אני כותב את מכתבי זה כאזרח. לדידי – המושג הזה כולל כל אדם המקבל על עצמו את כל החובות שמטילה עליו המדינה ונהנה מזכויות שוות עם שאר האזרחים. נוסף לחובות החלות על כל אזרח במדינה מתוקנת, קיימות חובות הקשורות עם תקומת ישראל כמדינה וכעם. אפשר לחלקן לחובות הקשורות עם הידוק הקשר של עמנו עם העבר והן כוללות את השפה, התרבות וההיסטוריה ונכנה אותן כצרכים רוחניים. וחובות הקשורות עם פתוח המדינה, והן – הכשרת הקרקע לעליה, כלכלה ובטחון.
הקמת ר“פ”י כתנועת תמורה מוכיחה שקיימת הזנחה משוועת בכל השטחים הנ"ל, הזנחה הגורמת לרפיון המתח הלאומי ולהתדרדרות המדינה לתהום של שגרה, קטנוניות, מפלגתיות צרה וחסר יסודות אנושיים ומוסריים שבלעדם אין מדינה כשלנו יכולה להתקיים זמן רב. לכן קיימת סכנה ממשית שעבודת כמה וכמה דורות להחיאת העם והקמת מדינה החייבת לשמש לו מסגרת תוססת – תכשל כשלון מחפיר ומכאיב.
עם התגשמות השאיפה למדינה עצמאית חלו שינויים בגישת הפרט לצרכי הכלל. נקודת הכבד של הקרבה עצמית אינדיוידואלית שהוותה את היסוד הנפשי של בוני הארץ הועתקה לפס יותר רחב של בנין מדינה עם כל הכרוך בכך ולדאגה לצרכים ממלכתיים מגוונים. כל זה טבעי. אולם חלה תמורה מדאיגה בשטח האישי. לא עוד פעל האזרח כבן חורין, לפי מיטב שיפוטו הוא, אידאליו ותפיסה פילוסופית של חייו לפי האינדיוידואליות שלו. הדפוסים המפלגתיים שהוו בעבר כעין מסגרת לאנשים בעלי דעות פוליטיות ומעמדיות קרובות ושמשו למטרת חנוך הפרט לצרכי הכלל, הוחלפו במסגרות קשיחות של ארגוני שלטון, שאינן משאירות מקום לדעה חפשית, למחשבה עצמאית והמדכאות כל תופעה של בקורת, אי שביעת רצון ושאיפה לשיפור והתעלות מעל לצרכי מפלגה צרים ולעיתים בלתי צודקים ואף מזיקים.
הפטור שקבל עמנו מלחשוב ולהגיב בצורה אינדיוידואלית מהמפלגות, גרם לאדישות הולכת וגוברת לעוול, שערוריות, מעילה, בזבוז, שחיתות, התעשרות ע"ח הכלל ותופעות מעציבות רבות שאינן מוסיפות כבוד לעמנו והמשמיטות מתחת לרגלינו את אותו הבסיס המוסרי הנעלה שהווה עמוד התווך של תביעתנו למדינה עצמאית.
נקח למשל את בעית הכלכלה. יסוד שיבת ציון היה פרודוקטיויזציה של האלמנט האנושי היהודי וחינוכו לעבודה יצרנית שבלעדה אין אנו יכולים לבצע את כל המוטל עלינו בשטחי החקלאות, התעשיה, הבניה, המסחר, החינוך, הבטחון והשרותים החיוניים. הוה אומר – שיסוד הכלכלה מהווה האדם המתפרנס בכבוד מתרומת מאמצו הפיזי והשכלי בכל אחד מהשטחים הנ“ל לפי צרך המשק ופיתוחו. הכוונת כוח עבודה זה לאפיקים הרצויים־מהווה ראשית דאגה של כל ממשלה וזו נעשית ע”י חנוך מקצועי וקביעת הצרכים הממלכתיים של המדינה. המושג הזה נעשה פלסתר בימינו ע"י המצאת שיטה של “תעסוקה מלאה”, לראווה ולצרכי תעמולה ובחירות.
