

היום… 🔗
…יום… חודש… שנה… ולדיוקו של דבר מה נפקא מינה, אימתי נכתבו הדברים. זמן הורתם והגותם, למחברם מכל מקום, חשוב יותר. רוב הענינים הכלולים בספר הזה עלו לפני במחשבה, אם לא לאלתר על הגליון, וטרדוני בתביעת “דרשנו” בתקופת תש“ג – שי”ז. רשמתים במחברות אשר עמי בכתובים, מהם רק בראשי פרקים, מתוך סלידה והיסוסים. כל פרק כתוב נתלוותה לו חששה, שהדין עמה, שמא עשויים גם פרקי הרהורים ורשמי רגשות של חטף בהצטרפם יחד למסכת להיות בבחינת נכסים, שכל המרבה אותם מרבה דאגה. היומן, סבור הייתי תמיד, סורו רע. הוא בגדר חי הנושא את עצמו, שפעמים משיג את גבול החיים לפי תומם, ויש שנהפך לעלוקה האומרת הב, הב. רצון מתמיד מפעמו להשמין, להתעשר, להתגוון. כל מעביד משעבד. בעל היומן שוב אינו אדון לפעלו, אלא עבדו הנאמן. אף יש סכנה של טשטוש וערבוב תחומים בכתיבת רשמי חטף וצילומי רגע מהגיגי־לב תוכם רצוף הגות חיי עולם… אולם גם הסכנה שימשה כוח מושך. כל מירוץ הוא בחזקת סכנה, אף מירוץ עם הזמן, עם ההוויות השוטפות, עם התופעות החולפות ועם המשברים הנמוגים. ואולי שברי הגיונות הולמים באמת את המשברים ברוח. הרוצה לסייר חלקות קטנות אינו יכול לדהור על סוסים אבירים, המגמאים שטחים נרחבים, שיביאוהו בקפיצה אחת ממטרתו והלאה.
עדיין אני שוקל בדעתי את חלקי הסותר והבונה של דרך הכתיבה ביומן, נתקהלו ובאו עלי רבים מן העלים הטרופים, שכבר נצטברו באוסף הגנזים שלי וכל העלים המרשרשים ואינם פוסקים במחשבתי ותבעו ממני במפגיע לגאלם מן המחשכים. אמרתי להם: לאיזו תכלית, לשם מה ולמען מי? כלום מצויים בימינו רבים המטים אוזן לשמוע לרוח באנוש המסיחה את עצמה? אך העלים הרעישוני ברשרושם, כמו נהיו ליער עלים, וענו לאמר: העלנו, גאלנו מן המחשכים, שלחנו לחיים ויהיו אלה חיים לאין תכלית, לא לשם מה ולא למען מי. טובים לנו חיים ללא תכלית וללא למען, מקפאון האלם ושממון התוהו. הה, שלחנו נא מן האופל האופף אותנו זה שנים. רצוננו לראות אור, אם גם לא נהיה אור לרבים. חפצנו בחיים. שמעתי קול דובר בי לאמור: יהי כן, רצונכם זכותכם. אלא שעליכם לשוטט לפעמים בעולם מפוזרים ומפורדים, ללא מוקדם ומאוחר, כדרך שעליתם על הכתב ללא סדר ומשטר.
א. על הסכנה שבהסתכלות 🔗
סכנה להעמיד את האני מול העולם. כל עמידת־נוכח היא עמידת נגד, כשם שכל דו־שיח הוא דו־קרב. סכנה לראות עין בעין את היש. כל ראיה היא חדירה פנימה. החודר לתוך חותר מתחת. היש הוא קיר אטום. את ראשך תנפץ אל הקיר ובו לא תפגע. אין לך אלא להישקע לתוכו כלבינה נוספת. צעק חי וקיים והושענה, ולא תשנה אף כקוצו של יוד מן הדין או מן המנהג והנימוס. העין אם כל החרדות. לכן אל תתן את עינך בכוס, אם בכוס היגונים ואם בכוס התענוגות. כל כוס היא כוס חרבות. סכנה להביט אל ארחות בני אדם, טבעיהם ומאווייהם. מה הגיון להיאבק עם תאוות גבעות עולם? כל המשתער בחזיון הרוח על טבע החומר מקדש עליו מלחמה. ההסתכלות היא מערכה. העין החודרת לצפוני המעשים מבקעת כמו בחרב, וכל המניף חרב בחרב יפול. אוי לאשר איננו עיוור אין עינים, כי מזיקים פוגעים בו. אך אוי גם לאומר לא אראה אוון, לרשע־כסל לא אביט. תאמר לא ראיתי, אך האם גם לא שמעת? הכי ערל־אזנים הנך? בין כך וכך תבוא על ענשך, אם בעד טביעת עין ואם בעד טביעת אוזן. אין עונשים אדם, אלא אם כן הוא מן המזהירים והמוכיחים, או מן המזהירים ומבריקים. ואפילו מאומה לא פעלת וכלום לא אמרת, אף בפליטת־פה של הטפה והדרכה לא נכשלת, רק הקשבת לשיחם ולשיגם, למשאם ולמתנם, הנלוזים, כבר נמצאת חייב כצר־עין ונצור־לב. אף על הרהורי־לב, על כל טענה ומענה במערכי רוחך הנסתרים, יעשו בך שפטים. אוי לאיש לבו ער ואזנו קשבת.
תמצא לומר לא אשאל ולא אנסה, אשים עצמי חירש ועיוור, אהיה לי איש מן הצד ולא כל שכן שהנך מוחזק איש לא אימון בו, הפוגם בכל הספירות, הראוי לכל הדעות להיות מוחשד כאחד זר ומתנכר. הרי פורש הנך מן הציבור וכל הפורש מן הציבור אומרים עליו דיבוק רע נכנס לתוכו, אבל הוא עצמו אינו דבוק בשום דבר. הציבור זה דברו לכל יחיד: אתה פלוני בן פלוני הנך שלי, כולך שלי. לא בידך ברירה להיות זר או תושב עמי, רחוק או קרוב לי, מעורה בתוכי או פרוש ממני. אתה מצווה ועומד להיות מעורב עמי, כפוף לי לא רק באמונותיך ובדעותיך, כי אם גם בטעמך וברגשותיך, קרבתי עליך לבקש, אותי תשרת ובי תדבק. אולם רק מלפני משפטך יצא, אם לשבט ואם לחסד, אם לאשר את פעלך או לשפוך לך על פניך את הכוס שהנך מוזג לי. ארצה אעשה אותך לאיש גדול מהולל ברוב תשבחות גם על לא זכויות וכשרונות, דגל תהיה לי, נכס העם, בתארים אקשטך, מוסדות אקרא על שמך, כסמל חינוכי אתלה אותך בשער בת רבים ובך יתברכו, אפילו כל שיחה בטלה שלך כל פליטת־פיך אעלה על גפי מרומי קרת ואעשה אותך סיסמה, הוראה לדור; ארצה ארחיקך מעל פני, אשמטך לקרן זוית, אל צלמך לא אביט או אראה אותך כאילו אינך, כפתן חרש אהיה לך. קשה מזה: כהמון־אדם חרש ואכזרי אהיה לך אשר לא רק אזנים לו ולא ישמע, כי אם גם שפתים לו לשרוק עליך בוז ורד וצא צא, עוכר העם; לעפר אשפילך וללעג ולקלס אעשך, הדק הדק היטב אטחנך עד כי לא יהיה לך עוד צלם בן אדם; ואפילו שיחך יהיה מלא פניני חכמה כרימון לא תהיה לך אוזן אף אחת. מרות, מרות, מר פלוני, קודם כל היה הדום לי, עבדי הנאמן, עבדי לרוץ לפני, עבדי החונף. אך בידי הוא להטות לך כנהר חסד או להכריז עליך נידוי וחרם. כן, מר יחיד, השלך עלי יהבך, השלך את נפשך אלי, קבל עליך את עול מלכותי והמון־מלך יורה־יורה, ידון־ידון אם להציב לך שער הנצחון לכבוד, לתהלה ולתפארת, או להכניסך בשער חירוק השינים, אם כתר יתנו לך או זר קוצים יחבשו לראשך. מר יחיד, תן כבוד להמון – או אז ימשיך עליך המון רחמיו וחסדיו. ראשך כוף, כי זה משפט ההמון וזו דעת הקהל: עדת ראשים כפופים היא יפת־נוף.
ב. על התורה ועל העבודה 🔗
פליאה היא בעיני אותה השתעבדות מרצון לכתיבה, שאני נוטלה עלי מדי יום ביומו, כמו שכיר־יום נולדתי. איני יכול להתבטל אפילו יום אחד מעבודתי. לחם־חוק הוא לי, מלחמת־חוק היא לי. מלחמה עם מי? עם שממת העולם, עם בעותי החיים, עם אימת הטירוף הרובצת לפתח ההגיון, על סף חיי הרגש ועל סף הסוף והאין־סוף. שעה אחת של בטלה מחלחלת בי פחדים. מי הוא המלאך הטוב או הרע המכה על ראשי בלי הרף: גדל פרי הילולים, הרק את רוחך, אל תתן דמי לעים רגשך? מי זה ממריצני תמיד, מי הוא המענני? שמא פועל אני בבית החרושת של השטן? שמא חשקה נפשי לישא חן, לקנות לי שם, לעורר רחשי הערצה והתפעלות, שמא חלילה איני עובד לשמה והנני מחסר את בשרי ודמי על מנת שיאמרו סופר בן חיל הנני. סופר. יכול שאף אות הקלון הזה יודבק בי. אני כותב, כותב רק משום שאין לי ברירה ובלי כך איני יכול לעבור יום אחד את הירדן הזה, ירידה אחרי ירידה לעמק השפל. וכלום איני מוכן ומזומן להמשיך, להתחיל כל יום מבראשית, אפילו לא תהא לי כל טובת־הנאה לא לגופי, לא למעמדי, לא לשמי, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, ואפילו לא אנחל אף קורטוב כבוד, אלא, אדרבה, אנחל קלון, שיבואו לימים עכברי הבקורת לכרסמני ולסחוב את נתחי רוחי לאשפתות. קול, קול, אשמע בכל עת: הפץ את מעינותיך, תן להגיונך לזרום אל ערבות הנצח, שפוך שיחך ופרוש חזונך, כי לכך נוצרת. אם מלאך או שטן מושיבני מדי יום ביומו אל שולחן כתיבתי, אין לי ברירה. עולה אני על דוכני כעולה לעקידה על מזבח הנייר. פחד בי, פחד לי. מפני מי? שמא מפני המות? מפני החיים או מפני מחשבתי ורגשי? אם ככה אני בורח מעצמי אל מקור פחדי. קר לי קר לי, ורק בהגיגי תבער אש ותהיה לי גחלת לחמם. אילולא חצבתי להבותי ממקורותי, הייתי קופא. ואולי זהו הטעם לעבודת הפרך שהוטלה עלי?
ג. שבת האמנות 🔗
על הכתוב ויכל אלהים ביום השביעי נאמר במדרש רבה: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה? כלה שתיכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת. חושבני: העולם חסר עד היום שבת האמנות. עיקרה של האמנות בת כל הדורות נעוץ בתוך החול והחולין. ציירו בשר, תיארו דם, כיירו חומר, יצקו מסכות, סיפרו על הוי, שרו יצרים, ערבבו צבעים, מזגו סממנים, פתכו תבלינים, גילו מנהגות, הסיחו נימוסים, קשטו את הלבושים, ציינו כפתורים וכל מיני פטורי־ציצים. אך אל נבכי הרוח לא הגיעו, את חזון האדם לא גילו, את הנשמה לא העלו מתוך מטמוניה, את הפנים אשר מתחת למסכה לא חשפו. שלחו בנו צללים ולא נפשות לשחק לפנינו, שיסו בנו שדים או הרחיפו לפנינו מלאכים, אך האדם לפי תומו איננו. נעוי־צורה או אנפין קדישין מתהלכים על הבדים אך אדם בצלם אלהים איננו. העיקר חסר. בכל סיפורי האהבים יש אשת חיל ופילגש, השפחה או הסוטה; הכלה לא הופיעה עדיין.
האמנות חוסה בחיק הגופים, ניזונה מן העלילה, יונקת מן התאוות, נוהה אחרי הגירויים, נדלקת מן ההמצאה, מתרפקת על ההפתעה, עולה לגדולה בחסד המופלא והיוצא דופן וכל המוציא את הדמיון לתרבות רעה שלא כדרכו ושלא כנהוג, שהוא מחוץ לשורת היושר ומחוץ לשיטת ההגיון, רוחצת פעמיה בדמים תחת לטבול במקוה הזוהר; מתפטמת ברבורים אבוסים של יסורים מזוהמים תחת לאכול לחם הפנים של צער הנצחים; שותה לשכרון כל קיא וסחי אשר בתעתועים ומדוחים. מה מעטים ציירי המופת, שלא שפכו במכחוליהם אור הכיסופים והדביקות על פצעי הצלוב, ומה נדירים מחברי המחזות, שלא העלו על הבמה צייקנים וכיליים חדלי־אישים, קנאי־גברים, הנוקמים בצרות עינם ובאביונות־מזגם בדם נערצתם את עלבון אהבתם שהושבה ריקם. רק דורשי־דמים, אנשי שחץ, בני העולם התחתון, אותם זכר האמן בחסד עליון להציגם לראוה בתבנית באי־כוח המין האנושי הראויים לשמם. תועי־רוח ודלי־מעש, או רבי־פעלים וקטני־נפש, שוטים סוטים, חוטאים, ספק־משוגעים וחולים בוודאי, או לפחות חולים מדומים, רוצחי אלמנות בעד צרור כסף, קרמזובים מופקרים פרועי־שכל, קיסר עובר ובטל, המסגיר את כל נחלאותיו בידי הבת הבוגדת, נסיך נע ונד בהגיונו, שודדים לשם שמים ואבירים מנוונים, כל חולה נופל ואובד־דרך, כל המוסר את דינו לכוס הרעל, כל מושל אכזרי וחסר־לב, יירצו להיות נפשות הפועלות במחזה. אך אדם ביקר, תפארת אדם, תם וישר, אדם באשר הוא, אדם באהלו, אדם בסוד־שיחו עם נפשו, אדם המדבר אל רעהו מלב אל לב, אדם על מחרשתו ובבית־מלאכתו, אדם לא בחמדת תענוגותיו ולא במרמורי־יסוריו או במרי־תאוותיו, אדם בשבתו אל שולחנו ושתילי הזיתים מסביבו, אדם תחת גפנו ובעצמת כיסופיו לכל טהור ונאצל, אדם האוהב את ביתו ואת נוות־ביתו, את השדה אשר ברכו בו אלהים, את ארץ מולדתו, מבלי אשר יחיה למענה על חרבו, אדם ללא קולות וברקים, ללא תופים וחצוצרות, ללא לפידים, דגלים ותהלוכות, במה נחשב הוא להציגו על הבמה. אדם אשר כזה משעמם הנהו. והאמנות היא אויבו הקדמון של השעמום, או כי השעמום הוא אויבה בנפש של האמנות. לאנשים אשר יתאוו לכתר אמנים ייאמר: עורו, עורו את האדם עד היסוד בו, העלו מתוך נבכיו פסולת כל יצר, הקיצו את הנחשים הרדומים בקרבו, הרקידו את כל השדים הקטנים והגדולים, המוחשיים והמדומים, אשר אתם טופלים עליו, העלו מתוך תהומותיו כל מוקצה מחמת מיאוס, פקחו את הגל מעל כל קופה של שרצים יצורי הדמיון, למען תעשו לכם שם של מגלי־טמירין וחושפי תהומות; ערכו את המוקד של השבת השחורה ותהיו לבעלי מוניטון. תחת שבת של נשמה יתירה קראו לשבת החטא, השפע והעבירה, מה תימה שיש לנו אמנות של חול וחולין וחילול, אף אמנות של שבת שיצאה לקלקול, אבל שבת האמנות איננה.
ד. חולשת הדעת 🔗
… אמש נגשתי אל ארון הפחדים… הוא ארון כתבי היד שלי. הה, ארון זה הנושא בחובו את נושאי הרבים במחברות כתובות בדיו ובמכונת הכתיבה, מעשי ידי להחרידני, פרי עמל שנים. למי אני עמל? אין רבים דורשים להם בחיי, קל וחומר במיתתי. עתים אני מוציא כרך אחד מהם מן הגנזך, מאוורר אותו אגב קריאה עיונית או מרופרפת, סובל לרגעים חרפת־בושה מקלקולים המזדקרים לעיני בחיבורים, שנראו לפני זמן מה אשתקד למשל, או אפילו לפני כמה חדשים, כשהצצתי בהם, מתוקנים כהלכה. והנה הם מופיעים לפני לפתע בדף זה או באחר פחותי־ערך, אם מצד תכנם ואם בלשונם המשובשת או המשורבבת. אהה, כמעט שאין חלקה בריאה או שאין חלקה בריאה שאין בצדה חלקה חולה. אך יש גם שפרק זה או אחר נראה לי עשוי יפה בתוכן ובצורה. לגודל הפליאה הנני בוחן עמוד שלם ואיני מוצא בו שום פירכה ענינית או לשונית, ויש לי קצת קורת רוח. בעמוד זה הנני נאחז, קורא אותו בקול ואומר לעצמי דרך עידוד: בחיי, יכול שאינך כלל סופר רע. עמוד כזה, חביבי, אינו דבר של מה בכך. הרי זה באמת פירור ראוי להתכבד. וכשהקטיגור שבי סונט ואומר אשליה. עונה אני לו: ומה בכך? אף האשליה היא חניה. היא נותנת לנו נופש מעט להחליף כוח בדרך הקוצים של הפעולה הספרותית, שלעולם נתון בצדה סימן השאלה, אם לגבי מעלתה לעצמה ואם מצד הצורך שיש בה למי שהוא זולתך.
כך הוא הנוהג בביקורי אצל ארון החרדות שלי. אולם אמש, כשנזדמן לי כרך, שכבר הותקן על ידי לדפוס ופתחתי לקרוא בו, מצאתיו להותי לקוי בתכלית בתוכן ובצורה, כולו פצע וחבורה, אין פרק שאין בו יתר או נטול, אין דף שאין בו שורה צולעה ומשפט מרוסק או מבולבל. בושתי וגם נכלמתי, שיצירת בוסר זו נראתה לי פעם דבר בשל ומוגמר וזכתה לגושפנקה שלי בחינת אשרה ליציאה מרשותי היחידה לרשות הרבים. רואה אני כי שוב אין זה ענין של מחיקות ותיקונים, שכלולים וליטושים, אלא של הכרח ביציקה חדשה, שינוי תוכן ועיבור צורה. הה, מה עשיתי? הטלתי לתוך קדירה השפותה על האש תרנגולת, שלא נמרטו מעליה נוצותיה ולא הודחו מעליה כהלכה הדמים, לא נמלחה כל צרכה ולא ניתנו בה התבלין המקנים לה טוב־טעם. אמנם, רגיל אני בכגון זה להתחיל מפעם לפעם מבראשית אחרי “ויכולו”", להפוך גם בפרקים, שכבר ברכתי על המוגמר, את הבטנה שלהם כלפי מעלה ואת שלמעלה לצד הבטנה ולהחזיר עטרות ולקרוע עטרות, ללוש בלי הרף, לשנות ולתקן. אבל דווקא כרך זה נראה היה לי משום מה מותקן כהלכה, גמור, כבר יצא מן האשפרה כביכול – והנה מתלאה. הוא דווקא גרם לי אכזבה מרה ביותר. לא תוכן מעולה ולא ביטוי משובח, לא הבלטת העיקר, גיבוב טפלות הרבה. הכל כאן מעורער ומפורק. כל המסכת לא עלתה יפה. אין לי נחת משום־צד. ואני כמה הייתי מרוצה. כיוון שגמרתיה גמרתי עליה את ההלל ואמרתי שלום עליך נפשי, אתה סופר ברוך השם לא רע.
יותר ממה שהייתי מיצר על כך, שהדבר, שנראה לי בשעתו בגדר מלאכת מחשבת, נפסל כעת בעיני וירד כמעט לדרגת סנדל, מיצר ותוהה הייתי על הכשלון של כוח שיפוטי ועל משוא הפנים, שהנני עלול לנהוג בעצמי. אין עיוור כמחבר ואין תועה־רוח כמי שמתיימר להיות בעל מסכת. הה, טעות, טעות מרה. טעות, שמן הדין הוא למצות את כל חומר משמעותה ולתתה ענין לכל פרי עמלי, לכל ילדי רוחי שהריתי והגיתי במשך שנות חיי. בנים גדלתי ורוממתי אותם בעיני עצמי, והמה כולם בנים לא אימון בם פסחים, אלמים, בעלי־מומים עד אחד, מחוסרי חיות ונשמה. כך הוא הענין. הערכת מעלת עצמו ומתן כבוד לנפשו הם מעין שק של חטים. כיוון שנתהווה חור קטן בשק, כל החטים מידרדרות ויוצאות משם אחת אחת. נמתח בי החשד על כל אשר לי, על כל מעשי ידי, על כל שפעלתי, שטפחתי ורביתי. ריק יצאתי מנכסי.
מעשה שהיה אמש ופעמים רבות לפני אמש, ובוודאי עשוי הוא להתהוות גם מחר ופעמים רבות לאחר מחר. גלגל הבושה החוזר בתוכנו. וכי אין נכון מה שאמרו שלומי אמוני הדת בוידוייהם לפני רבונו של עולם: הריני ככלי מלא בושה וכלימה לפניך. כל נפש מלאה בושה וכלימה. על אחת כמה וכמה נפש האיש, העושה נפשות בחזיונו והמייחס לעצמו כוח היוצר. אוי לסופר לא רק ממשפט הקהל, אלא גם בהתיצבו למשפט המבקר היושב בסתר הגיונו. וכדי להקל מעלי מקצת מסבל הבושה, ישבתי ורשמתי פרק זה, המכונה חולשת הדעת, ולדיוקו של דבר הוא חולשת הישות כולה. חשתי: ירידה.
ה. נקודות 🔗
א. איוב ושלושת הרעים 🔗
כל האסונות ניתכו על ראש איוב ו“בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים”. לאחר כך הוכה איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו “ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך, ברך אלהים ומת” אך איוב הוכיחה על פניה “ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת אלהים ואת הרע לא נקבל”. ושוב מעיד עליו הכתוב: בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". ואלא מה עשה איוב? נטל חרש “להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר”. וראה פלא: כיוון שדבר אסונו של איוב הגיע לשלושת רעיו “ויוָעדו יחדיו לבוא לנוּד לו ולנחמו”. לא עבר זמן רב ואותו איוב תם וישר, אותו צדיק שומר לשונו, שעד עכשיו לא פצה פיו בטרוניה חס ושלום, יקום ויקלל את יומו. מה שלא עשו האסונות והצרות הצרורות להזיז את איוב מתומתו ולהכשילו בלשון, עשו דברי התנחומים של שלושת הרעים הטובים.
אמנם, שלושת הרעים לא היו חלילה ידידים מזויפים, שוחרי קרבתו בימי גדולתו ואשרו בלבד. אדרבה, הם היו נאמנים לו ברעה כבטובה. אליו באו ועמו ישבו בצרה. רק ראוהו מרחוק פרצו בבכי, “ויזרקו עפר על ראשם השמימה”. ולא עוד אלא שחושם הנכון הורה להם להתנהג עם רעם האומלל ברוב תבונה ובזהירות יתירה. מלכתחילה לא הטרידוהו כלל במוצא פיהם. הם הניחוהו לנפשו ולעוצם סבלו, נתנו לו להתיחד עם צערו אפילו בחברתם. ישבו “אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדול הכאב מאד”. כיוון שהתחילו לדבר מיד נגעו אל החומש של אותו מסכן. הם עדיין לא דברו כלל, רק ישבו אתו “לנוּד לו ולנחמו” – ואיוב הצדיק, שנשא עד עכשיו את בשרו בשיניו, התחיל לקלל. עד היכן מגיעה הברכה הצפונה בתנחומי ידידים. מה שלא עשו האסונות הגדולים עשתה הרחמנות הקטנה. אמנם, יש לנו להודות לשלושת הרעים שפתחו בויכוח. בזכותם יצא לעולם ספר של הקטרוג והאמונה, אך מבחינת צער איוב אינם ראויים לתודה. ולואי לא היו באים כלל לקיים מצות ניחום אבלים. ואם באו מוטב היה אילולא פתחו בויכוח. כל ויכוח הוא דבר בטל, ומה גם ויכוח עם אדם שמתים רבים מוטלים לפניו. ועדיין תמוה הדבר: מפני מה שלושת הרעים השכילו לשמור על הנימוס הטוב בשתיקה נאה בהתחלה ולא עמדו במעלתם זו עד הסוף? אין זאת אלא שמלכתחילה לא תפסו את ענינו של איוב ככל הצורך. סבורים היו שהואיל וכל כך הרבה אסונות ניתכו על ראשו של מסכן זה, מן הסתם משול הוא כחרס הנשבר ושוב אינו כדאי להשחית עליו דבורים. כיוון שראו שהוא פתח את פיו אמרו: עדיין יש בזה רוח־חיים, ובכן, מצוה ללמדו בינה!
ב. הלא־אדם 🔗
יתכן שלא הפצצה האטומית היא התגלית האיומה ביותר של דורנו, אלא הלא־אדם שבקרב האדם. אנו לא ידענו כלל בדבר מציאותו. ידענו שיש פרא־אדם, בזוי־אדם, מנוול־אדם, אבל לא שיערנו כלל, שקיימת רשות כזאת בתוך הישות האנושית, שבה נגמר האדם וממנה ואילך מתחיל הלא־אדם ושלא־אדם זה אינו מנודה ומבוייש חס ושלום, נתון מחוץ למחנה, אלא אדרבה עשוי להיות ראש המחנה והמאסף לכל המחנות. לא היה חסר העולם אלא שעת־כושר קטנה, שפטיש כל הארץ זה יתעלה עד כדי תואר יושב־ראש של כדור הארץ, לפניו ישתחווּ כל עמי התרבות. כשלונו של לא־אדם זה אינו אלא מקרה, ואילו מציאותו הוא דרך הטבע. מפלתו היא ענין שבארעי, אך קיומו שוא הדבר שבקבע. התגלית הזאת נעשתה בדורנו, ואולי אף התגלית הזאת עודנה רק בראשיתה. תאמרו: הלא נאמר כבר חדל־אישים. מה שנאמר אינו כלום. הכל כבר נאמר. אבל יש אמירה שאינה אלא בגדר דמדום והידיעה אינה חלה עליה כל עיקר. חדל־אישים הוא מליצה, כגון האדם העליון או להבדיל מלאך השמים. ואילו לא־אדם שנגלה לנו יצא מעולם הדמיון ונכנס תוך המוחשי המחריד. לנו נגלה הלא־אדם בתבנית חיה של עדה גדולה, פחדים מהלכים בי, שמא לא־אדם, האכזר הנולד הזה, אשר קם לעינינו בדורנו, הוא רק ראשית תבואתו של יצור לא־אנושי ממין־אדם חדש של הדורות הבאים, שמא אין זה אלא חלוץ, רעם מבשר!
ג. אין ביקוש לנשמות 🔗
כמה חלש ותמים היה כוח דמיונם של הדורות בעבר. סבורים היו שהאלים צמאים לריח הקטורת של בני־אדם; שמלאכי שמים ראו את בנות האדם ויחשקו בהן וישאו אותן לנשים ומהם יצאו הנפילים; שהשדים חוטפים ילד ממשפחת האדם, נוטלים אותו בשבי וממנים אותו מלך עליהם; שמפיסטו קונה נשמות ומשלם שכרן לבני פאוּסט בכל תענוגות העולם הזה. אולם בזמננו נודע הסוד האיום, שאין צורך עוד בבני־אדם, לא לשוות לו דמות אל ולא להמליכו על כת השדים. אין קונים עוד לנשמות. אין צורך באדם, אין ביקוש לנשמות. נודע הסוד האיום. נודע זה הוא פצע עמוק בנו.
ד. דור אובד 🔗
מקרוב נראים כל הפרטים; בריחוק מה מראים החלקים; מרחוק נראה רק השלם, הכולל. אדם בתוך העיר רואה בקתות, בתי־חומה, סימטאות, רחובות, פרורים, גשרים; יצא לעיבורה של עיר והוא רואה רק גושים גדולים; חלקי העיר ופרוריה. המרוחק יותר אינו רואה עוד אלא גוש ישובי גדול שלם וכולל. לכל היותר הוא מבחין בשיאים: בראשי מגדלים, בארובות העשן, בכפות המסגדים ובגולות האנדרטות הנישאות.
אנו בהווה מחלקים את בני דורנו הנתונים בתוך מרקחת הדמים לרבי־טבחים, לגרוריהם, למסייעיהם במישרים או בעקיפין, לשותפים לרצח לשיעורים, למדינאים בוגדים ולמכתבי־עמל הבוחשים בסיר המות הכל־עולמי, למי שהכוח למחות בידם ואינם מוחים, לצופים אדישים, למזידים ולשוגגים, לשוטים שאינם מרגישים ולערלי־לב שאינם חומלים, למטומטמים הרואים ואינם יודעים מה רואים ולמנוונים לסוגיהם, שמתוך שנסתלף להם חוש החיים הם רוצחים או נרצחים ללא מצפון. אולם לעתיד, ממרחק הזמן, לא יבחינו עוד בחילוקים אלו, אלא יראו את דורנו בשלמותו, דור אומלל, דור מנוּון, דור רוצח ודור נרצח. וכך יאמרו: זה היה דור ארור מאד ודור נורא מאד. ואולי יבטאו את שמנו בקצור נמרץ דור השמד או דור הכליון, כגון דור המבול, דור הפלגה, דור המדבר, מין גוש עצום ומבולל ללא חיתוכי־קוים ושרטוטי־פרצופים, ללא צדיקים ורשעים, ללא רודפים ונרדפים ללא רוצחים ונרצחים, אלא דור, דור עמלקי שנתקיים בו “מחה תמחה”, דף חלק בספר התולדה האנושית. ולא דף חלק משום שלא היו בו הרבה מאורעות, אלא, אדרבה, דף חלק משום שהיו בו מאורעות נסערים יותר מדאי. מאורעות היו בו ולא חיים. ואם בני דורנו יזכו לקצת השארת הנפש ידברו עלינו ביתר פרטיוּת ויאמרו: זה היה דור המלחמות הגדולות, דור השחיטות, דור הקרונות הסגורים ומחנות ההסגר, דור תאי הגזים ובתי המשרפות, דור פושעי נירנברג וסניגורי נירנברג, דור רצח הילדים והפצצה האטומית. אך יתכן שלא נזכה כלל לפרטיות כזאת, אלא נהיה כלולים במלת־זועה אחת. יאמרו פשוט הדור בהא הידיעה ומאליו יהיה מובן כלפי מי מכוונים. ושמא לא ידברו עלינו בקול רם אלא בלחש מלוחש כדרך שאין מזכירים תקופת מגיפה בקול רם אלא בלחש מלוחש. משום אל תפתח פה לשטן. נהיה דור אובד, לא יזכר ולא יפקד שמנו. ישישים יתלחשו על אודותינו ובפני הצעירים יעלימו את מציאותנו שלא להרעיל נשמות זכות. כלום מה אנחנו יודעים על אטלנטידה? היה חבל ארץ ושקע לתהומות. אטלנטידה, קובלים החוקרים, היא סוד שלא ייגלה עוד לעולם. ושמא אף אנחנו עתידים להיות סוד עולם. סוד נורא.
ה. פועלי האוון והצופים 🔗
בעצם יש כאן שני צדדים: צד אחד זרע השטן, פושעים אשר לא קמו כמוהם, אנשי מיידנק ואושבנצים, מנהיגי עם האדונים וכל שמשיהם בני עמים אחרים, שרים גבוהים, מדינאים, ראשי־צבא, מלומדים, סופרים, שחקנים, רופאים, אחיות רחמניות, שהם שותפים לכל התועבות של רציחת מיליונים ושחיטת ילדים ושריפת ספרים וריקוד על גבי קברים והובלת המונים לתאי־גזים בתופים ובמחולות ועריכת בתי־משרפות; צד שני הוא רוב מנין, ומכל מקום רוב בנין, של העולם, שהיו צופים בכל התועבות האלו כדרך שמסתכלים בחזיון הטבע, בתופעה של החיים, שהוא, אמנם, כולו מות. הצופים הללו, השאננים האלה, מי תכן את רוחם ומי יבין פשרם? הצופים האלה לא מחו, הצופים האלה קראו בעתוני הבוקר תיאורים מענינים של פרפורי הקרבנות. הצופים האלה לא צעקו “אוי ואבוי” ולא הזעיקו לבבות – הם שלחו כתבים מצוידים במצלמות להגיש להם פרטים מזעזעים ותמונות בולטות ממעשי הענויים. הצופים האלה עמדו מתחילה מרחוק, עמדו על הדם ועל האש של הנטבחים והנשרפים ואמרו בפי נציגיהם, שאין בדעתם לקדש מלחמה אידיאולוגית על החיות הטורפות האנושיות. ואף בתום מעשי התועבות לא עמדו הצופים האלה לעקור את הניוון האנושי הזה משרשו, אלא שקדו לתת לו ביסוס חוקי ולצקת את השחיתות הזאת לתוך דפוס משפטי כביכול ואף להעמיד לה סניגורים. סניגור אחד כזה מתוך גרונו מדבר על מין האדם, מין האדם הצופה, שהוא רוב מנין ורוב בנין. הצופים אוהבים לראות הכל ומטבעם להבין הכל. הם מבינים את הצד ההוא, הם יורדים לסוף דעתם של הפושעים. זהו הדבר המחריד. הם אוביקטיביים לגבי התועבות, הם אוביקטיביים לגבי הרוצחים והנרצחים כאחד. וכלום מה משמע אוביקטיבי? הוא מבין צד זה ומבין גם את הצד שכנגד. הוא יכול להכנס לתוך עורו של זה, ולתוך עורו של זה. הוא חבר לזאב וגם לכלב. האוביקטיבי אינו לא־סוּביקטיבי. אדרבה, הוא סוּביקטיבי פעמיים.
ו. דורנו 🔗
דורנו – עריסתו עמדה בשלהי המאה וכניסתו לבית־הספר של החיים חלה בראשית המאה; בגרותו חצתה נחל הדמים במלחמת העולם הראשונה ושנות בינתו משתלשלות בתקופת הביניים שבין דמים לדמים. אהה, יומו נוטה לערוב בליל חושך וצלמות של מלחמת העולם השלישית, היא מלחמת האדם ביקום ויקום באלהים. קץ חיי דורנו עולה בד בבד עם חרדת הקץ לכל בשר. מה שם ייקרא לדורנו בפי קורא הדורות לעתיד לבוא, אם עוד יקום קורא לדורות? ומה אות־יחס יירשם על מזוזת פתחו בהיכל הנצח?
שאלה היא ותהי לשאלה.
אין לייחד לדורנו שם ולא נדע מה אות נכתירנו בו. הוא רב־שם ואל־שם כאחד. אותות רבים נחקקו בבשרו בכתב הדם והאש, האמת והכחש, הכבוד והקלון, ואות הייחוד אין. הוא הגה בתורות רבות ושגה ברוב דמיונות וחלומות, עבד לאלים ללא ספור, אך לא בתורה חפצו, בחלומות לא יאמין, ולא ידרוש אף לאל אחד. דבר אמונה לא ישא על שפתיו, אם כי יכביד מלים על רעיון וחזון. אל נכון השתעשע ברעיונות רבים והתמכר לחזיונות שונים לשלם בעבורם נפש חיה, מבלי לשים לעתים פדות בין רעיון נשגב לנתעב, בין חזון נאצל למביש.
דורנו הרה את האדם העליון וילד את חדל האישים. משורש כל מלאך הגואל יצר לו דמות השטן. בשמאלו הרים דגל השויון האחוה והחופש ובימינו קצץ כל כנף ממריאה, שיבר ומיגר כל פסל לרוח בת החורין. בלוית החוזה מיאסניה פולניה טייל בגן־עדן האהבה בת־השמים ושלוב זרוע עם הגאון הקודר ותועה הלבב נכנס דרך שער חירוק השניים למלכות האינקביזיטור הגדול; התפלל ערבית עם המתנבאים לשקיעת המערב ובהמוני בחוריו ובתולותיו יצא לקבל את הבשרים הזורחים במושבת התענוגות; חזה חזיונות בלילה בשוק הישן והציג בימים ככלי ריק את בתי התפילה; שתה לחיים לכבוד הבודדים הגאים והוקיעם על עמודי התליה.
דורנו לא בא אל התפילה כי אם אל הרינה; זנח שיר ונהה אחרי הזמר; חיפש אלהים ומצא את השטן; כרך יחד דגל הזהב וחרב הברזל; לא הניח היכל שלא העמיד בו צלם. דורנו לא היה חלילה דור עקר, כי אם דור שכול, טרף מעשי ידיו והמיט קלון על פעלי רוחו. כל שהשגיא האביד. הלא הוא דור המשיח, שנאכל על ידי מבשריו. לא חולל מהפכה, שלא הביאה עליו מלחמה; לא חלק כבוד לאדם נערץ, שלא שפך לו על פניו קיתון של דמים, שי לעריץ.
הדור, אתם ראו, אתם הגידו, מה שם יקרא למחצית המאה הזאת? אין השם “דור המבול” הולם אותו, כי לא נראתה לו הקשת בענן; אין הוא בגדר דור־דעה, כי נבלעה דעת נבוניו ונסרחה חכמת חכמיו לחלץ את מרכבתו מטיט היון אשר סביב שת עליה. אף תואר “דור המדבר” אינו נאה לו. מי כמוהו בדורות בנה ערים וחומות בצורות ומי ידמה לו וישוה לו בתאוות השיקום והתיכנון? זה דור ישובי וישבני עד מוח העצמות. דור בונה, בונה. בונה. אך קללה רובצת עליו, שכל בניניו המוקמים ברוב כשרון המעשה ובחכמת התכונה והתכנון, בין נועדו לשמש בתי מגורים, בין בתי שעשועים, הם מוקמים כמו רמים בתבנית קסרקטין וכל היכליו בתי כלא. אהה, נגזר עליו, שכל קו בנין יעלה לו בתשעים קוים חרס וכל אמת הבנין תיהפך בידו לשקר החיים. ארזים יגדע ושקמים יטע; יקים מוסדות ויהרוס שתות; יבריא גופים וישחית נשמות; ממלכות יחדש ועמים יוריד שאולה; שרירים יפתח ונפשות ידכא; קומות כפופות יזקוף וישפיל רוחות גאים; לכבוד גני עדן לעבודה הקים מחנות הסגר. ומה דורנו מדור? אהה, לא נוכל להגיד עליו דבר כי הוא זה וליתן בו כל אות בל ימוש. אף השם “דור הפלגה” אינו יאה לו. תו האחדות טבוע בכל פעלו וזממו, מוסדו ומוסדותיו. וזה ראש דברו: עולם אחד, עם אחד, אדם אחד. הוא באחד יוציא כל נשמה חיה. ומה שם נקרא לדורנו ואיככה נכנהו?
זה דור־אין־דור; ואולי דור־כל־בו. חסר־צורה ורב אנפין; דור שעטנז עשוי בליל הפכים; דור המשרפות ודור האשכולות, ודור הרואה עצמו חלוץ. דור בו החמיצו כל היינות אשר דרך בעמלו מכרם אלהים. דור בונה עולם ומחריב עולמות; דור אין בו יראת אלהים ויש בו יראת האדם; דור גבורים לחרף נפש בכל מערכות החיים.
דור קו לקו וכף הקלע, העושה לו כנף לחצות גלי האויר וזוחל על ארבע לפני סרדיוטין. דור המעלה כל סחי וחלאה הדבקים ברגליו במעופו אל ערפלי טוהר במרומים; דור שוכן בגיא־בן־הינום היוצא מנהר אשר בעדן; דור מרבה בשר ומרבה דמעה; זובח קדושים ומנשק עריצים; שופך דמים למען השלום. לא נוכל להביע כמו מה שם יקרא לדורנו. הן זה דור אל־שם; בן סתר־פנים ורב־פנים; דור פלאי ואלמוני; סתום וחתום ואטום; דור מולד האטום.
ואולי על מצבתו יהיה כתוב “פ”נ דור הנפילים, עליו נאמר ומלאה כל הארץ דעה ופלצות. וכה יהיה ראש דברו של קורא הדורות בסיפור קורותינו:
ויהי בימי דם ואש ותמרות אסון וזמרת ששון והרג רב וטרף רב וערב רב וחירוף רב וטירוף רב.
ז. התקוה 🔗
וכאשר יתבע ממני בית דין של מעלה דין וחשבון וקטיגור הראש יקיפני בשאלותיו, אענהו על ראשונה ראשונה ועל אחרונה אחרונה. הוא אלי: האהבת? אני לו: אהבתי ואף שנאתי, למען אגביר בשנאתי את עוז אהבתי. הוא אלי: הברכת? אני לו: לא ברכתי, למען לא איכשל בשפת חנף, ואף לא קללתי, כי שמרתי על נקיון־פי וטוהר־לשוני. הוא אלי: השמחת בחייך? אני לו: השמחה כעצבות רוח היא באנוש, ומי יכול להתהלך נגד הרוח. אכן, שמחתי אלי גיל ואף התהלכתי קודר בלחץ יגוני. אך גם בצהלתי וגם בעצבי שמרתי על גבולות הרוח בסתר־רוחי, לבל אשסה את רגשי הסוער בזולתי. הוא אלי: האם עבדת את בוראך? אני לו: עבדתי, כי על כן חייתי. הכי לא בזיעת אפינו נאכל לחם הרגעים והשעות? אך לא אכחד תחת לשוני, כי אף על בית־מקדשו של השטן נטיתי לעתים, עקב תיאבון־דעת, ולמען איבחן לנפשי, מה כוחי לעמוד בקרב עם איתן היצר. הוא אלי: האם נשאת תפילה? אני לו: נפשי לעתים שפכה צקון לחשה באזני אל חי, אך לא שאגה בתפילתה, פן יתערב קולי עם קהל המהגים והמצפצפים בכנסיות, אשר בשפתים יקראו תפילה ולבם בל עמם. הוא אלי: האם נצרת את לשונך מלדבר שקר? אני לו: לא שקרתי בלשוני, אך, אהה, שקרתי בלי משים ועל אפי וחמתי, שקרתי בסיקור־עין, שקרתי בסבר־פנים, שקרתי בחיוך שוחר טוב, שקרתי בכל תנועה והעויה, המחפאות על כוונת הלב, שקרתי לבל אלבין פני איש ולבל אשחיר את תמונת הבלהות. אבל אם ישאלני הקטיגור הזועם: הקוית? אענהו בתום־לב וברגש נכון: אכן, קויתי, תמיד קויתי, אף לרגע קטן לא דעכה גחלת התקוה בי. אף פינה נדחת מלבי לא הסגרתי ברשותו של שטן היאוש. תמיד זכרתי: גואלי חי. תמיד קראתי בעוז ובנאמנות: אל יאוש; מושיעי בוא יבוא, ואף אם יתמהמה אחכה לו בכל שעה שיבוא.
ח. חלום הפצע 🔗
… הלילה ראיתי זרוע במערומיה מרחפת לקראתי בחלל. לא הייתי בטוח שחולם אני. תפסתי את הזרוע בכף־ידי – דם נוזל מפצעיה. לקקתיה בלשוני פעם, פעמיים, פעמים הרבה ומצצתי בשפתי את הדם הנוזל. חשתי מתיקות עזה משתפכת בקרבי. חיש־מהר הופיע פרצוף שוחק בארשת קורת־רוח. ידעתי שהזרוע השותתת דם היא של הפרצוף. קול לחש לאזני: חן־חן לך שמצצת מתוך דמי מתיקות עזה. אתה שתית לרויה וממני פג כאב. היתה רווחה לי. וכפי שדבר אלי הקול היתה רווחה גם לי. שבעתי עדנים. חשתי אושר. קולות צהלו. תמה הייתי: השמחה על מה? שמעתי קול המון ברעו. עינים נוצצו בחדוות אושר. תמהתי: עינים נוצצות למי? קולות מריעים בשל־מה? והדם נזל. “הם צוהלים על הדם” חלף הרהור במוחי. אז ראיתי פרצוף־פנים מוכר לי. שערתי שהוא שלי. והוא ריחף לקראתי, זוהר מאד. חשתי כי גם עלי עברה רוח שמחה וששון. תמהתי עד למאד: פרצוף־פנים שלי והוא מרחף לקראתי, נחזה לי לא באספקלריה, לא בחלקת המים, לא בחזיון־דמיוני, כי אם בעליל, בעיני־בשרי אראהו, כמו נפרד ממני ונהיה חי לנפשו, נושא את עצמו. אך הזרוע לא היתה דבוקה בפרצוף הפנים. היא נתפרשה לה לבדה. שתתה דם. מצצתי את הדם בשפתי והדם נזל. השירים והזמירות פרצו בעוז, שרים אחר נוגנים עברו לפני בסך. תמהתי עד למאד. והדם נזל. מצצתי בשפתי. קול לחש לי לאזני: הנה חשבת ברוע לבך, כי ההמון החוגג צוהל על הדם, אך סוב ופנה ואל מראה פניך שעה. זוהר גם אתה, חוגג את הדם, מוצץ אותו ברוב חמדה. כי הדם מקסים, נוסך בך חן, חכמה, רוממות רוח. כולם אליך צופים ביראת הכבוד. מעריצים אותך. אכן, גברו המצהלות, הזמירות גאו־גאו, המונים מחאו כפים. על כנפי השירים והזמירות המריאה גם נפשי. שכור הייתי מן הקולות, המצהלות והמחאות הכפים, היטב ידעתי כי רוממתי עד למאד. חכמתי, יפיתי, שמעתי לחש בקרבתי: אליך נוצצות העינים ומוחאות הכפים, אך תם אתה ולא תדע, ואחרי הלחש התגלגל רעם צחוק בקרבתי, צחוק רע, מהתל, לועג לאיד. הבינותי, כי הזרוע היא שלי, פרצוף הפנים שלי, הדם שלי, הכאב שלי, השפתים המוצצות שלי, הכל שלי ובי, אף התרועות הם ממקור רהבי.
הקיצותי ואמרתי: גם הלעג לי הוא בי ומשלי. הכל שלי.
ט. משכילי כל העמים התאחדו 🔗
– טוב שבאת, ידידי – אומר אלי ד“ר קמינקא בדיבור נערי מהיר, והוא עצמו כבן פ”ב – שב ואני אגיד לך קצת הגיונות שעלו לפני זה עתה במחשבתי. גם אתה מביע לפעמים רעיונות. אני קורא, לא תמיד אני קורא. אין לי העתון שלכם. אבל מפעם לפעם, בערבי שבתות, אני לוקחו אצל שכן. אני משתוקק לדעת מה אתם כותבים שם והיאך אתם כותבים ואם אתם אומרים מה שצריך. שב ואני אדבר.
בשיחה־פתיחה זו מקבלני בעל הבית מיד לכניסתי. עוד אני בפרוזדור והוא מהלך חיש־חיש לפני ומוליכני לפנים חדריו. הילוכו כדיבורו: נמהר. ורק הגיונו מתון. ומן הפתיחה אל הענין, שנושאים שונים משולבים לתוכו זה בזה.
– אתה שב, ואני אגיד לך קצת רעיונות. זה ימים לא הרביתי שיחה עם אדם משכיל. אין מבקרים אצלי הרבה. כולם עסוקים. אין אוהבים לחכמה ואין להוטים אחרי דברי־תורה. המשכילים פוחתים והולכים ויודעי־יהדות לא כל שכן מתמעטים ואין מי שיעמוד בפרץ. ולא שאני חושש שמא חלילה תשתכח התורה מישראל. התורה לא תשתכח. התורה היתה והתורה תהיה. היא נצחית. כל אמת היא נצחית. לשקר אין רגלים אלא שהטפשים מאמינים לשקר. אבל מי שם לב לטפשים? העיקר הם החכמים והמשכילים. טפשים היו בכל הזמנים ואצל כל העמים. והלכה תמיד כחכמים, כל המשכילים מבינים זה את זה. הסוף יהיה שהמשכילים ינצחו את השוטים. אין הדבר חסר אלא שהמשכילים בני כל העמים יתנו יד זה לזה ואיש את רעהו יעזרו להגדיל חכמה ולהאדיר השכלה בעולם, כמו שנאמר בישעיהו ומלאה כל הארץ דעה כמים לים מכסים. הדעה תגאל את העולם. אין כוח שיגאל את העולם חוץ מן הדעה. חז"ל אמרו: אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. וכך יש לומר: אילו באו טובי המשכילים שבכל העולם לכלל דעה אחת, שיש שכל עליון והוא מכלכל הכל ומנהיג הכל, ואילו משכילי כל הארצות היו אומרים בואו ונתאחד, מיד היו מעבירים הרבה צרות ופורענויות מן העולם ומבטלים את המלחמות וכל הרשע והזדון עוברים ובטלים.
כיון שהזקן רואה בי ששפתי מחרישות ואני עלול לענות את חלקי אף אני, מיד הוא תופסני בידי באחיזה שיש לה שתי משמעויות. א. הטלת עוצר על פי. ב. זירוז והאָצה להטות אוזן לעצם שיחו. להוט הוא להשמיע וכל הגה שלי נראה לו כהסגת גבולו.
– היהדות – אומר הוא, ואיני יודע אם נושא היהדות נשתלשל ויצא מתוך דברי הפתיחה או שזהו נושא הנושא תמיד את עצמו אצל בעל השיחה, ששום “פּתיחה” אינה נתונה בסתירה עמו – היהדות צריכה להיות מכובדת, כלילת־מעלה ומלאת־חן. אם לאו לא תתחבב אפילו על היהודים, על הגויים לא כל שכן. טובי המשכילים היהודים בכל הדורות הבינו זאת והשתדלו לפארה ולקשטה ולעשותה נס לגויים, מצוינה בכל מעלה טובה ומידה נכונה. היהדות גרסה תמיד: טובה תורה עם דרך ארץ. ויש להוסיף טובה חכמה עם דרך הטבע. המשכיל בכל דרכיו אינו מואס בדרך הטבע. על וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אומר רש“י: מלאכים ממש. ואבן־עזרא מפרש: עבדיו. יש בני־אדם שאינם משערים לעצמם שום דבר טוב ומענין או שום שליחות נחוצה, שאינם באים על דרך הנס והפלא. כל שהוא פחות ממלאך אינו חשוב אצלם ולא כלום. בטבע אינם מאמינים. והאדם במה נחשב להם? ענין אחר מלאך – עליו אפשר לסמוך. אל תבטחו בנדיבים ובבן־אדם שאין לו תשועה. מה שאין כן המלאך. הוא הממונה על תבשילי השבת. הוא הופך ערים ומחריב ישובים. הוא בונה ערים, מרפא חולים. מכה על כל עשב ועשב ואומר לו גדל. יותר מדאי השלכנו את יהבנו על המלאכים. ילדות היתה בנו. ילדים אוהבים ענקים, גבורים, מחוללי עלילות גדולות. אבל איש משכיל מבין, שכל יום־חיים הוא יום גבורות וישועות, כל יום ויום אנו פוקחים את עינינו לראות אור העולם. ודרך הטבע זה הוא הגדול שבנסים. חדשים לבקרים מפרש המדרש: כל יום אנו קמים לתחית המתים. וכך היא האמת. אנו כל יום נוחלים את העולם. דבר זה רק משכילים יכולים להבינו, כי רק בלב המשכיל נתון העולם. אף הגדולים שבחז”ל במקום שאתה מוצא את גדלם בתורה, אתה מוצא את רוחב השכלתם הכללית. רבי מאיר היה, לפי האגדה, נכדו של נירון קיסר, ומסתבר שהיה בקי בחכמת רומא. וכן ברוריה אשתו היתה משכלת גדולה. ר' יהודה הנשיא היה בקי בחכמות, וכן ר' נתן. והוא שאמר ממזר תלמיד חכם וכוהן גדול עם הארץ, ממזר עדיף. גדולי חכמינו לבם רחב כפתחו של עולם ושום דבר אנושי אינו זר לרוחם. אפילו עיקר עיסוקם בתורה ובמוסר, אין הם מסיחים דעתם מדברים שבנוי וביופי. גם טובי המשכילים ביון וברומא הביעו רעיונות נעלים על הצדק והיושר, על האמת ועל המוסר. אין הרעיונות מפרידים בין גוי לגוי, אלא מקרבים את העמים. יביעו בני האדם הרבה רעיונות טובים ונכונים ויתקרבו זה לזה ולא ישא גוי אל גוי חרב. כל הצרות באות מן האיולת והאסונות העולמיים מקורם בטיפּשות. חכמים לא יעשו מלחמות ולא ישפכו דמים. הרבה פעמים כתבתי על זה. לחכמים אין פנאי לעשות מלחמות או מריבות ומדנים, כי הם תמיד הוגים רעיונות. חכמים מרבים שלום בעולם וכל המשכילים יחדיו ישבו לבטח ויתענגו בצוותא על דברי־חכמה. המשכילים אוהבים כל אשר נשמת־חיים באפו. משכילים אינם משחיתים וכל העולם הוא עולמם. אין המשכיל אומר: מה לי הודו, מה לי דרום־אפריקה, מה נוגע לי, היושב כאן, דבר אשר נפל אי שם הרחק במדינה פלונית? למשכיל הכל נוגע. מי שאמר: מה לי הקובה? – שוטה היה. רק השוטים מצמצמים עצמם בד' אמות. כל אדם הוא כלל האנשים וכל המקומות הם מקומו. כתבתי על כך. י. ל. גורדון, שאף הוא היה משכיל, אבל לא משכיל־אמת, לעג ליהודים העומדים וצועקים על פגימת הלבנה, כאילו כל משאלותיהם לא במרומים, אלא למטה על האדמה, כבר נתמלאו להם. ולא בחכמה לעג. אף פגמים שבלבנה הם עסקו של אדם. כל אחד צריך לקבול לא רק על צערו הפרטי. אף הצער הכללי, העולמי, תובע מאתנו את תיקונו. כל איש משכיל צריך להבין, שכל כמה שיש לו הוא חסר עוד הרבה. אדרבה, ככל שיש לו הרבה זכאי לתבוע שימלאו לו את חסרונו ורשאי הוא לצפות שתביעתו תתקבל. נותנים לעשירים, לעניים מנדבים פרוטה, על עניים ומרודים אין מרחמים. אם היהדות רוצה שיחבבוה ושיוקירוה עליה להיות עשירה, מפוארת, מעוטרת ברוב מעלות טובות. יהדות טובה תתקיים. ליהדות נחותת־דרגה אין סיכויים רבים לקיום ארוך.
כאן מתעורר בי חשק להכניס בין פצים לחברו איזו הערה משלי, מאחר שהזקן נטרד לרגע קל בתיקון סודרו. אך טעיתי בחשבוני. רגע קל זה לא הספיק לי אף לפתחון־פה. זריז בהילוכו ובדיבורו הוא זריז גם בקישור הסודר. עוד מלתי על לשוני והוא אומר:
– כיוון שבאת בצל קורתי ושמחת את לבי, ראוי לך להטות אוזן לדברי. מעטים הם המשכילים האוהבים תורה וחכמה. ואני יש לי מה להגיד ואין לי בפני מי להגיד. הטפשים אינם מבינים שצריך לתת לי מקום להביע את הרעיונות שלי. אין לי אף במה אחת. פעמים בגליונות של ערב החג מפרסמים איזה מאמר משלי, כאילו זה הכל מה שיש בפי להגיד. הם אינם מתענינים בי. טפשים הם ואינם יודעים מה טוב. יש לי הרבה באמתחתי. יש לי הגיונות. יש לי פרקי־שירה. אף ספר־זכרונות עמי בכתובים, בו אני מספר על אנשים מעניינים דברים מעניינים הרבה, אך אין בא לבקש ממני. הרבה כתבתי בזמן האחרון על היהדות ועל היעודים הגדולים שהוטלו עליה. במאמרי האחרונים הנני חוזר ומוכיח מה שהוכחתי כבר כמה פעמים במאמרי הקודמים, שהיהדות צריכה להיות גאיונה, תקיפה, ערוכה בכלי־זינה עליה לעמוד בשער ולדבר אל כל העולם. אנו היהודים לא תמיד ידענו לדבר אל העולם. אילו חכמנו והשכלנו להגיש את עצמותינו ולהוכיח את צדקתנו ולגלות את המאור שבתורתנו גם לזולתנו בויכוחים השונים, שהטילו עלינו בימי הביניים ובכל הזמנים האחרים, היו טובי המשכילים של כל הגויים תומכים בנו ומגדלים את שמנו. אך אנו לא בכל הזמנים ידענו לעשות זאת. בהרבה מקרים עמדו חכמינו, חסרי השכלה כללית, נבוכים ואובדי־עשתונות ויוצאים מן הויכוחים עם המשכילים וידיהם על ראשם. כתבתי זאת והוכחתי זאת. היו זמנים שאפילו החכמים שלנו, לא הבינו את היהדות, כשם שלא הבינו את פלביוס. הרבה דברים לא הבינו חכמים שלנו ביהדות. מהי יהדות ובמה היא נקנית, מה חלקה ומה גורלה. כתבתי על כך. היהודים היו צריכים לעמוד תמיד בקומה זקופה, הרונימוס אמר להם: אם האמת אתכם למה אתם דווּיים וסחופים? זוהי זכותה של א“י להבריא את אומתנו ברעיונות נשגבים ובאמרי־בינה נעלים, בשירים ובסיפורים המרעננים את הלבבות. אף המחזות על הבמה צריכים להיות סם־חיים לצופים. חברתי מחזה כזה בשם אחאב. בו אני מתאר את אליהו הנביא, הוא הרופא המבשר שלנו, להשיב לב בנים על אבותם. השחקנים שלנו אינם מבינים, שצריך להציג מחזה כזה על הבמה למען ילמד הקהל ויבין. העם אוהב יופי, רוצה לשמוע דברי אמת ותבונה. אך לא תמיד המשכילים בעם ניתנת להם האפשרות לדבר אל העם ולהשכילו. עמנו אהב את התנ”ך משום שרוח חן ותפארת שפוכה עליו. צא וראה כיצד יעקב אבינו מספר לנשיו בפעם ראשונה, שהוא רכש לו הון רב בצאן. כך מספר המקרא: “וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ויאמר להן רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ואלהי אבי היה עמדי. ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן”. וכך רוב פסוקים, ותוך כדי הרצאת כמה דברים מן הצד מתבשר להן שהוא עשיר גדול, כבד במקנה ובצאן. כל משפט מלא חכמה, מעוטף בציפוי של ענינים כוללים. טובה תבונה גדולה, שיש עמה ענוה גלויה תוכה רצוף הכרת־ערך עצמית ותקיפות. זהו ספר הספרים של עמנו. ספר קדוש, ספר מרומם ונאצל, המשמש מורה־דרך חכם ומחוכם גם לכל הויות העולם הזה. יהדות היא חכמה, רוח תבונית, אהבת הבורא, שצפונה בה דעת העולם. יהודי כהלכה הוא חכם טוב, משכיל בכל דרכיו. אך כל משכיל, אפילו אינו בן־ברית, הוא כלי־יקר. משכילי כל הגויים מבינים זה את זה. וכולם מתנבאים ברוח אחת. ואילו העולם נתון בידיהם, היינו מכבר נגאלים. הרבה פעמים השויתי דברי חכמינו ודברי חכמיהם. כולם אמרו דבר אחד. אתה אָץ ללכת? – שואל הזקן, שאף טביעות־עינו פועלת בזריזות מפליאה משום שהוא מכיר לפי תנועותי שאני מתקין עצמי לקום – מה לך נמהר? עדיין לא דברנו כלום. טרם הרצית לפני מרעיונותיך. יש לך רעיונות. אני לפעמים קורא מה שאתם כותבים שם. כשיהיה לך איזה דבר מענין משלך תואיל לשלוח לי, ואני אקרא.
אמרתי “שלום”. הזקן משהה את ידי בתוך ידו ואומר:
– אם גזירה היא מלפניך, לך. תבקר אצלי לעתים תכופות. בוא לפחות פעם בשבוע ואני ארצה לפניך רעיונות, מה הם החיים אם לא מערכת רעיונות נעלים ונשגבים? ואם יש לך ידיד טוב ומשכיל תביא גם אותו ונשתעשע יחד בשיחה.
י. מוסר הלב 🔗
תוהה אני: מה פשרה של נקיפת הלב, הפוקדת אותי לעתים, שמא חלילה יצאו כל חיי לבטלה, מבלי להניח אחרי פרק כתוב בעל ערך קיים לדורות? כלום על מנת כך בלבד נולדתי, או שמא קבלתי עלי באלה ובשבועה לפני לידתי, לבלי להיפטר מן העולם הזה בלי תרומה מכובדת לארון הספרים של עמי? ואף על פי כן הלב הפותה, הו, הוא נוקף, כאילו חושש הוא שמא אופיע לפני בית דין של מעלה בבוא יומי כחוטא ועברין שמעל בשליחותו. רואה אני בענין זה סתירה, שאיני יכול ליישבה. ממה נפשך, אם חש אני במשימה שהוטלה עלי בלידתי עלי להאמין, כי המעט שעשיתי בימי חיי בעמל כה רב, אינו דבר בטל כל עיקר. הרי מכל מקום לא הייתי הולך בטל, במסיבות שותי יין ושכר לא ישבתי, עם החוגגים ביובלות לא התערבתי, מבתי קפה הוקרתי את רגלי, על במות נואמים לא הופעתי, שעות־מנוחה רבות לא סיגלתי לי, נטיתי שכמי לסבול בעול תורה – ולמה כה מרה עלי נפשי מאימה וחרדה? אבל יש שנפסקים קשרי התחבורה בין הלב להגיון. השכל מבין והלב אינו מתפייס. הוא הדין אין לי שליטה על הצער, התוקפני מפעם לפעם בכוח ממה נפשך אחר, והוא: כיוון שאיני בטוח בכוחותי להביא לעולם יצירה של ממש, מן הדין לעזוב את המערכה ולפרוש לשתיקה גמורה. הנה גם אמונתי בעצמי מתערערת בי לעתים ולחייבני משום כך בשתיקה גם כן איני יכול. היסוסים וספיקות לחוד והתמדה בעבודה לחוד. אין הללו משפיעים על זו כלל. כלום רק הבוטחים בעצמם יש להם רשות הדיבור וזכות העשייה בשדה־ספר? אף הלב השבור רוצה להסיח עצמו. אשר שחה לעפר נפשו אינו יכול לבלי לשווע את ענותו. נשמת כל חי תברך או תקלל, תשיר או תברך. אף אני כך. אולי פי לא ידבר חכמות וחן לא הוצק בשפתי, ובכל זאת אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי, כדבר יחזקיהו במכתב בחלותו ויחי מחליו: כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה.
כשאני סוקר את חיי לאחור הנני מוצא לכאורה עילה לשקידתי היתירה למלא כביכול מכסה שהוטלה עלי מששת ימי בראשיתי. גדלתי בעוני וביתמות. מקטנותי הייתי אב לעצמי, האח הבכור במשפחה, כאב לסמכות. אילולא אני חרוץ בלימודי לא היה כל גואל לי והייתי אובד בעניי. בזכות התורה הגעתי לקמח מעט ולמעמד כלשהו, תחילה בין חברי הדרדקאים, הבנים לאבות חיים, ולאחר כך בין יתר הבריות. כל ימי מחוייב הייתי להצטיין ולעלות מעלה מעלה, כדי שלא ארד מטה מטה. מכאן שורש ההתחייבות, הרובצת עלי תמיד להביא לעולם נופך של נוי וחן. יום שאיני נותן דבר מה הריני בעיני אוכל ואינו עושה, שאין לו כל רשות לקבל כלום. עתים מדמה אני, שעלי לשלם גם תמורת האויר המחזיקני בחיים. אין שעה שאיני תובע בה אישור לחיי, הכשר למציאותי, צידוק לקיומי. חייב אני לשלם בלוי ולכפר בעד יתמותי. מצווה ועומד אני לעולם להפתיע את העולם. האם זו רק תאווה רעה או שמא גם מס וקרבן? בעל חוב נולדתי. עלי להרים משאות כבדים ולהיות מורם, כי אם לא אהיה בעיני עצמי מורם מאדם, לא אהיה חשוב בעיני אפילו כאחד האדם.
י"א. פליאה 🔗
… פליאה היא: הכיצד נתרקם במוח האדם פסוק מעין צדיקים יושבים… וניהנים מזיו השכינה – כלום שייך לומר שכינה להנאה ניתנה? אין יש זיו, אלא זיו נרמז, נוצץ מרחוק, קורא, מפתה, וככל שמתקרבים אליו בכיסופים ומשטחים לקראתו את הישות, כן הוא נעלם ומסתתר. והנאה אימתי? המרותק לסלע הוד והדר בתוך יש של אין סוף – וכי אינו דומה למבורך המקולל, השקוע בתוך ים צמוד לסלע ומכורסם צמאון? המשברים והגלים אליו באים, אבל אל פיו לא יבואו. החיות יוצאת ממנו מדי רגע ברגע ורויה אין לו אף כדי רגע. וכי אין זה החלק המזומן לצדיקים לעתיד לבוא בזיו השכינה?
… והכיצד שייך בכלל לומר ניהנים – כלום יש הנאה?
אל מסתתר. אף כשהוא מתגלה גילויו סתרו. וזהו ענינו של הסתר אסתיר, שהגילוי לו הוא הסתרו.
אין סוף משמעו אין סוף לצמאון. אין די ביש, אף לא בש"י עולמות יש. אין די במזומן. תמיד אני מוזמן אלי עוד. הבו עוד ולעולם לא תיבולנה שפתי לומר עוד. הבו עוד ועוד. עוד היום בנוב לא לעמוד, כי אם לעלות על הר נבו. ושם רק אראה, בעיני אביט ואתבונן אל אשר צפה אצפה תמיד ועד עולם לא אשיג. לא, לא אשיג, כי אם אשיג, הלא אהיה כלי מלא הבל וריק.
לבי לבי לצדיקים לעתיד לבוא.
י"ב. אמת של חסד 🔗
הסגולה לגלות שני הצדדים של המטבע בכל נושא היא לאו דווקא סימן היכר לאופי בלתי יציב ולחוסר דעה של קבע. פזילה לכאן ולכאן היא צביעות, אולם ראיית שתי הפנים אינה בכל התנאים הוכחה לדו־פרצופיות. יש היקף, שאינו מתפרנס על חשבון המרכז. לא בחד־צדדיות תקפה של האמת, אלא בהשגת העיקר ובכושר הריכוז בנקודה הראשית. הריכוז מביא לידי דביקות, אבל דביקות אינה מחייבת כלל קנאות. ברם, גם הקנאות אינה פסולה בהכרח. אפילו קנאות יכול שהיא באה ממקור החסד. עיקרה של אמת אמונה. וכשהאמונה מעוטפת בחום האהבה, שוב אין הקנאות הנובעת ממנה עקרה וצחוחה לגדל מתוכה שנאה. שני מקורות לאמת: אחד הנהר היוצא מעדן האהבה, שני באר השנאה. לכאורה האמת אחת היא. אולם נבדלת היא לפי מקורותיה. המקור משפיע על דרכי הפעולה ועל התכסיסים. באש על הכירים מבשלים נזיד, ויש שהאש יוצאת ללהב השריפה המחבלת. אש שורפת קוצים ועלולה גם לכלות את הגורן. האמת נידונה לפי מנין הקוצים הנאחזים והכלולים בה. אמת עריצה לפי גילוייה רעה היא אפילו כוונתה רצויה. דרך כלל אומרים אמת ואמונה בנשימה אחת, כאילו הן זיווג ללא כל תנאי והגבלה. אך האמת היא עתים דעה ועתים אמונה. שתי אמונות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אדם חוכך לפעמים בדעתו ופוסח על שתי סברות. אל דעות ה' נאמר, ודרשו חכמים שהדעות נתונות בין שני שמותיו של הקדוש ברוך הוא. דעות לשון רבים, לפי שכל דעה היתה מתחילתה, בטרם נעשתה בתוכה גופה ההכרעה, מחולקת לשתיים. פעמים אפילו דעה כשרה נולדת לעולם בצורת תאומים. הואיל וכך אין פסול, לא כל שכן שאין זה בגדר פשע, אם אנו מניחים גם לאחר ההכרעה אפשרות כל שהיא של פקפוק. ובלבד שלא להתיימר שהגענו אל המוחלט. אפילו הדעה השלימה והגמורה יתכן שאינה מלאה, אלא רק חלק מן האמת. ההתיימרות במוחלט, אפילו לגבי אמת שדבקים בה בכל הלב, היא גופה שקר. אין עם הארץ חסיד ואין עז פנים איש האמת. פלוני מכלל שחצוף הוא דע לך שאינו שוחר אמת, אפילו הוא מביע באזניך דברים, שאף בעיניך חותמים אמת. לא די שהאמת היא אמת, צריך גם שהדובר אותה יהיה אמת. מאידך גיסא כלום צריך לייחס לעצמו חזקה על האמת המוחלטת בשביל לפעול על פיה ביושר ובנאמנות? מספיק לי, שאני מאמין באמת זו, או מאמין בה לפי שעה, כדי לקיימה הלכה למעשה. טובה אמת, שיש בה ניצוץ של רחמים. טובה אמת, שיש עמה קורטוב פקפוק, המהווה סגולה כנגד היוהרה והאכזריות. אמת שאין בידה אלא אמת המידה של הדין היא קטלנית, בית דין קטלני טעון פירוק. אמת אכזרית היא שקר.
י"ג. נדבה 🔗
… היום יום שלישי… יום המוכן אצלי לעצבות. האם לפי שהוכפל בו כי טוב או משום שבו נולדתי? יש שאיני שרוי בו בטובה. מי שלא טוב לו בביתו הולך לחפש לו פיזור הדעת או היסח הדעת מחוץ לביתו. אין לנו בימינו מקום מקלט, אלא בבית התה או בבית הקולנוע. לשעבר מי שפגע בו יצר הרע של עצבות ומרה שחורה היה מושכו לבית המדרש למצוא בין קירותיו, האפופים בליה של זמן ועדנת הנצח, מגן ומחסה מפני השעות הרעות המתרגשות עלינו בעולם הזה, הפתוח לכל רוחות הפרצים של הצער והעצבון. אך בית הקפה בימינו כמה דל הנהו לשמש במקום בית־כנסת, במקום מושב־רעים, במקום מקום קדוש. בבית הקפה אין ריעות ואחוה, כשם שאין בו תפילה ביחידות או בציבור. אך מעלה אחת יש בו, שאפשר להתבודד ברשות הרבים שלו. ואפשר לישב בו בבטלה ללא נקיפת לב. הוא מעין מקלט צופים או מקטל צופים, להרוג בו את הזמן אויבנו מספר א. יושב בו אדם, צופה ומביט ורואה כאילו רבים, אך מעלה על עצמו שאינו נראה לאיש. יכול אף רואה איננו, אלא יושב לו סתם ללא טעם ותכלית. מסביבו המולה, עשן, מקטרה, מללה. החיים, זרים ואינם זרים, זורמים. הם שלך ואינם שלך בבת אחת, בדומה למקום: מושב זה, שהוא שלך ואינו שלך. הוא שלך על שום שאינו של שום איש. בית הכנסת הוא בית אלהים ובית לכל אדם. בבית הקפה אין אלהים שוכן והוא גם בית־אין־אדם, העומד על אדמת ההפקר. וגם על ההפקר חופף הוד החגיגיות. בני־זמננו בורחים מבתי חולין שלהם אל בתי הקפה ברדיפה אחרי החג האבוד, ואין בידם אלא איסרו חג.
ישבתי. עשן סמיך אפפני, הרעש הממני. לא ראיתי כלום מלבד סנורים. מבטי ננעצו כמדומה בנקודה אלמונית. אהבתי כי אראה סנורים, המשמשים לי מעין צוהר לעולם הנעלה. הייתי המום מקצת ומרוצה כל שהוא. אכן, אני חי ובעצם כאילו אינני. הטבילה בתוך ים של חיים זרים מקנה לנו מעין טעם של מיתה קטנה, הסתלקות. אנו חיים רק בשביל לדעת שאיננו בחיים. כשם שהמחשבה מגיעה לפעמים אל הגבולין שלה, לבחינת אין עוד, כך התחושה יש לה הקצה האחרון שלה, שבהגיעה לשם חשה כביכול את סיום הווייתה וראשית העדרה. ויש עברי פי העדר, מעין תמרון של התאבדות לדעת. המחשבה עד הקצה גורמת חלחלה. ולא כן נקודת האפס של התחושה, שבה צופים מן החרכים לעולם הבא, זונקים בשילוח אל הירכתים ואין עוד כלום, אף לא אימים. כגון כאב השינים הנמוג בין רגע לעקירת השן. הנירבנה היא מסתמא חדוותא עילאה, טועמיה חיים טהורים זכו. ביטול היש של חסידים מן הסתם אח־רגש הוא לה. אשרי המקודשים לעירוב תבשילין זה, שהוא חיים שבמיתה או מיתה שבחיים, אך אין זוכים לו אלא בני עליה ובעלי מדריגות, הרואים את עולמם הבא גם בעולם הזה. הם מקדשי השם ומקדשי החיים. כל חייהם כיסופים למות. אנו, שאין חלקנו עם הקדושים, איננו מגיעים כלל להשגה זו. אנו רק תוהים, בוהים עליה.
ישבתי בתוך קהל היושבים, זר בין זרים, מתעלס במחשבותי, שהנה ישני כשם שאינני, רואה ואיני נראה. איני חייב כאן לאיש כלום ואיני תובע מאיש כלום. לא רבתי כאן עם איש, אין איש בתוך כלל הנאספים, שלמד תורה מפי ונעשה על כך כפוי טובה ואף אוייב לי, אין אף אחד מהם רוצה להחכימני ולהשכילני ולהטיבני, לטהר את מידותי או לשפר את כשרוני. בדקתי ולא מצאתי באולם אף אחד ממבקרי הקשים, שדנו את חיבורי בצוננים, וקשה מזה, בשתיקה. שום איש מן הנוכחים כאן לא נמצא אף פעם מקופח על ידי, אם מפאת מבטי הזועם או משום חיוכי הרופף או בשל כל פליטת פה שלי. אני יושב לי כך סתם ולא כלום. איני צריך ליתן דין וחשבון על שום דבר. תזמורת קטנה שפכה לתוך אזני צלילים ערבים של חכמי־לחן ידועי־מכאובים מתבודדים במועדיהם. הרעש רעש והניגון נאבק עמו. עיינתי במחשבתי בקרב הנטוש בכל הדורות בין הרעש והניגון, ועדיין לא נפלה ההכרעה יד מי תהיה על העליונה. לא נפלה ולא תיפול עד עולם. הרעש והניגון באו כרוכים לעולם מששת ימי בראשית. משורש קין רוצח אחיו יצא יובל אבי כל תופש כנור ועוגב.
– אדון, שמעתי לפתע קול סמוך לאזני, מה לך תקוע כולך לתוך העולם? תן לעולם לעבור על פניך לדרכו. ירוץ לו להיכן שירוץ. בין כך וכך ידיך קצרות מלעצור את מרוצתו.
השתאיתי. אי מזה בא הקול אל אזני ומי זה האיש, אשר תקע את חכתו לתוך נבכי לבי וצד משם את סוד שיחי עם עצמי? הכי יש בתוך הקהל הזר הזה עין צופיה לי, נפש תדרשני? צלילי הקול כבר קרעו את הסנורים מסביבי. העיפותי את מבטי וראיתי את פניה חרושי הקמטים של הישישה וידה הפשוטה ושמעתי ברור ומפורש את קולה לאמר:
– אדון, מה לך מגלגל בהרהורים? מוטב שלשל ידך לתוך כיסך והעלה משם נדבה לי.
הנה על שום מה נקראתי לשוב מן הגבולין, לעזוב את ספירת ההסתלקות למען החיים. עוד יש בחיים האלה לנפש אחת צורך בי.
י"ד. סגנון ועיטורי סגנון 🔗
לשאח הפרסי השיאו עצה להתקין ביוב בארצו. אמר: ניחא. מה יקר? אמרו לו: הענין יעלה בכך וכך מיליוני שקלים. אמר: ניחא. וכיצד הוא מעשה הביוב? אמרו לו: מניחים צינורות כאלה. כלום רצונכם לומר שמעמידים אותם והם נצבים ומתרוממים כלפי מעלה כמיני מגדלות עד לשמים והכל צופים בהם ומשתאים לחין יפיים? אם כך אני מסכים שיהיה ענין הביוב לכבוד ולתפארת ולתהלה לארצי. אמרו לו: לא כך הוא אופן העשיה אלא כך. את הצינורות מניחים עמוק בתוך מעבה האדמה סמויים לגמרי מן העינים. החזיר השאח הפרסי ליועציו וכך אמר:
– אין אני עשיר עד כדי לבזבז מיליוני שקלים על מיני דברים שאינם נראים כלל לעיני הצופים ואים בהם משום קישוט לארצי.
הסגנון לאמתו עשוי מיני צינורות חבויים בתוך מעבה הדברים, כולו במעמקים, לא נראה וכמעט לא מורגש כל עיקר. וכנגדו עטורי־סגנון, המיתמרים ועולים כמין עשן כלפי מעלה. כל המדובלל והמשורבב מזדקר ויוצא וכאילו מתרומם ועולה. יפים עיטורי־סגנון לראוה, אבל אינם בגדר מכשירי נקיון.
ט"ו. לעצמי 🔗
אני כותב לעצמי וכלל לא על עצמי. מי יתן ואוכל לשים הסגר על לבי ומחסום ללשוני. הה, המעמקים. הם מאורת צפעונים. ידיד־נפש, קח חבל וקשור יד ליד, הך על כף היד ויישמט הקולמוס מתוכה. הה, סמכוני באשישות קטנות מפני האש הגדולה. הצילני נא, אחי, מהגיוני, מהגיגי, קח מנעול ותלה על פי. רעיוני, רגשי, זרמתם; לא־שינה תהיה. ימים כלילות אדדה על מר סוד שיחי בי.
ט"ז. אני שונא אותך 🔗
יום אין חפץ לי היום ואין מחוז־חפץ. אין דעה, אין שביב שמחה. נדמה לי ששכחתי אלף בית וכלל איני מבין מפני מה באה הבית אחרי האלף, ולא להיפך. בי הגיהנום ואני בגהינום. אילולא אני עצמי מחבר ספרים, הייתי בשעה כזאת אולי יושב וקורא ספר למצוא בו נקודת אחיזה לנשמתי, לשכוח מעט את עניי. אולם ההרגל להפיץ מעינות חוצה נוטל את הכושר ליצוק מים על יד אחרים ולהשקות את הנפש בחרבוניה ממקור הזולת. התקרה לוחצת אותי. אמנם, גלוי לפני שאף הרוח הרעה, כמו הרוח הטובה, חולפת, ואין לומר נואש. ברם, זה רק גלוי לפני ולא ידוע לי, כלומר, לא ידוע לי במידה שיש בה כדי לחזק לאלתר את סוכת חיי הנופלת. זכור לי היטב מה שקראתי זה לא כבר בספר האבלות “דקדוקה של נפש” את המשל הקדמון “אדם עצבי אל תאנח, כי אחר טרחה יבוא אתנח, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגה יבוא תביר”. או, בלשוננו, מערכי־לב האדם נתונים לחילופי גיאות ושפל, שמחה ועצבות, החוזרים חלילה. אולם הרי גם השמחה מלווה ברעדה ובמיעוט בטחון ואימון בה. גם בעלותנו על שיאה, ואולי אז במיוחד, הננו חשים את חלופותיה. אולם בעבור בנו רוח עצב תעשה את דרכה בחזקה ובפסקנות ותשקיענו בדכאון כאילו היא סוף פסוק ונכרתה מאתנו כל תוחלת. הכי השמחה מקורה יחסי, אכזב, והעצבות מכורתה הנצח, המוחלט? ואני הרי נוטה לדעת הפוכה מזו, שהיגון הוא רעה חולפת והשמחה מעינה לא אכזב. דא עקא שהשמחה הפוקדת אותנו צועדת בתוכנו לבדה, ללא כל ליווי, ללא התעוררות של אהבת עצמו, למשל, כבת־לוי. אך כל פעם שיורד עלינו דכאון הוא מעורר בקרבנו נחשול של שנאה עצמית, שקשה לעמוד בה.
פגע בך מנוול זה, ששמו שאט נפש האדם לנפשו צא לרחובות העיר והיטמע בתוך זרם העוברים ושבים. הטמיעה היא פעמים סגולה לשכחת עצמו.
לא עשיתי הרבה בהליכה וצמח לידי שמחוני הפייטן הקורן במקלו, בבלוריתו ובסמוקינג של שבת, המשמש מעין מצבה חיה בדור החולין על גזע הפייטנים, אנשי שבת ויום טוב, שעבר ובטל מעולמנו. כשם שהוא יחיד לו במדי הפייטן, כך הוא יחיד לו בהערכת פעלו הפיוטי, שלא באה עליו עדיין הסכמת הבריות כל עיקר. אף לאחר שהוא עודר בשדה הפיוט זה כיובל, הבריות עומדים כנגדו בשלילתם המרדנית. אולם אין שמחוני נופל חלילה ברוחו. פניו שוחקות תמיד, עיניו קורנות, כל מראהו אומר שירה. כיסיו מלאים קונטרסי שיריו הדקים, הנדפסים בהוצאה של כיס הפרטית שלו, ומשם הם נמשכים ועוברים בידו הנדיבה לידי כל עובר ושב ממכריו, הקרויים בפיו “המנויים שלי”. בכלל מנוייו גם אני. אף הפעם תחב לידי את קונטרס השירים של “מנגינות הנצח”, שיצא זה עתה מתחת מכבש הדפוס.
– קח, אמר, והתענג. אתה מקבל אצלי את הטופס הראשון. ומה הטעם? משום שאני שונא אותך. ועוד טעם, לפי שאני ואתה הננו שני גדולי הדור, אין כמונו.
– ומה טעם תשנאני?
– הטעם פשוט: אם לא אשנאך, אהבך על כרחי. ולמה לי לאהוב אותך? מה שאין כן אחרים, שהנני פטור אפילו מלשנאם. לא כדאי לי כלל לשנאם, לא כלומים שכאלה. הרי אני כהרי יהודה הלוי ובן גבירול בשעתם, אלא שהם היו פחות ממני בקיאים במכמני לשוננו והם לא קראו את גיתה. ואילו אני קראתי את גיתה. מעלה יתירה לי גם על גיתה, שאני אותו קראתי, ואילו הוא גיתה, לא קרא את שירי שמחוני. נמצא שהוא הפסיד. מילא, גיתה שלהם, בן גבירול ויהודה הלוי שלנו, אתם יש לי עוד לשון משותפת, אולם מה ענין לי אל הלא כלומים האלה שלנו. היטב אני מכיר אותם. כסבור אתה, שיש להם פחד בלילות או שידעו מימיהם טעם של נדודי שינה בלילה? כבר אמר פייטן אחד, איני זוכר מי פייטן אמר זאת, רילקה או שמחוני, ואולי משורר גדול אחר, שכל מי שאינו בנדודי שינה אינו בשירה. השירה נקנית בשלושה דברים, שמעני, ויהא כלל זה קבלה בידך מפי שמחוני, כן, בשלושה דברים, אלו הם: ברווקות, בחוסר־שינה ובשגעון מעט. ויש אומרים שדרוש גם קצת כשרון בשביל לכתוב שירים. אבל כשרון ורוח הקודש הם בידי הקדוש ברוך הוא ולא הכל זוכים להם, ואילו שירים כותבים רבים. גם אלו ששינה מתוקה להם והם נוחרים הרבה מחברים שירים בין נחירה לנחירה. ואם הם מתעצלים לכתוב שירים, הריהם כותבים סיפורים ומסות. ומדוע אני שונא אותך, זאת אומרת לא ביותר? משום שכמוך כמוני… קצת משוגע, וחושדני בך שאינך מן הישנים. קראתי אצלך מחשבות מן הלילה. אף עיניך מביטות לתוך הלילה. הנך לפי כל הסימנים מן הליליים, צפור לילה אתה חביבי. כן, בעיות יש לך, יכנס הרוח בך… וב… רצוני לומר, רוח הקודש… ושתחבר ספר טוב. ספר בגימטריה שם. שתזכה לשם גדול כמו שמחוני הפייטן גדול הדור, שלום.
י"ז. חתונה 🔗
רוח הזמן הרעשני באה לידי גילוי לא רק בעצרות־עם ובתהלוכות המוניות, בכינוסי הארגונים הגדולים ובאיגודים המקצועיים, המזמנים לפונדק אחד אלפי נציגים של מיליוני שולחיהם, כי אם גם בכל כנס קטן, בחגיגות, המכונות צנועות, ובמסיבות משפחתיות. הכל נוהר בימינו באפיק הסתמי והכללי, ללא גוון אישי. אין משערים כלל שמחה ברשות היחיד. הבית שמוט כלפי חוץ. רשות הרבים חודרת לפני ולפנים של הנשמות. תחת להתרכז במושב רעים עוברים בסך, הטקס בא במקום החג.
לנשף החתונה בבית המשפחה… באנו באיחור כל שהוא. עלינו לקומה השלישית ומצאנו את כל הדלתות פתוחות לרווחה, בחדרים שוטטו אנשים בלתי מוכרים לנו, משל נעשה המעון הפקר לכל. החופה והקידושין, השולחנות הערוכים, האורחים, הם על הגג, וכאן בחדרי המעון משוטטים אנשים, המטפלים בהתקנת התקרובת לאורחים ובקבלת פנים לאורחים, הנשלחים מכאן אל הגג, ובקבלת התשורות המובאות לחתן ולכלה. אף חדר הרחצה היה פתוח. מן האמבט נזדקרה אלינו ערימת פרחים, שיש בה כדי תפוסת כמה עריסות ילדים. לפי הכמות העצומה של צרורות הפרחים אפשר היה לנחש כמות הקרואים שכבר עלו לגג החתונה. המראה היה נוגה למדי. צרור־פרחים אחד משמח את הנפש. ערימה של פרחים נושאת עלבון וחרדות. פרח אחד פורח; ערימת פרחים היא קופה של כמישה. יכול שמתן פרח אחד הוא פריסת שלום מנשמה. אך ערימה של פרחים מבוללים ומצופפים יש בה צד השוה לערב־רב של נשמות.
מי מן המחותנים, על אחת כמה וכמה החתן והכלה עצמם, יוכלו למצוא את ידיהם ואת רגליהם בתוך בלבוליה זו? מי ייפנה למיין את התשורות מי נתן מה. עד שיתנו את הדעת עליהם תפוג מהם העדנה ותבוא לתוכם הבליה. יש כאן מען ללא מוען, מתן ללא נותן, אות ללא זכרון.
על הגג היה המון סואן ולא חוגג. כבר נתפסו כל המקומות ליד השולחנות הערוכים. אך הנצבים והמשוטטים היו גם כן מרובים. הגג רחב ידים צר היה מלהכיל את כל קהל המזומנים וזרם העולים עדיין לא חדל. כיוון שמחמת גודל הצפיפות לא היה מקום לעמוד, הסיעו רבים את עצמם ממקום למקום, נדחקו, בקשו סליחה, חייכו במבוכה ובביישנות, החליפו מבטים תוהים עם זרים תוהים ומותמהים שכמותם… אמנם, ברגע העליה לגג ניגש אלינו אחד מן המחותנים הסדרנים וקבל את פנינו בקידה נימוסית ובחיוך מזורז ואף השיא לנו עצה טובה בסבר פנים של בדיחות הדעת: התכבדו, בבקשה… השתדלו להסתדר. הסתדרנו בעמידה. דא עקא, המבטים אינם נצבים. על כרחם הם משוטטים, סוקרים, מקיפים את השדה. המראה היה כנשף בחירות ליד שולחנות ערוכים. ראינו פרצופים לאים, נוה או לוה במבטים, חיוכים של שעמום. רבים היטיבו את לבם, אם בישיבה ואם בעמידה, בתופינים ובמשקאות, עד לחשבון, משמע. הקרואים הם לפי האומדנה שבע מאות, ואולי שמונה מאות, ושמא אלף או אולי למעלה מזה.אך מה טעם להשערה ולאומדנה? הזרם אינו פוסק. וכשם שיש זרימה כלפי מעלה, כך נזרם כלפי מטה. רבים מן הקרואים, מכיוון שהופיעו לעיני המחותנים וזיהו את עצמם, פרשו והלכו להם בחשאי. את שלהם עשו. הביאו באישיותם אות רחשי כבוד להורי החתן והכלה. הלכו ההולכים, אך רווחים לא נעשו. הצפיפות גדלה פלאים.
לא עלה בידינו לעת עתה, אם כבר היתה החופה. מרחוק נראו לנו מכרים, אבל לא יכולנו להבקיע לנו דרך אליהם. שאלנו את פלוני מן הנצבים, והוא סח לנו, שאף הוא מתלבט בבעיה זו. מרחוק נשקף מזנון, שרבים סעדו לידו את לבם בעמידה ולרבים אחרים מן המרוחקים שימש כוח מושך לפלס את דרכם אליו בתבונת־מרפקים. הגג עשוי בתבניתו כאות דלת. בקצהו השני של הקו הקצר מן הדלת השמיעה להקת כלי־זמר ניגוני חתונה מסרתיים, ג’זים שונים וכל מיני מנגינות־כלאיים לסירוגין, אי אפשר היה כלל לנחש על פי עירוב המנגינות, אם הם פרפראות הקודמות לחופה או לפתנים שלאחריה. הזרם זרם. הזמן כאילו עמד. אך הרגעים שטפו, כנראה, בכל זאת ונצטרפו לשעה אריכתא. אף הרגלים הליאות בעמידתן מדדו זמן. והנה לפתע גברה זרימת הקהל בדחיקה ובדפיקה אי לשם, לקצה הקו הארוך של הדלת, ואף הכשת כלי הזמר גברה והלכה. על פי כך ניתן לנחש את התכונה לקראת המאורע הגדול המתרחש והולך. חוששני לומר, אף בלעדי הסימנים החיצוניים נתבשרנו על ידי חוש מיוחד בכוח השראה עילאית הפוקדת את הנשמה כל פעם שהעיקר המסתורי בכל מאורע ממשמש ובא. וכששמענו קול נפץ חזק מלווה באורים גדולים שהגיהו את הגג לארכו ולרחבו, מעשה ידי הצלם, אליהו המבשר של זמננו, בן־לוייתם הנאמן של כל המעשים הגדולים, המתחוללים במקרי העמים ובקורות המשפחות, הבינונו מיד, כי אותו רגע ממש הגיע הנשף לשיאו, הוא תכליתי, ובני הזוג נכנסו לחופה לקבל מפי הרב את ברכות הקידושין. אף אנו נשאנו ברכה בפינו לצלם, נציג הנצח בתוך ההוויות החולפות, ששימש לנו אות מבשר להתרחשות הגדולה.
כעת נחה הדעת. נתבהר האופק. אך סלדה הנפש מן הקידושין ללא חן הקודש. יפים החולין בכל מקום, בשדה, בסדנה, בשוק, ברכבות ובאניות השטות בימים ובכל מקום, שהם צורך העבודה והמלאכה, כי החולין בגילוייהם העירומים אף הם אינם חולין אלא עבודת הקודש, עבודת הבורא או עבודת העולם, כלומר, לתיקון העולם. ומה גם שהעבודה עושה זיעה, מריצה את הדם ומפעילה את המוח, ומה קדוש מן הזיעה, הדם ולשד המוח? כן, אין פסול בחולין הנעשים על טהרת החולין. אך הטקסים והקידושין הנעשים על טהרת החולין הם חילול. החילול הוא חטא וגם עונש. אף הצופים בחילול שותפים לדבר עבירה, הבאים על ענשם. ראיה לדבר, הרגשת הבושה שפגעה גם בנו, הקרואים לחתונה הזאת.
לפי הזרימה של הקהל ממקום הנפץ ולאחור ניחשנו, שמעשי החופה והקידושין כבר באו לקצם. להקת המנגנים שוב עשתה את שלה והחרישה את האזנים בערברב מנגינות. אותה שעה ראינו טובה לפנינו להיסחף עם זרם היורדים, שנאלץ לפלס לו דרך בתוך זרם העולים, שגדל ממנו במנינו לאין שיעור. אמרנו לעצמנו: הסרט נע, את החתן והכלה בין כך וכך לא נוכל לראות פנים אל פנים. את החתן לא הכרנו כל עיקר, אולם את הכלה הכרנו בילדותה. היא היתה אז בת יחידה להוריה ובת יחידה לשכונתנו שעמדה בבנינה בלב תל אביב, ילדת שעשועים של כל תושביה, שהיו ברוב מנינם רווקים וקצת זוגות צעירים ללא ילדים. חסד הזכרון ההוא עמד לנו להיות בין הקרואים לחתונה. אף אנו נענינו ובאנו מתוך געגועים על תור נעורינו, שהרי בכל תקופה בעבר אדם צעיר יותר מכפי שהוא בהווה, אפילו גם בתקופה ההיא לא היה צעיר ביותר. לכאורה באנו לקיים מצוה לשמח חתן וכלה, אבל בדיעבד ביקשנו להפיק שמחה מעט גם ללבנו ולהזכיר לעצמנו במראה פני החתן והכלה, כי שטח העדנה אינו אולי קטן משטח הבליה בעולמנו. נמצא, לא השגנו אף אחת משתי המטרות. לא הבאנו שמחה לחתן ולכלה, כי לא ראינו אותם כלל, ואף לא השתתפנו בשמחתם. אדרבה, יצאנו שמוטים וזעופים כאילו נזופים כל שהוא ובלבנו הרהורי חרטה על מעשה האיוולת, שכבר הרהרנו עליו חרטה בכמה וכמה מקרים אחרים לבוא בין הקרואים לחתונות בבתי מכרינו ולקחת חלק בשעמום הגדול, המשליך בהן את קרחו כפתים. ניתנה האמת להיאמר, כבר נתנסינו הרבה פעמים בכך. אין טעם בימינו להיות אורח בשמחת כלולות, כשם שאין בעל רגש דתי יכול לשמוע את הרינה ואל התפילה בבתי הכנסיות בימינו ואין אניני הדעת יכולים להיות בין הצופים בהצגות התיאטרון או בסרטי קולנוע. שבתו חג ומועד בנשמות – מה אתנו לנו זרקורי הצלמניות, הדגזים, רעש ההמונים ונפץ הפקקים העולים מן הבקבוקים? שוב ושוב אתה מחליט בדעתך להוקיר את רגליך מן החתונות ההמוניות, הנראות כתצוגות של תוצרת בתערוכות של ארגון האמהות העובדות. השכל פוסק והלב מתפתה מפעם לפעם, כאילו הלב הפותה רואה יעוד לעצמו לאגור בתוכו אשליות ולהיהפך למעין מחסן של אכזבות.
רבים מן העריקים הצליחו לחמוק מן החתונה באין רואים. אנו־לאו. סמוך לירידתנו מעל הגג ליד דלת המעון נקרתה לפנינו אם הכלה, תושבת שכונתנו לשעבר. הסתכלה בנו בחדוה מהולה השתאות של אכזבה. “מה לכם בורחים? לא נמצא מי שיטפל בכם? צפיפות, מה?” החזרנו לה תשובה בהולה ומבולבלת. במרי הלב מגמגם הפה. אשת שכונתנו לשעבר, נבונת השכל, שהוסיפה דעת במכללת הנשים, נתנה בנו שוב מבט מבין ואמרה בחיוך מתנצל:
– מבינים אתם, ידידים יקרים, אנשים מעורבים זה בזה… יש קשרים, יחסים. באים במגע עם שכנים חדשים וגם זכרון השכנים הישנים אינו נמחק מן הלב. הללו קרובים והללו קרובים של קרובים וסתם ידידים, אף מכרים מרובים, שאנו חייבים להם תודה בעד כל מיני דברים… וכשיש להם שמחות, אף אנו קרואים אליהם להשתתף עמהם… כגון חתונות, בריתות וכיוצא בהן. אי אפשר רק לקחת. צריך גם לתת. היאך אומרים? חיים על קח ותן. ולנו רק בת יחידה, עין אחת בראש. פעם אחת עשינו חתונה. אני ובעלי התייעצנו עם קרובי המשפחה ועם צד החתן והחלטנו לעשות חתונה כדבעי, ברוב עם.
