, כּמוֹסד מגוּבּש, כּמצוה מלוּמדת, המכוּונת לשמוֹר על האני הקטן מן הפּחדים האוֹפפים אוֹתוֹ – ואין הבדל בּין אני הקטן של הפּרט לבין אני הקטן של החברה והלאוּם אוֹ הקיבּוּץ – לבין דת כּצינוֹר, השוֹאב מתוֹך אוֹרוֹ של עוֹלם, מאוֹצר החיים, הממשיך עלינוּ את השפע העליוֹן. בּתחוּמי הדת הנאצלה שוֹאפת הנפש אויר עליוֹן. היא יוֹצאת למרחב, לחרוּת עליוֹנה, לחיים שיש בּהם התפּשטוּת לתוֹך כּל מה שחי והוֹוה, לתוֹך האין סוֹף, לחיים שהם כּעין פּיוּס עליוֹן לכל מה שנברא ורצוּי לכל מה שלקוּי. כּאילוּ תאמר: “לחיים אחראים בּעד קדוּשת חיי העוֹלם ונוֹעדים לתקן עוֹלם בּמלכוּת הקדוֹשה”. המלים האחרוֹנוֹת עשׂוּיוֹת להתפּרש שלא כּהלכה. אבל יש תמיד להבחין בּשימוּש לשוֹנוֹ ושלא להיאחז בּקליפּוּת המלים. כּשגוֹרדוֹן אוֹמר קדוּשה עיינוּ היטב בּמוּבן שהוּא מכניס לתוֹכה. אין זה המוּבן של הקדוּשה המעשׂית, החילוֹנית, האניית, אם אפשר לוֹמר כּך. לא אדם זה קדוֹש, לא חפץ זה מקוּדש, אלא העוֹלם כּוּלוֹ חטיבה של קדוּשה, היחס ולא החפץ אוֹצר את הקדוּשה. הוּא מדבּר על דת בּלי כּוֹהן ועל קדוּשה עליוֹנה שאין שוֹמרי החוֹמוֹת ממוּנים על שמירתה. הוּא בּא לפרוֹץ גדרים ולא להציב גבוּלוֹת. וכך אתה שוֹמע אוֹתוֹ מדיין בּעניני מיסטיקה ורב את ריבה עם מנאציה וּמבטליה. “יאמרוּ: מיסטיקה. מה שאינו מוּכּר ואינוֹ מוּרגש הרי אינוֹ לגבּי אדם בּמציאוּת ואינוֹ יכוֹל להוֹסיף על הכּרתוֹ והרגשתוֹ ולא כּלוּם. אוּלם אין לקרוֹא מיסטיקה למה שהוּא עצם עצמוּתוֹ של האדם. הרי כּל עצמוֹ של הפּרט, הרצוֹן הפּרטי, האוֹפי הפּרטי – ה”אני“, מוּנח דוקא בּצד הבּלתי מוּכּר והבּלתי מוּרגש, וּבכל אוֹפן לא בּגבוּל ההכּרה”. כּבר שמענוּ מפּיו, שהאדם חי גם את מה שאינוֹ יוֹדע, אוֹ שהוּא חי בּעיקר את אי הידיעה ושהחיים המקיפים הכּל שוֹפעים בּיתר עצמה בּתחוּמי הלא נוֹדע, כּיון שהצד הבּלתי מוּכּר הוּא “מקוֹם הדבק”, שבּוֹ נצמדת הנפש הפּרטית לנפש הבּריאה עד היוֹתה לנפש אחת, ושאם בּשׂכל רבּים משׂיגים אוֹתם הדברים עצמם הרי דוקא בּאי שׂכלי, השוֹפע מתוֹך החיים אי הגבוּליים, צפוּן המקוֹריי בּיוֹתר שבּאדם ודרך שם זוֹרם השפע העליוֹן. ואם כּך מסתבּר מאליו, כּי אוֹתם דברי הלעג והבּיטוּל כּלפּי חוֹסר הממשוּת שבּמסתוֹרין יוֹצאים מתוֹך השׂכל המכּיר, שאין לוֹ עסק בּנסתרוֹת. אבל אין השׂכל שאינוֹ חי, אוֹ שאינוֹ חי את החיים הגדוֹלים והמלאים, יכוֹל להכחיש את הכּוֹח שבּנפש החי. בּדיבּוּר אחד, אין ההכּרה יכוֹלה להכחיש את החויה. וניתנה האמת להיאמר כּי כּאן בּנקוּדה זוֹ צפוּן סיקוּס שקשה לבקעוֹ. ממה נפשך, אם ניתנה השליטה למסתוּרי שבּנוּ, הרי עלוּל הוּא להשתפּך בּקרבּנוּ כּנחל איתן וּלהציף לחלוּטין גם את תחוּמי השׂכל ולא שבקת כּלל חיים להכּרה. המסתוֹרין הם מחשכּים עמוּקים וטוֹבעניים, העשׂוּיים למצוֹץ לתוֹכם את כּל האדם.

גוֹרדוֹן מבחין כּמדוּמה בּין מיסטיקה היוֹנקת מתוֹך האוֹפל וּבין זוֹ השוֹפעת ממקוֹר האוֹר ויוֹצר האוֹר, כּדרך שהוּא מבדיל בּין העוֹמק של בּוֹר צר וּבין עמקה של הבּריאה. דוֹמה, שהוּא משגיח בּבת־קוֹל של המסתוֹרין בּמידה שזוֹ מאירה גם את ההכּרה וגם את הנפש, מעוֹדדת את השׂכל וּמרחיבה את הדעת ולא גוֹרמת לנוּ קטנוּת המוֹחין, מגבּירה את כּלל כּוֹחוֹת הנפש ולא מטילה בּנוּ חוּלשה, עוֹשׂה אוֹתנוּ שוּתפים לבּריאה כּוּלה ולא מרתקת אוֹתנוּ לד' האמוֹת של האני הקטן. אף על פּי כן הסוּגיה היא כּאן חמוּרה בּיוֹתר, כּיון שהוּתרה בּת־קוֹל שוּב קשה עתים להבחין מקוֹר מחצבתה של כּל אחת מהן היכן הוּא בּמרחבים אוֹ בּמיצר. והרי יש מיצר המוֹביל אל המרחב.

אכן, את גוֹרדוֹן אין לפרש בּמיצוּי ולעשׂוֹתוֹ מפוּלש עד מעמקיו. לא בּא הוּא לרצף לפנינוּ רציף מדעי. הוּא איש שחזוֹנוֹ ישׂאהו ורוּחוֹ יפריחהוּ על הרים וּבליטוֹת, שאי אפשר ללכת בּרגל ישרה אלא צריך לקפּוֹץ עמוֹ ולעבוֹר. אין לך שיטה ערוּכה וּבנוּיה, שאין בּה סדקים וחללים ריקים. אי שם צריך בּכל השקפת עוֹלם לעשׂוֹת קפיצה וּלצרף את המאמץ האישי לשיקוּל הדעת האוֹביקטיבי כּביכוֹל. גוֹרדוָן אינוֹ מסיח את דעתוֹ מן הקריעוֹת המצוּיוֹת בּמשנתוֹ וּמן הקוּשיוֹת החמוּרוֹת הרוֹבצוֹת עליה. אם אמנם החויה נעלה על ההכּרה והשפע העליוֹן הוּא מקוֹר החיים ואוֹצר כּל טוֹב, שאין כּמוֹהוּ מתוֹק לנפש, הכיצד התחוֹלל הדבר שהאדם, בּן החיים, סטה בּמשך אלפי שנים מעל מקוֹר החיים והתפּתח דוקא לצד ההכּרה הפּסלנית? כּלוּם מאסה נפש האדם בּטוֹב וּבאוֹשר? וּבמה נשתנה היצוּר האנוֹשי מיתר בּעלי החיים, שזכוּ לאוֹשר השלימוּת והוּא לא זכה? וּמנין הבּטחוֹן, שכּל ההזנחה הגדוֹלה בּת אלפי השנים, עשׂוּיה לקבּל תיקוּן ושהאדם מסוּגל ורוֹצה לתקן את פּגימוֹתיו? “אוֹ אוּלי, שוֹאל גוֹרדוֹן עצמוֹ, אין כּל הרעיון הזה על בּחינתם העליוֹנה של חיי הטבע, על דבר כּוח ההשׂגה של החויה ועל דבר פּעוּלתם ההדדית של החויה וההכּרה – אוּלי אין כּל הרעיוֹן הזה אלא דמיוֹן כּוֹזב?” הוּא שוֹאל והוּא משיב, כּי אין ליישב את הדברים האלה בּמוֹפתים חוֹתכים. הוּא סוֹמך על ההרגשה אי האמצעית אוֹ על ההשׂגה החיוּנית, “המוֹכיחה את עצמה בּכוֹח החיים שבּה” וּכאילוּ כּתשלוּם מס גם לשׂכל הוּא מוֹסיף להמליץ על רעיוֹנוֹ על שוּם “שהרבּה סתירוֹת חיוּניוֹת מתישבוֹת על ידי כּך והרבּה מבוּכוֹת נפשיוֹת מוּארוֹת על ידי כּך”. אבל קדמה לכּל האמוּנה הפּוֹעמת, שעיקר הכּל הם החיים העליוֹנים, בּלשוֹנוֹ: “כּי החיים הם הכּל, כּי אין לנוּ בּני אדם יוֹתר מן החיים, כּי החיים הם הנוֹתנים את הכּוֹח ואת האוֹר לכל הכּרה אנוֹשית וּלכל השׂגה אנוֹשית”. קיצוּרוֹ של דבר, את גוֹרדוֹן אין להוֹכיח, אם כּי רוֹב דבריו בּנוּיים על אדני הגיוֹן מוּצק, בּלי החויה האישית הגדוֹלה, בּלי אמוּנה שבּלב, בּלי השאיפה העזה לאוֹר וההתכּוונוּת לצד האוֹר, בּלי אמוּנת אוֹמן, כּי הלכה כּבת־קוֹל היוֹצאת מן השמש ולא כּבת־קוֹל הבּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך היצרים האפלים. גוֹרדוֹן מוּבן על דרך הפּשט והוּא, לאמיתוֹ של דבר, כּוּלוֹ פּשט החיים ומפוּלש לצד החיים האנוֹשיים והישוּביים והריחיים שעל צוארוֹ טוֹחנים קמח לכּל, לכל ימוֹת השנה, אבל הרוּח המניעה את הריחיים הוּא רוּח עליוֹן, רוּח הסוֹבבת והוֹלכת בּחדרי המסתוֹרין של הנפש ויוֹנקת לא ממאפּליה אלא מהשפיים שבּקרבּה, לא מן הלילה אלא מן הבּוֹקר שבּתוֹכה, מן היוֹם הצח והבּהיר שבּשחקיה.

רוּם מעלתוֹ של גוֹרדוֹן שהוּא מצד עצמוֹ וּבינוֹ לבין עצמוֹ אינוֹ נתוּן כּלל לניקוּרם של ספיקוֹת ולא ראינוּהו מהסס אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד, ואף זוֹ בּדרך הנחה לאחרים. הוּא איש שוַדאי גדוֹל, חיוּב לאמיתוֹ, זנק כּמעין מתוֹך חביוֹני נפשוֹ. הוּא בּטוּח בּאמיתוֹ כּדרך שהוּא בּטוּח בּחיים, שהם ודאוּת מוּחלטת, ודאוּת המחייבת עוֹד ודאוּת אחת והיא, ש“כּל נפש חיה היא חוּליה אחת קטנה בּבנין העוֹלם”. הוּא לא רק חי את החיים העליוֹנים, אלא, דוֹמה, אף ההכּרה שלוֹ עוֹנה אמן לחויה. והוּא גם יוֹדע כּי טוֹב לחיוֹת חיים של התפּשטוּת ורע מאד לחיוֹת חיי צמצוּם. פּשוּט רחמנוּת על הבּריוֹת, השקוּעים בּהבלי הקטנוֹת, הרוֹדפים רוָחים ואינם משׂיגים כּמה טוֹב לחיוֹת הרבּה עם כּל העוֹלם וּלתוֹך כּל העוֹלם וכמה מגוּנה להעמיד את החיים על מקח וּממכּר. האנוֹכיוּת היא לא רק רישעוּת אלא גם הפסד גמוּר, איולת, הכּיעוּר אינוֹ כּיעוּר בּלבד אלא גם אסוֹן. ההתבּדלוּת מביאה לא רק לידי התקטנוּת אלא מטילה גם יוֹבש לתוֹך הנפש, ריקניוּת איוּמה, מכּה אותה בּשממוֹן וּבתמהוֹן. הרבּה מסתמך גוֹרדוֹן על השעמוּם של החיים הפּרטיים והרהוּרים רבּים הוּא מסמיך אל התמהוֹן הזה המתהלך בּחדרי הנפש. כּמה שוֹטים בּני אדם, שהחיים הגדוֹלים שפוּכים לעיניהם על כּל הר וגיא והמרחקים קוֹראים להם, והם נחבּאים בּחדרי חדרים לתוֹך אוירם המעוּפּש. תמצא את גוֹרדוֹן בּתוֹך כּל הוֹכחוֹתיו והגיוֹנוֹתיו שב תמיד אל ענין האוֹר והאויר. שיטתוֹ ניזוֹנה מן האוֹר והאויר. את החיוּב שבּה ואת השלילה שבּחיי האני הקטן – הכּל הוּא שאב מתוֹך האוֹר והאויר. ואין ספק כּי גרעיני שיטתוֹ, שהיוּ טמוּנים בּחוּבּוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ ושנזרקוּ לתוֹך נשמתוֹ על ידי רוּחוֹת המנשבוֹת בּתחוּמי המדע וההגיוֹן הכּללי, הנצוּ והבשילוּ לאוֹרה של ארץ־ישׂראל וּבאוירה, הספוּגים חיי נשמוֹת.

