טובה הרוכלת חכתה ליריד שבּיאבּלוֹנוֹבקה חדשים אחדים. הנקלה בעיניכם היריד שביאבלונובקה? שמה באים סוחרים מכל קצוי ארץ: מקַזַטִינָה, מפֶּרֶשְצֶפִינָה, מרישיטילוֹבקה וגם מקרימנצוג בעצמה.
איזה יריד!
וטובה מקוה כי ביריד הזה תמכור הרבה סחורה ותשתכר הרבה.
וצריכה היא טובה לפרנסה, צריכה מאוד.
ראשית כל היא צריכה לפרנס את אביה הזקן, ר' ישראל תא־שמע, שהיה מלפנים מלמד חשוב מאוד ללומדי גמרא. ורבים היו קופצים עליו. אבל מעת שנפתחה בקאזלוֹבקה עירו פרוגימנזיה, עברו איזו רוח שכרון על אבות הילדים, וכולם התחילו מכינים את בניהם לפרוגימנזיה. כולם נעשו חכמים הרואים את הנולד, כולם מבקשים תכלית לבניהם. וגמרא – מאן דכר שמה. ור' ישראל נשאר בלי “חדר”, כלומר אין עוד תלמידים.
הוא, אמנם, את הגמרא לא עזב, הוא כמלפנים אינו דואג לתכלית, או שיש לו תכלית מיוחדת, ויושב כמעט יחידי כל היום וכל הלילה בבית המדרש השמם ומתנועע על הגמרא, כאילו לא קרה עמו כלום…
אבל מצבה קשה מאוד. לה אין כסף במה לשלם בעד הסחורה שהיא קונה. וצריכה תמיד לפנות אל פורברג החנוני שיתן לה בהקפה. כמובן, שבעד החסד שהוא עושה עמה הוא מעלה את השער, ולמכור צריכים בזול מפני שההתחרות גדולה מאוד, וסוף סוף נכנסה בדיפיציטים. ובפרט בשני החדשים האחרונים חשון וכסלו, שבהם הדרכים רעים, אכרים אינם באים העירה והפדיון מועט מאוד. וכשהיא באה עכשיו לפני היריד שביאבּלוֹנוֹבקה לקנות סחורה רעמו פני פורברג, “לתת, לתת… – נהם החנוני העשיר, – עד כמה? כבר מגיע לי ממך יותר מחמשים רובל”. וטובה עומדת בבושה וכלימה. מנסה לפייס אותו, להבטיחהו כי מהיריד שביאבּלוֹנוֹבקה בודאי שתשיב לו בעד הסחורה ועוד תשלם חלק מהחוב. ופורברג יודע כי צעירה ישרה היא טובה, וכי תקיים את הבטחתה וגם יודע הוא בלבו, כי החמשים רובל שמגיעים ממנה הוא כבר קבל עם רבית במשך הזמן שהיא קונה אצלו על ידי העלאת השער ולהטי חשבונות, כי היא כמעט שאינה יודעת חשבון. ונתפייס פורברג ונתן את הסחורה הדרושה לטובה, והיא מלאה תקוה נוסעת ליריד הגדול, שממנו צפויה גאולתה מכל לחצה בעתיד…
היא וחמש חברותיה שכרו להן עגלה אחת, העמיסו עליה את סחורתן ובעצמן הלכו אחריה, כנהוג, ברגל.
המשל אומר: אחר עגלה טעונה משא כבד – יפה ללכת ברגל. הוי, כמה יפה! ובפרט כעשרים וירסטאות ביום חורף, שהקור צורב והשלג מצליף בפנים.
אבל היא רגילה בכמו אלה. כך נוסעים תמיד ליריד. כלומר: הסחורה נוסעת, והרוכלות הולכות ברגל. כדאי לציין פרט זה: לפעמים נוסעים בערב שבת והיום הולך ופונה. אז הרוכלות פונות אל צדי הדרך, תוחבות את נרותיהן בתוך השלג, מברכות ומדליקות והולכות הלאה לדרכן אחרי העגלות. כמה פעמים היה הדבר לתמהון בעיני אכרים עוברים שהצטלבו מפחד לראות נרות דולקים בשלג וחשבו שמעשי שדים הם.
סוף סוף באו. העמידו בשוק את תיבותיהן עם סחורתן. אכלו את לחמן, התכסו בסמרטוטיהן, שכבו על גבי התיבות וישנו כהרוגות.
את הכל הן מקבלות באהבה, ובלבד שיזמין ה' פדיון יפה.
אבל ימי היריד עברו, ודמי הפדיון לא היו מספיקים גם להוצאות. וראש הרוכלת העניה סובב כגלגל. אם היריד היאבלוֹנוֹבקי הכזיב את תוחלתה, מה תוכל ליחל עוד?
והנה היום האחרון של היריד הוא יום שבת.
היא רצתה לשוב בפחי נפש ביום הששי. מה לעשות? נגד ה' אין קושרים מלחמה. אבל רעותיה לא רצו לשוב. הן אינן נמנעות מלעסוק במקח וממכר גם ביום השבת, והיא נאנסה לשבות פה.
כמובן היא לא חשבה לעשות כמעשי רעותיה – לחלל את השבת. היא הלא בת ר' ישראל הלמדן והחסיד.