בינתים אנו משלמים הרבה חובות ישנים ומחזקים קשרי ידידות. אלא מה? קצת רעש יותר מדי. מילא. הרי לכך חתונה היא… וחתונה כמו חתונה… סוף סוף עיקר בחתונה החתן והכלה. השמחה היא שלהם. אנו כאן כל האחרים צדדיים הננו. אתם בכל זאת נתעקשתם ומזדרזים לברוח. מה? מסתמא פנאי אין לכם…
קול מעל הגג קרא: המחותנת. מתבקשת המחותנת. מחפשים אחרי המחותנת. אם הכלה נפרדה מאתנו בבהלה ובחפזון. מוזר ומגוחך. עיקר שכחנו: לא ברכנו אותה במזל טוב.
י"ח. הרהורי אסרו חג 🔗
כל חג יש לו אסרו חג. אסרו חג של שמחה הוא צער. הצער הוא שוט למחשבה. רבות מחשבות טרדוני במוצאי החתונה. יתכן שהדין עם המקוננים ואומרים, שהדור פוחת והולך והלבבות מתמעטים. אף יתכן, שהמוחות אולי מתפתחים והולכים, אך הלבבות מתכווצים. פעולת המוחות, המחריפה והולכת, מגבירה את שליטתנו על כוחות הטבע, ואולי גם על כוחות הנפש. ובמידה שהאדם מרבה להכיר את עצמו ולהיות אדון לעצמו, ממעט להיות עצמו. דרך משל, אדם שנעשה בקיא וחריף בדעת אבריו וכל תהליכיו הגופניים והנפשיים, המכיר עצמו לכל פרטיו ודקדוקיו, כדרך שהוא מכיר את המכונה לברגיה, והוא מסוגל לפרק את הישות שלו, כדרך שמפרקים מכונה, יהיה אולי מכונה מתוקנת, אבל בגדר אדם לא יהיה עוד. יתכן שיהא מסוגל להוליד עצמו, להתמותת ולהתחיות לסירוגין לרצונו. ניחא. טוב ויפה. ואולי זה יהיה טוב ולא יפה או לא־יפה וגם לא־טוב. אדם, הנתון לפירוק, הריהו כמפורק ועומד. הוא שרוי כביכול ברשות עצמו לגמרי, אבל עצמו לא יהיה לו. מתוך שיסגל לו את הכושר להיות מכונה, יאבד את הכשרון להיות אדם. אדם מכונה יוליד אולי בני אל־מות, אבל לא חוזים ונביאים, פייטנים ומנגנים, לא כל שכן לא יודעי תפילה. האדם לא ימות עוד וגם לא יחיה. הוא יהיה. וזה הכל. אי־אפשר כלל לסגל כשרונות חדשים, מבלי לאבד את הישנים. כלי ריקן מוזגים לתוכו. כלי מלא – לאו. וכשמוזגים לתוך המלא הוא עובר על גדותיו. האדם הוא כלי מוגבל.
האדם הקדמון ידע תפילה, שירה, זמרה ונגינה. תש כוחו לרנן, צמח בתוכו כשרון הנואם והמספר. החוקר והוגה הדעות דחקו את רגלי המספר. איש המדעים השימושיים יהיה מצבה ועליה כתובת: פ"נ איש הרוח, יודע חן וחכם המסתורין.
אין מוקדם ומאוחר להרהורים מעציבים. זכרתי את הנביא. באחת מתקופות העתים המופלאות הופיע אדם ביקר ובשגב זה, לו נאה תואר האדם העליון, אשר חוזים תועי־רוח דחו את בואו לאחרית הימים. האדם העליון כבר היה־היה. ומה שהיה לא יהיה עוד. לא יקום חלד הנביא מצהרי העתים ולא יקום חזון נביא פעמיים. הנביא כבר הופיע, כבר בשר, כיוון שהגיד שוב לא יחזור ויגיד. נסתם חזון הנביא. בארות המסתתמות, שוב אינן נחפרות. מה שהיה לא יהיה עוד.
אח לנביא־הסופר. אף הוא כבר היה־היה. לפנים היה הסופר שופר דורו, צופה לעמו, בוחן ובודק גנזי נסתרות הרוח וחושף כבשני הנפש. קצו הנה ממשמש ובא. קצו כבר נחרץ. שבט הסופרים עובר ובטל מן העולם. שופרות תעמולה חזקים ממנו הומצאו. מכשירים לגילוי האמת ממין חדש קמו לנו. המכונה תישא בבאים את דבר הסופר. כל מכונה חדשה מרבה מובטלים בעולם. והנה קמה לה ונצבה מכונת האמת עצומת רבת אימים וחרדות, המוציאה בדימוס את מין הסופר.
חושבני, כי אף מוסד הנישואין לא יאריך עוד ימים הרבה. גזר דינו כבר נחרץ. הנישואין יונקים מן הקידושין. אין חופה בלי קידושין ואין חתונה בלי חופה. אולם חתונות בלי רוח הקודש שורשן מק. החתונה חוסה בצל החופה והקידושין ומשמשת להם עטרה. חתונה, שהיא רק טקס ושעת־כושר לתשלום מסי ידידות ושכנות טובה, אינה עוד בגדר עטרה. כשנקרעת העטרה מעל הראש נחבל גם הראש, נעקר השורש, נמחק העיקר.
י"ט. בדמי הלילה 🔗
… קמתי אשמורת בלילה ורשמתי את הדברים האלה. החכמה יודעת הרבה, אבל לא בידיעתה גדולתה. עיקר כוחה לא בידיעת זולתה, כי אם בידיעת עצמה, בהבנת תקפה וכוח ההרס הצפון בה. מצווה על החכמה להשכיל אל הכל וגם אל עצמה. אם לאו עלולה היא להיות שכולה ומשכלת. מה טעם בבינת החיים, שניתנה לחכמה, אם לא ניתנה לזו גם הסגולה לשמירה על החיים מפני המזיקים והשדים, המרקדים בתוכה גופה? דין חכם להיות קודם כל שומר על הזולת מפני ההשפעה ההרסנית העלולה לצאת ממנו. מעיינות החכמה מושכים בחזקה את גליהם בלילה, לכן הלילה טעון שמירה מעולה. ובעת השתות יהרסון ייאמר חכם מה פעל לשמור מפני המפולת.
כ. אורות מאופל 🔗
בית־אופל העולם הזה ואנו העם ההולכים בחושך. לרגע יפלחנו הברק, תנצנץ קרן־אורה: בשורה למציאות של מעלה. החיות לאמתה נגלית לנו רק בהצצה מן החרכים. בכוח ההארה הרגעית הננו חיים שעות; הנדיר מקיימנו בתדיר; יקר המציאות נותן תבל בנעימת המציאות. מה רב הגועל בבשר ודם ואף ברוח באנוש. אך שאר הרוח, הפוקדנו ברגעי הסגולה, ממריאנו מעל לשפלות עצמנו. בת־שחוק, מאור־פנים, לבב מבט, נועם־קול, מתק־ניגון, הגיון שכל טוב – רק בהם שפר חלקנו וטעם אחר בלעדיהם אין לחיים. העולם ניזון מן האור ועומד על הניגון. אך הם ניתנים לנו רק כבבואות קלושות וחיוורות מן ההארה העליונה אשר נפקדנו לרגעים, אליה נערוג תמיד. דייגים אנו והעולם הזה נחל איתן. על שפת הנחל נשב תמיד לדוג קרני־אור, בנות־שחוק, רעיון טוב, רגש נכון, זמר, זמר. כולם אך ברקים הם בתוך החשכה, אורות מאופל. אי שם תשכון אורה גדולה, יהמו־יחמרו פלגי־עדנים. ויש אשר גם אלינו שוכני בתי־חומר יבוא משם ביעף גץ אחד, שביב בודד, אגל קל. הנגלה מה מאד דל ונקלה הנהו. הגויה שופעת סחי. אך בנשמה הנעלמה לנו נחמה. פליאה היא, שאין השכלים משיגים בחוש, כי הגופים אך פגרים מתים הם, ואילולא נשמת שדי תחיינו, כי אז אבדנו בענינו והסתאבנו סמוך ללידתנו, לבהמה ולחיה נדמינו, גדלנו פראים, חובקים אשפתות, משתכשכים, במי־מדמינה, שותים כל קי ואוכלים כל פיגול. רק הנשמה ודאי שמה, השרוי בחביון הערפל הוא היש לאמתו. לשונות האש הנחזות ממרחקי השדות ממשיות יותר מן הקמות העולות בהן. העולם הזה במראותיו ובהוויותיו הוא רק טיוטה; חזיון־רוחנו הוא ההעתק המעובד שלו; הוא חומר גלמי, אך נפשנו הוא בית היוצר שלו. נפש כל חי מהיכן היא יונקת וממה היא ניזונה? מן הטמיר והנעלם. אורות היא מושכת ונוטלת, ניצוצות היא מלקטת. ומה שנאמר הנגלות לנו נראה לי תמיד דיבור חסר־הגיון.
כל היש אינו יש, אלא אם כן הוא יש לנו ויש בנו ואנו צמודים אליו באהבה וברצון. טול מאתנו שמחת היש וכל הבריאה פנה הודה, פנה זיוה, אין בה עוד כל רוח־חיים. אהבת־עולם יש בנו, היא המחיה אותנו. בלעדי הנסתר מתמוטט ונופל הנגלה כגולם שהוציאו ממנו את שם המפורש. אלהים התעטף בטלית של אורה וממנה נוצר העולם. ויש אומרים במאמר נברא העולם. מולד האור והקול אחד הוא.
… ויש אשר אדם אל ארץ יביט והנה צרה וחשכה, מעוף צוקה, חושך מצרים ממש, אין שביב אור אף אחד, לא גחלת לחמם בה את הנפש, ואת נפשו ישאל בהמיה רבה: מה התחולל כאן? וכי אין זה העולם מתמול שלשום? אכן, זה העולם ולא זה, כי האדם אינו זה. וקשה מכך החשכות שאין עמה כל צרה ויגון. אף בצרה יש נחמה מעט. השרוי בצרה רוגז, מתמרמר, בא בטענה, צועק חמס. אבל הנה שעה שאינה כלל רעה. אלא היא שעה סתם, ריקה כשרוול ללא יד, ללא אימה וללא דאגה. באין־צפיה ובאין תקוה, חטיבה של הויה קהה, אפורה, נעורה מכל חפץ. זוהי חשכות לאמתה. חוסר טעם ואף חדלו כעס ורוגז. אין כלום אלא בחילה. ושוב שואל הלב: מה דבר נפל בעולם? שמא חל בו שינוי? לא דבר, לא שינוי. אלא שהאדם ירד עד לדיוטה התחתונה של קהיון ואטומות. נידלדל מעיינו. נסתתם צינור השפע מן המרומים והמרחקים, כבו האורים ונעלמו הניצוצות. שוב אין מגיע אליו מברק אי משם. תש כוחו של בר־נש להעניק שוב על ראשו גלגל החמה, להירתם בעול היום הזה וכל הימים הממשמשים ובאים, לקום מעל מיטתו בהשכמה ולכתת את רגליו כל הימים, לפטם את הגוף, להיות עבד נרצע לצרכיו. אין עוד זיק, ואין זיקה לשום דבר. שוב אינו חי אלא משום שלא מת ומשום שהוא חסר־אונים לעשות במו ידיו את מלאכתו של מלאך המות. הוא חי וקיים לא משום שיש לו, אלא משום שאין לו, כוח… וכך הוא משרך את דרכו באופל עד אשר ברחמי העליונים יופיע עליו שביב אור בתבנית חיוך או זמר. זה יהיה לו נס של בקיעת ים סוף החשכות. אותו רגע זז הקפאון וניטל ממנו הקהיון. הוא שאמרתי: אין כלום אלא שביב־אור או צליל־קול. הצלילים הם אורות והאורות צלילים. האדם עשוי משזר מאורות וזמירות. אין האדם אלא צלילור, והאל בוראנו מגדלור ורמקול. גדול אדוננו, ירום הודו.
כ"א. בכלל ובפרט 🔗
ידוע לי מפי הנסיון, שאין שומעים שום פסוק כצורתו. אתה אומר חטים ושמים לך בפיך שעורים. דברת על כד ומוזגים לך חבית. ואפילו אמרת מלים פשוטות וצודקות לגמרי, עדיין הנחת מקום לסבכך בדבורים שלא עלו כלל על דעתך. ואולי דוקא על שום שהנך פשוט וצודק יותר מדאי. אין שומעים את האמור ואין קוראים את הכתוב, אלא מוציאים תמיד איזה צימוק, פלפלת, משהו רמוז או, כפי המדומה, נבלע בין השטין, נסתר, שהוא בעצם ההיפך הגמור מן הנגלה בדבריך.
וכי טעם לקבול על נוהג שבעולם וטבע שבאדם? אין טעם. אבל חוסר־טעם זה אינו מפחית את הסלידה בנפש כל פעם שאתה נפגע מנוהג זה ומאותו טבע משונה.
*
יש נקודה אטומה בכל איש. אפשר שאותו פרט הוא חכם מחוכם. אין כמעט דבר זר או מוקשה לו. כיוון שפתחת לדרוש לפניו בנקודה ההיא, מיד הוא נעשה סתום ומחוסן, ואפילו תביא לו כל הוכחות שבעולם לא יבין, לא ישיג. ושטח של אטימות מצוי גם בכל צבור אפילו כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את תורת ההקשבה.
אוי למי שנפל בגורלו לכוון עצמו כלפי נקודה זו ושטח זה דווקא.
על האיש הזה יצא גזר הדין, יצא הקצף. לחבוט את ראשו כל ימיו בקיר אטום.
*
רוב פולמוסים הם בערך מסוג זה. שוכחים את השיטה ומתווכחים על מה שבין השטין; מזניחים את העיקר ועושים את הטפל לסלע המחלוקת. אילו הפוסקים המדיינים זה עם זה היו מייחדים את תמצית דיונם על שורש הענין ותוכו של החזיון, אפשר היו מגלים על הרוב, שהניגוד שביניהם, הנראה כהר, אינו אלא צל, והיו באים לידי עמק השוה. אבל סתם מחלוקת הפוסקים בהגדרת העוקצין, בהגנה על הזוטות ובתביעות משפטיות על פכים קטנים. עיקר יש רק אחד; ואילו טפלות מצויים למכביר. ה“תוך” גדור ומסויים בתחום שלו, אך מסכת עוקצין אין לה שיעור. נמצא, לא הרעיון הגדול עצמו קשה להבנה, אלא הפרפראות, התבלינים ושאר הירקות המתלוים אליו והניזונים מתאוות הניצוח מקשים על ההבנה.
היה ששאל: מהו אדם מפורסם? והוא שהשיב: המפורסם הוא סך הכל של כל אי ההבנות, שנערמו על אודותיו. אפשר לומר גם על כל רעיון נודע בהרבה או במעט, שהוא סך הכל של אי־הבנות, שנטפלו אליו.
*
מפני מה מסרבים רבים כל כך לקבל את ההנחה, שיש נקודת־השקפה נכונה לעצמה ושאדם מסוגל לפעמים להתרומם במשפטיו מעל לפניותיו הפרטיות? אנו כלום בשר ודם בלבד? ומה בדבר רוח באנוש? מצויים אנשים החותרים תחת מעמדם החמרי והורסים את אשרם הפרטי בהטפה לאמתם. אין בעל מידות תרומיות, שאי אפשר לפרש כל מידה נכונה שבו במניעים פרטיים ופסלניים. אבל אין המדובר רק בשטח של מוסר ומעשים טובים. העיקר לזכור, שהאדם הוא יותר מכלי־חומר, יותר ממחסן של יצרים, יותר מצרור של פניות. הוא נושא רעיון ויש בו אהבה, אף תאוה, לשכל, להגדרה, להכללה. במידה שהוא פרט הוא גם כלל. לא לבד שיש לו זיקה לצבור, הוא גופו צבור, טבע, עולם. וכשם שחזיונות הטבע, הקור, החום, הליחות, היובש, נוגעים בו ופוגעים בו, כך גם חזיונות חברתיים, כלליים בהחלט, שאין לו כפרט שום נגיעה בהם, פוגעים ממש בכל הנשימה שלו. יש שהשקר, הצביעות והחנופה, שאינם מזיקים באופן אישי לפלוני, ממררים את חייו בפועל ומחשיכים עליו את עולמו. הוא נחנק. מי שאינו מודה בכך, לא נכנס כלל למחיצתו של אדם הכבוד, אדם הכולל.
כ"ב. ליל נדודים 🔗
שני סוסים מושכים את קרון השינה: סוס עבודה וסוס אצילים לרכיבה. שיחקה לי השעה הריני נרתם לסוס העבודה, המנהלני על מי־מנוחות של שינה מתוקה, אותי כפי שהנני, פליט התמול, בין לבי טוב בין רע עלי; בין עשיתי בערוב יומי שביתת נשק עם הבריות בין יצאתי מתוכה מוכה ומר־נפש, שרוי לחלוטין ברוגז עם העולם, בין הרוחתי בעמל־יומי פרוטה של מנוחת הנפש בין בזבזתי תמולי בדברים בטלים ולא רכשתי לזכותי אף אגורה קטנה. סוס עבודה הפשוט נדיב הוא לפי טבעו. אין הוא תובע ממני דין וחשבון מה מיומי, מה הגיתי, מה הבאתי לעולם הדיבור ומה הגשמתי. אילו ניתן פה לסוס זה היה מסתמא סח, שאדם, לפי נקודת השקפתו, זכאי מכל מקום לשינה טובה בלילה, ואפילו בחנם לגמרי. אך כשאין השעה משחקת לי הריני עולה לרכיבה על הסוס האציל המטלטלני טלטלת גבר ומקלעני בכף הקלע; ויש שהוא מגלגלני תחת שואה וקורע ללא רחמים את קורי השינה מעל עיני, עד שנסחטת מתוכי טיפת שנתי האחרונה. לא די שאיני זוכה עוד למנת השינה, המגיעה בדין לכל שכיר־יום, שלא התעצל במלאכתו, ולא די שאין הלילה פורש עלי חופת המנוחה המעטה, זו החסות, שכל פליט־יום מקבל בממלכתו, נוהגים בי דין אסיר המובא בשלשלאות לפני בית הדין. רואה אני בעיני המפולבלות ובדמיוני המסוכסך שופטים בתגות אדומות ופיאות נכריות לראשיהם יושבים על כסאות הדין. קטיגורים לבושי־שחורים עורכים לי חקירות שתי וערב מה מיומי, מכל שעה ושעה של יומי, מה תיקנתי תמול ומה קלקלתי, עם מי רבתי ועל מי מתחתי בקורת, מי נתן בי עין זעומה ומי שלח בי לשון, מה חמדתי באין־אונים ועל מי שפכתי בחביון הגיוני את בוזי. על הכל הנני נשפט: על כל חטא וחטאתי בטפשות־פה ועל חטא שחטאתי בלצון ועל חטא שחטאתי ברכילות ובלשון הרע ובעינים רמות ובצרות־עין, באהבה של משוא פנים ובשנאת חנם, בזדון ובבלי דעת ובכל ביטוי שפתים. אף על דיבור בשוגג וחיוך שלא לצורך ולא באמת הלב, על עלבון שהטלתי באחרים ועל עלבונות שאחרים הטילו בי, על כל נדנוד גאוה ועל כל יצר שפל, על תיאבון דעת ועל טמטום הלב, על חוצפת הכפירה ועל האמונה הטפילה, על קטנות המוחין ואף על גדלות המוחין ועל שגעון הגדלות. בין דעתי זחה עלי ואני מרוצה מעצמי, בין הרהורי יאוש ודכאון מכרסמים אותי, אם כה ואם כה שנתי נטרדת ממני, בא אני עד משבר ואיני יכול ללדת אף שינה מעט. זה נוהגו של הסוס האציל בי. גם כשטוב לי ואני טוב, גולה השינה ממני. הה, סוס אציל קפדן וצייקן, המדקדק עמי כחוט השערה. לעולם אין רוחו טובה עלי ואין דעתו נוחה ממני. אני כמות שהנני נראה לו סר־חן ודל־מעש. רוצה הוא לראותני אדם בתור המעלה, כליל השלימות, קן של שלוה, אדם טוב ללא שמץ דופי, ללא קורטוב מחשבה זרה וללא הרהור של מורת־רוח ושנאה, אדם השלם, על כל נדנוד עבירה וקצה של פגימה, שהוא מוצא בי, הוא מדהירני במרוצה פראית, מעלני הרים ומורידני עמקים, ממשיך עלי מראות־בלהות, מציגני לפני ראי יהושפט על כל צלמי המפלצתיים; ויש שמנענעני ומנערני ככברה לעקור ממני כנראה את שארית סיגי. סוסי האציל אינו מניח לי פריצה כל שהיא ואינו מתיר לי כל סטיה לצד זחיחות הדעת, ולא לצד חולשת הדעת. נקם יעשה בי הן בעד הגאוה היתירה והן בעד ההכנעה המופרזת. מוכן הוא לתרום לי נדבת שינה בתנאי שאהיה כתינוק שלא חטא או מעין גולם ושוטה שאינו מרגיש. אהה, אימת הסוס האציל עלי. האצילות המחייבת אותי במשפט דנה אותי בחומר הדין. ואני אותה שעה דווקא טעון רחמים.
כ"ג. יש לוקה בקוצר ידים ויש לוקה בקוצר רגלים 🔗
… היום ברחוב. אנשים מהלכים צפופים. הנוער צועד בצמדים ובשלשות שלובי זרועות התופסים את כל רוחב המדרכה. זקנים על משענותיהם, נכים על קביהם, חולי־שגרון משרכים את רגליהם, זוגות מקדשים את אהביהם בפומבי, בהתהלכם חוגגים, אמהות דוחפות עגלות־ילדים, רוכב אופנים אף הוא מפלס לו נתיבו. חצי תריסר אנשים נצבים יחד שטופים בשיחה. זאטוטים מגלגלים כדור. כל אחד דוחק ונדחק. המרפקים אינם מתבטלים גם כן. והנה פלוני משייט עצמו בין גלי הים הזועף, זרועותיו – משוטים. דומה הוא כמהלך בין הטפין ונישא באויר. הוא מצליח לפנות לו דרך. אבל לפתח כל נצחון אורבת המפלה. הנה דרך על רגל בחזקה. הנפגע התריס כנגדו במטר חרפות. ידע הדורך לכוון כנהוג את הדריכה לא על רגל סתם, אלא על היבלת שלה, בנוהג, שבעולם שהדורך פוגע ביבלת דווקא. מה זה – קרא הנפגע והטיח לא רק דיבור כי אם גם מבט של גידופין – כלום אין מר רואה מה לפניו? מהלך הוא וראשו בשמים. לא, השיב הדורך בניחותה, ראשי איננו בשמים. אך הצרה היא, שלא כל אחד רגליו מגיעות עד לקרקע. על כרחך אתה דורך כאן על רגלו של מי שהוא.
– לא על רגלו, כי אם על יבלתו, מבין מר – הטיח כנגדו, וביתר זעם, בעל היבלת.
כ"ד. עט סופר אמת 🔗
קראתי זה עתה את חוברתו של אנדרי ז’יד “השיבה מרוסיה”. זה “החיבור הבינוני”, כפי הכינוי של דופי, שנדבק לה על ידי רומן רולן. והיא זכתה לקדש את האמת ולהאציל מעט זיו כשר על קולמוס הסופר, שמאורו וכבודו כה עוממו בדור האחרון. אין לזלזל גם כן במפעל בינוני, שכוונתו רצויה. אין לך דבר קל מלהכות בלשון משטר, שאתה עומד מלכתחילה בקשרי מלחמה עמו. אבל מה קשה להשמיע בקורת גלויה כלפי בני בריתך, שאתה קרוי על ידיהם למסיבותיהם. מקובל עליהם ונחשב, כפי המוסכם, משלהם. כאן אתה נמצא מרוסן בכמה נימוקים כל פעם שעולה על דעתך לפתוח בקטרוג: נימוק של חשש היזק לרעיון יקר לך, שרבים מתנגדיו; נימוק של חשש טעות או הגזמה בשיקול הדעת; נימוק של רתיעה מפני בקורת שלילית, שאין בה משום מתן הוראה חיובית; ונימוק נוסף, לא פחות במעלה: הפחד מפני הקלקול ביחסים אישיים, שאתה עלול לגרום לעצמך. הרי אפילו רק אוהד בגלוי – והסופר הוא לעולם זה שאוהד בגלוי – לאיזה רעיון של בנין, הוא גופו כאילו משוקע לתוך הנדבכים. אם קשה לאדם לוותר על חלקו בסדר־חיים נושן, שהוכן על ידי אחרים, כל שכן חושש הוא להפסיד את מניתו בחברה חדשה זו, שהוא היה אחד המסייעים להקמתה. פי כמה קשה לידיד ארץ המועצות הקוראת לכל מבקר בשם אויב ובוגד. ידע אנדרי ז’יד מה שיגיע לו על שעשה את קולמוסו שליח מצפונו. ידע כי מעכשיו ולהבא יהא מופקר ומוקע כשונא, כעוכר, כמשרתה של הרכוּשנוּת; מעכשיו ולהבא יימחק לו עברו וכל כוונותיו הטובות ושירותו לשעבר לא ייזכרו ולא ייפקדו ואף יסולפו. ואף על פי כן כתב מה שכתב. כתב אולי באופן בינוני, כפי הגדרתו של רולן, אבל עצם המאמץ היה גבורי; ההעזה כשלעצמה בימים אלה היה בה משום הקרבה עצמית.
אמנם, העושה גבורה אינו מרגיש, כדרך שאין בעל הנס מכיר בנסו. סופר שהקדיש את עטו המהולל לסניגוריה על משטר, הפסול מבחינת השקפתה של אותה סביבה, שבה הוא חי. מן הדין שיהא עולה למקומו של אותו משטר לראות שם בעיניו מה שהיה ידוע לו עד כה רק מתוך שמיעה וקריאה והלך־נפש. עלה ז’יד לארץ הבחירה שלו, ומצא שם כמה נימוסי גיהנום, גם אחרים מבני חוּגו וסביבתו היו שם וראו בודאי מה שראה הוא, אלא שהם ראו ולא ראו, כלומר, לא רצו לראות – גם הראיה היא פרי הרצון – ואם כן ראו – לא סיפרו כל מה שראו או שלא סיפרו כלום. יש אופטימיסטים לגבי הרחוק וותרנים מטעם אחרים. אנו באמריקה, אנו באנגליה, אנו בצרפת, לא נסבול משטר כזה – נוהגים הללו להקדים לדברי ההלל שלהם – אבל לגבי הרוסים, זה משטר להפליא. וכאן מתחיל פירוט השבחים. משל למקדש אשה לחברו וכל מומיה נראים לו כמעלות. ואילו אנדרי ז’יד, לפי זעקת הכאב שפרצה מפיו, הלך לארץ המועצות לקדש את הנאוה לעצמו. הוא חפש תיקון לנשמתו. כאמונתו של ז’יד כך היתה אכזבתו. הוא נפגע במיטב הרגשותיו.
כעת עמד הסניגור מלשעבר והקטיגור בהווה באש פיפיות. בוגד מכאן – וקל דעת מכאן. אלה הכריזו עליו נידוי והוקיעוהו כזאב רכושני, שהתחפש בעור כבש פועלי, והללו לגלגו עליו ושאלו: וכי מתחילה מה היה סבור? הכיצד ראה בחלומו גן־עדן ברוסיה? מה זכות יש לו לקבול מקרוב על משטר זה, שהוא שר לו במשך שנים מרחוק שיר המעלות? כלום לא יכול היה לקבל גם לשעבר ידיעות נכונות על הוי רוסיה באמצעות כל מיני לשכות־מודיעין? או כלום לא טרחו אחרים גם תחילה להעמידו על דיוקן של העוּבדות?
אנדרי ז’יד המספר ישר רוח וטהור עט. גם את מפעלו הפיוטי הוא מרצה לפנינו על הרוב בוידויים וביומנים. אין בכך מן הסתם משום מקריות. כזה הוא האיש: חולם ושופך שיח, אוהב דמדומים, משייר לעצמו תמיד איזו פנה בלתי מוארה כל צרכה, שאפשר להסתופף בה ולהיחבא מפני זוועות הקיום. הרבה למד מדוסטויבסקי, אבל הוא סולד מן החישוף המרובה שלו. הוא קורא תגר על טולסטוי האמן, שקורע הוא יותר מדאי חלונות בתוך הנשמות. רוסיה היתה לו פנה אפלולית זו. ביקש להאמין. ביקש לשעשע את נפשו בתקוה לעתיד מאושר שיגיע למדינה ההיא. והלא מלכתחילה אפשר היה היאך שהוא, לפחות מרחוק, ליישב את העויות הכיעור, במחלות ילדות, בגישוּשים של אתחלתות. אמן זה ליבב את נופה של רוסיה המרהיב עין מרחוק – נוף האמנות לעולם ירוק הוא. אבל בו ברגע שאיש הדמדומים הגיח מפינת האופל ויצא לראות ממש. להסתכל מקרוב, ראה והשיג מה שלא ראו ולא השיגו כמה וכמה אנשי אורות ובעלי טביעות עין בהירה. אם אמנם עצם ראית המציאות הוא מעשה נועז, לא כל שכן שגבורה היא לבטא זאת ברבים בדברים ברורים ובלתי משתמעים לשני פנים.
כ"ה. איש וצלו 🔗
רומן רולן עומד במבואי רוסיה החדשה כאחד ענק ועטו־חרבו חגור עליו להגן על הדולציניה שלו בפני כל מתנקש להטיל בה פסול או פגם. וככה הוא מחץ ולא חמל גם את אנדרי ז’יד, שחטא במעט מינוּת. במכתבו לפועלי חוץ לארץ של בית החרושת מגניטוגורסק ברוסיה הוא מדבר על ז’יד בן אומנותו לא בדברי חכמים שבנחת נשמעים. ואף אילולא נהג כך בז’יד, הרי גם שתיקתו של אדם גדול זה על רוסיה ומקראיה כוח של דיבור לה. הייתכן? תמהים רבים. – ובדין, כלפי מחברו של י’אן כריסטוף, איש עשוי לבלי חת, מנפץ אלילים וקורע מסוות, מדיניות, חברתיות, אמנותיות. סח איסטראטי מפיו של גיאורג ברנדס, ש“י’אן כריסטוף” נראה למבקר החשוב כחיבור בלתי אמנותי. יהא כך. אבל אם אמנות אין בו, יש בו דבר מה למעלה מזו. רומן רולן נשקף לנו כאיש־סוּפה, מי שקרא את י’אן כריסטוף בגיל מתאים לקריאה זו (לא בגיל צעיר יותר מדאי ולא מקץ התבגרותו המלאה) אי אפשר לו שלא להתרשם ממנו לכל החיים ממש. ובכן, מה בדבר עמדתו של רולן לרוסיה כמות שהיא? האם גם בכך נקח תורה מפיו? חזקה על רולן, שכל מה שהוא כותב ומדבר הולך ממקור טהור. הוא ישר ורצונו ישר. אולם פעמים הישרוּת הגמורה אינה עוצרת כוח לראות מה שניתן לטביעות עינם של אנשים פשוטים. אף מגדלור, הצופה למרחוק, רואה רק מה שמרחוק ולא מה שמקרוב לו. הוא משקיף למרומים ומתעלם מן הנמיכות. רולן מחבר י’אן כריסטוף היה צעיר מעכשיו בשלושים שנה לערך. לפיכך ראה את נגעיה של צרפת ראיה בהירה יותר מכל בני דורו. אולם רולן ב“הנפש הקסומה” הפסיד הרבה ממבט הנשר שלו. ורולן של היום ירד עוד כמה דרגות בחריפות התפיסה. יד הזמן אינה חומלת. אדם אינו מלאך ולא חצי אל. אישיות באה בימים מכרסמת את בעליה. במכתב הנזכר לעיל טוען רולן כנגד ז’יד, שסטאלין אינו כל עיקר יהיר, התובע מאת נתיניו פולחן לעצמו. והראיה: הוא רולן היה פונה אליו דרך פשטות “חבר סטאלין”, מבלי שנצטרך לכנותו בשם “מנהיג העמים”, ובכלל דיבר עמו כאיש לרעהו. כמה מגדלוּת התמימות או מתמימות גדולה יש בהוכחה זו! האמנם לא הבין רולן מה שמובן לכל בר דעת, שאין להביא ראיה מן היחס המיוחד, שנהגו בו למצבו של כלל הנתינים? האמנם לא יכול רולן, לעמוד על טיבו של אדם גדול זה המפיל את חתיתו על כל בני המדינה? האם לא הוא שכתב ב“י’אן כריסטוף” (“בבית” עמ' 57) “האנשים הגדולים המנצחים – אינם מנצחים אלא על פי טעות. הקהל מעריץ אותם, משום שהוא רואה בהם את ההיפך ממה שיש בהם”? האם לא הוא שכתב ב“י’אן כריסטוף” (“הסנה הבוער” עמ’37) “ואם גם נניח, שהחלשים הנדכאים מעוררים רגש חיבה, הרי בכל אופן יחדלו לעורר רגש זה בשעה שהם עצמם נהפכים למדכאים”? האם לא הקדים ל“יום השוק” את “שיחות המחבר עם צלו”, שבהן הוא שם בפי כריסטוף את ההחלטה להטיל מחלוקת בינו ובין העולם כולו? והרי שם, בשיחות ההן, גילה לנו גם את התכונה הזאת שבאנשים ישרים, “שהם עצמם מנוּצלים הם, אבל אין הם חפצים להודות בזה. כל כך קשה להם להודות ברוע לבם של אחרים, עד שנוח להם לפול קרבן לו”. ואף גם זאת מצאנו כתוב אצלו: “לא צריך לדרוש דרישות יתרות מאת האנשים! אם קרה מקריהם להלחם פעם אחת בחייהם בעד הצדק, הרי הוציאו בזה את כל כוחותיהם עד תומם. צדיקים היו יום אחד לפחות. גם זו לטובה!” הרבה מצאנו כתוב בספרי רולן, מה שאפשר להטיח כנגדו. זה כוחו של איש היושר והמצפון, שבתוך מפעלו עצמו אנו מוצאים לעולם את הפולסין שאפשר להלקותו בהם. כל העולם היה עומד וצווח על טולסטוי מטולסטוי. האמנם יש לומר, שבכל מקום שאתה מוצא את גדולתו של אדם, שם אתה מוצא את רוב סתירותיו? סבורני, שאין צורך למצוא נימוקים מקלים למתמיה בעמדתו של רולן באי־עקביות שבתכונה האנושית, קל לנו לפרשה בהחלשתה של התכונה, אפילו הגבורית, במרוצת השנים. אין זה מן הנמנע להמציא תרופה גם כנגד הזקנה, אבל לפי שעה זו משמשת פגע רע גם לגבורים. רולן הצעיר לא היה נרתע מלהתקוטט גם עם רוסיה, בדרך שלא חס על צרפת מולדתו. אבל רולן העמוס אישיות בת יובל שנים, כורע תחת עוּלה. חזק היה רולן לחבר את כריסטוף הגבור באדם. אולם כל יצירה גדולה, הסופגת לתוכה את נשמת מחברה, מתישה את כוחו. וכמה מן הסמליות יש בהגדרתו של רולן עצמו בראש הכרך “יום השוק”, שהאני משוחח עם צלו. משהאדם צעיר, מפעלו הוא צלו. אבל ככל שהאיש מזדקן צלו מתארך וגובר עליו עד שהוא נעשה אני, כדרך שגם היום הנוטה לערוב מאריך את צלו.
כ"ו. פרשת ויכולו 🔗
בדקתי ומצאתי בי מידה משונה – ואולי זה רק הרגל מוזר – לבלי לסיים שום פרשה. כל סיום מהלך עלי אימה סתומה. מונחים אצלי כמה ספרים בכתובים, שטרחתי עליהם במשך שנים ולא השלמתים בפרקם האחרון. כיוון שלא הבאתים בשעתם לידי גמר, שוב איני מסוגל להוסיף להם את הסיומת, אלא אם כן אעתיקם מתחילתם ועד סופם, כדי לשוב ולעורר בי את הזיקה החיה לענינם, אולם, אהה, שוב איני יכול להידרש להם, מאחר שתפוס אני לחיבורים החדשים המעסיקים אותי, והריני דוחה השלמת הראשונים לכשאפנה ולכשירחיב. בינתיים מתווספות מסכתות קטועות חדשות, וכך מצטבר והולך אצלי מעין בית־נכאות של דברים בלתי מוגמרים, המעיקים עלי ותובעים ממני “גמרנו”. סופי שאהיה פשוט רגל ללא תקנה. מחפש אני פשר לסלידתי מפני כל סיום ואיני מוצא. אמנם, יכול שאין כל פליאה בדבר, פליאה היא שיש מסיימים, והרי לאמתו של דבר אין כלל סיום, אלא יש הנחה, מעין הוא אמינא, של סיום. מחבר כותב שורה אחרונה של פרק ומסכים בדעתו, כי כאן מקום לסיים. והרי החיים זורמים ואותם המעשים או האישים עצמם מתמשכים בגלגולים שונים. הגבור הפרטי מת, אבל ענינו חי, ואין הוא מת בסיפור, אלא מתוך שרירות־רצונו של מי שעשאו, כדי להיפטר ממנו בדף זה או פלוני. מיטב הסיום כזבו. הרי גבור אדם כהרי גבור רעיון או מסכת־רעיונות. כלום יש מסכת מחשבתית, שאפשר להציב לה גבול ולומר עד כאן? כל חוליה קשורה בחברתה והשלשלת כולה אין לה סוף. הדברים הם גלגל החוזר. רעיון גורר רעיון וכל נושא נעוץ בכיוצא בו. הויות עולם המעשה ועולם ההגיון וההגות הם ניצוצות של השלהבת הגדולה. הנה כי כן, אף מצד השכל מופרך כל סיום. אף על פי כן הסיום גזירה היא עלינו. הזמן מחולק לתקופות, החיים ניתנים במגילות, בטבע יש עונות, האדם הוא סופי וחובתו להידרש בכל מעשיו למידות סופיות ולהציג גבולות גם לזרימות רוחו ומחשבתו. הסיום הוא העל כרחך הרביעי או החמישי, שהוא תנאי לחיי האדם ולארחות מחשבתו. ממילא אין כל טעם להביא כנגד הסיום נימוקים שבהגיון. איזהו הגיון לאמתו? המשכיל להתגבר גם על עצמו ועל המסקנות ההגיוניות רב מדאי הנובעות מתוך השגותיו. שכל ישר עד בלי די הוא שכל עקום, כי בדרך הטבע אין קוים ישרים עד תכלית.
סלידה זו מפני הסיום, הטורדת אותי תמיד, חוששני לומר, יונקת ממקורות בלתי הגיוניים לגמרי. היא אימה מפני כל תם ונשלם. היא נותנת בי את רישומיה גם בזוטות של חיים. בשחייתי נער עם נערי־עירנו הייתי מגיע עד עברו השני של הנהר ולא עד בכלל, כדי החסרת שתיים או שלוש פסיעות, ואמרתי: הנה כמעט הגעתי. אהבתי את הכמעט הזה. מרותו רובצת עלי עד היום. איני יכול לעבור את גבולות הכמעט. סמוך לחוף ולא לחוף ממש. לא כדאי. ואולי גם אסור. בכמה מסכתות מן הש“ס הגעתי עד לדף האחרון. בשנת תרע”ט תרגמתי במוסקבה מטעם הוצאת שטיבל את הספר “חלכאים ונדכאים” לדוסטויבסקי, חסר הפרק האחרון, וכך מסרתיו לידי ההוצאה. נדרשתי לתרגום הפרק האחרון בלחץ ההוצאה רק בתרפ“ח או תרפ”ט אחרי כמה טלטולים במדינות שונות שעברו עלי ואחרי גלגולי התרגום מיד ליד מתיק ההוצאה שבאמריקה לתיקה בברלין ומשם לארץ ישראל.
יתכן שהמיאון לסיום נעוץ בהרגל־מורשה של יהודים לשייר בכל בנין טפח זכר לחורבן. ואולי מקורו במיעוט האימון במעשי בשר ודם. בסיום אדם נוטל גדולה לעצמו, משל אף הוא מסוגל להיות שותף לפרשת ויכולו. הסיום הוא אשליה וגניבת דעת עצמנו, כאילו אף עולמנו האנושי בנוי מן המסד ועד הטפחות. ואין הדבר כך. אין איש יוצא מן העולם ומחצית תכניתו בהתגשמותה. הסופר שמפעלו חייו, לא כל שכן שאינו משלים את מעגל חייו, ואף בפטירתו זקן גמור הוא מת בטרם עת. לכן אשמע תמיד קול דופק בקרבי: המשך יבוא. לא סוף יבוא, כי אם המשך, המשך. אין סיום. ואילו היה איש אחד מסוגל לסיים איזו מחשבה לרדת לעומקה עד תומה, לא היה מניח עוד מקום לשום הגיון אנושי לשוב ולחשוב אותה, היה הוא הראשון מגלה את הטמיר והנעלם, בא עד העצם, מגיע עד הראשית ואומר ויכולו. אולם כל זמן שאין האדם יכול להשיג מקורות הבראשית, אין הוא רשאי לומר ויכולו. ואילו הופיע בעולם מוח מקיף מבראשית ועד ויכולו לא היה עוד מקום בעולם אלא לספר אחד, אם אותו מוח הוא מחבר, או לתמונה אחת אם הוא צייר, לפסל אחד, למנגינה אחת. היה הוא מגיע למעלת אחד. רק אחד יכול לומר ויכולו.
כ"ו. הפסקה 🔗
בבית הספר מצלצל הפעמון: להפסיק. וכי גם בבית היוצר פועל פעמון ההפסקות? ענין ההפסקה במלאכת הסופר, למשל, הוא לעולם בעיני מדרש פליאה. הכיצד מפסיקים? ההפסקה מחשידה את ההעמקה. אנדרי ביילי מספר בספרו “על הגבולין של שתי תקופות”, מפעל ענק נשכח, על מריזובסקי, שהיה כותב כל בקר עד שתים עשרה בצהרים בדיוק. כיוון שמחוג השעון הורה שתים עשרה היה מפסיק אפילו באמצע המשפט ופורש לנופש. כנגד זה שמענו מעשה בחבורת סופרים רוסים, טורגניב ובלינסקי בתוכם, שנכנסו בתחילתו של ערב חרפי לשיחה על מציאות הבורא, היו מפליגים והולכים כל הלילה באותה סוגיה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, לפי שלא ראו את עצמם בני־חורין לשינה, כל זמן שלא הגיעו לידי מיצוי ענינם. אכן, הם דנו בענין העומד ברומו של רבונו של עולם. אך כלום יש ענין, שאינו קשור באיזה אופן למציאות הבורא? כל סוגיה נדרשת סמוכין למדרש הנעלם.
אף על פי כן מצויים אמנים רבים, המפסיקים את יצירתם לא רק לימים ולחדשים, אלא גם לשנים. רבים היו ששנו תקופה קצרה במסכת יצירה ופרשו לכל ימי חייהם, כגון רוסיני, רימבו, ולרי ואחרים. סוד הפרישה מי ילמדנו? ומי יגיד לנו מקורה מהי: גדלות המוחין או צמצום הענין? יכול כשרון גדול שמעינו קטן או שגדול היה מתחילתו ונידלדל, פרץ בבת אחת והוציא את כל כוחו ונתרוקן. כוח היוצר הוא מיזוג וסך הכל של האישיות והכשרון, המתפתחים בד בבד. אבל כשאין התאמה נאותה יכול שהכשרון נהפך לעלוקה של האישיות הסוחטת מתוכה את חיוניותה ומעקמת גם את קו היושר שלה. ממילא יוצאים פירות הכשרון, המבודד כמעט, חסרי־חיים ופגוּמי־אמת, אם כי צבעוניים להפליא או אדמומיים קדחתנית. ולהיפך, שהאישיות הקפדנית והצייקנית התובעת מרובה שולחת את המארה בכשרון, שאינו מסוגל לתפוס כל כך את המרובה ומטילה עליו מרות יתירה ואף מחלחלת לתוכו אימה ופחד ומגיעתו למבשר שאין לו עוד כוח ללדת. ההפסקה היא לעולם פרי של איזה מורא. אולם שכינת היצירה אינה שורה על בעלי־מורא, אלא על המחוצפים כלפי שמיא.
כ"ז. חשבון הנפש 🔗
… אלול תש… ימי אלול של השנה נערמים כעננים כבדים עלי וקו שלות הנפש שלי נתערער לגמרי. אני שומע קול דופק בלבי: חשבון. עשה חשבון. מה פעלת בחייך, מה? חודש אלול טבוע בדמינו וכנחל איתן הוא פורץ ויוצא הרבה מחוץ לגבולותיו ומתפשט על כל חדשי השנה. אולם בימים אלה הוא נגלה אלי כגובה־מסים מטעם בית דין של מעלה וציוה עלי לפתוח לפניו את כל פנקסי החשבונות שלי. חשבון. חשבון. מתוך ספרי המוסר ספגתי את הצו: חשבון, חשבון. עד היום איני יודע מה מידה היא זו, טובה או רעה? האם היא אות גבורה או חולשה? ושמא יש בה הרבה מן היסוד הבעלביתי, הפלשתרי. בימים הנוראים אפילו הדגים במים רועדים. הימים הנוראים, הרעד הזה, הרגשת־אשמה זו. מה חטאתי אני פלוני בן פלוני, שדכאון כזה יורד עלי לעתים? אין בנו מעשים בוכים ונאנחים המתוודים. וכלום מי אמר שאנו מחוייבים במעשים? מדוע נטל עלינו לשלם ביסורים בעד האויר שאנו שואפים בעולם הזה? מפני מה צריך אני לשלם שבת ריפוי ובושת בעד זה שהנני חי? אבל הקול דופק, דופק: חשבון, חשבון. הה, מעשה נואל: אין מעשים. וכי קבלן האדם לעבודות הדחק של הקדוש ברוך הוא? חשבון, חשבון. חשבון הוא חצי סילוק. ואילו חשבון הנפש הוא חצי הסתלקות. עתים סבור אני, שחשבון הנפש והמעשים הוא איוולת גדולה. כלום החיים נחלקים לפרוטות, המצטרפות לחשבון? אין פרוטות־חיים. כל פרוטה של חיים היא מנה שלימה. כל רגע חיים ראוי להתכבד מצד עצמו. כל טיפת חיים היא מנת חיים. ואילו רגע, שאין בו בחינת הנצח, אף רגע איננו. אולם החשבון בנוי על חיבור או חיסור וכפל, כלומר, על הפרדה. החשבון הורג. אסור למדוד, לשקול, למנות. הברכה שורה רק על הסמוי מן החשבון. החיים הם מתנה. התביעה למעשים היא חילול המתנה, שלא ניתנה על מנת שום מה, אלא למען עצמה. אין החיים כלי ריק למלאותו מעשים, הם עצם התוכן. התביעה שאינה פוסקת למעשים היא סימן חולשה, הוכחה למיעוט הכושר לחיים הטהורים.
זקן אחד סח לי אתמול: כבר הפסקתי כל משא ומתן, יצאתי בדימוס מעולם המעשה. ריקם יצאתי, ללא פיצויים. ממי אדרוש אותם? שמא מהקדוש ברוך הוא. הייתי כל ימי עצמאי. הנני זקן, אבל לא כושל. קבלתי גם פיצויים, המה בני הטובים, העומדים כעת ברשות עצמם. יש לי נחת מהם. ולואי שיהיה לי כוח לקבל את הנחת.
הנה. צריך כוח לנחת. כוח לחיים. וכשאין כוח עושים חשבון. נוח לגלגל בעשרה חשבונות מלחיות שעה אחת חיים לפי תומם.
כ"ח. האדם בכשלונו. 🔗
רבים גילויי כשלונו של האדם. הקשה שבהם, כששנתו נטרדת ממנו. פלוני מתהפך על משכבו ושוטח לפני מי שאינו שומעו כלל את תחנוניו לנדב לו שינה מעט, טיפה לרפואה, טיף טיף למרגוע – ולשוא. גלתה ממנו השינה. הוא פושט את כפיו בתחנונים ומחבק בזרועותיו ריקות וטמטום. נפשו צחיחה, רוחו עקרה. שממה, שממה. אהה, פלוני זה אני. אני הגבר ראיתי נדודי שינה בשבט עברתם. מי יאכילני מן השמים של תנומה מעט? מי ישקני מן היין המשומר הטוב של שינה מתוקה? מי? אל מי אפרוש כפי־נפשי ובאזני מי אקרא הושענה.
את סמי השינה המציא ליצן. סמי השינה הם עורכי־דינו של השטן. משל למה הדבר דומה לאיש המבקש חסות מפני הגזלן בחיק שותפו האורב במחתרת לחלק עמו את השלל. השינה בחסד הסמים עוקרת מנפשנו את תום הסגולה לשתות במישרים, לא על ידי מלאכים ושליחים, ממעין השנת.
אין בית מרפא לשינה ואין רופאים לחוליה. בתחום זה רק החובש עצמו מסוגל להתיר עצמו מבית אסוריו. מסוגל. יכול שהוא מסוגל. אבל אוי ואבוי לו, אם יעשה את הסיגול הזה לא בזהירות הדרושה. הרצון עוקר הרים. אבל אי אפשר בכוח הרצון להמשיך על עצמו חבלי שינה. אדרבה, הרצון החזק עלול להזיק. אי אפשר להפעיל רצון זה בלי תכסיסי־ערמה. אסור לרצות חזק. הרצון החזק קורע אף את הקורים המעטים הנטווים והולכים. צריך להזדיין בסבלנות ולהעמיד פנים כלפי המלאך הרע, המניד את שנתו ממך, ולומר לו: לא אכפת לי כלל שאיני ישן. אדרבה, נוח לי בכך. בינתיים אני חי, כי רק הער חי. צריך לפייס את המלאך הרע בכזבים מתוקים ולתת לו כביכול שליטה מלאה על עצמנו, ליישן את עירנותו, כדי לחמוק מתחת חסותו ולפלוש בגניבה לתוך איזור התנומה.
נדודי־שינה הם שרשרת של גדרי־תיל. פרצת גדר אחת בכוח ושברת את החוטים, לא תקנת עדיין כלום. חוטי־ברזל שנשברו מסתבכים זה בזה ומהווים גדר בתוך גדר. בחוסר־שינה הנך נאבק עם אויבך הפנימי ואף הוא ערום מאד. ופשיטא שאין טעם לצעוק לעזרה. אין מי שיבוא לעזרתך. יש מצטיידים בספר לקריאה. אבל כלום הם קוראים מה שכתוב בספר? הם רק מבלבלים את הכתוב שם. האותיות פורחות והניבים רבים ונובחים לתוך אזניהם.
אין בחוסר שינה שום תוכן חיוני. אין בו תפילה, לא שירה, לא קינה, לא זיק־שמחה, לא שביב־תקוה, אף לא קורטוב עצבות. יש בו רק קהיון וטמטום, עלבון ובושה. אתה סטור ומסוטר – ומה תרופה לך? שמא תדליק אור? לשם מה? בשביל להאיר בו את כל החשכות שבנפשך? שמא בשביל לעיין בספר? אך הספר הוא מקדש; הקורא כוהן. האיש אשר שנתו נעשקה ממנו חג ונע כשכור – ושתוי־יין אסור לבוא לבית המקדש. אף אחד מחכמי מזרח ומערב לא יפתח את השער להיכל־חכמתו לפני נע ונד זה. אח לא פדה יפדה איש מצוק ומר־נפש זה. אין תרופה.
אהה, בנדודי שנת יושיט קשה־לילה את ידו לכל קלקול כתוב, לנובלות־ספרים, לנפלים ממזריים, הרומסים את חצרות הלשון, למסבאות הנקלות, המוזגות יין באשים של רכילות, בלשות וניבול פה, לתוך סיפורי מעשיות; או שוקע בקריאת עתוני הערב הנקלים, המספרים על כל הויות העולם המדיני והחברתי בלשון באשים, הקוראים את הפרגוד מעל חדר המשכב של הכוכבים הקולנועיים, העושים מטעמים מכל הממרורים שבצער האנושי. סיפורי־מעשיות על חיים של בושת הולמים יפה את האיש המתכפש בבשתו ללא שנת. והריהו שוקע בתוך הזוהמה, שיש מחפשים בה ריפאות לנפש, כדרך שחולי השגרון משפשפים את רגליהם ברפש.
דא עקא, עתים המדמנה צופנת בחובה סם־ריפוי, כשם שיש זוהר הזורע בנפש תחלואים. בבליל באשים שכזה העליתי מתוך גל של עתונים קיקיוניים פנינה רפשית זו:
– בנבזות לא תוכל להתחרות בי – הטיח אחד פולמסן בחברו הקולמסן. המקום: העמוד הספרותי של ערב שבת. הנושא עומד ברומו של עולם החן.
ליל כשלון זה חל אצלי לא משכבר, כי אם אמש, אמש. ואני אמש ראיתי בעליל במו עיני, השכורות מצמאון־שינה כיצד הנוי מהגר אל הבוץ.
כ"ט. מופת חותך למציאות הנעלם 🔗
… העולם בנוי גמור. אפשר להחריב חלקים ממנו, אבל אי אפשר להוסיף עליו אפילו טפח. אין יש מאין. כל היש כבר נתהווה והושלם בששת ימי בראשית. וזה האות, כי לא מעשה ידי נברא ולא נברא מעשה ידים הוא העולם. ידים מתחילות ואין ידים גומרות. הויכולו של העולם מעיד על הבראשית. אילמלא היו לנו כל אמונות ודעות בענין בריאת העולם בכוח הבורא, היינו מוכיחים מתוך מציאת היש הגמור מציאות הנעלם המושלם. אל מסתתר לאו דווקא בתוך האין לאין סוף, כי אם גם בתוך היש הערוך והמתוקן עד גמירא.
ל. על הצחוק 🔗
א. צחוק מאידך גיסא 🔗
קראתי בעתון פיסקה תמוהה וזו לשונה: “לזכותה של ההצגה, שלא עמדה, אמנם, על רמה אמנותית, יש לומר, שגרמה לקהל נחת־רוח מרובה. וסימנה הצחוק מקרב־לב, שליווה אותה”. והואיל והמדובר במחזה, שהעלוהו על הבימה בימינו האומללים, ראה הסוקר התיאטראלי צורך להוסיף בשלהי הערכתו: “ואל יהא מעט הצחוק הנעים קל בעינינו בימים טרופים אלה. הקהל צחק והיתה לו הרווחה. הוא שכח לשעה קלה את מרי לבו”.
הפיסקה ואף התוספת שלה, פּליאות בעיני. ממה נפשך, אם ההצגה לא הגיעה למעלה אמנותית, צחוק מקרב לב מניין? מחזה שלא עלה יפה מבחינה אמנותית, המקנה צידוק לקיומו, חוטא לאמת. דבר שאין בו אמת, אף רוח־חיים אין בו. באין חיים מה טעם לצחוק, כל שכן לצחוק מקרב לב? צחוק טוב ונכון מצוי רק בתחומי החיים האנושיים. למעשי בוּבות צוחקים לא מקרב לב. כרכורי מוקיונים גורמים גרויי עצבים ולא נחת־רוח. ללא אמת אמנותית על הבמה אין ממשות. ובאין ממשות שקר ההוּמור והבל הסטירה, והכל נהפך למהתלה זולה. ואם תאמרו הרי כך היה מעשה, שהקהל בפירוש צחק!
ייתכן. אוי לצחוק זה, תוכו אכול שעמום, השופע מן המרה הירוקה, זהו צחוק מאידך גיסא. לא תוצאה משמחה, אלא ממפח־נפש. בענין הצחוק רב הבלבול. פעמים שעממן עומד על הבמה והקהל מתגלגל כביכול לצחוק, אבל השומעים צוחקים לא לדברים אלא עליהם, לא מתוך שפע של רגשות, אלא מתוך עמקו של שממון. תגובה הסטרית של נמרטים בעצבי צחוק שבכוח גס וגלמיי. הוא צחוק שלא כדרכו, עוית של שרירים, שאין בה כלום מן הרצון החפשי והטוב.
נוהגים להזכיר דברי רופאים בשבחו של הצחוק. אבל רופאים דברו על צחוק טבעי ואמתי, המתברך ממקור החיים או האמנות הישרה. אין כלל לשער, שקהל מדוגדג בעצביו על ידי מראה שלומיאלי על הבמה, הנופל ונכשל או מפיל ומכשיל כל רגע, צוחק באמת ונהנה מגולם זה. צחוק נבוב וחסר־לב, מה כוחו לרפא מדוי לב? אין לי אימון בדברי הכתב, שהיתה הרווחה לקהל הצופים. הענין מופרך מעיקרו. הפורענויות של זמננו אינן נתונות להיסח הדעת, במחילה מכבוד הסוקר התיאטרלי: הוא נקט לשון גוזמה. אסון ימינו גבהו כהרים – ומה כוחה של מהתלה קטנה כזבוב להפיגו? צחוק אינו משכיח. אין זו אלא אמונה טפלה לייחס לצחוק סגולת רפוּי. מחזה שאינו במעלת האמנות אין לו צידוק לא בימים טובים ולא בימים רעים.
ב. צחוק וקלות ראש 🔗
אבל כלום אין זה גלוי וידוע, שצחוק וקלות־ראש מהלכים שלובי־זרוע? כן, מהלכים בשיגרא דלישנא, צמדים רבים בלשון, שאינם הולמים זה את זה. אף השיגרה אינה מכוונת אלא לצחוק סתם ולא לזה שעל הבמה, המתיימר באמנות. אמנם, מבול התיפלוּת שוטף בזרמו את כל התיאטראות וקהל הצופים מעמיד פּנים צוחקות. אולם אין זו אלא העויה שאין בה סיפּוק, רחמנות על המונים חולי־שעמום, הנאנסים לחפש קב נחת בליצנות זולה. הרבה מרזחים יש ובתים לקלפים לאין מספר. אבל לא כל גיא שכורים ראוי להיקרא גיא־חזיון. הנצרכים למעט צחוק יחפשו להם מצרך זה היכן שיחפשו – אבל מה ענינם לתיאטרון.
ל"א בעלי משנה ופרשת תרומה 🔗
מנהג חדש בא בקרית ספר שלנו, לייחס לרבים תואר בעלי משנה. היינו, השקפת־עולם ערוכה ומתוקנה. יש משנה לשפינוזה וללייבניץ, למרכס ואף לפרויד. לכאורה רק מעטים שבמעטים מבין הוגי הדעות בכל הדורות זכו לחבר משנה, במובן מצומצם יותר אפשר לגרוס גם משנה לאחד־העם ולא. ד. גורדון. לא כל מחבר ספרים ומאמרים, שהרצה כמה רעיונות משלו או משל אחרים, ואף הדגיש בכשרון־בטוי פרט זה או אחר משיטה מסויימת, הביא לעולם תורה. יש מסביר, הראוי לתואר חכם ורב ואין כתר בעל משנה הולמו כלל. ואם אף על פי כן אין מקמצין בזמננו במתן הכתר החשוב ביותר לרבים, אפשר להסביר דבר זה באחד משני הנימוקים. או שהכתר עצמו נזדלזל וכל שיחה מחוכמה נראית כתורה לשמה, או שנתרבו בעלי הגוזמה, כגון אלה המצויים בעולם הרבני, המעלים על כל ד“ץ ומו”ץ, שהוא גברא רבא, הפטיש החזק ועמוד הימני. הטבע האנושי שטוף בכל דור הגזמות לפי רוח הזמן.
האמור על המשנה חל גם על פרשת התרומה. הכל בימינו תורמים. כל סופר תורם לפי שיגרא דלישנא של מעריכיו. אולם מן הראוי להקפיד ולציין כתורם רק את מי שהעלה באמת משהו הראוי להתכבד מן העידית שבנפשו. אם כל פיהוק אמנותי, למשל, של שחקן על הבמה נערך כתרומה לאמנות המשחק, כדאי אולי לוותר לחלוטין על מלה נאה וחסודה זו, שריח של קדשים נודף הימנה.
ל"ב. אחרי מות אמת אמור 🔗
א. 🔗
כל אחד בהגיע תורו לשוב מיום השוק הארוך, בפרוס צללי בין־ערביו, נעשה מעין המתגבר תהיות וגעגועים. רואה הוא דורו נוסע ועובר ו“פני” הדור, ראשי מדבריו, מוריו ומנהיגיו, מסתלקים אחד אחד, על הרוב מבלי להיספד כהלכה, והעולם מתמלא פנים חדשות, והריהו מתחיל לתהות על ראשונות וראשונים ולעשות חשבון, חשבון עצמו וחשבון דורו, מבשריו ומבטאיו, תוך כדי כך. המצוי אצל אומנות הכתיבה בדרך הטבע מחבר זכרונות.
אין חולקים שמותר לספר קורות העבר ולדובב שפתי חכמים בקרבם על ידי שרושמים בכתב חידושי־חכמה שלהם שבעל פה, וכן הכל מודים שמעשי אבות סימן לבנים. במה נחלקו? מה הם תחומי המותר והאסור ומה מידת הגלוי והכסוי בפרקי־זכרונות כתובים בספר. יש מתירים גלוי טפח כהלכתו. אחרים מצמצמים את זכותו של מחבר הזכרונות בשבחי חכמים בלבד. דעתם היא שמותר לפרסם אחרי מטתו של המת רק את מעשיו הטובים, את צדקותיו וגבורותיו, ולא לפרש חלילה שום חולשה או חסרון משלו. כדבר הפתגם הנודע: אחרי מות קדושים אמור.
אין בדעתי להתקיף את הפתגם. לא מצאתי מלאכה בטלה מן המלחמה עם פתגמים המנסרים בין הבריות, שאף אחד מהם, אגב, לא נולד על מנת שיקיימוהו במלואו. ולכן איני אומר: שדי, קרע פתגם! אבל טוען אני כנגד אלה, המעמידים פנים, כמקיימים מצוות פתגם בשעה שהם נאה דורשים ונאה מגזימים בזכרונות העבר. הילה זו, שעוטרים בה, וללא שום סייג וחשבון־צדק, את הנפטרים בספור תולדותיהם, עושה פלסתר את ענין הזכרונות. שואלים אנו לנתיב הראשונים בארץ, באים מחברי הזכרונות ומראים לנו את שביליהם במרומי השמים; רוצים אנו להכיר אנשים ומציגים לפנינו מלאכים. מתאוים אנו לראות נופים מלפנים – ואין נוף אלא עירוב צבעים כגווני הקשת – ומראים לנו נוף שכולו תכלת; מה מאד הננו משתוקקים לשוב ולחזות בפרצופיהם האנושיים של קודמינו – אך משחקים לפנינו איקונין.
חבל על דאבדין ולא משתכחין. אנו באים בזכרונות להחזיר במידת־מה לעצמנו ולזולתנו את האבידה ומתארים נפטרים כמו חיים. אנו אומרים: מת האיש – תחי הדמות; הלך מאתנו הכוח הפועל – נעשה לו נפש. היושר וההגיון מחייבים, שהדמות תהיה מלאה והנפש שלימה, לא חצי־ירח של דמות ולא נפש פגומה. ואם כי אין בכוח הזכרונות להעניק אלא אשליה של חיים, תהא זו לפחות אשליה של חיים גמורים ולא חיים קצוצים ומטושטשים. אדם זה, שאנו מספרים על אודותיו בזכרונות, ראוי לו להיות אדם שלם. על אורותיו וצלליו, על מעלותיו וחסרונותיו, על נצחונותיו ומפלותיו, על זכויותיו וקלקוליו. ומפני מה כל פעם שנוגעים בעולם האמת מתחילים מיד לשקר. אין הזכרונות אלא חסד של אמת. לא יקום המת מקברו לתת לנו שלמי־תודה. ואם חסד של אמת – הוי אומר: אמת לאמתה. אחרי מות אמת אמור. ללא כחל ושרק, בנפוי, אבל ללא יפוי, ללא העלמה על קוים שהם מעיקרי התכונה. גרעת רב מדאי קוים ותגים, שהם בגדר שלילה, מן התמונה, הוספת רב מדאי קוים ותגים שתכנם חיוב – זייפת אותה. שוב אינך זוכר את האדם והמעשים, אלא יוצרם בהבל פיך. אך רבים סבורים משום־מה, שאסור לשקר רק בהווה, אבל מותר לשקר על לשעבר. אסור לזייף חיים. אבל מתים מותר.
ב. 🔗
דן אני על נושא זה גם באספקלריה של נסיוני המעט, המר והמתוק, כתבתי פרקי־זכרונות על אישים, ובתוכם פרק “מחבואים” על א. א. קבק, בו תיארתי התפתחותו האישית והספרותית. הקפדתי לציין את שלביה כפי שהשתלשלו מן הקל אל הכבד, ומותר לומר, אף מן הקלוקל אל כובד הראש. שכן תחילתו של קבק מחבר סיפורי מעשיות לאהבים נעלסים, וסופו איש כבד־הגות ושוחר מסתורין, נפש שנזדככה, ואף בבוהק זהרוריה דבקו עוד סיגים לא מעטים, שיירי העבר. לא כסיתי על סיגי האחרית, לא העלמתי פגמי הראשית. סבורני שלא חטאתי לזכרו של הנפטר אלא במידה שהחטא הוא הכרח לא יגונה בכל פעולה אנושית ובמידה שהאהבה, שאינה מקלקלת את השורה, משרתת את האמת. כיוון שיצאו דברי לאור מיד פגעו בי קנאים בקל וחומר של חושך: מה על החיים אסור לספר אמת לאמתה, על הנפטרים לא כל שכן. הטיחו כנגדי נימוקים שביקרא דשכבי, שבכבוד המת, ושבבזיון הקרובים. והיו שתמהו ושאלו: למה בא זה להזכיר ראשונות, חטאות נעורים, שאינם מעלים ואינם מורידים, לאחר שהוא עצמו עומד ומציין לשבח את שגשוג הכשרון ופריחת האישיות בסוף ימיו?
ואני תמה על התמיהה. כלום אמת חלקית עדיפה על אמת מלאה? סיפור תחילתו של קבק מאיר עינים עד היכן עשויה להגיע מידת הזדככותה של נפש חיה, המחפשת דרכה. בתוך החיפושים כלולות ממילא תעיות. מה תקלה מביאים כשמספרים על תעיות? תולדות חיי אדם הן תולדות תעיתיו. אחד תועה, שהגיע לדרך־ישרים, הרי משתבח בכך. מה פסול באמת, מה תקלה עלולה לצמוח הימנה? לימים יצאו לאור ב“דורון” פרקי זכרונותי “כה אמר פרישמן”. אף בהם נתתי רשות הדיבור לאמת, כלומר, לחיים כמות שהם, לפרקי המעשים כפי שהתרחשו ולשיחות פרישמן כפי שנאמרו או עשויות היו להיאמר בפי פרישמן, ברוחו ובסגנונו. לא נמנעתי מלשלב לתוך השיחות רמזי־היתול, שיש בהם עקיצה דקה, נוגה וענוגה, כלפי אישים נודעים ואף נערצים עלינו. אף פרישמן הגה להם רחשי כבוד ויקר ואהבה רבה.
זהו פרישמן. אוהב השולח לשונו כמדקרות אף בנאהביו. נשנה ממטבעו הרינו מזייפים אותו. מה טעם לצור דמות חצי־סהר, פלג־אדם? תמצא לומר: פוגעות עקיצותיו באישים אהובים ונערצים עלינו. אף זו לאו. לא יפול מכבודם קורטוב. ואם יפול – מילא. אין מלאכים מתהלכים בעולמנו השפל. ולא על מנת כך נכתבים דברי ימי אישים דגולים, שיופיעו לעיני הקורא אנשי־מופת שאין מום בם, אין עוקץ בהם, אלא כולם חכמה עליונה שופעת דבש. אנשי־דבש יצורי־דמיון הם ואף אינם מענינים. אם ראשונים מלאכים היו – מה לנו ולהם? תולדות חייהם לא ישכילונו. דרכיהם לא דרכינו, נימוסיהם לא נימוסינו – ומה טעם לספר את קורותיהם? אך בזכרונות טבועה מגמה ללמוד וללמד מהו אדם, מהו אדם רע ומהו אדם טוב, שאף הוא אינו כלל טוב. צדיקים גמורים קיימים רק במשל. וכותבי־זכרונות אינם מחברי משלים, אף לא מחברי אגדות. קל, כמובן, לחבר אגדות מאשר לספר בנאמנות מעשים ולתאר ביושר אנשים.
ג. 🔗
איני מחבב את האסמכתא על אומות העולם המתוקנות. לפי עניות דעתי אין אומה בעולם, שחייה מתוקנים כל צרכם, אבל בפרט זה אני מקנא בגויים, שממעטים ביצירת קדושים, ומכל מקום בתחומי התרבות החילונית אינם נוהגים להעלות את חכמיהם ואמניהם למעלת קדושי־עליון.
היומן של האחים גונקור הוא אוצר בלום של תעודות ומסמכים נכונים להכרת חכמי צרפת במלוא אנושיותם, הפשוטה והנאצלה גם יחד, בתקופת המאה הקודמת. זכרונותיו של אלפונס דודה – ראה, למשל, על טורגניב – מלאים עוקצין וכל הדברים כדרבנות. גורקי עניני מאוד בתיאור סופרים. אנדריי ביאָלי בספרו האנדרטאי “על הגבולין של שתי שנות־מאה” מתאר במיצוי הדין “פני” רוסיה המעטירה. אין הוא חושש שמא חלילה יכהה מקצת זיו איקונין נערצים. כמה הרבה ידוע לציבור על החיים הפרטיים של ביירון, שלי, אוסקר ווילד, וכמה זעום אוצר הידיעות על פרשיות חייהם של חכמים בישראל בדורות האחרונים. אנו פורשים צעיף של טאַבו על החיים הפרטיים ועל היחסים האישיים של חכמי ישראל. הפחד מפני האישי אינו מבשר טובה. הוא קצתו קטנות מוחין וקצתו צביעות, האמת לעולם אינה מחללת. אדרבה, היא מרוממת גוי. אך יש בני־אדם בסביבתנו, שכזית אמת וקורטוב חיים ממשיים בסיפור על גדולי ישראל גורמים להם שיעול מוסרי ועטישה אסתטית וקצת מחלת־ים ואף כאב־שיניים במצפון, אפילו אישים שכולנו הכרנו אותם, כגון א. ד. גורדון, ברנר, ביאליק, כבר נעשו נושאי אגדות יותר ממה שמשמשים נושאים למחקר האדם.
זכרונות הם היסטוריה זוטה. הסטוריה היא ראי. הקורא בספר דברי הימים אומרים לו: ראה מי היו אבותיך, מי עמך, מי אתה. תלמד ותדע גם כן מי היו בניך ובני בניך. לומדים, לא רק מן המעלות, גם מן החסרונות; לא רק מן הגבורות, גם מן החולשות. אילו כל חכמינו קודמינו גבורים וקדושי־עליון, עלולים אנו לבוא לידי דכאון גמור. מי אנו ומה חיינו? שוב אין לנו תקנה אלא להתפרנס משייריהם של ראשונים ולהתקיים בזכות־אבות בלבד. אולם אנו לומדים היסטוריה וקוראים ספרי הזכרונות לא בשביל ליפול ברוחנו, כי אם להתחזק ולהאמין בכוחותינו ולדעת, כי במקום שהיו אישים אלו אף אנו נשתדל להיות אנשים.
מבחינה זו ידיעת האמת על מהותם של ראשונים תורה היא ומוסר השכל לאחרונים, אך האמת אינה זקוקה כלל לנימוקים. היא דיה לעצמה. לעולם צריך להכיר את העבר ללא כרכורי צביעות וחנופה. לא רק לחיים אסור להחניף; אסור לנהוג משוא־פנים אף במתים. אין הדור בהווה זקוק לאיקונין קדושים; הוא צריך לדמויות אנושיות, לצלמי בשר ודם ושאר־רוח.
לפנים בישראל טרם הורק עמנו מכלי אל כלי וטרם נס ליחו לא זייפנו את דמותנו בראי הכתב. אדרבה. שיקפנו את דיוקנם של ראשי אבות, מלכים ושרים, באספקלריה של אמת. לא העלמנו חטאים; לא העלינו טיח־שקר על תכונות בני־אנוש. כיוון שנעקרנו ממכורתנו ונשמטנו לצדי ההיסטוריה, התחלנו ליפות את “פני” העדה. תחת אנשים הרכבנו עלינו מלאכי־עליון; תחת דברי ימי אדם חברנו שבחי צדיקים. יש מפחדים מפני המרחב; יש מפחדים מפני החלל הריק; אנו מפחדים מפני צורת בשר ודם כמות שהיא. הוצאנו בדימוס את ההיסטוריה ואף שיברנו כל ראי קטן או גדול, העלול לשמש אסמכתה להיסטוריה. אימת הראי עלינו, משל הוא מפגיע.
זה הפחד להביט בראי, אי ההסתגלות להסתכלות בפני עצמנו, יש רוצים לעשותה צדקה ולהכתירה בשם נימוס טוב. אחרים אומרים: כיבוד־אבות. וכן אומרים: פולחן־גבורים. לא זה ולא זה ולא זה. כבוד, נימוס והערצה אינם מחייבים שקר. כשם שאין האמת זקוקה לסניגוריה, כך אין שום סניגוריה יכולה לטהר שרץ השקר. אף באנשים חיים צריך לנהוג יראת הכבוד, לספר עליהם בהתאפקות ודרך ניפוי; ואף על הנפטרים חובה לספר אמת ללא יפוי. האמת היא לעולם ריווח. אם לא לאלתר, הרי לאחר זמן. ברור. אחרי קדושים אמת אמור.
ל"ג. חמסין 🔗
בוקר. חמסין. מעוני בקומה השלישית, צלצול, נכנס: תיק. נושם בקושי. “חמסין בחוץ?”. “כן. זלעפות”, “כבודו הוא מר?…” “כן”. “את מר בכבודו ובעצמו יש לי הזכות לראות?” “לראות, כן”. “ואני רק לשיחה קצרה עם מר… ענין לי אליו. ענין לא ענין”, “בבקשה להיכנס”. “לכאן?” “כן. נא לשבת” יושב. פותח את התיק, מוציא כתבי־יד: “הנה!”. “לקרוא?” אימה עלי. “כן, לקרוא ולחרוץ משפט”. צינה פגעה בי בעצם החמסין. לקרוא ולהגיד מבינות… מה מבינות אפשר להגיד? מה בכלל אפשר להגיד? מה יכול אתה להגיד לעצמך, קל וחומר לזולתך? בעולם יש מן הסתם רבבות סופרים, מאות־אלפים כמו־סופרים, מיליוני אנשי־עט, עורכים, כתבים, רושמי־רשימות, כותבים, כותבים. מי שואל את מי? מי משיא עצה למי? תגיד חלילה רע הנך קוטל נפשות. תגיד טוב. אבל מה שייך טוב? כך פשוט, הוא כתב וזה טוב. כדי להגיע לקורטוב טוב, לטיפה של טוב, יוצאות העינים מחוריהן. תאמר לא טוב ולא רע, אלא ככה, מה אמרת? גונב דעת הנך וכלום לא אמרת. מה רוצים האנשים? הכתיבה היא חוצפה. מי שיש לו חוצפה, ממילא יכתוב. מה להגיד? לא דברתי, הרהרתי זאת. והוא, שכבר נרגע מקצת בצינת החדר מן השרב הלוהט, משיב לי, כאילו עמד על סף הרהורי. “כלום מה אני רוצה ממר?… שיעיף מבט על כמה מרשימותי. יציץ זעיר שם וזעיר שם. יגיד לי אולי מלה מעודדת”. עוד אני מתעורר להתגונן ואומר לו: “דרך הטבע מי שיש לו חיבור כתוב רצונו להדפיסו באיזה כתב־עת. לא כן? כתבי־עת יש להם עורכים, המקבלים דברים לדפוס או אינם רוצים לקבלם. לעורכים משפט. איני עורך ולא מקורב לשום עורך שאוכל להמליץ. מה תכלית לקריאתי?” הוא משחר אותי במבט תוהה, מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הזיעה ממצחו, כאילו רק עכשיו הרגיש בזיעה הניגרת עליו, ולאחר עיון מעט במחשבתו אומר: “חלילה לא לשם כך באתי אצל כבודו… לא היתה לי כוונה לכך… הנני משתוקק רק לחוות־דעתו של מר על פרי־רוחי, שמא ימצא בהם גרעין, שכדאי יהיה לו להגיד לי דיבור של עידוד… זה נחוץ לי מאד. דעתו של מר שקולה בעיני מאד מאד. הנני מקוראיו הותיקים, יש למר קוראים מסוּרים רבים ואני ביניהם. הנני קורא כל שורה יואל נא לקרוא לפחות רשימה אחת בשלימותה וגם להציץ קצת לשם וקצת לשם. יואל נא”. “לקרוא תיכף? בשעה זו ממש ובמעמד כבודו?” שוב מחפש אני פירצה להיחלץ מן המבוך, טורח להתנצל לפניו ולהכניס לתוך מחשבתו את דעתי, “שקריאה טעונה פנאי ושיקול־דעת ואין היא נוחה במעמד המחבר… יש כאן משום… כן… אי־נוחיות. ובשביל להשמיע חוות־דעת דרוש ישוב הדעת… אין לעשות זאת מיניה וביה”. הוא מוציא את ממחטתו ומנגב בה את הזיעה מעל מצחו כאילו מנגב בה את כל נימוקי. חמסין כזה. קומה שלישית, זיעה ניגרת על המצח – ואני לו בדקדוקי־טעמים, שאינם מתקבלים על דעתו, לפי כל הסימנים. אינו מבין מה אני סח. מבטו האפוף חום מפציר: קרא!
אני קורא. הרגשה של חלשות, אימה מסתורית אופפת אותי. זה תמיד ככה. כל פעם שהנני קורא דברי הבאי מתעוררת בי חששה, שמא גם מוחי אינו כשורה וכל מחשבותי הבל ורעות־רוח, אף מתערער הבטחון בהגיון. הלהג הוא מחלה מידבקת. הגרפומניה חלודה. חם לי וצינה מפעפעת בי. וכשהעיפותי את מבטי מן המחברת על פני האיש, היושב ממולי ומתחקה במבטו על רישומי קריאתי, ראיתי לראשונה את פרצופו. משום־מה נראה לי תחילה צעיר הרבה יותר. לפני כן, משמע, לא הצצתי כלל בפניו, ראיתי אותו ולא את פרצופו, וטעיתי לגבי גילו במנין שנים ראוי להתכבד. כסבור הייתי שהוא כבן כ“ה. עכשיו מסתבר לי, שהוא כבן מ”ה, אם לא למעלה מזה. מוזר ביותר. גרפומניה בגיל העשרים – מילא. פעמים יש בה אפילו לוית־חן. ויכול שהיא מחלה עוברת. כל צעיר הוא בחזקת גרפומן, אולם בגיל הארבעים היא מחלה נואשה. רחמנות עליו, עלי, על כל המושכים בעט. אין משלוח־יד כל כך אפל, מפוקפק וחסר־מוצא כזה. חם לי. רואה אני אגלי־זיעה ניגרים על מצחו. מבטי בוחנים את פניו. מבטו נעוץ בי – הוא מצפה למשפטי. מי יתן ויכולתי להגיש לו טיפת נחומים, קורטוב עידוד. ולואי והייתי מורגל בשקרים. “ובכן, מה אומר כבודו? יגיד לי את דעתו… יודע אני שמר ידבר אלי, כדרכו,בלי משוא פנים. באתי אצלו לשמוע מפיו… דברי יושר… אמנם צמא אני למלה מעודדת”. "כן, למלה מעודדת – פותח אני מתוך כוונה להמתיק מקצת את הדין וללא הצלחה, מאחר שסבר פני, כפי שאני חש, מלשין עלי לאלתר – אך כלום יש מחבר הזקוק לעידוד? כיוון שאדם יושב אל השולחן ומעלה על הנייר רעיון או תיאור, מכלל שהיה לו צורך לעשות זאת. הצורך הוא העידוד.
אף אני מנגב את הזיעה על מצחי. הוא נועץ בי את מבטו כבוחן בנבחן.
– מכלל דבריו מבין אני, כי הוא, כנראה, אינו סבור שיש צורך בדברים שהעליתי על הנייר, אף לא באחת מן הרשימות שחיברתי מתוך צורך בדברים עמוק, כפי שמר ניחש בדין, יכול אני להוסיף: גם מתוך השראה חזקה.
“יש להניח, משיב אני במבוכה, כי מר כתב את דבריו מתוך צורך נפשי עמוק”. “אלא שלאחרים אין צורך בדברי. כלום לא כך אמר מר?” “לא אמרתי לאחרים, אבל אני לא התרשמתי מהם”. “זאת אומרת, אם כבודו לאו, גם אחרים לאו… כך אני מבין את דבריו. כאן לא יועיל למר כל איפול ובלבול. הוא דבר אלי ברורות. אבל מה יגיד מר אם אראה לו מה שכותבים אלי סופרים גדולים… גדולים באמת… סופרים גדולים לכל הדעות?” מצהיר הוא בקול ענות נצחון ומוציא מתיקו צרור מכתבים קשור בחוט של תכלת, מתיר את הצרור ומסדר לפני כמה מן האגרות – הרי, למשל, מר ג. ב. ומר ד. פ. ומר… ש. ע. האומר: רואה אני שהנך אוהב כתיבה… ומר… אומר: רואה אני את רשימותיך כהתחלות, שאחריהן יבואו מסתמא נוספות. והם סופרנו הגדולים באמת, האריות שבחבורה… יקרא מר… אני מוכן לקרוא לו… הנה כותב מר ג. ב. “קראתי את רשימותיו בקורת־רוח מרובה. רואה אני שכבודו יש לו זיקה לענינים שהוא דן בהם” והנה מה שכותב לי מר ד. פ. “חן־חן לך בעד רשימותיך ששלחת לי לקריאה. רואה אני שמצאת לך בקעה להתגדר בה. נראה לי גם שצורת דבריך הולמת את תכנם. נראה לי גם כן, שמחצית הראשונה של רשימתך בשם… הצליחה יותר מן המחצית האחרונה”. “ברשותך אקרא לך עוד”. “לא, אין צורך”. “ולמה אין צורך? לפי שדעתך, כפי שנראה מתוך צרור האגרות שבידי, היא דעת יחיד, יוצאת דופן? לא נוח לך, משמע, לשמוע את דעת הרבים על יצירותי?” “משום־מה לא נוח לי? אולם חבל על זמנך ועל זמני. אף תמה אני: לאחר שזכית לכל כך המלצות טובות, למה טרחת לבוא אצלי בחמסין כזה לקומה השלישית?” “למה? בשביל להכירך אישית ולראות כמה צר־עין אתה למעט את דמותו של חבר לעט, שכל יתר חבריך, מהם גדולים ממך בחכמה ובכשרון, ראו צורך לזכות אותי במלה מעודדת ואף לא חסכו ממנו שבחים, כלום קלה היא בעיני מר שיש לי זיקה לענינים”. “בקעה מצאתי להתגדר בה”, “אנ אוהב כתיבה” ו“שאלו הן התחלות, שאחריהן יבואו נוספות”. אתה לבדך מיצית אתי את חומר הדין ודנת אותי בצוננין ובביטול כזה. על שום מה? מוכן אני להניח, שעדיין אין בדברי משום שלימות, אבל כלום רבים כבר הגיעו לידי שלימות? איני סבור, שאתה, למשל, השגת שלימות. הרבה פעמים מתחיל אני לקרוא את דבריך, לכאורה נדמה שרצונך להגיד דבר־מה. קורא אני עוד שורה, עוד שורה ומתברר לי, שאתה במחילה מלהג. מה עושה אני הקורא? עושה מה שעושים קוראים רבים שלך, זורק באמצע או גם בהתחלה. מכבר לא סיימתי שום פרק־כתיבה שלך, אין סבלנות.
ל"ד. נקודות 🔗
א. היזהרו בשם המפורש 🔗
עיקר, מהות, נוף הם מונחים מספירת המחשבה והיצירה האמנותית. הוא הדין בתוך וביסוד שבמלכות המוסר. לא בכל המצבים מותר לבטא את שם המפורש. להיפך, על הרוב אסור לעשות זאת. מוטב לדבר ברמזים ואף לטשטש קצת. הקורא שמע שמע משתקים אותו. לעולם יש דברים שאין מגלים אותם אלא לצנועים. משיחיות שקר וקבלה גסה ביקשו לפטפט את כל הסודות ולהשליך את כל הפנינים החוצה. שבתי צבי מתחיל את התגלותו הפסלנית בכך, שהוא מבטא שם הויה באותיותיו. לפיכך יש הרבה תנועות דתיות, המתחפשות בלבושים חילוניים, מחשש חילול השם. לא כל מי שאינו צועד ד' אמות בלי הזכרת שמו יתברך הוא ירא וחרד באמת. ותשובה לאלוהים אפשר תתבטא בתשובה לאדם, במלחמה מעמדית, בתנועת־חופש או במלחמה לזכויות האזרח. כשם שאמן גדול מצייר פעמים מצבים גדולים על ידי תיאור הזוטות וגישה מן הצד. כך אפשר למזוג תכנים רבי־ערך ומחשבה מעמיקה לתוך פכים קטנים של בטוי ואגב התעסקות בקטנות.
ב. עט סופר מהיר 🔗
השבחים הללו! פתח פלוני בשבח, חזקה עליו שלא יגמור את ההלל עד שלא יטיל בך עוקץ של גנאי. כגון, שיש לך עט סופר מהיר. העוקץ מפורש. ספק אם יש לך כשרון ממשי, אבל איש חרוץ במלאכתך הנך מכל מקום וסגולת המהירות מסייעתך. אין להבין מה טעם לגנאי יש במהירות? אדרבא, המהירות כסגולה היא מסימני היסוד של הכשרון. משל לרופא, שיש לו איזמל מנתח מהיר, וכי מי הדיוט אינו יודע לנעוץ איזמל בבשר? אבל הרופא המחונן פועל במהירות ובחריצות יתירה והופך את מלאכת הניתוח לחכמה. האריות שבחבורה הם גם קלים ומהירים כנשרים. אילולא סגולת המהירות כלום היו מספיקים חיי אדם באורך של שלושה יובלות לחבר “מלחמה ושלום”? טולסטוי הספיק אגב לכתוב עוד כרכים אחדים בעלי־ערך. ניצשה כתב וערך ותיקן וליטש ושכלל את “כה אמר סרתוסטרא”, על כל פרקיו וחלקיו בששה שבועות. והרי אף מצד ליטוש הסגנון בלבד שיא של מהירות! ומי גדול כבעל “יד החזקה”, המופלג בתורה ובחכמה, ומופלג גם בחריצות ובמהירות?
ג. נזיר, אבל לא צדיק 🔗
– ראית פלוני תם וישר וממעט בתאוות. לא נשא אשה, לא בנה לו בית. לא עשה הון, חי במחסור ומהלך קרוע־בלוא, אינו רודף אחרי שררה וכיבודים, אינו כועס ואינו סח ליצנות, נזהר מן השקר, הרכילות ולשון הרע. ומעלה יתירה בו שהוא מואס בעסקנות, אף מקדים שלום לכל אדם. נזיר ממש. וכי אינו ראוי לתואר צדיק הדור?!
– לא. אינו ראוי.
– מה טעם?
– לפי שבת־צחוקו רזה וקמצנית ומשום שארשת פניו חמוצה מאד, אף אינו מביט ישר בפני אדם.
– הלא תודה כי קוים שליליים אלה אינם אלא פרטים של מה בכך.
– לא, איני מודה. יש פרטים, שכוחם יפה ככלל, כל טוב באמת גם צורתו טובה. אמנם, נזיר האיש, אבל לא צדיק. צדיקים שכינת בת הצחוק מרחפת עליהם וסבר פנים יפה. אף מישירים הם מבטים לבן־שיחתם ומבטיהם רוויים נשמה, משיבים את הנפש.
ל"ה. בתוך עמי אני יושב 🔗
בתוך עמי אני יושב בדד. הנני בודד לפי שמבודד, ואולי מבודד לפי שבודד. לכאורה הבדידות היא בגדר שב ואל תעשה, אבל מסתבר שיוצא ממנה גם כוח הפועל ללכד כנגדה את הבריות בתאוות נקם. החברה היא מועדון, המקנה לחבריו זכויות ומטיל עליהם חובות. כל ארגון, אם של בני כת ואם של חברים למקצוע, הוא מועדון בתוך מועדון, שיש בו תוספת חובות וזכויות. כשם שאין אדם יכול להוציא עצמו מן החברה ולבלי לשלם לה את מסיה, כך אין מניחים לו לפרוש מחבריו למקצוע ולהתייחד רק עם עצמו ועם אומנותו. אומרים לו: על כרחך הנך חבר לנו. מה אינך רוצה בחברות? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. כפו אותו, ואף על פי כן סירב, מיד משתנה התכסיס ותחת לכפות על המתבודד התקרבות מוצאים אותו לאט לאט ובהדרגה מן החברה או מן התא המאורגן שבתוכו, מבודדים אותו. אשר לחברה פשיטא שאין אדם בן חורין ממנה. היא אמנו ואנו חייבים בכיבוד האם. ואפילו חברה הנוהגת בי כאם חורגת עדיין מצווה ועומד אני להחזיק לה טובה כל שירות וחסות, שהיא גומלת עלי. אפילו עול תורה אינו פוטר מעול דרך ארץ. הוא הדין הארגון המקצועי, העושה צדקה עם חבריו בכל עת להגן עליהם מפני כל עוול וקיפוח בשכר העבודה ובתגמולים השונים, שהם צורך ביטוח מעמדנו החמרי. לפיכך הרופא, החייט, הסנדלר, פועלי הבנין וכל בעלי האומנויות האחרות מאוגדים דרך הטבע בקשרי חברות מקצועיים, אף לא קשה להם לשלם מסי המקצוע, המשמש מקור להכנסותיהם. אולם ארגון האמנים, קל וחומר אגודת הסופרים, נראים לי בגדר דברים המוטלים בספק. אמנות זוטא לבידור ושעשועים היא אומנות, שיש לה ביקוש רב ומרובים צרכניה ולקוחותיה. מה שאין כן אמנות הממריאה למעלה מעשרה טפחים ומרחפת באויר העליון של כיסופים וחזיונות. כלום שייך להתחבר ולהתלכד לשם המראה משותפת? אמנם, הצפרים עפות סיעות־סיעות, אבל הן אינן זקוקות אולי לרוח הקודש. איני סבור שאפשר לשאוב בצוותה ממעין רוח הקודש ולחזות שדי בציבור. אין ציבור של סופרים. כל סופר הוא אי לעצמו. כל אמן ארגון בפני עצמו. בעניני טעם אי אפשר לקיים אחרי רבים להטות. אדרבה, כאן פועל כלל זה בתוספת אות אחת והיא, אחרי רבים להטעות. לכן איגוד של סופרים מן ההכרח מעוות את הישרה ומשבש את הסברה.
הבדידות אינה מחייבת כלל הסתגרות והתאטמות. אדרבה, היא ממריצה את פתחון הלב ומגבירה את העירנות. אמן המעורב עם חבריו אין לו ברירה, אלא לבחור לו שפת חונף לגבי יתר חבריו ולהביע להם מחמאות ודברי התפעלות מן השפה ולחוץ, או לתלות מנעול על עולמו הפנימי ולנתק את כל קשריו הנפשיים עם בני־אומנותו, להתאדש להם ולפרי רוחם, ואך לקיים עמהם יחסי־נימוסין מצובעים. הבדידות היא תחבולה של התגוננות כנגד הצביעות והאדישות כאחת. האמנים דרך כלל רגישים, נוחים להיעלב, מצפים תמיד ליישר־כוח, זקוקים לשבחים כשתיל להשקאה. בחברתו של אמן מהולל קשה לנשום מפני אוירת הקטורת האופפת אותו, שהיא על הרוב תוצאה מן הצורך הנפשי שיש לו בה. אין הבריות מקטירים אלא אם כן נתבעים לכך. אין תימה, שאמנים המזדמנים יחד מכרסמים זה את זה או מטילים זה בזה עקיצות של ביטול. סופרים לא כל שכן נתבעים לשפת חונף, כדי לזכות לנשיאת חן בעיני חבריהם ולהתכבד על כל בני אומנותם, כי הסופר כוחו לא רק בפה, כי אם גם בעט. הוא, השואף לתהילה, מחזיק בידו מכשיר זה המחולל את התהילה. הכבוד והקלון ביד קולמוסו. רצונו מהלל רצונו מחלל. אפילו רמיזתו בין השטין עשויה להכאיב כעקיצת נחש. לכן סופריו שומרים זה לזה, נוקמים ונוטרים לכל מי שאינו שותף להם בשמירה. אין סופר יכול לומר תנו לי לחיות לנפשי ועם נפשי. אין נותנים לו. אף הם פוסקים כהקהל היוני לפנים גירוש מן החברה. הם מצביעים עתים בידיהם ממש בכינוסיהם ובועידותיהם, אך דרך כלל מצביעים הם בקולמוסיהם.
אהה, הספרות היא לא רק כשרון, שאר־רוח ונשמה יתירה; היא גם נייר, דפוס, מוציא לאור וקהל קוראים, אף מבקרים הנותנים הסכמה ועדת ידידים, השוקדים לעשות מוניטון לאיש הנושא את דברו אל הציבור. כשם שאין אומן בלי כלים, כך אין סופר יכול להתקיים בלי עדת רעים המסייעים בידו לפנות דרך עצמו. המו“ל, המבקרים והידידים הם חוט המשולש, המהווה פתיל התקוה להצלחה. סופר, שאין לו ידידים ואינו שייך לכת השומרים, אינו זוכה לבקורת טובה או שאינו זוכה לבקורת כלל, כי אם נידון בשתיקה, שפעולתה הרסנית כנידוי וחרם ממש. סופר מזולזל או מושתק אין לו מו”ל. שום מוציא לאור אפילו בעל הכוונות הנאצלות אינו יכול לפרסם ספרים, שאין להם מהלכים בקהל. אף מו“ל נדבן עלול ליפול ברוחו ולהטות את מפרשיו לפי משב הרוחות. כל אדם, שאין דעת הבריות נוחה הימנו, אם חייט או סנדלר או כל בעל אומנות אחרת, אין עונשין אותו על פרישותו לשבור את מטה לחמו. סופר שפרש מפרישין אותו בפועל ממש ממקורות החיונה הפרטית והחברתית, נסגרים לפניו השערים למדורים הספרותיים שבכתבי העת והירחונים; המבקרים מוחקים אותו מרשימת המחברים, המבטאים לפי דבריהם את רוח הזמן; סוקרים, המדווחים מפעם לפעם על החדשות שנתרחשו או העומדים להתרחש בעולם הספרות, אינם כוללים אותו בתוך סקירותיהם; ואפילו בעלי הרצנזיות, הכותבים הערות או ציונים על פרקי־ספרות המופיעים בירחונים ובמאספים המיוחדים, אינם מזכירים את שמו בתוך יתר המשתתפים בעלי השם, אלא דוחסים אותו לתוך “ועוד”, מלה אחת, המשמשת מצבה על קבר אחים של עלומי השם, הפולשים מפעם לפעם לתוך הבטאונים המקובצים בקרב הכוהנים הגדולים. על הבודד גוזרים גם העלמה והתעלמות, מפשיטים מעליו כביכול את מדי הכהונה, את האיפוליטין, ומגלגלים אותו לתוך האלמוניות… זהו בעצם מעמדי בציון. בתוך עמי אני יושב ולא בתוך אחי בני אומנותי. אני רק פרשתי משאונם והמונם, והם הפרישוני גם מקהלם. הם לא נהגו בי כך כל זמן שהייתי מעורב עמהם, עמל עם ציבורם בעניני כלל הסופרים, היינו עד שנת ת”ש בערך. מאז ואילך התחילו לנהוג בי נידוי.
