במקום הקדמה.    🔗

בבואי לתת ציור “אגריפוס המלך” לא שמתי לב לדקדוקי ההסטוריה, כי לא ללמד הסטוריה באתי, כי אם לתת לקוראים ציור הליכות הזמן ההוא, וציור המלך הישר כפי מה שהוא נראה אלי בחזון.

בכלל ראיתי, כי בבוא הסופר לציר את דמות אחד מגבורי האומה על פי ההגדות המפוזרות בלבד לא יוציא לעולם ציור שלם. ועל כן גם הכותבים הסטוריה לא ימנעו מהוסיף או לגרוע קוים ושרטוטים, למען יצא מציורם איש חי, ומכל שכן שההוספה והגרעון הותרו לנו – בעלי האגדה, שכל חפצנו הוא רק לשעשע את נפש הקורא.

המחבר.

 

א    🔗

בשמונים שנה לפני חרבן הבית השני נולד בן לאריסתובל בן הורדוס מלך יהודה, ויקראו לו שם – אגריפוס,

בהיותו עוד ילד קטן מתו עליו אביו ואמו. אביו אריסתובל נהרג במצות הורדוס אביו, וביריניקה אמו גם היא מתה מהר אחרי מות אישה ותעזוב לבנה רכוש רב מאד.

אגריפוס התחנך כאחר מבני מלכי קדם. בהיותו נער שֻׁלח רומאה להתחנך שם בין בני המלך וגדולי השרים. בעיר רומא הגדולה ישב אז טִבֶּריוּס העריץ על כסא המלוכה. בעיר ההיא היו גם חכמים ומשוררים. ושמה שֻׁלח אגריפוס ללמוד חכמה ודעת, להבין טוב טעם.

אך בני המלך והשרים הגדולים לא בקשו חכמה, כי אם תענוגים, לא שיר ומליצה, כי אם הוללות ושכרות. ויהי גם אגריפוס כאחר מהם, רודף קדים ועושה כל תועבה. אולם לא מרֹע לב עשה רע, כי אם מקלות דעת. כי בהיותו תמיד בחברת הוללים ורודפי תענוגות, לא נתן לבו לחשב דרכו, כמו רוח שכרון נסבה עליו וזמן לא נתן לו לנוח מעט ולהפיג את שכרונו.

אגריפוס ידע כי נער ישראל הוא, אך לא נעים היה לו השם הזה. מעת אשר החלה ממלכת יהודה לרדת מגדולתה, באשמת שואפי שררה, החלו בני הנכר לשפך בוז על עם ישראל. כל עון וכל חטאת טפלו בראש היהודים; גם בדאו מלבם, כי בני ישראל עובדים לא לאל אחד, כי אם לאליל נבזה, ובבית מקדשם הוצג ראש חמור, אשר אליו ישתחוו.

אגריפוס לא ידע כי שקר בפי שונאיו, ויאמר בלבו, כי אמנם רבו פשעי עמו מפשע כל הגוים; ועל כן שמח מאד על אשר לא חשבו לו רעיו ההוללים לחטאה, כי מגזע ישראל מוצאו, ומאד מאד היה שבע רצון אם רעיו בשיחתם לא הזכירו את שם יהודי בפניו.

אמנם דעות היהודים החלו להשתרש אז בלבות חכמי הגוים, רבים דרשו אז לתורת היהודים וימאסו בעבודת האלילים; אך רעי אגריפוס לא היו חכמים, ולא ידעו ולא חפצו לדעת מתורת היהודים מאומה, כי נקל הוא ללעג ולהתל מהעמיק חקר ולהבין דבר לאשֻׁרו. מה נעים היה לאגריפוס לשמוע, באמור אליו אחד מרעיו: אתה, אגריפוס, לא יהודי הנך: גם בפניך, גם בהליכותך איש רומא אתה כאחד מאתנו! מובן מאליו, כי בעד התהלה הזאת מצא הפטריצי¹ החונף שכר רב מיד אגריפוס הרחבה.

אגריפוס לא ידע מאומה מכל הנעשה אז ביהודה, לא ידע מכל העשק והגזל אשר עשו שם פקידי הרומאים, ולא שם לבו לריב המפלגות, אשר גבר אז בישראל, כי מבלי יכלת לעמוד על נפשם להלחם עם צוררם הנורא – ממלכת רומא – הראו את גבורתם בהלחמם איש באחיו. – לכל אלה לא שת אגריפוס לב, כי מה לו ולעם ישראל? הן עליו כבר העידו רעיו, כי לא יהודי הוא, וגם הוא חש בנפשו, כי אמנם רומאי הוא: בשפת הרומאים ידבר ובמנהגיהם ינהג. הוא לא שאף גם להיות מושל ביהודה, כי גם הממשלה ביהודה כאין נחשבה בעיניו. הוא חשב בלבו, כי יהיה לשר צבא רומא כפומפיוס ואנטניוס, אשר נתנו חתיתם על כל עמי התבל וירוו את הארץ בדמי אדם.