ה

ראינוּ כּיצד נבנה עוֹלמוֹ המחשבתי של גוֹרדוֹן: בּית מידוֹת, עשׂוּי אבני גזית, קוֹמה על קוֹמה, חדריו מרוּוָחים, שקוּיים אוֹר ושמש, ללא רבב של טחב ואוֹפל, רצפּתוֹ מרבדי ירק, תקרתוֹ שקוּפה למרוֹמים. יש אלוֹהים בּמקוֹם הזה והאדם צוֹעד בּן חוֹרין. זה בּית לעוֹלם וּמלוֹאוֹ. נכנסת תחת צל קוֹרתוֹ כּאחד מקרוּאיו – הוי אוֹמר: רצוֹנך להיוֹת שם בּן בּית וּלקבּל את עיקריו עיקרי־עיקריו. אין זה משכּן למנוּחה וּלשעשוּעים אלא בּית־מלאכה, שהתוֹרה עוֹמדת שם על העבוֹדה. נגלה ונסתר יחד בּוֹ נשקוּ, טבע ונפש, חויה והכּרה, אדם ועוֹלם בּוֹ התלכּדוּ. שׂיחקה השעה לגוֹרדוֹן וקוֹלוֹ לא היה קוֹרא בּמדבּר, בּיתוֹ לא נתרוֹקן מיוֹשבים וּממתישבים. רבּים, אוֹ מעטים שכּמוהם כּרבּים, נתלקטוּ מסביבוֹ ועשׂוּ את שׂיחוֹ מסד לאוֹרח חיים וּלסגנוֹן חיים ואת מדרשוֹ הפכוּ למעשׂה. והיתה הדעת נוֹתנת כי ענין גוֹרדוֹן הוּא מוּשׂג מוּצלח, מעֵין בּת־צחוֹק של ההשגחה, שהרי לא רבּים המקרים בּדברי הימים שהטפה צנוּעה של עניו שבּדוֹר מצמיחה מעשׂים וּמקימה תלמידים על טהרת הרעיוֹן, שאין הרצוּעה מתלווה אליו. וּגדוֹלה מזוֹ: מאוֹר מדבּרוֹתיו הספּיק להאיר לא לדוֹרוֹ בּלבד וּלקוֹמץ חבריו וּבני לויתו בּארץ אלא נמצא גם יפה להאיר למשכּנוֹת גוֹלה רבּים וּלשמש מדריך חינוּכי לבני הנעוּרים. זה כּוֹחה של משנה תמימה, השוֹפעת ממקוֹר חיים, שטוֹבה היא לרבּים וליחידי סגוּלה, לגדוֹלים ולקטנים, לתלמידי חכמים וּלהדיוֹטוֹת. מה שאמר גוֹרדוֹן הוּא פּשוּט לאין שיעוּר, מוּבן אפילוּ לתינוֹק ועמוֹק מאד כּל נפש לא תכילנוּ. אוּלם השאלה היא אם מוּתר לנוּ לעשׂוֹת את גוֹרדוֹן פּשוּט בּיוֹתר, רק פּשוּט, וּלהתעלם לחלוּטין מן המעמקים שבּוֹ? ואם מוּתר האפשר הוּא? גוֹרדוֹן היה מטפיסיקן. וכל האוֹמר שאפשר לנקר מתוֹך משנתוֹ את כּל הנקוּדוֹת המטפיסיוֹת וּלגרש משם את הרעידוֹת הקוֹסמיוֹת ואת הנשיבוֹת המסתוֹריוֹת, לקצצוֹ, לתקנוֹ וּלהתקינוֹ על ידי כּך אל היוֹמיוֹמיוּת היבשה, הריהוּ מגרש את כּל החיים שבּוֹ וּמכבּה את אוֹרוֹ. אין זוֹ משנה שאפשר לקצצה וּלהתאימה, לתת את הרישא שבּה בּלי הסיפא אוֹ הסיפא בּלי המציעתא. רוּח אחת מפריחה אוֹתה מתחילתה ועד סוֹפה: רוּחוֹ של הקוֹסמוֹס. אין האדם אלא בּן הקוֹסמוֹס, תמיד מעוֹרה בּתוֹך העוֹלם. אין אדם כּלכּלי, אדם מדיניי, אדם חברוּתיי, אדם מעמדיי, אדם לאוּמיי, אלא יש אדם עוֹלמיי שאין לצאת אף לרגע מתחוּמי הכּוֹללוּת. וּמסתבּר שאין לזרוֹע משנה זוֹ כּלאיים וּלחבּרה עם כּל שיטה אחרת לשיעוּרים אוֹ לחצאים. כּי כּאן נדרש כּל האדם, נתבּעת כּל הנפש. וּכשטוֹבל האדם בּתוֹך הים הגדוֹל אינוֹ יכוֹל לאחוֹז אוֹתה שעה בּידוֹ שוּם אלוֹהוּת מאלילי הזמן ואינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת לוֹ כּל אלוֹהוּת. כּל תיקוּן, לפי גוֹרדוֹן, עשׂוּי לבוֹא רק מבּפנים הנפש. המשטר הרכוּשני הוּא גזל ושוֹד, אבל אין הוּא אלא אחת מצוּרוֹת הגזל והשוֹד המרוּבּוֹת, המצוּיוֹת בּחיים הפּרטיים והחברתיים. האדם רוֹדף לעוֹלם אחרי קנינים מדוּמים וחוֹבק לאו דוקא אלילי כּסף וזהב. הוּא צוֹבר ממוֹן בּכל הצוּרוֹת: חכמה, עוֹשר, כּבוֹד, פּרסוּם. עיקר תאוָתוֹ לשלטוֹן. וּמה לוֹ שלטוֹן בּכוֹח הרכוּש אוֹ שלטוֹן בּכוֹח מעמדוֹ הרם בּחברה, בּכוֹח מעשׂיו הטוֹבים, כּשרוֹנוֹתיו אוֹ אפילוּ סגוּלוֹתיו הנפשיוֹת? כּל צמצוּם, אפילוּ לתוֹך היוֹפי, המוּסר, הצידקוּת והמעשׂים הגדוֹלים והמרעישים, פּגיעה היא בּכוֹללוּת החיים, כּל עליה, אפילוּ עליה רוּחנית, על חשבּוֹנוֹ של הזוּלת, ירידה היא בּסיכּוּם הכּללי וּבחשבּוֹן האחרוֹן. מבּחינת הקוֹסמוֹס אין גדוֹל וקטן, אין אוּלי גם צדיק ורשע ולא נכבּד ונקלה, אלא יש אחים־גלים, יש נפש אחת לכל חי ועליוֹתיה וירידוֹתיה של הנפש הכּללית סוֹחפוֹת כּל נפש פּרטית בּאשר היא שם. ואף התיקוּן החברתי אינוֹ יכול להיוֹת אלא כּללי וכוֹללוּתי, היינוּ תיקוּן המקיף את כּל ספירוֹת החיים, העליוֹנוֹת והנמוּכוֹת, תיקוּן בּגוּף וּבנפש, בּחכמה וּבדעת, בּהכּרה וּבחויה, בּטבע וּבמוּשׂכּלות. יש להיאחז בּעץ החיים בּשביל להגיע לחיים אמיתיים.

גדוֹלה התביעה היוֹצאת מגוֹרדוֹן וחמוּרה מאד, אבל אין לדגוֹל בּשמוֹ מבּלי להישמע לה וליתן את הדעת עליה. ואם קשה לחיוֹת על פּיו, מכּיון שהשׂגת החיים האלה מחייבת הכשרה מרוּבּה, הכשרת הפּרט והכּלל, משך דוֹרוֹת, הרי מי שנכנס לאידרא שלוֹ אינוֹ פּטוּר מכּל מקוֹם מלספּוֹג לתוֹך נשמתוֹ את שאיפוֹתיו הנעלוֹת וּלהתכּוון לאוֹרן. היכי תמצא לגרוֹס את גוֹרדוֹן וּבנשימה אחת עם כך ללעוֹס מוּשׂגים בּלים על ערכי תרבּוּת ועל סמלים מקוּדשים? וכיצד נפרנס את השוועה הגדוֹלה, הנשמעת תמיד מתוֹך חוּגי תלמידיו על הריקניוּת האוֹפפת את נשמתם מפּאת צמצוּם החג ושיש הכרח לסתמה מחדש בּמיני חגים מטוּלאים וּבמקראי קוֹדש העשׂוּיים על טהרת התכליתיוּת? מנין הגעגוּעים הללוּ על הוי ועל נוּסח? ריקניוּת, שעמוּם, יוֹבש – היִתכן? וּלשם מה הלכנוּ אחרי גוֹרדוֹן בּקריאתוֹ לטבּוֹל בּתוֹך ים החיים הגדוֹל וּלקדש את כּל החוּלין שלנוּ בּזרוֹעוֹת הטבע הרחבוֹת? טבלנוּ ויצאנוּ יבשים! וּמה טעם כּל כּך מעטה ההשראה וּמצוּמצמת השׂמחה וּנדירה בּת־הצחוֹק האנוֹשית וזעוּם סבר הפנים בּמחיצתם של שוֹמעי לקחוֹ, הנוֹשׂאים את שמוֹ?! כּאן דבר מה הוּא שלא כּשוּרה. כּאן לקוּתה בּתוֹך התוֹך של הנקוּדה. אם רוֹדפים שוּב אחרי צוּרוֹת ואינם מוֹצאים טעם חיים מחוּץ לקליפּוֹת מסוֹרתיוֹת וצוֹעקים: וי לנוּ מן היוֹבש שלנוּ שבּנשמתנוּ, אין לנוּ הזכוּת לדבּר על מהפּכה בּחיינוּ. הפכנוּ והפכנוּ ושוּב אוֹתוֹ הדבר ואוֹתוֹ המצב. משמע: כּל שׂיחנוּ על המהפּכה יצא לבטלה. ואין תימה גם כּן שעוֹשׂים את גוֹרדוֹן כּוֹרך עם כּל עסקי כּבוֹד וכיבּוּדים וסוֹמכים אל שוּלחנוֹ דרי מעלה וּבעלי הזכוּיוֹת היתירוֹת בּחברה.

דוֹקוּ ותמצאוּ, שהגהה זוֹ בּגוֹרדוֹן אינה מקלקלת לנוּ משהוּ בּלבד בּגוֹרדוֹן, אלא מקפּחת את כּוּלוֹ. הוּא הנהוּ כּזה, שאין לעשׂוֹתוֹ בּסיס חלקי בּלבד. וצרה היא שהוּא ניתן כּעת וזה מכּבר רק בּחלקיוּת, טיפּוֹת לרפוּאה ולא כּמשקה משוֹבב בּמלוֹא הלגימה. אין זה סוֹד: גוֹרדוֹן מוּנח בּקרן זוית, ולא רק בּקרן זוית של בּיתנוּ הלאוּמי אלא גם בּקרן זוית של בּית חייו, נכרי הוּא גם בּקרב רעיו וידידיו. הרבּה יסוֹדוֹת יש בּוֹ להדרכה, הרבּה אפשר לקחת ממנוּ לפרנס נשמוֹת רכּוֹת של בּני הנעוּרים. ואין השפּעתוֹ מכרעת ואף לא ניכּרת בּתנוּעוֹת הנוֹער. על שוּם מה? על שוּם שגם הדוֹברים בּשמוֹ אינם מדבּרים בּפה מלא ואינם מוֹדים אלא בּמקצתוֹ. ואף הנאמר עליו נאמר בּגמגוּם. ותוֹך כּדי דיבּוּר עליו משלבים יסוֹדוֹת זרים לחלוּטין לרוּח הדוֹברת מתוֹך כּתביו. נאמר גלוּי: בּגוֹרדוֹן מתבּיישים מקצת. וּלפי שמגישים רק פּירוּרים משלוֹ אין הפּירוּרים נקלטים גם כּן. העיקר בּגוֹרדוֹן, שהכּל עיקר, יש דעה עליוֹנה, שעלינוּ ללכת לאוֹרה. את הדעה העליוֹנה הזאת חוֹבה לתת בּלב אלה, שאנוּ רוֹצים להדריכם בּרוּחוֹ. החיים הם זרימה רחבה. והכּל חיים. הגילוּיים והמסתרים ואף הסתירוֹת, המחשבה והמעשׂה, השאלוֹת המטפיסיוֹת, מה למעלה וּמה למטה, המעשׂים והכּוָנוֹת, ההגיוֹן וההתבּוֹננוּת – הכּל מצטרף לחשבּוֹן אחד. כּן, הגשמה, אבל לא בּלי כּוָנה שבּלב. כּן, תוֹרה, אבל תוֹרה זוֹ גנוּזה בּתוֹך התוֹך של החיים. כּן, עבוֹדה, אבל עבוֹדה בּצירוּף רעיוֹן, עבוֹדה מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת, עבוֹדה שהיא תפילה וּפשיטת הזרוֹעוֹת לקראת המרחבים. אל תתנוּ לנוּ גוֹרדוֹן של כּיס, בּמהדוּרה זוּטא. הוּא שׂנא כּל מה שאפשר להכניס לתוֹך כּיס וּלמלא בּוֹ כּיסים. ואם גם מסתבּר מכּך, שאת גוֹרדוֹן אין להוֹשיט לצעירי הדוֹר בּקנה, דרך קלוּת וּבתכלית הפּשטוּת, אלא הוּא טעוּן לימוּד, ולא עוֹד אלא יש ליחד לוֹ שעוֹת של עיוּן וריכּוּז, ואוּלי גם הכרח לארגן לתכלית זוֹ סיעוֹת או פּלוּגוֹת של פּרחי גוֹרדוֹן, לטעת בּלבּם את התוֹרה הזאת דרך הריכּוּז וּבמלוֹא היקפה, מעין מחנה חלוּצי לעיוּן־לימוּד וּלהתאמנוּת בּהשׂגוֹת־חיים אלה, כּדאי הטוֹרח הזה וּברכה רבּה צפוּנה בּוֹ להמשכת השפע על כּלל המוֹחוֹת והלבבוֹת. אם דגל – יהא מוּרם בּעוֹז וּבהעזה. המאמין בּמהפּכה הנפשית צריך להכּנס וּלהכניס את הקרוֹבים לוֹ לתוֹך כּוּר המצרף. ואוּלי אין נכנסים לתוֹך כּוּר המוֹנים־המוֹנים אלא פּלוּגוֹת־פּלוּגוֹת. עדת מתחלצים דרוּשה בּהחלט. אוֹ שיש להוֹריד את הראשים ולשתוֹק בּבשתנוּ: עברה שעתה של תוֹרה זוֹ וּבטלוּ סיכּוּייה! לא עברו ולא בּטלוּ? אם כּך גוֹלוּ אוֹתה וּפרשוּה כּדרך שיוֹצר האוֹר מגוֹלל מפּניו את החוֹשך.

“רק על עצמי לספּר ידעתי”

רחל

הנני מהסס לכתוֹב על רחל המשוֹררת המתה. יאמרוּ: את המתים הוּא מהלל ועל החיים הוּא שוֹתק. אלא אם כּן להצהיר בּמפוֹרש: כּן וכך. ושיטה היא. כּי על החיים יש לשתוֹק. מרנין וּמשוֹבב לשמוֹע קוֹל משוֹרר, נאמן־ניב, החי עמך בּדוֹר והוּא טבעי כּפרח ועדין כּמוֹ פּה רך, המדבּר אלינוּ מתוֹך מעמקי העוֹלם. ועל זאת הננוּ חייבים לוֹ תוֹדה בּלחש. אבל כּלוּם לא חטא הוּא להפסיק את השר בּעוֹדוֹ חי ועוֹמד בּאמצע שירוֹ־תפילתוֹ וּלהטיח לוֹ בּפניו בּקוֹל רם: “יפה אתה משתפּך בּשירך, דם פּצעיך! נאה כּלחן היא שוועתך!” האין ההילוּל מהוּל תמיד בּקוֹרטוֹב חילוּל? על היפה ראוּי לשתוֹק בּאוֹפן יפה. והמשוֹרר הטוֹב אינוֹ זקוּק לשוּשבין. להיפך.

שירת רחל, כּכל שירה אמיתית, היא שיר־לכת, שירת הנפש המהלכת מעצמה אל העוֹלם, מפּרטיוּתה אל הכּוֹללוּת. ולא בּמקרה הכתירה את שירה הראשוֹן, שנתפּרסם ממנה בּעברית, בּשם הלך־נפש. וּבוֹ נאמר:

הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

גּוֹרָל רוֹדֶה,

אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

עַל כֹּל אוֹדֶה!

בּשיר ראשוֹן זה ניבּאה רחל את עצמה ואת דרכּה השירית בּעתיד. ומהי דרכּה? – הדרך, אוֹ, יוֹתר נכוֹן, השביל, בּוֹ היא צוֹעדת בּהכנעה וּבגיל לקראת הכּל וההתמזגוּת עם היקוּם, בּנאמנוּת לזאת היא שרה גם בּשירה האחרון “מתי”:

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַעֲרֹב הַיּוֹם

יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דֹם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר

לֹא נִפְרָד.

רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי

לָעַד.

וּבאמצע, כּמעט בּכל שיר משלה, מסוּפּר על הדרך, השביל אוֹ הנתיב – בּ“נפשי התוֹעה בּדרכים נלוֹזוֹת”, וּב“נתיבי בּצד דרכים”, וּב“צלו העגוּם של חוֹני המעגל פּרוּשׂ על פּני משעוֹלי”. וּברוֹב השירים האחרים, אשר ה“הלך” הוּא שם הנפש הפּוֹעלת.

כּי מי הלך כּפּייטן? אי־לאן הוּא מהלך. מאני אל אתה: אל אתה פּרט ואל האתה הקיבּוּצי. כּפלג המפלס לוֹ נתיב אל הנחל לא על מנת להשתכּן בּוֹ לנצח, אלא בּשביל לזרוֹם עם הנחל יחד הלאה אל תוֹך הים, כך הפּייטן האמיתי, גם בּהתפּללוֹ תפילת יחיד, כּלפּי הציבּוּר הוּא מכוון, ובדבּרוֹ שיר אל רע אוֹ אל הרעיה, ישׂא את געגוּעיו דרכּם אל המוֹן עם. כּל שיר משתפּך אל תוֹך אוֹקינוס החיים הגדוֹלים, גם אם יתפּתל כּמעין בּמשעוֹלים עקלקלים. ולא מן המידה היא להחיש את מרוּצת המעין בּקריאוֹת עזר אוֹ להצית מסביבוֹ עינים, המלווֹת את מהלכוֹ וּמזיקוֹת בּראיה. מרחוֹק נעמוֹד למשוֹרר. דוֹם.