ל"ו. אמת חלקית אינה אמת 🔗
… קראתי הבקר את הפרק “בתוך עמי אני יושב”, שכתבתי אמש, וראיתי שאיני מדבר על הענין במלואו. תנא ושייר. משבח אני לעתים מידה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, אבל לא בכל העתים. אין אדם מחוייב לפתוח את כל לבו, אבל חייב הוא לפתוח נקודה זו שבלב, המשמשת נושא וידויו. אדם אינו דין שיהיה פרוץ מכל צדדיו, אבל ענין שאנו דנים בו מצוה לפלוש לתוכו מכמה צדדים בבת אחת. דברתי על בדידותי מן הבחינה החברתית, מצד יחסי ציבור וזיקה אל הציבור, מן הצד העסקי כביכול, הכרוך גם במקצוע הספרותי והמשמש רוח החיה בארגון הסופרים. אבל יש לזו גם בחינה אחרת. חובה עלי לגלות לי לעצמי לפחות את האמת עד תומה: בודד אני בקרב בני אומנותי משום שבתוך־תוכי איני מחובר עמהם. אין לי מגע נפשי עמהם. עמם עמי, אך אלוהיהם אינו אלוהי. שפתם שפתי, אבל סגנונם זר לי. ממילא גם ספרותם אינה שלי, ואני איני כותב בספרתם. איני כותב זאת כדי להתגרות. אמת אני מדבר. כל הבעיות הטורדות את מוחי, ההרגשות המפעמות את לבי והסערות המחרידות את רוחי, אינן מענינם כלל. דעותי הן רק שלי, חלומותי כולם שלי. הנה אני עומד בשער ימים ושנים ולא מצאתי לי הד, לא עד, לא חבר, לא אוהד נאמן. שומעים את קולי ולא את ניבי, את שיחי ולא את סוד שיחי. יש מודיעים חיבה, כך לכל הפחות הם אומרים, לצירופי מלים ולחידושי לשון שלי, כלומר למפתחות שלי לשערים החיצוניים, אך אינם מנסים כלל לפתוח בהם את השערים, לא כל שכן להיכנס פנימה. אחרים אוהבים את הפרוזדור ושונאים את הטרקלין שלי. יש מוכנים להניח, שהנני יודע פרק בשאלות הזמן, בעניני נגעים ואהלות, ובלבד שלא להניח לי דריסת הרגל בהיכל השירה, הסיפור והמסה האצילה. עסקי חיי עולם, מלאכת מחשבת, שגב המליצה, רוח השירה, חכמת הסיפור, הם ענינים שלהם, המקודשים והמוסכמים מטעם הארגון. ניחא. ובדין. ובאמת כך. הם כל כך זרים לי, שמקומי לא יכירני בתוך הספרות הרשמית. מבחינה שלהם איני קיים כלל בעולם, כשם שרבים מהם היושבים בכותל המזרח אינם מדברים אל לבי כלל ועיקר. גבה הר או נכרתה תהום ביני וביניהם. איני בא לעורר עלי רחמים על דפי הנייר הלבן. איני טעון רחמים ואיני זקוק להם. טוב לי. איני כלל בודד.. מושג הבדידות הוא משפט קדום ונדוש לגמרי. בעולם הרוח אין כלל בדידות, שהרי יכול כל אחד לבחור לו חברים בתוך הרוחות המרחפות בספירות השירה והחכמה, המליצה וההגות, מבין בני העולם העתיק וימות הבינים, מבין בני הדורות האחרונים, ואף מבין בני הדור הזה הרחוקים ממנו במקום. ספר הספרים לעצמו הוא סגל חבורה טובה לגוף ולנפש. ישעיהו חבר טוב. ירמיהו לא כל שכן. אף יחזקאל, עמוס והושע. הוא הדין אפלטון. מה טובו אהליך ר' ישראל בעל שם טוב ומה נעימה לי מחיצתו של ר' נחמן נכדו. סח אלי סיניקה כדבר איש אל רעהו. עתים אני סר לסוכתו של סטרינדברג, נוטה לפוש בקרבתם של אחד העם ויעקב קלצקין. יכול אני להנעים שיחה עם מחבר האישים ר' נחום סוקולוב. אפילו בחכמת הלשון איני צריך לשאול עצה מבני־אומנותי בימינו. מאפו וצווייפל, מנדלי ופרישמאן המתרגם, משכילים אותי יותר. אין צריך לומר ספר האגדה, ספר החסידים ואפילו חיי אדם של ר' אברהם מדנציג. הנה כי כן, אין לי כל מגע נפשי עם הסופרים בימינו. זו היא האמת במלואה. אבל אי אפשר לחיות על האמת. על האמת לוקין. בשל האמת חייבים גלות לנכר הבדידות.
למיצוי האמת: עולם האמנות עומד על עולם המסחר; במרכזה של קרית ספר עומד שוק. הידידות היא המצרך הראשי למקח וממכר בשוק זה. אמן שאינו משווק את עצמו, אינו עובר לסוחר. כיוון שמניותיו אינן עולות, הן יורדות והולכות. זהו סוד גלוי… לכן אמנים מטכסים תמיד תחבולות להכריז על עצמם, להודיע שהם חיים וקיימים. רוב זרמים וכיוונים אמנותיים שהם בצורתם הגלויה חיפושים אחרי דרכים חדשות משורש הבדלי הטעמים וההשקפות, בסתרם אגודות מלוכדות לפרסום־גומלין ולשיווק הדדי. אין זה סוד, אבל כל האומר זאת בפומבי מעלים עליו, שהוא מוציא לעז על הכהונה הגדולה ומוציאים אותו מן החברותה. אין מחרימים אותו חס ושלום. בינינו אין החרם נהוג. אדרבה, רבים מן המנדים את הסופר הבלתי תלוי בדעת חבריו מוכנים להצטרף לכל יזמה חדשה, החוזרת ונשנית מפעם לפעם, לתבוע מאת הפרנסים היהודים באמשטרדם את עלבונם של שפינוזה ושל אוריאל אקוסטו. הם אש להבה כנגד החרם, אבל אינם מונעים עצמם מנידוי חברם, שאינו פוסק הלכה כמותם בערכי תוכן וצורה, לשון וסגנון, ואינו משתתף עמהם בקופות התגמולים של הידידות.
ל"ז. נקודות 🔗
א. 🔗
הסופרים מחברים ספרים. המבקרים יוצרים דעת הסופרים על ספרי חבריהם. אולם רק חבר ידידים נאמנים מייצרים דעת הקהל. צרה היא שהמבקרים יוצרים גם את דעת הסופרים על חבריהם של עצמם.
ב. 🔗
סופרים דרך כלל אינם מבינים לאמתם. הם בעצם מבינים רק כל אחד את עצמו. ואף על פי שאין הם מבינים, הריהם מכוונים בכל זאת לשבח רק את חיבוריהם הגרועים של חבריהם או את בני אומנותם הגרועים. אף תרומת שפתים היא בגדר מס הכנסה. נמצא, ככל שסופר מפורסם יותר, כן הוא מרבה לשלם מס השבחים מתוך הכנסותיו לשאינם ראויים לכך. הרבנים הגדולים היו בעלי ההסכמות, שהכל ידעו שאין לסמוך עליהן. וכשם שמרן הרב הגדול של ארץ ישראל היה פזרן בהסכמות, כך מרן המשורר הגדול היה מפזר שבחים ושימש שר המסכים לרבים.
ג. 🔗
העתונאים יש להם חלק רב בהפצת דעות משובשות בתחומי היצירה האמנותית. עיקר עיסוקם בכתיבת רשמים ואין להם פנאי כלל לעיון ולחקירה. הרי הדין נותן, שיהיו מתרשמים לפחות ולפרסם ברבים תוצאות מגעם האי אמצעי עם היצירות. אולם דווקא העתונאי נטול מעיקרו כושר ההתרשמות האי אמצעית. ואם היה טבוע בו מתחילתו, הריהו מתקהה ומשתחק מחמת רוב השימוש בו. עתונאי מלכתחילה אינו בא להתרשם לעצמו, אלא הוא מתרשם על מנת להרשים אחרים. אינו מתייחד כלל עם היצירה, אלא תופסה כל עיקר בחינת כוח השפעתה על הציבור. הוא רואה תמיד את השלישי. משל הוא לאיש המקדש אשה לא למען עצמו, כי אם למען חברו, שאינו מסוגל כלל להסתכל בה באיצטגנינותו אלא באיצטגנות חברו. ממילא אינו רוא אותה כלל מבחינתו האישית. עתונאי אישי הוא חזיון יקר המציאות. העתונאי הוא איש עתי, איש הקהל, מתווך. נמצא, אין בפרקי־עתונאות על אמנות לא עיון וחקירה ולא התרשמות בלתי אמצעית. ועל יסוד מה הם דנים? על יסוד החוטם. הם מריחים. משוטטים האולם התערוכה או באולם ההצגה התיאטרלית ושומעים או רואים התרשמות הקהל. אינם נותנים אלא מקבלים, אינם מייצרים דעת הקהל אלא הם עצמם מוצרי הקהל. ממילא הם מרבים להג ומשמשים חוזרים. הרבה קלקול יוצא מן הכתיבה העתונאית. כיוון שלנציגי המעצמה השביעית, המתגאים כל כך במעמדם, אין קנה־מידה, הם נגררים ממילא אחרי נטיות ופניות ומכוונים את מפרשיהם לפי רוח הידידות. אף זה אינו סוד, שאמנים הלהוטים אחרי פרסום מתקרבים להנאתם אל העתונאים ומקרבים אותם. הרבה הערכות מסולפות מתפשטות על ידי כך בקהל הרחב. פגיעת העתונאים רעה מכל מקום בין היא לשבח בין לגנאי. ויותר מכל מחבלים העתונאים בסופרים. לעולם אין עתונאי נוטר טינה לשחקן או לצייר ולמנגן, כשם שהוא עלול להקשיח לבו לסופר. אף הוא סופר במדה הדרושה, כדי לשנוא סופרים.
ל"ח. גילוי לב 🔗
בואו ונחזיק טובה לגלויי־לב המחוצפים או למחוצפים גלויי הלב, המעיזים לפעמים להלשין על עצמם ולגלות קלפים שהם בגדר טלפים. המבקר מר… סח לי פעם דרך התנצלות: שמא תוהה אתה על כך, שכתבתי רשימות בקורת והערכה על רבים ועליך פסחתי. אגיד לך את האמת… לכתוב עליך – מה יצא לי מזה? אתך בכלל אי אפשר לבוא לידי הסכם בשום ענין. אי אתה מוכן אפילו להסכם לבבי… כלומר, חברי, שיש עמו יישר כוח והחזקת טובה… מה שייך? אמת היא… טורא בטורא לא פגע… אבל… אניש באניש… אין אפילו סופר יכול לעוג עוגה לעצמו ולומר: כאן אני, לבדי לי. אולם אתה חי לך בנפרד, כותב בנפרד, מביע דעות שלך מבלי להתחשב כלל מה יאמרו חבריך. עם שכמותך אי אפשר כלל לבוא לידי מגע־גומלין. לכן גם אחרים משלמים לך במידתך. אי־אתה קושר חוטים… אדרבה, קורע אותם. עומד לך במקום שהנך עומד, יחיד לגמרי. זהו הענין.
ל"ט. שבח לבורא 🔗
דרך מקרה נפלו לעיני בחצות הלילה פסוקים מספר ישן: “אתה, החדור חולשתך וחוסר ממשותך, התדע שכל זמן שהנך נתון בתוך שכל הבורא, הוא זוכר אותך, וכל זמן שהוא זוכר אותך, שום רע גמור לא יאונה לך ואינו עלול להתרגש עליך, ורק ממשותו של אלהים תגדל מממשותך; וגם לאחר שתצר מבית החומר שלך, תהיה שמור בזכרונו, ובהיותך נתון שם תתקיים גם להבא בשלמותך הגמורה? הספוק הגדול ביותר מגיע לאדם כשהוא מצליח להשיג ככל הצורך, שהוא כלול בתוך שכלו של הקיים לעד. שכזה יבין, שהמות לא יתכן בקרב החיים”.
מאד הפליאני הרושם, שפעלו עלי פסוקים מעטים אלה, שכמותם מצויים, כמדומה, בספרי מוסר רבים. הם הדליקו בי את עיני ולבי. רגע וכבר הייתי משול לאיש, שהיה שקוע בתוך עב של אופל, ולפתע ניטלטל משם בחזקה אל ערבה זרועה אור גדול, שמש מרפא. צפרים פצחו רנה בקרבי ומסביבי. צהלתי מאד. דל ניבי לבטא אף מקצת. אין כוח להכיל את עוצם הבשורה גם ברגע בואה, כל שכן לשמור את ניחוחה בזכרון. פחד להביע – שמא אסור. וגם אי אתה יכול. רק ילדים תמימים משרבבים את כפיהם לצוד קרניים או לחטוף אור כוכב נופל. אולם יש אימה גדולה מזו באלם הזה. הבטוי, אם גם דל וחיוור, פותח בקרבך אשנבים לרוח העולם, להזרים אל חובך נשיבות טוהר. קול לוחש, כי יש מחריש המועל בשליחותו, שאינו מבין את הצו הרומז. הנה קרך הפלא, זרחה לך שעתך הסגולה, נגלו לך נצורות, כוחות שונים נצטרפו אולי יחד והכשירוך לקבלת השפע. הרשאי אתה להסתיר זאת, כמו אותו אביון הבורח עם פרוסתו להתייחד עמה לתאבונו, או ככלב שחטף עצם לתוך פיו ורץ אורח? נצטווית להציל קורטוב מן הזוהר הפורח ולהעלותו על הגליון. רשום את הקרניים שסנוורוך בדחילו ורחימו לתוך הסתם; הבא שלמי תודה.
אז רשמתי בקירוב:
איני רוצה שייגר יין הקדושין לריק, שילך השפע לאיבוד. איני רוצה. אתה הסתם, הנוכח תמיד, גם בקרבת הבודד – אל נא אהיה בעיניך פה מחלל. אדבר על שלא במראה העינים, שהאזנתי לו לא בכלי השרת של חושי, על שלא מן האישי.
לא להתפאר. נגעה בי הגחלת, בא אלי הפילול, כי יש דבר שהנהו עליון מן היש. נשבר בי הקו הבינוני של ההויה האנושית. קול אלי בא. נדרשתי להאזין לקול, לפתוח לפניו שער הלב, לפתחו לרווחה לקראת האורח המרומם הדופק בי. ויהי בגן המנגן בקרבי, מדוע לא אשלח את צליליו לאזני הרבים? מדוע לא אספר זאת לרבים בעולם?
אילו יכולתי לבטא זאת ולא בשפת הסופרים?
עדיין אני עושה כה וכה והנה עיגול האור מסביבי הגביר חיילים. חשתי בפועל את האור המשתפך לתוכי, עד שנעשה לי חושך בעינים. נתרעשתי שלא אבוא לידי אפיסת כוח.
שזה יש פשוט: אני גופי, כולי, נכנסתי לתוך שכל הבורא ושם אויתי לי שבת. תמיד ובכל רגע. מקופל לפני ולפנים מקור מחצבתי. שם הנני ושם אהיה אשר אהיה. בתוך זבול החום והאור. ולא קר ולא חושך לי. לא רע ולא עוני לי. לא עצוב הנני ושום כיעור אין בי. ולעולם לא אהיה מת. ומה אפחד פחד? איש לא יעשה לי רע. גם אריה לא יטרפני. משטר זדים לא יכניעני ולעג לא ישפילני.
טוב! הפחדים אשר אפפוני תמיד גזו כלא היו. הרע הוא נמנע המציאות. הכליון שרשו בטעות התפיסה. טעות היה הסיוט, שארכו כאורך חיי. טעה התינוק בהתחלחלו משנתו מפני אימת החתול השחור, שנעץ בו את צפרניו, ובשאגו עם יקיצה, מבלי דעת שאומנתו למראשותיו שומרת את שנתו. טעה המבוגר בצעדו חרש בקרב עדת האנשים כבתוך מחנה אויבים. יש אומן השומר עלינו. זה שבראנו. הוא יוצרנו הוא נוצרנו. הוא המפקד על החיים והמתים, הטורפים והנטרפים; הוא אדון החושך, המשלח בנו סגרירים, צרות ומיתות משונות. או – או! חי וקים העליון, ואם כן טוב, הוא יכול להיות רק טוב; הוא הכל־יכול אינו רע־יכול; וכל שיש וכל שנברא ממנו, וכל המעשים הנעשים על ידיו בכל שעה ורגע מן הטוב ואל הטוב הם. ואם כן בכלל אך טוב. וככה יאמר איש ואיש: טוב לי להפליא! אף אם יהרגוני יהיה טוב. ואף אם יהרגו את כל מחמדי יהיה טוב. כי כל ההרוגים אל תוך מה הם נהרגים? אל תוך אלהים. אשר יקחם אליו וישים אותם בחובו, בסתר כנפיו יחביאם. את כל השחוטים יעיף אליהם כעופות־חמד שלו אל גן עדנו. גם המתים יחיו לפניו, בגוועם רק לעיני בשר. אולם אל מול פני הנצח יחזו באור החיים. כולנו נחזה. אלה אשר חיים עדנה ואשר כבר נאספו מפה, יפגשו יחדיו בתוך העולמים ויתעלסו שמה בשמחות. אב עם בנו, אם ופרי־בטנה, איש ורעו כאח, וכל נפש המתרפקת על רעותה באהבת עולם הזה – כולם יחדיו ידבקו בנצחים. שם גם אני. ושם גם אתה, אחי הנהרג. וכל מי שהיה יקר לי בתבל ונסע והלך לו. שם נתראה יחדיו פנים אל פנים, בראיון אשר לא יסוף עוד, בראיון התמיד, במסבה אשר לא תהיה לה תכלה, יחדיו נשב לעולמים, לא, נפרד. – שאתה אומר: רע כל הענין תחת השמים! רע מאוד! רע עד לזוועה! – על כרחך אתה כופר במציאות אלהים הטוב. ובכן קום ואמור: “אין אלהים!” הה, הנתעבה שבאיוולות! תהום של בערות! מה זאת: אין? לאין – אין קיום. האפס אינו חי. ומאת האלהים יצאו רק חיים. פתחת את פיך לבטא את האות הראשונה מהמלה “אין”, את האלף, כבר קם ויהי העולם ויוצרו. מי שברא את האלף ברא אלפי רבבות עולמות. הפה שביטא את האלף, שוב אינו יכול להיפתח לשום בטוי של כפירה. ואף אין כל הגיון לכפירה זו. אין זה מתקבל על השכל הפשוט, הפשוט מאד. שתאמר “לאו” כלפי ההן הגדול, היפה והנפלא, שהוא עולם ומלואו.
ניתנה לך הברירה לומר “הן” או “לאו”. הגע עצמך: אמרת “יש!” – הרי הפלא ופלא. חם, טוב, אור, שמח. חיי אהבה תחיה עם הבריאה כולה. ברית שלום תכרות עם כל היצורים: עם הדובים, עם האריות, עם הנמרים, עם כל חיה וצפור. אח תהיה לימים ולתהומות. אח אפילו לאדם. לכל משפחות האדם, ללבנים ולשחורים, לצהובים, לקיקלופים. כמדבר איש אל רעהו תדבר אל החיים והמתים. גם אל המתים, המתים. בן דור תהיה לכל הדורות. בכל נתיבות העולם תצעוד לבטח, ולכל נפגש לך בדרך תאמר: “שלום, אחי! שלום, שלום, עד אין קץ!”
אולם העלה נא על דעתך אפילו קורטוב שבקורטוב שב“לא” – הרי מה ייוותר לך מכל היש? עוני איום גם בשפע הנראה. תועפות דברים באין דבר. אפס מן המרומים ועד התחתיות. אפס כפול ומכופל כפי מספר כל היצורים המדומים הקיימים בעולם הנגלה. אפס כפול אין סוף אפס. הה, אימה! חרפת־בושה בפני הורינו וצאצאינו. באין עצם עליון אין שום עצם. אין גם אתה הכופר בעצם. אין יש ואין גם אין.
בלהות הטירוף! ניתנה לך הברירה. ומי פתי יבחר בנפשו להיות טרף לטירוף?
אדם, ברך בפיך שעת לילה פלאית זו, בה התרחש לך נס ונגה עליך אור האמת בטהרו, וברגע ההכרעה בחר באין אפס, כי־אם יש יש. “יש”! – משוועים אליך כל המעמקים והמרחקים. “יש!” – יישמע הקול מנבכי ישותך. יש אלהים בקרבי ואני בקרב אלהים. יש אלהים בעולם ואני העולם. בי כל העולם. אפילו הנני רעב, כל התבואות בקרבי. לחם בי. שמנים ויינות שופעים דרך קרבי. לא אצמא. נחלים זורמים דרך ישותי וימים גועשים בי. ביום חורף עז לא יצרבני הקור, כל היום שמש לי. נפשי המשומצה לא תשבע קלון, כי בצל אלהים היא חוסה. אני בער, אולם החכמה אחותי היא. לא אמות כי אחיה נצח, מאחר שסר פחד המות מעלי, ואין המות אלא שליחו של הפחד מפניו. אפשר אבוא בין אנשים, אתעלס בקהלם, אכנס לבתיהם בכל עת, אתערב בהמונם ואשמע מקולם קול שדי. ואפשר שאיצמד אל ערש דוי גלמוד, וגם לשם יגיעוני קולות אחי ברעם; כל מקום, בו אוזן אנוש נטויה, שם מנסר גלגל החיים. גם הדממה היא בית היוצר לשאונים לאיש אוזן קשבת. סמוך לכל אוזן גלגל עולם סואן. אשמעהו גם בשעה הלילית הזאת, סמוך לי, כמאזין משק הנביטה אשר לזרע החיים. הלא זו היא הממשות, אשר כמה לה בשרי, עולה כעת לפני כפורחת. זו הממשות, אליה ישווע אדם מן המיצר. הבה ואאחוז בה להצהיל את נפשי.
עצמה השמחה בקרבי עד כי לא יכולתי להכילה עוד. שכזה הוא אלהים: טיף ממנו מכה את הנפש בתמהון. שמחתי בלילה ושמחתי בבוקר ולעת הצהרים ופחדתי שמא מפאת השכרון הצוהל אגלגל לעיני האנשים העויות משונות: אנעור כחמור, אצהל כסוס, איליל כחתול, אנבח ככלב. כיוון שאדם חש אלהות בעצמותו הוא לוקה בכאבים ורוחו תציקנו לצאת מתוכו ולהצטייד לקראת הצופים בה בשלל צורות, כאלהים אביה, אדון אין־סוף הצורות. הנפש אשר היתה עליה אצבע אלהים נאלצת להצהיר על זאת בהמון שאגות, נהימות ומצהלות. לפיכך כלאתי בקרבי כל קול, הגה וזיע. צהלתי חרש. עד כי נתעצבתי מאד. חשבתי, מה טוב היה לכל נברא אילו היה שקוע בכל רגע חייו בתוך השמחה ההיא. אולם צא וראה – קראתי תגר – במעשיהם של בני אדם, בהליכותיהם, בשיחם ובשיגם, בינם לבין עצמם ובינם לבין שאר הברואים. הם נוהגים את ארחות חייהם, כאילו אין אלהים. ב“כאילו” זה הם אוכלים, שותים, נושאים ונותנים, אוהבים ומתגוששים, נולדים ומתים. אין זה אלא – נצנץ בי הרהור – שבכוח־היסח־הדעת מאלהים הם מתכשרים לקיים את צו ההפריה של הבורא. אילו היו זוכרים בכל שעה ורגע את קיום אלהים ומציאות עצמם בתוך כלל הקיום, היו קופאים בתוך השמחה הגדולה ההיא, ומגודל השכרון נשמותיהם פורחות מקרבם לתוך אלהים, ומגיעים מתוך כך לידי ביטול היש של עצמם. כי לתכלית מה לפעול, להוליד, להתעסק, להניע יד ורגל, לעפעף עין – אם הכל חי וקיים מאליו, בתוך מקור כל הקדומים? הלא גם זה שאיננו שוב, ואשר לא נולד עדיין, יש הנהו בתוך הקדמון – ומה טעם בחיי הקרוץ מחומר? אילו האדם זוכר לעולם את מציאות הבורא, היה חי רק את אלהים ולא את חיי עצמו. היה כל נברא גדול, גדול מאד, גדול כאלהים, אבל לא קטן כפי שהנהו כעת. אכן, זה הקוטן, זו הדלות, אלה הצרות והמחסורים, הם אשיות קיומנו הארצי. טול מאדם את פגעיו, ושוב אינו אדם. הקור והחושך מייצרים מתוכם את מנת האור והחום הדרושה לקיומנו האנושי. האין גם הכפירה ביש, מקור החיים, כוח מניע עצום להיותנו עלי אדמות? בזכות הכפירה מאמין אדם בנפשו, בכוחה יצא לפעלו. הוא פונה עורף לבורא למען תתגדל ותתקדש בעיניו הבריאה. זו הכפירה כביכול ביוצר, היא אמונה עזה באדנותו של היוצר. אל תאמר משום כן: קדוש רק המאמין, באשר צדיק באמונתו יחיה. ולא כן: קדוש גם הכופר. כי הרשע הזה בכפירתו יחיה גם כן, ויעבוד לאלהי החיים.
בן אדם, אל נא תתיהר בשל שעה אחת סגולה שלך, בה צץ בחובך מטה האמונה. אשרי מי אשר נגה עליו ברגע אחד שביב עליון לראות במחזה שדי. אולם, חי אלהים כי שלם ישלם בעד המראה לרגע בכאבים וחריקת שינים לשעות. אוי לעינם הצופות בחד־רגע מעבר לפרגוד. כזאת וכזאת יקרה לרבים מבני התמותה. איש איש בעמדו על משמרת חולו, יש אשר תעלה עליו רוח ממרום, ועיגול אורה יסובבהו, וצהלה גדולה תרד עליו כצפור כבדת־כנף. אולם רק לרגעי מספר יגונב אליו שמץ ממעל. אדם, אינך גנב, עליך להשיב את הגניבה למרומים. הנך שכיר־יום, הפועל במעבדה הגדולה לשכחת אלהים. אלהים עשאך שכזה, אשר תשכחהו ברובי שעות חייך, ורק לרגעים תזכרהו, למען תטעם את הטוב רק עדי רגע, ואת סבל פגעיך תסחוב על גבך כל ימיך. לצער נולדת.
ואף אתה, כותב הטורים, זכור ואמור: רק רגע קט נגע בי בן־השרף. אולם בבאים ישלח בי שוב אלהים חולין ושכחות וצרות־צרורות. נבראנו מכונות־כפירה, בובות־חושך, דחלילי־קור, אשר רק שביבים בודדים יפלחונו לרגעים להאיר את מחשכינו ולחממנו. שבח לאל בורא עולם גם בעד זאת. ובעד כל רגע טוב. וגם רע. אמן.
מ. בכי 🔗
מותר לבכות. אף הבכי הוא זמר. כן, מותר לבכות, בתנאי שהבכי הוא זמר. בראשית היה הניגון. אפילו הגיון, שאין בו ניגון, דבר בטל הוא. וזהו עלי הגיון בכנור. וכך הבכי שאין לו ניגון אינו משקה שום חלקה ואינו פועל כלום. אדרבה, רוב בכי עלול להיות שטפון המצמיח ביצות. הניגון, הנותן מידה וקצב, משמש סייג לכל, קל וחומר לבכי.
דמעות? כן. אבל רק במיעוטן, כזהרורים רחוקים, כשחוק הברקת, כאגלי טל הנוצצים בבקר אור, כזהורית התקוה המשחקת ממרחק. כל דבר של נוי יפה רק ביחידותו. יעלת החן היושבת בדד, יקר באדם הבודד במועדיו, היחיד בדורו, הנבדל לנפשו. ככה תיקר הדמעה, אשר אחת היא לה כשולמית, עליה נאמר: אחת היא יונתי, תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. ככה גם הדמעה: ברה היא רק אם אחת הנה. או אז היא יפה כלבנה ברה כחמה.
מה מתקו עגל־דמע הבודדים, תוכם רצוף לא בקשה ותחנונים, כי אם צו, תביעה בוערת. בהם לא צקלון־לחש העני ממעש, כי אם שוועת־אלם העשיר בזעם. הדמע הוא דם. הדם הוא הנפש. ומי בעל נפש יחטא בגילוי הדם? נכנעים בוכים בקול רם. הנפש הגאיוניה שותתת דמעותיה בצנעה. בוכים רק מקבלים ופושטי־יד; אך הנותנים והמשפיעים פושטים צוארם לידי התליין ללא אומר, ללא צעקה, ללא תלונה.
כשם שיש סוד שיח האדם עם נפשו, כך יש סוד צקון־בכי האדם לנפשו ואל תוך נפשו. לא דמעות מן העינים ולחוץ, כי אם מתוכן ואל הנפש פנימה. הנפש שותה בסתר את עגלי דמעותיה, כדרך שהצפור שותה במרומים רסיסי האויר, במצותה אותו במצהלותיה.
והה, מה מאוסה הדמעה שנעשתה לחם־חוק. דמעה אינה לחם, אינה פרי. היא פרח הנפש. הפרחים יפים רק במחובר אל ערוגתם. פרח שנתלש כמישתו קרובה. וכיוצא בו דמעה שנשרה. אהבתיכן הדמעות, אשר טרם ראו אור. אתן המחוברות, החמות, חלילה לכן לצאת לצינת העולם. טובת לי הדמעה שבתוך מחבואי העין, הדמעה שבאין. צחוק בקול רם צורם את האזנים. בכי בקול רם על אחת כמה וכמה. זה וזה פוגמים ברינת הספירות, מטילים צריר לתוך זמרת הארץ.
מ"א. הצער והשמחה 🔗
איזו שכבה עמוקה יותר: של הצער או של השמחה, של הטוב או של הרע? מכיוון שאנו שואלים כך, מכלל שהננו מניחים מציאות לשתי שכבות בלבד זו לעומת זו. אולם מנין השכבות עולה על שתים פעמים שתיים ואף על ארבע פעמים ארבע. מרובות הן ואיננו יודעים כלל את כמותן. מתחת לכל שכבה וממעל לה רובצת שכנגדה. הנה חלקה עוטה חופת־זוהר ומתחת לה מעטה אופל. חפור מתחת למעטה האופל וייגלה לך מעיין אורה. ראית פנים שוחקות, בדוק שמא יש מתחתיהן מצולה אפילה. לא שמא, אלא ודאי. אולם עליך לרדת לתוך המצולה ותמצא אולי על קרקעיתה גביש יקר. היזהר לך גם מפני הגביש. אפשר רמש ארסי כרוך בו. היהלומים מעלים אביך דק מן הדק, המרעיל את העינים.
ולמאי נפקא מינה מה שכבה נגלתה לפניך לראשונה? חפור, חפור. השכנגדה בוא תבוא. החג יהיה לחגא והאבל יהפוך למשוש. ככתוב בספר השאלה הקדוש: אין יובל בלא הרבות אבל, אין שמיטה בלא ירידת מטה… אין תקופה בלי מכת תרופה. אין רגע בלי פגע. כל הצלחה לצווחה, כל שמחה לאנחה.
ובזוהר הקדוש כתוב: הצחוק תקוע בלב מסיטרא דא והבכי מסיטרא דא.
מ"ב. תכלית הידיעה שלא נדע את הידיעה 🔗
כשם שדעת הבורא היא על דרך העדר ידיעתו, כי הוא משחק מחבואים עם הנברא, כדי שירוץ אחריו, כך כל השגה רוחנית, שהיא האצלה מן השכל הנעלם, ניתנת לנו בבחינת הסתתרות. אין לנו ידיעה בשום דבר אלא אמונה בו, כלומר אמונה בידיעתו. מידת הידיעה היא לעולם לפי מידת אמונתנו בידיעה ובטחוננו בה. כלום במה נבדל הספקן האומר שמא מן הגורס ודאי? לראשון אין אמונה ובטחון בידיעתו ולשני יש. את אל מסתתר משיגים רק המאמינים בו. החותרים להכניסו לתוך הכרתם ממש מעלים חרס בידם. הלא נודע אינו בידיעה. הוא ישנו רק בבחינת שאיננו. והמדמה שהגיע לבחינת ישנו עד כדי אוחז ביד כביכול, איבד את החוט אליו. קרוב האל לכל דורשיו, היודעים שהוא רחוק. הסנה בוער ואינו אוכל – כך נגלית האש הגדולה בתוך סנה־אדם. אילו האש יצאה ללהב, היה הסנה נאכל לאלתר. התגלות היא רק מרחוק. תור הזהב ערפל חתולתו. הוא שרוי תמיד מאחורינו בחביון הקדומים, או מלפנינו בחזיון אחרית הימים.
מ"ג. בצל המעלות 🔗
ליחזקיהו בחליו: הנני משיב את צל המעלות וכו'
בשמש אחורנית עשר מעלות (ישעיהו ל"ח).
מי יתנני ידיד נאמן, רע כאח לי, ואתחנן לאמר. חוסה נא, רחם עלי ושים ידי באזיקים לבל תהיה אצה־רצה לה, כמשפּטה תמיד, אל שולחן הכתיבה, אל גליון הנייר הלבן. ראה גם ראה, היא הממרה הלא גם כעת, כאשר באוני המכאובים כתומם, לא תשבות ממלאכתה.
אך באין עמי ידיד־נפש לגונן עלי אני במו פי אדבר שפטים על ידי החפזיה וככה אומר לה: הרפי נא ממשוּגתך, חדלי לך מלהביא בגדיש עמרי הרעיונות ולבנות כמו רמים תלי־תלים של מלים. הטרם תדעי כי עלה צל המעלות בשמש, עשר מעלות קדימה וכי יומי כבר נטה לערוב?
ובדברי זאת ותהי עלי ידי בקול־ענות לאמר: מה לך כי תיסרני ככה ואני רק צירת־שלוּחה מהמון לבך ושפעת רעיוניו.נוע אנוע תמיד, כי געש הגיגיך ימשכני בחזקה להריק על הגליון שרעפי־לב. כאשר הסערה תשים טלטלה בענפי העצים להשיר את טרפיהם, ככה יד בי סער נפשך מלים בשלכת.
ואפן מעם ידי אל שרעפי־לבי במרי־תוכחה ככה: הה, שרעפי־משרפי, מה לכם כי גאה תגאוּ? למה תרוצו ועל מה תחפזו? אל נכון דמה תדמו לגמא במרוצתכם מרחקי המושכלות ולהגיע עד אפסי חקר כל תכלית, והיא לא תצלח, לשוא תתייגעו, לריק תכלו את כוחכם. אם כה ואם כה הדברים יגעים ולא יבוא אנוש בסוד הנעלמות, אף אם אלף שנה יהיה עמלכם לא תוסיפו הרבה חכמה על אלה אשר היו לפניכם ולא תסירו אף מעט מן המעט את הלוט הפרוש על כל המעשים. זכרו נא, הלא ילדי־שכל אתם ולכן נאה אף יאה להשכיל את פעלכם, כי אך הבל הוא ורעות־רוח. גם אם תרוצו־תנועו עד קצה הגיון באדם לא תבואו עד ראשית בינה בחזיון היקום. הה, עצרו נא את הסוסים, אף כי אנו במורד דרכנו.
ויתקהלו עלי רעיוני וידברו אלי כולם יחדיו לאמר: מה לך כי תשלח בנו לשונך להסותנו? דמיונך לאיש נבער מדעת אשר יתן בקולו על הגלים השוצפים להוכיחם על המון דכים, הכי הגלים יהמיו, ירעשו? הים במצולותיו יחמר, המו מעיו בקרבו, מעמקיו מתהומותיו יחרוגו והם אשר יתנו את אותותיהם במשצף אשר על פני החלקה. כאשר ידך תכתוב את המלים על הגליון לא בשרירות רצונה בלתי אם במצוות הגיונך, ככה אנחנו רעיוניך אך ילדי רוחך ההומיה הננו, צירי לבך הרוגש תמיד, אף חבליו הנאמנים, דכיו ובכיו בנו, ואם צלצלי־רנניו אנו, הלא גם הרנן ממקום הבכי יפך. לזאת אנו כותבים תמיד משא על הגליון אשר יפעם את הלב למלט משאו. וזאת העצה היעוצה לך מאתנו: תחת ליסרנו בדברים שא קולך וגער בנפשך ההומיה, החפזיה, בת־אל־דמי.
ואעש ככה ואומר: שמעי נא, הבת, לא־רוחמה, חדלי נא מזעפך, דומי נא, פן תבושי, פן תכלמי, פּן תהיי למשל ולשנינה ברוב מלים והגיונות, אף ברוב שכל וחקר לכל תכלית, כי לא יאהבו האנשים את המעניקים בשפע, אם שפע דברים, אם שפע מעשים טובים או חכמה, כל הבא מקרן השפע, לא יאהבו. ואשר מרבים לתת תחת נבונים וטובים יצא להם שם כסילים ורעים. או כי, בת־מרי, חמדת לך מקום בגן־עדנים אשר לחכמים הכסילים.
עוד פי דובר תוכחה ורחמי בי נכמרו על נפשי, אשר שמתיה ללעג ואשוב לדבר אליה במענה רך וברוב תחנונים לאמר: לא תבושי ולא תכלמי, נפשי, מה תשתוחחי ומה תהמי? הכי דברתי בך סרה, חלילה? אני רק הגדתיך: אַל בגעשך, בת־פרצי, אל בשצפך ובקצפך. נוחי מעט־קט, שימי לך עתים לדומיה, לנופש. תאמרי ככה: היום שבת היא לי מלהעמיק חקר; היום מועד קטן הוא לי מלהעביד את הגיוני בפרך; וכעת עיפתי מאוד ולא אוכל מקוצר־רוח לשחר את הנעלם, לא אוכל תמיד לדפוק בשערים. אהבי, נפשי, מנוחה מעט למען ייטב לך.
נוראות נפלאתי כי אחרי אשר שניתי את טעמי והמתקתי שיחי עם נפשי להשכילה בינה בנועם מדברותי גדל שצפה וזעמה עלי, כמו מענה רך בפי הגביר את חמתה. ולזאת פתחתי את פי ואשא עליה מלים כדרבנות אשר יסודתן בינת־אדם: המעט לך זה משפטך לסלף דרכך ולקרקר בשכלך הקט קירות הנעלם, להבקיע בו חומת־קדומים אשר לא תיעבר, לחקור לכל תכלית אשר אין תכלה לה, לא תדעי את מועדך, ואף כעת בשכבך על ערש דוי, חבורת־מכאובים, קצרת־אונים אף להחזיק צנצנת הסמים במו ידך, אות כי כוח עלומיך בא עד אכזב, עוד תתיימרי לחבק בזרועותיך הרצוצות הררי פליאות ולעקור ביד כהה ואנושה ארזי חידות מני קדם. הה, חלכה! הכי לא תדעי, כי יש תמורות לעתים בחלד אנוש? עת לחרוג, עת לפרוץ עת לדבר, עת לחשות, עת לשים בעפר את הפה ולהטמין את המוח החוקר בתוך ענות המכאובים ודלות האונים. נפשי, נפשי, יומך רך, מזמורך תם, ואך ידוע לא תדעי זאת מעוצם מריך ועקשות גאיונך. באה לך עת אשר עליך להודות ולהלל כי למצער רוח־חיים באפך, כי עוד אורח אדם לך לשית אוכל מעט בפיך ולהרדם לרגע קטן בליל־תלאובות ארוך לאין קצה בעוצר מעלות חומך, אף גבורת־חיל את לגמוע, בהרף־עין כפית סמי־הרפואה מעם יד האחות הרחמניה – ואת עוד גדולות לך תבקשי לדלג על הררי החידות ולקפץ על גבעות ההגיוניות. אין זאת כי גם בימים מקדם כאשר היית במלוא אוניך רכבת על אתון תבונתך הקטנה לחפש אחרי מלכות החזיונות לא עקב הרוח הגדולה אשר פעמה בך, כי אם מפאת עזות מצחך ועוצם גאותך לדפוק על שער הנעלמות. טוב־טוב לך כי מהיום והלאה תנזרי ממשוגתך זו. לא לך חלכאה, לחזות עוד חזיונות ולישא רעך למרחוק. מי יתן ותוכלי לשאוף אויר דיך, תעצרי עוד כוח למצער לאכול את לחמך ולשתות את מימיך. הוא אשר אמרתי לך, לא־רוחמה, עלה צל המעלות בשמשך עשר מעלות קדימה, חוק הוא לאדם, משפט לבן־אנוש, כי בצהרי ימיו יקום ויט במורד, וכאשר בשרו ילך ויידל, ככה כל סגולות־רוחו ילכו וימעטו עד אשר יתמו לגווע. אין חכמה ואין עצה. נתיב הוא לקרוצי־חומר מששת ימי בראשית. אשריך אם עוד תראי אור החיים שנים מספר, אם עוד תראי יה בארץ החיים, תביטי אדם עם יושבי חלד, אך אורך נסע ומאורך גלה ממך. לא קל להורות בינה לזולתך ולהשכיל את הרבים. אף לא לך עוד להרבות חקר ולתפור כתנות־מלים להגיוני־רוחך, לבנות כמו רמים תלי־תלים של מלים, לא לך. לא לך.
ככה דברתי עם נפשי תבונות ומעדנות, בנועם־שיח ובהגיון גבר, אשר ראה מכאובים וחלאים בשבט עברתם. אך אני כי אדבר לשלום אל לבי והנה מר לי מר. כל הגיוני־רוחי, ועם רוחי אף יצורי־גיווי, יצאו להלחם בי ולהתעבר אלי לאמר:
הקץ לדברי־רוח, אשר תכליתם לשים דופי ברוח, אם אמנם חכמת ככה לעקור אף הפעם בעת חלייך, בעוצם הגיונך, נטעי הנאמנים אשר להגיון־אנוש אות הוא, כי הרוח בגויה תשכיל לעתים לעשות כנף לה גם בהיות רגלי החומר שומות בסד המכאובים. להגיד גם זאת, כי כל עוד לא נקפד פתיל חיתך לא כבה בך נר נשמת שכלך. אין מנוס, אין מנוס מן הרעיונים אשר בהם כל חיי רוחך, גם בצעדך אלי שאול ואף בהגיעך אל אבי פי השאול, אם אך טרם ירדת אל שערי השאול. אין מנוס. אין מנוס. וכל עוד נשמת־חיים באפך תדדה כל שנותיך על מר נפשך, על מרי רוחך, על המית רגשך, על דכי הגעש אשר בלבך. יגדל צל המעלות כאשר יגדל, אך תבונתך תאיר לך גם את נתיב המכאובים ואף את דרכך אל קברך.
מי יתנני ידיד נאמן, רע כאח, לי, ואתחנן אליו לאמר: אחי הטוב, קומה נא, פלטני נא, חלצני נא מטיט היון של בור החכמה, הה, הוציאני נא מבית־המכאובים, הוא בית־החרדות ומעון השגעונות, הלא הוא זבול שבת־תחכמוני. אך אח לא פדה יפדה איש, אף כי מן האסורים אשר בבית נפשו. לכן אני לבדי עם נפשי אשיחה וככה אומר לה: נוחי נא, נוחי נא, על ערשך דוי ושכחי סופות ותמהונות אשר מעולם, בשגם לא תעצרי עוד כוח להכיל אף סופה קטנה ככף רגל איש אשר מעדה באורח חייה. אף אתה לבי שכב, שכב ודום סלה מני חידות ועוצר כל הסבכונות. אם כה ואם כה הלא כבר השלמת את מעגל ההגיונות, ספו־תמו לך דמיונות וחזיונות. הטרם תדע כי צו הוא לקפד את חוט השני אשר במחשבת אנוש אף בטרם יקפד פתיל חייתו, וגאון באדם יחלוף בטרם תשח קומתו וינוס הליח בגיוו? הנה כי כן, נגזר לך. אך לריק תתיגע לישא עיניך אל הררי המצוקות ברעיונים. רוח העצלתיים כבר פרשה את שלטונה על כל מערכי־לבך, פקו הרגלים לילדי־רוחך ואך בכבדות תצעדנה, אף עינך כהתה ולא כוחך עתה ככוחך אז לגלות עמיקתא ומסתרתא לידע מה בחשוכא. הה, סנוורים, סנוורים עוד אחת מעט והאופל יאפפך. שכב, לב־לבי, רוחי עצמי עינך והרדמי.
אך רוחי תשיב אלי אמריה מן הסופה: אני מעת היותי הסכנתי להירדם בהלו אור מסביבי. וי לי וי. כי בקרב החשכה לא אוכל לעצום עין אף לרגע קטן.
מ"ד. שיחה על רגל אחת 🔗
… באחד מרחובותינו הראשיים פגשתי את… כרמי. הוא, כנהוג, נחפז מאד. היום, סח לי, מוטרד אני בכמה ענינים דחופים, אין לי אפילו פנאי לחטוף עמך שיחה. ואף על פי כן חטף והרצה לפני בקיצור ראשי פרקים מן הדברים, העומדים אצלו בזמן האחרון על הפרק. טרם גמר את מחזור הרצאותיו על מנדלי מטעם ועדת התרבות של הסתדרות הפקידים, הציע לפניו המרכז לתרבות להרצות על צרניחובסקי בכמה ישובים וקיבוצים לרגל יובלו – יום הולדת השבעים – הממשמש ובא. והנה כ' תמוז מתקרב וביאליק עומד בתור. מתכונן הוא לצאת לפני הקהל במחזור הרצאות על דור המשוררים הצעירים מכאן ועל דור המספרים הצעירים מכאן. לפני זמן מה הכין סדרה של הרצאות על הפייטן המופלא א. ב. י. שבקרוב יימלאו שלושים וחמש שנה להופעתו באופק ספרותנו. אל תחייך, חביבי. הוא בשעתו היה כוכב עולה, הבטיח הרבה. אלא שנשתתק מהר. זה לו שלושים שנה שלא כתב אף מלה. אנו הצעירים כולנו התבשמנו ממנו. “וכמה בערך כתב שירים? כתריסר בוודאי, אם לא למעלה מזה”. ומה יש? כלום רק בשפע כשרון? הנה חבקוק. כתב כמה שכתב… ואף על פי כן. אשר לא. ב. י. הרי הדעה הכללית, שסיבה אישית, פרטית לגמרי, גרמה לשתיקתו. ואף השתיקה אל תהא קלה בעיניך. צריך לדעת לשתוק. שתיקה בת שלושים שנה אף היא ענין ראוי להתכבד ומן הדין לעשותה תאריך ליובל. אלא שרואה אני בך, שאתה חולק על עצם הענין לייבל סופרים ואמנים. אתה בשלך. אבל מי שומע לך, גם אותך נייבל בבוא היום. הנך ברשימה שלי. יש לי פנקס ובו הכל ערוך ומפורט, אף אתה שוכן שם כבוד. תמה אני עליך, שפעמים הנך מבין ענין… ובפרט זה של מסיבות חגיגיות ויובל לכבוד חבר אי אתה תופס כמה חשובים הם לעידוד האדם ולהגברת כוח היוצר שלו. וכי אי אתה סבור שחובה עלינו להגיד מקצת שבחו של חבר כל זמן שהוא חי ולא אחרי מות? אמנם, אומרים עליך, שאתה מבטל את כל העולם, אבל אני תמיד מגן עליך ואומר שבלבך אינך כזה… זה רק נדמה כך. אתה שוב מחייך במין היתול קל או קשה. רואה אני בך, שאתה חולק גם על הדעה שהשירים של א. ב. י. היו בגדר חזיון מופלא אפילו בשעתם. לא כן? “יתכן”. ואני אומר לך, וזו היא לא רק דעתי, זו היא כמעט דעה כללית של חברינו, ששירי א. ב. י. היו הישג גדול בשעתם והם עד היום נכס צאן ברזל של שירתנו. אין זאת אומרת, שאיני מטה אוזן גם לדעתך. אני שומע אותה… דרך כלל הנני שומע אותך… ומכל מקום איני מבטל את דעותיך חס וחלילה. אבל מאידך גיסא אי אפשר גם לבטל את דעותיהם של אחרים על נושא זה ועל כל נושא שהוא. הנני נחפז מאד… אבל אגיד לך בקיצור כלל גדול שיש לי, והנני נוהג על פיו: איני מפליג לשום דעה ואיני מבטל שום איש. וכשאני שומע על יצירה אחת, למשל, דעות הסותרות זו את זו, מה אני עושה? הנני אוחז בזו וגם מזו איני מניח יד. עתים הנני מרכיב זו על זו ואני משמש מעין כתוב השלישי להכריע ביניהם. הנני בוחר לי שביל בינים. אוהב אני מעשי מרכבה. אשר לדעותיך, הרי אתה לך לבד, תמיד בדעת יחיד. ואילו איש כמותי גורס אחרי רבים להטות. אי אפשר אחרת, ידידי. אם לא נביא בחשבון את הרבים, להיכן נגיע ומה אמת המידה תהיה לנו? לאיש שכמותי אי אפשר בלי זה. לא יחידי אני בכך. רבים נוהגים כמותי, כמעט הכל. אי אפשר להתלבט תמיד ולשקול הרבה.
חביבי, אין פנאי. כששוקלים הרבה אין מגיעים כלל לידי דיבור, פעולה והשפעה. לא כל שכן אנו המבקרים, המעריכים, המסבירים, המייבלים והמספידים. כן, אנו המפיצים תרבות בעם איננו יכולים ללון בתוך סוגיות ולגלגל בעיונים. אנו מצווים להביא אל קהל מאזינינו הלכות פסוקות, מטבעות, מבין אתה, דעות מוסכמות. כלל גדול אצלי: לך ושמע מה שהבריות אומרים ותדע מה לדבר ומה להשמיע. ואילו אתה במיצוי הדין. כסבור הנך, שאפשר להעמיד את האמת על תלה, לדבר תמיד את האמת ורק אמת כמו במשפט. חביבי, אם תוסיף לעמוד על משמר האמת לאן תגיע?"
ידו כבר הושטה אלי לשלום־פרידה. אך אני לו: רגע…
“אכן, שעתך דחוקה לך מאד… אבל… וכי אין אתה מודה, שנקודת השקפתך על האמת כפי שנסחת אותה עכשיו יש בה שמינית שבשמינית מן הכוונה למרוד באמת… הרי זה מעשה אפיקור ובפי מפיץ תרבות”.
כרמי נחפז מאד וענה לי בקיצור נמרץ: "ומה בכך? כולנו המפיצים תרבות הננו במידה ידועה אפיקורים לגבי האמת, קיניקאים במקצת, כן, מי פחות ומי יותר, אי אפשר בלי כך.
מ"ה. אור לא זרוע לצדיק 🔗
אור לא זרוע לצדיק ואין כל בטחון, שצדקתו תצא לאור לעתיד לבוא, הואיל ואין שופט צדק. יש מנחמים עצמם במשפט הדורות הבאים. אבל במה עדיף להגיון וליושר דור בא ודור הולך? אחרים סבורים, שהחיים עצמם משמשים אבן בוחן לדעה הישרה ולשיטה הנכונה. אך מי חכם יגיד לנו החיים איה מקום כבודם, במה ובמי הם מתגלמים ומי זכאי לדבר בשמם. ספק גדול אם מפי החיים אנו חיים בעניני הגיון, יושר, אמת וצדק. אפשר עשויים החיים לשגשג גם בתוך הניגוד הגמור לשכל הישר ולחוש הצדק. כלום אין החיים מתרחשים בטרף הדדי והשמדת־גומלין ובכל דאלים גבר? נמצא, לאותם החיים עצמם, היונקים מן הרשע והזדון והאנוכיות הפרועה לשמצה, נמסרת הרשות להיות מורי הלכה אילו תורות נוסדו על אדני האמת, ההגיון והיושר, ואילו לאו. אתמהה! מי שבעצמו חסר הגיון, עושה את מהלכו מעבר להגיון והשראתו באה לו מתוך מחוז ההויה העמוק מכל הגיון, מוסמך ללמדנו תורת ההגיון? הרי זו איוולת להניח, שהשקפות הסותרות את המציאות המנוולת אינן בנות־ערך. אדרבה, השקפות ההולמות את סדר העולם הגס ערכן מפוקפק. בנוהג אין שופטים את המנצחים אפילו על שוד וגזל והרס חיים לאין גבול. כנגד זה ממצים את חומר הדין עם אלה שלא שיחקה להם השעה ובכשלון ארעי נתערער מפעלם, עם הללו מדקדקים על כל טעות או הזנחה. אין מביאים בחשבון כוונות טובות אלא מפעלים, ויהיו מניעיהם רעים וחטאים. וכלום אין זו צביעות לאחוז את החבל בשני ראשיו: לבלי לשפוט את המנצחים מכאן ולדבר מכאן גבוהה־גבוהה על סוף האמת לנצח ועל משפט צדק כמטרה הסופית של ההסטוריה?
אין משוא פנים לפני שופטי דברי הימים? איזה רעיון הבל! אין כלום חוץ ממשוא פנים. טיפולם של השופטים הללו במי הוא? הוי אומר: ב“פני” החברה, בבני העליה של כל הזמנים, שצפו ועלו בידם החזקה, בעזותם, בתוקפנותם, ביצר השררה ובמצח נחושה ליצור עובדות בניגוד לשכל, ליושר, לצדק. כל אלה שנתכוונו לשם שמים ולא השליטו עצמם על אחרים ביד חזקה, שברחו מן הכבוד, אף דיינים מומחים של דברי הימים בורחים מהם, אינם מעיינים כלל בדיניהם ועל הרוב אין מחיים את המתים הללו בזכרון הבריות.
ההסטוריונים הם אנשים מעשיים. אין הם דורשים אל המתים, אינם עוסקים בקיבוץ גלויות הנדחים ואינם מקיצים נרדמים. כל מעיניהם בגדולי עלילה ובגבורי העובדות. העובדה היא לא פרשה לעצמה. מה לה וליושר ולאמת ולצדק? כל מתעיבי עלילה בתולדות העמים יושבים בכותל המזרח ותופסים את עמודי הכרכים העבים בספרות העתים. תורות איסתניסיות אינן מסוגלות לשמש בסיס להקמת מדינות ולארגון חברות. נעשו נסיונות נדירים ביותר להגשמת חוקי היושר בחיים. ובכל זאת אנו מגלגלים דברים בטלים, שמה שאינו מתאשר על ידי המציאות לא הוכחה אמיתותו. מכאן משמע שישעיהו, למשל, היה נביא שקר, מאחר שחזיונותיו לעתיד לבוא לא נעשו מציאות.
כנגד זה מגבבים אנו דברי הבאי לרוב, כי מכיוון שהחיים אישרו את הנחותיו של פלוני מובטח לו שהוא אמת ותורתו אמת. דרך משל, מטיפי העריצות יש להם אסמכתות לרוב מן החיים, שהשוט הוא כלי שרת מועיל בחיי המדינה – וכי משום כך נקבע הלכה כי דין המוני עמים בשוט דווקא? כל יעודי הנביאים לא נתקיימו עד היום ואין אנו מסירים משום כך את כתר הנבואה מעל ראשי החוזים. אף חכם אינו עדיף ואינו נחות מן הנביא לענין זה. יכול חכם להגות דעות נאמנות וישרות ולהיות שמוט לקרן זוית, ללא כל השפעה על מהלך החיים ועל דעת הקהל. פעמים על פי צירוף־מקרים מוצלח תורה נכונה נקלטת בלבבות, ואף היא יורדת למוחות במסולף. דרך כלל חכם וקהל לא קרבו זה אל זה. הוא מדבר בשם אמת של האמת וקהל סופג רק אמת החיים. מתוך שגגה העולה זדון מערבבים את האמת עם החיים ואת ההגיון עם המציאות, את הבכוח עם הבפועל. אדרבה, יש להניח כלל זה. לא משום שפלוני הוא גדול חזה מראש את המעשים ותיכן את הרוחות, אלא משום שאף הוא קטן־נפש שימש פה לדורו. לגדול דרך הנשר בשמיים – ולכן דווקא הוא טועה בפשט המעשים המתרחשים על האדמה. כל הגדול מחברו טעותו גדולה הימנו. גדולי העולם הם גדולי הטועים. ישעיהו, אספרטקוס, טולסטוי לא חדרו לרוחה של המציאות ולא זכו להגשמת רעיונותיהם. מי עיוור כעבד ה'? אף זהו פסוק מישעיהו.
כשם שהפרידו את הדת והכנסיה מן המדינה, כך יש להפריד את האמת והצדק מן החברה. אין באלו מה שיש בזו ואין בזו מה שיש בהם. ולפיכך יש להטיף לאמת ולצדק לא למען יאריכון ימיכם על פני האדמה, אלא אף על פי שנגיע על ידיהם לקיצור ימים ולמיעוט אושר ושמחה. אין מביאים ראיה מן המציאות על הרעיון, ומכל מקום אין מביאים ראיה לא לחיוב ולא לשלילה. פעמים החיים עונים אמן אחרי רעיון נעלה ופעמים הם הופכים את קערתו על פיו – ערכו אינו נגרע על ידי כך. ויתכן שאיש הנושא ונותן כל ימיו באמונה, יגיע בכל זאת לידי פשיטת רגל רעיונית בסוף חייו. האמת היא כוח חיוני, אבל אין אפיטרופסים לה. ואולי האמתי היא חיים בצירוף נעלמים, שאין לחזותם מראש. אנשי הכוונות הטובות עלולים לראות את עצמם פתאום בני־לויה לחבר לסטים ושודדים. יתכן שיהא אדם טוען כל ימיו לערכים נאצלים, כגון לאדם העליון, לאני אנין הדעת, לחכמת הנוי, והוא נמצא מסייע בידי אנשי זרוע, נהנתנים ובעלי תאוה. תורה אור. אבל יש אור הממשיך חושך, כשם שיש אור הנחצב מן האופל. כל מטיף מוסר צריך להיות מוכן ומזומן שיחשדוהו בצביעות. האדם שופט לעיונים. בני הדורות הבאים שופטים אפילו לא למראה עינים, אלא למשמע אזנים, על יסוד מסורות בלתי שקולות ואי מהימנות כל עיקר. והאמת מאין תצמח? לא יושר הגיון, לא טוהר הכוונה, לא שום מידה נכונה וסגולה יקרה, לא חכמה וכשרון ולא צירוף המעלות הטובות האלו יחד, משמשים תרופה כנגד סילוף המשפט ועיוות הדין. סוף האמת לנצח? אבל אף אמת מנצחת עלולה לצאת וידיה על ראשה. אל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תאמין ברעיונך עד יום התגשמותו וכניסתו לחיים גמורים.
לא די להיות בעל כשרון גדול שתצא ממנו השפעה על הבריות. צריך גם כן כי לבריות של אותו זמן יהיה הכשרון לקבל השפעה. אם לא הוכשר הדור יוצא כל השפע לבטלה. דרושים שני צדדים להדרכה: אחד מורה דרך ואחר שואל לדרך. ובאין שואל, מה מקום למשיב? דור שמצויים בו חכמים, רשעים, תמימים, עשוי להיות דור דעה, אבל דור שאינו יודע לשאול, מי יורה לו דעה ומי יבינו בינה?
פלוני יכול להשפיע ואינו רוצה. לא זו בלבד שאינו רוצה, אלא פשוט סולד ומרתת לטבוע את חותמו, להתפרץ לתוך רשות הרבים, להסיג גבול זולתו. רגש איסתניסי אינו נותן לכפות עצמו על שאינו דומה לו ולשעבד המונים הולכים לפי תומם. כנגד חוש ההוראה, קיים חוש אי ההוראה, חוש של צמצום עצמו והסתתרות. איזו תשוקה עזה לבחינת הסתר אסתיר, שמחה על ההתיחדות עם עצמו. אף לא זו. יש מצפון המעכב לשלוח יד בנפש חבר ולעשות בה סדרים חדשים שאינם הולמים אולי את מושגיה. יהי להם אשר להם. ילך איש לאורו. יאהב שחור, יאהב לבן, ימתק לחכו מר או מתוק. מה לי ולכבשוני נפשו? בן חורין לאמתו אינו מדריך. אין הוא שולחני בעיני עצמו להרצות את חכמתו לרבים, אין הוא קופץ בראש השולחן. אין הוא ראש. כלום ה“מה” עיקר? ה“איך” חשוב. מי שאינו מחניף לבריות תוך כדי הרבצת תורתו אין לו כל סכוי להכניס אפילו רעיון חדש אחד ללבם. כל רעיון חדש טעמו מר. כמוהו כגלולה. בלי דבש או ריבה מתוקה אין להבליעו. כשבא אותו איש להטיף תורת אהבה נשא את דברו אל העניים והאביונים ואמר להם אתם מלח הארץ, לכם מלכות השמיים והעשיר לא יבוא לעולם הבא. וכשבא אחד מן הגואלים האחרונים לתקן עולם מפגמי הרכוש קרא הלל הגדול באזני מעמד העמלים, שרק הוא יירש את הארץ והוא לבדו ישא ברמה את דגל ישועת הנצחים. תדבר לבני אדם בהיסוס, תנקוט לשון שמא, תביע לפניהם ספיקות שבלב, תייעץ להם לנסות דרך זו או פלונית, ללא הבטחת ישועות ונחמות, לא תתן להם בשכר המצוות את כל העולם הבא, מי ישמע לדבריך אפילו יהיו מחוכמים ומוצדקים ביותר? שום תורה אינה נוחלת נצחון בלי מתן שכר שור הבר ולויתן, יין המשומר, נשים יפהפיות בגן עדן. אם אין קמח אין תורה. ואילו חכמים צנועים וזהירים ואסירי־מצפון, שאינם מבטיחים גדולות, יורדים לסל המערכת של ההסטוריה, אין זוכר אותם ואת משנתם. ועדיין אומרים סוף האמת לנצח. אימתי תנצח? שמא לאחר שיבוא אחד מתעתע, יחפרנה ממטמונים וילפפה בחתיכת לויתן!
מ"ו. דם אש ויצרים 🔗
…בכותרת זו מתפרסמת בימים האחרונים מודעה מטעם העתון… ומתחתיה כתוב כך: החל מיום פלוני… יתחיל להדפיס על דפי עתוננו הספור המותח רב העלילות “גן עדן התשוקות” מאת סופרנו הגדול והדגול מר… זוהי מסכת אהבה שופעת יצרים ותענוגות, תוכה רצוף מאבק נועז בין אדם וחוה. הבשרים לוהטים, היצרים דוהרים־דולקים, הנפשות שותות דם התאוות. קראו קראו. דם ויצרים. דם ואש וחשקים מזעזעים. לא בא כבושם הזה בספרותנו.
מדי יום ביומו מצווחת הכותרת הזאת באותיות של קידוש לבנה על חילול החיים באיצטלה של אמנות. על דפי העתון, שכל הידים משמשות בו וכל העינים צופות אליו, קוראים גברים ונשים, זקנים ונוער, אף דרדקאות מעיפים מבט על הכתוב. אין דין ואין דיין.
תמה אני: אילו יצא מישהו להכריז על דפי העתון באותיות כאלו: גנבו, שקרו, גזלו, רצחו כולם לא היו מתעוררים להתריע על השחיתות? אולם לרמוס לאוין אחדים מעשרת הדברות לשם משיכת קוראים לעלוני רחוב הוא נוהג, שאין מוחין עליו לא מטעם הרבנות הראשית של דת ישראל ולא מטעם הרבנות הראשית של שלומי אמוני התרבות.
ואולי האיצטלה של אמנות מחפה על כל שחיתות.
אמנות אמנות, היא האפיפיוריות של זמננו, לה הכל שרוי והכל מחול.
מ"ז. הטפשות מדעת 🔗
רבים, שאינם כלל טפשים, מתטפשים מדעת ומעמידים פני שוטים, מאחר שהטפשות היא עסק מכניס. הנבון חשוד. מפניו נזהרים. טופלים עליו כוונות ופניות. שכמותו, אומרים, אינו עושה אפילו פסיעה שלא על מנת לקבל טובת הנאה לעצמו. מה שאין כן הטיפש – הרי תם הוא ובוודאי תוכו כברו וכוונתו רצויה. האומרים כך נתפסים לטעות כפולה.
א. תם וטיפש אינם היינו הך. אף הטיפש עשוי להיות ערום והתם הוא לאו דווקא טיפש. החכמה והתמימות אינן כלל תרתי דסתרי.
ב. טעות שניה: לא כל המוחזק טיפש הוא טיפש באמת. הטיפשות היא מין צידקות, היינו צבע לצבועים. אמנם, אפשר לטעון שאין אדם מעמיד פני שוטה, אלא אם כן הוא באמת שוטה למחצה או לשליש. אבל, ראשית, דין שוטה במקצת אינו כדין שוטה גמור. שנית, וזה העיקר: אף השוטה קרוב אצל עצמו ואף הוא רודף כבוד, רודף בצע, רודף גבאות. מכיוון שכך דרכו לילך ולהזיק. אולם כשם שבני אדם מגזימים במידת חשדנותם לגבי הפקחים, כך מפליגים בתום־לבו של הטיפש. אינם חוששים כלל להיפגע על ידי השוטה ומוסרים לידו כל נתח שמן של גבאות והתמנות. לאחר מעשה, כשרואים את חבלותיו ופגיעותיו, שוב דנים אותו לכף זכות ואומרים: מילא, הניחו לו לזה, הרי הוא שוטה.
אולם שומרים בשבע עינים על מי שהוא בר־דעת לבלי לתת לו דריסת רגל לשום מקום רם־מעלה. הפקחים הללו, אומרים הם, אם תתנו להם, יכבשו לידם הכל. בתוקף הגיון זה רוב משרות תפוסות בידי טפשים או מיטפשים, המוחזקים כבלתי מזיקים.
כיוון שנוח יותר להיות טיפש, כדי להגיע למעמד מכובד, נמצא באמת, שכל המחוצף יותר ידו על העליונה. אין הפיקח מסוגל להיטפש אלא מתוך חוצפה. ופליאה היא שחוקרי המידות לא חיברו עדיין מסכת מקיפה על החוצפה להיות טיפש ועל הטיפשות בחינת כלי זין יעיל במלחמת הקיום.
תדע לך, כי מלבד השוטים המתחפשים מדעת יש גם שוטים מחמת חוסר דרך ארץ לבריות. הללו בתוך־תוכם ובינם לבין עצמם אינם שוטים כל עיקר, אף חכמים הם לכשירצו, אלא שמשתטים מתוך שלבם גס לבריות. משל ליחפן המתערטל בשוק, מתוך שניטל ממנו רגש הכבוד לבריות. כך יש מתנהגים כשוטים לתיאבון או להכעיס משום בוז לזולתם. מה איכפת להם? יאמרו עליהם מה שיאמרו. דרושה יגיעת המוחין, כדי לדבר בשכל. נוח יותר לשלוח את הרסן מעל הלשון ולהסיח הכל ללא פיקוח ההגיון. יש, משמע, טיפשות, שמקורה בעצלות. נואמים מנוסים, למשל, טוחנים על הבמה כל דברי הבאי חגיגית במחשבה תחילה, שהקהל אוהב קש והוא הכל יעכל. פשיטא שמצויים גם שוטים בעלי־צדקה, כלומר, המרבים טפשות בכוונה תחילה מתוך הסברה, כי עמי אהבו כן. הם במתכוון מונעים את הבר ומגישים את התבן, כי קבלה בידם, שהקהל הוא בהמה. אף בסופרים העושים מטעמים לרחוב מוצאים אנו שלוש מידות אלו.
א. יורדים אל הקהל מחמת חוצפה.
ב. מתוך רדיפת בצע וכבוד.
ג. יש באים אל הקלוקל והתפילות מתוך אהבת הבריות כביכול. רחמיהם לא על מעשיהם, כי אם על קוראיהם המסכנים, שאינם מסוגלים להבין דברי־ערך.
מ"ח. הקדושה והתרבות 🔗
הקדושה והתרבות הן תרתי דסתרי, ובדין מטעימים ואומרים: תרבות חילונית. אמנם, ניצוצות של קדושה ומסתורין מהבהבים עוד בתרבות של ימינו, אבל הללו הם שרידי הקדומים. התרבות מעיקרה בונה עצמה על החומר, על המוגדר והמושג, על ההישג והכיבוש, על מה שבעין והתפוס ביד, על הסופי. ואילו הקדושה מקורה הנעלם וחותמה אין־סוף; היא רוח באנוש, אשר רוח שדי תחייהו. אין כיבושים לבשר ודם בתחום הקדושה והקדוש אינו חותר כלל לשום אחיזה או אחוזה, לכל הישג וחזקה. עושים חזקה על ידי הבעלות, אבל המקודש הוא מופרש ומובדל, אסור במגע; קל וחומר במשיכה ולקיחה.
מכיוון שהקדושה יונקת ממעין אין־סוף, אין בה התיישנות אלא היא חדשה תמיד. אין היא עשויה כלל להתיישן עלינו, מאחר שהננו תמיד חותרים ולעולם איננו מגיעים אליה. מתיישן שלי. אולם מה שלא היה כלל שלי, לא הגיע עדיין אפילו למעלת חדש. הוא נתון באופק. מחוז־חפץ לנפש חפצה, הרוקדת כנגדו ואינה יכולה לנגוע בו. ולא כן התרבות, המצווה להתרבות ולהתחדש בלי הפסק. קורטוב התיישנות פוסל בה, מטיל שעמום לתוכה. תדע לך שבמקום הקדושה אין כל שעמום. הקדושה היא סולם המעלות, שמטפסים עליו ואינם פוסקים. הנפש שוקקת תמיד להוסיף ולעלות בתכלית ההתרוממות. בתכלית אינה כלל שיא התכלית. לאין סוף אין שיא. אולם תרבות עשויה שיאים סופיים. אין שייך לומר זה קדוש מזה, כי אין כלל קדוש, אלא בשאיפה. אולם הנכון לומר זה בן־תרבות גדול מזה.
מופלא יסוד הקדושה, תוכו רצוף התפעלות שאינה פוסקת. עצם מהותו יראת הרוממות, אימת המגע, פחד הביטוי, צמאון וכליון־נפש שאין להם שיעור וגבול. לפיכך הקדושה היא מסכת רצופה. אין בה לסירוגין ולמקוטעין. היא חג ללא חול המועד. החיים השרויים בערפלי הטוהר שלה הם גן ירוק, גן רוה, כיסופים לאין קצה. יש בני תרבות שאומרים עליהם, שהעולם הרחב נתון בלבם. אבל בלב הקדוש נתון לא רק העולם הזה, אלא גם העולם הבא. ואכן, בחיי הקדושה יש שמינית מטעם העולם הבא. טועמיהם זכו לתענוג התמיד. וכשם שהחיים בקדושה חג, הם גם בבחינת ערב חג ארוך, הצופן בחובו מנעמים יותר מן החג עצמו. הקדושה היא צפיה חגיגית. הקדוש משליך את נפשו מנגד לבוראו ועולה אליו במדריגות אשר אין להן תכלה וסוף. הקדושה היא בבחינת פרדס, היינו, חיים על פי פשט, רמז, דרוש וסוד. תרבות לאמתה היא כולה פשט, נגלה לאין שיעור, שהרי גם צפונות הטבע הם נסתר רק לעת עתה. בתרבות אין כלל מסתורין, אלא לפי שעה. נניח שדבר זה מופלא ממני לעת עתה, אומר בן התרבות, הרי עתיד הוא להיגלות, וכל העומד להיגלות, כאילו כבר נגלה. לגבי בן התרבות אף הנסתר הוא בגדר נגלה לאחר זמן. לגבי הקדוש אף הנגלה לעת עתה הוא בגדר נסתר. לזה אין אלא נגלה ולזה רק נסתר.
החיים ברשות הנגלה נפעמים תאווה בלתי פוסקת. אין להם כוח הפועל מלבד התאוה, כלומר, הרצון לקרוע את הלוט, להסיר את המסך. לקרוע, להסיר ולפרוע. אך החיים מתוך הבעין הם נהמא דכיסופא. חיים מן היד אל הפה או מן העין ומכל יתר החושים אל הפה. נגלה ללא נסתר מזדקן ומתיישן מהר. תרבות חילונית רוויה פחד תמיד מפני ההזדקנות וההתישנות. אולם חיים ברשות הנסתר נפעמים בלי הרף מן האהבה, הכיסופים והדביקות, המשמשים תריס בפני ההתישנות. באהבה אין יושן ואין זוקן. בחיים ללא קדושה מוכרחים לחפור בלי הרף בארות חדשות של התפעלות, להגביר את ההפתעה, להדהים בהמצאה, להחריף את הסנסציה, להגדיל מתח וגירוי. הרבה יש בהם מן חול המועד ומרובות בהם ההפסקות.
כל שיונק מאין־סוף, אין בו קטן וגדול, שהרי אף משהו מאין סוף אין לו שיעור וגבול. הואיל וכך אין בו גם שיאים. וכשאין שיאים אין מקום למהומה ולמרוצה, לרדיפה. בחיי קדושה אין מודדים ואין שוקלים ואין מונים. בתרבות החילונית הכל נתון לשיעורים ולמידות ולגדלים. הקדושה היא איכות. החילוניות כמות. בקדושה לא ניכר שוע מפני דל וגאון מפני אדם פשוט. כאיזוב כארז. אפילו רמש קטן יש בו נשמת כל חי. לית אתר פנוי ממנו. אלהים נתאווה לדור בתחתונים. אולם בתחום התרבות מתחילה התחרות הגדולה. הקדושה חלה על האדם כולו ופתיל חיי האדם הוא חוט המשולש מחשבה דיבור ומעשה. אפילו הרהור עבירה ומחשבה זרה פוגמים. אולם התרבות אינה מקפידה כלל על המחשבה. לא איכפת לה לב מזוהם ומוח מסואב. אין בה אפיטרופוס גם לדיבור. המעשה הוא העיקר. האדם לפי התרבות הוא שק של מעשים. עיקר הכל עובדות. פולחן של עשיה. המעשים נחלקים לקטנים וגדולים ונועזים. הוי אומר: כל המעיז יותר, מזומן יותר למקום מכובד בחיי התרבות. כל המפליא לעשות יותר. מופלא יותר. אדם במה נחשב הוא? מעשיו יגדילוהו וירממוהו וחוסר־מעשיו יקטין את דמותו. שאר־רוח, נשמה יתירה, לב טהור, דעת נקיה, שאיפת נאצלות, נפש יפה – הללו הם דברים שאינם נראים בעין ואי אפשר למששם ביד. ממילא אין בהם משום הישג ואינם מתייחדים בכלל הכיבושים. כלום יתכן בימינו להציב אנדרטה מטעם המדינה ליפה־רוח, לשותק גדול, לבר־לבב, לאיש אשר לא רגל על לשונו?
תרבות חילונית תתן ציונים ופרסים לרבי פעלים ולא לרבי תפארת, לאנשי מעשה ולא לבעלי חלומות, לרצים הגדולים ולא לרוצים הנהדרים. היא לפי עצם מהותה מרוצה, מהומה והגשמה. וכשם שהמעשה הוא אבן הפינה בחיי התרבות, כך האמנות גולת כותרתם, מאחר שאף האמנות לפי ההשגה החילונית כל עיקרה הגשמה, מתן דמות ועשיית פסל. המהנדס והאמן הם היכין והבועז של תרבות החולין, בתנאי כמובן שאף האמן לא יתור אחרי חזונו, אלא ישמש בכשרונו מהנדס של נפשות. בני אדם הם חומר והוא כביכול יוצרם. משל למה הדבר דומה, לבעל אחוזה גדול, שיש לו גן פרי וגם ערוגת פרחים. כיוון שלא נמצא לו גנן אחד לטפל בפרי ובפרחים, על כרחו הוא מעמיד איש מיוחד לטפל בפרחים. למעשה האמן מתייתר והולך במידה שהמהנדסים כובשים והולכים. גינת הפרחים היא לאמתו של דבר רק קישוט, על הרוב כולה הפסד. אלא שעדיין אי אפשר משום טעמים שונים לבטלה לגמרי. עדיין גוברת יד ההרגל והמסורה, אף מהבהבים ניצוצות שרידי הקדומים בלבבות וטרם נעקרה מן הלבבות הזיקה לאמנות ויותר מכל לתחליפיה, למעשה הבידור והשעשועים המתעטרים באיצטלה שלה. אולם דע לך, אמן: ימיך ספורים. המהנדס הולך. הוא יקצץ אותך, כדרך שהורסים ומחריבים בנינים עתיקים החוסמים את הדרך למסילות הרכבת.
מ"ט. על משכבי בלילות 🔗
מתוקה שנת העובד, אך מה מרה השינה לאיש שנגזר עליו לקנות כל כזית שינה בעבודה קשה. וזהו גורלי. נתקיימה בי ראשיתו של הכתוב בערב ילין בכי. בנוהג נחלקים בני אדם לגבוהים ולנמוכים, לשמנים ולרזים, לחכמים ולטפשים, לעשירים ולעניים, לתלמידי חכמים ולהדיוטות, אולם מן הראוי לחלקם גם כן למלומדי שינה ולבורים בה, לעשירים כקורח במנות־שינה ולעניים מרודים בהן, לתלמידי חכמים מופלגים ולבורים גמורים בה. אני בור ועם הארץ בה. הלילה הייתי קבצן גמור. סל המזונות שלי היה ריק לגמרי. ותחת זאת סחבתי על גבי שק מלא אבנים כבדות. עבדתי. עבדתי קשה. טפסתי על הר גבוה באפס כוח. המעט לי שהייתי רצוץ ועלוב, נבצר ממני לנעול את שערי־לבי בפני הרהורי־קנאה המשפילים בכל אותם המאושרים העולים למיטתם משל הם יורדים לגינתם ללקוט שושנים. ואני אבנים, אבנים, הנני סוחב. שאלתי במרי־רוחי: למה כל עיר על תלה בנויה ועירי מושפלת עד שאול תחתיה? מה חטאתי, שנתחייבתי עונש קשה כזה? שמא חיי הם חטא?
שועתי אל המלאך הממונה על השינה, כיונה מבטן שאול, ממעי הדג, אל אלהים, וינדב לי קצת פירורים מעל שולחנו הדשן. נרדמתי, אך לא רווח לי. זו נדבה וזה טעמה: אין נחת ממנה. אחרי אשר יבש כחרש כוחי בנדודי־שינה בא מלאך החלומות להציק לי. שינה טרופה היא פגע רע; קשים ממנה החלומות הטרופים, המענים את הנפש ואף מתעללים בה. יש מלומדי למד, הממציאים פירושים למדניים לכל הנגלות והנסתרות שבעולם, ואף חלומות הם יודעים לפתור. מחברים צופן, מה שהם קוראים שיטה, ועל פיה הכל מתיישב, ממילא אפשר ליישב גם מעשה באדם, הרואה בחלומו למשל אספסוף עכברים, השוכבים עמו במיטתו ומלקקים אותו בלשונותיהם. שיש בו איזו סמיכות מציאותית או סמלית למה שראה בעליל, להרהורים שפקדו אותו ביום או למאווי־לב טמירים. ניחא. הלמדנות בשלה. היא בונה מדע. אך אני החולם טוען: ילך לו מדע החלום לעזאזל. אני לא זימנתי את עדת העכברים למיטתי. איני מודה כלל, שנשף חשק זה שערכו העכברים במיטתי היה מחוייב המציאות או מחוייב הסמליות. אני כופר לחלוטין במדע זה. לדידי כל הענין היה מקרה רע, לא יותר אף לא פחות מזה. העולם הוא ים של איולת אף עולם המדע בכלל זה. כל נהרות האיתן של השטות זורמים אל ים המדע. מן החיים הם שוטפים ועוברים ובתוך המדע הם נעשים למקוה לדורי דורות. אם ירדו לעולם תשעה קבין של איולת, נטל המדע שמונה מהם. מכל מקום המדע נותן לכל דבר הבל והבאי שהזמן גרמו השארת הנפש.
שעה מחוסרת שינה בלילה כלי־קיבולה גדול הרבה יותר משעה רגילה, אף פעולת המוח גוברת בה יותר. כיוון ששעות הלילה נתברכו לי ברחבות יתירה, היה פנאי לרוב ללון בתוך סוגית החלומות. בדקתי ומצאתי, שכל השיטות הלימודיות החדשות להסברת טיב החלומות ומקורותיהם, אינן חדשות כלל, וערכן ההגיוני אינו עולה על נסיונות הקדמונים לפתור חלומות על ידי לחשים וניחושים. החלומות הם בתכלית הפשטות דברים בטלים; על הרוב אין להם כל יסוד ושורש בנפש החולם ולא במקרי הימים. אין שום סמוכים בינם לבין הרהורים ומאווים טמירים. הם מקריים לגמרי. עולמם הוא עולם של הפקר. דבר זה ידוע לי מתוך נסיוני רב הלילות ונתחוור לי ביותר בליל אמש. אין האדם מצמיח מתוכו חלומות, אלא הם נזרקים לתוכו ככדורי־בוץ וכגירי־אבנים קטנים המושלכים בידי קונדסים בהולך לפי תומו. ואף על פי שהם מקריים, עלולים בכל זאת לפגוע בכבודנו ואף לחלחל לתוכנו דכאון, כדרך שאף ההלך, שהקונדסים מעפרים אחריו בעפר או משליכים בו אבנים. עלול להיחבל בגופו ובנפשו. עלבון ביד המקרה גם כן מעליב. יודע ההלך, שאילו היה מלך או שר חשוב נודע לשם, לא היו גם הקונדסים מעיזים לקלוע בו אף גיר קטן. אפילו רפש הניתז על ידי מכונית דוהרת יש בו כדי לגרום חולשת הדעת. המכונית התיזה את הרפש בפלוני ולא באחרים, על שום שפלוני הוא ביש־גדא. כזו היא דעת הבריות על הנפגע. צא וראה באלישע, שהיה נביא תלמיד נביא, ואחרי אשר הרים את אדרת אליהו רבו הכה את המים ויחצו הנה והנה והוא עבר בהם, וכשראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד אמרו נחה רוח אליהו על אלישע, ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה, אף רפא הוא ביריחו את המים הרעים ויגרש משם את המות ועשה לו שם גדול כאיש אשר פי שניים ברוחו, אף על פי כן, כיוון שעלה לבית אל ומצאוהו בדרכו קצת נערים קטנים והתקלסו בו ואמרו לו עלה קרח, עלה קרח, מיד פקעה שלוות־רוחו ונתעכרה דעתו ובא לידי כעס. וכשכעס קלל את הנערים ותצאינה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושניים ילדים. והרי פליאה היא. נביא גדול יצא מכליו והגיע בחמת־זעמו לידי מעשה אכזריות על שום לגלוגם של נערים קטנים. קצת מלים של גנאי בפי ילדי־רחוב הם לכאורה מקרה קל ערך, אבל פעמים דיבור קלוקל בפי אדם פחות, או גם בפי ילד שאינו יודע מה הוא סח, גורם זעזוע נפשי. כל דיבור וכל מעשה צופנים בחובם מלבד משמעותם הגלויה גם רמז וסמל, ויש שכבדם של הרמז והסמל ניזון דווקא מפחיתות המשמעות. רוצה אדם ביריב ראוי לשמו. ומה מאוד התחמץ לב הנביא בקרבו כשראה, שלא תקיפי העולם קמים עליו לשים אבני־נגף בדרכו, כי אם זאטוטים משליכים בו גירי אבנים קטנים. הוי אומר, הוא לא נמצא ראוי אפילו להיות נרדף על ידי כוחות הראויים להתכבד. מכלל שלא נשמח כלל לנביא וכל המעשים המעידים על עלייתו לגדולה נראו לו מתוך הרהורי לבו.
מבחינה זו דווקא רואה אני את החלומות הבטלים והמבישים כמקור השפלה לאדם. אין הם כלל גידולי־נפשי ואינם שלי. לא אני חלמתי אותם, אלא מי שהוא חלם אותם עלי. הם איצטרובלאות, שנזרקו בי ביד המקרה. ספק גדול אם הם מגלים את הרהורי לבי, אבל מגלים ללא ספק את הרהורי לבם של אחרים עלי, על פיהם אני שופט על מעמדי בקרב הבריות, מה חדל אני אם עכברים נשתלחו בי.
אנשים בדרך כלל אינם מהימנים על רגשותיהם ועל מחשבותיהם, קל וחומר על חלומותיהם. אין איש מספר לחברו מה שחשב ומה שהרגיש, אלא מה שיפה לו לומר שהוא חשב והרגיש; ומכל מקום הוא מוסר בסיפורו רק תיאור של בקירוב מהלך מחשבותיו ורגשותיו. כל מציאות פנימית, שמבקשים להוציאה מחוץ לעולם הפנימי, מתקשטת ומתעבדת בהכרח. אין צריך לומר, ששום איש אינו מספר לזולתו, ואולי גם לא לעצמו, חלום כהויתו. לכן נוטה אני לדעה, שדרך כלל אין חלומות בעלי איכות טובה. כל החלומות הם מסיטרא דמסאבותה. ואף על פי כן אין להקיש מהם על סיאובו של האדם מברייתו. אבל הרבה יש ללמוד מהם על מעמדו השפל בקרב משפחת האדם. רוב חלומות מבשרים לנו שאלומתנו קמה ונצבה, שהשמש והירח והכוכבים משתחוים לנו, שפרותינו הרזות בולעות את השמנות של אחרים, או להיפך, שנסתחפה שדנו ואנו ירדנו לחלוטין ממעלותנו ואיבדנו את צלמנו האנושי ונעשינו קבצנים מחזרים על הפתחים מוכים ומבויישים. בין כך ובין כך אנו נפגעים, בכבודנו האנושי. לא האדם במלואו בא לידי גילוי בחלומותיו, אלא שגעון הגדלות או יצר ההשפלה העצמית. אין חלומות טובים ורעים אלא כל החלומות רעים הם. מי שרואה את עצמו בחלומו מרום ונישא על כפים על ידי המונים המריעים לכבודו, כשהוא מקיץ משנתו, אין מלוגלג ומזולזל ממנו.
נ. מפי קדמונים 🔗
תוהה אני לעתים: מה טיבו של חזיון היוצר, המתגשם בגילויים שונים ומתפרט ליצירות רבות הנבדלות זו מזו בדרגת איכותן? וכי אין זה מתחייב על פי האמת, שיהא לכל פייטן שיר הייחוד לכל צייר תמונת היחוד, השולמית היחידה שלו, אשר אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה, הוא הדין לכל חכם הלחן מנגינה אחת ואין שניה, כשם שיש שמש רק אחת במרום ותיתכן אהבה רק אחת? מלאך העולה מתוך נהר די נור אומר פרק שירה אחד בלבד. לנביא ניתן הצו כלה את נבואתך וצא. אין מגיעים לשלימות אלא מתוך בחינת בכל נפשך ובכל מאודך. ובכן, ממה נפשך, השיג האמן שלימות ביצירתו הראשונה, הרי כבר אמר כל מה שהיה לו להגיד, כי רק נפש אחת ומאד רק אחד לו. לא הצליח לערות את נפשו ולהשקיע את כל חזונו ביצירה האחת, מניין לו הזכות להשראה נוספת, ומה גם להשראות מוסיפות והולכות, לנסות ולחזור ולנסות, לתבוע שוב ושוב את רוח הקודש שתשרה עליו. עיקר באמנות, אף תוכה שלה, בצורה. מסתבר, כל אמן נולד וצורתו עמו. אבל צא וראה אמנים רבים לובשים צורה ופושטים צורה, אף שוקדים להתמחות בבת אחת בכמה צורות. כיוון שמשמשים במשך החיים בכמה צורות ומחריבים אותן, וכיוון שסדר העולם הוא, שאין נאמנות היחיד במסכת יצירה, שמא עלינו לערער אחרי עצם כשרותו של חזיון היוצר מבחינת ההשראה ולומר, שאף היצירה עיקרה מלאכה ולא חזון.
חוששני לדבר בזאת, שמא אהיה מוציא דיבה. ויתכן שזה מן הדברים הנכללים לתוך המופלא, שאסור לדרוש בו בפומבי. כל בירור בסוגיות היצירה נראה לי חילול. יודעי חן אינם מספרים סודות מן החדר, והמספרים אינם יודעים. אף לא באתי לחוד את החידה הזאת לשמה, או לשם הנחת פתרון כל שהוא לה, אלא על מנת לציין, שגם קדמונים חכמים כבר ישבו על מדוכה זו. הבעל שם טוב הקשה: הכיצד אדם בתפילתו אומר ברוך אתה ה' וברוך שמך, ואין חיותו יוצאת בברוך הראשון? ושוב עמד ודרש את הכתוב בפרשת נח “בא אתה וכל ביתך אל התיבה”, שכל אדם צריך להיכנס ברוחו ובנשמתו לתוך התיבה. ואילו באמת נכנס לתוכה לא היה מסוגל עוד לשוב ולצאת ממנה ולראות באור החיים. נס הוא, אומר הבעש"ט, שאין הנשמה פורחת מתוך הגוף בפסוק הראשון של התפילה.
אף בפינו אין תשובה אלא זו, שחזיון האמנות נס הוא, נס הוא, שהאדם נכנס לבית היוצר ויוצא משם בשלום, מבלי להיפגע ברוחו ובשכלו. נס בתוך נס, שהוא יוצא וחוזר ונכנס לשם, שהוא מגלה מפעם לפעם לא רק צורות חדשות, אלא את עצמו בחזיון חדש. הנס יש בו מעלה וחסרון. מעלה שהוא למעלה מן הטבע, חסרון שהוא מחוץ לגדר הטבע, והריהו ממילא פחות מן הטבע. פך השמן שהספיק לכמה לילות הוא נס, אבל כנס הוא נחות דרגה. האמנות יש לה שמן למאור רק בחינת יוצא מן הכלל. לכן האמנות בכללה היא מעשה יוצא דופן. אין היא בגדר לחם חוק. אין היא צורך נפש להמונים, ואולי גם לא ליחידים, אלא ליחידי היחידים. מה שבני אדם קוראים אמנות הוא מעשי שעשועים ובידור. תחליפים לגירויים ביצר הרע, הצתות הדמיון, פטפוטים מחדר המשכב, רכילות ולשון הרע. אמנות צרופה היא חזון אחרית הימים, לאחרית האדם, לאדם האחר אשר אולי בוא יבוא, ואולי ואולי לא יבוא, אלא, אדרבה, יבוא אדם אחר, אשר לא יבין אפילו את המעט משפתה, שנעשתה במשך הדורות לנחלת יחידי הסגולה. כיוון שהאמנות אינה טבע אלא נס יכול שעתידה להשתכח מן העולם, כדרך שנשתכחו מאתנו הנסים והנפלאות שהיו לאבות אבותינו מעשים כמעט בכל דור. יתכן כי האמנות אינה כלל טבע ראשון, אלא טבע שני שלנו. ויתכן כי לא היתה מעיקרה אלא בגדר אפנה. יש אפנות לשעה, לדור, ויש אפנות לאלף שנה, לעידן.
רוחות רעות מבשרות לנו, כי רק עוד דורות ספורים יהיו מהלכים לאפנה זו.
נ"א. יפה שתיקה 🔗
אשרי הנזירים מיין, אוי לנותן בכוס עינו, שבעתיים אבוי לשכור בן שכור, שתאוות היין טבועה בדמו. הרגל ההגיון מורשה הוא בנו. מנעורינו חנכו אותנו לעשות את כוח החושב צנור השפע לחיים שבקרבנו. אף נטעו בלבנו תורת הרמיה שהביטוי גואל. הה, מי יתנני ואיגאל גם מן הגואל המדומה הלזה, המעבידני תמיד בפרך. אמרתי: אנפץ את קולמוס הסופר שלי – אך מה אעשה ללשון הלימודים אשר בפי? יד לפה! אך הלא מעי בי יהמו כחלילים, הגיוני אינו שובת, חקרי־לבי לא יחדלו אף לרגע. כל עצמותי תאמרנה הגות, נפשי השוקקה הרה תמיד הגיגים ורעיונות. מה בצע באלם־שפתים – ורוחי מלאה אמרים? מי יתן ואדע, אם יש אדם בארץ, אשר גם בקרב נפשו תשכון הדומיה, ובלבבו ידום סלה, אשר ישכיל גם אל רוחו ההומיה לכלאה בחובו. אהה, לא נתברכתי בסגולה יקרה זו.
אשרי יודעי שתיקה בקרב נפשם. אשרי האדם אשר לעתים אוניו יעמדו לו להחריש היטב ועד לעמקי־מצולותיו, לבלי להוציא הגה אף ממסתרי־רוחו אל חביוני־מחשבתו, להיות באמת ובתמים כעץ, כאבן, כברזל, כאחד מילדי הטבע, השוכנים בקרב התעלומה האופפת אותם ואותה לא ידעו, באשר גם את נפשם אינם יודעים. אנחנו האלמים אשר בבריאה אך טוב להם, רוח ההגיון לא יפעמם וכל רוח־סערה לא יעברם. ישתקו היטב. רק המהלומה תזעזעם, רק היד החזקה תקיצם, רק המחסור אשר יפגע בבשריהם יוציא מפיהם שוועת־חרדות. משולים הם ליום צח ובהיר בשחקים, אשר לא יקדירו עד אשר עננים רדופים יעברו עליהם בסך. מה טוב חלק השתקנים ומה נעים גורלם. לא יתנו את קולם בנהם או בהמיה בלתי אם להקל ממשא־לבם.
אף כי לא יתעברו על ריב לא להם, לא יריחו סופה מרחוק, לא יחקרו מה למעלה ומה למטה, לא ידרשו אף במופלא שבקרב נפשם. אך מה מפלט לאיש, אשר אין בו אלם וים־רוחו לא ישתוק מעליו אף לרגע, כולו מורשי־לב, נפשו קונכיה של הגות בים האלהים?
אשרי האיש אשר לא רגל על לשונו לדבר שיר, להביע הגיון. אוי לכוהן המשוח למלאכת הסופר, אם משחו האל ואם משח השטן. אנה מפני הקולמוס יברח? ואם ידו לא תמשוך בקולמוס הלא הקולמוס שבלב יחרות הגיגים וניבים, מאליו יכתב. ללא עט ודיו וגליון הנייר. יכול אדם לעצום עיניו, לאטום אזניו, לכבול ידיו, אבל כלום הוא להביא את כנפי־רוחו באזיקים? אוי לרוח השוקקה. אם לא תהגה חכמה יכנה השגעון. מוח זה אחד דינו להפיץ קרני־שכל, להאיר בברקיו את הערפל, ואם לאו הוא עצמו ישקע לתוך ערפל הטירוף. אוי ואבוי לאיש, שאין לו מקלט מן השגעון בלתי אם בקן החכמה.
סכנה לרוח ממעיינה המתגבר. השכל העולמי כמוהו כים גועש. ואיככה אני אנוש הלכה אעבור במקלי הדק את הים הזה?! יש ונבצר ממך לפלס נתיבה אף מעטה בתוך משברי הרעיונות העזים. תשו אוניך. תשו. אכן, שכלך בך הוא כוח הפועל, אך לך אין כוח לפעול. ליאות מפעפעת באבריך, חולשה בדעתך. רעיונות המה יהמו בקרבך ברעש גלים ובמירוץ גלגלים, אך רעיון ברור אף אחד אין לך. ומלאה נפשך דעה כמים לים מכסים, אולם מוחך הצלול טובע בתוך הים הזה.
התנובה הרוחנית רבת השפע היא מכאובים מהולים בחרפה. משל לפרה זו, פרועת העטינים, המהלכת וחלבה שותת. הה, אדם, אף עם השכל הנעלם, עם רוח העולם, אל תרבה שיחה. מי ילמדני עמידת־אלם גם מול הוד המוראות, להסתכל במחזות שדי ולהחריש היטב גם בקרב לבי. נפשי חשקה להיות גולם של אלהים, שוטה של הקדוש ברוך הוא, בור והדיוט באדם, לדום סלה.
נ"ב. שניים המה נפלאו ממני ושלושה לא ידעתים 🔗
שתי פליאות בלבי תמיד.
א. 🔗
מניין אותו מניין נועזים בכל דור ודור, הקופץ לתוך לוע הדובה אמנות בתרועת נצחון מראש לאמר: הננו ועלינו. אנחנו נראה לכם נסים ונפלאות בשירה, בזמרה, בנגינה, בציור ובאמנות הכתב והלשון, אשר כמוהם לא נעשו בשום דור לפנינו? כל אחד מהם עז־פנים, עז־חשק ועז־נחת, כאילו עשה ברית עם העליונים להיות מגלה טמירין ומחולל פלאים, לא קם כמוהו. וכאילו באמת עדיין לא הושר, לא צוייר, לא נוגן ולא נחצבו מליצות נשגבות לפניו.
