ההשתיכות למפלגה־משקפת את השקפת עולם של האזרח וקשרו עם צבור בעל נטיה דומה לצורת משטר מסוימת.
הנאמנות למפלגה – זו שמירת אמונים למפלגה עד כמה שאין היא חורגת בצורה חמורה מהאידיאולוגיה שלה. אין זו שאלה סנטימנטלית, אלא בטוי ליציבות רגשית פוליטית של האזרח.
דביקות במפלגה – זהו בטוי לשביעת רצון מפעולות המפלגה ובמקרה והיא נמצאת בשלטון, מהצורה, בה היא מבצעת את המדיניות הכלכלית והפוליטית של המדינה.
תנועת רפי קמה עקב התביעה הרבה לתמורה. לכן באופן אוטומטי אין שני יסודות הרגשיים האחרונים, שקשרו את מנהיגיה למפאי־קיימים עוד, מה שמהוה למעשה קרע מחלט ממפלגת האם. ליסוד הראשון של השקפת עולם משותפת, המבוסס על ערכי תנועת העבודה מתווסף העקרון של נטיה לממלכתיות, ז.א. העמדת המדינה וצרכיה מעל לכל מפלגה, ושל פעילות לטובת הכלל ללא סייגים מפלגתיים כל שהם.
אם אין רפי ממשיכה להוות פלג ממפאי, שמתפקידו לטהר את מפאי ממנהיגים בלתי מתאימים ובלתי רצויים או מנטיות שאינן על טהרת הממלכתיות, אלא קיימת כתנועה לתמורה־עליה למצא לה דפוסים חדשים, המתאימים לאותם עקרונות, למענם היא לוחמת. לכן אין פזילה לאחור, פסיחה על שני הסעיפים, חפוש פשרות או פעולה להכעיס־משתלבים עם מלחמתה למדיניות חדשה, רעננה וצודקת יותר ולגישה חדשה לבעיות פוליטיות וכלכליות של המדינה.
אין כל ספק, שלמרות יוקרתו הרבה בעבר, הן כראש מפאי והן כראש ממשלה – לא הספיק דוד בן גוריון לבצע אלא חלק מועט ממה שנראה לו כצרכים ממלכתיים חיוניים של המדינה. ההתנגדות בה נתקל למשל בהגשמת חנוך ממלכתי אחיד, הלכה וגדלה כשרצה להגשים תמורות בשטחים ממלכתיים רבים אחרים ולכן מתפקידי רפי לדון על תמורות אלו ולגייס את דעת הקהל מסביב דגלן.
ההרכב של חברי רפי, שרובם היו חברי מפאי והתמרדו נגדה גורם לקושיים התחלתיים בעת כנון תנועה זו, כי כפי שאין לסתר כל דבר חיובי הקיים בשלטון, כן אין ללחם בשליה, אלא לאחד התפרקות מקשרים והתחייבויות העבר וע"י גישה ענינית לכל בעיה ובעיה.
אין גם כל ספק – שמפאי לא תניח לרפי להתארגן לתנועה חזקה עצמאית ותשתמש בכל מיני תכסיסים כדי להרסה מבפנים, דבר היכול לעלות בידיה עם החלשתם של מנהיגי רפי, חסר פעילות, כשלונות בכמה זירות צבוריות וגבוי מועט. הצדק לבדו אינו מנצח אלא לעתים רחוקות. באין דינמיות מתמדת והצלחה נראית לעין יכולה גם תנועה חדשה וצודקת להסתאב בנקל.
נבחרי רפי לכנסת נבחרו גם בקולות של אזרחים רבים שחרדו לנעשה במדינה. אזרחים אלה, בין שהם חברי מפלגות אחרות ואופוזיציה תפלה ולא פוריה, נמאסה עליהם ובין שהם שיכים לצבור הגדול שלא מצא לו מקום בקונסטלצית המפלגות בארץ ושקשה היה לו להזדהות לחלוטין עם אידיאולוגיות, שנוצרו לשם נצול קוניובקטורה מפלגתית ושלמעשה אינן מייצגות שום השקפת עולם. אזרחים אלה נתנו את ידם למשב רוח חדש ומאמינים שיש מקום לתנועה זו ועליהם להשתלב בה ולהוות בה כח פעיל.
צבור זה, המהוה למעשה את האלמנט האחראי והחרד לשלום המדינה הצעירה־שולל כל מפלגתיות שטופה השתלטות במקום שלטון תקין.
צבור זה מתנגד למסע מפלגות פועלים קיצוניות לשם הפיכת המדינה למין קיבוץ גדול ללא משקיות, ללא דעת קהל ולכניעה לצו עליון של כמה מנהיגים לפי קו נוקשה של סוציאליזם דמיוני שאפילו במדינות מתקדמות ונאורות עבר עליו הכלח.
