את שמעון ברקול הכרתי מקרוב, מראשית כניסתו, בשבט תרפ"א, לפקידות בועד תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו בכל שלבי הפקידות.
תל־אביב היתה אז עיירה קטנה בעלת 3600 נפש.
משרד “ועד תל־אביב” מנה אז פחות מעשרה פקידים, והעבודה המשרדית התרכזה בעיקר במזכירות ובמחלקת החשבונות.
באותם הימים הוזמן ברקול בן הכ"ד (נולד בתרנ"ו בליטא) למשרד ועד תל־אביב כפקיד יומי לנסיון. תחילה עבד ברישום המכתבים הנכנסים והיוצאים ובארכיון הועדה. תוך שבועות מספר התבונן לעבודה המשרדית המסועפת, חקר ושאל מפי גדולים ממנו, למד ושינן מתוך הקפדה ושקידה מתמדת. לא הסתפק בקריאת המכתבים לשם רישום בלבד, אלא התעמק בתכנם, ולמד מהם את הנעשה בפנים הועד ומסביב לו.
תפיסתו הטובה וכשרון הסתכלותו סייעו בידו להסתגל מהר לכל תפקיד שהוטל עליו, ולא בז לשום עבודה, מתוך הנחה שכל העבודות כשרות ובלבד שהן לטובת המוסד.
בימים ההם החל ועד תל־אביב בהכנות להקמת מועצת־עיר. בהתייעצות עם עורכי־דין מובהקים הוכנה הצעת החוקה הראשונה, ותל־אביב עמדה אז לפני מיפנה חשוב בהתפתחותה הקרובה.
ובעצם הכנת תכניות העבודה הגדולה לשם קבלת התחוקה למועצת־העיר העברית הראשונה, פרצו בניסן תרפ"א מאורעות הדמים, שהתפשטו ביפו, בתל־אביב ובמושבות יהודה ושומרון. לתל־אביב הקטנה נשקפה אז סכנה גדולה, כי היתה מוקפת מכל עבריה ישובי הערבים שמהם יצאו כנופיות הפורעים.
“ועד תל־אביב” נעשה מיד למרכז מדיני, שבראשו עמדו אז: נחום סוקולוב (התארח אז בתל־אביב), מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, שמעון רוקח, ז. ד. ליבונטין, א. ז. הופיין, ש. טולקובסקי וכותב־הטורים.
ימים על לילות נמצאו חברי הועד המדיני בין כתלי בנין הועד בשדרות רוטשילד, ועמדו על המשמר לשם קבלת ידיעות מירושלים ומתן הוראות לתושבי תל־אביב והמושבות הסמוכות. כותב־הטורים, שמילא אז תפקיד של מפקח כללי בועד תל־אביב, היה עסוק באותם הימים בישיבות הועדה המדינית, ועל־כן הטיל כמה עבודות על עוזרו שמעון ברקול.
שעות העבודה במשרד היו בימים ההם מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, בגלל רבוי הענינים המסובכים, אשר לא סבלו כל דחוי.
ואז ראיתי מקרוב את מסירותו המופתית ואת גישתו הכנה והישרה לכל תפקיד שהוטל עליו.
תוך חדשים־מספר היה ש. ברקול עסוק ביום במשרדי הועד, ובלילות היה עומד על משמרתו יחד עם מאות בחורי ישראל, אשר הגינו באומץ־לב על המושב הקטן.
לא פעם סיכן ברקול את חייו, בעמדו במערכת השמירה וההגנה.
לא שערתי אז, שהצעיר ש. ברקול, אשר בשנות נעוריו היה מן התלמידים השקדנים בישיבות טלז וסלובודקה בליטא, והתורה “התישה את כחו”, יהיה מוכשר להשתמש בעת הצורך בכלי־נשק ולעמוד על נפשו בגבורה נפלאה.
והרי מבחינה גופנית היה צנום וכחוש, ובמידה ידועה החלש גם בהיותו שבוי־מלחמה בגרמניה יותר משלש שנים במלחמת־העולם הראשונה, אך כשצו השעה דרש ממנו, התאזר עוז רב ונרתם מתוך התנדבות ובלי כל מורא ופחד להגנה העצמית.
לאחר שתל־אביב קיבלה במאי 1921 את הזכויות המשפטיות, רבתה וגדלה העבודה המשרדית בעירית תל־אביב. וברקול שמח להיות מפקידיה הראשונים.
לא למד בשום בית־ספר למסחר או לכלכלה, ואף לא קיבל כל השכלה מקצועית של פקידות, אלא שקדנותו והתמדתו עזרו לו להתמצא במשך זמן קצר בעבודה המשרדית. את תורת הפקידות למד בעיקר מתוך הסתכלות במציאות החיה ובשרותים השוטפים. עשה את עבודתו לא רק מתוך משמעת ומלוי חובה, אלא מתוך חדוות היצירה. מעשה שעשה, שהיה בו משום הוספת אריח או לבינה לבנין של העיר הצעירה, היו יקרים לו כי נעשה לחלק מן השרות העירוני שבו טיפל באותה שעה.
בעל מזג רך היה מטבעו, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם, ישר דרך ורוכש את אמונו של הבא אתו במגע.
והרי כמה מן התפקידים של ברקול ששימש בהם בעבודתו בעיריה:
כשש שנים שימש עוזר למפקח הכללי בעירית תל־אביב, ובסוף תרפ"ו הועבר למחלקת המסים, ועסק בעיקר בגביית מסי־הקרקעות. כעבור חדשים־מספר היה סגן המזכיר הכללי, וגם פה מצא את עצמו, והשביע את רצון מנהלו.
עם רבוי עניני העיריה במשרדי ספרי האחוזה והקרקעות (טאבו) של הממשלה, הטילה עליו הנהלת העיריה את העבודה הזאת, שדרשה ממנו זהירות והתמסרות במידה מרובה. באותו פרק־זמן מילא את מקומו של מזכיר־הכספים.
לאחר שהמזכיר הכללי י. נדיבי, הפסיק את עבודתו באבגוסט 1930, הוטל על ש. ברקול למלא את מקומו כשנתים.
המכתבים והמיסמכים האחרים שיצאו מידו היו כתובים בסגנון עברי רהוט ומלוטש, כי היה לא רק בר־אורין, שלמד עברית מן המקורות העתיקים, אלא היה גם בקי בספרות העברית החדשה. דבריו היו קצרים וקולעים אל המטרה.
עם פרוץ מאורעות־הדמים, באב תרפ"ט, לקח שוב ברקול חלק פעיל במערכת ההגנה והשמירה על תל־אביב. במשך כמה חדשים מילא ביום את שליחותו במשרדי העיריה, ובערבים ולפעמים גם בלילות, עמד על המשמר.
הראה את חריצותו ואת כושר פעולתו לא רק במשרדי העיריה, אלא הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניניהם של פקידי העיריה, לקופת התגמולים ולצרכניה שלהם. בכל המפעלים הללו היה ממניחי יסודות המפעלים והרוח החיה שבהם.
חבה יתירה היתה לו לילדים, ולמענם היה ממיסדי “אגודת חובבי גן־החיות” ובמשך כמה שנים חבר פעיל בועד גן־החיות העירוני.
איש־צבור היה בטבעו, ולכמה מוסדות צבוריים וחברתיים הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בכל מקום הכירו בו אדם נבון ומיושב בדעתו, הכל עשה במתינות ומתון שקול־דעת, מתוך חבה ואהבה לזולת.
על סגולותיו וענוותנותו ופשטותו נתחבב על אנשי העיריה, נבחרים כפקידים, מנהלים וראשי המחלקות ועל עובדי העיריה לכל סוגיהם.
בגלל ישרו ונאמנותו וכשרונו להסתגל לכל תפקיד, הטילה עליו הנהלת העיריה תפקידים מרובים ובפרט תפקידים מיוחדים שדרשו פקחות, זהירות במשא־ומתן ונאמנות..
