ליל חג הפסח.
שמי הנגב מרהיבים עין, וככל אשר יוסיף האדם להביט אליהם, כן המה הולכים ומתרחבים ומתנשאים עד אין סוף. והירח הולך בגאון ושופך על הארץ אור נועם, אור קסם…
ליל שקט ודממה. סחר העיר כמעט חדל כולו בערב, כי רוב הסוחרים בעיר… בני ישראל המה, רק חנויות אחדות ובתי מסחר אחדים אשר לעשירינו נאורינו, היודעים כי ערך הדת וזכרונות האומה אינו חריף בבית הבורסא – המה לא נסגרו בערב, אך עתה גם הם סגורים, כי השעה האחת־עשרה הגיעה. הזריזים מבני ישראל כבר כלו את הסדר וישכבו לנוח מעמל היום, “והנמושות”, הזקנים, עודם יושבים מסובים, מזמרים “כי לך” באפם, מתנמנמים ומנקרים לרגעים בחטמיהם ב“הגדה”.
ונחום שלומזון – איש קצר קומה ובעל כרס הגונה – כלה את הסדר ויצא לשוח מעט בחצר. כל תנועות גוו תעידנה, כי לבו טוב עליו מאוד, והוא נהנה מן העולם הזה הנאה גמורה. אמנם לאחרים היתה השנה הזאת שנת רזון: מסבות שונות שבת מסחר הקמה מערי הנגב. הרחים הגדולים והרבים שבתו פתאום מעבודתם, לא נראה עוד עמוד העשן עולה מתוך ארובת המכונה, ולא נשמע קול שריקה מצינורי הקיטור. מלבד זה חדלו בשנת הזאת עוד ענפי מסחר אחדים, וחדשים תחתיהם לא צמחו, והידים הבטלות והקיבות הרעבות הלכו ותרבינה. ומסביב נשמעו אנחות, אנחות פועלים בטלים, אנחות משרתים אשר נפטרו ממשרתם, וגם אלה שיש להם מן המוכן, אוכלים את רכושם בדאגה ופחד בראותם, כי ממונם הולך הלוך וחסור.
ורק לנחום שלומזון השעה משחקת. הוא מצא בשנה הזאת “פריץ” עשיר וטוב, אשר שמהו למנהל בית הרחים אשר לו. ומלבד מה שהוא מקבל שכר עבודתו, עוד פתח לו חנות בעיר והוא לוקח “קומיסיון” בעד הקמח שהוא מוכר, ובכן הוא רק משתכר ומאומה אינו מפסיד. גם מאושר הוא בבניו, אשר האחד מהם, הבכור, עוד מעט יכלה את חוק למודו ויצא מוכתר בתואר דוקטור, והשני גמר בשנה שעברה את הגימנזיה ויקבל אות זהב, ובשעה שכל הגומרים היו צריכים לפנות בבקשות לעילא ולעילא, נתקבל בנו באוניברסיטה אשר בעיר הבירה מיד בלי כל פקפוק. אכן לבניו אין לו לדאוג, ורק בת אחת לו, בת יפה, כבת שלוש עשרה שנה, רק למענה הוא צריך להכין כעשרת אלפים רובל ואז תהיה גם היא מאושרה…
פעמים אחדות התהלך נחום הנה והנה בחצר, שואף את הרוח הנעים ומתענג, מרחוק נשמעו קולות של שחוק ושיחה מהירה. הוא הטה אזנו לשמוע ועל שפתיו נראה שחוק קל. אמנם רק דברים מקוטעים הגיעו לאזניו, אבל מתענג הוא לשמוע את הקולות ההם; קולות בניו המה, אשר באו לחוג עמו את חג הפסח, והקול הדק והנעים כצלצל הכסף – שחוק בתו יחידתו הוא.
עוד מעט והחבורה הקטנה ההיא יצאה ממחבואה, מהגן הקטן אשר מאחרי הבית, ותקרב עד האב המאושר.
בעת ההיא בא אל תוך החצר איש לבוש “קזצינה”, וכולו מכוסה קמח. בידו הוא אוחז מפתחות ופנקס. תואר פני האיש לא היה ניכר, כי על פניו, שער ראשו וזקנו היתה שכבת קמח מעורב בזעה. מעיניו נשקפה עיפות רבה…
הצעירים, בראותם את האיש, נדמו ויתפרדו וילכו משם. כולם חשו אז בלבם איזה רגש מוזר, רגש בלתי נעים, כאשר ירגיש האדם בפגשו באיש נעלב על ידו חנם, והוא טרם בקש ממנו סליחה…
ורק נחום לא מש ממקומו. הוא התגבר על הרגש אשר החל להתעורר בקרבו התעוררות חלושה ובפה מלא קרא: חג טוב לך, שמאי! מה נשמע שם?