ב. 🔗
מניין אותו תום העזה ואיוולת חוצפה לאמנים קדמונים ולאחרונים להאמין, כי בשר ודם דל־אונים וחסר־מעש מסוגל לצייר דמות ולהגיד חזון ולחבר מסכת בכתב או בצלצלי זמר ונגן, שיש בה בבואה נאמנה לחזיונות היקום או לכבשוני הנפש? הרי לאמתו של דבר אי אפשר כלל לצייר או לתאר בנאמנות חטיבת טבע כל שהיא או מאורע נפשי כמות שהוא. אין לנו נקודה ארכימדית לעשות איזה דבר בצלמו. הכל שוטף. החזיונות שטים כעננים, הגופים נתנים לנו רק בחליפות צלליהם, הנופים יוצאים במחול, אף היד האוחזת במכחול, המוח ההוגה את הרעיון, הלב ההורה את הרגש, אצים רצים גם כן דחופים ועל הרוב לא בכיוון המקביל לדברים המשמשים מטרות להסתכלותינו, אלא בכיוון ההפוך להם. ואפילו אדם ועולם נוהרים במקביל, אין חושי בשר ודם מסוגלים ללפף בלי הרף את המחזות, אלא עושים אתנחתות והפסקות. ואילו גלגל הדברים ומשך החזונות אינם שובתים אף דקה, ואם כך אין האדם יכול להדביק את הדברים, אלא הוא פוסח עליהם לתוך ההפסקות ואתנחתות. כדרך שאין אנו מסוגלים להרים את עצמנו בבלורית ראשנו, כך נבצר מאתנו להרים משא כל חזיון נע ונד וכל גוף עובר ושט. ואף על פי כן מטפחים אנו אשליה מדורי־דורות, כי אדם כביכול עומד מול העולם לעשות כצלמו וכדמותו. את עצמו אין הוא יכול לראות פנים אל פנים, קל וחומר את היקום ההולך תמיד למסעותיו.
פליאה ביותר ההתעלמות מן השרשרת בצייד אחרי החוליות. רוצה אמן לצייר יריעת חיים אחת. אבל כלום יש יריעה נפרדת לעצמה? הוגה דעות בא לנסח רעיון או מסכת רעיונות הקשורים זה בזה. אבל כלום יש רעיון נפרד או מסכת רעיונות המכונסה לתוך עצמה? עתים לבי נוקפני: מניין אותה התעלמות מן הרציפות של ההויות, אותה היתממות כאילו יש יריעה וקיימת מסכת? הכי רק גניבת דעת עצמנו היא, או ערמת שר החיים עלינו? כל הדברים, אמר דיוגונס, הם, לפי דעתי, תמורות של אותו החומר הקדמון והם כולם דבר אחד.או, בלשון חכמי ישראל, צבת בצבת עשויה. אך אנו מתארים נוף, כאילו יש נוף לעצמו ומגדירים אדם כאילו כל אדם הוא באמת עולם קטן לעצמו, צבת ראשונה.
אין אנו מיישרים את ההדורים, כשהננו מחליפים את היש במראות היש, את העולם בהויות העולם ואת צלם האדם בדמותו או בבבואותיו. אבל כלום די לנו במראות ואיננו חותרים כלל אל העצם? אך אנו עגים לעצמנו עוגות, מתגדרים בבקעות ומתרכזים בסוגיות ובמסכות, אף מחברים פרקי הואי נפרדים, או אפילו רק הואי. האמן תלוש מן העצם. יכול שהוא תלוש מכל בשר ודם אחר, אף מפשוט שבאדם, היושב על שפת הנחל ומכמרתו בתוך המים והוא עצמו אינו מהרהר בשום דבר. יכול שהיא הנותנת. הואיל ואינו מהרהר בשום דבר, הוא צולל לתוך נבכי היש. ואילו המהרהר בדבר אחד, הלוטש את מבטו על פרט אחד, האומר מה נאה אילן זה או ניר זה, מתחייב באמת בנפשו להעקר מן הכולל ולהיות כעלה נידף. האמנות היא עקירה מן המחובר, היתלשות. הפחד מפני השוניות והחלופיות, שאינן אלא אחיזת עינים, הבריח מסתמא את דיוגונס אל תוך החבית פנימה, כדי למצוא שם את העצם, הנאכל במרחב הגדול על ידי המחול הכל מחולל. וכי אין האמנות בריחה מן העצם?
אכן, שניים המה נפלאו ממני ושלושה לא ידעתים. והוא השלישי, זה המתחיל. שואל אני: בכוח־מה כל דור ודור מתחיל מחדש לשלוח את ידו אל המחבת, לחפש בה את ככר הזהב, ואינו מפחד מפני הגחלת? שוב ושוב נשלכים כשרונות לתוך לוע הדובה, שוב ושוב נתקעים ראשים ולבבות לתוך הפקעת להתירה היאך שהוא, או לקשור עוד פעם נימה בנימה. בשר ודם מה כוחו ומידת ימיו מה היא להעמיס עליו עבודת פרך זו, שאין לה תכלית ותושיה?
רבים בכל דור ודור יוצאיו בדרך קוצים זו, אך כמה מעטים מגיעים להישג כל שהוא. אילו לפחות ידע האדם מראש מידת ימיו מה היא, אם יספיק לו זמן־חייו לעשות משהו שבמשהו.
נ"ג. תפילה בדמי הלילה 🔗
בדמי הלילה נשאתי תפילה לאמר:
– אל אלוהי הרוחות, כאשר הייתי נער רך אמרתי עם לבי: מי יתן לי כנף וכנשר אמריא, לא כי נשר הנני, ועוד אחת מעט למרומים אעוף, המוני אדם אחרי יביטו, יעמדו אף ישתאו, וכולם בפה אחד יענו ויאמרו: רק אין זאת, כי רך ומשוח היה הנער משכמו ולמעלה גבוה מן העם ורוח גדולה נוססה בו, הנשגב מחצבו, הנאצל חזונו, הזוהר משא־נפשו, למעונה אלוהי קדם התנשא ויעל, כאליהו לו האדרת ואיזור עור במותניו, אשר עלה ברכב אש ובסוסי אש בסערה השמימה, יען כי לא יכול להביט אל אדם ונבצר מעמו להתבונן אל יושבי חלד. ברבות הימים כאשר גדלתי והייתי לאיש ויינתן העולם אל לבי עברתני הרוח לאמר: קום והראה את ידך החזקה ואת כוחך כי רב להיות איש חיל רב פעלים, למען תברא בריאה חדשה או כי תבשר נצורה כחזון אחרית הימים, אשר בפי הנביא הקדמון, להעביר כל רשע־כסל, לפלס נתיב לצדקה ולעקור את החטאת, לבנות ולנטוע, להשכיל ולהטיב. אז שמעתי קול דופק מלבי לאמר: הכי לא עליך הוטלה המשרה הזאת לשנות ארחות בני אנוש ולעקור את הרעה? קום ופעל. ואען לאמר: אכן אקום. הנה כלביא אקום וכארי אתנשא, לא ישכב לבי עד אם אבצע את אשר זממתי, אותות ומופתים גדולים אעשה בארץ, את הגאה אשפיל, מאשפתות ארים אביון ואציל עני מגוזלו, לא אשקוט ולא איעף עד אשר יעלה כנוגה אור הצדק, החסדים יפרחו כשושנים, האמת מארץ תצמח ועד לגבהי הרקיעים תרום קרנה. אולם אחרי אשר הוספתי ימים ועברוני נסיונות לרוב שבתי וראיתי, כי המעט אשר האריות במרוצתם והאבירים בדהרותיהם לא יהיו מורים לצדקה ולא יחישו מזור לאמת הנרמסת כשושנה על אם הדרכים, הנה קצרה יד אנוש להפיל אף קורט מצרור המר של הרוע החוגג את נצחונו מן המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. יגעים הדברים גם יגעים, כדבר הקהלת. אין כף נחת אף אחת. סובב סובב סובב הולך הרוח הרע ואין לכלוא אותו. רבה דמעת העשוקים על פני ארץ רבה ואין להם מנחם, וגם אתה אלהים לא תבקש את הנרדף. מה בצע כי אזעם ואזעף, אשאג כארי, אתן כשופר קולי, אצעק חמס? אין שומע ואין עונה. ושוב נתתי אל לבי לאמר: אך לשוא ארעיש עיר ומתים. ואך לריק הלכתי בגדולות. בין כה וכה ישועות בל נעשו בארץ. גדולים וטובים ממני. טובי החוזים והמשמיעים לצדקה בכל דור ודור, לא השכילו להטיב ארחות בני אנוש, לעקור את זדונותיהם. אף כי את משוגותיהם. מי אני ומה כוחי לברוא חדשה אף קטנה? הה, אלי, לא ארי נתתני. כלב אהיה לך. אהיה אחד מאלפי רבבות כלביך, הנוטרים את צאנך התועה. לא עוד אתהלל לברוא חדשה, אך אשמור בכוחי הדל על מעט הטוב, השמור בגנזכי דור ודור; שבחי צדיקים אספר, שבחי הישרים בעם, אשר בדור ודור ישבחו מעשיך לאמר: מה רבו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך, כי גדלת מאד. ככלב אשרך את דרכי בעקבי צאן קדושים, אשר את חוקותיך נצרו ומצוותיך שמרו. ולא ככלב אשר יחרוץ לשונו תמיד, כי אם כאחד מכלבי דום, אשר יזעקו רק לעת צרה כי תבוא. אך, אהה, מה מאסה עלי גם המלאכה הזאת מקץ הימים, יען כי כלב רק אחד הייתי. וכלב רק אחד, אף שומר איננו. הכלב הבודד בנבחו לרגע קטן יעשה זאת בבושת־פנים ולאין־חשק וחיש מהר ישאט במעשהו. תחת זאת ייטב לנבוח ואף ישמיע את קולו בעוז ובתעצומות ולממושכות, בהתיצבו בתוך עדת כלבים, אשר עמו יחדיו יתנו בקול רם את מרי זעפם. וסבותי אני ליאש את לבי על כל הנבח אשר יהיה לריק ואומר: הה, אלי, נואשתי גם מהיות כלב לך. הלא אך בהמות הנני עמך, כי מותר האדם מן הבהמה אין. כי גם כל עמל האדם לפיהו, יאכל תמיד ולא ישבע. תנני, הה, אל, ואהיה גם אני כבהמה בבקעה לראות מנוחה כי נעמה ולהיטיב את לבי בכל מאכל. לא עוד אצעק ואשווע, לא אשאל ולא אנסה, לא אחוה דעה ומוסר לא אטיף, לא אריב עוד ריבי, אף כי לא אתעבר על ריב לא לי, לא אומר דיין אני ושופט צדק; כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה. ככה דברתי אליך, לפניך התחננתי. אך אתה את משאלתי לא נתת לי ואף מנוחה מעט טרם ראיתי. הכי הרביתי לבקש הקשיתי לשאול? הנה בליל נדודים הזה, בכף הקלע אשר לי, אחת אשאל ממך אותה אבקש: עשני כבשה קטנה, הלוחכת דשא עשב מעט מן השינה הטובה. תנני ואשמע לחש דשאי השינה. או אז אהיה ככבשה נכנעה, מאומה לא אבקש עוד לנפשי, ותמתק לי שנתי המעטה מכל חמודות היש ומעדני תבל. גדולות לנפשי לא אבקש עוד, לא אבקש.
נ"ד. גם זו לטובה 🔗
הניחו על כף מאזנים אחת את כל הנימוקים והמופתים החותכים לשלילת חמדת החיים ועל כף שניה צרור קרני שמש, תכרע הכף השניה.
הניחו על כף מאזנים אחת את כל המעשים הרעים הנעשים תחת השמש ואת הניחושים הרעים הממלאים את הלבבות, ועל כף שניה פעיתו של עולל בצאתו לעולם לחזות באור השמש, תכרע הכף השניה.
הניחו על כף מאזנים אחת תלי־תלים של אכזבות מרות וסיוטים קשים, חורבות ועיי מפולת כל מרי היאושים, האנקות והיבבות, ועל כף שניה שביב דק מן הדק של תקוה נעימה, חלום רך כנוצה וענוג כצליל, ראשוני קוים לבנין שעלה במחשבה, הדי צחוק ועליצות מעט המגיעים אלינו מן המרחקים, תכרע הכף השניה.
הניחו על כף מאזנים אחת ים של חדלון, בתי נכות גדושים מות, אסמים מלאים צרות ויסורים, ענויים ומצוקות, ועל כף שניה נטף יש, אגל טל של תחיה, אוהל תם אחד, קורטוב חיים של כבוד, ניצוץ טוב טעם ודעת, חיוך מתוק של ילד קטן, באמונה שלי, תכרע הכף השניה.
כל פירור טוב הוא עולם חיי וקיים. כל הר ההר של רע יסודו תוהו ואפס מחצבתו.
“עשרה ימים השתוללה הסופה – רושם במגילתו הקצרה בן ליושב־ענוים – תקפה אותנו במלוא אכזריותה. רוחות עזים בלי הפסק שוברים, דורסים, מפילים הכל. ענני־חול מתערבלים וחודרים לכל: לצלחות, לדיסה, למיים, למיטה. אין רואים, אין שומעים. העינים בוערות מדלקת, האזנים כואבות. בין השניים חריקה תמידית. אך הנה חל מפנה במזג האויר. פסקה הסופה. רוח קלילה נושבת ומביאה קרירות נעימה. החברים מנערים את כלי המיטה ומתקלחים בפעם הראשונה לאחר שבועיים. מהמקלחת יוצאים אנשים חדשים. בת צחוק מרחפת על השפתיים. האושר מדביק. וכי דבר קטן הוא להתקלח ולישון במיטה נקיה?”
הדברים אמורים בשכל טוב. אין עומדים על מלוא ערכן של חמודות החיים אלא במוצאי סופה שהתחוללה. בימים כתקנם בטוחים אנו שמגיע לנו כל טוב והננו מתרעמים על כל פחת וחסרון־מזג בכוס תענוגותינו. פונקנו מקדמות דברי ימי האדם על כדור־לכת זה מתוך שנפלו לנו חבלים בנעימים שפע אור וחום ומזון ומיים מתוקים ויין ענבים ודגה רבה ונחת מבנים ובני־בנים. אבל יכול היה להיות אחרת. יכול היה שלא תינתן לנו ארץ גדולה, פתוחה ורחבה, שופעת מי מעינות ומעוטרת בנחלים ובימים. ועליה שחקים בהירים, כי אם ארץ דלה וצרה עוטה חשכות תמיד, אשר רק לרגעים קצרים יעבורנה קו אור בודד להגיה את מחשכיה, ולא מזון בה לשבוע ומיים בה רק במשורה וסגריר התמיד מכה רוח אנוש בשממון, סופה משתוללת ללא הרף ומכסה בשכבות־חול משכנות אנוש. יכול היה להיות כך. ואינו כך. עולם טוב נתן לנו הבורא. עולם שהימים הצחים והבהירים מרובים בו מן הימים המעוננים והקודרים, ששעות נחת רבות נכונו בו לכל איש, אילולא קלקלו הבריות עצמם את מעשיהם. ונתקפח חלקם. עולם שיש בו מיים ואויר ולחם לאכול בשפע. עולם טוב, לעשותו כולו טוב. וכי אין זו מן החכמה והיושר לפסוק עליו כי טוב?
אף על המקלחת המזומנה לכל איש בעולם הזה, אפשר לכונן השקפת־עולם בהירה, זוהרת, שוחקת, האומרת אל החיים: יישר כוח. רב צפון בכם. נאה לנו לשמוח במתנת־חלקנו גם לשם־כך שנצא מן העולם בבוא יומנו שמחים ועליזים, ולא להיות מתים מכובדים דלים ועלובים. כמה חוסר־טעם להיפטר מן העולם באזנים קטופות, בפנים חמוצות, בלב שבור, בנפש רצוצה, בנשמה מוחלדת, ברגש מר של מקופח. ראוי לילך מכאן מרוצה, מפויס, זיוותן, לצאת מן העולם ושמחת עולם על ראשנו. אין מיתה יפה, ההולמת את כבודנו, אלא מיתת נשיקה, כלומר, נשיקה לחיים ברגע המות, נשיקת פרידה, נשיקת שלום עליכם, נשיקת “לחיים” אל החיים.
נ"ה. נקודות 🔗
א. אהבת הקצה 🔗
בדקתי ומצאתי אצל כמה בני־אדם הרגל להעמיד כלים, אף כלי זכוכית, בקצהו של שולחן או מדף. ואמנם, בעלי־הרגל אלה משברים דרך כלל הרבה כלים. אתה מעיר להם על מנהגם המשונה ומזרזם להקפיד בהעמדת הכלי כראוי לו להינצל מסכנת שבירה – ואין הם שומעים כלל. אין הם מבינים מה אתה סח. מכחישים את הנחתך מעיקרה, שיש להם הרגל כזה, או מתחילים להתווכח ולהוכיח לך, שאין כל קשר בין העמדת הכלי בקצה לנפילתו ושבירתו. להוכיח אפשר הכל. האדם בחריפותו נמלט מהערה צודקת, שנתכוונה לטובתו, והכלי נשבר – משמע. אין זה נוהג סתם, אלא צורך טבעי להעמיד חפץ בקצה, זוהי אהבת הקצה. קשה להלחם בטעמי חסכון וגרם בנזקין. כוח דוחף את בעלי הקצה לסכן תמיד. להיות קרובים להפסד. כל אחד מהם הוא לא רק מזיק ברשות הניזק, אלא גם מזיק וניזק בגוף אחד וברשות אחת. אוהב הוא לחבל בשלו. רבים משתוקקים להתיצב סמוך לשפת התהום, משל הם מעמידים את גורלם למבחן ומתגרים בשר החיים. אף העליה לפסגות ההרים נעוצה מסתמא באהבת הקצה. אדם נצב אל גבי חודו של הר ועל שפת התהום – שתי סכנות ושתי הרגשות חריפות מעורבות זו בזו. אותה שעה הוא חש עצמו במלוא המתח, הוא מרגיש עליה לשיא כוחו וחידוד האני שלו. מעין חוד שבחוד. אף הבאר העמוקה מושכת את מבטנו ואת כל הרמ"ח שלנו לתוכה. העומק הוא גם כן קצה. חשק הוא להגיע עד הגבול ולהיות שרוי בין הגבולין ולהתחקות על רשוּיות הספר, מקום שהרקיע והארץ נושקים זה את זה. כל מהפכה נעוצה בתאוה להגיע עד הקצה, להעמדת דברים על חודם. מלחמות על עסקי גבולין הן באות. הוכחות השכל הישר אינן משפיעות כאן ולא כלום, אף הטענות מנסיון העבר אינן מועילות הרבה. כל דור מבקש לטעום טעם הקצה ולריב מחדש ריב הגבולין. אבות משכילים טוענים לבנים: מה לכם שגם אתם נלחמים בנו? כלום בינינו וביניכם אין הבנה הדדית ולשון משותפת, כפי שמצאנו בינינו ובין הורינו הבוערים? הטענה אינה טענה. הבנה הדדית ולשון משותפת – ואהבת הקצה היא שממרידה כל דור־בנים.
ב. על העיקר אפשר או צריך פעמים לשתוק 🔗
פרוסט מתחיל את ספורו הגדול “בעקבות הזמן האבוד” בתיאור ליל־נדודים של איש, שנפל למשכב במלון בעיר נכריה. מתהפך אותו חולה על משכבו, הרגעים זוחלים כשעות. לפתע נצנץ בלבו שביב תקוה, כי קרוב היום. שכן קוי־אור חדרו דרך סדקי דלתו. אהה, הוא נחל אכזבה קשה. זה היה אור הפנס של שמש המלון, שעשה בשעת חצות סידורים לקדם את הלילה בנעילת הדלתות והגפת התריסים בפרוזדורים. היום היה עוד רחוק.
לכאורה מה מהותיי ביום מן האור, אף על פי כן אף האור והיום אינם שמות נרדפים ולא בכל המצבים משמש הראשון מופת חותך לאחרון. אפשר שאדם המתהפך על משכבו ומצפה בקוצר־רוח לזריחת הבוקר ימצא עידוד לעצמו לאו דווקא באורות בוקעים, אלא בסימנים אחרים, המלווים את לידתו של יום, סימנים טפלים ומקריים, ובכל זאת אינם מכזיבים, כגון בצעדי החלבן על המדרגות. האור פעמים מטעה. החלבן לא יכזב.
לא בכל זמן ומקום הלכה כחכמים, התובעים את המהותיות ומעמידים הכל על העיקר. תפוס, אומרים הם, את השור בקרניו: תן לנו תמצית; גע בצפור הנפש. פעמים סימנים מלווים לגוף נותנים לנו מושג נכון וממצה על הגוף יותר ממנו עצמו. תרנגול קורא, מן הסתם עולה השחר. אבל יש שגם התרנגולים מתבלבלים וטועים בזמן. עתים התרנגולים קוראים גם בלילה. איני קובע מסמר בהלכה זו, שמא יבואו מומחים ויגלו את בורותי בפרט זה. ועם הארץ בפרשת תרנגול נראה בעיניהם של חכמי התרנגוליוּת כעם הארץ לכל דבר. מכל מקום יש יסוד להנחה, שכשם שהאור פסול לפעמים לעדות על מולד היום, כך מצויים עיקרים שהטפלות מהימנים עלינו יותר מהם.
ג. מוח ולב 🔗
אילו קטרגו על השכל מטעם הרגש ועל המוח בשם הלב, מילא. אני אומר “”מילא" בסיג לסיג, שהרי אין להבין כלל מפני מה שכל ורגש, מוח ולב, צריכים להיות צרים ואויבים זה לזה? כלום צרה נפש האדם להכיל את שניהם? אבל אפשר ליישב בדוחק ולומר, כי המוח והלב הם שתי מלכויות, ומדרך של מלכות לבקש לעצמה שלטון מלא ויחיד. אולם רוב קטרוגים על השכל באים לא בשם הלב, אלא בשם החושים והיצרים. החכמים הכופרים בשכל סבורים, כנראה, כי מקור כל יצירה ביצר דווקא. ואם כך – מנין כל חרי האף על השכל? הרי אף הוא יצר חזק מאד. לדידי העז שביצרים. כל יצר רעבונו זמני ותאבונו מוגבל. כיוון שהשבענו אותו לשעה – הריהו שקט במכונו עד שתשוב אלינו התקפה של רעב. ואילו יצר השכל אינו שובת אף לרגע וסקרנותו עוברת כל גבול ושיעור. כל יצר יוצא לפעלו על ידי החושים ונושאו מוחשי; נתעלם החפץ הנכסף מן החוש אף היצר עלול להירדם. ואילו השכל נוהה דווקא אחרי הנעלם וכל שנושא עיונו מפליג והולך ממנו כן תאוות הדעת גוברת והולכת.
הרבה קלקולים תולים בשכל. הוא קר, יבש, ספוג מרה שחורה, משעמם, הואיל והוא דק וחותך הריהו סותר ושולל, ולפי שהוא פסקני הוא ממעט כל דמות ופוגם בספירת הרגש. היו שאמרו שהדעת היא שקיעת החיים. אולם הבוז לשכל אינו עומד בפני ההגיון ואף הלב סולד ממנו. לא השכל קר ולא הרגש חם, אלא הנפש היא מקור הקור והחום. נפש חמה מסיקה אף את השכל החריף ביותר. הרמב"ם גאון השכל היה גם גאון הלב. שכלו של שפינוזה היה חם יותר מלבו. דרך כלל מרובים בעולם הלבבות הקרים מן השכלים הקרים. כל פעם שאנו מצליחים לתפוס איזה ענין קשה, להיכנס לתוכו, להקיפו, שמחה נכנסת לתוכנו. כל ילד הרגיש טעם של אושר כשהגיע לראשית דעת בכללי החשבון והשיג פשטם של חיבור, חיסור, כפל וחילוק. תורה אור ושכל שמחה. הכל אוהבים חידוד, בדיחה, המצאה. פעמים אימרת־כנף אחת עוברת בכל המדינה ככדור־שעשועים, מתגלגלת מפה אל פה, מדליקה עינים ומשמחת לבבות.
השכל הוא מורה־דרך ודורש־טוב שלנו. אמנם, כל אדם הוא בטבעו כפוי־טובה, ומדרך הטבע שנשלם לשכל רעה תחת טובה ונזלזל בו. אבל כלום איננו מגזימים למעלה מכל שיעור בלעג נואל זה, שמגלגלים תמיד על אחינו הגדול?
הברק מפתיע ומרענן. והשכל מהו? כלום אינו ברק? ומה יפה מן הברק?
ד. חלון, וילון, תריס 🔗
השכל טוב מצד עצמו, כי הוא חלון לעולם העליון והוא טוב על שום תפקיד־משנה שנועד לו, והוא – לשמש וילון או תריס לכסות על העולם התחתון שבקרבנו, על הגס והמגושם שבנבכינו, אף על הדק והמגושם, על כל יצר רע, על רגש נאלח. השכל מבין מה מגונה והכוח בידו לבלום את הסוסים העוורים. השכל לכשירצה הוא חייט של לבושים. ואדם זקוק ללבושים. המערומים, ולא לבד אלו שבגוף, סורם רע. הרגש החזק במערומיו מאוס ביותר. השכל תופר כתנות אור, כי הרגש, אף הרך והמעודן, יש בו עכירות ואפלוליות. אשרי בעל הנפש, שנתברך במנת־שכל מספיקה לישב תמיד ולתפור נרתיקים כדי להכניס לתוכם חמה של לב. הלב מבחוץ – כלום אינו שפע רב מדאי, שפע נשפּך?
נ"ו. שתי רשויות באמנות 🔗
שתי רשויות באמנות: רשות החזון ורשות השעשועים; רשות ההתגלות ורשות הכיסוי; רשות המערומים ורשות המחלצות; רשות האש ורשות העשן; רשות תיאור ההויות וההואי ורשות הדביקות בנעלם; רשות הביטוי, הלשון והסגנון ורשות הרמז והסמל; רשות המעמקים ורשות התלפיות; רשות החתירה אל העצם ורשות התאורה והתפאורה. אין תוך בלי לבוש וללבוש עיטורים וקישוטים וכל פטורי־ציצים, כפתור ופרח. אך יש אמן המשקיע כל כוח היוצר בעשיית הכפתור והפרח, עד שאינו נפנה עוד להכות הכפתור וירעשו ספי הלבבות. הלבוש אוכל את הנפש והצורה נבנית מחורבנו של התוך. אי כאן הגבול בין שתי הרשויות, היונקות זו מזו והמובלעות זו לתוך זו? שמא יש חרב הננעצת על סף כל רשות, לבל תסיג גבול חברתה. אין חרב. אף אין מצויה יד חרוצה להציב גבולות ביניהן ולא עין מזוינת לחתוך קו־הפרד. ענין זה מסור רק למצפון האישי. אבל אין זו כלל גזירה מן השמים, שיהיו כשרון היוצר והמצפון הער כרוכים זה בזה. יכול כשרון גדול חסר־לב וקל־מצפון. יכול רבן במלאכת מחשבת חסר טעם והבחנה או פורץ במזיד את גדרי הנוי והחן. אין חזון האמן אפיטרופוס לרוח השקר המקנן בו. הקדושה והקליפה בלולות לעתים יחד, כשם שבמחוזות שקספיר הולכים שלובים תמיד המלך והליצן, הגבור והנוכל, החכם והכסיל או המשתטה. בדקתי ולא מצאתי עדיין מד־כוח לשפוט על פיו מקור השפעתה של היצירה האמנותית היכן צפון: במאור האמת או באופל היצרים השוכן בה, ברוח החן והחסד השפוכה עליה או בגירוי המיני, המשמש לה לוית כיעור בכל מפעליה, בכוס הקידוש המורם בידה או בסמים המשכרים שהיא מוזגת לתוכה? חפשתי ולא מצאתי מלבד ספרי הקודש פרק־אמנות כובש לבבות, שאין בו תבלינים של היצר הרע ומסממניה של הסיטרא אחרא. מפסלתם של יצרים נכתבים לוחות האמנות. כל גבורי המחזות המהוללים, גבורי הדמים הם. הכי תרד האמנות לטבול בנחלי הזוהר? לא כי בנהר די נור של התאוות הרעות; חמוצת בגדים הנה ובדם תרחץ את פעמיה. הדם הוא נפש האמנות. הרצח כוחה הפועל. מן השריפות היא מתעשרת; תאוות גבעות עולם הן דוכנה; יין הרקח שלה המשקה חשקים ותפנוקים.
יש אומרים: לא באה מלאכת מחשבת אלא לתת תיקון לילדי התוהו ולגאול כל בן חלוף מזמניותו להביאו לחיי עולם הבא… אך אם כך, הלא מקום האמן יכירנו בשערי הנצח, ולמה אמנים מרובים כל כך טורחים בשקידה מרובה כל כך להשיג לידם בתחרות המרוצה את זר הדפנים? אכן, שתי רשויות באמן. לנצח יביט, אך יפן גם ליצר האני הקטן לקנות בצע כסף ובצע כבוד במחיר חזון. לכאורה עיסוקיו בחיי עולם, אך הוא רעב תהילה וצמא פרסום לאלתר. חיי עולם וחיי שעה משמשים אצלו בערבוביה. רוצה הוא לראות את עולמו הבא בעולם הזה. משל אימה טמירה מכרסמת את לבו, שמא התוהו הוא יסודה של כל מלאכת מחשבת ולריק פניה.
סתירה? אכן. אך כלום אין הסתירה נשמת האמנות? כל מלאכת מחשבת היא בנין מתוך סתירה וסתירה אגב בנין. האמן נכסף לצור לחומר צורה ולהפיח נשמה בגולם. אך גם בעלותו לשיא מפעלו יביט והנה שוב הגולם נצב נכחו פנים אל פנים. כשם שההלך בהגיעו לשיא ההר יראה שנית את הבקתות הקטנות המצופפות למטה, והנה הן קטנו אף מכפי שנשקפו אליו למטה, ככה יראה האמן על השיא מה דלו מעשי ידיו, מה מעט למד, מה מעט הבין ומה מעט השכיל לשוות לדברים את צלמיהם. כמה קטן הסיני מתחת לרגלי משה קרא היינה ביגון. וכמה דל מפעל האמן בעיניו בהתיצבו על שיא הישגו. בהקיפו במבטו את כל יצירותיו יראה כל מגרעת ופחתת בהן, ולבו יכהו לאמר: הן לא פעלת מאומה, דבר לא תיקנת, שום יצירה מתוקנת לא הוצאת מתחת ידך. תוהו. אך תוהו ובוהו. האמן מחדד את מבטו ומחריף את חושיו תוך כדי עיסוקיו בכלי־מלאכתו. אך לכדי הבנה מלאה להכיר פגמיו הוא מגיע רק בקצה דרכו. אילו ניתנה הרשות בידו להתחיל כעת, כעת, לאחר ששכלל את כליו, הכל מבראשית. אך הרשות אינה נתונה. שתי רשויות באמנות: רשות שובע־רצון ורשות חירוק השנים, רשות זחיחות הדעת ורשות חולשת הדעת, רשות מקור הברכה ורשות עמק הבכא.
נ"ז. עולם הפוך באמנות 🔗
עולם הפוך בשדה היצירה, שהזקונים קודמים לנעורים. אדם נער, כיוון שנפתח לפניו פשפש קטן להיכל היצירה, הריהו צועד בעוז ובגאון כזקן ורגיל, כולם חייבים לפנות לו דרך, והכל מצווים להודיע לו חיבה ועידוד. הרי כל העולם עומד ומצפה למתנת חלקו. מה חלקו? חלקו שפר מכל חלק. הוא אשר יגלה הלוט מעל המסתורין, הוא יסלול דרך חדשה.
עד שבא הוא היה העולם האמנותי שמם כביכול. כיוון שבא הוא באה עמו בשורה חדשה, אור חדש יופיע, גשמי־ברכה יזרמו בשפע. פשיטא ששובע־רצון עמו ושמחת עולם על ראשו. שום פרחח של אמנות לא נכנס להיכלה אלא דרך שער הנצחון. אולם כל זמן שאמנים מזקינים בטחונם בעצמם מתערער והולך ויבולם שבעין נראה להם עלוב ומבוייש ביותר. באמת ובלב תמים מעלים על עצמם, שהם רק עכשיו מתקרבים והולכים לדרגת מתחילים. אכן, עולם הפוך: הצעיר אומר “ויכולו”, והזקן עובר על סדרה בראשית. לערב ילין בכי, אחרי שבבקר היתה רינה. זורעים ברינה וקוצרים בדמעה. הצעירים כותבים, הקשישים מוחקים. הצעירים באים אל המוכן, אל השבת הגדול, והקשישים, המניחים את שבתם מאחוריהם, מגיעים לערב שבת, נאבקים עם החומר. ואילו פרחי האמנות, החומר כביכול נלחם להם. ולמה אמרו חכמים כל התחלות קשות?
היפוכו של דבר נכון. כל ההתחלות קלות. הדרך בתחילתה זרועה שושנים, הנעורים אומרים בטחון, הדמיונות מנגנים ככלי־זמר, התקוות יוצאות במחול בקצב מנגינותיהם, המניעות נסות כצללים, האכזבות נחבאות בחוריהן. אך הן עתידות להגיח בדרך הפעולה ובסדרי הגשמתה. ההגשמה היא אם השממה, שורש כל יגון. משל הגשמה נוטרת איבה לאמן על שום שמעלה על עצמו, כי שותף הוא לבורא במעשי בראשית וכי אף הוא מסוגל לעשות יקום לעצמו. אך אין בורא אלא אחד. ואף הוא היה בורא עולמות ומחריבם ואומר: אלו לא היו ערבים עלי ואלו ערבים עלי. סחו חכמי ישראל: מלך בנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין, פלטין, הלואי תהי מעלת חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. כך אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו: עולם, עולם, הלואי תהא מעלה חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. להבדיל אלפי רבבות הבדלות. רק בורא העולם ראוי היה לו לומר כי טוב. אך בשר ודם, שלא טבל את מלאכת־מחשבתו בדם הספיקות לפניה ולא רחצה בדמעותיו לאחריה, אינו ראוי כלל להיכנס אפילו לשער החיצון של היכל היצירה. אכן, מגילתו כתובה; אבל כלום היא גם חתומה? היא תמה, אבל כלום גם נשלמה? אין שלימות. אין מגיעים אפילו לבבואה דבבואה של שלימות, שהרי השלימות אין לה שיעור. לו אלף שנה יחיה בשר ודם, אין בידו אלא רישומים, תרשימים, תכניות, טיוטות. אמר פלוני האמן גמרתי, הריהו כאומר: נתעייפתי, ושוב אין בי כוח ללטוש, לתקן, לשכלל. אין מסיימים מתוך עודף־כוח אלא מקוצר־כוח.
תחילת החסידות קלה היא – נאמר בספר רוקח. ורבי בונם החכם פירש ענין זה כך, אדם בא לטהר, מסייעים לו בהתחלה ואומרים: רצונך להיות חסיד, בבקשה, דבר זה לא בשמים הוא. קרוב הוא אליך בפיך ובלבבך לעשותו. בדומה לפלוני, שנכנס לחנות מלאה וגדושה פירות טובים, שמתירים לו לטעום מכל מין ומין. כיוון שהוא מבקש מבעל החנות לשקול לו כמה ליטראות מן הפירות, מיד אומר לו המוכר: ר' יהודי משלם כך וכך טבין ותקילין. הטעימה מן החסידות קלה היא, אבל טעימה אינה אפילו דרגה לשלימות. השלימות עולה ביוקר. ואיזה חסיד? – הפטיר רבי בונם. הוי אומר: השלם, הגמור.
ואיזהו אמן?
פרחי־אמנים מבטיחים תמיד ותולים בהם תקוות. הם בטוחים תמיד. יש בהם חוצפה של קדושה בכניסתם להיכל. הם רנים וחוגגים, שכורים מן הטעימה הראשונה. עדיין לא פרשו פסוק כצורתו בפרשת בראשית וכבר פתחו לומר ויכולו. אך אלף מהם נכנסים להיכל ואף מאה אינם עוברים את הסף והלאה; אפילו עשרה אינם מבצרים להם מקום שם, ואפילו שלושה מהם אינם מוצאים לפניהם כסא הכבוד; לא כל שכן אינם מבוטחים בישיבה של אורך ימים, ומה גם להגיע לטיף־טיפה של נצחיות. הנצח כלי־קיבולו צר. רבים אמנים וסופרים אין בידם אלא ירח דבש, שארכו שמיטה או שמיטותיים. מעטים מן המעטים שרויים באפנה כימי דור. עבר דורם פנה הודם, פנה זיוום. לא ידע איש את קבורתם אפילו בבית העלמין, המכונה תולדות האמנות או תולדות הספרות. אין זוכר ואין פוקד אותם. לא עלתה בידם אלא כדי טעימה.
נ"ח. נקודות 🔗
יש חכמים לבטלה, כשרונות לבטלה, עסקני־ציבור לבטלה ופסימיסטים לבטלה.
בדומה למחלות מדומות מוצא אתה בריאות מעושה, יצר הרע מלאכותי, חכמה מנופחת, ללא יסוד ושורש בשכל הנעלם.
אומרים, שהשכל שר והמחשבה היא בעלת תאווה. אבל כלום אין גם עולם האצילות, שממלאים אותו מהומה של מעשים ומעמידים בתוכו שוק למיקח וממכר?
נ"ט. ידידי הפייטן 🔗
פגשתי שוב את ידידי הפייטן מר שמחוני, לאחר שזה כמה חדשים שלא נראה לי בשום מקום. כך דרכו להופיע בלתי צפוי ומבלי שרואים מהיכן הוא בא להתיצב על ידך. תוהה אני כל פעם; הכלל אדם הוא שמחוני? אין לו בית, אין לו אשה ואין יודע מהיכן הוא חי ומהיכן הוא זורח וקורן תמיד. ואולי משום כך הוא משרה עלי רוח של יום טוב. יש מן ההפתעות והחידוש בעצם מראהו והילוכו. אמרתי לו שלום. והוא לי: “יכנס הרוח ב…” אמרתי לו: ברכה נתתי וקללה תשיב. אמר לי: אדרבה, גם הקללה ברכה היא בפי. וכי אינך יודע, שקללה ראשי תיבות: קרן קיימת לך לעולם הבא. הסתכל בי במבט בוחן ושאלני: ולמה ידידי פניך אינם כתמול שלשום? שכחתי כי גם תמול שלשום לא היו לך פנים שוחקות. אתה דואג ומצטער תמיד. חוששני שהנך מהרהר קנאה בפלוני… שהכל אומרים עליו גדול בסופרים שמו. לא כדאי להיות גדול. מקרא מפורש הוא משגיא לגויים ויאבדם. כל הגדול מחברו קצרו גדול ממנו, כלומר, יורד מעל הבמה מוקדם יותר. מה איכפת לך? יהיה פלוני בר. ואתה די לך להיות תבן. כסבור אתה שהעלבתיך? משום שיש לך מוח מטומטם. ואלא מה? אינך בגדר תבן? ראשי תיבות של תבן: במסתרים תבכה נפשי. הוא שאמרתי: הנך במעלת תבן. ואתה לא הבנת לרוחי. “לפי שהנך חריף”. אל תקראני חריף. חריף בגימטריה רצח. אדרבה, צא וחשב. ולפי שחרפת אותי בשם חריף, הנני ממהר להיפרד ממך ולומר לך לעזאזל. אל תבהל. עזאזל נוטריקון זה לעומת זה עשה אלהים. תדע לך, חביבי: יש סופרים כאלה ויש שכאלה. ואתה משכאלה. ועדיין איני “יודע מה ההבדל בין כאלה לשכאלה”. שמע, ידידי, אין לי פנאי להתעסק עמך הרבה. תדע לך שאני עסוק והשכל שלי קצת אינו בסדר ומלבד זאת לא עליך יש לי קצת בלבול־מוח, ובתוספת לכך דעתי פזורה עלי ואין לי כל אפשרות להתעסק עמך בשיחות בטלות. ולמה אינך שואלני במה הנני עוסק? כיוון שאינך שואלני אומר לך מעצמי. כותב אני הימנון, שלא הימננו אבותינו, אפילו ידידי בנצח, אבן גבירול ויהודה הלוי, שני אחי הקטנים, לא הימננו כמותו. השם הוא “אמרו לאלהים”. רצונך לקרוא? הנה. הוא מוציא גליון נייר גדול פנים ואחור. הא לך, קרא. אמרתי לו: “מר שמחוני, חלילה לי לקרוא פרקי שירה, שהם קודש, ברשות הרבים, מקום של חולין”. צדקת ידידי. חכמות בחוץ תרונה, אך שירה מעלתה גדולה משל החכמה. היא בת מלך וכבודה פנימה. ומה גם שיש שירה ויש שירה. שירים של שמחוני מקומם יכירם בצל קורת בית. הם נקראים בלחש ובשכיבה על הספה דווקא, ולא באור גדול. דרושה אפלולית כל שהיא. הרעש אינו הולם אותם. שמחוני אינו רעשן ואינו עושה פומבון לעצמו. שמחוני כותב לא בשביל ההמון, כי אם לעצמו. וקורא אחד ותיק יש לו, השוכן במרום. ועדיין עומד אני באמצע הכתיבה. ולמה הפסקתי? משום שחפצתי לנוח מעט. אי אפשר לעמוד בהשראה לאורך שעה. ההשראה ידידי, מעייפת. ולמה יצאתי החוצה? שחושש הייתי לנוח מעמלי הרב בצל קורתי, שמא אלי יבוא טורדן להפריע את מנוחתי. ואם לא יבוא טורדן זר, הרי אני טורדן לעצמי. וטורדן שכמותי, כשהוא פוגע במי שהוא, על אחת כמה וכמה בעצמי, אוי ואבוי לו. לכן יצאתי להתהלך קצת ברחובות. ברחוב איני מפחד מפני אורחים לא קרואים. ברחוב הנני פטור מלראות איש ולהסתכל בפרצוף זר. כשהנני ברחוב הריני לגמרי עם עצמי, חפשי לי כציפור. איני רואה ואיני שומע כלום. חבל שנזדמנת בדרכי. לכן בקשתי לקללך. בלעם הייתי לך. באתי לקללך וברך ברכתיך. יהי רצון שכל האחרים ישנאו אותך כמוני. צרה היא שרבים מבין חבריך מביטים עליך בעין רעה ומזלזלים בך. נזדמנתי בחבורה אחת אמרו לי שם, כי רק אחד היה במועדון שלהם, שהביע עליך הערכה חיובית במשך עשר השנים האחרונות. שלום, ידידי.
בנקישה כפולה של מקלו נפרד ממני. כבר התרחק בהילוכו הנחפז כברת־דרך. אך שב על עקבותיו במרוצה, הדביקני ואמר לי:
– רציתי לומר לך, ידידי, מה שבלבי: טוב שאתה בעולם. ואם חלילה תעשה שטות ותמות אני וכל העולם עמי יהיו נפסדים הרבה. שלום.
ס. מדרש שמות 🔗
יפה אמרו: השם גורם. ומי שאינו נוטה לדעה זו, הרי יודה לפחות, שהשם משמש מגדיר העצם או הפועל.
צא וראה רושמי רשימות מכתירים את מאמריהם בשמות יוצאי־דופן מצד הצידקות והענוותנות, כגון “בקרן זוית”, “מן הצד”, “דף מפנקס”, “בשולי היריעה”, “בשולים”, “על הסף”, “פכים קטנים”, “זוטות”, “פירורים”, “שברים” או “שברירים”, “זיקוקין”, ו“ניצוצות”, “שורות”, “שורותים”, “שתים שלוש שורות”, “מתוך מחברתי”, “שרטוטי־עפרון”, “בקצה המזלג”, “על חודה של מחט”. ואין צורך לומר שמחבבים את הכותרות “פרקים קטנים”, “רשימות”, “הערות”, “הערות אגב”, “הערות חטף” וכיוצא באלה, שיש בהם להוציא מלבנו את הטעות שהמחבר בא להרצות חלילה לפנינו פרשה שלימה או לקבוע את דבריו כמסמרות ולהורות הלכה לרבים. חס ושלום! אין הוא מעיז כלל להורות הלכה או להציע שיטה ערוכה ומסודרה. לא שולחני הוא שיש בידו טבין ותקילין, אלא כל עיסוקו במיני סדקית ואין עולה כלל בדעתו לדבר אל הקהל. הוא כביכול מהרהר בקול.
לכאורה אדם עומד בשערי עתון – כלום מהרהר הוא בקול? העתון הוא דוכן הנתון ברשות הרבים. והעולה על הדוכן הזה עומד בשער בת רבים ושאיפתו לזכות או להשכיל את הרבים. בלי קצת חוצפה של קדושה אי אפשר להיות אפילו קצת סופר או קצת עתונאי. ואם כך מה ענוותנות וצדקתנות זו של אחד ביישן ונחבא אל הכלים ושמוט אל הצד או לקרן זוית?
אבל אין מקשים על מנהג שהחזיקו בו לא מעטים. השמות הללו מן הסתם אינם דבר שבמקרה או שבגנדרנות סתם. ואם איני בא להביא ראיה לדבר הרי בדעתי להביא זכר לדבר ממנהגם של אבות ספרותנו ומניחי היסודות לעתונותנו.
רנ“ק העיז וקרא לספרו בשם מורי נבכי הזמן. אחד־העם אעפ”י שהתנהג בנחת ובמתינות כמי השלח, התיצב על פרשת דרכים, ולא בקרן־זוית. ברדיצבסקי אנין הדעת קרא בספרו בשמות “על אם הדרך”, “מחשבות ותורות”, “פילוסופיה וחיים”, “ערכין”, “מבית ומחוץ”, “משני עברים”. א. ד. גורדון שאל לנתיבות “האדם והטבע” והיה שוקד “לברר את רעיונו מיסודו” ו“לעשות חשבון עצמנו”, וכן כתב הלכות דעות ומלחמת דעות. נ. סוקולוב דבר אל קהל עם ועדה החל מ“למרנן ורבנן” ועד ל“האני הקיבוצי”. ברנר כתב ב“שדה וספר”, ושדה משתרע למרחוק. לא לקט או פיאה. אמנם אף ברנר נוטה להצטדדות. אף על פי כן הרי ראה עצמו מעורר ומזעיק ולא לחשן ורטנן.
במידה שיש ממש במדרש שמות נראית לי יותר דרכם של הראשונים.
ס"א. פרזות 🔗
אילו נשאלתי איזה המקום העצוב ביותר הייתי עונה ללא פקפוק: שפת הים בימות החמה, בתל־אביב, המלאה צאן אדם, גברים ונשים, גופות דחוסות המשיגות כמעט אשה גבול רעותה. מעין מחנה הסגר כאן – ומה בכך שזה מחנה הסגר ולא מחנה קבע אלא ארעי? זה ארעי ארוך, החוזר ונשנה כל יום במרבית ימי השנה. יש שמצטיירת לפנינו דמות בקעת העצמות עליה סח בן־בוזי: “והעבירני עליהם סביב־סביב והנה רבות מאוד על פני המחנה והנה יבשות מאוד”. חושבני לא מעטים נפשם סולדת מן המראה הזה, אלא שאינם מעיזים או מתביישים לומר זאת. ואני מעיז לומר. ערב־רב של גופים לעין השמש, כלאים כאלה, שאינם שכיחים בשום מקום ישוב, הם חטיבה של מיאוס. קל לסלף את הדברים ולראות בהם הטפת־מוסר. אמנם, גם הרגש המוסרי אינו טריף־פסול; אולם בידוע שאסור לומר אסור. וכמדומה שעדיין מותר לומר: לא יפה. וזהו הענין: הנפש היפה סולדת מן הפרהסיה הפרועה הזאת, ערומת המערומים.
אותה הצטופפות על שפת הרחצה אין לה, צידוק מטעמי בריאות העם. נקיון הגופים, טבילה בים, הוא הדין תרגילי הספורט, היציאה מן המעונות הצרים לאויר הצח, הם מן הדברים שאינם צריכים המלצה. אבל דווקא המחנות המצופפים מהווים ניגוד לחוקי הבריאות והנקיון. ושכיבה של בטלה במשך שעות להשתזפות, שתועלתה מפוקפּקת, אין לדרשה אלא לגנאי. מסתבר כי דרי המעונות הצרים, השקועים כל ימיהם בטרדות הפרנסה, חלקם מועט בין המתפּרקדים בצוותא רבת־אוכלוסים זו. אין להם לא שעות פנויות, לא מוחות פנויים, אף לא המדים הצבעוניים, שהם תנאי חשוב במועדון של בטלה זה. וכיוון שצד התועלת שבראוה זו מפוקפקת ביותר, אין לנו אלא לציין, שכנגד זה הצד המביש הוא למעלה מכל ספק. יש כאן הטלת רשות היחיד ברשות הרבים; כנסיה זו שלא לשם שמים ולא לשם הארץ ולא לשם איזו תכלית. היא נמוכה משל יושבי קרנות, שכן הללו הם שוכבי קרנות; זו היא בטלה קיבוצית ופטפוט קיבוצי של גופים מפוטפטים.
ס"ב. אנשי־רוח 🔗
פליאה היא החלוקה לאנשי־רוח ואנשי־מעשה, שבכלל הראשונים מייחדים את האמנים, הסופרים ובעלי המקצועות החפשים – חפשיים ממה וכלפי מי? – ובכלל האחרונים את האכרים, הפועלים, בעלי המלאכה, הסוחרים והמדינאים. וכי האמנות בימינו אינה בגדר תעשיה, הספרות אינה אומנות ושדה הרוח אינו מלכות ממש על כל הגינונים, התכסיסים הנימוסין, המצויים בכל הממלכות?
האמנות על ענפי השעשועים והבידור שלה משמשת מקור־תעסוקה למיליוני אנשים בעולם, ודומה שמנין משמשיה ועובדיה עולה גם על מניין הפועלים בתעשיות הנשק והסמים המשכרים. קשה להניח שהרוח דווקא, היינו, הרוח הצרופה, רוח אהבת הטהור והנאצל, משמשת רוח החיה במרבית היצירות הקיקיוניות בזמר, בצליל, באומר ובסרט, המפרנסות את המוני הצופים והמקשיבים וגם את המוני מייצריהן. הרוח המכוונת את מפרשיה של האמנות בצ"ט חלקים שבה הוא רוח חמרנית גסה ומגושמת, רוח תאוות הבצע, רוח רדיפת הכבוד והפרסומת, אף רוח התאווה להשיג מעמד ושלטון. דרך כלל אין לתלות באמנות התעשיינית אף נדנוד של כוונה לזכך את המידות, לעדן את ההרגשות ולטהר את הלבבות, לרומם את קרן הטוב ולהעלות את המאור שבנפש. אין לזו כל עסק עם המוסר והנאצל אינו מענינה. בשעת הצורך אין היא נמנעת מלהדליח רגשות ומלגרות יצרים אפלים ומלחטט בתוך גלי־זוהמה, אינה בוחלת בשום אמצעים. ואימתי אין לה שעת הצורך? עיקר יניקתה מן המקומות המסואבים שבחיי הפרט והכלל, היא ניזונית מן החלאה שבנפש, מן הניבול והניוון, מן הבילוש והרצח. כיוון שהיא מטילה בכל המיאוס הזה תבלין של כשרון ומזבלת אותו בסממני הגירוי והשעשוע ואף עוקרת את כל ביבי השופכין החברותיים ממחבואיהן ומוקיעה אותם לתוך הפומביות המקושטת בתאורה ובתפאורה, הריהי ממהירה את צמיחתם של גידולי הסיאוב ונותנת כביכול הכשר ציבורי לחלאה המצטמקת דרך הטבע פעמים מחמת בושה ופעמים מתוך פחד מפני משפט הקהל. אמנות השעשועים והגירויים יש לה חלק רב בהעמקת השחיתות ובהגברת שלטונו של הכוח החמרני הגס – ועדיין מקיפים אותה משום־מה בהילה של רוח ואת מייצריה מכתירים בשם אנשי־רוח. רוח רעה, רוח טמאה, הורסת את תאי הרקמה הנפשית – וכתר הרוח חבוש לראשה.
אמנם, העולם אינו אלמן מאנשי־רוח אמתיים, העוסקים במדע לשמו, הממיתים עצמם באהלה של אמנות צרופה – אבל בני־עליה הללו כמה מעטים הם. הם שתולים מסתמא גם בדורנו כמו בכל הדורות, אבל מניינם פחות מבעבר. שמא יש עוד בעולם משיירי הכנסת הגדולה של שלומי אמוני האמנות תריסר אחד או שני תריסרים. אולם לא עליהם העולם האמנותי עומד. לא קולם נשמע ולא דעתם מכרעת, ולא הם מגיעים לפרסום עולמי. רגילים הבריות לערבב יוצרים ומייצרים, אמנים ובדרנים, חכמי המליצה וליצנים, שחקנים מגשימי־דמויות ומוקיינים – ולכן יצא לנו לגיון בן־מיליונים של אנשי־רוח. כל בדרן טרזן זוכה לתואר שחקן. אלפי הסרסורים ביצרים לחבר מהם ספרים הם סופרים; מוכרים רגשות, רוכלים בתאוות, מפיצים גרויים, עושים מטעמים ממעשי־בילוש ומפרשיות־רצח, מתחרים זה בזה בהגברת המחשופים – והרי כאן רוח. הה, רוח, רוח מגושמת. יכול שיש תריס בפני החומר הגס. אבל כלום יש תריס בפניך? הרי את, זוהמה רוחנית, חודרת אף דרך סדקי התריסים; לפניך הרי מפנים את הדרך בתשואות־הלל: תנו כבוד לאמנות!
הרוח עסק. שדה הרוח שוק. זו היא האמת. הרוח כפופה, בדומה לכל בתי־מלאכה, ואף הרבה יותר מהם, לחוקי ההיצע והביקוש. אמן שאין עליו ביקוש, אפילו רוח גדולה נוססת בו, זורע לריק. נסתחפה שדהו. ומי הוא הפוסק הלכות בשדה הרוח מה לקרב ומה לרחק? שמא החוש הבריא, הטעם הטוב, הצורך הנאמן? לא באלף רבתי. מבחינה זו שורר תוהו ובוהו גדול בעולם הרוח, שאין כדוגמתו בעולם החומר. אנשים רבים יש להם הבחנה נכונה בין מזונות טובים למקולקלים, בין חמאה טרייה, למשל, לחמאה שנתיישנה, בין פירות רעננים לרקובים, אבל במזון הרוחני – אין לנו ברירה אלא להשתמש דרך השאלה בתואר רוחני אף לגבי ספרות קלוקלת או לגבי כל סוגים אחרים של אמנות מוקצה מחמת מיאוס – אפילו תלמידי חכמים רבים, רבים שהם הרוב, בורים גמורים, שאינם נשענים כלל על חושיהם והשגותיהם, אלא מושפעים מדעת זולתם, כשם שזולתם מושפעים גם כן מזולתם. יש כאן מעגל־קסמים, מעגל־שקרים. הכל מתפעלים מן הספרים, ההצגות, התערוכות והסרטים, שהכל מתפעלים מהם. הכל מתפעלים מן הדברים בעולם האמנות, הזוכים להצלחה. אין מתפעלים כלל מן הדברים עצמם, אלא מן ההצלחה שנפלה בחלקם, וההצלחה אינה נופלת מן השמים, אלא נעשית בידי אדם. כשם שהאמנות היא תעשיה, כך ההצלחה היא תעשיה, שמנגנון גדול לפרסומת עוסק בה. יכול שהפרסומת למשחת־נעלים נעשית על דרך השקר ואחיזת העינים, אבל המשחה גופה היא מעולה. אולם פרסומת למעשה־אמנות לא רק נעשית בשקר, היא חלה דרך כלל גם על יצירה של שקר. ואם עולם העסקים החומריים הוא עולם של שקר, הרי עולם העסקים הרוחניים הוא עולם השקר הכפול.
ועדיין קוראים לעולם העסקים הרוחניים בשם עולם הרוח או עולם האצילות כצד שכנגד לעולם החומר או לעולם המעשה. ולא רק בעלי הסחורה הרוחנית מתיימרים לשמש נציגי הרוח, אף אנשי המעשה אינם פוסחים על שום הזדמנות חגיגית, כגון בכינוסים של אנשי־רוח או במסיבות השכיחות, השכיחות ביותר, לכבוד אישיות מפורסמת בעולם הרוח, לשלם תרומת־שבחים לאנשי הרוח, המרבים חזון ותפארת בעולם. וקשה להבין: מה מתחולל כאן? האם באמת משלים את עצמם כל כל העשיינים הללו שהם פועלים בתחום הרוח, או שהם רק מעמידים פנים? המדינאים ואנשי המעשה, הקושרים עיטורים לאנשי הרוח, האם תוכם כברם, או שהם עושים זאת מתוך קלות־ראש וגניבת־דעת, ואולי גם מתוך כוונה להתקלס בבטלנים, כדרך שמבוגרים שופכים שירים ותשבחות באזני התינוקות? אין להבין כלום. הדברים הגיעו לידי כך, שאין עוד כל מובן למושג רוח.
ס"ג. רוח, רוח 🔗
מה כוחנו להלחם בשקרים מוסכמים? קשה מכך להילחם במושגים נדושים, שנתרוקנו מתכנם, או שהיו ריקים מעיקרם. האמנים, הסופרים, המלחינים, המנגנים, ויש אומרים אף המורים ובעלי המקצועות החפשיים, הם אנשי־רוח. ועל שום מה אין האכר, הפועל, הסוחר והמדינאי, נחשבים אנשי־רוח? אין מלאכה שאפשר לעשותה בלי רוח. אי אפשר לתפור זוג־נעלים לפי מידת הרגלים בלי שאר־רוח. הוא הדין לחלוב פרה, לטפל במכוורה ובלול. היתכן: מתן לחם וביצים וירקות וטיפת־חלב לתינוק הוא עסק חמרי גס, והמצאת סרטים מזוהמים וספרי־בלשות ודז’זים היא מפעל רוחני? הפעולה הרוחנית, שאין בה לשמה, פגיעתה קשה מכל מקום, שהרי היא ממשמשת בתוך המחוזות הנסתרים של חיי הנפש, האסורים במגע, ומה גם במגע של אצבעות גסות. חומר נפסד מושלך לאשפה, או משמש זבל לגידולים רעננים. רגשות, רעיונות, יצרים וכיסופים נפסדים, נעשים מוגלה רעה, שאין לה שום תקנה ואין ממנה כל מועיל. היא הפסד גמור.
לחם מן הארץ אינו עשוי לעולם להיות כל כך קלוקל או מעובש כמו הלחם מן השמים. נצח לא ישקרו פרי האדמה. פרי השמים על הרוב יסודם הוא שקר.
ס"ד. נקודות 🔗
א. אישים ורעיונות נודעים לשם 🔗
היה ששאל: איזהו מפורסם? והשיב: מי שמרוב פרסומו אין יודעים על אודותיו עוד ולא כלום. ויפה השיב. רבים מבקשים את קרבתו של המהולל למצוא דמוי בינם לבינו. נמצא, כל אחד רואה בו מהרהורי לבו ומייחס לו דעות ומידות לפי טעמו. הווי אומר: האדם המפורסם פירושו סך הכל של כל הפנים שלא כהלכה שגילו בו.
בדומה לכך גם הרעיונות רבי המוניטון, שמתוך שידים רבות משמשות בהם כבר נשחקה צורתם. כל אחד מכניס לתוך הרעיון הנודע לשם את השערותיו וכוונותיו. נמצא, זיקת רבים לרעיון עושה אותו רב־אנפין או, להיפך, מטשטשתו לחלוטין.
אין תימא, ששתי כתות יריבות היונקות מרעיון משותף, שפירושו שנוי אצלם במחלוקת, פעמים צוררות אשה את רעותה בחמת־שנאה שאינה מצויה אפילו בין מפלגות המתנגדות ביסודן זו לזו. לא די שהן מתנצחות בהלכה, הן רבות ומתקוטטות גם על שורש ועיקר – ומלחמתן העקרונית עושה אותן יריבות, שאינן יכולות כלל לבלי לצרור זו את זו. מצרניות הן מברייתן, נטיעות בית־אב אחד.
ב. נושאים אקטואליים 🔗
אין נושאים אקטוּאליים, אלא יש אנשים אקטואליים, שכל ענין שהם דנים בו סופג מלהט הגיונם חיות ורעננות, ויהי זה ענין חנוטי מצרים והחפירות באשוּר, כל גוילים נושנים ועלים בלים. כשם שאין כל חדש תחת השמש, כך אין כל ישן. ואין זו אלא שטחיות לזלזל מראש בכל חוקרי עתיקות ולבטל ללא תנאי את הדורשים אל העבר. נואל הלעג המוכן בפי רבים על כל מדרש במה שלמעלה מן הטבע. דנטה תיאר את הגיהנום כאילו הוא עצמו היה שם. הלמדן היהודי אומר: המהרש“א מקשה, רש”י מפרש, בעל התוספות שואל, הכל לשון הווה. הוא סוחט את דם התמצית של עצמותיו ליישב איזו קושיה על הרמב“ם לבל יפול אף צרור מכבודו של הרמב”ם הקדוש, בלי לייחס לו חלילה אפשרות של שגיאה. האישים התורניים המתים הם ללמדן היהודי אנשים חיים, קרובים אליו בזמן ובמקום, נותנים ממש במחיצתו. הגישה החיה מחיה גם את המתים, והחום שבנפש מביא כל ענין לנקודת־רתיחה. לב קר והגיון מנומנם מקפיאים את החיים עצמם ומכבים אף את השאלות הבוערות. מה הזלזול במרחפים בעולמות העליונים? אפשר לרחף ללא עמידה נכונה גם בעולם התחתון ולהיות בוּר גמור אפילו בד' אמות של מעשיות ויומיומיות. יש עוסק בחיי־עולם ונושא דברו למרחוק, אבל מכוון על דרך הסמל לעניני השעה ולבו הולם לקרוב. הנושא האקטואלי משמש רק מעגן זמני או קולב. ובאין דעה מה ממש במלים על הדברים החיוניים ביותר?
“פתחו לפנינו את השער, אנו אקטוּאליים!” – קוראים רבים, שאינם מכירים כנראה בקיומה של סגולה נעה אחרת מן האקטואליות לא אצל עצמם ולא אצל זולתם. הם קוראים כך בשיר ובפרוזה. רבים הם השערים לגרמופוניה, אך האַקטואליות היא השער הנרחב ביותר.
ג. יושר וכוח 🔗
היושר הוא גם כושר. דרוש כוח להיות ישר, כשם שנחוץ כשרון הבדלה להיות בעל־דעה. נבצר מרך הלב להיות הולך מישרים ושופט מישרים. לכאורה הוא יוצא בדרך הישר, אך הנה פגע בו בעל־דברים וסח לו: “מה לך כאן? הרי זו דרך שאין הרבים מצויים בה. קשיים צפויים לך. נבול תבול. סופך תהיה בודד ועזוב. ברח לך ידיד!” ואותו אדם נחמד, שהנהוּ מטבעו בעל מזג טוב ולבו מלא שאיפות נכונות וכוונות רצויות, נושא את רגליו ובורח. באין ברירה הוא סוטה מטבעו הישר ומתערב עם שונים. לאחר כך מחולל לפי תוּמו ממש מעשים־תעתועים, נסחף עם הזרם. הרבה אנשים טובים מבלים דרך מקרה את כל ימות חייהם במחיצת קלי־עולם ובכל אשר יפנו ירשיעו. לא מתוך רוע הלב, אלא מתוך רוך הלב. אין הם מזידים אלא שוגגים. ומה הנחמה? עלול חורבן העולם לבוא על ידי שוגגים לא פחות מאשר על ידי מזידים. אפשר להרשיע בתום־לב גמור. אופי שביר דרכו לילך ולשבור. תן כלי יקר לידי תינוק שלא חטא, הכלי נשבר, אם כי חטא אין כאן, הכלי נשבר והיין הטוב נשפך.
חכמי המוסר עמדו על רז זה. הם הנהיגוּ תרגילי־יושר, כדרך שעושים תרגילי־כוח והיו מחמירים בחילוץ התבונה בדומה לחילוץ העצמות. אף שקדו לחבר מסכת המידות כמין תורה שלימה. אולם כל שמרבים להקים קתדרות לתורת הכוח נשמטת לקרן־זוית תורת המידות.
ס"ה. אבל על המשורר 🔗
בעצם התכונה ביזמתו של כרמי לקראת יובל הארבעים לעליית כוכבו של א. ב. י. נפטר הפייטן. כשמת אחד מן החבורה רועדים כל בני החבורה. מותו של א. ב. י. הרעיד יותר מן הרגיל אולי מטעם זה, שמצד הפעולה הפיוטית שוב לא היה בגדר אחד מבני החבורה, כי זה לו כשלושים וחמש שנה שנחבא בצל השתיקה והיה פרוש לגמרי מהויות העולם הספרותי. סופרים מתים אוהבים יותר מן החיים. כיוון שהיה בחייו חשוב כמת אהוב כמעט על כל הסיעות הספרותיות המתנגחות זו בזו, או המתעלמות זו מזו. והנה הסופר האהוב הלך לעולמו. אין תימה שנערך עליו הספד כפול ומכופל. כל הגליונות הספרותיים של העתונים השונים, המפלגתיים והבלתי־תלויים. הקדישו ביום ה“שבעה” מקום רב למאמרי הערכה על אודותיו. ציינו את האבידה שאין לה תמורה במותו וגמרו את ההלל על הירושה הספרותית שהניח אחריו. בהזדמנות זו מצאו רבים מן המבקרים מקום לקלוע חצי־בקורת שנונים ברבים מן הסופרים האחרים. הם כתבו בערך כך: מותו של א. ב. י. כדרך מותו של כל סופר דגול, מעורר לחשבון הנפש. בואו ונחשב את הליכות עולם ספרותנו. א. ב. י. המנות מחייב רבים מסופרינו. הוא היה כוהן גדול באמת בהיכל השירה. בניגוד לרבים לא היה להוט אחרי הכמות. מורשתו קטנה, אבל דשנה. בסך הכל קומץ שירים, אבל כמה גדול כבדו של קומץ זה. הניחו אותו על כף אחת של המאזנים ובכף השניה כרכי־שירים של רבים מפייטנינו המתיימרים בשפע, תכריע הכף האחת. תרומתו הפתיעה בשעתה, בהופיעו בשמי שירתנו ככוכב־שביט, ואנו עומדים מופתעים ונדהמים נכחה גם היום. הוא לא היה בעל להטים ולהטוטים כרבים אחרים, אבל היה פייטן הלהט והחזון, ראשון לראשונים במודרנה שלנו. וכשם שגדול היה כוחו לדרישה, כך ויותר מכך, היה גדול כוחו לפרישה. שתיקתו בעלת עצמה כבירה, מדהימה, מסתורית ממש. היתה מדרש־פליאה בעינינו תמיד, ועם הסתלקותו לא נסתלקה הפליאה, אלא, אדרבה, העמיקה והחריפה בתוכנו. לאור מותו אנו רואים בשתיקה זו פלא־נס, תופעה בלתי אנושית כמעט. אכן, הוא ידע לשתוק. “הוא היה גאון השתיקה” כתב עליו מבקר בעתון אחד. וחברו המבקר בעתון שני הגדירו מעין ילד פלא של השירה ואבי אבות חכמת השתיקה בספרותנו.
קראתי את הדברים האלה ואף שמעתי אותם בנאומי ההספד הראשונים, שנאמרו עליו, ולא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזני. האמנם יש גרעין של כובד־ראש בדיבורים הללו? קומץ השירים, שהיה, אמנם, בשעתו בשורה קלושה, מעין סומק בלחי הילד שנצבטה, הוא בזמננו ענין ארכאי לגמרי. פייטנים רבים שימשו מבשרים כמותו ואף עלו עליו לאין שיעור. לא נבדל מהם אלא בפרישתו ולא בדרישתו. יכול שאף שתיקתו של המחונן ראויה לתהות עליה ואף לעשותה למדרש ולגלות בה כוונות. במה דברים אמורים שהיא דממה שלפני הסער או שלאחריו. אבל מה פנים חייבים לגלות בשתיקה רבת־ממדים שכזו, שלא קדמה לה כלל סער?! נער אומר דברי זמר. ורק בשנות הכוח ניכר איש הכשרון אם כוחו ליצירה או לאו. האמנם כל הגיג או צפצוף, אפילו יש בהם קצת טעם וחן, הם בגדר בשורה? ומהיכן ההתפעלות הזאת מן השתיקה וחשק ההחשדה לגבי השפע. הוא היה אמן הריכוז וחכם הצמצום – מודיעים המעריכים כולם בפה אחד. ריכוז הוא מידה. אבל ריכוז במה? שמא ריכוז בזבוב כמוהו כריכוז בפיל?! כן, צמצום. אבל צמצום ממה? יש אולי גבורה בכיבוש מעיין גדול. אבל מה גבורה בכיבוש טיף־טיף. לא הפיזור מצד עצמו פסול ולא כל צמצום הוא לשבח.
לא מצאתי בפיוטיו את רוח השירה הדורכת בעוז. הם נראים מעין מלאכה מעודנת. אין בהם, כמדומה לי, אף אחד שהוא בחזקת שיר בין השירים, אלא כולם הם בגדר שירים מתוך שירים, הדי־שירים, בבואות של פיוטים, קשרי־זכירות של דימויים וסמלים, שהיו מתהלכים בראשית המאה הזאת בכתביהם של מורגנשטרן, גאורגה, ורלן, רילקה, מאלרמה ואחרים, היינו, מסוג השירים שמצד אחד קשה מאד, ומצד שני קל ביותר, לחקותם ולעשות כמתכונתם. אף הביטוי שלהם חיוור ומרופרף. רמזיהם מפוקפקים – יתכן שהם רומזים כלפי מה שהוא נוסף על עצמם, ויתכן שאינם מסוגלים אפילו להפקיע, מחמת חוסר כיסוי נפשי, את עצמם. הסמלים נראים לי שרוולים ריקים. הצמצום בביטוי בא לא מתוך נשימה חזקה, אלא משום נשימה קצרה. אפשר אולי לתת צידוק לצורה זו, שיש בה יותר קצרנות מקיצור ויותר קטענות מצמצום, כשהיא משמשת לאמן משכן־קבע לכל החיים לצקת לתוכה את כל הסערות, התשוקות והחזיונות של אישיותו היוצרת. על כרחנו אנו אומרים: מכיוון שפלוני נצמד אל צורה מקוטעת זו ונשתקע בה, מכלל שמצא בה מקור־חיים לעצמו. אמן, שבית־חייו חופף על בית היוצר שלו, כופה עלינו הודיה בנאמנותו לעצמו. הכמות נהפכת לאיכות וכוח ההתמד מעיד על אש תמיד שבלב. אולם א. ב. י. לא התמיד, אף לא המשיך. הוא לא הכניס כלל את אישיותו במלואה לתוך צורה זו, לא בנה את בית חייו בבתי־שיריו. הציץ ו… פרש. כתב קצרות ושתק ארוכות. ובכן, מה? מה מקום יש כאן להתפעלות, שאחזה את כל המפריזים בשבחו, ומתוך שבחו באו לידי גנותם של רבים אחרים? תוהה אני: אם תוכם כברם. ואם תוכם כברם – הרי שהפליאה גדולה ביותר. אין הם יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, אלא פשוט טועים, היינו, כולם יחדיו טועים; ואולי אחד או שניים טעו ורבים נאחזו בטעות זו ונפלו לתוך הפח – אם כך ואם כך מופלא הוא חזיון זה, שאפשר לכנותו בשם טעות מידבקת על משקל מחלה מידבקת, המצוי כל כך בעולם היצירה. הרי טעות זו חוזרת מפעם לפעם כגלגל וצוררת בתוכה רבים, ואפילו הנבונים שבבני אדם נתפסים לה בהשפעת האפנה. טעות זו היכן מקורה: בצרות העין או בקוצר המשיג, בחולשת השכל או בעיוורון הנפש?! אכן, טעות רבים היא חצי צרות־עין.
יש אומרים: אין מקשין על הספדים. אחרי מיטתו של אמן או חוקר מותר להפריז הרבה. השקר הוא החסד של אמת, שהחיים גומלים למתים, כשם שזריקת משפטי־ביטול ואי־כבוד לנותרים בחיים היא חלק מן הכבוד האחרון שחולקים לנפטר. אולם רואה אני, שמאמרי ההערכה שנתפרסמו עד עכשיו, היינו, עד יום השבעה, על א. ב. י. הם רק ראשית תבואתה של הבקורת, ואף הם כבר עברו אף את גבולות המותר בשבחי המתים. ההמשך בוא יבוא. לעת עתה השיגרה חוזרת על עצמה בלי הרף: צמצום, ריכוז, תמצית, איילת השחר של שירתנו החדשה. לא כי מופת ההגשמה, כולו חידוש. מקור לאמתו. והרי הדיבורים אינם הולמים אף בחלקם את המציאות. הוא לא היה חידוש, משום שלא היה מקור מעיקרו, אלא כולו תרגום. הוא הלך בעקבות אבות רבים. התעלמות זו מן המקורות, שא. ב. י. הושפע מהם, נובעת גם כן מתוך שאט־נפשם של המבקרים למקורי האמתי. ומה גם שמצאו הפעם בקעה נאה להתגדר בה: למדוד כובע מגלה טמירין לראש סופר שלא כתב ומשורר שלא שר. ובינתים הכובע תפוס בידם ואי אפשר לחבשו לראשו של מי, שהכובע הולמו יותר. הנטיה להפריז על מעלתם של הלקויים בעקרות על חשבון בעלי השפע, היא מסימני ההיכר של הבקורת העצלנית, שתרבות ישראל החדשה נתברכה בה בשפע. על מעין המתגבר צריך לטרוח הרבה, כדי למדוד את כמותו ולעמוד על איכותו. כוס קטנה אפשר להרים על נקלה ולהצהיר עליה שהיא כוס ישועות. ובכן, ברור: עוד ירונן וירועע על הפייטן השתקן. המשך יבוא. סופרים אחרים כתבו – ומה הרבותא? אבל הנה אחד ששתק כמעט כל ימיו. וכאן מקום להרים על נס את התרומה שלו ולומר שכולה סולת. בהזדמנות זו אפשר גם לרמוז, שפואימות גדולות של אחרים הם זבובים, ואילו הגבישים הקטנים של א. ב. י. הם פילים, פלאי־פילים ופלאי־פלאים.
ס"ו. תשובה אל המקור ותשובת המקור 🔗
רוח הוא באנוש. רוח הוא באומה. אילו היה כל אדם חי ופועל לפי רוחו לא היו מרובים כל כך העניים ברוח והעשירים בבלבול־מוח. אולם כל אחד שקוע בהתבוללות ומהלך על הרוב נגד רוח עצמו, ויש סוטה מדרכו הישרה עד שנעשה תועה־לבב. דומה, העמים עלולים לטעות ולזנות אחרי הבל יותר מן היחידים. כיוון שעם סוטה מדרכו ומתכחש לאורך ימים למקור מחצבתו הוא נעשה אובד־דרך ואובד נפשו. סופו עובר ובטל מן העולם.
כתריס בפני התמוטטות היחיד יש להעמיד את מסורת הדורות, נחלת האבות, כיבוד אבות ושאיפה להבנת העבר. מי ייצב גבולות לרוח העם לבל תתרחק ממקורה עד לקצה האבדן? כלל אינו פרט. ואם כי יש רק נשמה אחת לעם ואין שניה לו, נודה בכל זאת, כי בבואותיה של הנשמה האחת מרובות והן משתקפות בצלמים שונים בתקופות שונות או גם באישים ובחלקי האומה השונים. ומניין נדע איזה צלם הוא הנכון? חוש אומר לנו, שיש אב־צלם. חוט השני, העובר ברקמת הדורות. נשמת העם היא גן נעול. אבל בכל דור יש שומרים על המפתחות לגן הנעול. כשם שמצויים בכל דור אישים מעטים שנפלו בחלקם ההישגים העליונים של אמנות הצליל, הדיבור והנוף, כך יש מנין קטן של יודעי נשמות, המבינים לרוח האומה בשעה זאת להיכן יש לכוונה, מה מלים לומר לה ומה סמי־רפוי דרושים להחלימה. אין היא אלא חזרת הגוף בתשובה אל עצמו. המחלה היא סטיה. הגוף שנחלש אינו מסוגל עוד להתגונן בפני המקרים הרעים והפגעים שמבחוץ. הוא נלכד לתוך החיצוניים. הרפואה גואלת אותו משלטון החיצוניים, מעניקה לו כוח ועצמה ע"י שמחזירתו לעצמיותו להיות תקיף העומד על שלו. אם יש משמע לצמד המלים הנדוש אנשי־הרוח המקורית, היונקים ממקור האומה, שומרי המפתחות לגן הנעול.
אף רוח האומה אינה מפלסת את דרכה תמיד במישרים וללא סטיות. סובב הולך רוח העם ואל מקומו הוא שב, או נטל עליו לשוב. השומרים מצווים על עירנות מתמדת להחזיר את הרוח התועה בתשובה אל עצמו. אף השומרים יתעו לעתים. כל קו ישר הוא סיכום של תעיות וגישושים בעקלתון. וכלום היתה בזמן מן הזמנים אישיות סגולה ומושלמת שלא נפלו בחלקה נפתולים? יש אישים שרוח האומה מלוותם גם בתעתועיהם ונפתוליהם ולכל מקום שהם גולים השכינה גולה עמהם. אף סטיותיהם הן בגדר גלוייה של העמיות הלאומית. לא עליהם מוטלת חובת התשובה אל המקור, אלא המקור עצמו כביכול מצווה לשוב אליהם.
אחד־העם, מ. י. ברדיצ’בסקי וא. ד. גורדון משמשים בדורות האחרונים דוגמה לבחירי הלאום העברי ולנאמני בית היוצר של עמם. אף הם יצאו לרעות בשדות זרים, אבל לא על מנת להשתפק בילדי נכרים, אלא בשביל להרחיב את נחלת עמם. כל זמורת־זר שהביאו עמם נהפכה לנטע נעמן עברי. אפילו כשהלכו למרחוק ללקוט ניצוצות מן החיצוניים לא דעך הניצוץ הישראלי הקדמון שבלבם. הם לא היו מימיהם בעלי־תשובה הואיל ולא פרשו כל עיקר. לכל מקום שבאו נדד עמהם המקור. באישים אלה עשה המקור תשובה.
ס"ז. ארגון האמנים 🔗
כל ארגון ערוך ומתוקן לפי קו הממוצע של חבריו. המורה בכיתה מכוון את תלמידו לפי כוח הקליטה הממוצע של רוב מנין תלמידיו. ארגון אמנים וסופרים הוא נושא אחד בשני הפכים. כל אמן במסתרי נפשו חושב את עצמו למעלה מבינוני. התלמידים הטובים בכיתה מפסידים זמן בהקשבה הכפויה עליהם, כי הם תופסים ענין אף בלי הסברה יתירה. ארגון־אמנים עשוי לכל היותר להגן על העניניים המקצועים של חבריו. אולם הוא מקפח בהכרח את המעולים שבהם. ארגון מתנהל על ידי הצבעות הידים. יד היא יד. אפילו יד כהה, יד קלקלנית וחבלנית, המוציאה סנדלי־אמנות ונובלות־ספרות, מכריעה בהצבעה. בארגון מדברות הידים ושותקות המוזות. אחד המחונן ואחד שפרי־רוחו אינם מעלים אלא מורידים, הם חברים. אפילו מי שאין לו ערוגה משלו מהווה יחידה. אמנם, דרך כלל מעמידים בראש הארגון של אמנים וסופרים אנשי־שם, שאף כשרונם סייע בידם להתקבל על הציבור, אבל דבר זה אינו כלל, ומכל מקום לא כלל גדול. ואין מעמידים בראש הארגון אישים, שמלבד שמם המהלך לפניהם הם גם אנשי־צורה ונקיי דעת, יוצאי־דופן כאלה שמוטים לקרן זוית. מגיעים על פי רוב להנהלת האגודה אנשי־שם ובעלי־כשרון, המחוננים גם בחוש מעשי ובכושר ההסתגלות ואף בסבר־פנים מאיר ולאו דווקא באור האמת. דומה מלכות הרוח לעולם העשיה מכל הבחינות. מה שם כוח אף כאן כוח; מה שם שיאים כאן שיאים; מה שם תארים וכיבודים אף כאן כך. מה שם עניים ועשירים, היינו הבדלי מעמדות, אף כאן כך. לא נבדלו אלא, שבעולם העשיה הענייה מחניפים לעשירים. ואילו בקרית הסופרים והאמנים העשירים מחניפים לעניים, כי הלויתנים הגדולים בעולם הרוח זקוקים לאישור הקטנים ולהסכמת דעת קהלם. לכן הגדולים מפרכסים את הקטנים. אמנים גדולים דרך כלל מעתירים שבחים ומרבים עידוד לבני־אומנותם פחותי הערך, כדי שלא יכשלו בפליטת־פה של שבח ועידוד לחבריהם שהם גם כן בעלי שיעור־קומה. גדולים נכוים זה מחופתו של זה. כלל גדול, ראית אמן חביב הקהל, רצוי לרוב חבריו, נערץ על הכל, בדוק אחריו שמא בעל תכסיסים הוא, ומלבד שהוא אמן בחסד עליון הנהו גם מדינאי רב־תככים. לא שמא אלא כמעט ודאי הוא. אין מחסור בסופרים מדינאים, אנשי־שם וברוכי־כשרון, המסכימים למשוך בעול ההנהגה בועדים לארגונים של סופרים ואמנים. עדיין לא נתבטל שום ארגון משום חסרון יושב־ראש רב־מוניטון.
ארגון אמנים וסופרים סורו רע משתי בחינות. על ידי שהוא מזמן לפונדק אחד בעלי כשרונות לאמתם ובעלי כשרונות מפוקפקים ואף פגומים ומוקצים מחמת מיאוס, הוא נותן הכשר לנמושות ומטשטש את הטובים. אף גורם לרשת של תככים וכזבים וליצירת יחסים מקצועיים וידידות מקצועיית כביכול, שאין בהם כל זיקה לערכים אמתיים. כל יזמה לטובת הספרות והאמנות מסתלפת על ידי השקידה לשמירה על היחסים החבריים. אין זו אלא צרה למחצה, כשהיזמה מתעכבת על ידי כך. צרה שלימה כשהיא מוצאת אל הפועל באופן מקולקל. הקלקול הכרחי הוא. עתון האגודה, ירחון האגודה, הוצאת ספרים של האגודה, תערוכה שלה, מסיבות שלה, חגיגות היובלות וכלל הנשפים שלה, כפופים לחוקיה של מדיניות הכזבים. אי אפשר כלל בלי צביעות וגניבת הדעת. יש מצדיקים הכל בנימוק, שהעולם ממילא עומד על הגזילה, כלומר, מצדיקים את הגזילה בגזל ובצידוק הזה מוסיפים כוח לגזל. וכך נועצים בך מבט של תמיהה הפקחים שבאמנים־מדינאים ואומרים: מה לך מתבדל וקורא תגר? כזהו העולם. אין עולם אחר. אף אמנים וסופרים בשר ודם הם. אבל אם כך למה סופרים ואמנים מכריזים בכל הכינוסים שאנשי־רוח הם? יגידו מפורש: בני־בשר אנחנו. וכלום יש דמיון בין עולם הרוח לעולם המעשה לגבי הגניבה במשקלות? בעולם המעשה המשקלות כבדים ואי אפשר לגנוב מהם אלא כפי כבדם. כלום הגניבה במשקל הרוקח ובמאזני האבנים היקרות יש לה דמיון של הגניבה במשקלות של חטים, תפוחי אדמה וירקות? טעות במשקל הלחם הפסדה אינה גדול, אלא היא טעות החוזרת. אולם טעות בסמי־רפואה עלולה לגרום מות. אי אפשר כלל לדון גזירה שוה בין הגניבה בשווקים לגניבת הדעת בתחום החכמה והאמנות. אבל על כל המשגות והמדוחים חוסה חופת הארגון. ארגון של סופרים ואמנים אינו נראה אף בעיני הבריות מן השוק כאגודה מקצועית בלבד. הוא נעשה מעין נכס האומה. אין הוא פורש את טליתו על הגופים בלבד; הוא פורש את מצודתו גם על הנשמות ונעשה דחליל מקודש. פוסק הלכות, מחלק פרסים, מקים מצבות, מארגן ימי־זכרון ויובלות. הוא תובע מרות – וכל מי שאינו עונה אמן על פסקי־דינו נמצא מחוץ למחנה. הארגון חותר בעצם מציאותו תחת קיומו של איש הרוח.
ס"ח. נקודות 🔗
החכמה שוחרת מעמקים, אבל לא ניתנו המעמקים ללינה בהם, אלא לסיור בלבד. אגודת חיי אדם נוסדה על פני השטח העליון. וכשם שאין זו מידה לעקור את השרשים הטמונים במעבה האדמה ולכוונם כלפי מעלה, כך אין זו חכמה להפוך את המידה ולהוריד כלפי המעמקים את הצמרת הממריאה אל על.
אדם יסודו מעפר – הוא רק חלק מן האמת. כלום רק יסוד אחד, והוא עפר, יש בו? כך סופו לעפר אינו אלא אמת חלקית. לא כל אדם ישוב אל העפר.
ראית חכם, הנובר תמיד במעמקים, הרשות בידך להרהר אחריו שמא אין לו טביעות עין והכשרת החושים להבחין במה שמתרחש על פני השטח. וכלום אין רוב בנין החיים נעשה למעלה במישורים הפתוחים?
אין החכם אלא אמודאי היורד למצולות לדלות פנינים. אך כלום האמודאי אוכל, ישן, חי, בתוך המצולות?
תסביך אדיפוס שרוי בגנזי הנפש – נניח כך. אבל כלום אין אהבת בנים להורים בנגלה? להתכחש לנגלה הזה מתוך הסתמכות על איזה ספק־תסביך המפעפע בצנעה, הוא סילוף המציאות. מדע המעמקים נעשה סילוף מנקודה זו ואילך, שבה הוא נעשה עיקש ועקשן.
כבודו של הנסתר במקומו המסותר מונח. אבל תנאי להרגשת מסתורין אי ההתכחשות לגלוי ועומד ולהישגי השכל.
רבים באים להערצת המסתורין לא מאהבה לנסתר, כי אם מתוך שנאת הנגלה.
לא די לרחם על העניים. צריך לרחם גם על העשירים, השוקעים במדמנת התענוגות וטובעים בבוץ הזהב. מי שאין בלבו טיפה של רחמים גם על החזקים המסכנים, היינו, על האדם בכלל, הנתון לפגעים בכל התנאים, ספק אם הוא מסוגל לגלגל בלב שלם את רחמיו על החלשים והמדוכאים.
דרושה בינה יתירה לתאר את היצרים ולעוררם להיטהרות, מבלי להחרידם מרבצם ולהוציאם לתרבות רעה.
פלוני הנואם אינו מפיק מפיו מרגליות חכמה; הוא מושך מפיו סרטים צבעוניים או פניני־זכוכית, המצופים ברק השוא של התרגשות מעושה והתפעלות מעצמת קולו ומחיתוך־דיבורו הרהוט. אולם כיוון שהוא זורק את מיני הסדקית הזולים שלו, הנוצצים כיהלומים, בתנופה נאדרה, אל תוך הקהל רב הראשים הנלהב והסוער, שעיניו מתיזות שביבי אמת, אורים של צמאון־דעת והתרגשות כנה, אף הוא, הנואם, נפעם ומתרגש באמת מן ההתלהבות הכללית. מעכשיו פניני הזכוכית הגולשים בשטף־דיבורו, שבתחילת התהוותם היו עקרים ומחוסרי־חיות, סופגים בדרך מרוצתם אל הקהל את האור החוזר מן הצורות המאירות של הקהל, את ברק העינים הנוצצות לקראתו באש אמת, את להט הפנים המשולהבות והחיות השוקקת של הלבבות ההולמים בעוז. פניני הזכוכית מבהיקים מעכשיו בברק נכון, חי, לוהב, והם נעשים אבנים יקרות ממש. זה כוחם של האור החוזר ושל ההתלהבות החוזרת לתת חיים בפגרים מתים. השקר האישי נעשה אמת ציבורית; ההתלהבות המעושה בתחום הפרט נהפכת לאש לוהטת ברשות הרבים. ההתעוררות הראשונה הפגומה חולפת ובאה במקומה התעוררות שניה מתוקנת. תחילה דפק הנואם רק בקולו; כיוון שנתלווה אליו הדופק העז של הלבבות, נעשה הנואם קול דופק של האמת. הדפיקה הקיבוצית היא שמקיימת את דופק האמת.
יש בדבר זה משום עידוד ומשום הבעתה כאחד.
עידוד: אף על פי כן אין שליטה גמורה לשקר בדברים שבין היחיד לציבור ובין הרואה לצאנו. רוצה היחיד לגנוב דעת הקהל, בא הלב הציבורי ומתקן מה שהוא קלקל בספירה. אפילו הרואה תועה בשוגג או מתעה במזיד, עדיין יש תקוה מן הצאן, שתחזיר אותו למוטב ותהפוך את הבל השקר שבפיו לשיקוי של אמת.
הבעתה: אימה יש, שמא מתוך כך שאנו רואים לפעמים, כי השקר הסוביקטיבי מסוגל להיעשות אמת אוביקטיבית, הרי יתכן שאמת אוביקטיבית תתגלגל לשקר אוביקטיבי, כגון שמטיף מוסר ודובר אמת מקדים את זמנו ומופיע שלא בעתו. ומה בכך שהוא משמיע גדולות ונצורות? באין אזנים קשובות לו הם נהפכים לדברי בדים. קול קורא במדבר עלול להיעשות קול השקר.
“שלח לחמך על פני המים” נאמר להוגה הדעות ולסופר. הדברן והנואם שולח את מימיו על פני הלחם.
ס"ט. אבי העמים 🔗
מי שופך את רוחו על ציבור גדול של משכילים וחלוצים בישראל ומי משקה עדרי נעורינו? לא משה בן עמרם בתורתו ולא משה בן מיימון בחכמתו, לא ישעיהו בחזונו ולא ירמיהו בלהט יגונו, לא דוד בן ישי בגבורותיו וזמירותיו ולא ר' יוחנן בן זכאי בצדקתו וענוותנותו, לא ר' שלמה בן גבירול בשירותיו ולא שלמה מולכו בחלומותיו, לא ברוך מאמשטרדם בזוך מוסרו ולא ברוך ממגנצה בעוז קנאתו לכבוד עמו המחולל, לא ר' ישראל בעל שם טוב בחסידותו ולא כלל ישראל בהוד בדידותו בקרב קהל הגויים, לא יוסף חיים הנאבק לקדושת האדם, לא חיים נחמן פייטן תקומת ישראל, לא אחד־העם המורה לאמת, לא דוד פרישמן המחנך לחן ולא אהרן דוד, אשר נשא את משאו על עם ואדם ביקר סגולתם וישרם. לא הם ולא כל אשר ממקור ישראל הנהו. אף לא קהל הדורות מישראל, גוי מפוזר בעמים, גוי מקדשי השם, גוי קהילות צאן קדושים, גוי נשחט ורוקד ומנעים זמירות בתורה ובתפילה, גוי עתים לפיד לגויים יוצא ומאיר, ורובי העתים עמוד־אש לעצמו בכלל גוויותיו עולה ונשרף על טפיו ויונקיו, גוי־חזיון אין על עפר משלו, אשר הקים מקרבו צדיקים, גבורים וגאונים, טהורים וקדושים, שלא נמצאו כמניינם בשום אומה ולשון, גוי אשר לא השתחווה לצלם, לא לצלמא דדהבא, לא לצלמא דגבורתא, אף לא לצלמא דחכמתא. לא הוא המורה והמחנך. ומי האיש למוצא פיו ייחלו רבים, משכילים וחלוצים בישראל. מבארו ישתו עדרי נעורים? הלא הוא אחד נכרי, רחוק, זר ברוחו, מוזר בשיחו, לא תואר לו ולא חן, שפתו עלגים, מעשהו עמקי־תחבולות, הגיונו הפכפך, מוסרו כחומר ביד היוצר, לא נשמע מפיו דיבור חותמו לב. הוא, צלם אפל, אליו ישתחוּו, אותו יעבדו, מפיו יקבלו גזירות כמפי הגבורה העליונה בכל דת ודין, בשכל ומדע, בכל דבר חכמה, צדק ומשפט. הוא מקבציאל הדעת והמדעים, מכלל המצפון, הצדק והיושר, לו נתכנו העלילות ונגלו האמתות. הוא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. הוא אדון המקום וממנו כל מראה־מקום, על פיו יורו, ידונו,יפסקו הלכה בתורת גוי ואדם, על פיו יחתכו קיום וחדלון להמוני עמים, על פיו יאמרו גם לעם מוצאם אתה כשר לחיים או דינך לקבר. אל מוצא פיו ייחלו, כי הוא אדונם. רוצח מיליונים המכונה אבי העמים. בשעפים מחזונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים, פחד קראני ורעדה. נורא הדבר ומי יכילנו.
ס"ט1. השראה 🔗
השראה. ההשראה והיצירה באות על הרוב בסמיכות, משל ההשראה היא מתנת חלקם שליחידי־סגולה בלבד, המחוננים ברוח השיר ובכשרון לעשות בכל מלאכת מחשבת. אבל ניתנה ההשראה אף למי, שלא נתברך בכוח היוצר. יש אצל כל אחד רגע כהרף־עין, שבו הוא זוכה להארה עליונה ומשיג את המופלא ממנו. מעין בשורה פוקדת אותו: יש זה שאיננו. לאיש דבר יגונב, כדבר אליפז התימני ב“איוב” ד', אם בשעפים מחזיונות לילה, בתוך שאנו והמונו של הכרך, בין למראה שקיעת החמה בשיפולי האופק ובין למראה חיוך של תינוק. רוח על פניו יחלוף, רוח בדומה למגע מוחשי, הגשמה כביכול של מה שאינו בגדר תפיסה. הרוח נושאת עצבות תהומית, או מבקעת מעין של שמחה זורמת לאפסי מרחקים. הרוח דוברת. קול לה. לא כי בת־קול. אין זו רוח רחוקה, קרובה עד למאד. ממך ובך.
תוהה אדם על הפלא. נקרע מלפניו מסך. האני נעשה רחב כפתחו של עולם וישותו משתפכת למרחקים. יש התנוצצות נראית לו בעליל כמו גץ ניתז מתחת לפטיש, נזרק לתוך נשמתו ניצוץ מאין־סוף. לרגע ישמע קול זמר, קול בכוח. זמרת הארץ עולה באזניו. אכן, זו היא השראה. גץ מן הנצח. אין־סוף נגע בו בגחלת משלהבתו הגדולה. נצטמצם כביכול הוד מוראו הנצח בתוך דק אחד. הגדול לאין סוף נשתכן בתוך הקטן לאין שיעור. נתאווה הבורא לדור בתחתונים.
וכשם שיש זינוק של ניצוץ מן הנצח הגדול לתוך פרוסת זמן, כך עתים הנצח משרה את עצמו על פרוטה שבמקום. אין־סוף בהדר־זיוו זורח באגל־טל, באישון שבעין, בחיוך המפזז על השפתים, בהעויה נלבבת. בעננה קטנה ככף איש. המרחב מתרכז בנקודה זוטה.
ההשראה היא נשיקת הנצח לחלוף. גל משיק גל, יד לוחצת יד. כל מקום שגופים נוגעים זה בזה ושרויים זה בתוך זה אוצלות הנשמות נשיקות זו לזו. כיוון שאנו נכנסים לספירת הניגון מיד הננו טובלים בים הנשיקות. רוח גדולה שורה עלינו ומבקעת לפנינו ים אין סוף של הנשיקות. הנגינה מכה גלים ברוחנו ומעוררת בנו כוחות חדשים. על כנפי הניגון הננו ממריאים לראיון חדש עם ישותנו, מגלים פנים חדשות בעצמנו, משל לא הכרנו את האני האמתי עד עכשיו. אמנם, במוצאי הניגון שוב נגוז מאתנו האני של מעלה, שוכחים את האורח הנלבב, שנשתכן בתוכנו, שוכחים את האני העליון לשעות, לימים, לשבועות ולחדשים, ומוצאים אותו לרגעים. אבל בתוך אותם הרגעים, שבהם מתגלית אלינו שכינת עצמנו, הננו שורים בתוך ספירת המעמקים של אישיותנו. ב“רגע המוסיקלי” של שוברט מאזינה הנפש למשך הנצח. האזנה זו היא האמת על עצמנו.
