ענני עופרת יכסו את פני השמים, ומטר דק כחול ירד ארצה. רוח קר ינשב ויסיר את שארית העלים הנובלים, אשר התחזקו עד עתה לבלי הפרד מעץ חיתם. עוד מעט, והנה גם הם מתבוללים ברפש והיו למרמס. הרפש יכסה גם את פני החוצות הרצופות אבנים, וביותר את הרחוב אשר בקצה העיר, אשר אין לו כל מרצפת. הנה שם שני שורים אבירים ימשכו בעגלה ריקה, ובכל זאת יתנהלו בעצלתים, רק השוט הארוך וגערת הנוהג בם יכריחום להוציא פעם בפעם את רגליהם מן הרפש העמוק ולשוב ולהשקיען בו.

ובעת ההיא הולכת ברחוב ההוא גם אשה אחת קטנה ודלת בשר כבת ארבעים ויותר, ושתי חבילות שקים עליה, אחת על גבה ואחת על לבה, והן מקושרות זו לזו בחבל מעל כתפותיה. על שפת שמלתה המגואלה והישנה זר רפש רחב ועב הנדבק ברגליה. לרגעים יתעותו פניה הקמוטים ואנחות עמוקות תתפרצנה מלבה. היא תנסה לעמוד להנפש, ונעליה שוקעים ברפש עד ראשיהם ומעלה, ותמיד היא מפחדת פן ימושו נעליה מעל רגליה. בעמלה הרב נדמה לה, כמו אין קץ ותכלית להרחוב שהיא עוברת בו. היא מרגשת בקרבה, כי כוחותיה הולכים הלוך וחסור, כי מתניה שבורות, ועוד מעט תכרע, תפול תחת כובד משאה, אך היא מתחזקת, חוגרת שארית כוחה והולכת אט הלאה, הלאה…

כעבור איזה זמן, אשר נדמה לה כשנה, הגיעה עד המקום אשר שם גדר עומדת בצד הרחוב, שם עמדה האשה ותשען על הגדר.

— אנא ה׳, תן בי כוח להביא את השקים הביתה! — התפללה האשה. — אמנם ידעתי מראש, כי יכבד ממני היום לשאת את השקים. עוד טרם אשוב לאיתני אחרי הלידה. העבודה רבה מאוד בבית והילד לא יתן לנוח בלילה… שחוק עשה לי אלוהים: שימא הגבירה עקרה ולי הוא נותן בנים ביד רחבה… והוא? היודע הוא בצערי? היודע הוא מה קשה לאשה חלשה כמוני לפרנס משפחה שלמה, וממה? מתפירת שקים ושאר עבודות פחותות!… אנוכי לא התאוננתי, לוּ היה בי כוח, אך כוחי עזבני, לא אוכל לשאת המשא הכבד הזה…

המטר אשר הוסיף לרדת בכוח והרוח הקר אשר נשב אל פני האשה הזכירוה, כי עת לה ללכת הלאה. היא נסתה פעם ושתים להרים את משאה מן הגדר ולא יכלה; רגעים אחדים עמדה, שאפה רוח ואחרי כן חגרה שארית כוחה ותרם את משאה. היא הרגישה כמו נקרעו קרביה ובבטנה מכאוב נורא, אך התאמצה ללכת הלאה ולהסיח דעתה ממכאוביה.

מרכבה קלה רתומה לשני סוסים אבירים עברה על פניה, בתוכה ישב אחד מנכבדי העדה ומתאמר לפטריוט גדול. הוא הביט רגע על האשה ועל משאה, וגאוה לאוּמית התעוררה בקרבו: “הנה סוּבוֹרין וחבריו אומרים על עם ישראל כי נרפים הם, כי מואסים הם בעבודה קשה, תבוא נא האשה הזאת ותטפח על פניהם”. כה דבר האיש לנפשו וילט פניו באדרתו החמה ויסע לדרכו…

והאשה גם היא הוסיפה ללכת הלאה, אך מכאוביה גדלו מרגע לרגע. באַות נפשה היתה נכונה לשכב לנוח באמצע הדרך ולוּ גם ברפש, אך הבושה תעצרנה מעשות כדבר הזה. איך תתגלגל בת ר׳ זרח ממיקולינא ברפש כאחת המנוולות השכורות? אמנם פה בעיר וו. אין מכיר אותה, פה ערך אחד לה ולשאר העניות, אבל היא הלא יודעת מי היא.