אמנם נבדל הוא מן הרומים בדתו, כי איננו משתחוה כמוהם ליופיטר אלהיהם. הוא איננו יכול להבליג על שאט נפשו ולאמר גם אמירה קלה בשפתיו, כי יופיטר אלהים הוא. את כל התועבות יעשה, אבל התועבה הזאת לא יוכל לעשות! אך הדבר הזה לא יפריע אותו מהתחשב כאחד הרומאים, כי ראה, כי גם רעיו אינם מאמינים באליליהם ומלעיגים להם. הם אומרים, כי רק המון העם, החשוכים, יאמינו בו, אבל הם “החכמים” יודעים, כי הבל הוא יופיטר ושוא הוא הֶרְקוּלֶס בנו, ואך מפני הנימוס הם הולכים אל היכל קדשם להשתחוות ולהקריב קרבנות.

ויחי אגריפוס ברומא ימי משתה ושמחה, ימי מהומה ושכרון עם כל גדולי המלוכה, עד כי אבד את כל רכושו הרב. אז בגדו בו רעיו, וירחיקו אותו מעליהם, ונושיו הרבים באו ויאמרו להושיב אותו בבית הכלא, על אשר קצרה ידו משלם להם את חובותיו.

אז ראה אגריפוס ויבן, כי לא בו בחרו רעיו הגאיונים, כי אם בכספו, וכי גם הוא ככל אחיו היהודים נבזה הוא בעיניהם אם כסף אין לו.

אלכסנדר, נשיא היהודים באלכסנדריה, שמע את כל תעלולי אגריפוס ואת התלאות אשר מצאוהו ויאמר אל לבו: אמנם הוא אגריפוס לבדו אשם באסונו, בפזרו את אוצרות אמו להבל, ואשר זרע יקצר עתה. אך לא טוב, כי נצר מלכי יהודה, נכד המלך הורדוס, אשר בפי הגוים נקרא בשם “הורדוס הגדול” יהיה עתה למשל ולשנינה, כי יאָסר כאחד הרקים בבית הכלא. הדבר הזה יהיה לחרפה לא רק לאגריפוס, כי אם לכל עם ישראל כלו. וימהר אלכסנדר וישלח לאגריפוס את הכסף אשר דרשו בו נושיו למען יחלץ מהם, אף כי הליכות אגריפוס לא טובים היו בעיני אלכסנדר, שהיה איש תם וישר וירא אלהים.

תלאות אגריפוס היו לו ללקח טוב. הלקח הזה הסב לו מכאוב גדול, אבל יחד עם המכאוב הביא לו גם מרפא, כי הפיג מעט את רוח השכרון אשר היתה נסוכה עליו, אולם למען ירפא כלו, נחוצים היו לו עוד לקחים אחדים, עוד סמי מרפא חריפים…

אחרי אשר היה אגריפוס נע ונד עת קצרה בארצות שונות, שב עוד הפעם לרומא. גיסת טבריוס, קיסר רומא, אנטוניה, אשר היתה בימי נעוריה רעיה נאמנה לבירוניקה, אֵם אגריפוס, קרבה את בן רעותה ותדבר עליו טובות באזני הקיסר, ויהי אגריפוס לאוכל על שלחן המלך ורֵע אהוב לקַּליגולה יורש העצר.

אז שכח אגריפוס את תלאותיו ועוד הפעם נמשך לבו אחרי תענוגי הרומאים אשר הסכין בהם מאז.

אולם לא ארכו הימים וטבריוס קצף על אגריפוס, כי הלשינו באזניו, כי אגריפוס חפץ, כי ימהר טבריוס למות, וקליגולה ישב על כסאו. אז הושם אגריפוס בבית הכלא ויהי אסור שם כחצי שנה, עד מות טבריוס.

בימים אשר ישב אגריפוס בבית הכלא הרחק מתשואות רעיו העליזים, נתן את לבו לחשב את דרכו, לדעת מי הוא ומה הוא עושה פה. אז הבין אגריפוס, כי אי אפשר להשען על טובת מלכי רומא, וכי כל חסדם הוא ציץ נובל. אז עלה על לבבו זכרון ארץ מולדתו, זכר את אשר שמע בילדותו מפי אומנתו על דבר אבותיו החשמונאים הגבורים, אשר היו מלכים תקיפים בישראל ואשר מפניהם נִחת גם אנטיוכוס הגדול.

