רקע
זאב אלבלינגר
אל חברי ד"ש בטרם בחירות

אין לי האפשרות. מפאת מחלה, להשתתף בחינגת הבחירות ולכן תרומתי הצנועה תהיה סתירת מספר אמיתויות שהשתרשו בתנועה ומהוות רקע לריב אחים בה. היות והציר שמסביבו מסתובבים הויכוחים הנלהבים ביותר הוא־ – שלום עם שכנינו, רצוי פעם לתמיד להבהיר לעצמנו ש…:

1) שהשלום המיוחל תלוי ברצון שני הצדדים. מעולם לא עלה בדעתו של ערבי אחד לעשות שלום עם ישראל ולהשלים עם קיומה אפילו בגבולות הצנועים ביותר. שלום עם ישראל יביא בהכרח לפריחת ישראל והתפתחותה, לעליה מוגברת של יהודים ולהתעצמותה. תהיה זאת התעצמות מדינית, צבאית וכלכלית, מה שיקשה על הערבים להכניעה ולהשמידה. העובדה ששכנינו לא רצו מעודם ואינם רוצים גם כיום לקלוט את הפליטים הערבים, מעידה שיעד אחרון זה לא השתנה וכנראה לא ישתנה עוד זמן רב.

2) אם כי אינני חבר מפ“מ וגם לא הייתי מעודי, הרי בתור חניך “השומר הצעיר” לשעבר, דווה ליבי על שאין בארץ זאת די מקום לשני העמים ששכנו בה וע”י כך נגרם עוול לחלק גדול מיושביה. אין לאל ידינו לתקן עוול זה לחלוטין, אולם עלינו להקטינו במידת האפשרות ואלמלא היו קיימות הגדה ורצועת עזה היה עלינו להמציאן, כדי לתקן חלקית לפחות עוול היסטורי. עם זאת יש לציין שאלה מבין הפלשתינאים הנלחמים בנו כל השנים, אינם ברובם הגדול ילידי הגדה או הרצועה ואין בדעתם להתיישב שם ולהסתפק בשטח זה כבמלודתם. מגמתם ותקוותם לחזור למקומות, בהם נולדו, ליפו, לרמלה, ללוד, לחיפה ולמאות מקומות, בה אנו יושבים כיום על חורבות בתיהם. אלה לא יסתפקו בכל פתרון אחר פרט למדינה דו־לאומית בכל שטח הארץ.

3) אם נניח שערבי הגדה והרצועה יסכימו למין הסדר כפוי, שישמש כרגע בצל של עצמאות בתקוה להרחיבה בעתיד, הרי ברור שכל הסכם אפילו זמני, יביא קודם כל ולבטח גם יותנה לשחרור האסירים המדיניים, קרי, המחבלים או לוחמי החופש, כפי שמכנים אתם כיום בכל מיני מקומות בעולם. שחרור זה יביא בהכרח להשתלטות המיעוט הצעקני הזה, שהקריב את חייו למטרה נעלה משלו, על השלטון בחלק האוטונומי תוך זמן קצר. היות ויעדו הסופי הוא – שחרור כל השטחים, אין ספק שמציאותו בראש השלטון תביא להתנגשויות ולפגיעות בנו בכל מקום שרק ניתן הדבר (ראה ולמד מהשיטות, בהן השתמש מיעוט זה בלבנון) ותוך שנה נצטרך להילחם במדינונת פלשתינאית זאת ולכבשה מחדש. תהיה זו טרגדיה נוספת בקורות ארץ זאת וזרם פליטים חדש, הפעם מהגדה ומהרצועה.

4) חסידי השלום בכל מחיר מסתמכים בטענותיהם על העובדה שהנשיא סדאת הושיט יד לשלום והוא מוכן כאילו לכרות שלום אתנו… בתנאי. …שיוחזר לו כל מה שהיה שלו. אין לי כל ספק שבאותו תנאי יסכימו גם ירדן וסוריה להשלים זמנית עם קיומנו… אדרבא… שלום עכשיו…שלום אתמול… ואם נסכים לזוז גם מהגליל ומהנגב ובעיקר… מירושלים יעשו אתנו שביתת נשק אפילו הפלשתינאים… אולי.. בממשלה וכנסת שיסכימו לתנאים אלו יוכלו לשבת גם יפי הנפש ולא יבולע לכבודם. רק להצטמצם קצת רבותי… יש מקום לכולם.

ייתכן ורבים, שלא רק ענין הגבולות נעשה להם לזרא, אלא כל המדינה המשונה הזאת, יראו בזאת צידוק הדין, כי אין דעתם נוחה מכל ההסתבכויות, בהן הסתבכנו במשך שלושים שנה האחרונות. אין אני אומר זאת לגנאי. אין מקום בעולם, פרט לישראל, בו מתוכחים תושביו ימים וליל על מהות גבולות מדינתם. כאילו ניתן בידים ובכל עת לשנות סדרי בראשית.