בהשראה אנו זוכים לגילוי השכינה של האני הנאצל. יש ב“אני” זה מטעם עולם הבא, כי אף הוא, האני העליון, מופיע ובא על מנת להסתתר. ולפי שכל אחד יש לו האני של מעלה, לכן כל אחד מזומן לחיי עולם הבא. לא ניתנה ההשראה לאמנים וליוצרים בלבד.
ע. לא־שקרן 🔗
– טוען אתה שהנני שקרן. אין לך שקר גדול מזה. אני שקרן? אני שהכל מכירים בי, כי מלת אמת אינה יוצאת מפי? מכיוון שכך אין איש נותן דעתו על מה שאני מדבר. נמצא, איני מרמה איש ואין איש מרומה על ידי. לכל היותר שומעים אותי אומר כך וכך ובאים מתוך זה למסקנה, שהיפוכו של הדבר נכון ושהמעשה המסופר בפי לא היה כלל, ואם היה, יש להעמידו ראשו למטה ורגליו למעלה. בסיכומו של דבר, אני מביא לבריות תועלת ידועה בדבורים שלי ומשמש להם מורה דרך, אם כי בכיוון מהופך. מה שאין כן אתה, שהנך מוחזק אצל רבים דובר אמת כביכול, חס וחלילה לך להוציא מן הפה מלה בלתי שקולה או מוּנח אי־מדוייק כל־צרכו… ולא עוד אלא הנך נראה מן המהדרין שבמהדרין, החוששים להכּשל אף בצל סטיה מן האמת… ואם נכונה השערתי, שאינך אלא מאחז עיניים וגונב דעת ורק מעמיד פנים כאילו כל מלה שלך זהב, הרי אתה השקרן הגדול והנורא… גדל השקרנים שבדור… כל שומר נפשו ירחק ממך.
אמרתי לו:
– אין בדעתי להוציא מלבך דעה זו אם היא נקבעה בך משום מה ואתה משמיע אותה לפי שהנך משוכנע בה ולא פולטה סתם מן הפה, כמנהגם של אלה, הרואים את האמת כחובה מיוחדת. אבל אולי תואיל בטובך לפרש לי נוהג שלך ליתן חופש ללשון מבלי להתאים את מוצא הפּה אל המציאות, אם אין זה שקר הרי מה זה? ומה טיבו של זה שכמותך?
קולו התרומם על הנחשול החוגג:
– ברצון אמלא את בקשתך. טיבו של זה שכמותי! פשוט מאד. אני הנני בלבלן, פּטפּטן, בעל לשון ארוכה, שומע חפשי בבית הספר של העובדות, איש הדורך בנתיבו ופורץ גדר… עף על כנפי דמיונו… אולי קצת בדאי. בדאי – כן! אבל שקרן? חס וחלילה. אתה הנך השקרן. שקרן שלא קם כמוהו.
ע"א. מכתב על הירח 🔗
קבלתי אגרת מאת ידיד־נעורים ובה כתוב בין היתר:
"זה כמה חדשים – ואליבא דאמת זה כמה שנים – שאני נמלך בדעתי אם לפקוד אותך במכתבי זה. מי יודע, מהרהר אני, אם תתן דעתך על רע ישן־נושן ואם הנך זוכרו עוד. הן שנים מפרידות בינינו. כמה… שנים? חושש אני לפרוש במנינן. כימי דור שלם לא נפגשנו. נערים היינו בעזבך את עיר מולדתנו, בה בלינו את ילדותנו. יחד רחצנו את בשרנו במי הנחל הזך, יחד התהלכנו בערבים כחולמים, למדנו, שאפנו. הבטנו לירח ועל נתיבות הכוכבים התחקינו. העולם היה הדור נאה. לכאורה זה העולם של זמננו, אבל עולם מחיה נפשות! למה אזכור נשכחות? והם כל כך רחוקים, כאילו מעבר ליובלות רבים. ואתה, ידידי, מאד רחקת ממני: בזמן ובמקום, ואולי בכל. מאז שעזבת את הפינה הנידחת שלנו והפלגת לעולם הרחוק עלית בסולם, יקירי. שנות חיים עברו עליך ברוב ענין בעבודה פוריה. משאר אני כמה איתן אתה ברוחך ומה ינעם לך בהשקיפך לאחור ובתתך חשבון לנפשך כמה זרעת וכמה קצרת. ואני זה שהייתי כפי שעזבתני, אלא ששערי המעט, שריד הקרחת שלי, התחיל להלבין. קרתני, מקטני־אדם. קדימה לא צעדתי ומאומה לא פעלתי בחיי הדלים להציב לי שם וזכר. אשה נשאתי ועמה ראיתי חיים שקטים. ילדים גדלתי, בנים טובים ונעימים, עובדים חרוצים, מרויחים את פּת לחמם הכשר, אינם רודפים אחרי הנשר בשמים ובגדולות לא יתהלכו, בחלומות לא ישתעשעו. זהו דור כזה, דור של אנשי מעשה. ואילו אני, טפש בא בימים, בגיל עמידה, עודני שוגה בהזיות, כבימים ההם, לא יימחו מעל לבי, כאשר היינו שנינו צעירים רודמים, מהלכים בשדרות הגנים שבסביבות עירנו ומשלחים את נפשותנו על גלי הכיסופים. זוכר אתה כיצד היינו תולים עינינו לירח ולכוכבים, לירח במיוחד. הוא היה אהוב לבנו. אנו הסתכלנו בהדר דיוקנו והיינו מגלים בו צורות מקסימות ללא שיעור. פּני משה, פני יהושע, פני כל גדולי עמנו ואבות העולם ואף את כל הרם והנאצל שבקרבנו. ירח יקר הולך! – ים של מתיקות שפע מן המליצה העברית הנחמדה הזאת, שהקסימתנו לא פחות ממראה הירח עצמו.
ידידי ורעי, אודה ואבוש, אם יש להתבייש בכך: אהבתי שמורה עד היום למלכה לבנה. הן נוסף לצורות הרבות והשונות, שנחזוּ לי בה אז, נחקקה גם דמות דיוקנך בה ומדי אביט אליה אראה פניך מתהלכים עמי גם כעת, אראה את צלמך השופע גיל ואף כאב מתוק צובט את הנשמה. אראך כמו חי ונפשי תשתפך עלי בגעגועים. וזאת לך לדעת, חבר נעורי, אני בסתר אעשה זאת. כמתגנב אצא החוצה לשאוף רוח צח. ובלבי אדמה: אצא לקראת כלת השמים. חדשה נעשתה בארץ – מה אעשה חביבי, ובכתבי אליך נדחקות לקצה קולמוסי כל המליצות היפות והמעודנות, אשר בהן השתעשענו בימי נעורינו. מה טובו הניבים הנאוים האלה, כמה מתקו לחכי עד היום. האין אתה סבור, חביבי, כי עוול גדול נעשה למליצות המחיות ההן, שהכל מגנים אותן משום־מה בזמננו כלהג ורעוּ רוח. והלא הן השביעונו בשעתן רוב נעימות ושמחות! – ובכן, חדשה נעשתה בארץ. כל מה שיש בו ריח של כיסופים והמית נפש בטל ומבוטל ואף פסול ומלוגלג בעיני הכל. אף הירח נעשה אסימון. ואם יבוא מי להביע בפני חבריו את התפעלותו מזיו יקרתו של זה לא יהא אלא מן המתמיהין: ואם לא יביטו עליו בשאט נפש גלוי ינודו לו בסתר. בני־הדור החדש גזרו על ההצצה בלבנה ועל השגיון בחלומות. אתם לשעבר, אומרים הם, הייתם מבלי עולם. מה גניחות? מה לבטים? מה תכלית בהרהורי לב ובהגיגים רגשיים, שאינם מוציאים מאומה אל הפועל? כך אומרים הם. ויותר ממה שמבטאים בפה הם מביעים בהעוית לעג. חס מלהזכיר ולספר בימים מקדם. השקוע בזכרונות מחבק עננים ומנשק צללים – פתגם זה וכיוצא בו שגורים בפיהם. הפרחח שבבני, והוא בן ט“ז, שאלני פעם דרך הלצה: אבא, הכבר התנשקת עם יום אתמול? חלילה שבני אינם נוהגים בי כבוד. אדרבה. אבל טפה של לעג, הצרורה בתוך גלולה של כיבוד אב, מחלחלת בשיחם. ידידי ורעי, הומה בי לבי לימים שחלפו. כלום הם היו רק ימים? הם היו אנחנו. בתוכם קפולים פרצופינו הילדותיים, שאיפותינו הנעלות, הגיונותינו התמימים וחלומותינו. הה, חלומותינו. מה מתוק מן החלומות? כל המתוק עובר, הכל עובר כצל. עברנו נגוז כעב. ואף אנו עצמנו נגוזים והולכים. וקשה מזה: הננו מזקינים. מלבינים מכאן וּמשחירים מכאן. ובסך הכל: תל־עולם! הננו משכלים את כל היקר בנו. הפורפריה נושרת והולכת מעל שכמינו הכפופים תחת משא עברנו. רק הירח במרומים אינו מזקין. הוא נשתמר בזיו עלומיו. פּרח צח. לא נשתנה מראהו ולא פג זיוו. אהה, לבי, ככל שהוא הולך ומזקין, כן הוא, הטפש, הולך שבי אחרי מלכת המרומים. בסתר אנהר אליה. בצנעה אצעד לקראתה לשחר את פניה ולחפש בין קפולי אדרתה את שביבי נעורינו. ניצוצות אדלה מן הירח. אליו אדבר. לא אאזין. אולם בשבע עינים אתבונן מסביבי שלא יראוני בני או מי מקרובי או חס וחלילה אפילו רעיתי בחיים. היא האשה, המסתגלת בכל לילדי הזמן, עשתה יד אחת אף בענין זה עם הפּרחחים שלי. בעצה אחת היא עמהם וכמוהם תלעג לי השוגה בחלומות. במיוחד תיסרני על תאות סתר שבי לירח. אי לך, זקן שכמותך, תסיח לי בליבוב־פּה, שעודך משקר עינים לכפה שבמרומים. לשעבר, כשהיית צעיר, הלם אותך דבר זה… כעת הלא ייצחקו לך… תן לבני הדור החדש לעסוק בשטויות… ואילו אתה, אדם מיושב, בגיל העמידה… כזאת וכזאת תדבר אלי. חצים שנונים תשלח אל לבי… וכך, ידידי, גנב נעשיתי על סף זקנתי. גונב הנני פרוסות לבנה מבני ביתי. ולא זו בלבד. אלא שאף השורות האלו, שהנני רושם למענך באגרתי, גנובות עמי. במידה שקרובי עוינים את מעשי ההזיה שלי, המכוונים כלפי האור הזולף ממרומים, בה במידה, ועוד קשה מזו, ישימו בי עין לגלגנית כשיראוני כפוף על גליון הנייר. אותה שעה הפּרחח המחוצף שלי, המבטא תמיד בלשון מה שהם חורשים בלבם, טופח על גבי קרחתי וקורץ עין ליתר בני החבריא, אומר בלשון עוקצנית: “אבא כותב!” נוסח אחר בפי אשתי בשעת גלוי לב: כשאתה כפוף על גליון נייר, אילו ראית עצמך בעיני אותה שעה… הריך נראה כמין כלי שבור. ובכלל מה הכתיבה הזאת לך? אתה שופך את לבך, בעלי!” אומרת היא במרירות. בושתי לפניך. פתחתי במכתבי זה בשביל להנעים לך ולי במחרוזת זכרונות, לשלוח אליך צרור קרני ילדותנו, קרנים זכות, נושאות שלום ושלוה, כקרני הירח אז, כקרני הירח בימינו וכקרנים אשר תזרחנה כל עוד שמים עלי ארץ, וגמרתי בקינים הגה והי ובשליחת לשון רעה על הנפשות היקרות אשר לי… לא נתכוונתי להרע, יקירי, ולא להתאונן חלילה על מר גורלי, חיי טובים כפי ערכי אני, האדם הקטן, טובים ביותר. ואיני קובל חלילה על גורלי… רק את אשר עם לבי ברגעי הגעגועים, התוקפים אותי לפרקים, בקשתי להסיח. התבין לרוחי, רעי מאז אתה שההשגחה הנחתך במסילות תבל רחוקות ורחבות, אשר הענקת לא רק ירח אלא גם שמש לראשך: שמש העבודה הפוריה והיוצרת?
לא אוכל להמשיך. עינים עלי… הפּרחחים שלי הגיחו ובאו אל שולחני. המזיקים הנחמדים האלה. אני אוהב אותם ואת לעגם.
ע"ב. לפנים מן הקלעים של חיי הסופרים 🔗
כל פעם שהני מסתכל בהווי של סופרים, היינו ביחסי הגומלין שביניהם, המשתקפים יפה־יפה במדור הבקורת, משרד האוצר של הספרות, הטובע את הערכין המתהלכים בתחומיה, מתגברים בי הפקפוקים, אם התואר אנשי־רוח הולם את ציבור הסופרים ואת ציבור האמנים בכללו, ואם קיים יסוד כל שהוא לדעה המקובלת, שהספרות והאמנות הן שער לעולם האצילות. למעשה הספרות והאמנות הן שווקים לתוצרת. קיימים מסתמא בכל דור סופרים בודדים ואמנים יחידי־סגולה, נזירי־העולם, המתכוונים רק לשם שמים, אבל אין ספרות ואין אמנות כדבר שבקדושה או שבאצילות. מתשעה קבין ספרות ואמנות היורדים לעולם בכל תקופה צ"ט חלקים מהם הם תורה לשם סחורה, ורק חלק אחד לשמה. ההמולה של הספרות והאמנות לא מן החלק הזה באה, מרבית המוצגים בחלונות הראווה שלהן לא משלו הם, כל המשא והמתן העיוני והעניני המנסר בעולמו לא בגללה הוא.
סחורה מן הדין שתהיה חריפה, שהקופצים מרובים עליה ככל האפשר. ואין קופצים על תוצרת של אמן אלא אם כן אם הוא עצמו קופץ בראש, או יש גורמים המקפיצים אותו ואת הבריות לקרוא לפניו גדול גדול. אמנם, במקרים יוצאים מן הכלל הטוב בא על הערכתו. אבל על הרוב המכריע אין זה כך. הטוב שמוט לקרן זוית, נבלע לתוך הרעש של הקלקול, ואין לו שיור אלא אותו נתח קטן מפוקפק של הנצח, שכל מקופח מתנחם בו.
סבורים בטעות, שהעדית שבאמנות ובספרות צריכה לעמוד על נפשה רק בפני הזיבורית התופסת את השוק. פשיטא שהקל והקלוקל ידם על העליונה, כי הם שווים לכל נפש. הם לא רק מובנים לכל. אף מכוונים כלפי אותן הנטיות המגושמות, המפרנסות את היצרים הנקלים, הטבועים גם בלב אניני הדעת. הכל עלולים לרדת לתוך טיט היון של הכיעור היצריי, אבל רק מעטים מסוגלים ליהנות מזיו היופי המעודן, שאין בו רקק התאוות. רבים מן המשכילים והמלומדים, בתוכם אנשי־שם, מתפארים בלהיטותם אחרי הקריאה בספרות הבלשית וברומנים הזולים, כדי להינפש מעמל־יומם הקשה במקצועותיהם הרציניים; משל קלות הראש רפואה, וכובד הראש מחלה. אולם לא רק אמנות הבידור דוחקת את האמנות. אף בתחומי האמנות הנאותה יש התחרות במידה שאינה מצויה בשום שדה־פעולה אחר. כל השווקים הם חזית, שמצויות בה עונות קצרות לפחות של שביתת־נשק; שוק האמנות הוא שדה־קטל, שאין מניחים בו כלל את הנשק מן הידים. אם אדם לאדם זאב, אמן לאמן אריה טורף. אין שני אמנים מסוגלים לישב בכפיפה אחת, אלא דרך ארעי ובתנאי, ששניהם מדמים להפיק טובת הנאה מן הצוותא. ידידות אמתית בין שני אמנים שווים זה לזה במעלתם היא מן הדברים הנדירים ביותר.
אמנים נוהגים בדומה למלכים. כל אחד יש לו “חצר” כל שהיא, נושא־כלים או קבוצת משמשים, הקושרים לו עיטורים, מחברים עליו פרקי־שבח, מכבדים ומרביצים לפניו, עושים לו פרסומת. ומי שאין לו להקת משמשים משלו, יהיה גדול כבודליר או כמחברו של “מובי דיק”, נסתחפה שדהו. הוא שרוי בצל ומצפה לנס התגלותו על ידי איזה ידיד אלמוני בדורו או לעתיד לבוא, כגון בלייק, הופקינס, מלויל ואחרים.
אין צורך להביא ראיות מדברי ימי הסופרים והאמנים שבספרי התולדות, כגון שטובי הציירים נפחו את נפשותיהם מרעב ושאפילו בעל־מוחין כגיתה לא נהג מידת הרחמים בהלדרין המוזנח, גורל הסופרים. שאינם משווקים את עצמם, אם מחמת אצילות ואם מתוך עצלנות ורשלנות, ידוע למדי. נהירים לי השבילים שבהם רבים הגיעו לפרסום. באתי בחברת שלושה דורות סופרים, מי שהיו מורי ורבותי, מי שהיו בני־גילי ולא חברי, ומי שהם דור בא, שאין ביניהם אף אחד שלמד ממני דבר־מה או שעשה כמה צעדים לפחות במחיצתי. ראיתי כיצד הדברים נעשים. שדה הספרות הוא שדה־קרב. לא כל דאלים בכשרונו גובר, אלא כל דאלים בתחבולותיו, אם כי אמונה בי, שסוף האמת לנצח. כלל גדול: אני ספרות שכנתי ערמה. יכול אני אומר שהספרות היא חמשים אחוז כשרון וחמשים אחוז, אם לא למעלה מזה, חכמה מדינית, הסגולה לעשות ידידים, יתר על כן, הסגולה להסתגל אל התנאים והאנשים, להיות עניו ושפל־רוח לפי הצורך, גא ומתייהר בשעת הכושר. עיקר הכל הכושר לשווק את עצמו.
אם נביא אף מקצת הסגולות והתחבולות הדרושות לבצר מקום אין אנו מספיקים. תמה אני שלא נמצא עד היום אחד חרוץ לחבר ספר מיוחד על פרטי האומנות של הפרסומת העצמית כדרך שחברו ספרים על אמנות ההתעשרות ועל הכושר לאריכות ימים. אבל כלל הוא: אין סופר קונה שם אלא בכוח מנין ידידים, הסוללים את הדרך לפניו, כדרך שאשה יפה פוחתת כבודה בלכתה ברחוב בלי בן־לוי ושושבין, כך עלוב מראהו של סופר המשוטט לבדו בחצרות הספרות. גם הכשרון הוא אוצר יקר. אבל הכשרון עושה רק מחצה או אף פחות ממחצה. כשרון בלי הכשרון לעשות את הכשרון קרדום לחפור בו אינו ולא כלום. כשרון בלי הכושר להתהלך עם הבריות, עם עדת המבקרים, עם המול"ים, עם העורכים, עם החברים למקצוע, בלי החוש המדיני הנכון על יסוד כך ותן, לא די שאינו ברכה, אף עלול לשמש מקור אכזבות ועינויים. כשרון בלי פקחות מעשית ובינה יתירה לצמצם לפי הצורך את כלי קיבולו של המצפון, הוא פגע רע.
כשם שאין אדמו“ר בלי גבאי, ראש אב בית דין בלי שמש ו”קאבס", הדופק לפניו במטהו לפרסום הופעתו, כך אין אמן בלי מבקר וכרוז, מעין יהושע של משה. משה אינו נכנס לארץ הבחירה, יהושע מכניס. בלי יהושע אין קהל ידידים ולא עדת חסידים. ומה ערך לכשרון ולחכמה בלי פרסומת? כלום אין מספיק חכמה וכשרון בהיכל כל הדורות, שישגיחו בכל פלוני הבא והמודיע “אני שלמה”? שמא תאמר העולם היה שמם לפניו וכל הדורות ציפו לזה שיבוא? אבל דברים אלו בערך אומר המבקר והכרוז על פלוני האמן ידידו. שמא תאמר: אצילות אין במלכות זו, אבל צדק, שויון וטוהר המידות יש כאן. ואולי מן הדין לומר שכך הוא הדבר, ומכל מקום אין זו מן המידה, ובאמת לא נהוג, להביע בגלוי דעה הפוכה מזו, משום אל תגידו בגת. אבל האמת מצווה עלי להגיד בגת. אין כאן שויון אנושי. הכל בנוי על החלוקה לראשונים במעלה ולבעלי דרגה שניה ושלישית, לסופרי המופת ולסופרים סתם, ליושבים בכותל המזרח ולשכנגדם. כל המדרשים והמחקרים במסכת ספרות מכוונים לשמור על הגבולין, שלא יהי חס ושלום ערבוב התחומים בין הלויתנים והקטנים מהם. הללו גדולים והללו קטנים – הוא כלל גדול בעולם האמנות. לא שיש נשמות כאלו וכאלו – ואין נשמות ניתנות למדידה. לא שיש ניצוצות משלהבת אין־סוף, וכל הניצוצות בטלים במציאות השלהבת. במסכת אמנות אין ביטול היש. יש רק יש. מסכת כשרון היא מסכת כלים. ואנו שופטים בעיקר לפי הכלים ולא לפי האורות, שופטים בחומר הדין.
שוק האמנות הוא שוק האכזריות. בו כל האמצעים כשרים. התחרות בין כהני הבמות ו“הכוכבים” פרועה ביותר ואף גלויה מאד. סופרים מצניעים במקצת. הם פועלים בעיקר לפנים מן הקלעים. הסופרים הם הפקחים שבאמנים, היודעים יותר מבעלי המקצועות האחרים להחביא את הקנוניות מתחת למעטה של עיון והלכה כביכול. יש להם תמיד באמתחתם מן המוכן נימוקים אידיולוגיים, והם נחלקים לזרמים ולאסכולות. אולם רוב זרמים ואסכולות הם מוסדות לעזרה הדדית. סוף כל זרם פילוג. מלכתחילה לא בא האיחוד אלא בשביל לעשות יחד מהלך מסויים בדרך אל הפומבון. זרמים ואסכולות הם מסגרות זמניות בתקופות מסויימות. העיקר הם הארגונים הכיתתיים, האישיים לגמרי, העוברים הרבה יותר בין פסי בתי הקפה, מערכות העתונים, והוצאות הספרים מאשר בין תלמי העיון. הסיסמה היא: כשרון רק לאנשי־שלומי. רצה לומר, אני מודה רק במי שמודה בי.
יתכן שהקהל הרחב אינו מרגיש בדבר, ויתכן שאף הוא מרגיש בזאת אלא שאינו מבחין כמה מרובים משוא הפנים ועיוות הדין. פלאה היא שאין רבים מבחינים בזאת. ופשיטא שאין מבחינים גם בתחומי ספרות ישראל, שחוג האנשים הפועל בה מצומצם וצפוף. זה שנים לעשרות כותב המשמש בשני כתרים, משורר ומבקר, הערכות על חבריו הסופרים, ואף הם אינם מקפחים את חלקו חס ושלום, ברכה והערכה לוקחים, ברכה והערכה משיבים. חוץ ממנין קטן יוצאים מן הכלל, שאינם מושכים בעת מבקרים, כל הסופרים כותבים זה על זה, קושרים עיטורים זה לזה, מייבלים זה את זה ומחלקים פרסים זה לזה. ואלה שאינם קובעים את שבחיהם בדפוס אומרים אותם בעל פה במסיבות חגיגיות ושאינן חגיגיות ובאגרות־ידידות. הרבה דרכים לגנוב לבבות – והאמת נעדרת. לא די לומר שהאמת נעדרת. חובה לומר: השקר נוכח, הוא מחלחל בכל הערכה ובכל בקורת. הוא צורם את האזנים גם בכך, שפלוני המבקר, שגמר את ההלל על חברו במסה נרחבת בעמוד הספרותי של העתון בגליון הבקר, אינו נמנע כלל בשיחה אחרי הצהרים להביע באזניך דעה הפוכה לגמרי על אותו חבר. על השאלה: אבל לא כך הבעת דעתך בעתון של היום… הרי כתבת… באה התשובה: כן, כתבתי. כותבים. מוכרחים לכתוב. פירושו של דבר: סדר העולם.
בשום שדה־פעולה אין האמת כל כך מחולקת עם סדר העולם, כבתחום הספרות והאמנות. הואיל ובשום שדה־פעולה אין נהוגה תחרות אכזרית כבשוק הספרות והאמנות.
הנני כותב זאת בפנקסי הפרטי, שלא על מנת לפרסם לאלתר, ואולי שלא על מנת לפרסם כלל. אבל חובה לומר: סופר אינו מסוגל לכתוב דברים לא לשם פרסום. מרבית האגרות של סופרים ואמנים, המתפרסמים לאחר מותם, נכתבו מלכתחילה לפרהסיה, ולכן הן חסרות על הרוב חום נפשי אמתי, חום של רשות היחיד. אמנים תקועים בתוך הפומביות, אין הם מסוגלים כלל לקפוץ מתוכה. אמנים חיים ברחוב. אין לי זכות להוציא את עצמי מן הכלל. הרי גם אני עומד כל ימי, ואפילו כשהנני שופך את נפשי, ברשות הרבים. סוף גם הדברים האלה להתפרסם בדפוס. לבי נוקפני שמא יש בפרסומם משום חילול השם, אדיר חפצי לצעוק את האמת לתוך כל האזנים. רואה אני הרס יסודות היופי הנפשי והמוסר האנושי בהיכל הספרות, שמבואותיו ומוצאיו ידועים לי, חורבן בית המקדש. חורבן זה גורר אחריו הרס ומפולת בכל הערכין האנושיים. האמנות חולת סרטן. נשרפת נשמתה היתירה – ואין צועק הצילו. אדרבה, רואים באודם החולני סימני בריאות. האמנות היא חולה אנושה ומלווים אותה לקברה לא רק בפרחים, כי אם גם בפרסים… פרסים, פרסים. העולם מלא פרסים, בינלאומיים ולאומיים, כל עיר וכל כפר מנצחים על פרס משלהם – והגויעה היא גויעה.
לכשיתפרסמו הדברים האלה יאמרו רבים מבני־אומנותי: זו היא רכילות! אחרים: הגזמה! ובוודאי הקנאה מדברת מתוך גרונו. יאמרו. אבל אין זו אלא קלות־דעת להעלות על מגלה סוד גלוי, שהוא הולך רכיל או בעל־קנאה צר־עין. המודיע ברבים מה שהכל יודעים, אלא שאינם מרגישים, או מעמידים פנים שאינם מרגישים, כלום חוטא הוא?. דבר שהכל יודעים אותו, אפילו הכל מתעלמים ממנו בשוגג או במזיד, מפעפע בין כך וכך במוחות ועושה הרס בנשמות. אין טעם לכסות על דמה הטהור השפוך של האמנות. יש זמנים שאין להשגיח כלל במה יגידו ובלמה יאמרו הבריות, אני כאן על הדפים האלה מדבר בפני מי שכולנו חייבים לתת לפניו דין וחשבון.
אפשר לגלגל כל פגם וחסרון במעלה יתירה ולומר: עד שאתה דורש כיבודי הגומלים שבין הסופרים לגנאי, ראויים הם לדרשם לשבח מטעם אהבת הבריות וחיזוק החברה שבהם. ושוב: מניין לך, שאין הם נאה אוהבים זה את זה, כפי שהם נאה משבחים זה את זה? כלום בוחן מחשבות הנך? ומה שפלוני הסופר שבח את חברו בעתון והטיח בו את ביטולו בבית הקפה, גם כן אינו ראיה. יש מצבי־רוח שונים. אין להקיש מדברים שבכתב לדברים שבעל פה. ומה שאתה טוען שהם משבחים איש את חברו, כדי לעורר זה בזה אהבה, שמא היפוכו של דבר נכון, כי מתוך שהם אוהבים זה את זה באמת מפרכסים זה את זה. כן, יודע אני, כי השטן מגייס לא רק רשימות של בקורת ורצנזיות של שלמונים, כי אם גם נימוקים מוסריים וחברותיים. יש לו לגיון של עורכי דין להצדיק את מעשיו. אף על פי כן יבואו כל עורכי דינו של השטן ממזרח וממערב – אני בשלי: האמנות והספרות נפלו בפח השטן.
ע"ג. נקודות 🔗
א. הקושיה והתירוץ 🔗
יש שואלים קושיה על שום שאין להם כל תירוץ, ויש שואלים קושיה על שום כך דווקא שיש להם תירוץ. אדרבה, לעולם אינם שואלים אלא אם כן יש להם תירוץ מונח בקופסה. אחרים שואלים קושיה על מנת שלא יהיה להם כל תירוץ. וכשיש קושיה, הבאה על תירוצה, הם מרגישים עצמם לא־נוח, עלובים מאד, ואף מדוכאים. התירוץ פוגע בהם כמעין עלבון אישי. והם מקשים קושיה חמורה: היתכן? קושיה שיש תירוץ עליה?
ב. נחמה ומזל 🔗
נחמה פורתא לנו, שהילדים אכזריים יותר מן המבוגרים. מכלל שיש באמת התפתחות. השכל מזכך. כנראה, את הרגשות ומרכך במקצת את המידות. מזל הוא שהילדים רצונם לחבל גדול מיכלתם. מכלל שהיכולת מרסנת מעט, ובמידה שיגדל כושר ההרס תקטן תאוות ההרס.
ג. חלום הברז 🔗
בחלומי: מן הברז הפתוח, השכוּח מאדם, ניגרים טפּין בחשכת הליל. אף נפשי הדווּייה שכוחת־אל, תטפטף כדם אגלי נהי ויליל.
ע"ד. זעם האושר 🔗
רבים אומרים במתק התפעלות: אי, אי, מיתוס. ואני אומר: וי, וי, מיתוס. המיתוס מחרידני. בין מיתוס שיסודו בתור הזהב שעבר, בהיות אלים מהלכים על האדמה ככבשים וכל האנשים פורחים למרומים כשרפים; ובין מיתוס התומך את יתדו בחזון אחרית הימים, המנבא לנו גזע־אדם חדש, שיש לו ריצה מהירה כאחשתרנים אל האושר. רק לא ריצה מהירה כאחשתרנים אל האושר. רק לא אושר. כל פעם שאני שומע בשורת האושר נשמתי כמעט פורחת מתוכי. עוד שנים־שלושה נצחונות של מלאך אושר ואבדנו חלילה. למה לנו אושר? מי יתן ונוכל לחיות קצת חיים טובים, מהוגנים. אל נתפלל לאושר, כי אם לחיים של כבוד, הרבה סבל ויגונים וחרדות, ובלבד שתהיה בהם גם טיפת נחת, שתים־שלוש טיפות של נחת לרפואה, ודי בכך. איזה אדם יש לו כוח להיות מאושר? אפילו אלהים מסתמא אינו מאושר. וראיה לדבר, כתוב: וירא אלהים כי טוב; ולא וירא אלהים כי אושר. אילו הוא במרומים מאושר באמת, כלום היה עולמנו עולה לפניו במחשבתו בששת ימי בראשית? אמר לך אדם, בוא וראה, הבאתי לך מנת אושר, אפילו מנה זו יש לה טיפת־צבעונין תאוה לעינים, ברח, ידידי, מאותו נדבן, ברח והיחבא עד יעבור זעם האושר.
ע"ה. קול דופק בי 🔗
קול דופק בי תמיד: קום ועשה, שב אל שולחן הכתיבה, אשר למענו נוצרת, והרק את כל געש־לבך והגיון־רוחך, בטא את תחלואי האני ויגון האדם, אנקת הגבר ובכי האשה ויללת נשמת כל חי. אל דמי לך. ספר מה חדל האדם, מה דל ומזוהם הנהו, אף מה גדול ונשגב לעתות בגבורה. צלח וצלול לעמקי נפשך וראה מה נלוזה היא. או אז תוכל לישא די על כל ארחות בני־אנוש. כי נפשך קשורה בנפש כל היש. ספר, ספר את תעלוליך ומדוחיך, צפוני רגשותיך, רבות המחשבות אשר בלבך, פלאי יצריך. כל דרך עוצב ורוח שמחה בך, כל חלום, חזיון, שגיון אף שגעון, הפוקדים אותך בשנתך בלילות ובהקיץ בימים, אל תעלים דבר. דרוך עוז ודבר אמת, רק אמת, על כל מקריך, גלה, גלה את שפוני כיסופיך, רשום בכתב נאמן את הברקים הפולחים את מחשבתך והרעמים המהממים אותך. דבר היטב ומאומה אל תכחד, בשפה ברורה דבר, לטוש כל משפט, לטוש, לטוש. פזר ערפל בהגיגיך למען ירוץ הקורא בהם, עבוד, עבוד בפרך, הזדרז ופעל, חיש־חיש עשה במלאכתך, שמא תמות ולא תגיד אף את המחצית או המחצית מן המחצית. אויה, טוען אני בנהמת־רוחי, איך אעשה זאת? ואימתי אבטא מקצת מן ההומה וגועש בי? הכי כוח אבנים כוחי? לא אספיק, לא אספיק למלט אף שמינית שבשמינית ממשא הגיוני ורגשי. לא אספיק להעתיק אפילו חלק מכתבי היד, שנערמו במגרותי, קל וחומר להעתיק את הטיוטות שבנפשי וליתן דמות לכל מה שעלה לפני במחשבתי עד היום. אויה, בי כבשן. אני סמבטיון. אם מאה ועשרים שנה אחיה אצא מן העולם בטרם עת. ואפילו אעבוד עוד ימים ושנים בפרך לא אספיק, לא אספיק. אף הפחד שמא לא אספיק אוכל הרבה ממרצי ומלשדי. קול דופק בי תמיד: מה לך עצל נרדם? קום והתעשת. עשה לבית־נפשך. עשה. עשה זאת וזאת. הנה נושא המצווח אליך ואומר דרשני, והנה נושא. והנה עוד ועוד. עיין פה. חטוף ועיין שם. דין ודברים לך עם כל החכמים שקדמו לך, טענה ומענה בפיך על כל ענין תחת השמש, שב והעלה על הנייר את הגיגיך, רשום בראשי־פרקים לפחות. מה רבים הדברים באוצר החיים ובאוצר הספרים המצפים למשפטך; מה רבו האישים, חסידים או אנשי־מעשה, קדושים או גבורים, אשר חדו לך את חידתם לחפש לה פתרונים. הכי לא יעברך מפעם לפעם חשק עז וסוער לשפוך אור על פלאי־חזיונות ולהסביר בטוב טעם ודעת סוגיות נפתלות? אויה. ענינים לאין שיעור עומדים על סף מוחי בתור. אצבעות רוחי מרצדות כסוסים אבירים על גבי המנענעים של מחשבתי. לבי דופק, דופק, עולם ומלואו דופק עלי: חיש, חיש, לבל תחמיץ את שעת הכושר שלך. כל זמן שהנשמה בקרבך פעל, פעל שמא לא תספיק אפילו את המעט, שמא תמות או תחלה, תהיה גולה מביתך ומשולחנך, דעתך תחלש, תשכח כל הגיון וחן־מליצה, מעיין רוחך ידלל, אצבעותיך על הנייר לא תיטופנה עוד מור עובר, תחיה בגוף, אבל תהיה עובר ובטל ברוחך, בר־מינן חי: חלילה תעבור עליך הכוס אשר עברה על הפייטן הלדרלין, אשר בלכתו פעם ביער פאריס חלשה עליו דעתו ונסתלקה ממנו שכינת הפיוט, אך לא ניטל ממנו הרגל הכתיבה, ולאחר כך היה שנים לעשרות מחבר פזמונים קלוקלים כאחד לבלר שטוף במלאכת הגרפומניה. הנה כי כן, אל תתרשל, כל עוד דעתך צלולה ורוחך ערה והכוח באצבעותיך למשוך בקולמוס. אויה, טוען אני, חזק הזרם והכלי חלש, אין כוח עוד באצבעות לדפוק על מכונת הכתיבה, לדפוק ימים, ימים. את הימים שלי הנני דופק… את הימים שלי… את סוסי הימים שלי הנני דופק. סוסי־ימי כורעים, רובצים וחסרי־אונים.
ע"ו. אורחים טורדנים 🔗
סופרים, המזדמנים למושב־רעים, דרך הטבע מגלגלים שיחה על העורכים, המו"לים ומבקרים, כלתה פרוטה זו מן הכיס, הם מסיחים עצמם על אורחים טורדנים, הדופקים על דלתותיהם וגוזלים מהם את זמנם, אורחים טרדנים הם מכת מדינת התהילה. כל מי שיצאו לו מוניטון באיזה תחום של פעולה, צייר, רופא גדול, עסקן ציבורי, מנהיג המונים, שחקן, סופר, נואם מצליח, מתחייב להיות מכניס אורחים. כיוון שעשה לו שם על פני חוץ, הריהו כאילו קבע את מושבו בחוץ, אלא אם כן הוא מקבל על עצמו ואף מקיים להיבדל מן הבריות לגמרי ולהתבודד בחדרי־חדרים. אולם החלטה זו אינה קלה כלל, כי היא מטילה בבעליה פגם של שנאת הבריות ואף שוללת ממנו אותו חלק־הכנסה של חכמת־חיים, שמקבלים ממקור המגע אי האמצעי עם אנשים. מכאן אותה זיקה מפולגת של האדם המהולל לקהל. אוי לסופר מיצר הסקרנות, המחייבו להיות מעורב עם הבריות ואוי לו מן היוצר שבו, המצווה עליו להיות כפות אל שולחן־כתיבתו ולחוס על כל שעה מזמנו. אבל אין ברירה. אומרים לו לסופר: כנוס אורחים או פטור את עצמך מכל מגע חי עם הבריות. ובדין אומרים לו כך. זהו הצד השני של מטבע הפרסום. אנשי השם כלום לא יצאו לכבוש לעצמם את כל העולם? אם כך עליהם לוותר על ד' אמות משלהם. הם שייכים כביכול לכלל, כלומר, לקהל מעריציהם, ולא לעצמם.
אורחים טרדנים לא די שגוזלים זמן, תובעים לעצמם גם הקשבה, ויותר מכך, ציות. לכאורה דופקים על דלתו של המהולל בשער בדחילו ורחימו ובאים לשלם לו מס שבחים ולקבל מפיו תורה או עצה, אך רבים באים ללמוד ונמצאים מלמדים. תחת לשאול עצה משיאים עצות לסופר כיצד לכתוב ועל מה לכתוב. אמנם, על הרוב הם קובלים שבניגוד לסופר, המחונן בלשון־לימודים ושפתו אתו, הם עניים בביטוי. אבל כנגד זה כמה עשירים הם בנושאים. תמהים הם על מר סופר, שאינו חש ואינו מרגיש כמה נושאים סוערים, בוערים ממש, משתפכים בחוצות – ולמה אין הוא מרים אותם? רצונו ירצו לפניו כמה מקרים מנסיונם, מעשים שהיו ממש. מבטיחים ומקיימים. הנה הם פותחים לספר. על הרוב דברים של מה בכך, שיחות בטלות, שאפשר אולי להאזין להן בשעות בטלות. אך האורח הטרדן מדייק לבוא דווקא בשעות עבודה, בעונת היום הבוערת. אף הוא טעמו ונימוקו עמו. חבל לו לכתת את רגליו ולדפוק על דלתו של האיש הנערץ ללא בטחון כמור שהנהו בביתו. ענין אחר בשעות הבקר, המיועדות לעבודה… אם כי יש אומרים, שסופרים עובדים דווקא בלילה. סופרים, בידוע, הם בעלי איפכא מסתברא ועולמם הפוך משל יתר הבריות. בני־תמותה פשוטה ישנים בלילה… ואילו סופרים הם צפרי לילה. יסלח מר סופר… שמא אני גוזל מזמנו? באתי רק ליהנות לרגע קטן מזיו פניו… לשמוע דיבור מפיו… להסיח קצת את הלב… אין חלקי עם הטורדנים. הנני ואלך… אך אין הוא עומד כלל ללכת. לאחר שמסיח עצמו, הוא מפליג לים העצות הטובות, חותך נתחים מן הזמן ואינו חומל. זהו צלם־דמותו של האורח הטורדן בשיחת סופרים.
איני יודע אם עלי להצטער על הדבר, או מן הדין לפייס את דעתי, שאיני שרוי באותה צרה של אורחים טורדנים. זה שנים אני חי בבדידות גמורה כמעט. זרים אינם דורשים לשכני. מכרים מוקירים את רגלם מביתי. בני־אומנותי אינם פוקדים אותי כלל בנוי. מה דבר זה בא ללמדני? שאין דעת חברי נוחה הימני? פשיטא. שדעת קהל מכרי עלי, שאיני נוח לבריות ורגש אהבת האדם זר לי – ניחא. מכל מקום אני נמצא נשכר. חלקי באותה המדה יקרה, המכונה זמן, רבת האיכות ומעטת הכמות, שההשגחה העליונה פוסקת לכל איש, הוא כולו שלי. באדר היקר הזה הנני מתעטף לעתים והוא שלם אצלי, ללא קרע וללא שבירה. אין ידים זרות מחבלות באדרתי. מה רב התענוג שעוברים לפעמים ימים, ימים לרוב, ואין לוחצים על כפתור פעמוני חוץ מן החלבן, הדוור ומוביל הנפט או עני מחזר על הפתחים. הללו אינם דורשים לי, אלא לדלתי; אינם פונים אלי אלא אל ידי או לכיסי; אינם באים למשמש בנשמתי אלא בכלי. רואה אני בדבר זה אות ההשגחה, שזמני ניתן לי לא כקנקן למלאותו סמים משכרים של חנופה והצלחה, לא כנרתיק נייר דק למלאותו טבק של קטורת, לא כארובה להפיח מבעדה עשן של דברים בטלים, כי אם כעריבה ללוש בה את בצק רגשי וכתנור לאפות בו את לחם הגיגי, ויהא זה לחם עוני, לחם צר לחם הקלוקל; אבל הוא לחמי, לחם הפנים שלי, לחם אולי לא לאכול, כי אין עליו קופצים הרבה, אבל לחם אשה לה'. על הלחם הזה לא יחיה אולי איש זולתי, אבל הוא חיי.
ע"ז. האורחים המוזרים שלי 🔗
חובה עלי לציין, שאף אני איני בן־חורין לגמרי מהכנסת אורחים. פטור בלא כלום אי אפשר. על הרוב דופקים על דלתותי אורחים מיוחדים במינם, אנשים בלתי־שפויים למחצה או לשליש, העומדים על סף הטירוף או המתקרבים והולכים אליו. הם באים להסיח את עצמם או להטיח כנגדי טענות וקובלנות. רבים מהם שבויים ברעיון־דיבוק ונושאים אימה טמירה בלבם. מהם שואלים אותי בענין איבוד לדעת להלכה, או משתפים אותי במפורש בהחלטת התאבדותם. אין נדיר כלל בא אלי בטענה, כי בפרק פלוני מספרי או במאמר פלוני, שפרסמתי בעתון, רמזתי על מקרה מחייו או גנבתי רעיון שלו וקראתי את שמי עליו. אתמול בא אחד עלי לא רק בטענותיו, כי אם גם באגרופיו, על שום שהעזתי להוקיע בכתבי סוד מחייו. מכאן אני למד, שדברים משלי מגיעים בכל זאת דרך צנורות שונים לאזני אנשים. אבל פליאה בעיני, שהדים חוזרים אלי על פי רוב רק מפי יוצאי־דופן תמהונים, שדעתם או רגשיהם נשתבשו עליהם. מפני מה נמשכים אלי קשי־לב ומרי־נפש, אנשים העומדים על הגבולין בין השפיון וההזיון? האין מכאן ראיה, שאני מסיח עצמי הרבה על הדברים העומדים על הגבולין. יוצאי־דופן קרובים לרוחי, ואני קרוב, כנראה, לאלה החותרים אל מה שמעבר לשיטה, מעבר לנוהג האנושי, מעבר לשכל הישר. מכאן אולי ראיה, שאיני מטייל בפרדס, אלא בקצות הפרדס וכל הליכות עולם המחשבה שלי הן הילוך אל הקצוות.
ע"ח. אימת השעמום 🔗
הלכתי על שפת הים ופגשתי חבר אחד. נתגלגלה השיחה בינינו על ספר פלוני. שאלתי את החבר מה דעתו על הספר. ענה ואמר לי תיכף ומיד: מהיכן יש לי דעה עליו? הרי זו חתיכת־שעמום מטילה אימה ממש. לא הגעתי בקריאה אפילו לכדי שליש הדפים.
כיוון שתליתי באיש מבט תמה ראה צורך לקרב את הענין אל שכלי והוסיף פסוק של אישוש למשפטו החרוץ.
– אגיד לך את האמת, אני מלכתחילה לא הייתי כלל פותח בקריאה, שכן מראש ניחשתי טיבו של עובר זה. אני, מבין אתה, יש לי חוש הריח מפותח כדבעי לגבי כל דבר שיש בו מן הכובד המייגע. אלא שנטלטל אלי מיודענו ר'. מכיר אתה טבעו של הלה. הוא עצמו חתיכת־שעמום ראויה להתכבד. היה מציקני בדברים ומפציר בי למען השם לעיין בספר. מובטח הוא, אמר לי, שאבוא על שכרי. על כרחי הוציא מפי הן־צדק למלא את בקשתו. וכי מה אין אדם עושה בשביל להיפטר מענשו של נדנדן? קראתי כמה שקראתי עד שפקעה סבלנותי.
משסיימנו פרשה זו עלתה בינינו פרשה אחרת לגלגל בה, כמנהגם של הבריות, שכל פעם שהמקרה מזמנם יחד והם נתקעים לתוך דו־שיח, ללא כל חשק לכאורה. שוב אין הם אדונים לניב שפתיהם, אלא הניבים אוחזים בהם ודוחפים אותם ומסבכים אותם זה בזה וכל השיחה נהפכת למעין פקעת שקשה להתיר אותה. פעמים אין הפיות עוד מגלגלים בשיחה, אלא הם עצמם מתגלגלים כאילו במדרון ואין ברוב דברים פודה ומציל. איני זוכר את השתלשלות הענינים בשיחתנו ההיא עד שהגענו לספר רוב שבחיו של הים, שמראותיו השתרעו לעינינו עד לאפסי מרחקים. וכאן נתרחש ממש נס, שכן בן־שיחי רטן לפתע:
– שמע, חביבי, הבה ונגיד שלום זה לזה, כיוון שכבר הגענו בשיחנו לשבחי הים ויפי נופיו. יודע אתה, הים הלזה… לדידי אין דבר של קהיון ושממון גדול ממנו. כיצד נאמר שם? זה הים גדול ורחב־ידים, כן, גדול ורחב וחד־גווני, לעיצומו של דבר מר ים הוא אפור כדבעי. אותי, למשל, הוא משעמם פשוטו כמשמעו. ואם תמצא לומר הרי הוא מדכאני בתכלית הפשטות. עיין ותראה שהים הגדול הוא מין דבר שאין בו חפץ ותופס בשטחו הרבה יבשת שאפשר היה להפיק ממנה תועלת. ותמה אני אם ראוי היה לו להיברא.
– הוי אומר, אתה קורא תגר על מעשה הרבונו של עולם ומהרהר על סדריו של מי שאמר והיה העולם – אמרתי בדרך הלצה להפיג קצת כובד הריטון והקטרוג.
בן־שיחי לא נתן לי אפילו שהות קלה להשלות את עצמי בבידוח דעתו, שכן הטיח לאלתר כנגדי דבור כבד־רוח:
– שמע, חביבי, דבר עמי על כל דבר שבעולם, אך על הרבונו של עולם אל תשיא את שיחתנו. כיוון שמגיעים לפרשת הרבונו של עולם מיד תוקפתני הרגשת־שעמום איומה ונוראה. מעלה אני בדעתי כמה בריות מששת ימי בראשית דשדשו בנושא האלוהי הזה, כמה לשונות גלגלו בו, כמה רבים פרשו אליי כפים, כמה רבים כרעו לפניו על ברכיהם, כמה וכמה הזכירו את שמו בצעקות ובפחדים, לדידי, אין לך נושא חוזר חלילה ללא קץ ותכלה כנושא השמימי הזה. הוא פשוט מכה כל לב בשממון, לא, זהו באמת השעמום לאין־סוף.
וכאן בא סוף שיחנו. נפרדנו בשלום ונפנינו כל אחד לדרך שכנגד לשל חברו. בצעדים מהירים הלכנו. ובלבי נקר רעיון, שיש בו כדי לחלחל תוגה קלה לתוך הלב.
– צא וראה, אמרתי שיש בני אדם שמלאי השעמום גדול עד כדי כך בלבם, שצלו הגדול והמאיים משתלשל ויוצא מלבם שלהם ומתפרש על הכל: על ספר, על אדם, על ים ויפה־נוף, אף על אלהים ואין־סוף.
ע"ט. חלום בלהות 🔗
שמעתי בשנתי שעט רגלים, אנשים, סוסים. המון מרכבות שקשקו. שריקת מגלבים החרישה אזני. ברור, רודפים אחרי מי שהוא. לפי דפיקות לבי והחלחלה שאחזתני נסתבר לי, כי רצים אחרי. עשיתי פשע נתעב. דומה, החזקתי חפץ לא שלי בידי הקמוצה, אולי בכיסי, ושמא בחביון ישותי, גנוז היטב שלא תהא לעין שליטה עליו. מתוך ההמולה העצומה התנפץ קול חרדות מפיות רבים, אף מתוך נחרת הסוסים: תפסו את הגנב.
פחדתי שאם איתפס יהיה אוי ואבוי לי וגמרתי אומר לבלי להיתפס ויהיה מה. אולם מתוך סקרנות תוכה רצוף תקוה עמומה להוציא לאור צדקי, פלטתי שאלה במרוצתי לחלל ורעיון סתר לחש לי. שאני זורק את שאלתי לתוך מוחות האנשים הסוסים, כל הבהמות והחיות: מה פשעי, מה גנבתי ושמתי בכיסי? וקול אל קול, אף קול מתוך קול, קולות לרוב, עונים ואומרים: את השמש גנבת, את קערת השמש ברקיע הורדת והחבאת אותה.
תמה הייתי: באיזה מקום־סתר אפשר להחביא את השמש? שעט הרגלים גובר והולך. ואני מקשיב מתוך השעט שצף קצף של חרונות כדכי מים אדירים. שואל אני: מה כוחי לעמוד מול משברי השטנה? רואה אני בעליל פרצופים, עוטי להבים, עינים לפידי־משטימה, אגרופים נעים, גופי־פלדה דרוכים, מצולה רותחת של משטימה עזה. משער אני שהשכלתי להיחלץ מכף רודפי ואיני יודע כיצד. נס נעשה לי כנראה וצמחו לי כנפים, ואולי המראתי אל על בכוח ההדף של הנחשולים העזים. אני מרחף בגובה מועט מעל לאדמה, מחובר בכל זאת לאדמה, מאזין לשוועה הבוקעת ועולה מתוכה. יודעני ששאגה היא עלי. תמה אני: מה עוון מצאו בי? אני גנב? כלום מה גנבתי? אילו ידעתי מה גנבתי, הייתי חוקק במצחי תו של קלון שיתפסוני ויקשרוני בשלשלאות. דבר־מה נפל בעולם, עוול איום ונורא התחולל. גנבו האורים והתומים, החושן והאיפוד, כתר של מלך, שרביט הצדק או שופר של משיח, אולי כנור יקר אשר על מיתריו יפרוט המשיח. נשתלחה יד בדבר שהוא תמצית הבריאה. הסוסים צוהלים בהמון סואן, פני הסוסים כפני כלבים ומתוך צהלתם נשמעת נביחה מחרידת־לב. פעמונים מצלצלים. שעטת הרודפים גוברת והולכת. רעש עצום: תפשו את הגנב! אני מבין, שהמפקד על כל מחנות הרודפים גמר אומר להשיג את הפושע, עוכר העולם, עכן הזמן הזה, ויהי מה. את כדור הארץ ינערו ככברה למצוא את הגנב. פסק דין זה שומע אני מתוך הנהמה העזה. סוסים דוהרים, מרכבות משקשקות, הלמות תופים; כלי נפץ.שוט ניחת על גבי. אימה אחזתני: הנה איתפש בכף. יד גרומה, ארוכה, משתלחת אלי. אצבעות שורטות את בשרי. אך פסיעה ביני ובין היד. פטיש מכה על לבי. פליאה שלא נתרסקתי עדיין. זכורני, לפני המכות ידעתי מהו הענין. וכעת פג מזכרוני. פרצופים נעווים שוצפים זעם ותאוות נקם נישאים לעומתי. באותיות אש קורא אני בחלל: גניבה! גניבה גדולה התחוללה. לבי דופק בחזקה. רעיון־פחדים מנקר במוחי: אני אמות משבץ הלב. אילו יכולתי להתחזק לרגע! – מנצנץ בי הרהור תקוה. יד חזקה תפסתני בגרוני ואני בתוכה כעוף ביד השוחט. אני עצמי ביצה, שקליפתה נבקעה ונשפך מתוכה כדור אדום בוער. זה לבי. זה כדור השמש. זכירה עמומה מתבהרת בי. שעט הרגלים הוא מאחורי ונהם לרוב דופק על תוף אזני: תפשו את הגנב. את שמשו של עולם גנב והחביא. נשחטתי והקאתי את השמש מתוך לבי, מהרהר אני בזחיחות הדעת. אף את לבי השלכתי מקרבי. החזרתי מה שלקחתי ושוב איני גנב. הסבל העצום שרבץ עלי ירד. נשמתי לרווחה. הקיצותי.
פ. כינוסים וטקסים 🔗
… שוב כינוס של מועדוני הפא"ן.
אפילו תערוכה של פרחים מייגעת את הנפש ומעציבה אותה ביותר. תערוכת נשים יפות לא כל שכן שאינה מתקבלת על הדעת. תערוכה של כשרונות מאוסה על אחת כמה וכמה. כל היפה יותר ביחידות מכוער יותר בצפיפות. כינס מועדוני הפאן הוא שוק של פרחים, יופי וכשרון, שאינו מעלה אלא מוריד, ממעט את דמות האמן ומציג לראוה את חוסר האונים של משפחת הסופרים לתקן כל שהוא בעולם העשיה, או אפילו לחמם מקצת את הנפשות במדורת החן והכשרון, הנדלקת בפומבי גדול. אי אפשר כלל להבין מה תיקנו הסופרים בכינוסיהם, שאין בהם כלום חוץ מטקסים ריקים, ברכות נבובות וקבלות־פנים קיקיוניות ליד שולחנות ערוכים. סופרים המדברים כמדינאים והמאזינים למליצות נבובות של מדינאים וראשי־עיריות עושים פלסתר את הרוח, שהם מבקשים לשמש באי־כוחה. הכינוסים נהפכו ל“פיקניקים”. יכול שיש ברכה גם ב“פיקניקים” לאנשים הרוצים בהם וניהנים מהם. אבל חילול השם הוא לקשטם באיצטלת הספרות. אולי יש מקום לעצרת סופרים על טהרת העיון בבעיות הספרות, ואולי גם לכך אין מקום. על רוח הקודש אין להתווכח, אף לא על הטעם. אי אפשר כלל לדיין בבעיות הסגנון, שהוא ענין אישי לגמרי. אין גם בן־סמך לפסוק מי ראוי להיתרגם לשפות זרות ומי לאו. מכל מקום “פיקניקים” נאה להם להיעשות בחיק הטבע; הולם אותם יפה־נוף ולא אולמות מלאים קהל צופים, חבר עתונאים ועדת צלמים. הענין נהפך למשחק. יש דורשים לשבח גם משחק. עד כאן במשחק גלוי, ללא העמדת פנים, ללא מסוה של עסקנות לקירוב הלבבות כביכול. שום משחק אינו מקרב, כשם שתחרויות האספורט אינן מקרבות, לבבות. יש בהטעמת המשחק כמכשיר להגברת האהבה בין הבריות ולהעמקת המגע ביניהם, משום שקר מוסכם אצל המוני ההדיוטות. אבל כלום גם הסופרים חייבים לשלם מס לשקר הזה?
קשה להבין: מה התכלית ומה המגמה לכינוסים? אין הם מוקיעים שום עוול בין־לאומי ואינם רשאים לנגוע בשום בעיה, הטורדת את האנושיות בזמננו. אין הם טורחים בצוותא לגלות מוצא כל שהוא מן המבוך הכללי. אוכלים בצוותא, מברכים זה את זה על הכוס, מצטלמים בחברותא, עושים טיולים בציבור. תועלת אין כאן, אבל קלקול יש: גניבת הדעת, העמדת־פנים, שיחות בטלות ולא בגילוי־לב. נעשים דברים גם לפנים מן הקלעים ומאחורי הפרגוד, מיקוחים וקנוניות, הכל כנהוג לאו דווקא בעולם האצילות. ובמה נבדלו אנשי הרוח מאנשי מעשה? בכך שהראשונים מחקים את האחרונים. ספק הוא: אם כל התופעות הנפסדות בעולם הרוח הרבו להשפיל את קרן הסופר במידה שפעלו ימות השוק של מועדוני הפא"ן.
אולי ראוי היה לכנס פעם עצרת סופרים בין־לאומית כדי להתוודות בפומבי גדול על כל פשעי הספרות ועל התקלות שנתגלגלו על ידי סופרי העולם מראשית המאה הזאת ועד ימינו, ואולי גם מראשית המאה הקודמת ועד ימינו. זה שנות דורות משמשת הספרות גן מטעים לפרחי הרע, בית־ועד לנפשות הרעות והטרופות, מסבאה לממכר סמים משכרים של תאוות. הספרות והסופרים חייבים קרבן חטאת, קרבן אשם, קרבן וידוי, קרבן בושה. והשכל מחייב כי בכינוסי קלובי הפא"ן צריך היה לקבוע לפחות שעת וידוי וחשבון הנפש, לזעוק זעקה ומרה: אוי לנו, המושכים בעט, שנתנו את ידנו, כלומר, קולמוסנו, לפושעים ולפשעים, לתיאור כל קלוקל ונפסד, להדלקת מדורות היצרים המזוהמים. ובמעל הזה היו לא רק קולמסי הלבלרים והכתבתנים, כי אם גם ידי הגדולים שבסופרים, שמנם וסלתם של סופרי הדורות. מדוסטויבסקי, בלזק, זולה, ואף מן הקודמים להם, ועד אחרוני המחברים, נארג שיר המעלות לא למאור שבאדם, כי אם לחלאת האדם. טבע בעל־מקצוע לאהוב את החומר הנתון לטיפולו. השקידה המרובה על נפשות פגומות – זו נעשתה על הרוב מטעמים של טובת־הנאה, כי קהל הקוראים אוהב מרקחת של יצרים רעים וחלקה חולה, שריחה הרע נודף, מעלה חן לפניו ומבדרתו, ואילו הטוב והבריא משעממים – כן, השקידה המרובה על נפשות פגומות ומרוכרכות, מטילה פגם בסופר ומערערת את יציבותו הנפשית. אין תימה שסופר בעל חוט השדרה, איש ההשקפות המוצקות והרצון המודע לעצמו, הוא חזיון נדיר ביותר. ומה פליאה שבשעת מבחן ותקופת־חירום כהני הספרות זונחים כל עמדת־קוממיות. הסופרים ברוסיה היו הראשונים, ומכל מקום לא האחרונים, לעזיבת דגל החירות האישית וחופש הביטוי. רק יחיד־סגולה נשמטו מעצמם לקרן־זוית. הם נשתתקו או הושתקו, הורעבו, הוגלו, נרצחו. אבל רבים יותר הסתגלו, השתלבו, הזדהו, הסגירו לא רק את עטיהם, גם את נשמותיהם בידי המדכאים. אך במידה לא פחותה מהם נצטרפו לפולחן הרודנות גם סופרי הארצות בנות חורין. הם באו מעצמם אל לוע הרודן, עפו כפרפרים אל האש, ורבים מהם נשרפו. לא היה כל יתרון לקהל הסופרים מקהל ההדיוטות מבחינת ראיית הנולדות והבנת ההוות. אדרבה, הם נפלו הרבה מן ההדיוטות מצד ההבחנה הישרה. ולא זו שאינם קוראים בלב שלם על חטא ואין בפיהם וידוי, אין להם גם בושה. מתקהלים ומצטלמים, הכל כאשתקד. לא למדו כלום ולא עשו שום חשבון בגלוי, כמה מהם עשו חשבון אך עם אחרים, לא עם עצמם. הם בסדר. על כל טעות חדשה מחברים ספר חדש.
פ"א. נעורים וזקנה 🔗
מה שפועל הנוער בחוצפה פועל הזקן בשקר. הנוער בורח מן החובות לתוך השעשועים והזקן לתוך המחלות הממשיות או המדומות, הבדויות או המוגזמות. הנוער משמיע את תירוציו להתחמקות לאחר המעשה, כשהוא נתבע לדין וחשבון. והזקן לפני המעשה, כדי שלא יצטרך לתת דין וחשבון. הנוער מעלה על תאוותיו שהן חלומות, והזקן יודע שחלומותיו הם תאוותיו. הנוער טוען לכסא הצדק ומתכוון לכסא הכבוד ולביצור מעמדו, והזקן תובע במפורש מתן כבוד לו ואומר שזהו הצדק. האדם לא חי בכדי: הוא קנה נסיון מעט.
פ"ב. אש בקמתי 🔗
אש בקמתי. אני קופץ מעל מיטתי. אסור לשכב. אסור להתבטל. אסור. שוט מכה על ראשי: קום ופעל, מהר וגאל. הצל מן הדליקה. נפשי, נפשי, בך גל רודף גל, גל מים הנצח. אין רגע בלא רצח. קול דמי ילדי־רוחי זועק אלי מקרבי. הכי חזון או שיר בי? לא כי הגיון־עולם ציר בי לכל מאויי. בראשים ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אך לעיני טרם העולם נבנה, טרם הושתת על מכונו. אראהו והוא תוהו ולא סדרים. צירים ישאגו בי: אל בנה, אל בנה, החזק יתד לבל תמוט הארץ. אני עייף, אני עייף. עייף עולמך. הבורא. תן לעולם העייף כוח. תן אומץ ליד כהה זו, המחזיקה בקולמוס. אפס־כוח, אפס־כוח לצוד את כל פרפרי האש, אשר נשתלחו מרוח העולם אל רוחי. דרך רוחי עפים המה ואל הרחק ממני. לא אני חיק להם, כי אם הנצח. נפשי חולה באהבת הנצח. אל אש הנצח עפים הפרפרים. הה, אש בי. הסנה בוער, ולא הוא יאוכל, בלתי אם… אחוש לא יבשת תחת רגלי. ים גועש. אראה שיש שיש ואומר מים מים. המים הרבים לא יוכלו לכבות את האש. בוער, בוער. לי ניתן הצו להציל. אויה, ערפל עוטף את מוחי. כהן אני לאל עליון, מזכיר לשר הרוח. ברקים בי יעופו ורעמים יהממוני. קורא הדורות מראש ציוני להעלות על הגליון כל הגיג והגיג בי. נוע תנוע הארץ, ראשי עלי סחרחר, לבי הולם בחזקה. תבערה בי. חם. קר. ראשי על הכר. חובותי עלו למעלה ראש. חבתי לאבותי ולאבות־אבותי להביע אותם, אותי. בי קול הדם. קולותיהם והדם. דורות רבים יטענו בי טענה, כיסופיהם יתנו. מלבי יוציאו מלים. בי המיה רבה. הושענה! בי אנשים יבעיון בעיה. להם חבתי מענה. חובותי עלו למעלה ראש, לאל ולאנוש, לנוף ולאין־סוף. אני הנייר, אני הגויל, אני הקלף לצפורן החורתת את הכתב. לא לי המנוחה והמרגוע, הנצח אריה, הזמן – הלוע; הימים – מלתעותיו. קול, קול, קול, אשמע: כתבני! היטב אדע: אריה משווע. אם בקולו לא אשמע יטרפני. נאום האריה: פתח פה ודבר. לא שופט ולא דיין אתה, בלתי אם עד. ואם לא תגיד ונשאת את סבלך. מעל מטתך רד, רד. הכל הגד, ספר, כל שראית, ששמעת בעולם הזה המתנודד. נוע ינוע השולחן אשר לפני והקולמוס אשר בידי ירוץ אורח. יהי שם ה' מבורך. תבל, זרחי לקראתי אורך.
פ"ג. צפיפות 🔗
מרהיב מחזה המונים העוברים בסך ועצוב מראה המון, העומד או יושב צפוף. נאה התהלוכה כי היא מסיעה קהל לקראת משא־נפש משותף. מסיעה בכלל, עוקרת בפועל ובסמל כל פרט מנקודת הקפּאון ומעלה בלב הצופה זכר החרות, שלעולם יש עמה שמחה. אולם הישיבה או העמידה בצפיפות מעוררת רגש דכאון. אין בהן נהירה לקראת דבר־מה. אין הגופים מתקדמים כי אם דשים על מקום אחד. מתכתשים זה בזה, נכנסים זה לתחומי זה וכל אחד גורם ביזוי לחברו.
אין הדעת סובלת צפיפות גופים אלא לשם מטרה נאצלה: לתפלה בצבור, לשירה בצבור, או לתלמוד־תורה, כפי המטבע שטבעו חכמים קדמונים לשמיעת הדרשן בשעת הכלה, היינו, בימי העיון, והיא דוחקא דכלה. במצבים כאלה להט הנשמות מכפר על קפּאון הגופים, רוממות הרוח של הנלהבים לשמוע, להאזין, לקלוט, מצילה אותם מן המרירות. עומדים צפופים ומשתחוים רוחים. אולם קהל העומד בתור באטליז או לקניות כל צרכי־מזון. הוא הדין בכנסיה גדולה של אנשים, שנצטוותו עם הפּכים הקטנים שלהם על כברת אדמה צרה, שכל אחד יורד לתוך שוקו של חברו וכל שמרפּקו אלים גבר יותר לכבוש ד' אמות משלו, כל יושבי קרנות למיניהם, שאין לפניהם אלא בטלה ברוב עם ובעסק גדול – קהל מצטופפים כזה מעורר לעולם רגשות מרי ומורת־רוח, מחשבות נוגות על הנחלה האנושית הזעומה. לא מצאנו. כמדומה, חזיון בדומה לזה אצל בעלי החיים, להוציא עדרי הכבשים. בעלי החיים חומדים את המרחב. הצפור שותה ערבות התכלת. הסוס דוהר יפה רק ביחידות. אריות ונמרים מגמאים מרחקים; אפילו עז זו מקפּצת מהר אל גבעה ומגבעה אל הר. כל בן־חורין שואף למרחביה לחבוק בזרועותיו עולם, אך האדם, לעולם אינו פּורש מן הצבור וגם בהפליגו לבדו למרחקים הוא פועל על דעת הצבור ועם הצבור. הצפיפות ממעיטה את הדמות וכופה על היחיד שעבוד שלא לצורך. עריצי דורנו, שבקשו רק השפלת האדם לחרות על הלבבות באותיות דם ואש את קלון עבודתו, המציאו או חדשו את מחנות הריכוז ומחנות ההסגר, שקדם בהן לכל החבלות בגוף העלבון של עצם ההצטופפות בתוך המחנות. ניטלה מן האדם רשות היחיד שלו.
פ"ד. עקשנותו של חכם 🔗
קראתי שיחה שהיתה לאיש אחד לא נודע, קניגטון, עם אחד נודע לרבים, הוא תומס קרלייל, בשנת 1856. הנושא: העולם בזמן ההוא ולעתיד לבוא. מחבר “עבודת הגבורים” הביע חזוּת קשה על דברי ימי העולם בהווה ולעתיד לבוא. הדורות פּוחתים והולכים, התרבות שוקעת, המדיניות במדרון, הספרות בשפל המדרגה. לא די שאין התקדמות, אותות הניווּן ניכרים בכל. כל סופרי אירופה ואמריקה הם חבר פועלים בטלים, ענינם הבאי ומלאכתם סרק. בימים ההם חיו ופעלו לאמארטין, ויקטור הוּגו, באלזאק, היינה, אָמרסון, ביירון, שלי וכל האריות שבחבורה, שכבר נכנסו להיכל סופרי המופת. אך אין הללו מעלים לפניו אף קורטוב חן ואין לו מהם אף טיפת־נחמה. מעל לתרבות המערב הוא מרומם את חכמת המזרח וכנגד רוב יצירות ספרותיות של המערב הוא מעלה על נס מעשיה הודית, שהן בכף אחת וזו בכף השניה, זו מכריעה. והרי תמצית המעשיה. שמה “מאהבראט”. שבעה אחים יצאו לחפש את מזלם בעולם. ששה מהם, לאחר שנתנסו בכמה וכמה הרפתקאות, ירשו גיהינום. השביעי, בר־לבב ואנין הדעת, עמד בנסיונות וכל חלאה לא דבקה בו. היה לו כלב, נעוה הדמות, מוקצה מחמת כיעור, אבל בעל מידות טובות, היינו, נאמן ומסוּר כדרך הכלבים. הנאמן מת. הוא עצמו, הישר באדם, היה שרוי בצרה וביגון, על סף היאוש ממש. נזדמן לפניו הינדרה בדמות ישיש שהבטיח לו לפתוח לפניו שערי השמים כדי שייכנס לגן העדן. “אבל איפה הם אחי?” שואל הישר באדם. “כולם ירדו לגיהינום”, באה התשובה: “אם כך אף אני רוצה לרשת גיהינום, אלא אם כן אף ששת אחי יצאו משם”. הינדרה מגלגל עליו את רחמיו ומעלה את כל ששת אחיו מן הגיהינום. ששת האחים נכנסים בזה אחר זה לגן העדן. אך השביעי עדיין תביעה בפיו: “והיכן כלבי הנאמן? לא אוכל לילך לגן העדן בלי כלבי המסכן והנאמן”. הינדרה מלכתחילה מסרב, אך אין לו ברירה, הכלב היה מכוער, מזוהם, נעוה הדמות, ואין האדם הטוב נכנס לגן־העדן בלעדיו. אף הכלב זכור לטוב. הינדרה מוותר. שערי גן־העדן נפתחים לפני הכלב. עד כאן המעשיה. קארלייל אומר, שבמעשיה קצרה זו יש נשמה יתירה, שאי־אתה מוצא באלף סיפורי־מעשיות של סופרים גדולים בזמננו.
ביקש בן־שיחו של קארלייל להביא לו מראה־מקום מפרשת סדום ועמורה, שאברהם בשעתו עמד בתפילה לפני בורא העולם להציל את הרשעים מענשה של ההפכה בזכות מנין קטן של צדיקים. אך החכם לפולחן הגיבורים ביטל את דברי בן־שיחו בתנועת־יד ואמר, שאין הנדון דומה לראיה.
מה מאוד הצטערתי בשעת קריאת השיחה, שלא הייתי שם באותו מעמד. דומה שהייתי יכול להמתיק מקצת מרירותו של אתו חכם ולהביא לפניו כמה ספורי חסידים בשבחו של הצדיק משה לייב מסאסוב, שלא ביקש להיכנס לגן־העדן עד שלא יוציאו את כל הרשעים מן הגיהינום. ולא עוד אלא הוסיף ואמר: אם לא תוציאו את הרשעים מן הגיהינום אכנס אני לשם ואצנן את הגיהינום.
וראו מה בין צדיק יהודי לישר באדם שבאגדה ההודית. ההוא לא שקד אלא על תקנתם של ששת אחיו וכלבו הנאמן. ואילו בצדיק היהודי כמה גודל־לבב וגדלות התנופה: את כל הרשעים, כל הרשעים בני כל הדורות, הוציאו לו מן הגיהינום והכניסום עמו יחד לגן העדן.
לא הבאתי כאן מעשה קרליל אלא כאסמכתא לכך, שעקשנות, שאינה נעקרת מלב הכסילים, אינה נוחה להיעקר גם מלב החכם. וכלום מהי עקשנות אם לא נצר מגזע השטות? על מזבח הגבור ההודי האגדי מוכן היה קרליל להקריב את כל תפארת הכשרון של בני דורו. בוודאי שאין זו מן החכמה. ברם, אין בעובדה זו גם מן הפליאה בקשר לקרליל. הן הוא איש פולחן הגבורים. סבורני שעבודת הגבורים היא עבודה זרה, ועבודה זרה היא שטות. נמצא, כל הפותח לרווחה את השער לפולחן הגבורים, קורץ ממילא גם לשטות לבוא בשער הזה.
פ"ה. קופים של עצמם 🔗
הקופיות היא מידה מגונה; ומגונים ביותר קופים של עצמם. המחקה את זולתו הריהו לפחות עניו בעיני עצמו, מציית ונכנע לכוח חזק משלו. ואילו המחקה את עצמו נוהג מעשה מוכני וממית את החיות שבקרבו, אף גאוותן מרוצה לעצמו ובטוח בכוחו. מעלה למחקה אחרים, משמר הוא בזכרונו את קול זולתו והוא גופו די לו בבת־קול. ואילו המחקה את עצמו אינו מחקה כלל כוח בראשית אלא את החזרות שבעצמו. סופו משכיח את קולו ומשמש רק בבת־קול.
השירה היא אליה וקוץ בה. הקצב הוא הקוץ. כל פייטן בא לעולם וקצבו עמו או אורג לו את קצבו מתוך יסורים וכאבים. אין משורר שאינו בבחינת מלך האסור ברהט שלו. לכאורה מחבר שיר ומתכוון לניגון. הוא קשור לניגון שלו כשלהבת בפתילה. רוחות לאין קץ מנשבות בעולם, ריתמוסים, סופות וסערות; אין רגע שאין לו דופק משלו. אולם הפייטן קצב היחוד שלו אחד ואין שני. נוח יותר לאדם לשרוף את ביתו, לעקור את כרמו, להפקיר את נכסיו, להחריב את מעמדו בחברה, מאשר לשנות את קצב המשורר. אין שמרן כפייטן ואין אדוק כמוהו לדפוסי־צורה. השירה עיקרה לחן. בכך גדולתה וחולשתה. כל שיר עלול ליהפך למזמור וכל ניגון – לפזמון. יש והטבע מרחם על בריותיו ומצילם מחרפה על ידי שמאבדם מן העולם. משוררים גדולים יצאו מן העולם באביב ימיהם או נעשו הדיוטות בסילוק השכינה, השתגעו וסיאבו את ניגונם.
גזירה על כל פייטן לילך לאיבוד לתוך קצב היחוד שלו.
פ"ו. הסוסים האמיצים 🔗
הפכים הקטנים הם כלי השרת הנחוצים ביותר לקיומנו. הלויתן מגיח אולי לתוכו את הים, אניות גדולות עושות את נתיבן במים עזים, הנשרים והאוירונים פולחים את מרחבי המרומים, אבל חיי האנשים בדרך כלל מתרחשים על פני שטחים קטנים. חוג ורשותו, צבור ומכורתו, איש ודלת אמותיו. אף כששואבים מים בששון מעלים אותם בדליים או בקנקנים ולא בחביות. אפילו בזמנינו המרים והנמהרים כל אחד עודר את חלקתו הקטנה. מצליחים העקשנים, האטיים, המהלכים עקב בצד אגודל, הפועלים בהתמדה, המקבצים על־יד על יד וקושרים נימה בנימה, זורעים קמעה וקוצרים ברינה. הסבלנות וההסתפקות במועט הן הטובות שבסגולות. הדרך הארוכה היא הקצרה לכיבושים ולהישגים. המהלכים אט־אט יגיעו אל המטרה.
ומה על בעלי הסוסים האמיצים, הדוהרים בחזקה ומגמאים מרחקים, שפסיעה אחת שלהם עולה כדי פרסה ומעלה מזו? רחמנות עליהם אם לא הזדמנה להם שעתם הגדולה. עיקרם של ימי חיינו שעות קטנות הם, שעות אמה ועוד אמה. שמא תאמר לבעל סוסי הבזק רכב וצלח לעבור שביל שארכו מחצית הפרסה? לא, אמור לי: אל תרכב, כי לא תצלח. אכן, תצלח לעבור מן המטרה והלאה. תעשה פרסה במלואה בפסיעה אחת, אך למחצית הפרסה לא תגיע. וכי לשם כך תדפוק בנשרך כדי לטוס מעבר מזה של המטרה אל מעבר השני לה? הלא אל המטרה לא תגיע. אל יחד כבודך גם בקהל הרוכבים והמנהיגים. בוא בחדרי־חדריך והיחבא שם. טוב לך לשבת באפס מעשה מאשר תרבה אבק ללא מטרה ברגלי סוסך העז והאמיץ. אפשר כבר החמצת את שעת הכושר שלך, ואפשר עדיין לא הגיעה שעתך. מכל מקום שב ודום. נוחה, קרובי. ינוח גם סוסך.
פ"ז. יחדיו 🔗
השבועון “טורים” מטעם קבוצת הסופרים “יחדיו”, הוא דוגמה נאה למידות המהלכות בהווי הספרותי שלנו, המשקף בדרך הטבע את הוויות העולם הספרותי בכלל. קבוצה זו היא גלגול מקבוצת ה“כתובים”, שנתפרקה בשעתה. במידה שרשאי נחתום להעיד על עיסתו מותר לי להגיד, שביסוד ה“כתובים” הונחו חילוקי־דעות וניגודים שבטעם, ומלכתחילה לא הוקמה שום מחיצה בין העתון ובין כלל הסופרים. אדרבה, ה“כתובים” שימשו תחילה במה מרכזית. ולפי שגזירה היא על חילוקי־דעות שיגרמו מחלוקת, יצא פילוג. אבל גם המחלוקת היתה לשם שמים. ואילו קבוצת “יחדיו” לא העמיקה עוד את הבירור, אלא העמיקה את הפילוג. היא התבצרה מלכתחילה בכיתתיות מופלגת, תרגמה הרבה, לפי שהתרגום פוטר מן ההתעמקות; נמנעו מן הדיוניים בהלכה, לפי שדיון עם יריבים מחייב גם תביעת דין וחשבון מעצמו. תחת ללון בסוגיות לנו במסיבות, שהיו עורכים זה לזה על דפי העתון לכבוד ספריהם המופיעים או העומדים להופיע ולרגל כל שעת־כושר לחיזוק החברה. הם קראו זה לפני זה אברך. מסתבר שאף בתחומי הכת קיימים הבדלי־מעמדות וגם בתוך מקדש זוטא יש כותל המזרח וכותל שכנגדו. לכן, קבלו הגדולים שבחבורה מנה גדושה מן הקטורת. ריח הקטורת מלא את חלל ההיכל “יחדיו”.
אין מצב, שאי אפשר לבססו בהשקפת־עולם. אפילו מצב של חוסר כל השקפה ניתן להידרש כמין חומר להשקפת־עולם. יצאו גם אנשי “יחדיו” להוכיח, שהסופרים מחוּלקים לפי האקלימים, אם לא טעיתי בפשט תופס ענין האקלימים שטח גדול מענין הדעות. על הבדלי הדעות אפשר לגשר על ידי פשרה. יריבים לדעה יכולים מכל מקום לדור בכפיפה אחת, ואולי השונים לפי אקלימים הנפשיים אינם מסוגלים כלל להתכנס יחד. מכאן מזרח ומכאן מערב; מכאן חום טרופי ומכאן קור הצפון. מעלה יתירה לאקלימים, שחברים לאקלים אחד – מסתבר, שמחברי תורת האקלים לוקחים לעצמם את המזג החם – אפופים חום נפשי משותף, אוהבים זה את זה; ולפי שאוהבים זה את זה מבינים זה לרוח זה. הבנת־גומלין מרבה הערכת־גומלין. הערכה היא מקור הברכה. אין תימה שחברי “יחדיו” קשרו כתרים זה לזה: דגלם עליהם אהבה. דברים אלו לא מרמזי הכתוב על דפי ה“טורים” למדתי, אלא מתוך המפורש במאמר ראשי של השבועון, והוא פרק התגוננות בפני המקטרגים על אני “יחדיו”, המפרכסים זה את זה מתוך שהם שרויים יחדיו. אך האמת כך היא. לא משום ששרויים יחדו הם מעריצים זה את זה, אלא, להיפך, מתוך שמעריצים זה את זה הם שרויים יחדיו. המקטרגים, לפי דעת המערכת, הפכו את היוצרות. עד כאן כתוב במאמר ראשי. אך הגורל הוא ליצן במקצת. ואף הוא הפך את היוצרות, כלומר, את הגלגל. הגליון, שנתפרסם בו המאמר ההוא, היה האחרון של השבועון. מיד לאחר הופעתו נפלה קטטה בין החברים ונתפרדה החבילה ובטלה קיומה של הבמה הנפרדת. אותו שבוע ממש יצא מי שהיה חבר ב“יחדיו” באספת סופרים, שנתקיימה מטעם המחנה שכנגד, בקטרוג עז על אנשי “יחדיו”, חבריו מתמול, חבריו לאקלים ולפיטום הקטורת.
לא לעולם חוסן ולא לעולם חיסון הידידות וחיזוק החברה.
פ"ח. ביום הזכרון לסוקולוב 🔗
נתפרסמה השבוע בעמוד הספרותי של העתון… מטעם המבקר מר… הערכה, הפוסחת על שתי הסעיפים. בתמצית היא, כמדומני, בערך זו. ס. הוא איש האספרי ולא איש הרוח. הוא בן בית בעולם המחשבה, אבל אין לו רעיונות. היה בעל־שפע, ולא בעל השפעה. הגיד יותר מדאי, ואולי משום כך נראה כאילו לא הגיד כלום. הוא מחבר ה“אישים”, אבל ספק אם היה לו דבר עם איש. דעתו היתה רחבה, אבל אנו צריכים לטרוח הרבה כדי למצוא אצלו דעה. הוא היה, כנראה, יותר מדאי אזרח העולם מכדי שיעשה דבר־מה לביתו ושיהיה לו בית משלו. הענין הוא ממש, לפי סברתו של מר… דרך הטבע, שסוקולוב היה סוקולוב, ולא אחר. הוא לא יכול היה להיות אחר. לעולם ההיקף נבנה על חשבון המרכז. אף בביטויו ניכר: הוא שולט במכמני הלשון ואין לו סגנון; מבריק ואינו מאיר. אין לו אותה הבהירות ואותה השלימות שאנו מוצאים אצל סופר, למשל, ז… וכ… שלא תפסו מרובה כמוהו, אבל הם בעלי הישגים ודאיים. אי אפשר להיות רב־צדדי, מבלי להיות פגום מאיזה צד. רוח הקודש אינה שורה, כנראה, על אנשי האשכולות. כך בערך נאמר שם באותה מסה נרחבה, העושה שימוש בהגדרות שנונות לכאורה ומשומשות – גם שנינות עשויות להיות נדושות – שאין בהן שירות לאמת. מתוך מיצוי חומר הדין ועל דרך המשחק בקוביות של שחור ולבן אפשר לגלות בכל תופעה שבטבע וחזיון אנושי את צד הקלקול והשלילה שבהם. כל מזג־אויר, בין חם בין קר ובין פושר, גורם לנו מורת־רוח במידה שיש לנו נחת־רוח ממנו. אף זמירות ומנגינות, השופכות קסמים במתיקותן, מעוררות גם סלידה והתנגדות וצפיה לסיומן. ההנאה מן הטוב היא עבודת־פרך ושעבוד הנפש. היופי הוא כוח רודה, ולכן הננו מחפשים בו מומים. אבל כלום בקורת מעין זו יש בה מן היושר? הבקורת היא שלמי־תודה. ומן הראוי שתעלה על נס את המאור בנפרד מן הצל ותגלה בעיקר את נקודות החן. המבקר… מר… אינו כלל מן המחמירים. הוא נוהג עין יפה בקטנים לאין ערוך מס. נוצר חסד לרבים. מכאן הוא מרומם ומנשא בהגזמה לאין שיעור שניים שלושה סופרים בחירי הגורל, כלומר, בחירי הבקורת, שיש להם חזקה על גדלות שאינה ניתנת לערעור, ומכאן הוא מחמם בחיקו בעלי הכשרונות הקטנים המפוקפקים לגמרי ומוצא בכל אחד מהם צד של זכות. כיוון שהוא ורבים מחבריו המבקרים מגיעים לפרשת סוקולוב, מיד מתחילים חיפוש המומים וגילוי החולשות. מה הטעם? דומה, יש כאן מיסוד ההחשדה לגבי הלמעלה מן הבינוני. אוהבים לשבח את הקטנים, מחניפים למנין קטן של גדולים, שבאה עליהם ההסכמה הכללית, שהם בגדר נכסי דלא ניידי של הציבור. הואיל ואין להזיזם ממעלתם כלפי מטה מזיזים אותם בלי הרף כלפי מעלה, נוח, בידוע, לייחס רוח הקודש לבעלי־כשרונות בורים. כיוון שאינם בתרבות מסתמא הם בנשמה יתירה; כיוון שהשגותיהם נמוכות, מכלל שהם סמוכים על שולחן גבוה. אולם על בעל תרבות כסוקולוב, תייר גדול בעולם הרוח, מצוה למתוח כל מיני חשדים; אין ציר למחשבותיו ואין מרכז לרוחו; אין הוא מושך בעט, אלא העט מושך בו; יש לו שאר־רוח ולא רוח; לא זכה מימיו לגילוי שכינה, אם כי הוא נוהג לגלות פנים חדשות בחזיונות ובאישים שונים. לגבי סוקולוב, פרישמאן, ברדיצבסקי ואחרים כמותם מוציאים המבקרים מתוך אשפתם את חציהם העזים. הללו תלמידי חכמים הם באמת וסתם תלמיד חכם חשוד על מיעוט כשרון. אין השכינה שורה, כנראה, אלא על מיעוטי־דעה ומצומצמי האופק. לינקולן אמר שאלהים אוהב את העניים, ראיה לדבר שעשה אותם מרובים. המבקרים שלנו סבורים שהכשרון אוהב את עניי הרוח, והשכינה שורה דווקא על מי שלא קרא ולא שנה.
חסרונו הגדול של סוקולוב, שהוא קרא ושנה. חסרון שני – ענוותו. הוא לא העמיד פני אדמו"ר – מכלל שאינו מקורב למסתורין. לא פסק הלכות, סימן שהיה מחוסר רעיונות.
המערכה כנגד סוקולוב אינה קשה כלל למבקרים. מפני אריה מת אין מפחדים. סוקולוב לא הטיל אימה אפילו בחייו, קל וחומר לאחר מותו. הוא היה אנין הדעת ובעל נועם ההליכות. תלמיד חכם גדול ללא עקיצת נחש. מימיו לא נטר איבה ליריביו ולמבקריו. ואין צורך לומר שלא הניח אחריו שומר על ירושתו להגן עליו מפני מחרפיו, מאחר שלא הניח בכלל אחריו שום תלמיד ומעריץ. בן־חורין היה מטבעו. תמה אני אם סופר בן־חורין באמת רוצה להקים תלמידים ומחקים לעצמו. הוא מסיח עצמו – ובכך הוא רואה את שליחותו. הוא מגלה דעתו – והבוחר יבחר. סופר בן־חורין רוחש אהדת הקהל, אבל אינו מחנך לו נושאי־כלים ומקנאי־קנאתו. המבקרים, שבדרך כלל “מעגלים” ומסגלים את הערכותיהם לפי משב הרוחות ולפי היחסים החברתיים, נוח להם להוציא את הקיטור המצטבר בקרבם ולתת תוקף ליעוד המבקר שלהם על ידי מיצוי פסקי־דין חמורים לגבי סופרים בני־חורין, שאין להם אגפים החוסים עליהם, המעורטלים וחשופים לפגיעה. אין רבותה לבטל קטנים, אדרבה, רבותה היא לשבחם. והם באמת משבחים לפי הצורך. אולם סוקולוב איננו קוטל קנים. הוא חטיבה הראויה להתכבד בה ולהוכיח, שהביקורת חורצת משפטה ללא משוא פנים. סוקולוב, פרישמאן, ברדיצבסקי וכיוצא בהם משמשים אבן שואבת לחצי המבקרים. ויותר מכולם סוקולוב, שאינו מוגן משום צד.
יום… אני יודע, כותב אלי י. וילקונסקי באגרתו, בקשר למסה על סוקולוב, שנכתבה על ידי המבקר מר… כי אחרי מות מתקדשים בלתי מקודשים ומתקבלים בלתי מקובלים. מדוע לא ינהג פזרנות גם מבקר כילי לגבי מי שאינו יכול ליהנות ממנו? הניהנה היחידי הוא עצמו. אולם גם גמילות־חסדים אחרונה זו אינה בלי “אף על פי כן”, “אולם”, “אפס”. אף על פי שאינו עמוק כאדמו"ר מקובל במעיינותיו, וסגנונו אינו יבש כשלו. והוא חוטא במליצות וציורי־שפה וממזג צבעים מחוץ לצבעי הקשת המותרים, אם כי אין לו השקפת־עולם מכונסת במיטת־סדום. בכל זאת משום זכויות אלה ואלה אנו נותנים לו היתר כניסה לפנתיאון שלנו שיסתופף גם הוא בצלם של רבותינו המקובלים ויהנה מזיוום.
… הערכות מבקרים מסוימים משולות בעיני תמיד לאמור: אמנם החרוב אינו גבוה כארז וישר כברוש ומכסיף וזקוף־קומה כצפצפה, ופירותיו אינם עסיסיים כתפוחי־זהב, אף על פי כן הוא עץ, ומשרה צל, אמנם, לא כשקמה, אך יתרון־סגולה לו עליה בהיות שאינו משיל אלא בחורף. כמה עמוק בחריפות הניתוח מבקר זה וכמה גדולה בקיאותו.
פ"ט. קול ובת־קול 🔗
מוכר הכּעכים, המכריז על סחורתו בחוצות העיר, לא לפי שווי המכר ייערך, אלא לפי קולו המתוק והחזק, השופע חדוות מעשה ובטחון אמיץ, כי מה שהוא מציע לבריות הוא חפץ טוב, שהעולם צריך לו ושלא יעלה על דעת איש לכפּור בערך המזין והמשביע שבו. אפשר משום שסחורתו נחוצה לזאטוטים האלה, המקיפים אותו תמיד, קולו גאה יגאה ויכה גלי עוז ומרץ מסביב. ואפשר שגאון מצהלתו מתוך קולו הוא שופע. קול עז וצלול מתוך עצמותו שואב את סמכותו. הגע עצמך: מה היה חלל היקום אילו נתרוקן לשעה מכל קול וצליל, של אדם, של בהמה של צפור. הלא כמוהו כמדבר. כדרך שאנו זקוקים לשאוף אויר וצמאים למזון וּלמשקה, כך חוש השמע שלנו רעב לקול. כמעין מתוך בטן האדמה שופע הקול מגרונו של בר־נש. וכשם שהמים הם חיים, כך צלילי הפּה נותנים נשמה במאזינים להם. אילולא שמענו קול, לא ידענו שיש עוד מלבדנו נפש חיה. לפיכך ככל שהקול רווי בטחון, כן ימסוך לתוכנו את צליליו המרעננים. כל עצמנו איננו אלא בנות־קול המתהלכות בקרבנו. מוכר הכּעכים צועק: “כעכים, כעכים!” בת קול יוצאת ממנו: חיים! חיים! או: שמח, אדם, ובטח! כך הכריז אותו רוכל בעיר צפורי, כמסופר באגדה, שמכר בסך הכל מיני סדקית: מי האיש החפץ חיים אלי! ותדע לך, שעל הרוב הבריות, והזאטוטים במיוחד, אוהבים לקנות כעכים אצל אותו בעל קול, אם כי לא הוכח כלל, שסחורתו שלו עולה באיכותה על של הרוכלים לעשרות המחזרים כמוהו בחוצות. כלום רק כעכים, מיני סדקית, אוכל או מצרכים אחרים בני אדם קונים? הם קונים עם כל חפץ שהם מושכים ונוטלים לעצמם במחיר, גם חיים, בטחון בחיים, צהלה. בימים הקשים ההם ראיתי דבר זה בעליל. היה זה בימים המרים בשנת ת"ש, כאשר נפלה צרפת לפני עדת החיות הטורפות וכל הארץ התמוטטה תחת רגלינו. הכל התהלכו שחוחים ומדוכאים, הרגישו עצמם מסוטרים. הצועדים על שפת קברם ראו את השואה הקרבה. בני אדם התביישו להביט איש בעיני רעהו… כלו כל הקצין. אותה שעה היה הקול היחידי החזק והבוטח, ומשונה, גם הצוהל, שהשתפך ברחובות, זה של מוכר הכעכים. הוא הוסיף ללב רבים נטפי בטחון. היתה הרגשה: אם עוד יש צועק כעכים ברוממות־קול ומצויים דורשים לאותה סחורה והתינוקות כנהוג מקיפים את האיש בחשק של זוללים קטנים, משמע: עוד לא כלו כל הקצין… עוד יש תקוה ותוחלת… כל עוד זה מסלסל בקולו היפה והבוטח. כלום על כעכים הכריז האיש? הוא הודיע: עוד העולם קיים! רשעים ימח שמם, ירקבו בקבר… זכר לא יהיה לנצחונותיהם ובעולמנו הטוב הזה הכל יהיה נוהג כמימים ימימה… זוללים קטנים יאכלו כעכים… יאכלו… לא רק בקול דיבר אז האיש אלינו אלא גם כבת־קול…
צ. טירון בן־חייל 🔗
בקובץ… הופיע מאמרו של… המדקדק הטירון… מר… בעיני לשון, בצירוף דוגמאות מכתבי הסופרים, הראויים, לפי דעת המחבר, לשמש מופת בנאמנותם לרוח השפה ובביטויים המדוייק. מאמר זה הוצע לפני אשתקד, כשערכתי את המאסף מטעם אגודת הסופרים, ופסלתיו משום קלישותו. סבור הייתי שאין הוא ראוי לדפוס גם מפאת לשון הסובין, שהיא, אגב, חזקתם, של מרבית המדקדקים, המלמדים לרבים תורת הלשון. תורת הלשון וחכמת הלשון הם, כנראה, שני ענינים שונים ואף נוגדים זה לזה. אך אין דבר פסול, שאין נמצאים לו מכשרים. לצערי בזבזתי כמה שנים על עריכה, העלולה לקבור את הסופר שבעורך, ולמדתי מנסיוני, כי סל המערכת הוא כלי מיותר לגמרי. בין כך וכך כל הדברים הנפסלים מטעם עורך זה מעלים חן לפני עורך אחר. ולא עוד אלא שכתבי־יד רבים, שהחזרתי לכותביהם ללא היסוס או נקיפת המצפון חס ושלום, כיוון שנתגלגלו לתיקו של עורך אחר ונתפרסמו בדפוס, נתחבבו גם על הקהל ועל המבקרים והעניקו לכותביהם שם טוב. אף מאמרו של המדקדק מר… לא ירד חלילה לטמיון. הנה הוא הופיע ברומו של הקובץ, מבלי שנעשו, כנראה, תיקונים בתוכנו הדל, ובהרצאתו הקלוקלת. שינוי ניכר אחד בלבד מצאתי בו. הושמטו מתוכו כל הדוגמאות מן הכתבים שלי, שהמחבר שילב בתוך מאמרו, כשנשלח אלי.
מנבא אני עתידות לטירון זה בכתבי העת שלנו. הריהו לכאורה מתחיל – וכבר תפס את העיקר: דרוש בשבח האכסניה והאצל ברכה לבעל הבית.
