סטפן גיאורגה היה אישיות חטובת אופי כלהב החרב; מסוגר בשבעה מנעולים במגדל בדידות ללא פגם כמעט, והיא שורש־אמונים המצמיח את השררה בעולם היצירה והחיים כיצירה. התבדלות מן הכלל החי מתוך שני הנמוקים יחד: מתוך ש“יש לי הרבה מדי ואתם לא תבינו ושמא גם תחללו” וגם מתוך “יש לכם הרבה מדי, ואינכם מכירים ואינכם נהנים ממנו, ורק כשלא אהיה משלכם אלמד לקחת וליצור”. אל הם החיים שפניהם וגם גבם מבהיקים בלהב ובקור נצחים. אקלים של קטבים: כפור מוצק לובן תמיד ודמדום רוטט בקפאון. ואל קור־התהום הזה נמשכים לוהטי דעת עליונה ואוהבי אלהים נסתר. הלא הם המכונים בלא־מובן מדוע: חוקרים. למי הם חוקרים? בשל מה הם חוקרים? נאפדי מות מראש, אחים להוד סכנה בטוחה הולכים הם לממש בעינים את ה“מעבר מזה”. אכן, אין רכבות נוסעים הולכות לשם על־פי לוח־שעות קבוע. קרובים ובני משפחה לא־יקבלו את פני הבא אל כמעט־המחוז. ו“ממש־תכלית” אינו סוף דבר בקטבים. ורק טרופי־הוד ינהרו אליהם.

מעין אקלים־קוטב כזה היו שירתו וחייו של סטפן גיאורגה. רבים במולדתו ובעולם כולו נפעמים משיר־חיים זה, גם סקרנים וגם מעריצים שלא על מנת לקבל פרס, אבל לבוא לירכתי קוטב זה לא יעיזו ולא יוכלו. מכאן “החוג הגיאורגי” המצומצם: מעט במכוון — והרבה מאופי הדברים. ובחוג: מעט משוררים־חורזים, אבל רובם משוררים־חוקרים־מבקרים. בני האקלים הנשגב, הקר והמדמדם. נוף של גלוי־שטח וחד־גוניות לכאורה ומשום כך חלום־רב ושפע אור־סתרים. הלא הם: גונדולף, קנטורוביץ, וולטרס, ברטרם. ורוחות אדם, המרחפות על פני המים הגדולים האלה: נפוליון, גתה, קיסר, ניצ’שה, שכספיר. זה הכל, נדמה לי, עולם רב מכופל ברעיונותיהם.

והתפתחו הענינים הנשגבים, כמו תמיד: בנגודים. איש הבדידות התמציתית, החומרה בתכלית נזירות — דוקא הוא יצר אסכולה. דוקא הוא נעשה רבי של חסידים ומקורבים, ומעריצים ממרחקים. משורר ואדם קפדן למוסריות שביצירה, שמהותה וטעם קיומה בחוסר פומביות והעדר פרסום מכוון — דוקא הוא נעשה אב־פטרון רוחני למפעל ספרותי־תרבותי, לבמה מיוחדת, להוצאת־ספרים מיוחדת לו ולחוגו, לחבריו. שונא הפרסום — וכמעט כולם, עוד בחייו, פרסמו, בהוצאת הספרים המיוחדת (ג. בונדי) את ספריהם הגדולים על סטפן גיאורגה מורם ורבם. ועל פי אלה יכול אתה לדעת כל ניד־יד, כל עקימת־פה, כל אבק־מעשה וצל־הרהור בחייו וביצירתו. והרי ממילא — פומביות היא, ממילא פרסום הוא. רק מי שאינו יודע את המנוע הנפשי לאלה, רק מי שאינו מכיר, כי בלי התגשמות הנגוד הזה אין זכות בקיום דבר מן הדברים בהויה הזאת — רק הוא ירשיע.

והלא כדבר הזה ארע גם לבן־דורו, אחיו לגאונות: ר. מ. רילקה. הוא הוא הנגוד, אבל במהופך. רילקה — האיש והיצירה — כולו רוך עד קצה רום האצילות; כולו רצון שלא להבדיל בין בריה לבריה, כי הכל נשגב וחשוב בעצמותו, הוא האיש אשר בקש לחבק עולם מלא, להתמזג עם הכל — דוקא הוא היה הבודד, בלי אסכולה, בלי חסידים ליצירתו ולאישיותו. להפך, הוא כמו בקש רבי לשמשו, להעריצו, לעבדו. ידידים גדולים ונפלאים היו לו, אבל לא חסידים. ולא היו מבקרים או חוקרים שפרסמו את יצירתו ברבים. אור־לואי של רומנטיות יש בשירתו והיא המושכת גבר, עלמה, מיוסר אלהים ואדם, וגם כל נפש לא־פיוטית דוקא, הרוצה לכפר בשירה את המשהו הלא־פיוטי שבה.

נגודים, נגודים — הנה האיתנים, הנה אקלימה העליון של יצירה. ההרמוניה? שלום־בית בין הרצוי והתגשמותו — הנה הוא המישור, הנה היא הבינוניות. רק הנגוד קובע את ודאותה של גאוניות.