כל הממשלות הקודמות, שהיו ערות לבעיה סבוכה זאת, הקיימת מלפני קום המדינה, ניסו לפתור אותה בדרך היחידה שנראה להם.. בדרך ההתפשטות.. בדרך הרחבת ההתישבות החקלאית והעירונית, בהפיכת כל נקודת התיישבות למשלט חדש שיש לבצרו כדי שיוכל לעמוד מול אלה שיתנקשו לו. זאת, מיום שהציונות הפכה לא רק למכשיר פוליטי, אלא ליעד פוליטי. אם ה“מערך” רוצה להפיל את הממשלה ולהחזיר לעצמו את השלטון, אפילו ע“י מתן חסות לתנועות כגון “שלום עכשיו” או ע”י תככים של נציגיו בארץ ובחו"ל וזאת מבלי לקחת בחשבון את הנזק שפעולות הללו גורמות למדינה, הרי הוא עושה שקר לנפשו ומתכחש לכל מה שעשה ויצר והפליא לעשות כשעמד ברסן השלטון. מובטחני שהרוב הדומם של מחנה העובדים מתנגד בכל מאודו לתמרונים נפשעים אלה.

אם נתפסים חברי ד"ש ברשת השקרים הללו, נותנים לה יד ביודעין, במסוה של “עקרונות מצע”, שלא פורשו מעולם והורסים במו ידיהם את התקווה היחידה לדמוקרטיה בישראל, הרי אין לי כל ספק שיבואו על ענשם וירדו מהבצה הפוליטית לעולם. הן יש להבין פעם לתמיד, שאין אהבת מדינה, אלא אהבת מולדת. מדינה – זה מוסד הבנוי על “קח ותן”, על תשלום מסים מול מתן שרותים, על תקנות, חובות וזכויות. יכול אדם לגור ברחוב מסויים בעיר מסויימת, ולהיות מוכן להקריב למענם הכל, כדי שתהיה יפה יותר, נקיה יותר, בטוחה יותר, שקטה יותר וקרובה לליבו יותר ויכול אדם לגור בה כדייר סתם, אדיש למראה ולתנאי החיים בה.. אין לה בה ענין או תפקיד כלשהו ולדידו יכולה היא להיעלם ממפת העולם.

מולדת – זאת ארץ, על הטוב והרע שבה, על היפה והמכוער, על הנעלה והנפשע. כשם שמדינה מטפלת בעניני אזרחיה, זכויותיהם וחובותיהם, כך זקוקה ארץ לכל אזרח לשם התפתחותה, הגנתה, ויצירת ערכי תרבות, לשון ומדע. לא לחינם הקריבו דורות את חייהם על מזבח המושג הזה, שיש להנחילו גם לדורות הבאים.

5) ידוע וברור שמושג זה של “אהבת מולדת” במקרה שלנו הוא בעיקר נחלת אנשי מסורת דתית או לאומית “קיצונית” שכל יפי נפש נרתעים ממנו כמלאומנות בזויה, גסה ואלימה. הקוסמופוליטים שבינינו, הרואים במושג לאומיות – משהו שהתיישן, שאסור שיהיה לו מקום בחברה נאורה, שיש להתבייש בו, שוכחים שכל הרתיעה הזאת נובעת פשוט מחוסר שורשים עם העבר, מזרות, מאי השתייכות. רבים מהעולים החדשים, רבים מהותיקים ואפילו רבים מילידי הארץ, עדין לא השתרשו ואם כי אין לראות בזאת תופעה תמוהה, כי גם שתיל המטופל ביותר לא תמיד נקלט מיד ועובר יסורי קליטה, אין לתת בידם את קביעת גורל ארץ זאת, שהיא תקוותנו היחידה להיוותר בעולם כעם חפשי וגאה בעברו. כל משא ומתן לשלום שיקבע את הגבולות הסופיים של ארצנו, אינו יכול להינתן בידי אלה שאינם כואבים את הבעיות הלאומיות והדמוגרפיות של ארץ זאת. אין זה נושא לויכוחי סרק, התנצחויות אישיות וסחר מכר מפלגתי ופוליטי. האחריות היא רבה מדי. תשתיתה – הוא כל מה שנעשה עד היום בכל השטחים וכל ויתור יחתוך בבשר החי וייתכן ויפגע בבטחונה. האם זה נושא לויכוח פאביאנים, תיאורתיקאים ולהטוטנים פוליטיים? חייב אדם לשאול את עצמו אם זכאי הוא, רשאי הוא, מוסמך הוא ובעל ידע וכישורים מספיקים, כדי לקבל על עצמו את קביעת עתידה וגורלה של המדינה ואפילו כדי להגיש הצעות מרחיקות לכת.