– מה טוב היה לוּ יכלתי גם אני להשיב לי את הממלכה. או אז אתחזק, אתגבר ולא אצפה עוד לחסדי זרים.

רוח החשמונאים לבשה אותו. נפש שאפה לחיי דרור, לחיי כבוד וגדולה; וככל אשר רבו ימי מאסרו, כן רבה בו שאיפתו לחפש וכן גדלה תשוקתו להשיב אליו את מלכות ישראל ולכונן את מצבו על בסיס חזק, למען לא יהיה תלוי ברשות אחרים.

טבריוס מת, וקליגולה ישב על כסא אביו. אז זכר קליגולה את אגריפוס אהובו ויוציאהו מבית כלאו, ויט אליו חסד וישימהו לאיש סודו. ויתן לו שלשלת זהב על צוארו תחת שלשלאות הברזל, אשר שם עליו טבריוס אביו. ויהי אגריפוס גדול מאד בעיני כל שרי רומא. גם כל אלה אשר הפכו לו מלפנים ערף, עתה החניפו לו ויבקשו קרבתו.

אולם אגריפוס לא שמח בחלקו, הוא ידע את נפש קליגולה, כי משחתה היא. אמנם בראשית ימי מלכותו פשט את טלפיו והראה “סימני טהרה”, כי ענש את השרים, אשר הטו משפט העם. גם שם לבו להיטיב את מצב ההמון על ידי חקים טובים והנחות; אך אגריפוס ידע, כי לא לארך ימים יעשה טוב, ועל כן אי אפשר גם לסמך על ידידותו, כי רגע תבוא בו רוח אחרת ויהפך לו מאוהב לאויב. ועל כן בקש אגריפוס ממנו לתת לו ממלכת יהודה. קליגולה לא אמר להשיב את פני ידידו ריקם, אך לא רצה להפרד ממנו, ושנה שלמה עברה עד אשר הצליח אגריפוס להטות את לב הקיסר לבל יאהבנו יותר מדי וכי יתן לו לשוב לארץ אבותיו.

בשנה השנית למלכות קליגולה שב אגריפוס ירושלימה ועטרת מלכות יהודה על ראשו.

 

ב    🔗

בימים ההם היתה עדת ישראל באלכסנדריה גדולה ונכבדה מאד. על ידי הצרות הרבות שמצאו בני ישראל בארצם מיד פקידי רומא האכזרים, עזבו רבים את הארץ ויבקשו להם מנוחה בארצות זרים, וארץ מצרים פתחת אז שעריה לפני הגולים. אלכסנדריה היתה אז עיר הראשה במצרים ותעל בחכמתה ובעשרה על כל ערי ארץ הקדם. בית ועד החכמים, אשר היה בה, היה לאור גוים, ומכל קצות הארץ נהרו אליו.

ובני ישראל לא עמדו גם הם מנגד. עד מהרה סגלו להם את שפת יון וחכמתה ויקומו מהם חכמים גדולים, משוררים נפלאים, סוחרים זריזים וחרשים נבונים וחרוצים. גם בשפתם, גם בכל הליכותיהם היו כבני יון ולא נבדלו מהם כי אם בגזע מחצבתם בלבד, ובהרבה דברים עוד עלו עליהם, כי לא היו להוטים כיונים אחרי תענוגי־הבל, גם החזיקו איש ביד רעהו. ויראו היונים כי עם ישראל עצום הוא מהם בחכמה ובכל כשרון ויקנאו בהם מאד. אולם בקנאם בישראל לא חפצו ללמוד את דרכם לבקש חכמה כמוהם בכל נפשם ולהסתפק כמוהם במועט, כי אם השתדלו לבזות את ישראל ולהתכבד בקלונם. כי למה יעבידו את נפשם עבודה קשה ללמוד הרבה ולעלות במעלות החכמה. אם אֶגרפם אתם להדוף את שנואי נפשם ממעלתם ולהפילם ארצה?

אז החלו שונאי ישראל להעליל על היהודים, כי בחכמתם משחיתים הם את בני הנעורים, כי במסחרם יעשו מרמה, כי החרשים היהודים מקפחים שכר החרשים היונים. השנאה הלכה וגדלה מיום ליום, בראשונה נודעה בגן “השדרות העליונות” בין חכמי היונים, ואחר הלכה ותתפשט בין המון העם.

