כשרון המבקר נדיר הוא,

דרכו חלקלקה ומסוכנת.

ו. בלינסקי

א

על א. פושקין כתב פעם ו. ג. בלינסקי, כי אף־על־פי שקדמו לו כמה וכמה משוררים ברוסיה, וביניהם גם בעלי ערך פיוטי מסוים, הרי אין ספק בדבר כי א. פושקין היה המשורר הרוסי הראשון, ואותו דבר עצמו אפשר לומר גם עליו בפה־מלא: אעפ"י שהיו לפניו כמה וכמה מבקרים ברוסיה, וביניהם גם בעלי ערך בקרתי מסוים, הרי היה הוא בלבד המבקר הרוסי הראשון, יען כי יחסו לכל תופעה ספרותית בארצו היה מקורי, — הוא לא בחן את הספר הבודד לעצמו, ולא העריך את הסופר היחיד רק לכשרונו ולרוחו, אלא תמיד־תמיד מתוך הפרספקטיבה הלאומית־כללית וכל פעם ופעם מדד ושקל לראות מה מוסיף הפרט הנדון לכלל־הספרות ברוסיה; ודאי — לסינג היה בכל מהותו ועיקריו מבקר גרמני וכן היה מונטן, כמובן, קודם־כל מבקר צרפתי מובהק, אבל את התואר מבקר־לאומי, באותו טעם הקבוע ועומד בתואר משורר לאומי, שגם אותו קושרים פעם ביובל או כמה יובלות לאחר יוצר דגול ונערץ באומה — נתן לקשור לו. ג. בלינסקי בלבד; ודרך בקורת זו שלו היתה אצלו טבע ואופי, אבל גם השקפת־עולם, שטפח אותה, בנה אותה ממסד עד טפחות, שכלל אותה עד תכלית; ובמובן זה הריהו בלי ספק — פנומן במערכת היצירה הבקרתית בעולם; והאם לא מובן מאליו, שאלו היה זה עיקרו האחד ויחיד, כי עתה לא היתה השפעתו נכרת גם בזמנו ולא היו שומרים את זכרו לשבח ספרותי־אמנותי עד היום הזה, מה גם מחוץ לארצו וללשונו, ולא היו מדברים בו ובערכו כשם שעשו ועושים זאת בכל הלשונות מאז ועד עתה; אלא שמלבד זאת היה ו. ג. בלינסקי בעל מחשבה רמה, קרובה לפילוסופיה, בעל כשרון מנתח, בעל טעם אמנותי ואמן הסברה רחבה; עכשו נתוספה העובדה, כי כל הסופרים, בני זמננו, שהוא העלה את יצירתם על נס והעריכה לחיוב, — שבחו וחיובו יפים להם עד זמננו ולא נגרע מהם מאומה, וכן הדבר גם לגבי כל מי שנדחה על ידו ואשר את כתיבתו שלל וגנה — לא קם ולא נתקבל עוד על דעת מבינים וטועמי־טעם — ולא פלא הוא שהכל ששים לתאריך המזמן להזכירו מחדש ולשוב ולהרהר בו, בדרכו הבקרתית ובבחינותיו הספרותיות.

