היום…    🔗

…יום… חודש… שנה… ולדיוקו של דבר מה נפקא מינה, אימתי נכתבו הדברים. זמן הורתם והגותם, למחברם מכל מקום, חשוב יותר. רוב הענינים הכלולים בספר הזה עלו לפני במחשבה, אם לא לאלתר על הגליון, וטרדוני בתביעת “דרשנו” בתקופת תש“ג – שי”ז. רשמתים במחברות אשר עמי בכתובים, מהם רק בראשי פרקים, מתוך סלידה והיסוסים. כל פרק כתוב נתלוותה לו חששה, שהדין עמה, שמא עשויים גם פרקי הרהורים ורשמי רגשות של חטף בהצטרפם יחד למסכת להיות בבחינת נכסים, שכל המרבה אותם מרבה דאגה. היומן, סבור הייתי תמיד, סורו רע. הוא בגדר חי הנושא את עצמו, שפעמים משיג את גבול החיים לפי תומם, ויש שנהפך לעלוקה האומרת הב, הב. רצון מתמיד מפעמו להשמין, להתעשר, להתגוון. כל מעביד משעבד. בעל היומן שוב אינו אדון לפעלו, אלא עבדו הנאמן. אף יש סכנה של טשטוש וערבוב תחומים בכתיבת רשמי חטף וצילומי רגע מהגיגי־לב תוכם רצוף הגות חיי עולם… אולם גם הסכנה שימשה כוח מושך. כל מירוץ הוא בחזקת סכנה, אף מירוץ עם הזמן, עם ההוויות השוטפות, עם התופעות החולפות ועם המשברים הנמוגים. ואולי שברי הגיונות הולמים באמת את המשברים ברוח. הרוצה לסייר חלקות קטנות אינו יכול לדהור על סוסים אבירים, המגמאים שטחים נרחבים, שיביאוהו בקפיצה אחת ממטרתו והלאה.

עדיין אני שוקל בדעתי את חלקי הסותר והבונה של דרך הכתיבה ביומן, נתקהלו ובאו עלי רבים מן העלים הטרופים, שכבר נצטברו באוסף הגנזים שלי וכל העלים המרשרשים ואינם פוסקים במחשבתי ותבעו ממני במפגיע לגאלם מן המחשכים. אמרתי להם: לאיזו תכלית, לשם מה ולמען מי? כלום מצויים בימינו רבים המטים אוזן לשמוע לרוח באנוש המסיחה את עצמה? אך העלים הרעישוני ברשרושם, כמו נהיו ליער עלים, וענו לאמר: העלנו, גאלנו מן המחשכים, שלחנו לחיים ויהיו אלה חיים לאין תכלית, לא לשם מה ולא למען מי. טובים לנו חיים ללא תכלית וללא למען, מקפאון האלם ושממון התוהו. הה, שלחנו נא מן האופל האופף אותנו זה שנים. רצוננו לראות אור, אם גם לא נהיה אור לרבים. חפצנו בחיים. שמעתי קול דובר בי לאמור: יהי כן, רצונכם זכותכם. אלא שעליכם לשוטט לפעמים בעולם מפוזרים ומפורדים, ללא מוקדם ומאוחר, כדרך שעליתם על הכתב ללא סדר ומשטר.

 

א. על הסכנה שבהסתכלות    🔗

סכנה להעמיד את האני מול העולם. כל עמידת־נוכח היא עמידת נגד, כשם שכל דו־שיח הוא דו־קרב. סכנה לראות עין בעין את היש. כל ראיה היא חדירה פנימה. החודר לתוך חותר מתחת. היש הוא קיר אטום. את ראשך תנפץ אל הקיר ובו לא תפגע. אין לך אלא להישקע לתוכו כלבינה נוספת. צעק חי וקיים והושענה, ולא תשנה אף כקוצו של יוד מן הדין או מן המנהג והנימוס. העין אם כל החרדות. לכן אל תתן את עינך בכוס, אם בכוס היגונים ואם בכוס התענוגות. כל כוס היא כוס חרבות. סכנה להביט אל ארחות בני אדם, טבעיהם ומאווייהם. מה הגיון להיאבק עם תאוות גבעות עולם? כל המשתער בחזיון הרוח על טבע החומר מקדש עליו מלחמה. ההסתכלות היא מערכה. העין החודרת לצפוני המעשים מבקעת כמו בחרב, וכל המניף חרב בחרב יפול. אוי לאשר איננו עיוור אין עינים, כי מזיקים פוגעים בו. אך אוי גם לאומר לא אראה אוון, לרשע־כסל לא אביט. תאמר לא ראיתי, אך האם גם לא שמעת? הכי ערל־אזנים הנך? בין כך וכך תבוא על ענשך, אם בעד טביעת עין ואם בעד טביעת אוזן. אין עונשים אדם, אלא אם כן הוא מן המזהירים והמוכיחים, או מן המזהירים ומבריקים. ואפילו מאומה לא פעלת וכלום לא אמרת, אף בפליטת־פה של הטפה והדרכה לא נכשלת, רק הקשבת לשיחם ולשיגם, למשאם ולמתנם, הנלוזים, כבר נמצאת חייב כצר־עין ונצור־לב. אף על הרהורי־לב, על כל טענה ומענה במערכי רוחך הנסתרים, יעשו בך שפטים. אוי לאיש לבו ער ואזנו קשבת.

תמצא לומר לא אשאל ולא אנסה, אשים עצמי חירש ועיוור, אהיה לי איש מן הצד ולא כל שכן שהנך מוחזק איש לא אימון בו, הפוגם בכל הספירות, הראוי לכל הדעות להיות מוחשד כאחד זר ומתנכר. הרי פורש הנך מן הציבור וכל הפורש מן הציבור אומרים עליו דיבוק רע נכנס לתוכו, אבל הוא עצמו אינו דבוק בשום דבר. הציבור זה דברו לכל יחיד: אתה פלוני בן פלוני הנך שלי, כולך שלי. לא בידך ברירה להיות זר או תושב עמי, רחוק או קרוב לי, מעורה בתוכי או פרוש ממני. אתה מצווה ועומד להיות מעורב עמי, כפוף לי לא רק באמונותיך ובדעותיך, כי אם גם בטעמך וברגשותיך, קרבתי עליך לבקש, אותי תשרת ובי תדבק. אולם רק מלפני משפטך יצא, אם לשבט ואם לחסד, אם לאשר את פעלך או לשפוך לך על פניך את הכוס שהנך מוזג לי. ארצה אעשה אותך לאיש גדול מהולל ברוב תשבחות גם על לא זכויות וכשרונות, דגל תהיה לי, נכס העם, בתארים אקשטך, מוסדות אקרא על שמך, כסמל חינוכי אתלה אותך בשער בת רבים ובך יתברכו, אפילו כל שיחה בטלה שלך כל פליטת־פיך אעלה על גפי מרומי קרת ואעשה אותך סיסמה, הוראה לדור; ארצה ארחיקך מעל פני, אשמטך לקרן זוית, אל צלמך לא אביט או אראה אותך כאילו אינך, כפתן חרש אהיה לך. קשה מזה: כהמון־אדם חרש ואכזרי אהיה לך אשר לא רק אזנים לו ולא ישמע, כי אם גם שפתים לו לשרוק עליך בוז ורד וצא צא, עוכר העם; לעפר אשפילך וללעג ולקלס אעשך, הדק הדק היטב אטחנך עד כי לא יהיה לך עוד צלם בן אדם; ואפילו שיחך יהיה מלא פניני חכמה כרימון לא תהיה לך אוזן אף אחת. מרות, מרות, מר פלוני, קודם כל היה הדום לי, עבדי הנאמן, עבדי לרוץ לפני, עבדי החונף. אך בידי הוא להטות לך כנהר חסד או להכריז עליך נידוי וחרם. כן, מר יחיד, השלך עלי יהבך, השלך את נפשך אלי, קבל עליך את עול מלכותי והמון־מלך יורה־יורה, ידון־ידון אם להציב לך שער הנצחון לכבוד, לתהלה ולתפארת, או להכניסך בשער חירוק השינים, אם כתר יתנו לך או זר קוצים יחבשו לראשך. מר יחיד, תן כבוד להמון – או אז ימשיך עליך המון רחמיו וחסדיו. ראשך כוף, כי זה משפט ההמון וזו דעת הקהל: עדת ראשים כפופים היא יפת־נוף.

 

ב. על התורה ועל העבודה    🔗

פליאה היא בעיני אותה השתעבדות מרצון לכתיבה, שאני נוטלה עלי מדי יום ביומו, כמו שכיר־יום נולדתי. איני יכול להתבטל אפילו יום אחד מעבודתי. לחם־חוק הוא לי, מלחמת־חוק היא לי. מלחמה עם מי? עם שממת העולם, עם בעותי החיים, עם אימת הטירוף הרובצת לפתח ההגיון, על סף חיי הרגש ועל סף הסוף והאין־סוף. שעה אחת של בטלה מחלחלת בי פחדים. מי הוא המלאך הטוב או הרע המכה על ראשי בלי הרף: גדל פרי הילולים, הרק את רוחך, אל תתן דמי לעים רגשך? מי זה ממריצני תמיד, מי הוא המענני? שמא פועל אני בבית החרושת של השטן? שמא חשקה נפשי לישא חן, לקנות לי שם, לעורר רחשי הערצה והתפעלות, שמא חלילה איני עובד לשמה והנני מחסר את בשרי ודמי על מנת שיאמרו סופר בן חיל הנני. סופר. יכול שאף אות הקלון הזה יודבק בי. אני כותב, כותב רק משום שאין לי ברירה ובלי כך איני יכול לעבור יום אחד את הירדן הזה, ירידה אחרי ירידה לעמק השפל. וכלום איני מוכן ומזומן להמשיך, להתחיל כל יום מבראשית, אפילו לא תהא לי כל טובת־הנאה לא לגופי, לא למעמדי, לא לשמי, אם בעולם הזה ואם בעולם הבא, ואפילו לא אנחל אף קורטוב כבוד, אלא, אדרבה, אנחל קלון, שיבואו לימים עכברי הבקורת לכרסמני ולסחוב את נתחי רוחי לאשפתות. קול, קול, אשמע בכל עת: הפץ את מעינותיך, תן להגיונך לזרום אל ערבות הנצח, שפוך שיחך ופרוש חזונך, כי לכך נוצרת. אם מלאך או שטן מושיבני מדי יום ביומו אל שולחן כתיבתי, אין לי ברירה. עולה אני על דוכני כעולה לעקידה על מזבח הנייר. פחד בי, פחד לי. מפני מי? שמא מפני המות? מפני החיים או מפני מחשבתי ורגשי? אם ככה אני בורח מעצמי אל מקור פחדי. קר לי קר לי, ורק בהגיגי תבער אש ותהיה לי גחלת לחמם. אילולא חצבתי להבותי ממקורותי, הייתי קופא. ואולי זהו הטעם לעבודת הפרך שהוטלה עלי?

 

ג. שבת האמנות    🔗

על הכתוב ויכל אלהים ביום השביעי נאמר במדרש רבה: משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה? כלה שתיכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר? שבת. חושבני: העולם חסר עד היום שבת האמנות. עיקרה של האמנות בת כל הדורות נעוץ בתוך החול והחולין. ציירו בשר, תיארו דם, כיירו חומר, יצקו מסכות, סיפרו על הוי, שרו יצרים, ערבבו צבעים, מזגו סממנים, פתכו תבלינים, גילו מנהגות, הסיחו נימוסים, קשטו את הלבושים, ציינו כפתורים וכל מיני פטורי־ציצים. אך אל נבכי הרוח לא הגיעו, את חזון האדם לא גילו, את הנשמה לא העלו מתוך מטמוניה, את הפנים אשר מתחת למסכה לא חשפו. שלחו בנו צללים ולא נפשות לשחק לפנינו, שיסו בנו שדים או הרחיפו לפנינו מלאכים, אך האדם לפי תומו איננו. נעוי־צורה או אנפין קדישין מתהלכים על הבדים אך אדם בצלם אלהים איננו. העיקר חסר. בכל סיפורי האהבים יש אשת חיל ופילגש, השפחה או הסוטה; הכלה לא הופיעה עדיין.

האמנות חוסה בחיק הגופים, ניזונה מן העלילה, יונקת מן התאוות, נוהה אחרי הגירויים, נדלקת מן ההמצאה, מתרפקת על ההפתעה, עולה לגדולה בחסד המופלא והיוצא דופן וכל המוציא את הדמיון לתרבות רעה שלא כדרכו ושלא כנהוג, שהוא מחוץ לשורת היושר ומחוץ לשיטת ההגיון, רוחצת פעמיה בדמים תחת לטבול במקוה הזוהר; מתפטמת ברבורים אבוסים של יסורים מזוהמים תחת לאכול לחם הפנים של צער הנצחים; שותה לשכרון כל קיא וסחי אשר בתעתועים ומדוחים. מה מעטים ציירי המופת, שלא שפכו במכחוליהם אור הכיסופים והדביקות על פצעי הצלוב, ומה נדירים מחברי המחזות, שלא העלו על הבמה צייקנים וכיליים חדלי־אישים, קנאי־גברים, הנוקמים בצרות עינם ובאביונות־מזגם בדם נערצתם את עלבון אהבתם שהושבה ריקם. רק דורשי־דמים, אנשי שחץ, בני העולם התחתון, אותם זכר האמן בחסד עליון להציגם לראוה בתבנית באי־כוח המין האנושי הראויים לשמם. תועי־רוח ודלי־מעש, או רבי־פעלים וקטני־נפש, שוטים סוטים, חוטאים, ספק־משוגעים וחולים בוודאי, או לפחות חולים מדומים, רוצחי אלמנות בעד צרור כסף, קרמזובים מופקרים פרועי־שכל, קיסר עובר ובטל, המסגיר את כל נחלאותיו בידי הבת הבוגדת, נסיך נע ונד בהגיונו, שודדים לשם שמים ואבירים מנוונים, כל חולה נופל ואובד־דרך, כל המוסר את דינו לכוס הרעל, כל מושל אכזרי וחסר־לב, יירצו להיות נפשות הפועלות במחזה. אך אדם ביקר, תפארת אדם, תם וישר, אדם באשר הוא, אדם באהלו, אדם בסוד־שיחו עם נפשו, אדם המדבר אל רעהו מלב אל לב, אדם על מחרשתו ובבית־מלאכתו, אדם לא בחמדת תענוגותיו ולא במרמורי־יסוריו או במרי־תאוותיו, אדם בשבתו אל שולחנו ושתילי הזיתים מסביבו, אדם תחת גפנו ובעצמת כיסופיו לכל טהור ונאצל, אדם האוהב את ביתו ואת נוות־ביתו, את השדה אשר ברכו בו אלהים, את ארץ מולדתו, מבלי אשר יחיה למענה על חרבו, אדם ללא קולות וברקים, ללא תופים וחצוצרות, ללא לפידים, דגלים ותהלוכות, במה נחשב הוא להציגו על הבמה. אדם אשר כזה משעמם הנהו. והאמנות היא אויבו הקדמון של השעמום, או כי השעמום הוא אויבה בנפש של האמנות. לאנשים אשר יתאוו לכתר אמנים ייאמר: עורו, עורו את האדם עד היסוד בו, העלו מתוך נבכיו פסולת כל יצר, הקיצו את הנחשים הרדומים בקרבו, הרקידו את כל השדים הקטנים והגדולים, המוחשיים והמדומים, אשר אתם טופלים עליו, העלו מתוך תהומותיו כל מוקצה מחמת מיאוס, פקחו את הגל מעל כל קופה של שרצים יצורי הדמיון, למען תעשו לכם שם של מגלי־טמירין וחושפי תהומות; ערכו את המוקד של השבת השחורה ותהיו לבעלי מוניטון. תחת שבת של נשמה יתירה קראו לשבת החטא, השפע והעבירה, מה תימה שיש לנו אמנות של חול וחולין וחילול, אף אמנות של שבת שיצאה לקלקול, אבל שבת האמנות איננה.

 

ד. חולשת הדעת    🔗

… אמש נגשתי אל ארון הפחדים… הוא ארון כתבי היד שלי. הה, ארון זה הנושא בחובו את נושאי הרבים במחברות כתובות בדיו ובמכונת הכתיבה, מעשי ידי להחרידני, פרי עמל שנים. למי אני עמל? אין רבים דורשים להם בחיי, קל וחומר במיתתי. עתים אני מוציא כרך אחד מהם מן הגנזך, מאוורר אותו אגב קריאה עיונית או מרופרפת, סובל לרגעים חרפת־בושה מקלקולים המזדקרים לעיני בחיבורים, שנראו לפני זמן מה אשתקד למשל, או אפילו לפני כמה חדשים, כשהצצתי בהם, מתוקנים כהלכה. והנה הם מופיעים לפני לפתע בדף זה או באחר פחותי־ערך, אם מצד תכנם ואם בלשונם המשובשת או המשורבבת. אהה, כמעט שאין חלקה בריאה או שאין חלקה בריאה שאין בצדה חלקה חולה. אך יש גם שפרק זה או אחר נראה לי עשוי יפה בתוכן ובצורה. לגודל הפליאה הנני בוחן עמוד שלם ואיני מוצא בו שום פירכה ענינית או לשונית, ויש לי קצת קורת רוח. בעמוד זה הנני נאחז, קורא אותו בקול ואומר לעצמי דרך עידוד: בחיי, יכול שאינך כלל סופר רע. עמוד כזה, חביבי, אינו דבר של מה בכך. הרי זה באמת פירור ראוי להתכבד. וכשהקטיגור שבי סונט ואומר אשליה. עונה אני לו: ומה בכך? אף האשליה היא חניה. היא נותנת לנו נופש מעט להחליף כוח בדרך הקוצים של הפעולה הספרותית, שלעולם נתון בצדה סימן השאלה, אם לגבי מעלתה לעצמה ואם מצד הצורך שיש בה למי שהוא זולתך.

כך הוא הנוהג בביקורי אצל ארון החרדות שלי. אולם אמש, כשנזדמן לי כרך, שכבר הותקן על ידי לדפוס ופתחתי לקרוא בו, מצאתיו להותי לקוי בתכלית בתוכן ובצורה, כולו פצע וחבורה, אין פרק שאין בו יתר או נטול, אין דף שאין בו שורה צולעה ומשפט מרוסק או מבולבל. בושתי וגם נכלמתי, שיצירת בוסר זו נראתה לי פעם דבר בשל ומוגמר וזכתה לגושפנקה שלי בחינת אשרה ליציאה מרשותי היחידה לרשות הרבים. רואה אני כי שוב אין זה ענין של מחיקות ותיקונים, שכלולים וליטושים, אלא של הכרח ביציקה חדשה, שינוי תוכן ועיבור צורה. הה, מה עשיתי? הטלתי לתוך קדירה השפותה על האש תרנגולת, שלא נמרטו מעליה נוצותיה ולא הודחו מעליה כהלכה הדמים, לא נמלחה כל צרכה ולא ניתנו בה התבלין המקנים לה טוב־טעם. אמנם, רגיל אני בכגון זה להתחיל מפעם לפעם מבראשית אחרי “ויכולו”", להפוך גם בפרקים, שכבר ברכתי על המוגמר, את הבטנה שלהם כלפי מעלה ואת שלמעלה לצד הבטנה ולהחזיר עטרות ולקרוע עטרות, ללוש בלי הרף, לשנות ולתקן. אבל דווקא כרך זה נראה היה לי משום מה מותקן כהלכה, גמור, כבר יצא מן האשפרה כביכול – והנה מתלאה. הוא דווקא גרם לי אכזבה מרה ביותר. לא תוכן מעולה ולא ביטוי משובח, לא הבלטת העיקר, גיבוב טפלות הרבה. הכל כאן מעורער ומפורק. כל המסכת לא עלתה יפה. אין לי נחת משום־צד. ואני כמה הייתי מרוצה. כיוון שגמרתיה גמרתי עליה את ההלל ואמרתי שלום עליך נפשי, אתה סופר ברוך השם לא רע.

יותר ממה שהייתי מיצר על כך, שהדבר, שנראה לי בשעתו בגדר מלאכת מחשבת, נפסל כעת בעיני וירד כמעט לדרגת סנדל, מיצר ותוהה הייתי על הכשלון של כוח שיפוטי ועל משוא הפנים, שהנני עלול לנהוג בעצמי. אין עיוור כמחבר ואין תועה־רוח כמי שמתיימר להיות בעל מסכת. הה, טעות, טעות מרה. טעות, שמן הדין הוא למצות את כל חומר משמעותה ולתתה ענין לכל פרי עמלי, לכל ילדי רוחי שהריתי והגיתי במשך שנות חיי. בנים גדלתי ורוממתי אותם בעיני עצמי, והמה כולם בנים לא אימון בם פסחים, אלמים, בעלי־מומים עד אחד, מחוסרי חיות ונשמה. כך הוא הענין. הערכת מעלת עצמו ומתן כבוד לנפשו הם מעין שק של חטים. כיוון שנתהווה חור קטן בשק, כל החטים מידרדרות ויוצאות משם אחת אחת. נמתח בי החשד על כל אשר לי, על כל מעשי ידי, על כל שפעלתי, שטפחתי ורביתי. ריק יצאתי מנכסי.

מעשה שהיה אמש ופעמים רבות לפני אמש, ובוודאי עשוי הוא להתהוות גם מחר ופעמים רבות לאחר מחר. גלגל הבושה החוזר בתוכנו. וכי אין נכון מה שאמרו שלומי אמוני הדת בוידוייהם לפני רבונו של עולם: הריני ככלי מלא בושה וכלימה לפניך. כל נפש מלאה בושה וכלימה. על אחת כמה וכמה נפש האיש, העושה נפשות בחזיונו והמייחס לעצמו כוח היוצר. אוי לסופר לא רק ממשפט הקהל, אלא גם בהתיצבו למשפט המבקר היושב בסתר הגיונו. וכדי להקל מעלי מקצת מסבל הבושה, ישבתי ורשמתי פרק זה, המכונה חולשת הדעת, ולדיוקו של דבר הוא חולשת הישות כולה. חשתי: ירידה.

 

ה. נקודות    🔗

א. איוב ושלושת הרעים    🔗

כל האסונות ניתכו על ראש איוב ו“בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלהים”. לאחר כך הוכה איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו “ותאמר לו אשתו עודך מחזיק בתומתך, ברך אלהים ומת” אך איוב הוכיחה על פניה “ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת אלהים ואת הרע לא נקבל”. ושוב מעיד עליו הכתוב: בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו". ואלא מה עשה איוב? נטל חרש “להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר”. וראה פלא: כיוון שדבר אסונו של איוב הגיע לשלושת רעיו “ויוָעדו יחדיו לבוא לנוּד לו ולנחמו”. לא עבר זמן רב ואותו איוב תם וישר, אותו צדיק שומר לשונו, שעד עכשיו לא פצה פיו בטרוניה חס ושלום, יקום ויקלל את יומו. מה שלא עשו האסונות והצרות הצרורות להזיז את איוב מתומתו ולהכשילו בלשון, עשו דברי התנחומים של שלושת הרעים הטובים.

אמנם, שלושת הרעים לא היו חלילה ידידים מזויפים, שוחרי קרבתו בימי גדולתו ואשרו בלבד. אדרבה, הם היו נאמנים לו ברעה כבטובה. אליו באו ועמו ישבו בצרה. רק ראוהו מרחוק פרצו בבכי, “ויזרקו עפר על ראשם השמימה”. ולא עוד אלא שחושם הנכון הורה להם להתנהג עם רעם האומלל ברוב תבונה ובזהירות יתירה. מלכתחילה לא הטרידוהו כלל במוצא פיהם. הם הניחוהו לנפשו ולעוצם סבלו, נתנו לו להתיחד עם צערו אפילו בחברתם. ישבו “אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, כי ראו כי גדול הכאב מאד”. כיוון שהתחילו לדבר מיד נגעו אל החומש של אותו מסכן. הם עדיין לא דברו כלל, רק ישבו אתו “לנוּד לו ולנחמו” – ואיוב הצדיק, שנשא עד עכשיו את בשרו בשיניו, התחיל לקלל. עד היכן מגיעה הברכה הצפונה בתנחומי ידידים. מה שלא עשו האסונות הגדולים עשתה הרחמנות הקטנה. אמנם, יש לנו להודות לשלושת הרעים שפתחו בויכוח. בזכותם יצא לעולם ספר של הקטרוג והאמונה, אך מבחינת צער איוב אינם ראויים לתודה. ולואי לא היו באים כלל לקיים מצות ניחום אבלים. ואם באו מוטב היה אילולא פתחו בויכוח. כל ויכוח הוא דבר בטל, ומה גם ויכוח עם אדם שמתים רבים מוטלים לפניו. ועדיין תמוה הדבר: מפני מה שלושת הרעים השכילו לשמור על הנימוס הטוב בשתיקה נאה בהתחלה ולא עמדו במעלתם זו עד הסוף? אין זאת אלא שמלכתחילה לא תפסו את ענינו של איוב ככל הצורך. סבורים היו שהואיל וכל כך הרבה אסונות ניתכו על ראשו של מסכן זה, מן הסתם משול הוא כחרס הנשבר ושוב אינו כדאי להשחית עליו דבורים. כיוון שראו שהוא פתח את פיו אמרו: עדיין יש בזה רוח־חיים, ובכן, מצוה ללמדו בינה!

ב. הלא־אדם    🔗

יתכן שלא הפצצה האטומית היא התגלית האיומה ביותר של דורנו, אלא הלא־אדם שבקרב האדם. אנו לא ידענו כלל בדבר מציאותו. ידענו שיש פרא־אדם, בזוי־אדם, מנוול־אדם, אבל לא שיערנו כלל, שקיימת רשות כזאת בתוך הישות האנושית, שבה נגמר האדם וממנה ואילך מתחיל הלא־אדם ושלא־אדם זה אינו מנודה ומבוייש חס ושלום, נתון מחוץ למחנה, אלא אדרבה עשוי להיות ראש המחנה והמאסף לכל המחנות. לא היה חסר העולם אלא שעת־כושר קטנה, שפטיש כל הארץ זה יתעלה עד כדי תואר יושב־ראש של כדור הארץ, לפניו ישתחווּ כל עמי התרבות. כשלונו של לא־אדם זה אינו אלא מקרה, ואילו מציאותו הוא דרך הטבע. מפלתו היא ענין שבארעי, אך קיומו שוא הדבר שבקבע. התגלית הזאת נעשתה בדורנו, ואולי אף התגלית הזאת עודנה רק בראשיתה. תאמרו: הלא נאמר כבר חדל־אישים. מה שנאמר אינו כלום. הכל כבר נאמר. אבל יש אמירה שאינה אלא בגדר דמדום והידיעה אינה חלה עליה כל עיקר. חדל־אישים הוא מליצה, כגון האדם העליון או להבדיל מלאך השמים. ואילו לא־אדם שנגלה לנו יצא מעולם הדמיון ונכנס תוך המוחשי המחריד. לנו נגלה הלא־אדם בתבנית חיה של עדה גדולה, פחדים מהלכים בי, שמא לא־אדם, האכזר הנולד הזה, אשר קם לעינינו בדורנו, הוא רק ראשית תבואתו של יצור לא־אנושי ממין־אדם חדש של הדורות הבאים, שמא אין זה אלא חלוץ, רעם מבשר!

ג. אין ביקוש לנשמות    🔗

כמה חלש ותמים היה כוח דמיונם של הדורות בעבר. סבורים היו שהאלים צמאים לריח הקטורת של בני־אדם; שמלאכי שמים ראו את בנות האדם ויחשקו בהן וישאו אותן לנשים ומהם יצאו הנפילים; שהשדים חוטפים ילד ממשפחת האדם, נוטלים אותו בשבי וממנים אותו מלך עליהם; שמפיסטו קונה נשמות ומשלם שכרן לבני פאוּסט בכל תענוגות העולם הזה. אולם בזמננו נודע הסוד האיום, שאין צורך עוד בבני־אדם, לא לשוות לו דמות אל ולא להמליכו על כת השדים. אין קונים עוד לנשמות. אין צורך באדם, אין ביקוש לנשמות. נודע הסוד האיום. נודע זה הוא פצע עמוק בנו.

ד. דור אובד    🔗

מקרוב נראים כל הפרטים; בריחוק מה מראים החלקים; מרחוק נראה רק השלם, הכולל. אדם בתוך העיר רואה בקתות, בתי־חומה, סימטאות, רחובות, פרורים, גשרים; יצא לעיבורה של עיר והוא רואה רק גושים גדולים; חלקי העיר ופרוריה. המרוחק יותר אינו רואה עוד אלא גוש ישובי גדול שלם וכולל. לכל היותר הוא מבחין בשיאים: בראשי מגדלים, בארובות העשן, בכפות המסגדים ובגולות האנדרטות הנישאות.

אנו בהווה מחלקים את בני דורנו הנתונים בתוך מרקחת הדמים לרבי־טבחים, לגרוריהם, למסייעיהם במישרים או בעקיפין, לשותפים לרצח לשיעורים, למדינאים בוגדים ולמכתבי־עמל הבוחשים בסיר המות הכל־עולמי, למי שהכוח למחות בידם ואינם מוחים, לצופים אדישים, למזידים ולשוגגים, לשוטים שאינם מרגישים ולערלי־לב שאינם חומלים, למטומטמים הרואים ואינם יודעים מה רואים ולמנוונים לסוגיהם, שמתוך שנסתלף להם חוש החיים הם רוצחים או נרצחים ללא מצפון. אולם לעתיד, ממרחק הזמן, לא יבחינו עוד בחילוקים אלו, אלא יראו את דורנו בשלמותו, דור אומלל, דור מנוּון, דור רוצח ודור נרצח. וכך יאמרו: זה היה דור ארור מאד ודור נורא מאד. ואולי יבטאו את שמנו בקצור נמרץ דור השמד או דור הכליון, כגון דור המבול, דור הפלגה, דור המדבר, מין גוש עצום ומבולל ללא חיתוכי־קוים ושרטוטי־פרצופים, ללא צדיקים ורשעים, ללא רודפים ונרדפים ללא רוצחים ונרצחים, אלא דור, דור עמלקי שנתקיים בו “מחה תמחה”, דף חלק בספר התולדה האנושית. ולא דף חלק משום שלא היו בו הרבה מאורעות, אלא, אדרבה, דף חלק משום שהיו בו מאורעות נסערים יותר מדאי. מאורעות היו בו ולא חיים. ואם בני דורנו יזכו לקצת השארת הנפש ידברו עלינו ביתר פרטיוּת ויאמרו: זה היה דור המלחמות הגדולות, דור השחיטות, דור הקרונות הסגורים ומחנות ההסגר, דור תאי הגזים ובתי המשרפות, דור פושעי נירנברג וסניגורי נירנברג, דור רצח הילדים והפצצה האטומית. אך יתכן שלא נזכה כלל לפרטיות כזאת, אלא נהיה כלולים במלת־זועה אחת. יאמרו פשוט הדור בהא הידיעה ומאליו יהיה מובן כלפי מי מכוונים. ושמא לא ידברו עלינו בקול רם אלא בלחש מלוחש כדרך שאין מזכירים תקופת מגיפה בקול רם אלא בלחש מלוחש. משום אל תפתח פה לשטן. נהיה דור אובד, לא יזכר ולא יפקד שמנו. ישישים יתלחשו על אודותינו ובפני הצעירים יעלימו את מציאותנו שלא להרעיל נשמות זכות. כלום מה אנחנו יודעים על אטלנטידה? היה חבל ארץ ושקע לתהומות. אטלנטידה, קובלים החוקרים, היא סוד שלא ייגלה עוד לעולם. ושמא אף אנחנו עתידים להיות סוד עולם. סוד נורא.

ה. פועלי האוון והצופים    🔗

בעצם יש כאן שני צדדים: צד אחד זרע השטן, פושעים אשר לא קמו כמוהם, אנשי מיידנק ואושבנצים, מנהיגי עם האדונים וכל שמשיהם בני עמים אחרים, שרים גבוהים, מדינאים, ראשי־צבא, מלומדים, סופרים, שחקנים, רופאים, אחיות רחמניות, שהם שותפים לכל התועבות של רציחת מיליונים ושחיטת ילדים ושריפת ספרים וריקוד על גבי קברים והובלת המונים לתאי־גזים בתופים ובמחולות ועריכת בתי־משרפות; צד שני הוא רוב מנין, ומכל מקום רוב בנין, של העולם, שהיו צופים בכל התועבות האלו כדרך שמסתכלים בחזיון הטבע, בתופעה של החיים, שהוא, אמנם, כולו מות. הצופים הללו, השאננים האלה, מי תכן את רוחם ומי יבין פשרם? הצופים האלה לא מחו, הצופים האלה קראו בעתוני הבוקר תיאורים מענינים של פרפורי הקרבנות. הצופים האלה לא צעקו “אוי ואבוי” ולא הזעיקו לבבות – הם שלחו כתבים מצוידים במצלמות להגיש להם פרטים מזעזעים ותמונות בולטות ממעשי הענויים. הצופים האלה עמדו מתחילה מרחוק, עמדו על הדם ועל האש של הנטבחים והנשרפים ואמרו בפי נציגיהם, שאין בדעתם לקדש מלחמה אידיאולוגית על החיות הטורפות האנושיות. ואף בתום מעשי התועבות לא עמדו הצופים האלה לעקור את הניוון האנושי הזה משרשו, אלא שקדו לתת לו ביסוס חוקי ולצקת את השחיתות הזאת לתוך דפוס משפטי כביכול ואף להעמיד לה סניגורים. סניגור אחד כזה מתוך גרונו מדבר על מין האדם, מין האדם הצופה, שהוא רוב מנין ורוב בנין. הצופים אוהבים לראות הכל ומטבעם להבין הכל. הם מבינים את הצד ההוא, הם יורדים לסוף דעתם של הפושעים. זהו הדבר המחריד. הם אוביקטיביים לגבי התועבות, הם אוביקטיביים לגבי הרוצחים והנרצחים כאחד. וכלום מה משמע אוביקטיבי? הוא מבין צד זה ומבין גם את הצד שכנגד. הוא יכול להכנס לתוך עורו של זה, ולתוך עורו של זה. הוא חבר לזאב וגם לכלב. האוביקטיבי אינו לא־סוּביקטיבי. אדרבה, הוא סוּביקטיבי פעמיים.

 

ו. דורנו    🔗

דורנו – עריסתו עמדה בשלהי המאה וכניסתו לבית־הספר של החיים חלה בראשית המאה; בגרותו חצתה נחל הדמים במלחמת העולם הראשונה ושנות בינתו משתלשלות בתקופת הביניים שבין דמים לדמים. אהה, יומו נוטה לערוב בליל חושך וצלמות של מלחמת העולם השלישית, היא מלחמת האדם ביקום ויקום באלהים. קץ חיי דורנו עולה בד בבד עם חרדת הקץ לכל בשר. מה שם ייקרא לדורנו בפי קורא הדורות לעתיד לבוא, אם עוד יקום קורא לדורות? ומה אות־יחס יירשם על מזוזת פתחו בהיכל הנצח?

שאלה היא ותהי לשאלה.

אין לייחד לדורנו שם ולא נדע מה אות נכתירנו בו. הוא רב־שם ואל־שם כאחד. אותות רבים נחקקו בבשרו בכתב הדם והאש, האמת והכחש, הכבוד והקלון, ואות הייחוד אין. הוא הגה בתורות רבות ושגה ברוב דמיונות וחלומות, עבד לאלים ללא ספור, אך לא בתורה חפצו, בחלומות לא יאמין, ולא ידרוש אף לאל אחד. דבר אמונה לא ישא על שפתיו, אם כי יכביד מלים על רעיון וחזון. אל נכון השתעשע ברעיונות רבים והתמכר לחזיונות שונים לשלם בעבורם נפש חיה, מבלי לשים לעתים פדות בין רעיון נשגב לנתעב, בין חזון נאצל למביש.

דורנו הרה את האדם העליון וילד את חדל האישים. משורש כל מלאך הגואל יצר לו דמות השטן. בשמאלו הרים דגל השויון האחוה והחופש ובימינו קצץ כל כנף ממריאה, שיבר ומיגר כל פסל לרוח בת החורין. בלוית החוזה מיאסניה פולניה טייל בגן־עדן האהבה בת־השמים ושלוב זרוע עם הגאון הקודר ותועה הלבב נכנס דרך שער חירוק השניים למלכות האינקביזיטור הגדול; התפלל ערבית עם המתנבאים לשקיעת המערב ובהמוני בחוריו ובתולותיו יצא לקבל את הבשרים הזורחים במושבת התענוגות; חזה חזיונות בלילה בשוק הישן והציג בימים ככלי ריק את בתי התפילה; שתה לחיים לכבוד הבודדים הגאים והוקיעם על עמודי התליה.

דורנו לא בא אל התפילה כי אם אל הרינה; זנח שיר ונהה אחרי הזמר; חיפש אלהים ומצא את השטן; כרך יחד דגל הזהב וחרב הברזל; לא הניח היכל שלא העמיד בו צלם. דורנו לא היה חלילה דור עקר, כי אם דור שכול, טרף מעשי ידיו והמיט קלון על פעלי רוחו. כל שהשגיא האביד. הלא הוא דור המשיח, שנאכל על ידי מבשריו. לא חולל מהפכה, שלא הביאה עליו מלחמה; לא חלק כבוד לאדם נערץ, שלא שפך לו על פניו קיתון של דמים, שי לעריץ.

הדור, אתם ראו, אתם הגידו, מה שם יקרא למחצית המאה הזאת? אין השם “דור המבול” הולם אותו, כי לא נראתה לו הקשת בענן; אין הוא בגדר דור־דעה, כי נבלעה דעת נבוניו ונסרחה חכמת חכמיו לחלץ את מרכבתו מטיט היון אשר סביב שת עליה. אף תואר “דור המדבר” אינו נאה לו. מי כמוהו בדורות בנה ערים וחומות בצורות ומי ידמה לו וישוה לו בתאוות השיקום והתיכנון? זה דור ישובי וישבני עד מוח העצמות. דור בונה, בונה. בונה. אך קללה רובצת עליו, שכל בניניו המוקמים ברוב כשרון המעשה ובחכמת התכונה והתכנון, בין נועדו לשמש בתי מגורים, בין בתי שעשועים, הם מוקמים כמו רמים בתבנית קסרקטין וכל היכליו בתי כלא. אהה, נגזר עליו, שכל קו בנין יעלה לו בתשעים קוים חרס וכל אמת הבנין תיהפך בידו לשקר החיים. ארזים יגדע ושקמים יטע; יקים מוסדות ויהרוס שתות; יבריא גופים וישחית נשמות; ממלכות יחדש ועמים יוריד שאולה; שרירים יפתח ונפשות ידכא; קומות כפופות יזקוף וישפיל רוחות גאים; לכבוד גני עדן לעבודה הקים מחנות הסגר. ומה דורנו מדור? אהה, לא נוכל להגיד עליו דבר כי הוא זה וליתן בו כל אות בל ימוש. אף השם “דור הפלגה” אינו יאה לו. תו האחדות טבוע בכל פעלו וזממו, מוסדו ומוסדותיו. וזה ראש דברו: עולם אחד, עם אחד, אדם אחד. הוא באחד יוציא כל נשמה חיה. ומה שם נקרא לדורנו ואיככה נכנהו?

זה דור־אין־דור; ואולי דור־כל־בו. חסר־צורה ורב אנפין; דור שעטנז עשוי בליל הפכים; דור המשרפות ודור האשכולות, ודור הרואה עצמו חלוץ. דור בו החמיצו כל היינות אשר דרך בעמלו מכרם אלהים. דור בונה עולם ומחריב עולמות; דור אין בו יראת אלהים ויש בו יראת האדם; דור גבורים לחרף נפש בכל מערכות החיים.

דור קו לקו וכף הקלע, העושה לו כנף לחצות גלי האויר וזוחל על ארבע לפני סרדיוטין. דור המעלה כל סחי וחלאה הדבקים ברגליו במעופו אל ערפלי טוהר במרומים; דור שוכן בגיא־בן־הינום היוצא מנהר אשר בעדן; דור מרבה בשר ומרבה דמעה; זובח קדושים ומנשק עריצים; שופך דמים למען השלום. לא נוכל להביע כמו מה שם יקרא לדורנו. הן זה דור אל־שם; בן סתר־פנים ורב־פנים; דור פלאי ואלמוני; סתום וחתום ואטום; דור מולד האטום.

ואולי על מצבתו יהיה כתוב “פ”נ דור הנפילים, עליו נאמר ומלאה כל הארץ דעה ופלצות. וכה יהיה ראש דברו של קורא הדורות בסיפור קורותינו:

ויהי בימי דם ואש ותמרות אסון וזמרת ששון והרג רב וטרף רב וערב רב וחירוף רב וטירוף רב.

 

ז. התקוה    🔗

וכאשר יתבע ממני בית דין של מעלה דין וחשבון וקטיגור הראש יקיפני בשאלותיו, אענהו על ראשונה ראשונה ועל אחרונה אחרונה. הוא אלי: האהבת? אני לו: אהבתי ואף שנאתי, למען אגביר בשנאתי את עוז אהבתי. הוא אלי: הברכת? אני לו: לא ברכתי, למען לא איכשל בשפת חנף, ואף לא קללתי, כי שמרתי על נקיון־פי וטוהר־לשוני. הוא אלי: השמחת בחייך? אני לו: השמחה כעצבות רוח היא באנוש, ומי יכול להתהלך נגד הרוח. אכן, שמחתי אלי גיל ואף התהלכתי קודר בלחץ יגוני. אך גם בצהלתי וגם בעצבי שמרתי על גבולות הרוח בסתר־רוחי, לבל אשסה את רגשי הסוער בזולתי. הוא אלי: האם עבדת את בוראך? אני לו: עבדתי, כי על כן חייתי. הכי לא בזיעת אפינו נאכל לחם הרגעים והשעות? אך לא אכחד תחת לשוני, כי אף על בית־מקדשו של השטן נטיתי לעתים, עקב תיאבון־דעת, ולמען איבחן לנפשי, מה כוחי לעמוד בקרב עם איתן היצר. הוא אלי: האם נשאת תפילה? אני לו: נפשי לעתים שפכה צקון לחשה באזני אל חי, אך לא שאגה בתפילתה, פן יתערב קולי עם קהל המהגים והמצפצפים בכנסיות, אשר בשפתים יקראו תפילה ולבם בל עמם. הוא אלי: האם נצרת את לשונך מלדבר שקר? אני לו: לא שקרתי בלשוני, אך, אהה, שקרתי בלי משים ועל אפי וחמתי, שקרתי בסיקור־עין, שקרתי בסבר־פנים, שקרתי בחיוך שוחר טוב, שקרתי בכל תנועה והעויה, המחפאות על כוונת הלב, שקרתי לבל אלבין פני איש ולבל אשחיר את תמונת הבלהות. אבל אם ישאלני הקטיגור הזועם: הקוית? אענהו בתום־לב וברגש נכון: אכן, קויתי, תמיד קויתי, אף לרגע קטן לא דעכה גחלת התקוה בי. אף פינה נדחת מלבי לא הסגרתי ברשותו של שטן היאוש. תמיד זכרתי: גואלי חי. תמיד קראתי בעוז ובנאמנות: אל יאוש; מושיעי בוא יבוא, ואף אם יתמהמה אחכה לו בכל שעה שיבוא.

 

ח. חלום הפצע    🔗

… הלילה ראיתי זרוע במערומיה מרחפת לקראתי בחלל. לא הייתי בטוח שחולם אני. תפסתי את הזרוע בכף־ידי – דם נוזל מפצעיה. לקקתיה בלשוני פעם, פעמיים, פעמים הרבה ומצצתי בשפתי את הדם הנוזל. חשתי מתיקות עזה משתפכת בקרבי. חיש־מהר הופיע פרצוף שוחק בארשת קורת־רוח. ידעתי שהזרוע השותתת דם היא של הפרצוף. קול לחש לאזני: חן־חן לך שמצצת מתוך דמי מתיקות עזה. אתה שתית לרויה וממני פג כאב. היתה רווחה לי. וכפי שדבר אלי הקול היתה רווחה גם לי. שבעתי עדנים. חשתי אושר. קולות צהלו. תמה הייתי: השמחה על מה? שמעתי קול המון ברעו. עינים נוצצו בחדוות אושר. תמהתי: עינים נוצצות למי? קולות מריעים בשל־מה? והדם נזל. “הם צוהלים על הדם” חלף הרהור במוחי. אז ראיתי פרצוף־פנים מוכר לי. שערתי שהוא שלי. והוא ריחף לקראתי, זוהר מאד. חשתי כי גם עלי עברה רוח שמחה וששון. תמהתי עד למאד: פרצוף־פנים שלי והוא מרחף לקראתי, נחזה לי לא באספקלריה, לא בחלקת המים, לא בחזיון־דמיוני, כי אם בעליל, בעיני־בשרי אראהו, כמו נפרד ממני ונהיה חי לנפשו, נושא את עצמו. אך הזרוע לא היתה דבוקה בפרצוף הפנים. היא נתפרשה לה לבדה. שתתה דם. מצצתי את הדם בשפתי והדם נזל. השירים והזמירות פרצו בעוז, שרים אחר נוגנים עברו לפני בסך. תמהתי עד למאד. והדם נזל. מצצתי בשפתי. קול לחש לי לאזני: הנה חשבת ברוע לבך, כי ההמון החוגג צוהל על הדם, אך סוב ופנה ואל מראה פניך שעה. זוהר גם אתה, חוגג את הדם, מוצץ אותו ברוב חמדה. כי הדם מקסים, נוסך בך חן, חכמה, רוממות רוח. כולם אליך צופים ביראת הכבוד. מעריצים אותך. אכן, גברו המצהלות, הזמירות גאו־גאו, המונים מחאו כפים. על כנפי השירים והזמירות המריאה גם נפשי. שכור הייתי מן הקולות, המצהלות והמחאות הכפים, היטב ידעתי כי רוממתי עד למאד. חכמתי, יפיתי, שמעתי לחש בקרבתי: אליך נוצצות העינים ומוחאות הכפים, אך תם אתה ולא תדע, ואחרי הלחש התגלגל רעם צחוק בקרבתי, צחוק רע, מהתל, לועג לאיד. הבינותי, כי הזרוע היא שלי, פרצוף הפנים שלי, הדם שלי, הכאב שלי, השפתים המוצצות שלי, הכל שלי ובי, אף התרועות הם ממקור רהבי.

הקיצותי ואמרתי: גם הלעג לי הוא בי ומשלי. הכל שלי.

 

ט. משכילי כל העמים התאחדו    🔗

– טוב שבאת, ידידי – אומר אלי ד“ר קמינקא בדיבור נערי מהיר, והוא עצמו כבן פ”ב – שב ואני אגיד לך קצת הגיונות שעלו לפני זה עתה במחשבתי. גם אתה מביע לפעמים רעיונות. אני קורא, לא תמיד אני קורא. אין לי העתון שלכם. אבל מפעם לפעם, בערבי שבתות, אני לוקחו אצל שכן. אני משתוקק לדעת מה אתם כותבים שם והיאך אתם כותבים ואם אתם אומרים מה שצריך. שב ואני אדבר.

בשיחה־פתיחה זו מקבלני בעל הבית מיד לכניסתי. עוד אני בפרוזדור והוא מהלך חיש־חיש לפני ומוליכני לפנים חדריו. הילוכו כדיבורו: נמהר. ורק הגיונו מתון. ומן הפתיחה אל הענין, שנושאים שונים משולבים לתוכו זה בזה.

– אתה שב, ואני אגיד לך קצת רעיונות. זה ימים לא הרביתי שיחה עם אדם משכיל. אין מבקרים אצלי הרבה. כולם עסוקים. אין אוהבים לחכמה ואין להוטים אחרי דברי־תורה. המשכילים פוחתים והולכים ויודעי־יהדות לא כל שכן מתמעטים ואין מי שיעמוד בפרץ. ולא שאני חושש שמא חלילה תשתכח התורה מישראל. התורה לא תשתכח. התורה היתה והתורה תהיה. היא נצחית. כל אמת היא נצחית. לשקר אין רגלים אלא שהטפשים מאמינים לשקר. אבל מי שם לב לטפשים? העיקר הם החכמים והמשכילים. טפשים היו בכל הזמנים ואצל כל העמים. והלכה תמיד כחכמים, כל המשכילים מבינים זה את זה. הסוף יהיה שהמשכילים ינצחו את השוטים. אין הדבר חסר אלא שהמשכילים בני כל העמים יתנו יד זה לזה ואיש את רעהו יעזרו להגדיל חכמה ולהאדיר השכלה בעולם, כמו שנאמר בישעיהו ומלאה כל הארץ דעה כמים לים מכסים. הדעה תגאל את העולם. אין כוח שיגאל את העולם חוץ מן הדעה. חז"ל אמרו: אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים. וכך יש לומר: אילו באו טובי המשכילים שבכל העולם לכלל דעה אחת, שיש שכל עליון והוא מכלכל הכל ומנהיג הכל, ואילו משכילי כל הארצות היו אומרים בואו ונתאחד, מיד היו מעבירים הרבה צרות ופורענויות מן העולם ומבטלים את המלחמות וכל הרשע והזדון עוברים ובטלים.

כיון שהזקן רואה בי ששפתי מחרישות ואני עלול לענות את חלקי אף אני, מיד הוא תופסני בידי באחיזה שיש לה שתי משמעויות. א. הטלת עוצר על פי. ב. זירוז והאָצה להטות אוזן לעצם שיחו. להוט הוא להשמיע וכל הגה שלי נראה לו כהסגת גבולו.

– היהדות – אומר הוא, ואיני יודע אם נושא היהדות נשתלשל ויצא מתוך דברי הפתיחה או שזהו נושא הנושא תמיד את עצמו אצל בעל השיחה, ששום “פּתיחה” אינה נתונה בסתירה עמו – היהדות צריכה להיות מכובדת, כלילת־מעלה ומלאת־חן. אם לאו לא תתחבב אפילו על היהודים, על הגויים לא כל שכן. טובי המשכילים היהודים בכל הדורות הבינו זאת והשתדלו לפארה ולקשטה ולעשותה נס לגויים, מצוינה בכל מעלה טובה ומידה נכונה. היהדות גרסה תמיד: טובה תורה עם דרך ארץ. ויש להוסיף טובה חכמה עם דרך הטבע. המשכיל בכל דרכיו אינו מואס בדרך הטבע. על וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אומר רש“י: מלאכים ממש. ואבן־עזרא מפרש: עבדיו. יש בני־אדם שאינם משערים לעצמם שום דבר טוב ומענין או שום שליחות נחוצה, שאינם באים על דרך הנס והפלא. כל שהוא פחות ממלאך אינו חשוב אצלם ולא כלום. בטבע אינם מאמינים. והאדם במה נחשב להם? ענין אחר מלאך – עליו אפשר לסמוך. אל תבטחו בנדיבים ובבן־אדם שאין לו תשועה. מה שאין כן המלאך. הוא הממונה על תבשילי השבת. הוא הופך ערים ומחריב ישובים. הוא בונה ערים, מרפא חולים. מכה על כל עשב ועשב ואומר לו גדל. יותר מדאי השלכנו את יהבנו על המלאכים. ילדות היתה בנו. ילדים אוהבים ענקים, גבורים, מחוללי עלילות גדולות. אבל איש משכיל מבין, שכל יום־חיים הוא יום גבורות וישועות, כל יום ויום אנו פוקחים את עינינו לראות אור העולם. ודרך הטבע זה הוא הגדול שבנסים. חדשים לבקרים מפרש המדרש: כל יום אנו קמים לתחית המתים. וכך היא האמת. אנו כל יום נוחלים את העולם. דבר זה רק משכילים יכולים להבינו, כי רק בלב המשכיל נתון העולם. אף הגדולים שבחז”ל במקום שאתה מוצא את גדלם בתורה, אתה מוצא את רוחב השכלתם הכללית. רבי מאיר היה, לפי האגדה, נכדו של נירון קיסר, ומסתבר שהיה בקי בחכמת רומא. וכן ברוריה אשתו היתה משכלת גדולה. ר' יהודה הנשיא היה בקי בחכמות, וכן ר' נתן. והוא שאמר ממזר תלמיד חכם וכוהן גדול עם הארץ, ממזר עדיף. גדולי חכמינו לבם רחב כפתחו של עולם ושום דבר אנושי אינו זר לרוחם. אפילו עיקר עיסוקם בתורה ובמוסר, אין הם מסיחים דעתם מדברים שבנוי וביופי. גם טובי המשכילים ביון וברומא הביעו רעיונות נעלים על הצדק והיושר, על האמת ועל המוסר. אין הרעיונות מפרידים בין גוי לגוי, אלא מקרבים את העמים. יביעו בני האדם הרבה רעיונות טובים ונכונים ויתקרבו זה לזה ולא ישא גוי אל גוי חרב. כל הצרות באות מן האיולת והאסונות העולמיים מקורם בטיפּשות. חכמים לא יעשו מלחמות ולא ישפכו דמים. הרבה פעמים כתבתי על זה. לחכמים אין פנאי לעשות מלחמות או מריבות ומדנים, כי הם תמיד הוגים רעיונות. חכמים מרבים שלום בעולם וכל המשכילים יחדיו ישבו לבטח ויתענגו בצוותא על דברי־חכמה. המשכילים אוהבים כל אשר נשמת־חיים באפו. משכילים אינם משחיתים וכל העולם הוא עולמם. אין המשכיל אומר: מה לי הודו, מה לי דרום־אפריקה, מה נוגע לי, היושב כאן, דבר אשר נפל אי שם הרחק במדינה פלונית? למשכיל הכל נוגע. מי שאמר: מה לי הקובה? – שוטה היה. רק השוטים מצמצמים עצמם בד' אמות. כל אדם הוא כלל האנשים וכל המקומות הם מקומו. כתבתי על כך. י. ל. גורדון, שאף הוא היה משכיל, אבל לא משכיל־אמת, לעג ליהודים העומדים וצועקים על פגימת הלבנה, כאילו כל משאלותיהם לא במרומים, אלא למטה על האדמה, כבר נתמלאו להם. ולא בחכמה לעג. אף פגמים שבלבנה הם עסקו של אדם. כל אחד צריך לקבול לא רק על צערו הפרטי. אף הצער הכללי, העולמי, תובע מאתנו את תיקונו. כל איש משכיל צריך להבין, שכל כמה שיש לו הוא חסר עוד הרבה. אדרבה, ככל שיש לו הרבה זכאי לתבוע שימלאו לו את חסרונו ורשאי הוא לצפות שתביעתו תתקבל. נותנים לעשירים, לעניים מנדבים פרוטה, על עניים ומרודים אין מרחמים. אם היהדות רוצה שיחבבוה ושיוקירוה עליה להיות עשירה, מפוארת, מעוטרת ברוב מעלות טובות. יהדות טובה תתקיים. ליהדות נחותת־דרגה אין סיכויים רבים לקיום ארוך.

כאן מתעורר בי חשק להכניס בין פצים לחברו איזו הערה משלי, מאחר שהזקן נטרד לרגע קל בתיקון סודרו. אך טעיתי בחשבוני. רגע קל זה לא הספיק לי אף לפתחון־פה. זריז בהילוכו ובדיבורו הוא זריז גם בקישור הסודר. עוד מלתי על לשוני והוא אומר:

– כיוון שבאת בצל קורתי ושמחת את לבי, ראוי לך להטות אוזן לדברי. מעטים הם המשכילים האוהבים תורה וחכמה. ואני יש לי מה להגיד ואין לי בפני מי להגיד. הטפשים אינם מבינים שצריך לתת לי מקום להביע את הרעיונות שלי. אין לי אף במה אחת. פעמים בגליונות של ערב החג מפרסמים איזה מאמר משלי, כאילו זה הכל מה שיש בפי להגיד. הם אינם מתענינים בי. טפשים הם ואינם יודעים מה טוב. יש לי הרבה באמתחתי. יש לי הגיונות. יש לי פרקי־שירה. אף ספר־זכרונות עמי בכתובים, בו אני מספר על אנשים מעניינים דברים מעניינים הרבה, אך אין בא לבקש ממני. הרבה כתבתי בזמן האחרון על היהדות ועל היעודים הגדולים שהוטלו עליה. במאמרי האחרונים הנני חוזר ומוכיח מה שהוכחתי כבר כמה פעמים במאמרי הקודמים, שהיהדות צריכה להיות גאיונה, תקיפה, ערוכה בכלי־זינה עליה לעמוד בשער ולדבר אל כל העולם. אנו היהודים לא תמיד ידענו לדבר אל העולם. אילו חכמנו והשכלנו להגיש את עצמותינו ולהוכיח את צדקתנו ולגלות את המאור שבתורתנו גם לזולתנו בויכוחים השונים, שהטילו עלינו בימי הביניים ובכל הזמנים האחרים, היו טובי המשכילים של כל הגויים תומכים בנו ומגדלים את שמנו. אך אנו לא בכל הזמנים ידענו לעשות זאת. בהרבה מקרים עמדו חכמינו, חסרי השכלה כללית, נבוכים ואובדי־עשתונות ויוצאים מן הויכוחים עם המשכילים וידיהם על ראשם. כתבתי זאת והוכחתי זאת. היו זמנים שאפילו החכמים שלנו, לא הבינו את היהדות, כשם שלא הבינו את פלביוס. הרבה דברים לא הבינו חכמים שלנו ביהדות. מהי יהדות ובמה היא נקנית, מה חלקה ומה גורלה. כתבתי על כך. היהודים היו צריכים לעמוד תמיד בקומה זקופה, הרונימוס אמר להם: אם האמת אתכם למה אתם דווּיים וסחופים? זוהי זכותה של א“י להבריא את אומתנו ברעיונות נשגבים ובאמרי־בינה נעלים, בשירים ובסיפורים המרעננים את הלבבות. אף המחזות על הבמה צריכים להיות סם־חיים לצופים. חברתי מחזה כזה בשם אחאב. בו אני מתאר את אליהו הנביא, הוא הרופא המבשר שלנו, להשיב לב בנים על אבותם. השחקנים שלנו אינם מבינים, שצריך להציג מחזה כזה על הבמה למען ילמד הקהל ויבין. העם אוהב יופי, רוצה לשמוע דברי אמת ותבונה. אך לא תמיד המשכילים בעם ניתנת להם האפשרות לדבר אל העם ולהשכילו. עמנו אהב את התנ”ך משום שרוח חן ותפארת שפוכה עליו. צא וראה כיצד יעקב אבינו מספר לנשיו בפעם ראשונה, שהוא רכש לו הון רב בצאן. כך מספר המקרא: “וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ויאמר להן רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ואלהי אבי היה עמדי. ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן”. וכך רוב פסוקים, ותוך כדי הרצאת כמה דברים מן הצד מתבשר להן שהוא עשיר גדול, כבד במקנה ובצאן. כל משפט מלא חכמה, מעוטף בציפוי של ענינים כוללים. טובה תבונה גדולה, שיש עמה ענוה גלויה תוכה רצוף הכרת־ערך עצמית ותקיפות. זהו ספר הספרים של עמנו. ספר קדוש, ספר מרומם ונאצל, המשמש מורה־דרך חכם ומחוכם גם לכל הויות העולם הזה. יהדות היא חכמה, רוח תבונית, אהבת הבורא, שצפונה בה דעת העולם. יהודי כהלכה הוא חכם טוב, משכיל בכל דרכיו. אך כל משכיל, אפילו אינו בן־ברית, הוא כלי־יקר. משכילי כל הגויים מבינים זה את זה. וכולם מתנבאים ברוח אחת. ואילו העולם נתון בידיהם, היינו מכבר נגאלים. הרבה פעמים השויתי דברי חכמינו ודברי חכמיהם. כולם אמרו דבר אחד. אתה אָץ ללכת? – שואל הזקן, שאף טביעות־עינו פועלת בזריזות מפליאה משום שהוא מכיר לפי תנועותי שאני מתקין עצמי לקום – מה לך נמהר? עדיין לא דברנו כלום. טרם הרצית לפני מרעיונותיך. יש לך רעיונות. אני לפעמים קורא מה שאתם כותבים שם. כשיהיה לך איזה דבר מענין משלך תואיל לשלוח לי, ואני אקרא.

אמרתי “שלום”. הזקן משהה את ידי בתוך ידו ואומר:

– אם גזירה היא מלפניך, לך. תבקר אצלי לעתים תכופות. בוא לפחות פעם בשבוע ואני ארצה לפניך רעיונות, מה הם החיים אם לא מערכת רעיונות נעלים ונשגבים? ואם יש לך ידיד טוב ומשכיל תביא גם אותו ונשתעשע יחד בשיחה.

 

י. מוסר הלב    🔗

תוהה אני: מה פשרה של נקיפת הלב, הפוקדת אותי לעתים, שמא חלילה יצאו כל חיי לבטלה, מבלי להניח אחרי פרק כתוב בעל ערך קיים לדורות? כלום על מנת כך בלבד נולדתי, או שמא קבלתי עלי באלה ובשבועה לפני לידתי, לבלי להיפטר מן העולם הזה בלי תרומה מכובדת לארון הספרים של עמי? ואף על פי כן הלב הפותה, הו, הוא נוקף, כאילו חושש הוא שמא אופיע לפני בית דין של מעלה בבוא יומי כחוטא ועברין שמעל בשליחותו. רואה אני בענין זה סתירה, שאיני יכול ליישבה. ממה נפשך, אם חש אני במשימה שהוטלה עלי בלידתי עלי להאמין, כי המעט שעשיתי בימי חיי בעמל כה רב, אינו דבר בטל כל עיקר. הרי מכל מקום לא הייתי הולך בטל, במסיבות שותי יין ושכר לא ישבתי, עם החוגגים ביובלות לא התערבתי, מבתי קפה הוקרתי את רגלי, על במות נואמים לא הופעתי, שעות־מנוחה רבות לא סיגלתי לי, נטיתי שכמי לסבול בעול תורה – ולמה כה מרה עלי נפשי מאימה וחרדה? אבל יש שנפסקים קשרי התחבורה בין הלב להגיון. השכל מבין והלב אינו מתפייס. הוא הדין אין לי שליטה על הצער, התוקפני מפעם לפעם בכוח ממה נפשך אחר, והוא: כיוון שאיני בטוח בכוחותי להביא לעולם יצירה של ממש, מן הדין לעזוב את המערכה ולפרוש לשתיקה גמורה. הנה גם אמונתי בעצמי מתערערת בי לעתים ולחייבני משום כך בשתיקה גם כן איני יכול. היסוסים וספיקות לחוד והתמדה בעבודה לחוד. אין הללו משפיעים על זו כלל. כלום רק הבוטחים בעצמם יש להם רשות הדיבור וזכות העשייה בשדה־ספר? אף הלב השבור רוצה להסיח עצמו. אשר שחה לעפר נפשו אינו יכול לבלי לשווע את ענותו. נשמת כל חי תברך או תקלל, תשיר או תברך. אף אני כך. אולי פי לא ידבר חכמות וחן לא הוצק בשפתי, ובכל זאת אטה למשל אזני אפתח בכנור חידתי, כדבר יחזקיהו במכתב בחלותו ויחי מחליו: כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה.

כשאני סוקר את חיי לאחור הנני מוצא לכאורה עילה לשקידתי היתירה למלא כביכול מכסה שהוטלה עלי מששת ימי בראשיתי. גדלתי בעוני וביתמות. מקטנותי הייתי אב לעצמי, האח הבכור במשפחה, כאב לסמכות. אילולא אני חרוץ בלימודי לא היה כל גואל לי והייתי אובד בעניי. בזכות התורה הגעתי לקמח מעט ולמעמד כלשהו, תחילה בין חברי הדרדקאים, הבנים לאבות חיים, ולאחר כך בין יתר הבריות. כל ימי מחוייב הייתי להצטיין ולעלות מעלה מעלה, כדי שלא ארד מטה מטה. מכאן שורש ההתחייבות, הרובצת עלי תמיד להביא לעולם נופך של נוי וחן. יום שאיני נותן דבר מה הריני בעיני אוכל ואינו עושה, שאין לו כל רשות לקבל כלום. עתים מדמה אני, שעלי לשלם גם תמורת האויר המחזיקני בחיים. אין שעה שאיני תובע בה אישור לחיי, הכשר למציאותי, צידוק לקיומי. חייב אני לשלם בלוי ולכפר בעד יתמותי. מצווה ועומד אני לעולם להפתיע את העולם. האם זו רק תאווה רעה או שמא גם מס וקרבן? בעל חוב נולדתי. עלי להרים משאות כבדים ולהיות מורם, כי אם לא אהיה בעיני עצמי מורם מאדם, לא אהיה חשוב בעיני אפילו כאחד האדם.

 

י"א. פליאה    🔗

… פליאה היא: הכיצד נתרקם במוח האדם פסוק מעין צדיקים יושבים… וניהנים מזיו השכינה – כלום שייך לומר שכינה להנאה ניתנה? אין יש זיו, אלא זיו נרמז, נוצץ מרחוק, קורא, מפתה, וככל שמתקרבים אליו בכיסופים ומשטחים לקראתו את הישות, כן הוא נעלם ומסתתר. והנאה אימתי? המרותק לסלע הוד והדר בתוך יש של אין סוף – וכי אינו דומה למבורך המקולל, השקוע בתוך ים צמוד לסלע ומכורסם צמאון? המשברים והגלים אליו באים, אבל אל פיו לא יבואו. החיות יוצאת ממנו מדי רגע ברגע ורויה אין לו אף כדי רגע. וכי אין זה החלק המזומן לצדיקים לעתיד לבוא בזיו השכינה?

… והכיצד שייך בכלל לומר ניהנים – כלום יש הנאה?

אל מסתתר. אף כשהוא מתגלה גילויו סתרו. וזהו ענינו של הסתר אסתיר, שהגילוי לו הוא הסתרו.

אין סוף משמעו אין סוף לצמאון. אין די ביש, אף לא בש"י עולמות יש. אין די במזומן. תמיד אני מוזמן אלי עוד. הבו עוד ולעולם לא תיבולנה שפתי לומר עוד. הבו עוד ועוד. עוד היום בנוב לא לעמוד, כי אם לעלות על הר נבו. ושם רק אראה, בעיני אביט ואתבונן אל אשר צפה אצפה תמיד ועד עולם לא אשיג. לא, לא אשיג, כי אם אשיג, הלא אהיה כלי מלא הבל וריק.

לבי לבי לצדיקים לעתיד לבוא.

 

י"ב. אמת של חסד    🔗

הסגולה לגלות שני הצדדים של המטבע בכל נושא היא לאו דווקא סימן היכר לאופי בלתי יציב ולחוסר דעה של קבע. פזילה לכאן ולכאן היא צביעות, אולם ראיית שתי הפנים אינה בכל התנאים הוכחה לדו־פרצופיות. יש היקף, שאינו מתפרנס על חשבון המרכז. לא בחד־צדדיות תקפה של האמת, אלא בהשגת העיקר ובכושר הריכוז בנקודה הראשית. הריכוז מביא לידי דביקות, אבל דביקות אינה מחייבת כלל קנאות. ברם, גם הקנאות אינה פסולה בהכרח. אפילו קנאות יכול שהיא באה ממקור החסד. עיקרה של אמת אמונה. וכשהאמונה מעוטפת בחום האהבה, שוב אין הקנאות הנובעת ממנה עקרה וצחוחה לגדל מתוכה שנאה. שני מקורות לאמת: אחד הנהר היוצא מעדן האהבה, שני באר השנאה. לכאורה האמת אחת היא. אולם נבדלת היא לפי מקורותיה. המקור משפיע על דרכי הפעולה ועל התכסיסים. באש על הכירים מבשלים נזיד, ויש שהאש יוצאת ללהב השריפה המחבלת. אש שורפת קוצים ועלולה גם לכלות את הגורן. האמת נידונה לפי מנין הקוצים הנאחזים והכלולים בה. אמת עריצה לפי גילוייה רעה היא אפילו כוונתה רצויה. דרך כלל אומרים אמת ואמונה בנשימה אחת, כאילו הן זיווג ללא כל תנאי והגבלה. אך האמת היא עתים דעה ועתים אמונה. שתי אמונות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אבל אדם חוכך לפעמים בדעתו ופוסח על שתי סברות. אל דעות ה' נאמר, ודרשו חכמים שהדעות נתונות בין שני שמותיו של הקדוש ברוך הוא. דעות לשון רבים, לפי שכל דעה היתה מתחילתה, בטרם נעשתה בתוכה גופה ההכרעה, מחולקת לשתיים. פעמים אפילו דעה כשרה נולדת לעולם בצורת תאומים. הואיל וכך אין פסול, לא כל שכן שאין זה בגדר פשע, אם אנו מניחים גם לאחר ההכרעה אפשרות כל שהיא של פקפוק. ובלבד שלא להתיימר שהגענו אל המוחלט. אפילו הדעה השלימה והגמורה יתכן שאינה מלאה, אלא רק חלק מן האמת. ההתיימרות במוחלט, אפילו לגבי אמת שדבקים בה בכל הלב, היא גופה שקר. אין עם הארץ חסיד ואין עז פנים איש האמת. פלוני מכלל שחצוף הוא דע לך שאינו שוחר אמת, אפילו הוא מביע באזניך דברים, שאף בעיניך חותמים אמת. לא די שהאמת היא אמת, צריך גם שהדובר אותה יהיה אמת. מאידך גיסא כלום צריך לייחס לעצמו חזקה על האמת המוחלטת בשביל לפעול על פיה ביושר ובנאמנות? מספיק לי, שאני מאמין באמת זו, או מאמין בה לפי שעה, כדי לקיימה הלכה למעשה. טובה אמת, שיש בה ניצוץ של רחמים. טובה אמת, שיש עמה קורטוב פקפוק, המהווה סגולה כנגד היוהרה והאכזריות. אמת שאין בידה אלא אמת המידה של הדין היא קטלנית, בית דין קטלני טעון פירוק. אמת אכזרית היא שקר.

 

י"ג. נדבה    🔗

… היום יום שלישי… יום המוכן אצלי לעצבות. האם לפי שהוכפל בו כי טוב או משום שבו נולדתי? יש שאיני שרוי בו בטובה. מי שלא טוב לו בביתו הולך לחפש לו פיזור הדעת או היסח הדעת מחוץ לביתו. אין לנו בימינו מקום מקלט, אלא בבית התה או בבית הקולנוע. לשעבר מי שפגע בו יצר הרע של עצבות ומרה שחורה היה מושכו לבית המדרש למצוא בין קירותיו, האפופים בליה של זמן ועדנת הנצח, מגן ומחסה מפני השעות הרעות המתרגשות עלינו בעולם הזה, הפתוח לכל רוחות הפרצים של הצער והעצבון. אך בית הקפה בימינו כמה דל הנהו לשמש במקום בית־כנסת, במקום מושב־רעים, במקום מקום קדוש. בבית הקפה אין ריעות ואחוה, כשם שאין בו תפילה ביחידות או בציבור. אך מעלה אחת יש בו, שאפשר להתבודד ברשות הרבים שלו. ואפשר לישב בו בבטלה ללא נקיפת לב. הוא מעין מקלט צופים או מקטל צופים, להרוג בו את הזמן אויבנו מספר א. יושב בו אדם, צופה ומביט ורואה כאילו רבים, אך מעלה על עצמו שאינו נראה לאיש. יכול אף רואה איננו, אלא יושב לו סתם ללא טעם ותכלית. מסביבו המולה, עשן, מקטרה, מללה. החיים, זרים ואינם זרים, זורמים. הם שלך ואינם שלך בבת אחת, בדומה למקום: מושב זה, שהוא שלך ואינו שלך. הוא שלך על שום שאינו של שום איש. בית הכנסת הוא בית אלהים ובית לכל אדם. בבית הקפה אין אלהים שוכן והוא גם בית־אין־אדם, העומד על אדמת ההפקר. וגם על ההפקר חופף הוד החגיגיות. בני־זמננו בורחים מבתי חולין שלהם אל בתי הקפה ברדיפה אחרי החג האבוד, ואין בידם אלא איסרו חג.

ישבתי. עשן סמיך אפפני, הרעש הממני. לא ראיתי כלום מלבד סנורים. מבטי ננעצו כמדומה בנקודה אלמונית. אהבתי כי אראה סנורים, המשמשים לי מעין צוהר לעולם הנעלה. הייתי המום מקצת ומרוצה כל שהוא. אכן, אני חי ובעצם כאילו אינני. הטבילה בתוך ים של חיים זרים מקנה לנו מעין טעם של מיתה קטנה, הסתלקות. אנו חיים רק בשביל לדעת שאיננו בחיים. כשם שהמחשבה מגיעה לפעמים אל הגבולין שלה, לבחינת אין עוד, כך התחושה יש לה הקצה האחרון שלה, שבהגיעה לשם חשה כביכול את סיום הווייתה וראשית העדרה. ויש עברי פי העדר, מעין תמרון של התאבדות לדעת. המחשבה עד הקצה גורמת חלחלה. ולא כן נקודת האפס של התחושה, שבה צופים מן החרכים לעולם הבא, זונקים בשילוח אל הירכתים ואין עוד כלום, אף לא אימים. כגון כאב השינים הנמוג בין רגע לעקירת השן. הנירבנה היא מסתמא חדוותא עילאה, טועמיה חיים טהורים זכו. ביטול היש של חסידים מן הסתם אח־רגש הוא לה. אשרי המקודשים לעירוב תבשילין זה, שהוא חיים שבמיתה או מיתה שבחיים, אך אין זוכים לו אלא בני עליה ובעלי מדריגות, הרואים את עולמם הבא גם בעולם הזה. הם מקדשי השם ומקדשי החיים. כל חייהם כיסופים למות. אנו, שאין חלקנו עם הקדושים, איננו מגיעים כלל להשגה זו. אנו רק תוהים, בוהים עליה.

ישבתי בתוך קהל היושבים, זר בין זרים, מתעלס במחשבותי, שהנה ישני כשם שאינני, רואה ואיני נראה. איני חייב כאן לאיש כלום ואיני תובע מאיש כלום. לא רבתי כאן עם איש, אין איש בתוך כלל הנאספים, שלמד תורה מפי ונעשה על כך כפוי טובה ואף אוייב לי, אין אף אחד מהם רוצה להחכימני ולהשכילני ולהטיבני, לטהר את מידותי או לשפר את כשרוני. בדקתי ולא מצאתי באולם אף אחד ממבקרי הקשים, שדנו את חיבורי בצוננים, וקשה מזה, בשתיקה. שום איש מן הנוכחים כאן לא נמצא אף פעם מקופח על ידי, אם מפאת מבטי הזועם או משום חיוכי הרופף או בשל כל פליטת פה שלי. אני יושב לי כך סתם ולא כלום. איני צריך ליתן דין וחשבון על שום דבר. תזמורת קטנה שפכה לתוך אזני צלילים ערבים של חכמי־לחן ידועי־מכאובים מתבודדים במועדיהם. הרעש רעש והניגון נאבק עמו. עיינתי במחשבתי בקרב הנטוש בכל הדורות בין הרעש והניגון, ועדיין לא נפלה ההכרעה יד מי תהיה על העליונה. לא נפלה ולא תיפול עד עולם. הרעש והניגון באו כרוכים לעולם מששת ימי בראשית. משורש קין רוצח אחיו יצא יובל אבי כל תופש כנור ועוגב.

– אדון, שמעתי לפתע קול סמוך לאזני, מה לך תקוע כולך לתוך העולם? תן לעולם לעבור על פניך לדרכו. ירוץ לו להיכן שירוץ. בין כך וכך ידיך קצרות מלעצור את מרוצתו.

השתאיתי. אי מזה בא הקול אל אזני ומי זה האיש, אשר תקע את חכתו לתוך נבכי לבי וצד משם את סוד שיחי עם עצמי? הכי יש בתוך הקהל הזר הזה עין צופיה לי, נפש תדרשני? צלילי הקול כבר קרעו את הסנורים מסביבי. העיפותי את מבטי וראיתי את פניה חרושי הקמטים של הישישה וידה הפשוטה ושמעתי ברור ומפורש את קולה לאמר:

– אדון, מה לך מגלגל בהרהורים? מוטב שלשל ידך לתוך כיסך והעלה משם נדבה לי.

הנה על שום מה נקראתי לשוב מן הגבולין, לעזוב את ספירת ההסתלקות למען החיים. עוד יש בחיים האלה לנפש אחת צורך בי.

 

י"ד. סגנון ועיטורי סגנון    🔗

לשאח הפרסי השיאו עצה להתקין ביוב בארצו. אמר: ניחא. מה יקר? אמרו לו: הענין יעלה בכך וכך מיליוני שקלים. אמר: ניחא. וכיצד הוא מעשה הביוב? אמרו לו: מניחים צינורות כאלה. כלום רצונכם לומר שמעמידים אותם והם נצבים ומתרוממים כלפי מעלה כמיני מגדלות עד לשמים והכל צופים בהם ומשתאים לחין יפיים? אם כך אני מסכים שיהיה ענין הביוב לכבוד ולתפארת ולתהלה לארצי. אמרו לו: לא כך הוא אופן העשיה אלא כך. את הצינורות מניחים עמוק בתוך מעבה האדמה סמויים לגמרי מן העינים. החזיר השאח הפרסי ליועציו וכך אמר:

– אין אני עשיר עד כדי לבזבז מיליוני שקלים על מיני דברים שאינם נראים כלל לעיני הצופים ואים בהם משום קישוט לארצי.

הסגנון לאמתו עשוי מיני צינורות חבויים בתוך מעבה הדברים, כולו במעמקים, לא נראה וכמעט לא מורגש כל עיקר. וכנגדו עטורי־סגנון, המיתמרים ועולים כמין עשן כלפי מעלה. כל המדובלל והמשורבב מזדקר ויוצא וכאילו מתרומם ועולה. יפים עיטורי־סגנון לראוה, אבל אינם בגדר מכשירי נקיון.

 

ט"ו. לעצמי    🔗

אני כותב לעצמי וכלל לא על עצמי. מי יתן ואוכל לשים הסגר על לבי ומחסום ללשוני. הה, המעמקים. הם מאורת צפעונים. ידיד־נפש, קח חבל וקשור יד ליד, הך על כף היד ויישמט הקולמוס מתוכה. הה, סמכוני באשישות קטנות מפני האש הגדולה. הצילני נא, אחי, מהגיוני, מהגיגי, קח מנעול ותלה על פי. רעיוני, רגשי, זרמתם; לא־שינה תהיה. ימים כלילות אדדה על מר סוד שיחי בי.

 

ט"ז. אני שונא אותך    🔗

יום אין חפץ לי היום ואין מחוז־חפץ. אין דעה, אין שביב שמחה. נדמה לי ששכחתי אלף בית וכלל איני מבין מפני מה באה הבית אחרי האלף, ולא להיפך. בי הגיהנום ואני בגהינום. אילולא אני עצמי מחבר ספרים, הייתי בשעה כזאת אולי יושב וקורא ספר למצוא בו נקודת אחיזה לנשמתי, לשכוח מעט את עניי. אולם ההרגל להפיץ מעינות חוצה נוטל את הכושר ליצוק מים על יד אחרים ולהשקות את הנפש בחרבוניה ממקור הזולת. התקרה לוחצת אותי. אמנם, גלוי לפני שאף הרוח הרעה, כמו הרוח הטובה, חולפת, ואין לומר נואש. ברם, זה רק גלוי לפני ולא ידוע לי, כלומר, לא ידוע לי במידה שיש בה כדי לחזק לאלתר את סוכת חיי הנופלת. זכור לי היטב מה שקראתי זה לא כבר בספר האבלות “דקדוקה של נפש” את המשל הקדמון “אדם עצבי אל תאנח, כי אחר טרחה יבוא אתנח, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגה יבוא תביר”. או, בלשוננו, מערכי־לב האדם נתונים לחילופי גיאות ושפל, שמחה ועצבות, החוזרים חלילה. אולם הרי גם השמחה מלווה ברעדה ובמיעוט בטחון ואימון בה. גם בעלותנו על שיאה, ואולי אז במיוחד, הננו חשים את חלופותיה. אולם בעבור בנו רוח עצב תעשה את דרכה בחזקה ובפסקנות ותשקיענו בדכאון כאילו היא סוף פסוק ונכרתה מאתנו כל תוחלת. הכי השמחה מקורה יחסי, אכזב, והעצבות מכורתה הנצח, המוחלט? ואני הרי נוטה לדעת הפוכה מזו, שהיגון הוא רעה חולפת והשמחה מעינה לא אכזב. דא עקא שהשמחה הפוקדת אותנו צועדת בתוכנו לבדה, ללא כל ליווי, ללא התעוררות של אהבת עצמו, למשל, כבת־לוי. אך כל פעם שיורד עלינו דכאון הוא מעורר בקרבנו נחשול של שנאה עצמית, שקשה לעמוד בה.

פגע בך מנוול זה, ששמו שאט נפש האדם לנפשו צא לרחובות העיר והיטמע בתוך זרם העוברים ושבים. הטמיעה היא פעמים סגולה לשכחת עצמו.

לא עשיתי הרבה בהליכה וצמח לידי שמחוני הפייטן הקורן במקלו, בבלוריתו ובסמוקינג של שבת, המשמש מעין מצבה חיה בדור החולין על גזע הפייטנים, אנשי שבת ויום טוב, שעבר ובטל מעולמנו. כשם שהוא יחיד לו במדי הפייטן, כך הוא יחיד לו בהערכת פעלו הפיוטי, שלא באה עליו עדיין הסכמת הבריות כל עיקר. אף לאחר שהוא עודר בשדה הפיוט זה כיובל, הבריות עומדים כנגדו בשלילתם המרדנית. אולם אין שמחוני נופל חלילה ברוחו. פניו שוחקות תמיד, עיניו קורנות, כל מראהו אומר שירה. כיסיו מלאים קונטרסי שיריו הדקים, הנדפסים בהוצאה של כיס הפרטית שלו, ומשם הם נמשכים ועוברים בידו הנדיבה לידי כל עובר ושב ממכריו, הקרויים בפיו “המנויים שלי”. בכלל מנוייו גם אני. אף הפעם תחב לידי את קונטרס השירים של “מנגינות הנצח”, שיצא זה עתה מתחת מכבש הדפוס.

– קח, אמר, והתענג. אתה מקבל אצלי את הטופס הראשון. ומה הטעם? משום שאני שונא אותך. ועוד טעם, לפי שאני ואתה הננו שני גדולי הדור, אין כמונו.

– ומה טעם תשנאני?

– הטעם פשוט: אם לא אשנאך, אהבך על כרחי. ולמה לי לאהוב אותך? מה שאין כן אחרים, שהנני פטור אפילו מלשנאם. לא כדאי לי כלל לשנאם, לא כלומים שכאלה. הרי אני כהרי יהודה הלוי ובן גבירול בשעתם, אלא שהם היו פחות ממני בקיאים במכמני לשוננו והם לא קראו את גיתה. ואילו אני קראתי את גיתה. מעלה יתירה לי גם על גיתה, שאני אותו קראתי, ואילו הוא גיתה, לא קרא את שירי שמחוני. נמצא שהוא הפסיד. מילא, גיתה שלהם, בן גבירול ויהודה הלוי שלנו, אתם יש לי עוד לשון משותפת, אולם מה ענין לי אל הלא כלומים האלה שלנו. היטב אני מכיר אותם. כסבור אתה, שיש להם פחד בלילות או שידעו מימיהם טעם של נדודי שינה בלילה? כבר אמר פייטן אחד, איני זוכר מי פייטן אמר זאת, רילקה או שמחוני, ואולי משורר גדול אחר, שכל מי שאינו בנדודי שינה אינו בשירה. השירה נקנית בשלושה דברים, שמעני, ויהא כלל זה קבלה בידך מפי שמחוני, כן, בשלושה דברים, אלו הם: ברווקות, בחוסר־שינה ובשגעון מעט. ויש אומרים שדרוש גם קצת כשרון בשביל לכתוב שירים. אבל כשרון ורוח הקודש הם בידי הקדוש ברוך הוא ולא הכל זוכים להם, ואילו שירים כותבים רבים. גם אלו ששינה מתוקה להם והם נוחרים הרבה מחברים שירים בין נחירה לנחירה. ואם הם מתעצלים לכתוב שירים, הריהם כותבים סיפורים ומסות. ומדוע אני שונא אותך, זאת אומרת לא ביותר? משום שכמוך כמוני… קצת משוגע, וחושדני בך שאינך מן הישנים. קראתי אצלך מחשבות מן הלילה. אף עיניך מביטות לתוך הלילה. הנך לפי כל הסימנים מן הליליים, צפור לילה אתה חביבי. כן, בעיות יש לך, יכנס הרוח בך… וב… רצוני לומר, רוח הקודש… ושתחבר ספר טוב. ספר בגימטריה שם. שתזכה לשם גדול כמו שמחוני הפייטן גדול הדור, שלום.

 

י"ז. חתונה    🔗

רוח הזמן הרעשני באה לידי גילוי לא רק בעצרות־עם ובתהלוכות המוניות, בכינוסי הארגונים הגדולים ובאיגודים המקצועיים, המזמנים לפונדק אחד אלפי נציגים של מיליוני שולחיהם, כי אם גם בכל כנס קטן, בחגיגות, המכונות צנועות, ובמסיבות משפחתיות. הכל נוהר בימינו באפיק הסתמי והכללי, ללא גוון אישי. אין משערים כלל שמחה ברשות היחיד. הבית שמוט כלפי חוץ. רשות הרבים חודרת לפני ולפנים של הנשמות. תחת להתרכז במושב רעים עוברים בסך, הטקס בא במקום החג.

לנשף החתונה בבית המשפחה… באנו באיחור כל שהוא. עלינו לקומה השלישית ומצאנו את כל הדלתות פתוחות לרווחה, בחדרים שוטטו אנשים בלתי מוכרים לנו, משל נעשה המעון הפקר לכל. החופה והקידושין, השולחנות הערוכים, האורחים, הם על הגג, וכאן בחדרי המעון משוטטים אנשים, המטפלים בהתקנת התקרובת לאורחים ובקבלת פנים לאורחים, הנשלחים מכאן אל הגג, ובקבלת התשורות המובאות לחתן ולכלה. אף חדר הרחצה היה פתוח. מן האמבט נזדקרה אלינו ערימת פרחים, שיש בה כדי תפוסת כמה עריסות ילדים. לפי הכמות העצומה של צרורות הפרחים אפשר היה לנחש כמות הקרואים שכבר עלו לגג החתונה. המראה היה נוגה למדי. צרור־פרחים אחד משמח את הנפש. ערימה של פרחים נושאת עלבון וחרדות. פרח אחד פורח; ערימת פרחים היא קופה של כמישה. יכול שמתן פרח אחד הוא פריסת שלום מנשמה. אך ערימה של פרחים מבוללים ומצופפים יש בה צד השוה לערב־רב של נשמות.

מי מן המחותנים, על אחת כמה וכמה החתן והכלה עצמם, יוכלו למצוא את ידיהם ואת רגליהם בתוך בלבוליה זו? מי ייפנה למיין את התשורות מי נתן מה. עד שיתנו את הדעת עליהם תפוג מהם העדנה ותבוא לתוכם הבליה. יש כאן מען ללא מוען, מתן ללא נותן, אות ללא זכרון.

על הגג היה המון סואן ולא חוגג. כבר נתפסו כל המקומות ליד השולחנות הערוכים. אך הנצבים והמשוטטים היו גם כן מרובים. הגג רחב ידים צר היה מלהכיל את כל קהל המזומנים וזרם העולים עדיין לא חדל. כיוון שמחמת גודל הצפיפות לא היה מקום לעמוד, הסיעו רבים את עצמם ממקום למקום, נדחקו, בקשו סליחה, חייכו במבוכה ובביישנות, החליפו מבטים תוהים עם זרים תוהים ומותמהים שכמותם… אמנם, ברגע העליה לגג ניגש אלינו אחד מן המחותנים הסדרנים וקבל את פנינו בקידה נימוסית ובחיוך מזורז ואף השיא לנו עצה טובה בסבר פנים של בדיחות הדעת: התכבדו, בבקשה… השתדלו להסתדר. הסתדרנו בעמידה. דא עקא, המבטים אינם נצבים. על כרחם הם משוטטים, סוקרים, מקיפים את השדה. המראה היה כנשף בחירות ליד שולחנות ערוכים. ראינו פרצופים לאים, נוה או לוה במבטים, חיוכים של שעמום. רבים היטיבו את לבם, אם בישיבה ואם בעמידה, בתופינים ובמשקאות, עד לחשבון, משמע. הקרואים הם לפי האומדנה שבע מאות, ואולי שמונה מאות, ושמא אלף או אולי למעלה מזה.אך מה טעם להשערה ולאומדנה? הזרם אינו פוסק. וכשם שיש זרימה כלפי מעלה, כך נזרם כלפי מטה. רבים מן הקרואים, מכיוון שהופיעו לעיני המחותנים וזיהו את עצמם, פרשו והלכו להם בחשאי. את שלהם עשו. הביאו באישיותם אות רחשי כבוד להורי החתן והכלה. הלכו ההולכים, אך רווחים לא נעשו. הצפיפות גדלה פלאים.

לא עלה בידינו לעת עתה, אם כבר היתה החופה. מרחוק נראו לנו מכרים, אבל לא יכולנו להבקיע לנו דרך אליהם. שאלנו את פלוני מן הנצבים, והוא סח לנו, שאף הוא מתלבט בבעיה זו. מרחוק נשקף מזנון, שרבים סעדו לידו את לבם בעמידה ולרבים אחרים מן המרוחקים שימש כוח מושך לפלס את דרכם אליו בתבונת־מרפקים. הגג עשוי בתבניתו כאות דלת. בקצהו השני של הקו הקצר מן הדלת השמיעה להקת כלי־זמר ניגוני חתונה מסרתיים, ג’זים שונים וכל מיני מנגינות־כלאיים לסירוגין, אי אפשר היה כלל לנחש על פי עירוב המנגינות, אם הם פרפראות הקודמות לחופה או לפתנים שלאחריה. הזרם זרם. הזמן כאילו עמד. אך הרגעים שטפו, כנראה, בכל זאת ונצטרפו לשעה אריכתא. אף הרגלים הליאות בעמידתן מדדו זמן. והנה לפתע גברה זרימת הקהל בדחיקה ובדפיקה אי לשם, לקצה הקו הארוך של הדלת, ואף הכשת כלי הזמר גברה והלכה. על פי כך ניתן לנחש את התכונה לקראת המאורע הגדול המתרחש והולך. חוששני לומר, אף בלעדי הסימנים החיצוניים נתבשרנו על ידי חוש מיוחד בכוח השראה עילאית הפוקדת את הנשמה כל פעם שהעיקר המסתורי בכל מאורע ממשמש ובא. וכששמענו קול נפץ חזק מלווה באורים גדולים שהגיהו את הגג לארכו ולרחבו, מעשה ידי הצלם, אליהו המבשר של זמננו, בן־לוייתם הנאמן של כל המעשים הגדולים, המתחוללים במקרי העמים ובקורות המשפחות, הבינונו מיד, כי אותו רגע ממש הגיע הנשף לשיאו, הוא תכליתי, ובני הזוג נכנסו לחופה לקבל מפי הרב את ברכות הקידושין. אף אנו נשאנו ברכה בפינו לצלם, נציג הנצח בתוך ההוויות החולפות, ששימש לנו אות מבשר להתרחשות הגדולה.

כעת נחה הדעת. נתבהר האופק. אך סלדה הנפש מן הקידושין ללא חן הקודש. יפים החולין בכל מקום, בשדה, בסדנה, בשוק, ברכבות ובאניות השטות בימים ובכל מקום, שהם צורך העבודה והמלאכה, כי החולין בגילוייהם העירומים אף הם אינם חולין אלא עבודת הקודש, עבודת הבורא או עבודת העולם, כלומר, לתיקון העולם. ומה גם שהעבודה עושה זיעה, מריצה את הדם ומפעילה את המוח, ומה קדוש מן הזיעה, הדם ולשד המוח? כן, אין פסול בחולין הנעשים על טהרת החולין. אך הטקסים והקידושין הנעשים על טהרת החולין הם חילול. החילול הוא חטא וגם עונש. אף הצופים בחילול שותפים לדבר עבירה, הבאים על ענשם. ראיה לדבר, הרגשת הבושה שפגעה גם בנו, הקרואים לחתונה הזאת.

לפי הזרימה של הקהל ממקום הנפץ ולאחור ניחשנו, שמעשי החופה והקידושין כבר באו לקצם. להקת המנגנים שוב עשתה את שלה והחרישה את האזנים בערברב מנגינות. אותה שעה ראינו טובה לפנינו להיסחף עם זרם היורדים, שנאלץ לפלס לו דרך בתוך זרם העולים, שגדל ממנו במנינו לאין שיעור. אמרנו לעצמנו: הסרט נע, את החתן והכלה בין כך וכך לא נוכל לראות פנים אל פנים. את החתן לא הכרנו כל עיקר, אולם את הכלה הכרנו בילדותה. היא היתה אז בת יחידה להוריה ובת יחידה לשכונתנו שעמדה בבנינה בלב תל אביב, ילדת שעשועים של כל תושביה, שהיו ברוב מנינם רווקים וקצת זוגות צעירים ללא ילדים. חסד הזכרון ההוא עמד לנו להיות בין הקרואים לחתונה. אף אנו נענינו ובאנו מתוך געגועים על תור נעורינו, שהרי בכל תקופה בעבר אדם צעיר יותר מכפי שהוא בהווה, אפילו גם בתקופה ההיא לא היה צעיר ביותר. לכאורה באנו לקיים מצוה לשמח חתן וכלה, אבל בדיעבד ביקשנו להפיק שמחה מעט גם ללבנו ולהזכיר לעצמנו במראה פני החתן והכלה, כי שטח העדנה אינו אולי קטן משטח הבליה בעולמנו. נמצא, לא השגנו אף אחת משתי המטרות. לא הבאנו שמחה לחתן ולכלה, כי לא ראינו אותם כלל, ואף לא השתתפנו בשמחתם. אדרבה, יצאנו שמוטים וזעופים כאילו נזופים כל שהוא ובלבנו הרהורי חרטה על מעשה האיוולת, שכבר הרהרנו עליו חרטה בכמה וכמה מקרים אחרים לבוא בין הקרואים לחתונות בבתי מכרינו ולקחת חלק בשעמום הגדול, המשליך בהן את קרחו כפתים. ניתנה האמת להיאמר, כבר נתנסינו הרבה פעמים בכך. אין טעם בימינו להיות אורח בשמחת כלולות, כשם שאין בעל רגש דתי יכול לשמוע את הרינה ואל התפילה בבתי הכנסיות בימינו ואין אניני הדעת יכולים להיות בין הצופים בהצגות התיאטרון או בסרטי קולנוע. שבתו חג ומועד בנשמות – מה אתנו לנו זרקורי הצלמניות, הדגזים, רעש ההמונים ונפץ הפקקים העולים מן הבקבוקים? שוב ושוב אתה מחליט בדעתך להוקיר את רגליך מן החתונות ההמוניות, הנראות כתצוגות של תוצרת בתערוכות של ארגון האמהות העובדות. השכל פוסק והלב מתפתה מפעם לפעם, כאילו הלב הפותה רואה יעוד לעצמו לאגור בתוכו אשליות ולהיהפך למעין מחסן של אכזבות.

רבים מן העריקים הצליחו לחמוק מן החתונה באין רואים. אנו־לאו. סמוך לירידתנו מעל הגג ליד דלת המעון נקרתה לפנינו אם הכלה, תושבת שכונתנו לשעבר. הסתכלה בנו בחדוה מהולה השתאות של אכזבה. “מה לכם בורחים? לא נמצא מי שיטפל בכם? צפיפות, מה?” החזרנו לה תשובה בהולה ומבולבלת. במרי הלב מגמגם הפה. אשת שכונתנו לשעבר, נבונת השכל, שהוסיפה דעת במכללת הנשים, נתנה בנו שוב מבט מבין ואמרה בחיוך מתנצל:

– מבינים אתם, ידידים יקרים, אנשים מעורבים זה בזה… יש קשרים, יחסים. באים במגע עם שכנים חדשים וגם זכרון השכנים הישנים אינו נמחק מן הלב. הללו קרובים והללו קרובים של קרובים וסתם ידידים, אף מכרים מרובים, שאנו חייבים להם תודה בעד כל מיני דברים… וכשיש להם שמחות, אף אנו קרואים אליהם להשתתף עמהם… כגון חתונות, בריתות וכיוצא בהן. אי אפשר רק לקחת. צריך גם לתת. היאך אומרים? חיים על קח ותן. ולנו רק בת יחידה, עין אחת בראש. פעם אחת עשינו חתונה. אני ובעלי התייעצנו עם קרובי המשפחה ועם צד החתן והחלטנו לעשות חתונה כדבעי, ברוב עם.

בינתים אנו משלמים הרבה חובות ישנים ומחזקים קשרי ידידות. אלא מה? קצת רעש יותר מדי. מילא. הרי לכך חתונה היא… וחתונה כמו חתונה… סוף סוף עיקר בחתונה החתן והכלה. השמחה היא שלהם. אנו כאן כל האחרים צדדיים הננו. אתם בכל זאת נתעקשתם ומזדרזים לברוח. מה? מסתמא פנאי אין לכם…

קול מעל הגג קרא: המחותנת. מתבקשת המחותנת. מחפשים אחרי המחותנת. אם הכלה נפרדה מאתנו בבהלה ובחפזון. מוזר ומגוחך. עיקר שכחנו: לא ברכנו אותה במזל טוב.

 

י"ח. הרהורי אסרו חג    🔗

כל חג יש לו אסרו חג. אסרו חג של שמחה הוא צער. הצער הוא שוט למחשבה. רבות מחשבות טרדוני במוצאי החתונה. יתכן שהדין עם המקוננים ואומרים, שהדור פוחת והולך והלבבות מתמעטים. אף יתכן, שהמוחות אולי מתפתחים והולכים, אך הלבבות מתכווצים. פעולת המוחות, המחריפה והולכת, מגבירה את שליטתנו על כוחות הטבע, ואולי גם על כוחות הנפש. ובמידה שהאדם מרבה להכיר את עצמו ולהיות אדון לעצמו, ממעט להיות עצמו. דרך משל, אדם שנעשה בקיא וחריף בדעת אבריו וכל תהליכיו הגופניים והנפשיים, המכיר עצמו לכל פרטיו ודקדוקיו, כדרך שהוא מכיר את המכונה לברגיה, והוא מסוגל לפרק את הישות שלו, כדרך שמפרקים מכונה, יהיה אולי מכונה מתוקנת, אבל בגדר אדם לא יהיה עוד. יתכן שיהא מסוגל להוליד עצמו, להתמותת ולהתחיות לסירוגין לרצונו. ניחא. טוב ויפה. ואולי זה יהיה טוב ולא יפה או לא־יפה וגם לא־טוב. אדם, הנתון לפירוק, הריהו כמפורק ועומד. הוא שרוי כביכול ברשות עצמו לגמרי, אבל עצמו לא יהיה לו. מתוך שיסגל לו את הכושר להיות מכונה, יאבד את הכשרון להיות אדם. אדם מכונה יוליד אולי בני אל־מות, אבל לא חוזים ונביאים, פייטנים ומנגנים, לא כל שכן לא יודעי תפילה. האדם לא ימות עוד וגם לא יחיה. הוא יהיה. וזה הכל. אי־אפשר כלל לסגל כשרונות חדשים, מבלי לאבד את הישנים. כלי ריקן מוזגים לתוכו. כלי מלא – לאו. וכשמוזגים לתוך המלא הוא עובר על גדותיו. האדם הוא כלי מוגבל.

האדם הקדמון ידע תפילה, שירה, זמרה ונגינה. תש כוחו לרנן, צמח בתוכו כשרון הנואם והמספר. החוקר והוגה הדעות דחקו את רגלי המספר. איש המדעים השימושיים יהיה מצבה ועליה כתובת: פ"נ איש הרוח, יודע חן וחכם המסתורין.

אין מוקדם ומאוחר להרהורים מעציבים. זכרתי את הנביא. באחת מתקופות העתים המופלאות הופיע אדם ביקר ובשגב זה, לו נאה תואר האדם העליון, אשר חוזים תועי־רוח דחו את בואו לאחרית הימים. האדם העליון כבר היה־היה. ומה שהיה לא יהיה עוד. לא יקום חלד הנביא מצהרי העתים ולא יקום חזון נביא פעמיים. הנביא כבר הופיע, כבר בשר, כיוון שהגיד שוב לא יחזור ויגיד. נסתם חזון הנביא. בארות המסתתמות, שוב אינן נחפרות. מה שהיה לא יהיה עוד.

אח לנביא־הסופר. אף הוא כבר היה־היה. לפנים היה הסופר שופר דורו, צופה לעמו, בוחן ובודק גנזי נסתרות הרוח וחושף כבשני הנפש. קצו הנה ממשמש ובא. קצו כבר נחרץ. שבט הסופרים עובר ובטל מן העולם. שופרות תעמולה חזקים ממנו הומצאו. מכשירים לגילוי האמת ממין חדש קמו לנו. המכונה תישא בבאים את דבר הסופר. כל מכונה חדשה מרבה מובטלים בעולם. והנה קמה לה ונצבה מכונת האמת עצומת רבת אימים וחרדות, המוציאה בדימוס את מין הסופר.

חושבני, כי אף מוסד הנישואין לא יאריך עוד ימים הרבה. גזר דינו כבר נחרץ. הנישואין יונקים מן הקידושין. אין חופה בלי קידושין ואין חתונה בלי חופה. אולם חתונות בלי רוח הקודש שורשן מק. החתונה חוסה בצל החופה והקידושין ומשמשת להם עטרה. חתונה, שהיא רק טקס ושעת־כושר לתשלום מסי ידידות ושכנות טובה, אינה עוד בגדר עטרה. כשנקרעת העטרה מעל הראש נחבל גם הראש, נעקר השורש, נמחק העיקר.

 

י"ט. בדמי הלילה    🔗

… קמתי אשמורת בלילה ורשמתי את הדברים האלה. החכמה יודעת הרבה, אבל לא בידיעתה גדולתה. עיקר כוחה לא בידיעת זולתה, כי אם בידיעת עצמה, בהבנת תקפה וכוח ההרס הצפון בה. מצווה על החכמה להשכיל אל הכל וגם אל עצמה. אם לאו עלולה היא להיות שכולה ומשכלת. מה טעם בבינת החיים, שניתנה לחכמה, אם לא ניתנה לזו גם הסגולה לשמירה על החיים מפני המזיקים והשדים, המרקדים בתוכה גופה? דין חכם להיות קודם כל שומר על הזולת מפני ההשפעה ההרסנית העלולה לצאת ממנו. מעיינות החכמה מושכים בחזקה את גליהם בלילה, לכן הלילה טעון שמירה מעולה. ובעת השתות יהרסון ייאמר חכם מה פעל לשמור מפני המפולת.

 

כ. אורות מאופל    🔗

בית־אופל העולם הזה ואנו העם ההולכים בחושך. לרגע יפלחנו הברק, תנצנץ קרן־אורה: בשורה למציאות של מעלה. החיות לאמתה נגלית לנו רק בהצצה מן החרכים. בכוח ההארה הרגעית הננו חיים שעות; הנדיר מקיימנו בתדיר; יקר המציאות נותן תבל בנעימת המציאות. מה רב הגועל בבשר ודם ואף ברוח באנוש. אך שאר הרוח, הפוקדנו ברגעי הסגולה, ממריאנו מעל לשפלות עצמנו. בת־שחוק, מאור־פנים, לבב מבט, נועם־קול, מתק־ניגון, הגיון שכל טוב – רק בהם שפר חלקנו וטעם אחר בלעדיהם אין לחיים. העולם ניזון מן האור ועומד על הניגון. אך הם ניתנים לנו רק כבבואות קלושות וחיוורות מן ההארה העליונה אשר נפקדנו לרגעים, אליה נערוג תמיד. דייגים אנו והעולם הזה נחל איתן. על שפת הנחל נשב תמיד לדוג קרני־אור, בנות־שחוק, רעיון טוב, רגש נכון, זמר, זמר. כולם אך ברקים הם בתוך החשכה, אורות מאופל. אי שם תשכון אורה גדולה, יהמו־יחמרו פלגי־עדנים. ויש אשר גם אלינו שוכני בתי־חומר יבוא משם ביעף גץ אחד, שביב בודד, אגל קל. הנגלה מה מאד דל ונקלה הנהו. הגויה שופעת סחי. אך בנשמה הנעלמה לנו נחמה. פליאה היא, שאין השכלים משיגים בחוש, כי הגופים אך פגרים מתים הם, ואילולא נשמת שדי תחיינו, כי אז אבדנו בענינו והסתאבנו סמוך ללידתנו, לבהמה ולחיה נדמינו, גדלנו פראים, חובקים אשפתות, משתכשכים, במי־מדמינה, שותים כל קי ואוכלים כל פיגול. רק הנשמה ודאי שמה, השרוי בחביון הערפל הוא היש לאמתו. לשונות האש הנחזות ממרחקי השדות ממשיות יותר מן הקמות העולות בהן. העולם הזה במראותיו ובהוויותיו הוא רק טיוטה; חזיון־רוחנו הוא ההעתק המעובד שלו; הוא חומר גלמי, אך נפשנו הוא בית היוצר שלו. נפש כל חי מהיכן היא יונקת וממה היא ניזונה? מן הטמיר והנעלם. אורות היא מושכת ונוטלת, ניצוצות היא מלקטת. ומה שנאמר הנגלות לנו נראה לי תמיד דיבור חסר־הגיון.

כל היש אינו יש, אלא אם כן הוא יש לנו ויש בנו ואנו צמודים אליו באהבה וברצון. טול מאתנו שמחת היש וכל הבריאה פנה הודה, פנה זיוה, אין בה עוד כל רוח־חיים. אהבת־עולם יש בנו, היא המחיה אותנו. בלעדי הנסתר מתמוטט ונופל הנגלה כגולם שהוציאו ממנו את שם המפורש. אלהים התעטף בטלית של אורה וממנה נוצר העולם. ויש אומרים במאמר נברא העולם. מולד האור והקול אחד הוא.

… ויש אשר אדם אל ארץ יביט והנה צרה וחשכה, מעוף צוקה, חושך מצרים ממש, אין שביב אור אף אחד, לא גחלת לחמם בה את הנפש, ואת נפשו ישאל בהמיה רבה: מה התחולל כאן? וכי אין זה העולם מתמול שלשום? אכן, זה העולם ולא זה, כי האדם אינו זה. וקשה מכך החשכות שאין עמה כל צרה ויגון. אף בצרה יש נחמה מעט. השרוי בצרה רוגז, מתמרמר, בא בטענה, צועק חמס. אבל הנה שעה שאינה כלל רעה. אלא היא שעה סתם, ריקה כשרוול ללא יד, ללא אימה וללא דאגה. באין־צפיה ובאין תקוה, חטיבה של הויה קהה, אפורה, נעורה מכל חפץ. זוהי חשכות לאמתה. חוסר טעם ואף חדלו כעס ורוגז. אין כלום אלא בחילה. ושוב שואל הלב: מה דבר נפל בעולם? שמא חל בו שינוי? לא דבר, לא שינוי. אלא שהאדם ירד עד לדיוטה התחתונה של קהיון ואטומות. נידלדל מעיינו. נסתתם צינור השפע מן המרומים והמרחקים, כבו האורים ונעלמו הניצוצות. שוב אין מגיע אליו מברק אי משם. תש כוחו של בר־נש להעניק שוב על ראשו גלגל החמה, להירתם בעול היום הזה וכל הימים הממשמשים ובאים, לקום מעל מיטתו בהשכמה ולכתת את רגליו כל הימים, לפטם את הגוף, להיות עבד נרצע לצרכיו. אין עוד זיק, ואין זיקה לשום דבר. שוב אינו חי אלא משום שלא מת ומשום שהוא חסר־אונים לעשות במו ידיו את מלאכתו של מלאך המות. הוא חי וקיים לא משום שיש לו, אלא משום שאין לו, כוח… וכך הוא משרך את דרכו באופל עד אשר ברחמי העליונים יופיע עליו שביב אור בתבנית חיוך או זמר. זה יהיה לו נס של בקיעת ים סוף החשכות. אותו רגע זז הקפאון וניטל ממנו הקהיון. הוא שאמרתי: אין כלום אלא שביב־אור או צליל־קול. הצלילים הם אורות והאורות צלילים. האדם עשוי משזר מאורות וזמירות. אין האדם אלא צלילור, והאל בוראנו מגדלור ורמקול. גדול אדוננו, ירום הודו.

 

כ"א. בכלל ובפרט    🔗

ידוע לי מפי הנסיון, שאין שומעים שום פסוק כצורתו. אתה אומר חטים ושמים לך בפיך שעורים. דברת על כד ומוזגים לך חבית. ואפילו אמרת מלים פשוטות וצודקות לגמרי, עדיין הנחת מקום לסבכך בדבורים שלא עלו כלל על דעתך. ואולי דוקא על שום שהנך פשוט וצודק יותר מדאי. אין שומעים את האמור ואין קוראים את הכתוב, אלא מוציאים תמיד איזה צימוק, פלפלת, משהו רמוז או, כפי המדומה, נבלע בין השטין, נסתר, שהוא בעצם ההיפך הגמור מן הנגלה בדבריך.

וכי טעם לקבול על נוהג שבעולם וטבע שבאדם? אין טעם. אבל חוסר־טעם זה אינו מפחית את הסלידה בנפש כל פעם שאתה נפגע מנוהג זה ומאותו טבע משונה.

*

יש נקודה אטומה בכל איש. אפשר שאותו פרט הוא חכם מחוכם. אין כמעט דבר זר או מוקשה לו. כיוון שפתחת לדרוש לפניו בנקודה ההיא, מיד הוא נעשה סתום ומחוסן, ואפילו תביא לו כל הוכחות שבעולם לא יבין, לא ישיג. ושטח של אטימות מצוי גם בכל צבור אפילו כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את תורת ההקשבה.

אוי למי שנפל בגורלו לכוון עצמו כלפי נקודה זו ושטח זה דווקא.

על האיש הזה יצא גזר הדין, יצא הקצף. לחבוט את ראשו כל ימיו בקיר אטום.

*

רוב פולמוסים הם בערך מסוג זה. שוכחים את השיטה ומתווכחים על מה שבין השטין; מזניחים את העיקר ועושים את הטפל לסלע המחלוקת. אילו הפוסקים המדיינים זה עם זה היו מייחדים את תמצית דיונם על שורש הענין ותוכו של החזיון, אפשר היו מגלים על הרוב, שהניגוד שביניהם, הנראה כהר, אינו אלא צל, והיו באים לידי עמק השוה. אבל סתם מחלוקת הפוסקים בהגדרת העוקצין, בהגנה על הזוטות ובתביעות משפטיות על פכים קטנים. עיקר יש רק אחד; ואילו טפלות מצויים למכביר. ה“תוך” גדור ומסויים בתחום שלו, אך מסכת עוקצין אין לה שיעור. נמצא, לא הרעיון הגדול עצמו קשה להבנה, אלא הפרפראות, התבלינים ושאר הירקות המתלוים אליו והניזונים מתאוות הניצוח מקשים על ההבנה.

היה ששאל: מהו אדם מפורסם? והוא שהשיב: המפורסם הוא סך הכל של כל אי ההבנות, שנערמו על אודותיו. אפשר לומר גם על כל רעיון נודע בהרבה או במעט, שהוא סך הכל של אי־הבנות, שנטפלו אליו.

*

מפני מה מסרבים רבים כל כך לקבל את ההנחה, שיש נקודת־השקפה נכונה לעצמה ושאדם מסוגל לפעמים להתרומם במשפטיו מעל לפניותיו הפרטיות? אנו כלום בשר ודם בלבד? ומה בדבר רוח באנוש? מצויים אנשים החותרים תחת מעמדם החמרי והורסים את אשרם הפרטי בהטפה לאמתם. אין בעל מידות תרומיות, שאי אפשר לפרש כל מידה נכונה שבו במניעים פרטיים ופסלניים. אבל אין המדובר רק בשטח של מוסר ומעשים טובים. העיקר לזכור, שהאדם הוא יותר מכלי־חומר, יותר ממחסן של יצרים, יותר מצרור של פניות. הוא נושא רעיון ויש בו אהבה, אף תאוה, לשכל, להגדרה, להכללה. במידה שהוא פרט הוא גם כלל. לא לבד שיש לו זיקה לצבור, הוא גופו צבור, טבע, עולם. וכשם שחזיונות הטבע, הקור, החום, הליחות, היובש, נוגעים בו ופוגעים בו, כך גם חזיונות חברתיים, כלליים בהחלט, שאין לו כפרט שום נגיעה בהם, פוגעים ממש בכל הנשימה שלו. יש שהשקר, הצביעות והחנופה, שאינם מזיקים באופן אישי לפלוני, ממררים את חייו בפועל ומחשיכים עליו את עולמו. הוא נחנק. מי שאינו מודה בכך, לא נכנס כלל למחיצתו של אדם הכבוד, אדם הכולל.

 

כ"ב. ליל נדודים    🔗

שני סוסים מושכים את קרון השינה: סוס עבודה וסוס אצילים לרכיבה. שיחקה לי השעה הריני נרתם לסוס העבודה, המנהלני על מי־מנוחות של שינה מתוקה, אותי כפי שהנני, פליט התמול, בין לבי טוב בין רע עלי; בין עשיתי בערוב יומי שביתת נשק עם הבריות בין יצאתי מתוכה מוכה ומר־נפש, שרוי לחלוטין ברוגז עם העולם, בין הרוחתי בעמל־יומי פרוטה של מנוחת הנפש בין בזבזתי תמולי בדברים בטלים ולא רכשתי לזכותי אף אגורה קטנה. סוס עבודה הפשוט נדיב הוא לפי טבעו. אין הוא תובע ממני דין וחשבון מה מיומי, מה הגיתי, מה הבאתי לעולם הדיבור ומה הגשמתי. אילו ניתן פה לסוס זה היה מסתמא סח, שאדם, לפי נקודת השקפתו, זכאי מכל מקום לשינה טובה בלילה, ואפילו בחנם לגמרי. אך כשאין השעה משחקת לי הריני עולה לרכיבה על הסוס האציל המטלטלני טלטלת גבר ומקלעני בכף הקלע; ויש שהוא מגלגלני תחת שואה וקורע ללא רחמים את קורי השינה מעל עיני, עד שנסחטת מתוכי טיפת שנתי האחרונה. לא די שאיני זוכה עוד למנת השינה, המגיעה בדין לכל שכיר־יום, שלא התעצל במלאכתו, ולא די שאין הלילה פורש עלי חופת המנוחה המעטה, זו החסות, שכל פליט־יום מקבל בממלכתו, נוהגים בי דין אסיר המובא בשלשלאות לפני בית הדין. רואה אני בעיני המפולבלות ובדמיוני המסוכסך שופטים בתגות אדומות ופיאות נכריות לראשיהם יושבים על כסאות הדין. קטיגורים לבושי־שחורים עורכים לי חקירות שתי וערב מה מיומי, מכל שעה ושעה של יומי, מה תיקנתי תמול ומה קלקלתי, עם מי רבתי ועל מי מתחתי בקורת, מי נתן בי עין זעומה ומי שלח בי לשון, מה חמדתי באין־אונים ועל מי שפכתי בחביון הגיוני את בוזי. על הכל הנני נשפט: על כל חטא וחטאתי בטפשות־פה ועל חטא שחטאתי בלצון ועל חטא שחטאתי ברכילות ובלשון הרע ובעינים רמות ובצרות־עין, באהבה של משוא פנים ובשנאת חנם, בזדון ובבלי דעת ובכל ביטוי שפתים. אף על דיבור בשוגג וחיוך שלא לצורך ולא באמת הלב, על עלבון שהטלתי באחרים ועל עלבונות שאחרים הטילו בי, על כל נדנוד גאוה ועל כל יצר שפל, על תיאבון דעת ועל טמטום הלב, על חוצפת הכפירה ועל האמונה הטפילה, על קטנות המוחין ואף על גדלות המוחין ועל שגעון הגדלות. בין דעתי זחה עלי ואני מרוצה מעצמי, בין הרהורי יאוש ודכאון מכרסמים אותי, אם כה ואם כה שנתי נטרדת ממני, בא אני עד משבר ואיני יכול ללדת אף שינה מעט. זה נוהגו של הסוס האציל בי. גם כשטוב לי ואני טוב, גולה השינה ממני. הה, סוס אציל קפדן וצייקן, המדקדק עמי כחוט השערה. לעולם אין רוחו טובה עלי ואין דעתו נוחה ממני. אני כמות שהנני נראה לו סר־חן ודל־מעש. רוצה הוא לראותני אדם בתור המעלה, כליל השלימות, קן של שלוה, אדם טוב ללא שמץ דופי, ללא קורטוב מחשבה זרה וללא הרהור של מורת־רוח ושנאה, אדם השלם, על כל נדנוד עבירה וקצה של פגימה, שהוא מוצא בי, הוא מדהירני במרוצה פראית, מעלני הרים ומורידני עמקים, ממשיך עלי מראות־בלהות, מציגני לפני ראי יהושפט על כל צלמי המפלצתיים; ויש שמנענעני ומנערני ככברה לעקור ממני כנראה את שארית סיגי. סוסי האציל אינו מניח לי פריצה כל שהיא ואינו מתיר לי כל סטיה לצד זחיחות הדעת, ולא לצד חולשת הדעת. נקם יעשה בי הן בעד הגאוה היתירה והן בעד ההכנעה המופרזת. מוכן הוא לתרום לי נדבת שינה בתנאי שאהיה כתינוק שלא חטא או מעין גולם ושוטה שאינו מרגיש. אהה, אימת הסוס האציל עלי. האצילות המחייבת אותי במשפט דנה אותי בחומר הדין. ואני אותה שעה דווקא טעון רחמים.

 

כ"ג. יש לוקה בקוצר ידים ויש לוקה בקוצר רגלים    🔗

… היום ברחוב. אנשים מהלכים צפופים. הנוער צועד בצמדים ובשלשות שלובי זרועות התופסים את כל רוחב המדרכה. זקנים על משענותיהם, נכים על קביהם, חולי־שגרון משרכים את רגליהם, זוגות מקדשים את אהביהם בפומבי, בהתהלכם חוגגים, אמהות דוחפות עגלות־ילדים, רוכב אופנים אף הוא מפלס לו נתיבו. חצי תריסר אנשים נצבים יחד שטופים בשיחה. זאטוטים מגלגלים כדור. כל אחד דוחק ונדחק. המרפקים אינם מתבטלים גם כן. והנה פלוני משייט עצמו בין גלי הים הזועף, זרועותיו – משוטים. דומה הוא כמהלך בין הטפין ונישא באויר. הוא מצליח לפנות לו דרך. אבל לפתח כל נצחון אורבת המפלה. הנה דרך על רגל בחזקה. הנפגע התריס כנגדו במטר חרפות. ידע הדורך לכוון כנהוג את הדריכה לא על רגל סתם, אלא על היבלת שלה, בנוהג, שבעולם שהדורך פוגע ביבלת דווקא. מה זה – קרא הנפגע והטיח לא רק דיבור כי אם גם מבט של גידופין – כלום אין מר רואה מה לפניו? מהלך הוא וראשו בשמים. לא, השיב הדורך בניחותה, ראשי איננו בשמים. אך הצרה היא, שלא כל אחד רגליו מגיעות עד לקרקע. על כרחך אתה דורך כאן על רגלו של מי שהוא.

– לא על רגלו, כי אם על יבלתו, מבין מר – הטיח כנגדו, וביתר זעם, בעל היבלת.

 

כ"ד. עט סופר אמת    🔗

קראתי זה עתה את חוברתו של אנדרי ז’יד “השיבה מרוסיה”. זה “החיבור הבינוני”, כפי הכינוי של דופי, שנדבק לה על ידי רומן רולן. והיא זכתה לקדש את האמת ולהאציל מעט זיו כשר על קולמוס הסופר, שמאורו וכבודו כה עוממו בדור האחרון. אין לזלזל גם כן במפעל בינוני, שכוונתו רצויה. אין לך דבר קל מלהכות בלשון משטר, שאתה עומד מלכתחילה בקשרי מלחמה עמו. אבל מה קשה להשמיע בקורת גלויה כלפי בני בריתך, שאתה קרוי על ידיהם למסיבותיהם. מקובל עליהם ונחשב, כפי המוסכם, משלהם. כאן אתה נמצא מרוסן בכמה נימוקים כל פעם שעולה על דעתך לפתוח בקטרוג: נימוק של חשש היזק לרעיון יקר לך, שרבים מתנגדיו; נימוק של חשש טעות או הגזמה בשיקול הדעת; נימוק של רתיעה מפני בקורת שלילית, שאין בה משום מתן הוראה חיובית; ונימוק נוסף, לא פחות במעלה: הפחד מפני הקלקול ביחסים אישיים, שאתה עלול לגרום לעצמך. הרי אפילו רק אוהד בגלוי – והסופר הוא לעולם זה שאוהד בגלוי – לאיזה רעיון של בנין, הוא גופו כאילו משוקע לתוך הנדבכים. אם קשה לאדם לוותר על חלקו בסדר־חיים נושן, שהוכן על ידי אחרים, כל שכן חושש הוא להפסיד את מניתו בחברה חדשה זו, שהוא היה אחד המסייעים להקמתה. פי כמה קשה לידיד ארץ המועצות הקוראת לכל מבקר בשם אויב ובוגד. ידע אנדרי ז’יד מה שיגיע לו על שעשה את קולמוסו שליח מצפונו. ידע כי מעכשיו ולהבא יהא מופקר ומוקע כשונא, כעוכר, כמשרתה של הרכוּשנוּת; מעכשיו ולהבא יימחק לו עברו וכל כוונותיו הטובות ושירותו לשעבר לא ייזכרו ולא ייפקדו ואף יסולפו. ואף על פי כן כתב מה שכתב. כתב אולי באופן בינוני, כפי הגדרתו של רולן, אבל עצם המאמץ היה גבורי; ההעזה כשלעצמה בימים אלה היה בה משום הקרבה עצמית.

אמנם, העושה גבורה אינו מרגיש, כדרך שאין בעל הנס מכיר בנסו. סופר שהקדיש את עטו המהולל לסניגוריה על משטר, הפסול מבחינת השקפתה של אותה סביבה, שבה הוא חי. מן הדין שיהא עולה למקומו של אותו משטר לראות שם בעיניו מה שהיה ידוע לו עד כה רק מתוך שמיעה וקריאה והלך־נפש. עלה ז’יד לארץ הבחירה שלו, ומצא שם כמה נימוסי גיהנום, גם אחרים מבני חוּגו וסביבתו היו שם וראו בודאי מה שראה הוא, אלא שהם ראו ולא ראו, כלומר, לא רצו לראות – גם הראיה היא פרי הרצון – ואם כן ראו – לא סיפרו כל מה שראו או שלא סיפרו כלום. יש אופטימיסטים לגבי הרחוק וותרנים מטעם אחרים. אנו באמריקה, אנו באנגליה, אנו בצרפת, לא נסבול משטר כזה – נוהגים הללו להקדים לדברי ההלל שלהם – אבל לגבי הרוסים, זה משטר להפליא. וכאן מתחיל פירוט השבחים. משל למקדש אשה לחברו וכל מומיה נראים לו כמעלות. ואילו אנדרי ז’יד, לפי זעקת הכאב שפרצה מפיו, הלך לארץ המועצות לקדש את הנאוה לעצמו. הוא חפש תיקון לנשמתו. כאמונתו של ז’יד כך היתה אכזבתו. הוא נפגע במיטב הרגשותיו.

כעת עמד הסניגור מלשעבר והקטיגור בהווה באש פיפיות. בוגד מכאן – וקל דעת מכאן. אלה הכריזו עליו נידוי והוקיעוהו כזאב רכושני, שהתחפש בעור כבש פועלי, והללו לגלגו עליו ושאלו: וכי מתחילה מה היה סבור? הכיצד ראה בחלומו גן־עדן ברוסיה? מה זכות יש לו לקבול מקרוב על משטר זה, שהוא שר לו במשך שנים מרחוק שיר המעלות? כלום לא יכול היה לקבל גם לשעבר ידיעות נכונות על הוי רוסיה באמצעות כל מיני לשכות־מודיעין? או כלום לא טרחו אחרים גם תחילה להעמידו על דיוקן של העוּבדות?

אנדרי ז’יד המספר ישר רוח וטהור עט. גם את מפעלו הפיוטי הוא מרצה לפנינו על הרוב בוידויים וביומנים. אין בכך מן הסתם משום מקריות. כזה הוא האיש: חולם ושופך שיח, אוהב דמדומים, משייר לעצמו תמיד איזו פנה בלתי מוארה כל צרכה, שאפשר להסתופף בה ולהיחבא מפני זוועות הקיום. הרבה למד מדוסטויבסקי, אבל הוא סולד מן החישוף המרובה שלו. הוא קורא תגר על טולסטוי האמן, שקורע הוא יותר מדאי חלונות בתוך הנשמות. רוסיה היתה לו פנה אפלולית זו. ביקש להאמין. ביקש לשעשע את נפשו בתקוה לעתיד מאושר שיגיע למדינה ההיא. והלא מלכתחילה אפשר היה היאך שהוא, לפחות מרחוק, ליישב את העויות הכיעור, במחלות ילדות, בגישוּשים של אתחלתות. אמן זה ליבב את נופה של רוסיה המרהיב עין מרחוק – נוף האמנות לעולם ירוק הוא. אבל בו ברגע שאיש הדמדומים הגיח מפינת האופל ויצא לראות ממש. להסתכל מקרוב, ראה והשיג מה שלא ראו ולא השיגו כמה וכמה אנשי אורות ובעלי טביעות עין בהירה. אם אמנם עצם ראית המציאות הוא מעשה נועז, לא כל שכן שגבורה היא לבטא זאת ברבים בדברים ברורים ובלתי משתמעים לשני פנים.

 

כ"ה. איש וצלו    🔗

רומן רולן עומד במבואי רוסיה החדשה כאחד ענק ועטו־חרבו חגור עליו להגן על הדולציניה שלו בפני כל מתנקש להטיל בה פסול או פגם. וככה הוא מחץ ולא חמל גם את אנדרי ז’יד, שחטא במעט מינוּת. במכתבו לפועלי חוץ לארץ של בית החרושת מגניטוגורסק ברוסיה הוא מדבר על ז’יד בן אומנותו לא בדברי חכמים שבנחת נשמעים. ואף אילולא נהג כך בז’יד, הרי גם שתיקתו של אדם גדול זה על רוסיה ומקראיה כוח של דיבור לה. הייתכן? תמהים רבים. – ובדין, כלפי מחברו של י’אן כריסטוף, איש עשוי לבלי חת, מנפץ אלילים וקורע מסוות, מדיניות, חברתיות, אמנותיות. סח איסטראטי מפיו של גיאורג ברנדס, ש“י’אן כריסטוף” נראה למבקר החשוב כחיבור בלתי אמנותי. יהא כך. אבל אם אמנות אין בו, יש בו דבר מה למעלה מזו. רומן רולן נשקף לנו כאיש־סוּפה, מי שקרא את י’אן כריסטוף בגיל מתאים לקריאה זו (לא בגיל צעיר יותר מדאי ולא מקץ התבגרותו המלאה) אי אפשר לו שלא להתרשם ממנו לכל החיים ממש. ובכן, מה בדבר עמדתו של רולן לרוסיה כמות שהיא? האם גם בכך נקח תורה מפיו? חזקה על רולן, שכל מה שהוא כותב ומדבר הולך ממקור טהור. הוא ישר ורצונו ישר. אולם פעמים הישרוּת הגמורה אינה עוצרת כוח לראות מה שניתן לטביעות עינם של אנשים פשוטים. אף מגדלור, הצופה למרחוק, רואה רק מה שמרחוק ולא מה שמקרוב לו. הוא משקיף למרומים ומתעלם מן הנמיכות. רולן מחבר י’אן כריסטוף היה צעיר מעכשיו בשלושים שנה לערך. לפיכך ראה את נגעיה של צרפת ראיה בהירה יותר מכל בני דורו. אולם רולן ב“הנפש הקסומה” הפסיד הרבה ממבט הנשר שלו. ורולן של היום ירד עוד כמה דרגות בחריפות התפיסה. יד הזמן אינה חומלת. אדם אינו מלאך ולא חצי אל. אישיות באה בימים מכרסמת את בעליה. במכתב הנזכר לעיל טוען רולן כנגד ז’יד, שסטאלין אינו כל עיקר יהיר, התובע מאת נתיניו פולחן לעצמו. והראיה: הוא רולן היה פונה אליו דרך פשטות “חבר סטאלין”, מבלי שנצטרך לכנותו בשם “מנהיג העמים”, ובכלל דיבר עמו כאיש לרעהו. כמה מגדלוּת התמימות או מתמימות גדולה יש בהוכחה זו! האמנם לא הבין רולן מה שמובן לכל בר דעת, שאין להביא ראיה מן היחס המיוחד, שנהגו בו למצבו של כלל הנתינים? האמנם לא יכול רולן, לעמוד על טיבו של אדם גדול זה המפיל את חתיתו על כל בני המדינה? האם לא הוא שכתב ב“י’אן כריסטוף” (“בבית” עמ' 57) “האנשים הגדולים המנצחים – אינם מנצחים אלא על פי טעות. הקהל מעריץ אותם, משום שהוא רואה בהם את ההיפך ממה שיש בהם”? האם לא הוא שכתב ב“י’אן כריסטוף” (“הסנה הבוער” עמ’37) “ואם גם נניח, שהחלשים הנדכאים מעוררים רגש חיבה, הרי בכל אופן יחדלו לעורר רגש זה בשעה שהם עצמם נהפכים למדכאים”? האם לא הקדים ל“יום השוק” את “שיחות המחבר עם צלו”, שבהן הוא שם בפי כריסטוף את ההחלטה להטיל מחלוקת בינו ובין העולם כולו? והרי שם, בשיחות ההן, גילה לנו גם את התכונה הזאת שבאנשים ישרים, “שהם עצמם מנוּצלים הם, אבל אין הם חפצים להודות בזה. כל כך קשה להם להודות ברוע לבם של אחרים, עד שנוח להם לפול קרבן לו”. ואף גם זאת מצאנו כתוב אצלו: “לא צריך לדרוש דרישות יתרות מאת האנשים! אם קרה מקריהם להלחם פעם אחת בחייהם בעד הצדק, הרי הוציאו בזה את כל כוחותיהם עד תומם. צדיקים היו יום אחד לפחות. גם זו לטובה!” הרבה מצאנו כתוב בספרי רולן, מה שאפשר להטיח כנגדו. זה כוחו של איש היושר והמצפון, שבתוך מפעלו עצמו אנו מוצאים לעולם את הפולסין שאפשר להלקותו בהם. כל העולם היה עומד וצווח על טולסטוי מטולסטוי. האמנם יש לומר, שבכל מקום שאתה מוצא את גדולתו של אדם, שם אתה מוצא את רוב סתירותיו? סבורני, שאין צורך למצוא נימוקים מקלים למתמיה בעמדתו של רולן באי־עקביות שבתכונה האנושית, קל לנו לפרשה בהחלשתה של התכונה, אפילו הגבורית, במרוצת השנים. אין זה מן הנמנע להמציא תרופה גם כנגד הזקנה, אבל לפי שעה זו משמשת פגע רע גם לגבורים. רולן הצעיר לא היה נרתע מלהתקוטט גם עם רוסיה, בדרך שלא חס על צרפת מולדתו. אבל רולן העמוס אישיות בת יובל שנים, כורע תחת עוּלה. חזק היה רולן לחבר את כריסטוף הגבור באדם. אולם כל יצירה גדולה, הסופגת לתוכה את נשמת מחברה, מתישה את כוחו. וכמה מן הסמליות יש בהגדרתו של רולן עצמו בראש הכרך “יום השוק”, שהאני משוחח עם צלו. משהאדם צעיר, מפעלו הוא צלו. אבל ככל שהאיש מזדקן צלו מתארך וגובר עליו עד שהוא נעשה אני, כדרך שגם היום הנוטה לערוב מאריך את צלו.

 

כ"ו. פרשת ויכולו    🔗

בדקתי ומצאתי בי מידה משונה – ואולי זה רק הרגל מוזר – לבלי לסיים שום פרשה. כל סיום מהלך עלי אימה סתומה. מונחים אצלי כמה ספרים בכתובים, שטרחתי עליהם במשך שנים ולא השלמתים בפרקם האחרון. כיוון שלא הבאתים בשעתם לידי גמר, שוב איני מסוגל להוסיף להם את הסיומת, אלא אם כן אעתיקם מתחילתם ועד סופם, כדי לשוב ולעורר בי את הזיקה החיה לענינם, אולם, אהה, שוב איני יכול להידרש להם, מאחר שתפוס אני לחיבורים החדשים המעסיקים אותי, והריני דוחה השלמת הראשונים לכשאפנה ולכשירחיב. בינתיים מתווספות מסכתות קטועות חדשות, וכך מצטבר והולך אצלי מעין בית־נכאות של דברים בלתי מוגמרים, המעיקים עלי ותובעים ממני “גמרנו”. סופי שאהיה פשוט רגל ללא תקנה. מחפש אני פשר לסלידתי מפני כל סיום ואיני מוצא. אמנם, יכול שאין כל פליאה בדבר, פליאה היא שיש מסיימים, והרי לאמתו של דבר אין כלל סיום, אלא יש הנחה, מעין הוא אמינא, של סיום. מחבר כותב שורה אחרונה של פרק ומסכים בדעתו, כי כאן מקום לסיים. והרי החיים זורמים ואותם המעשים או האישים עצמם מתמשכים בגלגולים שונים. הגבור הפרטי מת, אבל ענינו חי, ואין הוא מת בסיפור, אלא מתוך שרירות־רצונו של מי שעשאו, כדי להיפטר ממנו בדף זה או פלוני. מיטב הסיום כזבו. הרי גבור אדם כהרי גבור רעיון או מסכת־רעיונות. כלום יש מסכת מחשבתית, שאפשר להציב לה גבול ולומר עד כאן? כל חוליה קשורה בחברתה והשלשלת כולה אין לה סוף. הדברים הם גלגל החוזר. רעיון גורר רעיון וכל נושא נעוץ בכיוצא בו. הויות עולם המעשה ועולם ההגיון וההגות הם ניצוצות של השלהבת הגדולה. הנה כי כן, אף מצד השכל מופרך כל סיום. אף על פי כן הסיום גזירה היא עלינו. הזמן מחולק לתקופות, החיים ניתנים במגילות, בטבע יש עונות, האדם הוא סופי וחובתו להידרש בכל מעשיו למידות סופיות ולהציג גבולות גם לזרימות רוחו ומחשבתו. הסיום הוא העל כרחך הרביעי או החמישי, שהוא תנאי לחיי האדם ולארחות מחשבתו. ממילא אין כל טעם להביא כנגד הסיום נימוקים שבהגיון. איזהו הגיון לאמתו? המשכיל להתגבר גם על עצמו ועל המסקנות ההגיוניות רב מדאי הנובעות מתוך השגותיו. שכל ישר עד בלי די הוא שכל עקום, כי בדרך הטבע אין קוים ישרים עד תכלית.

סלידה זו מפני הסיום, הטורדת אותי תמיד, חוששני לומר, יונקת ממקורות בלתי הגיוניים לגמרי. היא אימה מפני כל תם ונשלם. היא נותנת בי את רישומיה גם בזוטות של חיים. בשחייתי נער עם נערי־עירנו הייתי מגיע עד עברו השני של הנהר ולא עד בכלל, כדי החסרת שתיים או שלוש פסיעות, ואמרתי: הנה כמעט הגעתי. אהבתי את הכמעט הזה. מרותו רובצת עלי עד היום. איני יכול לעבור את גבולות הכמעט. סמוך לחוף ולא לחוף ממש. לא כדאי. ואולי גם אסור. בכמה מסכתות מן הש“ס הגעתי עד לדף האחרון. בשנת תרע”ט תרגמתי במוסקבה מטעם הוצאת שטיבל את הספר “חלכאים ונדכאים” לדוסטויבסקי, חסר הפרק האחרון, וכך מסרתיו לידי ההוצאה. נדרשתי לתרגום הפרק האחרון בלחץ ההוצאה רק בתרפ“ח או תרפ”ט אחרי כמה טלטולים במדינות שונות שעברו עלי ואחרי גלגולי התרגום מיד ליד מתיק ההוצאה שבאמריקה לתיקה בברלין ומשם לארץ ישראל.

יתכן שהמיאון לסיום נעוץ בהרגל־מורשה של יהודים לשייר בכל בנין טפח זכר לחורבן. ואולי מקורו במיעוט האימון במעשי בשר ודם. בסיום אדם נוטל גדולה לעצמו, משל אף הוא מסוגל להיות שותף לפרשת ויכולו. הסיום הוא אשליה וגניבת דעת עצמנו, כאילו אף עולמנו האנושי בנוי מן המסד ועד הטפחות. ואין הדבר כך. אין איש יוצא מן העולם ומחצית תכניתו בהתגשמותה. הסופר שמפעלו חייו, לא כל שכן שאינו משלים את מעגל חייו, ואף בפטירתו זקן גמור הוא מת בטרם עת. לכן אשמע תמיד קול דופק בקרבי: המשך יבוא. לא סוף יבוא, כי אם המשך, המשך. אין סיום. ואילו היה איש אחד מסוגל לסיים איזו מחשבה לרדת לעומקה עד תומה, לא היה מניח עוד מקום לשום הגיון אנושי לשוב ולחשוב אותה, היה הוא הראשון מגלה את הטמיר והנעלם, בא עד העצם, מגיע עד הראשית ואומר ויכולו. אולם כל זמן שאין האדם יכול להשיג מקורות הבראשית, אין הוא רשאי לומר ויכולו. ואילו הופיע בעולם מוח מקיף מבראשית ועד ויכולו לא היה עוד מקום בעולם אלא לספר אחד, אם אותו מוח הוא מחבר, או לתמונה אחת אם הוא צייר, לפסל אחד, למנגינה אחת. היה הוא מגיע למעלת אחד. רק אחד יכול לומר ויכולו.

 

כ"ו. הפסקה    🔗

בבית הספר מצלצל הפעמון: להפסיק. וכי גם בבית היוצר פועל פעמון ההפסקות? ענין ההפסקה במלאכת הסופר, למשל, הוא לעולם בעיני מדרש פליאה. הכיצד מפסיקים? ההפסקה מחשידה את ההעמקה. אנדרי ביילי מספר בספרו “על הגבולין של שתי תקופות”, מפעל ענק נשכח, על מריזובסקי, שהיה כותב כל בקר עד שתים עשרה בצהרים בדיוק. כיוון שמחוג השעון הורה שתים עשרה היה מפסיק אפילו באמצע המשפט ופורש לנופש. כנגד זה שמענו מעשה בחבורת סופרים רוסים, טורגניב ובלינסקי בתוכם, שנכנסו בתחילתו של ערב חרפי לשיחה על מציאות הבורא, היו מפליגים והולכים כל הלילה באותה סוגיה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, לפי שלא ראו את עצמם בני־חורין לשינה, כל זמן שלא הגיעו לידי מיצוי ענינם. אכן, הם דנו בענין העומד ברומו של רבונו של עולם. אך כלום יש ענין, שאינו קשור באיזה אופן למציאות הבורא? כל סוגיה נדרשת סמוכין למדרש הנעלם.

אף על פי כן מצויים אמנים רבים, המפסיקים את יצירתם לא רק לימים ולחדשים, אלא גם לשנים. רבים היו ששנו תקופה קצרה במסכת יצירה ופרשו לכל ימי חייהם, כגון רוסיני, רימבו, ולרי ואחרים. סוד הפרישה מי ילמדנו? ומי יגיד לנו מקורה מהי: גדלות המוחין או צמצום הענין? יכול כשרון גדול שמעינו קטן או שגדול היה מתחילתו ונידלדל, פרץ בבת אחת והוציא את כל כוחו ונתרוקן. כוח היוצר הוא מיזוג וסך הכל של האישיות והכשרון, המתפתחים בד בבד. אבל כשאין התאמה נאותה יכול שהכשרון נהפך לעלוקה של האישיות הסוחטת מתוכה את חיוניותה ומעקמת גם את קו היושר שלה. ממילא יוצאים פירות הכשרון, המבודד כמעט, חסרי־חיים ופגוּמי־אמת, אם כי צבעוניים להפליא או אדמומיים קדחתנית. ולהיפך, שהאישיות הקפדנית והצייקנית התובעת מרובה שולחת את המארה בכשרון, שאינו מסוגל לתפוס כל כך את המרובה ומטילה עליו מרות יתירה ואף מחלחלת לתוכו אימה ופחד ומגיעתו למבשר שאין לו עוד כוח ללדת. ההפסקה היא לעולם פרי של איזה מורא. אולם שכינת היצירה אינה שורה על בעלי־מורא, אלא על המחוצפים כלפי שמיא.

 

כ"ז. חשבון הנפש    🔗

… אלול תש… ימי אלול של השנה נערמים כעננים כבדים עלי וקו שלות הנפש שלי נתערער לגמרי. אני שומע קול דופק בלבי: חשבון. עשה חשבון. מה פעלת בחייך, מה? חודש אלול טבוע בדמינו וכנחל איתן הוא פורץ ויוצא הרבה מחוץ לגבולותיו ומתפשט על כל חדשי השנה. אולם בימים אלה הוא נגלה אלי כגובה־מסים מטעם בית דין של מעלה וציוה עלי לפתוח לפניו את כל פנקסי החשבונות שלי. חשבון. חשבון. מתוך ספרי המוסר ספגתי את הצו: חשבון, חשבון. עד היום איני יודע מה מידה היא זו, טובה או רעה? האם היא אות גבורה או חולשה? ושמא יש בה הרבה מן היסוד הבעלביתי, הפלשתרי. בימים הנוראים אפילו הדגים במים רועדים. הימים הנוראים, הרעד הזה, הרגשת־אשמה זו. מה חטאתי אני פלוני בן פלוני, שדכאון כזה יורד עלי לעתים? אין בנו מעשים בוכים ונאנחים המתוודים. וכלום מי אמר שאנו מחוייבים במעשים? מדוע נטל עלינו לשלם ביסורים בעד האויר שאנו שואפים בעולם הזה? מפני מה צריך אני לשלם שבת ריפוי ובושת בעד זה שהנני חי? אבל הקול דופק, דופק: חשבון, חשבון. הה, מעשה נואל: אין מעשים. וכי קבלן האדם לעבודות הדחק של הקדוש ברוך הוא? חשבון, חשבון. חשבון הוא חצי סילוק. ואילו חשבון הנפש הוא חצי הסתלקות. עתים סבור אני, שחשבון הנפש והמעשים הוא איוולת גדולה. כלום החיים נחלקים לפרוטות, המצטרפות לחשבון? אין פרוטות־חיים. כל פרוטה של חיים היא מנה שלימה. כל רגע חיים ראוי להתכבד מצד עצמו. כל טיפת חיים היא מנת חיים. ואילו רגע, שאין בו בחינת הנצח, אף רגע איננו. אולם החשבון בנוי על חיבור או חיסור וכפל, כלומר, על הפרדה. החשבון הורג. אסור למדוד, לשקול, למנות. הברכה שורה רק על הסמוי מן החשבון. החיים הם מתנה. התביעה למעשים היא חילול המתנה, שלא ניתנה על מנת שום מה, אלא למען עצמה. אין החיים כלי ריק למלאותו מעשים, הם עצם התוכן. התביעה שאינה פוסקת למעשים היא סימן חולשה, הוכחה למיעוט הכושר לחיים הטהורים.

זקן אחד סח לי אתמול: כבר הפסקתי כל משא ומתן, יצאתי בדימוס מעולם המעשה. ריקם יצאתי, ללא פיצויים. ממי אדרוש אותם? שמא מהקדוש ברוך הוא. הייתי כל ימי עצמאי. הנני זקן, אבל לא כושל. קבלתי גם פיצויים, המה בני הטובים, העומדים כעת ברשות עצמם. יש לי נחת מהם. ולואי שיהיה לי כוח לקבל את הנחת.

הנה. צריך כוח לנחת. כוח לחיים. וכשאין כוח עושים חשבון. נוח לגלגל בעשרה חשבונות מלחיות שעה אחת חיים לפי תומם.

 

כ"ח. האדם בכשלונו.    🔗

רבים גילויי כשלונו של האדם. הקשה שבהם, כששנתו נטרדת ממנו. פלוני מתהפך על משכבו ושוטח לפני מי שאינו שומעו כלל את תחנוניו לנדב לו שינה מעט, טיפה לרפואה, טיף טיף למרגוע – ולשוא. גלתה ממנו השינה. הוא פושט את כפיו בתחנונים ומחבק בזרועותיו ריקות וטמטום. נפשו צחיחה, רוחו עקרה. שממה, שממה. אהה, פלוני זה אני. אני הגבר ראיתי נדודי שינה בשבט עברתם. מי יאכילני מן השמים של תנומה מעט? מי ישקני מן היין המשומר הטוב של שינה מתוקה? מי? אל מי אפרוש כפי־נפשי ובאזני מי אקרא הושענה.

את סמי השינה המציא ליצן. סמי השינה הם עורכי־דינו של השטן. משל למה הדבר דומה לאיש המבקש חסות מפני הגזלן בחיק שותפו האורב במחתרת לחלק עמו את השלל. השינה בחסד הסמים עוקרת מנפשנו את תום הסגולה לשתות במישרים, לא על ידי מלאכים ושליחים, ממעין השנת.

אין בית מרפא לשינה ואין רופאים לחוליה. בתחום זה רק החובש עצמו מסוגל להתיר עצמו מבית אסוריו. מסוגל. יכול שהוא מסוגל. אבל אוי ואבוי לו, אם יעשה את הסיגול הזה לא בזהירות הדרושה. הרצון עוקר הרים. אבל אי אפשר בכוח הרצון להמשיך על עצמו חבלי שינה. אדרבה, הרצון החזק עלול להזיק. אי אפשר להפעיל רצון זה בלי תכסיסי־ערמה. אסור לרצות חזק. הרצון החזק קורע אף את הקורים המעטים הנטווים והולכים. צריך להזדיין בסבלנות ולהעמיד פנים כלפי המלאך הרע, המניד את שנתו ממך, ולומר לו: לא אכפת לי כלל שאיני ישן. אדרבה, נוח לי בכך. בינתיים אני חי, כי רק הער חי. צריך לפייס את המלאך הרע בכזבים מתוקים ולתת לו כביכול שליטה מלאה על עצמנו, ליישן את עירנותו, כדי לחמוק מתחת חסותו ולפלוש בגניבה לתוך איזור התנומה.

נדודי־שינה הם שרשרת של גדרי־תיל. פרצת גדר אחת בכוח ושברת את החוטים, לא תקנת עדיין כלום. חוטי־ברזל שנשברו מסתבכים זה בזה ומהווים גדר בתוך גדר. בחוסר־שינה הנך נאבק עם אויבך הפנימי ואף הוא ערום מאד. ופשיטא שאין טעם לצעוק לעזרה. אין מי שיבוא לעזרתך. יש מצטיידים בספר לקריאה. אבל כלום הם קוראים מה שכתוב בספר? הם רק מבלבלים את הכתוב שם. האותיות פורחות והניבים רבים ונובחים לתוך אזניהם.

אין בחוסר שינה שום תוכן חיוני. אין בו תפילה, לא שירה, לא קינה, לא זיק־שמחה, לא שביב־תקוה, אף לא קורטוב עצבות. יש בו רק קהיון וטמטום, עלבון ובושה. אתה סטור ומסוטר – ומה תרופה לך? שמא תדליק אור? לשם מה? בשביל להאיר בו את כל החשכות שבנפשך? שמא בשביל לעיין בספר? אך הספר הוא מקדש; הקורא כוהן. האיש אשר שנתו נעשקה ממנו חג ונע כשכור – ושתוי־יין אסור לבוא לבית המקדש. אף אחד מחכמי מזרח ומערב לא יפתח את השער להיכל־חכמתו לפני נע ונד זה. אח לא פדה יפדה איש מצוק ומר־נפש זה. אין תרופה.

אהה, בנדודי שנת יושיט קשה־לילה את ידו לכל קלקול כתוב, לנובלות־ספרים, לנפלים ממזריים, הרומסים את חצרות הלשון, למסבאות הנקלות, המוזגות יין באשים של רכילות, בלשות וניבול פה, לתוך סיפורי מעשיות; או שוקע בקריאת עתוני הערב הנקלים, המספרים על כל הויות העולם המדיני והחברתי בלשון באשים, הקוראים את הפרגוד מעל חדר המשכב של הכוכבים הקולנועיים, העושים מטעמים מכל הממרורים שבצער האנושי. סיפורי־מעשיות על חיים של בושת הולמים יפה את האיש המתכפש בבשתו ללא שנת. והריהו שוקע בתוך הזוהמה, שיש מחפשים בה ריפאות לנפש, כדרך שחולי השגרון משפשפים את רגליהם ברפש.

דא עקא, עתים המדמנה צופנת בחובה סם־ריפוי, כשם שיש זוהר הזורע בנפש תחלואים. בבליל באשים שכזה העליתי מתוך גל של עתונים קיקיוניים פנינה רפשית זו:

– בנבזות לא תוכל להתחרות בי – הטיח אחד פולמסן בחברו הקולמסן. המקום: העמוד הספרותי של ערב שבת. הנושא עומד ברומו של עולם החן.

ליל כשלון זה חל אצלי לא משכבר, כי אם אמש, אמש. ואני אמש ראיתי בעליל במו עיני, השכורות מצמאון־שינה כיצד הנוי מהגר אל הבוץ.

 

כ"ט. מופת חותך למציאות הנעלם    🔗

… העולם בנוי גמור. אפשר להחריב חלקים ממנו, אבל אי אפשר להוסיף עליו אפילו טפח. אין יש מאין. כל היש כבר נתהווה והושלם בששת ימי בראשית. וזה האות, כי לא מעשה ידי נברא ולא נברא מעשה ידים הוא העולם. ידים מתחילות ואין ידים גומרות. הויכולו של העולם מעיד על הבראשית. אילמלא היו לנו כל אמונות ודעות בענין בריאת העולם בכוח הבורא, היינו מוכיחים מתוך מציאת היש הגמור מציאות הנעלם המושלם. אל מסתתר לאו דווקא בתוך האין לאין סוף, כי אם גם בתוך היש הערוך והמתוקן עד גמירא.

 

ל. על הצחוק    🔗

א. צחוק מאידך גיסא    🔗

קראתי בעתון פיסקה תמוהה וזו לשונה: “לזכותה של ההצגה, שלא עמדה, אמנם, על רמה אמנותית, יש לומר, שגרמה לקהל נחת־רוח מרובה. וסימנה הצחוק מקרב־לב, שליווה אותה”. והואיל והמדובר במחזה, שהעלוהו על הבימה בימינו האומללים, ראה הסוקר התיאטראלי צורך להוסיף בשלהי הערכתו: “ואל יהא מעט הצחוק הנעים קל בעינינו בימים טרופים אלה. הקהל צחק והיתה לו הרווחה. הוא שכח לשעה קלה את מרי לבו”.

הפיסקה ואף התוספת שלה, פּליאות בעיני. ממה נפשך, אם ההצגה לא הגיעה למעלה אמנותית, צחוק מקרב לב מניין? מחזה שלא עלה יפה מבחינה אמנותית, המקנה צידוק לקיומו, חוטא לאמת. דבר שאין בו אמת, אף רוח־חיים אין בו. באין חיים מה טעם לצחוק, כל שכן לצחוק מקרב לב? צחוק טוב ונכון מצוי רק בתחומי החיים האנושיים. למעשי בוּבות צוחקים לא מקרב לב. כרכורי מוקיונים גורמים גרויי עצבים ולא נחת־רוח. ללא אמת אמנותית על הבמה אין ממשות. ובאין ממשות שקר ההוּמור והבל הסטירה, והכל נהפך למהתלה זולה. ואם תאמרו הרי כך היה מעשה, שהקהל בפירוש צחק!

ייתכן. אוי לצחוק זה, תוכו אכול שעמום, השופע מן המרה הירוקה, זהו צחוק מאידך גיסא. לא תוצאה משמחה, אלא ממפח־נפש. בענין הצחוק רב הבלבול. פעמים שעממן עומד על הבמה והקהל מתגלגל כביכול לצחוק, אבל השומעים צוחקים לא לדברים אלא עליהם, לא מתוך שפע של רגשות, אלא מתוך עמקו של שממון. תגובה הסטרית של נמרטים בעצבי צחוק שבכוח גס וגלמיי. הוא צחוק שלא כדרכו, עוית של שרירים, שאין בה כלום מן הרצון החפשי והטוב.

נוהגים להזכיר דברי רופאים בשבחו של הצחוק. אבל רופאים דברו על צחוק טבעי ואמתי, המתברך ממקור החיים או האמנות הישרה. אין כלל לשער, שקהל מדוגדג בעצביו על ידי מראה שלומיאלי על הבמה, הנופל ונכשל או מפיל ומכשיל כל רגע, צוחק באמת ונהנה מגולם זה. צחוק נבוב וחסר־לב, מה כוחו לרפא מדוי לב? אין לי אימון בדברי הכתב, שהיתה הרווחה לקהל הצופים. הענין מופרך מעיקרו. הפורענויות של זמננו אינן נתונות להיסח הדעת, במחילה מכבוד הסוקר התיאטרלי: הוא נקט לשון גוזמה. אסון ימינו גבהו כהרים – ומה כוחה של מהתלה קטנה כזבוב להפיגו? צחוק אינו משכיח. אין זו אלא אמונה טפלה לייחס לצחוק סגולת רפוּי. מחזה שאינו במעלת האמנות אין לו צידוק לא בימים טובים ולא בימים רעים.

ב. צחוק וקלות ראש    🔗

אבל כלום אין זה גלוי וידוע, שצחוק וקלות־ראש מהלכים שלובי־זרוע? כן, מהלכים בשיגרא דלישנא, צמדים רבים בלשון, שאינם הולמים זה את זה. אף השיגרה אינה מכוונת אלא לצחוק סתם ולא לזה שעל הבמה, המתיימר באמנות. אמנם, מבול התיפלוּת שוטף בזרמו את כל התיאטראות וקהל הצופים מעמיד פּנים צוחקות. אולם אין זו אלא העויה שאין בה סיפּוק, רחמנות על המונים חולי־שעמום, הנאנסים לחפש קב נחת בליצנות זולה. הרבה מרזחים יש ובתים לקלפים לאין מספר. אבל לא כל גיא שכורים ראוי להיקרא גיא־חזיון. הנצרכים למעט צחוק יחפשו להם מצרך זה היכן שיחפשו – אבל מה ענינם לתיאטרון.

 

ל"א בעלי משנה ופרשת תרומה    🔗

מנהג חדש בא בקרית ספר שלנו, לייחס לרבים תואר בעלי משנה. היינו, השקפת־עולם ערוכה ומתוקנה. יש משנה לשפינוזה וללייבניץ, למרכס ואף לפרויד. לכאורה רק מעטים שבמעטים מבין הוגי הדעות בכל הדורות זכו לחבר משנה, במובן מצומצם יותר אפשר לגרוס גם משנה לאחד־העם ולא. ד. גורדון. לא כל מחבר ספרים ומאמרים, שהרצה כמה רעיונות משלו או משל אחרים, ואף הדגיש בכשרון־בטוי פרט זה או אחר משיטה מסויימת, הביא לעולם תורה. יש מסביר, הראוי לתואר חכם ורב ואין כתר בעל משנה הולמו כלל. ואם אף על פי כן אין מקמצין בזמננו במתן הכתר החשוב ביותר לרבים, אפשר להסביר דבר זה באחד משני הנימוקים. או שהכתר עצמו נזדלזל וכל שיחה מחוכמה נראית כתורה לשמה, או שנתרבו בעלי הגוזמה, כגון אלה המצויים בעולם הרבני, המעלים על כל ד“ץ ומו”ץ, שהוא גברא רבא, הפטיש החזק ועמוד הימני. הטבע האנושי שטוף בכל דור הגזמות לפי רוח הזמן.

האמור על המשנה חל גם על פרשת התרומה. הכל בימינו תורמים. כל סופר תורם לפי שיגרא דלישנא של מעריכיו. אולם מן הראוי להקפיד ולציין כתורם רק את מי שהעלה באמת משהו הראוי להתכבד מן העידית שבנפשו. אם כל פיהוק אמנותי, למשל, של שחקן על הבמה נערך כתרומה לאמנות המשחק, כדאי אולי לוותר לחלוטין על מלה נאה וחסודה זו, שריח של קדשים נודף הימנה.

 

ל"ב. אחרי מות אמת אמור    🔗

א.    🔗

כל אחד בהגיע תורו לשוב מיום השוק הארוך, בפרוס צללי בין־ערביו, נעשה מעין המתגבר תהיות וגעגועים. רואה הוא דורו נוסע ועובר ו“פני” הדור, ראשי מדבריו, מוריו ומנהיגיו, מסתלקים אחד אחד, על הרוב מבלי להיספד כהלכה, והעולם מתמלא פנים חדשות, והריהו מתחיל לתהות על ראשונות וראשונים ולעשות חשבון, חשבון עצמו וחשבון דורו, מבשריו ומבטאיו, תוך כדי כך. המצוי אצל אומנות הכתיבה בדרך הטבע מחבר זכרונות.

אין חולקים שמותר לספר קורות העבר ולדובב שפתי חכמים בקרבם על ידי שרושמים בכתב חידושי־חכמה שלהם שבעל פה, וכן הכל מודים שמעשי אבות סימן לבנים. במה נחלקו? מה הם תחומי המותר והאסור ומה מידת הגלוי והכסוי בפרקי־זכרונות כתובים בספר. יש מתירים גלוי טפח כהלכתו. אחרים מצמצמים את זכותו של מחבר הזכרונות בשבחי חכמים בלבד. דעתם היא שמותר לפרסם אחרי מטתו של המת רק את מעשיו הטובים, את צדקותיו וגבורותיו, ולא לפרש חלילה שום חולשה או חסרון משלו. כדבר הפתגם הנודע: אחרי מות קדושים אמור.

אין בדעתי להתקיף את הפתגם. לא מצאתי מלאכה בטלה מן המלחמה עם פתגמים המנסרים בין הבריות, שאף אחד מהם, אגב, לא נולד על מנת שיקיימוהו במלואו. ולכן איני אומר: שדי, קרע פתגם! אבל טוען אני כנגד אלה, המעמידים פנים, כמקיימים מצוות פתגם בשעה שהם נאה דורשים ונאה מגזימים בזכרונות העבר. הילה זו, שעוטרים בה, וללא שום סייג וחשבון־צדק, את הנפטרים בספור תולדותיהם, עושה פלסתר את ענין הזכרונות. שואלים אנו לנתיב הראשונים בארץ, באים מחברי הזכרונות ומראים לנו את שביליהם במרומי השמים; רוצים אנו להכיר אנשים ומציגים לפנינו מלאכים. מתאוים אנו לראות נופים מלפנים – ואין נוף אלא עירוב צבעים כגווני הקשת – ומראים לנו נוף שכולו תכלת; מה מאד הננו משתוקקים לשוב ולחזות בפרצופיהם האנושיים של קודמינו – אך משחקים לפנינו איקונין.

חבל על דאבדין ולא משתכחין. אנו באים בזכרונות להחזיר במידת־מה לעצמנו ולזולתנו את האבידה ומתארים נפטרים כמו חיים. אנו אומרים: מת האיש – תחי הדמות; הלך מאתנו הכוח הפועל – נעשה לו נפש. היושר וההגיון מחייבים, שהדמות תהיה מלאה והנפש שלימה, לא חצי־ירח של דמות ולא נפש פגומה. ואם כי אין בכוח הזכרונות להעניק אלא אשליה של חיים, תהא זו לפחות אשליה של חיים גמורים ולא חיים קצוצים ומטושטשים. אדם זה, שאנו מספרים על אודותיו בזכרונות, ראוי לו להיות אדם שלם. על אורותיו וצלליו, על מעלותיו וחסרונותיו, על נצחונותיו ומפלותיו, על זכויותיו וקלקוליו. ומפני מה כל פעם שנוגעים בעולם האמת מתחילים מיד לשקר. אין הזכרונות אלא חסד של אמת. לא יקום המת מקברו לתת לנו שלמי־תודה. ואם חסד של אמת – הוי אומר: אמת לאמתה. אחרי מות אמת אמור. ללא כחל ושרק, בנפוי, אבל ללא יפוי, ללא העלמה על קוים שהם מעיקרי התכונה. גרעת רב מדאי קוים ותגים, שהם בגדר שלילה, מן התמונה, הוספת רב מדאי קוים ותגים שתכנם חיוב – זייפת אותה. שוב אינך זוכר את האדם והמעשים, אלא יוצרם בהבל פיך. אך רבים סבורים משום־מה, שאסור לשקר רק בהווה, אבל מותר לשקר על לשעבר. אסור לזייף חיים. אבל מתים מותר.

ב.    🔗

דן אני על נושא זה גם באספקלריה של נסיוני המעט, המר והמתוק, כתבתי פרקי־זכרונות על אישים, ובתוכם פרק “מחבואים” על א. א. קבק, בו תיארתי התפתחותו האישית והספרותית. הקפדתי לציין את שלביה כפי שהשתלשלו מן הקל אל הכבד, ומותר לומר, אף מן הקלוקל אל כובד הראש. שכן תחילתו של קבק מחבר סיפורי מעשיות לאהבים נעלסים, וסופו איש כבד־הגות ושוחר מסתורין, נפש שנזדככה, ואף בבוהק זהרוריה דבקו עוד סיגים לא מעטים, שיירי העבר. לא כסיתי על סיגי האחרית, לא העלמתי פגמי הראשית. סבורני שלא חטאתי לזכרו של הנפטר אלא במידה שהחטא הוא הכרח לא יגונה בכל פעולה אנושית ובמידה שהאהבה, שאינה מקלקלת את השורה, משרתת את האמת. כיוון שיצאו דברי לאור מיד פגעו בי קנאים בקל וחומר של חושך: מה על החיים אסור לספר אמת לאמתה, על הנפטרים לא כל שכן. הטיחו כנגדי נימוקים שביקרא דשכבי, שבכבוד המת, ושבבזיון הקרובים. והיו שתמהו ושאלו: למה בא זה להזכיר ראשונות, חטאות נעורים, שאינם מעלים ואינם מורידים, לאחר שהוא עצמו עומד ומציין לשבח את שגשוג הכשרון ופריחת האישיות בסוף ימיו?

ואני תמה על התמיהה. כלום אמת חלקית עדיפה על אמת מלאה? סיפור תחילתו של קבק מאיר עינים עד היכן עשויה להגיע מידת הזדככותה של נפש חיה, המחפשת דרכה. בתוך החיפושים כלולות ממילא תעיות. מה תקלה מביאים כשמספרים על תעיות? תולדות חיי אדם הן תולדות תעיתיו. אחד תועה, שהגיע לדרך־ישרים, הרי משתבח בכך. מה פסול באמת, מה תקלה עלולה לצמוח הימנה? לימים יצאו לאור ב“דורון” פרקי זכרונותי “כה אמר פרישמן”. אף בהם נתתי רשות הדיבור לאמת, כלומר, לחיים כמות שהם, לפרקי המעשים כפי שהתרחשו ולשיחות פרישמן כפי שנאמרו או עשויות היו להיאמר בפי פרישמן, ברוחו ובסגנונו. לא נמנעתי מלשלב לתוך השיחות רמזי־היתול, שיש בהם עקיצה דקה, נוגה וענוגה, כלפי אישים נודעים ואף נערצים עלינו. אף פרישמן הגה להם רחשי כבוד ויקר ואהבה רבה.

זהו פרישמן. אוהב השולח לשונו כמדקרות אף בנאהביו. נשנה ממטבעו הרינו מזייפים אותו. מה טעם לצור דמות חצי־סהר, פלג־אדם? תמצא לומר: פוגעות עקיצותיו באישים אהובים ונערצים עלינו. אף זו לאו. לא יפול מכבודם קורטוב. ואם יפול – מילא. אין מלאכים מתהלכים בעולמנו השפל. ולא על מנת כך נכתבים דברי ימי אישים דגולים, שיופיעו לעיני הקורא אנשי־מופת שאין מום בם, אין עוקץ בהם, אלא כולם חכמה עליונה שופעת דבש. אנשי־דבש יצורי־דמיון הם ואף אינם מענינים. אם ראשונים מלאכים היו – מה לנו ולהם? תולדות חייהם לא ישכילונו. דרכיהם לא דרכינו, נימוסיהם לא נימוסינו – ומה טעם לספר את קורותיהם? אך בזכרונות טבועה מגמה ללמוד וללמד מהו אדם, מהו אדם רע ומהו אדם טוב, שאף הוא אינו כלל טוב. צדיקים גמורים קיימים רק במשל. וכותבי־זכרונות אינם מחברי משלים, אף לא מחברי אגדות. קל, כמובן, לחבר אגדות מאשר לספר בנאמנות מעשים ולתאר ביושר אנשים.

ג.    🔗

איני מחבב את האסמכתא על אומות העולם המתוקנות. לפי עניות דעתי אין אומה בעולם, שחייה מתוקנים כל צרכם, אבל בפרט זה אני מקנא בגויים, שממעטים ביצירת קדושים, ומכל מקום בתחומי התרבות החילונית אינם נוהגים להעלות את חכמיהם ואמניהם למעלת קדושי־עליון.

היומן של האחים גונקור הוא אוצר בלום של תעודות ומסמכים נכונים להכרת חכמי צרפת במלוא אנושיותם, הפשוטה והנאצלה גם יחד, בתקופת המאה הקודמת. זכרונותיו של אלפונס דודה – ראה, למשל, על טורגניב – מלאים עוקצין וכל הדברים כדרבנות. גורקי עניני מאוד בתיאור סופרים. אנדריי ביאָלי בספרו האנדרטאי “על הגבולין של שתי שנות־מאה” מתאר במיצוי הדין “פני” רוסיה המעטירה. אין הוא חושש שמא חלילה יכהה מקצת זיו איקונין נערצים. כמה הרבה ידוע לציבור על החיים הפרטיים של ביירון, שלי, אוסקר ווילד, וכמה זעום אוצר הידיעות על פרשיות חייהם של חכמים בישראל בדורות האחרונים. אנו פורשים צעיף של טאַבו על החיים הפרטיים ועל היחסים האישיים של חכמי ישראל. הפחד מפני האישי אינו מבשר טובה. הוא קצתו קטנות מוחין וקצתו צביעות, האמת לעולם אינה מחללת. אדרבה, היא מרוממת גוי. אך יש בני־אדם בסביבתנו, שכזית אמת וקורטוב חיים ממשיים בסיפור על גדולי ישראל גורמים להם שיעול מוסרי ועטישה אסתטית וקצת מחלת־ים ואף כאב־שיניים במצפון, אפילו אישים שכולנו הכרנו אותם, כגון א. ד. גורדון, ברנר, ביאליק, כבר נעשו נושאי אגדות יותר ממה שמשמשים נושאים למחקר האדם.

זכרונות הם היסטוריה זוטה. הסטוריה היא ראי. הקורא בספר דברי הימים אומרים לו: ראה מי היו אבותיך, מי עמך, מי אתה. תלמד ותדע גם כן מי היו בניך ובני בניך. לומדים, לא רק מן המעלות, גם מן החסרונות; לא רק מן הגבורות, גם מן החולשות. אילו כל חכמינו קודמינו גבורים וקדושי־עליון, עלולים אנו לבוא לידי דכאון גמור. מי אנו ומה חיינו? שוב אין לנו תקנה אלא להתפרנס משייריהם של ראשונים ולהתקיים בזכות־אבות בלבד. אולם אנו לומדים היסטוריה וקוראים ספרי הזכרונות לא בשביל ליפול ברוחנו, כי אם להתחזק ולהאמין בכוחותינו ולדעת, כי במקום שהיו אישים אלו אף אנו נשתדל להיות אנשים.

מבחינה זו ידיעת האמת על מהותם של ראשונים תורה היא ומוסר השכל לאחרונים, אך האמת אינה זקוקה כלל לנימוקים. היא דיה לעצמה. לעולם צריך להכיר את העבר ללא כרכורי צביעות וחנופה. לא רק לחיים אסור להחניף; אסור לנהוג משוא־פנים אף במתים. אין הדור בהווה זקוק לאיקונין קדושים; הוא צריך לדמויות אנושיות, לצלמי בשר ודם ושאר־רוח.

לפנים בישראל טרם הורק עמנו מכלי אל כלי וטרם נס ליחו לא זייפנו את דמותנו בראי הכתב. אדרבה. שיקפנו את דיוקנם של ראשי אבות, מלכים ושרים, באספקלריה של אמת. לא העלמנו חטאים; לא העלינו טיח־שקר על תכונות בני־אנוש. כיוון שנעקרנו ממכורתנו ונשמטנו לצדי ההיסטוריה, התחלנו ליפות את “פני” העדה. תחת אנשים הרכבנו עלינו מלאכי־עליון; תחת דברי ימי אדם חברנו שבחי צדיקים. יש מפחדים מפני המרחב; יש מפחדים מפני החלל הריק; אנו מפחדים מפני צורת בשר ודם כמות שהיא. הוצאנו בדימוס את ההיסטוריה ואף שיברנו כל ראי קטן או גדול, העלול לשמש אסמכתה להיסטוריה. אימת הראי עלינו, משל הוא מפגיע.

זה הפחד להביט בראי, אי ההסתגלות להסתכלות בפני עצמנו, יש רוצים לעשותה צדקה ולהכתירה בשם נימוס טוב. אחרים אומרים: כיבוד־אבות. וכן אומרים: פולחן־גבורים. לא זה ולא זה ולא זה. כבוד, נימוס והערצה אינם מחייבים שקר. כשם שאין האמת זקוקה לסניגוריה, כך אין שום סניגוריה יכולה לטהר שרץ השקר. אף באנשים חיים צריך לנהוג יראת הכבוד, לספר עליהם בהתאפקות ודרך ניפוי; ואף על הנפטרים חובה לספר אמת ללא יפוי. האמת היא לעולם ריווח. אם לא לאלתר, הרי לאחר זמן. ברור. אחרי קדושים אמת אמור.

 

ל"ג. חמסין    🔗

בוקר. חמסין. מעוני בקומה השלישית, צלצול, נכנס: תיק. נושם בקושי. “חמסין בחוץ?”. “כן. זלעפות”, “כבודו הוא מר?…” “כן”. “את מר בכבודו ובעצמו יש לי הזכות לראות?” “לראות, כן”. “ואני רק לשיחה קצרה עם מר… ענין לי אליו. ענין לא ענין”, “בבקשה להיכנס”. “לכאן?” “כן. נא לשבת” יושב. פותח את התיק, מוציא כתבי־יד: “הנה!”. “לקרוא?” אימה עלי. “כן, לקרוא ולחרוץ משפט”. צינה פגעה בי בעצם החמסין. לקרוא ולהגיד מבינות… מה מבינות אפשר להגיד? מה בכלל אפשר להגיד? מה יכול אתה להגיד לעצמך, קל וחומר לזולתך? בעולם יש מן הסתם רבבות סופרים, מאות־אלפים כמו־סופרים, מיליוני אנשי־עט, עורכים, כתבים, רושמי־רשימות, כותבים, כותבים. מי שואל את מי? מי משיא עצה למי? תגיד חלילה רע הנך קוטל נפשות. תגיד טוב. אבל מה שייך טוב? כך פשוט, הוא כתב וזה טוב. כדי להגיע לקורטוב טוב, לטיפה של טוב, יוצאות העינים מחוריהן. תאמר לא טוב ולא רע, אלא ככה, מה אמרת? גונב דעת הנך וכלום לא אמרת. מה רוצים האנשים? הכתיבה היא חוצפה. מי שיש לו חוצפה, ממילא יכתוב. מה להגיד? לא דברתי, הרהרתי זאת. והוא, שכבר נרגע מקצת בצינת החדר מן השרב הלוהט, משיב לי, כאילו עמד על סף הרהורי. “כלום מה אני רוצה ממר?… שיעיף מבט על כמה מרשימותי. יציץ זעיר שם וזעיר שם. יגיד לי אולי מלה מעודדת”. עוד אני מתעורר להתגונן ואומר לו: “דרך הטבע מי שיש לו חיבור כתוב רצונו להדפיסו באיזה כתב־עת. לא כן? כתבי־עת יש להם עורכים, המקבלים דברים לדפוס או אינם רוצים לקבלם. לעורכים משפט. איני עורך ולא מקורב לשום עורך שאוכל להמליץ. מה תכלית לקריאתי?” הוא משחר אותי במבט תוהה, מוציא ממחטה מכיסו ומנגב את הזיעה ממצחו, כאילו רק עכשיו הרגיש בזיעה הניגרת עליו, ולאחר עיון מעט במחשבתו אומר: “חלילה לא לשם כך באתי אצל כבודו… לא היתה לי כוונה לכך… הנני משתוקק רק לחוות־דעתו של מר על פרי־רוחי, שמא ימצא בהם גרעין, שכדאי יהיה לו להגיד לי דיבור של עידוד… זה נחוץ לי מאד. דעתו של מר שקולה בעיני מאד מאד. הנני מקוראיו הותיקים, יש למר קוראים מסוּרים רבים ואני ביניהם. הנני קורא כל שורה יואל נא לקרוא לפחות רשימה אחת בשלימותה וגם להציץ קצת לשם וקצת לשם. יואל נא”. “לקרוא תיכף? בשעה זו ממש ובמעמד כבודו?” שוב מחפש אני פירצה להיחלץ מן המבוך, טורח להתנצל לפניו ולהכניס לתוך מחשבתו את דעתי, “שקריאה טעונה פנאי ושיקול־דעת ואין היא נוחה במעמד המחבר… יש כאן משום… כן… אי־נוחיות. ובשביל להשמיע חוות־דעת דרוש ישוב הדעת… אין לעשות זאת מיניה וביה”. הוא מוציא את ממחטתו ומנגב בה את הזיעה מעל מצחו כאילו מנגב בה את כל נימוקי. חמסין כזה. קומה שלישית, זיעה ניגרת על המצח – ואני לו בדקדוקי־טעמים, שאינם מתקבלים על דעתו, לפי כל הסימנים. אינו מבין מה אני סח. מבטו האפוף חום מפציר: קרא!

אני קורא. הרגשה של חלשות, אימה מסתורית אופפת אותי. זה תמיד ככה. כל פעם שהנני קורא דברי הבאי מתעוררת בי חששה, שמא גם מוחי אינו כשורה וכל מחשבותי הבל ורעות־רוח, אף מתערער הבטחון בהגיון. הלהג הוא מחלה מידבקת. הגרפומניה חלודה. חם לי וצינה מפעפעת בי. וכשהעיפותי את מבטי מן המחברת על פני האיש, היושב ממולי ומתחקה במבטו על רישומי קריאתי, ראיתי לראשונה את פרצופו. משום־מה נראה לי תחילה צעיר הרבה יותר. לפני כן, משמע, לא הצצתי כלל בפניו, ראיתי אותו ולא את פרצופו, וטעיתי לגבי גילו במנין שנים ראוי להתכבד. כסבור הייתי שהוא כבן כ“ה. עכשיו מסתבר לי, שהוא כבן מ”ה, אם לא למעלה מזה. מוזר ביותר. גרפומניה בגיל העשרים – מילא. פעמים יש בה אפילו לוית־חן. ויכול שהיא מחלה עוברת. כל צעיר הוא בחזקת גרפומן, אולם בגיל הארבעים היא מחלה נואשה. רחמנות עליו, עלי, על כל המושכים בעט. אין משלוח־יד כל כך אפל, מפוקפק וחסר־מוצא כזה. חם לי. רואה אני אגלי־זיעה ניגרים על מצחו. מבטי בוחנים את פניו. מבטו נעוץ בי – הוא מצפה למשפטי. מי יתן ויכולתי להגיש לו טיפת נחומים, קורטוב עידוד. ולואי והייתי מורגל בשקרים. “ובכן, מה אומר כבודו? יגיד לי את דעתו… יודע אני שמר ידבר אלי, כדרכו,בלי משוא פנים. באתי אצלו לשמוע מפיו… דברי יושר… אמנם צמא אני למלה מעודדת”. "כן, למלה מעודדת – פותח אני מתוך כוונה להמתיק מקצת את הדין וללא הצלחה, מאחר שסבר פני, כפי שאני חש, מלשין עלי לאלתר – אך כלום יש מחבר הזקוק לעידוד? כיוון שאדם יושב אל השולחן ומעלה על הנייר רעיון או תיאור, מכלל שהיה לו צורך לעשות זאת. הצורך הוא העידוד.

אף אני מנגב את הזיעה על מצחי. הוא נועץ בי את מבטו כבוחן בנבחן.

– מכלל דבריו מבין אני, כי הוא, כנראה, אינו סבור שיש צורך בדברים שהעליתי על הנייר, אף לא באחת מן הרשימות שחיברתי מתוך צורך בדברים עמוק, כפי שמר ניחש בדין, יכול אני להוסיף: גם מתוך השראה חזקה.

“יש להניח, משיב אני במבוכה, כי מר כתב את דבריו מתוך צורך נפשי עמוק”. “אלא שלאחרים אין צורך בדברי. כלום לא כך אמר מר?” “לא אמרתי לאחרים, אבל אני לא התרשמתי מהם”. “זאת אומרת, אם כבודו לאו, גם אחרים לאו… כך אני מבין את דבריו. כאן לא יועיל למר כל איפול ובלבול. הוא דבר אלי ברורות. אבל מה יגיד מר אם אראה לו מה שכותבים אלי סופרים גדולים… גדולים באמת… סופרים גדולים לכל הדעות?” מצהיר הוא בקול ענות נצחון ומוציא מתיקו צרור מכתבים קשור בחוט של תכלת, מתיר את הצרור ומסדר לפני כמה מן האגרות – הרי, למשל, מר ג. ב. ומר ד. פ. ומר… ש. ע. האומר: רואה אני שהנך אוהב כתיבה… ומר… אומר: רואה אני את רשימותיך כהתחלות, שאחריהן יבואו מסתמא נוספות. והם סופרנו הגדולים באמת, האריות שבחבורה… יקרא מר… אני מוכן לקרוא לו… הנה כותב מר ג. ב. “קראתי את רשימותיו בקורת־רוח מרובה. רואה אני שכבודו יש לו זיקה לענינים שהוא דן בהם” והנה מה שכותב לי מר ד. פ. “חן־חן לך בעד רשימותיך ששלחת לי לקריאה. רואה אני שמצאת לך בקעה להתגדר בה. נראה לי גם שצורת דבריך הולמת את תכנם. נראה לי גם כן, שמחצית הראשונה של רשימתך בשם… הצליחה יותר מן המחצית האחרונה”. “ברשותך אקרא לך עוד”. “לא, אין צורך”. “ולמה אין צורך? לפי שדעתך, כפי שנראה מתוך צרור האגרות שבידי, היא דעת יחיד, יוצאת דופן? לא נוח לך, משמע, לשמוע את דעת הרבים על יצירותי?” “משום־מה לא נוח לי? אולם חבל על זמנך ועל זמני. אף תמה אני: לאחר שזכית לכל כך המלצות טובות, למה טרחת לבוא אצלי בחמסין כזה לקומה השלישית?” “למה? בשביל להכירך אישית ולראות כמה צר־עין אתה למעט את דמותו של חבר לעט, שכל יתר חבריך, מהם גדולים ממך בחכמה ובכשרון, ראו צורך לזכות אותי במלה מעודדת ואף לא חסכו ממנו שבחים, כלום קלה היא בעיני מר שיש לי זיקה לענינים”. “בקעה מצאתי להתגדר בה”, “אנ אוהב כתיבה” ו“שאלו הן התחלות, שאחריהן יבואו נוספות”. אתה לבדך מיצית אתי את חומר הדין ודנת אותי בצוננין ובביטול כזה. על שום מה? מוכן אני להניח, שעדיין אין בדברי משום שלימות, אבל כלום רבים כבר הגיעו לידי שלימות? איני סבור, שאתה, למשל, השגת שלימות. הרבה פעמים מתחיל אני לקרוא את דבריך, לכאורה נדמה שרצונך להגיד דבר־מה. קורא אני עוד שורה, עוד שורה ומתברר לי, שאתה במחילה מלהג. מה עושה אני הקורא? עושה מה שעושים קוראים רבים שלך, זורק באמצע או גם בהתחלה. מכבר לא סיימתי שום פרק־כתיבה שלך, אין סבלנות.

 

ל"ד. נקודות    🔗

א. היזהרו בשם המפורש    🔗

עיקר, מהות, נוף הם מונחים מספירת המחשבה והיצירה האמנותית. הוא הדין בתוך וביסוד שבמלכות המוסר. לא בכל המצבים מותר לבטא את שם המפורש. להיפך, על הרוב אסור לעשות זאת. מוטב לדבר ברמזים ואף לטשטש קצת. הקורא שמע שמע משתקים אותו. לעולם יש דברים שאין מגלים אותם אלא לצנועים. משיחיות שקר וקבלה גסה ביקשו לפטפט את כל הסודות ולהשליך את כל הפנינים החוצה. שבתי צבי מתחיל את התגלותו הפסלנית בכך, שהוא מבטא שם הויה באותיותיו. לפיכך יש הרבה תנועות דתיות, המתחפשות בלבושים חילוניים, מחשש חילול השם. לא כל מי שאינו צועד ד' אמות בלי הזכרת שמו יתברך הוא ירא וחרד באמת. ותשובה לאלוהים אפשר תתבטא בתשובה לאדם, במלחמה מעמדית, בתנועת־חופש או במלחמה לזכויות האזרח. כשם שאמן גדול מצייר פעמים מצבים גדולים על ידי תיאור הזוטות וגישה מן הצד. כך אפשר למזוג תכנים רבי־ערך ומחשבה מעמיקה לתוך פכים קטנים של בטוי ואגב התעסקות בקטנות.

ב. עט סופר מהיר    🔗

השבחים הללו! פתח פלוני בשבח, חזקה עליו שלא יגמור את ההלל עד שלא יטיל בך עוקץ של גנאי. כגון, שיש לך עט סופר מהיר. העוקץ מפורש. ספק אם יש לך כשרון ממשי, אבל איש חרוץ במלאכתך הנך מכל מקום וסגולת המהירות מסייעתך. אין להבין מה טעם לגנאי יש במהירות? אדרבא, המהירות כסגולה היא מסימני היסוד של הכשרון. משל לרופא, שיש לו איזמל מנתח מהיר, וכי מי הדיוט אינו יודע לנעוץ איזמל בבשר? אבל הרופא המחונן פועל במהירות ובחריצות יתירה והופך את מלאכת הניתוח לחכמה. האריות שבחבורה הם גם קלים ומהירים כנשרים. אילולא סגולת המהירות כלום היו מספיקים חיי אדם באורך של שלושה יובלות לחבר “מלחמה ושלום”? טולסטוי הספיק אגב לכתוב עוד כרכים אחדים בעלי־ערך. ניצשה כתב וערך ותיקן וליטש ושכלל את “כה אמר סרתוסטרא”, על כל פרקיו וחלקיו בששה שבועות. והרי אף מצד ליטוש הסגנון בלבד שיא של מהירות! ומי גדול כבעל “יד החזקה”, המופלג בתורה ובחכמה, ומופלג גם בחריצות ובמהירות?

ג. נזיר, אבל לא צדיק    🔗

– ראית פלוני תם וישר וממעט בתאוות. לא נשא אשה, לא בנה לו בית. לא עשה הון, חי במחסור ומהלך קרוע־בלוא, אינו רודף אחרי שררה וכיבודים, אינו כועס ואינו סח ליצנות, נזהר מן השקר, הרכילות ולשון הרע. ומעלה יתירה בו שהוא מואס בעסקנות, אף מקדים שלום לכל אדם. נזיר ממש. וכי אינו ראוי לתואר צדיק הדור?!

– לא. אינו ראוי.

– מה טעם?

– לפי שבת־צחוקו רזה וקמצנית ומשום שארשת פניו חמוצה מאד, אף אינו מביט ישר בפני אדם.

– הלא תודה כי קוים שליליים אלה אינם אלא פרטים של מה בכך.

– לא, איני מודה. יש פרטים, שכוחם יפה ככלל, כל טוב באמת גם צורתו טובה. אמנם, נזיר האיש, אבל לא צדיק. צדיקים שכינת בת הצחוק מרחפת עליהם וסבר פנים יפה. אף מישירים הם מבטים לבן־שיחתם ומבטיהם רוויים נשמה, משיבים את הנפש.

 

ל"ה. בתוך עמי אני יושב    🔗

בתוך עמי אני יושב בדד. הנני בודד לפי שמבודד, ואולי מבודד לפי שבודד. לכאורה הבדידות היא בגדר שב ואל תעשה, אבל מסתבר שיוצא ממנה גם כוח הפועל ללכד כנגדה את הבריות בתאוות נקם. החברה היא מועדון, המקנה לחבריו זכויות ומטיל עליהם חובות. כל ארגון, אם של בני כת ואם של חברים למקצוע, הוא מועדון בתוך מועדון, שיש בו תוספת חובות וזכויות. כשם שאין אדם יכול להוציא עצמו מן החברה ולבלי לשלם לה את מסיה, כך אין מניחים לו לפרוש מחבריו למקצוע ולהתייחד רק עם עצמו ועם אומנותו. אומרים לו: על כרחך הנך חבר לנו. מה אינך רוצה בחברות? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. כפו אותו, ואף על פי כן סירב, מיד משתנה התכסיס ותחת לכפות על המתבודד התקרבות מוצאים אותו לאט לאט ובהדרגה מן החברה או מן התא המאורגן שבתוכו, מבודדים אותו. אשר לחברה פשיטא שאין אדם בן חורין ממנה. היא אמנו ואנו חייבים בכיבוד האם. ואפילו חברה הנוהגת בי כאם חורגת עדיין מצווה ועומד אני להחזיק לה טובה כל שירות וחסות, שהיא גומלת עלי. אפילו עול תורה אינו פוטר מעול דרך ארץ. הוא הדין הארגון המקצועי, העושה צדקה עם חבריו בכל עת להגן עליהם מפני כל עוול וקיפוח בשכר העבודה ובתגמולים השונים, שהם צורך ביטוח מעמדנו החמרי. לפיכך הרופא, החייט, הסנדלר, פועלי הבנין וכל בעלי האומנויות האחרות מאוגדים דרך הטבע בקשרי חברות מקצועיים, אף לא קשה להם לשלם מסי המקצוע, המשמש מקור להכנסותיהם. אולם ארגון האמנים, קל וחומר אגודת הסופרים, נראים לי בגדר דברים המוטלים בספק. אמנות זוטא לבידור ושעשועים היא אומנות, שיש לה ביקוש רב ומרובים צרכניה ולקוחותיה. מה שאין כן אמנות הממריאה למעלה מעשרה טפחים ומרחפת באויר העליון של כיסופים וחזיונות. כלום שייך להתחבר ולהתלכד לשם המראה משותפת? אמנם, הצפרים עפות סיעות־סיעות, אבל הן אינן זקוקות אולי לרוח הקודש. איני סבור שאפשר לשאוב בצוותה ממעין רוח הקודש ולחזות שדי בציבור. אין ציבור של סופרים. כל סופר הוא אי לעצמו. כל אמן ארגון בפני עצמו. בעניני טעם אי אפשר לקיים אחרי רבים להטות. אדרבה, כאן פועל כלל זה בתוספת אות אחת והיא, אחרי רבים להטעות. לכן איגוד של סופרים מן ההכרח מעוות את הישרה ומשבש את הסברה.

הבדידות אינה מחייבת כלל הסתגרות והתאטמות. אדרבה, היא ממריצה את פתחון הלב ומגבירה את העירנות. אמן המעורב עם חבריו אין לו ברירה, אלא לבחור לו שפת חונף לגבי יתר חבריו ולהביע להם מחמאות ודברי התפעלות מן השפה ולחוץ, או לתלות מנעול על עולמו הפנימי ולנתק את כל קשריו הנפשיים עם בני־אומנותו, להתאדש להם ולפרי רוחם, ואך לקיים עמהם יחסי־נימוסין מצובעים. הבדידות היא תחבולה של התגוננות כנגד הצביעות והאדישות כאחת. האמנים דרך כלל רגישים, נוחים להיעלב, מצפים תמיד ליישר־כוח, זקוקים לשבחים כשתיל להשקאה. בחברתו של אמן מהולל קשה לנשום מפני אוירת הקטורת האופפת אותו, שהיא על הרוב תוצאה מן הצורך הנפשי שיש לו בה. אין הבריות מקטירים אלא אם כן נתבעים לכך. אין תימה, שאמנים המזדמנים יחד מכרסמים זה את זה או מטילים זה בזה עקיצות של ביטול. סופרים לא כל שכן נתבעים לשפת חונף, כדי לזכות לנשיאת חן בעיני חבריהם ולהתכבד על כל בני אומנותם, כי הסופר כוחו לא רק בפה, כי אם גם בעט. הוא, השואף לתהילה, מחזיק בידו מכשיר זה המחולל את התהילה. הכבוד והקלון ביד קולמוסו. רצונו מהלל רצונו מחלל. אפילו רמיזתו בין השטין עשויה להכאיב כעקיצת נחש. לכן סופריו שומרים זה לזה, נוקמים ונוטרים לכל מי שאינו שותף להם בשמירה. אין סופר יכול לומר תנו לי לחיות לנפשי ועם נפשי. אין נותנים לו. אף הם פוסקים כהקהל היוני לפנים גירוש מן החברה. הם מצביעים עתים בידיהם ממש בכינוסיהם ובועידותיהם, אך דרך כלל מצביעים הם בקולמוסיהם.

אהה, הספרות היא לא רק כשרון, שאר־רוח ונשמה יתירה; היא גם נייר, דפוס, מוציא לאור וקהל קוראים, אף מבקרים הנותנים הסכמה ועדת ידידים, השוקדים לעשות מוניטון לאיש הנושא את דברו אל הציבור. כשם שאין אומן בלי כלים, כך אין סופר יכול להתקיים בלי עדת רעים המסייעים בידו לפנות דרך עצמו. המו“ל, המבקרים והידידים הם חוט המשולש, המהווה פתיל התקוה להצלחה. סופר, שאין לו ידידים ואינו שייך לכת השומרים, אינו זוכה לבקורת טובה או שאינו זוכה לבקורת כלל, כי אם נידון בשתיקה, שפעולתה הרסנית כנידוי וחרם ממש. סופר מזולזל או מושתק אין לו מו”ל. שום מוציא לאור אפילו בעל הכוונות הנאצלות אינו יכול לפרסם ספרים, שאין להם מהלכים בקהל. אף מו“ל נדבן עלול ליפול ברוחו ולהטות את מפרשיו לפי משב הרוחות. כל אדם, שאין דעת הבריות נוחה הימנו, אם חייט או סנדלר או כל בעל אומנות אחרת, אין עונשין אותו על פרישותו לשבור את מטה לחמו. סופר שפרש מפרישין אותו בפועל ממש ממקורות החיונה הפרטית והחברתית, נסגרים לפניו השערים למדורים הספרותיים שבכתבי העת והירחונים; המבקרים מוחקים אותו מרשימת המחברים, המבטאים לפי דבריהם את רוח הזמן; סוקרים, המדווחים מפעם לפעם על החדשות שנתרחשו או העומדים להתרחש בעולם הספרות, אינם כוללים אותו בתוך סקירותיהם; ואפילו בעלי הרצנזיות, הכותבים הערות או ציונים על פרקי־ספרות המופיעים בירחונים ובמאספים המיוחדים, אינם מזכירים את שמו בתוך יתר המשתתפים בעלי השם, אלא דוחסים אותו לתוך “ועוד”, מלה אחת, המשמשת מצבה על קבר אחים של עלומי השם, הפולשים מפעם לפעם לתוך הבטאונים המקובצים בקרב הכוהנים הגדולים. על הבודד גוזרים גם העלמה והתעלמות, מפשיטים מעליו כביכול את מדי הכהונה, את האיפוליטין, ומגלגלים אותו לתוך האלמוניות… זהו בעצם מעמדי בציון. בתוך עמי אני יושב ולא בתוך אחי בני אומנותי. אני רק פרשתי משאונם והמונם, והם הפרישוני גם מקהלם. הם לא נהגו בי כך כל זמן שהייתי מעורב עמהם, עמל עם ציבורם בעניני כלל הסופרים, היינו עד שנת ת”ש בערך. מאז ואילך התחילו לנהוג בי נידוי.

 

ל"ו. אמת חלקית אינה אמת    🔗

… קראתי הבקר את הפרק “בתוך עמי אני יושב”, שכתבתי אמש, וראיתי שאיני מדבר על הענין במלואו. תנא ושייר. משבח אני לעתים מידה של גילוי טפח וכיסוי טפחיים, אבל לא בכל העתים. אין אדם מחוייב לפתוח את כל לבו, אבל חייב הוא לפתוח נקודה זו שבלב, המשמשת נושא וידויו. אדם אינו דין שיהיה פרוץ מכל צדדיו, אבל ענין שאנו דנים בו מצוה לפלוש לתוכו מכמה צדדים בבת אחת. דברתי על בדידותי מן הבחינה החברתית, מצד יחסי ציבור וזיקה אל הציבור, מן הצד העסקי כביכול, הכרוך גם במקצוע הספרותי והמשמש רוח החיה בארגון הסופרים. אבל יש לזו גם בחינה אחרת. חובה עלי לגלות לי לעצמי לפחות את האמת עד תומה: בודד אני בקרב בני אומנותי משום שבתוך־תוכי איני מחובר עמהם. אין לי מגע נפשי עמהם. עמם עמי, אך אלוהיהם אינו אלוהי. שפתם שפתי, אבל סגנונם זר לי. ממילא גם ספרותם אינה שלי, ואני איני כותב בספרתם. איני כותב זאת כדי להתגרות. אמת אני מדבר. כל הבעיות הטורדות את מוחי, ההרגשות המפעמות את לבי והסערות המחרידות את רוחי, אינן מענינם כלל. דעותי הן רק שלי, חלומותי כולם שלי. הנה אני עומד בשער ימים ושנים ולא מצאתי לי הד, לא עד, לא חבר, לא אוהד נאמן. שומעים את קולי ולא את ניבי, את שיחי ולא את סוד שיחי. יש מודיעים חיבה, כך לכל הפחות הם אומרים, לצירופי מלים ולחידושי לשון שלי, כלומר למפתחות שלי לשערים החיצוניים, אך אינם מנסים כלל לפתוח בהם את השערים, לא כל שכן להיכנס פנימה. אחרים אוהבים את הפרוזדור ושונאים את הטרקלין שלי. יש מוכנים להניח, שהנני יודע פרק בשאלות הזמן, בעניני נגעים ואהלות, ובלבד שלא להניח לי דריסת הרגל בהיכל השירה, הסיפור והמסה האצילה. עסקי חיי עולם, מלאכת מחשבת, שגב המליצה, רוח השירה, חכמת הסיפור, הם ענינים שלהם, המקודשים והמוסכמים מטעם הארגון. ניחא. ובדין. ובאמת כך. הם כל כך זרים לי, שמקומי לא יכירני בתוך הספרות הרשמית. מבחינה שלהם איני קיים כלל בעולם, כשם שרבים מהם היושבים בכותל המזרח אינם מדברים אל לבי כלל ועיקר. גבה הר או נכרתה תהום ביני וביניהם. איני בא לעורר עלי רחמים על דפי הנייר הלבן. איני טעון רחמים ואיני זקוק להם. טוב לי. איני כלל בודד.. מושג הבדידות הוא משפט קדום ונדוש לגמרי. בעולם הרוח אין כלל בדידות, שהרי יכול כל אחד לבחור לו חברים בתוך הרוחות המרחפות בספירות השירה והחכמה, המליצה וההגות, מבין בני העולם העתיק וימות הבינים, מבין בני הדורות האחרונים, ואף מבין בני הדור הזה הרחוקים ממנו במקום. ספר הספרים לעצמו הוא סגל חבורה טובה לגוף ולנפש. ישעיהו חבר טוב. ירמיהו לא כל שכן. אף יחזקאל, עמוס והושע. הוא הדין אפלטון. מה טובו אהליך ר' ישראל בעל שם טוב ומה נעימה לי מחיצתו של ר' נחמן נכדו. סח אלי סיניקה כדבר איש אל רעהו. עתים אני סר לסוכתו של סטרינדברג, נוטה לפוש בקרבתם של אחד העם ויעקב קלצקין. יכול אני להנעים שיחה עם מחבר האישים ר' נחום סוקולוב. אפילו בחכמת הלשון איני צריך לשאול עצה מבני־אומנותי בימינו. מאפו וצווייפל, מנדלי ופרישמאן המתרגם, משכילים אותי יותר. אין צריך לומר ספר האגדה, ספר החסידים ואפילו חיי אדם של ר' אברהם מדנציג. הנה כי כן, אין לי כל מגע נפשי עם הסופרים בימינו. זו היא האמת במלואה. אבל אי אפשר לחיות על האמת. על האמת לוקין. בשל האמת חייבים גלות לנכר הבדידות.

למיצוי האמת: עולם האמנות עומד על עולם המסחר; במרכזה של קרית ספר עומד שוק. הידידות היא המצרך הראשי למקח וממכר בשוק זה. אמן שאינו משווק את עצמו, אינו עובר לסוחר. כיוון שמניותיו אינן עולות, הן יורדות והולכות. זהו סוד גלוי… לכן אמנים מטכסים תמיד תחבולות להכריז על עצמם, להודיע שהם חיים וקיימים. רוב זרמים וכיוונים אמנותיים שהם בצורתם הגלויה חיפושים אחרי דרכים חדשות משורש הבדלי הטעמים וההשקפות, בסתרם אגודות מלוכדות לפרסום־גומלין ולשיווק הדדי. אין זה סוד, אבל כל האומר זאת בפומבי מעלים עליו, שהוא מוציא לעז על הכהונה הגדולה ומוציאים אותו מן החברותה. אין מחרימים אותו חס ושלום. בינינו אין החרם נהוג. אדרבה, רבים מן המנדים את הסופר הבלתי תלוי בדעת חבריו מוכנים להצטרף לכל יזמה חדשה, החוזרת ונשנית מפעם לפעם, לתבוע מאת הפרנסים היהודים באמשטרדם את עלבונם של שפינוזה ושל אוריאל אקוסטו. הם אש להבה כנגד החרם, אבל אינם מונעים עצמם מנידוי חברם, שאינו פוסק הלכה כמותם בערכי תוכן וצורה, לשון וסגנון, ואינו משתתף עמהם בקופות התגמולים של הידידות.

 

ל"ז. נקודות    🔗

א.    🔗

הסופרים מחברים ספרים. המבקרים יוצרים דעת הסופרים על ספרי חבריהם. אולם רק חבר ידידים נאמנים מייצרים דעת הקהל. צרה היא שהמבקרים יוצרים גם את דעת הסופרים על חבריהם של עצמם.

ב.    🔗

סופרים דרך כלל אינם מבינים לאמתם. הם בעצם מבינים רק כל אחד את עצמו. ואף על פי שאין הם מבינים, הריהם מכוונים בכל זאת לשבח רק את חיבוריהם הגרועים של חבריהם או את בני אומנותם הגרועים. אף תרומת שפתים היא בגדר מס הכנסה. נמצא, ככל שסופר מפורסם יותר, כן הוא מרבה לשלם מס השבחים מתוך הכנסותיו לשאינם ראויים לכך. הרבנים הגדולים היו בעלי ההסכמות, שהכל ידעו שאין לסמוך עליהן. וכשם שמרן הרב הגדול של ארץ ישראל היה פזרן בהסכמות, כך מרן המשורר הגדול היה מפזר שבחים ושימש שר המסכים לרבים.

ג.    🔗

העתונאים יש להם חלק רב בהפצת דעות משובשות בתחומי היצירה האמנותית. עיקר עיסוקם בכתיבת רשמים ואין להם פנאי כלל לעיון ולחקירה. הרי הדין נותן, שיהיו מתרשמים לפחות ולפרסם ברבים תוצאות מגעם האי אמצעי עם היצירות. אולם דווקא העתונאי נטול מעיקרו כושר ההתרשמות האי אמצעית. ואם היה טבוע בו מתחילתו, הריהו מתקהה ומשתחק מחמת רוב השימוש בו. עתונאי מלכתחילה אינו בא להתרשם לעצמו, אלא הוא מתרשם על מנת להרשים אחרים. אינו מתייחד כלל עם היצירה, אלא תופסה כל עיקר בחינת כוח השפעתה על הציבור. הוא רואה תמיד את השלישי. משל הוא לאיש המקדש אשה לא למען עצמו, כי אם למען חברו, שאינו מסוגל כלל להסתכל בה באיצטגנינותו אלא באיצטגנות חברו. ממילא אינו רוא אותה כלל מבחינתו האישית. עתונאי אישי הוא חזיון יקר המציאות. העתונאי הוא איש עתי, איש הקהל, מתווך. נמצא, אין בפרקי־עתונאות על אמנות לא עיון וחקירה ולא התרשמות בלתי אמצעית. ועל יסוד מה הם דנים? על יסוד החוטם. הם מריחים. משוטטים האולם התערוכה או באולם ההצגה התיאטרלית ושומעים או רואים התרשמות הקהל. אינם נותנים אלא מקבלים, אינם מייצרים דעת הקהל אלא הם עצמם מוצרי הקהל. ממילא הם מרבים להג ומשמשים חוזרים. הרבה קלקול יוצא מן הכתיבה העתונאית. כיוון שלנציגי המעצמה השביעית, המתגאים כל כך במעמדם, אין קנה־מידה, הם נגררים ממילא אחרי נטיות ופניות ומכוונים את מפרשיהם לפי רוח הידידות. אף זה אינו סוד, שאמנים הלהוטים אחרי פרסום מתקרבים להנאתם אל העתונאים ומקרבים אותם. הרבה הערכות מסולפות מתפשטות על ידי כך בקהל הרחב. פגיעת העתונאים רעה מכל מקום בין היא לשבח בין לגנאי. ויותר מכל מחבלים העתונאים בסופרים. לעולם אין עתונאי נוטר טינה לשחקן או לצייר ולמנגן, כשם שהוא עלול להקשיח לבו לסופר. אף הוא סופר במדה הדרושה, כדי לשנוא סופרים.

 

ל"ח. גילוי לב    🔗

בואו ונחזיק טובה לגלויי־לב המחוצפים או למחוצפים גלויי הלב, המעיזים לפעמים להלשין על עצמם ולגלות קלפים שהם בגדר טלפים. המבקר מר… סח לי פעם דרך התנצלות: שמא תוהה אתה על כך, שכתבתי רשימות בקורת והערכה על רבים ועליך פסחתי. אגיד לך את האמת… לכתוב עליך – מה יצא לי מזה? אתך בכלל אי אפשר לבוא לידי הסכם בשום ענין. אי אתה מוכן אפילו להסכם לבבי… כלומר, חברי, שיש עמו יישר כוח והחזקת טובה… מה שייך? אמת היא… טורא בטורא לא פגע… אבל… אניש באניש… אין אפילו סופר יכול לעוג עוגה לעצמו ולומר: כאן אני, לבדי לי. אולם אתה חי לך בנפרד, כותב בנפרד, מביע דעות שלך מבלי להתחשב כלל מה יאמרו חבריך. עם שכמותך אי אפשר כלל לבוא לידי מגע־גומלין. לכן גם אחרים משלמים לך במידתך. אי־אתה קושר חוטים… אדרבה, קורע אותם. עומד לך במקום שהנך עומד, יחיד לגמרי. זהו הענין.