עם מנוי ועדת ההערכה הראשונה לשם קביעת גובה שכר הדירה בתל־אביב, הטילה עליו הנהלת העיריה לנהל ענף־הפעולה הזה.
יסוד עיקרי לקביעת גובה המסים ותשלומי המים מתושבי תל־אביב, שימשה הערכת שכר־הדירה. עבודה זו היתה כרוכה בהתאמצות מרובה, וברקול העמיס על עצמו גם את התפקיד הקשה הזה, מתוך הכרה שהוא ממלא שרות חשוב למקורות ההכנסה של העיריה.
גולת־הכותרת של עבודתו בעיריה היתה: גאולת כמה שטחי־קרקע מידי בעלים לא־יהודים בגבולות תל־אביב, לשם הגדלת נכסי העיר והעיריה. על כך זכה לכנוי־של־חבה: “חנקין של עירית תל־אביב”.
הוא לא ידע ערבית, ואף־על־פי כן מצא לו מהלכים בחוגי הערבים בעלי הקרקעות, ניהל אתם משא־ומתן ממושך כמה שנים, והצליח לרכוש לו אמון רב בין הערבים בגלל ישרותו, נאמנותו ומתינותו בדין־ודברים אתם.
לאחר גמר קניה גדולה, שארכה זמן רב, הציע לו בעל־הקרקע הערבי, שהיה מאושר על הסכום הגדול שקיבל בעד הנכס – כמה מאות לא“י כ”מתנה אישית" לאחר עבודה מאומצת ויגיעה רבה, אך המוכר השתומם, כשברקול סרב בהחלט לקבל כל פרס בעד טירחתו, כיון שעבודתו היא כולה לטובת העיר,
את הסיפור הזה שמעתי מפי ש. ברקול, אגב שיחה על עניני גאולת הקרקע, והוא סח לי את זה לא לשם הדגשת ישרו, אלא לפי תומו.
ש. ברקול הגדיל את נכסי העיריה ברכוש גדול בעל ערך רב, ושמח על כל שעל אדמה שהעביר לרשות העיריה. וזה היה שכרו הגדול על עמלו הרב.
הוא לא הצטמצם בשעות־העבודה הרגילות בעיריה, כי גם בהיותו מחוץ למשרדי העיריה היו הגיגיו נתונים בשירותים העירוניים.
במשך עשרים ושתים השנים שעבד בעיריה, השתחרר מן העבודה רק פעמים מספר ולא השתמש בחופשה השנתית המגיעה לו. רק פעם אחת, בניסן תרצ“ה, לאחר 15 שנות עבודתו בעיריה, הרשה לעצמו לקבל חופש לחדשיים, לשם נסיעה לליטא כדי לראות את אביו, אשר התגעגע על בנו־יחידו שלא ראהו שנים רבות. שמחה גדולה גרם לאביו בבקורו זה ובליל הסדר של פסח שאל שמעון את אביו את ארבע הקושיות מן ה”הגדה", כדרך שהיה שואל בילדותו, ולשמחת אביו לא היה כל גבול.
בשובו לארץ, בסיון תרצ"ה, חזר לעבודתו בעיריה, ולאחר זמן קצר קיבל ידיעה מעציבה על מות אביו. זו היתה, איפוא, פגישת הפרידה של שמעון עם אביו.
כשנוסדה בעיריה המחלקה לעבודה סוציאלית, שעליה לטפל בהגשת סיוע לאלפי נצרכים וקשי־יום לסוגיהם, חשבו ומצאו שהאיש המתאים לעמוד בראש המחלקה הזאת הוא – שמעון ברקול, איש המוח והלב כאחד.
תחילה פיקפק והיסס הרבה בידעו, שמחלקה זו מצריכה התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, בפרט בשנות חירום. והרי הוא בלאו־הכי עסוק בכמה וכמה עבודות עירוניות כמו: רכישת קרקעות, עניני משרד ספרי־האחוזה, מסי־עקיפין “תו־המגן”, מחלקת הערכה וכו'.
אך מתוך משמעת וציות, ובפרט מתוך אהבה לעיר, קיבל עליו גם את התפקיד הקשה הזה, ובתמוז תש"ב נתמנה כמנהל ראשי של המחלקה לעבודה סוציאלית,
וכדרכו התמסר מיד בכל לבו גם למחלקה החדשה, השקיע בה הרבה עמל ואת מיטב מרצו וזמנו, ובמשך שנה הצליח לפתח את המחלקה ולהרים אותה על הגובה הדרוש.
הוא תיכן כמה תכניות לשכלול המחלקה ולפיתוח הסיוע לחברות העובדות בטיפול סוציאלי, ונעשה תוך זמן קצר לאב ולפטרון של מוסדות ומפעלים שונים.
פגשתיו בחנוכת הבנין החדש של בית־הספר המקצועי לנשים מיסודה של הסתדרות נשים עממיות בתל־אביב, וכעבור ימים מספר – במסיבה של אגודת “עזרת יתומים” בתל־אביב, וראיתי שהוא חי ממש עם המוסדות האלה, יש לשון משותפת בינו לבין העסקניות של שני המפעלים החברתיים. פניו קרנו בראותו את עשרות הצעירות, השוקדות על מלאכתן בבית־הספר המקצועי לנשים.
הוא נתחבב על ראשי הועדים על גישתו הכנה לכל פעולה צבורית וחברתית.
ביום ד' באב תש“ג, קבע ש. ברקול במשרד המחלקה לעבודה סוציאלית ראיון לנשיאות של “עזרת יתומים”. הגברות העסקניות באו בשעה הקבועה וחכו לראיון המובטח, אלא שבאותה שעה קיבל ש. ברקול התקפה קשה, והועבר לבית־החולים העירוני “הדסה”, ולא קם עוד ממטתו. לאחר סבל קשה, במשך כמה ימים ומאמצים קשים של הרופאים להמשיך את חייו, השיב רוחו לאלקים בי”ב אב תש"ג.
במותו אבד אחד היקרים והנאמנים שבפקידי עירית תל־אביב.
שנים רבות עבד שלמה גרטל בעירית תל־אביב, כמנהל מחלקת החשבונות והגזברות, עד צאתו לפנסיה. התפתח יחד עם העיריה והלך אתה משלב אל שלב. בימי שירותו כגזבר, גדלה העיר ואוכלוסיתה, ועמן התקציב השנתי. מימיו לא היה בין אנשי־המלל, המדברים גבוהה, אלא בין אנשי־המעש, הצועדים על הקרקע ואינם ממריאים שחקים.
יליד פולין. למד בנעוריו בקלויז של חסידי בלז בעיירת־הולדתו הרובישוב, שבפלך לובלין. אחר כך למד כתלמיד אכסטרני בבתי־ספר למסחר בווארשה ובאודיסה. בתרע"ג, השנה האחרונה של “העליה השניה” (בשנה שלאחריה פרצה מלחמת־העמים), עלה לארץ.
תחילה עבד כפועל בקבוצת כנרת. שם הכיר את א. ד. גורדון, חנה מייזל ויתר טובי החלוצים. אחר כך עבר ללמוד בבית־מדרש למורים בירושלים. משפרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914 קיבל את הנתינות העותומאנית, לבל יגורש מן הארץ כנתין־רוסיה. נדרש לשרת בצבא הלוחם של מולדתו הרשמית ו“פדה” את עצמו, לפי החוק, בתשלום כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך אלף פראנק. בטבריה נפגש עם “ראש ועד ההגירה”, מאיר דיזנגוף, שניהל את מפעל העזרה למגורשים ממקומות מושבותיהם מדרום הארץ. ודיזנגוף הטיל עליו תפקידים בניהול החשבונות והקופה של ועד ההגירה. וכשחזרו הגולים לבתיהם בסוף המלחמה, ודיזנגוף חזר לראשות ועד תל־אביב בסתיו 1917, הטיל על גרטל “להמשיך בעבודתו” כמנהל חשבונות של ועד תל־אביב. הועד היה לעיריה, והיקף העבודה המינהלתית גדל והלך עם גידולה המפליא של העיר, ושלמה גרטל עשה קרוב לשלשים שנה בעבודה שקדנית ומסורה בהנהלת החשבונות, ואחר כך כראש מחלקת הגזברות של עירית תל־אביב.
