את שמעון ברקול הכרתי מקרוב, מראשית כניסתו, בשבט תרפ"א, לפקידות בועד תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו בכל שלבי הפקידות.

תל־אביב היתה אז עיירה קטנה בעלת 3600 נפש.

משרד “ועד תל־אביב” מנה אז פחות מעשרה פקידים, והעבודה המשרדית התרכזה בעיקר במזכירות ובמחלקת החשבונות.

באותם הימים הוזמן ברקול בן הכ"ד (נולד בתרנ"ו בליטא) למשרד ועד תל־אביב כפקיד יומי לנסיון. תחילה עבד ברישום המכתבים הנכנסים והיוצאים ובארכיון הועדה. תוך שבועות מספר התבונן לעבודה המשרדית המסועפת, חקר ושאל מפי גדולים ממנו, למד ושינן מתוך הקפדה ושקידה מתמדת. לא הסתפק בקריאת המכתבים לשם רישום בלבד, אלא התעמק בתכנם, ולמד מהם את הנעשה בפנים הועד ומסביב לו.

תפיסתו הטובה וכשרון הסתכלותו סייעו בידו להסתגל מהר לכל תפקיד שהוטל עליו, ולא בז לשום עבודה, מתוך הנחה שכל העבודות כשרות ובלבד שהן לטובת המוסד.

בימים ההם החל ועד תל־אביב בהכנות להקמת מועצת־עיר. בהתייעצות עם עורכי־דין מובהקים הוכנה הצעת החוקה הראשונה, ותל־אביב עמדה אז לפני מיפנה חשוב בהתפתחותה הקרובה.

ובעצם הכנת תכניות העבודה הגדולה לשם קבלת התחוקה למועצת־העיר העברית הראשונה, פרצו בניסן תרפ"א מאורעות הדמים, שהתפשטו ביפו, בתל־אביב ובמושבות יהודה ושומרון. לתל־אביב הקטנה נשקפה אז סכנה גדולה, כי היתה מוקפת מכל עבריה ישובי הערבים שמהם יצאו כנופיות הפורעים.

“ועד תל־אביב” נעשה מיד למרכז מדיני, שבראשו עמדו אז: נחום סוקולוב (התארח אז בתל־אביב), מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, שמעון רוקח, ז. ד. ליבונטין, א. ז. הופיין, ש. טולקובסקי וכותב־הטורים.

ימים על לילות נמצאו חברי הועד המדיני בין כתלי בנין הועד בשדרות רוטשילד, ועמדו על המשמר לשם קבלת ידיעות מירושלים ומתן הוראות לתושבי תל־אביב והמושבות הסמוכות. כותב־הטורים, שמילא אז תפקיד של מפקח כללי בועד תל־אביב, היה עסוק באותם הימים בישיבות הועדה המדינית, ועל־כן הטיל כמה עבודות על עוזרו שמעון ברקול.

שעות העבודה במשרד היו בימים ההם מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, בגלל רבוי הענינים המסובכים, אשר לא סבלו כל דחוי.

ואז ראיתי מקרוב את מסירותו המופתית ואת גישתו הכנה והישרה לכל תפקיד שהוטל עליו.

תוך חדשים־מספר היה ש. ברקול עסוק ביום במשרדי הועד, ובלילות היה עומד על משמרתו יחד עם מאות בחורי ישראל, אשר הגינו באומץ־לב על המושב הקטן.

לא פעם סיכן ברקול את חייו, בעמדו במערכת השמירה וההגנה.

לא שערתי אז, שהצעיר ש. ברקול, אשר בשנות נעוריו היה מן התלמידים השקדנים בישיבות טלז וסלובודקה בליטא, והתורה “התישה את כחו”, יהיה מוכשר להשתמש בעת הצורך בכלי־נשק ולעמוד על נפשו בגבורה נפלאה.

והרי מבחינה גופנית היה צנום וכחוש, ובמידה ידועה החלש גם בהיותו שבוי־מלחמה בגרמניה יותר משלש שנים במלחמת־העולם הראשונה, אך כשצו השעה דרש ממנו, התאזר עוז רב ונרתם מתוך התנדבות ובלי כל מורא ופחד להגנה העצמית.

לאחר שתל־אביב קיבלה במאי 1921 את הזכויות המשפטיות, רבתה וגדלה העבודה המשרדית בעירית תל־אביב. וברקול שמח להיות מפקידיה הראשונים.

