נולד בתר“ן (1890) בעיירה רוזינוי (פלך גרודנה), שבימים ההם היו בה כ־6000 יהודים, ונתפרסמה בתעשית אריגים, שמיכות לצבא ובתי־חרושת לעורות. אביו של הד”ר אורן היה בעל שלושה בתי־חרושת לעורות.

בגיל שלוש החל ללמוד ב“חדר”, ואחר כך ב“ישיבה” עד גיל חמש־עשרה. עבר לוורשה וגמר שם גימנסיה, ובגלל הגבלות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות בממלכת הצאר ברוסיה ובפולין יצא ללמוד רפואה בשווייץ, מקודם בברן ואחר שנה – בג’נבה. שם נמנה עם הסטודנטים היהודים המעטים שמצאו ענין בציונות, והיה פעיל במפלגת “פועלי ציון” עד שגמר את לימודיו והוסמך לד“ר לרפואה בשנת 1918. התמחה שנתיים במחלות אף, אוזן וגרון ואחר כך חזר לפולין, לביאליסטוק, עסק במקצועו והמשיך בפעילותו ב”פועלי ציון".

מבחינה חמרית היה מצבו מבוסס למדי, אך יחסו הרציני לציונות הניע אותו להקדיש את ידיעותיו לשרות בריאותו של הישוב הבונה את הארץ, ובסוף 1922 עלה עם רעיתו והשתקע בתל־אביב, שהיתה אז עיירה בת שלשה־עשר אלף תושבים, מספר הרופאים והרופאות בה היה חמשה, ובמקצועו המיוחד היה אז לפניו רופא אחד לכל העיר והסביבה – הד"ר משה שרמן. בשבע השנים הראשונות עבד בקופת־חולים של הסתדרות־העובדים הכללית. בינתים נתפרסם שמו הטוב כאדם וכרופא בין תושבי תל־אביב ויפו והמושבות, ומשנתרבו דורשיו בפרקטיקה רפואית פרטית הפסיק את שרותו בקופת־חולים.

אם כי דורשיו המרובים העסיקוהו מן הבוקר ועד הערב, הקדיש מזמנו וממרצו גם לעבודת הצבור. הוא היה ממארגני הסתדרות השכנים בתל־אביב וכיהן שנים מספר כיושב־ראש הארגון. היה מיוזמי שכונות השכנים א' וב' בצפון תל־אביב, ונבחר כחבר למועצת העיר תל־אביב הראשונה והשניה. בימים ההם היו חברי המועצה מחולקים שווה בשווה ל־20 בגוש האזרחי ו־20 בגוש הפועלי, והוא, היחיד שלא השתייך לשום גוש. היה נוהג להצביע לפי מצפונו בלבד. כך הוא פעיל זה שנים רבות בלשכת “ברקאי” של מיסדר הבונים החפשים וכיהן זמן־מה כנשיאה, ובלשכת “שער ציון” של “בני ברית”, שאליה נכנס בשנת תרפ“ז, מילא כמה תפקידים במסירות ובשנת תש”ב ותש"ג היה נשיאה. אחר כך השתתף ביסוד לשכת “שמעון רוקח” ואף אירגן את אגודת “צעירי בני־ברית” בתל־אביב, ומאז ועד היום הוא מדריך את אחיה ואחיותיה לפי תורת המיסדר “בני ברית” ותכניתו.

במרוצת הזמן החליף את שם משפחתו הגלותי “חבויניק” בשם העברי “אורן”.

הד"ר א. אורן ידוע כאדם חביב ונוח לבריות, בעל גישה כנה לכל עבודה צבורית. חן מיוחד שפוך על פניו וחיוך נעים על שפתיו. בלורית ראשו הלבינה אמנם, אך פניו רעננים ומביעים מרץ, יזמה, בטחון ואמונה בהגשמת שאיפותיו האידיאליות.

כשנפטרה אשתו הראשונה – אסתר בת הרב מתתיהו מדניצקי – בשנת תש"ג, תרם תרומה הגונה לפתיחת חדר־קריאה בשביל ילדים שאינם מסודרים במועדונים. חדר־קריאה זה נושא את שמה של אסתר אורן, וקיים ליד לשכת בנות־ברית “תל־אביב”. יום־יום מתכנסים בחדר הקריאה כמה עשרות ילדים וילדות בהדרכת ספרנית מיוחדת. אף אשתו השניה, אסתר לבית קוריצקי, עסקנית צבורית.

והוא, הד"ר אורן, ממשיך את דרך־חייו בצניעות, במאור פנים בשביל־הזהב, כולו ער לעם ולמולדת, אך בלי להכריע בענינים השנויים במחלוקת לצד זה או לצד אחר. בעל שביל־הזהב, איש השלום והטוהר הצבורי, בונה חפשי אמתי.

הכרתי את דוד איזמוז’יק מראשית בואו לארץ בשנת 1906 ומאז ועד שנת 1933 הייתי נפגש אתו בעבודה צבורית.

בשנים הראשונות לעליתו היה מקדיש את מיטב שעות חייו ומרצו ל“אחוזת בית”, שנוסדה ביפו בקיץ 1906. היה חבר הועד של שכונת תל־אביב ומועצת־העיר תל־אביב עד שנת 1923, ולפעמים היה גם ממלא־מקומו של ראש־הועד בהעדרו. כן היה חבר הועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. ממיסדי משפט־השלום העברי ושופט במשפט העליון, מפעילי מיסדר “בני ברית” ובשנות תרצ“א–תרצ”ב היה נשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), היה חבר ועדות החטה והקמח להצלת הישוב מרעב ללחם, וחבר ועד ההגירה לעזרת המגורשים מתל־אביב ויפו באביב תרע"ז.

דוד איזמוז’יק נולד בכ“ט כסלו תרל”ד בביניביץ מחוז אורשה (רוסיה). למד בצעירותו לימודי יהדות ולמודים כלליים, והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה.

