א

גם ספוריו של נ. ו. גוגול כמוהם כמחזות; כי כל ראיתו של סופר זה היא חזוּתית ופנימית, וגם נוף המתואר על ידו, ואפילו זה נוף אידאלי — דרמתי הוא בתאורו של נ. ו. גוגול; הנפשות שבכל יצירותיו מפוסלות הן, אם נדון לפי דיוק קוי הדיוקן, או לפי הגוּשיות המוצקה ועומדת לנגד עינינו הרואות; אולם, אם לא נתעלם מן התנועות, המתלוות אליהן, אם לא נפריד מהן את המימיקה, הכרוכה בהויתן באופן אורגני כל־כך, — כי עתה אפשר לומר שהן כאלו קלידוֹסקוֹפיוֹת; ובאמת יש בכל כתיבתו של גוגול כמין העמדת אספקלריות לטושות, המראות בבת־אחת תנועות־גוף וניע־ניד של קול; כן, יש משהו מתיאטרון־ה“לוּבוֹק” בכל כתיבתו של סופר זה, כלומר: גם בשעה שהנפש המשחקת היא חיובית — יש בה מגופה ומעצמה כעין שרז’ה; ואם כי יסודות יצירתו של נ. גוגול נעוצים, בלי ספק, בכונה, אם גלויה ואם כמוסה לעצמו, לתקון פני היחיד והכלל גם יחד, — אבל בטויו האמנותי היה מלא ושלם רק בשעה שנוצרה אוירת צחוק ושעשוע; חושיו האסתטיים היו דקים מדק, ולא רק בלשון שכתב בה, אלא בכל ענין מעניניו של אנוש בעולמו, ואלו הכעור לכל צורותיו, שהיה שנוא נפשו, — עורר בו לא כעס, אלא צחוק גדול, צחוק בלתי פוסק; כעורו של הרשע, של הטפשות, של קטנות המוחין, — הכל־בכל היה מגוחך בעיניו; ואפילו הספורים שלו, הידועים בשם “ערבים בנאות השדה סמוך לדיקנקה”, שהם כמו פואימות בפרוזה הנם לפי טעמם בכלל כעין קומדיות; הוא הדבר, — היסוד התיאטרלי הוא מן היסודות הראשונים במעלה ביצירתו של נ. גוגול.

ב

המחזה “שדוכים” — מעמד־יחוד לו בתוך שאר יצירותיו של נ. גוגול, כי על־כן נקי הוא מכל טנדנציה חברתית ובקרתו היא בקורת הפרט הקטן, כלומר: — שרז’ה על הזעיר־בורגני וההוי שלו המגוחך; אכן, כל הרוח שבמחזה שונה מזו אשר בספוריו, וגם ב“רויזור”, שצביון כולם הוא רוסי מפורש, ואלו הרוח ב“שדוכים” אין בה המטבע של רוסיה־הקדושה, ונקל מאד לראות מחזה זה כמין קומדיה צרפתית קלה, זו שהיא רובה־ככולה הומור לשם הומור; גם פודקולוסין, גם פיוקלה, גם אגפיה טיכונובה, וכל אלה החתנים — טפוסים הם, כמובן, והם נחרתים בזכרוננו בחינת מופת לבנליות, אבל אין לומר בשום אופן, שהם פרסוניפיקציה של איזו תכונה חברתית מושחתת, או של איזו שכבה מסויגת; אין כאן כמעט אף קו אחד, שלא תמצאהו בכל מעמד, בכל מדינה ובכל עם שהוא; אלה הם “אישים” אלמונים קומיים, “יחידים” בעלי “אופי” מובהק; ואם תרצו, אפשר לקבוע בפרוש כי כאן תכונות־נפש קטנוניות, הרגלי־חנוך זעיר־בורגניים — הם המשחקים על הבמה; הצופה המבין יבחין בנקל, כי הגחוך הוא במצבים ולא בנפשות כשלעצמן; גם ב“רויזור” יש מצבים מעוררים צחוק־עד־דמעות, אבל שם הלא כלסטקוב שום־דבר הוא, וגם המצב, ובובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי טפוסים הם גם ביחידותם הזוגית, בלי קשר עם המסכת השלמה של המאורע; ואלו פודקולוסין, ביציה, קוצ’קרוב וכל השאר — לעולם אינם שם־דבר; האם לא משום זה אנו אומרים “כלסטקוביות”, אבל אין מין תכונה בשם “פודקולוסיניות”; כאן השדכנות, היא רוסית וגם אנגלית וגם יהודית, היא הנפש המשחקת בקומדיה; והנה מפני מה יש להתיחס אל המחזה הזה יחס שונה, — כי הוא כעין “בן־יחיד”, מין “גומת־חן” בדיוקנו הספרותי של נ. גוגול; האם יש להדגיש ולצין את הברור מעצמו והמובלט לעין כל קורא המחזה וצופה בו בעלותו על הבמה, כי סגולות כשרונו הגדול טבועות גם בו? אלא מה? הכל נוצר כאן באופן אחר, באמצעים שונים, כיאות לכונה חדשה; מה גדולה אמנותו של גוגול, — אם ידע לשים בפי הנפשות הללו דברים שהם בנליים בלי הספק, שהם מגוחכים, צרופי־מלים ובטוי־“מחשבות” שאין בהם לא תוכן ולא צורה ואעפי“כ — כל־כך מושכים את ההקשבה, כל־כך מותחים, מצחיקים בלי הרף, מדביקים שמחה מן הסכלות, קושרים ב”ענין" לאנשים מחוסרי ענין; זוהי באמת קומדיה אנושית כללית, קומדיה שתארה המדויק הוא — קומדיה “צרפתית” קלה, כתובה בידי סופר רוסי גדול, שהתיאטרליות, לכל סוגיה, היתה אצלו תכונה מתכונותיו החשובות ביצירתו.

ג

לשונו של נ. גוגול במחזה “שדוכים” אינה לשון עשירה עם משהו ברק חגיגי כבכל שאר יצירותיו, אדרבא, היא נלעגת, בעיקר מבחינת היותה מצות־אנשים־מלומדת וגם מתוך שהמדברים בה רואים עצמם “אינטליגנטים” וע“י כך הם מוכיחים את בורותם; א. שלונסקי בתרגומו לא התכון לשנות את האוירה הרוסית ולהחליפה בעברית, אלא שמר דוקא על צביונו הלוקלי של המחזה, וע”כ הקשה את מלאכתו על עצמו; הוא שמר לא רק על השמות הרוסיים של הנפשות, על התארים הפקידותיים שבמדינה, אלא גם על אפיה של הלשון, שגם היא בחינת נפש בקומדיה, ונמצא שזוהי אותה הלשון הרוסית — באספקלריה עברית: אותו הקמט בניב, אותה העוית־פנים בשעת בטוי, אותו דגש מסורס במלה מן המלות, אותו מוקדם במקום מאוחר ולהפך; כאלו לשון של בורות ושל שעמום ועם כל־זאת לשון מגוחכת, קומדיאנטית למעשה; הרי שלתרגומיו־למופת של א. שלונסקי נוסף עוד אחד, בעל גון חדש, בעל טעם שונה, נכס חשוב לספרות ולבמה העברית.