 

ל"ט. שבח לבורא    🔗

דרך מקרה נפלו לעיני בחצות הלילה פסוקים מספר ישן: “אתה, החדור חולשתך וחוסר ממשותך, התדע שכל זמן שהנך נתון בתוך שכל הבורא, הוא זוכר אותך, וכל זמן שהוא זוכר אותך, שום רע גמור לא יאונה לך ואינו עלול להתרגש עליך, ורק ממשותו של אלהים תגדל מממשותך; וגם לאחר שתצר מבית החומר שלך, תהיה שמור בזכרונו, ובהיותך נתון שם תתקיים גם להבא בשלמותך הגמורה? הספוק הגדול ביותר מגיע לאדם כשהוא מצליח להשיג ככל הצורך, שהוא כלול בתוך שכלו של הקיים לעד. שכזה יבין, שהמות לא יתכן בקרב החיים”.

מאד הפליאני הרושם, שפעלו עלי פסוקים מעטים אלה, שכמותם מצויים, כמדומה, בספרי מוסר רבים. הם הדליקו בי את עיני ולבי. רגע וכבר הייתי משול לאיש, שהיה שקוע בתוך עב של אופל, ולפתע ניטלטל משם בחזקה אל ערבה זרועה אור גדול, שמש מרפא. צפרים פצחו רנה בקרבי ומסביבי. צהלתי מאד. דל ניבי לבטא אף מקצת. אין כוח להכיל את עוצם הבשורה גם ברגע בואה, כל שכן לשמור את ניחוחה בזכרון. פחד להביע – שמא אסור. וגם אי אתה יכול. רק ילדים תמימים משרבבים את כפיהם לצוד קרניים או לחטוף אור כוכב נופל. אולם יש אימה גדולה מזו באלם הזה. הבטוי, אם גם דל וחיוור, פותח בקרבך אשנבים לרוח העולם, להזרים אל חובך נשיבות טוהר. קול לוחש, כי יש מחריש המועל בשליחותו, שאינו מבין את הצו הרומז. הנה קרך הפלא, זרחה לך שעתך הסגולה, נגלו לך נצורות, כוחות שונים נצטרפו אולי יחד והכשירוך לקבלת השפע. הרשאי אתה להסתיר זאת, כמו אותו אביון הבורח עם פרוסתו להתייחד עמה לתאבונו, או ככלב שחטף עצם לתוך פיו ורץ אורח? נצטווית להציל קורטוב מן הזוהר הפורח ולהעלותו על הגליון. רשום את הקרניים שסנוורוך בדחילו ורחימו לתוך הסתם; הבא שלמי תודה.

אז רשמתי בקירוב:

איני רוצה שייגר יין הקדושין לריק, שילך השפע לאיבוד. איני רוצה. אתה הסתם, הנוכח תמיד, גם בקרבת הבודד – אל נא אהיה בעיניך פה מחלל. אדבר על שלא במראה העינים, שהאזנתי לו לא בכלי השרת של חושי, על שלא מן האישי.

לא להתפאר. נגעה בי הגחלת, בא אלי הפילול, כי יש דבר שהנהו עליון מן היש. נשבר בי הקו הבינוני של ההויה האנושית. קול אלי בא. נדרשתי להאזין לקול, לפתוח לפניו שער הלב, לפתחו לרווחה לקראת האורח המרומם הדופק בי. ויהי בגן המנגן בקרבי, מדוע לא אשלח את צליליו לאזני הרבים? מדוע לא אספר זאת לרבים בעולם?

אילו יכולתי לבטא זאת ולא בשפת הסופרים?

עדיין אני עושה כה וכה והנה עיגול האור מסביבי הגביר חיילים. חשתי בפועל את האור המשתפך לתוכי, עד שנעשה לי חושך בעינים. נתרעשתי שלא אבוא לידי אפיסת כוח.

שזה יש פשוט: אני גופי, כולי, נכנסתי לתוך שכל הבורא ושם אויתי לי שבת. תמיד ובכל רגע. מקופל לפני ולפנים מקור מחצבתי. שם הנני ושם אהיה אשר אהיה. בתוך זבול החום והאור. ולא קר ולא חושך לי. לא רע ולא עוני לי. לא עצוב הנני ושום כיעור אין בי. ולעולם לא אהיה מת. ומה אפחד פחד? איש לא יעשה לי רע. גם אריה לא יטרפני. משטר זדים לא יכניעני ולעג לא ישפילני.

טוב! הפחדים אשר אפפוני תמיד גזו כלא היו. הרע הוא נמנע המציאות. הכליון שרשו בטעות התפיסה. טעות היה הסיוט, שארכו כאורך חיי. טעה התינוק בהתחלחלו משנתו מפני אימת החתול השחור, שנעץ בו את צפרניו, ובשאגו עם יקיצה, מבלי דעת שאומנתו למראשותיו שומרת את שנתו. טעה המבוגר בצעדו חרש בקרב עדת האנשים כבתוך מחנה אויבים. יש אומן השומר עלינו. זה שבראנו. הוא יוצרנו הוא נוצרנו. הוא המפקד על החיים והמתים, הטורפים והנטרפים; הוא אדון החושך, המשלח בנו סגרירים, צרות ומיתות משונות. או – או! חי וקים העליון, ואם כן טוב, הוא יכול להיות רק טוב; הוא הכל־יכול אינו רע־יכול; וכל שיש וכל שנברא ממנו, וכל המעשים הנעשים על ידיו בכל שעה ורגע מן הטוב ואל הטוב הם. ואם כן בכלל אך טוב. וככה יאמר איש ואיש: טוב לי להפליא! אף אם יהרגוני יהיה טוב. ואף אם יהרגו את כל מחמדי יהיה טוב. כי כל ההרוגים אל תוך מה הם נהרגים? אל תוך אלהים. אשר יקחם אליו וישים אותם בחובו, בסתר כנפיו יחביאם. את כל השחוטים יעיף אליהם כעופות־חמד שלו אל גן עדנו. גם המתים יחיו לפניו, בגוועם רק לעיני בשר. אולם אל מול פני הנצח יחזו באור החיים. כולנו נחזה. אלה אשר חיים עדנה ואשר כבר נאספו מפה, יפגשו יחדיו בתוך העולמים ויתעלסו שמה בשמחות. אב עם בנו, אם ופרי־בטנה, איש ורעו כאח, וכל נפש המתרפקת על רעותה באהבת עולם הזה – כולם יחדיו ידבקו בנצחים. שם גם אני. ושם גם אתה, אחי הנהרג. וכל מי שהיה יקר לי בתבל ונסע והלך לו. שם נתראה יחדיו פנים אל פנים, בראיון אשר לא יסוף עוד, בראיון התמיד, במסבה אשר לא תהיה לה תכלה, יחדיו נשב לעולמים, לא, נפרד. – שאתה אומר: רע כל הענין תחת השמים! רע מאוד! רע עד לזוועה! – על כרחך אתה כופר במציאות אלהים הטוב. ובכן קום ואמור: “אין אלהים!” הה, הנתעבה שבאיוולות! תהום של בערות! מה זאת: אין? לאין – אין קיום. האפס אינו חי. ומאת האלהים יצאו רק חיים. פתחת את פיך לבטא את האות הראשונה מהמלה “אין”, את האלף, כבר קם ויהי העולם ויוצרו. מי שברא את האלף ברא אלפי רבבות עולמות. הפה שביטא את האלף, שוב אינו יכול להיפתח לשום בטוי של כפירה. ואף אין כל הגיון לכפירה זו. אין זה מתקבל על השכל הפשוט, הפשוט מאד. שתאמר “לאו” כלפי ההן הגדול, היפה והנפלא, שהוא עולם ומלואו.

ניתנה לך הברירה לומר “הן” או “לאו”. הגע עצמך: אמרת “יש!” – הרי הפלא ופלא. חם, טוב, אור, שמח. חיי אהבה תחיה עם הבריאה כולה. ברית שלום תכרות עם כל היצורים: עם הדובים, עם האריות, עם הנמרים, עם כל חיה וצפור. אח תהיה לימים ולתהומות. אח אפילו לאדם. לכל משפחות האדם, ללבנים ולשחורים, לצהובים, לקיקלופים. כמדבר איש אל רעהו תדבר אל החיים והמתים. גם אל המתים, המתים. בן דור תהיה לכל הדורות. בכל נתיבות העולם תצעוד לבטח, ולכל נפגש לך בדרך תאמר: “שלום, אחי! שלום, שלום, עד אין קץ!”

אולם העלה נא על דעתך אפילו קורטוב שבקורטוב שב“לא” – הרי מה ייוותר לך מכל היש? עוני איום גם בשפע הנראה. תועפות דברים באין דבר. אפס מן המרומים ועד התחתיות. אפס כפול ומכופל כפי מספר כל היצורים המדומים הקיימים בעולם הנגלה. אפס כפול אין סוף אפס. הה, אימה! חרפת־בושה בפני הורינו וצאצאינו. באין עצם עליון אין שום עצם. אין גם אתה הכופר בעצם. אין יש ואין גם אין.

בלהות הטירוף! ניתנה לך הברירה. ומי פתי יבחר בנפשו להיות טרף לטירוף?

אדם, ברך בפיך שעת לילה פלאית זו, בה התרחש לך נס ונגה עליך אור האמת בטהרו, וברגע ההכרעה בחר באין אפס, כי־אם יש יש. “יש”! – משוועים אליך כל המעמקים והמרחקים. “יש!” – יישמע הקול מנבכי ישותך. יש אלהים בקרבי ואני בקרב אלהים. יש אלהים בעולם ואני העולם. בי כל העולם. אפילו הנני רעב, כל התבואות בקרבי. לחם בי. שמנים ויינות שופעים דרך קרבי. לא אצמא. נחלים זורמים דרך ישותי וימים גועשים בי. ביום חורף עז לא יצרבני הקור, כל היום שמש לי. נפשי המשומצה לא תשבע קלון, כי בצל אלהים היא חוסה. אני בער, אולם החכמה אחותי היא. לא אמות כי אחיה נצח, מאחר שסר פחד המות מעלי, ואין המות אלא שליחו של הפחד מפניו. אפשר אבוא בין אנשים, אתעלס בקהלם, אכנס לבתיהם בכל עת, אתערב בהמונם ואשמע מקולם קול שדי. ואפשר שאיצמד אל ערש דוי גלמוד, וגם לשם יגיעוני קולות אחי ברעם; כל מקום, בו אוזן אנוש נטויה, שם מנסר גלגל החיים. גם הדממה היא בית היוצר לשאונים לאיש אוזן קשבת. סמוך לכל אוזן גלגל עולם סואן. אשמעהו גם בשעה הלילית הזאת, סמוך לי, כמאזין משק הנביטה אשר לזרע החיים. הלא זו היא הממשות, אשר כמה לה בשרי, עולה כעת לפני כפורחת. זו הממשות, אליה ישווע אדם מן המיצר. הבה ואאחוז בה להצהיל את נפשי.

עצמה השמחה בקרבי עד כי לא יכולתי להכילה עוד. שכזה הוא אלהים: טיף ממנו מכה את הנפש בתמהון. שמחתי בלילה ושמחתי בבוקר ולעת הצהרים ופחדתי שמא מפאת השכרון הצוהל אגלגל לעיני האנשים העויות משונות: אנעור כחמור, אצהל כסוס, איליל כחתול, אנבח ככלב. כיוון שאדם חש אלהות בעצמותו הוא לוקה בכאבים ורוחו תציקנו לצאת מתוכו ולהצטייד לקראת הצופים בה בשלל צורות, כאלהים אביה, אדון אין־סוף הצורות. הנפש אשר היתה עליה אצבע אלהים נאלצת להצהיר על זאת בהמון שאגות, נהימות ומצהלות. לפיכך כלאתי בקרבי כל קול, הגה וזיע. צהלתי חרש. עד כי נתעצבתי מאד. חשבתי, מה טוב היה לכל נברא אילו היה שקוע בכל רגע חייו בתוך השמחה ההיא. אולם צא וראה – קראתי תגר – במעשיהם של בני אדם, בהליכותיהם, בשיחם ובשיגם, בינם לבין עצמם ובינם לבין שאר הברואים. הם נוהגים את ארחות חייהם, כאילו אין אלהים. ב“כאילו” זה הם אוכלים, שותים, נושאים ונותנים, אוהבים ומתגוששים, נולדים ומתים. אין זה אלא – נצנץ בי הרהור – שבכוח־היסח־הדעת מאלהים הם מתכשרים לקיים את צו ההפריה של הבורא. אילו היו זוכרים בכל שעה ורגע את קיום אלהים ומציאות עצמם בתוך כלל הקיום, היו קופאים בתוך השמחה הגדולה ההיא, ומגודל השכרון נשמותיהם פורחות מקרבם לתוך אלהים, ומגיעים מתוך כך לידי ביטול היש של עצמם. כי לתכלית מה לפעול, להוליד, להתעסק, להניע יד ורגל, לעפעף עין – אם הכל חי וקיים מאליו, בתוך מקור כל הקדומים? הלא גם זה שאיננו שוב, ואשר לא נולד עדיין, יש הנהו בתוך הקדמון – ומה טעם בחיי הקרוץ מחומר? אילו האדם זוכר לעולם את מציאות הבורא, היה חי רק את אלהים ולא את חיי עצמו. היה כל נברא גדול, גדול מאד, גדול כאלהים, אבל לא קטן כפי שהנהו כעת. אכן, זה הקוטן, זו הדלות, אלה הצרות והמחסורים, הם אשיות קיומנו הארצי. טול מאדם את פגעיו, ושוב אינו אדם. הקור והחושך מייצרים מתוכם את מנת האור והחום הדרושה לקיומנו האנושי. האין גם הכפירה ביש, מקור החיים, כוח מניע עצום להיותנו עלי אדמות? בזכות הכפירה מאמין אדם בנפשו, בכוחה יצא לפעלו. הוא פונה עורף לבורא למען תתגדל ותתקדש בעיניו הבריאה. זו הכפירה כביכול ביוצר, היא אמונה עזה באדנותו של היוצר. אל תאמר משום כן: קדוש רק המאמין, באשר צדיק באמונתו יחיה. ולא כן: קדוש גם הכופר. כי הרשע הזה בכפירתו יחיה גם כן, ויעבוד לאלהי החיים.

בן אדם, אל נא תתיהר בשל שעה אחת סגולה שלך, בה צץ בחובך מטה האמונה. אשרי מי אשר נגה עליו ברגע אחד שביב עליון לראות במחזה שדי. אולם, חי אלהים כי שלם ישלם בעד המראה לרגע בכאבים וחריקת שינים לשעות. אוי לעינם הצופות בחד־רגע מעבר לפרגוד. כזאת וכזאת יקרה לרבים מבני התמותה. איש איש בעמדו על משמרת חולו, יש אשר תעלה עליו רוח ממרום, ועיגול אורה יסובבהו, וצהלה גדולה תרד עליו כצפור כבדת־כנף. אולם רק לרגעי מספר יגונב אליו שמץ ממעל. אדם, אינך גנב, עליך להשיב את הגניבה למרומים. הנך שכיר־יום, הפועל במעבדה הגדולה לשכחת אלהים. אלהים עשאך שכזה, אשר תשכחהו ברובי שעות חייך, ורק לרגעים תזכרהו, למען תטעם את הטוב רק עדי רגע, ואת סבל פגעיך תסחוב על גבך כל ימיך. לצער נולדת.

ואף אתה, כותב הטורים, זכור ואמור: רק רגע קט נגע בי בן־השרף. אולם בבאים ישלח בי שוב אלהים חולין ושכחות וצרות־צרורות. נבראנו מכונות־כפירה, בובות־חושך, דחלילי־קור, אשר רק שביבים בודדים יפלחונו לרגעים להאיר את מחשכינו ולחממנו. שבח לאל בורא עולם גם בעד זאת. ובעד כל רגע טוב. וגם רע. אמן.

 

מ. בכי    🔗

מותר לבכות. אף הבכי הוא זמר. כן, מותר לבכות, בתנאי שהבכי הוא זמר. בראשית היה הניגון. אפילו הגיון, שאין בו ניגון, דבר בטל הוא. וזהו עלי הגיון בכנור. וכך הבכי שאין לו ניגון אינו משקה שום חלקה ואינו פועל כלום. אדרבה, רוב בכי עלול להיות שטפון המצמיח ביצות. הניגון, הנותן מידה וקצב, משמש סייג לכל, קל וחומר לבכי.

דמעות? כן. אבל רק במיעוטן, כזהרורים רחוקים, כשחוק הברקת, כאגלי טל הנוצצים בבקר אור, כזהורית התקוה המשחקת ממרחק. כל דבר של נוי יפה רק ביחידותו. יעלת החן היושבת בדד, יקר באדם הבודד במועדיו, היחיד בדורו, הנבדל לנפשו. ככה תיקר הדמעה, אשר אחת היא לה כשולמית, עליה נאמר: אחת היא יונתי, תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. ככה גם הדמעה: ברה היא רק אם אחת הנה. או אז היא יפה כלבנה ברה כחמה.

מה מתקו עגל־דמע הבודדים, תוכם רצוף לא בקשה ותחנונים, כי אם צו, תביעה בוערת. בהם לא צקלון־לחש העני ממעש, כי אם שוועת־אלם העשיר בזעם. הדמע הוא דם. הדם הוא הנפש. ומי בעל נפש יחטא בגילוי הדם? נכנעים בוכים בקול רם. הנפש הגאיוניה שותתת דמעותיה בצנעה. בוכים רק מקבלים ופושטי־יד; אך הנותנים והמשפיעים פושטים צוארם לידי התליין ללא אומר, ללא צעקה, ללא תלונה.

כשם שיש סוד שיח האדם עם נפשו, כך יש סוד צקון־בכי האדם לנפשו ואל תוך נפשו. לא דמעות מן העינים ולחוץ, כי אם מתוכן ואל הנפש פנימה. הנפש שותה בסתר את עגלי דמעותיה, כדרך שהצפור שותה במרומים רסיסי האויר, במצותה אותו במצהלותיה.

והה, מה מאוסה הדמעה שנעשתה לחם־חוק. דמעה אינה לחם, אינה פרי. היא פרח הנפש. הפרחים יפים רק במחובר אל ערוגתם. פרח שנתלש כמישתו קרובה. וכיוצא בו דמעה שנשרה. אהבתיכן הדמעות, אשר טרם ראו אור. אתן המחוברות, החמות, חלילה לכן לצאת לצינת העולם. טובת לי הדמעה שבתוך מחבואי העין, הדמעה שבאין. צחוק בקול רם צורם את האזנים. בכי בקול רם על אחת כמה וכמה. זה וזה פוגמים ברינת הספירות, מטילים צריר לתוך זמרת הארץ.

 

מ"א. הצער והשמחה    🔗

איזו שכבה עמוקה יותר: של הצער או של השמחה, של הטוב או של הרע? מכיוון שאנו שואלים כך, מכלל שהננו מניחים מציאות לשתי שכבות בלבד זו לעומת זו. אולם מנין השכבות עולה על שתים פעמים שתיים ואף על ארבע פעמים ארבע. מרובות הן ואיננו יודעים כלל את כמותן. מתחת לכל שכבה וממעל לה רובצת שכנגדה. הנה חלקה עוטה חופת־זוהר ומתחת לה מעטה אופל. חפור מתחת למעטה האופל וייגלה לך מעיין אורה. ראית פנים שוחקות, בדוק שמא יש מתחתיהן מצולה אפילה. לא שמא, אלא ודאי. אולם עליך לרדת לתוך המצולה ותמצא אולי על קרקעיתה גביש יקר. היזהר לך גם מפני הגביש. אפשר רמש ארסי כרוך בו. היהלומים מעלים אביך דק מן הדק, המרעיל את העינים.

ולמאי נפקא מינה מה שכבה נגלתה לפניך לראשונה? חפור, חפור. השכנגדה בוא תבוא. החג יהיה לחגא והאבל יהפוך למשוש. ככתוב בספר השאלה הקדוש: אין יובל בלא הרבות אבל, אין שמיטה בלא ירידת מטה… אין תקופה בלי מכת תרופה. אין רגע בלי פגע. כל הצלחה לצווחה, כל שמחה לאנחה.

ובזוהר הקדוש כתוב: הצחוק תקוע בלב מסיטרא דא והבכי מסיטרא דא.

 

מ"ב. תכלית הידיעה שלא נדע את הידיעה    🔗

כשם שדעת הבורא היא על דרך העדר ידיעתו, כי הוא משחק מחבואים עם הנברא, כדי שירוץ אחריו, כך כל השגה רוחנית, שהיא האצלה מן השכל הנעלם, ניתנת לנו בבחינת הסתתרות. אין לנו ידיעה בשום דבר אלא אמונה בו, כלומר אמונה בידיעתו. מידת הידיעה היא לעולם לפי מידת אמונתנו בידיעה ובטחוננו בה. כלום במה נבדל הספקן האומר שמא מן הגורס ודאי? לראשון אין אמונה ובטחון בידיעתו ולשני יש. את אל מסתתר משיגים רק המאמינים בו. החותרים להכניסו לתוך הכרתם ממש מעלים חרס בידם. הלא נודע אינו בידיעה. הוא ישנו רק בבחינת שאיננו. והמדמה שהגיע לבחינת ישנו עד כדי אוחז ביד כביכול, איבד את החוט אליו. קרוב האל לכל דורשיו, היודעים שהוא רחוק. הסנה בוער ואינו אוכל – כך נגלית האש הגדולה בתוך סנה־אדם. אילו האש יצאה ללהב, היה הסנה נאכל לאלתר. התגלות היא רק מרחוק. תור הזהב ערפל חתולתו. הוא שרוי תמיד מאחורינו בחביון הקדומים, או מלפנינו בחזיון אחרית הימים.

 

מ"ג. בצל המעלות    🔗

ליחזקיהו בחליו: הנני משיב את צל המעלות וכו'

בשמש אחורנית עשר מעלות (ישעיהו ל"ח).

מי יתנני ידיד נאמן, רע כאח לי, ואתחנן לאמר. חוסה נא, רחם עלי ושים ידי באזיקים לבל תהיה אצה־רצה לה, כמשפּטה תמיד, אל שולחן הכתיבה, אל גליון הנייר הלבן. ראה גם ראה, היא הממרה הלא גם כעת, כאשר באוני המכאובים כתומם, לא תשבות ממלאכתה.

אך באין עמי ידיד־נפש לגונן עלי אני במו פי אדבר שפטים על ידי החפזיה וככה אומר לה: הרפי נא ממשוּגתך, חדלי לך מלהביא בגדיש עמרי הרעיונות ולבנות כמו רמים תלי־תלים של מלים. הטרם תדעי כי עלה צל המעלות בשמש, עשר מעלות קדימה וכי יומי כבר נטה לערוב?

ובדברי זאת ותהי עלי ידי בקול־ענות לאמר: מה לך כי תיסרני ככה ואני רק צירת־שלוּחה מהמון לבך ושפעת רעיוניו.נוע אנוע תמיד, כי געש הגיגיך ימשכני בחזקה להריק על הגליון שרעפי־לב. כאשר הסערה תשים טלטלה בענפי העצים להשיר את טרפיהם, ככה יד בי סער נפשך מלים בשלכת.

ואפן מעם ידי אל שרעפי־לבי במרי־תוכחה ככה: הה, שרעפי־משרפי, מה לכם כי גאה תגאוּ? למה תרוצו ועל מה תחפזו? אל נכון דמה תדמו לגמא במרוצתכם מרחקי המושכלות ולהגיע עד אפסי חקר כל תכלית, והיא לא תצלח, לשוא תתייגעו, לריק תכלו את כוחכם. אם כה ואם כה הדברים יגעים ולא יבוא אנוש בסוד הנעלמות, אף אם אלף שנה יהיה עמלכם לא תוסיפו הרבה חכמה על אלה אשר היו לפניכם ולא תסירו אף מעט מן המעט את הלוט הפרוש על כל המעשים. זכרו נא, הלא ילדי־שכל אתם ולכן נאה אף יאה להשכיל את פעלכם, כי אך הבל הוא ורעות־רוח. גם אם תרוצו־תנועו עד קצה הגיון באדם לא תבואו עד ראשית בינה בחזיון היקום. הה, עצרו נא את הסוסים, אף כי אנו במורד דרכנו.

ויתקהלו עלי רעיוני וידברו אלי כולם יחדיו לאמר: מה לך כי תשלח בנו לשונך להסותנו? דמיונך לאיש נבער מדעת אשר יתן בקולו על הגלים השוצפים להוכיחם על המון דכים, הכי הגלים יהמיו, ירעשו? הים במצולותיו יחמר, המו מעיו בקרבו, מעמקיו מתהומותיו יחרוגו והם אשר יתנו את אותותיהם במשצף אשר על פני החלקה. כאשר ידך תכתוב את המלים על הגליון לא בשרירות רצונה בלתי אם במצוות הגיונך, ככה אנחנו רעיוניך אך ילדי רוחך ההומיה הננו, צירי לבך הרוגש תמיד, אף חבליו הנאמנים, דכיו ובכיו בנו, ואם צלצלי־רנניו אנו, הלא גם הרנן ממקום הבכי יפך. לזאת אנו כותבים תמיד משא על הגליון אשר יפעם את הלב למלט משאו. וזאת העצה היעוצה לך מאתנו: תחת ליסרנו בדברים שא קולך וגער בנפשך ההומיה, החפזיה, בת־אל־דמי.

ואעש ככה ואומר: שמעי נא, הבת, לא־רוחמה, חדלי נא מזעפך, דומי נא, פן תבושי, פן תכלמי, פּן תהיי למשל ולשנינה ברוב מלים והגיונות, אף ברוב שכל וחקר לכל תכלית, כי לא יאהבו האנשים את המעניקים בשפע, אם שפע דברים, אם שפע מעשים טובים או חכמה, כל הבא מקרן השפע, לא יאהבו. ואשר מרבים לתת תחת נבונים וטובים יצא להם שם כסילים ורעים. או כי, בת־מרי, חמדת לך מקום בגן־עדנים אשר לחכמים הכסילים.

עוד פי דובר תוכחה ורחמי בי נכמרו על נפשי, אשר שמתיה ללעג ואשוב לדבר אליה במענה רך וברוב תחנונים לאמר: לא תבושי ולא תכלמי, נפשי, מה תשתוחחי ומה תהמי? הכי דברתי בך סרה, חלילה? אני רק הגדתיך: אַל בגעשך, בת־פרצי, אל בשצפך ובקצפך. נוחי מעט־קט, שימי לך עתים לדומיה, לנופש. תאמרי ככה: היום שבת היא לי מלהעמיק חקר; היום מועד קטן הוא לי מלהעביד את הגיוני בפרך; וכעת עיפתי מאוד ולא אוכל מקוצר־רוח לשחר את הנעלם, לא אוכל תמיד לדפוק בשערים. אהבי, נפשי, מנוחה מעט למען ייטב לך.

נוראות נפלאתי כי אחרי אשר שניתי את טעמי והמתקתי שיחי עם נפשי להשכילה בינה בנועם מדברותי גדל שצפה וזעמה עלי, כמו מענה רך בפי הגביר את חמתה. ולזאת פתחתי את פי ואשא עליה מלים כדרבנות אשר יסודתן בינת־אדם: המעט לך זה משפטך לסלף דרכך ולקרקר בשכלך הקט קירות הנעלם, להבקיע בו חומת־קדומים אשר לא תיעבר, לחקור לכל תכלית אשר אין תכלה לה, לא תדעי את מועדך, ואף כעת בשכבך על ערש דוי, חבורת־מכאובים, קצרת־אונים אף להחזיק צנצנת הסמים במו ידך, אות כי כוח עלומיך בא עד אכזב, עוד תתיימרי לחבק בזרועותיך הרצוצות הררי פליאות ולעקור ביד כהה ואנושה ארזי חידות מני קדם. הה, חלכה! הכי לא תדעי, כי יש תמורות לעתים בחלד אנוש? עת לחרוג, עת לפרוץ עת לדבר, עת לחשות, עת לשים בעפר את הפה ולהטמין את המוח החוקר בתוך ענות המכאובים ודלות האונים. נפשי, נפשי, יומך רך, מזמורך תם, ואך ידוע לא תדעי זאת מעוצם מריך ועקשות גאיונך. באה לך עת אשר עליך להודות ולהלל כי למצער רוח־חיים באפך, כי עוד אורח אדם לך לשית אוכל מעט בפיך ולהרדם לרגע קטן בליל־תלאובות ארוך לאין קצה בעוצר מעלות חומך, אף גבורת־חיל את לגמוע, בהרף־עין כפית סמי־הרפואה מעם יד האחות הרחמניה – ואת עוד גדולות לך תבקשי לדלג על הררי החידות ולקפץ על גבעות ההגיוניות. אין זאת כי גם בימים מקדם כאשר היית במלוא אוניך רכבת על אתון תבונתך הקטנה לחפש אחרי מלכות החזיונות לא עקב הרוח הגדולה אשר פעמה בך, כי אם מפאת עזות מצחך ועוצם גאותך לדפוק על שער הנעלמות. טוב־טוב לך כי מהיום והלאה תנזרי ממשוגתך זו. לא לך חלכאה, לחזות עוד חזיונות ולישא רעך למרחוק. מי יתן ותוכלי לשאוף אויר דיך, תעצרי עוד כוח למצער לאכול את לחמך ולשתות את מימיך. הוא אשר אמרתי לך, לא־רוחמה, עלה צל המעלות בשמשך עשר מעלות קדימה, חוק הוא לאדם, משפט לבן־אנוש, כי בצהרי ימיו יקום ויט במורד, וכאשר בשרו ילך ויידל, ככה כל סגולות־רוחו ילכו וימעטו עד אשר יתמו לגווע. אין חכמה ואין עצה. נתיב הוא לקרוצי־חומר מששת ימי בראשית. אשריך אם עוד תראי אור החיים שנים מספר, אם עוד תראי יה בארץ החיים, תביטי אדם עם יושבי חלד, אך אורך נסע ומאורך גלה ממך. לא קל להורות בינה לזולתך ולהשכיל את הרבים. אף לא לך עוד להרבות חקר ולתפור כתנות־מלים להגיוני־רוחך, לבנות כמו רמים תלי־תלים של מלים, לא לך. לא לך.

ככה דברתי עם נפשי תבונות ומעדנות, בנועם־שיח ובהגיון גבר, אשר ראה מכאובים וחלאים בשבט עברתם. אך אני כי אדבר לשלום אל לבי והנה מר לי מר. כל הגיוני־רוחי, ועם רוחי אף יצורי־גיווי, יצאו להלחם בי ולהתעבר אלי לאמר:

הקץ לדברי־רוח, אשר תכליתם לשים דופי ברוח, אם אמנם חכמת ככה לעקור אף הפעם בעת חלייך, בעוצם הגיונך, נטעי הנאמנים אשר להגיון־אנוש אות הוא, כי הרוח בגויה תשכיל לעתים לעשות כנף לה גם בהיות רגלי החומר שומות בסד המכאובים. להגיד גם זאת, כי כל עוד לא נקפד פתיל חיתך לא כבה בך נר נשמת שכלך. אין מנוס, אין מנוס מן הרעיונים אשר בהם כל חיי רוחך, גם בצעדך אלי שאול ואף בהגיעך אל אבי פי השאול, אם אך טרם ירדת אל שערי השאול. אין מנוס. אין מנוס. וכל עוד נשמת־חיים באפך תדדה כל שנותיך על מר נפשך, על מרי רוחך, על המית רגשך, על דכי הגעש אשר בלבך. יגדל צל המעלות כאשר יגדל, אך תבונתך תאיר לך גם את נתיב המכאובים ואף את דרכך אל קברך.

מי יתנני ידיד נאמן, רע כאח, לי, ואתחנן אליו לאמר: אחי הטוב, קומה נא, פלטני נא, חלצני נא מטיט היון של בור החכמה, הה, הוציאני נא מבית־המכאובים, הוא בית־החרדות ומעון השגעונות, הלא הוא זבול שבת־תחכמוני. אך אח לא פדה יפדה איש, אף כי מן האסורים אשר בבית נפשו. לכן אני לבדי עם נפשי אשיחה וככה אומר לה: נוחי נא, נוחי נא, על ערשך דוי ושכחי סופות ותמהונות אשר מעולם, בשגם לא תעצרי עוד כוח להכיל אף סופה קטנה ככף רגל איש אשר מעדה באורח חייה. אף אתה לבי שכב, שכב ודום סלה מני חידות ועוצר כל הסבכונות. אם כה ואם כה הלא כבר השלמת את מעגל ההגיונות, ספו־תמו לך דמיונות וחזיונות. הטרם תדע כי צו הוא לקפד את חוט השני אשר במחשבת אנוש אף בטרם יקפד פתיל חייתו, וגאון באדם יחלוף בטרם תשח קומתו וינוס הליח בגיוו? הנה כי כן, נגזר לך. אך לריק תתיגע לישא עיניך אל הררי המצוקות ברעיונים. רוח העצלתיים כבר פרשה את שלטונה על כל מערכי־לבך, פקו הרגלים לילדי־רוחך ואך בכבדות תצעדנה, אף עינך כהתה ולא כוחך עתה ככוחך אז לגלות עמיקתא ומסתרתא לידע מה בחשוכא. הה, סנוורים, סנוורים עוד אחת מעט והאופל יאפפך. שכב, לב־לבי, רוחי עצמי עינך והרדמי.

אך רוחי תשיב אלי אמריה מן הסופה: אני מעת היותי הסכנתי להירדם בהלו אור מסביבי. וי לי וי. כי בקרב החשכה לא אוכל לעצום עין אף לרגע קטן.

 

מ"ד. שיחה על רגל אחת    🔗

… באחד מרחובותינו הראשיים פגשתי את… כרמי. הוא, כנהוג, נחפז מאד. היום, סח לי, מוטרד אני בכמה ענינים דחופים, אין לי אפילו פנאי לחטוף עמך שיחה. ואף על פי כן חטף והרצה לפני בקיצור ראשי פרקים מן הדברים, העומדים אצלו בזמן האחרון על הפרק. טרם גמר את מחזור הרצאותיו על מנדלי מטעם ועדת התרבות של הסתדרות הפקידים, הציע לפניו המרכז לתרבות להרצות על צרניחובסקי בכמה ישובים וקיבוצים לרגל יובלו – יום הולדת השבעים – הממשמש ובא. והנה כ' תמוז מתקרב וביאליק עומד בתור. מתכונן הוא לצאת לפני הקהל במחזור הרצאות על דור המשוררים הצעירים מכאן ועל דור המספרים הצעירים מכאן. לפני זמן מה הכין סדרה של הרצאות על הפייטן המופלא א. ב. י. שבקרוב יימלאו שלושים וחמש שנה להופעתו באופק ספרותנו. אל תחייך, חביבי. הוא בשעתו היה כוכב עולה, הבטיח הרבה. אלא שנשתתק מהר. זה לו שלושים שנה שלא כתב אף מלה. אנו הצעירים כולנו התבשמנו ממנו. “וכמה בערך כתב שירים? כתריסר בוודאי, אם לא למעלה מזה”. ומה יש? כלום רק בשפע כשרון? הנה חבקוק. כתב כמה שכתב… ואף על פי כן. אשר לא. ב. י. הרי הדעה הכללית, שסיבה אישית, פרטית לגמרי, גרמה לשתיקתו. ואף השתיקה אל תהא קלה בעיניך. צריך לדעת לשתוק. שתיקה בת שלושים שנה אף היא ענין ראוי להתכבד ומן הדין לעשותה תאריך ליובל. אלא שרואה אני בך, שאתה חולק על עצם הענין לייבל סופרים ואמנים. אתה בשלך. אבל מי שומע לך, גם אותך נייבל בבוא היום. הנך ברשימה שלי. יש לי פנקס ובו הכל ערוך ומפורט, אף אתה שוכן שם כבוד. תמה אני עליך, שפעמים הנך מבין ענין… ובפרט זה של מסיבות חגיגיות ויובל לכבוד חבר אי אתה תופס כמה חשובים הם לעידוד האדם ולהגברת כוח היוצר שלו. וכי אי אתה סבור שחובה עלינו להגיד מקצת שבחו של חבר כל זמן שהוא חי ולא אחרי מות? אמנם, אומרים עליך, שאתה מבטל את כל העולם, אבל אני תמיד מגן עליך ואומר שבלבך אינך כזה… זה רק נדמה כך. אתה שוב מחייך במין היתול קל או קשה. רואה אני בך, שאתה חולק גם על הדעה שהשירים של א. ב. י. היו בגדר חזיון מופלא אפילו בשעתם. לא כן? “יתכן”. ואני אומר לך, וזו היא לא רק דעתי, זו היא כמעט דעה כללית של חברינו, ששירי א. ב. י. היו הישג גדול בשעתם והם עד היום נכס צאן ברזל של שירתנו. אין זאת אומרת, שאיני מטה אוזן גם לדעתך. אני שומע אותה… דרך כלל הנני שומע אותך… ומכל מקום איני מבטל את דעותיך חס וחלילה. אבל מאידך גיסא אי אפשר גם לבטל את דעותיהם של אחרים על נושא זה ועל כל נושא שהוא. הנני נחפז מאד… אבל אגיד לך בקיצור כלל גדול שיש לי, והנני נוהג על פיו: איני מפליג לשום דעה ואיני מבטל שום איש. וכשאני שומע על יצירה אחת, למשל, דעות הסותרות זו את זו, מה אני עושה? הנני אוחז בזו וגם מזו איני מניח יד. עתים הנני מרכיב זו על זו ואני משמש מעין כתוב השלישי להכריע ביניהם. הנני בוחר לי שביל בינים. אוהב אני מעשי מרכבה. אשר לדעותיך, הרי אתה לך לבד, תמיד בדעת יחיד. ואילו איש כמותי גורס אחרי רבים להטות. אי אפשר אחרת, ידידי. אם לא נביא בחשבון את הרבים, להיכן נגיע ומה אמת המידה תהיה לנו? לאיש שכמותי אי אפשר בלי זה. לא יחידי אני בכך. רבים נוהגים כמותי, כמעט הכל. אי אפשר להתלבט תמיד ולשקול הרבה.

חביבי, אין פנאי. כששוקלים הרבה אין מגיעים כלל לידי דיבור, פעולה והשפעה. לא כל שכן אנו המבקרים, המעריכים, המסבירים, המייבלים והמספידים. כן, אנו המפיצים תרבות בעם איננו יכולים ללון בתוך סוגיות ולגלגל בעיונים. אנו מצווים להביא אל קהל מאזינינו הלכות פסוקות, מטבעות, מבין אתה, דעות מוסכמות. כלל גדול אצלי: לך ושמע מה שהבריות אומרים ותדע מה לדבר ומה להשמיע. ואילו אתה במיצוי הדין. כסבור הנך, שאפשר להעמיד את האמת על תלה, לדבר תמיד את האמת ורק אמת כמו במשפט. חביבי, אם תוסיף לעמוד על משמר האמת לאן תגיע?"

ידו כבר הושטה אלי לשלום־פרידה. אך אני לו: רגע…

“אכן, שעתך דחוקה לך מאד… אבל… וכי אין אתה מודה, שנקודת השקפתך על האמת כפי שנסחת אותה עכשיו יש בה שמינית שבשמינית מן הכוונה למרוד באמת… הרי זה מעשה אפיקור ובפי מפיץ תרבות”.

כרמי נחפז מאד וענה לי בקיצור נמרץ: "ומה בכך? כולנו המפיצים תרבות הננו במידה ידועה אפיקורים לגבי האמת, קיניקאים במקצת, כן, מי פחות ומי יותר, אי אפשר בלי כך.

 

מ"ה. אור לא זרוע לצדיק    🔗

אור לא זרוע לצדיק ואין כל בטחון, שצדקתו תצא לאור לעתיד לבוא, הואיל ואין שופט צדק. יש מנחמים עצמם במשפט הדורות הבאים. אבל במה עדיף להגיון וליושר דור בא ודור הולך? אחרים סבורים, שהחיים עצמם משמשים אבן בוחן לדעה הישרה ולשיטה הנכונה. אך מי חכם יגיד לנו החיים איה מקום כבודם, במה ובמי הם מתגלמים ומי זכאי לדבר בשמם. ספק גדול אם מפי החיים אנו חיים בעניני הגיון, יושר, אמת וצדק. אפשר עשויים החיים לשגשג גם בתוך הניגוד הגמור לשכל הישר ולחוש הצדק. כלום אין החיים מתרחשים בטרף הדדי והשמדת־גומלין ובכל דאלים גבר? נמצא, לאותם החיים עצמם, היונקים מן הרשע והזדון והאנוכיות הפרועה לשמצה, נמסרת הרשות להיות מורי הלכה אילו תורות נוסדו על אדני האמת, ההגיון והיושר, ואילו לאו. אתמהה! מי שבעצמו חסר הגיון, עושה את מהלכו מעבר להגיון והשראתו באה לו מתוך מחוז ההויה העמוק מכל הגיון, מוסמך ללמדנו תורת ההגיון? הרי זו איוולת להניח, שהשקפות הסותרות את המציאות המנוולת אינן בנות־ערך. אדרבה, השקפות ההולמות את סדר העולם הגס ערכן מפוקפק. בנוהג אין שופטים את המנצחים אפילו על שוד וגזל והרס חיים לאין גבול. כנגד זה ממצים את חומר הדין עם אלה שלא שיחקה להם השעה ובכשלון ארעי נתערער מפעלם, עם הללו מדקדקים על כל טעות או הזנחה. אין מביאים בחשבון כוונות טובות אלא מפעלים, ויהיו מניעיהם רעים וחטאים. וכלום אין זו צביעות לאחוז את החבל בשני ראשיו: לבלי לשפוט את המנצחים מכאן ולדבר מכאן גבוהה־גבוהה על סוף האמת לנצח ועל משפט צדק כמטרה הסופית של ההסטוריה?

אין משוא פנים לפני שופטי דברי הימים? איזה רעיון הבל! אין כלום חוץ ממשוא פנים. טיפולם של השופטים הללו במי הוא? הוי אומר: ב“פני” החברה, בבני העליה של כל הזמנים, שצפו ועלו בידם החזקה, בעזותם, בתוקפנותם, ביצר השררה ובמצח נחושה ליצור עובדות בניגוד לשכל, ליושר, לצדק. כל אלה שנתכוונו לשם שמים ולא השליטו עצמם על אחרים ביד חזקה, שברחו מן הכבוד, אף דיינים מומחים של דברי הימים בורחים מהם, אינם מעיינים כלל בדיניהם ועל הרוב אין מחיים את המתים הללו בזכרון הבריות.

ההסטוריונים הם אנשים מעשיים. אין הם דורשים אל המתים, אינם עוסקים בקיבוץ גלויות הנדחים ואינם מקיצים נרדמים. כל מעיניהם בגדולי עלילה ובגבורי העובדות. העובדה היא לא פרשה לעצמה. מה לה וליושר ולאמת ולצדק? כל מתעיבי עלילה בתולדות העמים יושבים בכותל המזרח ותופסים את עמודי הכרכים העבים בספרות העתים. תורות איסתניסיות אינן מסוגלות לשמש בסיס להקמת מדינות ולארגון חברות. נעשו נסיונות נדירים ביותר להגשמת חוקי היושר בחיים. ובכל זאת אנו מגלגלים דברים בטלים, שמה שאינו מתאשר על ידי המציאות לא הוכחה אמיתותו. מכאן משמע שישעיהו, למשל, היה נביא שקר, מאחר שחזיונותיו לעתיד לבוא לא נעשו מציאות.

כנגד זה מגבבים אנו דברי הבאי לרוב, כי מכיוון שהחיים אישרו את הנחותיו של פלוני מובטח לו שהוא אמת ותורתו אמת. דרך משל, מטיפי העריצות יש להם אסמכתות לרוב מן החיים, שהשוט הוא כלי שרת מועיל בחיי המדינה – וכי משום כך נקבע הלכה כי דין המוני עמים בשוט דווקא? כל יעודי הנביאים לא נתקיימו עד היום ואין אנו מסירים משום כך את כתר הנבואה מעל ראשי החוזים. אף חכם אינו עדיף ואינו נחות מן הנביא לענין זה. יכול חכם להגות דעות נאמנות וישרות ולהיות שמוט לקרן זוית, ללא כל השפעה על מהלך החיים ועל דעת הקהל. פעמים על פי צירוף־מקרים מוצלח תורה נכונה נקלטת בלבבות, ואף היא יורדת למוחות במסולף. דרך כלל חכם וקהל לא קרבו זה אל זה. הוא מדבר בשם אמת של האמת וקהל סופג רק אמת החיים. מתוך שגגה העולה זדון מערבבים את האמת עם החיים ואת ההגיון עם המציאות, את הבכוח עם הבפועל. אדרבה, יש להניח כלל זה. לא משום שפלוני הוא גדול חזה מראש את המעשים ותיכן את הרוחות, אלא משום שאף הוא קטן־נפש שימש פה לדורו. לגדול דרך הנשר בשמיים – ולכן דווקא הוא טועה בפשט המעשים המתרחשים על האדמה. כל הגדול מחברו טעותו גדולה הימנו. גדולי העולם הם גדולי הטועים. ישעיהו, אספרטקוס, טולסטוי לא חדרו לרוחה של המציאות ולא זכו להגשמת רעיונותיהם. מי עיוור כעבד ה'? אף זהו פסוק מישעיהו.

כשם שהפרידו את הדת והכנסיה מן המדינה, כך יש להפריד את האמת והצדק מן החברה. אין באלו מה שיש בזו ואין בזו מה שיש בהם. ולפיכך יש להטיף לאמת ולצדק לא למען יאריכון ימיכם על פני האדמה, אלא אף על פי שנגיע על ידיהם לקיצור ימים ולמיעוט אושר ושמחה. אין מביאים ראיה מן המציאות על הרעיון, ומכל מקום אין מביאים ראיה לא לחיוב ולא לשלילה. פעמים החיים עונים אמן אחרי רעיון נעלה ופעמים הם הופכים את קערתו על פיו – ערכו אינו נגרע על ידי כך. ויתכן שאיש הנושא ונותן כל ימיו באמונה, יגיע בכל זאת לידי פשיטת רגל רעיונית בסוף חייו. האמת היא כוח חיוני, אבל אין אפיטרופסים לה. ואולי האמתי היא חיים בצירוף נעלמים, שאין לחזותם מראש. אנשי הכוונות הטובות עלולים לראות את עצמם פתאום בני־לויה לחבר לסטים ושודדים. יתכן שיהא אדם טוען כל ימיו לערכים נאצלים, כגון לאדם העליון, לאני אנין הדעת, לחכמת הנוי, והוא נמצא מסייע בידי אנשי זרוע, נהנתנים ובעלי תאוה. תורה אור. אבל יש אור הממשיך חושך, כשם שיש אור הנחצב מן האופל. כל מטיף מוסר צריך להיות מוכן ומזומן שיחשדוהו בצביעות. האדם שופט לעיונים. בני הדורות הבאים שופטים אפילו לא למראה עינים, אלא למשמע אזנים, על יסוד מסורות בלתי שקולות ואי מהימנות כל עיקר. והאמת מאין תצמח? לא יושר הגיון, לא טוהר הכוונה, לא שום מידה נכונה וסגולה יקרה, לא חכמה וכשרון ולא צירוף המעלות הטובות האלו יחד, משמשים תרופה כנגד סילוף המשפט ועיוות הדין. סוף האמת לנצח? אבל אף אמת מנצחת עלולה לצאת וידיה על ראשה. אל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תאמין ברעיונך עד יום התגשמותו וכניסתו לחיים גמורים.

לא די להיות בעל כשרון גדול שתצא ממנו השפעה על הבריות. צריך גם כן כי לבריות של אותו זמן יהיה הכשרון לקבל השפעה. אם לא הוכשר הדור יוצא כל השפע לבטלה. דרושים שני צדדים להדרכה: אחד מורה דרך ואחר שואל לדרך. ובאין שואל, מה מקום למשיב? דור שמצויים בו חכמים, רשעים, תמימים, עשוי להיות דור דעה, אבל דור שאינו יודע לשאול, מי יורה לו דעה ומי יבינו בינה?

פלוני יכול להשפיע ואינו רוצה. לא זו בלבד שאינו רוצה, אלא פשוט סולד ומרתת לטבוע את חותמו, להתפרץ לתוך רשות הרבים, להסיג גבול זולתו. רגש איסתניסי אינו נותן לכפות עצמו על שאינו דומה לו ולשעבד המונים הולכים לפי תומם. כנגד חוש ההוראה, קיים חוש אי ההוראה, חוש של צמצום עצמו והסתתרות. איזו תשוקה עזה לבחינת הסתר אסתיר, שמחה על ההתיחדות עם עצמו. אף לא זו. יש מצפון המעכב לשלוח יד בנפש חבר ולעשות בה סדרים חדשים שאינם הולמים אולי את מושגיה. יהי להם אשר להם. ילך איש לאורו. יאהב שחור, יאהב לבן, ימתק לחכו מר או מתוק. מה לי ולכבשוני נפשו? בן חורין לאמתו אינו מדריך. אין הוא שולחני בעיני עצמו להרצות את חכמתו לרבים, אין הוא קופץ בראש השולחן. אין הוא ראש. כלום ה“מה” עיקר? ה“איך” חשוב. מי שאינו מחניף לבריות תוך כדי הרבצת תורתו אין לו כל סכוי להכניס אפילו רעיון חדש אחד ללבם. כל רעיון חדש טעמו מר. כמוהו כגלולה. בלי דבש או ריבה מתוקה אין להבליעו. כשבא אותו איש להטיף תורת אהבה נשא את דברו אל העניים והאביונים ואמר להם אתם מלח הארץ, לכם מלכות השמיים והעשיר לא יבוא לעולם הבא. וכשבא אחד מן הגואלים האחרונים לתקן עולם מפגמי הרכוש קרא הלל הגדול באזני מעמד העמלים, שרק הוא יירש את הארץ והוא לבדו ישא ברמה את דגל ישועת הנצחים. תדבר לבני אדם בהיסוס, תנקוט לשון שמא, תביע לפניהם ספיקות שבלב, תייעץ להם לנסות דרך זו או פלונית, ללא הבטחת ישועות ונחמות, לא תתן להם בשכר המצוות את כל העולם הבא, מי ישמע לדבריך אפילו יהיו מחוכמים ומוצדקים ביותר? שום תורה אינה נוחלת נצחון בלי מתן שכר שור הבר ולויתן, יין המשומר, נשים יפהפיות בגן עדן. אם אין קמח אין תורה. ואילו חכמים צנועים וזהירים ואסירי־מצפון, שאינם מבטיחים גדולות, יורדים לסל המערכת של ההסטוריה, אין זוכר אותם ואת משנתם. ועדיין אומרים סוף האמת לנצח. אימתי תנצח? שמא לאחר שיבוא אחד מתעתע, יחפרנה ממטמונים וילפפה בחתיכת לויתן!

 

מ"ו. דם אש ויצרים    🔗

…בכותרת זו מתפרסמת בימים האחרונים מודעה מטעם העתון… ומתחתיה כתוב כך: החל מיום פלוני… יתחיל להדפיס על דפי עתוננו הספור המותח רב העלילות “גן עדן התשוקות” מאת סופרנו הגדול והדגול מר… זוהי מסכת אהבה שופעת יצרים ותענוגות, תוכה רצוף מאבק נועז בין אדם וחוה. הבשרים לוהטים, היצרים דוהרים־דולקים, הנפשות שותות דם התאוות. קראו קראו. דם ויצרים. דם ואש וחשקים מזעזעים. לא בא כבושם הזה בספרותנו.

מדי יום ביומו מצווחת הכותרת הזאת באותיות של קידוש לבנה על חילול החיים באיצטלה של אמנות. על דפי העתון, שכל הידים משמשות בו וכל העינים צופות אליו, קוראים גברים ונשים, זקנים ונוער, אף דרדקאות מעיפים מבט על הכתוב. אין דין ואין דיין.

תמה אני: אילו יצא מישהו להכריז על דפי העתון באותיות כאלו: גנבו, שקרו, גזלו, רצחו כולם לא היו מתעוררים להתריע על השחיתות? אולם לרמוס לאוין אחדים מעשרת הדברות לשם משיכת קוראים לעלוני רחוב הוא נוהג, שאין מוחין עליו לא מטעם הרבנות הראשית של דת ישראל ולא מטעם הרבנות הראשית של שלומי אמוני התרבות.

ואולי האיצטלה של אמנות מחפה על כל שחיתות.

אמנות אמנות, היא האפיפיוריות של זמננו, לה הכל שרוי והכל מחול.

 

מ"ז. הטפשות מדעת    🔗

רבים, שאינם כלל טפשים, מתטפשים מדעת ומעמידים פני שוטים, מאחר שהטפשות היא עסק מכניס. הנבון חשוד. מפניו נזהרים. טופלים עליו כוונות ופניות. שכמותו, אומרים, אינו עושה אפילו פסיעה שלא על מנת לקבל טובת הנאה לעצמו. מה שאין כן הטיפש – הרי תם הוא ובוודאי תוכו כברו וכוונתו רצויה. האומרים כך נתפסים לטעות כפולה.

א. תם וטיפש אינם היינו הך. אף הטיפש עשוי להיות ערום והתם הוא לאו דווקא טיפש. החכמה והתמימות אינן כלל תרתי דסתרי.

ב. טעות שניה: לא כל המוחזק טיפש הוא טיפש באמת. הטיפשות היא מין צידקות, היינו צבע לצבועים. אמנם, אפשר לטעון שאין אדם מעמיד פני שוטה, אלא אם כן הוא באמת שוטה למחצה או לשליש. אבל, ראשית, דין שוטה במקצת אינו כדין שוטה גמור. שנית, וזה העיקר: אף השוטה קרוב אצל עצמו ואף הוא רודף כבוד, רודף בצע, רודף גבאות. מכיוון שכך דרכו לילך ולהזיק. אולם כשם שבני אדם מגזימים במידת חשדנותם לגבי הפקחים, כך מפליגים בתום־לבו של הטיפש. אינם חוששים כלל להיפגע על ידי השוטה ומוסרים לידו כל נתח שמן של גבאות והתמנות. לאחר מעשה, כשרואים את חבלותיו ופגיעותיו, שוב דנים אותו לכף זכות ואומרים: מילא, הניחו לו לזה, הרי הוא שוטה.

אולם שומרים בשבע עינים על מי שהוא בר־דעת לבלי לתת לו דריסת רגל לשום מקום רם־מעלה. הפקחים הללו, אומרים הם, אם תתנו להם, יכבשו לידם הכל. בתוקף הגיון זה רוב משרות תפוסות בידי טפשים או מיטפשים, המוחזקים כבלתי מזיקים.

כיוון שנוח יותר להיות טיפש, כדי להגיע למעמד מכובד, נמצא באמת, שכל המחוצף יותר ידו על העליונה. אין הפיקח מסוגל להיטפש אלא מתוך חוצפה. ופליאה היא שחוקרי המידות לא חיברו עדיין מסכת מקיפה על החוצפה להיות טיפש ועל הטיפשות בחינת כלי זין יעיל במלחמת הקיום.

תדע לך, כי מלבד השוטים המתחפשים מדעת יש גם שוטים מחמת חוסר דרך ארץ לבריות. הללו בתוך־תוכם ובינם לבין עצמם אינם שוטים כל עיקר, אף חכמים הם לכשירצו, אלא שמשתטים מתוך שלבם גס לבריות. משל ליחפן המתערטל בשוק, מתוך שניטל ממנו רגש הכבוד לבריות. כך יש מתנהגים כשוטים לתיאבון או להכעיס משום בוז לזולתם. מה איכפת להם? יאמרו עליהם מה שיאמרו. דרושה יגיעת המוחין, כדי לדבר בשכל. נוח יותר לשלוח את הרסן מעל הלשון ולהסיח הכל ללא פיקוח ההגיון. יש, משמע, טיפשות, שמקורה בעצלות. נואמים מנוסים, למשל, טוחנים על הבמה כל דברי הבאי חגיגית במחשבה תחילה, שהקהל אוהב קש והוא הכל יעכל. פשיטא שמצויים גם שוטים בעלי־צדקה, כלומר, המרבים טפשות בכוונה תחילה מתוך הסברה, כי עמי אהבו כן. הם במתכוון מונעים את הבר ומגישים את התבן, כי קבלה בידם, שהקהל הוא בהמה. אף בסופרים העושים מטעמים לרחוב מוצאים אנו שלוש מידות אלו.

א. יורדים אל הקהל מחמת חוצפה.

ב. מתוך רדיפת בצע וכבוד.

ג. יש באים אל הקלוקל והתפילות מתוך אהבת הבריות כביכול. רחמיהם לא על מעשיהם, כי אם על קוראיהם המסכנים, שאינם מסוגלים להבין דברי־ערך.

 

מ"ח. הקדושה והתרבות    🔗

הקדושה והתרבות הן תרתי דסתרי, ובדין מטעימים ואומרים: תרבות חילונית. אמנם, ניצוצות של קדושה ומסתורין מהבהבים עוד בתרבות של ימינו, אבל הללו הם שרידי הקדומים. התרבות מעיקרה בונה עצמה על החומר, על המוגדר והמושג, על ההישג והכיבוש, על מה שבעין והתפוס ביד, על הסופי. ואילו הקדושה מקורה הנעלם וחותמה אין־סוף; היא רוח באנוש, אשר רוח שדי תחייהו. אין כיבושים לבשר ודם בתחום הקדושה והקדוש אינו חותר כלל לשום אחיזה או אחוזה, לכל הישג וחזקה. עושים חזקה על ידי הבעלות, אבל המקודש הוא מופרש ומובדל, אסור במגע; קל וחומר במשיכה ולקיחה.

מכיוון שהקדושה יונקת ממעין אין־סוף, אין בה התיישנות אלא היא חדשה תמיד. אין היא עשויה כלל להתיישן עלינו, מאחר שהננו תמיד חותרים ולעולם איננו מגיעים אליה. מתיישן שלי. אולם מה שלא היה כלל שלי, לא הגיע עדיין אפילו למעלת חדש. הוא נתון באופק. מחוז־חפץ לנפש חפצה, הרוקדת כנגדו ואינה יכולה לנגוע בו. ולא כן התרבות, המצווה להתרבות ולהתחדש בלי הפסק. קורטוב התיישנות פוסל בה, מטיל שעמום לתוכה. תדע לך שבמקום הקדושה אין כל שעמום. הקדושה היא סולם המעלות, שמטפסים עליו ואינם פוסקים. הנפש שוקקת תמיד להוסיף ולעלות בתכלית ההתרוממות. בתכלית אינה כלל שיא התכלית. לאין סוף אין שיא. אולם תרבות עשויה שיאים סופיים. אין שייך לומר זה קדוש מזה, כי אין כלל קדוש, אלא בשאיפה. אולם הנכון לומר זה בן־תרבות גדול מזה.

מופלא יסוד הקדושה, תוכו רצוף התפעלות שאינה פוסקת. עצם מהותו יראת הרוממות, אימת המגע, פחד הביטוי, צמאון וכליון־נפש שאין להם שיעור וגבול. לפיכך הקדושה היא מסכת רצופה. אין בה לסירוגין ולמקוטעין. היא חג ללא חול המועד. החיים השרויים בערפלי הטוהר שלה הם גן ירוק, גן רוה, כיסופים לאין קצה. יש בני תרבות שאומרים עליהם, שהעולם הרחב נתון בלבם. אבל בלב הקדוש נתון לא רק העולם הזה, אלא גם העולם הבא. ואכן, בחיי הקדושה יש שמינית מטעם העולם הבא. טועמיהם זכו לתענוג התמיד. וכשם שהחיים בקדושה חג, הם גם בבחינת ערב חג ארוך, הצופן בחובו מנעמים יותר מן החג עצמו. הקדושה היא צפיה חגיגית. הקדוש משליך את נפשו מנגד לבוראו ועולה אליו במדריגות אשר אין להן תכלה וסוף. הקדושה היא בבחינת פרדס, היינו, חיים על פי פשט, רמז, דרוש וסוד. תרבות לאמתה היא כולה פשט, נגלה לאין שיעור, שהרי גם צפונות הטבע הם נסתר רק לעת עתה. בתרבות אין כלל מסתורין, אלא לפי שעה. נניח שדבר זה מופלא ממני לעת עתה, אומר בן התרבות, הרי עתיד הוא להיגלות, וכל העומד להיגלות, כאילו כבר נגלה. לגבי בן התרבות אף הנסתר הוא בגדר נגלה לאחר זמן. לגבי הקדוש אף הנגלה לעת עתה הוא בגדר נסתר. לזה אין אלא נגלה ולזה רק נסתר.

החיים ברשות הנגלה נפעמים תאווה בלתי פוסקת. אין להם כוח הפועל מלבד התאוה, כלומר, הרצון לקרוע את הלוט, להסיר את המסך. לקרוע, להסיר ולפרוע. אך החיים מתוך הבעין הם נהמא דכיסופא. חיים מן היד אל הפה או מן העין ומכל יתר החושים אל הפה. נגלה ללא נסתר מזדקן ומתיישן מהר. תרבות חילונית רוויה פחד תמיד מפני ההזדקנות וההתישנות. אולם חיים ברשות הנסתר נפעמים בלי הרף מן האהבה, הכיסופים והדביקות, המשמשים תריס בפני ההתישנות. באהבה אין יושן ואין זוקן. בחיים ללא קדושה מוכרחים לחפור בלי הרף בארות חדשות של התפעלות, להגביר את ההפתעה, להדהים בהמצאה, להחריף את הסנסציה, להגדיל מתח וגירוי. הרבה יש בהם מן חול המועד ומרובות בהם ההפסקות.

כל שיונק מאין־סוף, אין בו קטן וגדול, שהרי אף משהו מאין סוף אין לו שיעור וגבול. הואיל וכך אין בו גם שיאים. וכשאין שיאים אין מקום למהומה ולמרוצה, לרדיפה. בחיי קדושה אין מודדים ואין שוקלים ואין מונים. בתרבות החילונית הכל נתון לשיעורים ולמידות ולגדלים. הקדושה היא איכות. החילוניות כמות. בקדושה לא ניכר שוע מפני דל וגאון מפני אדם פשוט. כאיזוב כארז. אפילו רמש קטן יש בו נשמת כל חי. לית אתר פנוי ממנו. אלהים נתאווה לדור בתחתונים. אולם בתחום התרבות מתחילה התחרות הגדולה. הקדושה חלה על האדם כולו ופתיל חיי האדם הוא חוט המשולש מחשבה דיבור ומעשה. אפילו הרהור עבירה ומחשבה זרה פוגמים. אולם התרבות אינה מקפידה כלל על המחשבה. לא איכפת לה לב מזוהם ומוח מסואב. אין בה אפיטרופוס גם לדיבור. המעשה הוא העיקר. האדם לפי התרבות הוא שק של מעשים. עיקר הכל עובדות. פולחן של עשיה. המעשים נחלקים לקטנים וגדולים ונועזים. הוי אומר: כל המעיז יותר, מזומן יותר למקום מכובד בחיי התרבות. כל המפליא לעשות יותר. מופלא יותר. אדם במה נחשב הוא? מעשיו יגדילוהו וירממוהו וחוסר־מעשיו יקטין את דמותו. שאר־רוח, נשמה יתירה, לב טהור, דעת נקיה, שאיפת נאצלות, נפש יפה – הללו הם דברים שאינם נראים בעין ואי אפשר למששם ביד. ממילא אין בהם משום הישג ואינם מתייחדים בכלל הכיבושים. כלום יתכן בימינו להציב אנדרטה מטעם המדינה ליפה־רוח, לשותק גדול, לבר־לבב, לאיש אשר לא רגל על לשונו?

תרבות חילונית תתן ציונים ופרסים לרבי פעלים ולא לרבי תפארת, לאנשי מעשה ולא לבעלי חלומות, לרצים הגדולים ולא לרוצים הנהדרים. היא לפי עצם מהותה מרוצה, מהומה והגשמה. וכשם שהמעשה הוא אבן הפינה בחיי התרבות, כך האמנות גולת כותרתם, מאחר שאף האמנות לפי ההשגה החילונית כל עיקרה הגשמה, מתן דמות ועשיית פסל. המהנדס והאמן הם היכין והבועז של תרבות החולין, בתנאי כמובן שאף האמן לא יתור אחרי חזונו, אלא ישמש בכשרונו מהנדס של נפשות. בני אדם הם חומר והוא כביכול יוצרם. משל למה הדבר דומה, לבעל אחוזה גדול, שיש לו גן פרי וגם ערוגת פרחים. כיוון שלא נמצא לו גנן אחד לטפל בפרי ובפרחים, על כרחו הוא מעמיד איש מיוחד לטפל בפרחים. למעשה האמן מתייתר והולך במידה שהמהנדסים כובשים והולכים. גינת הפרחים היא לאמתו של דבר רק קישוט, על הרוב כולה הפסד. אלא שעדיין אי אפשר משום טעמים שונים לבטלה לגמרי. עדיין גוברת יד ההרגל והמסורה, אף מהבהבים ניצוצות שרידי הקדומים בלבבות וטרם נעקרה מן הלבבות הזיקה לאמנות ויותר מכל לתחליפיה, למעשה הבידור והשעשועים המתעטרים באיצטלה שלה. אולם דע לך, אמן: ימיך ספורים. המהנדס הולך. הוא יקצץ אותך, כדרך שהורסים ומחריבים בנינים עתיקים החוסמים את הדרך למסילות הרכבת.

 

מ"ט. על משכבי בלילות    🔗

מתוקה שנת העובד, אך מה מרה השינה לאיש שנגזר עליו לקנות כל כזית שינה בעבודה קשה. וזהו גורלי. נתקיימה בי ראשיתו של הכתוב בערב ילין בכי. בנוהג נחלקים בני אדם לגבוהים ולנמוכים, לשמנים ולרזים, לחכמים ולטפשים, לעשירים ולעניים, לתלמידי חכמים ולהדיוטות, אולם מן הראוי לחלקם גם כן למלומדי שינה ולבורים בה, לעשירים כקורח במנות־שינה ולעניים מרודים בהן, לתלמידי חכמים מופלגים ולבורים גמורים בה. אני בור ועם הארץ בה. הלילה הייתי קבצן גמור. סל המזונות שלי היה ריק לגמרי. ותחת זאת סחבתי על גבי שק מלא אבנים כבדות. עבדתי. עבדתי קשה. טפסתי על הר גבוה באפס כוח. המעט לי שהייתי רצוץ ועלוב, נבצר ממני לנעול את שערי־לבי בפני הרהורי־קנאה המשפילים בכל אותם המאושרים העולים למיטתם משל הם יורדים לגינתם ללקוט שושנים. ואני אבנים, אבנים, הנני סוחב. שאלתי במרי־רוחי: למה כל עיר על תלה בנויה ועירי מושפלת עד שאול תחתיה? מה חטאתי, שנתחייבתי עונש קשה כזה? שמא חיי הם חטא?

שועתי אל המלאך הממונה על השינה, כיונה מבטן שאול, ממעי הדג, אל אלהים, וינדב לי קצת פירורים מעל שולחנו הדשן. נרדמתי, אך לא רווח לי. זו נדבה וזה טעמה: אין נחת ממנה. אחרי אשר יבש כחרש כוחי בנדודי־שינה בא מלאך החלומות להציק לי. שינה טרופה היא פגע רע; קשים ממנה החלומות הטרופים, המענים את הנפש ואף מתעללים בה. יש מלומדי למד, הממציאים פירושים למדניים לכל הנגלות והנסתרות שבעולם, ואף חלומות הם יודעים לפתור. מחברים צופן, מה שהם קוראים שיטה, ועל פיה הכל מתיישב, ממילא אפשר ליישב גם מעשה באדם, הרואה בחלומו למשל אספסוף עכברים, השוכבים עמו במיטתו ומלקקים אותו בלשונותיהם. שיש בו איזו סמיכות מציאותית או סמלית למה שראה בעליל, להרהורים שפקדו אותו ביום או למאווי־לב טמירים. ניחא. הלמדנות בשלה. היא בונה מדע. אך אני החולם טוען: ילך לו מדע החלום לעזאזל. אני לא זימנתי את עדת העכברים למיטתי. איני מודה כלל, שנשף חשק זה שערכו העכברים במיטתי היה מחוייב המציאות או מחוייב הסמליות. אני כופר לחלוטין במדע זה. לדידי כל הענין היה מקרה רע, לא יותר אף לא פחות מזה. העולם הוא ים של איולת אף עולם המדע בכלל זה. כל נהרות האיתן של השטות זורמים אל ים המדע. מן החיים הם שוטפים ועוברים ובתוך המדע הם נעשים למקוה לדורי דורות. אם ירדו לעולם תשעה קבין של איולת, נטל המדע שמונה מהם. מכל מקום המדע נותן לכל דבר הבל והבאי שהזמן גרמו השארת הנפש.

שעה מחוסרת שינה בלילה כלי־קיבולה גדול הרבה יותר משעה רגילה, אף פעולת המוח גוברת בה יותר. כיוון ששעות הלילה נתברכו לי ברחבות יתירה, היה פנאי לרוב ללון בתוך סוגית החלומות. בדקתי ומצאתי, שכל השיטות הלימודיות החדשות להסברת טיב החלומות ומקורותיהם, אינן חדשות כלל, וערכן ההגיוני אינו עולה על נסיונות הקדמונים לפתור חלומות על ידי לחשים וניחושים. החלומות הם בתכלית הפשטות דברים בטלים; על הרוב אין להם כל יסוד ושורש בנפש החולם ולא במקרי הימים. אין שום סמוכים בינם לבין הרהורים ומאווים טמירים. הם מקריים לגמרי. עולמם הוא עולם של הפקר. דבר זה ידוע לי מתוך נסיוני רב הלילות ונתחוור לי ביותר בליל אמש. אין האדם מצמיח מתוכו חלומות, אלא הם נזרקים לתוכו ככדורי־בוץ וכגירי־אבנים קטנים המושלכים בידי קונדסים בהולך לפי תומו. ואף על פי שהם מקריים, עלולים בכל זאת לפגוע בכבודנו ואף לחלחל לתוכנו דכאון, כדרך שאף ההלך, שהקונדסים מעפרים אחריו בעפר או משליכים בו אבנים. עלול להיחבל בגופו ובנפשו. עלבון ביד המקרה גם כן מעליב. יודע ההלך, שאילו היה מלך או שר חשוב נודע לשם, לא היו גם הקונדסים מעיזים לקלוע בו אף גיר קטן. אפילו רפש הניתז על ידי מכונית דוהרת יש בו כדי לגרום חולשת הדעת. המכונית התיזה את הרפש בפלוני ולא באחרים, על שום שפלוני הוא ביש־גדא. כזו היא דעת הבריות על הנפגע. צא וראה באלישע, שהיה נביא תלמיד נביא, ואחרי אשר הרים את אדרת אליהו רבו הכה את המים ויחצו הנה והנה והוא עבר בהם, וכשראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד אמרו נחה רוח אליהו על אלישע, ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה, אף רפא הוא ביריחו את המים הרעים ויגרש משם את המות ועשה לו שם גדול כאיש אשר פי שניים ברוחו, אף על פי כן, כיוון שעלה לבית אל ומצאוהו בדרכו קצת נערים קטנים והתקלסו בו ואמרו לו עלה קרח, עלה קרח, מיד פקעה שלוות־רוחו ונתעכרה דעתו ובא לידי כעס. וכשכעס קלל את הנערים ותצאינה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושניים ילדים. והרי פליאה היא. נביא גדול יצא מכליו והגיע בחמת־זעמו לידי מעשה אכזריות על שום לגלוגם של נערים קטנים. קצת מלים של גנאי בפי ילדי־רחוב הם לכאורה מקרה קל ערך, אבל פעמים דיבור קלוקל בפי אדם פחות, או גם בפי ילד שאינו יודע מה הוא סח, גורם זעזוע נפשי. כל דיבור וכל מעשה צופנים בחובם מלבד משמעותם הגלויה גם רמז וסמל, ויש שכבדם של הרמז והסמל ניזון דווקא מפחיתות המשמעות. רוצה אדם ביריב ראוי לשמו. ומה מאוד התחמץ לב הנביא בקרבו כשראה, שלא תקיפי העולם קמים עליו לשים אבני־נגף בדרכו, כי אם זאטוטים משליכים בו גירי אבנים קטנים. הוי אומר, הוא לא נמצא ראוי אפילו להיות נרדף על ידי כוחות הראויים להתכבד. מכלל שלא נשמח כלל לנביא וכל המעשים המעידים על עלייתו לגדולה נראו לו מתוך הרהורי לבו.

מבחינה זו דווקא רואה אני את החלומות הבטלים והמבישים כמקור השפלה לאדם. אין הם כלל גידולי־נפשי ואינם שלי. לא אני חלמתי אותם, אלא מי שהוא חלם אותם עלי. הם איצטרובלאות, שנזרקו בי ביד המקרה. ספק גדול אם הם מגלים את הרהורי לבי, אבל מגלים ללא ספק את הרהורי לבם של אחרים עלי, על פיהם אני שופט על מעמדי בקרב הבריות, מה חדל אני אם עכברים נשתלחו בי.

אנשים בדרך כלל אינם מהימנים על רגשותיהם ועל מחשבותיהם, קל וחומר על חלומותיהם. אין איש מספר לחברו מה שחשב ומה שהרגיש, אלא מה שיפה לו לומר שהוא חשב והרגיש; ומכל מקום הוא מוסר בסיפורו רק תיאור של בקירוב מהלך מחשבותיו ורגשותיו. כל מציאות פנימית, שמבקשים להוציאה מחוץ לעולם הפנימי, מתקשטת ומתעבדת בהכרח. אין צריך לומר, ששום איש אינו מספר לזולתו, ואולי גם לא לעצמו, חלום כהויתו. לכן נוטה אני לדעה, שדרך כלל אין חלומות בעלי איכות טובה. כל החלומות הם מסיטרא דמסאבותה. ואף על פי כן אין להקיש מהם על סיאובו של האדם מברייתו. אבל הרבה יש ללמוד מהם על מעמדו השפל בקרב משפחת האדם. רוב חלומות מבשרים לנו שאלומתנו קמה ונצבה, שהשמש והירח והכוכבים משתחוים לנו, שפרותינו הרזות בולעות את השמנות של אחרים, או להיפך, שנסתחפה שדנו ואנו ירדנו לחלוטין ממעלותנו ואיבדנו את צלמנו האנושי ונעשינו קבצנים מחזרים על הפתחים מוכים ומבויישים. בין כך ובין כך אנו נפגעים, בכבודנו האנושי. לא האדם במלואו בא לידי גילוי בחלומותיו, אלא שגעון הגדלות או יצר ההשפלה העצמית. אין חלומות טובים ורעים אלא כל החלומות רעים הם. מי שרואה את עצמו בחלומו מרום ונישא על כפים על ידי המונים המריעים לכבודו, כשהוא מקיץ משנתו, אין מלוגלג ומזולזל ממנו.

 

נ. מפי קדמונים    🔗

תוהה אני לעתים: מה טיבו של חזיון היוצר, המתגשם בגילויים שונים ומתפרט ליצירות רבות הנבדלות זו מזו בדרגת איכותן? וכי אין זה מתחייב על פי האמת, שיהא לכל פייטן שיר הייחוד לכל צייר תמונת היחוד, השולמית היחידה שלו, אשר אחת היא לאמה, ברה היא ליולדתה, הוא הדין לכל חכם הלחן מנגינה אחת ואין שניה, כשם שיש שמש רק אחת במרום ותיתכן אהבה רק אחת? מלאך העולה מתוך נהר די נור אומר פרק שירה אחד בלבד. לנביא ניתן הצו כלה את נבואתך וצא. אין מגיעים לשלימות אלא מתוך בחינת בכל נפשך ובכל מאודך. ובכן, ממה נפשך, השיג האמן שלימות ביצירתו הראשונה, הרי כבר אמר כל מה שהיה לו להגיד, כי רק נפש אחת ומאד רק אחד לו. לא הצליח לערות את נפשו ולהשקיע את כל חזונו ביצירה האחת, מניין לו הזכות להשראה נוספת, ומה גם להשראות מוסיפות והולכות, לנסות ולחזור ולנסות, לתבוע שוב ושוב את רוח הקודש שתשרה עליו. עיקר באמנות, אף תוכה שלה, בצורה. מסתבר, כל אמן נולד וצורתו עמו. אבל צא וראה אמנים רבים לובשים צורה ופושטים צורה, אף שוקדים להתמחות בבת אחת בכמה צורות. כיוון שמשמשים במשך החיים בכמה צורות ומחריבים אותן, וכיוון שסדר העולם הוא, שאין נאמנות היחיד במסכת יצירה, שמא עלינו לערער אחרי עצם כשרותו של חזיון היוצר מבחינת ההשראה ולומר, שאף היצירה עיקרה מלאכה ולא חזון.

חוששני לדבר בזאת, שמא אהיה מוציא דיבה. ויתכן שזה מן הדברים הנכללים לתוך המופלא, שאסור לדרוש בו בפומבי. כל בירור בסוגיות היצירה נראה לי חילול. יודעי חן אינם מספרים סודות מן החדר, והמספרים אינם יודעים. אף לא באתי לחוד את החידה הזאת לשמה, או לשם הנחת פתרון כל שהוא לה, אלא על מנת לציין, שגם קדמונים חכמים כבר ישבו על מדוכה זו. הבעל שם טוב הקשה: הכיצד אדם בתפילתו אומר ברוך אתה ה' וברוך שמך, ואין חיותו יוצאת בברוך הראשון? ושוב עמד ודרש את הכתוב בפרשת נח “בא אתה וכל ביתך אל התיבה”, שכל אדם צריך להיכנס ברוחו ובנשמתו לתוך התיבה. ואילו באמת נכנס לתוכה לא היה מסוגל עוד לשוב ולצאת ממנה ולראות באור החיים. נס הוא, אומר הבעש"ט, שאין הנשמה פורחת מתוך הגוף בפסוק הראשון של התפילה.

אף בפינו אין תשובה אלא זו, שחזיון האמנות נס הוא, נס הוא, שהאדם נכנס לבית היוצר ויוצא משם בשלום, מבלי להיפגע ברוחו ובשכלו. נס בתוך נס, שהוא יוצא וחוזר ונכנס לשם, שהוא מגלה מפעם לפעם לא רק צורות חדשות, אלא את עצמו בחזיון חדש. הנס יש בו מעלה וחסרון. מעלה שהוא למעלה מן הטבע, חסרון שהוא מחוץ לגדר הטבע, והריהו ממילא פחות מן הטבע. פך השמן שהספיק לכמה לילות הוא נס, אבל כנס הוא נחות דרגה. האמנות יש לה שמן למאור רק בחינת יוצא מן הכלל. לכן האמנות בכללה היא מעשה יוצא דופן. אין היא בגדר לחם חוק. אין היא צורך נפש להמונים, ואולי גם לא ליחידים, אלא ליחידי היחידים. מה שבני אדם קוראים אמנות הוא מעשי שעשועים ובידור. תחליפים לגירויים ביצר הרע, הצתות הדמיון, פטפוטים מחדר המשכב, רכילות ולשון הרע. אמנות צרופה היא חזון אחרית הימים, לאחרית האדם, לאדם האחר אשר אולי בוא יבוא, ואולי ואולי לא יבוא, אלא, אדרבה, יבוא אדם אחר, אשר לא יבין אפילו את המעט משפתה, שנעשתה במשך הדורות לנחלת יחידי הסגולה. כיוון שהאמנות אינה טבע אלא נס יכול שעתידה להשתכח מן העולם, כדרך שנשתכחו מאתנו הנסים והנפלאות שהיו לאבות אבותינו מעשים כמעט בכל דור. יתכן כי האמנות אינה כלל טבע ראשון, אלא טבע שני שלנו. ויתכן כי לא היתה מעיקרה אלא בגדר אפנה. יש אפנות לשעה, לדור, ויש אפנות לאלף שנה, לעידן.

רוחות רעות מבשרות לנו, כי רק עוד דורות ספורים יהיו מהלכים לאפנה זו.

 

נ"א. יפה שתיקה    🔗

אשרי הנזירים מיין, אוי לנותן בכוס עינו, שבעתיים אבוי לשכור בן שכור, שתאוות היין טבועה בדמו. הרגל ההגיון מורשה הוא בנו. מנעורינו חנכו אותנו לעשות את כוח החושב צנור השפע לחיים שבקרבנו. אף נטעו בלבנו תורת הרמיה שהביטוי גואל. הה, מי יתנני ואיגאל גם מן הגואל המדומה הלזה, המעבידני תמיד בפרך. אמרתי: אנפץ את קולמוס הסופר שלי – אך מה אעשה ללשון הלימודים אשר בפי? יד לפה! אך הלא מעי בי יהמו כחלילים, הגיוני אינו שובת, חקרי־לבי לא יחדלו אף לרגע. כל עצמותי תאמרנה הגות, נפשי השוקקה הרה תמיד הגיגים ורעיונות. מה בצע באלם־שפתים – ורוחי מלאה אמרים? מי יתן ואדע, אם יש אדם בארץ, אשר גם בקרב נפשו תשכון הדומיה, ובלבבו ידום סלה, אשר ישכיל גם אל רוחו ההומיה לכלאה בחובו. אהה, לא נתברכתי בסגולה יקרה זו.

אשרי יודעי שתיקה בקרב נפשם. אשרי האדם אשר לעתים אוניו יעמדו לו להחריש היטב ועד לעמקי־מצולותיו, לבלי להוציא הגה אף ממסתרי־רוחו אל חביוני־מחשבתו, להיות באמת ובתמים כעץ, כאבן, כברזל, כאחד מילדי הטבע, השוכנים בקרב התעלומה האופפת אותם ואותה לא ידעו, באשר גם את נפשם אינם יודעים. אנחנו האלמים אשר בבריאה אך טוב להם, רוח ההגיון לא יפעמם וכל רוח־סערה לא יעברם. ישתקו היטב. רק המהלומה תזעזעם, רק היד החזקה תקיצם, רק המחסור אשר יפגע בבשריהם יוציא מפיהם שוועת־חרדות. משולים הם ליום צח ובהיר בשחקים, אשר לא יקדירו עד אשר עננים רדופים יעברו עליהם בסך. מה טוב חלק השתקנים ומה נעים גורלם. לא יתנו את קולם בנהם או בהמיה בלתי אם להקל ממשא־לבם.

אף כי לא יתעברו על ריב לא להם, לא יריחו סופה מרחוק, לא יחקרו מה למעלה ומה למטה, לא ידרשו אף במופלא שבקרב נפשם. אך מה מפלט לאיש, אשר אין בו אלם וים־רוחו לא ישתוק מעליו אף לרגע, כולו מורשי־לב, נפשו קונכיה של הגות בים האלהים?

אשרי האיש אשר לא רגל על לשונו לדבר שיר, להביע הגיון. אוי לכוהן המשוח למלאכת הסופר, אם משחו האל ואם משח השטן. אנה מפני הקולמוס יברח? ואם ידו לא תמשוך בקולמוס הלא הקולמוס שבלב יחרות הגיגים וניבים, מאליו יכתב. ללא עט ודיו וגליון הנייר. יכול אדם לעצום עיניו, לאטום אזניו, לכבול ידיו, אבל כלום הוא להביא את כנפי־רוחו באזיקים? אוי לרוח השוקקה. אם לא תהגה חכמה יכנה השגעון. מוח זה אחד דינו להפיץ קרני־שכל, להאיר בברקיו את הערפל, ואם לאו הוא עצמו ישקע לתוך ערפל הטירוף. אוי ואבוי לאיש, שאין לו מקלט מן השגעון בלתי אם בקן החכמה.

סכנה לרוח ממעיינה המתגבר. השכל העולמי כמוהו כים גועש. ואיככה אני אנוש הלכה אעבור במקלי הדק את הים הזה?! יש ונבצר ממך לפלס נתיבה אף מעטה בתוך משברי הרעיונות העזים. תשו אוניך. תשו. אכן, שכלך בך הוא כוח הפועל, אך לך אין כוח לפעול. ליאות מפעפעת באבריך, חולשה בדעתך. רעיונות המה יהמו בקרבך ברעש גלים ובמירוץ גלגלים, אך רעיון ברור אף אחד אין לך. ומלאה נפשך דעה כמים לים מכסים, אולם מוחך הצלול טובע בתוך הים הזה.

התנובה הרוחנית רבת השפע היא מכאובים מהולים בחרפה. משל לפרה זו, פרועת העטינים, המהלכת וחלבה שותת. הה, אדם, אף עם השכל הנעלם, עם רוח העולם, אל תרבה שיחה. מי ילמדני עמידת־אלם גם מול הוד המוראות, להסתכל במחזות שדי ולהחריש היטב גם בקרב לבי. נפשי חשקה להיות גולם של אלהים, שוטה של הקדוש ברוך הוא, בור והדיוט באדם, לדום סלה.

 

נ"ב. שניים המה נפלאו ממני ושלושה לא ידעתים    🔗

שתי פליאות בלבי תמיד.

א.    🔗

מניין אותו מניין נועזים בכל דור ודור, הקופץ לתוך לוע הדובה אמנות בתרועת נצחון מראש לאמר: הננו ועלינו. אנחנו נראה לכם נסים ונפלאות בשירה, בזמרה, בנגינה, בציור ובאמנות הכתב והלשון, אשר כמוהם לא נעשו בשום דור לפנינו? כל אחד מהם עז־פנים, עז־חשק ועז־נחת, כאילו עשה ברית עם העליונים להיות מגלה טמירין ומחולל פלאים, לא קם כמוהו. וכאילו באמת עדיין לא הושר, לא צוייר, לא נוגן ולא נחצבו מליצות נשגבות לפניו.

ב.    🔗

מניין אותו תום העזה ואיוולת חוצפה לאמנים קדמונים ולאחרונים להאמין, כי בשר ודם דל־אונים וחסר־מעש מסוגל לצייר דמות ולהגיד חזון ולחבר מסכת בכתב או בצלצלי זמר ונגן, שיש בה בבואה נאמנה לחזיונות היקום או לכבשוני הנפש? הרי לאמתו של דבר אי אפשר כלל לצייר או לתאר בנאמנות חטיבת טבע כל שהיא או מאורע נפשי כמות שהוא. אין לנו נקודה ארכימדית לעשות איזה דבר בצלמו. הכל שוטף. החזיונות שטים כעננים, הגופים נתנים לנו רק בחליפות צלליהם, הנופים יוצאים במחול, אף היד האוחזת במכחול, המוח ההוגה את הרעיון, הלב ההורה את הרגש, אצים רצים גם כן דחופים ועל הרוב לא בכיוון המקביל לדברים המשמשים מטרות להסתכלותינו, אלא בכיוון ההפוך להם. ואפילו אדם ועולם נוהרים במקביל, אין חושי בשר ודם מסוגלים ללפף בלי הרף את המחזות, אלא עושים אתנחתות והפסקות. ואילו גלגל הדברים ומשך החזונות אינם שובתים אף דקה, ואם כך אין האדם יכול להדביק את הדברים, אלא הוא פוסח עליהם לתוך ההפסקות ואתנחתות. כדרך שאין אנו מסוגלים להרים את עצמנו בבלורית ראשנו, כך נבצר מאתנו להרים משא כל חזיון נע ונד וכל גוף עובר ושט. ואף על פי כן מטפחים אנו אשליה מדורי־דורות, כי אדם כביכול עומד מול העולם לעשות כצלמו וכדמותו. את עצמו אין הוא יכול לראות פנים אל פנים, קל וחומר את היקום ההולך תמיד למסעותיו.

פליאה ביותר ההתעלמות מן השרשרת בצייד אחרי החוליות. רוצה אמן לצייר יריעת חיים אחת. אבל כלום יש יריעה נפרדת לעצמה? הוגה דעות בא לנסח רעיון או מסכת רעיונות הקשורים זה בזה. אבל כלום יש רעיון נפרד או מסכת רעיונות המכונסה לתוך עצמה? עתים לבי נוקפני: מניין אותה התעלמות מן הרציפות של ההויות, אותה היתממות כאילו יש יריעה וקיימת מסכת? הכי רק גניבת דעת עצמנו היא, או ערמת שר החיים עלינו? כל הדברים, אמר דיוגונס, הם, לפי דעתי, תמורות של אותו החומר הקדמון והם כולם דבר אחד.או, בלשון חכמי ישראל, צבת בצבת עשויה. אך אנו מתארים נוף, כאילו יש נוף לעצמו ומגדירים אדם כאילו כל אדם הוא באמת עולם קטן לעצמו, צבת ראשונה.

אין אנו מיישרים את ההדורים, כשהננו מחליפים את היש במראות היש, את העולם בהויות העולם ואת צלם האדם בדמותו או בבבואותיו. אבל כלום די לנו במראות ואיננו חותרים כלל אל העצם? אך אנו עגים לעצמנו עוגות, מתגדרים בבקעות ומתרכזים בסוגיות ובמסכות, אף מחברים פרקי הואי נפרדים, או אפילו רק הואי. האמן תלוש מן העצם. יכול שהוא תלוש מכל בשר ודם אחר, אף מפשוט שבאדם, היושב על שפת הנחל ומכמרתו בתוך המים והוא עצמו אינו מהרהר בשום דבר. יכול שהיא הנותנת. הואיל ואינו מהרהר בשום דבר, הוא צולל לתוך נבכי היש. ואילו המהרהר בדבר אחד, הלוטש את מבטו על פרט אחד, האומר מה נאה אילן זה או ניר זה, מתחייב באמת בנפשו להעקר מן הכולל ולהיות כעלה נידף. האמנות היא עקירה מן המחובר, היתלשות. הפחד מפני השוניות והחלופיות, שאינן אלא אחיזת עינים, הבריח מסתמא את דיוגונס אל תוך החבית פנימה, כדי למצוא שם את העצם, הנאכל במרחב הגדול על ידי המחול הכל מחולל. וכי אין האמנות בריחה מן העצם?

אכן, שניים המה נפלאו ממני ושלושה לא ידעתים. והוא השלישי, זה המתחיל. שואל אני: בכוח־מה כל דור ודור מתחיל מחדש לשלוח את ידו אל המחבת, לחפש בה את ככר הזהב, ואינו מפחד מפני הגחלת? שוב ושוב נשלכים כשרונות לתוך לוע הדובה, שוב ושוב נתקעים ראשים ולבבות לתוך הפקעת להתירה היאך שהוא, או לקשור עוד פעם נימה בנימה. בשר ודם מה כוחו ומידת ימיו מה היא להעמיס עליו עבודת פרך זו, שאין לה תכלית ותושיה?

רבים בכל דור ודור יוצאיו בדרך קוצים זו, אך כמה מעטים מגיעים להישג כל שהוא. אילו לפחות ידע האדם מראש מידת ימיו מה היא, אם יספיק לו זמן־חייו לעשות משהו שבמשהו.

 

נ"ג. תפילה בדמי הלילה    🔗

בדמי הלילה נשאתי תפילה לאמר:

– אל אלוהי הרוחות, כאשר הייתי נער רך אמרתי עם לבי: מי יתן לי כנף וכנשר אמריא, לא כי נשר הנני, ועוד אחת מעט למרומים אעוף, המוני אדם אחרי יביטו, יעמדו אף ישתאו, וכולם בפה אחד יענו ויאמרו: רק אין זאת, כי רך ומשוח היה הנער משכמו ולמעלה גבוה מן העם ורוח גדולה נוססה בו, הנשגב מחצבו, הנאצל חזונו, הזוהר משא־נפשו, למעונה אלוהי קדם התנשא ויעל, כאליהו לו האדרת ואיזור עור במותניו, אשר עלה ברכב אש ובסוסי אש בסערה השמימה, יען כי לא יכול להביט אל אדם ונבצר מעמו להתבונן אל יושבי חלד. ברבות הימים כאשר גדלתי והייתי לאיש ויינתן העולם אל לבי עברתני הרוח לאמר: קום והראה את ידך החזקה ואת כוחך כי רב להיות איש חיל רב פעלים, למען תברא בריאה חדשה או כי תבשר נצורה כחזון אחרית הימים, אשר בפי הנביא הקדמון, להעביר כל רשע־כסל, לפלס נתיב לצדקה ולעקור את החטאת, לבנות ולנטוע, להשכיל ולהטיב. אז שמעתי קול דופק מלבי לאמר: הכי לא עליך הוטלה המשרה הזאת לשנות ארחות בני אנוש ולעקור את הרעה? קום ופעל. ואען לאמר: אכן אקום. הנה כלביא אקום וכארי אתנשא, לא ישכב לבי עד אם אבצע את אשר זממתי, אותות ומופתים גדולים אעשה בארץ, את הגאה אשפיל, מאשפתות ארים אביון ואציל עני מגוזלו, לא אשקוט ולא איעף עד אשר יעלה כנוגה אור הצדק, החסדים יפרחו כשושנים, האמת מארץ תצמח ועד לגבהי הרקיעים תרום קרנה. אולם אחרי אשר הוספתי ימים ועברוני נסיונות לרוב שבתי וראיתי, כי המעט אשר האריות במרוצתם והאבירים בדהרותיהם לא יהיו מורים לצדקה ולא יחישו מזור לאמת הנרמסת כשושנה על אם הדרכים, הנה קצרה יד אנוש להפיל אף קורט מצרור המר של הרוע החוגג את נצחונו מן המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. יגעים הדברים גם יגעים, כדבר הקהלת. אין כף נחת אף אחת. סובב סובב סובב הולך הרוח הרע ואין לכלוא אותו. רבה דמעת העשוקים על פני ארץ רבה ואין להם מנחם, וגם אתה אלהים לא תבקש את הנרדף. מה בצע כי אזעם ואזעף, אשאג כארי, אתן כשופר קולי, אצעק חמס? אין שומע ואין עונה. ושוב נתתי אל לבי לאמר: אך לשוא ארעיש עיר ומתים. ואך לריק הלכתי בגדולות. בין כה וכה ישועות בל נעשו בארץ. גדולים וטובים ממני. טובי החוזים והמשמיעים לצדקה בכל דור ודור, לא השכילו להטיב ארחות בני אנוש, לעקור את זדונותיהם. אף כי את משוגותיהם. מי אני ומה כוחי לברוא חדשה אף קטנה? הה, אלי, לא ארי נתתני. כלב אהיה לך. אהיה אחד מאלפי רבבות כלביך, הנוטרים את צאנך התועה. לא עוד אתהלל לברוא חדשה, אך אשמור בכוחי הדל על מעט הטוב, השמור בגנזכי דור ודור; שבחי צדיקים אספר, שבחי הישרים בעם, אשר בדור ודור ישבחו מעשיך לאמר: מה רבו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך, כי גדלת מאד. ככלב אשרך את דרכי בעקבי צאן קדושים, אשר את חוקותיך נצרו ומצוותיך שמרו. ולא ככלב אשר יחרוץ לשונו תמיד, כי אם כאחד מכלבי דום, אשר יזעקו רק לעת צרה כי תבוא. אך, אהה, מה מאסה עלי גם המלאכה הזאת מקץ הימים, יען כי כלב רק אחד הייתי. וכלב רק אחד, אף שומר איננו. הכלב הבודד בנבחו לרגע קטן יעשה זאת בבושת־פנים ולאין־חשק וחיש מהר ישאט במעשהו. תחת זאת ייטב לנבוח ואף ישמיע את קולו בעוז ובתעצומות ולממושכות, בהתיצבו בתוך עדת כלבים, אשר עמו יחדיו יתנו בקול רם את מרי זעפם. וסבותי אני ליאש את לבי על כל הנבח אשר יהיה לריק ואומר: הה, אלי, נואשתי גם מהיות כלב לך. הלא אך בהמות הנני עמך, כי מותר האדם מן הבהמה אין. כי גם כל עמל האדם לפיהו, יאכל תמיד ולא ישבע. תנני, הה, אל, ואהיה גם אני כבהמה בבקעה לראות מנוחה כי נעמה ולהיטיב את לבי בכל מאכל. לא עוד אצעק ואשווע, לא אשאל ולא אנסה, לא אחוה דעה ומוסר לא אטיף, לא אריב עוד ריבי, אף כי לא אתעבר על ריב לא לי, לא אומר דיין אני ושופט צדק; כסוס עגור כן אצפצף, אהגה כיונה. ככה דברתי אליך, לפניך התחננתי. אך אתה את משאלתי לא נתת לי ואף מנוחה מעט טרם ראיתי. הכי הרביתי לבקש הקשיתי לשאול? הנה בליל נדודים הזה, בכף הקלע אשר לי, אחת אשאל ממך אותה אבקש: עשני כבשה קטנה, הלוחכת דשא עשב מעט מן השינה הטובה. תנני ואשמע לחש דשאי השינה. או אז אהיה ככבשה נכנעה, מאומה לא אבקש עוד לנפשי, ותמתק לי שנתי המעטה מכל חמודות היש ומעדני תבל. גדולות לנפשי לא אבקש עוד, לא אבקש.

 

נ"ד. גם זו לטובה    🔗

הניחו על כף מאזנים אחת את כל הנימוקים והמופתים החותכים לשלילת חמדת החיים ועל כף שניה צרור קרני שמש, תכרע הכף השניה.

הניחו על כף מאזנים אחת את כל המעשים הרעים הנעשים תחת השמש ואת הניחושים הרעים הממלאים את הלבבות, ועל כף שניה פעיתו של עולל בצאתו לעולם לחזות באור השמש, תכרע הכף השניה.

הניחו על כף מאזנים אחת תלי־תלים של אכזבות מרות וסיוטים קשים, חורבות ועיי מפולת כל מרי היאושים, האנקות והיבבות, ועל כף שניה שביב דק מן הדק של תקוה נעימה, חלום רך כנוצה וענוג כצליל, ראשוני קוים לבנין שעלה במחשבה, הדי צחוק ועליצות מעט המגיעים אלינו מן המרחקים, תכרע הכף השניה.

הניחו על כף מאזנים אחת ים של חדלון, בתי נכות גדושים מות, אסמים מלאים צרות ויסורים, ענויים ומצוקות, ועל כף שניה נטף יש, אגל טל של תחיה, אוהל תם אחד, קורטוב חיים של כבוד, ניצוץ טוב טעם ודעת, חיוך מתוק של ילד קטן, באמונה שלי, תכרע הכף השניה.

כל פירור טוב הוא עולם חיי וקיים. כל הר ההר של רע יסודו תוהו ואפס מחצבתו.

“עשרה ימים השתוללה הסופה – רושם במגילתו הקצרה בן ליושב־ענוים – תקפה אותנו במלוא אכזריותה. רוחות עזים בלי הפסק שוברים, דורסים, מפילים הכל. ענני־חול מתערבלים וחודרים לכל: לצלחות, לדיסה, למיים, למיטה. אין רואים, אין שומעים. העינים בוערות מדלקת, האזנים כואבות. בין השניים חריקה תמידית. אך הנה חל מפנה במזג האויר. פסקה הסופה. רוח קלילה נושבת ומביאה קרירות נעימה. החברים מנערים את כלי המיטה ומתקלחים בפעם הראשונה לאחר שבועיים. מהמקלחת יוצאים אנשים חדשים. בת צחוק מרחפת על השפתיים. האושר מדביק. וכי דבר קטן הוא להתקלח ולישון במיטה נקיה?”

הדברים אמורים בשכל טוב. אין עומדים על מלוא ערכן של חמודות החיים אלא במוצאי סופה שהתחוללה. בימים כתקנם בטוחים אנו שמגיע לנו כל טוב והננו מתרעמים על כל פחת וחסרון־מזג בכוס תענוגותינו. פונקנו מקדמות דברי ימי האדם על כדור־לכת זה מתוך שנפלו לנו חבלים בנעימים שפע אור וחום ומזון ומיים מתוקים ויין ענבים ודגה רבה ונחת מבנים ובני־בנים. אבל יכול היה להיות אחרת. יכול היה שלא תינתן לנו ארץ גדולה, פתוחה ורחבה, שופעת מי מעינות ומעוטרת בנחלים ובימים. ועליה שחקים בהירים, כי אם ארץ דלה וצרה עוטה חשכות תמיד, אשר רק לרגעים קצרים יעבורנה קו אור בודד להגיה את מחשכיה, ולא מזון בה לשבוע ומיים בה רק במשורה וסגריר התמיד מכה רוח אנוש בשממון, סופה משתוללת ללא הרף ומכסה בשכבות־חול משכנות אנוש. יכול היה להיות כך. ואינו כך. עולם טוב נתן לנו הבורא. עולם שהימים הצחים והבהירים מרובים בו מן הימים המעוננים והקודרים, ששעות נחת רבות נכונו בו לכל איש, אילולא קלקלו הבריות עצמם את מעשיהם. ונתקפח חלקם. עולם שיש בו מיים ואויר ולחם לאכול בשפע. עולם טוב, לעשותו כולו טוב. וכי אין זו מן החכמה והיושר לפסוק עליו כי טוב?

אף על המקלחת המזומנה לכל איש בעולם הזה, אפשר לכונן השקפת־עולם בהירה, זוהרת, שוחקת, האומרת אל החיים: יישר כוח. רב צפון בכם. נאה לנו לשמוח במתנת־חלקנו גם לשם־כך שנצא מן העולם בבוא יומנו שמחים ועליזים, ולא להיות מתים מכובדים דלים ועלובים. כמה חוסר־טעם להיפטר מן העולם באזנים קטופות, בפנים חמוצות, בלב שבור, בנפש רצוצה, בנשמה מוחלדת, ברגש מר של מקופח. ראוי לילך מכאן מרוצה, מפויס, זיוותן, לצאת מן העולם ושמחת עולם על ראשנו. אין מיתה יפה, ההולמת את כבודנו, אלא מיתת נשיקה, כלומר, נשיקה לחיים ברגע המות, נשיקת פרידה, נשיקת שלום עליכם, נשיקת “לחיים” אל החיים.

 

נ"ה. נקודות    🔗

א. אהבת הקצה    🔗

בדקתי ומצאתי אצל כמה בני־אדם הרגל להעמיד כלים, אף כלי זכוכית, בקצהו של שולחן או מדף. ואמנם, בעלי־הרגל אלה משברים דרך כלל הרבה כלים. אתה מעיר להם על מנהגם המשונה ומזרזם להקפיד בהעמדת הכלי כראוי לו להינצל מסכנת שבירה – ואין הם שומעים כלל. אין הם מבינים מה אתה סח. מכחישים את הנחתך מעיקרה, שיש להם הרגל כזה, או מתחילים להתווכח ולהוכיח לך, שאין כל קשר בין העמדת הכלי בקצה לנפילתו ושבירתו. להוכיח אפשר הכל. האדם בחריפותו נמלט מהערה צודקת, שנתכוונה לטובתו, והכלי נשבר – משמע. אין זה נוהג סתם, אלא צורך טבעי להעמיד חפץ בקצה, זוהי אהבת הקצה. קשה להלחם בטעמי חסכון וגרם בנזקין. כוח דוחף את בעלי הקצה לסכן תמיד. להיות קרובים להפסד. כל אחד מהם הוא לא רק מזיק ברשות הניזק, אלא גם מזיק וניזק בגוף אחד וברשות אחת. אוהב הוא לחבל בשלו. רבים משתוקקים להתיצב סמוך לשפת התהום, משל הם מעמידים את גורלם למבחן ומתגרים בשר החיים. אף העליה לפסגות ההרים נעוצה מסתמא באהבת הקצה. אדם נצב אל גבי חודו של הר ועל שפת התהום – שתי סכנות ושתי הרגשות חריפות מעורבות זו בזו. אותה שעה הוא חש עצמו במלוא המתח, הוא מרגיש עליה לשיא כוחו וחידוד האני שלו. מעין חוד שבחוד. אף הבאר העמוקה מושכת את מבטנו ואת כל הרמ"ח שלנו לתוכה. העומק הוא גם כן קצה. חשק הוא להגיע עד הגבול ולהיות שרוי בין הגבולין ולהתחקות על רשוּיות הספר, מקום שהרקיע והארץ נושקים זה את זה. כל מהפכה נעוצה בתאוה להגיע עד הקצה, להעמדת דברים על חודם. מלחמות על עסקי גבולין הן באות. הוכחות השכל הישר אינן משפיעות כאן ולא כלום, אף הטענות מנסיון העבר אינן מועילות הרבה. כל דור מבקש לטעום טעם הקצה ולריב מחדש ריב הגבולין. אבות משכילים טוענים לבנים: מה לכם שגם אתם נלחמים בנו? כלום בינינו וביניכם אין הבנה הדדית ולשון משותפת, כפי שמצאנו בינינו ובין הורינו הבוערים? הטענה אינה טענה. הבנה הדדית ולשון משותפת – ואהבת הקצה היא שממרידה כל דור־בנים.

ב. על העיקר אפשר או צריך פעמים לשתוק    🔗

פרוסט מתחיל את ספורו הגדול “בעקבות הזמן האבוד” בתיאור ליל־נדודים של איש, שנפל למשכב במלון בעיר נכריה. מתהפך אותו חולה על משכבו, הרגעים זוחלים כשעות. לפתע נצנץ בלבו שביב תקוה, כי קרוב היום. שכן קוי־אור חדרו דרך סדקי דלתו. אהה, הוא נחל אכזבה קשה. זה היה אור הפנס של שמש המלון, שעשה בשעת חצות סידורים לקדם את הלילה בנעילת הדלתות והגפת התריסים בפרוזדורים. היום היה עוד רחוק.

לכאורה מה מהותיי ביום מן האור, אף על פי כן אף האור והיום אינם שמות נרדפים ולא בכל המצבים משמש הראשון מופת חותך לאחרון. אפשר שאדם המתהפך על משכבו ומצפה בקוצר־רוח לזריחת הבוקר ימצא עידוד לעצמו לאו דווקא באורות בוקעים, אלא בסימנים אחרים, המלווים את לידתו של יום, סימנים טפלים ומקריים, ובכל זאת אינם מכזיבים, כגון בצעדי החלבן על המדרגות. האור פעמים מטעה. החלבן לא יכזב.

לא בכל זמן ומקום הלכה כחכמים, התובעים את המהותיות ומעמידים הכל על העיקר. תפוס, אומרים הם, את השור בקרניו: תן לנו תמצית; גע בצפור הנפש. פעמים סימנים מלווים לגוף נותנים לנו מושג נכון וממצה על הגוף יותר ממנו עצמו. תרנגול קורא, מן הסתם עולה השחר. אבל יש שגם התרנגולים מתבלבלים וטועים בזמן. עתים התרנגולים קוראים גם בלילה. איני קובע מסמר בהלכה זו, שמא יבואו מומחים ויגלו את בורותי בפרט זה. ועם הארץ בפרשת תרנגול נראה בעיניהם של חכמי התרנגוליוּת כעם הארץ לכל דבר. מכל מקום יש יסוד להנחה, שכשם שהאור פסול לפעמים לעדות על מולד היום, כך מצויים עיקרים שהטפלות מהימנים עלינו יותר מהם.

ג. מוח ולב    🔗

אילו קטרגו על השכל מטעם הרגש ועל המוח בשם הלב, מילא. אני אומר “”מילא" בסיג לסיג, שהרי אין להבין כלל מפני מה שכל ורגש, מוח ולב, צריכים להיות צרים ואויבים זה לזה? כלום צרה נפש האדם להכיל את שניהם? אבל אפשר ליישב בדוחק ולומר, כי המוח והלב הם שתי מלכויות, ומדרך של מלכות לבקש לעצמה שלטון מלא ויחיד. אולם רוב קטרוגים על השכל באים לא בשם הלב, אלא בשם החושים והיצרים. החכמים הכופרים בשכל סבורים, כנראה, כי מקור כל יצירה ביצר דווקא. ואם כך – מנין כל חרי האף על השכל? הרי אף הוא יצר חזק מאד. לדידי העז שביצרים. כל יצר רעבונו זמני ותאבונו מוגבל. כיוון שהשבענו אותו לשעה – הריהו שקט במכונו עד שתשוב אלינו התקפה של רעב. ואילו יצר השכל אינו שובת אף לרגע וסקרנותו עוברת כל גבול ושיעור. כל יצר יוצא לפעלו על ידי החושים ונושאו מוחשי; נתעלם החפץ הנכסף מן החוש אף היצר עלול להירדם. ואילו השכל נוהה דווקא אחרי הנעלם וכל שנושא עיונו מפליג והולך ממנו כן תאוות הדעת גוברת והולכת.

הרבה קלקולים תולים בשכל. הוא קר, יבש, ספוג מרה שחורה, משעמם, הואיל והוא דק וחותך הריהו סותר ושולל, ולפי שהוא פסקני הוא ממעט כל דמות ופוגם בספירת הרגש. היו שאמרו שהדעת היא שקיעת החיים. אולם הבוז לשכל אינו עומד בפני ההגיון ואף הלב סולד ממנו. לא השכל קר ולא הרגש חם, אלא הנפש היא מקור הקור והחום. נפש חמה מסיקה אף את השכל החריף ביותר. הרמב"ם גאון השכל היה גם גאון הלב. שכלו של שפינוזה היה חם יותר מלבו. דרך כלל מרובים בעולם הלבבות הקרים מן השכלים הקרים. כל פעם שאנו מצליחים לתפוס איזה ענין קשה, להיכנס לתוכו, להקיפו, שמחה נכנסת לתוכנו. כל ילד הרגיש טעם של אושר כשהגיע לראשית דעת בכללי החשבון והשיג פשטם של חיבור, חיסור, כפל וחילוק. תורה אור ושכל שמחה. הכל אוהבים חידוד, בדיחה, המצאה. פעמים אימרת־כנף אחת עוברת בכל המדינה ככדור־שעשועים, מתגלגלת מפה אל פה, מדליקה עינים ומשמחת לבבות.

השכל הוא מורה־דרך ודורש־טוב שלנו. אמנם, כל אדם הוא בטבעו כפוי־טובה, ומדרך הטבע שנשלם לשכל רעה תחת טובה ונזלזל בו. אבל כלום איננו מגזימים למעלה מכל שיעור בלעג נואל זה, שמגלגלים תמיד על אחינו הגדול?

הברק מפתיע ומרענן. והשכל מהו? כלום אינו ברק? ומה יפה מן הברק?

ד. חלון, וילון, תריס    🔗

השכל טוב מצד עצמו, כי הוא חלון לעולם העליון והוא טוב על שום תפקיד־משנה שנועד לו, והוא – לשמש וילון או תריס לכסות על העולם התחתון שבקרבנו, על הגס והמגושם שבנבכינו, אף על הדק והמגושם, על כל יצר רע, על רגש נאלח. השכל מבין מה מגונה והכוח בידו לבלום את הסוסים העוורים. השכל לכשירצה הוא חייט של לבושים. ואדם זקוק ללבושים. המערומים, ולא לבד אלו שבגוף, סורם רע. הרגש החזק במערומיו מאוס ביותר. השכל תופר כתנות אור, כי הרגש, אף הרך והמעודן, יש בו עכירות ואפלוליות. אשרי בעל הנפש, שנתברך במנת־שכל מספיקה לישב תמיד ולתפור נרתיקים כדי להכניס לתוכם חמה של לב. הלב מבחוץ – כלום אינו שפע רב מדאי, שפע נשפּך?

 

נ"ו. שתי רשויות באמנות    🔗

שתי רשויות באמנות: רשות החזון ורשות השעשועים; רשות ההתגלות ורשות הכיסוי; רשות המערומים ורשות המחלצות; רשות האש ורשות העשן; רשות תיאור ההויות וההואי ורשות הדביקות בנעלם; רשות הביטוי, הלשון והסגנון ורשות הרמז והסמל; רשות המעמקים ורשות התלפיות; רשות החתירה אל העצם ורשות התאורה והתפאורה. אין תוך בלי לבוש וללבוש עיטורים וקישוטים וכל פטורי־ציצים, כפתור ופרח. אך יש אמן המשקיע כל כוח היוצר בעשיית הכפתור והפרח, עד שאינו נפנה עוד להכות הכפתור וירעשו ספי הלבבות. הלבוש אוכל את הנפש והצורה נבנית מחורבנו של התוך. אי כאן הגבול בין שתי הרשויות, היונקות זו מזו והמובלעות זו לתוך זו? שמא יש חרב הננעצת על סף כל רשות, לבל תסיג גבול חברתה. אין חרב. אף אין מצויה יד חרוצה להציב גבולות ביניהן ולא עין מזוינת לחתוך קו־הפרד. ענין זה מסור רק למצפון האישי. אבל אין זו כלל גזירה מן השמים, שיהיו כשרון היוצר והמצפון הער כרוכים זה בזה. יכול כשרון גדול חסר־לב וקל־מצפון. יכול רבן במלאכת מחשבת חסר טעם והבחנה או פורץ במזיד את גדרי הנוי והחן. אין חזון האמן אפיטרופוס לרוח השקר המקנן בו. הקדושה והקליפה בלולות לעתים יחד, כשם שבמחוזות שקספיר הולכים שלובים תמיד המלך והליצן, הגבור והנוכל, החכם והכסיל או המשתטה. בדקתי ולא מצאתי עדיין מד־כוח לשפוט על פיו מקור השפעתה של היצירה האמנותית היכן צפון: במאור האמת או באופל היצרים השוכן בה, ברוח החן והחסד השפוכה עליה או בגירוי המיני, המשמש לה לוית כיעור בכל מפעליה, בכוס הקידוש המורם בידה או בסמים המשכרים שהיא מוזגת לתוכה? חפשתי ולא מצאתי מלבד ספרי הקודש פרק־אמנות כובש לבבות, שאין בו תבלינים של היצר הרע ומסממניה של הסיטרא אחרא. מפסלתם של יצרים נכתבים לוחות האמנות. כל גבורי המחזות המהוללים, גבורי הדמים הם. הכי תרד האמנות לטבול בנחלי הזוהר? לא כי בנהר די נור של התאוות הרעות; חמוצת בגדים הנה ובדם תרחץ את פעמיה. הדם הוא נפש האמנות. הרצח כוחה הפועל. מן השריפות היא מתעשרת; תאוות גבעות עולם הן דוכנה; יין הרקח שלה המשקה חשקים ותפנוקים.

יש אומרים: לא באה מלאכת מחשבת אלא לתת תיקון לילדי התוהו ולגאול כל בן חלוף מזמניותו להביאו לחיי עולם הבא… אך אם כך, הלא מקום האמן יכירנו בשערי הנצח, ולמה אמנים מרובים כל כך טורחים בשקידה מרובה כל כך להשיג לידם בתחרות המרוצה את זר הדפנים? אכן, שתי רשויות באמן. לנצח יביט, אך יפן גם ליצר האני הקטן לקנות בצע כסף ובצע כבוד במחיר חזון. לכאורה עיסוקיו בחיי עולם, אך הוא רעב תהילה וצמא פרסום לאלתר. חיי עולם וחיי שעה משמשים אצלו בערבוביה. רוצה הוא לראות את עולמו הבא בעולם הזה. משל אימה טמירה מכרסמת את לבו, שמא התוהו הוא יסודה של כל מלאכת מחשבת ולריק פניה.

סתירה? אכן. אך כלום אין הסתירה נשמת האמנות? כל מלאכת מחשבת היא בנין מתוך סתירה וסתירה אגב בנין. האמן נכסף לצור לחומר צורה ולהפיח נשמה בגולם. אך גם בעלותו לשיא מפעלו יביט והנה שוב הגולם נצב נכחו פנים אל פנים. כשם שההלך בהגיעו לשיא ההר יראה שנית את הבקתות הקטנות המצופפות למטה, והנה הן קטנו אף מכפי שנשקפו אליו למטה, ככה יראה האמן על השיא מה דלו מעשי ידיו, מה מעט למד, מה מעט הבין ומה מעט השכיל לשוות לדברים את צלמיהם. כמה קטן הסיני מתחת לרגלי משה קרא היינה ביגון. וכמה דל מפעל האמן בעיניו בהתיצבו על שיא הישגו. בהקיפו במבטו את כל יצירותיו יראה כל מגרעת ופחתת בהן, ולבו יכהו לאמר: הן לא פעלת מאומה, דבר לא תיקנת, שום יצירה מתוקנת לא הוצאת מתחת ידך. תוהו. אך תוהו ובוהו. האמן מחדד את מבטו ומחריף את חושיו תוך כדי עיסוקיו בכלי־מלאכתו. אך לכדי הבנה מלאה להכיר פגמיו הוא מגיע רק בקצה דרכו. אילו ניתנה הרשות בידו להתחיל כעת, כעת, לאחר ששכלל את כליו, הכל מבראשית. אך הרשות אינה נתונה. שתי רשויות באמנות: רשות שובע־רצון ורשות חירוק השנים, רשות זחיחות הדעת ורשות חולשת הדעת, רשות מקור הברכה ורשות עמק הבכא.

 

נ"ז. עולם הפוך באמנות    🔗

עולם הפוך בשדה היצירה, שהזקונים קודמים לנעורים. אדם נער, כיוון שנפתח לפניו פשפש קטן להיכל היצירה, הריהו צועד בעוז ובגאון כזקן ורגיל, כולם חייבים לפנות לו דרך, והכל מצווים להודיע לו חיבה ועידוד. הרי כל העולם עומד ומצפה למתנת חלקו. מה חלקו? חלקו שפר מכל חלק. הוא אשר יגלה הלוט מעל המסתורין, הוא יסלול דרך חדשה.

עד שבא הוא היה העולם האמנותי שמם כביכול. כיוון שבא הוא באה עמו בשורה חדשה, אור חדש יופיע, גשמי־ברכה יזרמו בשפע. פשיטא ששובע־רצון עמו ושמחת עולם על ראשו. שום פרחח של אמנות לא נכנס להיכלה אלא דרך שער הנצחון. אולם כל זמן שאמנים מזקינים בטחונם בעצמם מתערער והולך ויבולם שבעין נראה להם עלוב ומבוייש ביותר. באמת ובלב תמים מעלים על עצמם, שהם רק עכשיו מתקרבים והולכים לדרגת מתחילים. אכן, עולם הפוך: הצעיר אומר “ויכולו”, והזקן עובר על סדרה בראשית. לערב ילין בכי, אחרי שבבקר היתה רינה. זורעים ברינה וקוצרים בדמעה. הצעירים כותבים, הקשישים מוחקים. הצעירים באים אל המוכן, אל השבת הגדול, והקשישים, המניחים את שבתם מאחוריהם, מגיעים לערב שבת, נאבקים עם החומר. ואילו פרחי האמנות, החומר כביכול נלחם להם. ולמה אמרו חכמים כל התחלות קשות?

היפוכו של דבר נכון. כל ההתחלות קלות. הדרך בתחילתה זרועה שושנים, הנעורים אומרים בטחון, הדמיונות מנגנים ככלי־זמר, התקוות יוצאות במחול בקצב מנגינותיהם, המניעות נסות כצללים, האכזבות נחבאות בחוריהן. אך הן עתידות להגיח בדרך הפעולה ובסדרי הגשמתה. ההגשמה היא אם השממה, שורש כל יגון. משל הגשמה נוטרת איבה לאמן על שום שמעלה על עצמו, כי שותף הוא לבורא במעשי בראשית וכי אף הוא מסוגל לעשות יקום לעצמו. אך אין בורא אלא אחד. ואף הוא היה בורא עולמות ומחריבם ואומר: אלו לא היו ערבים עלי ואלו ערבים עלי. סחו חכמי ישראל: מלך בנה פלטין, ראה אותה וערבה לו. אמר: פלטין, פלטין, הלואי תהי מעלת חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. כך אמר הקדוש ברוך הוא לעולמו: עולם, עולם, הלואי תהא מעלה חן לפני בכל עת, כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. להבדיל אלפי רבבות הבדלות. רק בורא העולם ראוי היה לו לומר כי טוב. אך בשר ודם, שלא טבל את מלאכת־מחשבתו בדם הספיקות לפניה ולא רחצה בדמעותיו לאחריה, אינו ראוי כלל להיכנס אפילו לשער החיצון של היכל היצירה. אכן, מגילתו כתובה; אבל כלום היא גם חתומה? היא תמה, אבל כלום גם נשלמה? אין שלימות. אין מגיעים אפילו לבבואה דבבואה של שלימות, שהרי השלימות אין לה שיעור. לו אלף שנה יחיה בשר ודם, אין בידו אלא רישומים, תרשימים, תכניות, טיוטות. אמר פלוני האמן גמרתי, הריהו כאומר: נתעייפתי, ושוב אין בי כוח ללטוש, לתקן, לשכלל. אין מסיימים מתוך עודף־כוח אלא מקוצר־כוח.

תחילת החסידות קלה היא – נאמר בספר רוקח. ורבי בונם החכם פירש ענין זה כך, אדם בא לטהר, מסייעים לו בהתחלה ואומרים: רצונך להיות חסיד, בבקשה, דבר זה לא בשמים הוא. קרוב הוא אליך בפיך ובלבבך לעשותו. בדומה לפלוני, שנכנס לחנות מלאה וגדושה פירות טובים, שמתירים לו לטעום מכל מין ומין. כיוון שהוא מבקש מבעל החנות לשקול לו כמה ליטראות מן הפירות, מיד אומר לו המוכר: ר' יהודי משלם כך וכך טבין ותקילין. הטעימה מן החסידות קלה היא, אבל טעימה אינה אפילו דרגה לשלימות. השלימות עולה ביוקר. ואיזה חסיד? – הפטיר רבי בונם. הוי אומר: השלם, הגמור.

ואיזהו אמן?

פרחי־אמנים מבטיחים תמיד ותולים בהם תקוות. הם בטוחים תמיד. יש בהם חוצפה של קדושה בכניסתם להיכל. הם רנים וחוגגים, שכורים מן הטעימה הראשונה. עדיין לא פרשו פסוק כצורתו בפרשת בראשית וכבר פתחו לומר ויכולו. אך אלף מהם נכנסים להיכל ואף מאה אינם עוברים את הסף והלאה; אפילו עשרה אינם מבצרים להם מקום שם, ואפילו שלושה מהם אינם מוצאים לפניהם כסא הכבוד; לא כל שכן אינם מבוטחים בישיבה של אורך ימים, ומה גם להגיע לטיף־טיפה של נצחיות. הנצח כלי־קיבולו צר. רבים אמנים וסופרים אין בידם אלא ירח דבש, שארכו שמיטה או שמיטותיים. מעטים מן המעטים שרויים באפנה כימי דור. עבר דורם פנה הודם, פנה זיוום. לא ידע איש את קבורתם אפילו בבית העלמין, המכונה תולדות האמנות או תולדות הספרות. אין זוכר ואין פוקד אותם. לא עלתה בידם אלא כדי טעימה.

 

נ"ח. נקודות    🔗

יש חכמים לבטלה, כשרונות לבטלה, עסקני־ציבור לבטלה ופסימיסטים לבטלה.

בדומה למחלות מדומות מוצא אתה בריאות מעושה, יצר הרע מלאכותי, חכמה מנופחת, ללא יסוד ושורש בשכל הנעלם.

אומרים, שהשכל שר והמחשבה היא בעלת תאווה. אבל כלום אין גם עולם האצילות, שממלאים אותו מהומה של מעשים ומעמידים בתוכו שוק למיקח וממכר?

 

נ"ט. ידידי הפייטן    🔗

פגשתי שוב את ידידי הפייטן מר שמחוני, לאחר שזה כמה חדשים שלא נראה לי בשום מקום. כך דרכו להופיע בלתי צפוי ומבלי שרואים מהיכן הוא בא להתיצב על ידך. תוהה אני כל פעם; הכלל אדם הוא שמחוני? אין לו בית, אין לו אשה ואין יודע מהיכן הוא חי ומהיכן הוא זורח וקורן תמיד. ואולי משום כך הוא משרה עלי רוח של יום טוב. יש מן ההפתעות והחידוש בעצם מראהו והילוכו. אמרתי לו שלום. והוא לי: “יכנס הרוח ב…” אמרתי לו: ברכה נתתי וקללה תשיב. אמר לי: אדרבה, גם הקללה ברכה היא בפי. וכי אינך יודע, שקללה ראשי תיבות: קרן קיימת לך לעולם הבא. הסתכל בי במבט בוחן ושאלני: ולמה ידידי פניך אינם כתמול שלשום? שכחתי כי גם תמול שלשום לא היו לך פנים שוחקות. אתה דואג ומצטער תמיד. חוששני שהנך מהרהר קנאה בפלוני… שהכל אומרים עליו גדול בסופרים שמו. לא כדאי להיות גדול. מקרא מפורש הוא משגיא לגויים ויאבדם. כל הגדול מחברו קצרו גדול ממנו, כלומר, יורד מעל הבמה מוקדם יותר. מה איכפת לך? יהיה פלוני בר. ואתה די לך להיות תבן. כסבור אתה שהעלבתיך? משום שיש לך מוח מטומטם. ואלא מה? אינך בגדר תבן? ראשי תיבות של תבן: במסתרים תבכה נפשי. הוא שאמרתי: הנך במעלת תבן. ואתה לא הבנת לרוחי. “לפי שהנך חריף”. אל תקראני חריף. חריף בגימטריה רצח. אדרבה, צא וחשב. ולפי שחרפת אותי בשם חריף, הנני ממהר להיפרד ממך ולומר לך לעזאזל. אל תבהל. עזאזל נוטריקון זה לעומת זה עשה אלהים. תדע לך, חביבי: יש סופרים כאלה ויש שכאלה. ואתה משכאלה. ועדיין איני “יודע מה ההבדל בין כאלה לשכאלה”. שמע, ידידי, אין לי פנאי להתעסק עמך הרבה. תדע לך שאני עסוק והשכל שלי קצת אינו בסדר ומלבד זאת לא עליך יש לי קצת בלבול־מוח, ובתוספת לכך דעתי פזורה עלי ואין לי כל אפשרות להתעסק עמך בשיחות בטלות. ולמה אינך שואלני במה הנני עוסק? כיוון שאינך שואלני אומר לך מעצמי. כותב אני הימנון, שלא הימננו אבותינו, אפילו ידידי בנצח, אבן גבירול ויהודה הלוי, שני אחי הקטנים, לא הימננו כמותו. השם הוא “אמרו לאלהים”. רצונך לקרוא? הנה. הוא מוציא גליון נייר גדול פנים ואחור. הא לך, קרא. אמרתי לו: “מר שמחוני, חלילה לי לקרוא פרקי שירה, שהם קודש, ברשות הרבים, מקום של חולין”. צדקת ידידי. חכמות בחוץ תרונה, אך שירה מעלתה גדולה משל החכמה. היא בת מלך וכבודה פנימה. ומה גם שיש שירה ויש שירה. שירים של שמחוני מקומם יכירם בצל קורת בית. הם נקראים בלחש ובשכיבה על הספה דווקא, ולא באור גדול. דרושה אפלולית כל שהיא. הרעש אינו הולם אותם. שמחוני אינו רעשן ואינו עושה פומבון לעצמו. שמחוני כותב לא בשביל ההמון, כי אם לעצמו. וקורא אחד ותיק יש לו, השוכן במרום. ועדיין עומד אני באמצע הכתיבה. ולמה הפסקתי? משום שחפצתי לנוח מעט. אי אפשר לעמוד בהשראה לאורך שעה. ההשראה ידידי, מעייפת. ולמה יצאתי החוצה? שחושש הייתי לנוח מעמלי הרב בצל קורתי, שמא אלי יבוא טורדן להפריע את מנוחתי. ואם לא יבוא טורדן זר, הרי אני טורדן לעצמי. וטורדן שכמותי, כשהוא פוגע במי שהוא, על אחת כמה וכמה בעצמי, אוי ואבוי לו. לכן יצאתי להתהלך קצת ברחובות. ברחוב איני מפחד מפני אורחים לא קרואים. ברחוב הנני פטור מלראות איש ולהסתכל בפרצוף זר. כשהנני ברחוב הריני לגמרי עם עצמי, חפשי לי כציפור. איני רואה ואיני שומע כלום. חבל שנזדמנת בדרכי. לכן בקשתי לקללך. בלעם הייתי לך. באתי לקללך וברך ברכתיך. יהי רצון שכל האחרים ישנאו אותך כמוני. צרה היא שרבים מבין חבריך מביטים עליך בעין רעה ומזלזלים בך. נזדמנתי בחבורה אחת אמרו לי שם, כי רק אחד היה במועדון שלהם, שהביע עליך הערכה חיובית במשך עשר השנים האחרונות. שלום, ידידי.

בנקישה כפולה של מקלו נפרד ממני. כבר התרחק בהילוכו הנחפז כברת־דרך. אך שב על עקבותיו במרוצה, הדביקני ואמר לי:

– רציתי לומר לך, ידידי, מה שבלבי: טוב שאתה בעולם. ואם חלילה תעשה שטות ותמות אני וכל העולם עמי יהיו נפסדים הרבה. שלום.

 

ס. מדרש שמות    🔗

יפה אמרו: השם גורם. ומי שאינו נוטה לדעה זו, הרי יודה לפחות, שהשם משמש מגדיר העצם או הפועל.

צא וראה רושמי רשימות מכתירים את מאמריהם בשמות יוצאי־דופן מצד הצידקות והענוותנות, כגון “בקרן זוית”, “מן הצד”, “דף מפנקס”, “בשולי היריעה”, “בשולים”, “על הסף”, “פכים קטנים”, “זוטות”, “פירורים”, “שברים” או “שברירים”, “זיקוקין”, ו“ניצוצות”, “שורות”, “שורותים”, “שתים שלוש שורות”, “מתוך מחברתי”, “שרטוטי־עפרון”, “בקצה המזלג”, “על חודה של מחט”. ואין צורך לומר שמחבבים את הכותרות “פרקים קטנים”, “רשימות”, “הערות”, “הערות אגב”, “הערות חטף” וכיוצא באלה, שיש בהם להוציא מלבנו את הטעות שהמחבר בא להרצות חלילה לפנינו פרשה שלימה או לקבוע את דבריו כמסמרות ולהורות הלכה לרבים. חס ושלום! אין הוא מעיז כלל להורות הלכה או להציע שיטה ערוכה ומסודרה. לא שולחני הוא שיש בידו טבין ותקילין, אלא כל עיסוקו במיני סדקית ואין עולה כלל בדעתו לדבר אל הקהל. הוא כביכול מהרהר בקול.

לכאורה אדם עומד בשערי עתון – כלום מהרהר הוא בקול? העתון הוא דוכן הנתון ברשות הרבים. והעולה על הדוכן הזה עומד בשער בת רבים ושאיפתו לזכות או להשכיל את הרבים. בלי קצת חוצפה של קדושה אי אפשר להיות אפילו קצת סופר או קצת עתונאי. ואם כך מה ענוותנות וצדקתנות זו של אחד ביישן ונחבא אל הכלים ושמוט אל הצד או לקרן זוית?

אבל אין מקשים על מנהג שהחזיקו בו לא מעטים. השמות הללו מן הסתם אינם דבר שבמקרה או שבגנדרנות סתם. ואם איני בא להביא ראיה לדבר הרי בדעתי להביא זכר לדבר ממנהגם של אבות ספרותנו ומניחי היסודות לעתונותנו.

רנ“ק העיז וקרא לספרו בשם מורי נבכי הזמן. אחד־העם אעפ”י שהתנהג בנחת ובמתינות כמי השלח, התיצב על פרשת דרכים, ולא בקרן־זוית. ברדיצבסקי אנין הדעת קרא בספרו בשמות “על אם הדרך”, “מחשבות ותורות”, “פילוסופיה וחיים”, “ערכין”, “מבית ומחוץ”, “משני עברים”. א. ד. גורדון שאל לנתיבות “האדם והטבע” והיה שוקד “לברר את רעיונו מיסודו” ו“לעשות חשבון עצמנו”, וכן כתב הלכות דעות ומלחמת דעות. נ. סוקולוב דבר אל קהל עם ועדה החל מ“למרנן ורבנן” ועד ל“האני הקיבוצי”. ברנר כתב ב“שדה וספר”, ושדה משתרע למרחוק. לא לקט או פיאה. אמנם אף ברנר נוטה להצטדדות. אף על פי כן הרי ראה עצמו מעורר ומזעיק ולא לחשן ורטנן.

במידה שיש ממש במדרש שמות נראית לי יותר דרכם של הראשונים.

 

ס"א. פרזות    🔗

אילו נשאלתי איזה המקום העצוב ביותר הייתי עונה ללא פקפוק: שפת הים בימות החמה, בתל־אביב, המלאה צאן אדם, גברים ונשים, גופות דחוסות המשיגות כמעט אשה גבול רעותה. מעין מחנה הסגר כאן – ומה בכך שזה מחנה הסגר ולא מחנה קבע אלא ארעי? זה ארעי ארוך, החוזר ונשנה כל יום במרבית ימי השנה. יש שמצטיירת לפנינו דמות בקעת העצמות עליה סח בן־בוזי: “והעבירני עליהם סביב־סביב והנה רבות מאוד על פני המחנה והנה יבשות מאוד”. חושבני לא מעטים נפשם סולדת מן המראה הזה, אלא שאינם מעיזים או מתביישים לומר זאת. ואני מעיז לומר. ערב־רב של גופים לעין השמש, כלאים כאלה, שאינם שכיחים בשום מקום ישוב, הם חטיבה של מיאוס. קל לסלף את הדברים ולראות בהם הטפת־מוסר. אמנם, גם הרגש המוסרי אינו טריף־פסול; אולם בידוע שאסור לומר אסור. וכמדומה שעדיין מותר לומר: לא יפה. וזהו הענין: הנפש היפה סולדת מן הפרהסיה הפרועה הזאת, ערומת המערומים.

אותה הצטופפות על שפת הרחצה אין לה, צידוק מטעמי בריאות העם. נקיון הגופים, טבילה בים, הוא הדין תרגילי הספורט, היציאה מן המעונות הצרים לאויר הצח, הם מן הדברים שאינם צריכים המלצה. אבל דווקא המחנות המצופפים מהווים ניגוד לחוקי הבריאות והנקיון. ושכיבה של בטלה במשך שעות להשתזפות, שתועלתה מפוקפּקת, אין לדרשה אלא לגנאי. מסתבר כי דרי המעונות הצרים, השקועים כל ימיהם בטרדות הפרנסה, חלקם מועט בין המתפּרקדים בצוותא רבת־אוכלוסים זו. אין להם לא שעות פנויות, לא מוחות פנויים, אף לא המדים הצבעוניים, שהם תנאי חשוב במועדון של בטלה זה. וכיוון שצד התועלת שבראוה זו מפוקפקת ביותר, אין לנו אלא לציין, שכנגד זה הצד המביש הוא למעלה מכל ספק. יש כאן הטלת רשות היחיד ברשות הרבים; כנסיה זו שלא לשם שמים ולא לשם הארץ ולא לשם איזו תכלית. היא נמוכה משל יושבי קרנות, שכן הללו הם שוכבי קרנות; זו היא בטלה קיבוצית ופטפוט קיבוצי של גופים מפוטפטים.

 

ס"ב. אנשי־רוח    🔗

פליאה היא החלוקה לאנשי־רוח ואנשי־מעשה, שבכלל הראשונים מייחדים את האמנים, הסופרים ובעלי המקצועות החפשים – חפשיים ממה וכלפי מי? – ובכלל האחרונים את האכרים, הפועלים, בעלי המלאכה, הסוחרים והמדינאים. וכי האמנות בימינו אינה בגדר תעשיה, הספרות אינה אומנות ושדה הרוח אינו מלכות ממש על כל הגינונים, התכסיסים הנימוסין, המצויים בכל הממלכות?

האמנות על ענפי השעשועים והבידור שלה משמשת מקור־תעסוקה למיליוני אנשים בעולם, ודומה שמנין משמשיה ועובדיה עולה גם על מניין הפועלים בתעשיות הנשק והסמים המשכרים. קשה להניח שהרוח דווקא, היינו, הרוח הצרופה, רוח אהבת הטהור והנאצל, משמשת רוח החיה במרבית היצירות הקיקיוניות בזמר, בצליל, באומר ובסרט, המפרנסות את המוני הצופים והמקשיבים וגם את המוני מייצריהן. הרוח המכוונת את מפרשיה של האמנות בצ"ט חלקים שבה הוא רוח חמרנית גסה ומגושמת, רוח תאוות הבצע, רוח רדיפת הכבוד והפרסומת, אף רוח התאווה להשיג מעמד ושלטון. דרך כלל אין לתלות באמנות התעשיינית אף נדנוד של כוונה לזכך את המידות, לעדן את ההרגשות ולטהר את הלבבות, לרומם את קרן הטוב ולהעלות את המאור שבנפש. אין לזו כל עסק עם המוסר והנאצל אינו מענינה. בשעת הצורך אין היא נמנעת מלהדליח רגשות ומלגרות יצרים אפלים ומלחטט בתוך גלי־זוהמה, אינה בוחלת בשום אמצעים. ואימתי אין לה שעת הצורך? עיקר יניקתה מן המקומות המסואבים שבחיי הפרט והכלל, היא ניזונית מן החלאה שבנפש, מן הניבול והניוון, מן הבילוש והרצח. כיוון שהיא מטילה בכל המיאוס הזה תבלין של כשרון ומזבלת אותו בסממני הגירוי והשעשוע ואף עוקרת את כל ביבי השופכין החברותיים ממחבואיהן ומוקיעה אותם לתוך הפומביות המקושטת בתאורה ובתפאורה, הריהי ממהירה את צמיחתם של גידולי הסיאוב ונותנת כביכול הכשר ציבורי לחלאה המצטמקת דרך הטבע פעמים מחמת בושה ופעמים מתוך פחד מפני משפט הקהל. אמנות השעשועים והגירויים יש לה חלק רב בהעמקת השחיתות ובהגברת שלטונו של הכוח החמרני הגס – ועדיין מקיפים אותה משום־מה בהילה של רוח ואת מייצריה מכתירים בשם אנשי־רוח. רוח רעה, רוח טמאה, הורסת את תאי הרקמה הנפשית – וכתר הרוח חבוש לראשה.

אמנם, העולם אינו אלמן מאנשי־רוח אמתיים, העוסקים במדע לשמו, הממיתים עצמם באהלה של אמנות צרופה – אבל בני־עליה הללו כמה מעטים הם. הם שתולים מסתמא גם בדורנו כמו בכל הדורות, אבל מניינם פחות מבעבר. שמא יש עוד בעולם משיירי הכנסת הגדולה של שלומי אמוני האמנות תריסר אחד או שני תריסרים. אולם לא עליהם העולם האמנותי עומד. לא קולם נשמע ולא דעתם מכרעת, ולא הם מגיעים לפרסום עולמי. רגילים הבריות לערבב יוצרים ומייצרים, אמנים ובדרנים, חכמי המליצה וליצנים, שחקנים מגשימי־דמויות ומוקיינים – ולכן יצא לנו לגיון בן־מיליונים של אנשי־רוח. כל בדרן טרזן זוכה לתואר שחקן. אלפי הסרסורים ביצרים לחבר מהם ספרים הם סופרים; מוכרים רגשות, רוכלים בתאוות, מפיצים גרויים, עושים מטעמים ממעשי־בילוש ומפרשיות־רצח, מתחרים זה בזה בהגברת המחשופים – והרי כאן רוח. הה, רוח, רוח מגושמת. יכול שיש תריס בפני החומר הגס. אבל כלום יש תריס בפניך? הרי את, זוהמה רוחנית, חודרת אף דרך סדקי התריסים; לפניך הרי מפנים את הדרך בתשואות־הלל: תנו כבוד לאמנות!

הרוח עסק. שדה הרוח שוק. זו היא האמת. הרוח כפופה, בדומה לכל בתי־מלאכה, ואף הרבה יותר מהם, לחוקי ההיצע והביקוש. אמן שאין עליו ביקוש, אפילו רוח גדולה נוססת בו, זורע לריק. נסתחפה שדהו. ומי הוא הפוסק הלכות בשדה הרוח מה לקרב ומה לרחק? שמא החוש הבריא, הטעם הטוב, הצורך הנאמן? לא באלף רבתי. מבחינה זו שורר תוהו ובוהו גדול בעולם הרוח, שאין כדוגמתו בעולם החומר. אנשים רבים יש להם הבחנה נכונה בין מזונות טובים למקולקלים, בין חמאה טרייה, למשל, לחמאה שנתיישנה, בין פירות רעננים לרקובים, אבל במזון הרוחני – אין לנו ברירה אלא להשתמש דרך השאלה בתואר רוחני אף לגבי ספרות קלוקלת או לגבי כל סוגים אחרים של אמנות מוקצה מחמת מיאוס – אפילו תלמידי חכמים רבים, רבים שהם הרוב, בורים גמורים, שאינם נשענים כלל על חושיהם והשגותיהם, אלא מושפעים מדעת זולתם, כשם שזולתם מושפעים גם כן מזולתם. יש כאן מעגל־קסמים, מעגל־שקרים. הכל מתפעלים מן הספרים, ההצגות, התערוכות והסרטים, שהכל מתפעלים מהם. הכל מתפעלים מן הדברים בעולם האמנות, הזוכים להצלחה. אין מתפעלים כלל מן הדברים עצמם, אלא מן ההצלחה שנפלה בחלקם, וההצלחה אינה נופלת מן השמים, אלא נעשית בידי אדם. כשם שהאמנות היא תעשיה, כך ההצלחה היא תעשיה, שמנגנון גדול לפרסומת עוסק בה. יכול שהפרסומת למשחת־נעלים נעשית על דרך השקר ואחיזת העינים, אבל המשחה גופה היא מעולה. אולם פרסומת למעשה־אמנות לא רק נעשית בשקר, היא חלה דרך כלל גם על יצירה של שקר. ואם עולם העסקים החומריים הוא עולם של שקר, הרי עולם העסקים הרוחניים הוא עולם השקר הכפול.

ועדיין קוראים לעולם העסקים הרוחניים בשם עולם הרוח או עולם האצילות כצד שכנגד לעולם החומר או לעולם המעשה. ולא רק בעלי הסחורה הרוחנית מתיימרים לשמש נציגי הרוח, אף אנשי המעשה אינם פוסחים על שום הזדמנות חגיגית, כגון בכינוסים של אנשי־רוח או במסיבות השכיחות, השכיחות ביותר, לכבוד אישיות מפורסמת בעולם הרוח, לשלם תרומת־שבחים לאנשי הרוח, המרבים חזון ותפארת בעולם. וקשה להבין: מה מתחולל כאן? האם באמת משלים את עצמם כל כל העשיינים הללו שהם פועלים בתחום הרוח, או שהם רק מעמידים פנים? המדינאים ואנשי המעשה, הקושרים עיטורים לאנשי הרוח, האם תוכם כברם, או שהם עושים זאת מתוך קלות־ראש וגניבת־דעת, ואולי גם מתוך כוונה להתקלס בבטלנים, כדרך שמבוגרים שופכים שירים ותשבחות באזני התינוקות? אין להבין כלום. הדברים הגיעו לידי כך, שאין עוד כל מובן למושג רוח.

 

ס"ג. רוח, רוח    🔗

מה כוחנו להלחם בשקרים מוסכמים? קשה מכך להילחם במושגים נדושים, שנתרוקנו מתכנם, או שהיו ריקים מעיקרם. האמנים, הסופרים, המלחינים, המנגנים, ויש אומרים אף המורים ובעלי המקצועות החפשיים, הם אנשי־רוח. ועל שום מה אין האכר, הפועל, הסוחר והמדינאי, נחשבים אנשי־רוח? אין מלאכה שאפשר לעשותה בלי רוח. אי אפשר לתפור זוג־נעלים לפי מידת הרגלים בלי שאר־רוח. הוא הדין לחלוב פרה, לטפל במכוורה ובלול. היתכן: מתן לחם וביצים וירקות וטיפת־חלב לתינוק הוא עסק חמרי גס, והמצאת סרטים מזוהמים וספרי־בלשות ודז’זים היא מפעל רוחני? הפעולה הרוחנית, שאין בה לשמה, פגיעתה קשה מכל מקום, שהרי היא ממשמשת בתוך המחוזות הנסתרים של חיי הנפש, האסורים במגע, ומה גם במגע של אצבעות גסות. חומר נפסד מושלך לאשפה, או משמש זבל לגידולים רעננים. רגשות, רעיונות, יצרים וכיסופים נפסדים, נעשים מוגלה רעה, שאין לה שום תקנה ואין ממנה כל מועיל. היא הפסד גמור.

לחם מן הארץ אינו עשוי לעולם להיות כל כך קלוקל או מעובש כמו הלחם מן השמים. נצח לא ישקרו פרי האדמה. פרי השמים על הרוב יסודם הוא שקר.

 

ס"ד. נקודות    🔗

א. אישים ורעיונות נודעים לשם    🔗

היה ששאל: איזהו מפורסם? והשיב: מי שמרוב פרסומו אין יודעים על אודותיו עוד ולא כלום. ויפה השיב. רבים מבקשים את קרבתו של המהולל למצוא דמוי בינם לבינו. נמצא, כל אחד רואה בו מהרהורי לבו ומייחס לו דעות ומידות לפי טעמו. הווי אומר: האדם המפורסם פירושו סך הכל של כל הפנים שלא כהלכה שגילו בו.

בדומה לכך גם הרעיונות רבי המוניטון, שמתוך שידים רבות משמשות בהם כבר נשחקה צורתם. כל אחד מכניס לתוך הרעיון הנודע לשם את השערותיו וכוונותיו. נמצא, זיקת רבים לרעיון עושה אותו רב־אנפין או, להיפך, מטשטשתו לחלוטין.

אין תימא, ששתי כתות יריבות היונקות מרעיון משותף, שפירושו שנוי אצלם במחלוקת, פעמים צוררות אשה את רעותה בחמת־שנאה שאינה מצויה אפילו בין מפלגות המתנגדות ביסודן זו לזו. לא די שהן מתנצחות בהלכה, הן רבות ומתקוטטות גם על שורש ועיקר – ומלחמתן העקרונית עושה אותן יריבות, שאינן יכולות כלל לבלי לצרור זו את זו. מצרניות הן מברייתן, נטיעות בית־אב אחד.

ב. נושאים אקטואליים    🔗

אין נושאים אקטוּאליים, אלא יש אנשים אקטואליים, שכל ענין שהם דנים בו סופג מלהט הגיונם חיות ורעננות, ויהי זה ענין חנוטי מצרים והחפירות באשוּר, כל גוילים נושנים ועלים בלים. כשם שאין כל חדש תחת השמש, כך אין כל ישן. ואין זו אלא שטחיות לזלזל מראש בכל חוקרי עתיקות ולבטל ללא תנאי את הדורשים אל העבר. נואל הלעג המוכן בפי רבים על כל מדרש במה שלמעלה מן הטבע. דנטה תיאר את הגיהנום כאילו הוא עצמו היה שם. הלמדן היהודי אומר: המהרש“א מקשה, רש”י מפרש, בעל התוספות שואל, הכל לשון הווה. הוא סוחט את דם התמצית של עצמותיו ליישב איזו קושיה על הרמב“ם לבל יפול אף צרור מכבודו של הרמב”ם הקדוש, בלי לייחס לו חלילה אפשרות של שגיאה. האישים התורניים המתים הם ללמדן היהודי אנשים חיים, קרובים אליו בזמן ובמקום, נותנים ממש במחיצתו. הגישה החיה מחיה גם את המתים, והחום שבנפש מביא כל ענין לנקודת־רתיחה. לב קר והגיון מנומנם מקפיאים את החיים עצמם ומכבים אף את השאלות הבוערות. מה הזלזול במרחפים בעולמות העליונים? אפשר לרחף ללא עמידה נכונה גם בעולם התחתון ולהיות בוּר גמור אפילו בד' אמות של מעשיות ויומיומיות. יש עוסק בחיי־עולם ונושא דברו למרחוק, אבל מכוון על דרך הסמל לעניני השעה ולבו הולם לקרוב. הנושא האקטואלי משמש רק מעגן זמני או קולב. ובאין דעה מה ממש במלים על הדברים החיוניים ביותר?

“פתחו לפנינו את השער, אנו אקטוּאליים!” – קוראים רבים, שאינם מכירים כנראה בקיומה של סגולה נעה אחרת מן האקטואליות לא אצל עצמם ולא אצל זולתם. הם קוראים כך בשיר ובפרוזה. רבים הם השערים לגרמופוניה, אך האַקטואליות היא השער הנרחב ביותר.

ג. יושר וכוח    🔗

היושר הוא גם כושר. דרוש כוח להיות ישר, כשם שנחוץ כשרון הבדלה להיות בעל־דעה. נבצר מרך הלב להיות הולך מישרים ושופט מישרים. לכאורה הוא יוצא בדרך הישר, אך הנה פגע בו בעל־דברים וסח לו: “מה לך כאן? הרי זו דרך שאין הרבים מצויים בה. קשיים צפויים לך. נבול תבול. סופך תהיה בודד ועזוב. ברח לך ידיד!” ואותו אדם נחמד, שהנהוּ מטבעו בעל מזג טוב ולבו מלא שאיפות נכונות וכוונות רצויות, נושא את רגליו ובורח. באין ברירה הוא סוטה מטבעו הישר ומתערב עם שונים. לאחר כך מחולל לפי תוּמו ממש מעשים־תעתועים, נסחף עם הזרם. הרבה אנשים טובים מבלים דרך מקרה את כל ימות חייהם במחיצת קלי־עולם ובכל אשר יפנו ירשיעו. לא מתוך רוע הלב, אלא מתוך רוך הלב. אין הם מזידים אלא שוגגים. ומה הנחמה? עלול חורבן העולם לבוא על ידי שוגגים לא פחות מאשר על ידי מזידים. אפשר להרשיע בתום־לב גמור. אופי שביר דרכו לילך ולשבור. תן כלי יקר לידי תינוק שלא חטא, הכלי נשבר, אם כי חטא אין כאן, הכלי נשבר והיין הטוב נשפך.

חכמי המוסר עמדו על רז זה. הם הנהיגוּ תרגילי־יושר, כדרך שעושים תרגילי־כוח והיו מחמירים בחילוץ התבונה בדומה לחילוץ העצמות. אף שקדו לחבר מסכת המידות כמין תורה שלימה. אולם כל שמרבים להקים קתדרות לתורת הכוח נשמטת לקרן־זוית תורת המידות.

 

ס"ה. אבל על המשורר    🔗

בעצם התכונה ביזמתו של כרמי לקראת יובל הארבעים לעליית כוכבו של א. ב. י. נפטר הפייטן. כשמת אחד מן החבורה רועדים כל בני החבורה. מותו של א. ב. י. הרעיד יותר מן הרגיל אולי מטעם זה, שמצד הפעולה הפיוטית שוב לא היה בגדר אחד מבני החבורה, כי זה לו כשלושים וחמש שנה שנחבא בצל השתיקה והיה פרוש לגמרי מהויות העולם הספרותי. סופרים מתים אוהבים יותר מן החיים. כיוון שהיה בחייו חשוב כמת אהוב כמעט על כל הסיעות הספרותיות המתנגחות זו בזו, או המתעלמות זו מזו. והנה הסופר האהוב הלך לעולמו. אין תימה שנערך עליו הספד כפול ומכופל. כל הגליונות הספרותיים של העתונים השונים, המפלגתיים והבלתי־תלויים. הקדישו ביום ה“שבעה” מקום רב למאמרי הערכה על אודותיו. ציינו את האבידה שאין לה תמורה במותו וגמרו את ההלל על הירושה הספרותית שהניח אחריו. בהזדמנות זו מצאו רבים מן המבקרים מקום לקלוע חצי־בקורת שנונים ברבים מן הסופרים האחרים. הם כתבו בערך כך: מותו של א. ב. י. כדרך מותו של כל סופר דגול, מעורר לחשבון הנפש. בואו ונחשב את הליכות עולם ספרותנו. א. ב. י. המנות מחייב רבים מסופרינו. הוא היה כוהן גדול באמת בהיכל השירה. בניגוד לרבים לא היה להוט אחרי הכמות. מורשתו קטנה, אבל דשנה. בסך הכל קומץ שירים, אבל כמה גדול כבדו של קומץ זה. הניחו אותו על כף אחת של המאזנים ובכף השניה כרכי־שירים של רבים מפייטנינו המתיימרים בשפע, תכריע הכף האחת. תרומתו הפתיעה בשעתה, בהופיעו בשמי שירתנו ככוכב־שביט, ואנו עומדים מופתעים ונדהמים נכחה גם היום. הוא לא היה בעל להטים ולהטוטים כרבים אחרים, אבל היה פייטן הלהט והחזון, ראשון לראשונים במודרנה שלנו. וכשם שגדול היה כוחו לדרישה, כך ויותר מכך, היה גדול כוחו לפרישה. שתיקתו בעלת עצמה כבירה, מדהימה, מסתורית ממש. היתה מדרש־פליאה בעינינו תמיד, ועם הסתלקותו לא נסתלקה הפליאה, אלא, אדרבה, העמיקה והחריפה בתוכנו. לאור מותו אנו רואים בשתיקה זו פלא־נס, תופעה בלתי אנושית כמעט. אכן, הוא ידע לשתוק. “הוא היה גאון השתיקה” כתב עליו מבקר בעתון אחד. וחברו המבקר בעתון שני הגדירו מעין ילד פלא של השירה ואבי אבות חכמת השתיקה בספרותנו.

קראתי את הדברים האלה ואף שמעתי אותם בנאומי ההספד הראשונים, שנאמרו עליו, ולא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזני. האמנם יש גרעין של כובד־ראש בדיבורים הללו? קומץ השירים, שהיה, אמנם, בשעתו בשורה קלושה, מעין סומק בלחי הילד שנצבטה, הוא בזמננו ענין ארכאי לגמרי. פייטנים רבים שימשו מבשרים כמותו ואף עלו עליו לאין שיעור. לא נבדל מהם אלא בפרישתו ולא בדרישתו. יכול שאף שתיקתו של המחונן ראויה לתהות עליה ואף לעשותה למדרש ולגלות בה כוונות. במה דברים אמורים שהיא דממה שלפני הסער או שלאחריו. אבל מה פנים חייבים לגלות בשתיקה רבת־ממדים שכזו, שלא קדמה לה כלל סער?! נער אומר דברי זמר. ורק בשנות הכוח ניכר איש הכשרון אם כוחו ליצירה או לאו. האמנם כל הגיג או צפצוף, אפילו יש בהם קצת טעם וחן, הם בגדר בשורה? ומהיכן ההתפעלות הזאת מן השתיקה וחשק ההחשדה לגבי השפע. הוא היה אמן הריכוז וחכם הצמצום – מודיעים המעריכים כולם בפה אחד. ריכוז הוא מידה. אבל ריכוז במה? שמא ריכוז בזבוב כמוהו כריכוז בפיל?! כן, צמצום. אבל צמצום ממה? יש אולי גבורה בכיבוש מעיין גדול. אבל מה גבורה בכיבוש טיף־טיף. לא הפיזור מצד עצמו פסול ולא כל צמצום הוא לשבח.

לא מצאתי בפיוטיו את רוח השירה הדורכת בעוז. הם נראים מעין מלאכה מעודנת. אין בהם, כמדומה לי, אף אחד שהוא בחזקת שיר בין השירים, אלא כולם הם בגדר שירים מתוך שירים, הדי־שירים, בבואות של פיוטים, קשרי־זכירות של דימויים וסמלים, שהיו מתהלכים בראשית המאה הזאת בכתביהם של מורגנשטרן, גאורגה, ורלן, רילקה, מאלרמה ואחרים, היינו, מסוג השירים שמצד אחד קשה מאד, ומצד שני קל ביותר, לחקותם ולעשות כמתכונתם. אף הביטוי שלהם חיוור ומרופרף. רמזיהם מפוקפקים – יתכן שהם רומזים כלפי מה שהוא נוסף על עצמם, ויתכן שאינם מסוגלים אפילו להפקיע, מחמת חוסר כיסוי נפשי, את עצמם. הסמלים נראים לי שרוולים ריקים. הצמצום בביטוי בא לא מתוך נשימה חזקה, אלא משום נשימה קצרה. אפשר אולי לתת צידוק לצורה זו, שיש בה יותר קצרנות מקיצור ויותר קטענות מצמצום, כשהיא משמשת לאמן משכן־קבע לכל החיים לצקת לתוכה את כל הסערות, התשוקות והחזיונות של אישיותו היוצרת. על כרחנו אנו אומרים: מכיוון שפלוני נצמד אל צורה מקוטעת זו ונשתקע בה, מכלל שמצא בה מקור־חיים לעצמו. אמן, שבית־חייו חופף על בית היוצר שלו, כופה עלינו הודיה בנאמנותו לעצמו. הכמות נהפכת לאיכות וכוח ההתמד מעיד על אש תמיד שבלב. אולם א. ב. י. לא התמיד, אף לא המשיך. הוא לא הכניס כלל את אישיותו במלואה לתוך צורה זו, לא בנה את בית חייו בבתי־שיריו. הציץ ו… פרש. כתב קצרות ושתק ארוכות. ובכן, מה? מה מקום יש כאן להתפעלות, שאחזה את כל המפריזים בשבחו, ומתוך שבחו באו לידי גנותם של רבים אחרים? תוהה אני: אם תוכם כברם. ואם תוכם כברם – הרי שהפליאה גדולה ביותר. אין הם יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, אלא פשוט טועים, היינו, כולם יחדיו טועים; ואולי אחד או שניים טעו ורבים נאחזו בטעות זו ונפלו לתוך הפח – אם כך ואם כך מופלא הוא חזיון זה, שאפשר לכנותו בשם טעות מידבקת על משקל מחלה מידבקת, המצוי כל כך בעולם היצירה. הרי טעות זו חוזרת מפעם לפעם כגלגל וצוררת בתוכה רבים, ואפילו הנבונים שבבני אדם נתפסים לה בהשפעת האפנה. טעות זו היכן מקורה: בצרות העין או בקוצר המשיג, בחולשת השכל או בעיוורון הנפש?! אכן, טעות רבים היא חצי צרות־עין.

יש אומרים: אין מקשין על הספדים. אחרי מיטתו של אמן או חוקר מותר להפריז הרבה. השקר הוא החסד של אמת, שהחיים גומלים למתים, כשם שזריקת משפטי־ביטול ואי־כבוד לנותרים בחיים היא חלק מן הכבוד האחרון שחולקים לנפטר. אולם רואה אני, שמאמרי ההערכה שנתפרסמו עד עכשיו, היינו, עד יום השבעה, על א. ב. י. הם רק ראשית תבואתה של הבקורת, ואף הם כבר עברו אף את גבולות המותר בשבחי המתים. ההמשך בוא יבוא. לעת עתה השיגרה חוזרת על עצמה בלי הרף: צמצום, ריכוז, תמצית, איילת השחר של שירתנו החדשה. לא כי מופת ההגשמה, כולו חידוש. מקור לאמתו. והרי הדיבורים אינם הולמים אף בחלקם את המציאות. הוא לא היה חידוש, משום שלא היה מקור מעיקרו, אלא כולו תרגום. הוא הלך בעקבות אבות רבים. התעלמות זו מן המקורות, שא. ב. י. הושפע מהם, נובעת גם כן מתוך שאט־נפשם של המבקרים למקורי האמתי. ומה גם שמצאו הפעם בקעה נאה להתגדר בה: למדוד כובע מגלה טמירין לראש סופר שלא כתב ומשורר שלא שר. ובינתים הכובע תפוס בידם ואי אפשר לחבשו לראשו של מי, שהכובע הולמו יותר. הנטיה להפריז על מעלתם של הלקויים בעקרות על חשבון בעלי השפע, היא מסימני ההיכר של הבקורת העצלנית, שתרבות ישראל החדשה נתברכה בה בשפע. על מעין המתגבר צריך לטרוח הרבה, כדי למדוד את כמותו ולעמוד על איכותו. כוס קטנה אפשר להרים על נקלה ולהצהיר עליה שהיא כוס ישועות. ובכן, ברור: עוד ירונן וירועע על הפייטן השתקן. המשך יבוא. סופרים אחרים כתבו – ומה הרבותא? אבל הנה אחד ששתק כמעט כל ימיו. וכאן מקום להרים על נס את התרומה שלו ולומר שכולה סולת. בהזדמנות זו אפשר גם לרמוז, שפואימות גדולות של אחרים הם זבובים, ואילו הגבישים הקטנים של א. ב. י. הם פילים, פלאי־פילים ופלאי־פלאים.

 

ס"ו. תשובה אל המקור ותשובת המקור    🔗

רוח הוא באנוש. רוח הוא באומה. אילו היה כל אדם חי ופועל לפי רוחו לא היו מרובים כל כך העניים ברוח והעשירים בבלבול־מוח. אולם כל אחד שקוע בהתבוללות ומהלך על הרוב נגד רוח עצמו, ויש סוטה מדרכו הישרה עד שנעשה תועה־לבב. דומה, העמים עלולים לטעות ולזנות אחרי הבל יותר מן היחידים. כיוון שעם סוטה מדרכו ומתכחש לאורך ימים למקור מחצבתו הוא נעשה אובד־דרך ואובד נפשו. סופו עובר ובטל מן העולם.

כתריס בפני התמוטטות היחיד יש להעמיד את מסורת הדורות, נחלת האבות, כיבוד אבות ושאיפה להבנת העבר. מי ייצב גבולות לרוח העם לבל תתרחק ממקורה עד לקצה האבדן? כלל אינו פרט. ואם כי יש רק נשמה אחת לעם ואין שניה לו, נודה בכל זאת, כי בבואותיה של הנשמה האחת מרובות והן משתקפות בצלמים שונים בתקופות שונות או גם באישים ובחלקי האומה השונים. ומניין נדע איזה צלם הוא הנכון? חוש אומר לנו, שיש אב־צלם. חוט השני, העובר ברקמת הדורות. נשמת העם היא גן נעול. אבל בכל דור יש שומרים על המפתחות לגן הנעול. כשם שמצויים בכל דור אישים מעטים שנפלו בחלקם ההישגים העליונים של אמנות הצליל, הדיבור והנוף, כך יש מנין קטן של יודעי נשמות, המבינים לרוח האומה בשעה זאת להיכן יש לכוונה, מה מלים לומר לה ומה סמי־רפוי דרושים להחלימה. אין היא אלא חזרת הגוף בתשובה אל עצמו. המחלה היא סטיה. הגוף שנחלש אינו מסוגל עוד להתגונן בפני המקרים הרעים והפגעים שמבחוץ. הוא נלכד לתוך החיצוניים. הרפואה גואלת אותו משלטון החיצוניים, מעניקה לו כוח ועצמה ע"י שמחזירתו לעצמיותו להיות תקיף העומד על שלו. אם יש משמע לצמד המלים הנדוש אנשי־הרוח המקורית, היונקים ממקור האומה, שומרי המפתחות לגן הנעול.

אף רוח האומה אינה מפלסת את דרכה תמיד במישרים וללא סטיות. סובב הולך רוח העם ואל מקומו הוא שב, או נטל עליו לשוב. השומרים מצווים על עירנות מתמדת להחזיר את הרוח התועה בתשובה אל עצמו. אף השומרים יתעו לעתים. כל קו ישר הוא סיכום של תעיות וגישושים בעקלתון. וכלום היתה בזמן מן הזמנים אישיות סגולה ומושלמת שלא נפלו בחלקה נפתולים? יש אישים שרוח האומה מלוותם גם בתעתועיהם ונפתוליהם ולכל מקום שהם גולים השכינה גולה עמהם. אף סטיותיהם הן בגדר גלוייה של העמיות הלאומית. לא עליהם מוטלת חובת התשובה אל המקור, אלא המקור עצמו כביכול מצווה לשוב אליהם.

אחד־העם, מ. י. ברדיצ’בסקי וא. ד. גורדון משמשים בדורות האחרונים דוגמה לבחירי הלאום העברי ולנאמני בית היוצר של עמם. אף הם יצאו לרעות בשדות זרים, אבל לא על מנת להשתפק בילדי נכרים, אלא בשביל להרחיב את נחלת עמם. כל זמורת־זר שהביאו עמם נהפכה לנטע נעמן עברי. אפילו כשהלכו למרחוק ללקוט ניצוצות מן החיצוניים לא דעך הניצוץ הישראלי הקדמון שבלבם. הם לא היו מימיהם בעלי־תשובה הואיל ולא פרשו כל עיקר. לכל מקום שבאו נדד עמהם המקור. באישים אלה עשה המקור תשובה.

 

ס"ז. ארגון האמנים    🔗

כל ארגון ערוך ומתוקן לפי קו הממוצע של חבריו. המורה בכיתה מכוון את תלמידו לפי כוח הקליטה הממוצע של רוב מנין תלמידיו. ארגון אמנים וסופרים הוא נושא אחד בשני הפכים. כל אמן במסתרי נפשו חושב את עצמו למעלה מבינוני. התלמידים הטובים בכיתה מפסידים זמן בהקשבה הכפויה עליהם, כי הם תופסים ענין אף בלי הסברה יתירה. ארגון־אמנים עשוי לכל היותר להגן על העניניים המקצועים של חבריו. אולם הוא מקפח בהכרח את המעולים שבהם. ארגון מתנהל על ידי הצבעות הידים. יד היא יד. אפילו יד כהה, יד קלקלנית וחבלנית, המוציאה סנדלי־אמנות ונובלות־ספרות, מכריעה בהצבעה. בארגון מדברות הידים ושותקות המוזות. אחד המחונן ואחד שפרי־רוחו אינם מעלים אלא מורידים, הם חברים. אפילו מי שאין לו ערוגה משלו מהווה יחידה. אמנם, דרך כלל מעמידים בראש הארגון של אמנים וסופרים אנשי־שם, שאף כשרונם סייע בידם להתקבל על הציבור, אבל דבר זה אינו כלל, ומכל מקום לא כלל גדול. ואין מעמידים בראש הארגון אישים, שמלבד שמם המהלך לפניהם הם גם אנשי־צורה ונקיי דעת, יוצאי־דופן כאלה שמוטים לקרן זוית. מגיעים על פי רוב להנהלת האגודה אנשי־שם ובעלי־כשרון, המחוננים גם בחוש מעשי ובכושר ההסתגלות ואף בסבר־פנים מאיר ולאו דווקא באור האמת. דומה מלכות הרוח לעולם העשיה מכל הבחינות. מה שם כוח אף כאן כוח; מה שם שיאים כאן שיאים; מה שם תארים וכיבודים אף כאן כך. מה שם עניים ועשירים, היינו הבדלי מעמדות, אף כאן כך. לא נבדלו אלא, שבעולם העשיה הענייה מחניפים לעשירים. ואילו בקרית הסופרים והאמנים העשירים מחניפים לעניים, כי הלויתנים הגדולים בעולם הרוח זקוקים לאישור הקטנים ולהסכמת דעת קהלם. לכן הגדולים מפרכסים את הקטנים. אמנים גדולים דרך כלל מעתירים שבחים ומרבים עידוד לבני־אומנותם פחותי הערך, כדי שלא יכשלו בפליטת־פה של שבח ועידוד לחבריהם שהם גם כן בעלי שיעור־קומה. גדולים נכוים זה מחופתו של זה. כלל גדול, ראית אמן חביב הקהל, רצוי לרוב חבריו, נערץ על הכל, בדוק אחריו שמא בעל תכסיסים הוא, ומלבד שהוא אמן בחסד עליון הנהו גם מדינאי רב־תככים. לא שמא אלא כמעט ודאי הוא. אין מחסור בסופרים מדינאים, אנשי־שם וברוכי־כשרון, המסכימים למשוך בעול ההנהגה בועדים לארגונים של סופרים ואמנים. עדיין לא נתבטל שום ארגון משום חסרון יושב־ראש רב־מוניטון.

ארגון אמנים וסופרים סורו רע משתי בחינות. על ידי שהוא מזמן לפונדק אחד בעלי כשרונות לאמתם ובעלי כשרונות מפוקפקים ואף פגומים ומוקצים מחמת מיאוס, הוא נותן הכשר לנמושות ומטשטש את הטובים. אף גורם לרשת של תככים וכזבים וליצירת יחסים מקצועיים וידידות מקצועיית כביכול, שאין בהם כל זיקה לערכים אמתיים. כל יזמה לטובת הספרות והאמנות מסתלפת על ידי השקידה לשמירה על היחסים החבריים. אין זו אלא צרה למחצה, כשהיזמה מתעכבת על ידי כך. צרה שלימה כשהיא מוצאת אל הפועל באופן מקולקל. הקלקול הכרחי הוא. עתון האגודה, ירחון האגודה, הוצאת ספרים של האגודה, תערוכה שלה, מסיבות שלה, חגיגות היובלות וכלל הנשפים שלה, כפופים לחוקיה של מדיניות הכזבים. אי אפשר כלל בלי צביעות וגניבת הדעת. יש מצדיקים הכל בנימוק, שהעולם ממילא עומד על הגזילה, כלומר, מצדיקים את הגזילה בגזל ובצידוק הזה מוסיפים כוח לגזל. וכך נועצים בך מבט של תמיהה הפקחים שבאמנים־מדינאים ואומרים: מה לך מתבדל וקורא תגר? כזהו העולם. אין עולם אחר. אף אמנים וסופרים בשר ודם הם. אבל אם כך למה סופרים ואמנים מכריזים בכל הכינוסים שאנשי־רוח הם? יגידו מפורש: בני־בשר אנחנו. וכלום יש דמיון בין עולם הרוח לעולם המעשה לגבי הגניבה במשקלות? בעולם המעשה המשקלות כבדים ואי אפשר לגנוב מהם אלא כפי כבדם. כלום הגניבה במשקל הרוקח ובמאזני האבנים היקרות יש לה דמיון של הגניבה במשקלות של חטים, תפוחי אדמה וירקות? טעות במשקל הלחם הפסדה אינה גדול, אלא היא טעות החוזרת. אולם טעות בסמי־רפואה עלולה לגרום מות. אי אפשר כלל לדון גזירה שוה בין הגניבה בשווקים לגניבת הדעת בתחום החכמה והאמנות. אבל על כל המשגות והמדוחים חוסה חופת הארגון. ארגון של סופרים ואמנים אינו נראה אף בעיני הבריות מן השוק כאגודה מקצועית בלבד. הוא נעשה מעין נכס האומה. אין הוא פורש את טליתו על הגופים בלבד; הוא פורש את מצודתו גם על הנשמות ונעשה דחליל מקודש. פוסק הלכות, מחלק פרסים, מקים מצבות, מארגן ימי־זכרון ויובלות. הוא תובע מרות – וכל מי שאינו עונה אמן על פסקי־דינו נמצא מחוץ למחנה. הארגון חותר בעצם מציאותו תחת קיומו של איש הרוח.

 

ס"ח. נקודות    🔗

החכמה שוחרת מעמקים, אבל לא ניתנו המעמקים ללינה בהם, אלא לסיור בלבד. אגודת חיי אדם נוסדה על פני השטח העליון. וכשם שאין זו מידה לעקור את השרשים הטמונים במעבה האדמה ולכוונם כלפי מעלה, כך אין זו חכמה להפוך את המידה ולהוריד כלפי המעמקים את הצמרת הממריאה אל על.

אדם יסודו מעפר – הוא רק חלק מן האמת. כלום רק יסוד אחד, והוא עפר, יש בו? כך סופו לעפר אינו אלא אמת חלקית. לא כל אדם ישוב אל העפר.

ראית חכם, הנובר תמיד במעמקים, הרשות בידך להרהר אחריו שמא אין לו טביעות עין והכשרת החושים להבחין במה שמתרחש על פני השטח. וכלום אין רוב בנין החיים נעשה למעלה במישורים הפתוחים?

אין החכם אלא אמודאי היורד למצולות לדלות פנינים. אך כלום האמודאי אוכל, ישן, חי, בתוך המצולות?

תסביך אדיפוס שרוי בגנזי הנפש – נניח כך. אבל כלום אין אהבת בנים להורים בנגלה? להתכחש לנגלה הזה מתוך הסתמכות על איזה ספק־תסביך המפעפע בצנעה, הוא סילוף המציאות. מדע המעמקים נעשה סילוף מנקודה זו ואילך, שבה הוא נעשה עיקש ועקשן.

כבודו של הנסתר במקומו המסותר מונח. אבל תנאי להרגשת מסתורין אי ההתכחשות לגלוי ועומד ולהישגי השכל.

רבים באים להערצת המסתורין לא מאהבה לנסתר, כי אם מתוך שנאת הנגלה.

לא די לרחם על העניים. צריך לרחם גם על העשירים, השוקעים במדמנת התענוגות וטובעים בבוץ הזהב. מי שאין בלבו טיפה של רחמים גם על החזקים המסכנים, היינו, על האדם בכלל, הנתון לפגעים בכל התנאים, ספק אם הוא מסוגל לגלגל בלב שלם את רחמיו על החלשים והמדוכאים.

דרושה בינה יתירה לתאר את היצרים ולעוררם להיטהרות, מבלי להחרידם מרבצם ולהוציאם לתרבות רעה.

פלוני הנואם אינו מפיק מפיו מרגליות חכמה; הוא מושך מפיו סרטים צבעוניים או פניני־זכוכית, המצופים ברק השוא של התרגשות מעושה והתפעלות מעצמת קולו ומחיתוך־דיבורו הרהוט. אולם כיוון שהוא זורק את מיני הסדקית הזולים שלו, הנוצצים כיהלומים, בתנופה נאדרה, אל תוך הקהל רב הראשים הנלהב והסוער, שעיניו מתיזות שביבי אמת, אורים של צמאון־דעת והתרגשות כנה, אף הוא, הנואם, נפעם ומתרגש באמת מן ההתלהבות הכללית. מעכשיו פניני הזכוכית הגולשים בשטף־דיבורו, שבתחילת התהוותם היו עקרים ומחוסרי־חיות, סופגים בדרך מרוצתם אל הקהל את האור החוזר מן הצורות המאירות של הקהל, את ברק העינים הנוצצות לקראתו באש אמת, את להט הפנים המשולהבות והחיות השוקקת של הלבבות ההולמים בעוז. פניני הזכוכית מבהיקים מעכשיו בברק נכון, חי, לוהב, והם נעשים אבנים יקרות ממש. זה כוחם של האור החוזר ושל ההתלהבות החוזרת לתת חיים בפגרים מתים. השקר האישי נעשה אמת ציבורית; ההתלהבות המעושה בתחום הפרט נהפכת לאש לוהטת ברשות הרבים. ההתעוררות הראשונה הפגומה חולפת ובאה במקומה התעוררות שניה מתוקנת. תחילה דפק הנואם רק בקולו; כיוון שנתלווה אליו הדופק העז של הלבבות, נעשה הנואם קול דופק של האמת. הדפיקה הקיבוצית היא שמקיימת את דופק האמת.

יש בדבר זה משום עידוד ומשום הבעתה כאחד.

עידוד: אף על פי כן אין שליטה גמורה לשקר בדברים שבין היחיד לציבור ובין הרואה לצאנו. רוצה היחיד לגנוב דעת הקהל, בא הלב הציבורי ומתקן מה שהוא קלקל בספירה. אפילו הרואה תועה בשוגג או מתעה במזיד, עדיין יש תקוה מן הצאן, שתחזיר אותו למוטב ותהפוך את הבל השקר שבפיו לשיקוי של אמת.

הבעתה: אימה יש, שמא מתוך כך שאנו רואים לפעמים, כי השקר הסוביקטיבי מסוגל להיעשות אמת אוביקטיבית, הרי יתכן שאמת אוביקטיבית תתגלגל לשקר אוביקטיבי, כגון שמטיף מוסר ודובר אמת מקדים את זמנו ומופיע שלא בעתו. ומה בכך שהוא משמיע גדולות ונצורות? באין אזנים קשובות לו הם נהפכים לדברי בדים. קול קורא במדבר עלול להיעשות קול השקר.

“שלח לחמך על פני המים” נאמר להוגה הדעות ולסופר. הדברן והנואם שולח את מימיו על פני הלחם.

 

ס"ט. אבי העמים    🔗

מי שופך את רוחו על ציבור גדול של משכילים וחלוצים בישראל ומי משקה עדרי נעורינו? לא משה בן עמרם בתורתו ולא משה בן מיימון בחכמתו, לא ישעיהו בחזונו ולא ירמיהו בלהט יגונו, לא דוד בן ישי בגבורותיו וזמירותיו ולא ר' יוחנן בן זכאי בצדקתו וענוותנותו, לא ר' שלמה בן גבירול בשירותיו ולא שלמה מולכו בחלומותיו, לא ברוך מאמשטרדם בזוך מוסרו ולא ברוך ממגנצה בעוז קנאתו לכבוד עמו המחולל, לא ר' ישראל בעל שם טוב בחסידותו ולא כלל ישראל בהוד בדידותו בקרב קהל הגויים, לא יוסף חיים הנאבק לקדושת האדם, לא חיים נחמן פייטן תקומת ישראל, לא אחד־העם המורה לאמת, לא דוד פרישמן המחנך לחן ולא אהרן דוד, אשר נשא את משאו על עם ואדם ביקר סגולתם וישרם. לא הם ולא כל אשר ממקור ישראל הנהו. אף לא קהל הדורות מישראל, גוי מפוזר בעמים, גוי מקדשי השם, גוי קהילות צאן קדושים, גוי נשחט ורוקד ומנעים זמירות בתורה ובתפילה, גוי עתים לפיד לגויים יוצא ומאיר, ורובי העתים עמוד־אש לעצמו בכלל גוויותיו עולה ונשרף על טפיו ויונקיו, גוי־חזיון אין על עפר משלו, אשר הקים מקרבו צדיקים, גבורים וגאונים, טהורים וקדושים, שלא נמצאו כמניינם בשום אומה ולשון, גוי אשר לא השתחווה לצלם, לא לצלמא דדהבא, לא לצלמא דגבורתא, אף לא לצלמא דחכמתא. לא הוא המורה והמחנך. ומי האיש למוצא פיו ייחלו רבים, משכילים וחלוצים בישראל. מבארו ישתו עדרי נעורים? הלא הוא אחד נכרי, רחוק, זר ברוחו, מוזר בשיחו, לא תואר לו ולא חן, שפתו עלגים, מעשהו עמקי־תחבולות, הגיונו הפכפך, מוסרו כחומר ביד היוצר, לא נשמע מפיו דיבור חותמו לב. הוא, צלם אפל, אליו ישתחוּו, אותו יעבדו, מפיו יקבלו גזירות כמפי הגבורה העליונה בכל דת ודין, בשכל ומדע, בכל דבר חכמה, צדק ומשפט. הוא מקבציאל הדעת והמדעים, מכלל המצפון, הצדק והיושר, לו נתכנו העלילות ונגלו האמתות. הוא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. הוא אדון המקום וממנו כל מראה־מקום, על פיו יורו, ידונו,יפסקו הלכה בתורת גוי ואדם, על פיו יחתכו קיום וחדלון להמוני עמים, על פיו יאמרו גם לעם מוצאם אתה כשר לחיים או דינך לקבר. אל מוצא פיו ייחלו, כי הוא אדונם. רוצח מיליונים המכונה אבי העמים. בשעפים מחזונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים, פחד קראני ורעדה. נורא הדבר ומי יכילנו.

 

ס"ט¹. השראה    🔗

השראה. ההשראה והיצירה באות על הרוב בסמיכות, משל ההשראה היא מתנת חלקם שליחידי־סגולה בלבד, המחוננים ברוח השיר ובכשרון לעשות בכל מלאכת מחשבת. אבל ניתנה ההשראה אף למי, שלא נתברך בכוח היוצר. יש אצל כל אחד רגע כהרף־עין, שבו הוא זוכה להארה עליונה ומשיג את המופלא ממנו. מעין בשורה פוקדת אותו: יש זה שאיננו. לאיש דבר יגונב, כדבר אליפז התימני ב“איוב” ד', אם בשעפים מחזיונות לילה, בתוך שאנו והמונו של הכרך, בין למראה שקיעת החמה בשיפולי האופק ובין למראה חיוך של תינוק. רוח על פניו יחלוף, רוח בדומה למגע מוחשי, הגשמה כביכול של מה שאינו בגדר תפיסה. הרוח נושאת עצבות תהומית, או מבקעת מעין של שמחה זורמת לאפסי מרחקים. הרוח דוברת. קול לה. לא כי בת־קול. אין זו רוח רחוקה, קרובה עד למאד. ממך ובך.

תוהה אדם על הפלא. נקרע מלפניו מסך. האני נעשה רחב כפתחו של עולם וישותו משתפכת למרחקים. יש התנוצצות נראית לו בעליל כמו גץ ניתז מתחת לפטיש, נזרק לתוך נשמתו ניצוץ מאין־סוף. לרגע ישמע קול זמר, קול בכוח. זמרת הארץ עולה באזניו. אכן, זו היא השראה. גץ מן הנצח. אין־סוף נגע בו בגחלת משלהבתו הגדולה. נצטמצם כביכול הוד מוראו הנצח בתוך דק אחד. הגדול לאין סוף נשתכן בתוך הקטן לאין שיעור. נתאווה הבורא לדור בתחתונים.

וכשם שיש זינוק של ניצוץ מן הנצח הגדול לתוך פרוסת זמן, כך עתים הנצח משרה את עצמו על פרוטה שבמקום. אין־סוף בהדר־זיוו זורח באגל־טל, באישון שבעין, בחיוך המפזז על השפתים, בהעויה נלבבת. בעננה קטנה ככף איש. המרחב מתרכז בנקודה זוטה.

ההשראה היא נשיקת הנצח לחלוף. גל משיק גל, יד לוחצת יד. כל מקום שגופים נוגעים זה בזה ושרויים זה בתוך זה אוצלות הנשמות נשיקות זו לזו. כיוון שאנו נכנסים לספירת הניגון מיד הננו טובלים בים הנשיקות. רוח גדולה שורה עלינו ומבקעת לפנינו ים אין סוף של הנשיקות. הנגינה מכה גלים ברוחנו ומעוררת בנו כוחות חדשים. על כנפי הניגון הננו ממריאים לראיון חדש עם ישותנו, מגלים פנים חדשות בעצמנו, משל לא הכרנו את האני האמתי עד עכשיו. אמנם, במוצאי הניגון שוב נגוז מאתנו האני של מעלה, שוכחים את האורח הנלבב, שנשתכן בתוכנו, שוכחים את האני העליון לשעות, לימים, לשבועות ולחדשים, ומוצאים אותו לרגעים. אבל בתוך אותם הרגעים, שבהם מתגלית אלינו שכינת עצמנו, הננו שורים בתוך ספירת המעמקים של אישיותנו. ב“רגע המוסיקלי” של שוברט מאזינה הנפש למשך הנצח. האזנה זו היא האמת על עצמנו.

בהשראה אנו זוכים לגילוי השכינה של האני הנאצל. יש ב“אני” זה מטעם עולם הבא, כי אף הוא, האני העליון, מופיע ובא על מנת להסתתר. ולפי שכל אחד יש לו האני של מעלה, לכן כל אחד מזומן לחיי עולם הבא. לא ניתנה ההשראה לאמנים וליוצרים בלבד.

 

ע. לא־שקרן    🔗

– טוען אתה שהנני שקרן. אין לך שקר גדול מזה. אני שקרן? אני שהכל מכירים בי, כי מלת אמת אינה יוצאת מפי? מכיוון שכך אין איש נותן דעתו על מה שאני מדבר. נמצא, איני מרמה איש ואין איש מרומה על ידי. לכל היותר שומעים אותי אומר כך וכך ובאים מתוך זה למסקנה, שהיפוכו של הדבר נכון ושהמעשה המסופר בפי לא היה כלל, ואם היה, יש להעמידו ראשו למטה ורגליו למעלה. בסיכומו של דבר, אני מביא לבריות תועלת ידועה בדבורים שלי ומשמש להם מורה דרך, אם כי בכיוון מהופך. מה שאין כן אתה, שהנך מוחזק אצל רבים דובר אמת כביכול, חס וחלילה לך להוציא מן הפה מלה בלתי שקולה או מוּנח אי־מדוייק כל־צרכו… ולא עוד אלא הנך נראה מן המהדרין שבמהדרין, החוששים להכּשל אף בצל סטיה מן האמת… ואם נכונה השערתי, שאינך אלא מאחז עיניים וגונב דעת ורק מעמיד פנים כאילו כל מלה שלך זהב, הרי אתה השקרן הגדול והנורא… גדל השקרנים שבדור… כל שומר נפשו ירחק ממך.

אמרתי לו:

– אין בדעתי להוציא מלבך דעה זו אם היא נקבעה בך משום מה ואתה משמיע אותה לפי שהנך משוכנע בה ולא פולטה סתם מן הפה, כמנהגם של אלה, הרואים את האמת כחובה מיוחדת. אבל אולי תואיל בטובך לפרש לי נוהג שלך ליתן חופש ללשון מבלי להתאים את מוצא הפּה אל המציאות, אם אין זה שקר הרי מה זה? ומה טיבו של זה שכמותך?

קולו התרומם על הנחשול החוגג:

– ברצון אמלא את בקשתך. טיבו של זה שכמותי! פשוט מאד. אני הנני בלבלן, פּטפּטן, בעל לשון ארוכה, שומע חפשי בבית הספר של העובדות, איש הדורך בנתיבו ופורץ גדר… עף על כנפי דמיונו… אולי קצת בדאי. בדאי – כן! אבל שקרן? חס וחלילה. אתה הנך השקרן. שקרן שלא קם כמוהו.

 

ע"א. מכתב על הירח    🔗

קבלתי אגרת מאת ידיד־נעורים ובה כתוב בין היתר:

"זה כמה חדשים – ואליבא דאמת זה כמה שנים – שאני נמלך בדעתי אם לפקוד אותך במכתבי זה. מי יודע, מהרהר אני, אם תתן דעתך על רע ישן־נושן ואם הנך זוכרו עוד. הן שנים מפרידות בינינו. כמה… שנים? חושש אני לפרוש במנינן. כימי דור שלם לא נפגשנו. נערים היינו בעזבך את עיר מולדתנו, בה בלינו את ילדותנו. יחד רחצנו את בשרנו במי הנחל הזך, יחד התהלכנו בערבים כחולמים, למדנו, שאפנו. הבטנו לירח ועל נתיבות הכוכבים התחקינו. העולם היה הדור נאה. לכאורה זה העולם של זמננו, אבל עולם מחיה נפשות! למה אזכור נשכחות? והם כל כך רחוקים, כאילו מעבר ליובלות רבים. ואתה, ידידי, מאד רחקת ממני: בזמן ובמקום, ואולי בכל. מאז שעזבת את הפינה הנידחת שלנו והפלגת לעולם הרחוק עלית בסולם, יקירי. שנות חיים עברו עליך ברוב ענין בעבודה פוריה. משאר אני כמה איתן אתה ברוחך ומה ינעם לך בהשקיפך לאחור ובתתך חשבון לנפשך כמה זרעת וכמה קצרת. ואני זה שהייתי כפי שעזבתני, אלא ששערי המעט, שריד הקרחת שלי, התחיל להלבין. קרתני, מקטני־אדם. קדימה לא צעדתי ומאומה לא פעלתי בחיי הדלים להציב לי שם וזכר. אשה נשאתי ועמה ראיתי חיים שקטים. ילדים גדלתי, בנים טובים ונעימים, עובדים חרוצים, מרויחים את פּת לחמם הכשר, אינם רודפים אחרי הנשר בשמים ובגדולות לא יתהלכו, בחלומות לא ישתעשעו. זהו דור כזה, דור של אנשי מעשה. ואילו אני, טפש בא בימים, בגיל עמידה, עודני שוגה בהזיות, כבימים ההם, לא יימחו מעל לבי, כאשר היינו שנינו צעירים רודמים, מהלכים בשדרות הגנים שבסביבות עירנו ומשלחים את נפשותנו על גלי הכיסופים. זוכר אתה כיצד היינו תולים עינינו לירח ולכוכבים, לירח במיוחד. הוא היה אהוב לבנו. אנו הסתכלנו בהדר דיוקנו והיינו מגלים בו צורות מקסימות ללא שיעור. פּני משה, פני יהושע, פני כל גדולי עמנו ואבות העולם ואף את כל הרם והנאצל שבקרבנו. ירח יקר הולך! – ים של מתיקות שפע מן המליצה העברית הנחמדה הזאת, שהקסימתנו לא פחות ממראה הירח עצמו.

ידידי ורעי, אודה ואבוש, אם יש להתבייש בכך: אהבתי שמורה עד היום למלכה לבנה. הן נוסף לצורות הרבות והשונות, שנחזוּ לי בה אז, נחקקה גם דמות דיוקנך בה ומדי אביט אליה אראה פניך מתהלכים עמי גם כעת, אראה את צלמך השופע גיל ואף כאב מתוק צובט את הנשמה. אראך כמו חי ונפשי תשתפך עלי בגעגועים. וזאת לך לדעת, חבר נעורי, אני בסתר אעשה זאת. כמתגנב אצא החוצה לשאוף רוח צח. ובלבי אדמה: אצא לקראת כלת השמים. חדשה נעשתה בארץ – מה אעשה חביבי, ובכתבי אליך נדחקות לקצה קולמוסי כל המליצות היפות והמעודנות, אשר בהן השתעשענו בימי נעורינו. מה טובו הניבים הנאוים האלה, כמה מתקו לחכי עד היום. האין אתה סבור, חביבי, כי עוול גדול נעשה למליצות המחיות ההן, שהכל מגנים אותן משום־מה בזמננו כלהג ורעוּ רוח. והלא הן השביעונו בשעתן רוב נעימות ושמחות! – ובכן, חדשה נעשתה בארץ. כל מה שיש בו ריח של כיסופים והמית נפש בטל ומבוטל ואף פסול ומלוגלג בעיני הכל. אף הירח נעשה אסימון. ואם יבוא מי להביע בפני חבריו את התפעלותו מזיו יקרתו של זה לא יהא אלא מן המתמיהין: ואם לא יביטו עליו בשאט נפש גלוי ינודו לו בסתר. בני־הדור החדש גזרו על ההצצה בלבנה ועל השגיון בחלומות. אתם לשעבר, אומרים הם, הייתם מבלי עולם. מה גניחות? מה לבטים? מה תכלית בהרהורי לב ובהגיגים רגשיים, שאינם מוציאים מאומה אל הפועל? כך אומרים הם. ויותר ממה שמבטאים בפה הם מביעים בהעוית לעג. חס מלהזכיר ולספר בימים מקדם. השקוע בזכרונות מחבק עננים ומנשק צללים – פתגם זה וכיוצא בו שגורים בפיהם. הפרחח שבבני, והוא בן ט“ז, שאלני פעם דרך הלצה: אבא, הכבר התנשקת עם יום אתמול? חלילה שבני אינם נוהגים בי כבוד. אדרבה. אבל טפה של לעג, הצרורה בתוך גלולה של כיבוד אב, מחלחלת בשיחם. ידידי ורעי, הומה בי לבי לימים שחלפו. כלום הם היו רק ימים? הם היו אנחנו. בתוכם קפולים פרצופינו הילדותיים, שאיפותינו הנעלות, הגיונותינו התמימים וחלומותינו. הה, חלומותינו. מה מתוק מן החלומות? כל המתוק עובר, הכל עובר כצל. עברנו נגוז כעב. ואף אנו עצמנו נגוזים והולכים. וקשה מזה: הננו מזקינים. מלבינים מכאן וּמשחירים מכאן. ובסך הכל: תל־עולם! הננו משכלים את כל היקר בנו. הפורפריה נושרת והולכת מעל שכמינו הכפופים תחת משא עברנו. רק הירח במרומים אינו מזקין. הוא נשתמר בזיו עלומיו. פּרח צח. לא נשתנה מראהו ולא פג זיוו. אהה, לבי, ככל שהוא הולך ומזקין, כן הוא, הטפש, הולך שבי אחרי מלכת המרומים. בסתר אנהר אליה. בצנעה אצעד לקראתה לשחר את פניה ולחפש בין קפולי אדרתה את שביבי נעורינו. ניצוצות אדלה מן הירח. אליו אדבר. לא אאזין. אולם בשבע עינים אתבונן מסביבי שלא יראוני בני או מי מקרובי או חס וחלילה אפילו רעיתי בחיים. היא האשה, המסתגלת בכל לילדי הזמן, עשתה יד אחת אף בענין זה עם הפּרחחים שלי. בעצה אחת היא עמהם וכמוהם תלעג לי השוגה בחלומות. במיוחד תיסרני על תאות סתר שבי לירח. אי לך, זקן שכמותך, תסיח לי בליבוב־פּה, שעודך משקר עינים לכפה שבמרומים. לשעבר, כשהיית צעיר, הלם אותך דבר זה… כעת הלא ייצחקו לך… תן לבני הדור החדש לעסוק בשטויות… ואילו אתה, אדם מיושב, בגיל העמידה… כזאת וכזאת תדבר אלי. חצים שנונים תשלח אל לבי… וכך, ידידי, גנב נעשיתי על סף זקנתי. גונב הנני פרוסות לבנה מבני ביתי. ולא זו בלבד. אלא שאף השורות האלו, שהנני רושם למענך באגרתי, גנובות עמי. במידה שקרובי עוינים את מעשי ההזיה שלי, המכוונים כלפי האור הזולף ממרומים, בה במידה, ועוד קשה מזו, ישימו בי עין לגלגנית כשיראוני כפוף על גליון הנייר. אותה שעה הפּרחח המחוצף שלי, המבטא תמיד בלשון מה שהם חורשים בלבם, טופח על גבי קרחתי וקורץ עין ליתר בני החבריא, אומר בלשון עוקצנית: “אבא כותב!” נוסח אחר בפי אשתי בשעת גלוי לב: כשאתה כפוף על גליון נייר, אילו ראית עצמך בעיני אותה שעה… הריך נראה כמין כלי שבור. ובכלל מה הכתיבה הזאת לך? אתה שופך את לבך, בעלי!” אומרת היא במרירות. בושתי לפניך. פתחתי במכתבי זה בשביל להנעים לך ולי במחרוזת זכרונות, לשלוח אליך צרור קרני ילדותנו, קרנים זכות, נושאות שלום ושלוה, כקרני הירח אז, כקרני הירח בימינו וכקרנים אשר תזרחנה כל עוד שמים עלי ארץ, וגמרתי בקינים הגה והי ובשליחת לשון רעה על הנפשות היקרות אשר לי… לא נתכוונתי להרע, יקירי, ולא להתאונן חלילה על מר גורלי, חיי טובים כפי ערכי אני, האדם הקטן, טובים ביותר. ואיני קובל חלילה על גורלי… רק את אשר עם לבי ברגעי הגעגועים, התוקפים אותי לפרקים, בקשתי להסיח. התבין לרוחי, רעי מאז אתה שההשגחה הנחתך במסילות תבל רחוקות ורחבות, אשר הענקת לא רק ירח אלא גם שמש לראשך: שמש העבודה הפוריה והיוצרת?

לא אוכל להמשיך. עינים עלי… הפּרחחים שלי הגיחו ובאו אל שולחני. המזיקים הנחמדים האלה. אני אוהב אותם ואת לעגם.

 

ע"ב. לפנים מן הקלעים של חיי הסופרים    🔗

כל פעם שהני מסתכל בהווי של סופרים, היינו ביחסי הגומלין שביניהם, המשתקפים יפה־יפה במדור הבקורת, משרד האוצר של הספרות, הטובע את הערכין המתהלכים בתחומיה, מתגברים בי הפקפוקים, אם התואר אנשי־רוח הולם את ציבור הסופרים ואת ציבור האמנים בכללו, ואם קיים יסוד כל שהוא לדעה המקובלת, שהספרות והאמנות הן שער לעולם האצילות. למעשה הספרות והאמנות הן שווקים לתוצרת. קיימים מסתמא בכל דור סופרים בודדים ואמנים יחידי־סגולה, נזירי־העולם, המתכוונים רק לשם שמים, אבל אין ספרות ואין אמנות כדבר שבקדושה או שבאצילות. מתשעה קבין ספרות ואמנות היורדים לעולם בכל תקופה צ"ט חלקים מהם הם תורה לשם סחורה, ורק חלק אחד לשמה. ההמולה של הספרות והאמנות לא מן החלק הזה באה, מרבית המוצגים בחלונות הראווה שלהן לא משלו הם, כל המשא והמתן העיוני והעניני המנסר בעולמו לא בגללה הוא.

סחורה מן הדין שתהיה חריפה, שהקופצים מרובים עליה ככל האפשר. ואין קופצים על תוצרת של אמן אלא אם כן אם הוא עצמו קופץ בראש, או יש גורמים המקפיצים אותו ואת הבריות לקרוא לפניו גדול גדול. אמנם, במקרים יוצאים מן הכלל הטוב בא על הערכתו. אבל על הרוב המכריע אין זה כך. הטוב שמוט לקרן זוית, נבלע לתוך הרעש של הקלקול, ואין לו שיור אלא אותו נתח קטן מפוקפק של הנצח, שכל מקופח מתנחם בו.

סבורים בטעות, שהעדית שבאמנות ובספרות צריכה לעמוד על נפשה רק בפני הזיבורית התופסת את השוק. פשיטא שהקל והקלוקל ידם על העליונה, כי הם שווים לכל נפש. הם לא רק מובנים לכל. אף מכוונים כלפי אותן הנטיות המגושמות, המפרנסות את היצרים הנקלים, הטבועים גם בלב אניני הדעת. הכל עלולים לרדת לתוך טיט היון של הכיעור היצריי, אבל רק מעטים מסוגלים ליהנות מזיו היופי המעודן, שאין בו רקק התאוות. רבים מן המשכילים והמלומדים, בתוכם אנשי־שם, מתפארים בלהיטותם אחרי הקריאה בספרות הבלשית וברומנים הזולים, כדי להינפש מעמל־יומם הקשה במקצועותיהם הרציניים; משל קלות הראש רפואה, וכובד הראש מחלה. אולם לא רק אמנות הבידור דוחקת את האמנות. אף בתחומי האמנות הנאותה יש התחרות במידה שאינה מצויה בשום שדה־פעולה אחר. כל השווקים הם חזית, שמצויות בה עונות קצרות לפחות של שביתת־נשק; שוק האמנות הוא שדה־קטל, שאין מניחים בו כלל את הנשק מן הידים. אם אדם לאדם זאב, אמן לאמן אריה טורף. אין שני אמנים מסוגלים לישב בכפיפה אחת, אלא דרך ארעי ובתנאי, ששניהם מדמים להפיק טובת הנאה מן הצוותא. ידידות אמתית בין שני אמנים שווים זה לזה במעלתם היא מן הדברים הנדירים ביותר.

אמנים נוהגים בדומה למלכים. כל אחד יש לו “חצר” כל שהיא, נושא־כלים או קבוצת משמשים, הקושרים לו עיטורים, מחברים עליו פרקי־שבח, מכבדים ומרביצים לפניו, עושים לו פרסומת. ומי שאין לו להקת משמשים משלו, יהיה גדול כבודליר או כמחברו של “מובי דיק”, נסתחפה שדהו. הוא שרוי בצל ומצפה לנס התגלותו על ידי איזה ידיד אלמוני בדורו או לעתיד לבוא, כגון בלייק, הופקינס, מלויל ואחרים.

אין צורך להביא ראיות מדברי ימי הסופרים והאמנים שבספרי התולדות, כגון שטובי הציירים נפחו את נפשותיהם מרעב ושאפילו בעל־מוחין כגיתה לא נהג מידת הרחמים בהלדרין המוזנח, גורל הסופרים. שאינם משווקים את עצמם, אם מחמת אצילות ואם מתוך עצלנות ורשלנות, ידוע למדי. נהירים לי השבילים שבהם רבים הגיעו לפרסום. באתי בחברת שלושה דורות סופרים, מי שהיו מורי ורבותי, מי שהיו בני־גילי ולא חברי, ומי שהם דור בא, שאין ביניהם אף אחד שלמד ממני דבר־מה או שעשה כמה צעדים לפחות במחיצתי. ראיתי כיצד הדברים נעשים. שדה הספרות הוא שדה־קרב. לא כל דאלים בכשרונו גובר, אלא כל דאלים בתחבולותיו, אם כי אמונה בי, שסוף האמת לנצח. כלל גדול: אני ספרות שכנתי ערמה. יכול אני אומר שהספרות היא חמשים אחוז כשרון וחמשים אחוז, אם לא למעלה מזה, חכמה מדינית, הסגולה לעשות ידידים, יתר על כן, הסגולה להסתגל אל התנאים והאנשים, להיות עניו ושפל־רוח לפי הצורך, גא ומתייהר בשעת הכושר. עיקר הכל הכושר לשווק את עצמו.

אם נביא אף מקצת הסגולות והתחבולות הדרושות לבצר מקום אין אנו מספיקים. תמה אני שלא נמצא עד היום אחד חרוץ לחבר ספר מיוחד על פרטי האומנות של הפרסומת העצמית כדרך שחברו ספרים על אמנות ההתעשרות ועל הכושר לאריכות ימים. אבל כלל הוא: אין סופר קונה שם אלא בכוח מנין ידידים, הסוללים את הדרך לפניו, כדרך שאשה יפה פוחתת כבודה בלכתה ברחוב בלי בן־לוי ושושבין, כך עלוב מראהו של סופר המשוטט לבדו בחצרות הספרות. גם הכשרון הוא אוצר יקר. אבל הכשרון עושה רק מחצה או אף פחות ממחצה. כשרון בלי הכשרון לעשות את הכשרון קרדום לחפור בו אינו ולא כלום. כשרון בלי הכושר להתהלך עם הבריות, עם עדת המבקרים, עם המול"ים, עם העורכים, עם החברים למקצוע, בלי החוש המדיני הנכון על יסוד כך ותן, לא די שאינו ברכה, אף עלול לשמש מקור אכזבות ועינויים. כשרון בלי פקחות מעשית ובינה יתירה לצמצם לפי הצורך את כלי קיבולו של המצפון, הוא פגע רע.

כשם שאין אדמו“ר בלי גבאי, ראש אב בית דין בלי שמש ו”קאבס", הדופק לפניו במטהו לפרסום הופעתו, כך אין אמן בלי מבקר וכרוז, מעין יהושע של משה. משה אינו נכנס לארץ הבחירה, יהושע מכניס. בלי יהושע אין קהל ידידים ולא עדת חסידים. ומה ערך לכשרון ולחכמה בלי פרסומת? כלום אין מספיק חכמה וכשרון בהיכל כל הדורות, שישגיחו בכל פלוני הבא והמודיע “אני שלמה”? שמא תאמר העולם היה שמם לפניו וכל הדורות ציפו לזה שיבוא? אבל דברים אלו בערך אומר המבקר והכרוז על פלוני האמן ידידו. שמא תאמר: אצילות אין במלכות זו, אבל צדק, שויון וטוהר המידות יש כאן. ואולי מן הדין לומר שכך הוא הדבר, ומכל מקום אין זו מן המידה, ובאמת לא נהוג, להביע בגלוי דעה הפוכה מזו, משום אל תגידו בגת. אבל האמת מצווה עלי להגיד בגת. אין כאן שויון אנושי. הכל בנוי על החלוקה לראשונים במעלה ולבעלי דרגה שניה ושלישית, לסופרי המופת ולסופרים סתם, ליושבים בכותל המזרח ולשכנגדם. כל המדרשים והמחקרים במסכת ספרות מכוונים לשמור על הגבולין, שלא יהי חס ושלום ערבוב התחומים בין הלויתנים והקטנים מהם. הללו גדולים והללו קטנים – הוא כלל גדול בעולם האמנות. לא שיש נשמות כאלו וכאלו – ואין נשמות ניתנות למדידה. לא שיש ניצוצות משלהבת אין־סוף, וכל הניצוצות בטלים במציאות השלהבת. במסכת אמנות אין ביטול היש. יש רק יש. מסכת כשרון היא מסכת כלים. ואנו שופטים בעיקר לפי הכלים ולא לפי האורות, שופטים בחומר הדין.