ראשית עיסוקו בעניני כלכלה היתה: הנהלת בית־חרושת לזכוכית. אחר כך עסק במסחר עצים, ותפס עמדה טובה במסחר ובתעשיה ובעסקנות צבורית. ציוני אמיתי היה, שראה את הציונות בהגשמה עצמית, ובשנת 1906 חיסל את עסקיו ברוסיה ועלה לארץ עם משפחתו בת שבע נפשות. התישב ביפו בקרבת מעונו של מאיר דיזנגוף. ומיד פתח ביפו עסק גדול של עצים וחמרי־בנין, יחד עם י. ל. שרתוק ואחיו ז. שרתוק. בית־מסחר זה היה מספק עצים וחמרי־בנין לכל מושבות יהודה, ואחר כך ליפו, לבניני “אחוזת בית” (תל־אביב). את בנו היחיד וארבע בנותיו חינך בגימנסיה “הרצליה”.

איש פיקח ונבון היה דוד איזמוז’יק, ורכש לו עמדת מכובדת בחברה ובצבור. הוא היה בין ששים המיסדים, הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב ב־1909. ביתו שנבנה ברחוב לילינבלום, שימש בשנים הראשונות בית ועד לעסקני צבור של יפו ותל־אביב. כמה שנים היה פעיל בהסתדרות הציונים הכלליים, ממיסדי “התאחדות בעלי התעשיה” וחבר הועד הפועל שלה בראשית הווסדה.

בשנת 1934 העתיק את מושבו לחיפה, ונתמנה למנהל מחלקת האימפורט והועד המקומי למסי־עקיפין של “כופר הישוב”. פירסם מזמן לזמן בעתונות מאמרים על נושאים ישוביים ומוניציפאליים, וכן פירסם חוברות על יעוד הארץ, ועוד. הרצאתו היתה נאה, וסגנונו בהיר ונמרץ.

בשנותיו האחרונות חזר מחיפה לתל־אביב, ירד מנכסיו וגם מצב־בריאותו נתרופף.

היה צר מאד לראות את האיש המוצק הזה, שבימי פריחתו היה מלא שמחת חיים וחכמת חיים – בכמישתו, “יורד” מכל הבחינות.

בי“ג אדר תשי”ג הלך לעולמו, ולמחרת חיום הובא לקבורה בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

יהודי פיקח, בעל שכל ישר והגיון בריא, מוח חריף, איש מתון, מיושב בדעתו ומעורב בין הבריות היה אריה ליב אסתרמן ז"ל.

נולד בתרכ"ט (1869) במחוז טלז, למד כימיה בהיידלברג. כל ימי חייו היה זריז ופעיל. בתנועה הציונית עסק הרבה עוד בהיותו בברלין.

הכרתיו בראשית בואו לארץ בפעם הראשונה בשנת 1913, כאשר הוזמן להיות המנהל המסחרי למוסד האמנותי “בצלאל” בירושלים.

הפרופיסור ב. שץ, מיסד “בצלאל”, היה איש החזון והרוח, איש האמנות והרומנטיקה, ואילו א. ל. אסתרמן לא המריא שחקים, ולא היה בעל הזיות, כי־אם עשה הכל לשם ביסוס המוסד האמנותי הראשון בארץ, והתאמץ לכונן את בית־הספר על יסודות חמריים מוצקים.

בנו הבכור עמנואל (כיום פרופיסור לכימיה בארצות־הברית) נתחנך זמן־מה בביתי, בהיותו תלמיד המחלקה החמישית בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב בשנים 1913–1914. האב ישב אז בקביעות בירושלים.

מפרק לפרק היה אסתרמן מבקר אצל בנו בביתי, והיתה לי ההזדמנות להכירו ולשוחח אתו על בעיות המוסדות שהעסיקו בימים ההם את הישוב העברי בארץ, כמו: הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, המוסד האמנותי הראשון “בצלאל” בירושלים, המשרד הארצישראלי שהיה בהנהלת הד“ר א. רופין בתל־אביב, בנק אפ”ק ביפו, המושבים הקבוציים הראשונים: מרחביה, דגניה, כנרת ועוד. כל המפעלים הללו, ותל־אביב בתוכם, היו אז בראשית התפתחותם, ואסתרמן ידע להעריך כל מפעל לפי ערכו, ולתת הגדרה נכונה לכל פעולה ישובית.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, יצא אסתרמן את הארץ עם משפחתו.

בשובו לארץ, בשנת 1920, התישב א. ל. אסתרמן בתל־אביב. עקבתי מקרוב, במשך שנים רבות, אחרי פעולותיו בכל שטחי החיים הצבוריים והחברתיים.

לאחר מאורעות־הדמים שפרצו בתל־אביב ויפו – במאי 1921 – נתארגנה קבוצת אנשים, רובם עולים חדשים, אשר שכנו באהלים וצריפי־עץ על חולות תל־אביב, לשם הקמת שכונה חדשה בצפונה של תל־אביב. שם הקבוצה היה אז “מחוסרי דירות” (אחרים קראו לה בהלצה “מחוסרי לירות”). כמעט כולם גרו קודם לכן בשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה וכו' (השכונות הגובלות עם יפו, שהיו בחזית הראשונה לכל התפרצות). אמצעיהם הכספיים היו מצומצמים מאד, וכעולים חדשים עדיין לא הספיקו להתבסס בארץ מבחינה כלכלית.

הד“ר חיים בוגרשוב היה הראשון, שנענה לדרישת “מחוסרי דירות”, ואירגן את עשרות הבונים הראשונים בשכונה שנקראה אחר כך בשם “נורדיה” (על שם הד"ר מכס נורדאו, שנפטר בשנה שבה החל בנין השכונה). אסתרמן היה המסייע הראשון להשגת ההלוואה האפותיקאית הראשונה לבנין 50–60 הבתים הראשונים ב”נורדיה", בשנת 1922. היתה זאת כניסתו הראשונה של אסתרמן למפעל האפותיקאי, אשר הלך והתפתח במרוצת הזמן, והפך לבנק אפותיקאי גדול שעזר הרבה להתפתחות הבניה בתל־אביב המתרחבת.