נדב מזמנו וממרצו גם לעסקנות צבורית כשופט במשפט־השלום העברי, חבר ועדת הבקורת של “הלואה וחסכון”, במכון למנהלי חשבונות בליגה למלחמה בשחפת, כחבר הועד של “כופר הישוב”, חבר הנשיאות בחברת “גאולה”, חבר הועדה לערעורים להסדר תפיסת מקרקעין, חבר המועצה למען הקהק"ל, חבר הנשיאות בקואופרציה לאשראי בארץ, ועוד.
עם צאתו לפנסיה בעירית תל־אביב, הוזמן למנהל ראשי לבנק “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, ואף במוסד זה זכה לחיבה ולהוקרה כללית כאדם מוכשר ומסור לתפקידו, דורש סדר ודייקנות מעצמו ומזולתו, וגם איש צנוע בהליכותיו ובעל מזג טוב ונוח לבריות.
שלמה גרטל הוא תמיד ובכל מקום – שלמה גרטל.
הערת המלבה"ד: ש. גרטל נפטר ביום ד' אלול תשט"ז (23.4.1956).
בז' אלול תש“ח הלך לעולמו. אחד מבני העליה הראשונה, אשר בא לארץ בשנת תרנ”ג (1893). אריה־ליב גולדין נולד בתרל"ה (1875) בדוינסק (דינבורג), שם למד בחדר ואחר כך בבית־ספר למלאכה. במלאת לו שמונה־עשרה שנה, עזב את בית הוריו והלך לאודיסה ומשם הפליג באניה רוסית ליפו.
בעלותו לארץ הלך לראשון־לציון, ומיד נתקבל כמסגר לבית המלאכה שעל יד היקב. משכורתו הראשונה היתה פראנק וחצי ליום (ששים פרוטות ישראליות).
רמת־החיים היתה בימים ההם כל־כך ירודה, ששכר זה הספיק לחיים מצומצמים. מנהלי העבודה הכירו מיד, שהצעיר העולה מחונן בכשרונות טובים, והוא היה אז מלא כוח־עלומים ורצון חזק לעבוד, לפעול ולהתקדם במקצועו. כעבור זמן־מה הועלתה משכורתו לשני פראנקים, ותודות למסירותו, שקדנותו וחריצותו עלה משלב אל שלב והגיע לשכר של חמשה פראנקים ליום. אז היה שכר זה גבוה למדי בשביל פועל מקצועי.
מטבעו היה הצעיר גולדין איש צנוע ועניו בכל הליכותיו. לא התרברב ולא אהב לדבר ולנאום, כי מן השתקנים היה. הוא אהב את המקצוע של מכונאות, מסגרות ושרברבות, ומילא את תפקידו האחראי ביקב ראשון־לציון במשך עשרים ושבע שנים רצופות לשביעת־רצונה הגמורה של הנהלת היקב.
שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל ערי הארץ ומושבותיה כבעל מקצוע מנוסה. בתרס"ט לקח אשה מבנות ירושלים, את לאה ממשפחת הלברשטטר. הוא זכה להקים לו בית בראשון־לציון, ואשתו ילדה לו בן ובת, וחי עם אשת נעוריו חיי משפחה נאים ונעימים.
בתקופת המלחמה הראשונה, כשהרשות הצבאית התורכית שמה מצור כמה פעמים על ראשון־לציון, ואסרה אחדים מראשי המושבה, מעסקניה וממנהלי היקב, עברו על א. ל. גולדין ימים קשים רעים ומרים. מפעם לפעם היה מוכרח להסתתר במחתרת מעיני הבלשים התורכים ובאופן כזה ניצל ממאסר ומגירוש מן הארץ. הוא נשא בדומיה את הסבל הרב במשך כל שנות המלחמה הקודמת בלי להתרעם על מישהו.
עם גמר המלחמה המשיך את עבודתו ביקב ראשון־לציון, והמנהלים ידעו להעריך את שירותו המצוין והתיחסו אליו מתוך הוקרה רבה. הוא גם התחבב על חבר הפקידים והעובדים שעבדו במחיצתו במשך עשרות שנים.
באחד הימים, בראשית 1920, הזמין מ. דיזנגוף את גולדין כמכונאי למחלקת המים בתל־אביב, אשר עמדה אז על סף התפתחותה והרחבתה. תל־אביב היתה אז מצערה – שטחה 1431 דונאם, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563 והאוכלוסיה בת 2084.
בשנת 1920 היו בתל־־אביב רק שני מכוני־מים: בשדרות רוטשילד פנת נחלת־בנימין וברחוב אלנבי פנת סמטת בית־השואבה. תצרוכת המים היתה אז כ־300,000 ממ"ע לשנה. אורך רשת הצנורות כ־3000 מטר. אז היה אריה־ליב גולדין המכונאי היחידי, וגם שימש מפקח על רשת הצנורות ועל ידו שני פועלים עוזרים.
עם גידולה של תל־אביב והרחבתה, גדלה תצרוכת המים במידה ניכרת מאד. בהתאם לכך הוקמו מכוני־מים חדשים בכל פנות העיר, אשר חרגה ממסגרתה הצרה ופרצה צפונה ודרומה, מזרחה וימה. גם רשת הצנורות התרחבה בד בבד עם גידולה המהיר של תל־אביב, וא. ל. גולדין עמד במערכת העבודה יומם וליל והתמסר לה בכל נפשו ומרצו.
עם ריבוי העבודה במפעל־המים, גדל המנגנון הטכני ומספר העובדים לכל סוגיהם. מאז נתמנה א. ל. גולדין למכונאי ראשי, והפיקוח על רשת הצנורות הוטל על אחד מעוזריו הנאמנים, א. שווארץ (הלך לעולמו במאי 1931), ולאחר מותו נמסר הפיקוח על הרשת לד. פלדמן. מנגנון המכונאים, החשמלאים, השרברבים, המסגרים, המלחימים, הבנאים ויתר העובדים המקצועיים והבלתי־מקצועיים גדל ורב משנה לשנה, וכולם מצאו לשון משותפת והבנה הדדית עם חברם הוותיק א. ל. גולדין.
הוא זכה לחזות במו עיניו את גידולו המהיר של מפעל־המים, במקום 2 מכוני־מים היו קיימים ביום־מותו 28, ועמדו להתחיל בפעולה עוד 2 מכונים חדשים. במקום 300,000 ממ“ע מים בשנת 1920, סיפקו מכוני־המים בשנת 1947 למעלה מ־23,000,000 ממ”ע; במקום הרשת הקטנה של 3,000 מטר בשנת 1920, השתרעה הרשת לאורך 180,000 מטר. במקום 2 עוזרים היו בשרותי מכוני־המים, רשת הצנורות ומחלקת המאור למעלה ממאה פקידים, מהנדסים, טכנאים, מכונאים, חשמלאים, שרברבים, מסגרים ועוד. מפעל־המים בתל־אביב, שגדל לנגד עיניו, הוא עכשיו המפעל הגדול ביותר מסוג זה בכל הארץ.
א. ל. גולדין היה מאושר לעמוד בשתי רגליו במערכת העבודה של מפעל־המים בתל־אביב, אשר התפתח בממדים רחבים וסייע במידה מרובה לביסוסה והתפתחותה של העיר העברית הראשונה. אפילו בשנים האחרונות, כשמצב בריאותו נתרופף מאד, לא פסק א. ל. גולדין לעקוב אחרי פעולות מפעל־המים, ויחד עם עוזריו שקד על עבודתו מתוך מאמצים רבים והתעניין בכל מה שנעשה לשם הסדרתה של אספקת המים.