שוק האמנות הוא שוק האכזריות. בו כל האמצעים כשרים. התחרות בין כהני הבמות ו“הכוכבים” פרועה ביותר ואף גלויה מאד. סופרים מצניעים במקצת. הם פועלים בעיקר לפנים מן הקלעים. הסופרים הם הפקחים שבאמנים, היודעים יותר מבעלי המקצועות האחרים להחביא את הקנוניות מתחת למעטה של עיון והלכה כביכול. יש להם תמיד באמתחתם מן המוכן נימוקים אידיולוגיים, והם נחלקים לזרמים ולאסכולות. אולם רוב זרמים ואסכולות הם מוסדות לעזרה הדדית. סוף כל זרם פילוג. מלכתחילה לא בא האיחוד אלא בשביל לעשות יחד מהלך מסויים בדרך אל הפומבון. זרמים ואסכולות הם מסגרות זמניות בתקופות מסויימות. העיקר הם הארגונים הכיתתיים, האישיים לגמרי, העוברים הרבה יותר בין פסי בתי הקפה, מערכות העתונים, והוצאות הספרים מאשר בין תלמי העיון. הסיסמה היא: כשרון רק לאנשי־שלומי. רצה לומר, אני מודה רק במי שמודה בי.

יתכן שהקהל הרחב אינו מרגיש בדבר, ויתכן שאף הוא מרגיש בזאת אלא שאינו מבחין כמה מרובים משוא הפנים ועיוות הדין. פלאה היא שאין רבים מבחינים בזאת. ופשיטא שאין מבחינים גם בתחומי ספרות ישראל, שחוג האנשים הפועל בה מצומצם וצפוף. זה שנים לעשרות כותב המשמש בשני כתרים, משורר ומבקר, הערכות על חבריו הסופרים, ואף הם אינם מקפחים את חלקו חס ושלום, ברכה והערכה לוקחים, ברכה והערכה משיבים. חוץ ממנין קטן יוצאים מן הכלל, שאינם מושכים בעת מבקרים, כל הסופרים כותבים זה על זה, קושרים עיטורים זה לזה, מייבלים זה את זה ומחלקים פרסים זה לזה. ואלה שאינם קובעים את שבחיהם בדפוס אומרים אותם בעל פה במסיבות חגיגיות ושאינן חגיגיות ובאגרות־ידידות. הרבה דרכים לגנוב לבבות – והאמת נעדרת. לא די לומר שהאמת נעדרת. חובה לומר: השקר נוכח, הוא מחלחל בכל הערכה ובכל בקורת. הוא צורם את האזנים גם בכך, שפלוני המבקר, שגמר את ההלל על חברו במסה נרחבת בעמוד הספרותי של העתון בגליון הבקר, אינו נמנע כלל בשיחה אחרי הצהרים להביע באזניך דעה הפוכה לגמרי על אותו חבר. על השאלה: אבל לא כך הבעת דעתך בעתון של היום… הרי כתבת… באה התשובה: כן, כתבתי. כותבים. מוכרחים לכתוב. פירושו של דבר: סדר העולם.

בשום שדה־פעולה אין האמת כל כך מחולקת עם סדר העולם, כבתחום הספרות והאמנות. הואיל ובשום שדה־פעולה אין נהוגה תחרות אכזרית כבשוק הספרות והאמנות.

הנני כותב זאת בפנקסי הפרטי, שלא על מנת לפרסם לאלתר, ואולי שלא על מנת לפרסם כלל. אבל חובה לומר: סופר אינו מסוגל לכתוב דברים לא לשם פרסום. מרבית האגרות של סופרים ואמנים, המתפרסמים לאחר מותם, נכתבו מלכתחילה לפרהסיה, ולכן הן חסרות על הרוב חום נפשי אמתי, חום של רשות היחיד. אמנים תקועים בתוך הפומביות, אין הם מסוגלים כלל לקפוץ מתוכה. אמנים חיים ברחוב. אין לי זכות להוציא את עצמי מן הכלל. הרי גם אני עומד כל ימי, ואפילו כשהנני שופך את נפשי, ברשות הרבים. סוף גם הדברים האלה להתפרסם בדפוס. לבי נוקפני שמא יש בפרסומם משום חילול השם, אדיר חפצי לצעוק את האמת לתוך כל האזנים. רואה אני הרס יסודות היופי הנפשי והמוסר האנושי בהיכל הספרות, שמבואותיו ומוצאיו ידועים לי, חורבן בית המקדש. חורבן זה גורר אחריו הרס ומפולת בכל הערכין האנושיים. האמנות חולת סרטן. נשרפת נשמתה היתירה – ואין צועק הצילו. אדרבה, רואים באודם החולני סימני בריאות. האמנות היא חולה אנושה ומלווים אותה לקברה לא רק בפרחים, כי אם גם בפרסים… פרסים, פרסים. העולם מלא פרסים, בינלאומיים ולאומיים, כל עיר וכל כפר מנצחים על פרס משלהם – והגויעה היא גויעה.

לכשיתפרסמו הדברים האלה יאמרו רבים מבני־אומנותי: זו היא רכילות! אחרים: הגזמה! ובוודאי הקנאה מדברת מתוך גרונו. יאמרו. אבל אין זו אלא קלות־דעת להעלות על מגלה סוד גלוי, שהוא הולך רכיל או בעל־קנאה צר־עין. המודיע ברבים מה שהכל יודעים, אלא שאינם מרגישים, או מעמידים פנים שאינם מרגישים, כלום חוטא הוא?. דבר שהכל יודעים אותו, אפילו הכל מתעלמים ממנו בשוגג או במזיד, מפעפע בין כך וכך במוחות ועושה הרס בנשמות. אין טעם לכסות על דמה הטהור השפוך של האמנות. יש זמנים שאין להשגיח כלל במה יגידו ובלמה יאמרו הבריות, אני כאן על הדפים האלה מדבר בפני מי שכולנו חייבים לתת לפניו דין וחשבון.

אפשר לגלגל כל פגם וחסרון במעלה יתירה ולומר: עד שאתה דורש כיבודי הגומלים שבין הסופרים לגנאי, ראויים הם לדרשם לשבח מטעם אהבת הבריות וחיזוק החברה שבהם. ושוב: מניין לך, שאין הם נאה אוהבים זה את זה, כפי שהם נאה משבחים זה את זה? כלום בוחן מחשבות הנך? ומה שפלוני הסופר שבח את חברו בעתון והטיח בו את ביטולו בבית הקפה, גם כן אינו ראיה. יש מצבי־רוח שונים. אין להקיש מדברים שבכתב לדברים שבעל פה. ומה שאתה טוען שהם משבחים איש את חברו, כדי לעורר זה בזה אהבה, שמא היפוכו של דבר נכון, כי מתוך שהם אוהבים זה את זה באמת מפרכסים זה את זה. כן, יודע אני, כי השטן מגייס לא רק רשימות של בקורת ורצנזיות של שלמונים, כי אם גם נימוקים מוסריים וחברותיים. יש לו לגיון של עורכי דין להצדיק את מעשיו. אף על פי כן יבואו כל עורכי דינו של השטן ממזרח וממערב – אני בשלי: האמנות והספרות נפלו בפח השטן.

 

ע"ג. נקודות    🔗

א. הקושיה והתירוץ    🔗

יש שואלים קושיה על שום שאין להם כל תירוץ, ויש שואלים קושיה על שום כך דווקא שיש להם תירוץ. אדרבה, לעולם אינם שואלים אלא אם כן יש להם תירוץ מונח בקופסה. אחרים שואלים קושיה על מנת שלא יהיה להם כל תירוץ. וכשיש קושיה, הבאה על תירוצה, הם מרגישים עצמם לא־נוח, עלובים מאד, ואף מדוכאים. התירוץ פוגע בהם כמעין עלבון אישי. והם מקשים קושיה חמורה: היתכן? קושיה שיש תירוץ עליה?

ב. נחמה ומזל    🔗

נחמה פורתא לנו, שהילדים אכזריים יותר מן המבוגרים. מכלל שיש באמת התפתחות. השכל מזכך. כנראה, את הרגשות ומרכך במקצת את המידות. מזל הוא שהילדים רצונם לחבל גדול מיכלתם. מכלל שהיכולת מרסנת מעט, ובמידה שיגדל כושר ההרס תקטן תאוות ההרס.

ג. חלום הברז    🔗

בחלומי: מן הברז הפתוח, השכוּח מאדם, ניגרים טפּין בחשכת הליל. אף נפשי הדווּייה שכוחת־אל, תטפטף כדם אגלי נהי ויליל.

 

ע"ד. זעם האושר    🔗

רבים אומרים במתק התפעלות: אי, אי, מיתוס. ואני אומר: וי, וי, מיתוס. המיתוס מחרידני. בין מיתוס שיסודו בתור הזהב שעבר, בהיות אלים מהלכים על האדמה ככבשים וכל האנשים פורחים למרומים כשרפים; ובין מיתוס התומך את יתדו בחזון אחרית הימים, המנבא לנו גזע־אדם חדש, שיש לו ריצה מהירה כאחשתרנים אל האושר. רק לא ריצה מהירה כאחשתרנים אל האושר. רק לא אושר. כל פעם שאני שומע בשורת האושר נשמתי כמעט פורחת מתוכי. עוד שנים־שלושה נצחונות של מלאך אושר ואבדנו חלילה. למה לנו אושר? מי יתן ונוכל לחיות קצת חיים טובים, מהוגנים. אל נתפלל לאושר, כי אם לחיים של כבוד, הרבה סבל ויגונים וחרדות, ובלבד שתהיה בהם גם טיפת נחת, שתים־שלוש טיפות של נחת לרפואה, ודי בכך. איזה אדם יש לו כוח להיות מאושר? אפילו אלהים מסתמא אינו מאושר. וראיה לדבר, כתוב: וירא אלהים כי טוב; ולא וירא אלהים כי אושר. אילו הוא במרומים מאושר באמת, כלום היה עולמנו עולה לפניו במחשבתו בששת ימי בראשית? אמר לך אדם, בוא וראה, הבאתי לך מנת אושר, אפילו מנה זו יש לה טיפת־צבעונין תאוה לעינים, ברח, ידידי, מאותו נדבן, ברח והיחבא עד יעבור זעם האושר.

 

ע"ה. קול דופק בי    🔗

קול דופק בי תמיד: קום ועשה, שב אל שולחן הכתיבה, אשר למענו נוצרת, והרק את כל געש־לבך והגיון־רוחך, בטא את תחלואי האני ויגון האדם, אנקת הגבר ובכי האשה ויללת נשמת כל חי. אל דמי לך. ספר מה חדל האדם, מה דל ומזוהם הנהו, אף מה גדול ונשגב לעתות בגבורה. צלח וצלול לעמקי נפשך וראה מה נלוזה היא. או אז תוכל לישא די על כל ארחות בני־אנוש. כי נפשך קשורה בנפש כל היש. ספר, ספר את תעלוליך ומדוחיך, צפוני רגשותיך, רבות המחשבות אשר בלבך, פלאי יצריך. כל דרך עוצב ורוח שמחה בך, כל חלום, חזיון, שגיון אף שגעון, הפוקדים אותך בשנתך בלילות ובהקיץ בימים, אל תעלים דבר. דרוך עוז ודבר אמת, רק אמת, על כל מקריך, גלה, גלה את שפוני כיסופיך, רשום בכתב נאמן את הברקים הפולחים את מחשבתך והרעמים המהממים אותך. דבר היטב ומאומה אל תכחד, בשפה ברורה דבר, לטוש כל משפט, לטוש, לטוש. פזר ערפל בהגיגיך למען ירוץ הקורא בהם, עבוד, עבוד בפרך, הזדרז ופעל, חיש־חיש עשה במלאכתך, שמא תמות ולא תגיד אף את המחצית או המחצית מן המחצית. אויה, טוען אני בנהמת־רוחי, איך אעשה זאת? ואימתי אבטא מקצת מן ההומה וגועש בי? הכי כוח אבנים כוחי? לא אספיק, לא אספיק למלט אף שמינית שבשמינית ממשא הגיוני ורגשי. לא אספיק להעתיק אפילו חלק מכתבי היד, שנערמו במגרותי, קל וחומר להעתיק את הטיוטות שבנפשי וליתן דמות לכל מה שעלה לפני במחשבתי עד היום. אויה, בי כבשן. אני סמבטיון. אם מאה ועשרים שנה אחיה אצא מן העולם בטרם עת. ואפילו אעבוד עוד ימים ושנים בפרך לא אספיק, לא אספיק. אף הפחד שמא לא אספיק אוכל הרבה ממרצי ומלשדי. קול דופק בי תמיד: מה לך עצל נרדם? קום והתעשת. עשה לבית־נפשך. עשה. עשה זאת וזאת. הנה נושא המצווח אליך ואומר דרשני, והנה נושא. והנה עוד ועוד. עיין פה. חטוף ועיין שם. דין ודברים לך עם כל החכמים שקדמו לך, טענה ומענה בפיך על כל ענין תחת השמש, שב והעלה על הנייר את הגיגיך, רשום בראשי־פרקים לפחות. מה רבים הדברים באוצר החיים ובאוצר הספרים המצפים למשפטך; מה רבו האישים, חסידים או אנשי־מעשה, קדושים או גבורים, אשר חדו לך את חידתם לחפש לה פתרונים. הכי לא יעברך מפעם לפעם חשק עז וסוער לשפוך אור על פלאי־חזיונות ולהסביר בטוב טעם ודעת סוגיות נפתלות? אויה. ענינים לאין שיעור עומדים על סף מוחי בתור. אצבעות רוחי מרצדות כסוסים אבירים על גבי המנענעים של מחשבתי. לבי דופק, דופק, עולם ומלואו דופק עלי: חיש, חיש, לבל תחמיץ את שעת הכושר שלך. כל זמן שהנשמה בקרבך פעל, פעל שמא לא תספיק אפילו את המעט, שמא תמות או תחלה, תהיה גולה מביתך ומשולחנך, דעתך תחלש, תשכח כל הגיון וחן־מליצה, מעיין רוחך ידלל, אצבעותיך על הנייר לא תיטופנה עוד מור עובר, תחיה בגוף, אבל תהיה עובר ובטל ברוחך, בר־מינן חי: חלילה תעבור עליך הכוס אשר עברה על הפייטן הלדרלין, אשר בלכתו פעם ביער פאריס חלשה עליו דעתו ונסתלקה ממנו שכינת הפיוט, אך לא ניטל ממנו הרגל הכתיבה, ולאחר כך היה שנים לעשרות מחבר פזמונים קלוקלים כאחד לבלר שטוף במלאכת הגרפומניה. הנה כי כן, אל תתרשל, כל עוד דעתך צלולה ורוחך ערה והכוח באצבעותיך למשוך בקולמוס. אויה, טוען אני, חזק הזרם והכלי חלש, אין כוח עוד באצבעות לדפוק על מכונת הכתיבה, לדפוק ימים, ימים. את הימים שלי הנני דופק… את הימים שלי… את סוסי הימים שלי הנני דופק. סוסי־ימי כורעים, רובצים וחסרי־אונים.

 

ע"ו. אורחים טורדנים    🔗

סופרים, המזדמנים למושב־רעים, דרך הטבע מגלגלים שיחה על העורכים, המו"לים ומבקרים, כלתה פרוטה זו מן הכיס, הם מסיחים עצמם על אורחים טורדנים, הדופקים על דלתותיהם וגוזלים מהם את זמנם, אורחים טרדנים הם מכת מדינת התהילה. כל מי שיצאו לו מוניטון באיזה תחום של פעולה, צייר, רופא גדול, עסקן ציבורי, מנהיג המונים, שחקן, סופר, נואם מצליח, מתחייב להיות מכניס אורחים. כיוון שעשה לו שם על פני חוץ, הריהו כאילו קבע את מושבו בחוץ, אלא אם כן הוא מקבל על עצמו ואף מקיים להיבדל מן הבריות לגמרי ולהתבודד בחדרי־חדרים. אולם החלטה זו אינה קלה כלל, כי היא מטילה בבעליה פגם של שנאת הבריות ואף שוללת ממנו אותו חלק־הכנסה של חכמת־חיים, שמקבלים ממקור המגע אי האמצעי עם אנשים. מכאן אותה זיקה מפולגת של האדם המהולל לקהל. אוי לסופר מיצר הסקרנות, המחייבו להיות מעורב עם הבריות ואוי לו מן היוצר שבו, המצווה עליו להיות כפות אל שולחן־כתיבתו ולחוס על כל שעה מזמנו. אבל אין ברירה. אומרים לו לסופר: כנוס אורחים או פטור את עצמך מכל מגע חי עם הבריות. ובדין אומרים לו כך. זהו הצד השני של מטבע הפרסום. אנשי השם כלום לא יצאו לכבוש לעצמם את כל העולם? אם כך עליהם לוותר על ד' אמות משלהם. הם שייכים כביכול לכלל, כלומר, לקהל מעריציהם, ולא לעצמם.

אורחים טרדנים לא די שגוזלים זמן, תובעים לעצמם גם הקשבה, ויותר מכך, ציות. לכאורה דופקים על דלתו של המהולל בשער בדחילו ורחימו ובאים לשלם לו מס שבחים ולקבל מפיו תורה או עצה, אך רבים באים ללמוד ונמצאים מלמדים. תחת לשאול עצה משיאים עצות לסופר כיצד לכתוב ועל מה לכתוב. אמנם, על הרוב הם קובלים שבניגוד לסופר, המחונן בלשון־לימודים ושפתו אתו, הם עניים בביטוי. אבל כנגד זה כמה עשירים הם בנושאים. תמהים הם על מר סופר, שאינו חש ואינו מרגיש כמה נושאים סוערים, בוערים ממש, משתפכים בחוצות – ולמה אין הוא מרים אותם? רצונו ירצו לפניו כמה מקרים מנסיונם, מעשים שהיו ממש. מבטיחים ומקיימים. הנה הם פותחים לספר. על הרוב דברים של מה בכך, שיחות בטלות, שאפשר אולי להאזין להן בשעות בטלות. אך האורח הטרדן מדייק לבוא דווקא בשעות עבודה, בעונת היום הבוערת. אף הוא טעמו ונימוקו עמו. חבל לו לכתת את רגליו ולדפוק על דלתו של האיש הנערץ ללא בטחון כמור שהנהו בביתו. ענין אחר בשעות הבקר, המיועדות לעבודה… אם כי יש אומרים, שסופרים עובדים דווקא בלילה. סופרים, בידוע, הם בעלי איפכא מסתברא ועולמם הפוך משל יתר הבריות. בני־תמותה פשוטה ישנים בלילה… ואילו סופרים הם צפרי לילה. יסלח מר סופר… שמא אני גוזל מזמנו? באתי רק ליהנות לרגע קטן מזיו פניו… לשמוע דיבור מפיו… להסיח קצת את הלב… אין חלקי עם הטורדנים. הנני ואלך… אך אין הוא עומד כלל ללכת. לאחר שמסיח עצמו, הוא מפליג לים העצות הטובות, חותך נתחים מן הזמן ואינו חומל. זהו צלם־דמותו של האורח הטורדן בשיחת סופרים.

איני יודע אם עלי להצטער על הדבר, או מן הדין לפייס את דעתי, שאיני שרוי באותה צרה של אורחים טורדנים. זה שנים אני חי בבדידות גמורה כמעט. זרים אינם דורשים לשכני. מכרים מוקירים את רגלם מביתי. בני־אומנותי אינם פוקדים אותי כלל בנוי. מה דבר זה בא ללמדני? שאין דעת חברי נוחה הימני? פשיטא. שדעת קהל מכרי עלי, שאיני נוח לבריות ורגש אהבת האדם זר לי – ניחא. מכל מקום אני נמצא נשכר. חלקי באותה המדה יקרה, המכונה זמן, רבת האיכות ומעטת הכמות, שההשגחה העליונה פוסקת לכל איש, הוא כולו שלי. באדר היקר הזה הנני מתעטף לעתים והוא שלם אצלי, ללא קרע וללא שבירה. אין ידים זרות מחבלות באדרתי. מה רב התענוג שעוברים לפעמים ימים, ימים לרוב, ואין לוחצים על כפתור פעמוני חוץ מן החלבן, הדוור ומוביל הנפט או עני מחזר על הפתחים. הללו אינם דורשים לי, אלא לדלתי; אינם פונים אלי אלא אל ידי או לכיסי; אינם באים למשמש בנשמתי אלא בכלי. רואה אני בדבר זה אות ההשגחה, שזמני ניתן לי לא כקנקן למלאותו סמים משכרים של חנופה והצלחה, לא כנרתיק נייר דק למלאותו טבק של קטורת, לא כארובה להפיח מבעדה עשן של דברים בטלים, כי אם כעריבה ללוש בה את בצק רגשי וכתנור לאפות בו את לחם הגיגי, ויהא זה לחם עוני, לחם צר לחם הקלוקל; אבל הוא לחמי, לחם הפנים שלי, לחם אולי לא לאכול, כי אין עליו קופצים הרבה, אבל לחם אשה לה'. על הלחם הזה לא יחיה אולי איש זולתי, אבל הוא חיי.

 

ע"ז. האורחים המוזרים שלי    🔗

חובה עלי לציין, שאף אני איני בן־חורין לגמרי מהכנסת אורחים. פטור בלא כלום אי אפשר. על הרוב דופקים על דלתותי אורחים מיוחדים במינם, אנשים בלתי־שפויים למחצה או לשליש, העומדים על סף הטירוף או המתקרבים והולכים אליו. הם באים להסיח את עצמם או להטיח כנגדי טענות וקובלנות. רבים מהם שבויים ברעיון־דיבוק ונושאים אימה טמירה בלבם. מהם שואלים אותי בענין איבוד לדעת להלכה, או משתפים אותי במפורש בהחלטת התאבדותם. אין נדיר כלל בא אלי בטענה, כי בפרק פלוני מספרי או במאמר פלוני, שפרסמתי בעתון, רמזתי על מקרה מחייו או גנבתי רעיון שלו וקראתי את שמי עליו. אתמול בא אחד עלי לא רק בטענותיו, כי אם גם באגרופיו, על שום שהעזתי להוקיע בכתבי סוד מחייו. מכאן אני למד, שדברים משלי מגיעים בכל זאת דרך צנורות שונים לאזני אנשים. אבל פליאה בעיני, שהדים חוזרים אלי על פי רוב רק מפי יוצאי־דופן תמהונים, שדעתם או רגשיהם נשתבשו עליהם. מפני מה נמשכים אלי קשי־לב ומרי־נפש, אנשים העומדים על הגבולין בין השפיון וההזיון? האין מכאן ראיה, שאני מסיח עצמי הרבה על הדברים העומדים על הגבולין. יוצאי־דופן קרובים לרוחי, ואני קרוב, כנראה, לאלה החותרים אל מה שמעבר לשיטה, מעבר לנוהג האנושי, מעבר לשכל הישר. מכאן אולי ראיה, שאיני מטייל בפרדס, אלא בקצות הפרדס וכל הליכות עולם המחשבה שלי הן הילוך אל הקצוות.

 

ע"ח. אימת השעמום    🔗

הלכתי על שפת הים ופגשתי חבר אחד. נתגלגלה השיחה בינינו על ספר פלוני. שאלתי את החבר מה דעתו על הספר. ענה ואמר לי תיכף ומיד: מהיכן יש לי דעה עליו? הרי זו חתיכת־שעמום מטילה אימה ממש. לא הגעתי בקריאה אפילו לכדי שליש הדפים.

כיוון שתליתי באיש מבט תמה ראה צורך לקרב את הענין אל שכלי והוסיף פסוק של אישוש למשפטו החרוץ.

– אגיד לך את האמת, אני מלכתחילה לא הייתי כלל פותח בקריאה, שכן מראש ניחשתי טיבו של עובר זה. אני, מבין אתה, יש לי חוש הריח מפותח כדבעי לגבי כל דבר שיש בו מן הכובד המייגע. אלא שנטלטל אלי מיודענו ר'. מכיר אתה טבעו של הלה. הוא עצמו חתיכת־שעמום ראויה להתכבד. היה מציקני בדברים ומפציר בי למען השם לעיין בספר. מובטח הוא, אמר לי, שאבוא על שכרי. על כרחי הוציא מפי הן־צדק למלא את בקשתו. וכי מה אין אדם עושה בשביל להיפטר מענשו של נדנדן? קראתי כמה שקראתי עד שפקעה סבלנותי.

משסיימנו פרשה זו עלתה בינינו פרשה אחרת לגלגל בה, כמנהגם של הבריות, שכל פעם שהמקרה מזמנם יחד והם נתקעים לתוך דו־שיח, ללא כל חשק לכאורה. שוב אין הם אדונים לניב שפתיהם, אלא הניבים אוחזים בהם ודוחפים אותם ומסבכים אותם זה בזה וכל השיחה נהפכת למעין פקעת שקשה להתיר אותה. פעמים אין הפיות עוד מגלגלים בשיחה, אלא הם עצמם מתגלגלים כאילו במדרון ואין ברוב דברים פודה ומציל. איני זוכר את השתלשלות הענינים בשיחתנו ההיא עד שהגענו לספר רוב שבחיו של הים, שמראותיו השתרעו לעינינו עד לאפסי מרחקים. וכאן נתרחש ממש נס, שכן בן־שיחי רטן לפתע:

– שמע, חביבי, הבה ונגיד שלום זה לזה, כיוון שכבר הגענו בשיחנו לשבחי הים ויפי נופיו. יודע אתה, הים הלזה… לדידי אין דבר של קהיון ושממון גדול ממנו. כיצד נאמר שם? זה הים גדול ורחב־ידים, כן, גדול ורחב וחד־גווני, לעיצומו של דבר מר ים הוא אפור כדבעי. אותי, למשל, הוא משעמם פשוטו כמשמעו. ואם תמצא לומר הרי הוא מדכאני בתכלית הפשטות. עיין ותראה שהים הגדול הוא מין דבר שאין בו חפץ ותופס בשטחו הרבה יבשת שאפשר היה להפיק ממנה תועלת. ותמה אני אם ראוי היה לו להיברא.

– הוי אומר, אתה קורא תגר על מעשה הרבונו של עולם ומהרהר על סדריו של מי שאמר והיה העולם – אמרתי בדרך הלצה להפיג קצת כובד הריטון והקטרוג.

בן־שיחי לא נתן לי אפילו שהות קלה להשלות את עצמי בבידוח דעתו, שכן הטיח לאלתר כנגדי דבור כבד־רוח:

– שמע, חביבי, דבר עמי על כל דבר שבעולם, אך על הרבונו של עולם אל תשיא את שיחתנו. כיוון שמגיעים לפרשת הרבונו של עולם מיד תוקפתני הרגשת־שעמום איומה ונוראה. מעלה אני בדעתי כמה בריות מששת ימי בראשית דשדשו בנושא האלוהי הזה, כמה לשונות גלגלו בו, כמה רבים פרשו אליי כפים, כמה רבים כרעו לפניו על ברכיהם, כמה וכמה הזכירו את שמו בצעקות ובפחדים, לדידי, אין לך נושא חוזר חלילה ללא קץ ותכלה כנושא השמימי הזה. הוא פשוט מכה כל לב בשממון, לא, זהו באמת השעמום לאין־סוף.

וכאן בא סוף שיחנו. נפרדנו בשלום ונפנינו כל אחד לדרך שכנגד לשל חברו. בצעדים מהירים הלכנו. ובלבי נקר רעיון, שיש בו כדי לחלחל תוגה קלה לתוך הלב.

– צא וראה, אמרתי שיש בני אדם שמלאי השעמום גדול עד כדי כך בלבם, שצלו הגדול והמאיים משתלשל ויוצא מלבם שלהם ומתפרש על הכל: על ספר, על אדם, על ים ויפה־נוף, אף על אלהים ואין־סוף.

 

ע"ט. חלום בלהות    🔗

שמעתי בשנתי שעט רגלים, אנשים, סוסים. המון מרכבות שקשקו. שריקת מגלבים החרישה אזני. ברור, רודפים אחרי מי שהוא. לפי דפיקות לבי והחלחלה שאחזתני נסתבר לי, כי רצים אחרי. עשיתי פשע נתעב. דומה, החזקתי חפץ לא שלי בידי הקמוצה, אולי בכיסי, ושמא בחביון ישותי, גנוז היטב שלא תהא לעין שליטה עליו. מתוך ההמולה העצומה התנפץ קול חרדות מפיות רבים, אף מתוך נחרת הסוסים: תפסו את הגנב.

פחדתי שאם איתפס יהיה אוי ואבוי לי וגמרתי אומר לבלי להיתפס ויהיה מה. אולם מתוך סקרנות תוכה רצוף תקוה עמומה להוציא לאור צדקי, פלטתי שאלה במרוצתי לחלל ורעיון סתר לחש לי. שאני זורק את שאלתי לתוך מוחות האנשים הסוסים, כל הבהמות והחיות: מה פשעי, מה גנבתי ושמתי בכיסי? וקול אל קול, אף קול מתוך קול, קולות לרוב, עונים ואומרים: את השמש גנבת, את קערת השמש ברקיע הורדת והחבאת אותה.

תמה הייתי: באיזה מקום־סתר אפשר להחביא את השמש? שעט הרגלים גובר והולך. ואני מקשיב מתוך השעט שצף קצף של חרונות כדכי מים אדירים. שואל אני: מה כוחי לעמוד מול משברי השטנה? רואה אני בעליל פרצופים, עוטי להבים, עינים לפידי־משטימה, אגרופים נעים, גופי־פלדה דרוכים, מצולה רותחת של משטימה עזה. משער אני שהשכלתי להיחלץ מכף רודפי ואיני יודע כיצד. נס נעשה לי כנראה וצמחו לי כנפים, ואולי המראתי אל על בכוח ההדף של הנחשולים העזים. אני מרחף בגובה מועט מעל לאדמה, מחובר בכל זאת לאדמה, מאזין לשוועה הבוקעת ועולה מתוכה. יודעני ששאגה היא עלי. תמה אני: מה עוון מצאו בי? אני גנב? כלום מה גנבתי? אילו ידעתי מה גנבתי, הייתי חוקק במצחי תו של קלון שיתפסוני ויקשרוני בשלשלאות. דבר־מה נפל בעולם, עוול איום ונורא התחולל. גנבו האורים והתומים, החושן והאיפוד, כתר של מלך, שרביט הצדק או שופר של משיח, אולי כנור יקר אשר על מיתריו יפרוט המשיח. נשתלחה יד בדבר שהוא תמצית הבריאה. הסוסים צוהלים בהמון סואן, פני הסוסים כפני כלבים ומתוך צהלתם נשמעת נביחה מחרידת־לב. פעמונים מצלצלים. שעטת הרודפים גוברת והולכת. רעש עצום: תפשו את הגנב! אני מבין, שהמפקד על כל מחנות הרודפים גמר אומר להשיג את הפושע, עוכר העולם, עכן הזמן הזה, ויהי מה. את כדור הארץ ינערו ככברה למצוא את הגנב. פסק דין זה שומע אני מתוך הנהמה העזה. סוסים דוהרים, מרכבות משקשקות, הלמות תופים; כלי נפץ.שוט ניחת על גבי. אימה אחזתני: הנה איתפש בכף. יד גרומה, ארוכה, משתלחת אלי. אצבעות שורטות את בשרי. אך פסיעה ביני ובין היד. פטיש מכה על לבי. פליאה שלא נתרסקתי עדיין. זכורני, לפני המכות ידעתי מהו הענין. וכעת פג מזכרוני. פרצופים נעווים שוצפים זעם ותאוות נקם נישאים לעומתי. באותיות אש קורא אני בחלל: גניבה! גניבה גדולה התחוללה. לבי דופק בחזקה. רעיון־פחדים מנקר במוחי: אני אמות משבץ הלב. אילו יכולתי להתחזק לרגע! – מנצנץ בי הרהור תקוה. יד חזקה תפסתני בגרוני ואני בתוכה כעוף ביד השוחט. אני עצמי ביצה, שקליפתה נבקעה ונשפך מתוכה כדור אדום בוער. זה לבי. זה כדור השמש. זכירה עמומה מתבהרת בי. שעט הרגלים הוא מאחורי ונהם לרוב דופק על תוף אזני: תפשו את הגנב. את שמשו של עולם גנב והחביא. נשחטתי והקאתי את השמש מתוך לבי, מהרהר אני בזחיחות הדעת. אף את לבי השלכתי מקרבי. החזרתי מה שלקחתי ושוב איני גנב. הסבל העצום שרבץ עלי ירד. נשמתי לרווחה. הקיצותי.

 

פ. כינוסים וטקסים    🔗

… שוב כינוס של מועדוני הפא"ן.

אפילו תערוכה של פרחים מייגעת את הנפש ומעציבה אותה ביותר. תערוכת נשים יפות לא כל שכן שאינה מתקבלת על הדעת. תערוכה של כשרונות מאוסה על אחת כמה וכמה. כל היפה יותר ביחידות מכוער יותר בצפיפות. כינס מועדוני הפאן הוא שוק של פרחים, יופי וכשרון, שאינו מעלה אלא מוריד, ממעט את דמות האמן ומציג לראוה את חוסר האונים של משפחת הסופרים לתקן כל שהוא בעולם העשיה, או אפילו לחמם מקצת את הנפשות במדורת החן והכשרון, הנדלקת בפומבי גדול. אי אפשר כלל להבין מה תיקנו הסופרים בכינוסיהם, שאין בהם כלום חוץ מטקסים ריקים, ברכות נבובות וקבלות־פנים קיקיוניות ליד שולחנות ערוכים. סופרים המדברים כמדינאים והמאזינים למליצות נבובות של מדינאים וראשי־עיריות עושים פלסתר את הרוח, שהם מבקשים לשמש באי־כוחה. הכינוסים נהפכו ל“פיקניקים”. יכול שיש ברכה גם ב“פיקניקים” לאנשים הרוצים בהם וניהנים מהם. אבל חילול השם הוא לקשטם באיצטלת הספרות. אולי יש מקום לעצרת סופרים על טהרת העיון בבעיות הספרות, ואולי גם לכך אין מקום. על רוח הקודש אין להתווכח, אף לא על הטעם. אי אפשר כלל לדיין בבעיות הסגנון, שהוא ענין אישי לגמרי. אין גם בן־סמך לפסוק מי ראוי להיתרגם לשפות זרות ומי לאו. מכל מקום “פיקניקים” נאה להם להיעשות בחיק הטבע; הולם אותם יפה־נוף ולא אולמות מלאים קהל צופים, חבר עתונאים ועדת צלמים. הענין נהפך למשחק. יש דורשים לשבח גם משחק. עד כאן במשחק גלוי, ללא העמדת פנים, ללא מסוה של עסקנות לקירוב הלבבות כביכול. שום משחק אינו מקרב, כשם שתחרויות האספורט אינן מקרבות, לבבות. יש בהטעמת המשחק כמכשיר להגברת האהבה בין הבריות ולהעמקת המגע ביניהם, משום שקר מוסכם אצל המוני ההדיוטות. אבל כלום גם הסופרים חייבים לשלם מס לשקר הזה?

קשה להבין: מה התכלית ומה המגמה לכינוסים? אין הם מוקיעים שום עוול בין־לאומי ואינם רשאים לנגוע בשום בעיה, הטורדת את האנושיות בזמננו. אין הם טורחים בצוותא לגלות מוצא כל שהוא מן המבוך הכללי. אוכלים בצוותא, מברכים זה את זה על הכוס, מצטלמים בחברותא, עושים טיולים בציבור. תועלת אין כאן, אבל קלקול יש: גניבת הדעת, העמדת־פנים, שיחות בטלות ולא בגילוי־לב. נעשים דברים גם לפנים מן הקלעים ומאחורי הפרגוד, מיקוחים וקנוניות, הכל כנהוג לאו דווקא בעולם האצילות. ובמה נבדלו אנשי הרוח מאנשי מעשה? בכך שהראשונים מחקים את האחרונים. ספק הוא: אם כל התופעות הנפסדות בעולם הרוח הרבו להשפיל את קרן הסופר במידה שפעלו ימות השוק של מועדוני הפא"ן.

אולי ראוי היה לכנס פעם עצרת סופרים בין־לאומית כדי להתוודות בפומבי גדול על כל פשעי הספרות ועל התקלות שנתגלגלו על ידי סופרי העולם מראשית המאה הזאת ועד ימינו, ואולי גם מראשית המאה הקודמת ועד ימינו. זה שנות דורות משמשת הספרות גן מטעים לפרחי הרע, בית־ועד לנפשות הרעות והטרופות, מסבאה לממכר סמים משכרים של תאוות. הספרות והסופרים חייבים קרבן חטאת, קרבן אשם, קרבן וידוי, קרבן בושה. והשכל מחייב כי בכינוסי קלובי הפא"ן צריך היה לקבוע לפחות שעת וידוי וחשבון הנפש, לזעוק זעקה ומרה: אוי לנו, המושכים בעט, שנתנו את ידנו, כלומר, קולמוסנו, לפושעים ולפשעים, לתיאור כל קלוקל ונפסד, להדלקת מדורות היצרים המזוהמים. ובמעל הזה היו לא רק קולמסי הלבלרים והכתבתנים, כי אם גם ידי הגדולים שבסופרים, שמנם וסלתם של סופרי הדורות. מדוסטויבסקי, בלזק, זולה, ואף מן הקודמים להם, ועד אחרוני המחברים, נארג שיר המעלות לא למאור שבאדם, כי אם לחלאת האדם. טבע בעל־מקצוע לאהוב את החומר הנתון לטיפולו. השקידה המרובה על נפשות פגומות – זו נעשתה על הרוב מטעמים של טובת־הנאה, כי קהל הקוראים אוהב מרקחת של יצרים רעים וחלקה חולה, שריחה הרע נודף, מעלה חן לפניו ומבדרתו, ואילו הטוב והבריא משעממים – כן, השקידה המרובה על נפשות פגומות ומרוכרכות, מטילה פגם בסופר ומערערת את יציבותו הנפשית. אין תימה שסופר בעל חוט השדרה, איש ההשקפות המוצקות והרצון המודע לעצמו, הוא חזיון נדיר ביותר. ומה פליאה שבשעת מבחן ותקופת־חירום כהני הספרות זונחים כל עמדת־קוממיות. הסופרים ברוסיה היו הראשונים, ומכל מקום לא האחרונים, לעזיבת דגל החירות האישית וחופש הביטוי. רק יחיד־סגולה נשמטו מעצמם לקרן־זוית. הם נשתתקו או הושתקו, הורעבו, הוגלו, נרצחו. אבל רבים יותר הסתגלו, השתלבו, הזדהו, הסגירו לא רק את עטיהם, גם את נשמותיהם בידי המדכאים. אך במידה לא פחותה מהם נצטרפו לפולחן הרודנות גם סופרי הארצות בנות חורין. הם באו מעצמם אל לוע הרודן, עפו כפרפרים אל האש, ורבים מהם נשרפו. לא היה כל יתרון לקהל הסופרים מקהל ההדיוטות מבחינת ראיית הנולדות והבנת ההוות. אדרבה, הם נפלו הרבה מן ההדיוטות מצד ההבחנה הישרה. ולא זו שאינם קוראים בלב שלם על חטא ואין בפיהם וידוי, אין להם גם בושה. מתקהלים ומצטלמים, הכל כאשתקד. לא למדו כלום ולא עשו שום חשבון בגלוי, כמה מהם עשו חשבון אך עם אחרים, לא עם עצמם. הם בסדר. על כל טעות חדשה מחברים ספר חדש.

 

פ"א. נעורים וזקנה    🔗

מה שפועל הנוער בחוצפה פועל הזקן בשקר. הנוער בורח מן החובות לתוך השעשועים והזקן לתוך המחלות הממשיות או המדומות, הבדויות או המוגזמות. הנוער משמיע את תירוציו להתחמקות לאחר המעשה, כשהוא נתבע לדין וחשבון. והזקן לפני המעשה, כדי שלא יצטרך לתת דין וחשבון. הנוער מעלה על תאוותיו שהן חלומות, והזקן יודע שחלומותיו הם תאוותיו. הנוער טוען לכסא הצדק ומתכוון לכסא הכבוד ולביצור מעמדו, והזקן תובע במפורש מתן כבוד לו ואומר שזהו הצדק. האדם לא חי בכדי: הוא קנה נסיון מעט.

 

פ"ב. אש בקמתי    🔗

אש בקמתי. אני קופץ מעל מיטתי. אסור לשכב. אסור להתבטל. אסור. שוט מכה על ראשי: קום ופעל, מהר וגאל. הצל מן הדליקה. נפשי, נפשי, בך גל רודף גל, גל מים הנצח. אין רגע בלא רצח. קול דמי ילדי־רוחי זועק אלי מקרבי. הכי חזון או שיר בי? לא כי הגיון־עולם ציר בי לכל מאויי. בראשים ברא אלהים את השמים ואת הארץ. אך לעיני טרם העולם נבנה, טרם הושתת על מכונו. אראהו והוא תוהו ולא סדרים. צירים ישאגו בי: אל בנה, אל בנה, החזק יתד לבל תמוט הארץ. אני עייף, אני עייף. עייף עולמך. הבורא. תן לעולם העייף כוח. תן אומץ ליד כהה זו, המחזיקה בקולמוס. אפס־כוח, אפס־כוח לצוד את כל פרפרי האש, אשר נשתלחו מרוח העולם אל רוחי. דרך רוחי עפים המה ואל הרחק ממני. לא אני חיק להם, כי אם הנצח. נפשי חולה באהבת הנצח. אל אש הנצח עפים הפרפרים. הה, אש בי. הסנה בוער, ולא הוא יאוכל, בלתי אם… אחוש לא יבשת תחת רגלי. ים גועש. אראה שיש שיש ואומר מים מים. המים הרבים לא יוכלו לכבות את האש. בוער, בוער. לי ניתן הצו להציל. אויה, ערפל עוטף את מוחי. כהן אני לאל עליון, מזכיר לשר הרוח. ברקים בי יעופו ורעמים יהממוני. קורא הדורות מראש ציוני להעלות על הגליון כל הגיג והגיג בי. נוע תנוע הארץ, ראשי עלי סחרחר, לבי הולם בחזקה. תבערה בי. חם. קר. ראשי על הכר. חובותי עלו למעלה ראש. חבתי לאבותי ולאבות־אבותי להביע אותם, אותי. בי קול הדם. קולותיהם והדם. דורות רבים יטענו בי טענה, כיסופיהם יתנו. מלבי יוציאו מלים. בי המיה רבה. הושענה! בי אנשים יבעיון בעיה. להם חבתי מענה. חובותי עלו למעלה ראש, לאל ולאנוש, לנוף ולאין־סוף. אני הנייר, אני הגויל, אני הקלף לצפורן החורתת את הכתב. לא לי המנוחה והמרגוע, הנצח אריה, הזמן – הלוע; הימים – מלתעותיו. קול, קול, קול, אשמע: כתבני! היטב אדע: אריה משווע. אם בקולו לא אשמע יטרפני. נאום האריה: פתח פה ודבר. לא שופט ולא דיין אתה, בלתי אם עד. ואם לא תגיד ונשאת את סבלך. מעל מטתך רד, רד. הכל הגד, ספר, כל שראית, ששמעת בעולם הזה המתנודד. נוע ינוע השולחן אשר לפני והקולמוס אשר בידי ירוץ אורח. יהי שם ה' מבורך. תבל, זרחי לקראתי אורך.

 

פ"ג. צפיפות    🔗

מרהיב מחזה המונים העוברים בסך ועצוב מראה המון, העומד או יושב צפוף. נאה התהלוכה כי היא מסיעה קהל לקראת משא־נפש משותף. מסיעה בכלל, עוקרת בפועל ובסמל כל פרט מנקודת הקפּאון ומעלה בלב הצופה זכר החרות, שלעולם יש עמה שמחה. אולם הישיבה או העמידה בצפיפות מעוררת רגש דכאון. אין בהן נהירה לקראת דבר־מה. אין הגופים מתקדמים כי אם דשים על מקום אחד. מתכתשים זה בזה, נכנסים זה לתחומי זה וכל אחד גורם ביזוי לחברו.

אין הדעת סובלת צפיפות גופים אלא לשם מטרה נאצלה: לתפלה בצבור, לשירה בצבור, או לתלמוד־תורה, כפי המטבע שטבעו חכמים קדמונים לשמיעת הדרשן בשעת הכלה, היינו, בימי העיון, והיא דוחקא דכלה. במצבים כאלה להט הנשמות מכפר על קפּאון הגופים, רוממות הרוח של הנלהבים לשמוע, להאזין, לקלוט, מצילה אותם מן המרירות. עומדים צפופים ומשתחוים רוחים. אולם קהל העומד בתור באטליז או לקניות כל צרכי־מזון. הוא הדין בכנסיה גדולה של אנשים, שנצטוותו עם הפּכים הקטנים שלהם על כברת אדמה צרה, שכל אחד יורד לתוך שוקו של חברו וכל שמרפּקו אלים גבר יותר לכבוש ד' אמות משלו, כל יושבי קרנות למיניהם, שאין לפניהם אלא בטלה ברוב עם ובעסק גדול – קהל מצטופפים כזה מעורר לעולם רגשות מרי ומורת־רוח, מחשבות נוגות על הנחלה האנושית הזעומה. לא מצאנו. כמדומה, חזיון בדומה לזה אצל בעלי החיים, להוציא עדרי הכבשים. בעלי החיים חומדים את המרחב. הצפור שותה ערבות התכלת. הסוס דוהר יפה רק ביחידות. אריות ונמרים מגמאים מרחקים; אפילו עז זו מקפּצת מהר אל גבעה ומגבעה אל הר. כל בן־חורין שואף למרחביה לחבוק בזרועותיו עולם, אך האדם, לעולם אינו פּורש מן הצבור וגם בהפליגו לבדו למרחקים הוא פועל על דעת הצבור ועם הצבור. הצפיפות ממעיטה את הדמות וכופה על היחיד שעבוד שלא לצורך. עריצי דורנו, שבקשו רק השפלת האדם לחרות על הלבבות באותיות דם ואש את קלון עבודתו, המציאו או חדשו את מחנות הריכוז ומחנות ההסגר, שקדם בהן לכל החבלות בגוף העלבון של עצם ההצטופפות בתוך המחנות. ניטלה מן האדם רשות היחיד שלו.

 

פ"ד. עקשנותו של חכם    🔗

קראתי שיחה שהיתה לאיש אחד לא נודע, קניגטון, עם אחד נודע לרבים, הוא תומס קרלייל, בשנת 1856. הנושא: העולם בזמן ההוא ולעתיד לבוא. מחבר “עבודת הגבורים” הביע חזוּת קשה על דברי ימי העולם בהווה ולעתיד לבוא. הדורות פּוחתים והולכים, התרבות שוקעת, המדיניות במדרון, הספרות בשפל המדרגה. לא די שאין התקדמות, אותות הניווּן ניכרים בכל. כל סופרי אירופה ואמריקה הם חבר פועלים בטלים, ענינם הבאי ומלאכתם סרק. בימים ההם חיו ופעלו לאמארטין, ויקטור הוּגו, באלזאק, היינה, אָמרסון, ביירון, שלי וכל האריות שבחבורה, שכבר נכנסו להיכל סופרי המופת. אך אין הללו מעלים לפניו אף קורטוב חן ואין לו מהם אף טיפת־נחמה. מעל לתרבות המערב הוא מרומם את חכמת המזרח וכנגד רוב יצירות ספרותיות של המערב הוא מעלה על נס מעשיה הודית, שהן בכף אחת וזו בכף השניה, זו מכריעה. והרי תמצית המעשיה. שמה “מאהבראט”. שבעה אחים יצאו לחפש את מזלם בעולם. ששה מהם, לאחר שנתנסו בכמה וכמה הרפתקאות, ירשו גיהינום. השביעי, בר־לבב ואנין הדעת, עמד בנסיונות וכל חלאה לא דבקה בו. היה לו כלב, נעוה הדמות, מוקצה מחמת כיעור, אבל בעל מידות טובות, היינו, נאמן ומסוּר כדרך הכלבים. הנאמן מת. הוא עצמו, הישר באדם, היה שרוי בצרה וביגון, על סף היאוש ממש. נזדמן לפניו הינדרה בדמות ישיש שהבטיח לו לפתוח לפניו שערי השמים כדי שייכנס לגן העדן. “אבל איפה הם אחי?” שואל הישר באדם. “כולם ירדו לגיהינום”, באה התשובה: “אם כך אף אני רוצה לרשת גיהינום, אלא אם כן אף ששת אחי יצאו משם”. הינדרה מגלגל עליו את רחמיו ומעלה את כל ששת אחיו מן הגיהינום. ששת האחים נכנסים בזה אחר זה לגן העדן. אך השביעי עדיין תביעה בפיו: “והיכן כלבי הנאמן? לא אוכל לילך לגן העדן בלי כלבי המסכן והנאמן”. הינדרה מלכתחילה מסרב, אך אין לו ברירה, הכלב היה מכוער, מזוהם, נעוה הדמות, ואין האדם הטוב נכנס לגן־העדן בלעדיו. אף הכלב זכור לטוב. הינדרה מוותר. שערי גן־העדן נפתחים לפני הכלב. עד כאן המעשיה. קארלייל אומר, שבמעשיה קצרה זו יש נשמה יתירה, שאי־אתה מוצא באלף סיפורי־מעשיות של סופרים גדולים בזמננו.

ביקש בן־שיחו של קארלייל להביא לו מראה־מקום מפרשת סדום ועמורה, שאברהם בשעתו עמד בתפילה לפני בורא העולם להציל את הרשעים מענשה של ההפכה בזכות מנין קטן של צדיקים. אך החכם לפולחן הגיבורים ביטל את דברי בן־שיחו בתנועת־יד ואמר, שאין הנדון דומה לראיה.

מה מאוד הצטערתי בשעת קריאת השיחה, שלא הייתי שם באותו מעמד. דומה שהייתי יכול להמתיק מקצת מרירותו של אתו חכם ולהביא לפניו כמה ספורי חסידים בשבחו של הצדיק משה לייב מסאסוב, שלא ביקש להיכנס לגן־העדן עד שלא יוציאו את כל הרשעים מן הגיהינום. ולא עוד אלא הוסיף ואמר: אם לא תוציאו את הרשעים מן הגיהינום אכנס אני לשם ואצנן את הגיהינום.

וראו מה בין צדיק יהודי לישר באדם שבאגדה ההודית. ההוא לא שקד אלא על תקנתם של ששת אחיו וכלבו הנאמן. ואילו בצדיק היהודי כמה גודל־לבב וגדלות התנופה: את כל הרשעים, כל הרשעים בני כל הדורות, הוציאו לו מן הגיהינום והכניסום עמו יחד לגן העדן.

לא הבאתי כאן מעשה קרליל אלא כאסמכתא לכך, שעקשנות, שאינה נעקרת מלב הכסילים, אינה נוחה להיעקר גם מלב החכם. וכלום מהי עקשנות אם לא נצר מגזע השטות? על מזבח הגבור ההודי האגדי מוכן היה קרליל להקריב את כל תפארת הכשרון של בני דורו. בוודאי שאין זו מן החכמה. ברם, אין בעובדה זו גם מן הפליאה בקשר לקרליל. הן הוא איש פולחן הגבורים. סבורני שעבודת הגבורים היא עבודה זרה, ועבודה זרה היא שטות. נמצא, כל הפותח לרווחה את השער לפולחן הגבורים, קורץ ממילא גם לשטות לבוא בשער הזה.

 

פ"ה. קופים של עצמם    🔗

הקופיות היא מידה מגונה; ומגונים ביותר קופים של עצמם. המחקה את זולתו הריהו לפחות עניו בעיני עצמו, מציית ונכנע לכוח חזק משלו. ואילו המחקה את עצמו נוהג מעשה מוכני וממית את החיות שבקרבו, אף גאוותן מרוצה לעצמו ובטוח בכוחו. מעלה למחקה אחרים, משמר הוא בזכרונו את קול זולתו והוא גופו די לו בבת־קול. ואילו המחקה את עצמו אינו מחקה כלל כוח בראשית אלא את החזרות שבעצמו. סופו משכיח את קולו ומשמש רק בבת־קול.

השירה היא אליה וקוץ בה. הקצב הוא הקוץ. כל פייטן בא לעולם וקצבו עמו או אורג לו את קצבו מתוך יסורים וכאבים. אין משורר שאינו בבחינת מלך האסור ברהט שלו. לכאורה מחבר שיר ומתכוון לניגון. הוא קשור לניגון שלו כשלהבת בפתילה. רוחות לאין קץ מנשבות בעולם, ריתמוסים, סופות וסערות; אין רגע שאין לו דופק משלו. אולם הפייטן קצב היחוד שלו אחד ואין שני. נוח יותר לאדם לשרוף את ביתו, לעקור את כרמו, להפקיר את נכסיו, להחריב את מעמדו בחברה, מאשר לשנות את קצב המשורר. אין שמרן כפייטן ואין אדוק כמוהו לדפוסי־צורה. השירה עיקרה לחן. בכך גדולתה וחולשתה. כל שיר עלול ליהפך למזמור וכל ניגון – לפזמון. יש והטבע מרחם על בריותיו ומצילם מחרפה על ידי שמאבדם מן העולם. משוררים גדולים יצאו מן העולם באביב ימיהם או נעשו הדיוטות בסילוק השכינה, השתגעו וסיאבו את ניגונם.

גזירה על כל פייטן לילך לאיבוד לתוך קצב היחוד שלו.

 

פ"ו. הסוסים האמיצים    🔗

הפכים הקטנים הם כלי השרת הנחוצים ביותר לקיומנו. הלויתן מגיח אולי לתוכו את הים, אניות גדולות עושות את נתיבן במים עזים, הנשרים והאוירונים פולחים את מרחבי המרומים, אבל חיי האנשים בדרך כלל מתרחשים על פני שטחים קטנים. חוג ורשותו, צבור ומכורתו, איש ודלת אמותיו. אף כששואבים מים בששון מעלים אותם בדליים או בקנקנים ולא בחביות. אפילו בזמנינו המרים והנמהרים כל אחד עודר את חלקתו הקטנה. מצליחים העקשנים, האטיים, המהלכים עקב בצד אגודל, הפועלים בהתמדה, המקבצים על־יד על יד וקושרים נימה בנימה, זורעים קמעה וקוצרים ברינה. הסבלנות וההסתפקות במועט הן הטובות שבסגולות. הדרך הארוכה היא הקצרה לכיבושים ולהישגים. המהלכים אט־אט יגיעו אל המטרה.

ומה על בעלי הסוסים האמיצים, הדוהרים בחזקה ומגמאים מרחקים, שפסיעה אחת שלהם עולה כדי פרסה ומעלה מזו? רחמנות עליהם אם לא הזדמנה להם שעתם הגדולה. עיקרם של ימי חיינו שעות קטנות הם, שעות אמה ועוד אמה. שמא תאמר לבעל סוסי הבזק רכב וצלח לעבור שביל שארכו מחצית הפרסה? לא, אמור לי: אל תרכב, כי לא תצלח. אכן, תצלח לעבור מן המטרה והלאה. תעשה פרסה במלואה בפסיעה אחת, אך למחצית הפרסה לא תגיע. וכי לשם כך תדפוק בנשרך כדי לטוס מעבר מזה של המטרה אל מעבר השני לה? הלא אל המטרה לא תגיע. אל יחד כבודך גם בקהל הרוכבים והמנהיגים. בוא בחדרי־חדריך והיחבא שם. טוב לך לשבת באפס מעשה מאשר תרבה אבק ללא מטרה ברגלי סוסך העז והאמיץ. אפשר כבר החמצת את שעת הכושר שלך, ואפשר עדיין לא הגיעה שעתך. מכל מקום שב ודום. נוחה, קרובי. ינוח גם סוסך.

 

פ"ז. יחדיו    🔗

השבועון “טורים” מטעם קבוצת הסופרים “יחדיו”, הוא דוגמה נאה למידות המהלכות בהווי הספרותי שלנו, המשקף בדרך הטבע את הוויות העולם הספרותי בכלל. קבוצה זו היא גלגול מקבוצת ה“כתובים”, שנתפרקה בשעתה. במידה שרשאי נחתום להעיד על עיסתו מותר לי להגיד, שביסוד ה“כתובים” הונחו חילוקי־דעות וניגודים שבטעם, ומלכתחילה לא הוקמה שום מחיצה בין העתון ובין כלל הסופרים. אדרבה, ה“כתובים” שימשו תחילה במה מרכזית. ולפי שגזירה היא על חילוקי־דעות שיגרמו מחלוקת, יצא פילוג. אבל גם המחלוקת היתה לשם שמים. ואילו קבוצת “יחדיו” לא העמיקה עוד את הבירור, אלא העמיקה את הפילוג. היא התבצרה מלכתחילה בכיתתיות מופלגת, תרגמה הרבה, לפי שהתרגום פוטר מן ההתעמקות; נמנעו מן הדיוניים בהלכה, לפי שדיון עם יריבים מחייב גם תביעת דין וחשבון מעצמו. תחת ללון בסוגיות לנו במסיבות, שהיו עורכים זה לזה על דפי העתון לכבוד ספריהם המופיעים או העומדים להופיע ולרגל כל שעת־כושר לחיזוק החברה. הם קראו זה לפני זה אברך. מסתבר שאף בתחומי הכת קיימים הבדלי־מעמדות וגם בתוך מקדש זוטא יש כותל המזרח וכותל שכנגדו. לכן, קבלו הגדולים שבחבורה מנה גדושה מן הקטורת. ריח הקטורת מלא את חלל ההיכל “יחדיו”.

אין מצב, שאי אפשר לבססו בהשקפת־עולם. אפילו מצב של חוסר כל השקפה ניתן להידרש כמין חומר להשקפת־עולם. יצאו גם אנשי “יחדיו” להוכיח, שהסופרים מחוּלקים לפי האקלימים, אם לא טעיתי בפשט תופס ענין האקלימים שטח גדול מענין הדעות. על הבדלי הדעות אפשר לגשר על ידי פשרה. יריבים לדעה יכולים מכל מקום לדור בכפיפה אחת, ואולי השונים לפי אקלימים הנפשיים אינם מסוגלים כלל להתכנס יחד. מכאן מזרח ומכאן מערב; מכאן חום טרופי ומכאן קור הצפון. מעלה יתירה לאקלימים, שחברים לאקלים אחד – מסתבר, שמחברי תורת האקלים לוקחים לעצמם את המזג החם – אפופים חום נפשי משותף, אוהבים זה את זה; ולפי שאוהבים זה את זה מבינים זה לרוח זה. הבנת־גומלין מרבה הערכת־גומלין. הערכה היא מקור הברכה. אין תימה שחברי “יחדיו” קשרו כתרים זה לזה: דגלם עליהם אהבה. דברים אלו לא מרמזי הכתוב על דפי ה“טורים” למדתי, אלא מתוך המפורש במאמר ראשי של השבועון, והוא פרק התגוננות בפני המקטרגים על אני “יחדיו”, המפרכסים זה את זה מתוך שהם שרויים יחדיו. אך האמת כך היא. לא משום ששרויים יחדו הם מעריצים זה את זה, אלא, להיפך, מתוך שמעריצים זה את זה הם שרויים יחדיו. המקטרגים, לפי דעת המערכת, הפכו את היוצרות. עד כאן כתוב במאמר ראשי. אך הגורל הוא ליצן במקצת. ואף הוא הפך את היוצרות, כלומר, את הגלגל. הגליון, שנתפרסם בו המאמר ההוא, היה האחרון של השבועון. מיד לאחר הופעתו נפלה קטטה בין החברים ונתפרדה החבילה ובטלה קיומה של הבמה הנפרדת. אותו שבוע ממש יצא מי שהיה חבר ב“יחדיו” באספת סופרים, שנתקיימה מטעם המחנה שכנגד, בקטרוג עז על אנשי “יחדיו”, חבריו מתמול, חבריו לאקלים ולפיטום הקטורת.

לא לעולם חוסן ולא לעולם חיסון הידידות וחיזוק החברה.

 

פ"ח. ביום הזכרון לסוקולוב    🔗

נתפרסמה השבוע בעמוד הספרותי של העתון… מטעם המבקר מר… הערכה, הפוסחת על שתי הסעיפים. בתמצית היא, כמדומני, בערך זו. ס. הוא איש האספרי ולא איש הרוח. הוא בן בית בעולם המחשבה, אבל אין לו רעיונות. היה בעל־שפע, ולא בעל השפעה. הגיד יותר מדאי, ואולי משום כך נראה כאילו לא הגיד כלום. הוא מחבר ה“אישים”, אבל ספק אם היה לו דבר עם איש. דעתו היתה רחבה, אבל אנו צריכים לטרוח הרבה כדי למצוא אצלו דעה. הוא היה, כנראה, יותר מדאי אזרח העולם מכדי שיעשה דבר־מה לביתו ושיהיה לו בית משלו. הענין הוא ממש, לפי סברתו של מר… דרך הטבע, שסוקולוב היה סוקולוב, ולא אחר. הוא לא יכול היה להיות אחר. לעולם ההיקף נבנה על חשבון המרכז. אף בביטויו ניכר: הוא שולט במכמני הלשון ואין לו סגנון; מבריק ואינו מאיר. אין לו אותה הבהירות ואותה השלימות שאנו מוצאים אצל סופר, למשל, ז… וכ… שלא תפסו מרובה כמוהו, אבל הם בעלי הישגים ודאיים. אי אפשר להיות רב־צדדי, מבלי להיות פגום מאיזה צד. רוח הקודש אינה שורה, כנראה, על אנשי האשכולות. כך בערך נאמר שם באותה מסה נרחבה, העושה שימוש בהגדרות שנונות לכאורה ומשומשות – גם שנינות עשויות להיות נדושות – שאין בהן שירות לאמת. מתוך מיצוי חומר הדין ועל דרך המשחק בקוביות של שחור ולבן אפשר לגלות בכל תופעה שבטבע וחזיון אנושי את צד הקלקול והשלילה שבהם. כל מזג־אויר, בין חם בין קר ובין פושר, גורם לנו מורת־רוח במידה שיש לנו נחת־רוח ממנו. אף זמירות ומנגינות, השופכות קסמים במתיקותן, מעוררות גם סלידה והתנגדות וצפיה לסיומן. ההנאה מן הטוב היא עבודת־פרך ושעבוד הנפש. היופי הוא כוח רודה, ולכן הננו מחפשים בו מומים. אבל כלום בקורת מעין זו יש בה מן היושר? הבקורת היא שלמי־תודה. ומן הראוי שתעלה על נס את המאור בנפרד מן הצל ותגלה בעיקר את נקודות החן. המבקר… מר… אינו כלל מן המחמירים. הוא נוהג עין יפה בקטנים לאין ערוך מס. נוצר חסד לרבים. מכאן הוא מרומם ומנשא בהגזמה לאין שיעור שניים שלושה סופרים בחירי הגורל, כלומר, בחירי הבקורת, שיש להם חזקה על גדלות שאינה ניתנת לערעור, ומכאן הוא מחמם בחיקו בעלי הכשרונות הקטנים המפוקפקים לגמרי ומוצא בכל אחד מהם צד של זכות. כיוון שהוא ורבים מחבריו המבקרים מגיעים לפרשת סוקולוב, מיד מתחילים חיפוש המומים וגילוי החולשות. מה הטעם? דומה, יש כאן מיסוד ההחשדה לגבי הלמעלה מן הבינוני. אוהבים לשבח את הקטנים, מחניפים למנין קטן של גדולים, שבאה עליהם ההסכמה הכללית, שהם בגדר נכסי דלא ניידי של הציבור. הואיל ואין להזיזם ממעלתם כלפי מטה מזיזים אותם בלי הרף כלפי מעלה, נוח, בידוע, לייחס רוח הקודש לבעלי־כשרונות בורים. כיוון שאינם בתרבות מסתמא הם בנשמה יתירה; כיוון שהשגותיהם נמוכות, מכלל שהם סמוכים על שולחן גבוה. אולם על בעל תרבות כסוקולוב, תייר גדול בעולם הרוח, מצוה למתוח כל מיני חשדים; אין ציר למחשבותיו ואין מרכז לרוחו; אין הוא מושך בעט, אלא העט מושך בו; יש לו שאר־רוח ולא רוח; לא זכה מימיו לגילוי שכינה, אם כי הוא נוהג לגלות פנים חדשות בחזיונות ובאישים שונים. לגבי סוקולוב, פרישמאן, ברדיצבסקי ואחרים כמותם מוציאים המבקרים מתוך אשפתם את חציהם העזים. הללו תלמידי חכמים הם באמת וסתם תלמיד חכם חשוד על מיעוט כשרון. אין השכינה שורה, כנראה, אלא על מיעוטי־דעה ומצומצמי האופק. לינקולן אמר שאלהים אוהב את העניים, ראיה לדבר שעשה אותם מרובים. המבקרים שלנו סבורים שהכשרון אוהב את עניי הרוח, והשכינה שורה דווקא על מי שלא קרא ולא שנה.

חסרונו הגדול של סוקולוב, שהוא קרא ושנה. חסרון שני – ענוותו. הוא לא העמיד פני אדמו"ר – מכלל שאינו מקורב למסתורין. לא פסק הלכות, סימן שהיה מחוסר רעיונות.

המערכה כנגד סוקולוב אינה קשה כלל למבקרים. מפני אריה מת אין מפחדים. סוקולוב לא הטיל אימה אפילו בחייו, קל וחומר לאחר מותו. הוא היה אנין הדעת ובעל נועם ההליכות. תלמיד חכם גדול ללא עקיצת נחש. מימיו לא נטר איבה ליריביו ולמבקריו. ואין צורך לומר שלא הניח אחריו שומר על ירושתו להגן עליו מפני מחרפיו, מאחר שלא הניח בכלל אחריו שום תלמיד ומעריץ. בן־חורין היה מטבעו. תמה אני אם סופר בן־חורין באמת רוצה להקים תלמידים ומחקים לעצמו. הוא מסיח עצמו – ובכך הוא רואה את שליחותו. הוא מגלה דעתו – והבוחר יבחר. סופר בן־חורין רוחש אהדת הקהל, אבל אינו מחנך לו נושאי־כלים ומקנאי־קנאתו. המבקרים, שבדרך כלל “מעגלים” ומסגלים את הערכותיהם לפי משב הרוחות ולפי היחסים החברתיים, נוח להם להוציא את הקיטור המצטבר בקרבם ולתת תוקף ליעוד המבקר שלהם על ידי מיצוי פסקי־דין חמורים לגבי סופרים בני־חורין, שאין להם אגפים החוסים עליהם, המעורטלים וחשופים לפגיעה. אין רבותה לבטל קטנים, אדרבה, רבותה היא לשבחם. והם באמת משבחים לפי הצורך. אולם סוקולוב איננו קוטל קנים. הוא חטיבה הראויה להתכבד בה ולהוכיח, שהביקורת חורצת משפטה ללא משוא פנים. סוקולוב, פרישמאן, ברדיצבסקי וכיוצא בהם משמשים אבן שואבת לחצי המבקרים. ויותר מכולם סוקולוב, שאינו מוגן משום צד.

יום… אני יודע, כותב אלי י. וילקונסקי באגרתו, בקשר למסה על סוקולוב, שנכתבה על ידי המבקר מר… כי אחרי מות מתקדשים בלתי מקודשים ומתקבלים בלתי מקובלים. מדוע לא ינהג פזרנות גם מבקר כילי לגבי מי שאינו יכול ליהנות ממנו? הניהנה היחידי הוא עצמו. אולם גם גמילות־חסדים אחרונה זו אינה בלי “אף על פי כן”, “אולם”, “אפס”. אף על פי שאינו עמוק כאדמו"ר מקובל במעיינותיו, וסגנונו אינו יבש כשלו. והוא חוטא במליצות וציורי־שפה וממזג צבעים מחוץ לצבעי הקשת המותרים, אם כי אין לו השקפת־עולם מכונסת במיטת־סדום. בכל זאת משום זכויות אלה ואלה אנו נותנים לו היתר כניסה לפנתיאון שלנו שיסתופף גם הוא בצלם של רבותינו המקובלים ויהנה מזיוום.

… הערכות מבקרים מסוימים משולות בעיני תמיד לאמור: אמנם החרוב אינו גבוה כארז וישר כברוש ומכסיף וזקוף־קומה כצפצפה, ופירותיו אינם עסיסיים כתפוחי־זהב, אף על פי כן הוא עץ, ומשרה צל, אמנם, לא כשקמה, אך יתרון־סגולה לו עליה בהיות שאינו משיל אלא בחורף. כמה עמוק בחריפות הניתוח מבקר זה וכמה גדולה בקיאותו.

 

פ"ט. קול ובת־קול    🔗

מוכר הכּעכים, המכריז על סחורתו בחוצות העיר, לא לפי שווי המכר ייערך, אלא לפי קולו המתוק והחזק, השופע חדוות מעשה ובטחון אמיץ, כי מה שהוא מציע לבריות הוא חפץ טוב, שהעולם צריך לו ושלא יעלה על דעת איש לכפּור בערך המזין והמשביע שבו. אפשר משום שסחורתו נחוצה לזאטוטים האלה, המקיפים אותו תמיד, קולו גאה יגאה ויכה גלי עוז ומרץ מסביב. ואפשר שגאון מצהלתו מתוך קולו הוא שופע. קול עז וצלול מתוך עצמותו שואב את סמכותו. הגע עצמך: מה היה חלל היקום אילו נתרוקן לשעה מכל קול וצליל, של אדם, של בהמה של צפור. הלא כמוהו כמדבר. כדרך שאנו זקוקים לשאוף אויר וצמאים למזון וּלמשקה, כך חוש השמע שלנו רעב לקול. כמעין מתוך בטן האדמה שופע הקול מגרונו של בר־נש. וכשם שהמים הם חיים, כך צלילי הפּה נותנים נשמה במאזינים להם. אילולא שמענו קול, לא ידענו שיש עוד מלבדנו נפש חיה. לפיכך ככל שהקול רווי בטחון, כן ימסוך לתוכנו את צליליו המרעננים. כל עצמנו איננו אלא בנות־קול המתהלכות בקרבנו. מוכר הכּעכים צועק: “כעכים, כעכים!” בת קול יוצאת ממנו: חיים! חיים! או: שמח, אדם, ובטח! כך הכריז אותו רוכל בעיר צפורי, כמסופר באגדה, שמכר בסך הכל מיני סדקית: מי האיש החפץ חיים אלי! ותדע לך, שעל הרוב הבריות, והזאטוטים במיוחד, אוהבים לקנות כעכים אצל אותו בעל קול, אם כי לא הוכח כלל, שסחורתו שלו עולה באיכותה על של הרוכלים לעשרות המחזרים כמוהו בחוצות. כלום רק כעכים, מיני סדקית, אוכל או מצרכים אחרים בני אדם קונים? הם קונים עם כל חפץ שהם מושכים ונוטלים לעצמם במחיר, גם חיים, בטחון בחיים, צהלה. בימים הקשים ההם ראיתי דבר זה בעליל. היה זה בימים המרים בשנת ת"ש, כאשר נפלה צרפת לפני עדת החיות הטורפות וכל הארץ התמוטטה תחת רגלינו. הכל התהלכו שחוחים ומדוכאים, הרגישו עצמם מסוטרים. הצועדים על שפת קברם ראו את השואה הקרבה. בני אדם התביישו להביט איש בעיני רעהו… כלו כל הקצין. אותה שעה היה הקול היחידי החזק והבוטח, ומשונה, גם הצוהל, שהשתפך ברחובות, זה של מוכר הכעכים. הוא הוסיף ללב רבים נטפי בטחון. היתה הרגשה: אם עוד יש צועק כעכים ברוממות־קול ומצויים דורשים לאותה סחורה והתינוקות כנהוג מקיפים את האיש בחשק של זוללים קטנים, משמע: עוד לא כלו כל הקצין… עוד יש תקוה ותוחלת… כל עוד זה מסלסל בקולו היפה והבוטח. כלום על כעכים הכריז האיש? הוא הודיע: עוד העולם קיים! רשעים ימח שמם, ירקבו בקבר… זכר לא יהיה לנצחונותיהם ובעולמנו הטוב הזה הכל יהיה נוהג כמימים ימימה… זוללים קטנים יאכלו כעכים… יאכלו… לא רק בקול דיבר אז האיש אלינו אלא גם כבת־קול…

 

צ. טירון בן־חייל    🔗

בקובץ… הופיע מאמרו של… המדקדק הטירון… מר… בעיני לשון, בצירוף דוגמאות מכתבי הסופרים, הראויים, לפי דעת המחבר, לשמש מופת בנאמנותם לרוח השפה ובביטויים המדוייק. מאמר זה הוצע לפני אשתקד, כשערכתי את המאסף מטעם אגודת הסופרים, ופסלתיו משום קלישותו. סבור הייתי שאין הוא ראוי לדפוס גם מפאת לשון הסובין, שהיא, אגב, חזקתם, של מרבית המדקדקים, המלמדים לרבים תורת הלשון. תורת הלשון וחכמת הלשון הם, כנראה, שני ענינים שונים ואף נוגדים זה לזה. אך אין דבר פסול, שאין נמצאים לו מכשרים. לצערי בזבזתי כמה שנים על עריכה, העלולה לקבור את הסופר שבעורך, ולמדתי מנסיוני, כי סל המערכת הוא כלי מיותר לגמרי. בין כך וכך כל הדברים הנפסלים מטעם עורך זה מעלים חן לפני עורך אחר. ולא עוד אלא שכתבי־יד רבים, שהחזרתי לכותביהם ללא היסוס או נקיפת המצפון חס ושלום, כיוון שנתגלגלו לתיקו של עורך אחר ונתפרסמו בדפוס, נתחבבו גם על הקהל ועל המבקרים והעניקו לכותביהם שם טוב. אף מאמרו של המדקדק מר… לא ירד חלילה לטמיון. הנה הוא הופיע ברומו של הקובץ, מבלי שנעשו, כנראה, תיקונים בתוכנו הדל, ובהרצאתו הקלוקלת. שינוי ניכר אחד בלבד מצאתי בו. הושמטו מתוכו כל הדוגמאות מן הכתבים שלי, שהמחבר שילב בתוך מאמרו, כשנשלח אלי.

מנבא אני עתידות לטירון זה בכתבי העת שלנו. הריהו לכאורה מתחיל – וכבר תפס את העיקר: דרוש בשבח האכסניה והאצל ברכה לבעל הבית.

אגב, פרט מתמיה או מבדח. באותו מאסף, שערכתי אשתקד, נתפרסמה מסה של פלוני… שמפני טעמים שונים נאלצתי לייחד לה מקום. ואולי היתה באמת ראויה לפרסום מפאת חידוש בתכנה. ולפי שהרצאתה וסגנונה היו גרועים, עשיתי בה תיקוני־לשון מרובים בהסכמת הכותב, שתרומתו של המחבר מצד המבנה והלבוש היתה מבוטלת כמעט. תוהה אני אם מן המידה היא לנהוג כך. לא תגנוב, אמר הרבי מקוצק, פירושו: גם מעצמך. וכלום רק לגנוב אסור? אף ההגנבה היא עבירה. המלביש ילדי־רוחו של חברו בכלי־לשונו פועל מעשה־פלאגיאטור. אולם סוד גלוי הוא, בתחומי ספרות ישראל ענין זה הוא דרך הטבע. בעלי־כשרונות רבים שרויים אצלנו בגלות־לשון. אין טעם להעלים על חולי מיוחד שלקינו בו, והוא עמעום הביטוי. משום שנשתבשה סברתנו נתעמעמה לשוננו, ושמא, להיפך, מיעוט הידיעה בלשוננו שיבש סברתנו וקיפח את בהירותנו.

לימים, כשהופיע המאסף, ציין עורך “העולם” לשבח מיוחד את המסה של פלוני… כדוגמה להרצאה בהירה וללשון מתוקנת. כנגד זה דרש לגנאי פרקי־מסה שלי, שנתפרסמו גם כן באותו מאסף. בגלל העומס הלשוני שבהם וסגנונם המעורפל. ובהפטרה שוב העלה על נס את פלוני והשיא עצה לרבים ללמוד ממנו הרצאה נאה ומתוקנת.

פרט זה עשוי להיות מתמיה או מבדח, אילו היה יוצא־דופן. ולא היא. תורת הלשון ותלמוד־סגנון הם _לכאורה ענינים, שרבים דשים בהם ואין מונע עצמו מלהביע בהם מבינות; אך מה מרובים המשבשים~ בחכמת הלשון והסגנון. גדולים בלבוּל המוחין וקלקול המידות.

 

צ"א. אם ובתה    🔗

היהדות ידעה דבר נעלה מהשגת זולתה, אך לא ידעה להגידו ברור אף לנאמניה; לא הצליחה להסביר עצמה, לעשות את רעיונה שווה לכל נפש, דברה בשם המפורש ולא נתברכה בכוח מפרש. ראיה לדבר הפרשנות המרובה שנתגבבה בתחומיה. חוש לחש לחכמי כל הדורות שבאו בסודה כי עדיין לא הובהרו דברותיה כהלכה והן טעונות הסברות נוספות. אך כל הסבר במידה שהוא מבהיר, הריהו מאפיל. ממילא הוא מחייב תוספת הארה. קשה היה להתיר את הקשר במקום שנסתבך ונתפתל וקשה היה להדקו היכן שנתרופף. גדולים היו הכיסופים לשלימות, לבהירות, אך כשם שהאור נחצב מן האופל, כך נוצר מכל אור אופל חדש. היהדות השכילה להבין שורש מצוקתה בעומק מושגה ובעוצם חזונה כבדי הביטוי ונרתעה בסילודים מהגדרת עצמה לזרים בהרחב־לשון, אף קיפלה את מפרשיה וצמצמה את זינוקה, שלא להפליג רב מדאי מתחומי עצמה. היא אמרה: יש לי עדה קטנה, אבל נאמנה, קשת־עורף, מוכנה ומזומנה לקדש את שמי בלשונות אש, מאחר שלשון ההגיון אינה עומדת לה בדוחק ביטויה. יתכן שהנצר שיצא מגזעה לא נתכוון מלכתחילה לקצץ בנטיעותיה. אדרבה, אדיר חפצו היה להרחיב את גבולות־שלטונה ולהפיץ מעינותיה למרחקים גדולים על ידי הסבר פשטני מובן גם לעמי הנכר. ביקש הנצר להיות יהדות שווה לכל נפש ולעשות נפשות רבות לאותו רעיון סתום וחתום באות ברית הדמים ובחותם הנצח. יהדות קלה, מוסברת לכל צרכה, בא זה להעניק לעולם, ובגודל ההסברה מיעט את דמות האם, וסופו שבא לידי הלעזה עליה. כל פירוש נרחב יוצא לכלל הלעזה. אמרה היהדות לא מרובכם מכל העמים חשק בכם; בא הנצר ואמר: פני אל רבים המרובים! היהדות התרחקה מן הגרים, בא הנצר ועשה אותה גרה תחת השמים.

 

צ"ב. דביקות    🔗

אדם יסודו אמונה ודביקות, ייחוד והתקשרות. אף אנשים שאינם ביראת שמים הם ביראת התלישות. רוצה כל אחד להיות צמוד לרב ומורה, לאמונה ולרעיון, לכיוון ולמגמה. כשם שהקו הוא משך שבין שתי נקודות, כך האדם מגשים עצמו רק במידה שהוא מתמשך במלוא שיעור קומתו מנקודה לנקודה, ממגמת־ראשית למטרה סופית. הננו כל ימינו בחזקת תלמידים, הלומדים מכאן ועד כאן. כל רפרוף ופיזור פסולים מעיקרם. תכלית החיים בריכוז. שמחת החיים בלשם יחוד. אי אתה רשאי לפזר את כוחות הנפש על שבעה ימים. ולואי תוכל לעשות לך דרך משלך, או להידבק בדרך שנסלל על ידי אחרים, בים אחד, ואי אתה מחוייב לדעת אלף ענינים. ממילא לא תוכל לדעת את כולם ואף לא חלקם על בוריים. ולואי שתדע ענין אחד או שניים ידיעה ברורה, של תוך ושורש, ידיעה במשמעה הקדמון, והוא של דביקות. ובוודאי טוב לדעת הרבה על משהו מאשר לדעת משהו על הרבה.

כל הבוחן עצמו מכיר ויודע, שיש לו נטיה למלאכה זו או לפלונית, תיאבון מיוחד למאכלים אלו ולא לאחרים, יש לו יחס של עדיפות לטיפוס אנושי מסויים. יודע־ספר המבחין בסגנון מחבב ספרים הקרובים לרוחו ומתרפק על דרכי־ביטוי המושכים את לבו. אנשים החיים לפי תומם, הנכנסים לפי תומם למחיצתה של איזו ספירה רוחנית כצופים ומקבלים כך, סופרים, מבקרים, פרשנים לדברים שבאמנות, לא כל שכן חייבים לייחד את עיונם ודיבורם בנושא משלהם ולהשקיע בו את מיטב הגיונם והגיגם, דבקות רוחא ברוחא. חס להם לכתוב “משהו על”. אין זו אלא אונאת הזולת וגניבת דעת עצמם. כשאתה אומר משהו על ענין הנוגע ביסוד היותך – ועל ענינים שאינם נוגעים ביסוד ההויה האישית אסור בכלל לדבר – לא אמרת ולא כלום. כשאמרת חם לי היום משום שהשמש יצאה מנרתיקה, או רעב אני היום לפי שלא אכלתי כל צרכי, אמרת משהו על הענין, אבל את הענין עצמו לא אמרת. הענין עצמו צריך להיות אמור בכל לבבך ובכל נפשך עד שהשומע ירגיש כמעט על בשרו את טיפות הזיעה הניגרות ממך מחמת החום או בני־מעיך מתחתכים מתוך מצוקת הרעב. אין זאת אומרת שכל מה שאדם מוציא מפיו וסופר מקולמוסו מובטח לו להגיע לדרגה של השפעה על הזולת, אבל גם השאיפה להגיע אליה היא הישג חשוב. לעולם יאמר אדם רוצה אני, ובאמת ירצה, להשיג בכל ענין, שהוא עוסק בו, מומחיות ויסודיות. אני מטיף בפירוש להוד שביסוד, לחן השרשיות, לטוב־טעם הדעת בהרחבה, לעמקות. אין כאן מקום לבושה או לענוה פסולה. איני רוצה כלל במסוה של משהו על. רצוני להגיע עד השורש.

 

צ"ג. הייתי כמתשוטט    🔗

הייתי ישן מסתמא, אך בפנימיותי ער מאד. מסתבר שהנני שוכב במיטה. אילו קמתי ונשאתי את רגלי, הייתי קל כעוף הפורח. דברים רבים באו צפופים בתחומי־ישותי. תמה אני, שאחד איש מסוגל לשמש גיא־חזיון למקרים רבים כל כך בבת אחת. הייתי בעלייה בלתי פוסקת וכמו קפצה לפני הדרך מרשות לרשות. פשיטא שאני שרוי במעלה הקומות וגם קרוב לקומת הקרקע. מבטי פונים כלפי תכלת השמים, אך נשקף אלי גם משטח הדשאים על פני האדמה, הנה אשה מעונגה, ילד מגודל וכלב מגודל ממנו. צחוק מהול בבכי נשמע. גבר הנני לפי גילי ושוכב בחיק אמי. כלב שחור מאויים נבח לתוך אזני. גרשתי זבוב מעל מצחי. הרבי בקפוטה של שבת בא לביתנו לבחון אותי בלימודי. הים רעש, ראשי עלי סחרחר, כמו פגעה בי מחלת־ים. נכנסתי לטרקלין שטוף אורים ובו המון חוגג. ליד כל שולחן ערוך מתייחדת סיעת משתעשעים לעצמה. אני, המובדל מכולם, משוטט משולחן לשולחן. רבים אינם משגיחים בי כלל. אחרים נותנים בי עין זעומה או לגלגנית. שום אות לא ניתן לי להצטרף לאיזו סיעה. בפני רבים קורא אני מעין פליאה: מה לזה כאן? וכי הוא משלנו? זר הוא. גם לי גלוי וידוע שהנני זר. ובכל זאת הריני משוטט כאן מעשה טורדן, נותן עיני בכה ובכה, מטה אוזן לכאן ולכאן. תמוה בעיני שאין מגרשים אותי מכאן כאחד פולש, הנדחק למחיצתם של בני המקום על אפם ועל חמתם.

משער אני שזה טרקלין של מלון־אורחים נודע לשם, שכל באיו הם רמי־מעלה, ומקומי לא יכירני פה. אך למה בכל זאת הנני משוטט בין השולחנות כקבצן המבקש נדבות? רזי לי! ולפתע הנני צועד במרוצה. ידוע לי טעמה של מרוצה זו. מחיש אני את פסיעותי אל שולחן המוזמן לי. כן. גם לי יש כאן, בפינה מוצנעה, כנראה, שולחן משלי, ערוך לפני. אך איה מקומו כי אדע? ואם שולחן אין לי, למה אני מתשוטט כאן ואיני פוסק וממאיס עצמי על הבריות?

זכרון עמום מהבהב במוחי שנשלחתי לכאן לעשות דבר־מה. אבל מה עלי לעשות? ומה יש בפי לומר? ואל מי מן ההמון הרב הזה אגש, כדי להודיע לו כי דבר בפי? ומי מהם יטה אוזן לי? ואם יאמרו לי דבר כי שומעים אנחנו, לא אוכל כלל לדבר מפני אימת הציבור. לדבר לא אדע והדיבור בפי. הוא על קצה לשוני. אך לשוני כבדה, לאה, יבשה. צרבת בגרוני. אהה, לו גם ידעתי לדבר, לא זכור לי כלל הענין כל צרכו שעלי להגידו. דבר־מה נעקר מזכרוני. שכחתי את הדבר. שכחתיו כליל.

וכשזכרתי את השכחה תקפה אותי מרוצה חזקה מבתחילה והתשוטטותי גברה והלכה. נדחפתי ולא ידעתי למה. כעת אני פועל את מעשי הזרים והמשונים בגלוי. הנני עז ומחוצף־פנים. רואה אני את עצמי טורדן מאוס ונמאס על הכל – ואני בשלי, אץ ומהלך משולחן אל שולחן, לוטש על הכל מבטים נועזים, שוהה זעיר שם וזעיר שם, בולש ומרחרח, מקשיב. שתי עיני – דליים: שתי אזני – משאבות. מחפש אני, כמדומה, את האשה ההיא, את הילד המגודל ההוא, את הכלב המגודל ממנו, את שמי התכלת, את הדשא. מחפש ואיני רואה. מוזר ביותר, מהרהר אני, הכל כאן ורק אני איני כאן. ושוב מהרהר אני: אין כאן שום דבר שהוא שלי. ומי שלחני לכאן? לא זכור לי מהיכן באתי לכאן ומה דבר עלי לעשות. “מרגל!” – שומע אני קול מאחורי. מעיף אני את מבטי לאחורי ורואה את הילד המגודל, שהוא, כמדומה לי, אני. ומן הסתם הוא נזף בי בקולו. תמה אני כי גם אחרי קריאת החרפה הזאת איני יוצא מן האולם, צמוד אני למקומי, כי רגלי כבדו. איני יכול לזוז. הכי נתחלחל לתוכי שיתוק?

ושוב איני יודע אם הנני ער או ישן. הנני ישן מסתמא, אך בפנימיותי ער מאד. ואף על פי כן נדמה לי, שכל הדברים הרבים, שבאו תחילה צפופים בתחומי־ישותי ופתאום התעופפו משם, הציגוני ככלי ריק. ראשי, שהיה כלי־ניגון, נשתתק; רוחי שהמתה זמירות ובכיות, היא כעת סחוטה לגמרי. לא עוד רעיון בהגיוני ולא דיבור בפי. הכלב המאויים התנפל עלי ונעץ בי את שיניו: ריקא, ריקא אתה; אך גיא ויהיר, המעמיד פנים, שלבך מלא דברים ופיך יהגה חכמה. נוראות נבהלתי מפני חמת הכלב המשתער עלי בפיו הפעור, קפצתי אף אני כנגד הכלב ונתתי עליו בקולי. אז נבהל הכלב מפני וברח. ואני פחדתי מאד שמא אהיה ריק כמצולה שלא נותרה בה עוד כלום, צעקתי בקול־בלהות: – וכי לא שליח אני לכאן? כלום לא באתי לעשות דבר־מה? זכורני צרבת בנפשי, סערה ברוחי, בכיה בלבי, שוועה בדמי. מי הוא זה השודד אשר הציגני ככלי ריק? מי??

היטב ידעתי שאין לי ברירה כי אם להקיץ מתרדמתי, כדי להתגונן בפני השודד. אולם כבדה עלי יד התנומה. כבדו עלי רגלי, ואף על פי כן פתחתי במרוצה נמרצה לארכו ולרחבו של הטרקלין בין השולחנות. הצמדתי את מבטי, את אזני, את כל עצמי אל האנשים הממלאים את האולם, לדלות מתוכם רגשות, רעיונות, זכרי־דברים. הרגשתי בעליל, כי כל דבר, הנופל בין איש לרעהו בקרב הקהל הזה, נופל גם לתוכי. כל אומר, כל הגה, כל צלם־דמות שלהם, הוא גם שלי. חודר לתוכי ומכה גלים במעיין רוחי. כעת זכרתי את דיבוריהם ומחזותיהם, אך את הדבר האחד, והוא טעם שליחותי, לא יכולתי להעלות בזכרוני. אז קרא הילד המגודל בקולו:

– הנה זו היתה שליחותך לשמש מזכיר לקהל הרב הזה. לא ללמד נשלחת, כי אם ללמוד.

 

צ"ד. הבדלות    🔗

(שיחה מרובעת)

א. בעצם נחלקים בני־אדם לשני סוגים. סוג אחד בת־צחוק עולה וזורחת לפעמים בפרצופיהם; סוג שני אין להם בת־צחוק.

ב. חלוקה זו אינה נראית לי, מאחר שמכל מקום מוצאים אנו עוד סוג שלישי, שיש להם בת־צחוק לכאורה, ולאמתו של דבר אין להם, כי היא חיוורת או מטושטשת לגמרי, קפואה, היינו, מתה. לעומת בת הצחוק החיה נראית זו כפרחי־כפור על זגוגית החלון לעומת פרחי השדה.

ג. דוקו ותמצאו גם סוג רביעי, שאיילת השחר של בת־צחוק מפצעת מפעם לפעם בפניהם, אלא שהיא מטילה על דיוקנם צל שחור. קודר ומעוררת בצופים בה חלחללה. משל חיוכם הנוקשה עוקר מפרצופם את צלמו האנושי ומגלגל אותו למסכה.

א. אם איני טועה קראתי הערה מעין זו אצל טולסטוי על פלוני, שפניו היו משתנים במהירות לגוונים שונים ואי אפשר כלל היה לעמוד על טיבם. כיוון שהתחיל לחייך מיד לבש צורה של מפלצת מטילה אימה.

ב. ברור שהחלוקה לפי בת הצחוק או הצחוק אינה מתקבלת על הדעת. הוא הדין לפי הקולות או הדיבור המהיר והאטיי. הללו גם דברים חיצוניים, שאינם ברשות האדם, ואי אפשר לעשותם סימן־היכר לאופי. בדקתי ומצאתי שרשעים גדולים הם חייכניים מאד. כנגד זה סבור אני, שאדם ניכר לפי אופן הדיבור, לפי קישור־מליו וניסוח משפטיו.

א. אם לפי הדיבור נדמה לי, כי לפי דרך אמירתו של אדם הן או לאו אפשר לראותו במפולש. דהיינו, יש אנשים שהן שלהם הן ולאו שלהם לאו; וכנגדם שהן שלהם לאו ולאו שלהם הן.

ג. לא עמדתי על כוונתך. האם רצונך להבדיל בין מבטיחים ומקיימים למבטיחים ואינם מקיימים. אם כך אמור פשוט: בני־אדם נחלקים לדוברי־אמת ולחילופיהם. אמת ושקר הם לכל הדעות קנה־בוחן לסוגי אנשים.

א. לאו דווקא. יש כל כך הרבה אופנים של אמת והרבה אופנים של שקר, שבשטח זה אין חל כל מיון וסיוג. אבל כוונתי היתה לומר, שאפשר לחלק בני־אדם לפי ההן והלאו במובן זה: יש אומרים הן ובשעת אמירה לכל הפחות מתכוונים להן. ויש אומרים מלכתחילה הן, שיש לו בת־קול של לאו.

ג. נוטה אני לקבל חלוקה זו. דהיינו, יש אנשים שהאמירה והניגון שלה היינו הך. הם אומרים הן, והניגון הוא הן. ויש אומרים הן בניגון של לאו. לשיר השירים מצרפים ניגון של איכה. ואילולא אני חושש שמא אהיה בעיניכם כמי שעוסק בפכים קטנים, הייתי אומר, שאת מין האדם אפשר לחלק לשני סוגים. סוג אחד סח: הייתי בהצגה פלונית, האולם היה חצי־ריק. סוג השני מנסח כך: האולם היה חצי־מלא. אותו התוכן, אבל בנעימה הם נבדלים, הנעימה עושה את האדם.

ב. רצונך לומר, שבני אדם נבדלים לבעלי לשון נקיה ולחילופיהם?

ג. יתכן שגם לשון נקיה עשויה לשמש קנה־מידה. אבל חצי־אולם מלא או חצי־אולם ריק הם לא ענין של לשון נקיה אלא של לב טוב. בעל הלב הטוב רואה את המחצית המלאה ולא את המחצית הריקה. והרי לעולם אין יותר ממחצית מלאה, המחצית השניה היא גרורה או מקרית. דין חצי־מלא כדין מלא שלם.

ד. רבותי, תנו תודה, שהתנהגתי כגבור, שהרי כבשתי עד עכשיו את יצר הדיבור. אלא שיש שיעור גם לגבורה. ובכן, אענה אף אני חלקי. כיוון שאתם עושים חלוקות והבדלות הרי אפשר לסייג את מין האדם גם לשני סוגים: אחד של דברנים ואחד של שתקנים. אלא שאין יסוד גם לחלוקה זו, מאחר שגם השתקנים אינם שותקים כלל: הם מדברים בשתיקה. אני דן מעצמי. אותה שעה שאתם שלושה אנשים מבוגרים, מיושבים ונבונים, עסקתם בכל מיני סיוגים ומיונים, שאין להם יסוד בהגיון ולא שורש במציאות, עשיתי אני לכאורה את אזני כאפרכסת. אבל באמת התווכחתי עמכם בלי מלים. מחמת נימוס וסקרנות הקשבתי לדבירכם, אבל הטחתי כנגדכם טענות ומענות. כן, אין שתקנים, כדרך שאין צדיקים גמורים, שאף הם חוטאים בהרהורים.

א. אגיד לך את האמת: דבריך מתמיהים אותי מאד. שתקת, שתקת, אבל כיוון שפתחת את פיך לדבר, מיד אתה מטיח עלינו דיבורים שאין להם שחר. תסלח לי. לדידך אין דברנים ושתקנים, אין צדיקים ורשעים, אין כל הבדלים והבדלות, אלא מה יש? הכל מקשה אחת, עור אחד, פרצוף אחד?!

ד. מקשה אחת, עור אחד, זאת לא אמרתי. אבל אני זאת אמרתי, שעלינו להיות זהירים מאד במיונים ובהבדלות, הנעשים על בסיס של שחור־לבן. אי אפשר לצמצם את כל קשת הגוונים העשירה של נשמת האדם ולהעמידה על קו אחד לבן מכאן ושחור מכאן, טוב מכאן ורע מכאן, קדושה מכאן וטומאה מכאן. ואני גם זאת אגיד לכם, רבותי, שאילו אני נוקט את קו החלוקה לפי מחצה על מחצה הייתי מחלק את מין האדם לשני סוגים אלו. סוג אחד של אנשים העוסקים בהבדלות ובחלוקות, מהן הם יונקים ומהן הם ניזונים, סוג ב' שאינם מתפרנסים מן החלוקה.

א. בעצם אף אני בדעתך. כל הנוטל את האדם, שהוא עולם קטן, ומעמידו על קו או תג אחד, משול בעיני לאומן־יד החורת על חיטה אחת כל מגילת שיר השירים או כל מגילת אסתר.

ב. נכון בהחלט. אמנם, אף זוהי אומנות שאין לזלזל בה. אך כלום איזה קורא ירוץ במגילה הכתובה על החיטה?

ג. לא רק הקורא אינו משיג בה כלום. כל הכתוב על חיטה הוא כספר החתום גם לאומן עצמו.

 

צ"ה. אי השכל הנעלם    🔗

אנו חיים ופועלים בחסד השכל הנעלם האומן אותנו, ממקורו אנו שותים את לשד מחשבותינו וכניצוצות משלהבתו מתלקחים בנו רגשותינו. אך כלום אין יסוד להניח גם את מציאותו של אי־שכל הנעלם, הזן ומפרנס את כל המלאי של הבל והבאי, טפשות ואיוולת, המקנן במוחותינו והפורץ מפעם לפעם בעידנא דריתחה, או סתם לתיאבון, לשבש את סברותינו ולהטיל לתוך פינו דיבורים נואלים וחסרי־שחר ואף להדיחנו למעשים־תעתועים?

אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. הואיל ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הרי אין חכם בארץ, שאינו גם שוטה. חוטא היחיד, חוטאים ציבורים. הוי אומר: כשם שהיחידים שוטים, אף הציבורים בחזקת שוטים. שוטים הכל: כעם ככהן, כציבור כשליחי־ציבור. טועים המודרכים וטועים יותר מכל המדריכים. ואכן, הפשעים הגדולים והנתעבים ביותר נעשו מאז ומעולם לא על ידי דלת העם וקטני־אדם, כי אם על ידי מרום עם הארץ ואנשי המעלה, על ידי הגבאים והפרנסים, השרים והמושלים, על ידי המנהיגים תופשי הרסן. יד השועים והקועים היתה ראשונה במעל. כסא הכבוד של השטות נתון, משמע, ברומו של עולם. ומי שאמר והיה העולם אמר לאי־שכל: היה אתה אדון העולם.

אין צורך לחפש אסמכתות לרעיון, שהאיולת מושלת בכיפה, מן ההבאי והפטפוט, הנואל והמגוחך, הסרק וטירוף הדעת, הממלאים רשויות המחשבה, הדיבור והמעשה, היינו, מתוך אותו מחוז שכלי, אשר תוצרתו מתבשלת בדיבורים ובמעשים, שחוסר השחר שבהם מנקר את העינים וצורם את האזנים ומחבל בנפשות שומעיהם ורואיהם. אילו ניתן פה, כלומר, הומצא מכשיר־קסמים לדלות את המחשבות הזורמות בלב כל אדם, בין חכם מקובל בין שוטה מוסכם, כמות שהן, בעצם זרימתן, שלא על מנת להגיען לידי ביטוי, היינו נחרדים ונבעתים מן הרוח באנוש, שטבעה נואל מלכתחילה ושיותר ממה שהיא מעלה מתוכה גידולי־שכל היא מצמיחה, ובמנה כפולה ומכופלת, עשבים שוטים. סתם רעיון במושכלו הראשון הוא אוילי. ניתן לומר האדם ביסודו שלו הוא טיפש מטופש. ורק אחד מבקר ומשגיח יושב בתוכו, שהוא מבין דבר, והריהו מחזיק נפה בידו, לזרוק את התבן ולבור את הבר. ומן הסתם צ"ט חלקים תבן ורק חלק אחד בר. ואף על פיקוחו של בעל הנפה אין לסמוך ביותר. פעמים הוא זורה לרוח את הקמח ומשייר את הסובין.

הה, רוח באנוש! על הרוב היא רוח שגעון, רוח תעתועים ומדוחים. השכלי בקרבנו הוא חזיון־עראי. השטות היא קבע. רוב הגיגינו של סרק הם. מושכל ראשון טעון בדיקה לעולם. מה שכתוב בקולמוס ראשון חייב להימחק. ואם כך מה דינו של החכם, האמן, המוחזקים כבעלי רוח הקודש? כלום גם רוח הקודש פטפטנית היא? והרי החכמים והאמנים יותר מכל האנשים האחרים מדקדקים בלשונם, מוחקים, מתקנים, לוטשים. הוי אומר: על כל הברואים האנושיים, ואף על המחוננים ביותר, היה תהיה יד אי השכל הנעלם.

אין עומדים על האמת אלא אם כן נכשלים בה תחילה. קדמה הטעות לאמת וראשית חכמה איוולת. אבל כלום מהי אמת של היום? הלא הטעות של מחר. אף האיולת של היום היא החכמה של אתמול, כשם שהחכמה של היום היא האיוולת של מחר. אמנם, קיימים חלקי־אמת, גרעיני השכל הישר, שלא נתגלו עד היום, אבל הללו הרי רק חלקי־חילוף הם, ולא דברים חיים ממש, הנושאים את עצמם. חכמה, שלא נאכלה בשן הזמן, שיעורה מועט ביותר. אין בידינו אלא פירורים, הברקות, ניצוצות, חלקות בריאות קטנות ביותר. מרובה בתוכנו החלקה החולה של שטות וטירוף הדעת. שטחי הבערות בנפשותינו רחבים מני ים. תחנות השכל הישר הן איים קטנים.

האדם הוא חכם לכשירצה המקרה או המזל, אך טיפש הוא בדרך כלל. הוא נבון לשעה וכסיל לימים. דורות הנוהגים בשכל הישר הם יקרי־מציאות. המשוגה נוהגת בעמים, היצרים הרעים מושכים אותם באף, השגעונות ודמיונות השוא ממיטים עליהם חורבנות ואסונות. שום עם אינו מאריך ימים. אין הוא מסוגל להאריך ימים. אין לו שכל טוב במידה הדרושה לחיים ארוכים וטובים.

מלכתחילה כל אדם מבולבל ומסוכסך בתוך תוכו. יצר לב האדם שוטה מברייתו. הוא נולד בער. השטות תקועה בלבנו כמסמרות. ואולי היא עשויה מעין סיקוס בעץ החיים שלנו. סיקוס לא להיחדר ולא להיעקר. מתוך שיגרה אומרים אנו שהאדם הוא יצור בעל־שכל. אבל בה במידה ניתן לומר, שהוא יצור חסר־דעה. יש לו בראשו, וגם בלבו, מרכז רגשיו, טחנת־סרק, שאינה שובתת אף לרגע. הנה הוא מטפח במחשבתו רעיונות נואלים לפי תכנם ופגומים בצורתם, מופרכים בשרשם ואפסיים מצד הסיכוי להגשמתם. והנה הוא נתפס לדמיונות־שוא ולתאוות נפסדות ומשובשות, העשויות לעורר בו חרפת־בושה בהתפכחותו. אולם ראית סוטה, שוטה או חוטא – לעולם תירוץ בפיהם: היצר הסיתני. שיקול הדעת לא עמד לי. לטעות נתפסתי. אך שורש כל התירוצים האלה ההודאה במקצת בפי האדם, שאין הוא אחראי למעשיו, שהוא בבחינת חרש שוטה וקטן, שאינם בני־עונשין.

ובאמת אין אפיטרופוס למחשבה. מכל מקום אינו דין שיענישו בעד הרהורי עבירה או לכנות אדם משוגע על שום הרהוריו חסרי השחר הממלאים את מוחו ולבו במרבית השעות של חייו. אי השכל פועל מאליו. ההרהורים מתהרהרים כביכול ללא בעל הבית המשגיח עליהם. הוי אומר: האדם לעצמו בלי המבקר הפנימי הוא שוטה גמור. אבל אנו הרי אומרים: הנשמה שנתת בי טהורה היא. ובכן, הדלוח, הלא־טהור, מהיכן הוא נובע ובא? מן הקליפה והסיטרא אחרא.

מן הדין שנודה במציאות הקליפה והסיטרא אחרא גם בתחום המושכלות. כשם שיש שתי רשויות, אור וחושך, קדושה וטומאה, טוב ורע, כך יש שכל ואי־שכל. כנגד מקור החכמה קיים מקור האיוולת. מי שברא את שטן הרע ברא גם את שטן חוסר השחר, הוא יצר הרע של הטפשות. אומר אדם: מכלל שאני חושב אני קיים. וכך עליו לאמר: מכלל שאני חושב דברי־הבאי לאין שיעור, קיים אי שם מרכז של הבאי, הממשיך לתוך המוחות שפע עליון. ואם כך מה היסוד לאמונה, שפרנסה דורות משכילים, בהתקדמותו השכלית של מין האדם, עד שבא הנביא ובפיו דבר הבשורה ומלאה הארץ דעת כמים לים מכסים? יתכן, רשות השכל מתקדמת אבל כנגדה גם מחוז אי השכלי עושה כיבושים חדשים בכל עת. מכאן שכל הפועל ומכאן אי השכל הפועל – ושני הפועלים האלה נכנסים זה לתחום זה ונבנים זה מחורבנו של זה. האדם – בתווך. הוא נמשך לכאן ונפתה לכאן ואין בכוחו להכריע. לאמתו של דבר אין הוא צריך להכרעה אלא בשביל להתבצר לרגע קטן בתחום השכלי – עתים הוא צריך לשקול הרבה בדעתו כדי להגיע לנקודת ההגיון – ואילו בתחום האי־שכלי הוא שבוי כמעט תמיד. אפילו החכם הנהו חכם רק לכשירצה ולכשישתדל ביגיעת המוחין, אך טיפש הוא ממילא. החכמה נקנית על ידי שקידה ולימוד, על ידי עשיה ממש; ואילו הטפשות נקנית בשב ואל תעשה. יש שיקול הדעת ואין דרוש שיקול לאי הדעת. תחום השטות מלא וגדוש שטות, אך בתחום החכמה מוצא אתה רק שביבי שכל בודדים, שהרי אפשר להיות שוטה גם ברשות החכמה. מספיק רק לבלי לשקול כראוי, להיות מהיר במשפט.

המלחמות הנטושות מימות קין והבל ועד ימינו בין עדות, כיתות, שבטים ועמים; פרשת הקרבנות, פולחן הבעל והמולך, כל העבודות הזרות, הכרוכות בשפיכות דמים, היו לא רק מעשים נתעבים, אף נואלים ונקלים – אבל מה נחמה לנו בצד השטות שבהם? רשעי העולם הגדולים, כל העריצים לדורותיהם, היו במחילה טפשים גדולים – ומה אנו נמצאים נשכרים מכך? פשיטא היו שוטים. לא די שכבשו ארצות, בקשו לכבוש גם את השמים. לא די שלקחו לעצמם כתר מלכות, בקשו להיות גם אלהות וציוו לכרוע ולהשתחוות לפניהם, לקחו כבוד בזרוע. וכלום יש שטות גדולה מזו שלוקחים כבוד ביד חזקה? צא וראה עוצם טפשותם של רבים מן הפושעים ההם, שציוו לשחוט את כל הילדים לפי האותות והניחושים של מכשפיהם שמא יוולד הגואל. אף זאת עשו באיוולתם כי רבה: ציוו להכות במגלבים את גלי הים הסוררים. ובכו, שוטים שבעולם! אבל מה תרופה יוֹצאת לנו מכך? אף מגיפת השטות עלולה להחריב את העולם. אמרנו פלוני אינו רשע אלא שוטה לא אמרנו ולא כלום. כשהננו מחליפים רשעות בטיפשות הננו אוכלים נהמא בנהמא – ואף עובדה זו עצמה היא שטות. נמצא, הבא ליישב את הענין הרע שתחת השמש ביסוד הכסילות, אינו גורע כלום מן הרישעות, אבל הוא מוסיף על הטיפשות. כי הוא בא לרפא פצע אחד במשנהו ולטהר נגע בשרץ. הטיפשות דרך כלל פגיעתה רעה אף מן הרשעות. יש רשעים, שנעשו בעלי־תשובה, ואין שוטים בעלי־תשובה. אדרבה, חזקה על הכסיל שישוב לכסלו. אף אם תכתוש את האויל במכתש לא תעקור את איוולתו מלבו.

ממקור עץ הדעת בא החטא הקדמון וממנו הרשע הקדמוני. מאיזה עץ אי הדעת אכל אדם הראשון, שממנו נולד השוטה הקדמון?

קלקול גדול הוא, שעושים את הפתיות סניגוריה על הרשעות. אילולא זו חיפוי לזו, היו החנפים מתפרסמים הרבה יותר ומעוררים אולי מיאוס יותר כלפיהם. אולם הטיפשות משמשת מעין “אליבי” לרשע. חוה אמרה: הנחש השיאני. בור והדיוט שנתפס לגניבה אומר: השד הסיתני. ורשע מהו אומר? רוח שטות נכנסה בי. דרך הפירצה של השטות מגיחה הסלחנות, שאף היא מרושעת כפי שהיא נואלה. לא די לבוא בטענות על רשע זה או פלוני – שומעים אנו על הרוב טענה ניצחת כביכול – הוא במחילה שוטה. אין הוא יודע מה שהוא עושה. או: אין יד ימינו יודעת מה שפועלת שמאלו. הרי לכם תירוץ. כל הגיהנום והדרך אל הגיהנום רצופים תירוצים. חוסר הדעה, שהוא יסוד הרישעות, נהפך בידי סלפנים למסוה עליה. אבן מאסו הנבונים נהייתה לראש־בינה. הטיפשות מזבלת את הרשעות ואף משקה אותה, ולבסוף גם מכפרת עליה. חלילה לסקול את ארונם של רשעים, שרוח של שטות הכשילתם. בזכות הטפשות מציגים בחלון הראוה של דברי הימים את כל הפשעים הגדולים כמפעלי־מופת ואת עריצי כל הדורות מקיפים בענני הוד והדר. לולא השטות לא היה במשוער כלל להעניק במשך אלפי שנים לעדת פתאים כבוד גבורים. השוטה הראשון הוא בנין־אב לכל הדורות והשטות הראשונה של רצח־אח היא בכיה לדורות. כיוון שהשוטה העריץ זכה בכוח האיולת לתואר הגבור הגדול והנורא, קם מיד אחריו כסיל שני שהלך בעקבותיו וחיקה את מעשיו, כדי לנחול גם כן זר הגבור הגדול והנורא. וכך גבור בגבור עשוי מדור ועד דור. כדרך שנפוליון חיקה כקוף את מעשי העריצים הקדמונים, כך קמו מחקים לנפוליון. כולם בעלי־העויות היו, מתהדרים, מתגנדרים, שחקנים לרוע באיולתם כי רבה. פעלו מעשים־תעתועים ללא בושת. הם תמכו את יתדותיהם ביסוד האיוולת. כל עריץ בשעתו בטוח, שיש לו המוני שוטים ללכת אחריו כעדר בבקעה. אין הרשעות אלא לשעתה. אך הטפשות מסיעה את מעשי הרשע מעבר לתחומי־זמנם, מלבישה אותם בגדי כהונה, עושה אותם כביכול נכס לכל הדורות. הרישעות רוצחת את ילדי הזמן. הטיפשות מציצה מן החרכים לנצח.

עשרה קבין שטות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו החכמים. סברה זו מתקבלת על הדעת בתכלית הפשטות. השוטה מוגבל מברייתו, ממילא גם כוח הפועל של איוולתו מוגבל. אין לו כלל בתוך מוחו פלך מהיר וזריז לטוי המחשבתי. כיוון שאינו הוגה־דעות אינו טוחן הגיונות סרק הרבה ואינו מוציא מפיו הרבה דיבורי־הבאי. ולא כן החכם, שההגיון אומנותו ומוחו עשוי מכשיר מתוקן לעבודתו. מתוך כך הוא מביא לעולם השערות הבל וסברות שאין להן שחר למכביר. המעבדה לתוצרת האיוולת פועלת ביתר שקידה ויעילות במוחותיהם של משכילים מאשר של הדיוטות. לכן עלול המשכיל להיות מבולבל ומסוכסך במחשבותיו הרבה יותר מן התם והבור. ולכן מצוי באמת מעין שכל הישר של האדם הפשוט, שלא נשתבש ברוב למדנות. רק המשכיל, המשמש משום־מה שם נרדף לחכם, עשוי להיות שוטה מופלג, שאין כדוגמתו בקרב פשוטי־אדם, שלא לקקו כלל מים ההשכלה.

הסופרים הגדילו מכל החכמים בתוצרת האיוולת, כי הם מטפישים לא רק בקרב חוג מצומצם, אלא קובעים את איוולתם גם בדפוס, להפיצה בקרב הקהל הרחב. גדולה מזו, הם מקנים לאיוולתם גם חלק לעולם הבא. חכמים מטופשים מפיצים גם כן את דבריהם ברבים על ידי תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, אבל מסירה שבעל־פה, כשם שפעמים מוסיפה כמה וכמה נפחים משלה על הנוסח הראשון, כך היא פעמים גורעת כמה וכמה נפחים ויכול שהיא מוחקת קצת או הרבה את סאת ההבאי שבהטפה שבעל פה, אם כי המסורה שבעל פה משמשת גם כן אוצר בלום של הבאי המורשה לכל הדורות. אולם איוולת־סופרים משתמרת כנתינתה ממש לדורות רבים. הספרות היא בית גנזים לעידית ולזיבורית גם יחד, ורב יתר לזיבורית, לפי שזו מידתה מרובה יותר. ואולי צדקה היא, שמרבית כתבי הקדמונים ירדה לטמיון. אין אנו יודעים אם יד ההשמד נשתלחה בה במתכוון או דרך אגב בתוך כלל השריפות והחורבנות, שהפכו לתלי־שממה ארצות ותרבויות. אבל ניתן לשער, שאילולא עלה הכורת על תלי הספרים, שנצטברו מדור לדור, היו פנינו מסמיקים ומחוירים מבושה למקרה רוב דרשות של דופי וסברות של הבל שנתגבבו בתוכם. צדקה שניה שאין רבים קוראים בכתבים בלים אפילו של דור שקדם לנו – ולכן מלאי האיוולת, שכל דור מניח אחריו, אינו בא כלל לידיעת בני הדור הבא. להוציא החכמים המועטים, המלומדים והחוקרים, שתפקידם לחטט בכתבים בלים, שאינם מתפעלים משום דבר של הבאי. הם רואים הכל לא לאור השכל הישר, כי אם לאור פנס החוקר. לפי שכתבי הקדמונים אבדו וכתבי האחרונים משתכחים כמעט לאלתר, אין אנו יודעים עד היכן מגיעה טפשות סופרים, כלומר, טפשות כולנו, שהרי הסופרים במידה מרובה הם שופרותינו.

אין רואה חשבון לחכמת סופרים ואין מבקר עליון למדינת הכתב לעשות מאזן האיוולת. לכן העולם כמנהגו נוהג ואין רבים מזדעזעים מקופות של איוולת התלויות מאחורינו. אילו בא אחד חרוץ ויורד לגן הבקורת, למשל, בספרויות של כל העמים ללקט שם צרור המור של דברי־שטות שנכתבו על סופרים בני כל הדורות, על מי גמרו את ההלל ואת מי גינו והשפילו, את מי דנו בצוננין ואת מי ברותחין, במי תלו תקוות ואת מי שמטו לקרן־זוית, את מי הושיבו בכותל המזרח ואת מי השליכו מעבר לדלת ולמזוזה, כיצד פרשו את אלה ואילו פנים גילו באלה, כמה כוונות של סרק הכניסו לתוך מסכתו של זה וכמה תלי־תלים של דרשות נאמרו על פלוני, שלא היה בו שום חומר לדרוש – אילו נעשה מסקר כזה במיעוט־מיעוטו, היה מין האדם מקבל תעודת־איוולת כתובה וחתומה. אלא שאין זוכרים ראשונות, אין פוקדים את העלים הבלים של כתבי־עת, המוקדשים לא לחיי־שעה, כי אם לבעיות המוסר והיופי. דור הולך ודור בא, וכל דור תורם את קופת השטות שלו, כדרך שכל דור משליך מתוך בתיו קופות האשפה שלו. השטות דרך כלל אינה מזעזעת עוד שום איש. אפילו אנשים הצועקים חמס אינם צועקים שטות, אפילו המתמרמרים על הרישעות אינם מתמרמרים על הטיפשות. שוב אין בנו כושר ההזדעזעות על השטות. גדול כוחה של השיגרה לטמטם לא רק את הלבבות, אף את המוחות.

כל שטות היא ניבול. ניבול־פה היא שטות שבניבול וניבול שבשטות. אבל צא וראה, כמה נחלי בליעל של ניבול־שטות זורמים בסיפורי־אהבים ועל קרשי כל הבמות. אך אין מזדעזעים. אף אין סולדים.

וכך מצטברת בעולם בכל דור ודור קופה של שטות והשטות מושלת בכיפה. השטות זורמת בתוך קרן השפע בקתדראות של מורים, על דוכני הנואמים, בבתי המחוקקים, חוגגת במסיבות חתנים, בוכה בהספדים, נותנת את קולה במאמר, בצליל ובזמר. יש גם ניגונים שתוכם רצוף איוולת. השטות חודרת לכל.

חששה לומר, ועל כרחנו לומר, שאין אף ספר אחד באוצר הספרים של כל הדורות, להוציא התנ"ך, שלא נכללו לתוכו דברי־שטות פשוטם כמשמעם, ולאו דווקא דברים שאינם מתקבלים על הדעת. אין זה כלל סימן־היכר לשטות, שאין היא מתקבלת על הדעת. אדרבה, אין שטות, שאינה עשויה להתקבל על הדעת מעטים או רבים. עיקרה של שטות רהב, גאוה ריקה, התפארת נבובה, התראות והתהדרות, גניבת הדעת, העמדת־פנים, זיוף הקול, כחל ופרכוס, הרגשת אני ואפסי עוד, התאדנות והתחכמות, פולחן עצמו, התנפחות האישיות, הדגשת היש. כל ספרי דברי הימים וכן ספרי החקירה ואף כתבי הקודש כוללים בתוכם אותה מנה של איוולת, שבלעדיה אין שום חכמת הכתב יוצאת אל הפועל. בין השטות נתונה בהם סממן ותבלין בין היא השאור שבעיסתם, ידה באמצעם. ולפי שהיא המקיימת את המסכת, לכן כל ספר הגדול מחברו מלאי האיוולת שלו גדול יותר. שירי הומירוס, שיחות סוקרטס בפי אפלטון, ספרי אריסטו, חיבורי פלוטרכוס, נאומי קיקרו, מחזות אסכילס וסופוקלס, אין צריך לומר ספרות ימי הבינים, בה כל חיבור מעובר שבעה אבירים בכרך אחד, הוא הדין בכתבים של הזמן החדש, לרבות כתבי שקספיר, יסורי וורטר, מסכת שפינוזה, חיבוריהם הנמלצים של הגל ופיכטה, סברותיהם המבולבלות של חכמי הפסיכואנליזה, הספר כה אמר סרתוסטרא, המלא וגדוש שגעונות מלופפים בסימני־קריאה מרובים, שופעים דברי־הבאי לאין שיעור. השירה הלירית רואה לעצמה זכות יתירה לשחק את השוטה, המודד על ראשו כתרים לאין שיעור. אכן, השטות היא השאור שבעיסת כל יצירה ספרותית.

אנו קוראים ואיננו מרגישים כמעט. הרגל־מורשה. נתקהה החוש הבוחן, ניטמטם השכל הישר. האבות אכלו בוסר – והבנים אינם מרגישים עוד. שוטה אינו מרגיש את השטות. תיאורה של איוולת. הוא גופו איוולת.

הה, כלי הקיבול האנושי לשטות הוא עצום לאין־שיעור. מי שאמר כל האדם כוזב רשאי היה לומר כל האדם פתי. אין תימה שבני־אדם התיימרו ליצור על יסוד פירורי־סברות ונפלי־השערות השקפות, המיועדות להסביר את מבנה העולם, תכלית הבריאה וטעם החיים. כל בבואה קלושה של סברה חיוורת הוכתרה בשם שיטה, וכל מביע דעה זכה לתואר פילוסוף. עולם ומלואו תלו על קוצה של שיטה. הפילוסוף נחשב למגלה־טמירין ורבים תלמידים נהרו לקבל תורה מפיו. כיוון שראה שרבים צמאים לדבריו נכנסה בו רוח גאוה לייחס לעצמו כוח עליון, רוח הקודש, כשרון נבואי, “דימון”. אין מורה לרבים, שלא נתפס לשגעון הגדלות. סוקרטס האמין, כנראה, בלב תמים, שהדעת היא מקור החיים. ומסתמא הסיח את הדעת מכך, כי הדעת גופה זרועה למכביר קוצים של אי־דעת ושאי־שכל מקנן בתוך־תוכו של השכל.

אילולא גאוה התקועה בלב הפילוסופים, לא היו מעלים כלל במחשבתם את האפשרות לצרור את היקום כולו בפסוק אחד ולצור תמונת העולם בפתגם שגדלו כזנב הלטאה.

צא וראה פילוסופים הללו – הרי מכשפים הם. אלא שהם מבקשים לפעול את כשפיהם בכוח השכל ולהגיע עד העצם לעצמו. בדומה לפלוני שוטה, שביקש להרים את עצמו בבלוריתו, חותרים הם להרים את אבן החידה העולמית במוח שבקדקדם, שאף הוא אינו אלא גרגיר מן האבן ההיא. מי ידמה ומי ישוה לשפינוזה, אביר הפילוסופים, בהעזת המדוחים לנענע במוח אנושי קטן את עץ החיים ולגרש את כל התשוקות והדמיונות על ידי התשוקה הדמיונית לאהבת האל. בלבול החושים הוא מחלת ההדיוטות; אך בלבול המוח הוא עיקרו קנין החכמים. מתמיה ביותר אותו נסיון נואל להסביר את תארי הבורא, דרכיו ומידותיו. רבים קראו תיגר על ההגשמה. אך הם חסו על כבוד הבורא ומצאו בה חילול. אבל מה מעטים חרדו לכבוד האדם ולשלום־שכלו לגלות את האיוולת שבהגשמה. ואף על פי כן עמד שפינוזה, ששמו מהלך לפניו כארי שבחבורה וביקש להשחיל את בורא העולם על כל תאריו ואפניו ואפניותיו, לתוך קופה של המסכת שלו על סעיפיה וסעיפי־סעיפיה.

המלט כנתינתו בידי יוצרו הוא שוטה גמור. אלפי הפירושים שנכתבו עליו – אף הפרשנות החקרנית היא אחד מגילוייה של האיוולת הכל־חובקת – אינם משנים כלום. פסוקי־חכמה רבים מפוזרים בכתבי שקספיר, החכם הגדול בענקים. אבל את המס לאיוולת הוא משלם לא רק בניביהם הנפתלים של הליצנים שלו, אלא גם בהוד הנשגב שהוא פורש כחופה על מעשיהם הנקלים של גבוריו האוילים. הלל לשקספיר שהשכיל להציג את הליצן כבן־לוי טבעי למלך. אבל כלום אין זה מעשה שטות לצייר כך את תמונת העולם האנושי, כאילו אין בה כל נפשות פועלות חוץ מן הליצן, המלך ומשרתיו. חכם גדול היה שקספיר. אבל אילו היה גם אדם גדול לא היה עושה את המלך והליצן מרכז המין האנושי, אלא היה מעמיד במרכז נפשות אחרות לגמרי, כגון את האדם באהלו, את הילד. את האם. חכם גדול, שאינו אדם גדול, הוא אח לשוטה.

האמנות בזמן החדש, הספרות במיוחד, ששפלי היצרים מונחים ביסודה ורהב האפנה פרוש עליה כחופה, לא כל שכן שהיא אוצר בלום של איוולת והבאי.

דרך כלל אין מוצאים בספרות היפה, למשל, את האדם השקול והמיושב, אלא את המבוהל והמסוכסך, את הטיפוסי כביכול. אומרים טיפוס ומתכוונים ליוצא־דופן, לשוטה, לחולה, למנוון. כגון הקמצן של מוליר, הפקידון של גוגול, דון זואן של ביירון, פושעים מלידה של דוסטויבסקי, מוכי־הזיה של אדגר פו והופמן, אנשי־קש של קפקא, מבלי לציין את כל עולם הרפאים, שנוצר על ידי אבירי היוצרים בתחומה של ספרות במאה התשע עשרה. דומה, הספרות עשתה חוזה עם בתי החולים ובתי המשוגעים ועם בתי הסוהר לפושעים. אין לה בעולמה אלא פתאים ובעלי־מומים. וכשאינה מוצאת מומים גלויים הריהי יורדת לתהומה של אל־ידע. כל הנובר בתוך אל־ידע יכול לומר יגעתי ומצאתי, שהרי אי אפשר להוכיח לו את ההיפך. הנפשות הפועלות בספרות כל העתים הן בריות מעולם התוהו.

אין איוולת והבאי, אין שטות ובדות, שלא נכתבו בספר ולא צויירו בתמונה. אילו היו בידנו רק ספרי סבידנבורג או ספרי ניצשה, אפשר היה להוכיח על פיהם בלבד, כמה גדול שלטונו של אי השכל בעולם החכמה. ואין כלל מן הצורך לחזר על חיבורי השקיעה של ניצשה, שנכתבו בצל הטירוף והשגעון מצווח מתוכם בקול חזק. כגחלילית בקמה של דגן מבצבצים שביבי הטירוף בין השטין של כל חיבוריו. הרי הראשונים כהרי האחרונים לסוד שיח האיוולת.

הנה הוא סח:

“מתוך המהומה ודברי הבל של המהפכה הצרפתית קם נפוליון”. והנה הוא אומר: “מה מרהיב היה המחזה כאשר מיליוני בני־אירופה התנדבו כאמצעים למטרותיו של בונאפרטה ומתו למענו בשמחה, בשאתם את שמו בשיר על שפתותיהם בנפלם”. “נפוליון לא היה קצב, אלא טוב ומטיב; הוא נתן לאנשים מות המלווה כבוד צבאי”. “לנפוליון יינתן בבוא היום הכבוד על שהקים לזמן־מה עולם, שבו מכריע האדם והחייל את הסוחר והקרתני”.

ושוב הוא אומר:

“כאשר נצחה גרמניה את נפוליון היה זה אסון לתרבות”.

ואל יהיה קל בעינינו גם האדם העליון, שענינו לא היה ברור לא למחבר “סרתוסטרא” עצמו ולא לקהל מעריציו, שאין לפרשו עד היום אלא כמעין נפל של אי השכל הנעלם. אולם ניצשה אינו ניצשה לבדו, אלא כל קהל החכמים שנזעקו אליו למחוא לו כף. ניצשה אחד הוא תעודת־איוולת מחרידה לאנושות. אולם ניצשה הוא רק אחד מרבים.

וכיצד נפרנס את דברי דימוקריטוס

אנכי הגדלתי לתור ולשוטט על כל בני דורי, הרחבתי את מצודת חקירתי יתר על כל איש, הוספתי לראות ארצות וחבלים ולהקשיב שיחות מלומדים, איש לא עלה עלי בהרכבת הקוים שיבוא עליה המופת ואף לא קושרי המשיחות המצריים?"

ואילו תוקידידיס קורא לספר דברי הימים שלו בשם “קנין הנצח”, אפלטון מביא חרוז, שבו מכונים הוא ואחיו בשם “צאצאים דומים לאל של אב מהולל בתשבחות”. –

ושוב אמר דימוקריטס:

"לפי המוסכם יש מתוק, יש מר, יש חם, יש קר, יש צבעים:

“ואילו על פי האמת יש אטומים וריקות”, כלומר, מה שנותן לנו חיים הוא שקר, והסברה היבשה היא האמת. אין כאן אלא חוסר־הגיון שמותחים אותו בקו ישר עד לקצה ושם הוא נעשה הגיון ושירה.

חכם טיפש היה תיאופיל גוטה כשהכריז על עצמו:

אני איש התקופה ההומרית. העולם שאני חי בו אינו הולם אותי ואין אני מבין בו כלום. הנוצרי לא למעני הופיע בעולם. אני עובד־אלילים בדומה לאלקביאדוס ולפידיוס… גופי המרדני אינו מודה בעליונותה של הרוח, והבשרים שלי אינם עשויים להיכנע. לדידי, האדמה נהדרת כמו השמים, ואני סבור, שהצורה המושלמת היא הצדקה לאמתה. חביב עלי הפיל מן הרוחות, ואני מעדיף את הצהרים על בין השמשות. שלושה דברים מעלים חן לפני: הזהב, השיש והארגמן, הזוהר, הקשיות והססגווניות . מן החומר הזה קורצו חלומותי וכל מגדלי הפורחים. לעולם איני רואה בעיני אד או ערפל; לעולם אין שום דבר נגלה לי במטושטש. ברקיע שלי אין ענן, ואין הוא מופיע אלא בתבנית מעשה ידי חושב. אוהב אני למשש באצבעותי את כל הנראות… כזה הייתי מעודי. אני מביט אל האשה בעיני פסל ולא בעיני מאהב; כל ימי הסתכלתי בקנקן ולא במה שיש בו. אילו ניתנה לידי תיבת פנדורה לא הייתי פותחה כלל.

ברנדס בדין כותב על פלובר.

… הוא שנא את האיוולת… שנאה זו, כנהוג, היתה לה נטיה חזקה לנושאה. האיולת בכל צורותיה, כגון דברי הבאי, משפטים קדומים, אמונות טפלות, רהב וקטנוניות, רגשות שפלים, משכוהו אליהם באופן מגי, כשפוהו, גרמו לו השראה. היה לו צורך לתארם באופן שקדני, לבלי לפסוח על שום פרט… הוא התקין לו אספים של דברי־איולת ושל חוסר־שחר… הוא היה אספן של שירים גרועים, שנכתבו על ידי רופאים, לכל תעודה נוספת של האיולת האנושית נתייחד אצלו ערך רב. הוא בעצם לא עשה ביצירותיו אלא זאת, שהציג לראווה ביד אמן את האופק הצר של הבריות, את עיוורונם; הוא תיאר את פגעי חיינו במידה שהם קשורים לאיולתנו, ובתיאור זה ביקש להעמיד מצבה לאיולת. חוששני לומר, שדברי ימי האדם נגלו לו כדברי ימי האיולת האנושית. אמונתו בקידמה היתה רופפת. ההמון, קהל הקוראים, נראה לו בדמות ה“שוטה הנצחי”.

תמה אני שעד היום לא נמצא איש חיל ורב־פעלים להניח את היסוד לבית־הנכאות של האיוולת או לכנס לפחות לתוך אוהל ארעי קצת מוצגים נבחרים של השטות האנושית בת כל הדורות. אמנם, את הנחל האיתן של האיוולת אי אפשר כלל לכנס לתוך אפיקים. הוא זורם ללא נתיב מששת ימי בראשית ועד היום, ואם נבוא לייחד לו ציונים אין אנו מספיקים. אף על פי כן…

 

צ"ו. מזכירי ביאליק    🔗

…גם כ' תמוז של השנה… הביא לנו יבול גדול של דברי־הערכה ופרקי־זכרונות על ביאליק. הדרשנות על ביאליק היא כמעין המתגבר משנה לשנה. במיוחד עולה כפורחת מדור הזכרונות על ביאליק שבעל־פה. זכה המשורר וקם לו לגיון של מזכירים מתנדבים לאחר מותו, המוסרים לדורות הבאים כל מימרה שלו, או הנתלית בו, אף כל פליטת־פיו.

בשכל הישר אי אפשר להבין למה צריך לחבר פירושים רבים כל כך על פייטן שהסיח את עצמו בפיוטיו בהתגלות־רוחו, שהיה בעצם אמן המראות יותר ממה שהיה חכם החזיונות, שהיה מלא חן, אבל לא יודע ח"ן? הרי הוא היה פשט ביסודו שלו ומשליו מרובים מסמליו. תמצא לומר, אף ביאליק היה תנא ושייר בין השטין – מה טעם להוטים פרשניו לגלות מה שנאלץ או ביקש לסתום? לא כל מה שחכם רומז מותר להוקיע לפרהסיה. יש דברים שהצנעה יפה להם ואפלולית מעט הולמתם ואף מקיימתם יותר. הפרשנות המופרזת היא פעמים פטפוט ופעמים פריצות־גדר. אין זו טענה כנגד פרשני ביאליק בלבד. כל פרשנות הדוחקת עצמה למחיצתו של המופלא מרבה תיפלות. ממה נפשך, אם הפירוש שווה־מעלה לאמור אף הוא אינו מובן אלא לאניני הטעם. הואיל וכך זקוק אף הוא לפירוש; ואם לאו הריהו מוזג מים שאובים לתוך קנקן היין הטוב ומורידו ממעלתו. כל פירוש הפסדו ודאי ותועלתו ספק. ואילו הפרשנות והדרשנות על ביאליק עברו, כמדומה, גם את השיעורים והמידות המצויים בתחומי כל ספרות חילונית. הן נעשו מעין מחלה לאומית שלנו.

מחלה זו, המהלכת בכל ימות השנה, גוברת בשתי עונות השנה, כ"א תמוז, יום פטירתו של המשורר, ועשירי בטבת, יום הולדתו. אין, כנראה, סיכוי, שהזרם הדרשני הזה יגיע בקרוב לקצו. אם כי אין גם פתח־תקוה, שמי שהוא יחדש עוד דבר־מה בסוגיה זו שנידושה כל כך בדורנו. רק בן־דמותו של המשורר, קרוב לשורש־נשמתו, עשוי להגיד ברבות הימים את הנופח שלו בהתפעלות נאמנה ובשפה רעננה, בסוד אחוות הנפשות. ואילו קם כזה היה מזדעזע למראה דברי ההבאי, שנצטברו על נושא זה. יתכן, שמפאת הבושה היה מעדיף את השתיקה. כדרך שהאדמה הנחרשת זקוקה לשמיטה, כך נושאים חרושים רב מדאי נסחטים ואומרים, לא כי מצווחים: אל תדרשנו! במקום הדרישה צריכה לבוא פרישה לפי שעה. לא שמיטה אחת, אלא כמה שמיטות נחוצות אולי, כדי שתיגלה בנושא הנדוש בקעה חדשה להתגדר בה.

וקשה מן הדרשנות פרשת הזכרונות, הנפרשת לאין שיעור, על ביאליק שבעל־פה. כל אחד מגלגל בשיחות ביאליק ובשמועות מפיו או על פיו. וכי מי שנכנס פעם במחיצתו של ביאליק אינו מוסמך לומר שהיה ממקורביו ואף מאנשי־אמוניו. כל ישראל די בארעא דישראל ודי בכל אתר ואתר היה להם חלק בביאליק. הוא לא קיפח שכרה של שום אוזן. הוא שוחח, ועל הרוב ברוב רגש, עם כל בן־לויה מקריי – מביתו ל“דביר” ו“מדביר” לביתו, ומשם ל“אוהל שם” ו“מאוהל שם” לשפת הים. לא נעץ חרב בבית־מדרשו, אף לא החזיק נפה סמוך לפיו, ולא היה כמעט בוחן את טיבם של שומעיו. ההסחה העצמית היתה אצלו בגדר צורך־נפש, אף שימשה לו, כנראה, פיצוי על החומרה היתירה שנהג בדברים שבכתב. הואיל והיה יושב שבעה נקיים על כל משפט כתוב, לא גרס מלה שבעל־פה בסלע, קל וחומר לא שתיקה בתרי. דרך כלל סופרים אינם מייקרים את דיבורם, כי הוא להם פורקן, הקלה ובידור. ביאליק הצטיין בחשק הדיבור: נקט בעל־פה את נוסח השיחה העממית, היה להוט אחרי דימויים ואמשלות ואהב הטעמה ושמינית של הפרזה. אין הוא אומר חכם, אלא חכם מחוכם, ולא טיפש, אלא טיפש מטופש. ברדפו אחרי התמונה הוא בשיחתו מתעלם לפעמים מן האיש הנתון לשיפוטו ומכייל הן את מעלותיו והן את חסרונותיו ומעלה אותו לכלל טיפוס. וכשהוא דן בטיפוס לא כל שכן ששוכח את האיש. ממילא הוא עתים ממצה את חומר הדין ועתים ממצה את מתק הזכות. הוא מפריז לכאן או לכאן; היום מפריז לכאן ומחר הוא מפריז לכאן, והנדון הוא אותו איש עצמו. ביאליק היה נוהג לדון את עצמו בחומר הדין – לכן לא חשש להודות על טעותו ומשנה מפעם לפעם את דעותיו והערכותיו. דא עקא, שבשיחה אין שומעים בדיוק את האמור; שומעים על הרוב מה שרוצים לשמוע, או שמשיירים בזכרון רק את הרצוי. לא כל אחד מסוגל לקלוט את העיקר או לתפוס את הניגון, את התבל שבנעימה. יתכן ששני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, אבל לעולם אין שני בני־נביאים שומעים דבר אחד מפי רבם. לספר על ביאליק שבעל פה הוא העזה ואף תמימות במחילה. אולם כל בעל זוג־אזנים, שחצי קולמוס־סופרים בידו, מגלגל בביאליק שבעל־פה. כל הלהוטים אחרי פרסום בדפוס, שאינם מוצאים עורכים להוטים אחרי פרי־רוחם, בטוחים, כי לפחות פעמיים בשנה יכנסו את דבריהם בעמודים הספרותיים של העתונות במדור ביאליק, והריהם משנסים את קולמוסיהם וכותבים. על יסוד ביאליק שבעל פה מתהלכות הרבה הערכות על סופרים שונים, שהן כביכול הלכה מפי ביאליק. אמנם, המשורר אמר פעם כך ופעם כך, אבל הרשות בידי בעל הזכרונות לעשות חשבון עם הסופרים החיים לזכות או לחובה. על יסוד כה אמר ביאליק מפיצים דעות, הלכות, הערכות, ואין ממחין, משום כבוד הנפטר הגדול.

 

צ"ז. שופרו של ביאליק    🔗

מר אראלי נוהג להצהיר, שאין הוא סופר, אלא שופר של ביאליק. אף הוא פרסם בדפוס אוסף מימרות, רשומות לפי דבריו, מפי ביאליק ממש. לפני שבוע בערך שאלני בפגישתנו המקרית ברחוב, אם ראיתי את ספרו; ואם לאו, אמר, מוכן הוא להעניקו לי במתנה, אם אבטיח לכתוב כמה שורות של הערכה עליו. “לא איכפת לי מה שתכתוב עלי, ובלבד שתכתוב”. אמרתי לו, שאיני מבקר ספרים. ניחא, אמר: בידוע אינך כותב על ספרים. כיוצא בכך, אינך כותב על סופרים חיים. הכל יודעים זאת. סופרים מתים מרים אתה על נס וגומר עליהם את ההלל. אני שאיני סופר ותיק, לא כל שכן אין לי כל יסוד לצפות שתייחד עלי את הדיבור בפומבי. אבל ספר זה אינו כלל שלי. הייתי שופרו של ביאליק. וביאליק הרי בעולם האמת הוא. מלבד זאת הרי זה ביאליק, סופר גדול לכל הדעות. נפטר וגם סופר גדול, בוודאי ראוי הוא לכמה שורות הערכה כתובות בקולמוסך". כיוון שסרבתי אף לטענה נמרצת זו, הוסיף אראלי ואמר: "ובכן, אשלח לך את הספר בהשאלה לשבוע בערך על מנת שתביע לי את דעתך עליו באגרת פרטית לגמרי. לאחר שמנעתי ממנו גם הבטחה זו הפטיר: “בכל זאת אשלח לך את הספר. אולם הבטח לי שתקראנו. אי אתה צריך כלל לטרוח ולהחזירו לי. תמסרהו לידי שליח שיבוא לקבלו”.

מר אראלי לא שלח אלי את הספר. אולם היום בא אלי שליח מיוחד ממנו לתבוע את הספר, ועמו פתק מאת המחבר בבקשה לכבדו בחוות־דעתי, כתובה על שמו באיגרת פרטית לגמרי.

 

צ"ח. נקודות    🔗

א. כשרון המרגיז    🔗

לא בכדי רשמו שבטים קדמונים את צורת מזלותיהם על דגליהם. המזלות הם סיסמאות. אריה, נשר, דלי, דג, סרטן מסמלים בחינות־עולם. אף סופרים משועבדים למזלות. זה יונק ממזל לשון, זה משמש בעין וזה שואב מן הלב השותת דם. ענין אחד הלשון בחינת מכשיר ביטוי, כלי־ניגון או קופסת־צבעים, וענין אחר הלשון פשוטה כמשמעה המשתרבבת במוחשיותה, קורא אתה בחיבוריו של סופר רב־כשרון ואי אתה יכול לעקור מקרבך את ההרגשה, שבין השיטין ומתחת לכל המדובר והמסופר משתרבבת כאן לשון, השלוחה בלעג גלוי או מסוּתר אליך הקורא או למין האדם כולו. הלעג הזה. הלעג של לא איכפת לי כלום, שהנה הכל אצלי חומר לתיאור ונושא לסיפור, שהנה אני חכם נחמד וסופר מחונן, היודע לצייר טיפוס מגוחך ולהציגו חי בכל תג ותג, הלעג הזה שהנה הכל חומר ואני יוצר, ממאיס עלינו אפילו דברים שנכתבו בכשרון שאין עליו עוררים. אדרבה, הכשרון הזה מרגיז. יתרון ההכשר נראה לנו כמין בריאה של סיטרא אחרא. למה לנו הכשרון, שבמרכזו יצוקה לשון שלוחה? אומרים: כשרון אכזרי. אבל מה האנשים האלה סחים? כשרון בלי רחמים, בלי לב, בלי הבנה, שחייבים להסתיר דבר, מה חן לו ומה צורך בו? חם היה בעל כשרון גדול. הוא קרע בלי רחמים את הלבוש. נעלה לאין ערוך האמנות, שבמרכזה יצוק לב שותת דם.

ב. מזוזה להיכל    🔗

היכל האמנות? כן, אבל האדם מזוזת ההיכל. שמי היצירה? כן, אבל יש יושב בשמים האלה. יפה־נוף? כן. אבל תכלית כל נוף הוא אין־סוף.

ג. החשדן החשוד    🔗

פלוני מטבעו חשדן. חושד הוא תמיד באחרים שהם חושדים בו. מעשה שישב בין המסובים אל שולחן ערוך, שנגנבה מעליו כף־כסף, והיו עיני הכל צופות בהכל. הבין שהוא חשוד על אחרים. כיון שכך התחיל לחשוש בעצמו שמא באמת ידו בגניבה. פלוני נמנה עם חששנים אלה שתוקעים עצמם לתוך כל ענין אפילו אין להם נגיעה כל שהיא בו. ואולי סבור הוא שהכל ערבים זה לזה, ומסיבה שיש בה גנב, כל אנשיה נושאים עמו באחריות. ואולי סבור הוא, כי מכיוון שהוא נכנס לבית, אפילו בחזקת אורח בלבד, דינו כבן־בית גמור. פניו הזועמות כאילו מצווחות ואומרות: אני סבור, שכל העולם ביתי וכל המעשים המתחוללים בבית הזה נופלים עלי ועל צוארי. מה תימה שפלוני מתהלך קודר תמיד? קשה לו לחיות בעולם הזה, בבית הזה, שאל שולחנו הערוך מיסב אף הוא, ושבכל שעה ורגע ממש נגנבים בו כפות כסף, סוסים, רעיונות ולבבות. פלוני כסיל הוא במחילה מכבודו. סבור הוא שהוא אחראי לעולו כולו ומחובתו להיות פטרון לחיים. ואולי חוש נכון מפעים אותו. כולנו מסובים אל משתה החיים וכולנו מצווים להיות שומרים על סדריו.

 

צ"ט. דעת יחיד על פרסים רבים    🔗

“זהו מעשה ברברי לבלי לתת פרס בעד תרגום גיתה” – פסוק מעין זה נשמע לפני זמן־מה מפיו של תלמיד־חכם ותיק ונקי הדעת. ותמהני על אותו חכם שלא יצא לעיין בעצם מתן הפרס, שמא מופרך הוא מעיקרו כשריד של מנהגים ברבריים.

פרס – בעד מה? בעד מתנת הבורא? בעד נשמה יתירה? בעד כשרון? הכשרון הוא פרס לעצמו. ואין פרס לפרס.

הפרס הגדול, הלויתן שבפרסים, מיסודו של נובל, מקורו במצפון לא טהור, עולה ממנו ריח נפט, מחול באבק שריפה. כל פרס כרוך באיזו סירכה, אם של מצפון לא טוב ואם של רצון לטשטש עוול. חברה, המרעיבה תשעים ותשעה מאמניה או מעובדיה הרוחניים, מחפשת לה כפרה ואחיזת עינים בהענקה, שהיא מזכה בה כמה יחידים ממאת האמנים או החכמים הרעבים.

הענקה נעוצה במושגי אדנות. יש אדון המואיל להראות את גודל חסדו לפלוני, שכבר הגיע למעלת חכם מוסכם, על ידי שמשלשל מטבע לתוך כיסו הריק של אותו עני מכובד. ואין חסד זה משתנה לטובה על ידי שהאדון הוא דרך מקרה לא פרט אלא צבור, מוסד או מכון, אגודה או הסתדרות. או אפילו המדינה בכבודה ובעצמה. האדנות אינה פסול אלא משום שהיא מולידה עבדות ותלות. היא מחייבת את העבדות. מה לנו עבד לפרט או לכלל? איש הרוח טעמו בו רק במידה שהוא בן־חורין גמור. אם אי־שם מנצנץ, מבליח, באופק הרחוק, שביב של הענקה, רמז של שכר, ברק של אות הצטיינות, כל ענין היצירה נעשה פסול. אין כאן לשמו.

ועדיין רווחת דעה, שמתן פרס לסופרים מרימה את קרנה של הספרות. פליאה בעיני משום מה נמצאת הספרות נשכרת מתוך שבוחרים כל שנה אלוף תורני אחד ומחליטים שהוא הגדול, הוא הגבור, הוא משכמו ומעלה גבוה. ראשית, הרי אינו גדול אלא לשנה אחת. שנית, אם הוא המאור הגדול, נמצא, אחרים הם מאורות קטנים והספרות בכלל אינה מרוויחה ולא כלום, אלא מתעשרת מצד זה ומתרוששת מצד זה. שלישית, נתינת פרס אחד מרים קרנה של הספרות, אבל חצי תריסר, או גם תריסר פרסים, המתרוצצים יחד, גם הם מרוממים קרן הספרות? כלום כמה קרנים יש לספרות אחת?

המשטר הרכושני נותן למשחק הכוחות החפשי תוקף חוקי; גדולה מזו: תוקף טבע. הרכושנות דוגלת בכל הזריז נשכר. אין סיסמה זו אלא נוסח מוסווה של כל דאלים גבר. כל החרוץ יותר דינו לקבל מנה אחת אפיים בהון מזומן, בהון הערכה וכבוד, או בהון של כתפיות וציוני תואר ודרגה. כיוון שעבדי המשטר הרכושני מקבלים את הדין של כל הזריז זוכה במשחק, ממילא הם מניחים את המשחק או את התחרות כיסוד בכל יחסי אדם וחברה. אנשים משחקים במסחר, בעבודה, בתעשיה ואף במדע בשביל לעשות הון. ועושים הון בשביל שתהא היכולת בידם לעסוק במשחק ובתחרות. המשחק הוא מטרה. המשחק נהפך לתכלית לעצמה. אף העבודה הרוחנית הוא יצר באדם, אבל משמכניסים לתוכה את חוק המשחק והתחרות, עתידה אף היא להיהפך לענין של תחרות וקנאת סופרים. ושמא מתכוונים באמת מצדדי הפרסים לעשות את התורה סחורה ממש ולהרים את מעלת החכמה על ידי המטבע! או שמא משתוקקים באמת לראות את הסופרים מעין פמליה של אנשי השרת, לבושי מדים או בגדי כהונה, ועל פי צביון השרד יוכר ערך גדלו של כל משמש בקודש היצירה, זה כוהן גדול וזה כוהן קטן או הדיוט, זה גנראל גדול וזה גנראל פחות־דרגה. הקץ לבטלנות, סופרים! גנראלים תהיו! ומי שלא הגיע אלא למדריגתו של קצין, קל וחומר שלא נתרומם מעל למעלתו של חייל פשוט, אל יידחק למחיצתם של אנשי המטה הראשי.

אומרים שעיקר בפרס לא המטבע, אלא המתן, הסמל, שבו. אבל תמה אני אם יש דבר שאין בו מן הסמל. אף הכסף הוא ענין שבסמל. כלום כל הונו של העשיר דרוש לו לצרכיו החיוניים? יש עשיר שיכול להסתפק, למשל, בחלק המאה, או האלף מרכושו לפרנסתו. יתר צ“ט או תשע מאות וצ”ט חלקי הונו אינם אלא בגדר סמל לאיש המעלה, המגיע לו יתרון בכבוד ובכיבודים. הממון פסול דווקא על שום כוחו הסמלי. מתן פרס ממון, שהוא כולו סמל, פסול על אחת כמה וכמה.

כן, הפרס הוא סמל. סמל לחברה, שכל מושגיה, ואפילו מושגיה המקובלים בהערכת יצירות רוחניות, באים אצלה לידי גילוי בתחרות. לא די לבריות שמתחרים בשוק ובמירוץ סוסים, שמתנצחים זה עם זה במגרשי אַספורט, להוטים להוציא זה מידי זה שיאים ברכישת נכסי חומר וכהונות שררה ושלטון בכל מיני סחר־מכר, הריהם ממנים ועדות שופטים להכריז על התחרות במעשי־אמנות להעביר את כל פסולת היצרים הרכושניים והמושגים הכובשניים גם לתוך רשות האמנות והחכמה. קנאת סופרים תרבה חכמה. אך האם גם קנאת שופטים תרבה יצירה?

לא בכך צפון עיקר קלקולו של הפרס, שיש והשופטים מזכים בו את שאינו ראוי, אלא בכך שבכלל נמסר פסק־דין בעניני טעם לחבר של שופטים ממונים. בתחום החזון קיימות הערכות, אבל אין הלכות. עולם האגדה אינו יכול להיות שרוי בכפיפה אחת עם עולם ההלכה. בהלכה הולכים אחרי הרוב. אולם מצויים ענינים דקים, שאינם נחתכים לעולם לפי רוב דעות. אם נלך אחרי דעת רוב הבריות, מגיעים כל הפרסים לפסלניים שבכתבנים. ואין אנו חיים במקצוע זה גם מפי רוב משכילים. מצויים משכילים שבשטח הטעם האמנותי הם במחילה הדיוטות גמורים. ואפילו המעטים המבינים לא הגיעו עדיין לכלל הלכה פסוקה בשום סוגיה אמנותית. אין שולחן־ערוך לדברי אמנות. ואם אין ספר החוקים ולא מחוקקים, שופטים מניין?

חושבני שאפילו המצויים אצל עסקי ספרות אינם זוכרים אף את החלק השלישי משמותיהם של המוכתרים לפרס נובל בשנים הקודמות. אין הפרס ערובה אפילו לאחד מששים בנצחיות. אין הפרס הוכחה לאיכות מעולה של הכשרון, אם רבים ממקבליו הגיעו במשך שנים כל כך מעטות לשכחה כל כך מכובדת. זוכרים את טולסטוי, את רילקה, את פרוסט, אבל אין זוכרים את ריימונט, למשל, או, מה שמה של אותה סופרת איטלקית, שנתכבדה בפרס המרומם. אף מחברו של “באביט” לא ינון שמו לאורך שנים. ואם נעשה חשבון נראה שיש לנו כבר פמליה של מוכתרים מעוטי־איכות. יש לנו פנתיאון של “נצחיים” נשכחים, בני אלמות, שאין להם עוד שום זכר בחיים.

רבים צווחו על הבקורת הכתובה, הכופה את חוות דעתה על אחרים ונוטלת לעצמה זכות להורות ולדון ולחלוק ציונים. כיוון שהבקורת קיימת על אף הערעורים המרובים עליה, יש לה אולי זכות קיום, או שהיא טורחת לבצר לה את הזכות הזאת על ידי הסברה והנמקה. המבקר מביע את דעתו ביחידות על יצירתו של פלוני, שאף הוא פועל יחיד. ענין רע הוא פסק־דין של שופטים, שיש בו התנקשות בצוותא, במושב שלושה או שבעה, ברשת היחיד של היצירה הרוחנית. בית־דין על שירה, על הגות, על מלאכת מחשבת – זהו מעשה עוול. כל דין על דברים שבאמנות הוא עיווּת הדין. רשות הרבים פורצת לתוך רשות היחיד. שלושה או שבעה או תשעה כנגד אחד. משפט התופס את מקומו של השיפוט. הרבה נזקים נגרמו ליצירה מחוות דעתה של הבקורת. אך מה הן תקלותיה לעומת העיוולים הכרוכים במשפט?

מי זכאי להיות נמנה עם השופטים לפרסים? נוטלים שלושה סופרים, שכל אחד מהם לחוד אפשר שאין לו כלל דעה מאוששת, ואף אם יש לו, ייתכן שאינה שקולה כלל אצל רבים, ואומרים להם: תהיו דיינים! וכי משום ששלושה פקפקנים נצטרפו יחד, הם מתבססים בדעתם? כלום צירופם של שלושה בלתי שקולים נהפך לגוף בר־משקל?

יש מצדדים בזכות הפרס, כי על ידו ניתנת דעת הקהל על החיבור או על המחבר שזכה בגורל. אולם נימוק זה שייך לאותם התירוצים, החמורים מן הקושיות עצמן. רבותא היא לעורר התענינות הקהל על ידי הסנסציה שהיא מרתקת את הדעת אל הטפל ולא אל העיקר שבמאורע, אוי לה לחברה שאי־אפשר למשכה אל הטוב והיפה אלא באמצעות זיקוקין של פרסום והגרלות. זו לא תגיע לעולם אל הטוב והיפה, אלא תספק את סקרנותה בזיקוקין בלבדם. מן הסנסציה אין מגיעים אלא אל הסנסציה. משל לטעוּת רבים, שאפשר לחנך קהל קוראים לטרקלין של ספרות מעולה על ידי שמדריכים אותו זמן־מה בפרוזדור של ספרות בלשית או סיפורי־מעשיות זיבוריים. רק הטוב מחנך אל הטוב, ואין הרע מחנך אל הטוב. לא באמצעות פרסים ספרותיים נגלה לפני קהל הקוראים הרחב את המאור שבספרות. אדרבה, לבו נעשה גס בכל דברי ספרות, אפילו הנאים ביותר, כיוון שלא ניתנה להם גושפנקה של פרס.

ענין הפרסים מן ההכרח שיביא לידי קלקול המידות, ואף לידי קלקול היחסים, בקהל הסופרים. אין שופטי הפרסים בגדר מלאכי השרת: אף המקבלים את המועמדים לפרסים אינם בחזקת קדושי עליון. יהירות מכאן וקנאה מכאן; נושאי כתר מכאן ובעלי דרגה שניה מכאן. ובאמצע תחרות ומשוא־פנים, הפרסת־גומלין ושמור לי ואשמור לך. הסיטרא אחרא חודרת בין כך וכך גם למדור הנאצל. אותות ההצטיינות והכיבודים מוסיפים לה מזון.

כל זמן שלא בא מנהג הפרסים לעולמנו לא היה אף פרס אחד; כיוון שבא האחד, מיד צצו רבים. יש מי שטורח, שכל ענין יגדל ויתפתח עד לכדי גיחוך. לאחר שכל עיר, קהלה, חוג, כת גדולה או קטנה, פורסים לחם פרס משלהם, שוב אין לשום פרס אפילו אותו נימוק שהצדיק תחילה את קיומו של האחד. הרבה בנים יחידים אינם מניחים עוד מקום אף לבן־יחיד אחד. ואם הפרס האחד הוא מעין תרומה לנשגב, הרי הפרסים הרבים נועצים את הגיחוך לתוך הנשגב וגורמים חילול, מכל מקום חוכא ואיטלולא.

יש נימוק, ואין הוא כלל אחרון במעלה, אם כי הנחתיו לאחרונה, המסתמך על המתוקנים שבאומות. צא וראה, צורבא, מנהגם של עמי תרבות בשטח זה, ולא תהא עוד קורא תגר! יצאתי וראיתי ואני קורא תגר. למה אכחד? איני מקבל את הנוהג שבאומות כמופת חותך של השכל הישר ושל הטעם הנאה. איני סבור כלל, שמצויים מתוקנים שבאומות. כל הגויים קלקלו בכל שטחי החיים המדיניים והתרבותיים, הישוביים והרוחניים. אין עמים למופת. כלום יש לכם עבודה זרה, שלא עבדו לה הגויים המכובדים האלה? שלטי הגבורים היא עבודת אלילים מיוחדת של הגויים. מעשי תחרות ומירוצי תארים נחלת כל הגויים, אסונה של האנושיות מאז ומקדם. הם כל ימיהם מתנצחים זה עם זה בקרבות – וכל שידו תקיפה לאותה שעה מקבל פרס, חלקו הגדול בשלל. הוא פרס הוא שלל הוא ביזה. הגויים עוסקים תמיד בפרסים. פרס לגבורים. פרס למצליחים. פרס לגדולים. פרס לכשרונות. לא באלה חלק יעקב. ענין הפרס זמורת זר היא בקרבנו. ריח של גבורי הקטל ושל גבורי המלל ביון. לא כך היה עושה הלל הזקן, נשיא בישראל. משער אני מה היו אומרים ישעיהו בן אמוץ או ירמיהו מענתות, ר' יוחנן בן זכאי או הגאון מוילנה, הבעש“ט, האר”י, המהר"ל מפראג וכל יתר אצילי עמנו אילו נתנו להם פרסים בעד חכמה וכשרון.

 

ק. דרך התיקון    🔗

יתכן שמעצם טבענו אנו מסוגלים לתקן את דרכינו הנלוזות, אלא שדרך התיקון נשתכחה מאתנו ונשמטו מידינו המושכות של עצמנו. הרי כל אחד לוחש לרעהו מפה לאוזן, ואף צועק בקולי־קולות, שרצונו לחזור בעצמו ולהחזיר אחרים למוטב. ועל שום מה אין הוא נאה מקיים, כפי שהוא נאה דורש, אינו פועל טוב ואינו מסייע בידי אחרים לשפר את מעשיו? מי מעכב?

יתכן שנפלה איזו טעות בהבנתנו בפשט החיים ונשתבשה לנו תפיסתנו במהותו של הטוב. שכחנו משנה קדומה מתורת החיים הטובים, פרט נתעלם מהשגתנו, שהוא אולי עיקר, חוליה ראשונה במעלה בשרשרת כולה. ונתפקקו כל החוליות. אלא שלא נתערערו לגמרי ועדיין הן אחוזות בידינו, צורבות את הידים, צורמות את נשמותינו, מצלצלות באזנינו בנגינת נכאים כאזיקי העבד.

המנגינה עצמה מעלה בת קול של החירות האבודה. תאמר: אין אנו רוצים בטוב, איננו נכספים אליו ואין דעתנו נתונה כלל אליו. למה אנו מצלצלים תמיד בפעמונים, ולמה אנו מקשקשים תמיד בלשונות על חין ערכם של ארחות ישרים ומעשים טובים ומידות נעלות וסגולות תרומיות? וכי אנו כולנו, בני־דורנו ובני כל הדורות, אנו ובנינו ואבותינו ואבות־אבותינו עד האדם הראשון, עשינו לנו לשון שקרים לשבח ולהלל ולפאר ולרומם את האמת, ובאין כל רצון להטיב את מעללינו, ללא כל שאיפה לסור מן הרע ולעשות את הטוב? כלום ישוער הדבר שבני כל העמים וצאצאי כל הלאומים ממזרח השמש ועד מבואו, פראים ובני תרבות, יושבי השפלות ושוכני ההרים והולכי־מדבר ויורדי־ימים והנחבאים בנקיקי הסלעים ובמחילות העפר, כולם, החכמים וההדיוטות שבהם, גבורי הכוח ויודעי החולי, חובקי ילדים ומתעלסים באהבת נשים ואף נוטים למות, כולם דברו שוא ושקר בהלל לצדק וליושר, לאמת ולאמונה, לענוה ולנדיבות, לאהבת הריע ולרחמים על כל בשר?

יתכן שאנו באמת יונקים ממקור הטוב והצדקה היא חמדתנו ומראש ומקדם קמנו על נדיבות והגיון רוחנו, פועל האמת אמן סלה, ואף הולם לבנו יפעמנו בדרך העולה לבית אל האורה ויצר לבנו טוב הוא מנעורינו, אלא שאי שם באחד מן הנפתולים אשר בדרך חיינו, אפשר בשחר הקדומים, בהרף עין אחד לא נודע ולא מורגש, מעדה רגלנו, מתוך היסח דעת עצמנו ושגיון מדריכינו, מעדה הרגל, וחוללה תמוטה בקרבנו, עד כי נזדעזעו מוסדות רוחנו, ומן התמוטה הזאת לא נירפא עוד כל ימותינו ונתהלך מבוהלים ונפחדים, שבורי גיוו ויגעי רוח, מלאים חלחלה ובעתה, מפחדים מפני עלה נדף, על אחת כמה וכמה מפני האדם בצלמנו. ויען כי אין רוח נכונה בקרבנו נזרע צללי־בלהות מסביבנו ונשווה אף לדמות אחינו ורענו צביון אויב ובוגד ומרגל. וזאת רק בשל משוגה אחת שעשתה אי־אז קריעה בנפשנו.

וכי לא נתהלך עצובים ברוב הימים, גם בעת מעין שמחה לא אכזב הוא בקרבנו ואנו חפצים לשמוח, אדיר תשוקתנו השמחה, ואף על פי כן הננו עצובים ומדוכאים בלחץ יאושנו? השמחה נתונה בקרבנו, אך אנו לא נשכון בתוכה. ככה משמש גם הטוב במחבואינו שר המשקים של תשוקתינו החפזיות. על אפנו וחמתנו הננו רעים. אנו רעים משום שאיננו יודעים כמה טובים הננו, מסוגלים לפעול טובות ולגמול צדקות.

יתכן שאנו שתולים על פלגי הטוב, הצדק והחסד וכל הפעמונים המשמיעים את קולותיהם ברמה בפיותינו על כיסופינו לטוב מצלצלים בקול האמת. אך, אהה, אנו יושבים ליד באר מיים חיים ושפתינו צרובות מצמאון. אין לנו שכל להבין שאנחנו באמת צמאים וכי הבאר היא באר בעליל. דומים אנו בעיני עצמנו כחולמים, שאין בנו כוח כאשר יקרה לרוב לחולם, לשלוח את זו היד אל זו הבאר. שיתוק פגע בנו בקדומים. נפסק משך הזרם בין הטוב בכוח לטוב שבפועל. צריך שיופיע יועץ־פלא, רופא נשמות להתיר אסורינו ולשבר את כבלינו, לקרוע את השטן, המסכסך את האדם עם נפשו ומבלבלו בנפתולי דרכים, כדי שלא יצא בדרך האחת העולה אל התיקון.

 

ק"א. נקודות    🔗

הגיעה שעתן של האוטופיות. על שום מה? – על שום שכל זמן שעתן היא. ועל שום שבצוק העתים האלה אין לנו שיור חוץ מן החלום על זמנים טובים יותר.

הכרח להתרומם על כנפי הדמיון בשביל להחזיק מעמד בתוך המציאות השחורה.

ואם כבר נצטוינו לחלום – מה טעם רק על כף נחת קטנה ועל יומיומיות ננסית? נמריא בחזוננו אל המופלא באמת. ממה נפשך, אם אין להשיג אפילו כזית מציאות פשוטה בלי כוח־הדמיון – נעשה מאמץ נוסף לרחף בעולם שכולו דמיון, כולו הוד, כולו נאצל.

בחושך־מצרים זה, השורר בעולם, הגיעה שעתן של האוטופיות.

מעל לשעון־שמש בונציה חקוק הפתגם: אני מחשב רק את השעות הבהירות.

ואם כל אחד יביא בחשבון חייו רק את השעות הטובות, שנפלו בחלקו, כלום יהיה קצר־ימים?

שום אדם אינו סח בדיוק את השעות, שהוא ישן. לגבי השינה הכל משקרים ומפחיתים. דומה, רבים נוהגים גם כן להעלים את שעות נחת־רוח שהיו להם. האם הם חוששים לעין רעה? שמא חוש נכון לחוש להם, כי החברה גובה מס מרכוש ההנאה של כל אדם.

רבים אוהבים להתפאר בצער מקופחים ונגזלים. כדרך שהילדים מצויים אצל משחק החייל הפצוע.

צא וראה כמה רבים להוטים להרגיש עצמם נעלבים. הם בודים להם על הרוב עלבונות ופגיעות. כל צל־הלצה מתגבר בדמיונם לכדי התקפה על אישיותם. בשעת הרגשת עלבון נעשה חם בלב, בכי רן בנשמה, האדם מתפנק ומצטמק, מתרחב ומתפייס חליפות, חומל על עצמו ונדמה לו כי בפתיחות כבודו נפגע כביכול כסא הכבוד העליון ונתבזה הצלם האנושי כולו.

מעשה באיסטניס אחד, שכל יום שעבר עליו בלי הרגשת פגיעה ורוגז, לא חש בו טעם חיים, לא הגיע להרגשת יש עצמו.

לא רק חכם גדול, גם שוטה גדול עלול להפתיענו. יש חכמה עקרה וטפשות פוריה. הגבור והגולם – שניהם פלאי הטבע. כליל המעלות וכליל החסרונות, הם יקרי־מציאות. מי ששום דבר אינו עומד לשטן על דרכו, משום שהוא השטן בעצמו, אף הוא חלוש ופחדן, אין בו כוח לשנות מטבעו המשחת להתגבר על יצרו הרע. חדלי־אישים רבים אתה מוצא בין הגבורים ואנשי־השם. מה פלא, שפלוני נוחל הצלחות בלי שיעור? נכרת רגש אנושי מלבו וניטלו ממנו המעצורים הנפשיים, העלולים להכשיל את מי שיש בו מוסר־כליות.

כל ריק הוא פוחז; מי שאינו עמוס מטען מוסרי על גביו, מה תימה שהוא רץ אורח לקראת אשרו המנוול? חסר השכל דיבורו מהיר. כבד רעיונות הוא כבד־פה. מתוך שפע של מחשבות צריך החכם לבחור את היחידה, הדרושה לו באותו רגע. היא ולא אחרת, לא תחליפה ולא שום כיוצא בה. על כרחו הוא מתמהמה בהכנות ומדידות והתאמות. הוא בוחר ומגיה, מחפש ומתקן. לעולם מגמגם. מרוב בחירה נראה כאילו אין לו ידיעה.

חכם באמת נחזה על הרוב כשוטה. החכם בלבו מתרכזת השטות שלו בפיו. ולשטחיות שפה חלקה ומהירה.

 

ק"ב. אני בתקופת ולא יתבוששו    🔗

לפי צלצול הפעמון הכרתי מי בא לפקדני הפעם. צלצול מזורז, של בעל לב חרד. אחד מן הבנים החורגים. שמונה בבוקר. חוש לחש לי: שפוי אינו משכים ואינו מצלצל כך. נאבקתי עם חשק הנמנום. לא היתה לי נחת מליל אמש. בקשתי פיוס מן הבקר. והנה צלצול. שמא לא אפתח? אבל הסקרנות גוברת. תמיד לוחשת גחלת התקוה בלב: אי פעם יופיע תחת צל קורתך קרוב שלך, ידיד־נפש, תמתיקו שיחה, תרחפו יחד בעולמות העליונים. במבט ראשון תכירנו: אחיך הוא. אף הוא יאמר לך: בוא ידידי ורעי ושנינו יחד נטייל בגן־עדן.

הוא חייך. חיוך חורג. שביבים שובבים בעיניו. תו התמהון או הגאון בסבר פניו. נמוך צנום. סוער. מושכל ראשון: עריק מבית חולי־רוח. בכניסתו השתער עלי. חששתי: רצונו להכותני. ולא היא. הוא לחץ את ידי מתון־מתון. הסיח את עצמו בנחת.

משער אני, שכבודו הוא מר… הסופר. איני מכבד סופרים, כי אני עצמי סופר. אבל באתי אליו להציג את עצמי לפניו. יראני ובוודאי יכירני. הנני בתקופת ולא יתבוששו. אף על פי שרגלי עמדו על הר סיני, אני יצור מלפני החטא הקדמון. הם אומרים: לא נתתי במעוני דריסת רגל לנערה צעירה. וזה באמת כך. דומה דריסת־רגל לדריסת־עין. לי אסור להסתכל בפני אשה, כי אני מחובר עם הרבונו של עולם. אני שומע קולות ורואה מראות. אין מראים לי הרבה. בקשתי שלא יראו לי יותר מדאי. יש לי ברוך השם דמיון ובכוחי לחבר חזיונות. הם אומרים לי, שאף הנביאים היו צנומים. אך הנבואה היתה כמשברי מים אדירים, לנביאים היה כוח גברא. חילם לאלהים. אוהב האל לא יאהב נשים. הנביאים היו גברים. אף ישו היה גבר, לכן אהבה אותו מרים ממגדלינה. ומהו ענין ארבע מאות שקל כסף? כסבור מר, ארבע מאות שקל כסף כפשוטו?אני יודע מהו הענין. ארבע מאות נערות צעירות. יש דברים אסורים בדיבור. אז אני מדבר אותם עם עצמי. הרבה דברים אני יודע ואיני רוצה לגלותם. ולא כמו בהגדה של פסח, ששואלים אחד מי יודע ותיכף ומיד עונים אחד אני יודע, שנים אני יודע, שלושה אני יודע. מי שיודע אינו אומר כלום. זוהי דעתי. ולמה צריך היה לספר את הסוד של חד גדיא, שהשוחט שחט ומלאך המות שחט והקדוש ברוך הוא שחט. אני לא הייתי מספר זאת לאף איש, כי אני בתקופת ולא יתבוששו. ואן גוג גם כן לא סיפר כלום. אין מספרים שום דבר. אני אומר שין בפתח, וזה הכל. אני בן ארבעים וחמש, לומד נבואה. מבקשים אותי שאלמד נבואה. אך אני משיב: אסור! אחכה עד שאהיה בן ששים, כי צריך אני להכין את הכלים. לאחר כך יבואו ארבע מאות נערות צעירות ויעמדו לפני. לא צריך להביט בפני הנערה, אני מרחוק עומד ואף לא מביט, כדי שלא יסגרוני בחדר לבד וסופי יהיה רע. עבר עלי משבר קשה ולא יכולתי לכתוב שירים. שש שנים הייתי חולה. הזמן עבר עלי כמו כלום. פעם קראתי מה שכתב כבודו על נדודי־שינה. וכי אין זו אמת שחוסר־שינה הוא מחלה. קוראים לזו, כמדומה, מחלת המלכים. אחשורש היה מלך ונדדה שנתו בלילה. מלכים אינם יכולים לישון. אמרו עליו על נפוליון, שהיה חס על כל שעה, העוברת עליו בשינה, כי בזמן שנתו אינו מלך. אף הסוס אינו ישן, כי אף הוא מלך, גבור חיל. כשהייתי חולה לא ישנתי כלל. סבור הייתי אז שאני מלך. זה לגמרי לא פשוט. אבל לא על הכל אפשר לדבר פשוט. באזני הנערות איני מדבר כלום, שלא אהיה כמו בן עזאי שהציץ ומת. וכי מה הפירוש הציץ ומת? אין יודעים שום פירוש. אני חושב, שהוא ידע הרבה, לכן הציץ ומת. ובפני אשה אסור להסתכל, שאם רואים אשה יודעים הרבה. וזה אסור. כשאדם הראשון התהלך בגן־עדן ראה נמר או נמרה, ראה מה שראה והיתה לו אהבה. קראתי פעם סיפור על נמר במדבר שאהב נמרה. זה לא המעשה בארבע מאות שקל כסף. זהו מעשה אחר. כשהנערות מביטות אלי הן צוחקות הרבה ונעשה שמח. לאשה, אפילו פשוטה מאד, אפשר להגיד הרבה. האשה חכמה מן הגבר. היא מבינה גם מה שמדברים עם אלהים. מה כבודו מביט עלי. אין בדעתי עדיין להתגלות. כשתגיע שעתי ידעו הכל שאני כמו מילטון, אלא שאינני עיוור. אני כותב כמו סופוקלס. היוונים לא הבינו כלום, לכן לא היה להם מילטון. יש לי זכרון נפלא. אני זוכר הרבה תמונות של מלאכים וילדים. אני אוהב את בוטיצלי. איני מכין פרקי־נבואה. למה לי להניח אחרי כתבים. בעולם הבא אין קוראים ספרים. כל מת יודע לחבר שירים. ואני לא רוצה להיות מת. הוא רצה לתת לי ארבע מאות שקל כסף שאחבר לו שיר. ברחתי ממנו.

 

ק"ג. השארת הנפש    🔗

אנו טובעים בים של כיעור, שרסיסי יופי מנצנצים בו מפעם לפעם. מסביבנו חושך מצרים ולתוכו נופלים לעתים כוכבי הדר כבשורות ממרום, נקודות־חן בקרב תלי־אשפה. אולם שקר הכיעור ואמת היופי; הבל האשפה והחן חי וקיים; החושך יגוז והאור יזרח לעולמים. לדברים המאוסים אין השארת הנפש, אך הטוב לאמתו יעמוד לעד. הזוהמה עוברת ובטלה; הקדושה והטהרה לנצח ינון שמן. אין זה נכון, שהיופי מתבלה ומתכער. הוא רק נחבא לו, מתפשט מעל הגוף שנזדקן ונתערער, והריהו מצפה לגוף צעיר ורענן להמשיך עליו את חנו וחסדו. הנעלה מרום מן העתים והנשגב הוא מעל לזמן. הרע שרשו הפירוד והטוב יונק מן האחדות, לפיכך כל רסיסי הטוב הם בני מסכת אחת. רסיסים נוצצים ודועכים ואין פחת במסכת, כי גם חלקי היופי, שהופיעו בעבר, שבים אל המסכת מקור־מחצבתם. לא יחסר השמן במנורת האור. אך החושך אין לו אלא טפין־טפין. הקדושה היא אדרת היקר, והקליפה עשויה קליפות נושרות, היורדות לטמיון. ניצוץ לניצוץ מצטרף לשלהבת, אך פירורי האופל מדולדלים הם. שם רשעים ירקב ושם צדיקים ינון לעד. כמה נשים פגומות־צורה היו בעולם מאז ומקדם, ואין זכר להן. אך רחל אמנו, בת שבע, תמר בת דוד, הילינה מטרויה, דזיוקונדה, הגברת בוברי, אנה קרנינה, כל הדמויות שהוד היופי חופף עליהן, בין היו ונבראו ועשו לה שם בעולם, בין עלו רק בחזונו של פייטן, מתנוססות לפנינו ברוב חזיונות ודמיונות. הכיעור אף על פי שהיה והווה ויהיה וקלותו מלא עולם, כאילו לא נוצר, סיוט מת הנהו. היופי חי וקיים. רשעים בחייהם קרויים מתים. לא מתו אברהם יצחק ויעקב משה דוד, ר' יוחנן בן זכאי, ישעיהו, ירמיהו, סוקרטס, פייטני אומות העולם, כל החכמים והגאונים. הכיעור חסר־נפש – והשארת הנפש מניין לו? אך צדיקי עולם וחכמה חיים עמנו, בנו ובמרומי־שמנו, אמן סלה.

 

ק"ד. נקודות    🔗

א. טולסטוי ודוסטויבסקי    🔗

בעלי השכל הישר השפיעו פחות מן הבלבלנים; רשימותיהם של חכמי המזג הטוב ניכרים פחות מאשר הזיקוקין די חושך, שנזרקו לתוך המוחות על ידי הוגי דעות גדולי־שכל, אך תועי־לבב שהפיצו אמתות אפלות. ניצשה המוח הקרוע ומורתח, אף מרותח, חולל סערה, שכל פילוסופי מזרח ומערב בשעתו לא חוללו כמותה. והרי בסופו של דבר בדין אמר עליו מי שהיה ידידו וחברו, אף מורו ורבו מבחינת־מה, שניצשה היה, לאמתו של דבר, עשיר הרוח, אך דל המחשבה. לא, לא טולסטוי, כי אם דוסטויבסקי, הדומה לחברו הגדול ממנו כדמיון החתול אל הנמר, היה שר הרוחות, ומכל מקום סער הרוחות. טולסטוי מוכה־תמהון, אך אינו מוכה־שגיון. דוסטויבסקי הציץ לתהום. וטולסטוי ירד לתוכה, ולא עוד אלא כיוון שעלה עמד ופרש עליה חופת שלוה וטוהר.

ב. זמזום הגאוה    🔗

כבר דרשו כמין חומר את קול רעשם של אילני־סרק, או של חביות ריקות המתגלגלות בחוצות. ותמה אני שלא השגיחו מטעמי משל ודמיון על רעש הצרעות ועל זמזום הזבובים. הענין הוא, שרעש אילני־סרק וחביות ריקות אינו מרגיז. אדרבה, יש להם ניגון משלהם, וכל ניגון מביא עמו מתיקות לעצמה, אך רעש הצרעות והזבובים מרגיז משום־מה. וכמה טעמים לדבר. הצרעות עוקצות, הזבובים מלכלכים. מפעם לפעם מתעוררת השאלה: כלום כדאי לסבול כל כך הרבע עקיצות ולכלוכים בשל מה־שהוא ריק וחסר־שחר? יש תורם קורט דבש – אבל רעשנותו הריקה לשם מה? כדאי לציין גם פרט זה: רעשנותם של אילני־סרק אין בה קול ענות נצחון ותרועה, אדרבה, היא מעלה נכאים. ואילו המולת הצרעות והזבובים יש בה גאווה וזחיחות הדעת.

ג. אחד־העם ויעקב קלצקין    🔗

בתחום ספרות ישראל מוצא אני שני חכמי־לב, זכים ובהירים, אף בעלי מזג מפוכח, מיטיבי־טעם ומשכילי־סגנון, שרישומיהם בהתפתחות הביטוי העברי אינם ניכרים כמעט. אחד העם ויעקב קלצקין. אמנם, אחד העם פעל הרבה בביקורת החזיונות החברותיים והנימוסים הציבוריים, אבל לא אצל על תלמידיו וחסידיו לא מטוהר רוחו ולא מזוך סגנונו. הוא לא הניח אף תלמיד אחד לטוב טעמו ולחן הסברתו. הוא הדין לקלצקין. אלא שקלצקין מאחר שהיה לו סרח העודף בקישוטי־סגנון ובדבלוּלי־שפה, הקים דווקא הרבה תלמידים לחולשותיו ולחספוסיו. רק קצת קליפות טפלות קיבלו ממנו, קצת סלסולים, שנסלחים לו, לזמיר, ולא למחקיו.

ד. יושר ועקרונות    🔗

אדם חסר־עקרונות אינו מביא טובה רבה לעולם. אבל הרבה קשה ומזיק ממנו אדם חסר־יושר, המלא עקרונות כרימון. אין לך עוולה ושחיתות, שאינן נכנסות אצלו לתוך איזה “תיק” של עקרון. לכל עיוות־דין משלו הוא מוצא סעיף מפורש בשולחן ערוך, המשמש לו חיפוי. לעולם הוא אוכל חוּלין על טהרת הקודש וטובע בכל שקר חותמה של איזו אמת. השטן הוא למדן גדול בתורת החוקים והמשפטים, עורך־דין בקי וחריף. הוא מעמיד הכל על הדין ועל העקרון.

ה. אידיאלים בלי רגשות    🔗

אידיאלים בלי רגשות הם סכנה לעולם. משוּלים הם לדינים בלי חסדים ולאמת בלי רחמנות. יושר שאין עמו טוּב־טעם אי אפשר לו שלא לקלקל.

ו. האבות המבליגים    🔗

בכור הבנים נחטף במיתה משונה. האם מרעישה עולם בזעקת שברה. כל בני המשפחה סופקים כפים ובוכים מרה. רק אבי המשפחה מחריש ביגונו. הוא ראש בית האב נטל עליו להיות משביר הכוח וההתאפקות לכל. בעת אשיות הבית יהרסון ייאמר האב מה פעל.

אף החברה יש לה אישים בחינת ראשי המשפחה. אסון כי יתחולל וזעקה תקיף את המחנה, הם המנחמים והמעודדים, הנושאים את הכאב בדומיה. שברם טמון בקרבם פנימה. לא להם להתעוות במכאובים נגד כל הקהל. האופטימיות היא משורש אבהות.

אבות האומה ואבות החברה אינם אומרים נואש לעולם.

ז. לשונם    🔗

לשונם: על השאלה בבית הנבחרים הבריטי מפני־מה הוּתר למכור את פסל היטלר ואת דגלי צלב הקרס בלונדון למעריצים הבריטיים של הנאציות. ענה דובר הממשלה, שאין זה מעשי להשמיד את החפצים העלולים להיות בעלי ערך סנטימנטלי לאנשים בודדים. לשונם. לשון של זהב. בה נאמר הכל. הם מבינים את הצד ההוא. הם מבינים את הסנטימנטים של האנשים הבודדים. הם אינם חס וחלילה סוביקטיביים. הם אנשים מעשיים מאד. ואין זה מעשי להיות סוּביקטיבי. הם אויבקטיביים לעולם. הם מבינים, מבינים הכל.

 

ק"ה. אני ועכשיו    🔗

הלל היה אומר אם אין אני לי מי לי… ואם לא עכשיו אימתי.

פרק י' אבות א'.

א. הדפים הללו    🔗

תוהה אני לעתים: מה הטעם והתכלית לעלים הללו, שהנני תולשם מעץ חיי לשלכת הכתב, לעשותם אמרים. אמרים של יומן. ממה נפשך: אם אף הם נועדו להיות לעתיד לבוא חיבור לרשות הרבים, מה חידוש בהם ומה בינם לבין כל דברים שבכתב שהורתם ולידתם במחשבה תחילה להתפרסם בקרב הקהל הרחב? ואם באמת נידונו לגניזה עולמית, מה הגיון בדבר להוציא הגיגי־לב מן ההעלם הגמור אל ההעלם למחצה ולקבור רעיונות ורגשות בתוך עלים בלים, תחת לטמנם מראש במעלה הקברות אשר בחביון הלב ובכבשני המוחין.

אכן, שאלה קשה, שאין לי עליה תשובה. אף על פי כן הנני פועל כך ולא אחרת. אנוס אני למעשה זה. ובאניסות זו הנני רואה טעם לשבח. משל למה הדבר דומה, לירא־שמים, המקיים מצוה, שהיא מן החוקים שאין להם טעם ואין השכל ניזון מהם כלל וכלל, ודווקא על שום כך הוא עושה אותה בדביקות כפולה ומכופלת, מתוך הידיעה שאינו פועל כלל בבחירה ולא על מנת לקבל שום פרס, אף לא לטובת הנאה כל שהיא לנפשו מטוב טעם ודעת שבמצוה, אלא רק כדי לעשות נחת רוח לבוראו. כך אני צמוד לשולחן כתיבתי מחמת אין ברירה. טוען אני לפעמים אל המלאך המכה על ראשי ואומר לו: למה תכה אותי? וכי מה מועיל בכתיבתי? רחקה מעלי עדת הקוראים. ואף המעטים הקוראים אינם נוהגים עיון־קריאה. והמעיינים רק מתדיינים עם הכותב לחידוד ולניצוח ולא בשמיעת הלב. אף המעטים מן המעטים, השוחרים אותי, ישמעו את קול מלי ולחן ניבי ולא להמית לבי. בילדי־לשוני ישתעשעו ואל ילדי־רוחי לא ישעו אף במעט. אברך – תהיה ברכתי לבטלה. וכך גם קללתי. אזעימם לריק ואביאם בסוד נפשי ללא נדרשתי. הלא טובה לי הפרישה מן הדרישה. אך המלאך יסר ייסרני לאמר: אף על פי כן אי אתה פטור מן המלאכה. נצטוית לדבר עליך לקיים את הצו. השומע ישמע והחדל יחדל. ואולי אף שומעים יהיו לך. ואם רק שומע אחד לך, עשה את המוטל עליך. ככה יהיה אלי דבר המלאך, מלבד ידו אשר תהיה בי. אוי לי מן השומע האחד, המרחף תמיד מעל לראשי כהבטחה, כצפיה וכחרב חדה, שעושה את כל פרקי, שהנני דורש ברבים, לקרבן פגום. האחד הנשקף הוא הפניה שלי, הדופי שבי. והוא שגוזל ממני אף נחמה פורתא זו, שאין לי כל עסק עם השלמים של העולם הזה ואך העולה היא מגמתי.

הנה כי כן עלי, עלעלי, המכונסים בשלכת הזאת, אתם תהיו לי גל עד, כי רוחי האסורה בעבותות הכתב לא נמנעה גם מקרבן עולה. אתם שלי, כולכם שלי, הנכם חלומותי שלי. ואפילו החלומות על אחרים, שנצררו בתוככם, הנם לפי שרשם הנסתר חלומות שלי. כלום יש לא־שלי? גם בשיחנו על זולתנו אם אין אני לי מי לי. יהיה מה שיהיה גורלכם, הדפים ביומני לעתיד לבוא, מלכתחילה הריתי והגיתי אתכם למען עצמי. גם המסכתות על הקהל לא נכתבו על דעת הקהל, כי אם על דעת עצמי.

פשיטא שאיני מתעלם מגדר התיל המקיפה את הלשמה. משולה הלשמה לשושנה בין החוחים. הפניות מבצבצות מכל צד. עד כדי כך מעורבבים הלעצמי ושלא לעצמי. האני הוא מובלעה לעולם בכל הגיגינו ועשיותנו. אף על פי כן יש גבולין, סייגים, שיעורים ומידות. אי אפשר לקיים את הלשמה על כל הקוין והתגין, אבל אפשר להתכוון אליה בהשתוקקות הנפש. יש רגעי־סגולה בהם אנו זוכים לעשות קידוש על החזון ולקיים הבדלה בין האני שבאדם לאני הפרטי, בין אני עולם קטן לאני עולם גדול, בין אני באלף זוטא לאני באלף רבתי. יכול אדם משוחח עם העולם על הויות נפשו ויכול הוא משוחח עם נפשו על הויות העולם. כאן יחיד וכאן יחיד, אבל היחיד השני שואל לא לשבילו הפרטי, כי אם לנתיבות עולם.

אמת היא, היומן שמועתו רעה. ובדין. במה דברים אמורים כשמחברו מתיצב על דפיו במרכז העולם. אבל ראוי לדון לכף זכות והשבח יומן, שמחברו מעמיד את העולם במרכז נפשו. העולם נתון בלבו, את חליו הוא נושא, בזהרו הוא רוחץ וכל מראות נגעיו הם פצעיו. הנה כי כן שאיפתי לספר לא על עצמי, כי אם בעיקר על הוויות העולם הנוגעות בי ופולשות לתוכי ופולחים אותי. מי יתן ואוכל לדון על הדברים בדעה צלולה, שאינה נוטלת כלום מן החום הנפשי, ומתוך ישוב הדעת, שאינו ממתיק כלל את מרירותו של הזעזוע.

יש אומרים, ואף אני אומר לעתים לנפשי, שהיומן הוא בגדר מעשי נערות. כשאדם נער או כשהדור נער מושל היומן בכיפתה של הספרות. הנער מסלסל בשערו ואף בצערו עונד את צער ההויה כעניבה של חן; וכשם שהוא רואה את עצמו ואת מקרי חייו הטובים ותענוגותיו כגולת הכותרת של הבריאה, כך הוא רואה את מקרי חייו הרעים וכשלונותיו כגולת החטוטרת של הענין הרע אשר תחת השמש. בין כך וכך הוא מתעלה בעיני עצמו למעין מזכיר העולם, מתוך שהוא מסתכל בלי הרף בריחושים והזיעים הקטנים של עולמו הקטן ומייחס להם ערך של בבואות למראות העולם הגדול. בער הנער ולא ידע, כי זעזועיו הפרטיים, שהוא רושמם על דפי יומנו קו לקו ותג לתג, הם רק טיפות מים הזעזועים הגדול, הממלא חללה של הבריאה. עולם ומלואו הם שרשרת חרדות שאינה פוסקת, וברנש קטן עומד ומונה את פעימות הדופק שלו ועל כל קלקול או תקלה הוא מרעיש את העולם. ויהא כך. היומן הוא מעשה נואל. אך מה יעשה בשר ודם והוא פרטי? על כרחנו אנו עומדים על משמר זעזועינו הפרטיים. אנו תובעים את דינם ועלבונם. יכול שההתרעשות הפרטית היא לפעמים מוגזמת. אך ההגזמה היא מלח החיים, השאור והדבש של הנשמות. ההגזמה יצרה דתות. היא קן האהבה הגדולה, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את אשה. היא גם כל האמנויות היפות. מבארה ישתה כל דמיון יוצר.

מעלה ליומן שמחברו יושב בחדרי חדרים ואינו מכוון עצמו, מכל מקום מלכתחילה לאו, כלפי הקהל. הרי הוא לגמרי שליח עצמו. וחילופו בסופר הנתון בפרהסיה, כי שולחנו עומד על הדוכן לשמש את הרבים. לא זו בלבד שהוא שליח הציבור על כרחו, נשמתו נעשית שלא מדעת רשות הרבים, ואף לשונו מעובדת ומתוקנת ומוסחטת מן הלחלוחית האישית, מסוגננת. הסגנון הוא אויבם של החיים במלאכת הסופר. הליטוש הנוסף הוא הסוס הטרויני המכניס את הקפאון והמות לתוך החיות של הלשון בזרימתה. משול הסופר, היורד במתכוון לפני תיבת הקהל, לפלוני המסיק את תנורו בחורף ופותח תוך כדי כך את החלונות במעונו, כדי להפיג את החום. הפגת החום היא סגנון; הכנסת הצינה – ליטוש והכשרה לדפוס. היטב מבדילים בין גנזי הרהורים לדיבורים; בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב, כגון האיגרת, זכרון דברים, דינים וחשבונות; ובין דברים שבכתב לדברים הראויים לדפוס. פחת אחרי פחת. התיקונים וההשמטות, הליטושים וההשבחות המרובים, סוחטים את לשד ההיגוי והאמור ומרגילים את הסופר להיות ערוך ומתוקן מלכתחילה באופן הראוי לדפוס, כלומר נטול לחלוחיות אישית. סופו שהוא נעשה כלי ריק מחיים אמתיים, המלא וגדוש נובלות חיים, נוסחאות, סגנונות, דפוסי־לשון, פגרי ניבים. החיים זורמים בטיוטות; הטפסים המעובדים מתים למחצה. כל העתק הוא רק בבואה קלושה. הניסוח האחרון, העובר למכבש הדפוס, אינו אלא נ“ט בר נ”ט מן המושכל הראשון ומן הרגש לפי תומו. עד שפרקי הכתב מגיעים אל מכבש הדפוס הם עוברים תחת מכבש המחיקה והליטוש. משתיירת אולי אמנות, אך יורדים לטמיון החיים.

עז רצוני לספר בדפים הללו דברים כפי שנסתננו בכור היסורים, ובכל זאת כמות שהם בגלמיתם המעליבה ואף בדקדוקי עניותם. אנו עניים יותר מכפי שהננו עשירים והננו יומיומיים יותר ממה שהננו נצחיים. אם האדם עיקרו כאב ותענוג, הרי שני אלה ילדי הזמן הם. בחינת הנצח מעלה וגם חסרון בה. מעלה שהיא מרחפת מעל לדברים ואף מעל לכאבים ולתענוגות ומביטה עליהם מגבוה. חסרון שאין היא נוגעת בדברים. אין מגע חי בין הפצע ליד החובשת, בין החלקה החולה לעלים לתרופה. הפצעים מכל מקום אישיים הם. את פצעי הזולת יודעים, אבל אין מרגישים אותם. אפילו המשתתף בצער זולתו הוא מבחוץ.

יתכן שהדברים המסופרים בדפים הללו מבפנים עשויים להתפרש כדינים וחשבונות של נוגע בדבר, ולא עוד אלא שהרוגז חותמם, הריני מודה, שאיני רואה כל פגם בנגיעה בדבר ואיני מוצא שום טעם בדברים שלא יצאו ממקור הלב הנפעם והנרגש. מה שאין בו משום משוא־פנים, אין לו שום קלסתר פנים. מי שאינו נוגע בדבר, אף הדבר אינו נוגע בו. אולם גם בשעה שהננו מסיחים את צערנו – כל שיח הוא סיח הצער – אסור להסיח את הדעת אף לרגע קטן, שכל מדווינו הם חלק מחליי העולם. הננו חרדים לעורנו, כי הוא והעולם עשויים מעור אחד. בשלום העולם תלוי שלומנו ובכבודו כבודנו. נפגע שלומי האישי, חרגה כל הבריאה ממסגרותיה. גלה כבוד ממני, כל כסא הכבוד מתנודד. כשמכים על כפתור לבי מתרעשים כל ספי ההויה. עם כל גאוה אישית פצועה נרמסת האמת.

האמת היא אמנו, ואפילו הרים פלוני את שוט לשונו רק על האמת שבלבי, הניף שוט על אמי ועלי להתיצב במערכה להגן על האם. אפילו פגעו רק באמת של דלת אמות, של רשות היחיד, מצוה לצעוק חמס. אפשר בוודאי לשרת את האמת בשני אופנים, אם כבנים ואם כעבדים. כשהננו מסתכלים באמת באיצטגנינות העבד, הננו דנים על הכל מן הבחינה העובדתית, המחפה בבלואות האותיות המתות על פצעי הנשמה והננו מטשטשים הרבה, מבטלים כל גניחה ואנקה באמתלות מעשיות. אולם בתוך הספירה של בן, אח, אחות, כלה ואם, כל הנוגע בבבת עינה של האמת מערער את יסודות הבריאה, כאן העולם נתון תמיד על כף המאזנים ופרט אחד מכריע. בספירות ראשונות של החיים יש קהל, ציבור, עם, המון. אך בספירות העליונות יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כל יחיד עולם מלא. בעולמות העליונים קיימים רק פרטים. האמת היא אם. עולם, המרים ידו על האם, הוא עולם הרשע והזדון. בכל רגע ורגע עולה לגרדום איזו אמת פרטית. יחיד נגזל הוא משל לכלל הנפגעים הנגזלים. לכן רשאי כל הנוגע בדבר לדון על הדברים מבחינתו שלו. ובלבד שלא ישכיח מלבו את העיקר, שאין הוא אלא משל, כי הוא כולו על כאביו וצעקותיו שרשו בנשמת כל חי.

מי יתן ולא תישכח גם מלבי אותה מגמה בספרי לעולם על עצמי לספר גם לעצמי על העולם ולשוות לנגדי תמיד את בחינת המשל. עז חפצי לספר את מראה עיני על ידי הלך נפשי; לספר את האמת עלי ועל סביבתי. אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו. אבל מה אעשה ואנו אסירי פרטיותנו. אלו הם הרהורי וזה לבי וזאת אני מספר. איני יכול לחסר את האני שלי מן הספר.

הלא אספר רק מקצת, אגלה רק טפח. ליותר מכך לא ניתנו הרשות והכוח. פרוש הלוט. הקולמוס לא יקרענו.

ב. הלל לבדידה.    🔗

מי יתנני יודע נגן להביע בצלילי רנן את רחשי אהבתי לך, בדידה.

הנך יפה רעיתי, בדידה, הנך יפה. יקרו לי מנעמיך מנופת צופים וכל טעם. את עוזי, זמרת יה, ותהי לי לישועה.

מה טובו אהליך לי, בדידה, ומה שפר עלי חלקי עמך. בקרבתך לא אהיה גלמוד; מחסור לא יפקדני בחיקך; יגון לא יבואני שממון מעט לא יעברני.

כולך יפה רעיתי, בדידה, ומום אין בך. אתי מלבנון הלובן, כלה, אתי משחור היאוש, תבואי, תשורי מראש אמונה ובטחון ואף מחוסן כפירה, ממעונות אריות הספיקות ומהררי נמרים אשר לאכזבות.

לבבתני אחותי כלה, הבדידה, בצעדך עמי בד בבד בשאון העיר והמונה. כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, ולולא עזרתך לי כי אז אבדתי בעניי.

מה מאד יגל לבי ויעלוז רוחי למראיך. מדי אחזה בך חיש מהר אשמע גם קול דממה דקה אשר לך, אם קול נהי ואנקה ואם קול ששון ושמחה. יהיה אשר יהיה הקול, היטב אחוש כי היקום דובר בי מגרונך. אף בלחשך אלי, מכנף הארץ ומכל ארבע כנפות נפשי זמירות אשמע.

נפלאת היא בעיני: למה רבו כה עדניך, בדידה? ולמה רק בשבתי עמך באין זר בינינו יש אשר יפעימני ששון חיים ואשמע סוד שיח המעינות? רק ממקורך אתברך ורק בחיקך יהיה רוחי בי כמעין המתגבר והגיוני, קן רעיוני־יוני – יפרח פלאים, אף יזכה לשבות כל תפוצות ילדי רוחי, אשר הרחיקו נדוד ממני משכבר.

הנה אביט על סביבתי ואראה: נתרוקן נוי, יצאוני לשעה מעטה כל אנשי ביתי. אך מה מאד מלאתי הגיונות; רוחי בי גאה יגאה; קול העולם העליון דופק מלבי; כל הגותי בי תהיה כיין אשר יהמה יחמר.

הבין לא אוכל, בדידה, האם בך צפון מקור השפע והברכה ועטינייך ירווני בכל עת, ויען כי באהבתך אשגה תמיד, לכן אשתה מים חיים מבורך ונוזלים מבארך, אף אפיץ את מעינותיך חוצה; או כי כאש הגנוזה בקרב החלמיש ככה ישכון הגיון הרוח בסתר תבל יה, בגרמי־גויה יצוק הנהו, שפוך תמיד בחלל, בעץ, באבן בקיר, בכל כלי. וכאשר השמים מספרים כבוד אל והרקיע מגיד מעשי ידיו, ככה יהיו כח עצמי היקום חלקי־שמים להורות דעה ושכל טוב. אפס האנשים אזנים להם ולא ישמעו עקב שאונם והמונם והמולת המלל אשר בפיהם. ולא כן בהיות אדם לבדד, אין נפש חיה וממללת בקרבתו. או אז אף אתון בלעם תפתח פיה; אבן מקיר תזעק אליו; כלי־ביתו ידברו באזניו בקול, הדלת כאשר תסוב על צירה תלמדהו לקח טוב; מפי הדממה בוקעים ועולים פתגמי־חכמה; לב העולם יגלה לפניו סוד שיחו. אלה תולדות חכמת האלם השפוכה ביקום, הנמוגה בקרב הרעש ונסוגה משער בת רבים. לא תרון בחוץ, כי אם לבודד באהלו תחלוץ שד.

האם בגלל זאת רעיתי, בדידה היושבת בסתר לבי, תהיה רוחי רק בחיקך הומיה וכמו שכורה, אף משוועת בציריה מרוך ומהתענג בחמדת־עדנים?

ג. אחד אני יודע.    🔗

עתים בלילות ללא שנת, בנדודים עלי משכבי, אראך, נדידה, אחות לבדידה ואחמוד גם חברתך, הה, אחותי בת־נוד.

אילה את, אילתי, נדידה, כה קלו רגליך על הררי בתר אשר ללילה.

את תאוצי תרוצי, ואף רוחי אחריך במרוצה. אראה אותות לרחוק, אתבונן לבאות. אשמע קול מנחם מבשר ואומר: רזי לי, רזי לך. עוד אבנך ונבנית רוח סוערה, הבת לא נוחמה. כי הנה ימים באים ואף שעתך בוא תבוא, ככוכב תעלה להיראות, תופע בחסד הגיונך וזה רגשך הנאמן; אליך רבים יביטו, בך יתבוננו ויאמרו: קומה ונעלה אליו לשתות ממקורו ברכה לרוות צמאוננו לחזון החיים הטהורים. כן, תקום לתחיה ורוחך תתנער מעפר השכחה, רבות גם נכבדות ידובר בך.

הה, אשליה לא־מתוקה, נואלה עד מאד, אשר סם־ריפוי בה לאביוני המזל. לבי בוכה. אך שכלי צוחק על משבתי, מתקלס בי לאמר: מי אתה ומה כוחך, אשר את עצמותיך יעלו לעתיד לבוא מקברך, לתת לך יד ושם בקרב הכוכבים המזהירים בשמי הדורות. מה זכותך לעלות ולבוא, להופיע ולהיגלות, מקץ עידן או עדנים? או שמא דיה רק זכות זו להיות סופר לא קרוא בעתו, להעניקו בלויתן לעולם הבא?

ככה יהגה אלי שכלי, ליצן התמיד. אף על פי כן, ואף על פי כן, אני בשלי. מאהלי הבודד לא אמוש, את פעלי לא אזנח. יום יום אתגבר כארי וזה עטי, זכור לטוב, קל כנשר. אכן, עתים כנשר הפצוע. אך נשר בכל זאת. אף הנשר הפצוע אומן הוא לגוזליו. הנני עושה את שלי, אם כי לא למעני, ולא למען איש. אין אף אחד.

אך שמעי, נדידה: יש אחד. יש. יש. אחד אני יודע. הוא האוזן הקשבת אשר לי. יראתי בפצותי לכנותו בשם. את שמו המפורש לא אשא על שפתי, כי הוא נושא לכל ונושא הכל. הוא יש: כי הוא היש. אין עוד מלבדו. הוא הנוטה אוזן לכל בשר, גם לי יקשיב. הוא הקורא את מעשי כל הדורות מראש, הנהו גם קוראי הותיק. הוא הותיק, הנאמן. כי הוא תוקף־יש ונצח בו.

אליו, נדידה, הנני מריץ את אגרותי מדי יום ביומו, את מסכותי הקטנות ואף הגדולות. כי הוא לא בשיעור ובמידה, לא במשקל ובמנין. הוא המנוי הנצחי ל“כל כתבי” שלנו, אשר הופיעו לאור ואשר לא יראו אור לעולמים. אך הם יראו, כי באורו לנו אור וממקורו ישותו כל העדרים. בו נגבר חיל ועמו נחיה. אמן.

 

ק"ו. סגנון הוא פירוש המלות    🔗

אין רוכשים סגנון, אם בכלל אפשר לרכשו, אלא מתוך העמקת הידיעה בפירוש המלות. אין פירוש אחד למלה. כל מלה יוצאת על הרוב לכמה מושגים. לא זו אף זו: היא קולטת לתוכה גם הדיהן של המלים הנתונות עמה בשכנות מלפניה ומלאחריה, אף מעלה מתוכה בנות־קול של סמוכין עניניים וכל קשרי השתייכויות אחרים. השושנה היא בת לוי לריח, לאודם, לחוחים. הלחם מעורר בזכרון לחם הפנים, לחם הקלוקל, לחם חסד ומקופלים בתוכו החום והמלחמה. הברק כרוך ברעם. הגשם כולל את הברכה והנדבות והמטר את הזעם. בגלגל יש גל. שחק הוא קרוב־משפחה לשחוק ולחוק ולדבר הנשחק. מוצא אתה מלים שהן מלכות ולהן עלמות רבות הנושאות אחריהן את שובלן, כגון אדם, בקר, חיים, חום, שבת וכהנה לאין שיעור. אבן לכאורה מלה דוממת – ואיזו רוח חיה וממלא צפונה בתוכה. הרי אבן חן ואבן בוחן, אבן החכמה, אבן העזר, אבן נגף ואבן מילואים, אבן פינה ואבן שואבת ואבן משחזת. אסור להסיח את הדעת מכל תיבה שבמשפט מן הפמליה שלה. אפילו תיבה אורחת, הנזכרת דרך אגב, עשויה להכניס אורחת, ומן ההכרח שיהיה מקום במשפט להכנסת אורחים. לעולם דרוש ריווח בין המלים, לא כל שכן בין השטין. משפט צפוף פגום. הרווחים עלולים להיות חלל ריק. אף הריקניות נותנת טעם לפגם. דין הרווחים להיות זרועים סמלים ורמזים, העושים את מסכת הלשון רצופה, ובכל זאת שקופה. כל המסכת נייחה בכללותה, אך בתוכה פנימה מתחוללת תנועה שאינה פוסקת. משל לים החונה בגבולותיו וגליו שוקקים. אף הלשון שוקקת תנועה וזעזועים, הומיה, כל מלה קונכיה, ומעטה שלות השקט פרוש על חלקתה.