ב

הרבה פעמים חוזר ו. ג. בלינסקי במאמריו ומתוה את חובותיה ואת דרכיה של הבקורת הרוסית, שעליה להיות שונה מן הבקורת בלשונות אחרות, ואגב כך הוא קובע את דמותה של הבקורת בגרמניה, צרפת ואנגליה; המבקרים הגרמנים חכמים ונבונים הם, אלא שהם אינם יודעים להביא את קהל הקוראים בסודם, ונמצא שהם כותבים כאלו בשביל איזו כת נסתרת, לבעלי־ברית בלבד; לעומת זאת — יודעת הבקורת הצרפתית לפרש, להסביר ולקרב את הדברים ללב הרבים, אבל הם מפחדים מן הרעיון הגדול, שהוא גם כבד ודורש עמל, ובלעדיו אין הסגולות הנ“ל אלא כמין אגוז, אמנם רך, אבל ריק; ואיך צריכה להיות הבקורת הרוסית? שמא הבקורת השכלתנית בגרמניה וההיסטורית בצרפת תשפיע ו”תביא לנו בקורת נעלה, — טרנסצנדנטלית; היא הכרחית; אלא שהיא חיבת להיות מרובת דבורים, דברנות, חוזרת על עצמה, מסבירה; הבקורת שלנו צריכה להיות מחנכת את הצבור, ובלשון פשוטה להביע אמתות נשגבות; הלכה גרמנית ומעשה צרפתי — הנהו האמצעי לעשותה גם עמוקה וגם שוה לכל נפש"; ואמנם כן, — בדרך זו בקר ו. ג. בלינסקי כל מה שבקר, — ביסוד ההערכה היה תמיד רעיון גבוה, מחשבה ומגמה עליונה, אבל אין הוא מסתפק בהבעה כוללת, אלא מרבה פרושים, חוזר ומדגיש, מוסיף ומבהיר, עד שאין פקפוק בידיו, כי לא השאיר כל מקום לספק, ועד שהבליט כל מעלה או חסרון, פרט אל פרט, לבנה ללבנה עד שקם כל הבנין על תאיו כחדריו, פרוזדוריו כטרקליניו; ולגבי סופר חשוב מאד בעיניו — אינו נלאה מלשוב ולהעריכו במיוחד וגם דרך־אגב, לרגל הערכה על סופר אחר; והמלאכה לא היתה קלה עליו, כי הן הוא עצמו מפרט ומונה את הסגולות הרבות, וביניהן גם מנוגדות, שהמבקר זקוק להן כדי להיות ראוי לתארו ולתפקידו: — “רגש עמוק ואהבה לוהטת לאמנות, חקירה חמורה ומרובת־צדדים, שכל בלתי־משוחד, שהוא מקור ליחס צודק ומדה לא ללכת שבי אחרי התפעלות; וכמה גבוהה החובה שאתה מקבל עליך! את שגיאותיו של הנאשם רואים כדבר רגיל, ואלו שגיאותיו של השופט נענשות בלעג כפול”; ומשום־כן היה בו גם אותו כוח רוחני לא רק לשבח בפה־מלא ובהרחבה את מי שמצא ראי לכך; אלא גם לגנות באותם האמצעים — בהרחבה, בפרטי־פרטים, באורך־רוח, בתקיפות רבה, בפה־מלא; לדידו לא היתה בודאי כל שאלה — האם נעים או בלתי־נעים הדבר, יען כי לא היתה לפניו אלא שאלת חובה בלבד לטובתה של הספרות הרוסית; מכאן גם נובעת הזכיה הגדולה בסגולה נעלה מאד: — לדעת לקבוע את המקום הנכון ולקשור את ההערכה האמתית ביותר גם לסופר שאינו אהוב עליו באופן אישי; האמת ההיסטורית דובבה אותו ושמה בפיו הגדרות מצוינות, הקולעות להערכה הנכונה האחת, שאין עליה כל ערעור עוד; הרי שבזכות זו שהיה בעל מצפון, זכה להיות גם בעל מצפן, שאינו מטעה במאום.

ג

באחד ממאמריו מביע ו. ג. בלינסקי רעיון מקורי מאד, אעפ“י שהוא נראה גם משהו פרדוכסלי, ובו הוא קובע כי כל מי שבא לכתוב את תולדותיה של הספרות הרוסית, אם הוא מבין ליסודות של דברים, מן ההכרח שיהיה כותב גם פרק לא־קטן על… פטר הגדול; יען כי בלעדי מלך זה לא היתה רוסיה מתפתחת כמו שהתפתחה ולא היתה מגיעה למה שהגיעה, ובתוך כך חתם גם את גורלה של הספרות הרוסית, ומן הדין וההגיון שאין לפסוח עליו אפילו בכתיבת תולדות הספרות, שלא היתה לו שיכות מישרין אליה; כעל בנאי כל־יכול בדומה לפטר הגדול הוא מדבר באחד המאמרים שלו גם על לוֹמוֹנוֹסוֹב, שהיה “מקפח” את כשרונו הפיוטי והאמנותי ומבטל כל רצון שלו — למען בנינה של הספרות הרוסית; לא חשוב היה אצלו אל מה הוא נוטה ומהו הדבר המושך את לבו, אלא — מה צריכה רוסיה ולאיזה מעשה זקוקה הספרות הרוסית; ועל־כן כתב גם שיר וגם פרוזה, גם מאמר מדעי וגם רשימה בקרתית, גם המנון וגם משל, ועוד ועוד, הכל לפי צורך השעה והכרח הזמן; וכמעט שאין ספק בדבר כי גם ו. ג. בלינסקי נמנה עם סוגם של השנים הנ”ל, וכי גם הוא עשה קודם־כל מה שחשוב היה לפי דעתו, לא לשם בטויה המלא של אישיותו, אלא מה שיש בו משום תרומה להתפתחותה הטובה של הספרות הרוסית; וכך הגיע לכלל הרעיון לכתוב את תולדות הספרות של עמו, אלא שלא נסתיע המעשה ונדחה על ידו שוב ושוב, ורק פרקים מעטים נכתבו ונתפרסמו כמאמרים בודדים, והללו חשובים עד מאד, כי על כן הם שופעים מקוריות רעיונות וגם הבנה אמנותית בלתי־שכיחה; ועד היום הזה הם ראויים להרקה לכל לשון וספרות המכבדת את עצמה.