אולם בני ישראל לא ראו אחריתם. הם ראו כי חזיוני הסביליה² אשר כתבו סופרי ישראל נקראים באהבה ובחבה בין כל היונים. אמנם היונים לא ידעו כי ממקור ישראל יצאו, אבל הלא אמונת היהודים ודעותיהם עצורות בקרבן והן באות כמים אל לבות היונים; ועל כן האמינו, כי עוד מעט ומלאה כל הארץ דעת אלהים אמת ואהבת אדם. וגם אמנם בין היונים היו חכמים רבים, אשר אהבו את היהודים וילמדו את תורתם בכל לב. והחכמים ההם עמדו לימין היהודים, ויסמכו עליהם בני ישראל, כי יריבו את ריבם ויוציאו לאור צדקם.

לב בני ישראל באלכסנדריה נקשר בארץ מולדתם החדשה, ולרבים מהם היתה יקרה גם מארץ ישראל; כי רוב חכמתם שאבו ממקור היונים, וישכחו כמעט את שפת עמם, וגם את תורת משה והנביאים דרשו על פי תרגומים, אשר תֹרגמו לשפת יון. ההבדל בין יהודי אלכסנדריה ובין יהודי ארץ ישראל היה גדול מאד, וכמעט אמרו בלבם, כי קרובים הם אל היונים מאשר אל אחיהם היהודים. ורבים פנו ערף לעמם ויכחשו בצור מחצבתם וישתדלו להראות את אהבתם לארץ מצרים יותר מאשר אהבוה המצרים בעצמם. ומה רב היה שברם בראותם כי היונים, אשר דבקו בהם, מחרפים ומגרשים אותם בחרפה!… אך בני ישראל לא חפצו להאמין כי המצב הזה יארך ימים. הם התנחמו, כי אך מקרה הוא אשר כרגע התלקח וכרגע יכבה ואיננו.

אולם כאשר עבר אגריפוס מרומא לארץ ישראל בכבוד מלכות, התפרצה אש הקנאה מלבות היונים כזרם גפרית ותאכל על ימין ועל שמאל. ההמון הפרוע התנפל כארי משחית על הדֶּלתא – מרום מושב היהודים באלכסנדריה – ויהרסו את בתי התפלה ויכו את היהודים וישללו את רכושם וירמסו וישברו ויתצו כל אשר מצאו. מכל עבר ופנה נשמע: הלאה, יהודים! הלאה, הלאה!

קול חכמי היונים הישרים נחבא מפני רעש הצוררים. אם נסה חכם יוני להרים בשער קולו להצדיק את ישראל, אז קראו לו: יהודי, יהודי! הנה האיש הזה מכר את נשמתו ליהודים בכסף. ולמורת רוחם נאלצו לשום בעפר פיהם ולשתק. אז רבו הסופרים בבני יון כילק, כי כל אשר ידע לגנות את ישראל, לו סופר חכם נקרא וימצא שכר רב.

היהודים ראו כי אין מגין בעדם באלכסנדריה וישלחו את ציריהם רומאה לדרוש עזר מקליגולה. לקליגולה הריק והפוחז, לקליגולה חסר הדעת, אשר כגדל אכזריותו כן גדלה סכלותו, – לחלאת מין האנשי באו צירי היהודים, ובראשם החכם הגדול ידידיה האלכסנדרוני להשתחוות ולבקש תחנה וקליגולה הנבל עוד העיז פניו כנגדם וידבר עמם קשות. בעיני איש כבד עון כמוהו לא ישרו דרכי בני ישראל!

ידידיה האלכסנדרוני, אשר היה סמל החכמה והצדק נאנס לשמוע מוסר הבלים מפי חדל אישים, שותה דם עבדיו כמים. עליו היה לעצור בעד רגשותיו ולהחליק לשון למצוא חן בעיני האיש, אשר היה שנוא לו מכל תועבה…

עיני החכם הגדול מלאו דם. כלימה כסתה פניו, לא בשבילו בלבד, כי אם בשביל כל בני האדם, המרכיבים איש כקליגולה אלוף לראשם.

 

ג    🔗

ואגריפוס ידע מכל הנעשה לישראל באלכסנדריה ולבו התחמץ מאד. הוא ראה כי כבוד עמו השפל עד עפר, גם בעיר אשר בה החכמה תשכן מרום, ומה יהיה גורלם בארצות אחרות, במקום אשר אור החכמה עוד לא נגה עליהן?

אז ראה אגריפוס, כי אין תקוה להשיב את כבוד ישראל בחכמה ובכל כשרון, כל עוד אשר מלכות ישראל שפלה ורופפת. לב המלך הזה מלא אהבה וחמלה אין קץ לעמו המרדף על לא חמס עשה. עד העת ההיא שאף למלוכה אך למען ייטב לו לעצמו, לכונן את מצבו לבל יהיה עוד תלוי ברשות אחרים, אבל המקרה שקרה באלכסנדריה העירתהו לחדל מבקש טובה לעצמו. עתה חש אגריפוס כי יהודי הוא ומלך ועליו להקדיש כל כחו להרים קרן עמו.

