א

אפשר לומר עליו דבר הפוכו: — “הוא קיניקן”, ו“הוא עדין”; ולא ששתי תכונות אלו חלקו ביניהן את אזורי גלוייהן ביצירתו, — זו בלשון, נגיד, וזו בתוכן, אלא הן משמשות ומתגלות בערבוביה, פעם בכה ופעם בכה; ואם כי החריפות היא מדת־ציון לטובה בספוריו — אין הקיניות שלו כשלעצמה מצטינת אלא בקהות מובהקת, משום שזו אינה מגופו אלא מגופו של הזוּלת, שעליו מסופר; והצבעוניות הזאת, שהזמן המיוחד השפיע אותה בפזרנות נוראה על ארצו של המספר, — אינה רק תופעה חיצונית, אינה רק מראה־עינים, — היא כנראה, גם תפיסה מתפיסות עולם, גם מין ממיני הכשרונות האמנותיים; אלו בדקנו בדיקות לשם מטרה זאת, ודאי שהיינו מוצאים מספרים או משוררים צבעוניים גם בעבר, אלא שהם טשטשו, כנראה, את צבעוניותם, במעט או בהרבה, בתוקף כללי תורת הספרות ששלטה בימיהם, ולא היתה קולטתם; האם לא יתכן, למשל, כי סרונטס כבש וכבש את יצרו לצבעוניות? אלו כתב עכשיו — מי יודע איזו קשת־קשתות של צבעים היתה קמה עוד לעינינו ב“דון קישוט”! משיכתו של י. בבל היא, כמובן, לא לצבעוניות הדון־קישוטית, אלא לסטרא־אחרא שלה, לזו הגסה, התהומית, החושית, החושנית; ושתי כונות לו: אחת גלויה, הלא היא — לגלות לך את הגסות הבריאה הזאת, את התמימות הגסה הזאת, את כוחה התהומי שאין לעמוד בפניו; — והכונה השניה, המורגשת רק בחינת צל מלוה־תמיד, הלא הוא טעמו של קהלת, הייתי אומר, אלא קהלת שאינו זקן והוא מדבר בלשון חריפה ודשנה; הוא מראה לנו בתאוה כזאת את הגסות, שאת פנימיותה הוא הופך אל החוץ ואת החוץ יהפוך פנימה — רק משום שהוא מתכון לומר: “אכזרי אכזרים!” בנוסח ובטעם של “הבל הבלים” לקהלת.

ב

רוב ספוריו הטובים מן המהפכה הם; אולם גבורים אלה “נעשו” ע"י המהפכה, ולא הם עשו אותה; ואם כי הסטיכיה מוחשת ביצירתו של י. בבל — עומד לו כל גבור ועושה מה שעושה כמו לעצמו, כאלו רק בתחומו, — מגלה עצמו באין מפריע; האהדה לגבור היא אהדתו הוא לעצמו, כי י. בבל השכיל לספר באופן מיוחד במינו: הגבורים לא חשים בו, הם פושטים בגדם, מתהלכים “עירומים” ולא יתבוששו, כאלו גם זה שבראם ומספר עליהם — אינו עמהם; לא יפלא אם ימצאו מפרשים את ספוריו כחומר מהפכני וגם כחומר מנוגד לכך; כי שוב: י. בבל לא רואה את המהפכה אלא באמצעות “אישים” שבתוכה, כי אכן, אישים הם כל הגבורים האלה בספוריו, בעלי יחוד, בעל חתוך־המעשה — מרתקים את לבנו אליהם, אוסרים אותנו לעצמיותם הטרגית; לאישים אלה של י. בבל טבעי הוא שיהיו ידידים, גם מהפכניים וגם מתנגדי מהפכה, כי הם, בלי ספק, סוביקטים עצמאיים ובודדים.

ג.

לשונו כוללת נגודים; דשנה, כלומר ספוגה הרבה טוב, אבל היא גם יבשה בקצורה המופלג, בדחיסותה; אבל היא שוב קלה, כי הלא היא כל כך מקצרת את הדרכים, כל כך מקרבת, בבת־אחת, בכוח, בבהירות, את כל הבלתי־נתפש הרצוי, והראוי; היא לשון שלו, רק שלו — פסקנית, חדה, שוחטנית ממש; ואף על פי כן הוא שם אותה בפי שונים ומשונים, בכל פעם אחרת, בהתאמה מותאמת, — והלשון שלו, רק שלו — היא בכל פעם טבעית ושונה, בפי קוזק, בפי אשה, בפי יהודי, בפי פולני וכו' וכו' — אשף־לשון, מספר־שחקן־אמן.