אגב, פרט מתמיה או מבדח. באותו מאסף, שערכתי אשתקד, נתפרסמה מסה של פלוני… שמפני טעמים שונים נאלצתי לייחד לה מקום. ואולי היתה באמת ראויה לפרסום מפאת חידוש בתכנה. ולפי שהרצאתה וסגנונה היו גרועים, עשיתי בה תיקוני־לשון מרובים בהסכמת הכותב, שתרומתו של המחבר מצד המבנה והלבוש היתה מבוטלת כמעט. תוהה אני אם מן המידה היא לנהוג כך. לא תגנוב, אמר הרבי מקוצק, פירושו: גם מעצמך. וכלום רק לגנוב אסור? אף ההגנבה היא עבירה. המלביש ילדי־רוחו של חברו בכלי־לשונו פועל מעשה־פלאגיאטור. אולם סוד גלוי הוא, בתחומי ספרות ישראל ענין זה הוא דרך הטבע. בעלי־כשרונות רבים שרויים אצלנו בגלות־לשון. אין טעם להעלים על חולי מיוחד שלקינו בו, והוא עמעום הביטוי. משום שנשתבשה סברתנו נתעמעמה לשוננו, ושמא, להיפך, מיעוט הידיעה בלשוננו שיבש סברתנו וקיפח את בהירותנו.
לימים, כשהופיע המאסף, ציין עורך “העולם” לשבח מיוחד את המסה של פלוני… כדוגמה להרצאה בהירה וללשון מתוקנת. כנגד זה דרש לגנאי פרקי־מסה שלי, שנתפרסמו גם כן באותו מאסף. בגלל העומס הלשוני שבהם וסגנונם המעורפל. ובהפטרה שוב העלה על נס את פלוני והשיא עצה לרבים ללמוד ממנו הרצאה נאה ומתוקנת.
פרט זה עשוי להיות מתמיה או מבדח, אילו היה יוצא־דופן. ולא היא. תורת הלשון ותלמוד־סגנון הם לכאורה ענינים, שרבים דשים בהם ואין מונע עצמו מלהביע בהם מבינות; אך מה מרובים המשבשים~ בחכמת הלשון והסגנון. גדולים בלבוּל המוחין וקלקול המידות.
צ"א. אם ובתה 🔗
היהדות ידעה דבר נעלה מהשגת זולתה, אך לא ידעה להגידו ברור אף לנאמניה; לא הצליחה להסביר עצמה, לעשות את רעיונה שווה לכל נפש, דברה בשם המפורש ולא נתברכה בכוח מפרש. ראיה לדבר הפרשנות המרובה שנתגבבה בתחומיה. חוש לחש לחכמי כל הדורות שבאו בסודה כי עדיין לא הובהרו דברותיה כהלכה והן טעונות הסברות נוספות. אך כל הסבר במידה שהוא מבהיר, הריהו מאפיל. ממילא הוא מחייב תוספת הארה. קשה היה להתיר את הקשר במקום שנסתבך ונתפתל וקשה היה להדקו היכן שנתרופף. גדולים היו הכיסופים לשלימות, לבהירות, אך כשם שהאור נחצב מן האופל, כך נוצר מכל אור אופל חדש. היהדות השכילה להבין שורש מצוקתה בעומק מושגה ובעוצם חזונה כבדי הביטוי ונרתעה בסילודים מהגדרת עצמה לזרים בהרחב־לשון, אף קיפלה את מפרשיה וצמצמה את זינוקה, שלא להפליג רב מדאי מתחומי עצמה. היא אמרה: יש לי עדה קטנה, אבל נאמנה, קשת־עורף, מוכנה ומזומנה לקדש את שמי בלשונות אש, מאחר שלשון ההגיון אינה עומדת לה בדוחק ביטויה. יתכן שהנצר שיצא מגזעה לא נתכוון מלכתחילה לקצץ בנטיעותיה. אדרבה, אדיר חפצו היה להרחיב את גבולות־שלטונה ולהפיץ מעינותיה למרחקים גדולים על ידי הסבר פשטני מובן גם לעמי הנכר. ביקש הנצר להיות יהדות שווה לכל נפש ולעשות נפשות רבות לאותו רעיון סתום וחתום באות ברית הדמים ובחותם הנצח. יהדות קלה, מוסברת לכל צרכה, בא זה להעניק לעולם, ובגודל ההסברה מיעט את דמות האם, וסופו שבא לידי הלעזה עליה. כל פירוש נרחב יוצא לכלל הלעזה. אמרה היהדות לא מרובכם מכל העמים חשק בכם; בא הנצר ואמר: פני אל רבים המרובים! היהדות התרחקה מן הגרים, בא הנצר ועשה אותה גרה תחת השמים.
צ"ב. דביקות 🔗
אדם יסודו אמונה ודביקות, ייחוד והתקשרות. אף אנשים שאינם ביראת שמים הם ביראת התלישות. רוצה כל אחד להיות צמוד לרב ומורה, לאמונה ולרעיון, לכיוון ולמגמה. כשם שהקו הוא משך שבין שתי נקודות, כך האדם מגשים עצמו רק במידה שהוא מתמשך במלוא שיעור קומתו מנקודה לנקודה, ממגמת־ראשית למטרה סופית. הננו כל ימינו בחזקת תלמידים, הלומדים מכאן ועד כאן. כל רפרוף ופיזור פסולים מעיקרם. תכלית החיים בריכוז. שמחת החיים בלשם יחוד. אי אתה רשאי לפזר את כוחות הנפש על שבעה ימים. ולואי תוכל לעשות לך דרך משלך, או להידבק בדרך שנסלל על ידי אחרים, בים אחד, ואי אתה מחוייב לדעת אלף ענינים. ממילא לא תוכל לדעת את כולם ואף לא חלקם על בוריים. ולואי שתדע ענין אחד או שניים ידיעה ברורה, של תוך ושורש, ידיעה במשמעה הקדמון, והוא של דביקות. ובוודאי טוב לדעת הרבה על משהו מאשר לדעת משהו על הרבה.
כל הבוחן עצמו מכיר ויודע, שיש לו נטיה למלאכה זו או לפלונית, תיאבון מיוחד למאכלים אלו ולא לאחרים, יש לו יחס של עדיפות לטיפוס אנושי מסויים. יודע־ספר המבחין בסגנון מחבב ספרים הקרובים לרוחו ומתרפק על דרכי־ביטוי המושכים את לבו. אנשים החיים לפי תומם, הנכנסים לפי תומם למחיצתה של איזו ספירה רוחנית כצופים ומקבלים כך, סופרים, מבקרים, פרשנים לדברים שבאמנות, לא כל שכן חייבים לייחד את עיונם ודיבורם בנושא משלהם ולהשקיע בו את מיטב הגיונם והגיגם, דבקות רוחא ברוחא. חס להם לכתוב “משהו על”. אין זו אלא אונאת הזולת וגניבת דעת עצמם. כשאתה אומר משהו על ענין הנוגע ביסוד היותך – ועל ענינים שאינם נוגעים ביסוד ההויה האישית אסור בכלל לדבר – לא אמרת ולא כלום. כשאמרת חם לי היום משום שהשמש יצאה מנרתיקה, או רעב אני היום לפי שלא אכלתי כל צרכי, אמרת משהו על הענין, אבל את הענין עצמו לא אמרת. הענין עצמו צריך להיות אמור בכל לבבך ובכל נפשך עד שהשומע ירגיש כמעט על בשרו את טיפות הזיעה הניגרות ממך מחמת החום או בני־מעיך מתחתכים מתוך מצוקת הרעב. אין זאת אומרת שכל מה שאדם מוציא מפיו וסופר מקולמוסו מובטח לו להגיע לדרגה של השפעה על הזולת, אבל גם השאיפה להגיע אליה היא הישג חשוב. לעולם יאמר אדם רוצה אני, ובאמת ירצה, להשיג בכל ענין, שהוא עוסק בו, מומחיות ויסודיות. אני מטיף בפירוש להוד שביסוד, לחן השרשיות, לטוב־טעם הדעת בהרחבה, לעמקות. אין כאן מקום לבושה או לענוה פסולה. איני רוצה כלל במסוה של משהו על. רצוני להגיע עד השורש.
צ"ג. הייתי כמתשוטט 🔗
הייתי ישן מסתמא, אך בפנימיותי ער מאד. מסתבר שהנני שוכב במיטה. אילו קמתי ונשאתי את רגלי, הייתי קל כעוף הפורח. דברים רבים באו צפופים בתחומי־ישותי. תמה אני, שאחד איש מסוגל לשמש גיא־חזיון למקרים רבים כל כך בבת אחת. הייתי בעלייה בלתי פוסקת וכמו קפצה לפני הדרך מרשות לרשות. פשיטא שאני שרוי במעלה הקומות וגם קרוב לקומת הקרקע. מבטי פונים כלפי תכלת השמים, אך נשקף אלי גם משטח הדשאים על פני האדמה, הנה אשה מעונגה, ילד מגודל וכלב מגודל ממנו. צחוק מהול בבכי נשמע. גבר הנני לפי גילי ושוכב בחיק אמי. כלב שחור מאויים נבח לתוך אזני. גרשתי זבוב מעל מצחי. הרבי בקפוטה של שבת בא לביתנו לבחון אותי בלימודי. הים רעש, ראשי עלי סחרחר, כמו פגעה בי מחלת־ים. נכנסתי לטרקלין שטוף אורים ובו המון חוגג. ליד כל שולחן ערוך מתייחדת סיעת משתעשעים לעצמה. אני, המובדל מכולם, משוטט משולחן לשולחן. רבים אינם משגיחים בי כלל. אחרים נותנים בי עין זעומה או לגלגנית. שום אות לא ניתן לי להצטרף לאיזו סיעה. בפני רבים קורא אני מעין פליאה: מה לזה כאן? וכי הוא משלנו? זר הוא. גם לי גלוי וידוע שהנני זר. ובכל זאת הריני משוטט כאן מעשה טורדן, נותן עיני בכה ובכה, מטה אוזן לכאן ולכאן. תמוה בעיני שאין מגרשים אותי מכאן כאחד פולש, הנדחק למחיצתם של בני המקום על אפם ועל חמתם.
משער אני שזה טרקלין של מלון־אורחים נודע לשם, שכל באיו הם רמי־מעלה, ומקומי לא יכירני פה. אך למה בכל זאת הנני משוטט בין השולחנות כקבצן המבקש נדבות? רזי לי! ולפתע הנני צועד במרוצה. ידוע לי טעמה של מרוצה זו. מחיש אני את פסיעותי אל שולחן המוזמן לי. כן. גם לי יש כאן, בפינה מוצנעה, כנראה, שולחן משלי, ערוך לפני. אך איה מקומו כי אדע? ואם שולחן אין לי, למה אני מתשוטט כאן ואיני פוסק וממאיס עצמי על הבריות?
זכרון עמום מהבהב במוחי שנשלחתי לכאן לעשות דבר־מה. אבל מה עלי לעשות? ומה יש בפי לומר? ואל מי מן ההמון הרב הזה אגש, כדי להודיע לו כי דבר בפי? ומי מהם יטה אוזן לי? ואם יאמרו לי דבר כי שומעים אנחנו, לא אוכל כלל לדבר מפני אימת הציבור. לדבר לא אדע והדיבור בפי. הוא על קצה לשוני. אך לשוני כבדה, לאה, יבשה. צרבת בגרוני. אהה, לו גם ידעתי לדבר, לא זכור לי כלל הענין כל צרכו שעלי להגידו. דבר־מה נעקר מזכרוני. שכחתי את הדבר. שכחתיו כליל.
וכשזכרתי את השכחה תקפה אותי מרוצה חזקה מבתחילה והתשוטטותי גברה והלכה. נדחפתי ולא ידעתי למה. כעת אני פועל את מעשי הזרים והמשונים בגלוי. הנני עז ומחוצף־פנים. רואה אני את עצמי טורדן מאוס ונמאס על הכל – ואני בשלי, אץ ומהלך משולחן אל שולחן, לוטש על הכל מבטים נועזים, שוהה זעיר שם וזעיר שם, בולש ומרחרח, מקשיב. שתי עיני – דליים: שתי אזני – משאבות. מחפש אני, כמדומה, את האשה ההיא, את הילד המגודל ההוא, את הכלב המגודל ממנו, את שמי התכלת, את הדשא. מחפש ואיני רואה. מוזר ביותר, מהרהר אני, הכל כאן ורק אני איני כאן. ושוב מהרהר אני: אין כאן שום דבר שהוא שלי. ומי שלחני לכאן? לא זכור לי מהיכן באתי לכאן ומה דבר עלי לעשות. “מרגל!” – שומע אני קול מאחורי. מעיף אני את מבטי לאחורי ורואה את הילד המגודל, שהוא, כמדומה לי, אני. ומן הסתם הוא נזף בי בקולו. תמה אני כי גם אחרי קריאת החרפה הזאת איני יוצא מן האולם, צמוד אני למקומי, כי רגלי כבדו. איני יכול לזוז. הכי נתחלחל לתוכי שיתוק?
ושוב איני יודע אם הנני ער או ישן. הנני ישן מסתמא, אך בפנימיותי ער מאד. ואף על פי כן נדמה לי, שכל הדברים הרבים, שבאו תחילה צפופים בתחומי־ישותי ופתאום התעופפו משם, הציגוני ככלי ריק. ראשי, שהיה כלי־ניגון, נשתתק; רוחי שהמתה זמירות ובכיות, היא כעת סחוטה לגמרי. לא עוד רעיון בהגיוני ולא דיבור בפי. הכלב המאויים התנפל עלי ונעץ בי את שיניו: ריקא, ריקא אתה; אך גיא ויהיר, המעמיד פנים, שלבך מלא דברים ופיך יהגה חכמה. נוראות נבהלתי מפני חמת הכלב המשתער עלי בפיו הפעור, קפצתי אף אני כנגד הכלב ונתתי עליו בקולי. אז נבהל הכלב מפני וברח. ואני פחדתי מאד שמא אהיה ריק כמצולה שלא נותרה בה עוד כלום, צעקתי בקול־בלהות: – וכי לא שליח אני לכאן? כלום לא באתי לעשות דבר־מה? זכורני צרבת בנפשי, סערה ברוחי, בכיה בלבי, שוועה בדמי. מי הוא זה השודד אשר הציגני ככלי ריק? מי??
היטב ידעתי שאין לי ברירה כי אם להקיץ מתרדמתי, כדי להתגונן בפני השודד. אולם כבדה עלי יד התנומה. כבדו עלי רגלי, ואף על פי כן פתחתי במרוצה נמרצה לארכו ולרחבו של הטרקלין בין השולחנות. הצמדתי את מבטי, את אזני, את כל עצמי אל האנשים הממלאים את האולם, לדלות מתוכם רגשות, רעיונות, זכרי־דברים. הרגשתי בעליל, כי כל דבר, הנופל בין איש לרעהו בקרב הקהל הזה, נופל גם לתוכי. כל אומר, כל הגה, כל צלם־דמות שלהם, הוא גם שלי. חודר לתוכי ומכה גלים במעיין רוחי. כעת זכרתי את דיבוריהם ומחזותיהם, אך את הדבר האחד, והוא טעם שליחותי, לא יכולתי להעלות בזכרוני. אז קרא הילד המגודל בקולו:
– הנה זו היתה שליחותך לשמש מזכיר לקהל הרב הזה. לא ללמד נשלחת, כי אם ללמוד.
צ"ד. הבדלות 🔗
(שיחה מרובעת)
א. בעצם נחלקים בני־אדם לשני סוגים. סוג אחד בת־צחוק עולה וזורחת לפעמים בפרצופיהם; סוג שני אין להם בת־צחוק.
ב. חלוקה זו אינה נראית לי, מאחר שמכל מקום מוצאים אנו עוד סוג שלישי, שיש להם בת־צחוק לכאורה, ולאמתו של דבר אין להם, כי היא חיוורת או מטושטשת לגמרי, קפואה, היינו, מתה. לעומת בת הצחוק החיה נראית זו כפרחי־כפור על זגוגית החלון לעומת פרחי השדה.
ג. דוקו ותמצאו גם סוג רביעי, שאיילת השחר של בת־צחוק מפצעת מפעם לפעם בפניהם, אלא שהיא מטילה על דיוקנם צל שחור. קודר ומעוררת בצופים בה חלחללה. משל חיוכם הנוקשה עוקר מפרצופם את צלמו האנושי ומגלגל אותו למסכה.
א. אם איני טועה קראתי הערה מעין זו אצל טולסטוי על פלוני, שפניו היו משתנים במהירות לגוונים שונים ואי אפשר כלל היה לעמוד על טיבם. כיוון שהתחיל לחייך מיד לבש צורה של מפלצת מטילה אימה.
ב. ברור שהחלוקה לפי בת הצחוק או הצחוק אינה מתקבלת על הדעת. הוא הדין לפי הקולות או הדיבור המהיר והאטיי. הללו גם דברים חיצוניים, שאינם ברשות האדם, ואי אפשר לעשותם סימן־היכר לאופי. בדקתי ומצאתי שרשעים גדולים הם חייכניים מאד. כנגד זה סבור אני, שאדם ניכר לפי אופן הדיבור, לפי קישור־מליו וניסוח משפטיו.
א. אם לפי הדיבור נדמה לי, כי לפי דרך אמירתו של אדם הן או לאו אפשר לראותו במפולש. דהיינו, יש אנשים שהן שלהם הן ולאו שלהם לאו; וכנגדם שהן שלהם לאו ולאו שלהם הן.
ג. לא עמדתי על כוונתך. האם רצונך להבדיל בין מבטיחים ומקיימים למבטיחים ואינם מקיימים. אם כך אמור פשוט: בני־אדם נחלקים לדוברי־אמת ולחילופיהם. אמת ושקר הם לכל הדעות קנה־בוחן לסוגי אנשים.
א. לאו דווקא. יש כל כך הרבה אופנים של אמת והרבה אופנים של שקר, שבשטח זה אין חל כל מיון וסיוג. אבל כוונתי היתה לומר, שאפשר לחלק בני־אדם לפי ההן והלאו במובן זה: יש אומרים הן ובשעת אמירה לכל הפחות מתכוונים להן. ויש אומרים מלכתחילה הן, שיש לו בת־קול של לאו.
ג. נוטה אני לקבל חלוקה זו. דהיינו, יש אנשים שהאמירה והניגון שלה היינו הך. הם אומרים הן, והניגון הוא הן. ויש אומרים הן בניגון של לאו. לשיר השירים מצרפים ניגון של איכה. ואילולא אני חושש שמא אהיה בעיניכם כמי שעוסק בפכים קטנים, הייתי אומר, שאת מין האדם אפשר לחלק לשני סוגים. סוג אחד סח: הייתי בהצגה פלונית, האולם היה חצי־ריק. סוג השני מנסח כך: האולם היה חצי־מלא. אותו התוכן, אבל בנעימה הם נבדלים, הנעימה עושה את האדם.
ב. רצונך לומר, שבני אדם נבדלים לבעלי לשון נקיה ולחילופיהם?
ג. יתכן שגם לשון נקיה עשויה לשמש קנה־מידה. אבל חצי־אולם מלא או חצי־אולם ריק הם לא ענין של לשון נקיה אלא של לב טוב. בעל הלב הטוב רואה את המחצית המלאה ולא את המחצית הריקה. והרי לעולם אין יותר ממחצית מלאה, המחצית השניה היא גרורה או מקרית. דין חצי־מלא כדין מלא שלם.
ד. רבותי, תנו תודה, שהתנהגתי כגבור, שהרי כבשתי עד עכשיו את יצר הדיבור. אלא שיש שיעור גם לגבורה. ובכן, אענה אף אני חלקי. כיוון שאתם עושים חלוקות והבדלות הרי אפשר לסייג את מין האדם גם לשני סוגים: אחד של דברנים ואחד של שתקנים. אלא שאין יסוד גם לחלוקה זו, מאחר שגם השתקנים אינם שותקים כלל: הם מדברים בשתיקה. אני דן מעצמי. אותה שעה שאתם שלושה אנשים מבוגרים, מיושבים ונבונים, עסקתם בכל מיני סיוגים ומיונים, שאין להם יסוד בהגיון ולא שורש במציאות, עשיתי אני לכאורה את אזני כאפרכסת. אבל באמת התווכחתי עמכם בלי מלים. מחמת נימוס וסקרנות הקשבתי לדבירכם, אבל הטחתי כנגדכם טענות ומענות. כן, אין שתקנים, כדרך שאין צדיקים גמורים, שאף הם חוטאים בהרהורים.
א. אגיד לך את האמת: דבריך מתמיהים אותי מאד. שתקת, שתקת, אבל כיוון שפתחת את פיך לדבר, מיד אתה מטיח עלינו דיבורים שאין להם שחר. תסלח לי. לדידך אין דברנים ושתקנים, אין צדיקים ורשעים, אין כל הבדלים והבדלות, אלא מה יש? הכל מקשה אחת, עור אחד, פרצוף אחד?!
ד. מקשה אחת, עור אחד, זאת לא אמרתי. אבל אני זאת אמרתי, שעלינו להיות זהירים מאד במיונים ובהבדלות, הנעשים על בסיס של שחור־לבן. אי אפשר לצמצם את כל קשת הגוונים העשירה של נשמת האדם ולהעמידה על קו אחד לבן מכאן ושחור מכאן, טוב מכאן ורע מכאן, קדושה מכאן וטומאה מכאן. ואני גם זאת אגיד לכם, רבותי, שאילו אני נוקט את קו החלוקה לפי מחצה על מחצה הייתי מחלק את מין האדם לשני סוגים אלו. סוג אחד של אנשים העוסקים בהבדלות ובחלוקות, מהן הם יונקים ומהן הם ניזונים, סוג ב' שאינם מתפרנסים מן החלוקה.
א. בעצם אף אני בדעתך. כל הנוטל את האדם, שהוא עולם קטן, ומעמידו על קו או תג אחד, משול בעיני לאומן־יד החורת על חיטה אחת כל מגילת שיר השירים או כל מגילת אסתר.
ב. נכון בהחלט. אמנם, אף זוהי אומנות שאין לזלזל בה. אך כלום איזה קורא ירוץ במגילה הכתובה על החיטה?
ג. לא רק הקורא אינו משיג בה כלום. כל הכתוב על חיטה הוא כספר החתום גם לאומן עצמו.
צ"ה. אי השכל הנעלם 🔗
אנו חיים ופועלים בחסד השכל הנעלם האומן אותנו, ממקורו אנו שותים את לשד מחשבותינו וכניצוצות משלהבתו מתלקחים בנו רגשותינו. אך כלום אין יסוד להניח גם את מציאותו של אי־שכל הנעלם, הזן ומפרנס את כל המלאי של הבל והבאי, טפשות ואיוולת, המקנן במוחותינו והפורץ מפעם לפעם בעידנא דריתחה, או סתם לתיאבון, לשבש את סברותינו ולהטיל לתוך פינו דיבורים נואלים וחסרי־שחר ואף להדיחנו למעשים־תעתועים?
אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. הואיל ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הרי אין חכם בארץ, שאינו גם שוטה. חוטא היחיד, חוטאים ציבורים. הוי אומר: כשם שהיחידים שוטים, אף הציבורים בחזקת שוטים. שוטים הכל: כעם ככהן, כציבור כשליחי־ציבור. טועים המודרכים וטועים יותר מכל המדריכים. ואכן, הפשעים הגדולים והנתעבים ביותר נעשו מאז ומעולם לא על ידי דלת העם וקטני־אדם, כי אם על ידי מרום עם הארץ ואנשי המעלה, על ידי הגבאים והפרנסים, השרים והמושלים, על ידי המנהיגים תופשי הרסן. יד השועים והקועים היתה ראשונה במעל. כסא הכבוד של השטות נתון, משמע, ברומו של עולם. ומי שאמר והיה העולם אמר לאי־שכל: היה אתה אדון העולם.
אין צורך לחפש אסמכתות לרעיון, שהאיולת מושלת בכיפה, מן ההבאי והפטפוט, הנואל והמגוחך, הסרק וטירוף הדעת, הממלאים רשויות המחשבה, הדיבור והמעשה, היינו, מתוך אותו מחוז שכלי, אשר תוצרתו מתבשלת בדיבורים ובמעשים, שחוסר השחר שבהם מנקר את העינים וצורם את האזנים ומחבל בנפשות שומעיהם ורואיהם. אילו ניתן פה, כלומר, הומצא מכשיר־קסמים לדלות את המחשבות הזורמות בלב כל אדם, בין חכם מקובל בין שוטה מוסכם, כמות שהן, בעצם זרימתן, שלא על מנת להגיען לידי ביטוי, היינו נחרדים ונבעתים מן הרוח באנוש, שטבעה נואל מלכתחילה ושיותר ממה שהיא מעלה מתוכה גידולי־שכל היא מצמיחה, ובמנה כפולה ומכופלת, עשבים שוטים. סתם רעיון במושכלו הראשון הוא אוילי. ניתן לומר האדם ביסודו שלו הוא טיפש מטופש. ורק אחד מבקר ומשגיח יושב בתוכו, שהוא מבין דבר, והריהו מחזיק נפה בידו, לזרוק את התבן ולבור את הבר. ומן הסתם צ"ט חלקים תבן ורק חלק אחד בר. ואף על פיקוחו של בעל הנפה אין לסמוך ביותר. פעמים הוא זורה לרוח את הקמח ומשייר את הסובין.
הה, רוח באנוש! על הרוב היא רוח שגעון, רוח תעתועים ומדוחים. השכלי בקרבנו הוא חזיון־עראי. השטות היא קבע. רוב הגיגינו של סרק הם. מושכל ראשון טעון בדיקה לעולם. מה שכתוב בקולמוס ראשון חייב להימחק. ואם כך מה דינו של החכם, האמן, המוחזקים כבעלי רוח הקודש? כלום גם רוח הקודש פטפטנית היא? והרי החכמים והאמנים יותר מכל האנשים האחרים מדקדקים בלשונם, מוחקים, מתקנים, לוטשים. הוי אומר: על כל הברואים האנושיים, ואף על המחוננים ביותר, היה תהיה יד אי השכל הנעלם.
אין עומדים על האמת אלא אם כן נכשלים בה תחילה. קדמה הטעות לאמת וראשית חכמה איוולת. אבל כלום מהי אמת של היום? הלא הטעות של מחר. אף האיולת של היום היא החכמה של אתמול, כשם שהחכמה של היום היא האיוולת של מחר. אמנם, קיימים חלקי־אמת, גרעיני השכל הישר, שלא נתגלו עד היום, אבל הללו הרי רק חלקי־חילוף הם, ולא דברים חיים ממש, הנושאים את עצמם. חכמה, שלא נאכלה בשן הזמן, שיעורה מועט ביותר. אין בידינו אלא פירורים, הברקות, ניצוצות, חלקות בריאות קטנות ביותר. מרובה בתוכנו החלקה החולה של שטות וטירוף הדעת. שטחי הבערות בנפשותינו רחבים מני ים. תחנות השכל הישר הן איים קטנים.
האדם הוא חכם לכשירצה המקרה או המזל, אך טיפש הוא בדרך כלל. הוא נבון לשעה וכסיל לימים. דורות הנוהגים בשכל הישר הם יקרי־מציאות. המשוגה נוהגת בעמים, היצרים הרעים מושכים אותם באף, השגעונות ודמיונות השוא ממיטים עליהם חורבנות ואסונות. שום עם אינו מאריך ימים. אין הוא מסוגל להאריך ימים. אין לו שכל טוב במידה הדרושה לחיים ארוכים וטובים.
מלכתחילה כל אדם מבולבל ומסוכסך בתוך תוכו. יצר לב האדם שוטה מברייתו. הוא נולד בער. השטות תקועה בלבנו כמסמרות. ואולי היא עשויה מעין סיקוס בעץ החיים שלנו. סיקוס לא להיחדר ולא להיעקר. מתוך שיגרה אומרים אנו שהאדם הוא יצור בעל־שכל. אבל בה במידה ניתן לומר, שהוא יצור חסר־דעה. יש לו בראשו, וגם בלבו, מרכז רגשיו, טחנת־סרק, שאינה שובתת אף לרגע. הנה הוא מטפח במחשבתו רעיונות נואלים לפי תכנם ופגומים בצורתם, מופרכים בשרשם ואפסיים מצד הסיכוי להגשמתם. והנה הוא נתפס לדמיונות־שוא ולתאוות נפסדות ומשובשות, העשויות לעורר בו חרפת־בושה בהתפכחותו. אולם ראית סוטה, שוטה או חוטא – לעולם תירוץ בפיהם: היצר הסיתני. שיקול הדעת לא עמד לי. לטעות נתפסתי. אך שורש כל התירוצים האלה ההודאה במקצת בפי האדם, שאין הוא אחראי למעשיו, שהוא בבחינת חרש שוטה וקטן, שאינם בני־עונשין.
ובאמת אין אפיטרופוס למחשבה. מכל מקום אינו דין שיענישו בעד הרהורי עבירה או לכנות אדם משוגע על שום הרהוריו חסרי השחר הממלאים את מוחו ולבו במרבית השעות של חייו. אי השכל פועל מאליו. ההרהורים מתהרהרים כביכול ללא בעל הבית המשגיח עליהם. הוי אומר: האדם לעצמו בלי המבקר הפנימי הוא שוטה גמור. אבל אנו הרי אומרים: הנשמה שנתת בי טהורה היא. ובכן, הדלוח, הלא־טהור, מהיכן הוא נובע ובא? מן הקליפה והסיטרא אחרא.
מן הדין שנודה במציאות הקליפה והסיטרא אחרא גם בתחום המושכלות. כשם שיש שתי רשויות, אור וחושך, קדושה וטומאה, טוב ורע, כך יש שכל ואי־שכל. כנגד מקור החכמה קיים מקור האיוולת. מי שברא את שטן הרע ברא גם את שטן חוסר השחר, הוא יצר הרע של הטפשות. אומר אדם: מכלל שאני חושב אני קיים. וכך עליו לאמר: מכלל שאני חושב דברי־הבאי לאין שיעור, קיים אי שם מרכז של הבאי, הממשיך לתוך המוחות שפע עליון. ואם כך מה היסוד לאמונה, שפרנסה דורות משכילים, בהתקדמותו השכלית של מין האדם, עד שבא הנביא ובפיו דבר הבשורה ומלאה הארץ דעת כמים לים מכסים? יתכן, רשות השכל מתקדמת אבל כנגדה גם מחוז אי השכלי עושה כיבושים חדשים בכל עת. מכאן שכל הפועל ומכאן אי השכל הפועל – ושני הפועלים האלה נכנסים זה לתחום זה ונבנים זה מחורבנו של זה. האדם – בתווך. הוא נמשך לכאן ונפתה לכאן ואין בכוחו להכריע. לאמתו של דבר אין הוא צריך להכרעה אלא בשביל להתבצר לרגע קטן בתחום השכלי – עתים הוא צריך לשקול הרבה בדעתו כדי להגיע לנקודת ההגיון – ואילו בתחום האי־שכלי הוא שבוי כמעט תמיד. אפילו החכם הנהו חכם רק לכשירצה ולכשישתדל ביגיעת המוחין, אך טיפש הוא ממילא. החכמה נקנית על ידי שקידה ולימוד, על ידי עשיה ממש; ואילו הטפשות נקנית בשב ואל תעשה. יש שיקול הדעת ואין דרוש שיקול לאי הדעת. תחום השטות מלא וגדוש שטות, אך בתחום החכמה מוצא אתה רק שביבי שכל בודדים, שהרי אפשר להיות שוטה גם ברשות החכמה. מספיק רק לבלי לשקול כראוי, להיות מהיר במשפט.
המלחמות הנטושות מימות קין והבל ועד ימינו בין עדות, כיתות, שבטים ועמים; פרשת הקרבנות, פולחן הבעל והמולך, כל העבודות הזרות, הכרוכות בשפיכות דמים, היו לא רק מעשים נתעבים, אף נואלים ונקלים – אבל מה נחמה לנו בצד השטות שבהם? רשעי העולם הגדולים, כל העריצים לדורותיהם, היו במחילה טפשים גדולים – ומה אנו נמצאים נשכרים מכך? פשיטא היו שוטים. לא די שכבשו ארצות, בקשו לכבוש גם את השמים. לא די שלקחו לעצמם כתר מלכות, בקשו להיות גם אלהות וציוו לכרוע ולהשתחוות לפניהם, לקחו כבוד בזרוע. וכלום יש שטות גדולה מזו שלוקחים כבוד ביד חזקה? צא וראה עוצם טפשותם של רבים מן הפושעים ההם, שציוו לשחוט את כל הילדים לפי האותות והניחושים של מכשפיהם שמא יוולד הגואל. אף זאת עשו באיוולתם כי רבה: ציוו להכות במגלבים את גלי הים הסוררים. ובכו, שוטים שבעולם! אבל מה תרופה יוֹצאת לנו מכך? אף מגיפת השטות עלולה להחריב את העולם. אמרנו פלוני אינו רשע אלא שוטה לא אמרנו ולא כלום. כשהננו מחליפים רשעות בטיפשות הננו אוכלים נהמא בנהמא – ואף עובדה זו עצמה היא שטות. נמצא, הבא ליישב את הענין הרע שתחת השמש ביסוד הכסילות, אינו גורע כלום מן הרישעות, אבל הוא מוסיף על הטיפשות. כי הוא בא לרפא פצע אחד במשנהו ולטהר נגע בשרץ. הטיפשות דרך כלל פגיעתה רעה אף מן הרשעות. יש רשעים, שנעשו בעלי־תשובה, ואין שוטים בעלי־תשובה. אדרבה, חזקה על הכסיל שישוב לכסלו. אף אם תכתוש את האויל במכתש לא תעקור את איוולתו מלבו.
ממקור עץ הדעת בא החטא הקדמון וממנו הרשע הקדמוני. מאיזה עץ אי הדעת אכל אדם הראשון, שממנו נולד השוטה הקדמון?
קלקול גדול הוא, שעושים את הפתיות סניגוריה על הרשעות. אילולא זו חיפוי לזו, היו החנפים מתפרסמים הרבה יותר ומעוררים אולי מיאוס יותר כלפיהם. אולם הטיפשות משמשת מעין “אליבי” לרשע. חוה אמרה: הנחש השיאני. בור והדיוט שנתפס לגניבה אומר: השד הסיתני. ורשע מהו אומר? רוח שטות נכנסה בי. דרך הפירצה של השטות מגיחה הסלחנות, שאף היא מרושעת כפי שהיא נואלה. לא די לבוא בטענות על רשע זה או פלוני – שומעים אנו על הרוב טענה ניצחת כביכול – הוא במחילה שוטה. אין הוא יודע מה שהוא עושה. או: אין יד ימינו יודעת מה שפועלת שמאלו. הרי לכם תירוץ. כל הגיהנום והדרך אל הגיהנום רצופים תירוצים. חוסר הדעה, שהוא יסוד הרישעות, נהפך בידי סלפנים למסוה עליה. אבן מאסו הנבונים נהייתה לראש־בינה. הטיפשות מזבלת את הרשעות ואף משקה אותה, ולבסוף גם מכפרת עליה. חלילה לסקול את ארונם של רשעים, שרוח של שטות הכשילתם. בזכות הטפשות מציגים בחלון הראוה של דברי הימים את כל הפשעים הגדולים כמפעלי־מופת ואת עריצי כל הדורות מקיפים בענני הוד והדר. לולא השטות לא היה במשוער כלל להעניק במשך אלפי שנים לעדת פתאים כבוד גבורים. השוטה הראשון הוא בנין־אב לכל הדורות והשטות הראשונה של רצח־אח היא בכיה לדורות. כיוון שהשוטה העריץ זכה בכוח האיולת לתואר הגבור הגדול והנורא, קם מיד אחריו כסיל שני שהלך בעקבותיו וחיקה את מעשיו, כדי לנחול גם כן זר הגבור הגדול והנורא. וכך גבור בגבור עשוי מדור ועד דור. כדרך שנפוליון חיקה כקוף את מעשי העריצים הקדמונים, כך קמו מחקים לנפוליון. כולם בעלי־העויות היו, מתהדרים, מתגנדרים, שחקנים לרוע באיולתם כי רבה. פעלו מעשים־תעתועים ללא בושת. הם תמכו את יתדותיהם ביסוד האיוולת. כל עריץ בשעתו בטוח, שיש לו המוני שוטים ללכת אחריו כעדר בבקעה. אין הרשעות אלא לשעתה. אך הטפשות מסיעה את מעשי הרשע מעבר לתחומי־זמנם, מלבישה אותם בגדי כהונה, עושה אותם כביכול נכס לכל הדורות. הרישעות רוצחת את ילדי הזמן. הטיפשות מציצה מן החרכים לנצח.
עשרה קבין שטות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו החכמים. סברה זו מתקבלת על הדעת בתכלית הפשטות. השוטה מוגבל מברייתו, ממילא גם כוח הפועל של איוולתו מוגבל. אין לו כלל בתוך מוחו פלך מהיר וזריז לטוי המחשבתי. כיוון שאינו הוגה־דעות אינו טוחן הגיונות סרק הרבה ואינו מוציא מפיו הרבה דיבורי־הבאי. ולא כן החכם, שההגיון אומנותו ומוחו עשוי מכשיר מתוקן לעבודתו. מתוך כך הוא מביא לעולם השערות הבל וסברות שאין להן שחר למכביר. המעבדה לתוצרת האיוולת פועלת ביתר שקידה ויעילות במוחותיהם של משכילים מאשר של הדיוטות. לכן עלול המשכיל להיות מבולבל ומסוכסך במחשבותיו הרבה יותר מן התם והבור. ולכן מצוי באמת מעין שכל הישר של האדם הפשוט, שלא נשתבש ברוב למדנות. רק המשכיל, המשמש משום־מה שם נרדף לחכם, עשוי להיות שוטה מופלג, שאין כדוגמתו בקרב פשוטי־אדם, שלא לקקו כלל מים ההשכלה.
הסופרים הגדילו מכל החכמים בתוצרת האיוולת, כי הם מטפישים לא רק בקרב חוג מצומצם, אלא קובעים את איוולתם גם בדפוס, להפיצה בקרב הקהל הרחב. גדולה מזו, הם מקנים לאיוולתם גם חלק לעולם הבא. חכמים מטופשים מפיצים גם כן את דבריהם ברבים על ידי תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, אבל מסירה שבעל־פה, כשם שפעמים מוסיפה כמה וכמה נפחים משלה על הנוסח הראשון, כך היא פעמים גורעת כמה וכמה נפחים ויכול שהיא מוחקת קצת או הרבה את סאת ההבאי שבהטפה שבעל פה, אם כי המסורה שבעל פה משמשת גם כן אוצר בלום של הבאי המורשה לכל הדורות. אולם איוולת־סופרים משתמרת כנתינתה ממש לדורות רבים. הספרות היא בית גנזים לעידית ולזיבורית גם יחד, ורב יתר לזיבורית, לפי שזו מידתה מרובה יותר. ואולי צדקה היא, שמרבית כתבי הקדמונים ירדה לטמיון. אין אנו יודעים אם יד ההשמד נשתלחה בה במתכוון או דרך אגב בתוך כלל השריפות והחורבנות, שהפכו לתלי־שממה ארצות ותרבויות. אבל ניתן לשער, שאילולא עלה הכורת על תלי הספרים, שנצטברו מדור לדור, היו פנינו מסמיקים ומחוירים מבושה למקרה רוב דרשות של דופי וסברות של הבל שנתגבבו בתוכם. צדקה שניה שאין רבים קוראים בכתבים בלים אפילו של דור שקדם לנו – ולכן מלאי האיוולת, שכל דור מניח אחריו, אינו בא כלל לידיעת בני הדור הבא. להוציא החכמים המועטים, המלומדים והחוקרים, שתפקידם לחטט בכתבים בלים, שאינם מתפעלים משום דבר של הבאי. הם רואים הכל לא לאור השכל הישר, כי אם לאור פנס החוקר. לפי שכתבי הקדמונים אבדו וכתבי האחרונים משתכחים כמעט לאלתר, אין אנו יודעים עד היכן מגיעה טפשות סופרים, כלומר, טפשות כולנו, שהרי הסופרים במידה מרובה הם שופרותינו.
אין רואה חשבון לחכמת סופרים ואין מבקר עליון למדינת הכתב לעשות מאזן האיוולת. לכן העולם כמנהגו נוהג ואין רבים מזדעזעים מקופות של איוולת התלויות מאחורינו. אילו בא אחד חרוץ ויורד לגן הבקורת, למשל, בספרויות של כל העמים ללקט שם צרור המור של דברי־שטות שנכתבו על סופרים בני כל הדורות, על מי גמרו את ההלל ואת מי גינו והשפילו, את מי דנו בצוננין ואת מי ברותחין, במי תלו תקוות ואת מי שמטו לקרן־זוית, את מי הושיבו בכותל המזרח ואת מי השליכו מעבר לדלת ולמזוזה, כיצד פרשו את אלה ואילו פנים גילו באלה, כמה כוונות של סרק הכניסו לתוך מסכתו של זה וכמה תלי־תלים של דרשות נאמרו על פלוני, שלא היה בו שום חומר לדרוש – אילו נעשה מסקר כזה במיעוט־מיעוטו, היה מין האדם מקבל תעודת־איוולת כתובה וחתומה. אלא שאין זוכרים ראשונות, אין פוקדים את העלים הבלים של כתבי־עת, המוקדשים לא לחיי־שעה, כי אם לבעיות המוסר והיופי. דור הולך ודור בא, וכל דור תורם את קופת השטות שלו, כדרך שכל דור משליך מתוך בתיו קופות האשפה שלו. השטות דרך כלל אינה מזעזעת עוד שום איש. אפילו אנשים הצועקים חמס אינם צועקים שטות, אפילו המתמרמרים על הרישעות אינם מתמרמרים על הטיפשות. שוב אין בנו כושר ההזדעזעות על השטות. גדול כוחה של השיגרה לטמטם לא רק את הלבבות, אף את המוחות.
כל שטות היא ניבול. ניבול־פה היא שטות שבניבול וניבול שבשטות. אבל צא וראה, כמה נחלי בליעל של ניבול־שטות זורמים בסיפורי־אהבים ועל קרשי כל הבמות. אך אין מזדעזעים. אף אין סולדים.
וכך מצטברת בעולם בכל דור ודור קופה של שטות והשטות מושלת בכיפה. השטות זורמת בתוך קרן השפע בקתדראות של מורים, על דוכני הנואמים, בבתי המחוקקים, חוגגת במסיבות חתנים, בוכה בהספדים, נותנת את קולה במאמר, בצליל ובזמר. יש גם ניגונים שתוכם רצוף איוולת. השטות חודרת לכל.
חששה לומר, ועל כרחנו לומר, שאין אף ספר אחד באוצר הספרים של כל הדורות, להוציא התנ"ך, שלא נכללו לתוכו דברי־שטות פשוטם כמשמעם, ולאו דווקא דברים שאינם מתקבלים על הדעת. אין זה כלל סימן־היכר לשטות, שאין היא מתקבלת על הדעת. אדרבה, אין שטות, שאינה עשויה להתקבל על הדעת מעטים או רבים. עיקרה של שטות רהב, גאוה ריקה, התפארת נבובה, התראות והתהדרות, גניבת הדעת, העמדת־פנים, זיוף הקול, כחל ופרכוס, הרגשת אני ואפסי עוד, התאדנות והתחכמות, פולחן עצמו, התנפחות האישיות, הדגשת היש. כל ספרי דברי הימים וכן ספרי החקירה ואף כתבי הקודש כוללים בתוכם אותה מנה של איוולת, שבלעדיה אין שום חכמת הכתב יוצאת אל הפועל. בין השטות נתונה בהם סממן ותבלין בין היא השאור שבעיסתם, ידה באמצעם. ולפי שהיא המקיימת את המסכת, לכן כל ספר הגדול מחברו מלאי האיוולת שלו גדול יותר. שירי הומירוס, שיחות סוקרטס בפי אפלטון, ספרי אריסטו, חיבורי פלוטרכוס, נאומי קיקרו, מחזות אסכילס וסופוקלס, אין צריך לומר ספרות ימי הבינים, בה כל חיבור מעובר שבעה אבירים בכרך אחד, הוא הדין בכתבים של הזמן החדש, לרבות כתבי שקספיר, יסורי וורטר, מסכת שפינוזה, חיבוריהם הנמלצים של הגל ופיכטה, סברותיהם המבולבלות של חכמי הפסיכואנליזה, הספר כה אמר סרתוסטרא, המלא וגדוש שגעונות מלופפים בסימני־קריאה מרובים, שופעים דברי־הבאי לאין שיעור. השירה הלירית רואה לעצמה זכות יתירה לשחק את השוטה, המודד על ראשו כתרים לאין שיעור. אכן, השטות היא השאור שבעיסת כל יצירה ספרותית.
אנו קוראים ואיננו מרגישים כמעט. הרגל־מורשה. נתקהה החוש הבוחן, ניטמטם השכל הישר. האבות אכלו בוסר – והבנים אינם מרגישים עוד. שוטה אינו מרגיש את השטות. תיאורה של איוולת. הוא גופו איוולת.
הה, כלי הקיבול האנושי לשטות הוא עצום לאין־שיעור. מי שאמר כל האדם כוזב רשאי היה לומר כל האדם פתי. אין תימה שבני־אדם התיימרו ליצור על יסוד פירורי־סברות ונפלי־השערות השקפות, המיועדות להסביר את מבנה העולם, תכלית הבריאה וטעם החיים. כל בבואה קלושה של סברה חיוורת הוכתרה בשם שיטה, וכל מביע דעה זכה לתואר פילוסוף. עולם ומלואו תלו על קוצה של שיטה. הפילוסוף נחשב למגלה־טמירין ורבים תלמידים נהרו לקבל תורה מפיו. כיוון שראה שרבים צמאים לדבריו נכנסה בו רוח גאוה לייחס לעצמו כוח עליון, רוח הקודש, כשרון נבואי, “דימון”. אין מורה לרבים, שלא נתפס לשגעון הגדלות. סוקרטס האמין, כנראה, בלב תמים, שהדעת היא מקור החיים. ומסתמא הסיח את הדעת מכך, כי הדעת גופה זרועה למכביר קוצים של אי־דעת ושאי־שכל מקנן בתוך־תוכו של השכל.
אילולא גאוה התקועה בלב הפילוסופים, לא היו מעלים כלל במחשבתם את האפשרות לצרור את היקום כולו בפסוק אחד ולצור תמונת העולם בפתגם שגדלו כזנב הלטאה.
צא וראה פילוסופים הללו – הרי מכשפים הם. אלא שהם מבקשים לפעול את כשפיהם בכוח השכל ולהגיע עד העצם לעצמו. בדומה לפלוני שוטה, שביקש להרים את עצמו בבלוריתו, חותרים הם להרים את אבן החידה העולמית במוח שבקדקדם, שאף הוא אינו אלא גרגיר מן האבן ההיא. מי ידמה ומי ישוה לשפינוזה, אביר הפילוסופים, בהעזת המדוחים לנענע במוח אנושי קטן את עץ החיים ולגרש את כל התשוקות והדמיונות על ידי התשוקה הדמיונית לאהבת האל. בלבול החושים הוא מחלת ההדיוטות; אך בלבול המוח הוא עיקרו קנין החכמים. מתמיה ביותר אותו נסיון נואל להסביר את תארי הבורא, דרכיו ומידותיו. רבים קראו תיגר על ההגשמה. אך הם חסו על כבוד הבורא ומצאו בה חילול. אבל מה מעטים חרדו לכבוד האדם ולשלום־שכלו לגלות את האיוולת שבהגשמה. ואף על פי כן עמד שפינוזה, ששמו מהלך לפניו כארי שבחבורה וביקש להשחיל את בורא העולם על כל תאריו ואפניו ואפניותיו, לתוך קופה של המסכת שלו על סעיפיה וסעיפי־סעיפיה.
המלט כנתינתו בידי יוצרו הוא שוטה גמור. אלפי הפירושים שנכתבו עליו – אף הפרשנות החקרנית היא אחד מגילוייה של האיוולת הכל־חובקת – אינם משנים כלום. פסוקי־חכמה רבים מפוזרים בכתבי שקספיר, החכם הגדול בענקים. אבל את המס לאיוולת הוא משלם לא רק בניביהם הנפתלים של הליצנים שלו, אלא גם בהוד הנשגב שהוא פורש כחופה על מעשיהם הנקלים של גבוריו האוילים. הלל לשקספיר שהשכיל להציג את הליצן כבן־לוי טבעי למלך. אבל כלום אין זה מעשה שטות לצייר כך את תמונת העולם האנושי, כאילו אין בה כל נפשות פועלות חוץ מן הליצן, המלך ומשרתיו. חכם גדול היה שקספיר. אבל אילו היה גם אדם גדול לא היה עושה את המלך והליצן מרכז המין האנושי, אלא היה מעמיד במרכז נפשות אחרות לגמרי, כגון את האדם באהלו, את הילד. את האם. חכם גדול, שאינו אדם גדול, הוא אח לשוטה.
האמנות בזמן החדש, הספרות במיוחד, ששפלי היצרים מונחים ביסודה ורהב האפנה פרוש עליה כחופה, לא כל שכן שהיא אוצר בלום של איוולת והבאי.
דרך כלל אין מוצאים בספרות היפה, למשל, את האדם השקול והמיושב, אלא את המבוהל והמסוכסך, את הטיפוסי כביכול. אומרים טיפוס ומתכוונים ליוצא־דופן, לשוטה, לחולה, למנוון. כגון הקמצן של מוליר, הפקידון של גוגול, דון זואן של ביירון, פושעים מלידה של דוסטויבסקי, מוכי־הזיה של אדגר פו והופמן, אנשי־קש של קפקא, מבלי לציין את כל עולם הרפאים, שנוצר על ידי אבירי היוצרים בתחומה של ספרות במאה התשע עשרה. דומה, הספרות עשתה חוזה עם בתי החולים ובתי המשוגעים ועם בתי הסוהר לפושעים. אין לה בעולמה אלא פתאים ובעלי־מומים. וכשאינה מוצאת מומים גלויים הריהי יורדת לתהומה של אל־ידע. כל הנובר בתוך אל־ידע יכול לומר יגעתי ומצאתי, שהרי אי אפשר להוכיח לו את ההיפך. הנפשות הפועלות בספרות כל העתים הן בריות מעולם התוהו.
אין איוולת והבאי, אין שטות ובדות, שלא נכתבו בספר ולא צויירו בתמונה. אילו היו בידנו רק ספרי סבידנבורג או ספרי ניצשה, אפשר היה להוכיח על פיהם בלבד, כמה גדול שלטונו של אי השכל בעולם החכמה. ואין כלל מן הצורך לחזר על חיבורי השקיעה של ניצשה, שנכתבו בצל הטירוף והשגעון מצווח מתוכם בקול חזק. כגחלילית בקמה של דגן מבצבצים שביבי הטירוף בין השטין של כל חיבוריו. הרי הראשונים כהרי האחרונים לסוד שיח האיוולת.
הנה הוא סח:
“מתוך המהומה ודברי הבל של המהפכה הצרפתית קם נפוליון”. והנה הוא אומר: “מה מרהיב היה המחזה כאשר מיליוני בני־אירופה התנדבו כאמצעים למטרותיו של בונאפרטה ומתו למענו בשמחה, בשאתם את שמו בשיר על שפתותיהם בנפלם”. “נפוליון לא היה קצב, אלא טוב ומטיב; הוא נתן לאנשים מות המלווה כבוד צבאי”. “לנפוליון יינתן בבוא היום הכבוד על שהקים לזמן־מה עולם, שבו מכריע האדם והחייל את הסוחר והקרתני”.
ושוב הוא אומר:
“כאשר נצחה גרמניה את נפוליון היה זה אסון לתרבות”.
ואל יהיה קל בעינינו גם האדם העליון, שענינו לא היה ברור לא למחבר “סרתוסטרא” עצמו ולא לקהל מעריציו, שאין לפרשו עד היום אלא כמעין נפל של אי השכל הנעלם. אולם ניצשה אינו ניצשה לבדו, אלא כל קהל החכמים שנזעקו אליו למחוא לו כף. ניצשה אחד הוא תעודת־איוולת מחרידה לאנושות. אולם ניצשה הוא רק אחד מרבים.
וכיצד נפרנס את דברי דימוקריטוס
אנכי הגדלתי לתור ולשוטט על כל בני דורי, הרחבתי את מצודת חקירתי יתר על כל איש, הוספתי לראות ארצות וחבלים ולהקשיב שיחות מלומדים, איש לא עלה עלי בהרכבת הקוים שיבוא עליה המופת ואף לא קושרי המשיחות המצריים?"
ואילו תוקידידיס קורא לספר דברי הימים שלו בשם “קנין הנצח”, אפלטון מביא חרוז, שבו מכונים הוא ואחיו בשם “צאצאים דומים לאל של אב מהולל בתשבחות”. –
ושוב אמר דימוקריטס:
"לפי המוסכם יש מתוק, יש מר, יש חם, יש קר, יש צבעים:
“ואילו על פי האמת יש אטומים וריקות”, כלומר, מה שנותן לנו חיים הוא שקר, והסברה היבשה היא האמת. אין כאן אלא חוסר־הגיון שמותחים אותו בקו ישר עד לקצה ושם הוא נעשה הגיון ושירה.
חכם טיפש היה תיאופיל גוטה כשהכריז על עצמו:
אני איש התקופה ההומרית. העולם שאני חי בו אינו הולם אותי ואין אני מבין בו כלום. הנוצרי לא למעני הופיע בעולם. אני עובד־אלילים בדומה לאלקביאדוס ולפידיוס… גופי המרדני אינו מודה בעליונותה של הרוח, והבשרים שלי אינם עשויים להיכנע. לדידי, האדמה נהדרת כמו השמים, ואני סבור, שהצורה המושלמת היא הצדקה לאמתה. חביב עלי הפיל מן הרוחות, ואני מעדיף את הצהרים על בין השמשות. שלושה דברים מעלים חן לפני: הזהב, השיש והארגמן, הזוהר, הקשיות והססגווניות . מן החומר הזה קורצו חלומותי וכל מגדלי הפורחים. לעולם איני רואה בעיני אד או ערפל; לעולם אין שום דבר נגלה לי במטושטש. ברקיע שלי אין ענן, ואין הוא מופיע אלא בתבנית מעשה ידי חושב. אוהב אני למשש באצבעותי את כל הנראות… כזה הייתי מעודי. אני מביט אל האשה בעיני פסל ולא בעיני מאהב; כל ימי הסתכלתי בקנקן ולא במה שיש בו. אילו ניתנה לידי תיבת פנדורה לא הייתי פותחה כלל.
ברנדס בדין כותב על פלובר.
… הוא שנא את האיוולת… שנאה זו, כנהוג, היתה לה נטיה חזקה לנושאה. האיולת בכל צורותיה, כגון דברי הבאי, משפטים קדומים, אמונות טפלות, רהב וקטנוניות, רגשות שפלים, משכוהו אליהם באופן מגי, כשפוהו, גרמו לו השראה. היה לו צורך לתארם באופן שקדני, לבלי לפסוח על שום פרט… הוא התקין לו אספים של דברי־איולת ושל חוסר־שחר… הוא היה אספן של שירים גרועים, שנכתבו על ידי רופאים, לכל תעודה נוספת של האיולת האנושית נתייחד אצלו ערך רב. הוא בעצם לא עשה ביצירותיו אלא זאת, שהציג לראווה ביד אמן את האופק הצר של הבריות, את עיוורונם; הוא תיאר את פגעי חיינו במידה שהם קשורים לאיולתנו, ובתיאור זה ביקש להעמיד מצבה לאיולת. חוששני לומר, שדברי ימי האדם נגלו לו כדברי ימי האיולת האנושית. אמונתו בקידמה היתה רופפת. ההמון, קהל הקוראים, נראה לו בדמות ה“שוטה הנצחי”.
תמה אני שעד היום לא נמצא איש חיל ורב־פעלים להניח את היסוד לבית־הנכאות של האיוולת או לכנס לפחות לתוך אוהל ארעי קצת מוצגים נבחרים של השטות האנושית בת כל הדורות. אמנם, את הנחל האיתן של האיוולת אי אפשר כלל לכנס לתוך אפיקים. הוא זורם ללא נתיב מששת ימי בראשית ועד היום, ואם נבוא לייחד לו ציונים אין אנו מספיקים. אף על פי כן…
צ"ו. מזכירי ביאליק 🔗
…גם כ' תמוז של השנה… הביא לנו יבול גדול של דברי־הערכה ופרקי־זכרונות על ביאליק. הדרשנות על ביאליק היא כמעין המתגבר משנה לשנה. במיוחד עולה כפורחת מדור הזכרונות על ביאליק שבעל־פה. זכה המשורר וקם לו לגיון של מזכירים מתנדבים לאחר מותו, המוסרים לדורות הבאים כל מימרה שלו, או הנתלית בו, אף כל פליטת־פיו.
בשכל הישר אי אפשר להבין למה צריך לחבר פירושים רבים כל כך על פייטן שהסיח את עצמו בפיוטיו בהתגלות־רוחו, שהיה בעצם אמן המראות יותר ממה שהיה חכם החזיונות, שהיה מלא חן, אבל לא יודע ח"ן? הרי הוא היה פשט ביסודו שלו ומשליו מרובים מסמליו. תמצא לומר, אף ביאליק היה תנא ושייר בין השטין – מה טעם להוטים פרשניו לגלות מה שנאלץ או ביקש לסתום? לא כל מה שחכם רומז מותר להוקיע לפרהסיה. יש דברים שהצנעה יפה להם ואפלולית מעט הולמתם ואף מקיימתם יותר. הפרשנות המופרזת היא פעמים פטפוט ופעמים פריצות־גדר. אין זו טענה כנגד פרשני ביאליק בלבד. כל פרשנות הדוחקת עצמה למחיצתו של המופלא מרבה תיפלות. ממה נפשך, אם הפירוש שווה־מעלה לאמור אף הוא אינו מובן אלא לאניני הטעם. הואיל וכך זקוק אף הוא לפירוש; ואם לאו הריהו מוזג מים שאובים לתוך קנקן היין הטוב ומורידו ממעלתו. כל פירוש הפסדו ודאי ותועלתו ספק. ואילו הפרשנות והדרשנות על ביאליק עברו, כמדומה, גם את השיעורים והמידות המצויים בתחומי כל ספרות חילונית. הן נעשו מעין מחלה לאומית שלנו.
מחלה זו, המהלכת בכל ימות השנה, גוברת בשתי עונות השנה, כ"א תמוז, יום פטירתו של המשורר, ועשירי בטבת, יום הולדתו. אין, כנראה, סיכוי, שהזרם הדרשני הזה יגיע בקרוב לקצו. אם כי אין גם פתח־תקוה, שמי שהוא יחדש עוד דבר־מה בסוגיה זו שנידושה כל כך בדורנו. רק בן־דמותו של המשורר, קרוב לשורש־נשמתו, עשוי להגיד ברבות הימים את הנופח שלו בהתפעלות נאמנה ובשפה רעננה, בסוד אחוות הנפשות. ואילו קם כזה היה מזדעזע למראה דברי ההבאי, שנצטברו על נושא זה. יתכן, שמפאת הבושה היה מעדיף את השתיקה. כדרך שהאדמה הנחרשת זקוקה לשמיטה, כך נושאים חרושים רב מדאי נסחטים ואומרים, לא כי מצווחים: אל תדרשנו! במקום הדרישה צריכה לבוא פרישה לפי שעה. לא שמיטה אחת, אלא כמה שמיטות נחוצות אולי, כדי שתיגלה בנושא הנדוש בקעה חדשה להתגדר בה.
וקשה מן הדרשנות פרשת הזכרונות, הנפרשת לאין שיעור, על ביאליק שבעל־פה. כל אחד מגלגל בשיחות ביאליק ובשמועות מפיו או על פיו. וכי מי שנכנס פעם במחיצתו של ביאליק אינו מוסמך לומר שהיה ממקורביו ואף מאנשי־אמוניו. כל ישראל די בארעא דישראל ודי בכל אתר ואתר היה להם חלק בביאליק. הוא לא קיפח שכרה של שום אוזן. הוא שוחח, ועל הרוב ברוב רגש, עם כל בן־לויה מקריי – מביתו ל“דביר” ו“מדביר” לביתו, ומשם ל“אוהל שם” ו“מאוהל שם” לשפת הים. לא נעץ חרב בבית־מדרשו, אף לא החזיק נפה סמוך לפיו, ולא היה כמעט בוחן את טיבם של שומעיו. ההסחה העצמית היתה אצלו בגדר צורך־נפש, אף שימשה לו, כנראה, פיצוי על החומרה היתירה שנהג בדברים שבכתב. הואיל והיה יושב שבעה נקיים על כל משפט כתוב, לא גרס מלה שבעל־פה בסלע, קל וחומר לא שתיקה בתרי. דרך כלל סופרים אינם מייקרים את דיבורם, כי הוא להם פורקן, הקלה ובידור. ביאליק הצטיין בחשק הדיבור: נקט בעל־פה את נוסח השיחה העממית, היה להוט אחרי דימויים ואמשלות ואהב הטעמה ושמינית של הפרזה. אין הוא אומר חכם, אלא חכם מחוכם, ולא טיפש, אלא טיפש מטופש. ברדפו אחרי התמונה הוא בשיחתו מתעלם לפעמים מן האיש הנתון לשיפוטו ומכייל הן את מעלותיו והן את חסרונותיו ומעלה אותו לכלל טיפוס. וכשהוא דן בטיפוס לא כל שכן ששוכח את האיש. ממילא הוא עתים ממצה את חומר הדין ועתים ממצה את מתק הזכות. הוא מפריז לכאן או לכאן; היום מפריז לכאן ומחר הוא מפריז לכאן, והנדון הוא אותו איש עצמו. ביאליק היה נוהג לדון את עצמו בחומר הדין – לכן לא חשש להודות על טעותו ומשנה מפעם לפעם את דעותיו והערכותיו. דא עקא, שבשיחה אין שומעים בדיוק את האמור; שומעים על הרוב מה שרוצים לשמוע, או שמשיירים בזכרון רק את הרצוי. לא כל אחד מסוגל לקלוט את העיקר או לתפוס את הניגון, את התבל שבנעימה. יתכן ששני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל לעולם אין שני בני־נביאים שומעים דבר אחד מפי רבם. לספר על ביאליק שבעל פה הוא העזה ואף תמימות במחילה. אולם כל בעל זוג־אזנים, שחצי קולמוס־סופרים בידו, מגלגל בביאליק שבעל־פה. כל הלהוטים אחרי פרסום בדפוס, שאינם מוצאים עורכים להוטים אחרי פרי־רוחם, בטוחים, כי לפחות פעמיים בשנה יכנסו את דבריהם בעמודים הספרותיים של העתונות במדור ביאליק, והריהם משנסים את קולמוסיהם וכותבים. על יסוד ביאליק שבעל פה מתהלכות הרבה הערכות על סופרים שונים, שהן כביכול הלכה מפי ביאליק. אמנם, המשורר אמר פעם כך ופעם כך, אבל הרשות בידי בעל הזכרונות לעשות חשבון עם הסופרים החיים לזכות או לחובה. על יסוד כה אמר ביאליק מפיצים דעות, הלכות, הערכות, ואין ממחין, משום כבוד הנפטר הגדול.
צ"ז. שופרו של ביאליק 🔗
מר אראלי נוהג להצהיר, שאין הוא סופר, אלא שופר של ביאליק. אף הוא פרסם בדפוס אוסף מימרות, רשומות לפי דבריו, מפי ביאליק ממש. לפני שבוע בערך שאלני בפגישתנו המקרית ברחוב, אם ראיתי את ספרו; ואם לאו, אמר, מוכן הוא להעניקו לי במתנה, אם אבטיח לכתוב כמה שורות של הערכה עליו. “לא איכפת לי מה שתכתוב עלי, ובלבד שתכתוב”. אמרתי לו, שאיני מבקר ספרים. ניחא, אמר: בידוע אינך כותב על ספרים. כיוצא בכך, אינך כותב על סופרים חיים. הכל יודעים זאת. סופרים מתים מרים אתה על נס וגומר עליהם את ההלל. אני שאיני סופר ותיק, לא כל שכן אין לי כל יסוד לצפות שתייחד עלי את הדיבור בפומבי. אבל ספר זה אינו כלל שלי. הייתי שופרו של ביאליק. וביאליק הרי בעולם האמת הוא. מלבד זאת הרי זה ביאליק, סופר גדול לכל הדעות. נפטר וגם סופר גדול, בוודאי ראוי הוא לכמה שורות הערכה כתובות בקולמוסך". כיוון שסרבתי אף לטענה נמרצת זו, הוסיף אראלי ואמר: "ובכן, אשלח לך את הספר בהשאלה לשבוע בערך על מנת שתביע לי את דעתך עליו באגרת פרטית לגמרי. לאחר שמנעתי ממנו גם הבטחה זו הפטיר: “בכל זאת אשלח לך את הספר. אולם הבטח לי שתקראנו. אי אתה צריך כלל לטרוח ולהחזירו לי. תמסרהו לידי שליח שיבוא לקבלו”.
מר אראלי לא שלח אלי את הספר. אולם היום בא אלי שליח מיוחד ממנו לתבוע את הספר, ועמו פתק מאת המחבר בבקשה לכבדו בחוות־דעתי, כתובה על שמו באיגרת פרטית לגמרי.
צ"ח. נקודות 🔗
א. כשרון המרגיז 🔗
לא בכדי רשמו שבטים קדמונים את צורת מזלותיהם על דגליהם. המזלות הם סיסמאות. אריה, נשר, דלי, דג, סרטן מסמלים בחינות־עולם. אף סופרים משועבדים למזלות. זה יונק ממזל לשון, זה משמש בעין וזה שואב מן הלב השותת דם. ענין אחד הלשון בחינת מכשיר ביטוי, כלי־ניגון או קופסת־צבעים, וענין אחר הלשון פשוטה כמשמעה המשתרבבת במוחשיותה, קורא אתה בחיבוריו של סופר רב־כשרון ואי אתה יכול לעקור מקרבך את ההרגשה, שבין השיטין ומתחת לכל המדובר והמסופר משתרבבת כאן לשון, השלוחה בלעג גלוי או מסוּתר אליך הקורא או למין האדם כולו. הלעג הזה. הלעג של לא איכפת לי כלום, שהנה הכל אצלי חומר לתיאור ונושא לסיפור, שהנה אני חכם נחמד וסופר מחונן, היודע לצייר טיפוס מגוחך ולהציגו חי בכל תג ותג, הלעג הזה שהנה הכל חומר ואני יוצר, ממאיס עלינו אפילו דברים שנכתבו בכשרון שאין עליו עוררים. אדרבה, הכשרון הזה מרגיז. יתרון ההכשר נראה לנו כמין בריאה של סיטרא אחרא. למה לנו הכשרון, שבמרכזו יצוקה לשון שלוחה? אומרים: כשרון אכזרי. אבל מה האנשים האלה סחים? כשרון בלי רחמים, בלי לב, בלי הבנה, שחייבים להסתיר דבר, מה חן לו ומה צורך בו? חם היה בעל כשרון גדול. הוא קרע בלי רחמים את הלבוש. נעלה לאין ערוך האמנות, שבמרכזה יצוק לב שותת דם.
ב. מזוזה להיכל 🔗
היכל האמנות? כן, אבל האדם מזוזת ההיכל. שמי היצירה? כן, אבל יש יושב בשמים האלה. יפה־נוף? כן. אבל תכלית כל נוף הוא אין־סוף.
ג. החשדן החשוד 🔗
פלוני מטבעו חשדן. חושד הוא תמיד באחרים שהם חושדים בו. מעשה שישב בין המסובים אל שולחן ערוך, שנגנבה מעליו כף־כסף, והיו עיני הכל צופות בהכל. הבין שהוא חשוד על אחרים. כיון שכך התחיל לחשוש בעצמו שמא באמת ידו בגניבה. פלוני נמנה עם חששנים אלה שתוקעים עצמם לתוך כל ענין אפילו אין להם נגיעה כל שהיא בו. ואולי סבור הוא שהכל ערבים זה לזה, ומסיבה שיש בה גנב, כל אנשיה נושאים עמו באחריות. ואולי סבור הוא, כי מכיוון שהוא נכנס לבית, אפילו בחזקת אורח בלבד, דינו כבן־בית גמור. פניו הזועמות כאילו מצווחות ואומרות: אני סבור, שכל העולם ביתי וכל המעשים המתחוללים בבית הזה נופלים עלי ועל צוארי. מה תימה שפלוני מתהלך קודר תמיד? קשה לו לחיות בעולם הזה, בבית הזה, שאל שולחנו הערוך מיסב אף הוא, ושבכל שעה ורגע ממש נגנבים בו כפות כסף, סוסים, רעיונות ולבבות. פלוני כסיל הוא במחילה מכבודו. סבור הוא שהוא אחראי לעולו כולו ומחובתו להיות פטרון לחיים. ואולי חוש נכון מפעים אותו. כולנו מסובים אל משתה החיים וכולנו מצווים להיות שומרים על סדריו.
צ"ט. דעת יחיד על פרסים רבים 🔗
“זהו מעשה ברברי לבלי לתת פרס בעד תרגום גיתה” – פסוק מעין זה נשמע לפני זמן־מה מפיו של תלמיד־חכם ותיק ונקי הדעת. ותמהני על אותו חכם שלא יצא לעיין בעצם מתן הפרס, שמא מופרך הוא מעיקרו כשריד של מנהגים ברבריים.
פרס – בעד מה? בעד מתנת הבורא? בעד נשמה יתירה? בעד כשרון? הכשרון הוא פרס לעצמו. ואין פרס לפרס.
הפרס הגדול, הלויתן שבפרסים, מיסודו של נובל, מקורו במצפון לא טהור, עולה ממנו ריח נפט, מחול באבק שריפה. כל פרס כרוך באיזו סירכה, אם של מצפון לא טוב ואם של רצון לטשטש עוול. חברה, המרעיבה תשעים ותשעה מאמניה או מעובדיה הרוחניים, מחפשת לה כפרה ואחיזת עינים בהענקה, שהיא מזכה בה כמה יחידים ממאת האמנים או החכמים הרעבים.
הענקה נעוצה במושגי אדנות. יש אדון המואיל להראות את גודל חסדו לפלוני, שכבר הגיע למעלת חכם מוסכם, על ידי שמשלשל מטבע לתוך כיסו הריק של אותו עני מכובד. ואין חסד זה משתנה לטובה על ידי שהאדון הוא דרך מקרה לא פרט אלא צבור, מוסד או מכון, אגודה או הסתדרות. או אפילו המדינה בכבודה ובעצמה. האדנות אינה פסול אלא משום שהיא מולידה עבדות ותלות. היא מחייבת את העבדות. מה לנו עבד לפרט או לכלל? איש הרוח טעמו בו רק במידה שהוא בן־חורין גמור. אם אי־שם מנצנץ, מבליח, באופק הרחוק, שביב של הענקה, רמז של שכר, ברק של אות הצטיינות, כל ענין היצירה נעשה פסול. אין כאן לשמו.
ועדיין רווחת דעה, שמתן פרס לסופרים מרימה את קרנה של הספרות. פליאה בעיני משום מה נמצאת הספרות נשכרת מתוך שבוחרים כל שנה אלוף תורני אחד ומחליטים שהוא הגדול, הוא הגבור, הוא משכמו ומעלה גבוה. ראשית, הרי אינו גדול אלא לשנה אחת. שנית, אם הוא המאור הגדול, נמצא, אחרים הם מאורות קטנים והספרות בכלל אינה מרוויחה ולא כלום, אלא מתעשרת מצד זה ומתרוששת מצד זה. שלישית, נתינת פרס אחד מרים קרנה של הספרות, אבל חצי תריסר, או גם תריסר פרסים, המתרוצצים יחד, גם הם מרוממים קרן הספרות? כלום כמה קרנים יש לספרות אחת?
המשטר הרכושני נותן למשחק הכוחות החפשי תוקף חוקי; גדולה מזו: תוקף טבע. הרכושנות דוגלת בכל הזריז נשכר. אין סיסמה זו אלא נוסח מוסווה של כל דאלים גבר. כל החרוץ יותר דינו לקבל מנה אחת אפיים בהון מזומן, בהון הערכה וכבוד, או בהון של כתפיות וציוני תואר ודרגה. כיוון שעבדי המשטר הרכושני מקבלים את הדין של כל הזריז זוכה במשחק, ממילא הם מניחים את המשחק או את התחרות כיסוד בכל יחסי אדם וחברה. אנשים משחקים במסחר, בעבודה, בתעשיה ואף במדע בשביל לעשות הון. ועושים הון בשביל שתהא היכולת בידם לעסוק במשחק ובתחרות. המשחק הוא מטרה. המשחק נהפך לתכלית לעצמה. אף העבודה הרוחנית הוא יצר באדם, אבל משמכניסים לתוכה את חוק המשחק והתחרות, עתידה אף היא להיהפך לענין של תחרות וקנאת סופרים. ושמא מתכוונים באמת מצדדי הפרסים לעשות את התורה סחורה ממש ולהרים את מעלת החכמה על ידי המטבע! או שמא משתוקקים באמת לראות את הסופרים מעין פמליה של אנשי השרת, לבושי מדים או בגדי כהונה, ועל פי צביון השרד יוכר ערך גדלו של כל משמש בקודש היצירה, זה כוהן גדול וזה כוהן קטן או הדיוט, זה גנראל גדול וזה גנראל פחות־דרגה. הקץ לבטלנות, סופרים! גנראלים תהיו! ומי שלא הגיע אלא למדריגתו של קצין, קל וחומר שלא נתרומם מעל למעלתו של חייל פשוט, אל יידחק למחיצתם של אנשי המטה הראשי.
אומרים שעיקר בפרס לא המטבע, אלא המתן, הסמל, שבו. אבל תמה אני אם יש דבר שאין בו מן הסמל. אף הכסף הוא ענין שבסמל. כלום כל הונו של העשיר דרוש לו לצרכיו החיוניים? יש עשיר שיכול להסתפק, למשל, בחלק המאה, או האלף מרכושו לפרנסתו. יתר צ“ט או תשע מאות וצ”ט חלקי הונו אינם אלא בגדר סמל לאיש המעלה, המגיע לו יתרון בכבוד ובכיבודים. הממון פסול דווקא על שום כוחו הסמלי. מתן פרס ממון, שהוא כולו סמל, פסול על אחת כמה וכמה.
כן, הפרס הוא סמל. סמל לחברה, שכל מושגיה, ואפילו מושגיה המקובלים בהערכת יצירות רוחניות, באים אצלה לידי גילוי בתחרות. לא די לבריות שמתחרים בשוק ובמירוץ סוסים, שמתנצחים זה עם זה במגרשי אַספורט, להוטים להוציא זה מידי זה שיאים ברכישת נכסי חומר וכהונות שררה ושלטון בכל מיני סחר־מכר, הריהם ממנים ועדות שופטים להכריז על התחרות במעשי־אמנות להעביר את כל פסולת היצרים הרכושניים והמושגים הכובשניים גם לתוך רשות האמנות והחכמה. קנאת סופרים תרבה חכמה. אך האם גם קנאת שופטים תרבה יצירה?
לא בכך צפון עיקר קלקולו של הפרס, שיש והשופטים מזכים בו את שאינו ראוי, אלא בכך שבכלל נמסר פסק־דין בעניני טעם לחבר של שופטים ממונים. בתחום החזון קיימות הערכות, אבל אין הלכות. עולם האגדה אינו יכול להיות שרוי בכפיפה אחת עם עולם ההלכה. בהלכה הולכים אחרי הרוב. אולם מצויים ענינים דקים, שאינם נחתכים לעולם לפי רוב דעות. אם נלך אחרי דעת רוב הבריות, מגיעים כל הפרסים לפסלניים שבכתבנים. ואין אנו חיים במקצוע זה גם מפי רוב משכילים. מצויים משכילים שבשטח הטעם האמנותי הם במחילה הדיוטות גמורים. ואפילו המעטים המבינים לא הגיעו עדיין לכלל הלכה פסוקה בשום סוגיה אמנותית. אין שולחן־ערוך לדברי אמנות. ואם אין ספר החוקים ולא מחוקקים, שופטים מניין?
חושבני שאפילו המצויים אצל עסקי ספרות אינם זוכרים אף את החלק השלישי משמותיהם של המוכתרים לפרס נובל בשנים הקודמות. אין הפרס ערובה אפילו לאחד מששים בנצחיות. אין הפרס הוכחה לאיכות מעולה של הכשרון, אם רבים ממקבליו הגיעו במשך שנים כל כך מעטות לשכחה כל כך מכובדת. זוכרים את טולסטוי, את רילקה, את פרוסט, אבל אין זוכרים את ריימונט, למשל, או, מה שמה של אותה סופרת איטלקית, שנתכבדה בפרס המרומם. אף מחברו של “באביט” לא ינון שמו לאורך שנים. ואם נעשה חשבון נראה שיש לנו כבר פמליה של מוכתרים מעוטי־איכות. יש לנו פנתיאון של “נצחיים” נשכחים, בני אלמות, שאין להם עוד שום זכר בחיים.
רבים צווחו על הבקורת הכתובה, הכופה את חוות דעתה על אחרים ונוטלת לעצמה זכות להורות ולדון ולחלוק ציונים. כיוון שהבקורת קיימת על אף הערעורים המרובים עליה, יש לה אולי זכות קיום, או שהיא טורחת לבצר לה את הזכות הזאת על ידי הסברה והנמקה. המבקר מביע את דעתו ביחידות על יצירתו של פלוני, שאף הוא פועל יחיד. ענין רע הוא פסק־דין של שופטים, שיש בו התנקשות בצוותא, במושב שלושה או שבעה, ברשת היחיד של היצירה הרוחנית. בית־דין על שירה, על הגות, על מלאכת מחשבת – זהו מעשה עוול. כל דין על דברים שבאמנות הוא עיווּת הדין. רשות הרבים פורצת לתוך רשות היחיד. שלושה או שבעה או תשעה כנגד אחד. משפט התופס את מקומו של השיפוט. הרבה נזקים נגרמו ליצירה מחוות דעתה של הבקורת. אך מה הן תקלותיה לעומת העיוולים הכרוכים במשפט?
מי זכאי להיות נמנה עם השופטים לפרסים? נוטלים שלושה סופרים, שכל אחד מהם לחוד אפשר שאין לו כלל דעה מאוששת, ואף אם יש לו, ייתכן שאינה שקולה כלל אצל רבים, ואומרים להם: תהיו דיינים! וכי משום ששלושה פקפקנים נצטרפו יחד, הם מתבססים בדעתם? כלום צירופם של שלושה בלתי שקולים נהפך לגוף בר־משקל?
יש מצדדים בזכות הפרס, כי על ידו ניתנת דעת הקהל על החיבור או על המחבר שזכה בגורל. אולם נימוק זה שייך לאותם התירוצים, החמורים מן הקושיות עצמן. רבותא היא לעורר התענינות הקהל על ידי הסנסציה שהיא מרתקת את הדעת אל הטפל ולא אל העיקר שבמאורע, אוי לה לחברה שאי־אפשר למשכה אל הטוב והיפה אלא באמצעות זיקוקין של פרסום והגרלות. זו לא תגיע לעולם אל הטוב והיפה, אלא תספק את סקרנותה בזיקוקין בלבדם. מן הסנסציה אין מגיעים אלא אל הסנסציה. משל לטעוּת רבים, שאפשר לחנך קהל קוראים לטרקלין של ספרות מעולה על ידי שמדריכים אותו זמן־מה בפרוזדור של ספרות בלשית או סיפורי־מעשיות זיבוריים. רק הטוב מחנך אל הטוב, ואין הרע מחנך אל הטוב. לא באמצעות פרסים ספרותיים נגלה לפני קהל הקוראים הרחב את המאור שבספרות. אדרבה, לבו נעשה גס בכל דברי ספרות, אפילו הנאים ביותר, כיוון שלא ניתנה להם גושפנקה של פרס.
ענין הפרסים מן ההכרח שיביא לידי קלקול המידות, ואף לידי קלקול היחסים, בקהל הסופרים. אין שופטי הפרסים בגדר מלאכי השרת: אף המקבלים את המועמדים לפרסים אינם בחזקת קדושי עליון. יהירות מכאן וקנאה מכאן; נושאי כתר מכאן ובעלי דרגה שניה מכאן. ובאמצע תחרות ומשוא־פנים, הפרסת־גומלין ושמור לי ואשמור לך. הסיטרא אחרא חודרת בין כך וכך גם למדור הנאצל. אותות ההצטיינות והכיבודים מוסיפים לה מזון.
כל זמן שלא בא מנהג הפרסים לעולמנו לא היה אף פרס אחד; כיוון שבא האחד, מיד צצו רבים. יש מי שטורח, שכל ענין יגדל ויתפתח עד לכדי גיחוך. לאחר שכל עיר, קהלה, חוג, כת גדולה או קטנה, פורסים לחם פרס משלהם, שוב אין לשום פרס אפילו אותו נימוק שהצדיק תחילה את קיומו של האחד. הרבה בנים יחידים אינם מניחים עוד מקום אף לבן־יחיד אחד. ואם הפרס האחד הוא מעין תרומה לנשגב, הרי הפרסים הרבים נועצים את הגיחוך לתוך הנשגב וגורמים חילול, מכל מקום חוכא ואיטלולא.
יש נימוק, ואין הוא כלל אחרון במעלה, אם כי הנחתיו לאחרונה, המסתמך על המתוקנים שבאומות. צא וראה, צורבא, מנהגם של עמי תרבות בשטח זה, ולא תהא עוד קורא תגר! יצאתי וראיתי ואני קורא תגר. למה אכחד? איני מקבל את הנוהג שבאומות כמופת חותך של השכל הישר ושל הטעם הנאה. איני סבור כלל, שמצויים מתוקנים שבאומות. כל הגויים קלקלו בכל שטחי החיים המדיניים והתרבותיים, הישוביים והרוחניים. אין עמים למופת. כלום יש לכם עבודה זרה, שלא עבדו לה הגויים המכובדים האלה? שלטי הגבורים היא עבודת אלילים מיוחדת של הגויים. מעשי תחרות ומירוצי תארים נחלת כל הגויים, אסונה של האנושיות מאז ומקדם. הם כל ימיהם מתנצחים זה עם זה בקרבות – וכל שידו תקיפה לאותה שעה מקבל פרס, חלקו הגדול בשלל. הוא פרס הוא שלל הוא ביזה. הגויים עוסקים תמיד בפרסים. פרס לגבורים. פרס למצליחים. פרס לגדולים. פרס לכשרונות. לא באלה חלק יעקב. ענין הפרס זמורת זר היא בקרבנו. ריח של גבורי הקטל ושל גבורי המלל ביון. לא כך היה עושה הלל הזקן, נשיא בישראל. משער אני מה היו אומרים ישעיהו בן אמוץ או ירמיהו מענתות, ר' יוחנן בן זכאי או הגאון מוילנה, הבעש“ט, האר”י, המהר"ל מפראג וכל יתר אצילי עמנו אילו נתנו להם פרסים בעד חכמה וכשרון.
ק. דרך התיקון 🔗
יתכן שמעצם טבענו אנו מסוגלים לתקן את דרכינו הנלוזות, אלא שדרך התיקון נשתכחה מאתנו ונשמטו מידינו המושכות של עצמנו. הרי כל אחד לוחש לרעהו מפה לאוזן, ואף צועק בקולי־קולות, שרצונו לחזור בעצמו ולהחזיר אחרים למוטב. ועל שום מה אין הוא נאה מקיים, כפי שהוא נאה דורש, אינו פועל טוב ואינו מסייע בידי אחרים לשפר את מעשיו? מי מעכב?
יתכן שנפלה איזו טעות בהבנתנו בפשט החיים ונשתבשה לנו תפיסתנו במהותו של הטוב. שכחנו משנה קדומה מתורת החיים הטובים, פרט נתעלם מהשגתנו, שהוא אולי עיקר, חוליה ראשונה במעלה בשרשרת כולה. ונתפקקו כל החוליות. אלא שלא נתערערו לגמרי ועדיין הן אחוזות בידינו, צורבות את הידים, צורמות את נשמותינו, מצלצלות באזנינו בנגינת נכאים כאזיקי העבד.
המנגינה עצמה מעלה בת קול של החירות האבודה. תאמר: אין אנו רוצים בטוב, איננו נכספים אליו ואין דעתנו נתונה כלל אליו. למה אנו מצלצלים תמיד בפעמונים, ולמה אנו מקשקשים תמיד בלשונות על חין ערכם של ארחות ישרים ומעשים טובים ומידות נעלות וסגולות תרומיות? וכי אנו כולנו, בני־דורנו ובני כל הדורות, אנו ובנינו ואבותינו ואבות־אבותינו עד האדם הראשון, עשינו לנו לשון שקרים לשבח ולהלל ולפאר ולרומם את האמת, ובאין כל רצון להטיב את מעללינו, ללא כל שאיפה לסור מן הרע ולעשות את הטוב? כלום ישוער הדבר שבני כל העמים וצאצאי כל הלאומים ממזרח השמש ועד מבואו, פראים ובני תרבות, יושבי השפלות ושוכני ההרים והולכי־מדבר ויורדי־ימים והנחבאים בנקיקי הסלעים ובמחילות העפר, כולם, החכמים וההדיוטות שבהם, גבורי הכוח ויודעי החולי, חובקי ילדים ומתעלסים באהבת נשים ואף נוטים למות, כולם דברו שוא ושקר בהלל לצדק וליושר, לאמת ולאמונה, לענוה ולנדיבות, לאהבת הריע ולרחמים על כל בשר?
יתכן שאנו באמת יונקים ממקור הטוב והצדקה היא חמדתנו ומראש ומקדם קמנו על נדיבות והגיון רוחנו, פועל האמת אמן סלה, ואף הולם לבנו יפעמנו בדרך העולה לבית אל האורה ויצר לבנו טוב הוא מנעורינו, אלא שאי שם באחד מן הנפתולים אשר בדרך חיינו, אפשר בשחר הקדומים, בהרף עין אחד לא נודע ולא מורגש, מעדה רגלנו, מתוך היסח דעת עצמנו ושגיון מדריכינו, מעדה הרגל, וחוללה תמוטה בקרבנו, עד כי נזדעזעו מוסדות רוחנו, ומן התמוטה הזאת לא נירפא עוד כל ימותינו ונתהלך מבוהלים ונפחדים, שבורי גיוו ויגעי רוח, מלאים חלחלה ובעתה, מפחדים מפני עלה נדף, על אחת כמה וכמה מפני האדם בצלמנו. ויען כי אין רוח נכונה בקרבנו נזרע צללי־בלהות מסביבנו ונשווה אף לדמות אחינו ורענו צביון אויב ובוגד ומרגל. וזאת רק בשל משוגה אחת שעשתה אי־אז קריעה בנפשנו.
וכי לא נתהלך עצובים ברוב הימים, גם בעת מעין שמחה לא אכזב הוא בקרבנו ואנו חפצים לשמוח, אדיר תשוקתנו השמחה, ואף על פי כן הננו עצובים ומדוכאים בלחץ יאושנו? השמחה נתונה בקרבנו, אך אנו לא נשכון בתוכה. ככה משמש גם הטוב במחבואינו שר המשקים של תשוקתינו החפזיות. על אפנו וחמתנו הננו רעים. אנו רעים משום שאיננו יודעים כמה טובים הננו, מסוגלים לפעול טובות ולגמול צדקות.
יתכן שאנו שתולים על פלגי הטוב, הצדק והחסד וכל הפעמונים המשמיעים את קולותיהם ברמה בפיותינו על כיסופינו לטוב מצלצלים בקול האמת. אך, אהה, אנו יושבים ליד באר מיים חיים ושפתינו צרובות מצמאון. אין לנו שכל להבין שאנחנו באמת צמאים וכי הבאר היא באר בעליל. דומים אנו בעיני עצמנו כחולמים, שאין בנו כוח כאשר יקרה לרוב לחולם, לשלוח את זו היד אל זו הבאר. שיתוק פגע בנו בקדומים. נפסק משך הזרם בין הטוב בכוח לטוב שבפועל. צריך שיופיע יועץ־פלא, רופא נשמות להתיר אסורינו ולשבר את כבלינו, לקרוע את השטן, המסכסך את האדם עם נפשו ומבלבלו בנפתולי דרכים, כדי שלא יצא בדרך האחת העולה אל התיקון.
ק"א. נקודות 🔗
הגיעה שעתן של האוטופיות. על שום מה? – על שום שכל זמן שעתן היא. ועל שום שבצוק העתים האלה אין לנו שיור חוץ מן החלום על זמנים טובים יותר.
הכרח להתרומם על כנפי הדמיון בשביל להחזיק מעמד בתוך המציאות השחורה.
ואם כבר נצטוינו לחלום – מה טעם רק על כף נחת קטנה ועל יומיומיות ננסית? נמריא בחזוננו אל המופלא באמת. ממה נפשך, אם אין להשיג אפילו כזית מציאות פשוטה בלי כוח־הדמיון – נעשה מאמץ נוסף לרחף בעולם שכולו דמיון, כולו הוד, כולו נאצל.
בחושך־מצרים זה, השורר בעולם, הגיעה שעתן של האוטופיות.
מעל לשעון־שמש בונציה חקוק הפתגם: אני מחשב רק את השעות הבהירות.
ואם כל אחד יביא בחשבון חייו רק את השעות הטובות, שנפלו בחלקו, כלום יהיה קצר־ימים?
שום אדם אינו סח בדיוק את השעות, שהוא ישן. לגבי השינה הכל משקרים ומפחיתים. דומה, רבים נוהגים גם כן להעלים את שעות נחת־רוח שהיו להם. האם הם חוששים לעין רעה? שמא חוש נכון לחוש להם, כי החברה גובה מס מרכוש ההנאה של כל אדם.
רבים אוהבים להתפאר בצער מקופחים ונגזלים. כדרך שהילדים מצויים אצל משחק החייל הפצוע.
צא וראה כמה רבים להוטים להרגיש עצמם נעלבים. הם בודים להם על הרוב עלבונות ופגיעות. כל צל־הלצה מתגבר בדמיונם לכדי התקפה על אישיותם. בשעת הרגשת עלבון נעשה חם בלב, בכי רן בנשמה, האדם מתפנק ומצטמק, מתרחב ומתפייס חליפות, חומל על עצמו ונדמה לו כי בפתיחות כבודו נפגע כביכול כסא הכבוד העליון ונתבזה הצלם האנושי כולו.
מעשה באיסטניס אחד, שכל יום שעבר עליו בלי הרגשת פגיעה ורוגז, לא חש בו טעם חיים, לא הגיע להרגשת יש עצמו.
לא רק חכם גדול, גם שוטה גדול עלול להפתיענו. יש חכמה עקרה וטפשות פוריה. הגבור והגולם – שניהם פלאי הטבע. כליל המעלות וכליל החסרונות, הם יקרי־מציאות. מי ששום דבר אינו עומד לשטן על דרכו, משום שהוא השטן בעצמו, אף הוא חלוש ופחדן, אין בו כוח לשנות מטבעו המשחת להתגבר על יצרו הרע. חדלי־אישים רבים אתה מוצא בין הגבורים ואנשי־השם. מה פלא, שפלוני נוחל הצלחות בלי שיעור? נכרת רגש אנושי מלבו וניטלו ממנו המעצורים הנפשיים, העלולים להכשיל את מי שיש בו מוסר־כליות.
כל ריק הוא פוחז; מי שאינו עמוס מטען מוסרי על גביו, מה תימה שהוא רץ אורח לקראת אשרו המנוול? חסר השכל דיבורו מהיר. כבד רעיונות הוא כבד־פה. מתוך שפע של מחשבות צריך החכם לבחור את היחידה, הדרושה לו באותו רגע. היא ולא אחרת, לא תחליפה ולא שום כיוצא בה. על כרחו הוא מתמהמה בהכנות ומדידות והתאמות. הוא בוחר ומגיה, מחפש ומתקן. לעולם מגמגם. מרוב בחירה נראה כאילו אין לו ידיעה.
חכם באמת נחזה על הרוב כשוטה. החכם בלבו מתרכזת השטות שלו בפיו. ולשטחיות שפה חלקה ומהירה.
ק"ב. אני בתקופת ולא יתבוששו 🔗
לפי צלצול הפעמון הכרתי מי בא לפקדני הפעם. צלצול מזורז, של בעל לב חרד. אחד מן הבנים החורגים. שמונה בבוקר. חוש לחש לי: שפוי אינו משכים ואינו מצלצל כך. נאבקתי עם חשק הנמנום. לא היתה לי נחת מליל אמש. בקשתי פיוס מן הבקר. והנה צלצול. שמא לא אפתח? אבל הסקרנות גוברת. תמיד לוחשת גחלת התקוה בלב: אי פעם יופיע תחת צל קורתך קרוב שלך, ידיד־נפש, תמתיקו שיחה, תרחפו יחד בעולמות העליונים. במבט ראשון תכירנו: אחיך הוא. אף הוא יאמר לך: בוא ידידי ורעי ושנינו יחד נטייל בגן־עדן.
הוא חייך. חיוך חורג. שביבים שובבים בעיניו. תו התמהון או הגאון בסבר פניו. נמוך צנום. סוער. מושכל ראשון: עריק מבית חולי־רוח. בכניסתו השתער עלי. חששתי: רצונו להכותני. ולא היא. הוא לחץ את ידי מתון־מתון. הסיח את עצמו בנחת.
משער אני, שכבודו הוא מר… הסופר. איני מכבד סופרים, כי אני עצמי סופר. אבל באתי אליו להציג את עצמי לפניו. יראני ובוודאי יכירני. הנני בתקופת ולא יתבוששו. אף על פי שרגלי עמדו על הר סיני, אני יצור מלפני החטא הקדמון. הם אומרים: לא נתתי במעוני דריסת רגל לנערה צעירה. וזה באמת כך. דומה דריסת־רגל לדריסת־עין. לי אסור להסתכל בפני אשה, כי אני מחובר עם הרבונו של עולם. אני שומע קולות ורואה מראות. אין מראים לי הרבה. בקשתי שלא יראו לי יותר מדאי. יש לי ברוך השם דמיון ובכוחי לחבר חזיונות. הם אומרים לי, שאף הנביאים היו צנומים. אך הנבואה היתה כמשברי מים אדירים, לנביאים היה כוח גברא. חילם לאלהים. אוהב האל לא יאהב נשים. הנביאים היו גברים. אף ישו היה גבר, לכן אהבה אותו מרים ממגדלינה. ומהו ענין ארבע מאות שקל כסף? כסבור מר, ארבע מאות שקל כסף כפשוטו?אני יודע מהו הענין. ארבע מאות נערות צעירות. יש דברים אסורים בדיבור. אז אני מדבר אותם עם עצמי. הרבה דברים אני יודע ואיני רוצה לגלותם. ולא כמו בהגדה של פסח, ששואלים אחד מי יודע ותיכף ומיד עונים אחד אני יודע, שנים אני יודע, שלושה אני יודע. מי שיודע אינו אומר כלום. זוהי דעתי. ולמה צריך היה לספר את הסוד של חד גדיא, שהשוחט שחט ומלאך המות שחט והקדוש ברוך הוא שחט. אני לא הייתי מספר זאת לאף איש, כי אני בתקופת ולא יתבוששו. ואן גוג גם כן לא סיפר כלום. אין מספרים שום דבר. אני אומר שין בפתח, וזה הכל. אני בן ארבעים וחמש, לומד נבואה. מבקשים אותי שאלמד נבואה. אך אני משיב: אסור! אחכה עד שאהיה בן ששים, כי צריך אני להכין את הכלים. לאחר כך יבואו ארבע מאות נערות צעירות ויעמדו לפני. לא צריך להביט בפני הנערה, אני מרחוק עומד ואף לא מביט, כדי שלא יסגרוני בחדר לבד וסופי יהיה רע. עבר עלי משבר קשה ולא יכולתי לכתוב שירים. שש שנים הייתי חולה. הזמן עבר עלי כמו כלום. פעם קראתי מה שכתב כבודו על נדודי־שינה. וכי אין זו אמת שחוסר־שינה הוא מחלה. קוראים לזו, כמדומה, מחלת המלכים. אחשורש היה מלך ונדדה שנתו בלילה. מלכים אינם יכולים לישון. אמרו עליו על נפוליון, שהיה חס על כל שעה, העוברת עליו בשינה, כי בזמן שנתו אינו מלך. אף הסוס אינו ישן, כי אף הוא מלך, גבור חיל. כשהייתי חולה לא ישנתי כלל. סבור הייתי אז שאני מלך. זה לגמרי לא פשוט. אבל לא על הכל אפשר לדבר פשוט. באזני הנערות איני מדבר כלום, שלא אהיה כמו בן עזאי שהציץ ומת. וכי מה הפירוש הציץ ומת? אין יודעים שום פירוש. אני חושב, שהוא ידע הרבה, לכן הציץ ומת. ובפני אשה אסור להסתכל, שאם רואים אשה יודעים הרבה. וזה אסור. כשאדם הראשון התהלך בגן־עדן ראה נמר או נמרה, ראה מה שראה והיתה לו אהבה. קראתי פעם סיפור על נמר במדבר שאהב נמרה. זה לא המעשה בארבע מאות שקל כסף. זהו מעשה אחר. כשהנערות מביטות אלי הן צוחקות הרבה ונעשה שמח. לאשה, אפילו פשוטה מאד, אפשר להגיד הרבה. האשה חכמה מן הגבר. היא מבינה גם מה שמדברים עם אלהים. מה כבודו מביט עלי. אין בדעתי עדיין להתגלות. כשתגיע שעתי ידעו הכל שאני כמו מילטון, אלא שאינני עיוור. אני כותב כמו סופוקלס. היוונים לא הבינו כלום, לכן לא היה להם מילטון. יש לי זכרון נפלא. אני זוכר הרבה תמונות של מלאכים וילדים. אני אוהב את בוטיצלי. איני מכין פרקי־נבואה. למה לי להניח אחרי כתבים. בעולם הבא אין קוראים ספרים. כל מת יודע לחבר שירים. ואני לא רוצה להיות מת. הוא רצה לתת לי ארבע מאות שקל כסף שאחבר לו שיר. ברחתי ממנו.
