היו מלפנים ימים טובים.
מי שמזלו גרם לו להתפרנס מיגיע כפיו מאיזו מלאכה שהיא, היה אביו העני או אפטרופסו (אם היה יתום) מוסרו לבעל מלאכה להתלמד שלוש שנים. החניך הילד (או השוליא) היה עובד תחילה כשתי שנים אצל בעל המלאכה כל עבודות הבית, לנענע את העריסה של הבן או הבת הקטנה של אדוניו, ולנקות את הזוהמה ולשפשף ולהדיח את הקדרות ואת הקערות, וביחד עם זה למלא כל מיני שליחות, ובעד כל עבודתו הרבה והקשה מהבוקר עד שעה מאוחרת בלילה היה מקבל פרוסת לחם יבשה עם מרק קלוש ומכות – מכות רבות מאוד…
וככלות שנות לימודו, שלוש שנים של קטורגה, היה נחשב כבר לעוזר. עוזר לאדוניו במלאכה, ומקבל פרוטות אחדות בכל שבוע. כמובן ללמוד כראוי את המלאכה אי אפשר היה. ראשית, האדון בעל המלאכה לא ידע למסור את מעט הידיעות שרכש לו בהרבה שנות נסיון, ושנית – וכי שוטה הוא בעל המלאכה שימהר להקים לו חבר מתחרה ומקפח פרנסתו? אין לו פנאי? יסבול גם הוא, שוליא זה, כל מחלה וכל פגע עד שידע לעבוד כמוני… וכי לי עלה הדבר הזה בנקל? ידע גם הוא ויטעם מה שטעמתי אני…
והנה העוזר לומד עוד איזה שנים בתור עוזר, לפעמים הוא נשאר במדריגה זו עד סוף ימיו, מוסיף לעבוד עבודתו הקשה תחת רשות אחרים ולעמידה ברשות עצמו לא יגיע לעולם. אבל אם חרוץ הוא באופן יוצא מן הכלל, אז יעלה בעצמו למדרגת בעל מלאכה – “בעל הבית” כביכול, ואז הוא מקבל חניכים – שוליות, והוא מחלק להם מכות ופרוסות לחם יבשות…
כך היה הסדר הנהוג אצל בעלי מלאכה במשך דורות, ואיש לא פקפק בישרות הסדר הזה ובתועלתו הגשמית והמוסרית…
ומי יודע, אולי גם עכשיו עוד נוהגים כך בקצת קהלות קדושות, ששם המסורת נשמרת בכל תקפה והמנהגים קבועים ואינם זזים כפירמידי מצרים.
ומה היה גורלו של בעל המלאכה עצמו? גורלו היה גורל בעל מלאכה, גורל מיוחד. אין מה לדבר שהעשירים ותופשי התורה ביזו אותו, אלא אפילו המלמדים הלא־יוצלחים ג״כ היו מתגאים על בעלי־המלאכה. וכי סנדלר אני? היה אומר גם “בעל הבית” העני המתפרנס מתוהו ובוהו, שאין לו בית כלל, והוא זקוק מאוד לסנדלר מפני שנעליו קרועות, אעפי״כ הוא מבזה בלבו את בעל המלאכה.
והנה זמירות חדשות נשמעו: זכות העבודה צריכה להיות לכל בני אדם. העבודה היא לא רק חובה, אלא גם זכות, מפני שרק בעבודה מתעלה האדם ומתגלה מעלת אנושיותו. ולא רק בעל המלאכה, אלא גם השוליא, מכיון שהוא נכנס בקהל העובדים צריך להזהר בכבודו, כבוד האדם, לא להכותו ולא לחרפו ולגדפו ולא להעבידו בפרך כבהמת משא. ולא לבד לשוליא כי אם ל“יחף”, זה שאין לו מקצוע קבוע בעבודה, אלא פעם עובד בגן ופעם סולל כביש, גם הוא זכות העבודה לו ומעלת אדם ככל העובדים.
והנה באו ימים שהעובדים מתאחדים יחד להגן על זכות העבודה שלהם, על מעלת אנושיותם וכל אחד משתתף בצערו של חברו ומחלק עמו את פרוסתו…
כך משמיעות הצפרים החדשות זמירות חדשות!
וכי על זה לא תאבל הארץ ולא יזדעזעו לא רק העשירים ובעלי הבתים, אלא גם בעלי המלאכה ועובדיהם? מה זה, וכי העולם הפקר? אנחנו סבלנו כל כך הרבה מכות ורדיפות עד שנעשינו קצת דומים לבני אדם, והנה הם באים ודורשים להיות כאחד מאתנו.
אַ קְרֵיינְק! הָיֹה לא תהיה! את המשטרה נקומם, את אחינו הערבים, דם ישָפך ואנו לא נעמוד עמהם בשורה אחת…
והצפרים החדשות, מזמרות להן את שירתן ויש ששירתן נכנסת לאוזן וגם עד הלב מגיעה… אין מפלט!
קונטרס, טבת תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.