קרוב לארבע־עשרה שנה עמד אסתרמן בראש הנהלת הבנק האפותיקאי, שבמרוצת הזמן תפס יותר ויותר מקום חשוב במערכת המוסדות הכספיים. במשך כל שנות עבודתו בבנק הזה הראה המנוח מסירות, נאמנות וגמישות רבה במלוי תפקידו האחראי. לכל פעולה היתה לו גישה כנה ומעשית, הוא הצליח לתת הלוואות רבות בסכום שעלה על מיליון לירות ארצישראליות (סכום עצום בימים ההם) לבנין כמה מאות בתים בתל־אביב.

עם הווסד השכונה “נחלת יצחק” בקירבת שפת ימה של תל־אביב, בשנת 1922/23, היה אסתרמן מן הבונים והמתישבים הראשונים, והקים לו בית בן 3 קומות ברחוב הנקרא כיום “נס ציונה”.

שכונת “נחלת יצחק” כללה אז את חלקי הרחובות: אליעזר בן־יהודה, פינסקר, טרומפלדור, נס־ציונה, אידלסון והירדן (כעבור שנים נוסדה שכונה חקלאית בשם “נחלת יצחק” במזרחה של תל־אביב, ליד נחל מוצררה, ואין לערבב את שמות שתי השכונות).

בביתו שברחוב “נס ציונה”, גר אסתרמן מראשית בניתו ועד יומו האחרון – כעשרים ושתים שנה.

פקחותו ומעשיותו סללו לפניו את הדרך ל“ועד תל־אביב”, ואחר כך למועצת העיר תל־אביב (לאחר קבלת הזכויות המוניציפאליות המיוחדות, שהפרידו את תל־אביב מיפו).

במועצה הראשונה נבחר א. ל. אסתרמן ליו“ר ועדת הכספים, ושנים מספר (25–1922) השתתף באופן פעיל בסידור התקציבים השנתיים של עירית תל־אביב. בשנת 1922/23 לקח חלק רב בעיבוד ההכנות להשגת המלווה העירוני הראשון בסך 75,000 לא”י מארצות־הברית, אשר הוגשמה על־ידי מ. דיזנגוף בבקורו בארצות־הברית בקיץ 1923.

מלוה זה ניתן לשמונה־עשרה שנה, ונפרע בשלמותו עם הרבית בתשלומים חצי־שנתיים בדיוק נמרץ.

המלווה הנ"ל איפשר, בשנים הראשונות, לעירית תל־אביב להגדיל את מפעל־המים העירוני, ולסלול רחובות חדשים, לבנות כבישים ולהוציא לפועל עוד כמה עבודות צבוריות חשובות, אשר סייעו להתקדמותה של תל־אביב.

אסתרמן היה ידידו הקרוב והטוב של הד"ר תיאודור זלוצ’יסטי (רופא ומשורר, מראשוני התנועה הציונית בגרמניה) עוד בשבתו בברלין. שניהם השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומילאו כמה תפקידים חשובים בתנועה הציונית שביהדות הגרמנית. בבואם לתל־אביב נפגשו הידידים הותיקים שוב, במועצה הראשונה של עירית תל־אביב. שני הנבחרים האלה עבדו שנים מספר מתוך הבנה הדדית בועדות המים, הכספים, שיפור העיר וכו'.

עם היווסד ה“בנק למלאכה”, בתל־אביב, נבחר אסתרמן להנהלה, ומשנת 1923 ועד יום מותו – ח' אלול תש“ד – היה יו”ר ההנהלה, והקדיש למוסד את מיטב זמנו ומרצו.

הוא היה גם מן החברים הראשונים במועצת “הסתדרות בעלי הבתים” ובמועצת “בנק בעלי הבתים”, והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מפעלים צבוריים בתל־אביב.

אסתרמן כאילו נולד להיות עסקן צבורי, ואת רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש לחברה ולצבור.

ותיקי תל־אביב ידעו להעריך את עירנותו ואת פעולותיו המרובות תוך שתי עשרות שנים ויותר, וזכרו הטוב ישאר חרות בתולדות תל־אביב, יחד עם שמותיהם של בוני תל־אביב הראשונים.

דוד בלוך־בלומנפלד נולד במוטלה מחוז פינסק (רוסיה הלבנה) בתרמ"ד–1884. רוב חייו הקדיש לחברה ולצבור, לאומה ולמולדת, בגולה ובארץ, בעיר ובכפר.

את פעולתו הצבורית התחיל בעודו צעיר לימים מאד, ועד שנותיו האחרונות פעל ויצר כמה נכסי־ערך. ועם כל זה היה כל ימיו צנוע וענוותן בכל הליכותיו, לא התרברב ולא הבליט את עצמו, והיה כאילו מהלך בצדי דרכים. היה נתון כולו לעניני הצבור, לעם, לישוב, לעיר, למפלגה; לעצמו ולמשפחתו דאג מעט, וחי חיים צנועים ומצומצמים.

היושר והאמונה ליווהו בכל אורח חייו. מטבעו בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. אלה שהכירו אותו מקרוב, וגם מרחוק, ידעו להעריך את תכונותיו סגולותיו המצוינות.

דוד בלוך־בלומנפלד היה מבני העליה השניה. הכרתיו מראשית בואו לארץ – באבגוסט 1912, ותוך 35 שנה נפגשתי אתו בכמה עבודות צבוריות ועקבתי אחרי מה שעשה למפלגתו ולמפעליה, כמו: לשכת־העבודה הראשונה בשביל פועלי ארץ־ישראל, אשר נפתחה ביפו סמוך לעלותו. כעבור זמן־מה נוסדה קופת פועלי ארץ־ישראל הראשונה, ודוד בלוך־בלומנפלד עמד שנים רבות בראש שני המוסדות החשובים, אשר התפתחו והתבססו במרוצת הזמן בממדים רחבים, והם סייעו הרבה להקמת כמה מפעלים גדולים של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל.