אולם אגריפוס ראה כי לא בנקל ירים את כבוד עמו, אשר ירד מטה מטה מיום מות אלכסנדרה מלכת־יהודה. אברי האומה התפרקו על ידי המלחמות הרבות שנלחמו בני ישראל איש ברעהו. גם קשה מאד לצאת מתוך צפרני החיה הטורפת אשר בשם רומא נקראה. אך אגריפוס לא חת מפני כבד העבודה, ויחל מעשהו בהשכל ודעת.

רבים הם בישראל החפצים בטובת עמם, אבל רפי ידים הם להביא חפצם לפעולה. רבים הם העוסקים בצרכי עמם, אבל בכל מעשיהם רק טובת עצמם ידרשו – ממון או כבוד. אך מעטים, מעטים מאד המה האנשים החפצים והיכולים לעשות ואשר בכל מעשיהם ידרשו רק טובת עמם, בלי כל פניה.

אגריפוס היה האיש אשר בו נכללו כל המעלות הטובות הדרושות לכל העוסק בצרכי העם. אהבה טהורה ועזה לעמו, חפץ כביר לפעול ולעשות, וכח חזק כצור לעמוד נגד כל שטן ומפריע עד הוציאו חפצו לאור.

אגריפוס, אשר התחנך בין הרומאים, ידע להתהלך עם גדולי הרומאים ולקנות לבבם בדברי חן, בשעשועים אשר אהבו, ובמתנות יקרות, עד כי חשבוהו לאוהב רומא; ובכל זאת לא חדל רגע מחשב מחשבות להיטיב את מצב עמו. בשבתו בבית המשחק יחד עם פקידי רומא העליזים, היה לבו הרחב מלא מחשבות גדולות ותכניות³ שונות לסדר את סדרי המלוכה, להגדיל את כבוד עמו ולהאדירו.

אם החכמה תעז לכל עם, לעם ישראל היא כנשמה לגוף, כי עם ישראל עם הספר הוא מעולם. ועל כן השתדל אגריפוס להגדיל את חכמת ישראל בהשיבו את כבוד הסנהדרין ובתי ועד החכמים, אשר חדלו לגמרי בימי המלך אַרכילאוּס שהיה לפניו.

בשוב הסנהדרין לשבת בלשכת הגזית שבה נשמת העם לפעם בקרבו, כי ראה העם עוד הפעם את חכמיו יושבים על כסא המשפט ובראשם רבן גמליאל הזקן נכד הלל הענו. העם החל להכיר את ישוּתו ובלבו התעורר החפץ לשוב לימי נעוריו.

ועד החכמים המפקחים על צרכי העם, המתקנים תקנות טובות וחוקקים חקים צדיקים, היה טל תחיה לעצמות האומה היבשות. על ידי ועד החכמים היה אפשר לאגריפוס להוציא את תכניתו הגדולה לאוֹר.

במות קליגולה מלך קלודיוס תחתיו, ואגריפוס מצא חן גם בעיני המלך הזה. אז החל אגריפוס לבצר את חומת ירושלים ולהרחיב את גבול החומה בהביאו אל תוכה את פרור העיר הנקרא בשם “ביצתא”. הוא בנה את החומה מאבני גזית עשרים אמת ארכן ועשר – רחבן.

אף כי גדל אגריפוס בחצרות מלכים בין עמי הנכר ויתנהג שם כאחד מהם, בכל זאת בהיותו למלך בישראל נזהר מחלל את קדשי עמו עד כי גם הפרושים שבחוהו. ביחוד הראה תמיד לדעת כי לא לכבוד מלכים ישא נפשו, ועל כן מחל תמיד על כבודו. בעת קריאת התורה היתה הרשות נתונה למלך לשבת, ולכן נעשתה למענו בימה לשבת עליה, אך אגריפוס לא חפץ לנהג שררה ויחלק כבוד לתורה ויעמוד וישמע כאחד העם.

בנסעו במרכבה בחוצות ירושלים פגש בכלה אשר הובלה אז אל חפתה בלוית קרוביה ושושביניה. ויצו אגריפוס לרכבו לנטות הצדה ולעמוד, למען יתן מקום להכלה לעבור בתחלה. בימיו החלו להביא את הבכורים מהערים לירושלים ברוב פאר והדר, כי התאספו אגֻדות, אגדות להביא יחד את הבכורים בשירים ובשמחה. אז נשא גם המלך אגריפוס את כל בכוריו על שכמו כאחד מבני העם מהר הבית עד העזרה⁴.