צבור זה דוגל ביוזמה חפשית, הבנויה כבעבר, על כשרון, חריצות ויושר במקום על עסקים מפוקפקים, קנוניות מתחת לדלפק ורבוי מפעלים דמיוניים שהצבור משלם את הפסדיהם מכספו הוא.
צבור זה מוכן להנמכת רמת החיים, באם יש צורך בזה, ע"י קרבנות מרצונו הטוב, במקום חוקים דרקוניים המרוששים את האוכלוסיה וההופכים את כל המדינה למדינת סעד.
צבור זה דוגל בדהפוליטיזציה מחלטת של מנגנון ממשלתי וצבורי, תובע הקפדה יותר רבה במנוי פקידות בכירה, בהכשרת עובדים לתפקידיהם, בדירוג לפי כשר, חריצות וידע ובהנהגת כרטיס לכל עובד מדינה וצבור של יושר, משמעת ואדיבות.
לכאורה, ייראו דברי תמוהים ביותר, מאחר שמתריע אני על הזנחה ממשלתית של חלק מהאוכלוסיה, בשעה שמאות עובדים נפלטים יום יום ממפעלים פרטיים וממשלתיים והאבטלה הולכת וגדלה. דווקא, משום שחרד אני שמחוסרי עבודה אלה יגדילו את מחנה הרוכלים והיזומים על כל הסכנות הכרוכות בדבר.
בטרם תלך הממשלה בדרך השגרתית ותשתמש בתרופות־פלא שהיכזיבו, מוטב שתעשה קצת חשבון נפש. קיימת הסכנה, שמאחר ודוברי הממשלה מצביעים על מצב זה כעל מצב של משבר זמני, למרות חומרתו, שצעדם הפזיז הבא יהיה – הקמת מפעלי סרק חדשים שיתפרקו כעבר זמן קצר, לאחר שיבוזבזו מיליונים רבים. עד עתה לא שמענו שהממשלה חפשה במדיניותה את הסיבה העיקרית להתערערות הכלכלה שלנו.
כל אדם שהוצא מעבודה יצרנית, ע"י רוכלות, עבודות יזומות, ואי פדיון עבודה, נוסף למחנה העצום של מנגנון ממשלתי, עירוני וצבורי מנופח עזר להתיקרות הייצור מעבר לכל גבול כדאיות ואפשרות של התחרות בשווקי חוץ.
בשנים אחרונות חל שנוי ניכר ביחס האוצר ליוזמה פרטית, בלחץ מפלגות השמאל סוציאליזציה כביכול ואמביציה ממשלתית ל“תנופה רחבה”, ירד ערך היוזמה הפרטית שבנתה את הארץ ובמקומה באו: התיעוש הקיבוצי, הגברת מפעלי ההסתדרות והקמת מפעלים רבע, חצי, ו־100 אחוז ממשלתיים, שלא בלבד גרמו להפסדים עצומים המשתלמים מכיס הצבור, אלא שבסיסם הרעוע זירז את התוהו ובוהו הכלכלי, בו אנו שקועים עתה.
היוזמה הפרטית היתה בנויה על חריצות, כשרונות וידע של בעלי בתי מלאכה, ומפעלי תעשיה, בנין ומסחר, כמובן במגבלות טבעיות של יכולת כספית ואישית. הפתוח ההדרגתי של כל מפעל העלה את מספר המועסקים בו ורווחי המפעלים היו צנועים. האוצר קבל אמנם קצת פחות מס הכנסה מפעליהם, אולם מספר רב של משפחות חי חיי עבודה והתפרנס בכבוד. אולם האוצר רצה לאכל את העוגה בטרם נאפתה, והחישוב של המס לפי מספר המועסקים הביא לצמצום דרסטי של מספר העובדים, העלה אמנם באופן מבוטל את המס המשתלם מהמעביד אולם רבבות מפרנסים פוטרו, הוכרחו לעזב מקצועות שרכשו להם ויציבותם הכלכלית עורערה למרות שחלק מהם נקלט באופן זמני במפעלי סרק שבאו במקום היוזמה הפרטית. עדים אנו שכל ענף מסחרי, תעשייתי וחקלאי שעבר “טיפול” פקידי האוצר, הלך והתרושש, הלך וצומצם ועומד לפני סכנת חסול. אין כל ספר שע"י מדיניות נפסדת זו, הפסידה המדינה כח יוצר חשוב מאד והיוזמה הפרטית מסוגלת היתה ליצר יותר זול ובאיכות שהלכה והשתפרה מיום ליום עקב התחרות חפשית בשווקים. יש לזכר שעדין לא נולד אדם המוכן את כל פרי יוזמתו, כשרונותיו, וחריצותו לתרם למדינה ויהא משטרה הסוציאליסטי, האידאלי והנשגב ביותר.