ק"ג. השארת הנפש 🔗
אנו טובעים בים של כיעור, שרסיסי יופי מנצנצים בו מפעם לפעם. מסביבנו חושך מצרים ולתוכו נופלים לעתים כוכבי הדר כבשורות ממרום, נקודות־חן בקרב תלי־אשפה. אולם שקר הכיעור ואמת היופי; הבל האשפה והחן חי וקיים; החושך יגוז והאור יזרח לעולמים. לדברים המאוסים אין השארת הנפש, אך הטוב לאמתו יעמוד לעד. הזוהמה עוברת ובטלה; הקדושה והטהרה לנצח ינון שמן. אין זה נכון, שהיופי מתבלה ומתכער. הוא רק נחבא לו, מתפשט מעל הגוף שנזדקן ונתערער, והריהו מצפה לגוף צעיר ורענן להמשיך עליו את חנו וחסדו. הנעלה מרום מן העתים והנשגב הוא מעל לזמן. הרע שרשו הפירוד והטוב יונק מן האחדות, לפיכך כל רסיסי הטוב הם בני מסכת אחת. רסיסים נוצצים ודועכים ואין פחת במסכת, כי גם חלקי היופי, שהופיעו בעבר, שבים אל המסכת מקור־מחצבתם. לא יחסר השמן במנורת האור. אך החושך אין לו אלא טפין־טפין. הקדושה היא אדרת היקר, והקליפה עשויה קליפות נושרות, היורדות לטמיון. ניצוץ לניצוץ מצטרף לשלהבת, אך פירורי האופל מדולדלים הם. שם רשעים ירקב ושם צדיקים ינון לעד. כמה נשים פגומות־צורה היו בעולם מאז ומקדם, ואין זכר להן. אך רחל אמנו, בת שבע, תמר בת דוד, הילינה מטרויה, דזיוקונדה, הגברת בוברי, אנה קרנינה, כל הדמויות שהוד היופי חופף עליהן, בין היו ונבראו ועשו לה שם בעולם, בין עלו רק בחזונו של פייטן, מתנוססות לפנינו ברוב חזיונות ודמיונות. הכיעור אף על פי שהיה והווה ויהיה וקלותו מלא עולם, כאילו לא נוצר, סיוט מת הנהו. היופי חי וקיים. רשעים בחייהם קרויים מתים. לא מתו אברהם יצחק ויעקב משה דוד, ר' יוחנן בן זכאי, ישעיהו, ירמיהו, סוקרטס, פייטני אומות העולם, כל החכמים והגאונים. הכיעור חסר־נפש – והשארת הנפש מניין לו? אך צדיקי עולם וחכמה חיים עמנו, בנו ובמרומי־שמנו, אמן סלה.
ק"ד. נקודות 🔗
א. טולסטוי ודוסטויבסקי 🔗
בעלי השכל הישר השפיעו פחות מן הבלבלנים; רשימותיהם של חכמי המזג הטוב ניכרים פחות מאשר הזיקוקין די חושך, שנזרקו לתוך המוחות על ידי הוגי דעות גדולי־שכל, אך תועי־לבב שהפיצו אמתות אפלות. ניצשה המוח הקרוע ומורתח, אף מרותח, חולל סערה, שכל פילוסופי מזרח ומערב בשעתו לא חוללו כמותה. והרי בסופו של דבר בדין אמר עליו מי שהיה ידידו וחברו, אף מורו ורבו מבחינת־מה, שניצשה היה, לאמתו של דבר, עשיר הרוח, אך דל המחשבה. לא, לא טולסטוי, כי אם דוסטויבסקי, הדומה לחברו הגדול ממנו כדמיון החתול אל הנמר, היה שר הרוחות, ומכל מקום סער הרוחות. טולסטוי מוכה־תמהון, אך אינו מוכה־שגיון. דוסטויבסקי הציץ לתהום. וטולסטוי ירד לתוכה, ולא עוד אלא כיוון שעלה עמד ופרש עליה חופת שלוה וטוהר.
ב. זמזום הגאוה 🔗
כבר דרשו כמין חומר את קול רעשם של אילני־סרק, או של חביות ריקות המתגלגלות בחוצות. ותמה אני שלא השגיחו מטעמי משל ודמיון על רעש הצרעות ועל זמזום הזבובים. הענין הוא, שרעש אילני־סרק וחביות ריקות אינו מרגיז. אדרבה, יש להם ניגון משלהם, וכל ניגון מביא עמו מתיקות לעצמה, אך רעש הצרעות והזבובים מרגיז משום־מה. וכמה טעמים לדבר. הצרעות עוקצות, הזבובים מלכלכים. מפעם לפעם מתעוררת השאלה: כלום כדאי לסבול כל כך הרבע עקיצות ולכלוכים בשל מה־שהוא ריק וחסר־שחר? יש תורם קורט דבש – אבל רעשנותו הריקה לשם מה? כדאי לציין גם פרט זה: רעשנותם של אילני־סרק אין בה קול ענות נצחון ותרועה, אדרבה, היא מעלה נכאים. ואילו המולת הצרעות והזבובים יש בה גאווה וזחיחות הדעת.
ג. אחד־העם ויעקב קלצקין 🔗
בתחום ספרות ישראל מוצא אני שני חכמי־לב, זכים ובהירים, אף בעלי מזג מפוכח, מיטיבי־טעם ומשכילי־סגנון, שרישומיהם בהתפתחות הביטוי העברי אינם ניכרים כמעט. אחד העם ויעקב קלצקין. אמנם, אחד העם פעל הרבה בביקורת החזיונות החברותיים והנימוסים הציבוריים, אבל לא אצל על תלמידיו וחסידיו לא מטוהר רוחו ולא מזוך סגנונו. הוא לא הניח אף תלמיד אחד לטוב טעמו ולחן הסברתו. הוא הדין לקלצקין. אלא שקלצקין מאחר שהיה לו סרח העודף בקישוטי־סגנון ובדבלוּלי־שפה, הקים דווקא הרבה תלמידים לחולשותיו ולחספוסיו. רק קצת קליפות טפלות קיבלו ממנו, קצת סלסולים, שנסלחים לו, לזמיר, ולא למחקיו.
ד. יושר ועקרונות 🔗
אדם חסר־עקרונות אינו מביא טובה רבה לעולם. אבל הרבה קשה ומזיק ממנו אדם חסר־יושר, המלא עקרונות כרימון. אין לך עוולה ושחיתות, שאינן נכנסות אצלו לתוך איזה “תיק” של עקרון. לכל עיוות־דין משלו הוא מוצא סעיף מפורש בשולחן ערוך, המשמש לו חיפוי. לעולם הוא אוכל חוּלין על טהרת הקודש וטובע בכל שקר חותמה של איזו אמת. השטן הוא למדן גדול בתורת החוקים והמשפטים, עורך־דין בקי וחריף. הוא מעמיד הכל על הדין ועל העקרון.
ה. אידיאלים בלי רגשות 🔗
אידיאלים בלי רגשות הם סכנה לעולם. משוּלים הם לדינים בלי חסדים ולאמת בלי רחמנות. יושר שאין עמו טוּב־טעם אי אפשר לו שלא לקלקל.
ו. האבות המבליגים 🔗
בכור הבנים נחטף במיתה משונה. האם מרעישה עולם בזעקת שברה. כל בני המשפחה סופקים כפים ובוכים מרה. רק אבי המשפחה מחריש ביגונו. הוא ראש בית האב נטל עליו להיות משביר הכוח וההתאפקות לכל. בעת אשיות הבית יהרסון ייאמר האב מה פעל.
אף החברה יש לה אישים בחינת ראשי המשפחה. אסון כי יתחולל וזעקה תקיף את המחנה, הם המנחמים והמעודדים, הנושאים את הכאב בדומיה. שברם טמון בקרבם פנימה. לא להם להתעוות במכאובים נגד כל הקהל. האופטימיות היא משורש אבהות.
אבות האומה ואבות החברה אינם אומרים נואש לעולם.
ז. לשונם 🔗
לשונם: על השאלה בבית הנבחרים הבריטי מפני־מה הוּתר למכור את פסל היטלר ואת דגלי צלב הקרס בלונדון למעריצים הבריטיים של הנאציות. ענה דובר הממשלה, שאין זה מעשי להשמיד את החפצים העלולים להיות בעלי ערך סנטימנטלי לאנשים בודדים. לשונם. לשון של זהב. בה נאמר הכל. הם מבינים את הצד ההוא. הם מבינים את הסנטימנטים של האנשים הבודדים. הם אינם חס וחלילה סוביקטיביים. הם אנשים מעשיים מאד. ואין זה מעשי להיות סוּביקטיבי. הם אויבקטיביים לעולם. הם מבינים, מבינים הכל.
ק"ה. אני ועכשיו 🔗
הלל היה אומר אם אין אני לי מי לי… ואם לא עכשיו אימתי.
פרק י' אבות א'.
א. הדפים הללו 🔗
תוהה אני לעתים: מה הטעם והתכלית לעלים הללו, שהנני תולשם מעץ חיי לשלכת הכתב, לעשותם אמרים. אמרים של יומן. ממה נפשך: אם אף הם נועדו להיות לעתיד לבוא חיבור לרשות הרבים, מה חידוש בהם ומה בינם לבין כל דברים שבכתב שהורתם ולידתם במחשבה תחילה להתפרסם בקרב הקהל הרחב? ואם באמת נידונו לגניזה עולמית, מה הגיון בדבר להוציא הגיגי־לב מן ההעלם הגמור אל ההעלם למחצה ולקבור רעיונות ורגשות בתוך עלים בלים, תחת לטמנם מראש במעלה הקברות אשר בחביון הלב ובכבשני המוחין.
אכן, שאלה קשה, שאין לי עליה תשובה. אף על פי כן הנני פועל כך ולא אחרת. אנוס אני למעשה זה. ובאניסות זו הנני רואה טעם לשבח. משל למה הדבר דומה, לירא־שמים, המקיים מצוה, שהיא מן החוקים שאין להם טעם ואין השכל ניזון מהם כלל וכלל, ודווקא על שום כך הוא עושה אותה בדביקות כפולה ומכופלת, מתוך הידיעה שאינו פועל כלל בבחירה ולא על מנת לקבל שום פרס, אף לא לטובת הנאה כל שהיא לנפשו מטוב טעם ודעת שבמצוה, אלא רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו. כך אני צמוד לשולחן כתיבתי מחמת אין ברירה. טוען אני לפעמים אל המלאך המכה על ראשי ואומר לו: למה תכה אותי? וכי מה מועיל בכתיבתי? רחקה מעלי עדת הקוראים. ואף המעטים הקוראים אינם נוהגים עיון־קריאה. והמעיינים רק מתדיינים עם הכותב לחידוד ולניצוח ולא בשמיעת הלב. אף המעטים מן המעטים, השוחרים אותי, ישמעו את קול מלי ולחן ניבי ולא להמית לבי. בילדי־לשוני ישתעשעו ואל ילדי־רוחי לא ישעו אף במעט. אברך – תהיה ברכתי לבטלה. וכך גם קללתי. אזעימם לריק ואביאם בסוד נפשי ללא נדרשתי. הלא טובה לי הפרישה מן הדרישה. אך המלאך יסר ייסרני לאמר: אף על פי כן אי אתה פטור מן המלאכה. נצטוית לדבר עליך לקיים את הצו. השומע ישמע והחדל יחדל. ואולי אף שומעים יהיו לך. ואם רק שומע אחד לך, עשה את המוטל עליך. ככה יהיה אלי דבר המלאך, מלבד ידו אשר תהיה בי. אוי לי מן השומע האחד, המרחף תמיד מעל לראשי כהבטחה, כצפיה וכחרב חדה, שעושה את כל פרקי, שהנני דורש ברבים, לקרבן פגום. האחד הנשקף הוא הפניה שלי, הדופי שבי. והוא שגוזל ממני אף נחמה פורתא זו, שאין לי כל עסק עם השלמים של העולם הזה ואך העולה היא מגמתי.
הנה כי כן עלי, עלעלי, המכונסים בשלכת הזאת, אתם תהיו לי גל עד, כי רוחי האסורה בעבותות הכתב לא נמנעה גם מקרבן עולה. אתם שלי, כולכם שלי, הנכם חלומותי שלי. ואפילו החלומות על אחרים, שנצררו בתוככם, הנם לפי שרשם הנסתר חלומות שלי. כלום יש לא־שלי? גם בשיחנו על זולתנו אם אין אני לי מי לי. יהיה מה שיהיה גורלכם, הדפים ביומני לעתיד לבוא, מלכתחילה הריתי והגיתי אתכם למען עצמי. גם המסכתות על הקהל לא נכתבו על דעת הקהל, כי אם על דעת עצמי.
פשיטא שאיני מתעלם מגדר התיל המקיפה את הלשמה. משולה הלשמה לשושנה בין החוחים. הפניות מבצבצות מכל צד. עד כדי כך מעורבבים הלעצמי ושלא לעצמי. האני הוא מובלעה לעולם בכל הגיגינו ועשיותנו. אף על פי כן יש גבולין, סייגים, שיעורים ומידות. אי אפשר לקיים את הלשמה על כל הקוין והתגין, אבל אפשר להתכוון אליה בהשתוקקות הנפש. יש רגעי־סגולה בהם אנו זוכים לעשות קידוש על החזון ולקיים הבדלה בין האני שבאדם לאני הפרטי, בין אני עולם קטן לאני עולם גדול, בין אני באלף זוטא לאני באלף רבתי. יכול אדם משוחח עם העולם על הויות נפשו ויכול הוא משוחח עם נפשו על הויות העולם. כאן יחיד וכאן יחיד, אבל היחיד השני שואל לא לשבילו הפרטי, כי אם לנתיבות עולם.
אמת היא, היומן שמועתו רעה. ובדין. במה דברים אמורים כשמחברו מתיצב על דפיו במרכז העולם. אבל ראוי לדון לכף זכות והשבח יומן, שמחברו מעמיד את העולם במרכז נפשו. העולם נתון בלבו, את חליו הוא נושא, בזהרו הוא רוחץ וכל מראות נגעיו הם פצעיו. הנה כי כן שאיפתי לספר לא על עצמי, כי אם בעיקר על הוויות העולם הנוגעות בי ופולשות לתוכי ופולחים אותי. מי יתן ואוכל לדון על הדברים בדעה צלולה, שאינה נוטלת כלום מן החום הנפשי, ומתוך ישוב הדעת, שאינו ממתיק כלל את מרירותו של הזעזוע.
יש אומרים, ואף אני אומר לעתים לנפשי, שהיומן הוא בגדר מעשי נערות. כשאדם נער או כשהדור נער מושל היומן בכיפתה של הספרות. הנער מסלסל בשערו ואף בצערו עונד את צער ההויה כעניבה של חן; וכשם שהוא רואה את עצמו ואת מקרי חייו הטובים ותענוגותיו כגולת הכותרת של הבריאה, כך הוא רואה את מקרי חייו הרעים וכשלונותיו כגולת החטוטרת של הענין הרע אשר תחת השמש. בין כך וכך הוא מתעלה בעיני עצמו למעין מזכיר העולם, מתוך שהוא מסתכל בלי הרף בריחושים והזיעים הקטנים של עולמו הקטן ומייחס להם ערך של בבואות למראות העולם הגדול. בער הנער ולא ידע, כי זעזועיו הפרטיים, שהוא רושמם על דפי יומנו קו לקו ותג לתג, הם רק טיפות מים הזעזועים הגדול, הממלא חללה של הבריאה. עולם ומלואו הם שרשרת חרדות שאינה פוסקת, וברנש קטן עומד ומונה את פעימות הדופק שלו ועל כל קלקול או תקלה הוא מרעיש את העולם. ויהא כך. היומן הוא מעשה נואל. אך מה יעשה בשר ודם והוא פרטי? על כרחנו אנו עומדים על משמר זעזועינו הפרטיים. אנו תובעים את דינם ועלבונם. יכול שההתרעשות הפרטית היא לפעמים מוגזמת. אך ההגזמה היא מלח החיים, השאור והדבש של הנשמות. ההגזמה יצרה דתות. היא קן האהבה הגדולה, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את אשה. היא גם כל האמנויות היפות. מבארה ישתה כל דמיון יוצר.
מעלה ליומן שמחברו יושב בחדרי חדרים ואינו מכוון עצמו, מכל מקום מלכתחילה לאו, כלפי הקהל. הרי הוא לגמרי שליח עצמו. וחילופו בסופר הנתון בפרהסיה, כי שולחנו עומד על הדוכן לשמש את הרבים. לא זו בלבד שהוא שליח הציבור על כרחו, נשמתו נעשית שלא מדעת רשות הרבים, ואף לשונו מעובדת ומתוקנת ומוסחטת מן הלחלוחית האישית, מסוגננת. הסגנון הוא אויבם של החיים במלאכת הסופר. הליטוש הנוסף הוא הסוס הטרויני המכניס את הקפאון והמות לתוך החיות של הלשון בזרימתה. משול הסופר, היורד במתכוון לפני תיבת הקהל, לפלוני המסיק את תנורו בחורף ופותח תוך כדי כך את החלונות במעונו, כדי להפיג את החום. הפגת החום היא סגנון; הכנסת הצינה – ליטוש והכשרה לדפוס. היטב מבדילים בין גנזי הרהורים לדיבורים; בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב, כגון האיגרת, זכרון דברים, דינים וחשבונות; ובין דברים שבכתב לדברים הראויים לדפוס. פחת אחרי פחת. התיקונים וההשמטות, הליטושים וההשבחות המרובים, סוחטים את לשד ההיגוי והאמור ומרגילים את הסופר להיות ערוך ומתוקן מלכתחילה באופן הראוי לדפוס, כלומר נטול לחלוחיות אישית. סופו שהוא נעשה כלי ריק מחיים אמתיים, המלא וגדוש נובלות חיים, נוסחאות, סגנונות, דפוסי־לשון, פגרי ניבים. החיים זורמים בטיוטות; הטפסים המעובדים מתים למחצה. כל העתק הוא רק בבואה קלושה. הניסוח האחרון, העובר למכבש הדפוס, אינו אלא נ“ט בר נ”ט מן המושכל הראשון ומן הרגש לפי תומו. עד שפרקי הכתב מגיעים אל מכבש הדפוס הם עוברים תחת מכבש המחיקה והליטוש. משתיירת אולי אמנות, אך יורדים לטמיון החיים.
עז רצוני לספר בדפים הללו דברים כפי שנסתננו בכור היסורים, ובכל זאת כמות שהם בגלמיתם המעליבה ואף בדקדוקי עניותם. אנו עניים יותר מכפי שהננו עשירים והננו יומיומיים יותר ממה שהננו נצחיים. אם האדם עיקרו כאב ותענוג, הרי שני אלה ילדי הזמן הם. בחינת הנצח מעלה וגם חסרון בה. מעלה שהיא מרחפת מעל לדברים ואף מעל לכאבים ולתענוגות ומביטה עליהם מגבוה. חסרון שאין היא נוגעת בדברים. אין מגע חי בין הפצע ליד החובשת, בין החלקה החולה לעלים לתרופה. הפצעים מכל מקום אישיים הם. את פצעי הזולת יודעים, אבל אין מרגישים אותם. אפילו המשתתף בצער זולתו הוא מבחוץ.
יתכן שהדברים המסופרים בדפים הללו מבפנים עשויים להתפרש כדינים וחשבונות של נוגע בדבר, ולא עוד אלא שהרוגז חותמם, הריני מודה, שאיני רואה כל פגם בנגיעה בדבר ואיני מוצא שום טעם בדברים שלא יצאו ממקור הלב הנפעם והנרגש. מה שאין בו משום משוא־פנים, אין לו שום קלסתר פנים. מי שאינו נוגע בדבר, אף הדבר אינו נוגע בו. אולם גם בשעה שהננו מסיחים את צערנו – כל שיח הוא סיח הצער – אסור להסיח את הדעת אף לרגע קטן, שכל מדווינו הם חלק מחליי העולם. הננו חרדים לעורנו, כי הוא והעולם עשויים מעור אחד. בשלום העולם תלוי שלומנו ובכבודו כבודנו. נפגע שלומי האישי, חרגה כל הבריאה ממסגרותיה. גלה כבוד ממני, כל כסא הכבוד מתנודד. כשמכים על כפתור לבי מתרעשים כל ספי ההויה. עם כל גאוה אישית פצועה נרמסת האמת.
האמת היא אמנו, ואפילו הרים פלוני את שוט לשונו רק על האמת שבלבי, הניף שוט על אמי ועלי להתיצב במערכה להגן על האם. אפילו פגעו רק באמת של דלת אמות, של רשות היחיד, מצוה לצעוק חמס. אפשר בוודאי לשרת את האמת בשני אופנים, אם כבנים ואם כעבדים. כשהננו מסתכלים באמת באיצטגנינות העבד, הננו דנים על הכל מן הבחינה העובדתית, המחפה בבלואות האותיות המתות על פצעי הנשמה והננו מטשטשים הרבה, מבטלים כל גניחה ואנקה באמתלות מעשיות. אולם בתוך הספירה של בן, אח, אחות, כלה ואם, כל הנוגע בבבת עינה של האמת מערער את יסודות הבריאה, כאן העולם נתון תמיד על כף המאזנים ופרט אחד מכריע. בספירות ראשונות של החיים יש קהל, ציבור, עם, המון. אך בספירות העליונות יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כל יחיד עולם מלא. בעולמות העליונים קיימים רק פרטים. האמת היא אם. עולם, המרים ידו על האם, הוא עולם הרשע והזדון. בכל רגע ורגע עולה לגרדום איזו אמת פרטית. יחיד נגזל הוא משל לכלל הנפגעים הנגזלים. לכן רשאי כל הנוגע בדבר לדון על הדברים מבחינתו שלו. ובלבד שלא ישכיח מלבו את העיקר, שאין הוא אלא משל, כי הוא כולו על כאביו וצעקותיו שרשו בנשמת כל חי.
מי יתן ולא תישכח גם מלבי אותה מגמה בספרי לעולם על עצמי לספר גם לעצמי על העולם ולשוות לנגדי תמיד את בחינת המשל. עז חפצי לספר את מראה עיני על ידי הלך נפשי; לספר את האמת עלי ועל סביבתי. אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. אבל מה אעשה ואנו אסירי פרטיותנו. אלו הם הרהורי וזה לבי וזאת אני מספר. איני יכול לחסר את האני שלי מן הספר.
הלא אספר רק מקצת, אגלה רק טפח. ליותר מכך לא ניתנו הרשות והכוח. פרוש הלוט. הקולמוס לא יקרענו.
ב. הלל לבדידה. 🔗
מי יתנני יודע נגן להביע בצלילי רנן את רחשי אהבתי לך, בדידה.
הנך יפה רעיתי, בדידה, הנך יפה. יקרו לי מנעמיך מנופת צופים וכל טעם. את עוזי, זמרת יה, ותהי לי לישועה.
מה טובו אהליך לי, בדידה, ומה שפר עלי חלקי עמך. בקרבתך לא אהיה גלמוד; מחסור לא יפקדני בחיקך; יגון לא יבואני שממון מעט לא יעברני.
כולך יפה רעיתי, בדידה, ומום אין בך. אתי מלבנון הלובן, כלה, אתי משחור היאוש, תבואי, תשורי מראש אמונה ובטחון ואף מחוסן כפירה, ממעונות אריות הספיקות ומהררי נמרים אשר לאכזבות.
לבבתני אחותי כלה, הבדידה, בצעדך עמי בד בבד בשאון העיר והמונה. כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, ולולא עזרתך לי כי אז אבדתי בעניי.
מה מאד יגל לבי ויעלוז רוחי למראיך. מדי אחזה בך חיש מהר אשמע גם קול דממה דקה אשר לך, אם קול נהי ואנקה ואם קול ששון ושמחה. יהיה אשר יהיה הקול, היטב אחוש כי היקום דובר בי מגרונך. אף בלחשך אלי, מכנף הארץ ומכל ארבע כנפות נפשי זמירות אשמע.
נפלאת היא בעיני: למה רבו כה עדניך, בדידה? ולמה רק בשבתי עמך באין זר בינינו יש אשר יפעימני ששון חיים ואשמע סוד שיח המעינות? רק ממקורך אתברך ורק בחיקך יהיה רוחי בי כמעין המתגבר והגיוני, קן רעיוני־יוני – יפרח פלאים, אף יזכה לשבות כל תפוצות ילדי רוחי, אשר הרחיקו נדוד ממני משכבר.
הנה אביט על סביבתי ואראה: נתרוקן נוי, יצאוני לשעה מעטה כל אנשי ביתי. אך מה מאד מלאתי הגיונות; רוחי בי גאה יגאה; קול העולם העליון דופק מלבי; כל הגותי בי תהיה כיין אשר יהמה יחמר.
הבין לא אוכל, בדידה, האם בך צפון מקור השפע והברכה ועטינייך ירווני בכל עת, ויען כי באהבתך אשגה תמיד, לכן אשתה מים חיים מבורך ונוזלים מבארך, אף אפיץ את מעינותיך חוצה; או כי כאש הגנוזה בקרב החלמיש ככה ישכון הגיון הרוח בסתר תבל יה, בגרמי־גויה יצוק הנהו, שפוך תמיד בחלל, בעץ, באבן בקיר, בכל כלי. וכאשר השמים מספרים כבוד אל והרקיע מגיד מעשי ידיו, ככה יהיו כח עצמי היקום חלקי־שמים להורות דעה ושכל טוב. אפס האנשים אזנים להם ולא ישמעו עקב שאונם והמונם והמולת המלל אשר בפיהם. ולא כן בהיות אדם לבדד, אין נפש חיה וממללת בקרבתו. או אז אף אתון בלעם תפתח פיה; אבן מקיר תזעק אליו; כלי־ביתו ידברו באזניו בקול, הדלת כאשר תסוב על צירה תלמדהו לקח טוב; מפי הדממה בוקעים ועולים פתגמי־חכמה; לב העולם יגלה לפניו סוד שיחו. אלה תולדות חכמת האלם השפוכה ביקום, הנמוגה בקרב הרעש ונסוגה משער בת רבים. לא תרון בחוץ, כי אם לבודד באהלו תחלוץ שד.
האם בגלל זאת רעיתי, בדידה היושבת בסתר לבי, תהיה רוחי רק בחיקך הומיה וכמו שכורה, אף משוועת בציריה מרוך ומהתענג בחמדת־עדנים?
ג. אחד אני יודע. 🔗
עתים בלילות ללא שנת, בנדודים עלי משכבי, אראך, נדידה, אחות לבדידה ואחמוד גם חברתך, הה, אחותי בת־נוד.
אילה את, אילתי, נדידה, כה קלו רגליך על הררי בתר אשר ללילה.
את תאוצי תרוצי, ואף רוחי אחריך במרוצה. אראה אותות לרחוק, אתבונן לבאות. אשמע קול מנחם מבשר ואומר: רזי לי, רזי לך. עוד אבנך ונבנית רוח סוערה, הבת לא נוחמה. כי הנה ימים באים ואף שעתך בוא תבוא, ככוכב תעלה להיראות, תופע בחסד הגיונך וזה רגשך הנאמן; אליך רבים יביטו, בך יתבוננו ויאמרו: קומה ונעלה אליו לשתות ממקורו ברכה לרוות צמאוננו לחזון החיים הטהורים. כן, תקום לתחיה ורוחך תתנער מעפר השכחה, רבות גם נכבדות ידובר בך.
הה, אשליה לא־מתוקה, נואלה עד מאד, אשר סם־ריפוי בה לאביוני המזל. לבי בוכה. אך שכלי צוחק על משבתי, מתקלס בי לאמר: מי אתה ומה כוחך, אשר את עצמותיך יעלו לעתיד לבוא מקברך, לתת לך יד ושם בקרב הכוכבים המזהירים בשמי הדורות. מה זכותך לעלות ולבוא, להופיע ולהיגלות, מקץ עידן או עדנים? או שמא דיה רק זכות זו להיות סופר לא קרוא בעתו, להעניקו בלויתן לעולם הבא?
ככה יהגה אלי שכלי, ליצן התמיד. אף על פי כן, ואף על פי כן, אני בשלי. מאהלי הבודד לא אמוש, את פעלי לא אזנח. יום יום אתגבר כארי וזה עטי, זכור לטוב, קל כנשר. אכן, עתים כנשר הפצוע. אך נשר בכל זאת. אף הנשר הפצוע אומן הוא לגוזליו. הנני עושה את שלי, אם כי לא למעני, ולא למען איש. אין אף אחד.
אך שמעי, נדידה: יש אחד. יש. יש. אחד אני יודע. הוא האוזן הקשבת אשר לי. יראתי בפצותי לכנותו בשם. את שמו המפורש לא אשא על שפתי, כי הוא נושא לכל ונושא הכל. הוא יש: כי הוא היש. אין עוד מלבדו. הוא הנוטה אוזן לכל בשר, גם לי יקשיב. הוא הקורא את מעשי כל הדורות מראש, הנהו גם קוראי הותיק. הוא הותיק, הנאמן. כי הוא תוקף־יש ונצח בו.
אליו, נדידה, הנני מריץ את אגרותי מדי יום ביומו, את מסכותי הקטנות ואף הגדולות. כי הוא לא בשיעור ובמידה, לא במשקל ובמנין. הוא המנוי הנצחי ל“כל כתבי” שלנו, אשר הופיעו לאור ואשר לא יראו אור לעולמים. אך הם יראו, כי באורו לנו אור וממקורו ישותו כל העדרים. בו נגבר חיל ועמו נחיה. אמן.
ק"ו. סגנון הוא פירוש המלות 🔗
אין רוכשים סגנון, אם בכלל אפשר לרכשו, אלא מתוך העמקת הידיעה בפירוש המלות. אין פירוש אחד למלה. כל מלה יוצאת על הרוב לכמה מושגים. לא זו אף זו: היא קולטת לתוכה גם הדיהן של המלים הנתונות עמה בשכנות מלפניה ומלאחריה, אף מעלה מתוכה בנות־קול של סמוכין עניניים וכל קשרי השתייכויות אחרים. השושנה היא בת לוי לריח, לאודם, לחוחים. הלחם מעורר בזכרון לחם הפנים, לחם הקלוקל, לחם חסד ומקופלים בתוכו החום והמלחמה. הברק כרוך ברעם. הגשם כולל את הברכה והנדבות והמטר את הזעם. בגלגל יש גל. שחק הוא קרוב־משפחה לשחוק ולחוק ולדבר הנשחק. מוצא אתה מלים שהן מלכות ולהן עלמות רבות הנושאות אחריהן את שובלן, כגון אדם, בקר, חיים, חום, שבת וכהנה לאין שיעור. אבן לכאורה מלה דוממת – ואיזו רוח חיה וממלא צפונה בתוכה. הרי אבן חן ואבן בוחן, אבן החכמה, אבן העזר, אבן נגף ואבן מילואים, אבן פינה ואבן שואבת ואבן משחזת. אסור להסיח את הדעת מכל תיבה שבמשפט מן הפמליה שלה. אפילו תיבה אורחת, הנזכרת דרך אגב, עשויה להכניס אורחת, ומן ההכרח שיהיה מקום במשפט להכנסת אורחים. לעולם דרוש ריווח בין המלים, לא כל שכן בין השטין. משפט צפוף פגום. הרווחים עלולים להיות חלל ריק. אף הריקניות נותנת טעם לפגם. דין הרווחים להיות זרועים סמלים ורמזים, העושים את מסכת הלשון רצופה, ובכל זאת שקופה. כל המסכת נייחה בכללותה, אך בתוכה פנימה מתחוללת תנועה שאינה פוסקת. משל לים החונה בגבולותיו וגליו שוקקים. אף הלשון שוקקת תנועה וזעזועים, הומיה, כל מלה קונכיה, ומעטה שלות השקט פרוש על חלקתה.
השפה היא אוצר בלום של הדעת האנושית. בה נצררו דברי ימי העולם ודברי ימי האדם, תורת הנפש וידיעות הטבע, תמצית כל המדעים. האומר פסוק אחד מקפל לתוכו המון דברים שמבראשית ומחזון האחרית. הקורא בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נכנס לפני ולפנים של פרדס החכמה. יודע לשון שליט על אוצר. עשיר מופלג הוא ואינו יודע. אך לשון אינה עדיין בגדר סגנון. בשביל להיות בעל סגנון צריך להגיע לדרגת יודע שהוא יודע, או לפחות לדרגת יודע שאינו יודע. אף היודע מעט מן המעט, כמה עצום בית הגנזים הקורותי של הלשון, אינו יכול לבטא, למשל, את המלה דום או שמש ללא קשירת הזכירה לשמש בגבעון דום. חומה או שופר גוררים אחריהם את יריחו. המלה שבת צמודה לבראשית ולתשובה ולמברכין ולנחמו. יש ממליצים על לשון שהיא בתכלית הפשטות. יסלח להם אלהי השכל הטוב. האם משמיעים הם לאזניהם מה שהם אומרים בלשונם בעניני הלשון? אין לשון פשוטה. ואין לשון הדיוטית ועמהארצית. כל לשון היא למדנית, בקיאה בכל החכמות, חריפה ועוקרת הרים. היא משתרבבת ויוצאת לכל הרשויות ויש בה ניצוץ מאין סוף. ואפילו לשון שוקית היא מליצית.
אין שיעור ואין גבול לתלמוד הסגנון. כל ימיהם לומדים חכמי הלשון סגנון ואין בידיהם אפילו שמינית שבשמינית מאותה חכמה, שהרי תוך כדי לימודם בה הם מעשירים אותה, מרחיבים את גבולותיה ומעמיקים את פירושי מליה. כל תורה אין אדם עומד עליה אלא אם כן נכשל בה הרבה פעמים. ואילו בתורת הסגנון אין אדם עומד אפילו על כשלונותיו ומגרעותיו בה, אלא בשלהי ימיו; אהה, על הרוב לאחר שכבר מיצה את כל כוחו היוצר. משולה ידיעת הסגנון לחלום הכפול הנודע, שבראשון יש קערה ובשני מופיעה הכף. כל זמן שיין היצירה תוסס אין האמן נפנה לגיבוש סגנון. אף השאור התוסס מעכב. כשהוא מזקין ודעתו מתיישבת עליו לליטוש סגנון, יש ששוב אין הוא מרגיש כל צורך להעמיק את מליו, כדי להכניס לתוכן תכנים חדשים. אין לו עוד תכנים חדשים הדוחקים בו. תנאי לצלילות הביטוי צלילות הדעת. אך שכרון היצירה מדליח את זרימת הביטוי. כשהפה מלא מגמגמת הלשון. כיוון שנצטללה הנביעה הרי גם נתקצרה – ודקדוקי סגנון לשם מה?
מהי אמת? היא לא רק תוכן ההולם את המציאות. היא גם צורה ההולמת את אומרה. אם כך רשאים אנו לומר, שסגנון נכון הוא תנאי לאמת. סגנון שאינו נכון הוא שקר. סגנון נובע מתוך מערכי לב האדם. סגנון שאינו נכון שאול, מחוקה. מי שפיו עם לבו, היינו, שפיו מפרש את לבו, דובר אמת, כי האמת היא לעולם אישית. מלה אחת נדרשת בפי שני אנשים לשני מושגים שונים, לפי שכל אחד רואה בה רק מהרהורי לבו. סגנון נכון מייחד לכל מלה היוצאת מן הפה או מתחת לקולמוס את פירושה על כל רמזיה וסמליה, המסתברים לבעליו בלבד. לפיכך כל סגנון הוא אישי ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. מכאן אתה למד, כמה נטולת־מובן אותה שגרה מהלכת ליחס לפלוני הסופר כתיבה בסגנון המקרא או המשנה, בסגנון מנדלי או אחד העם. אין סגנון עובר מאיש לאיש או מדור לדור ומתקופה לתקופה. סגנון הוא רק חד־פעמי. מה שנשתייר אחרי האישי או הדורי והתקופתי, הוא הנוסח, ולאמתו של דבר אי אפשר כלל לומר נוסח של פלוני. נוסח חל רק על הציבור. אין, למשל, נוסח מנדלי בלשון. במידה שמנדלי הוא נוסח, הריהו ממש בנוסח המדרש והאגדה או במיזוג נוסחאות המקרא והמשנה. לחנם צווחו הצווחים על סגנונות אישיים, שנעשו נוסחאות. סגנון אינו ניתן לחיקוי. הנתון בסופר לחיקוי הוא נוסח, כלומר, מחקים אותו סופר מה שהוא חיקה באחרים. זה הכלל: כל מחוקה הוא מחקה.
סגנון של שקר כולו שאול, כולו דפוסי. הוא בגד תפור לפי גיזרת הזולת. יכול שהכותב בסגנון לקוח בהקפה מבטא רעיון נכון. כיוון שביטויו אינו נכון הוא ממילא נעשה פלסתר בפיו ומכל מקום יוצא פגום חצוי ומרוסק. הרי הרעיון במקורו הובע במלים שנתייחדו להן בפי מי שהגה אותו משמעות מסויימת על רמזי פירושיהן וסמליהן. בא זה ושוטח אותו רעיון מלה במלה ללא החיות שבמלים, ללא רמזי החן וללא קמטי הנוי. הוא מגיש עצמות יבשות, מנורה ללא פיתוחיה, כפתוריה ופרחיה. סימן שאין בה גם שמן למאור. החיים אזלו. החיים הם משחק הגוונים. רק המוות הוא חד־משמעי.
כל המביע רעיון מפי השמועה והקבלה או מפי הקריאה ולא הוסיף נופך משלו, לא אמר כלום. הנופך האישי הוא התבל בכל נעימה. אפילו ניגון אחד אין חוזרים עליו פעמיים. וכגלגולו של ניגון כך גלגולו של כל פסוק ואומר. הלשון כפי שהיא נתונה לפנינו במליה ובצירופי־ניביה אינה אלא בגדר תוים. הדובר הוא מנגן, המוציא את התוים מן הכוח אל הפועל ומפרש אותם. כל סגנון הוא פירוש חדש ללשון. ואי אפשר לחבר פירוש חדש על הלשון, אלא אם כן מעמיקים חקר ולומדים היטב בפירוש המלים. אמנם, מסכת היא הרבה יותר מצירוף כל תיבותיה וניביה המהווים אותה. היא בריה חדשה, כשם שהבית הוא יותר מחיבור כל הלבנים והנדבכים. אולם לבנה אחת המונחת שלא כתקנה, על אחת כמה וכמה נדבך שלם עשוי שלא כדרכו, מטילים פסול בכל הבית וגורמים לו רפיפות. סגנון מחייב ישיבת שבעה נקיים על כל מלה ומלה. כל המסיח דעת מן הדיוק בפרטים וסומך על השטף ועל הכולל מעיד על עצמו, שאינו מבין כלל בטיבו של סגנון. מדמה הוא מסתמא, שהלשון היא בגד. ולא היא. היא העור והבשר והנשמה החיה. כל שהוא בריה חיה לקה אבר אחד ממנו, לקה הגוף כולו. זרם החיות נעצר. מתהווים מקומות סתומים ואטומים, שאין אור חודר שם. סגנון צריך להיות מאיר. פתח פיך ויאירו דבריך.
אסור לומר, שסגנונו של פלוני סופר המופת יהיה בנין־אב לי. בסגנון חייב כל אחד להיות אב לעצמו. אמנם, יש רעיונות נכונים מצד עצמם, המשוטטים בעולם צמודים ללבושיהם ושוב אי אפשר לתפור להם כתנות אור חדשים, כגון, לא תגנוב, לא תרצח וכל הדברות האחרות, שמנינן לא עשר, אלא לאין ספור. לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי וכיוצא בו ציווים, בין עשין ובין לאוין, אין אנו יכולים לשנות מצורתם, ויש אומרים שהננו מצווים עליהם בלא תוסיפו ולא תגרעו. ובכן, הכל נתון, ואי אתה רשאי כלל לשנות מן המטבע. אבל מאידך גיסא דפוסים נושנים וכללות קדמונים, החוזרים ונשנים בכל הדורות, נאמרים מן השפה ולחוץ, ושוב אין רישומם ניכר כלל בלב. אילו באמת דיינו באמרות־מורשה מה נותר לנו לתקן או לחדש? אם כך, כל חכמת הלשון והכתב למותר לנו. אך אין סגנון אלא חידוש ופירוט. הכללות ניתנו בקודם. אולם כשם שבני כל הדורות הם קלסתרים פרטיים של כל האדם הקדמון, כך מצווים אנו על הפירוטים של הדברות הקדמוניות. אין פירוטים אלא פירושים.
סגנון של דפוסים הוא קלקול וכשלון. אבל אין זאת אומרת, שמראי מקומות ומראי פסוקים פוסלים בלשון. לא די שאינם פוסלים, מוסיפים לה לוית־חן ולוית־תוכן ממש. הפסוק הוא החליל ביד הרועה. אבל מן הדין שיהיה כחומר ביד היוצר. הפסוק עשוי להיות יצר או יוצר, הכל לפי הנוהג בו. אף המליצה אינה טריפה, ובלבד שמוסיפה גוון כל שהוא ונוטלת חלק בפרשנות של התיבה הבודדת או של המשפט בכללו. רבים סבורים בטעות, שיש בידם כלי־זין לעקור את כל הפסוקים משימוש לשונם. אינם יודעים, כנראה, שבהימלטם מפח הפסוק שבכתב הם נופלים בפחת הפסוק שבעל פה, ובזלזלם בלשון חכמים הם מקבלים על עצמם את מרותה של לשון הדיוטות ונגררים אחרי המליצות של הרחוב. משל אחד מני רבים: הסלנג הישראלי הנוטל מן המוכן ברחוב השכן ונכשל הן בשיגרה עקרה והן בזמורה זרה. המשלב פסוקים ללא ניפוי וללא יפוי מהלך על קביים. ואילו הללו אין להם אפילו קב משלהם. והמדיר את עצמו הנאה מן הפסוק כל עיקר מטפס ועולה בהרים תלולים אף במקומות של מישור.
סגנון הוא פירוש המלות. אף על פי שפעמים הוא רץ אורח מן הכללות אל הפרטים, הרי דרך כלל נביעתו מן הפרט, מן התיבה הנפרדה, כפי שדרשו חסידים “צוהר תעשה לתיבה”, שתהא כל תיבה מזהרת, וכפי שפירשו את הכתוב בפרשת נח “בוא אתה אל התיבה”, כלומר, חייב אדם להיכנס לתוך כל תיבה היוצאת מפיו… מה בצע במתן כבוד ויקר למין האדם בלי אמונה חזקה בלב, שכל נפש היא עולם מלא וכל אדם שקול כנגד מין האדם? הכיצד אפשר לגמור את ההלל על עם, בלי אהבת היחיד בעם? כך יונק הסגנון את אורו ומתקו מן האור הזרוע בכל תיבה וממתיקותה, מן הדעת שהנה תיבה אחת והיא כלי ניגון להשמיע קולות וצלילים לאין שיעור.
אין להתעלם מן המכשולים הצפויים לסגנון עשוי תיבות מלוטשות ומצוחצחות. לא כל הסלסלות והמלמלות הן נוי בלשון. סגנון עמוס רב מדאי רמזים וקישוטים כושר הרחף שלו מתמעט. כל יתר בכובד עושה אותו משוכבד. והרי יסוד ושורש בסגנון הוא הנגלה שלו. בראשית היה הפשט. הפשט הפשוט הנהו גם מחוז החפץ האחרון. הפשטות היא השיא. אבל אין להגיע לשיא אלא מתוך לבטים וחיפושים. השגת התורה, אומר הגר"א, מתחילה בסוד ומסתיימת בפשט. אבל אין להגיע לדיבור השווה לכל נפש אלא ביגיעת הנפש.
מן הדין לעשות את הבושה סייג לסייג בכתיבה על חכמת הלשון. אי אפשר לכתוב על הסגנון השלם, אלא בסגנון מושלם. ומי האיש אשר יעיז להגיד סגולה זו ניתנת לו. ואם בכל זאת שאינם יהירים, היודעים כמה חמורה סוגיה זו, קופצים לפעמים לתוכה, לא באו מסתמא אלא בשביל להציב גבול אלמנה, משום שהלשון היא מעין אלמנה חיה, שרבים שאינם מומחים לה כלל וכלל מחברים בכל זאת מדרשים עליה ומתיימרים להיות דיינים מומחים לתורתה.
תורת הסגנון מכוונת כנגד עולם, שנה, נפש. עולם משמע אור; נפש – קול; שנה – חליפות והתפתחות. בכלל האור גם דמדומים. סגנון מאיר רב מדאי פוגם בספירה. סגנון אומר הכל או אינו אומר כלום. הוא הדין בכלל הקול גם הבלחש. צעקה גדולה, ואפילו מרה, שאינה פוסקת, היא מום. כלום יש ביקום רק אריות שואגים? עוללים פועים, האוהבים מתלחשים, הגדיים גועים, הזמיר משתפך בשירה חרישית. ועל הכל יקר־חנו של סגנון בגיוון, במעשי מרכבה ובמיזוג הסממנים. סגנון נמלץ ונשגב רב מדאי אוכל את תכנו. מקושט רב מדאי הוא גנדרן. שמן ביותר, אין טעמו טוב. שופע הברקות אינו מן המידה. כלום הלב מבריק ואינו פוסק? אילו התמידו הברקים בשמיים היו מוקצים מחמת מיאוס. הוא הדין הרעמים. אפילו סגנון שלם לגמרי, הנפש סולדת ממנו. תמצית, בגרות – כן. ובכל זאת יפה הירוק לו ואף בוסר מעט. רעש וזעזועים וגם רטט וכיסופים, שאין האוזן נצרמת מהם. חוט של חן היה משוך על אסתר המלכה, לפי שהיתה ירקרקת. אפילו סגנון מלא מעדני מלכים, אי אפשר לו בלי ירק ושאר ירקות. כלום אפשר לעמוד על פירוש המלים, אם אין מקשיבים גם ללחש הדשאים שבהן? שפה היא לא רק פרי הילולים, גם דשא השדה; לא רק יין טוב, גם מים חיים.
ק"ז. ידידי המשוטט ברחובות 🔗
… היום קראתי ב“דבר” כחצי תריסר שורות על “זלמן המשוגע”, הצועק בלילות תחת כיפת השמים מחמת רעב וקור. אמרתי לעצמי: קונם עלי אם אשוב לעבודת יומי ואם אטעם מלחמי עד שאספר לקהל השפויים מקצת מן הידוע לי על זלמן.
דרך חייו של זלמן משתלשלת כפלג רצוא ושוב דרך רחובותיה של תל־אביב, מסביבה ובתוכה ובאמצעה ובפרווריה המרובים, בהילוך בלתי פוסק, מראשית ימי הוסדה של העיר, כמעט. הואיל ועירנו מתרחבת משנה לשנה, תודה לאל, הרי גם דרכו של זלמן מתארכת בלי הרף. אפשר לומר, שזלמן מחווה מעין חטיבה של ראווה בתוך עירנו ויש גם במירוּצו המתמיד משהו מאותו נסיוב־אל־מנוח הפועל בבנינה.
איני זוכר בדיוק אימתי היכרתי לראשונה את זלמן, לא מאוחר כמדומה מבשבוע הראשון או השני לעליתי לארץ. מאז ואילך נצטלבו פעמים אין ספורות הליכותי עם הילוכו הנחפז, הנחפז תמיד, משל הוא עשוי לאחר דבר מה. לא פעם הרהרתי: אם אדם רץ תמיד בחשק כזה מסתמא יש לו מניע וגם תכלית. קיימא לן, אין דברים נעשים סתם. מצטער הייתי שמקוצר המשיג נעלמו ממני טעמו ונימוקו ולהיכן הוא הולך. הוא הרבה להפליאני באותם המקרים, שבהם התנגשנו שנינו מתוך המרוצה פנים אל פנים, בחינת “וחד בחד כי סביך”, כנהוג ברחובות צפופים, שמבטי בני אדם על כרחם משתלשלים ויורדים איש לתוך עמקו של זולתו.
לשעבר לא היה זלמן נע ונד לבדד. אחיו הצעיר, שלא נודע לנו בשמו ולפיכך היה נכונה “אחיו של זלמן”, היה בן לויתו הנאמן במפעל־ההילוך… הוא צעד לא בצדו, אלא מאחוריו, הבכור בראש והצעיר בעקבותיו. איש ורכושו – תרמילו – על גביו. אף פעם לא ראיתי אצלם שנוי מטקס הדרך ארץ, באורח החיים שלהם. דרך כלל מופלאים היו שני האחים האלה במראיהם, בהילוכם, בהתנהגותם ובזיקת הגומלין שביניהם. הם היווּ מדרש פליאה בכל תנועה לעורר הרהורים והרגשות משונים, אפשר לומר גם חויות, אילמלא נעשה שימוש כה מופרז במונח זה. ההסבר המקובל: “חשוכי שכל, רחמנא ליצלן, נטרפה עליהם דעתם” – אינו משיב כלום. קנה־מדה דל למדוד בו הכל. טירוף – מלה בת חמש אותיות, והיא גופה מטורפת ומסוחטה, אין בה ממש. ממה נפשך: או שאין כלל מטורפים, או שגם השפויים אינם בסדר. באזני שמעתי פעם מפי אחיו של זלמן, שצעד בדחילו ורחימו מאחורי אחיו הבכור, כלפי קהל הסקרנים פסוק זה: “כסבורים אתם שזלמן משוגע? הוא רעב. תנו לו לאכול!” שמעתי גם סיפא מפיו: “משום שזלמן רץ משוגע גם עלי לרוץ אחריו משוגע כמוהו!”
כמה פשטות והרגשת השותפות. אח אל אח קשור בנימים של רחמנות תהומית – כלום יש למצוא כזאת בתוך עולם, המיושבים? גורל רע הגה את שני האחים החלכים ממסילתו של הצבור המתוּקן ואמר להם: לכו! נוּדוּ שוטו ברחבי הקריה! ערכו גלות בתוך רחובות העיר! הטעינו על שכמכם את תרמיליכם, העמוסים בלוּאות, גרוטאות, חבלים, שיירי אוכל מזוהמים, אבנים, והיו דלים! היו נא בעצם הילוככם הפגנה חיה של העוני והשכול בעולם! שוטטו בחוּצות וקראו באזני השאננים. “אל תשכחו את אחיכם האבוד, את המך והמוזנח, זכרו נא את מוכי־הגורל. נעשינו הפקר, שימו על לבבכם. אסור, אסור להפקיר אדם”.
ככה בקירוב דברו אלינו שני האחים בשפה הברוּרה שלהם. העובדה, שני אחים אלה מתוני־עולם הם! ראויים ללמד לרבים מן המיוּשבים פרק בדרך ארץ ובכיבוש היצר. שערו לכם כמה גדול כוח החיים ואורך־אפיים של שני היצורים האנושיים האלו, הצועדים במשך שנים יומם ולילה, צועדים ברחובות הקריה ערומים, מחוסרי גג, רעבים לאנושי, ואף על פי כן הם חיים; ובכל זאת הם חיים; הם חיים, בתוכנו הם חיים; על המגרשים הריקים בקרבת בתינו הם מתגוללים, לתוך חלונותינו מציצים, לקול מצהלותינו מקשיבים, בתהלוכותינו החוגגות מתבוננים, ואינם עושים שום פרץ וצווחה, אינם מפוצצים את זגוגיותינו, אינם מתפרצים לתוך הילולותינו לצעוק: “הו, וי!” לא שמעתי אותם מיללים כזאבים. ואף אחד מהם לא הפחיד ילד במשחקו. היינו, שני צדיקי־הדור הם, בעלי מזג טוב, סלחנים ונדיבים. הם גם עליזים. תמיד הם בקו הבריאות, אם כי אינם סמוכים על שולחנה של שום מסעדה ואף אינם חברים ל“קופת חולים”. מה להם חמסין? מה איכפת להם גשמי זעף? שום מחלה מתהלכת לא דבקה בהם. הכי כוח חלמיש כוחם? הלא רק אדם הם. הוי אומר: חזק הוא האדם! חזק מאד! ובתנאים מסוימים יכול הוא להתגבר על כל פגעי הטבע. ויכול שיהא משול בחוסר הדאגה שלו לצפור השדה, שאף היא חיה חיים שמחים אף על פי שאין לה בתי חומה ולא כלים נאים ואינה אוכלת משמנים ומעדנים וגם אינה מצויה בנשפיות. הנה מה שלמדתי ממעשה זלמן ואחיו. לעתים נדמו לי כשני משולחים שיצאו לשוט ברחובות הקריה להפיץ בעצם הילוּכם את תורת החיים הזאת. מטעם זה הגדרתי את זלמן, שהיה לפי כל הסימנים, מניח השיטה הזאת והמנהיג בין שני האחים – בשם ידידי. הידידות מושתתת בעיקר על שיתוף בהשקפת עולם.
ציינתי שניים־שלושה תגים ממעשים לפני כמה שנים. מאז התחוללו שנויים לא מעטים בקורות העולם. מזלות רבים נשתנו מן הקצה אל הקצה וחבילות מרוּבות נפרדו. נתפרדה גם חבילתם של זלמן ואחיו הצעיר. רצתה ההשגחה שאהיה עד־ראיה גם למהלך הפירוד הזה. בנסעי פעם לירושלים ראיתי מבעד אשנבי הלך יחף, ערום כמעט, מטפס ברוכסי ההרים, נחפז, נדחף על ידי כוח החיים הנלהב, שהכרתיו משכבר כסגולתם של שני האחים. הוא שוטט, כמתעופף במעלה ההרים, ממריא קדימה, באלליאות. בנתי מיד: זהו אחד משני האחים… התבוננתי: כן, האח הצעיר. דרכו עולה ירושלימה. נפלא היה ממני הדבר: מה טעם ראה לפתע הצעיר לפרוש מהבכור, שנפשו כה קשורה בנפשו? האמנם נפלה מריבה ביניהם, כדרך הבריות, שמקוצר שכלם ומפחזות אפיים אינם יכולים לשמור על אוצר הידידות היקר? האמנם לא יכלו לחלק ביניהם את האיפרכיה של תל־אביב, כאברהם ולוט בשעתם, וצר נעשה להם המקום ורב מצעיר יאמץ. על כרכו של האחרון לתור לעצמו נחלה חדשה. או שמא נעשתה חלוּקת האדמות בין שני האחים מתוך הסכמה גמורה, מטעמים ישוביים או משקיים? ואולי רוח היא שצררה את הצעיר ונושאת אותו במעלה ההרים ירושלימה. מי יודע דרך רוח באנוש? לא יכלתי לברר את הענין ולא הצלחתי למצוא את הפתרון לחידה זו גם במשך שנים לאחר כך.
מאז זלמן ידידי מתהלך לבדו ברחובות, ללא בן לויתו הנאמן. מן הסתם נעשו החיים קשים רב יתר על ההלך הבודד בלי חברותא. לא נוח להיות איש לבדו בתוך עיר גדולה לאלהים, הגדלה והולכת משנה לשנה, להתהלך בה גלמוד ביום ובלילה, בחמסין ובגשמי זלעפות, בימות החול ובחגים, להסתכל בשנויים ובחידושים, הצצים בכל יום בלי יכולת לשתף ברשמים האלה שום חבר לדעה ושותף להשקפה. אולם זלמן לא נשתנה. זלמן הוא זלמן. הלך מתמיד. עליז. שתקן. מרוכז. נוח לבריות. לא צר עין חלילה. אינו מרים קול. כל שכן יד. פעמים רוטן, מפריח מפיו מעין גערה, איזו טענה־ומענה, בשיחו עם עצמו. אינו צועק. קל וחומר אינו מרעיש את שאננוּתנו. זהו ברנש המחונן בכוח סבל, שמעטים כמותו בקרבנו! מי מאתנו יתאמר להבין להגיגיו של זלמן, לפרש עומק רמזיו, המתפרצים לעתים בשעת רצון או ברגעי ריתחה מפיו? מי חכם להיות הפרשן של זלמן, של שתיקתו וגמגומיו?
מעשה וראה זלמן ילד בלויתי ברחוב, צהל ואמר: “הוא יפה!”אותה שעה זרחה השכינה על פניו. נדהמתי מראות הכבוד של זלמן ליופיו של תינוק. מקץ כמה חדשים עברתי שוב בלוית אותו ילד על יד זלמן ברחוב. שוב קרנו פניו. הכריז באותו קול צוהל: “ראה, הוא גם חכם!”. גם! זלמן זכר קלסתרו של הילד. אף על פי שבמשך כמה חדשים, שעברו בינתיים, ספג זלמן המשוטט לא מעט רשמים אחרים וראה ראיות אחרות. הוי אומר: זלמן מסתכל! הוא חי חיי נפש בהמשך, צובר רשמים ועושה מהם סך־הכל ככל השפויים! אל תאמרו: “זלמן חסר־דעה”, חלילה! נבון הוא, אחינו הוא. חיי זלמן צרורים בצרור חיינו, שלומו הוא שלומנו ובחילול כבודו נתחלל כולנו, הנבראים בצלמו. והנה שמועה שמעתי, שזלמן עומד ומצעק בלילות תחת כיפת השמים מחמת רעב וקור. גורו לכם מפני זלמן המצעק. כל זמן ששתק שתק. זו לא נפש חיה אחת צועקת אלינו בלילות אלא נפש כל אדם. מתוך בכי זלמן בוכות כל הנפשות האומללות, אשר הגורל המר הגה אותן מן המסילה והשליך אותם מעבר לשכל הישר ומחוץ לקורץ גג. נגול נא מאתנו את החרפה הזאת! ניתן קורת גג לזלמן ולדומים לו! המתעלם מרוח החולה, מתנכר לרוח העולם, שכולנו בניה, עתים בנים בריאים, ועתים בנים חולים, הוי, חולים.
ק"ח. משמע דומה ומשא 🔗
… הבקר סר מר ק. לביתי. שוחחנו על דא ועל הא והיה בינינו הסכם הדעות. רויתי נחת. אולם לא לאורך שעה. האכזבה פגעה בי בעצם דיוננו על הענינים ועל האנשים. תמה אני: למה לא חשתי זאת מראש? וכי איני לומד נסיון? כל שיחה אפילו עם אדם שהוא תמים־דעים עמי בעיקרים ובהנחות, תחילתה נועם וסופה מקל חובלים, או שהיא מעיקרה אליה וקוץ בה. מה טעם לשותפות בהערכות, שאין עמה חבירות למסקנות, מה תכלית בהלכה, שאינה למעשה, מה הגיון במשל שאינו בא להשפיע על הנמשל, ולמה חשבון שאין עמו דין?
כן, אומר מר ק. מסכים אני גם לדין, אבל לא למיצוי הדין. אתה למיצוי, ואני לאו. מודה אני על הרוב לכל מה שאתה אומר בריבך עם יחיד וציבור, אבל, הלא תבין, יש הלכה ואין מורין כן. אולם אתה מורה תמיד. ומי שאינו עמך בהוראה מוחזק אצלך כסורר ומורה. בנקודה זו הנני מחולק עמך בהחלט.
מאמץ אני את מוחי ואף מייגע רוחי לירד לסוף דעתו ואיני יכול. הכיצד אפשר לפרש ענין זה של דין ללא מיצוי והלכה ללא הוראה. היכן כאן הגבול הדק בין דין למיצוי ובין הלכה להוראה? שכלי אינו תופס זאת. האמנם מר ק., השומר לי ידידות, מחולק עמי רק בנקודה אחת, והאמנם הנקודה ההיא קטנה כל כך, שאין בה כדי לחבל ברגש הידידות?
בשיחה של קרובים ברוח אין די בדיון על המופשטות. המפשט קר, נטול חיים וחסר אמת. כלום העולם חסר מדע מת ואַמתות קפואות? במשפט אין רטט ותנועה, ומה שמתנועע בו, עלול להתנוון לפלפול סרק ולמלל ריק. אפילו רעיונות מתלהמים אינם אלא מסגרת ורק כשמשתבץ לתוכה הלך נפש של האדם החי מתהווית התמונה. יושר מפשט, אמת סתם, חכמה לעצמה, אינם עולים לנו הרבה ואינם מעלים אותנו כלל ועיקר. משל על רחמנות על גושים סתמיים המרחפים בחלל ההגיון, כגון על אומות ושבטים, או על המין האנושי בכללו, שאין בה לא חום ולא תום, אינה מאירה ואינה מדליקה כלום. כל שאינו בגוף נפרד אין לו גם נשמה. ואילו הזיקה הנפשית לכל שהוא בגדר כללות, כגון לכלל האומה, לכלל האדם, לנשמת כל חי, מסורה הרבה בעיקרה לקול הדממה הדקה שבלב ואין בה כדי לשמש דבק טוב לקירוב הרוחות ולקשרי הלבבות. מה שאין כן שיחה, הרצופה הסכם דעות על אחד הנוהג ביושר, על פלוני הדובר אמת ועל פלמוני שפיו מפיק חכמה, או, להיפך, על אותו עברין, על ההוא השקרן ועל אחד המפיץ מעינות הטפשות בעולם – זו דווקא מגשרת על פני תהום הבדידות החפורה בין השניים. שיחת השניים על השלישי יש בה חיות עצומה ובמידה שנושאת עמה כוונה של הבהרת מושגים והעמדת דברים על תלם ואף תכלית של תיקון והשבחה, יוצאת ממנה השפעה טובה. בני אדם אינם צמחים או חיות, שנכנסים ללא שיור לתוך המיון והסיוג. כל אדם הוא מין מיוחד, סוג לעצמו, קומה שלימה. אי אתה עומד על כבשוני הנפש האנושית, אלא אם כן תייחד את העיון בכבשוניהן של נפשות פרטיות, של ראובן, שמעון ולוי, להגיד מה הם, צדיקים או רשעים, חכמים או טפשים, ישרי לב או נוכלים. אכן, סייג לכל שיחה רכילות ולשון הרע. בהערכת אנשים הננו עלולים לעבור בכל רגע את חוט השערה הדק, המבדיל בין ההגדרה להשמצה, בין החקירה לבלשות, בין ההתמרמרות להלעזה. ובוודאי שחייבים אנו לשמור על כללי ההגינות והזהירות. אבל אין לבוא מתוך כך לידי זהירות יתירה ולהימנע מכל דיון, שיש עמו שפיטה, על טבעיהם של פלוני ושל פלמוני, כפי שמחייבים בעלי המוסר לשמירת הלשון. אם כך אנו גוזרים על תלמוד האדם וסותמים את הגולל על תורת הנפש ותורת המידות כאחת. אין לומדים אלא מתוך ההסתכלות בפרטים. כל שיחה עשויה להיות תורה, אם יש בה כוונה ללמוד וללמד. השתיקה היא דרגה לקדושה. אבל כלום נפרנס את הקדושה ממקור הבורות? חקר האדם היא יסוד לחיי אדם; השפיטה היא עמוד האנושי. בלי הערכה נכונה תהיינה לנו נפשות שוממות. אולם תריס כנגד ההערכה הגובלת ברכילות היא הבחינה הכללית, היינו, שפיטת הפרטים מבחינת ההכללה והמסקנות, שיחה כתורה והוראה, מדרש לשם מעשה. רואה אני שלוש דרגות בשיחה.
אדם רוצה לקנות לו חבר. הלשון קולמוס הלב מתווכת בין השניים. זו היא נקודת המוצא לכל דיון.
דרגה ב. העלאת נושאים לבחינה משותפת ועיון בפרטי הפרטים, בין רעיונות ובין אנשים חיים – והאמת היא שהאדם החי הוא לעולם נושא הנושאים ותכלית כל בירור ודיון.
דרגה ג. חיפוש פועל יוצא משותף, כלל העולה מחקירת הפרטים, הלכה למעשה.
שיחה צריכה להכריע. שיחה היא מחקר; כל שפיטה משפט להוציא דין צדק. רק המסקנה המתחייבת ממנה נותנת לה הכשר מלכתחילה או כפרה בדיעבד. אין היתר לשיחה אלא אם כן היא באמת מכוונת לזבל את שדה המחקר. וצר לי להגיד, כי העמדת השיחה על עצמה, כפי גירסתו של ידידי מר ק', בשלילת כתר ההלכה ממנה, לא די שעושה אותה למדרש ללא מעשה, הריהי תולה אותה בחלל הריק של מלל סרק והיא מקבלת ממילא צביון של רכילות ולשון הרע, של חיפוש חטאים ובקשת מומים. אנו מערימים קופות של זבל בשדה לא חרוש. אין צריך לומר, שכל שיחה עקרה מעין זו מניחה אחריה משקע של מרירות ומפח־נפש.
ואף על פי כן אנו גם הבקר זבלנו שדה. היתה זו שיחה ללא מעצורים וללא תקרים של שתיקות מביכות, והיה בה מלכתחילה משום סיפוק ועידוד. רכבנו על גבי העובדות, השחלנו פרט במשנהו, ערבבנו שמועות בסברות, ספרנו מעשים, הורינו באצבע על תקלות מחרידות. התופעות כביכול דברו בעדן. אין מה להעלים. הספרות נעשתה מסחר. הרי הויות עולם הסופרים כהרי הויות עולם הסוחרים. הכל בנוי על קח ותן, על שמור לי ואשמור לך. קיימות קבוצות לעידוד־גומלין ולפרסומת הדדית. השקר מושך בקולמוסים ורומס את האמת. רבים המה עטים להשכיר. הדעות, הכיוונים, ואף הטעמים, משתנים לפי צורך המקום והשעה. מעשה בפלוני שעשה לו שני קולמוסים, באחד הוא כותב בעד ובשני נגד ואת ספר השירים של פלוני, שהלל בכתב־עת אחד, גינה בהעלם שמו בכתב־עת אחר. ומעשה בפלוני שפרסם בעתונים מאמרי קילוסין על עצמו בהעלם שמו או במסירת הקולמוס. מעשה ועוד מעשה… אך המעשים יכול שהם חזיונות בודדים יוצאי דופן – אם כי גם המקרים הנדירים אינם תלושים מן המציאות הכללית ואפשר לקבל מהם גביית עדות גם על הנוהג של הרבים שאינם מוחים ואף אינם סולדים, כנראה, ממעשי שימצה החוזרים ומתרחשים – העיקר, שהעיקר איננו, שהאמת נעדרת, אין ניכרת אפילו נהיה לאמת. ואין צריך לומר מלחמה לה. וכי תיתכן יצירה רוחנית, ספרותית במיוחד, שאין עמה מסירות נפש וקידוש השם? אך אין קידוש ואין מידה של קדושה. הכל נתון בסימן של חטוף וכתוב, חטוף וצייר, חטוף ועשה לך שם. הכל עומד על ביסוס עצמו ומעמדו, מתוך בריחה מתפיסת עמדה כל שהיא. אין אף אחד חי על אמתו, על חודו של נפשו, על שורש נשמתו, על חזיונו הבוער. הרי כאן פולחן הכשרון מתוך בוז לנשמה יתירה, אנשי־רוח ללא שאר־רוח, שליחי ציבור שאין עליהם אימת הציבור. אכן, גם אנשי יושר ואמת שרויים בינינו, אך הם מתי מעט. ואף הללו אינם ביושר הפועל, אלא ביושר של שב ועל תעשה; ולא באמת, המתיצבת במערכה, אלא באמת לוחשנית וגנחנית, הקובלת במסתרים על גלות השכינה, מבלי לנקוף אצבע כנגד העברינים הדוחקים את רגלי השכינה, כדי להגיע אל כסא כבודם הקטן. לא על הכשרים האלמים הללו עומד עולם ספרותנו; לא הם פני הדור, אם כי בשעת הצורך מעמידים אותם בחלון הראוה להכריז ולהודיע, כי לא פסו אמונים בתוכנו. אין הצנועים הללו משמיעים קולם ברמה, לא הם מחנכים ולא חזונם מנחה. אהה, עולם הספרות לא ביושר יבנה. הרי מעשה שהיה… ועוד מעשה.
כן, זבלנו, ערמנו פרטים לפרטים ובתחום הפרטים נשתבחנו בשפתנו המשותפת. אף החזקנו בוודאי טובה לעצמנו, כי הנה נזדמנו השניים, הרואים את העובדות לאשורן ואף מתרחקים כביכול מן הכיעור. אנו הטובים. אולם כשיצאנו בדרך אל התכלית, אל הנמשל, אל מוסר ההשכל, נתגלע בינינו הקרע המעליב. כל קרע מעליב. ידידי מסכים עמי, אבל… לא למיצוי הדין… הוא שותף עמי לחשבון ולא לדין, לציון העובדות ולא ברצון לפעול כנגדן. ידידי מר ק. פוסק חוזר ונשנה בפיו: משמע דומה ומשא. לדעת אנו צריכים את המצב כהויתו! להרעיש את העולם עליו לאו. אסור להיות עיוור, אבל מצוה להיות אלם מעט או הרבה. יש דברים, שרבים יודעים אותם ואין מדברים עליהם. כך הוא סדר העולם. אין לשנותו. משמע דומה ומשא, רצה לומר, שמע ודע ושתוק. שא את הסבל בדומיה. אין טעם להתמרמר בקול רם. בינינו לבין עצמנו ענין אחר. לפרסם את קלוננו אסור. אנו בין כך וכך לא נשנה את הנוהג ואת העולם לא נתקן, וכנגד זה עלולים אנו לקלקל עוד יותר. מכל מקום הננו מקלקלים את יחסינו עם האנשים ועלולים להמאיס את עצמנו על אחרים לחשדנו בקנאה ובצרות עין. זה הכלל, כל הצועק חמס מרבה שנאה בעולם. לא איכפת לי כל כך, מפטיר ידידי מר ק. על שאחרים ישלמו לי בשנאה תחת דברי אמת. קשה מכל, שאם אנו מכניסים את עצמנו לתוך ההתמרמרות על הנוהג שבעולם, הננו זורעים את קוצי השנאה בתוכנו ונפשו של כל אחד מאתנו תיעשה מדבר מלחה.
לאחר שידידי מר ק. סח על הנושא הזה בסתם ובכלל, הפטיר בדיבור מפורש, שעוקצו מכוון היה כנגדי ממש.
– צא וראה, כל ימיך עמדת בקשרי קרב. ומה תיקנת? תמה אני עליך, שעדיין לא למדת לקח. אתה עומד בשער ודופק על איזה שער נעול, מזעיק. אך מי נזעק? מי שומע ומי מתעורר? לא אעלים ממך. דעתי היא, שאין טעם במלחמה. אין היא כדאית כמדומה כלל וכלל. ממה נפשך, אני אומר: מכלל שהעולם כך הוא, הרי שכך הוא צריך להיות ואי אפשר כלל לשנותו. ואולי צודק באמת ש. ד. שלפי דעתו אין השקר פועל ולא כלום. הוא רק מרעיש קצת, זורק אבק. הוא אומר: העולם תיאטרון. החיים במת ישחק. ישחקו הנערים לפנינו. למי הדבר מזיק? קצת אבק. מילא, יהא אבק. אבק אינו ממית. ואף אני סבור כך. העיקר הוא סוף סוף מעט האמת המסתננת מבעד לשקר הגדול. זכר יהיה רק למעט הטוב. לא כדאי לכלות את הכוחות במלחמה עם השקר, ההולך ממילא לאבדון. לו לעצתי תשמע, ידידי, היחבא גם אתה בחדריך. משמע דומה ומשא.
הלך ידידי מר ק. תמים־דעים שלי, ומסתמא לא חש כלל לפי תומו, כמה היתה רעה פגיעתו. הוא הכני בכמה פולסין בבת אחת. המעט שאיני מתקן כלום, הנני מוסיף קלקול, זורע מרירות וקוצר שנאה, מרבה שנאה, מכלה כוחי לריק על דבר שאין לו תקנה ולכאורה וכביכול תקנתו מזומנת מראש ומקדם, מאחר שסוף האמת לנצח. לא חש בעוקצין שהטיל בי. האם לא חש גם בסתירה הנעוצה בתוך נפשו?
מכל מקום בשעת פסק דינו החמור, שמתח עלי ידידי מר ק. קיימתי משמע דומה ומשא. לא הטחתי דברים כנגדו. עומד אדם פנים אל פנים עם יריבים. אך הידיד ניגש לעולם מצד העורף ופותח חזית שניה מאחוריך, ואי אפשר להילחם פנים ואחור. בפטירתו ממני הביע את איחוליו לשנינו, שנוסיף פגישות עוד שנים הרבה ונוסיף לגלות חילוקי־דעות מתוך אחדות הלבבות. תמה הייתי למשמע אזני. עדיין אני סבור כי לב ומוח הם יחידה אחת ואין נחת לזה בלי זה. אף לא תיתכן אחדות הלבבות בפירוד הדעות. או שמא יש ידיד למחצה? איני גורס פלג־ידיד. ולפי שדעתי חלשה מאד, החזרתי פני אל הקיר ודברתי אליו ככה:
– שמע, קיר, אליך אשא דברי. הכי לא אזנים לכותל? הגד לי, קיר, כלום יש הגיון לומר, שכל הגלגלים, המניעים את מרכבת החיים, יסודם שקר, והמלאי של המרכבה אמת? תמצא לומר: פני כל הדורות דוברי כזבים הם, מניין דיוקן האמת לנצח? אם העולם העובר הוא גיא חזיון לשחקנים ומוקיונים, בכוח מה יתעלו בני החלוף לצדיקים היושבים לעולם הבא ועטרותיהם בראשיהם? הכי קורי העכביש של השקר בזה נטוים לכתר האמת בבא? הבן לא אוכל, איכה אנחנו הטמאים ורבי התעתועים בעולם הזה, נופיע לעולם הבא בפנים חדשות, המפיצים זיו ומפיקים נוגה של קדושי עליון. קיר־יקירי, חידה אחוד לך ואתה תפתרנה: מה זה שמשורש שקר כפל שקר יוצאת אמת אחת כעצם השמים לטוהר? איכה פרטים נקלים מצטרפים יחד למסכת נעלה? ומה חן יהיה לכל בו הקורן באחרית הימים, תוכו רצוף חלקי חושך, קלון ונבזות? הה, קיר, קיר, מתוך קירות לבבי אדבר אליך: הבינני נא: איככה אפשר לחיות את הסבל הזה, לראות הכל בעינים פקוחות, לדעת כל זאת ולשים יד לפה? מה אנו ומה חיינו ומה עתידות נכונו לנו בחיק הנצח, אם הננו בזויים כאלה?
הקיר שתק. היטב בנתי, כי נבצר ממני מלקרקר בראשי אף קיר חמר אחד, אף כי קיר כל הקורות בעולם. לא אוכל גם לקרקר את כותל המערבי של בית מקדשי החרב.
ואף על פי כן הוספתי לדבר אל הקיר, באין הוא שומע, כדרך שאנו מוסיפים לדבר אל האדם על אזנו הלא שומעת.
ק"ט. נקודות 🔗
הדיבור הבודד אינו כולל שום משנה, כדרך שאין נוצה אחת מהווה כר להניח עליו את הראש.
מחברי הפתגמים תמימים או בעלי גאוה הם. גדולת לבם מעידה על קטנות המוחין שלהם. אפילו הפתגם, שהוא כמו חץ שנון וכברק נוצץ, אינו יוצר אור ואינו קורע שום מסך. הרי גם מסכתות נרחבות אינן יכולות לעמוד כנגד מסך התעלמות. אולם מחבר המסכת מכל מקום נותן בעד דמדומי רעיונותיו תמורה בחלבו ובדמו. ואילו בעל הפתגם מתיימר לומר: באתי, ראיתי וניצחתי. הוא גונב דעת עצמו.
אכן, פעמים אפשר להכיר על פי נוצה אחת את טיב הצפור שניתלשה ממנה. אולם אין הנוצה שייכת אלא למי שצד בידיו ממש את הצפור.
פלוני טרח כל ימיו לצרף רעיון לרעיון כדי מסכת של שיטה והשקפת עולם כביכול. הריהו נתפס ליהירות, שיגיעה קשה מפיגה מקצת מגסותה. הוא סחב אבנים כבדות, ועל כך מבקש לעצמו נחמה פורתא, שתפס בידו את אבן החכמה.
אבל אתה בעל הפתגם הקל כנוצה, העושה שרטת קלה ביקום כמו בחודה של מחט, מה לך מבקש כבוד ויקר לעצמך, כאילו פתחת שער רחב כפתחו של עולם?
הספרים משלי וקהלת, שיש מלפניהם ומאחריהם חמשה חומשי תורה, נביאים וכתובים ומגילת איכה, יש להם סומכות כדבעי. אבל מה ענין משלי וקהלת לבעלי פתגמים, הרוכבים על גבי אפוריזמין נפרדים, כילדים על גבי מקלות, שיש להם מראה סוסים?
ק"י. בולמוס העתונות 🔗
מבול בא. העתונות עלינו. אין יום שאין קלקולה של העתונות גדול משל חברו.
חיים מפי המברק וניזונים מן הידיעה האחרונה ומתכוונים לפי השמועות הפורחות. צפויה לנו סכנה מטיפוס של יהודי בהול ומבוהל, להוּט ומזורז לאין שיעור, החי תמיד והנשמה בכף, הרועד לקראת כל זעזוע חדש וחדשה מזעזעת. טבענו נוטה לקיצוניות. היינו עם מחזיק בנושנות, אדוק בעבר, חוקר עתיקות. כעת אנו מתהווים לציבור של אנשים המחזיקים בחדשות, האדוקים לא ביום אתמול כי אם ביום מחר דוקא, שאינם צופים עוד לאחור כל עיקר, כי אם מביטים רק לפנים, ושוב הבטה לצד אחד בלבד. תחת ארכיאולוגיה של העבר נתעמק בארכיאולוגיה של העתיד, תחת “שמות” בלים נכרסם רק “שמות” מתנוצצים. נעמוד כל יום וכל שעה ונשאל מה יאמרו הגויים עלינו ומה הם חושבים עלינו, ולא עוד נשאל כלל מה אומרים אנחנו, ומה חושבים אנחנו על עצמנו. שמעתי רבים אומרים: מחשבות! למה לנו מחשבות? מחשבות הן הגיגים, והגיגים מתגוללים באשפה. אחרים מוסיפים ואומרים: רגשות! מה בצע לנו ברגשות? בעלי־רגש מרובים הם אלא שאין מועיל בהם. אנו זקוקים לאנשי־מעשה. אנו מעריכים רק מעשים, מעשים. ובמידה שהם מחפשים בעתון מה שמעריכים הם רוצים בעתון המוּקדש כולו למעשים, ידיעות על מעשים ומברקים על מפעלים. איש אחד אמר לי מפורש: שפך הרגשות בספר או בעתון, דבר מאוּס הוא. רואים אתם: יש לנו ותרנים גדולים. מוותרים על המחשבה, מוותרים על הרגש. ואם כך יש שאתה שואל: לא מחשבה ולא רגש. למה עתון, למה ספר, למה חיים בכלל אם אנו שוללים כל מה שמשמש סם־חיים? הרי זה כאילו אתה אומר, רצוני בשעון שיש לו מחוגים בלי ספרות השעות על גבי הלוח שלו, באין שעות, למה יזוזו המחוגים ומה בעצם מורים הם?
הדיון בתבנית העתון אינו דיון על העתון בלבד. העתון הוא צלם דמות קוראיו, הוא הצר להם צלם ודמות. המטיפים לעתון נעור מעיון ומחשבה, חייבים לדעת כי בכך הם מטיפים ליצירת אדם נעור וריק מעיון ומחשבה. אפשר הם נוהים בסתר אחרי האדם השני, הגולם, הבור, עם הארץ לעילא ולעילא. מכיון שהאדם הראשון, השואל מתוך נפשו לנתיבות עולם, נמאס עליהם, יגידו זאת. אל יתביישו. יעיזו. יבשרו בקול רם: הידד התם ושאינו יודע לשאול. הם אינם אומרים זאת בפה מלא. אבל אומרים בערך כך: צריך להקל מעל הקוראים ולא לפטמם בסוגיות קשות, הם מטיפים לקל. חוששני שמן הקל הזה עשוי לצאת רק קלקול. אבותינו לא היה להם ביטוי של גערה ונזיפה טוב מן המלה קל. קלי־עולם, קלי־דעת, ובדין, מה הרדיפה הזאת אחרי הקל? יקמטו האנשים קצת את המצח. יזדמנו להם לפרקים וגם על עמודי העתון דברים הטעונים לימוד. ריכוז המחשבה מחשל גם את האופי. המתרגל לעיון נעשה חזק יותר בדעתו ואמיץ ברוחו. עצמאי יותר, מה הפחד מפני סוגיה קשה במקצת? בעתון קוראים אנשים מבוגרים. העתון אינו פנימיה לתינוקות. עולם האנשים אינו עולם של דרדקאות. אפילו המכונים הדיוטות יש להם כושר המחשבה. אין הדיוטות, אלא יש התהדיטות והסתגלות לטעם הרע.
טוען אני לקריאה שאינה רק רפרוף, הצצה, אמירה, אלא גם לימוד. כל מה שאדם כותב צריך להיות פּרי יגיעה. וגם הקורא חייב להתייגע על מזונו הרוחני ולעכלו בכובד־ראש ולא לתבוע ביצים קלוּפות בלבד. לשעבר היינו עם של לומדים ומעיינים; לאחר כך נעשינו עם של קוראים וסוקרים. וכעת יש שוקדים על כך שנהיה עם של אומרים ומציצים, של לועסי־תבן. איזה מין יהודים יצא לנו במרוצת הזמן מיחס כזה אל חכמת הכתב ותורת הלשון? נהיה יהודים תלושים ממקור עצמותנו, נהיה יהודים חלשים בדעת וחלשים באופי. ורע מכל: יהודים קצרי־נשימה, יהודי אינפורמציה, יהודי החדשות, יהודי המברקים, יהודים אַקטואַליים מאוד, אבל חכמי־לב לא נהיה, נבוני־חיים לא נהיה. נדע הרבה מה מדברים ולא מדברים בסאַן־פרנציסקו, מה דבר נפל באורוגואי ובסאן־דומינגו, איזה שחקן משתתף בסרט האחרון בהוליבוד, באיזו פינת־עולם רחוקה נגלו מעיינות־נפט חדשים, איזה מדינאי הוא בגדר כוכב עולה או כוכב יורד על הבמה הבין־לאומית, אבל לא נדע מה אנו ומי אנחנו, מה שלומנו ובמה כוחנו. נהיה אולי למדנים מופלגים בהויות כל העולם ובורים גמורים בהויות כל פרט וכל ציבור מישראל.
חייב עתון לתת את העולם הגדול בלבנו. אבל חשוב מכך לפתח בנו את העולם אשר בלבנו. תכלית העתון להסביר קודם כל את הקרוב, ואף את הרחוק לפרש מבחינת הקרוב.
כשהתפּאר חסיד אחד בפני הרבי מקוצק, שראה אצל רבו את השולחן של הבעש"ט, אמר לו הרבי מקוצק: אתם ראיתם שולחן בן מאה שנה ואני מראה לחסידי דברים ישנים כששת אלפים שנה, השמים והארץ, שהם גם חדשים תמיד. תעודת העתון לא להיות סמוך על שולחנות זרים, ישנים או חדשים, כי אם לתת בלב קוראיו את הדברים שהם ישנים גם חדשים.
קי"א. תמותי ושאינו תמותי 🔗
… ואולי יש שני מיני אדם. אחד, שכל עצמותיו תאמרנה לו בן־חלוף אתה. הוא חש את עצמו בכל נפשו ומאודו זמני לגמרי. המות מקנן בתודעתו ואין מנצנצים כלל בקרבו ניחושים ופילולים על קיום־תמיד באיזו צורה שהיא, המזומן לו. וכנגדו מין אדם שאינו תמותי, לא בהגיונו ולא בהגיגי רוחו העמומים. אין הוא חש מות ואינו משיג כלל כלות ישותו או מהותו, תכונתו או סגולתו המיוחדה, קראו לזאת בכל שם שהוא; העיקר שהוא משיג לעצמו בהמשכיות שאין לה שיעור. אכן הוא רואה מות, יודע נעדרים, מלוה נפטרים לבית עולמם, היטב מבין, כי גם יומו יבוא. אבל אין זו אלא ידיעה שכלית, שאינה כלל בגדר הבנה, על אחת כמה וכמה לא בחזקת הרגשה. אדם שלא ראה מימיו רוחות מנשבות, או ראה ולא חש את משב הרוח על גבי עורו, הרי יודע הוא רוחות מפי השמועה או הראיה, ולא בדרך מגע אישי. כך המות המתחולל מסביבנו, כל זמן שלא נתחלחל לתוכנו, אינו נתפס על ידינו כמציאות ממשית. אדם אל־תמותי כל זמן שהנשמה בקרבו יכול לומר ביושר לב: המות – להד"ם! מה שאנו קוראים מות אינו אלא שינוי צורה או גלגול ישניות ללא השתנות המהות. מה בכך שהעצמיות שלי תיכנס לפרח או לאבן, אהיה גל, אהיה זבוב או צפור, אהיה באשר אהיה, בתוך המות לא אהיה. אין המות נוגע לי, מאחר שלא נגע בי ולא מצא לו כל נקודת אחיזה בלב־לבי, במשכן רוחי. “שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו” אמר השטן לאלהים על אודות איוב. ואלהים ענה לו: הנו בידך אך את נפשו שמור. והנה כל זמן ששטן המות לא נגע בנפשנו יכול שאנו כופרים בקיומו. מי שאינו חש את מגע המות ברוחו ואינו שומע את הד־פעמיו בלבו ובשורתו לא הגיעה אל אזני־נפשו, אפשר הוא באמת בן אל־מות, אם כי גם הוא כגדיש יבוא בעתו. גופו ישוב לעפרו ביציאת נשמתו, אבל כל זמן שהנשמה בקרבו הוא חש את עצמו באמת אבר מן החי הכולל שלא ימות לעולם. ולפי שנשמתו צרורה בצרור החיים האל־תמותיים, אין בנפשו נטף חדלון.
לגבי שאינו־תמותי אף המתים קרויים חיים. הם חיים מאחר שהם קיימים. הם היו ולכן הם הווים. כל שהיה יש־יש הנהו. מי שהיה חלק אינו כלה, כל זמן שהכולל שלו קיים. החיים לא אזלו מן הבריאה וכל המתים שוכנים בתוכם. המתים חיים בקרבנו. במה דברים אמורים, שאין בתוכנו חלקי מות ותחושות כליון. כיוון שאיננו מבינים מות, הננו נתונים מחוץ למעגלו. מרותו עלינו מתחילה מן הרגע, שהננו מתחילים להבינו, לחוש אותו. הנפטרים נעשים מתים בקרבנו במידה שמוצאים בתוכנו שטחי־מות להצטרף אליהם. מי שלבו חלל בקרבו נעשה אכסניה לחללים, המתרבים מיום ליום מבין קהל רעיו וידידיו. מי שאין לו לב חלל מצוה גם על ההולכים לבלי להיעשות מתים. החי חי רק את החיים, ואף את המתים הוא מחיה ברוחו. תחית המתים כללית תהיה אולי לעתיד לבוא. בהווה ממונה כל אחד על תחית המתים פרטית משלו. שאינו־תמותי עוקר מן השורש את השגת המות ועושה את המתים אושפיזין שלו בכל חג ומועד ובכל שעה של התייחדות עם זכרם, שהיא לו שעת התקדש חג. הוא משתף את נפטריו האהובים בכל עיסוקיו, נוטל עצה מפיהם ושואל לחוות־דעתם על ענינים שונים של חיי שעה וחיי עולם. אין הוא גורס כלל את התארים, שרבים קושרים לנפטרים לקרוא להם בשם המנוח, הוא ז"ל, אף אינו אומר על פלוני יבדל לחיים מפלוני המת. ממילא אינו גורס יקרא דשכבי באיזה מובן אחר מיקרא דחיי, אינו מצוי בין המספידים ואינו רואה את עצמו מחוייב לחלק את הכבוד האחרון להולכים. לעולם אין כבוד אחרון. הנפטרים מצפים תמיד, שננהוג בהם כבוד. עיקר הכבוד, שלא נשלח אותם מקרב משפחת החיים. שלא נאמר פלוני מת וחשבון החיים שלו נגמר. חסל. אין חסל. כשהאדם יורד לקברו לא נגמר עדיין חשבונו. פעמים הוא אז מתחיל, כי פותחים לו פנקס חדש לגמרי להסתכל בחייו לאור הימים והמעשים הבאים לאחר מותו. המת טמון בקברו, אבל גידוליו על האדמה צומחים והולכים. אם הניח אחריו זרע של קימא או זרע לבטלה, ימים יגידו. לכאורה המת חופר קבר, ובאמת הוא חופר תעלה חדשה להשקאה. הגויה מוטלה בקבר, אך קרנו של מי שהיה גוף ונשמה רמה בחיים. ויתכן שהקרן תעשה פירות ופרי פירות. תדעו לכם: העם הרגיש בחושו הנכון, ואין הוא גורס כלל בית הקברות, אלא בית החיים.
התואר בר מינן טעון מחיקה גמורה. אמנם, רוב הגדרות והערכות בעניני חיים ומתים ניתנו בכל הזמנים על ידי התמותיים, אבל רשות הדיבור היתה גם למין האדם שאינו תמותי, והוא לא גרס “במתים חפשי” ולא “שם חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כוח”", או “כי המתים אינם יודעים מאומה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”. אכן, יש מעשים וחשבונות ודעת וחכמה אחרים שאין אנו בעלי הגופים מנחשים אותם כלל.
קי"ב. כל מי שאינו נוכח רואים אותו כאילו אינו 🔗
פגשתי את כרמי ברחוב נחפז כמנהגו. נעצר בכל זאת לחטף שיחה. אין לו פנאי.
– שואל אתה: להיכן רגלי? לישיבה, כמובן. ומהיכן? פשיטא, מישיבה. היתה לנו ישיבת הועד של האגודה. כעת אני נושא את רגלי לישיבה בועד המועדון של שוחרי הספרות. ובין ישיבה לישיבה השתתפתי בישיבה זוטא בועד היובל של חברנו הסופר רב הזכויות מר… אתה מחייך… רואה אני. מזלזל אתה, כידוע לי, בכגון זה. אף שמעתי שכנית אותי בשם שושבין התמיד לחתני היובל. דבר זה, שהוא קל בעיניך, חביב עלי ואיני מתבייש כלל בו. הנני אוהב לשמח חתנים. הנאה להם, הנאה לי ואף הקהל ניהנה. רק אתה אינך נוטל חלק בשום מסיבה לכבוד חבריך לעט. אגיד לך, ידידי, לדידי אינך נוהג כשורה. הנך מתרחק מן הבריות. – כאן נעשה קולו חגיגי־דקלומי וגברה נעימת הנאום המכריעה אצלו אף בנוסח השיחה – מנהגך תמיד להסתגר, אך בזמן האחרון פרשת מן הציבור לחלוטין. הפרישה אינה מידה, קל וחומר לסופר. תדע לך, כל הפורש, גם חבריו מפרישים אותו. על ידי כך אף הקהל מסיח דעתו ממנו. הוא נשכח. פשוט מאד, חדלים לדבר עליו ולהזכיר את שמו. אפילו המבקר, המעביר מפעם לפעם בסך לפני קהל הקוראים את בעלי הכשרונות, אינו מצרף אותו למנינם. הנה, למשל, לפני כמה ימים פרסם המבקר גור־אריה סקירה על טובי סופרינו ולא קיפח אפילו את חלקם של בינונים רבים, לא הזכיר אותך ולא אותי. תינח אותי לא יחד בקהל הסופרים, כי הוא כועס עלי משום ריב שנפל פעם בינינו, ואולי איני חשוב. אולם למה השמיט את שמך מן הרשימה? בוודאי לא משום שאינך חשוב. אני מכל מקום איני חושב כך. קורא אני את כל דבריך. רשאי אני לומר, שהנני קורא וַתיק שלך. אין לך קוראים ותיקים רבים כמוני. יש אומרים למשל, שאין קוראים אותך כלל. אין זו דעתי. ספרך האחרון מונח על שולחני וכבר נסיתי כמה פעמים לכתוב עליו הערכה כל שהיא ולא הצלחתי. איני מבין מפני־מה לא הצלחתי. אתה חשדן מן הסתם תגיד שיש לי פניה בדבר, טינה לי עליך. האמן לי שאין זה כך. אומר לך בגילוי־לב: אי אתה סופר נוח לכתוב עליו. נוח יותר לכתוב על הסופרים שרבים כותבים עליהם, וכבר יש הסכמה כללית עליהם. אבל אין זה עיקר הנימוק. עיקר הנימוק שאין כותבים עליך… משום… שאין כותבים. אין נוהג כזה. וכשאין נוהג, למה אני דווקא אקום ואכתוב? ואם אכתוב, מה יאמרו? יאמרו: כרמי רוצה להיות מקורי, להעמיד על הפרק סופר שאין מדברים עליו כלל. אינך בנוהג. אני אדם טוב, סופר ישר, אבל דון קישוט אינני. אגיד לך את האמת, בדקתי ומצאתי, כי לא כדאי לשנות מן המטבע של הרבים. כל המשנה שובר ראש וקדקוד. איש הציבור הנני. קודם כל עלי לשמש צינור לדעת הקהל. אני גורס: אחרי רבים להטות. סח לי ד. ש. שאף אתה הספקן בוודאי מודה ביושרו, זכור כלל זה: הרבים צודקים תמיד. היחיד נפסד אפילו הדין עמו… אמנם, איני מסכים במאה אחוז לד. ש. הנני נוטה קצת גם לדעתך, שפעמים הלכה כיחיד. לדידי אף היחיד הוא משהו. ואני באמת קורא כל מה שאתה כותב. הנני מן החסידים המעטים שלך, מסכים לך לפעמים בחשאי, מדבר לעתים קרובות בשבחך. כך בעל־פה. ענין אחר בכתב. בפומבי. שתי רשויות בי. אני שייך לרשות הרבים, ויש לי עולם פנימי משלי… שם אני נותן דריסת־רגל גם לך. שעתי ללכת. מבין אתה, חביבי, הנני הולך לישיבה, שנחתכים בה ענינים חשובים, דחופים, תיקים, זאת אומרת. אני אדם טוב, סופר ישר, אבל על תיק איני מוותר. התיק מעלה את האדם. תיק נוסף – עליה נוספת לך. לפי מקומך דנים על חשיבותך. וכך אומרים: שמלה לך, מכלל שקצין אתה. הנני מדבר עמך בגילוי־לב גמור. לא עם כל אחד אפשר לדבר כך. מן הנסיון ידוע לי, שכאשר מחלקים תיקים פוסחים על אותם החברים בועדים, שדרך מקרה אינם משתתפים בישיבה. זה הכלל, כל שאינו בעין רואים אותו כאילו אינו. אפילו כבר נכנסת לרשימת המועמדים מוחקים אותך. וכשצריך לשלוח נואם להביא ברכה, למשל, או בשעת כל התמנות אחרת, מסיחים את הדעת ממי שאינו יושב בו במקום. לכן מנהג בידי להיות נוכח בכל הישיבות של הועדים, שהנני חבר בהם, לבוא בדיוק. כל המאחר נפסד. שעתי דחוקה לי. שלום.