לא למד בשום בית־ספר למסחר או לכלכלה, ואף לא קיבל כל השכלה מקצועית של פקידות, אלא שקדנותו והתמדתו עזרו לו להתמצא במשך זמן קצר בעבודה המשרדית. את תורת הפקידות למד בעיקר מתוך הסתכלות במציאות החיה ובשרותים השוטפים. עשה את עבודתו לא רק מתוך משמעת ומלוי חובה, אלא מתוך חדוות היצירה. מעשה שעשה, שהיה בו משום הוספת אריח או לבינה לבנין של העיר הצעירה, היו יקרים לו כי נעשה לחלק מן השרות העירוני שבו טיפל באותה שעה.

בעל מזג רך היה מטבעו, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם, ישר דרך ורוכש את אמונו של הבא אתו במגע.

והרי כמה מן התפקידים של ברקול ששימש בהם בעבודתו בעיריה:

כשש שנים שימש עוזר למפקח הכללי בעירית תל־אביב, ובסוף תרפ"ו הועבר למחלקת המסים, ועסק בעיקר בגביית מסי־הקרקעות. כעבור חדשים־מספר היה סגן המזכיר הכללי, וגם פה מצא את עצמו, והשביע את רצון מנהלו.

עם רבוי עניני העיריה במשרדי ספרי האחוזה והקרקעות (טאבו) של הממשלה, הטילה עליו הנהלת העיריה את העבודה הזאת, שדרשה ממנו זהירות והתמסרות במידה מרובה. באותו פרק־זמן מילא את מקומו של מזכיר־הכספים.

לאחר שהמזכיר הכללי י. נדיבי, הפסיק את עבודתו באבגוסט 1930, הוטל על ש. ברקול למלא את מקומו כשנתים.

המכתבים והמיסמכים האחרים שיצאו מידו היו כתובים בסגנון עברי רהוט ומלוטש, כי היה לא רק בר־אורין, שלמד עברית מן המקורות העתיקים, אלא היה גם בקי בספרות העברית החדשה. דבריו היו קצרים וקולעים אל המטרה.

עם פרוץ מאורעות־הדמים, באב תרפ"ט, לקח שוב ברקול חלק פעיל במערכת ההגנה והשמירה על תל־אביב. במשך כמה חדשים מילא ביום את שליחותו במשרדי העיריה, ובערבים ולפעמים גם בלילות, עמד על המשמר.

הראה את חריצותו ואת כושר פעולתו לא רק במשרדי העיריה, אלא הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניניהם של פקידי העיריה, לקופת התגמולים ולצרכניה שלהם. בכל המפעלים הללו היה ממניחי יסודות המפעלים והרוח החיה שבהם.

חבה יתירה היתה לו לילדים, ולמענם היה ממיסדי “אגודת חובבי גן־החיות” ובמשך כמה שנים חבר פעיל בועד גן־החיות העירוני.

איש־צבור היה בטבעו, ולכמה מוסדות צבוריים וחברתיים הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בכל מקום הכירו בו אדם נבון ומיושב בדעתו, הכל עשה במתינות ומתון שקול־דעת, מתוך חבה ואהבה לזולת.

על סגולותיו וענוותנותו ופשטותו נתחבב על אנשי העיריה, נבחרים כפקידים, מנהלים וראשי המחלקות ועל עובדי העיריה לכל סוגיהם.

בגלל ישרו ונאמנותו וכשרונו להסתגל לכל תפקיד, הטילה עליו הנהלת העיריה תפקידים מרובים ובפרט תפקידים מיוחדים שדרשו פקחות, זהירות במשא־ומתן ונאמנות..

עם מנוי ועדת ההערכה הראשונה לשם קביעת גובה שכר הדירה בתל־אביב, הטילה עליו הנהלת העיריה לנהל ענף־הפעולה הזה.

יסוד עיקרי לקביעת גובה המסים ותשלומי המים מתושבי תל־אביב, שימשה הערכת שכר־הדירה. עבודה זו היתה כרוכה בהתאמצות מרובה, וברקול העמיס על עצמו גם את התפקיד הקשה הזה, מתוך הכרה שהוא ממלא שרות חשוב למקורות ההכנסה של העיריה.

גולת־הכותרת של עבודתו בעיריה היתה: גאולת כמה שטחי־קרקע מידי בעלים לא־יהודים בגבולות תל־אביב, לשם הגדלת נכסי העיר והעיריה. על כך זכה לכנוי־של־חבה: “חנקין של עירית תל־אביב”.

הוא לא ידע ערבית, ואף־על־פי כן מצא לו מהלכים בחוגי הערבים בעלי הקרקעות, ניהל אתם משא־ומתן ממושך כמה שנים, והצליח לרכוש לו אמון רב בין הערבים בגלל ישרותו, נאמנותו ומתינותו בדין־ודברים אתם.

