חוה, צעירה בת קומה, בריאה ולא יפה (בפניה גומות, עקבות אבעבועות), משרתת בבית אחד האמידים והבעלים שבעי רצון ממנה, כי היא אוהבת עבודה, מקפידה על הנקיון ועל הסדר. מזמן לזמן היא מקבלת מתנות מבעלת הבית, מלבד שכרה הקצוב, ויש לה איזה חסכון בבנק.
כשהיא מתלבשת ביומא דפגרא ומביטה אל הראי אינה מתעכבת להסתכל הרבה בפניה. לפי דעתה גם פניה אינם מכוערים. יש בעולם מכוערות הרבה יותר. גם בעלת הבית שלה אשה מכוערת, והלואי שיהיה מזלה כמוה, אבל להסתכל הרבה אין חפץ, הגומות לא תעבורנה מזה… אולם כשהיא רואה את צמותיה העבות הארוכות והשחורות אז ירחב לבה. צמות כאלה אין אצל חברותיה, והיא פותחת את קשריהן, והשערות – ים של שערות – סובבות את כל גופה מראשה ועד מותניה, והיא סותרת אותן לאט לאט, ואחר כך קולעת אותן, מסתכלת וחוזרת ומסתכלת ונהנית הנאה מרובה.
נטפל לה צעיר אחד, זאב שמרלין. בחור פשוט, שמש באחד מבתי המשחק, ונישאו זה לזה כדת משה וישראל והתחילו לחיות חיי משפחה.
אי אפשר לאמר ששניהם היו שוים בדעותיהם. היא היתה רגילה בבית הוריה במנהגי היהדות, וגם כשהיתה משרתת נזדמן לה בעל־בית חרדי, לא חסיד ביותר, יהודי סתם, בינוני. והוא, בעלה, היה נער עזוב, יתום, והסביבה שלו בבית המשחק היתה, כמובן, רחוקה מחסידות. מחשבות אידיאליות לא רחפו במוחו, ומיהדות כמעט שלא ידע כלום, מלבד דברי ליצנות ושלילה, שקלט בדרך אגב.
חוה רואה כי בעלה איננו דתי, אבל היא איננה קנאית. כל הצעירים הם עכשיו ככה. צער היה לה לראות שהוא לוקח סכין של חלב וחותך בה בשר. אבל היא כובשת את צערה ואינה יוצאת לריב עמו. היא נסתה להגיד לו כי אסור לעשות דברים כאלה, אך הוא אמר שלא תדאג, כי מקבל הוא את העוון על עצמו. הוא אחראי. ואם ילקו שם אחרי המות – ילקו אותו ולא אותה. ודעתה נחה, אם כי לא לגמרי. הגיע הדבר לידי כך, שהבעל התחיל להביא בשר טריפה (השכנה גלתה לה שהיא ראתה אותו קונה בשר במקולין של נכרי). התרעמה על זה, והוא שוב קבל את האחריות על עצמו. בתוך כך נולד ילד. יש דאגות משפחתיות, ובכלל אי אפשר לצאת לריב עם בעל. ובפרט אחרי שהוא מקבל את האחריות על עצמו. וגם טענה יש לו: הפרנסה מועטה, והבשר הכשר ביוקר. והיא נכנעת. אלא שקודם שהיא מניחה את הבשר בקדרה היא מולחת אותו כדין. מה שאפשר לה לקיים מהיהדות היא מקיימת…
וכך עברו עוד אילו שנים. בינתים נולדו עוד שני ילדים, והיא נכנעה לגמרי. ופתאום באה מהפכה.
אחד מחבריו נסע בשבת באוטו ונתקל באוטו אחר והוא נהרג בו במקום. ביום הראשון היתהה לויה וזאב שמרלין עם אשתו הלכו ללוותו לבית עולמו.