הוא חי בארץ 55 שנה, 27 מהן הקדיש לעבודתו ביקב ראשון־לציון ו־28 שנה עבד במפעל המים העירוני בתל־אביב.
חצי שנה לפני מותו יצא לפנסיה, אבל גם בחדשים האחרונים, כששכב על ערש דוי בבית־החולים העירוני “הדסה”, הכרתו לא עזבה אותו והוא התעניין הרבה בכל מה שמתרחש בשטח מפעל־המים.
בשבת ז' אלול תש"ח נפטר אריה־ליב גולדין, ולמחרת היום הובל לקבורה בבית העלמין שבנחלת־יצחק, בן 73 היה במותו.
בכ' טבת תשי“א נפטר יעקב גורדון, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב. עלה לארץ בימי העליה הרביעית, בראשית 1925. נולד בעיירה לגונסק (פלך מינסק) בחשון תרמ”ט (1885) להורים אדוקים מצאצאי רבנים. בצעירותו למד בישיבת “מיר” המפורסמת עד גיל שבע־עשרה. השכלה כללית רכש לו כמתלמד עצמי.
בשנת 1905 עבר לוורשה (בירת פולין), ונתקבל שם כמורה בבית־ספר עברי, ונתחבב על המורים והתלמידים.
בוורשה נפגש עם הצעירה נאוה וילנסקה תלמידת הקורסים הפדגוגיים, ובא אתה בברית הנשואין.
בשנים הראשונות לנשואיו עסק בהוראה, ואחר כך עבד כמנהל חשבונות בוורשה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה בשנת 1914 עבר י. גורדון עם משפחתו לרוסטוב על נהר דון (בירת קוקז הצפונית), ונתקבל שם כמזכיר הקהילה העברית. כאן מצא כר נרחב לעבודה צבורית, התמסר לטיפול בעניני היהודים הפליטים ופעל הרבה בעניני צבור. ואם כי מצבו החמרי והצבורי היה איתן למדי, היו עיניו נשואות לציון. לא קל היה אז לצאת מרוסיה. הגבלות ואיסורים עד אין מספר היו אז כלפי היהודים ברוסיה.
לאחר מאמצים ממושכים הצליח יעקב גורדון לצאת עם משפחתו מרוסיה, ובראשית 1925 הגיע לתל־אביב. לאחר זמן־מה נתקבל כפקיד בעירית תל־אביב, עלה משלב אל שלב עד שמונה בסוף 1927 כמנהל־חשבונות ראשי במשרד מחלקת המים והמאור, ובמשרה זו כיהן כעשרים שנה.
עם פתיחת המחלקה המאוחדת לגבית מסים ותשלומי המים בסוף 1947, עלה לדרגת סגן מנהל במחלקה זוֹ והמשיך את שירותו עד ימיו האחרונים.
מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, והעדיף עבודה ופעולה במקום נאומים.
בדרך כלל היה איש מתון, שקט, בעל אופי טוב, חביב ונוח לבריות, ותמיד היה מוכן ומזומן להגיש את עזרתו לזולת במיטב יכולתו.
היה ממארגני הפקידות בעירית תל־אביב; כן היה ממיסדי שכונת הפקידים והמורים על אדמת קרן הקיימת בתל־אביב, וגם בין הבונים והמתישבים הראשונים בשכונה זו.
היה גם חבר מיסדר הבונים החפשים, לשכת מוריה, ושימש גם כנשיא הלשכה שנה אחת.
אשתו עבדה כגננת בגני־ילדים עירונים בתל־אביב כשתי עשרות שנים, ובנו היחיד גמר את הגימנסיה “הרצליה” ונסע לארצות־הברית להשתלם בגידול משק עופות, וחזר לעבודתו המקצועית בקבוץ “חצור”.
לאחר שחלה ושכב בבית־החולים העירוני “הדסה” חדשים מספר. השיב רוחו אל אלהים בכ' טבת תשי"א.
במותו של ישראל ושר־רייכמן נסתלק אחד מבני העליה השלישית, אחד מטובי בנינו־בונינו, אשר עלה לארץ בשנת 1923.
בן 36 היה אז, מלא כח עלומים, רצון ושאיפה לעבוד ולפעול למען האומה והמולדת.
צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל לב טוב, נוח לבריות ומוכן להגיש את עזרתו לכל הפונים אליו, בלי הבדל מפלגה ומעמד.
הכרתיו לראשונה בשורת הפועלים, כשעבד בסלילת כבישים מטעם מחלקת ההנדסה של עירית תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו גם בשטח העבודה הצבורית. יום־יום יוצא לעבודה המפרכת והמיגעת את הגוף, ואת הערבים הקדיש לעסקנות צבורית.
בימים הראשונים נבחר לועד עובדי המחלקה, ומיד הראה עירנות ופעילות רבה, וכל חבריו לעבודה הוקירו את מסירותו הגדולה.
בשנות 1926–1928 נבחר ישראל ושר למועצת העיר תל־אביב, כנציג מפלגת “פועלי־ציון” בתל־אביב.
לא היה מן הדברנים והנואמים המושבעים, אלא העדיף את הפעולה הממשית על הדבור. ואזכיר פה רק כמה מפעולותיו בעבודה הצבורית בעיריה (בין העובדים) ובעיר: ישראל ושר היה ממיסדי הועד המאוחד, מועצת עובדי העיריה ופקידיה, קופת־התגמולים של פועלי העיריה, השתתף באופן פעיל ביסוד הצרכניה לפועלים, חברת מעון הפועלים, ספרית הפועל על־שם ב. בורוכוב בתל־אביב, ממיסדי המעונות המשותפים לפועלים בתל־אביב ורמת־גן. כן היה חבר הועד במועדון על־שם רוזה כהן והבטאון של עובדי עירית תל־אביב “שערים”.
במרוצת הזמן עבר י. ושר מסוג “פועלים” לסוג “פקידות” בעבודה משרדית.
בשנים האחרונות שימש יושב־ראש של מועצת פקידי העיריה וחבר הנשיאות בקופת תגמולים של הפקידים.
בשנת 1936 יצא ממפלגת “פועלי ציון” ועבר למפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י), והיה פעיל מאד במוסדות צבוריים של הסתדרות העובדים הכללית, בועד הארצי של קרן היסוד, בועד הארצי של הקרן הקיימת, במועצת קופת־מלווה של העובדים, ועוד ועוד.
ובעצם עמידתו במערכת העבודה והעסקנות הצבורית בממדים רחבים, הלך לעולמו.
חבריו לעבודה בחוגי הפועלים והפקידים זוכרים את פעולותיו הצבוריות והענפות, וזכרו הטוב של ישראל ושר־רייכמן לא ימוש מקרבם.
בשנת תרפ"ג עלה מרוסיה לארץ הצעיר יהודה חקלאי (נולד בתרנ"א בפינסק).
עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בבוברויסק, יסד חוג ללימוד היסטוריה עברית והתקרב לנוער הציוני.
במלחמת־העמים הראשונה שרת כסגן־קצין בצבא הרוסי, ולאחר מהפכת 1917, ברוסיה, עסק בתעמולה ציונית בין החיילים היהודים. בגמר המלחמה למד תורת החקלאות במחלקה האגרוֹנוֹמית של הפוליטכניון בקיוב, על־מנת להשתמש בידיעותיו בארץ־ישראל.
מחוץ לכתלי הפוליטכניון, יסד עם אחדים מחבריו בני גילו את ההסתדרות הציונית “החקלאי”, ואחת מהחלטות החברים היתה שכל אחד מן המייסדים, שיזכה לעלות לארץ־ישראל ישנה את שם משפחתו ל“חקלאי”.
מקיוב עבר למחלקה החקלאית של האוניברסיטה בסימפרופול (קרים), ואף שם יסד הסתדרות בשם “החקלאי”, ששמה לה למטרה לפתח פעילות ציונית ותרבותית עברית. הסתדרות “החקלאי” אירגנה מקומות להכשרה חקלאית מעשית בשביל החלוצים הראשונים, המתכוננים לעלות לארץ ולהשתתף בפיתוח ההתישבות החקלאית.