התירוץ של מדיניות פיזור אוכלוסיה וקליטת עליה אינו עולה בד בבד עם השיטות שננקטו והתכנון הבהול והגרוע של מדיניות זו. למעשה נכון היה לבצע חלק גדול של פתוח מקומות יישוב החדשים ע"י התושבים עצמם, בהדרגה, בעזרת אנשי מקצוע כמדריכים. בצוע כזה היה מכשיר את העולים לבניה ומלאכה, מבלי להזדקק לכלים העצומים שעלו הון תועפות, ושגזלו למעשה מהתושבים החדשים גם תעסוקה וגם ספוק מבנין עירם.
במובן הבטחוני נוכחנו שאין יישוב שאינו קשור בלב ונפש למקום עבודתו ומגוריו מהוה תריס יעיל להתקדמות האויב. להיפך הוא הנכון, כי פרולטריון עירוני המתפרנס מעבודות דחק ומסחר זעיר מהוה גורם בטחוני כושל היכול לשמש לרועץ לכל מערכת ההגנה. זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבה לרועץ לכל מערכת ההגנה. זה אלפי שנים שעיר מוקמת, כדי לשרת סביבה רחבה המזדקקת לשרותים רבים שאין באפשרותה לספק לעצמה. קוראים לזאת “הינטרלנד”. אולם שתילה מלאכותית של מפעלי תעשיה במקומות חדשים והספקת כל צרכיה בכל החדושים הטכניים הדרושים להקמתה והפעלתה, בארץ, שמחכים בה 5 שנים להרכבת טלפון, והכשרת עובדים שאינם בעלי מקצוע, אם היא אפשרית בכלל, ייקרו את המוצר. פרט להובלת חומרי גלם ממרכזי הארץ למקום יישוב חדש תהיינה הוצאות הובלה לכל פריט ופריט כגורמי כשלון חרוץ נוסף. אני זוכר עדין את “בית־החרושת” למרגרינה בכפר החורש, בחדר לא גדול ביותר, שהצריך את הובלת כל השמנים מחיפה לכפר החורש והחזרת מרגרינה יקרה לחיפה, והכל לשם מלוי תאות תיעוש קיבוצי.
זוכר אני את דמעות התנין ששפך עיתונאי ידוע בכתבתו “האנושית” על מחצבי הברזל במנרה, שחוסלו לאחר הפסדים כבדים שאימתו את כל הפרוגנוזות. בכתבה זו משתתף העיתונאי בצערם של כמה כורים שהתרגלו סוף סוף לחיים תת־קרקעים ששמשו להם חויה מענינת. כמו כן לא מובנת לי תרועת השמחה וההסכמה של העתונים שברכו את הממשלה על החלטתה הגאונית להעסקת עובדי בנין מובטלים בשפוץ בניני המדינה בהנמקות משונות במקצת, לאחר שהממשלה עשתה הכל כדי שבעלי הבתים במדינה כולה לא יהיו מסוגלים לממן את השיפוצים ההכרחיים ביותר.
לכל חטאי הממשלה לכלכלה מצטרף חטא בראשית של העתונות, המפרסמת כל תכניתונת ממשלתית ותהא סרק שבסרק, כתורה מסיני וכהישג לאומי ענק, ללא בקורת וללא תגובה רציונלית והמצטרפת למקהלת הבקורת, כקול ראשון, לאחר הכשלון.
לא מובאים בעתונים כמעט כלל דברי חברי כנסת, שמתפקידם לדון במוסדנו העליון על כל בעיותינו, ולעומת זאת מובאים בהרחבה כל נאומי שגרה של שרים ופקידים החושבים את עצמם לבכירים, בכל מסיבה וחגיגונת והמשמשים רמקול לתאות דברנות ופרסומת עצמית. גם ראיון נכבדים אלה ע"י העתונות, היכול היה לשמש מקור אינפורמציה נאמן לצבור על הבעיות המטרידות אותו, (כמובן אם הכנות שחייבים נכבדים אלה לצבור, תבא במקום מעטה הסודיות העוטף כל פעולונת) ואפשרות לליבון מעמיק, ־ מבוצע לפי תכנית “בית־אבי”, ולא מוסיף כלום לסלוק הערפל הכבד המכסה את מדיניות הממשלה כעין “סמוג” עבה, בלתי חדיר.
וככה ניזונים אנו משמועות ורמזים, מזעזועים תת־קרקעים ומהד השוט המצליף ומטולטלים אנו באניה העולה מעלה, מעלה, עם כל גל גבוה, ויורדת מטה בפתאומיות עד כדי עצירת נשימה. האינדיוידואליזם המפורסם שלנו, שהווה כח יוצר של המדינה, הולך וכלה ובמקום בבקורת יצירה מלעיטים אותנו באגדות ילדים, כגון האגדה על תעסוקה מלאה, שהיתה יכולה להיות משעשעת, לולא האמון הכרוך בה לעתידנו.
ז. אלבי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.