בני ישראל חגגו תמיד את חג הפסח ברב פאר והדר. החג הזה הוא זכר ליציאת מצרים, זכר לחרות, אשר אליה שאפו בני ישראל תמיד, גם בהיותם עבדים עושים בחמר ובלבנים. וכאשר גברה עליהם יד רומא ותכבשם תחתיה, כן גבר בלבם החפץ לחיות חיי חפש. ועל כן הוקירו אז את חג הפסח יותר מאשר הוקירוהו בעת אחרת. וגם אגריפוס לא נמנע מלחג את החג הקדוש הזה ככל אחיו. ובערב הפסח שנה את מנהגו, אשר היה נוהג לאכל את ארחתו בט' שעות ביום, ולא אכל עד שתחשך, למען יוכל גם הוא לאכול לתאבון ככל בני ישראל פסח מצה ומרור. אמנם הדבר הזה קל הוא בעיני כל איש אשר איננו מפונק מנער ואשר התחנך מילדותו לשאת עול המצוות; אבל אגריפוס היה מפונק מאד ובסוד עליזי רומא התגדל, ולא ידע את המנהגים הדתיים ולא שמרם. על כן חשבו לו הפרושים לזכות, אם עתה נתן לבו לקיים את המנהגים העתיקים שנתקדשו בקדושת הדת.

 

ד    🔗

אמנם טובה רבה הביאו הפרעות שהיו באלכסנדריה: על ידן התעוררה כנסת ישראל מתרדמתה לדעת, כי לא תוכל להתבולל בעמים; אז הבינו בני ישראל כי עליהם לדאג לטובת עמם. אכן גם עד העת ההיא פרחה הצדקה והנדיבות בישראל להחזיק איש ביד אחיו; אפס בדאגם לשלום כל איש ישראל לבדו, שכחו את העם כולו ולא שמו לב להגדיל את כבוד האומה בכללה. על פי מדת הרחמים הנטועה בקרב ישראל מימי קדם, לא יכלו להשיב פני עני ריקם, ולחובה קדושה חשבו להם ליסד חברות אשר מטרתן להושיע לכל קשי יום; אבל בימי הטובה לא עלה על דעתם, כי עוד חובה קדושה מוטלת עליהם, להושיע לבת ציון העזובה אשר:

אֵין מְנַהֵל לָהּ

מִכָּל בָּנִים יָלָדָה

וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ

מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה…

יהודי אלכסנדריה, ושאר המדינות אשר מחוץ לארץ ישראל, בימי טובה לא העלו על לבם את ירושלים ולא דרשו ולא ידעו את צרכי עמם, ואך שומרי הדת אשר היו בקרבם הסתפקו במה ששלחו קרבנות להקריב על המזבח אשר בירושלים; כי קצרי ראות כמוהם לא יכלו לראות את הקשר שיש בינם ובין ציון הרחוקה מהם. אך לא לבד יהודי אלכסנדריה כי אם גם יושבי ירושלים לא שמו לב לצרכי עמם. גם בלבם חסרה ההכרה הלאֻמית אשר בלעדה אי אפשר לכל עם להתפתח ולהתגדל. מימי מלחמת אנטיגנוס ואריסתובלוס רבו המפלגות ביהודה, וכל אחד מישראל החזיק בידי אחת המפלגות אשר עליה התחשב. ומאז בערה המחלקת בישראל ותהי יד איש ברעהו. וגם אחרי אשר פרשה ממלכת רומא מצדים וחרמים לרגלי ישראל לא שמו לב; וכל אחת מהמפלגות שָׂמחה שִׂמחה גדולה בראותה, כי הרומאים מבזים, בוזזים וממיתים את אנשי המפלגה השנואה לה. כי כן היה דרך הרומאים מאז להאיר פנים לאחת המפלגות ולקום כאויב למפלגה אחרת; כי על ידי זה נקל היה להם להסתיר את מחשבתם הרעה, שהם חושבים להחליש את כח העם עד אשר יוכלו להביא את צוארו בעול בלי טרחה יתרה. ובכן כרוּ בני ישראל בידם שוחה לרגלם מבלי דעת, כי יבוא יום ויפלו כלם בה, ויוסיפו לקנא איש ברעהו, להלשין ולהלחם בעד כבודם הפרטי, בשאפם לשררה או בעד כבוד מפלגתם.

