הכניסה לבית המשפט המיוחדת לקהל מובילה להרבה מדרגות בלתי-שוות בצורתן, סובבות בחצי עגול סביב ציר מרכזי וקבועות בין קירות-מלט ערומים ועליהם מודעות בעלות אותיות אדומות: "משפטי צואות, משפטי גירושין מ-1–9 ומ-2–5. וזוהו קישוטם היחידי של הקירות האלו, המטויחים וחסרי-הצבע. רבות מאד הן המדרגות, וכשמגיעים למעלה ודוחפים דלת כבדה, הסמוכה לדלת שניה, דומה לה בגדלה ובצורתה, מוליך שמש טוב-לב ומחייך את הבא ליציע המיוחד לקהל, ומראה-פניו מעיד שנהנה הוא מאד מתפקידו ומכל עולם-יה וברואיו.
בשורה השניה של היציע ישבה אשה וכל גופה נוטה לפנים, מתוך תקוה לראות לפחות את מחציתו של האולם, למטה. שתי הנברשות הגדולות, הקבועות בתקרת-האולם, בלטו מאד. כל אחת נושאת, מתוך הכרת ערך עצמה וחשיבותה, שנים-עשר כדורי-חשמל עגולים וגדולים, וזרועותיה רבות ודקות מאד. הפּאות הנכריות על ראשי עורכי-הדין ועל ראשו של זקן-השופטים לבנות-אפרוריות ומתחת לסלסוליהן העגולים מאחור משתרבבים פתילים דקיקים בתנועה גנדרנית, הנראית שלא במקומה באוירה הרשמית והיבשה של בית-המשפט. לפני האשה, - מיי קראו לה לשם קיצור השם מרים, - בשרה הראשונה של היציע, מבהיקה קרחת-ראשו של אדם נמוך-קומה, והקרחת קרום עוֹרה דק וחיור, כמעט שקוף, ומשני צדדיה שרידי שער מדובלל. משני צדי האולם, כשומרים נאמנים וקודרים קבועים חלונות גוטיים זקופים וגבוהים מאד; דומה, כאילו סקרו במבטם לרגע את כל האולם בקירת ביטול, אבל עם הכנס ראש בית-הדין כאילו הזדקפו עוד יותר והתרוממו יחד עם כל הקהל, גבהו והתקדרו מאד, ובלי חמדה נכנעו להתרפקותו של קור-החורף על זגוגיותיהם.
מיי השעינה את מחצית-גופה העליונה על מעקה-העץ שלפניה, המשמש מסעד ליושבי השורה הראשונה, ועתה יכלה לראות שורת אנשים היושבים למטה לפני שני עורכי-הדין הרחוקים זה מזה מרחק מה. אשה אחת וחמשה גברים – אלה הם התובעים, קרובי ויליאם המת, שהוריש את כל הונו לצרכי צדקה. את מחציתו השניה של האולם לא יכלה לראות. באותה שורה הכירה את רוֹברט הגבוה והרזה, המחייך תמיד מתוך מבוכה בלתי-מובנת ושהיה רגיל לשחק שח עם וילי על המרפסת המזוגגת. ועל ידו מרגרט, בת דודו של וילי, זו שתמיד אינה מוצאת מלים בפיה, וכשנפגשו פעם לא פסקה מלומר: “הו, ככה?” ובטאה עוד הרבה מלות-קריאה שחשו לעזרתה. את הצעיר בהיר-השער וסמוק-הפנים לא הכירה, וכן לא ידעה מי הם שני הגברים האחרים שהתלחשו ביניהם ועל פניהם הבעת סוד. תקף את מיי רצון עז לקרוא בפניהם של אלה הקרובים הזרים: “מה לכם ולוילי? הניחו לו, כלום אינכם יודעים שמת”? מיד נבהלה מיי מרצונה זה, הזדקפה על מושבה, וכדי להתרחק עוד יותר מהתמונה אשר למטה, נשענה על מסעד ספסלה היא והצמידה את ידה לפיה, מתוך פחד מפני אותו רצון עז ופתאומי לצעוק לעבר הבובות הנעות למטה, כאילו לא ידעו זאת כל היושבים שם, או שכחו, שמת וילי ואיננו, איננו בשום מקום: “עזבו אותו, אל תשפטוהו, הרי כבר מת, מת, מ - -ת, מ - - - ת!”.