עוד היא זוכרת את הימים הטובים אשר היא, שרה פייגא, ושלמה חיים בעלה היו מסובים על שולחן אביה. היא אהבה את שלמה חיים מאוד. הוא היה יפה תואר ומושלם גדול. אך אחרי כלות מזונותיו הלך לו לבקש פרנסה בוו. וישב שם שנים אחדות. מתחילה שלח מכתבים ומעט כסף, ואחרי כן עברה עת רבה וכל חזון נסתם ממנו. אז נסעה היא ושני ילדיה לוו. ותשב בעיר הזאת היא ובעלה ובניה, כשנה אחת. אחרי כן החל שלמה חיים לבקש תואנות, כי פרנסתו מעטה בוו. וכי טוב לו לנסוע למוסקבה, כי שם ימצא כסף כאפר. וזה חמש שנים אשר הוא יושב במ', והיא ובניה יושבים בוו. וסובלים עוני ומחסור.

היכולתי להעלות על מחשבתי, כי שלמה חיים ישכח את אשתו, את ילדיו? הוא מתאונן כי ההוצאה רבה מאוד במ.; אבל הלא לעצמו ימצא גם להוצאה רבה, ומדוע לא ימציא לנו עזר להוצאה מועטת? לו הייתי שלמה בבריאותי, כי עתה לא שמתי אליו לב, אך חלשה אני. חמשה עשר שקים כבדים עלי כחמשה עשר ככרים.

האשה עברה את הרחוב. הנה היא דורכת על האבנים הרצופות, רצפה לא ישרה, אבן גדולה על יד אבן קטנה. היא הולכת ונתקלת. אבל בכל זאת טוב לה עתה מאז, כי לכל הפחות אין רגליה שוקעות ברפש, אך כבד ממנה המשא. הוא כמו יכבד מרגע לרגע ומכאוב בטנה ילך הלוך וגדול. אך הנה הגיעה עד המקום, אשר רצפת קרשים לצדי הרחובות. היא עתה הולכת בדרך ישרה, היא תעבור בתים שונים ותסמך על מבוא איזה בית ותשאף רוח, ושאיפותיה לה כחניתות דוקרות. על פניה המתעותים לרגעים נראו רשמי ענוייה הקשים, ובכל זאת היא מתאפקת ואוזרת חיל, מרימה את משאה ואת פעמיה והולכת הלאה… אך הנה פניה מלבינים, עיניה חשכות, היא חושבת לנפול…

— מה לך שרה פייגא? — תקרא שכנתה חוה גיסא החייטית, בהביטה בתמהון על פני העלובה אשר התעותו.

— לא טוב לי חוה גיסא. רע לי רע, עוד מעט ואתעלף — אמרה שרה פייגא.

— הבי לי את השקים ואשאן הביתה, ואת החזיקי בי ונלכה, — אמרה חוה גיסא בחמלה רבה — ותמהר להסיר את המשא מעל שכנתה ותשם על שכמה ותלכנה…

*

שלמה חיים זונין הוא מלמד — מורה במוסקבה ברחוב רטְשוֹבקי.

בני ישראל היושבים ברחוב ההוא נבדלו בנימוסיהם הבדל גדול מאחיהם שישבו (כמובן, בעת שהותרה להם הישיבה בעיר הזאת) ברחוב זַרַדְיָא. בזרדיא היית מוצא את “ליטא” בכל צבעיה וריחה המיוחד, סחרה ואתננה, זריזותה ופחזותה, מניניה ובטלניה, מלמדיה וסופריה, — הכל כאשר לכל כמו בליטא. הליטאי כשהיה בא שם מיד הרגיש, כי בתוך עמו הוא יושב: אם סוחר הוא הרי הוא יכול מיד לשלוח ידו בפרקמטיה, ואם קבצן הוא יכול הוא לחזור על הפתחים, ממש כמו בארץ מולדתו. ומי שהיה חפץ להתערב בעניני הקהל מצא גם בזה כר נרחב: ריב מתנגדים וחסידים, ריב חסידי קפוסט וחסידי ליובוויטש, ריב על העליות והגבאות והטכסא וכדומה, וגם מלשינות לא נעדרה. ביום השבת היית רואה, כי הנשמה היתרה שוכנת כבוד ברחוב ההוא: החנויות סגורות, המנינים מלאים אנשים מתפללים ולומדים, הדבור הזרגוני מושל בכל; וגם אם לפעמים אתה שומע יוצא מפי איזה עברי מלות רוסיות לא יכבד ממך להבחין, כי מפי עברי יצאו גם אם לא תביט אל פני המדבר, כי התיהדה המלה הרוסית וקבלה פנים חדשות וצלצול חדש…