אולם אחרי הפרעות באלכסנדרה נפקחו עיני בני ישראל ויבינו. כי חובה קדושה מוטלת עליהם להרים את כבוד העם כולו, על ידי התאחדות כל כחות העם, מבלי שום לב אל המפלגות ואל הכתות. הם הבינו כי בארצות זרים לא ימצאו מנוחה שלמה לעולם, כאשר נבאָה אז הסבילה העברית באלכסנדריה על עם ישראל, לאמר:

כָּל אֶרֶץ, כָּל יָם מִמְךָ יִמָּלֵאוּ וּבַכֹּל תָּבוֹאִי. אַךְ זָרָה תְּהִי בִדְרָכֶיךָ לְרוּחַ כֻּלָּמוֹ…

הפרעות השיבו לישראל את אגריפוס לתת לבבו ונפשו בעד טובת עמו; הפרעות השיבו לישראל את כל המתכחשים לצור מחצבתם באמרם: נהיה אנחנו ככל היונים ואין חפץ לנו בלאמיות ישראל; הפרעות השיבו את לב החכמים לשום לבם לסגלות עמם, להגדיל את תורת ישראל וחכמתו.

אבל יחד עם הטובה הגדולה הביאו הפרעות גם רעה רבה, כי אז קמו מקנאים מעם ישראל, אשר נבאו לא לבד לחזק אח ברית האחוה בין בני ישראל, כי אם לטעת שנאה להעמים הזרים ולגמל להם שנאה תחת שנאתם, להתרחק מהם בכל ולהנזר מהם כמו מדבר שקץ. גזרו טומאה על ארץ העמים, גזרו על פתם. ולא זה בלבד, כי גם השליכו שקוצים על כל חכמת היונים ויגזרו להרחיקה מעל גבולם ויקראו: ארור המלמד את בנו חכמה יונית!…

אז שמו חכמי ישראל פניהם אך לחקר דתם בלבד, לחזק את מוסרות האמונה על ידי גזרות וגזרות לגזרות; והקנאים הלהיבו את לבבות ההמון לא לאהבת עמם, כי אם לשנאת הנכרים. בשומם כל לבם אך לחקר הדת, נטו אל הקצה האחרון, לעורר ריבות על ענינים טפלים, כמו: איפה צריך האדם להניח המפה שהוא מקנח בה את ידיו בסעודה: על השלחן או על הכסת שהוא יושב עליה? והענינים הטפלים היו להם לעיקר עד כי היה קשה עליהם טהרת כלים משפיכות דמים. ופעם אחת, כאשר תקע אחד הכהנים סכין בבטן חברו, עמד רבי צדוק על רגליו וידבר דברי מוסר אל העם, כי הכהן במעשהו זה טמא את סכין הקדש, וכל העם געו בבכיה.

ובתוך אלה החכמים דורשי התורה קמו קנאים, אשר בקנאתם לתורתם היו נכונים לרדוף באף את כל מי שאיננו עמם בעצה אחת. קנאת הדת התלקחה במחנה לבער ולהשמיד את כל אשר נטה נטיה קלה מאשר הורו החכמים הקנאים ההם.

אגריפוס ראה מהרה, כי אויב נורא אורב לו מבית. הקנאים שמים לאַל את כל השתדלותו, אשר הוא משתדל לטעת את אהבת האומה בקרב בני עמו. על הקנאים ההם המקנאים באמת נספחו צבועים וחנפים, כל אלה אשר חרה אפם על אגריפוס על אשר לא נתן להם משמרת פקודה נכבדה במדינה, ויהיו לקהל גדול אשר יחד חתרו חתירה מתחת כסא מלכותו.

תלמידי בית שמאי לא יכלו סלוח לאגריפוס חטאת מולדתו מבית הורדוס ויפקדו עון אבות על בנים. ומלבד זה אל נכון לא היה נזהר בכל דקדוקי המצות כמוהם וילמד את בניו חכמת יון. לפי דעתם היה על המלך להתחבר אל חברת החסידים “טובלי שחרית”, אשר היו בימים ההם, לשבת תמיד בבית המדרש יחד עם כל התלמידים. ואם איננו עושה כאלה – איננו ראוי לשבת על כסא המלוכה בישראל… ביחוד לא מצא אגריפוס חן בעיני איש אחד מבית שמאי ושמו שמעון שהיה ראש הקנאים. רוחו היתה אש אוכלה, פיו חוצב להבות והשפעתו היתה גדולה מאד על ההמון. ויאמר האיש להרים יד במלך אגריפוס.

ואגריפוס ישב אז בקסריה. ויוגד הדבר לאגריפוס וימהר ויבוא ירושלימה וישלח ויקרא לשמעון.

שמעון בא ויתיצב לפניו בלי כל מורא ופחד, עיניו הפיקו משטמה עזה למלך ישראל.