בשנת 1919 אירגן יהודה חקלאי את עלייתה של שיירה בת 300 איש מתוך המוני הפליטים, שנמלטו לסבסטופול לאחר הפרעות האיומות שהתחוללו באוקראינה, באניה קטנה “חורליניץ”, אשר הגיעה לקושטא (בירת תורכיה אז) לאחר טלטולים קשים במשך ארבעה ימים.
יהודה חקלאי נשאר בקושטא כחצי שנה, ושימש מזכיר לשכת־המודיעין הארצישראלית מיסודו של יוסף טרומפלדור.
בקיץ 1920 עלה לארץ בקבוצת העולים הראשונה, שקיבלה רשיונות־עליה, ונכנס לעבוד במשטרת הנמל ביפו, כדי לעזור לעולים חדשים בהגיעם אל חוף הארץ. כעבור זמן־מה עבר לעבודה חקלאית בקבוצת “מחניים”, אך בגלל מחלת הקדחת הוכרח לחזור לתל־אביב ונתקבל לעבודה בתחנה לקבלת העולים בחוף יפו, בהנהלתו של ח. רידניק.
בזמן הפרעות, שפרצו במאי 1921, ניצל בנס יחד עם ח. רידניק, בעברם בין שורות ערבים פורעים, ובקושי הגיעו שניהם לתל־אביב.
למעלה משנה עזר ליהושע גורדון ולחיים פיינברג בהקמתו והחזקתו של מחנה־העולים הראשון, שהוקם ברחוב אלנבי בכמה מאות אהלים בשנת
- הוא התעניין הרבה בחיי העולים החדשים, ודאג לכל מחסוריהם במיטב יכלתו.
בשנת 1923 נתקבל כפקיד במשרד המחלקה לעבודות ציבוריות בעירית תל־ אביב. לאחר ארבע שנים הועבר כמזכיר ראשי למשרדי מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא שנים רבות מתוך מסירות רבה וידיעה מקצועית.
היה גם פעיל בחיי ציבור הפקידים, והקדיש מזמנו וממרצו לעסקנות ציבורית.
בשנות 1932–1943 היה יו“ר ועד ההורים וסגן יו”ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני למסחר בתל־אביב. היה מיוזמי ארגון ועד־הורים מרכזי לכל בתי־הספר התיכוניים שבתל־אביב ועבד הרבה בשטח זה.
עם פרוץ הפרעות, באביב 1936, זרמו לתל־אביב המוני פליטים משכונות גבול יפו וסביבתה, ואז נתמנה י. חקלאי מטעם עירית תל־אביב לגזבר מפעל העזרה לפליטים – בנשיאותה של הנרייטה סולד, והוא השתתף בכל מאמציו להקל על סבלם של הפליטים, אשר העריכו את יחסו הטוב אליהם. בעת ובעונה אחת היה מן היוזמים להקמת בית־הספר למלאכה “עמל” (ע’בודה, מ’לאכה ל’פליטים), על־שם מאיר דיזנגוף, לשם הכשרה מקצועית של הפליטים, וכמה שנים היה אחד החברים הפעילים ביותר בועד.
בשנת 1934 נכנס כחבר במיסדר “הבונים החפשים” – בלשכת “מוריה” ומאז הוא פעיל במיסדר זה.
זה שנים רבות הוא חבר הועד הפועל והמועצה של הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, חבר הועד הפועל המקומי והארצי של התאחדות בני הישוב, חבר הועד הפועל של חבל ימי לישראל בתל־אביב, פעיל בעוד כמה מוסדות ציבוריים ותרבותיים. י. חקלאי פירסם שורת מאמרים בבעיות צבוריות ועירוניות שונות.
גם בעברו את גיל הששים הוא תמיד חי, ער, תוסס ומלא רצון לפעול ולעבוד לטובת החברה והציבור. המרץ והחריצות מלווים אותו לאורך כל חייו, והוא מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעזור לזולת ולהשתתף בפועל. בעבודה ציבורית רחבה ומקיפה. מלא יזמה, רצון ומרץ וממשיך להקדיש את מיטב זמנו לעסקנות ציבורית.
בן ארבע עשרה היה יהודה פרנקל (כיום: נדיבי), כשהוריו עלו לארץ מלונדון, בקיץ תרע"ג (1913), והביאוהו לתל־אביב עם שני אחיו הקטנים ממנו.
מאז ראיתיו והכרתיו מקרוב. לנגד עיני עברו חייו בגימנסיה “הרצליה”, התבגרותו ושרותו במשרד הממשלה הבריטית הצבאית והאזרחית, כניסתו למזכירות של עירית תל־אביב בקיץ תרפ"ד (1924).
הוא נולד ביוני 1899 בהומל (רוסיה הלבנה). אביו ר' שלמה בן יוסף פרנקל היה עסקן פעיל ב“צעירי־ציון”, עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו ב“חדר המתוקן” בהומל את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. אף האם חנה היתה ציונית מנעוריה (עליה פרק מיוחד במדור אחר בספר זה).
בזמן הפרעות, שפרצו בהומל בקיץ תרס"ג (1903), השתתף שלמה פרנקל באופן פעיל במערכת ההגנה העצמית נגד הפורעים הרוסים. כעבור זמן־מה עקר עם משפחתו ללונדון, ואף פה המשיך לעסוק בהוראה בעברית. ובית פרנקל שימש בימים ההם מרכז לדוברי עברית בלונדון.
הילד יהודה, בגיל חמש, למד ביום – בבית־ספר עממי שבמרכז היהודי במזרח־לונדון, ובשעות הערב – בבית־הספר העברי “תלמוד־תורה”. במלאת לו שתים־עשרה שנה, גמר את בית־הספר העממי וזכה בסטיפנדיה, אשר נתנה לו את האפשרות ללמוד בבית־ספר תיכוני.
האב, שלמה פרנקל, התמסר לתעמולה ציונית בארצות־הברית ובקנדה, ובשנת 1913 היה ציר ציוני קנדה בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנס בווינה. לאחר הקונגרס העביר את משפחתו בת חמש הנפשות לתל־אביב, והוא חזר לעבודת התעמולה הציונית בארצות־הברית.
המעבר מלונדון הכרך לתל־אביב הזעירה, שטבעה בים של חולות, לא הדהים את הנער יהודה. מיד הסתגל לחיי תל־אביב, נכנס כתלמיד למחלקה החמשית והתקרב למורים ולתלמידים. המורים הכירו בו תלמיד מקשיב ושקדן ובעל הנהגה טובה בתוך המחלקה ומחוצה לה, והתלמידים התרועעו אתו והוא נעשה כאחד ממשפחת הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”. מן המחלקה החמשית עבר לששית של המגמה הריאלית, והתקדם יפה בלימודים לשביעת רצונם של הוריו ומחנכיו. בפרט הצטיין במתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ציור ושרטוט.
ראוי להזכיר, שעוד בראשית תרע"ז הכין התלמיד יהודה פרנקל תכנית תל־אביב הקטנה וסביבתה המדברית. את המדידות עשה בלא כל מכשירים ומכונות, כי־אם בפסיעות, ממש עקב בצד אגודל מדד את הרחובות, את המדרכות ואת המגרשים הבנויים והפנויים, וכתב בכתב אשורי את שמות הרחובות. בשולי המפה כתב הערות ובאורים לסעיפים הבאים:
א. מגרשים ריקים בלתי־בנויים.
ב. ישוב תימני מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.
ג. ישוב נוצרי או ערבי מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.
ד. הרחובות של אז: הרצל, יהודה הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, נחלת בנימין, מונטיפיורי, חברה חדשה (כיום אלנבי), דרך־המלך–שכם–יפו (כיום: דרך יפו ודרך פתח־תקוה) ומסלת הברזל.
