בחור גבוה וגמלוני כבן ארבעים, שחרחר, מזוקן ונאה, רוכב על ווספה ברחבי רומא השמשית שצבעה כעין הדבש הניגר, בסרט “היומן של נני מורטי”. גבר גבוה, שחרחר, עדיין נאה למרות שכבר נושק לשישים, יושב מול בית הספר של בתו הקטנה, אורב בעיני נץ לדמותה הניבטת בחלון־הכיתה ושומר עליה מכול משמר, בסרט “אי של שקט”. גבר מזדקן וקפדן כבן שבעים צועק מרות על בנו הצעיר שעשה תאונת דרכים ברחוב למטה, בסרט “שלוש קומות”. כומר צעיר כבן שלושים חוזר לרומא אחרי מסע צליינות בסרט “המיסה הסתיימה”, ומגלה שכל מי שהוא מכיר סובל מדיכאון ושואל את נפשו למות, ולכן הוא ממהר לנוס מעירו האהובה כדי שחלילה לא יידבק במשאלת־המוות של תושבי רומא המדוכדכים ממצבם. כל אלה הם נני מורטי. ה“ננים” המקסימים שנחרטו בזיכרוני מארבעים וחמש שנות קולנוע של מורטי כשחקן וכבמאי. הוא התחיל בגיל ממש צעיר. כבר בגיל 23 הוא קיבל תפקיד־משנה ב“פדרה פאדרונה” המהולל של האחים טאביאני, ובאותה שנה כבר ביים את סרטו הארוך הראשון, ואף נטל לעצמו את התפקיד הראשי.

מורטי הוא דוגמה לקולנוען ששולט כמעט בכל חלק בסרטיו, ואף לא מפחד לביים את עצמו בתפקידים הראשיים, שלא פעם מהדהדים פרטים אמיתיים רבים מחייו שלו. בסרטו העלילתי הכי מקסים בעיניי, “היומן של נני מורטי” משנת 1993, הוא מתאר את מצבו בגיל ארבעים, כאשר פוקדים אותו כל מיני תסמינים מוזרים, שיעקרם גירודים ונדודי שינה, אבל אף רופא לא מצליח לאבחן מה יש לו. לכן הוא מחליט לחפש את עצמו, לתהות על האיטלקיות, ולסגור את משבר גיל הארבעים שפקד אותו במסע מרתק באיטליה של שנות התשעים. כהרגלו, הוא תוקף את כל הנושאים הללו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, שמאפיין כל יוצר קצת־מיואש וקצת ליצני בעידן הפוסט־מודרני.

זה מתחיל בצילומים יפיפיים של הקיץ הרומאי הלוהט, בעיר החצי נטושה – אלה שהעניקו לו התואר “וודי אלן של רומא”. כשם שאלן הוא המאהב הקולנועי של ניו יורק, מורטי הוא ללא ספק המאהב הקולנועי המובהק של רומא. המסע ממשיך בנסיעות עם חברו הפילוסוף לאי סטרומבולי, היכן שרוברטו רוסליני צילם את “האדמה הרועדת” עם אשתו, אינגריד ברגמן. החלק הזה ביומן הקולנועי המבריק והשנון, מזמן כמה מן הקטעים האירוניים המצחיקים ביותר בקולנוע האיטלקי בן־זמננו. באחד מהם, עומדים נני וחברו הפילוסוף על הר הגעש, ומבחינים ממול בחבורת אמריקאים שמפטפטים ברעש רב. החבר, שטען בראשית המסע שהוא מתעב עד מוות את הטלוויזיה הרדודה והוולגרית, הספיק להתמכר אליה בינתיים במהלך הטיול. לכן הוא צועק לאמריקאים כדי לברר איתם מה קורה לרידג' בסוף העונה של “היפים והאמיצים”. היש דימוי מצחיק ולעגני יותר מזה לחברה שאיבדה את כל כבודה ונכסיה התרבותיים למען טראש נחות? מול פאזוליני ורוסליני שאחריהם הם מתחקים במסע, ומול יתר ענקי הקולנוע האיטלקי, מה נשאר? ג’ניפר בילס בלהיט ההוליוודי המטופש, “פלאשדאנס”! איזו עליבות. מורטי וחברו אומנם מגנים את התרבות הפופולרית הגסה ואת הקולנוע האמריקאי הירוד, אבל בצר להם, הם גם מודים בחצי קול שנשבו בקסמו. אין יותר אנטוניוני, אין דה־סיקה, אין פליני, אין ויסקונטי, אין ברטלוצ’י – אבל יש את ג’ניפר בילס שמורטי התאהב אז נואשות בדמותה הקולנועית. היא דווקא כן מגיעה לככב בסרטו.

