רקע
יעל ישראל
מרצ'לו מאסטרויאני

למרות היופי הגברי המעודן והסקס־אפיל שנדף ממנו מקילומטרים, שתי ההופעות הקולנועיות של מרצ’לו מסטרויאני שנחרטו בי, מתוך שלל תפקידי היפיוף שובר־הלבבות, הם דווקא בסרטים שבהם הוא מגלם גבר חלש, כנוע, לא מאצ’ו, אפילו קצת רדוף. ממש לא התפקידים שהעניקו לו את המוניטין של “המאהב הלטיני הגדול של הקולנוע” – כינוי שהוא שנא, אגב. דמות אחת שנחרטה בי היא של ההומוסקסואל העדין והרגיש ב“יום מיוחד” של אטורה סקולה. ביום שבו מוסוליני נושא נאום וכל התושבים הולכים לראותו, נשארים שניים בשכונת המגורים המפלצתית והכעורה ברומא – פרי האדריכלות הפשיסטית המבעיתה. השניים הם עקרת־בית ולדנית, אישה מיוסרת ומתוסכלת בגיל העמידה (סופיה לורן), וגבר גיי, גם הוא בגיל העמידה, הלוא הוא מסטרויאני. הוא הלך כאן על דמות הפוכה לגמרי מן המאצ’ו או מן המאהב הרומנטי הגדול, שאפיינו אותו בידועים שבסרטיו. דואט המשחק של לורן ומסטרויאני, שמגלים זה לזו את ליבם החבול בשעות הספורות שבהן נשמע הנאום הצווחני של מוסוליני ברדיו, הקשר שנקשר ביניהם – קשר של אנשים נחותים, הנרדפים בחברה פטריארכלית דורסנית – הוא חזק, נוגע ומרגש.

פעם נוספת מגלם מסטרויאני גבר חלש כעלה נידף, וזה דווקא בסרט של פליני, שליהק אותו לשניים מסרטיו היותר מוקדמים, משנות ה־60, בתור האלטר־אגו המוחצן שלו: יפיוף כפי שפליני לא היה מעולם, ובדרך כלל מוצג כסוג של גבר גאוותן, חמקמק, קר ואנוכי, בסרטים “שמונה וחצי” ו“לה דולצ’ה ויטה”. דווקא בסרט “עיר הנשים” (1980), מסטרויאני – עדיין האלטר־אגו של פליני – הוא כבר לא הגבר היפה, האלגנטי והלא־מושג, זה שמשתמש וזורק, אלא גבר מבוגר, מפוחד, פגיע ואובד־עצות. זנאפורץ זה הוא לא רק חלש, הוא גם נלעג. הוא האנטי־תיזה המוחלטת של המאצ’ו האיטלקי. זה כאילו שפליני הפך את המאהב הלטיני הגדול מן הפנים אל החוץ, וגילה שהמאצ’ו השוביניסטי שמחשיב את עצמו, בעצם יושב למעלה ב“כס מלכותו” ורועד מפחד. במהלך הזיותיו הארוטיות ברכבת, זנאפורץ נקלע לוועידה של פמיניסטיות תוקפניות, מבלה בזרועותיה של עקרת־בית מפלצתית, נרדף על ידי נערות תוקפניות, ועובר עוד כמה הרפתקאות משונות עם כל סוגי הנשים. לעולם לא אשכח את מסטרויאני המבוגר, המנסה לנוס כעכבר מבוהל מכפרייה שמנה שחושקת בו, וכמעט אונסת אותו בחממה שנמצאת באיזה שדה נידח. יותר נלעג מזה לא יכול להיות. כאן, למעשה, שבר פליני את מיתוס המאצ’יזמו, והפך את הגבר למרמס תחת רגלי נשים חזקות ובולעניות, בהתאם לרוח המהפכה הפמיניסטית שהחלה כעשור לפני כן. גם כאן מסטרויאני נוגע אל הלב, דווקא משום שהוא חושף צדדים שבריריים, מפוחדים ורכים בעבודת המשחק המתוחכמת ורבת־הפנים שלו. אין ספק שלמרות שהוא ופליני עשו ביחד רק חמישה סרטים, הוא ייזכר לעד כ“ה–שחקן של פליני.”

מעניין לציין שאת התפקיד שהקנה לו את שמו כיפיוף של הקולנוע האיטלקי, ב“לה דולצ’ה ויטה”, הוא בכלל לא היה צריך לקבל. המפיק דינו דה לורנטיס רצה כוכב גדול, את פול ניומן, אבל פליני התנגד. הוא לא רצה כוכב מוכר אלא “פרצוף סתמי”. מסתבר שמסטרויאני לא נעלב, וגם לא חשב שהוא שיא היופי, ולכן ענה לפליני: “מצוין, אין בעיה, פרצוף סתמי זה אני.” כמאהב הקולנועי האולטימטיבי של הקולנוע האירופי (בין אם גילם אותו כפסל־שיש קר ומנוכר, כמו ב“לה דולצ’ה ויטה”, או כגבר סקסי סוער ומלא חשקים ב“נישואים נוסח איטליה”), היו לו שלל תפקידים בשלל סרטים. נדמה שבצעירותו שאי אפשר היה ללהק אותו לדמות שונה מזו של המאהב הנצחי: יופי קורן כזה הרי מזמין תפקידים עם שפע של סקס־אפיל. זה התחיל כבר ב“לילות לבנים” של לוקינו ויסקונטי, ב“נישואים נוסח איטליה” של דה־סיקה, וכמובן, בסרטים שהעניקו לו את שיא פרסומו וחרטו את שמו לעד בפסגת הקולנוע העולמי: “שמונה וחצי” ו“לה דולצ’ה ויטה”. אין ספק שהסצנה האלמותית שתהיה מזוהה איתו לעד, היא זו שבה הוא טובל במלוא יופיו הקורן במזרקת טרווי שברומא, ומחזר אחרי אניטה אקברג היפיפייה, המוצגת כאלילה נשגבת ולא מושגת.