– חג טוב לכם,– ענה האיש בקול חלש – הנה כסף הפדיון והנה הפנקס.
המשרת מסר לאדונו את הפנקס ואחר שלח ידו אל צלחתו ויוצא משם הכסף.
האדון לקח את הכסף וימנה פעם ושתים וינח בצלחתו, ואחר שם רגע עיניו בפנקס בהציתו עץ־גפרית, ויאמר בפנים צוהלים: טוב… אך למה אחרת כה לשבת שם? מי היה תובע מידך לוּ סגרת את החנות בשעה התשיעית?
־ קונים באו. הימים האלה הם לפני ימי חגם – ענה האיש בקול ניחר.
– כן, כן דברת. אמנם הצדק עמך, – אמר נחום בנחת רוח – העסק, אחי, הוא קודם לכל, הלא ידעת כי לא קמחי הוא כי אם של הנסיך, ואנחנו שנינו חייבים להפיק ממנו רצון, כי ממנו לחמנו נמצא, אם יאחר אליהו הנביא לבוא אליך עוד איזו שעה, מזה לא תפסיד מאומה. גם לחמץ לא תשים לבך, כי כבר מכור אתה וכל הקמח שעליך אל הרב. רובל שלם שלמתי לו בעדי ובעדך למען ישא הוא את כל עוונותינו… היש לנו עוד קמח ממין 2?
– לא הרבה: כחמשה עשר שקים.
– נחוץ לשלוח טלגרמה מיד, כי ישלחו בבוקר את הקמח. חכה מעט: אני אומר למישא, כי יכתוב את הטלגרמה, ואתה תשאנה אל הפוסטה.
המשרת עמד מדוכא וכאלם לא פתח פיו; כאבן מעמסה היתה מונחת על לבו.
– כמעט שכחתי כי אתה לא ערכת את הסדר… – נמלך נחום ואמר. – לך לך אל ביתך, ואני אשלח את מישא אל הפוסטה. אך ראה אל תשכח, כי מחר בבוקר תשכים ללכת אל בית התחנה, בטרם תבוא העת לפתוח את החנות, וראית כי יעמיסו את המרכבות לעיר ד.
– אנוכי אינני כשאר העשירים, הבוחרים במשרתים נכרים – אמר נחום אל לבו. – אמנם בכמה פרטים משרת נכרי יפה לנו מעברי, לו אני אומר: עשה, והוא עושה, ואינני צריך לבקש אמתלאות ולהצטדק לפניו. הנכרי יודע, כי לא להשתדך עמו לקחתיו, כי אם לעשות עבודתי. אבל להחזיק משרת עברי – אסון גמור הוא… הוא כמו אדון לי, אנוכי צריך לצאת ידי חובתי נגדו ולהזהר מפני דבת עם. ואמנם לא הייתי צדיק כל כך לבחור דוקא בעברי, אך ראיתי, כי לא אצליח אם אמסור את העסק ביד נכרי, כי בעסק כזה נחוצה בקיאות וחריצות יתרה…
נחום פנה וילך אל ביתו, ושמאי גם הוא הלך אל דירתו, אשר בקצה העיר, כי לא השיגה ידו לשכור דירה קרובה אל השוק. הדלת היתה נעולה, ויתופף שמאי בחלון פעם ושתים. אז נראה כצל איש מבעד המסך הלבן אשר על החלון הלך הלוך וקרב אל הפתח.
– האתה זה?
– אנוכי. פתחי!
הדלת נפתחה, והאיש בא אל תוך המסדרון. שם פשט את בגדיו מעליו, הסיר את האבק מעל נעליו, רחץ את פניו וידיו וילבש בגדים אחרים ויבוא אל תוך הבית. בבית הזה רק חדר אחד חלוק לשנים בוילון, על השולחן מפה מוצעה ומצות מונחות ומנורת נפט דולקת. הנרות שהדליקה האשה לכבוד החג כבר כבו. בן אחד כבן שבע ישן על הרצפה ועוד אחד קטן שוכב בערש.
האיש התפלל תפלת מעריב בקול דממה, ואחר לקח את הכוס ויקדש וישב לערוך את הסדר. בהגיעו ל“מה נשתנה” הפנה את ראשו ויבט אל הנער השוכב על הרצפה.