מפה זו מעניינת גם עתה את עין רואיה, והיא מזכירה את ימיה הראשונים של תל־אביב בתחילת בנינה.
האב, שעבודתו הציונית החזיקה אותו מחוץ לארץ־ישראל, היה מבקר אצל המשפחה מפרק לפרק, ומאושר שזכה לגדל את בניו בגימנסיה “הרצליה”.
עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, באבגוסט 1914, נפסק הקשר עם ראש המשפחה, שעשה אז בארצות־הברית. באו ימים קשים, רעים ומרים. החלה פרשת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים מן הארץ. הבנקים נסגרו, והפרוטה כלתה מן הכיס. צרכי המזון וכל יתר המיצרכים החיוניים נתיקרו באופן מבהיל ואחר כך נעלמו לגמרי. יום יום וגזירותיו הרעות, יום יום וצרותיו האיומות. נוצר מצב חמור מאד, ומאין תבוא העזרה?
לאט־לאט הסתגלו תושבי תל־אביב לתנאים הקשים. הלמודים בגימנסיה “הרצליה” נמשכו, אף־על־פי שהמורים הראשיים (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. לוריא וד”ר ח. בוגרשוב) גורשו מן הארץ, וגם ד“ר ח. הררי ורעיתו נשארו בחו”ל. ובימים טרופים אלה לא שכחה הגימנסיה “הרצליה” את גדול המשוררים העברים שבתקופת התחיה – את חיים נחמן ביאליק, וערכה בפורים תרע"ה נשף תלמידים למלאת
25 שנה להופעת שירו הראשון. אחדים מן התלמידים ציירו את ח. נ. ביאליק, וכתבו על קלף באותיות זעירות כמה משיריו. והתלמיד יהודה פרנקל צייר כמה תמונות של ביאליק בשרטוט ועל יד כל תמונה חיבר “שיר” מיוחד, שחרוזים אחדים מובאים בזה:
לַחֲצִי יוֹבֶלְךָ עֲבוֹדָתִי זוֹ אַקְדִּישׁ,
מֵעָלֶיהָ תִּקְרָא עָלֶיךָ דַּעְתֵּנוּ,
וְרִגְשׁוֹת כָּל אֶחָד אֵלֶיךָ יַרְגִּישׁ.
בַּצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, הַנְּכוֹנָה, הַיָּפָה
תִּרְאֶה עַצְמְךָ כְּפִי שֶׁהִנֶּךָ,
אָהוּב, חָבִיב בְּפִי כָּל נוֹשֵׂא,
פָּנֶיךָ יַבִּיעוּ אֶת טֹהַר נַפְשֶׁךָ…
תמונות אלו עם החרוזים והשרטוטים גנוזות בין יצירות תלמידים ב“בית ביאליק” בתל־אביב.
יומיים לפני פסח תרע"ז (אפריל 1917) יצאה גזירת הגירוש הכללי מיפו ומתל־אביב. תל־אביב התרוקנה מתושביה וגם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו בין הגולים. משפחת פרנקל עברה למושבה יבניאל (בגליל התחתון), ואילו יהודה הבכור נדד עם תלמידי הגימנסיה, שהתפזרו בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, גבעת־עדה וחיפה. בגמר המלחמה חזרה משפחת פרנקל – באוקטובר 1918, יחד עם כל הגולים לתל־אביב.
מיד הוזמן הבוגר יהודה פרנקל, כמקשר בין ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף ובין השלטון הצבאי הבריטי בעניני הגולים מיפו ומתל־אביב. ידיעת שתי הלשונות (עברית ואנגלית) סייעה לו לעבור מתפקיד לתפקיד בפקידות. כעבור זמן קצר נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המאיור ג’מס רוטשילד. ומן המשרה הצבאית עבר למחלקה לעניני היהודים, בשלטון המחוז, ביפו. במרוצת הזמן נתמנה למנהל המחלקה למושבות העבריות שבמחוז יפו. בעת ובעונה אחת אירגן (בקיץ תרפ"א–1921), מטעם המושל המחוזי ומחלקת העליה הממשלתית, בשיתוף פעולה של ועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב, את רישום הבקשות של היהודים תושבי מחוז יפו להעלאת קרוביהם מחוץ־לארץ.
עם פרסום חוק ההתאזרחות (בתרפ"ב–1922) החליף יהודה פרנקל את אזרחותו הבריטית בנתינות הארצישראלית, ואת השם “פרנקל” החליף בשם עברי “נדיבי”, ומאז ועד היום הוא ידוע לכל בשם יהודה נדיבי. בתרפ"ג (1923) עבר להנהלת מחלקת הכספים של משרד מושל המחוז ביפו.
לאחר שנה הפסיק את עבודתו במשרדי הממשלה הבריטית, ונתקבל (ביוני 1924) כמזכיר עירית תל־אביב.
נדיבי אוהב סדר ומשמעת, זריז ומהיר במלוי תפקידו ומתמצא יפה בעבודה המשרדית. הוא לא הסתפק בידיעותיו ושאף תמיד להשתלמות מקצועית. ביקר בלונדון, ולמד שם את שיטות העבודה של העיריות ויצר קשרים ראשונים עם חוגי משרד־המושבות. מפרק לפרק ביקר בערי אנגליה, השתתף בועידת ארגון מזכירי העיריות שנערכו באוניברסיטה של אוקספורד. השתתף גם בקונגרס הבינלאומי לניהול מדעי.
בשנת 1937 ביקר נדיבי בכמה ארצות מזרח־אירופה, וכן בסקנדינביה ובברלין, כדי ללמוד מקרוב את שיטות הניהול העירוני בכמה עיריות. בשנת 1939 יצא בשליחות המוסדות והקרנות הלאומיים להודו, בורמה ומאלאיה. בהודו נתקבל לשיחה אצל המהטמה גאנדי. השיחה התנהלה באנגלית, ונמשכה שעה קלה.
נדיבי נקט תמיד בסיסמה: “מכל מלמדי השכלתי”. יחד עם הנסיון המעשי, שנן ולמד את תורת הניהול העירוני בארצות שונות, ובמידה רבה התאים לתנאי הארץ את ידיעותיו בשטח הניהול העירוני.
בתקופת המלחמה השניה התנדב, בהסכמת הסוכנות ועירית תל־אביב, לצבא הבריטי ושירת בדרגת קפיטן, כקצין־הקשר היהודי בין המפקדה הצבאית ובין גדוד המתנדבים הארצישראליים. כחמש שנים טיפל בכל הענינים האישיים של חיילינו בחזיתות אפריקה, אירופה וארצנו. אף בתו התגייסה לחיל התעופה, והבן לבריגדה היהודית.
בגמר המלחמה שוחרר מן הצבא וחזר לעבודתו בעיריה. בשנת 1946 יצא שוב בשליחות עירית תל־אביב והמוסדות ללונדון, ונפגש שם עם כמה אנשים מחוגי הממשלה הבריטית. כן השתתף בועידה השנתית של מזכירי העיריות ובקורס ממשלתי לשלטון מקומי, בה לקחו חלק גם עובדי עיריות איטליה, דנמארק, שבדיה, צ’כוסלובקיה ועוד.
בשנת 1936 יסד את איגוד “מזכירי הרשויות המקומיות העבריות”, ומאז הוא משמש כיושב־ראש האיגוד.
יהודה נדיבי עובד במערכת הפקידות זה יותר משלשים שנה, ותוך עשרות שנים רכש לו נסיון רב בשירותי הפקידות העירונית, והרי אין חכם כבעל הנסיון.
הוא מן הפקידים המוניציפאליים העברים הראשונים בתל־אביב, וממילא בארץ כולה (כי תל־אביב היתה עריסת השלטון המוניציפאלי העברי), שהכניס לעירית תל־אביב את השיטות החדישות המקובלות בערים מתוקנות בעולם. ואף בשטח זה, כבענינים רבים אחרים, עירית תל־אביב היא אם ודוגמה לעיריות אחרות בארץ.
