חזן גדול בדורו היה ר' ניסן, קול אריה היה לו וסלסולו חליל נעים. גם שפתו צחה, “בעל עברי” גדול, ותפלתו יוצאה מקרב לבו, מרוב מתיקות היה לפעמים בוכה ומבכה את שומעיו ב“ונתנה תוקף”, ב“ומפני חטאינו”, ובפרט בסיום העבודה – “תנות צרות לא נוכל”. קירות הקלויז היו בוכים…
וכנגד זה שמח היה ומשמח במנגינותיו הרקודיות ב“היום תאמצנו”, ב“שישו ושמחו בשמחת תורה”. הוא פזז ורקד ועמו התנשאו הרגלים של כל הקהל הקדוש. ר' ניסן עושה גדולות! ר' ניסן מחיה נפשות! כולם מהללים ומשבחים את ר' ניסן: רק הוא חזן!… כל העולם מלא תהלתו…
ור' ניסן היה שמח בקהלתו. נתנו לו אמנם שכר מצער מאוד. הקהלה קטנה ודלה. אבל לא לשם השכר שרת ר' ניסן, אלא מפני חבתו לחזנות, שבה ראה תעודת חייו. אילו היתה ידו משגת היה משלם בעד “העמוד”, ובלבד שיתנו לו להתפלל. הקהל נהנה ממנו, אבל הוא בעצמו נהנה הרבה יותר מכל שומעיו. הוא מרגיש כי טל של תחיה נוזל בכל אבריו, בשעה שמנגינותיו משתפכות בחלל הקלויז וחוזרות אל תוך אזניו ואל תוך לבו.
לחמשים וחמש הגיע ועדיין קולו רענן, נעימותיו מפכות, והכל רצים לשמעו. בשנה ההיא הפליא בתפלתו מכל השנים הקודמות – כך נדמה לו. בעצמו אינו יודע מדוע, אבל כשהגיע ב“שמע קולנו” לפסוק – “אל תשליכנו לעת זקנה”, הרעים את קולו וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים בנעימה אדירה. זאת לא היתה תפילה, אלא תביעה, דרישה נמרצה מרבונו של עולם: אם אתה נותן זקנה, אל תשליכנו, אי אפשר שתשליך, — ואם לאו – היכן הוא היושר?
מה היה לו אז לר' ניסן? האם הרגיש בנפשו שהזקנה כבר ממשמשת ובאה, או פשוט התעורר אז בקרבו כוח האמן היוצר וחדר עד תוך הרעיון של המשורר, התובע את עלבון הזקנה?
מה שחשב אז ר' ניסן איננו יודעים, אבל המציאות באה והראתה שלא לחנם פחד.
מהשנה ההיא התחיל קולו להתקלקל. הוא אמנם היה משתדל להתחזק, נסה גם לשתות ביצים טרופות מעורבות בסוכּר, אבל דוקא בעת שהיה צריך להרים את קולו, היה נרסק, ויצאה איזו צריחה… אמנם הוא עצמו אינו מרגיש כל כך; נדמה לו שעדיין הוא מיטיב לשיר ועדיין יש בכוחו לצודד לבבות, אבל האחרים מרגישים, וכשמלאו לו ששים שנה כבדוהו בדוחק גדול ב“שחריתים”, ל“מוספים” שכרו אחר…
ובשנה הבאה מנעו ממנו גם “שחריתים”. אין בו עוד צורך…
איך זה אפשר? הם אומרים שתפלתו לא נעימה… אבל הוא שמע תפלת החזן החדש. האפשר לדמות? הלא זה תיש ממש. אין לו כל הבנה בנעימות החזנות. קול’כיל יש לו, קול צעיר כמובן, אבל הלא העיקר הוא החזנות, הנעימה של המלוֹדיה, שהיא באה כפירוש המלות…
אך לך וצעק “חי וקיים!”… הדור חצוף, שקצים צעירים נתרבו בקלויז, והם עכשיו בעלי הדעה. הזקנים שהיו יודעים פרק בשיר: ר' חצקיל, ר' יוסילי, ר' גרשון ועוד ־ להם היתה הבנה אמתית בחזנות, ובשום אופן לא היו ממירים אותו באחר, ומכל שכן בתיש הצעיר הזה, שהוא בור בתורה ובור בחזנות; אבל הדור הצעיר טעמו מקולקל. אין להם כל הבנה… הם מתפארים שהחזן החדש יודע תוי זמרה, הוא מנגן על פי חוקי הזמרה, אוי להם ואוי לשנותיהם! מה יתנו ומה יוסיפו תוי זמרה וכל החוקים שהמציאו, שלושה רבעיים או ארבעה רבעיים, אם העיקר חסר מן הספר, אם אין נעימות? בזה הכל מודים שנעימות יש רק בתפלתי. אלא מאי – הקול? ומה הקול? הכי אינו די חזק?
