נולד בתר“ן (1890) בעיירה רוזינוי (פלך גרודנה), שבימים ההם היו בה כ־6000 יהודים, ונתפרסמה בתעשית אריגים, שמיכות לצבא ובתי־חרושת לעורות. אביו של הד”ר אורן היה בעל שלושה בתי־חרושת לעורות.

בגיל שלוש החל ללמוד ב“חדר”, ואחר כך ב“ישיבה” עד גיל חמש־עשרה. עבר לוורשה וגמר שם גימנסיה, ובגלל הגבלות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות בממלכת הצאר ברוסיה ובפולין יצא ללמוד רפואה בשווייץ, מקודם בברן ואחר שנה – בג’נבה. שם נמנה עם הסטודנטים היהודים המעטים שמצאו ענין בציונות, והיה פעיל במפלגת “פועלי ציון” עד שגמר את לימודיו והוסמך לד“ר לרפואה בשנת 1918. התמחה שנתיים במחלות אף, אוזן וגרון ואחר כך חזר לפולין, לביאליסטוק, עסק במקצועו והמשיך בפעילותו ב”פועלי ציון".

מבחינה חמרית היה מצבו מבוסס למדי, אך יחסו הרציני לציונות הניע אותו להקדיש את ידיעותיו לשרות בריאותו של הישוב הבונה את הארץ, ובסוף 1922 עלה עם רעיתו והשתקע בתל־אביב, שהיתה אז עיירה בת שלשה־עשר אלף תושבים, מספר הרופאים והרופאות בה היה חמשה, ובמקצועו המיוחד היה אז לפניו רופא אחד לכל העיר והסביבה – הד"ר משה שרמן. בשבע השנים הראשונות עבד בקופת־חולים של הסתדרות־העובדים הכללית. בינתים נתפרסם שמו הטוב כאדם וכרופא בין תושבי תל־אביב ויפו והמושבות, ומשנתרבו דורשיו בפרקטיקה רפואית פרטית הפסיק את שרותו בקופת־חולים.

אם כי דורשיו המרובים העסיקוהו מן הבוקר ועד הערב, הקדיש מזמנו וממרצו גם לעבודת הצבור. הוא היה ממארגני הסתדרות השכנים בתל־אביב וכיהן שנים מספר כיושב־ראש הארגון. היה מיוזמי שכונות השכנים א' וב' בצפון תל־אביב, ונבחר כחבר למועצת העיר תל־אביב הראשונה והשניה. בימים ההם היו חברי המועצה מחולקים שווה בשווה ל־20 בגוש האזרחי ו־20 בגוש הפועלי, והוא, היחיד שלא השתייך לשום גוש. היה נוהג להצביע לפי מצפונו בלבד. כך הוא פעיל זה שנים רבות בלשכת “ברקאי” של מיסדר הבונים החפשים וכיהן זמן־מה כנשיאה, ובלשכת “שער ציון” של “בני ברית”, שאליה נכנס בשנת תרפ“ז, מילא כמה תפקידים במסירות ובשנת תש”ב ותש"ג היה נשיאה. אחר כך השתתף ביסוד לשכת “שמעון רוקח” ואף אירגן את אגודת “צעירי בני־ברית” בתל־אביב, ומאז ועד היום הוא מדריך את אחיה ואחיותיה לפי תורת המיסדר “בני ברית” ותכניתו.

במרוצת הזמן החליף את שם משפחתו הגלותי “חבויניק” בשם העברי “אורן”.

הד"ר א. אורן ידוע כאדם חביב ונוח לבריות, בעל גישה כנה לכל עבודה צבורית. חן מיוחד שפוך על פניו וחיוך נעים על שפתיו. בלורית ראשו הלבינה אמנם, אך פניו רעננים ומביעים מרץ, יזמה, בטחון ואמונה בהגשמת שאיפותיו האידיאליות.

כשנפטרה אשתו הראשונה – אסתר בת הרב מתתיהו מדניצקי – בשנת תש"ג, תרם תרומה הגונה לפתיחת חדר־קריאה בשביל ילדים שאינם מסודרים במועדונים. חדר־קריאה זה נושא את שמה של אסתר אורן, וקיים ליד לשכת בנות־ברית “תל־אביב”. יום־יום מתכנסים בחדר הקריאה כמה עשרות ילדים וילדות בהדרכת ספרנית מיוחדת. אף אשתו השניה, אסתר לבית קוריצקי, עסקנית צבורית.

והוא, הד"ר אורן, ממשיך את דרך־חייו בצניעות, במאור פנים בשביל־הזהב, כולו ער לעם ולמולדת, אך בלי להכריע בענינים השנויים במחלוקת לצד זה או לצד אחר. בעל שביל־הזהב, איש השלום והטוהר הצבורי, בונה חפשי אמתי.