השפה היא אוצר בלום של הדעת האנושית. בה נצררו דברי ימי העולם ודברי ימי האדם, תורת הנפש וידיעות הטבע, תמצית כל המדעים. האומר פסוק אחד מקפל לתוכו המון דברים שמבראשית ומחזון האחרית. הקורא בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נכנס לפני ולפנים של פרדס החכמה. יודע לשון שליט על אוצר. עשיר מופלג הוא ואינו יודע. אך לשון אינה עדיין בגדר סגנון. בשביל להיות בעל סגנון צריך להגיע לדרגת יודע שהוא יודע, או לפחות לדרגת יודע שאינו יודע. אף היודע מעט מן המעט, כמה עצום בית הגנזים הקורותי של הלשון, אינו יכול לבטא, למשל, את המלה דום או שמש ללא קשירת הזכירה לשמש בגבעון דום. חומה או שופר גוררים אחריהם את יריחו. המלה שבת צמודה לבראשית ולתשובה ולמברכין ולנחמו. יש ממליצים על לשון שהיא בתכלית הפשטות. יסלח להם אלהי השכל הטוב. האם משמיעים הם לאזניהם מה שהם אומרים בלשונם בעניני הלשון? אין לשון פשוטה. ואין לשון הדיוטית ועמהארצית. כל לשון היא למדנית, בקיאה בכל החכמות, חריפה ועוקרת הרים. היא משתרבבת ויוצאת לכל הרשויות ויש בה ניצוץ מאין סוף. ואפילו לשון שוקית היא מליצית.

אין שיעור ואין גבול לתלמוד הסגנון. כל ימיהם לומדים חכמי הלשון סגנון ואין בידיהם אפילו שמינית שבשמינית מאותה חכמה, שהרי תוך כדי לימודם בה הם מעשירים אותה, מרחיבים את גבולותיה ומעמיקים את פירושי מליה. כל תורה אין אדם עומד עליה אלא אם כן נכשל בה הרבה פעמים. ואילו בתורת הסגנון אין אדם עומד אפילו על כשלונותיו ומגרעותיו בה, אלא בשלהי ימיו; אהה, על הרוב לאחר שכבר מיצה את כל כוחו היוצר. משולה ידיעת הסגנון לחלום הכפול הנודע, שבראשון יש קערה ובשני מופיעה הכף. כל זמן שיין היצירה תוסס אין האמן נפנה לגיבוש סגנון. אף השאור התוסס מעכב. כשהוא מזקין ודעתו מתיישבת עליו לליטוש סגנון, יש ששוב אין הוא מרגיש כל צורך להעמיק את מליו, כדי להכניס לתוכן תכנים חדשים. אין לו עוד תכנים חדשים הדוחקים בו. תנאי לצלילות הביטוי צלילות הדעת. אך שכרון היצירה מדליח את זרימת הביטוי. כשהפה מלא מגמגמת הלשון. כיוון שנצטללה הנביעה הרי גם נתקצרה – ודקדוקי סגנון לשם מה?

מהי אמת? היא לא רק תוכן ההולם את המציאות. היא גם צורה ההולמת את אומרה. אם כך רשאים אנו לומר, שסגנון נכון הוא תנאי לאמת. סגנון שאינו נכון הוא שקר. סגנון נובע מתוך מערכי לב האדם. סגנון שאינו נכון שאול, מחוקה. מי שפיו עם לבו, היינו, שפיו מפרש את לבו, דובר אמת, כי האמת היא לעולם אישית. מלה אחת נדרשת בפי שני אנשים לשני מושגים שונים, לפי שכל אחד רואה בה רק מהרהורי לבו. סגנון נכון מייחד לכל מלה היוצאת מן הפה או מתחת לקולמוס את פירושה על כל רמזיה וסמליה, המסתברים לבעליו בלבד. לפיכך כל סגנון הוא אישי ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. מכאן אתה למד, כמה נטולת־מובן אותה שגרה מהלכת ליחס לפלוני הסופר כתיבה בסגנון המקרא או המשנה, בסגנון מנדלי או אחד העם. אין סגנון עובר מאיש לאיש או מדור לדור ומתקופה לתקופה. סגנון הוא רק חד־פעמי. מה שנשתייר אחרי האישי או הדורי והתקופתי, הוא הנוסח, ולאמתו של דבר אי אפשר כלל לומר נוסח של פלוני. נוסח חל רק על הציבור. אין, למשל, נוסח מנדלי בלשון. במידה שמנדלי הוא נוסח, הריהו ממש בנוסח המדרש והאגדה או במיזוג נוסחאות המקרא והמשנה. לחנם צווחו הצווחים על סגנונות אישיים, שנעשו נוסחאות. סגנון אינו ניתן לחיקוי. הנתון בסופר לחיקוי הוא נוסח, כלומר, מחקים אותו סופר מה שהוא חיקה באחרים. זה הכלל: כל מחוקה הוא מחקה.

סגנון של שקר כולו שאול, כולו דפוסי. הוא בגד תפור לפי גיזרת הזולת. יכול שהכותב בסגנון לקוח בהקפה מבטא רעיון נכון. כיוון שביטויו אינו נכון הוא ממילא נעשה פלסתר בפיו ומכל מקום יוצא פגום חצוי ומרוסק. הרי הרעיון במקורו הובע במלים שנתייחדו להן בפי מי שהגה אותו משמעות מסויימת על רמזי פירושיהן וסמליהן. בא זה ושוטח אותו רעיון מלה במלה ללא החיות שבמלים, ללא רמזי החן וללא קמטי הנוי. הוא מגיש עצמות יבשות, מנורה ללא פיתוחיה, כפתוריה ופרחיה. סימן שאין בה גם שמן למאור. החיים אזלו. החיים הם משחק הגוונים. רק המוות הוא חד־משמעי.

כל המביע רעיון מפי השמועה והקבלה או מפי הקריאה ולא הוסיף נופך משלו, לא אמר כלום. הנופך האישי הוא התבל בכל נעימה. אפילו ניגון אחד אין חוזרים עליו פעמיים. וכגלגולו של ניגון כך גלגולו של כל פסוק ואומר. הלשון כפי שהיא נתונה לפנינו במליה ובצירופי־ניביה אינה אלא בגדר תוים. הדובר הוא מנגן, המוציא את התוים מן הכוח אל הפועל ומפרש אותם. כל סגנון הוא פירוש חדש ללשון. ואי אפשר לחבר פירוש חדש על הלשון, אלא אם כן מעמיקים חקר ולומדים היטב בפירוש המלים. אמנם, מסכת היא הרבה יותר מצירוף כל תיבותיה וניביה המהווים אותה. היא בריה חדשה, כשם שהבית הוא יותר מחיבור כל הלבנים והנדבכים. אולם לבנה אחת המונחת שלא כתקנה, על אחת כמה וכמה נדבך שלם עשוי שלא כדרכו, מטילים פסול בכל הבית וגורמים לו רפיפות. סגנון מחייב ישיבת שבעה נקיים על כל מלה ומלה. כל המסיח דעת מן הדיוק בפרטים וסומך על השטף ועל הכולל מעיד על עצמו, שאינו מבין כלל בטיבו של סגנון. מדמה הוא מסתמא, שהלשון היא בגד. ולא היא. היא העור והבשר והנשמה החיה. כל שהוא בריה חיה לקה אבר אחד ממנו, לקה הגוף כולו. זרם החיות נעצר. מתהווים מקומות סתומים ואטומים, שאין אור חודר שם. סגנון צריך להיות מאיר. פתח פיך ויאירו דבריך.

אסור לומר, שסגנונו של פלוני סופר המופת יהיה בנין־אב לי. בסגנון חייב כל אחד להיות אב לעצמו. אמנם, יש רעיונות נכונים מצד עצמם, המשוטטים בעולם צמודים ללבושיהם ושוב אי אפשר לתפור להם כתנות אור חדשים, כגון, לא תגנוב, לא תרצח וכל הדברות האחרות, שמנינן לא עשר, אלא לאין ספור. לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי וכיוצא בו ציווים, בין עשין ובין לאוין, אין אנו יכולים לשנות מצורתם, ויש אומרים שהננו מצווים עליהם בלא תוסיפו ולא תגרעו. ובכן, הכל נתון, ואי אתה רשאי כלל לשנות מן המטבע. אבל מאידך גיסא דפוסים נושנים וכללות קדמונים, החוזרים ונשנים בכל הדורות, נאמרים מן השפה ולחוץ, ושוב אין רישומם ניכר כלל בלב. אילו באמת דיינו באמרות־מורשה מה נותר לנו לתקן או לחדש? אם כך, כל חכמת הלשון והכתב למותר לנו. אך אין סגנון אלא חידוש ופירוט. הכללות ניתנו בקודם. אולם כשם שבני כל הדורות הם קלסתרים פרטיים של כל האדם הקדמון, כך מצווים אנו על הפירוטים של הדברות הקדמוניות. אין פירוטים אלא פירושים.

סגנון של דפוסים הוא קלקול וכשלון. אבל אין זאת אומרת, שמראי מקומות ומראי פסוקים פוסלים בלשון. לא די שאינם פוסלים, מוסיפים לה לוית־חן ולוית־תוכן ממש. הפסוק הוא החליל ביד הרועה. אבל מן הדין שיהיה כחומר ביד היוצר. הפסוק עשוי להיות יצר או יוצר, הכל לפי הנוהג בו. אף המליצה אינה טריפה, ובלבד שמוסיפה גוון כל שהוא ונוטלת חלק בפרשנות של התיבה הבודדת או של המשפט בכללו. רבים סבורים בטעות, שיש בידם כלי־זין לעקור את כל הפסוקים משימוש לשונם. אינם יודעים, כנראה, שבהימלטם מפח הפסוק שבכתב הם נופלים בפחת הפסוק שבעל פה, ובזלזלם בלשון חכמים הם מקבלים על עצמם את מרותה של לשון הדיוטות ונגררים אחרי המליצות של הרחוב. משל אחד מני רבים: הסלנג הישראלי הנוטל מן המוכן ברחוב השכן ונכשל הן בשיגרה עקרה והן בזמורה זרה. המשלב פסוקים ללא ניפוי וללא יפוי מהלך על קביים. ואילו הללו אין להם אפילו קב משלהם. והמדיר את עצמו הנאה מן הפסוק כל עיקר מטפס ועולה בהרים תלולים אף במקומות של מישור.

סגנון הוא פירוש המלות. אף על פי שפעמים הוא רץ אורח מן הכללות אל הפרטים, הרי דרך כלל נביעתו מן הפרט, מן התיבה הנפרדה, כפי שדרשו חסידים “צוהר תעשה לתיבה”, שתהא כל תיבה מזהרת, וכפי שפירשו את הכתוב בפרשת נח “בוא אתה אל התיבה”, כלומר, חייב אדם להיכנס לתוך כל תיבה היוצאת מפיו… מה בצע במתן כבוד ויקר למין האדם בלי אמונה חזקה בלב, שכל נפש היא עולם מלא וכל אדם שקול כנגד מין האדם? הכיצד אפשר לגמור את ההלל על עם, בלי אהבת היחיד בעם? כך יונק הסגנון את אורו ומתקו מן האור הזרוע בכל תיבה וממתיקותה, מן הדעת שהנה תיבה אחת והיא כלי ניגון להשמיע קולות וצלילים לאין שיעור.

אין להתעלם מן המכשולים הצפויים לסגנון עשוי תיבות מלוטשות ומצוחצחות. לא כל הסלסלות והמלמלות הן נוי בלשון. סגנון עמוס רב מדאי רמזים וקישוטים כושר הרחף שלו מתמעט. כל יתר בכובד עושה אותו משוכבד. והרי יסוד ושורש בסגנון הוא הנגלה שלו. בראשית היה הפשט. הפשט הפשוט הנהו גם מחוז החפץ האחרון. הפשטות היא השיא. אבל אין להגיע לשיא אלא מתוך לבטים וחיפושים. השגת התורה, אומר הגר"א, מתחילה בסוד ומסתיימת בפשט. אבל אין להגיע לדיבור השווה לכל נפש אלא ביגיעת הנפש.

מן הדין לעשות את הבושה סייג לסייג בכתיבה על חכמת הלשון. אי אפשר לכתוב על הסגנון השלם, אלא בסגנון מושלם. ומי האיש אשר יעיז להגיד סגולה זו ניתנת לו. ואם בכל זאת שאינם יהירים, היודעים כמה חמורה סוגיה זו, קופצים לפעמים לתוכה, לא באו מסתמא אלא בשביל להציב גבול אלמנה, משום שהלשון היא מעין אלמנה חיה, שרבים שאינם מומחים לה כלל וכלל מחברים בכל זאת מדרשים עליה ומתיימרים להיות דיינים מומחים לתורתה.

תורת הסגנון מכוונת כנגד עולם, שנה, נפש. עולם משמע אור; נפש – קול; שנה – חליפות והתפתחות. בכלל האור גם דמדומים. סגנון מאיר רב מדאי פוגם בספירה. סגנון אומר הכל או אינו אומר כלום. הוא הדין בכלל הקול גם הבלחש. צעקה גדולה, ואפילו מרה, שאינה פוסקת, היא מום. כלום יש ביקום רק אריות שואגים? עוללים פועים, האוהבים מתלחשים, הגדיים גועים, הזמיר משתפך בשירה חרישית. ועל הכל יקר־חנו של סגנון בגיוון, במעשי מרכבה ובמיזוג הסממנים. סגנון נמלץ ונשגב רב מדאי אוכל את תכנו. מקושט רב מדאי הוא גנדרן. שמן ביותר, אין טעמו טוב. שופע הברקות אינו מן המידה. כלום הלב מבריק ואינו פוסק? אילו התמידו הברקים בשמיים היו מוקצים מחמת מיאוס. הוא הדין הרעמים. אפילו סגנון שלם לגמרי, הנפש סולדת ממנו. תמצית, בגרות – כן. ובכל זאת יפה הירוק לו ואף בוסר מעט. רעש וזעזועים וגם רטט וכיסופים, שאין האוזן נצרמת מהם. חוט של חן היה משוך על אסתר המלכה, לפי שהיתה ירקרקת. אפילו סגנון מלא מעדני מלכים, אי אפשר לו בלי ירק ושאר ירקות. כלום אפשר לעמוד על פירוש המלים, אם אין מקשיבים גם ללחש הדשאים שבהן? שפה היא לא רק פרי הילולים, גם דשא השדה; לא רק יין טוב, גם מים חיים.

 

ק"ז. ידידי המשוטט ברחובות    🔗

… היום קראתי ב“דבר” כחצי תריסר שורות על “זלמן המשוגע”, הצועק בלילות תחת כיפת השמים מחמת רעב וקור. אמרתי לעצמי: קונם עלי אם אשוב לעבודת יומי ואם אטעם מלחמי עד שאספר לקהל השפויים מקצת מן הידוע לי על זלמן.

דרך חייו של זלמן משתלשלת כפלג רצוא ושוב דרך רחובותיה של תל־אביב, מסביבה ובתוכה ובאמצעה ובפרווריה המרובים, בהילוך בלתי פוסק, מראשית ימי הוסדה של העיר, כמעט. הואיל ועירנו מתרחבת משנה לשנה, תודה לאל, הרי גם דרכו של זלמן מתארכת בלי הרף. אפשר לומר, שזלמן מחווה מעין חטיבה של ראווה בתוך עירנו ויש גם במירוּצו המתמיד משהו מאותו נסיוב־אל־מנוח הפועל בבנינה.

איני זוכר בדיוק אימתי היכרתי לראשונה את זלמן, לא מאוחר כמדומה מבשבוע הראשון או השני לעליתי לארץ. מאז ואילך נצטלבו פעמים אין ספורות הליכותי עם הילוכו הנחפז, הנחפז תמיד, משל הוא עשוי לאחר דבר מה. לא פעם הרהרתי: אם אדם רץ תמיד בחשק כזה מסתמא יש לו מניע וגם תכלית. קיימא לן, אין דברים נעשים סתם. מצטער הייתי שמקוצר המשיג נעלמו ממני טעמו ונימוקו ולהיכן הוא הולך. הוא הרבה להפליאני באותם המקרים, שבהם התנגשנו שנינו מתוך המרוצה פנים אל פנים, בחינת “וחד בחד כי סביך”, כנהוג ברחובות צפופים, שמבטי בני אדם על כרחם משתלשלים ויורדים איש לתוך עמקו של זולתו.

לשעבר לא היה זלמן נע ונד לבדד. אחיו הצעיר, שלא נודע לנו בשמו ולפיכך היה נכונה “אחיו של זלמן”, היה בן לויתו הנאמן במפעל־ההילוך… הוא צעד לא בצדו, אלא מאחוריו, הבכור בראש והצעיר בעקבותיו. איש ורכושו – תרמילו – על גביו. אף פעם לא ראיתי אצלם שנוי מטקס הדרך ארץ, באורח החיים שלהם. דרך כלל מופלאים היו שני האחים האלה במראיהם, בהילוכם, בהתנהגותם ובזיקת הגומלין שביניהם. הם היווּ מדרש פליאה בכל תנועה לעורר הרהורים והרגשות משונים, אפשר לומר גם חויות, אילמלא נעשה שימוש כה מופרז במונח זה. ההסבר המקובל: “חשוכי שכל, רחמנא ליצלן, נטרפה עליהם דעתם” – אינו משיב כלום. קנה־מדה דל למדוד בו הכל. טירוף – מלה בת חמש אותיות, והיא גופה מטורפת ומסוחטה, אין בה ממש. ממה נפשך: או שאין כלל מטורפים, או שגם השפויים אינם בסדר. באזני שמעתי פעם מפי אחיו של זלמן, שצעד בדחילו ורחימו מאחורי אחיו הבכור, כלפי קהל הסקרנים פסוק זה: “כסבורים אתם שזלמן משוגע? הוא רעב. תנו לו לאכול!” שמעתי גם סיפא מפיו: “משום שזלמן רץ משוגע גם עלי לרוץ אחריו משוגע כמוהו!”

כמה פשטות והרגשת השותפות. אח אל אח קשור בנימים של רחמנות תהומית – כלום יש למצוא כזאת בתוך עולם, המיושבים? גורל רע הגה את שני האחים החלכים ממסילתו של הצבור המתוּקן ואמר להם: לכו! נוּדוּ שוטו ברחבי הקריה! ערכו גלות בתוך רחובות העיר! הטעינו על שכמכם את תרמיליכם, העמוסים בלוּאות, גרוטאות, חבלים, שיירי אוכל מזוהמים, אבנים, והיו דלים! היו נא בעצם הילוככם הפגנה חיה של העוני והשכול בעולם! שוטטו בחוּצות וקראו באזני השאננים. “אל תשכחו את אחיכם האבוד, את המך והמוזנח, זכרו נא את מוכי־הגורל. נעשינו הפקר, שימו על לבבכם. אסור, אסור להפקיר אדם”.

ככה בקירוב דברו אלינו שני האחים בשפה הברוּרה שלהם. העובדה, שני אחים אלה מתוני־עולם הם! ראויים ללמד לרבים מן המיוּשבים פרק בדרך ארץ ובכיבוש היצר. שערו לכם כמה גדול כוח החיים ואורך־אפיים של שני היצורים האנושיים האלו, הצועדים במשך שנים יומם ולילה, צועדים ברחובות הקריה ערומים, מחוסרי גג, רעבים לאנושי, ואף על פי כן הם חיים; ובכל זאת הם חיים; הם חיים, בתוכנו הם חיים; על המגרשים הריקים בקרבת בתינו הם מתגוללים, לתוך חלונותינו מציצים, לקול מצהלותינו מקשיבים, בתהלוכותינו החוגגות מתבוננים, ואינם עושים שום פרץ וצווחה, אינם מפוצצים את זגוגיותינו, אינם מתפרצים לתוך הילולותינו לצעוק: “הו, וי!” לא שמעתי אותם מיללים כזאבים. ואף אחד מהם לא הפחיד ילד במשחקו. היינו, שני צדיקי־הדור הם, בעלי מזג טוב, סלחנים ונדיבים. הם גם עליזים. תמיד הם בקו הבריאות, אם כי אינם סמוכים על שולחנה של שום מסעדה ואף אינם חברים ל“קופת חולים”. מה להם חמסין? מה איכפת להם גשמי זעף? שום מחלה מתהלכת לא דבקה בהם. הכי כוח חלמיש כוחם? הלא רק אדם הם. הוי אומר: חזק הוא האדם! חזק מאד! ובתנאים מסוימים יכול הוא להתגבר על כל פגעי הטבע. ויכול שיהא משול בחוסר הדאגה שלו לצפור השדה, שאף היא חיה חיים שמחים אף על פי שאין לה בתי חומה ולא כלים נאים ואינה אוכלת משמנים ומעדנים וגם אינה מצויה בנשפיות. הנה מה שלמדתי ממעשה זלמן ואחיו. לעתים נדמו לי כשני משולחים שיצאו לשוט ברחובות הקריה להפיץ בעצם הילוּכם את תורת החיים הזאת. מטעם זה הגדרתי את זלמן, שהיה לפי כל הסימנים, מניח השיטה הזאת והמנהיג בין שני האחים – בשם ידידי. הידידות מושתתת בעיקר על שיתוף בהשקפת עולם.

ציינתי שניים־שלושה תגים ממעשים לפני כמה שנים. מאז התחוללו שנויים לא מעטים בקורות העולם. מזלות רבים נשתנו מן הקצה אל הקצה וחבילות מרוּבות נפרדו. נתפרדה גם חבילתם של זלמן ואחיו הצעיר. רצתה ההשגחה שאהיה עד־ראיה גם למהלך הפירוד הזה. בנסעי פעם לירושלים ראיתי מבעד אשנבי הלך יחף, ערום כמעט, מטפס ברוכסי ההרים, נחפז, נדחף על ידי כוח החיים הנלהב, שהכרתיו משכבר כסגולתם של שני האחים. הוא שוטט, כמתעופף במעלה ההרים, ממריא קדימה, באלליאות. בנתי מיד: זהו אחד משני האחים… התבוננתי: כן, האח הצעיר. דרכו עולה ירושלימה. נפלא היה ממני הדבר: מה טעם ראה לפתע הצעיר לפרוש מהבכור, שנפשו כה קשורה בנפשו? האמנם נפלה מריבה ביניהם, כדרך הבריות, שמקוצר שכלם ומפחזות אפיים אינם יכולים לשמור על אוצר הידידות היקר? האמנם לא יכלו לחלק ביניהם את האיפרכיה של תל־אביב, כאברהם ולוט בשעתם, וצר נעשה להם המקום ורב מצעיר יאמץ. על כרכו של האחרון לתור לעצמו נחלה חדשה. או שמא נעשתה חלוּקת האדמות בין שני האחים מתוך הסכמה גמורה, מטעמים ישוביים או משקיים? ואולי רוח היא שצררה את הצעיר ונושאת אותו במעלה ההרים ירושלימה. מי יודע דרך רוח באנוש? לא יכלתי לברר את הענין ולא הצלחתי למצוא את הפתרון לחידה זו גם במשך שנים לאחר כך.

מאז זלמן ידידי מתהלך לבדו ברחובות, ללא בן לויתו הנאמן. מן הסתם נעשו החיים קשים רב יתר על ההלך הבודד בלי חברותא. לא נוח להיות איש לבדו בתוך עיר גדולה לאלהים, הגדלה והולכת משנה לשנה, להתהלך בה גלמוד ביום ובלילה, בחמסין ובגשמי זלעפות, בימות החול ובחגים, להסתכל בשנויים ובחידושים, הצצים בכל יום בלי יכולת לשתף ברשמים האלה שום חבר לדעה ושותף להשקפה. אולם זלמן לא נשתנה. זלמן הוא זלמן. הלך מתמיד. עליז. שתקן. מרוכז. נוח לבריות. לא צר עין חלילה. אינו מרים קול. כל שכן יד. פעמים רוטן, מפריח מפיו מעין גערה, איזו טענה־ומענה, בשיחו עם עצמו. אינו צועק. קל וחומר אינו מרעיש את שאננוּתנו. זהו ברנש המחונן בכוח סבל, שמעטים כמותו בקרבנו! מי מאתנו יתאמר להבין להגיגיו של זלמן, לפרש עומק רמזיו, המתפרצים לעתים בשעת רצון או ברגעי ריתחה מפיו? מי חכם להיות הפרשן של זלמן, של שתיקתו וגמגומיו?

מעשה וראה זלמן ילד בלויתי ברחוב, צהל ואמר: “הוא יפה!”אותה שעה זרחה השכינה על פניו. נדהמתי מראות הכבוד של זלמן ליופיו של תינוק. מקץ כמה חדשים עברתי שוב בלוית אותו ילד על יד זלמן ברחוב. שוב קרנו פניו. הכריז באותו קול צוהל: “ראה, הוא גם חכם!”. גם! זלמן זכר קלסתרו של הילד. אף על פי שבמשך כמה חדשים, שעברו בינתיים, ספג זלמן המשוטט לא מעט רשמים אחרים וראה ראיות אחרות. הוי אומר: זלמן מסתכל! הוא חי חיי נפש בהמשך, צובר רשמים ועושה מהם סך־הכל ככל השפויים! אל תאמרו: “זלמן חסר־דעה”, חלילה! נבון הוא, אחינו הוא. חיי זלמן צרורים בצרור חיינו, שלומו הוא שלומנו ובחילול כבודו נתחלל כולנו, הנבראים בצלמו. והנה שמועה שמעתי, שזלמן עומד ומצעק בלילות תחת כיפת השמים מחמת רעב וקור. גורו לכם מפני זלמן המצעק. כל זמן ששתק שתק. זו לא נפש חיה אחת צועקת אלינו בלילות אלא נפש כל אדם. מתוך בכי זלמן בוכות כל הנפשות האומללות, אשר הגורל המר הגה אותן מן המסילה והשליך אותם מעבר לשכל הישר ומחוץ לקורץ גג. נגול נא מאתנו את החרפה הזאת! ניתן קורת גג לזלמן ולדומים לו! המתעלם מרוח החולה, מתנכר לרוח העולם, שכולנו בניה, עתים בנים בריאים, ועתים בנים חולים, הוי, חולים.

 

ק"ח. משמע דומה ומשא    🔗

… הבקר סר מר ק. לביתי. שוחחנו על דא ועל הא והיה בינינו הסכם הדעות. רויתי נחת. אולם לא לאורך שעה. האכזבה פגעה בי בעצם דיוננו על הענינים ועל האנשים. תמה אני: למה לא חשתי זאת מראש? וכי איני לומד נסיון? כל שיחה אפילו עם אדם שהוא תמים־דעים עמי בעיקרים ובהנחות, תחילתה נועם וסופה מקל חובלים, או שהיא מעיקרה אליה וקוץ בה. מה טעם לשותפות בהערכות, שאין עמה חבירות למסקנות, מה תכלית בהלכה, שאינה למעשה, מה הגיון במשל שאינו בא להשפיע על הנמשל, ולמה חשבון שאין עמו דין?

כן, אומר מר ק. מסכים אני גם לדין, אבל לא למיצוי הדין. אתה למיצוי, ואני לאו. מודה אני על הרוב לכל מה שאתה אומר בריבך עם יחיד וציבור, אבל, הלא תבין, יש הלכה ואין מורין כן. אולם אתה מורה תמיד. ומי שאינו עמך בהוראה מוחזק אצלך כסורר ומורה. בנקודה זו הנני מחולק עמך בהחלט.

מאמץ אני את מוחי ואף מייגע רוחי לירד לסוף דעתו ואיני יכול. הכיצד אפשר לפרש ענין זה של דין ללא מיצוי והלכה ללא הוראה. היכן כאן הגבול הדק בין דין למיצוי ובין הלכה להוראה? שכלי אינו תופס זאת. האמנם מר ק., השומר לי ידידות, מחולק עמי רק בנקודה אחת, והאמנם הנקודה ההיא קטנה כל כך, שאין בה כדי לחבל ברגש הידידות?

בשיחה של קרובים ברוח אין די בדיון על המופשטות. המפשט קר, נטול חיים וחסר אמת. כלום העולם חסר מדע מת ואַמתות קפואות? במשפט אין רטט ותנועה, ומה שמתנועע בו, עלול להתנוון לפלפול סרק ולמלל ריק. אפילו רעיונות מתלהמים אינם אלא מסגרת ורק כשמשתבץ לתוכה הלך נפש של האדם החי מתהווית התמונה. יושר מפשט, אמת סתם, חכמה לעצמה, אינם עולים לנו הרבה ואינם מעלים אותנו כלל ועיקר. משל על רחמנות על גושים סתמיים המרחפים בחלל ההגיון, כגון על אומות ושבטים, או על המין האנושי בכללו, שאין בה לא חום ולא תום, אינה מאירה ואינה מדליקה כלום. כל שאינו בגוף נפרד אין לו גם נשמה. ואילו הזיקה הנפשית לכל שהוא בגדר כללות, כגון לכלל האומה, לכלל האדם, לנשמת כל חי, מסורה הרבה בעיקרה לקול הדממה הדקה שבלב ואין בה כדי לשמש דבק טוב לקירוב הרוחות ולקשרי הלבבות. מה שאין כן שיחה, הרצופה הסכם דעות על אחד הנוהג ביושר, על פלוני הדובר אמת ועל פלמוני שפיו מפיק חכמה, או, להיפך, על אותו עברין, על ההוא השקרן ועל אחד המפיץ מעינות הטפשות בעולם – זו דווקא מגשרת על פני תהום הבדידות החפורה בין השניים. שיחת השניים על השלישי יש בה חיות עצומה ובמידה שנושאת עמה כוונה של הבהרת מושגים והעמדת דברים על תלם ואף תכלית של תיקון והשבחה, יוצאת ממנה השפעה טובה. בני אדם אינם צמחים או חיות, שנכנסים ללא שיור לתוך המיון והסיוג. כל אדם הוא מין מיוחד, סוג לעצמו, קומה שלימה. אי אתה עומד על כבשוני הנפש האנושית, אלא אם כן תייחד את העיון בכבשוניהן של נפשות פרטיות, של ראובן, שמעון ולוי, להגיד מה הם, צדיקים או רשעים, חכמים או טפשים, ישרי לב או נוכלים. אכן, סייג לכל שיחה רכילות ולשון הרע. בהערכת אנשים הננו עלולים לעבור בכל רגע את חוט השערה הדק, המבדיל בין ההגדרה להשמצה, בין החקירה לבלשות, בין ההתמרמרות להלעזה. ובוודאי שחייבים אנו לשמור על כללי ההגינות והזהירות. אבל אין לבוא מתוך כך לידי זהירות יתירה ולהימנע מכל דיון, שיש עמו שפיטה, על טבעיהם של פלוני ושל פלמוני, כפי שמחייבים בעלי המוסר לשמירת הלשון. אם כך אנו גוזרים על תלמוד האדם וסותמים את הגולל על תורת הנפש ותורת המידות כאחת. אין לומדים אלא מתוך ההסתכלות בפרטים. כל שיחה עשויה להיות תורה, אם יש בה כוונה ללמוד וללמד. השתיקה היא דרגה לקדושה. אבל כלום נפרנס את הקדושה ממקור הבורות? חקר האדם היא יסוד לחיי אדם; השפיטה היא עמוד האנושי. בלי הערכה נכונה תהיינה לנו נפשות שוממות. אולם תריס כנגד ההערכה הגובלת ברכילות היא הבחינה הכללית, היינו, שפיטת הפרטים מבחינת ההכללה והמסקנות, שיחה כתורה והוראה, מדרש לשם מעשה. רואה אני שלוש דרגות בשיחה.

1. אדם רוצה לקנות לו חבר. הלשון קולמוס הלב מתווכת בין השניים. זו היא נקודת המוצא לכל דיון.

2. דרגה ב. העלאת נושאים לבחינה משותפת ועיון בפרטי הפרטים, בין רעיונות ובין אנשים חיים – והאמת היא שהאדם החי הוא לעולם נושא הנושאים ותכלית כל בירור ודיון.

3. דרגה ג. חיפוש פועל יוצא משותף, כלל העולה מחקירת הפרטים, הלכה למעשה.

שיחה צריכה להכריע. שיחה היא מחקר; כל שפיטה משפט להוציא דין צדק. רק המסקנה המתחייבת ממנה נותנת לה הכשר מלכתחילה או כפרה בדיעבד. אין היתר לשיחה אלא אם כן היא באמת מכוונת לזבל את שדה המחקר. וצר לי להגיד, כי העמדת השיחה על עצמה, כפי גירסתו של ידידי מר ק', בשלילת כתר ההלכה ממנה, לא די שעושה אותה למדרש ללא מעשה, הריהי תולה אותה בחלל הריק של מלל סרק והיא מקבלת ממילא צביון של רכילות ולשון הרע, של חיפוש חטאים ובקשת מומים. אנו מערימים קופות של זבל בשדה לא חרוש. אין צריך לומר, שכל שיחה עקרה מעין זו מניחה אחריה משקע של מרירות ומפח־נפש.

ואף על פי כן אנו גם הבקר זבלנו שדה. היתה זו שיחה ללא מעצורים וללא תקרים של שתיקות מביכות, והיה בה מלכתחילה משום סיפוק ועידוד. רכבנו על גבי העובדות, השחלנו פרט במשנהו, ערבבנו שמועות בסברות, ספרנו מעשים, הורינו באצבע על תקלות מחרידות. התופעות כביכול דברו בעדן. אין מה להעלים. הספרות נעשתה מסחר. הרי הויות עולם הסופרים כהרי הויות עולם הסוחרים. הכל בנוי על קח ותן, על שמור לי ואשמור לך. קיימות קבוצות לעידוד־גומלין ולפרסומת הדדית. השקר מושך בקולמוסים ורומס את האמת. רבים המה עטים להשכיר. הדעות, הכיוונים, ואף הטעמים, משתנים לפי צורך המקום והשעה. מעשה בפלוני שעשה לו שני קולמוסים, באחד הוא כותב בעד ובשני נגד ואת ספר השירים של פלוני, שהלל בכתב־עת אחד, גינה בהעלם שמו בכתב־עת אחר. ומעשה בפלוני שפרסם בעתונים מאמרי קילוסין על עצמו בהעלם שמו או במסירת הקולמוס. מעשה ועוד מעשה… אך המעשים יכול שהם חזיונות בודדים יוצאי דופן – אם כי גם המקרים הנדירים אינם תלושים מן המציאות הכללית ואפשר לקבל מהם גביית עדות גם על הנוהג של הרבים שאינם מוחים ואף אינם סולדים, כנראה, ממעשי שימצה החוזרים ומתרחשים – העיקר, שהעיקר איננו, שהאמת נעדרת, אין ניכרת אפילו נהיה לאמת. ואין צריך לומר מלחמה לה. וכי תיתכן יצירה רוחנית, ספרותית במיוחד, שאין עמה מסירות נפש וקידוש השם? אך אין קידוש ואין מידה של קדושה. הכל נתון בסימן של חטוף וכתוב, חטוף וצייר, חטוף ועשה לך שם. הכל עומד על ביסוס עצמו ומעמדו, מתוך בריחה מתפיסת עמדה כל שהיא. אין אף אחד חי על אמתו, על חודו של נפשו, על שורש נשמתו, על חזיונו הבוער. הרי כאן פולחן הכשרון מתוך בוז לנשמה יתירה, אנשי־רוח ללא שאר־רוח, שליחי ציבור שאין עליהם אימת הציבור. אכן, גם אנשי יושר ואמת שרויים בינינו, אך הם מתי מעט. ואף הללו אינם ביושר הפועל, אלא ביושר של שב ועל תעשה; ולא באמת, המתיצבת במערכה, אלא באמת לוחשנית וגנחנית, הקובלת במסתרים על גלות השכינה, מבלי לנקוף אצבע כנגד העברינים הדוחקים את רגלי השכינה, כדי להגיע אל כסא כבודם הקטן. לא על הכשרים האלמים הללו עומד עולם ספרותנו; לא הם פני הדור, אם כי בשעת הצורך מעמידים אותם בחלון הראוה להכריז ולהודיע, כי לא פסו אמונים בתוכנו. אין הצנועים הללו משמיעים קולם ברמה, לא הם מחנכים ולא חזונם מנחה. אהה, עולם הספרות לא ביושר יבנה. הרי מעשה שהיה… ועוד מעשה.

כן, זבלנו, ערמנו פרטים לפרטים ובתחום הפרטים נשתבחנו בשפתנו המשותפת. אף החזקנו בוודאי טובה לעצמנו, כי הנה נזדמנו השניים, הרואים את העובדות לאשורן ואף מתרחקים כביכול מן הכיעור. אנו הטובים. אולם כשיצאנו בדרך אל התכלית, אל הנמשל, אל מוסר ההשכל, נתגלע בינינו הקרע המעליב. כל קרע מעליב. ידידי מסכים עמי, אבל… לא למיצוי הדין… הוא שותף עמי לחשבון ולא לדין, לציון העובדות ולא ברצון לפעול כנגדן. ידידי מר ק. פוסק חוזר ונשנה בפיו: משמע דומה ומשא. לדעת אנו צריכים את המצב כהויתו! להרעיש את העולם עליו לאו. אסור להיות עיוור, אבל מצוה להיות אלם מעט או הרבה. יש דברים, שרבים יודעים אותם ואין מדברים עליהם. כך הוא סדר העולם. אין לשנותו. משמע דומה ומשא, רצה לומר, שמע ודע ושתוק. שא את הסבל בדומיה. אין טעם להתמרמר בקול רם. בינינו לבין עצמנו ענין אחר. לפרסם את קלוננו אסור. אנו בין כך וכך לא נשנה את הנוהג ואת העולם לא נתקן, וכנגד זה עלולים אנו לקלקל עוד יותר. מכל מקום הננו מקלקלים את יחסינו עם האנשים ועלולים להמאיס את עצמנו על אחרים לחשדנו בקנאה ובצרות עין. זה הכלל, כל הצועק חמס מרבה שנאה בעולם. לא איכפת לי כל כך, מפטיר ידידי מר ק. על שאחרים ישלמו לי בשנאה תחת דברי אמת. קשה מכל, שאם אנו מכניסים את עצמנו לתוך ההתמרמרות על הנוהג שבעולם, הננו זורעים את קוצי השנאה בתוכנו ונפשו של כל אחד מאתנו תיעשה מדבר מלחה.

לאחר שידידי מר ק. סח על הנושא הזה בסתם ובכלל, הפטיר בדיבור מפורש, שעוקצו מכוון היה כנגדי ממש.

– צא וראה, כל ימיך עמדת בקשרי קרב. ומה תיקנת? תמה אני עליך, שעדיין לא למדת לקח. אתה עומד בשער ודופק על איזה שער נעול, מזעיק. אך מי נזעק? מי שומע ומי מתעורר? לא אעלים ממך. דעתי היא, שאין טעם במלחמה. אין היא כדאית כמדומה כלל וכלל. ממה נפשך, אני אומר: מכלל שהעולם כך הוא, הרי שכך הוא צריך להיות ואי אפשר כלל לשנותו. ואולי צודק באמת ש. ד. שלפי דעתו אין השקר פועל ולא כלום. הוא רק מרעיש קצת, זורק אבק. הוא אומר: העולם תיאטרון. החיים במת ישחק. ישחקו הנערים לפנינו. למי הדבר מזיק? קצת אבק. מילא, יהא אבק. אבק אינו ממית. ואף אני סבור כך. העיקר הוא סוף סוף מעט האמת המסתננת מבעד לשקר הגדול. זכר יהיה רק למעט הטוב. לא כדאי לכלות את הכוחות במלחמה עם השקר, ההולך ממילא לאבדון. לו לעצתי תשמע, ידידי, היחבא גם אתה בחדריך. משמע דומה ומשא.

הלך ידידי מר ק. תמים־דעים שלי, ומסתמא לא חש כלל לפי תומו, כמה היתה רעה פגיעתו. הוא הכני בכמה פולסין בבת אחת. המעט שאיני מתקן כלום, הנני מוסיף קלקול, זורע מרירות וקוצר שנאה, מרבה שנאה, מכלה כוחי לריק על דבר שאין לו תקנה ולכאורה וכביכול תקנתו מזומנת מראש ומקדם, מאחר שסוף האמת לנצח. לא חש בעוקצין שהטיל בי. האם לא חש גם בסתירה הנעוצה בתוך נפשו?

מכל מקום בשעת פסק דינו החמור, שמתח עלי ידידי מר ק. קיימתי משמע דומה ומשא. לא הטחתי דברים כנגדו. עומד אדם פנים אל פנים עם יריבים. אך הידיד ניגש לעולם מצד העורף ופותח חזית שניה מאחוריך, ואי אפשר להילחם פנים ואחור. בפטירתו ממני הביע את איחוליו לשנינו, שנוסיף פגישות עוד שנים הרבה ונוסיף לגלות חילוקי־דעות מתוך אחדות הלבבות. תמה הייתי למשמע אזני. עדיין אני סבור כי לב ומוח הם יחידה אחת ואין נחת לזה בלי זה. אף לא תיתכן אחדות הלבבות בפירוד הדעות. או שמא יש ידיד למחצה? איני גורס פלג־ידיד. ולפי שדעתי חלשה מאד, החזרתי פני אל הקיר ודברתי אליו ככה:

– שמע, קיר, אליך אשא דברי. הכי לא אזנים לכותל? הגד לי, קיר, כלום יש הגיון לומר, שכל הגלגלים, המניעים את מרכבת החיים, יסודם שקר, והמלאי של המרכבה אמת? תמצא לומר: פני כל הדורות דוברי כזבים הם, מניין דיוקן האמת לנצח? אם העולם העובר הוא גיא חזיון לשחקנים ומוקיונים, בכוח מה יתעלו בני החלוף לצדיקים היושבים לעולם הבא ועטרותיהם בראשיהם? הכי קורי העכביש של השקר בזה נטוים לכתר האמת בבא? הבן לא אוכל, איכה אנחנו הטמאים ורבי התעתועים בעולם הזה, נופיע לעולם הבא בפנים חדשות, המפיצים זיו ומפיקים נוגה של קדושי עליון. קיר־יקירי, חידה אחוד לך ואתה תפתרנה: מה זה שמשורש שקר כפל שקר יוצאת אמת אחת כעצם השמים לטוהר? איכה פרטים נקלים מצטרפים יחד למסכת נעלה? ומה חן יהיה לכל בו הקורן באחרית הימים, תוכו רצוף חלקי חושך, קלון ונבזות? הה, קיר, קיר, מתוך קירות לבבי אדבר אליך: הבינני נא: איככה אפשר לחיות את הסבל הזה, לראות הכל בעינים פקוחות, לדעת כל זאת ולשים יד לפה? מה אנו ומה חיינו ומה עתידות נכונו לנו בחיק הנצח, אם הננו בזויים כאלה?

הקיר שתק. היטב בנתי, כי נבצר ממני מלקרקר בראשי אף קיר חמר אחד, אף כי קיר כל הקורות בעולם. לא אוכל גם לקרקר את כותל המערבי של בית מקדשי החרב.

ואף על פי כן הוספתי לדבר אל הקיר, באין הוא שומע, כדרך שאנו מוסיפים לדבר אל האדם על אזנו הלא שומעת.

 

ק"ט. נקודות    🔗

הדיבור הבודד אינו כולל שום משנה, כדרך שאין נוצה אחת מהווה כר להניח עליו את הראש.

מחברי הפתגמים תמימים או בעלי גאוה הם. גדולת לבם מעידה על קטנות המוחין שלהם. אפילו הפתגם, שהוא כמו חץ שנון וכברק נוצץ, אינו יוצר אור ואינו קורע שום מסך. הרי גם מסכתות נרחבות אינן יכולות לעמוד כנגד מסך התעלמות. אולם מחבר המסכת מכל מקום נותן בעד דמדומי רעיונותיו תמורה בחלבו ובדמו. ואילו בעל הפתגם מתיימר לומר: באתי, ראיתי וניצחתי. הוא גונב דעת עצמו.

אכן, פעמים אפשר להכיר על פי נוצה אחת את טיב הצפור שניתלשה ממנה. אולם אין הנוצה שייכת אלא למי שצד בידיו ממש את הצפור.

פלוני טרח כל ימיו לצרף רעיון לרעיון כדי מסכת של שיטה והשקפת עולם כביכול. הריהו נתפס ליהירות, שיגיעה קשה מפיגה מקצת מגסותה. הוא סחב אבנים כבדות, ועל כך מבקש לעצמו נחמה פורתא, שתפס בידו את אבן החכמה.

אבל אתה בעל הפתגם הקל כנוצה, העושה שרטת קלה ביקום כמו בחודה של מחט, מה לך מבקש כבוד ויקר לעצמך, כאילו פתחת שער רחב כפתחו של עולם?

הספרים משלי וקהלת, שיש מלפניהם ומאחריהם חמשה חומשי תורה, נביאים וכתובים ומגילת איכה, יש להם סומכות כדבעי. אבל מה ענין משלי וקהלת לבעלי פתגמים, הרוכבים על גבי אפוריזמין נפרדים, כילדים על גבי מקלות, שיש להם מראה סוסים?

 

ק"י. בולמוס העתונות    🔗

מבול בא. העתונות עלינו. אין יום שאין קלקולה של העתונות גדול משל חברו.

חיים מפי המברק וניזונים מן הידיעה האחרונה ומתכוונים לפי השמועות הפורחות. צפויה לנו סכנה מטיפוס של יהודי בהול ומבוהל, להוּט ומזורז לאין שיעור, החי תמיד והנשמה בכף, הרועד לקראת כל זעזוע חדש וחדשה מזעזעת. טבענו נוטה לקיצוניות. היינו עם מחזיק בנושנות, אדוק בעבר, חוקר עתיקות. כעת אנו מתהווים לציבור של אנשים המחזיקים בחדשות, האדוקים לא ביום אתמול כי אם ביום מחר דוקא, שאינם צופים עוד לאחור כל עיקר, כי אם מביטים רק לפנים, ושוב הבטה לצד אחד בלבד. תחת ארכיאולוגיה של העבר נתעמק בארכיאולוגיה של העתיד, תחת “שמות” בלים נכרסם רק “שמות” מתנוצצים. נעמוד כל יום וכל שעה ונשאל מה יאמרו הגויים עלינו ומה הם חושבים עלינו, ולא עוד נשאל כלל מה אומרים אנחנו, ומה חושבים אנחנו על עצמנו. שמעתי רבים אומרים: מחשבות! למה לנו מחשבות? מחשבות הן הגיגים, והגיגים מתגוללים באשפה. אחרים מוסיפים ואומרים: רגשות! מה בצע לנו ברגשות? בעלי־רגש מרובים הם אלא שאין מועיל בהם. אנו זקוקים לאנשי־מעשה. אנו מעריכים רק מעשים, מעשים. ובמידה שהם מחפשים בעתון מה שמעריכים הם רוצים בעתון המוּקדש כולו למעשים, ידיעות על מעשים ומברקים על מפעלים. איש אחד אמר לי מפורש: שפך הרגשות בספר או בעתון, דבר מאוּס הוא. רואים אתם: יש לנו ותרנים גדולים. מוותרים על המחשבה, מוותרים על הרגש. ואם כך יש שאתה שואל: לא מחשבה ולא רגש. למה עתון, למה ספר, למה חיים בכלל אם אנו שוללים כל מה שמשמש סם־חיים? הרי זה כאילו אתה אומר, רצוני בשעון שיש לו מחוגים בלי ספרות השעות על גבי הלוח שלו, באין שעות, למה יזוזו המחוגים ומה בעצם מורים הם?

הדיון בתבנית העתון אינו דיון על העתון בלבד. העתון הוא צלם דמות קוראיו, הוא הצר להם צלם ודמות. המטיפים לעתון נעור מעיון ומחשבה, חייבים לדעת כי בכך הם מטיפים ליצירת אדם נעור וריק מעיון ומחשבה. אפשר הם נוהים בסתר אחרי האדם השני, הגולם, הבור, עם הארץ לעילא ולעילא. מכיון שהאדם הראשון, השואל מתוך נפשו לנתיבות עולם, נמאס עליהם, יגידו זאת. אל יתביישו. יעיזו. יבשרו בקול רם: הידד התם ושאינו יודע לשאול. הם אינם אומרים זאת בפה מלא. אבל אומרים בערך כך: צריך להקל מעל הקוראים ולא לפטמם בסוגיות קשות, הם מטיפים לקל. חוששני שמן הקל הזה עשוי לצאת רק קלקול. אבותינו לא היה להם ביטוי של גערה ונזיפה טוב מן המלה קל. קלי־עולם, קלי־דעת, ובדין, מה הרדיפה הזאת אחרי הקל? יקמטו האנשים קצת את המצח. יזדמנו להם לפרקים וגם על עמודי העתון דברים הטעונים לימוד. ריכוז המחשבה מחשל גם את האופי. המתרגל לעיון נעשה חזק יותר בדעתו ואמיץ ברוחו. עצמאי יותר, מה הפחד מפני סוגיה קשה במקצת? בעתון קוראים אנשים מבוגרים. העתון אינו פנימיה לתינוקות. עולם האנשים אינו עולם של דרדקאות. אפילו המכונים הדיוטות יש להם כושר המחשבה. אין הדיוטות, אלא יש התהדיטות והסתגלות לטעם הרע.

טוען אני לקריאה שאינה רק רפרוף, הצצה, אמירה, אלא גם לימוד. כל מה שאדם כותב צריך להיות פּרי יגיעה. וגם הקורא חייב להתייגע על מזונו הרוחני ולעכלו בכובד־ראש ולא לתבוע ביצים קלוּפות בלבד. לשעבר היינו עם של לומדים ומעיינים; לאחר כך נעשינו עם של קוראים וסוקרים. וכעת יש שוקדים על כך שנהיה עם של אומרים ומציצים, של לועסי־תבן. איזה מין יהודים יצא לנו במרוצת הזמן מיחס כזה אל חכמת הכתב ותורת הלשון? נהיה יהודים תלושים ממקור עצמותנו, נהיה יהודים חלשים בדעת וחלשים באופי. ורע מכל: יהודים קצרי־נשימה, יהודי אינפורמציה, יהודי החדשות, יהודי המברקים, יהודים אַקטואַליים מאוד, אבל חכמי־לב לא נהיה, נבוני־חיים לא נהיה. נדע הרבה מה מדברים ולא מדברים בסאַן־פרנציסקו, מה דבר נפל באורוגואי ובסאן־דומינגו, איזה שחקן משתתף בסרט האחרון בהוליבוד, באיזו פינת־עולם רחוקה נגלו מעיינות־נפט חדשים, איזה מדינאי הוא בגדר כוכב עולה או כוכב יורד על הבמה הבין־לאומית, אבל לא נדע מה אנו ומי אנחנו, מה שלומנו ובמה כוחנו. נהיה אולי למדנים מופלגים בהויות כל העולם ובורים גמורים בהויות כל פרט וכל ציבור מישראל.

חייב עתון לתת את העולם הגדול בלבנו. אבל חשוב מכך לפתח בנו את העולם אשר בלבנו. תכלית העתון להסביר קודם כל את הקרוב, ואף את הרחוק לפרש מבחינת הקרוב.

כשהתפּאר חסיד אחד בפני הרבי מקוצק, שראה אצל רבו את השולחן של הבעש"ט, אמר לו הרבי מקוצק: אתם ראיתם שולחן בן מאה שנה ואני מראה לחסידי דברים ישנים כששת אלפים שנה, השמים והארץ, שהם גם חדשים תמיד. תעודת העתון לא להיות סמוך על שולחנות זרים, ישנים או חדשים, כי אם לתת בלב קוראיו את הדברים שהם ישנים גם חדשים.

 

קי"א. תמותי ושאינו תמותי    🔗

… ואולי יש שני מיני אדם. אחד, שכל עצמותיו תאמרנה לו בן־חלוף אתה. הוא חש את עצמו בכל נפשו ומאודו זמני לגמרי. המות מקנן בתודעתו ואין מנצנצים כלל בקרבו ניחושים ופילולים על קיום־תמיד באיזו צורה שהיא, המזומן לו. וכנגדו מין אדם שאינו תמותי, לא בהגיונו ולא בהגיגי רוחו העמומים. אין הוא חש מות ואינו משיג כלל כלות ישותו או מהותו, תכונתו או סגולתו המיוחדה, קראו לזאת בכל שם שהוא; העיקר שהוא משיג לעצמו בהמשכיות שאין לה שיעור. אכן הוא רואה מות, יודע נעדרים, מלוה נפטרים לבית עולמם, היטב מבין, כי גם יומו יבוא. אבל אין זו אלא ידיעה שכלית, שאינה כלל בגדר הבנה, על אחת כמה וכמה לא בחזקת הרגשה. אדם שלא ראה מימיו רוחות מנשבות, או ראה ולא חש את משב הרוח על גבי עורו, הרי יודע הוא רוחות מפי השמועה או הראיה, ולא בדרך מגע אישי. כך המות המתחולל מסביבנו, כל זמן שלא נתחלחל לתוכנו, אינו נתפס על ידינו כמציאות ממשית. אדם אל־תמותי כל זמן שהנשמה בקרבו יכול לומר ביושר לב: המות – להד"ם! מה שאנו קוראים מות אינו אלא שינוי צורה או גלגול ישניות ללא השתנות המהות. מה בכך שהעצמיות שלי תיכנס לפרח או לאבן, אהיה גל, אהיה זבוב או צפור, אהיה באשר אהיה, בתוך המות לא אהיה. אין המות נוגע לי, מאחר שלא נגע בי ולא מצא לו כל נקודת אחיזה בלב־לבי, במשכן רוחי. “שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו” אמר השטן לאלהים על אודות איוב. ואלהים ענה לו: הנו בידך אך את נפשו שמור. והנה כל זמן ששטן המות לא נגע בנפשנו יכול שאנו כופרים בקיומו. מי שאינו חש את מגע המות ברוחו ואינו שומע את הד־פעמיו בלבו ובשורתו לא הגיעה אל אזני־נפשו, אפשר הוא באמת בן אל־מות, אם כי גם הוא כגדיש יבוא בעתו. גופו ישוב לעפרו ביציאת נשמתו, אבל כל זמן שהנשמה בקרבו הוא חש את עצמו באמת אבר מן החי הכולל שלא ימות לעולם. ולפי שנשמתו צרורה בצרור החיים האל־תמותיים, אין בנפשו נטף חדלון.

לגבי שאינו־תמותי אף המתים קרויים חיים. הם חיים מאחר שהם קיימים. הם היו ולכן הם הווים. כל שהיה יש־יש הנהו. מי שהיה חלק אינו כלה, כל זמן שהכולל שלו קיים. החיים לא אזלו מן הבריאה וכל המתים שוכנים בתוכם. המתים חיים בקרבנו. במה דברים אמורים, שאין בתוכנו חלקי מות ותחושות כליון. כיוון שאיננו מבינים מות, הננו נתונים מחוץ למעגלו. מרותו עלינו מתחילה מן הרגע, שהננו מתחילים להבינו, לחוש אותו. הנפטרים נעשים מתים בקרבנו במידה שמוצאים בתוכנו שטחי־מות להצטרף אליהם. מי שלבו חלל בקרבו נעשה אכסניה לחללים, המתרבים מיום ליום מבין קהל רעיו וידידיו. מי שאין לו לב חלל מצוה גם על ההולכים לבלי להיעשות מתים. החי חי רק את החיים, ואף את המתים הוא מחיה ברוחו. תחית המתים כללית תהיה אולי לעתיד לבוא. בהווה ממונה כל אחד על תחית המתים פרטית משלו. שאינו־תמותי עוקר מן השורש את השגת המות ועושה את המתים אושפיזין שלו בכל חג ומועד ובכל שעה של התייחדות עם זכרם, שהיא לו שעת התקדש חג. הוא משתף את נפטריו האהובים בכל עיסוקיו, נוטל עצה מפיהם ושואל לחוות־דעתם על ענינים שונים של חיי שעה וחיי עולם. אין הוא גורס כלל את התארים, שרבים קושרים לנפטרים לקרוא להם בשם המנוח, הוא ז"ל, אף אינו אומר על פלוני יבדל לחיים מפלוני המת. ממילא אינו גורס יקרא דשכבי באיזה מובן אחר מיקרא דחיי, אינו מצוי בין המספידים ואינו רואה את עצמו מחוייב לחלק את הכבוד האחרון להולכים. לעולם אין כבוד אחרון. הנפטרים מצפים תמיד, שננהוג בהם כבוד. עיקר הכבוד, שלא נשלח אותם מקרב משפחת החיים. שלא נאמר פלוני מת וחשבון החיים שלו נגמר. חסל. אין חסל. כשהאדם יורד לקברו לא נגמר עדיין חשבונו. פעמים הוא אז מתחיל, כי פותחים לו פנקס חדש לגמרי להסתכל בחייו לאור הימים והמעשים הבאים לאחר מותו. המת טמון בקברו, אבל גידוליו על האדמה צומחים והולכים. אם הניח אחריו זרע של קימא או זרע לבטלה, ימים יגידו. לכאורה המת חופר קבר, ובאמת הוא חופר תעלה חדשה להשקאה. הגויה מוטלה בקבר, אך קרנו של מי שהיה גוף ונשמה רמה בחיים. ויתכן שהקרן תעשה פירות ופרי פירות. תדעו לכם: העם הרגיש בחושו הנכון, ואין הוא גורס כלל בית הקברות, אלא בית החיים.

התואר בר מינן טעון מחיקה גמורה. אמנם, רוב הגדרות והערכות בעניני חיים ומתים ניתנו בכל הזמנים על ידי התמותיים, אבל רשות הדיבור היתה גם למין האדם שאינו תמותי, והוא לא גרס “במתים חפשי” ולא “שם חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כוח”", או “כי המתים אינם יודעים מאומה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”. אכן, יש מעשים וחשבונות ודעת וחכמה אחרים שאין אנו בעלי הגופים מנחשים אותם כלל.

 

קי"ב. כל מי שאינו נוכח רואים אותו כאילו אינו    🔗

פגשתי את כרמי ברחוב נחפז כמנהגו. נעצר בכל זאת לחטף שיחה. אין לו פנאי.

– שואל אתה: להיכן רגלי? לישיבה, כמובן. ומהיכן? פשיטא, מישיבה. היתה לנו ישיבת הועד של האגודה. כעת אני נושא את רגלי לישיבה בועד המועדון של שוחרי הספרות. ובין ישיבה לישיבה השתתפתי בישיבה זוטא בועד היובל של חברנו הסופר רב הזכויות מר… אתה מחייך… רואה אני. מזלזל אתה, כידוע לי, בכגון זה. אף שמעתי שכנית אותי בשם שושבין התמיד לחתני היובל. דבר זה, שהוא קל בעיניך, חביב עלי ואיני מתבייש כלל בו. הנני אוהב לשמח חתנים. הנאה להם, הנאה לי ואף הקהל ניהנה. רק אתה אינך נוטל חלק בשום מסיבה לכבוד חבריך לעט. אגיד לך, ידידי, לדידי אינך נוהג כשורה. הנך מתרחק מן הבריות. – כאן נעשה קולו חגיגי־דקלומי וגברה נעימת הנאום המכריעה אצלו אף בנוסח השיחה – מנהגך תמיד להסתגר, אך בזמן האחרון פרשת מן הציבור לחלוטין. הפרישה אינה מידה, קל וחומר לסופר. תדע לך, כל הפורש, גם חבריו מפרישים אותו. על ידי כך אף הקהל מסיח דעתו ממנו. הוא נשכח. פשוט מאד, חדלים לדבר עליו ולהזכיר את שמו. אפילו המבקר, המעביר מפעם לפעם בסך לפני קהל הקוראים את בעלי הכשרונות, אינו מצרף אותו למנינם. הנה, למשל, לפני כמה ימים פרסם המבקר גור־אריה סקירה על טובי סופרינו ולא קיפח אפילו את חלקם של בינונים רבים, לא הזכיר אותך ולא אותי. תינח אותי לא יחד בקהל הסופרים, כי הוא כועס עלי משום ריב שנפל פעם בינינו, ואולי איני חשוב. אולם למה השמיט את שמך מן הרשימה? בוודאי לא משום שאינך חשוב. אני מכל מקום איני חושב כך. קורא אני את כל דבריך. רשאי אני לומר, שהנני קורא וַתיק שלך. אין לך קוראים ותיקים רבים כמוני. יש אומרים למשל, שאין קוראים אותך כלל. אין זו דעתי. ספרך האחרון מונח על שולחני וכבר נסיתי כמה פעמים לכתוב עליו הערכה כל שהיא ולא הצלחתי. איני מבין מפני־מה לא הצלחתי. אתה חשדן מן הסתם תגיד שיש לי פניה בדבר, טינה לי עליך. האמן לי שאין זה כך. אומר לך בגילוי־לב: אי אתה סופר נוח לכתוב עליו. נוח יותר לכתוב על הסופרים שרבים כותבים עליהם, וכבר יש הסכמה כללית עליהם. אבל אין זה עיקר הנימוק. עיקר הנימוק שאין כותבים עליך… משום… שאין כותבים. אין נוהג כזה. וכשאין נוהג, למה אני דווקא אקום ואכתוב? ואם אכתוב, מה יאמרו? יאמרו: כרמי רוצה להיות מקורי, להעמיד על הפרק סופר שאין מדברים עליו כלל. אינך בנוהג. אני אדם טוב, סופר ישר, אבל דון קישוט אינני. אגיד לך את האמת, בדקתי ומצאתי, כי לא כדאי לשנות מן המטבע של הרבים. כל המשנה שובר ראש וקדקוד. איש הציבור הנני. קודם כל עלי לשמש צינור לדעת הקהל. אני גורס: אחרי רבים להטות. סח לי ד. ש. שאף אתה הספקן בוודאי מודה ביושרו, זכור כלל זה: הרבים צודקים תמיד. היחיד נפסד אפילו הדין עמו… אמנם, איני מסכים במאה אחוז לד. ש. הנני נוטה קצת גם לדעתך, שפעמים הלכה כיחיד. לדידי אף היחיד הוא משהו. ואני באמת קורא כל מה שאתה כותב. הנני מן החסידים המעטים שלך, מסכים לך לפעמים בחשאי, מדבר לעתים קרובות בשבחך. כך בעל־פה. ענין אחר בכתב. בפומבי. שתי רשויות בי. אני שייך לרשות הרבים, ויש לי עולם פנימי משלי… שם אני נותן דריסת־רגל גם לך. שעתי ללכת. מבין אתה, חביבי, הנני הולך לישיבה, שנחתכים בה ענינים חשובים, דחופים, תיקים, זאת אומרת. אני אדם טוב, סופר ישר, אבל על תיק איני מוותר. התיק מעלה את האדם. תיק נוסף – עליה נוספת לך. לפי מקומך דנים על חשיבותך. וכך אומרים: שמלה לך, מכלל שקצין אתה. הנני מדבר עמך בגילוי־לב גמור. לא עם כל אחד אפשר לדבר כך. מן הנסיון ידוע לי, שכאשר מחלקים תיקים פוסחים על אותם החברים בועדים, שדרך מקרה אינם משתתפים בישיבה. זה הכלל, כל שאינו בעין רואים אותו כאילו אינו. אפילו כבר נכנסת לרשימת המועמדים מוחקים אותך. וכשצריך לשלוח נואם להביא ברכה, למשל, או בשעת כל התמנות אחרת, מסיחים את הדעת ממי שאינו יושב בו במקום. לכן מנהג בידי להיות נוכח בכל הישיבות של הועדים, שהנני חבר בהם, לבוא בדיוק. כל המאחר נפסד. שעתי דחוקה לי. שלום.

 

קי"ג. בעקבי הפנים הזוהרים    🔗

איני מקבל נחת מפרצופי האנשים המזדמנים לי ברחובות, בבתי ועד ובכל מקום של כינוס פומבי. לעתים רחוקות מופיע לעינינו קלסתר פנים מאיר ומלבב, שופע חן ומפיק אהבה. וכשם שאין נחת בבריות, כך אין בהם שפע חיים ושמחה. נתמעטה עד למאד הרעננות, פגה ארשת הבטחון, הועם זיו האושר, גברה העצבנות מסביב. תקלתה של העצבות אינה גדולה. ויש שזו משמשת תבלין טוב ואף כוח מעורר למאבק וליצירה. אולם הפרצופים הם לאו דווקא עצובים. דעוכים וקודרים הם. עתים נטולי ארשת, אטומים, כמעט פנים שאינם אומרים כלום. אפילו היגון לא יקנן בהם. קיהות שכזו מחלחלת בנו אימים. צלם האדם, אייך? השמחה והאושר, היכן אתם? או שמא נסתלקה שכינת החיים השמחים מן העולם.

יכול שיאמרו לי: לא ראיתי אינה ראיה. אתה אינך רואה ואחרים אולי כן רואים. ושמא מיעוט הראיה שלך מקורה בעיניך, שאינן מטיבות להביט. כל אחד רואה עולם־חוץ באספקלריה של עולמו הפנימי. מי שטעם מר בפיו טועם מרירות בכל מאכל. עינים קודרות מטילות צל קודר על הכל. ומשל למה הדבר דומה לבעל שתי ידים שמאליות, שאינו מסוגל לעבוד. כך בעל שתי עינים שמאליות, אינו מסוגל לראות אלא שחור על גבי שחור. בדברים כאלה וכיוצא באלה אפשר שיקפחוני. ויתכן שיש גרעין אמת בהם. אך איני בא על הדפים האלה לתנות תוקף משפטי ולהתנצח עם יריבים לי בטענות ובמענות. הנני סח על עצמי וטורח ליישב על דעתי לפחות ככל האפשר סתומות ותמוהות בעיני.

אלה אזכרה ואהמיה ימים מקדם, בהם ראיתי הרבה ברואים אנושיים בוטחים בעצמם והרבה פנים שוחקות. ראיתי אותם ברחובות הכרכים ובבתי כנסיות, בשווקים ובתיאטראות, בבקתות הדלים ובטרקליני העשירים, בין חברי העומדים על פרשת דרכים והפוסחים על כל הסעיפים, בקרב אנשי הדת, הנצבים על דוכניהם להטיף לצאן מרעיתם ובקהל המורים היושבים בקתדרותיהם ומרביצים תורה לתלמידיהם. בכל מקום פגשתי פנים שמחות, השואבות שמחה וששון לאו דווקא מן השובע הגופני או משובע הרצון, מן הכוח וגבהות הלב, מתוך עודף מרץ ויתרון הנכסים. ראיתי רבים שפניהם מפיקים זיו ומפיצים נוגה אף בהיותם שרויים בעוני ובדחקות. ראיתי עניים מחזרים על הפתחים, שפניהם הבהיקו באור הנפש השמחה בחלקה. ראיתי ברקי אושר בכפר ובכרך, בערבות השדה ובמרתפים. מאור הפנים בעולם של תמול נבע לאו דווקא ממעיין ההצלחה. הוא נהר ממקור הנפש, השתולה על פלגי האמונה, שהחיים קדושים והם מוחלטים וזכות עליהם לכל מי שהנשמה בקרבו, והנשמה הזאת שבקרבנו טהורה היא. האמנם נתערערה אמונת הקיום בלבבות, ולכן דעכו כל החיוכים אשר זרחו לשעבר בפרצופים?

וכלל איני מסכים לדעה, התולה את כל הקלקלות בעינים הרואות, ובכן, גם בעיני. בעולם, ששכינת השמחה לא נסתלקה ממנו, שמחות גם העינים לראות כל חמדה טובה. וכלל לא נולדתי נכה עינים. הרבה פנים זיותניים ראיתי בעבר והם הרווני נחת. ומלבד הזוהר הקורן בארשת הפנים הקשבתי תמיד לצהלהולת הקולות. לא הייתי עיוור ואף לא חרש. אך, אהה, גם קולות צוהלים ומרנינים לא אשמע עוד. כשם שדעכו האורים, כך גוועו צלילי החן והחסד. אנו שומעים רק דין, דין, דין. אכן, המולת שמחה מנסרת עוד בבתים וברחובות ויש צהלה רעשנית, אך אין חדוה חרישית אשר בה יקר כל סגולת השמחה האמתית. מוצאים אנו המון חוגג על פי הצו והנוהר בסך. דופקים בכל תופי הצחוק, הקנוי בכרטיסים, מעשה חושב של מלומדי הבמות. אולם אין שמחת הלב לתומה.

כותב אני פרק זה בדמי הלילה; אין איש עמי ולא שויתי איש לנגדי. הנני מדבר בעדי ואל עצמי והריני משמש לעצמי קטיגור וסניגור בנפש אחת. והנה שומע אני הקטיגור שבי עונה שוב את חלקו:

– אבל יכול, שבימים מקדם רך ומשוח־רגש היית, אתה צעיר ועיניך צעירות. לכן ראית אז הכל באור בהיר יותר. אין פליאה שפגשת אז על כל צעד ושער פרצופים בהירים, מחייכים, שופעי נחת, נושאי אהבה ומבשרי אושר לכל. אין העולם אלמן גם בימינו מן הפנים השוחקות. העולם לא נשתנה, אך אתה נשתנית. האספקלריה שלך הקדירה. זקנה קפצה עליך במחילה. ולפי שאין נחת מן הזקנה, לכן אינך רואה נחת מסביבך. כך דרכו של הזקן, שאינו מוצא נחת בשום דבר. אין הוא רואה פנים שמחים ואינו שומע קולות צוהלים.

אף אני פתחתי ואמרתי אל הקטיגור שבי:

– ניחא, אני נזדקנתי. אבל כלום גם שכלי בא עד עברי פי הזקנה ותש רצוני ונבלה תשוקתי להתבונן אל כל יפה ונאצל באשר הם? לזקן נהייתי ולא לצר־עין ונצור־לב. נפשי חשקה גם כעת בתורת החן ובחזיון האור. לאושר הרבים. הרבים, אשא רוחי עד היום. לא רק בשוטטי בשוקים וברחובות, אף בשכבי בלילות על משכבי אבקשה את שאהבה נפשי, את שחקת הנחת בקלסתר האדם, את זהב האושר הנוצץ בארשת המבטים.

– באושר חשקה נפשך – נכנס הקטיגור לתוך דברי – נחת אתה מחפש. אסור אושר. מאוס אושר. וכן נחת.

אבל יש אושר ויש אושר – הפסקתי אף אני אותו בעצם דיבורו – מאוס האושר הקנוי, המטופח והמטפח על כרסו “שישו בני מעי”, המשמין מן הנכסים והזולל קנינים. אך יש אושר, אשר חוט של חן מתוח עליו, מאחר שכל עיקרו חסד; אושר טבוע, חף מכל קנין. אין הוא תלוי בדבר והוא אושר על לא־דבר. משול הוא לצחוק ולשמחה על לא דבר, היא שמחת היש. וכך אושר היש. נקרא לו אושר ראשון, על משקל מושכל ראשון. אושר כזה הוא לא רק לא־אסור. הוא מצוה עלינו. אשרי מי שהוא נפל בחלקו. באושר זה אנו גומלים תודה למי שבראנו, בו אנו מקיימים ושמחת בחייך. אושר זה הוא תכלית היופי. ביופי זה חשקה מאד נפשי. בעקבותיו הנני נע ונע תמיד. רק המאושרים יפים באמת ורק היפים מאושרים הם. פנים מאירים כאלה מצאנו אתל האישים התרומיים, הנזירים הקדושים, החכמים בעלי המוחין ובעלי המידות, שהגיעו לבחינה של התפשטות הגשמיות, השלמים עם נפשם ועם העולם, שאינם מבקשים כל שכר לעצמם ואינם חסרים דבר. הם מצויים אולי גם בימינו אצל יחידי סגולה. אך מה מעטים המה. דרך כלל אין עוד פנים של אצילות, לפי שאין עוד לבבות שמחים. אין שמחה, אומר אני, בלבבות בזמן הזה. אילו היא שרויה בלבבות היתה נותנת את אותותיה גם בארשת הפרצופים.

עוד אני נושא ונותן עם הקטיגור שבי, והנה הם צפו ועלו בזכרוני… הם, הם, אשר בפינו הם קרויים בשם בלתי שפויים… הם בפרצופיהם המפיקים לפעמים נהורא עילאה, איזו חדוה מזוקקה… הם, המשוטטים ברחובותינו קרועים ובלואים. רואה אני אותם לעתים, לבושת מיננו האדם, מחטטים בתוך דליי האשפה, למצוא שם פירורי מזון ברעבונם. הם היפים רעבים, מוזנחים, מעורטלים, מחוסרי קורת גג, דוויים וסחופים ובכל זאת צוהלים ומרנינים. איזה עולם הוא זה המפקיר את בניו הטובים והמוכים, אך המוארים; הרעבים ללחם וצמאים למים, אך שבעי אושר כמו ממאכל המן ושכורי היין המשומר. הם לבדם מגוונים את הנוף הקודר של הפרצופים הקהויים, הלאים, הדעוכים, המשוטטים בבתינו וברחובותינו. הם לבדם שוקקים חדוה חרישית, כמו גונב להם רז החיים מעל לחיים, וּבשמיהם אין השמש שוקעת לעולם.

 

קי"ד. דבש    🔗

עתים איני צריך כלל לטרוח הרבה בעקבי הפנים הזוהרים. אחד יפה־פנים נשתכן בקרבתי על הספסל בשדרות… כי שם ביתו. עגלת הילדים, הנצבת בקרבת הספסל צל־קורתו, משמשת לו מזנון ומטבח ואף בית גנזים של מצעיו לפרוש אותם על ספסלו הנהפך בלילות לחדר משכבו. אף כלב טיפוחים יש לו לחלק עמו את פתו ואת כל מטעמיו. כאן מבלה יפה־פנים את ימיו ולילותיו; כאן הוא שופת את תבשילו על הפתיליה הדלוקה, מורח פתו, שותה יינו, שר את זמירותיו ברוב מצהלות, כי הוא אך שמח. תמה אני אם מקומו יכירנו בקהל הבלתי שפויים, כפי שסבורים רבים, השופטים על הכל לפי סימנים חיצוניים. והרי הם דנים כך: פלוני, שאין לו בית ולא לבוש נאה והוא אוכל בחוץ ושר זמירות בקול רם ופניו שמחות רב מדאי, וגם ישן בחוץ, ומתהלך עם כלבו כעם חבר טוב, ואף מדבר אליו כאיש אל רעהו, ובכלל הוא חי ללא טרדות ודאגות וקושר שיחה במאור פנים גם עם הילדים והזאטוטים, הטופלים עליו תמיד ואינו גוער באיש, מכלל שאין מוחו כשורה. כך בערך פוסקים עליו. יאמרו מה שיאמרו עליו, אך הוא אדם אנושי. טוב לכלבו, נוח לכל הבריות ושמח בחלקו, משמיע מפעם לפעם דברי טעם, שאינם שכיחים אפילו בפי הפקחים שבבני אדם. אמנם, דיבוריו יוצאים לפעמים צפופים ודחופים; ויש שהוא מערבב ענין בענין. אבל ענין בדבריו יש מכל מקום. כוח זכרונו מפליא. הנה הוא משמיע פרקי שיר השירים, קהלת ואיוב על פה. בטחון־זכרונו מעורר בי קנאה. אילו נדרשתי להגיד בעל פה מה טובו אהליך יעקב מתפילת שחרית לא הייתי ניגש אל המלאכה בלב בטוח. הכרתי רבנים מופלגים בתורה, שהיו מפחדים להגיד קידוש על היין בשבת לא מן הסידור. אך פיו של זה הוא כמעין המתגבר פרקי תנ"ך, שירים, פזמונים, סיפורים שונים, וברהיטות להפליא. אין הוא חסר קהל מקשיבים. הוא מוקף עדת ניהנים מדקלומיו וזמירותיו, מחידודיו ושנינותיו. סביבתו הומיה תמיד. שאלתיו פעם:

– למה נתקהלו כולם מסביבך?

– פשוט מאד; במקום דבש שם דבורים – השיב לי בענוות־חן ובקריצת־עין שובבית.

 

קט"ו. נקודות    🔗

א. אפשר… ואי אפשר    🔗

אפשר להוציא יקר מזולל, אבל אי אפשר לתקן נשמה של מתבולל.

אפשר להביא בסוד ערכי היהדות – יש כאלה! – אף מי שאבותיו לא עמדו על הר סיני; אבל אי אפשר להכניס לפני ולפנים של היכל ישראל איש, שהביטול או הבוז לתרבות עמו ולמסורת עברו מפעפע בדמו, כי הוא נוטר איבה לזה שעשאו יהודי ורואה את לידתו בתחומיה של אומה זו כמיקח־טעות.

כל המתיוונים הם מתנוונים, כשם שהרדיפה היתירה אחרי מעשי־תרגום היא בריחה מן הטוב שבעמנו ושבעצמנו.

ב. זכור ושמור    🔗

ידידי, זכור ושמור לבל תהיה יתום של אידיאלים וגביר אדיר של אכזבות.

למען השם אל תעשה מכירה כללית של שאיפות הנעורים כדי לקנות תמורתן שטר שחרור מחובות הזקוּנים.

זהיר וזהיר לבל יהיה חלקך עם המחזרים על פתחי הלבבות לקבץ נדבות של שבחים.

ידידי, אל תרבה לך ידידים, כי מרבה אתה לך שונאים בכוח.

ג. עולם הפוך ראיתי    🔗

עולם הפוך ראיתי בישראל: הדבקים בתרבות עמם נידונים כתלושים, אך השואפים צל זרים נראים כשמשות וכאבוקות לדור. בעלי הנפש הנאמנים מתהלכים כאברים מדולדלים וחדלי־רגש רוגשים הרבה וסביבם נשערה מאד.

עולם הפוך ראיתי בישראל: כל המיצר לישראל נעשה ראש בין אריות; כל המשמיץ שם עמו בין הגויים, לא די שאין דנים אותו דין שפל־רוח ובוגד, אלא קוראים לו מרדן ומהפכן ואף חולקים לו כבוד. לייצג אותנו על חשבון קופת הקהל בכינוסים־בין־לאומיים, הטופלים עלינו עלילות וחותרים תחת קיומנו.

עולם הפוך ראיתי בישראל: גלה הכבוד מאנשי הכבוד וניתנה הגדולה לשפלי־דעה.

עולם הפוך ראיתי בישראל: בזמני הארגעה אנו רומסים ברגלינו את סמלי קוממיותנו, שבזמני האזעקה הננו נחלצים ופושטים את צוארנו להגן עליהם.

עולם הפוך ראיתי בישראל: אנו משתדלים להמשיך עלינו שפע רוחני על ידי קיום טקסים, המשמשים סמלים לדברים, שהם גופם מזולזלים עלינו ואינם כלל רצויים לנו. כגון שאנו מצפים להשראת השבת והחגים ללא זיקה נפשית לתכניהם. סבורים אנו, כי דיינו בהדלקת נרות בערב שבת כדי לקבל את השבת, כאילו האור מביא את השבת ולא להיפך, שהשבת מביאה את האור; כאילו סמלים ללא תוכן אינם עצמות יבשות וכאילו משכן ללא ארון־הקודש גם כן משכן.

עולם הפוך ראיתי בישראל: שואפים לערכים בלי הערך העליון המשמש דבק טוב להם, שבלעדיו הכל מתפורר. מסיחים את הדעת, שבלי תבלין הקדושה כל החולין מבאישים.

ד. אין זו מידה…    🔗

אין זו מידה לקצץ ביד אחת בנטיעות האבות ולטרוח ביד שניה על שתילים חדשים למען הבנים. רק בשכנות לארזי העבר יעלו לנו ארזי העתיד.

אין זו מידה לפתוח ביד אחת את כל הברזים החיצוניים, המשפיעים עלינו מהומה ומבוכה ואבדן העצמיות, וביד שניה לחפש ולגשש אחרי קורטוב פנימיות וחיות עצמית.

אין זו מידה להשתוקק להיות אור לגויים ואנו חושך לעצמנו.

אין זו מידה להעמיד ליד עריסת קוממיותנו תרבות של מעוכים, שהיא כל עיקרה מעבדה לאפנות ולא בית היוצר לערכין.

אין זו מידה להעמיד פנים של מחפשים אחרי צוּרות מקוריות של הווי ישראלי וחגים מולדתיים לאחר שעקרנו מתוך נפשנו כל זיקה למסורת בת הדורות, ונעשינו מעין בור סוד שאינו מאבד אף טיפה של השפּעה זרה.

אין זו מידה לכרך יחד קצת דפים של פרקי־קריאה בני־יומם, שלא באה עדיין עליהם ההסכמה אלא מצד חוג קטן של מקורבי המחברים, ולקרוא להם הגדה של פסח, ואף לומר עליה: זו תהיה חליפתך, הגדה של פסח, השקויה דמעות ומוגהה באורים של דורות יהודים בכל אהלי יעקב שבכל תפוצות ישראל ושבכל המרתפים של האינקביזיציה.

ואילו גם מקל־קסמים בידינו לגלות בו מעינות־שפע חדשים לא נראה כל סימן־ברכה, כל זמן שהננו שואבים דליים־דליים מבארות של החצונים.

ה. אל תאמר    🔗

אל תאמר שאנו נאבקים עם המבוכה, שטים בים הספיקות, מתלבטים ומתפתלים. אלא אמור פשוט: אנו מתבטלים, בפני כל מה שאינו מקור ישראל. אנו טובלים בנחלי הבליעל ותירוץ בידינו: גלים שטפונו.

אל תאמר הננו טועים ושוגגים ואובדי־עצות. אלא אמור פשוט:
הננו טועים ואובדי־דרך במחשבה תחילה.

אל תאמר עבדי הזמן אנו. אלא אמור פשוט: עבדים אנחנו לעבדי הזמן. הננו שבויים לא בידי שובים, אלא שבויים לשבויים.

אל תאמר אנו מתמודדים עם כוחות־חוץ לסגלם אלינו ואל צרכינו. אמור פשוט: אנו איבדנו כל שיעור ומידה, ולא עוד מסגלים שום דבר אל עצמנו, אלא אנו מסתגלים אל כל דבר.

ואל תאמר מאשריך מתעים. אלא כך אמור: מתעיך מאושרים, אף מחזיקים טובה לעצמם על ערפילי המדוחים שהמשיכו עלינו.

אולם אל תאמר נואש. אלא כך אמור: המאמין אל יחיש.

 

קט"ז. פתחתי אני לדודי    🔗

… הבקר סמוך ליקיצתי השקפתי בחלון וראיתי בשדרות ממולי גבר צולע. שוב העפתי את מבטי אל הרחוב מעבר ההוא וראיתי על המדרכה אשה מהלכת על קבים. חלשה עלי דעתי. קול לחש לי: זה יהיה לך יום גילוי בעלי מוּמים. כלל גדול בידי, כל יום הולך אחרי תחילתו, ואם פגע בי בבקר צולע, גדם, עיוור, גיבן או כל בעל מום אחר, חזקה עלי, שכל אותו יום יפקדוני מראות נגעים שונים. דבר זה למדתי מפי הנסיון. ואולי אמונה טפלה משיאתני לקיים באמתחת חיי נסיון מעין זה. אדם רואה מהרהורי לבו מוחשות, על אחת כמה וכמה מושכלות. אבל גם אמונות טפלות הן מראות ממשיים, כשם שיש דעות מוטעות המביאות אותנו אל מטרות נכונות. מכל מקום מסתבר לי, כי באמת היו הרבה מעשים בחיי, שלאחר שמזדמן לקראתי בבקרו של יום חזיון מרהיב עינים, כגון פרצוף נאה, פנים שוחקות, גוף פורח, ילד בריא ויפה עינים, כל צורה חמודה מיד נוהרים ובאים לקראתי אי מכאן ואי משם פרצופים מרנינים, גופים זקופים, הדורי צורה, המפיקים חן ומפיצים שמחת חיים על כל סביבותיהם. ויש שההלך הראשון הבא לקראתי הוא בריה עלובה לפי מראיה, וכאילו ניתן לפני האות, שעתידים להופיע ברואים בדומה לו, שבורים ורצוצים, פרצופים קודרים וזועפים. הנה מדדה אחד על קביו והנה עיוור מהרך אחרי כלבו המוחזק בשרשרת שבידו; הנה זקן כפוף ומרעיד, והנה אשה רעת מראה, והנה אלמונים רבים צועדים חמוצים ועמוסי רוגז, כמו משולחים זועפים, סמלים לשכול וכשלון הרובץ על כל הברואים. כן, יש ימים. אינם דומים ימים לימים. הכי אנשים הם רק אנשים או גם בשורות טובות או רעות העוברים בסך לעינינו? אכן, שלוחים אנו. כל אחד בהופעתו מבשר דבר, מפגין איזה עקרון. אהה, יוצר האדם כלום נבצר ממנו לברוא אותו נאה־צורה? מנהיג הבירה כלום לא יכול היה לחלוק ליצור כפיו מהודו ומהדרו?

אין לאלהים בעולמו בריה מכוערת למראה עינים כאדם. רק אחד מני אלף הוא יפה תואר. ורק אחד מני רבבה נאה מלגו כמו מלבר, הדור במראהו והדור גם בנימוסיו, במעשיו, ברגשיו ובהגיוניו. רוב מנין היצורים האנושיים כעורים בתכלית. הבהמות והחיות יפים מאתנו לאין ערוך. האריה, הצבי, הדוב, הטוס, האילה, אפילו הקוף, שופעים חן הרבה יותר ממין האדם. לאמתו של דבר אין כלל אנשים יפים, אלא יש אנשים המעלים חן בעינינו, כשהננו מסתכלים עליהם באספקלריה של אהבה רבה. בעיני האם ילדה מלא חן. הוד והדר שפוכים על הכלה בעיני חתנה. רק עין האהבה יוצרת יופי. אך כל האהבות, להוציא אהבת האם לפרי בטנה, הן בגדר פרחים הצצים ונובלים. אין אהבה מאריכת ימים. ולכן אין יופי שריר וקיים. בעיני השכל אנו רואים גוש של כיעוּר המכונה מין האדם. אכן, הרחמים אוצלים לפעמים קרני הוד לצלמי האדם. עתים הסבל מושך את לבנו לחבבו וללטפו; ויש שהננו משתוקקים להתרפק על פנים כעורים ונעוי דמות לשפוך עליהם את המית רחמינו. אולם הרחמנות, בדומה לאחותה האהבה, משענת קנה רצוץ. היא רוח חולפת, הלך נפש נמהר, התייחמות הנפש לרגע קטן, אין לעגון בה. וכנגד זה השכל תקיף בדעתו ואכזר במשפטו. אין לפניו משוא פנים ולא קבלת שוחד…. צאו לרחובות ושוטטו בשווקים ואמרו נא, אם אין עולמנו בית חולים רחב ידים ומשכן לנכים. בכל אשר תפן העין תראה חולים, ירודים, רצוצים ומדולדלים, נעוי צורה, עינים תרוטות, עינים פוזלניות, גופים מלוכסנים או מעוקמים, פנים יבשות, רבי תשוקות ומעוטי סיפוקים, נטולי שמחה, הרוגז מקנן בהם. אין נחת באדם ואין נחת ממנו, לא ממעשיו ולא ממראהו. אנו עושים לעתים שקר בנפשותינו והננו מכריזים מתוך גדלות המוחין: הבו גדול לאדם, כבוד ועוז לו, כי טוב הוא, הוא נאה ולו נאה להלל. אבל אין הדיבורים האלה יוצאים מלבנו. הם יוצאים מתוך אנוכיותנו ומתוך דמיון השוא, שהננו כביכול מאוהבים בעצמנו. מה מעט אנו אוהבים את עצמנו. אפילו היהירים ביותר מקלים ראש בעצמם. יש בחילה מסותרת מלפני ולפנים. אין אנו מתעלמים בסתר מחשבתנו מכיעורינו המזווע. ראיתי ילדים המבכים את עצמם בעמדם לפני הראי. חושים אומרים להם, שהודם ייהפך למשחית. אפילו היפים בנעוריהם פנה הודם ופנה זיוום בבגרותם. אין כלל יופי בוגר. יש רק יופי ילדותי. האדם בחיצוניותו מכל מקום הוא מלאכת מחשבת קלוקלת. שכלו הוא גאונו. שאר־רוחו פיצוי לו. סגולת החכמה רק תעמיק את קלון־כיעורו. אבותינו אמרו תודה והלל למי שבראם ועשאם נקבים נקבים חלולים חלולים; אבל כלום הם עשו זאת בלב שלם? לבי אינו לתודה זו. ומה מעטים האנשים המחוננים בשאר רוח, בשכל טוב ובסגולות החכמה. אפילו פנים מוארים בבת צחוק משובבת נפש נדירים ביותר. עולם חמוץ והאדם בו חמץ. מפני מה לא ברא אלהים את האדם יפה יותר, שמח יותר, קורן יותר?

רזי לי, אלפי טעמים ונימוקים למציאות הבורא. אך ים הכיעור הוא נימוק לסתור. בשר ודם המוציא תחת ידו כמה כלים בבת אחת, עלול גם כן לקלקל קצת מהם. חוק הפחת שולט בכל. אבל יש שיעור לפחת. יכול שבתוך עשרה כלים, היוצאים מבית האומן, שניים מהם לכל היותר מתוקנים פחות מן האחרים. ואילו רוב יצוריו האנושיים של הרבונו של עולם פגומים, אם בגוף ואם ברוח. מניין כל כך הרבה פסולת באוצר הגופים ובאוצר הנשמות של הבורא? אף חכמי ישראל הקדמונים לא חששו לומר, כי מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם היה העולם שומם. עולם מלא אנשים במשך עשרה דורות וכולם זיבורית וקלקול, אין ביניהם כלי יקר אף אחד, נפש סגולה אף אחת. והרי גם בסדום לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים; כולם היו רשעים. והרשעים פגומי נפש ולקויי צורה הם.

הכיעור הרב שבעולם החי וכל השרץ למינו, על אחת כמה וכמה בפרצופי בני אדם, המשמשים חלונות הראוה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, עשוי להעביר אפילו מאמינים על דעתם. ואולי זהו הטעם, שיראי שמים מקפידים על עצמם שלא להסתכל בפני אדם רשע והנזירים מביטים תמיד כלפי מעלה או משפילים את מבטיהם כלפי מטה, שלא יסתכלו בפרצופיהם המכוערים של הבריות, גזירה שמא יבואו חלילה לידי הרהורי כפירה במי שעשאם. פשיטא שאין זו אלא איוולת לבוא בטענות אל אלהי העולם על יסוד כללי יופי, שהם פרי השגותינו המצומצמות. אבל מכל מקום הננו נבוכים ונדהמים. אין אנו יכולים לקפוץ מתוך מושגינו הנטועים בנו. גם חוש היופי, המעורר בנו כיסופים לצורות נאות, טבוע בנו ביד בוראנו, ואין אנו אדונים עליו. חוש היופי, הפועם בבשר ודם הפגום. הוא באמת פלא נס. הרי זו רוח גדולה, רוח ממרום, שנשתלחה לנו דרי מטה לרוממנו ולנשאנו מעל ליון הכיעור, הממלא תמיד את חלל עולמנו ומוצץ את לשדנו. אילולא חוש זה שעמד לנו לא היינו נחלצים עד היום לצאת מתוך חשכת המערות אל משכנות האור. הגעגועים על יופי של מעלה הם אשר נתנו לנו את אותותינו, כי ממקור עליון חוצבנו והם אשר יעידו לפנינו, כי יש עליון, גבוה מעל גבוה, אוצר החן ומקור כל תפארת.

במה הסתכל האדם כשעמד וטפל לעצמו תואר נזר הבריאה? מסתבר, לא בכרסו המלא או בחזהו הצר; לא בארכובותיו הקרוסות או בחטמו כפול הנחירים, המשתרבב כמעין אגס מעוקם מתוך פרצופו המעגל כתפוח; לא במבנה גופו המעוקם או בשניו המעוקלות ובשערו המרודד או המדובלל, שאין בו אף מעט מן החום המלבב שבצמר הכבש או בעור כל בהמה וחיה. הוא אל מקדש נפשו הביט, בזוהר שכלו הנוצץ בגווני הקשת התבונן; ראה נר אלהים דלוק בקרבו; הסתכל בענן היגון העוטף את נשמתו, אף נפעם מנחשולי החדוה, המשתפכים בחביוני נפשו למראה ההוד וההדר השפוכים בבריאה; היטב הבין כליון נפשו לכל רם ונאצל והמית כיסופיו לנופי החן המתלקחים בצהרי יום בכרים עטפו בר ובפאתי השמים, היוקדים ככבשן בשקיעת השמש ובזריחתה. ולזאת נחה עליו רוח גאה וגאון ויקרא בעוז ובמצהלות: אני נזר הבריאה ובי בחר האל לתנות את גדלו ולשיר את מהללו.

מאלפנו מבהמות הארץ. לא כי מאלפנו מן האדם נזר בריאתו. האדם דן גזירה שווה מעצמו: מה הוא שלהבת אש תמיד בקרב נפשו, המשובצת בתוך חשכת הגויה, כך היופי הוא אור הגנוז בתוך העמק העכור של הכיעור. תלי תלים של חלאה רובצים בתוך היקום, אך שביבי היופי נוצצים שם כגחליליות מתוך קמת הדגן. וכשם שהאדם שומע קול דופק מלבו לאמר: אתה תמות, אך גחלתך לא תכבה לעד; גיוך ישוב לעפרו ונשמתך תבוא אל על למקור מחצבתה לחסות בצל כנפי הנצח; כך השכיל לבו להבין, כי אף לכל נעלה ונאצל יש הישארות הנפש. תלי תלי הכיעור יתנדפו ויהיו כלא היו, אך ניצוצות היופי הם בשורות, אשר יבלו דורות ויתהלכו מגוי אל גוי ומשבט אל משנהו. הם נר התמיד המבהיר בתוך ערפילי החושך בכל הזמנים, ניצוץ אל ניצוץ קורץ. הצורות הפגומות אובדות בתוהו, אך שם וזכר לשולמית משיר השירים, לרחל, לבת שבע, להילינה מטרויה, לקליאופטרה המצרית לכל קלסתר הדור־נאה, אשר צף ועלה מתוך דמיון היוצר. חי וקיים לאורך זמנים רק אשר טפחנוהו בחזיון געגועינו וכיסופינו. ואולי הוא לבדו הנהו, אשר חי מאד באמת ובתמים. צמאון החן וההדר יתן אלינו את קולו ברמה, אין משלו לעוז, בכל קולות הבריאה. קול זה ישווע אלינו מתוך שירת הציפור, נהם הרוח, משק הגל, מתוך כל מנגינה וזמר. כל הפעמונים מצלצלים את זה הקול. “הנה הוא בא” דופק קול מלבנו עם כל צלצול הפעמון במעוננו. “מי הוא זה בא?” הוא זה, חתן החן, בן פורת, אליו אנו מצפים תמיד. משיח היופי בוא יבוא. הנה הוא… אראנו ולא רחוק, אשורנו ולא בעליל. מבעד לערפלי הגועל צפה אצפה אליו, הדוד. היפה מאד ההדור לעד. בן פורת יוסף בנות צעדו עלי שור.

קמתי אני לפתוח לדודי, ידיו נטפו מור ואצבעותיו מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. חמק, אך לא עבר. הוא ישנו גם באיננו. ישנו באשר איננו.

והלא זה דברי: עצום ורב הור ההר של הכיעור, תאוות גבעות עולם לו. אולם בנשאו את כליונו בחובו, אך אובד הנהו. היופי לבדו חי וקיים. הוא היש לאמתו. הוא יש תמיד: בדופק לבנו ובשוועת דמינו, במראה הנוף ובחזיון רוחנו. אנו הורים והוגים אותו בחובנו, מניקים אותו לשד כיסופינו, נושאים אותו על כנפי דמיוננו, נושמים אותו בחיי נשמותינוו.

דודי שלח אלי ידו מן החור בזהרי הבקר, ואני בצפייתי אליו דמיתי כי הנה הופיע ובא.

 

קי"ז. דעה אחת ושפות שתייים    🔗

… היתה לי היום שיחה נעימה עם מר… נעימה לכאורה מתחילתה ועד סופה. אך הטעם המרירי, שנותר בי לאחריה עוררני לפקפק, אם לא היתה מעיקרה שיחה בטלה. האכזבה גרמה לי מפח נפש. האם למדתי לפחות ממנה לקח מעט? אם כך כדאי היה לשלם שכר לימוד. שום לקח טוב אינו ניתן בחנם.

אספר ליומני, רעי כאח, על הלימוד ועל שכר הלימוד.

הנני בידידות עם מר… נאמר בידידות לסבר את האוזן. ביחסי הבריות מצויים גוונים לאין שיעור, ובאוצר הלשון יש בסך הכל תיבות מספר המבטאות חלק מהם, כגון חבר, ריע, מודע קרוב או רחוק, ידיד. והמהדרים אומרים: ידיד נפש. ואילו רוב דרגות אחרות ביחסים אין אנו יודעים כלל לכנות בשמות. באין ברירה הננו משתמשים במונחים של בקירוב וברמזי־תחליפים. עם מר… לא נכנסנו עדיין לפני ולפנים של הידידות, אבל אנו עומדים אולי על ספה. סבורים אנו, שקיימת בינינו הבנת גומלין בכמה סוגיות של חיים. ונכון יותר לומר, כי בכמה מן הנקודות של סוגיות חיים שונות, שנגענו בהן בשיחותינו, שהיו, אגב, מקריות ורופפות, נצנצו בינינו שביבי הסכמה. הריני מודה, כי השביבים המעטים ההם הולידו בי נהיה לחפש דרכי התקרבות אליו, ואף צפיה למצוא בו איש כרוחי. הנני מטעים פרט זה, מאחר שיש אומרים, שאחדות הדעות אינה כלל תנאי לחברות, קל וחומר לדיבוק לבבות. אהבה השרויה בין השניים, סבורים הם, אין לה כל ענין בדעות ובהשקפות, ששני הצדדים דוגלים בהן. ואיזהו ידידות אמתית? שאינה תלויה בשום דבר, אף לא בגורם רוחני. אך אני איני גורס ידידות צמחונית כזו. לדידי תכלית הידידות התחברות ברוח, הנישואין הרוחניים כביכול. הנגיעה או הפניה הרוחנית היא גם נקודת המוצא והמטרה הסופית של כל יחסי החברה והידידות. והשיחה מה טעמה? היא כור המצרף ואבן הבוחן של מערכי הרוח והגיגי הלב, באיזו מידה הם עשויים לזרום יחד לתוך אפיק משותף. שיחה עולה יפה משמעה התקדמות השניים לכיוון המבוקש של התקדמות הלבבות. השפתיים הנפתחות בשיחה דופקות על הלבבות, כדי להרוס את המחיצה שביניהם, מאחר שהלב סגור יותר מן הרוח באנוש. שיחה שאינה עולה יפה לא די שלא גרמה לפתחון הלבבות, סתמה עוד יותר את מקורותיהם וזרעה ביניהם מוקשים. כל אי הבנה מהווה מוקש. כל אכזבה מקימה מחיצה. מבחינה זו אומר אני, שהשיחה שנפלה היום ביני ובין מר… והניחה בי טעם מרירי של אכזבה, נראית לי כשלון גמור. ובכל זאת למדתי ממנה לקח טוב.

למדתי ממנה כי יותר ממה שמחבלות אי ההבנות הגמורות ביחסי הבריות, מחבלות בהם אי ההבנות למחצה, או ההבנות הבלתי מוגמרות וההסכמות של הן ולאו כאחד. טוב האור ומתוק לעינים. אף החשכה העבותה יש לה נקודות חן משלה ומעלתה היתירה, שמביאה את האדם לידי ריכוז כוחות הנפש והגברת הקשב. ולא כן הדמדומים, שאין בהם לא מבהירות היום הגדול ולא מכוח הצמצום של הלילה. אף החצאיות ביחסים שבין אדם לחברו סורה רע.

דרך משל, אומר פלוני אני מסכים, ואפילו אומר אני בהחלט מסכים לדעתך, עדיין בדוק מה היא מידת הסכמתו וכמה שיעורה. נניח שהוא באמת מסכים, צא ובדוק אם שמע את דעתך ממש או שמע אותה, כפי שזו נסתננה דרך בחינתו המיוחדת, ואם הוא שמע אותה בניסוחך שלך או נתן לה מינה ובה ניסוח משלו, ההופך את קערתך על פיה. תאמר שמע כראוי, ובכל זאת הסכים, עדיין הדבר בצריך עיון, כיצד הסכים, אם רק להלכה או גם למעשה. נניח גם למעשה, עליך עוד לתהות על קנקנו, אם הוא כמוך חשב את רעיונך עד תומו, או שמא נהג בו כמנהג רבים להאזין לדיבורים בקצה האוזן. שהרי כשם שיש נוהגים בתכסיסי החיים על דרך פגע וברח, כך יש נוהגים בכוח החושב שלהם להפגיע אותו בכל רעיון שהוא ולהבריחו משם לאלתר, מבלי להיכנס כלל לתוכו ולתוך־תוכו. תמצא לומר: פלוני בן־שיחך שמע היטב, הבין כראוי והסכים לגמרי – לא די גם בכך. רעיון אינו משמש כלום אלא אם כן נהפך להרגשה. מה לך שפלוני מבין את הרעיון שלך? כל זמן שלא הרגישו לא הוסרה ביניכם שום מחיצה. רק הרעיון, שנעכל ונבלע לתוך העצמות ונמזג לתוך הדם ונשתלשל לתוך הלב ונהפך לכוח הפועל להשפיע על הלך הרוח ועל אורח החיים, הוא רעיון בפועל. ורק רעיון שבפועל כוחו יפה לקרב לבבות. אין אנשים מתחברים יחד אלא במידה שמסוגלים לפעול יחד לאורו של רעיון מכוון אחד.

בעצם השיחה אין עומדים, כמובן, על סף הפעולה. לא כל שיחה היא גשר לפעולה. אדרבה, שיחה המכוונת לפעולה לאלתר, גורמת אולי התרחקות. טעם השיחה בחירות שבה. כמוה כמלאכת מחשבת, שכל כוונה אישית פוגמת בה. אבל גם היצירה האמנותית, שאויר העליון של חירות גמורה נאה לה ביותר, אינה חיה בעולם של הפקר. חירות אינה הפקרות. החירות חמורה אף מן החוק. בן־חורין חייב להיות מחוקק לעצמו. מלאכת מחשבת מחייבת אמת, היינו, נאמנות לחוקי הרוח, ליציבות החזון. כשם שסוף כל מעשה במחשבה תחילה, כך יסוד כל מחשבה ותכליתה במעשה. אף השיחה בת החולין תיבחן לפי ההכרעה שיש בה לעשיה משותפת, או לשתי פעולות של שני יחידים העולות בקנה אחד בספירת הנאצל.

אולם בשיחה בעצם שטפה אי אפשר להכיר את ההכרע שבה. חן השיחה על בעליה. שניים מתחדדים ומתחממים יחד. דרך כלל שופטים יחד מתוך הבנה הדדית איזה שלישי. לכאורה מסכימים זה לזה, מבינים זה את זה. אבל יתכן, שההסכמה שביניהם שרויה רק בעולם הדיבור, וכשתיתרגם לשפת המעשה יתחוור שלא ראי זה כראי זה. זה אומר דבר אחד וחברו שומע דבר שני. זה הביע דיבור במובן אחד וחברו גלה בו פנים אחרות לגמרי. נמצא, הם דברו בשתי שפות. מי שלמד שפה זרה מתוך קריאה בספרים, ואפילו התמחה בכל חוקי דקדוקה ושנן על פי משפטים רבים. בכל זאת אין השפה שגורה ורהוטה בפיו. הוא מגמגם בה. הוא יודעה ואין יודעה, כנראה, על בוריה. ידיעה משמעה בטחון בידיעה. אך המדבר בשפה זרה אין לו בטחון בידיעתו. לעולם חוסר־בטחון מעיד על חוסר ידיעה. הוא הדין בשפת ההגיון, האמת והיושר. יש יודע הגיון, ואינוֹ בטוח בו, יודע אמת ויושר, אבל אינו תקיף בהם; מסכים לעיקרון זה או פלוני ולא במלוא הלב.

אנו רואים כמה מרובות הדרגות בדוברי־אמת. יש שהאמת היא להם שפת־אם. ויש שהאמת היא בפיהם שפה לועזית. מכאן הסבר לרוב אי־הבנות, המגיעות פעמים לידי קטטות ומחלוקות. כל אחד טוען כלפי חברו: כלום לא אמרתי לך? וכלום לא הודית לי בפירוש שהסכמת לדברי? הבטחת לי לפעול בכוון זה, הלכת ופעלת בכיוון ההפוך. הלא אתה קל־דעת. ואילו חברו מנצחו בדברים וקורא לו שקרן ונוכל. לא עלה כלל על דעתו, טוען הוא, להסכים לו. ויתכן שלא זה קל־דעת ולא זה שקרן ונוכל, אלא אלו ואלו דברי הבנה בלתי מוגמרת והסכמה בלתי נחרצה. דברו בשתי שפות, או לא דברו כלל, אלא גמגמו. שיחם היה נעים להם מאד. המרירות והאכזבה באו לאחר כך. הנה מה שלמדתי היום בשיחתי עם מר… המביע לפעמים הסכמה לדעותי.

 

קי"ח. משבר הנושאים ונושאי הכתרים    🔗

אף המשבר הוא מקצוע לרבים. כלום אינכם מכירים את אלה, שעל המשבר פרנסתם? או שמא אינכם שומעים את הזמזום החקרני הממלא תמיד את האויר על משברים? משבר המוסר, משבר התרבות, משבר החנוך, משבר השירה, משבר התיאטרון. וכך משברים לרוב. אמנם, המשבר קיים תמיד. אך מלבד המות של תמיד יש חיים של תמיד, ובצדו של כל משבר יש שובר המשברים. הכל תלוי באדם. נאמר “ובחרת בחיים”. וכך יכול הרוצה לבחור במשבר המשברים. אין המשבר אלא שטר ששוברו בצדו. חושבני שהמשבר הוא נושא רב־להציל לרבים בשעת מחסור בנושאים אחרים. נמצא שנושא המשברים בא לחפות על משבר הנושאים.

אם לדון לפי רוב מאמרים של כותבים מחוסרי־נושאים אנו עומדים כעת בעיצומו של משבר בספרות הצעירה. וזהו באמת פלא גדול: צעירה זו כבר הגיעה עד משבר. בסך־הכל היא בת כמה שנים והכתיבה על המשבר שלה היא גם כן בת כמה שנים. ובכן, אימתי הספיק להתחולל אותו שפל, הבא על הרוב לאחר גיאות, שהוא בעצם עיפות לאחר מאמץ רב־שנים, “ויכולו” של יום השביעי, במוצאי ששת ימי המעשה? לפי עניות דעתי הספרות הצעירה במידה שהיא טובה היא המשך של הטוב שבזקנים, ובמידה שאינה אלא ראָפורטאַז’ה בת צבע מקומי וטבע זמני לא כל שכן שהיא המשך של מה־שהוא ישן־נושן יותר. כי כידוע קדמו “הכרוניקות” לסיפור האמנותי.

הרומאים היו מעריצים אלים רבים, שלהם ושל כל העמים והשבטים שנכבשו על ידיהם, ולכבודם הקימו אנדרטות לרוב. היו כל רחובות רומא הומים אלים נצבים כמו חיים, ויש אומרים, שהאלים היו נראים לא רק חיים, אלא גם מתהלכים. אמרו עליה, על רומא העיר, שהאלים מצויים ברחובותיה יותר מן האנשים, וכל היוצא לשווקיה ולאסטרטאותיה לחפש אדם, מוצא אל. רומז אני בדברי כלפי הפרסים בישראל. יש לנו, כמדומני, כעשרים פרסים, כל עיר פרס. כל פרס נחלק לשנים, הרי ארבעים סופרים לשנה. וכמה יש לנו בסך־הכל סופרים. כמנין הזה, כן ירבו. לימים יצטרכו לחפש בנרות סופר שאינו בעל פרס. כל שירצה לראות סופר בשר־ודם ומצא חצי־אל נושא על ראשו כתר של פרסים. חושבני שאני ועוד מזומן קטן נצטרך לשמור על צלם האדם, אם ירצה השם.

 

קי"ט. נקודות    🔗

א. הפחד מפני השיחה    🔗

רבים נוטים לגלגל בשיחה על הא ועל דא, אבל כמה מעטים מוכנים או משתוקקים לפחות, לשוחח באמת. חושבני שכשם שמצויה אצל רבים האימה מפני החלל, מפני המרחב, העומק או הריקן, כך מרובים אלה שטבועה בלבם אימה מפני שיחה לאמתה, שיש עמה התקרבות פשוטה וסילוק מחיצות. וראה: פלוני שנאלץ מטעמי נימוס או בלחץ חיצוני ליטול חלק בדו־שיח מיד הוא מערים על אחרים וגודר עצמו בתיל של בדיחות והלצות, הנותנות לו ידים ורגלים להתחמק מעצם העיקר, מן הנקודה. הבריחה מן הנקודה ולא חיפוש אחריה והחתירה אליה, היא תכלית השיחה הרווחת בין הבריות בימינו. מאחר שאנו זקוקים מאד לאשליות, ומתוך כל האשליות המרובות חביבה עלינו ביותר האשליה, שאי־אז בעבר היו ימים טובים מאשר כעת, מדמה גם אני שכוחם של דורות ראשונים היה יפה לאין ערוך לאמנות השיחה. נסתלקה מאתנו האמנות הזאת הואיל ונכנסה ללבנו יראה מפניה. אין בנו עוד סגולת האינטימיות. עם התמעטותה של הקרתניות אפשר שאין אדם רוצה עוד לדעת מה מתבשל בקדירתו של חברו. אבל מה נחמה בזה? הרי חדלנו להתענין גם במה שמתבשל בחדרי לבו של חברנו ובמה שתוסס בנפשו. תש כוחה של השיחה כי נשתלטה אדישות יתירה בין אדם לחברו. יחשוב זולתי מה שיחשוב, ירגיש מה שירגיש, יהיה עולמו הפנימי כספר החתום לפני. לא איכפת לי. אין אדם שווה בעיני אלא כדי הלצה קלה, בדיחה נעימה או שאינה נעימה. מה תימה אם האנקדוטה נעשתה נשמת החברה. היא לבדה פודה ומצילה בכל כינוס ומסיבה. אלולא היא היו בני אדם בורחים לא לבד מן השיחה, אלא גם זה מזה.

השיחה לאמתה תיבחן ברוח בעזרה ההדדית המפעמת אותה. שנים או מנין גדול יותר של אנשים המשוחחים ביושר, חותרים בצוותא לקראת נקודת־הבנה, לקראת הנקודה – והם שמחים על כל קרן־אור הקורצת אליהם לליכוד ולחברותא. הם רוצים למצוא יחד דבר־מה. ואילו השיחה הערמומית, הגובבת בדיחות ופסוקי־ליצנות, מגמתה לגלות קוי־הפרד, לציין חילוקים ולהקים מחיצות, או לערום מכשולים והסתיגויות. המשתתפים בשיחת־ליצים זו שוקדים לאבד יחד דבר־מה. כל שוחרי עזרה הדדית ראוי להם ליתן את הדעת על השיחה כבית־ספר של יחסי אהדה.

ב. עלי הגיון בכנור    🔗

אילולא אני חושש הייתי אומר, שזהו אחד הבטויים האהובים עלי ביותר מתוך מכמני לשוננו. עלי הגיון בכנור – איזה צירוף־מלים מופלא וסתום, מופלא משום שהוא סתום. ולפי שהוא סתום אפשר לייחד לו הרבה כוונות ומשמעויות. בכנור המית הלב וסוד שיח הרגשות. אבל אין שפך שיח הנפש שולל לחלוטין את שיתופו של השכל הפועל והלך ההגיון. כלכל לא אוכל בחינה זו, הגוזרת את האדם לרשויות נפרדות ולספירות הסותרות זו את זו: שכל לחוד ורגש לחוד, בשר לחוד ורוח לחוד. חיים מצד זה ומחשבה מצד זה, יצרים מכאן ורוחניות מופשטת ונאצלה מכאן. כל הגורס כך מדלדל את האדם ועושה אותו ננס. כשה מזה: פלג־גוף או פלג־נשמה. או שהוא חסר־דעה חש רגשות, או שהוא הוגה דעות חסר־לב; עני ממעש או אביון מהשגה. אך האדם הוא קומה שלימה. כל חלק שבו, כל פניה, כל תנועה והעויה, כל תופעה זוטא שלו הם מעשי־מרכבה של בשר ורוח, גשמיות ורוחניות, חמרנות והפשטה. בכל רסיס מחשבה שלו פועל רגש ומקול דפקו של הרגש יוצאת תמיד בת־קול של תבונה. עלי הגיון בכנור – זהו האדם. וכל מה שנגזר ממלת הגיון זו, כגון הגות, הגיג, הגה, חמרים יקרים הם מאד. רבות מחשבות בלב איש ורבות הרגשות בשכל אנוש. כלי הנפש מתחלפים על הרוב זה עם זה בתפקידיהם. הלב הוגה, השכל הורה, הרגש מחשב, המחשבה נרגשת, הלשון נאלמת דום וכל עצמותינו תאמרנה. כזו היא מידת הכנור: רב מיתרים הנהו.

 

ק"כ. פלוני החכם    🔗

למה כותבים כל כך הרבה מחקרים ומסות ורשימות פרשניות על פלוני החכם? הרי ספריו פתוחים לפנינו, יקח אותם הקורא ויבושם מהם, יקרא, ילמוד, ישאל על פיהם לנתיבות עולמו. לא די שחוקרים ומפרשים אותו, דורשים בו אכין ורקין, מונים בו מלים ומצרפים אותיות וסומכים לו מראי־מקומות ומכניסים לתוכו כוונות. אפשר אין הם מבארים ומבהירים כלל, אלא סותמים ומאפילים אותו. לאמתו של דבר דרך הפרשנות לסתום את המעין, להעמיד הרבה כלים בינו לבין הצמאים לו, להקים מחיצות, להמית את הטבע החי. תמה אני: למה כל כך הרבה קופצים על פרי טוב בשדה הרוח להוציא לו מוניטון ולהסביר את טעמו וריחו? מי אשר חיך לו וטעם וחוש־ריח לו יריח. ומי שאין לו מה יוסיפו לו. מן היין עצמו לא נשתכרו, באים הללו ומוהלים את היין – ויהיה טוב יותר לשתיה? רואה אני חכם ואמן גדול שרבים פרשנים טופלים עליו, כאורח נשוא־פנים שבא למדינה, וממנים עליו הרבה שושבינים להולכה ולהבאה; הללו מאכילים אותו והללו משכיבים אותו; הללו מרכיבים עליו את משקפיהם להביט והללו מכבדים אותו בקביים; הללו מדובבים אותו והללו מסובבים אותו סתם כך. אין לו חופש ולא נופש. לא שעה קלה של בדידות. מהומה כזאת מקיפה תמיד כל אמן גדול, שאין מניחים לו להתייחד עם קהל קוראיו וצופיו ואין מניחים לקהל לעמוד אתו פנים אל פנים ולב אל לב. רעש זה, דוחק זה, המהמת זו מסביב לכל מחונן, שזכה להיות גם מפורסם, חוששני, כוונת מכוון יש בדבר. כל אמן גדול יש בו ניצוץ של פרומתיאוס. הוא בוער ולוהט. חוששים, כנראה, שמא הוריד ממרומים להבת־שלהבת. מה עושים? מתרבים התלמידים היוצקים מים על ידיו וממטירים עליו מחקרים לכבות את האש, שלא תצא חלילה ללהב להבעיר את קמת הקפאון.

 

קכ"א. היכל סוקולוב    🔗

… בעתונות נתפרסמה היום החלטת אגודת העתונאים בארץ להקים היכל על שם סוקולוב. היכל למה: לעיון־לימוד, לריכוז המחשבה, לחשבון הנפש? וכי רבים עוד בימינו העתונאים, הפועלים בעבודתם כבני היכלא, העושים את הגיון־לבם והגיגי־רוחם קו מנחה בכתיבתם? עתונאי בימינו הוא איש־עתי ואיש־עטי, נשא בזרם הרגע ומתכוון לפי משב הרוח, שליח ובלדר, שופרם של המדינאים והמנהיגים או קונכיה של קוראי העתון נותן־לחמו. אפילו העתונאים, המצויים עוד בכל מדינה, ומספרם קטן ביותר, שיש להם כשרון וגם חשק להשפיע, מקבלים על הרוב השראה מן הממונים עליהם. עתונאי בן־חורין, השופט לפי הגיונו ונמלך במוסר־לבו, היינו, עתונאי של דעת עצמו ממש, הוא יקר המציאות. ואפילו יתחברו כל היחידים הנדירים האלו בני כל אומה ולשון לא יהיה בהם כדי להוות אגודה קטנה אחת. ואם כך מה ענין אגודת עתונאים סתם להיכל סוקולוב?

הוא הדין קשה להבין: מהו ואו החיבור, מלבד השיתוף המקצועי במשמעו החמרי הגס, העושה את העתונאים לאגודה אחת? לא די שאין ביניהם שום דבק רוחני, קיים ביניהם הרבה חומר־נפץ. חבילתם מפורדה מעיקרה. זה עתונאי מימין וזה משמאל. זה מכשיר מה שזה מטריף, ולהיפך. זה מטיף לאכילת חזיר, וזה, להבדיל, לאכילת מצה שמוּרה. זה עונה אמן אחרי כל מעשי התעתועים של שליטי עולם המחר וזה אומר שקץ תשקצם. זה משרת את הרחוב. זה מפיץ פורנוגרפיה, זה פוסל את חברו, הכותב בעתון המפלגה היריבה, בכל מום רע שבעולם – וכולם יחד יושבים באגודה אחת, אוכלים בשר וחלב בצלחת אחת. ולא עוד אלא שעומדים כעת להקים להם היכל משותף – ועל שם סוקולוב דווקא.

הענין המקצועי אינו דבר בטל, אבל דבר גדול איננו, ובוודאי שאיננו בר־ערך רוחני, שיש לו שייכות להיכל. כן, משכורת, תוספת יוקר, ותק, קבלת ידיעות ממקורות יודעי־דבר – אבל מה צריך בהיכל, ועל שם סוקולוב דווקא? מה לכוהן זה ולבית הקברות?

סוקולוב היה עתונאי במשמע של זמנו, ולא במשמע של הזמן הזה. הלשון מפגרת ת“ק פרסה אחרי החיים. זמנים חדשים ומושגים חדשים – והיא עוד מגלגלת במונחיה הישנים. סוקולב היה עתונאי כפי שהיו הרצל, היינה, וולטר, אחד העם, ברנה ואחרים קרובים למשפחה זו, כל אחד לפי דורו ולפי מעמדו ושיעורו. ובימינו קרויים על הרוב עתונאים רוכלי־חדשות וכותבי “סיפורים” מגרים, אמני ה”גוספיס“, רבני הרכילות. סוקולוב היה פייטן; עתונאי בחסד המשורר; תלמיד חכם יהודי גדול. לא חיקה דוגמאות מן החוץ, אם כי היה בן־בית בכל החוץ ונהירים היו לו גם שבילי פריס כשבילי דנהרדעה ופומבידיתא. קודם כל היה מורה ומחנך, מדריך ולא מודרך, אם כי היתה לו אוזן קשבת לדעת הקהל. אמן היה בכל תנועותיו. מראשוני הצופים לבית ישראל ומן האחרונים שבהם. אמנם, בית ישראל בימיו היה רק בית ולא ישראל, ואף בית לא היה, אלא סוכת דוד הנופלת, ולא היה לנו כלל מגדל, אבל סוקולוב היה צופה. עתונו שימש בית ועד, בית כנסת, ישיבה ואוניברסיטה קטנה, וגם מעין מורשון בזעיר אנפין. הנ”ס העורך שימש בו ספיקר ראשי. וכשם שהיה נקי־דעת היה גלוי־פנים. הוא לא כתב בהעלם־שם. הוא לא היה כלל מסוגל לכתוב בהעלם־שם: סגנונו המיוחד הלשין עליו. חותם אישיותו ניכר בכל פסוק היוצא מקולמוסו. מידה נאה היא לבלי לכתוב בהעלם־שם. מידה נאה מזו לבלי להיות מסוגל לכתוב בהעלם־שם. סוקולוב לא היה מסוגל גם משום יחוד לשונו וחנו המיוחד. כל פסוק שלו מצווח על בעליו. הנה, הוא היה רב. אין הוא נכנס בשום מסגרת של ערב־רב. צער לי לראות את השם הזה מתנוסס כשלט מעל להיכל המלאכה העתונאית של ימינו. הוא הרי יפה־רוח היה. וכי אין זה מעשה בשותי־יין, שהקימו מועדון על שם אחד נזיר?

מדי דברי בסוקולוב לבי יהמה לו. הכל תלוי במזל, אפילו סופר ומורה והיכל. אך אין מזל לסוקולוב. עד שבונים היכל על שמו, שאינו מוסיף כלום להודו ולזיוו, לא נמצא מי שידאוג לכינוס מבחר כתביו, שהם אוצר בלום של תורה, חכמה ופניני לשון. אף לא זכה עד היום לפרק־הערכה כראוי לו. על קטנים ממנו מחברים מחקרים לגלות בהם צפונות שאינם. והוא מחבר “האישים” עדיין עומד ומצפה לאיש כגבורתו לצור את צורתו במסה ראויה להתכבד.

הכתיבה על דפים אלו, שהם פרטיים לגמרי, פוטרת אותי מן הפולמוס. לא נעלם ממני יחס קלות הראש, הנהוג בין חוגי הסופרים, לגבי סוקולוב. כן, אומרים הם, הוא ידע הרבה, היה מומחה לכל, אבל חסר הוא משהו שהוא עיקר. קשה לי להשיג טיבו של “משהו” זה, שמבטלי סוקולוב חפשו בו ולא מצאוהו. תאמר: רוח הקודש. כלום אפיטרופסים הם לרוח הקודש? לא, אין הם מזכירים שם מפורש זה. הם מעדיפים לומר: “משהו” חסר. יש, כנראה, “משהו”, שהם, המבקרים, באו בסודו, וסוקולוב לאו. אצל אחרים סוקולוב נמצא פסול על שום שלא ידע חכמת הצמצום. ואולי לכך מתכוונים בעלי ה“משהו”. סוקולוב פסול משום שלא היה בעל “משהו”, אלא בעל שפע. השפע הוא חטא. הכלה יפה רב מדאי. וזהו החסרון.

 

קכ"ב. רעיון מחריד    🔗

… היום, בהמולת הרחוב, עברני רעיון מחריד: צא וראה בגורלו של סופר. אחרי שהוציא כל ימיו ביגיעה על מלאכת הספרות יכול שנפקחות פתאום עיני שכלו להבין, שלא קנה לו עדיין שליטה בחכמת הלשון ולא בא כלל בסוד בנין המשפט ללא דופי. הוא כבר עשה הרבה ספרים, ובכל זאת לא נעשתה הלשון מכשיר גמיש בידו. הוא עודנו סופר בפרוזדור. לטרקלין לא נכנס. אילו הכוח בידו היה עכשיו מתחיל מבראשית, כי רק עכשיו נודעו לו כבשוני סגנונו, ההולם את ילדי־רוחו. אילו… אך, אהה, כבר תש כוחו, ליצירה. כל זמן שחלם, לא היה לו פתרון; כיוון שמצא את פתרונו, נסתלק חלומו.

 

קכ"ג. מחשבה בלילה    🔗

לילה. כחצות. מנורת החשמל מפיצה אור מבהיק בלתי רגיל. אותה נורית בשעות הלילה המאוחרות מושכת זרימה חשמלית חזקה, מאחר שהצרכנים מתמעטים ותחנת הכוח תורמת ביד רחבה יותר.

אך מחשבותי מבהיקות ונמרצות יותר בשעות הלילה המאוחרות, משל תחנת הכוח של שכל העולם מזרימה כעת, שרבים ישנים או מתבטלים בשעשועים, למעטים הנצרכים לה מנות גדושות. מפחד אני שמא אעבור את הגבולות כשרי לקליטה, שמא אגיע בזינוק בלתי זהיר למקומות הספר הממוקשים על הרוב. יש סוף לרשות ההפלגה לערפלי אין־סוף. כל אחד זכאי להגיע לגבול מסויים, הוא גבול אחרון שלו. אולם את החשבון צריך לעשות בראשית ההפלגה ולא בתוכה או לאחריה. חשבון יש לעשות הרחק מן הגבול, כדי שלא להיות פושט רגל ולשוטט בנכר ללא פרוטה מזומנת בכיס. שם בתחנה הסופית אפשר חלילה להיתקע ללא מוצא. עולם השכל זרוע מוקשים גם ביום. מחשבה היא מסירות נפש וסכנת נפשות. והיו חייך תלואים לך מנגד – גם בחיים המחשבתיים הכתוב מדבר. מחשבה טעונה מתינות, זהירות וישוב הדעת. קל וחומר בלילה, שהשכל הנעלם משפיע אז בעין יפה. אהה, יכול שתהיה שליטה לעין רעה. ר' פנחס מקוריץ כתב בצוואה לבניו, שלא ידורו בערי הספר. הוא פחד מפני המקומות הסמוכין לגבולין.

 

קכ"ד. הויכוח והזבוב    🔗

כל פסוק היוצא מפינו הוא ויכוח נסתר עם מי־שהוא. חם, קר, יפה, מכוער, טוב, רע – לעולם אין הכוונה אלא להוציא דעה שכנגד. ספר, המדבר כביכול אל כל קהל, מכוון את מחשבתו כלפי אחד נבחר, שאין הוא פורש, אמנם, בשמו, לסתור את דעותיו. נמצא, כל שיח הוא דו־שיח וכל דיבור ויכוח. אף על פי כן רוב דעותינו, שאנו מביעים בפומבי, אינן נקלטות בלבבות. מכל מקום אינן נקלטות לאלתר. דומה, הקהל קונס את המדבר בשער ואומר לו: כיון שאתה מדבר אל כלל הציבור, ולא לאחד במיוחד, אין אף אחד מאתנו רואה עצמו מחוייב לדעת מה אתה סח.

ענין אחר ויכוח עם פלוני בפירוש – מיד הקהל מטה אוזן. הויכוח הפומבי חביב על הבריות. ובכך מעלתו. חסרונו, שעל הרוב הוא נוטה מן העיקר ונאחז בטפל. טבע הויכוח לגרור את שני הצדדים לצדדין. אף הקהל אינו מתענין בענין הנידון אלא באופן הדיון, ב“מי מן המתווכחים ירביץ במי”. אין דרך הויכוח לברר וללבן, אלא לטשטש ולסבך. בזירת הפולמוס אין כל תרופה כנגד הסילוף. אתה מטיל על עצמך חובה להיות מנומס, עניני, חף מקנטור – ועל כרחך הנך מקנטר ומיתקנטר, נסחב אל הצד בידי עצמך ובידי זולתך. ענין הפולמוס נתון לפי טבעו במדרון. סורו רע. פלוני בקתדרה מדבר אליך חכמה ואתה רואה אותה שעה זבוב פורח ושומע זמזומו. לכל ויכוח יש זבוב מזמזם. שני הצדדים ואף הקהל מסיחים דעתם מן העיקר ומדיינים בזבוב. כנגד הזמזום המלפף כל פולמוס אין עצה. כל בירור עיוני בפומבי סופו להתנוון. בשביל לברר דבר צריך לרדת לתוך נבכיו. אולם טבע הויכוח לעצור את המתנצחים בתוך המים הרדוּדים להשתכשך שם להנאת קהל הסקרנים. כל יריב טורח להביא ראיה, וכאן רק ראוה ומשחק. “עדיין לא נתפסתי לאמיתותו של המאמר – אומר פרויד – שהקרב הוא אם כל הדברים”. “אדרבא, סבור הייתי, שמה שנקרא פולמוס מדעי אינו פורה כל עיקר. קל וחומר שכמעט תמיד מרובה בו היסוד האישי. עד לפני שנים מועטות יכולתי להשתבח, שפעם אחת בלבד נתפסתי למחלוקת מדעית כהלכתה עם חוקר אחד. סופו של דבר שהתרועענו ועד היום ידידותנו שרירה וקיימת. אך ימים רבים לא חזרתי על נסיון זה, משום שלא הייתי בטוח בגמר כזה”. אין לנו להסיף אלא, שלא זו בלבד שאין הויכוח עלול להקנות לנו ידידים, אלא עשוי לפקוח את עינינו לראות מה זעוּמה מידת הידידות בעולם.

 

קכ"ה. פליטת־פה    🔗

הגורל עשאני “יורד” לפני התיבה לעתים מזומנות, ומה יעשה איש עתי ולא ישא דיע? שנים נוקפות ופניך לתיבה. הלב נוקף: אל מי אדבר? מי מטה אוזן? מי שומע? אין שומעים, כמדומה. ולא היא. שומעים. הנה פגמת באיזו ספירה של דגש חזק וקל, נכשלת בפליטת־קולמוס, הבאת בדל פסוק מן התנ"ך שלא במלואו או הקדמת דרך מקרה או במחשבה תחילה סיפא לרישא – והנה פתק אחרי פתק עפים אליך לתיבת הדואר שלך ומכתבים מורצים אל המערכת לתקן את השגגה ולהתריע על המעוות, ממש כבבית הכנסת שעה שהקורא בתורה נכשל חס ושלום בפליטת־פה. משמע: קוראים. מה? או שמא קוראים רק את השגיאות של הכתוב, רק את פליטת הקולמוס, רק את החטאים כנגד הדקדוק.

שנים נוקפות. אתה מביע דעות על כלל חזיונות. אין תגובה. תגיד מה שתגיד – למי איכפת? אין אנו חיים בזמנים של ויכוחים עיוניים. אבל פתאום לפתע נגעת במה שהוא צדדי – והנה התעוררו.

 

קכ"ו. נסתרים לחרשות    🔗

קבלתי פתק מפלוני… מכר ותיק. שזה כמה שנים לא נזדמן לי להיפגש אתו, ובקשה לו אלי לטלפן אליו משעה… ועד שעה… רצונו לשוחח עמי בענין נחוץ. סתם ולא פירש: נחוץ למי? צלצלתי אליו בחדר המערכת ואמרתי את שמי. שאלני קול: מי מדבר? שוב פרשתי בשמי. חזר ושאל הקול: מי? חששתי שמא טעיתי בכתובת ושאלתי אם הוא מר פלוני… שאלני הקול: מה? אמרתי לו: כלום אין כבודו מר פלוני… ששיגר אלי פתק בדבר פגישה… שמעתי בתשובה: יואל כבודו להרים את קולו. חזרתי ושאלתיו בקול רם ובהטעמה: האם כבודו הוא מר פלוני?… בקשני בן־שיחי לחזור על שאלתי, כי הוא לא שמעני כראוי. שוב מלאתי את בקשתו בתוספת הרמת הקול ובהטעמה יתירה. לבסוף נכנס, כנראה, קולי לתוך אזניו וענני: כן. זה אני פלוני… ומי כבודו? צעקתי את שמי לתוך השפופרת. הוא קלט את שמי.

כעת התנצל לפני שלא שמע תחילה כי אני מדבר אליו. הוא הכירני לפי הקול. השנים, אומר הוא, עושות מחיצות בין אנשים. יתכן, שאילו פגשני ברחוב לא היה מכירני כלל. שנים משנות את הקולות ואת הפרצופים. עכשיו הוא מפציר בי לסלוח לו שהטריחני לצלצל אליו. רצונו לבקש ממני טובה אחת… לקרוא מפרי רוחו מסכת לא קטנה ולהגיד לו חוות דעתי. בטוח הוא שעלה בידו לכתוב משהו מעניין ומאלף. אם אני מבטיח לו לקרוא את הרשימונת שלו בעיון, מוכן הוא להמציאה לי על ידי הדואר, בתנאי שאריץ אליו את חוות דעתי בהרצאה מפורשת על האור המעט שביצירתו וגם על הצל הרב שבה. הרי אין אור מעט בלי צל הרבה. הוא מעיז לבקש ממני הבטחה מפורשת, לא כי הבטחה כפולה, שאקרא את הרשימונת עד תומה – ולא כדרך הסופרים הקוראים לפי השמועה רק את יצירות עצמם ומשל אחרים לוקקים טיפה כל שהיא, מריחים קצת פה וקצת שם – סוף־סוף היינו מכירים טובים לשעבר, אם כי השנים הרחיקונו קצת… ולא איכפת לו כלל אם פסק־דיני על יצירתו יהיה חמור, אם כי אין הוא מניח כלל, כי הרשימונת ראויה לפסק־דין חמור. היא, כמדומה, עלתה יפה.

אמנם, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כלום נחתום הוא? אין לו כל כוונה להתייחד בקהל הסופרים. מכל מקום אין הוא סופר שמלאכתו בכך. היתה לו שעת רצון וכתב מה שכתב. מבין הוא, שהרישימונת טעונה אולי עוד קצת ליטוש. הסגנון צולע מסתמא. אבל הרי זה עסקכם, הסופרים, לברר להדיוטות שכמונו קצת עיקרים בסוגיה זו. ואתם הסופרים הרי אוהבים להורות לאחרים. מורי־דרך אתם. והנכם מצפים לזקוקים. תסלח לי שאני מאריך… חביבה עלי השיחה אתך. בדברי עמך הריני מעלה על עצמי שהפלגתי למחוז העבר… לתקופת הנעורים שלי, מעבר לשנים הבוגדות. כעת אני מוכן לשמוע ממך אם הצעתי, כלומר, בקשתי, מתקבלת על דעתך, ואם ראוי אני, מכר ישן, בעיניך לטפל בי קצת. אם דעתך מסכימה עמי אהיה לך אסיר־תודה כשתואל להגיד לי היאך וכיצד נסדר זאת… זאת אומרת… גם כמה זמן דרוש לך כדי לקרוא בעיון את הרשימונת ולנסח אלי את תשובתך… רצוי לי, כמובן, בכתב, אבל אם תרצה בעל־פה דווקא אשמח מאד לבקר אצלך.

כשסיים את הפרשה, שהועברה אלי דרך השפופרת בשטף רב, הגיע תורי לתשובה. אך המלאכה לא היתה קלה כל עיקר. על פסוקי הראשון, שהריצותי אליו בשפופרת, נאלצתי לחזור שלוש פעמים, הוא הדין על השני והשלישי; ולפי שהסמיך לסיומו של כל משפט שלי קריאת־בינים לסתור, לא היה כל סיכוי לבוא לידי הבנה באמצעות השפופרת. השנים עושות, כנראה, את שלהן. הן הכבידו את שמיעתו של בן־שיחי ופגעו, כנראה, גם בגרוני. לאחר שהשמעתי חצי־תריסר פסוקים כפולים ומכופלים חשתי צרידות. לא היה טעם בהמשך הדיבור. ניצלתי את האפשרות להגיד לו בשארית כוח הצעקה שלי, שאודיע לו באגרת את תשובתי כיצד לסדר את הענין.

המעשה הפליאני ואף הדהימני משתי בחינות.

א. מצד ניסוח בקשתו.

ב. מצד התעלמותו של בן־שיחי ממום החרשות שבו.

ובשתי הבחינות פעל כך, כאילו אני נצרך לו. הבחינה הראשונה נראתה לי שתיל מגן האיוולת רחב הידים, שאין בו עוד כדי להפליא, לא כל שכן להמם. כנגד זה נוהגו בחרשותו כאילו אינה כלל, הפליאני ביותר.

אותה שעה ישבו עמי בחדר שני עדי־שמיעה ללבטי ליד השפופרת. אחד מהם מכר קרוב, והשני מכר לשלום עליכם מרחוק ולשיחות חטופות בפגישות מקריות ברחוב. שלא מתוך מחשבה תחילה כמעט התחלתי להסיח לפניהם את תאונתי המוזרה על עברי פי השפופרת. כיוון שפתחתי בדיבור נתכופף אלי המכר מרחוק והקריב את כף־ידו אל אזנו להגברת השמיעה, בהמליטו מפיו, לפי כל הסימנים שלא מדעת, את הקריאה, העצובה והנואשה מקצת: מה? מיד נצנץ בי הרהור להיזהר בדבורי, ומכל מקום לצמצם את סיפורי, ובכל אופן לבלי להבליט את המגוחך שבו. ולפי שהרגשתי מיד, שסיפור זה בלי המגוחך שבו יהיה חסר את המלח, כלומר, את העיקר, כבשתי בי את יצר הבדיחה, עשיתי את הענין קפנדריה לענין אחר והבלעתי את סיפור המעשה בהסחת־דברים צדדית לגמרי. דומה, יצאתי בשלום.

בין כך וכך פרש מאתנו המכר לשלום עליכם במראה מאוכזב. לעולם אנו מצטערים על אבידה. על אבידת בדיחה לא כל שכן. היינו כעת שניים.

פתח ואמר מכרי הקרוב:

– בעצם לא תפשתי כלל מה התחולל כאן. ניכר היה, שיש לך לספר דבר־מה מבדח, ומשעשע מאוד, אך פתחת בכך וסיימת בעורבא פרח. אני אחת ניחשתי, שהתרשמת מאד מאיזו תאונה מגוחכת שהתרגשה עליך בשפופרת ואף בקשת מלכתחילה לשתף גם את שנינו עדי השמיעה. ובדין, כל אחד רוצה לשתף את חבריו, ואפילו את מכריו הרחוקים, בסיפור מגוחך, להנאות אותם בבדיחה נאה. אין לזלזל כל עיקר ביצר הרע של בדיחה. ומפני־מה פתאום עברה עליך רוח אחרת ומשכת את ידך מן הסיפור? אכן, איזהו גיבור הכובש את יצרו גם על יצר הבדיחה נאמר. ובכל זאת איני מבין: מלכתחילה מה סבור היית והחרטה למה באה?

אמרתי לו: “כדי שלא לגרום דררא של עלבון למר”… – “אבל איני מבין מה אתה סח? מה ענינו של מר לכאן?”. – אבל ענינו לכאן משום שאף הוא לקוי קצת או הרבה במום זה. הכיצד? וכי באמת סבור אתה שאף מר… כבד־שמיעה? – שאלני מכרי הקרוב בהשתוממות גלויה.

“ואתה כלום לא הרגשת בכך?” “בהחלט לא. חכה… רגע… ואולי גם בי נצנץ פעם חשד זה. לא. בהחלט לא. ענין זה לא עלה כלל על דעתי”. “ובעצם כמה שנים אתם מכירים זה את זה?”. “מה שייך? עשרים שנה בערך. ואנו נפגשים הרבה. היו זמנים שהיינו מזדמנים יחד בישיבות ובמסיבות כל שבוע ממש… ואף בזמן האחרון היו לנו כמה פגישות. וכלל לא הרגשתי בדבר. פלא”.

אכן, ואולי לא פלא. פלא הוא שאפשר להכיר אדם במשך שנים, ואולי גם להיות שרוי עמו בידידות, מבלי להבחין שהוא לקוי בחרשות קצת. והרי השמיעה עיקר באדם. הקול עמוק מן המבט. האזנים מן הנפש. הדיבור הוא החיות. הבל הפה חום הנשמה. העיוור, למשל, עשיר מן החרש באמצעי־תחבורה עם הבריות. הוא שומע קול אדם, שירת הציפור, משק הגל, משב הרוח, סערת הסופה, יללות התנים, פעיית העולל, רנן הכנור. אף יכול הוא להסיח את עצמו. אין תענוג גדול מן השיחה. אך החרש מנותק מן הנבראים בצלמו ואף מן החיות והעופות, מן הרוחות, משקשוק המרנין של הגשם, מכל זמרת הארץ. צא וראה, רוב עיוורים פניהם קורנות. אין הם חסרים כלום חוץ מן המראות, והריהם מתענגים על נועם מחזות שדי. לנפש יש עינים משלה. אך לנפש אין אזנים. היא זקוקה לאזנים. ולפי שאדם מחפש תמיד לעצמו אוזן קשבת, נמצא בעיניו החרש הגמור כלי אין חפץ בו. לפיכך פניהם של החרשים, בניגוד לשל העיוורים, זועמים, דעוכים, אטומים ומבוישים. העיוורים עינם יפה בשל הבריות, רוב החרשים קפדנים הם. הואיל והשמיעה היא מלח החיים מתאמצים רבים להסתיר מזולתם מום החרשות. החרשות דרך כלל אינה פוגעת בבת אחת באדם. קמעה קמעה היא מתפתחת. על כל קמעה ראשונה אפשר לחפאות במראה־פנים של פיזור הדעת ובכל נימוק אחר. אמנם, תחילה צריך להעלים רק ליקוי קל, אולם ככל שהליקוי גובר, גוברים והולכים גם הרגל ההעלמה וכושר ההתחפשות. אף מי שכבר הגיע לדרגה גדולה של חרשות עדיין רואה את עצמו מסוגל להעלימה מזולתו. ואמנם, רבים מצליחים.

לכן אין זה אולי פלא כלל, שמתהלכים חרשים למחצה או לשליש, ואף למעלה מן המחצה, נסתרים גמורים. רבים כל כך מרבים להעלים את חרשותם עד שהם גופם שוכחים על הרוב, ששוב אינם קולטים את הקולות כהלכה. שומעים בוודאי קולות – אין אולי חרשות מוחלטת – שומעים בקירוב ובמטושטש, שומעים קולות ולא דיבורים. זכור לי מעשה בנואם אחד שהלהיב את הקהל ועורר באמצע נאומו ובסיומו תשואות ממושכות. האולם היה מלא וגדוש. אף על הבמה נצטופפו אנשים. והנה נדחק ובא, פילס לו דרך במרפקיו ממש, פלוני בעל־קומה ויפה־צורה, עלה על הבמה, נזדקר בתוך הדוחק עד לנואם עצמו, תפס את כפו ולחצה בשתי ידיו בחזקה, לא הרפה ממנה. ובמלמול שאינו פוסק: יישר־כוח יישר כוח! פניו קרנו בהודיה. “מה שמו של כבודו?” שאלו הנואם בתוך הדוחק וההתלהבות הכללית. “מה?” שאל בעל “יישר כוח”. הנואם חזר על שאלתו. והנשאל חזר על ה“מה” המבוהל והמשתאה. לא היה טעם להמשיך. פלוני היה חרש גמור. אבל לבו שפע תודה נאמנה לנואם. הוא שמע, כנראה, משהו. שמע את השמיעה של אחרים, שמע את העינים המלוטשות של הקהל המתפעל, שמע את עצמו, נסחף בזרם האורים של הפרצופים. הוא היה אסיר־תודה לנואם.

לאחר אותה תאונה מגוחכת ליד השפופרת נתתי את דעתי על כושר שמיעתם של רבים ממכרי ונתחוור לי, כמה מרובים “הנסתרים” בתוך החוג שלי. וכשעיינתי בדבר זה נתפרשו אילו סכסוכים ואי־הבנות, שנפלו ביני לביניהם. עיקרם בהעדר שמיעה נכונה. הרבה דברי ריב ומחלוקת נובעים ממקור “נסתר” זה, מתוך חוסר הדיוק שבשמיעה. תחילה באה הטענה למה אמרת? וכנגדה המענה: אני אמרתי? אני כלל לא אמרתי. “כן אמרתי”. לא אמרתי. מכל מקום לא כך אמרתי". “אבל אני שמעתי”. “אתה שמעת ואני לא אמרתי”. ויכוח זה עלול להתגלגל למריבה ומחלוקת.

בין מכרי מוצא אני רק אחד והוא מר ד. ש. שאינו מעלים את ליקוי השמיעה שבו. הוא שומע רק באזנו השמאלית. וכל פעם בשיחה עם חבריו, או אפילו עם זרים לגמרי, הריהו מקדים ואומר: בוא לשמאלי, כי איני שומע באזני הימנית.

חושבני כי אף פרט זה יש לו קצת חלק ביראת הכבוד ובאימון, שהבריות רוחשים לו.

 

קכ"ז. עצות טובות לסופרים צעירים    🔗

מצוה ראשונה, חברים, מנעו קולמוסכם מלשון צחה, לבושה מחלצות נאות, שותה ממעינות ראשונים, חצובה ממקורות קדומים, הערוכה לפי טבע חוקותיה, שכל משפטיה קורצים זה אל זה כשביבי־פנסים ואומר אל אומר יביע רמזי־הגות. אם תכשלו בזאת יצא עליכם שם של בעלי לשון, שאין לכם כלום אלא לשון.

לאחר שקיימתם כדבעי שמירת הלשון הקפידו כראוי גם על ניביה, שלא יהיה בהם אף אחד הדור־נאה, שיש בו ריח של מליצה טובה, רמז לפסוק, מראה־מקום לפתגם־חכמים, שמינית שבשמינית מאמרי־שפר, שחן המכתם חופף עליהם; ובכלל עליכם להיות מהדרין מן המהדרין בכיעור הלשון, שתהא זו כולה סובין, בטויים ארחי־פרחי, פסולת וכל חלבונה שבשפה, משצף השעה האחרונה. אם לא תהדרו בכיעור יאמרו עליכם, שאתם יפי־רוח ורודפי־מליצה.

חובה כפולה עליכם לבלי להעמיק חקר באמנות הביטוי כל עיקר, שמא תשכילו לסגל לכם ראשית דעת בסגנון, שהוא תורה שלימה וארוכה כסולם שרגליו יורדות תהומות וראשו מגיע להרים נישאים, וכל המטפס עלול להגיע לשלב, שממנו ואילך מתחיל הסגנון האישי, שחותם נפש חיה, יחידה, טבוע עליו. וכל שהוא בסגנון בוודאי חזקה עליו, שכל עיקרו סגנון.

אף מנעו עצמכם מן ההגיון ואל תרבו חקר, אל תדרשו במופלא, אל תשאלו לנתיבות; אל תשאלו כלום. אל תפנו למסתורין, שמא יאמרו עליכם שהנכם חקרנים ויטיחו בפניכם גנאי האינטלקטואליזם. אוי לסופר, שיצא עליו שם אינטלקטואליסטן.

לאחר שהכשרתם עצמכם כפי הצורך בעניני לשון וסגנון חייבים אתם לנהוג זהירות מרובה גם בדרך ההרצאה, שלא תהיינה מחשבותיכם סדורות בטוב־טעם ושלא תכשלו חס ושלום בברק פקחות או שנינות. אנשינו הטובים נפרעים מכל סופר שנמצא חשוד בתבונה. שוכחים לו את כל מעלותיו הטובות, ומזכים אותו בתואר פקח ושנון, היינו, של מי שידוע מראש בכל פתחון פיו שיגיד משהו פקחי ושנון, כלומר, משהו שאין לו כל ערך, אלא בשל פקחותו ושנינותו.

אין צריך לומר, שאף בחירת הנושאים טעונה זהירות ושיקול דעת. אי אפשר, כמובן, לגלגל הרבה בצרור נושאים קטן, אבל ריבוי עניינים בטיפול בוודאי אינה מידה לסופר, שכן מובטח לו שיאמרו עליו, שהוא מתבזבז ומתפזר. אף זו עצה טובה חברים: אל תסתכלו בצד השני של המטבע, שמא תהיו מוחזקים פזלנים לכל צד. אך חלילה לכם למצות איזה ענין שמא תהיו חטטנים בעיני הבריות. לא כדאי להרעיש את העולם על עוול ואי־צדק. הצועק מפריז, כשם שכל מייסר הוא בגדר רואה־שחורות.

עיקר העיקרים, חברים, אל תהיו בני־בית בכמה רשויות החכמה ואל תערבבו פרשיות. מי שאמנותו סיפורי־מעשיות אל יחבר לעולם שיר קטן; והפייטן אל יתקע עצמו לסוגיה שאינה כולה שירה בחרוזים. זה שלבו מתחמץ על מקרי הזמן אַל יהי לו עסק עם תורת הנוי ואַל ינסה קולמוסו להביע דעות על מעשי־אמנות; פלוני שהראה את כוחו בכתיבת פרקי־הגות אסורה לו דריסת־רגל במדור המוקדש לשאלות הזמן. עטרת סופרים צמצום בתחומם. ואיזהו בעל־כשרון שרוח הבריות נוחה הימנו? מי שיש לו כשרון מוגבל לדלת אמות של מקצועו. בעלי מלאכות רבות חשודים לעולם, שאף מלאכה אחת אין בידם. ואין אהוב ונחמד על הרבים מבעל המלאכה האחת. אפילו הלן כל ימיו בסוגיה קטנה אחת, כגון החוקר שלשלת היוחסין של אחד מפורסם; הטורח להתחקות על גלגוליה של אגדה אחת מעם אל עם ומשפה אל שפה; הדופק כל ימיו מסמר משומש של רעיון בלה ונדוש לתוך המוחות; הבוחן ובודק פרסות־ברזל של סוס רב היחש, שרכב עליו פלוני איש המופת. כיוון שהוא דש בענין אחד, יחיד ומיוחד, שמו מתפרסם כמומחה גדול בפרשה נכבדה אחת בקורות העולם והכל מגדלים ומנשאים אותו ואומרים: ראו כמה שקדן סופר זה, כמה עמקן הוא, כמה ברוך־כשרון הנהו וכמה רבה תבונת חכמתו. וכפליים יבורך סופר בעד עמלו אם נוסף לצמצומו במיעוט ענינים הוא מחונן גם בכוח ביטוי־מצומצם, מצומצם עד כדי גמגום ממש. על שכזה הכל אומרים: גדול הוא, דעתן הוא, רב התושיה.

שמעו, דברי איש מלומד בנסיונות, כי לקח טוב נתתי לכם, עצתי אל תעזבו. טובה פת חרבה של כשרון מעט ודרך־תבינות בה, מכשרון מלא סבכי־ריב־וניב, סער וגעש וכל עקלקלות בו.

עיקר שכחתי. אל תכתבו ארוכות, שמא תרגיזו עליכם את המשתעממים. אך אל תכתבו גם קצרות, כלומר, אל תהיו בין לוטשי הניבים הקצרים, שמא תהיו כמתהדרים בחכמה חריפה, או תהיו חשודים על שלטון השכל.

כתבו כך, ככה: כמתכונת. כמתכונת. כאיזו? דווקא זו אינה ידועה לי.

 

קכ"ח. מסך העשן    🔗

ברחוב. מהלך פלוני, ידיו שלובות מאחוריו, והסיגרה העבה התקועה בפיו מפיצה ריח טבק כבד, סמיך ובואש למרחוק. לפי הילוכו אי אפשר להחליט, אם הוא שרוי במוחין דגדלות או בחולשת הדעת. אמנם, הוא כפוף מקצת לאחוריו, נעגן בידיו המשולבות ומתוך חלקו הקדמי מתבלט כרסו כאילו דרך יוהרה. אבל, אותה הבלטת חלק אחד מישותו על חשבון חלקו השני יש בה גם כן משום ויתור ורתיעה. עתים דכאון פנימי לובש כלפי חוץ צורה גאותנית, כדרך שקטע המקרטע עלול להיראות מרחוק כמכרכר מעשה קונדס. נמוכי־רוח, החוששים משום שברון גמור, על כרכם מתאוששים בזקיפת־קומה או בהבלטת כרס ונראים על ידי כך כדוחקים את רגלי השכינה ומכריזים על מעלת עצמם. אולם הקטר טבק רע, הנודף למרחוק, בריש גלי ובהתמד כזה, שאינו מניח אפילו חרכים קטנים להיסוס ולחששה, מעיד כמדומה על בעליו שאינו מן האסתניסים ושמכל מקום אינו מן התוהים על דברים שבינם לבין זולתם. לפי מעשה הקטורת שלו ברשות הרבים ניכר, שאין הוא בעל עור דק. ואף על פי כן אין לקבוע מסמרות בדבר. מוצא אתה רבים שהם בנמוס ובדרך ארץ, ובכל זאת אינם חוששים לזהם טבק רע או טבק טוב, היינו הך, את האויר מסביבם. לא די שמבאשים את דלת אמותיהם, מקלקלים את האויר גם בבתי־מכריהם ובכל מקום שהרבים מצויים שם. לכגון זה אין חוששים כלל, וכל הקורא תגר על כך אפילו ברמיזה, מוחזק קפדן, נוקדן, שאינו מן הישוב.

פליאה היא: מנין הבטחון להם, שהעולם הוא של המעשנים? הם מקטירים בכל מקום: במועדונים, בתיאטראות, בבתי התפילה, בכל־רכב עירוניים ובין־עירוניים, באניות, בגנים, אף בבתי־חולים, במסיבות, בבית המחוקקים, במקומות עבודה משותפים, מעשנים בכל מקום, ואפילו במקומות, שמתנוססות בהן כותרות באותיות של קידוש לבנה: אסור לעשן! מנהג הוא בכמה מדינות, שמייחדים ברכבות קרונות מיוחדים לשאינם מעשנים. שמא מן הראוי היה להתקין בכל עיר גם רחובות־מקלט לשאינם מעשנים. אילו לפחות חלק קטן של העולם הוקצה לשאינם־מעשנים! אך אין משגיחים בענין זה. מה איכפת למעשנים, שמצויים רבים הנחנקים מריח הטבק, הממלא את הבתים, האולמות, המוסדות והרחובות? אין עשן בלא אש. אף אין עשן בלי דם. צא ולמד, שיש סמוכין בין המקטרת המהלכת ברשות הרבים ומזהמת את אויר הרחובות בערים ובישובים, ובין להט החרב המתהפך בעולם וממיט מלחמות וגורם שפיכות־דמים. כל זמן שהבריות יקלקלו את האויר לזולתם לשם טובת־הנאה של עצמם, מתוך נחת־רוח קטנה מטבק, חזקה עליהם שילכלכו את העולם בנהרי דם ובנחלי בליעל של הרשע והזדון. לא חוקים והסכמים מדיניים יחסלו את המלחמות ויגרשו את הרצח מן העולם, אלא נקיון הדעת של הפרט והסלידה האישית מן הלכלוך והזוהמה. הטבק הוא לא רק סמל, אף גורם מחנק להשחתה. הרבה מידות רעות יש בקטורת זו. המעשן עובר פעמיים על בל תשחית. משחיתים את עלי הטבק והופכים אותם לעשן ומשחיתים את האויר לנשימה. אף מרגיל העישון להסגת גבול הזולת ונוטע שלא מדעת וקצת גם מדעת, היינו, בשוגג העולה זדון, את הרעיון שהעולם הוא שלי ויכול אני לעשות בו כבתוך שלי. כל הנתפס לשגעון שהעולם הוא שלו, שוב אינו פטור מן ההרגשה, שאף מלואו הוא שלו, ביתו שלו, הרחוב שלו, הרכבות שלו, האולמות שלו. לא נברא העולם אלא כדי לשמש כלי־קיבול לריח הטבק שלו. מקומו של הטבק בין גורמי המלחמות. העישון הוא חממה ליוהרה.

 

קכ"ט. השופטים הנשפטים    🔗

אין שלימות במעשי־אנוש. אפילו היצירה המושלמה רק תמה ולא נשלמה. כי אין שיעור לאפשרות שכלולה. לפיכך כל פרק יצירה מדגים לפנינו במידה שווה את חסד הכשרון ואת סגולת חוסר־הישע הטבוע בכל פעלי־רוחנו, את הגבורה ואת החולשה. ופעמים יתרון הכשר לחולשה מאשר לגבורה לעורר בנו התפעלות. יופי שבכוח הוא הוד. יופי שבכוח הממוזג בחולשה הוא הוד שבהוד. סגנון שוטף, מסכת של נוי שאין בה פגימה, לא פרץ ולא צווחה, מרגיזים, מסלידים, אף מעליבים. הם נראים לנו כמעשי־כשפים. נוהים אחרי הכשפים, אבל אין מתרפקים עליהם. כל כוח שאין עמו כיסופים – והללו נובעים ממקור החולשה – הוא גס. סגנון חלק, עשוי למשעי, אפשר שאינו אלא סגנון, היינו, צורה ללא תוכן, גוף ללא נפש, מכל מקום ללא סערת הנפש. ואילו סגנון זרוע חתחתים, מרושל כל שהוא, קשה במקצת או בהרבה, נאמר גלוי: חסר־ישע לפעמים, יכול שהוא נותן בנעימה תבל של חן, של אמת, של בכי הנפש. איוב, למשל, לא נמצא נפסד בגלל חתחתי לשונו. כל פרק בתנ"ך, הזרוע רסיסי טל של שירה, בין שירת אז ישיר משה וישראל, בין שירת דבורה, בין קינת דוד על שאול, הוא מוקשה בתוכנו וקשה בצורתו. השירה היא מחצב, היא יהלומית, והיהלום קשה. כל סופרי המופת יש בהם עתים רישול של סגנון ועתים שרבוב של הרצאה. הם לקויים באיזה יתר, ומשום כך משעממים קצת או הרבה, אבל חנם עלינו. החן שבהם מכפר על כל פגמיהם, ועל הרוב הוא נובע מהם. דברי אגור בן יקה במשלי ל' הקורא לא ירוץ בהם, אבל הלב רץ ומקפץ מהתרגשות בקריאתם.

יתכן שהבגרות היא גולת־כותרתה של האמנות, אבל שרשיה נעוצים במחוז הילדות. בגרותה היתירה היא תחילת ניוונה. כוחה בבשילותה, אבל טעמה בחוט של חן הילדות המרחף עליה. אפשר שהשלוה היא העטרה לראשה, אבל הסערה משוה את רגליה כאילות או מצמיחה לה כנפים. האָפּיקה היא מוסף ונעילה; הליריקה שחרית. אנו מצפים תמיד לזריחה, שומרים לבקר, נושאים את נפשנו בגעגועים אל אילת השחר. הוד לשלגי הזקנה; הוד והדר לזהורית הילדות. אהבתי כי אשמע סגנון באדיר, קול בכוח; אך תאות נפשי לסגנון בהדר, לשיח המגומגם.

כוח הביטוי של האמן הוא בחלקו כשרו האישי ובחלקו רוח הזמן, לשון הדור, נוסח התקופה. וזהו ענינו של סגנון, שהוא רק מקצתו סגנון, היינו, סגנון של היחיד, ורובו נוסח, דפוסי־ביטוי, מטבעות־לשון, אופן מקובל על רבים, היינו, אפנה. אך הן הבטוי כולו קנין אישי, רשות היחיד באמת. אפשר לחקות סגנון, אין לחקות חן. אלא שסגנון נוח לחקוי, שרבים או מעטים עושים כמתכנתו, שוב אינו סגנון אלא נוסח. אפילו עמד יחיד ותפר לו מחלצות־לשון משלו, כיוון שקמו לו תלמידים ומחקים, הריהו טעון בדיקה, שמא מחלצותיו הן באמת רק מחלצות, היינו, לבוש לעורו ולא לעורו ממש, לא בשרו ודמו. סגנון אישי לאמתו הוא אור הגנוז, סוד, גן נעול, שאין לזולת שום מפתח־משנה לפתחו. סגנון אישי באמת דינו להיות סוד לעולם. ואילו סוד גלוי אינו סוד. מי שהקים מחקים רבים הקים כנגדו עדת אויבים. המחקים הם בעצם מתחקים ומרגלים. ודומה שאין מחקים לאמן אלא אם כן הוא גופו מחקה את עצמו. מחקים לחקוי ולא למקור. מחקים לכוח ולא לחן, מחקים לגבורה ולא לחולשה. אבל ניתנה החולשה שתהא מחפה על הגבורה שלא תצא לתרבות רעה של הכוח הגס, של ההגשמה וההגזמה. ראיתם סגנון שרבים מחקים אותו סימן שהוא מוגזם ומוטעם, אך היופי כרוך לעולם בענוה, בביטול היש של עצמו, בטשטוש הכוח.

בלבול גדול שורה בסוגיה זו, כגון שעומדים המבקרים על פלוני האמן ומונים את חולשותיו ופגימותיו, ומסיחים את דעת עצמם ודעת אחרים מעיקר גדול, שיש פגם שהוא לוית־חן וחולשה שהיא מקור הכוח. יתכן שפלוני חולשותיו הן הן גבורותיו, כל מום שבו היא מעלה שלו. שגיאה היא, אם לא שגיון העולה זדון, שעוקרים את החסרונות מתחום החן ונותנים אותם ענין לתחום הכוח, והריהם מגדר ליקויים באמת. דרך משל, פלוני הזמר אין לו שאגת ארי, אין לו קול חזק המרעיש את הספים, אפשר לדרוש תלי תלים של למדנות על מעלות ומורדות שבסולם הקול. אבל זמרה אינה רק עליה בסולם; היא גם ירידה למצולות הנפש. היא יותר קול בדממה מאשר קול בכוח. לא הקול מזמר, אלא הנפש. הקול הוא סולם? אבל הקול הוא צנור הנשמה. הקול הוא רק שטר והמחאה למחאת הנפש, לשועתה ולהמיתה. יכול שגם הסולם יודע־נגן, אלא שעדיין לא נעשו לו אזנים. הקול החזק פעמים עושה מחיצה, נצב כשטן, בין הזמר לאוזן. הקול החזק הוא יש גמור ללא ביטול היש, ללא ענוה, ללא מבוכה ובישנות. יכול שצקון־לחש הוא נעלה ונשגב לאין־שיעור מן הקול האדיר. זה מחריד את הלב וזה מחריד את האזנים. אף הלשון, הצבע, התיאור, הסיפור, העלילה המותחת מאפילים עתים על העיקר. תכלית האמנות דבק טוב של אנשים, דיבוק־לבבות, ליכוד נשמות. אילו אפשר היה לזמר בלי קול, לכתוב בלי משמני לשון, לדבר בלי מלים, לספר בלי מעשים!

לא בדקתי – ומצאתי אסמכתה לדברי. אצבע ההשגחה. פתחתי דרך מקרה “לילות פלורנטיים” של היינה ומצאתי את שאהבה נפשי. שם נאמר: איני יודע דבר קולע אל האמת יותר מהגדה זו, שבנות פריז יוצאות לאויר העולם לקויות בכל מיני חסרונות. אולם פיה רבת־חמד מרחמת עליהן ומושכת חוט של חן על כל חסרון שלהן עד היותו בעינינו כקסם חדש. פיה חמודה זו היא הגרציה. ושוב אומר שם אותו חכם ופייטן, שהוא עצמו אינו נקי כלל מפגמים בתוכן ובצורה: “לא התכוונתי לרעה כלפי הנשים הצרפתיות, וכלפי הפריזאיות לא כל שכן. הלא אני מעריצן הגדול. ואני מעריץ אותן בעד חסרונותיהן יותר מעל מעלותיהן”.

רצוני לומר גם זאת: לא די שאני תובע את עלבונם של חסרונות המעלים חן, הריני גם מערער על המעלות שאין בהן חן. פלוני האמן גבור הוא, אדיר הוא, צייר גדול להפליא, עושה גדולות בקו, ברישום, בתמונה, בלשון, סגנונו מגובש. אם חן לא הוצק בו איני שומר חסד לו. אומר אני: גדול הוא, אבל לא לי. אני לשיטתי, שקר היופי שאין בו חן והבל הגבורה, שאין בה מנה נאותה של חולשה, של רוך, של ענווה וחרדה. הכל עובר, רק הרעד יעמוד לעד. מי שאמר בששת ימי בראשית “יהי אור” הוא שאמר “יהי חן”. עטרת גבורה ענוה; גולת הכותרת של כל גילה, רינה, דיצה וחדוה, היא גילה ברעדה. תמצית הגבורה חולשה. תכלית כל עליה, ירידה למעמקים. אף הגבורים מלפנים נעשו נפילים ונתפסו לחולשות כל בשר ודם לאחר שנפלו בפח החן של בנות האדם.

הבקורת היא כושר, כשרון, כוח. ואף היא מצווה על הענוה; נאה לה להיות הססנית, חרדה ונבוכה מכל מקום. יכול שהרשות בידה לדון ולהורות על מידת הכוח שביצירה, אבל לא בכל התנאים היא מוסמכת לפסוק הלכה גם בתחום החן שבה. יתכן שאותו שופט ומבקר הוא באמת בר־הכי ובר סמך בחוקי הנוי, בקי בכל דיני התיאור והציור, חוש בוחן לו בסממנים ונהירים לו שבילי הכיוונים והזרמים והאסכולות, אלא ששביל אחד נעלם ממנו, והוא השביל המוביל לנקודות החן, האישיות ביותר, של אמן פלוני. הוא לא בא בסוד הגרציה שלו. אין לו חוש להאזין להמיה שלו ולהבין את חוט החן המשוך על החולשות והפגמים שלו. אם בחוט הזה לא נאחז – את העיקר לא תפס.

אתה המבקר, הגיין, תן קולך בעד, תן אותו נגד, אבל הנמך את קולך, נקוט לשון שמא ואל תהיה שמאי כל פעם שהנך מחבר דבר־שומה ואומדנה שלך. ראשית אתה דן דיני נפשות, כי הסגנון האישי הוא הנפש, שנית, אתה נושא את דברך על החן, שהוא פעמים ידוע רק ליודעי־חן־זה, זר לא יבין אותו. מעניק אתה זרי־דפנא לרצונך – מילא; אבל זכור תמיד, כי אפשר זר אתה באותה סוגיה.

יאה עניוות. השופטים צריכים להרגיש את עצמם קצת־קצת גם נשפטים.

 

ק"ל. מכחישים    🔗

… שמועות מחרידות: רבים מן הסופרים היהודים ונציגי התרבות היהודית בברית המועצות הוצאו להורג על ידי מלכות הרשעה. “אנשי המחר” שבקרבנו, “המשתלבים והמזדהים”, הכורעים ומשתחווים לפני הרודן המפלצתי, המקבלים מפיו תורה, אף תורת השמד לעמם, טוענים כנגד השמועות שתי טענות הסותרות זו את זו.

א. זהו שקר, השמצה. הסופרים שם חיים וקיימים והתרבות היהודית פורחת.

ב. טענה שנייה שהובעה בהדגשה מרובה על ידי עורך “על המשמר”: מה לנו ולסופריה ולנציגיה של התרבות ההיא? כלום לא היו הם שם יבסקים שרדפו באף ובחימה את התרבות העברית ובקשו לעקרה מן השורש?

ובכן, יש אמת בפי השמועות או לא? לא, אין יסוד לזלזל בהן. עדיין לא היה מעשה, שאיזו שמועה על רצח, אם ליחידים או בהמון, במדינה ההיא, נתבדתה. ומלבד זאת חמת־קצפם של “המשתלבים” “והמזדהים” ושיטת הביזוי שבפיהם, הן הוכחה נוספת. כל אמת מארץ ההיא נקראת בפי נושאי־כליה בשם השמצה.

 

קל"א. התגלות    🔗

… הבקר הקיצותי, השקפתי מבעד לחלוני ולפתע ראיתיו פנים אל פנים. דבר לא ראיתי, אך אותו ראיתי. הוא כתומו. בנתי: התגלות.

השתאיתי: הכי זהו? ואשמע בת קול: כן, הוא האמתי, הנעלם תמיד והיש מאד, הנחבא לו למען יחזוהו משחריו.

ואתמה: הלא זהו העולם מתמול שלשום, היש במלואו, והנה הוא נחזה לי בתבנית הקדמון, כהיותו מששת ימי בראשית, בהתיצבו לפני קונו, וכאשר יעמוד לדור דורים לאין קץ ותכלה בנצחים. הוא יעמוד בהיות עד אחרית, אך אני לא אהיה עוד ואף זכרי ישכח מנפש כל חי.

נוראות נפלאתי, כי אני האיש, לב הכל ותכלית הנבראה, היש לאמתו, אותו לבדו אחוש בכל מערכי רוחי ויצרי לבי, כי הוא לי חזות הכל, כל עצמותי תאמרנה אותו, אני לא אהיה עוד ברבות הימים. עולם ומלואו, ההדום לרגלי, ינון לעד, ואני כציץ אבול. השמים כמימים ימימה יהיו פרושים במרום, האדמה תשתרע למטה, ההרים לא יתמוטטו, הים, הגועש שם במורד משמאל לחלוני, לא ינוס; לעינים יתנוססו עצים, בתים, עמודים, פנסים; השמש תזרח, כל שושן יפרח, אך אני לא אהיה לא בתבנית החי ואף לא כעננת־זכרון השטה בדמיון־אנוש; לא אהיה, כמו לא הייתי מעודי.

דורות ינהרו בסך, דור הולך ודור בא, גברים אמיצי־גו יצעדו זקופי־קומה ברוח רוממה; נשים בתפארתן כפנסורים תדלקנה אבוקות בעינים, בהפיצן על סביבותיהן בושם השכרון; תינוקות אחוזי־שינה יתרפקו על צלילי המנגינות הנמוגים בשיר ערש וזקנים יטיילו ארוכות וקצרות בגן עדן נעוריהם בחלום הצהרים, בשתותם מעדנות את קרני החמה אשר לקיץ הנוטה לערוב; נואמים ישמיעו בעוז־מצהלות את נאומיהם על הדוכנים; יודעי־נגן יפרטו באצבעותיהם המלומדות על מיתרי כנורות; זמירות תנעמנה מקהלות בליווי צלילי פסנתרין; מקול שרים ונוגנים ירונן וירועע ברחבי תבל, כל גאון באדם יזכר לשם ולתפארת ולתהילה; אך שמי לא יזכר ולא יפקד עוד, על לשון לא יעלה ואף לא בהגיגי־לב. אהה, אף נברא אנושי אחד לא יהיה בעולם ברבות הימים לספר לדור לאמר: איש היה לפנים בארץ, אני האיש. ויהי בהקיצו פעם בבקר אור ובהשקיפו מבעד לחלונו ויגלה אליו הוא כתומו, הוא הקדמון לאין קץ, הוא תבנית כל חן וסגולת כל אמת, הוא הנורא והאיום השופע חסד ורחמים, הוא מבראשית. ויהי בעמוד האיש ככה נפעם ונהמם וידמה בלבו לאמר: הנה היתה עלי יד האל וחזונו פקדני ואבקש לרוץ אחריו כמו איל להשתחוות אל מול הדרו. אך חיש מהר נפלה רוחי בי בזכרי, כי אך בן־חלוף הנני. עודני מביט אל שפלותי וקוטן ערכי ואתיצב בתחתית היש ואשווע נואשות לאמר: לא אמות כי אחיה נצח. ואם נבצר מעמי לאחוז בקרנות הנצח, הנה את פי אפתח ואת כל קרבי נפשי, את התהום אשר ברוחי, ואגמע אל קרבי ברגע האחד הלזה את משברי ים החיים עד תומו; אחיה על סף הרגע האחד את כל אשר היו לפני ואשר יבואו אחרי, את כל החיים ואת כל התמותות, את כל הענות ואת כל הישע, את כל החזיון והכליון, את היגונות והשמחות, את האהבות ואת האכזבות, את כל הכל.

… ויהי בהוסיפי להשקיף מבעד לחלוני, חמק ממני היש כתומו ועבר לו. ותחת אשר לפני זאת ראיתי הכל ולא ראיתי דבר, נחזה לי כעת היקום רק זעיר שם וזעיר שם, עולם־קו־קו, כל צלם נפרד וכל תג בודד, פלגות לאין קץ, כמתמול שלשום. לא עוד ראיתי עולם, בלתי אם את מראותיו. הפלאי נגוז, עין התמיד נחבא לו, הפורפוריה נתקרעה, ראיתי בעיני בשרי דבר יום ביומו. השמש הגיחה מבין מפלשי עננים אט־אט. בנתי: יום קטנות. עיני הרואות: בני אדם יוצאים לפעלם, איש למלאכת יומו. כל הברואים התפרטו לקראתי כחלקי פתרון, המתפרטים ויוצאים מתוך פקעת של חידה גדולה. לבי פחד ורחב. הרבה נתייגעתי להבין בשכלי פשר אותו פתרון, המדכאני רב יתר מן החידה, אשר במלאותה החזיונות נסכה בי קסמים.

היום העולה ניער את גלימתו ויצא מבין קפליה גבר מתהלך שחריתית ומתון־מתון בעקבי כלבו, אשר במירוצו העליז יקדם בשמחות את היום החדש. אך בחפזון צעדו פועלים וכלי מלאכתם בידיהם ועל גבם, אנשים עמוסי תיקים, נשים נושאות סלים וילדים בילקוטיהם, פני כולם הפיקו כובד־דאגה: מי יתן ונוכל לקצור את מלוא היבול אשר ליומנו הקטן. כלי־רכב דהרו חיש־חיש, סוסים צהלו במרוצתם. אפס החמורים השתרכו בעצלתיים. כלבים ללא בעלים הקטינו והרחיבו חליפות את צעדיהם, ככל אשר יעלה הרוח־עליהם. פעמונים צלצלו, כרוזים הצהירו: קנו, קנו בזול, בזיל הזול.

ואעמוד מעט קט והרבה מאד. ויבוא בי הרעיון או כי דמיוני השיאני לחשוב, כי בא אלי הרעיון, ואני חשתי את הרעיון כיציר חי, המכה על לבי בכנפיו, לאמר: הלא כחזיון הזה כבר קם לפני אי אז בהיות הבקר הזה, ואני האיש נתיצבתי ככה בתחתית היש כמו היום והשקפתי מבעד לחלוני, ואראה מבתחילה אותו פנים אל פנים, אותו הנעלם והיש מאד. ולאחרי זאת ראיתי את הצלמים הנפרדים, את אלה הצלמים כמשפטם וכסדרם, את האיש הזה, הצועד מעדנות בעקבי כלבו בחזיון אור השחרית, כן, ואת זה הכלב בצלמו ובדמותו, לא נעדר אף קו, את הפועלים האלה וכלי מלאכתם, את הנשים וסליהן, התינוקות וילקוטיהם, הם בדיוקנאותיהם. אף זה הסוס הנה הוא, מיודעי משכבר הימים. כולם כבר נחזו לי פעם, עברו לפני בסך. אימתי הופיע החזיון הזה לעיני? לא תמול שלשום, כי אם, אדמה, בימים מקדם, בזמן מאד רחוק, בזמנים שקדמו לאבות אבותי. הכי לא אני אב לאבות אבותי? אני הבן, אף אב הייתי לפנים. אני זה הקרוב, רחוק הייתי. הנני עכשו וגם קדמון. כי אני זה עכשו משנה הנני לי, אשר באז הרחוק. רק אין זאת, אמרתי, כי אני בן־חלוף הנני, אך חלופי איננו בן־חלוף, כי אם חוזר ונשנה. ובכן, קראתי במצהלות, אני הנני אני תמיד ואני בתמיד. נצח אחיה ומעולם ועד עולם, כי אני העולם.

וכאשר דמיתי וחשבתי כן היה. עולם ומלואו, היש כתומו, הגיח שנית ממחבואו בכלולותיו, הגיח אל קרבי, כשמש המשתפכת בזהרה אל הכלי, נצמד אלי, דבק בי. קראתי: עולם ברקאי! הבה ואחבקך בזרועותי. אכן, חבקתיו ואקחהו אלי כרועה אשר ישא בידיו את הטלה והייתי לי עולם וגם טלה ופעיתי כטלה לאמר: וארשתיך עולם לי עד עולם, כי אתה שלי ואני שלך, אתה אני ואני אתה, ושנינו נהיה מחובקים ומדובקים לנצח, אמן סלה.

 

קל"ב. התשליך הגדול    🔗

… ויהי בהתיצבי שנית הבקר להשקיף מבעד לחלוני לחלל היקום, ויעברני רוח תמהון לאמר: ילדי החלוף, אל אי לאן יחלפו? כל הקיומים הרבים האלה מי יחצוב קבר להם בבוא עתם להיאסף? ואי בזה מחוז החפץ להגיונות, לשמחות ולעצבונות, לדאגות ולחרדות, לתקוות ולכזבנות, אליהם ינהרו אחרי אשר נחצבו ממקורנו או ניחתו אל קרבנו, אשר עברונו ואשר טלטלונו ימים ושנים כבכף הקלע? אל אי לאן ימוגו האהבות, אשר שגשגו בנו כפרחים וכמוהם נבלו, והתאוות, אשר דבקו בנו כנגעי צרעת, אך בלו מזוקן, ולילות הנדודים, אשר כרסמונו כעכברים, ולאחרי זאת נאכלו בפי הימים השמנים והנוכלים כחתולים? זה האור הזרוע בנפשותינו וזו אש התמיד העצורה בעצמותינו, אשר גם עשנה יתאבך בהגיוננוּ ובהגיגינו וברגשינו, אי לאן ידעכו? אי יש בזה קבר גדול ועצום לאל, לועו רחב כחלל כל היש, לאסוף אל קרבו חיי כל היש, לשכן בקרבו את משבריהם העזים והנמרצים, השוקקים תמיד ומשוועים בעצמת מכאוביהם ותענוגותיהם גם יחד בקרבנו? אי הטמיון הלזה לכלכל בקרבנו את אוצרות הזכרון, הנאגרים בכל נפש חיה לבדה ובכל נפשות הורותיה, אשר נחבאו בגנזי רוחה? הכי ברא אלהים בברוא עולמו גם נהר אבדון רחב ועמוק כמרחבי עולמו וכמרחבי כל הנפשות, אשר התהלכו על האדמה הזאת מימי קדם ועד ימינו, להשליך למצולותיו את כל העדנה והבליה גם יחד, את תעצומות העוז ואת האימים, את התקוות ואת המכאובים, את החזיונות והדמיונות, את כל הכל? הכי יש לאל נהר ליטה רחב־ידים לאין קצה, להשכיח בו את כל הזכרון ולהשביח בו את השאונים, את הסער, את הצער?

אמן, אני אומר, תשליך יהי! בוא יבוא יום התשליך הגדול. הנה ראש הפתרון לראש כל חידה. בני־תשליך אנו. לתשליך הגדול נולדנו, יען כי בחטא נולדנו. החטא הקדמון הוא אבינו, ככתוב במגילת ההודיות בפרק “פלאי הבריאה” לאמר: כי גליתה אזני לרזי פלא ואני יצר החמר ומגבל המים, סוד הערוה ומקור הנידה, כור העוון ומבנה החטאה, רוח התועה ונעווה בלא בינה. ולזאת נגזר עלינו מראש ומקדם להשליכנו לאחרית הימים לתהומות האבדון ולמצולות השכחה, לגיא צלמות האין, כאשר ייעשה בראשי השנה תשליך לכל החטאים והעוונות, להורידם למצולות הימים.

תשליך – הנה פתרון כל רז, פשר בואנו ולכתנו, לידתנו ומותנו, ישניותנו ואיניותנו.

 

קל"ג. בית הנכאות לאלהים    🔗

… וכאשר זרחה השמש בגבורתה סר מעלי התמהון ואתאושש לאמר: – אכן נחרדתי לרגע קטן, אך רוחי בי לא יפול. אחרי אשר נולדתי בצלמי לא ימחק עוד צלמי ולא ארד לאבדון; האש לא תשרפני, המים לא יטבעוני ולשער האשפתות לא ישלכוני. הוצבתי פה ועל משמרתי אעמוד. אהיה באשר אהיה. גחלתי לא תכבה. לא אמות עד עולם, כי לא נבראתי למען העולם הזה בלבדו. אף העולם לא נברא למען עצמו בלבד. הכי לא נולד מרוח אפו של האל להיות משל לחי לעד? הלא החלוף הנהו רק חלון הראוה לנצח וכל הנבראה היא בית הנכאות לאלהים. הנה כי כן, אף אני בצלמי הופעתי להיות מוצג נגלה מן היש הטמיר אשר בי. לכן זה דברי: על משמרתי הוצגתי ומעליה לא אמוש עידן ועידנים.

זה הפתרון אשר לי לרז כל יש. אך מה חכמו ממני אבותי המאמינים, באומרם בתום לבב, הנובע ממקור אומץ הלב, בשפתם הברורה, כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין, כור המצרף, יש בינים בין התוהו הקדמון לחג האורים אשר יתקדש לנצח. ומה מאד השכילו אבותי בשיחם, כי מכל מאמר פי האדם נוצר מלאך. אין זאת כי גם לשוננו לא לתוהו נבראה ולא לריק נפזר את ניבינו. וגם בבוא יומנו ונעבור מזה והלאה נלך באשר נלך, לא יגרע חלקנו בחיי חלד. מלאכים אשר נוצרו בקסם פינו ילכו בעקבותינו, יהגו את מחשבותינו, יקצרו את יבולינו, ימשיכו את טוי אהבותינו, ישאו את שמנו וזכרנו, הם יהיו ואנו נחיה בקרבם; הם יעברו ברחף בכל המקומות אשר סללנו את שבילינו. הם יהיו אנחנו ואנו נהיה הם.

… ויעבור המלאך על פני ואדבר אליו:

– הכי חולם אני בהקיץ או אראך בעליל? כמו חי הנך נחזה לי. באמנה פניך מתהלכים עמדי. אם ככה גם תשמע את קולי בדברי אליך. לא בודד האדם וקולו לא קול קורא במדבר. יש אוזן קשבת לו. אני קולך, מלאכי, ואתה אזני הקשבת.

ויענני המלאך לאמר.

– כן דברת. אתה הקול ואני האוזן הקשבת.

ואוסיף לדבר אל המלאך לאמר:

– המלאך, קחני ושאני נא ושנינו יחד נרחף על פני בית הנכאות לאלהים.

 

קל"ד. אני ישן ולבי ער    🔗

קמתי הלילה ורשמתי על גליון הנייר.

… מניין אני יודע כמה דברים הצפונים בלבי, שלא נאמרו לי מפי איש ואף לא מצאתים כתובים בספר? או שמא אין הם ידועים לי כלל, אלא מדמה אני אותם כידועים לי. אבל למה מדמה אני לדעת כמה דברים, שאינם ידועים לי כלל, שלא שמעתים מפי איש ואף לא מצאתים כתובים בספר? שמא למדתים מפי הנסיון. אך ראה זה פלא, כמה דברים שלא נפלו כלל מימי לתוך כור נסיוני, לא שמעתים מפי איש ואף לא מצאתים כתובים בספר, נדמים ידועים ומוכרים לי גם כן, כמו נחקקו על לוח לבי ונחרתו בזכרוני בזמן אחד רחוק ובחיים רחוקים אחרים, שגם בהיותם רחוקים מעמי, קרובים לי מכל קרוב. פלא על פלא: הדברים הרחוקים, אשר נפלו לי למורשה מן הזמנים והחיים הרחוקים, נראים לי קרובים ומושגים הרבה יותר מרוב דברים, שאני רואה אותם בעליל, מרוב מעשים המתחוללים בימים האלה ובזמן הזה.

עתים יורד ללבי תולע הספק לנקרני אף בדברים שהם ראשית דעת ויסוד כל מושכל. עתים משתלשל סימן השאלה ונתקע לי בצדי ושוב איני בטוח בשום ממשות לי ובי, כמו ניטשטש התוך שבכל עצם ונתחסר לי העיקר אשר בי עצמי אך תמיד סמוך לבי ובטוח באיזו דעת טמירה בי, אשר משכתיה אי אז ממקור לא אכזב ואשר היא לבדה הודאי המקנן בי.

אמש שוטטתי ברחוב הסמוך לרחוב מגורי. עבר פלוני, שאלני אם רחוב זה שמו כך וכך, נתגמגמתי בלשוני ואמרתי לו, שאיני יודע… כלומר, איני בטוח… והלכתי לחפש שלט המתנוסס מסתמא בקרן זוית של הרחוב כדי לקרוא עליו את השם. אכן, פקפקתי בשם. והלא ידעתי. מהלך אני ברחוב זה כמעט בכל יום. אף על פי כן נתגמגמתי וניטל ממני הבטחון. באמת לא ידעתי ענין זה על בוריו. ידעתי ולא ידעתי. הנה דברים שלבי גס בהם, ואף על פי כן אין לי בהם ידיעה נכונה. ומניין אני יודע כמה דברים הצפונים בלבי, שלא שמעתים מפי איש ואף לא מצאתים כתובים בספרים, ובכל זאת הם ידועים לי בבטחון גמור?

חושבני שיש דבר מה, שכל אחד חייב לדעת אותו בתכלית הפשטות ובוודאות גמורה, ואם לאו הוא אפילו את נפשו אינו יודע.

אחד אני יודע. אחד. אלא שאיני יודע מי הוא האחד. אם אחד הנהו רק האחד המיוחד, אשר אין יחיד כיחודו, או כל אני הוא אחד לאמתו. אחד שהוא יסוד עולם, אחד שהוא עולם.

כמה חכמו והעמיקו אבותינו יותר מאתנו, כי הם אמרו ברור ומפורש בלב נאמן וברוח נכונה, שכל נפש אחת היא עולם מלא.

על שלושה דברים העולם האנושי עומד: על האמת, האמונה והבטחון. אך מה תתן לנו האמת ומה תוסיף לנו האמונה, באין לנו בטחון, שאנו יודעים את האמת ומאמינים בה.

כדאי לתת כל סגולות החן שבעולם תמורת קורטוב בטחון אחד. אלפי ספיקות לא ישוו בערכה של כזית ודאי.

אלהים הודאי שמו.

 

קל"ה. בת צחוק    🔗

…הבקר בא אצלי פלוני, שלא ראיתיו שנים רבות. לא הכרתיו למראה עינים. מתוך חשק ההתגרות לעורר בי תאבון־דעת עמד כנגדי בעילום שם. חמד לו לצון מעט: למה תשאל לשמי ואני כולי לפניך? אך אני לא הכרתיו. התחקיתי על מראהו, מדדתי במבטי את קומתו הזקופה, התבוננתי בתוי־פניו. דומה, ראיתי פעם צורה זו – ואולי לאו. לא יכולתי לזהותו. הבט, הבט בי, נחש, אולי תזכרני – זרזני מפעם לפעם. האמנם מראה פני אינו מזכיר לך כלום? מכיר ואיני מכיר – עניתי בהתנצלות. “האמנם לא תכירני?” שאל בחיוך נעים. אותו רגע קראתי: ברקאי, הכרתיך. זה שמך. לא כן? “כן בהחלט” – ענה בשובע־רצון. “ועל פי מה הכרתני?” “על פי חיוכך”.

האיש במלוא ממשותו, בגרמי גיוו, בקומתו ובתוי פניו, נשתכח ממני מתחת למסך השנים, אך חיוכו הדק מן הדק, שאין בו כל ממשות כמעט, חקוק היה בזכרוני. התדיר שבו הכזיב, אולם חיוכו הנדיר, בבואתו הקלושה, שריר וקיים. היציב אינו נראה. אך הארעי הוא נציגנו הנאמן. מהי תמצית? זו שאינה נראית, אלא מופיעה באקראי. הנוצץ ודועך חליפות הוא נר התמיד של נשמתנו. הלא־נראה הוא תעודת זהותנו.

 

קל"ו. כלל ופרט באמת    🔗

מי קודם למי, הפרט לכלל או הכלל לפרט? ומהו כלל: האם הוא סך הכל של הפרטים או בריאה חדשה לגמרי? הללו הן שאלות נצחיות, ששום תשבי לא יתרץ אותן. הביצה והתרנגולת תובעות שתיהן לעצמן, ובדין, את זכות הראשונות. אולם דבר אחד ברור שבשום כלל אין רק מה שיש בפרטים. כלל מוסיף לעולם נופך משלו.

מוצאים אנו פרצופים, שכל קו לעצמו עשוי יפה, הפה חטוב כהלכה, המצח מתנוסס לתלפיות, העינים נוצצות, כל הפרטים בהם ללא דופי, אולם צירופם של הקוים כל אחד לעצמו אינו עושה אותו יפים. אדרבה, עושה אותם לפעמים מכוערים. כן יש מסכת רעיונות, שכל רעיון מצד עצמו נכון והמסכת חותמה שקר. אין טוב אלא דבר שיש בו דבק טוב ללכד את כל חלקיו. באין דבק טוב צפויה התפוררות, וכל העומד להיות מפורר הריהו מפורר ועומד.

מהו יופי? חיים. מהי אמת? חיים. האמת הולמת תמיד את צרכי החיים לאמתם, אם כי היא נראית לפעמים מזיקה לצרכי הרגע. עיקרו של יופי זרימת החיים שבו. יופי קפוא אינו יפה. יופי חל רק על דבר בלתי מושג, הזורם ושופע וכמו מתעלה עלינו. יופי שמחזיקים אותו ביד אינו יופי, כשם שצפור בידים אינה צפור. היופי והאמת נובעים שניהם ממקור החיים וזורמים כחיים. לכן החיות היא נשמת החן, כשם שהיא הכוח הפועל באמת, שתכליתה להגביר את כוח החיים ולהחיות נפשות.

העובדות אינן המציאות עצמה. הם פרטיה וחלקיה. אפילו כל עובדה לעצמה נכונה אין בצירוף כללן משום ערובה לאמת. העובדות, כמו הפרטים, הן נרתיקים לאמת ולא האמת עצמה.

מכאן אתה למד, שלא כל המספר עובדות נכונות, ואפילו מדייק בהקפדה יתירה בהרצאת הדברים, ראוי לתואר איש האמת. האמת נולדת מתוך ראיה נכונה של הכולל ומתוך כשרון ההכללה. הכללה לשם מה? סתם הכללה יכול שמקורה במין יצר של עשיית צירופים לשמם. אך האמת נולדת מתוך הכללה שיש עמה כוונה להעמיד את האמת על תילה, שלא תהיה מושפלת עד שאול תחתיה. אמת צריכה כוונה. מתוך הכוונה הישרה מתהווה הדבק, ההופך את אמת הפרטים או את האמת הפרטית לאמת כוללת. לא די באמתות פרטיות. הוא הדין לא די בדבר אמת. צריך לדבר אמת ממקור האמת.

כל המאשר סיפור אמנותי על שום אמיתותו העובדתית דווקא, אינו יודע, כנראה, שהוא מעניק לשקר תעודת־זהות של אמת.

 

קל"ז. נקודות    🔗

א. טביעות עין וקדושה    🔗

אין כוח מזיק לעולם מן הקדוש המחוסר טביעות עין, כי קרנים יוצאות ממנו על הכל, ובידי אנשים שאינם מהוגנים הן נהפכות לקרנים לנגח בהן את יתר הבריות. הקדוש התמים, שאינו מבחין בין ישרי לב לתועי לבב ורמאים גלויים, פורש שלא מדעת את חסותו על כל הצבועים והנוכלים הנאחזים בו במתכוון, אם בשביל לעשותו קרדום לחפור בו בשדה המזימות והנכלים, ואם משום שהקליפה זקוקה באמת לניצוץ של קדושה להחיות בה את נפשה. הקדוש מחוסר טביעות עין נוצר חסד לכל, מקרב הכל, מלבב אף שאינם ראויים לכך, נותן מעין ציפוי של אורה לכל מצוּלה אפלה, ועל ידי כך הוא מסייע בידי בעלי הפניות לצוד בחסותו רבים ברשתם. טובה קדושה שיש לה עין צופיה להבדיל בין אור לחושך ושכל בוחן בין אמת לשקר ןבין מאור פנים להעמדת פנים. קידוש ללא הבדלה עושה את העולם כולו טוב, את הימים כולם שבת ואת האדם כולו לשם שמים. אך כלום יש אמת בזמן שכולו שבת ללא ששת ימי המעשה? כך אין אמת בעולם, או באדם, שכולו טוב. ההבדלה באה להציב את גבול השבת ואת גבול האלמנה אמת. קדושה תמימה לגמרי גורמת טשטוש, נוטלת מאתנו כל קנה־מדה, הורסת את המידות. מה ההתפעלות הזאת מפלוני הצדיק שאינו רואה און? מה שבח באינו רואה? מה גאולה עשוי זה להביא לעולם? אולי נפשו נגאלה. אולם הגואל לעצמו, שאינו שוקד גם על תקנתם של אחרים, מה טובה צומחת ממנו לבריות? במידה מסויימת רעה צומחת ממנו, שכל הצופים בו נעשים גם כן קצרי ראיה. מתוך שעושים את הקדוש לעמוד העולם הם דנים גזירה שווה בין העמוד לעולם ומוצאים משפט מעוקל. הקדוש התמים הוא מעין שוחד מטעם הכוחות הטובים, ואולי חלילה מטעם הכוחות הרעים וההרסניים, לעוור עיני הבריות. פני העדה מן הדין שיהיו גם עיני העדה. כדי לזכות את הרבים צריך שתהיה גם הסגולה להרשיע את הרבים שהם רשעים.

ב. בין אמת לשקר    🔗

אילו האמת כלה נאה וחסודה באמת והשקר לעולם שד משחת היתה שליטתו הגלויה של השקר בעולם נמנעת המציאות. אולם גם בשולי האמת דבקה, כנראה, טומאה מעט. יש אמת נוקשה מחוסרת רחמים. וכנגד האמת של היצר הטוב יש אמת שמקורה ביצר הרע. ניצוץ הרישעות שבאמת הוא חטאה הקדמון. אפילו הטוב שבאמת שיעורו גדול והרע שבה גדלו כזית, תופס השקר את האמת בכזית רע שבה ומתגבר עליה. השקר טוען כך: את, אמת, דינך להיות יפה כלבנה, ברה כחמה, ללא קורטוב דופי, נקיה מכל פניה. ואם לאו יבוא זבוב מות שנפל לתוך השמן שלך ויבאישך. אהה, אמת טהורה מכל אבק שקר היא למעלה מיכולתנו. לכן השקר מכה את האמת תמיד אל החומש, אל הכזית, אל נקודת התורפה שלה. לכאורה רק נקודה זעירה, אבל זו עקב אכילס והשקר העקום והזריז משכיל אליה לקלוע את חצו בה ממש. צרה נוספת שאף השקר אינו כולו מום רע. עתים הוא פועל בכוח הניצוץ, כגון ניצוץ הרחמנות או ניצוץ אהבת השלום, ואפילו ניצוץ אהבת הבריות. האמת נראית לפעמים כבית־מטבחים והשקר כבית מרקחת. באוצרו של שקר רוקח מצויות תרופות הרבה לפייס, לעודד, לנחם, ואף לחמם את הנפש. האמת היא לפעמים נוקשה ונוגשת. השקר מופיע כביכול בדמות גומל חסדים. אמנם, כל גמילות חסד שלו מחייבת על הרוב את מקבליה לתשלום רבית ורבית דרבית. אבל הקלה פורתא יוצאת ממנו לחיי שעה. בכל שעה מקבלים מידי השקר עוד שעה, וכך שעה אחרי שעה ושעל אחרי שעל כובש השקר את העולם.

ג. בית וקורת גג    🔗

כמה מעטים האנשים שיש להם בתים. רבים אין להם אלא ארבעה קירות ותקרה.

 

קל"ח. חולשות    🔗

בפגישה מקרית עם המשורר ד. ש. נפלו בינינו חילופי דיבורים. גדולים חקרי שיחה. פעמים שניים מתייחדים לעיון־שיחה במחשבה תחילה ואינם מצליחים להסיח עצמם לגופו של הענין. הנקודה הראשית גולשת וחומקת מהם ברוב עקיפין ואינם יכולים להושיע לעצמם.משל לפלוני, הרואה לחרדתו בעמידתו על החוף, שהמים העזים גורפים את חפצו היקר ואין בכוחו להצילו. ופעמים שיחה נקשרת מתוך היסח הדעת ומינה ובה נאחזת בנקודה החיונית שנויה ביניהם במחלוקת וטעונה בירור. ללא כל הכנה נוגעים בצפור הנפש של הענין והדברים מתחוורים יפה. התגלות הלב היא מלח כל שיחה. מבחינה זו עשויה ההתכוננות לבירור־דביר לשמש גורם מפריע על ידי מתן שהות לתכסיסנות לכסות מראש על כמה טפחים ולהכין מסלולי־נסיגה להתחמק מן האמת, ומכל מקום מן העיקר.

הנגיעה בעיקר ציינה גם את שיחתנו המקרית. בהזדמנויות שונות הרהרתי בפליאה אחרי מעשיו של מר ד. ש. והליכותיו. הוא מקובל על הכל כאיש המוסר, ולפי דעת רבים, הנהו תמים בכל דרכיו. אף אני סבור, שהשאיפה לישרות מכל מקום מפעמת אותו. כל פעם שהנני מזדמן למחיצתו – זימון מדעת לא היה בינינו מעולם – שומע אני מפיו דיבור על התבוננות, תהיה וחשבון הנפש. שרשו הטוב אינו נתון לכאורה בסימן השאלה. איש המצפון זה כינויו בפי רבים. אולם, ראה פלא, הוא נתון בקשרי ריעות וידידות עם פגומי־נפש, ואף עם המקולקלים, שבתוך ציבור הסופרים. אין הוא חוסך שבחים לנמושות שבחבורה ולעולם מוצא הוא איזה צד שבח אף בכל מלאכת ספרותית קלוקלת. כנגד זה אינו נמנע מלהגיד לפעמים דברים קשים כגידים על החדשנים, המתפרצים, הנועזים, בעלי מוחין דגדלות . מכל מקום כיוון שהבינוניות היא בכמות יתירה, הריהו משפיע דרך כלל שבחים על חבריו. ממילא הוא רצוי לרוב חבריו. לכן הוא נחשב למיופה כוח בדרך הטבע להופיע בכל מסיבה ומעמד כנציג ציבור הסופרים. הוא רוח החיה בארגון ויושב הראש המושבע בועידות חבריו. זה שנים לעשרות הוא משמש פרנס וגבאי וראש הועד. חברי הועד יוצאים, חברים חדשים באים, וכסאו של ד. ש. במקומו עומד. ניתנה האמת להיאמר: אין גבאות בלי תכסיסים גבאיים ואין הנהגת קהל החולשת על זכיונות חמריים ורוחניים ועל חלוקת כיבודים ופרסים, בלי קנוניות ושלמונים. כל ארגון נותן מקום למעשי־תחרות, שמנצחים בהם לאו דוקא הצודקים ביותר, אלא המפונקים פחות. וכך נשמטים אחד אחד האיסתניסים מקלחת הקהל, אך הוא מר ד. ש. אינו מאבד לעולם שום עמדה. הוא משום מה נמצא מכוון תמיד לדעת הרבים, או שהרבים מכוונים לדעתו. אין להניח כלל, שאין לו יד במרבית היזמות התכסיסניות. אך מי יודע, שמא באמת אין לו יד בהן. אלא שאם כך על כרחך אתה אומר, שאף עין צופיה ואוזן קשבת אין לו ואין הוא חש ומרגיש כלל במה שמתרקם מסביבו. אין דבר זה מתקבל כלל על הדעת. בנסיבות מסויימות רואה הוא לא רק קורה, כי אם גם קיסם אצל יריביו המעטים ומיטיב לנתח מצב. הוא שרוי בגן־עדן של אי־ידיעה ואי־ראיה רק לגבי מעשים טובים במקצת, המתחוללים בתוך האיפרכיה שלו. ובכן, מה כאן חיפוי מדעת על מעשים לא יפים, שיש לו מהם טובת הנאה במישרים או בעקיפין, מתן חסות שלא מדעת, אי התערבות מטעמי נוחיות, תמימות מכניסה רווחים, או מה? ואף על פי כן הכל אומרים, ואף אני נוטה לדעה זו, שהוא איש ישר ביסודו. ובכן, הכיצד? הנה בעיה. מה כאן: שניות בלתי מודעת לעצמה, תמימות עיוורת, יושר תועה לבב, או זריזות יתירה, היודעת לקפץ ולדלג על אבני נגף של היצר הטוב בדרך ליצר הרע. או שמא הוא באמת איש תם וישר, שניתן לומר עליו עם לבן גרתי ואת תורתי שמרתי. אפשר, משמע, להתערב עם שונים ולהיות שונה מן השונים, או לחבל ביושר ומתוך יושר לב גמור. פרשת ד. ש. אומרת דרשני, הן מבחינת אחד האדם והן מצד היקר באדם. בנקודה זו, סבורני, עלתה שיחתנו יפה, מאחר שניגשה אל העיקר במישרים וללא הקדמות.

לשון הרע ורכילות אסורות, אבל הן בגדר גזירה, שאין הציבור יכול לעמוד בה. יכול שבלי אבק של לשון הרע עשוי קפאון גמור להשתלט על היחסים האנושיים. חוש נכון לוחש לבריות, שאם יקפידו על טהרת הלשון בכל חומר הדין יטוהרו גם הלבבות מכל קורטוב לחלוחיות והשעמום יעשה בהם שמות. מנדו החכם היה אומר, שקצת לשון הרע היא ממש סם חיים לנשמה, ושוב היה אומר: בין כך ובין כך מלשינים, אם לא בפה רומזים בחיוכים, קורצים בעינים, גונזים בלב, וכנגד זה המלל עוקר את הלישון מן הלב וכל הדופי, שאנו מטילים בזולתנו, משתכח מאתנו. אף זו: שניים המסיחים בשלישי בונים גשר ביניהם להבנה הדדית. נמצא, הלשון הרע היא סגולה לקירוב לבבות, הגורם אהבת הבריות. ואם כך היא מצוה הבאה בעבירה. לא זו אף זו. הואיל וכל האזהרות והענשים, שהטילו בעלי המוסר על לשון הרע, לא הועילו לעקרה מן הפיות, שמא כדאי להתירה לפחות במשהו ומקצת, בכזית, כדי שלא נהיה שוגגין ולא מזידין. תדע לך, הפטיר פעם מנדו החכם, שאניני הדעת בעלי הנשמות היפות אינם מדקדקים עם עצמם על אבק לשון הרע, כגון בעפעוף עין, עקימת פה והעוית החוטם. ובדין הם נוהגים כך. גדול כוחו של אבק לשון הרע כסגולה נגד לשון הרע ממש, ועל ידי שיוצאים ידי חובת יצר הרע של אבק לשון הרע, נמנעים מלהכות את חברו בפולסין של לשון ממש. תנאי לדבר, הוסיף מנדו, שעושים זאת בבדיחות הדעת ובלב טוב, ששני הדברים האלה מפיגים את הרעל שבלשון הרע.

