רקע
ישראל זמורה
"טורסו" ספרותי

ביער הפסלים אשר ביון העתיקה נמצא גם “טורסו”, פסל שהיה מחוסר ראש, ידים ורגלים; ודי היה לגוף מקוטע זה להעיד עדות נאמנה, כי יד אמן גדול טפלה בו ומאז נתיחד באמנות הפסול מקום נכר ל“טורסו”, סוג של פסול, שמקורו — במקרה נעלה, וסופו: כונה של אמנות ברמז.

גם קורות הספרות בעולם יודעים לספר על כמה יצירות מקוטעות בעזבונם של סופרים ידועים, אבל נראה הדבר, כי אפילו אחד מהם לא היה בו בכדי לעורר אליו תשומת־לב מיוחדת ולא הערכה, אשר תיחד מקום כבוד לסוג חדש, — ל“טורסו ספרותי”.

בעזבונו של הוגו פון־הופמנסטל נמצאה יצירה אחת, שהמשורר טפל בה למעלה מעשרים שנה ולא גמר אותה. כי כל ימיו כתב הופמנסטל שירים ומחזות ליריים, מסות בקורת קצרות וספורים מעטים. לבסוף נתאוה לנסות כחו בכתיבת רומן. ידידו של הופמנסטל, הסופר יעקב וסרמן, מספר ב“פרק מסַים” של יצירה בלתי מוגמרת זאת, כי בחששות גדולים מאד, נגש המשורר ליצירתו זאת, מתוך הנחה שכל כתיבה צריכה מלבד כשרון גם ידיעת חוקי הבנין של אותו מקצוע ספרותי, ואין לכתוב אלא לאחר למוד ועיון מרובים; ועוד סבור היה שהרומן אינו מדרכו הספרותית, עם כל המשיכה החזקה שהיתה לו לכתוב רומן. רצון זה גרם להתרכזות יסודית בנפשות ששאף לרקום אותם במסכת הרומן שלו “אנדריאס, או המאוחדים”. בעזבונו של המשורר נמצאה יצירה זאת בדמות שני חלקים. חלק אחד (והוא, לפי המשוער, החלק השלישי מן הרומן שהיה צריך להכתב) בנוי וכתוב ומקושר בתוכן והרצאה, החלק השני — בדמות תכניות ושרטוטים, קוי־אופי, קטעי שיחות ומחשבות, בקצור: נתן גוף הרומן, בלי ראש, בלי ידים ובלי רגלים, — טורסו.

אם לדון לפי ה“יש” צריך לשער, כי אלו נגמרה יצירה זאת, היתה זו בלי ספק, אחד הרומנים המצוינים ביותר. עם כל הטפול הרב ברומן זה, ואולי דוקא משום כך — אין להרגיש בכל הכתוב בשני החלקים יחד יד של אדם. כל הממשי וקים ביצירה זאת נושם נשימת רמז, כולו נגיעה־שאינה־נגיעה. אכן, כל גוני הדברים, החיים והדוממים, המעשים והמחשבות משוחים במהירות ובליטות, אבל עשיתם היא במכחול גדול ודק, באופן שכל קו וכל שרטוט הוא בגדר של חשיבות מכרעת, קוצו של יוד אחד עלול לקפח עולם מלא. כמנות את פעימות הדופק כן ימנה הופמנסטל כל קמט קל של צבע, צבע קול וצבע מחשבה. כך בודאי היא פנימיותו המחושבת של הכנור או של הפסנתר. כל שבר של תו־נגון קובע. כאותה רגישות מדוקדקת שיש בנפש המאזנים. ההליכה ביצירה היא הליכה של יראת כבוד, כעל בהונות, אבל לא כהליכה בחדר של אחד נרדם שאתה חושש לעוררו, אלא כמו פסיעה של “מעמקים” בבית המת.

את עיקר כונותיו רכז בדו־הדמות של אשה אחת — היא מריה אצילת־הנפש, אצילה לפי מעמדה ולפי חנוכה ומסרתה, והיא גם מריקיטה בת יצר הזנונים, תהפוכות־לב ותהפוכות־שכל. בעיה נדושה ועדין כאבן־שואבת היא לאמנים, והופמנסטל נצח עליה כנצח על תזמורת בת מאה ראשים. וגם לאמן וגם לקורא אין נטיה מכרעת לאחת משתי הדמויות. כי לא תתכן כאן הכרעה, אלא כריעה בלבד, כריעת ברך בפני יוצר העולם ויוצר סופר שנאצלה עליו מחכמת בוראו. ועוד שאלה שעל הגבולין: אצילות לפי חנוך ומסורת ואצילות מרצון ושאיפה לכך. אין אחת עדיפה מחברתה, כמו שאין עדיפות בין שמים לארץ, כי שניהם דבר אחד הם ובכל אחד יסודות שניהם יחד הם ובודאי שאין אחד עלול להתקים בלעדי השני.

ומקום נכבד בשני החלקים לא נתן, אלא נלקח על־ידי שתי הפיפיות של החרב האחת — הדמיון והמציאות. מדוע הוזה כל כך המציאות אצל הופמנסטל? “כנפי נשרים” ממש לכל “חומר” ו“גשם” ביצירה הזאת, כפת־סולת אפויה יתפוררו המעשים הממשיים בין אצבעות האמן ושבו אל מקורם הראשון, — לקמח, לשבולת, לזרע, לעב בשמים, לאתר, לבלתי־נראה, לבלתי־יש, כביכול. נתוח של צמיחה מהלך בין השורות, בושם של מיטמורפוזות. מה כאן דינה של ה“אהבה”, אלה השמרים, השאור שבעיסה בכל רומן? עיניך יוצאות אליה, והיא האהבה, הלא בך היא (שמא אהבת עצמך היא?), אשה נצתה בגפריתך, ומדוע היא מתחמקת ממך והלאה? —

והזמן, הזמן שעבר, זה העבר בן מאות שנים, — הלא רגלו האחת על אדן העתיד היא; סכר זה של מועדים ותאריכים הוא מעשה ידי אדם להגביר את כחם של הימים. ודון־קישוט חי וקים. עודנו חכם מאד בטפשות תמימותו. והרמאי הזה, בדמות סנשו־פנשו מדומה, — אינך כועס עליו, מחיך אתה לנבלה שעשה, כי אי אפשר לו אחרת. ותמיד אויל יהיה בחכמת ערמתו. שמא אין הכל אלא תפאורת קיום בבמת הסוד?

תכונות אלה ועוד אחרות רבות יש למנות ביצירה בלתי מוגמרת ומקוטעת זו — של הוגו פון הופמנסטל. היש להצטער על שלא נגמר הרומן ואנו רואים אותו רק בהתחלתו המהוקצעת וברבוי תכניותיו של הסוף שלא בא לידי הגשמה? היש איזו ערובה ששלמותה החיצונית של היצירה לא היתה גורעת מן התכניות ומן הרמזים המצויים היום בידינו? ושמא גורל עמוק, גורל אמנותי הוא, שיצירה זאת היתה צריכה להיות כך, רק כך, וכי זו היא, בעצם, גם השלמות הראויה לה?

שמא יש ב“מקרה” זה של הרומן הבלתי־מוגמר של הופמנסטל רמז ליוצרים בספרות של “קטענות” בכונה, — שמא התחלה היא ל“טורסו” ספרותי? —


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47260 יצירות מאת 2633 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!