א

תכוּנה מן התכונות המענינות היא אצל ב. פסטרנק, הנראית כמוּפרכת מעיקרה, לפי כללי השגות השגורות עמנו, והיא: אעפ“י שמשורר זה הוא בעל תחוּשה מעודנת מאד, זו שבמדרגתה הגבוהה ביותר רגילים לראותה כפרי מהולל של… “התנונוּת” דוקא, כי על־כן היא נוחה לתפוש את הבלתי־נתפש, לראות את ה”חוַר" הבלתי־נראה, — הרי הוא בכל־זאת כרוך אחרי הצבעוניות, שהיא, כידוע, קולנית ובלתי־עדינה; זווג שני יסודות מנוגדים אלה במהותו של יוצר בעל אופי ומזיגתם עד למעלה של הרמוניה וטבעיות, — זוהי, כמובן, סגולה מיוחדת, שאת השפעתה המופלאה אנו מוצאים בשירתו של ב. פסטרנק; הוא הוא שהעמיק להבין, כי את תוך הצבעוניוּת, שמשכה אותו, יש לחתוך בחתוּך זהיר מן הקלפה הדבוּקה בה, — מן הקקפוניה; וכמה הפליא לעורר בנו חרדה־ופחד לאפשרות הטשטוּש, חס וחלילה, של ההבדל בין השתים, — כדי להגדיל אח"כ את ההנאה מהתפעלות לזריזוּת אמנותית ולדקוּת הבחנה!

ב.

האם לא מענין הוא הדבר, שמשורר זה שמקוריותו ויחוּדוֹ הם, כמובן, קודם כל מעצם אפיו המוּרכב ומרבוי הזויתיות שבכוח ראיתו ואופן בטויו, אבל גם מתוך כונה מכוונת (עד לדרגה של כמעט פוזה) — השתמש בכלים ואמצעים פיוטיים מן המוכן ועומד? הלא הם כליו ואמצעיו של הסימבוליזם העשיר שהתיר לעצמו כל הפלגה וגוזמא בשטח השירה כבשטח הפנטומימה ממש, בלי כל חובת קשר מקשר, עד כדי כך אפילו שכמעט כל המתקבל־על־ההגיון — היה מחמת זה בלבד חשוד בפרואיזם, ר“ל; השמוש בכלים אלה, בדיעבד, כמובן, — בחינה היא מן הבחינות לכוחו ודמותו של משורר זה, לאחר שהננו בודקים ומוצאים איך ומה עשה הוא בדברים שהרבים נחלו בהם את קלקלתם; מחמת האפשרויות הגדולות לצבעוניות בכלי ההפלגה והגוזמא של הסימבוליזם — קנה אותם ב. פסטרנק לעצמו, מחמת אפשרות לשוות באמצעוּתם חיוּת לקו הדק, לרמז, לדו־המשמעות העדינה, לחריפות הדקה, הבישנית; מכאן השנוי ששנה ממטבע־יוצרים מקובלת: במקום לשוות לאדם (לרגשיו ומעשיו) חן טבע וסגולותיה (כדי למשוך את חוּט האורגנית עליו), — שוה הוא לטבע דוקא חן אנוש וסגולותיו; בדרך זו הפליא ליצור בעיקר ע”י זה שהשכיל לשים במארב דבריו צל של לגלוג נאה, המסביר ואומר: ידעתי שאין כאן אמת וממש, אלא משום שיש כאן דמיון תמים ויופי שלם; הוא משתמש בהפכים, כי על כן הנו מאמין, כנראה, שהפכיוּתם לא באה מלכתחלה אלא להבליט את האפשרות של קרבה ומזיגה, שהיא עצמה לא רק מטרה בלתי פוסקת, אלא גם הנאת־החיים הנעלה ביותר; לפי זה אין אצל ב. פסטרנק מתחלק הטבע לדומם, צומח וחי; כי לדידו יש רק טבע אחד בכל — הטבע האנושי, כלומר: הכל קרוב־קרוב, אתה עצמך־ובשרך; ז. א. שכל פרט ופרט הוא נושא לענין ללא כל חיץ, לאהבה וחמלה, ממש כמוך עצמך; וזהו טעמו של אותו הוד בלתי־מצוי אשר בשירו “סערתנו”, המשולב כבדרך אגב

PacпpaвлЯй гyбaми вывиx мypaвЯ

והמגלה על ידי טפח אחד את אוצרות הנפש של האמן, המבחין ויודע שקטסטרופה היא אם הסערה גורמת לנקיעת אבר מאברי הנמלה והוא מבקש להשיב את המחובל במגע־שפתים דוקא כאדם העושה לילדו הרך ששרט את אצבעו הקטנה.

ג

לא כל שיר משיריו מובן על כל חלקיו ובתיו, אבל אין שיר, גם מן הבלתי־מובנים (אולי: עוד) לנו, שלא יהיו בו דברים בעלי חשיבות המכפרת על כל “עוון” שהוא בבלתי־מוּבן; מי ששר את השירים “לילה מחניק”, “הבה נשמוט מלים”, “אולי יהיה כך, אולי אחרת”, “ביער”, “הד”, “לילך”, “לזכר רייסנר” ועוד — שרוח הגאונות מהלכת ביניהם, שכל הגה בהם משפיע השתוממות על הוד שבטבעיות שאין אתה יכול לעולם לעמוד עליה ולדעת איך נוצרה כזאת; כל שורה קובעת את הכרחיותה של הבאה אחריה, כל בית משולב בחברו כשלובו של הענף בעץ שלו; על כל מחשבה מן המחשבות הרבות בשיר — עלולים חושבים מעמיקים לכתוב מסות פילוסופיות ארוכות, על כל הרגשה־כעלילה יכולים מספרים למופת לרקום ספורים טובים; ומובן מאליו, כי לגבי משורר בעל כוח־ראשון שכזה אין כונתנו לפסוק, שאת הטוב לדעתנו אנו “מקבלים” ואת הרע אנו “דוחים”, או להודיע־ברבים כי… את זה־וזה צריך היה המשורר לכתוב ואלו את ההוא־וההוא — לא צריך היה; אין יוצר אלא לפי טעמו כמות־שהוא, כגלויו לפנינו, בסכומו הכללי והבלתי־מוסבר, המצטרף מכך־וכך תכונות, מהן הנראות לנו כ“מעלות” ומהן — כ…“חסרונות”; ואם תרצו — הסירו נא את מרכאותי והתיחסו למעלה ולחסרון לפי דעתכם ברצינות, ואעפי“כ יש להבין, כי חסרון אחד פחות — הלא כמוהו כמעלה אחת פחות: — הוא משנה את הסכום, כלומר: משנה בכלל את הנושא לעיוננו, משנה את המשורר הקרוי בשמו והוא כזה דוקא, במשורר זולתו, שהוא רק מעשה־דמיון שלנו; האין להסיק מזה את המסקנה הפשוטה והנכונה ביותר: מעשה־היצירה, גם זה שאנו מכירים אותו עם גלויו (לא כל שכן זה הנגנז על ידי יוצרו) — אינו דוקא קו אחד של גבורה־שבנצחון, אלא גם גבורה־שבכשלון, גבורה שפעמים אנו עומדים על הויתה האֶפית ופעמים — על התהוותה הדרמתית; והלא אין ספק, כי ב. פסטרנק דרמתי הוא בשניות היסודות שלו כהנ”ל ובעמלו האמנותי למזג מהם שלמות, אלא שלא נמנע מלהעמידנו גם על התהליך המוביל אל השלמות, ורב מאד הענין והחשיבות בכך.