– חנא בננו – אמרה האשה – חכה לך הרבה. הוא למד את הקושיות ויחזור עליהן על פה. אך זה כשעה תקפתהו השנה. הוא בקש להעיר אותו בבואך. האעירהו?
– לא; ארחמנו מאוד – ענה שמאי בהביטו אל בנו הישן ברחמים רבים. – ישכב נא עתה וינוח… עוד יבואו לו ימים אשר לא ידע בהם מנוחה כמוני.
– ה' ישמרנו! – אמרה האשה ברעדה. – למה תפתח פה לשטן? עוד ירחם ה' עלינו ונתן בידינו יכולת לחנכו כראוי ולא יצטרך להיות משרת אומלל כמוך. ברוך ה', לב מבין לו, המלמד מלא פניו תהלתו.
– מי יתן והיה! – אמר האיש – אך אני כמעט נואשתי מתקוה, כי למה נשתעשע בתקות שוא? – הוסיף האיש בקול ניחר. הן רואה אנוכי כי מצבנו ירע מיום ליום, ואיך אקוה כי תשיג ידי לחנך את בני כראוי? הלא מובן מאליו, כי גם הם יהיו עניים כמוני, גם הם ימכרו את גופם ונשמתם בעד פת לחם ועוד יגילו כי ימצאו להם קונה. הן רבים הם היום המקנאים בי והחושבים אותי למאושר, יען כי משתכר אני 25 רובל לחודש, ומה יהיה כעבור עוד שנים אחדות? העניות הולכת ומתגברת בתוכנו. כמה עינים תלויות גם לעצם יבשה!…
– ומה נעשה אם נטל עלינו למצוא לחמנו הצר בעמל רב?
– הכי על היגיעה אני מתאונן? חלילה! נכון הנני לעמול בכל כוחי, אך לעמול כאדם; רק על זה אתאונן, כי חדלתי מהיות אדם והייתי לחמור עמוס. את אלוהי ואת אבותי מכרתי בעד לחמי. הנשמע כדבר הזה, כי איש עברי, המשרת אצל עברי, יצטרך למכור חמץ הפסח, והחופשה לא תנתן לו גם לערוך את הסדר ככל ישראל? ואדוני הלא בן תורה הוא, נשוא פנים, גבאי בבית הכנסת ובתלמוד תורה! הוא עשיר, הוא למדן… תאכלנו האש אותו ואת חכמתו ואת למדנותו יחד! הוא עתה מדבר אלי רכות, מוכיחני על שלא סגרתי את החנות בשעה התשיעית, ואנוכי הלא יודע, כי לוּ ערבתי את לבי לסגור את החנות בשעה התשיעית, כי אז היה מוצא עלי תואנות ומציק לי בתוכחותיו עד שהייתי קץ בחיים.
שמאי תמך את ראשו בזרועו ויבט על ההגדה, אך לא אמר דבר. גם לא ראה את הכתוב שם, מחשבות מעציבות כענני ערפל עלו על לבו.
האם הרעב לא ישפיל את רוחנו, עד כי לאט לאט נחדל מחשוב את עצמנו לאדם והיינו לבהמה ממש, שאין לה בעולמה אלא העגלה והשוט ומעט העשב? ומה יהיה לבנינו? אני, לכל הפחות, עודני זוכר, כי אדם הנני ובן ישראל. אני למדתי הרבה עברית בנערותי, גם במנהגי ישראל חוּנכתי מנוֹער. לכל הפחות, עוד ידאב לבי על כי אנוס אני לעשות נגד הדת והיושר, אבל בני מה? הם ילמדו מסתמא מעט עברית בתלמוד תורה, ובצאתם משם עד מהרה תשכח כל תורתם מלבם. בביתי לא יתחנכו במנהגי עמי, אחרי אשר אנוס הנני לחלל את השבתות והמועדים. האפשר לקוות כי יהיו עברים, כי יהיו בני אדם? לא! גם המה עתידים להיות בהמות מושכות בקרון, בהמות גרועות עוד ממני, כי הם לא ירגישו, כי חסר להם דבר… אמנם אפשר, כי טוב, טוב להם שלא ילמדו מאומה ולא ידעו ולא ירגישו מה רע ומה מר גורלם! יכסה נא החושך את הארץ והשכרון יהוֹם כל בשר ויָשנו האומללים שנת עולם!…
– רב לך, שמאי, לחשוב מחשבות! – אמרה האשה. – התבשיל יצטנן בעמדו בתנור, כי לא הרבה הסקתי; הלא לא אכלת כל היום.
שמאי התעורר כמו מתרדמה ויחל לקרוא את “ההגדה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.