– שמעתי, שמעון, כי אתה מסית את ההמון להסירני ממלכות.

– כן הדבר – ענה שמעון, ועיניו הבוערות הביטו ישר אל עיני אגריפוס, אשר הביטו אליו בחמלה.

– ומה עול מצאת בי?

– תורתנו צותה עלינו לשום עלינו מלך מקרב אחינו ולא מזרע האדומים⁵, והמלך חייב להזהר בכל דקדוקי המצוות יותר מכל איש יהודי, כי הוא איש המופת, אליו יביט העם וכמעשהו יעשה. דוד המלך ישב תמיד ועסק בתורה, שלמה היה ראש ישיבה, ואתה משתעשע עם פקידי הרומאים, ובניך לומדים חכמת יון,

– היש לך איש אחר הגון ממני? – הגידה נא לי, ידידי, אם מצאת, ואמסר לידו את המלוכה בכל חפץ לבי. אמנם אנכי אינני זהיר במצוות כמוך, אבל אוהב אנכי כמוך את עמי ישראל וחפץ אנכי בטובתו מאד; ועל כן אם אך יש הגון ממני והייתי גם אני לך לעזר להושיב את האיש ההוא על כסא המלוכה, ועבד נאמן אהיה לו כל הימים.

שמעון הביט אליו במבט חודר, אך עיני אגריפוס הביטו אליו במבט רך ונעים אשר חדר אל לב הקנאי, וכמבט עיניו כן היה גם קולו, אשר לבב גם את הקנאי היבש ההוא.

שמעון לא מצא מה לענות. הוא עמד דומם ויתבונן בפני המדבר לדעת אם לא התל יהתל בו.

– הנני נשבע לך בכל קדש, – אמר אגריפוס – כי לא לצון חמדתי לי. דברי יצאו ממקור לבי, והנני להקימם בכל עת. אנכי יודע את רפיוני יותר ממך, ועיני רואות, כי כבדה העבודה ממני להרים את קרן ישראל… בקשוּ איש אחר הגון ממני ומסרתי בידו בעצמי את המלוכה, מבלי אשר תצטרכו למרד בי ולהביא מלחמת אחים בשערי ירושלים. המעט הוא הדם אשר נשפך פה? לולי נשפכו אז דמי אחינו, כי עתה לא לחכנו היום כפות רגלי שונאינו…

– אדוני ומלכי! סלח נא! – קרא שמעון בכרעו על ברכיו.

– סלחתי לך, שמעון! וגם אתגאה בך, כי מלך אני לעם, אשר בתוכו ישנם אמיצי לב כמוך, אשר לא יפחדו מהגד בפני מלכם את עותתו. אולם שמע נא, ידידי, איעצך: הן לשון למודים נתן לך ה' – אנא הורה נא לעמנו, כי לא ידחפו איש את רעהו בעמדם בספינה רעועה. שמעתי, כי ביניכם, בין בית שמאי ובין בית הלל, מתלקחת מלחמת הדעות. אמנם מחלקת לשם ברור האמת מביאה תועלת רבה, כי על ידי זה תרבה הדעת ותפרח החכמה בישראל; אבל אם היא יוצאה מגבולה, להטיל איבה ושנאה, לקרוע את ישראל לגזרים, ומפלגה אחת תלחם ברעותה בחרב ודם – מחלקת כזאת תכבה את נר החכמה ותביא שואה נוראה לעמנו. בעמל רב אנחנו שטים בין גלי מים זדונים השוטפים עלינו מכל עברים, ואניתנו נקובה, רסוסה, אין תרן ואין נס… רחם נא, ידידי, על עמך אשר אהבת ואל תתן להדפנו אל המצולה!…

על עיני אגריפוס נראו דמעות.

*

אגריפוס מת בדמי ימיו כבן חמשים שנה. את משאת נפשו לא הספיק להוציא לפעלה; לא הספיק להשיב לעם ישראל את כבודו וחפשו. ואחריו לא קמו בעלי רוח כביר ודעה מתונה אשר היו נחלת המלך הגדול הזה.

אולם בקרב עמו רוחו חי הוא, והרעיון אשר מלא את לבו הרחב לא נכחד מקרב ישראל. כאלפים שנה עברו מיום מותו, ובמשך הדורות הרבים ההם הקיצה פעמים רבות רוח אגריפוס משנתה העמוקה, פקחה את עיניה, הביטה מסביב ותרא, כי עוד הלילה פרוש על התבל, עוד צללי עלטה יכסו ארץ, ובעצב ותוגה תשאל את הכוכבים המאירים במרום:

הגידו נא, כוכבים טובים, מתי יאיר הבקר?…