מיי משכה בפרות מעילה ותחבה את פיה לתוכה, כשהיא מתבוננת בנברשות העתיקות ומנורותיהן המשוות להן צורת קרינולינה סביב גופן. אולי רצתה להודות להן, על כי אלמות הן ואינן יכולות להעיד עדות קולנית בפני שופט אדיש ושלו.
העיד הרופא הזקן. גוץ, שערותיו שיבה וידיו נתונות זו בזו, משתפשפות ושוב חוזרות ללחוץ זו את זו, כאילו אמרו לאמץ אחת את השניה. כן, זהו הרופא הזקן של וילי שהיה מבקרו כמעט מדי יום ביומו. ולעתים כשמצב בריאותו הוטב היתה רואה את וילי מלוהו ופותח לפניו את דלת היציאה. מיי היתה עוברת על יד הבית, תחילה לאיטה, ואחר-כך מסמיקה וממהרת לברוח לפני שירגישו בה, לפני שיראנה וילי העצבני וחסר-הסבלנות, לפני שיסתכל בה באותו מבט מוכיח, שהמעשה שעשתה או עומדת לעשות שוב איננו מוצלח, אינו נכון ועלול רק להרגיזו ולעורר את כעסו, אותו כעס אשר יפחיד את כל אנשי ביתו. פני הרופא הזקו מזכירים כל-כך הרבה, עד כי קשה לה למיי ולרכז את תשומת לבה בתשובותיו, אף כי קולו רם, כאילו חשש שמא לא יגיע לאזני השומעים.
“כן, אני מכיור, בן שלשים וחמש היה במותו”.
מוזר, דומה, שהרופא הזקן קורא למת בשמו המקוצר “וילי” ואפילו זקן-השופטים, בשעה שאזנו לא קלטה משהו, קרא בשמו המקוצר של הנפטר.
“כן” – ממשיך הרופא הזקן – “מפונק היה, חולני, ובלי ספק בעל אופי בלתי-רגיל, אגוצנטרי, ואינני סבור שהיה מעונין במשהו מחוץ לעצמו… אינני סבור שהיה נורמלי… היה מדבר אתי הרבה מאד…”
ברגע זה הרגישה מיי כאב ואולי גם זועה: “וילי לא היה נורמלי? וילי? לשם מה באתם הנה כולכם לדבר עליו? מידי מי נטלתם רשות לטפל בו, במת, אתם השונאים אותו ואשר זכר שמו נשאר בלבבכם רק בזכות כספו, שמעולם לא היה אהוב עליו?” ומיי שבאה הנה, לבית-המשפט, לשמוע את שמו של המת ולהמצא בקרבת בני-אדם המדברים בו, שלחה מבט-צער על פני כל האולם שיאסוף ויחזיר לה מה ששייך בצדק רק לה. אבל עלוב וריק חזר המבט, חלש מדי להציל את שמו של וילי מידי המסובים למטה.
הרופא הזקן המשיך:“חבּה? מעולם לא ראיתיו מראה סימני-חבה כל-שהם כלפי מישהו ואף לא כלפי אמו”.
מיי זוכרת את אמו הצנומה והגבוהה של וילי, שתמיד עמדה על המשמר שלא ירגיזוהו ושפתיה שלוחות לפנים בהזהרת ש-ש-ש, חדלו, אל תרגיזו את וילי". וכשהיתה מיי פוגשת באשה זו, רצתה תמיד לקרוא לקראתה ולהודיעה: “את, אמו של וילי”, כאילו לא ידעה זאת האם. אבל רצתה מיי להודיעה כמה נפלאה עובדה זו. שנים מספר לפני מות וילי מתה האם. אמו שהיתה תמיד בחברתו, היא שהיתה מתגנבת אל חדרו חרישית כצל ומסדרת בזהירות את נירותיו המפוזרים על פני כל החדר ואת ספריו הרבים המתגוללים פה ושם, אחד סכין-נייר נתון בו לשם סימון מקום הקריאה, שני פתוח על השולחן, שלישי קצה דפו מקופל, ורביעי – פנקס עבה תחוב בו וקצותיו נראים, ודומים הספר והפנקס כאילו נחנקו, כי נתקעו זה בלועו של זה. אמו… לעתים היתה כקדושה בעיני מיי, ורצתה ללפות רגליה ולסגוד לה כלאלה, או ללטף את קמטי-פניה בזהירות ולהתחנן לפניה שתעזוב את וילי לנפשו.