מרכז לשכת העבודה והקפא"י היה מתחילה ביפו, ואחר כך בתל־אביב. בהמשך הזמן פתחו רשת של סניפים בכמה מערי הארץ ומושבותיה.

שנים רבות עבד דוד בלוך־בלומנפלד לביסוס ופיתוח שני המפעלים האלה, אשר סייעו הרבה מאד להקלת מצבם של החלוצים הראשונים, שעלו לארץ לפני עשרות שנים.

שכר העבודה בימים ההם היה ירוּד מאד (5–8 גדושים ליום), מעונות־עובדים ומטבחים זולים (שנוסדו בהמשך הזמן, כדי להקל על חיי הפועלים) לא היו עדיין בארץ, והפועלים חיו בתנאים קשים מאד, ללא עזרה רפואית, כי גם קופת־חולים של הפועלים לא נוסדה עדיין.

דוד בלוך־בלומנפלד התמסר בכל מרצו להרחבת תחומי לשכת־העבודה וקופת־הפועלים, שנעשו אחר כך ליסוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל.

משפרצה מלחמת־העמים הראשונה באבגוסט 1914, התחילה פרשת החיפושים, המאסרים והגירושים של יהודי יפו ותל־אביב מטעם הפקידות הצבאית של תורכיה. יום־יום וצרותיו ופקודותיו הצבאיות הדחופות. המצב היה איום ונורא. מאיר דיזנגוף, שעמד בראש ועד תל־אביב, כינס לישיבה דחופה את חברי הועד ואת עסקני הצבור לכל מפלגותיהם. אל שולחן אחד ישבו ודנו בכובד־ראש העסקנים האזרחיים, בראשם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד“ר ב”צ מוסינזון, בצלאל יפה ואחרים, ועל ידם – יוסף אהרונוביץ, דוד בלוך־בלומנפלד, ד"ר א. וואלדשטיין ואחרים מנציגי הפועלים. נבחרו אז כמה ועדות, כמו: ועדה מדינית, ועד להקלת המשבר, ועדת הלוואות, ועדת קמח ועוד. לכל ועדה נכנסו עסקנים מכל הזרמים, כולם היו אחים לצרה ולשואה.

דוד בלוך־בלומנפלד הטיל על עצמו כמה תפקידים, ואת כולם מילא במסירות מופתית ומתוך ציות למשמעת צבורית. לכל פעולה חברתית היתה לו גישה כנה ולבבית, והקדיש לה את מיטב מרצו וכשרונו.

פקודת המאסרים והגירושים של המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה לא פסחה גם על דוד בלוך־בלומנפלד, ובאחד הימים נעצר וגורש מן הארץ לדמשק יחד עם אברהם שפירא מפתח־תקוה, א. אלמליח מירושלים, יעקב שלוש מתל־אביב, נטע הרפז ואחרים.

את כל הדרך הארוכה של כמה מאות קילומטרים עשו המגורשים לא במכוניות, שלא היו אז בנמצא בארץ, ואף לא בעגלות־סוסים, כי אם ברגל ממש. לפניהם רכבו על סוסים דוהרים ג’אנדארמים תורכיים מזוינים, והמגורשים שרכו את דרכם ברגל. הם עברו ברגל דרך חולות, ביצות, סלעים וכפים עד הגיעם לדמשק עיפים ויגעים, רצוצים ושבורים, ושם הושיבו את “הפושעים” בבית־כלא מזוהם ואפל.

עם שחרורם של כל אסירי ארץ־ישראל, שוחרר גם דוד בלוך־בלומנפלד. הוא התמסר שוב לעבודה צבורית, פתח בדמשק משרד של קפא"י, ויצר קשר מתמיד עם גולי תל־אביב ויפו, שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה. גם עם העולם החיצוני הצליח ליצור קשר מתמיד.

עם סיום המלחמה – באוקטובר־נובמבר 1918 – מיהר דוד בלוך־בלומנפלד לחזור לתל־אביב עיר מגוריו, ומיד נכנס לעבודתו הסדירה במפעלי קפא"י. כשפרצו מהומות הדמים של הערבים, במאי 1921 – נתארגנה הגנה פנימית מבין תושבי תל־אביב, אשר עמדה על המשמרת תוך שבועות מספר. בין ראשי המארגנים של ההגנה היו אז: מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, דוד בלוך, ואחרים.

ובינתיים נמשכה העליה השלישית, מספר הפועלים גדל והלך משנה לשנה, ועם הגידול חרגו ממסגרתם מפעלי הפועלים בערים ובמושבות, ודוד בלוך־בלומנפלד היה במשך שנים רבות הרוח החיה בפיתוח המפעלים האלה והרחבתם.

ויחד עם עבודתו העצומה במפעלים המיוחדים היה גם חבר אסיפת־הנבחרים הראשונה, ואחר כך חבר הועד הלאומי, חבר מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים וחבר הועד הפועל של מפלגת “אחדות העבודה”, שנמנה עם חבריה. בשנת 1921 נבחר כציר הקונגרס הציוני בקארלסבאד מטעם “אחדות העבודה”.

ואם כי היה איש־מפלגה בכל רמ"ח אבריו, מצא תמיד לשון משותפת עם החוגים האזרחיים.

במועצת־העיר הראשונה של תל־אביב, שנבחרה באפריל 1922 והתקיימה עד מאי 1925, שימש דוד בלוך־בלומפלד כחבר המועצה. אחר כך נבחר שוב למועצה השניה, שהתקיימה ממאי 1925 עד דצמבר 1926. באותה תקופה שימש כסגן ראש־העיר מטעם הפועלים, יחד עם מר ישראל רוקח, הסגן מטעם הסיעות האזרחיות.

עם פרישתו של מאיר דיזנגוף ממועצת העיר תל־אביב, בסוף 1926 – מילא דוד בלוך־בלומנפלד את מקומו של ראש־העיר, ואחר כך, נבחר כראש־העיר, ובכהונה זו כיהן בשנים 1927–1928.