לא כן רטשובקי: שם אתה מוצא עולם אחר לגמרי, שם בולטת השפעת הקולטורה הרוסית. הדבור הוא על פי הרוב דבור רוסי, וגם אלה אשר ידברו יהודית ישתמשו ביותר במלות רוסיות, וגם המלה הזרגונית מצלצלת כצלצול הרוסית, כאשר ידבר גוי־המרחץ יהודית בערי ליטא. שם שורר הנקיון, הסדר והמשטר; אין שם אותות הבהלה והחפזון, ולא נראו פנים דלים, לחיים צמוקות; להפך, כולם בעלי פנים בריאים וגסים, בעלי כרס, אוהבי חיים ונותנים גם לאחרים לחיות.

רוב יושבי רטשובקי הם אנשי־צבא משוחררים, רבים מהם לוּקחו בעודם קטנים וגם אלה אשר לוּקחו בנערותם, הנה הישיבה הארוכה בין אזרחי הארץ, הרחק מאוד מעיר מולדתם ומעמם, השפיעה עליהם להשכיח מלבם “גירסא דינקותא”, עד כי תקשה להם גם הקריאה ב“סדור”, על כן כל מי שיודע מהם לעבור לפני התיבה או לאמור ״מפטיר״ — הרי הוא כלמדן מופלג. גם ביחוסם להדת שונים הם מהליטאים; כי אף שהיהדות יקרה בעיניהם מחייהם, אף כי החזיקו בה גם בעת מסעיהם ונדודיהם הרבים בארצות נכריות, אשר לא דרכה בהן כף רגל יהודי, בכל זאת רובם אינם מדקדקים במצוות ומזלזלים בשמירת השבת, וגם בצניעות יתרה אי־אפשר להם להתפאר. ובין יושבי רטשובקי אִוָּה לשבת המורה־המלמד שלמה חיים זונין.

הוא היה כבן שלושים וחמש, יפה תואר עם עינים חצופות ופה דובר לצון ומהתלות. לבושו כאחד האריסטוקרטים: צילינדר בראשו ומשקפי זהב על אפיו, כל בגדיו עשויים על פי המלה האחרונה של חכמי המודה. מובן מאליו, כי שלמה חיים לא היה מהחשובים, כי אם איש משכיל, כלומר: קרא בספרי מליצה ורוח המליצה נחה עליו ויהי גם הוא למליץ גדול.

— בזמן שאני לוקח את העט בידי — התפאר שלמה חיים — הרי המליצות משתפכות אצלי מאליהן. אפשר לי למלא עשרה גליונות במליצות רמות ונשגבות גם על דבר שאיננו שוה קליפת השום.

ולא לבד בפרוזה הראה את כוחו, כי גם בשירים. גם בזה לא היה עמל כלל, כי מיד שישב לכתוב שיר, היו השורות מתחרזות אצלו מאליהן, כמו על ידי השבעת הקולמוס. וצעירי המשכילים בראותם את הלהטים ששלמה חיים עושה, היו מתפלאים ומשתוממים ואומרים: אכן מליץ ומשורר נפלא הוא האדון זונין!

אולם בעניני השיר והמליצה עסק שלמה חיים רק מלפנים, בעת שהיה עוד בעיר מולדתו, אבל עתה בבואו לשבת ברטשובקי ראה, כי אין בני המקום יודעים בענינים האלה מאומה, ואי אפשר לו לנחול בגללם כבוד וגדולה, ויניחם בקרן זוית ויוציא מאוצרו השלמות אחרות, שהיו יותר נאותות לצרכי המקום והזמן. היא היה שוחט עופות, קצת חזן, קורא בתורה, תוקע, יודע על פה “אל מלא רחמים”, “מי שברך” ליולדת, “הרחמן” לברית מילה וכדומה מהדברים שרבים מתקשים בהם, וליושבי רטשובקי נחשבו לתורה שלמה.