ובעת הקבורה נתגלתה שם פתאום אשה זקנה, לא נודע מאין באה
– יש אומרים שהיא אלמנת איזה רבי גליצאי – ונשאה מספד מר על “הקדוש”, שמיתתו היתה בודאי כפרה על כל עוונותיו ובודאי שתיכף נכנס לגן העדן יחד עם כל הצדיקים והצדקניות, ולא עליו היא בוכה ומתאבלת אלא על הדור הפרוץ, על שכחי אלוהים וכו' וכו', והיא מדברת בהתלהבות בבכי עצום ועוררה רחמים רבים על היהדות העזובה והשכולה.
ודבריה נחתו בלב זאב שמרלין שלנו, והפכו אותו מהקצה אל הקצה.
ובשובו מבית הקברות עשה תיכף מהפכה בביתו, שבר את הקדרות שנשתמשו בהם למאכל טריפה וקנה כלים חדשים.
– מה זה? – שאלה האשה בתמיה.
– וכי לא שמעת מה שדברה ה“רביצין” – ענה זאב.
– וכמה פעמים אמרתי לך בעצמי את הדברים הללו? – אמרה האשה.
– נו, מילא, מהשהיה היה. מעכשיו עלינו להתנהג כיהודים.
– אדרבא מי יתן והיה!
שמחה חוה כי נפתרה ממאכלי טריפה ומשאר העוונות שהיתה עושה כרצון בעלה. והוא הולך אל ה“רביצין” ושואל בעצתה והיא מדריכה אותו בדרכי היהדות. הוא חדל מגלח את זקנו ופניו נתכסו בזקן צהוב ומדובלל. קנה לו טלית ותפילין משומשים ומשכים ומעריב לבית־הכנסת. בכל יום ויום נעשית אמונתו ב“רביצין” יותר ויותר חזקה. והוא השתדל למלא את פקודותיה בזהירות רבה, בחומרות יתרות.
הבנתו ביהדות לא היתה יותר עמוקה מהבנת ה“רביצין”. ואפשר לומר: גרועה הרבה מהבנתה. היא לא היתה למדנית, אבל היה לה חנוך יהודי, סביבה יהודית, וכולה היתה ספוגה ברוח היהדות העתיקה. והוא אפרוח, יונק משדיה הצומקים של ה“רביצין”, אבל השפעתה היתה רבה עליו, והוא מטבעו עקשן ועריץ. הוא לא רק מחמיר על עצמו אלא מטיל את חומרותיו על אשתו. הוא קנה שני פרימוסים (מכונות בשול), אחד לחלב והשני לבשר, ואוי ואבוי היתה לאשתו אם היא טעתה והעמידה את הקדרה של חלב על הפרימוס של בשר, וכמעט שהרים את ידו להכות אותה בעד החטא הנושא…
ופעם ראה את אשתו משלבת את אצבעות ידה הימנית בתוך היד השמאלית ביום שבת ובעבור זה ערך לה סקנדל נורא וכנה אותה בשם “גויה” ומשומדת. הוא שמע מפי ה“רביצין” כי בשבת אסור לשלב את האצבעות, כי זהו סימן של אבל ואין נוהגין אבלות בשבת, ואם אשתו אינה נזהרת במצות ה“רביצין” הלא היא משומדת.
הוא דרש ממנה, שגם תלך עמו אל ה“רביצין” כי יש לה ללמוד הימנה הרבה.
– תשמעי מה שהיא אומרת וגם את תהיי לאחרת, ליהודיה צדקנית.