ועוד ביום הששי קפלה את כל סחורתה ותנח בתיבה. יום השבת יהיה לה למנוחה. אמנם, אוי ואבוי למנוחה כזו. איזו מנוחה אפשר שתהיה לה, אם להוצאות דרכה היא צריכה ללוות?
והיא מתארת לה בדמיונה, איך המשרת של הסוחר הגדול פורברג, הרישקה, בא לקבל את פניה במבטי עיניו החצופות ושואל אם הרבתה להביא הפעם כסף, והיא רוטטת ומגמגמת ואינה יודעת בעצמה מה להשיב.
אבד הבטחון. פורברג לא יתן לה עוד בהקפה גם פרוטה…
והנה בא יום השבת.
רעותיה סדרו את סחורתן על גבי השולחנות, וקונים רבים באים, והן מוכרות ומודדות וגוזרות ומקבלות כסף, מחירים יפים.
– ומדוע אהיה אני צדקנית יותר מהן? האמנם יחשוב ה' לעוון אם אנוכי אמכור ביום שבת? כלום בשביל תענוגי אני עושה זאת? הלא לפרוע את חובותי, לפרנס את אבי הזקן!
ויודעת היא טובה, כי עצת היצר היא זו, כי בכל אופן אסור ליהודיה לחלל את השבת, אבל הנסיון כמה קשה! כולם שם – החנונים העשירים באמת, והרוכלות – הן אמנם כולן עניות – עשו את שבתם חול, והם מצליחים, והיא האומללה, צריכה לשוב בידים ריקניות הביתה.
וטובה לא עמדה בנסיון.
בידים חרדות הוציאה את סחורתה, סדרה על השולחן שלפניה והנה קונים נגשו. אחת, שתים – והיא מוכרת ומוכרת, והמחירים יפים. אם כך יהיה כל היום, אז תביא כשלושים שקל הביתה.
שלושים שקל! – גם לפורברג תשלם וגם שכר דירה ופרנסה לחודש.
והידים חדלו מהרה לרעוד. תחילה הביטו אליה רעותיה ושחקו. עכשיו פסקו לשחוק. היא מוכרת ויפה מוכרת.
והנה אכר אחד נגש ושואל צלב.
המסחר בצלבים היה קשה עליה מאוד. אביה התחלחל בראותו בפעם הראשונה אצלה צלבים. אבל בצלבים יש פרנסה רבה.
אמנם צריך להזהר מעין שוטר, כי מטעם הממשלה הרוסית נאסר על היהודים לסחור בקדשי הדת הנוצרית, אבל בשביל זאת יש שתי עינים בקדקוד – להביט לכל הצדדים. ומלבד זאת, טובה ראתה, שאין השוטרים שמים לבם כלל לדבר הזה. ואפשר שכבר בטלה הגזרה.
והיא מוציאה צלבים אחדים, והאכר בוחן את כל אחד ואחד, בוחן יותר מדאי. היא מאיצה בו, והוא עושה את שלו. והנה היא רואה – שוטר הולך וקרב. היא חפצה לחטוף מיד האכר את הצלבים ולהסתירם, אבל הוא אינו נותן, היא מתחננת אליו, והוא אינו שומע.
והשוטר הולך וקרב. והאכר הרשע פונה אליו ומראה לו, כי היהודיה עוברת על חוק המלכות: היא סוחרת בצלבים.
היא בוכה ומתחננת, אבל הם לועגים לה, שוחקים לצרתה, והשוטר מוציא גליון נייר ושואל לשמה וכותב, וכותב.
– בבית האסורים יושיבו אותה, את בת ר' ישראל! – חושבת האומללה, – אילו נפתח לרגלה השאול, כי אז היתה יורדת שמה בשמחה. איזו חרפה! לשבת בבית האסורים בעד מכירת צלבים בשבת! ומי? היא, בת ר' ישראל הלמדן והחסיד!
והיא מבולבלת. אינה יודעת באיזה עולם היא נמצאת.
ובתוך כך, נאספו מסביב אכרים רבים והתחילו לקנות ב“משיכה” את הסחורה המוטלת על השולחן בלי השגחת בעלים. חמסו ושדדו כחפצם, והיא הביטה בעינים פקוחות אל כל הנעשה, ולא הבינה כלום.
והשוטר כתב מה שכתב, החרים את כל הצלבים והלך לו.
והיא פקחה את עיניה וראתה, כי מסחורותיה כמעט לא נשאר מאומה, כי הכל שוּדד ונגזל.
ומעיניה פרצו דמעות של יאוש, של דכיון־נפש, של עלבון, של חרטה…
מה עשה לה אלוהים?
היא אשמה. היא חללה את השבת, היא חשבת להתעשר מחלול שבת, והנה קבלה את שכרה משלם!…
קבלה? לא! היא עוד תקבל, היא עוד תשב בבית האסורים.
ואנה תוליך את חרפתה? את חרפת אביה הצדיק?
והיא מהרה ותשם את שארית סחורתה בתיבה. התכסתה בסמרטוטיה ותּלט פניה ודמעותיה נזלו, נזלו חרש תחת המכסה.
ובלילה, כאשר פסק היריד, ורעותיה קפלו את סחורתן וישימו על העגלה, באו להעירה משנתה, אך היא ענתה איזה מלים מקוטעות, ופניה – להבים.
בדקו ומצאו, כי קדחת עזה אחזתה.
לקחוה, וישימו אותה על העגלה וישיבוה לקאזלוֹבקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.