את אנה מניאני בלתי אפשרי לשכוח, למרות שהיא מתה לפני חמישים שנה. היא זכורה לי מהמון סרטים, אבל יש סרט אחד שלה שנתקע לי בראש ולא עוזב אותי לעולם: “בליסימה”, של לוקינו ויסקונטי, לדעתי, הטוב שבסרטיה. מניאני מגלמת בו עקרת־בית רומאית מתוסכלת ממעמד הפועלים, שמנסה לדחוף בכוח את בתה הקטנה לתעשיית הקולנוע של אולפני “צ’ינצ’יטה”. חיה הדלים, הקשים ומרוקני הרגש לצד בעלה, גורמים לה להאמין שכך יחדור לחייה האפרוריים קצת כסף וזוהר. הייאוש שלה, ההתנהגות האובססיבית, הגובלת כמעט בטירוף, העיניים הרושפות, הכמעט משוגעות, כמו אחת מהגרוגונות – אלות הזעם – את זה אי אפשר לשכוח לעולם. היא מענה את ילדתה העייפה והבוכייה, מתענה בעצמה, ולמרות זאת אי אפשר לכעוס עליה. היא כל כך נוגעת אל הלב כשהיא נשברת באחד הרגעים הקשים בסרט, אחרי שהיא וילדתה נזרקות מהאולפן בבושת פנים. עברו 72 שנים מאז שהסרט הנהדר הזה נעשה, אבל האימא הזו שבראו ביחד, בווירטואוזיות מופלאה, מניאני וויסקונטי, היא אב־טיפוס לכל האימהות האובססיביות והדחפניות שבאו לימים, שמנסות להכניס את ילדיהן בכוח לעולם הזוהר: הקולנוע, הטלוויזיה, המוזיקה, הדוגמנות, ולימים, לכל “הכוכב נולדים” האינסופיים שצצו בעולם.

מניאני מעולם לא הייתה יפיפייה סקסית או סמל־מין כדוגמת קלאודיה קרדינלה, ג’ינה לולובריג’ידה או סופיה לורן. היא גם היא לא הייתה היפיפייה הקרירה, האריסטוקרטית והאלגנטית, כגון מוניקה ויטי, סילבנה מנגנו או וירנה ליזי, היפיפיות המעודנות של הבד האיטלקי בתור הזהב שלו. היו לה פנים פשוטות אך אקספרסיביות להפליא, ארשת קשת יום, צללים שחורים מתחת לעיניים, קומה לא גבוהה ולפעמים קצת עודף משקל, שיער עורבי סבוך ופרוע, ורק שפתיה המצוירות העניקו לה ליוות חן נשיית מסוימת. למעשה, היא נראתה קצת כמו מכשפה, סוג של גרוגונה: כהה, יצרית, סוערת, גועשת, עצמאית, תמיד דרמטית. דיווה ודרמה־קווין של ממש. לא פלא שהאיטלקים קראו לה “לה לופה” – הזאבה – על שום משחקה העוצמתי, הדינמי, המתמסר והטוטאלי, שממש שרף את המסך. אבל מניאני רק לגלגה על עצמה: “תעזבו את הקמטים שלי בשקט, הרווחתי אותם ביושר”, אמרה שנים לפני שהשחקנית הצרפתייה סימון סניורה “גנבה” ממנה את האמירה האלמותית הזו. עם זאת, לימים כתבה טוני מיטשל ש“למניאני היה יופי טבעי שהתעלה על כל הסטריאוטיפים של היופי המקובל, ובכך הפך אותה לסקסית ונחשקת. היופי הפנימי שקרן ממנה הוא סמל לפמיניזם.”