במשך השנתיים היה פעיל וער לכל העבודות העירוניות, והיה בקשר חי ומתמיד עם כל המפעלים העירוניים והמוסדות הצבוריים. על־ידי כך נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, והוא ידע להראות לכולם יחס אדיב ולא להסתלק מכל פעולה צבורית.

בגמר כהונתו כראש־העיר, יצא לארצות־הברית, בשליחותה של הסתדרות העובדים הכללית וגם מטעם קרן־היסוד, אחר כך פעל הרבה בשליחות הקרן הקיימת בפולין וברומניה. כנואם לא הצטיין בכשרון ריטורי מיוחד, אולם דבריו, שיצאו מלב הולם ורגיש, נכנסו ללב שומעיו ועשו רושם רב.

בשנת 1921 היה ממארגני בנק “זרובבל”, ועבד בו כמה שנים כקופאי. בשנותיו האחרונות עמד בראש הקרן “דור לדור” (קרן ביטוח לעת זקנה של הסתדרות העובדים), ועבד במוסד זה עד יומו האחרון. חולשתו הגופנית הפילה אותו למשכב, והוא יצא משורת העבודה קודם זמנו. ובערב ההכרזה על המדינה העברית – ט“ו כסלו תש”ח – השיב רוחו אל אלהים.

מן המזרח הקרוב בא אלינו דוד בנבנישתי. יליד איזמיר, החשובה שבערי המסחר והתעשיה באסיה הקטנה בכלל ובתורכיה בפרט, מרכז ההשכלה של יהודי תורכיה ושל העדה ההישפאניולית. במאות הי“ז והי”ח היו באיזמיר “ישיבות” גדולות, ואפילו בתי־דפוס עבריים, שהיו נדירים אז במזרח הקרוב. בעיר זו חיו כמה רבנים מפורסמים כר' חיים אלגאזי, ר' חיים אבולעפיה, ועוד. איזמיר מנתה לפני מלחמת־העולם הראשונה כ־200,000 תושב ובה כ־20,000 יהודים, רובם ככולם מצאצאי גולי ספרד. דוד בנבנישתי נולד בשנת 1892 למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, שהשתקעה לפני מאות שנים בעיר זו. גם אמו היתה מצאצאי משפחה חשובה ואצילה – משפחת אלגרנטי – משפחת רבנים ועסקנים צבוריים. דודו – מאיר אלגרנטי, היה נשיא הקהלה באיזמיר בסוף המאה הי"ט.

חניכי בתי־הספר של כי"ח ינקו את השכלתם מן הספרות הצרפתית, והרוב הגדול של יהודי איזמיר התנכר בימים ההם לרעיון הלאומי, אולם הנער דוד בנבנישתי הלך אחרי המעטים שנהו אחרי תנועת שיבת־ציון.

ב־1907 עברו הוריו לאלכסנדריה, שם גמר קולג' צרפתי בהיותו בן 19 שנה, וקיבל משרה ב“דויטשה אוריינט בנק” באלכסנדריה. במשך שנים מעטות עלה מדרגה לדרגה ונחשב בין הפקידים הטובים והחשובים.

עם פרוץ מלחמת־העמים (1914) נסגר הבנק הגרמני שהשתייך לארץ אויבת. ומיד נתקבל לבנק בלגי, בו נתעלה למדריגת פקיד ראשי עם זכות חתימה בשם הנהלת הבנק הבלגי, ולפרקים היה ממלא־מקום המנהל הראשי בהעדרו.

ביום היה ד. בנבנישתי עסוק בתפקידו האחראי בבנק החשוב, ואת שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה צבורית. נתפרסם כאחד העסקנים הפעילים באגודת “המכבי הצעיר” ו“צעירי ציון”, ועמד בראש אגודת הצופים העבריים באלכסנדריה.

עם בוא הפליטים היהודיים מארץ־ישראל, שהוגלו למצרים בראשית מלחמת־העולם (1914–1915), הקדיש דוד בנבנישתי הרבה זמן, מרץ ועבודה לועד העזרה שטיפל באלפי הגולים מא"י. באותו זמן הכיר גם את העלמה שרה שמחון (ממשפחת הרב החכם שמחון מיפו, מחביבות הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב, ששימשה כמה שנים מורה לילדי הגולים מא"י).

ועם תום המלחמה עזב את מקום־מגוריו ומשרתו באלכסנדריה, עלה לארץ והתישב בתל־אביב ונשא לאשה את העלמה שמחון.

במרוצת הזמן העביר ד. בנבנישתי את עסקי־מסחרו המצליחים מיפו לתל־אביב המתפתחת במהירות. עם התבצרותו מבחינה כלכלית עבר מיד לשטח העסקנות, ואת רוב זמנו ומרצו הקדיש לעבודה צבורית. בפרט התמסר במשך כמה שנים לועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב.

שמונה שנים רצופות היה סגן יו"ר וגזבר ועד־הקהילה, ולפרקים ממלא־מקום ראש הקהילה – ונתחבב על חבריו הנבחרים ועל הצבור לכל שדרותיו ועדותיו. מפעם לפעם היה מביע את דעתו נגד הכפילות של שני המוסדות – העיריה והקהילה – והיה מצדד בזכות התמזגותן.

לאחר שמונה שנות עבודה ממושכת בועד־הקהילה נבחר ד. בנבנישתי בדצמבר 1928 לחבר המועצה הרביעית של עירית תל־אביב מטעם “המרכז המאוחד”, אשר ייצג את הציונים הכלליים ואת הגושים האזרחיים. ושוב נבחר ביוני 1932 למועצה החמישית. לאחרונה נבחר מטעם רשימה מיוחדת בשם “למען תל־אביב”, בדצמבר 1935, למועצה הששית, ועד יומו האחרון היה חבר פעיל במועצת־העיר. בשנת 1932 הוטל עליו התפקיד של ראש מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא באמונה ובמסירות שמונה שנים רצופות עד יומו האחרון.