נפלא, כּי א.ד. גוֹרדוֹן, שרחל הקדישה לוֹ את שירה הראשוֹן, השׂכּיל לציין בּדבר חוֹזה את היחס המתאים אל מהלך המשוֹרר, בּענוֹתוֹ לרחל על הקדשתה גם כּן בּדרך השיר:

לְכִי בִשְׁבִילֵךְ; עָלֹה תֲעַלִי; אִישׁ

אַל יַעַצְרֵךְ; אַל יֹאמַר: עֲלִי!

בּרוּר וגלוּי. “אל יאמר: עלי”. זאת אוֹמרת: בּלי הידדים ועידוּדים; בּלי האָצה והמרצה; בּלי התפּרצוּת לתוֹך רשוּתוֹ האינטימית של המשוֹרר לשם הבּעת “יישר כּוֹחוֹ”! כּביכוֹל. השירה לעוֹלם חרישית היא, אם בּאמוּר וּבמנוּגן בּה ואם מבּחינת אטימוּת עוֹלם־חוּץ, האוֹפפת אוֹתה.

הבּדידוּת – אוירתה הטבעית. בּהר וגיא תלך לשלח מעינוֹת בּנחלים. יסוֹדה בּ“ברכי נפשי”. והיא הלך־נפש.

מכּיון שהשירה מפלטת משׂא לב וּמשחררת, הרי שמעצם טבעה אחוֹת קדוּמה היא לכל תנוּעת־שחרוּר. לפיכך לב הפּייטן קשוּר ממילא בּעבוֹתוֹת עם המעוּנים ונוֹשׂאי הסבל בּעוֹלם הזה והמיתוֹ נתוּנה לכּוֹחוֹת המתפּרצים. אח הוּא למרוּדים בּמקוֹר יניקתוֹ, בּעוֹמק שרשיו,

בּמניעיו הטמירים. אבל אין כּל הכרח בּכך, שיהיה חוֹזר גם בּגילוייו מלה בּמלה על מזמוֹר הדוֹר. הפּייטן נדרש להיוֹת לעוֹלם בּן־חוֹרין, נאמן למשׂא עצמוֹ, שוֹמר את נתיבוֹ וּמתנהל כּפי יכוֹלת צעדוֹ, בּדרך מקבּילה, אמנם, אל התקוּפה, אבל על הרוֹב מנגד לה, כּדבר רחל בּשירה “מנגד”, “איש וּנבוֹ לוֹ על ארץ רבּה”. חזקה, שכּל משוֹרר ישר־רוּח ונאמן־צעד, המקיים את עיקרי ההילוּך הזה, עתיד להיפּגש אי־שם בּנקוּדה אלמוֹנית עם השיירה הגדוֹלה, אם גם רק את ענוּתוֹ יתנה לנוּ וּכרחל “רק על עצמוֹ לספּר ידע”. אוּלם שלא להתעלם מכּך, כּי כּל פּגישה של משוֹרר עם תקוּפתוֹ היא מעשׂה נס; בּניגוּד לאָמני־הניב המעטים הזוֹכים לה, מצוּיים רבּים, לא פּחוּתים בּמעלה מן הראשוֹנים, ששאגוֹתיהם וגם נשמוֹתיהם נפלטוֹת לתוֹך שממת האדישוּת. יש מבַטא ויש הצמא לביטוּי וּמחיצה מפרידה בּין השנים. כּך מוֹצא אתה מעין רץ בּין משעוֹלים נסתרים, מוּכן לתת את עצמוֹ להלך, המשוֹטט בּקרבתוֹ צמא למים חיים לשוֹבב בּהם את נפשוֹ. אוּלם סַנורים מסכסכים וּמטילים פּירוּד ביּניהם. בּחינת ולא קרב זה אל זה.

לרחל נתרחש הנס והיא נעשׂתה אהוּבה וּקרוֹבה לתנוּעה זוֹ, אשר לה עבד לבּה הנכנע והענו בּצניעוּת וּבמסירוּת. בּזאת רצה מזלה. וּלכך גרמוּ גם אָפיה ונסיבּוֹת חייה ולבּה החוֹלה. עתים יש בּמחלת־לב של פּייטן, בּה גוּפה, משוּם בּיטוּי לצער הדוֹר, אם הלב הזה אינוֹ חוֹלה בּלבד, אלא גם תמים, דוֹבר אמת ואוֹהב מאד. ואם נשאל את עצמנוּ על מה אוֹהבים את רחל, הלא נענה: על אהבתה אוֹהבים אוֹתה. כּן, גם על נקיוֹן ניבה וזוֹך פּסוּקה וּפשטוּת לבוּשה. שלא סימן עוֹני, אלא הישׂג תרבּוּתי היא אצל משוֹררת זוֹ. עדוּתה נאמנה עלינוּ, כּי “יוֹדעת אני אמרי נוֹי למכבּיר, מליצוֹת בּלי סוֹף, ההוֹלכוֹת הלוֹך וטפוֹף, מבּטוֹ יהיר” (“ניב”). ועל מה עוֹד? על יוֹשר הלב וזקיפוּתוֹ, שבּהם בּיטאה את צידוּק הדין על העוֹני הזה – “אין בּלבּי עליך. המוּעט לי רב” – מלים, שסימלוּ לנוּ את הנזירוּת מהכּרה, שנגזרה על כּוּלנוּ מטעם גוֹרלנוּ לשם לידתנוּ הלאוּמית והאנוֹשית החדשה; מלים העלוּלוֹת לזרוֹע מוֹרת־רוּח בּלב רבּים, משהן יוֹצאוֹת לא מפּה תם וּבר כּרחל. דוקא לפי ששירת רחל היא אישית מאד, אינטימית בּהחלט, הרי צידוּק־הדין הזה מתוּח ראשית כּל על עצמה, על חייה אלה, שניתנוּ לה בּמתן חד־פּעמי בּלבד, הוּא הדבר אשר לא יישנה אצל שוּם איש. לפיכך מזדעזעים אנוּ לקוֹל הויתוּר הזה בּשיר “תפילה”.

אִם אֶת חַיַּי לֹא נָתַתִּי לָעָם

לוּ עִנּוּי מוֹתִי מְמֻשָּׁךְ

יְחַלֶּה אֶת פְּנֵי הָאֵל הַנִּזְעָם

כְּמִיתַת בִּתּוֹ שֶׁל יִפְתָּח.

וּבְבוֹא הַכּוֹרֵת לִכְרוֹת אֶת גּוּפִי

לוּ קוֹל גַּרְזִנּוֹ יִתְעָרֵב

בְּקוֹלוֹת רִנָּה שֶׁל אַחִים עֲיֵפִים

בְּשׁוּבָם בְּשָׁלוֹם מִן הַקְּרָב.

כּאן בּא לידי בּיטוּי נוֹקב היסוֹד השני של השירה הנאמנה, שהחמלה הוּא עיקר ראשוֹן בּה, והוּא: האכזריוּת. הלב הנכנע, מכּיון שכּבר ויתר על עצמוֹ, הרי אין לוֹ שוּב כּביכוֹל משלוֹ כּלוּם, ואף חיים אין לוֹ, וּבכן, מה עוֹד הוּא יכוֹל לתת, אם לא לפּחוֹת את מוֹתוֹ? משל לאיש שפּיזר את כּל נכסיו והפקירם וּלאחר כּך בּא מי וּמבקש ממנוּ דבר, והוּא, הנוֹתן הגדוֹל, שוּב אין בּידוֹ שוּם מתת. גוֹרל המשוֹרר: הוּא, העני מכּל, הנהוּ גם הגדוֹל בּנדבנים בּמיטב געגוּעיו.

אף רחל הנדבנית, המסתכּלת מקרן זוית בּ“חיים החוֹפזים” על פּניה, ואוֹמרת שלוֹם להוֹלכים, כי “לתת, רק לתת, כּלוּם לא די?” שוֹקדת להעניק עוֹד דבר־מה, לאחר שנתנה כּבר את חייה שי, והיא מתפּללת כּי ה“גוּף הרפה הזה, הלב הזה העגוּם, יהיוּ לרבּוֹא גרגרים של עפר פּוֹרה, לכוֹחוֹת אדמה הצוֹפים ליוֹרה וּפוֹרצים עליזים לרוֹם” (“תמוּרה”).

לב רחל לא נכנע בּלבד, אלא גם חכם היה. לפיכך שמרה את פּיה מכּל אבק חנוּפּה כּלפּי הקדשים שעל מזבּחם נסכה את דם שיריה.

היא שרה את איש המעדר, אבל לא עמוֹ ולכבוֹדוֹ; לא הטיחה אף פּעם בּפני קהל העוֹבדים: “אתה נוֹתן הלחם! אתה הגוֹאל!” לא עשׂתה את עצמה שליח ציבּוּר ולא העלימה על פּצע הבּדידוּת – והוּא גם חטא – שנשׂאה בּחוּבּה. בּפירוּש סיפּרה לנוּ על החיץ שבּינה וּבין אחרים, כּי עוֹד בּהיוֹתה תינוֹקת ליווּה עצב נסתר “בּבגד אבלי הייתי שוֹנה ונבדלת משאר” (“חיץ”). ורק בּאזני הפּרה האלמת, שאין עמה מתנוֹת פּרסים לאדם, מלבד חלבה השוֹפע לכּל, היא משמיעה את הוידוּי, בּלטפה חרש “את הראש הגדוֹל, המקרין”, כּי “מאוּחים חיי עם חייה בּאלפי חוּטי מסתוֹרין” (“חליבת לילה”). ואילוּ אל האדם העמל ואל התנוּעה, אשר אוֹתם שרתה, לא דיבּרה כּזאת אף פּעם. אוֹת לאצילוּת נפש, לנשמה סגוּלה ודגוּלה. כּי כּל פּייטן אמיתי הוא אציל. ולא תהא שרירוּת־שיפּוּט בּהשערה, כּי כּאן, בּנקוּדה זוֹ דוקא, בּאותה צניעוּת שבּניב הרחלי, בּאי־התערטלוּת זוֹ, בּביטוּי נזירי זה, בּחכמת ההתאַפּקוּת הזאת, חלה הפּגישה הנסית בּין שירת רחל וּבין תנוּעת עם־אדם ועם עוֹבד. כּל תנוּעה משנה־ערכין ניזוֹנה בּמעמקיה מתוֹך קרבּן היחיד הענו, אם גם על פּני חלקתה יקציפוּ לא בּמעט העכוּרים והרהבים של המוֹשכים בּרסן ומדבּרי הגדוֹלוֹת. כּל תנוּעה רבּת־שאוֹן קיימת בּזכות גרעין האמת הנוֹבט בּלבבוֹת יחידי־הסגוּלה, בּני הל"ו. ואם לא מעטים בּה הסטיוֹת והדלוּחים, אוּלם הקצף צף ועוֹבר בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר. נוֹתר בּה לקיוּם רק זה שחוֹתמוֹ אמת. רחל היתה מנאמני בּית התנוּעה. שכּזוֹ כּבר נחתמה בּפסק־דינה של התנוּעה, שדנה הפּעם דין צדק.

רחל שרה על רחל; וּכמוֹ רחלוֹת רבּוֹת מדבּרוֹת מתוֹך קוֹלה היחידי. בּמידת־מה יש בּשירתה הנזירית סמל לתנוּעת ארץ־ישׂראל החדשה, הנידוֹנה לצמצוּם לפידיה מחשש עין רעה והיא צוֹעדת לאט וּבריסוּן עצמה גם בּנשׂאה בּחוּבּה את חזוֹן המרד לשנוֹת סדרוֹ של עוֹלם. שירת רחל ארוּגה ממטוה החלוֹם ועם כּך היא משתלבת לתוֹך שתי המעשׂה והעמל. משמע: גם חיי־החוּלין נארגים מחלוֹמוֹת. שלא כּפּסקנים, המתנקשים לחסל את שירת הרחשים מפּאת אי־תוֹעלתיוּתה וּבבוּזם לצקוּן נפש בּוֹדדה בּמוֹעדה, הריהם מבקשים לארגן את הפּיוּט על הקיבּוּציוּת דוקא. ותחת קוֹל הזמיר להטיל לתוֹך פּי המשוֹרר את שאגת הפּטיש, המשׂוֹר וגלגלי המכוֹנה. כּן, גם המכוֹנה שרה שירים. וכי משוּם כּן צריך להדיח את הזמיר מעל כּנוֹ? קוֹלוֹת לאין שיעוּר מנגנים בּטבע ומחזה האדם. משוּזר בּתוֹך כּוּלם קוֹל הגעגוּעים, המנסר מני אז בּעוֹלם ואל נכוֹן לא יסוּף עד אחרית הימים. השירה יסוֹדה בּמעינוֹת טמירים. וכל העוֹלם עוֹמד על מעין. לא מחכמה היא, כּי יבוֹא איזה מפקד עליוֹן לנצח גם על הפּייטן וּלכוון לוֹ את קוֹלוֹ: אין עליוֹן מעל לקוֹל האמת, האישי לעוֹלם. רשאי הפּייטן, ותפקידוֹ הוּא זה, לעקוֹר את לבּוֹ מתוֹך חזוֹ וּלהשליכוֹ לתוֹך מוֹקד החיים החדשים – קרבּנוֹ הוּא זה, אשר אוּלי ירצה – אבל מה שׂכל באלה, הדוֹרשים מאת הפּייטן, שיכתוֹב מלכתחילה ספר כּריתוּת ללבּוֹ ויֵהפך לחצוֹצרה או למַשרוֹקית הכּלל?!

כּל שירה אוֹמרת לכתחילה בּרכי נפשי, ורק בּדיעבד שוֹמעים אוֹתה גם אחרים, אם השעה שעת רצוֹן היא לשמיעה. אבל הזמנה לשיר היא אינוּס ה“בּדיעבד” לעשׂוֹתוֹ “לכתחילה”.

נאהב את רחל, נכבּד את שירתה, אבל אַל נא נעשׂה גם אותה לאֵם־דמוּת: “שכּזוֹ! ורק שכּזוֹ!” רחל סיפּרה לנוּ על ה“הכנעה”, על ה“אלמנה החיורת” ועל “גסיסת המרד” (הכנעה). רחל היתה נאדרה בּעוֹז חוּלשתה, בּתחנוּניה להתפּלל על נפשה החוֹלה, בּקוֹלה החרישי והעני. אבל יש הוֹד והדר גם בּשאגת איתנים, הפּוֹרצת מחזה אדם מרדן. אלף אלפי צוּרוֹת לבת־השיר וקוֹלוֹת אין־סוֹף לה. חלילה לנוּ לעשׂות פּוּלחן מצמצוּם ומהתאַפּקוּת. ההסתפּקוּת בּמוּעט, שהיתה יפה לשעתה, לשם האדרת החלוּציוּת, כּירידה לצוֹרך עליה, אינה הכרח שירה וחיים לכל הזמנים.

זה כּוֹחה של השירה הטוֹבה והנאמנה וזה תפקידה: לשחרר! לשחרר גם מעצמה. לפנוֹת בּידיה את הדרך לכל השוֹנה ממנה. וּמה מאד נצטער על כּך בּראוֹתנוּ, כּי גם אנדרטת רחל, אשר נבנתה בּיוֹשר וּבצדק מניב־החן של שירתה התמה, עלוּלה להיעשׂוּת בּידי רבּים מיתרס לשלוֹח מעליו חצים בּכל סוג־שירה, שאינוֹ כּיוֹצא בּרחל.

ולא כּן. מעינוֹת־שירה רבּים שוֹקקים בּעוֹלם ואין קוֹל זמרתוֹ של האחד דוֹמה לשל השני. כּוּלם מוּפזים בּקרני שמש, היוֹרדוֹת אליהם וּמוֹשכוֹת אוֹתם למרוֹמים. גם רחל, הציץ הענו, שלחה את פּארוֹתיה לשמש. וכך בּישׂר לה א.ד. גוֹרדוֹן בּשיר־המענה שלוֹ:

וְהָיָה כַּעֲלוֹתֵךְ

יֵאוֹר לָךְ הַיּוֹם

וְהִנֵּה אַתְּ אֵינֵךְ

בּוֹדֵדָה בַּמָּרוֹם.