איש כזה היה דרוש מאוד לחפץ יושבי רטשובקי העברים. ובחלקת שפתיו קנה לו שלמה חיים את לבבות הגברים, ובפרט את לבבות הנשים, אשר נמסו כדונג מדברי חנופותיו. עד מהרה היה שלמה חיים לאיש נחוץ, שהכל צריכים לו ובלעדיו לא היה כל משתה ושמחה. הוא היה המשורר והמרקד, הוא הבדחן והלץ, הזולל והסובא. עד מהרה למד שלמה חיים גם את חכמת הפרופירנס, והאמת ניתנה להאמר, כי בה הגדיל לעשות. מי שלא ראה את שלמה חיים עומד על המקח, לא ראה משחק־נוכל מימיו. רשמי פניו היו אז כמו חצובים מאבן, לא נראה בו כל אות התפעלות. בסקירה אחת הוא סוקר את הקלפים אשר בידו ובמבט חודר וקר הוא רואה מה שבלב המסובים עמו.

שלמה חיים לא היה מדקדק במצוות ובכל עת מצוא שפך עליהן לעג כמים. בדרך שחוק ולצון היה שלמה חיים מגלה דעתו, כי העולם הפקר ומי שאיננו שוטה בא ולוקח ונהנה ממנו ככל אות נפשו, כי באמת הכל מותר, הכל חול, והקודש והאסור אינם אלא מעשי תרמית, שהחכמים מיראים בהם את הכסילים. ואף אמנם כל בני האדם מודים בזה בלבבם ורק יראים הם מהגיד את האמת איש בפני רעהו. ״כל זמן שאני חי — היה מרגלא בפומיה — אני חפץ ליהנות מעולמי ואחר מותי תוכל לעשות את קברי בור של שופכין". ההפקרות הגסה הזו לא הזיקה לפרנסת שלמה חיים, כי אנשי רטשובקי מגודל בערותם לא הבינו את הרעל הצפון בהם, ועל כן היה כל הלילה משחק בקלפים ועושה כל תועבה ובבוקר עובר לפני התיבה ושוחט עופות ומחנך את הילדים.

לשלמה חיים היה “חדר” ב“מנין” שברחוב ההוא, אשר בו, ב“מנין” ההוא, היה מכהן בתור בעל תפלה ובעל קריאה. ומלבד זה היה מורה הוראה לשעות לתלמידים אחדים שלמדו בביתם. העבודה היתה קלה מאוד, כי האבות בני רטשובקי לא דרשו ממנו שידעו בניהם מאומה, מלבד לקרוא בסדור ולאמור ברכה, להעביר את הסדרה ולקרוא מפטיר; וגם בזה לא היו מדקדקים הרבה, כי לא ידעו להבחין בין טוב לרע. רב היה להם, כי שלמה חיים מספר בשבח בניהם ואומר, כי הודות לשקידתו העצומה תלמידיו עושים חיל עד להפליא. ובאמת כאשר בא אחד מהורי הילדים לבקר את חדרו, היה שלמה חיים קורא בקול גדול לפני התלמיד, והתלמיד גם הוא עונה אחריו בקול גדול; זה צועק וזה צועק, והאב שומע ונהנה ואומר בלבו: לא מלמד הוא זה, כי אם “פלדפבל” ממש.

ב“חדר” היה שלמה חיים מלמד פשוט, והעיקר היה שם לבו להפטרה, כי בה היה שמן חלקו. בשבת שהיה הנער אומר “הפטרה” בבית התפלה היו אבותיו עושים לו חג ונתנו לו להדיח את גרונו כחפצו וגם דורונות שלחו לו. ההפטרה היתה לו הרקלמה היותר יפה, ובה קנה לו שם מלמד עושה פלא. אנשי הצבא המשוחררים, בכלל, חולקים כבוד גדול ל“רבי”, ומכל שכן אם הוא יודע ללמד את הנערים לקרוא הפטרה בצבור, כי זאת היא בעיניהם שלמות שאין למעלה ממנה.

שלמה חיים היה מקבל שכר הגון בעד עבודת המלמדות וההוראה, מלבד מה שהיה מקבל מהמנין בעד עבודתו שהיה עובד שם בתור חזן, קורא ותוקע. וכל השכר הרב היה מוציא רק לצרכי עצמו, למשתה והוללות ובגדים יקרים ופפירוסים מובחרים, ואל ביתו היה שולח לפעמים עשרה שקלים וגם זה לא בכל חודש. הוא מצא לו תמיד אמתלאות להצטדק לפני אשתו העלובה, וכסף לא שלח לה.