זולת זה הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים בועדת הכספים, בועדת התקציב, בועדת בנין ערים, בועדת העזרה הסוציאלית, בועדת הרשיונות, בועדה להערכת מס החנוך, והיה בבחינת מקשר בין כמה מחלקות העיריה.

מלבד תפקידיו המרובים בעיריה, היה שופט במשפט־השלום העברי, יו“ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני המסחרי בתל־אביב ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות צבוריים ומפעלי תרבות. וכן היה אחד מותיקי הבונים החפשים בא”י, נשיא הלשכה הבינלאומית “מוריה” בתל־אביב וחבר הלשכה הגדולה בירושלים.

לא בנאומים הצטיין, אלא בסגולות של שכל ישר והגיון בריא, במידות תרומיות וביחס חבה לכל אדם ולכל מעשה טוב. כל מר־לב וכל קשה־יום היה פונה לדוד בנבנישתי, ולכל אחד הושיט את עזרתו והשתדל להקל את סבלו בגדר האפשרות.

עד שנת 1935 היה מצבו החמרי מבוסס למדי, כבעל סוכנות לאריגים של צמר ומשי, בעיקר מאיטליה ובמקצת מצ’כוסלובקיה ואנגליה. לקוחותיו, הסוחרים בני כל העמים שבארץ, כבדוהו והתיחסו אליו כאל סוחר ישר ונאמן. אולם עם פרוץ המלחמה בין איטליה וחבש, והטלת הסנקציות על יבוא תוצרת איטליה בספטמבר 1935, ושנות הפלישות והמלחמות והמשבר בארץ – נעשתה קשה עליו מאד מלחמת־הקיום. אך גם בשנים הקשות ביותר לא הזניח את עבודתו הצבורית. אדרבה, עם גידול המצוקה הכללית נתרבו התפקידים הצבוריים, שהרגיש חובה לעבוד בהם.

כשנתים קודם מותו תקפוהו מכאובים עזים, וכתוצאה מזה נסתמאה עינו האחת, וזה דיכא את רוחו ואת נפשו.

בשנתו האחרונה היו לו כמה התקפות־לב אשר הפילוהו למשכב, אך גם בשכבו על ערש דוי לא פסק להתעניין במפעלים הצבוריים. מתוך התאמצות מיוחדת ניסה כמה פעמים להתגבר על חולשתו הגופנית, והמשיך בעקשנות בלתי־פוסקת את שרותו לעיריה וליתר המפעלים הצבוריים.

ובעצם ימי עבודתו על המשמרת הצבורית נשבר הלב. נפטר, בב' תמוז ת"ש, והובא למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, העסקן העממי אשר נתחבב על השדרות הרחבות בתל־אביב ואגפיה.

את אליהו מאיר ברלין, מצירי הקונגרסים הראשונים וחברי ה“פראקציה הדימוקראטית” – שהרבה שמעתי עליו מפי זאב טיומקין ז"ל, בימי עבודתי במחיצתו – הכרתי בשבת 1905, קודם עלותו לארץ־ישראל, בשעה שברלין בא לייליסבטגראד, להפרד מטיומקין ולשוחח אתו על בעיות העבודה המעשית בארץ־ישראל.

א. מ. ברלין נולד במוהילוב (רוסיה הלבנה) בתרכ"ו (1866). גמר גימנסיה רוסית, למד את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה. עם גמר חוק־למודיו השתקע בצאריצין (עתה סטאלינגראד), יסד בית־חרושת לנסירת עצים. חריצותו וישרו סללו לפניו את דרכו בחיים.

בזמן המהפכה הרוסית, שהתחוללה בשנת 1905, הצטרף ברלין למפלגת ה“קאדיטים” (קונסטיטוציונים־דימוקראטים) ונבחר כחבר ה“דומה” (הפרלמנט) הרוסית הראשונה. עם זה היה מנושאי דגל התחיה הלאומית כחובב־ציון וציוני. בהשפעתו הצטרפו רבים מיהודי צאריצין לתנועה הציונית. מזמן לזמן היה יוצא לסיבוב בערי רוסיה לשם תעמולה ציונית, וכמה שנים שימש סגן למורשה הציוני ד“ר יחיאל צ’לנוב בגליל מוסקבה. בתוקף פעולתו זו נבחר א. מ. ברלין כציר לקונגרסים הציוניים. בקונגרס החמישי הצטרף לפראקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד”ר ח. ווייצמן, ל. מוצקין, ב. פייבל, ז. טיומקין ואחרים. ברלין היה בין “אומרי הלאו” בשאלת אוגאנדה. הוא היה מן הראשונים שהבינו עוד בשנת 1905, כי לא על החקלאות בלבד תיבנה הארץ, אלא יש הכרח גם בפיתוח תעשיה, לשם הרחבת כח־קליטתה של הארץ לעליה.

חדשים מספר בשנת 1905 עשה בארץ, ולאחר שחקר ולמד את תנאי ההתישבות בה, לשם הכשרתה לעלית בעלי־הון ויזמה פרטית – בזמן ביקורו בארץ עבר אותה ברגל מקסטיניה (באר טוביה) עד מטולה – שב לרוסיה והיה ממניחי היסוד של חברת “עתיד”, חברת מניות שכל מניה היתה בת 1000 רובל רוסי. אליו נצטרפו מרדכי בן הלל הכהן, המהנדסים מ. פבזנר, נ. וילבושביץ ואחרים, ובשנים 1906– 1908 הקימו מייסדי “עתיד” בית־חרושת לשמן וסבון בבית־עריף הסמוכה ללוד. בחיפה פתח גם בית־חרושת ליציקה ולייצור משאבות ומכונות. בתי־חרושת חלוציים אלה העסיקו בשעתם מאות פועלים יהודים, אף נתנו דחיפה גדולה להקמת מפעלי־תעשיה אחרים בארץ.