לא. לא בּוֹדדה רחל בּמרוֹם שירתנוּ. כּי אחים לה בּפמלית משוֹררינוּ על אדמתה ארץ־ישׂראל.

הצלחת רחל אינה פּרי מקרה, בּשל צירוּפים בּיוֹגרפיים בּלבד. מזל רחל מאלף אוֹתנוּ, כּי גם בּתוֹך שאגת ימי חוּלין יש אוֹזן קשבת לשירה צרוּפה; קיימת, בּכוֹח לפּחוֹת, אפשרוּת של מגע בּין הפּייטן האינטימי וּבין משפּחת האדם הרחבה. רחל הלכה בּהלך־נפש למסעיה והגיעה אל הלבבוֹת. מכּאן פּתח־תקוה, כּי גם פּייטנים אחרים, אחים לה בּשוֹרש, הנעלמים לפי שעה מתשׂוּמת־לב, יגיעוּ אל המחוֹז הנכסף לכל פּייטן: קן בּנשמת הדוֹר.

בּכל יוֹם אזכּרה לרחל יש להזכּיר לתנוּעה את חטאה, בּהזניחה את בּחירי משוֹרריה. ויִנשׂא נא הכּרוּז:

– לכוּ אל שירת רחל, כּי טוֹבה היא וּמשיבת נפש. וּממנה לכוּ אל אחיה בּרוּח. והיה אם תשאבוּ גם את שירתם של אלה בּרוּח נכוֹנה וּפתוּחה לקבּלת שפע, תערב לכם. כי משלכם היא וּלמענכם.

בּשנַים גדלת לעיני כּוּלנוּ מכּוּלנוּ: בּזעם דברך אשר הטחת אוֹתוֹ מדי בּוֹקר בּבוֹקר בחדשי אסוֹננוּ הגדוֹל כּנגד נכליהן של הלאוּמיוּת הרוֹצחנית והמדיניוּת המתעתעת וּבניבך העז, אשר נתת בּימינוּ הנוֹראים בּיוֹתר בּ“דבר היוֹם” למצוּקת ישוּבנוּ וּלשוועת המוֹני עמנוּ, הנאנקים בּארצוֹת העוֹלם לגאוּלה ולתקוּמה.

כּוּלנוּ כּאבנוּ את מוֹראוֹתיה של השוֹאה הגדוֹלה, אשר התחוֹללה בּשנה ההיא על ראשינוּ, אוּלם אתה היחיד פּתחת לפניהם את כּל לבּך הגדוֹל ושׂמת אוֹתם שם עמוֹק־עמוֹק, עד מסד ישוּתך, עד נקוּדה זוֹ בּה מקוֹר החיוּת, דרכּה נפש שוֹתתת דם.

אתה כּוּלך עם נפשך נכנסת לתוֹך הצרה הזאת וּבה לנת; בּקרבּה ישנת את לילוֹתיך הטרוּפים; עמה קמת לבּקרים על דפּי “דבר” ועוֹררת אוֹתנוּ את קוֹראיך עם שחר בּשׂפת העוּבדוֹת והחרדוֹת אשר בּקוּלמוֹסך הישר והמזהיר.

יוֹם יוֹם בּמשך מאתים יוֹם היוּ טוּריך הראשוֹנים, אשר בּלענוּ אוֹתם סמוּך ליקיצה עוֹד לפני ששׂמנוּ עין על חדשוֹת היוֹם ועל המברקים מקצוי תבל. כּוּלנוּ היינוּ עדי ראיה וּשמיעה נדהמים לזוָעוֹת בּארץ הקדוֹשה, אוּלם אתה נתחלחלת מהן. שוֹמרים היינוּ לבּוֹקר לשמוֹע את זעקוֹת משפּטך על חזוֹנוֹת האימים. כּי אתה ולא אחר כּתבת את מגילת ימינוּ אלה. אסוֹננוּ הכּללי נהפּך, מן הרגע הראשוֹן להתפּרצוּתוֹ, לאסוֹנך הפּרטי.

דרך לבּך הכּוֹאב והחוֹמל שרקוּ כּדוּרי המרצחים, אשר הפּילוּ חללים נקיים מאחינוּ וּבתוֹכוֹ עלו שלהבוֹת הדליקוֹת, אשר נשתלחוּ בּידים פּוֹשעוֹת בּקמוֹת עמלינוּ. אתה כּמוֹ הקרבת אחד לאחד אל תוֹך נפשך את הרוּגינוּ וּפצוּעינוּ, אלמנוֹתינוּ ויתוֹמינוּ ואימצת אוֹתם חזק־חזק. כּשם שפּתחת לרוָחה את כּוֹשר בּינתך להשׂיג את עוֹמק הזוָעה של המאוֹרעוֹת וּלהגדיר את מהוּתה. לתוּמך נתגייסת כּוּלך עם דעתך הרחבה, ידיעוֹתיך הרבּוֹת וכוֹח ההסבּרה שלך המפליא ויצאת לערוֹך דין תוֹרה עם פּוֹעלי הזדוֹן הגלוּיים והנסתרים, עם הרוֹצחים בּפוֹעל, עם יוֹזמי הרציחוֹת, המסוֹבבים את הגלגלים מאחוֹרי הקלעים ועם כּל המסייעים על ידיהם בּפרהסיה וּבחשאי.

אתה היחידי פּתחת בּשם כּוּלנוּ את החשבּוֹן הגדוֹל: חשבּוֹן הגוּלגלוֹת שנערפוּ, העצים שנגדעוּ, הנשמוֹת שנתרסקוּ והתקווֹת שנתמוֹטטוּ בּגיא החזיוֹן של תקוּמת עמנוּ, על דפּי פּנקס הימים העלית מדי בּוֹקר בּבוֹקר ללא ליאוּת את העוּבדוֹת המשוועוֹת, הגשת עצוּמוֹת, הרצית טענוֹת וחרזת מענוֹת, קרעת מסכוֹת, גילית צבוּעים וזייפנים, שאלת: “היתכן?” היית המקשן הנמרץ. הערמת צרוֹרי־צרוֹרוֹת של עוּבדוֹת משוועות, של עיווּלים מנקרי עינים, של שקרים חוֹגגים על גבּי דוּכנים בּין־לאוּמיים.

ידעת: הנהגתה של המדיניוּת נתוּנה בּרוּבּה בּידי רמאים וערמוּמים כּנחשים. ידעת כּי מימין וּמשׂמאל מתהלכים צבוּעים בּמחתרת, שוֹאפי דמים, מבעירי בּערוֹת, מסכסכי מוּשׂגים וּמוֹכרי אידיאלים, רוֹדפי בּצע, המתעטפים בּאיצטלא של “יתגדל” לאוּמה קדוֹשה. ראית בּעיניך כּיצד שוֹפכי דמים עוֹלים לגדוּלה ומרצחים מקבּלים פּרסים ועל ידיהם מסייעים תקיפים המשתמשים בּרמיסת נדכּאים בּידי חלכּאים לשם הגבּרת תוֹקף עצמם ועשרם. ואתה, איש יחיד, ניצבת לדבּר בּשער עתוֹן פּוֹעלי עם עני וּמשוּלל נחלה משפּטים עם השקר העצוּם הזה, העצוּם מכּוֹח אנוֹש לבטאוֹ, העצוּם מכּוֹח עמים לשׂאתוֹ. נתקיים בּך בּמיצוּי גוֹרלוֹ של איש המאמר העברי מקדמוּת הימים, העוֹמד מוּל עוֹלם, המחוּמש מכּף רגל ועד ראש, וּמטיף את דברוֹ צדק. שׂפת אנוֹש מוּל בּרזל, יוֹשר הגיוֹן כּנגד אגרוֹף וּפגיוֹן.

הה, להיוֹת צוֹפה לעתים מעל בּמה עברית בּתקוּפתנוּ, שבּה כּל דבר שׂכל הוּא לשנינה, שבּה יש מקל רק להסגר, לדיכּוּי, להפחדה וּבכל זאת לעמוֹד על הבּמה יוֹם יוֹם, כּלוּם אין זוֹ עמידה בּשוּרה הראשוֹנה של החזית, בּמלוֹא המערוּמים מול האש?

ואתה נעמדת, לוֹחם יקר! את נפשך העדינה שׂמת בּכּף בּעמידה זוֹ. וּכשם שאנוּ מוֹסרים לילד התמים בּיוֹתר את שאלת ארבּע הקוּשיוֹת כּן אתה עמדת בּתוֹך אגדת הדמים האכזריה ושאלת מדי יוֹם ביוֹמוֹ את הקוּשיוֹת, אשר ניקרו בּמוֹחוֹת כּוּלנוּ: מה טעם היה בּקרבּן זה? וּמה תכלית בּהרס חיים אלה? וּמה פּשר לעיווּת משפּט פּלוֹני? וּמה טיבה של הצהרה מסוּלפת אלמוֹנית, שיצאה מפּיה של הרשמיוּת? הה, מה שׂכל? והה, מה הגיוֹן? לב מוֹשלים על ילידים אין חקר – ואתה חקרת. אתה הוֹרית בּמפוֹרש: זה שקר! וזוֹ צביעוּת! וכאן זיוּף המציאוּת! ושם העלמַת מעשׂים שהיוּ. והנה הדגשה מתוּממת ספוּגת רעל. ושוּב השתקה והערמה והטית דין והסחת דעת בּשוֹגג כּביכוֹל ורשעוּת מלכתחילה והתעללוּת בּתקווֹת עם עני. אתה דיבּרת וטענת ותבעת בּשם עם, אדם ומעמד: ורק בּתוֹקף השׂכל, ההגיוֹן, ההסבּרה. בּקי גדוֹל נעשׂית בּמגילת הפּוּרענוּיוֹת שלנוּ, זכרת כּל מאוֹרע, כּל תאוּנה, כּל פּרט של התנקשוּת. את כּל חללינוּ רשמת אחד לאחד, אוֹתם ואת תאריכי רציחתם. שוּם מעשׂה מראשית הזוָעה ועד סוֹפה, שאיננוּ כּלל סוֹף, לא נעלם מזכרוֹנך המפליא. ממשפּחת אוּנגר בּצפת ועד הילד שהסמכוּת המשפּטית דנה אוֹתוֹ למלקוֹת על תוֹם כּוונתוֹ לשרת את שלוֹם הכּלל בּאוֹסף המסמרים שפּוּזרוּ על ידי אלה, שיצאוּ זכּאים בּדינם בּפני אותוֹ שוֹפט עצמוֹ. מפּרט של הגנה מטעם הנתקפים ועד העלילה הנתעבה בּפי שסאים וּמרצחים על העדה הנרדפת, שעשׂתה פּרעוֹת בּעצמה. והנה את כּל המציאוּת הקוֹדרת הזאת על אלפי התרחשוּיוֹתיה המתוֹעבוֹת, עם פּצצוֹתיה המרסקוֹת גוּפים ודליקוֹתיה ההוֹפכוֹת ישוּב למדבּר, אתה הטענת על זכרוֹנך, על גבּך, הו, על לבּך, כּן על לבּך, שהכּה גלי רגש תחת מטוה השקט והמתינוּת, אשר בּוֹ הוֹפעת לעיני העוֹלם החיצוֹני.

אנוּ חשבנוּך תמיד לאיש השׂכל ביסוֹדוֻ. לפי שראינוּך דן על כּל חזיוֹן בּכוֹבד־ראש, מתוֹך בּינה שקטה, מתוּן־מתוּן, מבאר ומסבּיר, שוֹאף לצלילוּת, הוֹצאנוּ מסקנה מוּטעה כּדרכּנוּ לשפּוֹט למראית־עין: הנה לפנינוּ איש בּעל שלטוֹן השׂכל בּתפארתוֹ. ואנוּ גם הפּעם לא השׂכּלנוּ, כּמנהגנוּ, להבין, שאלה שלבּוֹתיהם חמים בּיוֹתר מדקדקים להמשיך על פּניהם שׂמיכה של קוֹר וישוּב הדעת, בּשביל שלא יהיוּ נתפּסים לרגשנוּת וּמחמת פּחד להוֹציא את הלב בּמערוּמיו החמים לתוֹך עוֹלם, שבּוֹ שוֹלטים צנים וּפחים.

נאמן היית לעצמך, בּילינסוֹן, עד הרגע האחרוֹן, עד מאמרך האחרוֹן, שרשמת בּידיך בּ“דבר־היוֹם” מיוֹם ד' כּסלו. דבּרת בשׂכל מליך. ורק בּלבּך פּנימה צברת את הזוָעוֹת. שם, בּתוֹך הלב הרך והענוֹג, אִכסנת גם את קדוֹשינוּ־חללינוּ. כּכה תקפוּ הימים ותקפוּ הפּוּרענוּיוֹת, דברך גדל עם גוֹדל האסוֹן; אוּלם כּוֹחוֹתיך הגוּפניים נחלשוּ. אתה הרבּית עירנוּת, הגבּרת את קוֹלך, שׂגשׂגת מאד לאוֹמץ וּלתפארה בּמאתים הימים האלה. נתעלית על בּמת עמנוּ כּאחד התוֹבעים הגדוֹלים למשפּט צדקוֹ. לגדוֹלי המקוֹננים בּשנוֹת ת"ח נדמית. אהה חוֹמר ההריגה הזה, שאתה צברת בּשקידה כּה מרוּבּה וּבקנאוּת אש, גבר עליך, הלוֹחם. ערימת החללים, אשר לה יִחדת את לבּך, משכה אוֹתך לתוֹכה. הרוּגינוּ, אשר אתה הספּדת אוֹתם בּשׂפת נפשך היקרה, משכוּך לתוֹך קהלם והלכת אחריהם.

בּכה אבכּה עליך, יקר, כי לא אשמע עוֹד את קוֹלך לבּקרים בּהקיצי משנתי, כּי לא תתהלך עוֹד בּקרבּנוּ, נוֹאמנוּ הנמרץ בּשער. כּי לא עוֹד תבּיע לנו תביעת וחזוֹן. וּבכה אבכּה גם על שוּם שאלוֹהים יצר אוֹתנוּ עיורים לבלי לראוֹת איש את קלסתר רעהוּ האמיתי, וּבהיוֹתך בּין החיים נתעיתי גם אני לחשוֹב, כּי כּוֹחך הגדוֹל בּשׂכל יסוֹדוֹ. ואתה היית החכם בּלב. אתה ממעוּדני הנפש היית.

כּארלוֹזוֹרוֹב היית לנו בּילינסוֹן בּלתי נשכּח וכמוֹהוּ

לא הנחת לנוּ יוֹרש לך. אוּלם שניכם הוֹרשתם לנוּ את חזוֹן האדם היפה, הלוֹחם וּשׂפת אצילים בּפיו.

אדם יסוֹדוֹ מעפר. מעפר מוֹלדתוֹ. בּצירוּף נוֹפה וטיב מימיה ואנשיה. ויוֹסף אהרוֹנוֹביץ היה משוֹרש פּלך פּוֹדוֹליה שבּרוּסיה המדינה. בּיתר צמצוּם: משוֹרש מחוֹז פּוֹדוֹלי מסוּים, המשׂתרע בּסביבוֹת בּרשד, בּלטה, טוּלצין, צצילניק, טרוֹסטוֹנץ. ואצרף לכאן גם את אוֹבּוֹדוֹבקה הקטנטוֹנת, כּכף איש גדלה, לא שם לה בּכרכּי עוֹלם ולא ציוּן בּגוילין של המפּוֹת, אוּלם מדי דבּרי בּה יהמה לבּי אליה. מעוּף מבּטי הראשוֹן על עוֹלם יה חל בּרצוֹן הגוֹרל תחת שמיה. פּוֹדוֹליה המישוֹרית יש בּה מעלה אחת וחסרוֹן אחד. מעלה שאין בּה גאיוֹת ולא עמקים ולא שפלוֹת ספוּגוֹת בּיצוֹת וחסרוֹן שאין היא מצוּיינת בּהרים רמים מתנוֹססים לתפארה וּממריאים בּחוּצפּה כּלפּי שמיא. אין היא כּלילת נוֹף, אבל אין בּטבע שלה גם סימני דלוּת. אדמתה כוּלה ראוּיה לשמה: כּבדה וּדשנה לתבוּאת השׂדה ולפרי העץ. היא נוֹתנת לחם והיא גוּפה בּחינת לחם. אין היא מצמיחה מיני פּירוֹת מעדנים, גידוּלי מוֹנוֹפּוֹלין. אף לא תמצא בּה נאוֹת דשא מהוּללים. אין מאוּמה מן הסלסוּל בּמראוֹתיה ומן מוֹרא־הוֹד, דוֹמה, הטבע עצמוֹ מדבּר כּאן אל האדם בּשׂפת הפּשטוּת: הארץ ניתנה לך לחרוֹש אוֹתה ולשבת בּה. ואם כּן היה אדם מן הישוּב. אכן, האדמה כּאן נענית לעוֹבדיה ולתכלית זוֹ אין צוֹרך בּרוֹב חכמוֹת ולא בּעמקוּת יתירה. מי שאינוֹ עצל אוֹכל לחם לשׂוֹבע. והוֹאיל ואין בּסביבה זוֹ לא מעינוֹת מרפּא, לא הרי געש שכּבוּ, לא שוּם חפצי־ראוָה בּנוֹף וּבמשׂכּיוֹת הבּניה, הרי שחבל אדמה זה הנהוּ כּמוֹ שכוּח מעיני זרים וסקרנים ואנשיו נתוּנים לנפשם.