פעם בשנה או בשנתים לחג הפסח היה האדון זונין בא לפקוד את נוהו ומביא עמו מעט כסף. בואו לעיר וו. עשה רושם גדול לא רק בביתו כי גם בכל בתי העיר: איש מעיר הבירה, פרנט נפלא, ומדבר הלצות וחדודים, אשר לשמעם ימלאו כולם פיהם שחוק, וגם נפלאות יספר על דרכי עיר הבירה וכל חמודותיה. אך בביתו הצר והקטן לא ידעה האשה העלובה מה לעשות עם אישה ה“פריץ”. היא אמנם התגאתה רגע בלבה, כי לה בעל כזה, יפה תואר ומסולסל כאחד השרים, אבל מר היה לה כי איננו מתאים כלל עם מצבה ומצב ביתה, ובכל השתדלותה לא תוכל להפיק ממנו רצון. המפה איננה מגוהצה כחפצו, החלב לא הצטמק כל צרכו, הצלי התחרך מעט, הכוס לא הודחה כראוי, וכדומה מן התביעות, שהיה האדון זונין תובע תמיד. הוא לא שת לבו, כי ממיטב המאכלים יגישו לפניו, וכל בני ביתו מסתפקים במצה חרבה, בתפוחי אדמה צלויים ומבושלים. רע היה בעיניו, כי תחת המאכלים הערבים שהוא רגיל לאכול במ. הוא צריך להסתפק במאכלי אשתו, שאיננה יודעת תורת הבשול ואין לה גם החומר הדרוש לשולחן מלא דשן. לו לא היה די, כי בני ביתו חולקים לו כבוד־מלך, כי בעת שהוא חושב לנוח כולם יאלמו, ודממת מות שוררת בבית, כי על כסאו לא ישב אחר ואיש לא יגע בכל אשר לו. הוא תמיד הראה פנים זועפים, ויתאונן על כי אנוס הוא לשבת כבהמות “ברפת”, והוא ענוג וחלש, ואיננו רגיל לאויר המשחת ולרפש אשר מסביב לו.

סוף דבר: בימים המעטים אשר ישב שלמה חיים בביתו הספיק להוציא דמעות רבות מעיני אשתו העלובה, ולהטיל אימה ופחד על בני ביתו הערומים והרזים, עד כי קצה נפשם בו, ואחרי כן נסע משם בעזבו לאשתו מתנה טובה, אשר עליה לשאתה תשעה ירחים שלמים…

שלו ומיטיב את לבו ישב שלמה חיים במסיבת רעים ועוסק בדחילו ורחימו בסעודת מצוה, כי מלאו לאחד מתלמידיו י״ג שנה, ולמצוה כזו היה שלמה חיים מקדיש את קיבתו וגרונו בחפץ־לב. והנה פתאום הוגד לו, כי איזו אשה עניה באה ושואלת לו.

אל אלוהים ה׳! — לוּ פתחה השאול את פיה, כי אז מהר שלמה חיים לרדת שמה. עיניו חשכו מראות, כי הנה שרה פייגא נצבת לנגדו באימה וביראה.

— את?… איך?… — גמגם האיש בשפתים חרדות ולבנות.

— אני… יעצוני… חולה אני מעט… באתי לדרוש ברופא.

מה מאוד היה חפץ שלמה חיים, שבאותו הרגע יבוא השוטר ויקרא לה: “עבריה, למה באת הנה? היש לך הזכות לשבת פה”? מה מאוד היה שמח לוּ הובילוה בין אסירי המלך להשיבנה הביתה אל עירה ואל מולדתה. אך מה יעשה? הוא צריך עוד לשים פנים, כמו הוא שמח על המציאה, שבאה אליו בהיסח הדעת.

— הבה נלכה! — אמר שלמה חיים בשמחה גלויה ובאנחה מסותרת.

— איך לא שאלת את פי בטרם נסעת הנה? — שאל האיש בחמת רוחו, בצאתו עם אשתו מן הבית.

— ידעתי, כי אם אשאלך, אז תאמר, כי לא אסע.

— ואם כן נסעת “להכעיס”?

— להכעיס?! האם לא תראה כי לא משמחה ומרב כּל באתי הנה? הכי פני לא יעידו מה רבו צרותי? משא השקים הסב לי מחלה בבטני עד אשר לא אוכל גם לעבור רחוב אחד, בכבדות תתנהלנה רגלי. ה׳ יודע מרת נפשי, לא אוכל עתה להשתכר אף פרוטה, והילדים מבקשים לחם — ואין. לכן יעצוני נשים רחמניות, ובראשן חוה גיסא החייטית, להפקיד את הילדים על ידיהן לזמן מה, והן יכלכלום וימלאו כל מחסורם, גם נתנו לי נדבתן כסף וצדה לדרך, ואסע ואבוא הנה.