בשנת 1907 העלה ברלין את משפחתו לארץ־ישראל, והשתקע ביפו. עם הבנות הבתים הראשונים בתל־אביב, היה מראשוני המתישבים בה וקבע את דירתו ברחוב השחר, בקרבת הגימנסיה “הרצליה”. את עסקיו ברוסיה לא חיסל, ובכל שנה היה נוסע לרוסיה לזמן־מה עד שפרצה מלחמת־העולם. הוא הספיק להעביר לארץ חלק מהונו, והשקיע אותו בנטיעת פרדס גדול בנס־ציונה, ואף רכש לו מגרש בתל־אביב ובנה לו כעבור שנים בית (ברחוב שנקרא כיום על שם ביאליק).

מאז השתקעו בארץ, נתן ברלין חלק רב מזמנו לעסקנות צבורית, וזה כיובל שנים קשור שמו כמעט ברוב המפעלים הישוביים, הכלכליים והתרבותיים העברים שהוקמו בארץ.

הרבה הקדיש לעניניה של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, תחילה ביפו, ומשנת תר"ע בתל־אביב. שנים רבות שימש כגזבר ויושב־ראש הועד המפקח של המוסד, אף השתתף באופן פעיל בועד הפדגוגי שלו.

כן הקדיש הרבה ממרצו ומיזמתו ל“אחוזת־בית” בראשית קיומה, ולתל־אביב בשנותיה הראשונות.

ברלין עצמו לא היה בעל־נכסים בתל־אביב בראשיתה, אלא דייר בלבד, אבל החשיב מאד את התכנית לבנין פרבר־גנים עירוני משוכלל, ועקב מקרוב אף סייע לפעולותיהם של ראשוני המיסדים. הוא היה חבר בועדת־הבנין הראשונה שנבחרה בכסלו תרס“ט, ואחר כך – חבר בועד־הבקורת הראשון (שנבחר בכסלו תרע"א), של ועד תל־אביב, ומכסלו תרע”ד נבחר שוב לחבר ועד תל־אביב, בו שימש כחבר פעיל בשנים הראשונות של מלחמת־העולם הראשונה. בשנות המלחמה היה גם חבר הועד להקלת המצב שעל־יד ועד תל־אביב. בערב פסח תרע“ז (1917) גורש עם כל תושבי תל־אביב ויהודי יפו, וישב בראשון־לציון כשמונה חדשים, עד שחרורן של מושבות יהודה ותל־אביב מן הצבא התורכי. משפחת ברלין היתה מן המשפחות הגולות הראשונות שחזרו לתל־אביב מיד עם הכבוש האנגלי. ברלין נבחר ושימש כיו”ר ועד תל־אביב, מאייר תרע"ח ועד שובו של מ. דיזנגוף מן הגולה (חשון תרע"ט).

מלבד עבודתו המסורה בועד תל־אביב ובמועצתה, היה א. ברלין מראשוני המנהלים של בנק־הפועלים בראשיתו, מראשוני המנהלים של “אוצר הישוב”, יו"ר הועד המפקח של חברת “גאולה”, מן המארגנים הראשונים של הישוב המאורגן “כנסת ישראל”. עשרות שנים שימש כחבר הנהלת הועד הלאומי, ושנים רבות גזבר בועד הלאומי, וחבר בועד הפועל של מערכת החנוך של כנסת ישראל, עד שמפעל החנוך עבד מרשות הועד הלאומי למחלקת החנוך של מדינת ישראל. חבר הועד הפועל הציוני, חבר הועד המנהל של הטכניון בחיפה, חבר הועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל ועוד. בשנת 1919 היה ברלין חבר משלחת הישוב העברי לועידת־השלום, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם בפאריס.

במלאת לאליהו ברלין שמונים שנה – בניסן תש"ו – נתכבד בתואר אזרח־כבוד של תל־אביב, על שרותו הגדול לעירנו בשנות קיומה הראשונות.

בתואר־כבוד זה הביעה העיריה את ברכתם והוקרתם של כל ותיקי תל־אביב, וגם של הישוב כולו, לאחד מנאמני עסקניה.

א. מ. ברלין זכה להיות חבר “המועצה הזמנית” עם קום מדינת ישראל, וחתם על מגילת העצמאות, באסיפה המיסדת של המדינה בה' אייר תש"ח, בבית מוזיאון תל־אביב (לשעבר: בית מאיר דיזנגוף) בשדרות רוטשילד 16.

עם פטירתו של דוד צבי פנקס, בזמן כהונתו כשר־התחבורה של מדינת ישראל, נסתלקה דמות אצילה, אדם יקר־רוח, בעל מדות תרומיות ונעלות. עסקן צבורי רב־זכויות, שהגיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור, לתנועה, לעם ולמדינה.

הכרתיו מקרוב מראשית בואו לארץ – בשבט תרפ"ה (1925). היה זה איש צעיר בעצם פריחתו, מלא מרץ ושוחר פעלים. ראיתיו בפעליו ובעליתו בשלבי עבודתו הצבורית במשך עשרים ושבע שנה, ונוכחתי כי אמנם הגדיל האיש לעשות מראשית הופעתו בארץ, ורצוני להציב לו ציון בין האישים, אשר נפגשתי אתם ונתרשמתי מהם.

דוד צבי פנקס היה גבר הדור־פנים בחיצוניותו, זקוף קומה, ומהדר בלבושו. אירופי במלוא המשמע. דבורו היה נאה, מהוקצע, ונאומיו הפומביים היו תמיד חודרים וקולעים אל המטרה.

ד. צ. פנקס נולד בי“ח כסלו תרנ”ו (6.12.1895) בעיר שופרון (הונגריה) לאביו יעקב יהודה, שהיה בנקאי ועסקן מובהק, ממיסדי “המזרחי” באוסטריה וחבר ועד־הקהלה בווינה במשך כמה שנים. את בנו דוד־צבי חינך לרעיון שיבת ציון.