האדם המתהלך בּחבל אדמה זה פּשטן הוּא כּאדמתוֹ, פּשוּט ותמים הכּפרי שם, ואף יהוּדי העיירוֹת נשתמר בּהם הרבּה מהחן הכּפרי. איני זוֹכר בּסביבתנוּ שפע של אנשי יחס, נשׂואי פּנים, שוֹעים וקוֹעים. ה“עמך” בּמוּבנוֹ הגלמי לא היה מצוּי בּיוֹתר. כּל דיוֹקנאוֹתיהם של היהוּדים שנחרתוּ בּזכרוֹני מהילדוּת היוּ בּני דלת העם. אפילוּ עשיר העדה לא ניכּר בּשוּם דבר חיצוֹני מפּני בּעל בּית פּשוּט. בּעל הבּית – זה היה הטוֹפס הכּללי. גם הרב וגם בּעל המלאכה, גם הסוֹחר וגם החנוָני, אף העני שבּעניים, כּוּלם נחשבו בּעלי בּתים. כּל מנינה של העדה היה בּנינה. מראה הנוֹף האנוֹשי כּמעט כּוּלוֹ אפוֹר. ה“רעקיל” וה“קאשקט” המפורסמים – שימשוּ לכוּלם תשמישי לבוּש וכוֹבע. לא היוּ בּקהילתנוּ מעוּטרי ז’יפּוֹצות וחוֹבשי שטריימלים ועוֹטרי עטרוֹת לטליתים, לא בּימוֹת השבּת ולא בּימוֹת החוֹל. כּל שכּן שאיני זוֹכר על פּני רקע ילדוּתי שוּם צילינדר מתנֹוצץ בּתחוּמי עיירתנוּ. לא בּא כּבּוֹשׂם הזה במחיצתנוּ. הוּא נצנץ פּעם אחת בראשוֹ של אברך שבּא ממרחקים. לא היה בּכלל בּחייה של עדה פּוּריטנית זוֹ שוּם דבר מבריק. אפילוּ הלימוּד בּתוֹרה לא נעשׂה על דרך החריפוּת. מה מצינוּ בּטבע האדמה שאין בּה מן הצחצחוֹת וּמן הפּלפּלא חריפתא כּך לא סבלו בּני אדם אלה קשׂקשׂים מתנוֹצצים ולא גדלוּת דמוֹחין. לא ניתנה התוֹרה אלא שתהא תוֹרת חיים, ואין תוֹרה אלא שיש עמה מעשׂה; ואין חכמה אלא זוֹ שתוֹכה רצוּף חוֹבוֹת הלבבוֹת. עיקרים אלה היוּ כּל כּך מוּבנים מאליהם וּמוּסכּמים וּמקוּבּלים עד שלא היוּ מוֹכיחים אוֹתם. הם מסתבּרים מתוֹך השׂכל הישר עצמוֹ. וּמה טיבוֹ של השׂכל הישר אם לא הליכה בּמישוֹר, ללא חכמנוּת יתירה, ללא בּרק נפרז וּללא חקראוּת, שאין לה פּרי אלא פּרחים. “מה שייך? אתה זאטוּט רוֹצה להוֹכיח לי שקיים בּוֹרא עוֹלם?” – אמר הדוֹד בּאוֹתה פּסקנוּת שבּקוֹל נסוּך כּוֹבד וליאוּת, שבּה היה אהרוֹנוֹביץ מטיל את מטילי הבּרזל של הוֹכחוֹתיו ההגיוֹניוֹת על גבּי חוּלשוֹתיו של מתנגדיו. וּבאי־רצוֹן זה לקבּל הוֹכחוֹת על דברים, שהוֹאיל והם מכּבשוֹנוֹ של עוֹלם הרי דוקא משוּם כּך הם כּל כּך פּשוּטים וּמוּבנים לכל בּר דעת, בּאה, כּמדוּמה, לידי בּיטוּי תמצית תפיסתוֹ של האיש הפּוֹדוֹלי התמים, שהנהוּ ירא שמים, אבל מפחד לטפּל יוֹתר מדי בּעניני שמיא. “ממה נפשך אוֹ שתוכיח לי בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, שהוּא בּרוּך הוּא חי וקיים – היה מוֹסיף הדוֹד עליו השלוֹם לתקוֹע את פּסוּקוֹ לתוֹך מוֹחי תקוֹע היטב־היטב, כּדרך שהיה ממנהגוֹ של אהרוֹנוֹביץ להוֹסיף עוֹד נוֹפך הסבּרה, לאחר שמתנגדוֹ היה כּבר שוֹכב מנוּצח תחת פּרסוֹת הגיוֹנוֹ – אי, אי, הלכה גדוֹלה בּאת ללמדני… שיש בּוֹרא עולם! וּמה רבוּתא? כּוּלי האי! וכי לשם כּך כּדאי היה לך להטריח סברוֹת של פּלפּלא חריפתא? תבן אתה מכניס לעפריים! אלא מה, שיִתכן, שעד שאתה החקרן הגדוֹל עוֹשׂה כּה וכה ליישב דבר מה שבּעיני אינוֹ מוּקשה כּל עיקר ואתה טוֹחן הרים של סברוֹת והשערוֹת טחוֹן היטב־היטב ועף על ההרים ויוֹרד בּקעוֹת ודוֹפק גם בּשערי העוֹלמוֹת העליוֹנים בּינתיים יכוֹל להיוֹת… אַל תפתח פּה לשׂטן, האוֹרב לאדם דוקא בּשעה שיש לוֹ כּוָנוֹת טוֹבוֹת… וּבכן בּינתיים… אתה החקרן המוֹכיח, עלוּל חלילה להתמוֹטט לתוֹך איזוֹ בּקעה, פּרצה כּל שהיא… כּכה… כּחוּדה של מחט… בּשביל לתקן איזה נדנוּד שבּנדנוּד של פּקפּוּק חס ושלוֹם. והרי אתה בּא, לא עלינוּ, לידי הרהוּרי מינוּת… מתוך לשמה אתה בּא חלילה שלא לשמה… זוֹהי החקראוּת וזוֹ היא סכּנתה… אפּיקוֹרס חס ושלוֹם, אפּיקוֹרס גדוֹל וּמוּשלם יכוֹל להכּנס גם לתוֹך חוּדה של מחט של ספק”. לפיכך – היה גוֹמר דוֹדי עליו השלוֹם בּקוֹל נצחוֹן – מקוּבּלני מאבוֹתי וּמאבוֹת אבוֹתי שעיקר הכּל היא אמוּנת חכמים והצנע לכת עם השם יתבּרך… רצה לוֹמר: הצנע לכת מפּני השם יתבּרך… אַל יהא אדם מתלבּט תמיד לעיני הרבּוֹנוֹ של עוֹלם וּמכרכּר מסביבוֹ. הוי צנוּע גם בּיראת השם. ולא זוֹ בּלבד שאסוּר להיות חקרן אלא יש להיזהר גם מהידוּר יראת שמים וּמהידוּר מצוה.

ועיקר כּל העיקרים: היֵה אדם מן הישוּב!

“היֵה אדם מן הישוּב!” – זה היה שיר התמיד ששרוּ אוֹתוֹ החיים ההם על פּני חבל האדמה ההוּא, ממנוּ ינק אהרוֹנוֹביץ את תמצית הטוֹב שבישוּתוֹ. מזמוֹר שיר זה היה שפוּך על פּני מישוֹרי הפּלך ההוּא, הוּא רשרש מתוֹך שׂדוֹתיהם העוֹמדים בּקמוֹתיהם, והוּא נשמע כּבת־קוֹלם של כּל אמרי מוּסר השׂכל, שהטיפוּ בּאזני הנער טוֹבי העדה, רבּניה וישישיה. “לא נצטווית להיוֹת פּילוֹסוֹפוֹס, לא מרא דהלכה, לא למדן עוֹקר הרים, לא פּה מפיק מרגליוֹת של חכמה ואפילוּ לא בּקי גדוֹל בּספרי מוּסר עד האחרוֹן שבּאחרוֹנים. אבל יהוּדי כּשר, ירא שמים וּבר דעת עליך להיוֹת!” – אף מימרא זוֹ יצאה מפּי יהוּדי כּשר אחד, פּשטן בּכל הליכוֹתיו, שכּמוֹתוֹ מצוּיים היוּ בּימים ההם בּפּוֹדוֹליה, ערשׂ החסידוּת הבעש"טִית והעממית. בּר־דעת! זאת אוֹמרת: שוּב אדם מן הישוּב! וכפי שנתפּרש אצל הטוֹבים שבּבעלי הפּשט של החסידים: אדם אינוֹ מגבּיה את האני שלוֹ, אבל אינוֹ מגיע גם כּן לידי בּיטוּל היש הגמוּר, הגוֹרם לעצבוּת, שהעצבוּת היא מעשה שׂטן. נוֹח לוֹ לשׂטן בּכך, שאדם יבוֹא לידי נפילת המוֹחין ויראה את עצמוֹ רשע מרוּשע, שאין לוֹ חס וחלילה תקנה וּממילא יפּוֹל לתוֹך רשת החטא. מה תימה אם בּמחיצתם של פּשטנים אלה גם הצידקוּת, כּמוֹ הלמדנוּת היתירה, היה בּה משוּם חשש של הרהוּרי עבירה?

לא נהגוּ אֵמוּן רב לא בּמטיפים ולא בּמגידי מוּסר ולא בּבעלי־העויוֹת. אי־שם קיימים צדיקים גדוֹלים, עמוּדי עוֹלם, אבל אני ואתה והוּא השלישי הננוּ מסוּג הבּינוֹנים. אין אנוּ צדיקים גמוּרים ואין אחרים רשעים גמוּרים. כּשם שבּסביבה זוֹ לא היוּ מצוּיים עשירים מוּפלגים ועניים מרוּדים, לא חכמים מוּכתרים ולא הדיוֹטוֹת, שהגיעוּ בּבוּרוּתם עד הדיוֹטה התחתוֹנה. לא היוּ בּטבע גוּפוֹ ניגוּדים מנקרי עין, לא הפתעוֹת, לא מקוֹמוֹת סגוּלה ומראות נוֹף של לעילא. וכך לא היוּ גם כּן בּטבע אנשיה פּתלתוּלים וּמעמקים מכּאן וגבהוּת וּרכסים מכּאן. אדמת מישוֹר. טוֹבה לישוּב. זהוּ נוּסח פּוֹדוֹליה. ניתנוּ כּאן רמזים בּלבד מאוֹתה פּרשה להבהרת דמוּתה של כּנסת ישׂראל פּוֹדוֹלית זוֹ, שעד היוֹם לא קמוּ לה פּייטניה וּמפרשיה. בּנעוּרי פּגע בּי רגש נחיתוּת בּשל פּלך מוֹלדתי הצנוּע, שלא הוֹציא מתוֹכוֹ גדוֹלי כּשרוֹן ורבּי ניב, לא מצוּינים בּחכמה וּבתוֹרה ולא אנשי שם בּמדע וּבעסקנוּת, כגוֹן ווֹהלין, קיוֹב, ליטא וגליציה. לא יפי ניב הם אנשי הפלך שלי, לא אדירי מעוּף, לא עוֹקרי הרים (ההרים לא נראו בּחבל זה גם לעיני הבּשׂר!), אף לא אנשי שבּת ויוֹם־טוֹב, שאליהם נשׂא את נפשוֹ פּרץ, יליד פּוֹלין המעטירה. אבל אנשי יוֹשר מצוּיים בּיניהם. אנשי השׂכל הישר והמעשׂה הקוֹלע אל המטרה. אילמים הם מחמת שאיפתם לאמת. ר' רפאל מבּרשד, בּן עירוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, היה מגדוֹלי הצדיקים בּדוֹרוֹ, אבל פּשוּט ואמיתי כּנוֹף הפּוֹדוֹלי, לא הבין בּשׂכלוֹ הכּשר והישר, כּיצד אדם מדבּר שקר. וּבשל אי־יכלתוֹ לבטא שקר אפילוּ לשם שמים, אפילוּ לשם פיקוּח נפשוֹת מישׂראל, להצלת עדה יהוּדית שלימה, קיבּל על עצמוֹ את המות, התפּלל למוֹתוֹ והאגדה אוֹמרת, שבּזכוּת תפילתוֹ זוֹ מת.

גם מי שלא העמיק בּשוֹרש נשמתוֹ של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ תפס אף מעל גבּי השטח את נוּסח פּוֹדוֹליה, את התכוּנה המישוֹרית שלוֹ: בּר־דעת ואדם מן הישוּב. נמנע מהידוּרים וּמעיטוּרים בּנימוסים וּבלשוֹן, נזהר מדבר שקר אפילוּ לשם שמים. ולא עוֹד אלא שעל מדוֹכה זו ישב, כּמדוּמה, כּל ימיו, כּיצד לזווג עסקנוּת ציבּוּרית עם האמת הפּנימית שבּלב; כּיצד להתרחק מדבר שקר אפילו בּשעה שהנך מצוּוה עליו מטעם המשמעת המפלגתית. כּל ימיו התחבּט בּבעיה זו, שבּיקש למצוֹא לה פתרוֹנים על הדרך הפּוֹדוֹלית, היינוּ, על דרך הפּשט, ללא התחכּמוּת וּללא טשטוּש של חכמת האגוּדל. בּסתר לבּוֹ שאף למדרגתוֹ של רפאל בּן עירוֹ. ויסוֹד להשערה, שדמוּת דיוֹקנוֹ של ר' רפאל, שחייו נעשׂוּ אגדיים מיד לאחר מוֹתוֹ, ריחפה לעיניו של אהרוֹנוֹביץ, האיש בּעל חשבּוֹן הנפש. השאיפה לאמת בּפועל, זוֹ שעל דרך הפּשט, גבהה לכתחילה כּהר בּינוֹ וּבין המשמרת השניה של בּני אדם מן הישוּב ונתפּרשה לוֹ גוּפוֹ כּטרגדיה אישית שלוֹ, שדוֹרוֹ נסע ממנוּ. למען האמת יש לציין, שאוֹתה תפיסה פּוֹדוֹלית יש וגם היא שוֹגה בראיה. הוֹאיל והיא מזהה על הרוֹב את האמת עם הפּשטוּת או אפילוּ עם הפּשטנוּת, אין היא רוֹצה להשלים עם האמת, המעוּטרת בּעיטוּרים של יוֹפי, של צחוּת המליצה, בּאמת המרקדת גם על הדוּרים, ניגוּדים ואפילוּ תהוֹמוֹת. לפיכך היא חוֹשדת לעוֹלם בּכל מה שיש בּוֹ מן הבּרק (אמנם, לא כּל מה שמתנוצץ זהב הוּא, אבל הרי זהב מתנוֹצץ על כּל פּנים. והיוֹפי אינוֹ חדל להיוֹת אמת על שוּם שהוּא יפה!). והיא מרתתת מפּני כּל מי שממריא לעוּף. היא מכניסה בּתכלית הפּשטוּת את “העוֹלמוֹת העליוֹנים” במרכאוֹת, כּשם שהיא מטילה את חשדיה בּלמדנוּת.