על מקומו של הרופא הזקן עמד והעיד עתה רוברט קרובו, מחייך במבוכה כמנהגו תמיד וקולו מבויש ונמוך: “וילי, בן דודי, היה אדם משכיל ובעל ידיעות רבות”.
כן, מיי זוכרת. עיניה ננעצו עתה בפאתו הנכרית של זקן-השופטים, והלך האולם ונמס במבטה, כמעט נמוג לגמרי… וילי היטיב כל כך להסביר דברים. פעם בקשתהו להסביר לה משהו, קשה היה לה להבין, אולי לא הקשיבה ולא שמה לב למובן דבריו, שמעה רק את העליות והירידות בקולו. הוא דבר יפה, במנוחה שבזהירות, וקולו שהיה על ידה, כה קרוב אליה, כמעט בידיה הוא, צלל לתוך אזניה קלילות. והיתה אז מיי מלאת פחד וחשש שמא יפסק פתאום צלילו השלו של הקול, ובגערה עצבנית יעזבנה בעליו, כמנהגו תמיד, יברח אל ביתו, וירוץ על פני כל חדריו כשהוא פולט קריאות יאוש, שאין איש מבין לנפשו והכל תאבים להדריך את מנוחתו.
“אבל חשב” – ממשיך רוברט במבוכה הולכת ומצטברת – “שידיעותיו עולות על ידיעות כל אדם זולתו… והיה מגרש את רופאו הזקן ומזמין רופא חדש…”
מיי הקשיבה לקולו של רוברט, לדבריו שפרפרו בידי השואלים ולבטחון והחשיבות שרצה לשוות לקולו, אף כי עלה בידו אך לגמגם גמגומים עלובים. רק כשהיה מבטא את השם “וילי” נדמה לה שלא יכול היה שלא לבטאו ברכּוּת, ושפתיו וקולו מתרככים, ורצתה להודות לו על כך, להודות לכל אלה, היושבים שם למטה, על אשר דברו בוילי, לפחות בשמו, כאילו היה בן טיפוחם וילדם המפונק. הוא היה תמיד ילדם המפונק של מיודעיו, וכמה יפה שלא שכחו לו זאת אף לאחר מותו.
“סבור אני” – מעיד הרופא השני, החרש במקצת, ועיניו מקפצות עצבניות על פני הכל ולא על פני איש במיוחד – “שהיה חולה מחלה רוחנית, ולא מחלה גופנית. למשל, דעותיו בפוליטיקה היו מוזרות מאד וכן… ה… יחסו לנשים”. הרופא אזר אומץ ופלט את המלים האחרונות בחפזון. “היה אומר שמוכשרות הן רק לבזבז כסף”. ונשתתק.
“ח-ח-ח-ח” – מתפרצת בצחוק עמוק אשה אחת היושבת מאחורי מיי, והצחוק מרעיד לרגע את ברכיה ומעביר צמרמורת קדחנית בגופה. היא מסתכלת בקהל סביבה, הרוב מחייך ויש צוחקים לדברים כלבדיחה נאה. אור הנברשות משתקף מעט בזגוגיות החלונות שהחשיכו עתה לגמרי, ודומה שאף החלונות מגחכים בהנאה. זקן-השופטים מחייך אף הוא בשביעות-רצון בולטת ומתוך תקוה נעימה ששעת-התה הולכת וקרבה, ורושם משהו על הנייר שלפניו.
“מתאר אני לעצמי איזה מין יצור היה זה, בטוחני שלא היה נורמלי” – לוחש שכנה של מיי לחברו, ומיד הוא מסתכל סביבו כדי ללמוד מפני האחרים את דעתם הם, אבל כשפגע מבטו בפני מיי היושבת על ידו, פג חיוכו. פניה מתוחים ולבנים ועיניה אפורות. הפנים היפים נתלהטו מעט, וכשהזכיר מי את שם המת, שם למטה, חזרה בשפתיה על השם, בפשתים בלבד ובלי קול.