לאחר כמה שנות למודים בישיבה הפרשבורגית המפורסמת, נכנס דוד־צבי לגימנסיה בווינה, ועם גמר למודיו בה, נתקבל למחלקת המשפטים באוניברסיטה והוסמך במדעי המשפט.

עוד בהיותו סטודנט הצטרף לארגון “צעירי המזרחי”, וכן יסד את אגודת הנוער הדתית־לאומית “ישורון”. במרוצת הזמן נעשה לחבר פעיל בחבורת אנשי האמונים של קהלת ווינה, וכן היה חבר מסור בהסתדרות העולמית של “המזרחי”. היה חבר ההנהלה של ברית הסטודנטים הדתיים בווינה, והשתתף כנציגם בועידת העזרה העולמית בקארלסבאד – בשנת 1922. הוא גם היה ציר הקונגרס הציוני השלשה־עשר והשתתף כציר בכמה ועידות עולמיות של “המזרחי”.

בשנת תרע“ט (1919) נכנס ד. צ. פנקס לעבוד באחד הבנקים הגדולים בווינה, ובעבודתו הבנקאית עלה והתבסס יפה מכל הבחינות. אך עבודתו בגולה לא נתנה לו סיפוק רוחני ובשנת תרפ”ה (1925) עזב ד. צ. פנקס את ווינה הגדולה, בה עשה הרבה משנות נעוריו, ועלה לארץ־ישראל על מנת להשתקע. כעבור שנה נשא לאשה את לאה בת הרב יעקב ברמן מירושלים (מראשי “המזרחי” בא"י ומעסקני החנוך הדתי), והתישב בתל־אביב, שהיתה אז עיר מצערה ובראשית התפתחותה.

לאחר זמן קצר נפתח בתל־אביב בנק “המזרחי”, וד. צ. פנקס הוזמן לעמוד בראש המוסד הכספי הקטן. ההון היסודי של הבנק היה מצער, ומספר לקוחותיו מצומצם מאד.

כוח השפעתו האישית של המנהל המוכשר, הליכותיו הנעימות והאדיבות וגישתו הכנה קרבו את לבות המבקרים בבנק ובמרוצת הזמן גדל מספר הלקוחות, שהפקידו סכומים ניכרים בבנק “מזרחי”. וגם ההון היסודי עלה משנה לשנה עד שבנק “מזרחי” נחשב בשנים האחרונות לאחד המוסדות הכספיים החשובים שבארץ, ובמשך כל הזמן ניהל את המוסד במסירות ובאדיבות כשם שנהג בראשיתו.

ארוכה פרשת המפעלים והמוסדות שד. צ. פנקס השתתף בהם בצורה זו או זו, ואפרט כמה מן החשובים שבהם:

שנים רבות היה יו“ר המועצה הדתית בתל־אביב. בשנת תרצ”ב (1932) נבחר מטעם רשימת “המזרחי” וחרדים בלתי־מפלגתיים כחבר המועצה החמשית של עירית תל־אביב. בתרצ“ה נבחר שנית למועצת־העיר הששית, ומאז ועד התפטרותו חדשים מספר קודם מותו, כיהן כחבר פעיל ורב־השפעה במועצת־העיר. משנת תרצ”ו ועד התמנותו לשר־התחבורה היה ראש המחלקה לחנוך של עירית תל־אביב, וחבר פעיל בכמה ועדות עירוניות; שנים רבות היה יו“ר ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב; יו”ר הועד המנהל של בית־הספר למלאכה “מזרחי”; חבר במועצה המקומית והארצית של “המזרחי”, חבר הועד המנהל של הטכניון העברי בחיפה, חבר הנשיאות של הועד הראשי בהסתדרות “המזרחי” העולמית, חבר בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב (החשיב מאד את המיסדר השואף לאחוה, אחדות וצדקה ללא הבדל מפלגה ומעמד).

מפרק לפרק היה ד. צ. פנקס נואם בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב על ההווי הדתי ועל החגים והמועדים וכו‘. נאומיו היו קצרים, שקולים ומדודים ומנוסחים יפה. במועצת העיר תל־אביב, ובכל מקומות אחרים שנשא את דברו, היו נשמעים דבריו בקשב רב משום תכנם הקולע וצורתם הנאה. פנקס פירסם גם הגיונותיו בדפוס, בשורת רשימות ומאמרים בעתונות על בעיות עירוניות, על עניני חנוך ותרבות, על קדושת השבת, על ערך בית־הכנסת וכו’. על־פי יזמתו הוציא ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב במשך כמה שנים גליונות “בית הכנסת” לעתים מזומנות, לשם הפצת רעיון בית־הכנסת בצבור ולחבב עליו את ה“מקדש מעט”. בגליונות השתתפו הרבנים הראשיים לארץ־ישראל ורבנים אחרים, חכמים וסופרים, בהם גם חילוניים, שסיפרו ותארו את מוסד בית־הכנסת בתקופות שונות ובארצות שונות. פנקס עצמו היה כותב בכל גליון וגליון מאמר ראשי לשאלות היום.

במועצת־העיר השביעית (נבחרה בתשי"א) נבחר לסגן ראש העיר תל־אביב. עם הסתעף עבודתו כחבר הכנסת, ובפרט לאחר שנבחר לשר־התחבורה, התפטר ממועצת העיר תל־אביב והתמסר לתפקידו כשר המדינה. התאמץ להכניס שפורים בתחבורה, וגם לחוקק חוקים למעט ככל האפשר את חילול השבת בתחבורה.

בעצם מילוי תפקידו ועמידתו במערכת המדינה כרע ונפל, ונפטר אור לכ“ד מנחם אב תשי”ג.

כשלשים שנה חי דוד־צבי פנקס בגולה, ועשרים ושבע שנה בארץ. במיטב שנותיו מת האיש קודם זמנו. אך חייו היו חיים עשירי־תוכן וגדושי־פעלים של איש, אשר היתה בו מזיגה נאה מאין־כמוה של יהודי נאמן לתורת ישראל־סבא ואדם תרבותי החי עם דורו וזמנו.