מתהלך בתוכנו אחד מבני העליה השניה, איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, זלמן פבזנר. נולד בסטארודוב (רוסיה) בתר“ן. עלה לארץ בתרס”ח–1908, בהיותו בן 18. עם התחלת ישור החולות בשנת תרס"ט לשם בנין פרבר־גנים “אחוזת־בית”, היה העולה החדש, הצעיר זלמן פבזנר, מן העובדים בחריצות יחד עם קבוצת פועלים בת עשרים איש.
ומערבות החול של “אחוזת־בית” עבר לעבוד כפועל פשוט וכנוטר כרמים בכרמי ראשון־לציון. מראשון־לציון עבר לבאר־יעקב, ועבד שם כשנה, ואחר כך אנו פוגשים אותו ב“מרח” (כיום: גבעת עדה) שליד זכרון־יעקב. ומתרפ"ה – בשירות עירית תל־אביב והספריה העירונית “שערי ציון”.
מראשית בואו לארץ עבד עבודה המיגעת את הגוף, ובקושי השתכר את לחמו הצר. תנאי החיים של הפועלים היו קשים מאד בימים ההם. מזמן לזמן תקפה אותו הקדחת הממארת שהיתה מחלישה את בריאותו, את כחותיו הגופניים. אבל ברוחו היה אמיץ־לב, לא התלונן על גורלו ועל מצבו החמרי, וכאילו נשא בחובו איזה סוד כמוס אשר לא גילהו לשום איש. הסוד נתגלה רק כעבור שנים רבות.
מראשית בואו לארץ נכנס בפבזנר רעיון: ליצור נכס תרבותי שאין דומה לו. בשקט ובלי דברים נגש במרץ רב לאסוף וללקט את העתונות היהודית שיצאה לאור בארץ־ישראל ובכל העולם, בכל הלשונות ולכל גלוייה, מראשיתה ועד ימינו. וזה עשרות שנים הוא חוסך משכרו הדל ורוכש בפרוטותו האחרונה עתונים ישנים וחדשים, ואף כרוזים ומודעות שפורסמו בארצנו לרגל מאורעות שונים. מחונן הוא בחוש מיוחד של אספן, וכשרון רב לו לשמור מכל משמר על העתון, המודעה, העלון, הכרוז, הצלום וכל מה ששייך לחיי ישראל ולחיינו הישוביים בארץ בפרט. בגלל מסירותו המצויינת הצליח ליצור יש מאין, לשמור על הנכס היקר בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, שארכה למעלה מארבע שנים (1918–1914), ואחר כך בימי מלחמת־העולם השניה, ובימי המאבקים ומלחמת השחרור, הפצצות והפגזות.
בתקופת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים, והיחס הרע בכלל מצד השלטונות הצבאיים והאזרחים של המשטר התורכי, טילטל זלמן פבזנר את ארגזיו, סליו וחבילותיו, שבהם היה ארוז האוסף היקר שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, ושמר מתוך הקרבה עצמית וסכנת נפשות על אוצרו היקר, עד שהצליח למצוא לו מקלט בטוח בתל־אביב. ואף כאן בעיר העברית הראשונה, היה טורח ומתיגע הרבה בהעברת אוסף העתונות שלו ממרתף למרתף ומדירה לדירה. ועמלו הרב נתן פרי אשר ישווה לו: בשנת תרצ“ח זכה ז. פ. לקבל מן הקרן הקיימת לישראל מגרש ברחוב ד”ר חיים חיסין בתל־אביב, ובעזרת העיריה והלוואות קופת התגמולין של פקידי עירית תל־אביב, הוקם על המגרש הזה בית קטן בן 4 חדרים ושם מצא האוסף, אחרי טלטולים רבים, מקום קבוע בשני חדרים. תכנית הבנין תוכננה לשלש קומות, אבל מחוסר אמצעים כספיים הוקמה רק קומה אחת.
את הבנין שבו אוסף העתונות, קרא פבזנר “בית הלבנון” על־שם העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”.
תודות למסירותו, חריצותו ושקידתו של פבזנר, שמורים וקיימים ב“בית הלבנון” כל עתוני ארץ־ישראל מראשית הופעתם ועד היום הזה. וכן גנוזים ב“בית הלבנון” קומפלקטים שלמים מן העתונות היהודית בארצות הגולה, מהם עתונים שהופיעו לפני מאה וששים שנה ויותר. יש לציין במיוחד את העתון העתיק “וואכענטליכן בעריכטען”, שנדפס בהולאנד בשנת 1781. עובדה היא, כי אינו, לא בספריה הלאומית שלנו בירושלים ואף לא באוספים הגדולים של בתי־הנכות הממלכתיים.
לא יאמן כי יסופר: פ. דל־האמצעים הצליח לאסוף נכס לאומי יקר־ערך כזה שאיו ערוך לחשיבותו, ובזה קנה את עולמו.
האניה הרוסית “רוסלאן”, שפתחה את העליה השלישית לארץ לאחר הכרזת בלפור, הביאה מנמל אודיסה לחוף יפו, למעלה משש מאות יהודים, שבהם בעלי מוניטין בספרות העברית כפרופ' יוסף קלוזנר, כמה עסקנים ציונים חשובים וציונים טובים מן השורה, מהם קשישים בעלי שם, מהם צעירים שרכשו להם שם במרוצת הזמן בארץ. בין הצעירים היו: ישראל גורפינקל (גורי), מחשובי הסתדרות־העובדים כיום וחבר הכנסת; אברהם קמיני, מחשובי הפקידים בעיריה במשך שנים רבות ואחר כך חבר מועצת־העיר, ויו"ר הועד הארצי של הקרן הקיימת לישראל זה שנים רבות.
בין הבאים ב“רוסלאן” היו גם שני אחים צעירים מאודיסה – האחד יצחק פרנקל, כיום מחשובי הציירים, והשני משה פרנקל, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב, הממונה על גבית המסים ועסקן פעיל וחרוץ בכמה וכמה מוסדות צבוריים.
משה פרנקל נולד בשנת 1897 למשפחת חסידים, וקיבל חנוך מסורתי. בימי נעוריו היה ממבקרי בית־הכנסת “יבנה” באודיסה, אשר שימש שנים רבות מרכז חשוב לציוני אודיסה והסביבה.
כשהגיעו לאודיסה פליטי ארץ־ישראל, אשר גורשו על־ידי הרשות הצבאית של תורכיה בראשית המלחמה הראשונה, נוסד מיד בעיר זו ועד העזרה לפליטים.
משה פרנקל הטה שכם לועד זה, עמד בראשו וטיפל במסירות רבה ומתוך התנדבות בפליטים עד היום האחרון.
עם גמר המלחמה, בנובמבר 1918, החל, יחד עם כמה מחבריו, לארגן את שיבת המגורשים לארץ־ישראל.
אל מחנה הפליטים נספחו מאות עולים חדשים, ובהם גם משה פרנקל ואחיו יצחק.
לא קל היה אז לקבל רשיון־יציאה מרוסיה הבולשביסטית, ושבעתיים קשה היה למצוא אניה אשר תפליג מאודיסה לארץ־ישראל. מחוסר אפשרות למצוא מאות מקומות פנויים באחת האניות, היו מוכרחים לשכור אניה מיוחדת על חשבון הנוסעים עצמם.
לאחר מאמצים מרובים יצאו מאודיסה בסוף 1919 למעלה משש מאות יהודים, והפליגו באניה הרוסית “רוסלאן”.
משה פרנקל המשיך לטפל בפליטים, ודאג להנעים על היוצאים את הנסיעה מאודיסה עד בואם ליפו.
בראש ועד האניה “רוסלאן” עמד הפרופ' יוסף קלוזנר, ועל ידו היו עוד חברים אחדים, ובהם משה פרנקל, אשר התנדב למלא תפקיד של גזבר העולים.
בגורל האניה הזאת נפל להיות הראשונה, אשר הביאה לנמל יפו קבוץ גדול של הפליטים והעולים הראשונים, לאחר סיומה של המלחמה הראשונה.