6) הקריטריון היחיד לקביעת גורלה של ישראל הוא – מה טוב לציונות. נטורי קרתא, השוללים אותה לחלוטין, רוצים במדינה דו־לאומית בריבונות ערבית, לפחות עד בוא המשיח. המפ“דל, אגודת ישראל ורוב הדתיים מסכימים למדינה דו־לאומית בריבונות ישראלית אולם עם הגבלת זכויות התושבים הערבים למתן ביטוי על עתידה של ארץ זאת. החילונים, פרט לחברי הקיבוץ המאוחד, אנשי ארץ ישראל השלמה והליכוד (אלה דוגלים בגישה של הדתיים) רוצים להתפטר מהאוכלוסיה הערבית אפילו ע”י מתן אוטונומיה או כעין מדינה עצמאית למיעוט הערבי. אין כל ספק שבמדינה דו־לאומית, מתן זכויות פוליטיות מלאות לתושבים ערבים, יביא בסופו של דבר, עם החזרת פליטים רבים, איחוד משפחות והגירה לגלית ובלתי חוקית, בנוסף לילודה הגבוהה אצלם, להשוואת מספרם לאוכלוסיה היהודית ותפיסת מחצית המקומות בכנסת ע"י נציגיהם. מכאן צעד קטן להצבעה על איסור עליה יהודית וסוף לציונות. אין אנו, כמדינה דמוקרטית, רשאים ליצור שני סוגי תושבים עם שני סוגי זכויות פוליטיות. לכן, הפתרון של מדינה דו־לאומית הוא בעוכרי הציונות ואין לקבלו. זאת הבין כיום אפילו הליכוד.

7) מבלי לנגוע בהרצאה זאת בעניני בטחון, שכה רבים ממנהיגינו מתחבאים מאחוריהם בהצגת נימוקים “משכנעים” כביכול אל אי ויתור על שטח זה או אחר, הרי עדין נשאלת השאלה במלוא חריפותה: מהו השטח שעל העם הזה לשמור אותו כמורשה לדורות הבאים? האם יש לבטל במחי יד אחת את כל המאמצים הרבים שהושקעו בהרחבת המדינה ע“י התישבות חקלאית ופיתוח תעשיה ואוצרות הארץ? אולי קיימת אפשרות להמשיך בהם מתוך תקווה שיימצא הסדר, נקודות אחיזה להסכם ודרך להבנה עם שכנינו? מה גודל הויתורים שעלינו לוותר ואיך להבטיח שלא נחזור לתקופת הפצצת ישובי הגליל, בקעת הירדן, מטולה, נהריה, קריית שמונה, הכל בתוך הקו הירוק? האם יש להסב את מרצנו הלאומי לישוב הגליל והנגב בלבד ולסגת מהשטחים שנכבשו כי הרי שלום, משמעותו הפשוטה – היא נסיגה טוטלית, כי נתונה היא בלחץ ארה”ב “הידידותית” והערבים ודעת קהל עולמית עויינת.?

כוונתי בהבאת דברי אלה בפניכם, היתה להוכיח שאין דרך סלולה לשלום, אין הוא בהישג יד, כפי רבים עלולים להשלות את עצמם, אפילו יד המורמת בכנסת!. אין הוא בעיה אקדמית או רגושית ונוסף לכך אין קהל מצביעים על ד“ש בבחירות האחרונות הסמיך אותה לטפל בענין זה, למרות כמה מלים שנכתבו על נושא זה במצע של ד”ש. כוונת בוחרים אלה היתה להטיל על נבחריהם לכנסת את המלחמה בשחיתות, במצוקה, בסחבת וביורוקרטיה, בפשע, בסילופים, בחוסר פריון עבודה משווע, באדישות הכלל לאיכות חיים טובה יותר, לדמיליטריזציה של חיינו האזרחים, בדפוליטיזציה של השרותים האזרחיים והביטחוניים, בבזבוז כספי המדינה על משרדים ממשלתיים ומוניציפאליים מיותרים, בהחזרת פרופורציה בריאה בין מספר העובדים ביצור ובשרותים, לביטול הפרוטקציוניזם ומוסד ה“קונטַקט־מֶן” של יוצאי הפקידות הבכירה המשרדית והבטחונית, להבראת המשטרה ע"י הוספת כוח אדם יותר ישר, מוכשר ומאומן, לשינוי מוסכמות רבות שהשתרשו בחיינו האזרחיים והפוליטיים כעשבים שוטים.

האם אין די בכך?


בברכה

ז. אלבלינגר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53543 יצירות מאת 3182 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!