דוממת ישבה מיי, ולפתע נזכרה במשהו שנאמר, כאילו חזר הדבר להכרתה במשנה עוז, בזהירות כפולה ובצורה מחודשת, שונה מזו שראתה לפני עיניה כשהמלים בוטאו: “סבור אני שלא היה נורמלי”. כך הם אומרים שם למטה. רק היא עצמה ואמו המתה יכלו לקום ולקרוא לעבר כל הזרים שם, באולם למטה: “הוא לא היה משוגע ו - - הניחו לו”. עתה בכתה מיי וראשה על המסעד הדומה למעקה. קרב שמש בית-המשפט והבחין ברטיטות גבה. היא הרימה ראשה אליו ובתחינה לחשה: “הוציאו אותי מכאן”. וכשהוליכה מלמלה: “אל תאמין, הוא היה נורמלי, היה טוב מכולכם כאן, ורק חיור היה וחולני לפעמים…” וקנחה את אפה במטפחתה.
כשנרגעה ירדה למטה, אל חצר בית-המשפט. בחצר הגדולה רבצו, כעדר, אוטומובילים קטנים. שני שוטרים הסתכלו בה דומם. השעה היתה לפני חמש, ודלקו כבר פנסי-חשמל באפלת ערב. מיי נשענה לרגע על גדר-האבן הקשה והסתכלה במבט רחב ברחוב, באנשים חיים, וחפשה מישהו שיאזין לדבריה. פעם פגשה את וילי בלוית ידיד, וחייך, אולי למשמע הלצה, ונשאר שריד חיוכו על פניו כשנפגש בה, ואז האמינה ששמח לראותה. והם בבית-המשפט אומרים ששנא וילי כל אדם, ובתוכם גם אותה, את מיי…
החל ללכת. לרגע נדמה היה לה שהיא אמו של וילי, מיי בת העשרים ושבע אמו של וילי בן השלשים וחמש, אם קטנה של וילי יודע-כל וגדול, שזה עתה נתחוהו לגזרים בבית הגדול שהשאירה מאחוריה. ושם הודיעו לה, לאם הקטנה, שבנה הגדול וילי, זה אשר כדי להסתכל בעיניו היתה צריכה להגביה את עיניה מעלה מעלה, שוילי זה… משוגע היה. - - -
לפי השעון היתה אז השעה קרובה לשתים-עשרה. לילה. גשם דקיק ירד והמדרכה כהה, שטופת מים. שפתיה קמוצות ואין היא רואה כלל את פנס-החשמל המסתכל בה ביאוש ואורו הופך צבעו הצהבהב לאדמדם-חום. שלוליות עצמו עיניהן כי לא היה פנס בקרבתן. פחדו מפני אפלת הלילה ונרדמו. על המדרכה מימין צועד אדם גוץ, כרסתני. מעילו הרחב פתוח למחצה וקצות החגורה מתדלדלות משני צדי הגוף כיצורים חיים ומיותרים ורק כובעו צמוד היטב לראשו. על ידו הולכת אשה שמנה מעט וכובעה עגול. קשה להבחין כתפו של מי גבוהה יותר, ומתוך הליכה עולה פעם כתפה של זו ופעם כתפו של זה. הוא מספר משהו והיא צוחקת.
לאטה הולכת מיי, כאילו שלא בידיעתה. מתקדמת היא בפנים מורמות קצת ושפתיה נעות ומבטאות משהו. היא פולטת מלים לאוזן הלילה בקול חלוש וחרישי. האפלה רובצת עליה וסחטת מלים מפיה. אחד העוברים הסתכל בה בתמהון כי נדמה לו שאמרה, מוכן הוא להשבע בכל הקדוש לו שאמרה: “משוגע” למי? לו? אבל בטאה את המלה הזאת בשברון-רוח ונענעה ראשה בשלילה, מסתכלת בנקודה רחוקה בלתי-נתפשת, בלתי נראית לאיש, נקודה שלא בעולם זה - -
מבלי רצון, אינסטינקטיבית, הלכה אל קברו. מזקנה אחת, היושבת על ארגז-עץ בפתח חנות-נעלים, קנתה צרור-סגליות קטן, מתוך הרגל ושדרה. על יד הקבר כרעה על ברכיה וישבה על עקבי נעליה, כאילו כרעה על שטיח לפני אש חמה, לחמם ידיה וגופה. מוללה באצבעותיה על-סגליות קטנים שנשרו כפירורים על האבן והסתכלה במעשי ידיה מתוך מבוכה, כבוֹשה להסתכל בפני איש שיחה, ומבלי להביט במצבה לחשה: “שם אמרו” – והניפה יד למרחק – “שאינך שפוי?..” ולא העיזה להמשיך ועצמה את עיניה בפחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.