קי"ג. בעקבי הפנים הזוהרים 🔗
איני מקבל נחת מפרצופי האנשים המזדמנים לי ברחובות, בבתי ועד ובכל מקום של כינוס פומבי. לעתים רחוקות מופיע לעינינו קלסתר פנים מאיר ומלבב, שופע חן ומפיק אהבה. וכשם שאין נחת בבריות, כך אין בהם שפע חיים ושמחה. נתמעטה עד למאד הרעננות, פגה ארשת הבטחון, הועם זיו האושר, גברה העצבנות מסביב. תקלתה של העצבות אינה גדולה. ויש שזו משמשת תבלין טוב ואף כוח מעורר למאבק וליצירה. אולם הפרצופים הם לאו דווקא עצובים. דעוכים וקודרים הם. עתים נטולי ארשת, אטומים, כמעט פנים שאינם אומרים כלום. אפילו היגון לא יקנן בהם. קיהות שכזו מחלחלת בנו אימים. צלם האדם, אייך? השמחה והאושר, היכן אתם? או שמא נסתלקה שכינת החיים השמחים מן העולם.
יכול שיאמרו לי: לא ראיתי אינה ראיה. אתה אינך רואה ואחרים אולי כן רואים. ושמא מיעוט הראיה שלך מקורה בעיניך, שאינן מטיבות להביט. כל אחד רואה עולם־חוץ באספקלריה של עולמו הפנימי. מי שטעם מר בפיו טועם מרירות בכל מאכל. עינים קודרות מטילות צל קודר על הכל. ומשל למה הדבר דומה לבעל שתי ידים שמאליות, שאינו מסוגל לעבוד. כך בעל שתי עינים שמאליות, אינו מסוגל לראות אלא שחור על גבי שחור. בדברים כאלה וכיוצא באלה אפשר שיקפחוני. ויתכן שיש גרעין אמת בהם. אך איני בא על הדפים האלה לתנות תוקף משפטי ולהתנצח עם יריבים לי בטענות ובמענות. הנני סח על עצמי וטורח ליישב על דעתי לפחות ככל האפשר סתומות ותמוהות בעיני.
אלה אזכרה ואהמיה ימים מקדם, בהם ראיתי הרבה ברואים אנושיים בוטחים בעצמם והרבה פנים שוחקות. ראיתי אותם ברחובות הכרכים ובבתי כנסיות, בשווקים ובתיאטראות, בבקתות הדלים ובטרקליני העשירים, בין חברי העומדים על פרשת דרכים והפוסחים על כל הסעיפים, בקרב אנשי הדת, הנצבים על דוכניהם להטיף לצאן מרעיתם ובקהל המורים היושבים בקתדרותיהם ומרביצים תורה לתלמידיהם. בכל מקום פגשתי פנים שמחות, השואבות שמחה וששון לאו דווקא מן השובע הגופני או משובע הרצון, מן הכוח וגבהות הלב, מתוך עודף מרץ ויתרון הנכסים. ראיתי רבים שפניהם מפיקים זיו ומפיצים נוגה אף בהיותם שרויים בעוני ובדחקות. ראיתי עניים מחזרים על הפתחים, שפניהם הבהיקו באור הנפש השמחה בחלקה. ראיתי ברקי אושר בכפר ובכרך, בערבות השדה ובמרתפים. מאור הפנים בעולם של תמול נבע לאו דווקא ממעיין ההצלחה. הוא נהר ממקור הנפש, השתולה על פלגי האמונה, שהחיים קדושים והם מוחלטים וזכות עליהם לכל מי שהנשמה בקרבו, והנשמה הזאת שבקרבנו טהורה היא. האמנם נתערערה אמונת הקיום בלבבות, ולכן דעכו כל החיוכים אשר זרחו לשעבר בפרצופים?
וכלל איני מסכים לדעה, התולה את כל הקלקלות בעינים הרואות, ובכן, גם בעיני. בעולם, ששכינת השמחה לא נסתלקה ממנו, שמחות גם העינים לראות כל חמדה טובה. וכלל לא נולדתי נכה עינים. הרבה פנים זיותניים ראיתי בעבר והם הרווני נחת. ומלבד הזוהר הקורן בארשת הפנים הקשבתי תמיד לצהלהולת הקולות. לא הייתי עיוור ואף לא חרש. אך, אהה, גם קולות צוהלים ומרנינים לא אשמע עוד. כשם שדעכו האורים, כך גוועו צלילי החן והחסד. אנו שומעים רק דין, דין, דין. אכן, המולת שמחה מנסרת עוד בבתים וברחובות ויש צהלה רעשנית, אך אין חדוה חרישית אשר בה יקר כל סגולת השמחה האמתית. מוצאים אנו המון חוגג על פי הצו והנוהר בסך. דופקים בכל תופי הצחוק, הקנוי בכרטיסים, מעשה חושב של מלומדי הבמות. אולם אין שמחת הלב לתומה.
כותב אני פרק זה בדמי הלילה; אין איש עמי ולא שויתי איש לנגדי. הנני מדבר בעדי ואל עצמי והריני משמש לעצמי קטיגור וסניגור בנפש אחת. והנה שומע אני הקטיגור שבי עונה שוב את חלקו:
– אבל יכול, שבימים מקדם רך ומשוח־רגש היית, אתה צעיר ועיניך צעירות. לכן ראית אז הכל באור בהיר יותר. אין פליאה שפגשת אז על כל צעד ושער פרצופים בהירים, מחייכים, שופעי נחת, נושאי אהבה ומבשרי אושר לכל. אין העולם אלמן גם בימינו מן הפנים השוחקות. העולם לא נשתנה, אך אתה נשתנית. האספקלריה שלך הקדירה. זקנה קפצה עליך במחילה. ולפי שאין נחת מן הזקנה, לכן אינך רואה נחת מסביבך. כך דרכו של הזקן, שאינו מוצא נחת בשום דבר. אין הוא רואה פנים שמחים ואינו שומע קולות צוהלים.
אף אני פתחתי ואמרתי אל הקטיגור שבי:
– ניחא, אני נזדקנתי. אבל כלום גם שכלי בא עד עברי פי הזקנה ותש רצוני ונבלה תשוקתי להתבונן אל כל יפה ונאצל באשר הם? לזקן נהייתי ולא לצר־עין ונצור־לב. נפשי חשקה גם כעת בתורת החן ובחזיון האור. לאושר הרבים. הרבים, אשא רוחי עד היום. לא רק בשוטטי בשוקים וברחובות, אף בשכבי בלילות על משכבי אבקשה את שאהבה נפשי, את שחקת הנחת בקלסתר האדם, את זהב האושר הנוצץ בארשת המבטים.
– באושר חשקה נפשך – נכנס הקטיגור לתוך דברי – נחת אתה מחפש. אסור אושר. מאוס אושר. וכן נחת.
אבל יש אושר ויש אושר – הפסקתי אף אני אותו בעצם דיבורו – מאוס האושר הקנוי, המטופח והמטפח על כרסו “שישו בני מעי”, המשמין מן הנכסים והזולל קנינים. אך יש אושר, אשר חוט של חן מתוח עליו, מאחר שכל עיקרו חסד; אושר טבוע, חף מכל קנין. אין הוא תלוי בדבר והוא אושר על לא־דבר. משול הוא לצחוק ולשמחה על לא דבר, היא שמחת היש. וכך אושר היש. נקרא לו אושר ראשון, על משקל מושכל ראשון. אושר כזה הוא לא רק לא־אסור. הוא מצוה עלינו. אשרי מי שהוא נפל בחלקו. באושר זה אנו גומלים תודה למי שבראנו, בו אנו מקיימים ושמחת בחייך. אושר זה הוא תכלית היופי. ביופי זה חשקה מאד נפשי. בעקבותיו הנני נע ונע תמיד. רק המאושרים יפים באמת ורק היפים מאושרים הם. פנים מאירים כאלה מצאנו אתל האישים התרומיים, הנזירים הקדושים, החכמים בעלי המוחין ובעלי המידות, שהגיעו לבחינה של התפשטות הגשמיות, השלמים עם נפשם ועם העולם, שאינם מבקשים כל שכר לעצמם ואינם חסרים דבר. הם מצויים אולי גם בימינו אצל יחידי סגולה. אך מה מעטים המה. דרך כלל אין עוד פנים של אצילות, לפי שאין עוד לבבות שמחים. אין שמחה, אומר אני, בלבבות בזמן הזה. אילו היא שרויה בלבבות היתה נותנת את אותותיה גם בארשת הפרצופים.
עוד אני נושא ונותן עם הקטיגור שבי, והנה הם צפו ועלו בזכרוני… הם, הם, אשר בפינו הם קרויים בשם בלתי שפויים… הם בפרצופיהם המפיקים לפעמים נהורא עילאה, איזו חדוה מזוקקה… הם, המשוטטים ברחובותינו קרועים ובלואים. רואה אני אותם לעתים, לבושת מיננו האדם, מחטטים בתוך דליי האשפה, למצוא שם פירורי מזון ברעבונם. הם היפים רעבים, מוזנחים, מעורטלים, מחוסרי קורת גג, דוויים וסחופים ובכל זאת צוהלים ומרנינים. איזה עולם הוא זה המפקיר את בניו הטובים והמוכים, אך המוארים; הרעבים ללחם וצמאים למים, אך שבעי אושר כמו ממאכל המן ושכורי היין המשומר. הם לבדם מגוונים את הנוף הקודר של הפרצופים הקהויים, הלאים, הדעוכים, המשוטטים בבתינו וברחובותינו. הם לבדם שוקקים חדוה חרישית, כמו גונב להם רז החיים מעל לחיים, וּבשמיהם אין השמש שוקעת לעולם.
קי"ד. דבש 🔗
עתים איני צריך כלל לטרוח הרבה בעקבי הפנים הזוהרים. אחד יפה־פנים נשתכן בקרבתי על הספסל בשדרות… כי שם ביתו. עגלת הילדים, הנצבת בקרבת הספסל צל־קורתו, משמשת לו מזנון ומטבח ואף בית גנזים של מצעיו לפרוש אותם על ספסלו הנהפך בלילות לחדר משכבו. אף כלב טיפוחים יש לו לחלק עמו את פתו ואת כל מטעמיו. כאן מבלה יפה־פנים את ימיו ולילותיו; כאן הוא שופת את תבשילו על הפתיליה הדלוקה, מורח פתו, שותה יינו, שר את זמירותיו ברוב מצהלות, כי הוא אך שמח. תמה אני אם מקומו יכירנו בקהל הבלתי שפויים, כפי שסבורים רבים, השופטים על הכל לפי סימנים חיצוניים. והרי הם דנים כך: פלוני, שאין לו בית ולא לבוש נאה והוא אוכל בחוץ ושר זמירות בקול רם ופניו שמחות רב מדאי, וגם ישן בחוץ, ומתהלך עם כלבו כעם חבר טוב, ואף מדבר אליו כאיש אל רעהו, ובכלל הוא חי ללא טרדות ודאגות וקושר שיחה במאור פנים גם עם הילדים והזאטוטים, הטופלים עליו תמיד ואינו גוער באיש, מכלל שאין מוחו כשורה. כך בערך פוסקים עליו. יאמרו מה שיאמרו עליו, אך הוא אדם אנושי. טוב לכלבו, נוח לכל הבריות ושמח בחלקו, משמיע מפעם לפעם דברי טעם, שאינם שכיחים אפילו בפי הפקחים שבבני אדם. אמנם, דיבוריו יוצאים לפעמים צפופים ודחופים; ויש שהוא מערבב ענין בענין. אבל ענין בדבריו יש מכל מקום. כוח זכרונו מפליא. הנה הוא משמיע פרקי שיר השירים, קהלת ואיוב על פה. בטחון־זכרונו מעורר בי קנאה. אילו נדרשתי להגיד בעל פה מה טובו אהליך יעקב מתפילת שחרית לא הייתי ניגש אל המלאכה בלב בטוח. הכרתי רבנים מופלגים בתורה, שהיו מפחדים להגיד קידוש על היין בשבת לא מן הסידור. אך פיו של זה הוא כמעין המתגבר פרקי תנ"ך, שירים, פזמונים, סיפורים שונים, וברהיטות להפליא. אין הוא חסר קהל מקשיבים. הוא מוקף עדת ניהנים מדקלומיו וזמירותיו, מחידודיו ושנינותיו. סביבתו הומיה תמיד. שאלתיו פעם:
– למה נתקהלו כולם מסביבך?
– פשוט מאד; במקום דבש שם דבורים – השיב לי בענוות־חן ובקריצת־עין שובבית.
קט"ו. נקודות 🔗
א. אפשר… ואי אפשר 🔗
אפשר להוציא יקר מזולל, אבל אי אפשר לתקן נשמה של מתבולל.
אפשר להביא בסוד ערכי היהדות – יש כאלה! – אף מי שאבותיו לא עמדו על הר סיני; אבל אי אפשר להכניס לפני ולפנים של היכל ישראל איש, שהביטול או הבוז לתרבות עמו ולמסורת עברו מפעפע בדמו, כי הוא נוטר איבה לזה שעשאו יהודי ורואה את לידתו בתחומיה של אומה זו כמיקח־טעות.
כל המתיוונים הם מתנוונים, כשם שהרדיפה היתירה אחרי מעשי־תרגום היא בריחה מן הטוב שבעמנו ושבעצמנו.
ב. זכור ושמור 🔗
ידידי, זכור ושמור לבל תהיה יתום של אידיאלים וגביר אדיר של אכזבות.
למען השם אל תעשה מכירה כללית של שאיפות הנעורים כדי לקנות תמורתן שטר שחרור מחובות הזקוּנים.
זהיר וזהיר לבל יהיה חלקך עם המחזרים על פתחי הלבבות לקבץ נדבות של שבחים.
ידידי, אל תרבה לך ידידים, כי מרבה אתה לך שונאים בכוח.
ג. עולם הפוך ראיתי 🔗
עולם הפוך ראיתי בישראל: הדבקים בתרבות עמם נידונים כתלושים, אך השואפים צל זרים נראים כשמשות וכאבוקות לדור. בעלי הנפש הנאמנים מתהלכים כאברים מדולדלים וחדלי־רגש רוגשים הרבה וסביבם נשערה מאד.
עולם הפוך ראיתי בישראל: כל המיצר לישראל נעשה ראש בין אריות; כל המשמיץ שם עמו בין הגויים, לא די שאין דנים אותו דין שפל־רוח ובוגד, אלא קוראים לו מרדן ומהפכן ואף חולקים לו כבוד. לייצג אותנו על חשבון קופת הקהל בכינוסים־בין־לאומיים, הטופלים עלינו עלילות וחותרים תחת קיומנו.
עולם הפוך ראיתי בישראל: גלה הכבוד מאנשי הכבוד וניתנה הגדולה לשפלי־דעה.
עולם הפוך ראיתי בישראל: בזמני הארגעה אנו רומסים ברגלינו את סמלי קוממיותנו, שבזמני האזעקה הננו נחלצים ופושטים את צוארנו להגן עליהם.
עולם הפוך ראיתי בישראל: אנו משתדלים להמשיך עלינו שפע רוחני על ידי קיום טקסים, המשמשים סמלים לדברים, שהם גופם מזולזלים עלינו ואינם כלל רצויים לנו. כגון שאנו מצפים להשראת השבת והחגים ללא זיקה נפשית לתכניהם. סבורים אנו, כי דיינו בהדלקת נרות בערב שבת כדי לקבל את השבת, כאילו האור מביא את השבת ולא להיפך, שהשבת מביאה את האור; כאילו סמלים ללא תוכן אינם עצמות יבשות וכאילו משכן ללא ארון־הקודש גם כן משכן.
עולם הפוך ראיתי בישראל: שואפים לערכים בלי הערך העליון המשמש דבק טוב להם, שבלעדיו הכל מתפורר. מסיחים את הדעת, שבלי תבלין הקדושה כל החולין מבאישים.
ד. אין זו מידה… 🔗
אין זו מידה לקצץ ביד אחת בנטיעות האבות ולטרוח ביד שניה על שתילים חדשים למען הבנים. רק בשכנות לארזי העבר יעלו לנו ארזי העתיד.
אין זו מידה לפתוח ביד אחת את כל הברזים החיצוניים, המשפיעים עלינו מהומה ומבוכה ואבדן העצמיות, וביד שניה לחפש ולגשש אחרי קורטוב פנימיות וחיות עצמית.
אין זו מידה להשתוקק להיות אור לגויים ואנו חושך לעצמנו.
אין זו מידה להעמיד ליד עריסת קוממיותנו תרבות של מעוכים, שהיא כל עיקרה מעבדה לאפנות ולא בית היוצר לערכין.
אין זו מידה להעמיד פנים של מחפשים אחרי צוּרות מקוריות של הווי ישראלי וחגים מולדתיים לאחר שעקרנו מתוך נפשנו כל זיקה למסורת בת הדורות, ונעשינו מעין בור סוד שאינו מאבד אף טיפה של השפּעה זרה.
אין זו מידה לכרך יחד קצת דפים של פרקי־קריאה בני־יומם, שלא באה עדיין עליהם ההסכמה אלא מצד חוג קטן של מקורבי המחברים, ולקרוא להם הגדה של פסח, ואף לומר עליה: זו תהיה חליפתך, הגדה של פסח, השקויה דמעות ומוגהה באורים של דורות יהודים בכל אהלי יעקב שבכל תפוצות ישראל ושבכל המרתפים של האינקביזיציה.
ואילו גם מקל־קסמים בידינו לגלות בו מעינות־שפע חדשים לא נראה כל סימן־ברכה, כל זמן שהננו שואבים דליים־דליים מבארות של החצונים.
ה. אל תאמר 🔗
אל תאמר שאנו נאבקים עם המבוכה, שטים בים הספיקות, מתלבטים ומתפתלים. אלא אמור פשוט: אנו מתבטלים, בפני כל מה שאינו מקור ישראל. אנו טובלים בנחלי הבליעל ותירוץ בידינו: גלים שטפונו.
אל תאמר הננו טועים ושוגגים ואובדי־עצות. אלא אמור פשוט:
הננו טועים ואובדי־דרך במחשבה תחילה.
אל תאמר עבדי הזמן אנו. אלא אמור פשוט: עבדים אנחנו לעבדי הזמן. הננו שבויים לא בידי שובים, אלא שבויים לשבויים.
אל תאמר אנו מתמודדים עם כוחות־חוץ לסגלם אלינו ואל צרכינו. אמור פשוט: אנו איבדנו כל שיעור ומידה, ולא עוד מסגלים שום דבר אל עצמנו, אלא אנו מסתגלים אל כל דבר.
ואל תאמר מאשריך מתעים. אלא כך אמור: מתעיך מאושרים, אף מחזיקים טובה לעצמם על ערפילי המדוחים שהמשיכו עלינו.
אולם אל תאמר נואש. אלא כך אמור: המאמין אל יחיש.
קט"ז. פתחתי אני לדודי 🔗
… הבקר סמוך ליקיצתי השקפתי בחלון וראיתי בשדרות ממולי גבר צולע. שוב העפתי את מבטי אל הרחוב מעבר ההוא וראיתי על המדרכה אשה מהלכת על קבים. חלשה עלי דעתי. קול לחש לי: זה יהיה לך יום גילוי בעלי מוּמים. כלל גדול בידי, כל יום הולך אחרי תחילתו, ואם פגע בי בבקר צולע, גדם, עיוור, גיבן או כל בעל מום אחר, חזקה עלי, שכל אותו יום יפקדוני מראות נגעים שונים. דבר זה למדתי מפי הנסיון. ואולי אמונה טפלה משיאתני לקיים באמתחת חיי נסיון מעין זה. אדם רואה מהרהורי לבו מוחשות, על אחת כמה וכמה מושכלות. אבל גם אמונות טפלות הן מראות ממשיים, כשם שיש דעות מוטעות המביאות אותנו אל מטרות נכונות. מכל מקום מסתבר לי, כי באמת היו הרבה מעשים בחיי, שלאחר שמזדמן לקראתי בבקרו של יום חזיון מרהיב עינים, כגון פרצוף נאה, פנים שוחקות, גוף פורח, ילד בריא ויפה עינים, כל צורה חמודה מיד נוהרים ובאים לקראתי אי מכאן ואי משם פרצופים מרנינים, גופים זקופים, הדורי צורה, המפיקים חן ומפיצים שמחת חיים על כל סביבותיהם. ויש שההלך הראשון הבא לקראתי הוא בריה עלובה לפי מראיה, וכאילו ניתן לפני האות, שעתידים להופיע ברואים בדומה לו, שבורים ורצוצים, פרצופים קודרים וזועפים. הנה מדדה אחד על קביו והנה עיוור מהרך אחרי כלבו המוחזק בשרשרת שבידו; הנה זקן כפוף ומרעיד, והנה אשה רעת מראה, והנה אלמונים רבים צועדים חמוצים ועמוסי רוגז, כמו משולחים זועפים, סמלים לשכול וכשלון הרובץ על כל הברואים. כן, יש ימים. אינם דומים ימים לימים. הכי אנשים הם רק אנשים או גם בשורות טובות או רעות העוברים בסך לעינינו? אכן, שלוחים אנו. כל אחד בהופעתו מבשר דבר, מפגין איזה עקרון. אהה, יוצר האדם כלום נבצר ממנו לברוא אותו נאה־צורה? מנהיג הבירה כלום לא יכול היה לחלוק ליצור כפיו מהודו ומהדרו?
אין לאלהים בעולמו בריה מכוערת למראה עינים כאדם. רק אחד מני אלף הוא יפה תואר. ורק אחד מני רבבה נאה מלגו כמו מלבר, הדור במראהו והדור גם בנימוסיו, במעשיו, ברגשיו ובהגיוניו. רוב מנין היצורים האנושיים כעורים בתכלית. הבהמות והחיות יפים מאתנו לאין ערוך. האריה, הצבי, הדוב, הטוס, האילה, אפילו הקוף, שופעים חן הרבה יותר ממין האדם. לאמתו של דבר אין כלל אנשים יפים, אלא יש אנשים המעלים חן בעינינו, כשהננו מסתכלים עליהם באספקלריה של אהבה רבה. בעיני האם ילדה מלא חן. הוד והדר שפוכים על הכלה בעיני חתנה. רק עין האהבה יוצרת יופי. אך כל האהבות, להוציא אהבת האם לפרי בטנה, הן בגדר פרחים הצצים ונובלים. אין אהבה מאריכת ימים. ולכן אין יופי שריר וקיים. בעיני השכל אנו רואים גוש של כיעוּר המכונה מין האדם. אכן, הרחמים אוצלים לפעמים קרני הוד לצלמי האדם. עתים הסבל מושך את לבנו לחבבו וללטפו; ויש שהננו משתוקקים להתרפק על פנים כעורים ונעוי דמות לשפוך עליהם את המית רחמינו. אולם הרחמנות, בדומה לאחותה האהבה, משענת קנה רצוץ. היא רוח חולפת, הלך נפש נמהר, התייחמות הנפש לרגע קטן, אין לעגון בה. וכנגד זה השכל תקיף בדעתו ואכזר במשפטו. אין לפניו משוא פנים ולא קבלת שוחד…. צאו לרחובות ושוטטו בשווקים ואמרו נא, אם אין עולמנו בית חולים רחב ידים ומשכן לנכים. בכל אשר תפן העין תראה חולים, ירודים, רצוצים ומדולדלים, נעוי צורה, עינים תרוטות, עינים פוזלניות, גופים מלוכסנים או מעוקמים, פנים יבשות, רבי תשוקות ומעוטי סיפוקים, נטולי שמחה, הרוגז מקנן בהם. אין נחת באדם ואין נחת ממנו, לא ממעשיו ולא ממראהו. אנו עושים לעתים שקר בנפשותינו והננו מכריזים מתוך גדלות המוחין: הבו גדול לאדם, כבוד ועוז לו, כי טוב הוא, הוא נאה ולו נאה להלל. אבל אין הדיבורים האלה יוצאים מלבנו. הם יוצאים מתוך אנוכיותנו ומתוך דמיון השוא, שהננו כביכול מאוהבים בעצמנו. מה מעט אנו אוהבים את עצמנו. אפילו היהירים ביותר מקלים ראש בעצמם. יש בחילה מסותרת מלפני ולפנים. אין אנו מתעלמים בסתר מחשבתנו מכיעורינו המזווע. ראיתי ילדים המבכים את עצמם בעמדם לפני הראי. חושים אומרים להם, שהודם ייהפך למשחית. אפילו היפים בנעוריהם פנה הודם ופנה זיוום בבגרותם. אין כלל יופי בוגר. יש רק יופי ילדותי. האדם בחיצוניותו מכל מקום הוא מלאכת מחשבת קלוקלת. שכלו הוא גאונו. שאר־רוחו פיצוי לו. סגולת החכמה רק תעמיק את קלון־כיעורו. אבותינו אמרו תודה והלל למי שבראם ועשאם נקבים נקבים חלולים חלולים; אבל כלום הם עשו זאת בלב שלם? לבי אינו לתודה זו. ומה מעטים האנשים המחוננים בשאר רוח, בשכל טוב ובסגולות החכמה. אפילו פנים מוארים בבת צחוק משובבת נפש נדירים ביותר. עולם חמוץ והאדם בו חמץ. מפני מה לא ברא אלהים את האדם יפה יותר, שמח יותר, קורן יותר?
רזי לי, אלפי טעמים ונימוקים למציאות הבורא. אך ים הכיעור הוא נימוק לסתור. בשר ודם המוציא תחת ידו כמה כלים בבת אחת, עלול גם כן לקלקל קצת מהם. חוק הפחת שולט בכל. אבל יש שיעור לפחת. יכול שבתוך עשרה כלים, היוצאים מבית האומן, שניים מהם לכל היותר מתוקנים פחות מן האחרים. ואילו רוב יצוריו האנושיים של הרבונו של עולם פגומים, אם בגוף ואם ברוח. מניין כל כך הרבה פסולת באוצר הגופים ובאוצר הנשמות של הבורא? אף חכמי ישראל הקדמונים לא חששו לומר, כי מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם היה העולם שומם. עולם מלא אנשים במשך עשרה דורות וכולם זיבורית וקלקול, אין ביניהם כלי יקר אף אחד, נפש סגולה אף אחת. והרי גם בסדום לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים; כולם היו רשעים. והרשעים פגומי נפש ולקויי צורה הם.
הכיעור הרב שבעולם החי וכל השרץ למינו, על אחת כמה וכמה בפרצופי בני אדם, המשמשים חלונות הראוה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, עשוי להעביר אפילו מאמינים על דעתם. ואולי זהו הטעם, שיראי שמים מקפידים על עצמם שלא להסתכל בפני אדם רשע והנזירים מביטים תמיד כלפי מעלה או משפילים את מבטיהם כלפי מטה, שלא יסתכלו בפרצופיהם המכוערים של הבריות, גזירה שמא יבואו חלילה לידי הרהורי כפירה במי שעשאם. פשיטא שאין זו אלא איוולת לבוא בטענות אל אלהי העולם על יסוד כללי יופי, שהם פרי השגותינו המצומצמות. אבל מכל מקום הננו נבוכים ונדהמים. אין אנו יכולים לקפוץ מתוך מושגינו הנטועים בנו. גם חוש היופי, המעורר בנו כיסופים לצורות נאות, טבוע בנו ביד בוראנו, ואין אנו אדונים עליו. חוש היופי, הפועם בבשר ודם הפגום. הוא באמת פלא נס. הרי זו רוח גדולה, רוח ממרום, שנשתלחה לנו דרי מטה לרוממנו ולנשאנו מעל ליון הכיעור, הממלא תמיד את חלל עולמנו ומוצץ את לשדנו. אילולא חוש זה שעמד לנו לא היינו נחלצים עד היום לצאת מתוך חשכת המערות אל משכנות האור. הגעגועים על יופי של מעלה הם אשר נתנו לנו את אותותינו, כי ממקור עליון חוצבנו והם אשר יעידו לפנינו, כי יש עליון, גבוה מעל גבוה, אוצר החן ומקור כל תפארת.
במה הסתכל האדם כשעמד וטפל לעצמו תואר נזר הבריאה? מסתבר, לא בכרסו המלא או בחזהו הצר; לא בארכובותיו הקרוסות או בחטמו כפול הנחירים, המשתרבב כמעין אגס מעוקם מתוך פרצופו המעגל כתפוח; לא במבנה גופו המעוקם או בשניו המעוקלות ובשערו המרודד או המדובלל, שאין בו אף מעט מן החום המלבב שבצמר הכבש או בעור כל בהמה וחיה. הוא אל מקדש נפשו הביט, בזוהר שכלו הנוצץ בגווני הקשת התבונן; ראה נר אלהים דלוק בקרבו; הסתכל בענן היגון העוטף את נשמתו, אף נפעם מנחשולי החדוה, המשתפכים בחביוני נפשו למראה ההוד וההדר השפוכים בבריאה; היטב הבין כליון נפשו לכל רם ונאצל והמית כיסופיו לנופי החן המתלקחים בצהרי יום בכרים עטפו בר ובפאתי השמים, היוקדים ככבשן בשקיעת השמש ובזריחתה. ולזאת נחה עליו רוח גאה וגאון ויקרא בעוז ובמצהלות: אני נזר הבריאה ובי בחר האל לתנות את גדלו ולשיר את מהללו.
מאלפנו מבהמות הארץ. לא כי מאלפנו מן האדם נזר בריאתו. האדם דן גזירה שווה מעצמו: מה הוא שלהבת אש תמיד בקרב נפשו, המשובצת בתוך חשכת הגויה, כך היופי הוא אור הגנוז בתוך העמק העכור של הכיעור. תלי תלים של חלאה רובצים בתוך היקום, אך שביבי היופי נוצצים שם כגחליליות מתוך קמת הדגן. וכשם שהאדם שומע קול דופק מלבו לאמר: אתה תמות, אך גחלתך לא תכבה לעד; גיוך ישוב לעפרו ונשמתך תבוא אל על למקור מחצבתה לחסות בצל כנפי הנצח; כך השכיל לבו להבין, כי אף לכל נעלה ונאצל יש הישארות הנפש. תלי תלי הכיעור יתנדפו ויהיו כלא היו, אך ניצוצות היופי הם בשורות, אשר יבלו דורות ויתהלכו מגוי אל גוי ומשבט אל משנהו. הם נר התמיד המבהיר בתוך ערפילי החושך בכל הזמנים, ניצוץ אל ניצוץ קורץ. הצורות הפגומות אובדות בתוהו, אך שם וזכר לשולמית משיר השירים, לרחל, לבת שבע, להילינה מטרויה, לקליאופטרה המצרית לכל קלסתר הדור־נאה, אשר צף ועלה מתוך דמיון היוצר. חי וקיים לאורך זמנים רק אשר טפחנוהו בחזיון געגועינו וכיסופינו. ואולי הוא לבדו הנהו, אשר חי מאד באמת ובתמים. צמאון החן וההדר יתן אלינו את קולו ברמה, אין משלו לעוז, בכל קולות הבריאה. קול זה ישווע אלינו מתוך שירת הציפור, נהם הרוח, משק הגל, מתוך כל מנגינה וזמר. כל הפעמונים מצלצלים את זה הקול. “הנה הוא בא” דופק קול מלבנו עם כל צלצול הפעמון במעוננו. “מי הוא זה בא?” הוא זה, חתן החן, בן פורת, אליו אנו מצפים תמיד. משיח היופי בוא יבוא. הנה הוא… אראנו ולא רחוק, אשורנו ולא בעליל. מבעד לערפלי הגועל צפה אצפה אליו, הדוד. היפה מאד ההדור לעד. בן פורת יוסף בנות צעדו עלי שור.
קמתי אני לפתוח לדודי, ידיו נטפו מור ואצבעותיו מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. חמק, אך לא עבר. הוא ישנו גם באיננו. ישנו באשר איננו.
והלא זה דברי: עצום ורב הור ההר של הכיעור, תאוות גבעות עולם לו. אולם בנשאו את כליונו בחובו, אך אובד הנהו. היופי לבדו חי וקיים. הוא היש לאמתו. הוא יש תמיד: בדופק לבנו ובשוועת דמינו, במראה הנוף ובחזיון רוחנו. אנו הורים והוגים אותו בחובנו, מניקים אותו לשד כיסופינו, נושאים אותו על כנפי דמיוננו, נושמים אותו בחיי נשמותינוו.
דודי שלח אלי ידו מן החור בזהרי הבקר, ואני בצפייתי אליו דמיתי כי הנה הופיע ובא.
קי"ז. דעה אחת ושפות שתייים 🔗
… היתה לי היום שיחה נעימה עם מר… נעימה לכאורה מתחילתה ועד סופה. אך הטעם המרירי, שנותר בי לאחריה עוררני לפקפק, אם לא היתה מעיקרה שיחה בטלה. האכזבה גרמה לי מפח נפש. האם למדתי לפחות ממנה לקח מעט? אם כך כדאי היה לשלם שכר לימוד. שום לקח טוב אינו ניתן בחנם.
אספר ליומני, רעי כאח, על הלימוד ועל שכר הלימוד.
הנני בידידות עם מר… נאמר בידידות לסבר את האוזן. ביחסי הבריות מצויים גוונים לאין שיעור, ובאוצר הלשון יש בסך הכל תיבות מספר המבטאות חלק מהם, כגון חבר, ריע, מודע קרוב או רחוק, ידיד. והמהדרים אומרים: ידיד נפש. ואילו רוב דרגות אחרות ביחסים אין אנו יודעים כלל לכנות בשמות. באין ברירה הננו משתמשים במונחים של בקירוב וברמזי־תחליפים. עם מר… לא נכנסנו עדיין לפני ולפנים של הידידות, אבל אנו עומדים אולי על ספה. סבורים אנו, שקיימת בינינו הבנת גומלין בכמה סוגיות של חיים. ונכון יותר לומר, כי בכמה מן הנקודות של סוגיות חיים שונות, שנגענו בהן בשיחותינו, שהיו, אגב, מקריות ורופפות, נצנצו בינינו שביבי הסכמה. הריני מודה, כי השביבים המעטים ההם הולידו בי נהיה לחפש דרכי התקרבות אליו, ואף צפיה למצוא בו איש כרוחי. הנני מטעים פרט זה, מאחר שיש אומרים, שאחדות הדעות אינה כלל תנאי לחברות, קל וחומר לדיבוק לבבות. אהבה השרויה בין השניים, סבורים הם, אין לה כל ענין בדעות ובהשקפות, ששני הצדדים דוגלים בהן. ואיזהו ידידות אמתית? שאינה תלויה בשום דבר, אף לא בגורם רוחני. אך אני איני גורס ידידות צמחונית כזו. לדידי תכלית הידידות התחברות ברוח, הנישואין הרוחניים כביכול. הנגיעה או הפניה הרוחנית היא גם נקודת המוצא והמטרה הסופית של כל יחסי החברה והידידות. והשיחה מה טעמה? היא כור המצרף ואבן הבוחן של מערכי הרוח והגיגי הלב, באיזו מידה הם עשויים לזרום יחד לתוך אפיק משותף. שיחה עולה יפה משמעה התקדמות השניים לכיוון המבוקש של התקדמות הלבבות. השפתיים הנפתחות בשיחה דופקות על הלבבות, כדי להרוס את המחיצה שביניהם, מאחר שהלב סגור יותר מן הרוח באנוש. שיחה שאינה עולה יפה לא די שלא גרמה לפתחון הלבבות, סתמה עוד יותר את מקורותיהם וזרעה ביניהם מוקשים. כל אי הבנה מהווה מוקש. כל אכזבה מקימה מחיצה. מבחינה זו אומר אני, שהשיחה שנפלה היום ביני ובין מר… והניחה בי טעם מרירי של אכזבה, נראית לי כשלון גמור. ובכל זאת למדתי ממנה לקח טוב.
למדתי ממנה כי יותר ממה שמחבלות אי ההבנות הגמורות ביחסי הבריות, מחבלות בהם אי ההבנות למחצה, או ההבנות הבלתי מוגמרות וההסכמות של הן ולאו כאחד. טוב האור ומתוק לעינים. אף החשכה העבותה יש לה נקודות חן משלה ומעלתה היתירה, שמביאה את האדם לידי ריכוז כוחות הנפש והגברת הקשב. ולא כן הדמדומים, שאין בהם לא מבהירות היום הגדול ולא מכוח הצמצום של הלילה. אף החצאיות ביחסים שבין אדם לחברו סורה רע.
דרך משל, אומר פלוני אני מסכים, ואפילו אומר אני בהחלט מסכים לדעתך, עדיין בדוק מה היא מידת הסכמתו וכמה שיעורה. נניח שהוא באמת מסכים, צא ובדוק אם שמע את דעתך ממש או שמע אותה, כפי שזו נסתננה דרך בחינתו המיוחדת, ואם הוא שמע אותה בניסוחך שלך או נתן לה מינה ובה ניסוח משלו, ההופך את קערתך על פיה. תאמר שמע כראוי, ובכל זאת הסכים, עדיין הדבר בצריך עיון, כיצד הסכים, אם רק להלכה או גם למעשה. נניח גם למעשה, עליך עוד לתהות על קנקנו, אם הוא כמוך חשב את רעיונך עד תומו, או שמא נהג בו כמנהג רבים להאזין לדיבורים בקצה האוזן. שהרי כשם שיש נוהגים בתכסיסי החיים על דרך פגע וברח, כך יש נוהגים בכוח החושב שלהם להפגיע אותו בכל רעיון שהוא ולהבריחו משם לאלתר, מבלי להיכנס כלל לתוכו ולתוך־תוכו. תמצא לומר: פלוני בן־שיחך שמע היטב, הבין כראוי והסכים לגמרי – לא די גם בכך. רעיון אינו משמש כלום אלא אם כן נהפך להרגשה. מה לך שפלוני מבין את הרעיון שלך? כל זמן שלא הרגישו לא הוסרה ביניכם שום מחיצה. רק הרעיון, שנעכל ונבלע לתוך העצמות ונמזג לתוך הדם ונשתלשל לתוך הלב ונהפך לכוח הפועל להשפיע על הלך הרוח ועל אורח החיים, הוא רעיון בפועל. ורק רעיון שבפועל כוחו יפה לקרב לבבות. אין אנשים מתחברים יחד אלא במידה שמסוגלים לפעול יחד לאורו של רעיון מכוון אחד.
בעצם השיחה אין עומדים, כמובן, על סף הפעולה. לא כל שיחה היא גשר לפעולה. אדרבה, שיחה המכוונת לפעולה לאלתר, גורמת אולי התרחקות. טעם השיחה בחירות שבה. כמוה כמלאכת מחשבת, שכל כוונה אישית פוגמת בה. אבל גם היצירה האמנותית, שאויר העליון של חירות גמורה נאה לה ביותר, אינה חיה בעולם של הפקר. חירות אינה הפקרות. החירות חמורה אף מן החוק. בן־חורין חייב להיות מחוקק לעצמו. מלאכת מחשבת מחייבת אמת, היינו, נאמנות לחוקי הרוח, ליציבות החזון. כשם שסוף כל מעשה במחשבה תחילה, כך יסוד כל מחשבה ותכליתה במעשה. אף השיחה בת החולין תיבחן לפי ההכרעה שיש בה לעשיה משותפת, או לשתי פעולות של שני יחידים העולות בקנה אחד בספירת הנאצל.
אולם בשיחה בעצם שטפה אי אפשר להכיר את ההכרע שבה. חן השיחה על בעליה. שניים מתחדדים ומתחממים יחד. דרך כלל שופטים יחד מתוך הבנה הדדית איזה שלישי. לכאורה מסכימים זה לזה, מבינים זה את זה. אבל יתכן, שההסכמה שביניהם שרויה רק בעולם הדיבור, וכשתיתרגם לשפת המעשה יתחוור שלא ראי זה כראי זה. זה אומר דבר אחד וחברו שומע דבר שני. זה הביע דיבור במובן אחד וחברו גלה בו פנים אחרות לגמרי. נמצא, הם דברו בשתי שפות. מי שלמד שפה זרה מתוך קריאה בספרים, ואפילו התמחה בכל חוקי דקדוקה ושנן על פי משפטים רבים. בכל זאת אין השפה שגורה ורהוטה בפיו. הוא מגמגם בה. הוא יודעה ואין יודעה, כנראה, על בוריה. ידיעה משמעה בטחון בידיעה. אך המדבר בשפה זרה אין לו בטחון בידיעתו. לעולם חוסר־בטחון מעיד על חוסר ידיעה. הוא הדין בשפת ההגיון, האמת והיושר. יש יודע הגיון, ואינוֹ בטוח בו, יודע אמת ויושר, אבל אינו תקיף בהם; מסכים לעיקרון זה או פלוני ולא במלוא הלב.
אנו רואים כמה מרובות הדרגות בדוברי־אמת. יש שהאמת היא להם שפת־אם. ויש שהאמת היא בפיהם שפה לועזית. מכאן הסבר לרוב אי־הבנות, המגיעות פעמים לידי קטטות ומחלוקות. כל אחד טוען כלפי חברו: כלום לא אמרתי לך? וכלום לא הודית לי בפירוש שהסכמת לדברי? הבטחת לי לפעול בכוון זה, הלכת ופעלת בכיוון ההפוך. הלא אתה קל־דעת. ואילו חברו מנצחו בדברים וקורא לו שקרן ונוכל. לא עלה כלל על דעתו, טוען הוא, להסכים לו. ויתכן שלא זה קל־דעת ולא זה שקרן ונוכל, אלא אלו ואלו דברי הבנה בלתי מוגמרת והסכמה בלתי נחרצה. דברו בשתי שפות, או לא דברו כלל, אלא גמגמו. שיחם היה נעים להם מאד. המרירות והאכזבה באו לאחר כך. הנה מה שלמדתי היום בשיחתי עם מר… המביע לפעמים הסכמה לדעותי.
קי"ח. משבר הנושאים ונושאי הכתרים 🔗
אף המשבר הוא מקצוע לרבים. כלום אינכם מכירים את אלה, שעל המשבר פרנסתם? או שמא אינכם שומעים את הזמזום החקרני הממלא תמיד את האויר על משברים? משבר המוסר, משבר התרבות, משבר החנוך, משבר השירה, משבר התיאטרון. וכך משברים לרוב. אמנם, המשבר קיים תמיד. אך מלבד המות של תמיד יש חיים של תמיד, ובצדו של כל משבר יש שובר המשברים. הכל תלוי באדם. נאמר “ובחרת בחיים”. וכך יכול הרוצה לבחור במשבר המשברים. אין המשבר אלא שטר ששוברו בצדו. חושבני שהמשבר הוא נושא רב־להציל לרבים בשעת מחסור בנושאים אחרים. נמצא שנושא המשברים בא לחפות על משבר הנושאים.
אם לדון לפי רוב מאמרים של כותבים מחוסרי־נושאים אנו עומדים כעת בעיצומו של משבר בספרות הצעירה. וזהו באמת פלא גדול: צעירה זו כבר הגיעה עד משבר. בסך־הכל היא בת כמה שנים והכתיבה על המשבר שלה היא גם כן בת כמה שנים. ובכן, אימתי הספיק להתחולל אותו שפל, הבא על הרוב לאחר גיאות, שהוא בעצם עיפות לאחר מאמץ רב־שנים, “ויכולו” של יום השביעי, במוצאי ששת ימי המעשה? לפי עניות דעתי הספרות הצעירה במידה שהיא טובה היא המשך של הטוב שבזקנים, ובמידה שאינה אלא ראָפורטאַז’ה בת צבע מקומי וטבע זמני לא כל שכן שהיא המשך של מה־שהוא ישן־נושן יותר. כי כידוע קדמו “הכרוניקות” לסיפור האמנותי.
הרומאים היו מעריצים אלים רבים, שלהם ושל כל העמים והשבטים שנכבשו על ידיהם, ולכבודם הקימו אנדרטות לרוב. היו כל רחובות רומא הומים אלים נצבים כמו חיים, ויש אומרים, שהאלים היו נראים לא רק חיים, אלא גם מתהלכים. אמרו עליה, על רומא העיר, שהאלים מצויים ברחובותיה יותר מן האנשים, וכל היוצא לשווקיה ולאסטרטאותיה לחפש אדם, מוצא אל. רומז אני בדברי כלפי הפרסים בישראל. יש לנו, כמדומני, כעשרים פרסים, כל עיר פרס. כל פרס נחלק לשנים, הרי ארבעים סופרים לשנה. וכמה יש לנו בסך־הכל סופרים. כמנין הזה, כן ירבו. לימים יצטרכו לחפש בנרות סופר שאינו בעל פרס. כל שירצה לראות סופר בשר־ודם ומצא חצי־אל נושא על ראשו כתר של פרסים. חושבני שאני ועוד מזומן קטן נצטרך לשמור על צלם האדם, אם ירצה השם.
קי"ט. נקודות 🔗
א. הפחד מפני השיחה 🔗
רבים נוטים לגלגל בשיחה על הא ועל דא, אבל כמה מעטים מוכנים או משתוקקים לפחות, לשוחח באמת. חושבני שכשם שמצויה אצל רבים האימה מפני החלל, מפני המרחב, העומק או הריקן, כך מרובים אלה שטבועה בלבם אימה מפני שיחה לאמתה, שיש עמה התקרבות פשוטה וסילוק מחיצות. וראה: פלוני שנאלץ מטעמי נימוס או בלחץ חיצוני ליטול חלק בדו־שיח מיד הוא מערים על אחרים וגודר עצמו בתיל של בדיחות והלצות, הנותנות לו ידים ורגלים להתחמק מעצם העיקר, מן הנקודה. הבריחה מן הנקודה ולא חיפוש אחריה והחתירה אליה, היא תכלית השיחה הרווחת בין הבריות בימינו. מאחר שאנו זקוקים מאד לאשליות, ומתוך כל האשליות המרובות חביבה עלינו ביותר האשליה, שאי־אז בעבר היו ימים טובים מאשר כעת, מדמה גם אני שכוחם של דורות ראשונים היה יפה לאין ערוך לאמנות השיחה. נסתלקה מאתנו האמנות הזאת הואיל ונכנסה ללבנו יראה מפניה. אין בנו עוד סגולת האינטימיות. עם התמעטותה של הקרתניות אפשר שאין אדם רוצה עוד לדעת מה מתבשל בקדירתו של חברו. אבל מה נחמה בזה? הרי חדלנו להתענין גם במה שמתבשל בחדרי לבו של חברנו ובמה שתוסס בנפשו. תש כוחה של השיחה כי נשתלטה אדישות יתירה בין אדם לחברו. יחשוב זולתי מה שיחשוב, ירגיש מה שירגיש, יהיה עולמו הפנימי כספר החתום לפני. לא איכפת לי. אין אדם שווה בעיני אלא כדי הלצה קלה, בדיחה נעימה או שאינה נעימה. מה תימה אם האנקדוטה נעשתה נשמת החברה. היא לבדה פודה ומצילה בכל כינוס ומסיבה. אלולא היא היו בני אדם בורחים לא לבד מן השיחה, אלא גם זה מזה.
השיחה לאמתה תיבחן ברוח בעזרה ההדדית המפעמת אותה. שנים או מנין גדול יותר של אנשים המשוחחים ביושר, חותרים בצוותא לקראת נקודת־הבנה, לקראת הנקודה – והם שמחים על כל קרן־אור הקורצת אליהם לליכוד ולחברותא. הם רוצים למצוא יחד דבר־מה. ואילו השיחה הערמומית, הגובבת בדיחות ופסוקי־ליצנות, מגמתה לגלות קוי־הפרד, לציין חילוקים ולהקים מחיצות, או לערום מכשולים והסתיגויות. המשתתפים בשיחת־ליצים זו שוקדים לאבד יחד דבר־מה. כל שוחרי עזרה הדדית ראוי להם ליתן את הדעת על השיחה כבית־ספר של יחסי אהדה.
ב. עלי הגיון בכנור 🔗
אילולא אני חושש הייתי אומר, שזהו אחד הבטויים האהובים עלי ביותר מתוך מכמני לשוננו. עלי הגיון בכנור – איזה צירוף־מלים מופלא וסתום, מופלא משום שהוא סתום. ולפי שהוא סתום אפשר לייחד לו הרבה כוונות ומשמעויות. בכנור המית הלב וסוד שיח הרגשות. אבל אין שפך שיח הנפש שולל לחלוטין את שיתופו של השכל הפועל והלך ההגיון. כלכל לא אוכל בחינה זו, הגוזרת את האדם לרשויות נפרדות ולספירות הסותרות זו את זו: שכל לחוד ורגש לחוד, בשר לחוד ורוח לחוד. חיים מצד זה ומחשבה מצד זה, יצרים מכאן ורוחניות מופשטת ונאצלה מכאן. כל הגורס כך מדלדל את האדם ועושה אותו ננס. כשה מזה: פלג־גוף או פלג־נשמה. או שהוא חסר־דעה חש רגשות, או שהוא הוגה דעות חסר־לב; עני ממעש או אביון מהשגה. אך האדם הוא קומה שלימה. כל חלק שבו, כל פניה, כל תנועה והעויה, כל תופעה זוטא שלו הם מעשי־מרכבה של בשר ורוח, גשמיות ורוחניות, חמרנות והפשטה. בכל רסיס מחשבה שלו פועל רגש ומקול דפקו של הרגש יוצאת תמיד בת־קול של תבונה. עלי הגיון בכנור – זהו האדם. וכל מה שנגזר ממלת הגיון זו, כגון הגות, הגיג, הגה, חמרים יקרים הם מאד. רבות מחשבות בלב איש ורבות הרגשות בשכל אנוש. כלי הנפש מתחלפים על הרוב זה עם זה בתפקידיהם. הלב הוגה, השכל הורה, הרגש מחשב, המחשבה נרגשת, הלשון נאלמת דום וכל עצמותינו תאמרנה. כזו היא מידת הכנור: רב מיתרים הנהו.
ק"כ. פלוני החכם 🔗
למה כותבים כל כך הרבה מחקרים ומסות ורשימות פרשניות על פלוני החכם? הרי ספריו פתוחים לפנינו, יקח אותם הקורא ויבושם מהם, יקרא, ילמוד, ישאל על פיהם לנתיבות עולמו. לא די שחוקרים ומפרשים אותו, דורשים בו אכין ורקין, מונים בו מלים ומצרפים אותיות וסומכים לו מראי־מקומות ומכניסים לתוכו כוונות. אפשר אין הם מבארים ומבהירים כלל, אלא סותמים ומאפילים אותו. לאמתו של דבר דרך הפרשנות לסתום את המעין, להעמיד הרבה כלים בינו לבין הצמאים לו, להקים מחיצות, להמית את הטבע החי. תמה אני: למה כל כך הרבה קופצים על פרי טוב בשדה הרוח להוציא לו מוניטון ולהסביר את טעמו וריחו? מי אשר חיך לו וטעם וחוש־ריח לו יריח. ומי שאין לו מה יוסיפו לו. מן היין עצמו לא נשתכרו, באים הללו ומוהלים את היין – ויהיה טוב יותר לשתיה? רואה אני חכם ואמן גדול שרבים פרשנים טופלים עליו, כאורח נשוא־פנים שבא למדינה, וממנים עליו הרבה שושבינים להולכה ולהבאה; הללו מאכילים אותו והללו משכיבים אותו; הללו מרכיבים עליו את משקפיהם להביט והללו מכבדים אותו בקביים; הללו מדובבים אותו והללו מסובבים אותו סתם כך. אין לו חופש ולא נופש. לא שעה קלה של בדידות. מהומה כזאת מקיפה תמיד כל אמן גדול, שאין מניחים לו להתייחד עם קהל קוראיו וצופיו ואין מניחים לקהל לעמוד אתו פנים אל פנים ולב אל לב. רעש זה, דוחק זה, המהמת זו מסביב לכל מחונן, שזכה להיות גם מפורסם, חוששני, כוונת מכוון יש בדבר. כל אמן גדול יש בו ניצוץ של פרומתיאוס. הוא בוער ולוהט. חוששים, כנראה, שמא הוריד ממרומים להבת־שלהבת. מה עושים? מתרבים התלמידים היוצקים מים על ידיו וממטירים עליו מחקרים לכבות את האש, שלא תצא חלילה ללהב להבעיר את קמת הקפאון.
קכ"א. היכל סוקולוב 🔗
… בעתונות נתפרסמה היום החלטת אגודת העתונאים בארץ להקים היכל על שם סוקולוב. היכל למה: לעיון־לימוד, לריכוז המחשבה, לחשבון הנפש? וכי רבים עוד בימינו העתונאים, הפועלים בעבודתם כבני היכלא, העושים את הגיון־לבם והגיגי־רוחם קו מנחה בכתיבתם? עתונאי בימינו הוא איש־עתי ואיש־עטי, נשא בזרם הרגע ומתכוון לפי משב הרוח, שליח ובלדר, שופרם של המדינאים והמנהיגים או קונכיה של קוראי העתון נותן־לחמו. אפילו העתונאים, המצויים עוד בכל מדינה, ומספרם קטן ביותר, שיש להם כשרון וגם חשק להשפיע, מקבלים על הרוב השראה מן הממונים עליהם. עתונאי בן־חורין, השופט לפי הגיונו ונמלך במוסר־לבו, היינו, עתונאי של דעת עצמו ממש, הוא יקר המציאות. ואפילו יתחברו כל היחידים הנדירים האלו בני כל אומה ולשון לא יהיה בהם כדי להוות אגודה קטנה אחת. ואם כך מה ענין אגודת עתונאים סתם להיכל סוקולוב?
הוא הדין קשה להבין: מהו ואו החיבור, מלבד השיתוף המקצועי במשמעו החמרי הגס, העושה את העתונאים לאגודה אחת? לא די שאין ביניהם שום דבק רוחני, קיים ביניהם הרבה חומר־נפץ. חבילתם מפורדה מעיקרה. זה עתונאי מימין וזה משמאל. זה מכשיר מה שזה מטריף, ולהיפך. זה מטיף לאכילת חזיר, וזה, להבדיל, לאכילת מצה שמוּרה. זה עונה אמן אחרי כל מעשי התעתועים של שליטי עולם המחר וזה אומר שקץ תשקצם. זה משרת את הרחוב. זה מפיץ פורנוגרפיה, זה פוסל את חברו, הכותב בעתון המפלגה היריבה, בכל מום רע שבעולם – וכולם יחד יושבים באגודה אחת, אוכלים בשר וחלב בצלחת אחת. ולא עוד אלא שעומדים כעת להקים להם היכל משותף – ועל שם סוקולוב דווקא.
הענין המקצועי אינו דבר בטל, אבל דבר גדול איננו, ובוודאי שאיננו בר־ערך רוחני, שיש לו שייכות להיכל. כן, משכורת, תוספת יוקר, ותק, קבלת ידיעות ממקורות יודעי־דבר – אבל מה צריך בהיכל, ועל שם סוקולוב דווקא? מה לכוהן זה ולבית הקברות?
סוקולוב היה עתונאי במשמע של זמנו, ולא במשמע של הזמן הזה. הלשון מפגרת ת“ק פרסה אחרי החיים. זמנים חדשים ומושגים חדשים – והיא עוד מגלגלת במונחיה הישנים. סוקולב היה עתונאי כפי שהיו הרצל, היינה, וולטר, אחד העם, ברנה ואחרים קרובים למשפחה זו, כל אחד לפי דורו ולפי מעמדו ושיעורו. ובימינו קרויים על הרוב עתונאים רוכלי־חדשות וכותבי “סיפורים” מגרים, אמני ה”גוספיס“, רבני הרכילות. סוקולוב היה פייטן; עתונאי בחסד המשורר; תלמיד חכם יהודי גדול. לא חיקה דוגמאות מן החוץ, אם כי היה בן־בית בכל החוץ ונהירים היו לו גם שבילי פריס כשבילי דנהרדעה ופומבידיתא. קודם כל היה מורה ומחנך, מדריך ולא מודרך, אם כי היתה לו אוזן קשבת לדעת הקהל. אמן היה בכל תנועותיו. מראשוני הצופים לבית ישראל ומן האחרונים שבהם. אמנם, בית ישראל בימיו היה רק בית ולא ישראל, ואף בית לא היה, אלא סוכת דוד הנופלת, ולא היה לנו כלל מגדל, אבל סוקולוב היה צופה. עתונו שימש בית ועד, בית כנסת, ישיבה ואוניברסיטה קטנה, וגם מעין מורשון בזעיר אנפין. הנ”ס העורך שימש בו ספיקר ראשי. וכשם שהיה נקי־דעת היה גלוי־פנים. הוא לא כתב בהעלם־שם. הוא לא היה כלל מסוגל לכתוב בהעלם־שם: סגנונו המיוחד הלשין עליו. חותם אישיותו ניכר בכל פסוק היוצא מקולמוסו. מידה נאה היא לבלי לכתוב בהעלם־שם. מידה נאה מזו לבלי להיות מסוגל לכתוב בהעלם־שם. סוקולוב לא היה מסוגל גם משום יחוד לשונו וחנו המיוחד. כל פסוק שלו מצווח על בעליו. הנה, הוא היה רב. אין הוא נכנס בשום מסגרת של ערב־רב. צער לי לראות את השם הזה מתנוסס כשלט מעל להיכל המלאכה העתונאית של ימינו. הוא הרי יפה־רוח היה. וכי אין זה מעשה בשותי־יין, שהקימו מועדון על שם אחד נזיר?
מדי דברי בסוקולוב לבי יהמה לו. הכל תלוי במזל, אפילו סופר ומורה והיכל. אך אין מזל לסוקולוב. עד שבונים היכל על שמו, שאינו מוסיף כלום להודו ולזיוו, לא נמצא מי שידאוג לכינוס מבחר כתביו, שהם אוצר בלום של תורה, חכמה ופניני לשון. אף לא זכה עד היום לפרק־הערכה כראוי לו. על קטנים ממנו מחברים מחקרים לגלות בהם צפונות שאינם. והוא מחבר “האישים” עדיין עומד ומצפה לאיש כגבורתו לצור את צורתו במסה ראויה להתכבד.
הכתיבה על דפים אלו, שהם פרטיים לגמרי, פוטרת אותי מן הפולמוס. לא נעלם ממני יחס קלות הראש, הנהוג בין חוגי הסופרים, לגבי סוקולוב. כן, אומרים הם, הוא ידע הרבה, היה מומחה לכל, אבל חסר הוא משהו שהוא עיקר. קשה לי להשיג טיבו של “משהו” זה, שמבטלי סוקולוב חפשו בו ולא מצאוהו. תאמר: רוח הקודש. כלום אפיטרופסים הם לרוח הקודש? לא, אין הם מזכירים שם מפורש זה. הם מעדיפים לומר: “משהו” חסר. יש, כנראה, “משהו”, שהם, המבקרים, באו בסודו, וסוקולוב לאו. אצל אחרים סוקולוב נמצא פסול על שום שלא ידע חכמת הצמצום. ואולי לכך מתכוונים בעלי ה“משהו”. סוקולוב פסול משום שלא היה בעל “משהו”, אלא בעל שפע. השפע הוא חטא. הכלה יפה רב מדאי. וזהו החסרון.
קכ"ב. רעיון מחריד 🔗
… היום, בהמולת הרחוב, עברני רעיון מחריד: צא וראה בגורלו של סופר. אחרי שהוציא כל ימיו ביגיעה על מלאכת הספרות יכול שנפקחות פתאום עיני שכלו להבין, שלא קנה לו עדיין שליטה בחכמת הלשון ולא בא כלל בסוד בנין המשפט ללא דופי. הוא כבר עשה הרבה ספרים, ובכל זאת לא נעשתה הלשון מכשיר גמיש בידו. הוא עודנו סופר בפרוזדור. לטרקלין לא נכנס. אילו הכוח בידו היה עכשיו מתחיל מבראשית, כי רק עכשיו נודעו לו כבשוני סגנונו, ההולם את ילדי־רוחו. אילו… אך, אהה, כבר תש כוחו, ליצירה. כל זמן שחלם, לא היה לו פתרון; כיוון שמצא את פתרונו, נסתלק חלומו.
קכ"ג. מחשבה בלילה 🔗
לילה. כחצות. מנורת החשמל מפיצה אור מבהיק בלתי רגיל. אותה נורית בשעות הלילה המאוחרות מושכת זרימה חשמלית חזקה, מאחר שהצרכנים מתמעטים ותחנת הכוח תורמת ביד רחבה יותר.
אך מחשבותי מבהיקות ונמרצות יותר בשעות הלילה המאוחרות, משל תחנת הכוח של שכל העולם מזרימה כעת, שרבים ישנים או מתבטלים בשעשועים, למעטים הנצרכים לה מנות גדושות. מפחד אני שמא אעבור את הגבולות כשרי לקליטה, שמא אגיע בזינוק בלתי זהיר למקומות הספר הממוקשים על הרוב. יש סוף לרשות ההפלגה לערפלי אין־סוף. כל אחד זכאי להגיע לגבול מסויים, הוא גבול אחרון שלו. אולם את החשבון צריך לעשות בראשית ההפלגה ולא בתוכה או לאחריה. חשבון יש לעשות הרחק מן הגבול, כדי שלא להיות פושט רגל ולשוטט בנכר ללא פרוטה מזומנת בכיס. שם בתחנה הסופית אפשר חלילה להיתקע ללא מוצא. עולם השכל זרוע מוקשים גם ביום. מחשבה היא מסירות נפש וסכנת נפשות. והיו חייך תלואים לך מנגד – גם בחיים המחשבתיים הכתוב מדבר. מחשבה טעונה מתינות, זהירות וישוב הדעת. קל וחומר בלילה, שהשכל הנעלם משפיע אז בעין יפה. אהה, יכול שתהיה שליטה לעין רעה. ר' פנחס מקוריץ כתב בצוואה לבניו, שלא ידורו בערי הספר. הוא פחד מפני המקומות הסמוכין לגבולין.
קכ"ד. הויכוח והזבוב 🔗
כל פסוק היוצא מפינו הוא ויכוח נסתר עם מי־שהוא. חם, קר, יפה, מכוער, טוב, רע – לעולם אין הכוונה אלא להוציא דעה שכנגד. ספר, המדבר כביכול אל כל קהל, מכוון את מחשבתו כלפי אחד נבחר, שאין הוא פורש, אמנם, בשמו, לסתור את דעותיו. נמצא, כל שיח הוא דו־שיח וכל דיבור ויכוח. אף על פי כן רוב דעותינו, שאנו מביעים בפומבי, אינן נקלטות בלבבות. מכל מקום אינן נקלטות לאלתר. דומה, הקהל קונס את המדבר בשער ואומר לו: כיון שאתה מדבר אל כלל הציבור, ולא לאחד במיוחד, אין אף אחד מאתנו רואה עצמו מחוייב לדעת מה אתה סח.
ענין אחר ויכוח עם פלוני בפירוש – מיד הקהל מטה אוזן. הויכוח הפומבי חביב על הבריות. ובכך מעלתו. חסרונו, שעל הרוב הוא נוטה מן העיקר ונאחז בטפל. טבע הויכוח לגרור את שני הצדדים לצדדין. אף הקהל אינו מתענין בענין הנידון אלא באופן הדיון, ב“מי מן המתווכחים ירביץ במי”. אין דרך הויכוח לברר וללבן, אלא לטשטש ולסבך. בזירת הפולמוס אין כל תרופה כנגד הסילוף. אתה מטיל על עצמך חובה להיות מנומס, עניני, חף מקנטור – ועל כרחך הנך מקנטר ומיתקנטר, נסחב אל הצד בידי עצמך ובידי זולתך. ענין הפולמוס נתון לפי טבעו במדרון. סורו רע. פלוני בקתדרה מדבר אליך חכמה ואתה רואה אותה שעה זבוב פורח ושומע זמזומו. לכל ויכוח יש זבוב מזמזם. שני הצדדים ואף הקהל מסיחים דעתם מן העיקר ומדיינים בזבוב. כנגד הזמזום המלפף כל פולמוס אין עצה. כל בירור עיוני בפומבי סופו להתנוון. בשביל לברר דבר צריך לרדת לתוך נבכיו. אולם טבע הויכוח לעצור את המתנצחים בתוך המים הרדוּדים להשתכשך שם להנאת קהל הסקרנים. כל יריב טורח להביא ראיה, וכאן רק ראוה ומשחק. “עדיין לא נתפסתי לאמיתותו של המאמר – אומר פרויד – שהקרב הוא אם כל הדברים”. “אדרבא, סבור הייתי, שמה שנקרא פולמוס מדעי אינו פורה כל עיקר. קל וחומר שכמעט תמיד מרובה בו היסוד האישי. עד לפני שנים מועטות יכולתי להשתבח, שפעם אחת בלבד נתפסתי למחלוקת מדעית כהלכתה עם חוקר אחד. סופו של דבר שהתרועענו ועד היום ידידותנו שרירה וקיימת. אך ימים רבים לא חזרתי על נסיון זה, משום שלא הייתי בטוח בגמר כזה”. אין לנו להסיף אלא, שלא זו בלבד שאין הויכוח עלול להקנות לנו ידידים, אלא עשוי לפקוח את עינינו לראות מה זעוּמה מידת הידידות בעולם.
קכ"ה. פליטת־פה 🔗
הגורל עשאני “יורד” לפני התיבה לעתים מזומנות, ומה יעשה איש עתי ולא ישא דיע? שנים נוקפות ופניך לתיבה. הלב נוקף: אל מי אדבר? מי מטה אוזן? מי שומע? אין שומעים, כמדומה. ולא היא. שומעים. הנה פגמת באיזו ספירה של דגש חזק וקל, נכשלת בפליטת־קולמוס, הבאת בדל פסוק מן התנ"ך שלא במלואו או הקדמת דרך מקרה או במחשבה תחילה סיפא לרישא – והנה פתק אחרי פתק עפים אליך לתיבת הדואר שלך ומכתבים מורצים אל המערכת לתקן את השגגה ולהתריע על המעוות, ממש כבבית הכנסת שעה שהקורא בתורה נכשל חס ושלום בפליטת־פה. משמע: קוראים. מה? או שמא קוראים רק את השגיאות של הכתוב, רק את פליטת הקולמוס, רק את החטאים כנגד הדקדוק.
שנים נוקפות. אתה מביע דעות על כלל חזיונות. אין תגובה. תגיד מה שתגיד – למי איכפת? אין אנו חיים בזמנים של ויכוחים עיוניים. אבל פתאום לפתע נגעת במה שהוא צדדי – והנה התעוררו.
קכ"ו. נסתרים לחרשות 🔗
קבלתי פתק מפלוני… מכר ותיק. שזה כמה שנים לא נזדמן לי להיפגש אתו, ובקשה לו אלי לטלפן אליו משעה… ועד שעה… רצונו לשוחח עמי בענין נחוץ. סתם ולא פירש: נחוץ למי? צלצלתי אליו בחדר המערכת ואמרתי את שמי. שאלני קול: מי מדבר? שוב פרשתי בשמי. חזר ושאל הקול: מי? חששתי שמא טעיתי בכתובת ושאלתי אם הוא מר פלוני… שאלני הקול: מה? אמרתי לו: כלום אין כבודו מר פלוני… ששיגר אלי פתק בדבר פגישה… שמעתי בתשובה: יואל כבודו להרים את קולו. חזרתי ושאלתיו בקול רם ובהטעמה: האם כבודו הוא מר פלוני?… בקשני בן־שיחי לחזור על שאלתי, כי הוא לא שמעני כראוי. שוב מלאתי את בקשתו בתוספת הרמת הקול ובהטעמה יתירה. לבסוף נכנס, כנראה, קולי לתוך אזניו וענני: כן. זה אני פלוני… ומי כבודו? צעקתי את שמי לתוך השפופרת. הוא קלט את שמי.
כעת התנצל לפני שלא שמע תחילה כי אני מדבר אליו. הוא הכירני לפי הקול. השנים, אומר הוא, עושות מחיצות בין אנשים. יתכן, שאילו פגשני ברחוב לא היה מכירני כלל. שנים משנות את הקולות ואת הפרצופים. עכשיו הוא מפציר בי לסלוח לו שהטריחני לצלצל אליו. רצונו לבקש ממני טובה אחת… לקרוא מפרי רוחו מסכת לא קטנה ולהגיד לו חוות דעתי. בטוח הוא שעלה בידו לכתוב משהו מעניין ומאלף. אם אני מבטיח לו לקרוא את הרשימונת שלו בעיון, מוכן הוא להמציאה לי על ידי הדואר, בתנאי שאריץ אליו את חוות דעתי בהרצאה מפורשת על האור המעט שביצירתו וגם על הצל הרב שבה. הרי אין אור מעט בלי צל הרבה. הוא מעיז לבקש ממני הבטחה מפורשת, לא כי הבטחה כפולה, שאקרא את הרשימונת עד תומה – ולא כדרך הסופרים הקוראים לפי השמועה רק את יצירות עצמם ומשל אחרים לוקקים טיפה כל שהיא, מריחים קצת פה וקצת שם – סוף־סוף היינו מכירים טובים לשעבר, אם כי השנים הרחיקונו קצת… ולא איכפת לו כלל אם פסק־דיני על יצירתו יהיה חמור, אם כי אין הוא מניח כלל, כי הרשימונת ראויה לפסק־דין חמור. היא, כמדומה, עלתה יפה.
אמנם, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כלום נחתום הוא? אין לו כל כוונה להתייחד בקהל הסופרים. מכל מקום אין הוא סופר שמלאכתו בכך. היתה לו שעת רצון וכתב מה שכתב. מבין הוא, שהרישימונת טעונה אולי עוד קצת ליטוש. הסגנון צולע מסתמא. אבל הרי זה עסקכם, הסופרים, לברר להדיוטות שכמונו קצת עיקרים בסוגיה זו. ואתם הסופרים הרי אוהבים להורות לאחרים. מורי־דרך אתם. והנכם מצפים לזקוקים. תסלח לי שאני מאריך… חביבה עלי השיחה אתך. בדברי עמך הריני מעלה על עצמי שהפלגתי למחוז העבר… לתקופת הנעורים שלי, מעבר לשנים הבוגדות. כעת אני מוכן לשמוע ממך אם הצעתי, כלומר, בקשתי, מתקבלת על דעתך, ואם ראוי אני, מכר ישן, בעיניך לטפל בי קצת. אם דעתך מסכימה עמי אהיה לך אסיר־תודה כשתואל להגיד לי היאך וכיצד נסדר זאת… זאת אומרת… גם כמה זמן דרוש לך כדי לקרוא בעיון את הרשימונת ולנסח אלי את תשובתך… רצוי לי, כמובן, בכתב, אבל אם תרצה בעל־פה דווקא אשמח מאד לבקר אצלך.
כשסיים את הפרשה, שהועברה אלי דרך השפופרת בשטף רב, הגיע תורי לתשובה. אך המלאכה לא היתה קלה כל עיקר. על פסוקי הראשון, שהריצותי אליו בשפופרת, נאלצתי לחזור שלוש פעמים, הוא הדין על השני והשלישי; ולפי שהסמיך לסיומו של כל משפט שלי קריאת־בינים לסתור, לא היה כל סיכוי לבוא לידי הבנה באמצעות השפופרת. השנים עושות, כנראה, את שלהן. הן הכבידו את שמיעתו של בן־שיחי ופגעו, כנראה, גם בגרוני. לאחר שהשמעתי חצי־תריסר פסוקים כפולים ומכופלים חשתי צרידות. לא היה טעם בהמשך הדיבור. ניצלתי את האפשרות להגיד לו בשארית כוח הצעקה שלי, שאודיע לו באגרת את תשובתי כיצד לסדר את הענין.
המעשה הפליאני ואף הדהימני משתי בחינות.
א. מצד ניסוח בקשתו.
ב. מצד התעלמותו של בן־שיחי ממום החרשות שבו.
ובשתי הבחינות פעל כך, כאילו אני נצרך לו. הבחינה הראשונה נראתה לי שתיל מגן האיוולת רחב הידים, שאין בו עוד כדי להפליא, לא כל שכן להמם. כנגד זה נוהגו בחרשותו כאילו אינה כלל, הפליאני ביותר.
אותה שעה ישבו עמי בחדר שני עדי־שמיעה ללבטי ליד השפופרת. אחד מהם מכר קרוב, והשני מכר לשלום עליכם מרחוק ולשיחות חטופות בפגישות מקריות ברחוב. שלא מתוך מחשבה תחילה כמעט התחלתי להסיח לפניהם את תאונתי המוזרה על עברי פי השפופרת. כיוון שפתחתי בדיבור נתכופף אלי המכר מרחוק והקריב את כף־ידו אל אזנו להגברת השמיעה, בהמליטו מפיו, לפי כל הסימנים שלא מדעת, את הקריאה, העצובה והנואשה מקצת: מה? מיד נצנץ בי הרהור להיזהר בדבורי, ומכל מקום לצמצם את סיפורי, ובכל אופן לבלי להבליט את המגוחך שבו. ולפי שהרגשתי מיד, שסיפור זה בלי המגוחך שבו יהיה חסר את המלח, כלומר, את העיקר, כבשתי בי את יצר הבדיחה, עשיתי את הענין קפנדריה לענין אחר והבלעתי את סיפור המעשה בהסחת־דברים צדדית לגמרי. דומה, יצאתי בשלום.
בין כך וכך פרש מאתנו המכר לשלום עליכם במראה מאוכזב. לעולם אנו מצטערים על אבידה. על אבידת בדיחה לא כל שכן. היינו כעת שניים.
פתח ואמר מכרי הקרוב:
– בעצם לא תפשתי כלל מה התחולל כאן. ניכר היה, שיש לך לספר דבר־מה מבדח, ומשעשע מאוד, אך פתחת בכך וסיימת בעורבא פרח. אני אחת ניחשתי, שהתרשמת מאד מאיזו תאונה מגוחכת שהתרגשה עליך בשפופרת ואף בקשת מלכתחילה לשתף גם את שנינו עדי השמיעה. ובדין, כל אחד רוצה לשתף את חבריו, ואפילו את מכריו הרחוקים, בסיפור מגוחך, להנאות אותם בבדיחה נאה. אין לזלזל כל עיקר ביצר הרע של בדיחה. ומפני־מה פתאום עברה עליך רוח אחרת ומשכת את ידך מן הסיפור? אכן, איזהו גיבור הכובש את יצרו גם על יצר הבדיחה נאמר. ובכל זאת איני מבין: מלכתחילה מה סבור היית והחרטה למה באה?
אמרתי לו: “כדי שלא לגרום דררא של עלבון למר”… – “אבל איני מבין מה אתה סח? מה ענינו של מר לכאן?”. – אבל ענינו לכאן משום שאף הוא לקוי קצת או הרבה במום זה. הכיצד? וכי באמת סבור אתה שאף מר… כבד־שמיעה? – שאלני מכרי הקרוב בהשתוממות גלויה.
“ואתה כלום לא הרגשת בכך?” “בהחלט לא. חכה… רגע… ואולי גם בי נצנץ פעם חשד זה. לא. בהחלט לא. ענין זה לא עלה כלל על דעתי”. “ובעצם כמה שנים אתם מכירים זה את זה?”. “מה שייך? עשרים שנה בערך. ואנו נפגשים הרבה. היו זמנים שהיינו מזדמנים יחד בישיבות ובמסיבות כל שבוע ממש… ואף בזמן האחרון היו לנו כמה פגישות. וכלל לא הרגשתי בדבר. פלא”.
אכן, ואולי לא פלא. פלא הוא שאפשר להכיר אדם במשך שנים, ואולי גם להיות שרוי עמו בידידות, מבלי להבחין שהוא לקוי בחרשות קצת. והרי השמיעה עיקר באדם. הקול עמוק מן המבט. האזנים מן הנפש. הדיבור הוא החיות. הבל הפה חום הנשמה. העיוור, למשל, עשיר מן החרש באמצעי־תחבורה עם הבריות. הוא שומע קול אדם, שירת הציפור, משק הגל, משב הרוח, סערת הסופה, יללות התנים, פעיית העולל, רנן הכנור. אף יכול הוא להסיח את עצמו. אין תענוג גדול מן השיחה. אך החרש מנותק מן הנבראים בצלמו ואף מן החיות והעופות, מן הרוחות, משקשוק המרנין של הגשם, מכל זמרת הארץ. צא וראה, רוב עיוורים פניהם קורנות. אין הם חסרים כלום חוץ מן המראות, והריהם מתענגים על נועם מחזות שדי. לנפש יש עינים משלה. אך לנפש אין אזנים. היא זקוקה לאזנים. ולפי שאדם מחפש תמיד לעצמו אוזן קשבת, נמצא בעיניו החרש הגמור כלי אין חפץ בו. לפיכך פניהם של החרשים, בניגוד לשל העיוורים, זועמים, דעוכים, אטומים ומבוישים. העיוורים עינם יפה בשל הבריות, רוב החרשים קפדנים הם. הואיל והשמיעה היא מלח החיים מתאמצים רבים להסתיר מזולתם מום החרשות. החרשות דרך כלל אינה פוגעת בבת אחת באדם. קמעה קמעה היא מתפתחת. על כל קמעה ראשונה אפשר לחפאות במראה־פנים של פיזור הדעת ובכל נימוק אחר. אמנם, תחילה צריך להעלים רק ליקוי קל, אולם ככל שהליקוי גובר, גוברים והולכים גם הרגל ההעלמה וכושר ההתחפשות. אף מי שכבר הגיע לדרגה גדולה של חרשות עדיין רואה את עצמו מסוגל להעלימה מזולתו. ואמנם, רבים מצליחים.
לכן אין זה אולי פלא כלל, שמתהלכים חרשים למחצה או לשליש, ואף למעלה מן המחצה, נסתרים גמורים. רבים כל כך מרבים להעלים את חרשותם עד שהם גופם שוכחים על הרוב, ששוב אינם קולטים את הקולות כהלכה. שומעים בוודאי קולות – אין אולי חרשות מוחלטת – שומעים בקירוב ובמטושטש, שומעים קולות ולא דיבורים. זכור לי מעשה בנואם אחד שהלהיב את הקהל ועורר באמצע נאומו ובסיומו תשואות ממושכות. האולם היה מלא וגדוש. אף על הבמה נצטופפו אנשים. והנה נדחק ובא, פילס לו דרך במרפקיו ממש, פלוני בעל־קומה ויפה־צורה, עלה על הבמה, נזדקר בתוך הדוחק עד לנואם עצמו, תפס את כפו ולחצה בשתי ידיו בחזקה, לא הרפה ממנה. ובמלמול שאינו פוסק: יישר־כוח יישר כוח! פניו קרנו בהודיה. “מה שמו של כבודו?” שאלו הנואם בתוך הדוחק וההתלהבות הכללית. “מה?” שאל בעל “יישר כוח”. הנואם חזר על שאלתו. והנשאל חזר על ה“מה” המבוהל והמשתאה. לא היה טעם להמשיך. פלוני היה חרש גמור. אבל לבו שפע תודה נאמנה לנואם. הוא שמע, כנראה, משהו. שמע את השמיעה של אחרים, שמע את העינים המלוטשות של הקהל המתפעל, שמע את עצמו, נסחף בזרם האורים של הפרצופים. הוא היה אסיר־תודה לנואם.
לאחר אותה תאונה מגוחכת ליד השפופרת נתתי את דעתי על כושר שמיעתם של רבים ממכרי ונתחוור לי, כמה מרובים “הנסתרים” בתוך החוג שלי. וכשעיינתי בדבר זה נתפרשו אילו סכסוכים ואי־הבנות, שנפלו ביני לביניהם. עיקרם בהעדר שמיעה נכונה. הרבה דברי ריב ומחלוקת נובעים ממקור “נסתר” זה, מתוך חוסר הדיוק שבשמיעה. תחילה באה הטענה למה אמרת? וכנגדה המענה: אני אמרתי? אני כלל לא אמרתי. “כן אמרתי”. לא אמרתי. מכל מקום לא כך אמרתי". “אבל אני שמעתי”. “אתה שמעת ואני לא אמרתי”. ויכוח זה עלול להתגלגל למריבה ומחלוקת.
בין מכרי מוצא אני רק אחד והוא מר ד. ש. שאינו מעלים את ליקוי השמיעה שבו. הוא שומע רק באזנו השמאלית. וכל פעם בשיחה עם חבריו, או אפילו עם זרים לגמרי, הריהו מקדים ואומר: בוא לשמאלי, כי איני שומע באזני הימנית.
חושבני כי אף פרט זה יש לו קצת חלק ביראת הכבוד ובאימון, שהבריות רוחשים לו.
קכ"ז. עצות טובות לסופרים צעירים 🔗
מצוה ראשונה, חברים, מנעו קולמוסכם מלשון צחה, לבושה מחלצות נאות, שותה ממעינות ראשונים, חצובה ממקורות קדומים, הערוכה לפי טבע חוקותיה, שכל משפטיה קורצים זה אל זה כשביבי־פנסים ואומר אל אומר יביע רמזי־הגות. אם תכשלו בזאת יצא עליכם שם של בעלי לשון, שאין לכם כלום אלא לשון.
לאחר שקיימתם כדבעי שמירת הלשון הקפידו כראוי גם על ניביה, שלא יהיה בהם אף אחד הדור־נאה, שיש בו ריח של מליצה טובה, רמז לפסוק, מראה־מקום לפתגם־חכמים, שמינית שבשמינית מאמרי־שפר, שחן המכתם חופף עליהם; ובכלל עליכם להיות מהדרין מן המהדרין בכיעור הלשון, שתהא זו כולה סובין, בטויים ארחי־פרחי, פסולת וכל חלבונה שבשפה, משצף השעה האחרונה. אם לא תהדרו בכיעור יאמרו עליכם, שאתם יפי־רוח ורודפי־מליצה.
חובה כפולה עליכם לבלי להעמיק חקר באמנות הביטוי כל עיקר, שמא תשכילו לסגל לכם ראשית דעת בסגנון, שהוא תורה שלימה וארוכה כסולם שרגליו יורדות תהומות וראשו מגיע להרים נישאים, וכל המטפס עלול להגיע לשלב, שממנו ואילך מתחיל הסגנון האישי, שחותם נפש חיה, יחידה, טבוע עליו. וכל שהוא בסגנון בוודאי חזקה עליו, שכל עיקרו סגנון.
אף מנעו עצמכם מן ההגיון ואל תרבו חקר, אל תדרשו במופלא, אל תשאלו לנתיבות; אל תשאלו כלום. אל תפנו למסתורין, שמא יאמרו עליכם שהנכם חקרנים ויטיחו בפניכם גנאי האינטלקטואליזם. אוי לסופר, שיצא עליו שם אינטלקטואליסטן.
לאחר שהכשרתם עצמכם כפי הצורך בעניני לשון וסגנון חייבים אתם לנהוג זהירות מרובה גם בדרך ההרצאה, שלא תהיינה מחשבותיכם סדורות בטוב־טעם ושלא תכשלו חס ושלום בברק פקחות או שנינות. אנשינו הטובים נפרעים מכל סופר שנמצא חשוד בתבונה. שוכחים לו את כל מעלותיו הטובות, ומזכים אותו בתואר פקח ושנון, היינו, של מי שידוע מראש בכל פתחון פיו שיגיד משהו פקחי ושנון, כלומר, משהו שאין לו כל ערך, אלא בשל פקחותו ושנינותו.
אין צריך לומר, שאף בחירת הנושאים טעונה זהירות ושיקול דעת. אי אפשר, כמובן, לגלגל הרבה בצרור נושאים קטן, אבל ריבוי עניינים בטיפול בוודאי אינה מידה לסופר, שכן מובטח לו שיאמרו עליו, שהוא מתבזבז ומתפזר. אף זו עצה טובה חברים: אל תסתכלו בצד השני של המטבע, שמא תהיו מוחזקים פזלנים לכל צד. אך חלילה לכם למצות איזה ענין שמא תהיו חטטנים בעיני הבריות. לא כדאי להרעיש את העולם על עוול ואי־צדק. הצועק מפריז, כשם שכל מייסר הוא בגדר רואה־שחורות.
עיקר העיקרים, חברים, אל תהיו בני־בית בכמה רשויות החכמה ואל תערבבו פרשיות. מי שאמנותו סיפורי־מעשיות אל יחבר לעולם שיר קטן; והפייטן אל יתקע עצמו לסוגיה שאינה כולה שירה בחרוזים. זה שלבו מתחמץ על מקרי הזמן אַל יהי לו עסק עם תורת הנוי ואַל ינסה קולמוסו להביע דעות על מעשי־אמנות; פלוני שהראה את כוחו בכתיבת פרקי־הגות אסורה לו דריסת־רגל במדור המוקדש לשאלות הזמן. עטרת סופרים צמצום בתחומם. ואיזהו בעל־כשרון שרוח הבריות נוחה הימנו? מי שיש לו כשרון מוגבל לדלת אמות של מקצועו. בעלי מלאכות רבות חשודים לעולם, שאף מלאכה אחת אין בידם. ואין אהוב ונחמד על הרבים מבעל המלאכה האחת. אפילו הלן כל ימיו בסוגיה קטנה אחת, כגון החוקר שלשלת היוחסין של אחד מפורסם; הטורח להתחקות על גלגוליה של אגדה אחת מעם אל עם ומשפה אל שפה; הדופק כל ימיו מסמר משומש של רעיון בלה ונדוש לתוך המוחות; הבוחן ובודק פרסות־ברזל של סוס רב היחש, שרכב עליו פלוני איש המופת. כיוון שהוא דש בענין אחד, יחיד ומיוחד, שמו מתפרסם כמומחה גדול בפרשה נכבדה אחת בקורות העולם והכל מגדלים ומנשאים אותו ואומרים: ראו כמה שקדן סופר זה, כמה עמקן הוא, כמה ברוך־כשרון הנהו וכמה רבה תבונת חכמתו. וכפליים יבורך סופר בעד עמלו אם נוסף לצמצומו במיעוט ענינים הוא מחונן גם בכוח ביטוי־מצומצם, מצומצם עד כדי גמגום ממש. על שכזה הכל אומרים: גדול הוא, דעתן הוא, רב התושיה.
שמעו, דברי איש מלומד בנסיונות, כי לקח טוב נתתי לכם, עצתי אל תעזבו. טובה פת חרבה של כשרון מעט ודרך־תבינות בה, מכשרון מלא סבכי־ריב־וניב, סער וגעש וכל עקלקלות בו.
עיקר שכחתי. אל תכתבו ארוכות, שמא תרגיזו עליכם את המשתעממים. אך אל תכתבו גם קצרות, כלומר, אל תהיו בין לוטשי הניבים הקצרים, שמא תהיו כמתהדרים בחכמה חריפה, או תהיו חשודים על שלטון השכל.
כתבו כך, ככה: כמתכונת. כמתכונת. כאיזו? דווקא זו אינה ידועה לי.
קכ"ח. מסך העשן 🔗
ברחוב. מהלך פלוני, ידיו שלובות מאחוריו, והסיגרה העבה התקועה בפיו מפיצה ריח טבק כבד, סמיך ובואש למרחוק. לפי הילוכו אי אפשר להחליט, אם הוא שרוי במוחין דגדלות או בחולשת הדעת. אמנם, הוא כפוף מקצת לאחוריו, נעגן בידיו המשולבות ומתוך חלקו הקדמי מתבלט כרסו כאילו דרך יוהרה. אבל, אותה הבלטת חלק אחד מישותו על חשבון חלקו השני יש בה גם כן משום ויתור ורתיעה. עתים דכאון פנימי לובש כלפי חוץ צורה גאותנית, כדרך שקטע המקרטע עלול להיראות מרחוק כמכרכר מעשה קונדס. נמוכי־רוח, החוששים משום שברון גמור, על כרכם מתאוששים בזקיפת־קומה או בהבלטת כרס ונראים על ידי כך כדוחקים את רגלי השכינה ומכריזים על מעלת עצמם. אולם הקטר טבק רע, הנודף למרחוק, בריש גלי ובהתמד כזה, שאינו מניח אפילו חרכים קטנים להיסוס ולחששה, מעיד כמדומה על בעליו שאינו מן האסתניסים ושמכל מקום אינו מן התוהים על דברים שבינם לבין זולתם. לפי מעשה הקטורת שלו ברשות הרבים ניכר, שאין הוא בעל עור דק. ואף על פי כן אין לקבוע מסמרות בדבר. מוצא אתה רבים שהם בנמוס ובדרך ארץ, ובכל זאת אינם חוששים לזהם טבק רע או טבק טוב, היינו הך, את האויר מסביבם. לא די שמבאשים את דלת אמותיהם, מקלקלים את האויר גם בבתי־מכריהם ובכל מקום שהרבים מצויים שם. לכגון זה אין חוששים כלל, וכל הקורא תגר על כך אפילו ברמיזה, מוחזק קפדן, נוקדן, שאינו מן הישוב.
פליאה היא: מנין הבטחון להם, שהעולם הוא של המעשנים? הם מקטירים בכל מקום: במועדונים, בתיאטראות, בבתי התפילה, בכל־רכב עירוניים ובין־עירוניים, באניות, בגנים, אף בבתי־חולים, במסיבות, בבית המחוקקים, במקומות עבודה משותפים, מעשנים בכל מקום, ואפילו במקומות, שמתנוססות בהן כותרות באותיות של קידוש לבנה: אסור לעשן! מנהג הוא בכמה מדינות, שמייחדים ברכבות קרונות מיוחדים לשאינם מעשנים. שמא מן הראוי היה להתקין בכל עיר גם רחובות־מקלט לשאינם מעשנים. אילו לפחות חלק קטן של העולם הוקצה לשאינם־מעשנים! אך אין משגיחים בענין זה. מה איכפת למעשנים, שמצויים רבים הנחנקים מריח הטבק, הממלא את הבתים, האולמות, המוסדות והרחובות? אין עשן בלא אש. אף אין עשן בלי דם. צא ולמד, שיש סמוכין בין המקטרת המהלכת ברשות הרבים ומזהמת את אויר הרחובות בערים ובישובים, ובין להט החרב המתהפך בעולם וממיט מלחמות וגורם שפיכות־דמים. כל זמן שהבריות יקלקלו את האויר לזולתם לשם טובת־הנאה של עצמם, מתוך נחת־רוח קטנה מטבק, חזקה עליהם שילכלכו את העולם בנהרי דם ובנחלי בליעל של הרשע והזדון. לא חוקים והסכמים מדיניים יחסלו את המלחמות ויגרשו את הרצח מן העולם, אלא נקיון הדעת של הפרט והסלידה האישית מן הלכלוך והזוהמה. הטבק הוא לא רק סמל, אף גורם מחנק להשחתה. הרבה מידות רעות יש בקטורת זו. המעשן עובר פעמיים על בל תשחית. משחיתים את עלי הטבק והופכים אותם לעשן ומשחיתים את האויר לנשימה. אף מרגיל העישון להסגת גבול הזולת ונוטע שלא מדעת וקצת גם מדעת, היינו, בשוגג העולה זדון, את הרעיון שהעולם הוא שלי ויכול אני לעשות בו כבתוך שלי. כל הנתפס לשגעון שהעולם הוא שלו, שוב אינו פטור מן ההרגשה, שאף מלואו הוא שלו, ביתו שלו, הרחוב שלו, הרכבות שלו, האולמות שלו. לא נברא העולם אלא כדי לשמש כלי־קיבול לריח הטבק שלו. מקומו של הטבק בין גורמי המלחמות. העישון הוא חממה ליוהרה.
קכ"ט. השופטים הנשפטים 🔗
אין שלימות במעשי־אנוש. אפילו היצירה המושלמה רק תמה ולא נשלמה. כי אין שיעור לאפשרות שכלולה. לפיכך כל פרק יצירה מדגים לפנינו במידה שווה את חסד הכשרון ואת סגולת חוסר־הישע הטבוע בכל פעלי־רוחנו, את הגבורה ואת החולשה. ופעמים יתרון הכשר לחולשה מאשר לגבורה לעורר בנו התפעלות. יופי שבכוח הוא הוד. יופי שבכוח הממוזג בחולשה הוא הוד שבהוד. סגנון שוטף, מסכת של נוי שאין בה פגימה, לא פרץ ולא צווחה, מרגיזים, מסלידים, אף מעליבים. הם נראים לנו כמעשי־כשפים. נוהים אחרי הכשפים, אבל אין מתרפקים עליהם. כל כוח שאין עמו כיסופים – והללו נובעים ממקור החולשה – הוא גס. סגנון חלק, עשוי למשעי, אפשר שאינו אלא סגנון, היינו, צורה ללא תוכן, גוף ללא נפש, מכל מקום ללא סערת הנפש. ואילו סגנון זרוע חתחתים, מרושל כל שהוא, קשה במקצת או בהרבה, נאמר גלוי: חסר־ישע לפעמים, יכול שהוא נותן בנעימה תבל של חן, של אמת, של בכי הנפש. איוב, למשל, לא נמצא נפסד בגלל חתחתי לשונו. כל פרק בתנ"ך, הזרוע רסיסי טל של שירה, בין שירת אז ישיר משה וישראל, בין שירת דבורה, בין קינת דוד על שאול, הוא מוקשה בתוכנו וקשה בצורתו. השירה היא מחצב, היא יהלומית, והיהלום קשה. כל סופרי המופת יש בהם עתים רישול של סגנון ועתים שרבוב של הרצאה. הם לקויים באיזה יתר, ומשום כך משעממים קצת או הרבה, אבל חנם עלינו. החן שבהם מכפר על כל פגמיהם, ועל הרוב הוא נובע מהם. דברי אגור בן יקה במשלי ל' הקורא לא ירוץ בהם, אבל הלב רץ ומקפץ מהתרגשות בקריאתם.
יתכן שהבגרות היא גולת־כותרתה של האמנות, אבל שרשיה נעוצים במחוז הילדות. בגרותה היתירה היא תחילת ניוונה. כוחה בבשילותה, אבל טעמה בחוט של חן הילדות המרחף עליה. אפשר שהשלוה היא העטרה לראשה, אבל הסערה משוה את רגליה כאילות או מצמיחה לה כנפים. האָפּיקה היא מוסף ונעילה; הליריקה שחרית. אנו מצפים תמיד לזריחה, שומרים לבקר, נושאים את נפשנו בגעגועים אל אילת השחר. הוד לשלגי הזקנה; הוד והדר לזהורית הילדות. אהבתי כי אשמע סגנון באדיר, קול בכוח; אך תאות נפשי לסגנון בהדר, לשיח המגומגם.
כוח הביטוי של האמן הוא בחלקו כשרו האישי ובחלקו רוח הזמן, לשון הדור, נוסח התקופה. וזהו ענינו של סגנון, שהוא רק מקצתו סגנון, היינו, סגנון של היחיד, ורובו נוסח, דפוסי־ביטוי, מטבעות־לשון, אופן מקובל על רבים, היינו, אפנה. אך הן הבטוי כולו קנין אישי, רשות היחיד באמת. אפשר לחקות סגנון, אין לחקות חן. אלא שסגנון נוח לחקוי, שרבים או מעטים עושים כמתכנתו, שוב אינו סגנון אלא נוסח. אפילו עמד יחיד ותפר לו מחלצות־לשון משלו, כיוון שקמו לו תלמידים ומחקים, הריהו טעון בדיקה, שמא מחלצותיו הן באמת רק מחלצות, היינו, לבוש לעורו ולא לעורו ממש, לא בשרו ודמו. סגנון אישי לאמתו הוא אור הגנוז, סוד, גן נעול, שאין לזולת שום מפתח־משנה לפתחו. סגנון אישי באמת דינו להיות סוד לעולם. ואילו סוד גלוי אינו סוד. מי שהקים מחקים רבים הקים כנגדו עדת אויבים. המחקים הם בעצם מתחקים ומרגלים. ודומה שאין מחקים לאמן אלא אם כן הוא גופו מחקה את עצמו. מחקים לחקוי ולא למקור. מחקים לכוח ולא לחן, מחקים לגבורה ולא לחולשה. אבל ניתנה החולשה שתהא מחפה על הגבורה שלא תצא לתרבות רעה של הכוח הגס, של ההגשמה וההגזמה. ראיתם סגנון שרבים מחקים אותו סימן שהוא מוגזם ומוטעם, אך