אף לנו בשיחתנו החטופה נתלוותה זכותה של בדיחות הדעת. מר ד. ש. בקי יותר בטיבו של הציבור, שהוא כל כך מעורב בתוכו. כן, אמר, יצר לב אדם… כך כך… יצר לב אדם. והיה כאילו נותן סימנים בנענועי־ראשו כלפי עצמו, שהוא עם עצמו סח. ולאחר זאת הוסיף להשחיל פרט בפרט וחורז עובדה לעובדה להוכיח את הבלי־איולתם של אנשים ומדוחי־משוגותיהם ברדיפותיהם אחרי קנינים נפסדים – משפט שגור בפי חכמי המוסר – ואחר כיבודי סרק, ומתוך רדיפה אחרי צללי־ערכים הם מאבדים את ערכי התוך. יצר לב אדם רע – הטעים בנעימה של צער מקרב לב, בינו לבין עצמו בהרהורים רעים, בינו לבין חברו במעשים רעים ובינו לבין הציבור בתכסיסים רעים. כל ארגון סורו רע. כל ארגון… ובכן, שאלתי, מה המסקנה. נזדרז ואמר: איני מחייב שום מסקנה. שוב שאלתי: שמא ראוי לנו לעיין לפחות בארגון של ציבור זה, הנושא עליו שם הספרות… בארגון של אנשי הרוח, הפועל מטעם הנשמה היתירה… שמא דבקו בו איזו טעות, סטיה וסילוף. שמא הענין נפל בידי השטן והספרות נאחזה בידי החיצוניים. שמא סופרים צריכים לעשות תשובה, לפרוש מן הרעש ולהיכנס לתוך הדממה… צריך לעיין בכל הענין מעיקרו. ארשת של בדיחות הדעת נסתלקה מפניו, נעימתו נעשתה קפדנית. הוא אמר:

– כן, זו היא טענתך, שהנך חוזר עליה מפעם לפעם. שמעתי לא אחת. אתה עומד ודן מגבוה על חבריך ומגלה בהם תמיד פניות וסטיות. אין נקי בעיניך. אבל אין זו דרך, חביבי, לבטל ולהאשים. ענין אחד דיון דרך כלל בעניני ציבור וחברה וענין אחר, כשאנו מעיינים בדינו של כל פרט לחוד. אפשר שכל החברה היא מרשעת, אולם כל יחיד צדיק בעיני. אין זו מן המידה לגלות רק מומים ולחפש חטאים. היחיד אינו חוטא. הוא נתפש לעבירה לפעמים ואין כלל מי שיוכיח אותו. ממה נפשך, או שגם המוכיח בגדר חוטא ובעל עבירה, או שגם הנאשם אינו אשם. לדידי כל החטאים אינם חטאים, אלא חולשות. ואף הסופרים הם בשר ודם. אדרבה, כל הגדול מחברו חולשותיו גדולות יותר. אין מלאכים. גם אתה אינך מלאך. טוען אתה, שכל הסופרים רודפים אחרי כבוד – ואתה כלום הנך בורח מפניו? ואולי אתה בורח מפניו – הפטיר בנעימה של חולשת הדעת, ששבה להשתלט עליו – כדי שהוא ירדוף אחריך. ואף זו היא בגדר רדיפה, היינו, פניה. אתה פונה עורף אל הכבוד, כדי שיכישך מאחוריך. מכל מקום אחרי רבים להטות. הרבים צודקים תמיד והפוסל אחרים במומו פוסל. סוף סוף כל דברי רכילות הקטנים, החשדות וההאשמות, שאף שנינו נכשלנו בהם הפעם, אינם מעלים ואינם מורידים. אנו לגלגנו קצת על אחרים, וכנגד זה אחרים מלגלגים עלינו. זוטות החיים משתכחות. זוכות לקיום, אם הן זוכות, רק היצירות הממשיות. כל איש חולשות משלו. אך החולשות עוברות. כולנו נמות. האנשים עוברים ובטלים. השארת הנפש רק ליצירות. אך אתה עשית לך לוח החולשות ומנפנף בו על כולנו. תמוהני עליך, חביבי.

 

קל"ט. תרבות בין־לאומית    🔗

מרכבת התרבות בימינו רצה אורח בכביש הבין־לאומי ומתפרקת במידה גוברת והולכת מעדיי המכורה ומן הערכין המולדתיים. לאחר שנעקר אוהל תם יצא גזר־חורבן גם על הבית, היינו על הקן המשפחתי; ובהתמוטט בית־אב, עומד כל קיבוץ אנושי, תכרע גם המולדת, המקיפה כאיזור־אור את קיבוציה. בית־אב חוסה על שפת־אם. כיוון שתש כוחו של בית־אב פקע גם תקפה של שפת־אם. הכל עשוי להתפשט מן המדים והממדים המולדתיים ואף הלשון הלאומית בטוהר־חינה נעקרת מן הפיות ולובשת לאט־לאט חאקי אספרנטיים. הרי חאקי כהרי חיקוי. הכל מתלעז.

וכשם שהתכסיסנות המדינית פלשה לכל רשויות החומר והרוח, אף לשיר, לציור ולניגון, כך כבר הופיעו מיני אמת ויושר של אספרנטו. תפולנה המולדת – ומי שהוא יקרא בתרועת־נצחון: תחיינה המדינות. אולם מולדת היא בריה חיה שאינה בטלה אפילו בששים־פעמים ששים. דין מולדת קטנה כדין מכורה רחבת־ידים. אך למדינה יש גובה, רוחב, משקל. הגדולה מתנכלת לבלוע את הקטנה, ולא רק בכוח, כי אם גם בזכות כביכול, בזכות שהיא גדולה. אף ארגון האומות הוא ארגון המעצמות הגדולות, הכופות בכוח את זכותן על הקטנות. כל ארגון סופו לשמש מבצר לחזקים. ולואי שלא יהיה פח טמון לחלשים. הצדק נאנס להיות נושא־כליו של הכוח. לא כל שכן שהתרבות משמשת כלי־שרת בידי החזקים להטמיע בתוכם את החלשים.

התרבות עושה מעשה זמרי ודורשת שכר כפנחס. כלום לא באה להטיב לאומות הקטנות ולהשפיע עליהן מהישגיה הגדולים במדע, בשירה, באמנות, במשחק הבדים? הרי היא ממטירה עלינו “כוכבים” ומהממת אותנו בתגליות ובאמצאות. הכיצד הקטנים, כפויי הטובה, לא ינהרו אליה לקבל “טבילה” אצל כוהניה הגדולים. אכן, הם נוהרים, עומדים אצלה בתור, לקבל ממנה “עדפים” גם במזון הרוחני, חוטפים “שיירים”.

תרבות בין־לאומית, אל־אישית. שנתנה גט לנקודה הנפשית, המולדתית, על כרחה אין בידיה מידות אלא ממדים, גדלים. רק העצום בשיעוריו רשאי להתעצם בה. כשם שבתחום המדיני קיימים בימינו רק שתי מעצמות, וכל המדינות גרורות הן, כך בתחום התרבות, יש רק שני מרכזים חזקים, הנאבקים זה עם זה ומאיימים על כל האחרים לשחקם לאבק. העמים הקטנים על כרחם נעשים מקבלים ומושפעים. אף מושגי היושר וההגינות, ערכי האמת והצדק. החופש והזכויות הדמוקרטיות, הטעם, הלבוש, הנימוס, נחלקים לפי שני המטרופולין החזקים, הנאבקים זה עם זה, המשמשים להם בית היוצר.

אין בימינו מקדשים. אבל מרכזי התרבות העצומים מפיקים השפעה עצומה יותר מבתי־מקדש. תובעים הם ואף מקבלים תרומות וקרבנות גדולים יותר. מוסדות העבדות של התרבות אימתניים מכל מבצרי העבדות בימי־קדם. קסמים היו בדתות להעשיר את מקדשיהן מבלי לרושש אולי את העולים לרגל אליהם. מקדשי התרבות מביאים רק דלדול לכפופים להם. מקדשי התרבות הבין־לאומית שואבים ואינם מקרינים. הם אינם מניחים לנתיניהם אלא מעמד של מקבלים. בתחומי הדת אפשר היה להתפלל לבית המקדש מרחוק ולזכות לעליית נשמה. אבל מה השראה אפשר לקבל מהוליבוד או מרודני הריאליזם הסוציאליסטי? הללו מוצצים כעלוקות את כל הלשד המולדתי, מוחקים חן המסורה ועוקרים את הקנים המשפחתיים. כל המתנגד להן דינו כעובר ובטל. אין מועיל בהתמרמרות. רבים המבכים את החמס בצנעה אינם מעיזים לעשות זאת בגלוי.

אזכרה

בעתון הבקר קראתי, שאמש נערכה מטעם ציבור הסופרים אזכרה לפייטן הדגול א. ב. י. ביום השנה לפטירתו. ישב ראש ד. ש. העריכו את האבידה שאין לה תמורה בהרצאותיהם מר ד. ש. כרמי, אראלי, ואחרים. דברי ד. ש., שהצטיינו בריכוזם ובתמציתיותם, כדרכו, סח כתב העתון, זכו במיוחד להקשבת הקהל הרב והמגוון, שבא להשתתף עם ציבור הסופרים בהתייחדם עם זכר חברם הדגול. סופר העתון בחצי־טור היומי הוסיף נופך משלו בתיאור רשמיו מן העצרת. דעתו היא שרוח השיר הזכה והמזוקקת של הפייטן, הנפטר הגדול, רחפה באולם ומתחה חוט של חן נאצל על הדיבורים של כל הנואמים. ניכרים דברי הערצה נאמנה, ואילו מליו הנרגשות של ד. ש. העלו את העצרת לכלל מעמד. זה כוחו של ד. ש. לבטא את הגות הרבים במלים שקולות וכבדות־תוכן. אליו מקשיב הקהל במיוחד, כי גם הוא מחונן בחוש־שמיעה מיוחד להאזין לרחשי לב הקהל. מידה כנגד מידה.

 

ק"מ. אנשים הם אנשים    🔗

… הבקר בא אצלי אלוני. שוחחנו על הא ועל דא. הננו שרויים בקשרי ידידות זה שנים. אין זו קלה למשוך חוט כזה שנים הרבה. סופרים מנתקים קשרים לרצונם ועל כרחם, שהרי אין הם יכולים להתידד אלא על בסיס של איחוד ההשקפות וחברות לטעם. אך אנשים מתפתחים ומשנים דעות והערכות, וממילא אפילו קרובים מתרחקים. סופר המשבח מה שמגנה חברו או מגנה מה שהוא משבח, הריהו כופר בעיקר של חברו, ושוב אין הם יכולים להתהלך בריעות, אלא אם כן כל אחד מתכחש לאמת שלו או מסובב את רעהו בכחש. אמנם, פעמים גם סופרים מוסיפים לטפח למראית עין יחסי חברות גם לאחר שנשמט וו החיבור הרוחני שביניהם והם נוהגים כך מטעמים מקצועיים או עסקיים – העסקיות מצוייה גם בקרית ספר ובכל שדה־פעולה אמנותי – ובמידה שאף אמנים מקיימים ארגונים המטילים עליהם מרות חמרית ורוחנית כאחת ניזונה לפעמים הידידות גם ממקורות שלא לשמה גמורים. אולם בפניות מעין אלו לא לקינו. אין לי זיקה לארגון, ואלוני, שלא עשה את הספרות קרדום לחפור בו, אינו שייך למקצוע. ידידותנו אינה תלויה בשום דבר עסקי, ואם לא נותקה עדיין לחלוטין משום הריחוק שנתהווה במשך השנים בין השקפותינו הספרותיות, הרי זה משום שיש כנראה דבר מה עמוק אף מן ההשקפות והטעם הספרותי, המשמש לפעמים וו החיבור אפילו בין אנשים, הלנים תמיד בתוך סוגיות ספרותיות. קדמה נקודה שבלב לכל חכמת הכתב והלשון. ואכן, קו ההסכם שבינינו עובר רובו בתחום היחסים האנושיים והלכות דרך ארץ, ורק מיעוטו נאחז פה ושם גם במחוז הטעם וההערכה של פרקי ספרות.

אלוני התנחל במושב הרחק מן הכרך. עתים הוא מסיח עצמו בנעימה של החזקת טובה לעצמו, שעלה בידו להגביר בקרבו את יצר הטוב של התערות במושב קטן על יצר הרע של שוטטות בכרך. כיוון שפרש משאון הכרך נפטר גם מהמולתם של סופרים, מן הקנאה והשנאה, הרכילות ולשון הרע, שסופרים, המבלים הרבה בצוותה בבתי קפה, שטופים בהם. אשריו וטוב לו, שהוא קרתני גמור ואינו מתבשל בתוך הקלחת הזאת. אין הוא מדפיס ספרים הרבה, מכיוון שהתרחק מן המטרופולין ואינו נתון בתוך משחק הכוחות הגדול. ומה בכך. וכי מי אמר שצריך לעשות ספרים הרבה? די לו בקב משלו. ניכרים דבריו, שהם יוצאים מתוך עיון־מחשבה פרי של חשבון הנפש ממושך בדממת הכפר. עתים הם משיבים גם עלי רוח טובה, רוח ריצוי ופיוס. מה טוב שאפשר לברוח מן הגיהנום הבוער הזה של השוק הספרותי, של החילול הגדול. מה טוב שיש מי שיכול לעשות זאת. אני לא יכולתי. מקושר הייתי בכל ימי בטבורי אל היריד הספרותי, אך מה זר הוא לרוחי. אולם, ראה פלא, אלוני הרחוק נמצא מעורה הרבה יותר ממני, השכן הקרוב, בתוך ציבור מושכי העט שבכרך. מכל מקום הוא נכתב רשמית חבר בארגון, משלם את מסיו כסדרם, בא לכל הכינוסים והועידות של הארגון. הוא נזדרז ובא אתמול גל לנשף האזכרה של הפייטן א. ב. י.

בשיחותינו הננו כמעט תמימי־דעים בכל הענינים הכרוכים בבחינת אדם ובחובות הלבבות. שחורות, שאני רואה, נראים גם לו כמראות נגעים. הוא בוחן ובודק יצרי־לב סופרים. מגרעות הוא מגנה. פניות הוא מוקיע, על עט שקר סופרים הוא מתמרמר. עד כאן הצד השווה שבינינו. מכאן ואילך מתחיל האף על פי כן ובו אנו מחולקים לגמרי. אף על פי כן, אומר הוא, צריך להבין ולסלוח. ובכלל, אומר הוא, צריך לנהוג במידת החסד. הרי זה כל כך אנושי, מפליט הוא מפעם לפעם דיבור סתמי, שיש בו, כנראה, כדי לשמש סניגוריה על כמה דברים. אלא שאני איני יודע מתוך סתמו, מה הם בקירוב הדברים שאפשר להכשיר אותם מן הטעם האנושי, כמה שיעורם והיכן גבולם. אי אפשר להיות שמאי. צריך להיות הלל, סבור הוא. כן הוא מוסיף: וכלום אני הלל? אף אני איני הלל. הנני רוגז ומתמרמר לפעמים. אולם אני נוטה יותר לסלוח מידות רעות, שהן בטבע האדם. טבע כל אדם כך. סופרים על אחת כמה וכמה. את הסופרים ואת כל האמנים, צריך לדון לכף זכות תמיד. הם המין החלש. יש מהם שבעד כזית כבוד לאותה שעה יוותרו על כל העולם הבא שלהם. אני מבין אותם. הם רודפי כבוד על כרחם. וכי מהו סופר שאינו מקבל כבוד? הריהו שקול בעיני אחרים וכן בעיני עצמו כלא־כלום. הארי אינו מוצא שלווה בנפשו, אלא אם כן קופה של בשר מונחת לפניו. והסופר שאין קופה של כבוד מונחת לפניו, לפטם בה את כרסו, חייו אינם חיים: זו היא שאלת חיים לו. לכן עלינו לצדד בזכותו. הסופרים המסכנים, הם פשוט נצרכים לחיזוק, הן מצד דעת הקהל והן מצד חוות דעת המבקרים. סופר, שלא באה עליו הסכמה כללית, הריהו כאילו אינו. חייבים אנו להבין לרוחם ולבלי למצות עמהם את חומר הדין. שואל אני את אלוני: ומה דיני שאני בכל זאת דן את השוק הספרותי בכל חומר הדין? אמר לי אלוני: והדין גם עמך. אותך לא כל שכן שאיני שופט. ולא עוד אלא שהנני מסכים לך בכל. שואל אני: אם באמת הנך מסכים לי, מפני מה בכל זאת דעתך אינה כדעתי? וזו היא תשובתו: משום שאתה מושך את הקו של חומר הדין ושל ברוגז עם העולם עד קצהו. ואני איני גורס לא חומר ולא גמירת הקו. אבל אני מבין אותך. קרוב הנך לרוחי. לא בני תמול אנחנו ואיני צריך להגיד לך זאת. אבל איני יכול ללכת עמך צעד בצעד עד הסוף. אני, למשל, קמתי אמש ונסעתי במיוחד לאזכרה… נסעתי משום שנימוס חברים מחייב ומשום כבוד הנפטר. יקרא דשכבי ויקרא דחיי. ואל תפרוש מן הציבור.

לאחר אקדמות מלין זו נתגלגלה בינינו השיחה על נשף האזכרה. סח מר אלוני.

למותר להגיד לך, שהנני תמים דעים עמך בהערכתך על הנפטר בבחינת פייטן. הם מגזימים עד בלי די על ערך הירושה, שהניח אחריו. תרומתו אינה גדולה. אבל כמה הפריזו אמש בהערכתו כולם עד אחד. וכששמעתי אמש כיצד מקטירים ללא שיעור ומידה הרהרתי, שהדין עמך, כי מרבית שבחי מתים הם מעין נקמה בחיים. מסך העשן של שבחים למתים כוחו יפה להאפיל על אש תמיד של החיים. יש מת מוטב. וכשאין להם מת הם בוחרים אחד חי ותולים משום מה כל שלטי הגבורים עליו, מהללים ומפארים אותו ללא כל שיעור ומידה, כדי להסיח את הדעת מכמה אחרים, שאינם רצויים משום מה לאותם מבקרים מומחים. אבק, אבק, אבק. אבק סופרים, אומר אני לך, אוכל את הספרות. אמש גבבו כל הנואמים עד אחד דברי הבאי בתהלות ותשבחות על הנפטר. הנפש סלדה מן ההגזמות.

מה, למשל, סח מר ד. ש.? הוא פשוט לא אמר כלום. הקדים ואמר, שיקרא את דבריו מן הכתב, לפי שחושש הוא בכלל לנאום על דרך האלתור. קל וחומר בנשף אזכרה, משום כבוד הנפטר הגדול. אין הוא סומך על האלתור, אלא אם כן הוא מוכן מראש. לצערו לא הספיק הפעם להכין את האלתור משום הטעם הפשוט, שהמנוח הדגול לא הניח אחריו ירושה גדולה בכמותה. תרומתו הצנועה בבחינת הכמות היא מועט המחזיק את המרובה. ומכאן הקושי. רצונכם להגיד דברי הערכה על סופר, שהניח אחריו יבול בן כמה כרכים, אין לכם קושי מיוחד. מוצאים מן הארון תריסר או תריסר וחצי הכרכים שלו, מציצים קצת בכרך זה וקצת בכרך זה, מעלים אילו מראי־מקומות משם, קושרים נימה בנימה, והרי לכם כמעט מסכת של הרצאה אודותיו. ענין אחר הנפטר הגדול, שמשנתו היתה קב ונקי תכלית הצמצום, מעט שכולו טוב, ועל המעט הזה אי אפשר לעבור ברפרוף, אלא צריך להתייחד עמו בקריאה של עיון. ולכך לא הספיקה לו עדיין השהות. על כרכים רבים אפשר לעבור בכמה ימים. על קומץ של עדית שבעדית אין עומדים כראוי אפילו במשך שלושים יום. האיכות המעולה מחייבת. לכן הנני נמנע לפי שעה להשמיע דברי הערכה מפורטים על המנוח הגדול. אבל הנני מוסר את רשות ההערכה למר כרמי וחזקה עליו שיאיר את עינינו בסוגיה עמוקה זו כיד ההסברה הטובה עליו. “והכיצד הסביר כרמי את הסוגיה העמוקה?” לא הסביר כלום. הוא הרעיש בקולו: לא ידענו להעריכו, לא השכלנו לעודדו, לא חרדנו לשתיקתו. שלושים וחמש שנה רצופות שתק ואנו לא שאלנוהו: שתיקתו על שום מה? לא קראנו אליו בקול חזק: המשורר, דבר אלינו שיר. החוזה, תן לנו מחזה. אילו גורל יצירתנו נגע באמת עד לבנו, היינו קוראים אליו בכל לשון של בקשה ושל תביעה, של תביעה מפורשת, של טענה: אנו צמאים לבת שירתך. אתה פייטננו ואנו קהל מאזיניך, הנעם לנו את זמירותיך. אך אנו הזנחנו את פייטננו, הסחנו את דעתנו ממנו ואף הוא שילם לנו במידתנו וזנח את משמרת השיר. אנו חייבים ליתן את הדין על כך. כלי יקר היה בידינו, כנור־קסמים, ונפצנוהו במו ידינו… כזאת וכזאת הרעיש בקולו. “והקהל?” בלע את דבריו בצמאון. אגיד לך את האמת רבים מן השומעים באו באמת לידי התפעלות. והיו שאמרו: כרמי עלה הפעם על עצמו בעוז התוכחה ובכוח השכנוע. “ולאחר כך?” לאחר כך דבר אראלי בקיצור רב. חזר על כמה דברי שבח והלל, ששמע מפי ביאליק ז"ל בשעתו על הנפטר והביע את צערו על שפסח על פרשה זו בספר זכרונותיו בתוך יתר פרקי הערכה לסופרים שונים, שהביא בשם ביאליק. הענין הוסח משום־מה מדעתו. הוא מבטיח לתקן זאת במהדורה השניה של ספר הזכרונות, העשויה להופיע, כפי שהוא מקוה, בקרוב.

תמו דברי אלוני על נשף האזכרה ושיחתנו נסבה על ענינים אחרים. לא הארכנו בשיחה. שעתו של אלוני היתה דחוקה לו. הוא נחפז לשוב לכפרו השאנן. בפרידתנו סח לי בריגשה כנה:

– אף על פי כן, ידידי, חזור בך, אומר אני לך, עיין בדבר, אם לא כדאי לשנות קצת ממנהגך ולהתערב יותר עם הבריות. סוף סוף העולם הוא של כל האנשים והציבור הוא ציבור. אף ציבור הסופרים הוא ציבור. תהיה דעתנו עליו מה שתהיה אנו חייבים בכבודו. רשמית אסור לנו לפרוש ממנו. כל אחד צריך להיות שייך לאיזה גוש וכלל. אי אפשר ככה… להתרחק לגמרי… למה יאמרו… יהרהרו אחריך… ולמה בכלל… לא כדאי להילחם. וכלום אין חברינו עצמנו ובשרנו? כולנו נילושנו מאותה עיסה. כולנו מקולקלים במקצת, מי יותר מי פחות. אני מבין לרוחך… אבל אי אפשר לשנות את סדר העולם. כך היה וכך יהיה. אנשים הם אנשים.

 

קמ"א. אני חכמה שכנתי ערמה    🔗

כשם שיש התחפשות בעולם החי מטעמי התגוננות או התקפה, כך מצויה התחפשות בעולם המחשבה לשם אותם הצרכים.

דת בודה היא כמדומה, מאַמץ לשחרר את האדם לא רק מסבל העולם הזה והבליו, כי אם גם מסבל העולם הבא ומכבליו, להוציאו מתחום הפולחן הדתי ולגאלו מן האלהות. איש דת מחופש באיצטלת הדעת היה ללא ספק סוקרטס. מופת לכך אופן פעולתו בדרך השליחות לעשיית נפשות ולהכנסת גרים. ואיני חושש לומר שתואר כוהן הדת הולם בהחלט את שפינוזה, שהעמיד פני כופר בעיקר ובינתים חיבר שולחן ערוך לפי סעיפים וסעיפי־ סעיפים כאחד נותן תורה ואף כפה על הבריות כגיגית משפט קדום של גזירה קדומה, כדי שלא יהיה בן־אדם פורק־עול ובן־חורין לעצמו. סימן לדת הבטחת שכר ועונש, התקנת גן־עדן מכאן וגיהנום מכאן. שפינוזה החוקר הקר לא משך ידו גם מהבטחת חלק בגן־עדן של אהבת אלהים לשלומי אמוני־תורתו. אכן, אש דת קודש של אהבת אלהים נהפכה על נקלה לגיהנום של ההכרח.

שוב אין זה בגדר פליאה, שהתורה החמרנית, הלובשת מדי הכפירה, התקינה לה מחתרת דתית, או שהיתה מלכתחילה יזמה דתית, להלביש את הבריות, מתחת למסוה החופש והשויון, את חלוק הכפיה והעינויים, כדי להביא לעולם, בקולות ובברקים ובתחבולות־עונשין לא היה משלם מימות־עולם, פילוג מעמדי חדש עצום ונורא מכל הפילוגים שהיו לפניו. תמימים אומרים: נהפכה הקערה על פיה. ולא כך היה המעשה. הקערה היתה הפוכה מתחילתה בערמת התולדה, ולאחר כך חזרה ליעודה האמתי. שר התולדה גדול כוחו בחכמת ההסוואה, מאחר שפעולתו תופסת את שתי רשויות החיים, רשות המחשבה ורשות המעשה, רשות עולם החי ורשות עולם הרוח.

סימן שני לדת מטע או מסע הסמלים המתחולל בה. צא ובדוק כל רעיון ותנועה רעיונית ותראה, שכפי ריבוי סמליהם, כן ריבוי יניקתם מעולם המסתורין, מתוך תת־ידע או מאל־ידע. דגילותם בשכלי אינה מעלה ואינה מורידה. יכול שהרעיון או התנועה מכריזים על עצמם בקולי־קולות שהם עובדים לאלוהי השכל – ואף על פי כן אל תשגח בהם. הם יונקים מן המגיה, הלבנה או השחורה, ועושים בכשפים. השכלנות באתגליה יכול שאינה אלא תחבולת־ערמה, רשת דתית פרושה, לצוד לתוכה את הבריות, הצרורים ברוח הזמן התבונתית למראית עין, ואי אפשר משום־כן למשכם לבית הכנסת לצקון לחש התפילה. מערימים עליהם ומקימים להם בית מדרש כביכול לחכמה.

המדע הפסיכואנליטי יש בו צ"ט חלקים של מגיה והוא מלא סמלים כרימון. אבל משום־מה הצליח לאחז עינים של דור שלם המתיימר כדור־דעה. לא היו הרבה תנועות רעיוניות, שהגיעו לשיעור־קומתו מבחינת הבינה היתירה במלאכת התעתועים וההתחפשות. אמנם, המורה הראשון היה נקי־דעת ובר־לבב, אבל ההתחפשות המצויה כל כך בעולם החי ובעולם המחשבה, אינה כרוכה כלל בקלקול המידות, אלא באי־ידיעה או באי־הבחנה בשיעורים ובמידות. יכול גם תם וישר להיות מתעתע שלא מדעת או לפעול בשליחותם של כוחות הסוואתיים, העומדים על גבו או גנוזים בקרבו. אכן, המורה הראשון למדע המעמקים נתכוון באמת לשמה של הצלילה למעמקים, לשחר מחוזות נסתרים שבנפש. אבל יצא כך שמדע המעמקים פעל בהיפך ליעודו והביא שטחיות מבהילה לתוך המוחות. מעכשיו כל בר בי רב פטור מלהתעמק בחזיונות – הן של עולם־חוץ והן של עולם פנים – כדי להתחקות על שרשיהם ועל פי כך לבקש פשר או תיקון, מאחר שאין תופעה מוקשה, שאינה ניתנת להידרש כמין תסביך או בבואה וגלגול של היצר המיני. מעכשיו אין כל קושיות ותמוהות. הכל מתיישב על הדעת כמעין גילוי של חוסר־דעה או של טרום־דעת. תסביך – ופטור! שלוחה של התאוה המינית – וחסל! היה עולם מלא פליאות – והנה הוא חלק כקרש. היה אדם כלי־ניגון רב־מיתרים – והנה אפשר לנגן על מיתר אחד או שנים בלבד. היה עולם עמוק ומענין – והנה איזה שטחיות חוגגנית! מדע המעמקים שמו רק על דרך לשון סגי־נהור, כנראה. הרי הוא פוטר מן העיון. די לו בחיטוט ובנבירה, בניקור ובבילוש. דור שלם, במידה שהיה מושפע מתורה מוסווית זו, מנע את עצמו מן ההגיון. כל כוהני הדתות כאחד לא הצליחו כמדע זה, שהנהו מגי ביסודו, לסתום את מקורות המחשבה.

הערת מילואים

בשנת… כשהנאצים פלשו לאוסטריה נתפרסם בעתונות מעשה הפייטן האוסטרי הרך והענוג בשם… שהיה מהדר בכל גינוני הפייטנים, כגון איצטלה, בלורית, עניבת־אמנים, בוהמין ותיק, אף צמחוני ואנרכיסטן וכובש לב נשים… והנה נתברר שבמשך כמה שנים היה משמש בבולשת הנאצית. מעשה זה החריד רבים מיודעי שמו של הפייטן, ואין צריך לומר מקוראי שיריו, על אחת כמה וכמה את בני־עירו הוינאים. נזדעזעתי גם כן לשמועה. ומה גם שקלטתי אותה לראשונה מתוך קריאה בעתון בטרם־שינה… הרביתי להגות בפרשה זו באותו ליל־נדודים, וככל שהעמקתי בה עיון כן נסתם לי מובנה. הרי זו היא תקלתה של ההתעמקות שאינה מביאה לנו כלום חוץ מן הליאות ומפח הנפש. מה שאנו מקבלים הוא ממקור הברכה, מאוצר החסד – והברכה אינה מחייבת יגיעה יתירה.

קמתי בהשכמה מיוגע ומוקהה, כמו מוכה. רגזתי על צל־קורתי והלכתי לשאול פשר מן הרחובות והשווקים. מה מאד נפעמתי, שהמקרה זימן לו לפתע את פלוני בן וינה, מודע שלי, ששבילי וינה ואנשיה נהירים לו. סחתי לו את הפרשיה – ולא חדשתי לו, כמובן, כלום, כי היא היתה ידועה לו משכבר – ואף הבעתי את תדהמתי. אך נהממתי רב יתר, כשהוא ענה לי על שאלתי במה אפשר ליישב היאך שהוא סתומה זו, פשוט ובניחותה.

– ולי נראה הענין מוחוור כל צרכו. אותו פייטן מן הסתם שנא את אביו, תסביך אדיפוס כאן. ובו השורש. הענין פשוט בתכלית.

 

קמ"ב. רשות היחיד ורשות הרבים    🔗

… היום פגשתי את שמחוני ברחוב. הוא כמנהגו צץ על ידי לפני שהרגשתי בהתקרבותו אלי. ראיתי קודם כל את זוג־עיניו היוקדות המשוטטות כאילו לעצמן בנפרד בתוך החלל. הצילינדר שמוט על הצד לכאן וראשו כפוף אל הצד שכנגד, כאילו נתכופף בלחץ המכילתא הכבדה שבתוכו: שירים, פתגמי־חכמים, מראי־מקומות מחז"ל, ספרי מוסר וקבלה וכלל ספרות הגויים. חיוכו קלח גם כן באלכסון. בגדיו מהוהים ונקיים וקפלי־מכנסיו מיושרים. האיש כולו ואף בלוריתו עשוי בטעם הימים ההם שהפייטנים יצאו לרחוב ומדיהם עליהם. שאלתי לשלומו. ענה ואמר:

– אני בסדר, בסדר. ולואי שכל העולם יהיה כל כך בסדר, כפי שאני בסדר. אבל אתה אינך בסדר.

טפח על שכמי, לטש את מבטו אלי, כמו טופח בו על פני, לחדור לתוך צפונות רוחי, לכסן כנגדי את חיוכו, שהפיק, כנראה, ארשת של אישור לפסוקו האחרון.

שאלתי:

– ואני על שום מה איני בסדר?

– ואלא מה? כסבור אתה שזו היא מידה טובה בך, שזה כמה ימים ושבועות שמחוני, זה אני, מחפש אותך ברחובות כאן ושם ואין רואים אפילו קצה החוטם ממך? איכה תרעה איפה תרבץ כל הימים? נחבאת לך בחדרך בוודאי, וכלום אינך נחנק שם ברשות הרבים שלך?!

– חדרי הוא רשות הרבים?

– כששמחוני אומר רשות הרבים, מכלל שכך הוא. ואלא מה? יחידי אתה יושב בחדרך? מן הסתם יש לך אושפיזין שם. עתים הנך מזמין תחת צל קורתך את ר' יוחנן בן זכאי ואת הרמב“מ, עתים את בן גבירול ויהודה הלוי וגם שמחוני ביניהם. חכמים ופייטנים, מלומדי־למד ומשיבי טעם הם באי־חדרך. ואין צריך לומר שגדולי השוטים והאוילים והכסילים, ואל אפתח פה לשטן, גם המנוולים הגדולים והקטנים, של העולם הגדול ושל עולמנו הקטן, כולם מתקהלים בחדרך. ואתה כדרכך מתפעל מן החכמים ורוגז על הרשעים והשוטים. וזה לא טוב, טוב להיות גולם וטמטום או צדיק בפרווה, המקורב אצל עצמו. מה יוצא מזה? יוצא מזה שאין לך אפילו דלת אמות משלך, ואין צריך לומר שאין רשות היחיד. הנך חי בחוץ. לכאורה ברחת מן העולם – והנה יש לך כל העולם תחת קורת־גגך. אתה בורח מן העולם והעולם רודף אחריך. הוא שאמרתי לך, ידידי, הנך נחנק. אבל שמחוני פיקח ממך. הוא, כשרוצה להתייחד עם עצמו בורח לרחוב – וכאן הוא בן־חורין לעצמו. אינו רוצה – אינו מסתכל אפילו בפרצוף אחד מהם. רואה אני אותם כאילו אינם, ואני באמת חושב שהרחובות ריקים לגמרי. וכשם שאני איני רואה אותם כך אין שום בר־נש רואה אותי. הוא רואה פלוני ושמחוני שמו. אבל מי שמחוני מה שמחוני מה חושב לו שמחוני אין הוא יודע. עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו. אף להם, ואפילו מריחים, אינם יודעים מה מריחים. זכור, ידידי, מה שכתב המלך החכם מרקוס אברליוס ב”רעיונות“: מבקשים מקומות להתבודדות, בתי־מנוחה בשדה, על שפת הים או בין ההרים, וגם אתה רגיל לבקש לך מקום־מנוחה כזה. אבל לכאורה מעשה הדיוט חסר־דעת הוא זה. הרי בכל שעה שתחפוץ תוכל להתבודד לעצמך. אין בשום מקום למי שמבקש להתבודד בית־מנוס יותר שלו ושאנן מנפשו אשר בקרבו”. זוכר אתה פרק זה? הוא סעיף ג' מספר רביעי ב“רעיונות”. אני כועס עליך, שאתה יושב אוהל. הנך אדם כרוחי. ואחד שכמותנו חייב להיות מצוי בשווקים וברחובות, להיות מעורב עם הבריות, כמוני, על מנת שלא להסתכל בפרצופיהם.

שמחוני נתן בי פנים כעוסים והוסיף לטפחני במבטו המלוכסן, גם ראשו נתכופף ונתלכסן וכמעט שהצילינדר נשמט לחלוטין מראשו. אך חיש־מהר זרח החיוך בפניו והוא סח אלי בלבב־מבט:

– וכסבור אתה שאני מסוגל לכעוס עליך? אין לי כלל פנאי לכעוס עליך. כעסי תפוס לבריות מאוסות אחרות לגמרי. כשאני רוצה לכעוס יש לי על מי. יש לי תרפ“ט נשמות יבשות ונשמות מתות המכעיסות אותי. כלל גדול, ידידי, פייטן בין שמו הנריך היינה בין שמו שמחוני שונא טפשים ושוטים, ומה גם שהם רשעים. שתדע לך, כל טיפש הוא גם שוטה, ומאידך גיסא, כל רשע הוא גם טיפש. ושמחוני מואס באלה ובאלה. וכלום על שום מה בורח שמחוני מביתו? כדי להיפטר מן האורחים הטורדנים. כשאני יושב בביתי אין לי ברירה אלא לקבל אותם ולשוחח אתם, מה שאין כן ברחוב. כאן אני בעל הבית. רוצה אני מקבל שלום ומחזיר שלום ואף מחליף עם זה ועם פלוני כמה מלים. איני רוצה אני אומר לו לך לעזאזל. ומה טעם לשבת תמיד בחדר? כלום מה אתה עושה בחדרך? קורא ספרים, ואילו לשמחוני יש חמשה עשר אלף ספרים בראשו. וכשיש לי רצון לקרוא בספר אני מעיין בראשי. והברירה בידי לבחור את החכמים והפייטינים הרצויים לי. אין אונס, איני צריך אפילו לדפדף בספר כדי למצוא את הדף הדרוש. אני ספר ואני דף ואני מה שכתוב. אני הגאון מוילנה ואני ר' ישראל בעש”ט. ואני אוהב את שניהם, אם כי לא קרב זה אל זה. היודע אתה מהו ההבדל בין חסיד למתנגד? המתנגד שואל: הלמדת? החסיד שואל: האכלת? וכשבאה אחותו של הגאון מוילנה לביקור אצל אחיה, שלא ראה אותה עשרים שנה לא הניח להכניסה לחדרו משום ביטול־תורה וציוה על השמש להגיד לה: נתראה בעולם הבא. אולם כשמת אלקסיי העגלון של הבעל־שם־טוב היה הבעל־שם־טוב שרוי שלושים יום במוחין דקטנות ולא יכול לדבר עם איש. החבריה של הבעש"ט היו אנשים גדולים ובעלי־נפש. אני אוהב בעל־נפש. הזוהר והקבלה היו מחאה נגד היובש. בכל הזוהר אין לא אסור ולא מותר. גם ר' נחמן היה בעל־נפש. כמו ניצשה וגדול ממנו, קדוש ממנו. ר' נחמן היה אומר: איני אוהב את היהודים היושבים על הפנקסים, המדקדקים שלא לתת צדקה יותר מחומש. אבל שתדע לך, בעל־נפש חייב לשוטט ברחובות. שלום ידידי. נקראתי ללכת. גם אתה לך לך. אנשים יש רק שני סוגים.

א. בני אשרי יושבי ביתך.

ב. אנשי לך לך.

לך לך ידידי, אבל לא עמי יחד. אני אוהב לשוטט לחוד ולהסתכל לי ביחידות. שני זוגות עינים אינם יכולים להיות מונחים על גבי נקודה אחת. ולמה לנו להיות שני משוגעים המהפכים בנקודה אחת. אתה לך לבד ואני לי לבד. אני ואתה כאנשי לוט ואנשי אברהם. אם תימינה אשמאילה.

כבר הפליג בשתים שלוש פסיעות גסות, אך חזר לאחוריו והדביקני.

– עיקר שכחתי להגיד לך. מה שאמר המלך החכם מרקוס אברליוס, שאפשר להתבודד בכל מקום ואף בשוק ובמקומות הרחצה, נמצא כתוב גם אצל רבי נחמן. וזו לשונו: יהודי בכל מקום יכול להתבודד ואפילו בציבור. הוא עוטף ראשו בטליתו ויש לו רשות היחיד על ראשו. זה מלך חכם וזה צדיק נכד הבעש"ט ושניהם אמרו דבר אחד. המחלה עליך. המחלה בגימטריה לחיים ביוד אחת.

 

קמ"ג. שחקי, שחקי על הקברים    🔗

… אמש השתתפה השחקנית… בהצגת המחזה לאחר שחזרה מהלוית בעלה שמת אותו יום. שמעתי דעות שונות על ענין זה. היה מי שאמר: מעשה שפל. והיה מי שהטיח כנגדו: אדרבה, מעשה גבורה. אף היה מי שאמר: לא כך ולא כך. אך הבו גודל לאמנות, שהיא למעלה מן החיים ונעלה מן המות. היא מלכות לעצמה ואין שום מלכות אחרת רשאית לנגוע בה, ומה גם להסיג גבולה.

ואני נבוך. אין מלים בפי ואין מלים אף בלבי. נורא החזיון ומי יכילנו או יכיילו. ולמי ניתנה הרשות לחבר כללי אבלות? איש ואבוי לו. איש איש ואבלו ואופן עמידתו מול פני מלאך המות. יש נצב באלם. יש צועק חמס. אבל כלום נקל ראש באיש, אשר למראה מתו האהוב המוטל לפניו יפרוץ בצחוק סואן?! מי יגיד לנו פשר הצחוק הזה: האם הוא צחוק על משבתי נפשו של איש השכול או צחוק לעג וקלס על היוצר ההורס את מעשי־ידיו ויוצר את בריותיו, מגדלם ומשגיאם למען יאבדם?! לדידי הצחוק הוא שווה־זכויות עם הבכי לאבל על המת. ואולי עדיף הוא על הבכי, ואף נאה וזיותני ממנו להבעת רגש הצער. תכלית הבכי להקל מעל משא הלב. לכן הוא נראה לי כבריחה מן המחזה האיום של רצח בטבע. הבוכה משקיע עצמו לתוך ענן דמעותיו, לבל יראה את אסונו. אולם הצחוק הוא גישה אמיצה יותר, התקפת־מצח, אל מלאך המות. הזעזוע העמוק של הנפש בא יותר לידי גילוי בצחוק פרוע מאשר בבכי, הבנוי לעולם לפי חוקי הקצב. נמצא, הצחוק הפרוע הוא מחאה עזה יותר מן הבכי, הצופן בחובו תמיד צפיה לפיוס ולהשלמה. אם הבכי הוא טבילה בדמעות נראה לי הצחוק טבילת־אש. יתכן שאין עצה כנגד מלאך המות אלא צחוק נואש, לשחק בו, עמו ועליו, לשחק לפניו, לשחק גם על הקברים, כדרך שנהגו העמים בימי־קדם ופראים גם בימינו לרקוד על הקברים. חוש נכון אמר להם להלחם באויבנו הנצחי בכלי־נשקו: הוא רצונו להפוך את החיים לבית קברות, בואו ונהפוך את בית הקברות לעמק החיים, לגי־חזיון של ריקודים ומחלות. והכי לא ערכו את המשתאות בבתי העלמין? אף החסידים התקינו את “התיקון” ובשתית “לחיים” הפכו את יום המות ליום הילולא. במקום שהוא מלאך־מותנו מתקיף אותנו, משם אנו משיבים לו מלחמה שערה. נבוכים אנו ואובדי־עצה כיצד להערים על מלאך המות ומה תרופות להכין כנגדו. אולם נראה לי, שכל התרופות הטובות והלא־טובות טובות הן מן האמנות. מאחר שבת מלכה זו, הקרויה אמנות, היא גופה פילגשו של מלאך המות, הפועלת בשליחותו. לא היא תצילנו מידיו, אלא, אדרבה, חזקה עלינו שתסגירנו בידיו. אין לדעת מה תהיה דמות האמנות לעתיד לבוא. אמנות זו נודעת לנו, בת כל הדורות, חמוצת־בגדים. מנחל הדמים בכל הדרכים שתתה – לכן הרימה ראש. הגביע אשר בו נחש תנחש הוא הרצח. במחזה “היקס” של סופוקלס שותת הדם של הבהמות השחוטות לרגלי היקס המתאבל. מימי סופוקלס ועד ימינו אין מחזה או סיפור אהבים בלי רציחה. ביומן גונקור משנת 1969 נאמר: כדי לעשות טיפוס או גבור ברומן ובמחזה מקובל על הקהל צריך להטיל בו זיוף.

 

קמ"ד. לישון, לישון    🔗

תמה אני אם אין סופו של שר השינה, או מלאך העצלות להתגבר עלינו במהרה בקרוב ולהפילנו על משכבותינו ולא נוכל עוד לקום. אוי לי אם אגיד. עלול זה להתגבר עלינו, שאפילו ששים גבורים יעמדו מסביב למטתנו, כפי שעמדו מסביב למטת שלמה, לא יוכלו להקימנו. זו תהיה מעין שביתה כללית שתתפשט בקרוב המוני עמים. אין זה פחד פתאום שנפל עלי. אלא פחד הצומח בקרבי, עולה ותופח, זה ימים ושנים. זהו אולי פחדי הפרטי בלבד. אבל מה אעשה ואני מוכרח לעשות עצמי קנה־מידה גם לאחרים, כשם שאיני מסוגל להבין שום דבר, אלא אם כן אני מודדו תחילה עלי ועל צוארי.

מדי בוקר בבוקר מצטייר ליד מטתי סימן שאלה גדול ונורא: לקום – לשם־מה? לצאת ולבוא בין הבריות – לתכלית מה? שמא טוב לישון, לישון לישון. אין זה עוד אותו פולמוס ישן בין היצר הטוב והיצר הרע. אף אין זה עוד היסוס של מי שאין לו אמונה בדבר, שהעולם צריך לאומנותו. אפילו אני אופה לחם לבריות אין לי עוד תריס בפני יצר העצלות. צמח בי לחשן המוציאני לתרבות רעה של בטלה. אפשר זה קול הלב הנפגע והדם הבוכה. וכך אומר הקול: מה טעם לחייך, לעמלך, למרוצתך. אם בין כך וכך גלה כבוד ממך ונתחללה שבתך? כלום אדם אתה? לא עוד מייחדים לך ערך אדם. שמע צפצוף מעל כל הגגות: אין עוד אדם לעצמו. אין עוד בן־חורין. החירות היא בגידה. עצמאות אישית – נבלה. השואף לחופש מרגל. הטוען לאמת חבלן ושמצן. מצוה להיות שקרן וכזבן. דין אדם מלכתחילה להיות חיה או בהמה, כלי שרת ומכשיר, בובה וקוביה. אין עוד אנשים בעולם, אלא יש המון נפחד. ורק אחד, גבוה מעל גבוה, הוא אדם הכולל, אדם העליון. מכל מקום הוא השופט העליון. הוא דן יחידי. וכל הממרה פיו אחת דתו להיחסל. הוא גדול המצביאים, הוא פרשנמדעתא הוא היוצר – וכל האחרים חומר, רוצה הוא מכריז מלחמה עולמית. רוצה הוא אומר אור לחושך וחושך לאור. רוצה הוא משנה הזמנים ומחליף העתים. הוא בעל “ונתנה תוקף עצמו” ועל פיו ישק כל כדור העולם מי יחיה ומי ימות, מי גאון ומי תולע, מי מציל עולם ומי עוכר העמים. הוא תורה, הוא תרבות העמים. הוא נציג המוחלט, הוא חילוני שירד ממרומים להתהלך עלי אדמות. פחד לחיות בזמן שאלהים גדולים מתערבים עם בני תמותה, ומה טעם לחיים?־ ישן לך. ישן.

ומה? טוען אתה לחופש הדעה, לחירות האישית, לקוממיות רוחניות משום שמצווה ועומד הנך לכך מטבע אומנותך? אך כלום מי צריך לאומנותך? לא היה צורך בו גם לשעבר. על אחת כמה וכמה עכשיו. קם דבר אחד לעולם, ועל הכל נגזר להיות מודברים או מאולמים. שכח הרגליך הישנים. מת הספר. חופש הדעה עליו השלום. אין מצהירים עוד: והארץ בכל זאת נוע תנוע. אלא כורעים ברך ומתוודים. משתבצים לתוך המערכה. אין עוד אישים בני חורין, אלא קיימים גושים. אין עוד יסודות אנושיים, אלא יש כוחות. אין עוד אמת שלי, אלא יש אמת שלו. וכל שלו על כרחך שלי. אין עוד כתב־אמת ולא כתבי־עתים, פוסקים מאמר ראשי אחד לכל, ומה צורך באמנותך? אם היה זמן שכל צוות אנשי הרוח נחשב לפועלים בטלים, הרי ימינו הם הזמן הזה. ובכן, שכב, שכב ונמנם לך. אתם הסופרים תהיו החלוצים למחנה בהכרזת שבתון. ואחריכם יבואו אחרים, כל הבריות, כל הבריות יבואו, הם יבואו ויכריזו שבתון כללי. לא תהיה להם ברירה אלא להתעצל הרבה ולהרבות שינה. זה הכלל, כל קלקול שבא לעולם גורר אחריו, או כבר קדמו לו, זלזול בערכיה של שפת אנוש וביטול לנושאי דגלים, מי שאינו אדם למה יעמול? למה? למה? ה“למה” הזה נותן בי פחדים בבוקר.

ולמה לא אספר ברבים על פחד זה. שלמחרת יהיה אולי פחד הרבים?

 

קמ"ה. אמנים ו… נשיקות    🔗

עם תקומת המדינה נתרבו אצלנו האורחים הנכבדים והמהוללים, הבאים להתבשם מן המעשים והאישים, בישראל. הגיעה השחקנית א. ב. בתשובה לנאומים שנאמרו בקבלת הפנים, שנערכה לכבודה במערכת העתון… הורתה על צנצנת הפרחים, הניצבת מולה על השולחן, ואמרה בקיצור מלבב: משולה אני לצנצנת זו, שאם אין מכניסים לתוכה פרחים היא ריקה ואינה אומרת כלום. כאלה אנו השחקנים. אבל מה שקיצרה בדיבור האריכה בנשיקות, שלא חסכה מרבים. כשנתכבדה לסייר בבית הדפוס לראות את התרבות בעשייתה נשקה כמה מן הפועלים לסמל, כנראה, את אחוות האנשים ואת שאיפתה הנאצלה לאהבת הבריות. היא לא באה אלינו בתפרחת תפארתה ועלומיה – אנשי תפרחת מבני־גזענו אינם מרבים לפקוד אותנו כדי להתחמם לאורנו, אך יש מתקרבים אלינו לאורם הנערב – ולפיכך היו ליצנים מרננים, שכמה מן הפועלים העריקו מאחורי מכונות הסידור שלהם, כשראוה מתקרבת לפינתם. בניגוד לנועם הליכותיה ולנימוסיה היפים לא נהגה בנימוס לאומי וקראה בנשף שלה יצירות ספרותיות בלשון אשכנז, שנפש היהודי סולדת מטעמים מובנים לשמעה בפומבי על במת ישראל במוצאי השואה הנוראה לאחר ההרג הרב, שסרדיוטים נצחו עליו באותה שפה. אף קראה פרקים מן הברית החדשה. אמנם, אין זו מן המידה לאסור על הקריאה בפומבי מן “הברית החדשה” על במה יהודית. אבל, ראשית, לא כל מה שאינו אסור הוא מותר. שנית, אף דף זה טרם נמחק מתולדותינו ואין לעשותו חלק. חוששני שלא יהיה חלק גם להבא. הפרשה עדיין לא נסתיימה, צליבה שנעשתה אי־אז על ידי אי־מי תהיה עוד במשך שמיטות, ואולי גם יובלות, תואנה בידי מחפשי־מזימות. כל מה שכבר הונח בתוך המקרר של דברי הימים עשוי עוד להתלקח לפעולה. ועניין זה לא הוכנס עדיין למקרר. דורות יהודים עונו ונרצחו על קידוש השם בידי נושאי צלבו ועוד דמי הרציחה רותחים בהם, טרם כופר העוון שנעמס על שכם עמנו על לא דבר.

ויותר מכך גדלו התכונה וההמולה מסביב לאורח המהולל השני, הצייר ש… שבא אלינו מפאריס המעטירה. אף הוא נתכבד בקבלת־פנים נלהבת ורבת־משתתפים במערכת העתון… ישב בקרב גדוד מעריציו, קורן ושופע חיוכים, כאלו הוא ארץ ישראל. ולפי דבריהם של כמה מן הנואמים, שהשתפכו בתשבחותיהם, יצא, כמדומני, שהוא עם ישראל בכבודו ובעצמו. והיה מי שאמר, שבשעה שצייר הנופים הגדול מר ש… מתהלך על אדמת ארץ ישראל נעשית האדמה שמים. בא נואם שני והצהיר, שהאדמה רוקדת תחת כפות רגליו של הציור, או שהיא מנשקת את כפות רגליו. דומה, שכך אמר, או מעין כך. נמצא באמת, שהרגלים של הצייר המהולל הן אדמת ארץ ישראל.

הצייר המהולל פתח את נאום התשובה שלו בנשיקה לשמי התכלת של ארץ ישראל. הוא כך אמר בקירוב: כשעליתי על סיפון האניה ונחזו אלי באופק הרחוק שמי התכלת של ארצנו נשקתי אותם בעיני. וכשירדתי מעל האניה אמרתי: מי יתן לי כנף ואעוף למרום ואנשק את השמים הטובים, היפים, הזכים, במו שפתי. ועוד אומר לכם יקירי: רואה אני כל יהודי הגר בארץ ישראל כמו פיסת שמים ארצישראלית, ואני מנשק אותו. אני מנשק את כולכם, אחי ורעי. אני מנשק את כל הילדים שנולדו תחת שמי ארצנו, את הילדים היפים הטהורים והבריאים. ילדים כאלה אין בשום מקום בעולם. ביניהם גם אני נעשה ילד. אומר אני לכם אחי ורעי: גם אני ילד. אומרת לי ארצנו ככתוב בתהלים: בני היום ילדתיך. ואתם אל תביטו לקמטים שבפרצופי ולשערי המלבין. אוהב אני את עיר־מולדתי הרחוקה, הישנה, היא חקוקה כחותם על לבי, אבל לא אחטא בשפתי באמרי כי אני כאן, כאן, תחת השמים הזכים האלה, נולדתי. כאן עמדה עריסתי. והרי אנשים אחים אנחנו ורשאי אני לדבר בגלוי־לב גמור. לכן שמעו, זה דברי: הנני באמת מצטער שאי­־אפשר להיוולד פעמים. ואילו אפשר היה הייתי נולד כאן אצלכם… כלומר, אצלנו. אני מנשק את כולכם ואת ארצנו היפה באלפי נשיקות. תשואות סוערות.

לא יצא חודש או קצת למעלה מזה והצייר הדגול, ששב בינתיים לפאריס המעטירה, הודיע שם בשיחה עם כתב עתון פלוני, שהוא רואה את עצמו צרפתי כי צרפת מולדתו. אותה ארש לו לתמיד.

 

קמ"ו. יגון הבדידות    🔗

הבדידות היא רעה וגם מחלה. הפרישות מן הציבור היא עונש במידה שהיא חטא. ולא רק בכך התקלה, שהאדם נצב גלמוד, אלא גם בכך, שכנגדו נצב עולם אנשים מלוכדים, הנוהג לפי סדריו, מקיים חוליו ושבתותיו ועושה לו שמחות והילולות, שאין לבודד חלק בהם.

אדם מובדל הוא מחזה יגונים. סופר מובדל מחזה־יגון־יגונותים. הסופר הבודד מחולק עם אחרים בדברים שבטעם, שהם ערכי יסוד ותמצית, כי טעם כעיקר. בכל העיקרים האחרים יש מקום לויתורים ולפשרות כל שהם. פעמים ניתן גם לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים. אך הטעם הוא דן יחיד, שאין לפניו לא משוא־פנים ולא מאור־פנים, לא פשרה והפשרה או אפשרה. בעניני טעם אין שתי אפשרויות. כאן יקוב גם עדין את הדין. חילוקי־טעם סוגרים מעגל, שאין ממנו מפלט, והדברים מבוררים עד לאין ברירה עוד: יפסקו ראשך ומנקודתך לא תזוז. יכול אדם לוותר על רכוש ונכסים, על כסא כבוד, על עניני רווחה ונוחיות, אבל אינו יכול לעשות שקר גם בנפשו, אם כי משקרים לאחרים ללא בושה וחרטה, ולומר שגיבוב מלים הוא בגדר מלאכת מחשבת או לכנות גילויו של רוח השקר ביצירה בשם התגלות רוח הקודש ולייחס תואר השירה להשתפכות הנפש, שאין בה לא מלהטה של נפש ולא מזעזועיה ולבטיה.

אי אפשר לעשות שקר בנפש. אבל אולי בכל זאת אפשר. מכל מקום אין דבר זה בגדר האפשר לאניני הרגש ולנקיי הדעת, שנפשם מתעטפת בכיסופי חזון, וכשם שהם יודעי חן ככה הם צמאים ורעבים לנקודות החן, כמו למים וללחם ממש. הישקר מוכה־רעב וצחה־צמא לומר לנפשו: לא כי אכלתי ושבעתי, שתיתי וגם רויתי. אי אפשרו לו לאדם לשקר בדברים, שחיותו תלויה בהם ונפשו יוצאת אליהם. אבל יתכן שאפשר בכל זאת. והנה עומד הסופר הבודד בקרית ספר, במשך שנים עומד הוא, ותוהה על המעשים המתחוללים שם. בעיניו יראה ולא יבין, באזניו ישמע ובשכלו לא יתפוס. כל כך רב בקריה הבוסר וכל כך מעט הכאב. בולמוס כתיבה גדול כל כך – ומה נדיר הניצוץ! אין שפע כשרון, אבל למה, למה, כה מעט היושר? ומה מאד דלל מעיין הכוונות הטובות. הכי נסתמו כל מקורות הנאמנות? אף במקום כושר הביטוי אי אתה מוצא את הכרח הביטוי. אף כשיש “ויצעקו” אין בצדו “הציקתני”. הללו כותבים משום שהללו מדפיסים. רבים דורשים דברים רבים כמין חומר, משום שמדרשיהם מתקבלים כחומר לכתבי־עת. מחברים פרקי בקורת ואין כל בטחון אף אין סימנים, שאי שם יושב מבקר, הדן דין אמת. אהה, מתוך כתלי דבריו של הדיין משתמע לא רק, שאין דיין, אלא גם שאין כביכול כל דין. עולם הספרות והאמנות הפקר וכל איש הישר בעיניו יאמר, יורה ידין. אבל זהו דין ללא חשבון. לכל פינות שהבודד פונה רואה הוא, שאין כלל הלכות, אלא הליכות, יחסים, כוונות, פניות. בכל שולטת הסיעתיות וכל אחד מכריז על סחורתו של בן־בריתו לאותה שעה. הכל חי חיי שעה ופועל לצרכי השעה. יכול שמבקר דנן כתב לפני תקופה קצרה בכיוון הפוך מעכשיו, לפי שאז היו לו בני ברית שונים משל עכשיו – אך אין משתומם, אף אין שואל על כך. משנה סיעה משנה ערכיו. חברים חדשים – ושיר המעלות חדש בפיו. אין מקשין על מבקרים. מבקר פלוני משפיל היום מה שהיה מרומם אתמול, או, להיפך, משבח היום מה שגינה שלשום – כך נאה וכך יאה: התפתחות יש כאן, העמקה והשבחה בהבחנה ובביטוי. כל המחליף דעותיו והשקפותיו עלול להיות חשוד על חוסר נאמנות לעצמו, ואם תמצא לומר, על הבגידה. אך במלון הספרותי אין מקום למונח הבגידה. כאן כל עריקה היא בסימן ההתפתחות וההתעמקות. תאמר לפלוני ההפכפך: את רבך דקרת! אף הוא יענה לך: כלום רבי מלשעבר הוא מורי ורבי גם עכשיו? כאן כל היורק לבאר ששתה ממנה מעלים עליו לפעמים, שהוא גבור הפועל במסירות נפש.

עומד הסופר המבודד ונפשו מתעטפת עליו בתמהון: מה מתחולל כאן? לכאורה שימוש־לשונו משותף עם של אחרים, ואין הוא מבין מה הם סחים, ולמה כל כך הרבה טיח תפל הם טחים על יצירות נפל וחיבורי סרק. למה הם מגלים עמוקות במיני־מסה קלוקלים ובתי שיר מזויפים, שנפשו סולדת מהם? ולמה מצויים בין הקופצים על כל ההבאי הזה גם רבים, שהיו לשעבר מסכימים עמו ברוב דעותיו והערכותיו? מי מהם שינה את טעמו והמר את רוחו מני אז? אין זאת כי אם הוא הבודד בן־ממר הנהו. שהרי הם הרבים ולהם גם כעת אחד הקצב ואחד התלם, המשתפם יחד. אין זאת כי הם התפתחו מני אז, והוא לבדו כמעמדו אז כן מעמדו עכשיו. הוי אומר הוא משרך את דרכו מאחורי המרכבה הרצה קדימה.

וראה פלא, כולם בציבור דברים אחדים בפיהם ברוח הציבור. ואילו ביחידות לוחשים לו לפעמים על אזנו דברים בהיפוך הגמור מן הערכותיהם הפומביות. יש מהם, שהם אחד בפה ואחד בכתב, או אחד בלחש ואחד בקול רם, אחד בדו־שיח ואחד בתזמורת. רואה הוא שניות בכל. ומי כאן נתון בשניות הזאת: הספרות או עושיה? מחצית השקל לגולגולת. מחצית אחת בצנעה ומחצית שניה בפרהסיה, ואין מחצית אחת דומה לחברתה.

במאוחר מדאי מבין הבודד, ואולי גם מאוחר אין הוא תופס את הענין במלואו, שעולם הסופרים לא בטעם יבנה. טעם, חזון, הערכה פנימית לחוד, יחסי חברים ועמדות ציבוריות לחוד. הבדידות פוקחת את העינים לרווחה בפסגות, אך מסנוורת אותן בשפלות. לא חש ולא התבונן הבודד כי בזמנים שנתכווץ לפינתו וליקק את פצעיו נתארגן בקרית ספר שבט אנשים חדש, הבונה את עצמו על בסיס של יחסים וקשרים ולא על אישיות הטעם וההבחנה, ותחת המצפון שבלב לקו ומשקולת, הוא מחזיק במצפן של הסידורים האישיים והנימוקים הסיעתיים. משול הסופר הבודד לחוני המעגל בשעתו. אין הוא עוד מוכר לבני השבט החדש ואין הוא מכירם עוד. הנה פלוני, תמול טירון שדפק על דלתו והביא לו כתב יד לחוות דעת וסח לו, כי את מימיו הוא שותה, אף הטיח את זעמו כלפי יריביו של הבודד, כבר נעשה חלוץ העובר לפני המחנה המתנגד ומצהיר ברבים דעות מנוגדות לגמרי לאלו, שעליהן החזיק לו אז טובה והודיה. והכי רק אחד הוא פלוני זה? רבים פלונים שעברו בקפיצת הדרך מפה לשם ומשם לכל שם אחר. והוא בפינתו לא הבחין כלל אימתי וכיצד קם ונהיה עולם התמורות הלזה.

אכן, שנויים גדולים התחוללו והוא לא ידע. הם מתחוללים כעת בדהרה רבה. לא עוד מונים ליובלות, אף לא לשמיטות. נתקצר ארכה של תקופה לשנים מעטות, לא כי לחדשים ממש. דוהר, דוהר הגלגל. הבודד לבדו לא שינה את טעמו ולא יצא מתחומו. הבדידות יסודה בעקשנות. כל בודד עקשן. אך העקשנות היא תכונה. היא עצם הנפש. נפש בלתי גמישה אין לה תקנה. אבל אין לה גם שבירה.

יש סבורים שחוני המעגל הוצג לבדד על שום שהיה ישן. ולא היא. הוא היה ישן על שום שהיה חוני המעגל לפי טבעו, היינו, בודד. צא וראה, יש חוני המעגל מחמת שינה, ויש חוני המעגל משום עירנות יתירה. העולם אינו מודיע חיבה יתירה לישנים ולמנמנמים. אבל יותר מכך הוא סולד מן העירנים רב מדאי. אוי לעיוורים, אוי ואבוי למפוקחים הרבה. אך אוי ואבוי לבעלי האזנים כאפרכסת. אוי לאלו הרואים לא רק את המראות והשומעים לא רק את הקולות, אלא מסתכלים ומאזינים גם מאחרי המראות ומעבר לקולות, שאזנם נטויה גם לבנות־קול.

 

קמ"ז. תולעי משי    🔗

… היום נפלה שיחה לפי תומה ביני ובין מר ג. ב. ואולי היתה זו שיחתנו הראשונה בגילוי־לב.

מר ג. ב. הוא סופר מקובל ורצוי לרבים, שאף כמה פרחי סופרים מתחממים לאורו וניהנים ממנו עצה והדרכה. הוא נעים הליכות ונעים כתיבה וכשם שדרכיו דרכי נועם כך כל נתיבותיו במאור־פנים. הוא מקדים מחמאה לכל אדם, אינו מחמיץ שום מסיבה לכבוד חבר לעט ופשיטא שאינו חוסך את נאומיו החגיגיים בכל מושב רעים. הוא מביע את מחמאותיו, הוא הדין את בדיחותיו, בכובד ראש גמור, וכל שיחו ושיגו רחף על הגבולין שבין הרצינות וההלצה. נמצא, כל דיבור שלו משתמע ממילא לשתי פנים. יכול הוא משמיע דברים כדרבנות ויכול הוא חומד לצון מעט. אבל זהו מין לצון, שאינו פוגע, כשם שהסברה הנגדית, המשתמעת לליבוב ולאישור, אינה קושרת כתר של ממש. דרך כלל אין הוא תופר כתרים לפי הראשים, אלא הכתר המזומן בידו עובר מראש לראש בשינויים ובהשתמטות כל שהם. ולפי שהוא מתון ודעתו שקולה טבעי הוא אצלו לבלי להתעלם לעולם מן הצד השני של המטבע, והריהו מרצה מלים כמונה מעות וטופל לכל שבח סיג בצדו. אך אף הסיג מעוטף בלטף, המשמש שובר בצדו. לכאורה הוא מוזג מנת דבש ויש בה עוקץ, אך גם העוקץ אינו אלא בגדר שנינה חמודה, משולה לריבה מתוקה ובה גלולה מרה. לעולם אין הוא נתפס לקיצוניות, ובכלל אינו אומר דבר שאפשר להיתפס לו, באופן שהשומעים יוכלו לחייבו כיסויו המלא. במשפטיו משתיירים תמיד חרכים, המשקפים לכל המציץ בהם את ההיתול הקל הטמיר מתחת לכל לטף. אלא שהרבים אינם מציצים כלל בסדקים. הואיל והלטיפה נוטלת את חודו של העוקץ והשנינה ממעטת את המחמאה, הריהו מוחזק בעל מזג טוב ודובר אמת כאחד.

ג. ב. המאיר פניו לרבים וממתיק שיחו עם הכל, לא ראני מימיו בעין יפה. הר לא גבה בינינו. ג. ב. המיישר הידורים תמיד אינו מניח כלל להרים להתגבה. דומה, לא צמחה בינינו מחיצה. אך ריחוק כל שהוא, כחוט השערה, היה בכל זאת. על חוט השערה הזה לא היתה לו, כנראה, נטיה לפסוח בשנות היכרותנו, שמנינן כבר הגיע לכדי מחצית היובל. נפגשנו ענינית. נזדמנו בשעות כושר. באנו במגע של אופי ציבורי, החלפנו דיבורים או השתתפנו בויכוחים בכינוסים שונים, אך לדו שיח על נושאים אישיים, או על ענינים כלליים מבחינה אישית, לא הגענו. לא היה לנו פתחון פה לפתחון הלב. ראיה נוספת, שהספרות בימינו נעשתה, ענין מקצועי, בדומה לכל המלאכות. שני סופרים הם לאו דווקא אנשי־ברית, חברים לשליחות, שכנים בהיכל. כלל לא שכנים. אף לא בגדר יריבים ומתדיינים. אנשים זרים, שכל אחד מהם עודר פאת־שדה משלו במחרשה המכונה עט. טורא בטורא לא פגע. ומה ענין פאת שדה אחת לחברתה?

הפעם נפלה בינינו שיחה שלא מן המנין, אישית כמעט, נפלה כשגגה ביד המקרה. מר ג. ב. גילה לי מקצת מהרהורי לבו מה דעות שומר הוא לעצמו בצנעה על אודות חבריו, שאת שבחיהם הוא מפיץ בפומבי. בעצם, אומר הוא, הוא תמים דעים עמי על כמה מן החברים בני אומנותנו… כגון למשל מר… שיובלו הצנוע הוחג זה לא כבר לא בלי השראתו, כמובן, של חתן היובל… וכגון, למשל, פלוני… המשפיע עלינו שירי נפל ללא טעם וריח… ואלמוני… אלא שאינו גורס את הדרך שלי למצות בכל חומר הדין. האמת מיעוטה יפה וריבויה אינה עוד בגדר אמת. יש דברים שהכל יודעים אותם ואין מדברים עליהם בפומבי. הפרהסיה יש לה חוקים משלה ואמת משלה. אין הוא גורס כמוני, שצריך להתאים לכל אחד כובע כפי מידת ראשו. וכלום איני מבין שהכובע הוא לעולם רחב יותר ממידתו של הראש? כל בר דעת מבין זאת. הרי זה מן הדברים המובנים מאליהם. כל שאינו יודעם הוא מן המתמיהין. השכל מחייב, שאמת הבאה בדרך יריקה אל הפנים אינה אמת. האמת היא אבן טובה הטעונה גניזה. כל הזורק אותה לתוך הציבור, הריהו כזורקה לאשפה. אין הוא מבין לרוחי. האם עד כדי כך הנני חולק כבוד לציבור לדבר אליו תמיד בלב תמים. והרי מן הראוי לי לחשב את דרכי. כלום יש לי בין חברינו אפילו מזומן בן שלושה המוכנים לילך עמי בדרכי? משמע, אין זו דרך. יחיד במערכה אינו יכול לתקן כלום. ואם איני מתקן כלום, מכלל שאני מקלקל. וגם השכל מחייב, שזוהי דרך של קלקול. משל למה הדבר דומה, למי שמייחד לשעונו זמן, שאינו כאחרים. אם כך שעון למה? מה יעשה בזמן פרטי משלו? הריהו מאבד את המגע עם יתר הבריות. הוא חי מחוץ לזמן הרבים. אף סופר, שיש לו דעת יחיד, חי מחוץ לזמן. אין הוא חושש לומר לי זאת בגלוי, משום שהוא דורש־טוב לי. יש לוח־ערכין חברי ואין לשנותו. חייב אדם לענות אמן אחרי פסקי־דיניהם של חבריו והערכותיהם. לעולם הלכה כרבים. הפורש מן הציבור פורש גם מן היחיד, מן האדם, כלומר, חוטא למצוה של אהבת הבריות ועידוד חברים. בינינו לבין עצמנו, הרי מותר לגלות, כמה מרובים הנחשלים בין חברינו הסופרים. רבים הם באמת מעוטי כשרון, היודעים בסתר לבם את אפסותם, רחמנות עליהם. הם זקוקים לעידוד. מפעם לפעם הם מבקשים מאתנו זריקה של שבח והלל, כבוד מעט. ואם לאו תהיה להם חולשת הדעת לגמרי. כתולעים יהיו לעצמם, מאחר שרבים מהם סוד התולע שבהם…

שאלתי:

– אבל וכי דין לעבור בקפיצה בלהטי־לשון מהלך רב כזה שבין היצור הקטן לנשר. הרי האמת נעדרת.

– כן, השיב מר ג. ב. בפסקנות, שלא הלמה לכאורה את דרך שיחו. פיקוח נפש דוחה אמת, פעמים מצוה להרים תולע למעלת אריה או נשר. אם לאו, עלול הוא להירמס לגמרי. ותולע זה, הפטיר בשנינה, שאמרתי, מסתבר, אינו תולע ממש, אלא תולע משי. כולנו תולע משי.

 

קמ"ח. ויהי ערב ויהי בקר    🔗

כל לילה הזוחל כצב ניתן לי הצו לטפס למרומי האררט. אך אוי לי מנפשי השאט, כי רגלי קשורה בסד.

כל לילה תכבד עלי היד לשלחני נע ונד לשבור על המבוע את הכד. וכל בקר אקרא: אהה, לא בא גד, אך בא עוד יום אחד.

כל לילה יחלוץ לי שד, בהתהפכי מצד אל צד. מה יבשה השד. וכל בקר בפקחי עינים, הה, אל תגידו בגת, הנני שוב נחרד.

כל לילה אשאב מן הים מים בכד וכל בקר יהממוני שוב אלף שאלות ואחת: למה שוב אקום וברחובות אצעד? למה, למה שוב בקהל אדם כבודי ייחד? הכי יש לי ריע יושיט יד או שיח נעים באזני ילאט? הכי סבל כבר לא ראיתי רב מדאי והכי רויתי יגון רק מעט?

מדי לילה בלילה אל מחשכי האופל אביט ומדי בקר בבקר בהקיצי לא אוכל יד ורגל להניד. הבין לא אוכל: מה בצע בקומי, מה התכלית?

כל לילה בנדודי כשה אובד אפעה: מאין יבוא עזרי, עוזר לי איה? כל בקר אשמע שוב את הקול: קום, בן אדם, והתגבר כאריה. אויה, רוחי בי יהמה: איך אחיה, אשוב ואחיה, ומה יהיה על יומי, מה יהיה על יומי הלזה, על יומי הרזה? בשגם לא אדע איפה אני בזה ואם הנני בן העולם הזה.

כל לילה ברדתי מעל משכבי לא אדע נפשי, לא אכיר נוי, אשוטט באין אונים, כמו החושך אבי. אך כל בקר קול דופק על לבבי, רועם הקול: קום ומשוך בעול, קום לסבלותיך ולמצוקותיך שאול; קום, קום, קום, חדל לך עצל לנום, אל תוסיף לשכב, הנה כבר הקיץ משנתו גם הטף.

כל לילה אלין בכי ולבקר לא רינה. פחים יטמון לי הלילה והבקר צינה. הנה אצלול תהומה ושוב יעלוני הגרדומה. קול אשמע לאמר: עלה, עלה בחומה, סע סע דרומה. ולעת הצהרים יכני השוט: עלה עלה על האבנים, הקר מבארך מים חיים, עוד, עוד לא אכזב, כתוב עוד דף ודף נוסף. הלא יש לך רב. ומקורך ברוך. הה, יש לך רב, אך אני ארור. זה גורלי היות שולחני תמיד ערוך, כמו הקערה לחולם אשר אין לו כף. אוי לי, אין תכלית לעמלי. אך נפל הפור. נפשי שלי לעינויים כור.

לילה לילה נוע אנוע כצפור מבד אל בד, ולעת בקר אפחד ואחרד: אהה, שוב יום חדש נולד. לילה לילה הנני מת ובגלגול מחילות אישפט. אך לעת בקר שוב אשמע קול קורא: קום קום לעבודת הבורא, היום הרת עולך הזה, היום אתה שוב נולד, ולא עוד תמות, כי אם מפעם לפעם תומת, וככה לעדי־עד, ככתוב: על חרבך תחיה, לאמר, גם בקרב אשר תאסור על עצמך. ויד כל אדם בך. להגיד, ידך לראש לכל. וידך בכל, זאת אומרת, גם בנפשך.

 

קמ"ט. והיה באחרית הימים    🔗

יבוא השטן בטענה ניצחת וככה יאמר:

– מין האדם שלי היא. יש לי חזקה עליו מאז היבראו. מימי אדם וחוה והנחש. מימי קין והבל ודור המבול וההפלגה. מימי עגל הזהב. מימי כל עובדי האלילים והמקריבים למולך. מימי המקדשות והמזבחות. מימי עמלק והמלחמה עם עמלק. מימי כל המלחמות והרציחות על קידוש השם וקנאת ה' צבאות. מימי כל המהפכות אשר ראשיתן רחמים וסופן דין. ראשיתן צדקה וסופן שפיכות דמים ורצח. ראשיתן שויון ואחוה וסופן מעמד עריצים אכזר ממי שקדם לו. אף יאמר השטן: אדרבה, צאו וראו מה נאמר בכתבי הקודש: כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה. לא בודד יהיה השטן במערכה. הוא יביא עמו תרפ"ט קרונות של מסמכים ומראי מקומות מספרי החכמים בני כל הדורות. ולעומתו יעמוד אחד נביא, חוסה, הוזה, רוכב בערבות הדמיון, לא ידיד לו ולא תומך, לא עזר כנגדו.

 

ק"נ. ביני לבין עצמי    🔗

– הגד בן אדם למי שהוא, הגד זאת למצער לעצמך, למי אתה עמל כל ימיך, לתכלית מה הנך מכלה את כוחך לחבר ספרים, שאולי אין כלל דורש להם. וכי אינך חושש שמא הנך טורח לבטלה?

– יתכן שהנני מבזבז את כוחי לריק, משום שאין דורש לפרי־רוחי. וכי משום כך עלי לפרוש מן המלאכה האחת והיחידה המשמשת לי מקור חיים?. תענוג לי – לכן אני כותב. תענוג לי – ובכן, שכרי הרבה מאד. ולו גם עלתה לי עבודתי ביסורים גדולים. ואכן, פעמים היא נעשית לעמל מפרך. ומה בכך? אדם לעמל יולד. איני עובד לאיש. אני עובד לנפשי. הנני כותב למען עצמי, כדרך שאדם חי ושואף אויר לעצמו.

– יד על הלב: הבאמת רק למען עצמך? וכי יש משתפך בחזיונות או בהגיונות מתוך הכרה ברורה ומפורשת, ששום זר לא יבין אותם? ואולי שקר אתה עושה בנפשך ומשחק במחבואים עם שכלך הישר. הו, מה רבים הגונבים דעת עצמם, ובהיות קולם קול קורא במדבר, הם מתנחמים על שוא להמשיל על עצמם את משל הצפור השרה לנפשה. אבל כלום הם באו בסוד הצפור לדעת היטב כי הצפור בזמירותיה ממתיקה שיח רק עם נפשה? אף היא שרה על נכון למען אחיותיה המקשיבות לה. לא נדון בצפרים, כי איננו מבינים את שיחן ושיגן וכל הלך־נפשן חידה סתומה בעינינו. אך נהירים לנו כבשני נפש האדם, שאינו מוצא טעם בשום עבודה, שאינה יוצרת דבר שבערך. והערך אינו דבר המסור לרשותו של אחד בלבד. הערך חל רק על דבר, ששנים רוצים לעשותו קנין לעצמם. ערך עובר מיד ליד. ערך לאחד, שאין בעולם לכל הפחות עוד אחד הקופץ עליו, אינו ערך. רק על פי שניים יקום ערך. חסרי דעה מחשיבים דברים חסרי ערך לזולתם. יכול משוגע להתרפק על גרגיר אבן, על קש, על סוליה של נעל בלויה, על בדל צפצפה שבורה וליתן את נפשו עליהם. אולם בעולם השפויים חפץ, שאין דעת השניים מסכימה עליו, אינו נכנס לתחום הערכין.

– וכי אינך מניח חיים לדעת יחיד כלל וכלל? עדיין אני סבור, שדברים שבטעם מסורים לבחינה האישית לגמרי, זו הנובעת לא רק ממקור הנפש או החיה, כי אם גם ממקור היחידה בלשון חסידים. אמנם, יש טעם חיצוני השווה לכל נפש, אבל אין טעם פנימי השווה לכל יחידה…

– חוששני לומר, שאתה תוקע ענין בשאינו ענין. משנת חסידים על נפש חיה ויחידה חלה על השגות פרטיות לגמרי, השייכות לעולם האצילות, שאין בהן כלל משום עשיה, כגון כיסופים, דביקות, חשבון הנפש, התפשטות הגשמיות וההתבוננות שבהסתכלות. אולם מסכת היצירה שייכת לעולם העשיה. חזקה על המעלה את רעיונותיו על הכתב, שהוא פועל מתוך אמונה ובטחון, שיש דורשים לו ושהוא רואה את זולתו מתוך הרהורי לבו, ובעשייתו הוא מתכוון לבטא את זולתו. אין טעם לחבר מסכתות בלי המגמה המפורשת לשמש שליח צבור ולזכות בהן את הרבים. כל מסכת, שהיא פרי רוחו של אחד, מכוון לשתף בה את הרבים. כשם שאין אדם מדבר אל עצמו, כך אינו שר ואינו כותב אל עצמו. האמנם מוכן אתה להגיד בפה מלא, שגם באין שותף אף אחד למערכי־רוחך טוב לך וניחא לך.

– טוב וניחא לי או לאו, את טעמי לא אשנה וממלאכתי לא אתבטל. לא בתחום הערכין, כי אם במעגל אין ברירה, הנני פועל. אין להניח כלל על הדעת, שהברבור הגווע המשמיע את זמרתו כאחד עם דמו הזב, נושא נפשו לקהל מאזינים. הוא לנפשו או את נפשו היוצאת שר.

– הכי לברבור הגווע תדמה עצמך?

– לא עצמי, כי אם בכלל. יש נולד להיות ברבור גווע תמיד. לכך נוצר. אך לא אשא את המשל על הברבור. אחת אדע, אילו הופיע מלאך מן השמים לשחררני מעבודת הפרך שלי לא הייתי שומע בקולו. בודאי שכיר יום עשאני. לכן אצוה על הידים שלי: דפוקנה על המנענעים, דפוקנה. אל־דמי, באין דמי לרוחי. אך מה לך לוטש מבטך עלי? מה לך? שביב אש זרה במבטך, שביב לעג וקלס. אל נכון ירמוז לי מבטך, כי יש אשר השטן יעבידנו. ויהא השטן מעביד שלי. הלא בודאי האל מסרני בידו ועלי לעבדו בלבב שלם. דפוקנה אצבעותי, ואתם גליונות הנייר פרו ורבו, הגיגי רוחי ימין ושמאל תפרוצו, הה, הגיגי, תולעי האוכלים אותי חיים. ואולי יתרחש פעם הנס ויקום גואל לי, גואל לכם, להוציאכם מאפילות המגירה בשולחני לאור העולם ולהביאכם גם אל קהל קוראים.

 

קנ"א. דרכים בחקוי    🔗

הזאטוטים עושים תרגילי־עישון בפיאות הסיגריות, שנופלות לידיהם מפי המבוגרים אם על ידי לקט במאפרות ואם בהזדמנות של שכחה על השולחן. מה שבא בלקט מן המאפרה הוא פיאה זעומה, שייר עלוב, שלא נועד עוד לשימוש, ומבחינה משפטית הוא בחזקת הפקר. ואילו בדל־סיגריה מעל השולחן אפשר שעדיין דעת בעליו עליו להביאו לידי גמר־מציצה – בא הדרדק וקנה אותו במשיכה.

אף אפני השימוש במורשה זו, מעשה עשן, העוברת מדור הגדולים אל דור הקטנים, שונים הם. פלוני הדרדק מוצץ לאלתר כל שייר סיגריה לחוד, שנעשה קנינו, ואילו רעהו אינו להוט כלל לבוא תיכף על סיפוק תאותו לעשון, אלא הוא צובר במתינות ובנחת על־יד על־יד שיירים עד שהם מצטרפים למנה יפה, לאחר כך מגוללם יחד ומייצר מן התערובת סיגריות שלמות, מחוטבות, מוגמרות, כשל הגדולים. כל הרואה אותו פרחח מפיח עשן מפיו בסלסלות קצובות ומיושבות, מעשה זקן ורגיל, אינו חושד כלל, שאין זה מעשן משלו אלא משל זרים.

הרבה מדות בבני אדם, הנבדלים זה מזה לא רק בשדות הפעולה, אלא גם בעסקי לקט ושכחה מפאת השדה. אמרת פלוני מחקה, עדין לא אמרת הכל. אף בחקוי יש מקום למעשי־מרכבה. הללו מוצצים שיירים בריש־גלי בתום, שאינם יודעים בושה. והללו מערימים ומצטנעים, מערבבים יוצרות ומבלבלים מושגים ומגישים מין תערובת לאחז עיניהם של שאינם מומחים.

 

קנ"ב. פתק לידיד    🔗

… יום א'. הבקר עברתי בקולמוס על פרק שכתבתי ביום ששי. היינו, שלשום, ומצאתי בו כתוב מלה במלה משפט שאמרת אותו בביקורי אצלך אמש במוצאי שבת בענין… ואני הסכמתי לך ב“יישר כוח” מפורש.

לא זו הפליאה ששניים אמרו דבר אחד – זה מעשה שכיח – אלא זו שאותה שעה נשתכח ממני הדבר, כאילו נאטם זכרוני. אולם לבי היה פתוח לאמור – ולכן פרצה מפי הסכמה של אהדה. הנני מרשה לעצמי להרהר לפניך בקול מה שלמדתי ממקרה־פלא זה.

א. יש שלהבת של מעלה ושני ניצוצות – שני שכלים – תואמים לפעמים.

ב. אדם מסכים לדברים, שהוא עצמו כבר אמרם או מסוגל היה – בכוח – לאמרם, ואינו מסכים לדברים שאינם נתונים לו בכוח.

ג. ניצוץ מרחיק או מגביה עוף יכול שאינו מובן למרבית הניצוצות הקרובים יותר ממנו לשלהבת, אם משום שהוא גבוה ואם משום שמרוחק יותר מדאי מן השלהבת.

ד. יכול ניצוץ שאינו מרחיק ואינו מגביה, כיוון שהוא קרוב מאד לשלהבת הנהו ניצוץ הכולל הרבה “בכוחים”, וממילא מובן לרבים. אין המובן מזיק לגדלות. ואולי, אדרבה, תנאי לה.

ה. אף הלא־מובן אינו מזיק לגדלות, ומכל מקום אינו מזיק לאמת. בכל זאת רחוק, בכל זאת שליח השכל הנעלם, שליח לסייר ולייבש שממות נוספות, שליח לקבלת שבת חדשה.

ואולי אליו נתכוון ישעיהו נ"ו, ג’־ז‘: ואל יאמר… הן אני עץ יבש… כי כה אמר ה’, "אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי… ונתתי להם יד ושם טוב…

אין ברירה, ידידי. כל ניצוץ חייב לעשות את שליחותו ולקיים ובחרתי באשר חפצתי, כלומר, אני השלהבת חפצתי. היא בוחרת. ואנחנו בוחרים את בחירתה.

נ. ב. וכי אין להניח, שבין גדולות לאמת צריך לפעמים לבחור באמת, ולו גם רחוקה ובלתי מוסכמת?.

 

קנ"ג. במחיצתם…    🔗

… אתמול בקרתי בבית־מחסה לחולי רוח, ונתחזקתי בדעתי, שראוי להם לשפויים לבוא מזמן לזמן במחיצתם של חסרי־דעה כביכול לקשרי־שיחה. באמונה, הם לא יצאו משם ריקם. הם ישמעו כמה חידושי־חכמה. ואם לאו, לא ישמעו לפחות הרבה דברי־הבל של הפקחים. מעלה יתירה לכלואים האומללים ששיחם פשוט ואמתי.

משוגעים אינם משקרים ואינם גונבים דעת. הם מבולבלים לעצמם. מסתבכים בקורי דמיונם. בכל אופן אינם מתכוונים לפרוש רשת לרגלי אחרים. חסרונם שאין להם השקט הנפשי הדרוש. הפעם היתה זו חברה שקטה לגמרי. הדברים נאמרו בנחת. ויש לציין במיוחד את מידת הנימוס של כל המשתתפים בשיחה, שלא נכנסו איש לתוך דברי חברו, אלא דברו לפי התור. גדולה מזו, הם דברו בלחש.

רק דרכתי על סף הבית קדמתני אשה קשישה בפנים שוחקות. משל אני האיש שצפתה אליו משכבר. שרבבה לקראתי לשון בהעויה של חן במגמה גלויה לקירוב לבבות. אמרה בלחש חרישי ליד אזני: המלחמה היא פגע רע. במלחמה הורגים אנשים. נעניתי לה בראשי בהתפעלות גלויה. תאמרו: מה חידוש? היא הנותנת, אין חידוש, חכמים גדולים אינם מחדשים ואינם מרעישים את העולם ברעיונות נועזים.

יהודי דק, גבוה ומבריק עינים, השיאני לנושא, שאינו פחות במעלה מן הקודם. והוא: מה טעם אין מר סבור שהחברה האשכנזית היא הנכונה? אין צרה גדולה מזו. כל עם ישראל חייב להודות בדבר. ידברו כל היהודים בהברה אשכנזית ויבוא המשיח. לא ידברו בהברה אשכנזית – אוי ואבוי לכולנו, והמן הרשע ינצח במלחמה.

עשיתי את אזני כאפרכסת לטענתה של אשה נלבבה אחת: על שום מה אין גם נשים מקבלות התמנות לבחינת שופטים? אין יושר בדבר, שרק הגברים שופטים. למה הגברים שופטים את הנשים ואין הנשים שופטות את הגברים?

היכן הצדק והיושר? – שאלה במתק לשון. הואיל ורק הגברים שופטים, והנשים לאו, יש צורה כזו לעולם. אוי, צורה! צורה של מיתה משונה, צורה של חלשות. איזו צורה יפה יכולה לצאת מן הגבר? היא עמדה בתוקף על דעתה. ומה דעתו של מר? – שאלה בחיוך ובחירוק שיניים כאחד. ואכן, מה טעם לעולם, שבו לא רק כל דאלים גבר, אלא גם כל דאלים שופט..

דברי האשה היו מלאים חן משום שלא בקשה חסד.

היא תבעה דין. לא טענה כלל לקיפוח האשה, אלא גלגלה רחמים על הגבר החי בעולם שפל ועלוב כזה, שהוא דן יחידי. נראה שענין כתר השופט טורד מאד את מחשבתה.

רבים אמרו שאינם יודעים כלל על שום מה הם כלואים. אין חסר־דעה, שאינו רואה עצמו נרדף על לא־דבר. משום כך העלובים האלה פונים לכל אורח בבקשה נמרצה לקיים בהם פדיון שבויים. וכך הם פותחים ואומרים:

דוקטור! – כל הבא מן החוץ ואינו נתון בכלא, מן הסתם אינו חולה, אלא רופא – תן פקודה שישחררוני. אני בריא.

זכיתי אף אני לתואר דוקטור ונתבקשתי באופן דחוף לכתוב פתק שחרור. הבקשה הדחופה נשמעה מפי אשה צנומה אחת, שהוציאתני מתחום שיחה השוטף של הטוענת לתואר השופט. בשביל לשדלני בדברים, כי טוב יהיה לה וטוב לילדיה היקרים, אם יזדרזו להוציאה מכאן. אין זה המקום המתאים לה. אין היא מסוגלת לפי טבעה להיות שרויה תמיד בין הבריות. רשות הרבים פוגעת בנשמתה. רגילה היא לייחד לעצמה פינה משלה.

כיוון ששמים אותך בין משוגעים אתה נעקר על כרחך מפינתך והאדם נעשה הפקר. ובמקום של הפקר אין חיים ואין שמחה ואין כבוד והאדם כולו אינו עוד בגדר בן אדם. אף הוסיפה טענה ניצחת: תינח אדם עשוי להיות משוגע, ולפיכך כולאים אותו בבית כזה, ששם אין הוא רואה עוד אויר העולם, אבל כלב זה מה חטא? היא הורתה על כלב שחרחר, המשחק בעליצות בנעל בלואה – כלום גם הוא משוגע? ולמה מחזיקים אותו במרזח זה? ולפי שלא ידעה למה – נטלה את הכלב המסכן בזרועותיה והעתירה עליו גיפופים ופיוסים במלים נלבבות, חמות, קורעות־לב. הציצה בעיניו במבט רך ומשוך, משל בקשה ממנו סליחה ומחילה על חטא שחטא לפני המין הכלבי המין האנושי בכל הדורות.

עוד הרבה דבורים פשוטים בחכמתם ומחוכמים בפשטותם ובאנושיותם שמעתי אותה שעה. אבל כל הדברים החווירו לעומת המבט הרחמן הזה, שנתמשך מעיני האדם לעיני הכלב ביחוד השלם. אותה שעה סבור הייתי, כי רק בחברת הכלב נראה האדם באנושיות הטהורה, כשם שרק מפי מבולבלי־מוח אלה שמעתי דברים נכוחים. הוי אומר: השכל הטוב שופע לא מן המוח, אלא מן הלב. ואין בני אדם יוצאים לשגעון אלא משום שהם צמאים לטוב הפשוט, לחיים תמימים. ובדין אומר ברגסון, שאין אנו צריכים לחפש סיבות לשגעון, אלא, להיפך, חייבים אנו לחפש סיבה לדבר, שאדם מקבל עליו לאורך־ימים מרותו של ההגיון. סוף־סוף מתעייף בר־נש להיות בעל שכל ישר.

אף אני הרגשתי רוח של פיוס ושלוה בחברת אנשי־לב, שאינם מדברים בלשון־למודים, אלא סחים אנושית פשוטה.

 

קנ"ד. “לחיים אחי”    🔗

עברתי היום בשדרות רוטשילד, עיף ואולי אדיש. לפתע שמעתי קול אלי:

– לחיים אחי.

מן הצד שכנגד בא הקול. הצצתי לשם. על ספסל ישב אלמוני ובידו המורמה בקבוק. נצנץ אלי מרחוק משהו בלוי או דהה. אפשר הבלאי והדהות בפרצוף, אפשר בבגד. ילקוט או תרמיל מונח לצדו על הספסל. אף דבר זה הבחנתי מרחוק: הבקבוק שתוי למחצה. ואילו בפני האיש לא הסתכלתי כהלכה.

הרהור:

– גש אל האיש ותהה על קנקנו.

ענה לי שכנגדו:

– מה לך לחטט רגלך אל פלוני אלמוני? זה בר־נש שיכור. מה לך ולשתיין? מה אתה מבין בעסקי לגימה?

שוב עלה במחשבתי רעיון:

– גש אליו, שמא הוא בלתי שפוי.

החזיר לי רעיון:

– היא הנותנת. אם בלתי שפוי האיש ראוי לך להתרחק ממנו. הרבה משוגעים משוטטים ברחובות עירנו ובגינותיה. את חרפת הנברא בצלמנו הם מעבירים ברבים ובידך אין להושיע. תגש אליו, כלום מה תגיד לו? תשמע מפיו דבורים חסרי שחר ותתענג על עלגות לשונו. רודפי תענוגות אנו. כל חזיון בטבע, אף את האדם המשוגע, הננו מנצלים להפיק נחת־רוח לעצמנו. שמור נפשך מן המשוגעים. אתה מצווה ביותר על כך, כי בסתר לבך הנך נמשך אל מוכי־אלוה אלה. נמשך.

הפניתי את ראשי מעם הספסל ועקרתי את רגלי ללכת. שוב טרדני רעיון:

– גש אל אלמוני. אפשר לא שתיין, לא משוגע, אלא פשוט יהודי אוהב את ארץ ישראל, עולה חדש. בודד ללא קרוב, שקנה לו בקבוק יין לעשות “קידוש” על ארץ ישראל, ובאין לו קורת גג ערך לו את “המסיבה” על ספסל בגן. ברשות הרבים, ברשות כל העם היושב בציון. והואיל ואין “מסיבה” אלא בצוותא ואין לגימה אלא בשניים לפחות, זימן אותי זה שהשמחה במעונו לשתות עמו “לחיים”. הלא כך אמר לי: לחיים, אחי!

והיתה שורת היושר נותנת, שרעיון זה יסיעני אל הספסל לישב ב“מסיבה” עם אלמוני, העולה הבודד, שאין לו קרוב וגואל ואף קורת־גג אין לו על ראשו, ואת ארץ ישראל הוא אוהב בלב ונפש לעשות עליה “קידוש”.

אף על פי כן הלכתי לי לדרכי ולא נעניתי לקול הקורא אלי: “לחיים, אחי!”

מסתבר שהרבה נימוקים היו לי לדבר. נימוק הספק. שמא בכל זאת סתם שתיין. נימוק מיעוט כוחי בלגימה. נימוק בישנות ברשות הרבים. נימוק העיפות. אבל חוששני שבמקום שיש הרבה תירוצים שם נעוץ דבר שאין עליו שום תירוץ. חוששני: אדישות היא בי. נצטננה בלבי אהבת ישראל. ושוב איני מסוגל לשמוח עם יהודי חדש היוצא מכליו בשמחה על ארץ ישראל.

 

קנ"ה. דבר הקורא    🔗

היום הוא עצרני ברחוב וחטף עמי שיחה.

בינינו לבין עצמנו, הכתיבה כרוכה בחוצפה מועטה או מרובה, כלום קלה זו בעיניך? פלוני משתרע על במת הדפוס ותובע לעצמו תשומת־לב הקהל, ומתיהר לזכות בחוות דעתו את הרבים. אין בכוונתי לפגוע חס ושלום בכבודך ובכבוד חבריך לעט. אך לא אוכל להסתיר מחשבתי. מיטב השיר, הסיפור או המאמר, הוא חוצפה. אין אדם נעשה סופר ותיק אלא אם כן הוא חצוף ומחוצף. ייתכן שבגלל זה לא הגעתי עד היום למעלת סופר משום שאיני חוצפן כדבעי. בשביל להיות חצוף גמור חייב אדם להיות בעל מרץ רב, לא עצלן. דא עקא הנני עצלן.

גם מפאת עצלות שבי לא עשיתי חיל במקצוע שלך. התעצלתי להיות סופר. לא הצלחתי ללמוד את המלאכה, לקנות לי התמחות בה. אילו היתה בי שמינית שבשמינית ממידת החריצות ומכוח ההתמדה שנתברכת בהם, הייתי גם אני מגיע מסתמא למדריגה כל שהיא בספרות. יש לי מה לומר. תוסס בי משהו. אני כמעט מתפקע ממהומה של רעיונות ורגשות. יש בי המית־נפש וגעש הלב. אפשר להעניקם לתריסר סופרים ומצא להם. אך איני שליט על עשרי. מעי חלילים־חלילים וניבי אלם. רוחי מלא וגדוש וקולמוסי מטייל ריקן על גבי גליון הנייר. הנני הורה והוגה וכוח אין לי ללדת. קללה רובצת עלי, קללת העקרות, פרי פריה ורביה של רעיונות ורגשות לאין שיעור, כל זה הגיעני על שום שלא טרחתי ללמוד אל דרכי סופרים ולהתמחות באומנות – אני משער לי אילו סופר שכמותך היה עומד ומצפה תמיד עד שהריון רעיונו יגיע לחודש התשיעי – מה הישגים בידו. היית משיג בדיוק מה שהשגתי אני: אפס עגול. ואני הטפש עומד ומצפה להבשלת הרעיון, לבגרות הביטוי, לשלימות ההבעה, לתכלית השכלול. רצון השכלול הוא הפגע־רע שלי. שכלול, מי הכניס לתוך לבי “דיבוק” זה? מפני מה הסופרים אינם טורחים לשכלל? על שום מה בעלי המקצוע אינם חוששים להוציא לאור את פרי רוחם בלי נוי? דווקא אני החובב מצווה על השלימות על ליטוש־יתר, על הידור שבהידור?

 

קנ"ו. מרצים, מרצים    🔗

יום־יום אני עובר ליד עמודי־מודיעין וקורא כרזות מאירות־עינים: כל שוחרי־דעת בואו אלינו ותתעשרו בתורה ובהשכלה. בואו בהמוניכם. המרצה פלוני. יפתח פלוני בן פלוני. קתדרה כהלכתה. או סמפוזיון בלשון המהדרים.

על מה מרצים משכילי הרבים? אך על מה אינם מרצים? הכל דורשים על הכל. על נגעים ואהלות וצריפונים שבמעברות, על תורת משה ותורת גנדי ותורת פרויד ותורת מרכס ולנין. ורבים מעניקים לנו השכלה בהוויות העולם המודרני. מכאן חריפים ועוקרי הרים ומכאן אנשי סיני ובקיאים. מפליאים ביותר הבקיאים. לכאורה אף הם יושבים כאן עמנו, אבל יודעים הם כל מסתרי פריס ולונדון, קוריאה ובורמה והודו־סין. אין צורך לומר שנהירים להם מסתרי המעשים בארצות השכנות. ואפילו חלק העולם הסגור אינו סגור לפניהם כל עיקר. תאמרו: הרי המעשים יש להם גבול ומידה ומנין, ומפני מה אין גבול ומידה ומנין להרצאות? לא קשיה. לא הכל מרצים על המעשים, רוב הנואמים והפרשנים מגלגלים במשברים – ומשברים הם, כידוע, מן הדברים שאין להם שיעור, יש משבר המשטר הרכושני, משבר במדע, משבר המוסר, משבר התרבות, משבר האמנות, משבר התיאטרון, משבר הדת והאמונה, משבר האימון ומשבר המשברים. ועל כל המשברים האלו או על מקצתם מתחייבים המרצים ליתן פתרון או תשובה של פתרון.

ויש מרצים שאינם מתחייבים כלל, כנראה, להשיב. די להם שמגדירים את השאלות כדבעי. אף ניסוח הרצאותיהם נעשה דרך שאלה. כגון: הנוער לאן? התרבות לאן? המדע לאן? התיאטרון לאן? או החינוך לשם מה? מלחמת המזרח והמערב כיצד? ויש שואלים: אימתי תבוא שעת ההתמודדות? כן, בפירוש: התמודדות. מלה מחובבת ביותר על רבים מן הנואמים והפרשנים בעל פה ובכתב. התמודדות זו פירושה לאו דוקא מלחמת בחירות, אלא פעמים מלחמת עולם שלישית והשמדת המוני עמים, ופעמים תחרות הייצור של הפצצות האטומיות, שמשמעה חיסולו של גוש אחד או של שניהם בבת אחת. אלה שאינם אומרים התמודדות סותמים ומודיעים בכרזותיהם על “מן הנעשה בזירה הבינלאומית” או “על ההתנגשות שבין מזרח למערב”. אחרים, אוהבי הקיצור, מנסחים פשוט: “התכונה למלחמה”, “העולם בלהבות”, “העולם עולם אחיד”, “המדע החדיש”, “התיאטרון חלוץ התרבות”, “הספרות ורוח האומה”, “ההליכה אל העם”, וכיוצא מן הסוגיות הקלות והפשוטות.

הללו מטילים דגש חזק בנושאים הנעוצים כל עיקרם בשטח, והללו בזמן. כגון ששם ההרצאה הוא “בשעה זו” “על הפרק” “בקרה של תקופה” "שקיעתו של רעיון ", “אותות הזמן”, “השעה השתים עשרה”. “המפנה הגדול בתולדות העולם או בדברי הימים” וכיוצא באלו.

אהה, נבוך הנני. לכל פינות שאני פונה כרזות מפתות אותי ומבטיחות לי חכמה, בינה, דעת ובקיאות בכל הויות העולם המדיני והכלכלי ואף במדע הנאצל. תוהה אני: שפע כזה ובמה אבחר? העיקר: אני מתקנא בחכמי השפע, המבטיחים להושיט לנו בקנה ההרצאה האחת עולם מלא, דעת המזרח והמערב, חכמת המחיה והכלכלה ודברי ימי העמים והמדינות. את הזירה הבינלאומית יביאו אלי. את כל הפקעת הבין־מדינית יתירו לפני. את מפת העולם יגולו לעיני, כלומר, כל מפת היחסים שבעולם, בתיאור חי ומפורט וממצה, ואילו אני עדיין דעה קדומה קשורה בלבי, שדרושים כוחות לתאר אפילו יום קטנות אחד, פכים קטנים. סבור הייתי תמיד, שקשה לא רק לפרש את העולם האחיד, אלא גם לתאר באופן נכון סוס צוהל המכשכש זנבו בנחת, תרנגול מנקר באשפה הקורא בתרועת־נצחון “קוקוריקו”. פרח בהדרו, חתול צועד מעדנות בדשא, חיוכו של תינוק, אף פחדו של עכבר קטן במנוסתו. הוא הדין סוכך יפני, יורה או הצפיה ליורה.

לכן אני מתקנא בפרשני המדיניות ובתוסברנים הרבים, הדורשים נאה כל כך על כל הסוגיות החמורות של המדע והאמנות, הדת והתרבות. הריהם חובקים בזרועותיהם את העולם. ויותר מהם אני מקנא בחכמי הזמן, מורי השעות, היודעים בדיוק אימתי השעה השתים עשרה או האחת עשרה, רואים אותות הזמן ומכוונים ממש את רגע המפנה ויש בפיהם דברים כדרבנות על בקרה של תקופה ועל שקיעתו של רעיון. על הרוב הם יודעים גם כן אימתי חל בין הזמנים ומתי בין השמשות. בין חכמי המקום ובין חכמי הזמן אישי־פלא הם. הללו אוחזים בידם מפת העולם והללו שעון המתקתק להם תמיד באזניהם, לכן הם יודעים אותות מראש וצופים אותו לאחור. צעדיהם נכונים ומבטיהם בטוחים, כשם שהם מורי־דרך הם מורי־שעות.

אך אני נבוך הנני. איני מבין כלום לא במזרח ולא במערב. איני יודע לאן ולא עד מתי, לא אוכל להגיד מי זורח ומי שוקע, מי יחיה ומי ימות, מי יעלה בהר ומי יכנס לשער חירוק השנים. פעמים איני יודע כלל מה השעה, אף מתקשה אני לדעת התרבות לאן ומה יחסי הגומלין בין ספרות לרוח האומה, בין מחזות שעשועים, מירוץ סוסים, עתונות הרחוב ועתונים מצויירים לבין תחיית הרוח וקוממיות העם. לא אוכל להגיד דבר ברור על נפתולי המדיניות בזירה הבין־לאומית ואף לא בזירתנו הארצית הקטנה. פעמים איני יכול להשיב אף על שאלה פשוטה ביותר, כגון: מה נשתנה היום הזה בארץ תחייתנו מכל הלילות בגלות האפלה?

ולפי שכל כך הרבה דברים סתומים לפני אין ברירה אלא להתקנא ברבי הדעת ובמרביצי ההשכלה. לא די שיש להם מדע מספיק לעצמם, יש להם הותר לזכות בו את הרבים.

 

קנ"ז. אמת תפורה בחוטי שקר    🔗

הרבה אני תוהה על עולמנו זה, שאנו חיים בו את שבעים שנותינו, מה טיבו, אם הוא עולם השקר, כפי שיש טוענים וכפי שניתן להסיק מתוך הסתכלות שטחית בסדר העולם, או אין הדבר כך. נראה לי שאין הדבר כך. ומכל מקום אין לקבוע מסמרות לא לכך ולא ללא כך. אין לנו כל מכשיר לבדוק את מהותה של הרוח החיה בחברה האנושית, אם היא רוח השקר או לאו. גילויי החיים רבים הם. יש חיים מדיניים, חיים חברתיים, חיי הפרט וחיי המשפחה, חיים מסחריים, חיי המחשבה וחיי הנפש. כל אדם חי כמה חיים בבת אחת או אלו ליד אלו. יכול שאדם משקר במשא ובמתן אך דובר אמת בלבבו ושומר אמונים ביחסי ריעות וידידות. יכול שהוא מטיף לשקר על הבמה ובחוג משפחתו פיו כלבו. ויכול שאינו נאמן לביתו ומוסר נפשו על מולדתו. כל איש משתוקק להנחיל לבניו את המיטב שבישותו, את המאור שבנפשו, את אמתו הגנוזה בלבו. והרי רוב מנין הבריות הם אכרים על אדמתם ואומנים בסדנאותיהם ופועלים בבתי היזע, המרויחים את פת לחמם ביושר ובצדק. ומה מרובים המה בכל דור ודור אנשים המשליכים את נפשם מנגד בעד הרעיון, המקובל עליהם, בדין או שלא בדין, כאמת. אפילו נאמר שמאשרים רבים מתעים הם ורוב מנהיגים בעלי תחבולות הם ומדינאים לא כל שכן, כי אל שולחן אחד כזב ידברו, עדיין אין יסוד לומר, שהשקר מנהיג העולם. אפילו מנהיגי שקר דוגלים מרצון או שלא מרצון בעקרוני האמת. מכלל שאפילו למרומי הכוח והשררה אי אפשר להגיע אלא בנתיב האמת או לצעוד לפחות על קביים של אמת, מאחר שלשקר אין רגלים. דומה, כל מי שיבקש להסתייע לפתרונה של אותה בעיה בעובדות מנסיונו האישי, לא יוכל גם כן להכריע. ובוודאי שלא יוכל להכריע לצד שלילת האמת כּבסיס לחברה האנושית. האמת היא מכל מקום עמוד העולם בכל משא ומתן ויחסי הפרט והכלל. אם לא כיס אחד לכולנו, הרי לפחות שעון אחד לכולנו בתוך הכיסים. אנו מחוייבים לשמור אמת ודיוק בזמן, אמת ודיוק בפירוש המלות, אמת ודיוק בתחבורה. הרוקח חייב לשקול בדיוק נמרץ את הסממנים כפי המרשם. האחות נוהגת בטיפול לפי ציוויים של הרופא. הסנדלר והחייט פועלים לפי מידת הרגל וגיזרת הגויה. קרוב לומר, שהעולם עומד על האמת, אם כי הוא מוסע על גלגלי השקר לעתים. לא, אין עולמנו עולם השקר במרבית שדות הפעולה וברוב שטחי הרוח. אהבת ההורים היא אמת. והרי בגבולותיה עוברים רוב ימי חיינו.

אולם מוצא אני שתי רשויות, שבהן החיים נחתכים על הרוב לפי קו השקר. ואלו הן: רשות המדיניות ורשות הפעולה הרוחנית. צר להגיד: כוחו של השקר חזק ברשות הפעולה הרוחנית, מאשר ברשות הפעולה המדינית. הכל יודעים, שהמדיניות בנויה על עדני־תוהו וכל היוצא מפי המדינאי מכוון רק לתעתע. לכן השקר הבולט המצווח על עצמו שוב אינו שקר, שהרי שני הצדדים מבינים היטב מוגזם. כל עיקרו לא בא אלא כדי להפגין כוח ולרכך את הצד שכנגד. ובכן, אין זו עוד בגדר מרמה ותרמית. שקר הם מאור הפנים, החיוך המלבב, המליצה המתוקה של המדינאי. אך הללו הרי אינם התוך של הענין אלא מסגרתו העוטפת אותו, החוטים התופרים את הדברים לאחדים. נמצא, התוך מכיוון שהוא מסתבר תמיד מתוך לשון הסגי נהור, הנקוט בפי המדינאים, הריהו אמת. ורק החוטים שאמת זו נתפרת בהם, של שקר.

כיוצא בכל, אם כי במשמע שונה ורחב יותר, מצויים חוטי השקר בתפירת האמת בפעולה הרוחנית, ובמיוחד בתחום היצירה הרוחנית. יצירה של אמת טובה מבפנים וטובה בצורתה, עשויה בחן, נאה תפורה, ולא בחוטי שוא ושקר, כי אם בעבותות האמת, היא ממש נס מן השמים. המתרחש במקרים נדירים בדור או בדורות. מלאכת מחשבת פניה כלשהי פוסלת בה. אך מה מרובות הפניות, האורבות לאמן ולהוגה הדעת. כל התאוות הרעות קופצות עליהם. תאוות המקוריות, תאוות ההפתעה וההמצאה, תאוות חידושי סממנים או חידודי צורה ולשון, תאוות הפרסום וההרעשה. כל תאוה פוזלת וגולשת לצד השונד. השונד הוא שקר. המדבר ראוי לו, שפיו ולבו יהיו שווים. האמן והוגה הדעות חייבים להקפיד, שפיהם ולבם, כל חושיהם והגיגיהם, מאווייהם ומגמותיהם, יהיו שווים. צריך שיהיה טוב, נאה, מחוכם ומלא חן ואף מעניין. יש סבורים שבכוח האמת לבדה אי אפשר להשיג את כל הבחינות האלה יחד. פעמים דווקא רוח השקר מלגו מזין את החוט של חן המתוח מלבר. יש שהשטין אמת היא, ובין השטין מצפצף השקר. פעמים הקוים נכונים, אלא שאין נכונות והתאמה ברווחים שביניהם. הדיבורים ישרים, אך האתנחתות והשתיקות מפיחות כזב.

כיוון שבתוך הקלחת המדינית מתבשלים על הרוב שקרים וכזבים, אם כי המדינות ביניהן לבין עצמן מחוייבות לקיים דרך כלל את עיקרי ההסכמים ולהקפיד על דיני שלי ושלך, על כרחך אתה אומר, שהעולם המדיני הוא עולם השקר. הוא הדין, מאחר שבתוך מאה מלאכות מחשבת רק תריסר או כחצי תריסר, אם לא למטה מכך, הן בגדר יצירות של טעם, על כרחנו אנו מודים שעולם הפעולה הרוחנית הוא כמעט עולם השקר, מכל מקום תפור הוא בחוטי שקר.

 

קנ"ח. בני־פרוזדור    🔗

כבוד בת מלך האמת פנימה בתוך ההיכל. אנו נכספים ומשתוקקים לראות את האמת ציון המצויינת רבתי בגויים שרתי במדינות, אשר חכמותיה תרונה בכל החוצות והשוקים ומלאה כל הארץ אמת כמים לים מכסים. אולם חזון אחרית הימים לא נתקיים עדיין אפילו כדי שמינית שבשמינית. ובדין נחפש את האמת למצער בהיכלות, בהיכל הדת והאמונה, בהיכל ההנהגה והממשל, בהיכל השירה והיצירה. אולם גלה כבוד האמת גם מהיכלות רבים. וכבר הזהיר ירמיהו, ז‘, ד’: אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה. לתוך היכלות רבים הכניסו צלמים, לא כל שכן לתוך היכל ההנהגה והממשל ולתוך היכל השירה והיצירה. ההנהגה היא מידת מלכות, היצירה מידת התפארת. אולם משנתקלקלו המידות נתנוונה המלכות למדיניות, המושתתת על התרמית; ולתוך רוח הקודש של היצירה נתערבבו הרבה קליפות. שוב אין אנו מוצאים אפילו אצל אמני המופת יצירה על טהרת רוח הקודש ללא תערובת של רוח הטומאה, היינו, של תיפלות הכוונה וגירוי היצרים הנקלים, המכונים לפי שיגרא דלישנא מטעמים ושעשועים. כשם שהנס הוא אבי הדת, כך הפשע, להבדיל אלפי הבדלות, אבי האמנות. מפסולת התאוות של האלים יצא עגל הזהב של האמנות. אין זו אלא תפיסה גסה והשגה שטחית, שאפילו הוגי דעות נתפסים לה, לייחס לפשע מעלה של שאור בעיסת היצירה, כשם שאיוולת היא לזהות את הליצנות עם בדיחות הדעת. אך צא וראה, אם לא שימשה התיפלות בת־לויה לאמנות מקדמות הזמנים ועד ימינו. הטרגדיה מושכת חיות מן הרצח והקומדיה מן ההתעללות בפתי ובביש גדא, כאילו כל עיקרו לא בא לעולם אלא בשביל לספק חומר גולמי למחברי הקומדיות הליצניות. לא בכדי ננעץ הגורל כגלגל ראשי בטרגדיה העתיקה, ומתוך כך הונח ממילא היסוד ללא־יצלח מקופח הגורל להיות נלעג ומלוצן בקומדיה. מכאן ואילך אין עוד אפילו טרגדיה בלי הליצן ואין קומדיה בלי הצגה לראוה את האיש, אשר הגורל המר לו ועשאו כילי או חולה מדומה, היינו, בעל מיחושים, או בעל מלוגלג, שאשה בוגדת השפילה את קרנו. אין צייר דגול, שלא טבל את מכחולו בדם מעונים, על אחת כמה וכמה בדם הצלוב; ואין סופר ופייטן שלא סיגל לו איזה רוצח כנפש הפועלות, כגון אוטילו ורסקולניקוב, שלא פלש לתוך חדר המשכב, כדי להעשיר את קשת גווניו בפסולת של לוחות לבבות נשברים. הרצח והזימה הם אבא ואמא של היצירה האמנותית. האמנם כך הוא? או שמא נשתרבבה לתוך עצם תפיסת האמנות טעות, המלפפת את כוח היוצר האנושי מן הקדומים ועד ימינו.

מכל מקום נזדהמה רוח הקודש שבהיכלות והיין המשומר של היצירה נהפך בחלקו הגדול לחומץ, כשם שנסתאבה המדיניות ונעשתה לרשת של תככים. כל ההיכלות ניטמאו, על אחת כמה וכמה הפרוזדורים. כל מקדש יש לו עזרה. לכל היכל פרוזדור. צרה גדולה היא בגידת הכהנים שבהיכל. צרה כפולה ומכופלת תרבות הרעה, הנעשית על ידי אנשי הפרוזדור המשמשים כביכול את בני היכלא. המדינאים האוחזים בהגה מקלקלים בשקרים וכזבים. אבל יש יסוד להניח, שהפרשנים המדיניים גורמים קלקולים קשים פי כמה וכמה, כי הם מסייעים בידי המדינאים המעשיים לסכסך עמים בעמים ועדות בעדות, להפוך קורי שוא לעבותות השקר והכזב. הם מפיצים שמועות קלוטות מן האויר, ברווזים וכל מיני בדותות, המטמטמים את המוחות, משכרים את הלבבות, מלהיבים את היצרים ומגרים את הדמיון. המדינאים עורכים את נזיד השוא והמה שופתים אותו על האש ומשמשים כפות המבשלים. קשה מזה, הם פטורים אפילו מלשקר באופן גלוי וגס. הם כביכול מספרים את האמת, שחוטי התפר שלה הם שקר. הם מדברים אמת וקורצים שקרים. נוטלים אמת זוטא, מן הראוי להדפיסה באותיות טל ומטר, ומפרסמים אותה באותיות של קידוש לבנה, מגדילים אותה והיא נמצאת מוגזמת ומשוקרת. הזבוב נהפך לפיל והאזוב לארז בלבנון.

הוא הדין פרשני האמנות, שהם לפי עצם מהותם מספרים על ענינים פנימיים באופן חיצוני. האמת שלהם שקר. הריהם מספרים כביכול סודות מן ההיכל, מגלים מאחורי הפרגוד של כל מלאכת מחשבת כיצד היא נעשית וכיצד היא צריכה להיעשות. ועל יסוד כך מביאים דעות ומשיאים עצות, אומרים מבינות, מעריכים, מהללים ומשבחים או מחרפים ומגנים. אפילו כוונותיהם רצויות, אין עבודתם כשורה. גדלותו של דנטה שהוא היה בגיהנום, נצלה בתוכו, שיקע את חלבו ודמו בתוך יצירתו. אין כל טעם ויושר לנתח את היצירה הזאת על ידי מי שלא היה בגיהנום כמו מחברה, שלא עבר כמוהו את כל מדורי הגיהנום, שלא דבק בנושא הזה בכל מאודו. היצירה היא בכל לבבך ובכל נפשך. ההערכה נעשית עליה בעל פה. כל פירוש על מלאכת מחשבת הוא תרגום החיים היצירתיים לעולם הדיבור. אמנם, גם היצירה היא תרגום ההויה למלים, לצבעים ולצלילים. אולם פרשנות היא תרגום מתרגום. ולכן דרך כלל אין חותמה אמת, אלא עיקרה הכרעה רצונית, פניה. האמת היא שיש ערך רק למה שאדם מביע מתוך מחשבתו המתמדת האחת, הממלאה את לבו ומוחו כל ימי חייו. ואכן, הצליחו רק פרשנים, שהקדישו הרבה שנים למחקר יצירה אחת או להסבר של יוצר אחד. אבל כמה מעטים האנשים השקועים תמיד במחשבת־חיים אחת.

 

קנ"ט. מגיה שחורה ולבנה    🔗

דוגמאות לאמת התפורה בחוטי־שקר ממלאות את חלל עולמנו התרבותי ואנו נושמים אותן כאויר, עד שאין לנו כל אפשרות לייחד עליהן את הדיבור אף במעט. הכיצד אפשר להקיף דברים המקיפים אותנו? אוצר המיתוס של כל העמים מלא אמתות משוקרות מזן אל זן. ומה מרובות האמתות המשוקרות, שכבודנו האנושי, היינו דין כיבוד אבות, מחייב אותנוּ ליישבן היאך שהוא על דעתנו ולתת להן צידוק של בדיעבד בכך, שהננו מפקיעים אותן מן המציאות לשתלן בבית היוצר של הדמיון העממי. ומכאן מתן ההיתר מלכתחילה לפולחן הגבורים, שלא היו אולי כלל גבורים בשעתם, אלא היו דווקא מוגי־לב או נוכלים ורוצחים. לאחר שמכריזים ומודיעים שפלוני חכם עתיק, אדם השלם וקדוש עליון לא היה ולא נברא אלא משל היה, הננו מתירים לכרוע ולהשתחוות לפני אותו יצור רם המעלה, שאינו אלא תוצר של הדמיון העממי. אולם תוך כדי ההשתחויה וההערצה הננו מוציאים את נושא פולחננו מבין המרכאות של הדמיון ומניחים מיניה וביה שהוא היה אישיות מציאותית. הוי אומר: יחסנו אל אישי המיתוס הוא לעולם דו־משמעי, מתוך איזה הסכם חשאי עם מצפוננו לנהוג בהם כאילו היו חיים וקימים. אנו מעריצים אותם באמת ומתימרים בגאונם – הרי זו אמת תפורה בחוטי־שקר. אנו באמת מאמצים בדיעבד אל לבנו את האישים, שמלכתחילה הנחנו להם רק קיום דמיוני.

אולם מלאי האמתות המשוקרות של המיתוס העתיק הוא רק טיפה מים האמתות המשוקרות הנוצרות והולכות בתוך המיתוס היומיומי בכל שעה ורגע ממש. המיתוס עתיר היומין נעוץ כביכול בזמנים הטרום־תרבותיים. יתכן שרבים משקריו היו בשעתם דמיונות לאמתם. האדם לפי תומו ראה נסים על הים וביבשה, מדמה היה, שמלאך אלהים נגלה אליו; כסבור היה שהשכינה שורה עליו והגבורה דוברת מתוך גרונו. אולם המיתוס היומיומי של תקופות התרבות אין בו כמעט אפילו קורטוב וניצוץ של רוח הקודש. יכול שהוא כל עיקרו תחבולה ומזימה. אין הוא עוד אמת תפורה בחוטי השקר, אלא, אדרבה, שקר התפור לכאורה בחוטי אמת כדי לאחז עינים, ומשום כך הוא שקר כפול ומכופל.

המיתוס בעידן התרבות יש לו צנורות מרובים לאין־שיעור להפיץ את שקריו המאומתים או את אמתותיו המשוקרות. ואין לך כלי־שרת מועיל להפצת המיתוס היומיומי מתרבות הלשון. בחכמת הלשון אפשר להכניס ששה שקרים בכרז של משפט אחד מבלי לעורר אף צל של חשד אצל המוני התמימים – ואפילו גדולי החכמים הם תמימים בכל הענינים היוצאים מגבול מקצועם – שנגיעה או פניה יש בדיבור. בכוך מטעמי־לשון ומנעמי־לשון אפשר לשקר ללא בושה ובמראה־פנים של דובר אמת לאמתה. למלך בזמנים העתיקים היה סופר או מזכיר אחד לתאר בעט שקר סופרים את יפי־חנו ועוצם־מהלליו. אבל כשבאה תרבות הלשון לעולם הביאה עמה תרבות אנשים שכירי־עט ושכירי־פה, שיש בידם לא רק לטהר כל שרץ בק"ן טעמים, אלא גם להעלות כל שרץ לרום־גבהו של הנשר בשמים. על ידי להטוטי־לשון אפשר גם לשלם מס חיצוני לאמת ולהגיד, למשל, שפלוני הוא שרץ, ולהפטיר בשפה, שהוא שרץ מגזע הנשר, היינו, שרץ־פלאי־פלאים, עדיף אף מן הנשר, שהרי הנשר תוכו ככברו וברו כתוכו, ואילו זהו שרץ מלבר ונשר מלגו, או, להיפך, נשר מלבר ושרץ מלגו, ובכן, זהו יצור מופלא, יצור־רזים, גדול ונשגב, לא קם כמותו. לכאורה מודה במקצת, אבל אין זה מודה במקצת, כי אם בשביל לחפאות בהודאה במקצת זו על שקר כפול־שמונה. ומה גם שההודאה במקצת נאמרת באופן מהיר וחטוף, בדגש קל, שאינו נשמע כמעט, ואילו צ' החלקים של שקר נאמרים ברגש, בדגש חזק, בהטעמה יתירה.

המיתוס העתיק היה כרוך במעשי כשפים לאחיזת העינים; המיתוס החדש כרוך הן בקולות לאחיזת האזנים והן בברקים לאחיזת העינים. כשפים וגם קסמים ולהטוטים בו.

אכן, פולחן הגבורים בזמן החדש מקורו במגיה שחורה. ואילו הפולחן העתיק ינק אולי רב יתר מן המגיה הלבנה.

מלואים

טיף־טיפה מן הים הגדול של שקרנות יומיומית, היונקת את החיונה שלה מלהטוטי תרבות הלשון בתחום המדיני־חברתי.

פלוני תובע בעתון היום את טיהור שמם של שני נידונים למות על חשד ריגול במדינה אחת מן העולם הפתוח, והוא מביע השערות על יסוד אסמכתות שונות, שהם נפלו קרבן של טעות משפטית. יתכן שהדין עמו. ויכול שהוא יוצא באמת לתבוע את דין הצדק. אבל תוך כדי הרצאת דבריו הוא מערבב פסוקים לענין ושלא לענין כגון “העולם כולו היה אחוז שגעון הריגול”. “במזרח נחשב בימים ההם לאויב “קוסמופוליט”, מעריץ מוזיקת הג’ז וכו‘, ביולוג מאסכולה של מורגאן, ציוני, אספרנטיסט ובכלל כל ליברל “רקוב” וכ’. וכאן נחשב לאויב הקורא את ספריהם של טולסטוי או גוגול וכ' ובכלל כל מי שהיה סבור, שאורח החיים האמריקני אינו שיא הפריחה התרבותית. המונחים היו שונים, אך התוכן היה דומה; אותן הסיבות עצמן, אותה טכניקה של פעולה”. לכאורה יש הגיון בגזירה שווה זו, ואף גרעין של אמת. אבל איזה עץ הדעת של שקר צמח מגרעין קטן זה! שם נפלו חללים לאלפים ולרבבות על מזבח שגעון הריגול וללא דיין ומיליוני נפשות סבלו יסורי גיהנום במחנות־הסגר במשך עשרות שנים – וכאן המדובר בשני קרבנות, שבמשפטם הגלוי חלה אולי טעות ואנשים מספר נרדפו במשך זמן קצר על ידה. אחד סכסכן קטן, שהכוחות הטובים במדינה גברו עליו חיש מהר והורידוהו מעל דוכנו, שברו את מטה הזדון שבידו ועשו את המנפנף במטה כנצר נתעב. ואף על פי כן כותב דנן כורך בנשימה אחת שני מצבים, הרחוקים זה מזה כיום ולילה.

שקר מובלע זה לא היה אולי שקר כפול־שמונה אילולא הרגיש בו הכותב, שהוא בן תרבות, והוסיף תיכף ומיד לשם טשטוש נוסף את המשפט הזה “אך היו גם הבדלים מסוימים”. ההבדל המחריד בכמות הקרבנות ובמשך הזמן – שנה או שנתים מכאן וארבע עשרות מכאן – נבלע לתוך המלים “הבדלים מסוימים”.

טיף־טיפה מן הים בתחום הספרותי.

קורא אני היום בשבועון… פרק הערכה על פלוני הסופר… שכל פסוק לעצמו הוא לכאורה נכון. הוא מציין, למשל, שפלוני הסופר בקי וחריף, שקדן ומקורי בתפיסתו, בור סיד שאינו מאבד טיפה וכדומה מן השבחים, שאפשר לכבד בהם כל מי שאינו בור גמור או גולם גדול, ומה גם שהוא מושך בעט־סופר. סוף־סוף אין סופר שלא קרא ולא שנה. הוא לפי עצם מלאכתו קרוב אל שדה הרוח. מקורי בתפיסתו הוא דיבור סרק. מי שאין לו דעה מקורית. כלומר, דעה עצמית, הכיצד יש לו בכלל דריסת־רגל ברשות הספרות? בכל ההרצאה הזאת המונה את שבחיו של פלוני, אין שום משפט מקורי ואין שום תואר ההולם דווקא סופר פלוני ולא כל אחר זולתו. הסגין טוב לאנשי קסרקטין. אך ספרות אינה קסרקטין. כל שיגרה מקורה בפניה. היא שקר. שבחים במסיבות נאמרים חגיגית ושיגרתית. אילולא הכותב משקר היה כותב בסגנון מקורי יותר. כל סגנון רע הוא שקר. אילו אהב באמת את פלוני הסופר היה פותח במפתח האהבה את הגן הנעול של העצמיות הסתומה. כיוון שהוא שטחי ואינו פותח כלום, מכלל שאין לו כל זיקה נפשית לפלוני הסופר. ואף על פי כן הוא בדומה לשוור מקפץ ומרקד על דיבורים סתומים וכלליים. ויצאה מעין מסה של הערכה על פלוני הסופר.

 

ק"ס. חזון האחרית    🔗

לא רחוקים אולי הימים, שנצטרך לחרף את הנפש על כמה ערכי־יסוד ואף על מוּשכלות ראשונים, כגון להביע בקול רם את האמונה, שהאדם נברא בצלם ושהשחור אינו לבן. ואולי נצטרך לרדת למרתפים בשביל להעלות בת־צחוק על השפתיים או לגלגל אגל־דמע מן העין, לפי שהצחוק והבכי יהיו אסורים מטעם המלכות. ויתכן שרבים יקדשו את השם על הגרדומים ויוציאו את נשמתם ב“אחד” חדש, והוא: שמע, עולם, אדם אחינו אדם חדש!

נביאים אכלו מגילות; חכמי התלמוד מילאו את כרסם בתורה. חכמים הרוו את צמאונם לדעת. ידענים אחרונים אינם אוכלים מפרי עץ הדעת ואינם שותים את יין החכמה, אלא סופגים לתוכם כל מיני ידיעות כמי שבולע עשן במקטרתו וכבולעו כך פולטו. חכמים אחרונים מעשנים את החכמה או מריחים אותה ומתבשמים הימנה. לא שלומדים את כח התורה על רגל אחת, אלא לומדים אותה על סיגרה אחת שבפה. לא עוד קיצור שולחן ערוך בחינת נספח לשולחן ערוך הגדול אלא הכל עשוי תקציר ותרכיז.

הדאמוקרטיה הפורמלית, הקשורה במשטר כלכלי בנוי על יסוד ההתחרות החפשית, פסולה מתוך שהיא סובלת חופש של ניצול ושעבוד ולרבים אינה מניחה אלא את החופש למות ברעב ואת הזכות, שאף היא נעשקת על הרוב, ללוּן על ספסל בגן העיר. אך לא טובה ממנה הדאמוקרטיה המעניקה שויון כלכלי פורמאַלי, שאף הוא משמש כסות־עינים להתחרות פראית בעודף־ייצור ולשעבוד חלשים בידי תקיפים או להטלת מרותם של קלי־ראש וקלי־מצפון, מהירים וזריזים להסתגל לכל קו, על אזרחים כבדי־תנועה, המאחרים מפעם לפעם לכוון את משב הרוח ולוקים בגופם או במנת מזונם. אף השויון הכלכלי הפורמלי מעניק לאדם חופש מיוחד במינו, והוא, לוותר כביכול מרצונו הטוב על החופש ולקיים על ספסל הנאשמים מצוות וידוי והלקאה עצמית.

כמה סוגי בעלי־חיים עברו ובטלו מן העולם. מהם לא נותר להם כל שריד בין החיים; ומהם נתקיימו נציגים בודדים משלהם בגני החיות או מוּצגי־שלדים בבתי הנכאות, זכר לחורבנם. לעינינו פוחת והולך מין הסוסים וסופו להעתיק את מושבו מן האורוות אל בתי הראווה. בן־אדם פּקח עיניך וראה, אף כוכבך שוקע; ובקרוב תתבקש להשתכן בבתי־נכאות. מכל מקום סוגי־אדם מסויימים עתידים לירד מעל הבמה וללכת, כנראה, ללא יורשים – נגיד: האדם החולם, האוהב שירים, הנוהה אחרי ידידות, הבוחן ענינים מתוך שיקול דעתו, הלומד תורה לשמה, היינו, האדם שעולמו הרוחני סמוך על עולמו הנפשי, על שכלו שלו ועל מצפונו האישי.

כל פעם שהנני שוהה שעה קלה בבית מדרשם של המבקרים הספרותיים, המגלגלים בהערכות דיאַלקטיות, הנני מניח ידי על מצחי לסוכך על מעט שכל הישר, שנפל בחלקי בחסד ההשגחה העליונה. רואה אני שרבים עשו יד אחת להפוך את עולם המושכלות הראשונים שלנו לתוהו־ובוהו. נוטלים הם מושגים מתחום זה ומעבירים אותם לתחום אחר. אף משימים עצמם לא רק מעריכים לפרקי־יצירה, כי אם גם מדריכים ליוצרים. והיה אם שמוע תשמע בקול הפרשנים, שנטלו על עצמם תפקיד יועצים, ותחבר מסכתא לפי הדרכתם, הנך ידיד העם ומגן התרבות; ואם לאו אינך אלא עוכר העם ומחבל. תינח, הם מחווים דעת – זכותם לכך. הם מורים הלכות – שדה ההוראה הפקר לכל. הם מרביצים תורה מורשה מבית־מדרשם, – הרשות בידי כל אחד ליטול לעצמו שם חכם. אבל אם חכמים הם, מפני מה אינם משמיעים דבריהם בנחת? למה הם מטיחים חרפות וגידופים ונידויים ומעלים על כל מי שאינו מסכים לסברתם, שהוא מין ואפיקורוס ומועמד לגיהנום. הבטוחים בדעתם למה מסתייעים באיומי גיהנום?

נניח שכל מי שאינו מודה בבחינה הדיאלקטית להסברת היצירה הוא בּוּר ועם הארץ בתורת האמנות, אבל הרי תורת חיי אדם לא בשמים היא. כולנו קצת חכמים ונבונים בהויות העולם הקטן. אנו יודעים, שאדם הוא בשר־ודם והוא זקוק ללחם לאכול ולבגד ללבוש, לדירה וליחסי־כלכלה תקינים, אף לבטחון ליום המחרת, אבל הוא במשמע גם דעת והרחבת הדעת וערכי־רוח ואהבת הבריות וחיי־נפש ומשא־נפש לאפקים רחוקים, כיסופים לנעלם. ויש בחיי האדם לידה ומיתה וידידות ואהבה בת השמים. אף דביקות ברעיון הנאצל. וכשם שאנו בהויה כך אנו בהכרה. אין לדעת מי קובע את מי ולא זה קובע מי קובע את מי. אך אנו רשאים בהחלט לקבוע, שיש שתי רשויות באדם. והרשות ביד האמן לתאר צלם דמותן של שתי הרשויות בין בתלות הגומלין שביניהן ובין בהתעצמותה של כל אחת מהן לחוּד.

 

קס"א. אדם ובהמה    🔗

מבעד לחלוני הנני נשקף על הקהל הרב הנוהר לגן החיות הסמוך, אנשים, נשים וטף, אשה ותינוק בזרועותיה או בעגלתה, אב צעיר וילדו רכוב בין כתפיו, זקן ונכדו. בחול המועד, בחנוכה ובפורים, בכל ימי הפגרה רואה אני המונים בתהלוכה, משפחות שלימות ועמהן כבודה רבה של צרכי אוכל לפי הטף, בני כל המעמדות וכל העדות, סבים וסבתות, נער ונערתו, מורים וכתות תלמידיהם, עוברים בסך דחופים, להוטים סקרנות. כולם פניהם מועדים אל משכנות הפיל, האריה, הקוף, כל חיה וכל עוף. תוהה אני לעתים: למה הילוכם נמרץ כל כך ולמה שוקקים פרצופיהם צפיה כזו למחזה? למה רגשו כולם? לא, אין הם הולכים לקראת המשיח. הם עושים מצעד לקראת הבהמה והחיה. חשקה נפשם להסתכל בבעלי חיים. למה חשקה כל כך? אך הם באמת נחפזים ונראים כחוגגים, מאד מזורזים להגיע מהר־מהר אל הראוה המלבבת, המבטיחה, כנראה, בידור, עידוד ושעשועים. האמנם שמחה גדולה תהיה שם?

משער אני מלכתחילה, כי אילו נשאלו רבים מה החפזון הזה ולמה התכונה הגדולה הזאת, היו בוודאי משיבים, ובמידה מסויימת של אמת, כי לא למען עצמם הם הומים ומהמים, אלא למען הפעוטות הללו, לגרום להם נחת רוח. יודעים אתם, הזאטוטים אוהבים בעלי חיים ומתענגים על מראיהם ועל להטוטיהם. אמת ויציב. אבל אין זו אלא אמת למחצה. והאמת היא, שבדיעבד מבקשים הם, כי בזכות פעוטותיהם תתגלגל גם להם שעה קטנה של קורת רוח בחברת בעלי החיים. כל הרואה את האבות והאמהות, הסבים והסבתות, כשהם מסתכלים בזאטוטים, המסתכלים בבריות האלמות, מכיר מיד, שאין טוב מן החיה והבהמה להשיב לב אבות על בנים ולהגיעם לקורת רוח בצוותא. לכן עדיין, נדמה לי, צריך הדבר הסבר: מפני מה בכל זאת מתענגים כל כך בני אדם על הראיון עם בעלי החיים?

רואה אני כמה טעמים לדבר. לא כולם חלים על כולם, אבל רבים מהם חלים על רבים. והבוחר יבחר.

בעלי החיים נראים משום מה מגוחכים בעיני בני אדם. ויש, כנראה, נחת ממראה המגוחך. רבים ממלאים פיהם צחוק, כשרואים אדם הנברא בצלמו, השונה ממנו במלבושו או בלשונו, בצבע פניו או בקידת־שלומו. כל שינוי מועט מצחיק. פלוני מבטא אלף או עין בהברה שונה משלנו, ובכך כבר הוכשר לשמש נושא לשנינותינו. זכרו נא את השבולת של בני אפרים ומה נגרם על ידה. זכרו נא כמה עשו סופרי המופת של רוסיה במאה התשע עשרה ללעג ולקלס כל בן עם זר, שלא הצליח כמוהם לבטא את הריש הרוסית. כמה מעט דרוש לעורר נחשולי־צחוקו של נזר הבריאה. וכאן לפניך חיה ממש, בהמה כפשוטה, פיל, אריה, קוף. כלום קלה היא זו בעיניכם?

אבל יכול שיש יסוד גם לנימוק שני, והוא: אוהב אדם לראות בעלי החיים, שעל ידיהם יצר אדנותו או בעלותו בא על סיפוקו. לא קל לשעבד אדם, אבל לא קשה להיות גבור כלפי בהמה או חיה, ומה גם שהיא נתונה בכלוב. הילד שש על בריה כלובה זו כעל מוצא שלל רב. לעומתה הוא מרגיש את כוחו וריבונותו.

אמת היא גם זו: בעל חיים הוא דרך כלל שמש טוב נכנע. אוהבים נכנעים, קל וחומר את השמשים שבהם. הלא נחת היא לראות את הצפור השבויה, את הכלב העז הקשור בשרשרת; את האריה התקיף, שאימת המאמן עליו; את הקוף המגודל, היורד מעל העץ לקבל מידינו, אף מיד הזאטוט, אגוז או כל מין מאכל אחר.

ואולי אנו אוהבים את החיות בגן החיות על שום שהם שם בעלי יסורים והננו מחבבים יסורים.

ושמא אנו אוהבים להיות בעלי טובות וגומלי חסדים לבזוק זרעונים לצפרים, סוכר לדוב ופירורים לדגים; תולעים לזרוק לאוכליהם.

איני יכול להימנע גם ממתן נימוק זה, והוא: אוהב אדם להיות יורד. תשוקה טבועה אף ביפי הרוח ובאניני הדעת להיות יורדים; היינו, לרדת לפעמים ממרום מעלתם האנושית, לצאת מכלי ההגינות ולהשפיל שבת. כן, להשפיל שבת. להתחסר לשעה קטנה ממותר האדם מן הבהמה, להתגלגל למעין בעל חי.

ועדיין אין מיצוי. ואין שיעור לטעמים ולנימוקים. אך איני יכול מלמצוא בכל זאת טעם אחד לשבח, והוא העיקר. עולם בעלי החיים הוא רע ואכזרי, אבל אינו עולם השקר. האדם עייף מעולמו. לכן הוא נוהר בהמוניו אל גן החיות להיות שרוי שעה קטנה לפחות בעולם שכולו אמת. בעולם הבהמות והחיות הכל חותמו אמת: פעיה, געיה, נהימה, כרכור, ריקוד, שאגה, צפצוף, זמר, אכילה גסה, זלילה, הם כמות שהם. אין בהם לא זיוף, לא צביעות, לא גניבת הדעת. הכל כאן אמת לאמתה. עייף האדם מעולמו שלו. רוצה הוא בקורטוב אמת תמימה, אמת שבאמת. ואין לו סיכוי למצאה אלא בגן החיות. בסתר לבו משתוקק האדם לאמת תמיד. על אחת כמה וכמה בשבתות ובחגים, ובעיקר בחול המועד. כל ימות החול שוקע הוא בטיט היון ולבו גס בו. אולם בחג ובמועד, בכל יומא דפגרה, יש לו נשמה יתירה, וזו נוהה אחרי אמת מעט. מה טעם לחפשה בקרב הנבראים בצלמנו? תודה והלל לכם, אחינו האלמים, בעד כל שעה של קורת־רוח, שאנו מפיקים בזכותכם בגן החיות, הוא גן עדן של האמת.

תאמרו: הטעם האחרון הולם אולי את המבוגרים, ומה ענינו לילדים? אבל גם הפעוטות נכספים לאמת ומנחשים או רואים בחוש כמה נתקפח חלקה אצל המבוגרים. הילדים הם נביאים קטנים.

 

קס"ב. כי טוב או כי רע?    🔗

מי מנה ומי ספר את המחקרים המרובים, שנתחברו על ידי דורות־דעה על הנושא מהו האדם, טוב או רע. והחיים מה הם, סגולת חמדה או עסק ביש. נחלקו הדעות גם על סברה של הבריאה ועל שורש ענינה. הללו אומרים: בחיק הטבע ילון התום וכל החפץ חיים טובים יבחר לו מעון־שדה, כי בנאות דשא מכון השלום. והללו אומרים: לא כי אבלים דרכי הבריאה וכל סדריה עמל ואון, תבל מערת פריצים ושדה קטל. הזאב ישסע את השה, האריה טורף ואינו חומל, אין רחמים בדין הטבע, יד יצור ברעהו וכל דאלים גבר. ובכן, מחלוקת הפוסקים עתיקת יומין היא, ואנו מה כוחנו להכריע. ואף על פי כן עדיין הדיון מנסר והולך; וכנגד מליצי יושרו של האדם, הדורשים את שורש תכונתו לשבח ומפרשים את כל המעשים הרעים הנעשים תחת השמש כמין טעות ואי הבנה וכמעוות שניתן לתיקון, עומדים קטיגורים נמרצים בעוצם טענתם, המסתמכת, אגב, על פסוקים מן התורה, מן הנביאים והכתובים ומפתגמי חכמים ראשונים ואחרונים, שיצר לב האדם רע מנעוריו וכל האדם כוזב, הגנב גונב והשודד עושה את מלאכתו בשימות, ומעולם לא פסקה שפיכות הדמים על פני ארץ רבה. ולא עוד אלא שהם מסיימים בבטחון, כי מה שהיה הוא שיהיה, נכרתה כל תקוה לשנות מן המטבע בטבע האדם ובטבע הבריאה בכלל.

עד כאן מדרש ומחקר. פשיטא שהדרוש ניתן להידרש. אין מחסור באסמכתות ובמראי מקומות, מספרי החכמים המציאות שבחיים, לגלות פנים בסוגיה חמורה זו לכאן או לכאן. אפשר להוכיח באותות ובמופתים, שהחיים הם גן עדן משום שבאמת זרועים בהם שמחות ותענוגות, יש בהם ילדות ואהבה ופרחים ושירים וסיפורים מלבבים, חלומות ומנגינות. אין מחסור בראיות, כי מות בסיר החיים ויש זקנה ומחלות ואכזבות, יגון ומחסור. מכאן רק כחוט השערה להנחה, כי הכל רעה חולה תחת השמים, יגיעת הבשר ועמל הרוח; הקיצור, הבל הבלים. אבל מה באמת יש בדעת הבריות, בסתר מחשבתו של כל אחד ואחד, על טיב האדם ועל טוב טעמם של החיים? מה היינו עושים, למשל, אילו נטבענו מטעם שליח בית דין של מעלה למתן תשובה קצרה, ברורה, נמרצה, ללא בירורים והוכחות, מה יש בלבנו על קיומנו האנושי, מה דעתנו על סדרי הטבע ומה מסקנה בפינו להגיד תמצית טוב או רע, נחמד או מאוס, כדאית היתה הבריאה או לא כדאית, העבודה, שכל דיבור היה ניטל מפינו. אין אנו יודעים טוב או רע. אין בפינו דבר ברור. הננו נבוכים. אין אנו יודעים אפילו מה צורה יש לעולם זה שאנו חיים בו, אם הוא עולם האמת או עולם השקר. שמענו, שהשקר אין לו רגלים וכי אמת מארץ תצמח, אבל שמענו גם כן מפי רבים, רבים, שהשקר מושל בכיפה ואוי להולך בתום. אין אנו יודעים כלום. חיי הדורות הם אוצר בלום של נסיון, אבל האוצר באמת בלום לפנינו. אין ביכלתנו ללמוד שום לקח מנסיוננו. כל אדם לחוד בער ולא יבין. כל נולד חדש מתחיל מבראשית. הננו מתרפקים על חמודות הטבע ואל התענוגות הננו קשורים בטבורנו, אבל אין לבנו שלם עמהם ואין לנו אימון בהם. יש שהננו לוקחים מלוא חפניים, ובכל זאת לנו הרגשה, שנפשנו ריקה. לא תושבים, כי אם גרים אנו בעולם הזה. רואים אנו בחוש, כי הננו נכרים תחת השמים האלה; אויבים סבונו גם סבבונו. כל החיות הרעות אורבות לנו ואף אדם לאדם חיה רעה. נסתם מאתנו חזון מי אנחנו, מלאכים או שדים, קדושים או טמאים, יצורי אלהים או מפלצות. עתים אנו מקדשים את צלם האדם ועתים בזים לו. לא נוכל אפילו להגיד נכונה, אם חפצי־חיים אנו או יצר המות סוכן בנו. חברנו הרבה ספרי חכמה ואין בינינו חכם. אין אנו יודעים שום דבר ברור מי אנו ומה אנו.

בשכל אפשר להוכיח כך וגם את ההיפך מכך. כל אחד יכול לגלות ברחשי לבו שלו כמה פנים ומצויות בו נטיות־לב שונות. הארץ היא מסתמא עמק שושנים וגם עמק הבכא. שערים רבים לחיים, שער השמחה ושער היגון, שער הדעת ושער החן, אף שער חירוק השיניים. האדם טוב וגם רע ואכזר. הוא אדם ביקר וחדל אישים; שד בצורת מלאך או מלאך מלגו ושד מלבר, חכם להטיב וגאון להרע, רב פעלים ורע מעללים, כופר ומאמין, חוטא ובעל תשובה. לעולם נהג בו כבדהו וחשדהו. שואל הוא לנתיבות עולם ותועה בדרכי החיים, מזיק וניזק, רודף תענוגות וחומד יסורים. יש לו קורת רוח ממורת רוח ועצבות יורדת עליו בעצם שמחתו. עולם ואדם היו ויהיו תמיד בחזקת תיקו. מה נסיון? אין הוא אלא נעל צרה, שהאדם שמח לחלצה מעל עצמו. הננו עשירים בנסיון ועניים בדעת. למדנים בורים. תלי תלים מחקרים רובצים עלינו והננו מושכים מאחורינו קרונות של בעיות ופסקי הלכות, אך אין לנו דעה קצרה וברורה, תמצית ההגיון והנסיון, מי אנו ומה אנו. עמוסים אנו ידיעות ומה מעטה הדעת, אשר אורה זרוע בנפשותינו!

 

קס"ג. הגלגל החוזר    🔗

(שיחת סופרים)

“ובכן, פרס השנה ל…” “כלום לא שמעת מה קדם למתן הפרס?”. “תביעה מפורשת מצד חתן הפרס ואיום בצדה, שאם לאו – יתאבד”". “אבל גם הפרס של אשתקד לא היה בלתי מנומק”. “ומה היה הנימוק של אשתקד?” “מחלה קשה”. “ענין זה אינו כלל בגדר חידוש. נימוק של מחלה אינו בין הגורמים האחרונים במעלה המשפיעים לפעמים על השופטים במתן פסק־דינם”. “ומה הם יתר הגורמים?” “למשל דוחק כספי. פעמים מביאים גם את היצירה בחשבון, כלומר, את היצירה האחרונה של הסופר. אבל לא פחות חשוב ממנה גם יצר שלנו”. “מה משמע היצר?”. “היצר לקבל את הפרס. הרצון העז”. “מסתבר, גם היצר של השופט לקבל פרס”. “גם השופט מועמד לקבל את הפרס?” “מועמד, ולא השנה, אלא לשנה הבאה, ואז ישמש מן הסתם חתן היובל של השנה שופט”. “הוי אומר: גלגל החוזר!”. “בדיוק כך”.

לא הוספתי נופך משלי. אדרבה, כיסיתי כמה טפחים משום כבוד התורה.

 

קס"ד.    🔗

א. דביקות    🔗

תשוקת ההתחברות מעידה על יסוד הדביקות, המשמש דבק לכל, כשם שהדלי מעיד על הבאר והאבן השואבת מכריזה על קיום תכונת ההשתאבות. שמות העצם בני שתי האותיות, הנמרצים בקיצורם, הם בבחינת מפתחות־פלאות לפתוח בהם תעלומות שמבראשית. אב, אם, אח, בן, כולם ענינם אהבה, משיכה, התקשרות אל הטבור, אל המרכז, התאחדות והתאחווּת, חיבור הלבנים לבנין. האב הוא כוח הרצון, האם מרכז. אח אל אח מתאחה.

את המצויה בלשון היא אות הכולל המקשר. אין זו אלא שגגה לעקור מתוך שימוש הלשון את המלה את, משל היא יותרת ותוספתן. אך היא נשמת לשוננו, יסוד החיבור והתחביר שלנו, רוח החברוּת. כיוצא בכך אף וו החיבור אינה תקרית או פליטת הקולמוס של שר לשוננו. את נותנת חיות, קובעת יחס, ממששת גשר, דבק. את היא ללשוננו אות בריתה עם הנצח.

הלשון היא רק רמז וסמל לחיי־נשמות. המלים אינן אומרות הכל, הן רק רומזות. ויותר ממה שמדברים אלינו הפעלים ושמות העצם משברים את אזנינו מלות היחס. הדברים הנפרדים אינם עיקר. היחס שבין הדברים נותן בהם נשמה. הכל אינו אלא יחס. מה שבין השטין מחיה את השטין. לעולם אין אנו מתפעלים מן המעשים, כפי שאנו משתאים ומשתוממים על קשרי המעשים והשתלשלות העלילות. סמיכות הפרשיות אומרת דרשני לא פחות מן הפרשיות עצמן. הנוף יפה לפי שהוא כולו יחס. אימתי הנפש אומרת שירה? בין־השמשות. בין־הזמנים מעורר גיל וחרדה, וכשאנו מסתכלים באופק – בין־המקומות – ששמים וארץ נושקים זה את זה, נראים כמתחברים שם, אנו חשים התרחבות הישות, הננו רואים בחוּש, שיש דבק עליון, המחבר הכל לאחדים. נשמת הניגון היא האתנחתות בין הצלילים.

כשם שהאתנחתה משמשת דבק, כך הדביקות מטעימתנו טעם אתנחתה ומקרבת אותנו אל מקור המנוחה.

ב. המושכל העליון    🔗

בכדי מגלגלים לעג על מחפשי אלהים. בחפשנו אחרי אלהים הננו מחפשים אחרי האדם שנברא בצלמו. אדם אפשר לכתבו באלף זעירא, אך דור שהשעה משחקת לו כותבו באלף רבתי, אלף זו שבתיבת אלהים. אין חידוש גדול בדבר, שאדם יסודו מעפר, ולא היה כלל כדאי לעבור עידן ועידנים של התפתחות וקידמה כדי להשיג אמת זו. אבל גם בעפר אפשר לגלות כמה פנים. יש עפרות זהב. אדם יסודו מעפר הזהב, יסודו מעפר זהב החלום, יסודו מעפר זהב הכיסוּפים ותוכו רצוף תשוקת־עולמים. אל מה משתוקק הוא, אל מה תכל נפשו לעולמים? הוא נכסף ומתאוה תמיד להגיע להשגת עצמו בחינת איש המעלה, בן פורת, חי ורענן, מצליח ומשכיל, בחינת הילל בן שחר ולא בחינת דומן השדה או בשר־תותחים. כל אחד משתוקק למהדורה מתוקנת ומהודרת של עצמו. כל אחד מתגעגע על עצמו ומחפש עצמו. חיפוש־עצמו־שאינו־פוסק אנו מכנים בלשון סגי־נהור בשם חיפוש אלהים, מאחר שאנו דואגים וחוששים תמיד שלא נאבד צלם אלהים. ומה כאן הלעג על מחפשי־אלהים? כלום האדם בעצמו ולעצמו נתון תמיד בעין ובמזומן במעלתו העליונה, בלהט דמיונו, בעוז בטחונו, ביתרון הכשרו, במתח כל סגולותיו וכשרונותיו, בשפע מרצו ובכוחו היוצר? האדם הוא גם לעצמו נעלם, שאינו נגלה אלא ברגעי־סגולה, בשעת רצון. הנעלם העליון, לא כל שכן. הנעלם העליון, היינו, המושכל העליון, הנותן מושכל ומשמעות לכל.

אין האדם יכול לחיות בלי טלית התפארת לנפשו ובלי חופה של כבוד על ראשו. הוא רוצה להעלות חן בעיני עצמו; על כרחו משתוקק להילה של חן. לכן הוא מחפש תמיד אחרי המסתתר.

 

קס"ה. יעלה פחדי מבוקר    🔗

משבח אני חכמים קדמונים, שידעו את נפש האדם העצלה, ולכן פתחו את ספר “אורח החיים” בפסוק עידוד וזירוז: לעולם יתגבר אדם כארי בהשכמה לעבודת הבורא. הקימה בהשכמה היא מצוה ראשונה של יום, שבקיומה תלוי כל סדר היום הערוך והמתוקן. הננו עצלים במחילה, הה, מה עצלים. וביותר גוברת בנו העצלות בבקרו של יום, המציץ מן החרכים לתוך מעוננו ומוצא אותנו שכובים במיטה ונאבקים עם חבלי השינה. באמת אמרו: טובה שעה אחת של תרדמה מתוקה בבוקר משינה כל הלילה. ויצר הרע לוחש ומפתה: עוד מעט שנת, עוד קורטוב תנומה. שכב והירדם עוד לשעה קלה ותטעם טעם חיים טובים. עתים חושב אני: באמת נס הוא שבני־אדם אינם נכנעים ליצר הרע של עצלות, וכולם כאיש אחד קמים בבקרים תמידים כסדרם ויוצאים לפעלם. מכאן אנו למדים, שכל אדם הוא קצת אריה. ואולי מין האדם הוא לאמיתו של דבר מין אריות. ואם כך למה אומרים אנושות או אנושיות ואין אומרים אריות? יד השיגרה באמצע. וכך אין אומרים רוח באריה, אלא רוח באנוש. גדול כוחה של שיגרה. הקושי להתגבר על השיגרה גדול אפילו מן הקושי להתגבר על העצלות.

ענין העצלות בבוקר מבשרי חזיתיו. לפי עמלי הקשה בבקרים להיות אריה, יש בצער היקיצה אחד מששים מצער גלגול מחילות, הצפוי לנו מעבר לעולם הזה.

אספר מקצת מפחדי־יקיצה שלי. הרבה עלי להיאבק עד שהנני מקבל מעצמי אשרה לעולם ההקיץ. עיני העצומות אינן רוצות להיפקח, הן חוששות להסתכל בבעותי יום ואף לקרוא חדשות היום. לכן אני רוצה לישון עוד קמעה. גלוי וידוע לפני כמה גלים זדונים ומשברים עזים עומדים להשתער עלי כל יום.

קול לוחש לי: תינח יתר הבריות מזדרזים לקום ולצאת לפעלם, שהם פועלים באמת. זה אופה לחם; זה עושה נעלים; זה תופר בגדים. פלוני חורש, זורע, טוחן, צד דגים, שוחט; כן, שוחט להאכיל את הבריות בשר־תאוה. זה רופא חולים, בונה בית, חופר פחם, חוטב עצים, רוכל, מתקין צעצועים לילדים ותמרוקים לנשים, ופלוני מלמד לתינוקות גופי־תורה, שהם ברורים ופשוטים לכל. אך אתה מה עושה? מה מלאכה של ממש בידך, שהעולם צריך לה, או שהכל לפחות מודים, שאומנות זו שבידך נחוצה למי שהוא? אתה כותב. רבים כתבו. רבים יכתבו. ומה היה העולם חסר אלמלא אתה ושכמותך ואף גדולים וטובים ממך מחברים ספרים והכל נמנעים מלכתוב מאמרים, נגיד, על שאלות הזמן, או מאמרי הערכה וביקורת על אישים חיים ואפילו מאמרי זכרון והספדים על המתים? כבר הזהרנו קהלת מעשות ספרים הרבה אין קץ. צא וחשוב כמה תלים של ספרים נתחברו על קוהלת ואילך. רואה אני בך, שהנך מנשא עצמך מעל למחברים האחרים. כל מחבר מדמה עצמו בן יחיד בעולם וחיבוריו חלת העולם, שאור התרבות. שגעון הגדלות של בני אומנותך ידועה למדי. יכול אתה להיות בעיניך גולת הכותרת, אבל אני זאת אציע לפניך: הכרז שביתה. אתה וכל חבריך למקצוע קומו ועשו שביתה. תראו מה יהיה. שמא יתעורר מי, יזדעזע מי? אף תרנגול לא יקרא. פועלי האפיה שובתים יום אחד, מיד המדינה כולה נעשית כמרקחה. חייטים, סנדלרים, נהגי “שירות” מכריזים שביתה, כל התושבים צועקים צעקה גדולה ורמה. אפילו שביתתם של נושאי המכתבים עשויה להחריד את האזרחים. אך אילו נתכנסו כל מחברי מזרח ומערב והכריזו שבתון במלאכתם, כלום היה פוצה פה ומצפצף?

רשאי אתה להתבטל כאוות נפשך. רצונך לישון, אין מוחה בידך.

 

קס"ו. מרירי לילה    🔗

נדודי־שינה מתישים את הגוף ועושים את הנפש היגעה כמצולה ריקה; סותמים את מקורות הרוח ומשביתים את המוח; גוזרים כביכול תענית על הנשמה ואין לה כוח לנשום, היינו, להיות היא. דרך היושב בתענית להסתגף ביסורי חרטה ובהרהורי תשובה. אף הנודד על משכבו נתבע לדין וחשבון על היום הזה ועל מעשיו בכל הימים. עשיית חשבון מחייבת בדיקה בפנים הנפש. ולא עוד אלא ירידה לתוך חדרי־חדריה, זכירת נשכחות ותהיה על הראשונות, בחינת העבר ובינה במקריו ובגורמיהם – והרי זה עמל מפרך. נמצא, אותו מעונה המתהפך על משכבו ללא נשימה כהלכה, נדון לעמל הרוח וליגיעת הבשר במכסה כפולה ומכופלת.

בליל־נדודים האדם מתיצב לפני הערכאות. הלילה שופט קפדן. היום הוא העד. הנאשם גופו מלשין על עצמו. אין נסבות מקלות. אדרבה, הכל דחוס וטעון כובד. ליל־נדודים הוא יום חמסין. משול האדם בו לאותו עבריין באגדת היראים הקודרת, התועה בעולם התוהו ומדי לילה ולילה נשלח לחטוב עצים ולהטעינם על שכמו ולהביאם לגיהנום, כדי להישרף שם. הריהו מתייגע על מעט שינה, טורח לעצום את עיניו, אך פקוחות בו לרווחה עיני הפחד הגדולות ומתעוררים בקרבו כל נחשי החרדות והדאגות, מקיצים העלבונות שספג מאחרים והביזויים שגרם לאחרים. אפילו עקיצות דקות של היום מורגשות לו בחשכת הלילה כנשיכות קשות, עננות קלות של רוגז נערמות לעננים כבדים, אהה, לאבנים כבדות הרובצות על הלב. לכאורה ההויה כולה מטושטשת, הנפש קהה, הגוף ליאה, המוח מטומטם, ואילו כוח הזכרון מתלקח לרגעים בזיקוקין מחרידים. נפלטים ממצולות השכחה הרהורים רעים, ומעשים תעתועים, כל כשל וכשלון; כל פליטת פה שלך על אחרים ושל אחרים עליך; כל מה שאמרת שלא בחכמה או שאמרת ומן הראוי היה שלא לאמרו; כל טענה שטפלת על אחרים ושאחרים טפלו עליך, כל ויכוח אוילי – ואיזה ויכוח אינו אוילי? – שנגררת לתוכו מרצון ושלא מרצון; כל משפט מרושל שכתבת וכבר נקבע בדפוס, אין למחקו עוד עולמית, הכל בא ומזדקר בזכרונך שנתרחב, אהה, כפתחו של עולמך וננעץ כמחטים אל לבך. איזמל הבקורת, וידך המושכת בו, חותך ואין מרחם.

איני מדבר בפלוני. אני האיש בלילה הזה העומד לדין. סבוני גם סבבוני נחשי לבי והעוקצין שבנפשי. נזכרתי, אהה, נזכרתי מבט של שיטנה או בוז, לא, של שנאה תהומית, שלטש עלי מר… לא אכנהו בשם. אין הוא שוטני היחיד. נזכרתי, אהה, נזכרתי בשנינה אחת שהטיח בי מר… והוא לא היחידי התורם לי מפעם לפעם שנינות מעין זו. נזכרתי דיבורים שנאמרו לי מפי מר… משכבר הימים. בשעתם לא חשתי כלל את מרירותם. אז שמעתי אותם כלאחר אוזן… הם נראים לי כעת כחצים שנונים משוחי־רעל. ליל נדודים, כמוך כאבן המשחזת. הכל אתה משחיז, מחדד, מחריף, מחמיר. לילה, כלום הנך לילה? היום הוא לילה. היום מאפיל על הכל, מטשטש כל עוקץ ועקיצה, ממתיק אף את המרירות. אך הלילה מפיץ אור־חרדות על כל סתום ונחבא, מבהיר להמהם. בהמולת היום נדמים עלבונות, אין נשמעת שריקת חצי השנאה המוטחים בנו. ביום אנו עוברים על כל נגע ועל כל פגע אל סדר היום. אולם בלילה כל זמזום של זבוב הצער מכה את הנפש כרעם.

לילה, לילה, מי יגיד לי פשרך מהותך וטיבך? עטוף הנך בסות הדממה, כה רך ומשוח־רגש, וכה אכזרי; כה משיי וכה ברזילי. שושנים פורחים בך וכולך חוחים. בימים יש אשר הנני משעשע את נפשי לאמר, כי כבר כלו בי כל הקוצין, ובלילה שוב הנני זרוע קוצים. בימים הנני מדמה לפעמים, ששום דבר אינו עלול עוד לפגוע בי, ובלילה כל שרטת בי עולה שוב לכלל פצע. נפשי, מי עשאך כולך פצע וחבורה, מי הרע לך ככה? הכי לא אני שלחתי יד בך? הכי לא אני אויבך שאין דומה לו?

אומר אני אל לבי כך: מה לי שאני מדלג בלילה הזה מענין לענין ומזכרון רע אל משנהו? לא טוב הפיזור. מוטב אתרכז בפרשיה אחת לבררה עד תומה. מה בעצם התחולל אז בשיחה ההיא שנפלה ביני לבין מר… בפגישה ההיא. היא זכורה לך על בוריה?

“כן, זכורה לי”. “על כל תגיה?” אולי. “התוכל לחזור אליה מלה במלה?” “אני יכול, כמדומה”. ובכן, פתח פיך". “הנני וארצה אותה כפי שהיתה”.

אולם שיחה של יום, שחוזרים עליה בלילה, אינה דומה כלל לעצמה. היא כאילו לובשת צורה חדשה, ענינה נעשה שונה לגמרי. ברי של יום הוא שמא של לילה. ופעמים הספק ביום נעשה ודאי אכזרי בלילה. שוב איני בטוח, שהלכה כמותי, כפי שסבור הייתי ביום; שטענותי אז, למשל, כנגד העולם צודקות היו; שהשקפותי אז על הענינים ההם מאוששות כל צרכן. המתייסר ביסורי־שינה נפשו רצוצה, ומוחו מעורער – ומניין התוקף לכוחו השופט? אין גבור במיטה. אין תקיף בדעתו בשעה ששנתו נטרדת ממנו. בלילה מתהווים סדקים בכללי החיים שלי, לוקה טעמי, מתחלחל בי הספק בחושי למציאות. מי אני ומה כוחי? עלה בודד אחד הנני מעץ החיים, ואולי עלה נדף. בשעה הזאת אך צל־אדם הנני, בריה מטושטשת. יכול אני לשמש דוגמה מה חדל האדם ומה רופפים מושכלותיו, כמה טועה הוא במושגיו, כל שכן במושגי הזמן. מה השעה, למשל: חצות הלילה או שעה ראשונה של האשמורת השלישית? חושש הייתי להדליק את האור, שמא אתפכח לגמרי מן השינה. לכן שכוב אני באפילה, תוהה ובוהה. איני יודע מה שהות עברה עלי לאחר שהקיצותי מתנומתי הקלה. יתכן ששרוי הייתי זמן מה גם בנים ולא נים. אין לי כל מושג מה השעה. אף מחוגי השעון שבתוך מוחי, הפועלים כהלכה ביום לכוון על פיהם את הזמן בדיוק כמעט, ללא כלי מורה שעות, זזים בעצלתים בלילה או, להיפך, רצים קדימה אמוקית, עד שהנני נעשה שוטה גמור בזמן. זמן, זמן. הנה תיבה שגורה על כל לשון ואין איש מבין את משמעה כהלכה. הכל אומרים זמן וכל אחד רואה וחש אותו מהרהורי לבו ולפי הנסיבות החיצוניות, שהוא נתון בהן. לא הרי זמן בחדר הבודד, כהרי זמן בנשף חשק. לא הרי זמן של תורה ומחשבה כזמן של אהבה והתעלסות בתענוגות. אך הזמן של המתהפך בלילה על משכבו ונפשו יוצאת לטיף־טיף שינה הוא זמן שונה ומיוחד, שאין לו כל משל ביתר העתים. ברגעים מעטים של ליל נדודים אנו עולים הרים ויורדים בקעות, נופלים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. ויש שבנפילתנו מידרדר עמנו לתוך תהום היאוש כל מגדל השקפותינו היומיומית. אם נאמר שהאדם הוא תמיד אחד, מכל מקום כל אחד הוא שניים לגבי ישותו הלילית הערה. הער בלילה שונה לחלוטין מכפי שהוא ביום. אדם בלילה נופל לפעמים וניתץ לרסיסים.

… בלילה הזה אני נאחז כשמשון בעמודים ולא על מנת להפילם על הפלשתים, אלא בשביל לעשותם סומכות לראשי היגע, לרוחי הנופלת, לאישיותי הכושלת.

פעמים אדם מהלך לתומו ונפגע מרסיס של פגז או מכדור תועה הפוגע בו בדרכו. כך פגע בי הלילה כדור תועה שנזרק פעם מפי ד. ש. בשיחתנו באחד הימים. הוא כך אמר: “מה לנו ולחיים הפרטיים של הסופרים? ומה לנו ולדברי רכילות על מה שביניהם לבין חבריהם? האנשים הולכים. חייהם נשכחים, ורק היצירות קיימות”. נזכרתי ונזדעזעתי. הכיצד שמעתי דיבורים אלו והחרשתי? לכן קמתי והדלקתי את האור וישבתי אל השולחן וכתבתי בתוקף דעה:

– שמעוני ושמעכם אלהי האמת. לא ביצירות הסופר, כי אם בחייו דווקא. היצירות על הרוב משתכחות, או נעשות אסימונים בעיני הדורות החדשים. אך שאר הרוח שבאדם, אורח החיים ודרכי היושר שלו, יגונו העז או חדוות לבו, מידותיו והנהגותיו, במידה שיש בהם מן התרומיי והנאצל, עוברים בירושה לדורות הבאים. דין כרת נגזר על היצירות מכל מקום. אוצר התרבות צר מלהכיל אפילו חלק מרבבה מן התוצרת הספרותית והאמנותית המתחדשת בכל דור ודור. מעולם לא נולד אדם גאון, ולעולם לא יוולד אחד כזה, המסוגל לקלוט ולעכל את כל המורשה התרבותית. רוב מנין האנושיות אינו מלקק אפילו טיפה מים התרבות. ואפילו בני תרבות, הממלאים את כקסם בספרים, בתמונות ובמנגינות, בני כל הדורות, אינם מסגלים לעצמם אלא פרקים מעטים וזוקקים עצמם רק לשיאים או למוחזקים כשיאים, מבלי ליתן כלל את הדעת על יצירות, הגדולות מן הסתם לא פחות מן המפורסמות, או הן שמוטות לקרן זוית משום הדוחק והצפיפות שבמרכז האוצר. אולם המעשים הטובים, אישי האצילות, שמנינם קטן לאין ערוך משל היצירות המשובחות, הם נכס צאן הברזל של כל הזמנים. האדם קודם במעלה ליצירתו וחייו חשובים יותר ממה שאמר. רבי יוחנן בן זכאי הוא יותר מבעל הלכות. סוקרטס האדם מעסיקנו יותר ממשנתו. האישיות היא יסוד כל יצירה. הכשרון מכלה את עצמו אך מן האש השורפת שבו יוצאת האישיות כאפר הגנוז בצנצנת למשמרת לאורך ימים. אמר רבי נחמן מברסלב: דמות דיוקנו של המחבר חקוקה בחיבורו. הדמות הזאת היא לבדה מעניננו. והכיצד ספרות ללא נפש עתידה לזכות להשארת הנפש? הנה דעתי ערוכה ומוצקה גם בעצם הלילה: היכל הספרות, השומם מנשמות, שנעשה למועדון של מסיבות וחגיגות יובלות, אינו שכן קרוב להיכל הנצח.

 

קס"ז. איבוד לדעת רוחני    🔗

יש גם איבוד לדעת רוחני, או… יציאה מדעת לשמד רוחני. הפייטן הלירי… אמר לי היום בתוקף־דעה, שהליריקה היא פשע כנגד מעמד הפועלים. רגשות אישיים אינם מעלים ואינם מורידים, אבל משמשים בלמים לגלגלי המהפכה. וכשם שהאמונה אופיום לעם, כך השירה.

שאלתי: ואתה מה דינך?

החזיר לי: אני תובע גם את עצמי לדין זה. בעצם צריך הייתי לתבוע לדין את אבא שלי, שנטע בי חולשה לחיים רגשיים. מורשה נפסדת. עדיין אני כותב שירים של השתפכות הנפש. הרגל, ואולי גם הכרח. אבל השתפכות הנפש שלי, שלך, למי היא נוגעת? אומר לך בגילוי־לב, אילו הייתי שם… במקום שמרכבת המהפכה דוהרת לקראת נצחונה הסופי, הייתי מקבל עלי את הדין שיושיבוני בבית האסורים. אבותי אכלו בוסר ואני יצור מקולקל.

 

קס"ח. המדינה והסופרים    🔗

יום השנה הראשון להקמת המדינה הוחג ברוב פאר ובתכונה רבתי. על הבמה ישבו שרים, פקידים גבוהים, שגרירי ארצות שונים ורבים מנכבדי הישוב. סופרים לא הוזמנו. נמצא מי שהתריע לאחר מעשה על הקיפוח. מי שהיה מנצח על החגיגות השיב:

– אין למדינה צורך בסופרים.

 

קס"ט. אני עולה בסולם    🔗

טפסתי במעלה הסולם. השלבים צרים ומעוקמים. איני יודע לאן דרכי ומה חפצי. אולם הנני נחפז מאד. יש לי נחת־רוח שאני מתקרב והולך למקום־לא־מקום. אך אימה סתומה טורדת אותי. לבי הולם בחזקה. הנני משתוקק להגיע אל תכלית דרכי ומתפלל עלי שלא אבוא לשם מוקדם מדאי. אדרבה, רצוני לדחות ככל האפשר את התגשמות רצוני. את מי אני מצפה לפגוש שם… שם?.. שואלני הרהור. והרהור משיב: את עצמי. כעת ברור לי, שהנני נקרא לראיון עם עצמי. ניחא. רואה אני שם על פסגה גבוהה מתנוסס ארמון. תמיהה בעיני שאויתו לי שבת בארמון הנשא ההוא. הגעתי עד השער. הנה כפתור הפעמון. לחצתי על הכפתור. לא היה שער, כי אם דלת של מגדל הפורח באויר. מיד נפתחה לפני הדלת. על הסף נצב פלוני. פניו מוכרים לי מתמול־שלשום, אך איני יודע מי הוא, והוא כלל לא אני. כיוון שלא ברכני לשלום ולא שאלני לשמי ולחפצי, הבינותי, שאף אני בן־בית במגדל הזה, ממנו יצאתי ואליו חזרתי, ואין זה מנהג לשאול את בן המקום לשלומו ולחפצו. אמרתי שלום ולא החזיר לי שלום. הוא בעל קומה גבוהה להחריד, לבוש מדים. הצצתי. חיוך רע בפיו. האיש זקף את קומתו, שנתארכה והלכה. הטיח עלי בקולו: בידוע שאתה מרגל! שאלתי בהכנעה: למה תחרפני, ואני הולך לתומי? שוב גער בי: לא די שהנך מרגל, אף שקר תשקר. אתה עומד ובולש. עיניך הסקרניות משוטטות. לא זוג עינים בחוריך, כי אם זוג חכות, מה באת לצוד כאן?

אכן, אני צד במבטי. דברים משונים אראה. דלתות מימין ומשמאל דלתות. משמע: חדרים יש. מבעד לחרכים ולסדקים שבדלתות הנני מציץ. לא דלתות לפני, כי אם אספקלריות, כל דלת אספקלריה… בלהות הנני רואה. האיש הגבוה שערו אדום ועיניו נסוכות דם. סכין ארוכה בידו השלוחה. נחרדתי וממקומי איני זז. עיני יוצאות מחוריהן להסתכל בסכין. משתאה ומשתומם אני: למה רגז האדמוני? אני בולש מסביבי, כי אל עצמי הנני מטפס ועולה בסולם, את עצמי אני מחפש. ברח לך! – מרעים עלי האיש בקולו – מרגל, ואם לאו אפילך מעל הסולם ותרד לשאול תחתיה ועצמותיך תתפזרנה.

היקיצה היתה לי אות חסד, מתנה מן השמים.

 

ק“ע. בינה ב”משהו"    🔗

הרבה פעמים קידשתי מלחמה על ה“משהו” כנושא וככותרת והעליתי חרס בידי, היינו, אף פחות ממשהו. כל עמלי להוכיח, שאין זו מן המידה לכתוב “משהו” על התנ"ך, “משהו” על הראנאסנס, “משהו” על הקומדיה הצרפתית, “משהו” על שקספיר או אפילו “משהו” ליובל החמשים של פלוני הסופר בן המשמרת הצעירה, לא הצליח אף כי הוא זה. וראיה לדבר, שאותה הכותרת מתנוססת עד היום ברוב כתבי־עת.

קודם כל יש שעמום לעינים ושממה לנפש, למראה הכותרת “משהו על”… החוזרת ונשנית במשך עשרות שנים על ידי מחברים שונים. כיון שאחד כתב פעם, נניח, “משהו על עיר ההריגה” או “משהו על אהבת ציון”, צריכים רוב סופרים לחקות את הראשון? קצת מקוריות כלום מזיקה? כל חיקוי מוקצה מחמת מיאוס, קל וחומר חיקוי בשם, בשלט גופו, בפרצוף־פנים. והרי הכותרת היא באמת מראה הפנים, חלון הראוה של הנושא. חיקוי הזולת פסול, חיקוי עצמו לא־כל־שכן. אבל מוצא אתה סופרים מכובדים, שאם יבואו להוציא “כל כתבי” יצטרכו למלא כרך או שנים ברשימות, מאמרים ומסות על ענינים שונים, הנושאים את הכותרת “משהו על”.

עיקר הקלקול נעוץ בהרגל של קלות־ראש הכרוך בה. הכותב “משהו על” מייחד לו מלכתחילה אליבי, הפוטרת אותו מכמה מצוות עשה ומתירה לו כנגד זה כמה לאוין. קודם כל הוא פטור מלהקיף את הנושא מצדדים שונים. ואין צריך לומר שאי־אפשר לבוא אליו בתביעה לרדת לתוך עומקו של הענין ולהאיר את פינותיו האפלות. הוא נוגע ואינו נוגע. ובפירוש אינו נוגע. מלכתחילה קיבל על עצמו להגיד רק “משהו על” – ומי יאמר לנו שיעורו של משהו זה כמה הוא. הכלב המלקק מן הים תופס מן הסתם קצת יותר מ“משהו” זה, המוטל על סופר שהוא “נכתב” בארגון סופרי ה“משהו”. הכלב מלקק בלשונו ממש. אבל כשכותבים “משהו על” אפשר לא ללקק כלל, אלא לנגוע בקצה הקולמוס.

ענין “הקצה” מופרך. לקחת בקצה המזלג; לעמוד בקצה; להושיט לאדם קצה היד, ומה גם קצה האצבע; לראות רק אפס קצהו של דבר; להתחיל מן הקצה על מנת שלא להגיע מסופו לתחילתו – הם דברים שיש בהם טעם לפגם. היושר מחייב לראות אחרית דבר מראשיתו, להסתכל במעשים לפי קוי התפתחותם, לגשת אל כל ענין מן היסוד והשורש, להתבונן בתמונה על כללותה. שמא תאמר קצה החוטם הוא כל הפרצוף, כפתור אחד הוא הבגד, תנועה או העויה כל הנוהג שבאדם? כך האומר משהו על כל שהוא לא אומר ולא כלום.

ב“משהו על” אפשר לבלי לומר כלום או לומר לא כלום על עצם הענין או על האישיות, המשמשים נושא, ואף על פי כן להוציא דווקא את כל הרוח עליו, היינו, לגמור עליו את ההלל או לשפוך עליו קיתון של גנות. “משהו” זה הוא מועט המחזיק את המרובה. כיוון שאין מקיפים את הענין ואין מתכוונים כלל לירד לתוכו ופטורים מן ההעמקה ומן הביסוס יש ריווח ופנאי לרוב להלל ולשבח או לקלל ולגנות. כשבלעם הנביא המסכן, משיב לבלק מנהמת־רוחו “מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'”, מערים לנו בלק ומתהפך בתחבולותיו ואומר לו: “לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, וקבנו לי משם”. דייק הכתוב והכפיל לשונו “אפס קצהו תראה וכולו לא תראה” להעמידנו על ערמת כוונתו של בלק, שאפילו עם מבורך, שאותו שתום־עין שר עליו מה טובו אהליך יעקב, כיוון שרואים אותו אפס קצהו ותפסים רק משהו ממנו אפשר למצוא בו כמה וכמה נקודות־אחיזה לגנות ולשמצה.

הקצה יש לו כלי־קיבול רחב לכל דברי הבאי וגנאי. ואפשר לתלות בו קללות שלא כדין וברכות שלא כשורה. ולאמתו של דבר כל שהוא הבאי ורפרוף בין תוכו רצוף קללה בין ברכה אינו ולא כלום. כל נבון־דבר מוכן ומזומן יותר לספוג קללות ריקניות מברכות נבובות. ואילו נפתח פה לדברים עצמם היו מן הסתם מתחננים ואומרים לבני־אדם: עד שאתם מרפרפים על רבים מאתנו ומערבבים אותנו כמין דייסה ומלקקים מתוכנו קצת מזה וקצת מזה, מוטב שתניחו לנפשנו. מה בצע שאתם מדלגים מזה אל זה ומקפצים על אלף הסעיפים בבת־אחת? מוטב לדבק את מחשבתכם בענין אחד ומצא לכם.

עיקר קלקולו של “משהו על” שיש בו משום התכחשות ליסוד הדביקוּת. ראית דור סופרים המסובב תקליט “משהו על” דע לך שהוא בורח מן הדביקות ונמנע מן הנאמנות. הכרתי יהודים שהשקיעו את כל מעיניהם בספר אחד. הכרתי יהודים שלמדו כל היום “זוהר” או עסקו רוב שנותיהם בשתים שלוש סוגיות של הלכה. זכורני יהודים, שהיו לומדים תמיד את השל“ה הקדוש, או מעיינים ב”אורח־חיים" על התורה. היו מתמידים ב“חובות הלבבות” או ב“ערבי הנחל”, ב“קצות החושן” או בר“ן על נדרים. היו יהודים של “מורה נבוכים”. הרבי מקוצק, גאון בתורה, למד כל ימיו את הרי”ף. ולא משום שזלזלו בספרים אחרים חס ושלום, אלא שחייב אדם לקבוע לו ספר־שעשועים אחד, כשם שחייב הוא בכלל לקבוע לו עתים לתורה, וכדרך שהגוף זקוק למעון משלו לישב בו דרך קבע ולא להיות נע ונד מדירה לדירה, ולחזר על פתחים רבים, כך הנשמה רוצה בדירה משלה, במשכן התמיד, והיא קובעת לה אכסניה של קבע בספר דגול זה או אחר, בספריה רוחנית זו או אחרת. ואין דעתה מתקררת עליה ב“משהו על”. רצונה להיות צמודה לנקודה אחת, שהיא מקום חיותה.

 

קע"א. מוסר־אב    🔗

ישבתי עם מ. בקפה… עבר על ידינו פלוני. אמר לי מ.

רואה אתה פלוני, בטוח הוא במאה אחוז שעולמנו הוא עולם השקר ושאי אפשר כלל להתקיים בו בלי גזל ושקר ואונאה וגניבה לאין שיעור. בכיוון זה הוא גם מחנך את ילדו. אין לך יום שאין הוא מטיף לו מוסר השכל זה: דע לך, ילדי, לכשתגדל, לא תהיה לך ברירה, אלא לגנוב לגזול ולרמות את הבריות, ואם לאו תהיה עלוב ואומלל כל ימיך. מי שאינו גונב וגוזל אין לו; ומי שאינו מרמה אחרים נמצא מרומה.

שאלתי את מר מ.

– מניין לך שהוא מדריך את בנו ברוח זו ואומר לו דברים אלו ממש?

– מניין? – השיב מר מ. – הוא עצמו סיפר לי זאת.

– וכלום אין פלוני חשוד על התפארות שוא? רבים משימים עצמם רשעים, מתוך שסבורים כי הרישעות מעלה חן בעיני רבים.

– אף אני מתחתי עליו חשד זה, לכן חקרתי אותו. אלא שפלוני נשבע לפני בהן־צדקו, שהוא באמת מחנך את ילדו כך ואף נותן לו מפעם לפעם הסברות ברוח זו.

 

קע"ב. נקודות    🔗

א. אנשי מקום וחצי־מקום    🔗

בכל כלי־רכב ציבורי ובאולמים לכינוסי־המונים מוצאים אנו אנשים, שיש בהם מטבע ההתפשטות. מדעת ושלא מדעת מסיגים הם את גבול זולתם ותופסים גם כמחצית המקום של שכנם. הריהם אנשי מקום וחצי, ולא משום שהם אנשים רעים או אנוכיים ביותר. הם פשוט מתעלמים ממציאות זולתם. אינם חשים ואינם מרגישים את עצמם מחוייבים להצטמצם. קרובים מאד אצל עצמם. כל שאינו כלול ברשותם נראה להם כאויר. ובאמת נהוג כך בטבע, כל אילן מכה שרשיו גם בתחום רעהו; לנהר שלוחות; לחיה צפרנים או קרנים. במידה מסויימת אף בעלי הכרס מריצים שלא במתכוון שלוחות לתחומי הזרים. יש כרס בחינת ענף ויש כרס מעשה עשבים שוטים או קוצים.

אפילו תמלא הארץ דעה כמים לים מכסים וייבטל הקנין הפרטי, לא יעברו מן העולם אנשי מקום וחצי.

ב. מדרגות    🔗

הנגינה היא מפתח להיכל האצילות. הציור מעמיד ראי המשקף היכל האצילות. הספרות מצווה להקים בכוח עצמה את היכל האצילות.

 

קע"ג. יובל צנוע    🔗

היובל, לפי הנוהג בין הסופרים, יצא ממשמעו הקדום והריהו חל על כל פרק־זמן, בין ארוך ובין קצר, ואפילו תקופה בת עשר שנים נמצאת ראויה לתעודתו. תאריכיו נקבעים לפי מולד היצירה או לפי יום הולדת של היוצר, כגון בהגיעו לגיל הכוח או הבינה, ואין צריך לומר לשנות השיבה והזקנה. מכאן שיש מקום לחוג כחצי תריסר יובלות, ואף למעלה מכך, לכבוד אדם אחד. פעמים ניתנת ההזדמנות להכריז על יובל כפול, כגון שפלוני בן השלושים מלאה לו שנת העשר לכניסתו להיכל הספרות. אך המהדרין מפרידים בין שני התאריכים וחוגגים אותם בזה אחר זה והשניים משתפכים זה לתוך זה ומהווים יובל מארך.

פליאה היא שהיובלות הרעשניים והפעלתניים ביותר נערכים לכבוד הסופרים, הקרויים בפי הנואמים בחגיגותיהם בשם ענוי־רוח, שאינם תופסים מרובה ואינם נושאים את נפשם לגדולות ובניגוד לבעלי ההעויות המהפכניים אינם עושים להטוטים, אלא שופכים את שיחם הכשר בתכלית הפשטות. ולהערכה דומה לזו הם זוכים גם מצד המבקרים המומחים בסקירותיהם. ואילו המחוצפים והמתפרצים, בעלי ההעויות והלהטוטים, המוחשדים על נטילת גדולה לעצמם, אינם מצויים כלל בין חתני היובל. היה הענין תמוה בעיני עד שאחד מן הענוים והנחבאים אל הכלים הסבירו לי בפרוס חג יובלו וכך אמר:

– אגיד לך את האמת, אני מכיר את ערכי. לא נולדתי אריה, אף נשר אינני. כשרוני צנוע ביותר. לעולם לא אכתוב דבר, שיגידו עליו לא בא כבושם הזה. ולואי שלא יאמרו עלי שהנני קלקלן גמור. אבל תרומה כל שהיא הבאתי גם אני. מכל מקום זייפן אינני. איני אומר יותר ממה שאני מרגיש. הנני מביע סבל של האדם הקטן. יכול אני לומר על עצמי, שהנני נציגו של האדם הקטן. כשעצוב לי אני מחבר שיר. איני תובע לעצמי נתח שמן מן הלויתן של הצהילה, אבל פרוסה קטנטונת מגיעה גם לי ולשכמותי. וכי מה אנו דורשים? עידוד מעט, מלה חמה מפי חבר. אנו הקטנים איננו יכולים כלל להתקיים בלי עידוד הגדולים מאתנו. אני, למשל, כל מסיבה לכבודי יש בה משום תוספת כוח לי. איני מתאווה כלל ליותר מכך. רצוני להתקיים. אף הפרוורים רוצים לחיות. עושים לי יובל קטן – מה טוב! היובל משמש לקטנים מעין תחנת־נופש להחליף כוח. מקבלים קצת שבחים ונותנים דין וחשבון לעצמו ולאחרים. אנו, הסייחים הקטנים, מתעייפים מהר וזקוקים מפעם לפעם למרגוע. מה שאין כן הגדולים, אם בעיני אחרים ואם רק בעיני עצמם, סוסים אמיצים שאינם מתעייפים במרוצתם ולא איכפת להם מקבלים עידוד או לאו. הם יכולים לחכות שנים הרבה עד שיהיו חתני־יובל. אנו הקטנים אין לנו כוח לחכות.

ההגיון של אין כוח לחכות מנחה, כנראה, את ארגון הסופרים לערוך מסיבות־יובל ומסיבות סתם בעין יפה, בין לסוסים אמיצים ובין למען סייחים חלשים, לכבוד כל ספר בר ערך ודל ערך, לזמר שבחים ולמזוג מנת עידוד כהלכה.

… ידידי מר… סח לי כמה פרטים על מסיבת היובל שנערכה לפני כמה ימים לכבוד יום הולדת הארבעים של הסופר מר… על מסיבה זו נכתב בעתון של שלשום, שהיא היתה חגיגה צנועה, שנתגלגלה למעמד. בנאומים שנשאו רבים מראשי המדברים בספרותנו על מר… האדם הענו והסופר הצנוע, באו לידי גילוי הרגשות החבריים המפעמים את טובי הסופרים. ויפה הרימו כמה מהם על נס את דברי חתן המסיבה, שנאמרו במסיבה קודמת לזו שנערכה לכבודו, והוא, שאינו מתיימר כלל לבוא בקהל הסוסים האמיצים. ולואי שיזכה לשמש בתפקיד סייח התמיד. ניהל את המסיבה המשורר ד. ש. שקרא את דברי הפתיחה שלו מן הכתב. נאמו הסופרים הותיקים ג. ב. וב. ש. ואחרים. אין צריך לומר שאף מר כרמי, השושבין הראשי לכלל החתנים, תרם להצלחת המסיבה בדבריו המתלהמים. והנה המלואים מפי ידידי. מר… ד. ש. התנצל על הקריאה מן הכתב. היה בדעתו לנאום לכבוד החבר היקר לכולנו כנהוג מניה וביה. אולם כלל בידו: איזה אלתור ראוי לשמו? המוכן מראש. (צחוק) מעלה יתירה לנאום כתוב, שאין קוראים אלא מה שכתוב וממילא יודעים אימתי לסיים. כל נואם חייב לזכור מתי לסיים; יושב ראש לא כל שכן, שאם לאו עלול הוא לקפח את חלקם של יתר הנואמים. הוסיף מר ד. ש. ואמר, שעליו על כרחו לסיים לאלתר, מאחר שבינתיים כבר נרשמו נואמים מרובים, ובוודאי יתעוררו עוד אחרים שיצטרכו לעמוד אצלו בתור. (תשואות). רבותי, הפטיר יושב הראש, חברנו היקר מר… זכה למסיבה רבת חברים, כפי שעיניכם הרואות, ולא מן ההפקר זכה. אנו כולנו אוהבים אותו. חברנו היקר, אנו מודיעים לך, פנה כלפי חתן היובל, שהננו אוהבים אותך. וזהו סימן טוב לך. הסימן המובהק ביותר. מרננים כידוע אחרי הסופרים שאין האהבה שרויה ביניהם ויש מסתמא קורטוב של אמת בכל רינוּן. והנה אתה, חברנו היקר, משמש ראיה לסתור, כי כולנו אוהבים אותך, לפי שהנך באמת ענו וצנוע ומימיך לא התהלכת בגדולות. הנך כל כך צנוע ונחבא אל הכלים, עד שתמיהה היא בעיני: הכיצד העזת לגדול בחפזון כזה ולהיעשות לבן ארבעים. נדמה היה לי משום מה, שעוד יש לך מהלך רב עד שנות הבינה, אם כי נבון היית גם לפני כן. דומה, זה לא כבר היית זאטוט, פרחח. תמול שלשום נכנסת אלי והבאת לי כתב־יד שלך. הצצתי וראיתי: עדיין בוסר. אף על פי כן אמרתי לך דברי עידוד, אם זכרוני לא יטעני. והנה פתאום קפצת ונעשית בן ארבעים. באמת אמרו: בזמננו כל זאטוט הוא כבר בן ארבעים (צחוק ותשואות). חברים יקרים לא תצטרכו לחכות לתורכם בקוצר רוח. בין כך וכך לא הספקתי לאלתר יותר. ואני גומר. אשר להערכת חברנו היקר מר… ולחוות־דעת על כשרונו הנלבב מניח אני לנואמים שיבואו אחרי בתקוה שלא יחסר המזג. לבי סמוך ובטוח, שהם יעשו את מלאכתם בשלימות. (תשואות ממושכות).

מר ג. ב. דבר בנועם חן על בנימין שבין סופרינו, הצעירא ולא הזעירא דמן חבריא. שלא כבנימין של יעקב אין למצוא באמתחתו גביע שאינו שלו. הוא שותה מתוך כוסו, שאינה כלל קטנה, ואף הולכת ומתרחבת ומעמיקה. חתן המסיבה היקר לכולנו אין חלקו לא בין עמא פזיזא ולא בין עמא חציפא. הוא צועד לאט ובבטחה, בענוה אך בתוקף. בטוחני שבכוח כשרונו הכשר והישר הוא יגיע בדיוק להיכן שהוא צריך להגיע. הוא בחור כהלכה ואהוב על כולנו, כפי שהטיב להגדירו יושב הראש היקר שלנו בנאוּמו הנלבב והמהוקצע. דע לך, יקירנו, שאנו אוהבים אותך, באמת אוהבים אותך ומאמינים בך, שתגיע; עלה תעלה ותגיע.

מר ב. ש. דרש כמין חומר את ענין הסוס והסייח. הוא אמר – וקולו הוגבה ונתלהב – שחובה עליו להכריז כאן בריש גלי בשעה חגיגית זו, כי חתן היובל היקר גרם לכולנו אכזבה נעימה. לאחר שהצהיר פעם בשעת חדוותא שלו, שאינו מעיז כלל לבוא בקהל הסוסים, ולואי שיהיה סייח התמיד, נהפך בכוח כשרונו ועמלו הרב לסוס כדבעי, ולפי כל הסימנים יכירנו מקומו בקרב טובי סוסינו. רבותי, הצהיר ב. ש. תצא נא הערב הצהרתנו החגיגית מכאן, כי חתן היובל יקירנו שוב אינה סייח, אלא סוס גמור. סוס אני אומר לכם, סוס כהלכה. סוס במרכבת ישראל.

כרמי, הנואם הראשי, האריך מכולם ואף העריך. לפי דעתו נסבו עיקרי דבריהם של הנואמים הקודמים על אישיותו הנלבבה והיקרה לכולנו של חתן היובל. בידוע שהוא איש נלבב, ענו וצנוע, בחור כהלכה או סוס כדבעי כביטויו השנון של מר ב. ש. אבל, רבותי, קרא הנואם בתוקף־קול, עיקר בסופר תוצרתו. סוף סוף גם האיש כולו נבלע לתוך יצירתו. לכן מן הראוי להגיד מלים מספר גם על כשרונו המזהיר שך חתן היובל. אני מטעים המזהיר. משום שהחברים כבשו משום מה את הערכותיהם על כשרונו של מר… יקירנו. נהגו זהירות יתירה. צריך פעם אחת ובשעה חגיגית זו דווקא להגיד לפחות מקצת שבחו בפני חתן היובל. אני באמת מתפעל מכשרונו המובהק, לא כי המזהיר. אמנם, אין הוא מזהיר כפלוני וכפלמוני היהירים והנועזים מאד, בעלי ההעויות והלהטוטין והזיקוקין וכל כגון זה, שיש בו משום ברק העץ הרקוב. עליהם אפשר לומר, כי ברק הוא להיפך רקב. חתן המסיבה של הערב הזה אינו כאחרים מרעיש, אינו מטפס לעולמות העליונים, אינו זוקק עצמו לנושאים הגבוהים, הנצחיים כביכול. רבותי, נמאסו עלי הנושאים הגבוהים. הגיעה השעה להיגמל מן הלבטים והחיטוטים, מכל מיני השתפכות הנפש והנהיה אחרי מסתורין. חתן המסיבה שלנו אינו מרחף בערפילי־מרום. אין לו עסק עם הערפל ואינו מערפל כלום. הוא מספר לנו על יגונותיו ושמחותיו הקטנים, שהם היגונות והשמחונות של כל האנשים הקטנים והפשוטים. הוא אוהב את האדם הקטן, ולכן אנו אוהבים אותו. בתבונה רבה הגדיר היושב ראש היקר שלנו, שאנו אוהבים אותו. אין לנו הגדרה אחרת מן האהבה לרגש המפעם אותנו אליו. הוא שר את ההואי. אנו זקוקים לתיאורי ההואי שלנו. טוב לנו כזית מציאות של מטה מכל הכרכורים בעולם של מעלה. ושפתו מה פשוטה היא. היא שפתו של האדם הקטן, ניב צנוע, כשר וישר, שווה לכל נפש. ובכך דווקא מקוריותו. הוא פשטות. ומה מאד צמאים אנו לפשטות. וטוב שאין הוא משפיע עלינו כרבים אחרים תיאורי נוף גדושים. אגיד לכם, רבותי, כבר נמאסו עלי תיאורי הנוף, כל צרור המור ואבקת רוכל ממין זה. שבענו נופים. אין לבנו עוד ללילות ירח חולפים. למה לנו ירח? אין לנו צורך בבשמים. אנו רעבים ללחם. הדור שלנו מתבשם מדברים פשוטים ואף מגושמים. מן הזבל אנו מתבשמים, רבותי. הוא לנו ראש כל בושם. וכשמגישים לנו בשמים רב מדאי, אנו מקבלים נזלת. כן, נזלת. חתן המסיבה משבח אני אותו, שהשכיל להסיע לנו אבנים מפולמות לבנין. הוא פועל בנין, רבותי. שני סוגי פועלים נחוצים לנו: פועלי בנין ופועלי נקיון. וזה הכל. יושב הראש הנערץ שלנו מתוך חיבה יתירה אליו קרא לו זאטוט. ואני אומר לכם: זה הזאטוט הוא אחד מגדולי הבונים שלנו. אנו מוקירים אותך מאד, סופר ענו וצנוע.

פליאה נוספת. ידידי מר… בעל המלואים, הנוהג ללמד זכות על רבים, הפטיר במרירות:

– ואותו כרמי במסיבה שקדמה לזו לכבוד הפייטן המהפכני, עמד והצהיר, שהספרות אין לה כל ענין לחיים הקטנים ולאדם הקטן, וכבר נמאסו עליו תיאורי ההוואי. ספרות צריכה לדפוק על שערי המסתורין. וכן אמר, שלשון שווה לכל נפש אינה מגיעה לעולם לכלל סגנון. לחם יש לנו די והותר. אנו נוהים אחרי בושם הנאצל.

 

קע"ד. לשון הרע    🔗

בכל פרק־בקורת יש שמינית רכילות ולשון הרע. אולם הדברים נשמעים לפחות בקול נמר או בשאגת ארי. הרצנזיה היא הרכילות ולשון הרע בלחש. היא שורטת חתולית. בבקורת יש פעמים חן ההעזה וחסד ההשראה ונקודות של פיוט. אף יש שהיא נכתבת בצפורן שמיר. בשיאה מוצאים אנו פרקי־שגב, כגון של נביאי ישראל ושל חסידי היופי הנאצל באומות העולם. אך תמה אני: מה הם הישגיה של הרשימונת? אבל דוקא הרצנזיה מושלת בימינו בכיפה. לקו מאורותיה של הבקורת ובטלו טוחנותיה. לכאורה אין הרצנזיה אומרת כלום ואינה מוכיחה כלום. אין אומר ואין דברים, ובכל זאת בכל הארץ יצא קוה וקצה תבל מליה. אין קוראים כלל דברי בקורת, אלא רשימות קלות! יש שאין קוראים כלל חיבורים, אלא סקירות עליהם. קוראים, כותבים ומתרגמים רצנזיות. שואלים זה לזה “קראת את הרצנזיה”. מסתבר, שהחיבור הוא הקליפה והרצנזיה תוך. ולכן רבים זורקים את הקליפה ואוכלים את התוך. אפילו הנמרים נעשו מיותרים; העכברים לא כל שכן שאין עוד רבים דורשים להם. החתולים מתיילים בפרדס ומטילים טיפה של דבש או לענה, משבחים או מגנים; יושבים בגנים ומכריזים על טיבם של פרי מגדים. החתולים דרך כלל בעלי־רכילות הם. אפילו לשון טובה שבפיהם, לשון הרע היא.

 

קע"ה. הזכות למעינות    🔗

שום כוח עוצר או עויין, אף פורע ועריץ, לא ישבית לאורך־ימים את פעולת השכל החוקר לכל תכלית ולא ישים סכר בפני זרם האיתן של היצירה האמנותית בת החורין. לא אתנן תעשייני השעשועים ורוכלי המזמוטים, הזורעים “כוכבים” בשמי התהלה לייצר להם מטעמים יקרים בסממנים זולים; ולא היד החזקה של השררה, הנוטלת לעצמה זכות פיקוח על הנשמות ובשפטים גדולים ונוראים מטילה את מרותה על הכשרונות.

אנשים בכל הזמנים זקוקים לאויר, למזון ולבטוי ישר, נובע ממקור הלב. האמנות היא מקוה טהרה לטהר את לבנו ולזכך את מחשבותינו, לעדן את הרגשותינו, אף לעקור מתוך מסתרי הגיגינו את העשבים השוטים הפרים ורבים בהם בכל עת ובכל שעה. צדקה עשתה ההשגחה העליונה שעמדה ושתלה בכל דור ודור קומץ אנשי שאר־רוח, מחוננים בחוש היוצר ובכוח־בטוי. כל האומר שהאמן צר את ילדי רוחו ורואה מהרהורי לבו בלבד אינו אלא טועה או מטעה, אך טועים או מטעים גם האומרים, שאין האמן אלא שופר הצבור וכלי־שרת או נושא־כלים למניעי הגלגלים בעולם המעשה ולמתוי הקו בהנהגה המדינית. האמן חותמו שניות; שרשו בגיזרת הכפולים, הוא רשות היחיד הצופה לרשות הרבים; רכבת הכלל דוהרת בין פסיו הפרטיים; הוא רואה וגם חוזה; מביט ומסתכל; מעורה במציאות וגם בוחן ובודק גנזיה; הוא משמש בחושים ובניחושים כאחד; נחבא אל הכלים, ומשם, מתוך מחבואו, מעורב עם הבריות. תנאי ראשון לכל פרק־יצירה, לדבר הראוי לתואר מלאכת מחשבת, הוא חוט של חן אישי ונוגה אינטימי המתוח עליו. נושאים צבוריים מתעלים לכלל דבר שבאמנות רק במידה שנודף מהם חום נפשי של יחיד. כל מלאכת מחשבת כתובה היא מגילת־עדות לרבים ודבר־וידוי של אחד. אין שליח ציבור לאמיתו אלא המדבר גם בעדו. אפילו הנאום שיש לו שאגת ארי משפיע על הקהל רק במידה שעולה מתוך שאגתו קול דממה קלה של סוד שיח עם נפשו. אין לשאר כלל אמנות טובה ומועילה שהיא כל עיקרה העתק מן המציאות, העושה נפשות חיות כמות שהן נראות לפנינו בבית ברחוב ובשוק. אין פרק־יצירה בלי נופך דמיון והמצאה. האמן מסתכל בפרצופי בני אדם, במעשיהם ובתנועותיהם, אך הוא מפקד גם על הרוחות ודורש אל הצללים.

דבר זה הוא לכאורה בגדר מושכל ראשון. אך אין מושכל שלא נסתלף ואין קו הישר, שלא עשוהו עקומה. הכל יודעים שרק דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. קא סלקא דעתך שדווקא אמן אסור להימלך בעצת לבו? והנה פשטו כל מיני סברות מבולבלות ואף הלכות פסוקות, שאמנות משמע קור, משמע לב ערל, משמע חוסר־רגש, משמע אי־שיתוף האני, משמע תקליט, וכל המתאר תמונת העולם מתוך איצטגנינותו האישית נמצא בדאי. לכאורה השכל מחייב, שכל זמן שהיחיד מדבר בקולו שלו נשמעת מתוכו בת קול־הציבור, ובלבלנים גורסים בדיוק ההיפך: רק מדבר בקול שאינו שלו חזקה עליו שהציבור דובר מתוך גרונו. הקול נדמה להם כבת־קול ובת־קול כקול.