וכך, למרות שלא הייתה מהיפות והסקסיות, מניאני הייתה השחקנית הכי אהובה באיטליה, וזאת על אף שבגרסאות מסוימות נטען שהיא לא בכלל הייתה איטלקייה מבטן ומלידה. בגרסה אחת נטען שהיא נולדה ברומא ושאביה, מסטוץ קצר עם אמה, היה יליד קלבריה. אבל בגרסה אחרת, שהבמאי פרנקו זפירלי – איש סודה וחברה הקרוב – דבק בה, נטען שהיא נולדה מחוץ לנישואים בשנת 1908 באלכסנדריה שבמצריים, לאב מצרי ולאם יהודייה־איטלקית. באיזה שהוא שלב אמה נטשה אותה באיטליה בילדותה, והיא גדלה אצל סבה וסבתה ברובע טרסטוורה שברומא (אז עדיין לא רובע הבילויים הרומאי הנוצץ אלא לא יותר משכונת עוני עלובה, בה גרו חלכאי ונדכאי רומא) – שם היא שיחקה עם ילדי הרחוב הפרועים וכך התקשח אופייה. עם זאת, נטען לא אחת שהיא עצמה התעקשה על הגרסה שהיא נולדה ברומא הפרולטרית, ולא במצריים, משום שתמיד ראתה בעצמה דבר ראשון פטריוטית איטלקייה עממית ונלהבת.

ייתכן ששם, בשכונת העוני, נוצקה בתוכה הדמות הארכיטיפית שהיא גילמה לימים בכישרון רב: נשים פשוטות, ארציות, בורות אך עצמאיות, שחייהן רוויות בטרגדיות. נשים כוחניות ועוצמתיות שהן “אימא אדמה”, שלמרות המראה הלא הכי מושך שלהן, לפחות לא על פי צו האופנה, הייתה בהן עוצמה סקסית נועזת. נשים שחיו ופעלו הרבה לפני פרוץ הפמיניזם, אבל למרות חייהן הקשים, הן היו עצמאיות, ג’דעיות, ולא נתנו לגברים להכתיב להן את דרכן. ממש כמו מניאני בחייה הפרטיים.

כבר בנעוריה, בזמן שלמדה משחק, היא לא התביישה להתפרנס כזמרת במועדוני לילה, בברים קטנים ובקברטים סליזיים. בשנות ה־30 היא כבר התברגה לסרטים שהופקו באיטליה הפשיסטית. אבל הפריצה הגדולה הגיעה אליה בגיל מאוחר יחסית, 37, ורק אחרי מלחמת העולם השנייה, בסרט “רומא עיר פרזות” של רוברטו רוסליני. אין ספק שהסרט הזה הציב את מניאני בראש החץ של הניאוריאליזם האיטלקי, שהיה אז בשיא פריחתו. היא הייתה האייקון שסימל את הפריחה הקולנועית האיטלקית הגדולה והמדהימה הזו של אחרי המלחמה, של הסרטים שהציבו בראש החץ את האנשים העממיים והעניים, המיוסרים והסובלים.

בשלב זה בקריירה שלה כבר אי אפשר היה להתעלם מ“בולעת המסכים” הזו. גם מהוליווד הגיעו הצעות: לככב בסרט “השושנה המקועקעת”, על פי מחזה של טנסי ויליאמס, שלמעשה כתב את המחזה עבורה. אותה הוא ראה לנגד עיניו כאשר כתב את דמות האישה הסיציליאנית המיוסרת שבעלה בגד בה, ולמרות זאת היא נשארת מסורה אליו, ושוקעת באבל כבד וקטטוני אחרי מותו. מי שראה את הסרט, לא ישכח את מניאני הדיכאונית והמיואשת, ואת יחסיה הגועשים עם גבר שמגיע העירה, אותו מגלם ברט לנקסטר. מובן שהאוסקר על התפקיד הגיע מיד. אגב, מניאני בכלל לא האמינה שהיא תזכה בפרס, ולכן לא טרחה לטוס להוליווד. היא הייתה בין הבודדים מזוכי האוסקר שלא הגיעו לטקס, שנייה רק למרלון ברנדו, שלא הגיע כמחאה על היחס המחפיר של האמריקאים לתושבים המקוריים, האינדיאנים. כאשר התקשר אליה עיתונאי איטלקי באמצע הלילה, הוא עורר אותה משינה והודיע לה על הזכייה. מה הייתה תגובתה? כרגיל, דרמה. גם באמצע הלילה, חחח. היא צרחה את נשמתה ואמרה לו שתהרוג אותו אם הוא עובד עליה. מסתבר שעל אף שכולם טענו שהיא תמיד הפגינה טונות של ביטחון עצמי, כנראה שגם היא הייתה מלאה בספקות עצמיים ולא העריכה את עצמה.