שיטה זאת הגדילה באופן מלאכותי את השרותים ע“ח שטחי כלכלה אחרים מעל לכל יחס נכון, גזלה מיתר ענפי הכלכלה את החומר האנושי המוכשר הדרוש להם, הפכה חלק גדול מהעם לאנשי שררה ביורוקרטיים, המתעלים מעל לצבור, שמתפקידם לשרתו. שיטה זאת השאירה את העבודה הגופנית הקשה בידי חומר אנושי בלתי מאומן, שאימונו נעשה ע”ח המשק, מה שגורם לירידת התפוקה עד כדי סגירת המפעלים החיוניים, הקימה מפעלי סרק המסכנים את המפעלים הקיימים והגורמים להפסדים ענקיים המשתלמים מכיס הצבור וע"י כך מורדת רמת החיים מיום ליום. שיטה זאת גורמת להתהוות צבור גדול, החי מיום ליום, ללא כל בטחון לעבוד ופרנסה קבועה בכבוד, מין פרולטריאט הגורם להתפשטות הבטלנות, לזלזול ברכוש פרטי ולאומי ולפשע. מבלי לדבר כמובן על התרומה שיכול היה צבור זה לתרם למדינה לו היה משתלב באפן טבעי ויצרני בה.
נוסף לכך – הלהיטות לסידורי ראווה ללא כל דאגה מעמיקה, סדורים על רגל אחת של ה“תעסוקה־המלאה” דוחפים את כל אלה שנתלשו מהמשק בין מרצונם ובין בגלל חוסר דאגה ממשלתית, לרוכלות זעירה, ההולכת ומתרחבת מיום ליום, יוצרת גורם אנושי הפטור מחובות וזכויות, כעין עולם ממדרגה שניה, נחות והפקר, מקור לכל רע, וסכנה גוברת אפילו לבטחוננו. אני מדגיש נקודה זאת במיוחד מאחר והתמסדות חלק הולך וגודל של הצבור לתעסוקה מפוקפקת־פוטרת את הממשלה, לשמחתה הרבה, מעול דאגה לו ועוזרת לסיפור הבדים על הישגים מדומים ולסטטיסטיקה מסולפת על מצב העבודה בארץ, כעין שישו בני מעי.
דוגמא שניה של פתרון קל דעת ובלתי אחראי של בעית המבוטלים – היא העבודות היזומות. פרט לחוסר תועלת משקית, הפיכת אנשים בצלם אלהים לנחותי דרגה, פרואסים, מחנכת שיטה זאת אנשים לזלזול בעבודה, עושה לצחוק את האוטוריטה הממשלתית, יוצרת מרירות ומרדנות וגורמת לצרוף החומר האנושי הזה למחנה אנשי הפקר על כל הסכנה הכרוכה בזה לקיומנו. “פתרון” זה בא במקום שינוי דראסטי שהיה צריך לחול מזמן בגישת משרד העבודה לבעית שרות התעסוקה.
אותן לשכות עבודה שבעבר היה מתפקידיהן להמציא עבודה לכל דורש מבלי לכוונו לעבודה המתאימה לו, לפי שיטת היצע וביקוש, במשק מצומצם שהתפתחותו היתה איטית יותר מהעליה שזרמה לארץ, ־ היו בידי ההסתדרות כמכשיר פוליטי והאחראים ללשכות אלו הגיעו לתפקידיהם לפי כרטיס מפלגתי ללא תשומת לב לכשרון וידע.
היו אלה עסקנים ולא אנשי מקצוע ושליטתם על דורשי עבודה היתה מלאה ולכן גם לא נעשה מצדם כל מאמץ לפתר באפן עצמאי את בעיות האבטלה. כיום, עם קום המדינה, רבוי העולים וגידול צרכי המשק הפרטי והממשלתי אין מנוס ממשלח לתפקידים אלה אנשים בעלי השכלה מובחרים, עם ידע במקורות עבודה ובשטח הסוציאלי, שיוכלו לכוון את דורשי העבודה למקצועות המתאימים להם לפי מצבם הפיזי, הגיל, השכלתם, נטייתם, ידיעותיהם, מקצועם בעבר ושידאגו להקנות לעולים אלה את המקצועות הדרושים למשק ולמדינה. לצערי לא חל כל שינוי בלשכות אלה. אותם העסקנים הלא־יוצלחים, שנתקבלו לשרות התעסוקה כירושה מההסתדרות, מהווים את עמוד התווך בשרות זה ועבודתם נעשית לפי השיטות הישנות של שררה ולדעת צבור עצום הנדחף בלית ברירה למקצועות ותעסוקה מפוקפקים. עובדי לשכות אלה, הם הם הקובעים את הקו המנחה של שרות התעסוקה לחפוס פתרון קל של עבודות יזומות, לפי העקרון שמה שלא יעשה הראש – יעשה הכסף, במקום לדאג להעסקה רצויה, יצרנית ומכובדת, אנו עדים כיום, שעקב חוסר כל ידיעה בבעיות האבטלה, משמשים עובדים אלה פורקן ליצר התפרצות של קרבנותיהם ורבות הלשכות שפתרו את בעית בורות עובדיהן ע“י התקנת סורגים ודלת ברזל משורינת, כעין מבצר והגנה מ”לקוחות" שלהם.