וניסן מנסה בינו לבין עצמו להרים קול באוקטבה העליונה ונדמה לו שהזגוגיות בחלון רועדות. שאגת אריה ממש.
— עלילות, עלילות! רוצים הם דוקא בחדש, ואפילו יהיה עץ מיער…
שכר חזנות חדלו משלם לו, וקופת פנסיה, כמובן, אין. מפני הרחמנות מרשים לו להעמיד קערה בערב יום הכפורים על שם ר' ניסן. ויש שמשליכים לו פרוטה אחת או שתים, אבל כמה אפשר להתפרנס בזה? והוא לוקח מזה “גמילות חסדים” על מנת שלא לשלם ומזה – נדבה, פשוט.
מילא, עם כל זה עוד אפשר להתפשר. היהודי די לו שהוא מרמה את הקיבה וחי. אבל עצם החיים מהו בזמן שהתיבה נתונה בימים הנוראים לאיש אחר, שאינו מגיע לקרסוליו? איזה חיים הם בזמן שהוא שומע בקלויז שלו מנגינות כל כך זרות ומגוחכות, וביחד עם זה מעציבות ומרגיזות?
נניח: בימים הנוראים מתפלל אחר, אבל בשבת… בשבת בודאי לא ימנעו ממנו את התיבה. והוא מתחזק ועובר לפני התיבה בשבתות, ומשתדל להראות כי גם עכשיו הוא עושה נפלאות… אבל עין השקצים רעה גם בזה. הם מתרעמים, הגיע הדבר שנזפו בו. ולצרתו בחרו עוד בגבאי חדש, שקץ צעיר כמותם, והוא אמר בפירוש, ששום איש לא יעבור בלא רשותו לפני התיבה ואף ר' ניסן בכלל…
ור' ניסן בטוח, כי לא מפני שקולו נתקלקל נמאס עליהם, אלא הם מבקשים עלילות. יפה להם לצעירים להרעים ולהרגיז את הזקן, כי על כן שקצים המה… אבל הכי הוא ישים לב לעלילותיהם? ההוא יכנע מפניהם? יתפקעו, והוא את עמדתו לא יעזוב, אי אפשר לו לעזוב. על אפם וחמתם יוסיף להתפלל. אדרבה, ינסו להעז לגרשו מהתיבה…
והוא ממציא לו אמתלא. “יארצייט” יש לו בשבת. ביארצייט הלא מוכרחים לפנות בשבילו את העמוד; והוא אז מתאמץ ומשתדל וממשיך וכופל את המלות בצעקות מרוסקות ובסלסולים שמתגלגלים כאופנים לא משוחים, ולפעמים גם בלוית שעול המתפרץ מתוך הריאה הרקובה… ואף על פי כן נדמה לו, שהוא מפליא לעשות, שהוא מכניס את נשמתו בכל מלה ומלה, ואילו היו השקצים הצעירים נוטים אוזן ושומעים בכונה, היו גם עכשיו נהנים מנעימות שירתו; אבל הם עומדים במרדם, אינם חפצים בו, וחסל!…
הוא יורד מן העמוד, מכוסה זעה, ואין מי שיגיד לו “יישר כוח”.
הוא רואה שהם אינם רוצים שיעבור לפני התיבה. הוא פונה אל ה“ניטרליים” המתונים, אבל גם הם אינם מחזקים את ידיו… אינם רוצים, אבל הוא רוצה, ויש לו הזכות לרצות. האיך אפשר שיעזוב את התיבה לגמרי? ומדוע יעזוב? האם נאלם קולו חלילה? או אין נעימות בתפלתו?