אין הדברים הללוּ מכוּונים לפגוֹע אף כּמלוֹא נימה בּכבוֹדה של התמימוּת הקדוֹשה, הרוֹאה את העוֹלם כּמישוֹר. כּל זמן שרגלי היוּ עוֹמדוֹת על אדמתה של פּוֹדוֹליה וּבקרבתה התקוֹממתי כּנגד התפיסה הישרה הזאת, שאינה סוֹבלת משׂחק הניגוּדים וּשׂשׂוֹן ההפתעוֹת. אוּלם כּעת משהעוֹלם כּוּלוֹ נעשׂה תהוֹם רבּה והיצירה האנוֹשית נדמית לנוּ כּמרקדת על פּני תהוֹם אוֹ מידרדרת לתוֹכה, הרי האנשים משוֹרש נשמתוֹ של אהרוֹנוֹביץ משוּלים עלינוּ כּשׂרידים ענקיים, כּעמוּדי החברה, כּיסוֹדוֹת הישוּב, כּארזי השׂכל הישר, שמעטים כּמוֹתם בּדוֹרנוּ. אוֹתוֹ הרוֹגז הקל שבּין אהרוֹנוֹביץ וּבין בּני המשמרת השניה לא היה אלא אֶפּיזוֹדה, אי־הבנה זמנית, ששרשה בּיוֹשר שאינוֹ ניתן להכּפף אפילו לתכלית מעבר מסוּכּה לסוּכּה וּמצריף לחברוֹ. אבל כּל הסימנים הוֹכיחוּ, שתקוּפת מעבר זוֹ כּבר הגיעה אצלוֹ לקצה. קיימת נקוּדה שבּה בּאי־כּוֹחן של שתי תפיסוֹת נפגשוֹת יחדיו. ההר והגיא בּאים לידי עמק־השוה. השנתיים האחרוֹנוֹת בּחיי אהרוֹנוֹביץ היוּ לוֹ ימים של התעוֹדדוּת לפריחה מחוּדשת. היתה רגישוּת מסביבוֹ: שוּב בּאה הדרישה לשׂכל הישר. בּעוֹלם כּוּלוֹ קיימת כּעת צפּיה לשׂכל הישר. והנה לפתע, לא בּאמצע אלא בּתחילתה של שירת־המשנה של חייו, הלך מן העוֹלם. הלך אחד מבּעלי הדעת, שלא יִחד את מוֹשבוֹ בּקרב בּני העליה, הוֹאיל והיה ממניחי היסוֹד, ואם גם היה בּעל קוֹמה ראשוֹנה, אבל בּעל שיעוּר קוֹמה. אדם מן הישוּב. שזכה להיוֹת מן הראשוֹנים, שבּנוּ את הישוּב. מימיו לא הטיף לניגוּדים. לא נשׂא עיניו אל הרים, לא לבש אִצטלא של פּרנס, לא דיבּר בּשׂפת המליצה, לא היה מתמיד לנאוּמים. נוֹף פּלך מוֹלדתוֹ היה יצוּק בּנוֹף נשמתוֹ. והוּא שמר כּל ימיו על טהרת הנוֹף ואל הנאמנוּת לשרשיו, לשרשינוּ.

על אִז“ר, בּן פ”ה אדבּר בּקיצוּר, כּראוּי בּפני הדרת הזקנה. וּלואי גם בּאוֹתה מידת הפּשטוּת, ההוֹלמת את דמוּתוֹ. בּרצוֹני לוֹמר מה שלמדתי מאז“ר בּזמן האחרוֹן: למדתי להבין אוֹתוֹ ושכּמוֹתוֹ, היינוּ למדתי להבין את מעלת ערכּם של פּשטנים נאמנים, שהם, אגב, אינם פּשטנים כּל עיקר. קשה לחדוֹר לתוֹך העמוֹק; אבל פּעמים קשה מזה להשׂיג את הדברים, הנראים לנוּ כּמוּשׂכּלוֹת ראשוֹנים. וּכבר עמד על זה רמח”ל בּ“מסילת ישרים”, כּי הדברים הגדוֹלים, הגדוֹלים מאד, והתוֹפסים שטחים רחבים, כּגוֹן הים, האויר, הלחם, וכיוֹצא בּהם, אינם נראים אוֹ שאינם מעוֹררים בּנוּ שוּם התפּעלות, מפּאת היוֹתם שכיחים בּיוֹתר. קל להתרשם מן החידוּש, מפּלפּלא חריפתא, ממה שהוּא מר מאד, ממוּלח בּיוֹתר או מוֹצץ את החיוּת בּמתיקוּתוֹ היתירה, המטעימנוּ טעם לקיקה אוֹ קוֹרע את עינינו בּצבעים העזים והמגרים, אבל אנוּ שוֹאלים" מה קא משמע לן" לגבּי כּל דבר ודיבּוּר, הנדמים לנוּ כּמיוּשנים, הידוּעים כּביכוֹל על־פּה. וזוֹ היא טעוּת, שעמדתי עליה רק בּזמן האחרוֹן, כּאמוּר לעיל. וּבמידה ידוּעה גם אז"ר האיר עיני בּטעוּת הזאת. לא כּל מה שידוּע לכאוֹרה, על־פּה ידוּע בּאמת. דברים רבּים הפּה אוֹמר אוֹתם, שאין עליהם הסכּמת הלב. וראוּי שיבוֹאוּ אנשים נאמני־לב ויחזרוּ עליהם מפּרק לפּרק בּפשטוּתם הישרה והמשכנעת. וּמתוֹך שהננוּ שוֹמעים אוֹתם, וּבתנאי שהננוּ שוֹמעים אוֹתם בּהקשבה אמיתית הראוּיה לדיבּוּרם הפּשוּט והישר, אפשר שהדברים הטוֹבים והישרים יִכּנסוּ בּאמת לתוֹך לבּנו, ולא שיהיו שגוּרים בּפינוּ בּלבד. גיבּוֹרוֹ של צ’חוב, שיצאוּ עליו מלגלגים הרבּה, על שום שינוּנוֹ את האמת, כּי בּקיץ חם וּבחוֹרף קר, אינוֹ ראוּי ללגלוּג כּל עיקר. אינוֹ ראוּי בּמיוּחד בּזמנים טרוּפים כּשלנו, שבּהם העוֹלם כּאילוּ נהפּך על ראשוֹ ושׂכלנוּ חדל להבין את פּשוּטי הדברים. הרבּה יסוֹדוֹת נתערערוּ. והמעמיק מבין, כּי הרבּה יסוֹדוֹת היוּ מעוּרערים גם לפני כן, בּימים הטוֹבים והשאננים למראית עין, בּהם השלינוּ את עצמנוּ להאמין בּמציאוּת חוּקים וּסדרים קיימים וּמוּצקים כּמוֹסדוֹת תבל. אוּלם העוֹלם היה תמיד ים זוֹעף, והישוּב האנוֹשי – הר־געש. לא ניתנוּ החוּקים אלא בּשביל שהכּל יהיוּ דשים אוֹתם בעקבם וכל אמרוֹת הצדקוּת לא היוּ יוֹתר מדיבּוּרים וחפצי־נוֹי. ורק בּפי יחידי־סגוּלה בּכל דוֹר, אנשי לב ויוֹשר, תוֹכם כּברם, נתעלוּ הללוּ לדרגה של דיבּרוֹת, של תביעוֹת מוּסריוֹת חמוּרוֹת, שיש לחיוֹת על פּיהן. התוֹבעים האלה, התוֹבעים נאמנה, הם־הם ממטיפי־מוּסר וּמגידי־מישרים, הקמים בּכל דוֹר להזכּיר לבני־אדם חוֹבוֹת הלבבוֹת וּדרישוֹת המצפּוּן. ללמדך, כּי המוֹכיחים והמדריכים אינם אלא מזכּירים. הם מזכּירים את הדברים השוֹנים, שהכּל רוֹצים להסיח דעת מהם, וכל הזכּרה דינה שתהיה פּשוּטה, בּנוּיה על אסמכתוֹת של ראשוֹנים וקדמוֹנים. למה לנוּ בּשטח ההוֹכחה ניבים חדשים אם המלים הישנוֹת ועתיקוֹת־היוֹמין לא נס עדיין ליחן? דרישוֹת מוּסריוֹת לעוֹלם אינן מתישנוֹת. ולא עוֹד אלא אפילוּ חדשוֹת אינן עדיין, הוֹאיל ועד היוֹם טרם נחרתוּ בּלבבוֹת חריתה בּת־קיימא. אפשר והכּל יוֹדעים, כּי בּקיץ חם וּבחוֹרף קר; אבל כּלוּם הכּל יוֹדעים גם כּן, כּי העוֹשׂה טוֹב נוֹחל טוֹב והרשעוּת מכלה גם את בּעליה? אוֹ כּלוּם כּבר נקבּעה ההכּרה בּלב רבּים, כּי זכוּת חיים לאל נברא?! אוֹ כּבר נעשׂה גלוּי וידוּע לכּל, כּי מידת החסד היא מקוֹר חיים ואוֹשר?! אילוּ בּאמת היוּ המוּסכּמוֹת האלה גלוּיוֹת וידוּעוֹת לכּל בידיעה שיש בּה משוּם התרשמוּת ממשית, המוּבלעת לתוֹך כּל העצמוֹת, הרי מיד היינו נגאלים. אוּלם ידיעה שבּעל־פּה והסכּמה שבּאמירה מלוּווֹת על הרוֹב כּפירה שבּלב. כּל פּיקח, ואפילוּ מי שאינוֹ חכּים ולא טיפּש, יוֹדע, כּי המוּסר וההטפה למעשׂים טוֹבים וּלחיים ישרים הם ענין לשוֹטים אוֹ לבטלנים. ואיזהוּ אדם העוֹמד בּשתי רגליו על קרקע המציאוּת? שהוּא גבר אלים וחמסן. וזה רק פּרט אחד לדוּגמה, עד כּמה בּכל שטחי החיים אנשים מתנהגים לפי הכּלל “הלכה ואין מוֹרין כּן”. על אחת כּמה שאין עוֹשׂים כּן. הסכּמוֹת – כּמה שאתם רוֹצים! אבל למעשׂה אל תהא שוֹטה וייטב לך בּעוֹלם הזה. אלא שאם בּא מי להזהיר וּלהזכּיר על הניגוּד שבּין הדיבּוּר וּבין המעשׂה מיד מקפּחים אוֹתוֹ בּטענה, שהוּא חוֹזר על דברים, שכּבר דשוּ בּהם רבּים.

סערת ימינוּ הטרוּפים מן הראוּי שתזעזע את כּל מערכת השקפוֹתינוּ בּטלטלה חזקה. הרבּה דברים נתבּהרוּ לנוּ בּאור חדש נוֹכח אוֹר החרדוֹת של תקוּפתנוּ, אין להתבּייש בּהרהוּרי תשוּבה. לא נוֹסדה עדיין חברת־בּטחוֹן כּנגד שגיאוֹת וטעוּיוֹת. המחשבה היא בּבוּאת החיים. אבל אם החיים נהפכוּ מרגליהם על ראשם – כּלוּם אין המחשבוֹת עליהם נתבּעוֹת לשינוּי? כּל אלה מאתנוּ שהיוּ בּין שוֹחרי היוֹפי, שהטילוּ דגש חזק בּנאה דוֹרשים, כּל אלה שהרבּו קילוּסים ליוֹדעי חן וּלעוֹשׂי כּוָני־חן – חייבים לפשפּש כּעת בּהערכוֹתיהם. כּוּלנוּ הוּכּינוּ בּבית מאהבינוּ. משוֹרש הפּייטנים הגדוֹלים, שסלסלוּ מזמוֹר שיר לאדם העליוֹן והקטירוּ קטוֹרת לגיבּוֹרי־כּוֹח, יצאוּ בּריוֹני הסכּין הארוֹך ותוֹעמלנים פּוֹשעים רוֹצחי כּל שיר ועם המשוֹררים כּוּלוֹ. אין מכּאן מוּסר השׂכל, כּי יש לשבּוֹר את הכּינוֹרוֹת וּלגרש את כּל בּנוֹת השיר. אבל נוֹדה נא לבשתנוּ, כּי נתערערה בּנוּ הוַדאוּת, שכּל האמוּר יפה והאמוּר חזק אמיתוּתוֹ מחוּיבת היא. אין שוּב בּטחוֹן, כּי המעמיק יוֹתר הוּא גם חוֹדר יוֹתר לתוֹך תוֹכוֹ של הענין. נדמה כּעת כּי את העמוֹק יש לדלוֹת מעל גבּי השטח וכי דרוּש כּוֹח בּשביל להבּיע מה שהוּא בּתכלית הפּשטוּת ואוֹמץ־לב – בּשביל לחזוֹר על נוֹשנוֹת. נשקיף מבּחינה זו על אז"ר, על דרך שׂיחתוֹ, על אוֹפן דיבּוּרוֹ, על אמריו הנוֹטפים בּנחת, על “הרהוּריו”, המגלים, אמנם מה שגלוּי מלפניו על ידי האחרים, אבל הם מוּגהים בּאוֹר ענוותני מתוֹם נפשוֹ – ונבין יוֹתר את מעלת ערכּוֹ. וּגדוֹלה הבנה המביאה לידי הוֹקרה.

אז“ר מה אוֹמר? אבל נכוֹן יוֹתר לנסח: אז”ר איך אוֹמר? ה“איך” שלוֹ קוֹבע את איכוּתוֹ הנלבּבה. אין הוּא דיין ולא מעיין; אין הוּא פּוֹסק הלכוֹת; אין הוּא מצהיר הצהרוֹת. אין הוּא מיירא עצמוֹ על אחרים ואף אינוֹ רוֹצה להתחבּב עליהם. אין הוּא שליח להלכה, אלא מעין שליח להזכּיר. לא שהוּא נוֹשׂא את דברוֹ, אלא הוּא נוֹשׂא דבר, שנאמר על ידי גדוֹלים וטוֹבים. משל לאוֹתוֹ נוֹשא מכתבים צנוּע, המקיים את שליחוּתוֹ בּאמוּנה, המשתף עצמוֹ בּשׂמחה לכל בּשׂוֹרה שהוּא מביא עמוֹ. כּידיד ישר ונאמן הוּא מזכּיר לנוּ בּמלים פּשוּטוֹת את חוֹבוֹתינוּ כּלפי עצמנוּ. כּך מזכּיר מטפּל נאמן לחוֹלה המסוּר לפיקוּחוֹ, כּי הגיעה שעתוֹ לעשׂוֹת את הפּעוּלה המכוּונת לחיסוּנוֹ או לריפּוּיוֹ. כּלוּם מחוֹבתוֹ של אוֹתוֹ מטפּל לגלוֹת חידוּשים בּחכמת הרפוּאה? על הנוֹהג הוּא שוֹמר; על סדר־היוֹם הוּא מזהיר בּהקפּדה. מטפּל אינוֹ מנתח. אבל שירוּתוֹ מתמיד יוֹתר ואוּלי גם מוֹעיל יוֹתר. יש חוֹלה עיקש המסרב לקיים את הוֹראוֹתיו של רוֹפאוֹ, אבל מציית לקוֹלוֹ של האיש הטוֹב והמיטיב הסוֹעד אוֹתוֹ בּחליוֹ, על שוּם הנוֹעם שבּקוֹל הזה. הרבּה הקוֹל עוֹשׂה. הרבּה הדיבּוּר בּנחת משפּיע. קוֹלוֹ של אז"ר שוה לאוֹתה הרמה, שמעליה דיבּוּרים מגיעים לאזני הציבּוּר מבּני העם. הוּא עממי וקוֹלוֹ קוֹל־העם הטוֹב והפּשוּט, עם זה שהיה לפנים לוֹמד מדרש, אוֹמר “חוֹק”, מעיין בּספר, מתפּלל בּלחש וּבלי־חכמוֹת, עם זה בּלי חכמוֹת. הוּא יסוֹדה של כּל חברה אנוֹשית מתוּקנת; הוּא היה כּזה בּעבר ויהיה כּזה בּעתיד. הוּא זה שקיים לעד. חכמים מחוּכּמים, חריפים־ממוּלחים, משׂכּילים עמקנים, אפילוּ מזהירים מאד, עוֹברים בּערפל הדוֹרוֹת, אבל העם בּלי חכמוֹת קיים לעד. השפּעה – רק בּכוֹח הלב. וּמוֹרה־דרך ללב הוּא הקוֹל החם. לאו דוקא חוֹצב להבוֹת, לאו דוקא שאגת ארי, לאו דוקא הך בּכּפתוֹר וירעשוּ הספּים. יש בּעל תפילה פּשוּט, העוֹבר לפני התיבה בּשחריתוֹת וּבתפילוֹת מנחה וחוֹדר יוֹרד לתוֹך הלבבוֹת מחזן מפליא לעשׂוֹת. בּעל־מוּסף על הרוֹב אינוֹ אלא תפאוּרה. לשעבר הייתי קוֹבל על כּך וּמתמרד כּנגד זה. ועכשיו – אוּלי גם כּן. אבל עכשיו נדמה לי כּי תפסתי את הענין יוֹתר. אוּלי אסוּר שהקוֹל יהיה יפה וחזק יוֹתר מדי. לא הטבע ולא הדעת האנוֹשית סוֹבלים יוֹצא־דוֹפן. החיים מתנהלים בּתחוּמי מה שהוּא מן השוּרה. חזן שקוֹלוֹ חזק ונאה יתר על המידה כּוֹבש את לב הקהל עד כּדי כּך, שהוּא מבטלוֹ מתפילה. הוּא, החזן, מסלסל בּקוֹלוֹ, משתפּך בּרינוּנים, מרעיש עוֹלמוֹת, מייחד יחידים וּמכוון אוּלי כּוונוֹת גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת – והקהל מתפּעל וּמתלהב וּמקשיב וּמעריך וּמקלס אוֹתוֹ בּקילוּסים – אבל בּינתיים אין דעתוֹ נתונה לתפילה גוּפה. וזהוּ הענין! כּיצד למצוֹא חיתוּך־דיבּוּר טוֹב ומתוּקן, שהוּא פּשוּט ועמוֹק כּאחד, החוֹדר על שוּם שהוּא מוּבן, מוּבן לכּל, מוּבן כּלחם, כּמים, כּאויר, כּשׂמחה, כּאהבה וּכחמדת חיים ארוּכּים! כּיצד