לאחר גמר קניה גדולה, שארכה זמן רב, הציע לו בעל־הקרקע הערבי, שהיה מאושר על הסכום הגדול שקיבל בעד הנכס – כמה מאות לא“י כ”מתנה אישית" לאחר עבודה מאומצת ויגיעה רבה, אך המוכר השתומם, כשברקול סרב בהחלט לקבל כל פרס בעד טירחתו, כיון שעבודתו היא כולה לטובת העיר,

את הסיפור הזה שמעתי מפי ש. ברקול, אגב שיחה על עניני גאולת הקרקע, והוא סח לי את זה לא לשם הדגשת ישרו, אלא לפי תומו.

ש. ברקול הגדיל את נכסי העיריה ברכוש גדול בעל ערך רב, ושמח על כל שעל אדמה שהעביר לרשות העיריה. וזה היה שכרו הגדול על עמלו הרב.

הוא לא הצטמצם בשעות־העבודה הרגילות בעיריה, כי גם בהיותו מחוץ למשרדי העיריה היו הגיגיו נתונים בשירותים העירוניים.

במשך עשרים ושתים השנים שעבד בעיריה, השתחרר מן העבודה רק פעמים מספר ולא השתמש בחופשה השנתית המגיעה לו. רק פעם אחת, בניסן תרצ“ה, לאחר 15 שנות עבודתו בעיריה, הרשה לעצמו לקבל חופש לחדשיים, לשם נסיעה לליטא כדי לראות את אביו, אשר התגעגע על בנו־יחידו שלא ראהו שנים רבות. שמחה גדולה גרם לאביו בבקורו זה ובליל הסדר של פסח שאל שמעון את אביו את ארבע הקושיות מן ה”הגדה", כדרך שהיה שואל בילדותו, ולשמחת אביו לא היה כל גבול.

בשובו לארץ, בסיון תרצ"ה, חזר לעבודתו בעיריה, ולאחר זמן קצר קיבל ידיעה מעציבה על מות אביו. זו היתה, איפוא, פגישת הפרידה של שמעון עם אביו.

כשנוסדה בעיריה המחלקה לעבודה סוציאלית, שעליה לטפל בהגשת סיוע לאלפי נצרכים וקשי־יום לסוגיהם, חשבו ומצאו שהאיש המתאים לעמוד בראש המחלקה הזאת הוא – שמעון ברקול, איש המוח והלב כאחד.

תחילה פיקפק והיסס הרבה בידעו, שמחלקה זו מצריכה התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, בפרט בשנות חירום. והרי הוא בלאו־הכי עסוק בכמה וכמה עבודות עירוניות כמו: רכישת קרקעות, עניני משרד ספרי־האחוזה, מסי־עקיפין “תו־המגן”, מחלקת הערכה וכו'.

אך מתוך משמעת וציות, ובפרט מתוך אהבה לעיר, קיבל עליו גם את התפקיד הקשה הזה, ובתמוז תש"ב נתמנה כמנהל ראשי של המחלקה לעבודה סוציאלית,

וכדרכו התמסר מיד בכל לבו גם למחלקה החדשה, השקיע בה הרבה עמל ואת מיטב מרצו וזמנו, ובמשך שנה הצליח לפתח את המחלקה ולהרים אותה על הגובה הדרוש.

הוא תיכן כמה תכניות לשכלול המחלקה ולפיתוח הסיוע לחברות העובדות בטיפול סוציאלי, ונעשה תוך זמן קצר לאב ולפטרון של מוסדות ומפעלים שונים.

פגשתיו בחנוכת הבנין החדש של בית־הספר המקצועי לנשים מיסודה של הסתדרות נשים עממיות בתל־אביב, וכעבור ימים מספר – במסיבה של אגודת “עזרת יתומים” בתל־אביב, וראיתי שהוא חי ממש עם המוסדות האלה, יש לשון משותפת בינו לבין העסקניות של שני המפעלים החברתיים. פניו קרנו בראותו את עשרות הצעירות, השוקדות על מלאכתן בבית־הספר המקצועי לנשים.

הוא נתחבב על ראשי הועדים על גישתו הכנה לכל פעולה צבורית וחברתית.

ביום ד' באב תש“ג, קבע ש. ברקול במשרד המחלקה לעבודה סוציאלית ראיון לנשיאות של “עזרת יתומים”. הגברות העסקניות באו בשעה הקבועה וחכו לראיון המובטח, אלא שבאותה שעה קיבל ש. ברקול התקפה קשה, והועבר לבית־החולים העירוני “הדסה”, ולא קם עוד ממטתו. לאחר סבל קשה, במשך כמה ימים ומאמצים קשים של הרופאים להמשיך את חייו, השיב רוחו לאלקים בי”ב אב תש"ג.

במותו אבד אחד היקרים והנאמנים שבפקידי עירית תל־אביב.