— אבל את לא תדעי מה קשה הישיבה בכרך הזה. פה כל שכר לא יספיק גם לשכר דירה כהוגן. בוו… אומרים בודאי, כי אנוכי משתכר תרפ״ט אלפים, יען כי לבוש אני כאדם. אבל באמת אין הדבר כך. שכרי מצומצם מאוד, ורק לפרנסתי אני צריך להתלבש בבגדים יפים, כי בבתי עשירים אני יוצא ונכנס, ואי אפשר לי לבוא בחברתם בבלויי סחבות. והעיקר כל זמן שאני לעצמי נקל לי להתעלם, אבל בשנים אי אפשר הדבר, וכאשר יודע לפּוֹליציא, כי אנחנו פה וימהרו לשלחנו לארצנו ולמולדתנו, ואז “גם לי גם לך לא יהיה”.

— אפשר כי הצדק עמך — ענתה האשה בנפש מרה, — אבל לי לא היתה ברירה אחרת, כי אם “מהגשר אל המים”, ואל מי אפנה, אם לא אליך? כל זמן שהיה בידי להשתכר לא התעצלתי, עדי בשמים, אך עתה ככלות כוחי, מי יפרנס את הילדים מבלעדיך? וגם אנוכי, כל זמן שאני חיה — הנני צריכה למזונות.

— בדיעבד, אחרי שבאת, נשב, איך שיהיה, בדוחק — אמר האיש — בהסתירו חמת לבבו.

*

ימים אחדים ישבה האשה במנוחה אם גם לא שלמה, כי בכל שעה לא נמנע שלמה חיים מהראות לה לדעת, כי לא יפה עשתה בבואה הנה. דרכי בעלה היו מוזרים בעיניה. בלילה שהיה בביתו באו אליו חבריו ויצחקו בקלפים עד השעה השניה, והיא לא תוכל להציע את המטה ולנוח עליה ולישון, כי אך חדר אחד להם. זולת זאת היא כאשה פשוטה לא יכלה לראות את ההוללות השוררת תמיד בבית. אך בלילה אחד הלך אישה למקום אחר לשחק בקלפים והיא נשארה לבדה במעונה. מעודה לא היתה יחידה בלילה בבית, היא יראה מפני המזיקין, יראה גם מפני הגזלנים, ובפרט בעיר גדולה כמ' אשר על פי השמועה גנבים ושודדים אורבים בה לאדם על כל צעד וצעד. היא שכבה במטתה, כסתה את עצמה בשמיכה עבה, ובכל זאת הרגישה, כי קר לה ועצמותיה רועדות.

אפס אחרי כל אלה לא התחרטה, כי באה הנה. פּה, איך שיהיה, היא שבעה, ומלאכתה קלה. ונוסף לזה: על־פי השתדלותה שלח שלמה חיים גם לביתה רובלים אחדים, והיא בטוחה, כי גם הילדים לא יגועו עתה ברעב. גם אצל רופא היתה, וסמי מרפא ניתנו לה…

אך הנה בא יום השבת. היא מרגשת בכל אבריה כי השבת באה לעולם. היא זוכרת את כל יקר גדולת השבת אשר הרגישה מלפנים. בעת שהיתה בבית אבותיה באה שבת — באה מנוחה. כל פנה, כל כלי קרא בגילה ורעדה: “השבת באה! זכור את יום השבת”! והיא בעצמה, בלבשה את שלמותיה הנקיות, היתה לנפש אחרת. והנה מרחוק נשמע קול הקורא:

“יודן אין שוּל אריין!”

מה נעים לה לזכור את קול הקורא ההוא! מה תערוג נפשה לשמוע אותו עוד הפעם! הוא מצלצל באזניה כשירה ערבה…

ומה פה? רעש האופנים ושאון הרחוב לא יחדלו רגע, והיא יושבת גלמודה. שלמה חיים עוד לא בא. הוא אמר כי אין לו עת לסור לביתו, ומתלמידיו ילך ישר לבית־התפלה לקרוא “לכו נרננה” לפני התבה. היא הדליקה נרות, ותשב שוממה. בפתחה את הסדור להתפלל, התפרצו דמעות מעיניה. היא הרבתה לבכות, אך מכאוב לבבה לא הוקל.