להשׂיג אוֹתה חכמה, שנראית מזוּגה, אמנם, בּסכלוּת מעט, בּסכלוּת הגוּנה, המישבת והמחנכת! וכיצד להגיע לידי מידה זוֹ של גבוּרה, שאין היא חוֹששת שוּב לחזוֹר על הידוּע ואינה מפחדת מפּני השיגרה ואין בּה כּל רצוֹן לחדש חידוּשים? עיין טוֹלסטוֹי, עיין פּשטנים גדוֹלים אחרים, החוֹפרים את החדש, הגנוּז בּמטמוֹני הישן. צריך אדם לדבּר לא מתוֹך עצמוֹ אלא מתוֹך מעמקי הדוֹרוֹת, מתוֹך גנזי האמיתוֹת הקיימוֹת ועוֹמדוֹת מיוֹם היוֹת אדם והמצפּוֹת בּכל יוֹם וּבכל שעה לגילוּיין – מוּבטח לוֹ שדבריו ימצאוּ הד בּלבבוֹת.

מעלתוֹ של אז“ר שבּאמת וּבאמת לא בּיקש עטרה לעצמוֹ ולא ניסה למדוֹד איזה כּתר על ראשוֹ; הוּא לא חיפּשׂ את המלה היפה יוֹתר ואת הדיבּוּר הנוֹצץ יוֹתר; הוּא לא טיפּס על תאווֹת גבעוֹת הנוֹי, ולא חמד את המליצה אפילוּ בּמידה המוּתרת. היה די לוֹ בּאבנים הטוֹבוֹת, העתיקוֹת, המשתפּכוֹת בּחוּצוֹת ישׂראל ועל דפּי הספרים העתיקים בּישׂראל. כּשאז”ר כּוֹתב: “אל תרגזוּ אחים בּדרך” – יש לזה חן יהוּדי. וטוֹב כּך לדבּר. בּפיו יש לזה חיוּת אמיתית. נעים לנוּ לשמוֹע זאת. וּכשהוּא מדגיש ואוֹמר: פּרנסה כּשרה, עבוֹדה כּשרה, יגיע כּפּים, אוֹ כּשהוּא אוֹמר “ראשית חכמה חיים ישרים” הרי זה בּאמת מצוּין. אנוּ רוֹאים בּעליל כּי תוֹרתנוּ היא תוֹרת חיים והיהדוּת – השקפת־עוֹלם של צדק ויוֹשר והשׂפה העברית. שפת כּל הדוֹרוֹת, ממש נוֹצרה לכך להבּיע בּה את הנוֹעם והחן שבּהנהגה טוֹבה וישרה. הנה מפרש אז“ר: “בּלי חיים מוּסריים אין תחיה ואין דת, אין יוֹפי ואין כּלוּם” – הרי זה פּתגם נפלא. אפשר להבּיע אוֹתוֹ בּצוּרה משוּכללת ומסוּלסלת יוֹתר. – אבל למה? זה פּשוּט וטוֹב מאד. עם ר' ליב המלמד של אז”ר אנוּ אוֹמרים מתוֹך הסכּמה גמוּרה: “אבל אין הקבּ”ה בּא בּטרוּניה עם בּריוֹתיו ואינוֹ דוֹרש מאתנוּ מה שהוּא לא לפי כּוֹחנוּ, אלא מה שבּידינוּ, לעשׂוֹת לטוֹבתנוּ ולהנאתנוּ“, ועמוֹ יחד הננוּ משעשעים את עצמנוּ בּפּסוּקים הטוֹבים והמעוֹדדים לאמוֹר: “וּכשאני משוה לנגד עיני את העתיד המזהיר, הנשקף אלי בּחזוֹן, שעם ישׂראל יוֹשב בּארץ־ישׂראל ועוֹבד עבוֹדה עצמית בּשׂדה, כּל השׂדוֹת, כּל הגנים, כּל הפּרדסים, נטוּעים בּידיהם ממש, וּבלילוֹת, בּלילוֹת וּבכל ימי שבּת וּמוֹעד מתאספים נערים וּזקנים, צעירים וּצעירוֹת, והוֹגים בּספרים, שוֹמעים דרשוֹת של חכמים מוּבהקים, מתווכּחים וּמשׂוֹחחים שׂיחוֹת תלמידי חכמים, שׂשׂים וּשׂמחים, שרים וּמרקדים, וּכוּלם בּריאים בּגוּפם וּבנשמתם – אני קוֹרא: אשרי העם שכּכה לוֹ. אשרי העם שה' אלוֹהיו”. מפּינוּ ממש הוֹציא את המלים: “אנוּ מתחילים לבנוֹת מחדש את בּית חיינוּ, ועלינוּ להניח בּיסוֹדוֹ אבני מסד שלמוֹת ולא עצים רקוּבים”. והנה מנסרת בּזמן האחרוֹן מחלוֹקת בּין סוֹפרי ישׂראל בּענין שוֹרש טבעוֹ של עם מחצבתנוּ. זה אוֹמר, סוּרוֹ רע וּמשחת מששת ימי בּראשית, עם עצל ונרפּה הוא ושׂוֹנא ארצוֹ וּבוֹרח מעבוֹדה וכל מעשׂיו הם מעשׂי טפיל; וזה מוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמספּרים וּבמסמכי־מדע, כּי כּל מראוֹת הנגעים המטוּפּלים עליו הם בּחלקם בּדוּיים וּבחלקם טבעיים ואנוֹשיים מאד. אבל הנה מסיח לנוּ אז”ר על אוֹתוֹ נוֹשׂא גוּפוֹ בּתוֹם לשוֹן וּבלי קוֹרטוֹב ריתחה את דעתוֹ, שהיא מתקבּלת מיד על לבּנוּ, על שוּם שהיא קרוֹבה לאוּרחא דמהימנוּתא. “חיינוּ שבּגוֹלה – צריכים אנוּ להתוודוֹת – היוּ חיים פּגוּמים. אמנם, זה לא היה בּאשמתנוּ. הפּלשתים סתמוּ את הבּארוֹת, אשר חפרוּ אברהם ויצחק, גדרוּ בּעדנוּ את כּל דרכי הפּרנסה הכּשרה והשאירוּ לנוּ רק פּשפּש קטן לרבּית, למזיגה, לסחרנוּת, לבטלנוּת, לצביעוּת, למלשינוּת וּלפּרזיטיוּת מכּל המינים” – לכאוֹרה פּסק־דין קטלני על דמוּת דיוֹקננוּ בּהוֹוה, אף חיתוּך־הדיבּוּר ושימוּש־המלים הם כּאן חריפים ועוֹקצים כּמעט, שלא כּמנהגוֹ של אז“ר, אבל אנוּ לא נפגענוּ, כּפי שהננוּ נפגעים מגוון האנטישמי שנראה לנוּ לעתים בּדברי הקטרוּג של מוֹכיחים אחרים. קוֹלוֹ של אז”ר מפייס וּממתיק. וּבזכוּתוֹ הננוּ מקבּלים גם את האמת המרה האמוּרה בּוֹ. ולא עוֹד אלא הפתעה נעימה וּמעוֹדדת משמש לנוּ הפּסוּק הסמוּך לקטרוּג מר זה, והוּא: “עכשיו, כּשאנוּ שבים לתחיה עלינוּ ראשית כּל לבקש חיים מוּסריים. בּיחוּד עבוֹדת האדמה”. כּכה פּשוּט. לא חד, אבל חלק. לא חיבּל בּנוּ אז"ר אם כּי הכּה אוֹתנוּ בּמקל נוֹעם והשמיע תוֹכחה מרה בּאזנינוּ. לא התוֹכחה מרגיזה וּמכאיבה, אלא חוֹסר־האמוּנה של המוֹכיח בּכך שהננוּ מסוּגלים להיוֹת טוֹבים. וכל המסוּגל להיוֹת טוֹב הריהוּ טוֹב. יפה

תוֹכחה, שיש עמה אהבה ורחמנוּת. רחמנוּת! מלה נוֹשנה־נוֹשנה, אבל היא יסוֹד החיים. על אחת כּמה היא יסוֹד ושוֹרש בּישׂראל. טוֹב לשמוֹע אוֹתה בּכל זמן. טוֹב בּמיוּחד בּזמננוּ האכזרי. לפיכך נדמה לי, כּי יש לגשת מחדש אל כּמה חזיוֹנוֹת ספרוּתיים ואישיים וּלהשקיף עליהם מבּעד לסערת הימים האלה. וחזקה שנמצא בּהם חידוּש־מה, שנבין אוֹתם מחדש.

אמר אז“ר על א.ד. גוֹרדוֹן: “נעים מאד לדבּר על אהרוֹן דוד גוֹרדוֹן, היחיד והמיוּחד שבּקהל העוֹבדים, בּשעה שאתה מדבּר על אדם שכּמוֹתוֹ, הנך מרגיש שבּמידה ידוּעה הנך מתקרב אליו וּמה נעימה קרבת טהוֹר־נפש שכּזה”. להוֹסיף: היתה לי הפתעה נעימה בּעייני הפּעם מחדש בּכתביו. אוֹר חם זרוּע על דפּיהם, אהבה שוֹפעת מהם. יש בּהם מהניחוּתא שבּאוֹהל־תם; מהחן המלבּב של חפץ ישן מבּית־אבּא. ולא נתייחד כּאן הדיבּוּר על קוים רבּים בּדיוֹקנוֹ האישי והספרוּתי, ואף לא על מזיגת־היסוֹדוֹת, של תוֹרה והשׂכּלה, אהבת המסוֹרה והנהיה לתיקוּנים, צמאוֹן דעת ואדיקוּת בּדת העבוֹדה, שבחי חסידים והתקרבוּת למחיצתם של חוֹקרים, יראת שמים מסוֹרתית ויראת־הכּבוד מפּני ניצני החיים החדשים שאנוּ מוֹצאים בּוֹ. ניגוּדים שאצל רבּים אחרים הם נראים כּסוֹתרים זה את זה. ואילוּ בּאז”ר הם נדמים כּמתאחים לאחדוּת – מזגוֹ כּך הוּא. הוּא איש שלוֹם־בּית. הוא יהוּדי של אחדוּת בּלב תמים.

“והיה אם תאהביני, אז יוֹם ויוֹם אחצוֹב בּשיש וּבשירה וּבכל מחשבת אמנוּת חזיוֹנוֹתי, לשבּצם בימי חלדנוּ מהירי חלוֹף כּרגעי נצח ניתזים מאבני יה, בּשלי אשרם וארוּכּים מכּל עתיד מלקיש־נצחוֹנוֹתיו לאברהם וגוֹג”.

(דברי הפּלאי ב'. אל דנה בּ“אלוֹהי בּרזל לא תעשׂה לך” למתתיהו שוֹהם).

המות חטף את אחד מגדוֹלי החוֹצבים בּקרבּנוּ: את מתתיהו שוֹהם. מחזוֹתיו ערוּכים משכבר לפנינוּ דשנים וּבשלים ועמוּסים שפע למכבּיר כּל זני החידוֹת למיניהם, חידת תאות בּשרים ועוֹז רוּח, יצרי שלטוֹן וּמזימוֹת כּיבּוּש, “חקר משטר יה ואפסי תמהוֹן אדם”, קנאת אשה ונכלי גבר שוֹאף שׂררה ונחלת עוֹשר מתוֹך חיק אשה זרה, כּל יין הרקח של תקווֹת דוֹרוֹת שקמוּ לאשליוֹת וקוּבּעת הרעל על שמריה, שאנוּ מוֹצצים מתוֹך גביע ימוֹת חיינוּ בּהוֹוה המר והזוֹעם, כּל הדרמה האנוֹשית, הסוֹבבת מקדמוּת הימים ועד זמננוּ על ציר אחד – הכּל בּיקש פּייטן עברי זה למסוֹך לתוך חזיוֹנוֹתיו השתוּלים בּקדוּמים והעמוּסים כּוֹבד משנה: כּוֹבד תוֹכן וניב. כּוֹבד זה הוּא תכוּנתוֹ הרמה ואף מקוֹר חוּלשתוֹ מכּיון שהוּא מלפּף את גבּוֹריו, כּוּלם בּלי יוֹצא מן הכּלל, על כּל צעד ושעל בּמדרכם על הבמה. המלך והשׂר, האדוֹן והעבד, הגבירה והמשרתת, הנביא, החייל, המרגל וּבן דלת העם – הכּל מדבּרים בּסגנוֹן מרוֹמם ותוֹכנים רזי עוֹלם. אין חוֹל וקלוּת ולא רגעי חוּלין ושׂיחוֹת חוּלין ואין כּמעט בּקרב נפשוֹתיו פּשוּטי בּני אדם, אלא חגגוֹן כּבד צעד וקוֹדר, המוֹדד בּכל שעה תהוֹם וכל אוֹמר נבזק מפּיו כּאבן מתוֹך המרגמה. הללוּ הם חזיוֹנוֹת, ה“ניתנים מאבני יה”. שׂגיאים וחסינים הם, אבל יש בּהם איזה עוֹדף חוֹסן למעלה מן הממד האנוֹשי הרגיל. כּך בּני תמוּתה אינם מדבּרים, על כּל פּנים לא בּכל שעוֹת החיים. וּמה אם אינם מדבּרים כּכה? הרשוּת לפּייטן לדוֹבבם בּשׂפתוֹ הנשׂגבה וּלהלבּיש גם קטני אדם חזוּת רוּח גדוֹלה צוֹפה מרחקי עתידוֹת. ולא בּכך גלוּם החידוּש בּמפעלוֹ הפּיוּטי של שוֹהם, שכּך עשׂה גם מחבּרה של “איפיגניה” וכך נהג שילר בּמחזוֹתיו ההיסטוֹריים וזאת היתה דרכּוֹ של הבּל וכך פּעלוּ גם רבּים אחרים, שהסיעוּ אבנים מפוּלמוֹת מן העוֹלם העתיק לסתת מהן דמוּיוֹת הזמן. אלא ששוֹהם דרך בּנתיב זה עד קצהוּ, הגוֹבל כּמעט עם מבוֹך אטוּם. עוּבדה זוֹ גוּפה מעידה על עוֹז רוּחוֹ של האיש הניצב בּוֹדד כּדמוּת קדוּמים בּתוֹך נחשוֹלי השעה, איתן וגאה ודרוּך אל על, כּמשקיף אך אל המרחקים, אם כּי מתחת לשריוֹן הקפּאוֹן המפוֹאר פּעמה רוּח שוֹחרת לקרוֹב ואזנוֹ היתה נטוּיה וּמתוּחה לרחשי הזמן.