– למה אלך אליה? אתה לא רבי, ואני לעולם לא אהיה “רביצין”. מה זה פתאום היה עמך? אתה עשית כל דבר אסור, ואני לא מחיתי בידך, ועכשיו אתה רוצה לא רק להתחסד בעצמך, אלא לדרוש ממני שגם אני אתנהג כ“רביצין”. יש לי ב"ה דאגות אחרות, צריך לטפל בילדים וצריך גם לבקש קצת פרנסה…
ואמנם בימים האחרונים נשתנה מצבה של המשפחה הזאת לרעה. הוא נפטר מהיות שמש בבית המשחק, בית המשחק כבר לא היה נאה לו, והוא לא היה נאה לבית המשחק, בקש משרה אחרת הוגנת לו ולא מצא. צריך היה ללכת לעבוד בתור שכיר יום, ולא בכל יום מצא עבודה. היא היתה מוכרחה לכבס לבנים של זרים ולעזור לבעלה לקיום המשפחה. והנה הוא בא ומבלבל תמיד את המוח עם ה“פרומקייט” שלו, עם פקודות ה“רביצין”…
אבל הוא אינו חדל מתביעותיו. התחיל לדרוש ממנה שתכסה את ראשה במטפחת. הוא שמע כי “שער באשה ערוה”. כל הימים היתה הולכת גלוית ראש ונזר צמותיה חבוש לה, ולא מצא בזה עול, כי כך הוא המנהג כמעט אצל כל הנשים, וגם מפי בעלה שמעה כמה פעמים תהלת הצמות שלה והנה פתאום – כסי אותן…
קשה היה לה לקיים ביחוד דרישה זו, אבל אחרי שהרבה להציק לה נכנעה ושמה מטפחת על ראשה, ושערותיה אינן מתגלות אלא בשעה שאין איש בבית. אז היא פותחת קלעי שערותיה והן מתפזרות על כל גופה, מסתכלת בראי ונאנחת. את שערות המשי האלה היא צריכה להסתיר בגנבה. והן הלא שארית מחמדיה, התכשיט היחידי שלה.
בלכתי ברחוב “זכריה בן אבקולס” ראיתי את זאב שמרלין שלנו צועד קדימה ולרגעים מסב את פניו ומסתכל לאחוריו. מאחור הגיע לאזני קול יללה איומה, כקול אשה המתיפחת על בנה יחידה המובל לקבורה.
פניתי לאחור וארא אשה אחת עטופה מטפחת עד המצח וכמעט “ועד בכלל”. גם לחייה כמעט לא נראו ורק פיה פתוח ויללה נואשת מתפרצת משם שמחרידה את כל הרחוב.
נגשתי אל שמרלין ושאלתיו, אולי הוא יודע מי היא האשה המיללת הזאת?
– זו היא אשתי – ענה שמרלין.
– ולמה היא מיללת? איזה אסון קרה לכם?
– השד יודע אותה.
בינתים כשראתה האשה שאני מדבר עם בעלה מהרה ונגשה אלינו.
– זהו הגזלן, הרוצח! – קראה האשה בבכי עצום. – מלפנים עשה כל תועבה. היה אוכל טריפה ומכריח גם אותי לאכול טריפה. ופתאום נהפך ויהי לחסיד. ועכשיו הוא דורש ממני שגם אני, אהיה לחסידה. לא די לו שאני מכסה את שערותי במטפחת כמו שהאדון רואה, אלא שאגזוז את שערותי לגמרי. והוא מכריחני ללכת אל ה“רביצין” שהיא תגזוז אותי. מצא המנוול הזה מנוולת כמוהו!
– שתקי, אני אהרוג אותך! – קרא שמרלין.
– ולמה באמת ללכת אל ה“רביצין”? – שאלתיו – וכי לא תוכל לעשות זאת בעצמה בבית?
– הרביצין בקשה שהיא תבוא אליה, ־ ענה שמרלין, ־ היא רוצה לזכות במצוה. ומדוע נמנע ממנה את המצוה הזאת?
– לא אשתוק! – קראה האשה. – הרגני… למה לי חיים? יגזזו את צמותי – יכרתו נא גם את ראשי.
– ולמה את הולכת אחריו? – נסיתי לשאול אותה.
– איך? הלא הוא בעלי… יש לי ממנו שלשה ילדים, והוא עקשן כפרדה, הוא ממרר את חיי בלי הרף, אני הולכת… וכי יודעת אני אנה אני הולכת? הולכת לאבדון.
והוא הלך קדימה, והיא הולכת אחריו ומיללת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.