והנרות דולקים ודולקים; כבר כסתה חשכת הלילה את הארץ, כבר אכלו בבתי ישראל בעיר וו. את ארוחת הערב, ושלמה חיים עוד לא בא. מדוע זה לא יבוא? הלא שבת היום, הלא צריך לקדש, ועוד מעט והנרות יכבו… אמנם הוא איננו צדיק, הוא מזלזל במצוות, אבל — שבת! גם האפיקורוס היותר גדול יכבד את יום השבת…

לו ידעתי פה את מי שיהיה, כי אז הלכתי לשאול בעצה, לתנות את צרות לבבי, אך גלמודה הנני פה, כמו אבן ילדתני.

והנרות הגיעו לקצם. הנה אורם נדעך רגע, ואחרי כן כמו יגבר חילים ויעל למעלה והאיר את פני האשה הנוגה, את פני המפה הלבנה אשר על השולחן, ושתי החלות הנשקפות גם כן כמו נוגות ונכלמות, כי אין דורש להן. עוד מעט, עוד מעט והיא יושבת בחושך. כקול פחדים נשמע באזניה, מראות מבהילים התיצבו‘ לנגד עיניה. קרוביה המתים יצאו מקברם ויבואו לשבת עמה, זעה קרה כסתה את מצחה. היא שכבה במטתה, נסתה לכסות גם את ראשה, אך צלמי בלהות חודרים אליה מתחת לשמיכה.

— זאת היא השבת הראשונה! — חשבה העלובה — ולמה יגמלני אישי כזאת? הכי לא נאמנת הייתי לו תמיד ככלב? הכי בשבילו התעצלתי מעשות כל עבודה קשה? הכי לא פקחתי על ילדיו ולא בגללם כוחי כליתי? ומה בצע לך, כי כה תענני? הכי אם תורידני שאולה תמצא אחרת אשר תהיה לך נאמנה יותר ממני? אנא ה׳, אב רחום! הטה נא את לב אישי אלי, כי יחוס ויחמול עלי ועל ילדי. הן הילדים עודם קטנים, עודם צריכים לאם, ואני לא אעצור כוח לסבול משא של חיים כאלה. כבד הוא לשאת את השקים, אך חיים כאלה עוד כבדים מהם — הם יכריעוני, יפילוני, ולא אוכל קום.

והשעות עוברות וחולפות, השעה השתים־עשרה עברה, ושלמה חיים עוד לא בא, והיא עודנה שוכבת וחושבת את מחשבותיה הנוגות. פתאום שמעה קול מכה בדלת, ותמהר ותקם ותפתח, והנה שלמה חיים בא ועמו עוד שלושה חברים. הוא מהר ויצת גפרותית ויקרב אל המנורה ויסר את הזכוכית מעליה וידליקנה.

— מה אתה עושה, שלמה חיים? הלא שבת היום! — קראה האשה בחלחלה.

שלמה חיים מהר ויכבה את הנר.

— מה היה לך, שלמה חיים? האם יצאת מדעתך?

— ראו נא: כל מה שאני עושה לא ימצא חן בעיניה! — אמר שלמה חיים בלצון; — אני מדליק את הנר — רע בעיניה, אני מכבה — והיא גם כן מתרעמת. קח אתה, ברודין, והדלק את המנורה, אולי תפיק אתה ממנה רצון. ועתה, יונתי — הוסיף שלמה חיים אחרי שהדליק ברודין את המנורה — הסירי מעל השולחן את כל המונח עליו ונגשנו אני ורעי לגמור את ה“פולקה” אשר לא הספקנו לסיים אתמול.

— וקידוש?

— אני אעשה לך קידוש אשר כמוהו לא שמעת מימיך. אך לא על החלות, כי אם על כוס יין כשר, אשר לקחתיו זה עתה ממרתף לנין.

בדברו הוציא בקבוק יין מחיקו ויוציא את המגופה וימלא את כוסו ויחל לקדש בראש מגולה. הקידוש ארך כחצי שעה. ומה לא היה בקידוש ההוא? כל דברי נבלה בשפת רוסיה וזרגון והכל מסובך יחד בפסוקים שלמים ובשברי פסוקים. הרעים אשר ישבו עמו שחקו בכל פה, ורק האשה עמדה חרדה ורועדת ולבה כמו נלחץ בצבת. חלול הקודש היה קשה בעיניה מכל היסורים שבעולם.

הוא גמר את קידושו וישת מן הכוס ואחר הושיט לה לשתות.

— מקידוש כזה אינני שותה — ענתה האשה בקול חרש.