בּ“צוֹר וירוּשלים” שׂחקוּ לפנינוּ הנפשוֹת אחאב, איזבל, אלישע, אליהוּ. וּב“אלוֹהי בּרזל לא תעשׂה לך” הפליג הדרמתוּרגן בּערפלי קדוּמים לתוֹך ריב האיתנים שבּין בּבל ועֵבר, בּין פּרעה וּבין אמרפל, בּין גוֹג נסיך הצפוֹן, “העוֹבד לאלוֹהי צפוֹן, שׂב מלחמוֹת, עתיק שוֹכן בּמערכוֹת בּני שחץ חסוּנים” וּבין אברהם, הנלחם בּראש צבאוֹתיו לגאוֹן אדם, לשחרוּר אנוֹש ולפדוּת. לפנינוּ שני איתנים מתנצחים זה עם זה. שׂר החרב והחוּרבּן, נגיד הקרב והקרבּן ואב להמוֹן גוֹיים, החוֹגר גם כּן חרב לשם יחוּד אל שדי. ושלישי להם לוֹט השוֹפט, נאזר אי־הגבוּרה, איש העצלתים והפּשרה, חוֹבב כּף נחת בּעוֹלם הזה מתרוּעוֹת קרב ואפילוּ מרוֹממוּת אל שדי. כּנגד שלוֹשה גיבּוֹרים אנוֹשיים אלה העמיד שוֹהם בּראש מחזהוּ שלוֹשה הפּלאיים, שכּל אחד מהם מגלם אחד מהאיתנים הנקוּבים לעיל. פּלאי א' הוא שׂרוֹ של גוֹג, פּלאי ב' שׂר התרבּוּת והמדע, המשקיף על ההויה דרך שפוֹפרת של צו לצו ואגירת יד על יד. אלא שנתוַסף לכאן עוֹד פּלאי ג' הוּא שׂרה של הוֹדוּ, המתיחשׂ בּשאט נפש גם לרהב גוֹג וגם “לגאוֹן אדם בּדוּי פּקדוֹן כּזבים” של אברהם. הן סוֹף סוֹף גם אברהם חוֹגר את חניכיו לצאת “לקרב בּעד גאוֹן אדם בּדוּי, בּעד פּקדוֹן כּזבים, שהאמן לוֹ מאלוֹהים”. רוֹאה פּלאי ג', שבּא ממרחקי הוֹדוּ לראוֹת את אברהם, מה דמוּת לוֹ לאחר נצחונוֹ על בּבל, והנה גם הוּא, החלוּץ מאוּר, משמיד וּמאבּד בּקנאוּת קשה ללא תכלית אמת. האם לא הצהיר אברהם בּפני השׂר גוֹג: “לוּ בּן היה לי יחיד ולא סלדתי להניף עליו את זאת המאכלת החדה, הארוּכּה, לשפּוֹך את דמוֹ בּברכת עצב לוֹ”, והוֹאיל ואברהם מוֹקיר את הנסיוֹנוֹת. ואילוּ הוּא, הפּלאי, יוֹדע, שתכלית בּלימה בּכּל. לפיכך מתריס הוּא כּנגד אברהם ואוֹמר::לדעת וּלהבחין, כּי זוֹ בּזה נוֹשקים תמיד כּוֹס חמסים וגביע יגוֹנים: לא שתים הכּוֹסוֹת, לא שנים השוֹתים משם, לא יריבים זרים, לא תאוֹמים מתגוֹששים שוֹני גוֹרל, כּי אם יצוּר אחד גלמוד כּוֹס מוֹהל תמרוּרים אחת ימצה ללא מוֹצא וּללא פּדוּת אדמוֹת".

“לא שתים הכּוֹסוֹת” – אוֹמר הפּלאי ג', ממרחקים בּא, מהוֹדוּ. וּמה אוֹמר מחבּרוֹ של המחזה “לא תעשׂה לך אלוֹהי בּרזל”? הוּא אוֹמר “לא” רק פּעם אחת, בּשם המחזה. ואילוּ בּתוֹך רקמת העלילוֹת והתנגשוּיוֹת הנפשוֹת בּשעה שהוּא יוֹשב על האבנים להתיז מהן את חזיוֹנוֹתיו, הוּא כּאילוּ משקה את כּוּלן יחד מתוֹך הכּוֹס האחת, שבּה הכּל כּלול וּממוּזג יחדיו: ההן והלאו, החלוֹם והאשליה, החמדה וּמפּח הנפש. שאף המחבּר להתרוֹמם עד שׂיא האוֹבּיקטיביוּת וּלפיכך נראתה לוֹ הדרמה האנוֹשית כּשׂדה קרב של עקרוֹנים, כּמערכה של כּוֹחוֹת גלמיים ועיורים – הטוֹב גלמי ועיור כּרע, הבּשר כּרוּח. בני אדם מתפּשטים מארציוּתם עד כּדי התגלמוּת לעקרוֹנים מוּפשטים, עקרוֹנים עוֹרכים קרב זה עם זה, לא גוֹיים אל שׂריהם נלחמים; לא אישים, אלא מזלוֹתיהם. וכל המזלוֹת כּאילוּ מעוֹרים יחדיו בּתוֹך מזל עליוֹן אחד, הנוֹהג בּהם. דרמה טבעה בּכך שהיא מתרוֹממת מעל לאישי, אבל סכּנה לה משהיא מתרוֹממת גם מעל לאנוֹשי. טרגדיה נוֹבעת מתוֹך השקת שתי כּוֹסוֹת חיים, שתי נטיוֹת, מנוּגדוֹת זוֹ אל זוֹ מן הקוֹטב אל הקוֹטב, שאין אחת מסוּגלה לתפּוֹס את ניגוּדה כּל עיקר, כּשאין השנים רוֹצים אפילוּ לישב אל שוּלחן אחד. שני כּוֹחוֹת רדוּמים, שכּל אחד חוֹלם את עצמוֹ בּלבד, משהם מתנגשים בּרגע של יקיצה, של חלחלה פּתאוֹמית, נוֹצרת מהם הטרגדיה. בּשביל שתהא מציאוּת לטרגדיה הכרח שיהיוּ שנים שוֹנים זה מזה לחלוּטין עד שאין האחד יוֹדע כּל עיקר את מציאוּתוֹ של הכּוֹח הנגדי. ואילוּ נפשוֹת הנהפּכוֹת לעקרוֹנים מגוּלמים, הרי הן יוֹדעוֹת. מה היא הידיעה, אם לא דעת הזוּלת, השוֹנה?

יוֹפי רב נסוּך על חן סגנוֹנוֹ של שוֹהם; בּינה רחבת־היקף פּוֹעמת את נפשוֹתיו. בּכל אחת מהן יש ניצוֹץ זוֹהר קוֹדר מדעתנוּתוֹ המעמיקה של מחבּרן. אבל מגרעת היא, שכּל הנפשוֹת מדבּרוֹת כּנפש אחת. שׂפה אחת ממש לכוּלן. וּכלוּם מה זה סגנוֹן? הוּא דפוּס האוֹפי. יוֹצא ששוּתפוּת לסגנוֹן היא גם שוּתפוֹת האוֹפי. אכן, לא רק בּסוֹף המחזה נוֹשׂא אברהם את דברוֹ בּאזני גוג, הוּא עמלק, יריבוֹ הקדמוֹן לאמוֹר: “הן נשתוינוּ בּתחרוּת תמיד לחוֹף גדוֹלוֹת וּברגש גוֹעל לתפקיד קלוֹקל, ששנינוּ תיעבנוּהוּ נצח”. אוּלם גם בּעצם הנפתוּלים, הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּמחזה עם קישוּרי נפתוּליהן, כּאילוּ משׂתרגוֹת לחוּט שדרה אחד, למבנה כּללי, לקוֹרטוֹב מה קיבּוּצי, דעת־מה משוּתפת, התכּוונוּת עצמן כּלפּי העיקרוֹן. כּל אחד מן האישים הפּוֹעלים שמוּט מתוֹך החיים האל־מוּדעים אל העיקרוֹן המוּדע. גוֹג נמשך למזרח, אל אוּר, מחצבת אברהם. וגם גוֹג, שׂר הרהב, החרב, הלוֹעג לכל חזוֹן, המזהיר, “שלא לזרזף אף אגל מבּדוֹלח יבלי מזרח אל אשדוֹת גוֹג לתששם בּשאוֹן פּרעוֹת שטפּם” אינוֹ מסתפּק “בּגרמי נחוֹשת”, “בּחץ וּבקרדוֹם”, בּעריפת¹ ראשים, בּמרמס גוּפים, בּשוֹד וּברצח, אלא עוֹרך תפילה אל אלוֹהי צפוֹן, ראש בּני שחץ, האלוֹהים המסתתר, על שנתן “שׂכל לי לעוֹרר זרוֹע ונשק על כּל חיתוֹ גוֹי ועל כּל גוֹי אדם ירוּד משפּחוֹת, שעל אתוֹ יחיה”. משל הוּא מקיים בּתפילתוֹ פּולחן לעקרוֹנוֹ. והוּא מסיים את תפילתוֹ זוֹ: “אל בּרזילי! היוֹם הקדשתי משביי לך קרבּן תוֹדה בּכסף וּבאדם, בּדם וּבבז, רצה את עבדך ואת נשקוֹ בּרך”. אף דקלה, אחוֹתוֹ של גוֹג, שהיא צלם גוֹג בנוּקבא, מבּיעה את שאט נפשה ל“אגדוֹת שלוֹם” ול“שלוֹם עצלתים” בּשיר, בּוֹ היא נוֹשׂאת את דברה “בּערגה לדם אוֹיב חם הבל, המגרה סבאוֹן משנה להרג כּבד נצחוֹן וּבגעגוּעי הלוּלי קרב תפיג על מדוּרת פּתנה שריקוֹת לילוֹת עצבת”.

הטוֹב והרשע הם פּה מידוֹת מוּדעוֹת לעצמן והטרגיוּת היא מוּשׂכּל ראשוֹן. אלא שבּוֹ בּרגע שהטרגיוּת נעשׂית הנחה ראשוֹנה, תפיסה מראש, שוּב נפגם היסוֹד הטרגי, שכּוֹחוֹ במחץ שבּוֹ, בּהימוּם, בּהתגלגלוֹ כּרעם בּיוֹם בּהיר. אם החיים הם רק טרגדיה, הרי אינם שוּב טרגדיה. אם אין אף פּיסת שמים בּהירה גם הרעם אינוֹ רעם.

כּל כּוֹח שׂגיא עלוּל להפנוֹת את עצמוֹ כּנגד בּעליו גוּפוֹ. השימוּש הראוּי בּוֹ ניתן רק מקץ נסיוֹנוֹת וכשלוֹנוֹת מרוּבּים. מה גם עלוּל החוֹצב להסתכּן מעוֹצם ההינף. שׂגיא כּוֹח היה שוֹהם ונוֹעז מעפּלוֹ. הוּא פּילס את נתיבוֹ בּתוֹך יער עבוֹת. נאבק עם חצאי אלים. לא איוה לעצמוֹ צעצוּעים וּבגמדים שאט, לענקים נשׂא את מבּטיו, המריא בּכנפיו לאבוֹת עוֹלם. ואם גם לא נוּתק מעל קרקע המציאוּת ולא הסיח את עצמוֹ מריבּוּי־הפּרצוּפים שבּתוֹעפוֹת החיים הגיע בּכל זאת מחמת עצמת המעוּף לפסגוֹת של הכללה, שהן מדרוֹניוֹת. נפשוֹתיו כּאילוּ נעשׂוּ משרתוֹת לאידיאוֹת, לסכימוֹת. היה אמן דוּ השׂיח, אוּלם כּל אחת מנפשוֹתיו שׂחה לא רק אל זוּלתה. החיים, שהוּא מתאר אוֹתם, נוֹשמים יצרים כּבדים, קדוֹרנים, תאווֹת אפלוֹת, חמת פּתנים, רשעוּת וּשחיתוּת, בּעיקרן אינטלקטוּאליוֹת.

עצבוּת אין בחיים האלה. עצוּב רק הפּרט, העלוּל להיוֹת מוּצג בּעוֹלם לבדוֹ, יחיד עד תוך תוֹכוֹ, זה שנפגע מפּרידה, עזוּבי לחלוּטין. אוּלם בּסיוּם המחזה אוֹמר גוֹג “להוט נקם” אל אברהם אוֹיבוֹ, בּטרם הפּרדם: “אברהם, עוֹד נפּגש על ראש כּל דרך למוֹעד וּלמוֹעדים”. בּוֹדדים גמוּרים אין בּתוֹך מחנה הענקים האלה. כּל דמוּת בּמחזה בּת־דמוּת שרוּיה לה בּשכנוּתה, החוֹזרת על מערך רוּחה של חברתה. דקלה היא אחוֹתוֹ של גוֹג גם בּרוּח, עמוֹ תלך בּמעגלוֹתיו העקלקלוֹת והנשחתוֹת. ועוֹד בּן לוָי בּרוּח לגוֹג הוּא הפּלאי א', הנוֹשׂא גם כּן את דברוֹ של גוֹג. רעיה נאמנה לאברהם היא הגר. וּמלאך סוֹכך עליו יזיז, המרגל ממצרים, העוֹבר לפתע למחנה אברהם, כּאחת מנפשוֹתיו אשר עשׂה אברהם בחרוֹן, והריהוּ מסבּיר בּעוֹמק הגיוֹנוֹ את מהלכוֹ של בּן אוּר בּתבל ארצה והיוֹתוֹ שׂנוּא על ידי פּרעה, אמרפל, סדוֹם וגוֹג “כּי הם קוֹראים את הדוֹרוֹת מראש והוא צוֹפה לאלה הבּאים”. הוּא האב להמוֹן גוֹיים. בּרם, כּל הליקוּיים האלה, שהם פּרי ראשית מאמצים בּדרך הדרמה רב־החתחתים, נחפּים בּמסך התפארת, הפּרוּשׂ על פּני החזיוֹנוֹת הניתנים האלה, תפארת חיה, אם גם חוֹתרת לערפלי קדוּמים, תפארת מחשבה נוֹעזה, דיבּוּר מרוֹמם, בּינה בּדרמת העוֹלם כּברקע אחיד. לא יאָמן כּי בּדוֹרנוּ וּבקרבנוּ חי אחד, שהצליח להתרוֹמם מעל להויוֹת עוֹלמנוּ הטרוּף והמסוּכסך, המבוֹהל והנבוֹך, עד כּדי פּסגה שלוה. לא נטה אחרי מרירי יוֹם, לא חס על עמל הפּרך, הצפוּי לחוֹצבים, המפליגים לבארוֹת קדוּמים, לא נרתע גם מחיי צער וּבדידוּת. בּגוֹלה של פּוֹלין, בּתוֹך קרעים וּטלאים של עם ישב ושם תפר את המסכת האחידה. בּכך נמשל לאברהם מאפּוּ: בּיפעת החזוֹן, בּהמראה אל על וּבשפע מכמני הלשוֹן הקדוּמה. סימן לכוֹח וּלעוֹז, הנסוּכים בּלשוֹננוּ, אוֹת לנצח היצירה העברית, הגוֹברת על פּגעי זמנים, וגם בשפלוּתה זוֹכרת היא את הפּסגוֹת הטהוֹרוֹת. רך וצעיר הלך שוֹהם מאתנוּ והוּא עוֹד בּראשית דרכּוֹ, רק דרך את שריריו, רק התחיל לסקל את אבני הנגף, המכבּידוֹת על כל אמן וּככל שהוּא מקוֹרי כּן מעיקוֹת הן עליו יוֹתר, בּראשית דרכּוֹ. והנה הוֹגה ממסילתנוּ. פּנינה יקרה נפלה מכּתר היצירה העברית.