מנמל יפו עברו כל העולים לתל־אביב. לאחר הפסקה ארוכה של ארבע שנים ויותר היה זה בבחינת מאורע גדול בכל הישוב ובתל־אביב בפרט, ו“עולי רוסלאן” היו לשיחה בפי כל. מחוסר בתי־מלון בתל־אביב, התאכסנו כמעט כולם בבתים פרטיים.
תושבי תל־אביב שמחו לקראת החוזרים והעולים החדשים, וברצון רב קיימו את מצוות הכנסת אורחים, וקבלו את כל העולים בזרועות פתוחות.
תל־אביב הקטנה, עם 180 הבתים ועם האוכלוסיה שעלתה אז ל־1800 נפש, המתה על ששת רחובותיה הקצרים ממאות האורחים אשר מלאו את כל בתי הפרבר, והשמחה היתה במעונות המארחים.
עולי “רוסלאן” הביאו דרישת שלום חיה מיהודי רוסיה וסיפרו, שאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל מחכים בכליון עינים ליום המאושר שיוכלו לעלות לארץ ולהתנחל בה.
ימים מספר לאחר שבתו בתל־אביב, הלך משה פרנקל למושבה ראשון־לציון, ועבד בזמן הראשון ביקב.
בשנת 1923 נכנס לעבוד במחלקת המסים בעירית תל־אביב, ובמרוצת הזמן עלה משלב אל שלב עד שנתמנה כמנהל מחלקת המסים, ומאז ועד היום עומד בראש המחלקה הזאת, המכניסה את ההכנסות העיקריות בתקציב העיריה.
מפרק לפרק חרג ממסגרת העבודה המשרדית, ויצא לפעולות צבוריות שונות.
עם הווסד האגודה לבנין שכונה חדשה “נוה־שאנן”, מחוץ לתחומי תל־אביב הבנויים, בשנת 1922, היה משה פרנקל מראשוני מייסדיה.
כעבור שנים מספר נתארגנה קבוצת מורים ופקידים לשם בנין שכונה חדשה על החולות שבקרבת תל־אביב, ושוב אנו מוצאים את משה פרנקל בין מייסדיה ומתישביה בשנת 1931.
בעת ובעונה אחת היה ממייסדי בית הכנסת “נחלת אבות” ברחוב בורוכוב, הגובל בשכונת המורים והפקידים.
גולת הכותרת של עבודתו הצבורית היא – “מגן דוד אדום” בתל־אביב.
מראשית ייסודו של “מגן דוד אדום”, על־ידי יוצרו ויוזמו הד"ר משולם ליבונטין, עמד משה פרנקל לימין המייסד הראשון והתמסר למפעל החשוב בכל נפשו ומאודו.
מ. פרנקל היה גם ממייסדי המרכז הארצי של “מגן דוד אדום”, חבר ההנהלה, גזבר ואחד החברים הפעילים בכל שטחי פעולות המוסד, אשר יצאו לו מוניטין לא רק בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, אלא גם מחוץ לגבולות הארץ.
ראוי להזכיר כאן שבעד שירותם הגדול לטובת “מגן דוד אדום” רשם רה“ע מאיר דיזנגוף ז”ל בספר הזהב של הקהק“ל את הד”ר מ. ליבונטין ואת עוזרו הנאמן מ. פרנקל.
בתקופת מלחמת־העולם השניה היה מ. פרנקל חבר המטה הראשי של שירות ההתגוננות הפאסיבית בתל־אביב. כן פעיל בעל היובל במיסדר הבונים החפשים, בלשכת “חירם”.
ועוד כחו ומרצו עמו להוסיף על זכויותיו הצבוריות כהנה וכהנה.
זמן רב קשה היה לי להשלים עם המציאות, שהצעיר הרענן והמלא כח־עלומים – החשמלאי חיים צ’פלינסקי איננו עוד בחיים.
הרי מיום כניסתו למחלקת המאור שבעירית תל־אביב, הייתי רגיל לראותו יום־יום במערכת העבודה הסדירה, חי, ער ותוסס, ממלא במסירות מופתית ומתוך הכשרה מקצועית יפה את תפקידיו השונים במחלקת המאור המסועפת.
הוא היה בעל סדר ומשמעת, חרוץ, זריז ומהיר במלאכתו, פיקח, נבון ובעל תפיסה מהירה, מתמצא יפה בכל ענפי העבודה המקצועית. הוא אהב את העבודה, היה קשור בכל נימי נפשו לחבריו בעבודה, לארגון העובדים ולעומדים בראש הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, ונתחבב על מרעיו ומיודעיו.
בשנים האחרונות עלה לדרגת פועל ראשי במחלקת המאור, אבל לא השתרר על עוזריו, כי אם משך בעול העבודה לכל ענפיה וסוגיה יחד עם עוזריו המקצועיים והבלתי מקצועיים.
העבודה המקצועית והעבודה הפשוטה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, ואחת השלימה את השניה. הוא לא בז לקטנות של עבודה, ובכך שימש דוגמה נאה למנהליו ולעוזריו.
מטבעו היה בעל אופי טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות, איש אדיב ובעל רמה תרבותית, מחונן במידות תרומיות ובסגולות מצוינות. עיניו היו בהירות וקורנות, חיוך נעים על שפתיו, פנים מלאים חן, פונה לכל אחד באדיבות ובנימוס מוכן להענות לכל דורשיו.
מוצאו של חיים צ’פלינסקי מעיירה קטנה אושמיאני, בליטא, נתייתם מאביו בילדותו. בגיל צעיר נכנס ללמוד בבית־ספר טכני בווילנא, ולמד בו את תורת החשמלאות.
עם גמר חוק למודיו בבית־הספר בווילנא, השיג מיד עבודה ורכש לו גם נסיון מעשי במקצוע החשמלאות.
באחד הימים של שנת 1935, בהיותו בן 23, יצא חיים צ’פלינסקי את ליטא, ועלה לארץ על מנת להשתקע בה. ביקר בערי ארץ־ישראל ומושבותיה והתיישב בתל־אביב, ופה הוא גר עם רעיתו ובנו יחידו עד יומו האחרון.
חיים צ’פלינסקי לא הסתפק בשירותו העירוני, אלא נמשך גם לעבודה צבורית מתנדבת, והיה פעיל בכמה מפעלים חשובים. בפרט הקדיש מזמנו ומרצו לועד פועלי מפעלי המים והמאור בעירית תל־אביב. יחד עם חברי ועד העובדים הגן במשך שנים על זכויות העובדים – ללא ליאות וללא הפסקה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה, בידו האחת אחז במכשירי וכלי העבודה היומיומית, ובידו השנית עסק בעבודה בשביל הזולת, בשביל החברה והצבור.
חיים צ’פלינסקי היה שמח בחלקו, שזכה להיות בשורת עובדי העיריה העברית הראשונה, ובזמן ההכרזה ההיסטורית של באי־כוח האומות המאוחדות בליק־סכסס על הקמת המדינה העברית לא היה גבול לשמחתו ולאשרו.
עם קריאתם הראשונה של אנשי ה“הגנה” נענה מיד, ובכל לבו ונפשו נכנס למערכת ההגנה. אף כאן היה פעיל, ער ומסור, לא חס על זמנו ועמד על משמרתו בחרף נפש, בהקרבה עצמית ובמסירות מופתית. כל אלה שעמדו אתו במערכה יודעים לספר על גבורתו ואומץ לבו.
ובעצם ימי עמידתו על משמרת ההגנה פלחוהו כדורי המרצחים, והחבר היקר חיים צ’פלינסקי נפל חלל ומת מות גבורים בשדה מערכת הדמים – כ“ה שבט תש”ח (5.2.48).
בין גבורי האומה, אשר הקריבו את חייהם על מזבח המולדת והמדינה, יזכר גם שמו הטוב של החבר חיים צ’פלינסקי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.