אבל משום בלבלנים המעווים את הישרה אין האמת זזה ממקומה. אמת היא שהמדבר בקול עצמו נותן ניב־שפתים לרבים, טוב טעמה ונועם מתקה של אמנות בכך, שהיא מטילה אל אחד נאמן ביתה שליחות של רבים. לא כל הבריות דברניות הן. הרבה נפשות אלמות יש. אך גם אלמי־שפה הומים רחשי־רוח והרהורי־לב: הם הוגים דעות מבלי דעת ומתייסרים בלבטי־מחשבה. ספיקות מציקים להם; בעיות טורדות אותם; עתים חידות מה למעלה ומה למטה, מה ראשית ומה תכלית, מערבבות עליהם את עולמם. כל אדם רוצה לדעת מה בלב חברו, חכם הלשון משמש מתוך ומליץ ביניהם. חקרתי ומצאתי, ששום אדם אינו בודד ומובדל עד כדי כך, שלא ימצא לו מפעם לפעם איש כלבבו, המבין לרוחו, אף תמים־דעים עמו. כל דעה שהובעה בפי האחד יש לה שרשים אמיצים בדעת קהל מצומצם לפחות. שניים המספרים זה עם זה הם במידה ידועה עוברים לפני תיבת הציבור. התשוקה לחוות דעתו של זולתו הוא הבסיס לזכות דבורי שלי, שכן משער אני שאף זולתי מתאווה לשמוע חוות דעתי. ובוודאי שזכות הדיבור הוא על הרוב חובת הדיבור. היא כלולה במצות עשה ואהבת לרעך כמוך. כשם שאתה רוצה לשמוע אותו, כך הוא רוצה לשמוע אותך, ובכן – דבר! חייב אדם לספר מאורעות חייו. ומי שמחשבותיו הן מאורעותיו, חייב להסיח אותן. ניתנה האמת להיאמר: מצוות עשה ודברת לרעך מקיימים הבריות בחשק. הם מספרים הרבה זה עם זה ודווקא בעסקי־לב. ואילו האמנות כולה לב. לב שיוצקים אותו לתוך מסכת המראות בסממני החושים.

 

קע"ו. מבקרים ורצנזנטים    🔗

בנוהג מדמים את המבקרים לחתולים, האורבים לטרף הסופרים המכונים עכברים, או העכברים המכונים סופרים. טבעה של השוואה להיתפס להגזמה. ברם, זכות ההגזמה היא סעיף ראשי במגילת החירות האנושית. טול מאתנו זכות זו – ונמצא באמת כל האדם כוזב. וכי מי אינו אומר היה נפלא, נהדר, מקסים, אפילו היה קצת לא רע? ולהיפך, כיוון שהוא יוצא לדרוש לגנאי איזה גוף או חזיון, הוא מפליג ואומר: גועל־נפש ממש, מבחיל, מפלצתי. ההגזמה היא חמדה גנוזה של כל אחד, בין הוא דובר־אמת ובין נוטה קצת מדרך האמת רחמא ליצלן. בלי זכות ההגזמה אין דיבור ואין סיפור ואין ציור, אין שיטה במדע ואין השקפת־עולם. אומר אני גלוי ומפורש: מותר להגזים. ובלבד שיש ניצוץ בלב. כל ימי טורח אני להכניס לתוך המוחות דעה זו. אמנם, יריבי הגלויים והנסתרים אומרים עלי, שטרחה זו שלי היא לבטלה, מאחר שאפילו איני פוסק הלכה זו, הנני מנצל אותה זכות למעשה ובשלימותה.

על דרך ההגזמה אפשר לומר, שמחברי הרצנזיות הם מיני חתולים ואילו המבקרים, הכותבים מסכתות בגדר נמרים. לגבי הרצנזנטים יש בהגדרה זו רק משום פתיחות הכמות, ללא כל פחיתות הכבוד, מאחר שאף החתול הוא, כידוע, סוג של נמר. המבקר אפשר שהוא הבן הראשון ואפשר הבן השני בהגדה של פסח, פעמים הוא שופט ופעמים עורך־דין, עתים שופך שיח ועתים שופך דמים על ידי הלבנת פני חבר ברבים, בכל אופן הוא עושה את מלאכתו בשקידה ובהרחבה, הוא מרצה, ולכן אולי גם רוצה להוכיח איזו אמת המפעמת אותו. הוא בעל דין ודברים – ומשום כך הוא גופו, בחינת מחקר של מחקרים, נתון לפגיעת הבקורת. הוא שותף לאותה פרשה ומשקיע בה את חלקו. אינו מחותן בחתונה זרה, אם הוא באמת מבקר ראוי לשמו. מה שאין כן הריצנזנטן, שאינו רוצה כלל, ואף אינו יכול לחקור את הנושא. הוא כותב בשולי הענין, מעיר משהו, ובכל זאת מחווה דעה, כוסח וקוצץ ופוסק. מצעו הצר מחייבו ל“פגע וברח”. וזו היא דרך עשייה חתולית לגמרי, אם כי איני מתעלם מן הדבר, שאפשר לערער על ה“לגמרי” שבפסוק זה, שהרי השמועה אומרת, כי החתול הוא נוכל במקצת ומשחק בטרפו. לרצנזיה אין מרחב־משחק. כל גדלה כ“טל ומטר” שבסידור. ולכן עיקרה שריטה, פריטה וצביטה, בין לשבחים ובין לרמזי־גינוי. תמצא לומר, אף על פי כן אין הריצנזטן חתול גמור. אולם צא ובדוק: נמר גמור בודאי איננו.

 

קע"ז. אופל מסתורי    🔗

“אופל מיסטי; שירת היצרים; רינת התהומות; הוד מוראה של החיה הבלונדית; הילוכו המנצח של האדם העליון”. האם לא רבים מבני הדור הקודם גלגלו במשך שמיטות, מתוך תום גובל כמעט בפשע, במונחים המושחתים האלה? וכשקם והופיע בן־השחץ, אדם־חיה, גוש אימה חשכה, שד משחת לבוש מדי שר, תופת של צירים מזוהמים, הטובל שירי אבדון בדם רבבות קרבנותיו גברים, נשים וטף – נתעוותו הפנים למראהו ורבים הוכו בתמהון: מנין בא חמוץ־בגדים הלזה? רוצח הדור, מהיכן מחצבתו? הה, תום גובל בפשע! מה שאלה זו: מהיכן? הלא יצור־הבלהות פועל רוחך הוא. אתה הרית, דמית, אותו; אל המנוול הזה התפללת; עליו שרת; אותו העלית בניחושך וברינונך מתוך האוב כשאול את הקוסמת. צפית לאדום הגואל – הנה הוא בא, רוכב על ילדים ונערים, זקנים וישישים, בחורים ונשים, רוח של שמד, מחבל ומהרס; את כל ברזי השחיתות פתח בעולם; אין סכרים; אין מעצורים. בשירים הבאת אותו לעולם והוא המטיר עליך קינות ונכאים; לפנים שרת, כעת אתה בוכה. ואימתי היתה רוחך בלתי נכונה? אימתי דיברת אמת, הגית אמת, שרת אמת? הזכות היחידה שאפשר ללמד עליך, היא זו, כי אז, כאשר פיך היה מלא שירה ותהלה לגיבור העז הכובש, שנחזה לך בדמיונך, לא אמרת מה שאמרת אלא מן השפה ולחוץ. פשוט, שיקרת, במחילה.

ללמדך, כי פעמים השקר הוא מליץ־יושר יחיד לאדם.

וכך אמר ליצן אחד על פלוני המתיהר ונראה כאיש רע־מעללים: "הניחו להלה; הוא אינו נוכל כזה, כפי מבוקשו להתראות בעינינו. הוא אינו אלא שקרן. אולם התירוץ הנכון הוא: שטות.

יש מלים כדרבנות; ומלים כאסונות. כאבנים כבדות הן מושלכות לתוך המוחות ומשתקעות שם. אנו סוחבים אותן בקרבנו בלי ידיעה כמעט. סבורים, כי הננו מחויבים לסחבן. הן כבר נהפכו לשיגרות. כאילו ותק של דעה, הוא גופו, תעודת־אישור לה. הרי, למשל, צירוף־מלים זה: אחרית הימים. כלום תהא אחרית לימים? ומה טעם אנו דוחים את התגשמות היעודים הנעלים לאחרית הימים דווקא? כל יום ראוי להיות מכובד כימי האחרית. כל הטוב והנעלה הצפוי לנו לעתיד לבוא זמנו לאלתר. אלא שעל פי הרגל־המסורה הננו דשים פתגמים חסרי־שחר.

 

קע"ח. טיוטות    🔗

לא כל ראשון להבאת רעיון זכאי לתואר מקורי. פעמים הראשון הוא רק מבשר או מנחש, מדמם ומגמגם. המקוריות מחייבת בהירות, וכן היא מובאת בתוקף. ראשון הוא זה המעלה את הרעיון לכלל אמונה. חידושי־תורה, שמביעים אותם בקול דממה דקה, אינם מן הסתם חידושים כלל. לחדש יש קול חוצב להבות אש. יש, משמע, טרם־מקור או עד־מקור. המקוריות לאמתה ניכרת לא רק בתוכן האמור, כי אם גם באופן הנאמר. כל זמן שהיא מופיעה בברק בלבד אין היא אלא בגדר גישוש או פילול, ורק כשמתלווה אליה גם הרעם מגיעה להשלמתה. הרעם מעיד על כוחו וגבורתו של הרעיון. אין זאת אומרת, שקולות וברקים לעצמם מספיקים. אולם במקום שיש התגלות, שם גם גבורות ודינים, רעש. אין רוח בלי הציקתני רוח בטני. רוח רכה לא זו שאינה מטהרת את האויר, חזקה עליה שאף לא נולדה בקדושה ובטהרה. רק הסופה נושאת חידוש, אם כי לא כל סופה צוררת בקרבה התחדשות.

יש חובבי צמצום הטוענים, שאין חכמה אלא חכמת הצמצום ואין חכמה אלא בצמצום, אף עושים הם את הצמצום תנאי למקוריות. הרי זה כאילו באים לומר, שאין מעיין אלא בנביעה אטית. ואינו כן. יש מעינות אטיים ומעינות מהירים רבי שפע. יתכן כי רק מעיין המתגבר של חכמה נושא חידושים. אלא שכל הזורם בחזקה גורף עמו חמרים טפלים הרבה. לפיכך מוצאים אנו, שהוגי הדעות המקוריות הם גם נמהרים ברוחם ומאריכים בהרצאתם. אין הם בגדר קב ונקי. רק הקב עשוי להיות נקי. ים גועש סוחף גם קש וגבבא, אבנים, עצמות וכל מיני חפצי לא־ערך.

קדם למשיח בן דוד משיח בן יוסף, הנידון לריסוק עברים. משה גואל, יהושע מכניס. הראשון מכה על הסלע, השני מוציא מתוכו מים. לעולם אין הראשון ממצה את הרעיון, הוא מורדף שפע ומלוהט ברוחו. השני או השלישי הם חכמי המיצוי. אין לערבב חכמה עם צמצום ומקוריות עם קיצור. המקצרים הם על פי רוב פרשנים. כשעומדים ליד מעיין אפשר לשאוב מתוכו בכוס קטנה ללגימה. ויתכן שאין כלל ראשון, שלא קדם לו אחר. אדם הראשון היה אולי ראשון, מקורי ממש. ממנו ואילך יש ממשיכים ומבהירים. אילו הופיע אחד מקורי לגמרי להביע דבר, שלא נרמז לפניו על ידי שום אדם, לא היה נמצא לו גם חוזר וממילא היתה הופעתו בגדר תאונה ולא בחזקת מאורע בתולדות המחשבה האנושית.

כל תורה יש לה משנה תורה. קדמו ללוחות אחרונים ראשונים שנשברו. הראשון נשבר לעולם. אין הבריות מבינים כלל מה הוא סח. בדומה למשה אף הטבע שובר את לוחותיו הראשונים. אלהים בנה עולמות והחריבם. קדמה לכל פתשגן הכתב טיוטה. מוצא אתה אישים טיוטות בכל שדות הפעולה והיצירה. לתסמורת חזרות. בלי תרגילים אי אפשר.

 

קע"ט. נקודות    🔗

א. בין חתולים לכלבים    🔗

החתול קשור לבית; הכלב לבעליו. בצעירותנו הננו להוטים ככלבים להתקשרות עם אנשים. בזקנתנו הננו צמודים כחתולים אל בתינו וחן מקומנו עלינו. לכן אנו סולדים ונרתעים ממקומות חדשים ומעדיפים את פינתנו החמה על מושבי רעים, מסיבות־חג ועצרות־המונים.

ב. יושר וחוסר יושר    🔗

יש מהלכים ברגל ישרה בדרך תועים ויש מהלכים בעקימות רגלים בדרך הישר.

ג. רוח הזמן ורוח הקודש    🔗

הספרות נופחת את נשמתה היתירה לתוך מלאכתה ואורותיה נשפכים לתוך הכלים ההכרחיים לעשייתה, עתים לא לתוכם, אלא מחוץ להם. האישיות נאכלת על ידי כוח היוצר. אף רוח הפרצים של הזמן מכבה את אש הקודש. ורק בדרך נס מופיע פעם ביובלות אחד אמן, שרוח הזמן ורוח הקודש מתייחדים בו ביחוד השלם וכל אורו נמזג לתוך כליו, מבלי לגרוע ממנו טיפה. אותה שעה באה לעולם יצירה בת מזג טוב, שתפארת היא לעושיה וגם רוח הבריות נוחה הימנה.

ד. מהו סופר    🔗

מהו סופר: נביא, חוזה, מטיף, מדריך ומורה? אילו כך לא היה שפע כזה של חיבורים ולא היו כלל כל כך הרבה סופרים חיים בעולם. הבריות דרך כלל אינם מחבבים נביאים וחוזים, מטיפים ומדריכים. אך רוב סופרים הם פועלי השעשועים ועושי מטעמים. בדרנים אינם מושלכים לתוך כבשן האש ואינם גומעים מכוס הרעל. אדרבה, משליכים עליהם פרחים ומרימים לכבודם כוס השמחות. בדרנים פטורים ממצות הוכח תוכיח ומהגדת האמת דרך כלל. הם אינם מחוייבים במסירת נפש. הם עושים נפשות לשחק בפני הקהל שחוק וקלות ראש.

ה. פחד הבלחש    🔗

רבים גבורי הנאומים אינם מסוגלים לחילוף־מלים כדבר איש לרעהו. אין עליהם אימת הצבור, אבל יש עליהם מורא היחיד, פחד מפני הבלחש. הם מורגלים ברעש. אולם מפה לאוזן יש להם חולשת הדעת. בשיחה חרישית, שאין בה ההמולה המחרישה את קול הלב, אפשר עוד להיכשל ולדבר אל הענין ממש ולהוציא מן הפה דיבור של אמת.

 

ק"פ. חזון היום הזה    🔗

על הדפים האלה מצטברים פעמים במתכוון, ועל הרוב שלא במתכוון, פרטי מעשים ופרטי רעיונות והגיגים, פכים קטנים של חיי הסביבה ואף של המציאות הנפשית, זוטות של יום וזוטות של ים גדול, המכונה תרבות אדם ותרבות עם. ואם הם יצטרפו לכלל מסכת יהא הולמה אולי השם ספר הפרטים. רצוני להדגיש ענין הפרטים, שרבים מזלזלים בהם ואומרים: מה לנו ולקטנות הללו. משל חכמי הזלזול האלה עוסקים כל ימיהם בעסקי סיטונות ונפשם סולדת מן הקמעונות. הם מסיעים קורות בתי הבד ואני להם במיני סדקית. אך כלום באמת כל חכמי הדור, סופריו ועסקניו הם שמשונים, המשסעים תמיד אריות ואין להם כלל שהות להשגיח בכבשת הרש ובשיה נדחה? ימי חיינו עדרי צאן; שעותינו ורגעינו שניות תועות; החלאים הקלים והעלבונות הקטנים רוחשים בנו כתולעים. ישסעו אריות של הבעיות העולמיות ויקיפו חזיונות יקומיים כל המומחים לתהליכים חברתיים ולתופעות עולמיות, הרותמים כל עגלת יד בת־יומה שלהם אל הסוסים ההסטוריים האפוקליפסיים. אך אנו פשוטי־אדם אין לנו להתבייש בפשוטי דאגות וחרדות ובקטני צערים ויגונות, בשומשומין של יסורים, הזרועים בתוך הפת שאנו אוכלים ובמים שאנו שותים, בכל חיפושינו, בכל מראה עינינו ומשמע אזנינו, בכל פרקי יומיומיותנו. אין אנו רשאים להפקיר את היום הזה, את השעה הזאת, את יחידת החיים האחת, למען פיתום ורעמסס של הנצח ולמען המגדל הפורח באויר של הגורלות ההסטוריים, כשם שאין זה מן היושר להעלות את היחיד על מזבח הכלל ולהשקות אושר הציבור בדמעות עשוקים יחידים.

בעית הפרט היא צומת כל הבעיות העולמיות, הן פרט האדם והן פרט זמן ותופעה. כל זמן שהננו שואלים לנתיבות עולם ואין אנו שואלים לנתיבות היחיד בעולם, לא נסחנו את שאלתנו כהלכה, וכל שאינו שואל כענין אינו יכול להשיב בטעם ובהגיון וביושר. בחזון היום הזה הוטל הדגש בהזה. חובתנו לשאול: הזה מה יהי עליו. שומר, מה מיום הזה, מה מאדם הזה, מה מענין בודד זה, שאינו כשור לכאורה בתהליכים ההיסטוריים הגדולים? מה יהיה על פרק קטנטן זה של ספר דברי הימים, שאינו תופס בספר אלא כדי אות אחת, מה יהי על הנפש האחת, שדמה נשפך, אם על ידי עיוות דינה לחיים מאושרים ואם על ידי כבודה שחולל? מה יהיה על כל חזיון נפסד ומעשה פסלני לעצמם – היאך ואימתי ועל ידי מי יבואו על תיקונם? או שמא נאמר: אין תיקון. מה שהיה היה ואין אחרי בית דין העובדות ולא כלום. הגנב גונב והשודד שודד והקופצים בראש מקבלים נתח שמן בלויתן של עולם הזה. אין חכמה ואין עצה, כי לית דין ולית דיין.

יש אומרים: תשבי יתרץ את כל הקושיות. יש אומרים: באחרית הימים מחה תימחה כל דמעה ולמען האחרית ההיא צריכים אנחנו בני הדור הזה ובני כל הדורות הבאים לקבל עלינו כל סבל באהבה. יש אומרים: לעומת חיי־עולם, הן במשמע של עולם הבא והן במובן של עולם האצילות והחזון, עולם האמנות והיצירה שחלק בו מזומן לכל שוחריו, מה ערך יש לריב כתות, לסכסוכים אישיים ולקיפוחים פרטיים? ובלבד שמטה היצירה יפרח וקרן האמנות תרום לעתיד לבוא. כולם מכריזים ומודיעים: בואו ונלך יחד בשם אלהיו ואף איש בשם השטן לקראת המשיח. אולם קול מלבי דופק ואומר: שום תשבי לא יחלצנו מטיט היון, שנתקענו ונתקעים והולכים לתוכו בכל יום ובכל שעה. ניחא, מחה תימחה הדמעה לעת קץ. אך מה הדמעה האחת הזאת הניגרת ברגע זה ובכל רגע ורגע? מתנחמים ביצירה שתפרח כתמר. אך מה על היצור? הפרטים לאין ספור, הנרמסים בתהליכים החברתיים והיצריים כביכול, מה יהא עליהם? נצח הבריאה והאנשים רגעים; החיים ים גדול, הדורות גלים. אך כלום נידונו הרגעים להתנדף לתוהו והגלים להתנפץ לבטלה? ממה נפשך, אם הרגע צל, הרי הנצח צל הצללים; ואם כל גל לחוד אין, הרי הים הגדול אין שבאין ואפס האפסים. כלום אפס כפול אלפי רבבות אינו אפס?

איני דורש ענין זה סמוכין לבעית השארת הנפש, הטורחת לשכן היאך שהוא את הפרט בתוך חלל הנצח ולגשר באיזה אופן בין המות לאלמוות. לא באתי לתבוע את דין הפרט לקיום לעד, כי אם, להיפך, את דין הלעד לקיום בתוך חיינו הקטנים הפרטיים. איני יודע אם נכונו לנו כסאות כבוד לעולם הבא או לאו, אבל הנני סבור: ראוי האדם שיהיה לו כסא כבוד בעולם הזה, מגיעים לו חיים של כבוד, חיים של טוהר וזוהר, כן, של הגינות וקוממיות, של יושר לב ושמחת הנפש, של אמת והזכות להביט ישר לעינים. אין זה מתיישב על הדעת שקבצנים רוחניים בעולם הזה יופיעו לעולם הבא שועים וקועים ברוח, שטמאי־שפתיים למטה ייהפכו למעלה לרוחות טהורות; שמסכות רוקדות כאן בגופים תהיינה שם נשמות קדושות, הניהנות מזיו השכינה. אם יש טוהר בעולם הבא חייבים אנו להמשיך אותו עלינו בעולם הזה ולאלתר, ללא דחיות לזמנים אחרים ולדורות דעה ומתקדמים שיבואו אחרינו. המשיח הוא לא רק של הדורות הבאים. הוא גם שלנו ומצוה גם עלינו לבנות את חלקנו בקומת המשיח.

היום הזה, היום הזה, גם היום הזה הרת עולם הבא. אל תאמרו חזון למועד, כי אם חזון למועד הזה. אל נרחיק עדות וחזות ואל נדחה את היעודים הטובים והנאצלים לאחר זמן ולאחר מקום. אין החכם מתמלא רוח חכמה בינה ודעת בהיכנסו להיכל החכמה. הוא חכם תמיד. אין כסא הכבוד ליושר, שהיושב עליו מתקדש ליושר. הישר הוא ישר תמיד. ואם האמנות שואבת ממעין הקדושה, חייב האמן להיות קדוש תמיד, ןלא רק בעלותו על האבנים. קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. וכלום האל קדוש רק לעת מצוא? הוא קדוש תמיד. ואף האדם חייב להידבק במידתו זו. אם יש מובן למושג הנצח, הבה נהיה נצחיים בכל עת ובכל שעה.

חזון האחרית הוא חטאנו הקדמון ומקלטנו הראשון לדחות את כל התיקון לעתיד לבוא. אנו דוחים לעתיד לבוא את היושר, את האמת, את השמחה, האהבה ובריאות הנפש, את כל הגאון וההדר. כל הטוב יבוא עלינו לכשירחיב האדם את אפקיו, לכשיפנה מן הגס והמגושם לחמדת הנאצל, לכשתמלא הארץ דעה. איני בא לקרוא תגר על הנביא אבי חזון האחרית. חלילה. גאונו יתנוסס לעד. הוא אמר מה שאמר בפרץ רגשו, נפעם מאד, הציקתהו רוח בטנו. דיבורו יצא מתוך לב ער, נרעש עד למאד, שופע ועובר על גדותיו. דיבור הנביא הוא ברק ולא מסמר. הוא לא בא על מנת לקבעו בתוך המוחות כמסמר. אולם חזון הנביא, שזנק מפיו כקילוח דם, כיוון שאנו דשים בו נהפך בפינו לחומר מת ולסיסמה ריקה וגונבת דעת. חזון אחרית הימים מעכב את גאולתו של היום הזה. כשמונים לפי תאריך הנצח פוגמים בספירת הזמן. לעתיד לבוא נעשה כותל המזרח, שהכל מכוונים אליו את פניהם; ממילא נמצאים כל הערפים מכוונים להווה. כל האור נגנז לעתיד לבוא וכל האופל מתרכז בלעת עתה. כל נקודות החן נעקרות מן העכשיו וגולות לעתיד.

בעולם המדיני והחברתי נהוג מאז ומשכבר לפייס את בני הזמן הזה בהמחאות על העתיד. באפותיקי על העתיד מצאו רבים נחמה מעט. חלילה לזלזל בזיקתנו לעתיד ובשותפותנו בחיי הדורות הבאים. כל העולם נתון בלב כל אדם. כל העולם משמע: העבר, ההווה והעתיד. כל הדורות מאדם הראשון ועד סוף כל הימים מקופלים בתוך כל נפש. אבל דווקא משום שיש לנו חלק בחיי העולם הבא אנו מצווים לתקן לאלתר את חיי היום הזה, כי מן ההוה המקולקל יצא עתיד מקולקל עוד יותר. אין זו מידה לעשות חלוקה זו: פרוזדור מה שהיה וטרקלין מה שעתיד להיות. מצד זה גלות ומצד זה גאולה. אלו היו דורות מדבר ואלו דורות דעה. אם הכלל הוא כסא הכבוד, חייב היחיד להיות הדום לכסא ודין ההדום לשמש מדרס. כל שהוא בגדר מדרס, חייב להיות נדרס. כל הזה מצווה להיות קרבן לבא. תפקידנו לרצף בעצמותינו את הדרך לגן העדן למען הבאים אחרינו. וכבר נמצאו מערערים רבים על גן העדן המדיני והחברתי, אשר יבוא לטובה על זרענו בזכות היסורים שאנו סובלים בגיהנום של הזמן הזה. משכבר פשטה השמועה, שאין זה מן ההגיון והיושר להקריב את הזה בשביל איזה. והיו שאמרו בפה מלא: כל נפש אחת היא עולם מלא.

אולם תבונת־יושר זו לא חדרה עדיין כראוי לתוך עולם החן והיצירה האמנותית. טעות תקועה בלבבות, שהאמנות יונקת מן החזון בלבד. אמנות, אומרים, היא מלכות החירות. לשון אחר, ההפקרות. הוי אומר: איזהו אמן המופקר. וכל המרבה הפקרות משובח יותר. האמנות והמוסר, לפי הנחה זו, הם תרתי דסתרי. כהן האמנות אינו מחוייב להיות בעל מידות תרומיות. אדרבה, יאה לו להיות בעל מידות משחתות. פרוץ. התפיסה השבתאית חגגה כאן את נצחונה. על כהן המשוח לאמנות נגזר להיות שבוי בתוך הקליפות, לרדת לנבכי הטומאה כדי להעלות משם ניצוצות של נוי וחן. אמנות קיימה בכל הזמנים את הצו הזה. אמנם טהורים היו יחידי סגולה. הטהרה, אומרים, אינה מענינת. היא משעממת. השעמום, אומרים, הוא סם המות לאמנות. מענינים דם, יצרים, רצח, נכלים, גירויים מפתיעים, ותכלית כולם סנסציה, היינו, הרפתקה, כלומר, גבורה. האמנים מתארים גבורים וגבורים שופכים דמים. האמנות היא מזבח. וכבר העיר פושקין, שהאמן, לאחר שנסתלקה ממנו השכינה, הוא חדל־אישים.

כחומר ביד היוצר וכיוצר ביד החומר. השפעת גומלין ביניהם. מרבית הגבורים ביצירות הספרותיות הם בריות מנוונות, שוטים או משוגעים, פושעים או בעלי מומים נפשיים אחרים. ראה הושענות חובטות של מולייר, ספק נוכלים, ספק לצים של שקספיר, מנוולים של דוסטויבסקי ובלזק ואחרים. אין תימה שהעיסוק המתמיד בהם מטיל פגמים ביוצריהם. דרך כלל עיסוקה של הספרות בטיפוסים ולא באנשים. דין טיפוס להיות מגובש, מופרז, ממילא מולעג. האדם הזה מובל למולך הטיפוס. המכוון הוא להוקיע את הטיפוס ומוקע האדם. רבים נוהגים כך משום נימוקים בלתי תרומיים כל עיקר. נפשות בלתי ממולחות ומפולפלות ומבולבלות אינן סחורה חריפה ואינן ניתנות לשיווק. אבל גם בני עליה שבאמנים, שאינם מכוונים עצמם כלפי השוק, מנוולים על כרחם כדי לגדל את הטיפוס. ואילו באנו ללמוד את תורת האדם מפי מחברי סיפורי מעשיות, כפי שיש נוהגים, היינו מקבלים מושג מסולף ומשומץ על טבעו של בר נש.

לא די שהספרות היא ראי עקום לשקף בה מיני קמצנים של מולייר, שלא היו ולא נבראו או נקלים כקרמזובים, שאפילו היו ונבראו אינם כדאים לטפל בהם, ומה גם בסממנים מפתים של הכשרון הספרותי המובהק, הריהי נהפכת למטעה של גידולים רעים. הספרות אינה רק משקפת, היא גם משפיעה ומחנכת. בעקבות ורטר הצעיר הלכו צעירים רבים, ולא דווקא ורטרים. קרמזוב הבדוי הוא אביהם הרוחני של כמה וכמה קרמזובים, שנולדו בדמותו ובצלמו. בית היוצר של הסופרים נהפך לבית המבשלים לסמים מרעילים. הסמים חודרים גם לתוך נשמות מייצריהם. מייצרי רעל מתרעלים גם כן.

רואה אני בנוסח הזה של הספרות ובהוי הזה של הסופרים והאמנים בכלל שורש פורה של עשבים שוטים לאין שיעור. האמנות היא שטח חיים מנוגע. מסביב להיכל האמנות בוער גיהנום. הטיפוסיפ הרעים מדבקים את האנשים. יוצאים מן היצירות ופוגעים ביוצרים.

האמן פטור משום־מה ממצוות רבות, שהפלשתרים חייבים בהן, ולו סלוחים ומחולים הרבה חטאים, שבעדם נפרעים מכל בעל הבית סתם. בת צחוק סלחנית משוטטת מעל להוי של אמנים וסופרים לחפאות בה על כל אוילת ועל כל חטאת. פלוני האמן שיקר, החניף, זייף, המיר את דתו, התכחש לדעותיו – הלא לכך אמן הוא. האמנים דעתם קלה. וחסל. ונסלח להם על הכל. תככים לפרסומת עצמו, שעונשים עליהם כל בשר ודם, הם בגדר מהתלה קלה בחיי האמנים ומה גם “הכוכבים”. הואיל והיצרים הם חמרים במעבדתו של האמן, נמצא כל אמן הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. אף פועל כאן מעין הגיון של להיפך. הואיל והאמן חופר בעולם התחתון, הוא אדם עליון. הואיל והאמנות היא תמצית, תוך, נשמה יצירה, דין אמן להיות שבוי לתוך הקליפות. האדם הזה משול אצלו כקליפת השום. אין האדם אלא קליפה לטיפוס הגרעין. ופשיטא שהטיפוס אינו במוסר. אין הוא יודע כלל עבירה מהי. הוא כוח איתנים, הר געש, לא־אדם. הוא סנסציה. אין הטיפוס משקף כלל את האדם ואינו מורה דרך לאורח חיים אנושי.

האמנות והספרות במיוחד נעשתה משל ללא נמשל.

כל פעם שאנו באים בתביעה מוסרית או אפילו בבחינה מוסרית אצל חכמי הנוי נמצאים רבים, המתחלחלים לשמועה זו, והריהם זורקים לנו בפנינו: מי ביקש מכם לרמוס את חצרות היופי בנעלי הבית של המוסר הבעלבתי? מה למוסר ולאמנות? שואלים הם. וכלום לא פסק וולטר הלכה זו: צריך שהשד יכנס לשכון בקרבך, אם רצונך להצליח בכל אמנות שהיא. אין מפטירין אחר פסח אמנות באפיקומן של מוסר. אמנות אינה מן השם, אלא מן השד. אולם מן הדין שנפתח את המרכאות שמסביב למלה מוסר. אין המוסר אלא כבוד האיש לנפשו וכבוד לזולתנו. הגנב אינו רק בלתי מוסרי. הוא מאוס; כן, לא יפה, מכוער. השקרן נקלה ונבזה. ניבול פה הוא לאו דווקא בלתי מוסרי, הוא מעורר בחילה. מערומים מסוימים בתיאורים ידועים הם גועלים. כשם שאין המוסר המקובל גזירה עליונה, שאין להרהר כלל אחרי כמה מסעיפיו, כך אין האמנות הקדש, שאסור לנגוע בה באיזמל הבקורת או באיזמל היושר. כשאנו אומרים מוסר, הרינו מתכוונים לומר: תנו כבוד לאדם הזה, לחיים האלה, לכל הויה והויה של חיינו. נהגו בכל שעה כאילו עתידה היא לעמוד לדין הנצח. המוסר אינו כלל ענין בטלני. אף אינו נופל לידינו כמתנה מן השמים. הוא פרי עמלנו. בזכות המוסר הננו רואים ברכה במעשינו, ובזכות מעשינו הטובים הננו רואים ברכה ביצירת המוסר. חיים ישרים מחייבים תרגילים בהלכות יושר. צריך להסתכל הרבה במוצגי־יושר, כדי לסגל לנו מידות יושר, בהן תלוי כבודנו האנושי. העולם נתון בכל שעה בכף המאזנים וכל אחד יכול להכריע בהילוכו, בשיחו, אפילו במחשבתו, לכאן או לכאן. פירושו של מוסר: אחריות לכבוד.

רגש המוסר או הגיון הכבוד הוא ניגודו הגמור של עיקרון הטיפוס. אין אנו טיפוסים אלא אנשים. הטיפוס אין לו בחירה, ואפילו ידיעה אין לו כמעט. האדם הוא בעל בחירה וידיעה והכוח בידו לתקן את מידותיו, ולא עוד אלא שהמסתכלים בו לעולם אינם יכולים לכוון את מידותיו, לסייגו ולמיינו ולהטיפסו. הטיפוס כבול בתוך אפיו ומשובץ לתוך מסגרתו. אך האדם הוא חיות זורמת מחוץ לחוקים ולאפיקים. הטיפוס עומד על הצורה. האדם הוא תוכן מתהווה. הטיפוס אינו אחראי. האדם אחראי לעצמו. הטיפוס נוהה אחרי השלימות, שגדרו לו מבחוץ. האדם נכסף להגיע לשלימות פנימית, שהיא על הרוב שבירה חיצונית. האמנות הריאליסטית והעובדתית – וסתם אמנות כפופה למרות המציאות – אין עיסוקה באדם הזה הפרטי, שהוא כמעין המתגבר, אלא באיזה אדם טיפוסי קפוא שאינו קיים כלל ושאינו פועל כלל על דעת עצמו אלא אנוס על פי טבעו וגיזרתו. אי אפשר לבוא עליו בטענת מוסר. גזירה עליו.

האמנות המתפרנסת מן הטיפוסי מקהה את רגש המוסר וחוש הכבוד. כלום לא היה המלך ליר טיפש וחסר־דעה, שאיבד ברגע של חוסר שיקול הדעת את מעמדו וכבודו? ואילו ניתנה לו בינה יתירה, שכל עיקרה חוש בוחן להבין אנשים ולהכיר זיוף, לא היה נכשל. אך מה לא יעשה אמן לשם יצירת הטיפוס? הוא גודש צבעים מכאן ומתעלם מדקדוקים קלים מכאן, היינו, מן הזיזים והזעזועים הקטנים, מאותן ההשראות החיוניות, המשנים את הכיון של המעשים; רצה לומר מסיח דעתו מן הפרטי לגמרי, החולש על החיים. הוא ממית את החוש למען היצר, הורס את האדם למען שלימות הטיפוס, פוסל את המוסר לרומם את היופי.

בעיה היא: כלום היופי הוא שליחו של מלאך המות והמוסר פועל למען החיים? יתכן שכך הוא באמת הדבר. האמנות סטתה מן המוסר מעיקרה. תחילה הלכה אחרי היופי הניזון למראה עינים מן הרשע, שהרי האריה הטורף יפה מן הכבשה והדרקון נשגב מן העולל האנושי. לבסוף חמק ממנה גם היופי, שהרי הכיעור המאויים נשגב לעין ערוך מן הפרפר והפרח. פרח הרע דמיוני יותר מן הציץ הענוג. האומר אין לי אלא יופי, אף יופי אין לו לבסוף. כי אם ליופי בלתי מוסרי, יפה הכיעור מן היופי. זאת תורת התמונה לכלות את הדגם. לא בכדי פשוטי השבטים סולדים מפני האיש שצלמניה בידו, שמא ימיט כליה על הגוף החי במעשה הצילום. התמונה דוחקת את רגלי החיים. אין הטיפוס אלא תעתועים ביד האמן. אמנות התעתועים גורמת מדוחים. בשפכה אור כוזב ומשלה על אישים ומעשים, היא מסלפת את המציאות ומעמיקה את יצרי הרמיה.

 

קפ"א. אמנים וסופרים בשער    🔗

צא וראה, בכל התקופות המסוערות, המעוטפות ענני אש ודם ותמרות עשן, עמדו האמנים והסופרים ברוב מנינם לא בצד הנכון של השער. או שהחניפו למנוולים וחיפשו להם מקלט מפגעי הזמן בחסותם של הכובשים התקיפים, השרים והמלכים המושלים בכיפה; או שברחו מן המערכה ונחבאו להם בסתר להיות מסתכלים מרחוק ומגבוה. בין קשרו שירי־מעלות למנצחים, בין הסתופפו בצל האפיפיורים לקשט את בתי התפילה, בין עלו למגדל השן, בין ירדו למרתפי המסבאה, הם נטשו את השמים למען הקשת בענן. כביכול אין ההויות הקטנות של העולם הזה מענינם, כאילו בהויות העולם הזה יש קטנות וגדולות. אפילו המהרהרים אחרי פרישתם של האמנים מפגעי האדם הזה ומגורל השעה הזאת, מוצאים לפורשים צד זכות בכך, שהם כביכול בטלנים. ואין זה כך. לאו דווקא מתוך בטלנות, אלא מתוך חוש מעשי, נמצאים האמנים ברוב המקרים במחיצתם של המעמדות העולים, המתעשרים והמנצחים. בימי נפוליון היו כל חכמי הדור, סופריו ואמניו, גיתה והיינה בכללם, מעריצי הגבור המשחת רב הפעלים ורע המעללים. הואיל והשעה שיחקה לו, הראו לו פנים שוחקות וחונפות כל אנשי הרוח של הזמן ההוא. התיצב במערכה כנגד אבי אבותיהם של היטלר וגבלס דווקא האציל לבית שטיין, לא אמן, לא סופר, לא חוזה ונביא, כי אם איש פשוט, חכם ונבון, שהטיב לדעת את האדם הזה ולראות את הנולד. בזרם הדלוח של אבי העמים, רודן עולם המחר, שרחץ רגליו בדם מיליוני אנשים, נגרפו כל האמנים והסופרים, להוציא מעטים שבמעטים. ולא רק נתיניו הקרובים, שתחילתם ברצון וסופם במורא ופחד, אלא גם נתיניו הרחוקים, מחוץ לתחומי ארצו ומהישג ידו הרצחנית. הם נמשכו אל האכזריות נטולת כל מוּסר והשתחוו לתמונה של הדרקון; החניפו לה ללא בושה והקטירו לפניה ללא מצפון. אף כל המושכים בשבט סופר מזרע היהודים בארץ ההיא, להוציא אחד אלישע רודין מקדש השם, קבלו עליהם תחילה באהבה וברצון את אדנותו ורבים נהרו אליו מארצות פזוריהם להתאבק בעפרו, עד שעשה אותם שוכני־עפר. לא עמד להם חוש הקיום העצמי להתרחק מן הכיעור האכזרי. כל קהיון בחוש החיים מקורו התקהות חוש המוסר; כלומר, חוש הדעה; היינו, חכמת ההבדלה. אדיר חפצם היה להיות קרובים למלכות הכוח ולחסות בצל המנצח. למען עולם המחר, אשר בו תזרח כביכול שמש הצדקה, התעלמו מן האדם הזה ומן היום הזה.

בדומה לכך עלו אמנים וסופרים רבים לרגל אל המפלצת בצורת אדם, שעלתה לכסא השלטון במלכות השלישית. קנוט המסון לבדו כמה שקול הוא, ברנרד שאו, שהיה סמוך תמיד על שני שולחנות, עשיר ומפורסם מכאן ודוגל בסוציאליזם מכאן, ותולה הכל על חודה של שנינה, החניף גם כן לרודנים, הן השחורים והחומים והן האדומים, בלשונו דו המשמעית, בצרפו לדבש החנופה עוקץ החידוד. קרל קראוס, שנלחם לשעבר כאריה בודד עם יריבים לרוב, לבש צורת שפן למראה מנהיגי החולצות החומות, שנתגלו לו, לדבריו, כחצאי אלים. אפילו זיטלובסקי היהודי שלח מאמריקה בת החורין את איחוליו הנכנעים לרודנים מסיטרא דימינא ומסיטרא דשמאלא. קולמסו לא רעד בשעה שכתב את מאמרו הנודע, שנתפרסם ב“דער טאג”,, כ“א במרץ תרצ”ח, שאוסטריה הקטנה חייבת לקבל את מרותה של גרמניה הגדולה והחזקה, מאחר שהקטנים חייבים לציית לגדולים, קרוביהם בגזע. אין מחבר המאמר מתעלם, כמובן, ממציאות קיבוץ היהודים באוסטריה הקטנה, הצפוי לכליון, בנפלו לתוך לוע האריה הטורף. היהודים יירמסו כתולעים. אבל, אומר הוא, מה לעשות? גזירה היא מטעם ההסטוריה המודרנית לרמוס את היהודים בגלגליה. כאן ניתנה לנו תמצית דלוחה ומנוונת על ידי אחד יהודי מושך בשבט סופרים תורת הגלגלים והמרכבה. יש מרכבה וגלגלים, כסא והדום, חזון אחרית הימים והגיון היום הזה; חזון האדם העליון וחזות האדם הזה. הסופרים הנצבים בשער מתייצבים לפי טבע אומנותם לא בצד הזה, כי אם בצד ההוא, בצד הכוח העולה, המנצח.

הטעות בתפיסה, ההתכוונות שלא לצד הנכון, הן רעה חולה בכוהני האמנות; ואולי באמת כוהני האמנות מטבע ברייתם רעים־חולים.

לא באו הדברים האלה לקבעם כמסמרות, אלא לשמש הנחות למחשבה ולחשבון הנפש. האמנות חייבת לחזור אל האדם הזה. האמנים מצווים לעשות תשובה. הסופרים מחוייבים לפרוש ככל האפשר משער בת רבים ולשקוד על שער בת יחיד.

 

קפ"ב. תאום אל תאום קורא    🔗

עתים אני מהלך ברחוב או עובר בין שורות הספסלים בגן העיר ושומע מבלי משים פסוקים, הנפלטים מפי משוחחים בקול רם, והריני תוהה על השתייכויות שיש בין הדיבורים המנסרים באויר, כאילו זה מקרוב בא נותן תשובה לשאלתו של פלוני, שעבר לפני כן לדרכו. משל קיים דו־שיח בין עוברים ושבים, שאינם מכירים זה את זה. בדומה לכך שומע העובר ברחוב, פזמון או ניגון היוצא מפי משדר הרדיו דרך החלונות הפתוחים, והריהו מתרשם, כאילו הבתים הם חברי להקה, שכל אחד סח בזה אחר זה את פסוקו מן הפרק הכללי. דרך משל, שמעתי היום ברחוב שאלה, שנזרקה מאחורי בין איש לבת זוגו: מה טעם בחיים? כיוון שעברתי כמה פסיעות מהם והלאה קלטה אזני מתוך שיחת שניים לצדי את המימרה “עיקר טעם החיים” ללא רישא וסיפא. אין זו מידה לצוד מלים מפי עוברים ושבים. אבל מה רב החשק להקשיב. יש שאיזה משפט סתמי מפי אדם זר נשמע לנו כגילוי וכבשורה. מכל מקום הוא רב משמעי יותר ממה שאנו שומעים כיוצא בו מכוון במישרים אלינו. כאילו הנעלם מדבר אלינו מפי כל אלמוני. מכל מקום ההתאמות שבין המלים והדיבורים הבאות אלי בהיסח הדעת מעוררות בי הרגשת מסתורין. וכי אין משפחת האדם להקה ממללת ומנצח עליה השכל הנעלם?. וכשם שמצויות התאמות מילוליות, כך שכיחות התאמות של נסיבות וצירופי־מראות, שאי אפשר לבלי לראות בהם את היד המכוונת ממרום. אתמול, למשל, פגשתי ברחוב שני אנשים מרוחקים זה מזה כדי מהלך של חמשה רגעים, שראיתי אותם בצוותא בפעם האחרונה אשתקד בראש חודש אייר. וראה פלא: גם אתמול היה ראש חודש אייר. בין שני ראשי החדשים האלה לא נזדמן לי לראותם לא בנפרד ולא בצוותא. המופלא שבזימון זה על כרחנו אומר דרשנו כמין סמל.

מופלא זה ניתן להתפרש, כמובן, על דרך המקרה. המקרה הוא אותה מטלית, שאפשר לסתום בה כל זגוגית שבורה של חלון. וכשמתרבות הזגוגיות השבורות והצינה פורצת דרך כל החלונות מוסיפים מטליות כהנה וכהנה. אבל החלון בכל זאת יצא מכלל תקנו. ומה הדין שיש הרבה זגוגיות שבורות ומטלית רק אחת? מוצאים אותה מכאן וסותמים שם, מוצאים משם וסותמים כאן, וחוזר חלילה. כך אנו סוחבים את המטלית מקרה ממקום למקום לסתום בה את כל הפרצות.

פליאה היא, שהגילויים המופלאים, שאנו מעמיסים אותם על הסוס העיוור מקרה, פוקדים על הרוב דווקא את האנשים, שנפשותיהם מעוטפות תמהון או חלום אהבה וכיסופים לנהורא עילאה. ואכן, המופלאים רואים פלאים. ואולי בשעת חסד של אהבה גדולה וליכוד הנפשות מגיעים באמת להיכל ההתאמות ומעלים משם גלויים. צא וראה, לאוהבים אין מראות סתם ואין מלים או דיבורים חדמשמעיים. הכל יוצא אצלם לכלל סמל. שתי נפשות האוהבות זו את זו מותאמות זו אל זו וכל אחת בוחנת את מחשבותיה של רעותה ויודעת לכוון את מאוייה ורצונותיה, להידרש למשאלותיה אף בטרם הובעו. משל בני הזוג שוכנים זה על סף לבו של זה.

פשטתי את כתונת המקרה ולא אוכל ללבשה עוד. איני רואה מקרים, כי אם אותות, סמלים, בשורות, התראות ואזהרות. וכי אין המקרה גופו דבר פלא, ומה טעם ליישב פלא אחד בפלא פחות ממנו במעלה? הנס, האח הבכור של המקרה, ילך לפנינו. השכל הנעלם הוא אבי כל נס ופלא. הנה פשר כל רז. השכל הפועל מנצח על המעשים ומכוון את המקרים. יש תאומיאל, הבורא קצבים מותאמים זה אל זה ומגלגל את הקולות והצלילים לסוד שיח ולדו־שיח. לכן כל טענה יש לה מענה, לכל שאלה מזומנה תשובה, ואין חידה שלא נגנז לה פתרון מששת ימי בראשית. לא לנו דרי מטה לדעת הליכות העולם העליון. אין עשב מלמטה, שאין לו מלאך המכה עליו מלמעלה. הפרגוד שבין עולם לעולם זרוע חרכים, אנו מציצים מן החרכים, וממרום יש עין צופיה עלינו ואוזן קשבת לשיחנו. יד על כס יה עורכת לבבות זה מול זה כמים הפנים אל פנים ותואמת הגיון אל משנהו. והיא אשר תשים בפינו מבלי דעת מלים, אשר בבטאן משאלת לבנו או הגיון רוחנו נושאות בחובן משמע נסתר מאתנו ונזרקות אל תוך החלל כזיקוקין וכסמלים, כחידות לפתרונים או כפתרונים לחידות, כשאלות לתשובות או כתשובות לשאלות. מדמים אנו, כי שפתנו אתנו ומי אדון לנו לצוות על מחשבותינו ועל ניבינו. אך יש נגיד ומצוה עלינו, גבוה מעל גבוה; אשר יזרע ברוחנו אותו נקצור בפינו. נחשוב ולא נדע, נדבר ולא נבין עד תום את מוצא פינו. הנה אנו עורכים את רעיונותינו בסדר ובמשטר, דבר דבור על אפנו, מכוון במחשבה תחילה, אך בפתח פינו מתמלטים הניבים בסדר הפוך לגמרי, המשנה ממילא מסברם ומרוחם ומטיל בהם משמעות שלט נתכוונו לה. אנו אומרים פינו הכשילנו. אולם מן היושב בסתר מעלינו ובתוכנו מענה לשון. לא אדונים אנו לניבינו, ואין צריך לומר הגיגינו. שופרות אנו, ולא הפיות התוקעים; כנורות אנו, ולא הידים הפורטות עליהם. חוק ההתאמות הנסתר פועל בנו. תאום אל תאום קורא. קול קורא מתוכנו והקול היוצא מפינו הוא רק בת קול. הפה אינו אלא דוור נושא האגרות. והכתב הוא פתשגן האל.

 

קפ"ג. ניתן לי אות    🔗

היד המכוונת תאומי מקרים הרימה גם למעני מקצת את הלוט מעל מסכת היחסים, שנתרקמה באצבע הגורל ביני לבין נטורי קרתא של ספרותנו. זה שנים עוברים המבקרים המומחים ושאינם מומחים בשתיקה על ספרי המופיעים. ולא משום שהבקורת נעדרת חס ושלום במקומותינו. אדרבה, הכל מבקרים, הן מי שקרא ושנה, הן מי שלא קרא ולא שנה, והן מי שקרא ולא שנה או שנה ולא קרא אפילו את הספרים המבוקרים. מבקרים מתוך דרישה פנימית ומתוך דרישות חיצוניות, משום טעמי נימוס ומשום יחסי גומלין. זוכים בטיפול מיוחד אפילו ספרים שאין בהם כלל מן המיוחד. אך נוהג הוא – מתוך הסכם חשאי של כל הסיעות והזרמים – לעבור בשתיקה על כל ספרי.

לכן הפליאני ביותר מר צ. ב. לפני כמה ימים, שפתח את שיחתו עמי בפגישתנו המקרית על נושא זה דווקא ושאלני בתום לבב:

– תגיד לי, בבקשה, למה כולנו משתיקים אותך?

שאלה זו עשויה היתה להשתמע כהלצה או כמהתלה מרה, אילולא סבר פניו המלבב והמאיר של השואל. אגב, מר צ. ב. הוא סופר ותיק, שאינו מתבדל במגדל השן של סיפוריו, אלא יורד מפעם לפעם גם למדור הבקורת ואף מטייל קצרות בתחום הרצנזיות של כתבי העת להביע הערכות ומבינות על פרי רוחם של רבים, בין ראויים להתכבד בין לאו. אין כמעט סופר ותיק או צעיר, שלא ניהנה ממנו שבח והערכה. אף מצוי הוא בקרב המברכים הנלהבים במסיבות הצנועות לכבוד חתני ראשית או חתני אחרית. תורם הוא לא מעט גם להספדים ולאזכרות. אותי לא העמיד אף פעם על הברכה וההערכה. והנה פתאום הטיח בפני דיבור זה. אין להניח כלל, שכל עיקרו מהתלה מרה. אמנם, סופרים נוהגים לעתים קלות ראש בשיחם ומרבים בביטויים דו משמעיים ומעורפלים בעל פה, אם משום שהם מחפשים בעל פה פיצוי על הכתיבה החמורה המחייבת דיוק, ואם משום טעם הפוך לגמרי, שהכתיבה מרגילה אותם להתייחס אל הלשון כאל כדור־משחק. אבל ניכרים היו הדברים, שהרצינות חותמם. מכל מקום זו היתה התרשמותי. ואולי טעיתי. שמא לא היה בדבר זה אלא משום פליטת־פה.

הרבה פעמים נוכחתי, שמקרים בדומה לכשלונות, אינם מהלכים ביחידות, אלא כל אחד מזומן לו בן־זוג. דרך מקרה פגשתי אותו יום גם את מר … עורך העתון “השחר”. ואף הוא סח לי, אמנם, לא דרך שאלה ותמיהה, אלא בהערה, שיש בה משום ציון עובדה גורלית, וכך אמר:

– צא וראה, הכל תלוי במזל. לא שיחקה לך השעה אצל מבקרינו. עדיין לא נמצא לך ביניהם אף אחד להעריכך כראוי לך. משל נמנו וגמרו כולם כאחד לעבור עליך בשתיקה.

התואם העליון בחמדת הצירופים לא אמר הפעם די במקרה נופל על מקרה וזימן לי גם מקרה שלישי, מעין כתוב שלישי המכריע בין השניים. לימים בא אצלי מר… המבקר הותיק… וסח לי בערך כך:

– תמוהני על מר… עורכי בעתון “השחר”, דומה, ידידות שרויה ביניכם. היה מעשה והצעתי לפניו לפרסם הערכה חיובית על ספרך האחרון. אך מרמזי־מליו הכרתי, שאין הדבר לרצון לו. נמנעתי מלכפות עליו את דעתי. והגע עצמך, כבר הבאתי לפניו גם בהזדמנויות אחרות הצעה מעין זו וכל פעם ללא הצלחה.

 

קפ"ד. אור ואופל    🔗

הנה כי כן, נשמטתי לקרן זוית. ספרי מונחים בצל.

הנני שרוי בצל.

מה טוב ומה נעים לחסות בצל קורת הגג של הצל.

ויהי נועם ה' אלהי עלי ועל מעשי ידי.

אווזים משמינים באופל. נשמות פורחות ומשגשגות בצנעה.

אהבתי להשתעשע בדמיוני היותי מעודי ועד היום איש נטול לשון למודים אשר לא הלך בעצת עורכים ובדרך סופרים לא עמד ובמושב אמנים לא ישב ובסוד משחקים על הבמות לא בא ובשער לא התיצב להטיף לקהל.

שום חיבור לא פרסמתי, לא כתבתי, תורתי כולה בתוך מעי, כל הגיגי גנוזים בחובי, כל ילדי רוחי מקופלים בתוך מדור החשאין של נפשי.

וכרמי סמדר. נוטר אני את כרמי למען אחי ורעי המעטים מתי מספר המה, עמהם לבד אמתיק שיח בהתגלות לב, לחלק את שלל עושרי ולהביא לפניהם כל בכורה אשר לי.

הכי הייתי אז פחות אני מכפי שהנני כעת? אך אני נתפזרתי על שבעים ושבעה כתבי עת ונתבזבזתי ונשתפכתי בראשי חוצות, ועל אף זאת תשתפכנה אבני חן שלי ואין רואה אותן.

אשירה נא ללבי שירת דודי הנעלם לכרמי. אך כרמי אינו עוד שלי. לכן אף אני איני עוד שלי. נפשי לא תשב עוד על מלאת.

בימי נעורי יצאתי לפרהסיה ופשטתי מעלי את כתונת הצנעה. לא אוכל ללבשה עוד.

ובכל זאת נדחיתי לקרן זוית וספרי מונחים בצל.

הנני שרוי בצל, אך נפשי אכולת זלעפות שמש.

אורי מואפל ואפלי מואר.

 

קפ"ה. ספרות שוליים    🔗

כל השומר עולמו הנפשי חייב לשמור את לשונו, ולא רק במובן המוסרי, לשמור אותה מרכילות ולשון הרע, משקר וחנופה, המדביקים אותה בחלאים רעים; אלא גם מבחינת הטעם הטוב, שלא להרגילה בדברים בטלים וחסרי שחר, הזורעים בה עשבים שוטים וסחי הגיוני. השטות היא מחלה. חוסר ההגיון צרעת. צאו וראו כשאנו קוראים מגילה כתובה בצחות הלשון ובשכל טוב הננו חשים בפועל ממש, כי אף בתוך מוחנו עולה וזורח אור ומחשבתנו מתבהרת וכאילו ניתן לנו יתרון הכשר לבטא בדיוק ובטוב טעם את הגיגי לבנו. וכנגד זה כשהננו קוראים דברים מבולבלים ומעורפלים, שענין בשאינו ענין משמשים בערבוביה וניבי־נפל רוחשים בתוכם, יורדת גם עלינו חולשת הדעת ומתרופף בטחוננו בכשרנו להגות מחשבה ברורה; דומה, כל חוליות ההגיון מתפוקקות במוחנו. שמירת הלשון פירושה לא רק שמירת לשון של עצמנו, שלא לעשות בה שימושים שלא כהלכה, אלא גם שמירת כלי הקיבול של רוחנו מלהכניס לתוכו כל זיבורית של מחשבה ופסלנות של הרצאה, המתישים את כוחות הנפש ואף עלולים לזהמם.

משום כך נראה לי, שהמדורות הספרותיים שבעתונות היומית, המפרסמים על הרוב בוסר הגיוני בביטוי קלוקל, הם סכנה לשלום המוחות ולנקיון הנפשות. הדרשנות הספרותית של מרבית המבקרים והפרשנים הספרותיים סורה רע ביותר. היא נכתבת בשולי השירים והסיפורים ופרקיה, הנקראים בשם מסות, הם כל עיקרם שולים של שכל ורגש. ויש שאף שולים אין בהם, פלפול ריק ויבש, התולה הר גבוה כעוג מלך הבשן של חקירות על עכבר פיוטי או תיאורי. תכנם הקלוש מלובש בלאות. לשונם חצץ. הגיונם משובש. ישרם דל. כולם דרש ועיקרם מלל ורעש. וככל שאנו מרבים בקריאתם כן מתערערת בלבנו האמונה בשליחותה של הלשון לשמש קולמוס הלב או, לפחות, שליח ההגיון. שומר נפשו ירחק מספרות השוליים.

פלוני המבקר כותב לכאורה הערכה על סיפור קטן של דבורה בארון, אבל הוא מקדים לה דיון ארוך על מהותה של התרבות, שאפשר להסמיכו, כמובן, להערכה על כל סיפור אחר של כל סופר אחר. בא לידי מסקנה, שהתרבות עיקרה בכוח הזכרון. בן־תרבות הוא מי שקניניה הנעלים של האנושות רוהטים בנפשו. אין זאת זכירה לפי הרשום בספרי ההסטוריה, הנקנה לפי השינון. “זוהי הרציפות הנפשית של חויות העם מאז היותו ועד היום הזה וכו'”. לאחר הפירוש המדוייק לתרבות הגדיר הכותב ענינה של החויה. “זוהי הסגולה להביא לידי הכרה את החויה של העבר, המדמדמת במעמקי הנפש, אגב חויה דומה לה בהווה, לא הכרה בדרך קישור הרעיונות, אלא באינטואיציה האמנותית, לאמר החיאת העבר כדמותו וכצלמו אגב חויה בהווה. בעצם זו היא התמצית שבחויה האנושית מאז ועד היום הזה, החוזרת ועולה בלבושים שונים”. הקדמה זו היא לא רק הקדמה להסבר הסיפור, אלא גם להגדרת החויה. מכאן ואילך מתחילה הסברת החויה גופה. “חויה פירושה פעולה חיצונית המכה גלים בנפש, גל נוגע בגל עד הרטיטו מצולות”. ולאחר שמסתיימים ההסבר וההסבר להסבר הוא מפטיר: “כזוהי חוויתה האמנותית של דבורה בארון”.

הכותב אינו יוצא־דופן מכלל המסבירים. אדרבה, הוא מן המעולים שבהם. מכל מקום הוא מבלבל לפי תומו וללא פניות. אף אין הוא עמקן לתיאבון כגון אותו סבכן בעל המוניטין, שפרסם זה לא כבר פרק־עיון ופתיחה בלשון זו: “בנוהג שבעולם, אין שיחה אלא בשנים”. כגון המבקר מר… הכותב על פייטן פלוני, שהוא עולה בסולם “ובסולם אין־סוף זה הבוער, אשר כל שלב שבו הוא שיר המעלות”. ואם יש סולם־אש, יש ממילא “אש העצורה בעצמות המאמר התנכ”י".

 

קפ"ו. חזרות    🔗

החיים הם בחזרות. לכן אין חיים טובים אלא במעגלי האהבה והאמונה, השופכים אור החידוש גם על כל חזרה. החיים לאור האהבה והאמונה אינם זקוקים להפתעות ולגירויים בלתי פוסקים, אלא ניתנים לנו בכל עת ובכל שעה, מעין מן, הצופן בחובו טעמים לאין שיעור.

אמנם, גם האהבה והאמונה אינן משמשות מקלט בטוח מן השעמום. אין רגשות שאינם עשויים להשתבש ולהתליע. הקלקול והניוון צפויים לכל. כל פלג זך של תמול דלוח היום. לפיכך מוצאים אנו תקופות, שהאהבה נסתלפה בהן לאבירות כוזבת, והאמונה הקימה לגיונות צלבנים והרפתקנים, שיצאו למסע כיבושים תחת דגל של עבודת אלהים. אף על פי כן יפה כוחה של האהבה להדליק בלבבות טהורים אש תמיד, לשפות עליה את נזיד החיים, שלא תפגע בו צינת היומיומיות אף לשעה קטנה. הוא הדין יש לאמונה חיק נאמן, שעדיני התכונה עשויים לשכון בו לבטח, לגונן ולהציל את נפשם מפגעי הקיום, ולקבל ממנו שפע רב של שמחה. כשם שהאוהבים אינם זקוקים לשום הרפתקה, כן המאמינים אינם צריכים לנסים. הצפיה לנס היא אתחלתה של שקיעת הרגש הדתי. המאמין לא יחיש. אין הוא קצר־רוח ולא רועה־רוח וצופה בעבים. אל אותות השמים לא ידרוש. הטבע לו בגדר נס, כשם שהאוהב מביט על הכל בעיני הפלא.

וחילופם בחיים החילוניים, הסובבים בתוך מעגלי התרבות. תרבות כשמה כן היא. מגמתה רביה; מבטחה הכמות, הפורצת וגוברת; צידוקה ההסתעפות וההתגוננות. הדת יונקת מן החוזר ונשנה. התרבות מושכת חיונה שלה מן ההשתנות. הדת מקדשת את הצורה האחת. התרבות רואה את מקור החן וסגולת היופי בחילוף צורות ובמשחק הגוונים. הכהן הגדול, כשהוא נכנס ביום הכיפורים לקדשי קדשים, מצווה לפשוט מעליו את כל בגדי הכהונה המפוארים ציצים ופרחים וללבוש רק כתונת בד ומכנסי בד, אבנט בד ומצנפת בד, ללא כל חושן ואפוד ואבנים יקרות. אך קדשי הקדשים של התרבות הם דווקא בתפארת חיצונית, בפרחים וציצים ובאבנים יקרות. וכל המרבה ברק וצבעונין הריהו משובח כבן־תרבות גמור. האהבה היא לנפש; האמונה בנאצל; אך התרבות עיקרה פולחן הצורה, יפה־נוף. והנופים זה יפיים להיות פורחים ונובלים חליפות. אין לתרבות אלא תגליות, חידושים, המצאות, תמורות לעין שיעור. האמונה מוציאה מחוץ לגדרה את התמורה. שעה של תרבות, שאין עמה הרפתקה, היא עונה מתה, ואין עונות מתות באהבה ובאמונה, שהן כנהר המושך ואינו פוסק. התאוה יונקת מן התענוג ותענוג מתמיד אינו תענוג. אך האהבה אינה זקוקה לתענוגות. היא עצמה תענוג. וכיוצא בה האמונה.

יש מטילים דופי בדת, לפי שהנס, אומרים הם, נשמתה. אבל כלום אין הסנסציה, נשמת התרבות, קרובת־משפחה לנס? מעלה יתירה לנס, שמאמיניו בדקו ומצאו, שאין הוא מתרחש פעמיים. אך הלהוטים אחרי הסנסציה מוכנים לוותר גם על כלל בדוק זה. טובה להם האשליה מכל מקום והם מעלימים עין מן החזרה שבסנסציות, ובלבד שיהיה להם גירוי, ויהא מדומה. מעלתו של הנס, שאין כלל צורך בהתרחשותו המשנית. נס של פעם אחת מתנוסס לכל הזמנים. נס אינו בן חלוף. קריעת ים סוף מפרנסת דורות מאמינים. בתחום הנס הארעי יש לו דין קבע. מה שאין כן הסנסציה, שאין לה אלא חיי רגע. יצא הרגע פנה הודה וניטל זיוה. סנסציה, כיוון שחלפה, הנפש חוזרת ומשמימה.

האהבה והאמונה הן יחוד ואיכות. התרבות היא ריבוי וכמות. אמנם, אין הפרדה גמורה בין רשויות האהבה והאמונה לרשות התרבות, כי התחומים יונקים זה מזה. גם התרבות ניזונה ממקורות הדת ואין היא יכולה להתקיים בלי השראה של רוח הקודש, בלי ניצוץ אהבה והתלהבות של האמונה. אבל הללו הם רק ניצוצות, שברי־לוחות. ואולי ניתן להגדיר את התרבות כשברים של הלוחות הדתיים. ראש כל בושם בתרבות הם האורים והתומים, האהביים והאמוניים, הזרועים בתוכה. רק תרבות, שיש בה ריח תורה, היא תרבות טובה; ואם אין בה היא תרבות רעה. תרבות בת בלי דת, בת מרי היא. אבות אומתנו לפני מתן התורה, אומרים חז"ל, קיימו את כל המצוות לא מעשית כי אם ריחנית. מבחינה זו אנו רשאים לומר, כי תרבות הדורות האחרונים ניזונה מן הריחות שבאמונת הקדומים. וככל שהריחות ההם מתנדפים ומתקלשים, כן נהפכת התרבות לרדופה אחרי הסנסציה וההרפתקה. תרבות האטום היא הרפתקה מחרידה, המעניקה לנו אשלית־פלצות לגדל בכוח מרץ של בחנם גלוסקאות וכלי מילת ולהפריח את יונת השלום. הבחנם ויונת השלום הם עורבא פרח של תרבות ללא אהבה ואמונה.

 

קפ"ז. עליך המלאכה לגמור    🔗

יש ימים לא אפן לעולם ומלואו, במראות לא אתבונן, בפני אדם לא אביט, אף בצפרים הפורחות מול חלוני לא אתן עיני, כי רק אותיות פורחות לפני. יקום של אותיות אחזה, המלים סבוני גם סבבוני, בשפה הנאמנה אחוש תמצית של היש. מה לי ניר, הר וגיא? כבקרת רועה עדרו, כן אצא בעקבי צאן הניבים ולפני המלאך הממונה על הגיגי לב אפיל את תחנוני, לפתוח לי את השער לארצות החיים. אהה, גר אני על פני ארץ רבה ותושב בגי החזיון; נשיתי כל טובה ורק טוב־טעם המליצה עוד יערב לחכי. אהבתי כי אשמע קול מלי, הנותנות להן דרך בים הזועף אשר לרגשות אנוש. קול דופק מלבי, קול השוט מכה על ראשי: צא לסבלותיך, בן אדם, לעבוד בבית היציקה אשר לך. צוק, צוק ניבים לעטוף בהם כבחיתולים את ילדי־רוחך; עשה לבית נפשך לשחר כל גיא בן הנום אשר בו. אל דמי לך, אל דמי. תבערה בקרבך, הצל, הצל כל אור עשן מן הדליקה. ספר, תאר, גלה; מתוך המצולות העלה. אל תתרשל. הלא שכיר יום הנך. חוב ישן נושן, חוב קדמון, רובץ עליך ואתה שלם תשלם. ואם לאו – תובא בפלילים כדין פושט רגל. למי חבתי את החוב הזה? מי הוא זה הנוגש בי? קול קול אשמע: השלם את המכסה. חוק ליום. כיהודי ירא שמים, השוקד לקיים בכל יום מאה ברכות ואחת, כך נגזר עלי לחבר בכל יום מסכת קצובה. מנה ליום, מנה ליום. הה, מי מינה מנה זו? מי הוא אשר העמידני על משמרתי זו? למה נותר לי מכל הגשרים המובילים אל חמודות הבריאה רק גשר הנייר?

רזי לי, רזי לי, מס חיי אני משלם בשיעורי היומי. מס אויר נשימתי, מס הזכות לקיומי. או כי מס התיקון. אי אז פגמתי באיזו ספירה ונגזר עלי לתקן מה שפגמתי, לכפר על חטאי בקרבן התמיד, קרבן חלבי ודמי, קרבן אל־דמי. נפלאת היא בעיני: הכי קרבן חטאת היא לי עבודתי בפרך או כי שלמי תודה? אך את קרבני אביא מכל מקום. שלם, שלם, השלם את מנת יומך – יכני הקול בלי הרף. ואל הצו הנני נשמע. שלם אשלם. אם טבין ותקילין ואם מנחת עוני יהיה קרבני, אך לצו הנני נשמע. הלא ככה ידבר אלי הקול במפגיע מדי יום ביומו: מה לך עצל תוהה, בוהה, שוהה הוזה ומתרשל במלאכתך? נקראת לדוכן – עלה. לא כי רד לכל תהום בך. דלה, דלה מן האור או מן האופל הגנוז בך. העלה. גלה כל רז צפון בך. גם לבני חושך המקננים במחבואיך תפּור כתנות־אור. תפור, תפור, צוק ניבים, בחן כל הגה, לטוש כל משפט. לא לך המנוחה והמרגעה. השלם מדי יום ביומו את מנת יומך. ואם לא תעשה ככה ונשאת את עוונך.

באמונה שלי, לא אחוש טעם בחיי ואף אור השמש לא ימתק לי בטרם אעשה את מלאכתי כפי שיעורי ליום. יום מרושל הוא לי יום צרה ויגון, כבושת הגנב תעטפני אז כלימתי. הלא מעלתי בשליחותי. ויען כי עשיתי את מלאכתי רמיה מעלה אני על עצמי שפקעה ממני זכותי לחיים. קטונתי בעיני מכל אחד האדם, דלותי מאד. קונם עלי האוכל, המשקה. לא אמצא עוד צדקה לי לשכב במיטתי או לבוא בחברת אנשים, להתענג על טיולי היומי, להסתכל בחדר זיוו של הים הגדול, להקשיב למנגינות היפות, לקרוא בכתביהם של סופרי המופת בני כל הדורות, אשר טועמיהם זכו חיים של גילה ברעדה. אסור אני בכל הנאה ותענוג. לחם חסד אני אוכל.

רבות אשאל לפשר המועקה הזאת, הרובצת על לבי תמיד, אשר פורקן מעט ממנה לא יבוא לי אלא בזכות מלאכתי המפרכת בשדה התרומות אשר לניבים, ואיני מוצא כל פשר. אך העדר הטעם והנימוק אינו ממתיק אף במעט את מרי עמסי. ומה בכך שאין טעם והגיון? פעמים חוסר ההגיון חזק מכל הגיון. וכלום הכתוב אדם לעמל יולד עומד בפני ההגיון? וכי לא מגיעים לאדם עולם שכולו טוב, ימים שכולם טובים, חיי עדנים לאין קץ, בדומה למה שהובטח לצדיקים לעתיד לבוא, שיהיו יושבים ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה? אך הכתוב מצווה, ודומה, מפי הגבורה, אדם לעמל יולד. חמור גרם הוא. דינו להטות שכם ולסבול. הנה כי כן, לעבוד צריך. לעבוד עד שיהא הגוף רצוץ והרוח באנוש עייף ויגע. לעבוד עד כלות כל הכוחות. לעבוד בתענוג וביסורים, לעבוד עד מיצוי הנפש.

לא רק מבשרי אחזה סבל ותחלואים, אף רוחי בי הוא קן של תחלואים ויסורים. הלך־רוחי כנהר שאינו פוסק, סערת־רגשי כאש אוכלה, הגיוני הדופק תמיד על שערים נעולים, הם מלאכי הטובים המלווים אותי וגם מלאכי החבלה שאינם מרפים ממני. כן, כן, אשמע קול קורא בי, אדם לעמל יולד ותכלית החיים היגיעה בבשר וברוח. אין כזית חיים בלי צער, כי אין החיים אלא לידה מתמדת ותנאי ללידה חבלי לידה. היסורים הם השאור שבעיסת קיומנו, אין הויה בלי צער ההויה. כל לידה ניזונה ממכאובים, קל וחומר כל פרק יצירה. מוסיף תיאבון־דעת יוסיף מכאוב. כל אנשי השם מאז ומעולם נצטוו לקדש את השם בצרה וביגון. היצירה היא שמחה. אך כוס השמחות וכוס הדמעות ירדו כרוחות לעולם. הגדול בחכמי הניגון היה הגדול שבבעלי היסורים, ומה זכות לנו, הדיוטות, להשתכשך בנחלי העדנים של השירים והמנגינות המפכים מים הצער של יוצריהם. גם אשר לא באו בסוד היצירה ולא נתייחדו בקהל המקודשים לברכתה, כי אם משתוקקים להסתופף בהיכלה, כדי להתענג על מנעמיה ולאכול מפירותיה, חייבים לשלם בשכרה. בעד כל טעימה מיין הקידוש של ענבי הכשרון חייבים לשלם. אין בחנם. כל אשר חתר לגשת אל הקודש, כל אשר שלח את ידו או את לשונו לגעת בגחלת הקודש, כל אשר רק הציץ בפרדס, כבר נפגע. בעד כל קורטוב תענוג משלמים במכאובים, בבזיונות, בדמים ובחלאים רעים. אי אתה יכול אפילו לזון את מבטך בחיוך התינוק, בלי שתתחייב איזה פרעון. כל יצורי הטבע משלמים בעד כל קורטוב נחת רוח הנופל בחלקם, בעד קרן האור, אגל הטל, בעד כל פירור מזון וליח מעט. אף הזבוב, שאין לו בעולמו אלא זמזום מעט, תורם נפשו לקורי העכביש. בנפשו יביא לחמו האכר בלכתו אחרי מחרשתו, הרועה המצעד בעקבי הצאן, האמודאי ברדתו למצולות הים, הטייס המשחר מרומים. כל נברא משלם כופר ששון חייו. ואני מה תרומה הבאתי תמורת חיי? בתים לא בניתי, גופים חולים לא רפאתי, גשרים לא הקימותי, לא חרשתי, לא זרעתי, לא קצרתי, ורק אחד הוא קצירי בניבים הנאוים והחמים, עליהם נצוויתי להשקותם דם וזוהר, חן וטוהר, אהבת עולם ויגון עולמים, כיסופים נאמנים ואמת ישרת לב. אכן אמת. היא לי החותמת. היא לי כתב הקידושין. תעודת הכניסה להווית העולם הזה, פתק ואישור לתשלום מסי. רק בזכותה יכול אני לבוא בחברת האדם בלי בושה ובלי מורא וממנה לי כוח הרשאה להביט בפרצופי הבריות, בדמות ענן שט במרום, בפרצוף כלב רץ אורח ובדיוקן החתול המנמנם בפינת משכנו, להקשיב לשקשוק הגל ולהתחקות על מעוף הצפור במרומים, להגיד לה בסוד־שיחי: נפשי קשורה בנפשך.

ושוב אשמע קול קובל בי, נאנח ושואל:

– הכי תבל אשה, אשר נצטויתי לקדשה לי מדי יום ביומו בטבעת הזהב של היסורים?

קול לעומתו יען:

– אכן, כך ולא אחרת. אתה לכך נוצרת ליצוק מדי יום ביומו את טבעת היסורים שלך. הנה היא מלאכתך. ועליך המלאכה לגמור. מדי יום ביומו לגמור ומדי יום ביומו להתחיל מבראשית. מרובה העבודה ובעל הבית דוחק. לבי, מה לך חרד ומפחד שמא לא תגמור, שמא תיקרא מכאן באמצע המלאכה? בין כך וכך אין גמר. אין יוצא מן העולם וחתי מלאכתו למצער בידו. וכי יש מת לאחר קבלת שבתו? כל אחד יוצא מן העולם בעצם ששת ימי המעשה שלו.

 

קפ"ח. נקודות    🔗

א. לך אל הנמלה חכם    🔗

בגרמניה של תמול שלשום היה גיתה משמש מקור רוב האסמכתות בדיונים על עסקי ספרות ואמנות. אין חוקר מעלה על הכתב פרק בסוגיות אלו, מבלי לשלב לתוך עיוניו מראה־מקומות מכתבי־גיתה או מאמרותיו מפי אקרמן. לאחר חורבן התרבות בגרמניה נעשו הפליטים משלהם ומשלנו, משלנו במיוחד, שומרי גחלת גיתה במרחקים.

רבים מאנשי המסורת הזאת באו אלינו עם העולים או עם הגולים והם שוקדים להשפיע מראי־מקומות עלינו מכתבי גיתה ומפתגמיו נוסח אקרמן.

חלילה לזלזל בדברי פי חכם. חנם עלינו תמיד. ובאמת אמרו על החכמים, שכבודם במקומם מונח. במקומם ממש. הרוצה להתענג על חכמת גיתה ילך למקומה, ידרוש לשכנה, יעיין בכתביה. אולם מראה־מקום אינו דומה כלל למקום. ציטטה משל חכם גדול, המובלעת בתוך עמודיו של מי שאינו במעלתו, אין לה אותו הטעם ואותו הערך. אדרבה יש בה טעם לפגם של ניצול המאור הגדול וההתהדרות בנוצות זרים. אכן, בנוצות. שכן מה שאפשר לכנס לתוך מראה־מקום אינו בגדר בשר, דם, ואף לא עור ועצמות, אלא בחזקת נוצה בלבד. כל מסכת של מחשבה היא בריה חיה. התולש ממנה משהו אינו עוקר אבר מן החי, אלא נוצה דווקא. ובידוע, ששניים האומרים דבר אחד אינם אומרים אותו הדבר. הציטטה היא בבואה קלושה.

תמה אני: למה צריך להיתלות תמיד באילנות גדולים? הרבה יותר מעניין לשמוע מה בפי פלוני מתוך מעין מחשבתו, אפילו הוא קטן, ובלבד שהוא שלו. וכן כדאי לדעת מה פשוטי־אדם, שאינם מחברים ספרים, אומרים או הוגים במחשבתם, שאינם יכולים להגיע לדיבור מחמת קוצר לשונם. כל המספר מה העם דובר מביא ברכה לעם ולנו. אבל מה חכמה היא לשנן תמיד כה אמר גיתה, כה שח אפלטון וכה דיבר אחד־העם?

תקלה בפתגמי החכמים, החוזרים ונשנים יותר מדי, שסותמים את מעינות המחשבה המקורית וממלאים את רוב ספריהם של המחברים החדשים, כדי שלא להוציא את דפיהם חלקים.

אילולא אני חושש שמא יתפרשו דברי שלא כהלכה הייתי אומר:

– מחברים, חדלו לכם מן האדם הגדול. אל תרבו מראי־מקומות מספריו. את הדרך אליהם נמצא בעצמנו. וכנגד זה נחזיק לכם טובה אם תביאו קצת ציטטין מאלפים מפיהם של אנשים קטנים דווקא, הטורחים קשה על כל פירור רעיון משלהם, כנמלה זו. לך אל הנמלה. חכם.

ב. תיקון טעות הדפוס    🔗

אף על פי שרבים שוקדים לתקן בעתון את טעות הדפוס שנשתרבבה בגליון של אתמול, מעטים מאמינים בתועלת הצומחת מכך. הקלקול היה אתמול והתיקון היום. מי שראה את הקלקול, אפשר שלא יראה כלל את התיקון, או יראה ולא ישגיח בו, ישגיח בו ולא יטרח כלל לקראו. ואף אם יקרא אותו ברפרוף לא יתן עליו את הדעת. תמצא לומר יתן – ייתכן שלא יזכור עוד כלל את הענין של אתמול והתיקון כולו יהיה סתום בעיניו. יש אומרים שהתיקון לא די שאינו מתקן, מוסיף קלקול, כי הוא חוזר על השגיאה שנשתרבבה אתמול ובינתיים מוסיף לה חיות ומחדש את רישומה בזכרון. ויש בני־אדם קשיחים שאינם נוטים כלל לקבל את הגירסה המתוקנת. מה שהיה היה ומעוות אין לתקון. כתוב כך: בגליון של אתמול נכתב בטעות כך וכך וצ"ל כך וכך. והללו קוראים רק את הרישא ולא את הסיפא משום שבכלל הם קוראים רק רישא ואינם נוהגים לרדת לסופו של פסוק. דרך כלל מצויים קוראים למחצה, הקוראים לעולם רק חצאי פסוקים. והללו, כמדומה, מרובים הם. ובכן, לגבי אלה מה אתה בא לתקן.

רבים סומכים על התשבי ההיסטורי שיתרץ את כל הקושיות ויתקן את המעוותים שנהגו הדורות הקודמים בחכמיהם ובסופריהם. אף התיקון שיגיע לכשרונות המקופחים בשעתם מהערצת הדורות הבאים דומה לתיקון טעות הדפוס. אפשר שלעתיד יעריצו את הנדחים מבני דורם. אבל מה מועיל בהערצה זו? כלום על ידי כך יחדשו את העיון בחיבוריהם? יעריצו, אם אמנם יעריצו, אבל לא יקראו. אין ההערצה כרוכה במתן הדעת. אדרבה היא צמודה להיסח הדעת. וכדין אמר וולטר על דנטה, שמחבר “הקומדיה האלוהית” מובטח באל־מות, הואיל ואין עוד דורש לו.

ג. אין נותנים לך לחיות    🔗

אין נותנים לך לחיות, תחילה היית נער, זאטוט, קונדס, אברך. כיון שפתחת את פיך מיד שיתקוך: “בלום פיך, שקץ!” עוד לבך מלא על גדותיו ומוחך כוורת ועדיין לא הספקת להגיד אפילו אחד מששים מן הדברים המציקים לך, וכבר קוראים אחריך “זקן”, “עובר בטל”. אין לך רשות הדיבור ואין שומעים לך. זה לא כבר היית פרחח והנה אתה זקן. ובכן, אימתי לא היית לא קונדס ולא זקן? בשום שעה לא. הנה חכמים אמרו: אין לך אדם שאין לו שעה. אימתי היתה שעתך?

 

קפ"ט. לזכרון    🔗

היום י“ז אב תש”ט אני קורא על דפי “על המשמר” קטע זה מתוך הרצאת פתיחה בסמינריון הקבוע של הקיבוץ הארצי בגבעת חביבה, מפי אחד מראשי המדברים בתנועת השומר הצעיר. ואף ממנו אני למד כמה חזק הזרם התודעי והתת־תודעי של האיוולת האנושית לחדור דרך צנורות שונים, גלויים וסמויים, לתוך כל שטחי המחשבה וההבעה. בקטע זה נגלה לפנינו אחד כבד־פה, נלעג־לשון וחסר רגש אנושי, עכור הנפש, כעין פלג זך של תורת הלשון, וחכמת ההדרכה.

“אינטלגנטים תלושים ודיקאדנטים מפונקים אינם מסוגלים, למשל, לרדת לעומק פשטותו של סטאלין כמורה־הלכה מהפכני. סגנון הסברתו אינו נראה להם אינטלגנטי ו”מעמיק" די הצורך. במסיבה ליובלו של… הדגמתי אותה פשטות עמוקה על ידי גזירה־שווה מן הפואימה של פושקין “ייבגני אונייגין”. הפרקים הראשונים של הפואימה הגאונית הזאת, כמעט ואיכזבו אותי. אך לאט־לאט נתפסתי לקסמי החן שבה, ולבסוף נשמתי את כל השלימות ואת כל הפשטות העמוקה של היצירה הזאת. משל למה הדבר דומה? לבאר מים זכים. אתה עומד על ידה והיא שקופה עד כי נדמה כי די שתושיט את ידך, והנה מתברר לך – מים זכים ושקופים אלה מה עמוקים הם. זאת היא הפשטות העמוקה המציינת מורה־הלכה מהפכני.

כשרצה סטאלין להציג לפני 200 מיליונים אוכלסי ברית־המועצות את התפקיד של שיכלול העבודה, השמיע את הסיסמה: יש לשאוף לכך, שכל פועל יהיה למהנדס. אם נגיע לכך, שכל פועל יהיה מהנדס, נגיע לשלב של הקומוניזם. עבודת־כפיים תהיה אז לתבונת־כפיים ונזכה למזיגה מלאה בין עבודה גופנית לעבודה רוחנית. זוהי דוגמה קלאסית האיך מורה־הוראה מארכסיסטי מסיק מעיוניו המופשטים את המסקנה הפשוטה, המשכנעת והמדריכה מיליונים. זוהי מסקנה, שיש בה כדי לחולל תמורה מהפכנית בחברה, ועם זאת אין היא למעלה מיכולתו של אדם, של כל אדם".

 

ק"צ. זהו הצו: לא לפי הקו    🔗

אמנות לפי הקו או הצו היא מעשה פלסתר, רצח האמת, חרם על הלב. כל זמן שהלב בקרבנו לא נקבל אמנות כחשנית זו. האמת היא לא רק מעשה יושר, היא גם תאוה גדולה, יצר קדמון; היא קול הדם. בני־אדם לא יוכלו לשקר ולזייף לאורך־זמן את שוועת הדם. הביטוי הישר הוא תשוקה סוערת; האהבה למתן־צורה היא יסוד כל אהבה. פולחן הצורה הוא פולחן אלהי האמת. רחשי־לב ניגרים בקרבנו כדם הניגר בעורקינו, החלומות הם ילדי רוחנו החוקיים. דם נעצר בגויה, פצעים מתהוים; הגוזר שיתוק על הגיון לב אנוש פוגע בנפש ומחבל בה. מדינה הגוזרת על הביטוי החפשי מגדלת עבדים. דאגה, חרדה, ספקנות, בלב איש ישיחנה. ואם לאו תעלינה כל הנשמות חלודה. שום מחשבה אפיקורסית, הפוגעת במוסכמות ואפילו במקודשות לאותה שעה, אינה מסכנת את שלום הציבור, אדרבה, יבטאו האנשים כנפשם שבעם וירוח להם. אולם האלם הממושך הוא סם־מות ממש. מדינה שאין בה ביטוי ישר מעמידה טיפוס־אדם מקולקל, נצור־לב ומוג־לב, צבוע ופחדן, עונה אמן בגלוי ושולח לשון בסתר. אין בה כלל אנשים לפי תומם, אלא הכל שחקנים בעל כרחם. אין אומלל מן השחקן בעל כרחו. הביטוי הוא תרופה של נקיון. ומי שאינו זוכה למתנת הביטוי סופו להיות פרא־אדם, בלתי מרוחץ בנפשו: והוא מגדל זקן בנשמתו. שיבה ברוחו. אף חתימת־שפה של אמת אין לו בפיו.

אין מכאן ועד כאן. האדם הוא בטבעו תייר וסייר, הוא אוהב לשחר ארצות רחוקות. ואף במחוז הרוח מתאווים אנו לטיולים ולמסעות. כל הנועל שערים חייב לסגור גם חלונות, וסופו של אדם סגור ומסוגר להציץ מן החרכים. אפילו השתקנים שבבריות מלאים קושיות ואיבעיות כרימון, אך אם אסור – אסור. נתינים משותקים אינם עוסקים עוד בבעיות שבעל פה. אבל בעיות שבלב כלום אפשר לעקור? אמר לך אדם, צא וראה במדינה פלונית הכל עשוי כמישור, אין מקשנים ולא סרבנים, אין ספקנים ולא מרדנים, דע לך שלא משום שהכל עשוי שם כמישור, אלא משום שהכל שם במדרון. אין פוצה פה, משום שהפותח את פיו נפער לפניו תהום. אנשים חפשים מקשים פעמים קושיות חמורות, אבל חייהם קלים; נתינים מפוחדים אינם מחייגים אפילו באצבע סימן שאלה, כי כל שאלה היא סימן סטיה ובגידה. במתים חפשי מן השאלות והקושיות. אשרי העם שיש לו לפחות מנין קטן של מקשנים. סימן שהציבור כולו ער ודבק בחיים. המקשנים הישרים שתולים באומה כערוגות פרחים, העוקרים את הפרחים עוקרים את החיים. בזכות עשרה אמנים, השתולים בכל דור, שאינם כורעים לבעל, מתקיימת מידת האצילות בדור.

 

קצ"א. חופת חתנים    🔗

א.    🔗

מנהג נתפשט בזמן האחרון לערוך לכבוד כל מחבר, שסיים את פרקו הכתוב, או שהגיע לפרקו היובלי, מעין חופת חתנים, בלווית שושבינים ומחותנים ומקהלות מברכים ומעריכים, המתחרים זה בזה בהגדלת ההלל ובהגברת הפומבי. ואולי אין נכון לומר, שהמנהג נתפשט זה עתה. הוא ישן נושן. החידוש הוא בשיעורו המופרז, אבל גם כמות מופלגת עולה לכלל איכות חדשה.

חגיגות לכבוד חתני יובלות היו נהוגות גם בעבר. אבל יש חגיגות טבעיות, שעשויות במידה ובהתאם לנושאיהן; ואין שייך לומר עליהן, שהן עשויות. הן מתהוות בהתלהבות הרבים למפעלו של אחד דגול, מתוך הצורך להגיש לו שלמי־תודה על ברכתו. חגיגות מעין אלו, נדירות מאד, כי הטבע אינו בזבזן למתנות הכשרון. חותמן השראה אמתית. אין בהן כמעט עשיה; אין רואים בהן את המלאכה, את הארגון והתכנון. וכנגדן רוב מסיבות וחגיגות, שהעשיה מצווחת מהן. הכל רואים בחוש כיצד המלאכה נעשית, כמה חלקים של מתנת חנם וגמילות חסדים ומה איכפת לי מתלווים לה. חגיגות ומסיבות של מהיכי תיתי עושות חולין גם את התכלית הכרוכה בהן. חיוך של לגלוג קל מרחף על פניהן ומסביבן, ההורג את הרצינות ומרגיל את הבריות לנהוג קלות ראש בכל אותות הכבוד האנושי. אומרים רבים: מנהג הוא ואין מקשין על המנהג. אף אין מייחדין לו ערך, ישחקו הרוצים לשחק במזמוטי חתנים ליובלות. וכשם שאין מקפידים על ההתיבלות לכל דכפין, כך אין מדקדקים עוד עם שיעור ארכו של היובל. דרך כלל ימות החול רוב מנין של השנה; החגים מעטים, והיובל הוא אחד בחמשים או בשבעים שנה. אולם בבית מדרש של החתנים האחרונים, שיובלותיהם מתפשטים כביכול על רוב שנותיהם, לא עוד חוגגים יובל אחד קצר. יש מהם שאינם יוצאים כלל מן היובל, אלא יובלות הרבה. מסתבר שאינם מסתפקים ביובל בעיר אחת שבמדינה, כדי שלא לקפח את יתר הערים והישובים. והריהם נעשים חתנים נודדים מעיר לעיר. נמצא, זמן החיים תפוס בחלקו יובלות. בשפע חגיגי זה טעם לפגם.

צרת היובלות אינה אלא מחצית הצרה. סוף סוף יובל תלוי בזמן ומוגבל בו. יש עובדים לשנים, מונים שנים, רואים נחת־רוח במתן ציון לשנים; כל פרק־זמן, סבורים הם, הוא בגדר מתנה. תחנה מחייבת נופש. הנופש הוא שעת הכושר לעשיית חשבון. אבל כלום אין החשבון מאזן פנימי? ומה ענין המאזן הפנימי לפומביות? אבל דבר שהחזיקו בו רבים שייך לסדר העולם ושוב אין לערער עליו. אולם תוהה אני ומערער על חופת־חתנים שפורשים בזמן האחרון על כל חיבור קטן או גדול בהופעתו לאור. ענין זה נראה לי תמוה אף מן הבחינה המוסרית, אם נניח, כי המוסר עודנו בגדר מידה, שהקורא בשמה אינו מן המתמיהין.

פליאה היא: מה טעם שולחים כרוזים לבשר בקולות ובברקים כך וכך ימים לפני הופעת הספר, כי הנה הוא מופיע ובא. ולמה הרצים נשלחים תיכף ומיד ליציאתו לאור, אף בטרם ניתנה השהות לעמוד על טיבו של עובר זה, להכריז ולהודיע, כי מאורע ספרותי בא לעולמנו. ממה נפשך, אם הספר טוב, הרי טוב הוא, ואוהבי הטוב מסתמא מרובים הם, מאליהם יבחינו בבושם החדש הזה. מאידך גיסא מניין באמת הופיעו בעולמנו כל כך הרבה מבינים ומעריכים בעל פה ובכתב, ולא עוד אלא בעלי התפעלות שכאלו? ואם באמת רבים מבינים, חוזרת הקושיה: הרעש למה? תנו לדברים להתפתח במהלכם הטבעי. ספר יצא לעולם, יפלס לו את דרכו בכוחות עצמו ובצנעה. קצת צנע. הכסוכנות מודיעין תיעשה הבקורת? הכי לעולם המסחר והתעשיה תהפכו את עולמנו הספרותי? וכי קרית ספר שוק הוא? מן הדין להטיל השגחה גם על המודעות המסחריות, שלא יהיה כל תגר רשאי להדליק אבוקות כאות נפשו לשבח את סחורתו ולתפוש קונים תמימים בלבם. האמת תהיה נעדרת כל זמן שנמלכות – כלומר, של חסד – לא תבלום במידה הראויה את ההשתוללות בפרסום הפרקמטיות. פלוני התגר מעונין בתפוצת סחורתו, כגון את המשקה החריף שלו, את הטבק שלו, את המשחה, המשמשת, לפי מיטב מצפונו המסחרי סגולה כנגד נשירת השערות, והריהו מגייס להטוטים ותחבולות להכניס את המיצרך שלו לביתך ולהוציא את הפרוטה מכיסך. לא איכפת לו שהטבק מכרסם את הריאות והמשקה מייבש את המוחות והמשחה שלו מזיקה לגידול השערות יותר ממה שהיא מועילה. כל זמן שהפרסומת היא כצפור דרור, שאין עליה כל מרות, יהיה עולמנו הפקר ותמימים רבים יפלו בפח. כולנו תמימים לגבי מינים של פחים כאלו. פומבון מאחז עינים הוא גזל הרבים בצרכי אוכל, בעסקי שדה וכרם, בזבלים חדשים ובשיטות השקאה חדישות הקרובות להפסד מלשכר. הוא הדין בעולם הספר. כל חופת־חתנים, שיש עמה פניה, היא קלקול.

משבח אני את הרופאים. עדיין שמורה אצלם מסורת ראויה להתכבד, שאינם מדליקים אבוקות של פרסומת לעצמם ואינם לנים תמיד תחת חופת חתנים. אף על פי כן אין עולם הרופאים שמם. ניתן לשער, שהרופא הטוב מוניטון שלו יוצאים מעצמם. רופאים מצוינים שנחבאו בצל מצויים במידה פחותה מן הסופרים הטובים הנשמטים לקרן זוית משום הסלידה מן הפרסום הקולני. נמצא שכל מי שאינו רוצה להיות שותף לשושבינים ולתת את ידו היום לחיזוק חבר זה כדי שאותו חבר יתן ידו לחיזוקו מחר ומיאוס הוא לו ליפול תחת זרקורי הפרסומת, אין מכניסים אותו לחופה ונגזר עליו להיות כביכול רווק ספרותי. משתבשות המידות. אין עוד דין ודיין, לא מבקר ושופט צדק, אף לא קורא לפי תומו, אלא יש חופות מאורגנות, חתונות מתוכננות ותכונות רעשניות. אין מניחים כלל לדברים שיפעלו לפי טבעם. אין נותנים לדברים פנאי לצמיחה ולגידול. גם ספרים, שכבר הופיעו לאור, הם בגדר רך הנולד, המבגיר רק במרוצת השנים. לכרם יש שנות ערלה. יש שותף גם לכשרון, והוא הזמן. הזמן יעשה את שלו. אך הקולות והברקים, המסיבות החגיגות, תמרות העשן, הרעש מכוונים לקדם את פסק דינו של הזמן, את הערכה הנכונה, הצומחת אט־אט כפרי הזה, המבשיל יפה רק לאחר נשירתו מעל האילן.

ב    🔗

בפרשת חתנים זו מפליאני יותר מכל החתן גופו. הוא כיצד נכנס, או נותן שיכניסוהו, תחת חופת הידידות, לקרוא לפניו אברך. חזקה שאין מיבלים אדם על כרחו, וכבר אמר מי שאמר: נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נאסף על כרחו, כאסיר להבדיל, שקושרים אותו בשלשלאות, להעלותו על כסא הרביות. פלוני חיבר ספר טוב – מה רבותה בדבר? ואלא מה, שהספר יהיה לא טוב? בעד לא־טוב צריך להושיב על ספסל הנאשמים. אבל כלום בעד טוב מגיע כסא כבוד? מי שזכה להביא לעולם דבר מתוקן, כבר בא על תיקונו. אין מגיע לו בעד זה שכר. אדרבה, הוא חייב אלפי תודות לזה שבראו וחלק לו כשרון או יתרון הכשר. מי שהוציא לאור חיבור חדש ראוי לו לפרוש לתקופה קצרה או ארוכה מן הצבור להיחבא בפינתו לעשות חשבון נפשו, פעמים גם להרהר חרטה, ומכל מקום להתבייש קצת, לעיין היטב בדבר, אם יצירה זו שנתן את שמו עליה כדאית היא. ומניין באמת הבטחון, שהיא טובה. וכי יש בטחון? וכשיש בטחון, כלום אין גם ספיקות? המחבר, שאינו גונב דעת עצמו, לעולם אין לו בטחון מלא. פקפוקים מנקרים תמיד בלבו. תאמר: הוא סומך על חוות דעת חבריו, קרוביו, ידידיו וקצת מן המבקרים, האומרים לו “יישר כוח”. אף על פי כן אין דעת קצת מבינים בקצת ימים או בקצת שנים מכרעת. אף הזמן יש לו רשות הדיבור. רבות מן העטרות המשתחקות או המתבלות לגמרי בימי דור. יש נטיעות ששמיטה אחת מכה אותן עד חרמה. כן, מחבר חייב לפקפק בערך מפעלו. הפקפוק גורר בושה. וכשמתביישים אין הולכים בחשק לחופה של פרסומת.

כלום לא מוזר הדבר שאין מחברים מתביישים להופיע בין הבריות תקופה קצרה לפחות לאחר הופעת ספרם? כתיבת ספר היא העזה, חוצפה ממש. תלי תלים של ספרים יש בעולם. בא זה והכניס אולי תבן לעפרים. ואם לא תבן… ואם זה ספר ראוי לדפוס? בין ראוי לדפוס לראוי לקריאה רב המרחק. ובין ראוי לקריאה לראוי לשמירה בארון יש שוב מרחק לא קטן. ספרים אפילו שסכו לשם טוב לא יצאו כלל מן הסכנה להיות קיקיוניים. רק אחד מני אלף הספרים בעלי המוניטון לשעתם יוצא ברבות הימים מכלל נפל וכך הוא מוכיח את כוח החיים – כוח החיים משמע כשרון – שהושקע לתוכו. לא כל מה שיש לו שם חולף, יש לו גם זכר לעתיד. לא כל מה שיש לו זכר נהפך לנכס; ולא כל מה שהוא בחזקת נכס הוא בגדר ערך לאמתו. אילו היה כל אחד מחשב מראש את השכול והכשלון, הבושה והחרטה, כל מנת נהמא דכיסופא, הלעג והביטול מצד רבים, הכרוכים בחיבור הספר והמזומנים בעתיד הקרוב או הרחוק, היה מסתמא מנין המחברים בעולם מתמעט עד כדי קומץ קטן של גאונים ממש או של עזים ומחוצפי־פנים. והרי רוב הבריות אינם שייכים לא לחוג הראשון ולא לסוג השני. רוב בני אדם מתקיים בהם בעצב תלדי בנים. למחבר יאה עצבות, כשם שתפארת לו מן הענוה והבושה עטרת לו. המתבייש נחבא לו. אף האם בהביאה לעולם את הרך הנולד מובדלת לזמן מה וכאילו סגורה בדלת אמותיה לצרכי הונקה וטיפול, להתייחדות עם פרי־בטנה. הריון, עיבור ולידה מקימים ממילא מחיצה בין הפרט הנושא בעול עבודת הקודש לבין יתר הבריות.

הבו גודל למחברים בישראל בשנים קדמוניות, שענין זה, כי חיבור הוא מעין פריצת גדר ועבירה הטעונה כפרה, היה בדוק ומקובל אצלם. הם הרגישו זאת בחוש של יראת שמים ובבינה יתירה שניתנה להם בדרכה של תורה ובהלכות דרך ארץ. כל מחבר קדמון היה פותח מדברי התנצלות. ואף על פי שהיו מעוטפים במליצות קשות ומוקשות בטעם הימים ההם, ניכרים היו כדברי אמת. הם חששו מפני היוהרה שבישיבה על האבנים, בעליה על הדוכן ובעמידה בשער. נשאו תמיד עיניהם אל ההרים, גדולי ישראל, הלומדים המופלגים, הקרויים גאונים, שקדמו להם. הם התמודדו לא עם האיזוב שבקיר, אלא עם הארז בלבנון. פחד האריות שבחבורה היה עליהם. לכן התביישו. ספר בגימטריה שם. כל מחבר חשוד, שכוונתו לעשות שם לעצמו. ועשיית שם היא חטא. והרי זה היה חטאו של דור הפלגה, שאמר “הבה נבנה לנו עיר מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם”. דור הפלגה נענש על שום תאוות השם שהיתה בו. ולאמתו של דבר יש בכל יצירה אמנותית חדשה, אפילו משובחה, כוח־מה מפלג, מגדיר, מפריד, מפורר ומבודד. יש מאמינים בכוחה של האמנות להביא שלום לעולם ולהגדיל אחדות. אמונת שוא. האמנות היא רקחה וטבחה לכל. יכול שהיא מקימה מחיצות חדשות. על הרוב מוסיפה פירודים. כל זרם וכיוון חדש באמנות משמש קולב לתלות עליו שנאה חדשה, יוהרה חדשה. ומכל מקום מוסיף ארבעה עמודים לפרוש עליהם חופת חתנים חדשה. האמנות מרבה חתנים בעולם. לחתנים הכל שרוי, הכל מותר. כל זרם וכיוון חדש באמנות יוצר שפה חדשה, ובריבוי השפות ריבוי הפילוגים. לכאורה באה האמנות להרבות הבנה וסופה מרבה אי הבנות. זה היה חטאו וגם ענשו של דור הפלגה, שתחילתו נתאווה להיות עם אחד ושפה אחת לכולם. “וזה החלט לעשות”. ובסופו בליל שפות, “אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו”. הכיצד ישמעו? חתנים היו. כל חתן יושב תחת חופתו נכווה מחופתו של חברו.

סופו של דור הפלגה היה עונש כפול, כמה שנאמר: כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ. שני ענשים. בלילת השפה והליכה לגלות.

ושוב איני יכול לבלי להשתומם על עומק בינתם של מחברים קדמונים בישראל באותה סוגיה בבלית חמורה של דור הפלגה, אשר ביקש לבנות עיר ושמה נקרא בבל. כך נהגו המחברים ההם. כיוון שהוציאו לאור את ספרם, ועל הרוב בהעלם שם, כדי להינצל מן היוהרה, היו צוררים את מטלטליהם בתרמיל, לוקחים לידם מקל והולכים לערוך גלות, מהלכים מעיר לעיר ומכפר לכפר, מתחברים בדרכים עם עניים ואביונים, לנים בבתי הקדש, סובלים רעב ובזיונות במשך שנים, כדי לכפר על עוונם. כלום קלה היא? ידם שפכה את הדיו. הם הביאו לעולם חידושי־תורה וגילו אולי בתורה פנים שלא כהלכה. לכן חובה עליהם להשחיר את פני עצמם ולמרק ביסורים את חטאם. איני יודע סיפור המעשה מחריד יותר מסיפור חייו של רב וגאון בישראל בעל “שאגת אריה” בגלות. אך אחסוך דברי לעת אחרת. רציתי רק לרמוז כאן בטורים קצרים, כמה גדולה ההעזה ורבה האחריות לחבר ספר. ספר הוא מעולם הרעש. לכן חייב המחבר, בהופיע ספרו לישב בדד ולדום. כנגד הרעש של הספר תבוא השתיקה של המחבר. אחרי כל דרישה צריכה להיות פרישה.

 

קצ"ב. על חטא הפרשנות    🔗

יש “על חטא” ארוך שכללו בו כל החטאים, שאפשר ושאי אפשר להעלותם על הדעת, ורק חטא אחד נפקד בו, והוא חטא הפרשנות. והאמת היא שמצויים פירושים, שהם בגדר עבירה, שדבקו בהם חטאי הלשון לגווניהם, רובם או מקצתם, כגון רכילות, לשון הרע, גילוי סוד ולזות שפתיים. כמה דברים יפים יש בעולם, שכל הבא להסבירם ולפרשם ולנתחם נוטל את נשמתם. פלוני העומד על גבינו להכניס לתוך לבנו בהסבר משלו את יפיה של החמה בשקיעתה או יקר־מתיקתה של מנגינה, כלום אינו קרוב־משפחה לחותך עבר מן החי? מכל מקום הוא טורדן. חבורה היושבת במנעמי הדממה של בין השמשות ובא אחד מבחוץ והדליק גפרור להצית את מקטרתו ואף זרק מעל קצה לשונו דיבורים של מה בכך, כלום אינו רוצח הלך־נפש? יש פרקי אמנות האפופים צעיף של דממה או מעטה של מסתורין – מה עושה הפרשן? הוא קורע את הצעיף, מפטפט את המרומז, שאינו ניתן להיות אמור, מגלה את הסוד – כלום אינו מבחינת־מה הולך רכיל?

רק כפשע בין הפרשנות לעשיית דין במסכת. יש מסביר המקרב אל השכל ומרחיק מן החיים, העושה כביכול נפשות למה שכתוב ונוטל את הנפש ממה שכתוב, הקורע חלון ליצירה, שרבים יוכלו להסתכל בה, ותוך כדי כך נועל בה את השער להיכנס לתוכה. כל פירוש מתנקש בחיבור. פרשן המחמיר על עצמו צריך להביא קרבן חטאת בגמר מלאכתו.

לדידי צריך לבנות ערי־מקלט לפרשנים ולמבקרים. ולא בכדי נבנו בימי־קדם ערי המקלט בתחומו של שבט לוי. בני לוי היו המשוררים בבית המקדש, ופרשנים רבים בוודאי הרימו בשגגה את גרזנם על השיר של הלוי.

הפרחים אינם זקוקים לפירושים, הם מפרשים את עצמם. השמים, מעשי האצבעות של הבורא, מספרים בעצמם את כבודו. ואם תאמר שכל מזמור שיר וכל מנגינה הם בעצם פירוש לאיזה מעשה או מראה מן המעשים והמראות שבעולם? תדע לך שכך הוא הדבר באמת. הכל הוא פירוש לכל. כשם שהפירוש הוא פירוש לעצם, כך העצם מפרש על פי דרכו את הפירוש שמייחדים לו. כל העצמים הם יחסים. אבל אינו דומה פירוש לפירוש. יש פירוש הפורץ מן הלב המלא הלל והודיה. זהו פירוש טבעי, שאינו כלל פירוש, אלא עצם. הפירוש הטבעי חותמו ענוה, הכנעה, ביטול היש של עצמו. זהו פירוש כשר. ואילו פירוש מגבוה, שמקורו ביוהרה ובבטחון עצמי של מבקר נגיד ומצוה, אינו כשר, אינו מועיל. הוא מיותר וטורדני.

 

קצ"ג. סוציאליזם ואמנות    🔗

כל תלי המחקרים שנערמו על נושא הסוציאליזם אינם מוצאים את הענין מידי פשוטו. סוציאליזם פירושו יושר. ואם תמצא לומר: אמת. אורח־חיים ישר הוא אמתי, אף כל מדרשי האמנות אינם מוצאים אותה מידי פשוטה. אמנות פירושה ראיה ישרה. ואם תמצא לומר: תפיסת אמת. הסתכלות ישרה תופסת את האמתי.

נמצא, סוציאליזם, כלומר, אורח־חיים ישר, הוא האמת שבחיים; ואילו באמנות האמת היא סוציאליזם, כלומר, אורח התיאור הישר. כל חפוי על האמת הוא ריאקציה שחורה, דרך של ניצול, אפילו אם מחפים על החפוי הזה בשמות מהפכניים כגון ריאליזם מהפכני וגישה דיאלקטית. כל אמת היא מציאות. אף לבטים, כיסופים, געגועים, חלומות והזיות, כיוון שממלאים את הנפש חותמם אמת והיושר האמנותי מחייב לדונם דין מציאות. אין צורך לומר שאין ערכם המוחשי פחות מכל מצבי־חיים ותהליכים חברותיים. ואם יש ממש בהגדרות, כגון הכרחים היסטוריים, הרי חיי הנפש על כל קמטיהם וקפליהם הדקים הם בגדר התרחשות הכרחית בהיסטוריה של כל יחיד, ובדברי ימי העולם.

 

קצ"ד. במקובץ    🔗

אין חזיון נפסד ומתמיה, שאינו מצמיח מתוכי, מפאת כוח ההפראה הטבוע בכל בריאה גשמית ורוחנית, חזיון־משנה נפסד ומתמיה יותר. בעקבות הרצנזיה על חיבור אחד באו הרצנזיות המקובצות, שבהן אחד, אי צורה או חסר־צורה, ואף חסר־פנים לפעמים – אין הוא חותם כלל בשמו המפורש – מחווה דעתו על חיבור מקובץ של פרקי־ספרות או דברי־מדע, שיצא לאור מטעם חבר חכמים וסופרים. רצנזיה מסוג זה היא מין עירוב־תבשילים, בליל, שיש בו ממש כדי להבהיל. אחד במשיכת־קולמוסו דן בבת אחת ובנשימה אחת בענינים שונים, הרחוקים לפעמים זה מזה מהלך רב של מערכי־רוח ובחינות־עולם, נפרדים זה מזה. הללו עיקרם הגוּת, הללו יסודם פיוט והללו הישיגי אמנות או מדע. הוא האחד מעביר תחת שבט הרצנזיה את כולם וברשימה קצרה לפעמים כזנב הלטאה. יש בזה מקצת מדעת קונו. מה על אלהים נאמר בתפילת ראש השנה “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, כי אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך. אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”, אף עליו אפשר לומר כביכול בערך כך. הכל הוא יודע והכל הוא סוקר. הוא בדיבור אחד או בדיבורים שניים־שלושה מעריך את המפעל הקיבוצי בכללו, ואף מטיל את מבטו בכל פרט ופרט מהם להעריכו כראוי לו, שלא לקפח חלילה אף אחד מהם. הוא זוכר ופוקד, סוקר ומעריך, רומז ומציין, מביא את כולם בפיקודים, ובשעת הדחק הוא מבליט את החשובים בעיניו וכולל את שאינם רצויים לו ב“ועוד”. מצד הצדק הרשמי, השופך חסדו על הכל, אף הסוקר פועל כדין. המצע קצר. אין הוא יכול לפרט את הכל. על כרחו הוא מעריך מכאן ומקצר מכאן, סותם את זה ומפרש את זה. הענין הוא בסדר.

מה שאינו בסדר הוא זה. א. מה הזכות להיות סוקר. ב. מי התיר להיות סוקר במחת אחת צבור של לבבות ומוחות? מה הרשות בידי מישהוא להכניס כמה מחברים תחת טליתו הקטנה האחת כדי להאיר את זה ולהאפיל על זה? וכי אין כל נפש עולם מלא, שצריך לנהוג בה נימוס ולשפטה ביחידות? מה הצוותה הזאת? למה דוחסים יחד נשמות הרבה לתוך קנה־צופים אחד? וכי אנשים משולים לדגים, השטים סיעות־סיעות? אפילו תשעה חתולים בשק אחד אינה מידה. מנין של סופרים או מנין של חכמי־מדע – זהו מנין של מזגים, של נוסחאות, של אפני־ביטוּי, ודרכי־מחשבה והשגות ביצירה. דחיסותם יחד היא חילול השם.

הצוותה העלובה הזאת אין בה טעם ואין לה צורה. היא מזכירה את עלבון “עם כל הנערים” שבעליה לתורה בשמחת תורה. ואת האמירה המהירה של עשרת בני המן בפורים. היא באה לשם סקירות, וסיכומים, ואין כאן לא סקירה, לא סיכום, לא פרט ולא כלל, לא חלק ממשהו ולא משהו שבמשהו. ופשיטא אין סך הכל, אלא סך הקל והקלוקל. יש ברצנזיה המקובצת לקיקה ומליקה ועל הרוב גם רקיקה. שכשם שיש רוק של חרפות וגידופים, כך רוקקים תהלות ושבחים. הקיצור שברצנזיה אינו מחייב כלל את הדיוק והצמצום, אלא סיוג וגמגום, לזה ברמיזה ולזה בכורמיזה. ואין בה דיבור אלא ריצה ודליגה על גבי חבל דק, ואם בגבורות, על גבי קרש, קרש הקפיצה. הסוקר מושך בקולמוס ומקפץ. ועל הרוב אי אתה יודע אם הוא קופץ על דעת עצמו או מקופץ בידי אחרים, ואם משיכה זו בקולמוס היא כולה שלו או יש בה חלק גם לעפרון העורך. בינתים הוא עומד בשער ומקפץ. הוא יודע הכל, שווה ומשווה הכל, צורר נשמות רבות בצרור האחד, דן נפשות, והנפשות הן רבות ושונות. אף חסרונותיהן שונים הם. לא כל שכן מעלותיהן. לכל אחד מיחושיו שלו, חושיו שלו, סגנונו שלו – והוא מומחה לכל המחלות והיגונות, לכל החיפושים וההישגים.

מנהג ואפנה חמורים אף מן הדין וכוחם חזק לפעמים מחוקי הטבע. טבע משנה לעתים את ארחו, המנהג עקשן ואכזר. קשה להיאבק עם מכת מדינה, שהיא מכת כל מדינות התרבות. לרצנזיה אין אולי תקנה בשעה זו או בדור זה. עלינו לקבל את דינה. ממש כך היו דורות יהודים נוהגים להתמתח בעצמם על הרצפה בבית המדרש בערב יום הכיפורים להגיש את גבם לרצועת השמש. וכיוון שניתנה רשוּת לשמש הקהל להצליף, שוב אינו בוחן בין גבו של חוכר המסים לבין גבו של הגאון רבי אליהו מוילנא. אף על פי כן אף שמש הקהל לא היו משכיב מנין יהודים בבת אחת להצליף עליהם, אלא היה מרביץ לאחד ועושה הפסקה קצת, חוזר ומרביץ ושוב נוהג אתנחתה. ואילו הרצנזיות המקובצות אינן גורסות הפסקה כל שהיא, אלא שורטות בצפורן חתולית אחת ובנשימה אחת.

על קוצר הנשימה שבהן יש לקרוא תגר.

 

קצ"ה. זכות־בראשית    🔗

הזכות למעינות הנובעים; הכבוד למוחות החוקרים. הם אוצר הזהב הרוחני של כל עם, מיישבים את העולם לא רק מיישבי הקוּשיות, כי אם גם מנסחיהן ומבטאיהן. מים רבים לא יוכלו לכבות אש דת החקירה והיצירה. כל משלחות־ענשים לא ישלחו את האמנות הצרופה מחיי עם ואדם; חזון הרוח אינו משל ומליצה. הוא סם־חיים, לחם־חוק, גזירת־הטבע. לעולם רוצים אנשים לדעת גנזי־מציאות וכבשוני־לב, מסתורין שבאדם, שבנוף, שבאילן, שבכל יצור וחי למינהו. מפעלי־אמנות הם קנין הכלל, אך שרשם בחזון היחיד, כל משא, שהסעיר באמת נפש אחת, הוא משא לדור, לעם כולו. אם ישתקו את כל נושאי חזון היחיד וישימו את כל פועלי האמנות הצרופה, הלא נדרשה כביכול להנהגה המדינית באותה שעה, במחנות־הסגר או ירעיבו אותם, כדרך שמשטר אילי הכסף נוהג בהם על הרוב, לא יהיה הצבור נשכר כלל. דלדוּל האמנות הטובה הוא דלדול צבור כולו. כל המונע את הטוב והיפה, את שופרא דשופרא, שביצירה האמנותית מן ההמונים על שום עומק המושג כביכול, משקיע אותם בתחליפים רעים, שהם ממילא שקועים בתוכם, בקלפים, בשכרות, בשעשועים פחוּתי־ערך, בכל דברי־פסולת של תחרויות. כל ענין טהור יש לו סיטרא אחרא, העומדת ומצפה להיבנות מחורבנו. על ידי שממעטים את דמות האמנות ועושים אותה לטבחה גובר והולך מבוּל הסיאוב בבתי־השעשועים, כל התרבות יוצאת לתרבות רעה. מעמידים צלם בכל ההיכלות. צלם כאן וצלם כאן. במשטר עגל הזהב משתחווים לצלם הכסף או לצלם ברק השוא של התהלה. ובמשטר היד החזקה משתחווים לצלם הכוח או לצלם הפחד ומרעישים את כל תופי האזעקה על שרידי המחוצפים, המגמגמים רמזים בשבח קול הלב. אלו ואלו סותמים את המעינות השותים מתהומה של נפש. אין חיים אנושיים בלי שאר־רוח, בלי לב, בלי אמת הפורצת ממעמקים. הזכות להביע רון מעינות המפכים בנו אינה ניתנת לשום ערעור, היא זכות־בראשית לנו. מי שנטע חיים בקרבנו ונתן את העולם בלבנו העניק לנו את הזכות להגיד לעולם כל מה שבלבנו. הכובל את השירה, אמר בלייק, קובל את המין האנושי. הממעט את דמות האמנות ומסלף את מהותה ומביאה במצור, קל וחומר שהוא שם את מין האדם באזיקים.

 

קצ"ו. מסורת    🔗

א.    🔗

מהי מסורת: פלג מים חיים המפכה ממקוה קדומים של השכל העולמי להשקות עץ הדעת האנושית? נוה־דשא של התבונה המתנוסס בתוך מדבר הטירוף, המשתרע ברחבי לב אנוש? גשר האמנות והדעות הנטוי על פני תהום רבה של ספיקות ויאוש, עליו יעברו עמים לסוכת שלום של בטחון־שעה? ושמא היא לפיד הנסיון, או חבל הכסף, שזור שביבי נסיונות, הנמסר מדור לדור? ובוודאי שהיא מעין לוחות הברית בין הדורות, הכתובים פנים ואחור, וכמה מדברותיהם הן דברי ימי הרוח באנוש, הכתובים בידי הרוח עצמו. ומכל מקום המסורת ברוב גילוּייה יש לה שרשים נסתרים בארחות ראשונים, באיזה מנהג עתיק, במשפט קדום כל שהוא, באיזו אמונה נושנה או בדעה שעבר עליה כלח, ואף על פי שעבר עליה כלח היא עצמה לא עברה ובטלה כלל מן העולם. ללמדך שאמנות, דעות, מנהגים ומשפטים אינם מתים, אינם רוצים ואינם נוטים למות. אדרבה, הם נאבקים על קיומם כל זמן שהנשמה בקרבם, ואף לאחר שאין בהם עוד אלא לחלוחיות של נשמה. ואם גוזרים עליהם גירוש מן החיים הריהם יורדים למחתרת להדריך ממחבואיהם את החיים, לכוון את הרוחות, להשפיע, ואולי בכך תקלתה של כל מהפכה, שאינה מקצצת בנטיעות בלבד ואינה מסתפקת בגיזום ובסיקול ובעקירת קוצים מן הכרם, אלא באה גם למוטט יסודות ולגדע עצים עבותים ולבטל ללא רחמים מנהגים נכונים ולהשמיץ דעות מקובלות. כל המגורשים והממושמצים יורדים לתוך עולם הרפאים ונהפכים לרוחות המשוטטות בין החיים. היזקן של רוחות רפאים קשה יותר מן ההפסדים הנגרמים על ידי מצוות מלומדות ומנהגים שאינם מקודשים עוד, אבל עדיין הוד המסורה, כלומר, הוד קדשים קלים, חופף עליהם.

ניזהר בכבוד המסורה. חובה עלינו לקיימה כהמשך החוט. אף משום כך, שאין אנו רק מקיימים אותה, אלא גם מתקיימים עליה. ואף משום כך, שכל זמן שאנו מקיימים את המסורה היא מסוּרה בידינו; כיוון שאנו מגרשים אותה בין מתוך הזנחה ורשלנות ובין מתוך מחשבה קלוקלת או מסולפת, סופנו להיות מסורים בידיה. המסורה הגרושה מניחה אחריה חלל ריק, אויר ריק, יום ריק, לב ריק. הטבע אינו סובל את הריק. כל שעה וכל יום ריקנים בחיים מתנקמים. סופו של דבר, שעוקרים ארזים של מסורה ושותלים במקומם שיחים נמוכים, דלי־יש, נעווי־מראה. אף נאחזים באיזובים עלובים. נאחזים במשהו ובלבד לא להיות שרויים על בלימה. המסורת היא פעמים אילן רב־ענפים שהרבה צפרים־הרגשות בונות ביניהם את קנן. גרשנו כנפי רננים המסלסלות ניגון הדורות, מיד מתעופפות ובאות כל מיני צפּרי־נוד ומטילות שם ביצי־רעל. ניזהר במסורת. רינתה היא רינת צפרים; אך עקיצתה עקיצת נחש.

ניזהר במסורת. חלילה לגרש מסורת נאות או נאות פחות בטרם מועד, שמא נצטרך לשוב ולחזור אחריהן ולהחזירן ממקום גלותן. אין מחזה מצער ומביש מהחזרת גרושה. כשהבריות באים לחדש שבת שחוללה וחג שנתבייש וי לבריות מעלבונם של השבת והחג ומעלבונם של עצמם.

ב. מסורות ארוכות ומסורות קצרות    🔗

שמא יש כופר בעיקר מעלתה של המסורה ובהשפעתה על החיים יתן דעתו בכמה מסורות קצרות מאוחזים הוא ורבים שכמותו, הבטוחים או המניחים, שהם לעצמם מחוסנים בסם שכנגד כל מסורת. המסורות הקצרות יש מהן שאינן קצרות לגמרי, אלא שאינן ארוכות, מאחר שאינן נעוצות בדורות קדומים, ויש מהן קצרות ממש, היינו חדשות לגמרי, אפילו קיקיוניות. יסתכל קודם כל כל אחד באורח החיים ובסדר הימים שלו. ראשית, יש לו מסורות פרטיות, ארוכות פחות או יותר. הוא כפוף למסורת של שכיבה במטה ושעת קימה ואופן רחיצה ושיטת אכילה. הוא מקפיד על סדר שולחנו ועל צבע מלבושיו. פלוני צמוד לכסאו המיוחד, לכוסו, למקומו ליד השולחן. וכשם שיש לכל אחד מסורת משלו בעבודה, כך יש לו מסורת שלו במנוחה, בזמן החופשה השנתית, בשעת נופש שלו במנחה, בחבר בני־לויה שלו ללגימה ולטיולים, להתעמלות ולרחיצה בהשכמה בים. כל יומא דפגרא משפחתי, כל חגיגת יום הולדת, הם בגדר מסורת.

הפרט כך. הצבור לא כל שכן. המסורת היא המלט המאחד כל חוג. הארגונים הרעיוניים יונקים מהרגלי מסורת שלהם לא פחות משהם ניזונים מעיקרי שיטתם. ואם דרך כלל מבדילים בכל מפעל בין חלק ההלכה לחלק המעשה, צריך להוסיף הבדלה נוספת מצד החלק המסורתי. אלא שהצד המסורתי הוא כל כך הכרחי, שהוא מובן מאליו ומובלע בין הנדבכים. ולאמתו של דבר קיימים הרבה ארגונים שהנופך העיוני והמעשי חלש בהם ביותר וכל עיקרם חיים ומתפרנסים מן המסורה הפרטית שלהם. ואף הם זוכים לחיי כבוד ומתוך יחסי גומלין מסורתיים שבין אישיהם באים גם לידי מעשים טובים.

אדרבה, צאו וראו. כל כת, כל סיעה קטנה, גוף ציבורי וישוב חדש, שזה לא כבר נתגבש לחטיבה לעצמה, מזדרזים לקבוע להם ימים לזכרון, ימי מקרא קודש, ימים שמאכסנים לתוכם עיקרי המעשים ושרשי החויות ומלבישים אותם כתנות פסים. להבדיל בין קודש לחול, בין ערב־רב ימים לבין יום־יחיד־סגולה. יום זה מכובד מכל הימים, גבוה מכולם, ועליו, הגבוה, תולים את הפנס הדולק למרחקים. וכולם מהו פנס זה אם לא ציון המסורה? מפני מה ישוב חדש, שעלה על הקרקע עושה ביום השנה חג וקובעו לכל השנים הבאות? ומפני מה חברה פלונית מכריזה מדי שנה בשנה על הנשף המסורתי שלה? וחברה צעירה מזדרזת לעשות פומבי לנשף המסורתי השני או השלישי שלה?

המסורות הקצרות, הפרטיות והצבוריות, יפה כוחן אף מן המסורות הארוכות, שערפלי קדם חתולתן, לשמש ראיה ניצחת, שאין בני אדם מרגישים טעם חיים בלי צל מסורה. במקום שאין מסורות ישנות וארוכות טורחים ליצור מסורות חדשות, המתחבבות על הקהל פעמים על שום שהן קצרות, ועל הרוב אף על פי שהן קצרות. ואפילו מהפּכנים בטבעם, שפּרקו מעל עצמם בתנופה רבה את סבל המורשה של המסורות הישנות ואף שקדו הרבה להובילן לקברות ולסתום עליהן את הגולל, רותמים את עצמם חיש מהר בעול של מסורות חדשות ומוכנים להשקיע הרבה מחשבה ויזמה ביצירתן.

המהפּכה יש לה מסורות משלה. היא זקוקה להן ביותר הרבה מכוחה להקמתן. כל מהפכה המסיחה דעתה מצער גידול המסורת סופה שאינה רואה נחת בשום מפעל.

 

קצ"ז. הדברים נעשים    🔗

לשעבר היה תומס מאן עושה “קידוש” על יין המשומר, יין־נושן, חמרמרת, והיה נוטר כרמם של שמרנים וקושר כתרים לדיוקן היחיד של גרמניה עם סגולה, גרמניה רבתי בתרבות הגויים. הוא אז מורה לעמו, ולא רק לעמו, מעל דפי ספרו המכונה בשם “כתבים אי־פוליטיים”. הטעות היתה נעוצה בעצם השם. מה משמע “אי־פוליטיים”? מה רבותה היא זו? סופר פוליטי, הרי זה תרתי דסתרי. מצד שני, כלום יש מרצה דעותיו בפומבי המוכן להודות בכוונותיו הפוליטיות? הרי זו מהותה של הפוליטיקה לצאת תמיד לא בשם עצמה אלא בשם האמת ולטובת הכלל. טעות בשם אפשר היא מקרית, פליטת הקולמוס, מעין מסכה במתכוון מטעמי צניעות. אוהב אני סופרים שאינם מצליחים בשמות חבורים ובכותרות מאמרים. צריך להיכשל במה־שהוא. מוטב להכשל בשם.

אבל כשאתה רואה סופר, שאצלו איזו טעות לעולם חוזרת בצורה זו או אחרת, בדוק אחריו שמא אין כאן טעות שבמקרה אלא שבמהות.

תומס מאן הרחיב את אפקיו ונתגוון הרבה. הוא יצא לתחומי הכלל־אנושי והרים את דגל ההומניזם. זרוק חוטר מגזה גרמן באויר הוא על עיקרו קם. להומניזם תשוקתו, אבל, ראה פלא, לעולם נעוץ תומאס מאן מאיזה צד ומאיזו בחינה בתוך המעמקים האפלים. הוא נמשך בדומה למר זאב אל היער הטבטוני. ניצשה, וגנר, גיתה, בכל אחד מהם אפשר למצוא פינת־אופל, ששעירים מרקדים שם, בדקתי ולא מצאתי בו יראת הגיהנום שבנפש עמו. הוא מודד תהומות שחורים במעין הילוך עליז וקל־רגלים ומטייל בגיהנום בהרחבת הדעת כאילו מטייל בכרם בית־אבא. אילו דוסטויבסקי, למשל, היה מציץ אפילו מן החרכים לפרדסו של וגנר, או יורד לגת של הסבא גיתה, היה מתחלחל וצועק “הושענה!” תומס מאן הוא יפה־נימוסים אפילו כשהוא נכנס ליער הגזלנים. מורנו דנטה לא נהג כך. וכלום מהו הומניזם? רק דגל? דגל שאוחזים ביד? לא, אף דגל שבלב, והלב אינו פקח ומנומס תמיד. הוא פעמים מתפלץ. אבל תומס מאן מטייל בפרדס ואף בכל מאורת־צפעונים, מטייל לו כאחד חכם עתיק, בקי ורגיל, קר ולא מקורר, שום צינה אינה פוגעת בו וכל חמה חולצתו. אין בו דמדום. חס ושלום לא טירוף. אינו נכוה לעולם. הוא רק שופת על האש את הסיר. שופת סיר אחד, סיר שני, שלישי. טועם מכל אחד מהם. טועם מיין הרקח, מיין המשומר, מיין הגנוז לצדיקים והגנוז לרשעים ולמופקרים ולמומרים להכעיס ולשטן עצמו. הוא לניצשה, הוא לגיתה, הוא לוגנר והוא ליוסף בעל החלומות, לאברהם ליצחק וליעקב. הוא גם לפרויד. במקום תורה תוכה רצוף טעויות ותסביכים שם הוא, ראשו בהומניזם ולבו עם וגנר. הוא קורא לאור ומבין חושך. פרויד היה בין אהבותיו הראשונות. יונג הוא בין אהבותיו האחרונות. יונג מתנה אהבים עם בני עמלק. אך תומס מאן מקבל תורה מפיו. מדע הוא מדע. והריהו מביא משל יונג, וללא אמירת להבדיל, פסוק זה: הדברים נעשים. פסוק שטומאתו בשוליו. אותו ענין בשנוי גירסה כל־שהוא. האדם אינו עושה, אלא המעשים נעשים מאליהם. אין האדם קונה את עולמו הפנימי, אלא עולמו הפנימי קונה אותו. כלום האדם יחיד הוא? אין כלל יחיד אלא רבים. כל פרט הוא פסיפס של כלל הדורות. אבותיו ואבות־אבותיו יושבים בחובו ומושכים אותו לכאן ולכאן. לא מלאך ממרום מכה על ראשו, אלא, להבדיל, מין שד מכה אותו מתחתיו. כל יחיד הוא בעצם ערב־רב, עם שלם, גזע. יצרו נצבר מן היצרים הרעים של כל קודמיו – ומה כוחו לכבוש יצר הרע קיבוצי שכזה?

תורה גזעית זו, שעל פיה אין האדם כלל פרי עץ הדעת, אלא עלה נדף או נדחף של עם־אבות, שאין לו כמעט כל רשות הדבור בשם האני שלו, היא תורת שוא ושקר, דרך מדוחים, מיתוס רע ונפסד. שוב אין האדם פועל אלא נפעל, לא אדון לעצמו אלא עבד משועבד לסבל הירושה. ופשיטא שהוא שוגג תמיד ודינו ממש כקטן גמור, שאינו בר־עונשין, וממילא פגיעתו רעה לעולם. קל וחומר שאין הוא בגדר יוצר הצר צורה לחייו, אלא הוא תוצר העבר, ויכול הוא לומר על עצמו כל פעם שהוא נתפס לדבר־עבירה או לדבר־שטות: “אני איני אני והדרכון אינו שלי”. אבל אדם בלי אני ובלי דרכון כלום יש לו דרך?

תומס מאן איש התרבות הגדולה הוא ודעתו רחבה. הוא קולט הרבה ויש מקום בראשו להניח תפלין של רבינו תם ושל רבינו לא תם אלא מועד. אבל יש עמקנות ויש עמקנות. יש עמקנות המעמיקה הרבה ובתוך השטח העליון דווקא. כיצד להסביר זאת? כשם שאפשר לנפול למעלה, כך אפשר, כנראה, גם כן לצלול עמוק־עמוק לתוך השכבה העליונה, להיות חובב האדם ולהתחבר משום־מה על הרוב, אמנם, בטעות ובדרך מקרה, עם חברה לא אנושית ביותר.

 

קצ"ח. הפחד מפני השעמום    🔗

שאלתי את ראובן מה דעתו על ספר פלוני. אמר לי בו ברגע, שאין לו כל דעה עליו, ולא יכול היה לגמרו בשל תכנו המשעמם. נוקט הוא את הכלל הידוע, שכל סוגי הספרות טובים הם חוץ מן השעמום.

שאלתי שעה קלה לאחר כך לחוות דעתו של אדם פלוני. השיב לי בערך כך: מה לי ולזה? פעם נזדמנתי בחברתו ושעממני מאד.

נזכרתי כי לפני זמן־מה נתגלגלה שיחה ביני לראובן על מראה־נוף אחד במחוז מוכר לשנינו ואמר לי, כי אין חן המקום הזה עליו. יש בו דבר־מה, המשרה עליו קדרות ושממון. בקשר לכך צף בזכרוני מה שאמר לי ראובן ימים לא־מרובים לפני הפגישה האמורה על קיום הבורא, ששימש אותה שעה נושא לשיחתנו. דעתו היא – הובעה על ידו בבטחון עצמי כהלכה פסוקה – שאין דבר משעמם מן החקירה בעניני הרבונו של עולם.

דנתי לעצמי: כמה עצומים הניגודים בנפש ראובן, הבוטח בעצמו ועם כך סופג הוא פחדים מפני השעמום. וכמה גדול אוצר השעמום בלבו של זה, שלכל פנות שהוא פונה הוא רואה רק את שטן השעמום, המטיל את צללי־בלהותיו על הכל: על אדם, ספר, נוף ואין־סוף.

 

קצ"ט. נקודות    🔗

א. מהפכן ושמרן    🔗

– אני מהפכן.

– לאו דווקא. אמנם, פעם אחת נתת ידך לתנועה מהפכנית, פרצת את כבלי המסורת, אשר ריתקוּך תחילה אל חוּגך או אל מעמדך. אבל מלכתחילה שחית רק על פני חלקת המהפכה עם הזרם ולא העמקת למצולותיה. וגם לאחר כך נאחזת מיד בכבלי המסורת החדשה ונתכוּוצת לתוך מעמדך החדש, ולא עוד אלא לחוגך הצר שבתוך מעמדך החדש. מה בצע שהפכת את הקערה על פיה, אם אתה אוכל גם כעת את נזידך הפרטי מאותה קערה עצמה, אלא מצדה ההפוך? החלפת ד' אמות בד' אמות שכנגד והשגה של זרת בהשגה של זרת. קפאת לתוך המהפכה ואינך סובל כל תנופה של רחבות. מהדר במצוות היית לשעבר, ואף כעת אתה שואל כיצד מעשרים את התבן. וכמנהגך לפנים בסיג לסיג כן הנך מסתייג גם כעת על כל צעד ושעל. פרקת עול יראים, אבל גם את רעיונך החדש אתה עובד מתוך יראה ואדיקות כמנהג חנוטים מאז ומעולם, המאמינים בעיקרי אני מאמין שלהם, אבל אינם מאמינים בהם עד כדי להיות בטוחים בכוחם לעמוד גם בפני דיון חפשי. כללו של דבר, החופש שנוא עליך גם היום ממש כפי שהיה שנוא עליך בימים ההם, שנמנית עם שלומי האמונה. ואיזה מהפכן אתה אם נוהג אתה בכל מעשיך ויחסיך על פי שמור לי ואשמור לך?

– אני שמרן.

– לאו דווקא. אמנם, לפי השקפת עולמך הנך דוגל בעיקר השמרנות, אבל מצד טבעך הנך מהפכן מלידה ומבטן. דומה, אין בך אף ניצוץ של שמרנות. אי אתה שומר סוד, אי אתה שומר סדר ואי אתה שומר אמונים לחבר. מימי לא ראיתיך מחזיר חפץ למקום שנטלת אותו משם. מפעם לפעם הנך משנה מקום, משנה דבור, אף להוט לשנויים בלבושך. אינך מרוצה משום מזג־אויר, בין חם בין קר, בין פושר. פעם הפקיד חבר בידך כלבלב קטן שלו ליומיים, כי הבטחת לו בהן־צדקך לשמור עליו ולכלכלו כראוי לו – ואף את זאת לא קיימת. השמרנות מחייבת קודם כל שמירה על המידה ושמירה על טהרת המידות. ואין לך מידה מגונה מן העבירה על “בל תשחית”, שאתה דש אותה בעקבך. השמרנות נוגעת בשרשי הדברים. לפיכך יש לדון בה בלי משוא־פנים ולתתה ענין לאדם החי דווקא. חשוב מן הרעיון המוציאו אל הפועל. שמרן חייב להימנע מכל שבירה. ואתה משבר הרבה; משבר כלים, רצונות, עתים גם נשמות. לכל פנות שאתה פונה הנך גורם הפיכות וערבוביות. לפי דעתי אין בך כלום מן השמרן.

ב. כשלונן של מהפכות    🔗

גורמים רבים ושונים מכשילים מהפכות. ויש להביא בחשבון גם את הגורם האישי. מהפכות נעשות על ידי אנשים. והללו אפיים השמרני מנוגד פעמים לעיקרונם המהפכני, וכן להיפך. לפיכך הן מהפכות והן נגד־מהפכות אינן עולות יפה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. זה בא לעקור מוסדות רקובים מדורות, בינתים אף הוא מקים מוסדות המרקיבים לאט־לאט ופעמים במהירות יתירה ואינו מעיז לקצץ בשלו. הוא פועל בדרך של טיפוח היסודות השמרניים ביחיד ובציבור. וזה בא להחזיר עטרה לישנה משום שהוא דוגל בעיקרון המסורה, אבל רוחו הסוערת מקצצת שלא מדעת בנטיעות הדורות ואש היוצאת מאפו שורפת לוחות ומבערת קדשים. השקפת העולם היא רק חלק מכלל התכונות של האדם, אולם פועל כל אדם. הדעה נותנת תוכן, האופי משווה צביון. והצורה היא העיקר.

ג. בין שכל לרגש    🔗

– פלוני מסתמך תמיד על נימוקים מן ההגיון ומביא הוכחות מן השכל. מסתמא הוא איש שלטון השכל. לא כן?

– חושבני, היפוכו של דבר נכון. השכל הוא ההון החוזר; הרגש – קרן היסוד. הוכחות השכל הן מעות קטנות, שבהן יוצאים לשוק למשא ולמתן. עשירים אינם קונים צרכי יום־יום בכספי היסוד שלהם. משלמים הם בהמחאות של נייר או בדיבור של נאמנות. רק עניי הרגש מוציאים תמיד לשוק את מעט מזומני הרגש שלהם. כל האכזרים משתמים הרבה במלה רחמנות; ויש מהם חברי “צער בעלי חיים”. שפינוזה יצק את רגשו הלוהט לתוך דפוסי הגיון קר.

ד. זה לעומת זה    🔗

יש מעריצי טבע, שאינם סובלים שום דבר בטבע האנושי. יש אוהבים מהלכי על ארבע, בעלי הכנף למיניהם ואף את הזוחל על גחונו, אבל אינם מחבבים את המהלך על שתים.

אל תרבה לקשור כתרים לבורא שמא תסיח את דעתך מן הנברא. אל תפליג בקילוסים לאדון העולם. בת־קולה של אדנות היא לעולם עבדות. מי נתחייב להיות עבד אם לא אתה, וכל הנברא בצלם האדם?

יש יראי־שמים אדוקים המהגים ומצפצפים תמיד תפלות ומאריכים בשמונה עשרה כדי שיהיו אסורים בהפסקה לאמירת שלום לבן־אדם.

וכי אין רבים מחברים שירים מתוך חשש שיצטרכו לכתוב פרוזה, המחייבת דיון ועיון־מחשבה?

ראיתי פלוני מגלגל בשפות רבות ואינו יודע לדבר צחות בשפת־אם. וכי טרח על השפות הזרות בשביל שתשתכח ממנו לשון אמו או שמלכתחילה התנכר למקור מחצבתו?

מה לך עף על כנפי רוח להידבק ברוח העולם, והנך מבשרך מתעלם?

קל להבין שיחת צפרים, לחש דשאים ואילנות, ומה קשה להבין לשון בני־אדם.

הוא מפליא לעשות בחצבו להבות באזני קהל רב ואינו יודע לשון כדבר איש אל רעהו.

צאו וראו כמה אין בפלוני קורטוב אימתא דצבורא, אולם מלא וגדוש הוא אימת היחיד. לעומת ים מבטים הוא גבור כארי ומשפיל עיניו מחמת זוג עינים, החודרות לתוך נשמתו ותובעות ממנו חשבון.

אוי לבריות הבונים את העם, המדינה והאנושיות היכלות רמים כגרדומים להעלות עליהם את הפרטים.

 

ר. ילדים    🔗

עברתי ברחוב ליד עמוד מודעות ומצאתי פרחחים עומדים ופניהם אל העמוד. ולא לשם בטלה סתם, אלא עסק להם כאן. אף חלוקת עבודה ביניהם. עד שזה סוקר וזה בוחן וזה בודק עומד זה, שהאולר בידו, ושוחט את המודעות, עושה קריעות־קריעות, פועל במתינות ובמידה של זהירות. דומה, אף מתוך איזו ידיעה ובחירה משלו. כאן הוא חותך לאט או משהו, כעוף שאין שוחטים את כל סימניו, כאן הוא פועל בתקיפות ובדחיפות ושוחט את כל הסימנים, אף מגרד בלי להשאיר שריד. עד שהשוחט עובד עומדים חבריו ומברכים את מעשי ידיו לפני השחיטה ולאחריה, משפיעים עליו עידוד, וכולם יחדיו שטופים בעסק בדחילו ורחימו. אף בדחילו. לפי הכרת פניהם ומרוצת מבטיהם מסביבם ניכר שלבם נוקפם במקצת. יודעים הפרחחים, שאין הם עושים דבר כשר. אולם יצרם תקפם ואינם יכולים לכבשו.

תחילה נזפתי בהם במבטי. לאחר כך פתחתי לשחרם מוסר. פי לא פעל גדולות. הוא גמגם. נאמר אל תרצה לאדם בשעת כעסו. הוא הדין יש לומר: אל תטיף מוסר לאדם בשעת קלקלתו. אין זו מלאכה קלה לעורר את מצפונו של איש בשעה שהוא תפוס ומוּבלע במעשה רב. בעל האולר לא זיכני אפילו בתנופת מבטו, קל וחומר לא הקשיב לדברי. יתר חבריו המסייעים בידיו בהשראה תלוּ בי עינים חסרי הבעה. ספק הבינו מה אני סח, ספק כפרו בעצם זכוּתי להתערב בענין לא לי ול“דפוק” להם מוסר. הנואם על הבמה והמרצה בקתדרה מושפעים על הרוב ממצב־הרוח של שומעיהם. ניטל חשק השמיעה מן הקהל, אף כוח הדבור של הנואם והמרצה פוחת והולך.

גמגמתי, חפשתי מלים ונימוקים להוכיח לקהל הילדים, שאינם עושים כשורה. אבנים שחקוּ מים. אך אני במלים מגומגמות הצלחתי סוף סוף לעורר קשב־מעט. ומיד הטיחו לי בפני: ומה יש? תשובה סתמית זו הכתה אותי אל החומש ונטלה ממני אפילו את כושר הגמגום. ידעו סוררים קטנים אלה במה לפרק את נשקו של היריב. לא תירוץ ואמתלה, לא שאלה על שאלה, אלא מלים סתמיות, גלמיות: מה יש? כנגד “ומה יש?” אי אפשר לבוא בשום טענה. ניטל הדבור מפי. המבוגר המנוצח – והוא על הרוב מנוצח – אינו רשאי לעזוב את המערכה. צללתי לתוך אוצר הדעת והנסיון שלי, העליתי משם דברי טעם והגיון והטחתי אותם בפני ראש הבריונים הקטנים, בפניו דווקא. כלל גדול בתכסיסי מלחמה הגיוניים לכוון ראש מחץ כלפי המרכז ולא אל האגפים. אמרתי לשוחט הראשי: היתכן לעשות דבר כזה, לעמוד ולעבוד על בל תשחית? אתה חותך ומגרד בסכין פרי עמלם של הבריות. טרחו בעלי המודעות. כתבו, הדפיסו, הדביקו, שלמו מס ההדבקה, וזה עלה להם בממון רב. ואתה בא ובגרידת סכין מכלה את עמלם? היתכן?

הקרח זז מקצת. קשב קל נתן את אותותיו בפני קהל הפרחחים. אפילו ראש הקהל נדב לי מבט ושבת כהרף עין ממלאכתו. ולא עוד אלא הואיל לזרוק לי בפני: “ומה יש?” בהעויה של ביטול. אמרתי לעצמי: גם זו לטובה, טובה תנופת לעג מחסרון כל תגובה, חביבים עלי מבטי ביטול מאוטם פנים גמור. נמצאתי מעודד כל שהוא בדומה למורה, שנסתכסך עם הכיתה ונשמט מידו חוט התחבורה בינו לבין עדתו ובדרך נס חזר ותפסו. בכוח זה הוספתי משל ומליצה ואמרתי לאותו תנא קמא קטן, שחידש בינתים את מלאכתו ואף הרבה חריצים: ואני גם זאת אגיד לך, ובלבד שתשמעני לרגע קטן. כל השחתה היא עבירה. אפילו המשחית דבר מועט מחבל בנכסי הצבור. צרה היא, שעבר ושנה נעשה לו כהיתר. כל הרגל סופו להיעשות טבע שני. אתה עומד כאן ומחבל במודעה, הורס, חותך, מגרד ומכלה עמל זרים. סופך שגם בבית אבא ואמא תצא מגדרך ובכוח ההרגל תשבר כוס או שמשית החלון. על כך ענה לי התעשיין הראשי מיניה וביה: לא, זאת לא אעשה. לא אשבר כוס או שמשית החלון לפי שאי אפשר כעת להשיג כלי חדש במקום הכלי הנשבר.

פסק את תשובתו הניצחת ושב במרץ מוגבר למלאכתו. האדישות לא ירדה מעל פניו ואף דיבורו היה עסקי ביותר. השותפים להשראה, המועסקים פחות, נפנו לרגע קטן לחייך אלי דרך אישור לתשובתו הניצחת של חברם. אחד מהם, הזעירא שבהם, כנראה, שהיה שמוט כל אותה שעה אל הצד, הטיח לי במפתיע נזיפה גדולה: אל תבלבל את הראש. תן לו לעבוד! ושוב עמדתי במבוכת המבוגר המנוצח לחפש בדעתי דברי הגיון להוכיח ליריבי הקטנים את עיוותם. אך המלים נעתקו מפי. הרהרתי בצער, שיש כנראה מצבים, שאי אפשר להשפיע במלים. זכרתי מקל נועם. זכרתי מקל חובלים. זכרתי שבט מוסר. זכרתי פסוק חושׂך שבטו. הייתי עובד־דעות. הרגשתי כמה ערכין חנוכיים ואנושיים, שהיו בבחינת נטעי נעמנים בהשקפת עולמי, מידרדרים במדרון.

הסתכלתי מסביבי ברחוב: לא היה שוטר. מה בצע בחכמות ובמדעים, אם רק יד השוטר תושיענו?

 

ר"א. עוד ארבעים יום…    🔗

… היום הלכתי ברוחבו של כרך וראיתי עמוד גבוה ומעוגל מעוטף מכל צדדיו בטלית־צבעונין של כרזות, המצווחות לכל עובר ושב.

אמרתי בלבי: מן הדין שתעמוד ליד העמוד ותקרא מה בת־קול מצווחת מעליו לכל בני העיר הזאת, שגם אתה מתייחד בקהלם. שמא יוצאת מכאן בשורה על ישועית ונחמות העשויות להתרחש בקרוב למין האדם, הנתון בימינו בצרה וביגון, בריב־עמים קר ובאימת מלחמות יוקדות, בזוועות נרדפים ובבלהות פליטים, שאין מנוח לכף רגליהם. שמא תשמע מעל העמוד הזה קול מבשר ואומר כי גוי אל גוי לא ישא עוד חרב ויד אדם לא תהיה עוד ברעהו, כי שמש החופש תזרח לכל העמים ורוח נדיבה תישפך על כל בשר. ואולי יגלה לך לפתע מפתשגן הכרזות, אשר אותיותיהן גדולות כשל אותיות קידוש הלבנה, כי אחד חכם המדעים או סגל חבורת חכמי המדעים ברא חדשה בארץ והמציא תרופה כל־בה כנגד כל החלאים לבל יהיה עוד מות בארץ וזקן לא ילך עוד על משענתו רפה־כוח, כי אם כנער יהיה גם בן־מאה שנה וכל האנשים יהיו מאושרים לעולמים.

ככה חשבתי לרגע קטן. בין כה וכה הביאוני רגלי בקרבת העמוד ובמרי־רוחי קראתי בזו אחר זו את הכרזות, אשר רבות ושונות היו, אך כולן יחד קלעו בשיחן אל המטרה האחת לשדל את המוני הכרך לפקוד את בתי הקולנוע, אשר מנינם בעיר האחת הזאת מגיע לכמה עשרות בקירוב, לשאוב מן הסרטים טוב טעם ונועם כל התענוגות.

והנה כאן בפיקודים כמה מן הסרטים, המבטיחים מטעם רוכלי התענוגות חן־מחזה ומתק־רגש, לכותרותיהם המפתות: א. על פשעי הכרך. ב. נשיקה לפני המות. ג. אנו רוצים בילד. ד. נערה בכל נמל. ה. המרגלת היפה. ו. הרוצח המשתולל. ז. מרד הנעורים. ח. בנות סוערות. ט. אהביני או עזביני. י. מעון השחיתות. י“א. כל רגע יקר. י”ב. איש החוק שבגד. י“ג. בעבור פרוסת לחם. י”ד. דון ז’ואן בגיהנום. ט“ו. סמים משכרים. ט”ז. הקדשה מבבל. י“ז. אלימות בשוק הגנבים. י”ח. בצע לזהב. י“ט. בתי הסוררת. כ. לילו הגדול של קזנובה. כ”א. חטא על סף ביתך. כ“ב. הפשע המושלם. כ”ג. והיה שמח. כ"ד. בנותיו בסכנה. לא יכולתי לקרוא עוד, אם כי לנגד עיני רחפפו ורקדדו עוד כרזות כהנה וכהנה באותיותיהן המוגדלות השואבות מבטים. חשתי מעין עתר ענן של אדי־רעל אופף אותי, חודר לתוך עיני, ללבי ולכל מורשי בקרבי.

כמה תמימים או מיתממים הבריות, כסבורים הם שלאותיות אין רוח, שלמראות אין דם, שלנשיקות־אויר אין טעם, שלאגרופים מקומצים דרוכים להרבצה ולפרענות מערומים שבמחזות בדים אין כוח מושך וכוח דוחף ומפתה. כסבורים הם, כנראה, שמתוך שלושים או ארבעים בתי קול־נוע, המוזגים מדי יום ביומו חביות של זוהמה לתוך נפשות הצופים ומציגים לראוה בליטוש מדוקדק של מלאכת מחשבת שוד, רצח, מעשי־אונס, פריצות במחתרת, גינוני־בלשות, כל פיגול ומיאוס שבקברות התאוה, כל ערמת נוכלים, כן, שמתוך שלושים או ארבעים בתים כאלה שבהם ומסביבם בוער הגיהנום של רשעות ורצחנות ושופכנות, אין יוצאת השפעה ארסית, המחריבה גופים והורסת נשמות של גברים, נשים, בני־הנעורים ואף אותם תינוקות של בית־רבן, צאן קדושים, שמילדותם מגדלים אותם לתורת־שעשועים זו, לחופת־קלונים זו ולמעשים נקלים אלו להרהיב בהם עינים.

כסבורים הם בטעות… אבל כלום באמת טעות יש כאן או התעלמות בשוגג, העולה זדון, מן הענין הרע הזה הנעשה לעיני השמש. יום יום הוא נעשה. יום־יום בשיעורים עצומים כאלה. מבול של שופכין יורד על המוני העם, על בני־עמידה ועל בני הנעורים, על נשים שדעתן קלה ועל גברים, שמלבד דעתם הקלה הם גם קלי־לב וקלי־ראש. יורד המבול – ואין פוצה פה. אין מוחה. אין שואל: היתכן? ככה, פשוט, סדר העולם. אם זהו העולם – אוי לזה העולם.

עד שעמדתי וחשבתי וביקשתי לתבוע מי שהוא לדין־תורה על בזיון העולם הזה, חשכו עיני, ולא ראיתי עוד אותיות לפני, כי אם ראיתי ענן־רעל כאילו כל חזיונות הבדים, המוצגים בבתים ההם, נעשו עליל, גושי־רעל בפועל החודרים לעצמות כל תושבי העיר, הגברים, הנשים והטף. ושוב לא ראיתי עמוד מעוטף בטלית צבעונין, כי אם עמוד הענן העוטף את עירי ואת הערים והישובים בארצנו. שאלתי בהמית־רוחי:

– הכי זאת המנוחה וזו המרגעה של שבות ציון אחרי שנות דורות? הכי למען זאת, אשר מכל ארצות הגוים ינהרו אלינו שופכין של זוהמת־בדים? והכי יקום יעקב כי קטן הוא? הכי יוכל להחזיק מעמד כנגד שטף נחלי־הבליעל? ועל עירי, מוקדת השעשועים, חשבתי: אהה, עוד ארבעים. הכי ארבעים דור או חלילה ארבעים…?

 

ר"ב. בדרך אל גדולי האומה    🔗

קשה להגיע אל גדולי האומה הקדמונים ישעיהו וירמיהו, זרובבל ועזרא, האר“י הקדוש והבעש”ט, זאת אומרת. להגיע לסמטאות הנדחות, הנושאות את שמותיהם בתל־אביב המעטירה, אבל קל להגיע לרחובות הראשיים, אשר עליהם מתנוססים שמותיהם של גדולים אחרונים ובכללם כמה מאבות העיר הנפטרים והחיים, יבדלו לחיים. היכן הם ישעיהו וירמיהו? אי שם בצפונה של תל־אביב, בסימטאות מאובקות ומרופשות, מעוקמות ונשכחות מני רגל. והיכן הם זרובבל, עזרא, האר“י ודומיהם? אי שם מאחורי כרם התימנים בתוך החולות, בהמולה של שוק, בסחי ובלכלוך. לא יעלה על הדעת לתבוע את כבודם של גדולי עמנו מלפנים אשר גלה כבוד מהם בעירנו. עזרא ונחמיה, הבעש”ט, רש“י ורמב”ם אינם זקוקים לכיבוד ברחובות. כבודם מלא עולם היהדות העתיקה והחדשה ואינם נצרכים לשלטי־שמות בדמות רחובות ואנדרטות. אבל הרשות לומר: לא חלקתם כבוד לגדולי האומה – למה דחקתם אותם לסימטאות נדחות ומרופשות? מה יאמרו הגויים? ומה יאמר הנוער כשיראה אר"י חובק אשפתות ושיינקין, למשל, או אחר בן שיעור קומתו תופס את המזרח? יהא שוקל זה כנגד זה ויאמר: איש כפעלו! לא רק אי־כבוד אלא גם עילה לבורות והערכה מסולפת. אף הנימוס לוקה. וכי מי בנה את העיר? אחרונים. ונטלו את המזרח לעצמם. להם כל הגנים, השדרות והרחובות – ולאורחים קדמונים ד' אמות של אשפה לאיש. וכי כך עושים מכניסי אורחים? אנוכיות מצעקת אלינו מכל שלט רחוב. נאה לאבות העיר קצת ענווה ודרך־ארץ. ממה נפשך, או שאין מזמינים אושפיזין רמי־מעלה או שמעמידים אותה בכבודה של עיר על גפי מרומי רחובותיה. אולם, המזרח תפוס, עליו לא יוותרו. ובכן, הדרישה היא: הורידו את השמות הגדולים מעל הסימטאות הקטנות.

 

ר"ג. הלשון היא שושנה בין החוחים    🔗

שעת השכמה. ברחוב בירושלים. מהלך חלבן בקנקניו. הבחין באשה בת עדה מזרחית ותבע ממנה חוב המגיע לו בעד הנוזל הלבן שלו, סכום לא גדול, בסך הכל כמה פרוטות. אבל אף הוא בעל־ערך לאדם בלתי אמיד. והנה ראה חלבן שעה זו כשרה לתבוע מן האשה את חובו. תהא דעתנו מה שתהיה על תביעה כספית בעונת השחרית הרעננה, הטובה לתפילה ולהרהורי תשובה והזיה כמנהג ותיקין. בני אדם שונאים פרעון חובות השכם בבוקר. אבל כך היה המעשה. איני יודע בדיוק כיצד נשתלשל המשא ומתן הבקרי הזה מתחילתו. נתעוררתי עליו כשכבר היה בעצם רתיחתו. האשה נפגעה לא מגוף התביעה אלא ממקומה ומשעתה. וכך טענה בקול רווי מרי ורוגז ועלבון נפשי והרצתה את טענותיה באזני קבוצת הסקרנים, שנתלקטה מסביבה, ולתוך החלל הבקרי הקריר שבירושלים המעטירה:

– פרחח שכזה! מצאני ברחוב בעוד לא יום כמעט, בעוד אני הולכת עזובה על נפשי ופורקת לי אף דאגה מעל הראש וזה נטפל אלי שאשלמנו את כל הכסף כאילו אני ברחנית או שאין לי אצלי בית שהוא שלי ואם ירצה הוא תמיד שם ימצאני אם ביום ואם בלילה. ואני אמרתי לו בוא מתי שתבוא ואם רק יהיה לי אחד גרוש או אף שני גרושים וגם כל הששה גרושים כולם יחד עד המיל האחרון אזרוק הכל לתוך הפנים, אבל שלא תבישני בפני הרבים לתבוע ממני, כאילו שאני חייבת לך המון גרושים אפילו מאה ומאתים גרושים. ואני הכל לקחתי אצלו בששה גרושים. ובמקום שלקחתי את החלב שם גם כסף אתן. ולא כאן ברחוב. וזה הוא נטפל אלי כעת כאילו אני לא יש לי בית שהוא שלי.

הואיל ודיבוריה בפני קהל שגדל והלך עוררו בה התלהבות של מקופח המכיר בצדקתו, פרץ מפיה קילוח נמרץ של נזיפות בשצף־קצף:

– חצוף שכזה! חוצפן שכמותו! חוצפאי וטפשאי! עזפן הוא – וזה הכל! הוא מחציף אותי בשביל לחרבן. אותי לעיני כל הקהל. וזה לך חלבן. לא חלבן אלא חצפן הוא. שחצון שכזה. בקש לעשות ממני חוכא ואיטלולא אז הוא תפסני ברחוב בעוד שאפילו כל הצפרים עדיין לא פיהקו בשמים ומחציפני ישר לתוך הפנים. והוא עצמו יש לו פנים שחציים, שאפילו לירוק בהם לא כדאי לי, ועוד בבוקר שזה עוד כל כך מוקדם. ואילו לא היה זה שחוץ ומשוחץ לא היה כלל מתחצפן כל כך. בעד זה אני אומרת: אם יש אדם שהוא שקצן אז שקץ תשקצנו, חצף שכזה!

עברית משובשת! אבל חיה, היוצרת עצמה, נובעת ממקורות הזעם ומתוך מקור עצמה. שפת־אם טבעית, השגיאות מוסיפות לה לוין־חן ומהוות עיקר כוחה ועשרה. לשון מדוקדקת היא דרגה לניוון. הסילופים והסטיות המילוליים הם ההומוס של הלשון, המשמרים בקרבה את לשדה. המוני כל העמים משבשים ומחיים את שפת דבורם. השגיאות הם הקוצים המקיפים את שושנת הלשון. תפקיד אמני השפה לנכש את הקוצים רק בה במידה, שהניכוש דרוש לאותה שעה ולשייר אלו מהם המקיימים את הנוף בהוד פראותו. המחזור החי של הלשון בהמוני פיות מצמיח מפעם לפעם קוצים חדשים – ולפיכך אין החן הפראי סר מעליה לעולם. חלקו של המון העם בהעשרת הלשון ובהפרחתה אינו פחות משל אמניה ובלשניה.

 

ר"ד. אף אלה דברי קורא    🔗

סביר לך דבר, אני, למשל, נצנץ במוחי רעיון, הרי טוב לכאורה, משול הרעיון לדג. כיוון שמרגיש אתה שדגיגון זה מפרפר ומפרכס לצאת הרי תפקידך לצוד אותו. לא כן? כך עושה סופר. הוא פורש מיד את החכה שלו, מושך בקולמוס ומעלה את הדגיגון על הניר. לא כן אנכי. מנסיוני ידוע לי, שאין רעיון בא לבדו, אלא בעקבו כרוך לו לכל הפחות עוד בן־זוג אחד. מה אני סח? בן־זוג אחד בלבד? פמליה של הרהורים ובני־הרהורים מתלוית אליו. ושוב אין שוה לי לצוד לתוך חכתי רעיון אחד בלבד. מיד אני מתחיל לרדוף אחרי כל הפמליה. תופס מרובה – ולכן הנני מסתבך. עד שהנני נטפל לזה מתחמק ממני זה. זוהי הצרה, אני חופר יותר מדאי עמוק. הדגיגונים גולשים ממני מחמת רוב התאמצות.

בינה יתירה יש בבני־אומנותכם. אי אתם חוששים לאי השלימות. לא איכפת לכם המוליד לפעמים נפלים. העיקר הוא הפריון. הגלגל סובב והולך וחוזר חלילה. כלל גדול הוא: סופר צריך להופיע מפעם לפעם על במות הדפוס, ששמו יתנוסס זעיר שם וזעיר שם או הרבה שם והרבה שם. ואם לאו עלול הוא להיות נשכח. אף אומנותו עלולה להשתכח ממנו. בכך חכמת הסופר להכריז על עצמו מפרק לפרק: אני יש! אני חי וקיים! צרה היא בי, לא די שאני רשלן וקפדן ומוסר נפשי על כל משפט שיהא בתכלית ההידור, לא איכפת לי כלל אם שמי אינו נזכר פה ושם, ואיני מצטער אם אין כבודי מתייחד בקהל הסופרים. הנני וותרן מטבעי, וכל המוותר נמצא מוותר. סופו שאינו מפתח את כוחותיו הנפשיים, ירד לטמיון סופר, שאינו נופל מכל חבר תופשי העט שלנו. אבל אין אדם יכול לשנות את טבעו. לא תהא זו יוהרה בי אם אגיד לך בגלוי־לב את בטחוני, שניתנו לי כל סגולות הסופר ואיני חסר אלא הקלות והזריזות שיש בך ובשכמותך, ואולי גם אותה להיטות שבכם לפרסם ולהתפרסם. נוסף לכך: הנני שוקל רב מדי. כדאי לכתוב או לאו? יש חידוש בדברי או אין? היימצאו לי קוראים או קולי יהיה קול קורא במדבר: הרבה מעצורים נפשיים עוצרים את קולמוסי ומבריחים אותי מן ה“עמוד” הספרותי, אבל איזהו סופר ראוי לשמו? הוי אומר: שאין עליו מרות של שום מעצור נפשי, סופר אינו מתבייש, אינו מפחד, אינו בוחן ובודק. הוא כותב – וחסל – לא איכפת לו יקראו או לאו. הוא עושה את מלאכתו ומתאמן בה. באמת אמרו: הסופר הוא איש מיומן, חרוץ, מהיר העט וקל התנועה, איני אומר, כמובן, שכל הסופרים מנערים את דבריהם מתוך השרוול, אבל קצת שרוול, חביבי, מעורב במלאכתו של כל אחד. בחיים מנצחים בעלי המרפקים, ובספרות עולים לגדולה בעלי השרוולים, אני אין חלקי לא עם אלה ולא עם אלה, לפיכך אתם הסופרים רואים בי איש המעשה, ואנשי־מעשה מייחדים אותי בקהל הסופרים. מה סופר אני, כבד־פה שכמותי!!

 

ר"ה. הכשר לאמת    🔗

אין אמירת האמת בגדר מושכל ראשון, כשם שאינה, כנראה, בחזקת מצרך ראשון.ברוב העתים אפשר לחיות, ואף להתקין סדרים, בלעדיה, או להסתפק במועט ממנה, במעין פת במלח תאכל של האמת. מכל מקום אמת שלימה, גמורה, המבקשת לחבוק בזרועותיה את כל הנוהג האנושי, אמת אבירית, העשויה ללא אימה, היא מותרות, שאין הציבור יכול לעמוד בהם. לכל היותר מניחים צנע של אמת, כזית ממנה לרפואה. אולם בכל דור ודור קמים אנשי האמת השלימה, התופסים מרובה באמת והתובעים מאתנו לקבל עלינו את עול מלכותה ללא שיור ורתיעה. התובעים הללו מן הדין שיהיו גם נתבעים להוכיח את זכותם להגיד בפומבי את האמת הגדולה, המלאה, הרחבה, שפגיעתה רעה לרבים, העלולה אולי לחתור תחת סדר העולם עתיק היומין. בני אדם שופטים למראה עיניים. כיוון שהם רואים, שהעולם בכל הזמנים קיים לא על האמת, מסתבר להם, שהאמת היא סם המות לעולם, וכי הנוהג מקדמות הדורות חובה עלינו עד סוף כל הדורות. ובמה תיבחן הזכות לאמירת האמת הגדולה, הנושאת סכנה? הוי אומר: בנכונות למסור את הנפש עליה. הקרבן מעיד על המטיף לאמת, כי זו כאש עצורה בעצמותיו ואין לו ברירה אלא להגידה. כדבר ירמיהו: ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. צריך המוכיח להוכיח, כי הוא נושא את אמתו משום שנלאה כלכל ולא יכול. “לא אחריש כי קול שופר שמעתי, נפשי תרועת מלחמה”. כביכול קול ממרום מדבר אליו ומתוכו, קול ממעל לעולם ולסדרי העולם, הנהוגים מדור־דור. דובר האמת חייב להגיש לקהל את תעודת הזהות של איש האמת. ולפי שהגבורה מדברת מתוך גרונו הוא גם מרום מן הטעות.

את אברהם לא הורידו לכבשן, הוא ירד לתוכו מדעתו ומרצונו. לא כל הרוצה ליטול את השם מנתץ אלילים, הרשות בידו. האלילים הם עץ־חיים לדור והמקצץ בנטיעות העץ עלול לירד לחיי הדור ולערער את יסודות הקיום של השבט או העם. המהפכן מקבל עליו את העינויים באהבה, כי הם משמשים לו כור ומצרף וגם גל־עד לאמתו. חובת ההוכחה היא לא רק כלפי אחרים, כי אם גם כלפי עצמו. המבשר אמת חדשה לעולם חייב לקדש את השם.

ואולי בכך צפון סוד שתיית הגביע בפי סוקרטס. חבריו ותלמידיו בקשו למלטו מבית־הכלא. קריטון העשיר מעריצו התחנן לפניו: לך אחרי, מורנו ורבנו, ברח, מאורנו. אך הרב לא הסכים. התלמידים היו, כנראה, בטוחים יותר באמתת רבם ממנו עצמו. הרב ידע: חייבים לשלם בעד אמת המתבשרת. סוקרטס שילם את המחיר המלא.

וכלום אין מתחוללות מהפכות למען האמת? ולא היא. מהפכות פורצות בשביל לשנות נוהג אחד במשנהו, להחליף משטר במשטר ולהקים מוסדות חדשים על משואות המוסדות הישנים, שאינם הולמים עוד את רוח הזמן. אבל גם הנוהג החדש, המשטר התופס את מקומו של המשטר הנעקר והמוסדות העשויים לפי רוח הזמן החדש, אינם תומכים כלל את יתדותיהם באמת. מחליפים שקר ישן בשקר חדש, ולא שקר באמת. בכל המהפכות נוע תנוע הארץ, אך אמת מארץ לא תצמח.

שום מהפכה לא נעשתה למען האמת או למען שינוי ערכין, אלא לשם חילוף משמרות, מעמד מנצל יוצא ומעמד מנצל בא. הבורגנות ירשה את הפיאודליזם. האצילים נאבקים עם המלך על הזכות לשעבד את ההמונים. עולם המחר ישליט כת חדשה של מנצלים על המוני העם. אילו המהפכות באו לקנא קנאת האמת לא היה צריך להפוך כלל, אלא טובי העדה נכנסים להתיעצות ומסכימים יחד לעשות את כל בני המדינה לאגודה אחת, ללא כל הפליה בין אדם לחברו לשויון, לחופש, לנכסים והכל בא על מקומו בשלום. ברצון טוב ובכוח האמת אפשר להשליט מלכות שדי בעולם בימים מספר. אולם מהפכות נעשות לא למען השלטת הצדק, אלא לשם איוורור חדש. ולכן מארגנים תנועות, המשמשות מאווררים. פועלים בשם התנועות ולמעניהו. יש כל מיני תנועות, אך אין תנועת האמת, לפי שהאמת אינה מתנועעת ואינה פוסחת על הסעיפים ואינה טוענת לקדמה ולהתפתחות, כי אם באה לתקן הכל בשורש. בתחומי האמת אין התפתחות ואין קדמה, אין עולם המחר ועולם של תמול. יש יום בהיר אחד מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים.

יכול שפלוני הוא מתקדם בתכלית, הטוען לשויון, ולחופש ולצדק וחוש האמת אינו נטוע בלבו, ולא עוד אלא ששונא אמת. פלוני מתנגד למסורות מקובלות, שאינן אמת, לפי דעתו. אבל מתכוון הוא לומר, שהוא כופר במסורות המקודשות, לפי שהן מופרכות מטעם השכל. ענין האמת לא איכפת לו כלל. והרי חוש האמת עמוק מן השכל. צא וראה, יש פורקים עול האמונה, המתנגדת, לפי השערתם, לאמת, ומקבלים על עצמם אמונה אחרת, שאף בה אין כלום מן האמת. כל מהפכה יוצרת לאלתר מסורת שקר ומקיימת פולחן אלילים חדש. לא למען האמת מנפצים אלילים ישנים, אלא למען תועלת חדשה.

 

ר"ו. הקדשות    🔗

… בספריה של מר… נצנץ לעיני ספר והקדשה על השער מאת מחברו, שנכתבה לפני כ“ה שנה. מר… לא טרח כלל להפריד בין הדפים. כ”ה שנה הוא שרוי תחת קורת־גג אחת עם הספר, שמחברו מצווח אליו מתוך ההקדשה: קרא מה שכתוב. והוא לא קרא ואף לא פתח. במשך אותה תקופה ראה המחבר את הצער בשבט עברתו, סבל עוני, גלות, שכול קרוביו, בתי־כלא, היה בגיהנום. חיבורו ילד־טיפוחו, שזכה למשכן של חירות מעבר מזה למסך הברזל, לא זכה בכל זאת לצאת מאסוריו, ששם עליו מכבש הדפוס, שתבוא יד טובה להפריד בין דבקיו ועין יפה להציץ במה שכתוב בו. רחמי נתעוררו למראה אזנחה זו. פעמים אפשר לרחם גם על אבן; לא כל שכן על טופס של ספר, שמחברו השקיע בו חלבו ודמו, ואף הוסיף על השער הקדשה לקרבו, ובכל זאת לא נפתח שתהיינה עינים מציצות אליו, מוח מעיין בו ולב דופק עליו.

הקדשה וגורלה! זכורני, לפני כמה שנים היה מעשה ומצאו אצל מוכר ספרים משומשים כמה ספרים ובהם הקדשות של מחברים, שניתנו לסופר בעל־שם וממנו הגיעו אל הדלפק של מוכר הספרים המשומשים ברחוב. הכל תלוי במזל, אפילו ספר שיש עליו הקדשה. לאחר פטירתו של פרוסט מצאו אצלו קובץ שירים של פול ולרי, שנשלח אליו במתנה ממחברו בצירוף הקדשה שקויה חום נאצל כיד ולרי העדינה – והנה גם הספר הזה לא יצא מחיתוליו ששם עליו מכבש הדפוס. מן הראוי היה לחבר מחקר מקיף על גלגולי ספרים שיש בהם הקדשות ועל גורלותיהם. ההקדשה היא ענין דק ועדין ואף כרוך בחרטות ובאכזבות. שומר נפשו ירחק ממנה. יש ואנו מוצאים גם בה אספקלריה לשקף את איולתו, פחזזותו ותמימותו של בר־נש. כמה מרובים המקדישים את ספריהם לדורות הבאים מלכתחילה, או שמתנחמים בדיעבד על אי הצלחתם בהווה בתקוה לקום לתחיה בסל המזון הרוחני של הדורות הבאים. כסילים שכמותנו. סל המזון של הדורות הבאים יהיה תפוס תמיד. הדורות הבאים לא ישגיחו כלל בהקדשות שלנו.

 

ר"ז. נתפסתי    🔗

זכור לי, דם זנק מגרוני. טיפות ממנו דבקו בכף־ידי. הבינותי, שזו היא התחלת הסוף. הנני חולה אנוש. המחלה תצעידני אל הקבר. דמי זנק לתוך חלל ריק וניגר אל התוהו. לכן יקרו לי מאד הטיפות המעטות שדבקו בי. קמצתי את ידי, קמצתיה היטב, לשמור בתוכה משהוא שלי, דם־נפשי. הרהרתי: בזבזתי הרבה, אך על זה המעט אשמור. והוא בעל־קומה. ענק חסון, התיצב מאחורי, איני רואה אותו אלא באלכסון. יכול אני להסתכל בפניו, אך מפחד. מציץ בהצנע. תפשני בצבת אגרופו. הרעים בקולו:

– תפשתיך, גנב!

תמה אני על המעשה. מה פלוני סח? שמא כפית גנבתי, כפית זהב! אין בידי כפית. אך ידי קמוצה. לא אפתחנה.

הנני שומט בחזקה את ידי מתוך אגרופו, ובכל זאת היא בתוך כפו, מרעידה. לבי נוקפני, איני יודע מה בכפי. אני מדבר תחנונים. זכור לי, שהתחנונים היו מאוסים עלי.

– לא גנב אני. לא גנבתי כלום. מה שיש לי הוא שלי, שלי.

– ומפני מה אתה שומט ידך מכפי? – מרעים בי הקול – גנב אתה, גנב. פתח את ידך והראה מה בה.

לא אגלה לזר מה שבידי. אנו נאבקים. ידי נשמטת. שוב תפסה. הוא משתער עלי ואני דוחפו. אין הוא יחיד במערכה כנגדי. שומע אני קולות בהמון: תפסו את הגנב, תפסוהו! שעטת־רגלים אדירה, חרפות, גידופים. מאבק רב־גופים, פרצופי בני שחץ. מתגוששים. מסתבר לי, עמי הם נאבקים. לא בשלי הקרב נטוש. לא בשלי. ואני נחבל. צפרנים שורטות את פני. ידי נפתחת בחזקה והצפרנים שורטות. עדת חתולים נעצה מסתמא את צפרניה בידי השותתת דם. ואין חתולים. שומע אני שעטת רגלים בהמון. רואה פרצופים מעוותים בחרון־אף. עינים זועפות מציצות בכף־ידי ובה כוסית דם. תפסוני ומנענעים אותי בחזקה. שאגות פראיות:

– ידיו בדם! הוא שפך דם. הבו שלשלאות! הובילוהו! משק שלשלאות. אוי לי. והנה הקיצותי. חתול נעץ בי את צפרניו.

הדלקתי את האור לחפש את החתול שבקרבתי, וראיתי פתק על שולחני. רשמתי בו אמש לפני שנתי. וזו לשונו:

השבח לאל בוראי, אני חי בדורי ולא לדורי; כל אשר לי נתתי בעד אורי. טרם הגיע תורי. הצער אבי והשכול מורי; לבאים יזרח אורי.

הנה החלום הזה פתרונו. לרגע אחד פיתני יצר הגאוה ואיפת לדבר נכבדות בי. יסלח לי מלאך השכל הטוב, הוא גם מלאך הענוה, על חטא שחטאתי בגאוה ובגודל־לבב, על שאמצתי אל לבי את התקוה הבוגדה. שגעון הגדולה, העוברנו לעתים, הוא טיפת הניחומים בים האכזבה ובושת הפנים.

 

ר"ח. פרי העץ    🔗

כל הדברים צומחים כפירות על עצים וכל העצים גדלים מן השרשים. אף על המות יש לברך בורא פרי העץ, אם כי האדם לוקח מן האדמה וגופו, אשר בא מן העפר, ישוב אל העפר. המות הוא פרי עץ, שרשיו נעוצים בחשק החיים וברצון הקיום, אך נטוע הוא על פלגי המים המתים. רצוני לומר, שאין אדם נפטר מן העולם אלא אם כן הבשיל למיתה, ותחת רצון הקיום צמחה בקרבו נהיה לחדלון. מתוך כך הנך נמצא למד, שכל אחד נושא בחובו את מלאך מותו, מעלה את עצמו בכוח רצונו הטמיר לגרדום, או שוזר מדעת את עניבת החנק מסביב לצוארו. כיוון שהשזירה מגיעה לקצה, הריהו נושר לתוך חיקו של המות כפרי בשל. ולאו דווקא עקב מחלה קשה וממארת. אף מחלה קלה עשויה לקצרו. צינה, מיחוש כל שהוא, חולי מעיים, שאפשר להירפא מהם על נקלה, כשהלב נכון ובטוח, מעלים את הכורת על אדם, שמפאת רפיון־רוחו נתערערו שרשיו מאליהם. החיים יסודם ברצון לחיים. תש כוח הרצון, נפגע גם כוח החיים ופעמים אין לו עוד תקנה. אין, משמע, מות של חטף. הלקוחים למות במפתיע היו, כנראה, הבשלים ביותר. כל אחד מת בעתו.

ג. ב. אהוב הבריות והרצוי לחבריו הלך מן העולם. רב היה האבל על מות החתף שפגע בו. הוא לא היה ידוע חולי ובעל מיחושים, אף לא איש אשר דרך עוצב לו. עובד חרוץ ושקדן היה, איש רעים ועמל עם הציבור, עשה הכל בנאמנות, אם כי בלי התלהבות, לא עזב שום מערכה ולא פסח על שום מסיבה לכבוד חבר לעת. הוא לעולם בין המברכים או הנואמים הראשיים, יושב ראש מוסכם ומקובל. רבים ראו בעסקנותו המסורה לטובת הציבור מין קרבן. אך לא היא נסתברה כמעין הרגל, ששרשו באימת הבדידות. הצו אל תפרוש מן הצבור ניתן להידרש לשתי פנים. פן אחד: אל תברח מן הציבור. פן שני: חובה עליך לרדוף אחרי הציבור. פן אחד הוא שב ואל תעשה. פן שני קום ועשה. התחומים בין שתי הפנים מעורבבים. יש שאינם פורשים ויש רודפים, ועל הרוב שני המושגים משמשים בערבוביה.

ואכן, היכן הגבול בין להראות ולהיראות, בין לבנות ולהיבנות? מוצא אני רבים, שאם אינם מתראים אינם מסוגלים כלל לראות. אצלם לבלי להיות מעורב עם הבריות ולבלי להיות קיים כמעט היינו הך.

נזדמנתי עם ג. ב. חודש לפני פטירתו במסיבה מצומצמת אחת. לא ניכרו בו סימני חולי, אך אותות ליאות טובעו בפניו. אמש, סח לי, ישבתי במסיבה עד אחרי חצות הלילה. הוסיף ואמר: אף מחר בערב יש לי מסיבה. לאחר כך עשה חשבון, שאין שבוע שאין לו שלוש או ארבע מסיבות לפחות, בהן הוא מאחר שבת עד לאחר חצות. והמסיבות סוחטות את לשדי – הפטיר בגילוי־לב, שלא היה נוהג בי דרך כלל. “אני פשוט עייף מן המסיבות. אבל מה לעשות? אין ברירה”.

תמה הייתי על הכניעה שבדיבור. “אין ברירה” וגמלתי לו בגילוי־לב כמידתו בי. אמרתי לו: שמא כדאי לעיין בדבר, אם כל עניין המסיבות הוא גזירה מן השמים. כן, החזיר לי באנחה כבושה, אין זו גזירה מן השמים, אבל גזירה היא מן הציבור, שהיחיד חייב לקיימה אפילו אינו יכול לעמוד בה. ולאחר שהות של הרהור הוסיף: אשריך שיצאת לך לשביל משלך. חרגת והנך בן חורין. לי אין עוד כל ברירה. איני יכול להיות נחבא אל הכלים… איני מסוגל להישמט לקרן זוית… אני מוכרח. כל השנים עסקתי בזאת. אוסיף למשוך בעול. וכי אנו עומדים רק בעל כרחך אחד בחיינו? והנה גם בעל כרחך הנך בין המסובים.

אולם ג. ב. לא יכול עוד לעמוד בעל כרחך זה. לא יצאו ימים מעטים וחלה. הוא, שלא היה מימיו כמעט חולה, כיוון שנפל למשכב, נפל מיד לתוך דכאון ויאוש. לא ראה כל סיכוי לעצמו להירפא. לא האמין בעצמו. הוא נפל למשכב לא רק בגופו, אף ברוחו. ביום השלישי למחלתו, כמדומה, לחש לאחד ממקורביו: בא קצי. הוא אהב את החיים יותר מאשר את האמת. אך בהגיע לו תור הקטיף הביט אל פני מלאך המות באמת ובאמונה. משער אני, כי חוש הבשילות גילה לו את הסוד. הוא חש את טעם הפרי הבשל בפיו מן הסתם משכבר הימים. אולי משום כך היה שקדן ומתמיד במערכתו. כל רשויות הפעולה יש להן קדושים משלהן.

 

ר"ט. מידות    🔗

מר… הוא סופר רב־אנפין לפי שחניכותיו הספרותיות מרובות והיכולת בידו להשתתף בהעלמיו הרבים בכתבי־עת שונים, הנוגדים זה לזה הן בהשקפותיהם המדיניות והתרבותיות והן בכיווניהם הספרותיים. את אישיותיו המפוצלות הוא מחלק בערך כך: בעתונות השמאל הוא חותם בהעלם־שם; ואילו בעתונות הימין הוא חותם לפעמים בשמו המפורש. השבוע היה מעשה בשבועון פועלים, לא שמאלי קיצוני, התפלמס אחד מסופריו עם אחת מחניכותיו של הסופר רב האנפין, ובא לידי מסקנה מתוך בדיקה יסודית בדבריו, שעם מחבר כתבי פלסתר שכזה אין להתווכח ואסור אפילו לעמוד בדלת אמותיו.

לא ידע, כנראה, בעל מאמר הפולמוס, כי באותו גליון עצמו הוא עמד בדלת אמותיו של מחבר כתבי הפלסתר, כי הסופר רב האנפין פרסם בו מאמר בשמו המלא.

לא ידע בעל מאמר הפולמוס – אבל כלום לא ידע גם העורך סוד זה של המערכת?!

 

ר"י. העולם פוחת והולך    🔗

… היום בלווייתו של ג. ב. הרגשתי בחוש משמעות הדבר, שהעולם פוחת והולך. כלומר, דמותו מתמעטת והולכת בעיני. כדרך שבנסיעתנו ברכבת סבורים הננו מתוך טעות חזותית, שלא הרכבת מסיעה אותנו ממקום למקום, אלא שהעצמים מנגדנו נעקרים ומתחלפים באחרים, כך הננו תופסים מתוך ערבוב החושים הרבה מושגים בהיפוך ממהותם. אנו סבורים, למשל, בשעת הלוויית המת, שהננו הולכים אחרי מיטתו, ובאמת הננו הולכים גם אחרי מיטת עצמנו, כי עם כל בן־חבורתנו הנפטר לעולמו נפטר גם חלק מישותנו. כלום מהו העולם בעינינו? האנשים שהננו מכירים בתוכו. הצמחים, הדוממים, אף בעלי החיים, הם רק נופים, נראות העולם ולא העולם גופו, אותות־חיים ולא החיים עצמם. בלי אנשים אין נשמה לעולם והוא נהפך למדבר. אך אנשים פירושם מכרים, הקשורים אתנו ביחסי גומלין. אין העולם אלא סך הכל של ההיכרות האישית שקנינו לנו, ואין החיים אלא מנת המשא והמתן שהיתה לנו.

מבחינה זו אין הבדל בין חברים תמימי דעים ליריבים ובין ידידים לאויבים. כל מי שעורר בנו רגשות ותגובות, הן של שמחה והתפעלות והן של מרי ורוגז; כל שהכה גלים ברוחנו, הפעים את לבנו והפעיל את מחשבתנו היה לנו בבחינת המלאך המכה על ראשנו ומצוה על אישיותנו לגדול ולהתפתח. הוי אומר: הוא נתן את העולם בלבנו ושימש לנו סם חיים. אפילו הדקירות והשנינות, החרפות והגידופים, של משטינינו, שפגעו בנו כעלבונות שנתהוו לפצעים ברוחנו, הגבירו בנו את הרגשת החיים ואף את כושר הצמיחה והגידול. כל פצע ברוחנו הוא פקע של התפתחותנו. היריבים, כמו הידידים, הם חלק מעולמנו ובהם טעם חיינו.

הן אנשי בריתנו והן בעלי פלוגתא שלנו הם בני לווייה לנו, המקנים משמעות לקיומנו. כיוון שפרש אחד מהם והלך לעולמו הוטל פחת בכוח החיים שלנו. בפטירת הידיד נתחסרנו משענת אחת ובמות היריב ניטל מאתנו דרבן אחד. מכל מקום אבדנו חלק או חלקיק מעולמנו הנפשי, שהוא בעצם גם עולמנו הגופני. נפש בריאה, הנושאת בחובה כוחות־חיים שוקקים לרוב, מפרנסת בחיוניות יתירה גם את הגוף להבריאו ולהחלימו. נמצא, הנותרים לחיים שוב אינם חיים כפי שהיו לפני כן. ככל שהחבורה מתמעטת כן מתקטן השטח, מצטמצם מרחב המחיה, מידלדל האופק. מבשרי אחזה. רק ידידים מעטים רכשתי לי, ובתקופות מסוימות בחיי הייתי בודד כמעט; אך גר בעולם לא הייתי מעודי. חשתי תמיד, שהעולם הוא שלי. חבר הייתי לכל האנשים שהכרתי, כלומר, מחובר להם, אם כי על הרוב על דרך ההתנגדות והיריבות, מאחר שתמימי דעים מצאתי לי רק בקרב יחידים יוצאים מן הכלל, ואיש־ריב הייתי לכלל. אולם מכיוון, שריב היה לי עם רבים, הייתי ממילא מעורב עם הרבים. עיניהם, הליכותיהם ומחשבותיהם נגעו לי, שיח ושיג, גלוי או נסתר, היה לי עמהו, כולם היו בעלי־דברי. כיוון שאין כמעט איש ממכרי שלא היה לי דבר עמו, חיי כולם נתערבבו בחיי. הם היו שלי ואני שלהם. עם הכל נסתכסכתי והתנצחתי על אמונות ודעות, על יושר וצדק, על אמת וטעם. אני הייתי שרוי במרבית העתים בבדידות, אבל עולמי הנפשי לא יצא אף לרגע קטן מן הצוותא. חי חי הייתי בכל ארבע כנפות רוחי. ובמות אחד מן החבורה נפגעות הכנפים שלי כדי משהו, נקצצות מקצת. ולפי שאין גדלו של העולם אלא כדי שיעור הישגן של כנפי רוחנו, נמצא, כל מיתה, הפוקדת את החבורה, מצמצמת את העולם לכל בני החבורה, ממעטת בעיניו את הדמות, גורמת פחת למלאי החיים שבתוכו. את הפחת הזה אנו מלווים בלכתנו אחרי מיטתו של ההולך לעולמו.

לכן זה דברי: כל לוויית המת היא גם לוויית עצמנו.

 

רי"א. הלווייות מתרבות והולכות    🔗

… לווייה רודפת לווייה. אנשים מתים, מתים. הלכו לעולמם במשך השבועיים האחרונים מ. פ., י. ל. ומ. כ., אנו החיים לעת עתה נפגשים מפעל לפעם בבית העלמין ומתוך שהננו מתביישים או מפחדים להסתכל בעינים, הננו מפריחים בדיחות טפלות בעינים מושפלות, כגון שאומרים בהלצה, כי בית העלמין נהפך לנו למועדון. או שממלמלים סתם: נפגשים, נפגשים… ועל הכל הננו קובלים ואומרים, שמלאך המות פשוט מרושש אותנו בזמן, גוזל מאתנו רוב שעות בהליכה בלוויות. מניין לקחת כל כך הרבה פנאי? חסים אנו כביכול על הפנאי המתבזבז. אך מתחת למלמול על הפנאי מסתתרת חרדה גדולה לבזבוז עצמנו. אנו מאבדים בזה אחרי זה בלווייות את בני־לויתנו, את שותפינו ובני תחרותנו במערכות החיים.

אשר לי אין איש ממכרי שלא התיצבתי לנגדו אם פנים אל פנים ואם עורף אל פנים. עם כל אחד קשרתי דו־שיח גלוי או נסתר, הרציתי לפניו את טענותי או פרשתי אליו את כפי בתחנונים: שמע בקולי, בין נא לרוחי, הקשב, הקשב. ואף אלו שקראתי עליהם תגר וקלעתי בהם את חצי־בקרתי משכוני אליהם בעבותות הסקרנות ועל נשמותיהם התרפקתי. אך דור האנשים ההם הולך ודור־אנשים חדש בא. את האמת אגיד: האנשים החדשים מפחידים אותי במקצת. אין טיבם נהיר לי. הם נראים לי שונים ממני. ולא משום שדעותיהם אינן מקובלות עלי. לא הבדלי הדעות מסלידים אותי. הם עצמם משום מה זרים לרוחי. ואילו בני דורי אפילו שונים ממני ומחולקים עמי באמונות ובדעות, אינם זרים לי. היות זר וגר, בלתי מובן לגמרי ובלתי מבין לחלוטין – הנה מקור אימים, אשר חדש הוא לי, זה מקרוב בא. מימי לא גרסתי לא טוב היות האדם לבדו. טוב להיות לבד. אך לא טוב להיות חוני המעגל בסביבה זרה ונכריה.

אין ריקן בטבע. כיוון שהמות מרוקן חלק מישותנו, הריהו מוזג לשם מין שיקוי מיוחד, שיש לו טעם של מרירות, אין להגדירה בשם. אין זה מרי צער על העבר וגעגועים על הנפטרים, שכל אחד מהם הוא בהחלט אבידה שאין לה תמורה, שהרי אחד כמוהו ממש לא ייוולד עוד, ולו היתה לידתו משוערת לא לנו ייוולד ולא אתנו יהיה משאו ומתנו. כן, צער. אבל סהו צער־לא־צער. צער כולל כוח. וזהו יגון־אין־אונים, מעין חרטה על שעת כושר שהוחמצה. המקנה לנו תמיד הרגשה של אפיסות כוחנו ודלות מעמדנו. כל אחד ממכרינו שהלך לעולמו, בין מאנשי־שלומנו ובין מאנשי־ריבנו, הוא לנו בחזקת שעת כושר שהוחמצה, עמדה שבדרך כלל לא תפסנוה כראוי. כל זמן שהאדם היה חי לא עמדנו על טיבו כל הצורך ולא הערכנוהו כהלכה, אם לחיוב ואם לשלילה. לעולם איננו מרכזים את תשומת לבנו ביחוד הגמור על האדם החי. סבורים אנו: אין השעה דוחקת אותנו לכך. עוד רב הזמן לפנינו. הוא חי. מחר או לאחר זמן נשוב לעיין בו גופו ובזיקתנו אליו. לעולם אנו תפוסים הרבה ענינים בבת אחת ותוקעים את מחשבתנו בכמה וכמה נושאים. הננו מפוזרים ומפורדים ברוחנו ואיננו ממצים שום ענין. נימוקנו: העולם לא יברח. עוד יש זמן. לכשאיפנה אשנה. אכן, העולם אינו בורח, אף הים לא ינוס. אך האנשים בורחים וחומקים מאתנו. הם מתים. ואת המת אנו רואים על כרחנו בעינים אחרות, ואולי בעינים הנכונות האמתיות, כי קל יותר לרכז את המבט במלואו בפרצוף המת. החי רץ אורח והמת מוטל לפנינו. לכן אנו מתחרטים תמיד על שלא הבטנו גם על החי באותן העינים האמתיות, שהננו שמים בבר מינן. זה משמעה של החרטה המתעוררת בנו על המתים. תוהים ותמהים אנו: למה עמדנו מנגד לחי ולא נכחו, למה רק הבטנו אליו ולא ראינו אותו, למה עמדנו על הרוב בפרוזדור נפשו ולא נכנסנוּ לטרקלין שלה, למה ראינו את חורבן בית מקדשו והעלמנו את מבטינו מן הכותל המערבי שלו. אולם כשנפטר האדם הננו לפתע צופים ורואים את הכותל המערבי, שארית חמודותיו, מתנוסס לעינינו בכל הדרו. זה פשרה של החרטה: למה בהיותם בחיים היטב הכרנו את חרבותיהם, בין של ידידינו בין של יריבינו, ואל הכותל המערבי לא הבטנו. לא די שקפחנו את חלקם, דלדלנו את תמונת־עולמנו, החלשנו את כוח החיים של עצמנו.

כשרון הנואם של ביקונספילד תש לאחר שנפטר מן העולם פיל, החזק ביריביו, שמרבית חצי בקרתו נקלעו בו. ויש אומרים, כי מאותה שעה ואילך ניטל ממנו לחלוטין החשק לישא נאומים.

… תמול שבתי מהלוויתו של ג. ב. לא הרי המחלוקת שבין פיל לבקונספלד כהרי סכסוכים, שנפלו ביני לבין ג. ב. לא רבנו על עסקי מדינות וגבולות, על מסים ומכסים. אנו כלל לא רבנו. היינו מרוחקים ומנוגדים. כל הליכותיו היו שונות משלי. אבל הוא היה הצד שכנגד לי. בכל שיחו ושיגו עמד בקצה המנוגד לשלי. אבל גם הקצוות הרחוקים זה מזה צופים זה אל זה ונפנים זה אל זה, כדרך שהמזרח פונה אל המערב והמערב נשקף למזרח. והנה גם ג. ב. איננו עוד ונתהווה חלל נרחב מנגד לי. עמדתי ליד קברו הפתוח וראיתי לוע המושך. מבלי משים נתחוור לי בהרהור שפלחני כחץ, כמה גדול להושיע כוחו של יריבנו. אין טעם להישען על ידידנו, שאף הם נשענים על זולתם וזולתם על זולתם, ובנפול אחד, ואפילו רחוק ממך, יכשל העזור שהוא העוזר לעוזרך, ותיכשל גם אתה. לכן נאמר אל תבטחו בבן אדם שאין לו תשועה. אולם מעלתו של היריב, שאינך נשען עליו מלכתחילה, ולכן אין הוא מסוגל להכשילך כל עיקר. אין היריב שכנך הקרוב. הוא עומד רחוק ומנגד לך בבחינת מטרה, שעליך להיות דרוך לקראתה ולכבשה בכוחך ובעוצם־רוחך. הצד שכנגד לך הוא מבחינה כל שהיא גם כן אתה, ואולי יותר אתה ממך עצמך. אתה הנך אתה לאלתר, ואילו הוא הנהו, יתכן, אתה לעתיד לבוא. הוא משנה אני־שלך, מטרתך הסופית, מחוז־חפצך. דא עקא, שאת היריב בחייו איננו מעריכים לעולם כראוי לו. אנו מביטים עליו בעינים עוינות וחוששים שמא מתנקש הוא בנו ובמעמדנו. כיוון שנתערער הצד שכנגד, אנו עצמנו נמצאים מעורערים. ניטלה מאתנו חצר המטרה.

וכשהרהרתי בכך תוהה הייתי, אם לא טובים היו לי הימים הראשונים מאלה, שבהם רבו דורשי־רעתי, מבקרי ומגני, חולקי ומחרפי. רבים עמדו מנגד לי, לכן גם אני הייתי בחינת רבים. אך הנה דור אנשים חדש מהלך ובא, שרוחי זרה לו לגמרי. אין הוא עמי וגם לא נגדי. אינו דורש רעתי ואף אינו דורש לי כלל. אין לי כמעט עוד צד שכנגד. עוד אחת מעט ואף אני לא אהיה עוד בגדר צד. זאת אומרת, אהיה איש מן הצד לגמרי, שמוט לקרן־זוית.

 

רי"ב. המתים בדמי הלילה    🔗

המתים, הנעלמים מאתנו באור היום, מגיחים ממחבואיהם בדמי הלילה. לפתע נגלה לי באופל מה עצומה היא להקת המתים מבין מכרי. רבים מבני לויתי בדרך החיים פרשו והלכו להם. כל אלה, שהיו שלי, אינם עוד. אך בדמי הלילה הם קמו ונצבו כמו חיים לפני וקורצים אלי במבטיהם, בחיוכיהם ובאצבעותיהם; מה לך עוד פה ומי לך פה?

אחד מהם, בליל דמויות רבות, איש כלאים, רב־פרצופין, לחש לי לתוך אזני לאמר:

– הטרם תדע, כי העולם במה, חיינו מחזה ובני־גילנו הנפשות הפועלות בו. אך הנה רבים מאתנו כבר ירדו מעל הבמה והשלימו את תפקידיהם. כעת נותרתם רק מתי מעט מעדת המשחקים במחזה, אתה בכללם. יחידים אתם במערכה. שארית הלהקה. שארית של להקה כמוה כאין. רד גם אתה, רד, רד…

פלא על פלא: הסתכלתי בפני המתים הנצבים לפני כמו חיים ללא רתת. לשעבר, נרתעתי ממראה פני המת. חרדה אחזתני. אך הלילה הבטתי אל המתים ולא חדלתי. ראיתי ששוב איני חושש לנעוץ את מבטי בפרצופו של בר מינן. דומה, אדרבה, שוב איני מסוגל להסתכל במישרים בפני החיים. אין זאת אלא, הרהרתי, כי תחת אימת המתים צמחה בי אימה חדשה, אימת החיים.

 

רי"ג. לחש, לחש, מאחורי    🔗

היום סח לי מר… הכי יד המקרה בדבר או אות הגורל? אמש שמעתי לראשונה מאחורי את הלחש: פנה את מקומך לזקן… המעשה היה באוטובוס. הדיבור נאמר בכוונה רצויה להטיב עמי ועם רגלי התשושות, שאינן יכולות אולי לעמוד הרבה. דורשי־טובתנו מריצים אלינו את החצים השנונים והפוגעים ביותר. אותה שעה נצנץ במחשבתי: לא זו בלבד שאיני מסוגל עוד להסתכל במישרים בפני החיים, אף החיים אינם רואים אותי עוד בעין יפה. הם מביטים אלי בעין הרחמנות. התחילו לנהוג בי כבוד הזקנה, שהוא מעין הכנה ותרגיל לכבוד האחרון. בדומה לכך יש טעם משונה לקריאות ההשתוממות, שרבים נוהגים להשמיע למראה זקנים חרוצים, המצעדים בפסיעות קלות ומהירות, ומה גם עולים בחפזון במדריגות. הם אומרים: ראו נא לאותו זקן כמה קל וזריז הנהו. ועולה בת קול לאוזן הקשבת: ראו נא לאותו זקן, עדיין הוא חי ומתהלך בינינו.

עצם קיומו של זקן מתמיה את בני הדור החדש, משול הוא בעיניהם לפלוני החולה, שהרופאים התנבאו משכבר למותו הקרוב והוא בעצם חייו מרגיז את נציגי הרפואה, שאבחנותיהם נעשו פלסתר על ידו. כל זקן חי ורב פעלים הוא מעין דבר של פליאה, ואולי גם מעשה צנינים בעיני צעירי הדור.

 

רי"ד. שיר־ערש לזקנים    🔗

חושבני שפרשת זקנים וצעירים לא נתנסחה עדיין כראוי. היא נדרשת על הרוב כמין חומר לסתרי תורה ולפלאי תסביכים. אבל יכול שצריך לגשת אליה מן הבחינה החיונית הפשוטה לגמרי. אין הצעירים אוהבים את הקשישים על שום הבלאי שבגופם והקמטים שבפניהם. משולים הקשישים לבגדים בלויים ולרהיטים משומשים ולכלים מוחלדים, שסכנה מהם לבריאות משום האבק העולה מהם והחידקים הרוחשים בהם. זקנים משתעלים, מכחחים, גונחים, מפיקים ליחה ושופעים מיחושים. כל זקן הוא מחלה מהלכת וכל מחלה מידבקת. הדיונים ההגיונייים על נושא הבחרות והזקנה אינם מעלים ואינם מורידים וכל ההשתדלויות לגשר בין הדורות ולפשר בין המחנות או המשמרות, למתן את המלחמה שביניהם, ומה גם לסדר שביתת נשק ממושכה, להתקין מעין שביל הזהב בין כיבוד אבות ויקר לבנים, עלו תמיד ותעלינה גם להבא בתוהו. שום ויכוח מעמיק אינו עשוי לגלות פנים חדשות בנושא זה או להמציא פתרון לבעיה זו. מה בצע לצעירים בחכמה חריפה ובאוצר הבלום של נסיון שסניגורי הזקנה זוקפים אותם במעמד הצעירים לזכותם של הקשישים? הרי אותה חכמה מאובקת ואותו נסיון רב, המרחיש בתוכו חידקי ההיסוסים והספיקות, מסלידים את הנוער. מטעם זה אינה מקובלת עלי גם הדעה, המטילה את הדגש הכלכלי והתחרותי במחלוקת הדורות. כלום באמת יש להניח, שהצעירים עוינים בעיקר את הקשישים על שום שהללו צברו עושר ורגזו בידיהם רוב משרות ועמדות? בעולם רחב הידים יש מרחב מחיה לכל הגילים. ואילו סכסוכים תחרותיים מצויים יותר בין השווים מאשר בין השונים לגיל. ולו תהיינה כל הארצות זבות חלב ודבש וכל התארים והכיבודים ועמדות השררה נתונים חלק כחלק לפי מפתח הגילים, כל זמן שפני הזקנים יהיו מקומטים וגופיהם תשושים, לא יהיה שלום אמת בין הדורות. אדרבה, איבה כבושה תהיה שרויה ביניהם. שיחם המתון של הקשישים, הגיונם הזך, צחוקם הכבוש, דעתם השקולה ומצעדם האיטי, מרגיזים את הנעורים. הנוער כלכל לא יכול את הזקונים ולהביט אליהם לא ירצה אף משום רגשי הרחמנות, המתעוררים למראיהם. כל זקן מעלה בזכרון את הקצה השני של הקו המתוח בין הלידה למיתה, קץ כל אחד. זקן מהלך, מלאך המות מצעד אחריו. והחיים לפי התפיסה השגרתית היא שכחת המות. זקן הוא ראשי תיבות: זה קיומו נגמר. בני אדם לא ישנו יחסם אל דור ההולך, אלא אם כן ישנו תחילה את יחסם מיסודו אל המות, להפקיעו ממושגי הכליון ולסדרו כהמשך הקיום, ולא עוד אלא כעליה בדרגת הקיום, ככניסה למעגל החיים הגדולים. או אז יעלה גם הזקן לגדולה וייראה בעינינו מעין עובר בבטן החיים, המיועד ללידה חדשה, שאין אחריה עוד מיתה. וזה יהיה משמעו של דור ההולך: ההולך ללידה חדשה. או אז ייאמר: אל בכו תבכו להולך, שירו לו זמרו לו. ביום ההוא תושר שירה חדשה, שיר ערש לזקנים.

 

רט"ו. מלחמת הדורות היא מאבק על יפה־נוף    🔗

… פשיטא שאין להתעלם גם מן התחרות בין הדורות כמקור הניגוד לשילוב הדורות בדרכי שלום ושלוה. העולם רחב ידיים. אף עולמו הנפשי של היחיד משופע מדריגות לאין שיעור. אולם סולם המעלות של החברה מצומצם למדי. מלך יש רק אחד. חכם חד בדרא רק אחד. אין שני נשיאים לחברה אחת ואין שניים יושבים ראש בישיבה אחת. חברה השתולה על פלגי מושגים כוזבים, שאין האדם מכבד את מקומו, אלא המקום מכבד את האדם, שהכסא הוא הגדולה והמשרה היא העטרה והשררה היא התפארת, נושאת בחובה הרבה סכסוכים מדומים וסלעי מחלוקת מלאכותיים. כיוון שהזקנים היושבים במרומי כסאותיהם וכתריהם בראשיהם מתרחבים כלפי הצעירים, ירהב הנער בזקן. כל זמן שזקן אחד מכהן, נמנע מצעיר אחד לטפס בגרם המעלות. צעירי הדור על כרחם קופצים בראש. אם לא יקפצו, לא יגיעו בראש. וכשמגיעים אף הם מודדים לזקנים במידה שהללו מדדו להם. וכך מחריפים היחסים ומעיין הקנאה והשנאה וצרות העין גובר והולך.