— מקידוש כזה? הכי מקידוש אפשר לשתות? שתי, סכלה, מהיין, מהכוס וינעם לך. הקידוש הוא רק דברים בעלמא, בהבל יצאו ובהבל ילכו. העיקר הוא היין, והיין טוב מאוד.

אנוכי לא אשתה. אתה תוכל לעשות כחפצך, אבל אני בדתי אחזיק ולא ארפנה.

— אם להצטדק את אומרת, לא יכירך מקומך במ… פה אין המקום מסוגל לזה כלל, לכי ושובי אל “דריפּישוֹק” שלך, וישבת שם בין שאר הנשים הצדקניות.

— כן דברת. אנוכי אשוב מיד אחר השבת אל ביתי ואל ילדי — אמרה האשה בחרי אף; — אנוכי לא אוכל לשבת פה. פה הוא משכן מלאכי חבלה, לא בני אדם אתם כי אם שדי שחת! אתם יודעים רק לחבל ולהשחית נפשות, את נפשותיכם ואת נפשות אחרים. אמותה שם בוו., אך עמכם לא אשב!״.

— הנה פתח ה׳ את פי האתון — קרא שלמה חיים בחרקו שן, כי עד היום לא שמע עוד מפי אשתו דברים כאלה, — היא תהיה למגידה, למוכיחה! היא גלגול המגיד מִקלֶם. האמנם חפצה את לנסוע מפה? הנני לתת לך להוצאות דרכך; ואם יש את נפשך — אוכל כרגע לקרוא לעגלון ואובילך אל בית־הנתיבות, התחפצי?

הרעים אשר ישבו והקטירו את פּפּירוסיהם שחקו בכל פה.

אך האשה לא ענתה עוד דבר.

— כן, עלי לנסוע מפה ויעבור עלי מה. אם אמות בעיר וו.

לכל הפחות יביאוני אל קבר ישראל, ופה ישליכוני כפגר מובס ואיש לא ישים אלי לב. אך מה יהיה לילדים? — הוסיפה האשה לחשוב — ומה עושים כל היתומים העזובים? ה׳ דואג למלא מחסורם, כי הוא אבי יתומים. פה אי אפשר לי לשבת עוד; אי אפשר לי לראות בכל שעה איך הוא רומס ברגליו את כל קדשי ה׳. כל רגע יחשב לי פה כשנה…

*

במוצאי השבת לקחה האשה את תרמילה ותסע עם בעלה אל בית הנתיבות.

בכל הדרך לא הוציאה האשה גם מלה אחת. בלבה התרוצצו מחשבות שונות, רגשות שונים, אך היא השתדלה לבל תגלה לאזניו כל מה שבלבה. עליה להראות עתה פנים כמו איש זר יושב עמה, ועוד גרוע מזר: אויבה בנפש!

וגם לו לא היה נעים לשבת עמה. כעין רגש נוחם וחרטה התגנב אל לבו. צר היה לו לראות את תוגת העלובה הזאת. הוא ניסה לבוא עמה בדברים, לבדח מעט את דעתה בדברי לצון, לנחמה בתקוה טובה, אך היא לא שעתה אליו, דבריו לא נכנסו לאזניה, וידום גם הוא.

דומם הגיעו עד בית הנתיבות, דומם הושיב אותה בקרון. הוא חפץ לדבר עמה, אך מפיו נעתקו מלים, סרה רוח הלצון מעליו ותוגה חרישית אכלה את לבו. היא יושבת ומחרשת והוא עומד ומחריש.

והנה נשמע קול צלצול הפעמון בפעם השנית, הגיעה השעה להפטר.

רגשי חמלה התעוררו בלב שרה פייגא בהרימה את עיניה אל אישה. היא חמלה מאוד על נפשו, אשר נתעבה על ידי עברות חמורות. היא לא תוכל להסיר כלה מלבה את אהבתה אליו. הן הוא היה אישה אהובה, אלוף נעוריה, לו הקריבה את נפשה, את חיתה. ומה מאוד צר לה כי מכר את נפשו לשטן! מה יכאב לה עתה להפרד ממנו לנצח, להתנכר לו!

— אל תשכח את ילדיך! — אמרה האשה — כשהסתירה את פניה במטפחתה, כי נחל דמעות פרצו מעיניה…

שלמה חיים עמד נבוך, אך קול הפעמון השלישי הוציאו ממבוכתו ואחר שברך את אשתו בברכה חטופה יצא.

על הַמִפשָׂעָה עמד שלמה חיים רגע, וכשעברה האורחה שאף רוח אל קרבו וישב לו אל חבריו העליזים.