גם בחייה הפרטיים, כמו גם בסרטיה, מניאני לא חוותה נחת. נכדתה, השחקנית אוליביה מניאני, סיפרה שהיא הייתה “נשמה רגישה, עצבנית, מסובכת ומוטרדת”. לפעמים היא חיה רק על קפה שחור וסיגריות והתקשתה לישון, “הלילות שלי מזעזעים,” אמרה, ונהגה להתייעץ עם אסטרולוגים, נומרולוגים ומיסטיקנים אחרים כדי לזכות בקצת שקט נפשי.

נדמה שהדרמטיות הגועשת שאפיינה את תפקידיה הקולנועיים, חדרה גם לחייה. היה את הרומן הארוך והסוער שלה עם הבמאי רוברטו רוסליני, שהסתיים במריבה עזה כאשר הוא זנח אותה לטובת אינגריד ברגמן. מספרים שיחסיהם היו רצופי מריבות, שהיא הייתה בעלת מזג אלים, ושבמריבותיהם היא זרקה עליו צלחות וכוסות. טענו גם שהיא הייתה אישה לא קלה, שלא היה קל לחיות איתה בגלל התקפי הזעם. כנראה שרק עם בנה היחיד מרומן קצר וחסר משמעות, היא הפגינה רכות וסבלנות, אולי בגלל הטרגדיה שפקדה אותו בגיל רך: הוא חלה בשיתוק ילדים, והיא טיפלה בו במסירות כל חייה, ואף נסעה לעבוד בהוליווד כדי שתוכל לשלם על טיפולים יקרים עבורו, שלא ממש עזרו. הוא נשאר כל חייו נכה ובכיסא גלגלים.

לפני ארבע שנים נעשה סרט תיעודי על חייה: “התשוקה של אנה מניאני”. בסרט קיבצו ראיונות עם ענקי הקולנוע של העבר, שעבדו איתה וסיפרו עליה. הבמאי פדריקו פליני אמר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תגיב, מה תעשה או מה תאמר. מרצ’לו מסטרויאני טען שהיו לה עיניים ממגנטות ושהיא כישפה אותו. טנסי וויליאמס אמר: “היא הייתה אישה לא שגרתית, תמיד דיברה בכנות, מעולם לא הפגינה חוסר ביטחון וביישנות, ותמיד בזה למוסכמות החברתיות.” ואילו ברט לנקסטר טען שאילולא הייתה שחקנית, ודאי הייתה גנגסטרית. ז’אן רנואר, שביים אותה ב“מרכבת הזהב”, טען שהיא השחקנית הכי גדולה שהוא זכה לעבוד איתה, בט דיוויס אמרה שהיא השחקנית הכי גדולה אי פעם, ודיטריך הגדולה כינתה אותה “כוח טבע”. עד כדי כך היא הרשימה את כל מי שהכיר אותה וחווה את עוצמתה הכמעט צונאמית.

אין ספק שמניאני הייתה סוג של “כוח טבע”, “הדיווה ממעמד הפועלים”. אבל בסופו של דבר, גם הדמות הזו התחילה להימאס עליה. ב־1963, אחרי ששיחקה ביותר משלושים סרטים, היא אמרה: “נמאס לי לגמרי מהתפקידים הקבועים של אישה קולנית והיסטרית ממעמד הפועלים,” והופעותיה הקולנועיות הלכו ופחתו. היא מתה עשור אחר כך, בגיל 65, מסרטן הלבלב. צעירה מדי. כאילו שרפה את פתיל חיה בגלל אותן אנרגיות סוערות שלה. אלפים ליוו אותה בדרכה האחרונה. האיטלקים רואים בה עד היום את “הנשמה הנצחית של הקולנוע האיטלקי”. הם אמרו עליה שכאשר היא בוכה הקהל בוכה איתה, וכאשר היא צוחקת, הקהל צוחק איתה.

https://www.initalia.co.il/post/anna-maniani-the-wolf-from-trastevere