אף על פי כן אין זו מן החכמה לייחד לרגשי הרהב תפקיד של גלגל ראשי במלחמת הדורות. הכהונות והמשרות וכל אותות השררה הם רק פרפראות לחיים, ולא עיקר תכנם, לא נשמתם. החיים הם בריאות, יופי, פריחה, יצירה בגבורתה, עשייה בהתלהבותה, תענוגות בשעשועיהם, אהבים במנעמיהם, שכללם יחד מהווה חץ שלוח לתוך לועו של מלאך המות. אולם הזקנה אינה עשויה לשמש מורה דרך, מורה להועיל, בקרב זה עם המות, המכונה חיים. לזקנה אין בריאות, לא פריחה, לא גבורת היצירה ולא התלהבות העשיה. מעטים שעשועיה ותענוגותיה, כשם שמעטים מנעמיה. היא כוורת של ממרורים ומכאובים. המרור הוא לא רק בטעם, גם במראה. המכאובים הם לאו דווקא במוחש, אלא גם במשוער. במחיצת הזקן אנו רואים מרורות ומשערים תחלואים. אין הזקנה מראה־נוף מרהיב עינים ומנעים חושים. אוי לזקן ואוי לשכנו וקרובו. הזקן הוא חלון ראוה של בית נכאות צער, תערובת של פגעי בני אנוש. בין קמטי־פניו ילין העצב ואור הנערב של מבטו לוחש ליל מנוחה. אך המנוחה היא ממארת לנעורים. מה ענין לצעיר אצל הזקן? לא חבר הוא לו לשעשועים ולתקוות, לסערות התענוגות ולסופות של קרבות ולמעשי משובה. אי אפשר לצרף את הזקן למנין מאחרי שבת בלילות, כי הוא ממשכימי קום בבוקר. אף יודע הזקן הרבה דברים, שאין כדאי לדעתם בטרם מועד, ואולי אין כדאי לדעתם כל עיקר. אך הזקן על כרחו יודע. שכלו מבין הרבה ועינו הכהה בולשת הכל. שמיעתו לקויה ואין נעלם מאזנו. הוא דן על הכל ושופט הכל. אולם שופטים אינם אוהבים ורצויים. שום זקן אינו רצוי לקהל הצעירים. לכן ירהב הנער בזקן. רוצה כל דור בעולם, שהוא כולו שלו, ולא רק מבחינת השליטה על כל קניניו ונכסיו, תאריו וכיבודיו, אלא גם בעיקר מצד ההתעלסות בנופים, המרהיבים את העינים. הזקנה היא נוף פגום. הזקנים מקלקלים לעיני הצעירים את נוף החיים. מלחמת הדורות היא מאבק על יפה נוף. תיקונים חברתיים ומדיניים לא יועילו כלום. העולם בחינת נוף טעון תיקון. הזקן מיותר. המיותר נסבל, אבל אינו רצוי וחביב. החוקים כופים על האדם מצוות מעשיות, אבל אי אפשר לכוף בכוח החוק אהבה וידידות. החיים הם חפץ החיים. אך לזקנים הגיעו ימים אשר אין להם חפץ בהם. ולפי שאין לזקן חפץ בחייו, לכן הצעירים אינם חפצים בו.

 

רט"ז. הנה הנס…    🔗

… היום ברחוב נגלה פתע לעיני מראה מופלא. מדמה הייתי, שהרחוב התרוקן מאנשים… ראיתי מחנות רפאים. אין נפש חיה. אך הרפאים הם חיים. כולם מי שהיו חיים, כל מכרי שנפגשתי אתם מיום עמדי על דעתי בארצות החיים, שנתבקשו משכבר לעולם האמת. והנה הם קמו מקברותיהם, עוברים ושבים לעיני ומסתכלים בי, מחייכים לקראתי וקורצים אלי במבטיהם: הננו! רבים מהם נעצו בי את מבטיהם בתהיה ואף בנזיפה אילמת: השכחת אותנו? איככה מחקת אותנו מעל לוח לבך? המדמה הנך באמת, שהננו שוכני עפר? הרינו לפניך. עצור מהלכך ופנה אלינו.

נעצרתי. נפניתי ואמרתי:

– אמן, אני אומר לכם: לא שכחתיכם. אף נפש חיה אחת מכם לא נמחקה מזכרוני; אף דיוקן אחד מכם לא נתחסל בקרבי; גחלתכם לא דעכה בי הישכח איש את נפשו? ואתם חלקי נפשי, פזורי נשמתי. בצרור חייכם נצררו גם חיי. אתם, תהיו אשר תהיו, רעי ועמיתי או יריבי או שונאי, חברי ובני־תחרותי, קרובי ורחוקי, הנכם כל מחמדי, בין הרויתם אותי נחת בין השבעתם אותי כעס ורוגז. בהיותכם בחיים עלי אדמות הייתם תקוותי ואכזבתי, אהבותי ושנאותי, רוגזי ופיוסי. אשר היה לי לפתח תקוה ואשר היה לי לעמק עכור, כולכם הייתם לי, כולכם אחים לי, אחים נאמנים או אחים בוגדים, מכל מקום אחים. שערים הייתם לי. אם שערים לגן עדן השמחה ועם שערים לגיהנום היסורים. עם רבים מכם עמדתי בויכוח או בדו־שיח. בעלי־דברים שלי הייתם כולכם. המערכה אחת היתה לנו. על במה אחת נצבנו. אדיר היה חפצי לישא חן בעיניכם ולהשפיע עליהם. מי שהיה הענן ומי שהיה הקשת לי. כל פרצוף־פנים שלכם היה לי כלחם הפנים מעיסת הדור האחד נילושנו. נמשכתי אליכם גם כאשר נפשי סלדה מכם. בעקבותיכם נהלכתי. עד היום הנני מחפש ברחובות ובשוקים את אלה מכם שאהבה נפשי ואת שלא אהבה. והנה לפתע נתקהלתם כולכם פה מסביב. ברוכים הבאים. אכן, זכורים הנכם לי כולכם. תמיד ידעתי את מעשיכם והליכותיכם. סדר היום של כל אחד מכם נהיר היה לי. אתם הייתם העולם שלי. כן, אתם המתים כולכם הנכם שלי, כי אתם אני. חיי הם סכום כל חייכם, שכבר נקטפו.

 

רי"ז. תעשיה ועשיה    🔗

ניתוק היצירה האמנותית ממקור ההשראה, הגנוז במדור החשאין של הנפש, הופך אותה לתוצרת, הנעשית מעיקרה בכלים חיצוניים מתוך חומר החצוב מן המציאות. שוב אין האמנות חיים, אלא העתקה מן החיים. אף אינה פועלת בשם המפורש של תיקון והעלאת ניצוצות, כי היא הגולם עצמו. לא עוד היכל היצירה ומשכן לאמנות, אלא היכל המלאכה ובתים לתיעוש. ולא זו בלבד הצרה שעל ידי כך מתכחשים לרוח הקודש ומרוקנים את חיינו מן הקדושה, כי אם גם זו, שעוקרים מתוך הכרתנו מושגים נכונים ומתוך מציאותנו עיקרים מוצקים, העשויים לשמש לנו מורי דרך למעינות הרוח היוצרת. הננו מתכחשים לאמת היצירתית, ומכאן רק פסיעה קלה להשפלת קרנה של האמת בכל שטחי החיים. כיוון שיצירה נעקרה מגן העדנים של ההשראה ונעשתה ענין של תעשיה, הרי גם הערכתנו לפירותיה נמסרת לרשותה של עשיה בידיים, כגון שאמר אחד מן המנצחים על גולם התיעוש בשדה הקולנוע: למה לנו שחקנים גאונים? כשיש לנו צורך בהם הננו עושים אותם בפרסומת שלנו. אם היצירה היא תעשיה מפני מה לא יהיו גם היוצרים ענין שבעשיה? הדברים באמת כך נעשים. הבקורת של מביני דבר והערכה של מטיבי טעם עברו ובטלו מן העולם. יצירת המבינות נמסרה לידי הארגונים אדירי הממון ורבי ההשפעה, המייצרים את הספרים והסרטים והמחזות על הבמות. אין שום כוח שופט בלתי תלוי יכול לעמוד כנגד כל יכלתו של מנגנון הפרסומת. אף אין בימינו אישים בלתי תלויים הרוצים ומסוגלים לקנא קנאת הערכין הרוחניים והיצירתיים. ואילו קמו קצת אנשי אמת לקדש מלחמה על שופכין של זיבורית, ולכל המוטב של בינונית, שמנגנונים אדירים מפיצים אותם בכל ארבע כנפות העולם כגשם נדבות של אמנות, ולא עוד אלא של שיאים, כפי שמכריזים עליהם בקולי קולות ובכרזות של צבעי־צבעים, מי ישמע להם. קולם יהיה כקול הסייח לעומת רעש התותחים.

בתנאי הארגון והתכנון והריכוז של הזמן הזה, המשתכללים והולכים בהגברה שטנית, אין עוד, כמדומה, שביב תקוה לפלס שביל צר לאמת בתוך נחל האיתן של השקר, השוטף ועובר כל הגבולות. גברו המצוקים. אחד אחד פרשו האראלים, נשמטו לקרן זוית או עברו לעולם האמת.. אראלים חדשים אינם נולדים, אינם יכולים להיוולד. אפילו גבורים אינם מופיעים לתוך חלל ריק ומתוכו. גבורי האמת, מעטים היו, יחידים ממש, מצאו קרקע מזובלת תחת רגליהם. הם היו ספיחים וספיחי ספיחים של יוצרי הדתות, באו אל המונים שוחרי תום ומאמינים בשכר ועונש, בגיהנום ובגן עדן. אמנם, גם הדתות רמסו ברגליהן את האמת, אך הן לא יכלו ואף לא נתכוונו לעקרה מן השורש ולהעבירה מן העולם. אך כעת כלו כל הקצין. תור העשיה הגיע לעולם תחת תור הזמיר והזמירות. כשם שהיצירה הוסעה מעולם הרוח לעולם החומר הגלמי, כך הערכת היצירה וכל חוות־דעת עליה נתלשו מעל קרקע האמת הפנימית, המקשיבה לבת קול של הגיון הלב, ונעשו ענין להחלטה שרירותית של מנין הנוגעים בדבר. וכשם שמארגנים את תהליך התעשיה, כך מארגנים את תהליך המבינות. עושים הערכה, עושים פרסום, עושים אמת, עושים התלהבות המבקרים והתפעלות ההמונים, עושים מכירה מזורזת ותפוצה מוגברת, עושים תורים מלאכותיים, עושים תהלוכות פאר וכבוד, עושים מסיבות והילולות. ולא רק זה הרע שתורה שמוטה לקרן־זוית – היא שמוטה כמעט תמיד – וחכמת המסכן בזויה – החכמה היתה תמיד בזויה – אלא זה עיקר הרע, שבכוח העשיה הופכים רע לטוב ובורות לתורה, ועל חוסר כשרון מכריזים בקולי־קולות פנו דרך לחמדה יקרה. שוב מעשה סדום. לא די שהאמת נעדרת, מושיבים המן השקר על סוס מרדכי האמת. סדום אינה רק עולם השקר. היא עולם שקוראים לשקר אמת ולאמת בשם שקר. כך דרכה של עשיה שהופכת כל דבר בעת הצורך לצד הבטנה.

 

רי"ח. סדום הספרותית    🔗

אין הרבה קריות נאמנות בעולם, ואולי אין כלל קריה נאמנה, אלא מצויים בכל קהילה יחידים נאמנים, העמלים ביושר ובצדק עם הציבור ולמענו שלא על מנת לקבל פרס לעצמם. ואילו קרית ספר נאמנה לא היתה אולי מיום שהעולם קיים, שהרי גם הנביאים הקדמונים צווחו על עט שקר סופרים ועל מכתבי עמל ומחוקקי און. אולם השקר לעצמו אינו מפליץ כל כך כמו השקר המעורב באמת, ההופך גם את האמת לשקר ועושה את המלאכה אמת שפחה חרופה לדייני סדום. אהה, סדום הספרותית פורחת בימינו במידה שלא היתה אולי בשום דור, כי בשום דור לא היו כל כך הרבה אחשתרנים רצים, הלא הם העתונים, הפועלים בשליחות הבליל הגדול של אמת ושקר. רשות הספרות ורשות היצירה הרוחנית בכללה פרוצה בימינו הן מצד הכוח היוצר והן מצד כושר הבוחן והמעריך. בכל שדות היצירה נתבצר מדור התיעוש והמלאכה מסיגה את גבולה של רוח הקודש. נתגלו כביכול סודות כל המערכות, וכשם שאפשר לחבר שיטות בתורת הנפש ללא מגע עם הנפש וללא מסירות נפש, כך אפשר לחבר שירים ומחזות ללא חזיון והתלהבות, אלא על ידי מדרש סמוכין ומיזוג של דמויים. נתגלה סוד עשיית הסממנים. אפשר לחבר מסכתות חיים מבלי לחיות את הדברים שמספרים עליהם ושמתארים אותם. הכל נעשה מין הרצאה. מרצים על אהבה, על תאוה, על דברים שהיו ועל מעשים שנתחוללו, מבלי להיות שותפים להם בלב ונפש. גלישת הסיפור לתחום הביוגרפיה נעשתה לסימן מובהק של התמעטות השמן למאור בתוך נפשות המחברים והידלדלות החיים הנפשיים. באין חיים עצמיים מחזרים על חיי אנשי השם ופועלים כצלמים או כמזכירים של אנשים חיים ורבי פעלים בעבר. שוב אין התייחדות הסופר עם נפשותיו הפועלות בסיפוריו, אלא הוא מראיין אותן. הספרות נפחה נפשה. העתונות ירשה את מקומה. הלך לעולמו הסיפור ובמקומו באה ההרצאה. אין חיים עוד מפי המאמר, אלא מחברים מסות. תחת השתפכות הנפש באה ההרפתקה. האישיות יצאה בדימוס. אנשי העט והמכחול והקשת נעשו שליחי ציבור, דוברים מטעם, שאינם זקוקים לשפע־רום ולא לשפע־עומק, כי אם להשפעה של כוחות מציאותיים, העומדים מבחוץ ומכים עליהם בגלוי או מושכים את החוטיהם בסתר. הכוחות החיצונים משעבדים את כוחות הנפש הפנימיים בתחום היצירה, ולא כל שכן שהם משתלטים בתחום ההערכה והבקורת. אין מידה מחרידה יותר מהפקעת הבקורת, הקובעת ערכים אמנותיים, מן התלות הגורלית בצו הפנימי ובדיין שבלב ועשייתה חסרת כל מרות מוסרית. בקורת כזאת מן ההכרח שתיטול מידת סדום לידה. אין לה שום קו מנחה ולא וו של איסור והיתר להיתלות עליו. היא תלויה על בלימה וכל עיקרה שרירות לב ופרי יזמה מעשית. על כרחה היא גולשת למזימה ולקנוניות. היא אומרת מה שהיא רוצה ואין היא רוצה כלל לומר דבר. היא פועלת לא לפי חוקים שרירים וקיימים, שאפילו הם מועטים שמים בכל זאת בלמים ומעצורים ליצרים הרעים, אלא לפי נימוקים שהם לה צורך השעה וצורך המקום וצרכם האישי. הפניה ידה בכל ההערכות. הפניה הגלויה דווקא. בסדום אין מתביישים בפניות. אדרבה, שמים אותן עטרה לראש ואומרים בגלוי: ואת משבחי אשבח. לעולם הנני תמים דעים עם ידידי, שהרי על שום כך קשרנו ידידות שאנו תמימי דעים. משקרים בריש גלי ואף נותנים סימנים. משקרים לא בחן, אלא בהטעמה כי מי שאינו שקרן וחנפן חזקה עליו, שהוא צר עין ואחד דינו להיגרש מקרית סדום. לפי מידת סדום כל צוותה, אפילו עיקר יניקתה מן הקנוניה, היא מעשה טוב, שמזכים בו את הרבים, וכל ארגון מרבה אחדות בעולם. בסדום נהוג דרך כלל פולחן הארגון וכל חילוקי דעות נחשבים כמחלוקת. בסדום קיימת אחדות התא לשם התפוררות האישיות ושלום בית, שתוכו רצוף הרס כל צורה, שקר מוסכם שיש לו מראית עין של אמת, המתבצר על חורבותיה של אמת שבלב. בסדום הספותית אין מחמירים כלל עם השותפים לכל, הרוקדים עם הכל, המתחברים עם כל המחנות. אדרבה, הרקדנים הללו הם סרסורי הבליל וההתבוללות. בסדום הספותית מצויים סופרים המרחפים כביכול כנשרים מעל לכל המפלגות והם משתתפים בו בזמן, אם בשמם המפורש ואם בהעלם־שם, בכל הבטאונים הספרותיים בימין ובשמאל ובמרכז, שהללו מטיפים לקוממיות לאומית והללו דורשים בשבח המולדת השניה, שהיא להם הראשונה, שהללו נלחמים לחופש הרוח והללו מחייבים הזדהות עם משטר הרודנים, שהללו מכשירים בחיים ובאמנות מה שהללו מטריפים, וכן להיפך. ואילו הסופרים הלעיליים הללו מתכנסים בניחותה מתחת לטלית של תכלת לבן והטלית האדומה והצהובה כאחת ואינם חוששים. אף אין זוכר זאת להם חס ושלום לגנאי והם נכבדי העדה. בסדום הספרותית כל המרבה לבחוש בקדרות רבות משובח יותר. עיקר גדול בסדום חוסר העקרון לחיות וליצור על פיו. בסדום הספרותית אין שום דבר קרוב לנפש, ולכן אין שום דבר רחוק עד כדי שלא להידרש סמוכין לכל דבר שהוא.

 

רי"ט. עבירה הבאה במצוה    🔗

האמת היא אחת, אך השקר הוא רבים. האמת מונחת בנקודה אחת ואפשר להגיע אליה רק בדרך אחת. אולם כל הדרכים האחרות הן מרובות, מובילות אל השקר, וכשם שמרובות הדרכים אל השקר כך מרובים סוגיו. יש שקר סתם. יש שקר שבשקר. שקר למען האמת. שקר מתוך נימוס, שקר משום דרכי שלום. שקר בחינת תהום ושקר כגשר על פני תהום, וכך סוגים רבים לאין שיעור. בקיצור אפשר לומר, שכשם שיש מצוה הבאה בעבירה, כך יש עבירה הבאה במצוה, כלומר, שקר יש לו גוון של אמת ואף קשקשים של יושר, המכוון כביכול לשם שמים או לשם עידוד האדם הקטן. וכבר ניחשו חכמינו, כאמור לעיל, שבסדום היו ארבעה דיינים, שקראי ושקריראי, זייפאי ומצלי־דינא. מנו חכמים ארבעה דיינים כנגד ארבעה סוגי שקר. אולם סוגי השקר מרובים מארבעה. ומסתבר כי בסדום היו למעלה מארבעה דיינים.

במקומותינו נפוץ ביותר סוג השקר החסדני, הבא כביכול לעודד את האדם הקטן או את הכשרון הבינוני והלמטה מבינוני, את כל הצועדים בכיוון ההתנגדות הקלה. מכלל שבחם של אלו מסתבר ממילא, שהיפוכם של הללו סורם רע. כל הכבוד לבעלי מוחין דקטנות; הוי אומר: בעלי מוחין דגדלות בעלי־מום הם.

ב“הד החינוך” גליון ל“ה־ו, תשי”ז, כותב סופר מפורסם בישראל בפרק קצר בשם “זכר אדם לברכה” כך:

“המנוח… לא עשה גדולות בחייו… היה מורה מצויין כל ימיו וכתב סיפורי־ילדים שעשו רושם… וזה הכל. אבל אין זה הכל. היה בו משהו שהוא יקר ממאמרים וסיפורים… הוא היה אדם, איש ראוי לשם הטוב הזה. קודם כל לא דבקו בו החסרונות שיש ברוב הבריות, שמחסרים אותן מאדם. לא היה מבקש גדולות לעצמו, גדולות, שאפשר היה ראוי להן הרבה יותר מאשר חבריו המורים והסופרים. צנוע היה ומכיר את מקומו. וישר היה בתכלית. מעולם לא נתקנא בחבריו ולא חיפש חטאים בחבריו…”

הכל בלשון זו של חיוב על דרך השלילה. והעיקר שלא ביקש גדולות לעצמו. ודרך אגב הבלעה, שאפשר היה ראוי לגדולות יותר מאשר חבריו המורים והסופרים. והרי לכם בעיטה שממילא בציבור המורים והסופרים, ועדיין לא שמענו שום שבח חיובי, חוץ מזה שהיה צנוע ולא נתקנא בחבריו. ציון לתלמיד טוב. אבל אפילו מורה צנוע וישר, שפרסם קצת סיפורי־ילדים וכמה רשימות בשאלות החינוך, אינו צריך עדיין לשמש מקל חובלים בידי מבקר כלפי ציבור המורים והסופרים. אבל זהו הנוסח. פרק קטן והוא דוגמה אחת מני רבות.

 

ר"כ. משהו    🔗

ברשימה “זכר אדם לברכה” דייק המחבר ואמר “היה בו משהו”. “משהו” זה אינו מקרה. ה“משהו” מחובב ביותר על כל הדיינים המגדילים שבחים לקטני־כשרון דווקא. ה“משהו” פוטר מנימוקים של ממש ואף מכל הגדרה מפורשת. יש בו “משהו” וחסל. ב כוח המשהו אפשר לרומם זבוב למעלת פיל ולהקטין, להיפך, את הפיל לדרגת זבוב. מה בכך שפלוני אינו פיל? אבל יש בו משהו. ומה בצע בפלוני שהוא פיל, אם חסר הוא “משהו”. זהו “משהו” סתם וגורלי. אפילו תכתוש אותו במכתש לא תעקרנו ולא תהדקנו. לפיכך מצאנו גם לסופר אחד, אמנם, מפורסם פחות מבעל “זכר אדם לברכה”, ואף הוא מקלס רשימות קלוקליות של פלוני ואומר: “אף על פי שאין בספר משום אותה ראיה מיוחדת של אמן, החודר לנבכי האדם ותעלומותיו, יש בו משהו אחר השקול כנגד, יש בו לב אדם מלא רחמים ואהבה לנדכאי החיים”.

כן, יש בו משהו, והוא לב אדם. מכלל שאחרים, שהם בעלי־כשרון, חסרים אותו “משהו”, המכונה לב אדם.

אילו הרשות בידי הייתי מגרש “משהו” זה מן המלון העברי. יש במשהו זה “משהו” גס, העשוי לשמש נשק קטלני בידי דייני סדום הספרותיים…

ושוב אנו קוראים בגליון סמוך לזה על דפי העתון למחנכים אחרי פטירתו של אחד מחבריו שבח משולש זה “האינטלקטואליזם לא נפל בחלקו, עם מדענים לא נמנה, אפילו בכשרון־סופרים לא ניחן… אבל במקום אלה ניתנו לו ממרומים בשפע בלתי מצוי שלוש תכונות יקרות־ערך, ואלו הן: הבנת הלב, מרץ ואידיאליזם מעשי, היינו, תכונות סתמיות, שאפשר לספרן ללא היסוס אחרי מיטתו של כל אחד. והעיקר, מדגיש הכותב, ש”במרצו הרב לא ביקש גדולות ונצורות… הוא ננהה אחרי הקטנות, המצטרפות לחשבון גדול, אחרי התדיר, הצנוע, אחרי העשיה היומיומית"… אותו הפזמון: לא גדולות. צנוע, יומיומי – אך בזאת יבורך גבר. פולחן הקטנות, המשהו. אכן, לפיד הקטנות עובר מיד ליד.

 

רכ"א. אנו חוגגים את שנת השבעים של שמחוני    🔗

בית הקפה. נזדקר ובא שמחוני. חצה בפסיעות מהירות את האולם. עיניו כמו יצאו והן מרחפות להן בנפרד מעל להויה של מטה. וכשם שנסתער פנימה כך נפנה בחפזון סוער כלפי היציאה, משל למי שבא לחפש דבר ולא מצאו והולך לו מאוכזב. במסעו־בזק עבר גם ליד שולחני, נגע בי מרפק במרפק ולא חש כלל במציאותי. משול היה אותה שעה לקבצן של רבי נחמן, שכל העולם עולה אצלו רק כהרף עין. אולם כשהגיע לסף הדלת חזר בו משום־מה ושב על עקבותיו. הנה הוא נצב ליד שולחני. אומר בריטון:

– גם כבודו כאן. לא פללתי למצאו במסבאה זו בין מבלי־עולם אלה.

– ואתה, מר שמחוני, מחפש כאן מי־שהוא? – שואל אני לפי מראהו המפוזר ומבטיו המשוטטים.

– כן, אומר הוא, אני בא לכאן לראות מי יש כאן, שעלי לברוח מפניו.

קולו נשמע לי כעת חד מן הרגיל, שופע מתוך עומק, כי זו לי הפעם הראשונה לראות אותו תחת קורת־גג ולא ברחוב בפגישות שבמזדמן. לא הרי צלילי הקול האנושי בין ארבעה קירות כהרי צלילי הקול ברחוב הסואן.

ואף כאן הוא פותח את שיחו עמי בנוסחו הרגיל:

– להכות אותך אני רוצה. אילו הרשות בידי הייתי עושה אותך גל של עצמות. יום טוב לי היום. וביום חג ומועד לי אני אוהב לתת מכות לכל מי שהוא לי ידיד־נפש. ואתה כלום אינך ידידי?

– כן. ידיד. חג לך על שום־מה?

– על שום… לא אגיד לך תיכף ומיד. רצוני ללמדך סבלנות. ולפי שחג לי היום יצאתי הבוקר לסובב ברחובות העיר לבקש בהן את שאהבה נפשי. חפשתי גם אותך. חפשתיך ולא מצאתיך. והנה אתה כאן, במסבאה זו. פליאה בעיני.

העלה מתוך כיסו צרור שטרי־ממון. החזיקם בחפנו ואמר:

– ואתה בו ונחש כמה לירות יש לי בידי. מטמון! מאה לירות. קוף לירה היא פעמיים נון, כנגד נון שערי חכמה. וממון זה מניין לי? נחש, נחש. לא תצליח. ממון יש לי משום שמשורר גדול אני. צרי־עין שכמותם! יש אומרים: שמחוני תלמיד חכם גדול. אחרים אומרים: חכם ופילוסוף! ואינם רוצים להודות, שהוא משורר, נעים זמירות. כן, פייטן לעילא ולעילא. רבותה גדולה להיות חכם או תלמיד חכם, למדן מופלג. איש המדע. מי בימינו אינו בחזקת מלומד. חמור, אומר “הזהר” הקדוש, הוא ראשי תיבות: חכם מופלג ורב־רבנן. רוע־לב שכזה. אינם רוצים להודות על האמת, ששמחוני מנעים את זמירותיו לאין־סוף. אחרים שרים על החליל ועל הגליל ועל כל הבליל, על הירח ועל האביב הפורח ועל צל הבורח. שמחוני לבדו שר לנצח. הוא לבדו שר עלי הגיון בכנור. כלום מהו משורר? הגיון מכאן וכנור מכאן. אילו קמו ר' יהודה הלוי ובן גבירול מקברותיהם היו אומרים לשמחוני: אחינו אתה! הוא שאמרתי לך קודם בלשון שי השירים: את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. רד לסוף הכתוב. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני, פצעוני, נשאוּ את רדידי מעלי. את רדיד השירה נשאו מעלי. את כתר השירה לא חבשו לראש שמחוני. כך דרכו של עולם, אין מודים בפייטן בחסד עליון.

– ועדיין אני תוהה, מטמון זה של ממון מניין לך, מר שמחוני.

– מה זו שאלה מניין? כתוב: לא לחכמים לחם. אבל כלום כתוב לא למשוררים ממון? זכיתי בממון משום שמשורר אני. מעשה שהיה כך היה. לפני כמה שבועות פגע בי פלוני… שפרקו נאה וזקנו מגודל והוא בעל כרס ויש לו ארנק גדול מלא ממון, והתחיל להסיח עמי מתוך הרחבת הדעת, כדרך רחבי הכיסים. שמחוני, אומר הוא, שמעתי מסיחים בך, שהנך מין ביאליק. גערתי בו בחרון־אף ואמרתי לו: מה ענין שמיטה אצל הר הפרנס? ביאליק הוא ביאליק, ואני לי אני. ביאליק היה משורר לאומי, ואני פייטן הנצח הנני. ובכלל איני אוהב עירוב תבשילין. אילו חפשת צד השווה ביני לבין היינה הייתי גם כן רוגז. מה לי ולהיינה? מה לי ולגיתה? אין דנים נשמה נשמה לגזירה שווה. כל פייטן הוא בעל שיעור־קומה משלו. כל אחד עומד על משמרו ושר את מזמורו. יש שלהבת והפייטן הוא ניצוץ. זה ניצוץ וזה ניצוץ. אך אין ניצוץ דומה לחברו. ומה לך מר פלוני לחברני עם בן־זוג? הנני יושב לי תחת חופתי מרוצה ממנה. ועל שום שאתה מר פלוני נהגת בי כך אתבעך לבית דין של כבוד. אומר ועושה. והבית דין של כבוד פסק, שחייב הוא לשלם לי בעד עלבון רוח השיר שבי טבין ותקילין, מאה לירה, לא פחות ולא יותר. אלה תולדות המטמון שלי. שמחוני עשיר כעת כקורח. המלצר, גביע קפה תן לי. קפה חם. לא בכוס, כי אם בגביע של חג. כי חג לי היום. השומע אתה, מר מלצר? הרי לך לירה מזומנת מראש. בעודף אין צורך.

שלשל את הלירה ליד המלצר, וכשפנה המלצר ללכת, נפנה גם שמחוני בחפזון סוער כמתחילה כלפי היציאה מבית הקפה.

זנקתי גם אני אחריו ועצרתיו על הסף:

– לירה שלמת… קפה הזמת… ומה לך לברוח?

נענה לי שמחוני וישב עמי אל שולחני, עמד רגע קטן בתהייה של מבוכה ואמר:

– אני בורח משום שהנני תמיד רק אורח ולזרא לי כל בית־מרזח ובחברת אנשים איני מוצא טעם וריח. ולכן, אני מכאן ומכאן קרח. אולם משום כבודך אשב במסיבתך אתך לשוחח.

בין כה וכה הביא המלצר את הגביע. נתיישב מר שמחוני בדעתו ותפס לו ישיבה על הכסא. לגם מעט מן הגביע. כיוון שנדם לרגע נטלתי לי שעת הכושר ושאלתי:

– אם איני טועה, מר שמחוני, חג זה שאמרת, שיש לך היום, יסודו במטמון הממון, שנפל לידך. לא כן?

נעץ בי שמחוני מבט ספק לוצץ ספק מרוגז וכעוס ואמר:

– מי אני בעיניך להיות חשוד על קביעת חגים לי בסמיכות לעניני ממונות? שמחוני אינו פלישתר… אינו בעל הבית קטן. כשם שאינו משורר קטן. ממון אצלי בטל ומבוטל. ובכל זאת – חג היום. תן אזנך ואלחש לך בסוד, שלא ישמעו הבריות הקטנות והיפות הללו, שנפשי סולדת מהן: כן, חג לי היום. בן שבעים הנני היום. וזה לי יובל השבעים הראשון שלי. כה לחי!

הרימותי את כוסי ואף מר שמחוני הרים את הגביע שלו ושתינו “לחיים” ופתחתי בדבר ברכה. גער בי שמחוני ואמר:

– הרף מן הברכות, שונא ברכות אני. קללות אני אוהב, שאין קללה שאינה עולה לכלל ברכה, כשם שאין ברכה, שאין בה משום רמזי־קללה. כשאני אומר חלי־רע דע לך, שזו בגימטריה כרחמים.

– המלצר, עוד גביע.

שוב שלשל לירה מזומנת לידי המלצר במניעת העודף. וכשקבל את הגביע פתח ואמר:

– גמרנו הקפה א‘. מעכשיו ואילך הקפה ב’. גביע הולך וגביע בא. חסל יובל השבעים האחד ואנו מתחילים למזל ולברכה את יובל השבעים השני. לחיים, ידידי. לחיים פעמיים. ודע לך, שאני שונא אותך, לפי שאחי אתה. עשו אח היה ליעקב. כמוך כעשו. על עשו נאמר וירח את ריח בגדיו. אף אתה יש לך חוש הריח להבין לפי הבגדים הפיוטיים שלי מי הוא שמחוני. רואה אני חיוך ערמומי בפניך. תפסתני שאיני זוכר את הכתוב על בוריו. וכלום איני יודע שבכתוב יצחק הריח את בגדי עשו. נמצא שאתה יצחק ואני עשו. לא איכפת לי שאתה יצחק; העיקר, אנשים אחים אנחנו. ובכן, לחייך ידידי ולחיי שמחוני. אומר אני לך, מן היושר הוא ששמחוני יאריך עוד חיים הרבה, כי יש לו מה להגיד לעולם. אמנם, משנה הוא ממנהגו של הרבונו של עולם היוצר אנשים. ואילו שמחוני מעלה בחזונו בני־אלים. הקדוש ברוך הוא מוריד אלינו נפשות עלובות, נשמות קטנות, ננסים. מה עושה שמחוני? הוא מעלה כנגדו גבורי־כוח נשמות של אצילות, אנשי־מעלה כפי שראה אותם ניצשה בחזונו. הבריות הקטנות הללו! הם לא ירדו לסוף דעתו של ניצשה, שראה במחזה שדי את האדם העליון. מאוס ונמאס היה בעיניו האדם מן השוק, האוהב את עצמו ואת כרסו ואת כיסו. ניצשה אהב רק את האהבה. ואף שמחוני כך. שמחוני אוהב יופי. ובעיקר יופי פנימי. שאלני פעם הרצל המנוח – נזדמנו יחד בקונגרס השני או השלישי לא אזכור עוד – מה דעתי עליו. אמרתי לו: הנך איש נחמד, זיוותן, אדם גדול ובעל־נפש. חסרונך היחיד שהנך יפה־תואר יותר מדאי. הזכרתי לו מה שנאמר בתלמוד על ר' יוחנן, שאילולא היה יפה כל כך היה שנון יותר. חבל לי, אמרתי לו, על ה“יותר” שבך. צעיר הייתי אז מכפי שהנני היום. בעל בלורית, שערותי תלתלים, חצוף כדבעי. העזתי להגיד בפה מה שבלב. אז היה גם עולם אחר. צעירי הדור היו עזי הפנים שבדור. ושמחוני אז עז ומחוצף פנים. זכורני בקונגרס שבוינה היה המעשה. ניגש אלי יהודי נמוך, שמנמן, שפם עבה. לא היתה לו צורה מאירה. חן לאו דווקא. ראני בבלורית ובעניבה, צועד קוממיות. שאלני אם אני ביאליק. אמרתי לו: לא באלף רבתי! מצטער אני עד היום, שלא תבעתי אותו אז לבית דין הכבוד של הקונגרס. לא הייתי נמצא נפסד מכל מקום. שוב פתחתי ואמרי לו: אמנם, גם אני קצת משורר, שאינו נופל במעלתו מביאליק שלכם. אמר לי היהודי הנמוך, שזקנו היה דוקא נאה, זקן של תלמיד חכם: אבל ביאליק אינו כלל המשורר שלי. האם קרא כבודו את השיר של ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם, מהי אהבה? מה לשון היא זו בפי משורר? אומרים. ואתה מר משורר מה אומר? כלום אפשר להגיד למי שלא טעם טעמה של אהבה מהי אהבה? לכן דעתי היא שהשיר אינו שיר.

כאן חפז עלי יצרי לשאול את מר שמחוני:

– ומי היה אותו יהודי נמוך ושמנמן, שזקנו נאה?

מר שמחוני נזף בי בחימה יתירה ואמר:

– אין זו מן המידה להיכנס לדברי שמחוני בעצם סיפורו. אמן אני אומר לך, אילולא טינא עזה שאני נוטר לך בלבי הייתי קם תיכף ומיד ופוטר אותי מטרדנותך. אין לך סבלנות אף בעד מיל. הרוצה להמתיק שיחה עם שמחוני חייב להיות סבלן. ואתה בא וטורדני באמצע סיפורי ומפסיק לי את השטף. בלי שטף איני יכול. שטף הן אותיות שפט. וגם אותיות פשט. וגם אותיות טפש. וכשמפסיקים לי את השטף איני יכיל להשמיע שום משפט, כי הנני טועה בפשט ונעשה טפש גמור. בנת? ובכן להבא היה בן־אדם, מתון־מתון, וגם קצת דרך ארץ מפני שמחוני חבר וידיד־נפש ליהודה הלוי ובן גבירול. בנת? ובכן, היכן עמדתי כשהפסקתני? כן, אותו יהודי נמוך ושמנמן, שזקנו נאה. אף אני אז, צעיר הייתי ומחוצף וסקרן גדול. אמרתי לאותו יהודי: רואה אני שכבודו אוהב שירה ומן הסתם מחבב משוררים. ורצוני לדעת: מה שם כבודו? ענה ואמר לי: לא פייטן אני. אני מקס נורדוי. אתו לא היתה לי שיחה לבבית כמו עם הרצל. הרצל היה באמת אדם גדול. פייטן היה, אם כי שירים לא כתב. נשמה של אצילות. שתדע לך. שמחוני אומר אדם גדול משמע אדם גדול. דוק בלשון. לא מדינאי גדול או סופר גדול. הרבה מדינאים גדולים וסופרים גדולים מצויים בעולם. אין צריך לחפש אותם בנרות. אבל אדם גדול זהו דבר יקר המציאות. נורדוי היה נואם גדול. בעל כשרון גדול. אולי גם מבקר גדול, אם כי איני בטוח בכך. אדם גדול לא היה. מה שאין כן הרצל. וזהו אולי גם ההבדל בין הבעש“ט לגאון מוילנה. הבעש”ט לא היה אולי גאון. ולא צריך כלל להיות גאון. הבעש“ט היה למעלה מגאון. הוא ירד אלינו מעולם האצילות. הוא היה חוזה מחזות שדי, נביא שירד מעולם העליון לעולמנו התחתון. הנביא אינו קרוב־משפחה לחכם או למדן, לאמן או סופר. הוא בן שבט אחר לגמרי. הוא רוח גדולה. ומי שהוא עצמו גדול אינו צריך כלל לחולל מעשים גדולים, אם כי הרצל היה גדול גם במעשיו הגדולים. הנביא זו מהוּתו שהוא נביא, כלומר, אדם גדול. הוא עצמו גדול – ודי. הוא ישנו. שייך לומר על הנביא, שהוא, למשל, למדן גדול וחכם מופלג. האנשים הקטנים הם למדנים גדולים והטפשים למחצה מתחכמים ונראים בעיני הכסילים הגמורים, והם רוב מנין, כחכמים. היינה רעי הטוב אמר: באלעזן אהנע זעלישעס וועזן. בלשוני שלי: “מפוטם בתורה כשור ואין בו אור”. איני אוהב למדנים. אספר לך מעשה שהיה בי. רק תמול היה המעשה. אני אז בן עשר בקירוב. קיימא לן: ששים שנה עברו מאותו יום. זכורה לי שעת בוקר בהשכמה. רואה אני צורת העז שנתחככה אותה שעה בקיר בית המדרש בעיירתנו. עזים רבות ראיתי במשך ימי חיי, אבל לנגד עיני נצבת עכשיו דווקא העז ההיא. עיגול של שמש, הוא מפזז בתוך אזנה. אבא שלי הביאני אל הרב דמתא לבוב, בן ה”ישועות יעקב" לתהות על קנקני אם אני למדן. הרב ישב ושתה קפה בגביע כמוני עכשיו, שמנת צפה מלמעלה ופרוסת־עוגה ראויה להתכבד לפניו. פת שחרית. פתח ואמר הרב: “ובכן, ילד, איזו מסכתא אתה לומד?” עניתי לו: “נדרים עם הר”ן". פתח לפני מסכתא נדרים וציוה עלי לומר פשט באיזה דף. פתחתי אני ואמרתי: “רבי, קדמה אכילה לתורה. רצוני בגביע קפה כזה שכבודו שותה”. ציוה על הרבנית להביא. הביאה. נתתי עיני בגביע ואמרתי: “כבוד הרב, והיכן השמנת מלמעלה? רצוני גם בשמנת כדוגמת כבודו”. ציווה להביא. הביאה הרבנית. ועדיין לא נחה דעתי. חזרתי ואמרתי: כבוד הרב, קדמה דרך ארץ לתורה, ואין זו מידת דרך ארץ שכבודו ישתה קפה ועוגה ואני בלי עוגה. ורק לאחר שהרבנית הניחה לפני על השולחן פרוסת־עוגה הייתי מוכן ומזומן להיבחן על ידי כבוד הרב בתורה. ועכשיו צא וראה, מה זה למדן. בן “ישועת יעקב” היה בקי וחריף ועוקר הרים. ולא הבין שצריך לכבדני בבת אחת בכוס קפה עם שמנת ועוגה בצדה. למדן – וכשמגיע לתכלית יש לו מוח מטומטם. לא, איני אוהב למדנים. למדן אינו מבין כלום בהוויות עולם הנפש. אוהב אני פייטנים ולא למדנים. והנביא גדול אף מן הפייטן. הנביא אינו חמור נושא ספרים והנביאים אינם מתהלכים בעדרים. לנביא אין צוותא. ואין הנביא צבת בצבת עשויה. הוא צבת לעצמה. ואין הנביא מרבה פטפוטים, אף אין לו שום עסק עם זאטוטים. אין הוא חוקר ודורש מה תחילה ומה סוף. מי קדם למי הביצה או העוף, מי נשר ומי קוף, מי פייטן ומי פילוסוף. אין הנביא עוסק בחילוקים ובדקדוקים. עמלקים עושים חילוקים וערלים מבלים את זמנם בהבדלים. ערלים שאמרתי הם ערלי־לב וערלי־אוזן. עיניהם רק לשובע ולא לרזון.

אומר לך בחשאי ומפה לאוזן: יתומים המה מחזון. לכן אין השמחה במעונם וגלה מהם ששון. שמחוני לבדו הוא אך שמח, כי הוא כהן גדול ליד המזבח. יש בו לשד ולשיריו יש ליח. והוא כותב במסירות־נפש כל שורה. והמה מה אומרים? אומרים, שאין הוא כשורה. יאמרו להם. בינינו לבין עצמנו: רואה אני אותם ואין ביניהם אנשי־צורה. שכל אין להם, במחילה מכבודם. פעם אחת בשבעים שנה משמיע גם אני דיבור של אמת. וזאת מפה לאוזן. הב אזנך, ידידי, ואלחש לך. הענין פשוט מאד. כל העולם משוגע ולא עוד. ולפי שהם שוטים הם מתביישים להיות מטורפים. לכן הם מתנהגים כמחוצפים ומעמידים פני חכמים. אך שמחוני אינו חושש ואינו מקושש. שמחוני הוא בכל מקום, בסתר ובגלוי, בצל ובחמה. אך מה לי ולך, ידיד? אנחנו שנינו נהמא בנהמא. אתה כך ואני ככה, אני לך ואתה לי אחא. ולמה אשב פה? אקום ואלך לי שמה. וזה שאמרתי: אני שונא אותך, כי אתה מושכני בלשוני לגלות את קלוני. כמה שאמר הפייטן לשוני קלשוני ושגגתי זדוני. וזה משום שהגיעה לי עת משוך היובל, לכן נעה ונדה לשוני כאניה ללא רב החובל. מחנק לי כאן בין הבריות הללו. כלום מה הם עושים במסבאות? זוללים וסובאים ומפטפטים. אלך לי לשוטט ברחובות העיר, כי שם אני לי בן־חורין מלהסתכל בפרצופיהם. תודה על שברא לנו שמש ועשה את הצל. צל בגימטריה ק“כ. ג' פעמים מם או פעם אחת מאה ועשרים שנות חיים. ק”כ לי וק"כ לך אמן.

– אמן, עניתי, מר שמחוני, ויהי רצון כאילו ערכנו את חג היובל שלך ברוב פאר והדר ובהמון חוגג.

 

רכ"ב. פרשת שלום אש    🔗

כמה בעלי עקרונות ליברליים משובשים יצאו לריב את כבודו של האורח המפורסם, ואחריהם, ואולי גם לפניהם, עטו על שלל זה ציידי השמועות הפורחות לעשות מטעמים מן הענין. מה הרעש? הנה בא לארץ סופר נודע לשם ולא עשו מסביבו רעש של קבלת־פנים, לא יצאו כנגדו בתופים ובחצוצרות של מסיבות חגיגיות.

גדולה הפליאה: חסידי הליברליזם למה רגשו? לכאורה הליברליזם מחייב שויון. יהודים לא כל שכן גורסים כל ישראל חברים. כל עולה וכל אורח זכאי להתקבל אצלנו בסבר פנים יפות ובסבר לב טוב. ולואי והיינו מרבים בסבר־לב ובסבר־פנים. שבענו מסיבות ועייפנו מחגיגות. והיכן נמצא כתוב, שקבלת אורחים, אפילו רמי מעלה, היא בצלצלי־תרועה דווקא. כלום רק ברעש כבוד או שמא אפשר לכבד גם בלחש.

ממה נפשך בא יהודי לישב בארץ הריהו זקוק לישוב הדעת ולריכוז הנפש כדי להתייחד עם נופה של הארץ, עם תנאיה המיוחדים, עם הויותיה ובעיותיה שאין כיוצא בהן בשום מקום; בא הוא לסייר את הארץ על אחת כמה וכמה צריך לעבור בה בצנעה ולהתרחק מזרקורים. אור גדול מסנוור, ומכל מקום מזיק לראיה הבהירה. ומה גם סופר שבא במחשבה תחילה לחבר ספר על הארץ. אפילו הוא בעל טביעות־עין חדה מצווה עליו להסתכל היטב. להתבונן הרבה. הרואה טוב לו להיות אינו־נראה.

אין זו תשובה למרדפי שמועות הניזונים מן הרקק של שערוריות ציבוריות. הם זקוקים לחיונה, ואם זו אינה להם, עושים אותה יש מאין. אין הם רוצים, אף אינם יכולים, כנראה, להבדיל בין הסתייגות בשתיקה, מחוייבת התבונה, לפגיעה בכבוד. וכדי לפלפל את התבלין שלהם עמדו והכתירו את זו בשם נדוי וחרם, שם מצלצל ומחריד. נפחי־שמועות הם ותפקידם לנפח הכל כדי להגביר רושם ולהגדיל עסק. אבל צער הוא, שגם אלה, המתכוונים אולי לשם שמים, זנחו כל מידה ושיעור. באו להגן על כבוד וגרמו חילול.

אש הסופר והמטיף אינו פנים חדשות בתוכנו: אין הוא חלילה מקופח או נגזל. אף אין הוא גמגמן בעל־נימוסין. הוא דורך בשבילו תמיד גלוי־פנים וגלוי־עט בשער בת עמו ונגדה נא כל הגוים. כבודו הוא שננהג בו מידה כנגד מידה, פינו כלבנו וברנו כתוכנו. יחס הוא ענין של גומלין. לא ננעלו שערי תשובה. אבל תשובתנו לפע שעה היתה שתיקה נמלצה. אין אנו ערב־רב של אורינטליים. אנו כאן החלוץ של עם ישראל, מרכז רב־נימים רגיש ביותר. אנו כאן כותרת דברי ימי עמנו, תמצית סבלותיו על ארצו ואלהיו. אנו כאן ההווה היהודי החי ביותר, שכל זעזוע בעברנו ובעתידנו פוגע בבבת־עיננו. כל מיחוש של הבשר והדם היהודי וצער של השכינה היהודית עושים חריץ בנשמתנו. מגור הצלב לא פג עדיין מתוך דמנו. עיוות־דיננו עתיק היומין עוד תוסס והומה בקרבנו. גם יהודים שאינם הולכים להתפלל בבית הכנסת אומרים יחד עם שלומי אמוני ישראל: לא על בר אלהין סמיכנא. אין להניח כלל בדעה צלולה, כי מי שהוא, שלא ירד אתנו לתוך הבונקרים והמרתפים בזמן השואה הנוראה, הלך בראש קדושינו המובלים לטבח.

ליברליזם של אמת פירושו יחס של אמת לדברים ולאנשים, יחס של כמים הפנים לפנים. נדיבות, העוברת את גבול האמת והיושר, היא חנפנות. תמה אני על רבים החרדים לכבודו של אחד נודע לשם ואינם חוששים מפני חילול השם.

 

רכ"ג. פרסים    🔗

הארץ מלאה פרסים לסופרים. פרסים מטעם המדינה ומטעם מוסדות ציבוריים וארגונים, עיריות ואנשים פרטיים. מנינם מגיע לעשרות, ואולי אף למעלה ממאה. ואילו סופרים, שעטרתם הולמתם, מנינם שלושים או ארבעים בקירוב. לכן מתהלכים בארץ נושאי פרסים כפולים, אף משולשים ומרובעים. ואף על פי כן נטוש קרב על כל פרס ופרס בין בעלי־תביעות שונים. עתים המערכה מתחוללת לא רק מאחורי הפרגוד, אלא שלוחות ממנה יוצאות גם על עמודי העתונים, ורבים מן הקהל תופסים גם כן עמדות לכאן או לכאן. אף מביאים את דעותיהם, כנהוג, במכתבים אל המערכת. גדולה מזו, המועמדים עצמם משתפים פעולה בין שתובעים דין לעצמם באגרותיהם אל השופטים ובין שמנצחים על המערכה על ידי קרוביהם ועושי־דברם. הקהל מרוצה. שוב אין הספרות רק ענין של רוח הקודש, המסור לסופרים, שהם כהנים גדולים או מלאכי השרת. נעוצה בה גם בחינה ציבורית, חמרית ממש, הנתונה לשיפוטם של מעריכים מומחים ואף הקהל הרחב נוגע בדבר. קורת־רוח מיוחדת נודעת לאנשים הקרובים אל המוסדות או האישים, שהפרסים ניתנים על ידיהם. בשעת טקס חלוקת הפרסים הם, בעלי הכספים, המחותנים הראשיים; פניהם קורנים מתוך החזקת טובה לעצמם: אין אנו שטופים בגשמיות בלבד. הננו גם מוקירי־תרבות וחובבי־ספרות, מטילים מלאי לתוך כיסם של הסופרים, יאכלו ענוים וישבעו. כל פרס מעסיק את הנוגעים בו ממש ואת הנוגעים בנוגעים ימים רבים לפני הכרזתו מפאת החיכוכים והויכוחים הכרוכים בו וזמן־מה לאחריו, המוקדש למסיבות ולחגיגות לכבוד חתן הפרס. ולפי שהפרסים המרובים מתפשטים גם לזמן שמלפניהם ושמלאחריהם, נמצא שאין כלל בין הזמנים. כל השנה עומדת בסימן פרס.

אכן, הפרסים גורמים קורת־רוח למקבליהם, ולא מעט מורת־רוח לאלו, שאינם זוכים, הרואים עצמם זכאים, להם. מן הסתם מצויים מקופחים שלא כדין, כשם שמצויים רבים הזוכים בהם מן ההפקר של המידות או שמקבלים אותם משום נימוקים צדדיים לגמרי, שאינם מגוף הענין הספרותי, כגון שפלוני נצרך לא עלינו, או חולה. פשיטא שיש כאן פירצה לתאוות רעות וליצרי־רהב, לטינא ולקנאה. כך ניצוד ציבור הסופרים במלכודת. הקהל חולק כביכול כבוד לסופריו, ויוצא אי־כבוד, שקוראים לו בשמות שונים, כגון עידוד, תמיכה, הבעת חן־חן ו“יישר־כוח”. אפילו בני עליה שבסופרים אינם מרגישים מפאת העיוורון, שנגרם להם על ידי השוחד הקטן, שההפרסה מחוללת שינוי בתפיסת מהותו של הסופר ועוקרת את מושג הספרות בחינת יעוד. ספרות לשמה היתה מרכז הכובד לעצמה, כתר הסופר היה נושא את עצמו. מעכשיו כל חיבור ספרותי עומד ומצפה שיבוא עליו האישור מטעם שופטי הפרסים וכתר הסופר מצד עצמו אינו מספיק כלל. צריך שגם הכתר יהיה נושא כתר של פרס או של פרסים. מעכשיו אין אומרים עוד סופר זה או פלוני הוא בעל־כשרון. בכך לא אמרת עדיין כלום. צריך לומר: הוא בעל פרס. כיוון שהפרס הוא ענין של משא ומתן, נתהווה שוק בתוך קרית הספר והוכנס צלם להיכל.

אין הפרסים הקטנים האלה אלא מעין אלילים קטנים מקומיים, שבטיים, לאומיים, לעומת האליל הגדול הבינלאומי, פרס נובל, שאף הוא משמש יותר אבן־תועים לכשרונות מאשר אבן־בוחן. כל האקדמיות סורן רע. מקורן בעצת אחיתופל של נפוליון, שהסתכל בכל מעשי אנוש ותחבולותיו דרך משקפת החייל, המשרת את אדוניו בחריצות כדי לעלות בדרגה. הוא גופו הדיוט קופץ בראש, הניח את אבן הפינה ללגיון הכבוד כקרש־קפיצה לרבים ולבית ועד העליון של חכמים מובהקים, מעין סוד חכמים, כדי להשליט את תאוות ההצטיינות על כבוד החכם לנפשו. מתוך הרגל לזרוק עצמים שמנות לנתיניו, ראה טוב לפניו לזרוק גם דבר־מה שמן לבעלי הכשרונות. והקטנים מחקים את הגדולים.

כך פרו ורבו הפרסים גם בארצנו, ושוב אין לנו כמעט סופרים, אלא נושאי־פרסים. משל למה שמסופר על אחד שבא לרומא הקדומה וראה שרחובותיה הריקים מאנשים מלאים פסלי־אלילים. אמר אותו תייר: באתי לראות אנשים ברומא והנה היא מלאה אלים, ואדם אין.

 

רמ"ד. קרית האמנים    🔗

… כבר ציינתי את החזיון המוזר בקרית הסופרים, שכל בעל מעמד חשוב בקריה יש לו נושא־כלים, המלווה אותו במאמרי־הערכה חוזרים ונשנים, הכרוך אחריו גם בחיי יום־יום כשכנו הקרוב בבית הקפה ובכל מסיבה, משל הקריה היא מעין תיבת נח לזוגות. נוהג זה, שאין מרגישים בו עוד, אינו מתיישב על דעתי. הריני כאותו צמחוני הפרוש מן הבריות, שכל פעם מזדמן לפונדק אחד עם אוכלי־בשר ורואה את המזלג הננעץ בנתח, להגישו אל הפה, הוא מתחלחל.

… השבוע ראיתי כמה מזלגות כאלו בתנועותיהם מן הצלחות אל הפיות. המבקר מר עזריהו, אני המשנה של המשורר חזקוני, פרסם על ידידו ורעו מגילת תשבחות והכניסו למחיצתו של פושקין ואף העמידו, כמדומה, בדרגה קצת־קצת גבוהה ממנו. ואילו המבקר מר פלאי דרש גזירה שווה בין בן־לויתו המתמיד הפייטן… לגיתה. הפייטן מר בהיר הודיע בפרק־שירה, שהוא ירד מירושלים לתל־אביב, כדי להסתכל בפני הים ובפני סופרו הנערץ מר… פליאה היא, שדברים כאלה נכתבים, נדפסים ונקראים… גם על ידי חתני השבחים… הקיבה הרוחנית מסוגלה, כנראה, לעכל הכל. כלי הקיבול האנושי לאיוולת אין לו שיעור.

יכול שיש גם משום גדלות הנפש בהערצת חבר. אבל מה ערך להערצה, שאין יראת הרוממות משמשת בלם לה? תנאי להערצה כנה דרך־ארץ; ודרך ארץ מחייבת שמירת הלשון. חסידים בעלי מדריגות לא ספרו בשבחי רבותיהם במעמד זרים. הם ידעו לשתוק.

היתכן כי קרית הסופרים בנויה על בסיס החנופה, היינו על השקר? צא וראה, כמה מרבים לקשור כתרים לכל מי שבאה עליו הסכמת כמה מבקרים, כמה מרבים לדרוש על כל פרק יצירה שלו ולדרוש כמין חומר את שיחו ושיגו, את הבכתב ובעל־פה שלו. את “הכוכבים” מנשאים מעל לכוכבים ומוקיעים לפרהסיה גם פכים קטנים של משק־בית שלהם, מחברים מחקרים על כל תנועותיהם והעויותיהם. ראה פולחן צ’רלי צ’פלין, גריטו גרבו ואחרים. אכן, עבודה זרה. קרית האמנים היא שוק, ולא שוק למכירת רגשות, כפי שהיתה במאה התשע עשרה בחיבורי בלזאק, זולא, הוגו, אלכסנדר דיומא, מופסן, ולטר סקוט ודיקנס, אלא שוק למכירת חוסר־רגש וקשיחות, למיקח וממכר של פרסומת. וכי עובדי־אלילים היו הדורות הקדמונים, שהשתחוו לעץ ואבן משום שראו בהם האצילות ובבואות מקדושה העליונה? בתחום הקדושה אף האלילות פונה בסוד גלגול הצורות כלפי העצם הנאצל. האלילות הגסה והמשוחצה ביותר היא בתחום החילוניות. ההוויות בקרית האמנות הן הגילוי המפליץ של האלילות החילונית.

 

רכ"ה. מלבושים    🔗

פשטנים סבורים, שכל הצרות והפורענויות שבעולם מוצאן מן הלבושים, לפיכך הם ממליצים על ההתפשטות – ניודיזם בלע"ז – התפשטות ממצוות, מרגשות, מנימוסים כעל תרופה לכל המכות. יהיה האדם פשוט, יהיה מפושט, יהיה ערום – ויגאל לאלתר. אין תפיסה טבעונית זו בימינו נחלת הרבים, אולם רבים שוגים בה לגבי פרטים, וכל אחד תולה עצמו עליה לגבי הפרט הדרוש לו. אלפי התושבים והשוכבים על שפת הים, המפקירים את גופותיהם במשך שעות לקרני השמש הצורבות והמתישות את כוח הגוף ואת מרץ הרוח, אינם מחויבים כלל להיות אנשי־שמש בכל הליכותיהם ולהחזיק באורח־חיים פרושי־קפּדני ממותרות כרכים, אבל אינם נמנעים כלל מלהיות אדוקים במסכת הפשטות, לשכיבה של שעות על שפת הים. אך כשם שאסור לעשות שקר בנפשנו, כך אסור לעשות שקר בגופנו. הגוף טעון לבוש. לא בכדי טרחו אלפי דורות ובכל האקלימים לתפור לו בגדי־כבוד. אין האדמה סובלת את העירום; אין העץ סובל אותו. האדם לא כל שכן. לא נאמר בכך, שכל המרבה להתעטף בשיראין הריהו משובח. אבל האדם לפי עצם טבעו אינו סובל עצמו בלי עטיפה, אלא אם כן הוא משתעבד למרות האפנה. אפילו פראים מתעטרים בקישוטים, אם גם אין לבוש לעורם. נמצא, המערומים אינם כלל תריס כנגד פולחן צורות ומותרות. כיוון שכך אין זו אלא צביעות לתרץ אותם בנימוק ההשתחררות מקליפות.

הלבוש אינו רק הרגל; הוא טבע ראשון, כשם שרגש הבושה בטבענו ורגש הצניעות הוא יסוד ושורש גם בטבע כל חי. הכלב מתבייש למות בפרהסיה. כיוון שבא קצו הוא פורש לפינת־מחבואים להפריח בצנעה את נשמתו. בושה למות בפרהסיה, קל וחומר בושה מן התהליכים החיוניים המסוימים ברוב עם ועדה. כך נוצר האדם, כך נוצרו בעלי־חיים. מקור החיים שלהם מרוכז בשטחי הגויה, המגושמים ועדינים כאחד ובמידה שמושכים ומגרים הם ניתנים לפגיעה ולחילול. אין זה דבר פשוט. אין דברים פשוטים. עילאה ותתאה כרוכים יחד. ובמקום שאתה מוצא כורך זה, שם האדם על כרחו משפיל מבטיו בכבוד ובדרך־ארץ. על כל כבוד חופה – נאמר בפי הנביא הקדמון, זה שהקדיש בפרק ג' מספרו הרבה פסוקים לתיאור “המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים”, תיאור שלילי, המעיד על חין טעמו ובקיאותו בחכמת הקישוט ובתיאור הלבוש. הטבע אינו מישור בלבד, מצויים בו גם הרים וגבעות, שיחין ומערות וכל פינות־מחבואים. הוא לא רק מקים מחיצות כמצודות, אלא תופר מסכים, פורש פרכות ואוהב לפעול מאחורי הקלעים. כל המתנקש במעשי הטבע ומערבב תחומים ללא יראת הכבוד, סופו הטבע מתנקם בו ומתערבבים עליו חייו. מציאות גלמית, גושי־הויה היוליים, מעוררים בנו בחילה גופנית ממש – וככל שהם מתרבים ומתפשטים עלולים הם לדלדל את מקורות החיים ומכל מקום לסחוט מן הנשמות לחלוחיות הפיוט. כל כמה שהחזיונות התפלים נעשים שכיחים והלב גס בהם, שכמעט אין חלים ואין מרגישים בהם, אין רואים אותו עוד כל עיקר, הריהם מזיקים יותר. הרי זה מופת חותך שכבר ניטמטמו הלבבות ונתקהו הרגשות לחלוטין. בני אדם הצפופים באויר של חנק מבלי להיפגע עוד ממנו, ראויים שנגלגל עליהם את רחמינו, לפיכך אין לקבל גם את נחמתם של סניגורים לכך דבר, האומרים: הנח להם להללו. כלום יש רואים אותם ומשגיחים בהם? אבל אם אין רואים ואין משגיחים עוד – הרי זו ירידה כפולה.

 

רכ"ו. חסל סדר דברים    🔗

ביומנו האחרון של אנדריי ז’יד, הסובב על בעיות הזמן בתקופת המלחמה האחרונה, מצאתי בפרק קצר הרצאת עיקרי נימוקיו של אחד מסופרי צרפת בעד שיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי. אני מביא כאן קיצור מקוצר לפי השמור בזכרוני, כי היומן עצמו אינו בידי. וזהו: אין שום יחיד מסובב את גלגל המאורעות, ממילא אין היחיד אחראי להם. כלומר, אין הוא עושה אותם. הואיל ואין עושה אין מעשים, רצה לומר, אין מעשים טובים או רעים מצד עצמם. קל וחומר שאין כלל דברי ימי העולם. מה שאנו קוראים דברי ימי העולם אינו אלא משל לשבר את האוזן, אין דברים. העולם הוא גלגל החוזר בידי כוחות איתנים, כוחות־געש, החזקים מכל מחשבות אנוש ותחבולותיו. סופה שהתחוללה, הר־געש שנתבקע, בוודאי פגיעתם רעה בדוממים ובבעלי־חיים, יש פוגעים ויש נפגעים, אבל אין חוטאים. מלכתחילה הכל עשוי להזיק למי־שהוא, ובדיעבד הכל טוב ומתוקן. בכוח הגלגל המסתובב משנות המלחמות את מפת העולם, גורמות שריפות, חורבנות, אבדן נפשות. כלומר, מזיזות צורות גולמניות הללו לכאן והללו לכאן, או מוציאות אותן לגמרי מן המערכה, ופעמים מביאות את פלוני אלמוני לידי מיט או “מט” גמור. אבל לאחר המעשה הכל סובב הולך וחוזר להיכן שחוזר. מפנים את תלי החורבות, מקוממים את ההריסות, המתים הולכים לעפרם, החיים הולכים לתפקידיהם. היתה התפוצצות והפועל היוצא מתוכה הוא הסדר הנכון.

לפיכך אין טעם להלך נגד כיוונו של הגלגל בסיבובו. רק שוטים נאבקים עם הכוחות הממונים עלינו וסבורים בתמימותם שפרישותם מן המהלך הגובר יש בה כדי לעקב את מרוצתו או שהתערבותם בתוך המהלך יכול להביא סדר אחר, טוב יותר. אי־שיתוף־פעולה עם הכוח העולה היא מלאכה בטלה ונואשה כאחת.

עד כאן ראשי־פרקים של השיטה, הרואה את העולם בחינת גולם. שיטה גולמנית זו, כיוון שהיא כופרת בעיקר האדם, בשלטון השכל ובכוח הרצון, בזכות לשאיפות ובאדנות על המעשים, סופה שהיא כופרת גם בגופי המעשים ועוקרת את הדברים בחינת ילדי־רוחנו ופועל־כפינו. אין דברים – וחסל. מתוך כפירה במציאות הפעולה האנושית באים לידי שיתוף־פעולה עם כל פועלי און.

אבל גם כשבאים לידי שיתוף־פעולה עם פועלי־צדק מתוך מחיקת היחיד ושמד הרצון האישי והשכל הפרטי, אין מקרבים על ידי כך את העולם אפילו פסיעה אחת לידי תיקונו. ממה נפשך, אם העולם גולם שוב אינו בר־תיקון; אם האדם רק כלי על לוח האישקוקי, שסופות וזוועות מזיזות אותו לכאן ולכאן, הכיצד יכול הוא לתקן? כלום כלי מתקן כלי וגולם אחד מקומם את הריסותיו של גולם שני? המניח ביסוד כל התנועה החברתית את השתופיות ואת תלות הגומלין, שנעקר מתוכן עקרון היחיד החשוב, הרוצה, הפועל, סופו לשתף פעולה אף עם השד אפילו בתחילתו הוא שר זמירות למלכות הצדק.

ביסוד השקפתו של ישראל מונח הדבר או הדבור, היינו הך, עשרת הדברות ואלו הדברים. ובהושע י"ד, ג' נאמר: קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. בלי דברים אי אפשר לשוב גם אל האדם, לא אל הזולת ולא אל עצמו.

 

רכ"ז. נקודות    🔗

א. סימני־טהרה    🔗

סימני־טהרה לבעלי־חיים לפי דין ישראל, שניים הם: מעלי־גירה ומפריסי־פרסה. הראשונים חוזרים על הנושנות, האחרונים צועדים קדימה. ההתפתחות היא הכנסת החדש לתוך הישן או התחדשות מתמדת של הישן, שינויים בתחומי המסורה. מקום שישן וחדש נושקים זה את זה, שם מפציעה ובאה אילת השחר, משם יוצאת בשורת המולד.

ב. על התמורה    🔗

אדם משנה את דעותיו ואינו יכול לשנות את טעמו; ואפילו כשהוא מחליף את כיוונו אינו מסוגל לטבוע צורה חדשה להילוכו. העוזב את אמונתו הישנה מסיע מתוכה את הלוז שבשדרתה לתוך אמונתו החדשה, כדרך שמעבירים מחמצת של בצק מעיסה לחברתה. המאמין הקנאי היוצא לכפירה הוא כופר קנא ונוקם. המלוכני הפורש ממחנהו עובר לעתים בפסיעה אחת אל השמאל הקיצוני. הקצוות מתאחדים מחמת הדמיון בקוי־אופי שביניהם. ר' פנחס מקוריץ הזהיר את בניו לבלי לדור בעיר היושבת על הספר, מאחר ששולט בה יצר הרע של שני צדדים.

ג. המאבדים מה שאין להם    🔗

לכאורה מוקשה הדבר, שרבים קובלים הרבה על כך שהם אבדו מה שלא היה להם. הכיצד? כלום יכול אדם לאַבד מה שלא היה לו? אבל הוא יכול, כנראה. לפיכך רבים מתהלכים כאבלים ואומרים “קדיש” על האמונה שאבדה להם ועל חזונם שירד לטמיון ועל חלומותיהם שנתבדו. ברם, אמונה תקועה בלב, חזון לוהט וחדת־חלום בנשמה, כלום יכולים כל מלאכי־חבלה שבעולם לעקרם משם? גופים נהרסים, נשמות נשרפות, אך אין שליטה על האמונה שבלב. החזון הוא אש אוכלת אש. החלומות הם כמו אותיות הפורחות מן הגוילים. אפילו יבואו כל חכמי מזרח ומערב ויוכיחו שאין יושר אינם יכולים להזיז נקודת היושר שבלב מי שיש לו חוש היושר. הגעו עצמכם, אדם גלוי־עינים שבא למדינה של עוורים, כלום יבוא לנקר גם את עיני עצמו להיות סומא כמנהג המדינה? או שמא משום “אַל תפרוש מן הצבור” ילך ויפרסם גם כן הכרזות שאין אור השמש? אין אדם רואה אלא מהרהורי־לבו ואין מאַבדים אלא מה שלא היה מלכתחילה.

ד. אספנים    🔗

יש אספנים של בולים, של חפצי־ערך ישנים וגם חדשים, ושל אנשים.

ספרים שיש לנו בבית, שהם קניננו, אין מזדרזים לקרוא בהם, ומה גם לקראם עד גמירא. לכל היותר הננו עוברים עליהם ברפרוף עד שהננו מייחדים להם מקום על האיצטבה שבארון. כיוון שהספר הוא ברשותנו הרי תמיד זמנו וכל שזמנו תמיד אין לו כל שעה. הוא תמיד במובן זה שדוחים אותו תמיד לכשירחיב ואומרים יבוא יומו. אך יומו אינו בא. כנגד זה אנו קוראים בחפזון וללא דחיה ספרים שלוקחים בהשאלה מן הספריות או מידי מכרים. כיוצא בכך אין אדם מכיר כראוי את אנשי־ביתו ואת שכניו הקרובים, אבל הוא מתחקה בסקרנות על אנשים רחוקים.

שאלתי פעם איש אחד, שגילה לפני בקיאות מופלגת בכל פרטי חייהם של טולסטוי, גאַנדי, נאַפוליאון וצ’אַפלין, בערך בלשון זו, ששאל רבונו של עולם את השטן: “השמת את לבך אל עבדי איוב”", ואני שאלתי אותו אם נזדמן לו לשוחח פעם עם החצרן של הבית המשותף, מקום־מגוריו, אדם מופלא בהליכותיו ובשיחו. הסתכל בי הנשאל קצת בפליאה וקצת בצפיה, כדרך השומע חידוד למחצה, שלא נתברר טיבו והוא עומד ותוהה אם דבר בגו או הלצה סתם.

ה. כריכות ושערים    🔗

ענין האספנות לגבי ספרים מתבקש לצרף אליו תוספת קטנה של גזירה־שוה שביניהם. כלום בעלי הספריות הפרטיות מחבבים באמת ספרים ומצויים אצל הקריאה בהם? יש גם כאלה. ואילו אחרים לאו דווקא. רבים מקשטים את ביתם בספרים על שום כריכותיהם הנאות. יש בקיאים בשערים, יודעים קצת פרטים על המחבר ועל מקום הדפוס וזמן ההוצאה לאור. רצוני לומר: אַל תדונו על אהבת האדם שבפלוני מתוך שהוא יושב בשער הרבים ורק מעורב עם הכריכות של הבריות ואין לו כל ענין באדם עצמו. אוהב ספרים אינו להוט אחרי מהומה של ספרים. אוהב האדם אינו מצוי הרבה בחברה. עתים הוא יושב בדד ואותה שעה הוא אוהב את האדם, יושב ותוהה על טיבו וגורלו, שואל לנתיבותיו.

ו. כדבר איש אל רעהו    🔗

אתה מדבר, חברך שומע, אבל מה הוא שומע? האם הוא שומע אותך או את דבריך? האם מקשיב הוא לאופן זה שבו אתה מסביר את הענין או שהוא מבקש להכיר את הענין גופו? ואם לענין, כלום הוא מתכוון לירד גם לתוכו או שהוא נוטל אותו רק כצדף, מעין צעצוע נוסף, מוצג חדש בבית הנכות של מוחו? אבל הנה חברך השומע הביע אותות התפעלות בשעת דבורך, ומן הסתם מוכן אתה להחזיק טובה לעצמך ולקבל קצת נחת־רוח: סוף־סוף מצאת לך אוזן שומעת ולב מבין. אבל, ידידי, עצור את רגש הנחת. בדוק תחילה התפעלות זו מהי ומעינה היכן. האם חברך מתפעל ממה שאתה אומר או שהוא מתפעל מן הכשרון שלו להתפעל? המתן מעט ותשמע על הרוב הערה קצרה, שהוא מעין פירוש להתפעלות שלו. הוא כך אומר בחום התרגשותו: כן, הבאת דבר שכל. או: הצלחת להסביר את הענין בטוב־טעם. או: כל דבריך נאמרו בהגיון רב. שכל, טוב־טעם, הגיון. אבל כלום זה אתה? שכל, טוב־טעם, הגיון – ואתה דם ירקת בדבורך. דיברת בהתגלות הלב ובשועת הנפש, והדם הוא הנפש. ואומרים לך: שכל, טוב־טעם, הגיון.

ז. מהי עמקות    🔗

מהי עמקות? אומר את האמת: ענין זה גופו עמוק הוא ממני, עמוק־עמוק מי ימצאנו.

עתים אני חושב, שעמקות היא בדיוק דבר זה שאיננו עדיין; הוא המבוקש, הנעלם. דרך משל, כשחופרים בור חופרים לתוך העומק, מוסיפים וחופרים כדי להגיע לעמוק באמת. רצה לומר, מקום זה שכבר הגיעו אליו אינו עדיין בגדר עמוק. וככל שמוסיפים לחפור כן מתקרבים כביכול אל העומק וגם מתרחקים ממנו, שהרי מתחוור כמה טעות היתה בסרתנו, שכבר הגענו לידי עומק.

אין כל עמקות, אלא יש העמקה. העומק גופו הוא בחינת אַין, מצב־ביניים, החוליה המקשרת טעות אחת בחברתה. כל דבר־ביניים הוא חזיון־בדים. אין בין־השמשות, כלומר, אין זמן מסויים שאינו יום ולא לילה אלא בין השמשות. בין־השמשות אינו זמן אלא בין הזמנים. מעבר, אף העמקות אינה מקום אלא בין־מקומותיים. היא בחינה של עדיין לא, או של לא־זה, לא־כאן, אלא רד וחפור, העמק עוד ועוד.

עמקות היא כלות הנפש, אי־סיפוק, כיסופים לאמת וידיעה ברורה או השערה עמומה, שעדיין לא הגענו אל הנקודה ולא תפסנו את העיקר.

עמקות היא נדודים. הישן אינו מעמיק לתוך השינה, אבל מי ששנתו נטרדה ממנו, נקלע בנדודי־שינה, לומד סוגית השינה, יורד לתוך נבכיה. תופס ואינו תופס אותה, מעמיק ואינו פוסק. הוא נע ונד.

העמקן הוא נע ונד. אין הוא יודע כלום או יודע שאינו יודע. השגה טורדת אותו בלי הרף, שעדיין לא השיג את המבוקש. כל פעם שמתנוצץ רעיון במוחו הוא מגרשו ואומר: לא־זה, לא־זה.

אך הבריות רוצים לשמוע: מה זה ומי זה. נפשם סולדת מן העמקן שאין בפיו אלא: לא־זה, לא־זה.

ח. חלום    🔗

ברז פתוח, שכוח־אדם,

מטפטף לתוך חשכת הליל;

ככה נפשי דווייה, שכוחת־אל,

תטפטף כאגלי־דם

הגות, נהי, בכי וילל.

ט. קושיות ותירוצים    🔗

פלוני בא וקושיה בידו. הברירה לפניך לתת לי תמורת הקושיה תירוץ משלך או להגיד לו, שהקושיה אינה קושיה מעיקרה, ואף להוכיח באותות ובמופתים, שאין כלל צורך בתירוץ. אם הנך אוהב־אדם, או מבין־אדם לפחות, בחר בדרך הראשונה. אשריך שיש לך תירוץ. אל תהא עינך צרה בחברך, שתהא לו קושיה משלו. ואל תעקרה מן השורש. בני־אדם זקוקים לקושיות לא פחות משהם נצרכים לתירוצים, כשם שיש להם ענין לא רק ברפואות, כי אם גם במחלות. טול מן העולם את הקושיות ואת המחלות ואתה גוזל מן הרבים את תבלין החיים, את התרופה כנגד השעמום. אף האכזבות הן מיצרך ראשון במעלה. יש מתפרנסים בחומר וברוח, צוברים תארים וכיבודים ממלאי האכזבות שבתרמיל־נסיונם. אחרים עושים מן האכזבות שירים.

י. היזהרו בשכל    🔗

כל ימי אני תמה על מתנגדי השכל, שאינם מניחים שעת הכושר לקלוע בו חצי לעגם ובוזם. הם מוכנים להמציא במקומו כל תחליף שהוא, כגון חוש, רגש, יצר, רוח באנוש, אף השראה ורוח הקודש ובלבד שלא להוציא מפיהם אותו ענין מגונה ששמו שכל. ואין צריך לומר שקורטוב שכל פוסל בדברים שבנוי, בפיוט ובסיפור המעשה, כיוון שענים רעה בפלוני האמן, מיד הם קוראים עליו אינטלקטואַל והוא מתחייב כרת מאותה אמנות אצילה. ושוב הם אומרים: בשכל אין בונים מדינה, אין מחנכים עם בשכל, אין שום ענין בישוב העולם נחתך על פי השכל. ניחא. אין רשות הדיבור לשכל. ובמה הם מדברים, כשבאים לפסול את השכל? כלל גדול הוא בתרבות – וזו פרי השכל – שלעולם אין שנאת עם־הארץ לתלמיד־חכם גדול כשנאת תלמיד־חכם מסיטרא אחרא לתלמיד־חכם. רק האינטלקטואלים מלשינים על האינטאלקט.

 

רכ"ח. דבש ומרור    🔗

… לשוא חזרתי הלילה בנדודי־שנתי על אישים וספרים קדמונים ואחרונים. שאלתי את משה וישעיהו מה מלילה; פתחתי את מגילת איכה וקראתי מעליה בכו תבכה בלילה ואני הגבר ראה עני בשבט עברתו אותי נהג וילך חושך ולא אור; עלעלתי בספר של מונטין והצצתי בקונטרסי חסידות. בכל מקום חפשתי ריפאות מעט ממחלת המלכים, הזורעת בי עירנות נוקשה ודוקרנית. הגשתי את עצמותי לפני סגל אנשי יושר וחכמי לב, אשר את שפתותיהם בקבר אנו מדובבים בפרקי הגיגיהם המתנוססים מדור־דור והתחננתי לפניהם במרי־שיחי: אתם ישני־עולם, הערים לנצח, תרמו לי נטפי־שינה, אגלים מעט, מן השיקוי הטוב הטוב הזה. קצתי בחולי המלכים, הפוקדני מדי לילה בלילה; עייפתי היות מלך, חפצי היות כאחד האדם לתרדימה מתוקה, היות גולם־אדם, השוכב בחיק הלילה לבטח, קשור בעבותות השינה. שוב שננתי על פה פסוקים, שנחרתו בזכרוני מספר עתיק: “אני חייתי ואני אהבתי, הייתי ער והייתי ישן, הנעמתי זמירות ויצאתי במחולות, הרביתי בכי וגם שחוק, רכשתי והפסדתי, ידעתי תענוגות לרוב. אך הכל היה לשוא. העמל הרב וכל הדברים ההם היו הבל וריק שנים מהם מצאתי טובים לאדם – האהבה הטובה בדברים והשינה כנגד כולם”. ישבתי על מיטתי ושרתי עם הפייטן ווסטבורד בזמירותיו לאמר: “עדר צאן העובר בסך, משק הגשם, זמזום הדבורים, שקשוק מפלי המים, מזרם הנהרות, לחש הרוחות, טוהר התכלת – בכל חפשתי משכן לי והשינה טרם ירדה עלי. הנה הצפרים תתנינה קולן בין העפאים, הקוקיה תשתפך בזמרת נכאים. אמש וגם הלילה לשוא כליתי לך עיני, שינה מתוקה. הה, אל תתניני דעת עוד סבל זה. בלעדיך שינה מה בצע לי בזהרי יום וביקר כל חמדה? רד נא, הפרגוד המבורך, המבדיל בין יום ליום. את אמא שינה היקרה לכל הגיג ורוח נכונה”. אך כל הזמירות והתחנונים, התפילות והבקשות, לא פעלו להמשיך עלי שנת מעט ולהטעים לי את מתק המן השמימי, המעניק בלילות מרגוע לכל קשה יום ויגע כוח. התהפכתי כה וכה וגופי רצוץ, רוחי שבורה, נפשי סחוטה. מת הייתי לרגש נכון ולרעיון ישר; חי רק לדכאון ולדעת אכזב בי. פתיל חיי הבהב ולא דלק. דלל בי השמן למאור. נמשלתי לפתיליה, שנתרוקנה מן הנפט ומעלה יותר עשן מאש.

… וכאשר תש מוחי ולא יכול עוד לכלכל בתוכו אישי־מעלה וכל ספרי חכמים, צף ועלה בזכרוני תושב שדרות קרן קיימת, שגם כר אין לראשו, כי הספסל מעונו ועגלת יד מזונו, הכלב רעהו, האוכל עמו מצלחתו וכמוהו כבעליו למקהלות הזאטוטים כדבש לדבורים, ואף קשישים יעטרוהו מסביב להסתכל במעשיו ובמעמד שולחנו, להקשיב לזמירותיו ולשיחותיו, להתענג על מאור פניו ושנינותיו. כמה מוזר ומשונה סדר עולמנו – הרהרתי מתוך מאמץ מייגע להשרות ממעין האכזב על מוחי הרהור כל שהוא. מכאן בעלי נכסים, הצועקים חמס על כל מחסור קטן הפוגע בהם ורוגז עצבים יורד עליהם כשאין ההצלחה מאירה פנים לעוגה שנאפתה על ידי עקרת ביתם או שנקנתה במאפיה, ולעולם יש להמ פנים זועפות וכועסות, כאילו תובעים הם את הרבונו של עולם לערכאות על שלא מדד להם מידה טובה יותר, משל יש להם שטר ממרומים לקבלת שפע חמודות בכל ימי חייהם. ומכאן בריות מסוג אותו בר נש, השוכן כבוד על הספסל בשדרות, חסר־כל, ואף על פי כן שמח תמיד. המעט לו שאינו רוגז ואינו מתרעם ואינו מגיש לאלהים ולאנשים שטר לגובינה, הריהו גורם נחת לבריות תמיד. כל מקום שרגליו דורכות שם מיד קמה גם נצבה במת ישחק וקהל צופיו באים על תענוגותיהם בחנם לגמרי. שמחה לו ושמחה לאחרים ממנו. אך כמה כפויי־טובה האנשים. תמורת כל הנחת שהם מקבלים ממנו מוציאים עליו לעז, שאינו בעל דעה צלולה. הם, הרוגנים והממורמרים תמיד, שפויים, והוא, השמח, בחלקו, לאו. איזה עולם זר ומשונה הוא זה.

כיוון שנתתי את דעתי על האיש נכמר לבי לזכרונו ומעי המו עליו. תמה הייתי: לאחר שראיתי את אורח חייו היומי, הכיצד לא התענינתי אף פעם להסתכל בסדר הלילה שלו, היכן הוא שוכב ובמה הוא מתכסה בלילות והיאך יציע את המשכב לכלבו בלילה. אותה שעה הסכימה דעתי לקום ממיטתי ולצאת אל הלילה, לראות את האיש בלילותיו. אפקדהו, ואם ער הנהו אשאלהו: תושב שדרות הקרן הקיימת, מה מליל.

עזבתי את מיטתי וירדתי במדריגות ביתי אל הלילה, שהיה עטוף דוק מעונן כגון סות־שינה. הירח הגיח לכהרף עין מבין מפלשי העננים להורות לי את הדרך אל ספסלו. אך אני צעדתי בוטח בעקבות קול זמירותיו, שהשתפך אי בזה לא הרחק. שוב הגיח הירח מבין מפלשי העננים והגיה את מושבו לעיני. הוא ישב יחידי בלילה ושר אל נפשו בקול חרישי ונעים, ורק כלבו, שהלחית בקרבתו, היה קהל־מאזיניו. הוא וכלבו התרפקו זה על זה במבטיהם המלוטשים מזה אל זה וכמו מאוחדים. לא העזתי לגשת קרוב למחיצתם שמא אפגום בספירתם. הם היו שלושה כאחד: אדם, כלב ולילה. שלוש מעצמות. לא מצאתי לעצמי נקודת־שיכון ביניהם. ידעתי כי השעה היא כחצות הלילה וכאן נערך תיקון חצות

העקפתי בהילוכי את הספסל וישבתי במרחק באפלולית להקשיב אל הרינה של האיש, אשר קם, כנראה, משנתו באשמורת הלילה. איש הדבש שר על חלב, הלא הוא חלב האם, הניגר מן השד אל פי העולל, שיר ערש מפי האם אל עוללה, שיר ערוך על בתיו אחד לאחד. שאלתי את נפשי בפליאה: וכי זכור גם לי שיר ערש ששמעתי או שקראתי פעם? אף אחד לא נשתמר בזכרוני. אך כמה בוטחים ונהירים הניבים בפיו, ומה מתוק הלחן. בשמעי את השיר מפיו היו מליו כמו נודעות לי, ובכל זאת לא נודעות לי, קרובות ללבי וכה רחוקות מזכרוני. אין זאת, כי אף בפי היה שגור בשכבר הימים ולאחר כך נשתכח ממני. רבות אזכור ושיר ערש שכחתי. שנאתי שכחה. לעולם הנני שוקד לבלי לשכוח כלום. כל שהתיצב פעם לנגד עיני או על סף אזני, שלי הוא עד עולם. שנאתי את השכחה, המשרתת את המות. לא כי היא המות עצמו. ואם יש שכחה, גם אני אישכח, אהה, מלב וזכר לא יהיה לי. אם יש שכחה אין חיים, ירדה לטמיון האמת והכל ירד לאבדון. אך הלא זה דברי תמיד: הוא אשר בראנו נטע בלבנו חיי עולם, אין בהם שכחה, וכל נולד זכרו לא ימחק מעל לוח התולדה. אולם את שיר הערש שכחתי.

… נשכחו ממני שירי הערש וגם שיר הערש של הלילה על חן ניביו ולחן־זמרתו ניטשטשו בזכרוני כעת בשבתי לאור היום לרשום בפרקי יומני. אזכור רק קטעים נפרדים, כמעט ובקירוב.

אמו של איש הדבש לא גרסה כאמו של למואל מלך משא, אשר יסרתו, כמסופר במשלי, לאמר: מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי אל תתן לנשים חילך… אל למלכים שתו יין… פן ישתה וישכח". היא כך שרה לו: שתה בני, שתה, ילדי, לשכרה, שתה מן הכוס עד הקובעת, יען כי אתה מלך. מלך הנך, בני. לך הכתר ואתה המלך. אתה העטרה, אשר ענד אלהים לראש אמך. מלך אתה, לאמך ומלך תהיה לכל. אך איוולת היא להעלות על הנייר ביום מלים משיר ערש, אשר הושר בלילה המעוטף דוק מעונן כגון סות־שינה, מבין מפלשיה הגיח הירח לכהרף עין. לא המלים עושות את השיר. הניגון, הלילה, הדממה, ענני הטוהר, הכלב המלחית, הם נשמת אותו שיר ערש. אין להביע זאת בכתב…. ובתום שיר הערש פתח איש הדבש בדרשת בר מצוה ולאחריה יצא במחול חתן וכלה בשיר ובזמר.

… מה מאד נפלא היית בעיני בלילה ההוא גרון אנוש להיותך כלי־זמר ואוצר יקר לשמור במובך כל סולם הקולות על נכאיו ומצהלותיו. איש הדבש החיה בזמרותיו את קול האם ואת פעיית העולל ואת לחן הנער בנשאו את מדברותיו בדרשת בר מצוה, ופיו התמלטו קול חתן וקול כלה, קול השושבין וקול הבדחן, קול שמחה וששון וקול קנים הגה והי, קול מצהלות האושר וקול בכי ואבל על החלוף האורב לנפש כל חי. להקות קולותיו נחתו אל קרבי והשקוני חיות רעננה ושכרון חיים לעייפה. חשתי ליאות מתוקה. הייתי חי להירדם וחזק לעלפון. חיש מהר אפפוני חבלי שינה.

בחפזי עזבתי את מושבי בשדירה ונשאתי עמי את מלקוח השינה אל מעוני. עליתי אל משכבי ופרשתי את כפי לאבי כל יתומי התנומה לנשקני מנשיקות פיו ואירדם. הכי ארכה שנתי? לא אדע. יתכן שעברתי כברת דרך שעה או שעותיים בלילה; ויכול שהיתה לי קפיצת הדרך ושעה או שעותיים נתקפלו לי לרגעים מעטים. אך לפתע הקיצותי לקול־חרדות, שהשתפך בדמי הלילה. קפצתי מעל משכבי, הרימותי את תריסי ונשקפתי לרחוב מבעד החלון הפתוח. אותה שעה חלונות רבים נפתחו מן הבתים הסמוכים וראשים רבים נשתרבבו לשמוע את הקול בלילה בצעקות בלהותיו:

– עורו ישנים, עורו ואל תנומו. קומו, עצלנים, מעל משכבותיכם, קומו שקרנים, כזבנים, קומו ואל תנומו. התעוררו, התעוררו, כי יום הדין הנה הוא בא, יום גדול ונורא יהיה היום ההוא לכם, יום חושך וצלמות, יום חורבנכם הגדול. באטום תישפטו כולכם, בפצצת האטום, אשר תעשה בכם שמות. פצצת האטום הנה היא באה עליכם ועל זרעכם, ואתם עצלים, נרפים, הוזים שוכבים. גורו לכם, אומר אני, כי קצכם קרוב. איכה תישנו לעת הזאת? אתם כולכם בנעוריכם ובזקניכם, בנשותיכם ובטפכם, תרדו לאבדון. שמעו, שמעו, כי פי המדבר אליכם. רשעים שכמותכם, בוא יבוא קצכם בקרוב, בקרוב.

כה אמר, כה הרעים, הכה בתוף לשונו תושב הספסל בשדרות, הוריד ברד אבדן וכליון על תבל ויושבי בה. איש הדבש זרע ממרורים בלבבות. מה מאד נחרדתי מבשורת הזעם על חורבן העולם, אהוב נפשי; ומה גדלה חלחלתי בהגותי באיש, אשר מפיו התמלטה קללת האבדון. הלא זה האיש, אשר אך לפני שעה מעטה היו דבש וחלב תחת לשונו, ואיכה שינה לפתע את טעמו להיות במושכים את משך הזרע של נביאי הזעם והכליון. האיש, אשר אמרתי ברוך הוא, נהיה למעיין הקללות.

לא יצאו רגעים והתאששתי ממגור אבדן העולם, בהתנחמי לאמר: בורא העולם לא יעשה כליה בעולמו. לא לתוהו ולחורבן ברא את הארץ ואת האנשים יוצריו. הוא אל נכון יחיה את העם הרב הזה. בשגם לא אני הוצבתי שומר על העולם. אך היטב חרה לי על גורל האדם הבודד והמוזנח, האובד בעניו על ספסל ביתו ובחברת הכלב רעו, אשר בעצמת סבלו לא נותר לו מקור נחמה ושעשועים בלתי אם קללת האבדן לעולם ומלואו. הכי לא אחי הנהו? לא הוצבתי שומר על העולם. אך הכי לא שומר אחי אנכי? הנה האדם הזה, אשר מידי ידרשו סבלו, עניו וחרונו.

קמתי בעצם הלילה ורשמתי על הגליון:

לא תזנה אחרי אנשים אחרים. זכור את האדם הזה. אל תפן אל הדורות הבאים ואל האדם העליון, כי אם פני אל האדם באשר הוא. וזאת לכם החורשים בעגלת המחר: גורו לכם מפני האדם בן היום הזה. גורו לכם מפני האדם, אשר דבש וחלב תחת לשונו, כי הנה עוד אחת מעט יפתח את פיו להמטיר ברד ממרורים על הארץ. זכרו נא, כי במקום הדבש שם המרור ומיץ חלב ייהפך מפי המץ והאכזר למיץ הרעל.

 

רכ"ט. אהבת אלהים    🔗

… וששאלת: הכיצד יכול הסופי לאהוב את האין־סופי?

תשובתי:

– ואתה כלום מה סבור? שאינו יכול. אם כך, הכיצד הוא יכול לאהוב בכלל? הרי האהבה בת אין־סוף היא. גם כשהננו הוגים אהבה לקרוץ מחומר, לכל בן־חלוף, נפתח בלבנו מעיין המתגבר של אהבה ללא קץ וללא תכלית. נמצא, שורש האהבה ומחצבתה באין־תחילה ולאין־תכלה. האף אין זאת?

– רצונך לומר, כי מאחר שהאהבה זורמת ממקוה הקדומים, מסוגלת היא לעשות דרכה גם למקוה האחרית או למקוה אין־אחרית.

– אכן, זו היא כוונתי. האהבה שרשה באין־סוף וכל האוהב כל מי שהוא או מה שהוא, את הנברא בצלמו, אשה, תינוק, חבר וידיד, כלב, עץ, כלי יקר ושאינו יקר, אפילו פך קטן או נוף, אל שרשו הוא משתוקק. כיוון שבכל אהבותינו הננו אוהבים את שרשנו העליון, מפני מה לא נהא מסוגלים לאהוב גם את השורש, את העליון, את הנאצל מכל רעיון ורגש, ואף את אשר אנו מבטאים, באין לנו משיגים להשיגו, בשם אלהים?

 

ר"ל. נקודות    🔗

את מלחמת האבות והבנים דרשו כמין חומר. חכמים יודעי הכל יצאו והורו: חוק הטבע שיהא בן קם באביו ובת באמה. דור צעיר אינו רוצה להתפרנס מן המוכן, להיות סמוך על שולחן קודמיו, למשוך בעול המסורה. על כרחו הוא סולל לו דרך חדשה לעצמו. ואם אביו עומד לו כשטן בדרך, הריהו הוגה אותו מן המסילה. ניחא. אבל ילמדונו חכמים, מה פירושו של חזיון זה, שרבים בדור קמים בעצמם, פורקים עול המסורה של עצמם, רומסים קדשי עצמם, מבזים את תמולם ומלשינים בפיהם על כל מה, שלפי גירסה אחרת בלשונם עודנו קדוש להם היום? מכאן חלוציות ומכאן מסירת המפתחות של שערי המולדת או של שערי לבבות הנער – וזה בעצם היינו הך – לידי אדונים זרים. לכאורה, סתירה או אי־הבנה טרגית. ולא היא. חוק. אף זהו חוק, יצר הסמוי מן העין, שהלמדנים הגדולים עדיין לא גילוהו, לא פענחוהו, לא פרשוהו. את היצר הזה אנו יכולים רק לדמות, לכנות, ולא נדעהו. הוא פסיחה על שתי הסעיפים, גמגום הלב, קדושה וטומאה בהעלם אחד, שירת הלל ותפילת אשכבה בנשימה אחת, גבורה הבאה בבגידה בעצמו. אמר נחמיה על הבונים בחומת ירושלים “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת בשלח”. ברם, כנגד מי השלח? בימי נחמיה כנגד הסנבלטים. אך מי פילל ומי מילל חזיון־בלהות של חלוציות ושליחת השלח בנפש הבונים עצמם הכרוכות יחד?

*

דרך־כלל אנו כותבים פירושים על החיים. אבל פעמים החיים מחברים פירושים נושאי־זוועה לדברינו, ששום דמיון קודר לא היה מסוגל לחזותם מראש. לפני חמש־עשרה שנה בערך שאלתי: חבר, מה ראשי בעיניך? זו היתה שאלת תם. לא כך, אלא כך צריך לשאול: אתה הנאמן־הנאמן למחר ובוגד לתמולך וליומך, מה ראשך בעיניך? מה ראש חברך לדגל בעיניך? מה אם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך: פסוק ראשו של אביך, של אחיך, השמץ את אחותך, הוקע כבוגד ומרגל את בנך, עבדך, מה תגיד על כך? תחבר הצהרות מעורפלות, תגמגם בלשונך, תשתמט מתשובה? ואם יבוא אדוניך הזר ויצוה עליך – והוא כבר בא וכבר נתן צו – לסתום באר זו חפרוה חלוצי ישראל בדורות האחרונים, חפרוה ביסורים ובתקוות, בקידוש השם ובסיגופים, בשירים ובזמירות, כן, בקדושה ובטהרה, כן, בנאמנות לחזון האדם הטהור, כן, בשירת הלל לעברי בן החורין, נגיד מפורש: בנאמנות לאמונה כי נפש אחת היא עולם מלא וכי חופש פירושו חופש ממש ולא עשייתו פלסתר, מה תענו לו למפקדכם הזר? ואם יצוה עליכם – והוא כבר ציוה – פתחו שערים ויבוא גוי צורר לכם – מה תעשו? שוב תגמגמו? יש גמגום ששפתו ברורה ונמלצה יותר מכל דבור שוטף. הגמגום הוא עד המלך של הבוגד בעצמו.

*

ה“וידוּיים” המפורסמים יוצאים מן המקור, ששולט בו אותו יצר, שעדיין לא נתפרש לנו טיבו, והוא יצר הבגידה בעצמו והיריקה בפני עצמו. רבים התלבטו לעמוד על גורמיהם. הללו אומרים: קדמו להם עינויים גופניים, והללו אומרים: פעלו הסמים המשכרים, המטילים זוהמה בנפש ומעכרים את הרוח, אלו ואלו מודים שסחוטים הם. אבל ייתכן, שהוידויים עצמם אינם טעונים כלל סחיטה ברוב המקרים. דבר מה אחר נסחט תחילה. כן, תחילה נסחט במשך שנים רגש הכבוד האנושי, נסחט הערך העצמי, נסחט דם התמצית של אמונה באדם, אמונה בזולת וממילא גם אמונה בעצמו, נסחט החשק לחופש היחיד, נסחט ידע עצמו כערך של קדושה, ממילא נסחט גם טעם החיים. ובאין טעם לקיום “אני” של כבוד מבצבץ ויוצא ממילא יצר הבגידה בעצמו, ההלשנה העצמית והיריקה בפני עצמו. אין הוידוּיים אלה סיגופים של בני־אדם, שנגזר עליהם “גלות” מעצמם, ש“רשות היחיד”" שלהם ניטלה משכבר, שהמצפון האישי נתמעך משכבר. אין פליאה, שהנאמנים והקנאים ביותר ל“קו” ראשונים לגרדום ההלשנה העצמית. הם מעמיקי ה“קו”, הם שבמשך שנים הכשירו את האחרים, ואף את עצמם, לכפור ברשות היחיד, במצפון הנושא את עצמו, בזכות הדעה האישית והאחריות המוסרית של האדם בפני עצמו, מפני מה הם צריכים להגן על נקיות כפיהם וטוהר רוחם בבוא עליהם יום הדין? כלום על מה יש להגן? על צרור עצמותיהם? את הכבוד האנושי הם עצמם בכל שיחם ונוהגם רמסו ברגלים, עקרוהו מן התודעה. הם ירקו בפני אחרים, כעת הם יורקים בפני עצמם. מה נפקא מינה? הפנים נעקרו משכבר. צלם האדם עבר ובטל הרבה לפני כן. ובמה הם יורקים? לתוך איזה חלל ריק.

*

רק מתוך שיגרא אומרים עדיין השמצה. אין זה כלל השמצה אלא השקצה. הלשון מלשינה. עכברושים. הנה, איזה מענה־לשון. מרגלים, בוגדים, מכורים, פושעים, אין די להם. עדיין מהבהב זיק אנושי גם בפושע. אבל חדלי־אדם, עכברושים. כאן נפתחת תהום תחתונה של ביזוּי והשפלה; כאן נסללת הדרך לרפש הקדמון. כאן ממיתים את ההויה האנושית עצמה. אין רוצחים את פלוני בן פלוני, אלא רוצחים את המין הזה, מפשיטים מעליו את הלבוש האנושי. אפילו בהמה טמאה וחיה טורפת אין אומרים לו אלא בפירוש עכברוש. ונמצא שאין רוצחים כלל, אלא מחסלים, רומסים, ממעכים. קין אף לאחר שרצח את הבל אמר “השומר אחי אנוכי”, קראו בשם אח. הללו רוצחים את האחותיוּת עצמה. הם משמידים עכבר. לקין היה אות, וכאן אין אף אות. בקין אפשר שיתעורר המצפון. אבל מה מצפון מתעורר כשהורגים עכבר או עושים נסיון בשפן? כל הקורא את הנברא בצלם האדם בשם עכברוש, הקריאה חוזרת אליו, מחלחלת לפנימיותו, מכרסמת את תודעתו, מידבקת בו גופו. לימים כשהוא עצמו נצטוה לישב על ספסל הנאשמים כלום יכול הוא לצעוק צעקה גדולה ומרה: אני חף מפשע. לא גזלתי, לא רגלתי, לא בגדתי? הנשמה שנתחלחלה לתוכה העכברושיוּת משותקת. על כרחו, ואולי גם מרצונו, וייתכן אפילו בחשק ובהתלהבות, הוא מתוודה ומשים עצמו ארכי־בוגד.

*

תמה אני שעדיין מנסר ויכוח אם המטרה מקדשת אמצעים כאלו או לאו. הללו מחייבים, הללו שוללים והללו מגמגמים. למראה תהום זו של השקצת האדם היאך אפשר להגיד מטרה מקדשת? אין כאן אלא מטרה משקצת. זוהי מגיה איומה, שחורה או אדומה. תחת צלם האדם משליטים עלינו צלמי־שאול. נפתחה תהום ההשפלה ויורד מבול של רוק על הנשמות. רק קצרי־ראיה בשוגג או בזדון מלעיגים על סתירה טראגית ואי־הבנה טראגית בין המטרה לאמצעים. מבול של רוק זה קשה אף ממבול של דם ודמעות. הוא ממאיס את החיים על כל האנשים בעולם; הוא נוטל את טעם החיים ואת טעם השאיפה למטרה הטובה, הוא עלול להביא את מין האדם לידי אפס־כוח ואפס־אמונה, אפס־יזמה ואפס־רצון, עד שלא יוכל עוד להתגונן בפני שום צר ואוייב, אף בפני פגעי הטבע. חוששני שלא רק המגמגמים, אף השוללים, לא נתעוררו עדיין להציץ לתהום זו כמות שהיא.

*

נניח מחבלים, מרגלים, בוגדים וכך עד הסוף. המשפט אמת, התובע צדיק ותמים, השופטים אבירי הצדק, אבל אנשים הם כולם, הן המאשימים והן הנאשמים, והיכן קורטוב רחמנות, קצת חמלה, טיפה של היסוּס? אם אין רחמנות, אין כל מטרה לא קרובה לא רחוקה, יש רק רציחה.

*

כל פעם שרוח רעה יוצאת מתוך התהום לטייל בעולם, היא פוגעת ביהודי. מאז ומקדם היהודי הוא שומר התהומות.

גורל יהודי, לא אתה בחרתנו. אנחנו בחרנוך.

כן, אנו אור לגויים במוקדי־אש, שרשעי הגויים מעלים עליהם את גופותינו. כן, עין תחת עין. אנו רק ראשית תבואתה של הרשעות. אבל בראשית זו יראו אחרים עין בעין את אחריתם המרה.

כל המיצר לישראל נעשה ראש לצוררי המין האנושי.

ואל ידמו אחרים בעצמם, כי רק אנו נשתה מכוס ההשקצה. כולם, כולם עומדים בתור.

ומה כי נדבר לגויים? אף רבים מבין היהודים לא נפקחו עיניהם לראות.

בוּדהא הנסיך הצעיר חי שנים הרבה בסנוורים, כי אביו המלך הוריד מסך של משי על העולם, כדי שבנו המפונק לא יראה רע ולא יבין כלום בפגעי בני אדם. אך בודהא כשמו כן הוא: רוחו היתה ערה. פעם יצא במרכבתו לטיול ופגע באחד זקן, אחד חולה ואחד מת – ומיד ירד לתהום משמעוּתם של החיים והבין את כל הענין הרע הנעשה תחת השמש. בודהא פירושו ער. אך כמה מרובים החיים מתוך שינה או שהם תמיד בגדר מים ולא נים. זה כשלושים שנה שיירות של הרוגי־מלכות עוברות לפניהם בסך ומתחת למסך הברזל רועם הרעם ובורק הברק המפלח את התהום, והם אינם שומעים ואימם רואים. רבים חרשים מרצון ועיורים לתיאבון. וזה השטן חיבל את התחבולה למסור לידי העיורים והחרשים את חינוך הדור.

*

תנו ראש, תנו לב, פקחו עין, הביטו וראו. התהום שוצפת. המבול יורד. מי יתן ויישמע בשנית בקולות ובברקים ממרומי החזון צו נגיד הרוח: לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך.

 

רל"א. הסכמות    🔗

הרצנזיה אינה מקיפה את הנושא, אין היא אפילו מרפרפת עליו, אין היא מנתחת, ובכל זאת מעריכה. אפילו קנתה דעה לעצמה על החיבור אין היא מקנה לנו כל דעה עליו, ואף על פי כן היא מחווה דעת. מהי רצנזיה? הסכמה או אי־הסכמה לחיבור החדש, כתובה בשורות מעטות. סוף־סוף שיעו־קומה הוא גם כן ערך. אך הרצנזיה לעולם זוטית היא. היא חתולה, אך גדלה פחות משל עכבר. החיבור עצמו יכול שהוא בעל־קומה דווקא, ארוך ורחב ועמוק, שצריך להגיע אליו במעלית. המצפון שואל: כלום אין רצנז קטן זה פסול לעדות על ספר ענק, שמחברו מתייגע עליו שנים ומיעט אולי עליו את חלבו ודמו? בא הרצנזנטן וכותב עליו פסק־דין חד וחלק, ללא כל הנמקה כמעט, ללא עיוּן ודיוּן בפרטים, ללא הסברה כל עיקר. אין הוא מחוייב כלל להסביר. הוא הרי רק מעיר, נוגע בקצה הענין, כותב בשולי הנושא. אנשי־שולים ממלאים את רוב ההיכלות בירחונים ורוב העמודים על דפי העתונים, המוקדשים לסקירות היבול הספרותי או המדעי. הם פוסקים. ואין כלל לערער עליהם. הבא לטעון משיבים לו, ולא עוד אלא שמלכתחילה מקדימים לפסקי הלכה תשובה: אין אנו מבקרים מומחים ולא באנו כלל להיכנס לתוך עביה של הסוגיה ולהקיף את הנושא. לא מומחים, לא נכנסים לתוך עבי הסוגיה, לא מקיפים, ענוים וצנועים – על הרוב גם מוצנעים בהעלם־שם – ובכל זאת פוסקים ומציינים ומביאים גילוי־דעתם אל הקהל.

עד כאן באי־מסכימים. אבל גם המסכימים צריכים, אולי, לפשפש במעשיהם, שמא אומנות זו, שהם אוחזים בה בקביעות או דרך ארעי, אינה מן המידה.

ענין ההסכמות אינו חדש כלל. הוא כבר היה לעולמים. בספרות הרבנית שלנו, ובספרות ימי הביניים בכלל, הרבה מוניטין לעצמו. אלא שאז ניתנו ההסכמות בראשי החיבורים, ולא על דפי העתונים, ובשוּלים. ואז הסכים החכם הגדול הנודע לשם על חיבור חדש, שיצא תחת ידו של מחבר לא נודע עדיין בקהל. כמה שנאמר ברש“י בפרשת אמור, שהכהנים הגדולים מזהירים את הקטנים, היו הכהנים הגדולים והמפורסמים באיזה מקצוע של חכמה, האריות שבחבורה, מצהירים את הסכמותיהם על חיבורים של כהנים, עדיין בגדר קטנים ומעוטי־מוניטון לומר עליהם: אף זה ארי! פעמים ארי אחד נודע בשערים נותן את הסכמתו על חיבורו של ארי שני, אף הוא פטיש גדול ועמוד הימיני. בדרך כלל לא היתה השפעה יתירה להסכמות אלו. הכל הבינו, שההסכמות יותר ממה שיצאו ממקור אהבת האמת, יצאו מתוך אוצר גמילות החסדים. וכן ידעו הכל איזהו מקומם של שבחים, כפי שכתבו המליצים בימים ההם, והוא בההסכמות, שנעשו שיגרה. כל שיגרה היא שיקרה – וממילא היו פוסחים מלכתחילה על ההמלצות ההן. ההסכמות רעו עד שנסתאבו, ולא היה עוד חיבור קלוקל ומקולקל, שלא נמצא לו בראשו כתב־הכשר, מליץ מגיד ישרו ורחבו ועמקו, המעיד, אגב, על מחברו, שהוא פטיש החזק, עמוד הימיני, החכם הכולל, סיני ועוקר הרים ורשכבה”ג וכיוצא מן התארים האלה. ענין ההסכמות נתנוון בכל ענפי הפעולה הרוחנית. וראה פלא, למעשה נפסד ומזיק זה של מתן הסכמות לכל דכפין נתפסו רבים מגדולי הדור, שמפאת הרגלם במתן תארים והענקת שבחים על ימין ועל שמאל, נקשר לכל אחד מהם תואר שר המסכים. ללמדך שלא בכל התנאים מכבד האדם את אומנותו. יש סוגי־מלאכה המכשילים אפילו אנשי־מעלה.

ומה מעשים מתחוללים בתחום הרצנזיה, שתפסה את מקומה של ההסכמה מלשעבר? אילו המומחים הגדולים בימינו כותבים רצנזיות על חיבוריהם של הקטנים, היה מקום לגזירה שווה בין העבר להווה, ומתבקשת חזות קשה לעתיד, שאף הרצנזיה עשוייה לצאת לתרבות רעה ולהיעשות כתב פלסתר. אבל סדר־עולמה של הרצנזיה לא די שאינו דומה למעשה ההסכמה, אלא הוא היפוכו הגמור. לא המומחים משמשים רצנזנטים לשאינם־מומחים, אלא כל מי שלקק טיפה וטעם בקצה המזלג, כיוון שקרא איזה חיבור, רב־כמות ואף רב־איכות – ושמא לא קרא כלל כולו, אלא רובו או רק מקצתו, ואפילו לא מקצתו, אלא רפרף בין דפיו, עבר בטיסה בין שעריו והתייצב דרך חניה על גבי שער הספר, ואולי לא ראה כלל את הספר בעיניו, אלא קרא סקירה עליו באיזה כתב־עת שבחוץ לארץ, שנכתבה בידי מי שקרא באמת את הספר – הולך ומפרסם בקהל את חוות־דעתו, אף מעיר וסוקר ופוסק וממליץ.

 

רל"ב. עולם הפוך    🔗

עתים אני מסתכל בכמה תופעות משונות בסביבתנו ונוטה לחשוב, שאנו שרויים בעולם הפוך. הרגשה זו פקדה אותי, כפי שזכור לי לפעמים גם בימי־ילדותי. כשאחד מן המתפללים הותיקים נתאחר כמה פעמים לבוא לבית הכנסת או נזדרז קצת בסיום “השמונה עשרה” לפני האחרים, ומה גם שנכשל בעבירה קלה ואף בצל־צלה של עבירה, מיד יצאו קנאים לרנן אחריו, שנתפס למינות חס ושלום. ואילו משכיל העיר, שכבר הוחזק הציץ ונפגע, כיוון שנכנס לבית הכנסת ביום של חול או ראוהו מקיים מנהג כדרך המהדרין, אפילו יראי־שמים פתחו לספר בשבחו ולגלות בו סימני חרטה ותשובה, לקיים מה שנאמר, “נשמה יהודית היא לעילא מכל הערכה”. בכלל נהוג היה בחוגי החרדים, ונהוג עד היום, להפריז על מעלת המתפרקים אגב אנחה מקרב־לב: וי להאי שופרא… מוח שכזה, חריף ועוקר־הרים שכמותו, אילולא יצא לתרבות רעה היה כלי יקר. בין כך וכך הם מהללים במוגזם כל פוקר בעיניהם, שהוא “כלי”. וכי אין בכך משום נטיה להביט על הרחוק או המתרחק בזכוכית ורודה מגדלת, הגוררת ממילא אחריה למעט את דמותו של הקרוב? ושמא פועלת כאן קנאה מסותרת של שומרי החומות ביוצאים מחוץ לתחום! לכאורה היו בזים למומר ואומרים עליו “שקץ תשקצנו”, ובכל זאת היו רבים מן המומרים מפורסמים כבעלי ראש ברזל כביכול. ומה שייך? ראש של ממזר. בספר “משומדים” של ציטרון תוארו כל המומרים, שנתמנו צנזורים או נעשו צוררי־ישראל, כעילויים לשעבר. באחד משלנו רשאים לזלזל. ולא כן בעריק.

תופעה מסולפת זו רווחת גם בציבורנו. עיקרה נעוץ בהוויות העולם המדיני ושלוחותיה חודרות לתוך כל רשויות החיים. אין הצדק והיושר פורחים בתוך הדימוקרטיות המערביות. אולם במדינות שמעבר למסך הברזל הצדק והיושר מושלכים טרף לעורבים, הדוגלים ב“יונת השלום”. ואף על פי כן מתריעים הרבה, ובדין, על חטאי הדימוקרטיה, וכנגד זה מרימים על נס כל הקלה פורתא, או הבטחה להקל, המנצנצת בארצות הרודנים. איפה ואיפה. בארצות המערב, שהן בינוניות מבחינת היושר החברתי, מחפשים, ואין צורך כלל לחפש, אלא מגלים בלי הרף, צללים. ואילו בארצות המשועבדות מחפשים אורות ומכריזים אף על ספק ספיקא של שביב־אור, על כל הבטחת־רמיה של רווחה. יוצא ראי עקום, סילוף דעת הקהל.

קיימים בעולם פרשנים מומחים לארצות שמעבר למסך הברזל, הממלאים את דפי העתונים ניחושים והשערות על מפנה לטובה העתיד להתחולל שם… דורשים כל דיבור, שנאמר בכוונה תחילה לתעתע, כל רמז, כל תקנה חדשה שהיא הקלה בגלוי והגברת הדיכוי לפי משמעה הנסתר, כאות מבשר לשידוד המערכה ולהתרת הרצועה. אין מתירים את הרצועה, אלא מהדקים אותה הרבה יותר. אך הפרשנים עושים את שלהם, דורשים על כל קוץ של ברווז תעמולתי תלי־רמזים של מפנה. אם נשפוט לפי הגילויים בעתונת העולם יסתבר מכאן עולם מלא גזל וקיפוחים ומכאן עולם שבו מתחוללים חיפושים בלתי פוסקים אחרי תקנות ישרות. כל פרכוס של זנב הלטאה לצד היושר שם שקול כאן כהתעוררות המצפון.

הענינים מהופכים. ואף האישים נראים על ידי כך מהופכים. אנשי עולם המחר היושבים בקרבנו נמדדים באמת־מידה מוגזמת. הרבה מחול להם. במרבית השנים הם דגלו להלכה בשתי מולדות ולמעשה עשו את המולדת הראשונה מדרס לרגלי השניה, שרו שירים לרודן, השתעשעו בילדי הרוח של המולדת השניה, עשו להם פרסום, הרבו בוז ומשטימה למקור ישראל, השמיצו את נושאי עצמאותנו, קראו בשם מורדי־אור ומחרחרי־מלחמה כל אלה שלא נשבעו כמוהם אמונים לאויבינו המדיניים ולשונאי עמנו ותרבותנו, אפילו בימי משפטי פראג ומשפט הרופאים המפורסמים לא פסקו פיהם מלקרוא “הזדהות” ו“השתלבות” – אף על פי כן אין גם בעלי המחנה שכנגד, העומד על בסיס נכון של עצמאות ישראל, מעריכים אותם כראוי להם. אדרבה, נוהגים בהם סבר מופרז של פנים יפות, פוסקים עליהם על הרוב “ראש ממזר” ו“מוח של ברזל” הנודע, מחניפים להם בשעת הצורך, עתים מתחננים לפניהם “שובו בנים שובבים” ועתים מוצאים באיזה רמז־דיבור שלהם מפנה לטובה. ואין צריך לומר, כי לאחר שהיה מעשה באחד מהם בימי משפטי הרופאים, שגמגם משהו, בשיר או בפרוזה, מעין הרהור בקול, היינו, רק ספק הרהור, מסוייג ביותר, שמא אין האמת המוחלטת על צדו של הרודן, הרוצה לעקור אותנו מן השורש, מיד פתחו הכל בהודיה לזה שהעיז. לא נחה דעתם עד שיצאו ואמרו, שהוא נהג בגבורה וקידש את השם.

ומעשה באחד משלומי אמוני הכפירה, שאף בימי משפטי הרופאים, עלילת הדם המחפירה, יצא להוכיח בפומבי, שאף על פי כן אין אנו רשאים להטיל דופי במנהיג הדגול, המשמש דמות המופת לאנשי הקידמה בכל העולם, כי רק עליו ועל עקרונותיו אפשר לחנך את הנוער שלנו, ואין לנו אישיות מחנכת אחרת. וכשבכינוס של סופרים הוצעה החלטת מחאה כנגד גזירת השמד, שיצא במדינה ההיא על ראשי התרבות היהודית ועל סופריה, עזב הוא לאות מחאה את הכינוס. ואף על פי כן לא נחשב לו דבר זה חלילה פגם בספירה, ולימים מצאנו אותו שוב עומד ביום־עיון שנערך מטעם ארגון הסופרים, ודורש לא רק על דעת עצמו, כי אם גם על דעת הציבור. בגידה בעצמנו אינה עוד חטא. אדרבה, היא נחשבת כצדקה הראויה לתגמול. אכן, עולם הפוך, מוחות הפוכים, נשמות של להיפוך. סר מרע משתולל; קל־דעת והפכפך מתבקש לעלות על הדוכן ולהיות פה לצבור. אלה תולדות המומרות, שנעשתה אפנה והרגל. המומרות היא תוצאה של קלקול במשטר החברתי ומשמשת עילה לקלקולים נוספים. המומרות כנוהג היא סרטן בגוף חברתי. רואה אני לחרדתי צד השווה בין פרצוף המומר לכמה מ“פני” הדור בימינו. מה תימה שאותו סופר עצמו באותו עתון גופו, אשר הוכיח בשעתו, שאין אנו צריכים למחות על רצח סופרי אידיש כיוון שעמדו מנגד לבנין הארץ. כיוון שיצא הקול מן המטרפולין של הקידמה, שאפשר לערער על “פולחן האישיות”, פרסם אף הוא מאמר בשם “אל ייעצר הצדק בשערי עמנו” ובו נאמר:

חרוד חרדנו

"כלום לא לחרדנו למעמדו של הקיבוץ היהודי הגדול, בעל העבר המפואר והשורשים העמוקים, בברית־המועצות? כלום לא שאלנו לגורלו, לעתידו? חרוד חרדנו ולא אחת שאול שאלנו. אף־על־פי־כן, לא אחת מתוך חרדה אחרת, מתוך חרדה לידידות עם ברית־המועצות, הלב לפה לא גילה. את הזדהותנו עם אחינו בני־ישראל בארצות הסוציאליזם, את תביעתנו להניח להם לקיים אורח־חיים יהודי, לפתח את תרבותם הלאומית. את קריאתנו לפתוח לפניהם שערי־יציאה לשם עליה למולדת הנבנית – ניסחנו לא אחת בלשון זהירה־דיפלומאטית ומדרכי־נימוס שביחסים בינלאומיים, נמנענו, לצערנו, יתר־על־המידה נמנענו, מלשאול בקול רם שאלות, שהדריכו את מנוחתנו ולא נתנו דמי לנו.

בראשית מלחמת גרמניה בברית־המועצות, בימי הוועד היהודי האנטי־פאשיסטי, התייצבו הסופרים היהודים הסובייטיים, הם וחבריהם הנאמנים ושאר דברי־התרבות, במלוא שיעור־קומתם. שמענו את קריאתם, קריאת־האחווה־והאחדות, אל העם היהודי ברחבי העולם – ונתמלאנו תקווה. ואחר נדם קולם לפתע. שקט, רווי־אימים, נשתרר – ואנחנו לא ידענו מה. דבר לא הוגד על גורלם אם־כי שמועות, אחת נוראה מחברתה, מילאו את החלל. והלב פחד – ולא אבה להאמין. עד שהורם המסך – בידי אנשים, קומוניסטים יהודים, שידעו והחרישו, הורם – ונתגלתה האמת כולה. השקט שנשתרר בחיי התרבות של יהודי ברית־המועצות – שקט של בית־הקברות היה. סופרים, אנשי־תרבות־ורוח יהודים בברית־המועצות הוצאו להורג מחמת עיוות־דין, בעטייה של “טעות משפטית”. מעץ־החיים היהודי, שלא יבש על אף תהליכי־התבוללות ונסיונות־הטמעה מגבוה, נכרתה הצמרת".

(“על המשמר” ט' אייר תשט"ז)

העט שכתב לפני זמן מה כך, כותב הפעם, לאחר שניתן רמז של הכשר להרהורים בקול, בדיוק את ההיפך. ולא בכך עיקר האימה, שיחידים וחוגים נעשו דו־פרצופיים, דו־לאומיים ודו־מצפוניים, כי אם בכך, שהציבור כולו שוב אינו סולד מתופעה מפלצתית זו. הענין נעשה דרך הטבע. זהו כל האדם: לשון שאין לה עצמות, לב שאין בו דיין פנימי, פה המתיר היום מה שאסר אתמול ולהיפך. אלה תולדות הוידויים: נתערערו היסודות ונתפוקקו החוליות של המוסר האנושי.

 

רל"ג. נקודות    🔗

אפילו אנשים ישרים מצטטים בריתחה של ויכוח רק חצי־פסוק של בר פלוגתא, אם כי על ידי כך יוצא על הרוב הפסוק להיפוכו ומזדייפת דעתו של איש־ריבם. חזקה עליהם שלא יגנבו כפות של כסף, אף לא פרוטה של נחושת, אבל חצי־פסוק הם מושכים ולוקחים ושמים בכליהם ואינם חוששים. כשנתפסים למעשה זה אין רואים אותם כעבריינים, לא הם עצמם, לא אחרים ואף לא יריבם, הואיל ואף הוא, מר יריב, נוהג בדיוק כמוהם, כשהוא זקוק לאותו תכסיס. מה הטעם? ודאי משום שהיצר הרע הרוחני גדול מן היצר הרע הגשמי. מה ששום אדם הגון לא יתיר לעצמו בעסק חמרי שבינו לבין חברו, מותר לו בפולמוס רעיוני, לא רק “משיכה” מפנקס הצ’אֶקים הרעיוניים של אחר מותרות, לא רק מתן המחאות של בקיאות ללא כיסוי של ידיעה הוא מעשה טוב אף להשתבח בו. ולא רק גניבת חצאי־ציטטין היא מפעל גבורי ממש, אלא גם הלבנת פני יריב רעיוני ברבים, ריסוק שמו וכבודו, הם נוהג שאין מגנים אותו. אדרבה, כל המרבה להשחיר את פני יריבו הרעיוני ולמצוא בו מומים ואף להעליל עליו כל דבר אסור נחשב גיבור־חיל, היודע להשיב מלחמה שערה. אך מהו הטעם? חושבני, שמלבד טעם היצר הרע הרוחני, שהוא בטבעו אש־להבה, יש נימוק נוסף: יחס של קלות הדעת לגבי מלחמת הדעות דווקא. כיוון שנכנסים לפולמוס רעיוני נהפך כל בירור להתנצחות ולהתמודדות. אף שיגרה דלישנא כך היא: תלמידי חכמים מתנצחים או מתנגחים בהלכה. הויכוח מתפרש על הרוב כמין משחק בקלפים או באישקוקי. ובמשחק הקלפים, למשל, הכל יודעים שהותרה הרצועה. אין כאן לא חוק, לא נימוס, לא שמירת הלשון. אפילו המהוגנים שבבני אדם בריתחת המשחק מזלזלים בדיני שלי ושלך, הם “סוחבים” ו“מושכים” וטורפים קלפים, אם אפשר שמים מלכודת ומערימים; אף מצויות, כידוע, מיני שיחות חולין של קלפים, שעיקרן לעג וקלס וזריקת היתולים בפני היריב.

תמה אני, שדווקא תלמידי חכמים, שהויכוח הרעיוני אומנותם, נתבעים לנקיון הדעת ולשמירת הלשון ומקפידים עמהם שיהיו מלאכי השרת או צדיקים גמורים לכל הפחות. אף תביעה זו יש בה שמינית להג והיתלולה. משל רוצים הבריות לומר: מכיוון שאתם אנשי־רוח אין אתם צריכים להיות בשר־ודם. אבל רוב חכמים מידתם קשה מסתם בשר־ודם, שהם בשר־ודם ורוח, ולפיכך יש להם יצר הרע משולש: אחד של בשר, שני של דם, שלישי של רוח. והרוח היא החלקה המנוּגעת והחולה ביותר, היא זרועה כולה יצרים ותאוות. ראו את פולמוסי הפילוסופים: אש וגפרית תחת לשונם. לעומתם הבריות בשוק דבש וחלב תחת לשונם. לכאורה פילוסופים ניהנים משכינת השלוה, מרחפים במרומים, יושבים במגדל השן. אבל שנים נושכניות יש להם – היזהרו מפניהם. איזה מענה־לשון להאֶגל, לשופנהויאר, לניצשה, לחכמי המדע המטריאליסטי. כדי שלא אתחשד בפניה אזכיר את האציל, את הכרוב הטהור והקדוש, את ברוך שפינוזה ששיבר בשוט הגיונו את התאוות. אוי לאיש, לעם, קל וחומר לעם מחצבתו, לכל בר־פלוגתא הנופל לתוך האבנים הפולמסאיות הטוחנות אהבת אלהים של רבי ברוך שידע לקלל כ…פילוסוף.

*

דור דור ומשוגעיו. יש אומרין שהגאון משקף את דורו ומבטא את תקופתו. אך נדמה הדבר שלא כך. הגאון, כלומר, הגאון במשמע היהודי, ולא במשמע הגויי שאין איש יודע היכן הוא מתחיל ומה בדיוק סימן־היכר לו, כי אם הגאון במושג היהודי, שהוא גדול בתורה וגדול במידות, אדם גדול, הגאון הזה הוא מעל לזמן. חוששני לומר, שאין הוא יכול לשמש כלל אמת המידה של תקופתו, אך לא בחינת גולת־כותרתה. כנגד זה לפי המשוגעים שבדור אפשר לעמוד במידת־מה על טיבו של הדור, על מאווייו הכמוסים, על שאיפותיו הנדחות או המודחות. צאו וראו במשוגעים. בעבר, כל אחד מהם שיחק בדמיונו את אלהים, את המשיח, לכל הפחות את המלך. בזמננו, אף כאן בסביבתנו הקרובה, המשוגעים משחקים גנבים ורוצחים. זה תופס רובה ויורה; זה שודד מכון של ממון ונעשה פזרן; זה מגין על תוספת־יוקר שלו ברצח כמה חבריו לעבודה. הלא דבר הוא! אין המשוגע אלא שפוי בהתגלות לבו.

*

דוק ותמצא כי הטעות מתחילה מן הפשט. כולנו משתמשים באותן המלים עצמן, אבל כל אחד מפרשן על פי דרכו. ואפשר שלאמתו של דבר אין מועיל בויכוח בעניני דעות. הרי אין ויכוח אלא באמצעות מלים. אפילו חברים לדעה מחולקים בפירוש המלים; היריבים על אחת כמה.

 

רל"ד. טעם ההשתלבות    🔗

ה“משתלבים” וה“מזדהים” ללא־תנאי בינינו שרו “מי שברך” ל“אבי העמים”, מנהיג המהפכה, שמש העתיד, אדון עולם המחר, אפילו שהוא ועושי־דברו ערכו לנו בריש־גלי מוקדי השנאה במשפטי הזועה ועוררו כנגדנו נחשי השטנה וטפלו עלינו עלילות שטניות, שלא היו משלן אפילו בתוך רוחות הבלהות, שהעלו עלינו מתהום הרישעות בכל ימות הבינים. והרי המה יהודים כמונו ויש בלבם רחמנות על עמם רב הסבל וחזון החירות לעמם לא דעך, מן הסתם לא דעך, בקרבם. רבים מהם הלכו מלכתחילה אל הציונות, ואף אל המהפכה המעמדית, במשעול אהבת ישראל ורחמנות על עניי עמם. ויש ביניהם אבות לחזיון הציוני ולוחמים בעוז לשעבר לעצמאות ישראל ולקוממיות האדם מישראל. כמה מהם הכרתי פנים אל פנים, רצוני לומר, גם לב אל לב. מעיד אני עליהם שהם שתו מתוך כוס היגונים של ישראל ואף אמצו אל שפתותיהם את כוס הישועות לעמם. אומר פשטות: הם אהבו יהודים, אהבו עברית, אהבו חזון גאוננו הלאומי. ואף הללו השתלבו והטיפו להזדהות, היינו לכניעה גמורה, לבגידה בעצמותם, להתנכרות לעברם, שהוא בחלקו מסתמא גם הווה. יודעים הם גם יודעים, כי אותו “אבי העמים” אינו אב הרחמים, אין בלבו לא דאגה לגוי קטן ולא חרדה לשפה ולתרבות ולנימוס ולמסורת של מי שהוא בגדר מיעוט. מיעוט בדרך הטבע מתלבט בין הרגלים, מיעוט מפריע, מרגיז. וכשחלוץ־עמים זה צועד אל מטרתו – ואין לדעת בדיוק היום מה מטרה תהיה לו מחר – הוא עושה את דרכו כרעם בגלגל, הורס ומשמיד כל הנצב לפניו, בין גופים, בין נשמות, בין לשונות בין תרבויות. את הכל הוא מחסל לצרכו – ועל קומץ ה“משתלבים” וה“מזדהים” הזה יחוס, ירחם? מה חושבים להם אותם יהודים, הבטוחים בוודאי, ואף אנו רוצים להיות בטוחים, שלא נפל אף צרור מאהבתם לעמם? מה הם חושבים להם, שהם מוכנים למסור את מפתח הקיום העצמאי שלנו, שהוא גם המפתח לקיומנו הגופני, בידי חלוץ הגויים הלזה? והרי את מפתח נשמתנו כבר מסרו לידיו. שמא שכחו את משנתם בעבר? שמא את עצמם שכחו? שמא פּג מהם טעם הדמעות של כוס היגונים ששתו מנעוריהם? שמא כיוון שטעמו מקצת מיין הנסך של המוזג הגדול ליין הרקח של הגויים, הקיאו מתוך נשמתם טעם של ארבע כוסות מסדר של פסח לישראל? וכי יכול אדם מישראל להקיא מתוכו את נשמתו היהודית?

בעיה זו טורדתני זה ימים ושנים וכל כמה שאני יושב על מדוכתה איני מוצא לה פתרון. פעמים הנני סבור, כי קצת ערמה יש בדבר. חכמי ה“השתלבות” פקחים הם וסבורים שאין פקחים כמותם. הם ישתלבו, יזדהו, ישבעו אמונים, יהיו נאמנים גם כשמלבינים להם את הפנים ומשחירים את שמם ומבזים את שרשם ומכריזים על קלונם על כל הבמות ותולים להם תפקיד של מרגלים בין־לאומיים, ובלבד שיתפשו את ה“אב” בלבם ויקלטו לתוך החברה הגבוהה של שליטי המחר. ולאחר שיהיו מצורפים למנין יגישו את החשבון ויאמרו לאדוני המחר: יש לנו אח קטן, עם קטן יש לנו, ואף הוא רוצה חלק. ואם הם יאמרו כך, בוודאי יקבל חלק. יתנו גם יתנו. יתנו להם עצמאות; יתנו להם מלכות; יתנו להם לשון; יאמרו להם: התכבדו מכובדים ועשו לכם תרבות של ישראל! הם יגישו את החשבון ויבואו על שכרם.

מכל הטעמים המורכבים להשתלבות נראה לי טעם פשטני זה קרוב יותר לשכל, כלומר, לשכלם של המשתלבים. הם עשו חלוקה כדרך של חכמי הקרבות בין איסטרטגיה לתכסיס ומקוים לזכות באסטרטגיה של גאולת־עמם על ידי תכסיס של מסירת מפתחותיו לידי נגיד ומצוה.

אולם בענין חירות לעם ראוי, כמדומה, לחזור על ספור המעשה, שהיה שגור בפיו של רבי החסידים, ר' מנדיל מרימנוב בכל ליל ה“סדר”. הוא היה נוהג להסמיך את ה“חד גדיא”, שאומרים אותו בליל החירות, את ספור המעשה בצייד, שביקש לצוד דוב והיה מתגורר בפונדק שביער, והיה בינתים לוקח מדי יום ביומו קמת משקה בהקפה מבעל הפונדק על חשבון עור הדוב. ואכן יום אחד הופיע הדוב. ציוה הצייד על הפונדקאי לטפס ולעלות על עץ גבוה כדי להסתכל ממרומיו בלכידת הדוב. נטל הצייד את רובהו וירה בדוב, אלא שהחטיא את המטרה, מאחר שהיה אותה שעה שתוי במקצת וגם לפי שנפל עליו פחד הדוב. כיוון שראה כך צנח והתחפש כמת. הריח הדוב בצייד המת, שיותר ממה שהיה מומחה בקליעה למטרה התמחה בהעמדת פני מת לשעת הצורך, הריח בו מראשו ועד רגליו והלך לו. ירד הפונדקאי מן העץ, ניגש אל הצייד וניערו לכאן ולכאן, כי הוא, הצייד הגדול בין כך וכך התעלף ממש. כשפקח את עיניו גחן אליו הפונדקאי ושאלו דרך לגלוג: “מה לחש לך הדוב כשהריח בך?” השיב הצייד בבדיחותה: “הדוב אמר לי כך: ‘כלל זה יהא בידך, אל תשתה על חשבון עור זולתך’”.

 

רל"ה. שמחוני הוא בן יחיד    🔗

… היום פגשתי את שמחוני ברחוב. עיניו היו להבות ופניו נראו לי כמו אין בהם כלום חוץ מזוג עינים יוקדות. אף ידיו דוהרות־דולקות לכל ארבע הרוחות. קולו היה נרגש וסוער, כמו מלא חמרי נפץ. וכך דבר אלי:

– איזה עולם הוא זה. איזה עולם. הבט ימינה, פנה שמאלה, שא עיניך למזרח או למערב, בוא בדברים עם כל עובר ושב ברחוב הזה או בכל רחוב אחר, הכנס לבתי מדרשות ולבתי כנסיות, למערכות העתונים, למועדונים, לתיאטראות ולאולמי קול־נוע, לכל מקום שתפנה תשמע מלל רק אחד, מלל של שוא ושקר. בכל העיר הזאת, הגדולה לאלהים או לשטן, ואדם בה כבהמה רבה, יש רק איש אחד, הדובר אמת בפיו, האומר מה שבלבו. שמא אינך יודע מי האיש, אגלה לך בלחישה – והוא הצמיד את לשונו אל אזני – שמחוני הוא. הוא־הוא. זכור ואל תשכח: שמחוני שמו. הוא לבדו אינו מסובב את הבריות בכחש ואינו עושה שקר גם בנפשו. בן־יחיד הוא שמחוני ואין שני לו. כולכם עדת שקרנים וכזבנים. אינכם מעיזים להגיד אף דיבור אחד בגילוי לב. אינכם מעיזים לפי שאין לכם כוח. דרוש כוח של שור הבר, להיות אמיץ־לב וגבור, כדי להשמיע מלה של אמת. ואתם אין לכם כוח. חלשים וגם עצלים הנכם לקדש את שם האמת. ועל האחד הדובר אמת אומרים שהוא משוגע. כן, משוגע, אבל הטפשים הללו אינם מסוגלים כלל להשיג כמה גדול המשוגע שבי. הם סבורים תמיד, שאני משוגע פחות מכפי שהנני.

פנה והלך לו. חיש מהר שמעתי שוב מאחורי את נקישות מקלו.

– עיקר שכחתי להגיד לך. אמר לך אדם שמחוני משוגע אל תאמין לו אלא במקצת. אמר לך עשיר הוא תאמין לו בהחלט.

– עשיר? – שאלו, כנראה, עיני.

– כן. סח שמחוני ושביב שובבני נצנץ בעיניו.עשיר, ראשי תיבות: עינים, שיניים, ידיים, רגליים. ונוסף לכך הנני עוד ברוך השם בריא בכל החושים.

 

רל"ו. סיוטים    🔗

יד לפתה את צוארי. מחנק. יודעני, נשתלחה בי היד של אחד זר קשה־לב ושוחר רע. פרצוף האיש אינו מבוהר. אף ידו אינה נחזית לעיני, אך נטל־כבדה מוחש לי בעליל. ערפל סמיך מסביב. אילו הכוח בי לקום עליו, להלמו באגרופי, להפילו ארצה, לדחפו ברגלי. אך גופי משותק. לגודל הפלא לא נצמדה לשוני לחכי והנני מצעק מעצמת מכאובי: הרף ממני, אכזר, אני אפוצץ את ראשך! נשימתי מתקצרת. הוי, חנק, חנק! מתוך הערפל משתרבבת אלי שפתו התחתונה של המעוול הזומם לחנקני. כספינה, הניתקת מעגנה, כך אני ניתק מן המיטה שרותקתי אליה, מזנק לקראת האיש, משתער עליו, נועץ את שיני בשפתו, נושכה בחמת־זעמי, מוצץ ממנה את כל החיות. והיד הלופתת אותי אינה משה מצוארי. פלא. הנני ניצב איתן ברגלי. כוח החיים זורם בעצמה לתוך גופי. הנני נאבק עם הזר. גרוני נלחץ. נשיכתי גוברת בשפתו. אנו מתגוששים. חש אני, כי גם הכאב בשפתי גובר. הכי לא נשתבשה סברתי ותחת לנעוץ את שיני בשפתי הזר נעצתי אותן בשפתי. הכי אין היד שניחתה על צוארי, שלי? ואולי שפתי שותתת דם מנשיכתו. שמתי אצבעי על שפתי: דם. ובכן, טעות. שוב השתערתי על השונא בנפש שלי לירד לתוך שפתו ממש, וזנקתי להתגושש עמו. נתפזר הערפל ולא ראיתי עוד איש. הקיצותי.

… וכשירדה התנומה לעפעפי הופיע הוא, גוץ ובעל־כרס, פניו זרועות בועות־קיץ. רגע קטן נצב נגדי. לשונו שלוחה ועיניו הרעות מפיקות תאוות־נקם. מסתבר שפגעתי בו בדיבור או בחיוך. אני מהרהר חרטה בלבי על כך. מסתמא בשגגה. חייב הייתי לדעת, שעקיצה אפילו בשגגה עולה זדון. סחבני הגוץ ברגלי והשליכני על תל אשפה. רואה אני עצמות, סמרטוטים, פירות וירקות רקובים, ריח רע באפי. הוא ירק לי בפני. נורא נפלאתי, מי הוא הזר הזה המחבל בי ואיני מתקומם להשיב לו כגמולו. ולמה איני גוער בו על כבודי המחולל? “שמא הוא פלוני שביקש לחנקני!” – מתנוצץ הרהור במוחי ואינו מתלקח לרעיון. “ולמה איני דוחף מעל פני את הגוף הנקלה ואיני קם מעל תל האשפה?” – טורדני שוב הרהור, שאינו מגיע לכלל מחשבה ברורה. חיוך בפי. אני מקבל כנראה את עלבוני בלי רוגז מועקה בלבי ופי צוחק. פשר המעשה סתום ממני.

אותה שעה – מה מוזר הדבר – הרגשת נועם ועדנים משתפכת בנפשי. חוש לוחש לי, שעונג מעין זה אין מרגישים כלל בהקיץ. רק בחלום טועמים לפעמים מתיקות כזו. סימן שאני חולם, לא, לוחש לי קול כניגון ערב, אינך חולם. ושוב איני שומע דיבור, כי אם לחן המשובב את הנפש. שרים וגם נוגנים נוהרים אלי. אני מלא שמחה וששון. טעם גן־עדן. לא שמעתי כזאת מימי. זמר לא מעלמא הדין. ובקרב הזמר צקון־לחש שיח. הכרתיך, הקול, תמיד ערגתי אליך. בת־קולך צללה אלי מכלל הקולות. אליך אני מדבר – שר וניגן הקול באזני – למען שמך וכבודך.

קמתי מעל התל ונצבתי בגאון ובהדר. אמרתי אל נפשי: רכה את כמשי, ענוגה כפרח, חמודה כתינוק, רעודה כמיתר. וכל כך התגדלתי והתנאיתי בעיני והתנעמתי לנפשי ונתייקרתי לכבודי עד שהקיצותי חיש־מהר, כדי להתערות בעליל בנחלה אשר שפרה עלי. אך ההקיץ נשלני מעל נחלתי. הזמירות, אשר חוצבו ממקור לבי, נדמו; פג המתק, אשר נבע ממעיני; חלומי עף כחלום; לחן הקול, אשר לחש לי מעדנות ומחמדים, נעקר מזכרוני; לא נחרתה בקרבי אלא מצוקת הכאב והגעגועים על גן העדן האבוד. ותחת זאת חי ברגשי, בזכרוני ואף בהגיוני, ונהיה לעלילה, תל האשפה, אשר עליו ישבתי למעצבה בקרב הסמרטוטים, והפירות הרקובים והירקות הנפסדים, אשר נתנו ריח רע באפי. אף הרוק כמו ניגר על פני וחילול כבודי נהיה לנחל דלוח. והנה גם הזיעה הקרה בגופי.

 

רל"ז. המחקה והמחוקה    🔗

חיקוי הזולת הוא פגם בנפש. כמוהו כזיוף חתימה אישית. אולם גם המחוקה חייב לפשפש בתכונתו, שאילו היתה לו חתימה אישית, מקורית באמת, הכיצד ניתנה זו לחיקוי על נקלה. המעיין מקורי, והוא נתון בזרימה מתמדת ממילא צביונו משתנה והולך ללא הרף. אפשר לחקות רק נקודה יציבה, רגע של קפאון, קו גמור ומושלם, שהגיע לכלל דפוס, שאפשר לעשות כמתכנתו. פלוני המשתבח בעצמו, שיש מחקים את סגנונו, יעיין נא בדבר, אם שבח הוא לו, שסגנונו נעשה כה קבוע, מוגדר וקפוא, שאף אחרים יכולים להתנבא בו, שמא גם הוא נהנה מן המוכן אצל עצמו ומשתמש בדפוסים משלו, היינו, חוזר על עצמו. נאמר שהכשרון המקורי הוא בבחינת גושפנקה, הכיצד פלוני בעל הכשרון נוהג קלות ראש בגושפנקה שלו להניחה הפקר לשימוש בידי זרים. לאחר הסתלקות רוח הקודש חובה גם להצניע את כלי השרת שלה. דומה, כל נביעה של יצירה מביאה עמה גם כלי מלאכה חדשים. הסגנון אינו רק בגדר כלים. הוא דם הכשרון. דם טעון כיסוי. הסגנון המקורי הוא בדרך הטבע גנוז ומכוסה ולזרים אין כל שליטה בו, עמוק עמוק הוא מי ימצאנו.

 

רל"ח. כחוט השערה    🔗

רק מחיצה דקה כחוט השערה מבדילה בין הקדושה לטומאה, בין אש הקודש לאש זרה, בין עזות דקדושה לבין חוצפה של מצח נחושה.

זה לעומת זה עושה אלהים, ואולי גם זה בתוך זה.

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את הדרך לעץ החיים. שני שומרים: הכרובים והחרב. הדרכים המובילות לגן עדן ולגיהנום שתיים הן, אך רק מחיצה דקה כחוט השערה מבדילה ביניהן.

אין טומאה בלי ניצוץ קדושה. והכי יש קדושה בלי ניצוץ סיטרא אחרא? קדוש משמש בשני מובנים: פרוש ומובדל, נתון ומסור. הקדוש נזיר ומרוחק מהכל ואף מעורב עם הכל ונותן נפשו לכל. יש, משמע, בעלי תאוות קדושים. אם קדושה היא התלהבות ומסירות נפש, הרי אף הם מתמכרים לתאוותיהם בכל מאדם ועד כדי יציאת הנשמה.

שפת עבר ניחשה משכבר העתים את ואו החיבור מן זה אל לעומת זה. עמדה והטילה ואו המפריד בין קדושה לקדושה.

 

רל"ט. שדין רוחות ולילין    🔗

… היום ערב שבת. זרמו ובאו אלי כל גליונות העתונים המוגדלים לכבוד ערב שבת. מנינם של עתוני הבקר והצהריים עשרה או שנים עשר; עמודיהם ששים, שבעים או שמונים. לא כי למעלה מזה. מי מנה ומי ספר את שורותיהם ותיבותיהם? מאה אלף, מאתיים, שלוש מאות אלף, ואולי מיליון. העינים משוטטות בכה וכה, מסיירות, בולעות. מחפש אני פרק ראוי להתכבד, פיסקה נאה, אמרי־יושר לו מעטים, משפט בנוי כהלכה, דיבור של אמת ללא פניה. אהה, לא מצאתי היום בתוך כל הגל הזה אף פרודה טובה. פיטומי מלים, ידיעות קלוטות וגנובות, שמועות פורחות, הסברות מבולבלות, כל מלה כזב. והרי כאן שקר אחד שגילוייו באלפי צורות של מלים ומשפטים. מבטן מי יצא כל ההבאי הזה? מי הוליד לנו לגיון הנפלים? כלום אין חלילה לבירה מנהיג? וכי הנותן לשכוי בינה לא חלק מחכמתו גם לחייטי העתונים לערבי שבתות? מהומה של מלים, חשכת הגיון, גניבת הדעת, אבק, סרק. והרי במיליון המלים האלה מסופר על כל הדברים הנוגעים לחיי אדם, חיי שעה וחיי עולם, על כל הדברים העומדים ברומו של העולם המדיני, החברתי והאמנותי. סרק זה כולל את כל העומד על הפרק ביום הזה והחותך את גורלם של כל הגברים, הנשים והטף החיים בזמן הזה.

 

ר"מ. אכזבה    🔗

מעשה ונתכנסו רבים מטובי הסופרים בישראל למושבה אחת להנחת אבן הפינה לבית הסופר. מורי בית הספר המקומי רחש לבם רעיון טוב להביא את תלמידיהם בסך להשתתף בטקס ולהנותם בזיו פני חכמים וסופרים. באו ילדי חמד, הסתכלו במחזה, נתנו את מבטיהם בצבור הסופרים ולא העלימו כלל במראה פניהם וברמזי מליהם את אכזבתם: לא אל המחזה הזה התפללו הנערים. הם באו במחשבה תחילה לקבל פני שרים ולא סופרים. אפשר לשער מקור טעותם היכן היה. המורה בנוח עליו רוח ההתלהבות בשעת ההרצאה על טקס העומד להתקיים המשיל מסתמא על דרך המליצה את כינוס הסופרים למעמד השרים. מאחר שהם, כידוע, שרי הספרות וקברניטי הרוח. נמצא, המורים זימנו לתלמידיהם שרים והגישו להם רק סופרים. ברם, אין זו אלא השערה. יתכן ששום מורה לא נכשל כלל במליצה מעין זו, אלא שהתלמידים הטעו את עצמם. ראו פרחחים, שמזעיקים אותם פתאום לפתע לטקס, שרושם ההכנות לעשייתו ניכר מאד בצבור, ובעצמם ניחשו, שהם נקראו לבוא למעמד שרים בישראל. בין כך וכך אכזבתם מן המציאות, שלא הלמה כלל את ניחושם, היתה מחוץ לכל פקפוק. שכן סבלנותם פקעה סוף סוף ומפי רבים פרצה קריאה נואשה: אין כאן אף שר אחד!

הפעוטות הללו! כלום יודעים המבוגרים התישים אימתי מפעפעות בגדיים האכזבות הראשונות.

 

רמ"א. נימוקיה של מהירות    🔗

פגשתי פלוני במרוצתו ברחוב. שאלתי:

– מה לך רץ? וכי ענין נחוץ לך?

אמר לי מיניה וביה:

– אדרבא, רץ אני משום שאין כל ענין לפני.

כיון שתשובתו לא הניחה את דעתי הוסיף נופך הסבר:

– כך הוא. הואיל ואין לי כעת שום עסק – ריצתי היא העסק. כשאין לאדם מטרה הוא נחפז.

– ומה תכלית במרוצה זו?

נתן בי עין קנטרנית ורטן:

– גם אתה נעשית בעל־תכלית. וכי היכן נמצא כתוב, שאדם מחוייב בתכלית? זה בהול וזה מבוהל ואף אני השעה דוחקת לי. הנה התכלית. בין כך וכך יש לי קורת־רוח שהנני מעוסק והנאה לי גם מאחרים הרואים שאני מוטרד.

– ומה אם הם רואים שאתה מוטרד?

– פשוט מאד. כשרואים אדם מוטרד, חולקים לו כבוד.

– מסוּפקני אם ירדתי לסוף דעתך. כלום הכל שוטים? והפקחים עשויים להבחין שאתה רץ ללא מטרה.

– אפילו פקחים אינם מבחינים בכגון זה.

– זו מניין לך?

– כיוון שאתה לוחץ עלי אפרש לך את הענין כהלכה. רואה אתה, חביבי, מהומה ברחוב. זה מפלס לו נתיב במרפקיו, מעקיף ופורץ את שבילו באלכסון, זה רץ כצבי ודוחק בצד ובכתף וזה עף כחץ מקשת, מוכן לרמוס ברגליו כל עובר ושב – וכי סבור אתה באמת, שכל אנשי הפחז האלה מטורדים מאד? לא ממנו ולא מקצתו. רבים הולכי־בטל. אולם נאה להם להעמיד פנים של בעל־עסק ולאחז עיני הבריות.

– ועדיין איני מבין כיצד רבים מאחזים עיני רבים. הרי כל הולך־בטל עלול לחשוד גם בזולתו, שאף הוא בהול כמוהו מאפס־מעשה ובכוונה לקנות חשיבות לעצמו.

– לא, חביבי – ענה פלוני וליבבני בבת־צחוק סלחנית, אם כי קצרת־רוח, למראה התם, שהוא סתם מקשן – לעולם אין גונב־דעת חושד בגונב דעת, שאף הוא תפוס לאותה עבירה. אין פועל־בטל משער לו, שיש דומה לו. הבטלה מחלחלת הכנעה לתוך הלב וגורמת נפילת המוחין. האדם רואה עצמו אותה שעה יחיד במקצועו.

– רצונך לומר כי כל מבוטל בטוח, שהוא לבדו נתון באותה צרה. אבל כלום אינו מבין משכלו, שמצויים רועי־רוח מרובים כמותו?

– מה שכל? וכי שומע ללחישותיו של השכל איש שנפשו מרה עליו? לבו נוקף בחזקה. קצב נמהר ביותר יש ללב הולך בטל.

– שמא משום כן אף רגליו פוסעות פסיעות גסות להתאים את קצבן לפועם הלב. ולפי שהוא חובק ידים הוא מעביר כהלכה את הרגלים.

 

רמ"ב. התסביך המופקר    🔗

לכאורה הם שני הפכים בנושא אחד. המופקר פורץ כל הגדרים והתסביך משמש גדר ועם רבוי התסביכים מתרבים הגדרים, אף על פי כן גם תורת התסביכים, המגבבת גדרים, בין ממשיים במקצת בין מדומים לגמרי, כיוון שהיא מפלגת את האישיות הריהי מוציאתו לכלל פריצות. פעמים רק מחיצה דקה כחוט השערה מפסקת בין רוח גסה, שאינה חלה ואינה מרגישה כלום, לרוח דקדקה, העשויה כולה חלולים ונקבים, שכל הסופות עוברות ושורקות בה.

תורת־שקר אחת פוטרת את היחיד מן האחריות לכלל, וממנה משתלשלת ויוצאת הלכה שאין דברים; ואילו תורת המעמקים פוטרת בדיעבד את היחיד מן האחריות למעשיו, אפילו הם בגדר מדוחים, לפי שתולה אותם במניעים, הנעוצים עמוק בתוך התסביכים. אין האדם פועל אלא תסביכיו פועלים. הואיל ואין דברי ימי העולם אלא דברי ימי נפשות אנושיות, והיות שאין הנפש הורה והוגה רוב דברים ומעשים, כלומר לא הנפש המשכלת, אלא האי־משכלת, האלידע, הא למדת שאין כלל דברי ימי העולם, מכל מקום אין דברי העולם השרוי באורה עיקר. אלא עיקר הם דברי ימי העולם השרוי באופל התת־ידע. בני אדם הם יושבי־חושך; החושך הוא גיא החזיון של רוב המעשים החורצים גורל עמים ומדינות. לא אמר אלהים יהי אור ויהי אור, אלא יהי חושך ויהי חושך. אל תחפשו טעם ומשמעות בכל המעשים תחת השמש – ערפל חתולתם. ולדיוקו של דבר, אין כלל מעשים.

חובה לומר זאת, כי איננו פטורים מהסתייגות. שתי התורות באות או מביאות לידי סוף מעשה אחד, אבל לא לידי סוף פסוק אחד. אף נקודת־מוצאן שונות הן. משתפי־פעולה בני־חושך הם, שעירים לא רק לעזאזל, כי אם ילדי השטן מברייתם. לשדים זובחים הם מראש ולא בסתר. אחרונים תחילתם תורה לשמה; ראש בית האב של שיטה זו היה גאון טהור, שאיפתו לאור, אף כי גם בריחתו ממנו. לא שמענו מפי חכמי המעמקים במפורש, שאין דברים. אבל מה בצע בזה? נניח, יש דברים. אבל בעל הדבר איננו. האדם הוא בר־עונשין, ובכל זאת איננו בר־אחריות. אותו מסכן אנושי נושא בתוך האלידע שלו הר־געש – מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו? האדם משחק באש, אבל המצית, הגחמן שלו, שרוי בתוך מחבוא. יש בנפשו אופל הגנוז. מה הוא ומה כוחו להתגבר עליו? האל־ידע הוא מעין מאורת־פתנים נעולה ומפתח אין בידי האדם לפתחה. כל אחד הוא במחילה כבודו חולה מברייתו; לא קופה של שרצים תלויה מאחוריו, אלא נתונה היא בחובו. עדיין כחמי המעמקים אינם מתישים מחולה־נופל זה, הם הקדימו רפואה למכה, והיא ריפוי על ידי ודוי, טיהור על ידי פתוי בעקיפין לספר סודות מן הנפש. כל מקום שיש מכה ויש רפוי, הרי המכה היא ודאית והרפואה בחזקת ספק. ופעמים הרפואה קשה ומזיקה אף מן המחלה. אשרי המאמינים ברופאים. ידעונים ומוודים. מעין כומרים של המדע, בעלי סגולות וקמיעות, אבל עד האמונה, אף לאחריה, ובין אמונה לחוסר־אמונה עלולה הנפש השסועה בלאו הכי לידע ולתת־ידע, לאני עלי, לאני תתאי ולאני סתם, להשתסע ולהתפלג הרבה יותר. מכל מקום אין לסמוך על תורה היוצאת מאופל של אל־ידע. אמרו תורה לא בשמים היא. על אחת כמה וכמה חובה לומר: תורה לא במרתפי האל־ידע היא.

 

רמ"ג. מאשריך תועים    🔗

יש חכמים, המשתוקקים לאמת, אבל, דומה, הם משתוקקים רק לאמת ולא למקור, והם על הרוב נמצאים בסמיכות לבארות־האכזב של השקר, מהן הם שותים ומשקים אחרים. אמנם, הם מטיפים לשקר הזה באמת, מפיצים דעות נפסדות בתום־לבב ובלהט של אמת, כוונותיהם רצויות, אבל הם עושים מבלי דעת את שליחותם של הרע והכוזב, ויהא סימן זה בידך: חכמים מרומים הללו מחליפים את דעותיהם לעתים מזומנות או בלתי מזומנות. הם נכספים לאמת, אלא שאין להם חוש נכון לה. תחילה הם משרתים את מי שהם משרתים בכל להט אמתם, אלא שבעומק לבם אין נחת למצפונם. תולע הספק מנקר במסתריהם ורגש היושר מזרזם לפשפש מפעם לפעם במחשבותיהם. ברם, כיוון שנחלצים מטעות אחת הם שוקעים מיד לתוך טעות שניה. נמצא, חכמים אלו אף על פי שכל ימיהם מורי־הוראה לרבים הם מפרפרים תמיד בחכת הטעויות הפרושה להם בידי עצמם. הללו אם בעלי כשרונות גדולים הם אף טעויותיהם גדולות. אלא שאם בני־מזל הם אין קוראים אותם בשם טועים ומטעים, אלא מציינים שלבים בהתפתחותם הרוחנית ואומרים עליהם שהם רבי־אנפין או נשמות חדלי־מנוחה, הרי־געש הם, סמבטיונים, סערונים וסופיונים, רחבי־אפקים. היום הם עובדים למשכן, ומחר לעגל, יום לאחר כך שוב למשכן זה או לכיוצא בו ואף לכשנגדו, ומה בכך? שלבים, אפקים, אנפין, גלגולים, נסיונות ומבחנים. אין מחסור במלים לעלי־תאנה. ההתגלגלות מטעות לטעות, או ההיגררות אחרי זרמים מכים גלים, הן שלבים בהתפתחות רוחנית וטיולים בהיכל המחשבה. תמורות ברוח ומומרות בפעלי הרוח הן בגדר חידושי־תורה והתחדשות הנפש. יש תורת־לבושים, המתירה להחליף מפעם לפעם את הדינר שבנשמה, ואף לצדקה תיחשב. כיוצא בכך היו רבים מן היהודים נוהגים להוציא שם לכל מומר, שהוא גאון וחריף ועוקר הרים, מכל מקום עלוי. אבל תמה אני אם אדם העומד כל ימיו ומודד על עצמו בגדים, פושט ולובש חליפות, אינו בגדר ערום? וכמה פעמים מותר בימי חיינו למדוד לעצמנו השקפות־עולם?

 

רמ"ד. נקודות    🔗

יש מתקוטט עם כל העולם משום רצונו לבלוע את כל העולם ומתוך שבסתר לבו אינו מודה כלל בזכותו של זולתו לראות חיים ולנחול חלק בעולם; ויש מתקוטט עם כל העולם כדי להפוך את העולם לגן־שעשועים ולנוף־תענוגות לכל הבריות בעולם. זה איש ריב ומדון לכל הארץ, כלומר, למען כל הארץ; וזה איש ריב ומדון לעצמו ולבשרו, לטבת־הנאתו בלבד. ואם תאמר: מניין נדע להבדיל בין זה לזה? תדע לך שהמתקוטט עם כל העולם לא למען עצמו, כי אם לטובת הכלל, מדרך הטבע הוא מתקוטט פעמים גם עם עצמו ולפני שהוא מותח על הספסל את מין האדם הוא עושה שפטים בפרט־אדם אחד שהוא עצמו.

נשער לנו אחד שלא ראה מימיו פנסים הדולקים בלילה, אלא ראה רק פנסים כבויים ביום – כלום תישלל ממנו משום כך הזכות לומר, שהוא יודע פנס מהו? אמנם, אין לו ידיעה אי־אמצעית בטיבו של מאור הפנס, אבל מושג עליו ועל שליחותו בעולם יש לו. אדם כזה אפשר שיהא בקי בקורות הפנס, בכל עלילותיו וגלגוליו ודרכי תפוצתו בארצות שונות מתקופת הופעתו במוח הממציא הראשון ועד ימינו. אם חכם בקתדרה הוא ירצה עליו ואם סופר יוכל לחבר ספר שלם על תולדות הפנס. הרי שהוא הסטוריון של הפנס, אך אור הפנס, נר נשמתו סתום בכל זאת ממנו; קל־וחומר שאין הוא נהנתן וצרכן שלו. חסרה לו אותה פניה אישית, אותה זיקה נפשית פרטית, המשמשת מקור לידיעה, המקנה אותה בהחלטיות. בלי מאור הפנס אין באים בסוד נשמתו. כך אתה מוצא, שאין משיגים דברים כקנין רוחני על ידי יגיעה ולימוד בלבד. קונים רק בשכר נשמה. וכבר נאמר: יגעתי ומצאתי תאמין. לא נאמר יגעתי וקניתי, כי היגיעה אינה אלא שלב להישג. ההישג עצמו הוא מציאה, הבאה ממקור הנפש.

הרבה יהודים אחרונים מדברים על יהודי הגולה כדרך שאותו חוקר־פנסים, שלא ראה מימיו פנס דולק, מסוגל להסביר לאחרים, וקודם כל לעצמו, ענין הפנס, טיבו, מהותו. הם שמעו על מיני יהודים גלותיים מלשעבר, ראו תצלומיהם המשפחתיים בבתי־אבות ואת תמונותיהם מעשה ידי ציירים, קראו תאורי־הווי על אודותיהם, יודעים אילו מנהגות ואורחות־חיים אף סדרי־תפלה של אותם ברואים תלושים, מחוסרי־קרקע ומעמד לאומי, ומדמים שהם מכירים בטיב היהודים ההם. לא ולא! את העיקר אינם יודעים; מושג מהותי אין להם. היהודים ההם נראים להם כפנסים ביום. אבל הם לא היו פנסים יומיים. הם היו פנסים דולקים בליל הגלות הארוך; דולקים ואינם כבים; דולקים על אף הרוחות הנושבות והסופות השורקות ומטרות העוז הגועשים ונחלי הדמים השוצפים; נהרגים ומזמרים “כל מקדש”; טובעים בים של צרות וקוראים “אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו”. הם היו לא רק עם שוכן לבדד, כי אם גם מעין מין אדם בפני עצמו. הם היו יותר מפנסים דולקים: אבוקות בוערות; אמנם, לא אור לגויים, כי אם אש לגויים, אזהרה ומופת. מי יסביר ליהודים אחרונים, שיש ביניהם הרבה פנסים יומיים, מה זה יהודי של קידוש והבדלה, של זמירות והבדלה, של אמונה ובטחון. המרחף באויר של גויים אלפים שנה ללא גן־ירקות וללא צינה ומגן. ובכל זאת – בעולם האצילות.

רבים נתעים עד היום, מתוך שיגרה, אחרי אמונה תפלה, שתשבי של האמנות יתרץ את כל הבעיות של חינוך ומסורה. יכתבו סיפורים על חיי הגולה, ילקטו ניגונים, הציירים במכחוליהם, הסופרים בקולמוסיהם, השחקנים בהעויותיהם, יתארו, יציירו, ישחקו לפנינו יהודים שהיו ואינם עוד. תקות־שוא! האמנות היא פעמים קישוט ותפאורה, פעמים תפילת־אשכבה ומצבה, ועל הרוב היא עצמה בית־נכאות של העבר ובית־הקברות של ההווה, אבל אין היא גן מטעים של חיים חדשים; אין היא יכולה לשמש תחליף לחוט השני של המסורה ושל הדוגמה החיה. אמת של חיים שהיו נמסרת רק על ידי החיים בתוך האמת הזאת, על ידי המופת החי. סיפור המעשה הטוב ביותר להנחלת ערכים נכונים וישרים הוא המעשה עצמו.

על שום מה אדם נעשה סופר? מן הסתם על שום שהוא יודע שיש הרבה דברים שאי־אפשר לדבר עליהם. לא זו אף זו: שהדברים שצפונים בהם חיים אמתיים, שהם כבשונה של הנפש האנושית, מתקלקלים ואף מסתלפים ומסתאבים בדבור. לפיכך מוזר כל כך, שסופרים רבים להוטים לעלות על הבמות הפתוחות לקהל ולהרצות בעל־פה ממש. הם קוראים לזה מגע אי־אמצעי עם הקהל. אבל מה אי־אמצעיות יש כאן? אדרבה, הפומביות משמשת מחיצה למי שנועד לישב אל שולחן הכתיבה, לישב שבעה נקיים על כל דיבור וללטוש כל פסוק. רק ביחידות מרגיש הכותב באמת את נשמת הקהל, שומע משק קולותיו, מתחבר עמו ללא חציצה, נותן עצמו באמונה ובשלימות. ואילו נוכחות הצבור משרה מבוכה וגורמת גמגום. איני מבין מפני מה צריך הסופר להתקנא בנואמים להתנקש בגבולם. הוא ממילא לא יכול להסיג את הגבול, שהטבע עצמו, המבין את בריותיו, חלק לכל אחד את מקומו. משנה מקום משנה טעמו, ממיר צביונו. תמצא לומר: זקוק הסופר ל“הוֹבּי” משלו והריהו בוחר לו את הקהל לתכלית זו. אבל כלום הוגן המעשה לעשות קהל מטרה או תחנת תרגילים ל“הובי” של אחד? מן הסתם יש מעמדים יוצאים מן הכלל, כשמשה יוצא מאהלו ללא מסוה כדי שכל ישראל יראו את קרינת פניו? אבל כלום כל אחד משה וכל יום רשאי משה לעזוב את אהלו?

 

רמ"ה. כמה מולדת לאמן?    🔗

בן־תמותה רגיל נולד, כידוע, פעם אחת בעיר אחת ובמדינה מסויימת. מה שאין כן אמן בעל־שם, שיש לו הסגולה, כנראה, להיוולד כמה פעמים ובערים שונות ואף במדינות שונות. מכאן מתחייבת גם מסכנה זו: אדם מן השורה יש לו רק מולדת אחת, ואילו חכם־חרשים מהולל יש לו לכשירצה כמה מולדות.

לפני כמה שנים, כשבא הצייר ש. מפריס המעטירה להתארח במדינת ישראל, הצהיר בפני קהל רב, שהוא לא רק נתון בלב ונפש לשמים האלה ולאדמה הזאת, אלא שהוא מרגיש את עצמו בפועל ממש כאילו לידתו היתה כאן. לא עברו ימים מרובים והצייר הדגול שב לצרפת והעם הצרפתי נתבשר מפיו על ידי כתב העתונות, שצרפת היא מולדתו, ודומה, אף זו אמר, שאין הוא רואה את עצמו קרוב לאנשים היושבים תחת שמי אסיה. לא יצאו שנים מרובות והצייר הדגול מר ש. הודיע לסופרת של עתון פולני, הנתון למרותה של ברית המועצות:

– כן, אינני לאומי, אבל אני מרגיש את עצמי איש רוסי. הנני נאמן לביתי, למשפחתי, לרוסיה מולדתי… אילו היתה לי תערוכה במוסקבה היו האנשים הרוסים הפשוטים, בדומה לאבי שלי, יכולים להביע את דעתם, החשובה בעיני יותר מן הבקורת…

משל להומירוס, שעליו התקוטטו כמה ערים. ואילו הצייר ש. מתקוטט עם עצמו בשל כמה ערים וכמה מולדות.

 

רמ"ו. בקורת    🔗

תמה אני: מפני מה מעמידים על הרוב במרכז ההתעניינות את הזבורית? האם מיעוט הבחנה כאן או כוונת מכוון להעסיק בה את דעת הקהל, לטמטם את המוחות ולהעמיד בצל את המשובח? הנחת את הכוונה נתחייבת לא רק לבטל את הדעה בדבר מיעוט הבחנה, אלא לנקוט דעה הפוכה מן הקצה אל הקצה ולומר, שמכווני דעת הקהל מחוננים בהבחנה יתירה להבדיל בין טוב לרע, בין נאה למגונה, כדי לבחור בקלוקל דווקא. אין הדעת סובלת לא הנחה ראשונה במלואה ולא את השניה בשלימותה. אבל עובדה היא, שבכל תקופה פועלים כוחות טובים ומפכים זרמי־דעת שיש בהם מן הברכה ויוצאות לאור יצירות נאות ומתהלכים בעולם אנשי יושר ושכל טוב. אולם משום מה תופסים את ה“מזרח” נמושות שבחברה ואף חדלי־אדם, חיבורי־סרק מתעלים לכלל יצירות־מופת, והכל מגלגלים בפסוק או בצרור־פסוקים נבוב. אפילו מתוך שנתם של הוגי־דעות בוחרים את הקלקול, כגון “החיה הצהובה”, “תסביך־אדיפוס”, “רגש הנחיתות”. הכל מתנפלים על עצם יבשה זו ומוצצים אותה, ממנה ניזונים ובה מתגשם כביכול ההישג העליון של חכמת הזמן.

 

רמ"ז. לא בעין־דור    🔗

כל התקפה על דור שלם, דור הולך או דור בא, אינה מידה. לא כל שכן יש להיזהר מלהדהיר את פגסוס הבקורת על שדה זרוע ניצנים חדשים. כל אביר בן דמות היגון אוהב להיות פרש על סוס דוהר. אבל מכך יש להיזהר, משום שסוס דוהר טבעו לבעוט והניצנים החדשים רכים. אין מודדים בחבלים דור לעומת דור ואין דוחסים נשמות הרבה לתוך צלוחית של פלייטון או של רשימה בקרתית אחת. אין דור כולו כשרונות צרופים ודור כולו חלבונה. כשם שהגזענות והלאומנות אינן בחינה, כך הדורנות אינה מידה. לא אלמן העולם ולא אלמן ישראל. דור דור ויורשיו. לבנו סמוך ובטוח שיקומו יורשים נאותים גם לדור הסופרים ההולך. חס ושלום לומר שכל נערינו הם זרע לא ברך, חבר בורים ועמי הארצות, שאינם בשכל טוב ובתרבות טובה. רבים מן הבורים ועמי הארצות הללו, חיינו, יהיו מאורותינו בעתיד.

 

רמ"ח. פני המבקרים פני הדור    🔗

סדום נתפרסמה בשל הדיינים שלה. שופטים ושוטרים תושיבו בכל שעריכם. השופט הוא שער המדינה. לפי השופטים אנו מכירים בטיב המדינה ובטבע בריותיה. המבקר הוא צלם־דמותה של קרית הספר ושל במת המישחק, רואה אתה שדה הבקורת מוזנח ומופקר, ומרובים בו העשבים השוטים, וחוק השלמונים שולט בכל, דע לך, שניתנה לידך אספקלריה נכונה להסתכל במעשי הבריות ובארחות־חייהם בכל התחומים. המבקר הוא סדרן. הנוהג בבקורת הוא סדר העולם בכל מקום זה ובתקופה זו. פני הבקורת הם פני הדור.

 

רמ"ט. דע לפני מי אתה עומד    🔗

אני יודע, אני יודע. אני עומד ברשות הקהל, בתוך עולם החפזון, שהכל רצים אחרי הכל וכל אחד רודף אחרי דבר הבורח ממנו. ויותר ממה שהכל בהולים אחרי דברים הרצים מהם, להוטים אחרי דבריו הרצים שעליהם, המוסעים במבקרים ומוגשים באגן הסער של ידיעות היום וחדשות השעה, בין הם ילדי המציאות ובין ילדי הדמיון, הפורחים כעורבים ונופלים כזבובים, ואין חיותם אלא הרף־רגע שבין רעש התוף המבשר לצלצלי־תרועה של פעמון ההכחשות.

אף־על־פי־כן אני נוטל קולמוסי ונועץ שרטון בתוך געש הימים להעלות עליו כמה פרשיות קטנות מהגיוני הלב, השואל לא רק שומר מה מיום ומה מלילה, ומה משעה אחרונה, כי אם גם מה מדור ומה מדורות, מה מאז ומה מלפנים; לא רק מה חדש, כי אם גם מה ישן; ולא רק מה זוּטו של יום, כי אם גם מה זוטו של נצח.

עדיין לא הכריעו הפוסקים, לא הראשונים ולא האחרונים, שאין לאדם בעולמו אלא תשעה קבים של סרק ותשעה לוגין של מים דלוחים מבאר החדשות האכזב וכל מזונו לנפשו מטעמים קיקיוניים.

 

ר"נ. נקודות    🔗

א. מי הוא זה הנעלם?    🔗

– מי הוא זה הטמיר ונעלם?

שתיקה.

– ולמה אתה שותק?

– לא נודע הוא לי, לכן לא אגידנו.

– ואני כלום אדע? אך אחת אדע: הוא זה, אשר טיבו ומהותו נודעים לי פחות מהכל, לכן הוא הנהו זה; הוא זה, אשר על כל דבר זולתו לא אוכל לומר כי הוא זה, לכן הוא הנהו זה.

ב. געגועים    🔗

הם אומרים שאין עוד געגועים, עברו ובטלו מן העולם הגעגועים, רק נמוּשות מדור הולך עדיין יושבים על סיר הגעגועים. משל לאותן נשים זקנות מלפני המבול, שהיו יושבות בישובי הגלות הקודרים בימות החורף על סיר גחלים לוחשות ומחממות את עצמותיהן הבלות בהבל העולה מן הגחלים הלוחשות, כך יושבים אנשי השתפכות הנפש ומגעגעים געגועים ומקרקרים כיסופים.

ואני אומר: לא חמסי על האומרים זאת, כי אם חמלתי עליהם. ממה נפשך, אם כבר יבש מעין הגעגועים בלבם הרי יבש לבם, ובלב יבש אין חיות לנשמה, וכשאין חיות יורד קור גדול, וכשהנפש עוברת לאיזור החורף הקר הכל נובל בה, אין ציץ ופרח, והרוח נופלת והדעת נחלשת והדמיון מתערפל וכבים המאורות ואשים דועכות ואפר נערם והכל נעשה אפור ושורק השממון ומכה את הלב בתמהון. וי ללב. לא די שהוא קר ויבש, הוא גם מוכה שממון ותמהון. אך יתכן שעוכרי הגעגועים על כרחם מטילים בהם פסול ושימצה מתוך שהם משועבדים לדעות חנוטות ולסיסמאות כפוּיות, רק בפיהם ישמיצו, ובלבם לא כן יחשבו. נמצא, הם דוגרים בפרהסיה על שקר, היינו, הם תפוסים לשקר כפול, משקרים לאחרים ומתכחשים לנפשם. שקר אחד מתנקם בבעליו, קל וחומר כפול.

אך האמת היא, שאין הגעגועים חולי של דור או מיקסם של תקופה, לא שצף־קצף של משטר פגום או תרבות רעה, כל שכן לא הלך־רוח של יחידים מפונקים, אניני־רגשות ובעלי־חלומות מלומדי־לבטים, המתפלשים להנאתם בספיקות האוכלים תמיד נהמא דכיסוּפים. הגעגועים הם מלח־חיינו, דרבן למעשינו, הרוח למפרשינו, הכוח הפועל בקרבנו והמניע אותנו לתנופה ולהעזה יתירה. כיוצא בכך החלומות. יש מפרשים אותם כבבואות של מקרי־חיינו, ולתוכו של דבר הם למעלה מכך ועמוק מזה, הם הגלגלים של מרכבת המעשים, ואולי הטיוטות של פרשיות החיים שבהקיץ, הם חטיבות־מציאות כמו גלמי המציאות בעצמם. לדידי כל החלומות שמרים הם והגעגועים זעזועים, הדי הרעש שבנפש. הרוצה לעקור את הגעגועים הריהו כמו שבא לשפוך את השמן מן המנורה הדולקת.

הם אומרים: אין עוד געגועים, כבר עברו ובטלו געגועים מן העולם. ואני אומר: לא כי צפחת השמן לא תחסר עד עולם. מי שברא נפשות רבות ברא גם את חסרונן בשמן למאור. הכיסופים הם תמצית נשמת כל חי.

ג. תפלה על הזבוב    🔗

אחד ישב בקתדרה ודרש לפני תלמידיו חידושי־תורה והיה לו עונג גדול מן הדעת שהדברים מאירים ושמחים. גדלה נחת־רוחו כשראה תלמיד אחד היושב ממולו ואינו גורע את מבטיו מעל פניו, כאילו מכוון אותם כלפי מקור התורה שבו לשאוב את חידושיו ממקום נביעתם. שאל:

– בני, מה לך משפשף בעיניך את מצחי?

– זבוב מצאתי שם על המצח, מורי ורבי, זבוב שזמזומו מגיע לאזני – ענה התלמיד לפי תומו.

זהו, בנוהג, חלקו של מעיר ומוכיח, המתדיין עם הרבים. הרבה עינים משוטטות סביבו למצא איזה זבוב על מצחו או זבוב בתוך כוסו. מטענותיו העיקריות מסיחים את הדעת ומוקיעים את התפל, את מה שהוא אומר בפיו אין שומעים, אבל מחפשים רמזים וכוונות ומגלים פניות; לקולו אין מאזינים, אבל מתאמצים לתפוס איזה זמזום בתוך הקול – ואם מדמים שהצליחו לדלות מין זמזום כזה מעמידים לידו רמקול להחריש את הקול עצמו. סופו שטופלים עליו שהוא מחפש מומים.

אבל מה יתאונן אדם שהתיצב בשער? כיון שנטל על עצמו מלאכה לא קלה זו, עליו לישא ולסבול. אין למדים ואין מלמדים אלא מתוך סבל. עיקרו של לימוד משא ומתן בהלכה. וכלום שמעתם פולמוס בין שנים, שאין זבוב מזמזם ביניהם, או שאין קהל המאזינים לויכוח תופס משום מה איזה זמזום צדדי שבו?

משום מוראו של בעל־זבוב לא נתבטל משא ומתן בגופי־תורה! אין תריס כנגד הסילוף – אולם אין אנו פטורים מן הבקורת. כל מה שאדם עושה אפשר לגלות בו פנים שלא כהלכה, לא כל שכן אפשר להשמיץ את הבקורת ולפרשה על דרך הקנטור. אתה מברר ומלבן – ואומרים שכוונתך להרביץ. בעברית המקורית, “להרביץ” משמע לשבח דוקא, להרביץ תורה, ללמד על מנת ללמוד וללמוד על מנת ללמד. וכבר נמנו הרבה דברים שאין להם שיעור ותלמוד תורה כנגד כולם. בידוע שקדמונים הקדימו לכל תורה תפילת יהי רצון שלא אגרום בושת־פנים לחברי ולא יבושו בי חברי. אלא שיש, כמדומני להפטיר גם בתפילה על הזבוב: יהי רצון שלא יעמוד שום זבוב ביני ובין שומעי ושלא יבוא פחד בלבי משום זמזום זבובים מסביב.

 

רנ"א. באזני סופר צעיר    🔗

סופר צעיר מן המתקדמים, אגלה לך רז קטן: מותר להיות פעמים עצוב קצת, מותר בהחלט. ואם רוח השיר בא לפקדך בעדנא דעצבוּתא אל תחסום את השיר בדישו בתבואת היגונים. ואם העלית אותה שעה דברי־הגות הנותנים קול המיה ונכאים, לא בגדת חלילה ביעודך, ואף לא מעלת בעולם התיקון. ידידי הצעיר, ליריקה אינה חטא; שיר היחוּד אינו פגיעה בשלום הציבור. אמת אינה מעשה עברינות, אם כי עליה לוקים. תדע לך, מיום שהעולם קיים לא נסתחפה עדיין שום שדה מהשתפכות הנפש בדמעות נאמנות ולא יצאה עדיין אש לשרוף קמה מן ההתלהבות של תפילה זכה. זכור, העולם רוחש מלאכי־חבלה לאין־שיעור, אך אמת היוצאת מלב טהור, אפילו מכאיבה, אינה אלא סם־ריפוי. ויש בה כוח מחיה גם כשאינה הולמת את שעתה ומקומה. אף הסגולי והמופלא, היוצא־דופן, מצטרף בסיכום האחרון לחשבון הכלל. לכאורה רעיון ערטילאי, רגש תם, לא־קרואים ולא־נקראים, אך הם מחלחלים ומפעפעים עד שנעשים גלגלים במציאות.

ככה השיר בונה בית וממקור צער ההויה יוצא גן העדן של שמחה. עשית תגים ועיטורים במלאכה היפה, הסעת לבנים לבנין, חטבת עמוד לעולם.

שמא נתפסת ללבטים, אל יפול עליך רוחך, ידידי הצעיר, אַל תאמר משבר, משבר. המשברים הם חלק מעצם הענין; הם גלים שוקקים בים החיים; מן חרכי המשברים נוצצת לעולם זריחה חדשה כשמש הנשקפת מבין מפלשי העבים להיטהר באור־שבעתיים. ואם חס ושלום נצנצו בך, בל אחטא בשפתי, ספיקות, היסוסים, הרהורי־יאוש, והגעת לבחינת עד דכא ממש, עדיין לא יצאת אף־על־פי־כן לתרבות רעה, לתרבות סוטים ומבלי־עולם. לא חטאת, לא אשמת, לא בגדת, לא גזלת כלום מאוצר הכוח של עם ואדם, דור ומעמד. אמתך היא כוחך; התגלות רוחך היא תרומתך לזכות בה את הרבים. טוב יאוש שחור ישר־ניב ממצהלות־אמונה תוכן רצוף שוא ושקר. ענני הקדרוּת, המכסים לרגעים את הרקיע, לא ישביתו את השמש מטהרה ולא יפיחו בלבבות את הכיסופים לאור, אך הנחבאים בנקרות הצורים העריצים להיות כעטלפים בל יחזו שמש, אחת היא תכליתם להיות במורדי־אור. לא יביטו עוד לעין השמש, אף ישנאוה.

דרך אגב אגיד לך גם זאת בלחישה, ידידי הצעיר: מותר לך לייחד לא רק הגיונך ורגשך, כי אם גם ניבך וליצוק לך שפה נאמנה משלך. הניב הנכון והיחודי הוא חותם תכנית של האישיות. האישיות אינה קלקלה ולא תקלה. אין היא סטיה ולא דבר־רמיה. אין צריך להביא עליה קרבן חטאת. אין האופי פשע, כשם שהאמת אינה מום. ולעולם טובה אמת פצועה, קרועה ושסועה משקר בריא־אולם וחכליל־לחיים. או שמא כבר הגענו לידי כך שחייבים לחפש הכשר לאמת ולהוכיח באותות ובמופתים שמותר לבלי לשקר, מותר, מותר? באמת אני אומר לך: מותר להינזר לעתים מן השקר ומן הדומה לו ואף מן המליצה הנאוה המדברת חונף לתקיפי הזמן ולהגיד פשוט: אני פלוני בן פלוני חש בראשי; אני פלוני בן פלוני יש לי שן חולה בנשמה.

לא אעלים ממך, ידידי הצעיר, את מחשבתי במלואה ואפרש לפניך גם זאת: אם קפצה עליך בדידוּת אַל תתחלחל ואל תתבייש כבושת הגנב. מותר לך, מותר לך לישב בדד. או שמא באמת כבר סברת וקיבלת, שרשות היחיד היא חרפת מין יודעי־נגן? אין הבדידות חרפה ואין הפחדים מפני הנעלם בגדר מחלה. רק הפחד מפני הפחדים היא נכות גמורה, ההורסת כל טוב טעם ודעת. הבודד אינו בוגד. על דעת המקום ואף על דעת הזמן הזה מותר לך לישב בדד לעתים, להגות בדד, לדרוך לך שביל יחיד. אין הבדידות חסד, אלא זכות היא, היא לחם החוק, לחם הפנים לנברא בצלם. אף שבילי היחידים שערים הם לציבור. כל אחד זכאי לשער משלו דרך בו יעביר גאוּלים. כוס הבדידות אך כוס־ישועות היא לנו. מי שלא קידש על הכוס הזאת לא נתקדש כלל להיות שליח־ציבור. הנחל משתפך אל הים הגדול; אך מי שלא נחלה על שבר נפשו, אל הים הגדול לא יגיע.

 

רנ"ב. ואל כליך לא תתן    🔗

אסור לגנוב מחשבות ודעות; ולא רק משל אחרים, אלא גם משל עצמנו. רעיון בר־ערך הוא רק אם חצבת אותו ממעמקי לבך והגיונך ולא זכית בו מן ההפקר. כשחוצבים יער ניתזים קיסמים; וכשחוצבים מוח ניתזים ניצוצות, כאבים, גלידי־דם. בעד הזכות למחשבה צריך לשלם בדפיקות־לב, בפחדים שבהרגשת האחריות, בעמל בפרך להגיע בכל דבר וענין עד השורש. מה שאין כן החוזר על רעיון ישן, שאפילו אינו נטע זר אלא שתיל מכרמו. בכל זאת הוא נוטל מן המוכן ואוכל לחם־חסד מעל שולחן עצמו. המוכן הוא מעשה־גניבה. אם גם ירדת לתוך כרם המחשבות שלך אל כליך לא תתן. נוח לך להיות בעל בית מדרש שלך? נעים לפלוני כשאומרים שיש לו אסכולה והוא מטייל בפרדס קנינו הפרטי. אולם כשם שאין לראות חיות אמיתיות בגן החיות ואין בכלוב צפור כהלכה, כך אין מחשבות חיות בבתי־מדרשות ובכלובים של אסכולות. דרך הפילוסופים הרשמיים לבוז להדיוטות המתפלספים. משולים הם לסוסים האוכלים לתיאבון רק על יד האבוּסים שלהם. אולם הפילוסופים יש להם השקפות־עולם – ועדיין רב המהלך בין השקפת־עולם לבין מחשבת־דרור. שיטות עשויות בכלי־הגיון מצויות הרבה, אבל מחשבה חיה, מראיה כדם וטעמה כיין, יקרת־מציאות. מכל סוגי הקנין הפרטי המאוס שבהם הוא משק פרטי בעולם הרוח. שר העולם, השכל הנאצל, הוגה את הבריאה כולה מחשבתו הגדולה, ואנו, נבראיו המושכלים, הננו רק שכירי־יום שלו. חוצבים אנו. חוצבים.

 

רנ"ג. נקודות    🔗

א. בזכות ההפרזה    🔗

עיקרו של בטוי הטעמה; כבודו של תיאור הגזמה.

כל הזורק בפני חברו בויכוח משפט מעין זה: “אתה צודק, אבל הנך מפריז” אינו הוגן במשחק, שהרי אי אפשר כלל להכניס לתוך מוחותיהם של הבריות רעיון חדש, אפילו הוא צודק, אלא אם כן מחשלים אותו תחילה בפרסת־ברזל של הגזמה, שיהא רץ אורח מבלי להינגף. ההגזמה היא חלק מן הרעיון, כשם שהשובל הוא חלק מן השמלה המשוה לה את גמר צורתה.

אמת היא שהכל כבר הורגש וכבר הוחשב ואף הובע. אין כל חדש. ובכן, מניין הכוח לחזור ולבטא רגשות ורעיונות? מתוספת־זוטא, מנופך זה, מן החום האישי שמתלווים אל הדברים הנודעים והמובעים משכבר. ואכן, האישי שבבטוי הוא באמת דבר־חידוש, והוא שמטיל דגש חדש ודגש חזק באמור, במצוייר, במתואר, במנוגן. אולם האישי משתמע ממילא כמוגזם.

קשה לחבר פרשה שניה של שיר השירים. אף על פי כן הננו קוראים בחשק מפעם לפעם מגילות אהבה מתוך תקוה שכל אוהב חדש יגלה לנו דרך אגב משהו מעולמו הפנימי, מן האישי שבו. אלא שרחשי הערצתו האישיים לנושא אהבתו אינם הולמים כלל את מעלת ערכו של הנושא כפי שהוא נחזה לעין השופט האוביקטיבי. איש מן הצד אינו מתרשם כלל, שאותו יצור נאהב כליל השלימות או באמת יפה־תואר. לפי דעתו יש מידה מרובה של הגזמה בהתפעלותו של האוהב. אבל מי מהם צודק? צודק לעולם האישי.

אף פרשת האהבה הראשונה, שיר השירים לשלמה והשולמית, זרועה גוזמאות לרוב מן “אפך כמגדל הלבנון” ועד ל“כולך יפה רעיתי ומום אין בך”. אין אהבה בלי קשירת כתר ועשיית עיטורים. וכך אין מקנים רעיון חדש לבריות אלא אם כן כופים אותו עליהם על ידי הרמת הקול והגדשת הסאה, בכוח נופך־מה שאינו מציאותי כביכול ושאינו הולם לכאורה את המושגים המקובלים.

ההגזמה מותרת, ואף הכרחית, אם היא שופעת מתוך חום הנפשי, מן האישי.

תינח ספירת הרגש, הפתוחה כמדומה, לכל. ואילו בתחום הרעיון לא כל אחד מובטח בעינינו, שעולם הרעיונות הוא עולם הסופות שבנפשו. מצויים רבים שאין להם כל זיקה אישית לחיי מחשבה, אם כי הם מסוגלים לגלגל בכל למדנות שבעולם.

לפיכך מותר לומר: ההגזמה בבטוי מותרת ואף הכרחית. שאינו מגזים אינו אומר דרך כלל כלום.

אולם לא כל אחד רשאי להגזים. אהבה משמעה הגזמה. ואף בהערכות רעיונות רשאים להגזים רק אלה שהעולם מחשבתם יונק ממקור האהבה והם בגדר “אוהבים” לגבי נושאי מחשבתם.

ב. בראשית ברא    🔗

כל יצירה נאה יוצאת אל הפועל על־ידי מזיגה נאה של העולם העליון והעולם התחתון, של הנאצל והמגושם, השמימי והארצי, דמות הגוף וחזיון הרוח.

תיאורי הוי, שאין בהם פרק שירה, פרקי מאורעות, הדוהרים לעינינו ללא צלצלי ניגון, ספורי מעשים, שאין בהם בושם נשמות, הם דברים בטלים, חומר היולי, אינם אפילו בגדר טיוטה.

ואפילו דברים שנתעלו מעל להוי סתם ועולה מהם ריח ניחוח של בושם נאצל, אינם מגיעים לכלל מלאכת־מחשבת, אלא אם כן נתעדנו ונתאצלו מעיקרם וכל פסולת של חומר נשקעה בביישנות בין החגוים והסדקים. כל שאינו בכך אינו, אלא טיוטה. ואכן מרובים סופרי הטיוטות.

כל טפח גשמי וכל נקודה ארצית חייבים לשקף בקרבם פס־שמיים וכל נתיב־הלב שבמרומים דין הוא שיהא מכוון כלפי איזו אמת קרקע מלמטה, שרק זיווג שניהם, הארצי והשמימי, עומד לה לאמנות היפה, שאף האמת תהיה חותמה.

כך כתוב בפסוק ראשון מהפרשה הראשונה שבספר בראשית.

חייב האמן לומר לפני כל התחלה חדשה: שויתי פסוק זה לנגד עיני. ואולי יזכה מתוך הרצון הזה ביגיעת בשרים ועמל הרוח לרוב להגיע לנקודה זו שבה השמים והארץ נושקים יחדיו.

האמנות נולדת בנשיקה זו.

ג. השמש בעננים או שקל ההערצה האחד    🔗

איש לשון־חימודים לטפני זה עתה ברמז דק כמחט:

– ובכן, חביבי, עברה שעתכם.

– שעתם של מי?

מובן, שלכם, של הסופרים הותיקים בישראל. צא וראה, קולו של מי נשמע כעת ברמה? של הסופר הצעיר. ספריהם של מי כבשו את השוק ורבו עליהם הקופצים? הוי אומר: של דור הסופרים הצעירים. הגדיים אכלו את התישים, לא כן?

– לא, חביבי, התישים לא נאכלו כלל וכלל. שום דבר בטבע אינו נאכל אלא נעכל. על אחת כמה וכמה בחכמה היפה. אם חכמתי אני או חכמת אתה לא חכמנו רק לנו. צנור המורשה נוהג את זרמו בלי הרף. לא רק דור לדור יביע אומר, כי אם גם דור מדור. מתוך גרונם של הצעירים דוברים הזקנים. ולכן לא מחכמה יתאונן ותיק: דורי נסע ועבר. דור נוסע, אבל אינו עובר, אינו כלה. הוא מתכסה בצל מעט ונדחק לקרן־זוית. אין כל רע בכך. אף השמש מתכסית לעתים בעננים. וכלום מתחת לעננים אין היא פועלת כמנהגה ואינה שולחת את קרניה לארץ ולדרים עליה? השמש לעצמה חיה וקימה, אלא שהבריות מסיחים לשעה קטנה את דעתם מקיומה. גם זו לטובה. כל שקיים באתגליא צריך להיות שרוי מפעם לפעם באתכסיא. אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין. מתוך המאפל עולים למעפל חדש. בתוך החשכה מחליפים כוח, אוגרים מרץ חדש. ואם השמש אינה שרויה בצער על שום שהיא מתכסה מפעם לפעם בעננים אנו לא כל שכן, שהרי אנו מתכסים בבנים. יערב להם, יבושם. להם, לבנינו, שהם מטפסים ועולים על גבנו ומכהים בזיוום, אם לאורך ימים ואם לזמן מועט, את מאור פנינו.

ברם זו היא צרה, שהקוראים והמאזינים אין לבם רחב ואין מקום בראשם להניח שני תפילין, כסבורים שצריך לעשות “תשליך” בישן בשביל להעלות את החדש. אין זה נכון. ישן וחדש נושקים זה את זה ומתרפקים זה על זה בחשאי ואף גונבים במחילה מכבודם זה מזה ושמים בכליהם. וזו היא גניבה כשרה לכל הדעות.

 

רנ"ד. ראשי, ראשי    🔗

ראשי, ראשי, היאך לסבול זאת והיאך להשיג זאת.

רואה אני אנשים עומדים ימים ושנים על במות שבכתב ושבעל־פה, מביעים דעות וחורצים משפטים על כל הענינים שבעולם. אך לאמתו של דבר, שום ענין אינו נוגע להם ולא איכפת להם כלום. אף על פי כן דבריהם נשמעים והם מכובדים על הרבים ומייחדים ערך לכל היוצא מפיהם ומתווכחים עמהם ומעלים עליהם, שהם מבטאים את דעת הקהל ומאויי הציבור. מבטאים – ולהם עצמם בתוך תוכם אין דעה ואין מאוויים לגבי רוב הדברים והמעשים העומדים על הפרק או שהם דווקא הראשונים להעמידם על הפרק.

הם מדברים וכתבים בהגיון, כביכול מתוך הכרה פנימית, אינם סותרים חס ושלום את עצמם, יש להם קו, יכול שהם מחוננים גם בחושים נכונים והם מבורכים אולי גם בסגולות החן והטעם. ובוודאי שהם למדנים ומצוידים תמיד במראי־מקומות. הרבה מעלות טובות אני מוצא בהם, אבל דבר אחד איני מוצא בהם, והוא העיקר, היחס הנפשי, הזיקה החיה, הנגיעה האישית במעשים ובאישים, המשמשים נושאי דיוניהם.

אילו נוצר פה מלאכותי – והוא בוודאי יווצר בעתיד הקרוב – בדמות גולם, כגון ה“מוח” בעל החשבון, היה הוא כך מרצה את רעינותיו בטוב טעם ודעת והגיון ולמדנות מופלגת, אך בלי לב.

הלב מכלכל את כל הרעיונות, הוא המשביר של האמונות והדעות, הקו הראשי, המנצח על כל הקוים, מקור מחצבתם של ההגיון והרוח, החן והטעם, כי בו מקור החום המייצר הכל. אך כאן כל הגילויים של התוצר והתוצרת נתונים בעין, והנעלם הגדול, הלב איננו.

נכונים הדיבורים, וההגיונות, אך מה קרים הם.

לא הבל חם, כי אם קור זלעפות יוצא מפיהם, המקפיא הכל – והקהל אינו רואה, אינו מבין ואינו מרגיש.

אני חש את הקור, ממשש אותו, אך להוכיחו איני יכול. “איני יכול” זה מחרידני. השקר מצפצף מתוך פיות רבים כל כך ואנו עומדים מחוסרי־אונים כנגדו.

כל הנטול חום, כל שהוא קר הוא שקר. השקר הוא נשק קטלני, ההורג לאלתר או בהדרגה את חוש האמת, הגנוז בכל נפש, ואין כל נשק־מגן נגדו.

תאמר על השקר שהוא שקר כבר נלכדת לתוך המעגל שלו. הוצאת מפיך את המלה שקר כבר עברת לתוך איזור הקור. שהרי אי אפשר להוקיע את השקר בחום ובהתלהבות, במרירות וברוגז מרובה. אם כך תעשה יהיה החשד מתוח עליך מיניה וביה, שיש לך פניה. שהנך נוגע בדבר. מיד יקיפוך בטענות: נניח שהדין עמך, אבל “הירגזון” למה? ממה נפשך, אם בטוח הנך באמתך דבר בשקט, דברי חכמים בנחת נשמעים. מה הרעש הזה? מכלל שהנך צועק סימן שאינך צודק. אין ברירה אלא להוכיח את השקרנים על פניהם בהגיון קר, קר, קר, להמשיך על עצמך מסכה של שופט מתון, שאינו נוגע כלל. ואם כך הרי אתה השקרן.

אי אפשר להכות את השקרן בכלי־זיינו, היינו, בנשק הקר שלו. אי אפשר להכותו בכלל. אי אפשר להוכיחו על פניו ואי אפשר להוכיח לו כלום. בהוכחות הלקוחות כביכול מן החיים, מן המציאות, מן המדע, ממקורות הלמדנות המופלגת, לעולם כוחו של השקרן עדיף. השקרן עולה מכל מקום על איש האמת בגמישותו, בכשרו המפליא לשנות את המערכה מפעם לפעם לצד הנוח לו יותר. היזמה בידו. הוא התוקפן ובידו זכות הבכורה לפתוח את החזית לפי הכיוון הרצוי לו. איש האמת אין לו ברירה אלא להתגונן, להיות נגרר ונסחב מקנה־מידה לקנה־מידה ומזוית־ראיה אחת אל השניה.

השקרן עומד מבחוץ ופועל בכלים חיצוניים וחזקים, שאינם מחלישים ומידלדלים על נקלה. אולם התובע את עלבונה של האמת רק מכשיר אחד בידו, והוא פנימי שבפנימי, הלב, הרגיש והעלול להיפגע על נקלה – מה כוחו של לב חלש לעומת תותחיו הכבדים של השקר? הלב אינו יכול לעשות כלום. הוא יכול רק להתפלץ.

היאך להשיג זאת והיאך לעמוד בזה הקרב של החלש לעומת החזק?

ראשי, ראשי, מה תקוותי כי אייחל להוכיח את אמתי? שנים עוברות, שמיטות חולפות – ולא זכיתי לכבוש מידי שטן השקר עמדה כל שהיא.

 

רנ"ה. תוהו ותיקון בזמן    🔗

ערב ראש השנה תש…. כל ראש השנה, סח ביירון, הוא סניף לבית דואר הסוסים הגדול, שההשגחה העליונה מחליפה בו את סוסיה במרכבת הזמן. לא בא פסוק זה אלא כדי לשבר את האוזן ולפייס את ההגיון באותה סוגיה מוקשה, המכונה מהלך העתים. אין־סוף הוא אגוז קשה. אין השגתנו יכולה להולמו. משל לשממה המשתרעת על פני ערבות נרחבות לאין קץ, המפליצה את העין וזורעת פחדים בנפש. ומשל לסנוורים הפוגעים בעינים מתוך חבטה יתירה בלובן השלגים, המכסים את עין הארץ. כך מתחלחל השכל מנצח, אילן רם ונשא עד אין קץ ללא סנסינים לעלות בו וסולדת הנפש מאין סוף זמן בחינת שרשרת, שכל חוליה דומה לחברתה. החלוקה לראשי שנים ולראשי חדשים ושבועות משמשת משקפים כנגד סנוורי הנצח. ושוב אין נחלת זמן ללא מצרים, אלא פרקים וחוליות. פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון הכולל. אבל אילו היה בידנו רק חשבון אין־סוף לא היתה בידינו פרוטה.

יכול אתה אומר, שלא למען הלחם לבדו התחיל האדם לחרוש את האדמה, כי אם בעיקר לגרש מלפני עיניו את מראה השממה המשתרעת על פני ארץ רבה. גאולת האדמה משממונה וגאולת עצמו משממון הזמן הניעה את האדם הראשון לצאת לפעלו באתו ובגרזנו, לזרוע את תבועת השדה ולעקור סלעי־אימים. כל פעליו היו מיועדים לעקור את האימים הזרועים בתבל, מרירי יום ופחדי לילה, בלהות הזמן. וכשם שהוא חרש את האדמה לכסות את מערומיה בעצים מרהיבי עינים, בשבלים העומדות בקמתן, בערוגות ציצים ופרחים ובמעטה הדשא, המרנינים ומרעננים, כך חרש אין סוף הזמן לכסות את מערומיו במדשאה של שנים וירחים, שבועות וימים, שעות ורגעים, אף בחגים וזמנים לשמחה ובמועדים לששון. מאז ואילך סר מעליו כובד היגון והשממון וקלו צעדיו. שוב לא נדחף למרוצה נואשה מגמאת מרחקים עצומים, כמירוץ הנצח, אלא יכול היה להתנהל לאטו לפי טף העתים. אם לא תדעי לך היפה בנשים מצעד־איתנים, צאי לך בעקבי צאן הימים, השעות והרגעים. הנצח שבר את כליו; אור הצחצחות שלו נשפך, ועם זאת דעך גם אור חרדותיו. יפה אור כהה לנפש.

יריעת הנצח נקרעה לחלקות־זמן קטנות. באין־סוף נתהוו משבצות. האדם נמצא נשכר מכאן ונפסד מכאן. נגאל מן הנצח השומם ומאורות התוהו ונקבעו לו תחנות־נופש, קני־נשימה. אולם יצא נקי מנכס הנצח ונתקיימו בידו רק פכים קטנים, שביביים, כפי שיעור משבצותיו. נגמל מן הנשימה הארוכה ונסתגר בתוך מנות־חיים מצומצמות, שנים, חדשים, ימים, שעות ורגעים. מעכשיו נתבצרו חייו רק על הרף־עין אחד. בכל הרף עין אין לו אלא הרף זה. ולפי שאין לו אלא זה, אף זה אין לו, כי בכל הרף עין הוא צופה למשנהו. משל למי שניתנה לו הרשות להחזיק אבן בידו, הריהו מחזיקה. אבל כשאומרים לו אי אתה רשאי להחזיקה בבת אחת, אלא לפורר בכל דק קורט קטן, קל כאבק, ולזרקו, אין האבן נתונה בידו אפילו כדי דק. אין בידו אלא פירורים; ואף לא פירורים, אלא התפוררויות. אין הוא מחזיק בכלום. וכך אין אנו מחזיקים אפילו במשהו של הזמן המתפורר לפנינו.

צער ההויה הוא צער פיזור הזמן והתפוררותו. אמנם, אין האדם מרגיש כמעט בצער זה, מסיח את דעתו ממנו בכוונת מכוון. נוח לו לקרוא בשמות כל מיני חלאים ויסורים המתרגשים עליו, אך אינו מוכן לבטא את השם המפורש של צער הזמן, שהוא לו בגדר חבל במעונו של התלוי. הוא מתבייש בחולי זה, כדרך שבמשך דורות רבים נחשב השגעון מחלה מחפירה. ולא עוד אלא שאין לו כל נטיה להודות בגורם שהניעו לעשות את הנצח משבצות־זמן, הלא הוא, פחד התוהו. הוא ממציא כל מיני תירוצים לחלוקת הנצח לזמנים ולמועדים. החלפת הסוסים בבית הדואר לסוסים של הרבונו של עולם, הוא אחד מאותם התירוצים, שהדמיון האנושי ממציאם בשפע כשיר־מקלט ממוראי האמת. והאמת היא, שהנצח הוא שיקוי חריף מדאי. הזמנים נמזגו לתוכו, כדרך שמוהלים יין חזק במיים לעשותו ראוי לשתיה.