והיארצייטים שלו נעשו תכופים, תכופים יותר מדי…
וצעירי הקלויז מתרעמים, ופעם העיז הגבאי לומר לו דברים ברורים, שאסור לו על פי הדין לעבור לפני התיבה מפני שאינו מרוצה לקהל.
—אנוכי איני מרוצה! – צעק האומלל – יותר מארבעים שנה הייתי חזן בקלויז הזה והכל היו מרוצים ממני, מבינים יותר גדולים ממך. ואם טעמך פגום, אתה רוצה למנוע ממני להתפלל ביארצייט?… היה לא תהיה!
—אבל אני איני רוצה שתעבור לפני התיבה.
—מי אתה? – קרא ר' ניסן, ועיניו יצאו מחוריהן.
—אנוכי הגבאי.
—ואנוכי ניסן החזן. חזן הייתי וחזן אהיה.
—היית חזן, אבל עכשיו אתה חוץ לזמנך, ואינך רשאי לעבור לפני התיבה שלא ברצון הקהל.
—אבל ביארצייט…
—ואפילו ביארצייט. אין אנו אשמים שהיו לך הרבה זקנים וזקנות, דודים ודודות; לא אתן לך לעבור עוד לפני התיבה.
—ואני כן אעבור, ואפילו אם תתפקע.
—נראה דבר מי יקום.
ושבועות אחדים עברו ור' ניסן התאפק, ושוב קפץ אל העמוד והתחיל “לכו נרננה”. אבל באותה שעה נשמעה קול הגבאי: שמש! הורד אותו מהתיבה!
השמש היה גם כן איש זקן ממקורביו של ניסן ומלפנים גם היה עוזר לו קצת ב“סקארבּוֹבה” (כלומר: בניגונים המקובלים לקדיש, לאבות, לעלינו וכדומה) והיה מעריץ אותו מאוד. אך עכשיו ראה שניסן מתעקש לחנם, עבר זמנו ואין להשיב. כך הוא מנהגו של עולם ואין על מי להיות “ברוגז”. זקנת, הכבר ושם בפנתך ואל תבלבל את המוח…
והוא ניגש אל העמור בחרדה ובקול רק אמר: ר' ניסן! למה לך לריב במקום קדוש? אם הגבאי אינו רוצה, עזוב…
ור' ניסן נעשה חיור כמת. נדמה לו שזהו קול היוצא מקבר פתוח… והוא ירד מהתיבה וישב לו בקצה המערב.
ומאז חדל ר' ניסן מגשת אל התיבה. אבל בעומק לבו חשב, כי אין הצדק עם הגבאי ועם שאר הרודפים אותו ומרחיקים אותו ממקור חייו. לא בו היה השנוי, אלא מזלו בגד בו… הם טועים ומגנים אותו שלא בצדק.
ור' ניסן מרגיש שניטל טעם חייו וכל אומץ רוחו. הוא מתהלך כצל. כשאפסה פרוטה, אין בו אומץ לבקש גמילות חסד או נדבה. נחלש הוא לגמרי, וכעבור זמן קצר נפל למשכב.
השמש בא אלי לעתים לבקרו. רק הוא לא שכחהו.
וכשהיה בא השמש, שפך החולה לפניו, לא את מרי שיחו, אלא זכרונות עלומיו וספורי הנפלאות שעשה בימים ההם, בהיותו עוד ילד עוזר לירוחם הקטן… הוא כנראה השתדל בעצמו להרחיק מעליו את המחשבות הרעות ע"ד המציאות המרה של עכשיו… את שם הגבאי לא נשא עוד על שפתיו… כל מה שעבר עליו בימים האחרונים לא תפס עוד מקום במוחו, הוא היה שקוע כולו בעולם היפה ההוא, בימים שהיה שרוי בגן עדן…
וביום אחד לפנות ערב לחש ר' ניסן לשמש שבא אליו לבקרו: מנגינה חדשה נולדה בלבי ל“אל ברוך נעימות יתנו”, מנגינה יפה שלא היתה כמוה בעולם… והוא התחיל בקול לחש, שכמעט לא הגיע לאזני השמש, “לאל ברוך נעימות, נעימות, נעימות ית…נו” וכן הספיק לקרוא יחד עוד מלים אחדות בלחש, בהפסקות לרגעים, ופתאום נפסקה שירתו יחד עם נשמתו ועלבון זקנתו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.