מורטי היוצר הוא אמן של הומור יבש ועוקצני, סוג של אנדר־סטייטמנט מבדח מאוד, פרי של אישיות נוירוטית שמתמודדת עם חרדותיה באמצעות הומור נוקב – אם תרצו, עוד נקודת השקה לוודי אלן. ב“אפריל”, המשכו של “היומן”, הוא מתמודד עם חרדותיו לקראת היותו אב בפעם הראשונה בחייו – אב לבן יחיד, כמובן. אין ספק שהפרט האוטוביוגרפי הזה מהדהד את הקטע העוקצני מ“היומן”, שבו הוא מתקשר לכל מיני חברים שלו ברחבי איטליה, ותמיד עונים שם הילדים – כולם כאחד הם ילדות או ילדים יחידים, וכולם סוג של “ילדים עריצים” שמושלים בהוריהם. כך מגלה מורטי לתדהמתו המבודחת שאיטליה הפכה ל“אומת הילדים היחידים” – אולי פרי של נוירוזות חברתיות או פרטיות, אולי כתוצאה של תרבות־השפע, ואולי, פשוט כי נגמר הליבידו והלך החשק לעשות ילדים בעולם שהולך ונעשה אלים, מושחת ומנוכר, עולם שמתמוטט מערכיו.

לא פלא שמורטי, שמאלני מובהק בהשקפותיו הפוליטיות ואף פעיל חברתי, גילם ב־2006 בסרטו “התנין” את סילביו ברלוסקוני, שאותו הוא כל כך מתעב, עד כי ב־2002 אף ארגן הפגנת־ענק נגדו ברומא. הסרט יצא לבתי הקולנוע ערב הבחירות, ויש הטוענים שיש לו חלק בהפסד המוחץ של ברלוסקוני. אולי ירדה לו אז אבן קטנה מליבו הנוירוטי, חרדה אחת פחות, שבטח שבה לככב בחייו בגדול עם בחירתה לאחרונה של אשת הימין הקיצוני, ג’ורגה מלוני, לפרלמנט האיטלקי.

טוב, חרדות הן דבר שמורטי הנוירוטי לא זר להן. אבל כשם שהוא התייחס אליהם בהומור ב“יומן” וב“אפריל”, כאשר עברו כמה שנים והוא הפך לאב, הוא כבר מתייחס אליהם בכובד־ראש, ומתמודד איתם בסרטיו הבאים לאו דווקא באמצעות קומדיה כי אם בדרמה. הדרמה המשפחתית הראשונה הייתה “חדרו של הבן” (2001), שבה הוא כגיבור הראשי מאבד את בנו המתבגר, שמת בתאונת צלילה. אז באה עוד דרמה משפחתית מדכדכת, שמורטי אומנם לא ביים, רק משתתף בה: ב“אי של שקט” (2008), הוא מגלם גבר שאשתו מתה. האובדן שדי מעביר אותו על דעתו, גורם לו לחרדות קשות לגבי בתו הקטנה. מאז הוא יושב יום־יום בגינה הציבורית מול בית הספר של בתו, ומשגיח עליה מפני כל רע אפשרי. ב־2014 הגיעה הדרמה “אימא שלי”, שבה הוא ואחותו הבימאית מאבדים את אימם ומתמודדים עם רגשות היתמות שצפים אפילו בגילם המבוגר. ואז בא סרטו הלפני־אחרון, “שלוש קומות” (2021), עיבוד של מורטי לרומן של אשכול נבו הישראלי. גם כאן בולטים החרדות והאובדנים שהורסים את המשפחות באותו בניין: בנו של מורטי הורג אישה בתאונת דרכים, ובדירה למטה חושד האב ששכן זקן התעלל מינית בבתו הקטנה.

אם מסכמים את הקריירה הארוכה של מורטי, שהשנה יהיה בן 70, אפשר בהחלט לומר שהחצי הראשון של יצירתו, משנות ה־80–90, היה הרבה יותר מעניין מן היצירות הקולנועיות שלו שבאו אחר כך. איכשהו, לדעתי הוא איבד את ההומור המושחז שלו. האם זה משום שהוא הפך לאב, והחרדות לבנו הפכו ממשיות פתאום, ולא עוד רק פחדים מעורפלים של אב לעתיד? כאשר הוקרן בארץ סרטו “היומן של נני מורטי”, מורטי בכבודו ועצמו הגיע לישראל לביקור. כצפוי, גם בפגישה איתנו העיתונאים, הוא היה מקסים וחינני בדרכו הטרגי־קומית. הוא לא היה שונה בהרבה מן הדמות שהוא גילם בסרט: צחוק־צחוק, אבל החיים קשים, לא?

נקודת ההשקה עם עמיתו הניו יורקי, וודי אלן, רבות למדיי: כאמור, הוא משחק ברוב סרטיו בתפקיד הראשי, הוא סוג של גיבור טרגי־קומי מדוכדך ונהיליסטי, והוא מתעד את רומא אהובתו מכל הכיוונים. אבל בעוד שאלן ביים עשרות סרטים, שחלקן יצירות מופת של ממש, מורטי הוא הרבה פחות משמעותי בפריזמה של הקולנוע העולמי, ואל אמריקה הוא בכלל לא פרץ. אבל יש לו בהחלט מקום של כבוד בקולנוע האיטלקי המודרני, שאינו משופע כיום ביוצרים חד־פעמיים, כפי שהיה בעידן תור־הזהב של הקולנוע האיטלקי, אי אז בשנות ה־50–60–70. גם זה משהו. ואולי עוד מצפים לנו ממנו יצירות מעניינות בעתיד. נראה לי שכמו אלן, גם הוא לא ייפרד בקרוב מהקולנוע.