אבל מסטרויאני התמיד להיאבק בליהוק שניסו להלביש עליו – זה של המאהב היפיוף. לכן בכל פעם שהוא לוהק לתפקיד מסוג זה, מייד אחריו הוא העדיף תפקיד שונה ב־180 מעלות, למשל ב“גבר בהריון”, אחת מן הקומדיות האיטלקיות העממיות, שגם בהן הוא לא סירב להופיע, ובהן הוא שיחק בתפקידים קומיים ליצניים, שהיו אנטי־תיזה לדמות המאהב. גם אין פלא שמייד אחרי “לה דולצ’ה ויטה”, הוא בחר בקומדיה הסאטירית “גירושים נוסח איטליה” של פייטרו ג’רמי, בה הוא מגלם גבר נלעג, נכלולי ואובססיבי, השונא את אשתו ומתכנן לחסל אותה בלי להיענש. והתוכנית שלו מצליחה: הוא דוחף אותה לזרועות גבר אחר, אז רוצח אותה, ויוצא עם שנת מאסר אחר בלבד, משום שזה נחשב אז כ“פשע של תשוקה”. מסטרויאני היה כאן עדיין גבר צעיר, יפה ומושך, אבל בזכות משחקו המורכב הוא הצליח להגחיך עד זוב דם את דמותו של המאצ’ו.

ושוב, כפי שתמיד ניסה ללכת נגד הליהוק המקובל שלו כגבר יפה, לעיתים הוא שב לתפקיד המאהב הלטיני, כמו בדרמה הרומנטית “מקום לאוהבים” של דה־סיקה, שהיה גם הסרט שהשפיע מאוד על חייו הפרטיים. שם הוא הכיר את פיי דאנאוויי, שלדבריו, הייתה אהבת חייו. אבל דאנוואי רצתה נישואים וילדים, ואילו מסטרויאני שגדל כקתולי סירב להתגרש מאשתו, השחקנית פלורה קארבלה, אם בתו הראשונה. מקץ שנתיים דאנאווי עזבה אותו, והוא טען שמעולם לא התגבר על הקשר: “היא הייתה האישה שהכי אהבתי. תמיד אצטער שאיבדתי אותה. איתה חשתי שלם בפעם הראשונה בחיי.”

וכשם שהוא שהיה המאהב הקולנועי הגדול מכולם, מסתבר שגם בחייו הוא היה שובר־לבבות לא קטן. טוענים שהיו לו רומנים עם אנוק איימה (ששיחקה לצידו ב“לה דולצ’ה ויטה”), עם אורסולה אנדרס, עם קלאודיה קרדינלה, וגם עם לורן האטון. עם קתרין דנב ארך הרומן המתוקשר ארבע שנים, והקשר הביא ללידת בתו השנייה, השחקנית קיארה מסטרויאני. לאחר מכן הוא חי עם הסופרת אנה מריה טאטו. הם נשארו יחד עד מותו מסרטן הלבלב בגיל 72, בשנת 1996.

מסטרויאני שיחק במספר שיא של סרטים:147. היו לא כל כך הרבה סרטים יפים שלא יישכחו, עד שממש קשה להקיף את כולם. תמיד הפתיע אותי שהוא לא זכה מעולם באוסקר, למרות שהיה מועמד שלוש פעמים, הפעם האחרונה ב־1987, על “עיניים שחורות” של ניקיטה מיכלקוב. גם כאן, כבר בזקנתו, הוא גילם גבר רך, החושף את הצדדים הנשיים והפגיעים באישיותו. בכלל, מסטרויאני הצעיר תמיד נדמה בעיניי לאפרסק מוצק ויפהפה, ואילו בזקנותו – לאפרסק בשל וקמוט, אבל כל כך מתוק, פגיע, אפילו קצת ילדותי: מרצ’לינו כזו. בשנת 1993, כאשר הוא ביקר בישראל (בפעם השנייה אגב, הראשונה הייתה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים ב־1987), הוא ביקש שנקרא לו מרצ’לינו, והיה כל כך מתוק ומתמסר לשאלותינו, מבקרי הקולנוע הישראלים, בערב שנערך לכבודו בקולנוע “לב” בתל אביב. הוא כבר היה מבוגר, לא יפה וזוהר כמו בעבר, אבל דווקא איכויות אלה הן שהעניקו לו בעיניי אנושיות, נגישות ושבריריות, לעומת דמויות הגבר האגוצנטרי היהיר וההורס מרוב יופי, מסרטיו המוקדמים.

ובלי הנקודה היהודית, נדמה שאי אפשר. הביוגרף של מסטרויאני טען שהוא סיפר לו, שאימו התוודתה בפניו לפני מותה שהיא יהודייה, ששם נעוריה היה אידה אידלסון, ושהיא נולדה ב־1898 במינסק שבבלארוס ובילדותה היגרה עם הוריה, משה ומלכה, לאיטליה. אין לכך סימוכין רשמיים, אז אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, אנחנו נזכור אותו תמיד כאחד השחקנים המדהימים ביותר של הקולנוע: בלתי נשכח.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49280 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!