ההשפעה הרעה שיש לכל התהליכים הללו על הנוער המתחנך וגודל בארץ, בין בגלל האפשרויות לרוחים קלים מפוקפקים, בין בגלל דחיקת הוריו למצב של אזרחים מיותרים, בין בגלל אי הרמת השכלתם של שכבות רחבות המתנוונות ע"י חיי דחק, ללא אפשרות של פרנוס משפחות מרובות ילדים, בין בגלל האוירה השוררת בארץ של פריקת ערכים מקדשים ואדישות הכלל, כל זה – יוצר טפוס חדש של אזרח שאין לסמך עליו שימשיך את משימת חיינו.
הבאתי בזה כמה דוגמות אפיניות לתוצאות החינוך הממשלתי של אזרח הקיים והעתיד, שיטות השוללות אינטליגנציה אצל האזרח, רצון להבנה והשתתפות ביודעים בבעיות המדינה, והמבטיחות קהל בוחרים בער ואדיש. התלהבות בה התקבלה ר“פ”י בחוגי הצבור האחראי והתקוה שתנועה זאת לחידוש ותמורה תחולל מהפכה רצויה ושינויי הניתן עדין לתיקון, נכשלו מאחר ו“רפי” הפכה מתנועה למפלגה וכידוע בצבורנו מעלה כל עסקן צבורי את טובת מעמדו האישי במפלגתו מעל לטובת הכלל. זאת היא הדרך הסלולה לכיבודים.
כיום מתקבל כאילו הרושם שכל מה שדובר עליו בכינוסי מפלגה זאת על התמורה המקווה היה אך ורק מהשפה ומבחוץ ולמעשה רב יוצאי מפ“אי חלמו מתמיד לחזר לצור מחצבם כדי להנות מכל אותם כיבודים ומשרות שמפלגה גדולה יכולה לחלק לאלה שמשרתים אותה. אין זאת השתתפות בצערך, מר בן־גוריון, אלא עידוד לקראת מלחמה קשה יותר, עירנית יותר על ערכים היקרים לכולנו, לאחר שמפ”אי הצליחה להשמיט מתחת לרגליך את הבסיס של קהל תלמידים מסורים לרעיונותיך על מהות המדינה, עברה ועתידה, אין ברצוני לבזות את אלה שנטשו את המערכה, כי חולשות וטעויות אנושיות הן, אולם מעללם זה הופך את הקערה על פיה והופך לפלסתר את הדעה על בחירות אינדיוידואליות לטובת השתלטות מחלטת וסופית של ארגון מפלגתי עצום, שניתנה לו בזאת האפשרות לקבע לפי רצונו האבסולוטי את חיי המדינה מבלי שיהיה חייב למסר דין וחשבון מפעולותיו לאף אחד.
בנצחון האחרון של מפא“י אני רואה סכנה ממשית למדינה. הנסיון המר מלמדנו שתמשך ביתר עוז חלוקת האזרחים לרצויים לשלטון ואלה שלא יזכו לתשומת לב כלשהי, שהעליה תפסק כליל מאחר ואין אדם חפשי מוכן לחיות באונס לפי צו, שהכלכלה תתמוטט מאחר והיא למעשה הפכה מפרטית לממשלתית והיא חיה בנס של זרימת תרומות מחו”ל, המיועדות כידוע לחיזוק המדינה ולא להחלשתה ושאנו עומדים לפני תקופה, בה משמעת עורת לצו ממשלתי תבא במקום הרצון הכנה להקרבה וטובת בפרט ותלות מטומטמת במנגנון ממשלתי יבואו במקום טובת המדינה ואזרחיה.
אני מסיים את מכתבי זה באיחולים לבריאות ופעילות לטובת המדינה היקרה לכולנו.
בכבוד רב
ז. אלבלינגר, אזרח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.