מכאן ואילך אנו שותים מגביע החיים טפין־טפין. ראשי השנה, ראשי חדשים, שבתות וחגים וכל מיני ימי הזכרון. אלא שאם נגזרה עלינו חלוקה זו, מה טעם לסמלים ולדימויים קלוקלים, כגון ימים להחלפת סוסים? מוטב נאמר: הימים הנוראים, חג הגאולה, זכרון ליציאת מצרים, יום הכיפורים, עשרת ימי תשובה וכיוצא באלו סימנים ראויים להתכבד. צאו וראו מה בין ימים להחלפת סוסים, לימים הנוראים לפי מה שנאמר בתפילת ונתנה תוקף: “כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת… כי אתה דיין ועד וכותב וחותם ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזכרונות”.

כלל הימים הקדושים והנוראים דין וחשבון לפני בית דין של מעלה, עליה לרגל, ראיון עם אלהי הרוחות, עם החיי וקיים לעד. מלמד שהחגים והזמנים, שבאו מלכתחילה כדי להוציאנו מגלות הנצח, מעמידים אותנו שוב פנים אל פנים עם חזיון הנצח. האסיר הבורח נתפס והוסגר. אלה תולדות הימים הנוראים והקדושים.

ואף על פי כן הימים הנוראים והקדושים נעשו סם חיים לאדם וריפוי לחלאיו בזמן. מוצא אני את הדת בית מרקחת ערוך ומתוקן כנגד חולי הזמן. כל ילדי רוחו של השר הממונה על היצירה הדתית אינם סתם ילדי שעשועים, נערים המשחקים לפנינו, או צללי דמיון, אלא זרע ברך, בני טובים דשנים ורעננים כשתילי זיתים סביב לשולחנותינו וכעצים שתולים על פלגי הנצח. יש בהם כדי לשכך סערות־אימים ודכי־רגשות, מלאים הם חן ושכל טוב. ראש השנה בחינת תחנה להחלפת סוסי ההשגחה היא אמשלה נאה וציור מלבב. אך ראש השנה, אשר בו “בשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין”, אינו עוד משל ציורי, אלא מאורע עצום, התרחשות קוסמית. יום עליו נאמר היום הרת עולם; ולא עוד פירור, אלא יום באספקלריה של נצח. מה שהפסידה עוגת אין־סוף, שחתכוה לפרוסות זמן, היא חוזרת ונשכרת על ידי חותם הקדושה שהוטבע בזמן המפוזר והמפורר. הזמן שותה ממקוה הקדומים של הנצח, הוא מקוה הקדושה.

ראש השנה הוא יום אחד בשנה. השבת יום אחד בשבוע. יום אחד ובו טעם עולם הבא. השבתות והמועדים נותנים תיקון לקריעה שביריעת הנצח. כיוון שנפתח מעין הקדושה בזמן מקבלות גם תקופות השנה, אביב, קיץ, חורף וסתו, השקאה ממנו. כל מחזור הזמנים סובב הולך בתוך עיגול הקדושה.

 

רנ"ו. לא טובים השניים    🔗

יש שרוי בבדידות, שאינו שרוי כלל בצער; בא אצלו ידיד להמתיק עמו שיחה וגורם לו מרירות ואף משרה עליו רוגז.

משול הבודד הותיק לחולה מעיים, שכל שינוי במנת־מזונו גורם לו שינוי וסת ומערער את קו בריאותו. כקצבה לאכילה, כך הוא קצב החיים ליושב בדד. הוא חי ונושם יפה רק בתוך המעגל הסגור של דלת אמותיו. כיוון שנכנס זולתו, אפילו קרובו ברוח, למחיצתו ודרס ברגלו את רשות היחיד שלו, הריהו מזיזו מעל קוטב החיים שלו והסוף שהוא מנשלו מעל קו המשוה של נפשו. ביקש הבודד לישב בשלוה וקפצה עליו שכנותו של ידידו.

היחיד, בין רוחו שקטה בין רוגזה, הריהו אדון לאני שייט שלו והברירה בידו להשיטו בים זועף או להטותו למי מנוחות, לפי כוחו ולפי מאווייו באותה שעה. בא חברו וביצר לו מקום על ידו, שוב אינו חולש לבדו על השיוט. מעכשיו ואילך הוא נגרף על כרחו גם לתוך מערבולת. שניים האוחזים בהגה שניהם נתונים למרותו של על כרחך זה. אבל לא הרי הבודד לפי טבעו לאיש החברה. המעורב עם הבריות מורגל לנענע ראשו על כל גל וגל ולשנות כיוון וקצב, מבלי להיפגע אף כמלוא הנימה. אך הבודד מסוגל להתנהל רק לפי הרוח המנשבת מעמקי־ישותו ודעתו נחה עליו רק כל זמן שהנהו מעוטף באוירה החמה של האני המפונק. אין זו עוד אוירה מסביבו, אלא עורו ממש. כל דיבור של חברו, בין הוא שאלה בין תשובה, בין תמיהה ופליאה, בין אישור וליבוב, ומה גם הוכחה ותוכחה, עושה שרטת בנפשו.

אמנם, אף הידיד הוא בעל נפש יפה ויד עדינה לו. חלילה לי מלשרוט מדעת ובכוונה, אדרבה, הוא סח מתון מתון מאד זהיר ואדיב. אבל היא הנותנת. שום יד חזקה ואגרוף גס לא יגיעו לפינות המעודנות של הנשמה, שאצבעותיו הענוגות של הידיד ממשמשות שם. זו היא רעה חולה של הידידות, שהיא בוחנת חדרי־בטן. אין תריס ומחבוא בפני הידיד. מרובים פצעי הידידים משל היריבים והאויבים. הידיד מחבל בך ואי אתה יכול כלל לבוא בטענה או בריטון. הוא הרי לטובתך מתכוון. כלום לא בא להקל מעליך סבל בדידותך? כלום לא בא לנחמך, לעודדך, לרעננך באויר הצח מן החוץ? לא זו אף זו: יקרת עליו מאד, כי הלא על כן בא בצל קורתך לשאוף מעט מאוירו המרוכז של הבודד. פשיטא שהוא מכבדך כערכך ומוקירך אף רב יתר מכך. אין כל פגם בדבר, שמכתלי פניו מכיר אתה, שהוא מרחם עליך. חבל לו שכלי יקר כזה שמוט לקרן זוית ואין רבים ניהנים מזיוו. מבטו מצווח ממש ואומר: יקרת לי מאד, לכן באתי לעוררך ולהוציאך מן הפינה הנדחת שנתקעת לתוכה מרצונך הטוב וברשלנותך הגדולה במחילה.

ביקש הידיד לקרוע בתא הבודד אשנב אל העולם ולהזרים דרכו אויר צח ואין הוא חש כלל, כי תא הבודד, וכמו כן נפשו, יושבים פרזות. וכשהוא קורע בחזקה אשנב נוסף הוא מכניס לשם רוח פרצים. הבודד מתקווץ ורע לו. ידיד־ודוחק את רגלי שכינת הבדידות. מה מאד ערבים דיבורי הידיד, מה מתוק קולו ומה יפה אף נעים שיח־תנחומותיו. אדם וכמוהו ככלי ניגון. אך אדם כלי־ניגון זה נכנס לו לתוך העצמות. אדם, שפתחו לו את בטנו ושמו לתוכה כנור המתנגן מאיליו, כלום יהיה מאושר? אין אושר ואין נחת לבודד מן הידיד. תריסר יריבים אינם יכולים לחבל בנשמה כידיד אחד. הזר הפורץ לרשות היחיד הופך אותה לרשות הרבים, שיש לה מעלות טובות משלה. ברשות הרבים מצויים נימוסים יפים, אם כי כוזבים, מרחב ונופים מתחדשים, וגם מחיצות. לכן תיתכן בדידות גם ברשות הרבים. אולם הידיד בא לחלוק עם יושב האוהל את פינתו הצרה; על כרחו דורך על יבלותיו ופוגע בו בשני כיוונים מנוגדים זה לזה. לא די שעושה שריטות בעורו נוא מאלצו לייצר מיניה וביה עור חדש. הוא בא לפזר את הדעת של השרוי ביחידות והלה מתחייב מתוך כך להגביר ריכוז לשם התגוננות.

לכן יאמר הבודד: אוי לי מיצרי ואי לי מיוצרי. אוי לי כשאין איש לוחץ על פעמון דלתי במשך ימים ושבועות, ואוי לי מן הצלצול המבשר לי אכזבה חדשה. הבודד מצפה תמיד למגע, שממנו הוא נפגע. הבדידות היא רעבון שאין לו שביעה, כי כל שביעה קלה היא בגדר אכילה גסה לחולי־מעיים.

 

רנ"ז. סיני    🔗

עברתי בתל אביב ברחוב פלוני וראיתי בית־מידות, רם ומתנשא, בבנינו ועליו מתנוססות האותיות “קולנוע־סיני”. הרהרתי: הנה חידה! מהיכן ההשראה: ממיעוט דרך ארץ מפני הוד רוממות החזיון העתיק, או מקוצר השכל?

סיני הנמוך בהרים – מה לך כי העלוך על גבי מרומי קרת? סיני היכל קדוש, מה ראו להכניס לתוכך צלמי־בדים קיקיוניים?

 

רנ"ח. נקודות    🔗

א. אלף־בית    🔗

כשם שהאל“ף מכריזה על עצמה ואומרת שהיא אל”ף, כך היא מכריזה על הבי“ת שהיא בי”ת. וכיוצא בכך הבי“ת מדברת בעדה ואף בעד האל”ף דיבור של אישור וקיום. יום ליום יביע אומר. אילולא נתחלק הזמן להרבה ימים לא היה אף יום אחד, כי יום ארוך לאין־סוף אינו עוד בגדר יום. יש אבן התועים, אבל אין אבן היצירה, כי אם אבנים ליצירה. לבינה אחת אין בה אף קורטוב־רמז לסימן־בית, אך משתי לבינות ואילך מתחיל הסמל לבית. אילו היה אדם הראשון חי לבדו בכל הזמנים היה רק אדם ולא אנושוּת. רק לאחר שקין הוליד את חנוך נאמר עליו “ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר בשם בנו חנוך”. בנין העולם מתחיל מן ההמשך, מן הרציפות, מן השכנות, מן היחס. זהו יסוד האלף־בית: יחס. לא האלף־בית עושה את היחס, כי אם היחס שבין האותיות עושה את האותיות עצמן. כל האותיות ערבות זו לזו. אין אחד בלי שניים. קיום האחד, עצם מציאותו, מתחיל מן השניים.

לפיכך כל האומר, שיש לו רק תורה אחת, אין לו אפילו אחת, וכל האומר שיש רק עולם אחד, מציאות אחת, והיא התחתונה, כמובן, מקפח את חלקו אף בעולם האחד ובמציאות האחת. הרבה עולמות יש וכל מציאות גלויה אינה אלא קומה תחתונה של קומות המציאות האחרת. רק הנעלה מכל מציאות הוא אחד שאין שני לו ואין יחיד כיחוּדו. כל השרוי בתחום המושכל האנושי אינו סובל הגדר האחד שאין לו שני. אחד לעצמו בתוך מערכת התופעות הוא דבר חסר־שחר. אפילו הביטוי עולם הזה הוא חסר משמעות. אין עולם הזה, אלא עולם הבא, היינו, הבא ומתקרב. הזה אינו מספיק אלא כדי לתהות עליו ולא בשביל לחיות אותו. חיים פירושם נהירה אל הבא, צפיה בלתי פוסקת. הנהר יוצא מן העדן, אבל האדם הולך תמיד לקראת העדן ומשתוקק אל התענוג. תענוג שכבר הושג אינו עוד תענוג. לא עוד אש, כי אם אפר. ואני אל האש תשוקתנו.

זוּ היא אלף־בית.

ב. בת השיר    🔗

… ובהמר העתים והמשטרים וכל יצורי־אדם יהיו אחים ומשפחות הגויים תהיינה משפחה אחת והמדעים יחד יהיו במעלה צמרתם לחוברת אחת, לא יוסיפו המזמורים הנפרדים ולא תמות בת־השיר, האורגת שיר הייחוּד לכל נשמה חיה לבדה.

בת־השיר בת יחידה תהיה לעולם, וכל עוד נשמה אחת תשכון בגויה האחת, יתן כל אחד את קולו בשיר כציפור בודדה עלי פינת־גג.

השיתוף חל על המזמור, אבל אינו מחלחל לתוך הלחן; המקהלה עושה יחד מנגינה, אך הניגון הוא קנין היחיד. מזמורות נאמרים בצבור, ואינם נכתבים כך. אפשר לנגן בפסנתר בארבע ידים; אולי עתידים לחדש פריטה על מיתרי הכינור בשנים, אבל החליל נותן קולו רק בפה אחד. החליל הוא ראש וראשון לכלי הזמר והוא לבדו ראוי לשמש סמל לבת־השיר. אין שנים מחללים בבת אחת בחליל האחד. כל התערבות הזר בכבשונו של השיר מתחייבת בנפש השיר. השיר הלירי – לדידי אפשר לאמרו גם בלשון פרוזה – חותמו אמת, כי אין האמת נחצבת אלא ממטמוני היחידיות. רק כשאדם מתכנס לתוך רשות היחיד ממש, היינו, בחדרי־חדריו של נפשו דווקא, הוא פותח אותו קיטון, שהאמת נחבאת בתוכו כציפור חרדה. היו שהאמינו, כי השיר הלירי יצילנו מדור המבול ומדור הפלגה גם יחד. אמונה נפרזה. ולואי יוכל השיר להציל את עצמו מן המבול ומן המערבולת ולא ייטרד לחלוטין מן החברה האנושית. ולואי שיתקיים עוד לאורך־ימים לפחות כשריד הזמנים השיריים, כמזוזה על המשקופים. כמזוזה – אולי כן. אבל כקמיע וכסגולה – לאו.

מכל מקום שירה היא בת־קולו של היחיד. אפילו ב“אז ישיר משה ובני ישראל” קדם משה היחיד לכלל ישראל. שירה היא קינה על הבדידות. ולפי שגם הקינה, מאחר שזמר היא, נותנת קול ענות של שמחה, משמשת השירה מופת חותך למתן־תנובתה של הבדידות.

ג. החרון    🔗

החרוז בשירה אינו משחק ושעשועים, לא קישוט ונוי, אלא עיקר ותוך, רוח החן והתחנונים, השפוך עליה.

לכאורה בא השיר לגאול והחרוז טורח לכבול, אבל יש גאולה, שהיא שעבוד, וכבלים המשמשים כנפיים.

השיר הוא לא רק גאולה לרוח, אלא גם סתירה לגוף ולחומר, כשם שהדמיון הוא במחלוקת עם המציאות. שיר כולו דרור הוא פלסתר עצמו. השירה זקוקה למשמעת יתירה על שום אפיה המרדני והממרה. הבדידות בחינת הויה מוחלטת היא שקר מוחלט. אין הבדידות רצויה לנו אלא כתחנת עראי, מקום מפלט לפי שעה. פינת־צופים כלפי הכלל. בית היוצר הוא בית ההתיחמות וקן הכיסופים למשפחת כל האדם. החרוז הוא שובר בצדו של השיר. הטוען כביכול לבדידות גמורה. ואינו כן. שרשנו הבדידות, אבל מן השורש ולמעלה, ואף ממנו ולעומק, אנו צמודים בתוך אחוות כל הנפשות. החרוז מגלה את בת הדמות ובן הדמיון בכל. אין צליל שאין לו אח וחבר. אין דבר שאינו בזוג. הניגון כולו בבות. כל שירי הבדידות הם שירת־דודים. השיר גואל, אך החרוז הוא המלאך הגואל, הסוכך על הגואל וגואלו מעצמו. החרוז ענינו חכמת הזיווגין ועיסוקו במסתורין. בנוהג שבעולם, כל הקדוש יותר חורבנו גדול יותר. את החרוז העבידו בפרך ובשמצה והוציאוהו לתרבות הפזמון ועשוּהו קל ונקלה, הפקר. אך ילדי ההפקר, שהיתמות שפוכה על פניהם, מתהלכים בעולם כמחאות בבשר־ודם כנגד חילול צלם האדם. אף בחרוז שפוך רוח חן ותחנונים כמשל וסמל לכל הדברים המבקשים להיגאל משממונם ומבדידותם ולהתחבר עם עולם ומלואו, לומר יחד עם נשמת כל חי הללויה.

 

רנ"ט. תרבות של סתם.    🔗

א    🔗

יום השישי הוא אצלי יום המוכן לחולשת הדעת ואף לקצת עצבות. ביום זה אני מוצא את עצמי נאבק עם ערימת העתונים המצויירים ושאינם מצויירים, שאף הם מצויירים על כל מוספיהם הספרותיים, שפלשה לביתי בין ביזמתי האישית בין ביד המקרה. צופה בה בתהיה ושואל בתמיהה: למה, למה היבול העצום הזה? למי הוא נחוץ? ולהיכן יכנס כל הפשתן הזה? הרי זה שפע מחריד. וכי אין בו כדי לפרנס ישוב גדול פי כמה משלנו? ואף על פי שהנני טוען ומתמרד כנגדו, הריני בכל זאת נמשך אליו ונובר בו, קורא קצת בעיון וקצת ברפרוף, אבל קורא. כלום יש לי ברירה? גורל!

מה אני מוצא בעתונות הערב־שבתית ומה איני מוצא בה? הכל ולא כלום.

חדשות והסברות להן. פרקי־מדיניות, סקירות מקיפות על מאורעות השבוע של משקיפים יודעי־דבר, אגרות הכתבים המיוחדים המשוטטים בכל רחבי־תבל, דברי־הערכה של משקיפים על ענינים העומדים על הפרק, שיחות חמקניות עם אישים חייכניים, או, להיפך, שיחות חייכניות עם אישים חמקניים, רמזי־ניחושים על מצבים שונים, מדיניים, אסטרטגיים, כלכליים, דינים וחשבונות גלויים או סודיים על מעשים שנעשו או שאולי לא נעשו כלל, תיאורים מפורטים של משפטים מרעישים, רכילות מולדתית ורכילות כל־עולמית. עיקר לא שכחתי, הלא הם המדורות הקבועים למקצועות השונים, לציור, לתיאטרון, לספרות, כפי שהם קרויים בשמותיהם “ברחבי העולם”, “מכל ארבע כנפות הארץ”, “עולם ומלואו”, “ומעולם הספרות והאָמנות” וביתר צניעות: “בספרות ובאמנות”, “פסיפס” וכיוצא באלו שמות המבטיחים לא מעט ומקיימים כמעט הרבה. ואחרון אחרון חביב מַדור הבקורת, היינו, בקורת על ספרים, על הצגות ותצוגות ובקורת על הבקורת.

אין לזלזל, כמובן, גם בטורים המוקדשים לחדשות מעולם האָמנות והספרות, שבהם מבשרים לנו, כי במדינה פלונית הופיע ספר חדש, שהגיע לתפוצה בת רבבות טפסים ובמדינה אלמונית הוצג מחזה חדש, שנחל נצחון מזהיר, או, להיפך, כשלון מחריד, ובמדינה רחוקה אחת היה לכתב של עתון אלמוני שיחה, נגיד, עם המינגווי או עם סומרסט מוהם, ואולי עם סרטר או עם הסופר התם והישר מר הר־ארן, על הריאליזם הסוציאליסטי, ואולי על בעיה ספרותית דחופה אחרת.

פשיטא שאף בעתונות ערב שבת אין סוגרים לפני את השער לעולם הסרטים המקסים, אם כי מדור זה אינו שובת כל ימות השבוע וכתבים מיוחדים ממונים עליו להעניק לנו מדי יום ביומו את מנת ה“חויה” האָמנותית על ידי קריאת רשמיהם מן המחזות על הבד. ושמא אין די לי בהרצאות והסברות על מאורעות התרבותיים ויצירות אָמנותיות שבעין, הרי כמה וכמה טורים בעתונים מוקדשים גם לחדשות אָמנותיות שטרם נתחדשו עדיין בפועל, אלא עומדות להתחדש עלינו, כגון במה עוסק כעת אותו אמן הנודע לשם בארצות הברית, על איזו מדוכה חדשה יושב אותה שעה מחבר הספר האחרון רב המוניטין, מה תכנית עלתה במחשבתו של הבמאי המובהק בעל השם ובאיזה סרט חדש עתיד להשתתף הכוכב שזכה לשם עולמי בסרט האחרון בשם…

בינתיים אנו מתבשרים גם כן שסופר אחד הגר בכרכי הים טס ובא לארצנו לחבר רומאן על החיים במדינתנו, כלומר, עליך, הקורא, עלי, על כולנו. ואין צריך לומר שכל מדור ומדור משקף את הענינים, המעשים והאישים בכל הארצות, ועל ידי כך אני מקבל מושג על חיי התרבות בהודו ובסין, על הסרט ביפאן, על השירים הכושיים, על היצירות הספרותיות בדרום אמריקה, על תכניותיו של פיקאסו, על הפשרת השלגים בספרות הסוביטית ועל שיחה לבבית, שנתקיימה בין הסופרים הצרפתיים עם נציגי הרוח מעבר למסך הברזל.

כללו של דבר, כל העולם, הנתון בתוך הערימה הזאת, נתון גם בלבי. ואני נתון בקשרי־תרבות עם כל האומות והלשונות, השכלתי מסתעפת ודעתי מתרחבת, אפקי מתפשט הרבה. לכאורה טוב. ומפני מה בכל זאת לא טוב? מפני מה יום הששי הוא אצלי יום המוכן לחולשת הדעת ואף לקצת עצבות?

ב.    🔗

עיינתי בדבר ומצאתי, שהענין הוא באמת עצוב. אותו יבול עצום, אף על פי שהוא ממלא את המוח, אינו מפרנס את הנפש. אין למצוא בו שום מגמה־ולא תכלית. אין לדעת מאין הוא בא ולאן הוא הולך, מה הוא רוצה ללמדנו, ואם יש לו בכלל רצון כל שהוא. זה מין סמבטיון של השכלה, זרם איתן של תרבות משולח מעיקרו, הנוהר בעיוורון ופועל בסתם. המולה יש בו, ולא קול. אין שומעים בו את קול האדם החי. האני חסר כאן על הרוב. אין הרגשה, שבין העושים במלאכת הכתיבה הזאת מצויים רבים המדברים בעדם. כשם שאין מדברים בעדם, כך אין מדברים אליך, אלא מעליך. אפילו יש מה בכל השיח והשיג, נדיר ביותר מי. כאן כמדומה מדבר אלמוני אל אין־איש. לפי דברי הבעש"ט אמר הקדוש ברוך הוא אל נח בוא אתה וביתך אל התיבה, כלומר, אתה צריך להיכנס בכל לבבך ובכל נפשך אל התיבה היוצאת מפיך. אך, אהה, כאן אין כלל הרגשה, שהכותב תוקע את כל עצמו לתוך הענין. הזרם זורם לו. מכונת הדפוס פתוחה והיד כותבת, לפי שמכונת הסקרנות צועקת הב־הב. כתיבה בשפע וכתובת אין, אף לא כתובת זו שיש לנואמים ידועים המדברים אל הקצרנית. לפעמים אנו שומעים גם טענה וגם מענה, ובכל זאת נדמה לנו, כי אין מען.

זכורני, בעירנו היה נושא המכתבים יהודי פשוט, לא כתבא רבא ולא בעל לשון־למודים, אבל בעל חוש, כנראה, ובאיזה אופן פלאי ידע תכנם של מכתבים מסוימים ואין צריך לומר גלויות וכשהבאים אל בעל המען היה אומר לו: הרי לך אגרת ידידות או מכתב עסקי מפלוני שבעיר פלונית, והוא סך אליך כך וכך. אותו יהודי פשוט הבין, משמע, כי לא די להיות נושא־מכתבים. מכתב צריך להגיש אישית, ברגש, בחיוּת. אך כל הנוהג והמשטר שבזרם הזה אינו יכול להכיל חיוּת של ממש. החיוּת היא רק אישית. רגש הוא רק אישי. דעה היא רק אישית. תרבות של סיטונאות המזרימה הכל מן המרחקים ולמרחקים, אי אפשר שתהיה אישית, חיונית, רגשית. יש בה איזו התפשטות האני, שמקורה אדישות מעליבה. וכשאין טעם אישי אין כלום אלא מטעמים. כל אחד שולח את הסברותיו אל זולתו ולא לתיקון עצמו. לא העמקה, אלא גירוּי; לא ירידה אל התוך, כי אם תווּך; לא פניה אל מי שהוא, כי אם דיבור אל הסתם; לא אני ואתה, כי אם הוא שם והם שם. הכל למען הכל. למען ולמען ואין מען.

שאינו מדבר בעדו ושאינו בגדר מי אינו מחוייב ב“דע לפני מי אתה עומד”. ואין כלל כוח העומד בזרם האיתן של התרבות האלמונית הזאת. בתוך התרבות השטפונית אין עומדים, אם כי לכאורה המדורות קבועים, כי המצב בהם שוטף. פרץ סמולנסקין עמד ב“השחר”, אחד העם עמד ב“השלח”, סוקולוב עמד ב“הצפירה”, אבל עורכי המדורות הם עורכים פורחים. המדורות הם בחזקת ראיים, אבל פרצופים משלהם אין להם. אי אפשר שיהיו. ואם אין אני למדור מה לו? זרם הגורף קסמין, חספין, עצמות יבשות, שערות תלושות, שיירים דלים, עלים נדפים, מסמרי העונה, כל מפל.

מספרים לך למשל מאה פעמים ואחת שהנה אי שם, מאחורי מסך הברזל, מסתמן מפנה לגבי חופש היצירה הספרותית. וזאת על יסוד איזה בירור פנימי שנתקיים באיגוד הסופרים שם, לפי דין וחשבון שנתפרסם בעתון הספרותי שם, הנתון לפיקוחה של הרשות המפלגתית שם. ברור שמסננים משם מה שצריך כדי לערפל כאן את המוחות. מודיעים לך דבר־מה כדי שלא תדע כלום. מקיפים אותך בעשן ואתה קורא אש. מותחים אותך כדי שתקרא הפשרה. ואתה, תם, קורא וחוזר וקורא, קורא היום כדרך שבלעת בצמאון אותה הידיעה אשתקד ולפני שנתיים וחמש שנים ועשר שנים ועשרים שנה. הענין חוזר ונשנה במדור הקבוע. ואתה קונה השכלה בלי הרף. אין זה אלא משל אחד מני אלף משלים אחרים על הדשדוש שאינו פוסק בתרבות מדורית זו, אך הערמה גדלה, גדלה מערב שבת לערב שבת.

ג.    🔗

אין מקום לדבר על הזרם הסתמי ברוגז או בקפידה, אף לא במרירות. הזרם חזק מאתנו. מה בצע בהתמרמרות? ידו תהיה על העליונה, אלא אם כן יגיח זרם אדיר ממנו, כגון הטלביזיה, למשל, או כל רהב וראווה אחרים, וידחקו את רגליו, אבל אנו לא נהיה נשכרים אלא מפסידים עוד יותר. היה מי שציוה להכות בשוטים את גלי הים הסוררים, כדי ללמדם דרך ארץ. אנו לא נלמד את הסמבטיון הזה לא תרבות אמתית ולא דרך ארץ של יצירת אמת. הרעש ירעש. נחל איתן זה ממלא את חלל עולמנו וחודר לתוך עצמותנו. על פיו אנו חיים. על פיו אנו מדפיסים ספרים, מעלים הצגות, מסדרים תערוכות, מפרסמים גאונים, מחלקים פרסים. מפיו אנו חיים תרבות לכאורה, בו אנו מודדים כל שיעור־קומה.

לכעוס אין אנו צריכים, אבל לרחם רשאים ואף חייבים. רחמנות עלינו ועל בנינו. רחמנות על המורים, הדולים מן הזרם הזה ומשקים לתלמידיהם. רחמנות על הקהל ועל מייצרי דעת הקהל בזה הכיוון. רחמנות. כל כך הרבה רעש ואין קול; דברים בהמון ואין אומר; “יאריד” של תרבות ואָמנות ואין סימן לניצוץ של רוח הקודש ונשמה יתירה. אין בטחון כי שמינית לפחות או שמינית שבשמינית מן הדברים העולים על הנס בתוך אותה הערימה, תזכה להשארת הנפש. באין נפש השארה מניין? באין אני ואין מי, כלום יש איזה מה? מי שאינו אומר קידוש גם “קדיש” לא יניח אחריו.

הרבה צריך לטרוח בשביל למצוא בתוך גל הפשתן הזה רעיון חי וקיים, פסוק אנושי, דיבור היוצא מעומקא דלבא, מימרא שחותמה אמת נפשית, אישית, שאומרה מוכן לקדש את השם עליה, דבר־מה שכדאי לגנזו בלבבותינו ושאב לבנו ינחלו בקדושה ובטהרה.

יכול כל הרוצה לבחור משפט ראשון שמזדמן לפניו מספר “משלי”, מפרקי אבות, מספרי מוסר וקבלה, מדברי חכמי־קדם, מסיניקה וממונטין, מפסקל ומר' ישראל בעש“ט, מחובות הלבבות ומהרמב”ם, מרבי נחמן ומאמרסון, ואף מרומן רולן, לאמצו אל לבו ולומר: שלי הוא המשפט, משלי. הוא נחוץ לי לפדות נפשי, לנחמה פורתא, כדאי לי לזכור אותו. לפני דורות רבים חי חכם אחד ר' ידיעה הפניני המדרשי, שחיבר קונטרס קטן “בחינת עולם”, והרינו פותחים אותו ומוצאים בו דרך מקרה משפט זה: “העולם ים זועף רב מצולה, רחב־ידים והזמן גשר רעוע בנוי עליו” – פסוק קצר, והוא בנוי כגשר בינינו ובין אותו חכם עתיק. כדאי מאד לקבעו כחותם בלבנו. והרי ספר קטן “מבחר הפנינים”, שמייחסים אותו לר' שלמה בן גבירול, ואף בו כדאי לעיין. בכל עמוד פנינה. כשמו כן הוא. למשל: “המלכים שופטי הארץ והחכמים שופטי המלכים”, “הבושה והאמונה צמודות”, “מי שמתעסק בתורה לא יתכן שיהיה צוארו עבה וגופו שמן”. מותר לחלוק עליו, אבל כל משפטיו ראויים לעיון וללימוד. דבריו כדרבנות. אכן, מהרהר אני לפעמים: מה בצע לחטט בתוך אותה ערימה, שאין בה כמעט פסוק אחד טבול בחום הנפש, שאנו מחוייבים לזכרו?

רחמנות על הפשתן הזה. לאן יכנס? דומה, הוא לא יכנס לשום מקום. אף אין כלל רצון להכניסו לאיזה מקום,

הזרם זורם לו.

והרי לא רחוקים הזמנים – מכל מקום גם במאה התשע עשרה היה זמן כזה – שבהם לא היה קיים עדיין הזרם התרבותי הסתמי הזה, ומכל מקום לא בשיעורים מחרידים כאלה. הסופרים אז היו סופרים ולא שופרות, מליצים ולא מתווכים, תנאים ולא אמוראים וחוזרים או כורזים; הם היו כהני השרת ולא כלי־שרת, הוגי דעות ולא קצינים לתרבות, הם נשאו את דברם, כדרך שנשאו את ראשם הזקוף.

יכול מקשן לשאול:

– זרם זה, שאתה בועט בו, למה הנך טובל במימיו? ערימה זו, שאינה מעלה חן בעיניך, למה הנך נובר בה? כלום כופים אותך?

שאלה של פשטנות יתירה. ואלא מה: אין כופין? בפירוש כופין. אדם אינו ברשותו, אלא ברשות הזמן. על כרחנו אנו הולכים בתלם. אי אפשר לפרוש מן הציבור אף לא כשאנו רואים בחוּש שהוא תועה בדרכו. האדם הוא חיה מדינית וגם חיה תרבותית. וכשהעדר נוהר אל השוקת של התרבות בת האָפנה, אין ברירה אלא ללכת עמו. ואין רוצים לפגר. מפחדים.

ושוב מה מועיל בהימנעות מהקריאה? בין כך וכך דברי הפסולת נקראים. הם באויר ואנו נושמים אותם. מצווחים עלינו מעל כל עמודי המודיעין ומתוך כל המשרדים. הם באויר ואנו נושמים אותם. מאידך גיסא כל פעם שאני שוקע לתוך הגל הנני מהרהר: ושמא בכל זאת ימצא גרעין.

שמא ושמא. לולא השמא הזה היינו נגאלים מכשלונות רבים.

 

ר"ס. שלושה אבות    🔗

רבים החיים מן היד אל הפה מתחום המחשבה וסל המזון הרוחני שלהם צר, ואין בו ריווח אלא לילדי ההווה המצומצם, אינם גורסים זכרונות ואינם אוהבים לשמוע על ענין העומד היום על הפרק, שכבר היה לעולמים וכבר דשוּ בו אחרים לפניהם במשך ימים ושנים. משום כך מצויים, כנראה, רק מעטים בתוכנו, היודעים שהאָפנה להכות בבקורת חדה את שלושת הגדולים בישראל, מנדלי, אחד העם ופרישמאן, היינו, להילחם בהם עד חרמה ממש, אם מתוך קנאוּת דתית ואם משום הגנה כביכול על כבוד ישראל ועל אהבת ישראל, לא נתחדשה כלל בימינו. היא נושנה מאד. הקטרוג העז עליהם לא הרפה מהם אף לתקופה קצרה אחת מיום שהופיעו על דוכן ספרותנו. אפשר לומר באמת: על גבם חרשו חורשים. לסופרינו האחרים אנשי השם סלחו עוונות, כתמים, שגיאות, חולשות; לשלושת הגדולים האלה לא סלחו כלום. אפילו קיסמים שלהם הוקיעו כקורות. מן הראוי היה לחבר סקירה מקיפה על פרקי הבקורת השליליים, מהם הגיעו לכלל התקפות אישיות חריפות, שהוקדשו במשך כמה שמיטות לשלישיה הזאת. סקירה זו תתפוס בוודאי כרך שלם. תמה אני לעתים: מפני־מה יצא עליהם דווקא קצף כזה ולמה החמירו עמהם יותר מבאחרים? הרי בשנאת הגלוּת ובזלזול בערכי דת ומסורה, ואין צריך לומר בקוצר המשיג לגבי גדולתו של ישראל סבא ולגבי החן הצנוע של היהודי הפשוט ויקר סגולותיו, היו כמעט כל סופרי ישראל בדורות האחרונים טועים ושוגגים במידה שווה. “ואין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם” היא משנה, שיצאה לא מבית מדרשם של השלושה. עיטוּרים לאחאב ולאיזבל קשרו אחרים. הלל לאלילי יון שרוּ אחרים, ולמה שתו כל המבקרים על שלושת הסופרים האלה, למה עליהם היו כולנה?

אין בידי אלא הסבר זה. חוּש נכון הנחה את המבקרים להעמיד את בליסטראותיהם כנגד הללו דווקא, כי מתוך גרונם דבר רוח הזמן ההוא במלואו. גם אחרים היו עמהם בדעה זו. אבל האחרים שימשו בבת־קול. מנדלי, אחד העם ופרישמאן, הם לבדם, דברו בקול. בדורות האחרונים היו הם שלושה אנשי־דעה, כלומר, אנשי דעה תקיפה. אנשי־רעיונות מרובים הם, אך מה מעטים אנשי הרעיון. רק מי שרעיון דבוּק בו מעשה־תקף, לא כי הרעיון מובלע לתוך כל עצמותיו, עד כי הוא ורעיונו חד הוא, מגיע לדרגת בעל דעה תקיפה, השואב את סמכוּתו מתוך נבכי נפשו ועוצם בטחונו באמתו. אנשי דעה תקיפה הם פלא נס בכל דור, כי בני עליה מעטים הם. מנדלי, אחד העם ופרישמאן דברו תמיד בקולם שלהם, בקולם המלא, בשפתם הברורה, בדעתם התקיפה, בנעימתם הסמכותית, לא גמגמו, לא היססו, לא פסחו על הסעיפים, לא כחדו תחת לשונם את כוונתם האמתית. מנדלי הציג את היהודי כפי שנגלה אליו באיצטגנינותו שלו; אחד העם דן על היהדות מתוך עומק הכרתו; פרישמאן סח על האדם מישראל ועל קמטי העויותיו בשפה ברורה משלו ללא חמקמקות. התודעה היהודית בדורות האחרונים נתגבשה על יסוד הסתכלותם האמיצה וישרת הכוונה של אשלי רברבי אלו בציבור היהודי ובהליכותיו. מנדלי, פרישמאן ואחד העם הם משולש, חוּט משולש וחוּש משולש, של התפיסה הנכונה, אמנם, המקוטעת והחלקית, של הטיפוס היהודי בן זמננו. שלשתם היו בעלי־מוחין וחכמי־לב ונבוני־חושים. אף על פי כן, ניתן לחלק אותם לשלוש רשויות. מנדלי רשות טביעות עין; אחד העם רשות השכל ההוגה; פרישמאן רשות הרוח החוזה. כיוון שהיו אנשי־סמכות ובעלי דעה תקיפה, נכונה משנתם אפילו אינה נקיה משגיאות. בטחונם באמתם הוא העיקר; יושר לבם, טוהר כוונתם, הם נכס לעצמו, העובר בירושה לאוצר הערכין של עמנו. ואילו היתה אפשרות, למשל, להפריד בין ה“תוך” המוטעה אצלם לעתים, ל“היאך” הצלול והמבורר והמעולה אצלם תמיד, ולעשותו מעין אבקה, הייתי אומר, שכדאי לקחת את “היאך” שלהם ולשימו כמו בצנצנת שמירה לדורות. ה“איך” הזה מצד עצמו הוא כוח פורה ומחנך. אף לשולליהם חוש נכון. מאז ועד היום בוחרים אותם דווקא מטרה לחציהם. ה“איך” שלהם שנוּא. צאו וראו כיצד שלשתם מדברים מתוך בטחון חרישי ועוז־אמונה, בנחת־חכמים, כל משפט שלהם טבוע בחותמם, אי אפשר להמירו ואי אפשר להסתירו בהעלם־שם. לאנשי סמכוּת אמתית אין שמות בדויים ואין גלגולים. הם שלמים. השלמוּת שנוּאה.

וניתן לומר, שמשולש החכמים הזה ראוי לשמש אבן בוחן למבקריהם. לא במקרה בוחרים מבקרים במשולש הזה כולו או באחד מתוכו לכלות בהם את חמתם. המבקר ניכר בכוסו של מנדלי, ב“נסו” של אחד העם ובכעסו של פרישמאן. רק שלשה יהודים גדולים עמדו ברשות עצמם ממש ונשענו על עצמם בלבד. אחרים נשענו זה על זה.

 

רס"א. שקר, אנה מפניך אברח?    🔗

הלא מצודתך פרושה בכל ובכל כיפה תמשול. לשמש דמיתיך, כי כמוה תזרח ותעלה מדי בקר בבקר מן המזרח. אך מאד נבדלת מן השמש, כי היא מדי יום ביומו תשקע במערב. ולא כן אתה אשר אורך יזרח ויבהיק גם מן המערב. כסאך פה, והנה גם שם תשב במארב. הנך בכל והכל בך. הכל לך אף לך. הנך בגאוה וגם בענוה. עם הכל שרית בבבל וגם בנינוה. ילד שעשועים היית בסדום, יאהבוך כל בני מרום וגם פשוטי עם, כי לך העולם, שלך עמק־תהום ועמקי־רום, למענך רבים יבואו באש ובדם, כרה יערכו לך יחדיו שם, יפת וגם חם. ממזרח שמש ועד מבואו ועד לפאתי הים האמת נעדרת והכזב ילבש גאון ותפארת, ישקרו החכם וגם התם. אראך, שקר, יוצא במחול־מחנים על גפי מרומי קרת בסוד חכמי המדינה וקשת בידך לפרוט על הגיון בכנור בקהל רבי הנגינה; פי האמנות דבר שוא וגם המדע יוציא את חניכיו לערוך עם האמת קרב. כצפעוני, המטיל את ביציו לכל נקיק סלע, ככה תשלח לכל חור וסדק כזביך בדברי־בלע. רבים ממאשרי העם כזב יפיחו וגם מטיפיו בלב ולב ישיחו; בעט שקר סופרים יחרתו פקודיך, עד כי ינון שמך לנצח; על גלי האיתור תשלח את מבקריך לחרחר ריב ורצח. בכל מגילה כתובה אבחן מעשי אצבעותיך, גם אשר בסתרי־לבם יוקירו את האמת יבואו עדיך; בכל אומר ינתנו אותותיך ובכל צלצלי־קול ישמעו הדיך. אויה, אין נסתר מפניך. כגנב תבוא תמיד במחתרת, תשכון לבטח בקרב נכבדי הקרת, אף ימחאו לך כף רבי המרד. רבים לאין קצה ינהרו אליך בשיירת, יפרשוך במרומי כל מגדל מתנוסס כסרט, ימכרוך במקהלות ובפרט. אין כמוך מחלה ממארת, לכבודך יקראו מועד ועצרת.

חפשתי מפלט לי ממך בחכמת הלשון. אך, אהה, גם בה רבו מה רבו מלשני שקר, אם בשגגה ואם בזדון. ואם לא תדע לך צא בעקבי הצאן, זה הטף, אשר משחר ימיו ילמד לדבר בשפת חנף. אף חוקרי חוקות הלשון ומציבי גבולותיה יש אשר יתהפכו בתחבולותיה לעשות את מלאכתם רמיה, אין בהם תושיה.

שקר, קלונך מלא עולם; קמת על רוח באנוש, כמו אתה היוצר והוא הגולם. אין ממך מחבוא; לך יעבדו אדם וגוי, אחריך ינהו העדרים וגם רועיהם, יחידי הסגולה ועמהם המוניהם. נמשלת בעיני למן. אמצאך בכל מקום בשדה בכרם ובגן. כמן הנך כזרע גד לבן וטעמך כצפיחית בדבש, אך לא כמן, תוכך שחור מני שחור ורב בדבשך המר מני מרור. הנך בחום ובקור, באהבה ובתאוה, בחמדת שחוק, בריר השנאה הניגר כרוק, במתק לשון ללא חוק; לא אעלימה, אף בדמעה, בכל טענה ומענה ואף בקריאות הושענה. לא אעשה שעל על האדמה הזאת מבלי אשר אראה בגד ומעל. וזה לי האות, כי מאתך בכל שלוח הרעל, אין ממך מנוס, אתה הכל נוסס כמסוס, במשתה החיים לכל תמזוג את הכוס.

 

רס"ב. הזקנה כמות שהיא    🔗

סבורים, שהזקנה היא ימים קצרים. אהה, היא לילות ארוכים כאורך גלות הנשמה.

סבורים שהזקנה היא חלומות־תכלת שנגוזו. אהה, היא סיוטים שחורים הממשמשים ובאים.

סבורים, שהזקנה היא פרישות מן החיים. אהה, היא דביקות רבת מאמצים וחסרת־אונים בחיים ועד כדי יציאת הנשמה.

סבורים, שהזקנה היא בדידות ותלישות מן הבריות. אהה, היא שיכון בצפיפות יצירה בתוך צללי רפאים.

סבורים, שהזקנה היא יציאה ממסגר היצרים, הקהת חודיהם ואבדן תקפם. אהה, היא הגברת השעבוד לתאוות הנפסדות והגדלת שלטונם של כל היצרים הרעים, אף עליה בכוח ובכשרון לפעול רע, להוציא הכוח והכושר להכניע את היצרים הרעים.

הנעורים הם כוח היצר והזקנה יצר הכוח.

הנעורים צוחקים או מחייכים, הזקנה מגחכת. הנעורים הצנעה שלהם צנעה והפרהסיה פרהסיה. ואילו הזקנה פרהסיה שלה צנעה והצנעה פרהסיה.

 

רס"ג. האדרת    🔗

א.    🔗

… לפני כמה ימים הייתי נוכח באזכרה, שנערכה לעזרוני בשלושים לפטירתו. האולם הקטן היה ריק או מלא למחצה. באו בני המשפחה, קרובים, קומץ ידידים, כמה עשרות קוראים. חפשתי אחרי רבים מבני חוגנו, שכמה מהם ראיתי בנוהג במסיבות בבית המנוח, שרעיתו נדיבת הלב התקינה אותן לכבוד אורחים נכבדים מחוץ לארץ ובכל יומא דפגרי, ולא מצאתי אותם. לגבי אלו מהם נשמעת המלה חפשתי כהיתול על לבי הרע. הם עצמם כבר הלכו בינתים לעולמם והניחו אחריהם מקומות ריקים. אולי משום כך המתים נקראים חללים, שכל אחד מהם מניח אחריו חלל ריק. כשהסתכלתי באולם נדמה היה לי, שאני צופה מסביבי גם מבעד לחלקים הריקים שנתהוו בינתיים והמתהווים והולכים מפעם לפעם לאחר כל לויה. משונה ביותר: בזמן האחרון, או אולי נדמה לי כך בטעות, נעשה מלאך המות אורח שכיח במקומותינו, מדליל את שורותינו וקורע חלונות בזה אחר זה. מתוך כך נקרעות גם עיני לרווחה לראות את החרדות. אמרו חכמינו: איזהו זקן הקונה חכמה. אין תימה, שזקנים מחכימים. הרבה עצים נעקרים מן היער ומתרבים המקומות המפולשים. האופק מתרחב. ולא כן הצעירים, שהם עוד בבחינת רדומים והוזים. הם מציצים מן החרכים ואינם רואים הרבה.

האלמנה, לבושה שחורים, עלתה על הבמה והדליקה את הנרות. לאחריה עלה במרכז הבמה יושב הראש מר עציוני, אישיות מדינית בעלת שם לשעבר; לאחריו עלו משני עברי הבמה צמד אנשים מכאן וצמד אנשים מכאן וישבו מימינו ומשמאלו, המיועדים להספיד את הנפטר. לטקס העליה היה מראה חן של בימוי מוצלח.

יושב הראש, ששוב אינו פעיל בקו המדיני משום טעמים שהזמן גרמם, אינו עוד בגדר כוכב מבהיק, אבל המוניטון שלו לא הגיעו עדיין לכלל אסימון. אין ספק שמנין לא מבוטל מן הנאספים לאזכרה אפשר לזקוף על חשבון הכוח המושך של האישיות המדינית המפורסמת, ששמה התנוסס במודעות על האזכרה, שנתפרסמו בעתונים ועל לוחות המודיעין בעיר. כן, השם משך. אולם לקולו לא היה עוד כוח המושך. לא היתה כל התאמה בין מראהו הרענן והקוממי של אותו זקן לקולו, שקפצה עליו זקנה ממש ונתחלחלה לתוכו חולשה יתירה. הקול לא דבר עוד, אלא לחש, והלחישה הגיעה בקושי לשתים או לשלוש השורות הראשונות. כיוון שישבתי בשורה הששית לא באו לאזני אלא קטעי־משפטים. עמד לי הרגל הניחוש לפי צירופים להרכיב על ידי מאמץ מחשבתי תמצית דבריו בפתיחה לאזכרה.

הוא בפירוש הודיע, שאין בכוונתו להספיד או להעריך את הנפטר החשוב מאד, שמותו הוא ללא ספק אבידה גדולה לציבור, מאחר שלא הכיר את המנוח אישית אלא בשלהי חייו, היינו, בסוף ימיו ממש. פשיטא אינו רואה את עצמו מוסמך לחוות את דעתו עליו מבחינה ספרותית. אין הבקורת הספרותית אומנותו. כל פעם שהוא קורא שיר או סיפור אין בידו אלא זו: הוא ניהנה או אינו ניהנה מהם. כלל גדול אצלו: דברי־אמנות ליהנות ניתנו. ובכן, הדברים מוצאים או אינם מוצאים חן בעיניו. להביע דעה עליהם אינו מסוגל. לקוראים הקריאה. השיפוט למבקרים המומחים. כיוון שאין הוא נמנה בקהל יודעי־דבר אינו מעיז כלל לחוות דעה על הנפטר החשוב מאד. את זאת יעשו יתר המספידים שיבואו אחריו ושאין הוא רוצה על ידי אריכות דבריו לקפח את חלקם בזמן. הוא כיושב ראש אין בידו אלא תפקיד הפתיחה והישיבה בראש. רצונו רק לומר, כי שותף הוא לכלל ידידי המנוח מעריציו וקוראיו אשר, כפי ששמע, מרובים היו, המתאבלים על האבידה הגדולה לספרותנו בפטירתו של המנוח החשוב. אין לו ספק, שהמנוח היה בעל כשרון רב. הוא נפגש עמו ימים מעטים לפני מותו ומצא בו סימני התאוששות לאחר המחלה הקשה שפגעה בו. אף שמע מפי יודע־דבר, שכוח היצירה של המנוח לא תש כלל בזמן האחרון. אדרבה, תור־פריחה בא לו. בידוע שתכניות ספרותיות רבות עלו לפניו במחשבתו והוא קיוה להגשימן. חבל על דאבדין. הפתיחה הקצרה ארכה כדי רבע שעה מפאת איטיות הדיבור והאתנחתות הנרחבות בין משפט למשנהו, הנהוגות, כידוע, בהספדים, לתוכן נמזגות טפין של עצבות לאה, שהמלים החגיגיות והשגרתיות של ההספד אינן יכולות לקלטן. הנואם השני, לפי החשבון המספיד הראשון, פתח במסכת זכרונות על אודות… עצמו וגלגל במקרים שכיחים, שבשעתם הם ילדי יום של מה בכך, אבל מקבלים הם, לפי דבריו, משמעות סמלית, ואף הסטורית במידה ידועה, כשמשקיפים עליהם לאחור באספקלריה של חמשים שנה שעברו מני אז ולאור המאורעות הגדולים שדורנו נתנסה בהם. אנו כעת, קרא הנואם בהמית ההתלהבות, עומדים על הר ההר של תקופה הסטורית אדירת־מתח ודרך הטבע הוא, שכל מאורעות חיינו, אף מקרינו הפרטיים לגמרי, וגם זוטות של הימים הגדולים ההם, כל מושב־רעים ומשתה קטן, כל שיחה בטלה, ומה גם לא־בטלה, נראים לנו, כמו לצדיקים לעתיד לבוא היצר הרע, כהר. אנו אנשי־הרים היינו – קרא הנואם בתגבורת־קול, שהעידה על היסח הדעת רגעי מן החגיגיות הנוגה של המעמד. אך חיש מהר ירד כמה וכמה מעלות אחורנית בסולם הקול ונקט לחשנותו של היושב ראש. במעמד הגדול והעצוב הזה נזכר הנואם בכמה וכמה מעמדים אחרים, חגיגיים ואף עצובים מאד, של חייו הפרטיים. ושוב הללו הם זוטות לכאורה. כיצד הוא בא לעירו של המנוח לפני יובל שנים והוא עדיין לא הכירו ורק את שמעו שמע. לאחר כך עברו כמה וכמה שנים, אינו זוכר, עשר או עשרים, שלא הכירו כלל. אכן, הללו היו ימים. לישב בעיר אחת עם המנוח שנים מבלי להכירו – דבר זה אפשרי היה רק בשנים ההן, כשהוא והמנוח צעירים היו והיו לשניהם, כנראה, ענינים אחרים לגמרי מאשר להתענין זה בזה. זכור לי למשל פרט אחד, כיצד התוודע לא אל המנוח, כי אם אל אחד מחבריו … מפליא הדבר, שדווקא מעשה ההתוודעות שלו עם המנוח נשתכח ממנו. אין הוא זוכר אימתי ובאיזה מקום ראה את המנוח לראשונה. אבל זכורה לו היטב ההיכרות הראשונה שלו עם חברו של המנוח… מר… יבדל לחיים… ולגודל הפלא מר … שהיה, כפי שנודע לו לאחר כך, ביחסי חברות קרובים עם המנוח, לא סח לו אף פעם עליו אף על פי שעם מר… חברו של המנוח, נפגש בימים ההם לעתים תכופות, ואף נשתכנו שנה אחת בחדשי הקיץ בקיטנה אחת… אכן, זו היתה קיטנה משונה. גרנו בסך הכל בחדר בן דלת על דלת. עד שנזכר בדבר, שבעצם שעתו מוגבלת בהספדו, ושוב לא תהיה השהות בידו להעריך את אישיותו הנמרצה של המנוח שמת בלא עתו ולא את ירושתו הספרותית הענפה. ובשביל שלא לאכול גם את חלק הזמן של הנואם שיבוא אחריו על כרחו יקצר… לא כי יפסיק לאלתר. לבו סמוך ובטוח, שזה שיבוא אחריו ימלא את החסרון כיד כשרונו הטובה עליו. אין לו אלא להצטער, שנשטף בזרם הזכרונות על אודות המנוח, שקשרי ידידות רבי שנים נמתחו ביניהם, ואין בידו להעריכו לעת עתה.

הנואם השלישי, המבקר המקצועי מר צפנת, פתח במדרש השם של גבורה אחת באחד מסיפוריו של המנוח, שתחילתו אות מם. לגודל הפלא בדק ומצא אצל כמה סופרים אחרים, ובמיוחד אצל רבים מסופרי המופת של אומות העולם, ששמות הנשים הפועלות בסיפוריהם כגבורים ראשיים תחילתם גם כן אות מם. רבותי, קרא הנואם בעוז־בטחון, דבר בגו. ואל יהי דבר זה קל בעיניכם. השם הוא עיקר. השם הוא סמל. סח האי ספרא רבא בלזק: בשם כל גבור חקוק צלמו. ובידוע שדיקנס, למשל, היה מתייגע שעות וימים במתן שמות לאנשיו. כל שם אצל גוגול קובע אופי. אין צריך לומר אצל דוסטויבסקי וטולסטוי, כגון סמרדיקוב ונחליודוב ועוד ועוד. בכלל, אמר הנואם, אין מקרים בעולם היצירה. אמנם, הרבה תלוי ברוח הקודש, אבל הרבה גם הרצון והכוונה עושים. בידוע ששילר אהב להניח על שולחנו בשעת כתיבתו תפוחים רקובים, כדי להתבשם מריחם. הוא ראה בחוש, כי ריח הרקבון משרה עליו את השכינה. היה מי שאהב לגלגל בשעת כתיבתו מטבעות־כסף בין אצבעותיו. כנגד זה באלזק היה לוגם כארבעים ספל קפה לשם כתיבת פרק אחד מסיפור. יש סופרים שרוח הקודש פוקדת אותם לאור היום ויש המקבלים השראה מדממת הלילה. אגיד לכם את האמת: לא ידוע לי כלל כיצד היה המנוח נוהג ומה תחבולות עשה כדי להמשיך על עצמו שפע עליון. האם היה בין אלה המורידים ביום את התריסים, שאני משייכם למשפחת הרוחות הליליות הבורחות מן האור, או, להיפך, היה רוח יומית. מן הסתם יבואו הקרובים למנוח רב הכשרון ויפרסמו את מנהגיו והליכותיו ברבים. אני כעת עיקר עיוני באות מם. רבותי, אין זו אות אחת בלבד… אות זו ללמד על הרבה באה. אילו השהות בידי הייתי מותח קו המשוה בין המנוח הגדול לבין, נגיד, אחד מסופרי המופת שבאומות העולם מבחינת מדרש הממין. אגב, יש ספר ושמו בקשת הממין. רבותי. אף דבר זה אינו מקרי. אף אין זה מקרה, שייחדתי הערב באזכרת השלושים של המנוח הגדול את הדיבור על אות מם. הרי זו המם שב“דע מאין באת”. מאין באת – בזאת נתבונן כל פעם שהננו עומדים פנים אל פנים מול הנצח. רבותי, תקצר לנו השעה להבהיר אף אפס קצה של הרגשת הנצח, המתעוררת בנו למראה מותו של אדם דגול. מבחינה זו יש לומר, שמותו של אדם דגול זכות היא לו, כי היא מעוררת בנו חשבון נפש. הבו גודל המנוח הדגול, כי בחייו ובמותו היה חלקו עם מבקשי המם. והלא זו היא המם של מי אנו ומה חיינו. רבותי, לכל הפינות שאנו פונים מוצאים אנו מם זו, הגוזלת מאתנו את מנוחתנו. שימו לב אף מנוחה תחילתה מם.

המספיד האחרון פתח בכך, שברצונו להגיד מלים אחדות של הערכה ממש על טיב מפעלו הספרותי של המנוח ועל דרך יצירתו, על פיטום סממניו, אם אפשר כך להגיד. ברם, עליו להקדים קצת הנחות או הנחיות, ראשי פרקים ולא יותר, היינו, נקודות כל שהן, בתורת הספרות, שרחבה היא מני ים. וכאן נכנס הנואם לבירור מהותה של צורה באמנות וענינם של ריאליזם ונטורליזם. סבור הוא, שאין זה ברור כלל, אם המנוח היה ריאליסטן או נטורליסטן. אפשר לגלות בו פנים אלו ופנים אלו. אין ספק ששילם מס לא קטן גם לכיוון הסימבוליסטי. במידה שאפשר להגדיר דברים באופן המניח פחות או יותר את הדעת, ניתן לומר, שהמנוח דרש את הרוח כמין חומר, או, נכון יותר, הוא דן את הרוח כמטיריה של החומר. ואולי כך: הוא הסתכל ברוח דרך האספקלריה של החומר, היה קשור בכל נימי נפשו אל ההואי ואל הזוטות, ואם למיצוי האמת, גם אל כל המגושם שבחיים. אבל הרי בנימי נפשו היה קשור. ובכן, הוא ראה נפש בכלל. אילולא הנואם חושש היה אומר, שהמנוח היה ריאליסטן בעל נטיה נטורליסטית, המוקפת הילה סימבוליסטית. היתה בו מזיגה נאה, כשם שהוא עצמו היה בעל מזג טוב. גדולה מזו, הרבה גופי הלכות למדנו המנוח כיצירתו באותה סוגיה חמורה של ריאליזם, שעד היום אין אנו יודעים פירושה המדויק. כאן נכנס הנואם לעובי הקורה של אותה סוגיה חמורה. ולפי שדבריו היו ארוכים ויגעים, ומלבד זאת הנמיך אף הוא מפעם לפעם את קולו כמו המספידים הקודמים לכדי לחשנות ממש, נתעייפו אפילו המאזינים השקדנים ורבים מן הנאספים נשמטו אחד אחד ועזבו את האולם.

הנואם האחרון סיים את דבריו באולם ריק כדי שני שלישים, או גם למעלה מזה. היה זה נשף אזכרה עצוב, אבל לא רב יתר מכל יתר נשפי האזכרה הנהוגים במקומנו. אכן, עצוב. ולא בעצבון המות, שהד פעמיו לא נשמע כמעט בחלל האולם משום הלהג שבפיות, אלא ביגון החיים שככה להם לשכוח את שפת האבל לאמתה. לא די שאין החיים יודעים עוד לשמוח, אינם מסוגלים עוד לבכות את המת כראוי לו בשברון־לב וברוממות־רוח. דורות אמרו קדיש תמים. והנה אין יודעים עוד להגיד קדיש. תורה זו, שהיתה שגורה בפי ילדים לשעבר, נשתכחה אף מן הזקנים בימינו. אין אנו מוכשרים עוד לבכות את המתים משום שאיננו מסוגלים עוד לשמוח על החיים. יקרא דחיי ויקרא דשכבי כרוכים יחד. דורות חולקי כבוד לחיים חלקו גם כבוד למתים. המות והחיים הם גילוייה של הויה אחת ואי אפשר להפריד בין הדבקים האלה. באין יראת הרוממות בפני החי אין נוהגים דרך ארץ גם במתים. כיוון שהחיים נעשו חולין, מתערבבים לתוך ההספדים גם דברים בטלים ושיחות חולין.

ב.    🔗

הקדשים שייכים לכלל. בעולם קדוש הכל בנים למקום. עני ואביון נכנס לבית כנסת כאדם השב לביתו. כל היהודים יש להם חלק בתורה והכל מנשקים אותה בפיהם ממש. בזמנים שהקדושה פרושה על החיים כחופה, מת האיש לא רק לנפשו ולבני משפחתו, כי אם לכל הקהל. כל מת הוא נציג החיים בעולם העליון, מליץ יושר לדרי מטה. לאחר שנסתלקה שכינת הקדושה בטלה המיתה לקהל ונותרה המיתה הפרטית לגמרי. משל המת לעלה נדף. הענף לבדו מרגיש בנשירתו. מה לקהל ולפלוני שהלך לעולמו? המשפחה לבדה מרגישה בחסרון זה, שהיה, אם היה, זן ומפרנס אותה. כל משפחה ושכולה. מתאבלים באמת רק הקרובים ממש, שאבדן האיש נגע בעצמם ובבשרם.

… הלכתי לבית עזרוני לניחום האבלים. חדר המנוח, מעמד שולחנו, הסדרים על השולחן, מקטרתו, המאפרה ובה אפר הסיגריות שלו – הכל נתון בצביונו מתמול שלשום. תצלומיו ותמונותיו על הקירות – הכל חי ופורה, ורק החי איננו חי עוד. כסאו הרחב והמרופד ערוך יפה ללא קמט, עומד ומצפה לבעליו. קומץ הספרים שהיו נתונים לקריאתו בימיו האחרונים, שני עטים נובעים, עפרון אדום ועפרון כחול, פרחים בצנצנת. החיים לא אזלו. אזל רק החי עצמו. והנה כמה גליונות נייר בכתב ידו, פרקו האחרון, שגם ביומו האחרון גלגל בו, וכשהגיע למלה לפיכך… פרחה נשמתו. הוא מת בהתקפת לב. לא יבוא עוד הסבר ללפיכך. המשך לא יבוא.

מבלי משים שוטטו מבטי מסביב לחפש את האיש החי, שכל המראות והחפצים כאן אינם אלא בבואותיו והעתקיו. נסתבר כי עשוי הוא בכל רגע לשוב אל החדר, שזה עתה יצא ממנו.

… האלמנה הביטה אלי בשפת אלם, כשואלת ממני פשר למעשה המשונה, שהיא היא; והוא, האני השלם שלה, הלך ואיננו. ולפי ששתקתי פתחה היא ואמרה:

– ככה. ככה. הכל יש. כפי שאתה רואה, ורק הוא איננו.

כיוון שנשבר האלם המשיכה ואמר:

– הוא לא ישוב עוד עמי לספר לי על הא ועל דא. לא יתהלך עוד בינינו…. והוא היה כה חי תמיד. חיים נתן לכל. ורק לעצמו לא יכול היה לחסוך קצת חיים לימים נוספים.

… והוא כל כך לא רצה למות. היה בטוח שעוד שנות־חיים נכונו לו. ידענו שמצבו אנוש. אך הוא לא ידע. ואולי באמת לא היה אנוש כל כך. ההתקפה הקטלנית שבאה עליו לא היתה אולי אלא מקרה. במקרה יצא מה שיצא. ואולי גם אנחנו אשמים. לא שמרנו עליו די מפני המקרה. צריכים היינו לעמוד יותר על המשמר. אך גם אנו לא הוזהרנו כראוי. ידענו שמצבו אנוש, אבל לא ידענו כי כל כך. הרופאים גם לנו לא גילו הכל. הוא חש עצמו בזמן האחרון בטוב, וביום האחרון בטוב מאד. ישב וכתב וכתב… הנה מה שכתב בגליונות האלה המונחים על השולחן, כפי שהנך רואה אותם. קם מלפני השולחן ואמר לי: אני כעת מרגיש את עצמי טוב, טוב מאד. הוא רק לפני שבועיים יצא מבית החולים מאושש לגמרי. ושוב פתח לדבר על תכניות חדשות לכתיבה. הוא הרי היה תמיד מלא תכניות. חשב, שחיים רבים עוד נכונו לפניו. וגם אז, כשקם מעל השולחן, סח לי על תכנית חדשה, שזה עתה עלתה במחשבתו. לאחר כך שאלני, אם כבר הכל מוכן לסדר של פסח ומי מן האורחים מוזמנים אלינו. אמרתי לו שהשנה לא נעשה “סדר” גדול וברוב אורחים. בכל שנה היו תודה לאל אורחים רבים מסובים אצלנו ל“סדר”. אולם השנה… הרי ידענו את המצב. בכל זאת פחדנו ורצינו לשמור עליו מפני הרעש. וכשאמרתי לו שהשנה לא נעשה “סדר” גדול, אביט אלי… כך הציץ בי בפליאה וראיתי שהוא מבין… לא הוסיף לשאול כלום, ואך הביט אלי. כשאני נזכרת במבט ההוא לבי נקרע. למה צריכה הייתי להגיד לו, שהשנה לא נעשה “סדר”? הוא כך הביט אלי…

מליה נעתקו מפני גניחותיה, שנזדקרו כאילו כלפי מעלה. אך ראשה היה כפוף. היא כעת דברה אל עצמה:

– לא הייתי צריכה להגיד לו, שהשנה לא נערוך “סדר” גדול. פי הכשילני. ולא ערכנו עוד סדר, שעותיים לפני הסדר יצאה נשמתו. לא הייתי צריכה להגיד לו זאת. הוא כך הביט אלי, כאילו אני כבר ידעתי אז, שהוא לא יהיה עוד אתנו ל“סדר”. כאילו כבר היה ברור לו אז, כבר, כבר. ולמה כבר? מחלתו לא היתה נואשה כל כך. מה שבא לאחר כך לא בא אולי אלא במקרה.

… עמדה דוממה כפופת־ראש. ענן־צער שחור בפאתי תכלת החרטה.

… ידענו שהוא אנוש ולא ידענו. לא רצינו לגלות לפניו את ידיעתנו. יומים לפני כן סח לי, כי ברצונו לראותך. אמרתי לו: טוב, טוב. הביט אלי, כאילו שאלני דבר מה או ביקש ממני דבר. חזר ואמר לי: רצוני לראותו. הוא קרוב שלי. דם שלי כמו דם שלו. אמרתי: טוב, טוב. לא רציתי לתת לו ידים להרהור, שהענין נחוץ מאד. לא הלכתי להודיע לך. חשבתי: עוד נספיק. אך לא הספקנו. הוא אותך לא יראה עוד ואנחנו אותו לא נראה. ולמה לא עשיתי את מבוקשו תיכף? ידעתי את מצבו ולא ידעתי. כסבורה הייתי… ואולי באמת רק מקרה הוא. יכול היה להתגבר. ואילו הצליח להתגבר בפעם ההיא, היה עוד מסתמא מאריך ימים הרבה. הוא כל כך רצה לחיות. רק מקרה הוא זה.

מלאכות דחופה של גניחות פרצה מלבה והביאה, כנראה, פורקן כל שהוא להגיון שבלבה. הרימה ראשה מתוך התעוררות שבזכרון ולחשה במרי־יגון:

– ואנו הרי עמדנו בפרוס יובלו הספרותי. התכוננו לחג גדול. תכנית החגיגות כבר היתה ערוכה במלואה. עוד ועד היובל מתכונן לישיבת הסיום שלו, ממנה עשויה היתה לצאת הכרזת החג – והנה לנו חג. החתן איננו. אף נקבע תאריך הנשף הראשון, הוא נשף הפתיחה. הגע עצמך: זה היה בדיוק בערב האזכרה שלו. אמש צריכה היתה להיערך הפתיחה החגיגית. ידענו, ידענו, אך לא ידענו, כי זה שבא יבוא כך כך בחתף. הפרו לנו את השמחה. ומה אתה אומר על כל זה? אתה הלא בעל־דברים הנך. ושניכם ידידים נאמנים הייתם תמיד. הוא סח לי על כך לא פעם. הוא כך אמר לי פעם: הוא ואתה, תבדל לחיים, ידידים הייתם מנעוריכם. הוא תמיד היה נאמן לידידיו.

ג.    🔗

כל תיבות הסגולה משולות לארץ הסגולה המכונה ארץ הצבי משום דמיונה לצבי, שאין עורן מחזיק את בשרן, אבל כוח החיים מקנה לעור את הסגולה להתרחב ולהתפשט לפי צורך הגוף הממלא אותו. התיבה ידידות לא כל שכן עשויה עור, המתמתח ומתרחב לאין שיעור לפי הנטיות של מבטאיה. דוד ויהונתן היו ידידים, שאהבתם נפלאה מאהבת נשים. אבל בנוהג מתכנה בשם ידיד גם שכן טוב, חבר למקצוע, מכר קרוב למחצה או לשליש, כל מי שבאים עמו בקשרי משא ומתן כל שהם; וכשם שיש אח לאניה, כך יש ידיד לקייטנה, למשחק קלפים, להתענינות בבולים או בכל תחביב אחר, שותף לטניס, להתעמלות לשון סתמית; ויש בכך מעין הסכם חשאי להונאת־גומלין. אני רואה את ההונאה ההדדית לענין הוגן ואף לא לעסק מכניס, קל וחומר אין בה חן במחיצתם של הנפטרים אשר ידומו סלה, ואין המת יכול להכחיש את החי. לכן שורת הדין מחייבת אותי לדייק בלשוני ולהעמיד כאן את התיבה ידידות במעלות התחתונות של סולמה, מתוך הנחת מקום גם לשיגרה ולמליצת אנשים מלומדה, הגורמות טשטוש מרובה כל כך בספירה זו. ומה גם שעל הרוב אין האנשים עצמם יודעים בדיוק איזו דרגה נתפסה על ידיהם בקשרי הזיקה שבינם לבין המכונים ידידיהם.

זכורה לי היכרותי עם עזרוני. בשנה האחרונה לפני מלחמת העולם הראשונה פגשתיו לראשונה בקייטנה הסמוכה לבירת פולין. הייתי אז טירון בספרות, אך לא טירון בנוהג של נקיון השניים. הוא כבר היה בעל מוניטון של מי שתולים בו תקוות, על דרך המצליחים שבצעירים, המקבלים מפרעות של תהילה עד לחשבון. יצאנו במשעול היער. הירח מלמעלה נהר במשעולו. ופליאה היתה בעיני שראשית שיחו עמי היתה זו:

– הגד לי, בבקשה: מה הנוהג שלך באכילה? אוהב אתה מאכלי תאוה? רצוני לומר, בשר, דגים וכל יתר המשמנים, האם אתה מצוי אצלם?

הטיל בי מבט בוחן סהרורי ואמר:

– חוששני שאינך מדייק כל כך בהלכות אכילה. צא וראה, אני, למשל, הנני קצת זולל וסובא, אוהב אני להתפטם במאכלים ערבים… חמאה, שמנת, אוז מטוגן, צלחת מלאה תפוחי אדמה בכותח, כבד מטוגן, מקוצץ או מבושל, וכל כגון זה, אומר אני, הוא משלי. מגיע לי. אני אוהב זאת והריני מזדרז ומביא אל פי וזה באמת טעים. וכשאוכלים, חביבי, זוכים לפעמים גם לרוח הקודש וכותבים יפה… ואילו אתה… אם אינך מצוי אצל האכילה, כפי שנדמה לי, אז מהיכן נובע זה אצלך… מהיכן יוצא מה שיוצא אצלך, וזה כלל לא רע, זאת אומרת, לפעמים. מהיכן, שואל אני? לא בשר ודגים, לא חלב ולא שמנת… ואלא מה? רק מתוך כשרון? אין הכשרון עושה הכל. בכשרון בלבד אין עושים זאת. צריך גם לאכול, חביבי. לאכול צריך, לטעום קצת מזה וקצת מזה. כשרון זקוק לאכילה. וכשלא אוכלים איני יודע ממה כותבים. בנת?

לא בנתי. דברים שהם גופי־חיים אינם מובנים לנו דווקא בימים שהם לנו בגדר צורך חיים ויסוד מוסד להתפתחותנו האישית. אך אנו עומדים עליהם לאחר שנות סבל ונסיון ולעתים במאוחר מכדי להפיק תועלת מן הלקח שעלה לנו בשכר לימוד רב. מוזרה היתה בעיני סמיכות הפרשיות של כשרון ואכילה. לשנים שמעתי מפי ידידי שמחוני המשוטט מה בין מתנגד לחסיד, המתנגד שואל את אורחו בכניסתו: הלמדת? ואילו החסיד שואלו ראשית לכל: האכלת? הבחנה זו העלתה חן לפני ואף נראתה לי מעין תמצית מזוקקת של בינה להבדלה בין שתי בחינות־עולם. אולם אני בליל ירח ההוא טרם השלמתי את מכסת שכר הלימוד, שהוטלה עלי בנסיונות ובמחסורים, ותמוהים היו בעיני דברי מכרי החדש, שאפילו תוי פניו לא היו ידועים לי, מתוך שלא הסתכלתי עדיין במישרים בפרצופו. מוזרים ביותר היו לי דיבוריו על האכילה בליל הירח בין עצי האורן האפופים מסתורין.

כל ליל ירח הורה סוד. היינו, צופן בחובו דעת או צמאון דעת אם כי מראה נעלם לו. ליל ירח ההוא נשקף לי הרה־חרדות. ואולי נשקף לי כך באור החוזר של הבלהות, שהתרגשו לאחר כך. העולם הישן התהפך אז בציריו ללדת עולם חדש מתבוסס בנהרי נחלי דם. אך גם הצועדים על שפת השואה אינם יודעים זאת. פרצה מלחמת העולם הראשונה. נעקרו גבולות, נתערבבו ימים ומעשים ונשתבשו דרכים. גליתי מעל אדמת פולין. ובשובי מקץ עשור שנים בקירוב מצאתי שם פנים חדשות, כלומר, פנים חדשות, שנתמשכו גם על פרצופי מכרים ישנים. מערכת הקרב בשדות הקטל שידדה גם מערכות רבות בשדה החיים. כנגד מחנות צבא עמדו כעת מחנות אזרחים עתים כיריבים ועתים כעויינים. המלחמה כל זמן שהיא נטושה נשפכים דמים ונהרסים גופים. במוצאיה נהפכים נחלי הדמים לקרחוני איבה ומשטימה ומתחיל חורבן הנשמות. החרב הושבה לנדנה, אך חמה של קנאה ושנאה יוצאת מנרתיקה. קרובים לשעבר בהכרח מתרחקים. גופות החללים עושות מחיצות בין החיים.

זכורני ילדות שהיתה בי. פעם בליל ירח של שלהי דקיטא, בליל זה ממש, שהיה לכאורה בן־דמותו של הלילה, שקדם לו בעשור שנים בקירוב, יצאתי אל הקיטנה ההיא להתהלך במשעול ההוא שבין עצי האורן, כדי לחפש את מה שהיה, בעקבות העולם של שנות השלום. ידעתי, אבל לא בידיעה שביסוד הנפש, כי העולם שהיה כבר הלך לעולמו. לא עוד אותו העולם ולא עוד אותם האנשים. אפילו אותם לא היו עוד אותם. בתחומי ישראל נתחולל לא רק ריב־כתות, כי אם גם פילוג הלשונות, שגרר אחריו גם חילוקי־דעות בדברים הנותנים נשמה לעם או העמיד בסכנה את עצם קיומו וכשרו להתפתחות. נמצאתי מחולק כמעט עם כל חברי מלשעבר. לא היתה לי עוד שפה משותפת עם רבים מהם לא בסדרת החומר ולא במסכת הרוח; וכשם שלא העמקתי עוד חקר עמהם בתולדות עם ואדם ובהליכות עולם, כך לא המתקתי עוד שיח עמהם בהלך הרוח ובהילך הירח, ואין צריך לומר בסמיכות הפרשיות של כשרון ואכילה. בשנות העשרים של המאה הזאת חי דור הפלגה, נשבה בעולם רוח קטב מרירי, רוח פלגות ופירודים, ניתוחים וחיתוכים. נתחוללו עקירות גדולות והובאו הנחות מוטעות בשינוי ערכין עד לרצח כל הערכין. בשנות השלושים נתהווה משבר במשבר וחל פכחון מעט בשכרון הקריעה, אך הדרך להתאחוות הנפשית לא נמצאה עד היום. ואין צריך לומר, שהצנורות המושכים מן הבאר, המקרה את הדברים הנלבבים וכל ידידות הנפש, כבר היו סתומים אז עד בלי די. בני אדם לא היו עוד רוקדים זה כנגד זה, כדרך שרוקדים יראי־שמים נגד הלבנה בקידוש החודש, אף לא יצאו במחול הברוגז של גומלין. הם פשוט לא נפנו אל זה, לא שעו זה אל זה, לא הקשיבו איש אל רעהו. לא התהלכו עוד זה עם זה, אלא זה ליד זה; ערפיים התהלכו. לעתים פרץ ויכוח. אך נשתכחה השיחה.

הכי ננעלו שערי השיחה? יתכן. אך יתכן שאדם מסוגל לשיחה, שיש עמה פתחון הלב, רק עד גיל מסוים. כגון למשל ששערי השיחה ננעלים לפניו, כשהוא נכנס לשער החמשים. לא יקום מצהרים חלד. ולא יערטל אדם נפשו בפתחון־פיו בהגיעו לצהרי חייו. בין כך וכך השנים חולפות והדור נעשה בן חמשים, כפי שכתב פעם מי שהעמיד כמה מחבריו על ברכת יובלים ברשימה יובלית חגיגית נלבבה.

ד.    🔗

נפלאתי עד למאד, כשנזדמנתי פעם עם עזרוני בתקופה מאוחרת מן ההיא ובארץ אחרת מן ההיא, בבית גדול של מוסד ציבורי רב חדרים, לאחר כמה פגישות מקריות ורופפות שהיו בינינו בזמנים שונים. הוא בקשני להתייחד עמו בחדר פנוי לפי שעה לשיחה קצרה. סגר את הדלת במדוקדק אחורינו, הסתכל מסביבו כאילו כדי לוודא לעצמו שאין נפש חיה זולתנו. לא נתן את מבטו בי במישרים, כפי שנהג אז, זכור לי היטב, בליל הירח ההוא בין עצי האורן לאור הירח הצופה בנו, אז לפני שלושים ושבע שנה בערך, אלא שמט מבטו כלפי מטה מבוייש מקצת וסח אלי בקול נפעם וכמו נכלם:

– שמע, חביבי. רצוני לדבר אליך בגילוי־לב גמור… לשאלך דבר מה… חושבני שלא תהיה תמה, שהנני פונה דוקא אליך בשאלה שבפי… על עצמי רצוני לדבר… לשמוע את חוות דעתך על ענין הנוגע לי… הנני זוכרך מאז. שנינו היינו אז צעירים. מאז התבוננתי בך לעתים. מרחוק הסתכלתי בך. כמדומה לי שאינך שקרן. מכל מקום אינך שקרן גדול שאינו יודע בושה. לכך בוטח אני בך, שתגיד לי את האמת. דע לך, הנני מה שהנני. אפשר איני סופר ראוי גם לשמו. יתכן שהנני מחוסר כשרון. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממני: חוטם, חביבי, יש לי. בנעורי היה לי חוש הריח חריף. אלא שאז השתמשתי בו אולי לצרכים מסוימים אחרים. היה לי, למשל, חוש ריח פועל כהלכה לגבי דברים שבאכילה, לגבי בשר ודגים, חמאה ושמנת וכל כיוצא בהם צרכי קיבה, אם הם טריים ויפים לאכילה. אבל היה לי תמיד גם חוש הריח נכון, שלא השתמשתי בו אולי ככל הצורך, לגבי אנשים, מי עוד בגדר חי ומפרפר ותוסס וריחו טוב ומי להיפך לא הא ולא דא ונוסף לכל אין בו עוד ריח הבושם הטוב. בנת? אדם משונה הנך. כשמדברים אליך אי אפשר לעולם להכיר על פי ארשת פניך, אם הנך מבין או לאו. כזה היית גם אז כשהכרתיך לראשונה, זוכר אתה, אז בין עצי האורן בליל הירח. נראה שאינך מבין, אבל דומה שהנך מבין, בניגוד לרבים אחרים המעמידים פנים כמבינים ועל פי האמת אינם מבינים. כן, חוטם יש לי. מה שאינני רואה ואיני מבין, ואף אינני מסוגל להבין, הנני מריח. הרחתי אותך, חביבי, משכבר. הזכור לך פעם בליל ירח עמדנו בין עצי האורן? זה היה לא תמול ולא שלשום… שם, בקיטנה. ואני אמרתי לך מה שאמרתי. דברים של טעם אמרתי לך אז. לאכול צריך. אני גם היום בדעה זו. ראוי היה לך גם אז לאכול כדבעי, רצה לומר ליהנות מן החיים, היית בוודאי משיג הרבה יותר. הזכרתי לך פרט זה להודיעך, שהנני בעל חוטם. וחטמי זה אומר לי, שלפניך אפשר להסיח את הלב ואפילו לפתוח כיס קטן של הנשמה, ללא כל חשש, שמא תטיל לתוכו זבוב או כל משהו כמנהג רבים. אדם ישר אתה, מכל מקום לא גונב דעת: רמאי ומתעתע בוודאי לאו. בך אני בוטח שתענה לי בתום לב על שאלה אחת שבדעתי לשאלך ותגיד לי אמת כמות שהיא.

שיחו נדם לרגע קטן, אך מבטו נעשה נמלץ ביותר. חטמו נמצא נתון בין בוהן ידו הימנית לבין אצבעה במישוש ובליטוף, משל מפעיל הוא את המכשיר הראשי הזה לתפקידו מתוך שאילת עצה בנפשו לניסוח המשך דיבורו. אולם שיחו זנק דווקא במשלוח:

– אני פשוט אגיד זאת ללא עקיפין. מה שיש בדעתי לשאול אותך הוא שתאמר לי וגם כן לתומך: מה אני בעיניך? האם אני משהו… או גרפומן? הגד ואל תתחמק. יכול שאני גרפומן ולא יותר… וכל מה שכתבתי אינו שוה אפילו כדי הרחת טבק. נמצא. כל חיי היו מיקח טעות. הרהורים רעים מעין אלה מנקרים לפעמים במחשבתי ויש בי מיאוס שכזה. הגד לי: מה אתה חושב עלי?.. אמור את האמת. משום גילוי לבך לא איהפך לשונאך. שוב איני נער. שנינו איננו עוד צעירים. בגיל זה הבדל של כמה שנים שביני לבינך אינו ולא כלום. רשאים אנו לדבר זה עם זה בלי העלמה והערמה. אמור לי, ידידי… יש בי ניצוץ או שמא חס ושלום לאו? תסלח לי שהנני לוחץ עליך… הגיעו לי ימים של חולשת הדעת. הנני בנפילה. מי יודע, מהרהר אני… יתכן שאין סופר שאינו בא לפעמים לידי יאוש. וכי יש מי מובטח בעצמו שאינו חתיכה של זיבורית… מן הנמושות. גרפומן… כן…

משכן הארעי שלנו לא עמד לנו אלא לשעה קצרה ברשות הרבים. מי שהוא דפק על הדלת וחוט השיחה נפסק. ומי שהוא חיש מהר נכנס ללא שאילת רשות כלל, ואו החיבור שנתרקם בינינו נקטע. לאחר כך טיילנו עוד קצרות בפרוזדור והמלים נפלו מפיותינו כפתותי שלג הנמסים לאלתר. לא היה הקשר. לא זו החיוּת. ממילא לא זו האמת. “כן, כן, אני מבין זאת”. “כן, כן, מלבי הוצאת מלים”. “כן, כן, עוד נשוחח על כך”. “בוודאי נשוחח”. “על כגון זה אפשר לשוחח רק ביחידות, ביחידות מיוחדת ולא בכל עת… כי אם בשעת רצון דווקא… יש לפעמים שעה…” “אקוה כי בהזדמנות עוד נשוב לנושאים מעין אלה… הלא נתראה”. “ואלא מה? עוד נתראה ונתראה”. ככה נפלו מפיותינו הפתיתים.

אל נושאים מעין אלו לא עוד חזרנו ולא הוספנו לשוחח על שום ענין. לא שוחחנו עוד. לפי שהמקרה לא זימן אותנו עוד לפגישה של התיחדות. לא הגענו ליחוד שיחה. וכשפגשתיו באקראי במסיבה ונתייחדנו לרגע קטן בפרוזדור סח לי בחפזון, כי מתוך אותה שיחה למד להבין אותי, להבין כדבעי, והרבה סתומות שבי נתפרשו לו. בקשתי ממנו להסביר לי מה סתומות בי נתפרשו לו באותה שיחה. החזיר לי כי אלו הם מן הדברים, שאין לייחד את השיחה עליהם, אלא אם כן באמת כפי שאמרתי לו אז בשעת רצון. הוא מקוה ששעת רצון זו בוא תבוא בקרוב… מכל מקום נתברר לו בי משהו חשוב מאד, שהיה סתום לפניו. ושוב הפטיר, כי בשעת רצון נשוחח על כך.

שעת הרצון לא באה. והנה פתאום נמצאתי בתוך חבורת מלויו לבית עולמו.

פעם בליל מעוט־שינה התחבטתי במחשבתי מהי נקודה סתומה זו בי, שנתבררה לו באותה שיחה. ולפי ארשת פניו ניכר היה, כי הוא מייחס לה משמעות יתירה, שהשפעה יוצאת ממנה על הלך רוחו ועל כיוון מחשבתו ממש. הכי לא זו היא הנקודה, כי מן הגמגום שבפי הבין, שגם אני בעמקי רוחי נגוע באותו חולי של חולשת הדעת ונפילות המוחין המוצץ את הדם?

משול ליל־נדודים לתרמיל הקבצנים, שזורקים לתוכו מנדבים שונים כל מיני גרוטאות, חפצים משומשים וכלים שבדימוס, עצמות יבשות, סמרטוטים, כפתורים מהוהים, מסמרות חלודים, פרוסת לחם נוקשה ופעמים אף עוגה טריה. ברם, העוגה המונחת בתוך היובש המחליד נפסלת גם כן לאלתר לאכילה. והרי זו היא הצרה הממארת בליל חסר־שינה, שחלונותיו פתוחים לשער חירוק השניים והרוחות הרעות הפורצות משם מכבות גם את ניצוצות החן והשכל הטוב המתלקחים לרגעים. אין נחת בליל ללא־שנת. אין נחת אף מפרקי הנועם והנחת הצפים ועולים בזכרון.ליל־נדודים, שנתרחקו מן השינה, משול לבור ריק, שאין בו מים אלא דלוחים ועכורים לפריה ורביה של יצורים ארסיים. ליל חסר־שינה הוא גם חסר־הגיון וחסר־חשבון, כל חשבון, אף חשבון הנפש. אין בו כלל נפש. שדים נמקים בחוסר־שינה. מלכות השדים היא מכורת חוסר השינה. בלילה ההוא התחבטתי הרבה בהבנת הנקודה הסתומה ההיא, שנתבררה לו, ושום דבר ברור לא העליתי. מהו המיוחד שהבריק בי מתוך אותה שיחה? אולם כעת נתברר לי הדבר כאילו מעצמו, ולא מעצמו כי אם מדיבור אחד שנזרק מפיו כפי שסחה לי הרעיה: זה הדם שלי. יש דם כזה, הזועק תמיד ממעמקי הנפש: מי אני? הכי אין אני חולה נופל בעולם של בריות גופא ונהורא מעליא? וכי אין אני אסימון באוצר האל? שמא בן חורג אני למשפחת האדם? גרפומן, היינו, מטבע פסול, שצלילו המזוייף, בבת קולו שימשתי כל ימי חיי עלי אדמות, ילווני לעולם ועד, הוא הבין.

… לאור המות קמים נשכחות רבים לתחית המתים. שביבי זכרונות מתלקחים בי כעת לפעמים. פגישות חטופות, שיחות טרופות, מלים מקוטעות, שמלכתחילה לא ניתנה עליהם הדעת, משום שהם נחשבים למעין חומר־מילואים לסתום בו סדקים שבין אדם לחברו, כגון שיחות על מזג האויר, מחמאות דלילות, בדיחות קלוקלות. ואילו כשהם צפים ועולים בזכרון לאחר כך, לאו דווקא לאחר המות או לאור המעשים שנתרחשו בינתים, אלא לאור השנים שחלפו, היינו, לאור הזמן הטהור, ללא כל מלאי של עובדות ועשיה, הם סופגים חיוּת ומשמעות; משל הזמן גופו הוא כלי־קיבול לכנס לתוכו את הדליפות של השכל הנעלם המקנן בכל הריחושים והאירועים, כדרך שבבקתת עניים, שגגה רצוץ ותקרתה מבוקעת, נצבים כלים בכל ימות הגשמים על הרצפה ועל השולחן לקליטת הטיפות.

זכורני מפעם לפעם בפגישותינו האקראיות והנמהרות היה עזרוני בזמן האחרון סח לפני דרך ריטון את חששותיו, שמט נתערער קו בריאותו. ראיה לדבר: הוא חושש. חששנותו כשלעצמה מעוררת בו חשש. לכאורה אין הוא חש כל כאב של ממש. אולם חשש זה הוא הכאב. ניטול ממנו בטחונו בבריות גופו ועל כך הוא דואג ומצטער ולא ניחא לו. שאל בעצת רופא והלה הרגיע אותו לגמרי. הרופא הביע את דעתו בהדגשה יתירה, ויתר זה נראה בעיניו חשוד. דרך מקרה היה זה רופא ידיד. וכן היה לו יסוד להרהר אחריו, שמא הוא גונב דעתו מתוך כוונה להרגיעו. הלך אצל רופא אחר ונתן לו בדיקות ואף הלה לא העלה כביכול כלום. ולא עוד אלא שגם שידלו בדברים להשקיטו, כנראה, לחלוטין. מאז ואילך גברה חששנותו. מה לו רופאים? לב יודע. הלב מנחש. ובלבו אין שקט. נתערער בטחונו בבריאותו. דבר זה סימן מובהק הוא למחלה המתרקמת בגופו. הרופאים מאחרים תמיד. אין בריא אלא החזק כשור. והחזק באמת אינו דואג ואינו חושש. הוא מאמין רק בבריאות מושלמת. בבריאות כשאין עולים יורדים. מרגיש הוא שאיזה בורג נתקלקל בגופו או ברוחו. אין הוא עוד זה כפי שהיה. מעונין הוא לשמוע את דעתי מה מראה פניו בעיני. הוא בעל חוטם; ואילו אני, סבור הוא, יש לי טביעות עין. ובכן, עיני מה אומרות לי?

לא בבת אחת סח לי את פרשת חששותיו. טפין טפין נאמרה. הפרשה כולה היא מעשה מרכבה מבית היוצר של הזכרון, חיבור של כמה קטעי־שיחות בקרעי־פגישות. כשפלוני מסיח לפנינו את חששותיו בעניני בריאותו, הננו מקשיבים תמיד בפיזור הדעת ובקלות חייכנית. דומה עלינו, שהוא מסיח עצמו לפי פינוקו. נראה הוא עלינו קצת נוקדן או טורדן במחילה. אנו מקשיבים אותו באזנים, אבל יש שהלב ערל. אכן, לב יודע מרת נפשו. אך לב הזולת אינו יודע. מסרב לדעת, ממאן אף לשמוע.

לבו ניחש.

שוב אינו מרגיש את עצמו בטוב, היינו, בטוב גמור, אף יום אחד, אף שעה אחת – סח לי באחת מפגישותינו האחרונות. הוא לא הרגיש עוד את עצמו בטוב גמור, אלא שעה לפני מותו, ברגעיו האחרונים ממש, לפני יציאת נשמתו.

ואולי נכונו עד למאד דברי הרעיה במרי שיחה: רק מקרה היה מותו. מקרה הוא שנתערער בטחונו בעצמו. או כי מקרה היה ההרווחה הפתאומית, שבאה לו להרגיש את עצמו בטוב גמור לאחר מסכת חיים, שהתנהלה זה שנים רבות במעגל אי הבטחון. מלאך המות ערום ובן בליעל הוא. משגיא לאדם ויאבדו. בבואו לקצרו במגלו יש שזורע בקרבו אשליה של בטוב או של בטוב הגמור, כדי לבטל בלב את האימה, המשמשת פעמים כלי זין כנגדו. עזרוני הרגיש את עצמו פעם ההיא בטוב מאד. טוב מאד זה המות.

ה.    🔗

חיינו נתונים לנו כאדרת מטעם בוראנו. מה שבני אדם יודעים לספר זה על זה אינו כלל מגוף האדרת אלא ממה שבשוליה המארכים, הנגררים בבוץ של רכילות ולשון הרע. כל אדרת ושובלה המלוכלך בבוץ. אין יוצא נקי מזה העולם. אין נקי, כי אין מנקה את רעהו. יד ליד לא תינקה רע. אנו מעוטפים באדרת. ועל דעטפת עטפוך.

לא יהא זה חלילה פגיעה בכבוד הנפטר, כשאגלה מה שסח לי חבר בליל האזכרה, כשחזרנו שנינו ממנה בחצות הלילה בנגוהות הירח. לא מה שאנו מצהירים בהספדים החגיגיים בפומבי, אלא מה שהננו לוחשים מפה לאוזן על אודות הנפטר, אם טוב ואם רע, הוא סימן לחיבור הלבבות שבין החיים למתים. מתים אינם פטורים מלשמוע את חוות דעתנו עליהם. כדי לקיים אחרי מות קדושים אמור, הננו מהללים ומרוממים את המת מעל לעלמא הדין, נוהגים בו דין בר מינן ומשלחים אותו לממלכת הרוחות, להיות שם עיר וקדיש, אשר מהלכים לו בין העליונים. הננו נותנים לו חסות בצל כנפי השכינה, אבל מוציאים אותו לעולם ועד מן המעגל האנושי. שוב אינו בן־חברה לנו. ההלל הגמור שבהספד משמש להולך מאתנו כתב־פיטורים מעולם הזה ואשרה לעולם הבא. שוב אין הוא כאחד האדם, ולא עוד ענין לנו בו. אולם כשהננו מוסיפים לספר מפה לאוזן אחרי מיטתו קצת מעשים לא טובים ומידות לא ישרות שנתפס להם, חולשות שבדקו בו ונטיות רעות שהיו בו, הננו מרחיקים אותו מן הזהר העליון, אבל מקרבים את עצמנו אל האמת של העולם התחתון ומקרבים את הנפטר אלינו, עושים אותו כחותם על לבנו, חוזרים ומאמצים אותו אל חברתנו האנושית. בשבחים שהננו עוטרים לראשו אנו נוקטים לשון עבר חבל על דאבדין, היה אדם ואיננו. ואילו בלחישותינו על אודותיו הננו רואים אותו כמו חי, מתהלך בינינו. הננו גואלים את גופו ונשמתו מעמק העבר ושותלים אותו בתוך גיא החזיון של ההווה.

וכך סח לי אותו חבר בשובנו מנשף האזכרה: כלום לא השגחת בדבר, כי סגל מספידיו של עזרוני הוא אותו חבר אנשים, ששימש ועד המארגן לנשפי־יובלו. וראה פלא, סח החבר, נשף האזכרה לשלושים חל בדיוק בערב זה שנועד להיות נשף הפתיחה לשורה של מסיבות ונשפים לכבוד יובלו, שעתידה היתה להיערך בערים ובמושבים שונים. החג נהפך לאזכרה. יש לשער, אמר החבר בהיתול דק, שאינו מרפה מן הבריות אף בבית עלמין, ואולי למראה המת המוטל לפנינו הוא מגביר עלינו את לחצו, כי עיקרי הדברים שהיו עשויים להיאמר בחגיגות היובל, לא ירדו מכל מקום לטמיון, שהרי נעשה שימוש בהם בנאומי ההספד. אין דברים הולכים לאיבוד. תדע לך שהמנוח היה שקוד ברוב מתיחות עצבים ובדריכות החושים לטקס את כל עסקי חג השבעים, שייערך ברוב פאר וברוב עם ככל האפשר. הוא השקיע בענין הרבה יגיעת הרוח ומאמצים גופניים. היה נרגש מאד. וככל שהתקרב הזמן המיועד גברה התרגשותו. אגיד לך בלחישה: יתכן שהתכונה הרבה ליובלו קרבה במידה כל שהיא את קצו. התרגשות יתירה אינה מידה לחולי־לב. הוא עצמו היה חושש ודואג מחמת התרגשות זו. אף הועיד את הרופא מר… לישב על ידו בנשף הפתיחה ומכשירי רפואה עמו, להגיש לו עזרה מהירה כפי הצורך. ואפילו ביקש ממנו להקדים לו זריקה לעלייתו על הבמה בערב התקדש החג.

האדרת והאמונה לחי העולמים. רק בשוליה דבק סחי שבנו. אך בעלות הנפש למרום, הלא תתפשט משוליה, ובאדרתה לבדה תופיע לפני חי העולמים זכה וטהורה כביום היולדה.

כתבתי על האדרת כאשר היא ובאשר היא אדר היקר אשר לנו.

 

רס"ד. הקורא, קרא אותי!    🔗

ולא אותך. דבור זה ראוי לכל מחבר לחרות בשער ספרו. ובזאת יתבקש הקורא ליתן דעתו על הכתוב ולהכניסו כמות שהוא למחשבתו ולא לתרגמו לאלתר תוך כדי קריאה להרהורי לבו. בקשה זו אינה קטנה כלל. על הרוב אין קוראים מה שכתוב, כשם שבשיחה שומע כל אחד רק את דברי עצמו, את דברי החבר שומעים לסירוגין ומגלים בהם פנים שלא כהלכה. מעלה בשיחה שאפשר להתחקות על אופן ההאזנה ולתקן לאלתר כל טעות־שמיעה, לעקור סילופים. אבל מה יעשה המחבר לתקן שבושים ולעקור סילופים? אין הוא יכול לעשות כלום. הוא, קבור בתוך ספרו ואין לו עוד פה לדבר. ספרו הוא שורו הטבוח לעיניו. כל אחד יכול לעקור נתח מפה ונתח משם. יכול הוא לקרב, לרחק, לדלג ולרפרף כאות נפשו, לקרוא במהופך ובמסולף. אילו ניתנה האפשרות למחבר לקחת אצבע־משנה ביד כמלמד דרדקי ולחזר עם פסוקיו על כל קורא ולומר בניגון: קרא. ילד, מה כתוב קאן. תן עין וקרא. הט אוזן ושמע! – אבל אי־אפשר. רחמנות על המחברים. אין תימה שרבים נכשלים בקצת אריכות ומוסיפים הסברות על הסברות. אדרבה פלא הוא שמביאים איזה חיבור לידי גמר ומסיימים פרשה זו או פלונית, מתוך הנחה, מוטעית, כמובן, שהעיקר נאמר. נניח. אבל הרי אין הוא נשמע. הקורא נאחז בשלו, שיש והוא בוררו דוקא מתוך הטפל של המחבר. נמצא, כל אחד קורא רק את עצמו. לפיכך יש טעם לחרות על שער הספר: הקורא, קרא אותי ולא את עצמך.

אמנם, קריאת הכתוב כמות שהוא אינה מלאכה קלה. היא מחייבת יחס אל הדברים, התכוונות והתפנות בשני המובנים, במובן הקדשת פנאי והתפנות מכל פניה ומשפט־קדום. ההשתחררות ממשפטים קדומים היא עבודה קשה, אבל בלי זו אין טעם לקחת ספר ביד, כשם שאין טעם להסתכל בתמונה במשקפים שאולים או להאזין למוסיקה מעבר למחיצות. לא טוב עשות ספרים הרבה ולא טוב לקרוא ספרים הרבה. קריאה של בליעה היא תפלות. אל ירוץ הקורא. ילך לאט, אם ילך, אל דברי הכתב.

 

רס"ה. פרשת הבקורת    🔗

תוהה אני אם צריכים אנו לצאת למלחמת־מצוה עם פלוני שיבוא להשמיע באזנינו דברי־אפיקורסות לגבי תועלתה של הביקורת הפרשנית והשרתנית. תינח בקורת העושה שבת לעצמה ואומרת: אני יש לי משלי להגיד דעה על הויות העולם והטבע, הנוף והנפש. אלא שאיני מפייטת בחרוזים כמשוררים, ואיני מתבלת את שיחי והגותי בעלילות מרתקות בדומה למספרים. הנופך שלי על המשוררים והמספרים הוא זה, שהרחבתי את התחומים והכנסתי גם ספרים, תמונות ומנגינות למסכת החויות האנושיות, ששרים עליהן שירי־צער ושירי־זעם ואף מספרים את פעליהן בתוך עולם הנפש. אבל בקורת הבאה ללמד את האמן פרק במלאכתו או מקדישה את עצמה לשרת לפניו כמין פולחן, יתכן שערכה ותועלתה הם בצריך עיון, ואולי היא מעין עבודה זרה. אולם לעולם יכול מבקר להשיב על הטענה כנגדו ולומר: הרי זו היא באמת מלאכתי לבטא את עצמי באמצעות פרקי־אמנות של אחרים. אף האמן מבטא עצמו באמצעות הים, הנוף, הכוכבים, הרגשות, הנפשות. ובכן, מה לי כוכבים ואנשים ומה לי ספרים ותמונות? ואף אני מקיף חזיונות ומחבר סוגיות. לכן מחבר אני, ופרי־רוחי הם פרשה בתוך מסכת האמנות.

אין צריך לומר, שתפיסת הבקורת כפרשה לעצמה מחייבת ממילה את עוסקיה להיות מחוננים בכמה מן הסגולות הטובות שמנו חכמים באמן, כגון עצמאיות בתוכן ונוי בצורה, חן ובהירות, התלהבות אמתית ודביקות של אמת, שאר רוח וכשרון הביטוי. אלא שדווקא על המבקר העצמאי נמצאו חולקים הרבה, ומכל מקום אין מביטים בעין יפה על מבקר, המבטא בפרקיו את עצמו. מבקר המדבר בעד עצמו נראה טורדן. למבקר אומרים: כלך אצל נגעים ואהלות. תפקידך לחפש נגעים ביצירותיהם של אחרים או להיות שומר הסף של אהלי קדושים ומפורסמים ולשמש גלגל המנסר שבחיהם. ואם אינו מייסר בשבטים או מבשר בשבחים שואלים אותו: מה אתה רוצה? מה אתה בא ללמדנו? המבקר, סבורים רבים, חייב להיות מלמד דרדקי או ריש דוכנא, לשנן פרקי קמץ אלף. מבקר הרוצה להשפיע על הקהל צריך להיות עקשן ומתמיד כתוכי, לצעוק משה אמת ותורתו אמת. או, להיפך, פלוני אינו משה אלא קורח.

אלא שאם המבקר הוא כל עיקרו מלמד אלף־בית והקולמוס שבידו שוט או “אצבען” ומלאכתו היא להרים קרנו של זה ולהשפיל את של זה, או לרומם את זה וזה נמצא מושפל ממילא, אם הבקורת היא קרנים לנגח, ספק גדול אם יש צורך בקרן קיימת זו.

למרבה הפליאה אף חכמי הבקורת עצמם הרגישו בספק זה, המלפף את מלאכת הבקורת מברייתה, הרבה נשאו ונתנו בו, ולא הכריעו כלום. הספק מנקר מכאן, והבקורת עושה את שלה מכאן. מצויים הרבה חזיונות בעולם הגופים, שסימן השאלה לגבי זכות קיומם נתון בצדם, ואף על פ כן הם חיים וקיימים. חיים ללא הכרעה, ובכל זאת חיים. אף הבקורת לא איכפת לה, כנראה, שגזר־דינה תלוי ועומד. היא בינתיים מוציאה פסקי־דינים, מורה, דנה, תופרת עטרות ושומטת עטרות. יש אומרים שתקלתה מרובה מתקנתה. שרוב בשורותיה הטובות מתבדות ואף נבואותיה הרעות על הרוב אינן מתקיימות, עידודה אינו מפרה ושפטים הנעשים על ידה במחברים שאינם זכאים לפניה הם פעמים מהומה ריקה. ומה בכך? עולם הבקורת כמנהגו נוהג. נמרים אינם חדלים להיות נמרים מתוך שמי־שהוא נועץ סימן שאלה בצדם.

כללו של דבר, פרשת הבקורת עדיין טעונה דין ובקורת.

 

רס"ו. נקודות    🔗

א. הגולם ורוח הקודש    🔗

כבר נתבשרנו שהמציאו גולם, מומחה גדול לחכמת החשבון. יהי כן! יהיה הגולם המוציא והמביא לפנינו. יהא הוא הזן והמפרנס למין האדם, יחרוש אדמות, יחצוב סלעים, ישפות את הסיר על האש, ישפשף רצפות, יתיר חשבונות מסובכים, יתפור בגדים, יסיע רכבות, יקים בתי־מגורים, יצחצח נעלים, יגלח זקנים, אף יעיף אוירונים, ולא איכפת כלל שיעשה תגליות מדעיות. ובלבד שלא יחבר שירים, מסות ומחקרי־עיון בחכמת הנפש, אף לא תמונות ומנגינות. כל העולם לגולם, ורק מעט רוח הקודש לא לו. אנחנו האנשים הגאים, הזוכרים מין אדם גאה לשעבר, לא נוותר לעולם על הכוח היוצר. לא תהיה מדרגה לצפרי הקסם של השירה והמחשבה היפה. עד עולם. לא ישכך אדם כיסופיו ביופי חסר־נשמה. כל שאין בו חום נשמת אדם אין בו חיים של יצירה. ותהי זאת נחמתנו על החיים המוכניים לעתיד לבוא. עד עולם לא יהא מין האדם אלמן ממשוררים ויודעי־נגן.

ב. תרבות בת בלי שם    🔗

בדקתי ומצאתי סופרים, שאינם מסוגלים להביע דברי־טעם אלא אם כן כותבים בעילום־שם. עובדה האומרת דרשני. דברי־טעם נובעים מן השכל הישר, השכל הישר מקורו ביושר־לב ובאומץ־לב. יש סופרים שאינם מסוגלים להביע דברי־טעם בשמם המפורש. יש כאן סיכון. מה יעשה הכותב ולא יסתכן? הריהו מעלים את שמו. אולם אין משפיעים, אם אין מדברים ביושר ובגלוי ממש. אין ממש בסברה, שלא האומר עיקר אלא הנאמר. שניהם עיקר. הגושפנקה האישית נותנת חיות. מקרא מלא הוא: והיו עיניך רואות את מוריך. דברים נבונים סתם הם לא חמימים ולא קרירים. אבל פלוני בן פלוני המוכן ליתן את נפשו, ומכל מקום את כבודו ואת עמדתו החברתית, על הדברים מקנה להם תוקף. כל מקום שיש העלם־שם מצויה שם סירכה של שקר. המסתיר את שמו מסתיר עוד דבר־מה.

הגעו עצמכם, מה מידת השפעה יוצאת מכל לשכות־המודיעין שבעל פה ושבכתב. אי־שם עומד אלמוני ומריץ ידיעות, הסברות, על חוטי הטלגרף או דרך שפופרות השח־רחוק, ואנו הקוראים או השומעים מקבלים כל שיחה בטלה כזו כחכמה מדינית ומבקשים לקבוע על פיה את קוי השקפתנו על קורות העולם. אומרים לנו: חוגים מוסמכים סבורים, משקיפים יודעי־דבר מחווים את דעתם, מתוך מקורות נאמנים מודיעים לנו. האלמוני הוא כעת מורה־מורינו; בן בלי שם מלמד ממרחקים בינה לעתים ובינה בהויות העולם. לימים לא נראה עוד מרצה ומורה עומד על הקתדרה, אלא החכמה כולה תהיה שופעת אלינו כמשקאות מתוך ברזים של צנורות אלמונים. זו תהיה תרבות בת בלי שם.

ג. אספורט היושר    🔗

מכל סוגי האספורט, שכרוך בהם קלקול לעולם, המגבירים בנו את יצר הרדיפה אחרי שיאים, קשה ביותר אספורט היושר. עשוי זה להרוס אדם ועם. סופו הורס את עצמו.

 

רס"ז. הקורא הדואג לכלל הקוראים    🔗

עוד ישנם בזמנו קוראים השוקדים על תקנת הסופר ומשפיעים עליו עצות טובות ואף מציעים לפניו נושאים בוערים, שכל הקהל עומד כביכול ומצפה שכבוד הסופר ישא עליהם את דברו. אף אצלי מופיע מזמן לזמן קורא ותיק ומקיפני בשאלות. פעם שאלני על שום מה לא הבעתי עדיין את דעתי על ענין חשוב פלוני. עניתי לו:

– שלשום פרסמתי על ענין זה מאמר בעתון.

התנצל ואמר:

– על כך נתונה לך תודתם של רבים קוראים. לא הספקתי עדיין לקרוא גליון יום הששי. בזמן האחרון הנני מפגר בקריאה.

לימים תבעני לנושא אחר. אמרתי לו שטפלתי הרבה בנושא בשורת מאמרים שנתפרסמה אשתקד בעתון. מיד ביקש סליחה ואמר:

– משהו מעין זה מנצנץ באמת בזכרוני, אלא שהדבר נשתכח ממני. לשעבר הייתי בור סיד. בזמן האחרון לקה זכרוני.

סלחתי לו. אולם קצת חרה לי כשבא אלי בפעם השלישית וקיפחני שוב בטענה למה אני וחברי לעת מתרשלים בפרשה אחת, כאובה בחיינו. וכשהעירותי את תשומת לבו, שבדיוק לפני שבוע לנתי על דפי העתון בסוגיה זו, העיר לי בקור־רוח:

כך? ניחא. אמנם, לא קראתי את מאמרך באותו ענין. בזמן האחרון נעשיתי עצלן לקריאת מאמרים. קורא אני כמעט רק חדשות. ואם יש משהו שיש בו תבלין הנני מרפרף גם עליו. ברם, הסופרים חייבים לעמוד במערכה, הם צריכים לכתוב. אם אני אינו קורא, קורא פלוני. העיקר לדיין במה שצריך לדיין. וכי סבור מר שלעצמי בלבד הנני דואג? לכלל הקוראים הנני דואג. טוב שמחשבה זו או אחרת המרחפת באויר הובעה בפומבי. חובת הסופר להגיב. בכגון זה הנני בעל עין יפה. יקרא מי שיקרא.

 

רס"ח. נקודות    🔗

העולם עומד ומצפה למשה חדש, שיביא לו ממרומי חזונו בקולות ובברקים מוסף לעשרת הדיברות, היינו, לצרף לשולי כל דיברה תיבה אחת בלבד, והיא עצמך, בעצמך, ומעצמך, כגון לא תעשה פסל מעצמך, לא תגנוב מעצמך, לא תרצח את עצמך, לא תבגוד בעצמך ולא תענה עד שקר בעצמך. אין זאת אומרת, שעשרת הדברות הנושנים כבר באו על תיקונם ואין לפניהם עוד כל שליחות. אדרבה, עוד הרבה נחלי־דם־ודמעות ילכו אל הים הגדול של צער העולם עד שלוחות־הברית הנושנים יהיו לספר החוקים ולתורת־חיים ממש. לעת עתה אינם אלא בגדר לוחות הזכרון. אך אם לזכרון הם טעונים גם תוספת של תיבה אחת, והיא עצמך, מעצמך, ובעצמך.

מדע הנפש מראשית צעדיו נטל יוהרה לעצמו לדבר בפסקי־הלכות, משל כבר איזן וחיקר וגילה כל תעלומות הנפש וכל יצרי־לב אנוש. לאחר שגיבב מונחים מדעיים וגדרים למדיניות לא כל שכן הוא מחזיק גדולות לעצמו. ולא נתקררה דעתו עד שעמד והכתיר את עצמו בשם תורת המעמקים. לאמתו של דבר, הוא דל־גאה. אין בידיו אלא גישושים באופל. אפילו כשהוא משתדל לא על מנת להפתיע ולהמהם, אלא בשביל לכוון אל האמת, הוא קולע לנקודה הסמוכה לה. ונקודה הסמוכה לדבר אינה כלל הדבר עצמו. אף נקודה הסמוכה ללב אינה לב כל עיקר. ולא עוד אלא שפעמים נקודה הסמוכה לדבר היא היפוכו של הדבר.

תורת הנפש חלוקה לשיטות רבות וכל שיטה יש לה בת־שיטה, ויותר ממה שחכמים משטים שיטות הם משתטים בהן ומתעקשים עליהן עד שנוטלים את הנקודה הסמוכה לאמת ועושים אותה השקפת־עולם, ראי הנפש, גלגל המניע את כל האדם. אמר חכם אחד: אין האדם אלא יצר הקיום, בא חברו ואמר, אין האדם אלא יצר ההנאה, בא שלישי ובישר אין האדם אלא תאות השלטון, בא רביעי והכריז, אין האדם אלא שאיפת האושר, בא חמישי והצהיר, אין האדם אלא תאוות המין, בא ששי ודרש, רק על הלחם לבדו יחיה האדם, בא שביעי וקבע מסמר, אין האדם אלא רודף בצע וחרד לקנין הפרטי. בא שמיני והרעים, אין האדם אלא חיה מדינית או חיה לאומית, בא תשיעי ודקלם. לא נברא האדם אלא לרומם ולסלסל ולהאדיר את ה“אני”, בא עשירי ופסק בתכלית הקיצור, אדם קרוב אצל עצמו. במחילה מכבוד כל בעלי השיטות יחד, האדם הוא זה וגם לא־זה. אין שום יצר שאפשר לומר עליו כי הוא זה כל האדם. כל יצר בא לעולם ושוברו בצדו. כשם שיש מקום בראש להניח שני תפלין, כך יש מקום בלב לשני יצרים הסותרים זה את זה. ביחיד ובצבור פועלים יצר החיים ויצר המות כאחד. יצר הקיום ויצר ההרס עצמו. כשם שאדם רודף כבוד כך הוא רודף אי־כבוד. הכבוד נקנה דרך כלל על ידי השפלה עצמית, ואולי מונח ביסודו שלו רגש אי־כבוד לעצמו, שאם פלוני מכבד את נפשו למה הוא להוט כל כך אחרי אותות הכבוד, הניתנים לו מבחוץ? רוצה אדם לפנק את ה“אני” שלו ולהאכילו ממתקים. אבל כלום אין הוא להוט גם כן לקנות אדון לעצמו? הנטיה לביטול היש חזקה מאד. כנגד אהבה עצמית מצויה גם שנאה עצמית. ומי חכם ויגיד שאדם תמיד קרוב אצל עצמו? אפשר באותה מידה להניח חוק, שאדם רחוק מעצמו, מעמו וממולדתו הראשונה. המוני מתבוללים יש בעולם. עמים רבים נטמעו בשונאיהם. יש תהום של יצרים, שהחוקרים לא עמדו עדיין עליהם, וכולם פועלים לבגידת האדם בעצמו. מדע הנפש הראה לפי שעה רק צד אחד של המטבע. אף המחוקק בעשרת הדברות לא ראה צורך להזהיר על רצח עצמו, על עדות שקר בעצמו, על ביקורת עצמית, שאינה אלא בגידה בעצמו, של “וידויים”, שאינם אלא הלשנה והשמצה עצמית.

נאמר: אל תירוק לבור ששתית ממימיו. ולא עלה על הדעת לומר גם כן אל תירוק לבאר מים חיים, שאתה חפרת אותה, אבל רבים הם היורקים בפני תורותיהם שהטיפו להן בעבר, עושים נקמות באלילים שסגדו להם לפנים, היינו, אף באלילים שהם עצמם הקימו להם, מחרפים ומגדפים את אידיאלי נעוריהם. יוחנן שימש בכהונה גדולה עד פ' שנה ונעשה צדוקי. השמד והמומרות הם מסתמא יצר־הרע גדול ותקיף, אם אדם על סף קברו מסוגל עוד לנפץ כתר כהן גדול שבראשו. שנה ופירש קשה מכל. עוזבי הדגל מתאוים, כנראה, גם להכפישו בעפר. העולם מלא דיבורים על הבוגדים באחרים, המלשינים על זולתם, המוקיעים את שונאיהם, המבזים את יריביהם ופורשים רשת לבני המחנה שכנגד. ומניין הופיע לפתע כל כך הרבה אנשים בעולם, המכריזים על עצמם שהם בוגדים, המלשינים על עצמם ובשרם, המוקיעים את עצמם ואת שארי־בשרם, המעלים על הגרדום את אבותיהם, המנבלים פיהם בהוריהם, המשמיצים את עמם ואת חבריהם מתמול שלשום, המבזים את נפשם ויורקים בפני עצמם? האם לא בא לעולם דור המבול חדש? אך זהו מבול של רוק, ששטן זועם המטיר על הארץ. דליים־דליים ממבול זה נוטלים בני־אדם ושופכים בפני עצמם.

 

רס"ט. צייד קוראים    🔗

בני אדם הם דרך כלל רודפי בצע, תאבי כבוד ואוהבי שלטון. יתרים עליהם האמנים, הלהוטים גם אחרי מעריצים. יתרים עליהם הסופרים, העורכים תמיד צייד גם אחרי קוראים. בידוע, ברוב קוראים הדרת סופר, ומי שקוראיו מועטים אף דמותו מתמעטת בעיני הבריות, ועל הרוב גם בעיני עצמו. אהה, כל התאוות העזות תחילתן חלומות מתוקים וסופן סיוטים מרים; ואילו התאווה לקוראים היא הקשה שבאשליות בימינו, ששלומי אמני הקריאה כבר עברו ובטלו מן העולם.

אומרים שבדורות הקודמים היה שכיח סוג של קורא אוהב ונאמן בגדר אחיו ברוח של סופרו, החי ממש מפיו. יתכן שאף אז לא היה ולא נברא קורא מיוחד זה, אלא משל היה. מכל מקום שמועה מהלכת, שהוא היה חי וקיים במאה התשע עשרה, ואולי גם בראשיתה של המאה הזאת. אף אנו בנעורינו הכרנו עוד קוראים, שהיו נוהים אחרי סופריהם החביבים עליהם כחסידים אחרי רבם, היו מקושרים אל רבותיהם וחפשו בספריהם תורת חיים, עלים לתרופה כנגד חלאים נפשיים, כנגד העצבות והשעמום. בימינו אין עוד סופרים, שהם בגדר מורים ומדריכים, וכלל אין באים אליהם לקבל מהם תשובות על שאלות חיים. הסופרים נתבעים רק לשעשע; לא להרבות דעת, כי אם לפזר את הדעת; לא להזכיר חובות, כי אם להשכיח. ולהשתעשע אפשר היום בסופר זה ולמחר באחר. אדרבה, השעשועים שוללים את ההתקשרות לאחד וההתיחדות לאורך ימים עם המיוחד. הם נעשים יפה דווקא על ידי הגיוון והחליפות המרובות. החכמה יונקת מן הנאמנות; השעשועים יונקים מהיפוכה.

השם גורם ואף מלשין. ספרות! הרי זו בריאה מקובצת. לא ספר. לא כל שכן לא ספר הספרים, לא תלמוד, לא זוהר, לא שולחן ערוך, שנכנסים לתוכו כמו לתוך מבצר ומתייחדים בתוך דלת אמות שלהם, אלא ספרות, דבר מה סתמי, כללי, מטושטש לגמרי, חסר שם ונטול מהות. הספרות אכלה את הספר. לספר היה מעיין. כיוון שבאה ספרות הופיע קורא, שהרפרוף הוא עצם טבעו. ואף הקורא כבר הלך לעולמו. אין בימינו אלא לקוח או מנוי. עדיין קיים ארון הספרים בבתיהם של הלקוחות, אבל גם ימיו של זה ספורים. עדיין נתקיים בידי ארון הספרים תפקיד של קישוט. לא יארכו הימים ולא ישכנו עוד את הספר בבתי המגורים. ספר יהא נקרא ונזרק. לכל היותר יכירנו מקומו בבתי־עקד.

תחילת ירידתו של הספר כשנתרווח המנהג, שאין הקורא הולך אל הספר, אלא הספר הולך אל הקורא, כלומר, אל הלקוח, מובא אליו לביתו בתחבולות של פיתוי ופרסומת מטעם הסוכנים להפצת הספר. מאז ירד הספר ממדריגתו. שוב אין הספרות תורה או חכמה, אלא הפצתה היא תורה שלימה וחכמה מיוחדת. מאז ואילך הצלחת הספר לתפוצה מרובה תלויה יותר בכשרון המסחרי של המו“ל, מאשר בנשמה היתירה של המחבר. איזה ספר נפוץ ביותר? הוי אומר, זה שמוציאו לאור הוא רב קשרים עם הגורמים המסייעים להפצתו. בכלל הגורמים קשרים לבביים או מעשיים עם המבקרים ועם העורכים של המדורות הספרותיים בעתונים רבי התפוצה, ממון רב בהשקעה במודעות שמנות, כושר המצאות לעורר בדרכים שאינם כלל ממין הטעם הספרותי את ההתענינות בספר, לעשותו אפנה. אף המחבר אין די לו בכשרון לכתיבה. הוא זקוק גם לכשרון של מיקח ידידים על ידי ממכר מחמאות. בזמננו חייב סופר להכניס לעצמו רווחים של פרסומת מן הצד, ולאו דווקא בתחום הספרות. סופר כשהוא מתפרסם גם בצייד דובים מעלה את השער על ספריו, או שהוא נעשה כף המבשלים בעסקי הקהל, חותם על כרוזים בפרוס הבחירות לבית המחוקקים או לעיריות. הסופרים מתקרבים והולכים אל אורח החיים של ה”כוכבים", העושים לעצמם פרסומת על ידי גטין וקידושין חוזרים ונשנים. ברנרד שאו הרוויח, למשל, תוספת פרסומת בשנינותיו, שאינן מבדחות כלל, אבל הן מרחפות על עברי פי המוקיונות.

מכל מקום קוראים המחזרים אחרי סופריהם נדירים בימינו, מאחר שסוחרי המזון הרוחני מחזרים אחרי לקוחותיהם וכופים עליהם בדרכים שונות את הקניה. שוב אין הללו קוראים, אלא צללי־קוראים. אף אינם בגדר קונים. לקוחות הם על כרחם. רדיפת הסופר אחרי קוראים בימינו היא רדיפה אחרי צללים.

 

ר"ע. נקודות    🔗

א. ספירות נושקות    🔗

כל פעם שיד לוחצת יד שתי ספירות נושקות זו את זו.

כל פעם ששניים מביטים זה אל זה עין בעין, מרעיפה עליהם עין צופיה ממרום את חסדה הטוב.

כל פעם שהנפש מתבוננת במקום ששמים וארץ נושקים זה את זה, היא חובקת בזרועותיה עולם ואוצלת לו מנשיקות פיה.

כל פעם שהננו קוראים בפסוקי שיר השירים אשר לשלמה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, הננו מדגישים טעם טוב מכל הכל, טעם היין המשומר.

בוא ידידי ונחבק וננשק את הצעיף ונתרפק אף על הפרוכת, כי הם לא לבד תשמישי־קדושה. הם עצם הקודש.

כארון כתורה, כחידה כפתרון. התעלומה היא המציאות. המסתתר הנהו האל.

ב. מלכות שדי רק כהרף עין    🔗

נצח ישתוללו בני השחץ ומלכות שדי תכון רק כהרף עין. החושך יכסה עמים וארצות לזמנים ארוכים, ורק עד ארגיעה תציץ שמש הטוב והצדק מבין מפלשי העבים. אמת, בת המלכה המכושפה, ישנה במרבית העתים, כדי להקיץ מתרדימתה לרגע קטן. תורות שוא ושקר מושלות בכיפה בכל תולדות האדם ותורת חיים נאבקת על נפשה מדור דור ולעולם ידה על התחתונה. כנחלי בליעל רגשו גויים תמידים כסדרם ולאומים יהגו שוא וריק מיום בו נתפלגו בני אדם לשבטים, לעמים ולגזעים, אך דבר נביאי הטוב נשמע כאוב מארץ קולו, כקול דממה דקה או כקול קורא במדבר.

מה פשר החזיון הזה? הכי לא ממקור אלהים חיים יצאו החיים ועינו הפקוחה עליהם לכלכלם ולהנחותם בארחות מישרים? או כי מסר אלהים את עולמו בידי השטן להיות מטה־זעמו עלינו. אך למה יזעום האל על ברואיו?

זועם, זועם האל על ברואיו, ומה נזעם עולמו. מידת הפורענות מרובה לעין שיעור ממידה טובה. נחלת השטן ללא מצרים היא בעולם הזה; חלקת האל אך קטנה היא. השטן תופס מרובה ואלהים מסתפק במועט. משפחת האדם לא תרמה למשכן מעודה אפילו שמינית שבשמינית ממה שנתנה לעגלים. המולך הוא עלוקה. המלאך הטוב נוהג בענוה ומצפה בדומיה. עד אנה נצפה ומה כוחנו כי נייחל? אנו מתנוונים ומסתאבים מדור לדור. המין האנושי הוא זקן, שמשנתו השמימית משתכחת והולכת ממנו. הוא שוכח אל, שוכח מקור מחצבתו, שוכח יעודיו, שוכח נפשו ונגמל מכל חזיוני רוחו. צורה אחת של עבדות הולכת וצורה קשה ממנה באה במקומה. המונים מריעים וחוזרים ומריעים: מת המולך יחי המולך! דברי ימי האדם הם דברי ימי רודניו ומשעבדיו מכיו ומנצליו. שקר הולך ושקר בא והאמת עדיין מצפה לתורה. אימתי יגיע תורה? אימתי תישמע מפינו הרינה תור האביב הנה בא? סובב סובב הולך רוח השקר ועל סביבותיו שב הרוח.

ג. פחד פחד ואין… פחד    🔗

… התינוק המתכווץ בבכיו מפני מוראם של הצל והצפור, החתול והכלב, צלצול הפעמון וזמזום הזבוב, יש שהוא מביט ללא זיע ואף בחן־חיוך בסכין הרוצח המורם עליו. שקט זה למראה רוצחו מהיכן הוא נובע? מה רזים נגלים לו בצלמו המפלצתי של זה?

ד. היבלת וההשראה    🔗

רבים מחזיקים בדעה, שכל המספר בבתים קצובים ובהגות־נכאים על כאבי היבלת שברגלו, חיבר שיר; כל המתאר בשפה פרוזאית כאבי היבלת שברגל זולתו, הביא לעולם סיפור. ואילו המתנה פרטי הכאבים, שנגרמו בשל יבלת לנפוליון או לאהבותיהם של ויקטור הוגו וביירון הגיש מחקר מדעי שי לעולם.

ה. אף אלו הם מעמדות    🔗

תמה אני שאין מדגישים כראוי את המחיצה הקיימת בין האנשים המציאותיים לגמרי, שאינם שומעים בלבם אף בת קול קלושה של חיי־עולם, ובין האנשים המחוננים בתודעה של נצח. הרי הללו הם שני מעמדות נבדלים. שאין ביניהם שום מגע. המרחק ביניהם גדול יותר מאשר בין העשירים לעניים או החכמים וההדיוטות. האנשים “הנצחיים” תקועים גם כן בחיי שעה, אבל מעורים הם באין־סוף. הם משקיפים אפילו על הפכים הקטנים של המציאות באיצטגנינות הנצח. מה תימה שהמציאותיים על הרוב אינם מבינים מה הללו סחים והם נראים להם כאנשים שלא מעלמא הדין. שני המעמדות האלה מדברים בשתי שפות.

תהום חפורה ביניהם.

 

רע"א. בצהרי יום קיץ    🔗

א.    🔗

דמות נשיית, שזופה־שחומה, רבוצה ברחבת החולות על שפת הים. מסך־הזות של עולם נים ולא נים בלהט השרב פרוש על מערומיה הנוצצים באגלי מיים. זה עתה עלתה, משמע, מן הרחצה. הבלנר התרוג, ההודק את גזרתה, חושף גם כשהוא חוסה ונראה כמעין חגורת בשרים שצמחה מעצם הגויה. צהרי יום קיץ. היקום המלוהט, שנשרו מעליו כל מחצלות הנועם, מזדקר גם כן כחשוף מלובן עז־יצר, הדוקר בשפודי־שרבו, ויורק ערגה ליאה והזות־שכרון. במרחקי האופק מנצנצים מפרשים, החומקים חיש מהר, רומזים מבעד לערפלים חרטומי אניות בשרטוטי־קויהם המטושטשים. ציפור־מידות פולחת את האויר ביעף. דוק דק של ענן שט במרום בנצנוץ גווע. כל בן־מרום בן־ארגיעה הנהו, בן־בלי־יש כמעט, אך כפשע בין רחמו לקברו. אף הגויה הרבוצה נראית בשולי כסותה, פרושה מתחתיה, המתבדרים לרגעים, כבת־כנף, אשר חמדה לה רק למועד קטן משכב עלי אדמות, ועוד אחת מעט תמריא אל המרומים מכורתה. האור העז השפוך מסביב מכה את העינים בסנורים, כמו מחופה הנהו קשקשי־אופל. לאורך הרחבה כמטחוי המבט אין נראית נפש חיה. אחרוני המתרחצים, אף הולכי בטל, מרדפי־מחזות, כבר עזבו בעידנא דריתחא של יום קיץ לוהט את רחבת הרחצה ונחבאו להם במעונותיהם. השרב מעמיק את הדממה הנסוכה בשבתון הצהרים. אך רסיסי המולה דקה נדלפים לרגעים קלים מהויות השוקקות, שאינן שובתות בשום שעה בכרך הסמוך. כסאות הנוח הריקים הנצבים לשורותיהם בצפיה אילמת מפיקים יגון אין־אונים של חרדת הנסוכות גם בעצמים הדוממים כבנפש כל חי. בצהרים המלוהטים נראה גם החוף מעוטף בעצבות ומרה שחורה, כבית־ישחק שנתרוקן מן הנפשות המשחקות בו ומקהל צופיו. אי שם בחלל היקום פורטות ידים נעלמות על כנורות טמירים מנגינות־עוצב אשר לאהבות נכזבות הגוועות בעתן ושלא בעתן.

כלתה רגל אדם בכל הרחבה. אך אחד אלמוני מזדמן ובא תמיד גם באין נפש חיה. הנה הוא. נקרה לכאן. וכאילו מבלי משים ישב בכסא נוח סמוך לגויה להתייחד עם ים ויבשת, עם שרב הקיץ ולחן הגלים, עם כל חזיון ועם הערגה השפוכה מסביב. אף הנפש היפה, הסולדת מחמדת בשרים גנובה, לא תאמר קונם על מבטיה ממגע־ליטופים ביפה־נוף נכרי. הגה האיש ברוחו: הכי לא זימן לי הגורל במתנה בצהרי יום מראה־נוף נאצל בתבנית הגויה? כה לחי, הדמות הפלאית! מה מאד הרהבת את עיני בצהרי יום קיץ, השקויים שרב, עצבות וצמאון־לבב. חן־חן לגזרתך החטובה, ליצורי־גיוך המתוחים כמיתר, שהרוחות פורטים עליו בליווי לחן הגלים. אביט אליך ואראה גם את הנצנצה הלחה, הזוהרת בך. אשמע קול דממה דקה מנסר ברוחי לאמר: מותר לך!

העינים שלשלו את מכמרתן ואחריהן אצו־רצו לתוך המצולות הגיגי־לב. השרב מבשיל בחפזון הגיגים כתשוקות וממוגג חשקים להתאבך כאד של הרהורים בטלים. בחיים שמעל לחיים פרח מטה־עדנים; הארץ הצמיחה ערש דודים והשמים ממעל נפרשו כחופה. הפרא הקדמון השוכן בסתר גם בקרב אדם של אצילות נהיה למליץ בינו ובין הגויה והדמיון המשרת לפניו אמר לדבק טוב. כל עורקיו נהיו לקרני־מישוש והרהוריו לצפרנים שורטות. אלומות השרב נשרו כנשיקות ממרומים. הגלים התרפקו במשק האהבים על החולות. רנן הזיווגים, המנסר נצח בין הברואים, נתן תבל בנעימה. מה יפיפית הדמות הרבוצה בחול הלבן בין ים ליבשת. הכי חזיון־בשר הנך או חזיון־שרב, מראה נוף? אם כה ואם כה חמדת כל הימים נהיית לי. שעה סגולה אחת במחזור העתים ילדתך כפלא נס.

בעיצומי המאוויים נעצמות העינים, אך לא ינום ולא ישן הגיון הלב וצרצר השכל לא ידום אף לרגע קט. ותחת זאת יחמץ תמיד בסערת־חשק יין הטעם הטוב. ככה ראה האיש אציל התכונה לחרדתו, כי אדם נאור ירד מעל דוכנו ואדם תתאה הגיח ממצולותיו. הכל בו ומסביבו נהיה למרקחה ובה חום, יום, ים, דם, יצר נקלה, ערגון ושגיון. כל שכולה ונדחה פרצה ממחבואי הישות. נהר היוצא מעדן השקה את הבשר והרוח. הגלים פצחו בזמרת הרי את. אך בקרב מצולות ההזות העכורה פכפך פלג־הגות זך:

– מי יתנך לי ככוכב הנוצץ מרחוק, כצפור במעופה, כצוק סלע מתנוסס לתלפיות, כאשכול ענבים וככל מראה נוף, אשר העין תלבבם באין מכלים והלב יתרפק עליהם ללא מוסר כליות. חמסי עלי. כי בת אדם הנך, וי לי מדמותך. גדולים חקרי הדברים הסובבים על ציר אדם וחוה. לא לבד דרך גבר באשה זרועה קוצים, אף תשומת־מבטו בה הרת פורענות. שורש חמדת בשרים פורה רוש ולענה. כרוב האהבה יצור־שטן הנהו. כל אגל חשק מהול נטף סחי. כי אשא עיני אל ההרים, כי אלפף במבטי אבן, גל, פטריה, שושן, זלזל, קן צפור, דרך האניה בלב ים ומעוף הנשר בשמים, אך יבושם לי, כי נפשי לא נגואלה אף כדי דוק דק. אך בשלחי את מבטי אל חן אשה חיש מהר ענן־תוגה ירד על רוחי, רעד יעברני, ויש אשר גם רוח־עועים תאחזני, חסל סדר חיים ההולכים לתומם. אך נתתי עיני בה וכבר פרצתי את המעגל הכשר. אף כי עתיד אני ליתן דין וחשבון על כל מגע ידי בה. הה, אנה מפניך אברח, בת אדם, ואיככה אגונן עליך מפני מזימות יצרי הרעים? את אשה, המנושקת רב יתר מכל העצמים ביקום, הנך גם מוכה ורמוסה רב יתר מהם. לבי לבי לך, הענוגה והמשחתה עד תום־תומך. גם בהיותך אראלה רבו מצוקיך. את המרהיבה את הלב ומרחיבה את הדעת, מה מאד צר מעגלך, אשר גדרו לך העליונים. כל חי למינהו עולם ומלואו הם רחבי־משכבו, אך את אשה רק הצנעה נועדה להיות ערשך והפרהסיה רימה בבשרך. מה בצע בפרשך כפיך לחבוק בזרועותיך תבל, להיות גם כן למרחקים. כצפור בגמאה מרחקים, כגל המתרפק על החוף, כענפי האילן השלוחים; להיות ככל תבנית לעצמה, אשר היא גם ראי לזולתה. אך לא לך להיות מלבד לנפשך גם לנפש כל חי. אהה, לא לך העולם ולא שלך הנהו. הגבר אדונך וגם אדוניו. העולם עולם לאיש ואת דלת אמות של הקן המשפחתי נתן לאשה. בקרב מעגלך יחזיק בך ולא ירפך להנחית בך את מהלומות נשיקותיו ואהביו. הוא עלוקה לך. לשוא תשאי רוחך אל מרחבי היקום לטבול את גויתך בתכלת הרום ובזוך הגלים, למוץ אל תוכך את דבש הרוחות המנשבות, כי תחת חופת התכלת יפרוש על ראשך חופת בד ובדים, ואת כנפו ישית עליך, כבועז על רות בסתר הלילה, לאסוף את חרפתך ולגאלך משכול האשה הגלמודה. ידרוך עליה מבט בן־חלוף כמו חץ שנון ינחת בך. תמיד יהיה כנוגש לך להחרידך מרבצך ולעשוק תומתך. בסכיני מבטיו יעבור בית בתרי בשריך ויפרסך כעוגה לפרוסות. דמי לא יתן לדמך. הה, מתי יגיע גם לך תור הדרור והפדות. אך לא תיגאלי עד אשר יגאלך הוא גואלך, החולש עליך כשר בית הזוהר אשר לך. לא כי עד אשר יעלה ויבוא מקרב משפחת האנוש אדם של אצילות, הלא הוא הגבר, אשר קם על נדיבות לשבר ולמגר גם את אליל התאוה, לטהר את לבו ולעדן את רגשו, יען כי נפשו תתעטף בחרפת בושה בזכרו את השוד אשר ביצע בך מדור־דור.

לרגע קטן נעצרו הגיגיו, הגיונו עמד דום, וכמו רוח החיים שכך מסביבו. ממצולות הדומיה דבר קול לאמר:

– שמעי, הבת לא־רוחמה, נאום הגבר הנאור. את ברכתי שלום אשלח לך, שלום עד בלי די, שלום בדם, שלום בבשרים, שלום בכל יצרי הלב, שלום לעד. אמן אני אומר לך, בת אמי, אני אהיה מגן וחומה לך. ואם חומה את אבנה עליך טירת הכוסף. עדנה חדשה הנני מבשר לך, אין בה עוד בליה לעולמים. בסעיפים מחזיונות אחזה דבר נורא־הוד, אשורנו ולא קרוב, כנשמות תהיינה הגויות להתרפק אשה על רעותה ממרחקים.

ב.    🔗

הכי שקשוק הגלים גבר או צעדים טופפות ישמע? פתיל־הגותו נקפד. אד ההזות נמוג. לעיניו היתה אורה. השקיף מסביבו וראה יום לוהט ככבשן, ים שוקק, ערבות־לובן משתרעות למרחוק; קול שמע על המים, קול ברצי האור, קול בהדר בגויה השקויה שמש ונשוקת השרב. ואי משם מפסיעים ובאים בחורי־קומה, מנינם ארבעה, בפחז השעט, דחופים בהילוכם, מבטיהם דרוכים, כמו במלאכות נחוצה. הסתכל בהם באפס־רצון, במורת־רוח ובמורת־גוף. תמה היה: מה להללו כאן? החציפות במבטיהם היה בה משום קנטור. רהב נשקף מסבר פניהם. הוא שנא אותם.

לא חש, כמדומה, כי אם אנשי הרהב התרהב גם כן. מבלי דעת נשתלב עמהם במסע החיצופין אל נקודת המוקד בתבנית הגויה ואף מבטו נעשה בתוך צוות העיניים עז־בולש, תוקפן כשל גשש. עיניו הצופיות סקרו את יפה הנוף אשר לדמות, סיירו את קויה וחמוקיה. ואף לא גרעו את מבטו מן הפרצופים, מנינם ארבעה, שסבר העגבים פרח בהם כצרעת, ומחיוכיהם הנקלים בלהטי־פיתוייהם. נפשו נתעטפה בושה. היטב זכר, כי איש־ברית הנהו לגבר בליעל הקולע את חציו השנונים באורים ובתומים אשר לאשה. אך ניטלה ממנו השליטה על עיניו, שכבר יצאו לתרבות רעה.

משב שרב עז טפח על פניו, הלם על לבו. תש כוח נשימתו. הכי היום בוער כתנור או אש התלקחה בעצמותיו? עיניו נתפלפלו, אך חוש שמיעתו החריף להחריד. שעט הצעדים גבר. הטפיפה נתנה הדיה בחובו. הנה הנם. הם קרבים והולכים. מבטיהם הלטושים משוחים רעל העגבים, לבה בת ארבע לשונות, המלחכת את הגויה, נכנסת לספירתה.

עיניו לא עוד גששו סנורים. הן נתרחבו וכמו הכפילו. בשני צמדי עינים הסתכל בבת אחת בדמות ובחומדיה. יצורי־גויה נראו כמרטטים ברתת־צפיה, כולה ערוכה ונכונה בשגב חמודותיה. כחיה רדופה האחוזה אימה מהולה תשוקה אנושה בהרף עין לפני הילכדה, ניסוגה אחת לאחור ומזנקת שתיים קדימה אל תוך לוע טורפה. הדמות חלצה את רגליה וכווצתן חליפות כבעוית תיאבון, נפעמה לפרוץ מן המעגל ולהסתפח אל ציידיה או כי להיסוג כים הגועש על סף גבולו, השומר את נתיבו להתכנס בתוך אגנו. נרפית וליאה היתה גם בהגבירה זרקורי־פיתוייה. הבחורים טופפו, טופפו התקדמו בקו הישר, בהילוך נמרץ. נעצרו מעט קט, שיגרו מבטים מלוכסנים, חלוציים. נתפלגו לשתי כתות, זו נצבה מימין לדמות וזו לשמאלה. אותתו זה אל זה בחציפות. התחרצו זה עם זה בהטלת שימצות לתוך כל תנועה והעויה. אהה, גם הדמות נטלה מבלי משים או במשים חלק במשחק המאוויים וההעויות. היא נחבאה לה לרגע בעיניה העצומות לתוך הויה הוזה ליאה; ולפתע זיקוקין די נור יוצאים ביעף מעיניה הפקוחות והיוקדות. הנה נתקפלה לה בצניפת תרדימה, כמשפט החיות הממשיכות על עצמן תמותה כמסכה של התגוננות; והנה גויתה רוחשת נענועים וזעזועים כמו תקשיב רב קשב למקרי היש, לכל רחש ביקום ולסוד שיח גופה החומד. יש אשר תחפה בשתי כנפי כסותה, הפרושה מתחתיה, על גבעות החן והכוח ויפה נוף העמקים אשר בה. אף יש אשר בהניפה כף ידה דרך רישול לטלטל את קצה הכנף לכסות זרת, כמו בשגגה, תתגל זרתיים.

הצעדים טופפו, טופפו פסיעות מעט לנסיגה ושבו והתקדמו במישרים ובעקיפין. השתרעו והרתיעו. תמה היה: מה מתרחש בהגיוני לב האשה, שעדת ציידים טפלו עליה? וכי געלה נפשה בם? הכי בוז תבוז להם? והיא מה טיבה? האם ישרה רוחה וזך הגיונה? מהי, לפי יסודה שלה, יונה או שדה, רעיה או שגל? או כי יצור כלאים. נבצר ממנו גם לתהות על קנקנם של עורכי הצייד. מי הם ומה דמותם, בחורי הרחוב או בריונים אפרתיים, הרפתקנים קלי־דעת או נקלים עקרוניים. בנחיריהם רחרחו. ארשת פניהם גסות־רוח. כדבורים פזזו מסביב לחלת הדבש. לרגע נעצרו במהלכם ונתיצבו באפס תנועה והעויה, כמו לפי צו מפקד נעלם.

האיולת היא ראש כלי זינה של הגברות המטפישה בעיצומה. השטות הטביעה מעכשיו ואילך את חותמה גם בכל תנועותיהם והעויותיהם של בני החבורה. עוד זה מעלה מכיסו בהנף־יד גנדרני ראי קטן להסתכל מתוך התפעלות גלויה בצורתו, טלטל זה שפמו, משכו והתמירו, תמרן בו גינונים גבריים בהחזקת גדולה לעצמו; ועד שזה שלח את ידו אל מסרקו להעבירו דרך יוהרה על בלוריתו הגאיונית, החליק זה למשעי את קפלי־מכנסיו וארשת חיוך בת משמעות מעלמת מפזזת בפיו. איש איש חייך לנפשו מסתורית. אך החיוכים הפרטיים נתלכדו לרגע קטן לשחקת־נחת קיבוצית טעימה. מבטיהם הדרוכים השתערו למחוז החפץ רגע במפוזר ורגע במלוכד, פזזו מסביב, סיירו, גששו.

הכי מראה נוף? – שווע מורשי רוחו של איש… אהה, זה לא היה נוף. ואם נוף לא עוד נוף תמים, כי אם מושכל, חשוף, נוף־מדוחים, מופקר. לא גוף בשר. לא, לא עוד אשה לאיש, כי אם אשה ליקום, לים, ליבשת, לתכלת השמים, לגל המרנין, לנפש כל חי. הכי לא קראה דרור לנפשה ממעגל הקידושין? בפרעות דמיונו נשמט ההגה משכלו הפועל ונפרצו גדרי הלאוין. זרמו בו אוניו ועד למורדות הישות. רוח־עועים טלטלתו טלטלת גבר. אף אדם של אצילות חולל לדראונו את השוד. אך גם בהידרדרו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא לא חלשה עליו דעתו ולא נפגמה ספירת הזוך בחביוני רוחו. היטב זכר, כי לגבר רק החיל והחוסן, אך לאשה ההוד וההדר, החן והתפארת, וכי היא אם החיים, לכן לה נאה ולה יא כבוד ויקר. חיש מהר שבה אליו צלילות דעתו ושכלו הטוב שמר את נתיבו. וכה סח עם נפשו לאמר:

– שבע תיפול האשה וקמה, אך הגבר כמוהו כדוב שכול וכאריה טורף. אילו הכוח בידי והעוז ברוחי לקדש מלחמה על גבר בליעל, אשר בושת לא ידע ורחמים אין בלבו לשית את ארבו לאשה גם לעין השמים והארץ, הים והיבשת, לעין כל חי. טורף הנך, אחי במין, ואין מידך מציל.

ג.    🔗

גדולים חקרי לב. הוא לא לבד חמל על הדמות יפת הנוף לגונן עליה מפני חמת המציק אשר לחצפון־גבר, אף רגש־קנאות עז שטפו ועברו לעוגביה וזעם אין־אונים זעזע את מוסד־רוחו על בת חוה זו, אשר כמוה כיצאנית לפרהסיה. קול מקרבו צעק חמס: הכי רק יד הגבר היתה בך לחללך במבטיו החושקים? הלא ידך היתה לראשונה במעל זה. המעט אשר שכבת עם איתני תבל והתמכרת בכל יצורי־גיוך אל מוקדי השמש, לובן החולות המלוהט, לחן הגלים, אל כל עוף הפורח, לא מנעה את מראות־נופך גם מעין גבר בליעל עובר ושב. נפלאת היא בעיניו: למה רגש ועל מה רגז. מה לו ולאלמוניה זו אשר ככה יתעבר על ריב אשר לה ואשר עמה? הלא מעודו לא ראה את קלסתר פניה ולא שמע את קולה. גם לא נועדה היא לו בשמה ובתכונתה. אך מה התחמץ לבו בקרבו על מוצאותיה כעת, כמו רעיתו היא, אשר סטתה מעמו. נפשו חשקה בה, אך רוחו נזעמה לה. לא לבד בו, אף בנפשה בגדה, הפרה ברית קדומה, אשר קשרה אותה לאחדים. המחלל מקדש זר, יכול שיש לו כפרה בקרבן חטאת; אך המטמא מקדש נפשו, מה כפרה לו?

יש אשר העין תחזה למרחוק ואל קרבתה לא תביט. לא הבחין האיש עד כה בתינוקת, שהיתה מנתרת בקרבת הדמות יפת הנוף ובמעדר חפרה בתוך החולות, ציירה וכיירה בריות משלה, צברה תלוליות חול והציגתן סוללות ליד הגויה הרבוצה. רק אין זאת כי היצור הקטן, שהתמכר ללא שיור בתוך ההויה ההוזה לצורות הנבנות והנחרבות בידיו, נתמזג ככה עם היום הלוהט ועם ערבות הלובן ועירה את תמצית החיים שבו לתוך פועל כפיו, עד שיצא מכלל חטיבה נפרדה לעצמה, נתבטל כביכול מן המציאות. או כי הגויה הרבוצה שפכה את קסמי־חנה על האיש והשתפכה כולה במלואה על שכב הדרה לתוך קנה הצופים שלו, עד שלא נשתייר בו עוד בית־קיבול לשום ישות אחרת. אולם רוח הקנאות ופרץ זעמו, אשר עברוהו, הפיגו את חום־שכרונו וקרעו את קורי־הזותו, ובתוך החלל הריק, שנתהווה בהגיוני־רוחו, נתפנה מקום ליצור הקטן רך הימים, המנתר בתוך לובן החולות ומחייל חולות מסביב לדמות יפת הנוף. שוב עמד נפעם ומשתאה. מוחו נתבלבל, שכלו השופט נחלש, הגיגיו נתערבלו. אך מתוך מערבל ההרהורים זרחה דעת מעומעמת: יפה־נוף הרה וילד למזל טוב בת־נוף. חיש מהר נמוגו אדי־הזותו ובינה יתירה נכנסה לתוכו: הלא זו עוללה לאמה.

שכלו בן: לא אשה ליקום, כי אם אשה לאיש, בת־זוג, רעיה לאלוף, אם לעוללה. אי שם שוכן זה, אשר מרותו עליה – הרהר בהרגשת רווחה וקורת־רוח – – ואשר סגר עליה בטבעת הקידושין. לא עוד יפה נוף, כי אם בת הרי אַת, המותרה לאחד ואסורה לכל – הטיח הרהור זה בפניהם המשוחצים של הציידים. רגש הקנא ונוקם בא על סיפוקו. נחשול הודיה לבעל האלמוני צף ועלה מעמקי לבו. אשריו שככה לו להיות מציב גבולות לדמות יפת הנוף, לשמור עליה מפני המזיקים ועל הודה והדרה, לבל ייגרו כמים במורד למלכות ההפקר. בדמיונו שיווה גם צלם דמות לבן־זוגה החי. אל נכון הוא בן־חיל, יפה־צורה, נעים הליכות, גבר בעוז, אשר בכל אשר יפנה יצליח.. לכן שיחק לו מזלו, כי אשה כזאת היא מתנת חלקו. אף זו העוללה יפת מראה ונאת גיזרה. חוט של חן דק מתוח בפניה, ברק של זוך ועידון במבטה. היא אמה שלה בזעיר אנפין, לרבות ניצוץ של אצילות משל אבא מסתמא. לבו לתינוקת המפזזת בעולם הזה העכור בתמימות קדושה, כצפורת כרמים על סף לוע הר געש.

“דרור יקרא לבן עם בת וינצרכם כמו בבת” – נתפזם לו זמר מזמירות של שבת, שהשקו את לשד עצמותיו בנעוריו. אלא שהטיל בו שנוי קל וסח דרור יקרא לאם עם בת. גל של רחמים עזים שב ונתרגש עליו לאם השדודה, וכאם כן בתה. הדעת, כי אחד הגורל לאם ולעוללה, כי אין גידול אלא לכאבים, אין פריחה אלא לקטיף ואין תפארת אלא לממארת, זרעה בו נכאים וניכות, עצבות וליאות. הנפש הליאה שוב אינה מסוגלה לצעוק חמס ולתבוע דין. היא נוטה לצידוק הדין ולהשלמה. היא אומרת: ניחא. זהו נוהג שבעולם. גזירה היא מן הטבע. מה אנוש כי ישנה מן המטבע שטבע בו היוצר. אשה לכך נוצרה שיכרסמנה פרא קדמון. רבים דורות שתו ורבים דורות ישתו עד קץ הימין. אף זו העוללה בבוא לה תור השגשוג תשכב, בדומה לאמה, אי שם על שפת אחד הנחלים או הימים, שזופה־הוזה, שרופה, חשוקה, חרשה למוסר הלב וערה לרצי דמיה. והיא ברה, זכה כיונה, חפה מכל דעת. הכי ידון רוחי בה? ככה לא ידון באם. אחד לשתיהן הגורל, אחד הצו, אחד התום, אחד העיורון.

נפשו סלדה תמיד מנפילות המוחין ומנמיכות הנפש. לא נתן למוט רוחו. גם עכשיו עמד בפרץ כנגד התחלשות ישותו. הוא יענה אמן אחרי חוקי הטבע הנלוזים והנוהג האנושי העקלקל. הכי לא חלמיש רוחו? אך לא חלמיש ברוחו. נחשול רחמיו גאה לאם ולבת. “דרור יקרא לאם עם בת” טייל הזמר בחובו. מבעד לצנור הדורות ניגרו רחמיו ברצוא ושוב מן הבת לאם ומן האם לבת. שתיהן נצררו בהמית רוחו. אמר האיש:

– חן־חן לך, אשה, כי כמוך כמראה נוף. הויה בך יד היוצר הנעלמה, החוצבת דמיונותיה ועושה פסליה ומסכותיה בהר וגיא, במשברי הגלים וברקמת העננים, בעלות האילן, בנקיקי הסלעים, בשבלים המתנועעות ברוח, בתנודות החולות על שפת הים, במטע המחול של הצפרים למרחקי ארצות, בתמרות העשן המתאבכות למרומים, במהמורות ובמנהרות, בצלמי הבקתות וההיכלות פעלי חזון האנוש. מראות הטבע אך צלמים הם: כמוקדי השמש בזריחה ובשקיעה, צלמים בשלל צבעיהם, בצבעי המחלצות ובצבעי המערומים. ומה רבו צלמי הוד בתבנית פני אנוש ויצורי גיוו, אשר נחקקו בקרב צמרות האילנות וגזעיהם בתבניות היקום. אף מחשופי הבשרים עוצבו ביד הנעלמה. משלתיך גויה בלובן החולות לזחרורי שמש, הנשקפים מבין מפלשי העננים, לצוהר בקרב ענפי האילן המסובכים והמשורגים, לבקע המתהווה באלה העבותה כדמות אגן הירח מן הברק הפולח ככה יהיה כל מפשק למראה נוף, “אתה רצצת ראשי לויתן, אתה בקעת מעין ונחל, שברת ראשי תנינים על המים”. אויתיך יפה־נוף על היבשת, חמדתיך על המים, עיני אשא אליך במרום. אף את, התבנית כלילת החן, הרבוצה על החולות בצהרי יום קיץ, חן הנוף הוצק בך וחסדו חופף עליך. מבט לא יחללך ושמץ סחי לא ידבק בך, כבמחזות הטבע. נחל האיתן של החיים הטהורים, המפכה ממקוה מים החיים הקדומים, גדול ורחב־ידים, ומה יערך לעומתו מבט נקלה, רעיון לא טהור, יצר נוול ממקור בן־בליעל פוחז וריק? הסחי הוא רק ענן עובר על פני שמי התכלת של נשמת אנוש. הרע הוא רק תאונה חסרת־שחר בעלילות החיים הגדולות. הקדושה היא הבריח התיכון של הויות העולם האנושי. סיטרא אחרא היא פסולת.

לרגע קטן חזה מבשרו את אשר הגה ברוחו. מדמה היה, כי הוא הגויה והיקום חד הוא. שלו היא. אם כי לא לו. רעיתו בנצח ונכריה בזמן. אי שם במירוץ העתים בערבות החיים הגדולות דבק בה והיו לנפש אחת כאדם וחוה בטרם גורשו מגן עדן.

ד.    🔗

בני החבורה נתבצרו להם בישיבה שפופה, כפופה מקצת, בריחוק מעט ממראשותי הגויה, ידיהם משולבות מסביב לקרסוליהם. מבטיהם קפאו, חיוכיהם שוטטו. היה מי שפיזם פזמון בתרא מתוך סרט קלוקל והיה מי שדישן בניחותא את מקטרתו ופיטמה דרך חשיבות, מעשה טקס, בטבק כהלכה, הציתה בתנופת־יד חיננית ומצץ עמוקות. פעולה זו שימשה, כנראה, מתוך הבנת־גומלין מעין איתות של פתיחה למבצע נועז יותר. העיטושים והפיהוקים, שעברו מאיש לאיש כמן סרט נע, היוו שלב שני במערכה. לאחר כך יצאו לפעלם המבטים הדחופים הלטושים, דוהרים דולקים, כמשלחת של סיור וגישוש ברחבי המעצמה רבת הרכסים. מחזה התוגה העולמי של מאבק אדם וחוה התחולל על פני חלקת החולות הקטנה. המבטים היוקדים התלכדו לחישוק אש, הסוגר את הגויה בתוך מעגלו.

האיש צפה במחזה ברוח נזעמה ובחשיקות הלב. תמה היה על מלאכת הציוד הנעשה בחברותה לעיניו ללא בושה. תמה היה, שאין הוא יוצא מכליו להטיח דברי זעם וגידוף בפני אנשי בליעל, ותמה היה גם על עצמו המסתכל בנפש חפצה במחזה ומהווה קהל צופים לשחקנים. הכי אין הצופה שותף לשחקן? היטב ניחש מעודו, כי אין גבר של אצילות. זהו מין נורא ואיום מששת ימי בראשית. המעט לו לשלול שלל ולבוז בז בחלקות אדמה ובאחוזות שדה וכרם, בממון ובמטלטלים, בכל נכסי ערך וחפצי יקר, ישלח את ידו תמיד גם אל כל חלקת־בשרים. אף מבט בגבר שוד. מי יתנהו רובה, חרב לו היה בידו, כשמעון ולוי לפנים, שיצאו להגן בחרבם ובקשתם על דינה אחותם. מי יתן ותקום גם בימינו עדת אבירים יפי־נפש ואניני־רגש לשוב ולבצר לאשה כבימי הבינים מקום כבוד תחת השמש.

אך מה נחרד למראה, כי עיני האשה, אשר היו עצומות עד כה ושיוו לה דמות רדומה או מעולפה בשרב הלוהט, מובדלה ומכונסה לה, נפקחו לפתע ושיגרו מבטים דרוכים בזיקוקין של חציפות כלפי החבורה. אותו רגע הבהיקו פניה בשחקת־נחת של ריצוי וליבוב וגויתה שנתכווצה והתמתחה חליפות נראתה בפיתוליה כמקור חמדה, הנוהג מן הנבכים הנסערים את גלי התשוקות בריש גלי. אידוה עזה כזו לא נראתה על פני חלקת הגויה כל זמן שפרטו על מיתריה אצבעותיהם המעונגות של השמש, האור, היום והמים. הכי לא היתה תחילה רדומה, הוזה, נבדלה לה, כמו דבר אין לה עם עולם ומלואו? אולם כאשר בא בגבולותיה גבר בליעל הקיצה מתרדמתה, אף היא פקעת של יצרים נקלים. כל רהב יצוריה הגיח ממחבואו. הנה היא לביאה של חן וכוח, לבה של תאוה, במבטיה השרירים, אשר מפני הוד מוראם, רואה הוא בחוש, נמוגו מבטי הבחורים.

רק לרגע קטן הציגה את מחזה היקיצה וחיש מהר שבה אל מחבואי התנומה ונצטעפה בהזות. נפלאת היא בעיני האיש: הכי יצר נעלם סוכן בה או כי חוש ברור ומודע מנצח על להטוטי מדוחיה? נסתם ממנו אף זאת: הכי ניחש לבה מזימת עין־גבר, או כי גם במעשי זדונה ילין התום?

מכאובי השמא המחצו את הלב רב יתר מפצעי הודאי. כבדה המהלומה לאיש, אשר לבו רחש אהבת עולמים וחמלה ללא מיצרים ליפת הנוף. נפעם היה ובאין דעת נפשו. אשה זו תכונתה מהי. סוטת גויה וישרת־רוח או סוטת־רוח וישרת־גו, בוגדה לכל ונאמנה לאחד, או נאמנה לכל ובוגדה לאחד? הכי הלכה לתומה אל השמש, אל האור, אל החום, אל חן הגלים ואל לובן החולות ובדרכה פגעה בה עדת גברים נקלי־מבט, או כי מבעד לשמש, לאור, לחום, ללובן ולחן, תרו עיניה, כל יצורי־גויה ומורשי־רוחה, אחרי קהל גברים יודע ציד? אשה מי ידע מסתרי מאווייך? קצרה תבונת גבר לפתור חידת הגותך. עצם את מעצמו, בשר מבשרו, אך אולי לא רוח מרוחו. הנך אם, אחות ומאהבת, לו, אך לא אשה ורעיה עמו. רזי לי. אקראך יונתי, אדמך תמתי, אך אראך בוגדה וסוררה. דבר לא אדע אל נכון על אודותיך. חידה סתומה הנך לי.

חידה סתומה היתה לפניו גם הנסיבה, שהמחזה, אשר התחולל בצהרי יום קיץ זה, נגע ככה עד לבו. הן נכריה היא לו הדמות יפת הנוף, לא נודעה לו בשמה, לא בגזרתה הנצבה, לא במנין שנותיה ובמראה לבושיה. הבאמנה היא אשתו בחזיון היוצר, בגלגל התחיות הסובב באין סוף, בשרשרת המערכות הקיומיות המשולבות זו בזו במהלך העתים, בת זוגו בנישואין תחת חופת הנצח?

הה, רעיתי בחזיון, קרא האיש בדכי־רגשו, אחותי באפשר, אהובתי בחיים מעל לחיים, כלתי במציאות של מעלה, היום נעשתה בך התועבה. אך יום יבוא, אשורנו ולא קרוב, שוב תקראי אחרי כבוד ורגשי לב גבר זך התכונה ינשאוך וירוממוך בסולם הזוהר לעולמים. הכי בגדולות אתהלך? הכי גדולות אבקש לנפשך, לנפשי? הכי אשא רוחי אל אשר לא ייאמן כי יעלה ויבוא? הלא כל אפשרי יש וכל המשוער קיים. כל חזיון הוא אמת ויציב.

… ואילו במציאות הממשית התפתחו המקרים עד לסיומם ההכרחי או אולי לא התפתחו כל עיקר, כשם שיתכן שלא נתרחשו כלל מעיקרם. בני החבורה עזבו פתאום לפתע את המערכה. קמו וגם ניצבו והלכו להם. כל כך פשוט, כפי שגל, המתנפץ אל החוף, אינו מתנפץ כלל, אלא שב ומשתפך אל הים מכורתו. הם הפליגו ממקום המארב בצעדים דחופים, דרוכים ואף מזורזים, כמו כלתה להם לפתע המלאכה כאן וקול נעלם הסיעם בבת רגע ממלאכות זו אל אחרת.

בנסיגתם נתפנה כביכול מרחב הראות. מבטי האיש החריפו לא ראו עוד את משחק הפיתולים בגויה. דעכו אוריה, ותחת שחקת הנחת נצנצה עוית של אכזבה ומרירות בפניה. לא עוד זו הדמות יפת הנוף. ליקוי חמה התחולל בתחומי ישותה. חוט של כיעור על פניה. שכלו בן: יש אשר העדנה והבליה באשה מקופלות זו בתוך זו ונקודות־חן המשחקות בה ברגע זה תהיינה במשנהו לתמרורי ניוון וסיאוב. והלא רבות נשים יפות רק מלבר ולא מלגו, כי יפיין אינו מתברך ממקורן, אלא פקדון הוא בידיהן בחסד הנסיבות, מתנת הגבר מחמד־נפשן, השראה של שעה אחת. הן יפות לשעה ומכוערות תמיד; יפות לעת מצוא בבוא תור הצייד עליהן. מה מאד סלדה נפשו מן היופי השאול, בחינת נחמא דכיסופא, באשה, אורח־פורח, הפוקדה למועד קצר וחומק ממנה למועדים ארוכים. יופי נייד זה אין בו נפש, אין בו אמת. אף אינו בנוף, אלא בדמות הגוף.

היטב הבחין בתמורה שהתחוללה כבמטה קסמים בדמות. פנה הודה, דעך זיוה. ובחרון־אפה התעטפה בבלואי הכיעור, ליאות ואכזבה נתנו בחזותה את אותותיהן. הכי חרה לה על חזיון הצייד שנמוג או כי הליאות נתפעפעה לתוכה בתום המשחק? בהתרופף המתח תיקרע המסכה. לא ידע האיש פשר דבר. הוא רק אחת ידע, כי בדעוך אוריה נמוגו כליל גם תומיה ונקרע מעליה חזיון הרוממות. כעת התבונן בה ללא רתת. הסתכל בפכחון, תיכן את מבטה הנזעם, המפיק משטימה ובוז. בוז־עד לגבר, אשר לערב יחלק שלל ולבקר יאכל עד.

אולם בוזה בהתעצמותו שוב הרה ללדת יופי נורא הוד. שכלו בן: לא מתוך באר העדנים, כי אם מתוך נחל בליעל אשר לחמדת בשרים, שותים יפיה ותעצומות־חנה. לאיש היתה שמחה וששון בראותו זה בוז־עולם לגבר, אשר לו העולם. הוא אהב משטימת־אשה לאדם אויבה, אשר מששת ימי בראשית החישה מפלט לה מפניו אל חיק הנחש הקדמוני.

 

רע"ב. דף    🔗

פגשתי את נ. ס. סופר, מלומד, חכם המסעות, חוקר המקרא ופרשן המנהגות בישראל, ראשון בכמה שטחים. בצעירותו היה הראשון שהרצה במכללה בפאריס על ספרות ישראל החדשה. ראשון לחבר ספרי מסעות על כמה שבטי ישראל נדחים, ראשון בחיבורו המקיף על הים. ראשון בניחושיו המיוחדים על תפקידה של הלשון העברית בתרבות ים כנענית. אולם אחרון הוא לקבלת תגמול בעד עמלו. לא זכה לתארים ולכיבודים, אף לא שפר עליו חלקו בחייו הפרטיים. חוששני, שני גורמים לדבר, מתוך הנחה, כמובן, שגם בדברים הנהירים לנו הרבה, ידועים רק הגורמים הנראים, שהם רק חלק קטן, ופעמים חלק מבוטל, מן הנעלמים מאתנו.

א. מימיו לא הלך צעד בצעד עם דורו. אמנם, ההליכה בראש היא על הרוב סגולה להצלחה בהשגת מעמד חברותי מכובד, בתנאי שלא להתרחק יותר מדי קדימה. שיעור של ריחוק, שממנו ואילך שוב אין רואים ואין שומעים את המבשר והריהו כאילו לא היה כלל. או שרק מעטים מן המעטים רואים ושומעים ואחד מהם מושך ולוקח את הבשורה וזוקפה על חשבונו. ב. מבשר הצועד בראש תופס מקום בראש אם הוא לא רק מבשר, אלא גם מורה־דרך. אולם יש מבשרים, שאין בהם כשרון של מורה־דרך, ולא כושר לדבר מפורשות על טיב הדרך. יותר ממה שהם מבשרים הם מנחשים, משערים, העמעום והאיפול אופפים גם את מפעלם. תרומתם נבלעת בשל אחרים, שהצליחו להטיל דגש חזק במה שהם הגידו לפניהם.

משל לשניים שהגיעו לראש הפסגה, ואחד מהם אף הקדים את חברו כדי כמה שניות, אלא שהראשון מחמת התרגשותו היתירה על גודל ההישג לא הספיק לנעוץ לאלתר במקום את דגלו הנושא את שמו: ואילו חברו, שנתאחר כל־שהוא, הקדים לנעוץ את הדגל; הראשון שכח את העיקר המציין את ההישג והסתפק בהישג בלבד; השני זכר את העיקר, ולכן ההישג נקרא על שמו. לא די ביגיעה ובחריצות ובסגולות החכמה, צריך ליתן את הדעת תמיד על הבלטת הדגל. הדגל עושה אדם לדגול, הזוכה גם להרבה דברים טובים הן בחומר והן ברוח.

בחלקו של נ.ס. לא נפלו הרבה דברים טובים בחומר. כל פעם שהנני מזדמן למחיצתו לבי הומה לו. אין לו בית. מפעלו, החלוצי בכמה רשויות, לא זכה להערכה נכונה.

אנו נפגשים באקראי. בדקתי ומצאתי על הרוב בין פגישה לפגישה הפסקה של שלוש או ארבע שנים. בפגישתנו דרשתי, אחרי השאילה בשלומו, למקום־מגוריו. לא הכירני כנראה, אלא לפי־קולי. וכשהכירני חזר והסתכל בי, מתוך הרגלו מן הסתם לסמוך רק על טביעות־עין! לפי שעה לא השיב על שאלתי, כי אם, הביע כמה הברות עמומות של אישוּר ויישר־כוח, כמנהגו. כן, כן, כותבים… אני אקרא… אני אקרא…

שאלתיו באיזו סוגיה הוא עומד. השיב לי בקול בלתי מרוצה:

– בזמן האחרון יש לי מניעות בעבודתי… לא יכולתי לעסוק במדע כראוי… לי טרדות של דירה… שכבתי בבית החולים, לא יכולתי להיפנות לעבודתי… כתבתי ספר נוח לקריאה בשם “אי הפלאות”, תיאור של חיי שבטים יהודיים מופלאים ביותר. לא יכולתי להשקיע עצמי בעבודה רצינית יותר.

אמרתי לו כדי להפיג במקצת את חולשת־דעתו:

– כבודו פעל ברוך השם הרבה… עולמו בנוי… קראתי בזמן האחרון את…

– כן, אמר, אני עומד בדף שנים, ובקרוב אומר פה אשב… כל אחד רוצה להיות לפה. בכינוס האחרון של הסופרים הביע צעיר אחד, מה שסח לפניו בשעתו צעיר אחר, שכינה את עצמו לאחר כך בשם בעל מחשבות, בקונגרס הציוני הראשון בבזל, בתוך ועדת הפרקציה לתרבות, שאין ספרות לישראל, כי ספרותנו מתחילה באחד העם. אני אז התווכחתי אתו. ואילו קלויזנר תמך בו… והנה בא עכשיו צעיר, ואף הוא מכריז ומודיע: כי ספרותנו מתחילה מהיום, כלומר: ממנו. פה, פה. פה והיום מתחילים מעשי־בראשית. יאמרו… יאמרו… וכי חכמי אודיסה האחרונים לא אמרו אנחנו הראשונים? הוציאו קול, שחכמי אודיסה מתחילים מאחד העם וממנדלי, כאילו לא היו חכמים באודיסה לפניהם. היו חכמים, מלומדים, חוקרים נכבדים… גם אביו של פינסקר ישב באודיסה והוא מלומד וחוקר… ורבים אחרים.

– דוד כהנא, למשל.

– דוד כהנא לא היה סופר, כי אם מלומד, לכתוב לא ידע, העתקתי את כתבי־ידו ותיקנתי הרבה דברים משלו. הייתי מקורב אליו… וזכיתי לקבל ממנו לפעמים חצי כוס תה לכיבוד. למעלה ממחצית הכוס לא נתן לי. אחרים לא כיבד אפילו במחצית הכוס. איש נעמי היה אדם מוזר, ישר מאד, בעל ידיעות מרובות. למדתי אצלו צרפתית. אומרים הם שמנדלי היה מחכמי אודיסה, מנדלי לא היה כלל בן אודיסה. הוא ליטאי… ליטאי גמור. מה לו ולאודיסה? ליטאי שהלך לזיטומיר ולקמיניץ פודולסק ושם ספג דבר־מה שונה מן הליטאיות, קשה להגיד מה זאת. אמנם, איני ליטאי, אבי כבר נולד באודיסה, אבל היו לי קרובים בליטה ונסעתי לשם בצעירותי לבקר אצלם… אז ידעתי מה זו ליטה. מנדלי ליטאי גמור… לא נתאקלם כלל באודיסה…

– והחכם טרכטנברג? קראתי פעם אגרת הברכה שלו לריב"ל ליובלו השבעים… מלאכת מחשבת.

– כן טרכטנברג היה מליץ נשגב. ואף הוא לא יליד אודיסה, הוא ביקר באודיסה. תושב אקרמן. שם לו בית ובית־מרחץ בקרבתו, ממנו התפרנס. הוא היה אומר: אקרמן היא עיר מלאה חכמים ומלומדים, אם אני כאן בלן. כן. שוחחנו על ליטא, אני אז נסעתי לביקור בליטה… באתי לסמרגון בו ביום שנוסד שם הבונד. הייתי בין הצופים בישיבה הראשונה, אמרתי אז: “הבונד” יקבור את היהדות, וכך היה. מליטה הלמדנית יצאו קברניה של היהדות.

– תמה אני, שאין כבודו כותב את זכרונותיו.

– לא יכולתי, עסוק אני תמיד בענינים אחרים. ובנסיעות אני מצוי הרבה. כשאדם הולך ממסעותיו אינו נפנה כלל לזכרונות. מה לו זכרונות העבר? הוא כל יום סופג רשמים חדשים וצריך הוא לזכור את ההווה. כותבים זכרונות אנשים שאינם רוצים בחדשות, ואני תמיד להוט אחרי גילויים חדשים. בזמן האחרון כבר עלה בדעתי להיפנות לכתיבת הזכרונות, אך היו לי מניעות רבות. קפצה עלי מחלה, ונוספה לכך צרת הדירה…

חזרתי ושאלתיו למקום־מגוריו, תחילה לא השגיח משום־מה בשאלתי.

– כן, אומר הוא, לא הצלחתי בזמן האחרון למצוא לי דירה מתאימה.

– זכור לי שכבודו גר בגבעת רמב"ם, כמדומני.

– זה היה משכבר, משכבר – הטעים האיש היושב על דף שנים – מלפני חמש או שש שנים… היתה לי דירה שם על הגבעה ונאלצתי לעזבה בגלל היריות הבלתי פוסקות. לבדי הייתי בלילות, התגברתי, לבסוף נאלץ הייתי לצאת משם לרמת גן. וזה שנתים לקחתי לי שם דירה קטנה בת חדר אחד, שאינה מתאימה לי. יותר מדאי קטנה בשבילי… ועבודתי המחקרית אינה עולה יפה… גם השכנים אינם נוחים, לא הצלחתי גם בשכנים. כעת הנני מחפש דירה אחרת… ואם אצליח למצוא נאה בעיני אוכל לומר פה אשב ואיפנה לעבודתי. יש ענין נכבד אחד המצפה לי זה שנים… פעם אמרתי לסוקולוב… כששוחחנו על תלמידו הותיק של אחד העם… לרגל מעשה הקונגרס השני או השלישי…

על המניעות ועל המחלות ועל פגעי הדירה ועל שכניו הבלתי נוחים סח נ. ס. בלי תלונה ובלי קפידה, כאדם המספר לחברו זוטות של יום. כיון שפתח בשיחה על המעשה שהיה בימי הקונגרס השני או השלישי… ובתלמידו של אחד העם ובמה שאמר אז לסוקולוב, התרומם קולו ומליו נעשו חדות וגם כבדות, סבר פניו חמוּר. צריך להכיר את הבריות. כל אחד הוא מה שהוא מתחילתו ועד סופו. אנשים אינם משתנים, כמה שנאמר על שרה בת ק' כבת כ‘, הוא הדין בת כ’ כבת ק‘. אין צעיר לחוד וזקן לחוד, אפשר להכיר גם בצעיר מה יהיה מראהו כשיגיע לזקנה. ק’… בן עשרים וכמה אז וכבר הנהו אדם גמור. כדיוק כמו עכשיו, גמור בכל… וביחוד ב… אחד העם צידד תמיד בזכותו ואמר: הניחו לו הוא… ובכן מה? אם הוא כזה, מסתבר היה לפי אחד העם, צריך לוותר לו. ואילו ביאליק גרס כך. אלא אמר את ההיפך, הוא חלק על רבו אחד העם בפרט זה… ובכן היתה מחלוקת הפוסקים אם צריך לוותר לו משום שהוא… מבין מר… אבל בעצם טיבו לא היו חילוקי־דעות כלל. הכל הודו ש… והנה מה שאמרתי פעם לסוקולוב…

– האם הכיר כבודו את סוקולוב מקרוב?

– כן, הכרתי את סוקולוב מקרוב. בתקופה ידועה הייתי מצוי במחיצתו… שואל אתה לדעתי על סוקולוב, אגיד לך: הוא היה יהודי פולני. זהו תוכו, עיקרו. יהודי פולני, על כל מעלותיו וחסרונותיו. אגואיסטן זהיר, לא אהב שערוריות. רצונך לעמוד על טיבו של סוקולוב קרא את שכתב עליו פרץ ב“לוח אחיאסף” בשעתו “חנות אני יודע”. פרץ, כמובן, לא צדק בכל. פרץ אז תבע מסוקולוב את עלבונה של הלאומיות. פרץ בזמן ההוא שוביניסטן גמור…

– נמצא, אנשים משתנים.

– לא, אנשים אינם משתנים, סופרים משתנים, כלומר, הסופר שבאדם, הדרשן, המטיף שבו משתנה, האדם גופו אינו משתנה… הנני בטוח, כי בתנאים אחרים ובסביבה אחרת היה פרץ מסוגל להיות אחד מראשי המדברים בחיבת ציון ובתחיה העברית… אולם יצא מה שיצא.

וכך, כשאנו עומדים בעיצומו של הרחוב סואן ליד פיגומו של אחד מבתי תל אביב, הפרים ורבים כתינוקות ישראל במצרים, סמל לנצח ישראל, הרצה לפני בן הדף פרשיות מתולדות חכמי ישראל, פתח דף אחרי דף, ואני קורא מה שכתוב בחותם הזכרון האישי, ולא כפי שנכתב מוקטר מוגש בידי סופרים ומבקרים, רושמי־רשימות רשמיים, אלא מצד הבטנה דווקא, שהיא האמת ללא כחל ושרק, מצד מה שמאחורי הפרגוד, שאין מגלים בקולמוסי ההסטוריונים, מן הצד של מה שקוראים רכילות, אבל אילולא אני חושש הריני אומר, רכילות כשרה. לאחר כל ההעלמים והעטיפות ואיצטלות הצבעונין, שטופלים על אנשי השם להעבירם דרך מסדרונות העולם הזה ככהנים גדולים וטהורים וכמלאכי שרת לטרקלין הנצח, יש שהנפש משוועת: אמת, דברו אלינו אמת, על הראשונים ועל האחרונים, על המתים ועל החיים, על הגדולים ועל גדולי הגדולים, תנו לנו קורטוב אמת לרפואה…

– קצת חולה אני – מתנצל לפני איש הדף – הנני נחפז בענין דירה חדשה… שהמליצו עליה לפני להתראות… ניפגש… אני מקוה שניפגש.. שם ברמת גן אין לי עם מי להיפגש… פ. חולה. ה. חולה. ג. נולד לו ילד זה לא כבר והוא עסוק בטיפולו… נשארתי שם לבדי… אין לי עם מי לדבר.

בצעדים נחפזים התרחק בן הדף לחפש ללא קפידה קורת־גג לראשו.

 

רע"ג. בצלם אלהים אדם    🔗

מציאות אלהים נלמדת במה מצינו לא רק ממציאות הבריאה והאדם, אלא גם מתוך המציאות הפנימית שבאדם, מתוך שאיפותיו ודמיונותיו. כל אדם, אחד חכם ואחד הדיוט, אחד חזק ואחד חלש, אף בעל־מום שאין לו תקנה, רוצה להיות, ואף מדמה שהנהו, גבור גדול ונורא. בתוך־תוכו הוא מאמין שהוא כל־יכול, ומכל מקום מגיע לו שיהיה כל־יכול. בטוח הוא בסתר העזתו הנפשית או בחוצפת חלומותיו, שהוא ממשפחת הענקים, שיש בו מותר מן האדם, שכל העולם הוא שלו פשוטו כמשמעו. אין הוא חסר אלא ידיעת דבר־מה, גילוי איזה נופך, המצאת מין מכשיר, בשביל לברוא את הבריאה. לכן לא די ללמוד את מהות האדם מן הבהמות והחיות ועל פי ההיקש עמהן ולדונו כפקעת של יצרים בלבד, או כצירוף של יצר ושכל. הוא גם פקעת של יוצרים. כל אחד רוצה להיות שותף למעשי בראשית. רוצה ומדמה עצמו שותף בכוח. אין הוא חסר אלא הבפועל. והוא בוא יבוא, לפי הכרתו, שאינו אולי בידיעה, אבל היא באמונה. את האדם אי אפשר להכיר מתוך השוואה עם כל יצור אחר. אגב, אין אנו מכירים כלל שום יצור אחר בידיעה כל שהוא, אלא בדרך ההשערה. תורת הנפש האנושית אפשר ללמוד רק מתוך עמקי חזיונותיו של האדם ומסתרי דמיונותיו. ובלבד שהוא תלמוד לשמו. ולא על מנת להוציא מכל גילוי שבאל־ידע ובתת־ידע הלכות פסוקות. טעותן של שיטות רבות בתורת האדם, שהן קובעות הלכות. אנו יכולים לקבוע הלכות לעצמנו, אבל לא על אודות עצמנו. במידה שהאדם חוקר את עצמו, הרי הוא הנחקר, המושא, לא החוקר, קל וחומר לא הפוסק. לא בא מחקר האדם אלא כדי לחצוב מתוכו ניצוצות־בינה, רמזי־חכמה וסתרי־תורה. אבל אין אנו רשאים לבנות על יסודו תורת האדם, שאפשר לחתמה בחינת שיטה. תורת האדם אין לה שיעור וגבול, כי דרכיה עולות למעלה באין־סוף ומשתרבבות אל האלהות.

העולם הוא מופת חותך למציאות אלהים, כי אין העולם יכול לברוא את עצמו. רק אלהים מסוגל לברוא את עצמו. אולם אין לומר שהאדם הוא מופת חותך למציאת אלהים, שהרי אף האדם בורא. כנגד זה משמשת המציאות הפנימית של האדם מופת חותך לקיום הבורא, כי האדם בכל מאוייו, בחזיונותיו ובחלומותיו רואה את עצמו אלהים בכוח. עולמו הנפשי של המאמין ושל הכופר כאחד הוא כלי מחזיק הרעיון האלהי. אלהים הרחוק מאתנו יותר מכל קרוב אלינו יותר מכל, יותר מעצמנו ומבשרנו. ואפילו פינו כופר אנו אומרים בלבנו יש אלהים, ומדמים עצמנו לאל עליון. ובכל אופן אחד מדמה עצמו לעליון ממנו ותופס מרובה מכפי שהוא באמת. יש שגעון הגדלות ויש רצון הגדלות וחלום הגדלות. כיוון ששום איש אינו מוכן בשום פנים למעט את דמות עצמו, אלא, להיפך, להגדיל את דמות עצמו – העוים ביותר הם המגדילים ביותר – וכיוון שכל אחד מטפס ועולה תמיד מעל לעצמו, הרי לעליה זו במרומים, העוברים את שיעור־קומתו, אין עוד קץ וגבול. הקץ לכל הסופי הוא אין־סוף. האדם משול לכדור, שנזרק לתוך החלל ביד נעלמה, ועל כרחו הוא עף בכוח המשיכה של המרומים. הוא נוצר בצלם אלהים. מיום שהוא חי וקיים לא אמר די לי בהיותי אדם. אדיר חפצו להיות אישאלי.

רק מבחינה זו אפשר להבין את גודל בדידותה של היהדות, שנתפשטה בעולם פחות מכל תפיסה דתית אחרת. עובדי אלילים מרובים היו, הם מרובים תמיד. הנצרות חגגה נצחון, שאין להשיגו לא בשכל ולא בשום חוש. הפתרון המתחייב לחידה זו: היצר הגדול להיות כיוצר. הנצרות פתחה צוהר לקדשי הקדשים של האלהות בנפש האדם: היא עשתה אלהים בצלם האדם, תפסה את הלב האנושי במשאלתו העזה והנועזה. אפשרות ומציאות ואמרה לו: יכול האדם להיות אלהים בהתגשמות בשר ודם.

 

רע"ד. מוכי־ירח    🔗

כותב דברי ימינו, אשר יקום בדורות הבאים – אותו היסטוריון מטיל־אימה המוחזק מראש בעינינו כשופט עליון, שאין לפניו לא שגיאת־שיפוט ולא משוא־פנים, שלגזר דינו הננו חורדים תמיד, כאילו כל טרחותינו בעולם בזמן הזה לא באו אלא בשביל שאנו ומעשינו נשמש לעתיד לבוא חומר בידי יוצר שכמותו – כן, אותו מר בר רב אשי יצטרך להתייגע הרבה כדי להסביר טיבה של התגובה המיוחדת, שנתעוררה ברחבי תבל על ידי טיסת הירח המלאכותי. הוא לא יבין, כשם שרבים מאתנו בודאי אינם מבינים, למה רגשו גויים וממלכות והמונים למה נהיו המוּמים. וכמו מוּכי ירח, מפאת ההמראה הזאת לשחקים? השאלה היא, כמובן, מהו הגורם הראשי לזעזוע הזה: יסוד הפליאה וההשתוממות על הישגי השכל האנושי; התקוה הטובה לפרי הנעים והנחמד, אשר יפול בחלקנו מן הנצחון הזה על כוחות הטבע הנעלמים; התפעלות מן המעצמה המאכסנת בתחוּמיה את הנצחון, שזכתה בתחרות הגדולה שבין שני הגושים השותפים למלחמה הקרה; הנאה יתירה ממחזה שעשועים יוצא מגדר הרגיל, המושך לבבות חומדי ראוות, מעין קרקס במרומי השמים; עוית של פחדים גדולים, המוצאת את ביטויה במצהלות של התפעלות; ואולי גם חמת קנאה במי שזכה בגורל, המשתפכת בקריאות “אוי ואבוי”, “הידד ויחי” מעורבות יחד?

צרה היא, שכל היסודות האלה מעורבים עד לאין הפרד ביניהם. בליל זה סורו רע. רגשות מעורבבים לעולם מביאים קלקוּל. קור וחום המשמשים בערבוביה גורמים צמרמורת. תקוה ופחד הנתונים בכפיפה אחת עושים מהוּמה בנפש ויש שמולידים פסיכוזה ושגעון. כל גיאות פסיכוזה מניחה אחריה שפל של זרם דלוּח, מטמטמת את המוחות בשעתה וממעטת את הבהירות לאחריה. מה שיצא מן הכלים אינו שב עוד לתוכם על נקלה.

אילו הפחד למראה הירח המלאכותי היה מושל בכיפת ההמונים הצופים במחזה היינו צריכים לומר גם זו לטובה. הפחד הוא פעמים מורה להועיל ואות אזעקה. הפחד עשוי היה להמריץ את העמים ומדריכיהם ללמוד מוסר השכל להיכן עלול להגיע מדע הממריא למרומים ללא דרך ארץ מפני השוכן במרומים. טובה חכמה, שיש עמה יראה. גדול כוחם של כיבושים מדעיים, שיש עמהם גם כיבוש היצר הרע, המסכסך בין אדם לחברו ומחרחר ריבות ומלחמות בין גויים וממלכות. סכין מסוכן בידי שוטה. מדע מסוכן בידי עולם שנתרוקן מתוכן אנושי. יש חכמים להרע ומדע להכעיס, לקנתר ולהשחית. מה בצע בכיבושים של כוחות־טבע חדשים, כל זמן שלא נעשה שימוש נכון, טוב ומיטיב, בכוחות הכבושים משכבר הימים? מה תכלית בעליית הגוּפים למרומי החלל, שאין עמה עליית הנשמות? מה יוסיף השלטון על הירח למין האדם, שרבים מבניו מתגוללים על האדמה מדוּקרים וזבי דם ורבים מאד מהם מחוסרי קורת גג ורעבים פת לחם? נניח שהמדע הזה, הפועל כגולם בכוח שם המפורש של השטן, יביא את באי כוחו אל המאדים וימצאו שם אנשים, מה יהיה פועל היוצא מפגישה זו? את כל הגיהנום הערוך על האדמה יסיעו גם לשם. ואם פה למטה אדם לאדם זאב, יהיה שם למעלה אדם לאדם קליע. מדע ללא אהבת האדם וללא יראת החטא, ללא יראת הכבוד מפני היצורים האנושיים וללא מגמה להרמת קרנו של צלם האדם – הרי כמוהו כמפלצת.

מדע זה במידה שכיבושיו גוברים והולכים, גוברים גם המוראות והסכנות לקיומנו האנושי בפועל ממש. מדע זה אינו מגלה תעלומות הבריאה, אלא מגלה תעלומות ההריסה; אינו קורא את כוחות הטבע לעזרת האדם, אלא עושה הסגת גבול בכוחות הטבע לרעת האדם. הוא מדע מחבל. זהו מדע שנטש את דרך האמת, שהוא דרך החיים, ונהפך למכשיר השקר העושה רצח. רבין מבין אבות המדע הזה לאחר שראו מה יצא מן העגל הזה ונתעוררו הרהוּרי תשובה בלבם יצאו והורוּ, שאין לו כל זכות להיקרא בשם מדע.

הכרה זו היתה נעשית אולי גם קניינם של המוני העמים, אילו הזריח עליהם הירח קרני הפחד בלבד. היה מתארע להם אולי המעשה שהיה בנינוה העיר, שהתכסו בשקים ויקראו אל אלהים בחזקה וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, ככתוב בספר יונה. נניח שנינוה העיר בין כה וכה לא היתה נהפכת, אבל התשובה והחרטה והקריאה לאלהים גדולים לא הזיקה להם מכל מקום. חשבון הנפש, אם אינו מעלה אינו מוריד. אולם ירח הבלהות לא הכניס לנו אפילו חשבון מעט זה. משום שאין זה פחד טהור, אלא נתערבו לתוכו גם יסודות אחרים, כגון קנאה בהצלחה, התפעלות מן ההישג, גאוה כוזבת על פלא הגבורה שיש בה הרבה חלקים של איוולת אנושית המתענגת על שריפות, שמחת שוא על פתיחת דף חדש כביכול בתולדות העולם, כאילו המצאת הגפרור שנסתמלה בגניבת האש בידי פרומיתיאוס לא פתחה דף חדש, וכאילו אין דפים חדשים נפתחים עם כל גילוי גדול או קטן בתורת הנפש ובכל התורות האחרות, השימושיות והבלתי שימושיות. הגאוה המדומה סתמה את הבאר שנחפרה אולי על ידי הפחד. וכמה משוּנה גאוה זו, שחלחלה מינה ובה רגשי נחיתות בלב עמים רבים. גאוה שכרוכה בה התבטלות והתפתלות וכריעת ברך בפני אלה שהשעה שיחקה להם להיות הראשונים להמשיך בפחדים על כל העמים והארצות. הרי משתחווים לירח הזה ורבים מוכנים ומזוּמנים מעכשיו להיות עובדי ירחים ולהכריז על הקליע כעל האורים והתומים של האנושיות החדשה. מסתכלים הם בירח ואומרים הלל ותשבחות לזה שעשאו ולאדוניו המדיניים שלו, ומוציאים מכאן מסקנה פשוטה מאד: מי שחולל את הפלא הזה, מכלל שהצדק עמו. הוא אמת ומשטרו אמת ואין עוד להרהר אחרי מעשיו. אפילו פשעיו הגדולים ברצח המונים נסלחים לו.

יש כאן התעלמוּת גמורה מלקח דברי הימים, שכיבושים מדעיים גדולים נעשו בכל הדורות בצלן של ממלכות עריצות, שכתי־כתיו של עבדים עומדות לרשותן לסחוט מהן דם וזיעה להאדרת כוחו של מולך המדע. המצרים הקדמונים בנו פתאום ורעמסס בידי עבדים. היונים אהבו חכמה. המצרים, האשורים והבבלים סגדוּ למדע. החכמה סודה ענוה. המדע הוא רם־לב. וכבר הזהיר בשעתו הירקליטוס הסתום מגדולי חכמי יון ואמר: ראוי לכבות את הגאוה יותר מן הדליקה. עמים כפופים לעריצים הם מושפלים מכאן ויוהרנים מכאן, כי הרודנות לרצונה ועל כרחה מטפחת בלב נתיניה גדלנוּת נבובה כתמורה לקוממיות הרוח ולחופש המחשבה שנגזלה מהם. עמים בני חורין עוסקים במדע בצניעות ובענוה, בהתאם לצרכים החיוניים של האנשים החיים בזמן הזה. אין להם הרצון ולא האפשרות לכנס את כל בעלי המוחין לכפיפה אחת ולכפות עליהם עיסוק בענף־מדע שימושי יחידי הדרוש לצרכים מדיניים ותעמוּלתיים בשעה זו, לאיומים ולהפחדות. עמים חפשיים שוקדים בכוח מלומדיהם להרבות את אושר הכלל והפרט, להגדיל נכסי החומר והרוח, המרחיבים את הדעת לכל אזרחי המדינה. טיפת חלב לכל ילד אף היא ענף מדעי חשוב, התובע הרבה יגיעה ומחשבה. ממילא אין העמים החפשיים יכולים להעמיד במרוכז את כל אוצר רכושם ואת כל כוח האדם שלהם לרשות ענף מדעי שימושי אחד בלבד, שתועלתו הממשית להגדלת הרווחה בחיים בספק, ואילו כוחו ההרסני ודאי. רק השלטון הרודני המרוכז יכול לרכז את כוח המדע במידה כזאת. מכל מקום אין העמים החפשיים יכולים לעשות בעסק מבוהל את חקר תעלומות הבריאה הרחוקות. מה הבהלה הזאת לעליה בגבהי החלל? כלום את אדמתנו כבר תיקנוּ לגמרי? שמא כבר עשינו ככל האפשר להתקין חיים טובים ונעימים בעולמנו התחתון? כמה ביצות, כמה מדבריות, כמה אזורים נגוּעים וכמה עמים יושבי חושך מצויים עוד בעולם. דהירות השגעון הזאת למרומים מה עניינה? האומנם בטוחים הדוהרים, כי רב טוב צפוּן לנו שם במרומי החלל?

אפילו אריסטו, שהיה יותר איש מדע מחכם הנפש, כבר דרש סמוכין בין משטר של שיעבוד ושלטון הכהנים לכיבושים של המדעים השימושיים. מדעי המתימטיקה, אמר הוא, נוצרו במצרים, כי כת הכהנים היה לה פנאי. ודומה שבת קול זו עולה גם מתוך וידויו של אחד מגדולי המתימתיקאים בזמננו שאמר: אנו המלומדים נועדנו להיות שליחים ונעשינו בישופים. (ראה “העתיד כבר החל”). אין כל סיכוי למצוא בזמננו אוזן קשבת להרהורים שלא בעתם המניחים סימן שאלה בצידם של מאורעות המחוללים מופתים גדולים בארץ או בשמים. אנו חיים בדור השטוף בולמוס של ארכיאולוגיה, היינו ארכיאולוגיה באדמה והיינו ארכיאולוגיה בשמים. חוקרים עתיקות וחוקרים עתידות. עושים חפירות בכליות האדמה ועושים חפירות בגרמים השמימיים; מארגנים משלחות אל העבר ואל העתיד, ובלבד להסיח את הדעת מן ההווה הזה ומן האדם החי. כל הפלגה למרחקים מקורה בשאט־נפש אל הקרוב ואל הקרובים. כיוון שנתלוותה להתפעלות מהישגי הטיסה גם הרגשת קנאה במשיג – קנאה זו היא היסוד השלישי, ואולי המכריע, בתגובה הנסערת – לא כל שכן שהטמטום הכללי גובר על ידיה. בני אדם הם כעת במצב של מורשעים ומופעלים. לכן תש כוח הפועל של שכלם לשקול שכר כנגד הפסד. נשתבשה סברתם ונתחרשה אזנם הפנימית לרחש התוצאות האיומות, המקופלות בתוך ההצלחות. נאטמו גם אזני הבשר לשמוע דעה צלולה.

אין כל סיכוי להגיד על נושא זה מלים, העשויות להישמע. אין אולי טעם להגידן. ובכל זאת חובה להגידן, ולו גם בקול ענות חלושה. קול אחר מקול ענות חלושה אין כלל בזמננו. ואפילו ירדו בינינו אבירי הדעה מלפנים, הנפילים שבחכמי העולם אשר היו מאז ומקדם, לא היה קולם אלא קול יצור, אשר מקומו יכירנו גם כן בין המזלות ברקיע, אבל כשהנהו מצעד על אדמתנו ונובח מוּל הירח אין משגיחים בו. אולם טיפה של נחמה יש בפינו: כבר היו הדברים לעולמים. אף כתובים במפורש, ומכל מקום נרמזים הם, על דפי כתבי קדשנו. הלא כה נאמר ב“ישעיהו” י"ד: איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים. ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי אל ארים כסאי ואשב בהר מועד בירכתי צפון. אעלה על במתי עב אדמה לעליון… וכך עוד סוף הפסוקים שם.

יכול הקטרגן לומר: חידוש גדול הביא לנו בעל הטורים הזה, מראה מקום מישעיהו הנביא. כלום מי לא גלגל בפסוקי הנביאים להביא מהם אסמכתות להליכות העולם המדיני ולארחות חיי אדם ומה הועילו בעלי מראי מקומות הללו? הפסוקים כבודם במקומו מונח והחיים זורמים באפיקיהם. ואולי באמת הדין עם הקטרגן. כבר ניטלה השליטה מן הפסוקים על החיים ושוב אין בכוחם להשפיע על מהלך המאורעות ועל גורלות העמים. יתכן. אבל אני הפעם לא באתי להקיש מן הפסוקים על החיים, אלא להיפך, מן החיים על הפסוקים. רצוני לומר, שמאורע הירח יש בידו להפיץ אור חדש על טבע הנבואה ועל מעמד הנביאים אשר נשאו דיע על הדברים שבין ישראל לעמים. כסבורים היינו, שהנביאים היו רק פייטנים, רק בעלי לשון לימודים ומליצים נשגבים, אנשי אש דת, אשר חתוּ על ראשי המאשרים המתעים גחלי זעם, כי כל עיקרה של הנבואה באה ממקור הזעם הקדוש והאש העצורה בעצמות. אולם דוק ותמצא, שהנביאים היו גם אנשי שלטון השכל הקר ובעלי דעה צלולה ושקולה להעריך את מאורעות הזמן ומוראותיהם מבחינה מעשית וענינית לגמרי. ועדיין איננו יודעים איזה יסוד גבר בהם יותר: יסוד האש או יסוד השיש־שיש. על ידי תוקף דעתם ובינתם היתירה, הקרה דווקא, יכלו לעמוד כשופטים ישרים ונאמנים, נאמנים קודם כל לנפשם ולשכלם, בתוך מערבל זמנם, מבלי להיגרף בזרמו העכוּר ולהיסחף בשטף הפסיכוזה. מכאן עמים גדולים, מצרים, אשור ובבל, גדולים בהמוני אנשיהם וגדולים בהישגי מדעיהם השימושיים, הוברי כוכבים, אדריכלים, איצטגנינים, איסטרטגים, מגלי עמוקות ומחדשי נצוּרות, בוני מצודות, מיטיבים לקלוע. רוכבי ערבות, ממריאי שחקים, חוקרים גדולים, מצוידים במיטב כלי הזין לבנות ולהרוס, לנטוע ולעקור, ומכאן ישראל גוי קטן, גדול אולי ברוחו אבל קטן בהישגי המדע – ואף על פי כן עמדו נביאי ישראל בודדים בקרב חכמי כל הגויים של זמנם, מבודדים גם בקרב חכמי עמם מסתמא. אך הם את נבואתם לא כבשוּ. את דברם, שהיה בוודאי נלעג באזני רבים, ואולי לא היו לו כל אזנים, השמיעו בעוז ובבטחון, ללא בוּשה והתבטלוּת. סבורים היינו, שדבריהם נאמרו על דרך הדרש והסמל. אולם לאור הירח רואים אנו שהם נאמרו כפשוטם. לא דרוש ומליצה, אלא מעשים כהוויתם. אעלה על במתי עב אדמה לעליון. פשט. פשט. פשט. בלשון זמננו: אביא לעולם את האדם העליון או את העם העליון המתרומם עד לשחקים. אך נביאי ישראל קראו בשופר קולם: אוי לנו מאדם עליון תחתון זה ואוי לנו מעם האדונים המשועבד הזה.

 

רע"ה. נעילה    🔗

איכה ישב בדד בציון ארצו האיש, אשר כתב במגילותיו את מצוקי הרוח באנוש ואת אראלו חזונו;

אשר העלה בכתב יושר על הגליון את הגיון הקדומים בעמו ואת חקרי הלב היהודי בזמן הזה;

אשר כבן בוזי על נהר כבר היתה עליו יד האל וירא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה דמות ארבע החיות;

אשר רוחו בן שנות דור ודור לחפור ממתמוני המורשה רשפי אש רגשי אבות וארבעים שנה התקוטט בדורו, דור עקש ופתלתול, שוכח נפשו;

אשר חצב בארות מים חיים ממקור ישראל מתחת לעפרות הזהב אשר לחכמת הגויים ובקנאתו לגאון מחצבתו דובב שפתי זקנים מלפנים בטעם נעורים בהווה; אשר רומם בקרב נפשו כל הנברא בצלם, מראש צורי הקוממיות יראהו ומגבעות הדרור ישורנו.

*

אני הגבר ראה נכר בשבט עברתו, כי גר אנכי בקהילת האדם, זר ומוזר לאחי. גדרו בעדי ולא אצא ממעגל הגלמוד.

נביאים רבים חזו לנו שוא ותפל ואותי השביעו ממרורים, הרווני לענה. חדשים לבקרים רבו נושאי משך הזרע לשקרים. המעט אשר לא קמו אנשי יושר לגעור באלה, אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, אף הריעו לכבודם ומחאו להם כף וקראו לפניהם הידד ויחי.

אך חלקי אשר אמרה נפשי לא שמעה אוזן ולב לא הקשיב.

בדד הנחני האל בארץ הזאת. בדד הייתי בישראל. כעין יעקב בקרב הגויים.

ובהתחמץ לבי בקרבי קראתי עלי לאמר: מי יתר ואוכל לישב בדד ולדום. אך, אהה, החרש לא אוכל.

*

איכה יועם זהב האמת בציון.

צרו צעדי מלכת ברחובותינו. ויש אשר אומר בחפזי: אורי נסע והלך, הקיץ הקץ על חזוני, דעך גם הגיוני. נפשי לא ייאמר לך עוד קומי רוני.

נפלאת היא בעיני: למה זה עוד יהיה לבי בי חלילים חלילים ונפשי גם היום כמו אז תרועת מלחמה?

אך האם רק ללבי הנני מיצר ונפשי בקינתי?

על זה דוה רוחי: על הר ציון ששמם מחזיון הוד, לא ישמע בו קול האל בכוח, קול אנוש בהדר.

*

אמרתי “איכה”, אך פסוקי קהלת רחקו מעמי.

אהבתי את שיר השירים, מגילות רות, אסתר ואיכה, חקוקות ברוחי; אך זרו לי אמרי קהלת.

שיר השירים היא שושנת העמקים ושושן הפסגות לנעורינו; רות המואביה נטע נעמן, הנשקף מבעד לצוהר צהרי חיינו; אסתר אחותנו הענוגה עולה לפנינו כיונק החן והעצבון מארץ הציה אשר בגלות האפלה לדורותינו; איכה היא שוועת ההוד ואות הכוח במועדי שברנו. אך מגילת הקהלת היא הגיון השכול חסר האונים אשר לזקונינו.

לזאת לא היה מעודי לבי עם פי קהלת לאמר ושנאתי את החיים… ושנאתי אני את כל עמלי… ואיאש את לבי… כי בשכבר הימים הכל נשכח…

אין שכחה בי ולא תהיה שכחה לי – כזאת וכזאת אגיד בסוד שיחי עם נפשי. כלכל לא אוכל צידוק הדין ואת היאוש אתעב יותר מכל, אף כי את המות. מאד אוהב אני את העמל. היטב אאמין, כי אשר נכתב בצפורן אנוש לא יימחק עוד מעל לוח התולדה. הכל נכתב בספר האלהים. אני מאמין בחשבון צדק אחרון. יום יבוא ויעלה תחנוננו מערב, יעלה קולנו מערב, יעלה דפקנו על שער הנעלם מערב, ויבוא גילנו מבקר ושחר הצדק יזרח לעולמים.

זרו לי עד תכלית דברי קהלת ושבח אני את המתים שכבר מתו. לא כי גם המתים יחיו לפני. אהבתי חיים מעודי. ולזאת על אף הכל אקרא: לחיים, קרובי ורחוקי, לחיים עמיתי המעטים ואנשי ריבי הרבים מאד; לחיים כל איש בריתי ותמים דעי, אשר נלווה אלי למועד קטן בדרכי, ולחיים כל קלסתר עולל אשר המית רחמי עליו שמרה על גחלת אהבת האדם שלא תדעך בקרבי. לחיים כוס מים חיים מן המעין המפכה ליד בית המדרש בעיירתי השרופה, ממנו רויתי צמאוני בשחר ילדותי. לחיים כוס הישועות וכוס הדמעות גם יחד. לחיים עולם. ולחיים חי החיים.

תם ונשלם צרור ראשון עלים מעץ החיים